דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל"א
ישיבה קל"ט
הישיבה המאה-ושלושים-ותשע של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ב בסיוון התשע"ו (28 ביוני 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 4
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 5
יהודה גליק (הליכוד): 6
חיים ילין (יש עתיד): 7
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 8
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 8
אכרם חסון (כולנו): 9
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 9
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 10
נאוה בוקר (הליכוד): 11
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 11
ענת ברקו (הליכוד): 13
נחמן שי (המחנה הציוני): 13
מירב בן ארי (כולנו): 14
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 15
אורן אסף חזן (הליכוד): 15
אלעזר שטרן (יש עתיד): 16
הצעות לסדר-היום 17
ציון שמונים-וחמש שנה להקמת האצ"ל 17
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 17
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 19
שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס: 22
דוד ביטן (הליכוד): 24
מיקי לוי (יש עתיד): 26
ציפי לבני (המחנה הציוני): 28
מירב בן ארי (כולנו): 30
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 32
הצעת חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו–2016 32
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): 33
הודעת יושב-ראש הישיבה 53
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 54
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 54
הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 22) (סגירת סניפים), התשע"ו–2016 54
איתן כבל (המחנה הציוני): 55
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 58
נחמן שי (המחנה הציוני): 59
איציק שמולי (המחנה הציוני): 60
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 60
אורן אסף חזן (הליכוד): 62
עיסאווי פריג' (מרצ): 64
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 66
איתן כבל (המחנה הציוני): 67
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ב בסיוון תשע"ו, 28 ביוני 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, יום שלישי – נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. תפתח את הנאומים חברת הכנסת יוליה מלינובסקי. בבקשה, גברתי, דקה לרשותך. אחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד גדול – פעם ראשונה שאני נואמת פה בנאום בן דקה. כמובן אני מתרגשת; כל פעם שזה משהו ראשון זה מרגש.
אני רוצה לדבר על הסיטואציה העגומה שאנחנו נמצאים בה בחברה בישראל ולא שמים לב למה שקורה מתחת לאף שלנו. כל יום נהרגים פועלי בניין, כל יום יש תאונות עבודה. רק היום נהרג בן-אדם באתר בנייה ואחד נפצע קשות. מתחילת השנה נהרגו 19 פועלי בניין בתאונות עבודה. זה יותר מבאירועי טרור, וזה עובר מסדר-היום בלי שנשים לב לזה, כי אלה אנשים שקופים, אנשים קטנים – פועל בניין, לפעמים עובד זר, שלאף אחד בגדול לא מעניין מה קרה לו. אנחנו לא שמים לב שמאחורי בן-האדם הזה יש משפחה, יש ילדים, יש חברים, שהחיים שלהם פשוט נהרסו.
ענף הבינוי הוא הענף המסוכן ביותר בישראל. על-פי הנתונים, הסיכוי שעובד בענף הבינוי יאבד את חייו בתאונת עבודה גבוה פי-חמישה לעומת עובד בענף אחר של התעשייה. על-פי הנתונים – מדובר בדוח של הביטוח הלאומי ומשרד הכלכלה – במהלך שנת 2015 נפצעו בתאונות עבודה כ-50,000 עובדים, ו-54 מהם נהרגו. 54 בני-אדם נהרגו, איבדו את חייהם. ענף הבינוי הנו מסוכן ביותר לבטיחות העובדים בו: 34 בני-אדם מצאו את מותם באתרי בנייה. בישראל 2016 יש יותר מפי-שניים הרוגים בתאונות עבודה באתרי בנייה לעומת הממוצע במדינות האיחוד האירופי. זה נתון מדאיג מאוד.
אני פונה לראש הממשלה, שמכהן גם כשר הכלכלה, להתערב בנושא ולקדם את נושא בטיחות העבודה באתרי הבנייה במדינת ישראל. חייבים לקדם את הצעות החוק. יש היום הצעות חוק נהדרות שמתעסקות בנושא הזה של בטיחות באתרי בנייה, וחייבים לדאוג לאכיפה, כי זה מציל חיים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מלינובסקי. הצטרפת לקבוצה נכבדה של חברי כנסת שלוחמים למען עשיית סדר בנושא הזה של תאונות עבודה. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, בכלי התקשורת מתפרסם לאחרונה על התנגדותה של משפחת מנגיסטו, האזרח הנעדר בעזה, להסכם הפיוס עם טורקיה. כולם מדברים בכלי התקשורת כאן בישראל על נעדר אחד בעזה, למרות שיש נעדר ערבי-בדואי מהנגב. לצערי, אף אחד לא מזכיר את שמו – לא בממשלה, לא בכלי התקשורת, לא אף גורם – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
לבקשת המשפחה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
המשפחה ככה ביקשה?
<ענת ברקו (הליכוד):>
לבקשת המשפחה, פשוט לשמור על החיים שלו, שלא ישחטו אותו, האנשים האלה. האנשים האלה בעזה – שלא ישחטו אותו, אז שומרים עליו.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
טוב שידעתי מראש הממשלה שהמשפחה מתנגדת, אבל טוב גם להחזיר אותו למשפחתו, כי זה כואב וזה עצוב מאוד.
אני חושב שהגיע הזמן לנהל משא-ומתן, אפילו בצורה ישירה, בצורה עקיפה, עם עזה, כדי באמת להשיב את הנעדרים הביתה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת יהודה גליק. לידיעת כולם, רשימת הדוברים בנאומים בני דקה סגורה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני ראש הממשלה, אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת המתוקים והיקרים מן האופוזיציה ומן הקואליציה, חברי, אני גר ביישוב. בתוך היישוב יש בית-כנסת. אם היה ילד קטן נכנס לבית-הכנסת ומכניס לתוך בית-הכנסת חצץ כדי לזרוק על מישהו, הראשון שהיה מוחה על זה הוא רב היישוב. חברי חברי הכנסת, אני פונה אליכם, חברי חברי הכנסת הערבים. אני לא רוצה להיכנס כרגע לוויכוח – כן עלייה להר-הבית, לא עלייה להר-הבית. בהר-הבית יש מסגד אל-אקצא, שהוא מסגד קדוש לכם, המוסלמים, ובימים האחרונים קבוצה של צעירים קיצוניים, משולי החברה, מכניסים לתוך המסגד הזה ומחללים אותו – הופכים מרכז לתפילה לאלוהים למרכז למלחמה; הופכים מקום שאמור להיות בית-תפילה למקום של שנאה והסתה לטרור.
אני קורא לכם, חברי חברי הכנסת הערבים המוסלמים, אני קורא למנהיגות המוסלמית המתונה: תהיו אתם הראשונים שמגנים את האלימות. תהיו אתם הראשונים שמגנים את חילול המסגד. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, ראש הממשלה, כנסת נכבדה, היום הגיע, או אתמול הגיע, באן קי-מון לביקור. הגיע הזמן שמזכ"ל האו"ם יתחיל לעבוד וידאג ש"חמאס" יוריד את הנשק וידאג לעמו. במקום לבקר מדינה שמגינה על אזרחיה כנגד מתקפות טרור, מזכ"ל האו"ם בוחר פעם נוספת לעמוד לצד ארגון טרור רצחני, הגורם סבל רב לעמו וגם לשכניו על-ידי שימוש בילדים כמגן אנושי, מתוך פחדנות וזלזול בחיי אדם.
יש לייצר מנגנון מדיני שמהותו התניה ברורה בין שיקומה של עזה באמצעות בניית נמל ימי, סידורים ביטחוניים ותוכנית כלכלית לבין פירוקו של ה"חמאס" מנשקו. עד אז מצופה ממדינות העולם הנאורות ומהאו"ם לעמוד לצדה של ישראל ולפעול לטובת עתיד טוב יותר לשני הצדדים.
אנחנו לא מגדלים את ילדינו להרוג בני-אדם, אלא מחנכים אותם שיגנו על גבולות מדינת ישראל, על העם ועל התושבים, ללא קשר לדת, גזע, מין ולאום. הטרור, לעומת זאת, בוחר לירות את הטילים מתוך ריכוזי אוכלוסייה, בתי-ספר, מרפאות, ומעל הכול – מאותם מתקנים שבאן קי-מון מממן כדי לתת מוסדות חינוך לילדי רצועת-עזה.
כבוד היושב-ראש, אני בטוח שבאן קי-מון יגיע לביקור אצלך. אני מבקש ממך להעביר את המסר: חפצי שלום אנחנו. הוא לא יכול לתמוך במי שמחרחר מלחמה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, באתי לדבר על סיור שערך היום שר החינוך, אבל אני רואה פה את האורחים החשובים שבאו לדיון על 85 שנה להקמת האצ"ל. הנה אני רואה אותם כאן, בגלוי ובגאון, חיילים אלמונים שהיו בלי מדים, "וסביבנו אימה וצלמוות". "בימים אדומים של פרעות ודמים,/ בלילות השחורים של ייאוש", ואז הם אמרו "בערים, בכפרים את דגלנו נרים", והנה הם, אנחנו רואים אותם כאן. אז ברכות.
אדוני היושב-ראש, היום הגיע שר החינוך נפתלי בנט למוסד החינוכי "בית מלכה", של חסידי בעלז, שאני גאה לייצגם כאן. הוא אמר שם משפט שאני חושב שצריך להיות מפתח לכל היחס לכל הציבורים ולכל מערכות החינוך. הוא אמר: כל הילדים – שלי. אני רוצה לברך אותו על כך, כי זאת רוח בריאה, שתכיר בכל מערכות החינוך ללא תנאי, וודאי שלא תימשך ההתנכרות שהייתה במשרד החינוך לחינוך היהודי המקורי, שכבר הוכיח את עצמו במשך אלפי שנים.
וכמו המשפחה הלוחמת אנו אומרים: "מצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. לא, חיילים אלמונים – שכבר, ברוך השם, לא אלמונים – אנחנו לא מוחאים כפיים במליאת הכנסת, גם כשהנואם מצטט שירים יפים. תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אכרם חסון.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
תודה, אדוני היושב-ראש.
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש תעשיית שקרים ומכונת שקרים משומנת שמפעילים אותה פוליטיקאים, במיוחד מהימין, בנוגע לשני נושאים הנוגעים לחברה הערבית. הראשון זה העניין של הבתים הלא-מורשים, או בתים עם צווי הריסה. יש ניפוח מכוון של התופעה, כדי להציג את האוכלוסייה הערבית כאילו היא פורעת חוק, וזה שקר וסילוף. מתעלמים – ומסתירים – מההיקף הרחב של התופעה במועצות האזוריות וביישובים היהודיים.
הנושא השני הוא אחוזי גביית הארנונה. אני הופתעתי לפני כמה ימים כשסגן השר אלי בן-דהן אמר שגביית הארנונה בכל היישובים הערביים היא 10%. הוא לא טרח, הוא לא הלך למשרד הפנים כדי לשאול שם ולדעת את הנתונים. ביישובים הערביים הממוצע של גביית הארנונה הוא כ-70%, ויש יישובים שזה יותר מ-80%. אבל סגן השר לא רצה לדעת את האמת, משום שיש לו אג'נדה פוליטית נגד החברה הערבית, כדי להכפיש את החברה הערבית ולהגיד: אלה מחוץ לחוק ולא מכבדים את החוק. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת אכרם חסון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<אכרם חסון (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להעלות את סוגיית רשות השידור, שנמצאת בפירוק – נושא אגרת הטלוויזיה. לאחרונה קיבלתי תלונה ממשפחה בעפולה, וגם ממשפחה מדאלית-אלכרמל, שבחודשים האחרונים הם מעקלים לרוב האוכלוסייה – קשישים, נכים, חד-הוריות. לא בודקים אם יש להם באמת מקלט טלוויזיה בבית או אין להם; לא שלחו להם התראות קודמות, ולכן האנשים מתקשים אחר כך להוריד את העיקול בלי לשלם את האגרה – גם אם אין לו טלוויזיה, כי הם דורשים ממנו קודם כול ללכת לעורך-דין, לעשות הצהרה. זה עולה הרבה כסף.
לעניות דעתי, האגרה הזאת נשלחת בצורה לא חוקית ולא אחראית, וגם בצורה דיקטטורית, בעיקר לאנשים החלשים כלכלית. כפי שאמרתי, אנשים נכים ואנשים דתיים, כמו בדאלית-אלכרמל, שאיש שמתגורר עם ההורים שלו, עם המשפחה שלו, אין לו מקלט טלוויזיה בבית, ובכל זאת הם עיקלו. אני גם שמעתי לפני יומיים על שחקן כדורגל של "מכבי תל-אביב", שהוא צמח יותר מ-12 שנה, ועיקלו.
לפי דעתי, זה לא אנושי לנצל סמכות בחוק ולעקל, במיוחד לאנשים שיש להם רק חשבון בנק אחד, ולכן אין להם ברירה: הם חייבים, כדי להוריד את העיקול, להוציא כסף ולשלם כסף מיותר. לכן צריך לעשות דיון מיוחד, ולבדוק איך רשות השידור מתנהגת היום עם אזרחי מדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
תודה, אדוני היושב-ראש, וברוכים הבאים לאורחים הנכבדים ביציע. אני מזהה שם את משפחת ויניצקי, שראשה עוד היה עצור באריתריאה ובקניה. ברוכים הבאים.
ועכשיו לאקטואליה. המשנה לנגידת בנק ישראל אמרה כי הדיור האמיר ב-2015 ב-13.5%. ומה הפלא? כמה שמדברים על הוזלת הדיור, כל זמן שהממשלה לא תבטל חלק נכבד מהמיסוי של המלט, הברזל, הכלים הסניטריים, האלומיניום – שזה כ-65% מס על המוצרים – מחירי הדירות ימשיכו לעלות. ככל שהמוצר עולה, המיסוי עולה, ולא משנה אם הדירה היא במרכז הארץ או בפריפריה, ואז צריכים גם לקחת משכנתה מוגדלת. הבנקים, שחוששים לגורלם, לא לוקחים סיכון ומעלים את הריבית, והעמלות והמימון לדירה הולכים וגדלים. זה מצב של מין חד-גדיא. נוצר מצב אבסורדי: הבנקים לא נוטלים חלק בהורדת המימון, האוצר לא נוטל חלק בהורדת המיסוי על המוצר, ומחוסרי הדיור עומדים בתווך נבוכים. על הממשלה לבטל חלק מהמיסוי על הדירה המגיע בצורה עקיפה, ולפקח על הבנקים שלא ייקרו את המימון. רק אז נראה, יחד עם שאר התוכניות, כמו מחיר למשתכן ומחיר מטרה, את ירידת מחיר הדירה, בעזרת השם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חברת הכנסת נאוה בוקר.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
כבוד היושב-ראש, היום בוועדת הכלכלה היה דיון בהצעת חוק – להכנה לקריאה ראשונה – של סמוטריץ ואחרים, שבאה להכשיר את חוות הבודדים בנגב. הוא מנה כמה סיבות, למה צריך לאשר אותן, למרות שהן ללא היתר, למרות שהן ללא הסכמים בקשר לבעלות על הקרקע או חכירה: 1. המדינה שלחה אותם; 2. היתכנות תכנונית; 3. העניין שהם נמצאים שם הרבה שנים ולא נגעו בהם.
רציתי לעשות השוואה עם אום-אלחיראן, למרות שגם לחוות האלה יש, לרובן, פסקי-דין בבתי-משפט להריסת החוות האלה. עשיתי השוואה פשוטה עם אום-אלחיראן. כל הסיבות האלה מגיעות לתושבי אום-אלחיראן: המדינה שלחה אותם, היתכנות תכנונית, מקימים כפר או יישוב יהודי במקומם.
אני מחיל את זה גם על כל האוכלוסייה הערבית, כי אני שומע את השר שטייניץ היום. הוא אומר שאסור להרוס את עמונה – עמונה, שהיא השכונה הזאת שקמה על אדמה פלסטינית, אפילו לא פרטית, אפילו לא אדמת מדינה, שצריכה לשרת את הפלסטינים, אלא על אדמה פרטית של אנשים. יש פסקי-דין, יש בג"ץ, יש החלטות.
השר כחלון, מעל הדוכן הזה אומר: מה, אני אהיה מעל בית-המשפט? אני אומר: בית-משפט מתיר לך הריסה, לא מחייב אותך להרוס. לכן צריך ללכת לכיוון של הסדרת כל הבתים ביישובים הערביים, להתחיל לתכנן, ולהפסיק את הסאגה הזאת של הסתה נגד האוכלוסייה הערבית ומניעת זכויות, גם בשיכון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת נאוה בוקר – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<נאוה בוקר (הליכוד):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אורחים יקרים שלנו, אנשי האצ"ל, ממש כעת שבתי מסיור שערכנו ל-18 שגרירים ודיפלומטים מאמריקה הלטינית בעיר-דוד. להפתעתי, חלק מהדיפלומטים ביקרו היום בפעם הראשונה בעיר-דוד ונחשפו להיסטוריה ולקשר של עם ישראל לירושלים. דווקא היום, כשאנחנו שומעים על כל מיני ארגוני BDS וחרמות נגד ישראל, ודווקא ביום שבו ערבים בחרו להתפרע בהר-הבית ולהשליך אבנים אל רחבת הכותל, ממש כאילו חזרנו לתחילת המאה הקודמת, נערך הסיור הזה.
אני חושבת שיש בכך סמליות רבה ואמירה חזקה לעולם; אמירה שהיא הוכחה בשטח שאין שום בידוד מדיני נגד ישראל. להפך, ישראל הופכת למרכז החדש של העולם בכל הנוגע לחדשנות; ישראל הופכת ליעד ליצירת קשרים ידידותיים וכלכליים, וכל מי שמבין את הפוטנציאל הגלום בישראל, פועל לחיזוק הקשר אתה. הסיור היום הוא תרגום בשטח לרצון של כל חברי הכנסת מימין לחזק את מעמדה של ישראל בעולם, ומהווה מכה ניצחת לארגוני ה-BDS. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נאוה בוקר. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול נעצר בירושלים המזרחית עורך-הדין מוחמד עליאן. הוא עורך-דין שיש לו רישיון ישראלי, והוא ידוע בחברה הישראלית כאבא של בהא עליאן, שגופתו מוחזקת מאז אוקטובר ועד היום, והממשלה והשלטונות לא מחזירים את הגופה לקבורה. הוא מואשם שהוא חבר בארגון טרור ותומך טרור. היום הוא הובא לבית-משפט השלום בירושלים, והמשטרה ביקשה לעצור אותו למשך שבעה ימים. עורך-הדין שלו התנגד לבקשה וטען שהמעצר שלו והחיפוש שנעשה בביתו הם בניגוד להנחיות פרקליט המדינה על מעצר וחיפוש בביתו של עורך-דין. בית-המשפט, לאחר דיון, הורה על מעצרו רק עד מחר. אנחנו טוענים שהמעצר שלו הוא מעצר שקשור בפעילות שלו להחזרת גופת בנו ולהבאתה לקבורה. בשבוע שעבר הם אפילו עשו הפגנה מול מכון אבו-כביר.
