דברי הכנסת

דברי הכנסת חוב' ל"ב ישיבה קמ"ב הישיבה המאה-וארבעים-ושתיים של הכנסת העשרים יום שלישי, כ"ט בסיוון התשע"ו (5 ביולי 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 4 עליזה לביא (יש עתיד): 4 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 5 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 6 מירב בן ארי (כולנו): 7 רויטל סויד (המחנה הציוני): 7 אכרם חסון (כולנו): 8 נחמן שי (המחנה הציוני): 9 איתן ברושי (המחנה הציוני): 10 זהבה גלאון (מרצ): 11 טלי פלוסקוב (כולנו): 11 חיים ילין (יש עתיד): 12 עיסאווי פריג' (מרצ): 12 דב חנין (הרשימה המשותפת): 13 תמר זנדברג (מרצ): 14 אילן גילאון (מרצ): 15 הצעות לסדר-היום 17 ציון יום רצח העם הארמני 17 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 17 זהבה גלאון (מרצ): 18 דב חנין (הרשימה המשותפת): 19 נחמן שי (המחנה הציוני): 21 טלי פלוסקוב (כולנו): 23 השר צחי הנגבי: 24 הצעות לסדר-היום 25 ציון יום בריאות האישה 25 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 25 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 26 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 29 עליזה לביא (יש עתיד): 31 מירב בן ארי (כולנו): 33 תמר זנדברג (מרצ): 35 שרן השכל (הליכוד): 37 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 39 שר הבריאות יעקב ליצמן: 41 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 46 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 46 הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10) (צווים להפסקת עבודה באתר בנייה), התשע"ו–2016 47 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 47 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 50 איציק שמולי (המחנה הציוני): 52 דב חנין (הרשימה המשותפת): 53 הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 26) (עידוד עסקים קטנים ובינוניים), התשע"ו–2016 55 רועי פולקמן (כולנו): 55 דב חנין (הרשימה המשותפת): 58 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 59 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 59 הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47) (ילד הזכאי לגמלה מיוחדת), התשע"ו–2016 60 מירב בן ארי (כולנו): 60 דב חנין (הרשימה המשותפת): 61 שאילתות ותשובות 63 415. הפחתת השימוש בפחם לייצור חשמל 63 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 64 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 64 445. מתקן לאחסון קונדנסייט 69 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 69 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 69 468. פרוטוקולים של מליאת רשות החשמל 73 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 73 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 73 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ט בסיוון התשע"ו, 5 ביולי 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: אלפי מורים ומורות שעברו ל"אופק חדש" לא מקבלים את הפנסיה המעודכנת כי אין נוסחה לחישוב – הצעתם של חברי הכנסת תמר זנדברג, עבד אל חכים חאג' יחיא, מיקי רוזנטל, יפעת שאשא ביטון ועודד פורר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. אנחנו מביעים תקווה שהממשלה תשלח לנו נציג בדמותו של שר תורן. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בינתיים, חברי הכנסת יוכלו להצביע על מנת להירשם לנאומים בני דקה. בבקשה, ההצבעה החלה. חברת הכנסת עליזה לביא, התוכלי לפתוח בבקשה את הנאומים בני דקה? ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה לחזק מכאן, מכנסת ישראל, מהבמה פה במליאה, את נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון פרופסור רבקה כרמי. לאחרונה שמענו על החלטת האוניברסיטה לבטל את ההחלטה של המחלקה ללימודי המזרח התיכון להעניק פרס לארגון "שוברים שתיקה", פרס ברלסון, בגובה 20,000 שקלים, עבור פעילות חברתית. נוכח חצי הביקורת החוזרים ונשנים שמופנים כלפי פרופסור כרמי וכלפי אוניברסיטת בן-גוריון, אני מבקשת להביע כאן, מהבמה הזאת, את התמיכה שלי בהחלטה הזאת של ביטול הפרס שהמחלקה ללימודי המזרח התיכון התכוונה להעניק לארגון. כיושבת-ראש משותפת, יחד עם חברת הכנסת מירב בן ארי, של שדולת הסטודנטים, אני גאה שמי שעומדת בראש האוניברסיטה בחרה להעביר מסר ממלכתי, ציוני, דמוקרטי, ואני גאה שהנשיאה עומדת על שלה למרות הביקורת המשתלחת, ובתוך כך עומדת גם על הערכים של מדינת ישראל. אני בהחלט בעד שיח דמוקרטי, פתוח, בטח שיח ביקורתי – אבל אמיתי, שבא ממקום של תיקון ושל רצון באמת לשנות, ולא לבוא להכפיש ולהסית כנגד חיילי צה"ל. חופש הביטוי זה לא חופש שמאפשר הסתה שכזאת, להוציא דיבה של לוחמי צה"ל, חיילים ומפקדים, מעל כל במה אפשרית, לרבות מחוץ למדינת ישראל. מי שרוצה לתקן מוצא את הדרכים הראויות. אבל ארגון שרוצה להרוס, שהולך ומבזה את צבא ההגנה לישראל, את החיילים ואת מדינת ישראל כולה ברחבי העולם ומספק תחמושת נוספת לאויבים שלנו, שרק מבקשים להיתלות בארגונים פנים-ישראליים שכאלה – זאת לא הדרך הראויה. ולכן במסגרת אותה דמוקרטיה שב"שוברים שתיקה" מבכים עליה, זו בהחלט זכותה של הנשיאה, ואני מבקשת מכאן לברך על ההחלטה ולחזק את ידיה. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה, חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החלטתי להקדיש את הדקה לעמותת "רגבים". מי שלא מכיר את עמותת "רגבים" – עמותת "רגבים" נוסדה בשנת 2006, והמטרה שלה היא לשמור על אדמות המדינה, גם ביהודה ושומרון וגם בתוך תחום הקו הירוק. אדמות המדינה. ולמה היא הפכה את כל הפעילות שלה היום? להתרכז במגזר הדרוזי ולבדוק איפה יש בנייה בלתי מורשית ואיפה יש צו הריסה, וללכת לבית-המשפט נגד הוועדה ולחייב את הוועדה להרוס את אותם בתים שנבנו ללא רשות. אני נחשפתי לנושא כבר פעם שלישית. השבוע הגיעה אלי משפחה מראמה, משפחת עותמאן, דור שלישי של קצינים בצבא. האבא של המשפחה שירת יותר מ-35 שנים בצבא, שירת במקומות הכי מסוכנים. שלושת הבנים, הוא בנה להם את הבית שלהם על אדמות פרטיות שלו, לא על אדמה של המדינה. יש צו הריסה נגד הבית, אבל הוועדה אומרת שאותם שלושה בתים אמורים להיכנס לתוכנית מתאר עד סוף השנה ולכן אין מקום להרוס אותם, ו"רגבים" עומדת על זה שיש לחייב את בית-המשפט לממש את צו ההריסה נגד שלושת הבתים. אני אומר שאתם מחטיאים את המטרה שלכם, עמותת "רגבים". אתם מתמקדים באנשים שאתם לא צריכים להתמקד בהם. תעזבו את העדה הדרוזית, מספיק יש לנו בעיות בתכנון ובבנייה, מספיק לנו שאנחנו לא מצליחים להוציא רישיון בנייה, ותתמקדו בדברים אחרים. זה המטרה שלכם – אדמות מדינה. אנחנו לא בונים על אדמות