דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' כ'
ישיבה ק"ו
הישיבה המאה-ושש של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ד באדר א' התשע"ו (23 בפברואר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:01
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5
נאומים בני דקה 6
מאיר כהן (יש עתיד): 6
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 7
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 7
אורן אסף חזן (הליכוד): 8
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 9
מיכל רוזין (מרצ): 9
מיכאל אורן (כולנו): 10
מיקי לוי (יש עתיד): 11
ענת ברקו (הליכוד): 12
עליזה לביא (יש עתיד): 13
חילופי גברי בוועדות הכנסת 14
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 14
נאומים בני דקה 15
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 16
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 17
חיים ילין (יש עתיד): 18
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 20
יעל גרמן (יש עתיד): 21
יואל חסון (המחנה הציוני): 22
רויטל סויד (המחנה הציוני): 24
עודד פורר (ישראל ביתנו): 25
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 25
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 26
דב חנין (הרשימה המשותפת): 26
הצעות לסדר-היום 27
ציון יום הזכויות לקהילה הגאה בכנסת 27
היו"ר נורית קורן: 27
מיכל רוזין (מרצ): 28
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 31
יעל גרמן (יש עתיד): 32
דב חנין (הרשימה המשותפת): 34
מירב בן ארי (כולנו): 37
אמיר אוחנה (הליכוד): 39
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 44
השר להגנת הסביבה אבי גבאי: 44
שעת שאלות 56
מיקי לוי (יש עתיד): 57
השר להגנת הסביבה אבי גבאי: 57
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 59
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 63
איציק שמולי (המחנה הציוני): 66
עיסאווי פריג' (מרצ): 69
מיכל רוזין (מרצ): 73
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 75
הצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ו–2016 84
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 84
קארין אלהרר (יש עתיד): 88
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 90
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 90
הצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ו–2016 91
הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון מס' 10) (העברת מסמך בדרך דיגיטלית), התשע"ו–2016 92
מיקי לוי (יש עתיד): 92
דב חנין (הרשימה המשותפת): 96
נחמן שי (המחנה הציוני): 99
הצעה לסדר-היום 100
גידול בשיעור חולי הסרטן בשל זיהום סביבתי 100
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 100
השר להגנת הסביבה אבי גבאי: 106
דב חנין (הרשימה המשותפת): 108
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 109
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 109
שאילתות ותשובות 109
316. תמחור כניסה לחוף בית-ינאי 110
נחמן שי (המחנה הציוני): 110
השר להגנת הסביבה אבי גבאי: 110
391. פארק הקישון 113
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 113
השר להגנת הסביבה אבי גבאי: 113
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י"ד באדר א' התשע"ו, 23 בפברואר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק פינוי ובינוי (הסכמים לארגון עסקאות פינוי ובינוי), התשע"ו–2016; הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 4) (תקופת אשפוז או טיפול מרבית), התשע"ו–2016.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 45) (איסור מניעה מצרכן להביא למקום עסק מזון או שתייה מאותו סוג הנמכר במקום), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת טלי פלוסקוב, מירב בן ארי ואלי כהן וקבוצת חברי הכנסת.
תשובות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיונים מהירים והצעות לסדר-היום בנושאים הבאים: קורס דיאלוג רב-תרבותי, הצעתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין; ההבדלים בשיטת הניקוד לשיבוץ להוראה בין המורים הערבים לבין המורים היהודים, הצעתם של חברי הכנסת מסעוד גנאים, זוהיר בהלול ועיסאווי פריג'; פעילות ארגון "שוברים שתיקה" נגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל, הצעתם של חברי הכנסת עודד פורר, יואב קיש ואחמד טיבי; גביית תשלומי יתר מציבור הסטודנטים על-ידי חלק מהמוסדות להשכלה גבוהה, הצעתם של חברי הכנסת מירב בן ארי, איציק שמולי ויעקב מרגי.
מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בנושא: עומס רב על תחנות טיפת-חלב, הצעתם של חברי הכנסת דב חנין, עליזה לביא, נורית קורן, מנואל טרכטנברג, אורלי לוי אבקסיס ואורי מקלב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שחברי הכנסת יוכלו להירשם, בבקשה. בינתיים אבקש מחבר הכנסת מאיר כהן לפתוח את פרק הנאומים. אחריו – חברת הכנסת סופה לנדבר.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אנחנו כולנו מכבדים בברכה, ומודים ליעל גרמן, למיכל רוזין, למרב מיכאלי ולשרן השכל על ארגון היום המיוחד הזה, ההיסטורי, לקהילה הלהט"בית. היו ברוכים. אני חושב שראוי שהדיונים האלה יהיו נחלתנו, בכל שנה ביתר שאת, זה חשוב. ל-30 הדקות שנותרו – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
30 שניות, אני מקווה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
שניות, סליחה, אדוני. 30 שניות, כבוד היושב-ראש. ל-30 השניות שנותרו: היום נערך דיון מהיר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת על תופעה שאנחנו מגנים אותה מכול וכול, על כך שמזירות האירועים והפיגועים אנחנו מקבלים, ועיתונאים מקבלים, צילומים חסרי תקדים בתקריבים. ולצערי הגדול, חלק מהמצלמים הם אותם אנשים שעושים עבודת קודש והם אלה שבאים לטפל. אז אני צריך להזכיר לכל כוחות ההצלה: אתם באמת עושים עבודת קודש, אבל תישארו שם. אל תהיו עיתונאים, אל תשלחו תמונות זוועה משם, תחסכו לנו את זה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת מאיר כהן. חברת הכנסת סופה לנדבר – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אתמול בוועדת הרווחה אנחנו דנו יחד עם השר ליצמן על הנושא של תרופות מצילות חיים. יש לי חקיקה כזאת, יש לי יוזמת חוק, אבל בשמחה קיבלתי את הרצון ואת ההבנה של שר הבריאות להחזיר את זה לאזרחים. כך קרה שבשנת 2008 חוק ההסדרים קבר את העניין של תרופות מצילות חיים. במדינת ישראל ללמעלה מ-80% מהאזרחים יש ביטוח משלים, ואז לביטוח המשלים הייתה אפשרות לרכוש את התרופות ולתת לציבור; נכון שזה לא 100%, אבל היום 100% של האזרחים לא מקבלים שום דבר, לא מקבלים בזמן הצורך את התרופה הזאת, והנטל על המשפחה – 40,000–50,000 ש"ח בכל חודש – הוא נטל אדיר, אפילו למשפחה שהמצב הכלכלי שלה לא רע. בגלל זה, לדעתי, צריכים לבטל את ההחלטה של חוק ההסדרים משנת 2008, להעביר חוק, ולתת לבני-אדם אפשרות שהביטוח המשלים ייתן להם לא רק אפשרות לרכוש אספירין או משהו מסוג כזה, אלא ייתן להם אפשרות לקבל בזמן הצורך את התרופה שיכולה להאריך ולהציל את החיים. קיבלתי בברכה את ההבנה של שר הבריאות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת לנדבר. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אסף אורן חזן.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברות וחברי הכנסת, היום אנחנו מציינים לראשונה בכנסת ישראל את זכויות הקהילה הגאה. מדובר באירוע היסטורי וחשוב, ראוי לשבח. עם זאת, יש לזכור שבאולם הזה, במשכן הזה, אנחנו מונעים מחברי הקהילה הגאה בישראל זכויות ושוויון. 45 מדינות, שהן קרוב לרבע ממדינות העולם, קיבלו את הציון אפס לפי מחקר חדש בנושא חופש דת ושוויון, ומשמעותו הגבלות קשות על חופש הנישואים. שלוש מכל ארבע מדינות הן מדינות מוסלמיות. ההגבלות הקשות על חופש הנישואים בישראל הקנו גם לנו את הציון אפס, המאוד בלתי מכובד, ומציבות אותנו בין המדינות החשוכות בעולם בתחום זה. ב-19 מדינות מאפשר החוק לקיים נישואים אזרחיים בין בני אותו מין: נכון לשנת 2015 באורוגוואי, איסלנד, אירלנד, ארגנטינה, ארצות-הברית, בלגיה, ברזיל, דנמרק, דרום-אפריקה, הולנד, הממלכה המאוחדת לוקסמבורג, נורבגיה, ניו-זילנד, ספרד, פורטוגל, צרפת, קנדה ושבדיה, ובפינלנד אושר חוק שצפוי להיכנס במרס 2017. בכמה מדינות אחרות מאפשר החוק נישואים חד-מיניים בחלק מהאזורים. מתי נוכל לאפשר נישואים אזרחיים חד-מיניים גם בישראל?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
מתי נאשר נישואים אזרחיים בישראל? תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת כהן-פארן. חבר הכנסת אורן אסף חזן, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברותי, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, האמת היא שאני תכננתי לעמוד ולדבר פה על משהו אחר לגמרי. בסך הכול יש לנו דקה בשבוע להביע את עמדתנו על כל כך הרבה נושאים. ואז אני מסתכל ליציע ואני רואה את הפנים של כל החבר'ה האלה. כמה אור, שמגיע גם דרך הזכוכית, כמה תום, כמה אהבה. אני חייב להגיד לכם דבר אחד, אני אומנם מאמין שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, ואת הדבר הזה צריך לשמר, אבל אני אומר בצורה הכי ברורה, שאסור להתעלם מהעובדה שגם להם ולחברים שלהם מגיעות זכויות שוות לשלנו. אני חולק על חברת הכנסת פארן בנוגע למוסד הנישואים מסיבה מאוד מאוד פשוטה, שמוסד הנישואים לא מתייחס אך ורק לחברי הקהילה, הוא מתייחס לתחומים ענפים ורחבים, והוא חלק מהעוגנים שלנו כחברה יהודית ועם יהודי, שיש לו שורשים אלפי שנים אחורה. אבל כשאני מסתכל עליכם, אני אומר לכם: אנחנו נמצאים כאן בשבילכם. וגם לך ולחברייך אני אומר, בכל נושא שבו אני יכול לסייע גם לכם, לעזור שיהיה פה טוב יותר ושכולם ירגישו שווים בין שווים, אני מתחייב לעשות את זה.
משפט אחרון. אני זוכר, כשהייתי ילד הייתה ססמה דווקא בערוץ הילדים: כולנו שונים וכולנו שווים. אז, חברים, אנחנו שווים ואנחנו אוהבים, ואנחנו נעשה את הכול כדי שכולם יבינו את זה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת חזן. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
אני אקדיש את הדקה שלי לקהילה הגאה: הומואים, לסביות, טרנס, בי וכל חברי הקהילה הנפלאה והאקטיביסטית הזאת. להיות חבר בקהילה הגאה זה לא, כמו שטועים לחשוב ואומרים לפעמים, נטייה מינית, אלא זהות, מאבק. זאת זהות פוליטית, חברתית, זאת הגדרה עצמית של אנשים, וזה בעיקר מאבק יומיומי על הדבר הפשוט הזה ששמו שוויון זכויות בין בני-האדם. כל עוד לא יהיה שוויון זכויות מלא לקהילה הגאה, אנחנו לא נהיה חברה מתוקנת. שוויון הזכויות לקהילה הגאה הוא לא רק עומד בפני עצמו אלא הוא סממן, סמל וסימן לנאורות ולפתיחות ולשוויוניות של העולם המערבי כולו.
שאיפתנו היא להיות יחד עם משפחת העמים הנאורים כדי שאנשים יוכלו לאהוב, לחיות, להתחתן ולקבל את הזכויות המלאות גם כחברי הקהילה הגאה, בדיוק כמו שאר בני-האדם.
מילה לסיום. אני מלווה את הקהילה הזאת המון המון שנים באופן חברי, באופן משפחתי, באופן פוליטי. מטבע הדברים, כשנלחמים על משהו, רואים, ובצדק, את המאבק הארוך שעוד נותר לעשות ואת התלם הארוך שעוד יש לחרוש. אבל בפרספקטיבה של שנים – הושגו כאן הישגים מדהימים בתחום הנראות, בתחום הזכויות. והיום גם אפשר להצדיע לשתי מחוקקות שהיו פורצות דרך בעניין הזה: חברת הכנסת שולמית אלוני, שביטלה את החוק שאסר משכב זכר – זה היה ביטול מאוד דרמטי – וחברת הכנסת יעל דיין, שלראשונה באופן ממוסד הקימה תת-ועדה בוועדה לקידום מעמד האישה שעסקה בזכויות הקהילה הגאה. השתיים האלה היו פורצות דרך בתקופה שבה זה היה שדה בור, ואפשר להצדיע להן היום. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יחימוביץ. חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מייקל אורן.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, קודם כול אני רוצה להודות לך על האפשרות לקיים את היום המרגש הזה, באמת – תשע ועדות בכנסת שיזמו וניהלו דיונים מרתקים היום, מ-09:00 ועד עכשיו, כולל כנס מרכזי של השדולה הגאה בכנסת, שעסק במדד הביטחון לנשים במרחב הציבורי.
לצערי הרב, הנתונים מאוד קשים. אנחנו מדברים על 80% מהנשים הלסביות שחוששות להביע בכלל את זהותן המגדרית במרחב הציבורי; 30% מהן מעידות כי ספגו אלימות מילולית ופיזית; 50% ספגו אלימות מקרב רשויות השלטון.
יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד, אבל בהחלט יש פה יום מרגש. תראו את הקהילה המדהימה שיושבת פה אתנו, והם היו אתנו כל היום, מהבוקר עד עכשיו. אין ספק שהתחלנו פה מסורת, ותודה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת מייקל אורן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<מיכאל אורן (כולנו):>
תודה, אדוני. בסוף דצמבר שלחתי מכתב לשר הביטחון בעקבות ידיעה שפורסמה בתקשורת הישראלית, כאילו מח"טים בחיל הצנחנים לא אפשרו לחיילים בודדים לצאת מהבסיסים ביציאות לשבת עם הנשק האישי שלהם. הגעתי למסקנה שלא ייתכן, במצב של גל טרור, שחיילים יוצאים בלי נשק אישי ביום שישי. קיבלתי תשובה שהמדיניות שנקבעה היא כי לא ניתן להבטיח שחייל בודד שיוצא לשבת, יש לו מקום אחסון בטוח, בבית, לנשק. כתבתי שוב ושאלתי אותו: האם בודקים אצל כל חייל איפה הוא שם את הנשק ביום שישי? האם קיבוצניק שם את זה במקום בטוח יותר מחייל בודד? האם מושבניק, מישהו שגר בתל-אביב, בדימונה, שם את הנשק במקום בטוח? שמחתי מאוד היום שהרמטכ"ל יצא וקרא שכל חייל שיוצא ביום שישי, יוצא עם הנשק האישי שלו, כדי לא לחזור על הטרגדיה של ינאי ויסמן, סמל ראשון, שנרצח לפני כמה ימים ללא נשק אישי. אסור שזה יקרה.
עניין קצת דומה: יצא לי, לצערי, לבקר אצל משפחת כהן, שבתה הדר נרצחה תוך כדי מניעת מתקפת טרור גדולה מאוד בירושלים, והיא שילמה בחייה. בת 19, שוטרת במשמר הגבול.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לוחמת.
<מיכאל אורן (כולנו):>
אני רוצה לצרף את שמי ואת סיעתי לבקשה למדינה להעניק להדר כהן צל"ש. מיקי, אני יודע שגם אתה תומך. מאוד מאוד רצוי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מייקל אורן.
<דוד ביטן (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש, אני יכול להודיע הודעה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, לא. בתום נאומים בני דקה. אנחנו כרגע בנאומים בני דקה. מייד לאחר מכן. עוד כמה דקות. בבקשה, חבר הכנסת מיקי לוי. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנו מציינים לראשונה בכנסת את יום זכויות הקהילה הגאה. אכן, מדובר באירוע היסטורי הראוי לשבח. עם זאת, יש לזכור שבאולם הזה מונעים מחברי הקהילה הגאה בישראל שוויון זכויות אדם שונות. לדוגמה: זוגות חד-מיניים המעוניינים בהורות משותפת נדרשים להליכים משפטיים מיוחדים כגון אימוץ על-ידי ההורה הלא-ביולוגי – הליך ממושך הכרוך בפיקוח סוציאלי של השירות למען הילד ומסמן את ההורה המיועד כחשוד. מדובר בתהליך אשר עלול להימשך שנים, משפיל באופן אינהרנטי, הפוגע קשות בזכויות ההורה הלא-ביולוגי, מייצר חוסר ודאות וחוסר יציבות קשים מנשוא בתא המשפחתי ועלול לפגוע בו ובקטינים המעורבים. הדרת זוגות חד-מיניים ממנגנון של הכרזת הורות, בניגוד למצב הנהוג למשל בהולדת הילד מתרומת זרע אצל זוגות הטרוסקסואליים בישראל. כיום יש פגיעה גורפת בזכויות ההורות ובאפשרות שימור הקשר בין ההורה לילדו על-ידי בתי-הדין הרבניים כלפי טרנסים וטרנסיות בגירושים שלאחר קשר נישואים הטרוסקסואליים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת עליזה לביא.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, קודם כול – לברך את הקהילה הגאה שיושבת כאן. לאורך כל היום היינו ביחד, ואני חושבת שבהחלט נעשתה כברת דרך, ויש עוד הרבה מה לעשות.
אני רוצה לדבר על מה שהיה כאן אתמול ביחס לעיגון מעמדם של בתי-המשפט הצבאיים ולומר דבר אחד: החוק שהוצע הוא חוק שעוזר לקורבנות טרור. משפחות שנפגעו יקיריהן יוכלו לקחת תוצרים של בתי-המשפט הצבאיים ולא יצטרכו להתחיל להוכיח את מה שכבר הוכח לגבי הטרוריסטים שהורשעו. היום יש אפליה בין נפגעי עבירה שתוקפיהם נשפטו בבית-משפט צבאי לבין אלו שתוקפיהם נשפטו בבית-משפט אזרחי. אני רוצה להדגיש שהייתי מצפה מכל המפלגות הציוניות בכנסת הזאת לתמוך בחוק שיהיה בו, ולו במעט, להקל על משפחות של נפגעי טרור. לצערי זה לא קרה. לצערי, החוק לא עבר בקריאה ראשונה. אבל אני מבטיחה לכם: החוק יעבור, ואנו נמשיך בכיוון הנכון באמת לתת את הסיוע למשפחות הללו.
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
תודה רבה. אפשר היה, עם ה"נא לסיים" – – –
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת ביטן, הודעה.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
יש רשימה.
<היו"ר נורית קורן:>
יש רשימה. יש רשימה, הוא רק נותן הודעה. יש רשימה. הוא לא עושה שום דבר.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
חבר הכנסת ביטן, לקחת את תשומת הלב ממני. מה יהיה?
<דוד ביטן (הליכוד):>
אני פורס לך שטיח אדום.
<היו"ר נורית קורן:>
בבקשה, חברת הכנסת עליזה לביא. דקה לרשותך.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה, אדוני. תודה, גברתי.
גברתי היושבת-ראש, חברותי, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינות ומציינים לראשונה את יום זכויות הקהילה הגאה, באמת אירוע היסטורי, ברכות לציון היום, ואני חושבת שבאמת ראוי שתהיה מסורת ליום הזה.
גם באולם הזה, גם ביציע ובכלל בחברה הישראלית מונעים מחברי הקהילה הגאה את שוויון הזכויות. אבל אני בוחרת בדקה שלי לדבר על החברה הדתית, על החברה והדתית ולהט"בים בתוך הקהילה הדתית.
הקהילה הדתית עוד לא עשתה מספיק כדי לפתוח את הדלתות, את השערים, את הלבבות, להבנה שצריך לקבל את כולם ואת כולן. כולנו שווים. לכולנו יש מקום. אני זוכרת את הריאיון הראשון שקיימתי בטלוויזיה, ראיינתי בחור דתי, בוגר ישיבת הסדר, שהסכים בפעם הראשונה לבוא ולשתף ולספר – אומנם בכיסוי פנים, והריאיון היה עם הגב – אבל הוא דיבר בכנות גדולה מאוד – –
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – על החרם ועל הנידוי ועל העובדה שאי-אפשר שהוא יקרא בתורה בבתי-הכנסת. צריך לבוא ולשנות את זה בתוך – יש היום שינוי מבורך של ארגונים. פגשתי פה היום – –
<היו"ר נורית קורן:>
אני מבקשת לסיים.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – את אוריה בן ברית מארגון "חברותא", שסיפר לי על השינויים. אני ערה ואני יודעת ואני חלק מהקהילה הדתית, אבל זה לא מספיק, ואסור שאנשים ימשיכו – –
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת עליזה לביא, תודה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – עם המשפט של: אני מת כל יום קצת מבפנים, אני לא יכול לעבוד את האלוהים מתוך הקהילה שלי. חברים וחברות, צריך לקבל את כולם, כולנו שווים. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת ביטן – הודעת ועדת הכנסת. תודה.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
הודעה מטעם ועדת הכנסת.
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות הכנסת מטעם סיעת הליכוד: בוועדת החוץ והביטחון, במקום חבר הכנסת אורן אסף חזן יכהן חבר הכנסת אמיר אוחנה; בוועדת הכנסת, במקום חבר הכנסת אורן אסף חזן יכהן חבר הכנסת אמיר אוחנה. תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זה מחייב הסבר, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
מה הוא עשה? מה קרה?
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת חמד עמאר – נאומים בני דקה. חברים, סליחה, אנחנו ממשיכים בסדר-היום.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברים, שקט באולם, בבקשה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
הדיקטטור הגדול.
<היו"ר נורית קורן:>
בבקשה, בואו נכבד את חבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה. דקה לרשותך, בבקשה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אתם נתתם הודעה שהיא פצצה. מה, אפשר להיות אדישים? איך אפשר?
<היו"ר נורית קורן:>
סליחה, חבר הכנסת ילין. בבקשה. נא לכבד את חבר הכנסת חמד עמאר. דקה לרשותך, בבקשה.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש – – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אפשר לברך את חבר הכנסת אוחנה ביום הזה דווקא – – –
<היו"ר נורית קורן:>
בבקשה.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
– – –
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אני לא קיבלתי דקה. את יכולה להפעיל את השעון מההתחלה?
<היו"ר נורית קורן:>
סליחה, חברים, בואו נכבד את חבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה, דקה.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מעלים את הנושא של תאונות דרכים, בטיחות בדרכים, בכנסת, כמעט כל שבוע, ואנחנו דיברנו רק בשבוע שעבר על כבישים אדומים ומוקדי סיכון. אני הגשתי הצעה לסדר-היום בנושא של כביש 66, שהוא כביש אדום, ואני אתן לכם דוגמה מה זה כביש אדום. כביש 66 – באורך של 17 קילומטר, מצומת מגידו לצומת התשבי. בכביש הזה, בעשור האחרון, נהרגו 40 בני-אדם, נפצעו 770 בני-אדם, חלקם קשה מאוד. רק בשמונת החודשים האחרונים של השנה שעברה נהרגו חמישה בני-אדם ונפצעו רבים. הכביש הזה הוא צר, הכביש הזה ללא שוליים בכלל. בגלל ריבוי תאונות דרכים חזיתיות החליטו בחברה הלאומית לדרכים – – –
<היו"ר נורית קורן:>
אני מבקשת לסיים.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
לעשות חומה, "חומה" אני קורא לה – כביש צר עם חומה, כשאין שוליים. כל עצירה של רכב שם זה פקק, זו תאונת דרכים, זו סכנת חיים. אני קורא לשר התחבורה להתמקד בכבישים האדומים האלה ולשים את הכביש הזה בסדר העדיפויות של המשרד ולהתחיל לעבוד. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין. אני סוגרת את הרשימה.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, היום היה דיון חשוב בוועדת הכלכלה על תאונות דרכים, אבל בעיקר על החלטות בתי-המשפט ועל תיקי בתי-המשפט על העבריינים או הנהגים שהשתתפו בתאונות הדרכים. האמת, שמענו דברים מאוד הזויים, מאוד מסוכנים. אין הרתעה, עונשים קלים מאוד. מישהו, דרס אותו נהג אוטובוס, והוא יצא אחרי שלושה-ארבעה-חמישה חודשים ב-1,200 שקל בשלושה תשלומים, ארבעה תשלומים. נשלל הרישיון לחודשיים, ובתוך השלילה הוא נהג. ממש אנרכיה.
אחד מעורכי-הדין המשפטנים העלה דבר חשוב מאוד; הוא אמר שהנהגים לא מורתעים בגלל שהענישה לא מיידית. הכוונה, זה לוקח זמן, ועסקות טיעון, ובסוף יוצאים בזול. צריך שיהיה מיידי: שהנהג שמעורב בתאונה ירגיש שהוא נענש.
