דברי הכנסת

דברי הכנסת כ"ז / מושב שני / ישיבות קכ"ו–קכ"ח / כ"ב–כ"ד באייר התשע"ו / 30 במאי – 1 ביוני 2016 / 27 חוברת כ"ז ישיבה קכ"ו הישיבה המאה-ועשרים-ושש של הכנסת העשרים יום שני, כ"ב באייר התשע"ו (30 במאי 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 נאומים בני דקה 8 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 8 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 9 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 9 מירב בן ארי (כולנו): 10 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 11 אכרם חסון (כולנו): 11 איתן ברושי (המחנה הציוני): 12 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 13 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 14 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 15 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 16 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 17 דב חנין (הרשימה המשותפת): 18 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 18 מיכאל אורן (כולנו): 19 שעת שאלות לשר החינוך והתפוצות 20 שר החינוך נפתלי בנט: 21 זהבה גלאון (מרצ): 22 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 23 שר החינוך נפתלי בנט: 24 עפר שלח (יש עתיד): 25 שר החינוך נפתלי בנט: 25 מירב בן ארי (כולנו): 27 שר החינוך נפתלי בנט: 27 זהבה גלאון (מרצ): 28 שר החינוך נפתלי בנט: 28 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 31 שר החינוך נפתלי בנט: 31 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 33 שר החינוך נפתלי בנט: 34 יהודה גליק (הליכוד): 35 שר החינוך נפתלי בנט: 36 עליזה לביא (יש עתיד): 37 שר החינוך נפתלי בנט: 39 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 46 שר החינוך נפתלי בנט: 47 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 49 שר החינוך נפתלי בנט: 50 אורן אסף חזן (הליכוד): 51 שר החינוך נפתלי בנט: 52 איתן ברושי (המחנה הציוני): 53 שר החינוך נפתלי בנט: 53 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 54 שר החינוך נפתלי בנט: 55 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 56 שר החינוך נפתלי בנט: 57 יעל גרמן (יש עתיד): 58 שר החינוך נפתלי בנט: 59 אכרם חסון (כולנו): 67 שר החינוך נפתלי בנט: 72 יואל חסון (המחנה הציוני): 72 שר החינוך נפתלי בנט: 73 הודעת הממשלה על צירוף שרים לממשלה 76 שר התיירות יריב לוין: 76 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 77 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 78 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 79 חיים ילין (יש עתיד): 80 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 81 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 83 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 84 יואל חסון (המחנה הציוני): 86 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 87 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 88 דב חנין (הרשימה המשותפת): 91 עיסאווי פריג' (מרצ): 92 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 94 אילן גילאון (מרצ): 95 מאיר כהן (יש עתיד): 97 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 97 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 100 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 102 אלעזר שטרן (יש עתיד): 104 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 105 איתן ברושי (המחנה הציוני): 106 תמר זנדברג (מרצ): 109 יואב בן צור (ש"ס): 110 עליזה לביא (יש עתיד): 111 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 113 עפר שלח (יש עתיד): 118 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 119 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 121 יעל גרמן (יש עתיד): 122 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 124 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 126 מיקי לוי (יש עתיד): 128 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 129 ציפי לבני (המחנה הציוני): 130 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 132 שר התיירות יריב לוין: 133 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 137 הצהרת אמונים של חברי הממשלה 139 אביגדור ליברמן: 139 סופה לנדבר: 140 צחי הנגבי: 141 חילופי גברי בוועדות הכנסת 141 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 141 הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016 142 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 142 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 145 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 145 הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 83), התשע"ו–2016 146 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 146 הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016 149 מירב בן ארי (בשם ועדת החינוך, התרבות והספורט): 149 איציק שמולי (המחנה הציוני): 151 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 153 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 154 תמר זנדברג (מרצ): 158 תמר זנדברג (מרצ): 159 עיסאווי פריג' (מרצ): 162 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 167 דב חנין (הרשימה המשותפת): 168 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 169 יואב קיש (הליכוד): 175 הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18) (הודאת נאשם), התשע"ו–2016 176 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 176 דב חנין (הרשימה המשותפת): 177 הודעת הממשלה על מינוי סגן שר 180 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 180 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ב באייר תשע"ו, 30 במאי 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (תיקון), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכספים. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10) (הסדרי פשרה והסתלקות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, מירב בן ארי ורועי פולקמן וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3024/20 וכלה בהצעת חוק פ/3041/20 – הצעת חוק הקמת מערכת סולארית בבית משותף שהוקם במסגרת עסקת פינוי ובינוי, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, דוד ביטן ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק הדיינים (תיקון – נציגי הוועדה לבחירת דיינים), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון – פנייה מוקדמת), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, דוד ביטן, שולי מועלם-רפאלי, יפעת שאשא ביטון, יואב בן צור ואיתן כבל; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון – התליית מספר ימי היעדרות במספר ילדי העובד), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יגאל גואטה, מכלוף מיקי זוהר, אילן גילאון, דב חנין, אלי אלאלוף, אורן אסף חזן, אורלי לוי אבקסיס, רויטל סויד, איתן כבל, דוד ביטן, יעקב מרגי, עאידה תומא סלימאן, זאב בנימין בגין, איתן ברושי, מיקי לוי, יפעת שאשא ביטון, טלי פלוסקוב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – דיור בהישג יד), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, דוד אמסלם, יואב בן צור, משה גפני ורחל עזריה; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – בחירת רבני עיר וכהונתם), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק עיטורי הוקרה לאזרחים שפעלו לטובת מדינת ישראל, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכאל אורן, יחיאל חיליק בר ואיילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – הכנסת מינימום לאזרח ותיק), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ניכוי הוצאות לימודים במוסד אקדמי בחו''ל), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה, אוסאמה סעדי, עבד אל חכים חאג' יחיא ויואב בן צור; הצעת חוק המפלגות (תיקון – איסור תרומה מאזרח זר), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – ביטול עקרון הריתוק לקלפי), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי ודוד ביטן; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (שלילת רישיון מאדם שהורשע בעבירה שגרמה לפגיעה חמורה באדם), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת נורית קורן, רועי פולקמן ואיתן כבל; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – דין משמעתי לרבני ערים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת ציפי לבני, מיכל רוזין, קארין אלהרר, דב חנין, מיכל בירן, קסניה סבטלובה, מסעוד גנאים, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, אחמד טיבי, מנואל טרכטנברג, תמר זנדברג, איילת נחמיאס ורבין ויעל כהן-פארן; הצעת חוק הגנה על עובד הציבור (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, יחיאל חיליק בר, נחמן שי, מיכל רוזין, קארין אלהרר, עבדאללה אבו מערוף, יואל חסון ועליזה לביא; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעת סטודנטים ותלמידי תורה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מאיר כהן, אורי מקלב, יעקב פרי, איציק שמולי, עליזה לביא, עודד פורר, יחיאל חיליק בר וקארין אלהרר; הצעת חוק המים (תיקון – הנחות לאוכלוסיות זכאיות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, דוד ביטן, איציק שמולי, שולי מועלם-רפאלי, יפעת שאשא ביטון, יואב בן צור ואיתן כבל; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – הגבלת משך זמן החקירה המשטרתית וטיפול התביעה בתיק החקירה עד להגשת כתב-אישום), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת ניסן סלומינסקי ויאיר לפיד. נוסח מתוקן להצעת חוק הפיקדון על מכלי משקה (תיקון – החלת החוק על מכלי משקה גדולים), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת איתן כבל, נורית קורן ויעקב פרי וקבוצת חברי הכנסת. עוד אודיעכם, כי חבר הכנסת עמר בר-לב ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (ביטול תיקון מס' 8), התשע"ו–2016, שמספרה פ/2903/20. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אין היום הצעות אי-אמון, בעוד חצי שעה גם נקדיש דקה להסביר למה – כי היום בעוד חצי שעה בפעם הראשונה נמצא את עצמנו בשעת שאלות, על-פי דרישת האופוזיציה, לזימון שר לשאלות במליאה. וכרגע – נאומים בני דקה, על-פי מצוות התקנון. אז מי שירצה להשתתף – יצביע על מנת להירשם לנאומים בני דקה. בבקשה, חבר הכנסת טלב אבו עראר, תפתח נאומים בני דקה, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – האמת, מכובדי היושב-ראש, לפני שלושה-ארבעה ימים שלחנו אליך מכתב לגבי כניסת חברי הכנסת הערבים למתחם, למסגד אל-אקצא. וקיבלנו תשובה שלילית, אף שאנחנו כמה ימים לפני חודש הרמדאן, שהוא מצווה דתית, והתפילה במסגד אל-אקצא היא חלק מהמצווה, חלק מהצום. ולכן אני, כחבר כנסת ערבי מוסלמי שחייב להיכנס לשם לצורך תפילה, לצורך מצווה, בחודש הרמדאן, לא יכול להימנע, ואני מודיע מכאן שאכנס למסגד אל-אקצא. אני לא מהווה סכנה ביטחונית כשאני נכנס כדי להתפלל, וככה גם חברי. ולכן אני מבקש לשקול שוב ושוב את התשובה טרם התחלת חודש הרמדאן. תודה רבה לך, מכובדי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. לפני שאני נותן לחבר הכנסת חמד עמאר לדבר, רק אשיב לך, מכיוון שראיתי גם כותרות ופרסומים בתקשורת, שכביכול אסרתי או כביכול איימתי על חברי כנסת. אז הדבר היחידי שיצא היה מכתב של קצין הכנסת, שמודיע לחברי הכנסת על הערכות מודיעין שהיו, ובעקבות כך אני גם מכנס בלשכתי ישיבה עם בכירי המשטרה ועם קצין הכנסת, על מנת לבחון מהן ההערכות בתחום הזה בנוגע לחברי כנסת שרוצים להגיע להר-הבית. בתום הישיבה ודאי שנעשה הערכת מצב, ואז גם נעדכן את חברי הכנסת שפנו אלי מה המסקנות של הישיבה. לכן הייתי מציע, כמו שבעצמי אמרתי – אני לא רואה מצדי שום לחץ או איומים או משהו; לא מציע גם מן הצד השני להודיע מייד: אנחנו נפר, אנחנו נעשה, כי סך הכול, כמו שאמרת, המטרה שלך ללכת להתפלל שם ולא לעורר מהומות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא איום. הולכים להתפלל, לא מאיימים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הגשתי בקשה לדיון מהיר היום, שנדחתה על-ידי הנשיאות, בקשר למנגנוני ההקצאה בתוכנית החומש של מגזר המיעוטים. ואני חייב, אדוני היושב-ראש, להסביר את הנושא הזה, שהוא נושא כל כך חשוב ונוגע לכל תלמיד ותלמיד במגזר הדרוזי. בהחלטת הממשלה 922 על מגזר המיעוטים והעצמת היישוב ביישובי המיעוטים יש סעיף שמדבר על מנגנוני ההקצאה במשרדים בנושאים מקצועיים. התברר לי שבמנגנוני ההקצאה – הדרוזים, הוציאו אותם החוצה, הם לא יכולים לקבל לפי מנגנוני ההקצאה. זאת אומרת, שאם ממשלת ישראל רוצה להעביר לחברה למתנ"סים 100 מיליון שקל, היא חייבת להוסיף 20% למגזר המיעוטים, אבל בתוך ה-20% – הדרוזים לא נכללים. וזה נושא שלא אעבור עליו – אני חייב להכניס את הדרוזים למנגנוני ההקצאה, כי מגיע להם וחייבים להכניס אותם. לכן אני פונה לראש הממשלה ולמשרד ראש הממשלה, שיתקנו את זה; למשרד האוצר ולשר האוצר, שיתקנו את העוול הגדול הזה נגד העדה הדרוזית. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת איל בן ראובן – בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת בן ארי. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, היום מציינים – סליחה, אם אפשר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> היום מציינים את יום חיילי המילואים. אני רוצה להעלות מכאן, בית-המחוקקים, על נס את שירותם של חיילי המילואים בצה"ל. חיילי המילואים הם כולם מתנדבים; מי שלא רוצה לעשות מילואים – לא יעשה. אלו המתנדבים, שמספרם אינו גדול בחברה הישראלית, ראויים לכל שבח והערכה מצד הבית הזה ומצד החברה הישראלית כולה. צבא המילואים שלנו הוא לב-לבה של עוצמת צה"ל, הן בכוח והן ברוח. שנים פיקדתי על חיילי מילואים. פגשתי חיילים ומפקדים מופלאים, התרגשתי כל פעם מחדש לראות את רוח ההתנדבות שלהם, את הגעתם לכל קריאה, לכל מערכה, ואת הדרך שבה הם מוכנים לתת למדינה על חשבון ביתם ומשפחותיהם. אני מברך אתכם, אנשי המילואים היקרים, אתם ראויים לכל שבח ולתגמול הולם מצד המדינה והחברה הישראלית, ואני מצדיע לכם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס בכמה מילים – התייחסות שלי אישית לכתבה ששודרה אתמול בערוץ 2, גם לאור העובדה שחברת הכנסת ורבין, חברת הכנסת קסניה סבטלובה – שרק אתמול ראיתי גם את המקרים שלהן. זאת אומרת, כל הכתבה הזו היא כתבה שכל אחת מאתנו צולמה אליה בנפרד, כך שכמו כל עם ישראל גם אני ראיתי אתמול גם את הסיפורים שלהן. ואומנם גם הייתי חלק מהפרשיות, והיה לי מה שנקרא זמן מסך; אם היו שואלים אותי הייתי מוותרת על זמן המסך הזה, אבל חשוב לי מפה גם להגיד תודה, כי קיבלנו כל כך הרבה תמיכה וכל כך הרבה פרגון. אני רוצה להגיד לך תודה, ולשרים, גם נפתלי בנט, גם בוגי יעלון, השר לשעבר. לא ראיתי גם שאר חברי הכנסת, אבל אני חושבת שדווקא התמיכה הזאת מגברים – ובדרך כלל, כשקורים אונס או הטרדה מינית, ישר הולכים ליושב-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה – וגם היא פה, אז בכלל מצוין – ומבקשים ממנה תגובה על הטרדות מיניות ועל אונס או רצח נשים, ודווקא להבדיל, להבדיל, כן, לראות כתבה כזו, על הטרדות מיניות שעברו חברות הכנסת, ולשמוע תגובות שלכם, ושאתם גם מפרסמים וחולקים את זה, זה מאוד מאוד חיזק אותנו. אז רציתי להגיד תודה רבה גם לכל חברי הכנסת – אם היו כאלה שפספסתי, אז תודה – וכמובן לכל השותפות שלי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אכרם חסון. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, מצב הבטיחות בארץ הוא בכי רע. אנחנו נדרשנו לתאונות עבודה במיוחד בענף הבניין. היום אדם התחשמל. אפשר למנוע זאת, אבל בחודשים הקרובים יש לנו שתי בעיות גדולות מאוד. אחת, מצב הבטיחות בגני שעשועים, שהוא מצב קטסטרופלי; כל אחד זורק את האחריות על השני – המועצות המקומיות על משרד הכלכלה, משרד הכלכלה על המועצות המקומיות, אין פיקוח, מעטים המתקנים שמורשים ועברו בדיקה כמו שצריך, אין מספיק מפקחים, וזו סכנת נפשות. סכנת נפשות אחרת – והיא זועקת לשמים – היא עניין הזיקוקים, במיוחד בחודש הרמדאן. אני לא יודע איך מכניסים את הזיקוקים האלה לארץ. ילדים נפצעים, זו סכנת נפשות. לא צריך לחפש כל אחד שמשתמש בזיקוקים, כל ילד, אלא את אלה שמייבאים, וצריך שיהיה פיקוח הרבה יותר הדוק, ואפשר למנוע זאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת אכרם חסון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <אכרם חסון (כולנו):> אדוני היושב-ראש, אני פונה לכבודך בבקשה לתקן עוול: בקרב עובדי הכנסת – יש 450 עובדים – רק עובד דרוזי אחד בין עובדי המינהלה. מגיע לנו על-פי המפתח תשעה עובדים. אני מבקש מכבודך, תיתן נקודת זינוק שווה לבני העדה הדרוזית, תתקן את העוול ותקלוט עובדים ועובדות דרוזים. הדבר השני, רציתי לשתף אותך בנושא תקציב התרבות למגזר הדרוזי. בבדיקה שערכתי לאחרונה מצאתי שכל העדה הדרוזית – כ-132,000 דרוזים בישראל וברמת-הגולן – אנחנו מקבלים שקל בשנה סל תרבות לכל אזרח דרוזי. בוא תספר לי בבקשה, אתה וחברי חברי הכנסת, איך אפשר לבנות תרבות, איך אפשר לקדם את התרבות – יש בדאלית-אלכרמל ובעוספיא מספר הסופרים הכי גדול במדינת ישראל – 72 סופרים שכתבו בשפות זרות, ייצגו את ישראל בהרבה מדינות. לא מזמן איבדנו את הסופר הידוע סלמאן נטור, אבל לפניו היה גם נזיה ח'יר, יש מועין חאטום, והיב והבה ועוד אחרים, ואנחנו מבקשים לתקן את העוול הזה. אי-אפשר לדבר על ברית חיים כאשר אנחנו בחינוך ובתרבות במקומות האחרונים בארץ. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חברתי מירב, היום התקיימה הישיבה הראשונה של ועדת משנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט בראשותה של חברת הכנסת מירב בנושא החינוך הבלתי-פורמלי, שבמידה רבה הוא מרכיב חשוב בחינוך בכלל. אני רוצה להדגיש שתי נקודות שהעליתי – ואני שמח ששר החינוך והמנכ"לית, שהיו בישיבה, תמכו בהן: אחת, עבודה מועדפת בחינוך – 25 מיליון שקלים מושקעים בעבודה מועדפת בתחנות הדלק; גם הגעתי להסכמה עם הארגון היציג שלהם, וגם אני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש, כמו ששר החינוך התייצב, להעביר את הסכום הזה מתחנות הדלק, שוועדה ממשלתית החליטה להיגמל מהתחום הזה, להעביר את זה לעבודה מועדפת בחינוך. זה יכול להיות בעל חשיבות גדולה לחינוך בכלל ולחינוך הבלתי-פורמלי בפרט. והנקודה השנייה – והגעתי בה להבנה עם שר הביטחון הקודם ועם שר החינוך המכהן: לקיים במשותף – משרד הביטחון, הגדנ"ע, משרד החינוך – שבוע לכל נער ונערה בכיתות י'-י"א, שכולל גדנ"ע, הכרת ואהבת הארץ, מורשת, עבודה בחקלאות ובהתיישבות, שבוע שלם לכל נער ונערה בכיתה י' או י"א. שר החינוך בירך על כך, שר הביטחון הקודם תמך, אני בטוח שגם שר הביטחון החדש, כפי שאני מבין לרוחו, יתמוך במהלך הזה. שני הדברים האלה עלו בדיון, שניהם קיבלו גיבוי, ואני מקווה שהם גם יבוצעו בזמן הקרוב. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, אני מתחיל בזה שאני אברך את חברי טלב אבו עראר, כי היום יש תוצאות של בחינת השנה האחרונה בלימודי רפואה במולדובה והבן שלו הוא אחד מאלה שעברו את הבחינה, והוא אחד מרשימה ארוכה של צעירים ערבים אזרחי מדינת ישראל שעברו את אותה בחינה. אני מכיר קבוצה גדולה, לפחות ארבעה אנשים, מכיר אותם אישית, את משפחותיהם, שהלכו ללמוד בחו"ל כי לא הצליחו ללמוד בארץ מכמה סיבות: סיבה ראשונה היא הגבלת הגיל – בגיל צעיר הם לא יכולים ללמוד; שנית, הריאיון הזה, שמטרתו לנפות את הסטודנטים או את התלמידים. באותה הזדמנות אני מברך גם קבוצה גדולה של תלמידים צעירים שעברו את הבחינה הפסיכומטרית. אני מכיר קבוצה של כמה סטודנטים שקיבלו את הציון המלא – 800; וכמה קיבלו 797. 800 – אני מכיר את מוחמד עבד אלסלאם זידאן מכפר-מנדא, 800 – ציון מלא. השאלה אם הוא צריך לנדוד כדי ללמוד בחו"ל, או שצעיר כזה, עם כישורים כאלה, צריך ללמוד פה ולקבל את ההזדמנות, לקבל גם את המלגה, ולתרום לציבור ולעשייה. במיוחד – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> שיעשה שירות לאומי. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> במיוחד שאנחנו היום מדברים על השביתה של המתמחים, הרופאים המתמחים, על המחסור, על עבודה של הרבה שעות, ויש לכל הקבוצה הזאת, של הרופאים שהצליחו – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> הוא ערבי, לא יהודי. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> סליחה, סליחה, אתה מפריע לי. כל הקבוצה הזאת, שהצליחה, עכשיו תיתקל במחסום של הבחינה פה. אני שואל, ואני תוהה, האם אנשים שחיים במקומות ששם למדו, הם חיים במגפות? הם לא מקבלים רפואה? ואנחנו נמשיך לסבול. אני חושב שלאשר את התעסוקה של הרופאים האלה עדיף מאשר לקבל את הטיפול אצל מתמחה שכבר 24 שעות לא ישן, לכן יש מקום לתקן ולשנות את החוק. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. ברכות לחבר הכנסת טלב אבו עראר, יש לך עכשיו בבית רופא צמוד, זה טוב, במקצוע המסוכן – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא מולדובה, הוא באוקראינה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אוקראינה. בבקשה, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת עאידה תומא סלימאן. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, כמו חברתי חברת הכנסת מירב בן ארי וחברת הכנסת קסניה סבטלובה, שאני רואה שיצאה, אני מאוד מודה לכם על התגובות החמות ועל החיבוק הגדול שקיבלנו אחרי הכתבה אתמול. בדיוק אמרתי למירב, היה לי מאוד מאוד קשה לצפות בעצמנו, אז עכשיו מירב דואגת להשלים לי את החסר, כי ממש לא היה קל לראות את עצמך מספר את הסיפורים האלה, אז – תודה, אדוני היושב-ראש. אלוף במילואים איל בן ראובן כאן, מפקד של בעלי בסדיר, אני חושבת שהגיעה העת להפסיק להוקיר והגיעה העת להכיר בחיילי המילואים. הגיעה השעה שהם יפסיקו להיות עובדי הקבלן של מערכת הביטחון, כי כשחייל מילואים נקרא למילואים הוא לוקח אתו את הקיטבג הצבאי, אבל הוא משאיר בבית קיטבג אחר, קצת יותר סימפתי, זאת המשפחה. כלומר, כשהמילואימניק יוצא הוא לא יוצא לבד, המשפחה יוצאת אתו; כל המשפחה מתגייסת, הכול. ואני גאה בכך – אגב, בעלי עכשיו במילואים, אני ממש ממש גאה בזה. לפני שמונה שנים הקמנו קבוצה של נשים, של משפחות מילואימניקים, את קהילת משפחות המילואימניקים, מערך שנועד בעצם – זה מין תמיכה הדדית במשפחות שנשארות בבית, ובשנה האחרונה, וגם בשנים שלפני כן, פעלנו בכמה מישורים לשפר את תנאיהם של משרתי המילואים הפעילים. אתמול מיציתי איזו פנייה שאני מנסה לטפל בה כבר הרבה שנים – פניתי לרמטכ"ל ולמנכ"ל משרד הביטחון בדרישה לצרף את משרתי מערך המילואים למועדון "חבר" ולבטל את מועדון "בהצדעה"; תסלחו לי, מועדון מיותר לחלוטין. בתחקיר ערוץ 10 לא מזמן עלה שמחיר חבילות נופש בחו"ל באתר הזה, באתר "בהצדעה" לחיילי המילואים, יותר יקר ממחיר השוק. הגשתי הצעת חוק שמקנה למילואימניקים, למשרתי המילואים הכבדים, סוג של ביטוח פנסיוני, כמו שנהוג באנגליה, הכול באופן יחסי לשנות השירות ולימי השירות בשנה. אני חושבת שזה מאוד חשוב. זאת עוד עבודה שהם נושאים על כתפיהם. ואני חושבת שהשלב הבא הוא שבשירות הציבורי שנות הפיקוד במילואים ייחשבו כשנות ניסיון ניהולי לצורך מכרזים. אני חושבת שזה ממש ממש חשוב. אני רוצה להודות על ההכרה, על יום ההכרה, על שבוע ההכרה, במילואימניקים, אבל אני חושבת שאנחנו לא עושים בשבילם מספיק. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, אני רוצה לפתוח בזה ולהגיד שאני, אף שהייתי בחו"ל, צפיתי בכתבה. זה היה – הביא סערת רגשות אצל כל מי שיכול לצפות בזה עד הסוף. אני רוצה להצדיע לכן, חברותי, על הדוגמה ועל המודל שאתן נותנות לנשים אזרחיות המדינה. אתן באות ואומרות: אף אחת מאתנו לא מוגנת מהטרדות כאלה, כי הבעיה היא לא אצלנו. ולכן אני טרחתי בתחילת הקדנציה – ושמחתי שכבוד היושב-ראש הסכים – שתהיה כתובת בכנסת הזאת לכל אישה, כולל חברות הכנסת, כולל העוזרות והעוזרים כמובן, שהוטרדו מינית, שיבואו ויתלוננו ותהיה להם כתובת כזאת. אני מודה לכן על הדוגמה הזאת. עכשיו אני עוברת לנושא האחר, מהר מאוד. לפני יומיים הגיעה קבוצה מכוחות היס"מ לאחד מהבתים בנצרת-עילית, הם רצו לגבות חוב של בעל-הבית, שהיה בתחילתו דוח רגיל של חניה ותפח בתוך שנה מ-100 שקל ל-1,500 ומשהו שקל. וצעד ראשון שעשתה העירייה, כנראה, לגבות את החוב הזה, זה לשלוח כוחות יס"מ לבית, שפרצו לתוך הבית, עם נשק עליהם, מול הילדים שנמצאים בבית, וכמובן להשליט אווירה של פחד ושל טרור נפשי על כל אנשי הבית. השאלה שלי: עד מתי זה יימשך? איך אפשר באמת לשלוח כוחות יס"מ לתוך בית כדי לגבות חוב? כמה שיהיה גדול – יש חוק במדינה הזאת, יש דרכים איך גובים חובות, ואני לא חושבת שאחת מהן היא לשלוח כוחות יס"מ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת איימן עודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מיקרופון בבקשה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> שומעים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כשבוע נרצחה בביתה אנסטסיה רוסנוב, וכן בן-זוגה אליעזר. הכתובת הייתה על הקיר; אנסטסיה רוסנוב סבלה מאלימות מבן-זוגה, שגם הוא חוסל – על-ידי כוחות המשטרה – אתמול. הכתובת הייתה על הקיר, ורק שמה של הנרצחת הנוספת לא היה ידוע. ידענו הכול: ידענו איך זה יקרה, ידענו מה יגידו הקרובים בהספדים שלהם, ידענו מה יגידו במשטרה, מה יגידו במקלט שבו היא הייתה – הכול ידענו, רק לא ידענו מתי, ומה יהיה השם של אותה נרצחת. יותר מדי שמות. יותר מדי חיים שנהרסו. יותר מדי ילדים יתומים ויותר מדי חוסר מעש של הרשויות, שאחראיות לכך שהנשים האלה ימשיכו לחיות. לפני שלוש שנים, באותה דרך, נרצחה חברתי הקרובה איריס גורליק וסילייב. היא נרצחה על-ידי בן-זוגה, וגם אז הכול היה ידוע: הוא היה אלים, הוא איים עליה, ובסופו של דבר הוא תכנן לפרטי פרטים את הרצח שלה, ויחד עם זוגתו הוא תכנן את הרצח, והוא ביצע את הרצח האכזרי והנורא הזה. לא ייאמן שבמדינת ישראל קורבן האלימות, קורבן האונס – היא צריכה להסתתר במקלט, ולא הגבר המכה, ולא הגבר האונס, ולא הגבר האלים, ולא הגבר המאיים. הוא צריך להיות במקלט, הוא צריך להיות מורחק, הוא צריך להיות בבית-כלא, בכל מקום ולא קרוב לאותה אישה שהוא מאיים עליה. לא ייתכן שדווקא הקורבן תהיה בכלא, ובסופו של דבר היא חשופה למעשי אלימות, ולא מי שמקרבן – ולא התוקף, ולא הגבר האלים. זו האחריות שלנו, חברים וחברות, לשנות את החקיקה, כדי שהנשים, כל הנשים במדינת ישראל, יחיו בביטחון מלא וידעו שהן יכולות לעזוב – ברגע שהן החליטו, זו אך ורק החלטה שלהן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת איימן עודה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להקדיש את הנאום שלי היום לכתבה הכל-כך חשובה של דפנה ליאל, אתמול בחדשות ערוץ 2, ולהביע הערכה עמוקה לחברות הכנסת מירב בן ארי, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, גילה גמליאל, ענת ברקו, מיכל בירן, רחל עזריה ושרן השכל, שהתייצבו מול המצלמה ודיברו בגילוי לב נדיר על תופעת ההטרדות והתקיפות המיניות הבזויה. עלינו לפעול, כולנו, נגד תקיפות והטרדות מיניות, שקיימות, לצערי, בכל מקום, וכפי שגילינו אתמול, אפילו במשכן הזה. ודווקא הגילוי הזה צריך לעודד את כולנו להמשיך לפעול ביתר שאת, להוביל את השינוי עד לשוויון מלא. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, מחר אנחנו נציין בכנסת את יום הסטודנט, ולקראת היום הזה התאחדות הסטודנטים עשתה סקר מקיף בקרב ציבור הסטודנטים, וכמה מהממצאים שלו צריכים מאוד להטריד אותנו. הסקר מלמד, בין היתר, על שיעור מאוד מאוד גבוה של צעירים, סטודנטים בישראל, שהגיעו לייאוש מוחלט, מחפשים לעצמם פתרונות בעולם, מחוץ לישראל, בין היתר, על רקע מצוקת הדיור שהולכת ומחמירה. אנחנו עוד מעט נציין חמש שנים למחאה החברתית הגדולה, אבל מאז המחאה החברתית מחירי הדירות בישראל כמעט הוכפלו. הסקר גם מלמד על כך שסטודנטים רוצים שהמדינה, והממשלה במיוחד, יקדישו הרבה יותר תשומת לב לנושא מחירי הדירות להשכרה. לא קל לקנות דירה בישראל – מאוד קשה לקנות דירה בישראל – אבל כשאנחנו מדברים באנשים צעירים, בדרך כלל מדובר על זה שלא קל לשכור דירה. וכשאני מדבר על לא קל לשכור דירה, זה לא רק מחירים גבוהים של השכירות, זה גם אי-ודאות, אי-יציבות, והעובדה שבישראל לא קיימים מנגנונים של שכירות מוגנת לטווח ארוך. היו בישראל חוקים של שכירות מוגנת. למרבה הצער, המנגנונים האלה יובשו על-ידי המדינה, ואחת המשימות החשובות ביותר שלנו היא לייצר, גם כאן, בישראל, מנגנונים של שכירות מוגנת לטווח ארוך, שיאפשרו פתרונות גם לסטודנטים וגם לאנשים אחרים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני, ואחריו – אחרון הדוברים בנאומים בני דקה יהיה חבר הכנסת מייקל אורן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, לפני כמה ימים קראתי פוסט מרגש, מביך – כלפי אלה שעשו את המעשה – של דיראן שלאבנה. היא אחראית בהתאחדות הסטודנטים הארצית. היא הגיעה לפגישה במשרד ראש הממשלה, אדוני, ובכניסה, לאחר שבדקו תעודת זהות, בדקו כל דבר אפשרי, היא התבקשה להוריד את החזייה. היא הורידה את החזייה. לאחר מכן היא נלקחה הצדה, התבקשה להוריד את המכנסיים. אני חוזר: זה היה במשרד ראש הממשלה. התברר שלחלק מהנשים שמגיעות ללשכת ראש הממשלה, זה המנהג – לחלק מהנשים. זאת חוויה משפילה, נוראה, אין לה קשר עם ביטחון. אפשר לעשות כל בדיקה – כל מנהיגי העולם, אנשים שמגיעים אליהם נבדקים, אבל לא אמורים להיות מושפלים. היא גם הושפלה – משום שהיא ערבייה, ומשום שהיא אישה. אני אספר לכם שבאחת הישיבות שהשתתפתי היום – לא אגיד איזו – העליתי את הנקודה הזאת, חברת הכנסת מירב בן ארי, של הפשטת נשים בכניסה ללשכת ראש הממשלה, משרד ראש הממשלה, ואז אחת מחברות הכנסת – לא אגיד מה שמה – אמרה: אתם יודעים למה מורידים חזיות בכניסה ללשכת ראש הממשלה? אמרתי: למה? היא אמרה: כי יש מתכת בחזיות. כלומר, היא הצדיקה. אמרתי לה: את תומכת בהורדת חזיות לנשים בכניסה ללשכת ראש הממשלה? אמרה: אה, התכוונתי למשהו אחר. אני לא יכול להבין משהו אחר חוץ מאשר הדבר הנורא ביותר – התוצאה היא משפילה. מי שמפשיט נשים ערביות בכניסה ללשכת ראש הממשלה הוא אדם לא מוסרי. יש להפסיק עם המנהג הזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת מייקל אורן, אחרון הדוברים בנאומים בני דקה, בבקשה. ואז נעבור לשעת שאלות עם שר החינוך ושר התפוצות, שהוא חבר הכנסת נפתלי בנט. <מיכאל אורן (כולנו):> תודה, אדוני יושב-ראש הכנסת. אמש בבוקר שודרה בערוץ 2 כתבה על המאבק נגד ה-BDS בקמפוסים האמריקניים. מי שלא יודע, יש כ-7,000 קמפוסים בארצות-הברית, וה-BDS שם על הכוונת 80–90 קמפוסים מתוך ה-7,000, שיודעים שמשם תצמח המנהיגות האמריקנית העתידית. ומה הסתבר? לפי הכתבה בערוץ 2, להראות פעילות אמיצה של ריבוי ארגונים פרו-ישראליים בקמפוסים – בזה אנחנו מפסידים. הם מנצחים אותנו. מנצחים אותנו, משום שיש להם נרטיב מאוד פשוט של כיבוש, של אפרטהייד, של גזענות, קולוניאליזם, בעוד הנרטיב שלנו לא ברור; לא יודעים. אנחנו שולחים ארגונים להגן על ישראל, ולא אומרים להם את המשפט הפשוט: מה אנחנו, מי אנחנו. מה גם שיש בלבול עמוק מאוד בתוך מדינת ישראל בין BDS הארגון – משום שבכלל על ארגון אין הכוונה, אין תקציב, אין מנכ"לות – ובין הרעיון של BDS, שזה הרעיון של דה-לגיטימציה, רעיון שהולך ותופס תאוצה ברחבי העולם. גם בכתבה צוינו תאריכים ותהליכים ישראליים – שבוטלה השתתפותם של ארגונים וחברות מובילות בעולם משום שהם לא רוצים לבוא לתערוכה ולהיות מזוהים עם ישראל. כרגע אנחנו לא משחקים את המשחק הזה, אנחנו אפילו לא נמצאים על המגרש. היום מדינת ישראל מקציבה פחות כסף למאבק נגד הדה-לגיטימציה מאשר אנחנו מקציבים לפלוגת טנקים בצה"ל. אבל ללא הקצבה וללא תקציב ראוי הטנקים שלנו לא ינועו, המטוסים שלנו לא ימריאו. אם אנחנו במלחמה נגד הדה-לגיטימציה, אנחנו חייבים להכריז מלחמה, וכמו במלחמה, להקציב את התקציבים הנדרשים, להכשיר את החיילים המוכשרים ולנצח כמו שאנחנו יודעים לנצח. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מייקל אורן. עד כאן נאומים בני דקה. <שעת שאלות לשר החינוך והתפוצות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לשעת שאלות. אני אקדים בכמה מילים, מכיוון שזאת הפעם הראשונה בתולדות הכנסת שהדבר הזה מתבצע. חברי הכנסת, אנחנו חונכים היום כלי פרלמנטרי חדש שאושר על-ידי הכנסת בתיקון התקנון בסוף הכנס האחרון – שעת שאלות לראש הממשלה ולשרים. לפי התיקון, בכל מושב יהיו עשרה מועדים שבהם תקיים הכנסת שעת שאלות, שבמסגרתה ראש הממשלה או אחד השרים האחרים יוזמן, לא יותר מפעם אחת במושב, להשיב על שאלות של חברי הכנסת בעניינים שבתחום תפקידו; שאלות שלא יימסרו מראש. שימו לב, בשונה מהנוהג שהיה, אין מסירת שאלות מראש. הזמן לכל שאלה – חברי הכנסת, זה רלוונטי, שלא נופתע – הזמן לכל שאלה: עד שתי דקות לשואל; הזמן לכל תשובה, אדוני השר: עד שלוש דקות. סיעות האופוזיציה הן שקובעות מיהו השר שיוזמן – במקרה זה סיעות האופוזיציה ביקשו להזמין את שר החינוך והתפוצות נפתלי בנט, והן הודיעו כי השר בנט הוא שישתתף בדיון ויפתח בעצם את הפרק הזה בתולדות הכנסת. לאור העובדה שהשר בנט הוא שר בשני משרדים, תוארך שעת השאלות בעשר דקות ותימשך 70 דקות. סדר השואלים נקבע על-ידי יושב-ראש הישיבה – במקרה זה עבדכם הנאמן ינהל את כל הישיבה – אך התקנון קובע כי לפחות שלושה-רבעים מן השואלים יהיו מן האופוזיציה וכי כל שואל יוכל לשאול פעם אחת בלבד. עוד חשוב לציין כי אם השר משיב שעליו לקיים בירורים נוספים לפני מתן תשובה – כמו שאמרנו, השר לא יודע מהן השאלות מראש – ייקבע מועד בתוך עשרה ימים שבו הוא ימסור את התשובה המלאה. לסיום – אציין, דרך אגב, שלא תהיה אי-הבנה, לא בכתב, כמו שאנחנו נוהגים בשאילתות דחופות, אלא יתייצב בתוך עשרה ימים במליאה וישלים את התשובה. ודאי שאנחנו נתאם עם השרים את המועד להופעה החוזרת הזאת, אם היא תידרש. לסיום אציין כי בשעת השאלות חלים הכללים הקיימים לגבי שאילתות, כלומר, יושב-ראש הישיבה – בשאילתות זה יושב-ראש הכנסת, במקרה זה יושב-ראש הישיבה, גם אם אחד הסגנים יחליף אותי בעתיד – יושב-ראש הישיבה רשאי לפסול שאלה בעניין היפותטי, או שאינה בתחומי תפקידו של השר, כזו העוסקת בעניינים שאירעו לפני תחילת כהונתו של השר במשרד, או שיש בה פגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בפרטיות של אדם וכדומה. ברור לגמרי שנידרש כאן להרבה שיקול דעת. אני גם מבקש מן השואלים להתחשב בזה, שלא נגיע באמת למצבים כאלה של פסילת שאלות. כלי זה, של שעת שאלות, הותקן במטרה לאפשר לחברי הכנסת פיקוח נוסף ואפקטיבי על עבודת הממשלה, וכזכור, הוא נקבע במקביל לצמצום מספר המועדים שבהם יידונו הצעות אי-אמון בממשלה. אני מבקש מחברי הכנסת והשרים לשמור על הכללים שציינתי ועל לוחות-הזמנים, כדי לאפשר דיון יעיל ופורה. אני מתכבד להזמין את השר נפתלי בנט לעלות לדוכן. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, לא. השואל שואל פעם אחת. אין שאלות נוספות, אין שידור חוזר, ואנחנו, כשהשר עלה לדוכן, נצביע כמו בנאומים בני דקה, כך שתהיה לי רשימה ואוכל לאזן בין אופוזיציה לקואליציה ובין הסיעות השונות. אז אני מפעיל את ההצבעה כאשר החברים – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אפשר משפט מקדים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, בזמן ההצבעה השר יכול לדבר. <שר החינוך נפתלי בנט:> רק באמת משפט מקדים: אנחנו עושים היסטוריה פה. אני חושב שזו תמצית הדמוקרטיה, זה שהרשות המבצעת עומדת בפני דין-וחשבון לציבור, ואתם מייצגי הציבור. אז אנחנו ניכנס ללא-נודע בהרבה התלהבות. שיהיה לנו בהצלחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר – גם אתה החלוץ. ואני, אם כבר, אבקש מראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג למסור או לשאול את השאלה הראשונה. אני כבר אומר – לא כולם יוכלו להשתתף, כי יש לנו ברוך השם הרבה משתתפים. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אני לא אמסור את הרשימה מראש. אם נעמוד בלוחות-זמנים היא תהיה מקסימלית, כמה שאוכל. <זהבה גלאון (מרצ):> לא לחצתי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ישבת במקומך בזמן ההצבעה, אז אני מוסיף את חברת הכנסת זהבה גלאון לרשימה. דרך אגב, לא אמרתי את זה, חברים, אבל ברור שלא יהיה פה נוהל כמו שהתרגלנו בנאומים בני דקה להיכנס באמצע ולבקש להירשם, כי כבר עכשיו נרשמו בהצבעה יותר אנשים מאשר כאשר – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אתה יכול להגיד את השניים הבאים כדי שנוכל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תכף, נתחיל מראש האופוזיציה, ואני בינתיים אסתדר עם הרשימה. בבקשה, אדוני. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר החינוך, קודם כול, אדוני היושב-ראש, תודה לך על היוזמה. אני חושב שהיוזמה, יש לה, כמו שנאמר, סיכוי לחולל שינוי גדול – כמקובל בפרלמנטים המתקדמים ביותר, מה שנקרא ""question time, ואנחנו מתכוונים לממש את הזכות הזאת בצורה המרבית והמיטבית. אני רוצה להודות לחברת הכנסת מרב מיכאלי ולחבר הכנסת צחי הנגבי על היוזמה המשותפת שפעלו בה אתך – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – ואני מודה לשר החינוך נפתלי בנט, שהסכים להיות הנחשון שבחבורה. אנחנו מקווים שהמסורת הזאת תיתן גם נפח וגם נופך למליאה ולכנסת. ובכן, זו השאלה: מר בנט, מר שר החינוך, בעוד ימים מספר יתקיים יום האחדות לזכרם של הנערים החטופים. בשנה שעברה הופעת יחד אתי בבית-ספר תיכון במודיעין, ודיברת על הצורך בפיוס באמירות אחראיות ושקולות. אבל מאז נשמעת אומר – ואני מצטט: "אני תקעתי לראש הממשלה כדור בין העיניים"; מאז החלטת לצאת בחריפות נגד קציני צה"ל, הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל ושר הביטחון, שנאבקו בשיניים על ערכי צה"ל בפרשת החייל היורה בחברון, ומאז החלטת לעמוד מול אלפי מפגינים ולהגיד ששר הביטחון קיצוני ומתסיס. אז אני שואל אותך, שר החינוך: האם האמירות האלה הן חלק מתוכנית הלימודים החדשה להגברת האלימות נגד נבחרי ושליחי ציבור? אני גם שואל אותך ברצינות: האם אתה לא רואה קשר, בהיותך מנהיג הציבור של הציונות הדתית ושר החינוך שאמון על מערכת החינוך ומבקש לתת דוגמה אישית, בין דבריך אלה לבין המוני נערים – במיוחד נערים מזרם מסוים בחברה הישראלית – שעומדים בכיכר רבין, קוראים לשר הביטחון "כלב" ומלבישים את הרמטכ"ל במדי אס.אס.? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לראש האופוזיציה. אדוני השר, עד שלוש דקות לרשותך להשיב על השאלה הראשונה. <שר החינוך נפתלי בנט:> קודם כול, אני מברך את יושב-ראש האופוזיציה, שעכשיו, כשהפור נפל, הוא החליט להתחיל להיות באופוזיציה. טוב שנזכרת באיחור, אבל הייתי מודה לך אם היית אומר לי כבר אתמול בערב שזה המצב – הייתי יכול לנהל עוד יותר טוב את המשא-ומתן. אז אני מאוד שמח שבחרת להתחיל היום בגאון להיות יושב-ראש האופוזיציה. לגופו של עניין, בכניסתי למשרד החינוך הבהרתי ואמרתי שאני שר החינוך של כל ילדי ישראל. כל ילדי ישראל – יהודים, ערבים, דתיים, חילונים. אין כמעט שבוע שאני לא פוגש בשטח, כולל שבוע שעבר, כולל השבוע, כולל רק אתמול – שלשום – שפגשתי תלמידים מלוד, תלמידים ערבים שהיו יחד במפגש עם תלמידים דתיים מ"הימלפרב" ודתיים וחילונים מ"בויאר". אני מאמין גדול – ואני חושב שאתה יודע את זה יפה, ואם היה טיפה אינטגריטי גם היית אומר את זה, שאני מאוד עקבי בעניין הזה של – אני מתנגד לכל סממן של גזענות, ואני מוקיע את זה באופן עקבי; אני לא מחכה לאף אחד, אני לא מסתכל ובודק אם מישהו אחר כבר אמר או לא אמר – זה היה נכון באירוע באשקלון, זה היה נכון באירוע פה בכנסת שנאמרו דברים, זה אצלי כחוט השני, מסיבה פשוטה, שאין לי גרם גזענות בגוף ואני מתעב את הדבר הזה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> בהחלט, אנחנו בתקופה מאתגרת. אני לא שותף לתחושה ש"מעולם לא היה כל כך גרוע", ממש לא. אני חושב שיש לנו עם נפלא. אני חושב שמנהיגי הציבור לפעמים מאמינים שצריך להקצין או לזהות איזה משהו שהוא מאוד לא מייצג ולנפח את זה. בגדול, רוב מדינת ישראל – רוב הציבור בישראל הוא ציבור מצוין, שמבין שאנחנו צריכים לחיות יחד, ואני אמשיך לקדם את זה. יתרה מזאת, אני מקדם סדרה של תוכניות במערכת החינוך לחינוך לסובלנות, לקבלת האחר, בד בבד עם התוכניות שלי לחיזוק היהדות והזהות – אני לא רואה סתירה בזה. זו תמיד הייתה דרכי, וזאת תהיה דרכי גם קדימה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. השואל הבא יהיה חבר הכנסת עפר שלח – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. עד שתי דקות לרשות אדוני. <עפר שלח (יש עתיד):> כבוד שר החינוך, אני אישית, כמו שאתה יודע היטב, תמכתי בדרישות שהעלית בפני ראש הממשלה בעניין שינוי ושיפור דרכי התנהלותו של הקבינט הביטחוני, ואני רוצה לשאול אותך מה משמעותה, בעצם, של הפשרה שאליה הגעת עם ראש הממשלה, שאומרת שבמקום שיהיה אדם שזה עיסוקו וזו אחריותו, ויסייע בעבודתם של חברי הקבינט ויטייב אותה, וייתן להם את הידע שהם צריכים כדי לעבוד, יהיו עדכונים על-ידי ראש המל"ל, שאתה יודע כמוני שזה במסגרת עבודתו, והוא לא עשה את זה עד היום ולא יעשה את זה גם בהמשך, מפני שהוא עובד עם ראש הממשלה וסמוך אל אוזנו של ראש הממשלה ועסוק בזה כל הזמן, בציפייה לעבודתה של איזו ועדה, שאגב מורכבת מאנשים שהיו שותפים לעדכון הקבינט בזמנים הקודמים, וכשהיא תגמור את עבודתה אנחנו נשכח את כל הנושא הזה. האם הפשרה הזאת – אחרי כל הדברים הנחרצים שאמרת, אחרי העמדה המאוד-עקרונית שנקטת – היא לא בסופו של דבר בריחה מהנושא הכל-כך חשוב הזה? <שר החינוך נפתלי בנט:> להפך. זה לא סוד שאנחנו שותפים לדעה שהקבינטים לדורותיהם מתנהלים בצורה רעה מאוד. למעשה, אם מסתכלים ממלחמת לבנון השנייה ועד היום, וגם אחורנית, הקבינט הביטחוני-מדיני של מדינת ישראל, הגוף העליון של מדינת ישראל, לעתים קרובות ממודר, לפעמים בכוונה, לפעמים לא בכוונה, לא כשיר, חבריו לא עוברים הכשרות מספקות, לא מקבלים עדכונים מספקים, ואז, ברגע קבלת ההחלטה, למעשה הם חותמת גומי. בשונה, אני חושב, מכל חבר קבינט, כולל מסיעתך, עשיתי מעשה, וב"צוק איתן" לא הסתפקתי במעשה הקבינט, כי ראיתי את הבעיה, וירדתי לשטח, ולכן הבאתי ב-30 ביוני לקבינט לראשונה – ועכשיו כבר לא אני אומר את זה – את בעיית איום המנהרות, וגם את העובדה שיש פתרון. יש פה בעיה חמורה, ולכן פעלתי. עכשיו לגבי – מה שאני ביקשתי מראש הממשלה ביום ראשון שעבר היה דבר מאוד פשוט: תמנה מישהו ייעודי שיגיע אלי – הם לא הגיעו עד היום אלי – שיעביר לי יום-יום את העדכונים. גם העדכונים האלה לא הגיעו; עכשיו פתאום הם הגיעו. אגלה לכם סוד: פתאום עכשיו יש שיחות עם ראש המל"ל, הוא קבע אתי לו"ז קדימה, מתי נוח לך להגיע, יש שינוי; עמידרור מדבר אתי: מתי אתה מגיע לדבר בוועדה? אתה צודק במאה אחוז, עפר, שהדברים יימדדו בשטח. אני מתכוון, כמו שהייתי נחוש ב"צוק איתן", וכמו שהייתי נחוש גם במהלך האחרון, לעקוב. האם נקבל את מלוא רצוננו? לא. אני אגיד עוד משהו. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> לא נקבל את מלוא רצוננו, אבל – האם יהיה שיפור? כן. עד כמה? בוא ניתן למבחן הזמן לעשות. זה עדיף מלא לעשות כלום. מה שהיה עד היום, מה שהיה בממשלה הקודמת – לא הייתה שום פעולה כדי לקדם את זה. אני רואה פה הזדמנות מאוד גדולה, אבל היא תימדד במבחן התוצאה. אני אגיד, אבל, עוד משפט אחד, שפה ייתכן שאנחנו חלוקים, עלי גם מקובל – ואמרתי את זה מההתחלה לראש הממשלה – מקובל עלי שנושאי קצה מאוד מאוד מסווגים, נמודר – אני לא חושב שאנחנו צריכים לדעת הכול, אבל אני בטוח שאנחנו צריכים לדעת על מנהרות, ואני בטוח שאנחנו צריכים לדעת מה מדיניות השב"כ בעניין שטחי A, לטוב ולרע, והדברים האלה צריכים לעמוד על שולחן הקבינט. ולכן – אנחנו עושים פה מהלך שמעולם לא עשו; מאז יום כיפור רק ועדות חיצוניות, אף אחד, בחיים, מתוך ממשלת ישראל, לא פעל לתיקון הקבינט, ועכשיו אנחנו נראה תיקון. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> האם הוא יהיה ב-40% או ב-80% או ב-120%? אני לא יודע. בוא נראה. זה עומד לפתחו של ראש הממשלה, ואני מתכוון לעקוב בדריכות. אם מישהו חושב שאני סומך בעיניים עצומות על מישהו – ממש לא. אני כאן, בפוליטיקה, כי במלחמת לבנון השנייה ראיתי מה המשמעות של לסמוך על קברניטים שלא יודעים מה הם עושים. זה לא יקרה יותר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אנחנו עוברים לשאלה הבאה. חברת הכנסת מירב בן ארי – בבקשה, גברתי; עד שתי דקות. אחריה תשאל חברת הכנסת זהבה גלאון. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אשאל אותך באמת שאלות על חינוך. ראשית, אני רוצה גם להתייחס לעניין של חבר הכנסת הרצוג, שדיבר על יום האחדות. הייתה פעילות ביום האחדות בבתי-הספר, ומה שנקרא דור ההמשך, שזה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין יחד עם חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, היו בתיכון בקריית-אונו, וגם אני וחבר הכנסת שמולי – אתה יכול להיות בטוח שלפחות אנחנו הלכנו לבתי-הספר, דיברנו על יום האחדות. זה כהערת אגב. אני רוצה לשאול אותך שתי שאלות בסוג של הצעות גם מהביקור בבית-הספר הזה שאני וחבר הכנסת שמולי היינו ביום ראשון. אני רואה שגם יש כאן הרבה תלמידים, אז חשוב לנו להיות לפה עבור הציבור. שני דברים שהעלו התלמידים: אחד, ובצדק לדעתי, שהיום בבתי-הספר יש 50% נשים, 50% גברים, ועדיין כל המבחנים מנוסחים בלשון זכר. הם הציעו, ובצדק, שהמבחנים יהיו מנוסחים בלשון רבים, ולהפסיק עם העניין הזה שמבחן תמיד בלשון זכר. ואני חושבת שאין צורך להחליף, פשוט לכתוב ברבים, ואז אתה חוסך – זה סוג של הצעה-שאלה: האם תהיה מוכן לשקול את זה? ודבר שני שהם העלו, שגם נראה לי בתחום סמכותך, זה שבמשך שנים נהגו תלמידי התיכונים להגיע לכנסת לקבל תעודת זהות בכיתה י' – כמעט כל התיכונים ביקשו להגיע, וגם זה נפסק. אני יודעת שהנושאים האלה חשובים לך, אז אני אשמח אם תוכל לענות לי עליהם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת מירב בן ארי. עד שלוש דקות לרשות השר. <שר החינוך נפתלי בנט:> קודם כול מילה למירב: אני חושב שהעבודה של מירב והמיקוד שלה בחינוך – ולא במקרה היא שאלה על חינוך ולא על דברים שלא קשורים – מעוררים הערכה גדולה, גם בעשייה לפני הכנסת וגם היום בכנסת. לגבי זכר ונקבה – א. צריך לשאול את חברת הכנסת מיכאלי מה עמדתה בעניין הזה – את מוכנה שיהיה גם זכר, או מתעקשת? אני אבדוק את זה. צריך לראות שאין פה איזה סרבול, כי יש שאלות שלפעמים אתה חייב על הפרט, ולא על רבים. אפשר אולי מגוון, לפעמים על אישה, לפעמים על – כשאני אומר "אחים ואחיות", חצי מהפעמים אני אומר "אחיות ואחים", אני יכול להגיד לכם. אז נבדוק את הדבר הזה, שאלה טובה. לגבי תעודות זהות, אני מכיר שאנחנו כן – אני אישית רק אתמול השתתפתי בטקס – רק אתמול? מתי זה היה? – כן, כן, בכנסת, ביום רביעי השתתפתי בטקס תעודות זהות. אני חושב שזה דבר מקסים. אני אבדוק, אם אכן משום מה זה נפסק, זה דבר לא טוב. אני מאמין שכל דבר שמגביר את האקטיביות, את הזהות של תלמידי ישראל מול המערכת הפוליטית, זה דבר מבורך. אנחנו רוצים – הנה, אני רואה בקהל תלמידים – אנחנו רוצים אתכם – כן, אתם מנופפים, תודה – אנחנו רוצים אתכם דעתנים, אנחנו רוצים אתכם ספקנים, אנחנו רוצים אתכם שואלים שאלות קשות, אנחנו רוצים אתכם גם מכירים מה קורה פה. הבית הזה, בשונה ממה שמצויר – כל אחד מהאנשים האלה, ובערך בחצי הזה אנחנו פחות מסכימים – אני יכול להגיד שכל אחד מהאנשים פה במליאה זה בן-אדם מחויב, אכפתי, שהגיע לפה בשביל לתקן את המדינה עוד קצת בכיוון שנראה לו. לכן אני מאוד מאוד גאה בבית הזה. אני חושב שראוי להגיע לבית הזה ולתת תעודות זהות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. חברת הכנסת זהבה גלאון, עד שתי דקות לרשותך. בבקשה, גברתי. <שר החינוך נפתלי בנט:> רק, זהבה, אני צריך להגיד לך משהו: עוד פעם אחת שאני במשבר מול ראש הממשלה ואת מחמיאה לי – את יודעת מה זה עושה? את מבינה? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה רוצה לפתח את הנקודה הזאת, אדוני השר? <שר החינוך נפתלי בנט:> ממש לא. <זהבה גלאון (מרצ):> אוקיי. אדוני השר, השאלה שלי נוגעת לספר האזרחות. אתה יודע שאני חושבת שצריך לפסול אותו, אבל בינתיים אני רוצה להתייחס לסוגיה אחת שחשף בעיתון "הארץ" עורך-הדין מייק בלס. יש בספר האזרחות פרק שנקרא "אתגר החיים המשותפים בחברה הישראלית", ומצורפת אליו מפה שנושאת את הכיתוב הבא – אני מצטטת: "פריסת היישובים הערביים במדינת ישראל, 2015". המפה הזו, אדוני השר, מציגה מצג שקרי לתלמידי בתי-הספר ומנסה, על-פי הבנתי, להשפיע באופן מגמתי על תפיסת עולמם. עכשיו, אני רוצה לפרט לחברי הכנסת: על המפה אומנם מסומן באיזה טשטוש הקו הירוק, שזה כשלעצמו די נדיר במפות של משרד החינוך, אבל הוא לא מופיע במקראה ואין לו שום הסבר – סתם איזה קו שמסורטט על המפה. עכשיו, שימו לב מה רואים התלמידים שמתבוננים במפה: מבחינתם נוצר הרושם – וכנראה זה לא במקרה – ששמונה הערים הפלסטיניות הגדולות שמעבר לקו הירוק הן למעשה ערים ערביות בתוך מדינת ישראל; ג'נין, שכם, טול-כרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו, בית-לחם וחברון מוצגות בדיוק כמו הערים הערביות בתוך מדינת ישראל, ואין שום הסבר במפה או בטקסט המלווה אותה שזה לא המצב. בנוסף, שימו לב, באותה מפה מסומנת העיר אום-אלפחם כנמצאת בכלל מעבר לקו הירוק. מה זה, אדוני השר – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – מתנת כניסה לליברמן לממשלה? מה, אנחנו עכשיו מסבירים לאזרחי ישראל שאום-אלפחם זה מעבר לקו? מה אתה מתכוון לעשות בעניין הזה, אדוני השר? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גלאון. השר ישיב, ולאחר מכן – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא ישאל את שאלתו. <שר החינוך נפתלי בנט:> יכול להיות שתופתעו. לגבי ספר האזרחות, אם מישהו חושב שכתבתי או ערכתי או הנחיתי את ספר האזרחות, אתם טועים. זה ספר אזרחות שנמצא בכתיבה כבר חמש שנים. אני לא חושב שהיה ספר שהיו לגביו כל כך הרבה דיסאינפורמציות כמו הספר הזה. בסך הכול אני יודע שכשהוא יצא, ובסוף קראו אותו, הבינו שזה ספר מצוין, מאוזן, לא כצעקתה, ואז מחפשים מה עוצמת הטוש של הקו הירוק. כי זו בעצם הטענה של חברת הכנסת גלאון – שעוצמת הטוש – הטוש חלש מדי בקו הירוק. אני מבטיח לבחון את זה. אני אסתכל האם כשלחצו על הטוש זה היה מספיק חזק או יותר מדי חלש, ואנחנו נתקן, אבל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני מציעה שתתייחס לשאלה שלי. <שר החינוך נפתלי בנט:> באמת, אנחנו נבדוק. אנחנו פתוחים לכל דבר, אנחנו רחוקים מהמערכת של – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני מציעה שתתייחס לשאלות שאני שואלת – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> חלק מאזרחות זה גם דרך ארץ להקשיב. אנחנו נתייחס לכל הערה. בוודאי כשיוצא ספר כזה עלול – אני לא אומר שיש פה טעות, אני צריך ללמוד את זה. לא הכרתי את זה קודם. זאת הפעם הראשונה שאני שומע – תתפלאו, אני לא קם בבוקר וקורא שלוש פעמים את ספר האזרחות לפני תפילת שחרית. אבל בסך הכול יש פה מהלך גדול ומאוד מאוזן. בשונה מכל מה שאמרו, יש פה איזון בין ימין ובין שמאל, בין ערבים ליהודים. שומעים על כל אירוע את שתי הדעות, ואני חושב שזה גם מה שהופך את זה למעניין. יושבים פה, עוד פעם, התלמידים בקהל – אני מעריך שאתם לא רוצים לשמוע איזו הטפה ארוכה ומשעממת, אלא רוצים לשמוע את הדיאלוג – את אותו דיאלוג שקורה בינינו, גם אתם, בספר האזרחות, רוצים לשמוע. וזה בדיוק מה שמופיע. אני רואה את שיעורי האזרחות כשיעורים עם תסיסה, עם עניין, עם passion, בתשוקה. אני רוצה לראות דיאלוגים וויכוחים ודיבייטים, כי זו מהות המערכת. עכשיו, במידה שנפלה טעות, בוודאי נתקן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. כאמור, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא ישאל את שאלתו, ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. זאת אומרת, לאחר תשובת השר. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, הרי ידוע לכבוד השר המחסור בכיתות לימוד באוכלוסייה הערבית, והצפיפות בכיתות הלימוד הקיימות. זה נוסף על החדרים השכורים. זו נקודה אחת. נקודה שנייה, יש מאות אם לא אלפי מורים שמבקשים לצאת לפנסיה מוקדמת, ואומרים: אנחנו לא יכולים לתרום עוד, כי אנחנו שחוקים, אי-אפשר עוד. בנוסף, במכללות להכשרת מורים יש כל שנה מאות – ויש לנו מצבור של כמה אלפים של בוגרים – שמחכים לתקופה של הסטאז'. העניין של הסטאז' – מה שאני מבין, סטאז' זה ללכת להתאמן אצל מאמן. היום, מה שעושה משרד החינוך, מקציב עשר שעות לימוד לכל בית-ספר, והמנהל יכול לבחור בסטאז'ר או בסטאז'רית שייכנסו אליו. אז אם לומדים ארבע שנות לימוד – ואני אתמקד בזה, ארבע שנות לימוד – למה, כבוד השר, שהסטאז' עצמו לא יהיה חלק מהלימודים, אם לא לבטל אותו בכלל? דרך אגב, מי שלא עובר את הסטאז' לא יכול להירשם כדי לקבל שיבוץ בכלל ולהיות מורה בבתי-הספר. זה המצב. מצב התעסוקה באוכלוסייה הערבית בכי רע, אז הרבה הולכים ללמוד הוראה. לכן אני שואל, למה לא לבטל את הסטאז' או להכניס אותו לארבע – לתוך תקופת הלימודים? אם לא מבטלים אותו ומשאירים אותו, למה לא להגדיל בצורה אדירה את מספר הסטאז'רים, שהסטאז'ר, בעשר השעות האלה, ייכנס עם מורה מאמן לתוך הכיתה, ולא ייקח מקצוע אחד וילמד אותו לבד בלי מורה מאמן, כי אם אין לו מאמן איך הוא מתאמן? זו שאלה שעם המצבור הזה רציתי לבדוק. בנוסף, עוד משפט אחד. דיברתי עם כבודו ושלחתי מכתב, ואפילו בוועדת הכלכלה דיברתי על זה – עניין הניהול העצמי בחטיבות הביניים. אם אתה יכול לענות לי גם על זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. עד שלוש דקות לתשובת השר. בבקשה, אדוני. <שר החינוך נפתלי בנט:> חבר הכנסת חאג' יחיא, אתה מעלה כמה נקודות חשובות. נתחיל בבינוי: בסוגיית הבינוי אני מקצה המון כסף; הרבה יותר פר-קפיטה במגזר הערבי, כי אתה צודק, יש גירעון ארוך שנים לרעת המגזר הערבי בעניין כיתות לימוד, ואז נאלצים לשכור כיתות ולשכור בתי-ספר. מה שגיליתי מייד – הבעיה היא לא בתקציבי משרד החינוך, הבעיה היא שאין קרקעות. זאת הבעיה שאנחנו נתקלים בה. אנחנו עכשיו, כמו שיש ותמ"לים וועדות מהירות – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אין ספק. אני דן כרגע עם משרד האוצר על תוכנית חומש לבינוי במגזר הערבי 2017–2021; יש בעיה קשה של קרקעות, ואנחנו מתחילים להיות מאוד מאוד יצירתיים בעניין הזה. אני מתחייב בכל מקרה שלכל ילד יהיה מקום. נדמה לי שב-100% של הכיתות הערביות, בכיתה א' ואחר כך, מאוחר יותר, יש תקרה של 32 ילדים – אצל היהודים לפעמים זה 32, 34. זה נובע, אגב, מהפער הסוציו-אקונומי, אני מודה. זה לא נובע ממדיניות ספציפית, ולצערי, המגזר הערבי נמצא בדרך כלל בסוציו-אקונומי – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הבן שלי בכיתה של 42. <שר החינוך נפתלי בנט:> באיזו כיתה הוא אבל? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> י'. <שר החינוך נפתלי בנט:> י', בסדר. אנחנו – מי שלא יודע, אנחנו מצמצמים את גודל הכיתות, אבל התחלנו השנה בא', בשנה הבאה א'-ב', שנה אחרי כן בא', ב', ג', עד שאנחנו נשלים. לגבי הסטאז' ובכלל סוגיית המורים במגזר הערבי – יש פה בעיה חמורה מאוד במגזר הערבי: יש לנו עודף היצע, זאת אומרת, יותר מדי צעירים ערבים הולכים ללמוד הוראה, ואין לנו פשוט הצורך הזה. אבל צריך להבין שלימוד הוראה לא יכול להיות ריפוי בעיסוק, זה לא פתרון תעסוקתי, אם אין בסוף תקנים. זה דבר בלתי נתפס. נכנסתי, גיליתי את הדבר הזה, ומייד, כיושב-ראש המל"ג, התחלתי בעצם לווסת את זה, שיגיע מי שצריך. אבל במקביל אנחנו צריכים לייצר הרבה יותר אופציות לסטודנטים שלא לומדים הוראה, וגם את זה עשיתי. מי שלא יודע, בפעם הראשונה בהיסטוריה – בהיסטוריה של מדינת ישראל – אישרתי הקמת מכללה בעיר ערבית. זה פעם ראשונה מאז קום המדינה, אני די בהלם בעניין הזה, שלא היה קודם. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> לא לא לא, לא מכללת הוראה, מכללה-לא-הוראה, סטייל הבין-תחומי, בסדר? אם כי מתוקצב, לא בלתי מתוקצב. אני גם אגיד באותה נשימה, פעם ראשונה בהיסטוריה כבר קורה שתלמידי גן-חובה, כיתה א' וכיתה ב' במגזר הערבי לומדים עברית. אני יודע שלא שאלת על זה, אבל אני חושב שזו דרמה. המשימה הבאה – ואני לא מבטיח אותה, כי אין לי עדיין כסף – שיהודים ילמדו ערבית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר על תשובתו. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, עד שתי דקות, ואחרי תשובת השר – חבר הכנסת יהודה גליק יוכל לשאול. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני שר החינוך, לאחרונה חווינו – שוב – משבר אקוטי במעונות-היום. זו לא פעם ראשונה, ולצערי הרב, לא פעם אחרונה. מעונות-היום לא יכולים, במתכונתם הנוכחית, לתת מענה, לא בכמות ולא באיכות שנדרשות במדינת ישראל. איך המשבר הזה נפתר הפעם? משא-ומתן אינטנסיבי, קיבלו הבטחה ל-60 מיליון שקל עכשיו, ועוד 50 מיליון בהמשך, והקמת ועדה שתפעל בשלושת החודשים הקרובים. אנחנו שבענו – שבענו מוועדות. יש הוועדה שגם הייתי בראשה, שהמליצה להעביר את המעונות למשרד החינוך, וועדות אחרות, כולל הוועדה שאודי פראוור ממשרד ראש הממשלה עמד בראשה עד לאחרונה. יש היום שעת כושר, הן מכיוון שאתה עצמך היית עד לפני שנה וחצי שר הכלכלה, ומאז שר החינוך, ואתה מכיר את העניין הזה משני צדי המתרס, ואתה יודע, מתוך שיחות גם אתך – שאין בלתו, צריך לעשות את המהלך הזה, והן מכיוון שבקוניונקטורה הנוכחית אין שר כלכלה – זה ראש הממשלה, אבל הוא עסוק בדברים אחרים. האם אתה מתכוון לפעול בעת הקרובה כדי להעביר סוף-סוף את המעונות למשרד החינוך? זה לא הדבר היחיד שצריך לקרות בהקשר הזה, ואנחנו בשיח על מהלכים משלימים, אבל אם זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה גם בעתיד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת טרכטנברג. אדוני השר. <שר החינוך נפתלי בנט:> מנו צודק במאה אחוז. בואו נעשה סדר. אני הגדרתי ארבעה יעדים כשנכנסתי למשרד החינוך: מתמטיקה, ערכים, צמצום פערים והגיל הרך. היום, כל העולם יודע, כל המחקרים מצביעים על זה, שככל שהגיל יותר צעיר, ההשפעה של החינוך על עתיד האדם היא גדולה יותר. גם מבחינה כלכלית, אפילו, לקפיטליסטים ביותר – זו ההשקעה הכי טובה, זו השקעה של לפחות החזר פי-שבעה על השקל. לכן עושים את מה שקוראים היפוך הפירמידה; אני מימשתי את זה במתחם שאני אחראי לו, שזה גיל שלוש ואילך. בהמשך לוועדת טרכטנברג הייתה לנו בעיה מאוד קשה, שהגנים לגיל שלוש וארבע, ארבע וחמש, היו בלתי נסבלים, היה מצב בלתי אפשרי – 35 ילדים על סייעת וגננת. אגב, פה הערה למפלגת העבודה: בקמפיין כתבתם סייעת שלישית לכל ילד. אנחנו צריכים לעבוד – בקמפיין הבא תוכלו לכתוב סייעת שלישית, כי אני הכנסתי את הסייעת השנייה. אי-אפשר לדלג מייד קדימה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו רואים את העתיד. <שר החינוך נפתלי בנט:> כן, רואה את העתיד. אז אנחנו מימשנו את זה. גם לראשונה, כל גננת במדינת ישראל יש לה מנטורית. זה לא היה קודם. קוראים לזה גננת מובילה. זה דבר מדהים, היא לא לבד בחזית. דבר שלישי, כל אחת קיבלה תקציב אוטונומי, לא גדול, אבל 1,000–2,000 שקלים, לכל מיני צרכים. עכשיו, הסוגיה שאתה מעלה זה אפס עד שלוש, ואתה צודק – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא אפס, לידה. <שר החינוך נפתלי בנט:> לידה. לידה עד שלוש. אתה צודק במאה אחוז. אני הייתי שר הכלכלה; העסק לא עובד שם. הם לא יודעים לעשות את העבודה. אני קובע את זה כשר הכלכלה, ובשלהי תקופתי כבר הבנתי את זה. זאת אומרת, אני, תמיד, לפני שאני מקבל החלטות, אני מקשיב, לומד. אמרו לי: צריך להיות פה, תעסוקה, מבחנים – ראיתי, העסק לא מתנהל, לא לוגיסטית ולא פדגוגית, כי לא רואים בזה אירוע פדגוגי, הם לא משרד שיודע לחנך. לכן פניתי, באמת, לראש הממשלה לפני חצי שנה – שוב, עם איזה שריר, בלית ברירה, והוקמה הוועדה ההיא. היא הביאה מסקנות כאלה, פושרות. הסיפור הוא כזה: מה שצריך זה להעביר את זה למשרד החינוך, אבל יחד עם הכסף שנדרש כדי להעלות את הסטנדרטים, כדי לתת פיקוח, כדי לעשות הכשרה רצינית. אין טעם להעביר משהו מצ'וקמק שימשיך להיות ברמה נמוכה. מבחינתי זה אחד היעדים בתקציב הקרוב. אנחנו ממפים, כמפלגה, מה הדברים החשובים לנו, על זה אנחנו מתבייתים. זה לא אומר שנשיג את זה, כי זה עלות של בערך מיליארד ו-300 מיליון שקלים בבסיס התקציב. אני רואה את זה כיעד מאוד מאוד גדול, ואני גם רואה חלון הזדמנות, כי אין כרגע שר כלכלה, או בעצם יש – ראש הממשלה הוא גם שר הכלכלה, נוסף על התפקידים האחרים שלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר על תשובתו. חבר הכנסת יהודה גליק – בבקשה, אדוני, עד שתי דקות. לאחר תשובת השר, חברת הכנסת עליזה לביא תוכל לשאול. <יהודה גליק (הליכוד):> אדוני השר, קודם כול, ברכות שהשכלת, יחד עם ראש הממשלה, להגיע להסכם שיוכל להתחיל ממשלה היום. <שר החינוך נפתלי בנט:> הממשלה כבר שנה קיימת, זה לא התחיל היום. <יהודה גליק (הליכוד):> ברוך השם. אני יודע, אני חדש פה, רק ברשותך, עשר שניות לפני השאלה, הערה קטנה. בתשובתך לחברת הכנסת זהבה גלאון היה נשמע, בתור אדם חדש פה, איזה לעג, עם הטוש. נדמה לי שגם בהערה ליושב-ראש האופוזיציה – אתה כשר החינוך צריך מאוד להיזהר ולהקפיד על רמת השיח, וגם אם חברת כנסת שואלת, הלעג הזה, של הטוש, יש בו משום פגיעה לדעתי. זאת הייתה התחושה שלי, אם מותר להעיר. תודה. לשאלתי, אדוני השר, כבוד השר, בסוף השבוע הזה, כידוע, אנחנו נחגוג 50 שנה – נתחיל את שנת היובל – לאותה קריאה ששום יהודי בעולם לא היה יכול להישאר אדיש אליה: "הר-הבית בידינו". השנה הזאת נשים את ירושלים על ראש שמחתנו. גם משרד החינוך ישים את ירושלים על ראש שמחתנו. יש לכם הזדמנות: יש פה עיוות; במשך השנים ילדי ישראל התחנכו שכאילו הכותל הוא המקום הקדוש לעם היהודי. זה לא נכון עובדתית. כל מי שקורא את המקרא יודע שהמקום הקדוש לעם היהודי הוא ציון, הלוא היא הר-הבית. הר-הבית הוא מרכז עולמי לשלום, לפיוס. יש לכם הזדמנות פה ללמד סובלנות. לעודד תלמידים לעלות להר-הבית ולראות מוסלמים מתפללים, ולכבד את זה, וללמוד. הזדמנות שירושלים תהיה סמל עולמי לשלום. אני אשמח לדעת מה תעשה, גם לשנות את התודעה כלפי אלה שחושבים שהכותל הוא המקום הקדוש, ומה תעשה כדי לעודד את הפיוס באמצעות עליית יהודים, שמעוניינים בכך, להר-הבית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת גליק. בבקשה, אדוני השר. עד שלוש דקות. <שר החינוך נפתלי בנט:> ראשית, אני מציע לך לפנות לראש המפלגה שלך, הוא ראש הממשלה, שקובע היום את המדיניות. אני חושב שהוא ייתן לך תשובות טובות על עמדתו בעניין הר-הבית. אני באמת מברך על הלהט הגדול בעניין הזה. אז תפנה אליו את השאלה, אני חושב שהוא ייתן לך תשובה מצוינת. במערכת החינוך אנחנו בוודאי מסבירים את ההיסטוריה. למי שלא יודע, הכותל המערבי, לא רק שהוא לא הר-הבית, ולא רק שהוא לא בית-המקדש, הוא אפילו לא הקיר של בית-המקדש. הכותל המערבי הוא קיר התמך של הבסיס שעליו בית-המקדש היה ניצב – גם הבית הראשון וגם הבית השני. לכן – אני מסכים לגמרי; ברבות השנים, כשלא מדינת ישראל שלטה במקום, לצערנו, השלטון, בעיקר העות'מאני, מנע במשך דורות מיהודים לעלות להר-הבית, וקיבע מצב כזה. גם השלטון הירדני, ב-19 השנים שבין 1948 ל-1967, מנע את זה. רק ב-1967 למעשה נהיה חופש דתות בירושלים, ומאז יהודי, נוצרי ומוסלמי רשאים לממש את חופש הדת בצורה מיטבית, למעט הר-הבית. בששת הימים, משה דיין, מייד אחרי ששת הימים, בעצם קיבע איזה סטטוס-קוו סביב הר-הבית. עוד לא הגיע מנהיג אמיץ מספיק כדי לשנות, כי כדי לשנות דברים, צריך אומץ. ואני חושב שבסופו של דבר, באמת, על זה אנחנו מדברים. אם רוצים לשנות, אז צריך להביע אומץ. אני אגיד כדבר אחרון – אני הכרזתי על השנה הבאה כשנת ירושלים, וכבר השבוע – השבוע – אנחנו נכנסים ליום ירושלים – יעלו לירושלים 15,000 תלמידים. הולך להיות מאוד מאוד יפה. אנחנו גם נערוך סיור לילי, אני אשתתף בו – ואני מזמין באמת את כולם – שיצא סביב חצות, בלילה שבין חמישי לשישי. אנחנו נצא מגבעת-התחמושת לכותל המערבי, נסייר, נלך בעקבות הלוחמים, נלך בעקבות דוד המלך, נלך בעקבות המורשת שלנו. אני חושב שזה מרגש שאנחנו נכנסים לשנה ה-50 של אחדות העיר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי, עד שתי דקות לשאלתך. לאחר תשובת השר נשמע את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה שואל את שאלתו. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, הדעות שלך וגם הפעולה שלך לטובת קידום הלימודים, ההבנה באמת שמקצועות הטכנולוגיה עומדים בחזית, ולָקַחַת את הצעירים שלנו קדימה – אני רוצה לשאול את אדוני, איך זה מסתדר עם הנושא של לימודי הליבה בקרב אחינו ואחיותינו החרדים והחרדיות? לבוא ולא לתת את המעדר ואת המגרפה של עולם המחר, את הלימודים שבאמת בעזרתם יהיה אפשר לבוא ולצאת אל עולם העבודה. אני רוצה לשאול אותך, בבקשה, איפה עמדתך בעניין הזה? איך זה מסתדר עם האמירות שלך, עם פועלך בתוך משרד החינוך? אנחנו מדברים על להנגיש את הידע, לבוא ולתת את הכלים של עולם המחר, ואיך זה מסתדר? הרי אתה היית שותף באמת ליוזמה המבורכת הזאת, שנדחתה, להכשיר מורים חרדים, שיבואו וייתנו את המענה בשפה התרבותית – כן לקרוא לזה ליבה, לא לקרוא לזה ליבה – כמו שלמדנו, שאפשר אולי אפילו ללמוד תורה ואנגלית, כדי להנגיש את הידע, אז איך – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> מה זה קשור? <עליזה לביא (יש עתיד):> אני שואלת את השר. אדוני היושב-ראש, אם אפשר, אנחנו בשלב השאלות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם בשלב התשובות, חבר הכנסת אשר, לא ראוי. אנחנו מתנהלים מאוד מאוד יפה, בדיוק כפי שהתכוון המחוקק. <יעקב אשר (יהדות התורה):> סליחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל לפחות הוא התנצל, זה יפה. אז, אדוני, אני רוצה בבקשה לדעת, מה עמדתך, והאם באמת תתמוך בדרישה קואליציונית של ביטול לימודי הליבה? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אדוני השר, בבקשה. <שר החינוך נפתלי בנט:> את מדברת אתי על היחס לחינוך החרדי. אני רוצה רגע לומר משהו מהלב בעניין הזה: אתם יודעים מה הפעולה הראשונה שעשיתי כשר החינוך? הראשונה? תקשיבו טוב. בהיות יש עתיד בשלטון, על האוצר ועל החינוך – תקשיבו מה עשיתם: יצאתם לקייטנות של החופש הגדול, מקסים. אבל מישהו אחד הפליתם, כי הוא פחות טוב מאחרים; מישהו אחד, ציבור אחד במדינת ישראל הוא סוג ב' בעיני יש עתיד, וזה לא החילונים – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – זה לא הערבים, זה לא הצ'רקסים, זה גם לא הציונות הדתית – זה החרדים. תעני לי את, למה, למען השם, יאיר לפיד – למה, למען השם, יאיר לפיד אמר שילד בן שש – ילד בן שש – הוא לא יכול ללכת לקייטנה? כל האחרים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אח שלך. <שר החינוך נפתלי בנט:> מה זה קשור לליבה? איך אתם העזתם? כי זה מציג את הגישה שלכם, והגישה שלכם היא אנטי-חרדית. זו גישה נוראה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני השר, אתה – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – ואתם החרבתם לדורות, גרמתם נזק נוראי. מייד אני אשיב, אני רק רוצה להגיב. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אני לא – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> הפעולה הראשונה שלי כשר החינוך במדינת ישראל – אמרתי: אני אתן לכל ילד ללכת לקייטנות. מה הקשר לקייטנות? תסבירי לי. למה לא אפשרת לחרדים ללכת לקייטנות? מה? מה קרה? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> מה, הם נראים שונה? בגלל זה? מה, הם לא מספיק טובים לכם? הם לא יבחרו בכם? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> תגרפו עוד מנדט? למה אתם הפליתם את החרדים בצורה כל כך נוראה? עכשיו לגופו של עניין – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שנייה, אדוני השר, אני עוצר את השעון. חברי הכנסת, אני יודע – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אני מדבר מדם לבי, כי זה דבר כל כך חמור שעשיתם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה צודק, אדוני השר, אני מבין, אבל עברתי על כלל חשוב מאוד – לא לפתוח פה לשטן. אמרתי בפליטת פה נוראית שאנחנו מתנהלים בדיוק כפי שהתכוון המחוקק, בצורה מאוד יפה. אז אנא, אני – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – עושה וידוי, חבר הכנסת אלעזר שטרן, אני עושה וידוי, שעשיתי פליטת פה בלתי-מחושבת, לא הייתי צריך לומר את מה שאמרתי. אני מבקש סליחה מן השר וכל חברי הכנסת. אל תיקחו ממני דוגמה. בלי פליטות פה, בלי צעקות, בלי שום דבר. בואו נחזור למתכונת שהייתה כאן עד לפני דקה. השר ישיב עניינית. אין לי טענות פרסונליות לאף אחד חוץ מלעצמי. כמו שאמרתי, פתחתי פה לשטן. בבקשה. <שר החינוך נפתלי בנט:> לגופו של עניין, אני אענה. הגישה שלי – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – הסתה לקראת יום ירושלים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה. <שר החינוך נפתלי בנט:> אתם רק רוצים להמשיך להכות בחרדים במקום לשמוע תשובה. תקשיבו. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – הנושא הזה הוא בדמך ובנפשך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> השר צודק במאה אחוז. אתם לא דואגים לחרדים, אתם אויבי החרדים. אתם אויבים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> היית בעד. הצביע בעד. <יעקב אשר (יהדות התורה):> לא יודע. אתה, לא היית פה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אתה היית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כרגע יש לפחות עשרה חברי כנסת שממש מתנדנדים אם יספיקו לשאול או לא. מה שאתם עושים כרגע זה גוזלים מהחברים שלכם – לרוב מהאופוזיציה – את הזמן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שהשר יענה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר יענה ברגע שיתאפשר לו. עד כאן. בבקשה. <שר החינוך נפתלי בנט:> המדיניות שלי ביחס לחרדים היא הפוכה. אני אוסף קודם כול את השברים שנגרמו בקדנציה הקודמת ומנסה לאחות. הדבר השני, מי שחושב שהוא ייתן פטיש עשרה קילו, וזאת הדרך, הוא טועה. ראש הממשלה חתם עם המפלגות החרדיות על הסכם קואליציוני, ואנחנו נעמוד בזה. אבל אגיד לכם אבל מה אני עושה בדיוק בענייני לימודי ליבה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> למה – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> שוב – אתם מרוויחים אולי קולות על זה, אבל אתם עושים דבר נורא בעם ישראל. דבר נורא. הפכתם – ציירתם קבוצת אוכלוסייה, הוצאתם אותה מהגדר. שימו את עצמכם – דווקא אתם צריכים לחשוב איך זה להיות שונה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל אתם לא נותנים לי לענות. עכשיו בואו, אני אגלה לכם סוד. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זרקת את אח שלך עכשיו? מה, זהו, ככה? עכשיו זרקת אותו – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אני רואה שאפילו לא עשיתם את חשבון הנפש. אתם רוצים לגרוף מנדטים על-ידי להכות בחרדים? לכן תעשו את זה. לכו תכו גם בזועבי'ז. לכו תכו גם בזועבי'ז, למה לא? כל מי שלא כמוכם, גר במקום מסוים ונראה ככה – הזועבי'ז והחרדים – הם מחוץ למחנה. אצלי הזועבי'ז והחרדים בתוך המחנה, כי אני שר החינוך של כולם, ואף אחד לא מחוץ למחנה. <עליזה לביא (יש עתיד):> בסדר, אבל תענה לי. אבל תענה לי. שאלתי שאלות. תענה לי, אתה רק מטיף. <שר החינוך נפתלי בנט:> אני אענה. לגופו של עניין, אני עושה בשביל לתת כלים לחרדים הרבה יותר ממה שאתם דבררתם ודיברתם ועשיתם מסיבות עיתונאים. אני מכניס עכשיו לימודי ליבה, אבל בהסכמה. מה לעשות, מה לעשות – אני לא רוצה אפילו – בלי הרבה תקשורת, אני נכנסתי – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> איך? <שר החינוך נפתלי בנט:> אני חייב סיור, אני לא אגיד איפה כי אני לא רוצה לשרוף – תבינו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. עברנו כבר שלוש דקות. <שר החינוך נפתלי בנט:> שנייה, עוד משפט אחד קצר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, אבל אתה בחרת לדבר מדם לבך. לא הבטחתי תוספת זמן על זה. <שר החינוך נפתלי בנט:> באמת משפט אחד קצר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> משפט אחד קצר. <שר החינוך נפתלי בנט:> אני מגלה שכשיש הידברות, כשאנחנו מסתכלים על החרדים כאחים ולא כאויבים, אפשר להגיע להישגים. זה לוקח קצת זמן, אבל לראשונה – אתם הרי בלמתם את העלייה בגישה לאוניברסיטה של החרדים. