דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל'
ישיבה קל"ו
הישיבה המאה-ושלושים-ושש של הכנסת העשרים
יום שלישי, ט"ו בסיוון התשע"ו (21 ביוני 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
אלעזר שטרן (יש עתיד): 4
מירב בן ארי (כולנו): 6
דב חנין (הרשימה המשותפת): 6
ענת ברקו (הליכוד): 7
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 9
עודד פורר (ישראל ביתנו): 10
יעל גרמן (יש עתיד): 11
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 11
אכרם חסון (כולנו): 12
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 13
אורן אסף חזן (הליכוד): 13
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 14
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 15
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 16
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 25
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 25
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 31
חיים ילין (יש עתיד): 32
נחמן שי (המחנה הציוני): 33
מיקי לוי (יש עתיד): 36
יעקב אשר (יהדות התורה): 37
אמיר אוחנה (הליכוד): 38
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 38
נורית קורן (הליכוד): 40
הצעות לסדר-היום 40
ציון יום העיוור 41
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 41
קארין אלהרר (יש עתיד): 42
יוסי יונה (המחנה הציוני): 43
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 46
מירב בן ארי (כולנו): 47
אילן גילאון (מרצ): 50
אורן אסף חזן (הליכוד): 53
שרת התרבות והספורט מירי רגב: 56
ענת ברקו (הליכוד): 60
הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 87), התשע"ו–2016 60
משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 61
הצעת חוק יום העלייה, התשע"ו–2016 63
אברהם נגוסה (יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות): 64
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 68
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 70
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 71
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
היום ט"ו בסיוון התשע"ו, 21 ביוני 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה וקריאה שלישית: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 179), התשע"ו–2016, שהוחזרה מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 127) (הסתה או שידול לעריקה של מי שהתנדב לשירות בכוח מזוין), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת יואב קיש, דוד ביטן ואיילת נחמיאס ורבין וקבוצת חברי הכנסת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. כדרכנו, אני מפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם – מי שמעוניין, כמובן. בבקשה, ההרשמה החלה. ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת אלעזר שטרן. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. בבקשה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
יש שר?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שר? שר? שר? אין שר.
<מירב בן ארי (כולנו):>
רק שרים לעתיד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אין שר. רק שרים לעתיד, באמת. בבקשה, חבר הכנסת שטרן.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אתמול הסתיימה שנת הלימודים בבתי-הספר התיכוניים במדינת ישראל, ויצאו לחופש הגדול. 350 תלמידות אולפנת "צביה" בבני-ברק התבשרו שהן לא יחזרו ללמוד בבית-הספר שלהן, והאולפנה תיסגר. זאת אולפנה עם הישגי בגרות של קרוב ל-100% הצלחה. השאלה היא למה סוגרים. לפי הישגי הבגרות ברור שהמוסד לא נכשל, אלא מה קרה – צריך להעביר כדי להקים שם מוסד חינוכי לחסידות גור. אני ער לחשיבות היחסים של הציונות הדתית עם חסידות גור, אנחנו מאוד מעריכים את זה, לפעמים מוחאים כפיים – אבל למה על חשבון הציונות הדתית?
לצערי הרב, אנחנו כבר רגילים לשלם את המחיר על זהותה היהודית של מדינת ישראל. סוגיות כמו גיור, נישואים וגירושים, כשרות, שבת – כבר מזמן הציונות הדתית הפקירה את הנושאים האלה בידי החרדים. אני מודה שכשהדבר מגיע לפגיעה אישית בתלמידות תיכון זה קשה לי מאוד. אני רוצה להזכיר ששר החינוך היום שייך כאילו למפלגה שמייצגת – כאילו היא מייצגת – את הציונות הדתית, והשאלה הפשוטה שלי: בסוף, מי יילחם למען הערכים של הציונות הדתית, ומי יילחם על מוסדות החינוך של הציונות הדתית? תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת שטרן. חברת הכנסת מירב בן ארי – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על שאילתה שהגשתי ולא אישרו לי, אז חשוב לי לומר אותה, כי לדעתי זה אירוע קשה מאוד, ואנחנו חייבים להתייחס. פניתי גם לשרת המשפטים, וקיבלתי תשובה לא מספקת.
לפני כ-15 שנה אירע במדינת ישראל אסון – אסון לאומי, אסון הומניטרי, אסון "אולמי ורסאי". 15 שנה עברו מאז, ואף אחד מאלה שהיו באירוע לא קיבל פיצויים. אנשים כבר נפטרו, ולא קיבלו פיצויים. ילדים שההורים שלהם נפטרו או נהרגו באירוע כזה לא קיבלו פיצויים, ואלו שכבר זכו לאיזשהו סעד, כלומר הגיעו לבית-משפט וקיבלו סעד – 150 מהם עדיין לא קיבלו את הפיצוי המגיע להם, כלומר הדיון שהובטח בעניינם בכלל לא הגיע – הם לא קיבלו אפילו סעד שמגיע להם. כלומר 15 שנה – יש כאלה שקיבלו החלטה ולא קיבלו את הכסף, ויש כאלה שבכלל לא קיבלו החלטה.
ואני פונה שוב מפה אל שרת המשפטים, ופניתי גם במכתב וגם בשאילתה – עכשיו היא לא תהיה דחופה אלא שאילתה ישירה – כדי שהיא תבוא ותיתן הסבר, איך במדינת ישראל, 15 שנה אחרי, אנשים שנהרגו באירוע כזה, והיו אמורים לקבל סעד, לא קיבלו – וזה נושא חמור מאוד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. כאמור, חבר הכנסת דב חנין – הדובר הבא, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה, אדוני היושב-ראש, הזדמנות לשוב ולברך אותך, מזל טוב והרבה אושר.
<מירב בן ארי (כולנו):>
מזל טוב.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו מציינים היום בכנסת את יום העיוור, יום מאוד חשוב, אבל אנחנו צריכים גם להסתכל על עצמנו במבט ביקורתי. הכנסת בשנים האחרונות לא מחוקקת למען העיוורים. חקיקות למען העיוורים נתקעות בממשלה או נבלמות על-ידי הממשלה. למען האמת, מאז חוק הגנת דמי הליווי לעיוורים, שהייתה לי הזכות להיות אחד מיוזמיו, אנחנו לא מחוקקים, וחבל.
כמה מילים על קיצוץ אספקת המים לפלסטינים בגדה. אנחנו מודאגים מאוד מהידיעות שמתפרסמות היום על הצמצום העצום של אספקת המים לעשרות-אלפי פלסטינים בגדה המערבית מתחילת יוני, התחלת חודש הרמדאן. כמות המים ולחץ המים לא מאפשרים למים להגיע לבריכות האגירה ביישובים הפלסטיניים ולמלא אותן. בבתים רבים אין מים זורמים זה יותר משבועיים; מפעלים מושבתים; גינות ירק ומשתלות חרבות; עופות ובעלי-חיים מתים בצמא. וכל זה נעשה, אדוני היושב-ראש, מכיוון שניתנו הנחיות לווסת את האספקה בצינורות המים של "מקורות", גם כדי להיענות לביקוש למים של ההתנחלויות באזור, שגובר בשל החום הכבד.
אני יודע, אדוני היושב-ראש, שיש התנחלויות באזור הזה שיש להן בריכות שחייה מפוארות, אבל נדמה לי שכולנו צריכים להסכים, מעבר לכל ויכוח פוליטי, שהזכות של אנשים לשתות מים והזכות של אנשים לקיים חקלאות בסיסית צריכות לגבור על הזכות לבריכת שחייה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני ממשיכה בסדרת הרצאותי על השקרים הפלסטיניים, והפעם אתמקד בחבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי. אגב, לפני שאתחיל – גילוי נאות: הוא חסם אותי בטוויטר ואנחנו צ'ילבות.
בזמנו הוא למד רפואת נשים, ובמקום להתמקד בסיוע בהבאת חיים לעולם – הן של יהודים והן של ערבים – הוא העדיף לפצוח בקריירה אחרת: הקונסיליירי של ערפאת; אבל לא רק זה – גם של חבר הכנסת אבו עראר, מסתבר, שעליו, כשנאמר שהוא ביגמיסט, הוא אמר שזו האמונה שלו.
לגבי ערפאת, אותו רב-מרצחים שאחראי לרציחתם של הכי הרבה יהודים מאז מלחמת העולם השנייה, ולמעשה האיש שהביא לעולם את הטרור המודרני כפי שאנו מכירים אותו היום ונתקלים בו יום-יום – אי-אפשר לומר שאין איזו גאולה שהוא הביא לעולם – טרור שכל יום מעתיקים אותו במקומות אחרים. וכאשר אנשים בארגונו של ערפאת השליכו את לאון קלינגהופר מיאכטה בלב ים, "אכילה לאורו", גם אחרי זה חבר הכנסת טיבי המשיך לייעץ.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
לחבר הכנסת טיבי מסכה של סחבק על הפנים, מה שנקרא אחוק. הוא מכיר את החברה היהודית בישראל, ובזכות זאת הוא יכול לומר איפה הנקודות הרגישות, וטיבי הפך לאפקטיבי. אבל גם אותו נאום שהידים מפורסם שלו, שבו בין השאר נאמר: ברכות לשהידים שלנו ושלכם בתוך הקו הירוק, אלה שהכובש רצה שיכנו אותם מחבלים – אבל הוא לא שכח גם לשלוף מילקוט הכזבים שלו אמירה: מעולם לא אמרתי ביטוי או הצהרה שיש בה תמיכה במאבק מזוין.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
זאת אומרת, רחמים, אה – טיבי, לא ידע. הוא לא ידע.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
יא חביבי טיבי, כלאם פאד'י. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת עודד פורר.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, מזל טוב ובשעה טובה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני רוצה היום לדבר דווקא על עבודת הכנסת, דבר שאנחנו נוטים פחות לדבר בו בנאומים בני דקה, אבל אני חושבת שזה חשוב.
ניהלתי היום שני דיונים בוועדת הכלכלה, במקום היושב-ראש הקבוע, שנמצא במילואים – נאחל לו שיחזור בשלום – האחד, תקנות הגנת הצרכן, שעוסקות בהקצאת מקום מיוחד למצרכים שבפיקוח. התקנות האלה הגיעו לכנסת שנתיים לאחר דבר החקיקה הראשית. אני נתקלת בזה כל הזמן. לדעתי, כולנו נתקלים בזה כל הזמן. התקנות מובאות שנתיים אחרי החקיקה, שלוש שנים אחרי החקיקה, ומניחים במשרדי הממשלה שהכנסת היא חותמת הגומי שלהם. אז אני כאן כדי להודיע להם: אנחנו לא חותמת הגומי. אני חושבת שזאת החמצה מאוד גדולה.
הדיון השני היה דיון מקומם במיוחד, ועסק ברפורמות מוניות השירות. מוניות השירות הן אחד מכלי התחבורה הכי משמעותיים שיש במדינת ישראל – רפורמה שנמשכת, אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, גברתי השרה, מאז שנת 2005. לא משנה כרגע כל הוורסיות וכל הדרכים שהרפורמה הזאת עברה, הגענו לשעת השין, אדוני היושב-ראש. היום נאלצנו להאריך בפעם האחרונה בחצי שנה. לא שעיתי לבקשתו של חברי חבר הכנסת דב חנין להאריך את התקנות האלה רק בחודש, רק משום שהבנתי שכל האנשים שישבו סביב השולחן לא יישנו בלילה כי אנחנו, חברי הכנסת, לכאורה לא עשינו את עבודתנו ולא פיקחנו על עבודת הממשלה.
לא יכול להיות שמשרדי הממשלה באמת יתייחסו אלינו, הכנסת, כמין חותמת גומי. עשיתי להם היום, אדוני היושב-ראש, דבר שנהגתי לעשות במגזר העסקי – לימדתי אותם לעשות "גאנט" – לגזור לוחות זמנים לדברי חקיקה, משום שאנחנו נגיע לכנס החורף, כשאנחנו עם תקציב דו-שנתי, עם חוק ההסדרים, ולא נוכל להעביר שוב את דבר החקיקה הזה. אנשים, אין להם שום אופק, ובעיקר – לציבור הישראלי אין שירות במוניות השירות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת עודד פורר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
תודה, אדוני, אני רק חייב להצטרף לדבריה של חברת הכנסת ורבין. היום בוועדת העלייה והקליטה ניהלנו דיון על תקנות הפודיאטורים לדבר חקיקה שחוקק בשנת 2010. זאת אומרת – ועדיין זה לא תקנות, אלא רק מדוע משרד הבריאות לא נותן שם מענה לכמה דברים, שש וחצי שנים, ושמונה וחצי שנים מאז החליטה הממשלה להתקין את התקנות בעניין הזה.
לעניין הדברים שרציתי לדבר עליהם: השבוע אושר בוועדת העבודה והרווחה לקריאה שנייה ושלישית חוק חופשת לידה לאבות. הרעיון הוא מבורך, הוא נכון, אבל שוב, כשמחוקקים את החוק הזה יוצרים שני מגזרים ושני עולמות – מצד אחד השכירים, שיהיו זכאים לחופשת לידה לאבות, ומצד שני, חצי מיליון עצמאים, 40% מהתוצר, לא יהיו זכאים לאותה חופשה, לאבות. אנחנו יוצרים פה עוול, בחקיקה הזאת. ראוי שכשזה יגיע להשלמת החקיקה – זה היה צריך להגיע מלא, כמו שחופשת הלידה לאימהות, לעצמאיות, ממומנת מכספי הביטוח הלאומי שהן משלמות, כך גם כספי הביטוח הלאומי שהאבות משלמים יכולים לאפשר להם לצאת לחופשת לידה בתשלום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת עודד פורר, גם לך וגם לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
לפני כשבועיים, בעקבות עבודה מאומצת של הלשכה המשפטית של הכנסת, העברתי מכתב מפורט לראש הממשלה, עם פירוט מדויק של כל המשרדים הסוררים, שלא התקינו תקנות. אני מקווה מאוד שיהיה לזה המשך. אם לא יהיה המשך, נסיק מסקנות בכנסת לגבי הפיקוח על המשרדים האלה.
בבקשה, חברת הכנסת יעל גרמן; בבקשה, גברתי. ואחריה – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, נכבדי, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולברך את רונן פלוט. כולם בירכו אותו, אבל שכחו שיש גם אנחנו, חברי הכנסת, ואף אחד מאתנו לא יצא לו לעלות ולהודות לרונן פלוט. אז אני רוצה להודות לו, קודם כול, על הגינון המהמם, שהוא היה אחראי לו, על האווירה הנפלאה, ולספר לכם רק על שתי בקשות שאני הייתי קשורה בהן ואיך הוא נענה להן ברצון, בנעימות, ובמהירות וביעילות האופייניות לו. הבקשה הראשונה הייתה לפתוח את חדר הכושר לא רק לחברי הכנסת, אלא גם ליועצים ולנהגים. הוא עשה את זה בצורה עממית וצודקת, ואני מאוד התפעלתי מזה. והבקשה השנייה הייתה להתקין עמדת טעינה חשמלית, כדי שמי שיש לו רכב חשמלי – תוך שבועיים הייתה עמדת הטענה חשמלית. אז – אין לי מילים, אלא רק לאחל לו שבאמת יצליח בתפקידו החדש והמאוד-מאוד מאתגר, כראש עיריית נצרת, שבאמת תהיה לו הצלחה.