לכן, אני מציע לאמץ את השיטה הסעודית. בסעודיה, למשל, כפי שנאמר לנו, שם לכל שוטר יש מקל, ולפי העבירה – אם העבירה קלה אז שוברים לך את הפנסים האחוריים; אם היא כבדה יותר אז את כל הפנסים; או שוברים לך את כל הזכוכית של האוטו, ואתה, לך ותשלם. אם דרסת מישהו ושברת לו את הרגל, אתה תישאר בכלא עד שהוא יצא מבית-חולים ואתה תשלם את כל התשלומים. אז יאללה, לשיטה הסעודית. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה רבה. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושבת-ראש, חברי וחברות הכנסת, היום אנו מציינים לראשונה בכנסת את יום זכויות הקהילה הגאה. אכן, מדובר באירוע היסטורי, ובאמת מבחינתי זאת חגיגה. עם זאת, יש לזכור שבאולם הזה, בכנסת ישראל, חברי הקהילה הגאה בישראל לא שווים, ואני חווה את זה בשנה הראשונה שלי בכנסת. רק לאחרונה הכנסת פסקה שוב נגד חוק הפרשנות, האוסר אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית באופן רוחבי, בכל ספרי החוקים. גם השנה אתם, כל נציגי הקהילה, תצטרכו להגיע כל פעם מחדש לבג"ץ ולהילחם על הזכויות שלכם. אנחנו אתכם, נעשה את כל המלחמה יחד אתכם.
עדיין, עדיין להיות בקהילה הגאה – –
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – זה אומר שבמצב סוציו-אקונומי נמוך, לעולם – ותקשיבי טוב – הם לא יוכלו להביא ילד לעולם.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה, חבר הכנסת חיים ילין.
<חיים ילין (יש עתיד):>
בגלל שאם אין להם רכוש, הם לא יוכלו לעשות זאת. אני רוצה לציין – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת ילין, נא לסיים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
תני לי רק להודות.
<היו"ר נורית קורן:>
לא, לסיים, משפט אחרון.
<חיים ילין (יש עתיד):>
להודות. תקשיבי טוב, כבוד היושבת-ראש, אני אסיים עוד עשר שניות, אני רוצה להודות לאנשים.
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת ילין, אני רוצה להיות בסדר עם כולם.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני רוצה להודות ליעל, למיכל ולמרב, חברות הכנסת היקרות, שבאמת הרימו יום נפלא. מגיע לכן כל הכבוד, ואני יודע בדיוק מה הקושי להרים יום כזה, במיוחד על מיעוט במדינת ישראל. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. חברים, אני מבקשת לעמוד בזמנים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
דקה וחצי, לא יקרה כלום.
<<היו"ר נורית קורן:>
>
לא, יקרה, כי אני נותנת לכולם את אותו זמן, שווה לכולם.
<חיים ילין (יש עתיד):>
היושבת-ראש, משפט תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
בבקשה.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול ירדו גשמי ברכה, אבל הגשמים האלה לא היו כל כך מבורכים לתושבי שכונת שׁניר, או, למי שנוח, קוראים לה שׂניר – בלוד. השכונה הזו, בכל פעם שיש גשם, הם דואגים גם לעצמם, גם לבתים שלהם וגם לבנים שלהם, כי תמיד יש להם הצפות, תשתיות רעועות, בעיה של ניקוז. והילדים, כדי לחזור הביתה מבתי-הספר – הייתה להם בעיה וההורים שלהם היו צריכים עם הידיים שלהם לנסות ולעשות פה ושם פתחים כדי שמי הגשם יזרמו והילדים יוכלו להגיע הביתה.
ולמה זה? כי הכלים הכבדים של העירייה היו עסוקים בלהרוס קומה שלישית של בית אל-עזאמי בלוד העתיקה, ובמקום לבוא ולהציל חיי ילדים וחיי אדם, דווקא בחרו ביום הגשום הזה ללכת להרוס מקום שיכול להיות – – –
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסדר. – – – הוא יכול להיות מאושר, ויש לו היתכנות תכנונית. היו צריכים לחכות לפחות לבן-אדם, שיאשר את הבית שלו, ולעזור לילדים, שיוכלו לחזור הביתה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת יעל גרמן, ולאחריה – חבר הכנסת יואל חסון.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, חברותי חברות הכנסת וחברי חברי הכנסת, היום זה באמת יום היסטורי. אנחנו מציינים לראשונה יום זכויות לקהילה הגאה בכנסת. אני רוצה להודות, קודם כול גם ליושב-ראש של הכנסת, גם למנכ"ל וגם לכל עובדי הכנסת שטרחו ועשו והצליחו באמת להרים את זה. אבל בראש ובראשונה אני רוצה להודות לכל העוזרים הפרלמנטריים, לעוזרים שלי, לעוזרים של מיכל, לעוזרים של מרב, לעוזרים של שרן.
אבל כמו שאמרו גם חברי – ואני פונה אליכם, בני-הנוער הנפלאים – לדאבוני הרב, בכנסת, כאן, במשכן הזה, אין לנו סיכוי להעביר את החוקים שיביאו לכם את השוויון שמגיע לכם. ביום רביעי הגשתי חוק שצריך היה לאסור טיפולי המרה. דיברה חברתי עליזה לביא על מה שעוברים חברי הקהילה הלהט"בית במגזר הדתי, בחברה הדתית. אז למי שלא יודע, מחברי הכנסת – –
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – בחברה הדתית מכריחים להט"בים, מכריחים, בעיקר הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים, לעבור טיפולי המרה – דבר נורא ואיום, שפוצע את הנפש של הילדים, דבר שאסור שיהיה במדינת ישראל.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
את החוק הזה ביקשתי להעביר, אבל לחוק הזה סירבה הקואליציה, ולדאבוני הרב, לא אוכל להביא את הישועה ביום רביעי. אבל אנחנו – –
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. אני מבקשת לסיים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – לא נוותר. אנחנו נמשיך להיאבק למענכם כדי שתקבלו את מה שמגיע לכם, שוויון זכויות מלא.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה, חברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת יואל חסון. אני מבקשת לעמוד בזמנים. בבקשה. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, זה באמת יום היסטורי וחשוב, אני באמת מודה ליושבות-ראש השדולה הגאה בכנסת. אני אמרתי בכל הדיונים שאני זוכר את השדולה הראשונה, שהיינו בה אולי, בקושי שלושה-ארבעה חברי כנסת – קהל גדול אבל מעט חברי כנסת. באמת יש כאן כברת דרך ארוכה. יש המון עבודה, המון דברים שצריך לעשות, אבל – כברת דרך ארוכה. הקול נשמע, וגם דברים ייעשו.
אבל יש גם נקודה קצת חשוכה ביום הזה. הצטערתי לראות שבכמה מוועדות הכנסת, היושבים-ראש הקבועים בחרו לא לנהל את הדיון, שמבחינתם היה, כנראה, רגיש מדי, והעבירו את הניהול לחברי כנסת אחרים. כשנהיה במציאות שבה יושבי-ראש ועדות הכנסת, לא משנה מאיזו מפלגה, מנהלים דיון בנושא הקהילה הגאה בלי שום בעיה ולא מעבירים את זה למישהו אחר, ביום הזה נדע שהשלמנו את היום הזה והיום הזה מושלם. תודה רבה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני חייבת לומר – – – אז חשוב – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת רויטל סויד.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
את לא באמת מאמינה שהוא היה חולה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני כן מאמינה.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
את מאמינה שהוא היה חולה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני כן מאמינה.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אני לא מאמין.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – אני מוצאת לנכון להגן עליו.
<היו"ר נורית קורן:>
בבקשה, חברים, בואו נאפשר לחברת הכנסת סויד לומר את דברה. בבקשה, דקה לרשותך.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חברים יקרים, אין ספק שזהו יום מכונן ורגע מכונן בכנסת ישראל – ציון היום המיוחד למען זכויות הקהילה הגאה.
אני רוצה לדבר, בהמשך לדברים של חברת הכנסת גרמן, דווקא על החקיקה. אני רוצה לדבר על הצעת החוק שלי שעולה מחר לקריאה טרומית, הצעת החוק שלי שקוראת להכיר בזוגות חד-מיניים כהורים שכולים; לא רק בהורה הביולוגי אלא גם בהורה שגידל את הילד. מה יותר ברור וטריוויאלי מזה? שכול לא פוסח על זוגות חד-מיניים. אני קוראת בהצעת החוק להכיר בבן-הזוג או בבת-הזוג כאלמן ואלמנה. איך יכול להיות שבשנת 2016, אחרי שמציינים לראשונה את יום הזכויות של הקהילה הגאה בכנסת, עדיין חוק כזה יכול להיות שלא יעבור מחר? למה חברי הקהילה הגאה, הורים ששכלו ילד, שלא נדע, חס וחלילה, או אלמן ואלמנה, צריכים ללכת לבתי-משפט, להתעסק בביורוקרטיה, ולהתעסק בזכויות שמגיעות לכל אחד במדינת ישראל? במדינת ישראל השכול והאבל הם דבר שהוא בקונסנזוס.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. נא לסיים.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
לא מבקשים פה דברים שהם ענייני דת ומדינה. לא מבקשים זכויות בחיים; לפחות שיהיו זכויות לאחר מכן. ואני קוראת לחברי בקואליציה להצביע בעד החוק מחר. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חבר הכנסת עודד פורר, ולאחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. דקה לרשותך.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו שמואל וילנברג, הניצול האחרון מטרבלינקה. קרוב ל-900,000 יהודים נרצחו בטרבלינקה, ושמואל היה העד האחרון לזוועות. המחנה בטרבלינקה הוא מיוחד, כי הנאצים לא השאירו שם זכר והשתדלו להשמיד את כל הראיות שיכלו להשמיד למה שהתרחש שם. לשמואל הייתה צוואה: הקמת מרכז הנצחה והתכנסות במקום. ממשלת ישראל ידעה לממן הקמה של ביתן הנצחה יהודי-ישראלי באושוויץ כדי לאפשר את שימור זיכרון השואה, הגבורה והתקומה; אני קורא לממשלת ישראל למלא גם את צוואתו של הניצול האחרון מטרבלינקה, של שמואל וילנברג, ולממן ולסייע בהקמתו של מרכז דומה, מרכז התכנסות דומה במחנה ההשמדה בטרבלינקה, כדי שכולם יזכרו, ונוכל לזכור ולהזכיר שלעולם לא עוד. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. נא לעמוד בזמנים.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני אעשה כל מאמץ, גברתי היושבת-ראש. חברי חברי הכנסת, אני באמת רוצה לומר תודה מקרב לב ליושב-ראש הכנסת, שהבין שהגיעה השעה לכבד, לתת מקום לקהילה המדהימה הזאת, לקהילת הלהט"ב, שגם בגללה אני הקמתי את שדולת המשפחה הישראלית. המשפחה הישראלית היא כבר לא גבר, אישה, שני ילדים וכלב, אנחנו כבר משהו אחר. היום ישבתי, הקשבתי לכם, דיברנו, אני מקווה מאוד שאנחנו נצמח למקום אחר.
ואני דווקא רוצה לדבר על משפחה ישראלית לא טיפוסית, על דגנית ונינה הלוי, שאולי חלק מכם אוכלים את הלחם שהן החלו לאפות לפני כמה שנים, "לחמנינה". כשנינה הבינה שהיא בעצם אישה שכלואה בגופו של גבר, דגנית הייתה מספיק אוהבת, מספיק חכמה, מספיק בת-זוג אמיתית כדי לחבק את נינה בעולם החדש שלה, כמו שהיא ראתה את עצמה, לחבק אותה ולבנות את המשפחה שלהן מחדש. משפחה מאוד מאוד מיוחדת. אני חושבת שאת החום שלהן רואים גם בלחם שלהן, אבל כנראה במשפחה שהן הצליחו לבנות ולייצר מחדש.
אנחנו נמצאים ונמצאות כאן בשביל הקהילה היום. אני מודה לחברותי יושבות-ראש השדולה על העבודה המדהימה שעשיתן ביום הזה. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים. תודה. חבר הכנסת עמר בר-לב, ולאחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
"כשאתן קוראות את השורות הבאות זה אחרי שהלכתי לישון בשלווה אל תוך החידלון. ישנתי ולא סבלתי. ישנתי והפסקתי את הכאב והסבל שהיו מנת חלקי רוב מכריע של חיי", כך נפרדה מאי פלג, זיכרונה לברכה, מחבריה ומשפחתה ויקיריה. מאי הייתה הטרנסג'נדרית הראשונה שעמדה בראש ארגון גאה מחוץ לתל-אביב. במדינת ישראל יש אפס הכרה בקהילה הטרנסג'נדרית, ואנחנו כחברי כנסת מחויבים שלא להסכים ולא לקבל; ששום מגדר כזה או אחר, שום קבוצה, שום מיעוט במדינת ישראל לא יהיה שקוף למדינה, לחוקיה ולערכיה. כל בן-אדם, כל גבר, כל אישה, יש לו את הזכות המלאה לחיות באמונתו, לחיות באמונתה, ותפקידנו כחברי כנסת לקיים את זה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, אני מגיע לכאן מכנס קשה, שבו אנחנו שמענו עדויות של בני משפחות של נפגעים בענף הבניין, בני משפחות של הרוגים ופצועים. מה שקורה בתחום הזה הוא בלתי אפשרי, בלתי נסבל ובלתי נסלח, ואחריותנו כאן, בכנסת, לעשות מעשה כדי להביא לשינוי.
אנחנו מציינים היום, בפעם הראשונה במליאת הכנסת, את יום זכויות הקהילה הגאה. אכן, אירוע היסטורי חשוב. אבל באולם הזה, גברתי היושבת-ראש, מונעים מחברי הקהילות הגאות בישראל שוויון וזכויות אדם שונות. אני רוצה להתייחס לארגוני הקהילה הגאה, להביע הערכה למאמצים שלהם, לפעילות הרבה שלהם, אבל התקציבים שאנחנו נותנים להם הם פירורים: פחות ממיליון שקלים בשנה. סכום מגוחך. זו בדיחה עצובה לעומת הסכומים העצומים שמועברים כאן בהסכמים קואליציוניים. זה לא מאפשר לקהילות הלהט"ב להתמודד עם הקשיים, עם האתגרים, עם הגידול בתופעות של אלימות, תופעות של זנות וסמים, מקרי אובדנות.
כל הכבוד למתנדבים, שמספקים שירותי רווחה ובריאות נפש. חבל שהמדינה לא נותנת – –
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – את מה שהיא צריכה לתת. תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. תודה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הזכויות לקהילה הגאה בכנסת>
<היו"ר נורית קורן:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. תמו הנאומים בני דקה, ואני פותחת את היום המיוחד לרגל יום זכויות הקהילה הגאה.
חברי הכנסת, אנו פותחים כעת דיון מיוחד לרגל יום זכויות הקהילה הגאה.
קהילת הלהט"ב בחברה הישראלית עשתה כברת דרך משמעותית מאוד במרוצת השנים. כולנו יכולים להיות גאים מאוד בכך שלחיות כהומוסקסואל או לסבית בישראל ב-2016 איננו בושה או מגרעת. אדרבה, דומה שיותר ויותר מרגישים בנוח לצאת מהארון, בכל המובנים, ואינם חוששים או מתביישים עוד בנטייתם ובאורח חייהם.
גם אם יש עדיין מקום לשיפור ולמרות שיש עדיין תפיסות שמרניות רווחות, דומה כי השינוי בשיח הציבורי שהתחולל בשנים האחרונות מתבטא באווירה סובלנית ומקבלת בהרבה ביחס לעבר וביחס נאות ושוויוני לבני הקהילה. שינוי זה מתבטא במידה רבה בזכויותיהם של אנשים המקיימים זוגיות חד-מינית. על אף שנישואים חד-מיניים אינם מוכרים רשמית, הרי שזכויותיהם הפיננסיות של זוגות אלה מוכרות ומעוגנות היטב במשפט הישראלי ובאות לידי ביטוי בפסיקת בתי-המשפט ובאיסור החוקי להפלות אדם מכל סיבה, ובכלל זה בשל נטייתו המינית וזהותו המגדרית.
למרבה הצער, בקצה המחנה אוחזת לעתים אש הקנאה; רוח רעה מאוד של קיצונים מלאי שנאה וקנאות, המרימים יד על השונה מהם. כזה היה הרצח הנוראי של הנערה שירה בנקי, זכרה לברכה, שלא השתייכה לקהילה אך התגאתה באופן שבו היא תומכת בה – באופן גלוי ובעמידה על זכויותיה. בהירצחה לימדה אותנו שירה פרק נוסף וחשוב בזכותו של כל אדם לחיות כהבנתו. הלוואי שכולנו נפנים טוב בהרבה, כי גם אם אורח החיים, תפיסת העולם או שיוך כלשהו אינם לרוחו של מאן דהוא, אין איש רשאי, בשום מקרה, לפגוע או ליטול את חיי זולתו בשל כך. תודה.
אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום מס' 2982, 2415, 2929, 2666, 3009 ו-3069. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. חמש דקות לרשותך. נא לעמוד בזמנים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
לא, חמש דקות.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
חמש דקות. בבקשה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
טוב.
כבוד סגנית היושב-ראש, חברי הכנסת, אני עומדת פה מאוד מאוד נרגשת, אחרי יום מאוד מרגש, מול – עם הקהילה המדהימה הזאת שנמצאת כאן אתנו. אבל אני לא שוכחת לרגע את הקשיים, גם אלה שעלו היום בכל הוועדות, והקשיים שמוכרים לנו כל כך טוב, שאתם הקהילה מתמודדת יום-יום.
אני רוצה להזכיר לכל חברי הכנסת מכל סיעות הבית, ולממשלה, שחברי הקהילה נמצאים בכל אחת מקבוצות האוכלוסייה, בכל המגזרים, בכל האוכלוסיות, ולכן הם גם האלקטורט שלכם. הם גם המצביעים והמצביעות שלכם, ויש לכם אחריות כלפיהם וכלפיהן. התפקיד שלנו זה לראות את אותם חברי וחברות הקהילה, לא להתעלם, לא להפנות מבט, לא להגיד: לא בבית-ספרנו, אצלנו אין כאלה דברים. כי זו בדיוק הלהט"בפוביה.
לראות את הילדים ואת הילדות שלא מרגישים נוח בגוף שלהם, שהמגדר שלהם חונק אותם בעודם יושבים ויושבות עוד בארגז החול, לפעמים, בגן; לראות את הנערים והנערות שיושבים מול הטלוויזיה ומסתכלים על הוריהם בפחד, שמא יגלו שהם להט"בים; את הילדים בהפסקות בבית-הספר, שמהנדסים כל צעד בהליכה שלהם, כל קול שיוצא מפיהם וכל מבט לבני מינם. הם מפחדים, לפעמים רועדים מפחד, שהבריון הכיתתי לא ילעג להם בשיעור או יכה אותם בהפסקה. לצערנו, יותר ויותר מקרים כאלה קורים. המרחב הציבורי לבני ובנות הקהילה הוא עדיין מרחב ציבורי מאוד לא בטוח, מאיים ומפחיד.
והיום באמת הכנסת נתנה מקום לבני ובנות הקהילה, לאזרחים ולאזרחיות, להביע את הקשיים, את ההשפלות, לפעמים, החמורות, שהם עוברים. שמענו בכנס המרכזי שלנו על העובדה ש-50% מהנשים הלסביות חוו אלימות – מילולית, פיזית – מצד מוסדות השלטון, ולמעלה מ-30% חוו ברחוב, במרחב הציבורי, אלימות פיזית ומילולית.
ואני רוצה להגיד לכם ולכן, חברות הקהילה: פה זה הבית שלכם. הוא בית שלכם בדיוק כמו של כל קבוצה אחרת באוכלוסייה. זה הבית של הלוחם ליאם רובין, טרנסג'נדר שעובר את תהליך השינוי במהלך שירותו הצבאי. הוא חווה על בשרו מילדות את חוסר המודעות והדעות הקדומות של הסביבה הקרובה לו, ורק לאחר שהתגייס הוא הגיע להבנה שזה או למות או להפוך לגבר, כפי שהוא מספר. והיום הוא מצהיר על עצמו כטרנסג'נדר גאה, כלוחם גאה, כמי שימשיך להילחם כדי להעלות את המודעות לקהילה ולקשיים שלה, שיהיה שירות שווה לכולם. ליאם, זה הבית שלך. זה הבית של טלי מחיפה, שהיא ובת-זוגתה מזה 11 שנים ילדו ילד במסגרת הזוגית, ועדיין נזקקות לאישור בית-המשפט, המותנה בתסקיר של משרד הרווחה, שיכיר בהן כזוג הורים, הורות, לילד. ואיך טלי אמרה לי בכאב, כל העניין של דרישת תסקיר מייצר תפיסה כאילו במקרים של אימהות לסביות מדובר בהורות חשודה, שדורשת אישור מיוחד של המדינה וההכרה בה. טלי, זה הבית שלך. זה גם הבית של יניב, שתיאר היום כיצד בית-הספר אינו מקום בטוח עבורו וכיצד המורות אינן משמשות, מהוות, אוזן קשבת עבורו ולמצוקותיו. יניב, זה הבית שלך.
הדרך לשוויון זכויות מלא עוד ארוכה מאוד, ועברו הרבה מאוד שנים, והזכירה פה חברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ גם את ראשת המפלגה שלי – אני עוד מימי רצ, כן, עד כדי כך אני ותיקה – שולמית אלוני; ובוודאי את חברת הכנסת יעל דיין, ופה אני אומרת גילוי נאות: אני התחלתי את פעילותי הפוליטית פה, אתה, בוועדת המשנה להומוסקסואלים, לסביות ובי, ככה קראו לוועדה.
אני רוצה להגיד שזה לא מספיק רק לדבר ולהעלות מודעות. העלינו שבע הצעות חוק לוועדת השרים לחקיקה, כולן נדחו או לא התקבלו, התנגדו להן. ואני רוצה להגיד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: לקהילה נמאס להיות השטיח האדום של נתניהו וממשלתו לבית הלבן או לכל קהילות העולם המתקדמות. לא יכול להיות שנתניהו ידבר באנגלית צחה על הקהילה הגאה, על כך שאנחנו דואגים לחופש ביטוי וחופש עיתונות – אני מצטטת מפיו – לזכויות גייז, לזכויות לכולם. הוא אמר גם: יש לנו קשר טבעי עם מדינות שבהן זכויות נשים, זכויות הומואים ולסביות וזכויות של מיעוטים זוכות לכבוד הראוי להן.
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
לאחר הרצח הנורא ב"בר-נוער" הוא אמר בצורה חד-משמעית: אני יודע שיש צרכים מיוחדים לקהילה ואני אפעל לקדם אותם. כך גם אמר שר החינוך, שהתחייב להכפיל את התקציב לארגוני הקהילה ולקדם תוכנית חינוך בנושא – אני כבר מסיימת – אחרי רצח שירה בנקי, זכרה לברכה. אז, אדוני ראש הממשלה, שר החינוך, חברי וחברות הקואליציה, אני יודעת שהמשימה לא קלה, אני מכירה גם את הקשיים ואת האתגרים, ועם זאת, זה הזמן להרים את הדגל האמיתי ולא רק לדבר; לא רק מס שפתיים אלא בהחלט לדאוג; לא רק להתפאר בקהילה ברחבי העולם אלא באמת פה, בתוך הבית, לדאוג להפסיק את האפליה ולדאוג לזכויות שוות לקהילה כולה. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
ותודה לכם כולם וכולן שהייתם חלק מהיום הזה. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. אנחנו ממשיכים. חברת הכנסת מרב מיכאלי. אני רוצה לברך את כל הצופים שיושבים וצופים בנו. אני רק מבקשת, אם אפשר לעמוד בזמנים. חמש דקות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – צופים וצופות – – –
<היו"ר נורית קורן:>
צופים וצופות, נכון.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
צופות וצופים.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, ושלום, חברות וחברים. תענוג, תענוג, תענוג שהייתם אתנו כל היום המדהים הזה, ותודה ליושב-ראש הכנסת, שבאמת אישר אותו בכזאת מהירות ובכזה חפץ לב, בכזה רוחב לב, צריך להגיד.
פעם ראשונה שבכנסת ישראל מצוין היום לזכויות הקהילה הגאה – אכן יום חגיגי ויום מרגש, והיו בו דיונים חשובים להפליא, ואורחות ואורחים נפלאים. אבל הוא היה רק חגיגי. אני קיוויתי, באמת קיוויתי, אני אומרת בכנות, קיוויתי שאני אוכל לעמוד כאן היום, יום שלישי של הכנסת, ולהגיש הצעת חוק שתעבור מה שנקרא בהסכמה, שגם הקואליציה תצביע בעדה וגם האופוזיציה תצביע בעדה, והיא תעבור בקריאה טרומית. הצעת החוק שלי מדברת על שינוי החוק בנושא האימוץ. היום החוק אומר: אין אימוץ אלא על-ידי איש ואשתו, נשואים כמו שמדינת ישראל מכירה בנישואים, וכזכור, במדינת ישראל עדיין אין נישואים אזרחיים. אז נכון, חברי חבר הכנסת הרצוג, יושב-ראש האופוזיציה, יושב-ראש המפלגה שלי, בשבתו כשר רווחה עשה שינויים שונים בתקנות, ויש יותר אנשות ואנשים שיכולות היום לאמץ ילדות וילדים בישראל, אבל החוק – החוק עדיין מפלה, החוק עדיין מדיר. החוק עדיין לא מכיר בקיומם של נשים וגברים שההעדפות שלהן אחרות. החוק עדיין לא מוכן לקבל את הקיום הקווירי, את הקיום הלהטב"קי.