<נאוה בוקר (הליכוד):>
שיחזירו קודם את הגופות של החיילים שלנו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אנחנו מבקשים, וביקשנו, ויש החלטת בג"ץ, חברות הכנסת, שמורה לממשלה ולמשרד לביטחון פנים להחזיר את הגופות ולהביאן לקבורה לפני 6 ביולי, לפני חג אל-פיטר, שחל בשבוע הבא.
אדוני היושב-ראש, אנחנו מבקשים להורות על שחרורו המיידי של עורך-הדין מוחמד עליאן ועל החזרת הגופות והבאתן לקבורה כמה שיותר מוקדם. תודה.
<נאוה בוקר (הליכוד):>
שיחזירו את הגופות של החיילים שלנו, אז – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי, דקה לרשותך.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להעלות היום את זכרו של איש יקר מאוד שנפטר לפני ארבעה ימים: רבי מרדכי מאיר מיכלוביץ, האדמו"ר מזלאטשוב, זכר צדיק לברכה. את האדמו"ר הכרתי כאשר השתתפתי בסיור בבני-ברק לקראת ראש השנה, והוא, באופן רחב לב, פתח את בית-מדרשו. היינו שם נשים, גברים, צעירים ומבוגרים, והוא פתח את בית-המדרש ואירח את כולנו. לאחר מכן באתי לנחמו כשאשתו נפטרה. הוא סיפר על חייו, על אהבת האדם שלו, על בני משפחתו, על מוצאותיו ומוצאות משפחתו בזמן השואה. ראיתי לנגד עיני אדם בעל נשמה זכה, טהורה וצלולה כמו עיניו התכולות. לא היה אצלו ימין או שמאל, דתיים או חילונים. מה שכן, הייתה בו פשוט אהבת ישראל, אהבת אדם ועשיית חסד.
האדמו"ר מזלאטשוב יחסר לנו כולנו, והלוואי שירבו מקרבי בריות כמוהו, או מגדלורים כמוהו, וזאת אנחנו ראינו גם כאשר ליווינו אותו בדרכו האחרונה, כאשר אלפי אנשים התכנסו ללוות אותו בכניסה לבית-מדרשו.
במסכת ברכות כתוב: "אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר – – –" – בתהלים – "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך". זאת אומרת, כבר חכמי התלמוד ידעו לקבוע מהו המדד להיותו של אדם צדיק; המדד הוא השלום ואהבת הבריות שהוא משרה סביבו. כך נזכור כולנו לנצח את האדמו"ר מזלאטשוב, זכר צדיק לברכה. באמת, יהי זכרו ברוך. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ישראל חתמה היום על ההסכם עם טורקיה, ששם קץ לכמה שנים קשות ביחסים בין שתי המדינות. אני מברך על ההסכם. אני חושב שטוב להסיר ככל שאפשר מהמורות או מכשולים כאלה ביחסים בין-לאומיים, במיוחד בין שתי מדינות שלאורך תקופה ארוכה היו ידידות.
יחד עם זאת, נפלו פגמים מאוד כבדים בתהליך האישור של ההסכם הזה. אם אני הבנתי נכון, הקבינט הביטחוני-מדיני של מדינת ישראל בא אל הסכם כתוב, חתום, ומלאכה שכבר נעשתה. אז בשביל מה הממשלה הזאת ממנה קבינט, ובשביל מה הקבינט הזה מתכנס, אם ההחלטות מובאות לפניו כבר עשויות, אפויות, והוא לכל היותר יכול להביע את דעתו עליהן בדיעבד? זה עושה חוכא ואטלולא מדוחות של מבקר המדינה ודוחות של ועדות חקירה שסיכמו והתייחסו לאירועים בשנים האחרונות, וכל אחת מהן העירה על תהליכי קבלת ההחלטות.
בהקשר הזה אני רוצה לומר שיש פה התעלמות מוחלטת ממקומה של הכנסת. בסופו של דבר יש לכנסת ועדה בשם חוץ וביטחון, שתפקידה באמת לפקח על התהליכים ועל התוצאות שלהם. במקרה הזה, למיטב ידיעתי, ההסכם הזה לא בדרך אל ולא עכשיו הובא לפני ועדת חוץ וביטחון. אני גם פונה אליך, בתור מי שחרד ועושה ככל שביכולתו לתת לכנסת את מקומה המרכזי, לוודא שההסכם יובא לוועדה, ידוּוח לוועדה ויתקיים בה דיון, כפי שצריך בדמוקרטיה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אפרופו, ביום רביעי, קרי מחר, מליאת הכנסת תקיים דיון בהצעות של כמה חברי כנסת בנושא. חברת הכנסת מירב בן ארי – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לספר על אירוע שהיה ביום רביעי בשבוע שעבר, ואני לקחתי את הטיפול בו תחת חסותי. ביום רביעי עלתה קשישה לאוטובוס בראשון-לציון, וכשהיא רצתה לרדת – היא נעמדה ליד הדלת, הנהג בלם בצורה קשה והקשישה התרסקה באוטובוס ונפגעה באגן. נהג האוטובוס, באופן מפתיע, הוריד אותה בתחנת האוטובוס, כשאנשים מצטרפים אליו ומורידים אותה, השאיר את שמו הפרטי ונסע; זאת אומרת, אין אפילו שם משפחה. דרך אגב, שלחו גם את הפתק וראיתי את השם, ולא אגיד – לא משנה, אני אטפל בו דרך שר התחבורה. הוא השאיר את השם, ואפילו לא מספר ולא כלום. שאלתי את הקשישה: אף אחד אפילו לא ירד רגע להתקשר לאחד מהילדים שלך כדי שיבוא לקחת אותך? היא אמרה לי: לא, הם פשוט נסעו. עברו עוברי אורח, ראו אותה ושאלו אותה אם הכול בסדר, והיא אמרה שלא. הם התקשרו לאחד הילדים, והגיע אמבולנס. מיום רביעי עד היום, שזה כמעט שבוע, היא מאושפזת בבית-החולים וולפסון עם שבר באגן.
אני לא יכולתי שלא לתהות: אפילו היום, כשהיינו בשולחנות העגולים באירוע מקסים, שכולו היה סביב יום האחדות, לא יכולתי שלא לשאול: איפה היו האנשים? איפה היו האנשים שהיו על האוטובוס? איפה האנשים שהיו צריכים לדאוג לה? ואיפה היה נהג האוטובוס, שפשוט הפקיר אותה והמשיך לדרכו בנסיעה? תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אורן חזן.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, השר גלעד ארדן הוציא צו סגירה נגד ערוץ הטלוויזיה "מוסאוא", לאחר שהערוץ הזה פעל כמה שנים. למה נזכר מר ארדן דווקא השבוע להוציא את הצו? זה מעשה נקם פוליטי נגד אבו מאזן, בגלל נאומו באירופה. הטענה של מר ארדן בצו הסגירה היא שערוץ הטלוויזיה ממומן על-ידי הרשות הפלסטינית, ומדינה ריבונית, כך טען, לא יכולה לסבול מימון זר.
אני רוצה להסתכל על מפת התקשורת בארץ. ישנה מפלצת תקשורתית שממומנת כל-כולה על-ידי כסף זר, והיא תומכת דווקא בראש הממשלה מר בנימין נתניהו, ועליה אין פוצה פה; שאלת הריבונות לא עומדת כאן. זו פגיעה קשה בחופש הביטוי. זה ניסיון לסתימת פיות, וזו, אם כן, החלטה מרושעת שיש לדחות אותה. אבל היא גם החלטה טיפשית. בימים אלה, בעידן של תקשורת אלקטרונית, אי-אפשר לחסום שידורים. זה בלתי אפשרי בכלל.
לכן אני קורא לשר לחזור בו מההחלטה ולאפשר את שידורי הטלוויזיה. ודרך אגב, לא נתקבלה שום הערה על תוכן השידורים. הם שידורים חברתיים פוליטיים, מיינסטרימיים, מתונים מאוד; לטעמי הם אפילו מתונים מדי. אבל למה הוא נטפל? בגלל שהוא רצה לזכות בעוד נקודות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת אורן אסף חזן – בבקשה, אדוני. אחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לוחמות ולוחמי אצ"ל יקרים, כנסת נכבדה, אני רוצה להצטרף לדבריה של חברתי חברת הכנסת ברקו. ביום שישי האחרון התמוטט באופן מפתיע חברי היקר – ואני מרשה לעצמי להגיד חברי היקר – האדמו"ר מזלאטשוב, הידוע, הרב הצדיק רבי מרדכי מאיר מיכלוביץ. אני יכול לספר לכם שאם יש אי של קירוב לבבות, של אחדות, שבו אין מקום לא לשנאת חינם, לא לגזענות, לא לשנאה בכלל, זה היה אצלו, בחצר הצנועה שלו; אדם שקיבל בתוך ביתו אשכנזים וספרדים כאחד, חילונים ודתיים, לא עשה מעולם הפרדות בין דת, גזע ומין, כיבד אדם ואהב אדם באשר הוא אדם. הוא עזב אותנו בטרם עת, ואני בוחר לקחת מהמפגשים שלי אתו ומהשיחות החד-שבועיות, על בסיס קבוע, דבר אחד, מעבר לאהבת הארץ, אהבת האדם, אהבת העם ואחדותנו כאן: להמשיך ולהנחיל את עניין קירוב הלבבות. מי ייתן ואנחנו נזכה להמשיך כאן, קודם כול בתוך כנסת ישראל ואחרי זה בחוץ, לכבד אחד את השני, לאהוב את הבריות ולאהוב נאהבים בחזרה, לתת הזדמנות לכל אדם באשר הוא אדם, כי בסופו של יום זה מה שיש לנו – יש לנו אחד את השני ואת אבינו שבשמים ששומר עלינו. יהי זכרו של צדיק זה ברוך. תודה רבה.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
– – – רוטציה?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת חזן. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, גם אני רוצה להצטרף קודם לברכות על ארגון היום לוותיקי האצ"ל. אני חושב שזה עוד אירוע שמוסיף לנו כבוד. אני אולי, ברשותך, אציין עוד יום שהיה כאן היום בכנסת, בוועדת הבריאות, לחולי CF. התרגשנו כולנו, ואני מקווה שהכנסת, לצד גילויי ההזדהות, תשכיל גם להביא לצעדים משמעותיים.
אני רוצה לדבר על הדר גולדין ואורון שאול. אני לא רוצה להפוך את העניין הזה עכשיו לעניין של ויכוח וניגוח. אני חושב שההסכמה והאי-הסכמה להסכם עם הטורקים היא חוצת מפלגות. זה לא עניין פוליטי – לשמחתי, דרך אגב. יש דבר אחד שמאחד, וזה הדאגה המשותפת של כולנו להחזרת הגופות מהר ככל האפשר, לצד הסימפתיה על אצילותן של המשפחות. מה שאני באתי לבקש כאן – אני חושב שאחד הכלים שיוכלו לעזור לכולנו זה פרסום או קיום דיון בהמלצות ועדת שמגר, ואם לא – לקבל חוק, שגם בצד השני ידעו את גבולות המחיר שאנחנו מוכנים לשלם על חיילים חטופים ועל גופות לוחמים שלנו. אני חושב שהדבר יסייע בידי ראש הממשלה לפעול טוב יותר להחזיר ככל האפשר את גופות החיילים.
אדוני ראש הממשלה, נכנסת עכשיו. ברשותך, אמרתי שההסכמה או האי-הסכמה על ההסכם עם הטורקים היא חוצת גבולות ומפלגות. אנחנו בכוונה לא מביעים עמדות בעד ונגד. אני חושב שהדאגה להחזרת גופות החיילים שלנו משותפת לכל הבניין הזה, תוך הערכה לאצילותן של המשפחות. אני חושב שדיון או יישום של המלצות ועדת שמגר יכול לחזק כל ממשלה בישראל בעתיד במשא-ומתן להחזרת חיילים – בתקווה שלא יהיו – ולהחזרת גופות עכשיו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שטרן. עד כאן נאומים בני דקה, חברי הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון שמונים-וחמש שנה להקמת האצ"ל>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון 85 שנה להקמת האצ"ל, מס' 4140, 4146, 4149 ו-4158.
חברי הכנסת, חברתי חברת הכנסת שרן השכל, מכובדי, ראש הממשלה, אנחנו פותחים כעת ישיבה מליאה מיוחדת במלאות 85 שנים להקמת האצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי, שנוסד בשנת 1931.
בין ארגוני המחתרת שפעלו בימי המנדט בלט האצ"ל באידיאולוגיה שלו. הוא הציע חלופה למדיניותו ולאופיו של ארגון "ההגנה" ודגל במעבר ממגננה להתקפה, כדי ליצור הרתעה אפקטיבית. האצ"ל גם היה ארגון המחתרת הראשון שהתקומם בגלוי נגד שלטון המנדט הבריטי וקרא לסילוקו. הקו שנקט האצ"ל היה בלתי מתפשר. אפילו סמלו, שכלל את ארץ-ישראל השלמה, הביע את המסר הברור: כפירה בממשל הבריטי ובזכותו לחלק את הארץ. תחת זאת ראה עצמו האצ"ל ארגון צבאי לאומי לכל דבר; לא עוד חברת שמירה או הגנה, אלא ארגון שיבטא את מעמד היהודי הגאה, המאמין בזכותו על מולדתו ומוכן למסור נפשו על ארצו, גם בפעולות נועזות ומסוכנות.
מפקדו האחרון, מנחם בגין, תאר לימים את מה שהניע אותו ואת חבריו: יצאנו למלחמה – הוא אמר – והשתמשנו במילים שבהן השתמשו כל לוחמי החופש בהיסטוריה: חירות או מוות. ברירה מעט קיצונית זו מובנת על רקע מצוקת היישוב העברי בימי המנדט, נוכח הפרעות הקשות והספר הלבן. קשה, על-פי רוב, לזהות את משמעות ההתרחשויות והשלכותיכן כשהן בעיצומן, אך אנשי האצ"ל הבינו שהם פועלים בתקופה היסטורית וגורלית ונטלו אחריות, גם אם הדבר דרש מאבק לחיים או למוות.
והנה, אותו מנחם בגין, הפעם כראש ממשלה, עמד בטקס חתימת הסכמי קמפ-דייוויד על מדשאת הבית הלבן ואמר: היהודים בני קדם העניקו לעולם את חזון שלום הנצח, את חזון פירוק הנשק הכללי. כעת הזמן להכריז: לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד שכול. אני מוצא בכך מסר רב-עוצמה גם עבורנו. מלחמה איננה ערך או מטרה. איננו מחרחרי מדון אלא חפצי חיים; איננו תאבי דמים או נקם אלא שוחרי שלום.
גם היום, הטרור חסר ההבחנה שאנו מתמודדים אתו לצד בני העולם החופשי מחייב אותנו לעמוד על נפשנו ולנקוט את כל האמצעים הנדרשים, כי בשכונה המחוספסת שלנו כל היסוס מתפרש כחולשה. אך איננו שוכחים לרגע, גם בעיצומה של המערכה הבלתי-פוסקת על ביטחוננו, שאין זה יעד, כי אם תחנת ביניים. השאיפה לשלום היא-היא המטרה, אך הרוצה בשלום – כלשון הפתגם הרומאי העתיק – ייכון למלחמה.
האצ"ל ואנשיו אזרו חיל ותעצומות נפש, הבקיעו ופילסו דרך לתקומת עם ישראל בארצו ולעמידתו על נפשו, אך הם ראו זאת כאמצעי, ולא כמטרה. הא ראיה – עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבל האצ"ל, בהובלת דוד רזיאל, את ההחלטה הלא-קלה להניח את נשקו ולהילחם לצד הבריטים כנגד האויב הנאצי. רזיאל, כידוע, אף שילם על כך בחייו כשנפל במהלך מבצע בעיראק.
פעילות האצ"ל הגיעה לשיאה במסגרת תנועת המרי העברי, עם פיצוץ האגף הדרומי של מלון "המלך דוד", ובהמשך – בפריצה לכלא עכו ובפרשת הסרג'נטים, תגובה על הוצאתם להורג של אסירי המחתרות עולי הגרדום.
בדברי ימי העת החדשה של ארץ-ישראל ושל העם היהודי כולו ומאבקו לחירות רשם האצ"ל דפים מפוארים של גבורה, של מאבק עיקש, וגם אם לא מקובל על כולם – של אומץ ושל תושייה רבה. לאצ"ל היה תפקיד מרכזי בהנחת היסוד למדינה שבדרך.
ראויה רוח זו של מסירות נפש ושל נחישות שנשאב ממנה השׁראה, וראויים הם המנהיגים והלוחמים, שחלק מהם נמצאים אתנו כאן ביציע, ואנחנו מקבלים אותם בברכת ברוכים הבאים לכאן, לכנסת – גם הם זוכרים את החברים שמסרו נפשם באותם ימים – שנצדיע להם ונוקיר אותם ביום זה. "כי שקט הוא רפש / הפקר דם ונפש", כך חותם המנון האצ"ל, הלוא הוא שיר בית"ר, שכתב זאב ז'בוטינסקי עוד ב-1932, "למען ההוד הנסתר / למות או לכבוש את ההר".
תודה לכל יוזמי הדיון. אנחנו מקיימים את הדיון הזה לזכרם של אלה שנפלו במערכה ולכבוד אלה שנמצאים אתנו כאן, ואני מתכבד להזמין קודם כול את ראש הממשלה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, לשאת דברים. בבקשה, אדוני.