ובהזדמנות זו אני רוצה לברך מקרב לב, אני חושבת בשם כולנו, את אלברט סחרוביץ, המנכ"ל החדש, ולהציב לו אתגר ראשון: שלכל העוזרים השלישיים שלנו יהיה מקום לעבוד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אכרם חסון.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני מצטרף לברכות, אדוני היושב-ראש, שיהיה במזל טוב.
אני רוצה לדבר על עניין של – השבוע סיימו את לימודי הרפואה שלהם במולדובה, באוניברסיטת קישינב, כ-350 רופאים ורופאות מהאוכלוסייה הערבית, מהמיעוט הערבי בתוך ישראל, ואנחנו עדים בימים האחרונים בפייסבוק להמון תמונות שמגיעות משם, של כל ההורים השמחים בסיום לימודי הרפואה של הבנים שלהם שם, במולדובה. מהעיר שלי, עראבה, סיימו לימודי רפואה כ-30 רופאים ורופאות, ואלה מצטרפים לעוד כ-200 רופאים, ואני כבר דיברתי על זה שאנחנו הגבוהים בעולם – אחוז הרופאים ביחס לשיעור האוכלוסין מהגבוהים בעולם, אבל גם יתר היישובים הערביים – שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן, גם מהגליל, מהמשולש, מהנגב, מהערים המעורבות, לוד, רמלה, פעם ראשונה שיש אחוז רופאים בוגרים במספרים כאלה. ואני מנצל את ההזדמנות הזאת להגיד לכל המשפחות, לכל הרופאים, שיהיה בהצלחה (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: המון מזל טוב והצלחה לכל הרופאים והרופאות שסיימו את לימודי הרפואה שלהם באוניברסיטה במולדובה ובכל האוניברסיטאות באירופה).
וזו הזדמנות, אדוני היושב-ראש – כל הזמן אמרנו, למה יש אלפי סטודנטים לרפואה ברומניה, במולדובה, אפילו בא-נג'אח בנבלוס, באוניברסיטה הערבית בג'נין – למה חוסמים ולמה יש חסמים כאלה ללמוד פה, באוניברסיטאות בישראל? הגיע הזמן שכל אלה שרוצים ללמוד רפואה ילמדו פה ויעבדו פה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת אכרם חסון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חיליק בר.
<אכרם חסון (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, קודם כול, מברוכ.
חברי חברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם בנושא מאוד חשוב, שלצערי הוגש השבוע למזכירות הכנסת אך לא אושר. כמו כן, אני רוצה לציין שהנושא עלה גם ביוזמתו של חברי חבר הכנסת יוסף ג'בארין, שפנה אלי וביקש שנחבור ונשתף פעולה בעניין.
אני רוצה לדבר אתכם על היעדר אבחונים בערבית לסטודנטים עם ליקויי למידה. כיום המבחנים האלה מתקיימים בשפה העברית בלבד, והמרכז הארצי לבחינות ולהערכה מכיר בבעיה ואמור לטפל בה וליצור מבחן רשמי בשפה הערבית. עד שהמבחן הזה יצא לדרך יש לחכות יותר משנתיים, שבהן סטודנטים רבים דוברי ערבית לא יקבלו מענה וייפלו בין הכיסאות.
חשוב לציין שיש שלושה מוסדות שבהם מתקיימים מבחני אבחון פנימיים בשפה הערבית: אוניברסיטת חיפה, מכללת עמק-יזרעאל ומכללת תל-חי, אך המבחנים והאבחונים שהם מקיימים תקפים אך ורק בתוך אותם מוסדות, ואין להם שום הכרה במוסדות אחרים בארץ.
יש בריחה גדולה של סטודנטים דוברי ערבית ללימודים בחוץ-לארץ. נכון שיש לכך סיבות רבות ומגוונות שהזמן קצר מלפרט אותן, אך אני מציע שנשמור על אלו שבחרו להישאר פה וללמוד, ולא נערים עליהם עוד ועוד קשיים. הסטודנט דובר הערבית הוא נכס ומתנה לעתיד המדינה, הוא מביא אתו פרספקטיבה שונה ותרבות שונה לעולם האקדמי. אני קורא לחברי הכנסת מכל הסיעות להירתם שוב לנושא, עד שהוא יובא לדיון מעמיק ורציני בוועדת החינוך. תודה לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אכרם חסון.
זאת גם הזדמנות לקבל בברכה קבוצה של אזרחים ותיקים משוהם הנמצאים אתנו ביציע ומקשיבים לדיון החשוב הזה. תודה רבה.
חבר הכנסת חיליק בר, ואחריו – חבר הכנסת אורן אסף חזן.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אני מברך את הקבוצה. ואם כבר הזכיר חבר הכנסת שטרן את הגורניקים, אני מברך גם את חברי הרב חיים פרידמן מגור, מאורחי הכנסת, ומנחם, שמתחתן בעזרת השם.
אבל, אדוני היושב-ראש, אני רוצה דווקא – להצדיע לך; נורית קורן. אני הייתי היום באירוע של הילדים חטופי תימן. דיברתי – דיברתי מדם לבי. אני קודם כול מצדיע לך על זה שהרמת את הנושא הזה, שוב, בדרך הנעימה שעשית את זה. ראינו וחווינו את הכאב, גם של המשפחות, גם של האימהות, אבל אמרתי: זה לא עניין של התימנים, וזה לא עניין של עדה אחת; זה עניין של כולנו, כישראלים, כיהודים, כציונים, ומגיע לנו לדעת מה קרה שם, אם קרה, איך קרה. מעבר לזה שאנחנו צריכים לברר את זה ולאפשר לאותן משפחות לקבל את הדוח, את הדיווח, את אותם דברים חסויים על מה שקרה שם, אנחנו חייבים את זה לנו ולעצמנו כמדינה וכחברה.
ואני אומר לך, נורית, ואני אומר לכולנו: אנחנו חייבים בעניין הזה ללכת עד הסוף. אני חייל במערכה הזאת. אני מקווה שראש הממשלה היה רציני כשאמר שיפעל בכל הכוח בשביל לחשוף את הפרוטוקולים האלה, שנסגרו ל-120 שנה, ואמורים להיפתח ב-2071. אני חושב שצריך לפתוח את התיקים האלה, להגיד לעם ישראל, ובעיקר למשפחות, מה קרה לילדים ולילדות הללו, וטוב מאוחר מאשר בכלל לא. לבנו עם הנושא הזה, ואנחנו כולנו במערכה הזאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בר. חבר הכנסת אורן אסף חזן, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אמש לא הזדמן לי לברך אותך, אז אני רוצה לאחל לך קודם כול מזל טוב.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לזוג הצעיר. שתזכו לקיים מצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ".
אני רוצה לדבר על נושא חשוב. אמש היה פיגוע לא פשוט בכלל בכביש 443, ובשקט בשקט, בלי שנשים לב. אני רוצה שתדמיינו לכם סיטואציה שילד, נער, מתבגר, בגיל ההתבגרות, בן 15, שנמצא לצד מחבלים בזירת פיגוע, בשעה שהם זורקים אבנים ובקבוקי תבערה, והוא לא באמת – או כן באמת – מבין איפה הוא נמצא ומה הקשר. ובינתיים, במקביל, חיילי צה"ל, שעל-פי ערכי צה"ל חותרים למגע כדי למנוע אסון גדול יותר, ועוצרים את הפיגוע הנורא הזה – מה שיכול היה להיגמר באמת במראות הרבה יותר קשים ממה שראינו הבוקר, ובסופו של תהליך, אותו בן 15 מת. אתם יכולים לנחש מי אשם? כמה הזוי שבמדינה שלנו דווקא הגיבורים שלנו, שעושים את העבודה שאנחנו שולחים אותם לעשות, מוצאים את עצמם פעם אחר פעם בעין הענישה והביקורת הציבורית.
אני מסיים, ברשותך, היושב-ראש, במשפט אחד: לא מזמן ראינו את פרשת אלאור אזריה, שעד היום מלווה את כולנו. זו הייתה נורת אזהרה חמורה. אסור שחיילי צה"ל יהפכו פעם אחר פעם למוקרבים על המוקד רק בשם איזשהו ערך שמנסים להמציא פה, שלא קיים. מדינת ישראל, חייליה ואזרחיה – מעל הכול. והטרור, אתו לא מדברים – מחסלים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אורן אסף חזן. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, אני מברך אותך, קודם כול, על החתונה. מברוכ.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
היום ציינה הכנסת יום המיוחד לעיוורים וקשי ראייה. לדעתי, כתשע ועדות דנו היום בנושא חשוב זה, אז אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולברך על היוזמה, ואת חברתי קארין אלהרר, היוזמת של היום הזה. שמחתי להשתתף בדיונים, ואני מקווה שזה ישמש פלטפורמה לקידום הנושא. אני גם רואה שחלק מהמשתתפים בדיונים הללו הם פעילים חברתיים, וגם אנשי עשייה שותפים לדיון. אז אני רוצה לברך אתכם על העשייה. אני רוצה להגיד לכם שזה מאבק משותף של כולנו, מכל הסיעות, מכל האידיאולוגיות בבית הזה, לקדם זכויות של אנשים עם מוגבלות, וזכויות אנשים עיוורים ולקויי ראייה או קשי ראייה במיוחד. הדרך עוד ארוכה להשגת מעמד שווה, אבל אם נמשיך את המאבק הזה, אנחנו בטח נצליח להתקדם וגם להשיג שוויון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני רוצה לברך אותך ולאחל לך מזל טוב.
אתמול פנה אלי ראש המועצה המקומית ירכא, והיב חביש, וביקש ממני שאני אפנה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני, כי נאמר לו באוצר שכל ההעברות הכספיות שקשורות למגזר הדרוזי בתוכנית חומש 59 נמצאות בוועדת הכספים, וועדת הכספים בעצם לא מעבירה את הכסף ולא מאשרת את ההעברה. פניתי אל חבר הכנסת משה גפני, וחבר הכנסת משה גפני אמר לי שאין לו אפילו העברה אחת שקשורה למגזר הדרוזי אצלו בוועדה. התקשרתי שוב לראש המועצה, וראש המועצה התקשר שוב למשרד האוצר, ונאמר לו שוב שזה נמצא בוועדת הכספים.
אני מאמין לחבר הכנסת משה גפני. אני מאמין שההעברות הכספיות לא נמצאות בוועדת הכספים ולא תקועות שם. ממשלת ישראל אישרה תוכנית חומש למגזר הדרוזי 2016–2020, אישרה קרוב ל-2 מיליארד שקל. אנחנו ביוני 2016. כמעט חצי שנה עברה, ועדיין לא הועבר אף שקל אחד מהתוכנית. אני פונה למשרד האוצר: הממשלה אישרה תוכנית, תעבירו את הכסף. אני לא צריך לעמוד כאן כל שבוע ולהעלות את הבעיות של המגזר הדרוזי בגלל חוסר תפקוד של משרדי ממשלה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אני מאחל לך אושר ובריאות, מזל טוב, אני מצטרף לכל חברי.
אתמול הנער מחמוד ראפת בדראן, בן 15, נורה ונהרג על-ידי חיילי צה"ל בכביש 443. הוא נסע ברכב עם משפחתו. הרכב רוסס על-ידי שני חיילים מיחידת כפיר. היום התפרסם ונודע כי הוא נורה בשוגג. מה לומר לאימא שלו, שהכדורים האלה נורו סתם ככה, או שנורו כי היה אפשר לירות על ילדים פלסטינים?
<ענת ברקו (הליכוד):>
לא, הוא – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
ולכן – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
אסור לירות על – – – זרקו בקבוקי תבערה – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
(אומר בערבית: את יכולה להאמין לי?)
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – מה נעשה?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
(אומר בערבית: אולי תשתקי?)
<קריאה:>
תגידי, את לא מתביישת?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אולי קצת בושה, כאשר אני מדבר על נער בן 15 שנורה על-ידי חיילים בדם קר?
<ענת ברקו (הליכוד):>
אנחנו כולנו מצטערים – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אולי תוכלי לשתוק כשאני מדבר?
<ענת ברקו (הליכוד):>
אל תהפוך אותם לרוצחים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אולי תוכלי לשתוק כשאני מדבר?
<ענת ברקו (הליכוד):>
הוא לא נורה בדם קר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
(אומר בערבית: את יכולה לשתוק?) אולי תוכלי לשתוק כשאני מדבר – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
הוא לא נורה בדם קר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – כי זה נאומים בני דקה?
<ענת ברקו (הליכוד):>
הוא לא נורה בדם קר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אולי תוכלי לשתוק כשאני נואם?
<ענת ברקו (הליכוד):>
תקדים ותאמר – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת ענת ברקו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – שזרקו בקבוקי תבערה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אולי תוכלי לבלום ולנצור את פיך?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת ענת ברקו.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אולי תשתקי?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
טיבי, אתה חצוף.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אוהו, מדבר על חוצפה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
איפה השפה הפרלמנטרית שלך?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת ענת ברקו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מדבר על חוצפה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אם אני הייתי אומר לחברת כנסת מהשמאל "תשתקי" – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מבין שהעובדות קשות.
<ענת ברקו (הליכוד):>
יצא לך? ברח לך? – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מבין שהעובדות קשות. אני מבין שזה מביך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אם אני הייתי אומר לחברת כנסת מהשמאל "תשתקי" כבר היו משעים אותי לחודש.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מבין שהעובדות קשות ומביכות.
<ענת ברקו (הליכוד):>
העובדות קשות. העובדות קשות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה הראי: ילד בן 15.
<ענת ברקו (הליכוד):>
זה נורא.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אני מדבר בנאומים בני דקה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת ענת ברקו.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
גם נותנים לך לדבר נאום בן דקה עשר דקות, וגם את לא מאפשרת לי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת טיבי – חבר הכנסת טיבי, אתה מקבל דקה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
תודה רבה.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
אין אחריות לזורקי אבנים – – –?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת עודד פורר.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – ולא זורקי בקבוקי תבערה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מחמוד ראפת בדראן, השם ייקום דמו, נרצח בדם קר על-ידי שני חיילים מיחידת כפיר, יחידה הידועה לשמצה – אותה יחידה שאלאור אזריה שייך לה וירה בדם קר בפצוע פלסטיני – –
<נורית קורן (הליכוד):>
חבל – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – אותה יחידה שבה יש עשרות מקרים של התעללות בפלסטינים – –
<נורית קורן (הליכוד):>
חבל – – –
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – אותה יחידה שמרוקנים אוויר מרכבים של פלסטינים; אותה יחידה שקורעת דגלים פלסטיניים – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – כדור בראש.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – אותה יחידה שזרקו גז לתוך מכל מים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – מחבלים – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני, אני לא יכול ככה. זה נאום בן דקה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תתביישו לכם – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה נאום בן דקה. אי-אפשר ככה. גם כשהדברים לא נוחים, אסור להפסיק אותי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מה זה הדבר הזה? מה זו הזילות הזאת כלפי צה"ל? מה זה?
<קריאה:>
– – – רוצחים – – – תתביישו לכם. מה זה?
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו כרגע מעכבים את הדיון החשוב – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
סלעים. לא אבנים – סלעים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
סלעים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
והוא מיתמם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, חברי הכנסת. אנחנו כרגע מעכבים את הדיון החשוב של יום העיוור, כי אני עכשיו נאלץ עוד פעם להוסיף זמן לחבר הכנסת טיבי. אז בואו, באמת – כל אחד רוצה להתערב בנאומו של השני, אז ככה זה יימשך עוד רבע שעה. בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני קורא על יחידת כפיר. הם הורידו את האוויר מהגלגלים של רכב פלסטיני – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מגיע להם.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – נשפט ל-20 ימי מחבוש. הצית דגל פלסטיני; זרק רימון גז לתוך מכל מים של משפחה פלסטינית; הוגש כתב-אישום נגד ארבעה שחשמלו עציר פלסטיני. מדובר ביחידה ידועה לשמצה של אנשים סדיסטים – –
<נורית קורן (הליכוד):>
– – – תתבייש.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – שראויים להישפט על פשעי מלחמה. הפשע האחרון הוא הירי בדם קר במחמוד ראפת בדראן – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אי-אפשר – – – בכנסת ישראל – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
ראחמת אללה עלייכ, השם ייקום דמו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
בסדר.