המשמעות של זה היא לא רק בתחום האימוץ, אלא בהרבה מאוד תחומים אחרים, ויעידו על כך לפחות שבע הצעות החוק שעלו שלשום לוועדת השרים ונדחו על-ידי הממשלה הזאת באופן מוחלט. החוק בישראל עדיין פשוט מדיר ומתעלם, ולא מקבל ולא נותן את הזכויות לקהילה הגאה.
עכשיו הרחיבה פה חברתי – ומרחיב ראש הממשלה, כמו שאמרה חברתי מיכל רוזין, בכל הזדמנות, בזכויות הרבות שיש לקהילה בישראל. בפועל, במידה מאוד רבה זה נכון, אבל כל הזכויות האלה הושגו במאבקים קשים ומרים של חברות וחברי קהילה אמיצים, של שותפות ושותפים למאבקים האלה, חלקם כאן בכנסת, חלקם מחוץ לכנסת, במשך שנים ארוכות, וכולם הסתיימו בהכרעות של בתי-המשפט. אבל הבית הזה, הכנסת, הגוף המחוקק, הרשות המחוקקת של מדינת ישראל – שקובעת את הנורמות של החיים שלנו, קובעת מי אנחנו, מה אנחנו, מה מותר, מה אסור, למי מותר ולמי אסור, לפי מה רושמות ורושמים, את מי רושמות ורושמים ובאיזה תעודה – הבית הזה עדיין מתעקש לסובב את הראש, לסובב את הגב, אם תרצו, לקהילה הגאה.
אני אגיד יותר גרוע מזה, ברשותכן וברשותכם: הממשלה הזאת, הקואליציה הזאת, מקבלת כאיזה מין גזירת גורל את העובדה שחלקים מסוימים ממנה לא מסוגלים לבלוע את הקיום הקווירי, הלסבי, ההומואי, הטרנסי, הבי; מקבלת כמו גזירת גורל את זה שהחלקים האלה עדיין ממש מוקיעים את הקהילה הזאת. אפילו לא נאבקים על זה, אפילו לא מנסים לאתגר את החלקים ולראות האם בשל כך באמת יפרקו את הממשלה, האם בשביל זה באמת יזרקו לפח את כל ההישגים הפוליטיים, הכלכליים, הכספיים האחרים שלהם, אלא באמת מין השלמה שכזאת. יש פה ציבור – ואגב, לא בהכרח הציבור, אלא המנהיגים המסוימים שלו שיושבים כאן – שאיזה קוד פוליטי עלום, שמרני וחשוך שלהם מחייב אותם להמשיך ולהתכחש לקהילה הגאה, וכל הקואליציה רוקדת לפי החליל שלהם.
אז כן, יום הזכויות לקהילה הגאה בכנסת הוא יום שמח, גדול, היסטורי – צריך גם להגיד את זה, גם זה ציון דרך היסטורי. אבל ההיסטוריה שלנו, באותה מידה ובאותה נשימה, ביום הזה תקועה – תקועה עמוק באי-שוויון, באפליה, באי-הכרה של החוק במדינת ישראל בקהילה הגאה ובשוויון האנושי שמגיע לכל אחת ולכל אחד בה, פשוט כי כולנו בנות ובני אדם.
הלוואי, אמן, שלא ייקח יותר מדי זמן, ונעמוד כאן ונצביע מחר על החוקים האלה שלנו. אנחנו נצביע בעדם. אני יכולה רק לאחל – גם לקואליציה הזאת, אבל גם לכל אחת ואחד מאתנו – שבאמת מאוד מהר נצביע כולנו בעד החוקים האלה, שיביאו לשוויון בפני החוק, שוויון אמיתי של כל האזרחיות והאזרחים במדינת ישראל, בלי הבדל דת, גזע, מין, לאום, נטייה פוליטית, נטייה מינית וכל נטייה אחרת. תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני דווקא רוצה להתחיל בתודות, וזה ייקח כמה שניות או אולי דקה, כי אני רוצה לציין את כל מי שלקח חלק ביום הנפלא הזה: אז בראש ובראשונה, כמובן, כמו שכולנו אמרנו, יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יולי אדלשטיין; לאחר מכן מנכ"ל הכנסת רונן פלוט וכל הצוות שלו; ראשי הוועדות, שעמדו בראש הוועדות – קארין אלהרר, יואב קיש, עאידה תומא סלימאן, אלי אלאלוף, יעקב מרגי – שנתן את הזכות למירב בן ארי, אברהם נגוסה, סתיו שפיר, תודה רבה לכם; מנכ"ל הכנסת – כבר אמרתי; קצין הכנסת ניצב יוסי גריף, שהוציא את כל הבעיות מהבוץ ושם את העגלה על דרך המלך; ראש תחום בכיר אמנות גברת שרון סופר; כל ראשי האגודה למען זכויות הלהט"בים – אוהד, חן ואימרי; כל הארגונים הגאים שנמצאים כאן. אבל מעל הכול, תרשו לי להודות לאלה שעשו את העבודה הקשה ביותר, ואלה היועצים הפרלמנטריים שלנו. נכון, מיכל?
<מיכל רוזין (מרצ):>
כל הכבוד להם.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אני בטוחה שגם מרב. אז אני רוצה לציין אותם. אני רוצה לציין את מיכל גרא מרגליות, את נעמה שחר, את שרה גרונר, את שי, את שקד, את ליאור בן אליהו, את דור מלול, את ניב נוטמן. אני רוצה, מעל הכול, לציין את אסף וייס. אז תודה רבה. עשיתם פשוט עבודה נהדרת.
אבל עכשיו, מן התודות אני רוצה לנחות למציאות. מלמדים אותנו ומלמדים אתכם בבתי-הספר שאנחנו מדינה דמוקרטית, ואין ספק שאנחנו מדינה דמוקרטית בהרבה מאוד פרמטרים. אבל בדמוקרטיה, כמו שאתם תלמדו, כולם שווים בפני החוק. זה אחד העקרונות של הדמוקרטיה. אין דבר כזה שהחוק מפלה בין אחד לשני – בין נשים לגברים, בין ערבים ליהודים, בין עניים לעשירים, בין חרדים לחילונים, בין אשכנזים לספרדים, אבל הוא כן מפלה בין כל הקהילה הלהט"בית לבין שאר הקהילות, לבין שאר האזרחים. מפני שאם כולנו יכולים לאמץ ילדים, ואם אנחנו יכולים לעשות פונדקאות, להגיע לילד, להחזיק אותו, לאהוב אותו ולהיות הורה דרך פונדקאות, הקהילה הלהט"בית לא יכולה, כי לשון החוק היא "גבר ואישה" או "איש ואשתו", ולא "שני בני-אדם"; זו צריכה להיות לשון החוק. לא יכול להיות שיהיה עיוות, לא יכול להיות שבחוק יהיה אי-שוויון, שאם יש גבר ואישה הם יכולים לאמץ ואם זה שני בני-זוג מאותו מין, בין אם זה שתי נשים או שני גברים, הם לא יכולים לאמץ, לא מגיע להם להיות הורים; שאם זה גבר ואישה, הם יכולים לעבור תהליך של פונדקאות ולהחזיק ילד בידיהם ולגדל אותו ולהיות הורים – זכות אלמנטרית של כל אחד להיות הורה – ואם אלה שני בני-זוג מאותו מין, או אישה בודדה חד-הורית או גבר לבד, הם לא יכולים, הם לא זכאים. זה לא דמוקרטיה, זה לא שוויון, ואת זה צריך לשנות.
כן, אני יודעת שאנחנו נלחמים נגד מסך של בערות. יש לנו מסך ברזל, לא זכוכית, מסך ברזל של בערות, שסבורה משום מה שזה משנה אם גבר אוהב גבר או גבר אוהב אישה. מה זה משנה, מה? האם זה עושה אותו פחות מוסרי, פחות חכם, פחות מועיל לחברה? האם בכלל מישהו יודע, כאשר הוא פוגש ברחוב אדם שהוא לא מכיר, אם היא לסבית, אם הוא הומו, אם הוא בי, אם הוא טרנסג'נדר? לא, אנחנו לא יודעים, ובצדק, כיוון שאין הבדל. אז ממש כפי שאין הבדל כשאנחנו פוגשים אנשים ולא יודעים, לא יכול להיות שיהיה הבדל בחוק. וזו המשימה שלנו, זו המשימה שלנו כאן בכנסת.
ואני רוצה לסיים במשהו חיובי, שחברתי מיכל כבר סיפרה, בליאם, שכתב: "קוראים לי ליאם, ואני לוחם ב'קרקל'. התגייסתי במרס 2014, בעצם כלוחמת. במהלך השירות הבנתי המון על עצמי ועל כמה שהכחשתי את מי שאני באמת, ויצאתי מהארון כטרנסג'נדר. התחלתי תהליך שינוי מין בצבא. זה אומר לקחת הורמונים וללכת הרבה לרופאים, והמדהים בכל זה הוא שהצבא אפשר לי לעשות את זה ועוד להישאר לוחם בגדוד".
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
"הסביבה בצבא והמפקדים, כולם קיבלו אותי בצורה מדהימה. אבל כשהגשתי בקשה לחיל הרפואה לעשות ניתוח להסרת חזה, נדחיתי – – – לא ויתרתי, הגשתי קבילה. אחרי חודש התקשרו אלי מנציב קבילות החיילים: חדשות טובות, הקבילה התקבלה, וחיל הרפואה ישנו את הנוהל לגבי ניתוחים פרטיים לטרנסג'נדרים."
<היו"ר נורית קורן:>
אני מבקשת לקצר ולסיים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
הלוואי שהחברה שלנו תלמד מהצבא.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אני רק מבקשת באמת לעמוד בזמנים. בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
גברתי היושבת-ראש, עמיתותי ועמיתי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אני נרגש לעמוד כאן היום, יום היסטורי שבו אנחנו מציינים בפעם הראשונה את יום המאבק לזכויות קהילות הלהט"ב כאן במליאת הכנסת, וזו ההזדמנות להסתכל לאחור, על הדרך שעברנו.
אני זוכר את הימים הראשונים שלי בכנסת, זה היה לפני הרבה זמן, לפני תשע שנים, כאשר, גברתי היושבת-ראש, כל אירוע שקיימנו בעניין הקהילה הגאה הוצג כסוג של פרובוקציה ועורר כל כך הרבה מתח שאנחנו טרחנו כל הזמן לחשוב איך להעביר את האירוע פשוט בשקט כדי לקיים דיון שיהיה דיון ענייני ולא יתפוצץ בסערת רגשות. התקדמנו דרך ארוכה בכנסת, ואני שמח במיוחד להיות היום חבר בשדולה שיש לה ארבע יושבות-ראש. כל הכבוד לכן על היום המרשים הזה, ואני גאה לעמוד מאחוריכן ולתמוך במאבק ולהיות שותף בקרב הזה.
יש הישגים. יש הישגים גם בחקיקה, כולל הקביעה ההיסטורית שבישראל אסורה על-פי חוק היום אפליה מטעמי נטייה מינית וגם אפליה מטעמי זהות מגדרית. זו הקביעה שהשגנו בחוק זכויות התלמיד, שהייתה לי הזכות להיות יוזם שלו; חוק שבעצם קובע את העיקרון שחל לא רק על תלמידים ולא רק על מערכת החינוך, אלא חל על החברה הישראלית.
אבל יש אתגרים בפנינו, ואנחנו צריכים לראות אותם בצורה ברורה, וגם היום כאן, בדיון המיוחד הזה, אחד האתגרים מאוד בולט: שלא כרגיל בדיוני מליאה בכנסת, אנחנו לא צפויים לשמוע כאן תשובת ממשלה, וזה מלמד שהממשלה לא נמצאת באמת במקום שבו הכנסת נמצאת. מצער לראות שהממשלה ביום כזה לא מתייצבת כאן עם שר או שרה.
<היו"ר נורית קורן:>
למה, יש פה שר.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
לא, אתה הולך לענות בשם הממשלה?
<היו"ר נורית קורן:>
בוודאי, יש פה שר. למה – אין פה שר?
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אני שמח, אני שמח.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
רציתי שתמשיך – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
לא, מצוין. אני שמח, גברתי היושבת-ראש. אם כך כל הביקורות שלי ייענו במהירות, אז אני אבוא על סיפוקי. אני שמח שגם הממשלה תאמר את דברה, טוב שכך, אדוני, ובוודאי אני שמח שאתה תהיה השר שמציג את תשובת הממשלה כאן.
אבל הממשלה בכל זאת לא עומדת במקום שבו הכנסת עומדת, וראינו את זה שוב בוועדת השרים לענייני חקיקה, שדחתה את כל הצעות החוק שאנחנו הבאנו כדי להפוך את היום הזה מיום טקסי ליום מעשי.
יש אתגרים בפנינו, יש אתגרים של שינוי חברתי, וכשאני מדבר על שינוי חברתי אני נזכר בדמותה הקורנת של שירה בנקי, זיכרונה לברכה, שנרצחה במצעד גאווה בירושלים ומעידה על הדרך שאנחנו עוד צריכים לעבור בחברה שלנו. ויש אתגרים במשפט, יש אתגרים במעמד אישי שצריך לתקן, בזכויות של ארגונים שפועלים, בשוויון אישי.
עמיתי חברי הכנסת, אנחנו צריכים להתקדם במקביל בשני ערוצים. ישנם מאבקים עקרוניים שצריך להמשיך ולהילחם בהם, כמו המאבק על חוק נישואים אזרחיים, שיאפשר גם לבני ובנות אותו המין להינשא באופן חופשי לפי מצפונם; ובמקביל למאבק הזה צריך להתקדם גם בערוצים המעשיים, שבהם ניתן להתקדם גם בכנסת הנוכחית: חוליה-חוליה לבער את אותם מקומות ואת אותן בעיות שבהם ממשיך להיגרם לאנשים גם היום עוול בשל השתייכותם, בשל נטייתם המינית, בשל זהותם המגדרית. הדברים האלה נמצאים לפתחנו. אין שום סיבה להסכים לעוולות, להסכים לסבל. עם הדברים האלה אפשר וצריך להתמודד גם היום.
עמיתי חברי הכנסת, רשימת המשימות שעומדת בפנינו ביום הזה היא עצומה. אני רוצה להודות לפעילי ופעילות הקהילות הגאות בישראל, לכם, אורחות ואורחים, שליוויתם היום אותנו בכנסת בדיונים, להבטיח לכם שאנחנו נישאר מחויבים, נילחם. אנחנו צריכים אתכם, אנחנו צריכים את קולכם, אנחנו צריכים את הדרישות שלכם. אנחנו נתייצב יחד אתכם ונגיע ליום שבחברה שלנו יהיה שוויון. זאת תהיה חברה שיהיה בה מקום אמיתי לכולנו. תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני אתחיל קודם כול, כמובן, בברכות ליושבות-ראש של השדולה שאני חברה בה בגאווה גדולה, לחברות הכנסת מיכל רוזין, מרב מיכאלי, יעל גרמן ושרן השכל. כל הכבוד על היום המדהים, החשוב הזה, שבו הבאתן לכאן מאות בני-נוער, משפחות, ילדים בכל הגילים, שהגיעו לכאן ונחשפו לכנסת ולדיונים שהתנהלו בתשע ועדות במקביל. וכן, אני בהחלט גם חייבת לציין את יושב-ראש הכנסת, שלקח על עצמו וקיים את היום החשוב הזה.
אני רוצה לדבר גם על כמה דברים שהיו כאן היום ובעיני הם חשובים. קודם כול, הייתה לי הזכות לנהל את ועדת החינוך. אני מחליפה את היושב-ראש מספר פעמים, כמעט פעם בשבוע, ולכן זו הייתה זכות בשבילי להיות בדיון. בפעם הראשונה נחשפנו לכך שבשנת 2016, 130 גננות קיבלו הסמכה בנושא של ילדים להט"ב, ומבחינתי זה אדיר. אני גם פרגנתי על זה לחברת הכנסת גרמן, שזה קורה בעיר שלה, בעיר הרצליה, ואני קוראת מפה לכולם: לא יכול להיות שזה רק בעיר אחת, ולא יכול להיות שזה רק 130 גננות. זו תוכנית מדהימה, שבה חושפים כבר את הגננות איך להתמודד. אגב, ראינו גם ספרים מקסימים, שחילקו לנו היום. זו פעילות ייחודית. מה שהדהים אותי – ושאלתי בוועדה: האם זו פעם ראשונה? כן, זו פעם ראשונה, בשנת 2016, שגננות עוברות איזושהי הסמכה על ילדים להט"ב. בסדר, זה קצת מאוחר מדי, והיינו צריכים לעשות את זה כבר לפני, אבל לפחות זה כבר טיפה בים.
מה שהיה יפה מאוד היום, בעיני – – –
<קריאה:>
– – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
כן, זו טיפה בים. את יודעת, ים של גננות, ומתוכן יש רק 130. טוב, זו התחלה.
בעיני, מה שהיה יפה זה שהיה לי רצף היום. התחלתי את היום בוועדת החינוך, שמעתי על הגננות, שמעתי על בית-ספר יסודי, שנרקמת תוכנית עבורו במיוחד, ושמעתי על תיכונים, ואז הגעתי לוועדת החוץ והביטחון, ושם שמעתי על החיילים. זה לא מושלם, וזה לא טוב אפילו, אבל זו התחלה של משהו שלא ראיתי. היום ישב לוחם של "קרקל" לצדי וסיפר על התהליך שהוא עובר מול הצבא, ואמר את השם של אותה מפקדת – אני לא זוכרת את שמה, אולי את זוכרת – והוא אמר: היא מלווה אותי והיא עוזרת; החייט – במקרה זו הייתה גם חייטת, שתופרת לו את החליפה. אומנם אני פה רק שנה, אבל ראיתי גם במבטים שלכם שזה משהו די נדיר.
אתן בצדק מדברות על החקיקה. דרך אגב, בכל ישיבת ועדה שהייתי דיברתי על זה, ולא הסתתרתי ולא הלכתי מאחורי הגב. אילו יכולתי הייתי מעבירה – יש לי הצעת חוק שלי, מדהימה, גם על ברית הזוגיות, שלא קיבלו אותה ולא העבירו לי אותה. אני מודה בקשיים. יש לנו קשיים. אבל אמרתי את זה גם בוועדות היום: כאן קשה? יש עוד ערוצים. אני מלווה את "איגי", חוש"ן ו"מעברים" מיום שנכנסתי לכנסת. אמרתי היום בשדולה שבשבילי זו גאווה לשבת בשדולה ולהכיר את הפרצופים, כי ישבתי, ודיברתי, והייתי אתם במשרד החינוך, כשאני לא נמצאת ומנותקת אלא אני חלק מהם.
אני גם אומרת לכם, באופן אישי, מעבר לעניין הזה – דיברתי על זה היום בשתי הוועדות, ולדעתי גם בשדולה: הולך לקום בישראל, באמצעות משרד הרווחה ומשרד האוצר, שלטר לצעירים וצעירות מהלהט"ב, טרנסג'נדרים, טרנג'נדריות, הומואים ולסביות שגרים ברחוב. "בית דרור" לא נותן מענה, בצדק, כי זה עד גיל 20 – זה אמור להיות עד גיל 18 והיא עוד מושכת קצת עד גיל 20. הייתי שם, ראיתי את החבר'ה ודיברתי אתם. לא יכול להיות שבמדינת ישראל בגיל 20 זורקים לרחוב ואומרים: תתמודדו. לכן, הולך לקום כאן שלטר. זה כבר יצא, ועיריית תל-אביב מחפשת מבנה כדי לשים את המקום הזה. בעיני, שוב, זו אפשרות לתת תקציב לאותה אוכלוסייה שצריכה.
הדבר השני שאמרתי – ושוב אני אנצל את הפעם האחרונה בהחלט שאני יכולה לקרוא לראש עיר אחד בישראל באזור המרכז שירים את הכפפה וייקח על עצמו את ההוסטל השיקומי. הוא לא צריך לשים כסף, הכסף כבר נמצא; כל מה שצריך הוא שייקח, ואז אותה נערה צעירה טרנסג'נדרית או לסבית שעברה תהליך של שיקום בתוך השלטר ורוצה לעבור למקום יותר רציני, כך שהיא תוכל לקבל מענה, יהיה לה את ההוסטל הזה. יש לנו את התקציב לשלטר וגם להוסטל; עכשיו, כל מה שצריך זה את העיר.
אני כבר אעשה לכם preview, בתור יושבת-ראש ועדת המשנה לצעירים וצעירות חסרי בית. אני באתי לוועדה הזאת עם כסף.
שלום, אדוני ראש הממשלה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
שלום.
<מירב בן ארי (כולנו):>
הוועדה הזאת הגיעה עם כסף מהאוצר ומשרד הרווחה. מדינת ישראל באה ואמרה: אנחנו הולכים לשים על זה תקציב לטובת הקהילה הזאת. לכן, בעיני, זה חשוב וקריטי.
אני רוצה להגיד משהו אחד אחרון, גברתי היושבת-ראש, וגם לנצל את זה שראש הממשלה נמצא כאן. היה כאן היום יום מדהים, באמת יום מיוחד ויום מקסים, אבל בעיני, הדבר הכי מיוחד היה – ותסלחו לי רגע, היושבות-ראש המעולות של השדולה – היו העדויות: הילדים שבאו ודיברו, ההורים שבאו ושיתפו, החיילת, החייל, הסטודנט, האימא.
<היו"ר נורית קורן:>
אני רק מבקשת שתעמדי בזמנים.
<מירב בן ארי (כולנו):>
הנה, אני מסיימת. אני רוצה להגיד להם תודה רבה, כי צריך הרבה אומץ לבוא, לספר את הסיפור האישי, לספר שאפילו חשבת להתאבד פעם, ולא להתבייש ולבוא בפנים חשופות. אני רוצה להודות לכל מי שהגיע היום ונתן עדות. ריגשתם אותנו, ריגשתם אותי באופן אישי, ואני גם ראיתי את זה אצל שאר חברי הכנסת וחברות הכנסת. אז תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חבר הכנסת אמיר אוחנה – ואני מברכת את ראש הממשלה שהואיל ובא לכאן. כל הכבוד. זה יום שלישי, ואנחנו בדרך כלל נשארים במליאה ריקה. זה יום חשוב.
לרשותך חמש דקות.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
תודה, גברתי היושבת-ראש. תודה, חברי השר, חברותי וחברי חברי הכנסת. תודה רבה לך, אדוני ראש הממשלה, שאתה מכבד אותנו בנוכחותך כאן. תודה לכם, חברי וחברותי לקהילת הלהט"ב.
יושבים אתנו במדינת ישראל, give or take, 10% מהאוכלוסייה – אגב, כל אוכלוסייה, ימנים, שמאלנים, ערבים, יהודים, חובשי כיפות שחורות, סרוגות, שקופות, נשים וגברים – שמרגישים מופלים. הם מרגישים מופלים בפני החוק.
<קריאה:>
לא מרגישים – הם מופלים.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
הם אינם יכולים להינשא בארצם, הם אינם יכולים להביא ילדים בארצם, הם אינם יכולים לרשת את בנות ובני זוגם במקרה של פטירה, חס וחלילה, ולא משום שהם עוינים את המדינה, לא משום שהם אינם משרתים בצבא, לא משום שהם אינם משלמים מסים – מפני שהם הומואים, לסביות או טרנסים וטרנסיות.
איזה רע הם עשו למישהו שהם מושאים לשנאה שהיא לעתים עזה עד מוות, שהם מושאים להשפלה, שמי שהם, המהות שלהם, הזהות שלהם, מושלכת לחלל האוויר כקללה, כמילה שנועדה להשפיל, להקטין ולעלוב? איזה רע – שהם אוהבים את בני מינם? שהם לא כמו כולם?
מדינה יהודית, רבותי, איננה מדינת הלכה. מדינה יהודית זוכרת ויודעת שגם אנו היינו שנואים על לא עוול בכפנו, שגם אנחנו נרדפנו, שגם אנחנו הופלינו, שגם אותנו ניסו להמיר רק משום שלא היינו כמו כולם. מדינה יהודית זוכרת שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מדינה יהודית היא גם בית הלל, ולא רק בית שמאי.