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> הדוגמה, למשל, בחיל האוויר, ששם אנחנו מכניסים לימודי ליבה לחרדים, אבל רק בהסכמה, ולא קוראים לזה "ליבה", ועושים את זה – אני לא רוצה לתת מכות בראש, אני רוצה בהידברות, והאמיני לי, הכיוון היום הוא הרבה יותר בריא, הרבה יותר טוב למדינת ישראל, כי החרדים הם אחים ולא אויבים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה על התשובה. אני גם מוסיף כלל שלא מופיע בתקנון: מי שצועק קריאות ביניים במהלך שעת השאלות עובר לסוף רשימת השואלים – כך שתסיקו את המסקנות. בבקשה, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> רעיון טוב, אדוני היושב-ראש. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ומי שמתנהג יפה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מי שמתנהג יפה, תורו יגיע, בעזרת השם, אם נקפיד על הזמנים. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד השר, כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אי-אפשר לשפר את רמת ההוראה ואת ההישגים בלימודים בלי שיהיו מורים טובים. ואני חושב שהשר יסכים אתי, כי הוא פעם אמר שהוא מסכים שמורה טוב תחת עץ רענן, או לא רענן, הוא יותר טוב ממורה גרוע בבניין הכי טוב והכי מודרני. לב-לבו של המעשה החינוכי זה המורה. ואפשר לעשות מעשים שישפרו ויקפיצו את רמת המורים ואת המחויבות שלהם, ובמיוחד בסקטור הערבי. אתה אמרת שיש עודף של מורים, אז בוא נהפוך את הקללה לברכה; נהפוך את העודף הזה לברכה, וזה לעשות – למשל, הצעה – בחינת התאמה למקצוע. כי יש בעיה; יש מורים עם ידע טוב מאוד, עם ציונים גבוהים, אבל הם לא יודעים ללמד. היום, אתה רוצה לעבוד במפעל נייר בחדרה, אתה צריך לעבור בחינה פסיכוטכנית, לדעת אם אתה יודע לעבוד על מנוף או על מכונה. אבל מורה לא עובר בחינה כזאת, ואני חושב שהגיע הזמן לעשות זאת. הגיע הזמן שגם הדרישה והרף של הלימודים, שיהיה BA ושיהיו תנאי קבלה יותר מחמירים, גם כדי להעלות את רמת המורים. והגיע הזמן גם שתהיה פנסיה מוקדמת קלה יותר, ככה שיצאו מורים שחוקים שאומרים: עייפנו, ולא יכולים לעבוד יותר, ולהכניס כוח עבודה רענן, מחויב, שיש לו להט לעבוד. ככה אפשר לשנות דברים. תאמין לי, יותר מכל התוכניות, זה לב-לבו של העניין – המורה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זחאלקה. בבקשה, אדוני השר. לאחר תשובתו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <שר החינוך נפתלי בנט:> חבר הכנסת זחאלקה, לדעתי, היה צריך להקשיב למה שהוא אמר. הוא נגע בנקודה הכי חשובה במערכת החינוך; לא מספר הילדים בכיתה, לא מחשב או לא, ואפילו לא קירות מתקלפים או לא. הפקטור הכי חשוב באיכות ההוראה זה איכות המורה. עדיף לי מורה נפלא, עם זיק בעיניים, מוכשר, עם 40 תלמידים בבקתה, מאשר מורה בינוני ומטה עם 25 תלמידים. לכן, אנחנו יוצאים לדרך – יצאנו לדרך, למעשה, עם תוכנית שלראשונה בתולדות מערכת החינוך יהיה מיון: כדי להתקבל להוראה אתה תעבור מעין מבחני פילת-תג"ת; אנחנו יוצאים לפיילוט כבר בשנה הקרובה, ועל פני ארבע שנים אנחנו מתכננים להגיע בעצם לפריסה מלאה. אבל לא רק זה – יהיה עוד מיון, בתום תקופת הלימודים ולפני הכניסה להוראה, כלומר שתי נקודות ביקורת, כי יכול להיות בן-אדם מעולה בהיסטוריה, כחוקר, אבל הוא לא יודע ללמד. אין לו ה-touch, אין לו הקשר הבין-אישי, אין לו ה-passion והאהבה לילדים. אני למדתי באוניברסיטה העברית, היה לי מרצה – אני לא אגיד את שמו – שם דבר, הכי גרוע בעולם. היה משהו, שם דבר, אבל הוא היה משעמם, הוא קרא. ולכן, אתה צודק במאה אחוז, אנחנו עושים מהלך שעוד לא היה כמוהו. מה שיקרה – יתקבלו בכניסה פחות אנשים, יותר איכותיים, ולכן גם תהיה פחות נשירה. אנחנו עושים את זה בזהירות, כמו כל דבר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אנחנו צריכים בכנסת לדון בזה. זה נושא מאוד מאוד חשוב. <שר החינוך נפתלי בנט:> לגבי מה? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני חושב שצריך לדון בזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> צריך לדון בזה בכנסת. <שר החינוך נפתלי בנט:> בשמחה, אני אשמח להציג את זה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זה נושא מאוד חשוב, מה שאתה אומר. <שר החינוך נפתלי בנט:> כן כן, זה דרמה, אתה צודק, זה דרמה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זה יכול לשנות את הכול. <שר החינוך נפתלי בנט:> זו דרמה אמיתית. אתה יודע, אין עכשיו כותרות, אנחנו לא מצהירים על רפורמה כל שני וחמישי, אבל האמינו לי, אם יש משהו חשוב, זה זה – איכות המורים במדינת ישראל. אגב, בפרט במגזר הערבי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מה עם הפנסיה? <שר החינוך נפתלי בנט:> עכשיו תראה, לגבי הפנסיה, הנקודה השנייה של הפנסיה זה – בעצם אתה שואל מה לגבי המורים הקיימים. תדמיינו בריכה של מורים קיימים וצינור שמכניס את המורים החדשים. אתה אומר: אם יש מורים שחוקים, צריך לשחרר. יש לנו סכום מסוים. אין לנו אין-סוף כסף לזה. לצערי, אני לא יודע עדיין להגדיל את זה. זה פשוט עלויות עצומות, כי אנחנו בעצם משלמים פנסיה מגיל הרבה יותר מוקדם. זה בעצם מה שאנחנו עושים. אין לי בשורות בעניין הזה. אני מתמקד בצינור, שם אין לי לא ועדי מורים, לא ארגוני מורים, שם השליטה היא – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> לא לא לא, באופן טבעי, ג'מאל, באופן טבעי כל שנה יש פרישה טבעית. אתה יודע, בתוך חמש שנים, בתוך עשר שנים, תדמיין את הדימוי. בסך הכול אני יכול להגיד שהמורים החדשים שנכנסים למערכת החינוך הם טובים מאוד. אני לא הכרתי את מערכת החינוך. מורי ישראל בגדול הם טובים. ברור שיש עוד לאן להתפתח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר על תשובתו. חברת הכנסת מרב מיכאלי – בבקשה, גברתי. לאחר תשובת השר – חבר הכנסת אורן אסף חזן. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני היושב-ראש. שלום, ברוך הבא לשעת השאלות שלנו, השר בנט, זה באמת מרגש ומשמח. אתה ממש אך – עד אתמול בלילה – סוג של איימת לפרק את הממשלה ולצאת מהקואליציה בגלל דרישה שלא משנה כרגע מה דעתי הקונקרטית עליה, אבל אנחנו עדות לזה שגם בשנה האחרונה יש כל הזמן ניסיון של ראש הממשלה להרחיב את הקואליציה, הוא מבלה את רוב זמנו במשא-ומתן פוליטי, וגם בקואליציה הקודמת הוא בחר ללכת לבחירות אחרי שנה ועשרה חודשים, או משהו בסדר גודל כזה, הרבה לפני שהממשלה והכנסת היו אמורות למלא את ימיהן, וזה לא הפעמים הראשונות שזה קורה במערכת הפוליטית שלנו. אני הגשתי הצעת חוק שתחזק מאוד את היציבות השלטונית שלנו, וגם, בעצם, תייצר איזון שחסר היום מאוד במקומותינו. דמוקרטיות גדולות וחזקות מאתנו, יש אצלן הגבלת כהונה למי שעומד בראש הפירמידה, לשתי קדנציות. שתי קדנציות הן שמונה שנים, והאמירה היא באמת, מעבר לזה שאת מקבלת את כל המוטיבציה למלא את הקדנציה עד הסוף, משום שלא תוכלי לעשות כמה שיותר קדנציות אחת אחרי השנייה, אלא שיש פה דבר מאוד מרכזי, וזה באמת הכלה של הכוח. כי כשיש יותר מדי כוח בידיים מעטות יותר מדי זמן, יש תמיד עיוותים במערכת. ושאלתי אליך: האם תתמוך בהצעת החוק שלי להגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת מיכאלי. בבקשה, אדוני השר. <שר החינוך נפתלי בנט:> חברת הכנסת מיכאלי, אני חושב שאת מעלה נקודה חשובה מאוד. אומרים שהכוח משחית, כוח מוחלט משחית באופן מוחלט. בארצות-הברית, בשלהי כהונת רוזוולט הרביעית – למעשה הוא נבחר ואז נפטר די מהר אחר כך – האומה האמריקנית הגיעה למסקנה הזאת וקיימה, לפי דעתי, amendment לחוקה – אני חושב שזה דרש שינוי חוקתי – והגבילה את הנשיאים לשתי קדנציות. ואכן, באמת רואים – רואים שנשיא בקדנציה השנייה הוא, מה שנקרא, באטרף לקדם את האג'נדה שלו, באטרף. אצל אובמה זה סוגיית קובה, סוגיית איראן, סוגיית הרפורמה במערכת הבריאות, כל מיני דברים שהם בנפשו, ולמעשה הוא נותן דין-וחשבון רק לעם ולהיסטוריה, ולכן אני רואה חשיבות בעניין הזה. בגדול, הנטייה שלי היא חיובית, לסיפור הזה, אבל צריך גם לעשות דברים באופן פרוספקטיבי, ולא רטרואקטיבי, כלומר זה לא הוגן לבוא למישהו עכשיו, באמצע כהונה. אז אנחנו נביא את זה לסיעה. אנחנו נדון בימים הקרובים בעניין הזה. עוד לא גיבשנו עמדה סיעתית. אני חושב שזה מבורך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> הצעת החוק שלי מדברת מהכנסת העשרים-ושתיים. <שר החינוך נפתלי בנט:> מאה אחוז. לכן, עצם הדבר הזה שעשית בהצעת החוק, שאת לא אומרת שזה ספציפית לנתניהו, בלי קשר לעמדותינו לגביו, זה ראוי. את לא באה והופכת את זה לחוק פרסונלי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, זה עקרוני. <שר החינוך נפתלי בנט:> בגדול אני חושב שהכיוון הוא כיוון מבורך. אנחנו נצטרך להביא את זה לסיעה. אני כן הייתי מנסה למצוא, אבל, גם את ההשלמה של זה. זה לא רק להגביל לשמונה שנים, אלא לאפשר את הארבע פלוס ארבע שנים, כי היום באמת אני רואה ערך לאומי גדול ביציבות ממשלתית. מה שהיה לנו גם השבוע, ואני בוודאי הייתי שחקן באירוע, שלצערי הגיע למחוזות שהגיע בשביל בסוף להגיע בדיוק למה שביקשתי לפני שבוע, כן? עשינו סיבוב ענק, ובסוף נחתנו באותה בקשה שקיבלתי במלואה – אגב, ראש המל"ל כבר תיאם אתי את הישיבות – אבל אנחנו צריכים למצוא את הנוסחה איך מצד אחד להגביל ומצד שני לממש את מלוא ארבע השנים, ארבע וחצי שנים. אני פתוח בעניין הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. חבר הכנסת אורן אסף חזן, בבקשה. לאחר תשובת השר – חבר הכנסת איתן ברושי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> כמה עוד שואלים יש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כמה שנספיק עד 17:50. <שר החינוך נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, רק באמת לברך אותך על היוזמה. עשית היסטוריה פה, זה משהו. מה שקורה פה זה היסטוריה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו נשתדל לעמוד במבחן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קודם כול, בסיוע של הרבה חברי כנסת; ב. גם אתה אל תפתח פה לשטן. בינתיים הכול יפה. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, ראשית, אני רוצה לברך אותך על קידום היוזמה של לימוד השפה הערבית. אני לא מכיר הרבה שרים שלוקחים חקיקה וכל כך מהר גם מביאים אותה לידי ביצוע. אני שמח על שיתוף הפעולה, ואני בטוח שאנחנו נוביל את זה עד כדי, באמת, פעילות מושלמת מהגיל הצעיר. השאלה שלי כזו: מדינת ישראל נאבקת בשנים האחרונות בתופעת המסתננים, תופעה שהיא לא ברורה; עשה ראש הממשלה – הממשלה עשתה נכון שהקימה גדר מדרום ועצרה את הזליגה דרך הגדר. אנחנו מכירים תופעה חדשה של הגעה דרך שדה-התעופה, אבל לא פחות חמורה – של ילודה. השאלה שלי אליך: איך ייתכן שמערכת החינוך של ישראל, עם תלמידי ישראל, כחלק מתוכנית הלימוד שלהם, כחלק מהפעילות שלהם בבתי-הספר, עורכים סיורים בדרום תל-אביב, מבצעים פעילויות עם הילדים, מבצעים פעילויות עם המסתננים, להכיר את הנוכחים, שמרביתם בכלל שוהים בלתי חוקיים במדינה? איך ייתכן שהדבר הזה קורה – שמצד אחד אנחנו נאבקים בתופעה, ומצד שני, גם דרך המשרד הזה, בשקט בשקט, אנחנו מקבעים אותה כחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי? מה בכוונתך לעשות בנדון? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת חזן. בבקשה, אדוני השר. <שר החינוך נפתלי בנט:> חבר הכנסת חזן, אני תמיד מבדיל בין סוגיה שהיא סוגיה בעייתית ברמה הלאומית – ותופעת המסתננים היא ללא ספק בעיה – לבין העובדה שבקצה יש בני-אדם. כל ילד וילדה, תינוק ותינוקת, וגם מבוגר, הוא בן-אדם, הוא אדם שנברא בצלם. גישתי בכלל לגבי חופש החינוך, אם יורשה, במערכת החינוך, היא לאפשר המון המון חופש בקצה למורים, למנהלים, למעט דברים שחוצים קו אדום, אנחנו בכל זאת מערכת חינוך. בעיני אירוע כזה אינו חוצה קו אדום. יכול להיות שאתה פחות אוהב אותו, יותר אוהב אותו, אבל הוא לא חוצה קו אדום והוא לא מחוץ למתחם. ואם מנהל בית-ספר מחליט שמטעמיו שלו הוא רוצה להביא תלמידים לסיור בדרום תל-אביב לראות את תופעת המסתננים, או אפילו להציג עמדה מסוימת, אני מאמין בעניין הזה. לכן אני מאוד מאוד נזהר, חלילה, מלפסול דברים שהם במרחב הלגיטימיות. כשזה מחוץ ללגיטימיות, כמו הצגה על מחבל רוצח, את זה אני מוציא בהינף יד בלי לנשום פעמיים, כי זה לא מתקבל על הדעת, כמו שהצגה גזענית גם תצא מחומר הלימוד. אבל בגדול, אני מאמין במנהלים. אתם יודעים, הייתה "מחאת המכנסונים" לפני כשנה, רק נכנסתי לתפקיד, שבוע ראשון, יש מחאה של מכנסונים – כן בנות עם מכנסונים, לא בנות עם מכנסונים – מה עמדתך, שר החינוך? אמרתי: עמדתי מאוד פשוטה, אני סומך על המנהלים. יש לנו מנהלים מצוינים – מה שהם יחליטו, אני מגבה. גם במקרה הזה, זה בהחלט בתוך מרחב הסבירות, ואין לי בעיה עם זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני השר. בבקשה, חבר הכנסת ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> יושב-ראש הכנסת, השר בנט, חברי הכנסת, אני גם מברך על היוזמה, ורוצה לנצל את זה לשאלה בתחום החינוך. לאחרונה ביקרתי ביישוב ג'סר-א-זרקא, שנחשב לאחד היישובים העניים ביותר במדינה, והוא מדורג בתחתית רשימת היישובים מבחינה סוציו-אקונומית – 1. יש 14,000 תושבים, 4,300 תלמידים, 26% בגרות, 10% מיצ"ב. נדמה לי שיש פה מחדל וכישלון גדול. נחוץ פה טיפול נקודתי. זה לא מתאים לישראל במאה ה-21; יישוב כזה במרכז הארץ במצב כזה – פשוט בושה וחרפה. אני רוצה לשאול, מה תוכניות משרד החינוך? האם אתם ערים למצב המיוחד של המועצה המקומית? ומה הפעולות שאתם רוצים לעשות? אני רוצה רק לומר ש-4,300 תלמידים מתחלקים שם ל-30 גני-ילדים – חובה וקדם-חובה – ארבעה בתי-ספר יסודיים, שתי חטיבות ביניים ושני תיכונים. אני באמת חושב שיהיה נכון לבקר שם ולהפוך את היישוב ליישוב של טיפול נקודתי. זה לא נכון ולא מכובד, ואסור שהמצב הזה יימשך. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אדוני השר. אחרי תשובת השר – חבר הכנסת חיליק בר. <שר החינוך נפתלי בנט:> תודה רבה, חבר הכנסת ברושי. אכן, העשירון התחתון, מה שנקרא המדרג הסוציו-אקונומי 1, הוא יישובים כמו ג'סר-א-זרקא, אבל גם יישובים בדואיים, לצערי, לא מעטים. אנחנו רואים תופעות דומות למה שאתה אומר, כלומר אחוזי זכאות קטסטרופליים, אחוזי נשירה גבוהים. אני יצאתי לדרך ביישום תוכנית דיפרנציאלית שיזם קודמי, הרב שי פירון. אני מברך על היוזמה הזו, שעיקרה לשים יותר כסף על החלשים יותר, בפשטות. מה עשינו? אני אסביר את המכניקה: היה עיוות שאתם לא תאמינו. זה שיישובים עשירים יותר יכולים להשקיע יותר בחינוך, זה ברור; ברור שתל-אביב יכולה להשקיע יותר מכספי הארנונה וכו' מג'סר-א-זרקא. אבל תקשיבו טוב מה היה: הייתה אנומליה שמדינת ישראל ומשרד החינוך השקיעו יותר כסף בתל-אביב מבג'סר-א-זרקא פר-ילד. זה בלתי נתפס. בלתי נתפס הדבר הזה. למה זה קרה? האם ישב איזה פקיד רשע ואמר: בוא נעזור לחזקים? לא. מה שקרה, יש סל התקן, הבסיס שמגיע לכל ילד, וזה קיים. אבל על זה, ברבות הימים – כל שר מגיע עם יוזמות כאלה או אחרות, ואלו סלים עם כסף, ואז אתה פונה אליהם באמצעות קול קורא. אתה פונה – אם אתה מנהל בית-ספר בעניינים, אתה יודע למשוך כסף לבית-הספר שלך לכאן. ואז מה קרה? המנהלים המיומנים ידעו לעשות את זה הרבה יותר טוב מהמנהלים הפחות-מיומנים, שמטבע הדברים היו בג'סר-א-זרקא או בפריפריה או ביישובים הבדואיים. אנחנו עושים את הדבר הבא: מפנצ'רים את הסלים האלה, שופכים את הכסף לתוך דלי, מערבבים, ואז מחלקים מחדש פי-שישה לחלשים מאשר לחזקים. לכן אני קובע בעובדה היום לחברי הכנסת הערבים, ובכלל: היום, המגזר הערבי מקבל יותר כסף משהוא קיבל אי-פעם בהיסטוריה באופן יחסי. זה תהליך שלוש-שנתי. זה הדיפרנציאלי הכי גדול. יש לנו תוכנית ייעודית לזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> באופן יחסי. <שר החינוך נפתלי בנט:> עכשיו אני אגיד לכם איפה הבעיה: הבעיה היא בשימוש האפקטיבי. הרי לשפוך כסף זו לא חוכמה, זה לא מביא תוצאות. סתם לשפוך כסף – זה הולך למקומות הלא-נכונים. אנחנו עכשיו שוקדים לוודא, גם בחינוך הלא-פורמלי, שכמעט לא היה מגע, וגם בחינוך הפורמלי, לייצר אפקט, ואנחנו מתחילים לראות תוצאות. הנושא של חיבור המגזר הערבי למדינת ישראל ולכלכלת ישראל, כידוע, הוא בראש סדר העדיפות, או אחד מראשי סדר העדיפות שלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה לשר. בבקשה, חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מכובדי השר, הבוקר התקיים, כפי שאתה יודע, בוועדת החינוך דיון בנושא אחיות בתי-הספר. האחות, כמו שאתה יודע, אתה זוכר כמוני, הייתה עד לפני כמה שנים חלק בלתי נפרד מבית-הספר. זה היה המקום שאתה ואני רצנו אליו כשנחבלנו, כשלא הרגשנו טוב, וגם להתייעץ. מהמוסד הנפלא הזה, לצערי, לא נותר כמעט כלום. לפני עשור המדינה החליטה להפריט אותו, את המוסד הנהדר הזה; להעסיק את אחיות בתי-הספר דרך חברות קבלן, לצמצם משמעותית את התפקיד שלהן. בבתי-ספר רבים אין היום חדר אחות קבוע. האחיות נאלצות להתנייד עם כל הציוד הנדרש בין שבעה ל-17 בתי-ספר, כל אחות, ולבצע את הבדיקות או המטלות באתרים מאולתרים בתוך בתי-הספר. מצב נוראי. דוח של משרד הבריאות מ-2013 הראה כי במקביל לזינוק החד בתקציב של שירות הבריאות לתלמיד, חלה ירידה משמעותית במספר האחיות, ומאחות אחת ל-2,000 תלמידים ב-2007 הגענו למצב של אחות אחת לכ-5,000 תלמידים ב-2013. הדוח גם הראה כי אחיות שמועסקות בשירות המדינה, אדוני השר, מוכיחות ביצועים הרבה יותר טובים מאשר אלה שמועסקות דרך חברות קבלן. ולמרות הנתונים החמורים, בצפון ובמרכז אחיות עדיין מועסקות דרך חברות קבלן, ורק בדרום הוחלט לפני כמה שנים להחזיר אותן לאחריות המדינה בתור איזה פיילוט. בכל מקרה, כאבא לילדים – אתה יודע, מדובר בילדים שלנו, אדוני השר; אני גם יודע שלפעמים יוצא לך, ואתה עושה גם דברים טובים ומקבל החלטות טובות. השאלה שלי היא: האם לאור הנתונים הקשים האלה אתה מתכוון לפעול כדי שבשנת הלימודים הבאה לכל בית-ספר בישראל תהיה אחות קבועה עם חדר קבוע שמועסקת תחת אחריות המדינה? תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני השר. <שר החינוך נפתלי בנט:> תראו, כל נושא האחיות נמצא באחריות משרד הבריאות. אני יכול להיות בעד ולהסכים, אבל זה נושא שכיום הוא באחריות משרד הבריאות. אני משוכנע ששר הבריאות המצוין שלנו, להלן: המתווך, הוא ידע – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יש לו רישיון תיווך? <שר החינוך נפתלי בנט:> יהיה לו רישיון תיווך. אחרי מה שהיה השבוע, הוא כבר יכול להביא שלום בין הישראלים לפלסטינים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אולי בין המתמחים לרופאים. <שר החינוך נפתלי בנט:> בדיוק. אני אעשה את הדבר הבא: אני אשב אתו, אני אדבר אתו. אני מכיר את העניין, אבל אני לא רוצה סתם לשלוף בעניין הזה. נכון להיום זה פשוט באחריות משרדית שלהם. זה כבר להעלות את זה לממשלה. אני רוצה ללמוד את זה, ואני אחזור אליך בעניין. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה מתכוון לעדכן אותי? <שר החינוך נפתלי בנט:> כן, כן, בוודאי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זאת אומרת, זאת הסוגיה שאם השר יבחר, הוא יוכל להופיע במליאה ולחזור על התשובה המלאה לאחר התייעצות. <שר החינוך נפתלי בנט:> יכול להיות בהחלט – זה שאתה מדבר דברי טעם, זה בטוח – יכול להיות שאתה צודק בעניין הזה. ממה שהתרשמתי, העסק לא עובד מספיק טוב, זה לא כמו פעם – עם היוד הסגול שהיו שמים. <מאיר כהן (יש עתיד):> הייתה פשוט החלטה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. אחריו – אחרי תשובת השר, כמובן – חברת הכנסת יעל גרמן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, גם אותך מפתיעים בשאלות, אבל גם אותי – שתי שאלות שהתכוונתי לשאול אותך: על מעמד המורה, ששאל חבר הכנסת זחאלקה, ועל אחיות בית-הספר – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> הכרת את זה? את מה שאנחנו עושים, את מבחני המיון למורים? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מה? <שר החינוך נפתלי בנט:> שאנחנו מתחילים את זה? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בסדר – בכל אופן, יש לי שאלה אליך. ציינת שבין הנושאים שאתה מבקש לקדם זה הצפיפות בכיתות, נושא לימודי המתמטיקה ונושא הערכים. כידוע לך, האי-אמון בין הציבור לנבחריו גובר. יש הרבה סיבות: גם ההתנהגות של כולנו, גם הוויכוחים המרים, וגם, בין היתר, נושא ההתנהלות של נבחרי ציבור בכספי ציבור. ואתה, כשר החינוך, יש לך תפקיד בעניין הזה, אמירה לדעתי מאוד חשובה. אני לא מדבר על דברים שנמצאים עדיין בחקירה או בטרם-הכרעה, אני מדבר על דברים חלוטים, שהתפרסמו בדוחות מבקר המדינה כבר שנים רבות, בנוגע להתנהלותו של ראש הממשלה בכספי ציבור וזילות של הסוגיה הזאת, שימוש לצרכים פרטיים בכספי ציבור. אני לא רוצה באמת להרחיב בעניין הזה, אבל מה דעתך בעניין הזה? האם צריך להפריד את מימון המעונות הפרטיים של ראש הממשלה מהמעון הרשמי, ואיך מתמודדים עם הסוגיה הזאת שבאמת מעיקה על רבים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא אחסום את השר, אבל ודאי השאלה היא לא במסגרת תפקידו כחבר הממשלה. אם השר רוצה להתייחס, הוא יכול להתייחס. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא שר החינוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כמו שאמרתי, אם השר רוצה להתייחס, הוא יכול להתייחס, אבל ודאי תיקון התקנון במפורש מתייחס לאפשרות הזאת שהשאלה הזאת לא בדיוק במסגרת תפקידו. <שר החינוך נפתלי בנט:> אין לי עניין להתייחס לשאלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין עניין להתייחס, לכן אנחנו עוברים לשואל הבא. חברת הכנסת יעל גרמן היא השואלת הבאה, ואחרי תשובת השר – שאלה של חבר הכנסת אכרם חסון. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני רוצה לומר לך שאני ישבתי די בשוק כאשר שמעתי את דברי ההסתה שלך נגד יש עתיד, כאילו אנחנו נגד החרדים. אני חושבת שכשר חינוך אתה בהחלט צריך לנקוט לשון זהירה, לשון של ביחד, לשון של פיוס, ולא לשון של מחלוקת. אנחנו ביש עתיד דואגים ודאגנו לחברה החרדית לא פחות ממך. אתה יחד אתנו הצבעת בשנת 2013 על אותו חוק – זה היה במסגרת חוק ההסדרים – שבא ואמר שיש לחייב את בתי-הספר החרדיים בלימודי ליבה. ועשית זאת, ממש כמונו, מתוך רגשי אחריות, הן לחברה החרדית ולילדים, כדי לתת לילדים החרדים הזדמנות שווה לזו של אלו שאינם חרדים, כדי לתת להם אפשרות להתפרנס ולהגיע לאוניברסיטה ולהגיע לכך שיקבלו את המשכורות הגבוהות שמקבלים אך ורק אלה שיש להם השכלה גבוהה. אני בטוחה שגם אתה שמעת את דבריה של קרנית פלוג, של נגידת בנק ישראל, שאמרה שאם אנחנו לא נכניס את החברה החרדית ואת החברה הערבית לתוך כוח העבודה, מדינת ישראל תמצא את עצמה בתוך 30 שנה בפשיטת רגל. אני יודעת שגם אתה יודע על כך שלמעלה מ-52 חוזרים בשאלה הגישו תביעה נגד המדינה על כך שהיא לא דאגה ללימודי ליבה ובכך היא פגעה בסיכויים שלהם להתקדם. המדינה, ברוב הציניות שלה, העבירה את האחריות להורים, אבל כולנו יודעים שמי שאחראית היא המדינה. אני חושבת שלימודי ליבה הם בליבה של שוויון ושל שוויון זכויות לחברה החרדית ולחברה בכלל. ולכן ברצוני לשאול: לאור העובדה שבשנת 2013 אתה הצבעת בעד חובת לימודי ליבה, האם אתה תצביע הפעם בעד החוק של גפני, שבא לבטל את החוק שאתה הצבעת עבורו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת גרמן. בבקשה, אדוני השר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <שר החינוך נפתלי בנט:> קודם כול, אני חולק, כן התעמרתם. ואני שאלתי שאלה פשוטה: למה הפליתם נגד החרדים? למה ילד בן שש – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> למה אתה לא עונה על השאלה? <שר החינוך נפתלי בנט:> אני אענה, אבל מכיוון שהפכת את זה לפוליטי, אני אשיב לך במטבע פוליטי. למה יאיר לפיד ואתם הפליתם ילד חרדי בן שש בקייטנות? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אין צורך, זאת הייתה שאלה – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אין לזה תשובה. אין לזה תשובה, כי אין תשובה. <יעל גרמן (יש עתיד):> יש תשובה. יש תשובה. <שר החינוך נפתלי בנט:> לא קם הבן-אדם שיכול להסביר לי למה ילד חרדי – אני אומר לכם שגם חברי הכנסת הערבים, החילונים – למה ילד בן שש, חרדי, בקיץ – – <יעל גרמן (יש עתיד):> יש לי תשובה. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – אין עכשיו ליבה, גם החילונים לא לומדים – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה זה קשור ללימודי הליבה? <שר החינוך נפתלי בנט:> – – אין לכם תשובה, כי זו הייתה מדיניות נוראה, נוראה. אני אגיד לך מה המדיניות שלי בעניין לימודי ליבה, בדיוק מה המדיניות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל הייתה לי שאלה. <שר החינוך נפתלי בנט:> המדיניות שלי היא – – – <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> תקשיבו טוב. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני השר, יש לי שאלה, האם תצביע בעד או לא? <שר החינוך נפתלי בנט:> אני אגיד לך בדיוק. אני מטפל בזה. הרי לא חוקקנו את זה עד עכשיו, כי אני מטפל בזה דרך תקנות. לכם יש גישת בולדוזר – נדרוס אותם, את כל הדבר הזה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> ממש לא. ממש לא. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – וזו לא הגישה שלי, זה גם לא עובד. אני אגלה לך סוד – אחרי שנים, לפני שבאתם לעולם, הפלא ופלא – את רוצה לשמוע משהו? יותר סטודנטים חרדים באו כל שנה, ופתאום, תראו – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני השר, אתה נמצא במערכת בחירות? תכבד את עצמך. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – היה גרף כזה, ואז פתאום באו יש עתיד, וצניחה בהליכה של חרדים לאקדמיה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה שר חינוך. אתה שר חינוך. תכבד את עצמך. תענה לעניין. <שר החינוך נפתלי בנט:> למה? כי התעמרתם בחרדים. זאת לא הגישה שלי. הגישה שלי – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אל תתחמק. <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> נכון. אני אגיד לך בדיוק מה אני עושה, אבל אל תתחמקו. <מאיר כהן (יש עתיד):> בינתיים אתה מתחמק. <שר החינוך נפתלי בנט:> תפסיקו עם ההתעמרות הזאת. עוד פעם אתם בהתעמרות? <מאיר כהן (יש עתיד):> תענה. אנחנו מכבדים אותך – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אז אני רוצה לענות, אבל קשה לכם לענות למה התעמרתם. אז אני עכשיו מסביר לך את הגישה שלי. אתם אוהבים את הגישה הכוחנית מול החרדים. הגישה שלי היא בהידברות. אני – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה ממש מלטף את ראש הממשלה, אתה ממש לא כוחני. <שר החינוך נפתלי בנט:> חבר'ה, אני לא מבטל לימודי ליבה. אתם יודעים – אגב, עוד משהו, חוק לימודי הליבה, אתם יודעים למתי קבעתם אותו? קבעתם אותו אחרי הקדנציה שלכם, ובחוק ההסדרים קבעתם לדחות אותו עוד כמה שנים, כי אתם רציתם כותרות, אבל לא באמת לעשות. <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אתם יודעים שזאת האמת. אתם יודעים את האמת. <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון. נכון. <שר החינוך נפתלי בנט:> כלומר, רציתם את הכותרת, אבל שמישהו אחר יתעסק בזה. וכשזה היה שר האוצר שלכם, זרקתם את זה עוד שנתיים, כי פחדתם, כי ידעתם שזה לא ריאלי. <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אני הגעתי למשרד החינוך, אתם יודעים – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אני לא רוצה לצעוק. אתה צודק, כי החוק שלנו היה – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> תנו לי לענות. <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לענות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, פתחת בדיאלוג, אז – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אין בעיה. לא, לא, אתה צודק. <יעל גרמן (יש עתיד):> אנחנו דחינו ל-2018, כי רצינו ללכת עם החרדים. <שר החינוך נפתלי בנט:> לכן, אני מסדיר את הנושא הזה של מתן הכלים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גרמן, שאלת שאלה. שאלת שאלה, תנו לו להשיב. יש לו 20 שניות להשיב. <שר החינוך נפתלי בנט:> אז במקום ללכת בגישה של לחוקק חוקים ברעש גדול, להתסיס את כל הציבור, ואז לדחות אותם כשצריך ליישם אותם – שזה מה שאתם עשיתם, וזה פשוט בושה – אני הולך בגישה אחרת: אני מסדיר את זה יחד עם סגן שר אהוב שלי, שאנחנו עובדים בצורה טובה, ואתם רואים בכל שנה יותר חרדים, דרך תקנות, דרך עשייה ודרך הכשרת מורים. אבל אני מאמין בהידברות, לא במכות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה לשר. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, הוא לא ענה לי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אבל הוא לא ענה על השאלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתם חושבים שאני צחקתי? חברי כנסת היו כבר רשומים לשאול – העברתי אותם לסוף הרשימה בגלל הקריאות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל הוא לא ענה על השאלה. הוא צריך לענות ולא להתחמק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת אכרם חסון. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, אדוני היושב-ראש, שאלתי שאלה נורא פשוטה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר, אבל אני לא קובע לו מה לענות. <יעל גרמן (יש עתיד):> השאלה הייתה פשוטה: האם השר יצביע בעד החוק של גפני – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> יש לי שאלה אחרת: האם אתם תקימו ממשלה – השאלה אליכם פתוחה, הנה יש פה עיתונאים פוליטיים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, הזמן כמעט תם. יש עוד חברי כנסת. <שר החינוך נפתלי בנט:> רק שאלה אחת: האם אתם מתחייבים לא להיכנס לשום ממשלה ולא להכניס שום פרטנר בלי תיקון של הדבר הזה? <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה שצריך להשיב. <שר החינוך נפתלי בנט:> יש לי שאלה: האם יאיר לפיד מתחייב? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ברור. ברור. ברור. זהו. <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל לעשות הון פוליטי על הגב של החרדים זה הכי קל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אכרם חסון לא אשם בשום דבר מן הדברים הנדונים כאן. בבקשה, אדוני. <שר החינוך נפתלי בנט:> חשבתי שלמדתם את הלקח; לא למדתם, חבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני השר. בבקשה. <אכרם חסון (כולנו):> כבוד השר – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> לא קיבלתי תשובה על השאלה. לא קיבלתי תשובה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה בסוף הרשימה, בין הצועקים. <שר החינוך נפתלי בנט:> האמת שמה שאתם – יאיר לפיד הולך, ואשתו עושה חלות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, לא. אדוני השר, חבר הכנסת עומד ליד המיקרופון, רוצה לשאול. <שר החינוך נפתלי בנט:> אתם מסירים את המסכה, רואים באמת מי אתם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חיים ילין, נא לשבת. נא לשבת. <שר החינוך נפתלי בנט:> כל ההפרשות-חלה, וללכת לכותל המערבי עם טלית והכול, ועכשיו רואים, חזרתם להיות יש עתיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חיים ילין, נא לשבת, אדוני, ולא להפריע. <שר החינוך נפתלי בנט:> חזרתם להתעמר בחרדים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת. שב, שב, שב. יש כיסא. חבר הכנסת אכרם חסון, אני מתנצל בפניך. <חיים ילין (יש עתיד):> אני לא אשם. מה אתה רוצה ממני? <שר החינוך נפתלי בנט:> אוה, עבודה של שנה עכשיו הטלתם לפח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, מספיק. <שר החינוך נפתלי בנט:> שנה הוא ניסה. חבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מספיק, אדוני השר, יש חבר כנסת שמחכה לשאול. <שר החינוך נפתלי בנט:> שנה – שנה, הוא תכף מתחפש לחסיד ברסלב, ואתם הורסים את הכול. <אכרם חסון (כולנו):> כבוד השר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – מנדטים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <אכרם חסון (כולנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר – – <שר החינוך נפתלי בנט:> מנדטים זה לא הכול – – <אכרם חסון (כולנו):> – – לפני כמה חודשים – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – יש גם לא לייצר קיטוב בעם. <אכרם חסון (כולנו):> כבוד השר – – – <קריאות:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יש לנו באמת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> מי שמתעמר בחרדים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, זה אתה. <קריאה:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> כן. תמשיכו, תמשיכו. <אכרם חסון (כולנו):> כבוד השר, לפני כמה חודשים החלטתם לתמוך בבתי-ספר הנוצריים, עקב המצוקה שהייתה בכל בתי-הספר. ידוע לך שהם בתי-ספר מצוינים, מחנכים עשרות-אלפי צעירים שהגיעו לדרגות גבוהות מאוד בהשכלה הגבוהה. הובטח לתת להם 50 מיליון שקלים, ולצערי הרב, היום בדקתי, עד עצם היום הזה הכסף לא עבר. מצבם קשה ביותר. הם עשו תוכנית הבראה, אך משום מה, הדבר הזה לא יושם. הדבר השני והאחרון, אני כדרוזי נבחנתי בבגרות בתנ"ך ולמדתי על ביאליק, על טשרניחובסקי ועל ש"י עגנון, ואני שואל את כבודו מדוע ילדי ישראל, בעיקר הגיל הצעיר אצל אחינו היהודים, שלא יודעים שום דבר על הדרוזים – הם לא הגוורדיה המכובדת שהייתה שותפה בהקמת מדינת ישראל עם הדרוזים – מדוע הם לא לומדים שום דבר על העדה הדרוזית, ואנחנו כן צריכים ללמוד, אף-על-פי שבעיני זה חובה ללמוד, וזה נותן לנו להרחיב את ההשכלה. אבל לצערי הרב, שום שר חינוך עד היום לא נתן הוראה ללמד פרק, אפילו קטן, על בני העדה הדרוזית. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. לאחר תשובת השר – חבר הכנסת יואל חסון. <שר החינוך נפתלי בנט:> ראשית, אתה צודק, באמת ראוי שאנחנו נכיר הרבה יותר את המורשת הדרוזית. בפרשת יתרו מסופר על יתרו, הוא נבי שועייב, שהיה חותנו של משה רבנו ולימד את משה רבנו קצת בתורת הניהול – ואני אבדוק את העניין הזה; אנחנו צריכים להכיר אחד את השני לא רק בצבא, ובוודאי ובוודאי לא רק בימי הזיכרון. לגבי בתי-הספר הנוצריים, כאמור, אני הבאתי, הבאנו – יחד עם משרד האוצר – פתרון לנושא הזה, ו-50 מיליון שקלים אמורים להגיע מהמשרד לשוויון חברתי. זה לא חונה במשרד החינוך. אנחנו כרגע ממשיכים להיות בקשר אתם. הכסף יגיע, אבל אתה צודק, הכסף עוד לא עבר. לצערי, זה לא במשרדי, במקום שזה תלוי בי אני דואג לדברים האלה. פשוט, המשרד לשוויון חברתי מסיים עכשיו, או סיים, לגבש את הקריטריונים. אתה לא יכול סתם להעביר כסף, הרי זה לא יעמוד במבחן בג"ץ. דקה אחרי – ישאלו למה אחרים לא מקבלים. אנחנו נבחן את הסוגיה של המורשת הדרוזית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני. <קריאה:> ואחריו? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני השר, קודם כול, כיף לשמוע את האהבה וההערכה שלך כלפי ראש הממשלה, אני בטוח שזה הדדי. בכל אופן, מבקר המדינה מצביע בדוח האחרון על שורת ליקויים חמורים בפרק על תמיכות משרד החינוך במוסדות ציבור ועמותות. המבקר מתאר כיצד שני פעילי מפלגתך, הבית היהודי, צבי צויבל וישראל מלאכי שכיהן בעבר כיועץ פוליטי לשר אריאל, נכנסים למשרד האוצר ודורשים העברות תקציבים וכספים לעמותות הקשורות לבית היהודי. המבקר קובע שהעברות תקציבי המדינה נעשות בין השאר בשליחת אימיילים מתיבת הדואר האלקטרוני הפרטית של ישראל מלאכי, שמבקש בין השאר להעביר כספים לעמותה שייסד צבי צויבל, עמותת "לאורו נלך". עוד כותב מבקר המדינה, כי בשנת 2013 נתן רמ"ט סגן שר החינוך דאז הוראה לפקידי האוצר להעביר תקציב של 2 מיליון שקלים לעמותת קרן חרו"ת של הרב דני טרופר, פעיל הבית היהודי, שכיהן כיושב-ראש ועדת המפקד של הבית היהודי. מדובר בשיטה שאתה, השר בנט, מודע לה ונותן לה להתקיים תחת חסותך. אתה הבטחת שאתה מנהיג של כולם, לא מנהיג סקטוריאלי ולא מחלק חלוקה סקטוריאלית. אני יודע שהעברות הכספים שלך ושל הבית היהודי נעשות בלי שהציבור הדתי-לאומי באמת זוכה ליהנות מהכספים האלה. עובדה, אני מקבל פניות ציבור רבות שמדברות על כך ששכר הלימוד בישיבות התיכוניות גבוה עד כדי כך, ואין השקעה של תקציבים בחינוך הדתי-לאומי. אתה עומד בראש מפלגה שיש בה מנגנון משומן של העברות כספים. הציבור הדתי-לאומי מורכב מאנשים טובים, שומרי חוק, שתורמים למדינה ומאמינים שלא תיתן יד להעברת כספים לא כשרה. אדוני, אני רוצה לשאול אותך, האם אתה מכיר את צויבל ומלאכי? האם הם חברים במפלגתך? האם אתה מודע למערכת העברת הכספים הלא-כשרה שעליה כתב מבקר המדינה בדוח האחרון שהונח כאן, על שולחן הכנסת, ומה הצעדים המעשיים שאתה מתכוון לנקוט כדי למגר את התופעה שתוארה על-ידי מבקר המדינה? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אדוני השר, בבקשה. <שר החינוך נפתלי בנט:> הדברים, כפי שאתה בעצמך העדת, קרו בטרם היותי שר החינוך, ואכן, אמרתי שאני שר החינוך של כל ילדי ישראל, ואני כזה. רואים את זה גם בהתנהלות שלי מול הציבורי החרדי, גם מול הציבור הערבי, ובעצם מול כולם. היום, משאני שר החינוך, הכול מחולק באופן שוויוני, כמובן דיפרנציאלי, לפי הרמה הסוציו-אקונומית. הכול מתנהל עם ייעוץ משפטי צמוד, עם החלטות ממשלה, ועדת כספים. אני מאוד שמח על הסדר בעניין הזה. צריך לומר, בתקופה שלי, כל הפעולות שעשיתי, עשיתי דיפרנציאלית; גם הקטנת כיתות – העדפה לחלשים שלא הייתה קודם; גם סייעת שנייה – העדפה לחלשים. למעשה, כל צעד שאני יוזם, בתקופתי, אני לא מפזר שווה בשווה; אני הולך לפי מדד סוציו-אקונומי – או לפי הרמה הסוציו-אקונומית, וזה נקרא מדד טיפוח – של בית-הספר הספציפי, או ברמה יישובית, ודווקא במובן הזה הרבה פעמים יוצא שדווקא הציונות הדתית, שהיא ברמה סוציו-אקונומית קצת יותר גבוהה, נפגעת, אבל אני מרגיש שלם, כי אני באמת דואג לכל ילדי ישראל. ופה, לקראת סיום, רוצה לומר – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה מכיר את האנשים? <שר החינוך נפתלי בנט:> אני מכיר הרבה מאוד אנשים. אני לא מתכוון פה, מעל הדוכן, לדבר על שמות של אנשים. אני, מכל מקום, מאז אני שר החינוך של מדינת ישראל, הכול מתנהל בצורה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – ועדת החוקה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> שאלתי אותך שאלה, אתה לא עונה – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> בוודאי. הכול מתנהל בצורה נקייה, שקופה, ואני מאוד מאוד גאה שבשנה – בשנה אחת – תראו מה הספקנו לעשות. בעצם מימשנו הרבה מההבטחות של מפלגות אחרות, כולל המפלגה שלך, שהבטיחה עוד סייעת, אז – מימשנו. לא דיברנו על זה, עשינו את זה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – הקטנו את גודל הכיתות – מִקום המדינה לא עשו את זה – הקטנו את גודל הכיתות. אחרי עשור שהמטוס שנקרא מצב המדעים והמתמטיקה בישראל היה בקריסה – חברים, ירדנו ב-40% במספר מסיימי חמש יחידות, 40%, זה היה קטסטרופה לאומית, מטורף, ואף אחד לא חשב – תפסנו את ההגה, שינינו, ועכשיו אנחנו מתחילים לצאת מהבור – עם לא מעט ביקורת, יש ביקורת, אבל – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – תענה על השאלות – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> עניתי. לכן, אני מאוד גאה; נתנו 950 מיליון שקלים, פי-שבעה מהתקציב הקודם – קארין אלהרר, זה יעניין אותך, ואת כולנו – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> זה מתוקף התקנות, התקנות חייבו אותך – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – לבעלי צרכים מיוחדים. הקמנו, אחרי – מקום המדינה, שעדות המזרח ויהדות ספרד הודרו מתוכניות הלימודים, במידה מסוימת, לא בצורה טוטלית – אנחנו שמנו – הקמנו ועדה רצינית, והמסקנות יגיעו מאוד מאוד בקרוב, מסקנות יישומיות – לשים את זה על המפה. אני חושב שעשינו את זה בלי לצאת כל יום ברפורמה אחרת גדולה עם שמות מפוצצים, אלא פשוט עשינו. זאת הדרך שלנו, ואני מתחייב להמשיך בעשייה הזאת גם בשלוש השנים הקרובות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מקרב לב לשר החינוך והתפוצות, שעשה לנו ספתח – – <שר החינוך נפתלי בנט:> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – לא רע בכלל. חברי הכנסת, התנהלנו כאן שעה ו-20 דקות, פשוט חבל היה להפסיק, הזמן טס כשנהנים. אני מתנצל בפני חברי הכנסת שהיו כאן בזמן, והיו כאלה, ולחצו על הכפתור, ולא הספיקו היום. אני שומר על הדף, אני מקווה – אומנם זה קצת – שר אחר, בנושא אחר ודיון אחר – אבל אשתדל לתת קדימות לאלה שהיו כאן ולא הספיקו היום. ולעומת זה, אני רוצה לומר – תקפידו להיות כאן בזמן. היו שני חברי כנסת טובים וראויים מסיעה שלא שאלה שום שאלה, מכיוון שאני לא יכול להקדים אותם לאלה שהיו כאן בזמן והצביעו, אז – אנא מכם. וגם, כמו שאמרתי, זה כלל לא כתוב, אבל חברי כנסת שיפריעו למהלך הדיון עוברים לסוף הרשימה, כך גם אנחה את סגני, כי חבל על הזמן – הנה, הוספנו עשר דקות, ועדיין לא הספקנו, ועדיין היד נטויה. אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום. דרך אגב, זה גם המקום – אם אתה כבר אתנו – לומר גם תודה רבה; היה פה פרק תודות בהתחלה, של ראש האופוזיציה, אז גם לחברי הכנסת כבל ולוין שפעלו בכנסת הקודמת, בתפקידים הקודמים שלהם, כדי ששעת השאלות הזאת תצא לפועל, והנה, היא יצאה לפועל בכנסת העשרים. <הודעת הממשלה על צירוף שרים לממשלה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אני מתכבד להזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין למסור לנו הודעה של הממשלה בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה, הודעה על צירוף שרים. לאחר מכן יתקיים, כרגיל, דיון אישי. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אדוני, בבחינת המתחיל במצווה אומרים לו גמור, אז אני מתכבד להודיעכם, כי הממשלה החליטה היום כדלקמן: 1. בהתאם לסמכותה לפי סעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה, לצרף את חברי הכנסת אביגדור ליברמן, סופה לנדבר וצחי הנגבי לממשלה; 2. בהתאם לסמכות לפי סעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה: א. למנות את השר אביגדור ליברמן לשר הביטחון במקום ראש הממשלה, שמילא את התפקיד מיום 22 במאי 2016, בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק-יסוד: הממשלה. ראש הממשלה ימשיך לכהן כשר החוץ, שר התקשורת, שר הכלכלה והתעשייה והשר לשיתוף פעולה אזורי, נוסף על תפקידו כראש הממשלה; ב. למנות את השרה סופה לנדבר לשרת העלייה והקליטה במקום השר זאב אלקין, שימשיך לכהן כשר לירושלים ומורשת; ג. למנות את השר צחי הנגבי לשר בלי תיק. בהתאם להוראות חוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה להביא את החלטתה הנ"ל לידיעת הכנסת ולאישורה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת, שר התיירות חבר הכנסת יריב לוין. אנחנו נפתח בדיון. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת עמיר פרץ. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות לרשות אדוני. אחריו – חברי הכנסת מיקי רוזנטל, ג'מאל זחאלקה, קארין אלהרר, עמר בר-לב וכן הלאה. אני מזכיר לכולנו כי מדובר בדיון אישי. לכן מי שלא נמצא באולם מפסיד את תורו. זה לא זמן סיעה, זה לא זמן שמגיע מטעם הסיעה. מי שקראו בשמו והוא או היא לא באולם – מפסיד את תורו או תורה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין ספק שמדובר היום באירוע מאוד חשוב. "הוא לא עומד בלחצים. ראיתי אותו בפרשת ח'אלד משעל – הוא התפרק לחלקים והיינו צריכים להרכיב אותו מחדש. הוא פשוט איבד את הצפון. ישבתי עם המלך חוסיין לילה שלם כדי לשחרר את אנשי המוסד שנעצרו" – אלה דברים מתוך ספרו של נסים משעל, שאומר מה שרון אמר על נתניהו. בוועידת הליכוד ב-1996 פונה שרון לנתניהו ואומר לו: "ביקשת שאחזק את ידך, אך איני יודע לאיזו יד להאמין, לידך השמאלית או לידך הימנית". כך אמר שרון. היום ראש הממשלה בנימין נתניהו מציג את הממשלה הימנית ביותר, אך רק לפני כמה ימים הוא ניהל משא-ומתן עם יצחק הרצוג, יושב-ראש המחנה הציוני. אני באופן אישי התנגדתי למשא-ומתן וגם הודעתי שלא אהיה חבר בממשלה, אבל חשבתי שזכותו של יושב-ראש המחנה הציוני לנהל את המשא-ומתן. הוא עשה זאת מתוך אחריות לאומית. אמרתי לבוז'י: אל תאמין לביבי. אל תאמין לביבי, כי זה לא כל כך חשוב מה הוא מבטיח לך, הוא בלאו הכי לא מתכוון לקיים. חוסר האמינות שלו – כפי שכינה אותו אביגדור ליברמן בעידן הפתיל הקצר: שקרן, רמאי, נוכל, מנהיג ישראבלוף. אני מאוד מקווה שהמנתח של ליברמן עשה עבודה טובה, ושלא יסתבר לנו, חלילה, שהנה האירועים מותחים את הפתיל יותר מדי, כי המנתח לעולם לא מבטיח שכאשר מאריכים פתיל הוא יהיה יותר חזק, לעתים הוא יכול להיחלש. אני מאוד מקווה שהוא לא ייקרע, כי כאשר הפתיל הזה ייקרע מחדש זה יהיה שוב בגלל חוסר האמינות של בנימין נתניהו, וכולנו, חלילה, עלולים לשלם מחיר כבד מאוד. ייתכן מאוד שהרצוג שגה בכך שהאמין לבנימין נתניהו. אני אומר לעם ישראל מה שאמרתי ביום שהתפטרתי מממשלת בנימין נתניהו: בנימין נתניהו הוא לא הפתרון, בנימין נתניהו הוא הבעיה, כי היום עם ישראל צריך לשאול את עצמו למי להאמין – ליד שמאל של בנימין נתניהו או ליד ימין שלו. לצערי, היום ברור שהתוכנית היחידה שיש לבנימין נתניהו היא תוכנית הישרדות אישית. אני אומר לכם: הישרדות, הישרדות. רק שלתוכניות ההישרדות בטלוויזיה בדרך כלל יש רגעי סיום. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אני מייד מסיים. יש רגעי סיום, רגעים מרגשים, מישהו זוכה בפרס. תוכנית ההישרדות של בנימין נתניהו מסרבת להסתיים, והלוואי שביבי היה מגלה לנו מה הפרס שהוא רוצה. נביא לו כל פרס שיבקש, רק שתוכנית ההישרדות הזו, על חשבון עתידה של מדינת ישראל, תסתיים סוף-סוף. ומשפט אחרון, אני רוצה לומר לשר הביטחון הנכנס: אין לי שום בעיה באופן אישי עם אביגדור ליברמן. אני חושב שאין שום בעיה עם כך ששר ביטחון אזרחי נכנס למשרד הביטחון. אני בטוח, שכפי שהוא אמר, גודל המשימה, גודל האחריות, יביאו לכך שהדברים יהיו מאוזנים יותר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> ומכיוון שהוא הולך להיות שר ביטחון של כל עם ישראל, אני מאחל לו הצלחה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. יעלה חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. שלוש דקות, רבותי. נא להשתדל לעמוד בזמנים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני חושב שזו אחת ההחלטות הנוראיות ביותר שקיבלה ממשלת ישראל. אבל זה לא חשוב מה אני חושב על ליברמן, חשוב מה ראש הממשלה חושב על ליברמן. לפני כחודש ראש הממשלה עבר על הניסוח שהוציא הליכוד על ליברמן, וכך נכתב בהודעה שראש הממשלה סמך את ידו עליה: ליברמן מנסה לעשות הסבה מקצועית, מפרשן פוליטי כושל לפרשן צבאי שלא עומד בתנאי הסף; אדם שהכדור היחידי ששרק ליד האוזן שלו הוא כדור טניס; אדם שלא הוביל מימיו אפילו לא חייל אחד לשדה הקרב ולא קיבל החלטה מבצעית מימיו. אדם שלא שרד ישיבת קבינט אחת מתחילתה ועד סופה לא יכול להיות פרשן צבאי; ואם לא פרשן צבאי, אז נשאר רק פוליטיקאי קטן וקשקשן, שמתעקש להשיא עצות למי שמנהיגים את המדינה. ומי שמנהיגים את המדינה מינו את הקשקשן הזה לשר הביטחון של המדינה. מה נוסיף ומה נאמר. אומרים לי: תקשיב, אסור לשפוט את האדם לגופו, את המינוי הזה לגופו. אז איך נשפוט את המינוי, לפי המילים או הדברים שאומר ליברמן? ברור שצריך לשפוט אותו על-פי מעשיו עד כאן. נדמה לי שבאמת המינוי הזה הוא לא רק מינוי רע, הוא אולי ההחלטה הגרועה ביותר שהממשלה הזו קיבלה, כי מדובר, קודם כול, באדם גזען שמתבטא באופן נוראי נגד קבוצות אוכלוסייה במדינת ישראל; מדובר באדם אלים שהורשע בהכאת אנשים; מדובר באדם חסר אחריות, שאין קשר בין ההבטחות שלו למעשים שלו, ומדובר – כן, כן – באדם מושחת. הקשרים של האיש הזה עם כל מיני אנשים מפוקפקים הוא מטריד ביותר. הסיפור שלא נחקר עד תום, וטרם ניתן הסבר ראוי לציבור כיצד בתקופת היותו של ליברמן איש ציבור זרמו לכיסו ולכיסי משפחתו מיליונים רבים. אולי זה לא פלילי, אבל הסבר מגיע לציבור – האיש הזה, שראש הממשלה מעיד עליו שהוא לא מבין דבר וחצי דבר. אז אומרים אנשים: רגע, רגע, חכה. כשהוא ייכנס לתפקיד שר הביטחון אז הוא יהיה אחראי, אז הוא יהיה מיושב בדעתו, והוא לא יעז לעשות דברים מסוכנים. ואני אומר לכם: לא צריך להכניס את היד לאש כדי להבין שזה שורף, ולא צריך לתת את הגפרורים ואת האחריות לביטחון מדינת ישראל בידי אדם שהוא פירומן בהגדרתו. לכן אני מציע לחברי חברי הכנסת להצביע במחאה נגד המינוי הכושל הזה, שמסכן את ביטחונה של מדינת ישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חברי הכנסת, אני סוגר את הרשימה. אם יש עדיין חברי כנסת שלא נרשמו לדיון הזה – אני מודיע שהרשימה סגורה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, קשה לעשות ממשלה קיצונית יותר, לכן כניסתו של ליברמן לא תחולל שינוי דרמטי, אבל היא בכל זאת מסוכנת, ותכף אני אסביר למה. אבל קודם כול אני אגיד שקשה להתחרות ביעלון; יעלון עשה מלחמה נגד עזה והביא להריגתם של 2,200 אנשים. אני מפקפק אם ליברמן יכול היה לעשות את אותה מלחמה, אם העולם היה נותן לו, וזה דווקא יתרון, מינוי ליברמן, שהוא מאפשר לחץ בין-לאומי על ממשלת ישראל, שזה מוריד הרבה אשליות בצד הפלסטיני ובצד הערבי על כוונותיה ותוכניותיה של ממשלת ישראל, וזה בעצם נותן תחמושת ונותן משנה תוקף לטענות שאנחנו משמיעים והעולם הנאור משמיע נגד הממשלה החשוכה הזאת, ממשלת נתניהו. מה, אם כן, הסכנה הגדולה בכניסתו של ליברמן? הסכנה הגדולה היא בנימין נתניהו. בנימין נתניהו, בעידן הנוכחי, בממשלה הנוכחית, שם לו למטרה את הציבור הערבי בישראל, את האזרחים הערבים, והוא מתחרה בליברמן, מאז אותו משפט, שהם נוהרים באוטובוסים. ראה כי טוב, הוא מרוויח פוליטית מזה, והוא לא מפסיק לדבר; שלוש קדנציות הוא כמעט לא התייחס, לא דיבר ולא הזכיר את האזרחים הערבים. עכשיו הוא לא מפסיק לדבר על זה, לא מפסיק להסית, ולא רק להסית, אלא לעשות דברים. הוא הביא להרחקתם של ח"כים, הוא מנסה להעביר חוק של הרחקה מהכנסת, הדחה מהכנסת, והוא יעביר עוד חוקים, והוא מסית ומלבה את השנאה, ומלבה את הציבור היהודי נגד הציבור הערבי. ועם בואו של ליברמן אנחנו נהיה עדים לתחרות בין שניהם, מי יהיה קיצוני יותר. ליברמן לא יוכל לעשות דברים נוראים יותר ממה שעשה יעלון, ולכן הוא יפנה להסתה ולחקיקה נגד הציבור הערבי, וכמובן נגד דמוקרטיה וזכויות אדם. אז הייתה לנו ממשלה עם ראש גזעני אחד, תהיה לנו ממשלה עם שני ראשים גזעניים. אני מקווה שכניסתו של ליברמן תקצר את ימיה של הממשלה המסוכנת הזאת, ובסופו של דבר, מכל המלל שאנחנו שומעים, עיקר המאמצים ועיקר המתקפה יהיו על הציבור הערבי, ואנחנו אומרים לליברמן ולנתניהו: אתם לא יכולים לנו, אנחנו ציבור חזק, והעולם אתנו, ואנחנו לא ניכנע לכל התכתיבים ולכל ההפחדות, לא של ליברמן, לא של דוברמן ולא של נתניהו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מודה שאני כבר שבוע מסתובב עם מסכת אב"כ, לא בגלל המצב הביטחוני, אלא מהסירחון הפוליטי שנובע מהמלחמה על הכיסאות ועל איך ראש הממשלה שומר על הכיסא שלו ומפחיד את כל הסביבה שלו. יש עכשיו – כמה שרים – הוא פיצל את משרד החוץ; יש כמה שרי ביטחון – יש עכשיו שר הביטחון המיועד, אביגדור ליברמן, יש שר לצורכי ביטחון בתוך משרד ראש הממשלה, חבר הכנסת צחי – הוא לא בלי תיק, יש לו תיק, ומרוב שרים בנושא ביטחון, ראש הממשלה שכח רק דבר אחד – שאין ביטחון בעוטף-עזה. המנהרות ממשיכות להיחפר על-ידי ה"חמאס", ואותו מכשול, שראש הממשלה הבטיח, עדיין לא קיים. אבל היום שמעתי גם את השר בנט מדבר, שהוא התריע, שהייתה לו תוכנית. הוא ירד על כל העולם, הוא נלחם כמו אריה – כדי לקבל קצין שיבוא ויתדרך אותו. זה מה שאנחנו קוראים בשכונה: נלחם כמו אריה, נפל כמו זבוב. אני לפחות מקווה שהשר בנט יילחם בנחישות רבה יותר, כמו שהוא הבטיח, למען תושבי עוטף-עזה ולמען זה שהמנהרות לא יהיו איום. ולכן, נראה לי שכל השיטה של ראש הממשלה לשמור על הכיסא שלו ולהרחיב הביאה את כל עם ישראל למצב שכולם מבינים שהשפנים מהקוסם נגמרו. אין יותר. ולכן, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה – כמה שיותר מהר – ואני אומר את זה במלוא ההגינות – לנסות לראות איך הממשלה הזאת תסיים את תפקידה כמה שיותר מהר. אני רוצה לסיים, כבוד היושב-ראש, באמירה שלימדו אותי בצבא, ואני מקווה ששר הביטחון המיועד ייקח את זה גם אתו, כי בוגי לקח את זה עד הסוף – זה נושא הערכים של חיילי צה"ל. אותנו חינכו שלא הטנק מנצח, אלא האדם בתוך הטנק הוא זה שמנצח. רק ערכים יכולים להביא לניצחון. זו העוצמה שלנו, ואני מאוד מקווה שבתוך כל הסירחון הפוליטי הזה דבר אחד יישמר – זה צה"ל, הערכים של צה"ל, והאנשים שתמיד מוכנים לפקודה, להגן על תושבי עוטף-עזה ועל כל אזרחי מדינת ישראל. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. תודה לחבר הכנסת חיים ילין. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת איימן עודה. שלוש דקות, אדוני. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי ביקורת על כך שרב"ט במילואים אביגדור ליברמן הולך להתמנות לשר הביטחון. אני אגיד לך, היושב-ראש, לי אין בעיה עם רב"ט במילואים שהולך להיות שר הביטחון. בתור מפקד סיירת מטכ"ל הייתה לי הזכות לעבוד מול שלושה שרי ביטחון, שניים מהם לא היו חיילים בצה"ל, השלישי היה רמטכ"ל. מדובר כמובן בשמעון פרס, במשה ארנס וביצחק רבין. ושלושתם היו שרי ביטחון טובים מאוד, עם ההבדלים השונים בין האחד לשני. לכן עם זה אין לי בעיה. אבל יש לי בעיה עם כמה דברים אחרים. הדבר הראשון, הדחת בוגי יעלון, שר ביטחון ראוי מבחינה מקצועית – אני חושב שאני יכול לומר את זה בלב שלם; אני מכיר אותו, מכיר אותו הרבה שנים. כאן בכנסת היו לי לא מעט ויכוחים אתו על נושאי ביטחון, מה זה ביטחון, ויש לנו תפיסות שונות, אבל אין ספק שבוגי יעלון שר ביטחון ראוי, והוא הודח – התפטר, מבחינה פורמלית, אבל מעשית הודח על-ידי ראש הממשלה, בשל פוליטיקה קטנה, פוליטיקה ישנה, בשביל שיקולים קואליציוניים כאלה ואחרים. זאת הסיבה הראשונה שבגללה נתניהו הדיח את יעלון, ועם זה יש לי בעיה קשה, כי אנחנו מדברים בביטחון ישראל. בכלל אנחנו מצפים שהערכים פה – שחברי הכנסת, חברי הממשלה, יהיו נאמנים לכמה ערכים שלפחות התחילו אתם בתחילת הדרך, שאיבדו אותם לאורכה, וזה ערך, לצערי, שראש הממשלה כנראה מזמן איבד. הבעיה השנייה שלי היא שאנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק על הערכים הלאומיים של מדינת ישראל, ובמאבק הזה מצאו את עצמם קציני צה"ל חשופים, הרמטכ"ל מצא את עצמו חשוף בצריח – אף-על-פי שהוא מגולני ו"חשופים בצריח" זה ספר על שריונרים במלחמת ששת הימים – מצא את עצמו חשוף. זה התחיל בנאום שלו, שנערה צעירה עם מספריים שלא מהווה סיכון – לא הורגים אותה מייד; זה המשיך בוויכוח: הקם להורגך – השכם להורגו, האם זה הוראות פתיחה באש או ערך, המשיך בסיפור של החייל בחברון ונמשך לנאום של סגן הרמטכ"ל. ובכל המקומות האלה מצא את עצמו יעלון בתור החוצץ האזרחי בין צה"ל, ששומר – אולי השומר האחרון – על הערכים הלאומיים שלנו, על טוהר הנשק, על היהדות – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – שומר על הערך המשותף שלנו – ואת זה בא ראש הממשלה להדיח ולמנות במקומו את אביגדור ליברמן, שהיה הראשון שיצא נגד כל אותם ערכים חשובים, ערכים יהודיים – טוהר הנשק – ערכים שכולנו גדלנו עליהם. ועכשיו באמת משפט אחרון, אם יורשה לי, אני רוצה לפנות לראש הממשלה ורוצה להזכיר לו, שהיה מפקד צוות בסיירת מטכ"ל: גדלנו על כך שכל אחד, מהחייל האחרון עד מפקד היחידה, יכול לומר את דברו, וחייב לומר את דברו, בכל הזדמנות. וכשהוא נזף בשר הביטחון יעלון על שהנחיל את אותם ערכים לקציני צה"ל, ואמר להם: אל תתביישו, אל תפחדו, זו לא זכותכם – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – זו חובתכם לומר את דעתכם בצורה חופשית וברורה, לכל אחד, על זה הדיח אותו נתניהו. בושה וחרפה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת איימן עודה, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. בין לבין אכניס את חבר הכנסת יואל חסון, כיוון שהוא צריך להחליף במשמרת, להיות על הדוכן – אז אכניס אותך בין לבין. חבר הכנסת איימן עודה, שלוש דקות. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, זמן ללכת לאכול לפני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה מייד אחרי אראל מרגלית. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יופי, תודה רבה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אומרים על ראש הממשלה שהוא לחיץ מאוד, עד כדי כך שאחרי כל בעיה קטנטונת הוא מתפרק לחלקים ואז הצוות שלו מתחיל להרכיב אותו מחדש. אבל אנשים רעים סיפרו לי שבפעם האחרונה החליפו חלקים בחלקים אחרים בגוף שלו, מלמטה למעלה, עד כדי כך שהוא מקבל החלטות כל כך בעייתיות – אפילו עבורו. אני יכול להסכים עם ליברמן רק בדבר אחד: שהוא אמר על ראש הממשלה שהוא רמאי ושקרן. שמעתי מאנשים, מסטודנטים שהיו בתקופתו של ליברמן – כמוך, חבר הכנסת אוסאמה סעדי – שהוא מדבר גבוהה-גבוהה, אבל הוא פחדן, שפן, מוג-לב, בורח בהתחלת כל הפגנה. זה נכון, אוסאמה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אז אני סומך על הילדים במחנות הפליטים ג'באליה וקלנדיה, שעשו לו קרקס, ואני בטוח שהוא, שמשליך את להבו נגד האזרחים הערבים במדינה, שהאזרחים הערבים, שהם היום מיליון וחצי אזרחים, יגיעו עוד מעט ל-2 מיליון אזרחים גאים במולדתם, שאין להם מולדת אחרת מלבדה. רק לפני שבוע שמענו על היבא יאסין-עבדאללה מכפר-מנדא, שקיבלה בגיל 26 דוקטורט בביולוגיה, וגם על מוחמד זידאן, מאותו יישוב פשוט, כפר-מנדא, שקיבל 800 במבחן הפסיכומטרי. עוד נצליח במולדת שלנו. אבל פה יש הזדמנות, הזדמנות חשובה, שתפיסה של מדינה יהודית, למשל, בזמן ש-20% מהאזרחים הם בני המקום, נתפסת כאמירה גזענית בכל מקום שפוי בעולם, אבל היום הוא לא רק כך; היום שר הביטחון הוא שר פאשיסט קלאסי, שרוצה לבצע טרנספר נגד אוכלוסייה שלמה. לכן, אין ספק שהמאבק העיקרי שלנו הוא במולדת, אבל זו אופציה גם לפנות לעולם כולו בשביל להשחיר את פניו של הממסד. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. יעלה חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון. שלוש דקות לרשותך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה להגיד כמה מילים על ראש הממשלה, ואני מראש מתנצל על הבוטות: ראש הממשלה הוא שלומיאל, בעל התנהלות כושלת, אינו יודע לשלוט ולנהל כראוי. הוא אינו ראוי להנהיג את המדינה. ראוי שראש הממשלה יבקש סליחה מאזרחי ישראל בכלל וממצביעיו בפרט על הבטחות השווא שפיזר, שישמור על הביטחון וידאג לכלכלה. לאחר בקשת הסליחה, ראוי שהוא גם יתפטר. רבותי, זו ממשלה תבוסתנית, שאין לה שום יכולת להבטיח את ביטחונם של אזרחי ישראל. הדבר היחיד שמחזיק אותה הוא הידבקות לכיסאות. כבר ברור לאנשים בתוך הליכוד, וגם לשותפים בממשלה מהמפלגות האחרות, שנתניהו לא יכול להמשיך. יש מספיק אנשים מוכשרים ואלטרנטיבות לנתניהו. מגיע לו פרס נובל בתחום השרלטנות הפוליטית. הממשלה הזאת מנהלת מדיניות תבוסתנית ורופסת, זו הנהגה שלא בנויה ולא מסוגלת, לא מנטלית, לא פסיכולוגית ולא אישית, להתמודד עם האתגרים שעומדים על סדר-היום – תקשיב טוב טוב, קיש. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הוא בא להשגיח. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני שמח שהיום כבר לא שואלים אותי למה לא הצטרפתם לממשלה, כי היום כבר לא צריך להסביר. היום כבר כולם מבינים בעצמם: נתניהו הוא המנהיג של מחנה הישראבלוף. אני מבין שקשה לכם לשמוע את הדברים, אז אני אספר לכם משהו. מילה אחת פה מכל מה שאמרתי עד עכשיו – היא לא שלי; כל המילים שאמרתי, כל אות וכל הברה, הן של השר המיועד אביגדור ליברמן, שדיבר על נתניהו, ואלה היו מילותיו. חבורת צבועים שכמותכם, רודפי כיסאות ושררה, אתם לא ראויים לעם הזה, והעם הזה ראוי לאנשים טובים מכם. זמנכם הפוליטי קצר ממה שאתם חושבים – ואלה כבר המילים שלי. אנחנו נשלח אתכם הביתה, כי אתם תזיקו האחד לשני – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – כמו שאתם מדברים אחד על השני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. יעלה חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת יואל חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני נרגש ומתכבד להכריז שבעוד 48 שעות יפציע שחר של יום חדש; היום בשעה טובה סוף-סוף קיבלה ממשלת הקיצונים יציבות של ממש, ממשלת ימין–ימין-קיצוני, בלי שום הפרעה ושום הטרדה. אז עכשיו, רגע אחרי החיבוקים והברכות, הגיע הזמן לעבוד, לצאת לעבודה. בעמוד הפייסבוק שלי, חברי חברי הכנסת, מופעל מרגע זה שעון עצר. השעון הופעל וסופר לאחור 48 שעות. אתם מוזמנים להיכנס לפייסבוק ולספור יחד אתי עד למסיבת סוף הסכסוך. לממשלת הימין–ימין-קיצוני יש 48 שעות לחסל את הנייה – לחסל את הנייה, השר ליברמן, העתידי, כמו שהבטחת. לממשלת הקיצונים הרחבה והיציבה יש 48 שעות למוטט את "חמאס", כמו שרק הממשלה הזאת יודעת. לאחר שהשעון ייעצר ועשיתם את כל הדברים שהבטחתם, ותמחקו את עזה מעל המפה, תתפנו לשאר הבטחות הבחירות שהבטחתם. עד סוף השבוע, חברי חברי הכנסת, ממשלת ימין–ימין-קיצוני, ממשלת החלומות, תספח את כל השטחים. נשבעתם לציבור גם שתקדמו את תוכנית ההרגעה של בנט. עד שבוע הבא, חברי חברי הכנסת, השר אריאל וסמוטריץ יפשירו את הבנייה בהתנחלויות ובמאחזים, אחרי שוויתרו על העקרונות שלהם בשנה האחרונה. ואדוני היושב-ראש, בתוך חודש, בתוך חודש, ציפי חוטובלי תניף את דגל ישראל מעל הר-הבית, כי אין מי שיעצור אותה עכשיו. אפשר גם להשתחרר מהעול הזה של מחויבות לממשל האמריקני שכל כך מעיק עליכם. וגם ניסן סלומינסקי יכול להחיל – הוא יכול, יש לו ממשלת ימין–ימין-קיצוני – הוא יכול להחיל את חוקי ההלכה על כל המדינה, כי כך הם הבטיחו לציבור. חברים, אני מאחל לשרי ממשלת ישראל הצלחה רבה; יש להם משימות רבות שעומדות לפניהם עכשיו, כשהשמאל סוף-סוף הפסיק להפריע ולאיים על שלטונם. הציבור ראוי לדעת מה הוא קיבל – הוא קיבל ממשלת ימין מלאה, חזקה ויציבה, שיכולה לממש את כל הבטחות הבחירות שלה. יותר מזה, חבר הכנסת ליברמן, אתם לא צריכים. תשתדלו, אדוני, להספיק כמה שיותר – אני מעריך אותך, אתה איש של ביצוע, אז תספיק כמה שיותר בשלוש השנים הקרובות, אם מישהו ייתן לכם אותן, כי לאחר מכן הציבור ידע והציבור ירגיש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מסיים, אדוני. – – – הציבור ידע והציבור ירגיש על בשרו מה המשמעות של ממשלת ימין–ימין-קיצוני, והוא יבטיח שהחוויה המפוקפקת שאתם תספקו לו לא תחזור על עצמה אחרי הבחירות הבאות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. יעלה חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. שלוש דקות לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר זאב אלקין, עדיין לא חלפה שנה מאז חווינו ביחד, בבית הזה, את הקרקס המפורסם, המצחיק והעלוב של הקמת הממשלה, שהיום משדרגת את עצמה ומביאה לנו חוויה חדשה של קרקס חדש, אבל הפעם הוא לא מצחיק, אלא מפחיד מאוד ומסוכן מאוד; קרקס שבו משחק דוב לא מאולף בכלל, והוא מסוכן לא רק לילדים שצופים בו, אלא גם מסוכן למבוגרים. במקום שראש הממשלה ילמד את הלקח מניהולו הכושל את המדיניות שלו, שיצר, הוא בא ומעמיק את המשבר ומחליט לעשות את ההפך ולצרף אליו את חבר הכנסת אביגדור ליברמן כשר הביטחון – אותו אביגדור ליברמן שקורא לטרנספר של אזרחים בעלי האדמה בארץ הזאת; אותו אביגדור ליברמן ששולל את החלטות בית-המשפט העליון ומאיים עליו, ומאיים על יסודותיה של הדמוקרטיה; אותו ליברמן שקרא ואיים להפציץ את סכר אסואן. שר הביטחון העתידי הזה לא יביא ביטחון וכמובן לא שלום. ליברמן לא מקובל, לא רק על שוחרי השלום, אלא גם על אנשי ימין רבים, אשר אמרו שהמינוי הזה של ליברמן הזוי ומסוכן מאוד. אדוני ראש הממשלה, אם אתה שומע, בתוך שבוע ימים שני שרים שהיו בממשלה הקיצונית שלך התפטרו; שר הביטחון היוצא אפילו אמר שאין אמון ביחסים שלכם, והשר להגנת הסביבה, שבצעד חיובי גם התפטר ואמר על המינוי של ליברמן: מעשה חמור שיגרום להקצנה בעם. אדוני ראש הממשלה, אתם רוצים שהעם ירגיש מפוחד? אתם רוצים שהעם ירגיש מאוים? כי לפי התיאוריה שלכם, רק בהפחדת העם, בהפחדת ההמונים והאזרחים, הפוליטיקה שלכם תשרוד. ואתה, אם אתה שומע אותי, אדוני ראש הממשלה, דוגל, מוביל את התקשורת לפי האמירה המפורסמת, ההיסטורית: תן לי תקשורת ללא מצפון, אתן לך עם בלי תובנה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, רק לפני יומיים, בלבה של תל-אביב, צעדנו יחד אלפים, יהודים וערבים שלא רוצים להיות אויבים, אנשים שוחרי שלום שקוראים לסיומו של הכיבוש ולכינון שלום צודק לפי החלטות האו"ם. אנשים צעדו כדי להגיד לך: די לקיצוניות, הפאשיזם לא יעבור, וכן לדמוקרטיה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי כנסת נכבדים, ראש הממשלה מנצל את המצב שקיים באזורנו, והוא נוהג לפי הפתגם ההיסטורי שאומר: (אומר דברים בערבית: פרעה, מיהם הפרעונים שלך? אמר: לא מצאתי אף אחד שיענה לי) – מנצל את שיתוף הפעולה האזורי בינו לבין המשטרים הריאקציוניים, ולכן הוא גם מגובה מהם על הסירוב ליוזמת השלום הצרפתית. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> חצי דקה. המצב הזה יכול להשתנות בכל רגע, אבל חובתנו – אנחנו, שמתנגדים לכיבוש ולסכנת הפאשיזם – לשנותו, ונעשה את הכול גם במישור הכנסת וגם במישור הציבורי לקצר את ימיה של הממשלה הזאת. ולכן אני פונה אליכם, חברי חברי הכנסת, לדחות את המינוי ההזוי הזה ולתת לציבור את המנדט לבחור מחדש דרך של שלום, של דמוקרטיה, דרך שתעצור את סכנת הפאשיזם ותגרום להפלה של עובר המפלצת לפני שייוולד ויצא לאור. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. תעלה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת יואב קיש. אם הוא לא יהיה במליאה, באולם המליאה, יבוא אחריו חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. אני רק מבקש, חברי כנסת שלא יימצאו באולם כשאני אקריא את שמם, אני לא אאפשר להם לדבר אם הם יבואו אחרי כן. שלוש דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אל תדאג, חבר הכנסת וקנין, אני בטוחה שחבר הכנסת קיש גם יגיע בתורו. איך מדברים ביום כזה? הרי ברכות לא נותר לנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אוי ואבוי אם לא נוכל לדבר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, זאת ממשלת התעתועים, אדוני היושב-ראש, זה לא פשוט, וכשכולם מדברים על ליברמן, אני רוצה לדבר על ראש הממשלה נתניהו ועל הרבה שמות שלא הוזכרו כאן כבר תקופה ארוכה – דן מרידור ומיקי איתן, גדעון סער, גם לימור לבנת במידה לא מבוטלת, אפילו אריק שרון אפשר להגיד, כולם אנשים שהוברחו בתורם על-ידי נתניהו מהליכוד. פעם אחת הוא מחשק מימין, ורחמנא ליצלן, אוזניים תצילנה, לפעמים הוא גם מנסה לחשק משמאל. ועכשיו גם בוגי יעלון, השר אבי גבאי. כולם יוצאים החוצה ומזהירים מפניו. אנחנו כבר שוכחים את מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, שצוואתו, צוואתו האלקטרונית, הייתה להזהיר אותנו מפני ראש הממשלה של ישראל. כשבוגי יעלון אומר שאין לו אמון בנתניהו, אז גם אני מפחדת. אדוני היושב-ראש, אנחנו ישבנו כאן במליאה במשך חודשים – מי שאומר שהכתובת לא הייתה על הקיר בעניינו של שר הביטחון היוצא פשוט משחית מילים לשווא. אנחנו ראינו את זה. אנחנו הגנו על שר הביטחון מפני חברי סיעתו. אנחנו הגנו עליו כי אנחנו אמרנו: מערכת הביטחון, אסור לשחוק אותה עד כדי כך ששר הביטחון ייהפך לאיזה מין שק חבטות בלתי אפשרי. זה פשוט בלתי נסבל. זה מסוכן. כשאבי גבאי, ששימש שנה שר בממשלתו של נתניהו, אומר שנתניהו מוביל לחורבן בית שלישי – אני לא יודעת, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר את המקורות טוב ממני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> קבלה בידינו שלא ייחרב יותר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז זהו, אתה מכיר את המקורות טוב ממני, אבל אני מניחה שגם אותי זה מפחיד – לא מניחה, אני יודעת. ואני רוצה לומר לך, כשאני שומעת חברי כנסת בבית הזה אומרים: מי זה בכלל אבי גבאי? אני אומרת לעצמי: תגידו לי, אתם השתגעתם? מה זה "מי זה בכלל", שר בממשלת ישראל? הגיע מהמגזר הפרטי, החליט שהוא רוצה לעשות למען המדינה – מה הבעיה עם זה בדיוק? אני מבינה שאתם נבהלים, אתם נבהלים שיש שר שזה מה שהוא אומר על הממשלה שלכם, אבל בסוף, גם ליברמן, שר הביטחון הנכנס, הוא רק השליח, כי הבעיה שלנו, של ישראל, היא עם השולח. נתניהו הוא הפנים הקיצוניות של מדינת ישראל. ואתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? אני לא זוכרת, אתמול – אתמול, אתה יודע, בכנסת, מה שהיה הבוקר נראה אתמול, נכון? – אז אנחנו שוב דיברנו על ז'בוטינסקי, ואני נוהגת לומר פה, מעל הדוכן הזה, פעם אחר פעם, אני לומדת את ז'בוטינסקי, ואני מתגעגעת לז'בוטינסקי, ואני מחפשת את ז'בוטינסקי פה במליאה, וכולנו צריכים לחפש את ז'בוטינסקי, כי ז'בוטינסקי היה דמוקרט גדול, ומנחם בגין היה דמוקרט גדול, ומי שמנסה לכרסם בדמוקרטיה הישראלית הוא הבעיה. שר הביטחון הנכנס ישב בבית-המשפט בתמיכה באותו חייל – אלאור – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הזמן הסתיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז אני רק אסיים. – – – בבית-המשפט כשאלאור אזריה הובא למשפט. אני ביקשתי – אחרי התקרית בחברון – ביקשתי מכל הפוליטיקאים, מכל חברי הבית הזה, ואמרתי: אני אשית על עצמי את אותו כלל – משכו את ידכם מהצבא. היום הוא יום ההוקרה לחיילי המילואים. אנחנו נשענים על הצבא. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עכשיו זה יהיה מוטל עליך, השר ליברמן. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. יעלה חבר הכנסת יואב קיש – איננו; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – איננו. חבר הכנסת דב חנין. כבר אמרתי, רבותי, שאני סגרתי את הרשימה. אני גם לא אאפשר לחברי כנסת שלא נמצאים באולם המליאה וקראתי בשמם לדבר. חבר הכנסת דב חנין, שלוש דקות לרשותך. ואחריך – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, עמיתי חברי הכנסת, הנה הגיעה הישועה הגדולה, וסוף-סוף יש לנו שר שאצלו מילה זו מילה, ויתמנה לנו שר ביטחון שיש לו רקורד של אמירות ברורות והתחייבויות חד-משמעיות: מפציץ סכר אסואן, מפרק הרשות הפלסטינית, ממוטט ה"חמאס", מחסל את ראש ממשלת ה"חמאס" הנייה בתוך 48 שעות מרגע מינויו. איש שיודע לדבר בצורה נוקבת; יודע לזהות מי עומד מאחורי הפיגוע בתל-אביב – חברי הכנסת הערבים; יודע להגיד אמירות מוסריות: החייל מחברון הוא גיבור; יודע להגדיר מי הם האויבים: אנשי השמאל הם סייעני טרור; שמי שנגדנו – נרים גרזן ונוריד לו את הראש. דמוקרט לתפארת. הוא גם יודע לזהות תכונות אופי. הוא יודע לומר לנו, למשל, שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא נוכל ורמאי. אמירה ברורה, ישרה, ישירה. בלי משחקים ובלי דיפלומטיה. מה אומר לכם, נתניהו בחר לעצמו כשר ביטחון את האיש שהכי מתאים לו. אתם מרגישם בטוחים, עמיתי חברי הכנסת? טוב, אתם תגידו לי שמדובר רק במילים. אבל אין ספק, אביגדור ליברמן הוא גם איש של מעשים: אלוף חברות הקש בקפריסין; האיש שהרוויח 3 מיליון דולר מעסקה בודדת להורדת שער הרובל בפרק זמן קצרצר – שנות ה-90. הוא מקרין גם מרוחו הטובה על הנהג שלו, שיש לו חברה באיי-הבתולה, שבקופתה יש מיליונים; הוא מקרין גם על בתו. גם לבתו הצעירה יש חברה, וגם אליה זרמו מיליונים. גם כאן, עמיתי חברי הכנסת, יש קרבה בין ליברמן ונתניהו. אני קראתי היום שראש הממשלה מנסה להסתיר את הוצאות המעון שלו. הוא מסרב למסור את הקבלות ואת החשבוניות של ההוצאות הפרטיות במעונות ראש הממשלה. מה אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, מצא מין את מינו. דומים לגמרי. שניהם זהים בגישה הבסיסית: דמגוגיה במקום פתרונות; אותה פוליטיקה של הסתה; אותה התמקדות בשנאת ערבים ובגזענות; אותה קיצוניות פנימית שעטופה באופורטוניזם חיצוני. זה מסוכן ומדאיג, בהחלט. וזה מסוכן במיוחד נוכח חולשת האופוזיציה הפרלמנטרית, שחלק ממנה ניסה עוד בשבוע האחרון להזדחל לממשלה הזאת. ובטח ברגע הזה, במיוחד ברגע הזה, צריך להציב קול אחר, וצריך להציב התנגדות לממשלה הזו. וההתנגדות חייבת להיות התנגדות ציבורית, קודם כול. לכן אני מברך מכאן את ההפגנה החשובה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – שהייתה במוצאי-שבת – אני מסיים – בתל-אביב. אלפי יהודים וערבים שהתייצבו, עומדים ביחד – מרצ, חד"ש, אנשי שלום, אנשי דמוקרטיה – להשמיע קול אחר ולהגיד: אנחנו לא ויתרנו. אנחנו לא נוותר. אנחנו נתנגד. אנחנו נבנה אופוזיציה אמיתית, ואנחנו נציע תקווה אמיתית לבני-האדם בארץ הזאת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת פריג', שלוש דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי החברים, אני לא רואה שר באולם, אבל נקווה שזה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> יש, יש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים – – <היו"ר יצחק וקנין:> יש אלקין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – היום – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זאב אלקין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, היום היה אמור להיות, אדוני היושב-ראש, יום של ברכות, הרי שלושה שרים נכנסים מסביב למעגל שמולנו, ואמור להיות שחר של יום חדש. ואני מתאר לעצמי, אנחנו עולים, חברי כנסת, האחד אחרי השני, ויושב לו הכתובת, שר הביטחון המיועד, על הספה בחוץ, מחייך – שידברו, שידברו, אני שר הביטחון. ואני שואל את עצמי: החברים לפני תיארו, מה לא דיברו – על הגזענות, על השחיתות, על הגנבה, על הסיפורים. הכול דובר עד אין-סוף. אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש, אתה, כחבר קואליציה, הרי לפני שנה אותם דברים היו על השולחן. מה השתנה מהיום הראשון, נכון לעכשיו, שקיבלו את ההחלטה שכן – ליברמן צריך להיות שר הביטחון? מה השתנה? שאני אבין את תהליך קבלת ההחלטות אצל ראש הממשלה. לפני שנה, אביגדור ליברמן, חבר הכנסת ליברמן נכון לעכשיו, ביקש להיות שר הביטחון. אותם התנאים. כולנו ידענו את זה. וראש הממשלה וחברי הליכוד אמרו: בן-אדם שלא ירה אף פעם כדור מלבד כדור טניס לא ראוי להיות. וכל אחד עם ההתקפות האישיות. מה השתנה בשנה הזו? אני שואל, ומעלה את זה, על תהליך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה. זה סימן שאלה אחד גדול. שנדע מי עומד בראש ואיך הוא מוביל את כל התהליך הזה. הדבר השני, חברים, חבר הכנסת ליברמן נכנס לתודעה של הערבים כשקפץ ואמר: אני רוצה להחליף שטחים – לזרוק את אום-אלפחם וואדי-עארה ולעשות החלפות, ואדי-עארה – פלסטין. והתחיל עם כל זה. ואחרי זה נכנס: אני רוצה לעשות את עזה מגרש כדורגל, וכל האמירות שחברים לפני הרחיבו עליהן. אני שואל: כל הדיבורים האלו והכותרות – אלוף הכותרות ואלוף הדיבורים ואפס המעשים – עכשיו נראה את תהליך הביצוע שלהם? אני רוצה להבין מה כל ההמולה הזו. אבל אני רוצה לסיים במשפט אחד: בשנות ה-80, כשהייתי באוניברסיטה, ויצא לי שלמדתי באותה תקופה שלמדו צחי וכל החברים – ובחוץ הזכיר לי את זה חבר הכנסת זחאלקה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסיים את זה, כי קיבלנו שר חדש. אומנם הוא בלי תיק, אבל חברנו צחי, שאני רוחש לו כבוד רב, תראה את האבסורד, תראה איך היוצרות מתהפכות, אדוני: ב-1981 אביגדור ליברמן היה מחזיק את תיק הג'יימס-בונד והולך, שומר אישי מאחורי צחי. מחזיק לו את התיק. אחרי כל כך הרבה שנים איך היוצרות התהפכו, ואביגדור לקח לצחי את התיק, ונשאר צחי בלי תיק. צר לי עליך, חבר הכנסת הנגבי, שנשארת בלי תיק. זה המצב. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. ולאחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. שלוש דקות לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, הידיעות שאנחנו היום מנסים לעכל ומנסים להתנגד להן, להפוך אותן למציאות, תפסו אותי בחו"ל. תפסו אותי באיזו סדרת פגישות, כאשר המטרה הייתה ללמוד ולנסות לקדם את עניין השלום בפגישות האלה. והאנשים שהסתכלו מבחוץ על המדינה וניסו להעריך מה זה אומר, צירוף ליברמן, שאלו אותי אם המצב יהיה יותר חמור משהוא היום, ומה בדיוק קרה לנתניהו, שפתאום הוא רוצה להתחבר לליברמן ורוצה להכניס את ליברמן. ואני חייבת להגיד לכם שבשבילי – אני הופתעתי מההפתעה שלהם; אני הופתעתי מזה שאנשים עדיין חושבים שיש מרחק גדול בין נתניהו לבין ליברמן, ושליברמן כאילו הוא עוף זר בממשלה הזאת, כאילו הוא הסמן הקיצוני, יהיה הסמן הקיצוני, בממשלת ישראל. אז בואו נראה באמת מה קורה: לפני כמה שנים יצא הקמפיין של ליברמן, שנשא על דגלו: אין אזרחות בלי נאמנות. ואז חשבנו שזאת ססמה מאוד גזענית, מאוד מאיימת על האוכלוסייה הערבית, רוצה לפגוע בלגיטימציה של האזרחות שלנו, כערבים, בתוך מדינת ישראל. מצד שני, תראו מה קורה היום: ממשלת ישראל – ראש ממשלת ישראל, מר נתניהו, כבר כמה פעמים בנאומים שלו על הדוכן הזה, השתמש בדיוק – אולי לא באותן מילים, אבל באותה צורת חשיבה – והוא מוביל אותה פוליטיקה שמנסה לדחוק את האוכלוסייה הערבית, לא מחוץ לכנסת, הפעם, ולא מחוץ לשיח הפוליטי, אלא מחוץ ללגיטימציה של האזרחות שלנו, ולהוביל מסע גזעני מסית נגד האוכלוסייה. אז בזה מין מצא את מינו. ליברמן, מצד שני, תמיד לא היה אפשר להגיד עליו שהוא דוגל בשלום. להפך, אדם מאוד מאמין שצריך להפציץ, ולהחריב, ולהרוג, ולרצוח, ו- ו- ו-; אז מה זה שונה מהמצב הקיים היום? הממשלה הזאת הוכיחה וראש הממשלה הוכיח שוב ושוב שבקדנציה הזאת, אם הוא בעבר ניסה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – לשלם מס שפתיים ולהגיד שהוא רוצה שלום, הפעם הוא אומר את זה באופן הכי גלוי, שהוא ממשיך במדיניות הכיבוש. אז ליברמן הוא תוספת לממשלה הזאת, אבל הוא לא כל כך שונה ממנה; אולי מזיז אותה לכיוונים פאשיסטיים יותר מבעבר, אבל מצא מין את מינו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת אילן גילאון, שלוש דקות לרשותך. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. האמת, אדוני, שתי מסקנות מיידיות שנובעות מהמצב של הימים האחרונים הן: 1. חייבים להכניס את הניתוח לפתיל קצר לסל התרופות, ואני עדיין פונה לשר הבריאות בעניין הזה; הדבר השני – לפתוח קורס מיידי, אדוני, לראשי ממשלה, שידעו לתפעל כרטיסי אשראי, רחמנא ליצלן. אבל ברצינות, אדוני, אתה יודע שלפני שהתקיים הוויכוח בין שמאל לבין ימין היה הוויכוח האמיתי – הוא הכי ראשוני, הכי בסיסי – בין אנשים שמביטים על בני-אדם כמטרות לבין אנשים שמביטים על בני-אדם כאמצעים. והיום, אדוני, בהובלת המדינה הזאת קיימים אנשים שמתייחסים במאה אחוז באופן אינסטרומנטלי כלפי הציבור וכלפי המדינה. הבעיה היא לא ליברמן; הרי ליברמן היה בממשלה, אני לא מפחד ממנו. יש לו – מילה זה רק מילה, וזה נגמר במילה, ואנחנו ראינו את הגבורה שלו מאז הפצצת סכר אסואן, שזה נגמר בהכאת ילדים בנוקדים. זו לא הבעיה בכלל. הבעיה המרכזית בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, אדוני, היא עד לאיזו רקמה של אשפתות אנחנו מסוגלים להגיע. מה אני מסביר לנכדים שלי, בתור דוגמה, כשאני צריך להראות מי המנהיגות. זה איננו ויכוח אידיאולוגי בין צדדים ובין כיוונים – זה פשוט איננו קיים. הציניות הזאת, ההתבהמות הזאת, ראש ממשלה שמסית כלפי חברי הכנסת האחרים, שמנצל הזדמנויות כדי להפריד ולמשול, שלא מתמודד עם בעיות אמיתיות אלא בדרך של להפריד ולמשול, של הפחדה מתמדת. אני רוצה לעדכן אתכם, חברים וחברות, שהרבה יותר אנשים במדינת ישראל מתים מלחץ דם ומסוכרת, אבל אם ראש הממשלה יגיד – מה הוא יגיד, שהסוכרתיים נוהרים באוטובוסים לקלפיות? זה לא מרשים אף אחד, כי ככה אי-אפשר להפחיד. ואני אומר, אדוני, אני מאוד מפחד, ואינני סומך, בטרויקה המסוכנת הזאת של אנשים חסרי כבוד וחסרי מעצורים, במשולש הזה שנקרא ביבנט, עם התוספת של ליברמן. זו כנופיה שמובילה היום את מדינת ישראל ומשעבדת את העתיד של הנכדים שלי למען קיומם והישרדותם, כי הם לא יודעים שובע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת דב חנין ומיקי רוזנטל, וידידנו. <אילן גילאון (מרצ):> אתה יודע, אני רוצה לתרגם – למעשה מישהו אחר תרגם – אני רוצה לקרוא לך ארבע שורות משיר של בוב דילן שתורגם בצורה יוצאת מן הכלל על-ידי יהונתן גפן, אדוני, והוא אומר ככה: "והחרא עולה, שם הוא מציף את המים / ויונים מתות מכוסות עלי זית / ופנים של תליין מסתכלות מכל בית / שם הכול מכוער ולנפש אין ערך / הצבע שחור והאפס הוא מלך". וזאת התחושה שלי, אדוני. ישראלים וישראליות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אילן גילאון (מרצ):> – – מגיע לכם הרבה יותר. עליכם לדרוש כל יום ולשאול את עצמכם מה אתם נותנים למדינתכם, אבל כל יומיים – במה היא גומלת לכם. מגיע לכם הרבה הרבה יותר ממה שאתם מקבלים היום. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. יעלה חבר הכנסת מאיר כהן, סגן יושב-ראש הכנסת, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת יקרים ומכובדים, ראו, אנחנו נמצאים בתקופה – באיזו הצגה גדולה שהתפאורה שלה היא תפאורה של ציניות, היא תפאורה של פוליטיקה איומה ונוראה, של הישרדות, של הקרבה של אנשי ציבור נהדרים, בדמותו של בוגי יעלון, בשביל ההישרדות, בשביל הפוליטיקה הצרה, שבאמת, כמו שאמר אילן גילאון, לא מגיע לנו ולציבור שאלה יהיו המנהיגים שלנו. למרות זאת, אני לא חפץ בכישלונו של שר הביטחון; אני אזרח במדינה הזאת, ולמרות היותנו אנשי אופוזיציה, אנחנו לא נעמוד ונחכך ידיים ברגע שהוא ייכשל, כי כישלונו שלו זה – כישלונה של מדינה. אבל דבר אחד אני מבקש ממנו, אילן – הוא מיהר להתנצל בפניו של ראש הממשלה על מה שהוא לא היה צריך להתנצל, כי הוא יודע שכל מה שהוא אמר על ראש הממשלה – נכון. אבל הוא עד עכשיו לא התנצל בפני הצבא; הוא לא התנצל בפני מפקדי הצבא שהוא, שר הביטחון, ברגליים גסות נכנס לבית-הדין הצבאי והטיל דופי בשופטים הצבאיים, וברגליים גסות ובהתבטאויות קשות יצא נגד מפקדי הצבא, גם אם הוא לא אמר – בגיבוי המוחלט שהוא נתן סביב כל שאלת אותו חייל שירה במחבל. אני מצפה ממך, אדוני שר הביטחון, שתקום ותבקש סליחה לפני שאתה נכנס לתפקיד. סליחה, מצה"ל; סליחה, מהמפקדים שלו; סליחה מהשופטים, ותבטיח להם שאתה לא תיתן לאספסוף לכתוב את הקוד האתי של צה"ל, שאתה לא תיתן למרכזי המפלגות להחליט מי יהיה מפקד ומי לא יהיה מפקד – שאתה לא תיתן לכל מיני מאכערים להחליט מה יהיה פרצופו של צה"ל. ואולי אז תוכל להיכנס לתפקיד שלך ביראת שמים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. יעלה חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. אחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת מוזס, שלוש דקות לרשותך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> תודה, אדוני היושב-ראש, שלוש דקות מעבר לברכות שלי ליום ההולדת שלך. <מאיר כהן (יש עתיד):> מזל טוב. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> תזכה לאריכות ימים ושנים טובות, יהודי יקר כמוך. <היו"ר יצחק וקנין:> וכן לאמור. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> מזל טוב. <טלי פלוסקוב (כולנו):> מזל טוב. <מאיר כהן (יש עתיד):> בריאות ואושר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> בבריאות. דשנים ורעננים יהיו. <היו"ר יצחק וקנין:> אם זכינו לברכות שלך, מה יש לנו עוד לומר? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> עכשיו מתחילות שלוש הדקות, טוב? אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר, הכותרת בעצם של הדיבור שלי, שממשלה שלא תמצא את פתרון מצוקת הדיור, אין לה זכות קיום. ביום ג' בשבט שנה זו, למספרם 13 בינואר 2016, עמדתי במקום הזה והתרעתי על יוקר מחירי הקרקע והפיתוח במכרזי משרד השיכון בבית-שמש. שר השיכון, מר גלנט, הסביר לי כי משרדו פרסם בסוף 2015 למעלה מ-4,000 יחידות דיור בבית-שמש, ברובעים ד' וה', בשיטת מחיר למשתכן, מחצית לחילונים ומחצית לחרדים. אני אז אמרתי: אם כן, תן להם גם בקריית-גת כשאתה בונה 17,500 יחידות דיור; תן לנו גם כן משהו, לחרדים. אבל הוא הסביר שבית-שמש זה – שאלתי, למה מחיר הדירה יעמוד על כמיליון ש"ח? הוא הסביר שזאת קרקע שיפועית וכל מיני הסברים, והוא אמר שגם יביא עוד מענק מהאוצר על מנת להוזיל את זה. וראה איזה פלא, אני אמרתי אז: האם זה פתרון למצוקת הדיור? דירה של 900,000 שקל לכל ילד? האם זה הפתרון שלו אנחנו מקווים? ואז הוא הסביר שאנחנו במחיר למשתכן נוזיל את זה בעוד 20% כנראה. וראה איזה פלא, כמעט אף קבלן לא ניגש למכרז הזה. היה מכרז על 4,268 יחידות דיור; רק ל-20% מהשטח ניגשו קבלנים למכרז, כמעט אף קבלן לא ניגש לזה. ומה זה אומר? הדבר הזה אומר דורשני. זה בא ואומר שקבלנים לא מאמינים שהם באמת יצליחו לבנות כאן במחיר סביר לזוגות צעירים ולחסרי דיור, וגם להרוויח עוד משהו. הם בכלל לא מאמינים בזה שיהיו קונים במחירים האלה. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להתמקד לא רק במחירי הקרקע ולא רק במחיר הפיתוח, אדוני היושב-ראש. במרכיב של כל דירה יש 60% מס, גם בבטון, גם בברזל, גם בכלים הגסים, גם בכלים סניטריים, למעלה מ-60%. אם אנחנו לא נחתוך גם בזה, מה שנקרא הבשר החי, באוצר, לא נמצא פתרון. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> וממשלה שלא תמצא פתרון למצוקת הדיור, אין לה זכות קיום. אני מקווה שבכל אופן יצליחו לעשות משהו, והממשלה תצא לדרך ויצליחו גם בזה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. יעלה חבר הכנסת אוסאמה סעדי, ואחריו – תעלה חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> פּארן. <היו"ר יצחק וקנין:> פּארן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית כול, מזל טוב, עד מאה-ועשרים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, לגיטימי הוא שראש ממשלה ינסה להרחיב את הקואליציה שלו, ובמקרה הזה, זה לא שלא הייתה לו אופציה אחרת או אלטרנטיבה אחרת – הייתה לו ועוד הייתה, אבל הוא בחר במודע – כבוד השר המיועד – הוא בחר במודע באלטרנטיבה של צירוף ישראל ביתנו, ונכנע לדרישה האולטימטיבית של אביגדור ליברמן להיות שר ביטחון, ובכך למעשה אמר לכל העולם, וגם לעם בישראל, שאין שום הסדר ואין שום כוונה לנהל שום משא-ומתן, ואין שום כוונה לצעוד לעבר השלום, והיעד הוא עימות ועוד עימות, גם עם העם הפלסטיני, גם עם הערבי, המיעוט הערבי הלאומי בתוך מדינת ישראל. והססמה שהוא טבע: אין זכויות בלי נאמנות, אין אזרחות בלי נאמנות. ולכן, ההיקף של החקיקה הגזענית ילך ויגבר, ולמעשה הוא אמר לאו מוחלט לשלום, ולכן יהיה עימות ועוד עימות עם הקהילה הבין-לאומית, ויהיה יותר חרם ויותר BDS, ויותר לחץ על מנת שהממשלה הזאת בסוף תיכנע לדרישה הבין-לאומית למשא-ומתן ולפתרון הצודק: שתי מדינות לשני עמים – מדינת פלסטין בגבולות 67' ובירתה ירושלים המזרחית. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להפנות לשני סעיפים בהסכם הקואליציוני שנחתם בין הליכוד לבין ישראל ביתנו. סעיף 19 – תשמעו, רבותי חברי הכנסת: במסגרת הניסיון להגברת המשילות – דב חנין, אתה שומע את המילה הזאת, משילות – גם בכנסת הקודמת – אבל תראה: על מנת לקדם את המשילות במדינת ישראל – אז תיבחן הצעה להגדלת משרות אמון במשרדי הממשלה לשם טיוב, עיסאווי, לשם טיוב עבודתם של משרדי הממשלה. במסגרת הצעה זו יוגדרו כמשרות אמון גם משרות כגון משנים למנכ"לים ומקביליהם וסמנכ"לים ומקביליהם. זאת המשילות שאתם רוצים, אילטוב? יותר משרות אמון? חבר הכנסת המיועד, צחי הנגבי, השר המיועד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מילה אחרונה. עוד סעיף – סעיף 25 להסכם הקואליציוני. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> זה סעיף גנרי מהסכמים קודמים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> סעיף 25 להסכם הקואליציוני מדבר על סמכות לפסילת חוקים. אילטוב – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – פגשתי אותך היום ואמרתי לך: חוק-היסוד שאתם עומדים לחוקק יקנה באופן מפורש סמכות לבית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – לפסול חוקים ברוב של שמונה שופטים מתוך סך של 15. אף אחד לא שם לב לסעיף המסוכן הזה. זה כמו פסקת ההתגברות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה לא יעבור. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. תעלה חברת הכנסת יעל כהן-פארן, ואחריה – חבר הכנסת מיקי לוי. במידה – – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה, כבוד היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> רק דקה, דקה. חברים, אני כבר מוחק, כל הרשימה שלי מחוקה, אני מוחק ומעביר, מוחק ומעביר. העברתי אותו כבר חמש פעמים. זה מקשקש את כל הרשימה, זה שיבוא אחרי, לא יודע אם הוא ידע מה הולך. אני מבין שאלעזר שטרן, אתה לאחר – חברת הכנסת, זה לא על חשבונך, עוד לא התחלתי לקחת את הזמן. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> שמתי לב. <היו"ר יצחק וקנין:> מרגע זה שלוש דקות. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה רבה. אדוני, כבוד היושב-ראש, חברי, חברות וחברי הכנסת, אומנם ליברמן טען שהוא עבר ניתוח להארכת הפתיל, אבל בואו לא נשכח שבסוף הפתיל עדיין יש פצצה, פצצה שעשויה להביא אסון למדינת ישראל. עם הצטרפות ליברמן היום לממשלה, היא הפכה מקיצונית לקיצונית הרבה יותר. עכשיו התחרות בין ראשי סיעות הקואליציה, ובעיקר בנט, ליברמן ונתניהו, תהיה מי יתפוס את קולות הימין הקיצוני. תחרות של איבוד עשתונות ומענה לדרישות של הקיצוניים ביותר. תחרות שבהכרח תביא לנו פה עוד חקיקה אנטי-דמוקרטית, עוד הסתה נגד קבוצות שונות בישראל. ראש הממשלה, גם כך אנחנו יודעים שהוא מפלג את עם ישראל ומשסה – זה בזה. מי שיצביע היום בעד אישור מינויו של ליברמן לשר הביטחון, יצביע בעד עוד הקצנה, עוד הסתה נגד קבוצות שהן לא בימין הפוליטי, עוד גזענות ועוד שיסוי של קבוצות שונות אלו באלו. מינוי ליברמן לשר הביטחון הוא גם אבן נוספת בהידרדרות המוסרית של השלטון, כי כבר לא אכפת שמי שנחקר והיה תחת חשדות כבדים, מאוד כבדים, יהיה השר הבכיר ביותר בממשלה. נכון, לא תמיד התשתית הראייתית מאפשרת העמדה לדין, כמו במקרה של שרה נתניהו, אבל העניינים שעמדו מעל החקירה של ליברמן היו כל כך חמורים ומדאיגים – זה בלתי נתפס בעיני שעכשיו הוא יהיה אחראי לביטחון המדינה. עכשיו, אני רוצה לשאול את מר ליברמן שאלה בעניין קצת אחר: מה עשית ביום שני שעבר במסעדה במלון "קראון פלאזה", פה, ליד הכנסת, עם יוסי אבו, מנכ"ל "דלק קידוחים"? חגגתם את כניסתך לממשלה, או את סיום הסאגה של מתווה הגז? כי הרי הסאגה הזאת, של מכירת החיסול של משאבי האנרגיה של ישראל, הסתיימה בדיוק כשנסגר הדיל הפוליטי לכניסתך לממשלה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. שלוש דקות עומדות לרשותך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני קודם כול רוצה לברך את השרים החדשים ולאחל ולהתפלל שיתקיים בהם ובנו: ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה. אני חושב שבמציאות הזאת כמעט שאין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמים. אני חושב שקבינט שגם ראש הממשלה לא סומך עליו – ואני אומר לשר בנט: זה לא סתם שראש הממשלה לא רוצה שיעדכנו אתכם; אולי עליך באופן אישי הוא סומך, אולי על אחרים לא – צריך לבדוק למה ראש הממשלה גם לא רצה את הממשלה הזאת מלכתחילה, וגם למה הוא ממשיך לעשות הכול כדי שהשרים לא ידעו ולא יבינו בחומר שכבר יוגש להם, ואני לא יודע איזה חומר יוגש להם ואיזה לא. אני מודה שאני מוטרד, ואני צריך להגיד לשר החינוך: לא נהניתי מההופעה הקודמת. דוגרי, אני אומר לך. אני חושב – מה שנקרא, דיברנו על אחדות, והיה פה סוג של ניצול הופעה – זה אני אעיר גם ליושב-ראש הכנסת: לקחו כלי של האופוזיציה והפכו אותו – שהקואליציה תתחיל לדבר כאן. אבל לתוכן הדברים עצמם. תראו, הסיפור של החייל שעומד למשפט הוא לא סיפור פשוט; הוא סיפור ששלושה חברי קבינט, כנראה ממחר בבוקר, עשו פה תחרות מי משמיץ יותר את צה"ל ומי מתקשר לאבא של חייל שנאשם בעבירה קשה של טוהר הנשק על-פי שרשרת הפיקוד בצבא, ללא הבדל ימנים ושמאליים, גלויי ראש וכסויי ראש. עמד פה שר ביטחון ואמר משהו, ולאחר מכן עלה פה שר החינוך ואמר: אני לא התקשרתי פעם אחת, התקשרתי שלוש פעמים, ואחרי יומיים אומר גם ראש הממשלה: אני התקשרתי, ושר הביטחון המיועד הולך לסוג של הפגנה בעד אותו חייל, שהיא למעשה הפגנה נגד ערכי צה"ל, תצבעו את זה איך שאתם רוצים. ומערכת הערכים הזאת היא זאת שמעכשיו צריכה להיות אחראית למדינת ישראל. היא זאת שצובעת ערכים של טוהר הנשק כשייכים למשהו שהוא מחוץ לממשלה. היא זאת שצובעת ערכים של טוהר הנשק כמשהו ששייך, לצערי, לשמאל, ואנחנו יודעים שהוא שייך לכולנו, לא לשמאל ולא לימין. למערכת הערכים הזאת – אני חושש שיש קצינים בצבא, למרות העמדה האמיצה של מפקדי הצבא, שירצו להתיישר לפי הערכים ששר הביטחון הנכנס שידר להם, ואני אומר: יחד עם ראש הממשלה ועם שר החינוך. ואני מודה שאני חושש. וכיוון שאני חושש, וכיוון שהמדינה הזאת היא של כולנו, ואנחנו את העשייה הפוליטית שלנו נמשיך לעשות – אבל כיוון שיכולת ההסתמכות שלנו על מי שיקבל את ההחלטות, על מי שבצבא ייאלצו וירצו למלא את כל ההנחיות שיקבלו, ולפעול גם ברוח ההנחיות, לא רק כלשונן, אז אני באמת, לא נותר לי אלא לסיים את דברי גם כן: ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה, ואם אלה השרים והיועצים, אז אולי לתת משנה תוקף: חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו. תודה. <היו"ר יואל חסון:> אמן. תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. שלוש דקות, אדוני, עומדות לרשותך, כולל הברכה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני אתחיל בשאלה. הרי לפני שנה היה משא-ומתן, כשראש הממשלה הקים את ממשלתו הראשונה; לפני שנה. מה היו התנאים קודם, על מה פוצץ המשא-ומתן, ומה היום ראש הממשלה מוכן לתת, שלא היה מוכן לתת קודם? זו אחת השאלות שראש הממשלה צריך לענות עליה לעם. יש עוד שאלה. האם ראש הממשלה באמת נותן אמון בליברמן כשר הביטחון, אפילו שהוא חסר ניסיון, פזיז ומתלהם בדיבור – את זה כולם מבינים – או שפתאום ליברמן התחיל עם הסליחות – כנראה הגיע לתקופה של ימי הכיפור ואז התחיל עם הסליחות – האם הוא יתחיל גם לבקש סליחות מאחרים שהוא התבטא נגדם? האם ההוראה הראשונה שייתן ליברמן כשר ביטחון תהיה להתאמן כדי להפציץ את סכר אסואן? ואם כן, צריך לדעת שמצרים תדע בכלל אם יש לה הסכם שלום עם ישראל, או שהסכם השלום הוא רק דיו על הנייר, שלא שווה? האם היא גם צריכה להתכונן למלחמה עם ליברמן, או שליברמן יעלה גם לדוכן הזה, או למקומות אחרים, וגם יבקש סליחה ממצרים ויגיד: תשמעו, אני רק דיברתי כי חיפשתי קולות? האם שר הביטחון המיועד יבנה בהתנחלויות יותר ויותר, כי זה חלק מהתנאים שהוא פרסם בעיתונות ובתקשורת על בנייה בהתנחלויות וצריך לבנות? האם זו תהיה גם עמדת הממשלה? כי הממשלה – וראש הממשלה אומר לעולם שיש הקפאה בהתנחלויות; האם זו גם תהיה עמדת ראש הממשלה או עמדת הממשלה, או שזה רק דיבורים? האם באמת ליברמן יעמוד על זה שאום-אלפחם לפלסטין, למדינה פלסטינית, ואריאל לישראל? האם באמת הוא מאמין בשתי מדינות? אם כן, אז בואו נשמע את העמדה של הממשלה? כי יש שרים בממשלה שאמרו שאם יהיו בתוך הממשלה – מדינה פלסטינית לא תקום. נכון, השר בנט, את זה אמרת? אז – האם זו באמת העמדה של ישראל ביתנו? האם הם ירצו? עוד משהו. יש שרת קליטה, והייתה לפני זה, שהיא מיועדת – הייתה גם שרת קליטה לפני. האם היא יודעת – ומה עשתה – ש-20% מהעולים שבאו מאיפה שבאת גם את עזבו את הארץ? זו הקליטה שאת מייחלת לה? לא אכפת לי מזה, אבל גם בזה נכשלתם. ועוד משהו, לפני שאני מסיים, כבוד היושב-ראש: יש עוד שר בלי תיק. מה, חסרים תיקים אצל ראש הממשלה, כך שהוא יוכל להעביר לו תיק, אחד מהם? או שראש הממשלה, גם על השר המיועד הנגבי לא סומך? אז על מי הוא סומך, על עצמו? אנחנו עליו לא סומכים. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. אני מודה לך על דבריך. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני. שלוש דקות עומדות לרשותך. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, שר החינוך, חברי הכנסת, ממשלת השותפים הטבעיים יוצאת לדרך, ואני חושב שכל אזרח, ודאי גם אנחנו, צריכים לאחל לה הצלחה – ולשרים החדשים שנכנסים היום. אבל לפי דעתי, השאלה הנשאלת היא: האם הממשלה הזאת תעמוד במבחן האחריות והמעשים הנדרשים לישראל בעת הזאת? ראש הממשלה חזר כמה פעמים, גם לאחרונה, על המחויבות שלו לשתי מדינות לשני עמים. ראש הממשלה יודע היטב את הנתונים: מעט מאוד זמן עומד לרשותו ולרשות הממשלה כדי לממש את היעד של שמירתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולנסות למנוע את האיום של מדינה דו-לאומית. הציבור מתחלק לשתי קבוצות – ולא לפי החלוקה של המפלגות: קבוצה אחת, שלפי דעתנו ועל-פי הסקרים היא הגדולה והיא רוב העם – גם אם הוא הלך ימינה, רוב הציבור רוצה שתי מדינות לשני עמים, רוצה את ההיפרדות ורוצה מדינה יהודית ודמוקרטית; ויש חלק, כולל אנשים שהתייאשו מהפתרון, שרוצה ורצה מדינה דו-לאומית. ההתמודדות היא בין שתי תפיסות: בין התפיסה שאנחנו רוצים לממש, שהמדינה צריכה לאפשר מדינה דמוקרטית ויהודית, שתי מדינות לשני עמים, לבין התפיסה של הבית היהודי ואחרים, שרוצים שהבנייה תמנע את האופציה של שתי מדינות לשני עמים. זאת ההתמודדות. היא לא בין ימין לשמאל, היא לא בין מפלגות, היא בין שני חלקים בעם. אם היינו הולכים למשאל עם – ואני מציע את זה בנושא העקרוני – היינו מקבלים, לפי דעתי, במשאל עם במדינת ישראל רוב של אזרחיה שרוצה שתי מדינות לשני עמים ורוצה ישראל יהודית ודמוקרטית. והזמן קצר. למה הוא קצר, הזמן? יש שתי נקודות שעכשיו קיימות: 1. שאף שיש 370,000 יהודים, לא כולל בירושלים, ביהודה ושומרון, עוד אפשר לממש את החזון הזה; וגם כי רוב העם עוד מאמין בזה. אם הממשלה תגרום לכך שהפתרון הזה יידחה, יש שתי סכנות: 1. שנאבד את הרוב בעם ונאבד את חלון ההזדמנויות; וסכנה יותר גדולה, שאנחנו נעמוד לפני איום של הסדר כפוי ונעמוד לפני מציאות שישראל במקום להוביל תיגרר, ונגיע למציאות שכל מי שרצה את הכול יישאר בלי כלום, כמו שההיסטוריה זכורה לנו. לכן אני חושב שהשאלה המרכזית היא אם ממשלת ישראל תוכל לעמוד ביעדים שהציב נתניהו, לממשלה שתוכל להתחייב על מדינה יהודית ודמוקרטית, ועל-פי הנוסחה הזאת היא תפעל ותוביל מהלכים שאני אשמח שנוכל גם אנחנו, מחנה השלום, לתמוך בה גם מבחוץ. גם בעבר, כשבגין עשה הסכם עם מצרים, הוא לא יכול היה להעביר את ההסכם בלי תמיכה של השמאל. אומנם יגאל אלון נמנע, אבל בגין עשה הסכם למרות המחנה הלאומי. גם אריק שרון אמר שדין נצרים כדין תל-אביב, והוא פינה את גוש-קטיף ופירק את הליכוד; גם נתניהו נסוג מחברון. לכן אני חושב שאנחנו בשעה גורלית, ובשעה הזאת צריך לעמוד על יעדים שהם בסדר גודל של החלטות בן-גוריוניות, ולשם כך צריך מנהיגות ויכולת לעמוד בכך. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני רוצה עוד דקה – – – <היו"ר יואל חסון:> לא, לא, אדוני. תם הזמן. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> משפט אחד. רק משפט אחד – – <היו"ר יואל חסון:> משפט אחרון. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – לממשלה שרוצה ליישב מהים עד הנהר – ואני פונה פה לליברמן, שאיננו נוכח, ולבנט שנוכח: תראו, החקלאות וההתיישבות קורסות. אי-אפשר לאחוז בקרקע בלי חקלאות. אנחנו עדים לקריסה של המשק המשפחתי, קודם כול; אנחנו עדים לעלויות ייצור לא סבירות, לפערי תיווך לא נורמליים; חקלאים הופכים להיות אלה שמוכרים במשקים שלהם. והמדינה חייבת להתעשת. צריך להגן על החקלאות וההתיישבות, כי בלי זה לא יהיו לא רק יהודה ושומרון, אבל ודאי גם לא מדינת ישראל – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – של הגבולות הקודמים. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני קורא לכם לחזק את החקלאות וההתיישבות – – <היו"ר יואל חסון:> תודה, אדוני. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – בכל מקרה ובכל תנאי. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ברושי. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברים, אנחנו ניגשים כאן לעוד מינוי, עוד הרחבת ממשלה; שהרבה אומרים עליה שהייתה יכולה ואולי צריכה לקרות כבר לאחר הבחירות. אומרים לנו, ממה נפשך? נכון, זו ממשלת ימין. הרי אם ליברמן לא היה עולה על עץ, וביבי לא היה עושה ככה וכו', אז היינו בממשלה הזאת כבר לפני שנה, ובכלל, כל הסאגות האלה של התפטרויות ואיומים וקומבינות וכל הדברים האלה – לא היינו מוצאים את עצמנו נגררים אליהם. אני רוצה בכל זאת לחזור ולהפנות מבט, לחזור ולהפנות זרקור אל המשמעות – אל המשמעות, שניתנה לנו ההזדמנות אולי להיזכר בה שוב שנה אחרי הבחירות, של הקמת ממשלה שהפכה את הסרבנות, את הקיפאון, את הגזענות ואת האלימות למדיניות המרכזית שלה; שבוחרת במודע – לא בכורח, כמו שמנסים הרבה פעמים לומר לנו, לא כתוצאה מאיזה כוח עליון, לא כתוצאה מכוחות חיצוניים וסביבתיים, אלא במודע בוחרת לקחת את מלוא העוצמה, את מלוא הכוח, את מלוא המימוש של החזון הציוני שמתבטא בהקמתה של מדינת ישראל, כפי שאנחנו רואים אותה היום, ולשים פול גז לתוך הקיר. לפני 20 שנה התחיל תהליך מדיני קשה מאוד, מקרטע, נתקל ברצח פוליטי חריף וחמור, שאני לא בטוחה שהתאוששנו ממנו עד היום. השנה הזאת, האחרונה, היא השנה הראשונה מאז, שממשלת ישראל אוטמת את אוזניה, עוצמת את עיניה ומסרבת מכול וכול לשמוע בכלל על אפשרות להיחלץ מהסכסוך שמהווה איום קיומי על המשך קיומנו כאן, לא פחות ולא יותר. אנחנו רואים ומסתכלים על התוצאות הרות האסון והרות הגורל שיש לדבר הזה: על הגזענות הגואה בתוך החברה הישראלית, על האלימות הפנימית, על ההדרה והרדיפה של ערבים, אחר כך של שמאלנים, אחר כך של מי שאוהב ערבים, ואחר כך של מי שאוהב שמאלנים – ואין קול ואין עונה. כל הקולות שמהווים איזה שומר סף, איזה תמרור אזהרה, מולבשים גם הם באותם מדי ההסתה של הפייסבוק, ומוקעים גם הם. וזה לא עוצר – זה הרמטכ"ל וזה שר הביטחון וזה נשיא המדינה – אין לזה סוף. והרי בוודאי ובוודאי שזה יגיע גם אליכם, רבותי השרים. אף אחד לא יכול להיות מספיק קיצוני, מספיק גזען ומספיק אלים כדי לרַצות את ההמון שהוא לפני רגע הסית. זה לא נראה ככה כרגע. כרגע נראה לכם שאתם על הסוס והכול בסדר ואתם דוהרים, רק השאלה לאן. רק שההסתבכות הפנימית שלכם היא האסון של כולנו. ואתם יודעים מה? אני מייצגת מחנה פוליטי שאפילו כבר לא – בשלוש השנים האחרונות אנחנו עולים לכאן וקוראים לכם להתעורר ולעצור ולראות ולהשתנות ולהוביל אותנו למקום אחר – אני כבר לא שם. לכן הקריאה האחרונה שלי היא לציבור, לציבור הרחב, שכאן יש איזה קונסנזוס שחושב שהוא ימני, והוא הולך ימינה. חברות וחברים, הציבור הישראלי הרחב מייחל לשינוי, נמאס לו מהדרך שבה אתם מובילים אותנו, והוא גם יודע שמכם לא תבוא שום ישועה. רק דרך אחרת ורק שינוי אחר, שינוי כיוון, יכול להוביל אותנו לשם. וכאן אני חייבת מילה אחרונה, אדוני היושב-ראש, חצי משפט אחרון, לחברי באופוזיציה. התפקיד שלנו הוא להבין שהתפקיד שלנו הוא להציע את אותה דרך אחרת, כי ימין ועוד ימין יש, והוא עושה את תפקידו מצוין. לכן התפקיד שלנו הוא להציג אלטרנטיבה שונה ב-180 מעלות, לשכנע את הציבור הישראלי, ולהביא סוף-סוף דרך אחרת לישראל. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, חברת הכנסת זנדברג. חבר הכנסת בן צור, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת לביא, שר החינוך יושב פה, אז תוכלי להמשיך את הדיאלוג הקודם – או המונולוג. זה יהיה יותר מונולוג, אני מקווה. שלוש דקות לרשותך. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי שר החינוך, בהמשך למה שאמר היושב-ראש, אני רוצה לומר שהייתה לך הופעה מרשימה בשעת השאלות – – <היו"ר יואל חסון:> אני לא אמרתי. <יואב בן צור (ש"ס):> – – בהחלט יישר כוח. בהמשך לנושא שאמרת, שחברת הכנסת עליזה לביא תמשיך – הייתה לך שעת שאלות, רואים שאתה בקי בנושאים ואתה מצוי בדברים, יישר כוח על כל מה שאמרת. יש פתגם שאומר: מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. כבר מעת כינונה של הממשלה סברתי שמקומה של ישראל ביתנו בקואליציה, והנה היום אני מקבל לכך אישור מלא פחות מאשר יושב-ראש תנועת ישראל ביתנו. כנראה יש כאלו שלוקח להם זמן להבין את המובן מאליו, אבל בסוף כולנו מבינים. קואליציה רחבה היא חלק אינטגרלי של יציבות שלטונית, ויציבות שלטונית היא הערובה היחידה לרציפות שלטונית, שרק היא יכולה ומסוגלת לחולל שינויים ורפורמות נחוצים לטובת אזרחי ישראל. אז נכון, לעתים יש חילוקי דעות, ואפילו חילוקי דעות מהותיים בנושאים רבים ומגוונים. אבל כשהמטרה משותפת גם העקוב יכול להפוך למישור, וללא ספק לכל מרכיבי הקואליציה הנוכחית יש מטרה משותפת – הדאגה לאזרחי ישראל, ביצור הביטחון והכלכלה וחיזוק השכבות המוחלשות. אני רוצה לברך את ידידי שר הביטחון הנכנס איווט ליברמן שיצליח בתפקידו, כי הצלחתך – הצלחתנו, הצלחתה של המדינה כולה. בפניך ניצבים אתגרים קשים ומגוונים. אתה ניצב בראשה של אחת מהמערכות הרגישות והחשובות במדינה, וכל החלטה או הכרעה יש לה משמעויות מרחיקות לכת. מהיכרותי עמך ועם תבונתך, אין לי ספק שתשכיל לנווט את ספינת הביטחון של מדינת ישראל לחוף מבטחים – באחריות לביטחונה של ישראל, לצד נחישות בלתי מתפשרת כלפי אויביה מבית ומחוץ. אז נכון, יש כאלה שנעים באי-נוחות ממינויך לשר הביטחון. אבל אני רוצה להרגיע אותם, אתם תופתעו, ותופתעו לטובה. אני גם רוצה לברך את חברת הכנסת סופה לנדבר על מינויה לשרת העלייה והקליטה. אין לי ספק שהיא תצליח בתפקידה – שכבר עשתה בעבר. אני רוצה לברך את ידידי השר צחי הנגבי, שנהנינו לעבוד אתו גם בוועדת החוץ והביטחון וגם כיושב-ראש הקואליציה. אני רוצה לברך אותו כשר. לחברי הכנסת החדשים, חברי ישראל ביתנו, שמצטרפים לקואליציה – אני רוצה לומר לכם שאני מרחם עליכם; עד עכשיו ישבתם איש תחת גפנו, איש תחת תאנתו, נהניתם מחופשת האופוזיציה, סוג של "חופש גדול". אבל מעכשיו תצטרכו לעבוד, ואפילו לעבוד קשה. אני מאמין ששמתם לב שהקואליציה הנוכחית היא אחת הקואליציות הפעילות ביותר, ועכשיו גם אתם תהיו שותפים לפעילותנו זו. זה לא קל, אבל בהחלט יש תגמול: תחושת סיפוק של עשייה, של השפעה ציבורית. שווה. לסיום, אני רוצה לאחל לכולם כנס קיץ פורה ומוצלח, עם עשייה ענפה. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת בן צור. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. אל תלך לשום מקום, לא מוותרים. בבקשה, חברת הכנסת לביא. שלוש דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש, אני אקבל את המלצתך ואני אפתח בתקווה שמופע האימים שהיה כאן בהחלטה – באמת, בשעתיים, לתת את האפשרות גם לחברי הקואליציה וגם לחברי האופוזיציה לבוא, לשאול שרים על נושאים שנמצאים על סדר-היום; לבוא, ללמוד, מה שלנו, חברי הכנסת, לא תמיד יש כלים לכך, ולשרים אין זמן; רבים מהשרים לא נמצאים פה, גם הרבה פעמים אדוני שר החינוך שולח את הסגן שלו לענות על שאלות. אין לנו, לצערי הרב, הזדמנות לשמוע. באתי ושאלתי שאלה, ואני רוצה להזכיר לך, אדוני שר החינוך, שאתה השר של כל ילדי מדינת ישראל, גם ילדים שההורים שלהם לא בחרו בך; אתה השר של כל ילדי מדינת ישראל, וגם אם שואלים אותך שאלה שלא מתאימה, אתה צריך לדעת לענות. אתה מדבר על כבוד, ואתה הולך ביום הראשון של שנת הלימודים ומדבר על ערכים, ומדבר על כבוד, ועל דיאלוג, אז – לענות על שאלה, ולא להשמיץ ולקחת את הזמן שלך, שלוש דקות, ולהגיד למה האחר לא טוב. במה אתה טוב? בוא תספר לנו, בוא תשתף אותנו. הרי בעצם אנחנו מדברים על לימודים, על אנשים שידם אינה משגת, גם כי תבנית נוף מולדתם לא מאפשרת, וגם בשלב מאוחר יותר – ואתה בטח יודע את זה – יש דיפרנציאציה בין מי שהוריו יכולים לתת לו, גם בחברה הכללית וגם בחברה החרדית, ומי שההורים שלו לא יכולים לתת. אתה יודע את זה. אז תקרא לזה לימודי חול, תהיה יצירתי. אתה מדבר הרבה על הלימודים האקדמיים, ואתה קורא לבוא וללמוד – בוא תאפשר את זה לכל הילדים, תהיה יצירתי, תספר לנו מה אתה כן עושה, תראה לנו איך אפשר לעשות את זה בדיאלוג, שאתה כל כך מתהדר בו. אז בוא, כמו שהרב עובדיה יוסף בא ואמר: אני בעד לימודי אנגלית; מצדי שילמדו תורה, הרי אחינו בארצות-הברית לומדים תורה באנגלית. אז מה יקרה אם נאמץ את זה בצורה משותפת – תענה, תשתף אותנו, תלמד אותנו איך אתה כן עושה את זה, ולא רק מה אנחנו לא עשינו טוב. אז אני לא מצליחה להבין מה המטרה של שעת השאלות הזאת. אם זה לבוא ובאמת להתמודד פוליטית ולהחטיף גועל נפש ולנצל את הבמה הזאת, אז למה עשינו את זה? אם שר חינוך במדינת ישראל מדבר בצורה הזאת – אני מקווה מאוד שהדפוס לא ילך גם לשרים הבאים בתור שמצטרפים לממשלה היום. כי – אל תדברו על ערכים, ועל אובדן אמון בכנסת ובממשלה, כששר החינוך במדינת ישראל מנצל במה חדשה בכנסת ישראל להשמיץ, להעליב, לפגוע, בצורה חסרת תקדים. זה לא מתאים לך. קודמיך – זיכרונו לברכה, זבולון המר, ידע לעשות את זה – גם מהמקום הצר, של מפלגה שהייתה צרה, ידע באמת להיות שר ממלכתי. מנגד, גם זיכרונו לברכה, יוסי שריד, השר לשעבר, גם מהמקום הצר שלו, ידע להיות שר ממלכתי. אז אני מקווה מאוד שדפוס התשובה שהיה כאן היום לא יהיה הדפוס המאפיין של שני השרים החדשים שמצטרפים לממשלה, שהראו לנו בעבר שאפשר גם אחרת. אז בהצלחה, כי הצלחה שלכם היא הצלחה של כל מדינת ישראל, גם של הציבור שלא בחר בכם. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אני מודה לך מאוד, חברת הכנסת לביא. חבר הכנסת אחמד טיבי – אתה צריך נאום כתוב? <קריאה:> יצא. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ברח. ברח. <היו"ר יואל חסון:> כשהוא יהיה שר ביטחון הוא לא יצא. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ברח, ברח. <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> יהיה לו מספיק ביטחון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אגב, ההבדל בינו לבין נפתלי בנט, אדוני היושב-ראש, שלמרות חילוקי הדעות והתהום הפוליטית, האידיאולוגית, בינינו, בחיים הוא לא יעשה צעד קטנוני כזה, כמו שעשה שר הביטחון הבא של מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, נתעלם מהקטנוניות של האיש שיצא לפני דקה, ואומר שאני לא שייך לאלה הנסערים מצירוף ליברמן לממשלה. אני זוכר שהייתי באולפן ב"פגוש את העיתונות", כולם היו נסערים חוץ ממני. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> גם אני לא הייתי נסער. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה כן, אתה היית מהשמחים. <היו"ר יואל חסון:> אתה היית נלהב. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כן. מהנלהבים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> מהנלהבים. לא לא, זה בסדר להיות נלהב, זה בסדר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> האמת היא, אדוני היושב-ראש, שנכון, לאיש יש אלמנטים – והתבטאויות פאשיסטיות וגזעניות. הוא אנטי-ערבי, אנטי-אזרחי, אנטי-דמוקרטי. אבל הוא לא האיש המסוכן ביותר בממשלה; יש יותר מסוכנים ממנו – ראש הממשלה למשל. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא האיש המסוכן ביותר בממשלה, א. בגלל התפקיד; ב. משום שמאז הבחירות, או ערב הבחירות, הוא גנב את האג'נדה של ליברמן והעלה את העניין של הסתה נגד ערבים לדרגת אמנות מסוכנת – על "ערבים נוהרים", על נאום דיזנגוף, על הסירוב לכל הסדר מדיני, על השקר של "הזדמנות אזורית נדירה" – שקר משותף, אגב, שלו ושל אחרים, באופוזיציה. עכשיו, אני שומע לאחרונה, עד לפני שבועיים, כשהוא נטש את בוז'י וקירב את ידידו משכבר הימים, ליברמן, שהוא גאון פוליטי, נתניהו, אשף פוליטיקה. נדמה לי שבימים האחרונים יודעים שזה לא ממש גאונות פוליטית, כי אם השר נפתלי בנט היה רוצה, הוא היה יכול להכריע אותו ברך. פתאום נפתלי בנט נתקף בנימוס יתר ושמירה על כבוד ראש הממשלה, ואז כולם ירדו מהעץ שעליו טיפסו. אדוני היושב-ראש, קראתי את ההסכם הקואליציוני, ותראה מה יש פה, איזו שחיתות יש בהסכם הזה, חבר הכנסת עפר שלח. תקשיב, סעיף 19 – משנים למנכ"לים, מקביליהם וסמנכ"לים ומקביליהם ייחשבו למשרות אמון. לא רק המנכ"ל משרת אמון, לא רק העוזר האישי; משנה למנכ"ל וסמנכ"לים, ומקביליהם. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תשמע, כמה פונקציונרים אפשר להכניס במשרות מקצועיות? אתם יודעים מה זה משנה למנכ"ל במשרדי ממשלה – אנשים מקצועיים, שלא צריך לגעת בהם, גם אם מתחלף שר. מה דעתם של השרים הנוספים, האחרים, שלא שותפים להסכם הזה? נכון, כולם ייהנו. אילטוב אומר: זה לא רק אנחנו, זה כל מפלגות הקואליציה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> זה גנרי. זה לא אנחנו בכלל. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה לא הם. אתם לא אשמים, האמת. ראש הממשלה אשם. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – ההסכם הקודם. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – בעוד סעיף. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חבר הכנסת אילטוב, חבר הכנסת סעדי עלה על הסעיף הזה, ואתה יודע – סעיף 25. איפה שוחרי שלום בית-המשפט העליון? סיעת הליכוד וסיעת ישראל ביתנו, אדוני היושב-ראש, יתמכו בממשלה ובכנסת בחקיקת חוק-יסוד שיסדיר את מערכת היחסים בין הכנסת לבית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. החוק יקנה באופן מפורש סמכות לבית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ לפסול חוקים רק ברוב של שמונה שופטים מ-15. מה זה הדבר הזה אם לא הכנסת חוק עוקף-בג"ץ באופן עוקף לחוק ההוא? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אם יש חוק, מה הבעיה? <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פורר, קריאת ביניים היא אחת. די, זהו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אפשר רוב של ארבעה נגד שלושה. רוב מוחלט של שמונה זה נקרא לפגוע בבית-המשפט – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אילטוב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פורר, חבל שלא תראה את ההשבעה, נכון? אתה תפסיד. אני לא יודע אם זה מותר אצלך במפלגה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אחרי שהוא חורג כל כך הרבה זמן מהזמן שלו, צריך לאפשר גם קריאות ביניים. <היו"ר יואל חסון:> סגן יושב-ראש הכנסת עומד לסיים את דבריו בעוד 20 שניות. נכון, אדוני? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> בהחלט. אני חותר לסיום. האמת היא – אני לא יודע אם בגלל המשא-ומתן של סיעת המחנה הציוני הגענו למצב הזה. <היו"ר יואל חסון:> הכול בגללנו, או בזכותנו? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אמרתי, ואני חוזר – המחזה של השבועות האחרונים הוא תמוה, הזוי, ביזארי, כי בדרך כלל אופוזיציה מפילה ממשלה. בשבועות האחרונים הממשלה הפילה את האופוזיציה – – <היו"ר יואל חסון:> משפט מצוין לסיכום. תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – והמליכה את אביגדור ליברמן כשר ביטחון. דיברו על הזדמנות אזורית נדירה; איך היא מיתרגמת? – ליברמן לביטחון וגליק לכנסת. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת אחמד טיבי. עכשיו יעלה ויבוא חבר הכנסת עפר שלח, שאני יודע שהוא חותר מהר. שהוא עם כושר גבוה מאוד של חתירה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <עפר שלח (יש עתיד):> אני רוצה בראשית דברי לאחל הצלחה לשר הביטחון הנכנס – הוא שר הביטחון שאמון על ביטחון ישראל מהרגע שהוא יושבע והלאה. זה לא רק שהצלחתו היא הצלחת כולם – באמת, זה תפקיד שכובד האחריות העצום בו, וכובד ההחלטות שהוא מקבל בכל התחומים – אין תפקיד דומה לו. ואני רוצה לתת עצת חינם קטנה לשר ליברמן, והיא – תזכור שאתה ממונה על תפקודה, יכולת תפקודה וחופש תפקודה של המערכת הכל-כך חשובה שבראשה אתה עומד. המערכת הזאת הייתה נתונה – נתונה עדיין – בחודשים האחרונים להתקפה פוליטית חמורה, שמטרתה היא לעקר את תפקידם של מפקדי צה"ל. תוצאת הלוואי שלה היא ערעור יכולתם לפקד על החיילים שלהם. חבר הכנסת ליברמן היה שותף, ברגע שפל לא ראוי, למתקפה הזאת. אני בטוח שמעכשיו, כשהוא מופקד על המערכת הזאת, הוא ידע לגייס את כל כוחו, ויש לו, כדי לשמור עליה, להגן עליה, לאפשר לה לעבוד, כי בנפשנו הדבר. ואחרי זה, לאן נוביל את החרפה, את הבושה, לנוכח מה שהתרחש פה בשבועות האחרונים? לאן נוביל את הקרקס הפוליטי, את התוצאות של הקרקס הפוליטי העצום שבמסגרתו אנחנו מאשרים עכשיו תוספת של שלושה שרים חדשים, כולל שר בלי תיק – אחד מהם לתפקידים הראויים ביותר? ובאותו זמן בסדר-היום, מאיר כהן, מופיע: ראש הממשלה ימשיך לכהן כשר החוץ, שר התקשורת, שר הכלכלה והתעשייה והשר לשיתוף פעולה אזורי, נוסף על תפקידו כראש הממשלה, כי אני יודע, מאיר, שמאוד היית מודאג, אם לראש הממשלה תהיה מספיק תעסוקה עכשיו, כשנוספו שרים לממשלתו וחברי כנסת לקואליצייתו. הקרקס הזה, שבו לוקחים את התפקידים הכי חשובים במדינת ישראל, הכי יקרים ללבו של הציבור, ומספסרים בהם ומסרסרים בהם כאילו אין להם שום משמעות, כאילו הדבר היחיד שיש לו משמעות זה הפחדים של ראש הממשלה לגבי גודל הקואליציה שלו ויכולת התפקוד שלה, ובמסגרת הזאת מוצאים עצמם שניים מהשרים ההגונים, הישרים, הענייניים ביותר בממשלת ישראל, לא יכולים לשאת עוד, ואומרים את המשפט הברור: אני עוזב את תפקידי אך ורק כי אין לי אמון בדרך התנהלותו של ראש הממשלה – שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון והשר אבי גבאי. ההתנהלות הזאת, עם כל מה שנלווה לה, עם היכולת המופלאה לנהל משא-ומתן עם המחנה הציוני ולדבר על ועידה אזורית ועל ביטול חוקים והקפאת בנייה, ואלוהים יודע מה עוד, ואחרי ארבע שעות לנהל משא-ומתן עם אביגדור ליברמן על הדברים ההפוכים בדיוק – הדבר הזה הביא את הבית הזה, הביא את ממשלת ישראל, הביא את התפקידים שהציבור מסתכל עליהם ורוצה לחשוב שפוליטיקאים עושים אותם באמונה ומתוך כוונה שלמה – הביא אותם לזילות שאין כמוה. את הדבר הזה, גם אחרי שיאושרו פה השרים החדשים, לא נוכל למחוק. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שלח. חבר הכנסת איל בן ראובן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, איווט ליברמן יושבע היום לשר הביטחון. למען מדינת ישראל ולמען כולנו, אני מאחל לו הצלחה. הצלחתו היא הצלחתנו. עם זאת, אני חייב לומר כאן, שהתהליך שהביא את מר ליברמן להיות שר הביטחון מציג את ממשלת ישראל בחדלונה, עם ראש ממשלה ששרידותו האישית עומדת מעל האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. במצב הביטחוני הכל-כך מורכב שמסביב לנו, ממשלה זקוקה למרסנים. ממשלת ישראל מאבדת אותם האחד אחר השני. בוגי, שר ביטחון שנאבק על ערכי החברה הישראלית בתקופה האחרונה – הלך; אבי גבאי, שר ראוי, אדם, מנהיג – הלך, ואני מקווה שיימצאו עוד חברי ממשלה אמיצים שדרך ערכים ויושרה מובילה אותם, וכשכך, הדרך החוצה היא הדרך הנכונה להם. יותר מביטחון ישראל מדאיג אותי הכיוון שאליו צועדת החברה הישראלית המובלת על-ידי ממשלת ימין קיצונית. אנחנו מתגלגלים מטה במורד הדמוקרטיה. ממשלה שמעודדת תופעות חברתיות נלוזות. שר ביטחון נכנס, שמגיע לבית-הדין הצבאי כדי להפגין כנגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל, שנשארו, לצערי, בין שומרי הסף האחרונים של ערכי החברה הישראלית. כן, ערכי לחימה מבטאים רוחה של אומה, היות שאלו נבחנים ברגעים הקשים ביותר בחיי האדם, בלחימה על חייו. ממשלת הימין הקיצונית הנוכחית מקבלת היום חיזוק משמעותי. עוד כוח למדיניות הכיבוש, עוד כוח למלחמה נגד בית-המשפט העליון, עוד כוח לסתימת פיות של כל מי שאומרים וחושבים אחרת, עוד כוח לשנאת האחר. כדאי שתקשיבו, חברי הממשלה ואתה, ראש הממשלה, לרחשי לבם של רבים מאלו ששולחים את ילדיהם לסיירת מטכ"ל, לסיירת צנחנים, גולני, שריון ואחרים. תקשיבו לאלו שבניהם לקראת גיוס. כן, הם חוששים. הם מודאגים, ובצדק, ולא רק מאויב. הם מודאגים ממחזיקי הגה הממשל, שלוקחים אותנו לכיוונים שסותרים את חזון המדינה היהודית, הדמוקרטית, הערכית, הבטוחה והצודקת. והם, הם ימשיכו לשלוח את הילדים לצה"ל, משום שהם מסורים לערכי מדינת ישראל. ואתם, ממשלת ישראל הימנית, פוגעים בהם. ואסיים בניקיון כפיים. חברי ממשלת ישראל, נסו להסתכל בראי והציבו את עצמכם במקומו של האזרח נקי הכפיים, ותשאלו את עצמכם האם לדוגמה האישית נותרה עדיין משמעות. ואני כמובן לא מתכוון לכל שרי הממשלה. מי שצריך – יודע. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים, אדוני. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> אנחנו נצטרך להפיל את הממשלה הימנית הקיצונית הזאת, וככל שנקדים כך ייטב לעם ישראל. אני מאחל הצלחה לשר שיושבע היום, צחי הנגבי, ואני מאחל לך, סופה לנדבר, הצלחה בתפקידך. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. חבר הכנסת טיבי, תפסיק להלהיט פה את הרוחות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אמרתי להוריד. <היו"ר יואל חסון:> זה מה שאמרת לו? באמת? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני עומד כאן כדי לשאול שאלה: מה המשמעות של המינוי של ליברמן לשר הביטחון בתקופה כל כך רגישה, כל כך קשה, כל כך נפיצה? הכוונה כאן – ראש הממשלה התכוון לחזק את הממשלה, התחיל במשא-ומתן עם המחנ"צ, והמאמץ לא צלח, ואז עבר לליברמן. מתברר שכולם, כל האופוזיציה, אולי מלבד הרשימה הערבית, או המשותפת, או מרצ ואחרים אולי, אבל רוב האופוזיציה הייתה מתה להיכנס לממשלה הזו. אבל ראש הממשלה עשה מהם קרקס. ואז לקח את ליברמן כשר הביטחון. האם כניסתו של ליברמן לממשלה כשר הביטחון תביא יציבות לאזור, תביא שלום, או תערער את היציבות, לא רק של האזור אלא גם של הממשלה? אם חשב ראש הממשלה לחזק את הממשלה שלו, אני חושב ומאמין שהוא החליש את הממשלה בכניסתו של ליברמן אליה. וכאן כל העולם מודאג, מכובדי היושב-ראש. ארצות-הברית מודאגת, האיחוד האירופי גם מודאג, וכולם מתפלאים: איך? איך? מה? יכול להיות שליברמן הוא שר הביטחון? הוא הרי היה שר החוץ, וכל העולם ידע שלא צלח ביחסי ציבור, ביחסים בין-לאומיים. הוא לא התאים לתפקיד אז. וגם כשר הביטחון אנחנו שומעים הצהרות. אפילו כאחד התנאים הבסיסיים לכניסתו לממשלה הוא מבקש עונש מוות. יא מאיר כהן, מאיר, חבר הכנסת, הוא ביקש עונש מוות לטרוריסטים ערבים. טרוריסטים פלסטינים, ככה הוא ביקש. ככה הוא אמר. לא ליהודים. והוא יודע וכל העולם יודע שגם יש טרוריסטים יהודים. זה מה שראינו באבו ח'דיר, דוואבשה ואחרים. יש טרוריסטים יהודים. הוא רצה עונש מוות רק לערבים, רק לפלסטינים. מה זה אומר? הוא גזען לא רק בחיים, הוא גם גזען במוות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יפה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> גזען גם במוות. ולכן האיש מסוכן – לא לערבים, למדינה, לממשלה, לנתניהו אישית אפילו. הבטיח לבוחריו הדרוזים, הבטיח להם שהוא ימנה שר דרוזי, והנה, עובדה, הוא דאג לעצמו ולאחרים מהמפלגה שלו, לדרוזים לא. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> ואני פונה לדרוזים שישקלו את זה שוב. אתם הרי ערבים. דרוזים – אנתא ערבי, יא אכרם חסון. ואללה ערבי – אתה ערבי, לכן אולי תתעוררו קצת ותבינו. דרוזים – ככה, לא יודע, מתייחסים אליכם כערבים. אני נכנס ליישובים דרוזיים ורואה מה המצב שם – לא שונה מאף יישוב ערבי אחר. צריך להתעורר ולהתנתק מכל מפלגה קיצונית גזענית כלפי האוכלוסייה הערבית בכלל. תודה, מכובדי היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. בבקשה, גברתי. שלוש דקות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברות הכנסת וחברי הכנסת, אני חושבת שהמינויים שמתבקשים היום מבטאים את הזלזול הגדול ביותר של הממשלה בציבור שהיה עד כה – מאז אני נמצאת בכנסת. לא רק מפני שמבקשים להחזיר שוב שר בלי תיק – ולא פעם אחת אנחנו שאלנו מה הוא יעשה בדיוק. הוא יגיע למשרד, ומה הוא יעשה עם הלשכה ועם כל העוזרים – – <היו"ר יואל חסון:> אני מבקש לשמור על השקט. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – והיועצים? על מה בדיוק הוא יהיה ממונה? מה אנחנו יכולים לומר לציבור כאשר הכנסת היום תאשר שר בלי תיק? אני כבר לא מדברת על המינוי של שר שעד היום נמנעו מלמנות אותו כשר – בגלל מינויו ובגלל החלטה שהיה קלון במעשיו. ואני לא מדברת על כל מה שחברי ציינו בקשר לישראל ביתנו. אבל השאלה שלי היא כזאת: מדוע ישראל ביתנו בראשותו של ליברמן, שכרגע נכנס, חבר הכנסת, מדוע היא לא נכנסה מההתחלה? הרי זו באמת מפלגה ימנית שמתאימה בהחלט לממשלה הזו. ללא ספק. בוודאי היא משלימה אותה. אז מדוע עד היום הם לא נכנסו? מדוע שמענו ולא פעם אחת שהמפלגה הזו שומרת על עקרונות והיא לא תיכנס בשביל משרות, היא תיכנס רק בשביל עקרונות? והנה אנחנו רואים שעוד לפני שהיא נכנסה היא כבר ויתרה על מרבית העקרונות שאני אישית הערכתי אותה בגללם. היא כבר באה ואמרה שהם מוותרים על כל הנושא של דת ומדינה. ומהו נושא דת ומדינה? דת ומדינה זה בדיוק הנושא של החברים שהצביעו, של הבוחרים שהצביעו עבור ישראל ביתנו. יש במדינת ישראל קרוב למיליון איש שבאו ועלו מברית-המועצות לשעבר. ההערכות הן ש-300,000 מהם ספק יהודים, או על כל פנים לא מוכרים כיהודים. אותם 300,000 משוועים לגיור לקולא. ואכן, מצאתי במצע של ישראל ביתנו שהם אמרו שהם אכן סבורים שיש – חייבים – לפשט את הליכי הגיור של המבקשים להצטרף לעם היהודי. הם חייבים. הם אומרים שיש למתן את יחסו של הממסד הרבני, וכמו שאמרתי, לפשט את הליכי הגיור, אבל מהר מאוד ויתרו על זה, עוד לפני שנכנסו לממשלה. גמרנו, כל הבקשות שלהם, של גיור לקולא, נעלמו. ועוד מצאתי במצע: יש לקבוע מתכונת שתאפשר הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, תוך התחשבות מרבית ברגשותיו של הציבור הדתי. יש לנו הצעת חוק – לנו, ליש עתיד – שבדיוק מדברת על זה, על הפעלת תחבורה ציבורית מצומצמת בשבת, תוך התחשבות מרבית ברגשותיו של הציבור הדתי – – <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני מבקש ממך לא להעיר הערות מפה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – האם ישראל ביתנו תצביע עבור זה? ודאי שלא. <היו"ר יואל חסון:> תודה. נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> ישראל ביתנו מצפצפת על קהל הבוחרים שלה – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – מזניחה את קהל הבוחרים, ולמעשה מפרה כל הבטחה שהיא הבטיחה לו. ובכך, יחד עם כל המינויים, למעשה הממשלה הזאת אומרת לעם ישראל – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אנחנו מצפצפים עליכם. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת אורן אסף חזן – לא נמצא. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני באתי לכאן לברך, באמת, לברך את עם ישראל, שבשבוע אחד, חברתי חברת הכנסת גרמן, קיבל שתי בשורות חיוביות, ענקיות, חשובות ואפילו היסטוריות. קודם כול, הוא קיבל ראש ממשלה מזרחי ראשון. אנחנו 68 שנה מחכים, והנה, פתאום יש לנו ראש ממשלה ספרדי, מזרחי, ראשון, ובא לציון גואל. אני מברך את עם ישראל על ההישג הגדול הזה. ושנית, קיבלנו ממשלה רחבה. תראי מה זה, בשבוע ימים, ממשלה רחבה, ממשלת אחדות, ממשלת פיוס, וראש ממשלה מזרחי ראשון. רק שהאמת היא שאין לנו ראש ממשלה מזרחי ראשון ואין לנו ממשלה רחבה. יש לנו ממשלה שאולי התרחבה קצת, אבל העמיקה – ותמשיך להעמיק – את הפערים בעם. ממשלה קיצונית, שלא תביא שום בשורה – לא לפריפריה, לא לאוכלוסיות שמחכות לבשורה, לא לפיוס בעם. ואני אומר לכם שאני לא מפחד, לא מהגרעין האיראני ולא מה"חמאס" – שאני מקווה ומאחל לשר הביטחון למוטט אותו, בין ב-48 שעות ובין בקצת יותר; אני מפחד מהקרע הזה בעם, מההקצנה בשיח, מהגועל והמסוכנות שבשיח ברשתות החברתיות, מכך שכבר – מיואשים. ואתם יודעים מה? אומר העם: הנה, ממשלה רחבה, ואיזו בשורה אני אקבל? האם אותן אחיות בתי-ספר, שכבר לא קיימות – והיום דנו על זה בוועדת חינוך – יעברו לשירות המדינה מההפרטה הנוראית שהן עברו כשהיום הן עובדות קבלן? האם הפריפריה, ואותם אנשים שחיים שם ומצפים להיות טיפה יותר קרובים למרכז – בתשתיות, בחינוך, ברפואה – האם להם הממשלה הזאת היא בשורה? לא ולא. האם לאיזו פשרה? אתה יודע, מרוב שנתניהו דיבר על ועידה אזורית ואופק מדיני, באמת חשבתי שיצא ממנו הבגין, שפתאום יש לנו פה מנהיג עם אומץ מדיני. ואני אמרתי, לצערי, ביבי נתניהו לא יהפוך לברל כצנלסון החברתי, ולא יקבל את האומץ, המנהיגות ועמוד השדרה של בגין במדיני, ולכן, אדוני היושב-ראש, לא בחברה, לא בכלכלה, לא בגז, שגנבו מאזרחי מדינת ישראל – אין לעם הזה שום בשורה. מהתלאות של השבועיים-שלושה האחרונים, של מצג שווא של איזו תקווה שמשהו גדול הולך להיות פה – אני לא מדבר על הריקוד המסוכן הזה שהיה אתנו. אני מאחל לך, אדוני שר הביטחון, הצלחה בתפקיד שלך. אחרי הכול, אם אתה תצליח, אולי הביטחון פה גם יהיה יותר טוב, כי זה עוד נושא שבו הליכוד וראש הממשלה נכשלו. לא ביטחון, לא אופק מדיני, לא חברה, לא כלכלה, לא דיור בר-השגה – משבר שאנחנו לא מצליחים להתמודד אתו, שר האוצר כחלון – לא השלמת הפערים והקטנת וצמצום הפערים, לא חינוך שוויוני יותר, לא פריפריה שמתקרבת למרכז. הדבר היחיד שאנחנו מתקרבים אליו זה העמקת הקרע בעם, זה חוסר תקווה, זה חושך, ואני מקווה, מקווה מאוד, שתצליח גם למוטט, אדוני, את שלטון ה"חמאס", אבל גם שבאיזה שלב תמוטט את הממשלה הרעה הזאת, כי הממשלה הזאת היא באמת באמת באמת לא טובה לעם ישראל. אני קורא לכולנו – גם אם אין היום אי-אמון – לעשות הכול כדי להחליף אותה במהרה בימינו, אמן. <היו"ר יואל חסון:> נראה לי שהוא ייקח את ההמלצה למוטט את הממשלה לפני ה"חמאס". תודה רבה, אדוני. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני בונה על זה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אני לא רואה אותו פה. חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לשאול אתכם, מה אמור הציבור ללמוד ממה שמתנהל כאן בשבועות האחרונים? כבוד היושב-ראש, אני לא רואה שיש פה שר. <היו"ר יואל חסון:> יש פה שר. פה, בספסלים האחרונים. השר בנט מתרגל את הספסלים האחוריים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> בעיקר שר החינוך אמור להקשיב בשעה שחברי הכנסת מדברים – – <היו"ר יואל חסון:> מתרגל את הספסלים האחוריים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – בעיקר כי הדבר נוגע לעניינך. מה אמור הציבור ללמוד ממה שהתנהל כאן בשבועות האחרונים? מכך שהדיון הכי משמעותי על ביטחון ישראל הופך גם הוא לעוד קומבינה פוליטית מבית נתניהו? שראש הממשלה בוחר את מי שהוא עצמו אמר עליו רק לפני שבועיים שהוא לא מתאים להיות אפילו פרשן צבאי, הופך אותו למי שמופקד על חייהם של החיילים והחיילות שלנו, שמופקד על ביטחונם של אזרחי ישראל? מה אמורים להבין החיילים שלנו שנמצאים עכשיו בשטח, שיושבים ומקדישים את השנים האלה מחייהם להגנה על ביטחון ישראל – אחי הקטן, שהתגייס ממש לא מזמן, והחברים שלו, שלפני כמה חודשים עמדו בבקו"ם נרגשים מכך שאת השנים הקרובות בחיים שלהם הם הולכים להקדיש לשמירה עלינו, ורואים בחדשות בכל פעם שהם פותחים את הטלוויזיה שהביטחון שלנו הפך להיות קומבינה, שכדי לשמור על הכיסא שלו ראש הממשלה מוכן להפקיר גם את מה שבשפתו קוראים לו "החיים עצמם"? מה אמורים לחשוב אזרחי ישראל על מה שהלך כאן? על כך ששר ביטחון שנכנס לתפקיד – אין לנו שמץ של מושג מה התוכניות שלו, מה הכוונות שלו, במה הוא מאמין, מה האסטרטגיה? למעשה אין לנו גם שמץ של מושג במה ראש הממשלה מאמין מבחינה מדינית וביטחונית. דבר אחד שהוא אומר, ומשקר אתו לציבור, משקר אתו למנהיגים שונים בעולם, לשותפים שלו כאן, בכנסת, לשותפים שלו בממשלה, אבל לא עושה דבר כבר שבע שנים, כראש ממשלה, כדי לממש את כל ההצהרות שאנחנו שומעים מפיו בנאומים ובתקשורת? מה אמורים לחשוב חיילי צה"ל כשהם רואים את שר החינוך יורד ומכפיש את שר הביטחון היוצא, בוגי יעלון, אומר שהוא מזיק לצבא, פוגע בכבודו, פוגע בכבודו של הרמטכ"ל, בכבודם של אלופים בצה"ל, שֶכּוּלה מה שהם עשו – שומרים על ערכי צה"ל הבסיסיים, מזכירים לכולנו לשמור על החוק, מזכירים לחיילי צה"ל את טוהר הנשק ואת הוראות הפתיחה באש? אבל שר החינוך, שהיום עמד כאן על הדוכן – כבוד השר שאמור לשבת וגם להקשיב לדיון ולא להתלחשש עם חבריו, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יואל חסון:> ראש הממשלה לא משתלט על השר בנט, אני אשתלט על השר בנט? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – וכבוד השר, שהנושא הזה משום מה מצחיק אותו, עומד פה ומדבר גבוהה-גבוהה, אבל כולנו יודעים איך מאחורי דלתות סגורות, בוועדת הכספים ובישיבות הממשלה, לוקח כספי ציבור, כספים מקופת המדינה, ודואג פעם אחר פעם להעביר אותם לחברים שלו ולמקורבים שלו. אותו שר עמד רק לפני כמה חודשים על מכולה בבית-אל בשעה שצעירים עבריינים ירקו על חיילי צה"ל והרביצו להם, כשהם מילאו את הפקודות ופינו אותם מבניין לא חוקי, ושר החינוך עמד ואמר להם: כל הכבוד על מה שאתם עושים. אותו שר שהכפיש את שר הביטחון היוצא בוגי יעלון, שאמר לו שהוא הנחיל תרבות איומה בצבא, ואחר כך נעמד כאן בשבוע האחרון ועשה כאילו הוא זה שדואג לביטחון המדינה, פתאום הוא נזכר. מה שאנחנו רואים פה עכשיו, בתקופה הזאת, תקופה שבה ראש הממשלה מעדיף להתחנף לטוקבקיסטים הקיצונים ביותר בימין ולהתקשר להוריו של חייל שעבר על החוק, על חוקי צה"ל, כדי להשתתף ולתמוך בהם, כששר הביטחון שהולך להיכנס לפה עכשיו, אביגדור ליברמן, הלך והשתתף בהפגנה לטובת אותו חייל ונגד צה"ל ונגד חוקי הצבא – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים, בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – מה שאנחנו רואים זה קו פרשת המים בפוליטיקה הישראלית. יותר מתמיד ברור שהכנסת, יותר משהיא נחלקת לשמאל וימין, היא נחלקת למי שרוצים להמשיך ולבנות את המדינה, מי שרוצים לשמור על שלטון החוק, על הדמוקרטיה הישראלית, על הממלכתיות, על החברה הישראלית, על הציונות, לבין אלה שבשביל הכיסא שלהם והאינטרסים האישיים שלהם מוכנים להרוס ולהחריב את כל מה שכל כך הרבה אנשים אמיצים בנו כאן. ובמקום הזה, חברים, נמצא גם תפקידה של האופוזיציה, אופוזיציה שחייבת יותר מתמיד להפסיק לטשטש מסרים, להפסיק להתחבא, להפסיק להתווכח בינה לבין עצמה על שטויות ועל דברים שרחוקים מרחק רב ממה שבאמת משמעותי לחברה הישראלית. האופוזיציה, הן בתוך המשכן והן מחוצה לו, כולל השרים הפורשים, שפרשו בשביל להחזיק בעקרונות שלהם כנגד הממשלה העבריינית הזאת, חייבת להתחבר ולהתאחד למען מטרה אחת, והיא שמירה על עתידה של החברה הישראלית, שהיום, חברים, כבר עומד בסכנה גדולה מדי. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, חברת הכנסת שפיר. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. שלוש דקות, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת ליברמן, אני בניגוד לאחרים רוצה לאחל לך הצלחה. ראה זה פלא. ההצלחה שלך היא ההצלחה של מדינת ישראל, ומשהמהלך הזה הושלם ואנחנו בתוכו, אז אני רוצה לאחל לך הצלחה. זה לא אומר שאני משלים עם המהלך, זה לא אומר שלבי לא נחמץ, זה לא אומר שלא עשו עוול לשר הביטחון הקודם, איש ראוי, מקצועי, שקול, שדאג להרגיע את המערכת, אבל משנעשה הדבר, אני מאחל לך בהצלחה. לבי נחמץ על השר יעלון, על – אני מתנצל על המילה, אדוני – על ה"זובור" שעשו לו. אין מילה אחרת, אלא לעשות שימוש בלשון צבאית, כי המהלכים היו מהלכים צבאיים. אני על עוד דבר רוצה להודות לך, חבר הכנסת ליברמן; על שפטרת אותנו מזה שראש הממשלה יחזיק בעוד שני תיקים, תיקים שהלכו למפלגתך. וגם ככה הוא מחזיק עכשיו בתיק החוץ, בתיק התקשורת, בתיק הכלכלה, בתיק לשיתוף פעולה אזורי, ומהיום גם בתיק להגנת הסביבה. איש רב-פעלים, כל כך הרבה תיקים, זרועותיו לכל התיקים האלה, מצליח לתפעל אותם, הפלא ופלא. זאת ועוד, חבר הכנסת צחי הנגבי, וחבל שהוא יצא – ראיתי אותו כאן במליאה – נכנס אל תוך הממשלה, והיום כנראה אנחנו נדע על כך, מקבל שר ללא תיק. יש כל כך הרבה תיקים פנויים – למה לא לתת לו כבר שר, אחריות, שליחות? אבל לראש הממשלה פתרונים. לא זאת ועוד, השר צחי הנגבי הצהיר מעל כל גלי האתר, מעל כל במה אפשרית: לא אהיה שר ללא תיק, והפלא ופלא, הנה השר צחי הנגבי שר ללא תיק בממשלתו הרעה של בנימין נתניהו. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולהצדיע לשר אבי גבאי, אשר עשה מעשה אצילי. לא פשוט לשר לעזוב את שולחן הממשלה. החליט השר אבי גבאי שדרכה של הממשלה הזאת אינה דרכו, ובאומץ רב אמר את אשר על לבו והתפטר. אמר, כי הרי לא יכול להיות שבכל הצבעה בישיבת ממשלה הוא יידרש להצביע נגד, ולכן אין זו דרכו, והוא בחר לעזוב את הממשלה. אדוני השר לעתיד ליברמן, זו ממשלה רעה, ואתה יודע את זה – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – רעה מאוד לאזרחי מדינת ישראל. כולי תקווה שתשמרו על הארץ הזאת. אני מסופק. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה, ואחריה – חברת הכנסת ציפי לבני. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי, חברותי חברות הכנסת, מי יודעת, אולי היום כשנתניהו רושם לעצמו החתמה של שחקני רכש חדשים, אולי היום מישהו מהממשלה הזאת יתפנה להתחיל למעשה לנהל את המדינה. עברה שנה, אדוני היושב-ראש, חברי, חברותי חברות הכנסת, מאז קמה הממשלה הזאת, וכל מה שראש הממשלה עושה מאז זה משאים-ומתנים פוליטיים, קואליציוניים, ספינים, שימוש מחפיר באונס מזעזע, כדי לייצר עוד קצת הסתה, עוד הרבה מזה, אבל העובדה שהוא אמור לנהל את מדינת ישראל, העובדה שמספר עצום, חלק עצום מהחברה הישראלית, מהאזרחיות והאזרחים כאן לא יכולות, לא לגמור את החודש, לא יכולות להתחיל את החודש, משום שהשכר שלהן תקוע כבר יותר מ-15 שנה, בעוד עלות המחיה בארץ רק הולכת ועולה – כל זה פשוט לא רלוונטי מבחינתו. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אחד הדברים בעיני שחושפים את ערוותה של הממשלה הזאת במשא-ומתן, דווקא עם ליברמן ועם ישראל ביתנו, הוא העובדה שאחד הדברים שליברמן דרש וקיבל במשא-ומתן זה פנסיה לאזרחיות ואזרחים ישראלים שעלו לכאן מחבר המדינות. זאת אומרת, הממשלה הזאת צריכה שיסחטו אותה במשא-ומתן קואליציוני כדי שהיא תדאג את הדאגה הכי בסיסית, היסודית, לקשישות ולקשישים שלה. ואגב, ספציפית ליברמן דאג לחלק מאוד מסוים מהקשישות והקשישים האלה, וכרגע אין לנו מי שידאג לאחרות ולאחרים. זאת אומרת, אצל נתניהו אתה מקבל את זכויות האזרח הבסיסיות שלךָ או שלךְ רק אם יש מישהו שיעמוד ויסחט בשביל הזכויות האלה, כי סתם בתור אחריות כראש ממשלה לדאוג לאזרחיות ולאזרחים שיהיה להם איפה לגור, מה לאכול, שיהיה להם חינוך ראוי, שיהיה להם חינוך שנותן הזדמנות שווה לכולן ולכולם, שאפשר יהיה לנסוע, להגיע ממקום למקום, בטח אנחנו, מי כמונו יודעות ויודעים, כמה זמן לוקח להגיע מחלקי ארץ שונים לחלקי ארץ אחרים – אגב, היום בכל שעה ביממה, פעם היו שעות הלחץ, היום אין שעה שאיננה שעת לחץ, משום שכולן נאלצות איכשהו להשיג לעצמן אוטו, כי תחבורה ציבורית אין – אבל כל זה לא מעניינו של ראש הממשלה. מעניינו של ראש הממשלה לדאוג לבחירה הבאה שלו בפעם הבאה, ולכן, אדוני, כל מה שאנחנו רואות בשנה האחרונה הוא פשוט קמפיין, והקמפיין, מה לעשות, הוא לא לטובת אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל. אז אנחנו היום נשביע – זאת אומרת, הכנסת, אנחנו נתנגד, אבל הקואליציה תתמוך ותשביע שלושה שרים חדשים, אבל זה רק עוד פרק בטלנובלה הגדולה של נתניהו על חשבון מדינת ישראל והחברה שלה. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, חברת הכנסת מיכאלי. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת הרצוג, יו"ר האופוזיציה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום תושבע הממשלה הכי קיצונית שהייתה למדינת ישראל, עם ראש הממשלה הכי ציני שהיה למדינת ישראל. ממשלה שמופקדת על מדינת ישראל, עם ראש הממשלה הכי לא ממלכתי שהיה במדינת ישראל. בכל מקום שאפשר לפלג, להסית, לסכסך כדי לגרוף הון פוליטי, תמצאו את ראש הממשלה שלנו. אבל ראש הממשלה הזה יודע גם מה נכון למדינת ישראל, והוא יודע שלא נכון למדינת ישראל לקבל את הממשלה הזאת, והוא יודע שהממשלה הזאת זה מסר מוחלט וברור לעולם כולו ולעולם הערבי שאתנו אין מה לדבר, כי ביום שראש הממשלה החליט לעשות שלום עם השר בנט, הוא ויתר על שלום למדינת ישראל. והוא ימשיך לדבר על זה, כי הוא יודע שזה מה שצריך – לעשות, לא לדבר, ולכן הוא כל הזמן מאותת שמאלה, ומדבר וקורא ואומר: זה מה שאני אעשה, ורק תחכו, תחכו, תחכו, והנה, שם, אני כבר מביא את זה אליכם, אבל תמיד כשהוא יגיע לצומת הפוליטי – תמיד, תמיד, בצומת הזה, הוא יפנה ימינה, לאזור הנוחות שלו, שבו הוא מרגיש בנוח פוליטית, ומדינת ישראל ואזרחיה מרגישים מה-זה לא נוח. אבל האירוע הזה, של הימים האחרונים, השרים המתפטרים מהממשלה הזאת, שמורידים ממנה עוד ועוד איזו אווירה שמדובר בממשלה דמוקרטית, איזה משהו שאפשר היה לחשוב שאולי הוא ליברלי, כשהם חושפים את ערוותה של הממשלה הזאת – יש בזה, בכל זאת, משהו טוב שקורה, כי הסיפור האמיתי והבעיה האמיתית של מדינת ישראל ושל הקבינט במדינת ישראל הם לא אם יהיה מזכיר צבאי לשרים, אלא השרים עצמם והמסר שהם מעבירים. ואזרחי מדינת ישראל מודאגים לגבי הילדים שלהם – לא רק ברמת העתיד, ברמת הדיור, ברמת המחירים, אלא באופן אמיתי. כשאנחנו שולחים את הילדים שלנו לצבא אנחנו לא רוצים לראות אותם רק חוזרים בריאים ושלמים, אנחנו רוצים לראות אותם חוזרים בדיוק עם אותם ערכים שחינכנו על-פיהם ושאתם הם הלכו לצבא, וכשהקצינים וכשהחיילים וכשאזרחי ישראל מסתכלים על הקבינט הזה, הם כבר לא בטוחים שאנחנו מקבלים את הילדים שלנו עם אותם ערכים. וכשקו השבר הוא של ערכים – וזאת הבשורה הטובה וזאת התקווה שיכולה לצאת מהיום הזה – כשקו השבר הוא של ערכים, הוא חוצה את הימין והשמאל של פעם; הוא נוגע בלב-לבותיהם גם של אנשים שהצביעו עבור הממשלה הזאת ורואים איך לוקחים את כל מה שהם מאמינים בו והופכים את זה למסחרה פוליטית, והם מבינים שהסיפור הוא כבר לא שלום וביטחון, והסיפור הוא כבר לא אם יש פרטנר בצד השני, והסיפור הוא כבר לא אם אנחנו תלויים בצד השני לעשות משהו לעצמנו, אלא הסיפור הוא אנחנו והערכים שלנו, ומי אנחנו ואת מי הממשלה הזאת מייצגת, לא ברמת הפתקים בקלפי, אלא מבחינת הערכים שנכתבו לפני הרבה שנים במגילת העצמאות. והממשלה הזאת, בהרכבה, בעמדותיה, באג'נדה שלה, הורסת, הרסה עד עכשיו, ובחיבור השלם הזה תמשיך להרוס – את הדמוקרטיה, את בית-המשפט העליון, את חופש הביטוי, את שומרי הסף – אבל הבשורה הטובה היא שאנחנו נגן על כל אלה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת לבני. יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת הרצוג, בבקשה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – השר נפתלי בנט, חבר בכיר בממשלה ושר בכיר, גילה לנו שהוא וחבריו לקבינט הם בעצם כמו דחלילים, זה מה שהוא טען; מקשיבים, לא מעורבים בכלום, משתתפים ולא יודעים כלום, מחליטים בלי להבין כלום – דחלילים. אז ככה, מר בנט, ניהלתם מלחמה? יכולת, ערב כניסתך לממשלה לפני שנה, לדרוש שנוהלי הקבינט יהיו אחרים. לא דרשת, לא הצבת אולטימטום. אתה יושב שנה שלמה בקבינט, לא מתפטר, מתקבלות החלטות, ופתאום אתה מגלה שכולכם דחלילים. ואז אני נזכר בעוד חבר קבינט, אביגדור, הגיבור – גיבור על ה"חמאס", גיבור על השמאל, על ערביי ישראל, בוגר בית-הספר הגבוה לאיומים בפייסבוק. מה, גם הוא לא הבין? גם הוא היה דחליל? הוא היה דחליל, לפיד היה דחליל, כל מי שישב שם היה דחליל? בסופו של דבר, הכול מתחיל בראש הממשלה. ביבי הקוסם, זה שהעלים את הקבינט והפך אותם לדחלילים, והעלים את התקווה, והעלים את החזון ואת הלכידות הפנימית, ואת הכיוון שהמדינה הייתה יכולה לקחת – כן, היא הייתה יכולה לקחת למקום אחר, לפני שבועיים, ואמרתי שהייתי מוכן לשלם על כך מחיר פוליטי. אבל הוא העדיף – העדיף להעלים את יעלון, ואת גבאי, וכמובן לפניהם את סער, ועכשיו הוא מינה את ליברמן ובנט לנהל את הממשלה שלו, בעצם ממשלה שהוא שבוי בתוכה. זה הקבינט, אלו המנהיגים. זה יכול להיות מאוד מצחיק, אבל זה עלול להיות מאוד מאוד מפחיד ועצוב. ועד היום ידענו שזה מסוכן, היום אנחנו מבינים שזה עלול להיות מאוד מאוד הרסני. ואני אומר לנתניהו: בעצם אתה צריך להיות באופוזיציה, כי אתה תהיה ממילא באופוזיציה בממשלה שלך. בנט, ליברמן וסמוטריץ שולטים בה, ואתה יודע, אתה דיברת על כמה הם מסוכנים, לא הפסקת לדבר כמה הם מסוכנים, והלכת אתם – במודע, ביודעין, על כל המשתמע. לכן, נותר רק אדם אחד בממשלה הזאת שיכול לקבוע את גורלה – וכבר אמרתי היום, הוא נבחר על צניעותו ויושרו ומתינותו, ועל התקווה שהוא העניק – ושמו משה כחלון. ואני מושיט יד לחברי – גם למשה כחלון וגם לסיעתו – אלה הרגעים שבהם צריך לקבל הכרעה. אתם צריכים לשים את השיקול הלאומי מעל השיקול האישי. זה הרגע שלך, משה כחלון, שבו תקנה את עולמך ותמנע את הסכנה הגדולה של ממשלת ימין קיצוני שכבר כל חברי פירטו מדוע ולמה היא מסוכנת במיוחד. דיברנו לא מעט בזמן האחרון, ואני יודע כמה אתה מודאג וכמה כוונותיך טובות וטהורות, ורק אתה מסוגל לקבל החלטה, משה כחלון, החלטה שהיא גורלית. אל תהסס יותר, זה רגע האמת שלך, רגע האמת שלך ושל כולנו – כולנו הסיעה, וכולנו כאן, בכנסת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין לסכם את הדיון. מייד לאחר מכן נצביע. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מוכרח לומר, אדוני, לפני שאני אגע בצדדים הטובים – אני אולי אמשיך את הקו של דוברי האופוזיציה, ואני גם אפרט לפחות בעיה אחת שאני רואה במהלך הזה, של הצטרפותה של ישראל ביתנו לקואליציה. תראה, אדוני, אני עמדתי לא פעם פה על הדוכן, לפעמים גם – בוא נגיד את האמת – נדרשתי לדבר זמן מסוים, עד שכל חברינו ייכנסו לאולם, ואחד הדברים שנהגתי לעשות היה לקרוא לחברי סיעת ישראל ביתנו להצטרף סוף-סוף לממשלת ימין. והנה עכשיו, מה אני אעשה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה תעשה עכשיו? <שר התיירות יריב לוין:> אני נתקל, באמת, במציאות שלא הורגלתי בה. אז אני אנסה להתחיל להתאמן ואני אומר באמת לחברי בסיעת ישראל ביתנו, שלא פעם הייתי קורא להם אפילו באופן אישי – גם לשר הביטחון המיועד, ליברמן, לשרת הקליטה המיועדת, לנדבר, לחברי הכנסת אילטוב, עמאר ופורר, אני באמת שמח. אני חושב שסוף-סוף אנחנו עושים, כולנו ביחד, את הצעד הנכון, את הצעד שמבטא נאמנה את רצון הציבור שבחר בנו ושלח אותנו לבית הזה, ואנחנו מקימים כאן ממשלה לאומית יציבה, איתנה, מושתתת על דרך ברורה ועקבית. אני חושב שהחיבור הזה מביא לישראל בשורה גדולה מאוד: בשורה של יציבות, בשורה של משילות, בשורה של יכולת באמת לעבוד לאורך זמן, גם בממשלה, גם כל אחת ואחד מאתנו במשרדים ובוועדות שאנחנו מופקדים עליהם, באופן שאנחנו באמת נראה תהליך אמיתי של עשייה ושל הטבעת חותם בדרך, ועל-פי המנדט שאנחנו קיבלנו. אבל אני לא יכול להתעלם מדברים שנאמרו ונשמעו כאן מצד רבים מדוברי האופוזיציה, שבמין, בעיני, קלות בלתי נסבלת – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה יכול – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא שמעתי. סליחה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה יכול, כי זה מה שאתם עושים בכל מקרה. <שר התיירות יריב לוין:> לא. הנה, את רואה שלא. את רואה שלא. אגב, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, הפרלמנט הזה בנוי, כמו בכל מדינה דמוקרטית, על העיקרון ששומעים את כולם ובסוף מצביעים. אני אגלה לך סוד – למיעוט יש זכויות, אבל גם לרוב מותר לפעמים לבטא את המנדט שהוא קיבל. אני חושב שהדיכוטומיה הזאת, כאילו כשיש ממשלת שמאל זו ממשלה מתונה, דמוקרטית וליברלית, ואילו כשקמה ממשלת ימין זו ממשלה קיצונית ואנטי-דמוקרטית ועוד כל מיני כינויים מן הסוג הזה, אני חושב שזו בדיוק הסיבה שבגללה אתם יושבים באופוזיציה. חוסר הבנה בסיסי, לא של רצון העם – וחוסר נכונות בסיסית לכבד את רצון העם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> במהלך האחרון הזה אתם עשיתם פאול גדול, והפאול הזה יכשיל אתכם ויכרסם במעמד שלכם. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת מרגלית, אם אתה כבר מתפרץ לדברי, תרשה לי לומר לך משהו. אני חושב שאני ידוע בכך שיש לי לא פעם עמדות נוקבות ולא פשוטות, למשל בנושאים שנוגעים למערכת המשפט. אני חושב שחובתי להביע אותן, ואני חושב שזכותך וחובתך להביע את עמדותיך. אני גם חושב שיש דרך לעשות את זה. אני חושב שהשיח הזה, שמתרחש כאן, של חוסר לגיטימיות, של ניסיון לכנות בכל מיני כינויים מעליבים, של שיח מתלהם – אני מכיר אותך היטב; זה לא אתה, זה לא אופייך. אני חושב שזה לא נכון. אני חושב שכאשר אתם עושים את זה אתם מאבדים ציבורים ולא מרוויחים ציבורים. אני חושב שהגיע הזמן שנתווכח על המהות ועל העמדות בצורה מכובדת, אבל אנחנו צריכים לעשות את זה מתוך הבנה שאם רוב הציבור חשב שהדרך שלנו נכונה, הדרך הזו היא לא פחות לגיטימית מכל דרך אחרת. המחשבה שאפשר להכתים דרך או להכתים אנשים בכל מיני כינויים, בעיני זה דבר לא הגון, לא נכון – אגב, לא מתקבל גם בציבור – ובסופו של עניין, אני חושב, עומד גם בסתירה מוחלטת לכל הבסיס הדמוקרטי שאנחנו צריכים להקרין מכאן החוצה. אין דבר כזה חוקים לא דמוקרטיים. יש לנו ויכוח איך צריכה להיראות מערכת המשפט; יש לנו ויכוח איפה עוברים הגבולות בעניין של מימון בחירות; יש לנו ויכוח אם נכון ואפשר שישבו בפרלמנט הישראלי חברי כנסת שינצלו את תעודת הזהות שהם מקבלים, את מימון המפלגות שהם מקבלים, את החסינות שהם מקבלים, ישבו כאן, יסיתו כנגד המדינה, יפעלו כדי להכפיש את שמנו בעולם, כדי לעודד חרמות על מדינת ישראל, כדי לעודד טרור. יש לנו ויכוח – אנחנו חושבים שאין להם מקום כאן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש לנו ויכוח על הגנה על צבא ההגנה לישראל, יש לנו ויכוח על הגנה על הרמטכ"ל, יש לנו ויכוח על הגנה על סגן הרמטכ"ל. <שר התיירות יריב לוין:> אתם, לצערי הרב, מתעלמים מהמציאות וחושבים אחרת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תסתכל מה קורה עם ה-BDS. אין לכם שר חוץ – – – חשופים, שר חוץ אין לכם; אין לכם שר כלכלה, והכלכלה הישראלית במשבר. <שר התיירות יריב לוין:> אתם רוצים להיאבק על העמדה שלכם – היא לגיטימית, תיאבקו עליה, אבל העמדה שלנו היא לא פחות דמוקרטית, היא הרבה יותר דמוקרטית – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אין לכם שר תקשורת, התקשורת הישראלית – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – היא מגינה על הדמוקרטיה הרבה יותר ממה שאתם עושים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתם פוגעים בדמוקרטיה. ראש ממשלה שמחזיק ארבעה שרים, זה דמוקרטיה? מה, זה דיקטטורה קונסטיטוציונית? <שר התיירות יריב לוין:> ולכן אני אומר לכם – אני אומר לכם, ואני אומר לך, חבר הכנסת מרגלית, שאתה יודע שראשי המפלגה שלך, כשהיו ראשי ממשלה, עשו כך לא פעם, במשך שנים ארוכות. אז אל תיתמם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ארבעה? <שר התיירות יריב לוין:> בוודאי. יותר גם. ועכשיו אני אומר לך בצורה הברורה ביותר: יש ממשלה לאומית, מחויבת לביטחון ישראל, להצלחה של כלכלת ישראל; ממשלה שמובילה מדיניות נחושה שיש לה הישגים אדירים בזירה הבין-לאומית; ממשלה שמובילה שינויים – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בגין הוביל ממשלה לאומית; אתם מובילים ממשלה לאומנית, ממשלה קיצונית, ממשלה שמתחברת לכל גורם קיצוני. <שר התיירות יריב לוין:> – – חברתיים אדירים; ממשלה, חבר הכנסת מרגלית, שזכתה באמון גורף של הציבור ומממשת היום, סוף-סוף, אחרי שנה, במלואו את האמון הזה, כפי שביקשו אזרחי ישראל מלכתחילה. לכן אני קורא לכנסת לאשר את צירוף השרים, כפי שנמסר על-ידי בהודעה מטעם הממשלה, ולתת אמון בממשלה רחבה, לאומית, שתפעל עבור כלל אזרחי ישראל בדרך שמבטאת את הזרם המרכזי של הציבור כולו. תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא ממשלה רחבה ולאומית, ממשלה צרה ולאומנית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. חברי הכנסת, נא לשבת. <דוד ביטן (הליכוד):> בעד. גם אתם בעד, מה קרה? הצבעתם נגד, תצביעו בעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו נצביע על הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה. לפני זה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי מבקש הצעה לסדר. בבקשה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שיש מניעה חוקית למנות את חבר הכנסת ליברמן כשר הביטחון, ואני מפנה לסעיף 6(א) בחוק-יסוד: הממשלה. זה הנוסח: "לא יתמנה לשר מי שאינו אזרח ישראלי ותושב ישראל". יש פה דרישה מצטברת, שגם צריך להיות אזרח ישראלי אבל גם תושב ישראל, להבדיל, אדוני היושב-ראש, מחוק-יסוד: הכנסת. בסעיף 5 כתוב במפורש: "הזכות לבחור כל אזרח ישראלי – – – <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> איפה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – סעיף 6(א), אדוני השר. סעיף 6(א). – – – הזכות להיבחר לכנסת, כתוב: "כל אזרח ישראלי". זה המקום שבחוק-יסוד: הממשלה כתוב במפורש. זה שני תנאים מצטברים – גם אזרח ישראל וגם תושב ישראל. לפי מה שאני יודע, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת ליברמן לא תושב ישראל. הוא גר מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ולכן, לפי חוק-יסוד: הממשלה, אסור למנות אותו כשר הביטחון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מה עם היושב-ראש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. מכיוון שהיה לי הכבוד והעונג להיות השר הראשון בתולדות מדינת ישראל שגר באותה מועצה אזורית שגר בה חבר הכנסת ליברמן, אני חושב שבפועל הנושא הזה מעניין, אבל מיותר. כן, אדוני ראש הממשלה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> חבר כנסת – מותר; שר – לא. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, על זה נאמר: הטענה הראשונה לא נכונה, והטענה השנייה לא תהיה. ובזה סיימנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אז בהחלט, שמענו את הדברים של חבר הכנסת אוסאמה סעדי. אני עובר להצבעה. בבקשה, כפי שאמרתי, הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה. שימו לב, מדובר פה על צירוף שלושה שרים. הנושא נבדק עם הייעוץ המשפטי של הכנסת, אין צורך בהצבעות נפרדות – הודעה אחת, הצבעה אחת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הודעת הממשלה – 55 נגד – 43 נמנעים – 1 הודעת הממשלה על צירוף שרים לממשלה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 55 בעד, 43 נגד, יש נמנע אחד. אני קובע כי הכנסת אישרה את הודעת הממשלה בדבר צירוף השרים. <הצהרת אמונים של חברי הממשלה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אביגדור ליברמן לדוכן להצהיר אמונים. בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ממה אתם מפחדים, טיבי? <אביגדור ליברמן:> אני, אביגדור ליברמן, בן לב ופירה אסתר, זכרם לברכה, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת. (חותם על ההצהרה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אביגדור ליברמן, מעכשיו השר אביגדור ליברמן. כן, ניקח דקה לחיבוקים ונישוקים, ונזמין את חברת הכנסת סופה לנדבר. חברי הכנסת, נא לשבת. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת סופה לנדבר להצהיר אמונים כחברת הממשלה. חברת הכנסת לנדבר – בבקשה, גברתי. חברי הכנסת, נא לשבת. נא לשבת. חבר הכנסת מיקי זוהר, לא ירחק יום וגם אתה אולי תצהיר אמונים, ולא תרצה שמישהו יעמוד עם הגב, נכון? בבקשה, גברתי. <סופה לנדבר:> תודה, אדוני. אני, סופה לנדבר, בת גירש ורעיה חיה קוכין, זכרם לברכה, מתחייבת כחברת הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחברת הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת. (חותמת על ההצהרה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ברכות לחברת הכנסת לנדבר, מעכשיו השרה סופה לנדבר. תכף נשמע את הצהרת האמונים של חבר הכנסת צחי הנגבי. חברי הכנסת, אני מבקש מכולם לשבת. חברי הכנסת, השרים, נא לשבת. נא לשבת, חברי הכנסת. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת צחי הנגבי לעלות לדוכן להצהיר אמונים כחבר הממשלה. זה הרגע הנכון גם לקבל בברכה את כל בני המשפחה שהגיעו אלינו, של חבר הכנסת והשר ליברמן, של חברת הכנסת והשרה לנדבר, בוודאי גם את חברתנו גאולה כהן, חברת הכנסת לשעבר, שגם קשורה לאחד השרים שמצהירים – כן, אני מאפשר למחוא כפיים. (מחיאות כפיים) בבקשה, אדוני. <צחי הנגבי:> תודה, אדוני היושב-ראש. אני, צחי הנגבי – נא לתת לאמי להיות מרוכזת. תודה. אני, צחי הנגבי, בן עמנואל, זכרו לברכה, וגאולה, תיבדל לחיים, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת. (חותם על ההצהרה) <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה הם לא מקבלים תיקים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ברכות גם לחבר הכנסת והשר צחי הנגבי. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת קיש – חבר הכנסת יואב קיש, אני מזמין אותך – חברי הכנסת, נא לשבת, אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת הנבחר, חבר הכנסת יואב קיש, למסור למליאה הודעות מטעם ועדת הכנסת. חברי הכנסת, נא לשבת, יש הודעות מטעם ועדת הכנסת. חברי הכנסת, נא לשמור על שקט, יש לנו עוד סדר-יום לא קצר, לא קצר בכלל. כן, בבקשה, אדוני, יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. בבקשה. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדה המשותפת לתקציב הכנסת: מטעם ועדת הכנסת – במקום חבר הכנסת דוד ביטן יכהן חבר הכנסת יואב קיש כיושב-ראש הוועדה. כמו כן, אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות הכנסת מטעם סיעת כולנו: בוועדת הפנים והגנת הסביבה – במקום חברת הכנסת רחל עזריה יכהן חבר הכנסת אכרם חסון; בוועדת החוקה, חוק ומשפט – במקום חבר הכנסת מיכאל אורן תכהן חברת הכנסת רחל עזריה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברים, אני מבקשת, בואו נמשיך בסדר-היום. <הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016> [מס' מ/1029; "דברי הכנסת", חוב' כ"ג, עמ' 11891; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016, קריאה שנייה ושלישית – קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. חברים, חברי הכנסת, אני מבקשת לשבת במקומכם, ומי שרוצה לדבר – אני מבקשת לצאת מהמליאה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית. עיקרה של ההצעה הוא יצירת קופת גמל חדשה – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת גפני, רק דקה, שנייה, אני רוצה לעשות פה שקט. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בבקשה. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת שקט במליאה. בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית. עיקרה של ההצעה הוא יצירת קופת גמל חדשה, שתיקרא קופת גמל להשקעה. לאחר ביטול הפטור על משיכה מקופות גמל בתום 15 שנים, בשנת 2008, נותרו שתי אופציות לחיסכון: האחת, קרנות הנאמנות שהמשיכה מהן מחויבת בכל עת במס רווחי הון שעומד על 25%, והשנייה, חיסכון פנסיוני ארוך-טווח הפטור ממס בעת הגעה לגיל פרישה, או המחויב במס העולה על 30% אם העמית מושך את הכסף במועד מוקדם יותר. בהצעת החוק שהביאה הממשלה ביוזמתו של סגן השר יצחק כהן, הוצעה קופת גמל חדשה, שתאפשר לחוסך להפקיד מדי שנה עד 100,000 ש"ח, שאותם הוא יהיה רשאי למשוך בכל עת, כמשיכה החייבת במס רווחי הון בשיעור 25%, או כקצבה פטורה ממס בהגיעו לגיל פרישה ומשיכה חודשית קצבתית, שהיא נוסף על תקרת הפטור הקיימת לקצבה לפי פקודת מס הכנסה ועומדת כיום על כ-8,380 ש"ח. בדיונים בוועדה הושמעו התנגדויות רבות להצעת חוק זו. יושב-ראש הרשות לניירות ערך ומנכ"ל הבורסה טענו שהצעת החוק תפגע בבורסה עקב ירידה חדה אפשרית בהשקעה בחברות שנסחרות בבורסה, וקרנות הנאמנות טענו שהן מופלות לרעה לעומת קופות הגמל כיוון שאגף שוק ההון סירב להחיל עליהן הסדר דומה. כמו כן נטען בפני הוועדה שההצעה תוביל לריכוזיות בשוק ההון עקב ירידה במספר החברות המנהלות והיוותרותן של החברות המנהלות הגדולות. נוסף על כך הביעו חברי הוועדה את חששם שקופת הגמל להשקעה תהווה פרצה לאנשים אמידים להפקיד סכומים שימוסו במס נמוך יחסית, כאשר תקרת ההפקדה השנתית היא גבוהה ולכאורה אין מגבלה על מספר החשבונות שאדם יוכל לפתוח בקופות הגמל להשקעה. נציגי אגף שוק ההון וסגן שר האוצר יצחק כהן דחו את כל הטענות. הם ציינו שכיום יש פוליסות שמשווקות על-ידי סוכני הביטוח, והן לא הפכו לתחליף להשקעה בבורסה. הם אחזו בכך שמדובר בקופת גמל שמיועדת לאפשר אפיק חיסכון לטווח בינוני לכלל האוכלוסייה. בדיון בוועדה שאלנו, חברי הוועדה ואנוכי, את נציגי אגף שוק ההון שאלות על פרטיה של קופת הגמל להשקעה, שכן אלה לא נכללו בנוסח, למשל לגבי זכויותיהם של יורשים, ניוד הכספים, בנושא דמי הניהול ואף לעניין ניהול קופות הגמל להשקעה בניהול אישי. נציגי אגף שוק ההון השיבו שהם יסדירו נושאים אלה בתקנות. כמו כן עמדנו על כך שתהיה מגבלה אפקטיבית, שאדם לא יוכל להפקיד ולהשקיע ביותר מקופת גמל להשקעה – שאדם לא יוכל להפקיד באופן הזה, להפקיד ולהשקיע ביותר מקופת גמל להשקעה אחת. ההצעה המקורית קבעה שמועד התחילה וסכום ההפקדה ייקבעו על-ידי שר האוצר. בסופו של דבר אנחנו לא הסכמנו להסדר הזה, שהופך את ההצעה לחקיקת מסגרת. לפיכך סוכם להפחית את סכום ההפקדה לשנה ל-70,000 ש"ח במקום 100,000 ש"ח, ונציגי הממשלה – בסופו של דבר זה תיקון – נציגי הממשלה הסכימו לכך. אני מודה שדעתי אינה נוחה מהצעת חוק זו שאני מביא בפניכם; אינני יודע אם היא תשיג את מטרתה לשמש אפיק חיסכון לאזרח מהשורה, או שתשרת רק בעלי הון גדול שייהנו מהטבת מס. אבל אני מקבל את עמדת סגן שר האוצר ונציגי אגף שוק ההון, שמאוד התעקשו להעביר את החוק הזה, ולהעביר אותו כפי שהוא מובא היום בפניכם, עם התיקונים שעשינו בוועדה, ואנחנו קיבלנו, חברי הוועדה ואנוכי, את עמדת הממשלה, והצבענו בעד החוק. אני מקווה שהמטרה שסגן שר האוצר חברי הרב יצחק כהן ונציגי אגף שוק ההון ראו לנגד עיניהם, לייצר קופת גמל שתיטיב עם האורח הפשוט, אכן תתממש, והחששות שעלו בדיון יתבדו, אך אני מודה שאני מביא את ההצעה הזאת בפניכם בלב לא שלם, ומקווה שככל שיתגלו בעיות – ואני מקווה שלא יתגלו, כפי שאמרתי קודם – ככל שיתגלו בעיות, הן יהיו פתירות בהמשך. אני מאוד מקווה, חברי חברי הכנסת, אני מאוד מקווה, שהלהט של סגן שר האוצר בקידום החוק הזה, ושל אגף שוק ההון, שמאוד תמך בהצעת החוק כפי שהיא מובאת היום בפניכם ואושרה בוועדת הכספים פה-אחד – אני מקווה שהיעד הזה אכן יתממש. אני מבקש, לאחר שהצעת החוק הזאת אושרה בוועדה פה-אחד, אני מבקש – אין הסתייגות להצעת החוק – לאשר את החוק במליאת הכנסת. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר נורית קורן:> תודה, אדוני. אם כן, אין הסתייגויות לחוק ואין רשות דיבור. אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה. אני מבקשת מחברי חברי הכנסת לשבת במקומם. בבקשה. כן, אנחנו עוברים להצבעה על החוק. הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. אם כן, נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–9 – 40 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–9 נתקבלו. <היו"ר נורית קורן:> אם כן, בעד – 40, אין מתנגדים, יש נמנע אחד. ההצעה אושרה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים להצביע בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד החוק – 38 נגד – אין נמנעים – אין חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 38, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כן, הצעת החוק עברה, והיא תיכנס לספר החוקים. היא עברה בקריאה שלישית והיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר נורית קורן:> הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. ההצעה היא מיזוג של חמש הצעות חוק. תודה. אני מתקנת את ההודעה: הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ו–2016 – מיזוג של חמש הצעות חוק – שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 83), התשע"ו–2016> [מס' מ/964; "דברי הכנסת", חוב' י', עמ' 7681; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר נורית קורן:> אם כן, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 83), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס׳ 83), התשע"ו–2016. היסטוריה: עד לשנת 1995 היו האבטחה והשמירה על הסדר הציבורי בבתי-המשפט באחריות המשטרה. בשנת 1995 החל לפעול משמר בתי-המשפט מכוח צו של שר המשטרה, לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט–1969. המשמר אחראי לשמירת הסדר הציבורי בבתי-המשפט ובסביבתם הקרובה ועל אבטחת השופטים, הרשמים ועובדי בית-המשפט. המשמר מונה כ-700 מאבטחים. מכוח הצו של שר המשטרה הוענקו למשמר סמכויות רחבות, ובהן סמכויות החיפוש על הגוף, וכן סמכות לעיכוב ומעצר. בנוסף, מכוח סעיף 3(ב) לחוק הסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח–1998, הוענקו למשמר סמכויות גם בליווי כלי רכב ואנשים. אני רוצה לציין שהגשר שעליו נבנה כל העניין הוא צו של שר המשטרה. הוא גשר צר, ולכן הוחלט להרחיב אותו באופן מסודר. בהצעת החוק שלפניכם מוצע לעגן, בין היתר, את תפקידיהם המרכזיים וסמכויותיהם של אנשי המשמר בבתי-המשפט ובסביבתם הקרובה, וכן בהנהלת בתי-המשפט. בנוסף מוצע להסמיך בחוק את המשמר לפעול אף מחוץ לאלו, בעת אבטחת נושא תפקיד מאוים – שופט או עובד של בית-המשפט או של הנהלת בתי-המשפט. עוד מוצע למנות ממונה אשר ישמש מפקד משמר בית-המשפט, וכן למנות סגל פיקודי למשמר. בין הסמכויות שמוצע להעניק לאנשי המשמר לשם ביצוע תפקידו: סמכויות של חיפוש ותפיסה וסמכויות חיפוש. בפרט מוצע להקנות סמכות לערוך חיפוש על גופם של באי בית-המשפט בכלי רכב, במטען ובטובין אחרים, וכן סמכות חיפוש רחבה יותר אם יש חשד סביר שהאדם עומד לעשות שימוש שלא כדין בנשק, או שנשק מוחזק שלא כדין בכלי הרכב. סמכויות נוספות המוקנות לאיש המשמר הן סמכויות של עיכוב ומעצר, ובין היתר סמכות לעכב אדם אם יש לאיש המשמר חשד סביר שהוא נושא עמו בבית-המשפט או בסביבתו הקרובה נשק שלא כדין או עומד לעשות שימוש שלא כדין בנשק או עומד לבצע עבירה העלולה לסכן את ביטחונו של אדם או של ציבור, או את ביטחונה של המדינה. בנוסף, מוקנית סמכות לעצור את האדם ולמסור אותו לשוטר בתוך שש שעות, אם יש לאיש המשמר יסוד סביר לחשד או לחשוד שאדם עבר עבירה בת מעצר בבית-המשפט או בסביבתו הקרובה. כן מוצע ליתן לאיש משמר סמכות לבצע מאסר שעליו הורה בית-המשפט, לפי הוראות סעיפים 13, 17 ו-21 לחוק המעצרים. אשר לסמכויות בעת אבטחת שופטים, רשמים ועובדי בית-המשפט מחוץ לסביבת בית-המשפט, מוצע לקבוע כי הפעלת הסמכות תיעשה, ככל הניתן, בסביבתו הקרובה של האדם המאובטח ותוך התחשבות מרבית בצורך להגן על פרטיות הסובבים אותו; כי לפעמים, אם השופט גר בבית רב-קומות, אנחנו לא רוצים להפריע לכל השכנים, אז מדובר שזה יהיה בסביבה הקרובה של מגורי השופט. הקניית הסמכויות בחוק באופן מפורש תקנה למשמר בית-המשפט סמכויות ועצמאות רבות יותר מאלו הנתונות לגופים המאבטחים מכוח חוק סמכות גופים ציבוריים, מה שהיה קודם. עם זאת, לפי ההצעה שלפניכם, עדיין יהיה המשמר כפוף להנחיותיו המקצועיות של קצין משטרה בכל הנוגע לפעולות אבטחה פיזיות. כפיפות זו היא פרי פשרה שאליה הגיעו הגורמים הממשלתיים שהיו מעורבים בהצעת החוק. זה לגבי בתי-המשפט. הוספה: בהצעת החוק מוצע להחיל את ההסדר גם על בתי-הדין לעבודה, בשינויים המתחייבים. כן מוצע להסמיך את שר המשפטים, בהסכמת שר האוצר והשר לביטחון פנים – ולגבי בתי-דין דתיים, גם בהסכמת השר לשירותי דת – וכן באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, להחיל את ההסדר על משמר שיפעל בבתי-הדין הרבניים והשרעיים, וכן בבתי-הדין הדרוזיים. הוועדה החליטה כי גם בבתי-דין אלה יפעל משמר – אם משמר בתי-המשפט ואם משמר אחר, בשינויים המחויבים. הצעת חוק זו מוגשת ללא הסתייגויות, ולכן אני מבקש מחברי לאשר אותה ולתת אחת ולתמיד באמת את הסמכויות לכוח המשמר של בתי-המשפט. תודה לכם. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אם כן, אין להצעת החוק הזאת הסתייגויות ואין רשות דיבור, ואנחנו נעבור להצבעה. הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 83), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–6 – 24 נגד – 6 נמנעים – אין סעיפים 1–6 נתקבלו. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 24, שישה מתנגדים. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים לקריאה שלישית, בבקשה. מי בעד? מי נגד? קריאה שלישית. בבקשה להצביע. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 26 נגד – 6 נמנעים – אין חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 83), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 26, שישה מתנגדים. אם כן, הצעת החוק עברה, והחוק ייכנס לספר החוקים במדינת ישראל. כן. טוב. אם כן, אנחנו ממתינים לחבר הכנסת יעקב מרגי, הוא צריך להציג את הצעת החוק. את? אז רק רגע. <הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016> [מס' מ/1044; "דברי הכנסת", חוב' כ"ו, עמ' 13174; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק חברת ועדת החינוך, התרבות והספורט מירב בן ארי. <מירב בן ארי (בשם ועדת החינוך, התרבות והספורט):> גברתי היושבת-ראש, תודה, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, הנני מתכבדת להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו היא מיזוג של שתי הצעות חוק: האחת, הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול), התשע"ו–2016, שהוגשה מטעם הממשלה, והשנייה, הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (ביטול חיקוק), התשע"ו–2015, שהוגשה מטעם חבר הכנסת יואב קיש וקבוצה גדולה של חברי הכנסת מסיעות הבית השונות. החוק להגנת הספרות והסופרים (הוראת שעה), התשע"ג–2013, נכס לתוקפו ביום ו' באדר א' תשע"ד, 6 בפברואר 2014, ונקבע שתוקפו יהיה לתקופה של שלוש שנים, תוך מתן הסמכה לשר התרבות – במקרה הזה שרת התרבות – והספורט להאריכו בצו לתקופה של שנה נוספת. אף שתוקפה של הוראת השעה אמור לפוג רק ב-6 בפברואר 2017, החליטה הממשלה כי יש מקום לבטל לאלתר את החוק, נוכח עמדתה בדבר כשלים שנתגלו במהלך יישום החוק, ובכלל זה בהשגת מטרותיו, והחשש מהתמשכות הפגיעה בשוק הספרים, בסופרים, ובעיקר בסופרים החדשים, וכן במחירם הממוצע של ספרים. במהלך הכנת הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית החליטה ועדת החינוך, התרבות והספורט על כמה תיקונים בהצעת החוק, ולהלן עיקרי הצעת החוק שהוכנה בוועדה: ראשית, מוצע לתקן את סעיף 7(א) לחוק, שעניינו מתן הנחה מרבית בשיעור 20% בלבד מהמחיר לצרכן בתקופת שבוע הספר העברי, כך שכבר בשבוע הספר העברי הקרוב חנות ספרים תהיה רשאית לתת הנחה על ספרים שחלה עליהם תקופת ההגנה, בהסכמה בין המוציא לאור לחנות הספרים, בלא הגבלה על שיעור ההנחה. נוסף על כך, הוראות החוק המקורי נחלקות לשני נושאים עיקריים: הנושא האחד עניינו הגנה על מחירם של ספרים חדשים לתקופה של 18 חודשים. מהמחיר הקטלוגי המוגן, שכלל אין לתת לגביו הנחות, והוא נקבע על-ידי המוציא לאור, נגזרים גם אחוזים של תמלוגי מינימום לסופרים. כמו כן, קיימת חובה בחוק של כריתת הסכמי הנחה בין המו"לים לרשתות הספרים לעניין ההנחה שהמו"לים ייתנו לחנויות, אשר אין לשנותם במשך שנה. הוועדה החליטה כי ההוראות בנושא זה, כאמור, יעמדו בתוקפן עד יום כ"ז באב תשע"ו, 31 באוגוסט 2016, כדי לאפשר לשוק תקופת היערכות, ובהתחשב בכך שהפעולות שנקטו הגורמים השונים תוכננו על סמך ההנחה שהחוק יעמוד בתוקפו עד פברואר 2017. לפיכך, הספרים שיצאו לאור בתקופת תוקפו של החוק, עד יום 31 באוגוסט 2016, יהיו מוגנים למשך 18 חודשים, ואילו לגבי הספרים החדשים שיצאו לאחר תאריך זה לא תהיה עוד הגבלה על שיעור ההנחות. בנושא השני שעוסק החוק נכללות הוראות שיסודן בסוגיית הבעלות הצולבת בשוק הספרים, הוראות האוסרות תגמול למוכרים בשל המלצה על ספר מסוים והוראות העוסקות באיסור הפליה בשטחי תצוגה ובאופן ההצגה למכירה של מגוון הוצאות ספרים. מוצע כי ההוראות בנושא השני, לרבות הוראות הפיקוח והאכיפה הנדרשות ליישומן, יעמדו בתוקפן למשך שנתיים נוספות מיום פרסום חוק זה, כדי לאפשר חקיקה שתקבע הסדרי קבע עתידיים בנושא הבעלות הצולבת. כן מוצע לקבוע הוראות שמירת תוקף לעניין הסכמים שכבר נחתמו לפני החוק ולעניין עיצומים כספיים שכבר הוטלו טרם תיקון החוק. הצעת החוק מוגשת עם הסתייגויות, ואני מבקשת מחברי הבית לדחות את ההסתייגויות ולתמוך בהצעת החוק כפי שהביאה אותה ועדת החינוך בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אם כן, לחוק הזה יש הסתייגויות ובקשות דיבור, ואנחנו עוברים להסתייגות. לסעיף 1 אין, לסעיף 2 יש הסתייגות, ואני אקרא לחברי הכנסת המסתייגים: חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נמצא באולם; חברת הכנסת ציפי לבני – אינה נמצאת באולם; חברת – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חנין, אני יודעת לנהל את המליאה, ואני יודעת – אין לי ברירה, אני צריכה לקרוא לכל אחד. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – – – <קריאה:> הורדנו, הורדנו. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה, אם הורדתם, אני מבקשת מהסיעה להודיע לנו. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא הורדנו – – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת איציק שמולי, אתה רוצה אחר כך? רגע, חברת הכנסת סתיו שפיר – לא. חבר הכנסת שמולי, בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, שאני לא רואה אותה, אבל בסדר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לכם משהו באמת בצורה כנה: אם אנחנו היינו היום בחודש פברואר 2017, במועד פקיעת החוק המקורי, אני לא יודע מה הייתה עמדתי; אני חושב שיש טיעונים לשני הצדדים, בעד ונגד החוק הקיים, אבל אני חושב שהדבר העיקרי שהטריד אותנו – ומגיעה מילה טובה גם לחברתי תמי זנדברג, שהובילה את המאבק בתוך ועדת החינוך – מה שהטריד אותנו היה האופן שבו הממשלה והקואליציה בחרו להוביל את התהליך. יש חוק, ויש עליו מחלוקת, אבל אין מחלוקת על זה שלא נגרמה קטסטרופה לכאן או לכאן מאז שהחוק הזה נכנס לתוקף. עכשיו, באה שרת התרבות, יחד עם חברי כנסת מהקואליציה, ורוצים עוד רבע כותרת בעיתון, סביב כל הקרנבל של שבוע הספר, וכו' וכו' וכו', וסביב כל הגחמה הזאת, רצים לבטל את החוק הקיים. עכשיו, תבינו את גודל האיוולת – הממשלה הקודמת, ומפלגת הליכוד גם בממשלה הקודמת הייתה הצלע המרכזית שהובילה את הקואליציה, וגם דחפה את הצעת החוק הזאת – כאילו לא קרה כלום, בכנסת הזאת באה הממשלה ודוחפת לביטול החוק. עכשיו, מה שהטריד אותנו זה שני דברים: א. מחוץ לאקווריום הזה יש שם גורמים, בחוץ, שנכון, לפעמים אנחנו נהנים לחבוט בהם ולהיכנס בהם, אבל הם התארגנו וארגנו את עצמם על בסיס החוק הקיים, שהכנסת קיבלה לא לפני הרבה זמן. והדבר השני שהטריד אותנו, והוא הטריד גם חלק מחברי הקואליציה ההגונים, בראשותך, חברת הכנסת מירב בן ארי – התהליך; לא יכול להיות שמגיעים נציגי משרד התרבות לוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ומציגים מצג שהוא – אני לא רוצה להתבטא בשפה חריפה מדי – חלקי, ושחברת הכנסת זנדברג צריכה לעשות שמיניות באוויר כדי לחשוף בפני הכנסת מה אמרה הוועדה המקצועית. זה דבר שבסופו של דבר – מזל טוב – זה דבר שבסופו של דבר אי-אפשר לקבל. ומה שבמיוחד הפריע לנו, גברתי היושבת-ראש, ובזה אסיים, זה העובדה שכבר התגבשה פשרה בתוך הוועדה, ועל זה ההסתייגות שלי, על 31 בדצמבר, וכבר הייתה הסכמה בין כל הגורמים, ואפילו השרה תמכה בזה, אבל בלילה נגלה אליה איזה מלאך, אולי אחד מחברי הכנסת, אני לא יודע, והשרה הגיעה בבוקר למחרת – ממש ב-180 מעלות הפוך מהעמדה שהיא הביעה יום קודם. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אז אני חושב, אתם יודעים מה, החוק הזה כנראה יעבור היום, אבל הכנסת צריכה להתייחס מעט יותר ברצינות לאופן שבו היא מחוקקת חוקים במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת שמולי. תודה. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר; חברת הכנסת מרב מיכאלי – אינה נמצאת. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, יש משהו מאוד תמוה בחוק הזה. הרי מלכתחילה החוק הוא בעצם הוראת שעה לשלוש שנים, כאשר הכוונה לערוך ניסוי, ניסוי מבוקר, הפעם בשום שכל – נקבעה מסגרת של זמן ופרוצדורה איך לבחון את הצלחת החוק או כישלונו; נאספו נתונים; הוקמה ועדה כדי לעקוב אחרי היישום של החוק הזה. והנה, באמצע הניסוי השרה באה ורוצה לבטל את החוק, לבטל את הניסוי כאשר טרם נאספו נתונים כדי שאפשר יהיה לקבוע אם המהלך הזה צלח או כשל. היא בעצמה, השרה, מינתה ועדה – שישה מתוך שבעת חברי הוועדה כתבו שחור על-גבי לבן שהם מבקשים לסיים את הניסוי עד פברואר בשנה הבאה. והשרה בעצם לא קיבלה, כנראה, את המלצת חברי הוועדה, ובאה ודחפה לביטול החוק מייד. לא ניתן הסבר הגיוני כלשהו לדבר הזה, לבהילות של ביטול החוק, כאשר שוב הפעם, חברי הוועדה שהשרה מינתה בעצמה יצאו כנגד ביטול החוק בשלב הזה. לא ברור אם החוק טוב או לא טוב בסופו של יום, ולצערי הרב גם לא נוכל לדעת, כי החוק מבוטל כנראה עכשיו באקט פזיז, ובעצם הפסקנו באמצע את הניסוי. אני חושב שהמינימום שהיה צריך – איזו הנמקה הגיונית לדבר הזה. זה לא חוק פוליטי, זה לא עניין שבנפשנו, זה לא ימין ושמאל, אז למה לעשות דבר כזה? זה פוגע באמת באמון שאנחנו נותנים או לא נותנים בבעלי תפקידים מרכזיים כשרת התרבות. על כן, המינימום שיכולנו לבקש הוא שהמועד של פקיעת החוק יהיה ב-31 בדצמבר 2016, ולא בסוף אוגוסט, ולו רק מכיוון שחוזים בדרך כלל בשוק הזה נחתמים לשנה קלנדרית, ועל כן יש הרבה מאוד גורמים ומו"לים שייפגעו כתוצאה מפקיעת החוק בסוף אוגוסט. אז אני מבקש להצביע בעד ההסתייגות. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת טרכטנברג. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לגבי חוק הספרים אמרו גם חברי איציק שמולי וגם חברי טרכטנברג את דעותינו, ואני מסכים. אבל אני רוצה רגע להסתכל, אחרי ההשבעה, איפה הממשלה הזאת ניצבת בשניים-שלושה מהנושאים המרכזיים. היום התפרסם נתון ששליש מהתלמידים בקמפוסים בארצות-הברית מזדהים עם ה-BDS. ואני שואל אתכם: האם יש לנו שר חוץ ומדיניות חוץ שמטפלים בהסברה ובאופן שבו ישראל מוצגת בעולם בידי צעירים ברחבי הקמפוסים וברחבי ארצות-הברית? התשובה היא לא, כי אין שר חוץ במדינת ישראל. מחר יש לנו דיון מהיר בוועדת הכספים על ההאטה החמורה במשק. יש מצב ש-60,000 עסקים קטנים ובינוניים נסגרו בשנה האחרונה, אף מפעל תעשייתי לא נפתח, ובעצם כלכלת ישראל בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן נמצאת בדרך למיתון. ואני שואל אתכם: האם יש שר כלכלה שמטפל במצב ובכלכלה הישראלית? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ואני אומר לכם, אין. אין שר כלכלה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> יש שר – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש המון סירים ושרים, וכלים, אבל שר כלכלה אין בישראל. היה לנו היום דיון מאוד קשה לגבי מעונות-היום, וזה רק אחד מהנושאים שלא מקבלים טיפול. ואני אגיד לכם עוד משהו. "אל-ג'זירה" משדרת מירושלים, ואילו רשות השידור חתמה הסכם במודיעין, ומעבירים את רשות השידור הציבורית מירושלים למודיעין. אז אני מבין שיש סלוגן חדש שממשלת הימין נשבעת על מודיעין. אבל אני שואל אתכם: האם יש שר תקשורת שמביא מתווה מסודר לרפורמה, ולהקמה של רשות שידור ציבורית ממלכתית אמיתית שנותנת תוכן בבירת ישראל, בירושלים, כשממשלות ישראל בעבר הקצו לה שטח גדול, ויותר מ-1,000 עובדים עובדים פה, וכשכל עולם התקשורת הישראלי ניזון במקור מירושלים. וכאן הולכים ומחסלים גם את הפרנסה וגם את הכוח הגדול של העיר הזאת, של יצירת שידור ציבורי ברדיו, בטלוויזיה, בדוקומנטרי, בחדשות. זה כישרון אדיר שיש לעיר הזאת, והממשלה הזאת במו-ידיה לוקחת אותו מהעיר – נשבעת על גבולותיה ומרוקנת אותה מתכניה. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת מרגלית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אז אני מציע לממשלה הזאת, עם כל הביקורת שלי עליה באופן כללי של ימין ושמאל, שתסתכל על עצמה במראה ותראה מה לכל הרוחות היא עושה עם הנושאים המרכזיים שעומדים על הפרק – – <היו"ר נורית קורן:> תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – ואם יש אנשים – – <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת אראל מרגלית. הזמן נגמר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – שאמונים על אותם דברים שצריך להוביל. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אני לא רואה אותך, אתה רוצה לדבר? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא. <היו"ר נורית קורן:> לא. אוקיי. מוותר. חבר הכנסת יואל חסון – מוותר. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מוותרת. <היו"ר נורית קורן:> מוותרת. חבר הכנסת יוסי יונה – איננו. אם כן, אנחנו סיימנו כאן את רשימת המסתייגים. אין לנו הסתייגויות לסעיף 3 – ואנחנו עוברים לבקשות דיבור. חבר הכנסת יואב קיש – אינו נוכח. חברת הכנסת מירב בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> פה. אני פה ואני מוותרת. <היו"ר נורית קורן:> מוותרת. חברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת זהבה גלאון. <תמר זנדברג (מרצ):> אני אדבר בשם מרצ. <היו"ר נורית קורן:> תדברי בשמה. אבל את רשומה אחר כך. את רשומה אחר כך גם. <תמר זנדברג (מרצ):> לא, אין בעיה, אני רק אומרת שאדבר בשם כל השאר. <מירב בן ארי (כולנו):> כל הנציגים של מרצ. <היו"ר נורית קורן:> אז רק שנייה, רק שנייה. למחוק את כולם? את כל סיעת מרצ? חברת הכנסת זנדברג. גם את אילן גילאון אני מוחקת? עיסאווי פריג' גם במקומו? כי הוא בירר מתי הוא מדבר. <תמר זנדברג (מרצ):> רונית, עיסאווי רוצה לדבר? <היו"ר נורית קורן:> עיסאווי לא? אוקיי. חברת הכנסת מיכל רוזין, ועכשיו את. <תמר זנדברג (מרצ):> הנה עיסאווי. <היו"ר נורית קורן:> אני יודעת, אבל זה בדיוק – הנה, את רואה, הוא ביקש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, לא, לא. אני אמרתי שאני אהיה אחר כך. <היו"ר נורית קורן:> אתה פה. אין בעיה. היא מדברת במקומך. <תמר זנדברג (מרצ):> ומה הוא? <היו"ר נורית קורן:> אמרת שלא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היא רשומה. <היו"ר נורית קורן:> היא רשומה, כן. אתה רוצה לדבר, חבר הכנסת עיסאווי פריג'? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. <היו"ר נורית קורן:> אז אוקיי, אז אחריה. <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה, אני מתנצלת. <היו"ר נורית קורן:> לא, אין מתנצלת, אתם פשוט מבלבלים אותי, ואני לא יודעת. חמש דקות, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> אני מתנצלת. סליחה, הייתה לנו איזו אי-הבנה כנראה בסיעה. <היו"ר נורית קורן:> בסדר. תודיעו קודם. <תמר זנדברג (מרצ):> לא, סליחה, זאת טעות שלנו. <היו"ר נורית קורן:> כי אחר כך טוענים שאני לא יודעת לנהל את המליאה. <תמר זנדברג (מרצ):> את צודקת. לא, לא טענתי. סליחה, זאת אי-הבנה אצלנו בסיעה. אני מתנצלת. תודה, גברתי היושבת-ראש. תראו, החוק הזה מגיע לכאן לאיזשהו סיום קצת עגום באקורד קצת עצוב של תהליך שבסך הכול היה צריך להיות תהליך מַבְנֶה, תהליך שבא לבנות משהו. אני לא אחזור על התהליך עצמו, תיאר אותו בצורה מאוד מאוד קולעת חברי חבר הכנסת איציק שמולי; אני מודה לך גם על השותפות ועל הפרגון. אני רוצה את כמה הדקות שלי לנצל לדבר על המהות. החוק הזה, חוק הספרים, שהובא ביוזמת חבר הכנסת לשעבר ניצן הורוביץ ואומץ על-ידי שרת התרבות הקודמת לימור לבנת, שהושקע בו ונכתב, ומאוד מאוד דחף אותו יושב-ראש המועצה הלאומית לכלכלה היוצא יוג'ין קנדל, וכל אלה עשו את זה מתוך מחשבה שהיה צריך לעשות כאן תהליך בנייה, וזה מה שהחוק בא לעשות – הוא בא לבנות, לא להרוס. הוא בא להציל את שוק הספרים והספרות שעמד בפני קטסטרופה. זה היה מצב שבו – ואני כאן מצטטת לגמרי את פרופסור יוג'ין קנדל, שאמר: אנחנו רוצים לתת לשוק החופשי לעבוד, אבל הגענו למצב של כשל שוק והייתה חובה להתערב. והחוק התחיל לעבוד. הוא התחיל לעבוד, והוא אפילו התחיל לתת את אותותיו. וכאשר התמנתה שרת התרבות החדשה מירי רגב בממשלה הנוכחית, היא באה עם אג'נדה אחרת. לזכותה ייאמר, היא באה והיא שמה על זה סימן שאלה, והיא חשבה שאולי זה לא נכון, ואז מה היא עשתה? מינתה ועדה. ובניגוד להרבה ועדות שמקימים פה בכנסת ובממשלה רק כדי לקבור נושאים, לזכותה של השרה רגב ייאמר שהיא הקימה ועדה על מנת לשמוע את המסקנות שלה. רק מה, כנראה המסקנות לא תאמו את העמדה שהשרה באה אתה, ואז היא ניסתה להסתיר את מסקנות הוועדה. ואחרי מאבק די רציני הצלחנו לגלות וסוף-סוף לקרוא את הדוח הגנוז; אחרי שביקשו מאתנו כסף, סכום מופרך, ואמרו לנו שאין חובה לפרסם וכו', ביום הדיון בוועדה נחת הדוח על שולחננו. ואז הבנו למה היא ניסתה להסתיר אותו: כי הוועדה שהיא מינתה המליצה בניגוד לדעתה. ואז, כשנחשפו הנתונים, הסתבר בדיוק מה גודל התרומה של החוק הזה – הסתבר שמכירות הספרים לא ירדו כמו שניסו לטעון בפנינו וכמו שהזהירו מנבאי הקטסטרופות ורואי השחורות; הסתבר שהמכירות בתום תקופת ההגנה זינקו – של הספרים – וזה היה אחד החששות. אמרו לנו: הספרים יישכחו שם מאחורי המדפים. כשתמו 18 החודשים היו זינוק ופריחה מחודשת לספרים, והרי האם לא זה מה שאנחנו רוצים לגרום בשוק הזה? מסתבר שהמחיר הנקוב על הספר לא עלה, אלא דווקא ירד. ומסתבר שהמחיר הממוצע לספר, כשמחשבים את כל ההנחות פנימה לפני כניסת החוק ואחרי כניסת החוק, המחיר הזה עלה. המחיר הממוצע עלה, הוא עלה בשקלים בודדים. וזאת הרי הייתה מטרת החוק, להחזיר את הכבוד לספר, להחזיר את הכבוד לעבודה שמאחורי הספר הזה, לכתיבה, לעריכה, לתרגום, למו"לות. הסתבר עוד שהשוק התייצב: רשת, אחת הגדולות, שעמדה בפני פשיטת רגל, חזרה לעצמה; חנויות הספרים הקטנות והעצמאיות זכו לפריחה מחודשת והתחילו להתאושש, וכל הטוב הזה – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אז למה? אז למה? <תמר זנדברג (מרצ):> – – לבטל, להרוס, לקטוע, לגדוע. למה? אני אגיד לך למה. או לפני זה אני אגיד לך מי מתנגד לזה. ובאמת ראינו בוועדה, באו והתייצבו כל המוציאים לאור המאוגדים, כל ההוצאות שכולנו קוראים את הספרים שלהן, "עם עובד" ו"הקיבוץ המאוחד" ו"מודן" ו"מטר", כל ההוצאות שבאמת יש בספרייה של כל אחד ואחד מכם – למעט אחת, למעט הוצאת הספרים הגדולה בשוק, שהיא במקרה גם הבעלים של הרשת הגדולה בשוק. היא מצד אחד נעמדה לטובת ביטול החוק, ומן הצד השני עוד כמה מו"לים קטנים מאוד, באמת מאוד מאוד קטנים – אני לא רוצה להשתמש בכינויי גנאי, אבל באמת קטנים – אבל למו"לים האלה היה חבר כנסת. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> הוא תכף ידבר פה אחרי, קוראים לו חבר הכנסת קיש. וחבר הכנסת קיש, אפילו את הפשרה שהוסכמה על-ידי יושב-ראש הוועדה ועל-ידי השרה, לתת לחוזים הקיימים לפעול, לא היה מוכן לקבל. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> ולכן יש לנו כאן חוק, ביטול חוק – – <היו"ר נורית קורן:> הסתיים הזמן, אני מבקשת לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> – – שהוא הצלחה של חבר כנסת אחד, אבל הצלחתו היא האסון של כל שוק הסופרים והספרות. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כמה דוברים יש? <היו"ר נורית קורן:> תלוי מי ירצה לדבר ומי יוותר. אין עוד הרבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, חברים, אני רוצה להסתכל על היער ולא על העצים; על בית-החרושת לחקיקת חוקים, שמתקיים בשיטת סרט נע. תראו, עכשיו אנחנו נמצאים בממשלה ה-20, ולפני כן הממשלה ה-19, אם אני לא טועה – כנסת, כנסת. <היו"ר נורית קורן:> כנסת תשע-עשרה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אותו ראש ממשלה בשתיהן. אותו ראש ממשלה שותף לחקיקת החוק המקורי, הוראת שעה לשלוש שנים, ואותו ראש ממשלה מקבל את ההחלטה לבטל את החוק שחוקק בכנסת הקודמת. זה הסימפטום. זה סימפטום של המחלה ששמה "ממשלת בנימין נתניהו". למה אני מתכוון? תראו את דרך ניהול הדברים, איך היא מתבצעת: חוק, לפני שמונה חודשים, מחוקק כהוראת שעה; ועדה יושבת שעות, מומחים באים, זמן מושקע, מעסיקים עשרות חברי כנסת, כל אחד מביע את דעתו, כל אחד לוקח חלק, קם ב-07:00, בבוקר, כדי להספיק להגיע לוועדה; ואותה ממשלה, אותו ראש ממשלה, ממניעים שאני צריך לשאול לגביהם את כבוד השרה ואת השרה לשעבר לימור לבנת, מחליטים שצריך לבטל. המדיניות הזו היא לא רק בחוק הספרים, היא בהמון חקיקה שעוברת, ומתבטלת יום למחרת. העיקר איך המדיניות – תן לחברי הכנסת להיות עסוקים, תן להם להעביר את הזמן, תן להם לקבוע את סדר-היום, ואני אמשיך בשלי, ואני אמשיך לשבת. ועכשיו מה קורה? לחשה לי ציפור שהם מקימים עוד איזה ארבע-חמש ועדות חדשות לקואליציה. <מיקי לוי (יש עתיד):> ארבע, ארבע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ארבע? לא חמש? היום ארבע, אולי מחר יהיו חמש. <מיקי לוי (יש עתיד):> אורן חזן בראש ועדת הצעירים והסטודנטים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה מבין? הנה, נקים להם עוד ארבע ועדות, שיתעסקו, שיתעסקו. <מירב בן ארי (כולנו):> אורן חזן – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חבר הכנסת חזן, הנה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה זמנך, חמש שניות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אז אתה מבין? אז אני אומר, היום השאלה היא מה ראש הממשלה של אתמול או של היום או של מחר – יכול להיות שמחר יהיו לנו חמש ועדות. אני לא יודע מה חלקו של המחנה הציוני, גם הציפור – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> תסתכל על הוועדות, איפה יש כוח. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הציפור לחשה לי שהמחנה הציוני בפינה מחכה להסתער על השלל מתחת לשולחן. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> די, עיסאווי, די. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יאללה, ראש הממשלה – תסתכלו איזו מדיניות. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא יודע, מחר נדע. מחר נדע. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אז למה להגיד סתם? אל תגיד סתם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מחר נדע, אני משער. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה חמש דקות, זה לא שלוש. <היו"ר נורית קורן:> לא, שלוש דקות. תסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, שלוש על-פי התקנון? <היו"ר נורית קורן:> כן. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> עיסאווי, מה העניין? אתה רוצה ועדה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, לא. תראה, בעידן ביבי לא שווה. חברים, תראו – זה חמש, נכון, גברתי? <היו"ר נורית קורן:> כן, כן. צודק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז מה קורה, חברים? תראו את המדיניות. תראו איך כנסת שלמה הולכת שולל, ואיך העם מסתכל ותוהה – אתמול משהו, היום משהו. ואני שואל את כבוד שר החינוך, שאני היום חייב להגיד, עמדת במבחן שעה וחצי, וזה לא פשוט. נתת תשובות, אני מודה, יעני מגיע לך קרדיט. איך אתה באותה ממשלה הולך וזורם, שחוק – לפני שמונה חודשים השקענו כל כך הרבה שעות פה, הוראת שעה לשלוש שנים, ואתה שר בשתי הממשלות, ויאללה, יאללה, שנעביר להם? איך אתה לוקח חלק במהלך כזה? מה, תן וקח? תן וקח? אז אני אומר לכם, חברים, השיטה הזו, שיטת הבלגן ושיטת שלא סופר אתכם – קחו, תעבירו את הזמן עם הוועדות. אתה מחייך, קיש? קיבלת ועדה? <מירב בן ארי (כולנו):> אתה לא סופר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא סופר. גם אותך לא סופר. <יואב קיש (הליכוד):> – – – אופוזיציה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כל מי שדופק על השולחן – – – <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אמרת מרב מיכאלי? מה אתה? <מיקי לוי (יש עתיד):> היא הודיעה שהיא לא מוכנה לעמוד בשום ועדה. בואו נעשה צדק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, כן? אבל למה הזכרת את מרב? <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא, כי הם הזכירו אותה. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, כי אמרו כאילו היא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, הזכירו אותה. הציפור לא לחשה לי לגבי מרב. אז, חברים, כל מי שצועק מקבל עצם – יאללה. כמו משחק, תעביר את הזמן אתו. כל חבר שצועק מקבל משהו – שיעבירו, יאללה, העיקר שאני ראש ממשלה. הזמן שלנו לא חשוב – שיעבירו את זה בוועדות. קיבלתם? צר לי מאוד, וזה מאוד צורם וחורה לי – – <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – שאני צריך להיות בכנסת שראש הממשלה משחק עם כל הח"כים כמו בשחמט. ואתם – יאללה, כמו עדר. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי. תודה. חבר הכנסת מסעוד גנאים – איננו; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – מוותרת. עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הגשתי הצעה דחופה לסדר-היום, שנדחתה כרגיל, והנושא שלה היה העניין של הטביעות בים. כל השביתה של המצילים, שלא מטפלים בה, כי חיי בני-אדם כנראה כל כך זולים וכל כך לא חשובים, ולכן אין צורך לטפל בנושא כזה. תקופת הרחצה המאושרת היא ללא מצילים, ואם היא ללא מצילים זה אומר שאנשים שנכנסים הם בסכנה, ואפילו אין מי שיודע אם האזור שרוחצים בו מסוכן או לא מסוכן. אם הם נכנסים לים, אז זה הם והמזל שלהם – לא יודע אם הוא יודע לשחות, לא יודע לשחות, כמה הוא נסחף פנימה, מה המצב שלו. וזה לא חשוב כי זה לא מעניין אף אחד; אין לזה שדולה, אין לזה אנשים שיבואו ויצעקו; המשפחות של האנשים שנהרגים בים יקבלו את הגורל שלהן, יבכו כמה ימים וישכחו, והחיים יתקדמו איך שהיו. נושא כזה כל כך חשוב, ורק בימים האחרונים מספר לא מועט של אנשים טבעו. רק היום הדייגים של ג'סר-א-זרקא הוציאו את הבחור הצעיר מהים, כי אפילו הממשלה והמדינה לא טרחו להיכנס ולחפש אותו. אחרי שלושה ימים הוציאו תיירים מחו"ל – עד שהים זרק אותם אחרי יומיים-שלושה. מה הדרישות של המצילים? מישהו יכול להגיד לנו מה העלויות של הדרישות שלהם? האם שווה גם לשלם להם או לדאוג להם? האם חיי אדם חשובים, או שהם יותר זולים מהתשלומים והתנאים של המצילים? בסך הכול רוצים להשוות – המצילים החדשים רוצים להשוות את התנאים שלהם לאלה של הוותיקים. כל כך קשה? כמה זה עולה למדינה? כמה זה עולה לאוצר המדינה? אלא שחיי אדם לא חשובים. אנחנו ראינו את זה עוד היום – אם מפקידים את הביטחון של המדינה בידי ליברמן אז ברור שחיי אדם גם לא כל כך חשובים. לכן באתי לפה, אפילו שמדברים על הספרים, לצעוק את הצעקה של כל המשפחות, של כל האנשים. מדינה מתוקנת, מדינה שחיי אדם חשובים לה, צריכה לגמור עם הפדיחה הזו, עם הבושה הזו של הממשלה, לגמור את הנושא הזה, ולא – אז גם למנוע. יש חופים שבגלל זיהום קובעים שאסור לרחוץ שם. אז אם אין מציל – או שפותרים את הבעיה או שמונעים מאנשים ללכת לים ולשחות, כי חשוב מאוד שאנשים ידעו שהם הולכים לסכנת חיים. אם לא, מי יאכוף את זה? מי ידאג לזה? הממשלה מנותקת מהעם, לא מעניינים אותה התושבים, לא מעניינים אותה חיי אדם. לכן, עוד פעם, כל יום נוסף של כהונה של ממשלה כזו הוא נזק בלתי הפיך, והנזק הזה ימשיך, ויסבלו עוד דורות מהממשלה הזו. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, גברתי השרה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני הייתי מעורב בוויכוחים ובדיונים ובהתלבטויות הלא-פשוטות שליוו את חקיקתו של חוק הספרים בכנסת. אכן היו התלבטויות, ויש שיקולים מורכבים לכאן ולכאן, אבל החוק כפי שעבר בכנסת נעשה אחרי הרבה עבודה, דיונים, ויכוח והתלבטות. המהלך שמובא בפנינו עכשיו הוא בדיוק ההפך. הוקמה אומנם ועדה, ועדה מקצועית, על-ידי השרה, שהייתה צריכה לבחון את החוק ולהמליץ, אבל במקום להתחשב בהמלצותיה של הוועדה בעצם הביאו לנו כאן הליך מהיר, חפוז, נטול דיון אמיתי, שבו אנחנו מבטלים במחי יד מהלך חקיקה שקודם הכנסת הקדישה לו הרבה הרבה זמן, דיונים ומאמץ. יש טעם אמיתי לפגם בצורת ההתנהלות הזאת. צורת ההתנהלות הזאת לא מכבדת את העבודה הפרלמנטרית, לא מכבדת את הצורך שלנו לעשות עבודה רצינית ומעמיקה, לא מכבדת את ההמלצות של הגורמים המקצועיים, ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אין לה מקום. לכן אנחנו נצביע נגד. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר. אם כן, סיימנו עם כל בקשות הדיבור. אנחנו מבקשים מהשרה – זהו? שום דבר? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצבעה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> איזו הצבעה? אני רוצה לדבר. <היו"ר נורית קורן:> את אחרי – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לפני. למה אחרי? <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה לפני? היא לא יכולה. <היו"ר נורית קורן:> שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב, בבקשה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, כבוד שר החינוך, אני מבקשת להצטרף לבקשתו של יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת להביא לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק שאושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה ובוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, לבטל את החוק המכונה "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל", וזאת לנוכח הכשלים הרבים שנתגלו בו. האיסור בחוק על הכללת ספרים חדשים במבצעי מכירה למשך 18 חודשים מיום השקת הספר הביא לצמצום שוק הספרים, לירידה במכירות כלל הספרים לאחר חקיקת החוק, לעליית מחירו הממוצע של ספר, לירידה בשיעור המכירה של ספרי ילדים חדשים ולירידה של כ-20% בהוצאה לאור של ספרי ביכורים. בנוסף, החוק העצים את הקושי של סופרים חדשים לפרוץ לתודעת הקוראים. אציין כי החוק הקיים, במהותו, להבדיל מכותרתו, רק לכאורה מגן על הספרות. אם אכן אנו חפצים בהגנה על הספרות בישראל, כמצוין בכותרתו של החוק, מוטב היה שניתן לכל אזרחית ולכל אזרח את האפשרות לרכוש ספרים במחיר שווה לכל נפש. כך ורק כך הספרות הישראלית תהיה מוגנת. ספרות מוגנת היא כזו המגיעה לפתחו של ציבור, כזו המונגשת לו. החוק שאנו מבטלים היום הוא חוק רע, חוק שלא ראה לנגד עיניו את הקורא הפוטנציאלי, את האזרח הקטן, שנדרש, כמאמר השיר של שלום חנוך, לשלם בגדול. אכן, מה שנראה לחלק מהאנשים כסף קטן הוא לגמרי כסף גדול בעיני מי שידו אינה משגת. זאת ועוד, החוק הקיים הוא חוק רע, כי הוא פגע קשות בספרות הביכורים ובספרות הילדים; חוק שהביא סופרים חדשים וצעירים לומר אמירות קשות, ואני מצטטת: אני מוכן לשרוף את עצמי בכיכר אם זה יחסל את חוק הספרים. אלו המאשימים אותנו, העומדים מאחורי הצעת החוק הזאת, בציניות ובפופוליזם – להם אני אומרת: אנחנו לא יושבים על הגדר, אלא בחנו בכובד ראש כבר למעלה משנה את החוק הקיים. הקמתי ועדה מייעצת לבחינת הנושא על כל היבטיו. דיוני הוועדה ארכו זמן רב; הביקורת נגד החוק הקיים, שנאמרה רבות כבר קודם חיקוקו ובמהלך יישומו, הדהדה גם במהלך דיוני הוועדה, והם אמרו את זה קודם. וכן, זה משנה להגיד את זה גם היום. חקיקת החוק הקיים לוותה בהתדיינות ארוכה, שכללה מחלוקות רבות, שלא פסקו גם לאחר כניסת החוק לתוקף והובאו גם במהלך דיוני הוועדה שהקמתי. ההסדרים שקבעו זכו לביקורת נוקבת, שכן החוק התערב בכוחות השוק החופשי. בנוסף, נשמעו טענות על כך שהחוק אינו יעיל דיו בקידום ענף הספרים ובהגנה עליו, והיו שהעריכו כי החוק אינו מקדם את המטרות שהציב לעצמו ואף עשוי להוביל לפגיעה קשה בענף הספרים, בסופרים, בסופרות ובציבור הצרכנים. החוק לא השיג את מטרתו גם בכל הנוגע להגנה על יוצרות והבטחת גמול הולם לעבודתן, שכן הירידה בכמות הספרים הנמכרים פגעה בתמלוגים לסופרים ולסופרות. נכון לרגע זה, אין ולו נתון מוצק אחד העשוי לתמוך בעמדה הגורסת כי החוק הביא להגדלת הגמול הניתן ליוצרים. מטרה נוספת של החוק הייתה לצמצם את נתח השוק של שתי רשתות הספרים הגדולות, כלומר לצמצם את כוחו של הדואופול בשוק הספרים. גם בתחום זה לא נרשם שינוי משמעותי מיוחל. אז איפה אתם, האופוזיציה? למי אתם דואגים? למו"לים? להוצאות הספרים? או לצרכנים? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תגידי מה אמרה הוועדה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הוועדה אמרה בדיוק את מה שאני אומרת. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מה אמרה הוועדה שלך? הוועדה שלך הייתה נגד. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> בדיוק את מה שאני אומרת. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא נכון. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> החוק המוצע, בשונה מהחוק הקיים, בא מתוך תפיסת עולם חברתית ושוויונית. אני צמחתי בפריפריה; אני זו שברחה לספרייה בבית-הספר היסודי כדי ללמוד, כי לא היה לנו מקום בבית להכין שיעורים, אז שאף אחד לא ידבר אתי על מה המשמעות של ספרים ולאן ברחנו כדי לקרוא, כדי לחלום. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מירי, גם אני לא גדלתי בבית – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אז גם אתה יודע בדיוק כמוני שזו התפיסה החברתית הנכונה, והייתם יכולים להיות גדולים, איציק, אם אתה היית מוביל את האופוזיציה לתמוך בחוק החשוב הזה. כי אתה יודע שאנחנו לא צריכים לדאוג למו"לים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מירי, בפברואר היינו תומכים כמו טטלה. כמו טטלה היינו תומכים בפברואר. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> ואתה יודע היטב, דווקא בימים אלה, את נחיצותו של הספר, כשהילדים שלנו שקועים בטאבלטים, כשהילדים שלנו שקועים במחשבים, כשאנחנו צריכים לחבר אותם למילה הכתובה. וזו האמירה החברתית הנוקבת – שאין לתמוך בחוק שמצמצם את ספרות הילדים, ואין לתמוך בחוק שמצמצם משיקולי עלות את יכולתו של כל ילד לקבל לידיו ספרי קריאה קשיחים, ולא דיגיטליים. זה המצפון שמנווט אותי היום, כפי שהוא ניווט אותי כל חיי, לאורך כל חיי הציבוריים; אותו מצפון שאומר: די, מספיק, אנחנו לא לוביסטים של מו"לים או של הוצאות ספרים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אולי מספיק עם הפיליבסטר הזה? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> זה לא סוד שכוונתי הייתה לבטל את תוקפו של החוק באופן מיידי, אולם בשיח שקיימתי עם ועדת החינוך ועם היועץ המשפטי של הכנסת השתכנעתי שהחוק יבוטל החל מ-31 באוגוסט השנה, וזאת על מנת לאפשר פרק זמן של הסתגלות לביטול החוק. יחד עם זאת, לא הייתי מוכנה לוותר על כך שכבר בשבוע הספר העברי, החל ב-15 ביוני, נחריג את שבוע הספר העברי מהוראת החוק. באמצעות ביטול מיידי של תקרת ההנחה, עם ישראל יזכה לחגיגת ספרים אמיתית במהלך שבוע הספר העברי. אני מודעת לשחקנים נוספים במגרש זה – המו"לים, הוצאות הספרים והסופרים – ואין לי ספק שמשרד התרבות צריך לדאוג גם להם ולייצג אותם, כל עוד טובתם ורווחתם של ציבור הקוראים גוברות עליהם. לכן החלטתי שעם ביטול החוק אני אפעל לשמר את תוקפם של הסעיפים הרלוונטיים שמטרתם מניעת הפליה בשטחי התצוגה בחנויות הרשתות ומניעת התופעה של תמרוץ מוכרים בגין קידום מכירות של מו"ל מועדף, למשך שנתיים בלבד מהיום עד לחקיקתו של חוק חדש בהובלתו של יושב-ראש ועדת החינוך בעניין תיקון מבני של ביטול הבעלות האנכית. כמו כן, אני סבורה כי כדי להמשיך ולקדם את שוק הספרים דרושה השקעה ישירה של המדינה כדי לתמרץ מו"לים לקדם ספרות ביכורים. לכן הנחיתי את משרדי להקים קרנות ציבוריות לתמיכה בספרות ובסופרים הישראלים. לסיום, אני מבקשת להודות ליושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת מרגי, לעמיתי חברי הכנסת יואב קיש ומירב בן ארי על תמיכתכם במהלך ועל הדיונים שבהם השקעתם – יומיים של דיונים בוועדת החינוך – שבהם הצגתם את עמדת הציבור, את התפיסה החברתית השוויונית הצודקת לאפשר לכל ילד וילדה לקרוא ספרים במחיר סביר, במחיר ראוי, כפי שנכון יהיה לעם הספר. לא אוכל לסיים מבלי להזמין כל אחד ואחת מכם לאירועי חודש הקריאה שמוביל משרדי החל מ-1 ביוני. בהלימה לחזוני, האירועים יתקיימו בחינם בכל רחבי המדינה: בשווקים, בירידים, בבתי-הכנסת, בספריות ובברים. שם ננגיש את הספרים ונביא לידי ביטוי את אותם סופרות וסופרים במפגש בלתי אמצעי עם הציבור הישראלי. זוהי מהפכת התרבות בעיצומה, ואני קוראת לכם, חברי באופוזיציה, קחו חלק בביטול החוק האנטי-שוויוני הזה והאנטי-חברתי. תודה רבה לכם. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברי חברי הכנסת, שבו במקומותיכם, אני רוצה להתחיל את ההצבעה. אני מבקשת מכולם לשבת. השרים החדשים שהושבעו היום לא יכולים להצביע, רק בהצבעה ידנית, ואנחנו נוסיף אותם כי אין להם מכשירים עדיין. בסדר? השרה סופה, השר ליברמן והשר צחי, תכף אוסיף אתכם. אנחנו עוברים להצבעה, קודם על ההסתייגויות. אנחנו עוברים להצביע על ההסתייגויות. חברים, חברי חברי הכנסת, אני מבקשת שקט, נא להתרכז. אנחנו קודם כול מצביעים על ההסתייגויות. אני מבקשת שקט. תודה. לסעיף 1 בנוסח החוק אין הסתייגות, לכן אנחנו נצביע על הסעיף הראשון כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד סעיף 1 – 35 נגד – 13 נמנעים – 1 סעיף 1 נתקבל. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 35. להם אני מוסיפה בעד – שלושת השרים. שלושתכם בעד, זה 38. מתנגדים – 13 מתנגדים. נמנע אחד. אם כן, סעיף 1, כנוסח הוועדה, התקבל. אנחנו עוברים עכשיו לסעיף 2. נרשמו הסתייגויות של קבוצת סיעת המחנה הציוני, ולכן אנחנו מצביעים על ההסתייגות. מי בעד? מי נגד? הסתייגות המחנה הציוני: חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן – לסעיף 2. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 31 נמנעים – 1 ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> אם כן, יש לנו 18, ואני מוסיפה את שלושת השרים. בעד – 18, נגד – 31. אני מוסיפה את שלושת השרים, זה ביחד 34. נמנע אחד. אם כן, ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עכשיו עוברים לסעיף 3. אין הסתייגויות. אנחנו עוברים להצביע על סעיף 2 וסעיף 3, כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה – 31 נגד – 18 נמנעים – 1 סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 34. אני מוסיפה ידנית את שלושת השרים. אם כך, 34 בעד, 18 מתנגדים, נמנע אחד. אם כן, הסעיפים 2 ו-3 התקבלו כנוסח הוועדה. אם כן, החוק אושר בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים לקריאה שלישית, כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 11 בעד החוק – 31 נגד – 18 נמנעים – 1 חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר נורית קורן:> בעד החוק – 31, ואני מוסיפה ידנית את שלושת השרים. אם כך, 34 בעד, 18 מתנגדים, אחד נמנע. החוק עבר בקריאה שלישית, והוא ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מזמינה את חבר הכנסת יואב קיש לברך. <יואב קיש (הליכוד):> כבוד היושבת-ראש, תודה, השרים והשרות, חברות וחברי הכנסת, האמת, רגע מרגש. פעילות שהתחלתי לפני שנה עם החלטה מאוד פשוטה ובסיסית, שהתחילה בשאלה ששאלו אותי כשנכנסנו למשכן – שאלו אותי: מה החוק הראשון שאתה רוצה לחוקק בתור חבר כנסת חדש? אמרתי: אתם יודעים מה? אני חושב שיש יותר מדי חוקים במדינת ישראל, ואני רוצה לבחון את ביטולם, מה מצדיק ביטול. וחוק הספרים הוא חוק מצדיק ביטול. החוק הזה הוא חוק שפגע בשוק. נכון, התחלנו עם כוונות טובות, את זה אני לא מכחיש; החוק הזה נועד להגן על הסופרים, חשבנו שיעשה טוב לשוק. החוק הזה בדיעבד גם פגע בסופרים, גם פגע בנו האזרחים – הפסקנו לקנות ספרים; אנחנו הפסקנו ללכת לחנויות; אנחנו קוראים פחות. היום ספר עולה הרבה יותר ממה שהיה, וטוב שביטלנו את החוק. אני רוצה להודות לשרה מירי רגב שהצטרפה אלי להחלטה הזו שהגיע הזמן לבטל, שאמרה שלעם הספר מגיע ספר במחיר שווה לכל נפש. זה מה שאנחנו עושים עכשיו. ולחברת הכנסת תמר זנדברג, הבעיה של האחזקות הצולבות – אנחנו מטפלים בה. השארנו את הסעיפים הרלוונטיים שנוגעים לחוק בתוקף. נילחם בה, ואנחנו גם נגיש חקיקה כנגד זה, אבל לא ניתן לכם לפגוע בציבור. לא ניתן לכם לייקר את הספרים שלנו. אנחנו רוצים לקרוא, והרבה, ולא יכול להיות שסופרים יגידו שמי שרוצה לקרוא ספר, ילך נא לשאול בספרייה. לכן אני שמח וגאה – שמח וגאה – להגיד שטוב עשתה השרה מירי רגב, טוב שחברי הכנסת הביעו את האמון בביטול הזה, וטוב שאנחנו בחרנו לחזור לתחרות חופשית, לשוק חופשי, לדאוג לאזרחים; ובמקביל אני גם בטוח שהסופרים יקבלו מענה דרך קרן או דרך אישית שתטפל ותטפח את הספרות הישראלית. אבל הדבר הכי חשוב שעשינו היום זה להפחית את המחיר של הספרים, וזה מה שנעשה. אז שוב, תודה. אני רוצה גם להודות לכל חברי ועדת החינוך וליושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת מרגי, שלא נמצא פה היום, שעזר לנו בסיום המהיר של הדבר הזה. כל מי שנטל חלק בהכנת החוק, לעוזרים שלי, לאלעד, לחברים רבים שבאו וישבו והסבירו, ויחד הגענו לרגע הזה. תודה רבה, וגם עם ישראל מודה לכם. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת יואב קיש, וברכות על העברת החוק. <הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18) (הודאת נאשם), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1037); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה – הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18) (הודאת נאשם), התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק שר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט, בבקשה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כנסת נכבדה, הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18) (הודאת נאשם), התשע"ו–2016, של הממשלה, מבקשת לתקן את סעיף 12 לפקודת הראיות. הצעת החוק היא פרי המלצותיה של הוועדה המייעצת לשרת המשפטים לעניין סדר דין פלילי וראיות, בראשות שופטת בית-המשפט העליון בדימוס עדנה ארבל. הוועדה עסקה במשך כשלוש שנים בנושא של הודאת חוץ של נאשם – הודאה הניתנת שלא במסגרת ההליך שלפני בית-המשפט. הצעת החוק מבקשת לעגן בסעיף 12 לפקודת הראיות שלוש קביעות חשובות: 1. עיגון קביעה עקרונית שלפיה הודאה שנגבתה בעינויים אינה קבילה; 2. עיגון הוראה בעניין התוספת הראייתית הנדרשת להודאה, ולפיה ברירת המחדל לתוספת הראייתית תהיה ראיה "מאמתת", תוך הפניית זרקור למצבים מסוימים שבהם ככלל תידרש תוספת ראייתית כבדת משקל, המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה; 3. עיגון עילת הפסילה של פגיעה בזכות להליך הוגן שנקבעה בפסיקת בית-המשפט העליון בפרשת יששכרוב, בכל הנוגע להודאות. הלכת יששכרוב קובעת כי לבית-המשפט נתונה סמכות שבשיקול דעת לפסול ראיות מסוגים שונים, ובכלל זה הודאות אשר הושגו שלא כדין בידי גורמי אכיפת החוק. עילת הפסילה מתבססת על התפיסה כי קבלתה במשפט של ראיה שהושגה שלא כדין עלולה להכתים את ההרשעה ולפגוע בלגיטימיות שלה, גם אם אין חשש לאמיתותה של הראיה. לפיכך אנו רואים חשיבות רבה בקידום הצעת החוק. הצורך בחקיקה קיים, בין היתר, בשל חששות להרשעות שווא וכן לאור ההתפתחויות בפסיקה. לתפיסתי, על החשודים לקבל את מלוא זכויותיהם מכוח החוק ולא מכוח הפסיקה בלבד. נוכח האמור לעיל, תומכת הממשלה בהצעת החוק. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת יואב גלנט, שר הבינוי והשיכון. אנחנו עוברים – בבקשה – לרשימת הדוברים על הצעת החוק הזאת. מירב בן ארי – מוותרת; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק שבפנינו עוסקת באחד הנושאים המורכבים והחשובים ביותר בתחום המשפט הפלילי. השאלה איך אנחנו יכולים לבסס הרשעה של נאשמים ומה מעמדה של הודאה שניתנה מחוץ לבית-המשפט היא שאלה בעלת חשיבות עצומה, ולא במקרה היא עוררה גם דיון מאוד רציני ומקיף בציבור וגם כאן בכנסת. אני הבאתי בפני הכנסת הזאת לפני חצי שנה הצעת חוק שדרשה סיוע, ראיה חיצונית עצמאית, שתבסס את האפשרות להרשעה על בסיס הודאה. לצערי הגדול, כפי שאתם יודעים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק ההיא נפלה על חודו של קול. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת סלומינסקי, שגם אז, באותם ימים, אמר לי שברמה העקרונית הוא בהחלט תומך בכיוון הזה, עם כל הקשיים והמורכבויות של המשמעת הקואליציונית. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> זה המשפט העברי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> נכון. ואכן, עמיתי חברי הכנסת, צודק חבר הכנסת סלומינסקי, גם במשפט העברי אנחנו למדנו את הכלל ש"אין אדם משים עצמו רשע". ואם כבר אנחנו בענייני המשפט העברי, חבר הכנסת סלומינסקי, אומר הרמב"ם שעדיף לנו שנפטור מעונש אלף חוטאים משנעניש שלא בצדק אדם אחד שהוא חף מפשע. אז זו, כמובן, אמירה מאוד מאוד מרחיקת לכת, אמירתו של הרמב"ם, אבל אני רק מביא אותה כדי לומר עד כמה אנחנו צריכים להקפיד ולהיזהר במערכת של ההרשעות. הרשעות על בסיס של – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ואומר לנו חבר הכנסת חאג' יחיא שאותם דברים נמצאים גם במסורת האסלאמית; ואפילו לפני הרמב"ם. אז אני אומר, יש פה באמת אחדות דעות של חוכמה ושל תבונה, גם מחשיבה מסורתית ודתית, אבל בעיקר יש פה המון המון צדק והיגיון, מכיוון שאנחנו יודעים מתוך המציאות שלנו עד כמה אנשים עלולים להודות בדברים שהם לא עשו. זה קורה. כמה שזה נשמע לנו רחוק, זה קורה במציאות. יש בארצות-הברית פרויקט שנקרא פרויקט החפות, שמתבסס על דגימות דנ"א, והפרויקט הזה מראה כמה אנשים שנידונו למוות ונידונו למאסרי עולם – הוכח באופן חד-משמעי אובייקטיבי שהם לא ביצעו את העבירות שעליהן הם הורשעו. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו חייבים לשנות את מעמדה של ההודאה וליצור מנגנונים – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – שיבטיחו לנו – אני מסיים, גברתי – אם וככל שאנחנו מרשיעים, שאנחנו עושים את זה על בסיס ראייתי מוצק ואיתן. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הצעת החוק הזו, גברתי היושבת-ראש, בהחלט הולכת בכיוון, ולכן אנחנו נצביע בעדה, אבל אנחנו ננסה גם בוועדה להרחיב את הבסיס התומך והמסייע להודאה כדי להגיע לעיקרון שעליו דיברתי. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חבר הכנסת דוד אמסלם – מוותר; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת יעקב אשר – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – מוותרת; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת אורן אסף חזן – מוותר. אם כן, אנחנו נעבור להצבעה. חברים – אני מבקשת מחברי הכנסת, זו הצבעה אחרונה להיום. בבקשה. אנחנו, אם כן, עוברים להצביע על הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18) (הודאת נאשם), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 39 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18) (הודאת נאשם), התשע"ו–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 39, ואני מוסיפה את השר צחי הנגבי להצבעה בעד. אם כן, 40 בעד. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה. הוועדה המוסמכת לדון בהצעת החוק ולהכינה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית היא ועדת החוקה, חוק ומשפט. <הודעת הממשלה על מינוי סגן שר> <היו"ר נורית קורן:> אנחנו רוצים למסור הודעה בשם הממשלה על מינוי סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן דהן. ימסור את ההודעה שר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט, בבקשה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> הודעה על מינוי סגן שר. גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, החליטה הממשלה, לאחר שניתנה הסכמת ראש הממשלה, לאשר את מינויו של חבר הכנסת אלי בן דהן לתפקיד סגן שר במשרד הביטחון – מתמנה על-ידי שר הביטחון. סגן השר ייכנס לתפקידו לאחר מסירת הודעה זו לכנסת. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אם כן, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ג באייר התשע"ו, 31 במאי 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. לילה טוב. <הישיבה ננעלה בשעה 22:17.>