כמו שביקשתי, לא למחוא כפיים. לא מקובל בכנסת למחוא כפיים, חברים יקרים. איפה המשמעת?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
תוציא אותם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אז אני מנסה בטוב, לא? בבקשה, אדוני ראש הממשלה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ידידי יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, חברי הכנסת וחברי הממשלה, יוצאי האצ"ל שאתנו, הם הצטיינו ביוזמה; משמעת – גם זה היה חשוב, אבל קודם כול יוזמה. עד היום אני יודע שמתנגנת בפיכם השורה: "בלהב המרד שא אש להצית, אין דבר" – ואתם יודעים את ההמשך. האש הפנימית ממשיכה לבעור בכם, אני נפגש עמכם, אני חש בה. כל מי שמכיר אתכם חש בה. אני שמח לראותכם יחד עם שאר האורחים המכובדים.
לשחר עצמאותנו, שהאיר לפני 68 שנים, קדם לילה ארוך של גלות מייסרת, רדיפות של שלטון זר, מאבק בלתי מתפשר לחירות. מי שצעדו כעמוד האש לפני המחנה במערכה העיקשת להקמת המדינה – הייתם אתם, לוחמי המחתרות. ואני אומר "לוחמי המחתרות" בלשון כוללת, כי הרי היו כמה, אבל מבחינה מסוימת אתם, אנשי האצ"ל, הובלתם את עמוד האש לפני עמוד האש, כי האצ"ל, בהשפעתו של זאב ז'בוטינסקי, החדיר לציונות ביתר שאת את ההתנערות ממשקעים גלותיים, את זקיפות הקומה, הגנה עצמית, גיבוש גרעין של צבא עברי ומערכה נחושה לשחרור המולדת. אין זה מפחית מתרומתם של האחרים – כל אחד תרם משהו – אבל אני חושב שהתרומה הזאת הייתה תרומה מיוחדת, עוצמתית, עוצמתית במיוחד, של הארגון הצבאי הלאומי.
והיום, כשנשק חדיש נמצא בידינו, ביבשה, בים ובאוויר, וכשצה"ל מפגין את מלוא כוחו בהגנת המדינה, היום הפעולות של אנשי האצ"ל יכולות להיראות כפסיעות ראשונות של פעוט שאך נולד. אבל מי שזוכר את דרך החתחתים שלוחמי המחתרת עברו – את המאבק בטרור הערבי ואת המרד בשלטון הבריטי; את הנרדפות הכפולה, מבחוץ ומבית; את המאסרים, ההגליות, הגרדומים; את עמידת הגבורה של מעטים מול רבים בכוחות דלים ובאמצעים זעומים – מי שמביא את כל אלה בחשבון, לא נותר לו אלא להצדיע בהערכה עצומה לסוללי הדרך. אנחנו מצדיעים לכם. סוד הכוח שלכם היה רוח ההתנדבות, האמונה בצדקת המטרה, המחויבות, השליחות, הנכונות לפעול לטובת עמנו גם במחיר החיים.
ייתכן שחלקכם יודעים שבשבוע הבא אבקר באפריקה – ביקור ראשון של ראש ממשלה ביבשת מזה 30 שנה. אנחנו מהדקים את היחסים שלנו עם מדינות אפריקה, כפי שאנחנו עושים עם רוב מכריע של מדינות העולם. אבל בביקור הזה אני בטוח שארגיש על אדמת אפריקה הכרת תודה עמוקה לאסירי המחתרות שנכלאו במחנות המעצר בקניה, בסודאן ובאריתריאה, כי גם בנכר תקוותכם לא אבדה. העצירים חפרו מחילות אל החופש ויזמו מבצעי בריחה שמרתקים את הדמיון. אחד מהם הגיע לכאן ועמד כאן כראש ממשלת ישראל – יצחק שמיר, זיכרונו לברכה. דגל ישראל ונגינת "התקווה" באפריקה יבטאו את ההתגשמות של החלום שלכם לחיי קוממיות וממלכתיות.
חברי הכנסת, האצ"ל היה קיים 17 שנים. לעתים יש נטייה להתמקד רק בפעילותו הצבאית, אבל תולדותיו חבקו תחומים רבים: התיישבות חקלאית, העפלה, עלייה, חינוך ונוער, ותחומים רבים אחרים. נכון הוא שגולת הכותרת הייתה ארבע-חמש השנים של המאבק – המאבק העיקש והמאבק הסופי להקמת המדינה. אני חושב שחברי האצ"ל חשו החמצה מסוימת, אולי אפילו החמצה גדולה, על כך שלא הקמנו, לא עלה בידנו להקים את המדינה הרבה יותר מוקדם, אבל אין ספק שהפעילות הנועזת של האצ"ל כרסמה בסמכויות השלטון, החלישה אותו והאיצה בסופו של דבר את ההחלטה על סיום דרכו של משטר המנדט.
יש אומנם סיבות נוספות לעזיבת הבריטים את הארץ, אבל לעיתוי ולתוצאה הסופית הייתה חשיבות גדולה בפני עצמה, ולאצ"ל יש מקום של כבוד, כבוד היסטורי, בהשגת התוצאה הזאת. אילו היינו מאחרים עוד, הקמת המדינה הייתה מתעכבת, שארית הפליטה הייתה נפוצה לכל עבר, עול השעבוד היה מכביד על צווארנו. ואיש אינו יודע, איש אינו יודע מה היה קורה אם היינו מחמיצים את תפר הזמן הזה בסוף מלחמת העולם השנייה ולפני התהוות מדינות רבות כאן באזור.
אני חייב להדגיש שלוחמים רבים בין אלה שיושבים כאן, ואחרים, מתרפקים בערגה על החודשים שבהם כל ארגוני המחתרות, כל ארגוני המחתרת, "ההגנה", האצ"ל והלח"י, התנהלו בחזית אחת. תנועת המרי העברי התקיימה פחות משנה, אך היא הוכיחה שעם רצון טוב אפשר בהחלט לשתף פעולה. אחדות פנימית היא מכפילת כוח, לא רק אז – גם היום. ומסיבה זו, כפי שאתם יודעים, אני מייחס חשיבות גדולה להתייצבות יחד של כל הכוחות שיכולים ורוצים לחזק את מדינת ישראל.
אני מבקש להוסיף שלאצ"ל היו זרועות חשובות גם בחוץ-לארץ, וצריך להקנות להן את המשקל ההיסטורי הראוי. בכמה ארצות אירופה אנשי האצ"ל עסקו ברכישת נשק ותחמושת שהיו חיוניים לשחרור ארצנו. בארצות-הברית פעלו חברי האצ"ל לקדם את הקמת הצבא העברי. אבי, פרופסוור בנציון נתניהו, היה בין המובילים של המאמץ הזה; הוא דיבר עם ז'בוטינסקי לא מעט, וגם שכנע אותו להתייצב לימין המטרה החשובה הזאת: הקמת צבא עברי – עד פטירתו כמובן, החטופה, של ז'בוטינסקי ב-1940. אבל הוא, אבי וגם אחרים באצ"ל, המשיכו לפעול למען המטרה הזאת לאחר מותו.
אפילו במרד גטו ורשה הורגשה רוח האצ"ל. ידידנו משה ארנס חקר לעומק את תרומתו של הארגון הצבאי היהודי, האצ"י, לעמידת הגבורה בגטו. האצ"י, בראשות פאבל פרנקל, נשען ברובו על אנשי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית. הוא פעל כמובן בצד הכוח הלוחם האחר בגטו ורשה, זה של מרדכי אנילביץ וחבריו. אני חושב שמישה עשה כאן פעולה חשובה מאוד, גם מבחינה של היסטוריוגרפיה אבל גם מבחינה של צדק היסטורי, בזה שהוא נתן לאצ"י את המשקל הראוי, וראוי גם שהדבר הזה יילמד בבתי-ספרנו.
ואכן, זוהי מורשת האצ"ל לדורות: קיומנו המובטח בזכות "קיר הברזל" – קיר הברזל שחוצץ בינינו לבין אויבנו. ואתם, יוצאי האצ"ל, יצקתם נדבך יסוד בקיר הזה, שהלבנים שמרכיבות אותו מסומנות במילים "הגנה, התרעה, התקפה". עשיתם זאת גם במחתרת וגם במלחמת השחרור, זמן קצר אחר פרשת "אלטלנה"; למרות שהפצע היה שותת דם, חשקתם שפתיים והצטרפתם למאמץ המלחמתי של צה"ל בחזיתות השונות. האחריות הממלכתית שלכם הבטיחה את תקומתנו; בעיני היא גם הכשירה את הדרך לבחירתו, שנים לאחר מכן, של מנחם בגין, המפקד האחרון של האצ"ל, לראש הממשלה. אני חייב להגיד שהמהפך השלטוני – כולנו זוכרים אותו – זיכה את האצ"ל בעדנה מחודשת, כי הצנעת חלקו בהשגת עצמאותנו פינתה את מקומה לגאווה גלויה.
אני פוגש גם היום צעירים ששותים בצמא את הסיפורים על מורשת המחתרות. במידה רבה הם רוצים להידמות לכם, ועושים זאת היום ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. פעמים רבות מדובר בנכדים שלכם ובנינים שלכם. הם מבינים שבצד שאיפתנו לשלום, האיומים נגדנו לא פסו מן העולם, ובמובנים מסוימים הם נעשו יותר מורכבים, יותר קשים; אבל הם יודעים שבאמצעות הרוח שלכם אנחנו גוברים עליהם. כל דור בתורו נדרש להוסיף חוליות לשרשרת הגבורה שאתם חישלתם.
מכובדי ותיקי האצ"ל, בשם אזרחי ישראל, תודה על תרומתכם להשגת עצמאותנו, תודה על תרומתכם לביסוס כוחנו. נזכור את לוחמי המחתרת שנפלו על משמרתם, וכדברי מנחם בגין: "בדמם הצמיחו את עץ החופש לעמם ובגופם סללו בפניו את הדרך לראש ההר". נוסיף לצעוד במעלה הדרך ומעשיכם יאירו אותה באור גדול.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו. לא מוחאים כפיים בכנסת, חברים יקרים. אני אפילו לא יכול לאיים שאני לא אעשה דיון ב-90 שנה, כי אני לא בטוח שאני אהיה יושב-ראש הכנסת, אבל אנא מכם.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אבל ראש הממשלה יהיה עדיין.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מתכבד להזמין את שר המדע חבר הכנסת אופיר אקוניס לשאת דברים. בבקשה, אדוני.
<שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:>
מכובדי יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, חברות וחברי הכנסת, מזכירת הכנסת, לוחמות ולוחמי האצ"ל, חברי "חוג תגר", דור המרד במשפחה הלוחמת, מכובדי, "הגנה? לא. הרבה יותר מזה. אפילו לא ארגון צבאי לאומי בלבד. בית-היוצר לנשמת אומה חדשה. מהפכה בנפש היהודי הזקנה. בשינוי ערכים בחינוך הנוער העברי סופג בתוכו כל חבר בשורותינו את הנאמנות לכל אותם הפרטים, שהם בלתי נפרדים מהכלל הגדול של עם ישראל חי ובריא, עם ישראל חופשי וחזק, עם ישראל ככל העמים. בשביל המטרה הזאת יקרות השפה העברית ותרבותה, יקרות העבודה העברית ותוצרתה, יקר כל שעל מאדמת המולדת" – כך ביטא ביטאון "המצודה" בגיליון מרחשוון תרצ"ב את מהות הארגון החדש, שייקרא הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. היה זה זמן לא רב אחרי פרישתם של חברי סניף ירושלים של ארגון "ההגנה", בשל חילוקי דעות שנתגלעו בינם לבין ראשי ההסתדרות. וכך החל סיפורו המופלא של ארגון מפואר, שהפך לאבן יסוד בסיפור תולדותיו של העם היהודי בעת החדשה בכלל ושל התנועה הציונית בפרט.
היסודות הונחו כבר במלחמת העולם הראשונה, כשזאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור הציעו את הרעיון של הקמת כוח צבאי שישתתף בשחרור ארץ-ישראל מידי הטורקים. הזרע נזרע, ושינוי דרמטי שכמוהו לא היה מאז מרד בר-כוכבא – כוח יהודי לוחם – יצא לדרכו.
כוכבו של ז'בוטינסקי בתנועה הציונית דרך; תנועת בית"ר הלכה והתבססה בערים רבות בארץ ובמדינות רבות בעולם. אל הארגון החדש, שהוקם כאמור בירושלים, החלו מצטרפים רבים: מתנועת ז'בוטינסקי, מ"מכבי", הפלוגות הימיות "זבולון", וכמובן תנועת הנוער בית"ר. הם עשו זאת בתל-אביב, בחיפה, בצפת, בגליל העליון, ולאחר מכן ביישובים רבים נוספים ובהם נתניה והרצליה. האצ"ל יצא לדרך ארוכה, מאתגרת, רבת עליות, וגם מורדות, כשהמטרה אחת, אדוני היושב-ראש, מטרה אחת מול עיניה: סילוק המנדט הכובש הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
את לוחמות ולוחמי האצ"ל אפיינו הגבורה והנחישות שבהן נלחמו והתלהבות שנבעה מהדבקות ברעיון הציוני שהחדיר בהם ז'בוטינסקי. בשנים שבהן פעל האצ"ל יצאו הלוחמים למאות מבצעים, ובהם סיכנו את חייהם בנאמנות עיוורת. בין המבצעים היו פגיעה במטה הבריטי במלון "המלך דוד", שחרור העיר יפו, רמלה, פגיעה בתחנות משטרה של הבריטים ובמסילות הברזל. בראשן, הפעולה הנחשבת לנועזת ביותר – ואני מניח שחברת הכנסת לבני תתייחס – הפריצה לכלא עכו, שבסופה שוחררו 41 אסירי המחתרות אצ"ל ולח"י. הפעולה הזאת עוררה תהודה אדירה בעולם כולו והייתה בעלת חשיבות רבה בהבאה לקץ השלטון הבריטי.
בספרו "המרד" כתב מנחם בגין: "ההיסטוריה וההסתכלות לימדונו, כי אם נצליח לשבור את הפרסטיז'ה הבריטית בארץ-ישראל, יישבר השלטון הבריטי ממילא. מאז מצאנו את נקודת התורפה של שלטון השעבוד, לא הרפינו עוד ממנה".
בדברי הימים של העם היהודי ייזכרו אפוא לוחמות ולוחמי אצ"ל, עולי הגרדום ותומכי הארגון כמכריעים את כובשי הארץ, השלטון הבריטי הזר, ובהקמת מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית.
אדוני היושב-ראש, בלי להרוס את המסיבה, שהרי אנו מציינים כאן היום, כל היום, בבניין הכנסת וכעת במליאה, את יום השנה ה-85 לייסוד הארגון, אני מבקש להתייחס לעניין אחד, שלצערי כמעט לא השתנה מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת – זוהי הדה-לגיטימציה שניסו בעבר לעשות, וגם עשו, יריבים פוליטיים לפעולות, למנהיגות, ועושים את זה גם למנהיגות הנבחרת של ישראל כיום. גם אז מנהיגיו היו "פאשיסטים", "סותמי פיות" ו"סכנה לדמוקרטיה" – ציטוטים מדויקים – וגם אז תוארו כמי שאינם רוצים בשלום. את זה אמרו על שניים מהדמוקרטים והליברלים ביותר מבין מנהיגי הציונות: זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. עלילות רבות, כזבים ובדיות הופצו בכל דרך אפשרית. האמת לא הפריעה, היא פשוט נרמסה, כאשר הכול ידעו שלפני הפעולה במלון "המלך דוד" הוזהרו יושביו להתפנות בשלוש אזהרות שונות ונפרדות. וכך בפעולות אחרות.
אבל על הכול מאפילות שתי הפרשות החמורות ביותר: ה"סזון" ו"אלטלנה". ה"סזון", מבצע של הלשנות והסגרות שהובילו חברים, חברי "ההגנה" בעיקר, נגד חברי האצ"ל, בשלהי 1944 ותחילת 1945. במקרים שלא הוסגרו לבריטים, נחטפו חברי הארגון, קודם הובאו למקומות מסתור ושם נחקרו, על-פי רוב בעינויים. למרות הניסיון האלים והבריוני, האצ"ל לא חוסל; אומנם הוא נפגע קשות לתקופה מסוימת, אך לא חוסל. בעיני, אדוני היושב-ראש, ה"סזון" הוא נקודת שפל של מתנגדי האצ"ל מאז ועד היום. וכמובן, הפרשה השנייה, החמורה ביותר, וככל שלומדים אותה ונוברים בה וקוראים בה ומביטים בה, היא מחמירה עוד יותר: רצח 16 עולי "אלטלנה" בחוף תל-אביב ב-22 ביוני 1948. מאז ועד היום, כפי שהגדירה מנחם בגין בנאומו "בקול ציון הלוחמת", ואני מצטט, זוהי "אחת הפרשות האיומות ביותר בתולדות עמנו".
שנים לאחר מכן, כאן במליאת הכנסת אמר מנחם בגין לדוד בן-גוריון, ואני מצטט אותו שוב: "התפארת, התהללת והעללת, בעוד המתים מוטלים לפנינו, ואמרת כי התותח שבו ציווית – ללא כל אזהרה – להפגיז אונייה מוקפת מכל עבר, תותח קדוש הוא, ומקומו בבית-המקדש שייבנה". רק גדלות נפשו של מפקד האצ"ל, מנהיג חרות וראש האופוזיציה במשך 29 שנים, ראש הממשלה השישי, היהודי הדגול הזה, מנחם בגין, זכרו לברכה, מנעה מלחמת אחים. בישיבת ממשלה בראשותו ב-1982 אמר: "אחרי מותי אני מקווה שאזכר, מעל הכול, כמי שמנע מלחמת אחים. זה חשוב בעיני יותר מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת-הגולן". לימים התפייס מנחם בגין עם מחוללי ה"סזון" וה"אלטלנה", אבל מעשים נוראיים כאלה אסור שיישכחו, אסור שייסלחו, ואנחנו כאן כדי להזכירם וכדי לעמוד על האמת ההיסטורית.