חברי וחברותי לקהילה, יש לנו כמדינה עוד לאן לשאוף. זה נכון, יש מדינות מתקדמות מאתנו, ויש גם מדינות שאינן. אני לא מדבר על ה-obvious, על המדינות הקרובות בסביבה, שבהן להט"בים במקרה הטוב נאסרים בבתי-סוהר, ובמקרה הפחות-טוב מושלכים מגגות או נתלים ממנופים; אני מדבר גם על מדינות המערב. באחד הדיונים שהיו לי עם חברת הכנסת רוזין אך לפני פחות משבוע, הטיחה בי אחת המשתתפות שכולנו נעזוב לברלין. אנחנו נעזוב לברלין. הזכרתי לאותה משתתפת שבברלין אין נישואים בין בני אותו מין, בברלין אין פונדקאות לבני אותו מין, כלומר גם בעולם המערבי יש עוד לאן להתקדם. זה נכון.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – תנועות מאיימות.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
אבל כשאנחנו מביטים על המאבק הלהט"בי, רבותי – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
הרבה יותר נוח שם.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
– – בפרספקטיבה היסטורית, כשאנחנו משווים אותו למאבקים דומים נוספים, אנחנו מבינים שזו לא שאלה של "אם", זו רק שאלה של "מתי". אנחנו עוד נזכה בימי חיינו לראות את הימים הטובים שבהם "הומו" כבר לא תהיה קללה, שבהם המדינה לא תבדיל בין זוג לזוג, בין משפחה למשפחה.
זכינו לחיות בעידן שבו אנחנו רואים את הזמנים משתנים לנגד עינינו, וכמו שקורה בדרך כלל, החברה מקדימה את המחוקק. הזמנים שבהם מתוך הבית הזה ממש יצאו קריאות, ואני מצטט: לטפל בהם כמו שטיפלנו בשפעת העופות – הן כבר לא נשמעות כאן, ואני מקווה שהן לא יחזרו. התקופה שאני חוויתי כשהבנתי שאני שונה, לפני עידן הגוגל וה"ויקיפדיה", ואפילו לא ידעתי שיש לזה שם, שיש לזה מילה, גם היא חלפה לבלי שוב.
אנחנו צועדים קדימה. הזמנים שבהם יום כזה, כפי שאירע כאן היום – וזה המקום להודות גם לחברותי יושבות-ראש השדולה הגאה בכנסת, מימין ומשמאל, גם לאדוני יושב-ראש הכנסת, שאפשר את היום החשוב הזה כאן, וגם ליושבי-ראש הוועדות השונות, לחברי וחברות הכנסת שקיימו את הדיונים החשובים, וגם לכם, לכם שם ביציע, למשתתפות ולמשתתפים הרבים, שכיבדתם אותנו בנוכחותכם, ששיתפתם אותנו בחוויות שלכם, זה לא מובן מאליו.
אני יודע, חברותי, אוהו איך אני יודע, שיש קושי להעביר חוקים. יש קושי. אני עוד לא חודשיים כאן, אפילו, וכבר יורק דם בניסיון להעביר את דבר החקיקה הראשון שלי, שהוא בעיני מאוד בסיסי, מאוד אלמנטרי – – –
<היו"ר נורית קורן:>
אני רק מבקשת לסיים.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
אז אני אתקדם לקראת סיום.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
תהיי יותר לארג'ית.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
למעשה, ואת זה צריך לדעת גם הציבור, השאלה אם חוק יעבור או לא יעבור לעתים רחוקות מוכרעת כאן במליאה, היא בדרך כלל מוכרעת מאחורי הקלעים, ולא תמיד, למרבה הצער, ממניעים ענייניים של צדק. למעשה דבר החקיקה הפרו-להט"בי החשוב ביותר שעבר כאן בכנסת אי-פעם קרה במחטף, בהרבה עבודה של מאחורי הקלעים: אחרי שנים של ניסיון מימין ומשמאל לבטל את אותו סעיף 351 לחוק העונשין, שקבע אותנו כעבריינים, הצליחה – וטוב עשית, חברתי חברת הכנסת יחימוביץ, שציינת והזכרת את חברת הכנסת שולמית אלוני, זיכרונה לברכה, ואת חברת הכנסת יעל דיין, תיבדל לחיים ארוכים, שהיו מהחלוצות בתחום המאבק הלהט"בי.
אני שמח להיות חלק משינוי המגמה הזו שהמאבק הלהט"בי הוא נחלת מפלגות השמאל, ואני שמח שהעניין הזה פורץ את הקווים; אני חושב שזה משרת את העניין עצמו בראש ובראשונה, וזה לא צריך להיות עניין של מפלגה מסוימת או עניין של קואליציה–אופוזיציה, זה צריך להיות עניין של קונסנזוס כמה שיותר רחב.
אני מייד במשפט האחרון שלי. הוויכוחים היום בינינו היו ויכוחים ידידותיים, אש ידידותית של קואליציה–אופוזיציה, ולא כמו פעם, שאנשים עלו על הבריקדות בטענות של טומאה וזוהמה וכו' – דברים שהובאו לכנסת. אנחנו מתקדמים, אנחנו מתקדמים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
באמת לא שמענו את הדברים.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
אני רוצה גם – לא כתבתי את הדברים, אבל אני רוצה באמת להודות לך, ראש הממשלה. אתה ראש הממשלה הראשון שפנה אל קהילת הלהט"ב יותר מפעם אחת. אני יודע שלו זה תלוי רק בך, היינו במקום הרבה יותר טוב.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
חבר הכנסת אוחנה, יצחק רבין כשר הביטחון עמד כאן על הדוכן – –
<היו"ר נורית קורן:>
אני רק מבקשת, חבר הכנסת אוחנה – – –
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
אז אני – – –
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
– – והכיר בזכויות של בן-זוגו של אלוף-משנה בצבא.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
סליחה, אבל ההכרה הזאת נעשתה על-ידי שר הביטחון דאז, למיטב ידיעתי, יצחק מרדכי. בכל מקרה – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת אוחנה, אני מאוד רוצה לתת את הזמנים. משפט אחרון, בבקשה, תסיים.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
מאה אחוז. בכל מקרה, אני רוצה להודות לך, אדוני ראש הממשלה, גם על שאתה כאן, גם על הפעילות שלך לאורך השנים. אני יודע, מי כמוני יודע, שיש קשיים – גם חברותי יודעות, לא תמיד הן מודות בכך, אבל יש קשיים קואליציוניים. אנחנו נתמודד אתם.
ואני אומר לכם, חברי, היום המיוחל הזה שאליו אנחנו שואפים, לראות את שוויון החירויות מתממש, יבוא כפי שהוא בא לאפרו-אמריקנים באמריקה, כפי שהוא בא לנשים. הוא יבוא גם אלינו; אנחנו נזכה לראות את היום הזה. תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה רבה. אנחנו עוברים לתשובת השר, בבקשה. ראש הממשלה רוצה להשיב?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני רוצה להגיד משפט אחד לפני שהשר מדבר.
<היו"ר נורית קורן:>
בוודאי ובוודאי, בבקשה, אדוני ראש הממשלה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
זה לא פוסל את השר?
<היו"ר נורית קורן:>
לא. כבוד לנו שהגעת היום. זה יום שלישי, יש ימים מיוחדים, ואני אשמח לשמוע את דבריך.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני יודע שקיימתם דיונים חשובים וממושכים, ואני ביקשתי לבוא הנה, בסדר-יום לא פחות עמוס, להגיד משפט אחד לבני ובנות הקהילה הלהט"בית ביום ציון זכויות לקהילה הגאה. המשפט שלי הוא פשוט: כל אדם נברא בצלם אלוהים. זה רעיון שהובא לאנושות לפני אלפי שנים על-ידי עמנו, וזה גם העיקרון שחייב לכוון את חיינו הלאומיים היום. אני מודה לך. תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה רבה, אדוני ראש הממשלה, על שהתפנית מעיסוקך ובאת ביום חשוב זה. בבקשה, השר אבי גבאי, השר להגנת הסביבה – תשובת הממשלה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
טוב, כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני קודם כול כמובן רוצה לברך את הכנסת על כך שבחרה לציין את יום זכויות הקהילה הגאה ולהעלות את הנושא של הזכויות על סדר-היום הציבורי. מעל לכול אני מלא אמפתיה לקהל כאן ולכל חברי הקהילה, שנלחמים על הזכויות שלהם, הזכויות הצודקות שלהם, וכולי תקווה שבסופו של יום נגיע לנקודה שכולנו רוצים להגיע אליה.
אני חושב שאנחנו צריכים להסתכל – באופן אבסורדי יש רק אופוזיציה היום.
<מירב בן ארי (כולנו):>
לא, יש פה – – –
<היו"ר נורית קורן:>
למה? יש אחת, שתיים – שלוש יחד אתי.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
ארבעה.
<היו"ר נורית קורן:>
ארבעה, סליחה, נכון.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני מרגיש, ככה, זה לא נוח לדבר.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
– – – אתה צודק.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
באמת, נכון? משהו לא מסתדר לי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
אדוני השר, זו לא הפעם הראשונה שזה לא מסתדר לך פחות טוב – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברים, חברים, בואו ניתן לשר להמשיך את דבריו ונקשיב.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני חושב, באמת, שאנחנו צריכים להסתכל על ההתקדמות שחלה בכל מה שקשור בזכויות הקהילה, ולא רק להסתכל על מה שעוד לא השגנו ומה שעוד לא הושג. סך הכול, מדינת ישראל נראית היום שונה לגמרי מכפי שהיא נראתה לפני עשר שנים או 15 שנה. אני חושב שאם נסתכל על מה שקורה היום בנושא הזה, בעצם אפשר לראות גם התקדמות גדולה מאוד בכל מה שקשור בשיח החברתי כלפי הקהילה, בנראות של הקהילה בקרב הציבור הכללי, שזה מה שחשוב, ולא רק במקומות אחרים.
אני חושב שהנושא של הקהילה נמצא כל היום על סדר-היום הציבורי, המדינה מתקדמת כל הזמן להכרה בבני-אדם כשווים ללא קשר לנטייתם המינית, יש ארגונים, כמו "איגי" וחוש"ן, של הקהילה, שנתמכים על-ידי הממשלה – אולי לא מספיק, כמו שאמר חבר הכנסת דב חנין, אבל נתמכים. ואני חושב שאם יהיה צורך ביותר מכך, אני בטוח ששר האוצר ידע לפתור את הבעיה הזאת. יש בני ובנות הקהילה שעושים קדם-שירות כחלק מארגון "איגי", שזה דבר שהוא פשוט נפלא, שיש דבר כזה; גיליתי את זה לפני כמה חודשים כתוצאה מכך שבן של חברים פשוט הצטרף לפעילות הזאת, לא ידעתי שזה קיים.
אין ספק שאנחנו צריכים כולנו לזכור, לפני הכול, באמת את שירה בנקי, שבאוגוסט האחרון נרצחה, נרצחה ברצח שכולו שנאה, כולו חוסר יכולת לקבל את האחר, כולו על רקע העובדה שקיימת קהילה שבאה ואומרת: אנחנו לגיטימיים, אנחנו כמו כולם, תנו לנו את הזכויות.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני השר, מה הממשלה עושה מבחינה חוקתית – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
יעל, אני אנסה לדמיין מה הממשלה בין 2013 ל-2015 עשתה בעניין הזה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
בבקשה?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אולי אני אבדוק מה בין 2013 ל-2015 הממשלה עשתה בעניין הזה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אני אספר לך.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
הייתה איזו ממשלה, היא יכלה לפתור את הבעיה הזאת. נו, באמת.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
הממשלה הקודמת העבירה את חוק – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת גרמן, נא לאפשר לשר לומר את דבריו.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
את רוצה להתעמת, אני מוכן להתעמת, אין לי בעיה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
לא, אני לא רוצה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני באתי לומר את שלי; את רוצה? אני מסכים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני השר, יש לי כבוד רב ואני לא רוצה להתעמת. אני באמת שואלת: אתם מדברים כל כך יפה, ובאמת ראש הממשלה עשה ג'סטה נפלאה ובא לברך, אבל בעובדה, במציאות, ביום ראשון האחרון היו שישה חוקים שמטרתם הייתה לקדם את הקהילה הלהט"בית – אף אחד מהם לא עבר.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
עשיתם עבודה? באמת ציפיתם שזה יעבור? – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
כן, כן.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אז איך אתה מסביר את זה שמצד אחד אתם בעד הקהילה אבל מצד שני לא מצביעים בעד?
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
– – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
אל תתקוף אותנו – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
יעל, את יודעת – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברי הכנסת, חברי הכנסת.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
חברת הכנסת גרמן – – –
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
חברת הכנסת – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – וראש הממשלה, אנחנו כיבדנו אותו, הוא לא טרח אפילו להגיד תודה לראשות השדולה על זה שהן – – – עם כל הכבוד לו, עם הביבי-בולשיט הזה, תסלח לי, שהוא פה עולה ורק אומר כמה חשובה לו הקהילה וכדומה, אבל בפועל אנחנו יודעים שאין לא תקציבים ולא חקיקה – אז מספיק עם זה – – –
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
מיכל, כשמרצ הייתה בממשלה – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני חושב – – – להפסיק אותם – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברי הכנסת – כן. חברי הכנסת – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אמיר, אמיר.
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת מיכל רוזין, חבר הכנסת אוחנה, בואו נמשיך.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
סליחה, חברת הכנסת רוזין. חברת הכנסת רוזין.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
זה ציון יום מיוחד, אני מבקשת, עד עכשיו שמרנו על איפוק, בואו נשמע את תשובת השר ונמשיך בסדר-היום. בבקשה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני רוצה לומר, חברת הכנסת גרמן – ואת כמובן יודעת שאני מאוד מאוד מעריך אותך, לא רק מעריך אותך; מאוד מאוד מעריך אותך – הייתם בממשלה. הייתם בממשלה בלי חרדים. יכולתם להעביר את החוק הפשוט הזה, שאומר – – –
<קריאה:>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא, להכיר בנישואים. הכרת בנישואים?
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אבל אנחנו העברנו את חוק הפונדקאות – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
סליחה, למה לא עד הסוף? למה לא עד הסוף? מה קרה? למה לא עשיתם את זה?
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת יעל גרמן, אני מבקשת.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אנחנו עשינו, רק צריכים להחיל רציפות על החוק – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
רבותי, כולנו יודעים שהחוק – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת יעל גרמן.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
– – – רק משפט אחד.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני אסיים ותגיד את המשפט.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אני אגיד לך: הייתה ממשלה בלי חרדים, אבל הבית היהודי – – –
<היו"ר נורית קורן:>
סליחה, חברי הכנסת, אני מבקשת. אני קוראת אתכם לסדר. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אוקיי. לא, אל תקראי אותו לסדר. עזבי אותו.
<היו"ר נורית קורן:>
בבקשה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
החוק בישראל, כמו שאתם יודעים, ולצערנו, עדיין לא מכיר בנישואין חד-מיניים או באיחוד אזרחי, אבל אין ספק שבתי-המשפט עושים את מה שצריך לעשות. גם עבור הכנסת, אגב, במובן מסוים מוציאים את הערמונים מן האש, וכל הזמן מוסיפים זכויות ומכירים בזכויות, בעיקר בנושאים כלכליים, זכויות של זוגות חד-מיניים. אני חושב שחשוב מאוד שבתי-המשפט עושים את זה, ובמובן מסוים מקילים גם לגבי בעיות אחרות שיש כאן בתוך הכנסת שמונעות מהדבר הזה לקרות.
אני חושב שבסופו של יום אנחנו נמשיך ונתקדם, ובסופו של יום גם הדברים שכולנו רוצים היום שיקרו – יקרו. בסופו של יום כולנו מבינים שזה עניין של קונסטלציות, כי זה יקרה, כי מה שקורה בעולם קורה בישראל, ביום כזה או אחר, וגם זה יקרה.
אין ספק שהמדינה צריכה להמשיך ולדכא תופעות של הומופוביה ושנאה, גם באמצעות אכיפה, גם באמצעות מערכת החינוך. הממשלה באמת מתכוונת לבדוק אפשרות של הקמת רשות שתהיה אחראית לנושא זכויות הקהילה הגאה, גוף שיהיו לו גם אחריות, גם תקציב, גם תכלול של הנושא. הוא בטח יסייע לקדם את הזכויות של הקהילה ולפעול למען הקידום שלהם בקהילה הכללית.
אני רק רוצה לומר לסיום, שאופטימיות, בעיני, מסייעת הרבה מאוד פעמים להגיע להישגים. המדינה התקדמה מאוד בנושאים של זכויות הקהילה, ובסוף גם הנושא שחסר – יקרה. תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
אדוני השר, מה אתה מציע – להסתפק בתשובתך או להעביר את זה לוועדה? מה המציעים רוצים? מה המציעים, בבקשה? דב חנין.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
מה אתם רוצים?
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אני מציע להעביר לוועדה למעמד האישה – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני מציע להסתפק בתשובה. מי שרוצה לקיים דיון – שיקיים דיון.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – דיוני המשך – – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אנחנו היינו רוצים שזה יהיה בוועדה לביקורת המדינה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
נו, באמת.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
למה? היה דיון נהדר – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
יעל, נו, ברצינות. את רוצה תשובה – – –
<היו"ר נורית קורן:>
עוד מישהו רוצה להציע?
<קריאה:>
לאיזו ועדה הצעת?
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת דב חנין הציע לוועדה למעמד האישה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
זה לא לעניין.
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת יעל גרמן – ביקורת המדינה. חבר הכנסת אוחנה?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אולי ועדת העבודה והרווחה?
<יעל גרמן (יש עתיד):>
דב מסכים לביקורת – – –
<קריאה:>
– – – ועדת הכנסת.
<היו"ר נורית קורן:>
כן, כן. זה מה שאנחנו נעשה, בגלל שאנחנו לא יודעים בדיוק לאיזה ועדה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
דב מסכים לביקורת המדינה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
זה לא משנה. יש כאן עוד מציעים. יש כאן עוד מציעים. אז אנחנו נצביע על – בעד זה להעביר לוועדת הכנסת, שתחליט לאיזו ועדה להעביר את ההצעה, ונגד זה להסתפק בתשובת השר.
בבקשה, אנחנו מצביעים. חברים, אנחנו מצביעים. מי בעד?
<קריאה:>
– – – לוועדת הכנסת?
<היו"ר נורית קורן:>
רגע, שני דברים: נגד יהיה להסתפק בתשובת השר, ובעד יהיה להעביר לוועדת הכנסת כדי שתחליט באיזו ועדה לדון בהצעה. אז מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.
<היו"ר נורית קורן:>
בעד – 16, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, ההצעות לסדר-היום: ציון יום הזכויות לקהילה הגאה בכנסת, תועברנה לוועדת הכנסת כדי שתחליט באיזו ועדה יידון הנושא. תודה. היו הוועדה לביקורת המדינה, הוועדה למעמד האישה, והשר אפילו הציע לוועדת העבודה והרווחה. אוקיי, לפרוטוקול, זה נרשם.
<שעת שאלות>
<היו"ר נורית קורן:>
אנחנו ממשיכים. אנחנו כרגע בשעת שאלות לשר להגנת הסביבה. יש כאן שאלות של חבר הכנסת מיקי לוי. אדוני השר, אתה מתבקש לעלות לדוכן.
<מיכל בירן (המחנה הציוני):>
אפשר לדעת מה הרשימה – – –
<היו"ר נורית קורן:>
כן. אני אקריא את כולם, אחד אחרי השני, בסדר? מזכיר הכנסת, יש רשימה מסודרת של דוברים או שאני אקריא אותם? אתה תזין אותה? אוקיי.
אז כך, אנחנו מתחילים בחבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – אורן אסף חזן, ותכף תוזן הרשימה. חבר הכנסת, אני לא רואה אותך.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אני כאן. תודה רבה, גברתי. אדוני השר, נוכח כוונתו של ראש העיר ירושלים להקים מטמנת פסולת בניין בוואדי שבין הגבעה-הצרפתית לשכונת עיסאוויה בקרבת בית-החולים "הדסה הר-הצופים", מתחולל מאבק ציבורי מזה חודשים, ובמסגרתו פניתי אליך כמה פעמים על מנת ללמוד את עמדת המשרד בנוגע לכוונה זו של ראש העיר. האם כבר גובש תזכיר מקצועי מצד גורמים במשרדך עם חוות דעת בנוגע להשלכות הקמת מטמנה שכזאת סמוך לבתי התושבים או לבית-החולים?
מתפקידי הקודם, אדוני השר, אני מכיר היטב את התושבים ואוזני כרויה לרחשי לבם. אני אומר לך, התושבים בגבעה-הצרפתית מודאגים מאוד בקשר לפגעי הסביבה שהמטמנה הזאת תעשה להם ולילדיהם.
כאמור, קיימת חלופה: להקים את המטמנה במדרונות מעלה-אדומים, באזור שממנו לא צפוי להיגרם נזק לתושבים, וראש העיר מעלה-אדומים אף הביע את נכונותו לכך. ראש העיר ירושלים מתנגד לחלופה זו במין טענה משונה שצריך לנסוע עוד כמה קילומטרים כדי לשפוך את הפסולת. האם משרדך בחן אותה? האם משרדך מתכוון לפעול לשינוי המתווה הקיים להקמת המטמנה? תודה רבה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אדוני חבר הכנסת מיקי לוי, מדובר בסוגיה גנרית של NIMBY, Not In My Backyard. אנשים לא רוצים שתהיה לידם מטמנה. אף אחד לא רוצה את זה. אין מקום שיסכים שתהיה לידו מטמנה, רק שיש מקומות שלציבור יש יכולת לעשות מאבק ציבורי ולהגיע לחברי כנסת ויש מקומות שאין להם את הכוח הזה, ולכן אנחנו לא שומעים על זה.
לא מדובר על מטמנת פסולת; מדובר על אתר שאליו יפונו עודפי עפר. זה לא פסולת, זה לא דברים מזהמים. ולכן, היה תהליך מסודר שבו היזם, שזה עיריית ירושלים, הגיש תסקיר השפעה על הסביבה. המשרד התייחס לתסקיר, הכניס את ההערות שלו, ולאחר תיקון ההערות הדבר אושר בוועדה המחוזית, כך שהעמדה המקצועית של המשרד להגנת הסביבה תומכת בפרויקט הזה.
החלופה של מעלה-אדומים פחות טובה, משתי סיבות: הסיבה הראשונה – קודם כול, יש בעייתיות בהעברת פסולת ליהודה ושומרון בגלל אמנות בין-לאומיות. אבל הנושא של המרחק הוא נושא סופר-חשוב. זה לא שמישהו מנסה לחסוך עוד כמה קילומטרים של נסיעה של נהגי משאיות. בהנחה שתעשה דבר כזה ותרחיק את נקודת ההטמנה, מה שיקרה – ואנחנו רואים את זה: בכל מקום שאין נקודת הטמנה זמינה ונגישה וקרובה שופכים פסולת ברשות הרבים. זאת אומרת, אנחנו נעשה דבר כזה, אנחנו נקלקל לעצמנו את ירושלים. זה מה שיקרה. ולכן, החלופה הזאת היא לא טובה, היא פחות טובה מהחלופה של הגבעה-הצרפתית.
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת מיקי לוי, שאלה נוספת.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני, אני מניח שאנחנו נפגוש את התושבים בבית-המשפט, כי מדובר בפסולת בניין, מדובר באבק למשך 20 שנה. אבל נראה שהנושא הזה, לפחות כאן, נעצר, ונצטרך לטפל בו, לפחות מבחינת התושבים, בבית-המשפט.
אבל יש לי שאלת המשך, בבקשה ממך: הבוקר התכנסה ועדת המשנה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה כדי לדון בנושא תמ"א 1 – תוכנית שעשויה לסכן את חופי הים במדינת ישראל ולאפשר בנייה בקרבת החופים. לשמחתי, אני מבין שאתה מתנגד לתמ"א 1 שמקדמים במשרד האוצר. נשאלת השאלה, אדוני – ואני מה-זה סומך על יושרך מהיכרותי אתך בעבר: האם תפעל לביטול פרק החופים בתוכנית, שיכול לסייע ליזמי נדל"ן על חשבון האינטרס הציבורי ושמירת ערכי הטבע? תודה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
תודה על המחמאה. אני עוסק בנושא הזה כבר כמה חודשים. כל פעם אנחנו מצליחים להוריד את זה וזה איכשהו חוזר בצורה אחרת. אתה מכיר את הדברים האלה שיש להם סוג של "נחום תקום" כזה. אני ממש, גם אתמול וגם עכשיו, מסתמס עם בינת שוורץ, ואנחנו כבר מתקדמים להסכמות שהמשמעות שלהן היא שלא יבנו בתוך ה-100 מטר; אולי במקרים שבהם הדבר יאושר ברמה הארצית. זאת אומרת, לייצר תהליך שמאוד מאוד קשה לעבור אותו כדי שיבנו, וגם שם תחת מגבלות. אבל ככלל, את רוב מה שרצינו להשיג אנחנו כבר השגנו בשלושת הימים האחרונים. נותר עוד משהו קטן. בסך הכול אנחנו עושים את מה שצריך לעשות כדי לשמור על החופים.