<ענת ברקו (הליכוד):>
יופי – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני חוזר ואומר: אנחנו כרגע פשוט מעכבים את האנשים ביציע. הם לא באו לשמוע את הצעקות שלנו, הם באו לשמוע את הדיון על יום העיוור.
בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מה מחכה לו, השם ייקום דמו? אללה נוקם דמו? מחכות לו 72 בתולות? ספר לנו, אנחנו לא יודעים. ספר לנו.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לברכות – מזל טוב וחיים מאושרים.
אני רוצה לברך את המורה והמחנכת בדרה עבד-אלקאדר. היא מורה למחשבים ומתמטיקה בבית-הספר היסודי עומר אבן אל-ח'טאב בעיר טייבה. היא זכתה בתואר "המורה של המדינה". זכייתה היא גאווה לכל החברה הערבית, ופועלה החינוכי הוא דוגמה למפעל חינוכי מוצלח ורצוי, שבמרכזו עומד היחס לתלמיד באופן פרטי ואישי, וגם המשימה שלקחה על עצמה לקרב את בית-הספר לתלמידים, שיבואו לבית-הספר בשמחה. המורה בדרה דאגה, למשל, שמחסן שהיה בבית-הספר יהפוך לחדר מחשבים.
(אומר בערבית: מזל טוב, המורה בדרה, אנשים כמותך מביאים גאווה לכולנו.) תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, גם אני מצטרף לברכות – מזל טוב, מכובדי היושב-ראש.
האמת, ברכות נפגשות עם אסונות, ולכן – הנער הפלסטיני שעל-פי טענת צה"ל נהרג בשוגג – אני שואל כאן: אין גבול לשוגג שלכם? כל יום נהרגים פלסטינים בשוגג – מאות, אלפי פלסטינים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אין גבול לטרור שלכם?
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
הילד הזה, הנער הזה, בן 15, אחרי ששבר את הצום, הלך לשחות. חזר משחייה, שב משחייה, ואז – באמת, מהבוקר, כל הבוקר היום דיברו בכלי התקשורת על מחבל – מחבל שחוסל. כל פלסטיני הוא מחבל? כל ערבי הוא מחבל? עד מתי? אם הפלסטינים היו הורגים יהודי בן 15 בשוגג, מה הייתה עושה המדינה?
<ענת ברקו (הליכוד):>
הם לא הורגים בשוגג, הם מתכוונים להרוג יהודים. זה ההבדל. הם הורגים יהודים שאוכלים שוקולד – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה לדעת, אם היה יהודי – – – מה הייתה מדינת ישראל עושה – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
שוקולד – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – – לסתום לה את הפה – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
אתה תסתום לעצמך את הפה – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לך תסתום לאנשים שלך את הפה. חצוף, חצוף.
<קריאות:>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – סגנון.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
ולכן, מחמוד בדראן – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת חזן וברקו. תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תתבייש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת חזן וברקו.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מחמוד ראפת בדראן – – –
(אומר בערבית: מחמוד ראפת בדראן יהיה מהשהידים, אם ירצה האל, יתרומם ויעלה.)
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הגיע לו.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
<קריאה:>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<קריאה:>
הוא ילד?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – הוא לא ילד. זה כמו שאמרו על אלה שהלכו עם סכין לסופר לדקור ילדים. הם לא ילדים. ומי – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אורן – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
זה לא משנה. אתה לא יכול להגיד את זה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
ילד בן 15.
<קריאות:>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אמרתי: כנראה.
<קריאה:>
– – – אסור לך להגיד את זה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
ילד בן 15. תתבייש לך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני לא אתבייש.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת אחמד טיבי.
<קריאות:>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני – – – אנשים נרצחים – – – בגלל זה – – – להתבייש?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני לא בטוח שאנחנו נפתור את הוויכוח הזה בדקות הקרובות. חילוקי הדעות, יש להניח, יישארו, אז בואו נאפשר לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא לדבר. בבקשה.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
ברכות ליושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אני אמשיך את מה שאמרו חברי. ההרג בשוגג – זה לא יכול להיגמר – אפילו אם יש אירוע ביטחוני, זה לא אומר שמרססים לכל כיוון, יורים לכל כיוון. זה לא מקובל. אם המקרה היה הפוך היו ועדות חקירות, היו מעצרים, היו היו היו – כולם יודעים מה היה.
אבל זה לא התעלול היחידי של הכיבוש בשטחים הפלסטיניים. זה לעשות הפסקת מים ליישובים, הרבה יישובים פלסטיניים, בטענה – לווסת את המים, כדי להעביר מים למתנחלים, מים לגינות שלהם ולבריכות שלהם, לאנשים שהורסים להם את הכלכלה, והם צריכים לסחוב את המים ממרחקים. אפילו הגרוע ביותר שהיה בכיבוש – כל ההיסטוריה לא הגיעה לרמה הזאת. זה לא רק זה, אלא נוסף על זה, בכל שבוע הממשלה מחליטה שהיא מזרימה גם מים וגם כסף להתנחלויות, בניגוד להצהרות שלה שהיא הולכת לכיוון של פתרון של שתי מדינות. הפתרון הזה כנראה שקר של ראש הממשלה ושל הממשלה, שקר גס שמנסים לשקר גם לעם פה וגם לעולם.
המצב הזה לא יכול להימשך; ההריסה של הכלכלה הפלסטינית לא יכולה להימשך. ולא רק זה, אלא המים שמונעים מהפלסטינים זה המים שלהם; לפי כל האמנות הבין-לאומיות, הכובש אסור לו לגנוב את אוצרות הטבע של הנכבש. גם גונבים את המים וגם מונעים את המים מהפלסטינים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
איזה נכבש – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
שקט, די כבר. הוא לא יכול לדבר ככה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול, הרבה מזל טוב, באמת, מכל הלב.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני רוצה לברך את קארין, חברתי לסיעה, באמת, על ציון יום העיוור היום, יחד עם כל הצוות. אני ממליץ לכולם, אחרי הדיון הסוער שהיה פה – יש ספר שנקרא "אמנות ההקשבה לפעימות הלב". אני אומר את זה כי הוא ספר מרגש, שבעצם מראה את מה שקורה פה בכנסת ישראל, שבאמת העיוורים רואים יותר טוב מ-120 חברי הכנסת שיושבים פה, שכל אחד רואה, אבל אף אחד לא מקשיב לשני. עכשיו, אני רציתי לדבר על דברים אחרים, אבל בגלל הוויכוח הסוער שיש פה, חשבתי לעצמי שאם כל חבר כנסת יקרא את הספר הזה – תאמינו לי, יקום בבוקר אחר לחלוטין ויבין את הסוגיה הזאת אחרת לגמרי.
ואני רוצה להגיד מילה אחת לחברי הכנסת שמייצגים את העדה הבדואית בנגב. היום, לפני כמה שעות, נהרגה שם ילדה בת שבע, כי אין שם כבישים; נדרסה על-ידי אוטובוס הסעות. אני מצפה – לא שאני אעשה את המלחמה; אני רוצה לעזור להם, אבל שהם יעשו את המלחמה. במקום הוויכוח הפוליטי הזה, כמו שאתה אמרת, כבוד היושב-ראש – כנראה 68 שנה, והוא יימשך עוד כמה שנים, אבל את הסוגיה הזאת, שאין שם כבישים, יש רק דרך עפר – רק להם מותר לנסוע ככה. אני לא יכול להסיע אף ילד באוטובוס צהוב. השוויון – אתם אשמים שאתם לא נלחמים מספיק. ואנחנו – – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
תרשה לי. אל תצעק עלי, אל תצעק עלי. אל תצעק עלי, תעשה לי טובה. אתם צריכים להילחם יותר על השוויון של המיעוטים במדינת ישראל, ואנחנו צריכים להקשיב ולהילחם יחד אתכם על הנושא הזה, שהוא מאחד את כל 120 חברי הכנסת, ואם לא – אנחנו נילחם גם על האיחוד הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני מצטרף לחברי ואאחל לך ולרעייתך מזל טוב וימים טובים.
אני רוצה להתייחס למותו של – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
סעדי, אתה מקשיב למה שאתה רוצה, לא למה שאמרתי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ששש.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני רוצה להצטרף – להגיב על הדברים שנאמרו פה על מותו של הנער מחמוד בדראן. עם ההגנה שנתנו לו שם, מהספסלים ההם, באמת לא – לאירוע הזה – לא נגיע רחוק. קודם כול – – –
<נורית קורן (הליכוד):>
אנחנו נותנים הגנה מלאה – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – לסתום את הפה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
קודם כול – אני לא זקוק לעזרה ממךְ, אני יודע מה להגיד.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
קודם כול, כבני-אדם אנחנו צריכים להביע צער על מותו של כל אדם, ועל מותו של הנער הזה.
<נורית קורן (הליכוד):>
זה מה שאנחנו מביעים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אנחנו מביעים צער, אנחנו מביעים צער.
<נורית קורן (הליכוד):>
אנחנו מביעים צער.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני לא זקוק לעזרה, תאמין לי שאני עברתי כבר כמה וכמה התקפות כאלה. אני, קודם כול, אומר שכבני-אדם אנחנו צריכים להביע צער על מותו של כל אדם, ועל מותו של הנער הזה, שכנראה מת בטעות, וחבל מאוד, ואני בוכה יחד עם בני משפחתו על זה. כך אנחנו צריכים לנהוג.
החיים המורכבים, הקשים, המסובכים, בשטחים, שאני מקווה שהם ייפסקו ביום מן הימים, מולידים את המצבים האלה. הם מולידים אותם, ואנחנו צריכים לחתור, כולנו, להפרדה בין יהודים, במדינת ישראל, לבין הערבים הפלסטינים, ולהגיע לשתי מדינות, ואז האירועים האלה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
– – אולי לא באופן מוחלט, יימנעו מאתנו.
אני רוצה לומר לחברי חברי הכנסת הערבים. אנחנו שמענו גם את שר הביטחון, שלצערי הרב כבר איננו שם, וגם את הרמטכ"ל, מסתייגים באופן ברור ביותר מהאירוע של החייל בחברון. זה לא הדוגמה וזה לא המודל להתנהגות. זה בצורה הכי מפורשת בניגוד להלכי הרוח בציבור הישראלי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אז אולי בוא תקפל את כל צה"ל, מה קרה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
ולכן, אני מאמין, ואני אומר לכם, אני מאמין שהמקרה הזה ייחקר, ואם הירי היה לשווא, זאת אומרת שהם ירו שלא לצורך, הם יעברו את כל ההליכים שצה"ל מעביר בתהליכים האלה, ואם הוא ירה בצורה מוצדקת – גם זה יימצא. לכן אני אומר, תנו ברגע הזה אמון בצה"ל ובמערכת הביטחון של צה"ל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
ויחד אתכם אני חוזר ואומר: אני מצטער צער רב על מותו של מחמוד בדראן. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יעקב אשר.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מגיע לו מזל טוב, זה יום ההולדת שלו.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, ברכות.
היום בוועדת הכספים קיימנו דיון מהיר, ביוזמת חברי הכנסת אלי כהן, אחמד טיבי, חמד עמאר, דוד ביטן ואיתן כבל ובהשתתפות פעילה של חבר הכנסת איציק שמולי ועבדכם, בנושא ריבית הנשך 8.1%, ריבית על פיגור בתשלומים על מים. כל חברי הכנסת, ללא יוצא מן הכלל, ציינו שזוהי ריבית נשך, ריבית מטורפת, ריבית חזירית, שפוגעת – במי? אך ורק בשכבות החלשות, כי הם אשר מפגרים בתשלומי מים. אחרי דיון סוער בראשות יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת גפני נקבע על-ידיו וניתנו לתאגידי המים שבועיים ימים כדי – –
<קריאה:>
רשות המים.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
רשות המים. תודה. – – כדי לשנות את רוע הגזירה ולהביא למקסימום 4% בתוך שבועיים ימים. אם בתוך שבועיים ימים לא יורידו את הריבית המטורפת הזאת ל-4%, כל חלקי הבית, אופוזיציה וקואליציה, תמימי דעים כי אנחנו נביא הצעת חוק שתזכה לתמיכה של הבית הזה כדי להקל על השכבות החלשות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. גם בשם כל החברים – עד מאה-ועשרים, עם פעילות רבה ומגוונת. חבר הכנסת יעקב אשר. אחריו – חבר הכנסת אמיר אוחנה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, בראשית דברי אני רוצה לשלוח תנחומים לראש מועצת חכמי התורה מרן הגאון רבי שלום כהן שליט"א על פטירת רעייתו, אשת חבר, שעמדה לימינו ואשר הרבצת התורה ומעשיו של בעלה הגדול נזקפים לזכותה.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה מכאן להביע תמיכה – והוקרה לראשי הרשויות שצועדים היום זה היום השני, ומחר המשך הצעדה, לכיוון העיר ירושלים – ראשי הרשויות שמייצגים את הפריפריה, גם הפריפריה הגיאוגרפית וגם הפריפריה החברתית, אשר דורשים שלא יהיה במדינת ישראל מצב שבו יהיו שני סוגי ילדים: ילד שמקבל יותר חינוך, כי הוא נמצא ונולד, למזלו הרב, בעיר חזקה יותר, שבה משקיעים בו יותר, וילד שגדל בעיר חלשה יותר, שבה הרשות המקומית איננה יכולה להוסיף מעבר לתקציבי המדינה. ודרישתם – וההזדהות שלי כראש עיר לשעבר – הדרישה שלהם את אותו מצ'ינג שדורשים מכל רשות מקומית – לא יכול להיות שרשות מקומית חלשה, הנמצאת בריחוק גיאוגרפי ואין לה הכנסות שיש לערים אחרות, תהיה מתוקצבת באופן שווה. צריך להוסיף לאותן רשויות.
אני רוצה לשבח את ראשי הערים, אשר יצאו מלשכתם, ובאמת, רק כדי לטייב את החינוך ואת הרווחה בערים שלהם, הם עושים את המאבק הזה. אנחנו כולנו צריכים לתמוך בהם, ואנחנו מקווים שהם יצליחו. באמת צריך לשבח אותם, ובראשם את ידידי מר מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם – וראשי רשויות נוספים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת אמיר אוחנה, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה, ראשית, לברך אותך, לאחל לך מזל טוב, והלוואי שתדעו עוד שנים רבות של אושר, בריאות ואהבה יחד.
אני רוצה גם לברך את חברינו ביציע שהגיעו לרגל יום העיוור, וזכיתי לשמוע את חלקם בדיון שניהלתי בוועדת החוץ והביטחון. אכן דברים חשובים, וטוב שנשמעו כאן, בכנסת.
זה מחבר אותי למה שדווחנו עליו אתמול על-ידי הכתבת כרמלה מנשה ברשת ב', שחיילי צה"ל שימשו קישוט, מופע, לרגל ביקורם של בכירי חברת "גוגל" בישראל ויצרו את המילה "גוגל" – אגב, בשמש הקופחת. ואני רוצה להזכיר שצבא הגנה לישראל כשמו כן הוא, הוא נועד לספק הגנה וביטחון לישראל.