אדוני היושב-ראש, נרצחי "אלטלנה", חללי האצ"ל ועולי הגרדום לא זכו לראות את הדמוקרטיה הישראלית. הדמוקרטיה הישראלית מחוללת מהפך פוליטי דרמטי, כפי שציין ראש הממשלה, באביב 1977 – מהפך פוליטי שבו אחרי שנות דור, שנים של התנשאות, של עלילות, של הכפשות, של הדרה מהשיח הציבורי והחינוכי, מקריאת רחובות על שמם, בפתק הבוחר ניצחו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, ניצחה התפיסה והאמונה בצדקת הדרך, וזכינו לא רק להוביל את המדינה, אלא גם להנציח כראוי את הארגון הצבאי הלאומי, מחולל חירות ישראל. חייהם מלחמה, זכרם נצח.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר המדע חבר הכנסת אופיר אקוניס. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת דוד ביטן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אדוני ראש הממשלה, כבוד יושב-ראש הכנסת, שרים, חברי הכנסת, ובמיוחד חבר הכנסת בני בגין, חברי אנשי האצ"ל, היום זה יום מרגש עבורי. אתנו כאן נמצאים ותיקי וותיקות האצ"ל, המהווים חלק מאבני היסוד של מדינת ישראל, אנשים שאנו חבים להם את תקומתנו כעם.
מה שמגדיר עם אינו כוחו, גודלו או עושרו, כי אם המורשת המרכיבה את יסודותיו כצוואה של הדורות הקודמים. צוואתם של לוחמי ולוחמות האצ"ל הייתה ללא ספק שרעיון העם היהודי, שעצמאותנו כעם, דורשים הקרבה. בחלוף השנים ועם התפתחותנו כחברה וכמדינה מתקדמת, אנחנו נוטים לפעמים לחשוב על ההווה ודוחקים לקרן זווית חשוכה את המחשבה על העתיד של ילדינו בארץ הזאת. איזו הקרבה עלינו להקריב כדי שגם הדורות הבאים יזכו לחיות במדינה יהודית עצמאית? האם העמידה האיתנה שלנו מול לחץ בין-לאומי תוך תשלום מחיר בטווח הקצר הוא דבר שאנו כעם וכחברה מוכנים לשלם? בעיני לפחות אין בשאלות אלה ספק.
דרכו של האצ"ל מסמלת יותר מכול את חילוקי הדעות הקיימים גם כיום בינינו כעם. הארגון לא התקבל ברצון על-ידי "ההגנה". בהמשך התגלע קרע בין מחנה האצ"ל לבין הנהגת היישוב, ובין הצדדים שררה עוינות תמידית. גם בתקופת פעולות ההתנגדות הקשות ביותר שביצע הארגון הוא שמר על כללי יסוד ומוסר בסיסיים של הימנעות מפגיעה באזרחים וחפים מפשע והתמקדות במאבק נגד סמלי שלטון בריטיים, וגם כאן – תוך ניסיונות להימנע מפגיעה בחיי אדם. לחימה תוך כדי שמירה על עקרונות המוסר הייתה נר לרגליהם ומורשת חשובה שעליה מושתתת גם תורת הלחימה של צבא ההגנה לישראל.
אני עומד לפניכם היום ברגשות כבוד והוקרה עצומים, אתם, שהקרבתם כל כך הרבה כדי שנוכל לעמוד כאן, בכנסת ישראל של העם היהודי החופשי בארצו. מילים לא יוכלו להביע את ההערכה והתודה שכל עם ישראל חב לכם. אני עומד כאן ומבקש למסור לכם שמאבקכם לא היה לשווא. למרות כל המחלוקות המתגלעות בחברה, אני מבטיח ויודע שעם ישראל ידע להתגבר על הכול. אני מאמין שרב המאחד בינינו על המפריד, ואני יודע שעל אף כל האתגרים, עם ישראל ימשיך לשגשג ולהוות מגדלור של מוסר וצדק לעמי העולם גם בעתיד.
ישנם היסטוריונים המנסים להטיל ספק בתרומתו של ארגון האצ"ל ובחלקו בהקמת מדינת ישראל. בעיני, הפעולות הנחרצות של לוחמים והעמדה הנחרצת היו זרז ליציאתם של הבריטים מארץ-ישראל ולהקמת מדינת ישראל. הנחישות שאפיינה את לוחמי האצ"ל וההנהגה שלו, למרות התנגדות מבית, ראויה לציון ולכל שבח.
פעולות רבות ונועזות ביצע הארגון בתקופת פעילותו, אבל אני מבקש לציין פעולה אחת – לאו דווקא המוכרת ביותר, אבל כזאת שמדגישה את המחויבות העצומה של חברי הארגון לכבוד הלאומי ולמורשת היהודית. בסתיו תש"ה, כשלושת-רבעי שנה אחרי הכרזת המרד של האצ"ל נגד השלטון הבריטי, ולמרות המחסור בכסף ובחומרי לחימה, הוחלט לנצל את התנופה ולהכות בשלטון המנדט במקומות הכואבים ביותר. התוכנית כונתה "הקיר", והיא קשורה לסדרי התפילה ליד הכותל המערבי. מאז מאורעות תרפ"ט טענו הערבים כי התקיעה בשופר ליד הכותל המערבי פוגעת בקודשי האסלאם. נקבע כי זכות הבעלות של המוסלמים על הר-הבית מקנה להם גם בעלות על אזור הכותל המערבי. בעקבות החלטה זו נאסר על היהודים לתקוע בשופר ליד הכותל, למרות שהתקיעה היא חלק בלתי נפרד מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. איסור התקיעה ליד הכותל המערבי פגע קשות ברגשות היהודים, והאצ"ל החליט להיכנס לפעולה. מאז האיסור, בכל מוצאי יום כיפור נהגו אנשי האצ"ל ובית"ר להבריח שופר לרחבת הכותל, ושם כבר חיכה המתנדב התורן שתקע את התקיעה הגדולה בסיום יום הצום. מדובר היה במשימה לא פשוטה. שוטרים בריטים רבים מילאו את הדרכים לכותל וערכו חיפושים מדוקדקים בכליהם של היהודים שבאו להתפלל. גורלו של התוקע היה ברוב המקרים מאסר בבניין המשטרה בעיר העתיקה, ששימש גם כבית-מעצר. תקיעת השופר ברחבת הכותל במוצאי יום כיפור מילאה לא רק תפקדי הלכתי, אלא גם הגבירה את הגאווה הלאומית בזמנו בכל רחבי הארץ.
ותיקי האצ"ל היקרים, אני מאחל לנו שניקח את מורשתכם, את המחויבות העצומה, אומץ הלב ואהבת הארץ, וניישם הכול בפעילותנו הציבורית. אני מאחל לדורות הבאים להתחנך על הערכים שהורשתם. מי ייתן ותזכו וכולנו נזכה להרבה שנים של נחת בארץ הזאת, שאתם ואנחנו לחמנו למענה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דוד ביטן. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ציפי לבני.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ותיקי האצ"ל, וביניהם אמי היקרה שרה, שיושבת כאן עמנו ביציע, מכובדי כולם, זהו יום מאוד מרגש עבורי בכנסת. הקשר שלי למשפחה הלוחמת של הארגון המפואר הזה הוא קשר אישי, משפחתי, של אהבה והערכה, קשר בל ינותק. כל חיי גדלתי בצל הסיפורים, השירים והזיכרונות שהיו לשני הורי משירותם בארגון הצבאי הלאומי. שם לחמו, הכירו והתאהבו. אבי מצליח, זכרו לברכה, שכינויו במחתרת היה "יאהו", נתפס על-ידי הבריטים וישב שנתיים במחנות האסורים בלטרון. אמי שרה, תיבדל לחיים ארוכים, שכינוייה במחתרת היה "ירדנה", הבריחה רימונים וכלי נשק אחרים על גופה בין עמדות הארגון בירושלים. אנשים אמיצים, חדורי אמונה בצור ישראל, שהיו מוכנים להילחם ואף להקריב את חייהם עבור תקומתה של המדינה היהודית לאחר אלפיים שנות גלות.
גדלתי בבית שבו השיר "שמאל הירדן" של זאב ז'בוטינסקי והמנהיג העליון של האצ"ל עד לפטירתו ב-1940 הושר לי כשיר ערש לפני השינה. הכרתי היטב את שתי השורות הסוגרות בכל זוג מארבעת בתיו. אני זוכר בבירור את סמל הארגון עם היד האוחזת בנשק, על רקע מפת שתי גדות לירדן והכיתוב "רק כך", אדוני ראש הממשלה. ואי-אפשר שלא לזכור את השבועה שהופיעה בדף האחורי של תעודות הלוחם הכתומות-חומות של הורי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. זוהי הרוח שספגתי בילדותי, והיא שליוותה אותי לאורך כל חיי הבוגרים ותרמה את תרומתה בהחלטה שקיבלתי לשרת שירות משמעותי בעצמי: בהגנה על ביטחון המדינה, בצבא, במשמר הגבול ובמשטרה, כמו גם בהליכה לפוליטיקה כנבחר הציבור בכנסת ובממשלה.
השנים הרבות של השירות במחוז ירושלים, גם כמפקד המחוז, עשו את שלהן, והמציאות שכולנו עדים לה ריככה מעט את עמדותי. עם זאת, נשארתי מאמין כי לעם היהודי בארצו אין ברירה אחרת זולת האחיזה בנשק להגנה על חייו, ואף אחד לא יעשה את העבודה עבורו. תפיסת הביטחון שלי הייתה ונשארה כי צה"ל חזק הוא הערובה היחידה לקיומה של המדינה היהודית בארץ-ישראל, ובלעדיו גם לא ישכון שלום בעתיד, וכן נשארתי מאמין שירושלים המאוחדת, שלנו, חייבת להישאר בריבונותה של המדינה היהודית לעולמי עד, ואני גאה שזכיתי להימנות עם שומרי חומותיה במשך שנים רבות.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מאושר לראות כי 85 שנים אחרי הקמת האצ"ל על-ידי פורשי "ההגנה" ו-68 שנים לאחר הקמת המדינה אנו מציינים בכנסת ישראל כדבר מובן מאליו את הקמת הארגון, פועלו וגבורת אנשיו. לצערי הרב, כפי שכולנו יודעים, לא תמיד זכה הארגון לכבוד ולמקום שהגיעו לו בדברי הימים של הארץ הזאת. אני זוכר היטב, בכאב, כיצד בעשורים הראשונים אחרי הקמתה של מדינת ישראל ניסה שלטון מפא"י למנוע כל אזכור או הנצחה של פעולות ארגון האצ"ל ואנשיו. רבים מחבריו זכו לכתף קרה מצד השלטון של אותם ימים. לא אחת רבים מחברי הארגון, שפורק ערב הקמת המדינה והקמת צה"ל, מצאו עצמם מתקשים למצוא עבודה, בוודאי ובוודאי במשרדי הממשלה ובגופי השלטון שקמו עם הקמת המדינה הצעירה. לשמחתי, עם המהפך בשנת 1977 ועלייתו לשלטון של מנחם בגין, זכרו לברכה, מי שמזוהה יותר מכל מנהיג אחר עם הארגון, זכו לוחמי האצ"ל למעט עדנה והכרה ממסדית באומץ לבם ובחלקם החשוב בהקמתה של מדינת ישראל, והעוול תוקן.
פעולותיו ומורשתו של הארגון הצבאי הלאומי על מפקדיו ולוחמיו, כמו גם פועלם ומורשתם של הלח"י ו"ההגנה", שגם להם חלק חשוב במאבק על הקמת המדינה, שהיא מדינת היהודים, צריכים להיות מוכרים גם לדור הצעיר. זהו חלק מסיפור החיים שלנו כאן, בארץ הזאת, במדינתנו. לא קל היה להקים אותה, לא קל היה להילחם עליה, וגם כיום לא תמיד קל לחיות בה, אבל אין לנו ארץ אחרת ואין לנו מקום טוב אחר לחיות בו.
לסיום, אני רוצה להודות לחברי חבר הכנסת דוד ביטן, שיזם את היום הזה – ומגיע לארגון הזה היום הזה שנצדיע לו; ולכנסת, אדוני היושב-ראש, שהקימה תערוכה יוצאת דופן שמספרת את סיפורו של ארגון האצ"ל, סיפורו הארגון ולוחמיו.
בהזדמנות הזאת אני מבקש להצדיע לכם, הלוחמים והלוחמות, הגיבורים ותיקי האצ"ל שנוכחים אתנו כאן, ולא נשכח לעולם את הנופלים שלא הגיעו לרגע הזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת ציפי לבני; בבקשה, גברתי. אחרונת הדוברים – אחריה – תהיה חברת הכנסת מירב בן ארי.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
תודה רבה.
מכובדי ראש הממשלה, חברי הכנסת, והמכובדים במיוחד ביום הזה, חברי האצ"ל שעוד נמצאים כאן אתנו, בני משפחותיהם, שהם חלק מאותה משפחה לוחמת; לבית"רים שכאן – "תל חי", לחברי האצ"ל – "אבי געזונט", שזאת הייתה הברכה שאִתה יצאתם לקרב, וזה הדבר היחיד שהשמעתם ביידיש, כי מעבר לזה הציווי היה: בית"רי דבר עברית.
העובדה שכנסת ישראל מציינת היום 85 שנה להקמת האצ"ל, כל כך הרבה שנים כבר, 68 שנה אחרי הקמת המדינה, עדיין איננה מובנת מאליה עבורי. האירוע הזה עדיין מרגש, ואני רוצה להודות ליוזמים שלו.
הורי היו לוחמי אצ"ל. שניהם הכירו בלילה בשוד רכבת הכסף הבריטית. שניהם ישבו בכלא – כן, ערב רומנטי – שניהם ישבו בכלא, אבא בכלא עכו, אימא בבית-לחם. שניהם ברחו מהכלא, כל אחד בדרך מעוררת השתאות. אבא פיקד על פריצת כלא עכו מבפנים. ואני מזכירה את שניהם, גם את אבי וגם את אמי, כי אבא היה קצין המבצעים של האצ"ל, וזה ברור, אבל אני מזכירה גם את אימא, לזכר אותן נשים שנלחמו כתף אל כתף כלוחמות מן המניין.
העובדה שהורי היו חברי אצ"ל עבורי היא לא עניין טכני; זה לא רק חלק מביוגרפיה, אלא במובנים רבים זהותי האישית נקבעה בגין היותם חברי אצ"ל. והזהות הזאת היא לא רק מה שהם עשו לפני קום המדינה; זה לא רק המבצעים המפוארים – כן, מיקי, גם אני גדלתי במקום על "כיפה אדומה" ו"שלגייה" על הפריצה מכלא עכו ועל הבריחה מהכלא ועל עוד מבצעים. אבל לא צריך נאום על פמיניזם כשאימא שלך היא "שרה הקטנה". זה חלק מהזהות שלי, כי זו מערכת הערכים שהובילה אותם אז והפכה להיות מערכת החינוך האישית של כל אחד מאתנו, ילדיהם של בני המשפחה הלוחמת.
ולמדתי עוד משהו לאחר מכן. היחס להורי וחבריהם מאת הממסד, שהוקיע אותם וביקש למחוק את תרומתם להקמת המדינה – זה מה שלימד אותי על הפער בין דימוי למציאות, בין ערכי השוויון שלמדתי וחונכתי עליהם בבית לבין הקריאה "פאשיסטית" כשהלכתי במדי בית"ר ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב.
והאירוע הזה מרגש במיוחד היום, כשאנחנו מציינים את תרומתם של לוחמי האצ"ל להקמת המדינה כשאנחנו נמצאים משני צדי הבית הזה, במפלגות שונות, ואחרי כל כך הרבה שנים שבהם אירועים דרמטיים נדחקו לשולי ההיסטוריה, כמו פריצת חומות כלא עכו – המקום שבו לוחמי האצ"ל והלח"י הצליחו במקום שבו נפוליאון נכשל.
אבל אי-אפשר לדבר על הארגון הצבאי הלאומי ועל המבצעים בלי זאב ז'בוטינסקי ובלי ערכים. הרי הוא עצמו כתב על מפקדי האצ"ל: בארץ-ישראל יישא האצ"ל בכל האחריות גם על חינוך תינוקות. מאוד אשמח, כתב, אם תהיה לו, לאצ"ל, השפעה מכרעת על החינוך הבית"רי. ובצד המיליטריזם והמדים וה"תגר" שבשיר בית"ר, היו גם ערכים של זכויות ושל שוויון ושל הדר; ובצד "שתי גדות לירדן" וארץ-ישראל השלמה, היה בבית השני גם "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני"; ואחרי "קיר הברזל" שהוזכר כאן, בא הצורך בפסקה הבאה: לנהל משא-ומתן מעמדת כוח. והרי עכשיו, משהוקמה מדינת ישראל וצה"ל הוא הצבא החזק ביותר באזור, הרי קיר הברזל כבר הוקם; עכשיו הגיע הזמן לבוא לאותו משא-ומתן מעמדת כוח.
וגם הורי, משהוקמה מדינת ישראל – והם נישאו ביום הקמתה – בחרו במדינת היהודים גם אם גבולותיה לא היו הגבולות שעליהם הם חלמו, הגבולות המסורטטים באותה מפה של האצ"ל – שחקוקה על קברו של אבי, לבקשתו; אבל גם הם בחרו את מדינת היהודים על פני ארץ-ישראל השלמה. אני מאמינה שהיום בדרכי אני מיישמת את הערכים שלהם – ואני לא אומרת כדי לשכנע שזאת הייתה בחירתם שלהם; ובכלל, את ההחלטות שלנו מוטב שנקבל עבור ילדינו ולא עבור הורינו.
המחלוקת בינינו היא לגיטימית, אבל יש דבר אחד שקשה לי לקבל – ואני רוצה להתייחס לדברים שאמר כאן השר אקוניס, דווקא אחרי שדיברתי על הנידוי בגלל האידיאולוגיה שלהם ועל הדרך המעוותת שבה הוצגו השקפת עולמם והערכים הכל-כך יפים שלהם; דווקא בגלל שאני יודעת איך זה מרגיש ואיך התחושה הזאת, ודווקא בגלל שהייתי בילדותי חלק מהחבירה ההיסטורית של אלה שנדחו בגלל האידיאולוגיה שלהם, יחד עם אלה שנדחו בגלל תרבותם או בגלל עדתם – ואני תומכת גדולה בתיקון החברתי, התרבותי והעדתי. אז נכון שאימא שלי הוסגרה ב"סזון", ואבא שלי, אז מג"ד גבעתי, ניסה להגיע להסכמות לפני שאותו תותח ירה על "אלטלנה"; אני רוצה לומר לך ולאחרים שזה לא פצע שצריך לשכוח אותו, אבל אי-אפשר רק לנהל את חיינו על-פיו. ואני רוצה לומר, דווקא מהצד השני, בגלל שאתה זעקת את אותה זעקה של העיוות בין העמדות לבין ההאשמות, אני רוצה להציג זווית אחרת, כי אני לא יודעת איך מי שהשלטון הפך את עמדותיו ללא-לגיטימיות יכול להפוך היום עמדות של אחרים ללא-לגיטימיות. מי שחושב אחרת מכם איננו בוגד; הוא רואה את טובת המדינה, המשותפת לנו, אחרת. ו"לא למלחמת אחים" משמעותה גם, חוץ מאותה החלטה היסטורית ראויה להערצה, גם מסר לנו עכשיו.