אני, בתפיסתי, לא חושב שצריך לבנות ב-100 מטר. פשוט לא צריך לבנות, נקודה – לא בתוך העיר ולא באזורים שמחוץ לעיר. בתוך הערים יש מספיק בתי-קפה ומספיק מסעדות. לא אלמן ישראל שצריך גם במעט שיש לבנות. בסך הכול אנחנו מתקדמים בעניין הזה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אני מודה לך על התשובה הכנה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת אורן אסף חזן.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אדוני השר, אני מאוד מודה לך. אנחנו מתכתבים בנושא מכל האמוניה כבר בעצם מתחילת תפקידך. זאת הייתה השאילתה הראשונה שלי. לצערי, אנחנו נדרשים לזה שוב ושוב. למען הסר ספק, למרות שזאת השאלה שלי – אני יודעת כמה עבודה אתה עושה בעניין. אבל, בחודש יוני אשתקד פורסם מכרז להעברת מכל האמוניה. לאחר כמה חודשים פורסמו השלמות למכרז, שבלעדיהן לא היה ניתן להציע הצעות. בתחילת ינואר 2016 הכרזת שבתוך ארבעה שבועות ייסגר המכרז וייקבעו הזוכים בו. לא נסגר המכרז, ולכן כדאי לדעת מה הסטטוס העדכני, ואם אני זוכרת נכון, השבוע או בשבוע שעבר, סביב האירועים מצפון, דובר כבר על 2020. מתי אתה מעריך שתתבצע ההעברה?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אין ספק שזה נושא מאוד חשוב, ואנחנו עוסקים בו. כרגע מועד הגשת ההצעות למכרז הוא ה-31 במרס. אבל, צריך להבין דבר מאוד בסיסי בנושא מכל האמוניה: זה לא מכרז ל"גליק" גדול. אף אחד פה לא ניגש למכרז שהוא כולו בוננזה. זה מכרז מאוד מאוד בעייתי מבחינה עסקית, ולכן הממשלה פה גם נותנת תמיכה של 200 מיליון שקלים וגם אנחנו מוסיפים בתוך המכרז עוד ועוד ועוד הגנות כדי לצמצם את הסיכון של היזם.
אני אתן דוגמה מאוד פשוטה: צריך להבין שכמחצית האמוניה בישראל, השימוש בה הוא בעצם לחברת "חיפה כימיקלים", שהיא הלקוח. תארי לך מישהו שמקים מפעל שגם כך הוא לא כדאי במיוחד – כי ישראל היא לא מספיק גדולה בשביל שיהיה בה מפעל אמוניה – ובסוף הלקוח הגדול שלו מחליט לסגור את העסק, להעביר חלק מהייצור מישראל, או סתם השוק שלו לא מוצלח והוא לא מצליח למכור. הוא יורד עכשיו במכירות שלו ב-20%–30%. מפעל האמוניה קורס, פשוט קורס. ירידה של 20%–30% – אין עסק שיודע לעמוד בדבר כזה. תמיד עלויות הייצור השוליות יותר קטנות מהממוצע וכו' – כלכלה בסיסית. לכן אנחנו מוסיפים עוד ועוד הגנות, ולא פשוט עם המתמודדים הפוטנציאליים וזה לא קל.
נוסף על זה, התרחש אירוע עוד יותר בעייתי בחודשים האחרונים, וזה ירידת מחירי הגז הטבעי בעולם, שגרמה לירידת מחיר האמוניה בעולם. אנחנו לא יכולים לייצר אמוניה בישראל ולמכור את האמוניה במחיר גבוה, כי זה בערך להרוג את "חיפה כימיקלים" ואחרים. לכן, אנחנו מנסים להגיע לאיזו הסכמה עם חברות הגז ועם שר האנרגיה ושר האוצר – ישבנו על זה השבוע עוד פעם – על בניית מנגנון למחיר שונה לייצור אמוניה מגז טבעי. זה קשור גם בסוגיה של הבג"ץ על המתווה, שצריכה להתרחש בימים הקרובים, אני מניח. יש לנו עוד חלופה שאנחנו בודקים על מנת לאפשר את הדבר הזה, שיתרחש, כי הרגע המחיר הוא כזה שאני די בספק איזו הצעה נקבל ב-31 במרס אם לא נפתור את הבעיה הזאת.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
גברתי, אפשר שאלת המשך?
<היו"ר נורית קורן:>
כן, כן, עוד שאלה, בבקשה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אז אני מבינה שגם 2020 זה לא מועד שכרגע אפשר לדבר עליו, כי זה תלוי – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא, אני לא מסכים. אני חושב שאם ב-31 במרס אנחנו נקבל הצעות, נבדוק את המכרז חודשיים, שלושה גג, יש לנו פוטנציאל שב-2019 יש פה שחקן שמייצר.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אז שני דברים לי אליך, ברשותך, השר: קודם כול, אתה ציינת בעצמך את מתווה הגז, ואני חושבת שעמדתך בעניין מתווה הגז ידועה, והנה אנחנו רואים את המחירים הכבדים. נניח שאנחנו אחרי בג"ץ הגז, למרות שאני עוד לא כל כך רואה מה תהיה החלטת בג"ץ – היא לא כל כך ברורה מאליה – אבל בהנחה שבג"ץ יאשר את המתווה, אני תוהה לעצמי לאיזה הסכמות אפשר להגיע עם חברות הגז רק בנושא מכל האמוניה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אפשר, אפשר. יש מודל.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אוקיי. הדבר השני, אני חושבת שלאור זה שאתה מדבר בכל זאת רק על 2019, במקרה הטוב, איך ממגנים לפחות את גג מכל האמוניה? אתה יודע, קשה לדעת מתי יהיה הסבב הבא במדינת ישראל. זה באמת לא מונח רק לפתחך, אלא לפתח הממשלה כולה, אבל אני חושבת שאי-אפשר להתעלם מהעניין של חוסר המיגון של הגג של המכל הנוכחי. תודה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
טוב, מכל האמוניה ממוגן בהתאם להמלצות של ועדת שפיר, שחקרה את העניין, ובהתאם להנחיות של גופי הביטחון. זאת לא סוגיה אמיתית של הגנת הסביבה, בסופו של יום, אלא זה החלטות או מדיניות של רשות חירום לאומית, פיקוד העורף וכו'. מבחינתם, מה שיש כרגע זה מה שצריך להיות.
אני אמרתי גם ברדיו ואני אומר את זה גם לך: עם כל הכבוד לאיומים של נסראללה, בואו לא נתרגש יותר ממה שהוא מאיים. אף אחד לא פוגע במכל אמוניה כשהוא יודע מה המשמעויות של זה. דווקא ממה שהוא אמר – שזאת הפצצה הגרעינית שלו – הוא בעצם אמר שהוא לא ישתמש בזה. כמו שאנחנו יודעים, מ-1945 לא בדיוק השתמשו בפצצות גרעיניות. אז אני לא אומר – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
זה יכול לקרות בטעות.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
סליחה, תרשי לי רגע לומר. אני לא אומר שאנחנו לא צריכים להמשיך לטפל בעניין ולהשקיע את הכסף בלהעביר את מכל האמוניה וכו', אבל אנחנו בטח לא צריכים לשתף פעולה עם המניפולציות הפסיכולוגיות שעושה לנו נסראללה ולהתרגש יותר מדי ממה שהוא אמר.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
תרשי לי, את שואלת שאלה, אז אני אענה. מכל האמוניה, יש בו סיכונים אחרים חוץ מסיכונים מלחמתיים: יש בו סיכונים של רעידות אדמה; יש בו סיכונים של סתם תקלה שיכולה לקרות. לכן, צריך לטפל בעניין הזה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא, אבל הסיכונים שיותר מורכב לנהל אלה סיכונים שצריך ככל הניתן למנוע אותם.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אבל את יודעת, ניהול סיכונים זה דבר שבסופו של יום אומרים איזה סיכונים אנחנו כן לוקחים. לא מכסים את כל הסיכונים בחיים. אין דבר כזה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני מבינה את זה, האמן לי. רק אני חושבת שאנחנו מבינים שהבעיה הייתה קיימת שעה לפני שנסראללה אמר את הדברים שלו וגם שעתיים אחרי.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה, חברת הכנסת.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
נכון.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
זאת הבעיה העיקרית, ועדיין זה כל הזמן – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת נחמיאס ורבין. אנחנו ממשיכים לשאלה הבאה. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נמצא באולם. אנחנו ממשיכים לשאלה הבאה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד השר, באזור טייבה, טירה, קלנסואה והסביבה ישנם אתרי פסולת, חלקם פעילים וחלקם אינם פעילים, אשר מהווים מפגע סביבתי ובריאותי לתושבים. מה התוכנית של המשרד להגנת הסביבה כדי לפנות ולשקם את האתרים הללו? האם יש תקציב לתוכנית כדי לבצעה, ולוחות זמנים?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
היום הייתי בטייבה והיום הייתי בכפר-קאסם, אתה בטח יודע. גם פגשתי את ראשי הערים שם.
הפתרון לכל הנושא של הפסולת במגזר הערבי הוא תוכנית "סביבה שווה" של המשרד, שיזם עמיר פרץ; יש כאלה שאומרים שלפניו, אבל אני לא נכנס לדבר הזה. בסופו של יום אנחנו לקחנו את התוכנית הזאת ועשינו אותה קצת שונה, קצת הרבה שונה. אנחנו הגדלנו את התקציב ל-300 מיליון שקל. אנחנו בעצם עשינו launch לתוכנית לפני חודש. לפני כחודש הרשויות קיבלו התחייבות כספית לשדרג את כל יכולות הרשויות בתחום ניהול הפסולת במגזר הערבי. אכן, הן מבצעות את זה, ואכן, ביישובי המשולש יש התקדמות מאוד יפה. הם אמורים לסיים את רוב העבודות עד מאי. זה מראה שהאנשים רציניים; זה לא דיבורים שבעוד שנתיים יהיה בסדר, אלא במאי השנה עיקר הדברים יקרו. כל רשות בעצם קיבלה את החופש להחליט מה היא רוצה לעשות, זאת אומרת, כל רשות בהתאם לצרכים שלה ולבעיות שלה וכו'.
הדבר המרכזי שאמור לקרות זה בעצם שאנחנו נראה הרבה פחות פסולת שנזרקת ברשות הרבים, וכתוצאה מזה הסביבה של הכפרים תיראה הרבה יותר טוב בסופו של יום. גם טייבה קיבלה תקציב לעניין, גם לדברים אחרים. בטייבה יש בעיה גם עם אתר שנמצא מזרחית לעיר, והיינו גם בו היום, ראינו אותו היום, וגם בו אנחנו הולכים לטפל. הם הוציאו אתמול מכרז למתכנן, שיתכנן איך פותרים את הבעיה הזאת, ולאחר מכן נעשה את השלב הבא – לפתור את הבעיה הזאת. אבל אנחנו מטפלים בזה גם באמצעות הקרן לשיקום שטחים פתוחים ואחרים.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
בתוכנית יש פתרון קצה או – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
התוכנית לא מתמקדת במיחזור.
<היו"ר נורית קורן:>
סליחה, חבר הכנסת כהן.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
היא לא מתמקדת במיחזור. זה בדיוק העניין. אני אומר, קודם כול שיהיה פח אשפה, אחרי זה נעשה מיחזור. במגזר הערבי, רבותי, אפילו בטייבה, שזאת עיר – – –
<מאיר כהן (יש עתיד):>
הייתי בפזורה – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת כהן, חבר הכנסת כהן.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא הצלחתי לשמוע, סליחה.
<היו"ר נורית קורן:>
רק שנייה. אי-אפשר לנהל דיאלוג. חבר הכנסת כהן, אתה לא יכול לשאול כרגע.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – – דמוקרטיה – – –
<היו"ר נורית קורן:>
רק רגע. חבר הכנסת מיקי לוי, יש פרוטוקול, יש כללים, צריך לעמוד בהם.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
אם חבר הכנסת מאיר כהן רוצה לשאול, בסוף השאלה. כרגע השאלה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת מיקי לוי, אל תפריע לי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. בבקשה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זה קורה רק אצלך.
<היו"ר נורית קורן:>
בבקשה. בבקשה. יש כללים ואני צריכה לעמוד בהם. בבקשה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
כבוד השר, אנחנו מדברים גם על האתר המערבי, שהוא של חברה פרטית, והוא פועל בניגוד לחוק. השאלה – יש גם בית-משפט, ואדבר על זה, היום גם יש לי הצעה לסדר-היום בנושא הזה, בהשלכות שלו. נדבר ארוכות יותר, כי יש לי עשר דקות אחר כך. אבל האם יש תוכנית – ויש גם דיון בבית-משפט בעוד יומיים – מה העמדה של משרדך בקשר לסגירת האתר?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כל הנושא הזה של אתר "שרונים" נמצא בבית-המשפט, כמו שאתה אומר – – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
"שרונים" ו"כ.ח".
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
ו"כ.ח", כן, שניהם בבית-המשפט. זו סוגיה משפטית בסופו של יום. יש שם עמדה מקצועית של אנשי הדרג המקצועי בעניין הזה, ואני לא מתערב בעמדות כאלה, כתפיסת עולם. לכן אני לא מחליט עבור הדרג המקצועי מה עמדתו. בסך הכול, הנטייה של הדרג המקצועי היא ללכת עם העירייה בעניין הזה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. אנחנו ממשיכים לשאלה הבאה. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש וכבוד השר, למשרד להגנת הסביבה, אדוני, יש קרן שתכליתה הגנה על בעלי-החיים. בעזרתה תומכים בכל מיני פעילויות, ארגונים וכיוצא באלה. הקרן גם רשאית לגייס תרומות מאזרחים ומגופים חיצוניים, מלבד הכסף הממשלתי שיש שם. רצוני לשאול: 1. כמה כסף גייסה הקרן ממקורות חוץ-ממשלתיים בכל אחת מחמש השנים האחרונות? 2. אילו צעדים נוקטת הקרן כדי להגיע לעוד תורמים פוטנציאליים? 3. איפה זה עומד, כלומר איפה סך הכסף שיש בתוך הקרן עומד ביחס למה שמבקשים הארגונים? זאת אומרת, לא כמה בקשות אושרו אלא אם, למשל, "תנו לחיות לחיות" מבקשים 100,000 שקל, ומאשרים להם 20,000 שקל – סתם כדוגמה – זה אומר שאישרו 20% מהבקשה, אז איזה אחוז מסך כל הבקשה מאושר בסופו של דבר?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
קודם כול, אני חייב לומר שכששאלת את השאילתה לא ידעתי שהקרן אמורה או יכולה לגייס תרומות. היא באמת גייסה מאות שקלים או אלפי שקלים כל שנה, סכומים זניחים לגמרי. אגיד לך את דעתי. אני לא חושב שהממשלה צריכה לגייס תרומות. עם כל הכבוד, ממשלה לא אמורה לגייס תרומות. אם הממשלה חושבת שהיא צריכה עוד כסף – שתיתן תקציב. הרי אלה לא סכומי עתק, בסדר? אני נגד גופים ציבוריים ממשלתיים שמגייסים תרומות, ואני לא אעשה את זה אצלי, בסדר? כמו שכולנו מרגישים מאוד לא בנוח כשאנחנו רואים את חיילי צה"ל מקוששים תרומות, אז גם כאן לא צריך לגיס תרומות בהקשר הזה. אני לא בעד, ולא אעשה את הדבר הזה ולא אמדוד את האנשים במשרד על כמה תרומות הם גייסו. זאת לא העבודה שלהם. גם יש מספיק ארגונים, והארגונים יגייסו לבד את התרומות. ואגב, אם אני הייתי תורם לנושא, לא הייתי תורם לממשלה, הייתי תורם ישירות לארגון. אני לא צריך את הקרן שתתווך ביני לבין "צער בעלי-חיים", כך שכל הרעיון מלכתחילה הוא די לא נכון, ולכן אני לא מתכוון לקדם אותו.
לגבי היקף התמיכה, אני הסתכלתי על הרשימה של כל הארגונים שנתמכים. זאת שאלה קצת בעייתית כשאתה שואל איזה אחוז הם קיבלו ממה שביקשו, כי אם מישהו הגיש בקשה הזויה – ויש שם, למשל, ארגון שביקש 1.5 מיליון שקל וקיבל 300,000, אבל 300,000 זה הרבה בסך הכול ביחס למה שארגון כזה צריך לקבל – אז זה משנה לך את כל הממוצע. אתן לך את הרשימה, תקבל את הרשימה ותראה בדיוק מה ביקשו ומה קיבלו. יש ארגונים שקיבלו את רוב מה שביקשו, יש ארגונים שקיבלו חלק קטן, ויש ארגונים שקיבלו חצי ממה שביקשו וכו'. אבל אין ספק שגם אם נביא עוד כסף לעניין הזה – ואנחנו מתכוונים להביא, אגב, שר האוצר הבטיח לנו תוספת של כמעט 50% לנושא הזה, עוד השנה – אנחנו את הכסף הזה כמובן נמשיך לחלק לארגונים. אבל אני חושב, למדוד את זה באחוזים מהבקשה זה קצת פחות נראה לי בעל משמעות גדולה. בכל מקרה, תקבל את הרשימה, בדיוק מה ביקשו ומה הם קיבלו.
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת שמולי, עוד שאלה, בבקשה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אדוני השר, אני מסכים עם הקביעה השנייה שלך, יש בזה היגיון. עם הקביעה הראשונה יש לי בעיה, כי אני חושב שבתחום של ההגנה על בעלי-החיים, הממשלה – לא רק זאת, גם כל הממשלות שהיו לפניה – משחקת משחק כפול. למה אני מתכוון? למשל, בנושא האכיפה. באכיפה, באה המשטרה, בא משרד החקלאות ובא המשרד להגנת הסביבה, ואומרים: זה עלינו. בפועל אנחנו רואים איפה זה עומד בסדרי העדיפויות של כל הגופים הללו. מצד שני, כשעולות יוזמות מהצד השני, שהן סוג של להפריט את הכוח, את הסמכות, לעזור לבצע אכיפה, יש עמידה על הרגליים האחוריות.
קודם כול, זה שיש השנה עוד כסף, על כך תבורכו. באמת, זה לא מובן מאליו. אבל אני חושב שבכל זאת, אם לא קנה המידה שאני הצעתי, בואו תציעו אתם משהו אחר ביחס לצורך של העמותות שכן עושות למען בעלי-החיים. אני מבטיח לך שאם נדבר – ואני בטוח שאתה עושה את זה – עם "צער בעלי-חיים", "תנו לחיות לחיות", "אנונימוס", כל הגופים הללו – בגלל שאנחנו יחסית נמצאים בתחתית, הצורך הוא מאוד מאוד גדול.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
ברור.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
לכן, אם לא המדד שאני הצעתי, ומעבר לזה שאתם שמים עוד כסף השנה, בואו תציעו מדד אחר: לבוא, לבחון ולראות איפה אנחנו עומדים ביחס ליעד. כי זה נראה כאילו הממשלות לדורותיהן נותנות כמה כסף שיש. זו ההתייחסות. אין אסטרטגיה לתחום, אין מדיניות בתחום, כל ארגון עושה פחות או יותר מה שנראה לו לנכון, וזו לא התנהלות.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
הנושא של אכיפה, באיזו רמה נעשה או לא נעשה, אני מוכן שנדבר על זה. לא דיברנו על זה אף פעם, אבל זה לא העניין. המדידה של התקציבים שם או של אחוזי המענה לבקשות – זה נראה לי פשוט לא נכון. אגב, חלק מהבעיה – ואני לא מתבייש לומר זאת – הוא הרבה מאוד ארגונים: בהרבה מאוד תחומים, בכל נושא קמים לך הרבה מאוד ארגונים. ואז אתה מחלק קצת לכל אחד, וכל אחד יש לו את התקורות שלו וההוצאות, ובסוף על כל 100 שקלים שהמדינה שמה בנושא, מגיע מעט מאוד לנושא עצמו, בגלל ריבוי הארגונים. אני רואה את זה בנושא הסביבה. הם חוזרים על עצמם, ויש כפילות. כולם, בגדול, מייצרים לנו הרבה מאוד תקורות מיותרות. אולי צריך לקרוא לארגונים להתאחד, פשוט להתאחד. גם כן, בתור אחד שבאמת הנושא קרוב ללבו, ואתה עוסק בזה, ואני מאוד מעריך את מה שאתה עושה בעניין, תיזום שהארגונים יתאחדו. לא צריך את כל הארגונים האלה, כל אחד בנפרד. אם יש ארגון ספציפי שיש לו משהו ספציפי, סבבה, מצוין, אבל כולם חוזרים על עצמם. וזו דרך מעולה להשיג הרבה יותר אפקטיביות וכסף לנושא עצמו.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה, אדוני השר. שאלה נוספת של חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני השר, אני לא צריך עכשיו להתחנף, מהאופוזיציה, אבל אנחנו עוקבים אחרי מעשיך. אתה שר, יחסית, שבא לעבוד. זה דבר – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני אומר את מה שאני חושב, מה לעשות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
זה כואב לך? זה בסדר, זה בצד שלכם. זה הסגנון.
<חיים ילין (יש עתיד):>
הוא התכוון ש-99% מתוך 100%.
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני מבקשת לקרוא את השאלה מהנוסח, אלה הכללים. בבקשה. חברת הכנסת מירב בן ארי, נא לא להפריע לו. לתת לו לסיים את השאלה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
גברתי היושבת-ראש, אצלך – –
<היו"ר נורית קורן:>
יש כללים.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – הכללים נוקשים מדי. אני רציתי להקל.
<היו"ר נורית קורן:>
הם לא נוקשים. הם כללים בתקנון של הכנסת מאז ומתמיד – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
טוב, בסדר.
<היו"ר נורית קורן:>
– – אני מנסה לעמוד בהם, זה התפקיד שלי.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
בסדר, בסדר. אין בעיה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מכובדי השר, שאלתי לגבי שרפות הפסולת. ברשותך, אתה התייחסת ברמת המקרו. 1. כיצד המשרד מתמודד עם התופעה, שגורמת נזק בכל רמה? 2. האם הועברו בשנים האחרונות תקציבים לשם הגברת יכולת הפיקוח של המשרד להגנת הסביבה על שורפי הפסולת? 3. מה לדעתך ניתן לעשות? אנחנו מרגישים את זה בכל מקום ובאלפי מקרים. תודה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
עיסאווי, הנושא פשוט מאוד. כשהמדינה לא נותנת תשתיות ולא מייצרת תשתיות, אז שורפים פסולת. אף אחד לא באמת רוצה לשרוף פסולת. אין במגזר הערבי פירומנים, שכל מה שמעניין אותם זה לשרוף את הפסולת ליד הבית שלהם. המדינה לא סיפקה מספיק תשתיות. וזה בדיוק פרויקט "סביבה שווה". קח את טירה, למשל. בטירה, העירייה אוספת פסולת רק מ-80% מהתושבים. שאר ה-20% – מה הם עושים? שורפים, כי לא נותנים להם שירות. וחלק מפרויקט "סביבה שווה" זה שנגיע ל-100% התושבים. ברגע שנגיע ל-100% התושבים לא יצטרכו לשרוף פסולת. זה כל הסיפור.