אגב ביטחון, בלי להיכנס לפרטי התקרית שאירעה אתמול, כי אני לא חושב שהבדיקה מוצתה עד תום, ביטחון זה גם לחסל מחבלים שמהווים איום על חיי אדם, כולל מיידי אבנים, יהא גילם אשר יהיה. אני רוצה להזכיר שנרצחו מיידוי אבנים אלכסנדר לבלוביץ, אשר פלמר ובנו יהונתן בן השנה, והילדה אדל ביטון, השם ייקום דמם.
אבל חיילי צה"ל לא התגייסו – אגב, בכפייה, מכוח חוק – כדי לשמש ועדת קישוט, ועדת חינוך וכיוצא באלה.
על כן אני אכנס דיון בוועדת החוץ והביטחון בנושא הזה. אני חושב שהגיע הזמן שנחזור לערכים הבסיסיים, שצה"ל נועד לספק בי-ט-חון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת אמיר אוחנה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – בבקשה, גברתי. ואחריה – אחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת נורית קורן.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, כמובן אני מצטרפת לברכות של כל חברי וחברות הכנסת לך ולבת-זוגך, ואני מקווה שתדעו רק ימים של אושר ואהבה וימים ארוכים יחד.
ולמרות הנימה המאוד-טובה הזאת, אי-אפשר להתעלם מהאווירה המאוד-קשה ששוררת באולם הזה. אני תכננתי לדבר, ואני אדבר, על יום העיוור; היה לנו דיון מאוד מעניין בוועדה לקידום מעמד האישה. אבל אי-אפשר להתעלם מהאווירה, שיש בה התלהמות – שאני לא יודעת; אם הכוונה רק למשוך תשומת לב ולצעוק כדי להביא מצלמות, אז חבל, חבל שיורדים כל כך ברמה של המוסריות. אפילו כשמדברים על מוות של ילד בן 15, אפשר להתנסח בצורה כזו ואפשר להתלהם בצורה כזו. לפחות, לפחות, בואו, כל אחד מאתנו יחפש קצת את צלם האנוש שבתוכו ויתחבר אליו לרגע, וישכח מהמצלמות, כי חבל, חבל.
בעניין יום העיוור, לצערי, למרות כל הדיונים שיש לנו – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
שאחד מכם ידבר על המוות של הילדה בכסייפה, אחד מכם, אחד.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
חבר הכנסת, חבל, חבל להטיף לנו כל הזמן כמה אנחנו אשמים במצב שלנו – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני לא מטיף.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – כמה אנחנו אשמים בזה שאין שוויון במדינה הזאת. תיקחו אחריות, תצביעו פעם אחת לחוקים שמביאים שוויון. תעמדו פעם אחת באופן עקרוני בענייני שוויון, ואל תטיפו לנו. אנחנו יודעים טוב מאוד מה צריך לעשות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, כן.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
אני רציתי להגיד דבר אחד, דווקא ביום הזה – שמשרד הבריאות הוציא צו סגירה למרכז להתפתחות הילד בחיפה, שמשרת מאות ואלפי ילדים שיש להם בעיות התפתחותיות, ושיש בו גן-הילדים-העיוורים היחיד שמשרת את האוכלוסייה הערבית. אז בוא נדבר גם על זה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אחרונת הדוברים, כאמור, היא חברת הכנסת נורית קורן – בבקשה, גברתי, ואז נעבור לציון יום העיוור.
<נורית קורן (הליכוד):>
תודה. אני רוצה לברך אותך, אדוני היושב-ראש, על חתונתך. אני לא ציפיתי לראות אותך היום על כס היושב-ראש, אז – שאפו.
אני רוצה לברך את האורחים שלנו, אנשים עם מוגבלות, לקויי ראייה ועיוורים. אני מצדיעה לכם, כי אתם צועדים בחושך כל הזמן, וזה קשה. זה שאתם מתנהלים ומגיעים עד לכאן כדי לייצג את הזכויות שלכם ולדאוג לאוכלוסייה של אנשים עם מוגבלות – כל הכבוד לכם. כל הכבוד גם לחברת הכנסת קארין אלהרר, שיזמה את היום. גם בשנה שעברה נכחתי בו, וזה היה מדהים.
אני רוצה לעבור ולומר שהיום זה 21 ביולי, יום ציון מותו של עוזי משולם, שהחל את העניין של ילדי תימן החטופים. אני רוצה לומר מעל בימת הכנסת: זה לא רק ילדי תימן, זה גם ילדים אשכנזים, ילדים ממרוקו וגם איראנים – מכל העדות. אני רוצה לומר שסוף-סוף אנחנו רואים את נקודת האור בקצה המנהרה, ואני מקווה שהשדולה שיזמתי ורצונו של ראש הממשלה לפתוח את החיסיון על הפרוטוקולים יביאו לפריצת דרך, וסוף-סוף נוכל לסגור את הפצע המדמם הזה, שקיים במדינת ישראל, ונשלם את החוב הזה לאימהות ולאבות שהילדים נלקחו מהם, סוף-סוף נביא מזור למכאובם. אני מאוד מקווה שזאת פריצת דרך, כי זו באמת שנה מיוחדת, והעניין הזה חוצה מפלגות.
אני רוצה להודות לכל חברי חברי הכנסת שהגיעו. חלקם לצערי לא דיברו בכנס, אבל יהיה לזה המשך. תודה רבה, ושוב אני מודה לראש הממשלה על התמיכה ועל ההזדהות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נורית קורן. עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום העיוור>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נעבור להצעות לסדר-היום מס' 3694, 3925, 3998, 4000, 4021 ו-4023 בנושא: ציון יום העיוור.
הכנסת מציינת היום את יום העיוור הבין-לאומי, ה-Blind Day, שעניינו הגברת המודעות לקהילת בעלי העיוורון ולקויות ראייה. את היוזמה הברוכה הזאת מובילים "המרכז לעיוור בישראל" ושורת ארגונים הנוגעים בדבר. וכאן, בכנסת, כפי שכבר נאמר, אנחנו מודים לחברתנו חברת הכנסת קארין אלהרר על כך שנטלה על עצמה את היוזמה.
אנחנו מפנים זרקור ותשומת לב ציבורית לכ-25,000 איש בישראל שהם עיוורים, לקויי ראייה, בדרגות שונות. ההתחשבות המרבית שלנו, בעלי מאור העיניים התקין, באלו שלא בורכו בו, היא גילוי של מוסריות ואנושיות. תורת ישראל גילתה רגישות מיוחדת לעניינם של בעלי העיוורון כשהזהירה: "ארור מַשְׁגֶּה עִוֵּר בדרך", ומוכר עוד יותר הציווי המקראי "לפני עִוֵּר לא תִתן מכשֹל". מכשול זה אומנם איננו רק מכשול פיזי, אלא זוהי קריאה שלא להערים קושי בפני מי שאין לו יכולת לראות אותו. עיוורון הוא הרי גם כינוי כללי להתעלמות. כאשר נכתבה יצירת המופת "על העיוורון", שעסקה אומנם בהידרדרות פיזית של הראייה, ביקש המחבר לטלטל את החברה האנושית לנוכח העיוורון של האדם כלפי זולתו בכל המובנים. אבל עוד לפני הפירוש המרחיב, הציווי המקראי והמוסרי מכוון קודם כול ליחס שלנו כלפי העיוורים בתוכנו, כפשוטו.
למרות המכשולים הרבים שעדיין זרועים בדרכם, למרבה השמחה, במרוצת השנים גוברת המודעות לעניינם של אנשים עם מוגבלות באשר הם, ובכללם לקויי ראייה ועיוורים. יש בהם כאלה שעשו חיל בתחומי יצירה שונים, והם ממחישים טוב מכול כי מגבלות הראייה כבר אינן מחסום בפני עשייה והתפתחות. עם זאת, עדיין ציבור זה זקוק למלוא הסיוע והתמיכה, ולמאמץ מרבי מצדנו, כדי לשלבו בחיי השגרה של החברה.
מכאן, מן הכנסת ובשם חבריה, אנחנו מחזקים את האנשים עם לקויות ראייה ומפנים קריאה הן למקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה והן לכל אזרח, לתת יד תומכת, אוזן קשבת ולב פתוח לכל האלפים שבינינו שראייתם לקויה.
תודה רבה ליוזמי הדיון ולעוסקים במלאכה החשובה הזאת – לארגונים המיוצגים כאן ביציע. הסיוע לציבור גדול זה הוא חובתנו, חובה של כולנו.
אני מזמין את יוזמת היום, יוזמת הדיון, חברת הכנסת קארין אלהרר, לפתוח את הדיון במסגרת ההצעות לסדר-היום. אחריה נשמע את חברי הכנסת טלב אבו עראר, יואב בן צור, יוסי יונה, מירב בן ארי, אילן גילאון ואורן אסף חזן.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, וברכות גם ממני.
חברי הכנסת, חברי, זאת השנה השלישית שאנחנו מציינים בכנסת את ה-Blind Day, בשיתוף "המרכז לעיוור", וזאת הזדמנות ראשונה להודות השנה לנתי ולמירב. אנחנו עושים את זה יחד כבר שלוש שנים, ואני מצד אחד שמחה על כך, ומצד שני אני מייחלת שאולי זאת תהיה הפעם האחרונה, כי בשנה הבאה נדבר על חברה מכילה ומשלבת.
המטרה של היום הזה היא בעצם כפולה: מחד גיסא – להראות את יכולתם ומסוגלותם של חברי קהילת העיוורים ולקויי הראייה, לעודד את שילובם בחברה באמצעות העלאת המודעות ועידוד השיח הציבורי בדבר זכויותיהם. המטרה השנייה, ובעיני היא לא פחות חשובה, והיא מאוד רלוונטית במיוחד לבית הזה, היא מימוש זכויותיהם, אלה שכתובות בספר החוקים של מדינת ישראל, בצורה הטובה ביותר.
לצערי, גילינו היום בתשע ועדות של הכנסת, שהגם שקיימות זכויות שקבועות בצורה מאוד סדורה, הן לא ממומשות בדרך המיטבית, כי יש ביורוקרטיה וסיאוב במשרדים הממשלתיים, שמונעים מאנשים לממש את הזכויות שלהם. יותר מכך – למדנו שיש מחסור גדול מאוד בתקציבים שמועברים לאנשים עם עיוורון ולקות ראייה.
לצערי, יש עדיין אוכלוסיות במדינת ישראל שאם לא נקבע להן יום מיוחד, אנחנו עלולים לשכוח אותן. היום הזה מזכיר לנו בפעם המי-יודע-כמה, שיש לכולנו, כמדינה, עוד הרבה צעדים לעשות ולצעוד כדי שהשוויון הזה, שאנחנו מדברים עליו ומחוקקים אותו, יתקיים בפועל. בואו נזכור שלכולנו יש מוגבלות כזו או אחרת – חלקנו מאובחנים וחלקנו עדיין לא – ולכן אנחנו צריכים לעשות את מרב המאמצים ולדאוג לכך שכל אחד במדינת ישראל ירגיש שהוא חלק מהחברה הישראלית.
עיוורים ובעלי לקויות ראייה, כמו אנשים עם מוגבלויות אחרות, מתמודדים עם קשיים רבים: קצבה נמוכה לליווי, שאמורה לדאוג לסיוע בניידותם ומהווה הרבה פעמים העיניים שלהם; העובדה שעיוורים רבים נדרשים לעבור ועדות על ועדות על מנת לממש את הזכויות המגיעות להם; המאבק התמידי בין משרד הרווחה לביטוח הלאומי; העובדה שאנשים נשלחים מדלת אחת לשנייה כדי לממש את הזכויות שלהם. זאת, נוסף על בעיות נגישות שקיימות כמעט בכל מקום. נכון, התקדמנו, וזה המקום לברך, אבל אנחנו עדיין לא במקום שאליו אנחנו שואפים. יש עוד כברת דרך ארוכה ללכת.
עדיין מעברי חצייה לא כולם דוברים, יש קושי בשילוט מותאם, כניסה למקומות ציבוריים, תחבורה ציבורית, ועוד ועוד. המרחב הציבורי שלנו עדיין לא מותאם.
היום כבר ברור שחשיבות השילוב של אנשים עם מוגבלות בראייה מגיל צעיר, השילוב הזה, לרבות במערכת החינוך, השירות הצבאי, המערך האזרחי-לאומי, לימודים אקדמיים, תעסוקה, הוא הכרח כדי שבסופו של דבר נבוא ונאמר: שילבנו, הצלחנו. כל אוכלוסייה שמתקשה להיכנס למעגל התעסוקה תישאר נטל על החברה אם לא נעמוד על כך שהיא תיכנס בשער; תעסוקה שמספקת יצרנות ועצמאות, מעודדת תחושת שליחות, מקרבת את האדם למימוש העצמי שלו, מעלה את הביטחון, משפרת את מצבו הכלכלי ואת איכות חייו. אנחנו, כחברה, חייבים לשאוף למקום הזה. כולי תקווה שאנחנו נמשיך במרץ רב את העשייה המבורכת שהתחלנו בה, ונעשה כל אחד מהמקום שלו – אם זה במגזר הפרטי, העסקי, הציבורי, בחינוך, וכן, במיוחד כאן אצלנו בכנסת.
לסיום, אני רוצה שוב להודות ל"מרכז לעיוור", שהוביל אתי יד ביד את היום הזה, לכל חברי הכנסת שלקחו חלק בדיונים בוועדות, כמובן ליושבי-ראש תשע הוועדות שקיימו דיונים, שאני בטוחה שהעלו את המודעות. אני רוצה גם להודות במיוחד לחברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, טלי פלוסקוב וסתיו שפיר, שיצאו מהמקום הנוח שלהם ונכנסו לחדר מלא כלי נגינה וניגנו יחד עם אנשים עיוורים, והראו לנו שאפשר ליצור הרמוניה גם כשלא רואים. אני מזמינה את כולכם לעצום את העיניים ובכל זאת לראות שכולנו שווים.
היום הזה, לבסוף אני רוצה לומר, לא היה יכול להתאפשר בלי המחויבות והסיוע הענק של היועצות שלי, ובראשן הגברת רחל בן דוד, וכן למעין אבי מאיר, ליאור יעקבי ושירה עמיאל.
אני רוצה להודות לכולם, ושוב לאחל שזאת תהיה השנה האחרונה. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. אני חייבת באמת לציין שזאת חוויה לנגן בעיניים סגורות. כמובן, היוזמה מבורכת.
חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. עד חמש דקות, אדוני.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, קארין אלהרר, יוזמה מאוד חשובה וברוכה. את יודעת, באירועים מסוג זה אנחנו מייחלים ליום שבו לא נצטרך לקיים ימים מסוג זה, משום שזה יבשר שהנה, נפתרו הבעיות שבגינן אנחנו מתכנסים, מדברים על הבעיות הניצבות לפתחם של העיוורים בישראל, וכפי שהנתונים מלמדים, מדובר במספר גדול: 23,000 עיוורים, שחלקם הגדול, כ-15,000 מהם, אינם מוכרים על-ידי מוסדות המדינה, ובמיוחד על-ידי הביטוח הלאומי.
תראו, זה קשור לחקיקה, וככל שזה קשור לחקיקה, זה כתם על מצחנו אנו, חברות וחברי הכנסת, שלא השכלנו, ולא ידענו, ועדיין לא עשינו ולא עושים מספיק כדי למגר את התופעה הזאת, גברתי השרה, שיש עיוורים במדינת ישראל שאינם מוכרים על-ידי הביטוח הלאומי ואינם מקבלים את הזכויות שמגיעות להם.