אז אם ידעו, באמת, עם הקמת המדינה לחתום כולם על מגילת העצמאות, אלה אותם ערכים שעליהם אנחנו צריכים לשמור. כל אחד מאתנו בעצם שותף לחלקים אחרים בהיסטוריה של העם היהודי. הם כתבו פרק אחד, ותמיד אנחנו חיים את אותם סיפורים ואת אותן חוויות שהם העבירו לנו. וגם אני – שירת "התקווה" עבורי במדינה היהודית והריבונית, 68 שנה לאחר הקמתה, תמיד תהיה מלווה בהד של שירת "התקווה" בתאי הגרדום לפני שהוציאו את נשמתם.
אבא שלי, שהיה גם, לימים, חבר הכנסת, סיים את הספר שהוא כתב על מבצעי האצ"ל – ספר שהיה הפרויקט הכי חשוב בעיניו, כדי שידעו, שיסופר מה שלא סופר בספרי הלימוד של אז. הוא אמר: כל שעשיתי לאחר מכן לא היה בו כדי להשתוות לימי המרד שעברו על בני דורי וחברי למחתרת, לקרב ולכלא. כולם היו שותפים לקרב הזה, גם חברי האצ"ל. בילדותי, בקיבוצים – לא הייתה טלוויזיה – היו עושים ערבי תרבות שבהם לקחו איש אצ"ל, איש לח"י, איש "ההגנה" ופלמ"ח, וגררו אותי בתור ילדה לאירועים האלה. אבא היה נוסע, שמיר היה מצטרף, מאיר פעיל לדעתי ייצג את הצד השני, ואני זוכרת שבדיון הזה, אחרי כל המתחים שהיו, הסיום שאבא שלי אמר היה: כל אחד תרם את חלקו להקמת המדינה.
ובמירוץ השליחים הזה אנחנו קיבלנו מהם ומאת כל לוחמי החירות, בכל הארגונים, את הפיקדון היקר הזה, את האחריות למדינה, ואנחנו אלה שחייבים לשמור עליה ולשמר בהערכה את זיכרון פעולותיהם שלהם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. אני מתכבד להזמין את אחרונת הדוברים, חברת הכנסת בן ארי. בבקשה, גברתי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני ראש הממשלה, אדוני השר, כנסת נכבדה, חשבתי הרבה על מה אני רוצה לדבר היום, ביום הזה של האצ"ל. יש הרבה נושאים שקשורים לאצ"ל, ולצערי הדור שלי מכיר אותם בעיקר או מרחובות שקרויים על שמם או ממה שלמדנו בספרי ההיסטוריה. שמעתי את נאומה של חברת הכנסת ציפי לבני על הימים של ההורים בתקופת ה"סזון" ובתקופת פיצוץ "המלך דוד". אצלנו זה לא היה; לא דיברנו על זה בבית, דיברנו על דברים אחרים. כל מה שלמדתי על האצ"ל היה משיעורי ההיסטוריה.
אתמול, אחרי שהסתיימה המליאה, בשעה מאוחרת, ירדתי לכיוון הלשכה שלי וחלפתי על פני תצוגה מקסימה של ההיסטוריה של האצ"ל שהוצבה מול אולם שפרינצק, ושם תפס אותי אחד הלוחות, שהיה כתוב בו על עולי הגרדום. הסתכלתי על הלוח הזה באופן ספציפי ואמרתי לעצמי: זה הרחוב שבו גרתי כל חיי, ברחוב עולי הגרדום, ואני לא יודעת על מה מדובר; זאת אומרת, ידעתי באופן כללי שמדובר בלוחמי אצ"ל שהועלו לגרדום לפני קום המדינה. אז אמרתי לעצמי: זו הסיבה, זו הסיבה לדעת, זו הסיבה לחקור. וקראתי קצת. אני מודה שכשאתה לומד היסטוריה, נותנים לך את הרקע הכללי, לא נותנים לך את הסיפורים, לא נותנים לך את האנשים. כשאת מדברת וכשראש הממשלה מדבר, אתם מדברים כאילו זה קרה ואתם הייתם וראיתם וגדלתם, ולנו – ואני חושבת על חבר'ה בגילי – אנחנו חושבים על זה כעל סיפורי גבורה, לא באמת חושבים על זה כעל החיים עצמם.
אז קודם כול הדברים מרתקים ומעניינים, אבל אני יכולה להגיד לכם מה אני למדתי: למדתי על עולי הגרדום, למדתי על שלמה בן יוסף, שהיה הראשון שנעצר בעקבות תקיפת אוטובוס נוסעים והוצא להורג ב-1938, הוא היה הראשון שהוצא להורג; דב גרונר, שנעצר בעת ההתקפה על משטרת רמת-גן והוצא להורג ב-1947; מרדכי אלקחי – אם אני אומרת את השם נכון; יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, שנהרגו בדרכם למבצע "ליל ההלקאות" – אפילו לא ידעתי שהיה מבצע כמו "ליל ההלקאות" – והם נתפסו לאחר קרב יריות, וגם הם הוצאו להורג.
ובתוך כל הסיפורים, אני רוצה לדבר דווקא על שלושה, שלושה שנתפסו ביחד – אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. הם נתפסו כשלושה שבועות לאחר פריצת כלא עכו והמשפט שלהם החל. מעניין שכבר אז אותה שלישייה – הם לא הכירו בכלל בזכות של בית-הדין לשפוט אותם, והם כמובן לא העידו, לא הצהירו שום הצהרות והם לא לקחו חלק במשפט, שנמשך שלושה שבועות והעידו בו למעלה מ-35 עדים.
קראתי את ההצהרה של אבשלום חביב רגע לפני שהוא עלה לגרדום, והוא אמר דבר מאוד מאוד יפה ומאוד חזק בעיני. הוא השווה את המלחמה של המחתרת העברית לזו של האירים, ואמר: "כאשר יצאו נגדכם, לוחמי המחתרת האירית, ניסיתם להטביע" בנהרות של דם "את ההתקוממות נגד העריצות. הקימותם תליות; רצחתם ברחובות; גירשתם לארץ גזירה. חשבתם בטיפשותכם הרבה כי בכוח רדיפות תשברו את רוח ההתנגדות של האירים החופשיים, אבל טעיתם. המרד האירי הלך וגבר עד שקמה אירלנד החופשית. – – – תמהים אתם כיצד זה אירע שהיהודים הללו, שחשבתם אותם לפחדנים, שהיו קורבן של שחיטות במשך דורות, התקוממו נגד שלטונכם, נלחמים בצבאותיכם ובעומדם בצל המוות – בזים למוות? – – – העוז ותעצומות הנפש נשאבים כאן משני מחצבים: המגע המחודש של הנוער העברי עם אדמת אבותיו, המחזיר לו את מסורת העוז של גיבורי העבר, ולקח השואה, המלמד אותנו כי אנו עומדים במערכה לא רק על חירותנו, כי אם על עצם קיומנו". ב-29 ביולי 1947 הועלו יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר לגרדום.
זהו סיפורם של שלושה מהלוחמים, לוחמים יהודים, שהקריבו את חייהם רק כדי שנוכל להיות, אנו, בבית הזה ובמדינה הזאת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. מכיוון שהדיון הוא דיון מיוחד במליאה, אנחנו לא נצביע על העברתו לוועדה; הדוברים בוודאי מסתפקים. אבל יש חברת כנסת שביקשה להביע עמדה אחרת, ואנחנו נאפשר לה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. לא להיבהל, זה צעד פרוצדורלי בלבד.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
רק לומר שזה יום מאוד מרגש בעיני – סבא שלי היה איש אצ"ל, מאנשי ז'בוטינסקי. אני חושבת שמה שאמרה חברת הכנסת ציפי לבני הוא בדיוק זה – איך אנחנו לא חוזרים לימים ההם, שהיו מאוד מאוד קשים לעם ישראל, לכל מי שהיה כאן; איך אנחנו בכל זאת חוזרים לשיח שהוא מחבר ולא שיח מפלג. היום אנחנו היינו ביום האחדות כמה שעות. זה דיון מאוד מאוד מורכב. אני חושבת שמותר לדבר גם על פצעים ולא כל כך לפחד מהם ולחשוש מהם, ואני חושבת שהיום הזה חשוב גם במובן הזה. וכשאני מדברת עם ציפי לבני אני יודעת שאצלה זה פצע. אני לא זכיתי להכיר את סבי, אבל אני יודעת שגם אצלו "אלטלנה" הייתה פצע, וסבתא שלי הייתה מאחדות העבודה, אז הם היו מתקוטטים. מותר להתקוטט ומותר להתווכח, אבל להישאר, גם אם לא אחידים – מאוחדים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
עד כאן הדיון המיוחד. אנחנו ודאי מודים לאורחינו שעדיין שרדו בדיון הארוך ונמצאים אתנו כאן. ניפגש בציון הבא, אם לא לפני זה. אנחנו מודים לראש הממשלה, ליוזמים – חבר הכנסת דוד ביטן – ולכל הדוברים בדיון הזה, ולשר אקוניס, שר המדע אופיר אקוניס, שדיבר בשם הממשלה, ולכל הדוברים בדיון.
<הצעת חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו–2016>
[מס' מ/769; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 2598; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים לחקיקה. הצעת חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית – יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל יציג לנו את הצעת החוק. בבקשה, חבר הכנסת כבל.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
השר לא פה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השר התורן כאן.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני התכוונתי לה-שר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ה-שר, כן. בבקשה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אדוני היושב-ראש – – –
<שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:>
– – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
לא, זה לא קשור לתמיכה או לא תמיכה; זו הצעת חוק, באמת, אני חושב, אחת מהצעות החוק הכי מהפכניות שהונחו פה בעשור האחרון, עם למעלה מ-250 סעיפים, ועם עבודה – באמת אני אומר את זה – שלא נראתה כמוה זה שנים. כל הסופרלטיבים שאמרנו על חוק נתוני אשראי באמת מתגמדים ליד החוק המפלצתי הזה. חשבתי, סברתי, שחתן השמחה לצדנו, חתני השמחה, חברי הוועדה, שהיו מאוד פעילים בעניין – היה מן הראוי שהשר יהיה נוכח כשמעלים את הצעת החוק.
<חיים ילין (יש עתיד):>
איזה שר?
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
שר התחבורה – ותכף אנחנו ניגע בזה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני כבר אומר לכל החברות והחברים: הנאום יהיה נאום ארוך, כיוון שהדברים שנאמרים פה, חלקם מאוד מאוד חשובים בדברי ההסבר למקרה שיידרשו – אני אומר את זה גם לחבר הכנסת פרי. הנאום הוא ארוך מאוד אפילו, כיוון שהמנעד של הדברים שעוסקים בהם וחייבים שייאמרו – כי גם דברי ההסבר הם במידה רבה חלק מן האמירה של החוק במובן הזה, באותם מקומות שעלול להיווצר ויכוח מה התכוון המחוקק או דברים מהסוג הזה. ביקשתי מאיתי, שהוא היועץ המשפטי המדהים שלנו, שיבהיר ויחדד את הדברים, כדי שאם נידרש להם בבוא העת, או בית-משפט יידרש אליהם, אנחנו נוכל לתת את המענה בדברי ההסבר.
ובכן, אדוני היושב-ראש, אדוני הרשם, חברי וחברותי חברי הכנסת, אדוני השר, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו–2016, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. הצעת החוק, שאותה יזמה הממשלה, היא אחת מהצעות החוק המקיפות ביותר שהונחו על שולחן הכנסת, למעט חוק ההסדרים, הן מבחינת היקף הנושאים שמוצע להסדיר בה והן מבחינת מספר סעיפיה – 253 סעיפים ו-16 פרקים.
הדיונים בהצעת החוק החלו בעת כהונתה של הכנסת התשע-עשרה. ועדת הכלכלה קיימה 25 ישיבות באותה הכנסת, אך לא השלימה את הכנת הצעת החוק לקריאה השנייה והשלישית בשל התפזרות הכנסת והקדמת הבחירות. בכנסת הנוכחית הוחל על הצעת החוק דין רציפות, והוועדה בראשותי קיימה 15 דיונים בהצעת החוק, חלקם ימי דיונים ממושכים, כאשר הבסיס לדיונים היה הנוסח שאושר בכנסת הקודמת.
במהלך 40 הדיונים שקיימה הוועדה בהצעת החוק, בכנסת הקודמת ובכנסת הנוכחית, הוזמנו והופיעו בפניה נציגי גופים שונים הפועלים בענף הרכב; הונחו על שולחן הוועדה ניירות עמדה ומסמכים רבים, וכן עשרות נוסחים של פרקי הצעת החוק, ששיקפו את השינויים הרבים שנעשו בנוסח בעקבות דיוני הוועדה וישיבות הכנה פנימיות, הן במשרדי הממשלה והן בכנסת. כתוצאה מכך הוספו להצעת החוק מאות תיקונים, והאמירה המקובלת שלפיה הצעת חוק לא יוצאת מוועדה בכנסת כפי שנכנסה אליה היא בבחינת לשון המעטה ככל שמדובר בהצעת חוק זו. לשם המחשה, הצעת החוק המקורית כללה – חבר הכנסת פרי, חבר הכנסת ביטן. חבר הכנסת ביטן, אתה היית אחד השחקנים המרכזיים בדיונים פה, לצדו של חבר הכנסת פרי. הצעת החוק המקורית כללה 192 סעיפים, ובמהלך הדיונים בוועדה נוספו להצעה על-ידי חברי הוועדה כ-60 סעיפים, וזה לא עניין של מה בכך. אני רוצה להזכיר שהוועדה לקחה את הצעת החוק שהונחה בפניה ובעצם התחילה אותה מהתחלה – לא המשיכה אלא מהתחלה ממש, מהסעיף הראשון ועד הסעיף האחרון. אלה מספרים ממש פנטסטיים.
כמה דברי רקע כלליים: הצעת החוק נועדה לעגן בחקיקה ראשית את פעילותם של נותני שירותים ובעלי מקצוע בענף הרכב, שרובה מוסדרת היום בצווי פיקוח לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח–1957, ובנהלים שונים שנקבעו לפי אותם צווים, ויש צורך להחליפם בהסדרים עדכניים במסגרת המהלך הכולל של ביטול חקיקה לשעת-חירום. נוסף על כך, החוק המוצע נועד לתת מענה על התפתחויות ושינויים שחלו לאורך השנים בענף הרכב, וכן לקבוע הוראות חדשות שיקדמו את התחרות בענף ואת זכויות הצרכנים, תוך שמירה קפדנית על הבטיחות. לעניין קידום התחרות, אציין כי בהצעת החוק שולבו חלק מהמלצות הוועדה להגברת התחרותיות בענף הרכב בראשות פרופסור ירון זליכה כפי שאומצו על-ידי צוות ממשלתי בין-משרדי.
בשל היקפה הרחב מאוד של הצעת החוק לא אוכל להתייחס, מטבע הדברים, לכל הנושאים הכלולים בה, אלא אסתפק בסקירה ממעוף הציפור של הפרקים העיקריים בהצעת החוק, ולאחר מכן אפרט לגבי שלושה נושאים עקרוניים.
הצעת החוק נועדה להסדיר רישוי של שבעה שירותי רכב ושלושה מקצועות בענף הרכב. הרישיונות יינתנו על-ידי הרגולטור לעניין זה במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, שהוא "המנהל" לפי החוק המוצע – סמנכ"ל תנועה במשרד. שירותי הרכב שיוסדרו הם אלה: 1. ייצור רכב ושיווקו, כלומר הסדרת הרישוי של יצרני רכב בישראל שיהיו רשאים גם לשווק את כלי הרכב שייצרו; 2. ייבוא מסחרי של רכב – הסדרת הרישוי של היבואנים המסחריים; 3. סחר ברכב שנרכש מיבואן – רישוי סוחרים ברכב המשווקים כלי רכב שרכשו ישירות מהיבואנים המסחריים; 4. ייצור מוצרי תעבורה, או בשמם העממי – חלפים לרכב; 5. סחר במוצרי תעבורה; 6. הפעלת מוסך ומוסך נייד; 7. סחר ברכב שאינו רכב שנרכש מיבואן, כולל רישוי הסוחרים ברכב משומש. המקצועות בענף הרכב שיוסדרו לפי הצעת החוק הם: ניהול מקצועי של מוסך; שמאות רכב; תיווך בייבוא אישי של רכב. המקצוע האחרון אינו מוסדר היום כלל, ויוסדר לראשונה בהצעת החוק.
נוסף על כך, הצעת החוק מסדירה תנאים לייבוא רכב ומוצרי תעבורה. מדובר ברישיונות הניתנים לפי פקודת היבוא והיצוא. פקודה זו והצווים מכוחה מסדירים תנאים למתן רישיונות ייבוא בתחומים שונים, הניתנים על-ידי "רשות מוסמכת ליבוא". בענייננו – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר'ה, אני מבקש קצת שקט. יושב-ראש הקואליציה, אתה באמת מפריע, אתם צועקים.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
דוד, דוד, במוקטעה ביקשו שקט.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני לא רוצה להוציא את כבוד יושב-ראש הקואליציה מהמליאה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
דוד.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, להגנתו, הוא לא שולט בזה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
זה לא קשור. אבו מאזן לא מצליח לנהל דיונים מהרעש שהוא עושה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זה הכול בגלל ביטן. תודה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
נוסף על כך, הצעת החוק מסדירה תנאים לייבוא רכב ומוצרי תעבורה. מדובר ברישיונות הניתנים לפי פקודת היבוא והיצוא. פקודה זו והצווים מכוחה מסדירים תנאים למתן רישיונות ייבוא בתחומים שונים, הניתנים על-ידי "רשות מוסמכת ליבוא". בענייננו, שר התחבורה והבטיחות בדרכים רשאי היום להסמיך, מכוח הפקודה, רשות מוסמכת ליבוא במשרדו, שרשאית לתת רישיונות לייבוא כלי רכב ומוצרי תעבורה. הצעת החוק כוללת הוראות שונות לעניין רישיונות ייבוא כאמור, שהם רישיונות הכוללים תנאים לעניין המוצר עצמו – רכב או מוצר תעבורה. כלומר, המקור הנורמטיבי לעניין רישיונות לייבוא רכב ומוצרי תעבורה יהיה כפול: פקודת היבוא והיצוא והחוק המוצע. היבואנים המסחריים יידרשו הן לרישיון יבואן מסחרי מהמנהל והן לרישיון ייבוא רכב מהרשות המוסמכת ליבוא במשרד התחבורה.