לגבי הסוגיה של האכיפה, במסגרת התוכנית אנחנו שמים כסף גם לאכיפה; לא רק לתשתיות אלא גם לאכיפה. אנחנו מודדים עכשיו גם את המשטרה הירוקה בעניין הזה בצורה הרבה יותר, נקרא לזה, אגרסיבית. אנחנו רוצים לראות כמה שיותר החרמות משאיות, כי כשמישהו שם את הפסולת בצורה לא חוקית ולוקחים לו את המשאית, זה באמת כואב. כשנותנים קנס של 700 שקל, 1,000 שקל, זה לא באמת כואב, כי כלכלית זה כדאי. אנחנו, בנושא הזה – גם במסגרת התוכנית וגם בכלל – מגבירים מאוד את האכיפה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. שאלה נוספת – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מכובדי השר, אני אקח את דבריך, ואני הולך לשטח. מתי אני אחזור אליך באותה שאלה, לראות שינוי ברמת המעשה? תגיד לי מתי.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
שאלה מעולה. אני אגיד לך. אני גם היום התראיינתי ב"פאנט", באולפן שם, אמרתי לו את אותו דבר. אמרתי לו: ביולי תזמין אותי ותראה שינוי גדול. יולי – לא הרבה זמן, נכון? הופתעת. הופתעת.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני הופתעתי, אבל אני אעשה את זה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
טוב מאוד.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה, שאלה נוספת. אחריה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן, שאלה אחרונה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אגב, רק משפט אחד נוסף, עיסאווי, אנחנו כממשלה, בעניין הזה, עשינו את מה שאנחנו צריכים לעשות: הכנו תוכנית כללית, הבאנו תקציבים, נתנו את התקציבים לרשויות, ועכשיו זה בידיים שלהן. זה באמת בידיים שלהן, זה היופי שבעניין. עכשיו הן צריכות לעשות.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
תעניש אותן אם הן לא יעמדו בזה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
הציבור יעניש אותן. קודם כול, הן רוצות. עזוב, עיסאווי, תשמע, הן רוצות. ראש עיר רוצה לטפל בבעיה הזאת. אין לי תלונה. יש שיתוף פעולה מעולה של ראשי הרשויות בעניין הזה. אנחנו נראה שינוי ברוב המכריע של הרשויות. ברור שתמיד יש איזו רשות – פחות טובה, יותר טובה – שזה לא יקרה בה. אבל ככלל, אני חושב שיש עבודה מעולה בעניין הזה. גם נתנו לרשויות לבחור מה הן רוצות לעשות, כל אחת בהתאם לבעיות הספציפיות שלה. לא אמרנו: אנחנו השלטון המרכזי, תעשו 1, 2, 3, 4. להפך, באנו בשיטה הפוכה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. בבקשה, חברת הכנסת מיכל רוזין.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד השר, תודה. די שאלו בשאלה הנוספת, אבל אני בכל זאת אקריא את השאלה שאושרה לשעת שאלות, וגם יש לי שאלת המשך.
הקמת המפעל לייצור אמוניה המתוכננת במישור-רותם תיקח עוד שנים רבות. בנוסף, מסתמן כי המכל הקיים בחיפה לא ייסגר לפחות עד לשנת 2020, 2021 – זאת, לאחר שהמכל אמור היה להיסגר מלכתחילה בשנת 2017. לצפי הסגירה ממשיך להתווסף עוד ועוד זמן. על כן, כיצד פועל המשרד להגנת הסביבה על מנת להפחית את כמות האמוניה במכל הקיים, ובכך – את הסכנה שלה חשופים תושבי חיפה והצפון? האם המשרד החל בתהליך של בחינת חלופות להקמת המפעל, כגון הייבוא המפוצל שהוצע בדוח חברת "א.ת.ו.ס" לבקשת המשרד להגנת הסביבה בדצמבר 2011?
אני אוסיף שהיה דיון בוועדה לביקורת המדינה, וכל הרשויות בדרום טוענות בתוקף שהן לא רוצות את המכל – ברשויות שלהן. תודה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לגבי החלופות למכל אמוניה, אני חושב שהחלופה של בניית מפעל היא החלופה הנכונה וצריך להתמקד בה. אם אנחנו נתחיל לזגזג סביב החלופה הזאת, אז לא יקרה כלום. החלופה להקים מכלים נוספים או מכלים נפרדים היא חלופה לא נכונה, כי בסופו של דבר, אם מסתכלים על זה מבחינה ביטחונית, זה לא משנה איפה תשימי את המכל, אפשר להגיע אליו. אז אם יצאו לא 12,000 טונות אלא 6,000 טונות ממכל, זה אותו דבר, זה קטסטרופה בכל מקרה, כך שזה לא פותר שום בעיה. אגב, אנחנו לא נצליח היום לאשר הקמת מכלים ליד אף אחד – את רואה, מטמנת עפר שלא עושה כלום לא מצליחים לאשר, או שמנסים לאשר ויש ערעורים – אז חבל שנבזבז כוחות על דבר שלא יקרה.
יש חלופה נוספת שמדברים עליה: לצמצם את המכל דרך זה שבמכל לא יהיו 12,000 טונות אלא ימלאו אותו לא פעם בחודש אלא פעמיים-שלוש בחודש.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אבל אומרים שהאדים יותר מזיקים מהחומר עצמו.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
שנייה. האדים זה החומר.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
בסדר, אבל אם מרוקנים, הנזק שיכול להיגרם יותר גדול. ככה הבנתי מהדיון.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא הבנתי את האמירה.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
בדיון שהיה ביום ראשון אנשי המשרד להגנת הסביבה אמרו שאם תרוקן חומר, בעצם יכול להיגרם יותר נזק.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אם את מרוקנת חומר, את מרוקנת אותו לאוויר, וזה אדים. זה מסוכן מאוד, חד-משמעית.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
בסדר, אז – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת קארין אלהרר, אני מבקשת – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
– – זמן השאלות הוא של חברת הכנסת מיכל רוזין. ומי שירצה לשאול – אנחנו תכף מסיימים. תוכלו לשאול בשני נושאים שאני אומר אותם. בבקשה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
מה שהתחלתי לומר, שיש חלופה שימלאו את המכל פעמיים או שלוש בשנה. בדקנו גם את זה. סטטיסטית – סטטיסטית, זו סטטיסטיקה מוחלטת – הסיכון הכי גדול במכל האמוניה זה שבמכלית שבאה לתדלק את המכל תהיה איזושהי תקלה, הצינור ייפול וכו', ואז תדלוף אמוניה. ההסתברות של הסיכון הזה היא הרבה יותר גדולה משל כל נזק אחר שיקרה למכל. אם נעשה את זה, אנחנו מכפילים ומשלשים את ההסתברות היותר-בעייתית, ולכן לעשות את זה זה פשוט לא נכון. אין פה שום היגיון, לעשות דבר כזה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת מיכל רוזין, בזה סיימת את השאלות, תודה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – שאלה אחרונה, בבקשה. עוד מעט, מי מחברי הכנסת שירצה לשאול יוכל לשאול בשני נושאים: "סביבה שווה" ותחבורה בהנעה חלופית.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
תודה, כבוד השר, תודה, גברתי היושבת-ראש, השאלה שלי נוגעת להצהרות שלך. במסגרת התוכנית הלאומית לצמצום זיהום אוויר במפרץ חיפה דיווחת על ירידה של 11% ברמת זיהום האוויר. אני רוצה לשאול: 1. איך השוו את הנתון הזה? 2. מהו קו הבסיס שממנו חושבה הירידה? 3. לאיזו תקופה הוא מתייחס? 4. לאילו חומרים הוא מתייחס? 5. מה הייתה הירידה בכל חומר? תודה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני מתייחס, כמובן, לחומרים נדיפים. לקחנו את המפעלים שאנחנו יודעים – כל אלה שאין בהם שינוי, אין בהם שינוי, אבל לקחנו את המפעלים שאנחנו יודעים מה השינוי שקרה בהם, ומודדים את היקף הירידה בטונות, מודדים את זיהום האוויר בטונות, ובהתאם לזה חושבו 11% ירידה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
של חומרים נדיפים?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כן.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
לפי המידע מהתעשייה?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא, לא. לא, לא. לאו דווקא מידע מהתעשייה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
אז לפי מידע מאיפה?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
חלק מהמידע הוא מהתעשייה, אבל חלק מהמידע – אנחנו מודדים אותו. אגב, אני לא יודע אם קראת היום, אבל אנחנו היום הוצאנו הזמנה לשימוע ל"כרמל אולפינים" – –
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
כן, אני יודעת.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
– – על דליפה של חומרים מעבר למה שמותר להם, מעבר לידוע – דליפה רב-מוקדית, מה שנקרא, שזה לא מהארובות אלא מהמערכת עצמה. אם באמת מה שאנחנו חושבים שקרה שם – קרה, אז זו בעיה לא פשוטה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
אז לא ירדו.
<היו"ר נורית קורן:>
שאלה נוספת.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
רגע, רק הבהרה: אם קרה מה שקרה, אז הם לא ירדו ב-11%. אבל לא הבנתי עדיין: 11% ביחס לאיזו שנה? זאת הייתה השאלה הראשונה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
ביחס ל-2014.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
ביחס לשנה הקודמת.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כן.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
2014. הבנתי. אפשר לקבל את המידע הזה בכתב?
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כן, ודאי.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
אוקיי. שאלה נוספת – אומנם עלה כאן פעמיים – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אגב, זה כתוב – סליחה, זה כתוב בתוכנית שלנו – – –
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
כן, אבל אין את המידע, את הנתונים המפורטים.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
סליחה, זה כתוב בסטטוס שלנו. אנחנו פרסמנו דוח רבעוני, הוא נמצא לידיעת הציבור. אנחנו לא – – –
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
אוקיי. אני חייבת להגיב על דברים שעלו כאן קודם. שאלו גם חברתי חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין וגם חברת הכנסת מיכל רוזין לגבי מכל האמוניה. אני חוששת שהדברים שהעלית, חלקם לא מדויקים – בוא נגיד את זה בצורה עדינה – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אז תגידי את זה בצורה לא עדינה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
בצורה לא עדינה: מכל האמוניה הנוכחי אינו ממוגן מלמעלה ולא יכול להיות ממוגן מלמעלה – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
נכון.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – ודוח הרצל שפיר אומר את זה. והמיגונים הנוספים שהוצעו בדוח הרצל שפיר – ולא ניכנס לפרטים הטכניים, שאני בטוחה שגם אתה מכיר אותם – נוגעים לצמצום האפקט של דליפה, לא של פיצוץ ולא ספרינקלרים וכל מיני כדורי גומי – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
נכון.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – ומעצרות. בסופו של דבר יש כאן בעיה של מכל ענק שאי-אפשר למגן אותו; של מטורף שחי במקום לא נודע מצפון לנו ומאיים עלינו כל הזמן – נכון, יכול להיות שהוא סתם מברבר, אבל יכול להיות שיש גם איזושהי כוונה אולי מתישהו גם לכוון לשם; הרי כיוונו לשם במלחמת לבנון השנייה. בסופו של דבר, השאלה הנשאלת היא, האם המכל הזה צריך להישאר במפרץ חיפה, בלב אוכלוסייה, כשבסך הכול מרביתו, 80% ממנו, משמשת מפעל אחד? האם מדינת ישראל לא יכולה להסתדר בלי המפעל הזה ובלי הסכנה לזיהום נוראי – סליחה: הרג נוראי של אנשים בעקבות אפשרות של פיצוץ של המכל?
<היו"ר נורית קורן:>
תודה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
טוב, את לא באמת שואלת שאלה, את יותר מצהירה הצהרות. בסדר, זה לגיטימי.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חברת הכנסת יעל פארן.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני אענה כאילו באמת שאלת שאלה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
שאלתי.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא, אני אענה כאילו באמת שאלת שאלה. תראי, זה נכון שרוב השימוש באמוניה הוא ב"חיפה כימיקלים" ואחרי זה קצת בכי"ל וכו', אבל כמעט כל מפעל בישראל משתמש באמוניה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כמויות קטנות, עדיין צריך.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
זה כמויות קטנות, לא צריך – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
סליחה. אז לא משנה, אז יהיה לנו מכל של 4,000 טונות. אז זה מה שיעשה את השינוי?
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
בטח.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כן?
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
ו-4,000 טונות זה יהיה בסדר?
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא, 4,000 טונות זה יהיה בסדר?
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
יהיה לך מכל קטן שאתה יכול לפקח עליו.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
ובינתיים 600 עובדים ילכו הביתה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא, יעל, 600 העובדים שילכו הביתה, זה בסדר, זה לא מפריע לך.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
זה לא 600, זה לא 600, וגם ככה עובדים – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
זה גם לא מפריע לך. אגב, זה גם לא מפריע, 600 עובדים שהולכים הביתה – –
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
– – גם לא מפריע לכל העובדים בעמותות שלך.
<היו"ר נורית קורן:>
חברת הכנסת יעל פארן.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
זה לא מפריע להם. הם, יש להם עבודה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
זה לא 600 עובדים, וזה מאוד מפריע לי.
<היו"ר נורית קורן:>
טוב, אדוני השר, אתה לא חייב להשיב.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא, אני רוצה להשיב לה. למה לא?
<היו"ר נורית קורן:>
אתה לא חייב להשיב.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני רוצה להשיב לה. אני מבין בזה קצת יותר ממנה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
– – – היא גם אומרת לשר לא להשיב לה.
<היו"ר נורית קורן:>
לא, אני לא אמרתי. אני אומרת לו שהוא לא חייב.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – לשחרר – – –
<היו"ר נורית קורן:>
חברים, לידי מזכיר הכנסת – יודע מה הנהלים, יודע מה הדברים. הוא יושב לצדי, עושה את עבודתו, וגם אני עושה את עבודתי.
אוקיי, יש כאן שני נושאים חשובים, ומי שרוצה לשאול את השר – אני מבקשת להירשם: "סביבה שווה" ותחבורה בהנעה חלופית. אם יש חבר כנסת שמעוניין לשאול את השר בנושא הזה, בבקשה. האם מישהו מעוניין?
<קריאה:>
– – –
<היו"ר נורית קורן:>
טוב, אוקיי.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
תודה רבה לכם.
<היו"ר נורית קורן:>
אדוני השר, תודה רבה לך. אתה עדיין אתנו, כי אנחנו צריכים שיהיה לנו שר באולם.
<הצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ו–2016>
[מס' כ/586; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 2817; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר נורית קורן:>
אנחנו עוברים להצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. בבקשה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אלי, אתה עומד לקבל מחיאות כפיים – – –
<אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
בוא נאפשר החלפת משמרות טובה. זה כל כך מתאים, בלי לפגוע בחברת הכנסת נורית קורן, שהיא גם חברה בוועדה וגם פעילה בחוק שאני עומד להציג, אבל סליחה, זה מרגש שמאיר ינהל את הישיבה. נכון?
<נורית קורן (הליכוד):>
נכון, אתה רואה?
<אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
תודה.
אדוני היושב-ראש ידידי מאיר כהן, חברי הכנסת, זה ממש רגע מאוד מאוד מאוד מרגש. ביקשתי, חשבתי שאני אצליח לשנות את התקנון ולאפשר שהחוק הזה יוצג על-ידי מי שפעלה, אוהבת, הפעילה ותיקנה עיוותים של עשרות שנים – יותר מהגיל שלה – חברת הכנסת קארין אלהרר. זה החוק שלך, אז אני רק שליח ציבור ואני מקווה לא לקלקל.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
בוא נתחלף, אלאלוף.
<אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אמרתי, אבל אמרו לי שהתקנון מחייב להיות חברת ועדה. לאור הפעילות שלה בוועדה, הייתי בטוח שהיא חברה. בעיני היא חברה בכל מקום.
אז באמת זה חוק האומנה, ואני חייב גם גילוי אישי להגיד לכם: בתפקידי הקודם בקרן רש"י חלמתי להצליח במכרז ולהשיג זכות להפעיל את תוכנית האומנה. נכשלתי, אבל זה לא כישלון, זה עבר לאחד הגופים הטובים שמפעיל אותה.
באמת, זה תיקון עיוות שב-68 השנים של המדינה אין חוק לאומנה. את האינפורמציה אני מקבל מידידי ד"ר יצחק קדמן, יושב-ראש המועצה לשלום הילד.
הנושא הזה מאוד חשוב, במיוחד, וקודם כול, לילד. כל החוק הזה מכוון לשמירה על האינטרסים של הילד. זה המוקד המרכזי, זו החשיבות העליונה של החוק הזה. לכן הוא חייב להיות חוק שהנגישות אליו, הגישה אליו, של כל אחד מחברי הוועדה, היא קודם כול כלפי הרגישות הנדרשת.
כל יום שאלוהים עושה היום, יש כ-3,000 ילדים באומנה, בכל המצבים, אם זה בגלל מוגבלויות, אם זה מפני שגם הבית לא מתפקד, אם זה בגלל שהבית, לצערי, לפעמים הופך לדבר מסוכן. אבל הפתרון הזה, זו לא בושה להגיד, הוא גם פתרון כלכלי טוב למדינה. העלות של ילד באומנה היא פחותה מעלות של ילד בתנאי פנימייה. שלא יישמע מדברי שכאילו עדיף כלכלית להעביר אותו לאומנה במקום. לא, אין פתרון אופטימלי לילד, צריך מגוון של אפשרויות כדי למצוא את הפתרון הטוב ביותר לגבי ילדים שזקוקים למערכת חוץ-ביתית, כולל האומנה.
הנושא המרכזי שגם נדרשנו לו בוועדה ובחוק זה הקול של ילדי האומנה. זו אחת הנקודות המרכזיות. זה לא תמיד קל לעזוב בית, לפעמים בגיל מאוד צעיר, אפילו חודשים, ויכולת הביטוי והיכולת להתבטא ולשמור על החופש של הילד שזקוק להתבטא, לפעמים, כולל תלונה על משפחת האומנה, זה דבר שראינו כדבר מרכזי. חייבים לאפשר לילד להתבטא, להתלונן, לשבח, ושתהיה לו כתובת עצמאית, ללא תלות במנגנון שמלווה אותו. למרות שאין לי טענות – ואני חוזר, לא כל מילה שאני אומר זה ביטוי לביקורת על מישהו אחר. בחוק הזה הוחלט להקים מוסד של נציבות קבילות הילדים בלבד. היה לנו ויכוח בוועדה והייתי מאלה שחשבו שאולי גם ניתן ביטוי למשפחות האומנה או למשפחות הביולוגיות. השתכנעתי, ולכן המוסד הוא זה. אני שוב אומר, ואני רואה את החיוך הנפלא של קארין – היא שכנעה אותנו: לא, תשאירו את זה אך ורק לילדים. גם המועצה לשלום הילד הייתה בעד זה.
מה שחשוב, שגם נקבע נושא של עונשים, במידה ש – ואני מקווה שלא נצטרך. כל זה על מנת להבטיח לילד את היחס האופטימלי וההגון ביותר כלפיו.
יש הרבה עקרונות חדשניים, ואם זה לא ברמה עולמית, אני מוכן להסתפק ברמה הלאומית שלנו. אנחנו קבענו בחוק הזה שתהיה חובת רישיון למי שרוצה להיות משפחה אומנת. קבענו גם שגוף שמפעיל חייב לקבל רישיון, בתנאים מאוד ספציפיים, מאוד מדויקים. לכן גם צריך פיקוח מאוד הולם, אינטנסיבי, של הגוף – זה באופנה עכשיו, אומרים "רגולטור"; אני, בעיני, זה לא רגולטור, זה גוף ממשלתי עם אחריות כוללת, שחייב במשרד הרווחה לקבל את כל הכלים כדי לעמוד בפיקוח הנדרש על המשפחות והילדים האלה.
דאגנו גם שתהיה אחריות לרכוש של הילד, ורכוש זה לא רק כסף, זה לא רק איזה נכס כלשהו. רכוש זה גם שלמות הילד, ולכן יש פה גם מנגנון של אפוטרופוס. כפי שאמרתי, זה דורש הרבה הרבה מאוד רגישות, ולכן אני חייב לציין בשמחה שחברי הוועדה, וגם אלה שהם לא חברי הוועדה והגיעו לוועדה כדי לדון בנושא הזה, עשו את זה ברגישות רבה, על מנת שהילד, הוריו האומנים והוריו הביולוגיים יקבלו את היחס ההולם.
זה חוק ארוך, כבד – אם אני לא טועה, המועצה לשלום הילד דיברה על זה לפני 15 שנה, ובקדנציה הקודמת כבר קארין ניסתה, ועשינו פה המשך של הצעה קודמת – ולכן נשארו כמה נושאים לטיפול. שלא יהיה ספק, זה חוק חי, ואני מקווה שכל מי שיבוא אחרינו – וכל עוד אנחנו פה – ילווה אותו. חסרים לנו פתרונות אופטימליים לנושא השמה של ילדים. חסר לנו פתרון – ואני, באופן אישי, למרות שאומרים לי שאני עובר על החוק כאבא של ילד מאומץ, כאבא מאמץ גאה – בנושא של מעבר של ילד ממצב של אומנה למצב של אימוץ; זה תהליך שלפעמים קורה, לפעמים זה גם קורה טוב מאוד, וזה תהליך שצריך להמשיך ולחוקק אותו בצורה טובה יותר. נושא שלא קבענו בצורה הכי שיטתית שיכולה להיות זה גם הנושא של מעבר של ילדים, שלפעמים חייבים לעבור ממצב של אומנה למוסד חוץ-ביתי, כמו שהז'רגון המקצועי אומר. אז גם עם זה צריך להתמודד, ובוודאי יהיו עוד כמה נקודות.
אבל מה שזה אפשר לנו זה גם להתמודד עם החיים היומיומיים של משפחות האומנה. למשל, נושא של החזר ההוצאות שלהן. אתם יודעים שבחלק מהזמן, או חלק מההוצאות שלהן נחשבו כהכנסה, במירכאות, והוחזרו רק בניכוי מס. אז גם זה נפתר.
אני ממש חייב להגיד שזה חוק של אהבה. תרשו לי, זה בדרך כלל לא מתאים לז'רגון המשפטי, של אנשי משפט, אבל באמת, הוא בא מאישה מדהימה, ואני חייב להודות לה על זה שהתעקשה, דרבנה, תבעה – כל המילים שבדרך כלל יש להן קונוטציה של כפייה, ופה זה היה למען אהבת הילד. אז אני באמת רוצה להודות לך פורמלית, קארין אלהרר. אני גם רוצה להודות לשרים. נעים לי לעשות את זה לחבר, למאיר כהן, כשר הרווחה שהתחיל את התהליך, יחד אתה, בקדנציה הקודמת; ולהבנה של שר הרווחה הנוכחי, שגם ממשיך לתמוך בזה, וכל המנגנון שלו, שעבד אתנו, גם אם מדי פעם הסבלנות שלנו פקעה ודרשנו, ככה, מהמנגנון. אבל אני במיוחד רוצה להודות לגברת שלוה ליבוביץ על תרומתה, ולצוות המשפטי של המשרד, לצוות המשפטי של הוועדה, לצוות של משרד – אני לא ידעתי, לפני שבאתי, אני חייב להגיד לכם, שלמשרד המשפטים יש כל כך הרבה מעורבות בחקיקה חברתית. יש לו, ויש לו גם רגישות נדרשת. לביטוח הלאומי, שהבטיח גם – לא היה לנו זמן, לפי הדרישות של בעלת-הבית, לחכות לביטוח הלאומי, לתקנה שמתקנת את הביטוח של משפחת האומנה כביטוח מתנדב. אבל זה יהיה, תסמכו עלינו, לא נוותר להם.
אני רוצה להודות גם לכל הגופים שמייצגים ארגונים או הורים, שבאו ושיתפו פעולה והזהירו אותנו, חלק מהזמן בכאב גדול ולא קל, ואני מודה להם באופן אישי. אני רוצה להודות לכל הצוות של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. לא היה קשה לשכנע אותם – מחר נמשיך, מחרתיים צריך לגמור את זה – והם נענו. וכל המנגנון הנפלא הזה עמד לרשות החוק, שדרש את זה.
לצערי, בתקופת החקיקה הזו קרה אסון. לא רק אחד, אבל זה קשור לחקיקה שאני מציג כרגע. אני באמת רוצה להודות לנתן מאיר מעתניאל; איפה נתן? נתן, איפה אתה? תודה, נתן, שבאת. נתן הוא בעלה של דפנה, זיכרונה לברכה, שנרצחה בעתניאל, שהייתה גם בעצמה ילדה באומנה. כשהיא התחתנה והקימה משפחה, וגילינו את היופי שלה ואת האצילות שלה אחרי שנרצחה, היא החליטה שגם הבית שלה יהיה בית של אומנה. והיא קיבלה ילדים, כמו שהיא הייתה בבית כזה. יהי זכרה ברוך. ובשם כל חברי הוועדה וכל הצוות החלטנו, כמה שמותר לפי התקנון – אבל פה, סליחה, אולי עברנו על תקנון כזה – להקדיש את החוק הזה לזכרה של דפנה. יהי זכרה ברוך.
החוק הזה עבר בוועדה פה אחד, ולכן אין שום הסתייגות. אני מזמין את החברים להצביע בקריאה שנייה ושלישית ולאשר אותו. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. כאמור, לחוק הזה – אנחנו מקדמים בברכה את נתן מאיר ואת בני המשפחה, ואת החברים והחברות מהיישוב עתניאל. כאמור, אין הסתייגויות, אבל יש בקשת דיבור אחת. אני מזמין את חברת הכנסת קארין אלהרר. אלי, תודה רבה לך. אדוני חבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש הוועדה, מגיעות לך תודות. גברתי חברת הכנסת קארין אלהרר. אנחנו מקדמים בברכה גם את ד"ר קדמן, שהיה שותף פעיל.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אדוני, חברי, היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, האמת, שבשביל רגעים כאלה בדיוק הגעתי לכנסת.
