דברי הכנסת

דברי הכנסת כ"ו / מושב שני / ישיבות קכ"ג–קכ"ה / ט"ו–י"ז באייר התשע"ו / 23–25 במאי 2016 / 26 חוברת כ"ו ישיבה קכ"ג הישיבה המאה-ועשרים-ושלוש של הכנסת העשרים יום שני, ט"ו באייר התשע"ו (23 במאי 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 10 1. חדלונה המוחלט בזירת הביטחון האישי ובזירה הבין-לאומית – ממשלה שמפקירה את המאבק המדיני, הורסת כל חלקה טובה וגורמת לפגיעה אנושה בכלל אזרחי המדינה; 10 2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 10 3. הקיפאון המדיני, המצב הכלכלי, הפערים בחברה, יוקר המחיה, המשבר בדיור וגילויי הגזענות; 10 4. כישלונה בתחום הכלכלי, הביטחוני והחברתי 10 ציפי לבני (המחנה הציוני): 10 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 15 תמר זנדברג (מרצ): 23 שר התיירות יריב לוין: 35 מיקי לוי (יש עתיד): 39 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 41 מיכל בירן (המחנה הציוני): 59 דב חנין (הרשימה המשותפת): 60 מאיר כהן (יש עתיד): 62 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 63 יעקב מרגי (ש"ס): 64 מאיר פרוש (יהדות התורה): 66 מיכל רוזין (מרצ): 67 רחל עזריה (כולנו): 69 נורית קורן (הליכוד): 71 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס: 77 ציון יום הרצל 88 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 88 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 90 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 93 יאיר לפיד (יש עתיד): 96 רועי פולקמן (כולנו): 99 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 101 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 102 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 103 חילופי גברי בוועדות הכנסת 103 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 103 הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של שר ועל הפסקת כהונתו של סגן שר 104 שר התיירות יריב לוין: 104 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד–2014 105 שר התיירות יריב לוין: 106 הצעת חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016 106 אורי מקלב (יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה): 106 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 109 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 109 הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול), התשע"ו–2016 110 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 110 יואב קיש (הליכוד): 115 נחמן שי (המחנה הציוני): 116 מירב בן ארי (כולנו): 117 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 119 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 120 תמר זנדברג (מרצ): 121 אילן גילאון (מרצ): 123 עיסאווי פריג' (מרצ): 124 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 126 יוסי יונה (המחנה הציוני): 128 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 129 יואל חסון (המחנה הציוני): 131 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 137 אורן אסף חזן (הליכוד): 148 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 150 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 154 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 156 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 165 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 165 הצעת חוק הצהרת הון של בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה וברשויות המקומיות, התשע"ו–2016 166 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 167 רויטל סויד (המחנה הציוני): 169 איציק שמולי (המחנה הציוני): 170 אורן אסף חזן (הליכוד): 173 מיקי לוי (יש עתיד): 174 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ט"ו באייר התשע"ו, 23 במאי 2016, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת, ואכן גם את כנס הקיץ של הכנסת. שיהיה בהצלחה לכולנו, ונתחיל מהודעה של מזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (שיפוט משמעתי של עצורים) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016; הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול), התשע"ו–2016. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2959/20 וכלה בהצעת חוק 3023/20 – הצעת חוק הפיקדון על מכלי משקה (תיקון – הגדרת תשלום דמי הפיקדון), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, איתן כבל, דב חנין ועליזה לביא; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (קביעת שירותי תחבורה ציבורית בתחומי הרשות המקומית), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – תשלום חודשי בעד שירותי מים וחשמל), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, איתן כבל, דב חנין ויוסי יונה; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – העברת סמכויות מועצה דתית לרשות מקומית), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, אביגדור ליברמן, סופה לנדבר, חמד עמאר, עליזה לביא וחיים ילין; הצעת חוק ביטוח פנסיוני לעובד (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעקב פרי, איתן כבל, דוד ביטן, אורי מקלב, עפר שלח, מרב מיכאלי, מאיר כהן, מנחם אליעזר מוזס, יואב בן צור, אלי אלאלוף, חיים ילין, דב חנין, קארין אלהרר, עבדאללה אבו מערוף, יוסי יונה, יחיאל חיליק בר ויעל כהן-פארן; הצעת חוק מס הכנסה (פטור ממס על הכנסה מהשכרת דירת מגורים) (תיקון – אי-תחולת הפטור ממס על מי שהשכיר דירת מגורים לשוהים שלא כדין), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, אביגדור ליברמן, סופה לנדבר, חמד עמאר ורוברט אילטוב; הצעת חוק נכסי המדינה (תיקון – תוקף הרשאה לחציבה באבן), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת יצחק וקנין; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – קיצור שבוע העבודה), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלי כהן; הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון – ממונה בטיחות בענף הבניין), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, אלי אלאלוף ואיל בן ראובן; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – שינוי שבוע העבודה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק כפר הנוער החקלאי כדורי, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת נחמן שי, מאיר כהן, נאוה בוקר, איתן ברושי, חיים ילין, עמר בר-לב, איציק שמולי, יצחק וקנין, יואל חסון, אילן גילאון, קסניה סבטלובה, ענת ברקו, מרדכי יוגב, איתן כבל, יעל כהן-פארן, מיקי לוי, תמר זנדברג, יחיאל חיליק בר, מרב מיכאלי, איילת נחמיאס ורבין ועפר שלח; הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון – תקופת צינון וגמול), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – קיצור משך תקופת הרכבת הממשלה), מאת חברי הכנסת רוברט אילטוב, סופה לנדבר, עודד פורר, אביגדור ליברמן ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה (תיקון – בן-זוג מאותו המין), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה (תיקון – בני-זוג מאותו המין), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לאיחוד קווי החירום הטלפוניים וייצוג הולם למוקדנים דוברי ערבית, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת זוהיר בהלול ואכרם חסון; הצעת חוק עידוד מאבק בדה-לגיטימציה (הכשרת לוחמים ב-BDS), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכאל אורן, איילת נחמיאס ורבין ואלי כהן; הצעת חוק עובדים זרים (תיקון – היתר להעסקת עובד זר חלופי בענף הסיעוד), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר ומאיר כהן; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – אמות מידה בחישוב מקדם ההמרה לקצבה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, משה גפני, מנואל טרכטנברג, מיכל בירן, עמר בר-לב, מכלוף מיקי זוהר, יצחק וקנין, מיכל רוזין, תמר זנדברג ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצגת מחירים על המדף באמצעות שלט או באמצעות צג אלקטרוני), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אמיר אוחנה, יואב קיש, שרן השכל ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מאגר מידע של ניקוד מסוכנות לעניין נהגים מקצועיים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איתן כבל, חמד עמאר, אורי מקלב, דוד ביטן, איילת נחמיאס ורבין, אחמד טיבי, עיסאווי פריג', עליזה לביא, יואל חסון, עבד אל חכים חאג' יחיא, נחמן שי, יואב בן צור, רועי פולקמן, איציק שמולי, יואב קיש, יעקב פרי, קארין אלהרר, חיים ילין ורויטל סויד; הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון – אי-חובת ציון שם הורה בתעודת זהות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, קארין אלהרר, דב חנין, שרן השכל ויוסי יונה; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – הגבלת דמי ניהול לעמית שסיים את עבודתו), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, צחי הנגבי, דוד ביטן, זאב בנימין בגין, יואב קיש, מכלוף מיקי זוהר, ענת ברקו, נאוה בוקר, אבי דיכטר, אברהם נגוסה, נורית קורן, אורן אסף חזן, שרן השכל, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין, אוסאמה סעדי, עבדאללה אבו מערוף, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, עליזה לביא, מיקי לוי, אלעזר שטרן, אלי אלאלוף, מיכאל אורן, רחל עזריה, טלי פלוסקוב, יפעת שאשא ביטון, אלי כהן, רועי פולקמן, מירב בן ארי, אכרם חסון, ניסן סלומינסקי, מרדכי יוגב, שולי מועלם-רפאלי, יעקב מרגי, יגאל גואטה, אביגדור ליברמן, אורלי לוי אבקסיס, סופה לנדבר, רוברט אילטוב, עודד פורר, משה גפני, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חובת לימוד מאבק באלימות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אוסאמה סעדי ואחמד טיבי; הצעת חוק הרישום למוסדות להשכלה גבוהה, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יוסי יונה, איציק שמולי, זוהיר בהלול, מיכל רוזין, מיקי רוזנטל, איילת נחמיאס ורבין, נחמן שי, רויטל סויד, יעל כהן-פארן, זהבה גלאון, עליזה לביא, יואל חסון ותמר זנדברג; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון – הפקעת זכויות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעל כהן-פארן, קסניה סבטלובה, מיכל בירן, מיכל רוזין, עליזה לביא, תמר זנדברג, זהבה גלאון, יעל גרמן, עאידה תומא סלימאן, סופה לנדבר, מיקי רוזנטל, איל בן ראובן, יואל חסון, ציפי לבני, מרב מיכאלי, יוסי יונה, שלי יחימוביץ, רויטל סויד וסתיו שפיר; הצעת חוק החברות (תיקון – פטור ממינוי ועדת תגמול), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין ואלי כהן; הצעת חוק הקמת קרן לחלוקת הכנסות המדינה ממס הבלו, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיקי רוזנטל ואילן גילאון; הצעת חוק המועצות האזוריות (בחירת ראש המועצה) (תיקון – ספירת קולות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רויטל סויד, איציק שמולי, איתן כבל, עמר בר-לב ועמיר פרץ; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – ביטול תוכנית תקציב תלת-שנתית), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חיבור לחשמל) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת חמד עמאר, אביגדור ליברמן, רוברט אילטוב, אורלי לוי אבקסיס, סופה לנדבר ועודד פורר; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – חובת מסירת תוכניות הדירה לקונה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – העדפה בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה לשכבות מצוקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יוסי יונה, מיכל רוזין, איילת נחמיאס ורבין, נחמן שי, רויטל סויד, יעל כהן-פארן, יעקב מרגי, עליזה לביא, יואל חסון, תמר זנדברג, אלי כהן ודב חנין; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – קביעת ההפרש בין מחיר מצרך לצרכן ומחיר מצרך לקמעונאי כרווח מרבי), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, דוד ביטן, שולי מועלם-רפאלי, יפעת שאשא ביטון, יואב בן צור ואיתן כבל; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת בדיקת תקינות כריות האוויר ברכב בעת מתן רישיון רכב, חידושו או העברתו), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת חמד עמאר, עודד פורר, אורי מקלב, אורן אסף חזן, איציק שמולי, סופה לנדבר, נאוה בוקר ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – זכאות לשני מועדי בחינה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, רועי פולקמן, אורן אסף חזן, שרן השכל, מכלוף מיקי זוהר, איציק שמולי, אחמד טיבי ועודד פורר; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מניעת מופע אור ירוק לכלי רכב ברמזור פנייה ימינה בעת הופעת אור ירוק ברמזור להולכי הרגל), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת חמד עמאר, אביגדור ליברמן, רוברט אילטוב, עודד פורר, סופה לנדבר, אורלי לוי אבקסיס, אמיר אוחנה, יעקב מרגי, יואב בן צור, אורי מקלב, יגאל גואטה, יצחק וקנין ונאוה בוקר; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי לסטודנטים הלומדים בחו"ל), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה, יואב בן צור, אוסאמה סעדי ועבד אל חכים חאג' יחיא; הצעת חוק איסור הפליה מחמת משקל (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק איסור שימוש פוליטי בשלילת מעמד האזרחות והתושבות (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (משך זמן חניה בחניון שגבה דמי חניה כוללים בעד יום), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, אלי אלאלוף, איל בן ראובן, זוהיר בהלול, חמד עמאר, אורי מקלב, יואב בן צור, אורן אסף חזן, ישראל אייכלר, עיסאווי פריג', קארין אלהרר, עפר שלח, אילן גילאון, יואל חסון, חיים ילין, יעל גרמן, יעקב פרי, מאיר כהן, איתן ברושי, רויטל סויד, אראל מרגלית, מנואל טרכטנברג, איתן כבל, איציק שמולי, עמר בר-לב, מרב מיכאלי, עמיר פרץ, איילת נחמיאס ורבין, יעל כהן-פארן, מיקי לוי, יעקב מרגי, עבדאללה אבו מערוף, עאידה תומא סלימאן, מסעוד גנאים, אחמד טיבי, טלב אבו עראר, אוסאמה סעדי, ענת ברקו, עודד פורר, טלי פלוסקוב, מירב בן ארי, דב חנין, נאוה בוקר, איימן עודה, יגאל גואטה ואכרם חסון; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – הגבלת פיטורים של אישה השוהה במקלט לנשים מוכות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, איתן כבל, עליזה לביא, דב חנין ויוסי יונה; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פרסום נאות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, עליזה לביא, יוסי יונה ואיתן כבל; הצעת חוק החלת דיני התכנון והבנייה הישראליים בתחום אריאל, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת סופה לנדבר, אביגדור ליברמן, אורלי לוי אבקסיס, רוברט אילטוב, עודד פורר, רועי פולקמן, נאוה בוקר, מרדכי יוגב, טלי פלוסקוב, יואל רזבוזוב, שולי מועלם-רפאלי, יעקב מרגי ואורן אסף חזן; הצעת חוק היערכות אזרחית למצבי חירום, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, עמיר פרץ ונחמן שי; הצעת חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם (תיקון – הטלת חובת דיווח על מעסיק בפועל), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת נחמן שי, דב חנין, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, מיכל בירן, יואל חסון ויעל כהן-פארן; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – הסדרת סוף שבוע ארוך), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלי כהן; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון – אי-תחולת פטור ממס שבח על מי שהשכיר דירת מגורים לשוהה שלא כדין), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, אביגדור ליברמן, סופה לנדבר, חמד עמאר ורוברט אילטוב; הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון – שירות מוכר בתפקידי חינוך, הוראה והדרכה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, בצלאל סמוטריץ, שולי מועלם-רפאלי, איילת נחמיאס ורבין, מיקי לוי, יפעת שאשא ביטון, נורית קורן, אורלי לוי אבקסיס, מיכל רוזין, איציק שמולי, תמר זנדברג, מרב מיכאלי, חיים ילין, רחל עזריה ויעל גרמן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הגבלת גביית עמלה בעסקת מכר מרחוק שעניינה רכישת כרטיס למופע), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, מכלוף מיקי זוהר, איילת נחמיאס ורבין, מיקי לוי, שולי מועלם-רפאלי, נורית קורן, אורלי לוי אבקסיס, איציק שמולי, תמר זנדברג, מרב מיכאלי, חיים ילין, יוסי יונה ואלעזר שטרן; הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – ביטול ניכוי הקצבה החודשית לפי הסכם עם גרמניה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (החלת חובת הדלקת פנסים בכבישים בין-עירוניים בתקופה שבה חל שעון חורף), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת זוהיר בהלול ויעקב פרי; הצעת חוק פטור מדמי נסיעה בתחבורה ציבורית לחיילי צה"ל בשירות סדיר ובמילואים (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רויטל סויד, דוד ביטן, יצחק הרצוג, איציק שמולי, שולי מועלם-רפאלי, ציפי לבני, יעל גרמן, איתן כבל, עמיר פרץ, זהבה גלאון, מנואל טרכטנברג, איתן ברושי, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, מיכל בירן, איל בן ראובן, תמר זנדברג, קארין אלהרר, אילן גילאון, טלי פלוסקוב, אורן אסף חזן, מכלוף מיקי זוהר, נאוה בוקר, עפר שלח, אלי אלאלוף, מרדכי יוגב, מרב מיכאלי, סתיו שפיר, מאיר כהן, זאב בנימין בגין, יפעת שאשא ביטון, ענת ברקו, אראל מרגלית, אכרם חסון, אברהם נגוסה, מיקי רוזנטל, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, רועי פולקמן, מירב בן ארי, יואב בן צור, נחמן שי, חיים ילין, יואל רזבוזוב, מיקי לוי, אמיר אוחנה, נורית קורן, שרן השכל, בצלאל סמוטריץ, קסניה סבטלובה, מיכאל אורן, יעל כהן-פארן, יגאל גואטה, יואל חסון, שלי יחימוביץ, יעקב פרי, אורלי לוי אבקסיס, יעקב מרגי, מיכל רוזין, ניסן סלומינסקי, עליזה לביא ואורי מקלב; הצעת חוק לתיקון פקודת העדה הדתית (המרה) (גיור על-ידי רב מקומי), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת עליזה לביא; הצעת חוק פטור ממכס לרכב המוביל עיוור, התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת נורית קורן; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – חובת יידוע זכויות בנפגעי עבירה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, שולי מועלם-רפאלי, נורית קורן, אורלי לוי אבקסיס, איציק שמולי, מרב מיכאלי, חיים ילין, יוסי יונה ואלעזר שטרן; הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון – הגנה על ילדים נפגעי עבירות מין או אלימות בעת מתן עדות בבתי-המשפט), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון, דוד ביטן, יעקב מרגי, אחמד טיבי, קארין אלהרר, מיכל רוזין וטלי פלוסקוב; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – פטור מארנונה לסטודנט), התשע''ו–2016, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה, עבדאללה אבו מערוף, מסעוד גנאים, אחמד טיבי, אוסאמה סעדי, דב חנין, יוסף ג'בארין, עבד אל חכים חאג' יחיא ויואב בן צור; הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור השכרת יחידות אירוח לקטינים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון, מיכל רוזין, טלי פלוסקוב, שולי מועלם-רפאלי ואורי מקלב; הצעת חוק הטבות ברכישת דירה יד שנייה לזכאים לרכישת דירה בתוכנית מחיר למשתכן שלא זכו בהגרלה, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מאיר כהן, יעקב פרי, איציק שמולי, עבד אל חכים חאג' יחיא, עליזה לביא, קארין אלהרר, אורי מקלב, יוסי יונה, עפר שלח ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק שירות המילואים, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, עמיר פרץ, עמר בר-לב ואיתן כבל; הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (החזקה או שימוש לצריכה עצמית של סם מסוג קנבוס או שרף של קנבוס), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שרן השכל ודב חנין; הצעת חוק להסדרת הפיקוח על כלבים (תיקון – דיווח על המתת כלבים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, אמיר אוחנה, איתן כבל, יעל גרמן, עליזה לביא, דב חנין, תמר זנדברג, יעל כהן-פארן, יואל חסון, סופה לנדבר, נורית קורן, נחמן שי ושרן השכל; הצעת חוק הפיקדון על מכלי משקה (תיקון – החלת החוק על מכלי משקה גדולים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איתן כבל, נורית קורן, יעקב פרי, דב חנין, יעל כהן-פארן, אורן אסף חזן, יחיאל חיליק בר, אלעזר שטרן, אורלי לוי אבקסיס, שרן השכל, מסעוד גנאים, איל בן ראובן, עבדאללה אבו מערוף, איימן עודה, יואל חסון, זוהיר בהלול, קסניה סבטלובה, תמר זנדברג ואיציק שמולי; הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – תלונה של עובד משרד המבקר), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת דוד ביטן. דוח מבקר המדינה 2016 בנושא: מנגנון גביית חובות בהוצאה לפועל. המלצה של הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בנושא: תקציב הקשר עם הציבור לשרים וסגני שרים. מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יואל חסון ואורי מקלב בנושא: פינוי מכון וולקני לחקר החקלאות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. חדלונה המוחלט בזירת הביטחון האישי ובזירה הבין-לאומית – ממשלה שמפקירה את המאבק המדיני, הורסת כל חלקה טובה וגורמת לפגיעה אנושה בכלל אזרחי המדינה;> <2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <3. הקיפאון המדיני, המצב הכלכלי, הפערים בחברה, יוקר המחיה, המשבר בדיור וגילויי הגזענות;> <4. כישלונה בתחום הכלכלי, הביטחוני והחברתי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו מתחילים בסדרת הצעות אי-אמון. אני מזכיר לכולנו שעכשיו זה לא משהו שנראה כל שבוע, אבל ודאי, עם פתיחת כנס הקיץ יש ארבע הצעות אי-אמון. הראשונה שבהן: חדלונה המוחלט של ממשלת ישראל בזירת הביטחון האישי ובזירה הבין-לאומית – ממשלה שמפקירה את המאבק המדיני, הורסת כל חלקה טובה וגורמת לפגיעה אנושה בכלל אזרחי המדינה, מטעם המחנה הציוני. חברת הכנסת ציפי לבני מוזמנת לדוכן על מנת לנמק את ההצעה. עד עשר דקות לרשות גברתי. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, אנחנו מתחילים את הכנס הזה כשבחוץ ציבור מאוד מאוד גדול עם תחושה של מועקה מאוד קשה, מאוד גדולה. ראש הממשלה התבקש לעניין אמש, והוא ענה על זה בסוג של מתקפה מצדו כשהוא אומר: אני שומע את הקולות בתקשורת, שומע את הקולות של ההלקאה העצמית, ניסיונות ההפחדה והדכדוך, ודי – המשיך ואמר – לבכי ולנהי. ככה, הכניס את הכול ביחד, את ההלקאה העצמית, ניסיונות ההפחדה והדכדוך. אמרו חברי, וזה דיון שאנחנו עוסקים בו מאז הבחירות, האם באמת ואיך אנחנו צריכים להבין את הציבור, את אותו ציבור שלא הצביע לנו, להבין איך הוא מרגיש, כדי לגעת בו, כדי להסביר לו את העמדות שלנו. אבל אני היום רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לומר לראש ממשלת ישראל איך מרגיש ציבור מאוד גדול במדינת ישראל. ולא, זאת לא הלקאה עצמית, ממש לא. לא את עצמנו אנחנו מאשימים, אלא את הממשלה הזאת, את התנהלותה, את חוסר המנהיגות שבה, את חוסר העמידה על הערכים ואת השחיקה בערכים הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל. ולא, זה ממש לא עוסק בפלסטינים, וזה לא עוסק בשאלה אם יהיה מחר שלום או לא יהיה מחר שלום. זה עוסק בנו, בערכים שלנו, בזהות שלנו, במי אנחנו הופכים להיות תחת הממשלה הזאת. רבותי, התפטרות שר הביטחון איננה עוד תוצאה של הסכם קואליציוני, וזה אפילו לא עניין שהייתי מכניסה אותו תחת המסגרת של "רק ביטחון". היום שבו נקבע מי נמצא באיזה צד היה היום שבו חייל צה"ל ירה במחבל ירוי וגוסס על הרצפה, והיה מי שעמד בצד צה"ל וערכיו, והרמטכ"ל ובית-הדין הצבאי, והיה מי שתקף את צה"ל ואת הרמטכ"ל ואת בית-הדין הצבאי. והיה מי ששתק, או, סליחה, היה מי? ראש הממשלה, שיום אחד אמר ככה ויום שני אמר אחרת. והבחירה הזאת, על כן, היא לא בחירה פוליטית של הסכם כזה או אחר, של תפקיד כזה או אחר, אלא היא עוסקת בשאלה המהותית ביותר: איזה צבא יהיה לנו? לא רק מבחינת כלי הנשק שבו, אלא למי אנחנו, כל אחד מאתנו, מוסר את הילדים שלו עם אותם ערכים שאנחנו מחנכים עליהם, עם אותם ערכים שאנחנו מאמינים, ואני אומרת בכל מקום בעולם – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – שהם לא פושטים מעליהם כשהם לובשים מדים, וזה מה שצה"ל צריך לשמור, זה מה שצה"ל צריך לדאוג, זה מה שצה"ל צריך לחנך, וזה מה שראש ממשלה בישראל צריך לעמוד עליו גם מול גורמים קיצוניים במפלגתו שלו. וכפי שמדובר על אותם ערכים, גם זכויות למיעוטים ושוויון וכבוד זה לא עניין לרכי-לב שמאלנים, איזה מין סוג של מילה שאסור כבר לדבר עליה כאן, אלה שקשה להם לראות את המכות שחטף ברחוב אבן-גבירול אתמול אותו עובד ערבי ישראלי; זאת חובה של רוב חזק במדינה ריבונית ויהודית. וכל מי ששכח בליכוד, כדאי שיחזור לקרוא את ז'בוטינסקי. מה נהיה מהליכוד? מה נהיה מאותם ערכים שבאמת גדלנו עליהם? <אורן אסף חזן (הליכוד):> ראית מה קרה להם מאז שעזבת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה קיבלת את שלך. יעלון לא שר ביטחון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה קרה לו מאז – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> שב בשקט, שב בשקט. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ממפלגה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ממפלגה שהיא לאומית וליברלית – אני רואה איך המילים האלה, לאומית וליברלית, משתנות מול עינינו, וה"לאומית" הופכת ל"לאומנית", וה"ליברלית" בכלל נעלמת ונמחקת. מציינים 20 שנה מיום שעלה נתניהו לשלטון בפעם הראשונה, ואני זוכרת כי הייתי שם בצד שקיווה שזה יקרה, שקיווה שהמדינה תתנהל על-פי אותם ערכים שחונכנו עליהם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עד שהציבור לא רצה אותך, אז החלפת מפלגה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ואני שואלת את עצמי, איך זה קורה שמי שכל כך הרבה שנים – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אורן, מספיק כבר. אין לנו כוח. אנחנו עייפים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> רק התחיל, נחמן. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – כל כך הרבה שנים לא קיבלו את עמדותיהם, טענו שהן לא לגיטימיות, איך אותה קבוצה שכחה גם את ההתנהלות הממלכתית של בגין, והופכת לעשות – ועושה לאחרים בדיוק את מה שעשו לאלה שהאמינו בדרכה כל כך הרבה שנים, ואני יכולה להבין את הסיבה. תראו, אנחנו הולכים לראות ממשלת ימין וימין קיצוני וימין מתנחלי – לא, כל המדיניות הזאת, מה שהם מטיפים בבחירות, זה לא יקרה. זה לא יקרה. לא יספחו, לא שטח C ולא שום שטח אחר, לא ימגרו את ה"חמאס", לא ירוצצו את ראשו, לא ימוטטו. יסתבר שכל האידיאולוגיה הזאת, כל המדיניות הזאת, היא לא בת-ביצוע. זה מתסכל. אז מה עושה מי שזה מתסכל אותו? פונה לחלקים החלשים בחברה, מעודד שנאה נגד אויבים מבית, אומר: הנה, אני פטריוט יותר, אני לא יכול ל"חמאס" ואני לא יכול לספח, ואני לא יכול באמת לתת ביטחון, אז אני אעודד את הציבור לחשוב שלהיות חזק זה להיות או לבטא או לפגוע באותם ערכים שהם לא ערכים של חולשה, הם הערכים של הכוח של המדינה הזאת שאנחנו כל כך גאים בהם. וזה קורה גם, בין היתר, כי הסכסוך זולג פנימה וכבר אי-אפשר להמשיך ולהחזיק את הקיפאון הזה באוויר, וכי יכריחו אותנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים. ואני שומעת גם היום שנתניהו דיבר הרבה על שלום בישיבת הסיעה, שזה יפה, באמת, רק אי-אפשר כל הזמן לאותת שמאלה, וכשאתה מגיע לצומת לפנות ימינה. אמור לי מי ממשלתך ואומר לך מי אתה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ציפי, רק בשמאל עושים שלום? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> וזאת הבחירה האמיתית שהייתה בכל נקודת זמן בפני ראש הממשלה, והרכב הממשלה זה לא כורח, זאת בחירה. וגם את הדברים האלה לא רק העולם יודע, גם הציבור בישראל צריך לדעת. אבל הימים האלה הם הימים שבהם אנחנו לא עוסקים בהלקאה עצמית, אלא הימים שבהם אנחנו צריכים לעבור למתקפה, וכפי שיש ממשלה של שותפים טבעיים, אנחנו חייבים לצאת למאבק עם השותפים הטבעיים שלנו. אני לא מדברת על פוליטיקאים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> נכון, את מדברת על הפלסטינים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – ואני גם לא מדברת על הסיכוי שיבוא מישהו מימין שמאוד לא אוהב את נתניהו ולכן הוא יפיל אותו. לא, אני מדברת על דרך, ואני מדברת על אותם אזרחי ישראל שרואים את המתרחש; חלקם מאוד מיואשים, חלקם מרגישים שאין להם כתובת, חלקם מתחילים להרים ידיים. ואנחנו רוצים לצרף אלינו כל אזרח ישראלי שגאה להיות ישראלי מפני שישראל היא באמת – בגלל הערכים שלה, מפני שהיא באמת מדינה שקמה יש מאין – מדינה שתורמת לעולם, מדינת היהודים, שהערכים היהודיים שלה הם ערכים של שוויון, של כבוד; הם לא ערכים דורסניים ולא ערכים קיצוניים ולא ערכים שמבטאים רק ערכים דתיים. ואני רוצה גם לומר, לא, לא, זה לא איזה בכי של אליטה. לא. אני הסברתי בדיוק מאיפה הגעתי – דווקא מהמקום שבו אותה אידיאולוגיה בזמנו לא התקבלה דווקא על-ידי הרוב, ומאותו מקום שבו לא מכתיבים, אלא מקום שמבין שהמדינה הזאת היא של כולנו, ובמדינה הזאת כל אחד רשאי להביע את עמדתו, ובמדינה הזאת כל אחד יכול ורשאי לשאוף לשלום וזאת לא מילה גסה. ובמדינה הזאת יש מספיק אנשים ומספיק אזרחים שמוכנים, יכולים וצריכים לחבור לגוש אחד גדול, לא רק במובן הפוליטי של מי שיושב על איזה כיסא כאן, בחלק הזה של האולם, אלא צריכים לחבור לגוש אחד גדול, להילחם על מילים שהפכו להיות גסות – עדיין להילחם על שלום, להילחם על דמוקרטיה, להילחם על ערכים, להילחם על שוויון – כל המילים האלה שלאט-לאט נעלמות והופכות במשך כל תקופת כהונת הממשלה הזאת ודומותיה למילים גסות במדינת ישראל. ואנחנו, חברים, לא פחות פטריוטים מכל אחד שיושב בצד הזה של האולם, ולקרב הזה אנחנו יוצאים עכשיו, עם פתיחת המושב, ואנחנו קוראים לעוד ועוד חלקים מהציבור הישראלי לחבור ולהצטרף אלינו, כי מה שקרה בפעמים הקודמות זה שהפיצול בתוכנו, הבחירה הזאת היותר-מדויקת, לא אפשרה להתאחד סביב הדבר הגדול באמת. ולכן, ככל שחריף יותר המצב, ככל שרואים את החיבור הזה, את השותפות הזאת, את השותפות הטבעית הזאת, ככה אנחנו צריכים לייצר את השותפות מנגד ולנהל את המאבק הזה על פניה, על זהותה ועל עתידה של מדינת ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה, אדוני – הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. עד עשר דקות לרשות אדוני. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני לא יודע אם אנחנו עומדים בפני סערה אמיתית. מי שראה את "אלאדין" של וולט דיסני, יש הקטע שבו הציפור העייפה מנסה להפעיל מכונה שמייצרת סערה מלאכותית שתשליך את האוויר על היהלום הלא-מלוטש, שדרך כך אפשר לראות איפה הקומקום. כמובן, את הציפור מפעיל הווזיר, השר המרושע ג'אפר, ואז, בשביל לראות איפה הקומקום, צריך סערה, ואין סערה, אז הוא מייצר סערה מלאכותית, ואז הציפור העייפה אומרת לווזיר המרושע: אולי נחכה לסערה אמיתית, הוד רשעותך? ואני רואה שיש כאן סערה מלאכותית. כמובן, סערה מלאכותית – לא שאני מזלזל בשינויים; יעלון יוצא, ליברמן נכנס, מדברים על הקמת גוש פוליטי חדש, הרצוג נראה במלוא עליבותו – איך אומרים – קשה, אני חושב שהוא הגיע לתחתית הבור, אי-אפשר לדחוף אותו עוד יותר. זו שעת האנטי-שיא, ה-anti-climax של כל פוליטיקאי. אבל מבחינה פוליטית-מדינית אין שינוי: ליברמן ייכנס, אין שיחות פוליטית – מה, יהיו עוד יותר "אין שיחות"? עוד יותר מן האין? אין תקווה – הוא יכול להוסיף עוד אפסים לאפס תקווה? אפס סיכוי להגיע להסדר – הוא יכול להוסיף עוד אפסים לאפס שישנו? אז מבחינה מדינית אין שינוי. כלומר, לא יהיה שינוי. הממשלה כל כך קיצונית – היא מאפסת כל סיכוי לתקווה ולשינוי, כך שאי-אפשר לאפס יותר. אי-אפשר לעשות ממשלה יותר קיצונית – היא כל כך קיצונית שאין על מה לדבר. הוא יכול להיות יותר קיצוני מבנט, מנתניהו? אבל בכל זאת יש סכנות, ואני אגיד לכם איפה הסכנה דווקא בממשלה הזאת. אומרים שליברמן הוא תופעה רטורית. דרך אגב, אני יכול להעיד את זה באופן אישי, אני הייתי באוניברסיטה כשהוא היה – הוא, צחי הנגבי וישראל כץ – הוא היה הראשון לצעוק והראשון לברוח כשיש ריב. אבל בכל זאת – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה היית באולם? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כן, לא רק אני, גם אחרים. גם כבל היה בתקופה מסוימת. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אבל הוא לא – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא, לא, לא. תימנים זה סיפור אחר. הוא תופעה רטורית. הוא, יש לו הצעות מטורפות כל יום. למה הוא אומר את זה? הוא לא טיפש, הוא יודע שזה לא יתגשם, אבל זה נותן לו נקודות, שהוא הכי שונא ערבים. במירוץ לגזענות, לקיצוניות, לפאשיזם הוא רוצה להיות במקום הראשון. הבעיה בממשלה הזאת, שחלק מהצעותיו, חבר הכנסת מרגלית, המטורפות, יתקבלו. נתניהו יגיד לו: איזה יופי. הוא יחשוב להגיד את זה באופן רטורי, וזה יכול להפוך למציאות כי בממשלה הזאת יכולות להתקבל ההחלטות הכי מטורפות שאפשר להעלות על הדעת, ולכן זה מסוכן. אבל בכל זאת, מה ההבדל בין ליברמן ליעלון? יעלון היה שתקן, הוא לא דיבר. הוא עשה הרבה, הוא דיבר מעט, אבל עשה דברים נוראיים, נוראיים. הלוואי שהוא היה רק מדבר, הלוואי שיעלון היה מדבר בעברית הצחה והמלוטשת שלו. הלוואי שהנאומים שלו היו נאמרים בכנסת, ולא הוראות לחיל האוויר להפציץ בעזה. ומבחינתו של הילד בעזה, מה ההבדל אם עושה את זה אדם שהוא פאשיסט במוצהר, באידיאולוגיה, בתפיסת עולם, כמו ליברמן, אומר למטוסים: תלכו להפציץ, או מה שנקרא בארץ מלח הארץ, קיבוצניק וכו', והישראלי המוסרי-כביכול? מה אכפת לילד – מוסרי, לא מוסרי, כאשר נופלות עליו הפצצות? מה ההבדל? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ההבדל זה הכוונה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> איזה כוונה? אתה מפציץ עלי פצצות, איזה כוונה? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הכוונה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> איזה כוונה? איזה כוונה יכולה – יהרוג ילד קטן. 400 ילדים הרג יעלון בעזה. זה לא דבר פשוט. והחגיגה התקשורתית, שהוא איש אציל, איש מוסרי, מעידה על תת-מוסריות של הפוליטיקה הישראלית. כל מי שנתן מילה טובה על יעלון הוא אדם לא מוסרי, אפילו אם הוא קיבל הכשר מאסא כשר הלא-מוסרי. איך אתה יכול להגיד שזה אדם מוסרי, כשבמו-פיו הוא נתן הוראה להרוג 2,200 פלסטינים בעזה? איזה מוסר זה? איפה כתוב? לפי איזה תפיסת עולם? ולכן, ההבדל – הסערה היא מלאכותית – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש עכשיו תוכנית אמיתית לשקם את עזה, ואי-אפשר לעשות שם כלום בגלל ה"חמאס" הדפוק הזה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני לא רוצה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תוכנית אחרי תוכנית, אחד לאחד – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אל תהרוס. אל תהרוס. תודה רבה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מים נקיים כדי שהאנשים שם בצפון יהיו להם מים בלי מלח. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> 2. כדי לעשות שם איזה אזור של תעסוקה; 3. וכל דבר, כל שק מלט, כל דבר שמעבירים לשם – לאן הולך המלט? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני אגיד לך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני שואל אותך – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני אענה לך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – לאן הולך המלט? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני אענה לך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איך אפשר לשקם את זה? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> תן לי לענות לך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני שואל אותך. עזוב את יעלון, תעזוב את ליברמן. אני שואל אותך. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני אענה לך במילים של משורר ישראלי. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איך אפשר לשקם כדי שאנשים שם יחיו כמו בני-אדם? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> טוב. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מה הם עושים עם המלט שמעבירים להם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. השאלה ברורה אפילו לי, חבר הכנסת מרגלית. תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני לא רוצה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני שואל אותך, תסתכל על עצמך כרגע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת מרגלית. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני לא רוצה את המוסר הישראלי הזה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מה זה מוסר? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> תן לי להגיד את המשפט שלי, בסדר? מחלקים סוכריות לילדים כשמתקיפים אותם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איזה סוכריות? באמת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> המשורר כתב ככה: כשמחלקים סוכריות לילדים, כך נאמר בתדרוך, צריך לבדוק אם נשארו להם שפתיים כדי שיודו בחיוך. עכשיו אתה הורס בעזה, ואתה בא ואומר: אני רוצה לשקם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אגיד לך משהו על יעלון? – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אל תהרוס. אל תהרוס. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – 80 עמודים – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אל תהרוס. יש קריטריונים ברורים לפשעי מלחמה. ומי שמבצע פשעי מלחמה הוא אדם שצריך לתת את הדין על כך. אי-אפשר להגיד עליו "אדם מוסרי". אי-אפשר. דם אחינו מעזה זועק מהאדמה. איך אתם אומרים? יעלון הוא פושע מלחמה. מי שהורג 2,200 אנשים, מי שנותן הוראות להפציץ ולהרוג כל כך הרבה אנשים, אין מילה אחרת להגיד עליו. <מיקי לוי (יש עתיד):> גם עזמי בשארה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ואל תגידו שהוא מוסרי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, גם עזמי בשארה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אל תגידו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ומי שתומך בטרור – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מי שתומך בטרור כמו החברה שלך, איך הוא, פושע מלחמה או לא? <מיקי לוי (יש עתיד):> עזמי בשארה – – – <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מי שתומך בטרור. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אנחנו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> תביא את עזמי בשארה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אנחנו צריכים להיות עם מצפן, עם מינימום של תפיסה מוסרית. אתה לא יכול – אני לא יודע איך אתם מסתכלים במראה; איך אתם מסתכלים במראה, להגיד על אדם שנתן הוראה להרוג כל כך הרבה אנשים "אדם מוסרי", "מלח הארץ". מה ההבדל אם ההוראות האלה ניתנות בעברית עילגת, עלובה, כמו זו של ליברמן, או בשפה תקנית ומלוטשת כמו זו של יעלון? מה ההבדל אם נותן ההוראה הוא פטפטן, או פחדן, או חייל אמיץ וגיבור? מה ההבדל? התוצאה היא אותה תוצאה, ומוסר נבחן לא רק על-פי כוונות, אלא בעיקר על-פי התוצאה. ואתה לא יכול להעלים עין מהתוצאה. אני זורק פצצה מהאוויר, ואני, לא אכפת לי מה קורה, אני רק זרקתי את הפצצה. אנשים מתו. לא התכוונתי להרוג אזרחים. אני רק זרקתי את הפצצה, אני אחראי לכוונות שלי, רציתי שהפצצה הזאת תפגע בזה ובזה ובזה. הפצצה הטיפשה הזאת הרגה גם ילדים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – אז צריך להאשים את הפצצה, לא אותי. אני אומר, אין שינוי פוליטי, יש מצב שיותר קל לנו היום להסביר שממשלת ישראל עושה דברים נוראים – עם ליברמן יותר קל – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – יותר קל לנו לחשוף את המדיניות העוינת לשני העמים של ממשלת ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת תמר זנדברג, שתנמק הצעת אי-אמון מטעם סיעת מרצ: ממשלת ישראל אינה ראויה לאמון בשל הקיפאון המדיני, המצב הכלכלי, הפערים בחברה, יוקר המחיה, המשבר בדיור וגילויי הגזענות. <תמר זנדברג (מרצ):> זהו? אפשר להצביע על זה? אפשר להצביע על מה שאמרת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. אני באמת כל פעם מתאמן על קריאת שמות הצעות האי-אמון. לאחר שנשמע את ההנמקה של חברת הכנסת תמר זנדברג, השר המקשר, חבר הכנסת יריב לוין, ישיב על שלוש ההצעות גם יחד. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברים, האמת, הפוליטיקה הישראלית כבר ידעה עליות ומורדות בימי חייה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ששש. <תמר זנדברג (מרצ):> אנחנו די מורגלים בזה. אומרים על הפוליטיקה שלנו שהיא מכוערת, שהיא צינית, שהיא מושחתת, שהיא מלוכלכת, ועלינו הפוליטיקאים אומרים שאף אחד לא מאמין לנו. ואתם יודעים מה, השבוע הוכחתם כולכם – מהצד הזה ועד הצד הזה – הוכחתם שמי שאומר את זה הוא פשוט צודק. זה היה שבוע ששבר שיאים; מצד אחד שיאים של ימניות קיצונית, מצד שני שיאים של ציניות, שיאים של חוסר אמון. זה היה שבוע הקומבינות. איזה קו אדום לא נחצה פה? זה היה שבוע שבו ניסו לשכנע אותנו שאין הבדל בין הזדמנות מדינית נדירה לבין הפצצת סכר אסואן. או זה, או זה, מה שיבוא, הכול הולך. אין בעיה. רגע אחד ועידת שלום היסטורית בפתח, ורגע שני תופי מלחמה. לנו זה לא חשוב, הכול בסדר, מה שיבוא. והציבור? כולנו רק בובות על חוט בתיאטרון ההישרדות הפוליטית האישית. בסוף השבוע הזה, כנראה בימים הקרובים – נראה מה יקרה – עומד להיות מופקד תיק הביטחון, באופן חסר תקדים – וכבר היו כאן שרי ביטחון ימניים – אבל תיק הביטחון עומד להיות מופקד בידי גזען אלים, שטחי ומושחת. אדם שמבטיח לנו להכות ב"חמאס", וכל מה שהוא הכה בחייו זה ילדים בני 12 שהציקו לבן שלו; אדם שהפגין מול בית-המשפט הצבאי, שעכשיו הוא עומד להיות מופקד עליו, כדי לשחרר חייל שחשוד בהוצאה להורג ללא משפט מול המצלמות, ובניגוד לכל הוראות הפתיחה ובניגוד לרוח צה"ל. והנה, מוקדם מהצפוי, אני חייבת לציין, זה עובד; אתמול שוטרים בלבוש אזרחי ביצעו לינץ' – אין מילה אחרת לתאר את זה – לינץ' באזרח ישראלי במרכז תל-אביב לאור יום. הפשע: ערבי. באותו מקום בדיוק שבו רק לפני שנה הפגנה של יוצאי העדה האתיופית הפכה לאלימות משטרתית, גם היא עם סוסים, עם זרנוקים. חברות וחברים, תחת השלטון שלכם, הליכוד, הרחובות שלנו הפכו להיות לא בטוחים. טרור אלים כבר חצי שנה, ואין להם פתרון. מה אתם מצפים, שאנחנו נתרגל? שאנחנו נגיד: אה, אוקיי, הכול בסדר? שלא נשים לב שכשיש ואקום של קיפאון ושל חוסר עשייה אז לוואקום הזה נכנסת אלימות? אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. שוטרים אלימים שמרשים לעצמם, שאין להם פחד לא מהחוק ולא מהמשפט – הם מסמלים את התרסקות הערכים שלנו. אבל זה לא קורה לבד. השוטרים האלה, שהרביצו, הם פחדנים – פחדנים במדים, או בלי מדים, במקרה הזה, אבל הם מובלים על-ידי פחדנים בחליפות, שזה אתם. הלינץ' הזה הוא תוצאה של הסתה, הוא תוצאה של גזענות, של פילוג ושל שנאה שממשלות נתניהו לדורותיהן זורעות פה כבר די הרבה שנים. התפקיד ההיסטורי של בנימין נתניהו אישית ייכנס לדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, ולא לטובה כמו שהוא חושב או כמו שהוא מצפה. נתניהו ייזכר לדורות כאיש שסירב לכל הזדמנות, חרחר ריב ומדון, עשק את משאבי הטבע של מדינת ישראל ומכר אותם בנזיד עדשים, לקח ממי שאין לו בשביל לתת למי שיש לו. מדובר על ראש ממשלה שרדף עיתונאים, שמסית נגד פעילי זכויות אדם, נגד שופטים ונגד קציני צה"ל, ושבשיא כהונתו אנשים מוכים מכות רצח ברחוב לאור יום. ראש ממשלה שלא מחמיץ שום הזדמנות לשחרר פוסטים בפייסבוק שקושרים בין פיגועי הטרור העולמי באיסטנבול ובין פעילות של ארגוני זכויות אדם, אבל עד לרגע זה, 24 שעות אחרי, עדיין לא מצא רגע להתקשר למשפחה של מייסם אבו אלקיעאן. זה ראש ממשלה שבכיריו ומקורביו איבדו בו אמון, והם לא מתביישים להגיד את זה. רמטכ"לים לשעבר כמו דן חלוץ ואמנון ליפקין-שחק אמרו שהוא מונע משיקולים פוליטיים זולים, שהוא מסוכן לישראל, שהוא חייב ללכת הביתה. מאיר דגן, זיכרונו לברכה, אמר שהוא מדרדר אותנו לסופו של החלום הציוני. לא פחות. עמי אילון כינה אותו שקרן פתולוגי, וגבי אשכנזי הכריז שהוא חוטף את המדינה. אבל, אני חייבת להגיד, עד כאן אנחנו דיברנו את כל הדברים האלה בכל השנה האחרונה. השאלה היא לא רק מה התפקיד של נתניהו והממשלה שלו, אלא גם מי עומד מולו. ומי שעומד מולו זה יאיר "לא נשב עם הזועבי'ז" לפיד, והרצוג "רק שלא יגידו שאנחנו אוהבי ערבים". אז פלא שמרביצים לערבי ברחוב? מי ייתן קונטרה לזה? מי יאייש את ספסלי האופוזיציה? אפילו היום, היום, הבוקר הזה, אחרי הפיאסקו שעוד שנייה אני אגיע אליו, עדיין ביבי משתמש בהרצוג בצורה הצינית ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הוא אומר שהוא שומר לו תיקים בממשלה. כל זה כדי לא להכריע בריבים בליכוד ושלא יהיו לו עוד נעלבים, שהוא לא יכול לספוג את זה, והרצוג בולע את הפיתיון ומצייץ בטוויטר: הדלת נסגרה. באמת, בוז'י? הדלת נסגרה? וואו, מה אתה אומר? אחרי שבעטו אותך החוצה מהדלת, גלגלו אותך מכל המדרגות, ניערו אחריך את האבק וטרקו את הדלת, אתה אומר לנו שהדלת נסגרה? באמת לא ידענו. ובישיבת הסיעה, אחרי שחטפת מהחברים שלך מילים קשות כמו שאנחנו, אף אחד ממרצ, לא נוכל לעולם להגיד, אתה מסביר לנו שעשית טעות ואתה לוקח אחריות? אופס, טעינו, טעות. טעות לעולם חוזרת. עכשיו, אחרי הדברים האלה בוז'י כבר אמר ובטח עוד יגיד, וגם פה תכף יעלו חברים ממפלגת העבודה ויגידו שמרצ זה שמאל קיצוני, אנרכיסטי, כל מה שאתם אוהבים להגיד על השמאל; בעצם לצטט את הימין, כי זה משהו מקורי, אבל בסדר, אני חייבת להגיד משהו לחברים במפלגת העבודה: תקשיבו לנו טוב, אנחנו מכירים את המצביעים שלכם, אתם יודעים למה? כי הם שמאלנים. הם פונים אלינו בימים האחרונים, הם מספרים לנו שהם התלבטו בין העבודה לבין מרצ – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין לך נגד נתניהו להגיד שום דבר יותר? לאופוזיציה לחתוך – – – <תמר זנדברג (מרצ):> יואל חסון, מדובר על מצביעים שלך. יש להם כל כך הרבה יותר שכל וכל כך הרבה יותר אומץ ממה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תקשיבי טוב. ובגלל זה את חמישה מנדטים – – – בדיוק בגלל זה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – מכם – ממה שאתם שלחתם לכנסת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואתם התחננתם שנציל אתכם. אתם התחננתם שנציל את מרצ. <תמר זנדברג (מרצ):> יואל חסון – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם התחננתם שנציל את מרצ, שמרצ לא תתרסק – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – על מה אתה מדבר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חסון – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – תגידי תודה לספסלי המחנה הציוני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – גם השתלטת על כיסא ששייך לסיעת הליכוד וגם צועק קריאות ביניים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> סליחה, אדוני היושב-ראש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם השתלטת על כיסא ששייך לסיעת הליכוד וגם אתה צועק קריאות ביניים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> היו"ר, נראה לי שהוא מרגיש שם יותר מדי נוח. נראה לי שאתה מרגיש שם יותר מדי נוח, יואל. <מיכל רוזין (מרצ):> זו בדיוק הבעיה שלהם – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> פשוט יותר נוח לצעוק מפה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. זהו. הזמן הוא של תמר זנדברג. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – רק סמלי שהוא יושב שם עכשיו – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אני יודעת שהאמת כואבת – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – אבל המצביעים שלכם, המחנה הציוני, פונים אלינו בימים האחרונים, והם אומרים לנו שהם התלבטו – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כל ה-800,000? <תמר זנדברג (מרצ):> – – והם אומרים לנו, חיליק בר, שהם התלבטו והם הצביעו לכם כי הם רצו אלטרנטיבה, הם רצו שינוי, והם קיבלו אותו דבר: עוד זחילה מבישה לעוד ממשלת ימין. אתם לא מתביישים? את הדין-וחשבון אתם חייבים לא לי ולא למרצ, אתם חייבים לציבור ענק – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה מה שאנחנו צריכים ללמוד מהצד הזה של הבית: קצת פרגון לצד השני – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – למחנה גדול מאוד שמסתכל עליכם ומתבייש – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – תלמדי מהצד – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – ומתבייש בחברי הכנסת שיושבים כאן כרגע והצהירו במיקרופון של הפייסבוק שהם מתנגדים לכניסה לממשלה – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – תתביישי לך – – – נמאס – – – כבר. נמאס – – – כבר. תפסיקו לירות בתוך הנגמ"ש – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – אבל הם חיכו לתפור את החליפה בדרך לשר בלי כלום או לוועדת שום דבר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – מחוץ לנגמ"ש, מחוץ לנגמ"ש, יקירתי. יש שם צד שלם לירות בו פוליטית – – – זה – – – שלכם. <תמר זנדברג (מרצ):> הם מתביישים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תראי איך היושב-ראש נהנה. הוא אפילו – – – תראי איך הוא נהנה. <מיכל רוזין (מרצ):> אולי זה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> הם מתביישים בחברי כנסת שמכירים כל כך טוב את נתניהו ואת הנזק המצטבר שהוא גורם לישראל, עד שהם שכנעו את עצמם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – אני מבקש: תמשיכו, תמשיכו. כמה שיותר תמשיכו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אש על כוחותינו – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – אתם יצרתם אותם – – – <תמר זנדברג (מרצ):> חבר הכנסת חיליק בר, ברוך הבא לאופוזיציה. אנחנו מברכים אותך על הצטרפותך המאוחרת. שלום רב. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הייתי באופוזיציה לפנייך. הייתי באופוזיציה לפנייך. <תמר זנדברג (מרצ):> שנה שלמה חיכית להיות שר – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מה את אומרת? <תמר זנדברג (מרצ):> – – זה לא יצא לפועל. חבל מאוד – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מותר לשקר? חשבתי שלפחות אמת יש בכם. אבל גם שקרנים אתם. הנה. הרי את יודעת את האמת. את יודעת שמה שאת אומרת זה שקר – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תגלה לנו מה הבטיחו לך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אני מבקש לאפשר לחברת הכנסת תמר זנדברג לסיים. היא כרגע לא יכולה לסיים כי עצרתי את השעון. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – את יודעת שאני הייתי מהמתנגדים של הדבר הזה, אז אל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר, סגן יושב-ראש הכנסת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – מה הציעו לך? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מותר לשקר במליאה, אדוני יושב-ראש הכנסת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אוהו, זאת שאלה פילוסופית עמוקה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תקנון. <תמר זנדברג (מרצ):> כל חברי הכנסת של המחנה הציוני והעבודה – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> עמר בודק. <תמר זנדברג (מרצ):> – – הייתה לכם בחירה בין חרפה לאופוזיציה, בחרתם חרפה וקיבלתם אופוזיציה. עכשיו נשאלת השאלה האם אתם מסוגלים לקום מהאפר הזה ומהעפר הזה שאתם הובלתם אותנו אליו, את כל המחנה הגדול הזה, בשבועות האחרונים ובשבוע האחרון ובימים האחרונים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא יהיה גדול אם תמשיכי לדבר ככה, הוא לא יהיה גדול אם תמשיכי לדבר ככה. תראי כמה הימין מבסוט מהדיבורים שלך – – – <תמר זנדברג (מרצ):> האם אתם מסוגלים לקום מזה ולהתחיל ללכת, להתחיל לעבוד? האם יש בכם הכוח? האם יש בכם האמונה בצדקת הדרך? כי לנו נדמה – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יש לנו פי-חמישה כוח מאשר לכם – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – שזה הדבר הראשון שאיבדתם. השבוע הזה זה קריאת השכמה. הוא היה קריאת השכמה מצלצלת – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אז תעזרו לנו להשכים ואל – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – קריאת השכמה לכל מי שאוהב את ישראל – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – את לא מבינה שאת משרתת את הימין – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – מי שיודע – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת בר. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – מי שיודע שיכול להיות כאן אחרת. יכול להיות כאן או אנחנו או הוא, ולא אנחנו והוא ביחד. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אז תילחמי החוצה, לא בפנים. תפסיקו עם ההלקאה העצמית הזאת כבר. <תמר זנדברג (מרצ):> יש לנו בחירה בין כיבוש, אלימות, התנחלות ועוני לבין עתיד, אחריות, צדק, שוויון ודמוקרטיה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> על זה תדברי. <תמר זנדברג (מרצ):> עכשיו, אנחנו כאן, נכון שאנחנו מרצ מפלגה קטנה, אבל נדמה לי שהשבוע הזה הוכיח משהו אחד: שאנחנו אולי המפלגה הכי חשובה באופוזיציה, אולי המפלגה היחידה באופוזיציה; היחידה שהיא ממש אופוזיציה. אתה יודע מה, חיליק, אנחנו באמת מזמינים אתכם – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – האמיתי באופוזיציה? <תמר זנדברג (מרצ):> – – להצטרף אלינו לאופוזיציה חדה, חזקה, זועמת אבל עם זאת מלאה תקווה; אופוזיציה שמשלבת ידיים, שלא מתנצלת ולא מתבלבלת ולא מחפשת לעצמה כיסא ריק מתוכן ולא מחפשת לעצמה כל שנייה אקזיט מהאופוזיציה, אלא יודעת שאופוזיציה היא הדרך להציע עתיד אחר למדינת ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אני מתכבד להזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת, שר התיירות חבר הכנסת יריב לוין, להשיב על שלוש הצעות האי-אמון בממשלה. לאחר מכן נשמע גם את ההצעה של יש עתיד, שהיא קצת שונה מבחינת הנושא, והשר לוין ישיב גם על ההצעה הזאת. בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה יש לכבוד השר להגיד? אני לא מבין. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, קודם כול, יש לי להגיד שהתגעגעתי כמובן. האמת שאני תמיד מתגעגע לאולם המליאה – – <מיכל רוזין (מרצ):> בעיקר לחברות וחברי מרצ, נכון? <שר התיירות יריב לוין:> – – שאני תמיד חושב שזאת זכות גדולה לשבת בו. אני פחות מתגעגע להשיב על הצעות האי-אמון האלה, לא משום שאני חושב שמוסד האי-אמון הוא לא חשוב, אלא משום שהאופן שבו העניין הזה מתנהל הוא בעיני לא רציני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כבר שינינו את זה, אדוני, אתה יודע. אתה התחלת את השינוי הזה בזמנו. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, שוב חוזר הניגון, הכול, הקיפאון והמצב והכול. אין אפילו דבר אחד ספציפי – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא נכון? זה לא נכון? <שר התיירות יריב לוין:> – – שאפשר להצביע עליו. אבל בכל זאת היה הפעם, אני חושב, אדוני היושב-ראש, משהו שונה ממה שאנחנו מורגלים בו, כי לעתים הרגשתי בדיון הזה כאילו אני בכלל לא צד. היו פה דיונים בין סיעות האופוזיציה – זו אומרת על זו כך, והשנייה אומרת על רעותה אחרת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הגעת אל נחלתך. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, שלפחות בעניין הזה אני חושב שהיה דיון הרבה יותר רציני וענייני מאשר בשאלה של מה עושה הממשלה ומה עושה הקואליציה. רבותי, אני אענה באמת בכותרות קצרות, כי אני יכול הלוא לדבר כאן גם זמן רב על הדברים האלה. אני חושב שלהגיע לכאן מייד אחרי הדברים שאמר נשיא מצרים, שמבטאים באמת איזו רוח אחרת שנושבת כאן באזור, כתוצאה מהרבה מאוד מהלכים שממשלת ישראל עושה ומעמידה עיקשת של ממשלת ישראל על עקרונות מאוד ברורים של רצון בשלום מצד אחד, נכונות ללכת למהלכים מדיניים, אבל לצד העניין הזה – עמידה על הביטחון ומלחמה עיקשת בטרור והבחנה חדה כתער בין אלה שאפשר להידבר אתם לבין אלה שצריך להילחם בהם כדי למגר אותם – אני חושב שדבר מן הסוג הזה היה ראוי באמת לדיון מעמיק: הנה, אמר נשיא מצרים את מה שאמר, בוא נראה לאיזה כיוונים נכון ללכת, מה נכון לעשות. שום דבר מכל זה לא קרה כאן, וחבל. אני יכול לומר שהיום מגיע לכאן ראש ממשלת צרפת, נועד עם ראש הממשלה, במסגרת הבידוד שישראל נמצאת בו וחוסר הרצון של מנהיגים להיפגש עם ראש הממשלה. אז שוב פגישה רמת-דרג בתפקיד החשוב באמת של ראש ממשלה של מדינה מרכזית, שמגיע לכאן, ואני חושב שזו רק דוגמה אחת מני רבות. אני גם חושב שיש היום הבנה ברורה שממשלת ישראל רוצה ונכונה לקיים תהליך. אגב, ראש הממשלה – הוא קרא, אני חושב, בשבוע או בשבועיים האחרונים כמה פעמים לאבו מאזן: תבוא לכאן, אני מוכן ללכת לשם. אני אומר לכם את האמת, אני באופן אישי אמרתי לא פעם, ואני אומר גם היום, אני חושב שאבו מאזן הוא – בעיני – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> משא-ומתן בין סוס לרוכבו. <שר התיירות יריב לוין:> – – לא רק שלא הפתרון, הוא בעיני לב הבעיה, זו דעתי. בא ראש הממשלה ובכל זאת החליט שהוא קורא לו לכאן. במקום שתעמדו על הדוכן כאן ותקראו לאבו מאזן להיענות לקריאה של ראש הממשלה – הרי מה פשוט מזה? אני לא ביקשתי – – – <מיכל רוזין (מרצ):> מי שממנה את ליברמן לשר ביטחון – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא ביקשתי שתבקרו חס וחלילה את האיש הזה, את רב-המרצחים הזה, שאתם לא פעם הולכים וכמעט משתחווים בפניו; להפך, אמרתי: תלכו – הנה, בא ראש הממשלה, אומר: אני שם את הכול בצד, אני קורא לאבו מאזן באופן אמיתי: בוא ננהל משא-ומתן. מה התשובה שלכם? איזה התקפות אמורפיות כאלה על הממשלה, אף מילה שקוראת להתקדם בתהליך הזה וכן הלאה. לכן אני חושב שלפחות כל מה שנאמר בנושא המדיני הוא באמת לגמרי לגמרי לא רציני. אני חושב שבתחום הכלכלי – גם שם אלה באמת באמת טענות כל כך לא רציניות; אני אתייחס אליהן יותר בפירוט, אני חושב, כאשר נשמע את הצעת האי-אמון של סיעת יש עתיד, שאגב, אני מוכרח לומר לזכותה, באמת מיקדה את העניין בנושא מסוים, לפחות על-פי דברים שנכתבו, גם בנוגע לנושא הצמיחה, שהוא באמת נושא כבד ומשמעותי וראוי להתייחסות. ואני לעניין הזה בהחלט אתייחס יותר בהרחבה כאשר אני אשיב על הצעת האי-אמון מטעם סיעת יש עתיד. אני רק אגיד עוד משפט אחד. אני חושב שלדבר על הבעיות הכלכליות, ושוב לא להזכיר אפילו במילה את העובדה שממש בימים אלה הושלם ההסכם בנושא הגז, הסכם שהוא חיוני – חיוני – לעתיד הכלכלי של מדינת ישראל, אחרי שאתם עשיתם הכול כדי להכשיל אותו – ונכנס כאן חברי השר שטייניץ, שעמל על העניין הזה וראוי באמת לברכה ולהערכה, אני חושב, מכל הבית הזה, על העבודה שהוא עשה – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – כי הזהירו אותו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אם האופוזיציה לא הייתה לוחצת – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – על עבודה מצוינת שהוא עשה בנושא הזה; אגב, לא רק כדי להוציא את הגז שקיים באדמה עם החברות שאתן חתמנו הסכמים בשעתן, אלא גם כדי להבטיח את זה שתגענה לכאן השקעות נוספות. כי מה לעשות, כל משקיע מסתכל על מה שמתרחש כאן – – <מיכל רוזין (מרצ):> זה לא הוא, זה ראש הממשלה. <שר התיירות יריב לוין:> – – וכשהוא רואה את חוסר האחריות וההתלהמות שיוצאים מהבית הזה, הוא חושב פעמיים אם להשקיע כאן כסף. ואני חושב שהמהלך הזה של השלמת מתווה הגז הוא מהלך היסטורי, בעל חשיבות עצומה, שיש לו תרומה מיידית לכלכלת ישראל, לא רק ביום שהגז יצא, אלא להשקעות ולמשקיעים שעכשיו שוקלים אם להיכנס לכאן ולהשקיע. הייתם צריכים גם על הדבר הזה לדבר; אולי לומר גם איזו מילה טובה על ההישג הזה. אני חושב שאז גם אפשר היה לשמוע את דברי הביקורת בצורה הרבה יותר רצינית. נדמה לי שבדרך הזאת מדובר רק בהתנגחות ולא בשום דיון ענייני, וצר לי על כך. אני, כמובן, חושב שלא נמצא ולו בדל סיבה בנאומים שנשמעו כאן כדי להביע אי-אמון בממשלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מיקי לוי – הצעת אי-אמון מטעם סיעת יש עתיד: ממשלת נתניהו ממשיכה לסחור ביציבות המשק והכלכלה הישראלית עבור הישרדות פוליטית. עד עשר דקות לרשות אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הפעם, לצערי הרב, דברי מכוונים לגורמים משני צדי הבית הזה, קואליציה ואופוזיציה כאחת. בשבועות האחרונים אני מסתכל מהצד כלא מאמין ומרגיש כאב גדול, כמו רבים בציבור הישראלי, על מה שמתרחש כאן. אתם, חברי הממשלה, שקיבלתם מהציבור את האחריות הכבדה והנעלה מכול לנהל את חייהם של אזרחי המדינה, אתם מועלים באמון שניתן בכם פעם אחר פעם. בשבוע האחרון הצלחתם להוריד את כולנו לתהומות של שפל חדש. במקום לשים את טובת האזרחים במרכז, לדאוג לחייהם ולשפר את רווחתם, אתם מתעסקים בדאגה רק לעצמכם; עסוקים בחלוקת ג'ובים ובשרידות הפוליטית שלכם. אתם מעבירים מהאחד לשני את תיקי הממשלה כאילו היו קלפים באיזה משחק, ולא עוצרים לרגע לחשוב שמדובר בניהול חיי האזרחים, בבריאות הציבור, בחינוך ילדינו, במצב הכלכלי, בביטחון האישי וביחסי החוץ של מדינת ישראל. ממש מתעסקים בצבירת כוח לשם כוח ובקידום הרזומה האישי שלכם, בלי שום חזון, תקווה או דרך ברורה לאן אתם משיטים את הספינה ששמה מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, מה שקורה פה בשבועות האחרונים זה הידרדרות של המערכת הפוליטית; אין לכך שום ביטוי מכובד אחר. זו שחיתות פוליטית והשחתת המערכת הפוליטית. אתם מטילים כתם גדול על כולנו וגורמים לציבור לאבד כל טיפה של אמון שעוד נשארה לו בפוליטיקאים ובבית הזה. שר האוצר, שוואללה, תליתי בו אפילו תקוות רבות, בגלל שיקולים פוליטיים, בניגוד לעמדתו שלו, משחק רולטה רוסית עם הכלכלה הישראלית ומביא תקציב דו-שנתי שעלול להביא את המשק למשבר גירעוני חמור, לעלייה באבטלה ולפגיעה בתקציבי החינוך, הרווחה והבריאות. כל זאת תוך חלוקה של מיליארדי שקלים בצורה סקטוריאלית, בניגוד לטובת הציבור. בימים אלה איננו יודעים מה היקפם של ההסכמים הקואליציוניים – שאף יגדילו את הגירעון העצום הזה ויביאו אותנו לפאתי 20 מיליארד השקלים, במקרה הטוב. ואני שואל את עצמי, איך זה ייתכן? איך שר האוצר כחלון יכול לישון בלילה בשקט, ללא נדודי שינה? הוא אינו מבין את גודל הקטסטרופה הכלכלית שתקרה פה? הרי גם הוא מתנגד לתקציב הדו-שנתי, כי גם הוא מבין, כמו שכל המומחים מסבירים לו, כולל ראש אגף התקציבים, שאי-אפשר לנבא ביולי 2016, דהיינו היום, מה יהיו שיעור הצמיחה, הגירעון או ממדי האבטלה בעוד שנתיים וחצי, בדצמבר 2018. הרי הניסוי, אדוני השר, כשל ב-2012. כשל – הנתונים מוכיחים את זה – והביא אותנו לגירעון של 39 מיליארד שקל. 3.9% גירעון. אבל את מי זה מעניין? לא מעניין את אף אחד מה קורה עם המשק ועם הכלכלה הישראלית. העיקר ששר האוצר וראש הממשלה יצליחו לשרוד פוליטית, ולעזאזל המשק והכלכלה. אדוני ראש הממשלה, אני פונה אל הכיסא הריק שלך ואל שר האוצר, שאיננו פה. הרי ההישרדות הפוליטית, עם כניסתה של ישראל ביתנו אל תוך הקואליציה, הושלמה, ולכן המהלך הזה כבר לא ראוי ולא רצוי. ממה אתה מפחד? אולי עכשיו תחזור – אחרי שעתידה של ממשלתך כרגע הובטח עם כניסתה של ישראל ביתנו – אולי תחזור לדגם הנהוג בעולם, ותלך לתקציב שפוי, תקציב חד-שנתי, שאותו אפשר לקיים ולתכנן? כל הכלכלנים בעולם טועים? כולם טועים? אם כולם היו טועים, למה בשום מדינה אין את זה? בשום מדינה בעולם, אדוני השר – ואתה יודע את זה, כי היית שם – אין תקציב דו-שנתי, אלא רק בבחריין, ולמיטב ידיעתי והבנתי, גם שם בימים אלה הגיעו למסקנה שתקציב דו-שנתי הוא מיותר. גם לא נותרה דוגמה אחת לפליטה למהלך הכלכלי ההזוי הזה. לפחות הייתם אומרים: המצב הכלכלי יציב. אבל גם זה לא, כי כשמתעסקים כל היום בחלוקת ג'ובים ובמאבקי כוח על כלום ושום דבר, קשה לטפל במקביל גם במשק. אחוז הצמיחה ברבעון האחרון הוא 0.8% בלבד – נתון מדאיג, שמלמד על האטה וכניסה למיתון. ומה עם נתוני היצוא? בנפילה חופשית. ייצוא הסחורות והשירותים רשם ירידה תלולה של כ-13%, והענפים שהובילו את המשק הישראלי במשך שנים נמצאים בנסיגה מדהימה. ומה עושה הממשלה? מחלקת ג'ובים, אם שאלתם; לא מנסה לפתור את הבעיות ולעזור לתעשייה או לעודד את הצמיחה. אבל זה לא רק שר האוצר. יושב-ראש האופוזיציה מתעלם מכל הבטחותיו לאנשים שבחרו בו ורץ אץ אחוז אמוק לזרועותיו של ראש הממשלה, שרק שלשום תקף אותו במילים קשות; ראש ממשלה שיום אחד מנסה להקים ממשלת שלום ויום למחרת שובר את ההגה ימינה – בלי כיוון, בלי מצפן, או אולי עם שבשבת, על-פי דבריו של שר הביטחון הקודם, ובלי מצפון. שר ביטחון וראש ממשלה המתעבים אחד את השני, אשר אמרו דברים נוראים איש על רעהו, ופתאום, הפלא ופלא, משתפים פעולה בתפקידים הרגישים ביותר לחייהם של אזרחי המדינה. ואיפה שר החינוך בנט, שהבטיח והתחייב שבתקופתו לא יבטלו את לימודי הליבה לחרדים, כדי לאפשר לציבור היקר הזה להשתלב בשוק העבודה ולא ליפול לחיי עוני; אותו שר חינוך מתעלם מהבטחותיו כאילו לא היו, ולימודי הליבה יבוטלו. דנים את הציבור הזה לחושך בעצם ביטול החובה בלימודי הליבה. חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אלה בדיוק הסיבות לכך שהציבור בישראל – צר לי על המילה הקשה שאגיד – נגעל מהפוליטיקאים ומהפוליטיקה; אלו הסיבות לחוסר אמון בבית הזה ובנבחריו. לא יכול להיות שבנושאים עקרוניים אומרים משהו ועושים משהו אחר לגמרי. לא יכול להיות שמדברים על ראש הממשלה במילים קשות ותוקפים אותו השכם והערב, ולמחרת, ממש, מנהלים אתו משא-ומתן על כניסה לממשלתו. זוהי בריחה מערכים. אדוני היושב-ראש, חשוב שהציבור ידע שיש שליחי ציבור אחרים, ויש התנהלות פוליטית אחרת, ויש פוליטיקאים שיש להם מילה. חשוב שלא יתייאש מהתהליך הפוליטי, כי רק באמצעותו הוא יוכל לשפר את חייו ואת חייהם של בני משפחתו. אנחנו ביש עתיד נעשה הכול כדי להחזיר את האמון הזה ולהסיר את הכתם שאתם מטילים על הבית הזה. אני מבקש מהכנסת להביע אי-אמון בממשלה הרעה הזאת. לצערי – ואני אומר באמת, לצערי – אין לי יכולת לבקש מחברי הבית הזה להביע אי-אמון באופוזיציה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. מי שישיב על הצעת האי-אמון מטעם סיעת יש עתיד הוא שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים חבר הכנסת יובל שטייניץ. בבקשה, אדוני. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> חבר הכנסת מיקי לוי, האם מוכר לך השם פרופסור ישראל אומן? היית סגן שר האוצר, האם אתה יודע מי זה פרופסור ישראל אומן? <מיקי לוי (יש עתיד):> יודע גם יודע. כשהוא בא ואומר, יש משהו בזה; עוד לא גמר – אומר שום דבר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אז פרופסור ישראל אומן – בניגוד אליך וגם בניגוד אלי – הוא לא רק פרופסור, הוא חתן פרס נובל לכלכלה, והוא הביע תמיכה חד-משמעית בתקציב הדו-שנתי כמה פעמים, גם בארץ וגם בהרצאות שלו בחו"ל. אולי ידוע לך מי זה פרופסור ניל פרגוסון? אתה יודע מי זה ניל פרגוסון? <מיקי לוי (יש עתיד):> כן. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מי זה? מי זה? אמרת שאתה יודע. <מיקי לוי (יש עתיד):> פרופסור. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לא סתם פרופסור. מי זה? אז אתה לא יודע מי זה ניל פרגוסון כנראה. אני אעדכן אותך: פרופסור ניל פרגוסון מאוניברסיטת הרווארד בארצות-הברית נחשב לאחד מגדולי הכלכלנים, עוסק בהיסטוריה של הכלכלה בארצות-הברית ובעולם כולו. <מיקי לוי (יש עתיד):> ראיתי את הכתבה שגם אתה ראית. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> הוא פרסם מאמר ב"ניו-יורק טיימס" וצירף את שמי לכתבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> בינתיים – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, לא הפרעתי לנציג האופוזיציה כאן, למרות הדברים הכוזבים והמעוותים שלו. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה מכיר את בן-חמו מירוחם? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> כן. <מאיר כהן (יש עתיד):> הוא מתנגד לזה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> יפה. <מאיר כהן (יש עתיד):> כי הוא יודע שזה יפגע בו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מאוד מעוניין לשמוע את עמדת הממשלה בעניין הזה. אני מאוד אבקש – כדי שאוכל לגבש את עמדתי בהצבעה אני רוצה לדעת מה הממשלה תשיב לחבר הכנסת מיקי לוי. נא לא להפריע. תודה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אז אני אומר כך: אמר פה מיקי לוי שאין שום כלכלן – אני מצטט – שום כלכלן שתומך בדו-שנתי. פרופסור ניל פרגוסון מהרווארד, מגדולי הכלכלנים בעולם, תומך חד-משמעית בתקציב דו-שנתי; פרופסור ישראל אומן מהאוניברסיטה העברית, חתן פרס נובל לכלכלה, הביע תמיכה חד-משמעית בתקציב הדו-שנתי; פרופסור יוג'ין קנדל, ראש המועצה הכלכלית לשעבר – תמיכה חד משמעית בתקציב הדו-שנתי; פרופסור אבי שמחון, גם כלכלן ידוע, יושב-ראש המועצה הלאומית לכלכלה של ישראל היום, הביע תמיכה חד-משמעית בתקציב הדו-שנתי. הנה לך ארבעה כלכלנים בעלי שם בארץ ובעולם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> שתיים–אפס, אפס, אפס, אפס, אפס – אין לי מספיק אפסים – – – לאלה שתומכים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> חבר הכנסת מיקי לוי, מי שאמר שאין שום כלכלן שתומך בדו-שנתי זה אתה, אז קודם כול תודה ששיקרת, הטעית – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אפס, אפס – – – לא, לא, לא – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – אולי מתוך בורות. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – תחזור בך מהמילים הקשות. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אולי מתוך בורות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה מגזים. תחזור בך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני – – – כאן – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת מיקי לוי, הנה, לפני עשר דקות שמעתי פה מילים קשות מאוד והתאפקתי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, שמעת מה אומר שר בממשלת ישראל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. בסדר. תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני שמעתי חבר כנסת שאומר שאף כלכלן לא תומך בתקציב הדו-שנתי, וחמש דקות אחר כך מודה שהוא קרא ב"ניו-יורק טיימס" מאמר של פרופסור לכלכלה מהרווארד בעד התקציב הדו-שנתי. דרך אגב, הרשימה ארוכה – גם שר האוצר האמריקני ג'ייקוב לו, בעדות פומבית בקונגרס – – <מיקי לוי (יש עתיד):> למה זה לא דו-שנתי בארצות-הברית? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – הביע תמיכה בתקציב דו-שנתי, ודרך אגב – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מר ילין, התקציב הנוכחי בארצות-הברית הוא דו-שנתי, אם אתה לא יודע. אז אני מספר לך שהתקציב עכשיו הוא דו-שנתי. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> עכשיו, עכשיו, ארצות-הברית בתקציב דו-שנתי, פעם ראשונה בתולדותיה. ויותר מזה, אני אומר לך שמתוך 50 המדינות – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זה היה כתוב ב"יונייטד פרס". זו לא בחירה, אלא זו איזו תוצאה של – – – במהלך הפרלמנטרי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> בסדר, אבל מתוך 50 מדינות בארצות-הברית – 20 מדינות מתוך 50 מנהיגות תקציב דו-שנתי. גם ה-OECD, הארגון הכלכלי הכי חשוב בעולם, לא רק שהיושב-ראש שלו הביע תמיכה בתקציב הדו-שנתי, ה-OECD בעצמו מקיים תקציבים דו-שנתיים. אז אנחנו לא עושים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> תעביר גם את השלטון המקומי לתקציב דו-שנתי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני לא עוסק בהצבעות, אבל מקומם שעולה חבר כנסת שהוא גם סגן שר אוצר לשעבר ואומר שאף כלכלן לא תומך בדו-שנתי, בשעה שכלכלנים, כולל חתן פרס נובל לכלכלה, מביעים תמיכה ברורה וחד-משמעית בתקציבים דו-שנתיים. עכשיו אני אגיד לך למה הדברים שלך עוד יותר מקוממים. אדוני היושב-ראש, עד שנת 2009 היו בישראל רק תקציבים חד-שנתיים, ומה קרה כשהיו בחירות באמצע שנה ולא היה תקציב? <מיקי לוי (יש עתיד):> זה שונה לחלוטין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. זה אפשרי, אדוני, אתה רואה שזה קורה, אבל זה מאוד לא רצוי. תנו בבקשה לשר להשיב, יש לנו עוד יום ארוך, יש יום הרצל, צריכים להשלים את כל הדיונים עד 18:00. בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> השאלה המהותית היא: אם לא היה פחד שהממשלה תיפול בגלל חוק התקציב – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> שאלה מעניינת, אולי השר ישיב, אבל הוא לא יכול להשיב כי מפריעים לו כל שנייה. בבקשה, אדוני השר. <חיים ילין (יש עתיד):> זו השאלה עכשיו: כשליברמן נכנס, בשביל מה אתה צריך דו-שנתי? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, הדבר הכי צבוע – בעבר, כשהיו בחירות מוקדמות, אז אם לא היה תקציב היו עושים תקציב לשמונת החודשים, לחמשת החודשים, לארבעת החודשים שנותרו, כי גם לזה לא היה פתרון. במדינת ישראל היו כבר תקציבים לחצי שנה, לשמונה חודשים וגם לחמישה או ארבעה חודשים. מאז שנת 2009 גם תנועת יש עתיד, שמיקי לוי היה סגן שר האוצר מטעמה, דיברה נגד הדו-שנתי. אבל מה שהם עשו ב-2013 – נכון שהם אמרו שהתירוץ הוא שכבר עברו כמה חודשים, אבל הם ישר, הדבר הראשון שעשיתם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אל תהפוך את הדברים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – התקציב היחידי שעשיתם היה לשנים 2013–2014, דו-שנתי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל הוא היה לשנה וחצי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אבל בעבר גם לא – כשלא היה מנגנון של דו-שנתי, גם לא היה אפשר לעשות לשנה וחצי. היו עושים לחצי שנה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה היה בהוראת שעה – – – בחייך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> בקיצור, אתם עשיתם תקציב דו-שנתי בעצמכם, ולכן אתם דו-פרצופיים בעניין הזה, לא רק דו-שנתיים. <חיים ילין (יש עתיד):> עכשיו אתה משקר. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, אתה מעוות את הדברים, לא דובר אמת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברי הכנסת – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אתם עשיתם תקציב דו-שנתי – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – לא דובר אמת, משנה הכול. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי, לא. חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני שמח שאתה כל כך מרוגז ומרוגש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> ביום הראשון של המליאה, של המושב, כבר – קצת כבוד לשר שמשיב. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי, הוא אומר דברים לא נכונים, מה זאת אומרת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז אתה היית פה – יכולת להגיב, ואתה יכול לבקש להשיב. לא מהמקום. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אז תוציאי אותי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אם יהיה צורך, אני אוציא אותך. <מיקי לוי (יש עתיד):> אז, בבקשה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני שמח שאתה כל כך מרוגש ומרוגז. אמרת פה לא-אמת – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – אמרת שאין אף כלכלן שתומך בדו-שנתי, ויש המון, כולל גם רבים מראשי האוצר לשעבר. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אפילו ראש אגף תקציבים טועה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אפילו. אז הוא חושב כך, ורבים חושבים אחרת. על כל פנים, התקציב היחידי שאתם עשיתם לא היה ל-2013 כמו שהיו עושים בעבר גם כשהיו בחירות באמצע השנה, אלא השתמשתם במתודה שאני יצרתי ועשיתם ל-2013 ו-2014 ביחד. <מיקי לוי (יש עתיד):> אז למה נשארת בתקציב הזה? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> במקום להגיד תודה, צבוע שכמותך – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אתה נשארת, אתה נשארת – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> במקום להגיד תודה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר בפעם השנייה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> במקום להגיד תודה שהשתמשתם ועשיתם דו-שנתי ל-13' ו-14', אתה משמיץ את התקציב הדו-שנתי אף שהשתמשת בו. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אתה נכשלת בזה, 39 מיליארד, אתה נכשלת בתקציב הזה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר בפעם השלישית ומבקשת לצאת מהאולם. <מיקי לוי (יש עתיד):> השארת לנו תקציב גירעוני. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אתה דיברת עשר דקות, תן בבקשה לממשלה להשיב. <מיקי לוי (יש עתיד):> על מה אתה מדבר בכלל? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אתם הורדתם את הצמיחה בישראל – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – הורדתם את הצמיחה בישראל – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> הוא לא רוצה לצאת, הבריון. <היו"ר טלי פלוסקוב:> המצלמה כבר במקום אחר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אולי צריך להזמין משטרה לסגן-ניצב. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לא עובד אצלך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אולי צריך להזמין משטרה. הוא אלים, הוא לא רוצה לצאת מהאולם. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לא עובד אצלך. 39 מיליארד שקל. (חבר הכנסת מיקי לוי יוצא מאולם המליאה.) <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> עכשיו, גברתי היושבת-ראש, לאחר שסיימנו התנהגות שהיא כבר לא קריאת ביניים אלא בריונות – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, אני רוצה לתקן אותך שניל פרגוסון הוא היסטוריון ולא כלכלן, ואם אתה מתבסס על היסטוריון בשביל לקבוע דו-שנתי אתה בבעיה קשה מאוד. כולנו בבעיה קשה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני רוצה לתקן אותך שניל פרגוסון, כפי שאמרתי, הוא היסטוריון של הכלכלה, ונחשב אחד מגדולי הכלכלנים. <חיים ילין (יש עתיד):> הוא היסטוריון. הוא לא כלכלן. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני מבקש להפסיק את קריאות הביניים, זה מוגזם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני רק אומר, גם פרופסור ישראל אומן הוא מתמטיקאי. פרופסור ישראל אומן הוא פרופסור למתמטיקה ולא לכלכלה, אבל הוא זכה בפרס נובל לכלכלה. לעומת זאת, פרופסור יוג'ין קנדל הוא כלכלן, וגם הוא תומך בדו-שנתי. על כל פנים, הדבר הכי צבוע שאפשר לעשות – הדבר הכי צבוע שאפשר לעשות – זה לקחת מנגנון שפותח והומצא ב-2009, של הדו-שנתי, להשתמש בו ב-2013 וב-2014 – בצדק, כדי שלא לעשות תקציב לשישה חודשים – אבל להשמיץ את המתודה הדו-שנתית אף שיש עתיד השתמשו בה ברגע שהייתה להם הזדמנות. גברתי היושבת-ראש, צעק מיקי לוי על נתונים. שנת 2012 הייתה שנה עם גירעון יחסית גבוה מהציפיות, זה נכון, אבל גם עם צמיחה של 3.3%, ובניכוי השפעת היעדר הגז הפתאומי – אלה נתוני הכלכלן הראשי באוצר – בניכוי השפעת הגז, הצמיחה הייתה באזור ה-4.5%. חבל שמאז שיש עתיד נכנסה למשרד האוצר, הצמיחה ממוצעת ירדה מאזור ה-4.5% לאזור ה-3% ולמטה מזה. חבל. צמיחה היא הנתון הכי חשוב בכלכלה, ומאז שיש עתיד קיבלה אחריות על הכלכלה, ירדה הצמיחה בישראל באופן משמעותי. טוב שראש הממשלה ושר האוצר הנוכחי נאבקים בזה ומנסים לתקן את ירידת הצמיחה הדרמטית שאירעה בתקופה שמיקי לוי היה סגן שר האוצר. <מאיר כהן (יש עתיד):> אבל תודה שסגרנו את הגירעון שלך. תודה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> את הגירעון אני סגרתי. הוא נסגר כבר ב-2013. לא אתם. אני הודעתי מראש שהגירעון ירד ל-3%, וכך היה, כך שגם בזה אין לכם חלק. <מאיר כהן (יש עתיד):> אין לנו. כבוד השר, בן-גוריון – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לא בסגירת הגירעון. תקשיב טוב, מאיר, יש לכם חלק בזה שהצמיחה הגבוהה בישראל ירדה באופן משמעותי בשנה וחצי שאתם הייתם באוצר: שההשקעות התחילו לרדת אז, שהייצוא הפסיק לעלות אז – בזה יש לכם חלק. אז אני מציע, במקום להשמיץ את מי שלפניכם ואחריכם – כמו שעשה מיקי לוי, הוא השמיץ – אני מציע, טלו קורה מבין עיניכם. עכשיו, אחרי שאמרתי דברים מעצמי, אני אקריא מה שהעביר לי שר האוצר כחלון שהיה אמור להגיב על ההצעה הזאת. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל תפרגן לו. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני אקריא, אני בטוח – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא, תפרגן לשר האוצר, כי אם אתה שוכח הוא יכעס עליך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מאז אתמול אני בעניין קרדיטים לכולם בשפע. <חיים ילין (יש עתיד):> למיקי לוי אפילו תן קרדיט. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לא, לא, אל תגזים. <חיים ילין (יש עתיד):> למה? הוא אוהב אותך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אל תגזים. עכשיו אני מקריא את התשובה של שר האוצר משה כחלון: הצעת האי-אמון של סיעת יש עתיד מייחסת לממשלה חוסר אחריות פיסקלית. אז ראשית, הרשו לי בבקשה – זו התשובה של משה כחלון – לפתוח בנתון המשמעותי ביותר לגבי אחריות: בשנת 2015 נרשם גירעון של 2.2% תוצר בלבד, הגירעון הכי נמוך מאז שנת 2008. לשם השוואה, הממשלה הקודמת, שאתם, יש עתיד, הייתם חלק ממנה – אני מקריא מהתשובה של שר האוצר משה כחלון – הגישה לכנסת תקציב שהתבסס על יעד של 3.4%. שר האוצר שהביא לממשלה יעד של 3.4% היה יאיר לפיד. חוץ מזה, כותב שר האוצר כחלון, עשינו הרבה יותר מכם, יש עתיד, בתחומים הבאים, שאתם לא עשיתם: הוספנו 50% לשכר החיילים – אתם ביש עתיד לא עשיתם את זה; הגדלנו את קצבאות השלמת ההכנסה לקשישים ביותר מ-6,000 שקלים בשנה – אתם, יש עתיד, כשהייתם באוצר, לא עשיתם את זה; הגדלנו את מענקי העבודה לאימהות חד-הוריות במאות-מיליוני שקלים – אתם, יש עתיד, כשהייתם באוצר, לא עשיתם את זה; הכרנו בניצולי שואה יוצאי צפון-אפריקה ועובדי כפייה מרומניה, אחרי שנים של עוול – אתם ביש עתיד לא עשיתם את זה; הגדלנו במיליארדים את תקציבי המשרדים החברתיים – אתם לא עשיתם את זה; החזרנו את קצבאות הילדים, שאתם לא רק לא עשיתם אלא גם קיצצתם. <חיים ילין (יש עתיד):> ידידי, אישרת גירעון של 40 מיליארד שקל, אתה במו-ידיך, מה אתה מדבר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני מקריא עכשיו תשובה של משה כחלון. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אבל אתה יודע יפה שהשארת קופה ריקה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> קודם כול, השארתי כלכלה צומחת בקצב של בין 4% ל-5%. אתם, בחובבנותכם, בפופוליזם שלכם, הורדתם את הצמיחה בישראל. <קריאה:> אנחנו? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> כן, אתם. <קריאה:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אתם ורק אתם. <קריאה:> דוקטור לפילוסופיה. <קריאה:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> נכון – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מה? לא שמעתי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> טוב שהייתם אז באופוזיציה ונלחמתם נגד כל הנזקים האלה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> שמע, אתה יודע, אין ברירה, צריך לעשות קואליציה. יאיר לפיד היה שר האוצר ומיקי לוי היה סגן שר האוצר. אני ממשיך להקריא את התשובה של שר האוצר הנוכחי משה כחלון: הגדלנו במיליארדים את תקציבי המשרדים החברתיים; החזרנו את קצבאות הילדים. הירידה בגירעון בשנת 2015 הביאה להמשך הפחתת היחס חוב–תוצר לשפל היסטורי של 64.6%. זה דבר מאוד חשוב, ואני אומר את זה כשר האוצר לשעבר. זה התחיל ב-2010, הירידה ביחס חוב–תוצר, ונמשך עד היום. חברת הדירוג "פיץ'" הביעה אמון מלא בכלכלת ישראל. לצד זאת, כותב שר האוצר, עם כניסתה לתפקידה נאלצה הממשלה הנוכחית להתמודד עם ירידה מתמשכת בקצבי הצמיחה – הצמיחה הכלכלית של המשק, שהחלה בשנים האחרונות בתקופת יש עתיד באוצר ונסתיימה בצמיחה של 2.5%. הנה, לא רק אני אומר לכם שהורדתם את הצמיחה, גם שר האוצר הנוכחי מציין את זה שבתקופת יש עתיד באוצר הצמיחה ירדה ועכשיו צריך לתקן את זה. כך הלאה והלאה. אני לא אכנס לכל הדברים, אני רק אומר שיש פתגם במקורותינו: הפוסל, במומו פוסל. תקופת יש עתיד באוצר הייתה תקופה של נסיגה קשה, מצמיחה גבוהה לצמיחה נמוכה; מגידול ביצוא לקיפאון ביצוא; מגידול בהשקעות לעצירת השקעות. בכל הפרמטרים תקופת יש עתיד באוצר הייתה תקופה קשה, מלאה נזקים לכלכלת ישראל, והממשלה הנוכחית עושה מאמץ לתקן את הנזקים הקשים שנגרמו לצמיחה ולכלכלה בתקופת יש עתיד. לכן, גברתי היושבת-ראש, אני, כמובן, ממליץ לכנסת לדחות את הצעת האי-אמון המוזרה הזאת, על פניה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר שטייניץ. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים לדיון סיעתי. ראשונת הדוברים – הנציגה של המחנה הציוני, חברת הכנסת מיכל בירן. יש לך עד שלוש דקות, גברתי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, צריך להגיד את האמת, השבועות האחרונים במערכת הפוליטית היו סוערים במיוחד, ואני לא עוצמת את עיני – גם לא מחמיאים במיוחד. למי שצופה בבית, אני יכולה להבין את התסכול העז שחש בעצם כל אדם סביר שראה את ההתנהלות של כל המערכת הפוליטית בחודש האחרון. אין ספק שגם המחנה הפוליטי שאני משתייכת אליו צריך לעשות קצת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברי הכנסת. חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אני לא שומעת את עצמי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חבר הכנסת מאיר כהן, זה מאוד מפריע לנו. שומעים כאן וקשה לנואם לדבר כאשר מדברים באולם. תודה רבה לכם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אנחנו באמת לא שומעים את הדובר, אולי משהו ברמקול לא בסדר? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו נבדוק. אם יהיה שקט באולם, אני אבקש גם לבדוק, אולי אפשר להגביר את עוצמת המיקרופון. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> כמו שאמרתי, היה חודש די מביך ושבוע מביך במיוחד במערכת הפוליטית, ואני מודה שהמחנה הפוליטי שאני משתייכת אליו, יש לו כמה לקחים להפיק וחשבון נפש לעשות. חוץ מהאי-הסכמות הענייניות, אני חושבת שהייתה התנהלות כן אגרסיבית ולא נעימה במיוחד, שמבחינתי לא מתיישבת עם עמדותינו, כפי שאנחנו מיישמים אותן בכלכלה, בתחום המדיני. תמיד אנחנו בעד דיאלוג ופתרון בדרכי שלום, ונאה דורש נאה מקיים גם בבית-ספרנו. אבל בכל זאת, העניין המרכזי הוא נתניהו. אני חייבת להגיד שראיתי חברים שלי מחכים ומקווים שאולי הפעם זה לא יהיה אותו נתניהו. ראיתי ניצוץ בעיניים, שאולי השלום יפרוץ, ואולי מתווה הגז השערורייתי ייעצר, וראיתי את התקווה הזאת. הסיבה שהתנגדתי לכניסה לקואליציה לא הייתה כי אין גם בי תקווה, אלא כי יש גם נתניהו, ואת הנתניהו הזה אנחנו מכירים. זה שוב ושוב אותו סרט. מה שראינו בשבוע האחרון הוא המחשה ברורה אפילו יותר. בזמן שכל העולם עומד ומצפה לראות האם סוף-סוף נתניהו יושיט יד לשלום, ייקח את הצעתו של א-סיסי והיוזמה האזורית – אבל לא, נתניהו בחר בליברמן כשר ביטחון. עכשיו, אני חייבת להודות שכשאני מדברת, המערכונים של "ארץ נהדרת" רצים לי בראש, וכל אחד יותר מדויק וכואב מקודמו. האמת, שחוץ מזה שאני לא מאמינה לנתניהו בזה שהוא עומד בהבטחותיו, אני מודה שאני גם לא מאמינה יותר למניעים שלו; אני לא מאמינה שחשוב לו ביטחון אזרחי מדינת ישראל, אני לא מאמינה שחשוב לו שאזרחי ישראל יוכלו להזדקן בכבוד ולחיות באיזה מינימום ראוי אחרי שנים של עבודה, אני לא מאמינה שחשובה לו מערכת החינוך, ואני לא מאמינה שחשוב לו דבר חוץ מהשרידות הפוליטית שלו. אני מקווה שבכל זאת הגענו לאיזה צומת. אני חושבת, נתניהו, שהפעם הלכת רחוק מדי, ואני מקווה, למרות התחושות הקשות מהשבוע הזה, שהוא כן יהיה איזה סימן דרך בדרך לסוף דרכו הפוליטית של נתניהו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מאיר כהן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, רוח רעה נושבת על פני הארץ, ואתמול היא הכתה שוב בתל-אביב, בעוצמה רבה; מייסם אבו אלקיעאן, צעיר ערבי אזרח ישראל, עובד בסופרמרקט במשלוחים, מותקף בצורה איומה בידי שוטרים, לאור היום, באמצע הרחוב, ליד מקום העבודה שלו. עדויות איומות, סרטונים חד-משמעיים. עמיתי חברי הכנסת, אני דרשתי לחקור את הסיפור הזה. אבל צריך לשים לב, זה איננו מקרה בודד, יש רוח רעה, ומקורה של הרוח הרעה הזאת נמצא למעלה, כאן בספסלים מולנו, בממשלה. יש לנו ראש ממשלה שהפך גזענות לקרב פוליטי, ראש ממשלה שהקלף הפוליטי שלו הוא הסתה, חיפוש שעיר לעזאזל, כי אין לו פתרון לשום דבר. לפני חמש שנים הייתה מחאה חברתית עצומה בארץ הזאת סביב מחירי הדיור ועוד עניינים. ומה קרה מאז? – מחירי הדירות עלו בצורה קיצונית. היום אנחנו קוראים בעיתונים: מאז הבחירות, קצב עליית מחירי הדירות בישראל הוכפל. ישראל הגיעה למקום הראשון בשיעורי העוני, ורוב העניים בישראל – כמה מביש, כמה מחריד – רוב העניים בישראל הם אנשים עובדים. תראו את מה שקורה בימים האחרונים: מצילים שובתים בגלל התנאים המחפירים של דור ב'. חסרים נהגים בתחבורה הציבורית בגלל התנאים המחפירים של העסקה בתחבורה הציבורית. הממשלה מחסלת את האפשרות להתמחות בפסיכולוגיה קלינית, ועוד מעט גם פסיכולוגים קליניים לא יהיו כאן. אנחנו חברה במשבר, והמשבר הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא גם משבר ערכי. וכשאנחנו שומעים אזהרות, האזהרות האלה מגיעות עכשיו מכל הכיוונים, זה לא רק אנשי הרוח, זה גם מפקדי הצבא, וגם אנשי הממסד. אנחנו בבעיה. והכנסת הזאת – אני אומר בצער – היא חלק מהבעיה, והיא לא הולכת לתת שום פתרון. הפתרון נמצא במקום אחר, לא בזירה הפרלמנטרית, אלא בזירה הציבורית. מה שצריך לעשות עכשיו זה לבנות התנגדות ציבורית, לבנות אופוזיציה ציבורית, לבנות אלטרנטיבה בציבור, אלטרנטיבה של מאבק ציבורי. זה הזמן להשמיע קול, לצאת מהבית, ולא להפקיר את הרחובות לבריונות, זו המשימה הגדולה של כולנו. אני אישית מתכוון להקדיש לה את החודשים הקרובים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> במוצאי שבת אנחנו נפגין בתל-אביב, שם צריך להתייצב, לבנות התנגדות, לבנות אופוזיציה, להציע לארץ הזאת דרך אחרת. זה מה שצריך לעשות עכשיו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, אם יגיע לאולם. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, למרבה הצער, אנו שבים למושב הקיץ לא בקול תרועה ולא בחגיגיות, כי אם בקול ענות חלושה ובבושת פנים. אנו שבים אחרי עוד מסע של פוליטיקה מכוערת שהורידה את אמון הציבור בנבחריו לשפל נמוך עוד יותר. מהימנות וחברות – אאוט, אינטרסים ובגידה – אין. שקיפות וכנות – אאוט, שקרים ותככים – אין. שר הביטחון עד אתמול, רב-אלוף משה בוגי יעלון, הוקרב על מזבח הפוליטיקה. שר הביטחון הוקרב בעת שחבריו החרישו. אנשי הליכוד, השרים – החרשתם. הם החרישו כי הם למדו את כללי המשחק של ראש הממשלה: מי שמדבר נמצא על הכוונת, ותמיד יהיה על הכוונת, ובשל זה אתם החרשתם כשהקריבו את החבר שלכם. כל אלה הם בדיוק הסיבה לכך שאנחנו, בסיעת יש עתיד, בחרנו שלא לקחת חלק בפארסה המכוערת הזאת. גם כאשר הציעו לנו הצעות פוליטיות נדיבות במיוחד, הן היו על חשבונם של חברים בקואליציה, שותפים בקואליציה הנוכחית. ואנחנו אמרנו בנימוס ובהחלטיות מייד: לא, אין שום שיחות על כניסה לקואליציה הזאת. ומי שנגע ברפש הזה נכווה, ואנחנו רואים את בוז'י הרצוג. לגבי הדברים שנאמרו כאן על-ידי שר האוצר. אכן, שר האוצר כחלון, אתה יכול היום לחלק, אבל ברוב הגינותך אני מצפה שאתה תגיד שזה בזכות זה שבאת אחרי יאיר לפיד; אנחנו קיבלנו גירעון של 40 מיליארד, ובאומץ בלתי רגיל עשינו צעדים – יאיר עשה – צעדים כואבים, אבל מחשבתו הייתה מחשבה אחראית, ממלכתית. לא חילקנו כספים קואליציוניים. אתה שר האוצר שעומד כאן ומתהדר במה שעשית – יכולת לעשות את זה רק משום שקיבלת קופה מאוזנת שיש בה עוד 10 מיליארד שקלים. אנחנו חשבנו שאתה תיתן את הכסף הזה לרווחה, לחינוך, לבריאות, ובמקום זה – שר האוצר, שום דבר לא יכסה על הדבר שעשית: חילקת כספים קואליציוניים. את הכסף שאנחנו בעמל גדול מאוד חסכנו, ובאומץ – יאיר חסך כשר האוצר, ותיקן את השבר הגדול הזה בכלכלה. במקום לתת את זה לחולים, לקשישים, לעניים, לנכים, העדפת לקחת חלק בחלוקת האתנן למפלגות, ונתת כספים קואליציוניים. אז עם כל הכבוד לך, שר האוצר, היה צנוע, ותגיד תודה לזה שהיה לפניך, כי בלעדיו לא היית יכול לעשות את מה שאתה עושה היום. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. אחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. שלוש דקות, אדוני. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מוכרח להודות – התרגשות – בכל זאת, כנס חדש, חוזרים לעבודה. האמת – אני רוצה לייחד את שתיים-וכמה הדקות שיש לי קצת לדבר על התקופה שאנחנו נמצאים בה, ימי ספירת העומר, ימים מאוד מיוחדים בעם ישראל, היסטורית, מאז ראשית היווסדנו כעם ועד לתקופה שאנחנו זוכים, ברוך השם, לחיות בתוכה בתהליך שיבת ציון, ימים של בניין, ימים שבהם עם ישראל נבנה וטיפס במעלה שמהחירות הפיזית, שקיבלנו ביציאת מצרים בפסח, ועד החירות הרוחנית, שיצאנו אליה במתן תורה, בשבועות, ובתווך, הימים האלה, ימי ספירת העומר. ובימי הבניין האלה זימנה לנו ההשגחה העליונה גם את ימי הבניין שלנו, מיום השואה והגבורה אל יום העצמאות – הכול נמצא בתוך התווך הזה, ואנחנו מטפסים, עולים ומתקדמים אל מעלת ירושלים, כ"ח באייר – מטפסים – ולא פחות מזה זימנה לנו ההשגחה העליונה בימים האלה גם את אחד האסונות הגדולים שעברו על העם היהודי – אגב, הרבה מאוד פרעות גם כן היו בתקופות האלה, אבל האירוע הגדול שעם ישראל מכיר הוא מותם של 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. היו תלמידי חכמים, ללא כל ספק אנשי מעלה, כולם עבדו לשם שמים, כולם רצו לעשות טוב לעם ישראל – ולא נהגו כבוד זה בזה. ולדורות, הימים האלה בעם ישראל הם ימים של אבל: אנחנו לא מתחתנים, לא מסתפרים, לא מתגלחים. ואני חושב שהחיבור הזה, בין תקופת הבניין שלנו ובין האסון הזה, של תלמידי רבי עקיבא, מחדד אצלנו את החשיבות ואת המרכזיות של מערכת היחסים בתוכנו, של האחדות בינינו, את הקשר שבין זה לבין – נכון, חיים, מותר מדי פעם גם לומר דברים כאלה? – את הקשר שבין זה לבין תהליכי הבניין שלנו. אנחנו לא ניבנה אם לא תהיה בינינו אהבת חינם. <חיים ילין (יש עתיד):> איפה הרוחניות? על מה אתה מדבר? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אנחנו לא ניבנה אם לא תהיה בינינו אהבה – אחווה, שלום ורעות. עכשיו, אנחנו חלוקים בהמון סוגיות, יש קואליציה, יש אופוזיציה, ויש חילוקי דעות בתוך הקואליציה ובתוך האופוזיציה, ויש חילוקי דעות בתוך הסיעות. נקודת המוצא שלנו חייבת להיות שכולם פועלים לשם שמים, זאת אומרת, כולם רוצים את טובתו של עם ישראל, את טובתה של מדינת ישראל, ולכל אחד יש השקפת העולם שלו ביחס למה טוב לעם ישראל ולמה טוב למדינת ישראל. אבל אם אנחנו באמת מאמינים שכולנו באים מתוך אינטרס אמיתי של מה טוב לעם ישראל, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לנהל את הוויכוחים ואת המחלוקות האלה בכבוד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זה לא אומר שאנחנו מטשטשים את הוויכוחים, זה לא אומר שאנחנו מוותרים איש על עמדתו. להפך, אנחנו יכולים לחדד עמדות ולהתווכח, אבל אנחנו אוהבים האחד את השני, ואנחנו עושים את זה בצורה מכובדת, ואנחנו מבינים שזה הבסיס ליכולת שלנו להמשיך ולקדם את התהליך הנפלא הזה, שאנחנו, ברוך השם, זוכים לו, ובעזרת השם ימשיך להתקדם עד הגאולה השלמה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. חבר הכנסת יעקב מרגי. עד שלוש דקות, אדוני. <יעקב מרגי (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הכנסת מתכנסת לכנס קיץ תוך כדי טלטלה פוליטית, טלטלה שבאה אחר ניסיון להרחיב את הקואליציה, ואין ספק שכל מי שחשובות לו המשילות והיציבות השלטונית במדינת ישראל ייחל להרחבת הממשלה והקואליציה. והנה, הקואליציה מתרחבת, ואיך שמרחיבים את הממשלה, מתחיל מחול הדאגות, מחול ההפחדה. עיתונאי חשוב, וככל שיהיה חשוב, מרשה לעצמו להודיע ברבים שספק אם הוא רוצה שילדיו יגדלו במדינת ישראל. הייתי מבקש ממנו לעשות סיור בעולם ולתהות מקרוב על ההתנהלות, ומקרוב כפי שכאן אפשרי לתהות מקרוב, בטרם יגיע למסקנה חריפה כזאת. גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לומר בכנות, ולא נעלם מעיני – נכון, יש תחושת חמיצות על הדרך. נכון, יש תחושת חמיצות שנלווית למה שהתרחש גם בתוך המחנה הציוני, מפלגת העבודה. נכון, ואני אומר זאת בכנות ובצער – צר לי וצר לנו על התפטרותו של השר יעלון, היינו רוצים שימשיך אתנו כאן בעשייה הפוליטית, המדינית והביטחונית. אך מכאן ועד נבואות הזעם של ירידה מהארץ, שאין טעם לקיומנו כאן ושהשמים נופלים עלינו – לצערי הרב – ואמרתי זאת הרבה פעמים מעל הדוכן – פעמים רבות שמעתי שהשמים נופלים והנה מגיע סוף העולם, אך מה לעשות, השמים עומדים במקומם מאז ששת ימי בראשית, מקסימום קצת רוחות – ואנחנו, בנגב, יש לנו סופות, רוחות, קצת ברקים ורעמים, ולעתים אף עבים ייזלו מים, גם עננים נותנים לונו קצת רטיבות, אבל השמים במקומם נשארים. אני מבקש – קצת צניעות, קצת אחריות. להקריב על מזבח העמדות הפוליטיות, הדעות האישיות, עד כדי פגיעה כמעט בחוסן הלאומי? רבותי, האזרחים לא יורדים לשורות הקטנות; האזרחים מקבלים דברים כהווייתם מהבית הזה, ובמיוחד מנבחרי הציבור, וגם מהתקשורת, ולא יורדים לשורות הקטנות, והנה חושך בעדה, ואנחנו מסתובבים ביניהם, ואנחנו מרגישים את התחושות. אנחנו מבקשים – קצת אחריות. באמת, מאתנו, נבחרי העם, גם נדרשת אחריות, ולא נעלמת ממני – ואמרתי בכנות – תחושת החמיצות. אבל אני לא יכול לסיים, ידידי מר מאיר כהן, בלי לברך את תושבי באר-שבע ומדינת ישראל על האליפות של "הפועל באר-שבע", עירי, קבוצה שקיבלה על עצמה שלא לשחק בשבת, קבוצה שלא הפסידה עד ש"מכבי חיפה" קצת עשתה לנו – כמעט 30 משחקים. <מאיר כהן (יש עתיד):> שקיבלה בנשיקות – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> נכון, ותוך כדי סובלנות ופלורליזם, וקבלת האחר, בלב אחד כאיש אחד – אני חושב שיש לה הרבה מה ללמוד מהקבוצה הזאת, וילכו כמותה קבוצות אחרות, כדי לאפשר גם לציבורים אחרים, ששומרים שבת, ליהנות. לא ראיתי שתושבי באר-שבע סבלו מזה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – שהמשחקים היו במוצאי-שבת, ראשון או שני. תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא רציתי להפריע לך ברגע שהתחלת לדבר על כדורגל, אבל כשהתחלת לדבר על שבת, אמרתי – צריך לסיים. תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת מאיר פרוש, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מליאת הכנסת דנה כעת בהצעות אי-אמון שמגישות סיעות האופוזיציה נגד הממשלה. הראשונה שבהן היא הצעת האי-אמון של המחנה הציוני. אני לא רוצה להתעכב על מה שקרה עד לפני ימים מספר, כאשר המחנה הציוני ניהל משא-ומתן כדי להיכנס לקואליציה. חשבתי את מה שאני חשבתי, אבל יותר התבטאתי מייד אחרי הבחירות, כאשר בעצם הבחירות היו כתוצאה מכך שמפלגת העבודה הובילה אופוזיציה, וטענה שהכול תקוע, נתניהו מכהן כראש ממשלה ולא מזיז שום דבר לא בכלכלה, לא במדיניות, הכול תקוע. והנה, לאחר שהתברר שלליכוד יש 31 מנדטים ולמחנה הציוני יש 24 או 26, מייד החלו הדיבורים על ניסיון של כניסת המחנה הציוני לממשלה. ואני שאלתי אז, אני אמרתי, איך ראשי המחנה הציוני לא מתביישים בעצם העובדה הזאת, לנסות, לבקש, להיכנס לקואליציה, כאשר את כל המדינה, אחרי 20 חודש, אחרי 24 חודש, הובילו לבחירות בטענה שהכול תקוע, וכאשר אין להם השלטון, המחנה הציוני מייד ביקש להיכנס לקואליציה – אולי לא באופן רשמי, אבל היו על כך דיונים. למה אני מזכיר את זה ולמה אני מתעכב על זה? אני הגשתי אתמול את ההתפטרות שלי מהכנסת לטובת הבא בתור ברשימה, הרב יעקב אשר, שייכנס לכהן כחבר כנסת מיהדות התורה מחר אחר-הצהריים. הוא מדגל התורה ואני מאגודת ישראל, אבל השם יהדות התורה, שמלווה אותנו, זה לא מהיום; זה מהקדנציה הראשונה, כשהייתה רק אגודת ישראל, ועדיין לא הייתה דגל התורה. מהקדנציה הראשונה יושבים נציגים של אגודת ישראל דאז, היום יחד יהדות התורה – אגודת ישראל ודגל התורה יושבים בכנסת. אנחנו לא שינינו שום דבר מאז ועד היום, אותם עקרונות, על מה שדיברנו אז אנחנו מדברים היום. זה בעצם מסמל את יהדות התורה, שהיא לא שינתה מהדרך ולא רוצה גם לשנות שום דבר מהדרך המקורית. המחנה הציוני, אני זוכר שהוא היה פעם מפא"י, הוא היה מערך, הוא היה עבודה, עכשיו הוא מחנה ציוני. זה כמו אופנה – בלי עקרונות; היום הולכים עם צבע כזה, מחר הכובע נראה אחרת. פעם עם חליפה כזו ופעם עם משהו אחר. פעם עיקרון כזה ופעם עיקרון אחר נהפך להיות מקודש. כמו שאמרתי, אצלנו ביהדות התורה יש מסורת, והמסורת הזאת נמשכת מאז ניתנה התורה בהר-סיני. אנחנו לא משנים, אנחנו הולכים באותה דרך, באותם עקרונות. גם אם אני לא אהיה מחר פה מאגודת ישראל, ויהיו נציגים אחרים של אגודת ישראל ודגל התורה – אולי הטון לפעמים משתנה, אבל אותה דרך, אותם עקרונות, עד שתצא האמת לאור. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר פרוש. כאמור, בהצלחה בתפקיד – אני מבינה שמחר אתה מסיים. תודה רבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כסגן שר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן, כמובן, כסגן שר. בגלל זה אני איחלתי לך בהצלחה. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה, ואחריה – חברת הכנסת רחל עזריה. בבקשה, עד שלוש דקות, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> חבר הכנסת פרוש, אני עוד יכולה לקרוא לך חבר כנסת, אצלכם בכלל אין עניינים ואין מהפכים ואין שינויים. ואני רוצה להגיד לך שהסיעה היציבה ביותר, נראה לי, בכנסת בימים אלה היא סיעת מרצ. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> והרשימה המשותפת. <מיכל רוזין (מרצ):> מרצ ממשיכה להיות אופוזיציה לוחמת, אמיצה, אופוזיציה אמיתית שמנסה לייצר פה אלטרנטיבה. ואני רוצה לספר לכם על ממשלת נתניהו, חבר הכנסת בר, לספר לך על ההישגים הגדולים של ממשלת נתניהו – רק בשנה האחרונה – שאליה כל כך חפצתם להצטרף. אז מובן שכולנו יודעים איך בשבעת החודשים האחרונים אנחנו חווים אינתיפאדה שלישית, לצערי הרב, מערב ראש השנה, גל הטרור הזה, מתחילת 2015 – מספטמבר 2015 – אנחנו עומדים כבר על 414 נפגעים; 34 הרוגים, לצערי הרב, ו-380 פצועים. אנחנו מתבשרים על גילוי מנהרות חדשות באזור עוטף-עזה, "צבע אדום" כבר נשמע שם, החרדה מפני הסבב הבא בקרב תושבי עוטף-עזה היא בשיאה; ביקרתי שם רק לפני שבוע. החרדה מפני הסבב הבא – ועכשיו, עם מינוי שר הביטחון ליברמן, אין ספק שהחרדה הזאת רק מתעצמת, ולא נרגעת. טיוטת דוח המבקר, שהצביע על כל כך הרבה כשלים וליקויים ב"צוק איתן", רדיפת בכירי מערכת הביטחון שמעזים להשמיע ביקורת ועמדה מוסרית, חשובה, הגונה והוגנת, ומצד שני, ראש הממשלה, שמתקשר לחזק את משפחתו של אלאור אזריה לאחר המעשה שלו. ואל מול כל אלה, כמובן, קיפאון מדיני מהדהד, כשגם כל ההצהרות של נתניהו בדבר חזרה למשא-ומתן הן סוג של משחק פוליטי – הוא ממשיך להתל בכולנו. הבעיה היא שבנו הוא לא מהתל, כי אנחנו יודעים מיהו ויודעים מהן כוונותיו, לצערי הרב הוא ממשיך להתל בכם, המחנה הציוני. טרור יהודי חסר תקדים, שנהנה מתמיכה שבשתיקה, אם שרפת משפחת דוואבשה, וכמובן הילד אבו ח'דיר, חתונת הדמים ו"תג מחיר", רדיפת ארגוני החברה האזרחית ותיוגם כבוגדים, קמפיין שנאה, ורוב יושבי הבית הזה הצטרפו לקמפיין הנורא הזה וממשיכים לעשות דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה לשמאל ולארגוני השמאל. אבל לא רק בנושא המדיני: עלייה של 25% באירועי הלהט"בופוביה, שנאה נגד גאים וגאות, חלק במרחב הציבורי, חלק במקומות העבודה, והמשטרה לא עושה דבר בעניין. עלייה של 60% ברצח נשים על רקע מגדרי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מיכל רוזין (מרצ):> שיא במספר ההרוגים בתאונות דרכים. החרפה ביחסים בינינו לבין הקהילה בארצות-הברית על רקע המאבק היהודי הדתי, המונופול האורתודוקסי; עלייה ביוקר המחיה; מחסור בדיור ציבורי, וכמובן – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מבקשת לסיים, חברת הכנסת רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> אני מסיימת. – – אלפי ניצולי שואה קשישים שממתינים – ממתינים – שאנחנו נתייחס אליהם. כל הדברים האלה הם הכישלונות רק מהשנה האחרונה של ממשלת נתניהו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> תפסיקו לנסות לזחול לממשלה. בואו נייצר אלטרנטיבה שלטונית. בואו נייצר אופוזיציה לוחמת. תצטרפו למרצ – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – בואו נילחם בהם. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חברת הכנסת רחל עזריה, ואחריה – אחרונת הדוברים, חברת הכנסת נורית קורן. אני רק אבקש מהאורחים המכובדים שלנו, נא לשמור על השקט באולם, וגם, כמובן, מחברי הכנסת. חבר הכנסת איתן ברושי, אני לא חושבת שזה מכובד לעמוד עם הגב לדוכן. תודה רבה. כן, גברתי, שלוש דקות. <רחל עזריה (כולנו):> כבוד היושבת-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה לחזור רגע לנאום הבכורה שלי, שסיפרתי בו על זה שפרופסור מאוד מכובד באוניברסיטה העברית לפני 15 שנה הגדיר את החברה הישראלית ככה: החברה הישראלית היא חברה שבטית, שבה כל שבט – חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, יהודים, שמאל, ימין, מזרחים, אשכנזים – כל שבט הולך לישון בלילה בתקווה שכשהוא יקום בבוקר, שבט אחר ייעלם. אני מאוד התנגדתי להגדרה הזאת של החברה הישראלית. אבל מה שקורה בזמן האחרון זה בדיוק זה. עולה כל אחד מחברי הכנסת לפה, לדוכן, ומסביר למה הצד השני אשם, למה יש לנו בעיות. אז מסבירים לנו – או בגלל השמאל, או בגלל הימין, או בגלל החרדים, או בגלל הערבים – כל אחד יודע להסביר למה זה בגלל מישהו אחר. יש לנו פה קריאות "געוואלד" בלי סוף. כל אחד יודע להסביר למה המצב איום ונורא. אבל מה שאנחנו לא רואים זה איפה אנחנו לוקחים אחריות ואומרים: תקשיבו, אי-אפשר עם השבטיות הזאת, אי-אפשר עם הסקטוריאליות הזאת. זה לא יעבוד, שכל אחד ידאג לעצמו. אני מגיעה מירושלים. בירושלים זו הייתה השיטה – כל אחד דאג לעצמו, ושיישרף המועדון. עד שהבנו שהמועדון באמת נשרף, שאנחנו מאבדים את העיר שלנו. ובאותו רגע הבנו שאין לנו ברירה אלא להתחיל לשתף פעולה, ולמצוא את הדרך, גם אם אנחנו לא מסכימים עם אנשים אחרים ועם קבוצות אחרות, להבין שיש להם case, ולקחת את העקרונות של מה שהם אומרים ולראות איך הופכים אותם למשהו לכלל החברה. זה בדיוק מה שקורה במשא-ומתן הקואליציוני עם ישראל ביתנו; מגיעים ישראל ביתנו – ועמיתתי, כבוד היושבת-ראש וחברתי חברת הסיעה, טלי פלוסקוב, יודעת את זה טוב מאוד: מגיעים ישראל ביתנו ואומרים: אנחנו רוצים לדאוג רק למגזר שלנו. אנחנו רוצים שהפתק שמטילים בקלפי ישפיע על הפנסיה שתקבלו, ואם תטילו את הפתק הזה והזה, אתם תקבלו את הפנסיה הזאת, ואם לא, אז תקבלו פחות. רק העולים מרוסיה יקבלו את ההטבה. ואני חושבת שמה שצריך לעשות זה לגזור מתוך ההבנה שצריך לדאוג לזקנים העניים בישראל, ולקחת את זה ולהביא את זה לכולם, לא רק למגזר אחד. וזה בדיוק מה שסיעת כולנו עושה, זה מה שאנחנו עושים. אנחנו מרחיבים, ואנחנו מבינים שצריך לדאוג לכל הזקנים העניים בישראל. אנחנו מפלגה ממלכתית. אתם לעולם לא תשמעו אותנו יוצאים נגד מגזר. אתם לעולם לא תשמעו אותנו אומרים שבגלל מגזר אחר יש לנו בעיה. אנחנו מבינים שצריך לדאוג לכולם. ככה אנחנו עושים גם במחיר למשתכן – זה לא רק לחרדים, או לא רק לערבים, או לא רק לשמאל, או לא רק למזרחים, או לא רק לאשכנזים. כולם יכולים להגיש מועמדות אם הם זוג מעל גיל מסוים וכו'. זו השיטה. ורק כשנלמד להתנהג ככה, החברה שלנו תהיה טובה יותר, ורק כשהפוליטיקה תתחיל להיות כזאת. אבל לא, זה ממש לא מה שקורה; כל אחד עולה לדוכן ומסביר למה השני אשם. לא יכול להיות שפתק ההצבעה יהיה מה שישפיע על חשבון הבנק ועל הפנסיה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <רחל עזריה (כולנו):> אנחנו נדאג לכולם; אנחנו כבר דאגנו לזה – הגדלנו את קצבת הזיקנה למקבלי הבטחת הכנסה. הפוליטיקה הזאת, שכל אחד דואג למגזר שלו, זו פוליטיקה שקורעת אותנו מבפנים. הציבור מחכה לראות, מחכה לרגע שבו נדע לדאוג לכולם. על זה אנחנו מתבססים בסיפור של ישראל ביתנו, ואנחנו מצפים מהם גם לדעת להתייחס לזה בחזרה. אנחנו מצפים מהם לקבל את ההצעה הזאת, שהיא הצעה טובה, לא שבטית, שדואגת לכלל החברה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת רחל עזריה. חברת הכנסת נורית קורן, אחרונת הדוברים. יסכם את הדיון שר המדע חבר הכנסת אופיר אקוניס. עד שלוש דקות, גברתי. <נורית קורן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, שר המדע, חבר הכנסת אופיר אקוניס, חברי חברי הכנסת ואורחים נכבדים שיושבים פה ביציע, אני מבקשת לברך את ראש הממשלה, שפועל ללא לאות להרחיב את הממשלה כדי לייצר יציבות ממשלתית. לפנינו תקופה לא פשוטה, ועל כן חשוב להרחיב את הממשלה. אני מצטערת על פרישתו של השר יעלון, איש ערכי ומקצועי אשר תרם עשרות שנים לביטחון המדינה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> עשיתם לו את המוות, מה אתם מצטערים פתאום? <נורית קורן (הליכוד):> אני מברכת את חברי יהודה גליק – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> עשיתם לו את המוות, אתם מצטערים פתאום? <נורית קורן (הליכוד):> – – על הצטרפותו לסיעת הליכוד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת חסון, שלום לך, עד עכשיו לא שמענו אותך, אז בבקשה אל תפריע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שלום, סגנית היושב-ראש. <נורית קורן (הליכוד):> רבותי, חברי יואל חסון, אני אשמח אם תקשיב לי קשב רב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הקשבתי אז עניתי. <נורית קורן (הליכוד):> תוקפים אותי בטענה שאני מעלה, שלא בצדק, את הנושא העדתי. אומרים לי שזה לא קיים, שאין דבר כזה, שהכול בראש. אני רוצה לומר לכם שאני אומרת את מה שכולם חושבים ויודעים. ובכן, חברי חברי הכנסת, זו כבר לא תחושת בטן, זו לא הרגשה חולפת. היום אפשר להגיד באופן ברור, מדויק ומדיד – גברתי, אני יכולה לקבל שקט עוד קצת? אני צועקת. המצב האמיתי במדינה מבחינת תפקידים בכירים הוא: מקום המדינה ועד היום לא מונה שופט אתיופי אחד. ראש שב"כ – מ-12 ראשי שב"כ – רק ראש שב"כ ספרדי אחד; ראש מוסד – מעשרה ראשי מוסד – שני ראשי מוסד ספרדים בלבד. <קריאה:> – – – <נורית קורן (הליכוד):> אחד? רמטכ"ל – מ-16 רמטכ"לים – רק חמישה רמטכ"לים ספרדים. סליחה, גברתי היושבת-ראש, אני לא יכולה להמשיך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן, יש לנו קבוצה שנכנסת לאולם. כל האורחים הנכבדים שנכנסים לאולם, אנחנו מבקשים לשמור על השקט, כי מאוד קשה, הדיון פה נמשך. <נורית קורן (הליכוד):> זה גם חברי הכנסת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> גם חברי הכנסת, גם העוזרים, בבקשה. אני מבקשת שקט באולם. <נורית קורן (הליכוד):> גמרו לי את האוויר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עדיין אין שקט באולם, רבותי. אנחנו מבקשים שקט. תודה. <נורית קורן (הליכוד):> רמטכ"ל – מתוך 16 רמטכ"לים, רק חמישה רמטכ"לים ספרדים; מפכ"ל משטרה – מתוך 13 מפקחים כלליים של המשטרה, רק ארבעה ספרדים; מבקר מדינה – מתוך שבעה מבקרי מדינה לא היה מבקר מדינה ספרדי אחד מקום המדינה; יועצים משפטיים לממשלה – מתוך 13 יועצים משפטיים לממשלה, רק יועץ ספרדי אחד; פרקליט מדינה – מתוך 11 פרקליטי המדינה מאז ומעולם לא היה פרקליט ולו אחד. ועכשיו – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מי שלט במדינה 30 שנה? <נורית קורן (הליכוד):> מי שלט? המערך. המערך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> המערך? <נורית קורן (הליכוד):> ועכשיו נעבור לאקדמיה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ב-40 השנה האחרונות המערך שולט? טוב לדעת. <נורית קורן (הליכוד):> באוניברסיטה העברית – מתוך 12 נשיאים לא היה נשיא ספרדי אחד בעברית שבירושלים; אוניברסיטת חיפה – מתוך עשרה נשיאים לא היה אפילו נשיא אחד; אוניברסיטת בן-גוריון – מתוך שישה נשיאים, שוב, לא היה נשיא אחד. כולם פועלים באופן ברור ועקבי. אוניברסיטת בר-אילן, רבותי חברי הכנסת – מתוך עשרה אף לא נשיא ספרדי אחד בבר-אילן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, גברתי. <נורית קורן (הליכוד):> אוניברסיטת תל-אביב – נשיא ספרדי אחד בלבד. מזל שמדינת תל-אביב החליטה שיש צדק ומינתה אחד. מנכ"ל רשות השידור – עשרה מנכ"לי רשות, רק אחד; תחנת הרדיו "גלי צה"ל" – מתוך חמישה מנהלי תחנת הרדיו, בתחנת הרדיו לא היה אפילו אחד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <נורית קורן (הליכוד):> דקה. ועכשיו אנחנו עוברים לספורט. בספורט, יושב-ראש הוועד האולימפי – מתוך שמונה יושבי-ראש הוועד האולימפי לא היה אפילו אחד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> 40 שנה אתם בשלטון. 40 שנה. <נורית קורן (הליכוד):> המוסד החשוב – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת נורית קורן, אני מבקשת – – – <נורית קורן (הליכוד):> המוסד החשוב לציונות – אני כבר מסיימת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נורית קורן, אני מבקשת לסיים. <נורית קורן (הליכוד):> פשוט הם מרעישים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כבר הוספתי לך בגלל הרעש. <נורית קורן (הליכוד):> יושב-ראש קק"ל – מתוך שישה יושבי-ראש הקרן הקיימת לישראל, רק יושב-ראש אחד, והוא חבר הכנסת לשעבר דני עטר. ונעבור לכסף. כמה הוטבעו על שטרות? גם היו רק שתי דמויות. ובכן, זאת לא תחושת בטן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת, אני מבקשת לסיים. <נורית קורן (הליכוד):> חברי, השיקול צריך להיות מקצועי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> לסיים. משפט אחרון. <נורית קורן (הליכוד):> – – מקצועי ולא על-פי מוצא. אני לא מבקשת אפליה מתקנת, אני מבקשת שיקול ענייני, מקצועי ואמיתי, ואני רוצה להחזיר את הכבוד האבוד – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <נורית קורן (הליכוד):> – – של חלוצי המעברות שכבודם נעדר מספרי ההיסטוריה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת נורית קורן. <נורית קורן (הליכוד):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יסכם את הדיון שר המדע חבר הכנסת אופיר אקוניס. רבותי, אני שוב חוזרת על בקשתי לשמור על השקט באולם. אני מבקשת מכל הסדרנים לעזור להביא לשקט באולם. בבקשה, רבותי. אני מבינה את ההתלהבות של הגעגועים, בטח בתקופת הפגרה, אבל אנחנו כבר בדיון. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, ידידי האורחים המכובדים, האורחות המכובדות, שהצטרפו אלינו לציון יום הרצל כמדי שנה. גברתי, אני מקשיב כאן לדיון קשב רב, לדיון הציבורי ולדיון בחלק מכלי התקשורת, והייתי מציע לחברות הכנסת ולחברי הכנסת הסוערות והסוערים לשמור על קור רוח. קור רוח, חבר הכנסת יואל חסון, תכונה נדרשת, יסודית, בסיסית, בחיים הפוליטיים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> היא קיימת לנתניהו? היא קיימת לנתניהו? אני לא בטוח. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> בלי קללות, בלי נאצות ובלי פרובוקציות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> החבר אקוניס, האם אתה יכול לאשר שמיקי זוהר פורש? האם זה נכון? <היו"ר טלי פלוסקוב:> זו שאילתה ישירה, חבר הכנסת אחמד טיבי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מיקי זוהר פורש – האם זה נכון? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אנחנו לא יכולים לעמוד בזה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – חבר שלכם לסיעה פורש. כמה מכות אפשר לקבל בשבוע? <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אחמד טיבי, כעת השר משיב על הצעות אי-אמון. תן לו להשיב. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> השיח פה מזכיר את השיח הציבורי. השיח באולם הזה מזכיר את השיח הציבורי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יושב-ראש הקואליציה הנבחר חבר הכנסת דוד ביטן, אני מבקשת שתעזור לי לעשות סדר באולם. אתה צריך להיות אחד מאלה. רבותי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> חברות וחברי הכנסת, באולם הזה יש אנשים שהפכו את המראה השחורה לאג'נדה, את הרצון הבסיסי והאמיתי לצדק לססמאות צדקניות. יש כאן חברות וחברי כנסת שמתארים קטסטרופות לאומיות במקום שבמקרה הטוב יש אולי משברים חולפים. גברתי היושבת-ראש, יש כאן אנשים שמדברים נגד ממשלה רחבה, אבל בעצם תומכים בה. יש כאן באולם הזה, ובעיקר בסיעת העבודה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה רוצה לעשות ממשלה. איזו ממשלה אתה רוצה לעשות? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – חבר הכנסת חסון, אנשים שדיברו בגסות רוח ובאלימות כלפי יושב-ראש מפלגתם אפילו יותר מאשר הם מדברים באלימות ובגסות רוח כלפי ראש הממשלה. אבל הדבר המטריד ביותר והמסוכן ביותר, גברתי, הוא התופעה שלפיה סיעות פרלמנטריות שמייצגות מפלגות וזרמים פוליטיים אינן מסוגלות להשלים עם הדבר היסודי ביותר והבסיסי ביותר בדמוקרטיה; אדוני היושב-ראש, הדבר הזה נקרא תוצאות הבחירות. עם הדבר הזה יש, לדאבון הלב, בבית הזה סיעות שאינן מסוגלות להתמודד; סיעות שרוממות הדמוקרטיה בגרונן, אבל אינן מסוגלות לקבל את תוצאות הבחירות בשום פנים ואופן. פשוט לא מסוגלות. ואז במקום להתווכח בענייניות וביסודיות, פונים לקללות, לשימוש בשפת ביבים נמוכה ביותר ועלובה ביותר, ובמעשה של צביעות מהדהדת מטיפים נגד אלימים או בריונים. חבר הכנסת שי, כן, הכוונה, לצערי – בצער אני אומר את הדברים – לגורמים בסיעתך ובתנועתך. מפסידים בבחירות, לא מקבלים את אמון הציבור, אדוני היושב-ראש, במשך שנות דור. מילא לא מתרגלים, לזה כבר התרגלנו – מסרבים לקבל את הכרעת הציבור. ובכן, במערך, מסתבר, חברת הכנסת גלאון – במערך אין כל חדש. הרי הבסיס לאי-קבלת הדמוקרטיה, וזה גם נוגע אלייך, גברתי בשמאל, מוכר וידוע. אחד מן האבות המייסדים של תנועת העבודה, חבר הכנסת טיבי – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> איך אתה יכול להתעלם ממיקי זוהר? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני לא יודע לגבי חבר הכנסת זוהר, אבל אני יודע מה אמר – ולזה התייחס בעבר גם חבר הכנסת זחאלקה – אחד מן האבות המייסדים של מפלגת העבודה; לא של הליכוד, לא של הימין, של מפלגת העבודה, אדם שנפטר, יצחק בן אהרון. כך אמר אחרי שהתקבלו תוצאות בחירות 1977: עם כל הכבוד שאנחנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לקבל אותה. סגור ציטוט. חבר הכנסת פרץ, אדם שהיה בתפקיד שלך, כמה שנים לפניך, מזכ"ל ההסתדרות, אומר את המשפט הנוראי הזה השבוע, אדוני היושב-ראש, או בשבוע שעבר, לפני 39 שנים, בצאת יום הבחירות, 17 במאי 1977. ואז, כאשר לא מקבלים את תוצאות הבחירות, חבר הכנסת זחאלקה, מתחילים ההסתות, ההכפשות והשקרים. לא מסוגלים לקבל את רצון הבוחר, ומציירים את ישראל כמדינה שהכול שחור בה, שהכול רע בה, שהכול קורס בה, חברת הכנסת קסניה, הכול. הייתי אומר, אדוני היושב-ראש, שהאופוזיציה פסקה מלהיות עניינית. שמעתי גם את – אני רואה שעכשיו הם משוחחים, זה מעניין – חבר הכנסת בר וחברת הכנסת זנדברג, שאליהם אני עומד להתייחס. אם יפסיקו רגע את השיחה אני אתייחס אליהם, ברשותך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, קצת שקט באולם, במיוחד העומדים שבינינו. השרה שקד, חבר הכנסת רזבוזוב, חבר הכנסת בר, נא לשבת. חבר הכנסת – מי זה שם – חבר הכנסת אלי כהן, חברת הכנסת יעל גרמן, נא לשבת, חברים. אני מבין את ההתרגשות של היום הראשון, אבל עדיין אנחנו רוצים לשמוע את הדובר. נא לשבת, חברים. בבקשה, אדוני ימשיך. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ובכן, אדוני היושב-ראש, מדוע האופוזיציה הזאת איננה עניינית? אני שמעתי – חבר הכנסת בר, אני עומד להתייחס אליך ואל חברתך חברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת זנדברג וחבר הכנסת בר, אדוני היושב-ראש, ניהלו קודם שיח מעניין מאוד, שמשקף במידה רבה את המתרחש בשמאל הישראלי ב-20 או 30 השנים האחרונות. אגב, זה הרבה יותר, חברת הכנסת זנדברג, אבל עשיתי לכם הנחה, רק בין 20 ל-30 השנים האחרונות. והם, אדוני היושב-ראש, התכתשו – כן, בין מפלגת העבודה לבין מרצ – ואני רוצה להגיד להם ולכל תומכיהם, ויש במדינת ישראל עדיין – הם מתמעטים, אבל יש – תומכים של מפלגת העבודה ושל מרצ. חברת הכנסת זנדברג, חבר הכנסת בר, הבעיה היא לא הבעיה הטקטית של הצטרפות מפלגת העבודה לממשלת הליכוד, או הרחבת הממשלה. הבעיה שבגינה אתם לא מקבלים את אמון הציבור, חבר הכנסת בר, כבר הרבה מאוד שנים, כולל במערכת הבחירות האחרונה, שהרגשתם שאתם קרובים, שחשבתם שאתם כבר מקבלים את אמון הציבור, שתפרתם את חליפות המיניסטרים שלכם – מדוע זה קורה? לא שאלת ההצטרפות. כבר היו, אדוני היושב-ראש, בישראל ממשלות אחדות לאומית רחבות מאוד, גדולות מאוד וגם יעילות מאוד. הבעיה של השמאל, חברת הכנסת זנדברג, היא העמדות השגויות. העובדה שהשמאל, אדוני היושב-ראש, כבר כמעט 30 שנה איננו קורא את המציאות במזרח התיכון – זוהי הבעיה. גם חברת הכנסת לבני העידה על כך בעצמה, כאשר הייתה חברת הליכוד, העדיפה לעזוב אותנו, והיא קוראת להקמת – זה תמיד המצאה כזאת, אתה יודע, אדוני היושב-ראש – היא חוזרת על עצמה בכל מערכת בחירות, הייתי אומר ב-40 השנים האחרונות. כאשר השמאל מאבד את זהותו, ומבינים שלא יכולים להכות בקלפיות את הימין – שמעתי את הגברת לבני חוזרת על זה שוב – מקימים מה שמכונה – כן, אין דבר כזה בעולם אבל בישראל יש – מפלגת מרכז. מפלגת המרכז הזאת, חברת הכנסת לבני – חברת הכנסת לבני, חברת הכנסת לבני, אני לא מתכוון להגיד שום דבר רע בגנותך, את יכולה להקשיב לי דקה, בעקבות קריאתך להקמת גוש המרכז השמאלי הזה. ההמצאה הזאת – ההמצאה הזאת, אדוני היושב-ראש – של מפלגות מרכז – שקיימת רק בישראל – שנעלמות אחרי קדנציה אחת, אינן מחזיקות מים, הדבר הזה מתפרק על-פי רוב – לעתים אחרי שתי קדנציות, ולעתים כבר לאחר קדנציה אחת. זה קורה ברציפות פעם אחר פעם ב-40 השנים האחרונות, ובכל פעם, אדוני, שם אחר ניתן למפלגת המרכז הזאת. לא יודע איך מפלגת העבודה מגדירה את עצמה היום, המחנה הציוני, מר לפיד מגדיר את עצמו לאחרונה כיש עתיד, אבל קדמו לו כמובן קדימה, ושינוי, וד"ש, וגם מפלגת הגמלאים הייתה מין מפלגת אווירה שכזאת. במציאות הקיימת במזרח התיכון, אדוני היושב-ראש, אין מקום למפלגות אווירה, פשוט אין מקום למפלגות אווירה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם באמת הורסים את האווירה. אתם כל כך כושלים – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני מוכרח להגיד לך, חבר הכנסת חסון, שאני שומע לעתים את התיאורים שלכם על ה"אווירה במזרח התיכון", ואני שואל את עצמי באיזה עולם אתם חיים ואיזו אווירה וירטואלית אתם מקיימים לעצמכם, ומקיימים אותה כאג'נדה פוליטית. עכשיו, חבר הכנסת חסון, שמוצאך מתנועת החרות – אני, באמת, צר לי עליך, באמת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הליכוד, ליברלים. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> מתנועת החרות, תנועת הליכוד הלאומית הליברלית – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מעולם לא הייתי בחרות. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> מה לעשות ששורשיה של הליכוד הם בתנועת החרות – אז אולי באת מן הזרם הליברלי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גם אתה לא היית בחרות. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אולי באת מן הזרם הליברלי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה מתבלבל אתי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גם את היית בחרות? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, סבא שלי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> הסבא שלך. סבא שלך היה איש נבון. סבא שלך היה איש נבון – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> פחות ממני אבל. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – מצער שזה לא הצליח – זאת אומרת, את גם אישה נבונה, אבל בעמדות הפוליטיות – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אל תסתבך. אל תסתבך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – בעמדות הפוליטיות את לא הקשבת לסבא שלך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כדי לדייק, הוא היה באצ"ל. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זה הסבא הסלוניקאי שלך? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אה, זה הסבא האשכנזי שלך. טוב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כדי לדייק, הוא היה באצ"ל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> השר אקוניס, אצלך זה הצליח יותר מדי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> יותר מדי – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> יותר מדי – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – יכול להיות. מה לעשות, אני כמו – לא רוצה להגיד מה – לא משנה את עמדותי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כמו קאטו הזקן – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> קאטו הזקן זה בסדר, היו שהשוו כבר השוואות אחרות. ובכל מקרה, חבר הכנסת חסון וחברת הכנסת נחמיאס ורבין, הבעיה איננה בטקטיקה הפוליטית. לא שם הבעיה. עכשיו, אני אגיד לכם, עם כל המחלוקת שהייתה, והייתה קשה, יסודית – אדוני היושב-ראש, אנחנו בעצמנו השתתפנו במחאות נגד הסכמי אוסלו, אבל אז היה מנהיג למפלגת העבודה, מנהיג רציני. חלקנו עליו ביסודיות רבה, משום שחשבנו שהסכמי אוסלו היו אסון גדול, אני עדיין חושב כך, גם בכך לא שיניתי את דעתי, אבל ידעת מה הם רוצים. הייתה קבוצה בשמאל הציוני, חבר הכנסת בר, שגם היה רגיש לדבר לא פחות חשוב, אני אגיד לך מהו – באמת, ואני באמת אומר לך את זה, ככה, בתחילת הכנס – עוד נועדו לנו כנראה כמה וכמה מפגשים כאלה. גם בעניינים כלכליים מפלגת העבודה, אדוני היושב-ראש, בעבר ידעה להתאים את עצמה למציאות, ולא הלכה לשמאל הקומוניסטי, חבר הכנסת שמולי. לא הלכה לשמאל הקומוניסטי. זה דבר שהשאיר את מפלגת העבודה, אדוני היושב-ראש, במרכז המפה הפוליטית ולשמאלה, אבל בוודאי לא דרדר אותה אל השמאל הקיצוני, שבו היא נמצאת כיום. ולכן, לצערי, או יותר נכון לשמחתי, מפלגת העבודה איננה מקבלת את אמון הציבור, וזוהי הבעיה היסודית, חבר הכנסת כבל, ואתה גם היית – אתה אדם שורשי במפלגת העבודה, אתה לא בא והולך, ואני בטוח שגם בקונסטלציה אחרת – בוא'נה, אבל אל תעשה לי, אחר כך יוציאו לי את הקטע הזה מהארכיון – בכל קונסטלציה אתה לא תעזוב; כמו שאני לא אעזוב את הליכוד, אתה לא תעזוב את מפלגת העבודה. ואני אומר לך באמת בצער, גם בעניין הכלכלי – זוהי איננה מפלגת העבודה המוכרת לנו מהשנים הקודמות – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> תתרכז בקואליציה, מה אתה רוצה מהאופוזיציה? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> חבר הכנסת שי, אני חייב, הרי אני שומע את דבריך בכל מקום, גם בארץ וגם בעולם – בעולם אתה יותר אחראי, אני מוכרח להודות, מפרגן לך; אני מקווה שאני לא מזיק לך במפלגת העבודה, כן, בפריימריז הבאים. בעולם אתה יותר אחראי, בהופעות בארצנו אתה פחות אחראי. ובכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו עומדים לציין את יום הרצל, ודאי ראש הממשלה וראש האופוזיציה יישאו דברים. בניגוד למראות השחורות שהאופוזיציה מנסה לצייר בכל מקום – גם אתה, חבר הכנסת מרגלית, שלום לך, התייחסתי אליך בלי לנקוב בשמך בתחילת הנאום, קח את זה בווידיאו, תראה את זה ותתייחס בנאום הבא. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני אלמד את ההרצאה שלך בעל-פה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא הרצאה. אמרתי משהו – לא הצעתי. אמרתי – לא הצעתי. אדוני היושב-ראש, חזונו של הרצל, ברוך השם, התגשם; הוקמה מדינה יהודית ודמוקרטית שהיא לתפארת המזרח התיכון. אנחנו גאים בה, אנחנו גאים בה כאן, אנחנו גאים בה כאשר אנחנו נוסעים למסעותינו לחו"ל. ולגבי האג'נדות של המראות השחורות שמובילה מפלגת העבודה ומובילה האופוזיציה, תנסו משהו אחר לבחירות הבאות. אולי, חבר הכנסת מרגלית, אולי, ואינני משוכנע, תצליחו קצת יותר, וכמובן אינני מאחל לכם את זה. אני מבקש לדחות את כל הצעות האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לשר אקוניס. חברי הכנסת, מי שמעוניין להצביע שישב. אנחנו עוברים להצבעות. חדלונה המוחלט של ממשלת ישראל בזירת הביטחון האישי ובזירה הבין-לאומית – ממשלה שמפקירה את המאבק המדיני, הורסת כל חלקה טובה וגורמת לפגיעה אנושה בכלל אזרחי המדינה, מטעם המחנה הציוני – מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 48 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 48 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. הצעת האי-אמון מטעם המחנה הציוני לא אושרה. כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי – של הרשימה המשותפת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 46 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, חברי הכנסת, 46 בעד, 55 מתנגדים. גם הצעת האי-אמון מטעם הרשימה המשותפת לא התקבלה. ממשלת ישראל אינה ראויה לאמון בשל הקיפאון המדיני, המצב הכלכלי, הפערים בחברה, יוקר המחיה, המשבר בדיור וגילויי הגזענות – מטעם מרצ. מי בעד הצעת האי-אמון מטעם מרצ? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 47 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 47 בעד, 55 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת מרצ לא התקבלה. ממשלת נתניהו ממשיכה לסחור ביציבות המשק והכלכלה הישראלית עבור הישרדות פוליטית – מטעם יש עתיד. מי בעד הצעת יש עתיד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 47 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 47 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. גם הצעת יש עתיד לא התקבלה. מליאת הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. חברי הכנסת, אם יהיה שקט נוכל לעבור לציון יום הרצל. נכון, השר חיים כץ? השר חיים כץ, אתה מעוניין לעבור לציון יום הרצל, נכון? אדוני ישב. <ציון יום הרצל> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, שרים וחברי הכנסת בהווה ובעבר, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, יושב-ראש ההסתדרות העולמית אברהם דובדבני, חברי הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, חברי המועצה להנצחת זכרו של הרצל, מוזמני מרכז הרצל, נציגי מועצת תנועות הנוער הציוניות העולמיות, חיילים ועולים חדשים, בני משפחת הרצל היקרים – תודה שאתם אתנו כאן – כל הקהל הנכבד, מכובדי, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לכבודו ולזכרו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה. דיון זה מתקיים כחלק מיום הרצל לציון זכרו ופועלו, כפי שנקבע בחוק שהתקבל כאן לפני 12 שנים, בסמיכות ליום הולדתו העברי, י' באייר. הרצל, שהלך לעולמו בגיל 44, הספיק בחייו הקצרים יחסית להיות דמות מפתח בדברי ימי העם היהודי. המפעל הציוני והעם היהודי לדורותיו התברכו בהוגים רבים ובאנשי מעשה רבים לא פחות, אך הישגו הגדול של הרצל היה כנראה היכולת הנדירה לשלב את עיסוקיו כעיתונאי, כפובליציסט, עם היותו גם דיפלומט, עסקן ומנהיג פרקטי. הרצל השכיל, לאחר דורות רבים, לצמצם את הפער שבין אוטופיה ומציאות. הוא צפה למרחוק, וגם כשלא נראה מציאותי בעיניים ספקניות וארציות הוא לא חשש להעלות על סדר-היום תוכניות מרחיקות ראות והעניק משמעות קונקרטית למושג חזון. הוא סחף רבים בדרכו, והפך את החזון הציוני מחלום רחוק ומשאלת לב של אחרית הימים לתוכנית פעולה קונקרטית. מסיבה זו נתקל גם בהתנגדות מצד חוגים שמרניים יותר, שלא ראו בעין יפה את היוזמה האנושית הכרוכה בהגשמה זו, אך לא נרתע. מכובדי, הרצל הלך לעולמו 44 שנים לפני קום המדינה ו-39 שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כבר אז הוא ניתח בספרו "מדינת היהודים" את תופעת האנטישמיות, שימיה כימי עולם: "דומני כי מבין אני את האנטישמיות" – כך כתב – "אני מתבונן בתנועה זו בתור יהודי, אך ללא שנאה ופחד – – – אינני חושב את שאלת היהודים לא לסוציאלית ולא לדתית, אף אם יש בה גוונים כאלה או אחרים. זוהי שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה עלינו לעשותה תחילה לשאלת עולם מדינית, הטעונה הסדר במועצת עמי התרבות". אומנם תקוותו כי האנטישמיות תכלה מן העולם לאחר שתהיה ליהודים מדינה משלהם לא עמדה במבחן המציאות, אבל אין בכך כדי לגרוע מחשיבותו המכרעת של המהלך שהוא הוביל. לאחר שהושפע עמוקות ממשפט דרייפוס, בחר לסובב את הגה ספינת ההיסטוריה היהודית בזמננו ושינה אותה לבלי הכר. חברי חברי הכנסת, מכובדי, הרצל חיפש את המפנה ואת הפתרון עבור בני העם היהודי באשר הם. הוא חיפש מסילות גם ללבם של אדמו"רים ורבנים, למרות הפער התרבותי והדתי שחצץ ביניהם. הוא נהג בתבונה של מנהיג וגם כפוליטיקאי מיומן כאשר העדיף שלא להעלות לדיון פומבי בקונגרס הציוני שאלות השנויות במחלוקת בנושאי דת ותרבות, השאלות שהיו עלולות להיות מכשול בדרך להשגת הסכמה ופעולה מגובשת למען המטרה הציונית המרכזית. כך סלל דרך של מכנה משותף בין הפלגים לשם הגשמת מטרות ציוניות, שהראשונה שבהן – היציאה מן הגלות. בחלוף 112 שנים מאז הסתלקותו, חייבת דרכו של הרצל לעמוד לנגד עינינו. אין מקום לטשטש את קיומן של מחלוקות בינינו, אבל יש להשקיע מאמצים בצמצום האיבה והניכור בין חלקי העם. אומנם בכל דיון וויכוח יש כדי לברר את דרכנו כציבור – האמת איננה נחלתו הבלעדית של מחנה זה או אחר – אבל יש לנו בעיה של ממש עם תרבות הוויכוח כאן, עם יכולת ההקשבה שהידרדרה לתהומות, עם חוסר הכבוד, עם הזלזול המופגן ועם ניבולי הפה. העושר הרעיוני והתרבותי שיש לנו הוא מקור של ייחודיות ושל עוצמה, אך לכולנו יש הרבה עבודה כדי לצמצם את הפערים המלאכותיים שיש מי שדואג לטפח בינינו, כי לאמיתו של דבר, רב המשותף על המפריד. הנהגה נבחנת גם ביכולת לגשר על הפערים בין עמדות ולהתכנס יחד כדי לשרת את הציבור טוב יותר. לכן טוב בעיני, ובעצם לא היה מנוס מן המאמץ שנעשה עד כה להרחבת הקואליציה. יש לברך על הצעדים הראשונים בכיוון, ואני מקווה שמפלגות ציוניות נוספות יצטרפו למאמץ הזה. זה ראוי ונכון כדי לעמוד יחד, טוב יותר ומלוכדים יותר, אל מול האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו. זהו מסר חשוב גם כלפי פנים, לציבור בישראל, וגם כלפי חוץ, לכל אלו המחכים בכיליון עיניים לראות חלילה את ההתפוררות הפנימית שלנו. חברי חברי וחברות הכנסת, הבה נשווה לנגד עינינו את דמותו הסוחפת של הרצל, שלמרות שהיו לו בני-פלוגתא ליכד סביבו אהדה רבה בזכות היכולת לאחד את הפלגים. אל הבית הזה נשואות עיני הציבור כולו, והדרך שבה אנו כנבחרי הציבור מתנהלים אלה מול אלה, יש בה מסר והשפעה על האווירה הציבורית. בואו נהווה דוגמה אישית לתרבות של דיון ענייני, שגם כשהוא נוקב ועמוק הוא מכובד, הוא מכבד; הוא אינו מבקש לזרות פירוד ושנאה, אלא לברר וללבן. אין תוחלת בלצעוק או לרדת נמוך באופן ההתבטאות. לא מספיק שישמעו אותנו – כדאי מאוד גם שיקשיבו לנו. יהי זכרו של בנימין זאב הרצל ברוך, ותהיה מורשתו המפוארת נר לרגלינו. אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מכובדי יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, שרי הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה, חברי הכנסת, בני משפחתו של הרצל, חברות וחברי תנועות נוער, אזרחים נכבדים, הציונות ניצחה – מדינת ישראל שהרצל ייחל להקמתה, שסרטט את קווי המתאר של דמותה, מדינת ישראל היא סיפור הצלחה עולמי. תקומת עמנו נחשבת לפלא, בדיוק כפי שבני דורו של הרצל ראו בו פלא, נביא חסר ממלכה, מדינאי בלי מדינה, שהאיר כברק את השמים החשוכים של הקיום היהודי בגולה. הרצל פעל בסביבה עוינת; הוא הפנים את סכנת האנטישמיות כפי ששום אדם לפניו לא הפנים אותה. הוא הצביע פעמים רבות על האסון – כך הוא קרא לזה, האסון – שיתרגש על היהודים אם לא יקימו מחדש את מדינתם. הוא כתב על האסון הזה: "אין אני יכול לשער את המראה והצורות שהעניין יקבל. האם תהיה זו הפקעה מכוח מהפכה מלמטה" – כלומר, האם תבוא אנטישמיות של ההמונים – "או", הוא אמר, "האם תהיה זו החרמה מכוח ריאקציה מלמעלה", מהשליטים. "האם יגרשונו? האם ירצחונו?" הרצל חזה את השמדת יהודי אירופה בדיוק קליני – אין מילה אחרת לומר זאת – בדיוק קליני, עשרות שנים לפני שהיא התרחשה. ואני חייב לומר כאן בשם כולנו, אני בטוח, שלצערנו הרצל מת מוקדם מדי והמדינה הוקמה מאוחר מדי. תארו לכם איזו תוספת כוח היינו מקבלים, הציונות הייתה מקבלת, אילו ששת המיליונים היו נמצאים אתנו בזמן הקמת המדינה ומיליוני הצאצאים שלהם היו אתנו היום. הרצל הבין את החשיבות הדחופה של מדינה ליהודים, מדינה – כך הוא אמר – מדינה שחוסה בצלו של צבא חזק. זוהי חובתה של מנהיגות אחראית לזהות את הסכנות בזמן, להתריע עליהן ולהיערך לקראתן. בחייו הקצרים הרצל לא הספיק לחזות בהקמת המדינה, אבל הוא הפך אותנו, הפך את הציונות, לכוח מדיני שיש להתחשב בו. הוא נפגש עם שליטים רבי-עוצמה, תמיד היה זקוף קומה וחדור באמונה בצדקת דרכנו. הוא לא נתן לעצמו פעם אחת אפילו להיכנס או להיתפס להלקאה עצמית – עוד דבר שאנחנו יכולים ללמוד ממנו. הרצל ביקש לרקום עם מנהיגי המעצמות שותפות אינטרסים, שותפות שתאפשר ליהודים לצאת מארצותיהם אל בית לאומי משלהם. הוא ניער מעלינו את אבק הגלות ונטע בנו אמונה בכוחנו, נטע בנו גאווה לאומית. הוא דרבן אותנו לקחת את גורלנו בידינו, לראות בעצמנו לא פזורה אלא עם, עם אחד. הרצל יצק את היסודות, ואנחנו בונים את מדינת ישראל קומה אחר קומה. אני שואל את עצמי, כפי שבוודאי רבים מכם עושים גם כן, מה היה הרצל אומר – – <אילן גילאון (מרצ):> מה הוא היה אומר – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – מה הוא היה אומר לו היה רואה את הבנייה האדירה, את סלילת הכבישים, פריסת המסילות, צמיחת הכלכלה, קליטת העלייה, חידושי המדע והטכנולוגיה, וגם העובדה שמדינת היהודים גילתה עכשיו גז בים ותוציא אותו משם לרווחת כל אזרחיה. בהמשך לדרכו של הרצל אנחנו מרחיבים את קשרינו עם מדינות העולם. בכל שבוע – כמובן לא מדווחים על זה – בכל שבוע, בכל יום, מגיעים לכאן מנהיגים בכירים שמתפעלים ממה שהצלחנו לחולל ב-68 שנות עצמאותנו. הם מתרשמים עמוקות, מתרשמים עמוקות מהמדינה הפורחת שלנו. אתמול נפגשתי עם ראש ממשלת צ'כיה וממשלתו. ישבנו עם שרי ממשלת ישראל, וגם הוא הדגיש את ההערכה הרבה וגם את האינטרסים הקרובים של מדינותינו, את הצורך לשתף פעולה בתחומים מגוונים – טכנולוגיה, מדע, סייבר, כלכלה, אנרגיה, רפואה, חקלאות, מה לא. זו מדינה אחת, אבל זה חוזר על עצמו כמה פעמים בשבוע; זה יחזור על עצמו בעוד כמה שבועות, כשאצא לארבע מדינות באפריקה – ארבע, משום שלא יכולתי לצאת לתריסר ואפילו ל-20. וכולן מתפעלות מהיצירה שהיא מדינת ישראל. חברי הכנסת, נפגשתי היום עם ראש ממשלת צרפת מנואל ואלס, ידיד ישראל, והדגשתי בפניו שפניה של הממשלה לשלום. אמרתי לו שאני שואף להתקדם בתהליך המדיני עם הפלסטינים על בסיס המתווה של מדינה פלסטינית מפורזת שמכירה במדינה היהודית, במדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי. אני מוכן לצעדים, לצעדים אמיצים עם שכנינו, בעזרת שותפים נוספים באזור, מדינות ערביות שגם אתן אנו מהדקים את היחסים. לפלסטינים תהיה אפשרות להקים מדינה משלהם, אבל מדינה כזאת חייבת להיות מפורזת ולהכיר בישראל כמדינתו של העם היהודי. שני העקרונות הללו, הפירוז וההכרה ההדדית, אינם תנאים לפתיחת משא-ומתן לשלום. אני לא מציב תנאים לפתיחת המשא-ומתן, להפך, אני מאמין שרק באימוץ שני העקרונות הללו ניתן להביא לסיום מוצלח של משא-ומתן מדיני. אבל התהליך צריך להיות משא-ומתן ישיר ודו-צדדי, ללא תנאים מוקדמים ובלי תכתיבים בין-לאומיים. כדי להבטיח את יכולתנו להתמודד לא רק עם האתגרים שעומדים לפנינו אלא גם עם הזדמנויות שונות שנפתחות בגלל השינוי של המצב הגיאו-פוליטי, בגלל ההתייחסות האחרת שיש לנו ממדינות ערביות שונות, אני פועל בכל כוחי להרחיב את הממשלה. אמרתי שאעשה זאת עוד בזמן שהקמנו את הממשלה, לפני כשנה, ואני ממשיך במאמצים הללו לכונן ממשלה רחבה ככל האפשר. הדלת פתוחה בפני כל מי שרוצה לתת כתף לטובת המדינה. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו גם מדינה אחרת. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יש לנו מדינה אחת, מדינה נפלאה שצריך לשמור עליה ולקדם אותה. אנחנו גאים בה. אנחנו גאים בה, ואני בטוח שילדינו ונכדינו, גם הם יהיו גאים בה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יש עוד הרבה מה לעשות ועוד הרבה מה לתקן, אבל אני חייב לומר שאין שום הצדקה לנרגנות המוגזמת שפושה בחוגים מסוימים. ישראל מדינה יציבה – תסתכלו באזור מסביב, כמעט המדינה היחידה היציבה – מדינה מתקדמת, מדינה חדשנית, מדינה דמוקרטית – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אה, אה, ככה-ככה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – והבית הזה מוכיח את זה; מדינה שמפיצה אור במרחב חשוך. <קריאה:> בינתיים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לפני שבועיים, בליל יום העצמאות, סמוך לקברו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, במרומי הר-הרצל, עמד הרצל אחר, הרצל ביטון. הוא הדליק משואה לכבוד אזרחי ישראל שניצבים איתן מול מתקפות טרור למעלה מ-100 שנים, והוא אמר בהתלהבות: "לכבוד עם ישראל, שאין כמוהו בעולם, ולתפארת מדינת ישראל". מירי, אני ראיתי את הרצל ביטון. כולנו ראינו אותו, ואני התרגשתי כמעט עד לחלוחית בעיניים. זה היה רגע מרומם, רגע בהיר, מזוקק. והרצל ביטון שיקף אמת פשוטה, שחזונו של הרצל התממש ואנחנו מקיימים אותו; הרצל הדליק את הניצוץ, אנחנו מטפחים את השלהבת שאורה לא יכבה לעולם. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ננצור את זכרו של הרצל, נוקיר את גודל תרומתו לעמנו, למדינתנו. יהי זכרו ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. <אילן גילאון (מרצ):> לא הבנתי מה הקשר בין הממשלה הזאת לבין חזון הרצל. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> זו הבעיה שלך. לכן אתה יושב באופוזיציה. <אילן גילאון (מרצ):> זו לא בעיה, כי הוא היה מת מבושה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרים וחברי כנסת בהווה ובעתיד, וכמובן יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית, ממלא-מקומו, חברי הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, משפחת הרצל, קהל נכבד, לפני 112 שנים נראה היה כי עולמה של התנועה הציונית חשך עליה. מותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל השאיר את התנועה הציונית פצועה וקרועה. באותה שעה קשה היו רבים שפקפקו ביכולתה של הציונות להפוך מחזון למציאות. היו רבים שהייאוש אחז בהם, שאיבדו תקווה. לרבים נראה החזון של הרצל כחלום רחוק שלא ניתן להגשימו. המטרה שהציב ועליה שם את כל כובד משקלו נראתה לרבים חסרת סיכוי ודמיונית. דבריו בקונגרס הציוני הראשון כי "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" והבטחתו כי בתוך 50 שנה לכל היותר יהפוך החזון למציאות, נתפסו אצל רבים כמשאלת לב במקרה הטוב וכיומרה הזויה במקרה הגרוע. אבל חזונו של הרצל הצית את דמיונם של מיליוני יהודים רדופים, אביונים ומשוללי זכויות. התקווה שעליה כתב ביומנו והמוסדות הלאומיים שאליהם יצק את רעיונותיו היו תחילתו של מסע נחוש חזרה אל ארץ אבותינו. בימים שבהם קמה, הייתה התנועה הציונית חסרת אמצעים ונטולת כוח וממון, ללא אדמה לשבת עליה וללא צבא שיגן עליה, נטולת כוח פוליטי ונעדרת השפעה ממשית בזירה הבין-לאומית. העם שבשמו דיברה ושלמענו פעלה בראשית ימיה, פזור היה על פני ארצות ויבשות, וברובו היה עני, דל, מרוד וחסר השפעה. והנה אנו כאן, בבית-הנבחרים של מדינת ישראל הריבונית והחזקה, פרי חזונו של הרצל, מממשים ריבונותנו על הארץ. 68 שנים מאז הקמתה ו-114 שנים מיום פרסום חזונו, כנסת ישראל, בית-המחוקקים של העם היהודי, חולקת כבוד לחוזה המדינה ומציינת את יום הולדתו. ההיסטוריה אומרת להרצל: חזונך הפך למציאות, אך חזונך נמצא היום גם בסכנה. דווקא היום עלינו לעשות חשבון נפש כשאנו בוחנים את מצבה הלאומי, החברתי, המדיני והבין-לאומי של ישראל אל מול חזונו של הרצל. אדוני היושב-ראש, כמו כל מנהיג פורץ דרך, הרצל זכה לכינויי גנאי רבים וליריבים מרים מבית ומחוץ. הוא התחיל כהוזה, מדמיין, חולם חלומות, וסיים כחוזה המדינה, נביא האומה המודרנית שלנו. מסעו של הרצל בתודעה ובזיכרון האנושי צריך ללמד את כולנו שיעור בצניעות ובכבוד הדדי. מי שנלעג לו היום עשוי להפוך לסמל עבור הדורות הבאים, ומי שמוביל היום את ההמון הצוהל, המתלהם, הרועש, המוסת והאלים עלול להירשם לדיראון כמביא החורבן. ההיסטוריה לא שוכחת את המנהיגים שעמדו נגד הזרם ויכלו לו. ההיסטוריה לא זוכרת את המנהיגים שנסחפו עם הזרם ונשפכו עמו לים הגדול. זו הסיבה שאנו מציינים היום, כבכל שנה, את בנימין זאב הרצל כמי שעמד כנגד הזרם והפך לסמל של נחישות, דבקות במטרה ועיקשות, שבסופה ניצחון הרוח היהודית על ספקנות רואי השחורות. מכובדי, כחבר בבית הזה, כראש האופוזיציה, כיושב-ראש מחנה ומפלגה, תרשו לי לומר כמה מילים אישיות על מה שעברנו בתקופה האחרונה. בשבועות האחרונים עמדתי זקוף מול מתקפות חסרות תקדים, מול המון מוסת ומול קריאות אלימות שכמותן לא שמעתי מעולם. ייתכן שסיכנתי את כיסאי הפוליטי וטלטלתי אותו עד כדי כך שיתקשה להתייצב שוב. אבל בניגוד למנהיגים אחרים, לא באתי לפוליטיקה כדי להעביר את הזמן. בעידן שבו מנהיגים מחליפים את דעותיהם לפי רוח הבוקר הנושבת בפייסבוק, אני בחרתי לעמוד על דעתי ובחרתי להוביל. ובחודשים האחרונים, לאור גל הטרור ותחושת חוסר התוחלת המאפיינת את יחסינו עם שכנינו, עשיתי מאמץ לבחון את המצב אל מול מנהיגים בכירים בעולם ובאזור – חלקם מוכרים לכם יותר וחלקם פחות, חלקם מוותיקי המנהיגים באזור וחלקם מהצעירים שאת שמותיהם עדיין איננו מכירים או לא ניתן לחשוף, חלקם במישרין וחלקם בעקיפין דרך שליחים. למנהיגים אלה השפעה מכרעת על גורלנו, על גורל משפחותינו וילדינו. רציתי בכל מאודי לאתר נקודת אור באפלה. הגעתי למסקנה כי נקרית בפנינו הזדמנות אזורית נדירה המבוססת על קבוצת מנהיגים ערבים מתונים, צעירים, חזקים ונטולי תסביך ישראל שהיה לקודמיהם, והם מוכנים לעשות מעשה ולהוביל תהליך חזק וסוחף מול שכנינו. כי זהו האתגר הציוני הגדול והחשוב מכולם כדי להבטיח את חזונו של הרצל – להבטיח את המדינה היהודית, הציונית, הבטוחה והדמוקרטית שלנו. בחרתי לסכן את מעמדי הפוליטי הפנימי ולהושיט יד למנהיג המפלגה היריבה, שעליו אמרתי בבחירות, ”או אנחנו או הוא”, כדי לגייס את כל הכוחות הלאומיים האפשריים יחד ולשנות את ההווה והעתיד של ילדינו. בחרתי לסכן את מעמדי הפוליטי מול אותה מנטרה האומרת שיש לגייס את הכוחות הלאומיים רק כאשר עת מלחמה לפנינו, רק כאשר ארונות הילדים מונחים לפנינו, רק כאשר נורים מטחי הכבוד בהלוויות ואימהות בוכיות נושאות פניהן אלינו. אספר לכם באופן אישי כי בהלווייתה של דפנה מאיר, זיכרונה לברכה, שבה עמדתי שעתיים בקרב ההמון במחשבה קודרת, נשבר משהו בתוכי והגעתי למסקנה שאי-אפשר להמשיך כך וכי המצב חייב להשתנות. בחרתי לסכן את מעמדי הפוליטי ופתחתי את הדלת לשינוי ההווה והעתיד של כולנו, פתחתי את הדלת בפני מנהיגי ערב החדשים, החוששים להאמין לנו, פתחתי את הדלת בפני מנהיגי אירופה וארצות-הברית, הכמהים למנהיגות ישראלית שקולה, ופתחתי את הדלת בפני בנימין נתניהו, יריבי הפוליטי המר, כדי להושיט לו יד אמיצה למאבק משותף בכוחות המאיימים על האומה מבית ובחוץ. אני יודע שאכזבתי רבים מתומכי, עמיתי וחברי, וציבור גדול שגם כך לא האמין לנתניהו, אבל החלטתי בכל זאת שלא לתת להזדמנות לחמוק, כי היא ניצבת ממש מול עינינו ותלויה בכך שלישראל תהיה ממשלה אחרת, מתונה יותר. זה היה התנאי. החלטתי לנסות לתת לכך סיכוי. לצערי, בסופו של דבר, בבחירה בין להיות מנהיג שייצרב בהיסטוריה כמי שעמד נגד הזרם לבין מנהיג שבחר להיסחף עם הזרם ולהישפך לאוקיינוס השכחה, עשה נתניהו את בחירתו. הוא טרק את הדלת לשינוי העתיד, הוא טרק את הדלת למנהיגי האזור, הוא טרק את הדלת למנהיגי אירופה וארצות-הברית, והפך לשבוי בידי קבוצה פוליטית קיצונית, שתוביל אותו ואותנו לתוך-תוכו של האסון הלאומי שאנחנו כבר נמצאים בתוכו – וחלקנו מעדיפים להמשיך לחיות באשליה המתוקה שיהיה בסדר. צר לי, מר נתניהו, כי בחרת שוב לזגזג. צר לי שאתה הוא שטרק את הדלת. צר לי שבחרת להפקיר את טובת המדינה לטובת האינטרס הפוליטי שלך. הטוויטר אולי יזכור אותך לטובה, אבל לא ההיסטוריה. מכובדי, אצטט, לסיום, מדבריו של בנימין זאב הרצל: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין-סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". הרצל ידע לומר כבר בראשית המאה ה-20 כי לאומיות מדוכאת, סופה להתמסר ללאומנות ולהתלהמות, לשנאת הזר ולחרחורי מלחמה. היום יש לנו מדינה הלוקה בלאומנות הזאת, הנגועה בניצני פאשיזם, בלאומנות שבה ההמון המוסת מלחין מילות שבח לחייל סורר ויורה, שבה מלחינים שירי הסתה נגד שר ביטחון ונגד הרמטכ”ל ושרי צבאות ישראל ונגד הציבור הערבי בישראל, ומנגד, המנהיג מסתכל באין – מחריש, לא מוכן לשנות את המצב, ותורם בכך לפריחתן של אותן תופעות שעלולות לחרב את חזונו של הרצל, כי החברה הישראלית פצועה וקרועה, ויש רבים שהייאוש אוחז בהם ושאיבדו תקווה. ומעל דוכן זה, במליאה זו, אני אומר לאזרחי ישראל: אל תתייאשו, אל תפקפקו, אל תאבדו תקווה. זכרו כי גם המטרה שהציב הרצל, ועליה שם את כל כובד משקלו, נראתה לרבים חסרת סיכוי ודמיונית. אבל עוד נממש את התקווה, כי אם תרצו, אין זו אגדה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג, יושב-ראש האופוזיציה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יאיר לפיד לשאת דברים. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברשותכם, כנראה הוטל עלי להיות זה שביום הרצל ידבר גם על הרצל. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כולם דיברו על הרצל. <יאיר לפיד (יש עתיד):> יש טעות אחת שתמיד עושים ביחס לבנימין זאב הרצל – יש פה חניכי תנועות נוער, אז בשבילם – אפילו יושב-ראש האופוזיציה כרגע עשה אותה; הוא מעולם לא אמר: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". מה שקרה באמת הוא שבאותו לילה חם וסוער, 31 באוגוסט 1897, אחרי שהכול נגמר, הוא כתב ביומנו: "אם אמצה את קונגרס באזל בדיבור אחד – שאזהר לא להגותו ברבים – הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם". יש בשורות האלה ביישנות נוגעת ללב; נביא הציונות המדינית, מחבר "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד", האיש שהרב קוק השווה אותו, בהספד המפורסם עליו, למשיח בן יוסף, לא העז לעמוד על הגשר בבאזל ולצעוק: הצלחתי. אתה קורא את המשפטים האלה, אתה נזכר כמה צעיר הוא היה – רק חודש קודם הוא חגג את יום הולדתו ה-37. ואולי משום שהוא לא עמד על הבמה בבאזל ודיבר על עצמו, הוא הצליח לחולל מהלך היסטורי מופלא כל כך. אולי זה סוד הצלחתו המסחררת – העובדה שהוא לא ניסה להקים מולדת לאחיו בני ישראל בשביל הצעקה של היום, בשביל הכותרת של מחר, אלא מתוך הכרה שזה תפקידה של מנהיגות: לעצב עולם שיתקיים בעוד חמש שנים, עוד 50, עוד 500. לא לעסוק בעטיפה, אלא במהות. לא לעסוק בעצמו, אלא בגורלו של העם. הרצל לא הסתפק ברעיון שתהיה ליהודים מדינה משלהם, הוא האמין שזה תפקידו גם לומר איזו מדינה תהיה פה; הוא דיבר על מדינה שבה יהיה שוויון זכויות לנשים, בתקופה שזה היה ממש רעיון אוונגרדי. הוא כתב שכל אזרח יהיה מחויב לשנתיים של שירות צבאי או אזרחי, וכפייה דתית תהיה אסורה. הוא דיבר על הצורך במדינה נקייה, ששומרת על איכות הסביבה. הוא כתב על מדינה שבה ההשכלה היא חינם לכולם, ויש הפרדה ברורה בין הצבא לפוליטיקה, והיא מפותחת טכנולוגית. והוא האמין שערביי ארץ-ישראל – וחבל לי שחברי הרשימה הערבית המשותפת יוצאים כשיש דיון על הרצל – כי הוא האמין שערביי ארץ-ישראל זכאים – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> למה הם לא פה? <יאיר לפיד (יש עתיד):> אה, אתם פה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> למה הם לא פה? <ענת ברקו (הליכוד):> נכון, למה הם לא פה? <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – לשוויון זכויות מלא. באמת חבל. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> למה הם פוסלים את מדינת ישראל כמדינת היהודים? <יאיר לפיד (יש עתיד):> העקרונות האלה, שעליהם הוא דיבר, הם עקרונות ליברליים, ודאי שהיו ליברליים באותה תקופה, אבל הרעיון שעמד מאחוריהם הוא רעיון יהודי, ועמוק מאוד, ועתיק מאוד, וזה הרעיון של חברת מופת, הרעיון של אור לגויים, הקונספט שאומר שעם נבחר זה לא איזה בונוס שאנחנו מקבלים, אלא להפך, זוהי החובה שמוטלת עלינו להפוך את העולם למקום טוב יותר. הרצל היה חילוני גמור. ההורים שלו, בדומה למשפחה שלי, היו חברים בבית-הכנסת "דוהאני" בבודפשט, שהיה שייך לקהילה הניאולוגית, אבל הוא רחק מן הדת כל חייו וכל נעוריו, לא גילה בה עניין גדול. ובכל זאת, כשהוא ביקר בירושלים באוקטובר 1898 – הוא היה חולה נורא, הייתה לו דלקת ריאות, אבל הוא סירב, למרות כל ההפצרות, לנסוע בעגלה, כדי לא לחלל שבת. למה? מפני שהוא ידע שמדינת היהודים לא יכולה להיות מדינה ככל המדינות; כל כך הרבה זמן חיכינו למדינה הזאת, שהיא צריכה להיות ראויה לציפייה הזאת, להמיה בת שנות אלפיים. יש ויכוח עתיק בשאלה מה קובע את מהלך ההיסטוריה – מנהיגים יוצאי דופן או תהליכי עומק שהם בלתי נמנעים? והרצל עצמו עסק בשאלה הזאת. אחד הסיפורים המפורסמים יותר שלו נקרא "היזם בונפרטה", שבו הוא תיאר עולם שבו נפוליאון בונפרטה בוחר בקריירה של איש עסקים במקום איש צבא, ובמקום להפוך להיות קיסר צרפת הוא הופך להיות בעלים של רשת חנויות מכולת מצליחה. וזה יכול להיות משחק חברתי די משעשע, לדמיין את העולם בלי חלק מהמנהיגים שלו. אין אחד בבית זה שלא דמיין את העולם בלי חלק מהאחרים. אבל במקרה של הרצל, אני חושב שאף אחד לא מפקפק בזה שפה המנהיג הוא זה ששינה את ההיסטוריה. בלי בנימין זאב הרצל, בלי החזון שלו, בלי השילוב בין הביישנות ללהבה שבערה בו, ייתכן שלא יכולנו להיות עכשיו פה בכנסת ישראל כעם חופשי בארצנו ולשאת את ההספד לזכרו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת יאיר לפיד. אחרון הדוברים בישיבה המיוחדת יהיה חבר הכנסת רועי פולקמן. בבקשה, אדוני. <רועי פולקמן (כולנו):> אדוני יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, בני משפחת הרצל; "היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל', ואחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. "אחרי שלוש שנים של עבודת פרך עלינו להיפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני-האדם היו פעם חלומות; וכל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום." כך כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בספרו "אלטנוילנד", ואתם, חברי, האנשים הטובים שקיבלו את ברכתו. הרצל נשאר עם החזון, אבל עלינו הוטלה המשימה לממש את אותו החזון. בימים האחרונים עולה שוב ושוב השאלה, מה הוא אותו חזון? מה הם הערכים שעליהם מושתת החזון? האם שבועיים לאחר יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל, אזרחיה, תושביה ומנהיגיה מישירים מבט וגאים במה שמונח לפניהם? אכן, כפי שאמר ראש הממשלה, יש הרבה במה להיות גאים בארצנו. אך בימים האחרונים גם השיח הציבורי בוער, ואזרחי ישראל תוהים לא אחת על הדרך שבה החלטות מתקבלות במבנה הזה, על יושרה מקצועית, על מנהיגות, על הדרך שבה אנחנו, חברי וחברות הכנסת, מובילים את הספינה הזאת. כשאזרחי המדינה שומעים ללא הרף שיח מתלהם שדוחף אותנו להקצין את העמדות והאמירות האחד כלפי השני, אמירות שלעתים גם מובילות למעשי אלימות, כמו אירוע האלימות שהתרחש רק אתמול בעיר תל-אביב – אמירות שגורמות לציבור הישראלי להתבונן ולתהות האם זו המציאות שאותה חלם חוזה המדינה, האם זה החזון שאליו חתרו אבות המדינה ושואפים מנהיגיה היום? להרצל היה חזון. הוא לא ראה את צרכיו האישיים אלא את צורכי כלל העם היהודי. הוא פעל מתוך שליחות, וטובת הכלל עמדה לנגד עיניו לפני כל שיקול אחר. זהו בדיוק ההבדל בין חזון לחלום. חלום הוא משהו פרטי ואישי; חזון, לעומת זאת, יכול להתחיל כמשהו פרטי, אך בשביל לקדם אותו אתה צריך לצרף אליו עוד אנשים שיאמינו בחזון שלך, שיאמינו במנהיגות שלך. מי שהולך אחריך צריך לדעת באמת ובתמים שפיך ולבך ומעשיך שווים הם, שאינך אומר משהו אחד ושבוע לאחר מכן פועל בדיוק הפוך מהצהרותיך. חברי חברי הכנסת, אנו מתכנסים במעמד חגיגי זה היום לא רק לציון יום הרצל, אלא גם לפתיחת הכנס השלישי של הכנסת העשרים. אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש האופוזיציה, היום יותר מתמיד נחוצה לנו מנהיגות משני הצדדים, שיכולה לעמוד מול אזרחי ישראל ולהוכיח להם ולעצמנו שלא איבדנו את סולם הערכים שלנו ויש לנו מנהיגות שמעדיפה את המאחד על המפריד. בעת הזאת, שבה עולות שאלות של אמון בין הציבור לנבחריו, וגם אם רק בחלק מהציבור השאלות האלה עולות, עלינו לוודא כי איננו מונעים מפחד ומספינים, אלא מתחושת שליחות ועשייה ומחויבות לחזון חברת המופת שעליה דיבר הרצל. החזון של הרצל היה ברור: בית קבע לעם היהודי; מדינה עם תנאים סוציאליים וצמצום פערים, דאגה למחוסרי עבודה, שעות עבודה, וצוינו כאן דברים נוספים; מדינה שבה כל איש יכול להחזיק בדעותיו ובאמונות שלו; גם אם יבואו בני דתות אחרות או בני לאומים אחרים לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול, ומשפט אחד להם ולאזרחי הארץ. והוסיף ואמר פעם הרצל: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין-סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית". ואני אומר לכם, חברי, כי הציונות היא לא רעיון בעל תאריך תפוגה, אלא, כדברי הרצל, "אידיאל אין-סופי" הכולל שאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. נראה לי שהיום מכל הימים עלינו להדגיש את החלק הזה בחזון הציוני, ויותר מתמיד להדגיש שלא נטשנו את האידיאל המוסרי והרוחני של הציונות. אני חושב שהשאיפה להיות חברת מופת גם מחייבת אותנו לשמירה על בסיס של ערכים דמוקרטיים, על המוסדות הדמוקרטיים, הגנה על שלטון החוק ובית-המשפט, לשנן את ערכי צה"ל, את טוהר הנשק, לעודד חופש מחשבה, לקדם שיח מתון, לא מתלהם וגזעני. כן, גם זוהי ציונות. זו דרכה של המפלגה שלי, דרכו של העומד בראשה, ואני סמוך ובטוח שרבים מחברי, גם בקואליציה וגם באופוזיציה, שותפים למחשבה הזאת. בעבודתי אני זוכה לפגוש הרבה אנשי חינוך, מנהיגים חברתיים, אנשי ממשל ועובדי ציבור, דור שלם שמבקש לחלום על עתיד טוב יותר בארצו; דור שמאמין שביכולתו לשנות דברים ורוצה להיות שותף, שותף אמיתי במעשה הציוני; דור של ילדים, נוער, צעירים ומבוגרים שאוהבים מאוד את הארץ הזאת ואת אנשיה וגם מסוגלים לנהל שיח זה עם זה וליצור דברים יחד, גם אם הם לא מסכימים בכל הנושאים. הם אלו שצריכים להניע אותנו לעשייה, ולהם אנו מחויבים להמשיך ביתר שאת לקדם חזון ממלכתי, סוציאלי ומכבד, שאליו חתר בנימין זאב הרצל. היום זה היום שבו אנו מחויבים לחזק את אמונו של הציבור הישראלי בנבחריו ולבנות את האמון למען עתיד טוב יותר לדורות הבאים. זה צריך להיות החזון של כולנו מרגע זה. תודה רבה. ‎ <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת רועי פולקמן. כן, אדוני ראש הממשלה, אני מבין שאתה מבקש לחזור לדוכן. בבקשה, עומדת לך הזכות. ששש. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת הרצוג, לא סגרתי את הדלת. הדלת פתוחה, יש הזדמנות לאחד את העם, יש הזדמנות לקדם פיוס לאומי, ויש הזדמנות לקדם הסדר אזורי. אני קורא לך ולחבריך – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אתה מוכן לכתוב את זה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – לא להחמיץ את ההזדמנות – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אתה מוכן לכתוב את זה? תכתוב את זה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ולהצטרף למאמץ הלאומי למטרות אלה. <קריאה:> בכתב? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> בכתב. הכול בכתב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש הממשלה. <קריאה:> נצביע בעד באופוזיציה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> האם השרים שלך תומכים בך? או שהשר אלקין – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עד כאן ישיבה מיוחדת לזכרו של בנימין זאב הרצל. אני מודה לכל המוזמנים על כך שכיבדתם אותנו בנוכחותכם, ובתוך המוזמנים בוודאי בני משפחת הרצל וכל שאר המכובדים. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו חוזרים לסדר-היום. יש כמה הודעות מטעם ועדת הכנסת. אבקש מחבר הכנסת דוד ביטן למסור את ההודעות למליאה. <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, אדוני. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה בישיבתה ביום י' בניסן תשע"ו, 18 באפריל 2016 – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> – – כי ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעות החוק שלהלן: הצעת חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע"ו–2016, והצעת חוק נציבות ביקורת על מערך התביעה וייצוג המדינה בערכאות, התשע"ו–2015, של חברת הכנסת ציפי לבני. ועדת הכנסת קבעה כי ועדת החוקה, חוק ומשפט תסיים את מכלול הצעות החוק עד יום 15 ביולי 2016. זו ההודעה הראשונה. הודעה שנייה – אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום כי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – סירוב לעבוד ביום המנוחה השבועי), התשע"ו–2015, של חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה אחרונה. כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות הכנסת מטעם סיעת ישראל ביתנו: בוועדת הכספים – במקום חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס יכהן חבר הכנסת עודד פורר; בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות – במקום חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס תכהן חברת הכנסת סופה לנדבר; בוועדת המדע והטכנולוגיה – במקום חבר הכנסת חמד עמאר תכהן חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; בוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית (חובת מתן הקלה לתוספת דירות למגורים), התשע"ו–2016, בהצעת חוק שירותים פיננסיים חוץ-מוסדיים, התשע"ו–2016, בהצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, בהצעת חוק התכנון והבנייה (הוראת שעה (תיקון – חובת מתן הקלה לתוספת דירות מגורים), התשע"ו–2016 – במקום חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס יכהן חבר הכנסת רוברט אילטוב. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ביטן, זה עונש המוות שהוא ביקש? <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> בוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת הכספים לפי חוק ביטוח רכב מנועי – במקום חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס יכהן חבר הכנסת עודד פורר; בוועדה המשותפת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ולוועדת החוץ והביטחון לפי חוק השירות הלאומי-אזרחי, התשע"ד–2014, במקום חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס תכהן חברת הכנסת סופה לנדבר; בוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור, במקום חבר הכנסת חמד עמאר תכהן חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. טוב, יש שתי ועדות שהם העבירו אותה. תודה רבה. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אם כן, אין הצבעה. <הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של שר ועל הפסקת כהונתו של סגן שר> <היו"ר מאיר כהן:> הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 9(א)(6) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, כי חברותו בממשלה של שר הביטחון משה בוגי יעלון נפסקה ביום 22 במאי 2016 בשעה 17:00. אני מבקש מהשר לוין – בבקשה, אדוני – הודעת הממשלה. בבקשה. שלוש הודעות ממשלה. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אדוני, נדמה לי שיש ארבע הודעות. <היו"ר מאיר כהן:> ארבע הודעות. נכון. <שר התיירות יריב לוין:> נכון? אינני טועה. <היו"ר מאיר כהן:> כן כן כן. ארבע הודעות. <שר התיירות יריב לוין:> אז אני אקריא אותן, כמובן, כסדרן. ההודעה הראשונה – בהתאם לסעיף 9(א)(6) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת, כי חברותו בממשלה של שר הביטחון משה בוגי יעלון נפסקה ביום 22 במאי 2016 בשעה 17:00, בחלוף 48 שעות מהמועד שבו מסר השר משה בוגי יעלון לראש הממשלה את כתב התפטרותו מן הממשלה, בהתאם לסעיף 22(א) לחוק-יסוד: הממשלה. ההודעה השנייה – הממשלה מבקשת להודיע לכנסת, בהתאם לסעיף 9(א)(7) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, כי משעה שנפסקה חברותו של השר משה בוגי יעלון בממשלה, החל ראש הממשלה למלא את תפקיד שר הביטחון, בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק-יסוד: הממשלה. הודעה שלישית – הממשלה מבקשת להודיע לכנסת, בהתאם לסעיף 9(א)(8) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, כי כהונתו של סגן השר במשרד הביטחון, חבר הכנסת אלי בן-דהן, נפסקה ביום 22 במאי 2016, במועד שבו נפסקה חברותו בממשלה של שר הביטחון משה בוגי יעלון, בהתאם לסעיף 26(2) לחוק-יסוד: הממשלה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד–2014> [מס' מ/867; "דברי הכנסת" ה-19, מושב שלישי, חוב' כ"ט, עמ' 10987; נספחות.] <שר התיירות יריב לוין:> ההודעה הרביעית, בעניין דין רציפות – בהתאם לסעיף 1 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה, על דעת הממשלה, להודיע במליאת הכנסת על רצונה של הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד–2014, הצעות חוק הממשלה מס' 867 מיום 19 במאי 2014. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה לאדוני. ההצבעה על הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות תתקיים בעוד שבועיים. <הצעת חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016> [מס' מ/1039; "דברי הכנסת", חוב' כ"ה, עמ' 12559; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מאיר כהן:> הצעת חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית; קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, אדוני. <אורי מקלב (יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית שעברה בקריאה ראשונה ערב היציאה לפגרה, ואף שהממשלה ביקשה להכין את הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית לפני היציאה לפגרה, סברנו שהנושאים המוצעים בהצעת החוק מחייבים חקיקה מסודרת, ללא סד זמנים, שתאפשר דיון ציבורי ראוי, וכך עשינו. אתמול קיימנו דיון מיוחד, כדי שמי שירצה להגיב וכל הגופים המקצועיים – כי זו לא החלטה פשוטה – יוכלו להביע את דעתם, כדי שנוכל להביא את זה לפניכם, חברי חברי הכנסת, בצורה מסודרת ולא בצורת כמעט מחטף. הממשלה ביקשה להביא את זה עוד במושב הקודם לא בכדי – מכיוון שתוקף החוק פוקע היום, ט"ו באייר התשע"ו, 23 במאי 2016. אז אנחנו היום, עוד לפני חצות, אם ירצה השם, יחד אתכם, בעזרתכם, נוכל לאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית, ואז יהיה רצף בחקיקה, מכיוון שהחוק הקודם היה הוראת שעה. כדי להסביר קצת על מה אנחנו הולכים להצביע: חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה), התשנ"ט–1999, אוסר שיבוט אדם וכן שימוש בתאי רבייה שעברו שינוי גנטי מכוון במטרה לגרום ליצירת אדם, אלא אם כן ניתן היתר מראש מוועדת הלסינקי העליונה לעשות שימוש בתאי רבייה כאמור. החוק נקבע כהוראת שעה שמתחדשת מעת לעת, כדי לבחון את השינויים המדעיים שהתחוללו בתחום המחקר, ואם הם עומדים – בכפיפה אחת – בהוראות החוק, או שמא נדרש המחוקק לתקן את החוק לאור שינויים המדעיים. אציין שהחוק הישראלי הוא מהחוקים הראשונים בעולם שאסרו שיבוט אדם, ובעקבותיו גם רוב מדינות העולם המערבי אוסרות שיבוט. גם העצרת הכללית של האו"ם נדרשה לעניין והמליצה בשנת 2005 למדינות החברות לאסור את כל צורות השיבוט. על-פי החוק כיום, אחת ההגדרות לשיבוט אדם כוללת תיאור תהליך שבאמצעותו אפשר לייצר שיבוט אדם. הצעת החוק הממשלתית, שהתבססה על המלצות הוועדה המייעצת לפי החוק, מציעה לתקן את ההגדרה האמורה ולהרחיבה באופן שלא יקבע תיאור תהליך מסוים, אלא יקבע שכל יצירה של עובר הזהה גנטית לאחר, אדם או עובר, חי או מת, ייחשב לשיבוט אדם – ללא תיאור התהליך. תיקון ההגדרה הוא אומנם הרחבת איסור השיבוט, ולפיכך גם הרחבת האחריות הפלילית, אולם הוועדה סברה, לאחר ששמעה את המשתתפים בדיון, ובהם גם את פרופסור נסים בנבניסטי, שהוא מומחה עולמי שמייעץ לוועדה המייעצת, כי לאור ההתפתחות המדעית, לאור האפשרויות הנוספות שבאמצעותן אפשר לבצע שיבוט אדם, ולאור תכלית החוק, הרחבת האיסור נכונה וראויה. נוסף על כך נדרשה הוועדה להאריך בשלישית את הוראת השעה של החוק – זו כבר הפסקה האחרונה – שפוקעת היום, כפי שציינתי קודם. החוק נחקק בפעם הראשונה כהוראת שעה לחמש שנים, אחר כך הוראת השעה הוארכה בחמש שנים נוספות, ובתיקון האחרון אף לשבע שנים. בעקבות הדיון החליטה הועדה להאריך את הוראת השעה בארבע שנים ולא בשלוש שנים כפי שהציעה הממשלה. אנחנו הרחבנו את הוראת השעה, כיוון שהוועדה סברה שפרק זמן של שלוש שנים הוא קצר מדי, ופרק זמן של חמש שנים, שזאת הייתה ההצעה המקורית של משרד הבריאות, רק בוועדת שרים לענייני חקיקה או בממשלה צמצמו את זה לשלוש – אנחנו עשינו פשרה ביניהם, בין משרד הבריאות, שדיבר על חמש שנים, ובין הממשלה, שדיברה על שלוש שנים; כפי דרכו של עולם, אנחנו הגענו לפשרה של ארבע שנים, לאור ההתפתחות וההתקדמות במחקר הגנטי. לכן חשבנו שארבע שנים זה זמן ראוי. לפיכך, אדוני היושב-ראש, אבקשכם, חברי חברי הכנסת, לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, בנוסח שאישרה הוועדה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. להצעת החוק אין הסתייגויות ואין בקשות דיבור. אנחנו עוברים להצבעה, בבקשה, בקריאה שנייה. בבקשה. אנחנו מבקשים להגיע למקומות, מצביעים בקריאה שנייה. הצבעה מס' 5 בעד סעיפים 1–3 – 25 נגד – 2 נמנעים – 1 סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר מאיר כהן:> ובכן, קריאה שנייה: 25 בעד, שניים נגד, נמנע אחד. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 32 נגד – 1 נמנעים – 2 חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר מאיר כהן:> 32 בעד, אחד נגד, שניים נמנעים. אם כן, הצעת חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מאיר כהן:> הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 83), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 47) (ביטול עסקה ברוכלות ועסקת מכר מרחוק על-ידי צרכן שהוא אדם עם מוגבלות, אזרח ותיק או עולה חדש), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת איציק שמולי, דוד ביטן ואורי מקלב וקבוצת חברי הכנסת. הודעות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת איציק שמולי, מירב בן ארי, סופה לנדבר, אוסאמה סעדי, קארין אלהרר ונורית קורן בנושא: סירוב חברות הביטוח לשלם למשפחת ילד שנרצח בטענה כי רצח אינו דבר בלתי צפוי; על מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת רויטל סויד ומרדכי יוגב בנושא: תוצאותיו של דוח המועצה לשלום הילד – מצבם של הילדים; על מסקנות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת קארין אלהרר, שרן השכל, יחיאל חיליק בר, עודד פורר ויעקב מרגי בנושא: מצוקה תעסוקתית בקרב העולים מצרפת; על מסקנות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין בנושא: סחבת בקבלת אישור הסמכה לבית הספר לסיעוד בנצרת. הודעות שר הבריאות יעקב ליצמן על מסקנות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין בנושא: סחבת בקבלת אישור הסמכה לבית-הספר לסיעוד בנצרת; על מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין בנושא: תקציב מד"א; על מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חברי הכנסת מאיר כהן, אורן אסף חזן, רחל עזריה, יואב בן צור, טלב אבו עראר ויחיאל חיליק בר בנושא: פיקוח משרד הבריאות על האוכל בגני הילדים ובצהרונים; על מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת נורית קורן, אורלי לוי אבקסיס ואחמד טיבי בנושא: מחירי מוצרים ללא גלוטן. הודעת שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ על מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מיכל בירן, עליזה לביא ואורן אסף חזן בנושא: המדינה חוסמת תעסוקת ישראלים ופוגעת בספנות הישראלית פגיעה אנושה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1044); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר מאיר כהן:> ברשותכם, אנחנו עוברים להצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול), התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. קיבלה פטור מחובת הנחה. תציג את הצעת החוק שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב. שרת התרבות והספורט, הגברת מירי רגב, בבקשה, תציגי את הצעת החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול) – לקריאה ראשונה כמובן. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תודה רבה לך, ידידי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר דרעי, החוק להגנת הספרות וסופרים בישראל נכנס לתוקפו ב-6 בפברואר 2014. בשל היותו הסדר חדשני ובשל אי-ודאות אשר לאופן השפעתו על שוק הספרים, נקבע מראש כי החוק יהיה הוראת שעה אשר תוקפה לשלוש שנים בלבד. אני מעלה היום לקריאה ראשונה את בקשתי, שאושרה בממשלה ובוועדת שרים לענייני חקיקה, לבטל את החוק, לנוכח הכשלים הרבים שנתגלו. האיסור בחוק על הכללת ספרים חדשים במבצעי מכירה למשך 18 חודשים מיום השקתם הביא לצמצום שוק הספרים, לירידה במכירות כלל הספרים, לאחר חקיקת החוק, לעליית מחירו הממוצע של ספר, לירידה בשיעור המכירות של ספרי ילדים חדשים ולירידה של כ-20% בהוצאה לאור של ספרי ביכורים. נוסף על כך, החוק העצים את הקושי של סופרים חדשים לפרוץ לתודעת הקוראים. מנהיגות, לטעמי, חייבת להיות נאמנה למצפן המסייע לה לנווט, בעיקר כשהדרך קשה ומורכבת. בסוגיה שנדרשנו לה כולנו היום הייתי זקוקה למצפן שמנווט אותי בחיים הציבוריים והפוליטיים שלי, אותו מצפן שמסייע לי לקבל החלטות, שלעתים הן לא פופולריות. בעניין חוק הסופרים נשבו רוחות שמילאו באבק את השיח, חלקן טשטשו את העיקר וחלקן חשפו את הטפל, אבל העיקר והחשוב, שעמד תמיד לנגד עיני, הוא אזרחי מדינת ישראל, צרכני הספרים. אבק הקרב לא הצליח להסתיר את דמותם. אני לא לוביסטית של המו"לים, ולא של הסופרים. בל נשגה; לטעמי, משרד התרבות צריך לייצג נאמנה גם את ציבור הסופרים, כמובן, וההוצאות לאור, אבל לא כשעל המאזניים נמצאים טובתם ורווחתם של צרכני הספרים, הציבור הישראלי. נכון, ההחלטה לא קלה, היא מעוררת שיח ער – כל אחד והאינטרסים שלו, ויש לכבד זאת. אבל לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, הגעתי למסקנה כי לא נכון לעצור רק בביטול החוק, אלא יש להביא עמו רפורמה משמעותית, שעיקרה ביטול הריכוזיות בשוק הספרים והבעלות הצולבת. אם אנחנו רוצים לחולל מהפכה אמיתית, זה הצעד המשלים ההכרחי. אני מאמינה כי מערכת החקיקה והמסקנות שהבאנו יקנו לשוק הספרים יציבות כלכלית, חופש ותחרות שטובה לכל השחקנים, בדגש על הצרכן בנקודת הקצה, כי הוא הלקוח שלנו, אם שכחנו לרגע. מהלך זה מבטא את המדיניות החברתית שבה אני דוגלת ולה אני נאמנה. מטרת החוק שאני מבקשת לבטל – ואני מצטטת את מטרת החוק – להבטיח לסופרים ישראלים גמול הולם בעד יצירתם, לקדם את הספרות בישראל, לשמור על הגיוון התרבותי בפרסום ובהפצה של ספרים בישראל, לתת הזדמנות לקוראים לבחור ממגוון רחב של ספרים לפי רצונותיהם וטעמם ולאפשר תחרות בין הוצאות הספרים וחנויות הספרים בנוגע לכמות, למגוון ולאיכות הספרים המוצעים לצרכן. האם החוק הזה אכן הצליח, והאם בשנתיים האחרונות ראינו שמטרת החוק אכן באה לידי מימוש? אז – לא. הכשל הגדול ביותר של החוק היה, בעיני, שהוא לא הגדיר ולא ראה כחלק ממטרותיו את טובת הצרכן, ועל כן בחשבון האחרון הלקוח יצא נפגע ממנו. רכישת הספרים פחתה בעקבות החוק, ונוצרו חסמים בפני קבוצות אוכלוסייה מסוימות, שקודם לכן היו יכולות לרכוש ספרים חדשים במחירים סבירים ומוזלים. חקיקת החוק לוותה בהתדיינות ארוכה, שכללה מחלוקות רבות, שלא פסקו גם לאחר כניסתו לתוקף. ההסדרים שקבע החוק זכו לביקורת נוקבת, שכן הוא התערב בכוחות השוק החופשי – התערבות שנעשית בדרך כלל רק במקרים של כשלי שוק חמורים או לשם הגנה על אינטרסים ציבוריים המחייבים זאת. בנוסף, נשמעו טענות על כך שהחוק אינו יעיל בקידום ענף הספרים ובהגנה עליו. היו שהעריכו כי החוק לא מקדם את המטרות שהציב לעצמו ואף עשוי להוביל לפגיעה בענף הספרים כולו, בציבור הצרכנים, בסופרות ובסופרים. נוכח הביקורת הזו מיניתי עם כניסתי לתפקיד שרת התרבות ועדה אשר תייעץ לי, שבראשה עמד מנכ"ל המשרד. ישבו בה עובדי מדינה ונציגי ציבור. המשימה שהטלתי על חברי הוועדה הייתה לבחון את השפעת החוק על רשתות הספרים, על המו"לים, על הסופרים, על סופרי ביכורים, על הגיוון בענף הספרים – – <תמר זנדברג (מרצ):> אבל איפה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – על בתי-הדפוס, על הספריות הציבוריות, ובעיקר על הציבור הרחב, אזרחי מדינת ישראל – – <תמר זנדברג (מרצ):> יפה מאוד, אבל איפה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – צרכני הספרים, שראוי היה שיהיו במרכז מטרת החוק. הוועדה הזמינה את הציבור להציג בכתב את עמדותיו בנושא, וקיבלנו מאות פניות שביטאו את עמדתם של כלל הגורמים הרלוונטיים לנושא – – <תמר זנדברג (מרצ):> נו? ואיפה זה? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – בין היתר מוציאים לאור, רשתות שיווק, בתי-דפוס, סופרים, מנהלי ספריות, וכמובן ציבור הקוראים. לישיבות הוועדה הוזמנו נציגים ממגוון העמדות וכן מומחים נוספים מתחום הספרות והכלכלה. למעשה, לא היה גורם שביקש להשמיע את דעתו ולא ניתנה לו אפשרות לעשות זאת במסגרת עבודת הוועדה. <תמר זנדברג (מרצ):> אבל – – – איפה זכות הציבור לדעת? – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> בפני חברי הוועדה הוצגו נתונים רבים ודעות מגוונות, ובתום הליכי הדיון יושב-ראש הוועדה הציג בפני את ניתוח הנתונים שנאספו ואת המלצותיה. <תמר זנדברג (מרצ):> בסוד. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> בעמדותיהם של חברי הוועדה ניכרו גוונים שונים: לא היה בוועדה מי שחשב שהחוק ראוי להישאר במתכונתו הקיימת ללא שינוי; שלושה מתוך חברי הוועדה סברו שיש לבטל את החוק, מתוכם היו מי שסברו שיש לבטל את החוק מייד; חלקם סברו כי מכיוון שהוראת השעה עתידה לפקוע בפברואר מסיבות פרוצדורה, יש להודיע כי החוק לא יחודש, קרי יבוטל בפברואר. שאר חברי הוועדה סברו שיש להכניס בו תיקונים. החוק לא השיג את מטרתו בכל הנוגע להגנה על יוצרים והבטחת גמול הולם לעבודתם, שכן הירידה בכמות הספרים הנמכרים פגעה בתגמולי הסופרים. נכון לרגע זה אין שום נתון העשוי לתמוך בעמדה הגורסת כי החוק הביא להגדלת הגמול הניתן ליוצרים. מטרה נוספת של החוק הייתה לצמצם את נתח השוק של שתי רשתות הספרים הגדולות, כלומר לצמצם את כוחו של הדואופול בשוק הספרים, אך גם בתחום זה לא נרשם שינוי משמעותי שהוביל לגיוון ערוצי המכירה. כאמור, אי-שביעות הרצון שחש הציבור מהחוק נבעה מכך שהחוק לא הגדיר מלכתחילה את המטרות החשובות והראויות ביותר: 1. מחיר ספרים סביר ונגיש; 2. גידול בשוק הספרים; 3. טיפול וטיפוח ספרי ביכורים. בנושאים אלה החוק הקיים לא טיפל. מטרות החוק הקיים מוכיחות כי מנסחי החוק לא ראו לנגד עיניהם את טובת הציבור, אלא רק את טובת ההוצאות לאור וטובת היוצרים. הפגיעה הדרמטית בספרות הילדים החדשה והפגיעה בסופרי ביכורים הן שתי דוגמאות מובהקות לכך. הפגיעה במחירם הממוצע של ספרים וכן האפשרות כי קיימת פגיעה בסופרי הביכורים מצדיקות את ביטולם של עיקרי החוק. לאור הנתונים השתכנעתי כי בשל הכשלים שנתגלו אין טעם לחכות עד סוף תקופת הוראת השעה של החוק. בד בבד עם המהלך לביטול החוק בכוונתי לפעול בשני ערוצים. ראשית, החוק הקיים בחר לטפל בשוק הספרים באמצעות הסדרת מחירים ולא באמצעות הסדרת מבנה הבעלות. לעומת זאת, בעקבות עבודת הוועדה שמיניתי אני סבורה כי הבעלות האנכית בין הוצאת ספרים לרשתות שיווק של ספרים היא אחת הבעיות המרכזיות בשוק הספרים: היא משפיעה על האיתנות הפיננסית של הוצאות לאור, והיא נוגדת את עקרונות התחרות החופשית; היא מונעת גיוון של ספרים, והיא פוגעת בסופרים, ובסופו של דבר היא פוגעת בלקוח. לפיכך, לאחרונה הוריתי לצוות המקצועי של משרדי לבחון הסדרים למניעת ההשפעות השליליות של הבעלות הצולבת בתחום שוק הספרים. יחד עם זאת, כל עוד לא הוגבלה הבעלות הצולבת אני מתכוונת להמשיך את תוקף הוראת החוק בסעיפים שמטרתם מניעת אפליה בחשיפת מו"לים שונים בשטחי התצוגה בחנויות הרשתות ומניעת התופעה של תמרוץ מוכרים בגין קידום מכירות של המו"ל המועדף על בעלי הרשת. את סעיפי החוק האלה נשמור עד שהחוק שמוביל יושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת מרגי על התיקון המבני של ביטול הבעלות האנכית ייכנס לתוקף. מהלכים אלה יתרמו לעולם המו"לים ויסייעו להם מול הרשתות, ויתרמו כמובן לפלורליזם. שנית, אני סבורה כי דרושה השקעה ישירה של המדינה כדי לתמרץ מו"לים לקדם ספרי ביכורים ולהוציא לאור ספרים בעלי חשיבות ערכית ותרבותית גם אם אין לכך הצדקה כלכלית. לכן הנחיתי את משרדי להקים קרנות ציבוריות לתמיכה בהוצאת ספרי מקור ישראליים ולתמיכה בספרי ביכורים. קרנות אלה יתמכו באופן ישיר בסופרים ובהוצאת ספרים. אני בטוחה ששני המהלכים האלה, יחד עם ביטול החוק, יביאו לכך שאנחנו נשמור על יציבות בשוק הספרים, ובעיקר נוודא שאזרחי המדינה יחזרו לקנות ספרים. כמובן, עמדתי זו מתחזקת לאור זה ששבוע הספר העברי יחול בחודש יוני. אין לי שום כוונה ששבוע הספר העברי יהיה כזה שמחירי הספרים יהיו בו גבוהים, ולכן היה לי חשוב לבטל את חוק הספרים עוד לפני שבוע הספר העברי, כדי שאזרחי המדינה יחגגו בירידים – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – יחגגו בחנויות הספרים ויקנו ספרים לילדים שלהם. מספיק כל הזמן לראות את הילדים צמודים לטלוויזיה ולמחשבים, הגיע הזמן לעודד אותם לקנות ולקרוא ספרים. לכן אני שמחה לבשר לאזרחי המדינה שהחוק יבוטל עוד לפני שבוע הספר העברי, שיחול ב-15 ביוני, ואזרחי המדינה יוכלו ליהנות מיריד ספרים אמיתי ומחגיגה כפולה, גם של ספרים וגם של מחירים סבירים. אני, כמובן, בהזדמנות הזאת מזמינה את אזרחי המדינה ליהנות מאירועי חודש הקריאה שמשרדי עורך החל מ-1 ביוני בירידים, בשווקים, בכיכרות, שבהם אנחנו נפגיש את אזרחי המדינה עם הסופרות והסופרים המצוינים שלנו כדי ליהנות מקריאה עברית וכדי לטפח ולעודד את הקריאה במדינת ישראל. כדי שכנסת ישראל תהיה חלק ממהלך חברתי חשוב זה, אני מבקשת מהכנסת לתמוך בביטול חוק הסופרים. תודה רבה לכם. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. תודה רבה, גברתי. היות שזה חוק לקריאה ראשונה, יש רשימת דוברים. אנחנו עוברים לדיון. לכל דובר שלוש דקות, אפילו לא שנייה אחת יותר, אנא מכם. בבקשה, אדוני, יואב קיש. <יואב קיש (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, השרה, השרים, חברות וחברי הכנסת, לקח לי כמעט כשנה, אבל סוף-סוף נביא לביטול חוק הסופרים, והגיע הזמן שזה יקרה. החוק הזה פגע באזרחים ופגע בסופרים. אני מאוד שמח שאנחנו עושים צעד מאוד משמעותי; אני מאוד שמח שכל הליך החקיקה התבצע במהירות וביעילות בוועדת החינוך, כדי שנוכל בשבוע הספר ליהנות משוק חופשי, מתחרות, ממחירים זולים לצרכן. החוק הזה חוקק עם כוונות טובות. חשבו שמה שאנחנו נעשה בחוק הזה – נפתור בעיות: נוכל לייצב מחירים לסופרים, נוכל לייצב את השוק. בסופו של דבר, מכוונה טובה הדרך הייתה שגויה עד מאוד. ברגע זה אנחנו בעצם מודים שטעינו בדרך, מתקנים ומבטלים את החוק. ולמה זו הייתה טעות? כי הבעיה היא בהחזקות הצולבות, לא במחירים הזולים. התחרות טובה למשק; היא טובה לאזרחים, היא טובה לסופרים, היא טובה לכולם. אנחנו פגענו בשוק בגלל החקיקה הזו, ואנחנו נתקן את זה: נבטל קודם כול את החוק, ואז, בשלב השני, נטפל גם בהחזקות הצולבות ונמנע את כשל השוק שנובע עקב כך. לגבי החוק שיגיע מחר לוועדה, אני מסכים אתו ואני תומך בו, ואנחנו נאחד את החוק הפרטי שאני הגשתי עם קבוצת חברי כנסת. יש לי הסתייגות אחת, ועליה אני אעמוד מחר בוועדה. לא יכול להיות שאנחנו משאירים את הקנסות שנתנו למי שמכר ספרים בזול בתוקף. החוק שנולד בחטא – הקנסות נולדו בחטא, אנחנו נבטל אותם, לא נאפשר קנסות על מי שמכר לנו בזול. הדבר הזה לא הגיוני ולא יקרה. אני שמח שאנחנו הולכים בצעד מאוד משמעותי של ביטול רגולציה, של הקלה על הצרכן והקלה על בתי-עסקים למיניהם. הגיע הזמן שאנחנו בבית-המחוקקים הזה נחשוב היטב לפני כל חקיקה שאנחנו עושים. לא צריך להיות רשומים על חוקים, צריך להיות רשומים על ביטול חוקים. צעד נכון, צעד חשוב; אני אמשיך גם בביטול חזקת הגיל הרך והרבה דברים נוספים שמפריעים לאזרחים ופוגעים באזרחים. צעד ראשון בביטול חוקים מתחיל מחר בוועדת חינוך, נמשיך קדימה במלוא המרץ. שבוע הספר יהיה שבוע הספר חופשי לעם ישראל. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מבקש מחברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת. חבר הכנסת נחמן שי – אדוני. חבר הכנסת קיש, שתיים וחצי דקות, מרוכז. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ליוויתי את הנושא הזה, ששמו ספרים בישראל, כבר לפני 15 שנה, כששימשתי כמנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט. כבר אז נתקלנו בהתלבטות איך לעודד ספרות בישראל מצד אחד, כלומר את היצירה הספרותית, ואיך מן הצד השני להביא לכך שספר יהיה מוצר נגיש, במחיר סביר, שאפשר לרכוש אותו, והרבה, כדי שירבו ספרים בישראל. ישראל היא אכן אחת המדינות, אולי המדינה המובילה בעולם בפרסום כותרים חדשים. כוח היצירה של העם היהודי, של אזרחי ישראל, הוא בלתי נדלה, ואנחנו יכולים להיות גאים על כך. אבל עם השנים עלתה התלבטות קשה מאוד, כי התחרות החריפה בשוק הזה, בעיקר כתוצאה מהשתלטותן של שתי רשתות על השוק הזה, הביאה לכך שהמחירים ירדו והלכו כל העת, אבל לא ההוצאות ספגו את המחיר הנמוך יותר, אלא הסופרים. כלומר, אם יש דרך לספרות זה בתנאי שיש סופרים וסופרות. בלי סופרים וסופרות אין ספרות. העובדה שהספרים הלכו והוזלו כל העת הביאה לכך שהסופרים קיבלו פחות ופחות על הספרים החדשים שהם כתבו, על היצירות החדשות שלהם. במילים אחרות, היצירה הישראלית המקורית נפגעה כתוצאה מהתחרות החריפה. נכון, ספרים היו מאוד מאוד זולים, אבל סופרים קיבלו מעט מאוד עבור העבודות החשובות שהם יצרו. על הרקע הזה, כבר ב-2010, יחד עם חברים אחרים בכנסת, הגשתי הצעת חוק כדי לקבוע שינוי בשוק הזה, כדי לקבוע מחירי מינימום לספרים וכדי להגן על הסופרים. זו הייתה הכוונה המקורית. אחרי הרבה דיונים ועוד הצעת חוק ועוד גרסה וכדומה, ואני לא אלאה אתכם, אומנם עבר חוק הספרים. אני תמכתי בחוק הזה כי חשבתי שהוא עושה סדר בשני תחומים: גם ימשיך לעודד יצירה וגם יאפשר ספרים. לכן אני רוצה לומר לכם, כי אני רואה שזמני הולך ועובר, לא היה שום מקום לבטל את החוק. נקבעה תקופה של שלוש שנים. צריך היה לתת לשלוש השנים האלה להסתיים. צריך היה לבדוק את זה בסוף התהליך. זה פופוליזם במיטבו, רק כדי שספרים יעלו עוד פעם 25 שקל. זה יפה, זה חשוב, ואני אומר לכם שהתוצאה תהיה – ואנחנו אף פעם לא נדע את זה – כמה ספרים לא ייכתבו, כמה סופרים לא יקבלו את ההזדמנות שלהם, ואיך תיפגע היצירה הישראלית המקורית. <היו"ר מאיר כהן:> תודה, אדוני. תודה רבה. אני מבקש מחבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה – לא נמצא. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה. שלוש דקות. בבקשה, גברתי. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני יודעת שהחוק הזה וביטולו בסופו של דבר גוררים כאן – וראינו את זה גם בוועדת החינוך וגם בדיונים כאן במליאה – גררו את שני הצדדים. אני, בסופו של דבר, מה שנקרא, את הכסף סופרים במדרגות, ומבחינתנו ומבחינת חנויות הספרים, אנחנו רואים את המצב; אנחנו רואים שחנויות ספרים כמו "סטימצקי" או "צומת ספרים" נהפכו לחנויות של דיסקים ומשחקים לילדים ושאזרחי ישראל לא קונים ספרים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> זה לא בגלל החוק. <מירב בן ארי (כולנו):> עכשיו תראה, שמענו את הוצאות הספרים, חבר הכנסת נחמן שי. שמעתי וקראתי והבנתי. אבל בסופו של דבר, אם אתה מסתכל היום, בשורה התחתונה, אתה מסתכל על חנויות הספרים, אתה נכנס אליהן ואתה רואה שאנשים לא קונים ספרים. אז נכון, יש לי הסתייגויות, ואני יודעת – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> החוק הזה הוא רק לשנה הראשונה. <מירב בן ארי (כולנו):> אבל זה כן נכון. חבר הכנסת בר-לב, אתה רואה את זה. באו בעצמם – אתה יודע מה? מילא אם היית שומע את זה רק מאזרחים, אבל שמענו את זה גם ממוציאי הספרים לאור, מכותבי הספרים. חבר'ה צעירים שאומרים במפורש: מאז החוק הזה אף אחד לא קונה את הספרים שלנו. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מה שמעתם מהוועדה? <מירב בן ארי (כולנו):> אני רוצה להגיד לך שאני מעורבת – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> השרה ציטטה שלושה חברי ועדה, היא לא אמרה כמה חברי ועדה אחרים היו שחשבו שיש מקום. <מירב בן ארי (כולנו):> חבר הכנסת בר-לב, אמרתי שיש לי הסתייגויות בעניין הזה, אבל אני אומרת לך: בסופו של דבר, כשאתה שומע את הקולות – ושמענו, גם אני וגם יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת מרגי – ואתה רואה שבסופו של דבר גם סופרים, עזוב את האזרחים עצמם, גם סופרים באים ואומרים שלא קונים את הספרים שלהם, אז יש בעיה. יש בעיה מהותית. נכון, יכולנו לחשוב אולי בצורה מסוימת, אבל צודקת השרה, שבאה, רואה את השטח ומבינה שאנשים לא נכנסים לקנות ספרים. עכשיו, אני רואה את זה בעצמי, אני רואה את זה במקומות שאנחנו מגיעים. אני יודעת שחבל שאנחנו צריכים להגיע למצב של ביטול החוק, אוקיי? שאולי היינו יכולים לעשות את זה בקונסטלציה אחרת. אבל בסוף, אם אתם רואים את המצב ומבינים שאנשים לא קונים ספרים אלא קונים משחקים וקונים דיסקים, ושהחנויות מנסות לעשות ככל האפשר ולא מצליחות, לכן לדעתי אין ברירה אלא לבטל את החוק ולמצוא אפשרות אחרת שאזרחי ישראל – אגב, מתוך ראייה חברתית – בסופו של דבר ילכו ויקנו ספרים, בטח בשבוע הספר, אבל בכלל בחנויות הספרים. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת ישראל אייכלר. אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא יודע איך במדינה דמוקרטית היה יכול להיות חוק כזה, שזה מעין צנזורה כלכלית על ספרים, איזה אמברגו כזה שמותר למכור רק במחיר מסוים, כך שמאוד הגיוני שמבטלים את החוק הזה. אבל אם מדברים על ספרים, ואנחנו עם הספר, ומדברים על שבוע הספר, אני רוצה להציע לכם את הדבר הכי ידוע והכי מפורסם, וזה ספר הספרים שלנו. הוא לא עולה ביוקר, וכדאי ללמוד אותו, כי בפרשת השבוע הזה אנחנו לומדים את הסוד איך לקבל את השלום. ראיתי פה ויכוח גדול מאוד בין ראש הממשלה וראש האופוזיציה אם אפשר להביא שלום באזור, וכמה אפשר. אז התורה אומרת לנו: "אם בחקתי, תלכו" – ו"אם" זו לא שאלה של אם כן או אם לא, אלא בלשון "אם וכאשר בחוקותי תלכו", "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" – "גשמיכם" זה לא רק הגשם, זה כל הגשמיוּת שאדם צריך – "והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם" – יהיה לנו ביטחון, תהיה לנו כלכלה, אבל רש"י אומר: גם אם יש לנו ביטחון וכלכלה, אם אין שלום אין כלום. לכן, אומר הפסוק הבא: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" – וכו' וכו' – "וחרב לא תעבור בארצכם". אומר רש"י שאפילו לא תעבור – לא רק שלא תהיה מלחמה עליכם, אלא גם אם עוברת מלחמה בארצכם זה לא טוב. חרב לא תעבור בארצכם וכו' – "ורדפתם את אויבכם", ואף אחד לא יעז, "ופניתי אליכם – – – ואכלתם ישן נושן – – – ונתתי משכני בתוככם – – – והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו לי לעם. אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מִהְיֹת להם עבדים. ואשבר מֹטֹת עֻלכם ואולך אתכם קוממיות". מה זה "קוממיות"? אומר רש"י: בקומה זקופה. שגם כאשר יהודים נמצאים בגלות וגם כאשר הם היו במצבים קשים מאוד, יציאת מצרים הייתה "ויוצא את עמו מתוכם לחרות עולם". כי יהודי, כל זמן שהוא דבוק בספר הספרים, הוא בעל חירות עולם, ויש לו קומה זקופה גם במצבים הקשים ביותר. העוגן היחיד שהיה לו זה ספר התורה. זה מה שהלך אתו בכל הגלויות, בכל הארצות, מהמזרח עד המערב. תמיד הוא החזיק את זה. בפרשה שלנו יש גם תוכחות קשות, אם חלילה יהיה ההפך. לכן אני מציע שנלמד את הפרשה ונלמד את התורה ונייקר את ספר הספרים. ואם ננחיל לילדים שלנו את הספר הזה, בעזרת השם כולנו נוכל להיות ראויים לשם הזה, עם הספר. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> אמן ואמן, תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, מדברים כאן על הספרים, ואני רוצה לדבר על המקום שיוכלו להכניס אליו את הספרים, על בעיית הדיור. מאוד שמחתי לראות שעכשיו יושבת ועדת קבינט הדיור ויש הצעות נוספות להגדלת היצע הדיור מעבר ל-153,000 יחידות דיור, עוד 25,000 יחידות דיור: בלוד – 7,800; מג'ד-אלכרום – 1,000; חדרה, בית-אליעזר – 6,000 דירות; עפולה – 7,000 יחידות; מעלות – 2,000 דירות; טירה – 1,500 דירות. זה כבר מעבר לקריית-גת – 17,500 יחידות, 5,000 כבר שווקו; ראש-העין – 10,000 יחידות; מתחם תל-השומר – 11,500; אור-יהודה – 3,000 יחידות; אשקלון – 11,000 יחידות. אבל פשוט העיניים יוצאות לי מקנאה, איך כל האוכלוסייה תזכה בדירות, ורק לציבור החרדי עדיין אין שום פתרון דיור. נאנקים במחסנים, יושבים מתחת לפני האדמה. אני חוזר ואומר לכם: בואו 300 מטר מכאן ותראו איך גרים במינוס א', מינוס ב', מינוס ג' ומינוס ד'. יש אפילו גן-ילדים בקומה שנייה מתחת לאדמה. המצוקה היא נוראה, ועיני יוצאות וכלות לראות שברוך השם בכרמיאל זכו בדירה ב-560,000 שקל, במגדל-העמק ב-545,000 שקל, בכרמיאל ב-740,000 שקל. אני עדיין יושב וחושב: איפה אנחנו, נמצאים באופוזיציה? אנחנו חלק מהממשלה הזאת. מה קורה לנו? מה קורה לציבור שלנו שהוא צריך גם לקבל איזה 20% מהדירות? אני מוכן גם 10%, אבל אני לא רואה אפילו דירה אחת לציבור החרדי כאן בכל הרשימות האלה. מדוע? כי רוב הדירות האלה הן בגורדי שחקים, ללא סוכות, לא מותאמות לציבור החרדי. כמובן, שמעתי בבית-שמש: תנו לנו גם לחילונים. אבל 4,000 יחידות בבית-שמש – אז 2,000 יחידות נותנים לחילונים. עכשיו אני בא ואומר: תנו גם לנו לחרדים. קריית-גת 17,500 יחידות, ששם יש תשתית חרדית, אדוני היושב-ראש. יש כבר תשתית חרדית. סמוך לזה הולכים לבנות 10,000 יחידות. אי-אפשר שם לתת קצת לחרדים, רק הכול בניינים רבי-קומות? אתה היית ראש עיר, אתה יודע די טוב. זה לא אמור עליך. אבל, אם ראש העיר רוצה למנוע מאוכלוסייה מסוימת לבוא, אז יש מספיק פטנטים איך עושים את זה. היום הפטנט הוא: אני בונה לך רבי-קומות, ללא סוכות, לא מתאימים מטבחים כמו שצריך, והציבור סובל וסובל. אני מקווה שבמושב הקיץ הזה סוף כל סוף נראה אור בקצרה המנהרה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, האזנתי ברוב קשב לנאום הנרגש שלך, איך מינית ועדה ציבורית – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> זאת לא ועדה ציבורית. <תמר זנדברג (מרצ):> – – והתייעצת עם מומחים והזמנת את כל הציבור להביע עמדות בפני הוועדה ושמעת את כל הצדדים והיו כל כך הרבה דעות וכל הדעות נשמעו. רק מה? בסוד. איפה הדוח? אנחנו כבר כמה חודשים, הייתי אומרת, מנסים לבקש, להתחנן, לאיים, לדרוש, את הדוח של הוועדה המייעצת; דוח שדרך אגב, לא רק לפי הדלפות, לא רק לפי דיבורים עם חברי הוועדה, אלא לפי הצעת החוק, לפי הנוסח לקריאה ראשונה שמונח לפניכם, חברי הכנסת, כרגע – תסתכלו בבקשה בעמודה השמאלית, פסקה עליונה – כתוב שם שהוועדה המייעצת שמינתה השרה מתנגדת לביטול החוק. מתנגדת הוועדה. אגב, אני אספר לכם – בבקשה, תסתכלו, תקראו בנוסח שמונח לפניכם. אני, אגב, אספר לכם שזאת עמדה שמקובלת על כל חברי הוועדה, למעט אחד שהוא במקרה המנכ"ל של השרה. בסדר, המנכ"ל לא רוצה לחרוג מעמדת השרה, זה מובן, זה לגיטימי, זה מקובל. אבל מה? עמדת הוועדה, שהתקבלה על-ידי שאר חבריה, היא שיש צורך בחוק ולא כדאי לבטל את החוק, בטח לא לפני תום תקופת הוראת השעה שלו, שהוא בסך הכול בפברואר 2017. אז מה עושים כשדוח הוועדה המייעצת המקצועית לא מסתדר עם הרצון האישי של השרה? מסתירים את הדוח. אני יכולה לספר לכם שבקשות לפי חוק חופש מידע שהפניתי למשרדה של השרה חזרו אלי עם תשובה שבה התבקשתי לשלם 5,000 שקלים בשביל לראות דוח ציבורי, של ועדה ציבורית, מידע ששייך לציבור. אתם יודעים מה? גם מי שחושב שהחוק לא מושלם – ואני גם שייכת לאלה שחושבים שהחוק לא מושלם ואפשר לתקן את החוק – רק על זה לא צריך להצביע עכשיו. אז מה אם שבוע הספר הוא ב-15 ביוני? בשבוע הספר יש הנחות. שבוע הספר הוא הזמן האחרון שצריך הנחות. ההנחות של ארבעה ב-100, מבצעי ארבעה ב-100 הם לכל השנה, לא לשבוע הספר. אבל צריך גם לשאול עוד שתי שאלות. 1. מה המחיר? המבצעים האלה של ארבעה ב-100 איימו למוטט את שוק הספרות, למוטט הוצאות ספרים ולהוריד את הסופרים לעוני מרוד עוד מעבר למה שהם נמצאים בו כרגע, ואנחנו יודעים שלא קל לחיות מאמנות. ואם אפשר למכור ארבעה ספרים ב-100, למה לא כתוב 25 שקל על הספר? למה לא מוכרים ספרים ב-25 שקל? זה כל כך זול, זה כל כך עממי, זה כל כך פופוליסטי. כנראה אי-אפשר למכור ספרים ב-25 שקלים. אי-אפשר, כי זה לא מכבד את העבודה שהושקעה, זה לא מכבד את הסופר, זה לא מכבד את העורך, זה לא מכבד את ההוצאה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> אנשים עובדים על הדבר הזה. אז אי-אפשר לעשות את זה. ואם היה אפשר, זה היה המחיר הנקוב ולא היה צריך לחכות למבצעים. משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. יש דוח אחד שכן גלוי לציבור, והוא דוח של ועדה שהוקמה מתוקף החוק, הוועדה המייעצת לשרת התרבות – דוח שנתי על מצב ענף הספרות. הדוח האחרון התפרסם במאי 2016. הדוח הזה מראה נתונים שונים לגמרי ממה שהשרה מראה לנו כרגע: הוא מראה עלייה בכמות הספרים שנמכרו ב-2015; הוא מראה שהעלייה הזאת היא נמוכה מהתחזית שהייתה, מהתחזית הפסימית; הוא מראה שמחירי הספרים לא עלו כמו שאמרה השרה; הוא מראה נתונים אחרים לגמרי, רק שאליהם כנראה לא נוח להתייחס, כי רוצים מהר מהר לגזור איזה סרט על שבוע הספר, ולעזאזל הספרות. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת אילן גילאון; בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אנא הקפידו על שלוש דקות, תודה רבה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכיוון שאני חותם מילה במילה על דברי חברתי חברת הכנסת תמר זנדברג, לא נותר לי אלא לדבר על הספר שאני עומד לכתוב, ששמו יהיה: הרצל מתהפך בקבר על כך שבחרו ביום הזה, העצוב הזה, לחגוג לו את יום ההולדת. השם במקור, אדוני. ועל כך, על היום והימים המפוארים האלה שבהם אנחנו חיים, אני רוצה לתת קרדיט למי שמאוד מבקש קרדיט, לראש ממשלתנו. לראש הממשלה. <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, שם בצד שמאל, אנא מכם, העוזרים שם. <אילן גילאון (מרצ):> כן, זה יעזור מאוד. <היו"ר מאיר כהן:> תפסיקו. <אילן גילאון (מרצ):> זה שמדבר ש"תפסיקו עם הנהי והבכי", אבל הוא רודף אחרי קרדיטים. אינני מתיירא ממינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון, אגב, כפי שהרבה מאוד אנשים מפחדים. הרי אצלו מילה זו מילה, ובזה נגמר הסיפור. אנחנו מכירים את ליברמן מן העבר, לא ראינו מה הוא בדיוק עשה, מלבד לביתו. הוא גיבור מתחת לשמיכה, לצד אשתו, ולאחר מכן הוא מכלה את זעמו על ילדים ביישוב נוקדים. לכן אין שום פחד. היראה המרכזית והחשובה ביותר שיש לי, אדוני, היא מהבחירה של הערכים של הממשלה הזו. לו הסתכל הרצל היום מי הם יורשיו, האמן לי, אדוני, הוא היה מתהפך בקברו. תרמית, סחי, נמיכות, בריונות, גסות רוח – אלה הן המידות ששולטות. זאת תקופה של ממזרים חסרי כבוד – שהם שולטים בממשלה; זהו הקוד הערכי. אם אנחנו נמצאים היום במצב, אדוני, שהצבא הפך למגדלור היחיד להומניות ולמוסר במדינת ישראל, והממשלה שגיבוריה הם היורה מחברון, זהו שר הביטחון הבא, היורה מחברון, תיקחו את זה בכל קנה מידה שאתם לא רוצים. ומה שראיתם בעין בלתי מזוינת הוא הגיבור שמחליף את נתן אלבז, אדוני, זה הגיבור של שר הביטחון שלנו, ובכך זה שר, גיבור של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, שהשרידות מעבירה אותו על דעתו. מדינת ישראל היום – אני פונה כרגע לציבור הכל-כך מיואש – מובלת על-ידי שלושה פרזנטורים: אחד חסר מעצורים, אחד משיחיסט ואחד חסר כבוד. זאת היא ההנהגה של מדינת ישראל, כאילו נחטפה. אין לדבר הזה, אדוני היושב-ראש, שום קשר, אפילו לא רמיזה, עם החזון של בנימין זאב הרצל, שמגרונו של ראש הממשלה שמעתי את ההלל על אודותיו. לא הבנתי איך בדיוק ראש הממשלה מתחבר אל החזון הזה. לכן, אדוני, אני קורא לכל הכוחות השפויים, לכל הכוחות ההומניים, לכל האנשים שיש להם יושרה בתוך הפוליטיקה: צריך היום לעודד את העם הזה ולהוציא אותו מן הרדידות והנמיכות הזאת, כי מדינת ישראל לא הייתה רחוקה מקווי המתאר שלה יותר מכפי שהיא היום, וללכת ולהקים חזית הצלה לאומית יחד עם כוחות שהיום בתוך הממשלה, כמו כולנו, וכמו החרדים, וכמו מי שנמצא בשמאל ובמרכז, להקים ממש חזית הצלה לאומית כדי להסיר את ה"ביבנת" הזאת מעל הגב של האומה, שאליה הצטרף, שלא אחר כבוד, אביגדור ליברמן. שלא נדע מצרות. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. איתן ברושי, בבקשה. סליחה, עיסאווי פריג'. סליחה, אדוני. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדתי השרה, חברים, זה מאוד נחמד לדון עכשיו בהצעת חוק שמדברת על ספרות וספרים. יש לנו משבר ערכיות במדינה בכל מקום; אנחנו רואים את המדרון החלקלק שמתדרדרים בו בצורה איומה ומפחידה, וכבוד השרה מודאגת ממשבר הערכיות ומשבר המוסר שקיים, אז היא רוצה לעודד קריאה. לעודד שאסור להרביץ לערבי בגלל הצבע של העור שלו. אסור להרביץ לערבי. אנחנו דנים בספרים, דנים בספרות, ללמד את האנשים, אבל מה לעשות, על סדר-היום יש חיי בני-אדם שיותר חשובים מכל ספרות ומכל ליברמן ומכל יעלון. בתל-אביב לינץ' – ערבי הוכה בגלל שהוא ערבי. אבל היה שוני – קיבל כותרת בעיתון. ערבי, הרביצו לו מפני שהוא ערבי. ראינו את זה בבירור בכל סרטי ה"יוטיוב" ובידיעות ששמענו. קיבל כותרת, קיבל התייחסות, בשונה מאירועים רבים שהיו אבל לא קיבלו התייחסות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> והתגובה של המשטרה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ומה היה? ערבי הוכה, אז מה? הגענו למשטרה. המשטרה, כרגיל, נותנת גיבוי. אנחנו צריכים את הספרים של כבוד השרה שילמדו על המוסר והערכיות, חייבים את זה. ולא הסתפקו בכך, הרי אנחנו צריכים אליבי, מה האליבי? להפוך את הצעיר הזה, מייסם אבו אלקיעאן, לערבי מצורע, לחיה מצורעת. נשך – נשך שני שוטרים, סירב להזדהות. נשך. לא מספיק שהרבצתי לו, לא מספיק שאושפז בבית-חולים, לא מספיקה ההשפלה, כל זה צריכים לתת גם לבן-אדם הזה – לקחת ממנו את ההומניות ולהפוך אותו לחיה מצורעת. נשך. מחפשים אליבי, למה אני צריך להרביץ לו. כולה עובד בסופר. ומה אנחנו שומעים מהמשטרה, כרגיל? "אנחנו מגבים, תמשיכו". הרוח הגבית שנמצאת באולם הזה, במיוחד בצמרת שמתחילה מראש הממשלה, והיא המדיניות, מחלחלת. אז מה? זאת המדיניות שלנו: ערבי – כלל אחר. וכנ"ל בשבוע הספר – חצי דקה, אדוני. כאשר כבוד השרה מדברת על שבוע הספר ועל הספרות, אני פונה אלייך, גברתי השרה מירי רגב, כשאת מדברת ודואגת לספרות ושבוע הספר: מה יעשה הערבי בשבוע הספר? האם לא חשבת שיש מקום – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – ערבי – – – קורא ספרים – – –? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה, תקשיבי לי לשאלה, אני מסיים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – קורא ספרים. מה יעשה ערבי אזרח מדינת ישראל שרוצה גם לקחת חלק בספרות ובשבוע הספר? האם כבודה חשבה להקצות בשבוע הספר ב"סטימצקי" או ב"צומת ספרים" איזה שטח של 5% שתהיה ספרות בערבית לילדים, שכאשר אני לוקח את הילדים, ויש לי ההזדמנות לקחת חלק בזה – האם כשאת מדברת לאזרחי ישראל, את כוללת את האזרחים הערבים, או שהם נוכחים-נפקדים? תודה, אדוני. <היו"ר מאיר כהן:> תודה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת איתן ברושי – לא נמצא. חבר הכנסת עמר בר-לב. אני חוזר שוב להקפיד על שלוש דקות. בבקשה, אדוני. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני אקפיד, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, התרגלנו בכנסת הזאת לזה שחוקים שחוקקו בכנסת הקודמת, ולפעמים גם בכנסות קודמות, מבוטלים. עצם המנהג הזה, בלי כל קשר אם אני בעד או נגד חוקים שחוקקו, כאלה ואחרים, אני חושב שעצם המנהג הזה שהכנסת, כל כנסת, מרגישה ככה וכמעט ללא מחשבה מבטלת חוקים שחוקקו בכנסת קודמת, אני חושב שזו פגיעה קשה גם בדמוקרטיה הישראלית וגם באמון הציבור בכנסת, כי הוא אומר, מה הטעם לכל מה שאנחנו עושים כאן, אם ממילא כעבור כמה שנים יתהפכו היוצרות? אבל כאן, לגבי החוק הזה, החוק להגנת הספרות והסופרים, שהוא בעצם הוראת שעה, דובר כאן על פיילוט של שלוש שנים. עכשיו, למה דובר על פיילוט של שלוש שנים? כי באמת יש כאן, כנראה – שוב, אני לא מומחה בתחום הזה – אבל יש כאן בעיה מורכבת, שלא ברור כל כך מה השחור ומה הלבן. אנחנו תמיד נוטים לרצות לראות הכול בשחור ולבן, והבינו, לפני שנה וחצי, כשקבעו את הוראת השעה הזאת, שיש כאן שאלה מורכבת, ואמרו: אוקיי, אז בואו נחוקק הוראת שעה למשך שלוש שנים, נבחן את הנושא, ובסוף שלוש השנים אנחנו נסיק מסקנות כאלה ואחרות. ומה כאן נעשה? שרת התרבות, שוב, מתוך רצון מהר-מהר, אולי בגלל החשש שהממשלה הזאת תתפרק – לא נראה לי שהקואליציה הזאת תתפרק כל כך מהר, אז אני חושב שאפשר גם מהבחינה הזאת – עדיין סביר להניח שבקדנציה שלך היו נגמרות שלוש השנים האלה. ועל-פי מה שהוועדה הייתה ממליצה, אני מניח שהיית מביאה הצעת חוק כזאת או אחרת, ואני מניח שיש סיכוי שרוב הבית היה תומך בה. אבל לבוא באמצע הקדנציה – לא הקדנציה; באמצע התקופה של שלוש השנים – כעבור שנה וחצי, ולומר ששלושה חברי ועדה התנגדו, וחברי ועדה אחרים לא התנגדו, הלוא זה בעצם מבטא את הקושי שבהחלטה. לכן אני ממש ממש לא מבין – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – אתה יודע, זה כמו – – – בצבא. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – לא מבין למה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> זה אומר ככה, ההוא אומר ככה, בסוף הרמטכ"ל מחליט, נכון? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> בסדר, אז מכיוון שזו בעיה קשה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אז זהו. זה מה – – – אז אני קיבלתי החלטה. בסוף קיבלתי החלטה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אז כיוון שהייתה החלטה, הוראת שעה, שלוש שנים לבחון את הנושא – זה לא שהוועדה באה אחרי שנה וחצי ואמרה: סיימנו, הגענו למסקנות, גם אם הן לא ברוב קולות. לא זה. אני חושב שיש פה גם הרבה מאוד פופוליזם, כי לדבר על תחרות חופשית – מי איננו בעד תחרות חופשית? אבל אני חושב שתחרות חופשית, בוודאי בנושא כזה, מעבר למושג הזה, של תחרות חופשית, שערכים נוספים, שלמענם אנחנו כאן, ועבורם, ובהם אנחנו מאמינים, כמו העניין של סופרים ותיקים וסופרים חדשים, וכל הנושאים שעמדו כאן בדיון – לכן אני לא חושב שהססמה הזאת, של תחרות חופשית, ברגע שאנחנו אומרים אותה כל יתר הערכים שאנחנו מחזיקים ומאמינים בהם בטלים ומבוטלים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ומשפט אחרון, אדוני, צריך לזכור שכל הוראת השעה הזאת מתייחסת לספרים חדשים, כלומר זה לא שיש – המוני בית ישראל צובאים על חנויות הספרים, ומכיוון שהמחירים של כל הספרים כל כך גבוהים הם לא קונים ספרים. אני יכול להתוודות שגם אני, חלק מהספרים שאני קורא הם ספרים שהתפרסמו – מעבר לשנה, ולפעמים גם הרבה מעבר לשנה. לכן אני – שוב, אם יורשה לי בזה לסיים, להביע את דעתי האישית, אני ודאי לא רואה בזה בעיה, אבל אני מכבד את זה שהכנסת הקודמת החליטה על הוראת השעה, וצר לי שהשרה החליטה לחתוך את הוראת השעה הזאת באמצע ולבטל אותה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גברתי שרת התרבות מירי רגב, את יודעת שאני חולק אתך המון מהרפורמות שאת מקדמת בתחום התרבות, ואת עושה עבודה באמת, לטעמי, כך שכשאני עומד כאן ומביע את ההתנגדות שלי לביטול החוק, הרי זה לא בא, את מתארת לעצמך, מתוך התנגדות לשמה, אלא מתוך דיון ענייני. אני רוצה במאמר מוסגר גם לומר שאני גם מאלה שכתבו רומן – לפני שנה – וגם מסרתי לך אותו בשבוע הספר שהיה בכיכר רבין, כך שלהסיר כל ספק, אולי נראה על פניו איזה ניגוד אינטרסים, אבל גם כשכתבתי אותו לא חשבתי שזה הולך להיות מטה לחמי, כתיבת ספרים. אני אומר את זה, ככה, לשם הגילוי הנאות, שאני מאלה שכתבו, כותבים – אבל זה לא העניין. העניין הוא מאוד מאוד פשוט, גברתי השרה. אכן הקמת ועדה כדי לבדוק את העניין, וכפי שגם את, אני חושב ששמעתי כאן, אמרת שהדעות שונות ומגוונות. אבל רק בגלל זה – את יודעת, כאשר המחוקקים שחוקקו את החוק הזה קבעו פרק זמן של שלוש שנים – מתוך ידיעה שאחרי שנה, שנה וחצי, מאז שחוקק החוק, לא יהיה לנו מספיק מידע חד-משמעי לכאן או לכאן. אם באמת היית מביאה, גברתי השרה – לו היית מביאה בפני באי הבית נתונים שמלמדים באופן חד-משמעי לכאן או לכאן, או לפחות, כפי שאת חושבת, מלמדים שהחוק הזה, מן הראוי שיהיה בטל, היינו מסכימים אתך. אבל אנחנו בדיוק בתקופה של בדיקה, וכשהמחוקקים חוקקו את החוק הזה, וקבעו שלוש שנים, על פניו נראה גם עכשיו, שיש להם טעמים טובים לשלוש השנים, משום שלא חלפה התקופה שעל-פיה אפשר לקבוע באופן חד-משמעי אם החוק הוא טוב או לא טוב. לכן אנחנו במחנה הציוני מתנגדים ליוזמה הזאת, ואולי זה מאוחר, אבל באים ואומרים לך, גברתי שרת התרבות, אנא, שקלי את העניין הזה שוב, משום שבאמת, לא רק על פניו; באופן מהותי ביותר נראה שהטעמים לביטולו של החוק הם לא מספיק טובים, הם לא טובים אפילו, הייתי אומר, כדי לבטל אותו. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברים, אני לא יכולתי שלא להיעלב ולכעוס בשמו של הרצל, על הנאום הכל-כך ציני, כל כך מעליב, של ראש הממשלה כאן לפני שעה קלה. ראש הממשלה, שממשלתו הצליחה להביא את מדינת ישראל היום לנקודה שבה החלום הציוני נמצא בסכנה ממשית, שעומד כאן על הדוכן הזה ומעז לדבר על כך שהרצל לימד אותנו לקחת את גורלנו בידינו. ומתי בשבע השנים האחרונות, כשנתניהו בשלטון ברצף כמעט ללא הפרעה, ראינו את ממשלת ישראל עושה משהו כדי לקחת את גורלנו בידינו ולהתמודד עם האתגרים הביטחוניים, המדיניים, הכלכליים שעומדים בפני מדינת ישראל? חברים, מה שאנחנו רואים פה בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, כשבאמת כל הסכרים והגבולות נפרצו, במערכת הבחירות האחרונה, אנחנו רואים ממשלה שחותרת תחת המדינה, ממשלה שחותרת תחת עקרונות שלטון החוק, ממשלה שבה מעזים שרים בצמרת הממשלה להכפיש את הרמטכ"ל, משום שעמד על עקרונות הפתיחה באש, להכפיש אלופים בצה"ל, משום שדיברו על המוסר ועל החוזקות והאתגרים של החברה הישראלית, להכפיש את שר הביטחון כשהוא מעז להגן על צה"ל, ממשלה ששר החינוך בה עמד רק לפני כמה חודשים על מכולה בבית-אל ואמר לצעירים עבריינים שירקו על חיילי צה"ל – בירך אותם על ההתנגדות שלהם לפינוי מבנים לא חוקיים; ממשלה ששרת המשפטים שלה יוצאת נגד בית-המשפט העליון וראש הממשלה בעצמו מזלזל בבית-המשפט העליון; ממשלה שמפרקת צעד-צעד את שלטון החוק, שמעודדת שחיתות בכספי המסים של אזרחי ישראל רק כדי לשרת את האינטרסים הקטנים והצרים שלה. זאת לא הציונות שהרצל התכוון אליה. זאת לא הציונות שהתכוונו אליה מקימי המדינה, שהיו אמיצים להקים מדינה שמבוססת על ערכים של שוויון, של דאגה האחד לשני, של סולידריות, של חתירה לביטחון מתמיד, של שמירה על ישראל יהודית ודמוקרטית. הממשלה הזאת מובילה אותנו לכך שמדינת ישראל – וגם היהדות שלה והדמוקרטיות שלה – תעמוד בסכנה ממשית, ולא בעוד הרבה מאוד זמן, אם אנחנו לא נקבל החלטות. אבל הממשלה הזאת מעודדות אותנו שלא לעודד החלטות. הממשלה הזאת מעודדת אותנו ומספרת לנו שכדי לשמור על כיסאות זה בסדר לפורר את החברה הישראלית, להשתלח בציבורים שלמים, זה בסדר להתעלם מהאתגרים החברתיים הגדולים שיש פה. העיקר – לשמור על הכיסאות והמשרדים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה, גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> רק ממש משפט אחרון. ישבתי לפני כמה שעות עם חבורה של תלמידי תיכון מצפון הארץ, ושאלתי אותם מה האסוציאציות שעולות בהם כשהם שומעים את המילה פוליטיקה. אתה יודע מה הם אמרו לי, כבוד היושב-ראש? <היו"ר מאיר כהן:> אני שמעתי את זה ביום חמישי בבית-ספר כדורי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> הם אמרו לי: שחיתות; הם אמרו לי: חוסר שוויון; הם אמרו לי: בעלי הון, אינטרסים; הם אמרו לי: גזענות, הם אמרו לי: פגיעה בדמוקרטיה. זה מה שהם חושבים על הפוליטיקה הישראלית. זו לא הציונות שהרצל דמיין. <היו"ר מאיר כהן:> תודה, גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> יש למדינת ישראל ולאזרחי ישראל זכות לראות באמת את החזון הציוני מתממש כאן, בארץ-ישראל. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני הייתי שמח מאוד, גברתי השרה רגב, אם היית מאזינה לדברי. אדוני, עד כמה שאני יודע, לא מדברים בטלפון במליאה. גברתי השרה. תודה רבה לך, גברתי השרה, כי חשוב לי שתקשיבי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מקשיבה בקשב רב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני הייתי מעורב שנים ארוכות בחקיקת חוק הספרים. זה התחיל בכנסת – – – <יואב קיש (הליכוד):> באיזו מפלגה היית, יואל? <יואל חסון (המחנה הציוני):> סליחה? <יואב קיש (הליכוד):> באיזו מפלגה היית? <יואל חסון (המחנה הציוני):> תנסה להיות קצת ענייני, חבר הכנסת קיש – – <יואב קיש (הליכוד):> אני ענייני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – במיוחד כשאתה הולך להיות יושב-ראש ועדת הכנסת. <יואב קיש (הליכוד):> ענייני, ענייני. אני שואל – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז אתה תלמד בתפקידך – – <היו"ר מאיר כהן:> יואל. יואל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – כיושב-ראש ועדת הכנסת שלא הכול פוליטיקה, ויש גם בית. <יואב קיש (הליכוד):> מה קרה, נגעתי בנקודה כואבת? <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא, לא כואבת – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> ואללה, לא הכול פוליטיקה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – בכלל לא. פשוט אני רוצה לדבר על משהו ענייני. <היו"ר מאיר כהן:> תמשיך, אדוני. תמשיך, אדוני. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – שהכול פוליטיקה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> רציתי לדבר על משהו ענייני, ואתה לא נותן לי לדבר עליו, והזמן שלי עובר, וחבל. <היו"ר מאיר כהן:> תמשיך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל מזלי שאני סגן יושב-ראש הכנסת, ויש לי דקה ספייר. בכל אופן, אני אומר, אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, מהכנסת השמונה-עשרה התחלנו לעבוד על חוק הספרים. דיונים ארוכים, ימים על ימים, שבועות על שבועות, חודשים על חודשים. שמענו מומחים, נפגשנו עם סופרים, נפגשנו עם מוציאים לאור. איזה דיונים עמוקים ורציניים. ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, אני זוכר – חבר הכנסת קיש, תקשיב גם אתה – את הפגישה המצמררת, המרגשת והקשה שהייתה לי עם הסופר יורם קניוק, זיכרונו לברכה. יורם קניוק, שיצר את "תש"ח" ועוד ספרים מדהימים, שהם חלק מתרבותנו וחיינו. יושב מולי הסופר הזה, כאן, במזנון הכנסת – אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? אני זוכר את חולצתו הבלויה, אני זוכר את הופעתו המרושלת – הסופר הגדול הזה יושב ואומר לי: אני לא גומר את החודש. אני לא מצליח להתפרנס מהדבר היחיד שאני יודע לעשות, וזה לכתוב. גברתי השרה, זו הייתה מורשתו של יורם קניוק, זיכרונו לברכה. ואנחנו הקדשנו זמן רב כדי לשמוע אותו ולשמוע אחרים. ומה את עושה, גברתי השרה? הכול בשביל רפורמה מיידית בכל מחיר? הכול כדי להרוויח איזו כותרת בעיתון? הרי החוק דיבר על שלוש שנים; לתת לחוק הזה לעבוד שלוש שנים. <יואב קיש (הליכוד):> כשעושים טעות, מתקנים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה לא? למה לא לבדוק אם החוק הזה עובד? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הוא לא עובד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את לא יודעת. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> רואים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את לא יודעת. לא רואים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> רואים שזה לא עובד, תפסיק לבלבל את המוח. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את לא ראית, גברתי השרה. מה, כי מישהו אמר לך באיזה קניון? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תפסיק לבלבל את המוח. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כי מישהו באיזה קניון אמר לך שהוא רוצה לקנות ספר ב-25 שקלים? עד כדי כך את פשוטה, גברתי? <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה אתה צועק? למה אתה צועק על השרה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> עד כדי כך? הכול כדי לקנות ספר ב-25 שקלים? שאנשים ילחצו לך יד באיזה קניון? <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חסון, קיבלת דקה אחרי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כדי שיגידו לך כמה את גדולה, השרה רגב? <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לשפוך את התינוק עם המים? שום דבר לא עמוק, שום דבר לא אמיתי, שום דבר לא לבחון לעומק. זו הספרות שלנו, זו התרבות שלנו, גברתי השרה. זה לא איזה משהו במרכז הליכוד. <יואב קיש (הליכוד):> בדיוק בשביל זה צריך לבטל את החוק. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חסון, זהו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה קצת יותר עמוק. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הייתי מצפה ממך, ואני מקווה – אדוני, תודה שנתת לי את הזמן הזה – – <היו"ר מאיר כהן:> אז בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – אני מאוד מקווה שאנחנו, חברי הכנסת, נגיע לוועדה, ונמנע מהחוק הזה – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – להתבטל ולעבור בכנסת. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. אני מזמין את אחמד טיבי. חבר הכנסת – בבקשה, אדוני. אחריו – אורן אסף חזן. אסף אורן חזן, ידידי. בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני עדיין ברושם של התמונות שראינו אתמול בתל-אביב, של האלימות הברוטלית של שוטרים כנגד מייסם אבו אלקיעאן. אני היום התקשרתי אליו. הוא מתאושש. הוא נפגע גופנית. 10–12 שוטרים פשוט כיסחו לו את הצורה כי הוא סירב להזדהות ואמר להם "תזדהו אתם", כי הם היו בלבוש אזרחי. גם הבעלים של הסופר, גם המנהל יוסי, נתנו עדות, התראיינו, אמרו שזו הייתה תקיפה ברוטלית, תרתי משמע. אבל עדיין המשטרה, באופן – – – <יואב קיש (הליכוד):> בודקים את זה, למה אתה מדבר ככה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אבל עדיין המשטרה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כל הזמן אתם ממהרים להכפיש – – <היו"ר מאיר כהן:> חבריא, תאפשרו לו לדבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – לקבוע עובדות. <היו"ר מאיר כהן:> לא, סליחה, חזן. חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חלאס. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן. תאפשרו לו לדבר. לא צריך בכל דבר להיכנס. תקשיבו בבקשה. היו סובלניים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא משתמש – – – לעשות דה-לגיטימציה לכוחות הביטחון. <היו"ר מאיר כהן:> הוא עדיין לא אמר שום דבר. בבקשה, אדוני, תמשיך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה אל תתערב. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אל תתערב. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לך למדינה שלך, אל תתערב. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אבו עראר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אורן, בכל מחיר להגן? בכל מחיר להגן? <היו"ר מאיר כהן:> אבו עראר. אבו עראר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> על מה אתה מגן? על חוק שאתה לא מבין בו. <יואב קיש (הליכוד):> – – – תבדקו את זה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – אל תגן סתם. – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כשאתם באים להכפיש – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש – סליחה. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש, כולם להנמיך את הקול. רגע, תירגעו קצת. חבר הכנסת טיבי, תמשיך את דבריך. זה בדיוק לא הזמן והסיבות להתחיל להוציא אנשים. תפסיקו עם זה. בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מדובר בהתנהגות נפשעת של שוטרים סמויים – – <יואב קיש (הליכוד):> השופט טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – שלא היו מתנהגים כך אם היה מדובר ביהודי. אולי אם היה מדובר באתיופי כן, אבל לא היו עושים את זה ליהודי תושב המקום. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא מאמין שבמדינת ישראל נותנים במה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זאת התנהגות קלגסית. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתם מלאים שנאה. אתם מלאים שנאה. <היו"ר מאיר כהן:> תמשיך, אדוני. תמשיך, אדוני. אוקיי, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> התמונות אומרות הכול. כאשר היה חייל שירה בעבד אל-פתאח א-שריף והרג אותו, אמרו: עדיין יש חקירה. יש וידיאו. איזו חקירה ואיזה בטיח'? פה ראינו 12 שוטרים מכסחים את הצורה – עם עדויות של תושבים, עוברים ושבים שהיו שם. ולכן, מי שינסה לגונן על המעשה הנפשע הזה, משתלב באווירה. אסכולת אלאור אזריה פעלה גם ב"סופר יודה" בתל-אביב. ההוא היה גיבור. יכול להיות שהשוטרים הפחדנים, מוגי הלב האלה, (אומר בערבית: הראו לנו את השרירים שלהם על צעיר בן 19,) על צעיר בן 19 – איזה פחדנים, איזה מוגי לב. שפלות רוח. ככה מתנהג חייל שיש לו נשק? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה לא – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ככה מתנהל שוטר שיש לו נשק על צעיר כחוש בן 19? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> 12 שוטרים, (בערבית: איזה פחדנים,) פחדנים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה פחדן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – מוגי לב. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה פחדן. אתה פחדן. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת טיבי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אם היית אמיץ, היית הולך לעזה. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת טיבי, זהו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ראויים לבוז. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן, צריך לרדוף – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, אדוני היושב-ראש, עם כל הכבוד – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – את השוטרים האלה גם במח"ש, גם – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אבו עראר. אבו עראר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה. סליחה. סליחה. אני מבקש, אתה אל תכנה אף אחד כאן "נבלות", אני מבקש ממך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה זה הדבר הזה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> השוטרים שהרביצו לאבו אלקיעאן הם חבורה של שוטרים נפשעים – – <היו"ר מאיר כהן:> אחמד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – שעשו מעשה נפשע, בזוי, קרימינלי. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הם מביישים אנשי חוק. לא היו עושים את זה ליהודי, נקודה, אלא אם הוא היה אתיופי – – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, חבר הכנסת – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – אמרתי את זה, אני חוזר על זה. אני מרגיש הרבה בוז, והאנשים האלה לא ראויים לנעל – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת טיבי, הסתיימו שלוש דקות וארבע דקות – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – לנעל של אבו אלקיעאן. <היו"ר מאיר כהן:> – – אנא ממך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אבל החבורה הזאת מפריעה כל הזמן. <היו"ר מאיר כהן:> לא, לא. עם ההפרעות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יש איזה זמזום כל הזמן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> רד למטה. <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, תסיים את דבריך כמה שיותר מהר. <יואב קיש (הליכוד):> יש גבול, טיבי. כמה אתה רוצה לדבר? <אורן אסף חזן (הליכוד):> רד למטה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני רואה שנחת טוב. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> האמת היא – אני אגיד משפט סיום, שיבינו אותו איך שיבינו אותו – ראיתי את התמונה של הרצל לפני חצי שעה – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> וברחת החוצה. <היו"ר מאיר כהן:> אסף. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – וראיתי את התמונות שלכם, ואני, משתי התמונות, גם של הרצל אז, וגם היום, של האגף הזה, אני שואב עידוד. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני רוצה רק להגיד משהו לא לפרוטוקול. גם אם הדברים הם מכעיסים, לא תמיד צריך – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מדבר פה טיבי על הדוכן הזה – – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה. סליחה. גם מעבר למכעיסים – זה חלק מהשיח הדמוקרטי. אני כן אאפשר לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, לפנים משורת הדין, להגיד משהו. תכף נסכם את זה עם המזכירות. אבל לא צריך תמיד לגמור את זה בצעקות ובקריאה האחד לשני – "נבלות". <אורן אסף חזן (הליכוד):> כשאתה שומע את טיבי – – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. אני מזמין את חבר הכנסת אסף אורן חזן. בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> למה יפעת מדברת? אמרתי משהו על יפעת? <היו"ר מאיר כהן:> לא לא לא לא. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> לא, אתה בסדר גמור. אני רוצה להתייחס ברמה הכללית. <היו"ר מאיר כהן:> לִפנים משורת הדין, אמרתי וציינתי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לְפַנים. <היו"ר מאיר כהן:> לְפַנים משורת הדין, ולאחר מכן השרה תסכם. בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברותי וחברי חברי הכנסת, חשבתי שאחרי ההפסקה בין המושבים אני אעלה לנאום נאום ראשון – דווקא ביום המיוחד הזה, לציון יום הרצל, אם הייתה בכם קצת ציונות, אתם פה, שאיבדתם אותה, אבל אני עומד כאן, וכאילו לא קרה כלום. מדבר פה טיבי, על הדוכן הזה, וקורא לגיבורי ישראל, לאנשי כוחות הביטחון, למשטרה, "פחדנים". הפחדן הראשי, שבורח פעם אחר פעם, שכן אם הוא היה אמיץ כבר היה מוסר את האזרחות שלו ועובר לגור עם אחיו הפלסטינים; הרי אם הוא היה אמיץ ומאמין במה שיוצא לו מהפה, כבר היה גר בעזה; הרי אם הוא היה אמיץ והיה מאמין בדרך שהוא מנסה למכור לציבור כולו, הוא כבר לא היה יושב בכנסת ישראל. אבל הביקורת שלי היא לא אליו, היא עלינו, שאנחנו יושבים פה פעם אחר פעם ונותנים לקומץ של כאלה שלא מייצגים אף אחד חוץ מהגרועים שבאויבינו, לעמוד על הדוכן הזה ולפגוע פעם אחר פעם בגיבורי ובגיבורות ישראל. מי שמכם בכלל? תעמדו ותסתכלו במראה, תשטפו את הידיים המלוכלכות, תנקו את הפה הזה, שפעם אחר פעם מוציא דברי שנאה. מה קרה, לא קיבלתם מספיק כותרות? מה השנאה הזאת לכם? ביום שישי האחרון ביקרתי באחד הכפרים בצפון, בטקס אסלאמי, מוסלמי, ורואה אותי אחד החברים מהרשימה הפלסטינית המאוחדת, אני לא אציין את שמו, שכן פחדן גם הוא, שכן אם אני אציין את שמו, חלילה, הוא ייפגע בקרב הציבור, זה שבוחר אותו, והוא בא ואומר לי: חבר הכנסת חזן, מה אתה עושה פה? איך יכול להיות שאתה נמצא כאן, בינינו? זה ההבדל ביני ובין החברים שלי לביניכם. יש גם אחד מחברי הכנסת, מהרשימה הפלסטינית המאוחדת, שיושב פה, באולם, שאמר לי לא מזמן: חבר הכנסת חזן, כמה אני אוהב אותך, מה עושים לך? מה רוצים ממך? אני אומר לו: אתה אוהב אותי? אדוני היושב-ראש, אני מסתכל ואומר לו: אתה אוהב אותי? איך אתה אוהב אותי? והוא אומר לי: אתה הכי ימני פה, הכי אידיאולוג, אבל אתה לא גזען. אז אני שואל את אותו חבר כנסת שיושב פה, והוא שומע אותי טוב: מה הגזענות אצל החברים שלך? מה השנאה הזאת? לא נמאס לכם? נוסעים במכוניות פאר, מקבלים משכורת מהמדינה, תנאים, שירות, במה – רק לבצע הכפשות? אם אתם תמשיכו בדרך הזאת, לא בססמאות, בעבודה קשה, נעיף אתכם מפה. <קריאות:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> חיילי וחיילות צה"ל, שוטרים ושוטרות, אנשים במבצעים עלומים לא יצעדו לבד, ואתם לא תהיו פה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. תודה רבה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אנחנו לא – – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> פחדנים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. אני מאשר – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> – – הערה מהצד. דקה, בבקשה. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים. בבקשה, גברתי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> תודה רבה, כבוד היושב-ראש, על ההזדמנות, וזה באמת לא רק לגבי המקרה הזה, אלא בכלל, וזה לא מכוון לחלק מהבית, זה מכוון לכל הבית. אני מרגישה שאנחנו כחברי כנסת צריכים לגלות קצת יותר אחריות כשאנחנו מביאים נושאים כאן למליאה. אנחנו רואים הרבה פעמים דברים בתקשורת, אנחנו לא תמיד, או רוב הפעמים, לא באמת יודעים מה היה שם ומה זה מבטא. גם הסיפור של אתמול נמצא בחקירת מח"ש. אף אחד לא שאל את עצמו מה עשו שם השוטרים ואיך במקרה הם הגיעו לשם – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> יש תמונות. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> שנייה. שנייה. לא, יש לך תמונה – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים, חברים, אין תגובות על ההערה שלה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> יש לך תמונה – – – <קריאות:> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> שנייה, רגע. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, חבר הכנסת ג'בארין. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> יכול להיות שאתם צודקים, בסדר? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת ג'בארין. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> עאידה, יש תמונה של נקודה מסוימת – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> עאידה, אני לא באה להגן על אף אחד, אני בסך הכול באה לבקש דבר אחד – – <קריאות:> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – גם כדי שהדברים ייבדקו כמו שצריך, ואם מישהו צריך לשלם, אז הוא ישלם, לצורך העניין, בלי כל המעורבות של דעת הקהל. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אנחנו צריכים לתת אפשרות שהדברים ייבדקו בצורה אמיתית – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת ביטון, תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – ונקייה, בלי כל מה שקורה כאן. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> קצת אחריות מצדנו. <היו"ר מאיר כהן:> דברייך נשמעו. שרת התרבות והספורט מירי רגב, זכות הסיכום. זכרו, אנחנו בחוק הספרות והסופרים. בבקשה. <קריאות:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כל האמת תצא החוצה. אתם לא מסוגלים לחכות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> איחרת לשלם 300,000 – – – <היו"ר מאיר כהן:> חאג' יחיא, תודה רבה. <קריאות:> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אף אחד לא יגיד לנו איך לדבר. <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, בואו נעשה את זה ענייני ומהיר. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני רוצה רגע לפתוח עם שני דברים – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> מירי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> שייכנסו האנשים. <קריאות:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> ראשית, אני רוצה להתנצל בפני השוטרים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – שמכונות ההצבעה ייכנסו להצביע על חוק שהם לא מבינים בו בכלל? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני רוצה להתנצל בפני השוטרים שחברי כנסת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבריא, אני מבקש – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני הייתי פה. <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, יואל. יואל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שעות ישבתי פה. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חסון, מספיק. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – שחברי כנסת אינם מתביישים לקרוא להם "נבלות". נבלות הם אלה שמכנים את השוטרים כך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אמת. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> בושה וחרפה. השוטרים שלנו דואגים לביטחון האישי של כל אזרח במדינה הזאת, יהודי וערבי כאחד – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לא נכון. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – ולא יכול להיות פה מצב שיעמוד חבר כנסת ויקרא ויכנה את השוטרים "נבלות". נבלה זה מי שכינה אותם כך. שוטרי ישראל, אנחנו גאים בכם. זה דבר אחד. הדבר השני – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה אתה בהלם? מה אתה בהלם? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – יואל חסון, ידידי, אתה היית מחברי מרכז הליכוד, אז תפסיק לזלזל בהם ולהשמיץ אותם כל הזמן. <היו"ר מאיר כהן:> אני רק חייב לציין – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מספיק כל הזמן להשמיץ את חברי מרכז הליכוד. <היו"ר מאיר כהן:> גברתי השרה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> באתי אלייך בטענות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני לא מוכנה שיהיו שק אגרוף של חבר כנסת כזה ואחר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> היום עשית את זה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני לא מדברת – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> היום עשית את זה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – על חברי הכנסת שלכם, על חברי המרכז שלכם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> היום עשית את זה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה אל תזלזל בחברי מרכז הליכוד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה היית חלק מהם, הם אנשים ראויים – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> יש הבדל בין חוק הספרים לבין הפוליטיקה שלך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – הם אנשים מכובדים, ותפסיק לבלבל את השכל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואת תפסיקי עם פוליטיקה על ספרים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה דיברת עליהם, לא אני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תפסיקי לעשות פוליטיקה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה דיברת עליהם. <היו"ר מאיר כהן:> השרה רגב, אנא התייחסו לחוק הספרות. בבקשה, גברתי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא יכול להיות שיעלו לכאן וישמיצו חברי מרכז הליכוד. מספיק עם זה כבר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> עשית את היומית, החודשית, השנתית – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא עשיתי את היומית – עשיתי את מה שצריך לעשות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אל תשמיץ את חברי מרכז הליכוד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – על גב הספרות הישראלית. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> נדבר גם על זה. <אילן גילאון (מרצ):> למה את כל הזמן צווחת? את שרת תרבות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> ועכשיו נעבור לענייני החוק, באופן מקוצר. אני לא מבינה – אני לא מבינה את מי האופוזיציה משרתים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> את הסופרים. את הסופרים. את הסופרים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> שנתיים וחצי החוק הזה לא השיג את מטרתו. אין תגמול לסופרים, אין ספרי ביכורים, יש פחות ופחות אנשים בחנויות הספרים, ספר ילדים עולה 70 שקלים; אימא לא נכנסת היום לקנות ספרים, כי ספר עולה 70 שקלים. על מה אתה מדברים בכלל? <תמר זנדברג (מרצ):> מה זה השטויות האלה? מה זה השטויות האלה? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> על מה אתם מדברים? החוק הזה הוא חוק מיותר. אנחנו נגן על הוצאת הספרים באמצעות זה שאני לא אבטל את הסעיפים 10 ו-11 עד שיגיע החוק של מרגי לביטול בעלות צולבת, ואנחנו נאפשר לאזרחי המדינה ליהנות ממחיר ספרים שפוי וסביר. לא יכול להיות שבמדינת ישראל אנשים לא יכולים לקנות ספרים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה עם הסופרים? מה עם הסופרים? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הסופרים – יש לי בשבילך חידוש; כבר אמרתי את זה בתחילת דברי: אני מקימה קרן לתמיכה בסופרים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה זה, נדבות לסופרים? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הקרן הזאת תסייע לסופרי ביכורים. אין כאן עניין של נדבות – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הם לא צריכים נדבות. הם לא צריכים נדבות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – יש כאן עניין של שוק ספרים תחרותי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מי יחליט? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> ולא יכול להיות מצב שרק הסופרים הוותיקים הם אלה שנמכרים בחנויות, וסופרי הביכורים לא יכולים למכור ספרים. הגיע הזמן שתהיו חלק ממהלך חברתי אמיתי ולא רק תדברו חברתי. תעשו חברתי, ותצביעו למען ביטול חוק הספרים ולמען אזרחי המדינה הזו. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אנחנו יכולים לעבור להצבעה, ביטן? <קריאה:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אם לא, יש לי עוד הרבה מה להגיד. תמר זנדברג, אני אענה לך. אכן, העברת בקשה לקבל את כל הפרוטוקולים של הוועדה, משום שזה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה, לא נכון. אני ביקשתי לקבל את הדוח. אחרי שאת סירבת, ביקשתי את הפרוטוקולים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא, לא, לא. אז מה שאני מבינה, את העברת את השאילתה למשרד, ולא בדרך המקובלת ללשכת השרה. אז מה שעשינו, התמחור של היועצת המשפטית – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נו באמת – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תראי, מה זה "נו באמת"? זה חוק – – – <תמר זנדברג (מרצ):> את לא מתביישת? – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תראי, או שאת מגינה על חוקים, או שכשזה לא נוח לך את לא מגינה על חוקים – – <תמר זנדברג (מרצ):> עם כל הכבוד – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – אבל מה לעשות, חוק חופש המידע מתמחר את עלות העבודה של פקידים כדי לאפשר לאזרחים מידע, ואת המחיר הזה לא אני תמחרתי, מי שתמחרה זו היועצת המשפטית של המשרד – – <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – אז אם יש לך בעיה עם התמחור, נא לפנות אליה. לגבי הערבים, עיסאווי – עיסאווי, שאלת אותי מה קורה עם הערבים. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת ביטן. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אז אני רוצה להגיד לך שלגבי הערבים, בערים מעורבות כמו לוד, רמלה ועכו אכן מציגים גם ספרים בשפה הערבית. זאת התשובה שקיבלתי, בדקתי את זה בהמשך לשאלתך. <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש מכל חברי הכנסת והשרים, אנא שבו במקומותיכם. לא, אי-אפשר כך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – לבקר בחנויות הספרים. זה לא נכון. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אם התשובה הזאת לא מוצאת חן בעיניך, או לטעמך היא אינה נכונה, נא – תבדוק את זה. אני קיבלתי תשובה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – שמציגים ספרים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הטעו אותך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> יכול להיות. אני אבדוק את זה. הרי בעקבות שאלתך אני מתייחסת אליך ברצינות. ישבתי פה ושמעתי את כל מה שאמרתם, ובדקתי את זה ואני מודיעה לך, א. שבערים מעורבות יש הצגה גם של ספרים ערביים; ב. בספריות ציבוריות – אני ביקרתי בנצרת-עילית וראיתי את השטחים גם של ספרים ערביים, רק הלוואי שאתם תחנכו ותמשיכו לחנך לשלום ולא למלחמה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי השרה. אני מבקש מכולם לשבת, ניתן זמן לשרה להגיע למקומה. אנחנו עוברים להצבעה. להזכירכם, אנחנו מצביעים על הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. בבקשה. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 45 נגד – 33 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול), התשע"ו–2016, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> 45 בעד, 33 נגד, נמנע אחד. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מזל טוב לאזרחי המדינה שלנו. <היו"ר מאיר כהן:> הצעת החוק תעבור לוועדת החינוך, התרבות והספורט להמשך דיון. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מאיר כהן:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. אני מבקש שקט. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – הודעות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיונים מהירים ודיונים בהצעות לסדר-היום בנושאים האלה: 1. התמודדות עם הירידה בשיעור האקדמאים יוצאי ברית-המועצות ושיעור הנשירה בקרב ילדי עולים מברית-המועצות לשעבר מבית-הספר התיכון, הצעתם של חברי הכנסת יואל רזבוזוב, קסניה סבטלובה וסופה לנדבר; 2. ביטול פרויקט "בגרות ללוחמים בצה"ל", הצעתם של חברי הכנסת יואל חסון, עליזה לביא וענת ברקו; 3. חדירת חברות מסחריות לבתי-הספר, הצעתם של חברי הכנסת תמר זנדברג, יוסי יונה ועליזה לביא; 4. "ניצול ציני" של סטודנטים במעונות אוניברסיטת תל-אביב המשלמים פי-שניים על מים, הצעתם של חברי הכנסת אוסאמה סעדי, עיסאווי פריג' וזוהיר בהלול; 5. משרד העלייה והקליטה אחראי לטיפול בתלמידים צברים שנולדו למשפחות של עולים מאתיופיה, הצעתם של חברי הכנסת מירב בן ארי ואלעזר שטרן; 6. הורדת נושא השואה מבחינת הבגרות בהיסטוריה, הצעתה של חברת הכנסת מירב בן ארי; 7. שנה לשרפת הנער מוחמד אבו ח'דיר, הצעתם של חברי הכנסת אחמד טיבי ועיסאווי פריג'; 8. הצלת החינוך המוזיקלי והקונסרבטוריונים בישראל, הצעתם של חברי הכנסת יעקב פרי וסתיו שפיר; 9. א. משלחות לזכר השואה לפולין – תלמידים נותרים מאחור בארץ, בגלל מצוקה כלכלית, הצעתם של חברי הכנסת איציק שמולי, קארין אלהרר, אורן אסף חזן ויפעת שאשא ביטון; ב. קרטל בנסיעות לפולין, הצעתו של חבר הכנסת חמד עמאר; 10. א. מותה הטרגי בהתאבדות של מ"א ז"ל בעקבות חרם של חבריה לכיתה, הצעתם של חברי הכנסת מירב בן ארי, איציק שמולי ונורית קורן; ב. ילדה בת 13 נטלה את חייה – דמה זועק מן האדמה, הצעתו של חבר הכנסת יצחק וקנין; 11. א. אלימות על רקע גזעני במערכת החינוך, הצעתם של חברי הכנסת קסניה סבטלובה, סופה לנדבר, אברהם נגוסה ודב חנין; ב. גזענות כלפי עולים מברית-המועצות לשעבר בשל חגיגת הנובי-גוד, הצעתה של חברת הכנסת קסניה סבטלובה; 12. תפקיד מערכת החינוך בטיפול בנשירתם של נוער הגבעות ממוסדות החינוך, הצעתה של חברת הכנסת מירב בן ארי; 13. אי-שוויון בבניית מבני חינוך למגזר הערבי, הצעתו של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג׳ יחיא. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <הצעת חוק הצהרת הון של בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה וברשויות המקומיות, התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/633); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים, אם כן, להצעת חוק הצהרת הון של בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה וברשויות המקומיות, התשע"ו–2016, של חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, מרדכי יוגב ואיציק שמולי וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. בבקשה, אדוני. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני שמח להביא לכאן לקריאה ראשונה – אחרי דיון מעמיק שבו הכנו את החוק בוועדת חוקה אצל יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת סלומינסקי חברי. אני ממש עושה את זה קצר, אני רק עובר על כמה בריפים. תראו, יש לנו שירות ציבורי נהדר, זו צריכה להיות נקודת המוצא. אנשים טובים, עובדים באמת – אצלנו רגילים לומר "לשם שמים" – לטובת העניין, לשרת את אזרחי ישראל ומדינת ישראל, וחלילה, חלילה, חלילה, אף אחד מאתנו לא מטיל בכך דופי, ולו לרגע. יחד עם זה, יש מכשיר, שהמחוקק אמר כבר ביחס לכמה בעלי תפקידים שהוא כנראה מכשיר טוב וחשוב, שמקדם בסוף מינהל תקין וטוהר מידות, וזה המכשיר הזה של הצהרות הון. אלא שהיום הוא חל על מגזרים מסוימים בסקטור הציבורי שלנו ולא חל על מגזרים אחרים, והחוק הזה בסך הכול מבקש להחיל אותו על כל המגזרים הרלוונטיים בשירות הציבורי. חשוב לומר שהחוק הזה, אחרי שהגשתי אותו והעברתי אותו בקריאה טרומית, העברנו אותו כאן בכנסת בקריאה טרומית, נכנסנו לדיאלוג מאוד מאוד ארוך, עמוק ויסודי עם כל הגורמים הרלוונטיים שהחוק הזה הולך לחול עליהם – בשירות המדינה ובמשרד המשפטים ובצבא ובמשטרה ובשירות בתי-הסוהר ובהנהלת בתי-המשפט – ואני כמובן רוצה מאוד מאוד להודות לאנשי מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים שהובילו את התהליך הזה, ממש עבודת מטה מאוד מאוד יסודית, וברוך השם, ברוך השם, הגענו להסכמות עם כל הגורמים הרלוונטיים. אנחנו עוד נעשה שינויים בחוק בין הקריאה הראשונה לבין הקריאה השנייה והשלישית – כשהחוק יחזור לוועדה. יש עוד כמה שינויים שסיכמנו עליהם, כולל מול הנהלת בתי-המשפט, אחרי דיאלוג ארוך באמת, כמה פגישות מאוד מאוד יסודיות עם הנהלת בתי-המשפט, והחוק הזה יבוא בעזרת השם בהסכמה מוחלטת של כולם. אני רוצה לברך ולהודות. הבנתי שסיעת המחנה הציוני תומכת ומרצ תומכים, ויש עתיד – אני מבין שיש חופש הצבעה, אני רוצה לקוות שבאמת כולם יתמכו. אין שום סיבה בעולם להתנגד לחוק. כמו שאמרתי, הוא נעשה כולו בהסכמה עם כל הגורמים, ואת אותם תיקונים שצריך לעשות עוד נעשה בו. אז אני מבקש מהכנסת להצביע בעד הצעת החוק הזו בקריאה ראשונה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. לפתיחת הדיון – חבר הכנסת אמיר אוחנה, בבקשה. חבר הכנסת אמיר אוחנה – לא נמצא; חבר הכנסת יוסי יונה – לא נמצא. חברת הכנסת מירב בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> מוותרת. חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> מוותרת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת עמר בר-לב. איילת נחמיאס ורבין, גברתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> מוותרת. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר. חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. <קריאה:> אוי, נו. <היו"ר מאיר כהן:> שלוש דקות לרשותך, גברתי. בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, אין ספק שהצעת החוק שמחייבת בכירים בשירות הציבורי להגיש הצהרות הון היא הצעת חוק חשובה. היא הצעת חוק, שכאשר אנחנו מדברים על שקיפות – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – הרי שהיא מתכתבת בדיוק עם רוח הדברים שאנחנו מדברים עליהם. גם בכירים בשירות הציבורי חייבים לדווח על ההון שלהם, על המצב הכספי שלהם, איך הם הגיעו אל שכרם. וככל שיהיו יותר בתפקיד בשירות הציבורי, גם באמת יכולת לעקוב ולראות שאכן אנחנו מדברים על אנשים שעוסקים ועובדים ביושר, כפי שאנחנו באמת מאמינים שכך קורה בשירות הציבורי, בדיוק כמו שחברי כנסת ושרים מחויבים באותה הצהרת הון. אבל כאשר הצעת החוק באה ואומרת בסעיף מס' 1 שלה: "מטרתו של חוק זה לחייב שופטים ובעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה וברשויות המקומיות להגיש את אותה הצהרת הון טרם מינוים", אני באה ואומרת וקוראת לחברי מציעי הצעת החוק וגם לחברי בוועדת החוקה – וגם לחברי בוועדת החוקה – אסור שבאופן כלשהו החוק הזה, שאמור לחול על כל התפקידים הבכירים בשירות הציבורי, יהיה באיזו דרך כלי ניגוח של שופטים במערכת המשפט. שלא יהיה בשום דרך וצורה שהיא איזה ניסיון שלנו לשים זרקור על השופטים במערכת המשפט ולהגיד: הנה אנחנו מתלבשים עליכם. כי אנחנו לא. כי אנחנו ממש לא רואים שום הבדל בין השופטים לבכירים במערכת השירות הציבורי, לראשי ערים, ראשי רשויות וכיוצא בזה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אנחנו רוצים שקיפות לכול. וכאשר ברור שאין מדובר פה על ניסיון כלשהו לנגח או להחליש את מערכת המשפט ואת השופטים העומדים בראשה, אז אנחנו כמובן רואים את רוח הדברים בהסכמה, וכמובן נעבוד על הדברים שצריך לעבוד עליהם בוועדת החוקה, ונמצא כאן גם יושב-ראש הוועדה שגם שמע את הדברים. אז בכפוף לכך אנחנו כמובן מסכימים להצעת החוק, שהיא מבורכת במובן השקיפות – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – וכמובן שלא לפגוע בשום דרך וצורה שהיא בשופטים במדינת ישראל. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת שמולי. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. עליתי לכאן – – <היו"ר מאיר כהן:> חבריא בצד שמאל, זה מפריע. חבר הכנסת ביטן, זה מפריע. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – כאחד היוזמים של הצעת החוק, עליתי לכאן כדי לברך את בצלאל על הצעת החוק המאוד-מאוד חשובה. אני חושב שאם אנחנו מדברים בבית הזה על שקיפות של המערכות הציבוריות, אז מובן שאסור לפסוח על הרשות השופטת ועל הרשות המבצעת. גם הדברים הללו – השקיפות בסופו של דבר מגבירה את אמון הציבור בכל הגופים הללו. אתם יודעים ששמי ככה התנוסס מעל הצעת החוק, ואני עומד מאחורי זה, ואני חושב שמדובר בהצעת חוק חשובה. היו מי שניסו לרמוז לי בימים האחרונים שלא אתן יד לפגיעה במערכת המשפט. ואני אומר לאנשים, לכולם: בואו לא נהיה במקום שבו אנחנו נושאים את שם האיומים האלה לשווא. יש פה מספיק איומים, ויהיו פה במושב הזה מספיק אתגרים בכל מה שקשור למאבק בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. ואני לא חושב שאנחנו צריכים לראות בעניין הזה צל הרים כהרים. אני חושב שמדובר בהצעת חוק חשובה. בקשתי אליך, חבר הכנסת בצלאל, בקשתי אליך היא, דבר ראשון, להמשיך את התיאום ההדוק שהיה עד עכשיו עם חברת הכנסת סויד; והדבר השני, לוודא – אני יודע שזה קיים בהצעת החוק – הרמטיות, שכפי שקורה במקרה של חברי הכנסת, ברגע שהצהרות ההון נכנסות לכספת, הן לא יוצאות משם. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה – לא נמצא. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא הוציא כבר את השנאה שלו, אין לו מה להוסיף. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת יואב קיש – לא נמצא; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – לא נמצאת; חברת הכנסת קארין אלהרר – לא נמצאת; חבר הכנסת ישראל אייכלר – מוותר. חבר הכנסת אורן אסף חזן. <קריאה:> אורן, תוותר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה. שלוש דקות, אני אקפיד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – מושב קצר, יש לכם חודשיים לסבול. <דוד ביטן (הליכוד):> העיקר הוא לובש חליפה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתם רוצים, אני יודע – – – <היו"ר מאיר כהן:> כן, חבר הכנסת חזן, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני יודע ששרים לא מדברים הרבה, אז שיבין מי שרוצה מה שיבין. <היו"ר מאיר כהן:> שלוש דקות התחילו עכשיו. בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברותי, חברי חברי הכנסת, אני מגלה לאט-לאט שאחרי שבשמאל לקחו בעלות על המוסר, בעלות על הצדק, על הנאורות, אחרי שהם לקחו לנו בעלות על השלום – רק הם עושים שלום – אחרי שהם לקחו לנו בעלות על האהבה, על השוויון, היום אני מגלה שהם גם לקחו לנו בעלות על הימין. אני מרשה לעצמי לדבר על המפלגה שאני גאה להיות חבר בה, מפלגת השלטון, עומד בראשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, מפלגת הליכוד, תנועה לאומית ליברלית. אני חושב שהחברים בשמאל קצת התבלבלו והם שכחו שהם לא לבד פה. היום מציינים בכנסת את יום הרצל. אני מסתכל על השנה האחרונה שלי פה בכנסת ישראל, על הטקסים שלקחתי בהם חלק, על האירועים, על הדיונים במליאה, על ההצעות לסדר-היום. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה מסכם בהצלחה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> ראשית, אני מסכם בהצלחה. אחרי שעזרנו להביא את שכר החיילים, אחרי שקידמתי את הצעת החוק ללימוד השפה הערבית החל מכיתה א', והתבשרתי רק לפני כמה דקות שמשרד החינוך מתחיל עכשיו בפיילוט, ואני רוצה לברך את השר בנט – – – <רחל עזריה (כולנו):> אתה במפלגת כולנו, תגיד – שכר החיילים? – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבקש לא להפריע לי. אז כשאתה שואל אותי אם אני מסכם בהצלחה – כן, זו הייתה התחלה טובה. אבל אני רוצה לחזור לעניין ולהגיד שכשאני מסתכל על השנה האחרונה אני חושב שיש פה בבית הזה אנשים ששוכחים שהם צריכים להיות אור לציבור, שהם צריכים להראות ולהתוות דרך, שיש מי שמסתכלים עליהם חדשות לבקרים, ושמעל הכול כולנו צריכים לשרת פה מדינה – כן, מדינה; אחדד ואומר לאלה שהספיקו לשכוח: מדינת ישראל. רק לפני כמה ימים עמדנו דקתיים לזכר אלה ששילמו את המחיר הכבד מכול, עמדנו ואמרנו יחדיו כולם: בדמם ציוו לנו את החיים. רק יש פה אנשים ששכחו שהתפקיד שלנו להיות ראויים לכך; להיות ראויים למה שהם השאירו אחריהם, להיות ראויים למדינה שבמשך 68 שנה לא חסרים מי שנלחמים בוקר-בוקר שעה-שעה מבית ומחוץ – כן, גם מבית – לפרק אותה. אני לא אשתמש בזכות שיואל חסון מזכיר תמיד שכסגן יושב-ראש הכנסת מנצלים עוד דקה, ועל אף ההפרעות, אני אסכם ואומר שאם יש משהו שאני לוקח עלי לנסות להוביל – את השינוי – במושב הנוכחי, בכנס הקרוב, זה העובדה שפעם חלמו להקים פה מדינה, והיום גם בבית הזה יש חלקים נרחבים שמוכנים לעשות הכול רק כדי לוותר עליה. הגיע הזמן להתעורר. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – מוותר. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת סמוטריץ והמציעים האחרים, הצעת החוק הזאת חשובה אבל איננה אפויה, והיא מלאת פרצות, לחלוטין. היא פרוצה לחלוטין, ואני אסביר, ואני מציע לך – מציע לך למשוך אותה לפני ההצבעה הזאת, אפילו, ולהשקיע בה מחשבה. דומה הדבר – הצעות אלה דומות להצהרת ההון של חברי הכנסת שמוגשת ליושב-ראש, נשארת בכספת ואף אחד לא בודק אותה; לא בודק מה כתוב בה, לא בודק את המסמכים – לא נדרשים מסמכים, לא נדרש שום דבר. כך – ולמד – מכיוון שהייתי צריך להגיש בתפקידי כסגן שר האוצר למבקר המדינה הצהרת הון כל שנה – אתה חייב לשמוע אותי – אדוני, סגן מזכיר, בבקשה. בכל שנה, הצהרת ההון שלי הייתה נבדקת על-ידי רואה-חשבון, ופעם אחת כתבתי סכום מסוים על הבית שאני גר בו, הרבה פחות, ושאלו אותי איפה היתרה. אז נכנסתי אחר כך ותיקנתי. אם מישהו לא בודק את זה, ולא מבקש את המסמכים מהבנק, ולא מבקש את טופסי ה-106, אין לזה שום משמעות. שום דבר, זה לא שווה את הנייר שכתבנו, אנחנו, חברי הכנסת, את הצהרות ההון שלנו, ומסרנו ליושב-ראש הכנסת. לכן, ההצעה הזאת אינה אפויה; אם היא לא נבחנת בעיניים מקצועיות של רואה-חשבון, אין לה ערך. אם רוצים להיות רציניים, צריך להנהיג הצהרת הון כפי שחברי הממשלה נוקטים, עם כל המסמכים הנלווים, נבדקת על-ידי עין מקצועית; אחרת היא לא שווה את הנייר שהיא כתובה עליו. וברשימה עצמה, אדוני, חבר הכנסת סמוטריץ, לא הושקעה שום מחשבה, והיא פרוצה לחלוטין, לחלוטין. למשל: חשבים ברשות, יש להם הרבה יותר יכולות לעשות הון עצמי ממקורות אחרים – אני לא מטיל בהם דופי. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל תבין, אתה לא יכול להגיד: קציני משטרה. קציני משטרה – אני אומר לך, הכי פחות נוגעים בכסף שהוא כסף ציבורי או כסף ממקומות אחרים. הכי פחות. חשב, תקציבן, יושב-ראש ועדה מקומית – אין. אין רשימות, אין כלום. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> הוא עושה את זה כבר היום. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, הוא לא עושה הצהרות הון, הוא שכיר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא לא עושה הצהרות הון אם הוא שכיר. יושב-ראש ועדה מקומית במוניציפלית, במועצה המקומית מבשרת-ציון, לא נותן הצהרת הון. באחריות. ולכן אני אומר לכם: אם אתם רוצים שזה יהיה רציני ולא כלאחר יד, בחוק הזה צריך לשבת עם בעלי מקצוע, קודם כול רואי-חשבון, ורק אחר כך עורכי-דין. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> סגן השר מזוז, אתה עוד לא יושב על הדוכן. <קריאה:> מיקי, רוצים ללכת. <מיקי לוי (יש עתיד):> לי יש זמן. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה למיקי לוי. דב חנין – אינו נוכח. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה. להזכירכם, אנחנו מצביעים על הצעת חוק הצהרת הון של בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה וברשויות המקומיות, התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 49 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק הצהרת הון של בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה וברשויות המקומיות, התשע"ו–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> 49 בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. תם סדר-היום, הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ט"ז באייר התשע"ו, 24 במאי 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 20:55.>