פרק ב' להצעת החוק כולל הוראות כלליות הרלוונטיות לכל הרישיונות לשירותי רכב ולמקצועות בענף הרכב, ובהן: תקופת תוקפם של הרישיונות – הוועדה עמדה על כך שתקופות הרישיון יעוגנו בחקיקה ראשית, וכן שהתקופות יהיו ארוכות יחסית – שש שנים, ולא שלוש שנים כפי שהציעה הממשלה במקור – כדי לאפשר לבעלי הרישיונות אופק עסקי וודאות בפעילותם; סמכות המנהל לבטל רישיון, להתלותו, להגבילו או לסרב לחדשו בהתקיים עילות שונות; הסמכת השר להתקין תקנות, באישור הוועדה, לגבי בעלי רישיונות למקצוע בענף הרכב, שבהן ייקבעו הוראות לעניין ניגודי עניינים ואתיקה מקצועית, ועוד.
הפרקים הבאים, פרקים ג' עד ט', כוללים הוראות ספציפיות לגבי כל סוג רישיון, שעיקרן תנאים למתן הרישיון וחובות בעל הרישיון, דהיינו הוראות שיחולו במהלך תקופת הרישיון. פרק ג' מסדיר את פעילותם של יצרני הרכב בארץ – בעלי רישיון לייצור רכב ושיווקו – במטרה להבטיח כי ייצור הרכב ייעשה בהקפדה ובשמירה מרבית על הבטיחות. בין היתר, מוצע לקבוע חובות לעניין מתן אחריות לטיפול בתקלת בטיחות סדרתית ברכב, recall – "הודעת קריאה חוזרת".
פרק ד', שהוא אחד הפרקים המשמעותיים בהצעת החוק, נועד להסדיר את ייבוא הרכב, וקובע הוראות לגבי רישיון ייבוא רכב, שהזכרתי קודם לכן, כולל רישיון לייבוא אישי של רכב. הכוונה היא לרכב המיובא לשימוש אישי-משפחתי או לצורך עסקי-עצמי. הוועדה החליטה על הקלות בתנאים לייבוא אישי של רכב, ודחתה את בקשת הממשלה להגביל את דגמי הרכב שניתן יהיה לייבא בייבוא כאמור, שכן להבנתנו הרחבת הייבוא האישי תתרום לקידום התחרות בענף. נוסף על כך, פרק זה מסדיר את רישוי היבואנים המסחריים ואת חובותיהם. מדובר בשלושה סוגים של יבואנים מסחריים: יבואן ישיר – יבואן הקשור בהסכם עם יצרן רכב בחו"ל לשם ייבוא רכב מתוצרתו; יבואן עקיף – יבואן הקשור בהסכמים עם סוכנים מורשים של יצרני רכב בחו"ל לרכישת כלי רכב וייבואם לישראל; יבואן זעיר – יבואן שיוכל להתקשר עם כל גורם בחו"ל, לאו דווקא סוכן מורשה, כדי לרכוש ממנו רכב ולייבאו לישראל, ויורשה לייבא עד 20 כלי רכב בשנה. כמו כן, מוצע לקבוע את חובות היבואנים לעניין אחריות, טיפול בתקלת בטיחות סדרתית ועוד.
פרק ה' מסדיר את חובותיהם של משווקי הרכב. הכוונה היא ליצרני הרכב בישראל וליבואנים המסחריים המורשים לשווק כלי רכב המיוצרים או המיובאים על-ידיהם, לפי העניין. עיקרו של פרק זה הוא קביעת הוראות להגנה על זכויות הצרכנים שרוכשים רכב, וזאת נוסף על הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברי הכנסת עיסאווי פריג' ואוסאמה סעדי, באמת, צאו החוצה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
בין ההוראות הכלולות בפרק האמור: חובת המשווק לכלול מידע בטיחותי לגבי הרכב בכל פרסומת לרכב שהוא משווק; חובת המשווק לספק למוסך את כל המידע הטכני, הציוד וההדרכה, כולל תוכנה, לצורך טיפול בכלי רכב במוסך; זכות הצרכן לקבל ערבות בנקאית להבטחת כספו בעת רכישת רכב שמחירו עולה על 50,000; חובת המשווק לתת לקונה הוראות שימוש ברכב ורשימת מוסכים לטיפול ברכב, ועוד.
פרק ה', חבר הכנסת פרי, הוא באמת פרק דרמטי, שממש משנה בצורה משמעותית את כל מערכת היחסים המתקיימת היום בין האזרחים לבין יבואני הרכב ושוק הרכב בכלל.
פרק ו' מסדיר את פעולתם של סוחרי הרכב, הן הסוחרים בכלי רכב הנרכשים ישירות מהיבואנים המסחריים והן הסוחרים בכלי רכב שלא נרכשו מהיבואנים, ובהם כלי רכב משומשים. ההוראות בעניינם של האחרונים הוספו להצעת החוק בשל דרישת הוועדה בכנסת הקודמת, שכן ההסדרה הקיימת היום לפי פקודת התעבורה – קבלת תו סוחר – היא חלקית בלבד, ואינה כוללת חובת רישוי. כלומר, למעשה זהו ענף שאינו מוסדר היום.
פרק ז' כולל הסדרה בנושא מוצרי תעבורה בשלושה מקטעי פעילות: ייצור, ייבוא וסחר. לגבי ייצור וסחר, תחול חובת רישוי. לגבי ייבוא, מוצע לקבוע תנאים לייבוא שייבדקו בעת שחרור המוצר מהמכס, ואילו החובה לקבל רישיון ייבוא מהרשות המוסמכת ליבוא תחול – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
איתן, למה אתה מקריא את החוק?
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני אמרתי בפתיחת דברי: זה לא החוק, אלו דברי ההסבר, ואני ביקשתי מאיתי שישים דגש בעיקר על אותם נושאים שעלולה ליפול בהם מחלוקת או פרשנות. דברי ההסבר הם חלק בלתי נפרד מהחוק. מי כמוך, שהיית שותף בטיפול בחוק, בהעברת החוק, יודע שהיו שם נושאים שלגביהם היה חשוב לנו להדגיש בדברי ההסבר למה אנחנו, המחוקקים, התכוונו באותם חוקים, או באותם סעיפים, שהם סעיפים – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הוא התנצל מראש שזה יהיה קצת ארוך. אני אומר, התנצלת מראש שזה יהיה קצת ארוך.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
נכון. נכון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני רואה שנשארו לו רק עוד 20 דפים, אז תהיו אופטימיים.
<<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
>
ואני צנזרתי את איתי כבר.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אתה לא יכול לעשות צמצום כזה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תקציר מנהלים. יש תקציר מנהלים?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
זה מונח בהצעת החוק. דברי ההסבר הם חלק מהצעת החוק.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אוסאמה סעדי, מי שרעב או עייף – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש בקשה לפרוטוקול לנסות לצמצם.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תמצית. תמצית.
<קריאה:>
אנחנו רוצים לעבור להצעת החוק הבאה שלך.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
נכון. אוקיי, ברשותכם, טוב, עכשיו אני צריך את הכול מההתחלה, אני לא זוכר איפה אני אוחז.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יופי, אוסאמה. יופי. ראית מה קרה?
<קריאה:>
– – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
פרק ז' כולל הסדרה בנושא מוצרי תעבורה בשלושה מקטעי פעילות: ייצור, ייבוא וסחר. לגבי ייצור וסחר, תחול חובת רישוי. לגבי ייבוא, מוצע לקבוע תנאים לייבוא שייבדקו בעת שחרור המוצר מהמכס, ואילו החובה לקבל רישיון ייבוא מהרשות המוסמכת ליבוא תחול רק לגבי מוצרים מסוימים, שייקבעו בתקנות. עוד אזכיר כי לגבי ייצור וייבוא, ההסדרה המוצעת תחול על מספר מצומצם יחסית של מוצרי תעבורה, שיקבע השר בצו, אשר בשל מאפייניהם, חשיבותם לבטיחות הרכב והשלכות השימוש בהם על איכות הסביבה, יש צורך ברגולציה קפדנית לגבי ייצורם וייבואם. לעניין סחר במוצרי תעבורה, ההסדר המוצע יחול על כלל מוצרי התעבורה, בהגדרה רחבה, למעט סוגי מוצרים שיקבע השר.
הבשורה שמביאה הצעת החוק בנושא מוצרי התעבורה היא הסרת חסמים בנושא דרישות התקינה שיחולו על ייצור וייבוא, ובתמצית – ניתן יהיה לייצר ולייבא גם מוצרי תעבורה שיש לגביהם תקינה אירופית ואמריקנית, וככל שיקבע זאת השר בתקנות – גם תקינה קנדית, וזאת תוך הקלת הדרישות הרגולטוריות לעניין הוכחתן של דרישות התקינה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
מירב, את רוצה שאני אתחיל מההתחלה?
<מירב בן ארי (כולנו):>
לא, לא, לא. הבנתי – – –
<קריאה:>
– – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
פרק ח': מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים. בין ההוראות העיקריות בפרק זה: קביעת סוג חדש של רישיון – רישיון להפעלת מוסך מומחה, קרי מוסך שיתמחה בטיפול בתוצר מסוים של רכב ועשוי לשמש חלופה למוסכי היבואן, ולסייע בכך לקידום התחרות בענף. חובת מוסך להציע ללקוח יותר מסוג אחד של מוצר תעבורה, למשל לא רק מוצר מקורי ממותג, אלא גם תחליפים זולים יותר, תוך מתן הסבר ללקוח לגבי ההבדלים בין הסוגים; חובת המוסך לתת ללקוח הצעת מחיר מפורטת, כולל הערכת שעות העבודה; והוראות בעניין מוסך נייד, כלומר רכב הנותן שירותי חירום לרכב – בעניין זה החליטה הוועדה לאפשר מתן רישיון כאמור גם לרכב שייתן שירותי תחזוקה לצמיגים, בכפוף לקיומן של דרישות בטיחות. כמו כן מוצע לקבוע דרישות הכשרה וחובות לגבי מנהלים מקצועיים של מוסכים.
פרק ט' בהצעת החוק מסדיר את העיסוק בשמאות רכב. בשל חשיבותו ומעמדו המיוחד של מקצוע זה, בהיותו גורם המעריך את הנזק שנגרם לרכב ועומד בשל כך בצומת שבין הלקוח, המוסך וחברת הביטוח, מוצע לקבוע הוראות המיוחדות לעניין שמאי רכב. הוועדה דנה ארוכות בהגדרת שמאות רכב כדי לוודא כי הגדרת העיסוק תאפשר לשמאי הרכב לבצע את עבודתו נאמנה, בלי לפגוע בחופש העיסוק של גורמים אחרים הנותנים הערכה לגבי שווי הרכב, כגון מוסכים. הוועדה גם עמדה על כך שייקבע במפורש בחוק המוצע כי על שמאי הרכב להפעיל שיקול דעת עצמאי ובלתי תלוי בקביעת שומת רכב, וכי ייקבע איסור על כל בעל רישיון לפי החוק המוצע להשפיע השפעה אסורה – כפי שייקבע בתקנות – על שיקול דעתו של השמאי. נוסף על כך, מוצע לקבוע כי שמאי רכב יהיו כפופים לדין משמעתי; תוקם ועדת משמעת במשרד התחבורה שתדון בקובלנות נגד שמאי רכב ותוסמך להטיל עליהם סנקציות משמעתיות. בהמשך אפרט לגבי נושא רשימות שמאי החוץ של חברות הביטוח.
פרקים י', י"א וי"ב עוסקים באכיפה ופיקוח. לפי המוצע, מפקחי משרד התחבורה יהיו מוסמכים לפקח על קיום הוראות החוק המוצע, וכן, ככל שמדובר על רכב ומוצרי תעבורה – גם על קיום הוראות חוק הגנת הצרכן החלות על רכב ומוצר תעבורה, שכן בכמה נושאים הצעת החוק מהווה הסדר משלים לדיני הגנת הצרכן. אבהיר כי הסמכה זו היא בנוסף על סמכויות מפקחי הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן.
עיקר אכיפתן של הוראות החוק המוצע ייעשה באמצעות אכיפה מינהלית – המנהל יהיה מוסמך לראשונה להטיל עיצומים כספיים על בעלי רישיונות שיפרו את הוראות החוק, למעט שמאי רכב, שעליהם יחול הדין המשמעתי, כפי שציינתי. כמו כן מוצע לקבוע מספר מצומצם יחסית של הפרות כעבירות פליליות.
פרק י"ג קובע הוראות מיוחדות שיחולו על מערכת הביטחון. בתמצית, העיקרון שהנחה את הוועדה בקביעת ההוראות בנושא זה היה, מחד גיסא, מתן מענה ראוי לצורכי מערכת הביטחון, תוך הכרה ברגולציה הפנימית שקובע כל גוף ביטחוני לעניין מתן שירות רכב, או עיסוק במקצוע בענף הרכב ככל שמדובר ברכב מבצעי, או בנסיבות מיוחדות מבצעיות ביטחוניות; מאידך גיסא, לא לאפשר פטור רחב מדי מהוראות החוק המוצע שעלול לפגוע בבטיחות, שכן ככלל, אין סיבה להחריג מתחולת החוק רכב שאינו רכב מקצועי.
כעת אתייחס בפירוט לכמה סוגיות עקרוניות.
בן ארי, אני מבקש, או שאת מקשיבה או שתצאי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מגבה את הבקשה של יושב-ראש ועדת הכלכלה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
יש לך עוד הרבה מה לקרוא?
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
זה לא פסיק ממה שאתה ואני ישבנו.
<דוד ביטן (הליכוד):>
לא נכון.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אז בבקשה, יש לי עוד שלושה עמודים.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תן לנו את התקציר.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
זה תקציר.
<שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:>
איתן, בבקשה, יש מסיבת סיום גם לבן שלי וגם לבן של היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אמרו פה כמה חברי כנסת שיש מסיבות סיום לילדים – – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
חברים, למרות שמסיבות הסיום שלי כבר הסתיימו – ארבע – אני אעשה את זה מהר.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה.
<שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:>
תודה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
כעת אתייחס בפירוט לכמה סוגיות עקרוניות. הסוגיה הראשונה – – –
<שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:>
אבל בקצרה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
לא, זה ממש בקצרה. אל תפריעו לי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בפירוט בקצרה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אוקיי. הסוגיה הראשונה נוגעת לסמכות המנהל לבטל רישיון שיינתן לפי החוק המוצע, להתלותו, להגבילו או לסרב לחדשו, בהתקיים עילה חריגה יחסית למקובל בחקיקה – החלטות הממונה על הגבלים עסקיים. במקור ביקשה הממשלה להסמיך את המנהל להפעיל סמכות זו בשל קביעה של הממונה שבעל הרישיון "פגע בתחרות". עוד בכנסת הקודמת נשמעו בוועדה טענות נגד הצעה זו, והוועדה הסתייגה מהנוסח העמום שהוצע. בעקבות זאת הוחלט בוועדה בכנסת הקודמת להבהיר כי מדובר על קביעה של הממונה לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח–1988, שלפיה בעל הרישיון הוא צד להסדר כובל, או כי הוא בעל מונופולין שניצל את מעמדו בשוק, וכן על הטלת עיצום כספי על-ידי הממונה בשל עילות שונות לפי אותו חוק. בכנסת הנוכחית הוועדה סברה כי לא די בתיקון זה, שכן ההסדר המוצע עלול להביא לכך שבעל הרישיון ייענש פעמיים, גם אם חדל מההתנהגות המפרה שלגביה הוטלו עליו סנקציות לפי חוק ההגבלים העסקיים.
מאחר שתכליתה העיקרית של הוראה זו היא למנוע מצב שבו בעל רישיון ממשיך לפגוע בתחרות בניגוד להוראות הדין גם לאחר קביעת הממונה או הטלת העיצום הכספי על-ידי הממונה, החליטה הוועדה כי המנהל לא יפעיל את סמכותו אם בעל הרישיון חדל מההתנהגות שבשלה הפעיל הממונה את סמכותו לפי חוק ההגבלים העסקיים. כמו כן, כדי למנוע מצב שבו, הלכה למעשה, עצם קביעת הממונה או הטלת עיצום כספי על-ידו תביא להפעלת סמכות המנהל, הוחלט כי המנהל לא יפעיל את סמכותו אלא לאחר ששקל את נסיבותיה וחומרתה של ההתנהגות שלגביה עשה הממונה שימוש בסמכותו, וכן את קיומם של הליכים נוספים בעניין זה, כגון הגשת ערעור על הטלת העיצום הכספי.
אני סבור כי ההסדר שהתקבל לבסוף בוועדה הוא הסדר מאוזן, שאינו פוגע יתר על המידה בזכויות בעלי הרישיונות ומעניק למנהל כלים להתמודד עם פגיעה מתמשכת בתחרות על-ידי בעלי הרישיונות.