אפשר להמשיך ולומר שהבעיה הזאת, שניצבת לפתחנו, האי-הכרה בזכויות הבסיסיות של האוכלוסייה הזאת, היא למעשה אינדיקציה לאטימות לבנו כלפי אנשים אחרים, וקבוצות אחרות של אנשים, שסובלים ממוגבלות כזאת או אחרת.
ויתרה מזאת, הייתי רוצה, ברשותכם, לחשוב קצת מחוץ לקופסה כאשר אנחנו מדברים על המושג הזה, של מוגבלות, כי אפשר להפוך את הקערה על פיה ולומר שגם לנו יש מוגבלויות; תחשבו על מאמצים רבים שנעשים, הן פילוסופית והן מוסדית, כדי לחשוב אחרת על מוגבלות. זה מתחיל בשיח, בסמנטיקה, שאנחנו נגדיר אותם או מגדירים אותם – לפחות בשפה האנגלית מכנים אותם otherly abled, זאת אומרת אנשים עם תכונות או יכולות שונות. כלומר, אנחנו לא צריכים לראות את המציאות כפי שהיא, ככזו שנותנת יתרונות מובנים לקבוצה כזו או אחרת ולראות את זה כמצב טבעי. כלומר, מה שעלינו לעשות – אנחנו צריכים להנגיש את המציאות; אנחנו צריכים להנגיש את המציאות לכל הקבוצות בחברה הישראלית שיש להן מוגבלות כזאת או אחרת, כדי שההתמצאות שלהן וההתנהלות שלהן בעולם יהיו משל, כן, וזה העולם הטבעי, זאת אומרת שאנחנו מסירים את המגבלה. הרי שזה העולם הטבעי, כמו שיש מדרגות כאלה, או כמו שיש המפלס הזה שמאפשר לך, קארין, לעלות, לא צריך לתפוס את זה כמשהו ייחודי בעולם. לא, יש אנשים שמטפסים במדרגות ויש אנשים שעושים זאת בצורה אחרת. בצורה הזאת נתפוס את זה. זה מצריך מהפך פילוסופי, אם תרצו, מהפך תודעתי. ומשעה שאנחנו חושבים כך, באמצעות המהפך התודעתי הזה אנחנו מארגנים את המציאות אחרת, כך שהיא תהיה נגישה לכל אדם ואדם.
בשנה שעברה דיברתי גם ביום העיוור משום שנזכרתי אז שבבית משפחתי חיה דודתי, אחות אמי, אישה עיוורת, עד מותה, ואני יכול לומר לכם שהאישה הזאת, שבערבית השם שלה היה חממה, כלומר יונה – ושם משפחתי הוא גם יונה – ומהאישה הזאת אנחנו לקחנו כל כך – המון. האישה הזאת ידעה לספר סיפורים – כאשר היינו ילדים קטנים הופקדנו בידיה – סיפורי ערש וסיפורים כאלה ואחרים, ותמיד התגעגענו לדודה חממה הזאת, שתבוא לביתנו ותספר לנו את הסיפורים המופלאים שהיא ידעה. היה לה כישרון – היא פיתחה כישרונות חלופיים, היא ידעה הרבה יותר סיפורים מאשר ילדים או אנשים שידעו קרוא וכתוב. זה היה דבר מופלא לחוות את האישה הזאת, דודתי אחות אמי.
אני רוצה לומר משהו שהוא מעבר לגבולות של השיח היום שלנו על העיוורים. היום, למעשה – חברתי נורית קורן לא נמצאת אתנו כאן, נכון? לפני כן היא הייתה – היום, למעשה, התקיימו אירועים מאוד מאוד חשובים בכנסת, אירועים שעסקו בנושאים שהייתי אומר טרגיים – טרגיים – בהיסטוריה של המדינה שלנו. היום הזכרנו שוב את הטרגדיה הנוראה של ילדי תימן וארצות המזרח והבלקן האחרים, שככל שהזמן חולף, הולך ומתחוור למול עינינו גודל הזוועה. וגודל הזוועה הוא לא מספר הנפגעים; גודל הזוועה נובע מכך שעל פניו נראה שהילדים הללו נחטפו, הועלמו, באופן שיטתי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט סיכום, אם אפשר.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
במשפט סיכום: לגבי חברה, החברה שלנו – האנשים שבאו לכאן היום, שמבכים את ילדיהם שנעלמו, הם לא באו לבקש נקמה, ואפילו לא באו לבקש צדק. הם באו לבקש הכרה, הכרה בכאבם. חברה שרוצה להתקדם אל תוך העתיד, להיות בריאה, חסונה, עם עצמה, חייבת – וכך יודעת, אני מתאר לעצמי, גם השרה מירי רגב – חייבת להתמודד עם עוולות העבר, לפתור אותן, כדי להמשיך – כדי להמשיך הלאה. משפט סיכום – אדוני היושב-ראש, עוד נקודה מאוד מאוד חשובה: כאשר חברה אינה מתמודדת עם עוולות העבר, היא פוגעת באמון של האזרחים במוסדות המדינה, ולכן אנחנו צריכים את חקר האמת, כדי לבסס ולשקם את האמון של אזרחי ישראל במדינה ובמוסדותיה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר כנסת יונה, ידידי. חבר הכנסת יואב בן צור – יואב? אוקיי. חבר הכנסת טלב אבו עראר.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
כן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה. בן צור היה צריך להיות עכשיו. אם הוא יבוא, ניתן לו אחר כך. בבקשה, אדוני. עד חמש דקות.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, שוויון, צדק, כבוד והערכה אינם עקרונות חדשים, אבל למרבה הצער, עבור אנשים רבים המושגים האלה הם חלום שטרם התממש. אוכלוסיית העיוורים הערבית נאלצת להתמודד עם האתגרים הפוליטיים והתרבותיים העומדים בפני כלל המיעוט הערבי בישראל, ונוסף על כך – עם הסטיגמות והדעות קדומות נגדם, נגד העיוורים בכלל. ביום הזה אנחנו כולנו מאוחדים, כי העיוור הוא עיוור, ואנחנו כולנו בני-אדם, ולא משנה אם הוא יהודי או ערבי, וכולנו מגלים סולידריות, הזדהות, עם הנכים בכלל ועם העיוורים בפרט.
הנכים בכלל, בחברה הערבית, מכובדי היושב-ראש, מתמודדים עם חסמים שחלקם דומים לאלה של כלל הנכים, חלקם מוחרפים בחברה הערבית וחלקם ייחודיים לה. בין החסמים המקשים את השתלבותם בחברה: מחסור במידע נגיש ובשירותים, חברה שאינה נגישה ואינה מקבלת אותם כשווי זכויות, חוסר תיאום בין הרשויות העוסקות בענייני הנכים, ועוד. משפחת הנכה היא הגורם המרכזי המעורב בטיפול באדם הנכה. אין די תמיכה וסיוע מתאימים למשפחת הנכה. יחסי הנכה ומשפחתו הם מורכבים: מצד אחד, יש דיווחים כי המשפחה היא המסגרת היחידה אשר מטפלת בנכה, תומכת בו ומסייעת לו. בדיווחים אלו מתואר יחס שבנוי על כבוד הדדי, רצון לסייע לנכה ולשלבו במשפחה ובחברה. מצד שני, יש נכים שמתלוננים על טיפול לקוי ועל כך שהיחס כלפיהם הוא של רחמים, בושה והסתרה.
אחת הבעיות המרכזיות המקשות על הנכים ובני משפחותיהם היא הגישה המוגבלת למידע, שיש לנכה. הנכים ובני משפחותיהם חשים בחוסר מידע על זכויותיהם, על אפשרויות טיפול, שיקום ומקורות סיוע. כמו כן חסרים הכוונה וייעוץ בשפה הערבית. מכשול מרכזי להתערות הנכה בסביבה הוא נגישות היישוב, המתבטאת, בין היתר, במחסור בהסעות מתאימות לנכים; מבנים ציבוריים ומוסדות שאינם מותאמים למעבר נכים, מדרכות חסומות ועוד. האי-נגישות מגבירה את התלות של הנכה במשפחתו ובסביבה ומקשה את השתלבותו בחיי היום-יום בקהילה.
עם זאת, בעשור האחרון אנו עדים להתפתחויות חשובות בעולמם של אנשים עם נכויות, שלא פסחו על הנכים הערבים. התפתחויות אלה נובעות בעיקר משינויים בחקיקה ומפיתוח שירותים המאפשרים לנכים עצמם לחולל שינוי בעולמם.
יש כ-7,000 איש עם מוגבלות ראייה בחברה הערבית, והם פי-שניים מהאחוז באוכלוסייה. העיוורים והמוגבלים בראייה סובלים מבעיית נגישות פיזית ביישובים הערביים, שמקשה עליהם להסתובב ולקבל שירותים חיוניים כמו שירותי רווחה, בריאות, חינוך, ואחרים; מחסור בחומרי לימוד בשיטת ברייל, ולפעמים מגיעים הספרים באיחור, אחרי פתיחת שנת הלימודים; אין תוכניות לשילובם בשוק העבודה, ולכן יש בעלי השכלה מובטלים; יש מחסור בבתי-ספר לעיוורים – יש לפתוח בתי-ספר אזוריים; יש להעלות את הקצבאות של הנכים והעיוורים לשכר המינימום במשק; יש לקיים פעילות בלתי פורמלית לאוכלוסייה זו; נדרשת הקצאת תקנים של עובדים סוציאליים, עובדי רווחה, כדי לטפל בנכים; הנחות ברכישת מגרשי בנייה, והעדפה לעיוורים ונכים; העדפה בקבלה לאוניברסיטאות; תקצוב הכשרה מקצועית – ובכפרים הבלתי-מוכרים בנגב – מכובדי היושב-ראש, ובזה אני מסיים – הרשויות הורסות בתים של נכים, ומשאירים אותם ללא קורת גג. גברתי השרה, תארי לעצמך, איזה מין דבר כזה שהורסים בית של נכה – נשאר מרותק על הכיסא ולא זז – ומפקירים אותו בלי קורת גג?
הגיע הזמן שמדינת ישראל תיתן כמה שיותר זכויות לנכים בכלל ולעיוורים בפרט. תודה, מכובדי היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. יואב – לא. חברת הכנסת בן ארי. מירב, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת אילן גילאון; לא נמצא. חבר הכנסת חזן – לא נמצא. אילן פה. אז אחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, גברתי. עד חמש דקות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, ראשית, כמובן, אני רוצה להודות לחברתי חברת הכנסת קארין אלהרר על הארגון של היום המקסים הזה. אני הייתי גם בוועדת החינוך וגם בוועדת העבודה והרווחה, והיה באמת יום מיוחד, מקסים. כמובן, כל העמדות, וה-Blind – אומנם אני לא יודעת לנגן, אבל היה מקסים, וכל הכבוד לך. טוב, את יודעת שאני חושבת שאת נהדרת. אני גם בהחלט מודה – ל"מועצה לשלום העיוור"?
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
"המרכז לעיוור".
<מירב בן ארי (כולנו):>
ל"מרכז לעיוור" – סליחה – על הארגון של היום הזה, ולכל החברים שהצטרפו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני – בסדר, אל תדאג, שלא תהיה מוטרד מזה, אורן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני רוצה דווקא, במקום לדבר – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
קצת קולגיאליות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – על הדברים שכבר נאמרו: על מספר העיוורים, ובאמת הדברים המטרידים וההתמודדויות שלהם, שדיברו עליהם כאן והקשבתי בקשב רב, אני רוצה לספר לכם על בַּזָה נבבה – אני מקווה שאני אומרת את השם שלו טוב – שהוא בן 32, הוא נולד באתיופיה, עיוור מלידה. כשאבא שלו ראה שהוא עיוור, הוא נבהל ועזב את אימא שלו לבד עם בזה. הוא עלה לישראל בגיל שבע, עם אימא שלו, למד בצפת, ואחרי זה בבית-העיוור בירושלים – בית-חינוך לעיוורים בירושלים. אני מספרת לכם על בזה – זה גם בשבילך, גברתי השרה – כי הוא החל לעסוק בספורט. אני לא יודעת אם שמעת עליו. את מכירה? אז הוא החל לעסוק בספורט עם עמותת "אתגרים", והוא התחיל באופני טַנדֶם – את יודעת, שזה שניים שרוכבים – ואז הוא עבר לריצה. עכשיו, חשוב שתכירי אותו, במיוחד היום, כי בזה, הוא התחיל לרוץ עם מתנדב.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
בֶזָ'ה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
בֶּזָה, נכון. תסלחי לי, כן? אני לא – עקבתי, קראתי את הסיפור היום, וכל כך התרשמתי, וזו הזדמנות – גם שרת הספורט פה, גם את כאן, אז – חשוב לדבר על הצלחה.
וכשהם היו רצים הוא היה קשור או במותן או בפרק כף היד. באפריל 2007 הוא התמודד במטרה להשיג קריטריון אולימפי, וחשוב, קארין, חשוב לומר, שהוא התמודד במרתון רוטרדם, ולמרות תנאי מזג האוויר הקשים – אגב, המון פרשו מהמירוץ – בזה הוא היחיד שנשאר, ובאמת הוא זכה במקום הראשון במרתון, אבל – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חאג' יחיא, אני מבקש קצת לשמור על השקט, חברי הכנסת. תודה. זה ממש לא מכובד.
<מירב בן ארי (כולנו):>
כן. זה מפריע. חשוב שגם אתם תכירו את הסיפור, אוקיי?
הוא התמודד והוא הגיע לתוצאה של 3:22 שעות, שזה ארבע דקות יותר מהמינימום. למרות זאת, הוא לא ויתר, והגיש בקשה – עד לבית-המשפט הבין-לאומי בהאג, כדי שיאפשרו לו להתמודד בקריטריון, בעיקר בגלל מזג האוויר הקשה שהיה ברוטרדם, ובאוקטובר 2007 אישרו לו, והוא השתתף במרתון אמסטרדם, והגיע ראשון בין הרצים העיוורים, ואפילו השיג את המינימום האולימפי לאולימפיאדת בייג'ין, כשהוא חצה את קו הסיום ב-3:15 שעות. חשוב לציין שאתו רצו גם מתנדבים של עמותת "אתגרים". באולימפיאדת בייג'ין הוא הגיע למקום החמישי, כאצן העיוור הכי מהיר בעולם מתוך אלפי אצנים עיוורים, ואת קו הסיום הוא חצה לבד, כשהמתנדבים של "אתגרים" מאחוריו ומנחים אותו בעל-פה איך לחצות את קו הסיום. הוא אפילו לא היה קשור.
היום אנחנו יודעים שהוא עוסק בהוראת ספורט בבית-ספר "מטרו-ווסט" ברעננה, ואני חושבת שביום כזה, שבו אנחנו באמת שמענו על כל כך הרבה קושי, וכל כך הרבה בעיות, חשוב גם להגיד ולציין את אותם אנשים עיוורים נפלאים, שלמרות הקשיים ולמרות המוגבלות לא מוותרים, ומוכיחים לכולנו שהמכשול של להיות עיוור הוא מכשול שעם כל הקושי שבו, אפשר להתמודד, אפשר לנצח ואפשר גם להיות אלוף אולימפי.
אני שולחת לו מכאן – אני לא מכירה, אפילו עם השם היה לי קשה, אבל תודה על התיקונים – שיצליח, והכי חשוב – שהסיפור הזה יגיע לכולם, שידעו על האצן העיוור האולימפי האתיופי של מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת חזן.
<מירב בן ארי (כולנו):>
איך את אומרת?