חוק האומנה, שהתחלתי לעסוק בו ביום הראשון שלי במשכן, הוא חוק חשוב מאין כמוהו, ולו מפאת העובדה הפשוטה שהוא מסדיר פעם ראשונה בחקיקה תחום שהוא חשוב מאוד. האמת היא שהכול התחיל לפני שבכלל נבחרתי לכנסת. חבר, שי פירון, הורה האומנה הראשון שפגשתי, סיפר לי והכיר לי את ילד האומנה שלו. הוא סיפר לי על כל הקשיים, המכשלות, המחסומים, הכול כדי מה? להעניק לילד את המשפחה הכי טובה שיכולה להיות בנסיבות העניין. וזו בעצם החשיפה שלי, החלון הראשון לעולם האומנה, וזה גרם לי לחשוב שברגע שאבחר לכנסת – מייד כשהיו לי אספירציות פוליטיות הבנתי שזה הדבר הראשון שאני מתכוונת לעסוק בו.
בשנתיים האחרונות, למעלה משנתיים, החוק הזה קרם עור וגידים. אחרי ששמעתי על רציחתה של דפנה מאיר, קראתי קצת מהדברים שנכתבו עליה, נתן, דברים שאתה כתבת, וגיליתי באמת שהיא הייתה אישה מדהימה שקיבלה, אבל בעיקר בעיקר בעיקר – היא נתנה. היא שהתה בילדותה במשפחת אירוח, ומשהקימה משפחה אתך, נתן, היא לא שכחה את הילדים האחרים, והיה ברור שגם אתם תהוו משפחת אומנה, ואתם הייתם משפחת אומנה לשני ילדים – אתה עדיין. אז החלטתי שזאת הדרך שלי להודות לה; היא, כמייצגת אנשים שמקדישים את עצמם גם לנתינה. וזאת הדרך שלי לזכור אותה, להנציח אותה, להקדיש לה את החוק החשוב הזה.
אז באמת בישראל חיים כ-10,000 ילדים שהוצאו מבתי הוריהם מסיבות כאלה ואחרות. 80% מהם עדיין נשלחים למוסדות, לפנימיות ולכפרי-נוער, ורק 20% מהם מגיעים למשפחות אומנה. זה היה נראה לי נורא מוזר, כי הרי כולנו מכירים את האמרה שהכי טוב זה המשפחה, והבנתי שהרבה פעמים משפחות מפחדות להגיע למקום הזה, כי זה הרבה יותר מסובך, זה הרבה יותר קשה, זה הרבה פחות מוסדר, ואין חלוקה נורא ברורה של מה תפקיד משפחת האומנה, מה תפקיד המשפחה הביולוגית, איפה הילד בכלל בכל הסיפור.
והיום, לשמחתי, אחרי שהחוק הזה יעבור בקריאה שנייה ושלישית, המצב הזה עתיד להשתנות, כי הורי האומנה יהיו קודם כול חייבים ברישיון, מי יכול להיות הורה אומנה. מה, אנחנו ניתן את הילד לכל אחד? יהיו תנאי סף מאוד מאוד ברורים. החוק יאפשר להורי האומנה לטעון בעבור הילדים, כי ברור לנו שהם יודעים הכי טוב מה המצב של הילד – הם מגדלים אותו. החוק, באמת כמו שאמר חברי היקר אלי אלאלוף, יקים את נציבות הילדים. זה משהו שהיה בגדר חלום בקדנציה הקודמת, והנה הוא קורה עכשיו. זה משהו משמעותי מאוד, כי זו נציבות שהיא לא סתם, זו נציבות שנגישה לילדים ומדברת בשפה שלהם ומאפשרת להם להגיע אליה בכל תלונה.
דבר שהיה מאוד משמעותי הוא להבהיר מה הן הזכויות המגיעות לילדי אומנה עם מוגבלות, שהם בכלל היו פחות מטופלים בעניין הזה. החוק קובע שימונה מפקח ארצי מסודר – כל הדברים האלה שלא קרו פעם. אני מאוד מאוד מקווה שבעקבות הקביעות המאוד-ברורות האלה בחוק אנחנו נראה רק התרחבות של מספר המשפחות שיבואו וירצו להיות משפחות אומנה.
יצאתי למהלך הזה, למסע הזה, מבחינתי, כי אני באמת מאמינה בכל לבי שלכל הילדים מגיעה משפחה תומכת, אוהבת, בין אם לזמן קצר – ואז הם יחזרו לבתי הוריהם הביולוגיים – ובין אם לזמן ארוך, תלוי בצורך. הילדים האלה הם קטנים מכדי להבין את גודל השינוי, אבל הבית, הבית הזה שמחבק אותם ואוהב אותם, יכול לשנות לגמרי את העתיד שלהם. הדאגה שלנו כמדינה למערך האומנה, בעיני היא דאגה ישירה וברורה לילדים – וילדים, בואו נזכור, הם באמת העתיד שלנו.
אני מקווה שהחוק הזה ייושם בהקדם האפשרי. יש תשעה חודשים להפעלה, משרד הרווחה כבר על הקווים לעניין תקנות. אני באמת רוצה לקוות שזה ייתן הזדמנות לכולם.
אבל, אתם יודעים, נכון שאני יזמתי, אבל החוק הזה הוא שלי לא יותר ולא פחות משל הרבה מאוד אנשים טובים אחרים, שהיו חלק ממש משמעותי ובלעדיהם זה לא היה קורה. אז באמת היו הרבה אנשים: הראשון, שבעצם נתן לי את הטיוטה הראשונה – והוא סיפר לי אחר כך שהוא החזיק אותה 15 שנים בכיס – ד"ר יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד. אני שמחה שזיכית אותי; זו הזדמנות ואני שמחה שביחד עשינו את זה. חברי היקר, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת מאיר כהן, כשהיית שר הרווחה לא שקלת שיקולים שהם לא ענייניים: פתחת את הדלת, רתמת את כל משרד הרווחה לעניין הזה, להצעת חוק פרטית – הרי בקלות יכולת להפוך אותה להצעה ממשלתית – ובאמת, בצורה שמעוררת השתאות. לשר הרווחה המכהן חיים כץ, שכיו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בקדנציה הקודמת התחיל את הדיונים וגם אישר את החלת דין הרציפות בקדנציה הזאת. לחברי הטוב, אלי אלאלוף, שמכהן כיו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת המכהנת – אני יודעת שהייתי מאוד טרחנית, אבל היית סבלני מאוד, ובאמת הסכמת לכל בקשה.
לכל צוות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות: למנהלת הוועדה, לאתי, לרותם יוסף המתמחה, ובמיוחד במיוחד במיוחד לעורכת-דין נועה בן-שבת על הסבלנות אין קץ. אני חושבת שלא היה שבוע שחלף בלי טלפונים, ובלי: נו, מתי, ומתי הישיבה הבאה; נועה, את באמת באמת באמת מדהימה. לשלוה ליבוביץ, המפקחת הארצית על תחום האומנה במשרד הרווחה, על שיתוף הפעולה יוצא הדופן. המחויבות שלך היא באמת – אני נורא נורא שמחה שאת בתפקיד הזה. לעו"ד רינת וייגלר ולעו"ד נועם פליק ממשרד הרווחה, שותפים אמיתיים; עו"ד ליאת יעקובוביץ ועו"ד מוריה בקשי, ממשרד המשפטים שתיהן. עו"ד מיכל מזוז מהמוסד לביטוח לאומי. עו"ד לידיה רבינוביץ, הלשכה לסיוע משפטי ממלכתי; עו"ד ורד וינדמן, המועצה לשלום הילד. מוטי רנד מהפורום למען ילדי הרווחה וד"ר עודד סושרד מעמותת "הכול מתחיל בחינוך", תראו, זה לא היה קל, הם מייצגים את הצד השני, את הצד של ההורים הביולוגיים, והעובדה שהם היו שם בדיונים ונתנו מהאינפוטים שלהם והיו כל כך מעורבים, זה בהחלט אות כבוד.
אני לא יודעת, אחרונים או לא אחרונים, אבל הכי יקרים: משפחות האומנה, עמותות האומנה, ילדי האומנה. תודה רבה ששיתפתם אותי ברגשות שלכם וחידדתם את הקושי, עוררתם בי את הצורך לעשות.
תודה אחרונה לצוות שלי, היועצות שלי, שליוו את החוק הזה מתחילתו, ליועצות הקודמות: שפי יצחק ומור אברג'יל; ליועצות בהווה, וזה צוות גדול: ליאור יעקבי, רחל בן-דוד, שירה עמיאל. תודות מיוחדות – מעין אבימאיר, תודה רבה. ולעדי דיק, האחת והיחידה, עכשיו את יכולה לנסוע בשלום לניו-יורק.
אני מודה לכל האנשים הנוספים שלקחו חלק ברגע הזה.
מבחינתי יש פה היום היסטוריה. אני אמשיך לפעול כמה שיותר – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
שווה להיות חבר כנסת, קארין.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – למען ילדים במדינת ישראל, כי מגיעה לכולם הזדמנות שווה. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, תודה רבה. תודה רבה, חברי הכנסת, תודה רבה. נא לשבת.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מאיר כהן:>
תוך כדי, אני מבקש מסגן מזכירת הכנסת להודיע את הודעתו.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, אבקש להודיעכם, כי חבר הכנסת אלי כהן מבקש להסיר את שמו מהצעת חוק להגדלת היצע הדירות לדיור בר-השגה ולדיור ציבורי (עסקת קומבינציה), התשע"ו–2016, שמספרה פ/2540/20. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<הצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ו–2016>
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר מאיר כהן:>
אני מבקש מכולם לשבת, אנחנו רוצים להצביע בקריאה שנייה ושלישית. חברים, אני מבקש. קארין, תתמקמי במקומך, אנחנו רוצים להצביע. אנא מכולם לשבת.
אם כן, הצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ו–2016, קריאה שנייה. בבקשה, אנחנו מצביעים – כהצעת הוועדה, כמובן. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד סעיפים 1–92 – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–92 נתקבלו.
<היו"ר מאיר כהן:>
בעד – 22, אפס מתנגדים, אפס נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו ניגשים לקריאה השלישית, בבקשה.
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 21
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק אומנה לילדים, התשע"ו–2016, נתקבל.
<היו"ר מאיר כהן:>
21 בעד, אין מתנגדים. מזל טוב. הצעת החוק עברה גם בקריאה השנייה וגם בקריאה השלישית, ותירשם בספר החוקים.
<הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון מס' 10) (העברת מסמך בדרך דיגיטלית), התשע"ו–2016>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/622); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר מאיר כהן:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון מס' 10) (העברת מסמך בדרך דיגיטלית), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת מיקי לוי, לקריאה ראשונה. אדוני חבר הכנסת מיקי לוי, עשר דקות לרשותך להציג את הצעת החוק.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנדון: הצעת החוק לעסקאות ללא נייר. נראה לי שאחרי קארין תכף אני אתחיל לבכות. יש לי עשר דקות, אני אמתין דקה.
הרעיון להצעת החוק הזאת בא לעולם בעקבות הסיורים שלי ברשות המסים והררי הקלסרים והנייר שראיתי שם בתוך ארגזים, בתוך קלקרים כאלה. מהות הצעת החוק היא לחייב שליחת מסמכים באופן דיגיטלי בעסק בין המדינה או גופים מתוקצבים ובין ספקים שעמם הם מתקשרים. לעניין זה – להסמיך את שר האוצר, באישור ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, לקבוע אמות מידה לעניין הגופים שהתיקון יחול עליהם.
בתפקידי הקודם-קודם, כשהייתי נכנס לענף תביעות, התמונה שהייתה נגלית לעיני זה מסדרון ענק, באורך של 50, 60 מטר, ולאורך המסדרון, משני הצדדים, קלסרים על קלסרים עם תיקי חקירה וכתבי-אישום. אני אודה על האמת, זה תמיד הוציא אותי מדעתי, כי בעיני רוחי ראיתי איך תיקי חקירה יקרים, יקרי ערך, שאלפי שעות עבודה הושקעו בהם, נעלמים מאותו מסדרון.
כשהגעתי להיות אחראי על רשות המסים, כמות הנייר בתיקי הדיווחים ובתשלומים שהמדינה מחויבת אליהם לספקים – הכמות הזאת הייתה פי כמה וכמה לעומת מה שהייתי רגיל. לכן, ההחלטה שגמלה בלבי: לצפות פני העתיד – אני עדיין רחוק משם – ולהוביל את רשות המסים להיות רשות ללא נייר, ואת משרדי הממשלה – ללא נייר. לא יכול להיות שמדינת ישראל תוציא מכרזים ויגיעו סדרי גודל של 50, 60, 100 קלסרים עמוסים בנייר, שאף אחד לא מסוגל לענות על כל הסעיפים כדי לענות על אותם מכרזים.
יתרה מכך, כשהמדינה אמורה לשלם תשלום לספק, לוקח ימים ולעתים חודשים עד שהחשבונית עושה את הדרך ומגיעה למאשר את אותה חשבונית. אין שום סיבה לכך. אפשר לקצר את הטווחים, אפשר לשלם – שהחשבוניות האלה יגיעו למאשר החשבונית הרבה יותר מהר, וכך הספק יקבל את המגיע לו הרבה יותר מהר.
בעיני רוחי אני מסתכל גם על אותם יערות שאנחנו במו-ידינו פוגעים בהם, ולא מנצלים אותם רק לייצור רהיטים ושאר מצרכים שעניינם עץ. אפשר לחסוך המון המון כריתה של עצים על-ידי כך שאנחנו נעבור לדיווח דיגיטלי. הנושא המחשובי והטכנולוגי התפתח בתקופה האחרונה, כך שאין שום סיבה להשמיד את אותם מיליוני עצים רק למטרה של נייר, פיתוח נייר ולאחר מכן מחזור נייר. אפשר לחסוך את כל העניין הזה.
מה עוד שהאחסון של אותו נייר, של אותם מכרזים, של אותן חשבוניות, מצריך מחסנים גדולים, מצריך אחזקה. אפשר היום לעבור ולהעביר אותם בצורה של קבצים לתוך מחשבים. בעניין הזה אני חושב שעשינו צעד בלתי רגיל לעבר הנושא של בכלל רשות מסים ללא נייר, משרדי ממשלה ללא נייר, חדרי חקירות ללא נייר. הכול אפשר ללא נייר.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהרחיב את היריעה לנושא נוסף, מעבר להצעת החוק שלפנינו. כיום אין חובה רגולטורית לחברות הביטוח להתקשר עם המבוטח באמצעות מייל, ואף חלקן הלא-מבוטל של ההתקשרויות של חברות הביטוח נעשות בפקס. חשבתי שהמכשיר הזה עבר מן העולם. אני זוכר, אדוני היושב-ראש, משהו כמו לפני 16 שנים, כשהייתי מגיע לשלוח פקס אל מעבר לים, הייתי מגיע לחדר, הפקס היה בגודל של 4 על 5 מטר, והיה לוקח סדר גודל של 20 דקות לשלוח פקס ממדינת ישראל לארצות-הברית. אז די. אנחנו גמרנו כבר עם הפקס הזה. אפשר לסרוק את אותם מסמכים ואפשר לשלוח אותם במייל. אני מפנה את הפנייה שלי לממונה על שוק ההון, המפקחת על הביטוח ושוק ההון במשרד האוצר דורית סלינגר, ומבקש ממנה לחייב את חברות הביטוח להתקשר עם המבוטחים באמצעות מייל, למי שיכול ולמי שברשותו מחשב. אני מקווה כי אגף שוק ההון והגורמים המקצועיים יאמצו את בקשתי, כדי שלא ניאלץ ללכת לחקיקה גם בתחום הזה.
אדוני היושב-ראש, תודתי באמת הגדולה, העצומה, לחברי חבר הכנסת אורי מקלב, יושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה. באמת, לא נתקלתי ביושב-ראש ועדה שמבקש לדחוף חקיקה בצורה כל כך מסיבית, מתעקש מול הרגולטורים מהאוצר – ורק שלשום עבדתי אתם והיום הסבירו לכולנו למה אי-אפשר – ועל כך אני מסיר את הכובע לפניך. כולי כבוד אליך אחרי הישיבות שישבתי במחיצתך כדי לדחוף את החוק הזה.
אני גם רוצה להודות ליועץ המשפטי, לאייל – סליחה, לאורי, היועץ המשפטי של הוועדה, שעזר וסייע מאוד בקידום – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אייל לב-ארי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לאייל לוי, רשום לי.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
ענת לוי ואייל לב-ארי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אתה אמרת. לא שמעתי – אני מודה לכם.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבר הכנסת אורי מקלב, זה מזכיר לי את בית-הכנסת: מתחילים לברך ותמיד – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא, אבל מגיע להם. אדוני היושב-ראש, האמת, מגיע להם, הם היו כל כך אכפתיים, ועל כך תודתי.
אני מקווה שנצליח להשלים את החוק, אדוני יושב-ראש הוועדה, בקריאה שנייה ושלישית לפני תום המושב. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה. היות שזו קריאה ראשונה, יש רשימת דוברים. נחמן שי. ישראל אייכלר – לא נמצא; יעל כהן-פארן – לא נמצאת; מיכל רוזין – לא נמצאת; חאג' יחיא – מוותר; תמר זנדברג – לא נמצאת; זהבה גלאון – לא נמצאת; חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת. איציק שמולי, אדוני?
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
מוותר.
<היו"ר מאיר כהן:>
מוותר.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני פה.
<היו"ר מאיר כהן:>
עברנו אותך, היית הראשון. עאידה תומא סלימאן – לא נמצאת. מירב בן ארי?
<מירב בן ארי (כולנו):>
מוותרת.
<היו"ר מאיר כהן:>
מוותרת; חבר הכנסת יוסי יונה – מוותר; עיסאווי פריג' – לא נמצא. דב חנין – טוב, הריטואל הקבוע. אדוני, בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
האמת – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
שלוש דקות, אדוני. בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
האמת היא, אדוני היושב-ראש, שהפעם אני באמת נהנה. אני פשוט עולה לדוכן כי נדמה לי שהצעת חוק חשובה כזאת, חבל שתעבור בלי דיון מינימלי לפחות בכנסת. ואני רוצה קודם כול לברך את היוזם, חבר הכנסת מיקי לוי, על הצעת החוק הזאת. הגיע הזמן שנתקדם למאה ה-21, זה חשוב, והתקדמות למאה ה-21 נעשית, אדוני המציע, אדוני יושב-ראש ועדת המדע חבר הכנסת מקלב, בצעדים חכמים, נכונים ומדויקים כמו המהלך הזה.
אני מאחל לכולנו שהצעת החוק הזאת תגיע במהרה לקריאה שנייה ושלישית, גם כדי שנהיה חברה מתקדמת יותר, אבל גם כדי שנהיה חברה סביבתית יותר, עם פחות שימוש בנייר, עם פחות נזקים. הכול אפשרי, אם רק רוצים. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. אני ממשיך עם רשימת הדוברים: אראל מרגלית?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תודה, דב.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לכם.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
יפה מאוד.
<היו"ר מאיר כהן:>
לא נמצא; דוד אמסלם – לא נמצא; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – לא נמצאת; חבר הכנסת עמר בר-לב – לא נמצא. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין?
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
מוותרת.
<היו"ר מאיר כהן:>
מוותרת; חברת הכנסת רויטל סויד – לא נמצאת; חבר הכנסת זוהיר בהלול – לא נמצא; חבר הכנסת אורן אסף חזן – לא נמצא; חבר הכנסת יואל חסון – לא נמצא. חבר הכנסת עפר שלח – מוותר.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
היחיד שנמצא ורוצה לדבר זה אני.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – לא נמצא; חבר הכנסת אמיר אוחנה – לא נמצא.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
– – – שנמצא – – – זה אני.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבר הכנסת איתן ברושי – לא נמצא.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
נכון, היושב-ראש? היחיד שנמצא זה אני.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
והוא ייתן לך.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
לא, הוא לא רוצה לתת לי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, הוא היחיד שנמצא ורוצה לדבר.
<קריאה:>
מי?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר מאיר כהן:>
נחמן שי. אדוני, בבקשה, בוא.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
בבקשה.
<קריאה:>
היית רשום.
<היו"ר מאיר כהן:>
הוא היה רשום. הגיע דקה אחרי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – – אדוני – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
זה לשיקולי. אני מאפשר לו לדבר למרות שאני נוסע לדימונה. בשמחה גדולה, אדוני.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אה. אוקיי – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא, אנחנו – – – חוק נתוני אשראי בוועדת הכלכלה.
<היו"ר מאיר כהן:>
אני יודע. בבקשה, אדוני.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
תודה רבה. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, על הגמישות שבה נהגת. אני רוצה באמת לברך את עמיתי מיקי לוי, שמצעיד את השירות הציבורי במדינת ישראל צעד אחד קדימה, שהוא בערך שני צעדים או הרבה יותר אחורה ממה שהוא צריך להיות. אבל כל צעד כזה הוא בכל זאת בדרך הנכונה.
זה מזכיר לי את הצעת החוק של חברי אורי מקלב ושלי, שאנחנו מנסים להעביר בימים האלה בוועדת הכלכלה, לעשות מהפכה במדינת ישראל: לחייב את דואר ישראל להודיע לנו על כתובת השולח במכתבים רשומים. והם מתייחסים אלינו כאילו אנחנו דורשים משהו שהוא – הם אומרים: אף מדינה ב-OECD לא דורשת את זה בחוק. אמרנו להם: נכון, כי שם מקובל ששם השולח מופיע במכתבים, ואז אין שום בעיה כזאת. אבל בכנות, אני חושב שזה חוק חשוב, וטוב שהוא יהיה פה.
ואני גם רוצה להצטרף לקארין ולהודות לה על הצעת החוק שלה. אני חושב שהיינו עדים פה בכנסת לרגע מרגש שאין הרבה כמוהו, של פתיחות, וכנות, ודיבור מהלב, שכולנו היינו שותפים לו. ולא יודע כמה מאתנו יהיו פה כל – עד מתי, אבל רגעים כאלו אנחנו נוצרים אתנו לתמיד. תודה לך. תודה לך, מיקי. חן-חן.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
אם כן, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה: הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון מס' 10) (העברת מסמך בדרך דיגיטלית), התשע"ו–2016. קריאה ראשונה – בבקשה.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון מס' 10) (העברת מסמך בדרך דיגיטלית), התשע"ו–2016, לוועדת המדע והטכנולוגיה נתקבלה.
<היו"ר מאיר כהן:>
14 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת המדע והטכנולוגיה.
<הצעה לסדר-היום>
<גידול בשיעור חולי הסרטן בשל זיהום סביבתי>
<היו"ר מאיר כהן:>
אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום מס' 2959 בנושא: גידול בשיעור חולי הסרטן בשל זיהום סביבתי, של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. ישיב, לאחר הצגת ההצעה לסדר-היום, השר להגנת הסביבה. בבקשה, חבר הכנסת חאג' יחיא. שלוש דקות לרשותך.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
שלוש דקות?
<היו"ר מאיר כהן:>
כן.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
הצעה לסדר-היום.
<היו"ר מאיר כהן:>
שלוש דקות.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
לא עשר?
<היו"ר מאיר כהן:>
שלוש דקות.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
עשר.
<היו"ר מאיר כהן:>
זאת הצעה דחופה, אדוני.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
טוב.
כבוד היושב-ראש, אדוני השר, אני אתחיל מזה שאתרי אשפה מהווים מפגע בתקופה שבה הם פעילים, וגם לאחר סיום תקופת הקליטה, אם לא עברו שיקום. זה עובדה שצריך ממנה להתחיל. בקלנסואה, לאחרונה, רשומים 550 חולי סרטן; בטייבה – מעל 800.
ההצעה לסדר-היום שלי הייתה אמורה להיות בשבוע שעבר. לפי בקשת משרדך זה נדחה לשבוע הזה, כדי לאפשר לכבודו לבקר ולראות את זה מקרוב ולדעת על מה אנחנו מדברים מקרוב, ואז לענות וגם להתקדם בכיוון של הבעיה.
אתרי אשפה מוקמים בדרך כלל כחוק, כי עושים תוכניות מפורטות, היתרי בנייה וגם רישיונות עסק. לאתרים בטייבה יש שני מקומות שהם הבולטים: האתר המערבי, שיש בו אתר לקליטת פסולת מוצקה; ואתר כתחנת מעבר לפסולת – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אדוני, סליחה שאני מפריע לך. אנחנו טעינו.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
עשר דקות, אני אומר לך.
<היו"ר מאיר כהן:>
עשר דקות לרשותך.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
אני יודע שזה עשר דקות. רגילה.
<היו"ר מאיר כהן:>
כן. עשר דקות. יש לך עוד שמונה דקות, אדוני.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
כן, בסדר. אז אנחנו – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה, אדוני.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
ושני האתרים האלה, שני המקומות האלה, יש בהם בעיה בקיומם בכלל, היום, ואיך לטפל בהם.