סוגיה נוספת נוגעת לייבוא רכב: בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות לקדם את התחרות בענף יבוא הרכב, ולא צלחו. האחרון שבהם אושר בוועדת הכלכלה בשנת 2010, בתיקון לצו הפיקוח, והסדיר את הייבוא המקביל. ואולם, הדרישות שנקבעו לגבי יבואן מקביל הקשו את כניסתם של שחקנים חדשים לענף, בעיקר בשל חיוב היבואן המקביל לטפל במימוש אחריות ו-recall לגבי כלי רכב שייבא – חיוב שהיה קשה מאוד ליישם בשל הזיקה ההדוקה וההסכמים שבין היבואנים הישירים ליצרני הרכב בחו"ל. הסכמים אלה קובעים כי מימוש אחריות וטיפול ב-recall ייעשו רק באמצעות היבואן הישיר, כלומר לא באמצעות הסוכנים המורשים המספקים את כלי הרכב ליבואנים המקבילים. בשל כך, נקודת המוצא של גורמי המקצוע בממשלה, שהוצגה גם בוועדה, הייתה שקידום תחרות בענף יכול להיעשות רק באמצעות הטלת חובות על יבואנים ישירים, ובדרך זו ניתן יהיה לפתוח את השוק לשחקנים חדשים – יבואנים עקיפים ויבואנים זעירים.
לפיכך, מוצע לקבוע כי ככל שמדובר ברכב מאותו תוצר המיובא לישראל על-ידי היבואנים הישירים, היבואנים הישירים יהיו מחויבים לטפל גם בכלי רכב שמייבאים יבואנים עקיפים וזעירים לעניין מתן שירותי תחזוקה, אספקת מוצרי תעבורה, טיפול בתקלות בטיחות סדרתיות ומימוש האחריות שנתן היצרן, דהיינו גם אם מדובר בדגמים שאינם מיובאים על-ידי היבואנים הישירים. מאחר שמחויבויות אלה עשויות להשית עלויות נלוות על היבואנים הישירים, מוצע לקבוע מנגנון לשיפוי היבואנים בשל אותן עלויות. סכום העלויות הנלוות ייקבע בהסכמה בין היבואן הישיר ליבואן האחר, ואם לא תושג הסכמה ביניהם – לפי הכרעת המנהל.
הוועדה הייתה ערה לטענות היבואנים הישירים לגבי החובות שיושתו עליהם לפי המוצע, ובעקבות הדיונים הוספו להצעת החוק הוראות בעניין חובת המנהל להעביר ליבואנים הישירים, אחת לחצי שנה לפחות, את מספרי השלדה של כלי רכב שיובאו לישראל שהם מאותו תוצר המיובא על-ידם, וכן הוספת סנקציה בשל אי-תשלום עלויות נלוות כאמור – עיצום כספי.
עוד אזכיר בעניין זה כי בשלהי כהונתה של הכנסת התשע-עשרה נערכה, לבקשת יושב-ראש הוועדה דאז פרופסור ברוורמן, בדיקה בידי יועץ מקצועי לעניין טענות היבואנים הישירים ויצרני הרכב בחו"ל ביחס להסדר המוצע. היועץ המקצועי סבר אף הוא כי הזיקה ההדוקה של יצרני הרכב בחו"ל ליבואנים הישירים מביאה, הלכה למעשה, לכך שמימוש אחריות וטיפול ב-recall יכולים להיעשות רק על-ידי היבואן הישיר, ולפיכך הסרת החסמים הקיימים בפני הייבוא המקביל תתממש רק באמצעות הטלת חובות על היבואנים הישירים.
<קריאה:>
– – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
כבר מסיימים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – – פלטינות, אין?
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני כבר מסיים. בהסתמך על מידע ונתונים שקיבלה הוועדה מאנשי המקצוע, משרדי הממשלה וגורמים אחרים שהופיעו בוועדה, ועל ממצאי היועץ המקצועי שהזכרתי, ובהתחשב בכך שההסדר הקיים שנקבע בשנת 2010 לא השיג את תכליתו בקידום התחרות בענף, הוועדה שוכנעה כי יש צורך באמצעים משמעותיים יותר לשם השגת תכלית זו. אני סבור כי ההסדר המונח היום לפניכם, על כלל מרכיביו, הוא הסדר ראוי ומאוזן, שאינו פוגע יתר על המידה ביבואנים הישירים, ועשוי להביא סוף-סוף לכניסתם של יותר שחקנים חדשים לענף.
בנושא ייבוא רכב אזכיר כי הצעת החוק כוללת הוראות נוספות שנועדו לקדם את התחרות: החלת חוק הריכוזיות על מתן הרישיונות ליבואנים המסחריים, שמשמעותה חובת המנהל לשקול שיקולי קידום תחרות ענפית בעת מתן הרישיון, חידושו או קביעת תנאים בו; איסור על יבואן מסחרי להתערב או לסכל מתן רישיון ליבואן מסחרי אחר; הוראות שנועדו להחליש את הזיקה של היבואנים למוסכי השירות שלהם – איסור על יבואן מסחרי להכתיב או להמליץ למוסך לגבי זהות הגורם שממנו ירכוש חלפים, מוצרי תעבורה – וכן הטלת הגבלות על התקשרות של יבואן מסחרי עם מוסך השירות שלו.
נושא מהותי נוסף שהוועדה נדרשה אליו הוא רשימות שמאי החוץ ורשימת מוסכי ההסדר של חברות הביטוח. בעניין רשימות שמאי הרכב: לפי הוראות הממונה על שוק ההון, חברת ביטוח רשאית לעשות שימוש ברשימת שמאי רכב שממנה יוכל המבוטח לבחור שמאי, והשומה שיערוך תהיה השומה הקובעת. מטבע הדברים, כאשר שמאי רכב תלוי בגורם שמזמין את שירותיו, הוא נתון להשפעתו. הגם שנושא זה לא מוסדר במלואו בהצעת החוק – שאינה כוללת חובות שיחולו על חברות הביטוח – לא יכולנו להתעלם מההשלכות הניכרות שיש לפרקטיקה זו על תפקודם של שמאי הרכב, על בטיחות כלי הרכב המובאים לתיקון במוסך ועל השירות שמקבלים הצרכנים.
לפיכך, הוועדה בראשותי החליטה לדרוש מענה לבעיה זו. מאחר שבהסדרת הנושא מעורבים שני רגולטורים – המנהל במשרד התחבורה ואגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר – קיימנו ישיבות פנימיות עם נציגי אותם משרדים, וכן עם הגורמים השונים בענף, בניסיון להגיע לפתרון. לשמחתי, זכינו לשיתוף פעולה מצד משרדי הממשלה והושגה הסכמה, שבאה לידי ביטוי במסמך משותף שהגישו משרדי התחבורה והאוצר, ועיקריו הם: יבוטלו רשימות שמאי הרכב של חברות הביטוח, ובהוראות הממונה על שוק ההון ייקבע כי חברת ביטוח תחויב לעשות שימוש במאגר בעלי הרישיונות לעיסוק בשמאות רכב שתפורסם באתר משרד התחבורה לפי החוק המוצע ותכלול את כל בעלי הרישיונות הפעילים, למעט "שמאי בית" של חברת הביטוח או שמאי שביקש שלא להיכלל במאגר.
בעניין מוסכי ההסדר, הוועדה סברה כי ההתקשרות בין חברת ביטוח למוסכים מסוימים – מוסכי הסדר – לשם תיקון כלי הרכב המבוטחים באמצעות החברה יוצרת ניגוד עניינים מובנה: חברת הביטוח מעוניינת להוזיל ככל הניתן את התיקון, ואילו המוסך, המחויב לעמוד באמות מידה בטיחותיות, מעוניין כמובן להגדיל את רווחיו – הוצאות שבסופו של דבר מגולגלות ללקוח הסופי. לפי ההסכמה שהושגה, תבוטל רשימת מוסכי ההסדר ותורחב רשימת המוסכים שעמם יתקשרו חברות הביטוח, שכן החברות יחויבו לפרסם את התנאים להתקשרות ביניהן לבין מוסכי ההסדר ויאפשרו לכל מוסך העומד בתנאים להתקשר עמן. הסדר חדש זה יביא, להערכתי, להרחבת מעגל המוסכים שיעמדו לרשות המבוטחים. במקביל, צוות משותף של משרדי האוצר והתחבורה יבחן אפשרות להטיל פיקוח על מחירי החלפים העיקריים המשמשים לתיקון רכב, וכן ידון בהשלכות ההסדר החדש על גובה ההשתתפות העצמית שתוטל על המבוטחים.
חברי וחברותי חברי הכנסת, לסיכום דברי אציין כי היקף הפעילות הכוללת בענף הרכב בישראל, שמוצע להסדירו, על מקטעיו השונים, נאמד ב-80 מיליארד בשנה – ואלה מספרים שאין כמותם בכלל – וכי הרכב הפרטי הוא רכיב ההוצאה השני בערכו של משקי הבית, לאחר רכישת דירה. מכאן נגזרת החשיבות הרבה שבהסדרה מקיפה של ענף זה בתחומי הבטיחות, קידום התחרות והגנה על הצרכן, לטובת כלל הציבור.
חברותי וחברי, אני באמת רוצה – טלב אבו עראר, טלב, חברים, דוד, תקשיב עכשיו דקה. דוד, אני מסיים. אני רק רוצה לומר לכם שהגענו לנקודת סוף בחוק, כן הקראתי את הכול, כי אנשים עבדו קשה מאוד מאוד על חוק באמת דרמטי ומהפכני.
<קריאה:>
אז תברך אותם – – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
בהזדמנות הזאת אני רוצה לומר קודם כול תודה לשר על זה שהוא הניח את החוק הזה ובאמת זיכה אותי, אותנו, להוביל את החוק הזה. אני רוצה קודם כול להודות, מעל הכול, לשלושה חברי כנסת – שלושה וחצי – שהיו באמת פעילים: בראש ובראשונה לפרי ולביטן, שהיו באמת שותפים כמעט בכל הישיבות של הוועדה. ובלעדיכם – אני אומר, חבר הכנסת פרי, שבלעדיך, בלעדי דוד – והצטרף אלינו בחלקים ניכרים של הדיונים חבר הכנסת עיסאווי פריג', ובאמת בכל הדיונים שהוא השתתף נתן מחוכמתו ומתבונתו; בהתחלה השר חשב שכל רצונו של עיסאווי זה לעכב את החוק, והוא לא הבין שכל רצונו של עיסאווי היה באמת להוציא מתחת – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
איפה השר – על רפורמה כזאת?
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אבל אנחנו לא נפתח את מה שאמרתי בהתחלה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
איפה השר? ברפורמה כזאת הוא צריך להיות.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אבל אנחנו לא נפתח את מה שאמרתי בהתחלה. הוא הלך להביא רכב פרטי – – – בחוק החדש.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עיסאווי, די – בסדר.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
יש מהפכה בענף הרכב במדינת ישראל. איפה השר – על מהפכה כזאת?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זה לא הזמן, זה לא הזמן. אוקיי, רשמנו לפרוטוקול. תודה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
אני רוצה להודות לחברתי איילת נחמיאס ורבין, שאומנם זה לא היה החוק הראשי שלה, זה לא היה כמו בחוק נתוני אשראי, אבל גם את, כשבאת, תרמת את חלקך. באמת תודה, תודה לכם. דוד, אתה איש חכם.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רוב הזמן, רוב הזמן.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
לא יודע, רוב הזמן. קצת – כיושב-ראש קואליציה קצת התנפחת מהר מדי, אבל אתה איש חכם מאוד, ועזרת לנו באמת באמת באמת בחוק הזה. אתה שותף מלא ובכיר, אתה. אני אומר את זה לך: איפה הקואליציה? הקואליציה על הפנים בוועדה. ואני פונה אליך ואני אומר לך את זה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
– – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
יעקב אשר, יעקב אשר, אתה זה מקרוב באת. אתה עדיין לא בספירה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
גם האופוזיציה לא באה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
לא, לא. אתה טועה, אתה טועה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
– – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
גם האופוזיציה לא באה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
סליחה, חברים. 60 שניות של התלהבות – די, נגמר. אני רוצה להתקדם.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז תנו לו לסיים. נו, יעקב אשר.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבל, כבל, החוק הזה עלה בלינה בירושלים.
<דוד ביטן (הליכוד):>
הוא רוצה להצביע לבד על החוק הזה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
חברות וחברים, אני רוצה בהזדמנות הזאת גם להודות לצוות הוועדה.
<קריאה:>
– – –
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
קודם כול – סליחה – לד"ר עידית חנוכה, שהיא סגנית מנהלת ועדת הכלכלה, שעשתה עבודה מדהימה. ואני רוצה לתת לך חיבוק, לאה, ולא בפעם הראשונה, על הניהול המופתי והמדהים של הוועדה. את באמת מדהימה, ואם היה אפשר למחוא לך כפיים הייתי מוחא לך כפיים פה במליאה. ואני, ברשותך, רוצה גם להודות לרכזת הוועדה כוכי שבתאי על עבודתה המופלאה.
אבל מעל כולנו אני רוצה להודות לאיתי. באמת אתה פשוט אדם מדהים, קודם כול. אתה עורך-דין יוצא דופן, ואני אומר את זה – אני בכנסת הזאת הרבה שנים, יש לי פרספקטיבה מספיק גדולה, ארוכה ועמוקה. אתה ראוי לעמוד כבר היום בראש ועדה, ואני אומר את זה לך. כי אם הצלחת להוביל את החוק הזה – אני לא יודע כמה, כולל מהוותיקים בבית הזה, היו יודעים להעביר בחוכמה, בשכל ישר. אתה אמרת: שוק של 80 מיליארד; עם הדלק וכל זה זה שוק של למעלה מ-100 מיליארד. אחד החוקים היותר גדולים ודרמטיים. אני מסיר בפניך את הכובע, ואני בטוח שחברי חברי הכנסת מצטרפים לכל מילה. וצריך לדעת שבכנסת יש עובדים מסורים, מדהימים, חכמים, שנותנים מכוחם ומרצם להצלחת הדמוקרטיה בישראל. תודה רבה.
אין לחוק הזה – כיוון שאני מנהל את הדיונים אז אין לו הסתייגויות ואין לו שום הערות, ואנחנו יכולים לעבור להצבעה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. גבירותי ורבותי, איתן כבל. באמת זו הייתה הופעה.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
רגע.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, רגע, מה? לא לא, טעיתי. זה היה בצחוק. איתן, זה היה בצחוק.
<איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):>
שכחתי להודות לעצמי על העבודה המופלאה שעשיתי.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אה, תודה. איתן, בשם הכנסת. הצגת החוק הארוכה בהיסטוריה של הכנסת.
חברות וחברים, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו–2016. קריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–253 – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–253 נתקבלו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
22 בעד, ללא מתנגדים ונמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
ואנחנו עוברים מייד להצבעה על החוק בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו–2016, נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בעד – 22, ללא מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של ישראל.
אני מזמין את איתן כבל לדברי תודה. לא, לא, בצחוק, בצחוק. חבר'ה. מה קרה? באמת.
<הודעת יושב-ראש הישיבה>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הודעה, הודעה. בישיבת הכנסת שנערכה אתמול – רגע, רגע. דוד, אני לא הזמנתי אותך, סליחה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אני רוצה להגיד לו תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא, לא, לא. תודה, סליחה, סליחה, סליחה. יש גבול, יש גבול. אפילו יושב-ראש הקואליציה לא יכול להתפרץ לי פה.
בישיבת הכנסת שנערכה אתמול, כ"א בסיוון התשע"ו, 27 ביוני 2016, אושרו בקריאה ראשונה שתי הצעות החוק האלה: הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 19) (כניסה למטווחים), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת ברקו, והצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 20) (מתן רישיון לחיילים משוחררים שטרם מלאו להם 21 שנים), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת. מדובר בהצעות חוק פרטיות שהוכנו לקריאה ראשונה על-ידי ועדת הפנים והגנת הסביבה. ואולם לאחר אישורן אמש הן הועברו לוועדת החוץ והביטחון. אבקש להבהיר שההצעות חוזרות לוועדת הפנים והגנת הסביבה, בהתאם לתקנון הכנסת.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הודעה לסגן מזכירת הכנסת, ואנחנו עוברים להצעת החוק הבאה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 26) (עידוד עסקים קטנים ובינוניים), התשע"ו–2016.
מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברי הכנסת נחמן שי ודב חנין בנושא: מסע ההסתה בפייסבוק נגד משפחתו של ריצ'רד לייקין ז"ל. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה.
<הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 22) (סגירת סניפים), התשע"ו–2016>
[רשומות (הצעות חוק), חוב' כ/643; נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מזמין את חבר הכנסת איתן כבל להציג את הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 22) (סגירת סניפים), התשע"ו–2016, לקריאה ראשונה, ומברך את חיילות וחיילי, קצינות וקציני חיל האוויר שנמצאים אתנו פה. ברוכים וברוכות הבאים לכנסת.
איתן, זה הולך להיות מופע חוזר?
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זה הסעיף האחרון על סדר-היום.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא. זה ייקח רק חצי שעה.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
אני לא מוצא – אבל לא חשוב, אני אגיד אותו בעל-פה.
<קריאות:>
– – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי הכנסת, אדוני השר, גברתי הרשמת, הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 22) (סגירת סניפים), התשע"ו–2016, הצעת חוק שאני מוביל יחד עם חברי כנסת מכל סיעות הבית.
הצעת החוק לא מונחת כאן לפני, אבל, ברשותכם – יש לך אותה לפניך? לפחות רק כדי להקריא את השמות, רק לכבד. ככה: חברי הכנסת איתן כבל, אורי מקלב, דוד ביטן, וקנין, עבד אל חכים חאג' יחיא, דב חנין, יוסי יונה, איילת נחמיאס ורבין, טלי פלוסקוב, יעקב פרי, עיסאווי פריג', נורית קורן, נאוה בוקר, נחמן שי, ענת ברקו, אחמד טיבי – –
<קריאה:>
– – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
– – מיכל רוזין, תמר זנדברג, זהבה גלאון, יואל חסון, משה גפני, מיקי רוזנטל.
החוק הזה מוכר כ"חוק של אימא של כחלון". הצעת החוק הזאת בעצם מדברת על כך – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – ולכן אני שם – פאטמה מטייבה.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
גם אימא של – וגם פאטמה מטייבה. ועכשיו ברצינות. זו הצעת חוק מאוד מאוד חשובה ומשמעותית, במובן הזה שבמעבר – חבר הכנסת עיסאווי, אתם ממהרים, אני לא. אני כבר הייתי במסיבות של הבנות שלי.