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
בז'ה, בז'ה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, אדוני. עד חמש דקות.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, גברתי השרה, ברכות לחברתי המעולה והמשובחת קארין אלהרר על יוזמת היום הזה.
צודקת חברת הכנסת מירב בן ארי שיכולים להיות הכול: אנשים יכולים להיות ריי צ'רלס, ויכולים להיות ארז ביטון – כל אחד יכול להיות כל מה שהוא יחפוץ, בסופו של דבר, כי, אדוני, אנחנו נמצאים היום בעידן שבידי האדם הבחירה איך להשתמש נכון בטכנולוגיות הקיימות היום, שמצמצמות פערים עד כדי כך שהם יכולים – ואני אומר בלשון המעטה בעניין – להפוך 80% מן האנשים ל-80% מן החיוניות ומן העבודות שאנחנו מקיימים בכל הרמות שלהן. הטכנולוגיה מאפשרת לנו את הדברים האלה, אבל אנחנו צריכים לחפוץ.
לנו הייתה גישה בסיסית, במורשת שלנו, של "לא תשים מכשול בפני עיוור", אדוני. היום אנחנו מדברים על – הסר מכשול מפני עיוור. ולכן, כאשר אנחנו מדברים על אנשים מוגבלים, אני רוצה להגיד לאדוני שכל האנשים, בלי יוצא מן הכלל, בארץ, ובעולם, ובכנסת הזאת, ובעיר הזאת, ירושלים – כולם הם אנשים מוגבלים, או נשאי מוגבלות, או מוגבלים לפרקים, או יש בסביבתם מוגבלים, וממילא אם ירצו להזדקן ולהיות בסופו של דבר מוגבלים – יש מי מאתנו שמיטיבים לראות, ויש מי מאתנו שמיטיבים לשמוע, ויש מי מאתנו שמיטיבים ללכת, אדוני, ולכן, הרקמה האנושית היא בעצם חברה שרואה את ההגשמה שלה באופן אוניברסלי. הסולידריות האנושית בין אנשים – שהם כולם מוגבלים, בלי יוצא מן הכלל, משום שמוגבלות, אדוני, איננה סטטוס נרכש; לא לומדים את זה באוניברסיטה, לא לומדים את זה בבית-הספר. הדברים האלה קורים, והם לא בשליטתם של אנשים. ולכן, במקרה הזה הרקמה האנושית היא בעצם תעודת הביטוח לכל אדם עם מוגבלותו ללכת להתקדם ולהגיע למחוז חפצו בצורה מכובדת ועצמאית.
אנחנו כל שנה חוגגים כאן – חוגגים? מציינים – את יום העיוור הבין-לאומי ואת יום החירש הבין-לאומי ואת יום הנכה הבין-לאומי – חבר הכנסת שמולי, אתה מרגיש בסדר? חיוור קצת.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
קצת עייף.
<אילן גילאון (מרצ):>
קצת עייף. אתה צודק, אתה עובד קשה. – – ואני לא רגוע מזה, אני אגיד לכם למה: משום שהימים האלה הפכו ליארצייטים כאלה, יום השנה. אני אומר: אני, אדוני, אהיה רגוע כשפה אנחנו נציין את יום הבנקאי הבין-לאומי.
<קריאה:>
– – –
<אילן גילאון (מרצ):>
כשיום הבנקאי הבין-לאומי יצוין פה, אני אהיה איש רגוע, משום שהדברים האלה, אנחנו מציינים אותם, מעבירים לסדר-היום, בדרך כלל משום שבסופו של דבר המאבק הוא מאבק על שילוב בתוך דעות קדומות, במצב של הפרד ומשול כל הזמן. והרי בסופו של דבר, כאשר אנחנו מציינים יום לאנשים עם מוגבלות – יכולנו לקרוא לדבר הזה יום האדם הבין-לאומי, מתוך הנחה שלכל בני-האדם יש מוגבלויות כאלה ואחרות; מתוך הנחה שכל בני-האדם נמצאים על הספקטרום; מתוך הנחה שלכל בני-האדם יש מוגבלות – או בתחום הפיזי, או בתחום החושי, או בתחום הקוגניטיבי או בתחום הנפשי – ברוך השם, גם הדבר הזה קיים. אנחנו כולנו כאלה, ובגלל זה יש לנו אחד את השני.
ולכן, העידן הבא, לדעתי, הציונות המגשימה, הייתי אומר, ב-100 השנים הבאות – בחברה האזרחית הבאה, הפוסט-סוציאליזם – היא הנגישות ככלי הנכון והצודק ביותר לאפשר לכל פרט בתוך חברה אנושית להגיע למחוז חפצו ולמעגל החיוניות בצורה מכובדת ועצמאית. בגלל זה, גברתי השרה, צריך להפסיק לעבוד בקטעים, ולהתחיל לתכלל את הדברים.
אנחנו היום – בתור דוגמה אני רוצה להביא את זה, אדוני – טיפלנו בכלבי נחייה המתאמנים לקראת הפיכתם לכלבי נחייה, כלומר את הבעיה של כלבי נחייה פתרנו; אפשר להביא – או: להיכנס לכל מקום ציבורי עם כלב נחייה. אבל רצינו לדאוג גם לתהליך הסוציאליזציה של הכלב, ופתאום נזכרנו שגם הכלבלב, הגור הצעיר שאנחנו מאמנים, גם לו היה צריך לאפשר את אותם הדברים. ואנחנו צריכים לערסל את כל החוק הזה, בסופו של דבר, לתכלל אותו לכל המוגבלויות הקיימות, ולערסל את זה במצב שכל אחד יוכל להגיע באופן עצמאי למטרה שלו.
יש לנו היום את חוק ועדת לרון – כל אחד מכיר ויודע; החוק הזה אומר, פחות או יותר, שאדם מקבל את קצבת הנכות שלו עבור מוגבלותו, אבל אם הוא יעמוד במבחן ההכנסה והוא יוכל לעבוד, מעבר לגבול מסוים הוא יפסיק לקבל את קצבת הנכות. קצבת הנכות צריכה להינתן לבן-אדם באופן אוניברסלי, עבור מוגבלותו, והצרפתים אומרים, גברתי השרה – אני יודע שאת רגישה לשפה: Les bons comptes font les bons amis – החשבונות הטובים עושים את החברים הטובים, ואני הייתי אומר: גם את האזרחים הטובים. אני רואה שנגמר הזמן. אני כבר מסיים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אילן גילאון (מרצ):>
באמת משפט אחרון. אני אומר: בחוק הערסל צריך לתכנן את כל המוגבלויות פנימה, ואדם צריך לקבל את הוואוצ'ר שלו, ואתו להתמודד בחיים, והוא יקבל את כל קצבאותיו על-פי מוגבלויותיו, וישלם את מסיו על-פי הכנסותיו, ולא נערבב שמחה בשמחה, כי אחרת מי שיוצא נפסד זה בסופו של דבר האנשים המוגבלים.
נדמה לי, אדוני, שיש למה לקוות, ואנחנו יכולים להיות יותר אופטימיים. הנושא הזה הופך לפוליטיקלי-קורקט, והכי חשוב – לאוניברסלי. כולם בעניין הזה. ואתם יודעים, לפעמים מדרגה אחת היא ההבדל בין עבדות לחירות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אחרון הדוברים, אלא אם כן יגיע יואב בן צור – ואז נשמע את תשובתה של השרה מירי רגב בשם הממשלה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
בשם שר הרווחה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בשם שר הרווחה והשירותים החברתיים, סליחה. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש, חברתי כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, זה מדהים, אנחנו עמדנו פה בדיוק לפני שנה, וההרגשה היא כאילו דבר לא השתנה. אני שומע את אותם נאומים, את אותם דברים, השיח נראה אותו דבר.
זה מכבד ומחבק ויפה לציין את יום העיוור בכנסת, אבל אני רוצה להתחיל דווקא בסוף דבריו של חברי חבר הכנסת גילאון ולהגיד – כמה שאתה צודק; אני אלך אתך בדבר הזה עד הסוף, גם במחיר של לצאת נגד מה שאני מחויב לו במשמעת. אני היום מקדם דווקא הצעת חוק שהיא די שונה מהמסקנות של לרון, מסיבה אחת פשוטה: לא יכול להיות שמדינת ישראל, כמדינה, כמי שצריכה לדאוג לחברה, כמי שצריכה לדאוג לחלשים, לחלשים יותר, לחלשים פחות, תהפוך אנשים על-כורחם, בתוך כל המציאות היומיומית שהם גם ככה חווים, לעתים לעבריינים, אבל הרבה יותר חמור מכך – פשוט למסכנים.
הדבר הזה הוא אסור, הוא כתם מסוכן, אנחנו צריכים לתקן אותו. אני לא בא בהצהרות שמחר נשווה את כל הקצבאות לאלפי שקלים, לשכר הממוצע במשק, או אולי לשכר המינימום, אבל יש דבר אחד בטוח: אם נקבע שלאדם מגיע תגמול בגין מוגבלות כזאת או אחרת שהוא חווה, חי, חש אותה, אין שום סיבה בעולם שאנחנו נמנע ממנו להמשיך לקיים אורח חיים תקין ככל האפשר. בדבר הזה אני אתך.
התחלתי בכך שאמרתי שעמדנו כאן לפני שנה, אני שומע את הדברים גם לאורך השנה, ואנחנו מדברים על טכני – יותר מדי על טכני, על איך ועל כמה – ואנחנו לעתים שוכחים את הרגשות. אני הבנתי דבר, בשנה האחרונה, שהתחיל דווקא בציון היום הזה בדיוק לפני שנה, שבסוף בעלי המוגבלות העיקריים, בכל הנושא של עיוורון, זה דווקא אנחנו, בחברה.
בשנה שעברה הייתי בלבה של סערה שבחלקה עדיין לא נגמרה. ואז הגיע ציון יום העיוור בכנסת, וכחלק מהיום הזה היה בליינד-דייט: שמו בחדר – אני אז זכיתי לשבת עם חברת הכנסת עליזה לביא, וזו הייתה פעם ראשונה שבחדר חשוך, כשהעיניים מכוסות, הרגשתי איך אני מצליח, בפעם היחידה, כמעט בחיי כולם, להגיע למקום הכי אמיתי ונכון, ולא רק להוציא מבפנים החוצה את מה שאני מרגיש, אלא באמת להקשיב למי שנמצא לידי. ואני חושב שאנחנו, כחברה, הגיע הזמן שאנחנו נפסיק לפחד; נפסיק לחשוב שאם מישהו מעט שונה מאתנו, אם מישהו מעט קשה לו, אם מישהו קצת אחר, אנחנו צריכים להתרחק ממנו, אנחנו צריכים – בטח שלא לרחם עליו; בדיוק להפך. אנחנו צריכים ללמוד, ואפשר ללמוד דברים כל כך יפים.
אתם יודעים, אני מסתכל על כנסת ישראל, שבוע אחר שבוע ביום שלישי אנחנו מציינים פה ימים מדהימים, פעם אחר פעם. צריך להודות להרבה חברי כנסת; היום אני רוצה להצטרף לברכות לחברת הכנסת אלהרר, שגם עושה עבודה טובה, לא רעה, בוועדה לביקורת המדינה – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
מצוינת, מצוינת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אל תפריעי לי בבקשה. היה בסדר עד עכשיו, אל תפריעי לי. תכבדי, תכבדי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
תגיד: מצוינת.
<מירב בן ארי (כולנו):>
כן – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אתם, אני לא יודע, יש לכם קפיץ איפשהו שם למטה? סבלנות. אני אגלה לכם סוד – –
<קריאה:>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – סבלנות זו מעלה – סבלנות זו מעלה, אני לומד לחיות אתה יום-יום. סבלנות, התחלנו מזה. לאט-לאט.
– – – עושה עבודה טובה, לעתים מצוינת. בסדר? בסוף, אנחנו כבני-אדם צריכים לזכור, כשאנחנו מסתכלים על האיש, שמים את הרגשנות בצד, ומתייחסים לביצוע. ובביצוע לפעמים יש דברים טובים, אז אני יודע גם להחמיא.
אני חוזר לעניין עצמו. אנחנו מסתכלים על עצמנו כחברה, אנחנו מדברים על חקיקה. דיברנו, הזכיר אילן את עניין הכלבים, יש דברים נוספים רבים שצריך לגעת בהם, אבל אנחנו מפספסים את הליבה, והליבה זה החינוך. ודווקא בדיון הזה, היום, יושבים הרבה אנשים שחינוך קרוב ללבם, והגיע הזמן שאנחנו נשמש דוגמה לא פה, בעשייה שאנחנו נוביל הלאה, במערכת החינוך, לדור הצעיר, לאלה שהולכים וגדלים בינינו, שאם פעם, בערוץ הילדים דווקא זה היה, קמפיין ש"כולנו שונים וכולנו שווים", אז זה לא רק ססמה, זו מציאות של ממש, ואם מישהו רואה צבעים אחרת, או לא רואה בכלל, זה לא אומר שהוא לא מרגיש, ואם הוא מרגיש פחות, זה לא אומר שהוא לא שומע, ואם הוא שומע חלש יותר, זה לא אומר שהוא לא חווה. והדרך להרגיש את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהחיים – כן, חברים, מהחיים – היא רק בידיים שלנו. ולכן אני אומר, העיוורון הוא קודם כול שלנו, והמגבלה הגדולה ביותר היא קודם כול שלנו.
שמעתי פעם – אחד מהראיונות שהיו לי אחרי איזושהי תקרית קטנה שהייתה פה בכנסת – ניסו לעשות לי באחד מערוצי הטלוויזיה תרגיל, והביאו מולי בעלת מוגבלות, והיא אמרה את הדבר הבא: תשמע, כולנו בעלי מוגבלות. ההבדל ביני לבינך שאת המוגבלות שלך לפעמים אתה משאיר בבית, ואני פשוט לוקחת אותה אתי. וזה המפתח; לכל מקום שאנחנו הולכים, אנחנו לוקחים בראש ובראשונה את עצמנו.
אני מתחייב – ובזה אני מסכם, אדוני היושב-ראש, שבמקום לעמוד כאן ולדבר בצורה שקטה פעם אחר פעם, אנחנו נחבק את זה עם חיוך. זכיתי לבקר בשנה האחרונה במרכזים כאלה ואחרים, זכיתי להכיר חברים עם מוגבלות בראייה, מהקלה ועד הקשה ביותר, זכיתי להכיר חבר לדרך בשם איציק, שסיפרתי עליו רבות כאן, בדוכן, ואני לומד ממנו יום-יום, ומעל הכול זכיתי להבין שהגיע הזמן שפשוט אנחנו נפקח את העיניים ונעשה שינוי. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. יואב – לא נמצא. השרה מירי רגב, בבקשה, בשם שר הרווחה והשירותים החברתיים.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, כנסת נכבדה, את התשובה אני כמובן מקריאה בשמו של שר הרווחה חברי חיים כץ, אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס בכמה מילים אישיות גם ליום העיוור וגם לנושא שעלה היום הבוקר, של חטיפת ילדי תימן.