כבוד השר, המשרד להגנת הסביבה – כשמו הוא: צריך להיות פעיל, יוזם, נחרץ ואוכף. זה התפקיד שלו, קודם כול, כדי לשמור. בלי אכיפה אין אפשרות לשמור על הסביבה. כי מטבעו של האדם, שהוא ירצה גם לחסוך כסף וגם לעבור על החוק. אז אם לא אוכפים, אין סיבה שאנשים יצייתו לחוק, לפחות חלק מהם.
לכן, אתרי האשפה צריכים להיות רחוקים ממרכזי אוכלוסייה, ואם יש כאלה שהם סמוכים לאזורים בנויים – צריך לסגור ולשקם במיידי וללא דיחוי.
על פעילותם של אתרי האשפה צריך להפעיל פיקוח מקרוב ובכל שעות הפעילות, כי הרבה אשפה, גם ביתית וגם מוצקה, מגיעה לאתרים או בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות. כבוד השר, אני ב-1999, 1999, באתר הזה ראיתי פסולת ממפעלים כימיים, נוזלית, שנשפכה שם. צילמנו אותה בזמנו, והגשנו את זה גם למשרד לאיכות הסביבה וגם לעירייה בזמנו. הדבר לא התקדם, והאתר הזה המשיך לפעול.
<היו"ר מאיר כהן:>
מי מפעיל את האתר?
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
זו חברה פרטית שיש לה את ההיתרים. וההיתרים – עוד מעט אני אדבר גם על ההיתרים ועל המצב שלהם ואיך הם עובדים.
אזור טייבה – וכבוד השר, ראית את זה – הוא מוכה אתרי אשפה. יש אתר מזרחי, שנסגר, אם אני לא טועה ב-1996 או 1997; 1996, 1997. האתר האחר, המערבי, פעיל עד היום, ויש גם תחנת מעבר לפסולת ביתית, ויש בדרום עוד אחד. ויש עוד תחנת מעבר אחרת, ויש את כל מה שיש מסביב – גם בשדות. גם לאורך כביש 6, שפעם, בכביש 6, קראו לו "ציר הזבל".
כבוד השר, הצעתי זו הייתה אמורה לעלות. אנחנו דיברנו על זה. האתר המערבי מוגדר כאתר פסולת מוצקה. ב-2007 – אז אני הייתי גם ראש העיר שם, בטייבה. אני סגרתי את האתר כמה פעמים. התדיינו בבתי-משפט, אבל הגענו, ימים ספורים לפני שסיימתי את תפקידי שם, בעירייה – הגענו בישיבה עם הקבלן, עם עורכי-הדין שלו ועם המחוז – אותו גידי, חבר שלי, הוא היה שם. ישבנו, וזה היה אחרי הסגירה האחרונה שאני סגרתי את האתר, וזה אחרי שגילינו שיש שלו חריגה בגובה. ואתה ראית את השטח, כמה השטח ענק, ראית הר שם, הר של זבל. הייתה סטייה מהגובה שהיה מותר לפי התוכניות בכ-30 מטר; 30 מטר, על השטח הזה, זה מיליונים של קובים. ואז הייתה לו גם תוכנית אחרת, הוא חפר בורות, והיה סיכום שם שלאתר הזה הוא לא מכניס פסולת מבחוץ, הוא אך ורק מוריד את כל הפרש הגובה. הייתה לו תוכנית מפורטת של הבורות האלה, שהתוקף שלה פג ב-2012. האתר הזה ממשיך לפעול.
דיברנו בשאילתה, כבוד השר, על זה שיש משפט, ויש משפט מחרתיים. ובמשפט החברה מתנגדת לצו סגירה שהוציאה העירייה, אבל נפל פגם, ופגם גדול, בניסוח של הצו שהוציאה העירייה, כי רשמו שם "הפסקת בנייה"; אין לו שם בנייה, ואז הוא התחמק. אבל המשרד שלך, כשהוא מוציא את התנאים כדי שאתר כזה יפעל, התנאים הם היתר בנייה, תב"ע מאושרת, רישיון עסק. הדברים האלה לא קיימים, אז כל התנאים שהמשרד מתנה בטלים, כי הבסיס לקיום אתר כזה לא קיים.
לא רק זה, גם זה: ב-2015, באפריל 2015, יש חברה שפנתה למשרד שלך, יש 22,050 טונות של אדמה מזוהמת וביקשו להעביר אותה לאתר נען לכיסוי. במשרד הפנו אותם להעביר מהכמות הזו 10,000 לאתר "כ.ח" בטייבה, והם התנו – מה היה התנאי שלהם? קרקע מזוהמת זו תשמש במטמנה לכיסוי – אני ממש קורא ומצטט. ומה עוד? – בתנאי שהיא תהיה על תשתית, כך שהפסולת, הנוזלים המזוהמים שבתוך האדמה הזו, לא יחלחלו לקרקע, וגם התשטיפים שלהם.
ומה קרה לנו? אני שואל, האם מישהו הגיע לשם? האם ראה איפה שמו את זה, האם באמת שמו את זה בערמה? האם מישהו פיקח, האם מישהו בדק? ואני אומר לכבודו, זה רק כמה מאות מטרים מהקידוח של מי השתייה של קלנסואה וגם של היישובים הקטנים, מערבית, שזה גם עזריאל וגם פורת וגם עוד כמה יישובים, וגם הקידוחים של הקו הארצי, המוביל הארצי, יש גם קידוחים שמעבירים מים למוביל הארצי שם.
השאלה שלנו מאוד חשובה. הפעילות של השר, החשיבות של הפעילות של השר ושל המשרד – ואני אומר במפורש, יש עוד אתר שהוא מזרחי, והתחלתי ואמרתי שהיה צריך לשקם אותו מזמן, אבל המצב שלו הוא כזה: ב-2007, כבוד השר, אני חתמתי עם חברה עולמית, קוראים לה Mondes Air – שהיא מאושרת על-ידי האומות המאוחדות והיא באה כדי לשקם, ויש תרומות, לפי הסכמים עולמיים – שבאים להקטין את גז החממה וכל מה שמסביב, והם תומכים במקומות, לכאורה של העולם השלישי. אתה מכיר את כל העניין, זה היה בתיאום עם המשרד להגנת הסביבה. החתימה הייתה ב-2007, כפי שאמרתי, עד היום זה לא בוצע. לא רק שזה לא שוקם, אלא הוא היום מעכב אישור תוכניות מפורטות של הרחבת העיר לבנייה, שמתעכבות כל עוד האתר הזה עוד לא שוקם.
בנוסף, אני שואל, יש לנו כל האתרים הפיראטיים – למה לא סוגרים אותם? יש גם העניין של האכיפה. אני חושב שלפחות לתקופה קצובה משרדך צריך ונדרש למנות מפקח קבוע לאזור הזה, לתקופה קצובה, יכול להיות שנה, אבל שיהיה סדר בתקופה הזו, שאנשים יקבלו קנסות, כי מי שזורק אשפה, הכוונה שלו לחסוך כסף.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
עוד חצי דקה. ממש.
<היו"ר מאיר כהן:>
אני מבקש להקפיד על לוחות זמנים.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בנוסף, אני רוצה לדעת גם אם במשרד יש תקנות לגבי המרחק, כמה צריך להיות אתר אשפה כזה מרוחק ממקומות מגורים, והאם זה נאכף. כי אני יודע שיש גם תוכניות חדשות לאתרים חדשים, ומבקשים גם בתחום השיפוט של טייבה, שראית כמה הוא קטן.
לכן אני חושב שנושא זה שווה גם בדיקה לעומק בוועדה, ואז גם נשמע את המומחים של המשרד שלך, גם מומחים אחרים, ונדע איך לצאת לדרך.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה לך. ישיב השר, אדוני.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חושב שעניתי על חלק גדול מהשאלות כבר בשלב הקודם, אבל בגדול אני מסכים עם רוב הדברים שאמרת, וזה מה שאנחנו עושים, זאת בדיוק תוכנית "סביבה שווה". היא אמורה לפתור את הבעיות האלה.
ספציפית לגבי האתר ב"כ.ח" ו"שרונים", אמרתי לך שזה נושא שנמצא בבית-משפט, ואני לא מתערב בנושאים שנמצאים בבתי-משפט.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
– – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אבל אני – רגע, תרשה לי רגע, תרשה לי רגע. תראה, אתרי פסולת זה NIMBY, אנשים לא רוצים, אף אחד לא רוצה אתר פסולת. עכשיו, מה הפתרון ל"שרונים"? אתה יודע מה הפתרון? שאלתי היום: אוקיי, סוגרים כאן, לאן ייקחו את האשפה? אתה יודע לאן ייקחו? לחירייה. אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שיזרקו את זה בדרך. זאת אומרת, אנחנו כאילו רוצים לפתור בעיה אבל אנחנו יוצרים בעיה גדולה פי-עשרה מזה על הדרך. אז אני מבין שכל אחד לא רוצה – – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
– – – שמעבירה להטמנה למקום אחר – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני מבין.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
אבל לאתר של פסולת מוצקה, לוודא שמטמינים בתוך האתר הזה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אם מישהו מטמין פסולת שאסור לו להטמין, הוא עבריין – אני לא יודע, אתה יודע, אם יש לך הוכחה, אני אטפל בזה. אגב, הבעיה היותר-גדולה עם השלכה של פסולת מסוכנת – אנחנו לא מדברים על פסולת ביתית, אנחנו מדברים על פסולת של מפעלים וכו' – שמשליכים את זה בוואדיות, וזה הכי גרוע. זה מחלחל לתוך מי התהום ופוגע.
עוד פעם, אני אומר שהדברים שדיברת עליהם, כולל אכיפה, הם חלק מהתוכנית. כבר היום, כשהייתי בכפר-קאסם, יש שם 25 עובדים של הרשות שהולכים ב-7 למרס ללמוד ולהיות מוכשרים כפקחים של איכות הסביבה. זאת אומרת, יהיו להם סמכויות בדיוק כמו של המשטרה הירוקה. בעניין הזה אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ, בצדק, כי אם לא תשקיע באכיפה, לא עשית כלום; אז אנחנו שם.
אני מציע שנעביר את זה לוועדת הפנים, כי אם אני לא טועה, ב-14 במרס יש לנו דיון על כלל הנושאים של טיפול בפסולת, אפשר לשלב את זה ולעשות את זה ביחד.
<היו"ר מאיר כהן:>
אוקיי?
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
כן.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני השר. דב – אנחנו נעביר את זה לוועדת הפנים. יירשם לפרוטוקול, לא צריך להצביע על זה – אוקיי, אנחנו בכל זאת נצביע.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
רגע.
<היו"ר מאיר כהן:>
שנייה, אני רק אסביר ואחרי זה אתה תדבר. אחרי הדברים של דב נצביע. בעד – זה להעביר לוועדת הפנים. בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה קודם כול להגיד מילה טובה לחברי המהנדס וראש העיר לשעבר של טייבה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, על הגישה הרצינית שלו לנושא שהוא העלה במליאה. אדוני השר, אתה יודע שלעתים אנחנו חברי הכנסת מעלים נושאים בהצעות דחופות במסגרת זמן של שלוש דקות, וחבר הכנסת שלפניך בחר להציג את הנושא במסגרת זמן של עשר דקות כדי להציג את כל רוחב היריעה, ואני חושב שבמקרה הזה הוא צודק, כי הסוגיה הזו שהעלה חבר הכנסת חאג' יחיא היא סוגיה שמטרידה מאוד ציבור מאוד גדול בטייבה, בקלנסואה, בכל האזור.
אני מקווה שבעקבות הדיון הזה, התשובה שלך, אדוני השר, ודיון ההמשך, יחול סוף-סוף שינוי במקום הזה, כי בכל פעם שאני מגיע לטייבה או לקלנסואה אנשים שואלים אותי על אתרי הפסולת האלה, הריחות, הדאגות והחששות. הגיע הזמן לתת תשובה. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
ובכן, אנחנו עוברים להצבעה. אני מזכיר שאנחנו מצביעים על העברת הנושא לוועדת הפנים. בבקשה, אנחנו מצביעים.
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר מאיר כהן:>
חמישה בעד. אם כן, ההצעה לסדר-היום בנושא: גידול בשיעור חולי הסרטן בשל זיהום סביבתי, של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, תעבור לדיון בוועדת הפנים.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מאיר כהן:>
ברשותכם, אנחנו עוברים להודעה של סגן המזכירה. בבקשה, אדוני.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הכרה אזרחית בהכשרות צבאיות, התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון. תודה.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר מאיר כהן:>
ובכן, אנחנו עוברים לשאילתות לשר להגנת הסביבה. אני מזמין את השר לעלות לדוכן. אבי, אתה תצטרך – אתה רץ מרתון, אז זה בסדר. תעלה ותרד. תעלה, אדוני.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אתה רץ – – –
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כן, אבל את החצי, לא את המלא.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני אפילו לא את זה.
<היו"ר מאיר כהן:>
שאילתה מס' 316 של חבר הכנסת נחמן שי, והנושא הוא: תמחור כניסה לחוף בית-ינאי. אדוני.
<316. תמחור כניסה לחוף בית-ינאי>
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
הנושא הוא: תמחור כניסה לחוף בית-ינאי.
על-פי חוק הסדרת מקומות רחצה מ-1964, אין לגבות דמי כניסה או חניה לחופים מעבר לשעות ומועדי הרחצה.
רצוני לשאול:
1. מדוע בחוף בית-ינאי אין שטח חניה סביר המאפשר גישה לים ללא תשלום, על-פי סעיף 8 לחוק?
2. רשות הטבע והגנים גובה דמי כניסה בניגוד לחוק בחופים שבהם אין שירותים לציבור; מדוע?
3. מי הוא הגוף המפקח על מקרים כאלה?
4. מה הן סמכויותיו? תודה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
1–4. חבר הכנסת שי, הנושא הזה עלה אצלי לפני כחודשיים, בעקבות פניות של ציבור וכו'. יש שם סיפור לא פשוט. סמכות יש, בסדר? לרשות הטבע והגנים יש סמכות, ואין פה בעיה של סמכויות, כי בסופו של יום זו שמורת טבע, למרות שאפשר להיכנס לשם גם רק לחוף. לכן, אני פשוט הרגשתי שאנחנו לא צודקים, הרגשתי שאנחנו לא צודקים, ושוחחתי עם מנכ"ל רשות הטבע והגנים. הוא הבטיח לטפל בעניין, וחזר אלי עם הסכמה עם נציגי התושבים על כך שהם ישלמו רק 10 שקלים, ואמר לי: זאת ההסכמה, וזה בסדר גמור וכו'.
אני – אתה יודע, קודם כול הפחיתו את התשלום לתושבים. הרגשתי שזה עבר בהסכמה, אז, אתה יודע, לפעמים אתה לא מטפל בכל דבר לבד. בעניין הזה אמרתי: הגיעו להסכמה – מצוין, נהדר.
מאז אני ממשיך לקבל פניות בעניין הזה, ואני מבין שלא הלכנו מספיק עד הסוף. אני מתכוון – ביום ראשון אני אשב עם מנכ"ל רשות הטבע והגנים על זה כדי לנסות להבין אם אנחנו יכולים לעשות את מה שבעצם מבקש הציבור – כי בגדול הציבור די צודק בעניין הזה – בלי שתהיה לנו השפעת רוחב על מקומות אחרים. למשל, אם תיקח את אשקלון, אשקלון זה גם גן לאומי, אבל זה גם חוף ים. זה גן לאומי אמיתי, שמטופל; יש שם עתיקות, יש עלויות לרשות. בסופו של יום, לרשות יש גם עלויות, והיא רוצה להחזיר את העלויות שלה כדי לממן שירותים נוספים. במקרה של בית-ינאי זה לא בדיוק המצב, ולכן יכול להיות שאם אצליח לראות שאני יכול לעשות כאן דבר אחד ושם דבר אחר, אז אנחנו נעשה, ובכל מקרה ננסה לשפר את המצב.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
טוב.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני רק רוצה – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני יכול לרדת?
<היו"ר מאיר כהן:>
לא, לא. יש לו שאלה נוספת, ואחרי זה יש את חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אבל אמרו שאין פֵּא בערבית. אני מרוקאי. אה, אוקיי.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני מודה שהשר, במידה מרובה, הקדים אותי, כי אני הכנתי כבר שורה של שאלות משלימות כדי ללחוץ אותך, אבל אתה איכשהו הדפת. אני מכיר את הטקטיקה הזאת, אבל רוב השרים לא עושים כך והם ישר נכנסים לעימות. אתה עקפת אותי, ואתה אמרת בעצמך שעצם העובדה שהלחץ הציבורי נמשך אומרת שכנראה לא הצלחתם ליישב את הסכסוך, במירכאות או שלא במירכאות, ביניכם לבין הציבור, ושאתה מתרשם שיש מידה של צדק בדברי התושבים שם שנוהגים לבוא לחוף הזה כעניין של קבע, בשעות שונות וכן הלאה, וזה חלק משגרת חייהם, ואין סיבה ליטול אותה מהם, והם גם תושבים שם ולא בירושלים, חס וחלילה; הם משם. גם אמרת שביום ראשון – בעצם זה או-טו-טו, עוד כמה ימים – אתה מקיים פגישה עם יושב-ראש הרשות.
<היו"ר מאיר כהן:>
אדוני, שאלתך.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
השאלה שלי היא: האם בקצה הדרך אתה סבור שתוכל להגיע למצב שניישב את המחלוקת הזאת ונפריד, כמו שאתה אומר, בין מקומות אחרים לבין בית-ינאי, וניתן לבית-ינאי את המקום המיוחד שלו ונפטור אותם מתשלום?
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
אני מאוד מקווה שכן. אני אעשה את המקסימום כדי שנגיע למקום הזה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אוקיי. מצוין. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה. שאילתה מס' 391 של חברת הכנסת יעל כהן-פארן בנושא: פארק הקישון. גברתי.
<391. פארק הקישון>
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
תוכנית מתאר מקומית חיפה מקבעת פארק בגודל 585 דונם – 586, למען הדיוק. גם תמ"א 13/ב מקבעת שטח זה. הנושא אושר בוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים של מינהל התכנון ומעוגן בהסכם חתום עם החלטה של רשות מקרקעי ישראל.
רצוני לשאול:
1. מתוקף מה מגבש המשרד כעת הסכם עם חברת "נמלי ישראל" על 160 דונם בלבד לשטח הפארק?
2. מי הם הגורמים המעורבים בהחלטה המתגבשת? תודה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
הנושא של פארק הקישון הוא נושא שנדון – לא יודע, עשר, 15 או 20 שנה – אין לי מושג כמה, ואין כלום.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
פחות.
<היו"ר מאיר כהן:>
נכון.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
הקימו רשות, יש עובדים, יש תקציבים, יש הכול – פארק אין. אין פארק. יש בעיה שפשוט הקרקע לא שייכת בעצם ליזם. לצורך העניין, היזם זה העירייה וכו', ובעצם אין לה קרקע. דיברו על לקחת את זה ולהעביר את זה לטכני, לחברת הנמלים. זה שטח של חברת הנמלים, זה עורף הנמל שלה. עכשיו, אפשר להפקיע לה אותו, אבל אני לא חושב שאפשר להפקיע לה אותו, כי יש לה צרכים; ואפשר לתת לה שטח חלופי בטכני, שזה נושא שבעבר נדון, אבל הוא עולה 500 מיליון שקל, ולאף אחד אין היום 500 מיליון שקל כדי לבנות פארק, עם כל הכבוד לזה שרוצים לבנות פארק, וכולנו בעד פארקים וכו' וכו'.
אני מאמין בזה שאם עשר שנים או יותר יש רשות ואין פארק, אז כנראה האסטרטגיה לא כל כך טובה. בסוף יש מבחן תוצאה לדברים האלה. לכן, כשבאה אלי עיריית חיפה יחד עם רשות הנמלים או חברת הנמלים, והן אמרו: אנחנו מוכנים, גם פארק של 160 דונם זה פארק יפה, זה פארק טוב, ואת זה אנחנו מסכימים לעשות ובזה אנחנו יכולים לעמוד, אמרתי: בואו, קדימה הפועל, בואו נעשה את זה. בואו ונשאיר לעצמנו אופציה להרחיב את הפארק בהמשך, כלומר לא נעשה דבר שהוא בלתי הפיך, ונתקדם. יותר טוב מאשר להמשיך לדון על פארק שלא יהיה בעוד עשר שנים. תשבי פה בעוד עשר שנים – ואני מקווה שתשבי כבר בשולחן הזה – ותגידי: כן, צריך פארק, צריך פארק, צריך פארק, ולא יהיה פארק. הדינמיקה שאני מצאתי היא דינמיקה של אין פארק, של לדבר על זה.
<היו"ר מאיר כהן:>
יש עובדים, מנכ"ל.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
הכול – אתה יודע, זה מה שנקרא בניהול: מפעל זבל. אתה מייצר, מייצר, נכנסות תשומות ויוצאות תפוקות, ובסוף יש זבל. אין כלום. אני לא בגישה הזאת. אני בגישה של: תנו לאנשים פארק של 200 דונם או משהו כזה ותשאירו את האופציה שיהיה פארק יותר רחב, וזה הכול.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה. גברתי, את רוצה לשאול עוד שאלה? לא חייבים, אבל – בבקשה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
קודם כול, תודה, אבל אני חושבת שזה קצת פחות זמן. אומנם התחילו ב-2001 לאמץ תוכנית-אב של נחל קישון, אבל רק ב-2010 הציגה ועדת מנכ"לים, בראשות מנהל רמ"י ומנכ"לי משרדים, את ההחלטה שהם מחליטים להקים פארק בגודל שלא יפחת מ-586 דונם במורד נחל הקישון, וזה רק שש שנים. את התוכנית הגישו ביוני 2015 לוועדות התכנון – לאשר תוכנית, תשריט וכל הדברים.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כמה זמן עוסקים בזה?
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
שנייה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
כמה זמן עוסקים בזה, אבל, יעל?
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
לא, אבל זה שש שנים.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
לא, לא, כמה זמן עוסקים בפארק הזה?
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
שש שנים, מאז ההחלטה ב-2010 להקים את הפארק.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
ממש לא, אבל לא משנה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
אוקיי, זה מה שיש בידי.
<היו"ר מאיר כהן:>
עד ההחלטה – כמה לקח?
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
השאלה היא אם מה שאתה אומר זה נכון; שייקחו 160 דונם וישקיעו ויהפכו את זה לפארק, וזאת תהיה הסנונית הראשונה – וכבר הונחה לדעתי אבן-הפינה, אפילו על-ידי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, ב-2013. אבל, ולא ייקח – עורף הנמל, להבנתי, יש שם תוכניות מרחיקות לכת של חנ"י – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
– – ולא "בעתיד נקים פה פארק". תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<השר להגנת הסביבה אבי גבאי:>
טוב, אני אמרתי לך, התנאי שלי זה שבעצם בסופו של יום תהיה לנו אופציה להרחיב את הפארק; זה התנאי שאני שמתי לעניין. עכשיו, זה לא אומר שחנ"י מסכימה, אבל שלא יקרה דבר שהוא בלתי הפיך, זה כל העניין.
עכשיו, עוד פעם אני אומר: יעל, תראי, נורא נחמד לדבר על דברים שלא יקרו. נורא נחמד. אף אחד אין לו חצי מיליארד שקל לממן להעביר את חנ"י לטכני. אין, אין. אז מה את רוצה – שלא יהיה פארק? שלא יהיה פארק. תאמיני לי, אני יכול להמשיך בתפקידי ולא לעסוק בזה בכלל, ולא יקרה כלום. אבל אני מעדיף שיהיה פארק של 160 דונם. אז במקום להגיד: יופי, מצוין, סוף-סוף מזיזים את הדבר הזה מהבוץ שהוא תקוע בו, אז עוד פעם שאלות; ויש שם פעילים, אגב, שגם להם יש עניין בנושא.
ויש עניין לשמור על הרשות, כי הרשות מרגישה – אגב, חלק מהוויכוח זה סעיף הסברה שיש לרשות, של 1.5 מיליון שקל בשנה. אז אני אמרתי: אין הסברה ב-1.5 מיליון שקל לשנה לרשות; מה היא הסבירה בדיוק לציבור? אין פארק. יש נחל? מה בדיוק היא מסבירה ב-1.5 מיליון שקל בשנה? אז יש קמפיין שלם להחזיר את הכסף. אני יודע מי עומד מאחורי הקמפיין, כי אני יודע מי מרוויח מהכסף הזה. יש הרבה יותר רבדים בנושאים האלה ממה שאת מתארת לעצמך. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני השר, תודה רבה, חברי הכנסת.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ט"ו באדר א' התשע"ו, 24 בפברואר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:21.>