מה שאני מנסה לומר לכם בשורה התחתונה זה שהצעת החוק הזאת מקבלת משנה תוקף וחשיבות כיוון שהטכנולוגיה שהולכת ונכנסת, מעבר לבעיות הקיימות, גורמת לכך שתאגידים בנקאיים סוגרים סניפים כמעט בלי חשבון, חבר הכנסת איציק שמולי. אתה, שאתה מתעסק, שחלק ניכר מעיסוקך זה הגמלאים – בהמון שכונות שיש בהן גם גמלאים ואנשים שחלקם קשי-יום, לא מצליחים. הם באים אל בנק סגור. ומה שאנחנו עמלים עכשיו בוועדת הכלכלה בעצם זה לא לבוא ולהגיד: אין מצב. כי אנחנו מבינים שבסופו של עניין יגיע הרגע, וכולנו נתפלל אל מול קירות, אל מול כאלה חורים בקיר שנדבר אתם; וכל אותו יחס שהכרנו, שבאנו לבנק – והחבר'ה הצעירים האלה עוד איכשהו באים על הגבול של זה, שאתה משוחח עם הטלר – זה מושג שבחלק מהמקומות כמעט לא שמעו עליו, כי את הכול אתה עושה באפליקציה. הדברים האלה – גם חבר הכנסת נחמן שי, גם אתה עוסק בעניין עם גמלאים, אתה מכיר את זה מאוד.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
נכון. יש לנו המקרה של סניף הדואר ברמת-אביב.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
נכון, נכון. לא רק שם – יש סדרה ארוכה של סניפים של בנקים שנסגרים, ומשאירים אנשים, ובלי חשבון.
לכן, הצעת החוק הזאת, שמונחת לפניכם לקריאה ראשונה, מדברת על כך שאם רוצה תאגיד בנקאי לסגור את הסניף, הוא חייב לתת הסבר למפקחת על הבנקים – במקרה הזה המפקחת, זה יכול להיות המפקח – ויש תהליך שלם, אם נדרש לסגור סניף, שצריך לעבור עד שזה יסתיים, כדי שהמפקחת או המפקח ישתכנעו שזה באמת נחוץ. כי אנחנו מכירים: אם זה תלוי בתאגיד הבנקאי, התאגיד הבנקאי תמיד יהיה לו הסיפור שזה לא רווחי להחזיק סניף כזה או אחר. לכן, עד שאזרחי ישראל כולם, אלה המבוגרים, והקשישים, הגמלאים, והחולים, יהיו כאלה – שהבנק יחשוב פעמיים אם במקום כזה או אחר צריך לסגור את הסניף או לא לסגור את הסניף.
אני קורא לחברים להצביע עבור ההצעה הזאת בקריאה ראשונה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. יש רשימת דוברים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
יש רשימת דוברים ארוכה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני עובר לרשימת הדוברים, ומי שפה – יגיד לי. מירב בן ארי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני יכולה לתת לאחמד טיבי?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, אחמד רשום.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
לא, החלפנו.
<מירב בן ארי (כולנו):>
הוא רוצה להיות ראשון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, חבר הכנסת טיבי, עד שלוש דקות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, איתן, האמת היא שהצעת החוק החשובה הזאת, שיזם חבר הכנסת איתן כבל ואני הצטרפתי אליו יחד עם חברים אחרים, חשיבותה היא גם בגלל האימא של כחלון, גם בגלל האימא שלי בטייבה וגם בגלל תושבים רבים, בעיקר בפריפריה, שהבנקים מחליטים ככה לסגור סניף. אין ביקורת, אין פיקוח, והאזרח הפשוט נפגע. לכן עליתי, חבר הכנסת איתן כבל, כדי להודות לך קבל עם ועדה על היוזמה, ולומר שההצעה הזאת שלך ושל כולנו היא הצעה צרכנית ממדרגה ראשונה, ואני בטוח שכל הבית יתאחד סביבה ויתמוך בה. תודה רבה.
ובשל שיקולי זמנים – הצום, ב19:55, 20:54 – – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
57.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
19:54. רואים שהצום משפיע. רואים. אגב, צום גורם לפגיעה בריכוז, ולכן אני מציע לחברי ללכת להצבעה מייד. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת טיבי. חברת הכנסת גלאון; אייכלר; טרכטנברג; זנדברג; מרגלית; גרמן; רוזין; עיסאווי – מוותר; עליזה לביא; מאיר כהן; עאידה תומא סלימאן; נחמן שי; דב חנין; עמר בר-לב; אמיר אוחנה. אה, נחמן, סליחה. מה, אתה הצטרפת לקואליציה ואנחנו לא יודעים? חיפשתי אותך שם.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
מצביעים?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עוד כמה דקות. חבר הכנסת נחמן שי, עד שלוש דקות, בבקשה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להזכיר בהקשר הזה את חברי בארגון הגמלאים והגמלאיות, את חברנו שמוליק מזרחי ואחרים, שפנו בעצמם אל הבנקים וביקשו מהם שלא לסגור סניפים, ולעשות את זה לאחר חשיבה מיוחדת. אני וחברי איציק שמולי פה, אנחנו מודעים היטב לקושי של אנשים מבוגרים להתמודד עם האתגר הבנקאי, שהולך ונעשה מתוחכם. עדיין הם זקוקים לשירות אישי. זה נכון לגבי הבנקים, זה נכון לגבי סניפי דואר, זה נכון לגבי הרבה שירותים אחרים, כולל הטלפונים המהירים שהם מקבלים וההחתמות וכדומה. צריך התחשבות מיוחדת באוכלוסייה שמונה היום במדינת ישראל 900,000 איש. אז יש לנו הרבה חזיתות שאנחנו נלחמים בהן. זו אחת מהן – שהמשק והשירותים יהיו קשובים לצרכים המיוחדים של אנשים מבוגרים, ועל זה אני רוצה להודות לאיתן ולכל החברים שתמכו בחוק הזה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת שי. בר-לב; אוחנה; חאג' יחיא – מוותר; אבו מערוף; זחאלקה; איילת נחמיאס; יוסי יונה; טלב אבו עראר. איציק שמולי, בבקשה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא אדבר הרבה. רק אגיד שאין שום ספק שהעולם דוהר קדימה, אבל אנחנו תמיד צריכים לזכור שבחברה יש כאלה שנשארים מאחור, ואני חושב שחברי איתן כבל – אני לא זוכר מתי היה יו"ר ועדת כלכלה כל כך דומיננטי, שפעל כל כך הרבה בתחום הצרכנות בכלל והאזרחים הוותיקים בפרט, ועל כך מגיעה לך באמת מילה טובה מאוד. זה לא טריוויאלי שעם כל העומס שיש על ועדת הכלכלה אתה מוצא לנכון לקדם חקיקה כזאת למען הצרכנים בכלל והאזרחים הוותיקים בפרט, ועל כך תבורך.
אני חושב שנושא הגמלאים, האזרחים הוותיקים, שמובל בכנסת הזאת על-ידי חבר הכנסת שי, חבר הכנסת יואב קיש ואנוכי, זה נושא שבהחלט – בעיקר בתחום הצרכנות אנחנו עוד יכולים לעשות הרבה דברים. אין שום סיבה שהכנסת הזאת לא תתכנס ותתאחד סביב הדאגה לאזרחים הוותיקים בעולם הצרכנות. קורים שם דברים איומים לפעמים, בעיקר סביב הסיפור של המתנות וההטבות. זה משהו שאנחנו בהחלט צריכים ויכולים לפתור. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה. חבר הכנסת מוזס, בבקשה. עד שלוש דקות.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אדבר מהר מאוד, טלגרפית. היום כ"ב סיוון. היום לפני 72 שנה הובלו 36,000 יהודים מגטו קולוז'וואר לאושוויץ, ובתוכם 70 מבני משפחת אבי. כמו שאבי כותב: 70 נפש ממשפחתי הובלו, נטבחו ונרצחו, נשרפו במשרפות אושוויץ, ואני נשארתי ענף בודד בארץ החיים. ואני העלה של הענף הבודד.
לכן, כואב לי כשאני קורא היום שעדיין 11,000 ניצולי שואה לא יקבלו את קצבתם בגובה 2,750 שקל לשלושת החודשים הבאים בגלל איזה סיבוך ביורוקרטי בין האוצר לחברה לאיתור והשבת נכסי נספי השואה. איך זה יכול לקרות? איפה הלב הרחמני היהודי? מה הקשיחות הזאת על גבם של זקנים חולים אשר עברו את הגרוע ביותר בהיסטוריה של האנושות, ניצולי השואה?
מר איתן כבל, אני קורא לך, כאיש נמרץ: קח את העניין הזה לוועדה שלך. לא יכול להיות שכל פעם חוזרים עם ניצולי שואה שלא מקבלים את קצבתם, ועוד פעם ב-1 ביולי 11,000 ניצולים לא יקבלו את הקצבה בגלל איזשהו סיבוך ביורוקרטי. תיקח את העניין לידיים. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת לוי?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
סבטלובה; חזן.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מה אתה צריך? וואי, וואי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הוא בא במיוחד, חבר'ה. הוא היה בבית ובא בשביל שלוש הדקות.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא שמעתם אותי מדבר.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יום שלישי היום, לא? מאז שאני לא סגן אני מרשה לעצמי להתפרע.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עד שלוש דקות. אני מתגעגע אליך בחניה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יש לך שכנה חדשה בחניה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נכון.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
שמו אותו עכשיו בשורה האחרונה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
רגע, אל תפעיל את השעון. אני רק אגיד – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זהו. היום באתי לחניה, ואני רואה את חברת הכנסת – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני זכיתי. למה? שמו אותי ליד זה שהכיסא שלו כל הזמן ריק, וגם החניה שלו ריקה. אז יש לי חניה כפולה. אני חונה ליד איך-קוראים-לו, יאיר לפיד, אז החניה שלי גם, כאילו – נוח לי. גם אם אני מגיע עייף וחונה טיפה בזווית, זה לא מפריע לאף אחד, כי החניה ריקה כל הזמן. סבבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שלוש דקות, אדוני.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לענייננו, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – אגב, אין שר באולם. אתם יודעים את זה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
בסדר, סע, סע.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא חשוב שמות. אין שר באולם. אני רק מציין.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הלאה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
טוב, אז תתחיל מהתחלה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אקוניס שותק – – – בסדר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
טוב. אדוני, שלוש דקות מעכשיו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
התקנון הוא בר-שינוי.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רגע לפני שאני נוגע בחוק, ציינו רק לפני רגעים ספורים 85 שנה להקמת ארגון האצ"ל. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שלא הזדמן לי לשתף במהלך הדיון עצמו. לא מזמן השתתפתי באירוע דומה באמפי "שוני", וזה היה באמת אירוע גדול ומכובד, לציון 85 שנה לארגון האצ"ל. ניגשת אלי גברת נחמדה ואומרת לי: אני מכירה אותך. את מכירה אותי? איך את מכירה אותי? היא אומרת: לא, אתה השובב הזה מהכנסת. אמרתי: אני שובב? היא אומרת לי: תשמע טוב, אני כועסת עליך. אמרתי לה: תשמעי, גברת, אני באמת מתנצל. היא אומרת: לא, לא, אתה תקשיב לי. אני כועסת עליך ואני אסביר לך. אני בשבוע שעבר ראיתי אותך מדבר בכנסת ונואם מעל הדוכן, ואתה נכנסת בהם, בחברי הכנסת הערבים, ואוי איך שאתה נכנסת בהם. והיא אומרת לי – – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני אומר לך בתמימות – עיסאווי, תקשיב, אתה תאהב את זה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני אומר לך בתמימות: אני מתנצל אם עשיתי. היא אומרת: לא, לא, אתה לא מבין. אתה לא נכנסת בהם מספיק חזק.
היום ההתנהגות המבזה שלכם, שהחלטתם לברוח מחוץ לדלתות המליאה בשעה שבה אנחנו זכינו – הייתה לנו זכות של ממש, ואני התענגתי על כל מילה שיצאה לך מהפה, חברי חבר הכנסת מיקי לוי – זכות של ממש לארח כאן בכנסת הזאת אנשים שאז חלמו להקים מדינה, זכו להקים מדינה, ואנחנו היום חייבים לעשות הכול כדי להיות ראויים לה. אם אנחנו לא נעשה את זה, מי אנחנו ומה אנחנו ולאן נלך?
לכם, חברי הכנסת מהרשימה הפלסטינית, המאוחדת, המשותפת, או איך שלא תקראו לה: הגיע הזמן שאתם תפנימו שבהמשך הזמן, אם אתם לא תכירו במדינת ישראל, אתם פשוט לא תהיו כאן, כי אותנו אף אחד לא ינצח. כמה לא ניסו, כמה לא פגעו – לא ילך, כי זה שלנו, ובורא עולם לצדנו, ויש לנו אחד את השני. אם תרצו לקחת חלק במדינה המדהימה הזאת, המדינה היהודית של העם היהודי בארץ-ישראל, אתם מוזמנים להיות כאן לצדנו, אבל אם לא – נראה לכם את הדרך החוצה. אני מגלה גם שלאט-לאט אתם לומדים לבד מהי הדרך החוצה, כי כבר היום ברחתם החוצה. אז אתם מוזמנים להשתמש בדלת הזאת עוד רבות.
אבל הגברת הנחמדה הזאת, לוחמת אצ"ל, אמרה לי עוד דבר: אדוני חבר הכנסת חזן, אתה צריך להבין שאני ניצולת שואה. הגיע הזמן שהיום, 68 שנים לאחר קום המדינה, נפסיק לחשוב מה יאמרו הגויים; הגיע הזמן שאנחנו נגיד להם מה לחשוב, הגיע הזמן שנעמוד על שלנו. מבחינתי, זה מה שאני אמשיך לעשות כאן – להגיד להם מה אנחנו חושבים. אנחנו חושבים ואומרים ומאמינים דבר אחד: ארץ-ישראל היא לעם ישראל, היא לא לישמעאל, ואנחנו לעולם לא ניתן אותה. כמה שיקומו, גם מתוכנו ומקרבנו, אנשים שינסו לעשות את הכול כדי לוותר, אנחנו כאן כדי להילחם, כי החזון הציוני לא נגמר, ואנחנו עדיין לא עם חופשי בארצנו, אבל אנחנו קרובים לכך. תודה רבה. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. כמו שאמרתי, ברוכים תהיו, ואם לא – תסמכו עלי שנדע לשלוח אתכם הביתה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
יאללה, יאללה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת אורן חזן. חבר הכנסת שלח; באסל גטאס; יחיאל חיליק בר – מוותר; יואל חסון. אוסאמה סעדי, בבקשה. אחרונת הדוברים היא חברת הכנסת סויד.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
מוותרת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מוותרת. אחרון הדוברים הוא חבר הכנסת סעדי, ואנחנו נעבור להצבעה בקריאה ראשונה על החוק.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן, ודאי. לאחר מכן חבר הכנסת כבל יאמר משפט כיושב-ראש הוועדה. ודאי.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, בקיצור: תודה ליושב-ראש ועדת הכלכלה חברנו איתן כבל על היוזמה לחוק הזה. אני וחברי עבד על חכים חאג' יחיא השתתפנו בדיונים בוועדת הכלכלה והצענו כמה תיקונים להצעת החוק הזאת. רציתי לעלות על מנת להגיד כמה משפטים בנושא הזה. אדוני היושב-ראש ואיתן, לא רק שהבנקים סוגרים אצל אימא של כחלון ואצל פאטמה בטייבה, אלא הם סוגרים גם מחלקות והנהלות ומעבירים את זה ליישובים מרוחקים. אבל החמור ביותר, ולכן אני ביקשתי לעלות: אני ביקרתי באזור הדרום, ויש שישה יישובים ערביים גדולים מאוד, תל-אלסבע, כסייפה, חורה, ערערה-בנגב – וחברנו טלב אבו עראר משם – ואל-לקיה, ויש שם, איתן – איתן, תשמע אותי – 150,000 תושבים ואין אפילו סניף בנק אחד לרפואה. אתה שומע? שישה יישובים, 150,000, כמעט 200,000 אזרחים, ואם מישהו צריך בנק או כספומט, הוא צריך ללכת לנתיבות, לערד או לבאר-שבע.
מצב כזה לא יכול להימשך. אני פניתי למפקחת על הבנקים, פניתי למשרד האוצר. אני מבקש את עזרתך ואת עזרת כל החברים פה. המצב הזה צריך להיות מתוקן. לא יכול להיות שהאזרחים במדינת ישראל לא יקבלו שירותים בסיסיים כמו שירותי בנקאות. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת כבל, יושב-ראש הוועדה, ולאחר מכן נעבור להצבעה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – מה לעשות?
<קריאה:>
– – –
<יהודה גליק (הליכוד):>
היא התכוונה שתהיה מעניין, ולא – – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
לא. זה יהיה ממש – – –
אדוני היושב-ראש, קודם כול, רציתי להודות על הצעת החוק הזאת לסמנכ"ל עמותת "ידיד" רן מלמד, שהוא שותף בכיר בסיוע, בעזרה, בהכנת החוק הזה.
על החוק הקודם שכחתי להודות לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אני מודה לך מעומק הלב. היית שותף בכיר בהכנת הצעת החוק הקודמת, וממיטב המקצועיות שלך – מהנדס – תרמת את חלקך, ובכלל אתה חבר פעיל מאוד בוועדת הכלכלה. אני מודה לך על כך.
אני רוצה גם להודות לחוה ראובני, היועצת המשפטית של משרד התחבורה, ולאבנר פלור, סמנכ"ל בכיר, שבלעדי שניהם החוק הזה לא היה, מבחינת משרד התחבורה, יוצא אל הפועל, ולשופטת שרית זוכוביצקי-אורי, שבעצם הובילה את החוק. וכמובן שכשאמרתי איתי, התכוונתי לאיתי עצמון. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת כבל.
אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 22) (סגירת סניפים), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 18
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 22) (סגירת סניפים), התשע"ו–2016, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הצלחת? הספקת?
18 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני מבקש להוסיף אותי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו מוסיפים את חבר הכנסת אורן חזן – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא. לחצתי. זה לא נקלט.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – שלא רץ מהר מספיק.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא רץ מהר מספיק.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני קובע כי הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 22) (סגירת סניפים) עברה בקריאה ראשונה, ותועבר, תוחזר, לוועדת הכלכלה להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית.
יש לך הודעות או משהו?
חברות וחברים, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים בעזרת השם מחר, יום רביעי, כ"ג בסיוון תשע"ו, 29 ביולי 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:29.>