אני חייבת להגיד שהיום הזה היה חשוב. אני שמחה על ההתעוררות הציבורית בסוגיה הזאת. כחברה בוועדת שרים לארכיונים כבר שלחתי מכתב לראש הממשלה, שהוא היחיד שיכול בעצם לאשר לוועדת הארכיונים, ועדת השרים לארכיונים, לחשוף את החומר, ומרגע שהוא מאשר לנו להעביר את החומר לוועדה, מרגע זה אנחנו נעבור על החומר. כפי שאני מתארת לעצמי, כפי שאני מכירה את חברי הוועדה, אנחנו נאפשר בעצם להוציא את כל החומר לעיני הציבור, כי אני חושבת שאין כמו שקיפות כדי לאפשר להבין מה קרה וכדי להחזיר את האמת לאותם אימהות, אבות, אחים, אחיות, שמסתובבים יומם ולילה בחיפוש אחר הילדים הנעלמים. זו החובה שלנו, זו הזכות שלנו, ואני מקווה שבעזרת השם גם נצליח לבוא עם בשורות לציבור הישראלי.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
זה גם תלוי בך, השרה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אז כפי שאמרתי לך, אני שלחתי מכתב לראש הממשלה כבר לפני שבועיים. המכתב גם פורסם. כחברה בוועדת הארכיונים אני מתכוונת לעמוד על דרישתי זו. ברגע שראש הממשלה יאשר את זה, זה יגיע לוועדה – אוטומטית, אני אומרת לך, אחרי כל כך הרבה זמן אין שום מקום לצנזר את זה או לאסור את הפרסום. צריך לפרסם את הכול כפי שזה, כולל המחיקות של אז וכולל הפסיקים והנקודות, לשחרר את זה לציבור – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – – לא עומד בחוק הארכיונים, גברתי השרה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – הציבור ישפוט, כדי להביא את האמת לידי ביטוי, כי כך נכון וראוי שיהיה. זה מאוחר מדי, אבל זה גם הזמן לעשות את זה, ואני מבטיחה לך שכפי שאמרתי אז, אני אומרת גם היום, אני אעשה את זה ואני אפעל בעניין הזה, גם מתוקף זה שיש לי היום סמכות כחברת ועדת השרים לארכיונים.
אז תודה רבה לכולכם שהצטרפתם ואתם שותפים ואתם פועלים למען הסוגיה החשובה הזאת, ויחד נביא את המזור לאותן משפחות שזקוקות לכל חלקיק של מידע כדי לדעת מה עלה בגורל ילדיהן.
אני רוצה לומר גם כמה מילים אישיות על יום העיוור, כי התשובה שאני מקריאה היא לא תשובה בשמי, היא בשמו של המשרד.
אני רוצה, ראשית, להודות לך, קארין, לך ולכל היוזמים של היום החשוב הזה. בכלל, אזרחים – אנשים – עם מוגבלות, היכולת שלנו לחזק אותם היא בעצם החוזק שלנו כחברה.
אני פתחתי אתמול את אחד הפסטיבלים המרגשים בירושלים, פסטיבל צמי"ד. זה פסטיבל של אנשים עם מוגבלות. שרה שם אישה עיוורת שיר – אני מדברת על זה כאן ובא לי פשוט לבכות, שיר מדהים, על הרצון שלהם לחיות את החיים, עם המוגבלות שלהם. לאחר מכן עלו ורקדו חבורה של ילדים ונערים על כיסאות גלגלים יחד עם רקדנים מקצועיים – ולראות את השמחה של אנשים ששוכבים, חצי שוכבים, על הכיסא, ולא מסוגלים לקום, ורק מנענעים ומחייכים, בקצב המוזיקה, זה מרגש עד דמעות.
ולכן, החוזק של החברה שלנו לעשות למען המוגבלים, ללא קשר לימין ושמאל, ערבים ויהודים, חרדים ומסורתיים, זה בעצם החוזק שלנו.
אני אומרת לךְ שאני, כשרת התרבות, משקיעה, ועכשיו – בייחוד התרבותי כחלק מתיקוני רגב, ואני רוצה לבשר לכם שאתמול בית-המשפט פסל את העתירה נגד השינויים שאני מובילה, וקיבל והצדיק את המדיניות החדשה שאני מובילה, ואני מודה על כך – אני הוספתי תקציבים אדירים לייחוד תרבותי; ייחוד תרבותי זה גם מוסדות – בעלי מוגבלות, כמו "נא לגעת", כמו צמי"ד, כמו תיאטרון לאנשים עיוורים, כי זה בעצם הכוח שלנו – להיכנס לאותם מקומות ולהבין שאמן על הבמה הוא אמן, ולא משנה אם הוא עם רגל, אם הוא על כיסא גלגלים או אם הוא עיוור. זה היופי שלנו כחברה.
אז אני רוצה להודות לך, להודות לכל מי שצופה בנו והוא חלק מאותה אוכלוסייה, ולהגיד לכם: אני אוהבת אתכם, אני שמחה בכם, ואנחנו למענכם.
עכשיו אני עוברת לתשובתו של חבר הכנסת חיים כץ: בישראל יש כיום כ-24,000 עיוורים ולקויי ראייה. בכל שנה כ-1,400 איש מקבלים תעודת עיוור. ככל שעולה הגיל כן עולה אחוז העיוורים באוכלוסייה. עם זאת, ככל שיורד גיל ההתעוורות כך מחריפה הבעיה. כלומר, בקרב צעירים אחוז העיוורים המוחלטים גבוה במידה ניכרת מזה שבקרב הקשישים. רוב העיוורים מתעוורים במהלך חייהם, ולא מלידה. פיזור האוכלוסייה של העיוורים הוא על כל פני הארץ, על כל פני שכבות האוכלוסייה וכל הדתות והמגזרים. לחלק מהעיוורים נכויות נוספות, ובהן חירשות, פיגור או נכות פיזית. צירוף של עיוורון ונכות נוספת הוא מורכב ודורש מיומנות ייחודית.
משרד הרווחה והשירותים החברתיים חותר להביא את אוכלוסיית העיוורים ולקויי הראייה לתפקוד עצמאי ובטוח ככל האפשר ולהשתלבות מרבית ומיטבית בכל תחומי החיים. באמצעות השירות לעיוור, מושקעת מחשבה רבה בפיתוח שירותים ומסגרות הנותנים מענה נגיש, מקצועי וייעודי לאוכלוסייה זו על-ידי אנשי מקצוע מיומנים. השירות ניתן בכל רצף הגילים, בכל תחומי החיים ובכל רחבי הארץ. השירות פועל מתוקף חוק שירותי הסעד, 1958, לקביעת זכאות לתעודת עיוור או לקוי ראייה. הזכאות נקבעת כפוף להגדרת עיוורון המקובלת על ארגון הבריאות העולמי, אשר אומצה על-ידי חלק ממדינות אירופה. תעודת עיוור מקנה שירותי שיקום, הטבות חומריות וזכויות. קביעת הזכאות לתעודת עיוור או לקוי ראייה מאפשרת לשירות לעיוור לנהל מאגר נתונים מעודכן על האוכלוסייה והשינויים החלים בה במהלך השנים ולתכנן את השירותים שלהם בהתאם.
בשנים האחרונות ננקטו כמה צעדים כדי לקדם ולשפר את איכות חייהם של העיוורים ולקויי הראייה: בהתאם להמלצת ועדת בן-יהודה – שחלק ממטרותיה היו הכללת קריטריונים נוספים שישפיעו על קביעת הזכאות לגמלה, גם במוגבלות של לקויי ראייה – קודם מהלך של שינויים בקריטריונים שעל-פיהם נקבעת זכאות לקצבת שירותים מיוחדים בעלות 110 מיליון שקלים. אלו שינויים המיטיבים עם בעלי נכויות שונות, וביניהם עיוורים ובעלי לקות ראייה. במסגרת השינויים הללו שולמה קצבת שירותים מיוחדים לכ-4,000 עיוורים שעד אז לא קיבלו ולא היו זכאים לקצבה הזאת. בשנת 2014 הוקצו לאוכלוסיית העיוורים בלבד 66 מיליון שקלים. בהתאם לדוח מבקר המדינה, ניתנת תשומת לב מרבית לשיקום התפקודי של האדם לקוי הראייה. לצורך זה תוגבר השירות לעיוור בתוספת תקציבית של 2.5 מיליון שקלים, ונפתח קורס להכשרת מדריכים שתפקידם לתת הדרכה שיקומית, כלומר כלים וטכניקות לניידות ולתפקוד עצמאי ובטוח. בהתאם לתוספות תקציביות לשנת 2017, מתוכננות להיפתח תוכניות הכנה לחיים עצמאיים בקהילה ותוכניות הדרכה אינטנסיביות לשיקומם של מתעוורים חדשים. הוקם מרכז רב-שירותים לעיוור במגזר החרדי. קיימת תוכנית להקמת מרכז לעיוור במגזר הבדואי.
תחום מרכזי נוסף שבו עוסק השירות לעיוור הוא שיקום תעסוקתי. השירות פועל להרחבת מיזמים שיסייעו בשילוב האדם העיוור בכל תחומי התעסוקה שבהם הוא יכול לעבוד, בעזרת טכנולוגיה מותאמת והדרכה ייעודית.
תוכניות אלה נועדו להתאים את ההתערבות המקצועית של שירותי הרווחה למען הצרכים הייחודיים הנובעים מלקות הראייה של הלקוחות ולהכשיר עובדים מומחים בתחום הטיפול באדם העיוור, תוך רגישות תרבותית ושימוש בשפה המובנת למטופלים.
המשרד ממשיך לפעול ללא לאות לטיפוח שירותי טיפול, שיקום ותמיכה ולפיתוח תשתיות קהילתיות ותשתיות הנגשה, תוך התעדכנות במודלים החדישים ביותר המתקיימים ברחבי העולם. כמו כן, המשרד שוקד על הרחבת ערוצי התעסוקה המותאמים והמונגשים לאדם העיוור ופועל להבטיח רצף טיפולים ושירותים והבניית כלי פיקוח ובקרה תוך יצירת סטנדרטים מדידים.
באמצעות השירות לעיוור מוצע מגוון רחב של שירותי שיקום בכל תחומי החיים: האישי, התעסוקתי והחברתי. בין היתר, ניתנים שירותים מגוונים לילדים; ניתן דגש על שיקום תפקודי, שיקום חברתי, שיקום תעסוקתי; שיקום חומרי; תוכניות יציאה לחיים; תוכניות לעיוורים עם נכויות נוספות והפצת מידע ומיצוי זכויות לאוכלוסייה זו. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה את מציעה, גברתי?
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
מה שהמציעים מחליטים. אני חושבת שהתשובה הזאת מספקת; היא בהחלט תשובה מקיפה. אם יש נושא נקודתי שאתם רוצים להעלות לשר הרווחה, אני מאמינה שהוא יהיה שותף מלא בטיפול בעניין.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
מסתפקים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר גמור. אם כן, המציעים מסתפקים.
בבקשה, חברת הכנסת ברקו – דקה הבעת דעה מהצד. אנחנו נסתפק בתשובת השרה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, אני קודם כול רוצה לומר כל הכבוד לחברת הכנסת אלהרר ולמציעים הנוספים. אני חושבת שהנושא חשוב בצורה בלתי רגילה.
ההיכרות שלי עם הנושא היא מזה שהספרים שלי הפכו להיות דיסקים בספרייה לעיוורים, ואני רוצה להציע לשרה רגב – באמת אפשר שכל ספר שיוצא יהפוך לדיסק. יש ספריות לעיוורים, ואפשר להכניס אותם לספריות, ובאמת שתהיה אפשרות גם לעיוורים ליהנות מספרים חדשים. זה משהו שקיים, רק זה לא קיים לגבי כל ספר. לכן, אני כאן מציעה רעיון לשרה רגב. אני חושבת שזה יכול להיות טוב.
בהמשך לדיון שהיה לנו בוועדת החוץ והביטחון, אני רוצה לומר שחלק מהדברים והקשיים שהעלו האנשים שהם מוגבלים מבחינת הראייה שלהם, זה שבעצם הגישור בתוכנות ובטכנולוגיה מתקדמת יכול לאפשר להם הרבה יותר נגישות להרבה יותר דברים. לצערנו הרב, הדברים הללו עולים הרבה כסף, ולכן – תקציבים כן יעזרו לשלב אותם.
מעבר לזה, אנשים שמוגבלים באחד החושים שלהם – אנחנו ראינו – ובכלל, בתחומים מסוימים, שיש סוג של פיצוי; הפיצוי הזה גם הוא יכול לעזור מבחינת הצבא, בגיוסים, כפי שאנחנו רואים גם עם אוכלוסיית האוטיסטים, היום, שחלקם הגדול מתגייסים. אותו הדבר גם עם אוכלוסייה שמוגבלת מבחינת הראייה.
אז הרבה הערכה על היום הזה, ותודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת ברקו.
<הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 87), התשע"ו–2016>
[מס' מ/1036; "דברי הכנסת", חוב' כ"ה, עמ' 12543; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אם כן, נעבור לסעיף הבא: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 87), התשע"ו–2016. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. לאחר מכן – אין הסתייגויות ואין בקשות דיבור, לכן נעבור להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. בבקשה, אדוני.
<משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 87), התשע"ו–2016.
הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית שנועדה לייעל את מנגנון ההתחשבנות שבין רשות המסים לרשויות האזור. כיום אזרח ישראלי אשר רוכש או מוכר זכות במקרקעין באזור חב בתשלום אגרה לרשויות האזור, וכן בתשלום מס רכישה או מס שבח לרשות המסים. לפי הוראות החוק הקיים, אותו אזרח יכול לדרוש כי מסכום המס שהוא חייב בו יופחת סכום האגרה ששילם לרשויות האזור. בהצעת החוק מוצע לקבוע כי אזרח ישראלי ששילם את מס השבח או מס הרכישה יוכל לבקש ממנהל רשות המסים לראות את הסכום ששולם כאילו היה מקדמה על חשבון האגרה שהוא חייב בה לרשויות האזור. לאחר רישום הזכות בספרי הרישום המנוהלים בידי שלטונות האזור, יעביר המנהל את סכום המקדמה לשלטונות האזור.
מוצע כי ההסדר האמור יחול על בקשה שתוגש למנהל 30 יום לאחר פרסומו של החוק ברשומות.
להצעת החוק לא צורפו הסתייגויות או בקשות רשות דיבור. לפיכך, אבקשכם לאשר אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. חברות וחברים, אדוני יו"ר הקואליציה, אנחנו רוצים לעבור להצבעה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
שנייה, רגע.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה זה "שנייה, רגע"? המליאה לא יכולה לחכות.
אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה על הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 87), כהצעת הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–2 – 17
נגד – 9
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
<קריאה:>
בעד. למה?
<קריאה:>
רגע, לא הספקתי – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נוסיף אותך. נוסיף אותך. יש גם קריאה שלישית.
17 בעד, תשעה מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 16
נגד – 11
נמנעים – אין
חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 87), התשע"ו–2016, נתקבל.
<דוד ביטן (הליכוד):>
יש הסכמות של יום שלישי – – –
<קריאה:>
מי אמר את זה?
<דוד ביטן (הליכוד):>
זה ההסכמות.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
16 בעד, 11 מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 87), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, ותיכנס לספר החוקים של ישראל.
<הצעת חוק יום העלייה, התשע"ו–2016>
[מס' כ/632; "דברי הכנסת", חוב' כ"ה, עמ' 12668; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברות וחברים, אנחנו עוברים, ברשותכם, לסעיף האחרון על סדר-היום: הצעת חוק יום העלייה, התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק – – –
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
– – – הצבעתי בעד, ואני נגד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שהצבעת נגד? לרשום בפרוטוקול – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
למה לא משנה? היא הצביעה בטעות. טוב, היא מבקשת לציין בפרוטוקול שהיא רצתה להצביע נגד. אז נא לציין את זה בפרוטוקול. בסדר? צוין בפרוטוקול שחברת הכנסת יחימוביץ התכוונה להצביע נגד הצעת החוק הזאת, וכך יירשם בפרוטוקול.
ישב-ראש ועדת העלייה והקליטה – חבר'ה, יש עכשיו – תכבדו – נושא חשוב, אני גם גאה להיות מיוזמיו ומוביליו של החוק הזה, יחד עם חברי נגוסה. הצעת חוק חשובה, היסטורית – יום העלייה, התשע"ו–2016. יציג את החוק ידידי יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה חבר הכנסת אברהם נגוסה. בבקשה, אדוני, ומזל טוב לנו.
<אברהם נגוסה (יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות):>
תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
גם כאן אין הסתייגויות ואין בקשות דיבור.
<אברהם נגוסה (יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק יום העלייה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע, רגע, רגע. חבר הכנסת ביטן, מדובר פה בחוק חשוב, אתה מפריע לחברך לסיעה. תנהלו את הוויכוח הזה אחר כך, באמת, בכל הכבוד.
<דוד ביטן (הליכוד):>
תן לי להסביר להם איך הולך העסק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר, אבל לא על חשבון הצעת חוק כזאת חשובה. בבקשה, אדוני.
<אברהם נגוסה (יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק יום העלייה, התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
הצעת החוק המונחת בפניכם היא פרי יוזמתם של כמה חברי כנסת ושלי. מדובר במיזוג של שלוש הצעות חוק פרטיות שבראשן עמדנו חבר הכנסת מיקי זוהר, חבר הכנסת רוברט אילטוב ואנוכי.
ראשית, אני מבקש להודות לממשלה, שתמכה בקידום הצעת החוק והבינה את החשיבות שבציון יום העלייה לארץ-ישראל כבסיס לקיומה של המדינה, להתפתחותה ולעיצובה כחברה רב-תרבותית.
בהצעת החוק הזאת מוצע לקבוע יום ציון שנתי שייקרא יום העלייה, והוא יצוין מדי שנה ביום ז' בחשוון.
יום העלייה יצוין בכמה פעולות, ואפרט בהמשך.
בהצעות החוק המקוריות הוצע כי יום העלייה יצוין ביום י' בניסן, או ביום א' בניסן, אשר בהתאם למסורת היהודית נחשב למועד העלייה הראשונה לארץ-ישראל. אולם התברר כי בשל קרבתם של המועדים האלה לחג הפסח, לא יהיה אפשר לציין את יום העלייה בבתי-הספר, בשל חופשת הפסח, ובכנסת – בשל פגרת החורף. לפיכך מוצע כי יום העלייה יצוין מדי שנה ביום ז' בחשוון, הסמוך לפרשת לך לך, שבה מסופר על הציווי לאברהם ללכת לארץ-ישראל.
לאחר דיונים ממושכים החלטנו לציין בכל זאת את יום י' בניסן בסעיף 1 להצעת החוק, שהוא סעיף המטרה, ולקבוע מפורשות כי מטרת הצעת החוק היא, בין היתר, לציין את מועד הכניסה לארץ-ישראל, שאירעה ביום י' בניסן.
נוסף על כך מוצע לקבוע שאם ז' בחשוון יחול ביום שישי, יצוין יום העלייה ביום רביעי שלפניו, שכן זהו יום שבו הכנסת מתכנסת.
עוד מוצע לקבוע כי יום העלייה יצוין בדיון מיוחד במליאת הכנסת, בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, באירוע מיוחד בישיבת הממשלה ובבית הנשיא, בפעולות חינוכיות במערכת החינוך, בצבא הגנה לישראל ובמשטרת ישראל, שיוקדשו ללימוד תרומתם של העולים, קבלת השונה ורב-תרבותיות.
נוסף על כך מוצע להסמיך את שר העלייה והקליטה לקבוע פעולות נוספות לציון יום העלייה, ובכלל זה לקבוע פעולות שיתקיימו בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל וההסתדרות הציונית העולמית.
אני סבור כי מדובר בהצעת חוק הצהרתית אומנם, אך חשובה ביותר להטמעת הידע בדבר תרומתם של העולים לחיזוקה ולעוצמתה של מדינת ישראל, לעידוד עלייה למדינת ישראל, לשיפור היחס לעולים חדשים וההכרה בכך שכל עולה חדש שמגיע לישראל מביא עמו תרומה משמעותית למדינה. הצעת החוק משקפת את החזון הציוני שבהגשמת העלייה לארץ-ישראל, ואני מברך על כך.
אני מקווה שהגופים שעל-פי הצעת החוק נדרשים לקיים פעולות יעשו זאת באופן מכובד ומושקע, שיקיים את מטרת החוק.
לסיום, אני מבקש להודות לצוות הוועדה, למנהלת הוועדה, הגברת דנה גורדון שושני, ליועצת המשפטית עורכת-הדין מירב תורג'מן, לציפי, לדולי ולצוות היועצים שלי, ללירון, אורי, ישמבל ופליסיה.
להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות ולא בקשות רשות דיבור. לפיכך, אני מבקש מהכנסת לאשר אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
להצעת החוק לא נרשמו הסתייגויות, ולכן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד סעיפים 1–3 – 20
נגד – 5
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
<קריאה:>
ביטן, יאללה – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<קריאה:>
ביטן, אנחנו לא שומעים – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
לא הצלחתי. תרשום אותי – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
חבר הכנסת ביטן מבקש לציין שהוא מצביע בעד. לפרוטוקול בלבד – לא משפיע על ההצבעה.
רבותי, אחרי שהצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית.
ביטן.
<קריאה:>
ביטן.
<היו"ר אחמד טיבי:>
חבר הכנסת ביטן. אני טעיתי, חבר הכנסת ביטן.
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 21
נגד – 5
נמנעים – אין
חוק יום העלייה, התשע"ו–2016, נתקבל.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בעד – 21, חמישה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה ושלישית.
יברך יוזם החוק, חבר הכנסת חיליק בר, מהמחנה הציוני.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
נכבדי היושב-ראש, ידידי אברהם נגוסה, ומיקי זוהר, ותכף נדבר על כל היזמים, גברתי השרה, אני באמת באמת נרגש שהחוק הזה סוף-סוף עובר – רוברט, תכף נזכיר – בכנסת, במאמץ שהתחלנו עוד בכנסת הקודמת, אחרי שנים ארוכות שבהן עולים צעירים – חלקם יושבים פה, ותכף נציין אותם – עמלו כדי שיום העלייה יהפוך למציאות לאומית, לחג בישראל, למועד שמציינים. החג החדש הזה עבר בחקיקה בתמיכה נרחבת הן של האופוזיציה והן של הקואליציה, ואני מברך על כך.
מטרתו של החוק הזה לקבוע יום ציון שנתי להכרה בחשיבות העליונה של העלייה לארץ-ישראל כבסיס לקיומה של המדינה הזאת, להתפתחות שלה, לעיצוב שלה כחברה רב-תרבותית, וגם כדי לציין את מועד הכניסה לארץ-ישראל, שאירעה ביום י' בניסן.
מטרת היום החשוב הזה היא מתן כבוד לעלייה, ידידי נגוסה, כערך חשוב מאין כמותו לישראל ולעם היהודי, תוך הכרה עליונה בחשיבות של העלייה לעבר, להווה ולעתיד של האומה שלנו. רעיון השיבה הביתה שבבסיס העלייה הוא ייחודי לעם היהודי בקרב האנושות כולה. לחג החדש הזה מטרה נוספת, והיא העלאה על נס של התרומות העצומות שהעולים תרמו, וממשיכים ועוד ימשיכו לתרום, לחברה שלנו ולמדינה שלנו.
החג הזה, אדוני, חל בי' בניסן. על-פי התורה, בתאריך זה התרחשה העלייה אולי הגדולה ביותר, או הראשונה בהיסטוריה, כאשר יהושע חצה את הירדן בגלגל יחד עם העם היהודי שהיה אתו. יום העלייה ייחגג גם בבתי-הספר, בז' בחשוון, פרשת לך לך, מאחר שבי' בניסן בתי-הספר בחופשה.
חגיגת יום העלייה בי' בניסן, אגב, החלה כבר ב-2012, והגיעה למאמץ חקיקתי ב-2013 – הייתי מהמובילים של זה – כמהלך שצמח מהשטח על-ידי עולים צעירים – אגב, מתל-אביב – בהובלת ארגון קהילת העולים הגדול, TLV International, שנוסד על-ידי ג'יי שולץ, שיושב פה אתנו. אני מודה לך על השותפות, על התרומה, על היוזמה ועל הרעיון לחוק החשוב הזה. הנה, אתה רואה שבאקט יפה של אחדות, ג'יי היקר, חוק יום העלייה נחתם על-ידי גוש חוצה מפלגות מקרב כל המפלגות הגדולות בכנסת, ואני מברך על כך.
אדוני היושב-ראש, יום העלייה הוא הזדמנות עבור ישראל להושיט יד ליהודים בכל העולם ולומר שישראל היא עבורם יותר מרק מקום לשקול לחיות בו; ישראל היא ביתם, וביום החג הלאומי החדש הזה, עם החוק הזה, העם היהודי כולו יכול לחגוג את היותה של ישראל מדינה שאליה מגיעים לא רק כמפלט בעת מצוקה אלא מבחירה ומתוך חוזק.
אני מברך את כולם על ההצבעה על החוק ומודה לכם על התמיכה. ידידי אברהם נגוסה, חברי מיקי זוהר, מהיוזמים והמובילים של החוק, ידידי רוברט אילטוב, שנתן את כל-כולו בשביל החוק הזה, יזם אותו, הוביל אותו ועשה מאבק בוועדה יחד עם מיקי ועם נגוסה, חבר הכנסת מייקל אורן, ויחד אתי ועם השרה לנדבר, שעזרה – אני רוצה להודות לכולם. יום חשוב לנו, רוברט, ברוך השם שהגענו לציון החשוב של היום הזה. תודה, אדוני.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה לחבר הכנסת חיליק בר. אסור למחוא כפיים. חבר הכנסת רוברט אילטוב, בבקשה; גם – לברך. אחד היוזמים.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
תודה רבה על הברכות החמות, חבר הכנסת חיליק בר. כבוד היושב-ראש, תודה גם על הברכות על החוק. אני מבין שהצבעת נגד – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
אכן.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
– – אנחנו מבינים אותך.
בראשית הדברים אני בטח רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה אברהם נגוסה, שהוא גם עולה חדש, כמוני, לאנשים שיזמו את החוק, גם ליוזמים האחרים – מיקי זוהר ושורה של חברי כנסת שחתמו כיוזמים, גם לגופים ציבוריים מחוץ לכנסת שתמכו ועזרו ויזמו את המהלך. גם הוזכר לפני כן, חשוב לציין את הדברים האלה ולא לשכוח אף אחד.
אני הכנתי נאום כתוב, אבל על הקליטה קשה לי לדבר מנאום כתוב, כבוד היושב-ראש.
<היו"ר אחמד טיבי:>
זו רק ברכה. ברכה.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
ברכה. ברכה כתובה. קשה לקרוא ברכה כתובה, לכן אני אגיד מהרגש ומעצמי: נושא העלייה הוא ההתחלה של הציונות ואבן-היסוד של הקמתה של המדינה היהודית בארץ-ישראל, שכל כך הרבה זמן העם שלנו ציפה לה. הקליטה הביאה לשגשוגה הכלכלי, המדעי, הטכנולוגי והביטחוני של מדינת ישראל. היום אנחנו כבר לא מדינה קטנה של חצי מיליון יהודים; נמצאים פה, חיים כאן, לפי כל בדיקה שיש, יותר מ-6 מיליון יהודים. זה הריכוז הגדול ביותר של יהדות העולם, פה, במדינת ישראל.
כאחד שעשה עלייה ועבר את כל התהליכים של העלייה, אני יכול להגיד שהתהליכים האלה הם לא קלים, אבל מדינת ישראל קולטת את כולם, ויש עוד הרבה מה לעשות כדי לשבור את תקרות הזכוכית שבפניהן העולים עומדים. כשרואים את הנתונים על עולים שמועסקים במגזר הציבורי, אנחנו מגיעים למספרים נמוכים מאוד. כבוד יושב-ראש הוועדה, אני רוצה אתך יחד להוביל את המהלך לשנות את המספרים האלה. אנחנו לא רוצים להוביל חקיקה כדי לשפר את המצב; אנחנו רוצים שציבור העולים יהיה מיוצג בכל מקום ומקום, כמו כל הציבורים האחרים, ועלינו לעשות את זה. אנחנו, כמפלגות שלטון, חייבים לשנות את המציאות העגומה הזאת. כאשר אנחנו מסתכלים – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
השרה מירי רגב, אני לא קורא אותך לסדר. לא קורא אותך לסדר.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
– – על משרד החינוך, שבו מועסקים אחוזים מועטים מאוד של עולים – דבר שלא יכול להתקבל על הדעת, ומשרדים אחרים כמובן. אני לא רוצה להרחיב.
אני רוצה להודות כמובן גם לצוות הוועדה, שבאופן האופרטיבי ביותר קיים את הדיונים, ביצע אותם, והעברנו את החוק. תודה רבה לכל היוזמים – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, חבר הכנסת אילטוב.
<רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):>
– – ולכל הצוות. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
חבר הכנסת ממ"ז, מכלוף מיקי זוהר הנמרץ. ממ"ז מברך.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
חבר הכנסת טיבי, כבר אמרתי לך לא מעט פעמים שבכל פעם שאתה מחמיא לי, אני ניזוק בפריימריז הבאים. אז אני מבקש ממך, תשתדל כמה שפחות להחמיא לי.
טוב, חברים יקרים, כנסת נכבדה, אני רוצה לברך על החוק הזה ולומר לך, חבר הכנסת טיבי, על מה חתמת.
<היו"ר אחמד טיבי:>
החוק שהצבעתי נגדו. כן.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אני התעקשתי שבחוק הזה יצוין יום, י' בניסן, שהיה לפני 3,500 שנה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אתה היוזם?
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אני אחד מיוזמי החוק. והתעקשתי שיהיה הסעיף הזה בחוק, שמטרת החוק תדבר על י' בניסן. כי י' בניסן לפני 3,500 שנה היה היום שבו יהושע בן נון הוביל את עם ישראל ארצה. ומאז חלו שינויים בארץ הזאת, וכל מיני מאבקים על הארץ הזאת. אבל היום יש לומר שהחוק הזה בעצם מאפשר לנו לומר בצורה ברורה שעם ישראל עלה לארץ-ישראל בי' בניסן לפני 3,500 שנה, ואנחנו כאן כדי להישאר. אני שמח שהחוק הזה גם רואה אור, ובלבד שנוכל להזכיר את היום הזה יחד עם כל העולים החדשים, וגם הוותיקים, שהגיעו ארצה, ולוקחים חלק אינטגרלי במפעל הציוני, פה, במדינת ישראל, ברצון המשותף של כולנו לקדם את ארץ-ישראל ואת עם ישראל פה, במדינת ישראל, מדינתו היהודית והדמוקרטית.
אני רוצה לברך את יושב-ראש הוועדה על עשייתו הברוכה למען קידום החוק, ואת יוזמי החוק, כמובן, חבר הכנסת חיליק בר וחבר הכנסת רוברט אילטוב, יחד אתי. אני סמוך ובטוח שהחוק הזה הוא חוק נכון, הוא חוק דקלרטיבי, שאומר דבר ברור: אנחנו גאים בעובדה הזאת, שאנחנו הגענו ארצה, ונישאר כאן לנצח נצחים. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה לחבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ט"ז בסיוון התשע"ו, 22 ביוני 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו מנעולה – נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:09.>