מדינה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, רבותי, חברי, חברות וחברי הכנסת, היום התעוררו תושבי חיפה באזור מפרץ חיפה, פתחו את העיתון והתחילו לחפש על המפה, שפורסמה בכפולה ב"ידיעות אחרונות", "מפת הסרטן" של מפרץ חיפה – התחילו לחפש שם איפה הבית שלהם, האם הוא באדום או באדום קצת פחות. פשוט המפה, שפורסמה בעקבות פרסום חלקי של אותו דוח אפידמיולוגי שמשרדי הממשלה כרגע לא מפרסמים, מונעים את פרסומו – אני לא יודעת כל כך מדוע; כבר הובטח כמה פעמים שהוא יפורסם. אז אותם חלקים מהדוח כן פורסמו בכתב עת בין-לאומי מדעי ותורגמו לעברית קלה ב"ידיעות אחרונות". אני חושבת שכולנו כאן צריכים לקום ולהתארגן, לעזור לתושבי מפרץ חיפה, כי לא ייתכן שהם קמים כל בוקר לאותו זיהום אוויר, לאותו אוויר מזוהם, והם צריכים לבדוק אם הבית שלהם הוא במקום היותר-מזוהם, או יותר בסיכון או טיפה פחות. ולקראת סיום, לקראת המשך היום התגלתה איזושהי בעיה, איזושהי דליפת נפט מצינור נפט ישן שפונה, שאונייה פגעה בו. האונייה שפינתה אותו פגעה בו וגרמה לדליפת נפט ממש מול חופי הקריות – קריית-ים, קריית-חיים. מאותם מקורות שמזהמים את האוויר, את הים, את היבשה. אז עכשיו גם לים הם לא יכולים ללכת ולנשום אוויר צח. בואו נעזור להם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חברת הכנסת מירב בן ארי – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת רויטל סויד. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, כנסת נכבדה, ראשית אני רוצה לומר שאני תומכת תמיכה מלאה בדברי חברתי חברת הכנסת עליזה לביא, שותפתי להובלת השדולה של הסטודנטים וההשכלה הגבוהה. בכל דבר שאמרת – הקשבתי לך קשב רב – אני תומכת בך, ואני כמובן תומכת בפרופסור כרמי. אבל את בטח תאפשרי לי לדבר על עוד משהו, שגם אותו אנחנו עושות ביחד, כי שתינו חברות בוועדה לקידום מעמד האישה. מבחינתי היום זה היום האחרון, ואני פונה אליך מפה, אדוני היושב-ראש, שתציל את כנסת ישראל מהאירוע הזה; בשבוע הבא יהיה כאן יום החיילת, ביום שלישי, והוועדה הכי רלוונטית בכנסת ישראל, הוועדה לקידום מעמד האישה, לא מקיימת דיון. אני רוצה להגיד לך באופן אישי, ואתה מכיר אותי: אין הרבה דברים שהם בנפשי. חיילות צה"ל – זה בנפשי. לא בגלל שהייתי קצינה והייתי חמש שנים בצבא, לא בגלל שמביש אותי לראות אותן נכנסות לפה לכנסת – ואני וחברתי עליזה לביא, וחברתי חברת הכנסת שולי מועלם, וייאמר לזכותה של טלי פלוסקוב שגם היא מעורבת. אני מצטערת, קשה לי לעמוד מנגד כשביום כזה, שהוא יום החיילת, לא יום צה"ל, לא יום החייל, הוועדה הכי חשובה בכנסת לא טורחת לעשות דיון אחד בשביל חיילות צה"ל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חברת הכנסת רויטל סויד – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת אכרם חסון. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר שטייניץ, אני כל כך שמחה שאתה פה בנאום הזה בן הדקה; הוא מופנה, בין היתר, גם אליך. חברי חברי הכנסת, 15 ביולי – זהו התאריך שקבע בית-המשפט העליון בשבתו כבית-דין גבוה לצדק, בג"ץ, שבו לא יהיו יותר מינויים זמניים בבית-הדין הרבני הגדול. זה אומר שמ-15 ביולי אין דיינים בבית-הדין, למעט רב אחד, הרב איגרא, שמינינו אותו רק לאחרונה. במשך שש שנים לא הצליחו למנות דיינים לבית-הדין הגדול בגלל מחלוקות פוליטיות בוועדה לבחירת דיינים. אני חברה בוועדה לבחירת דיינים. השר שטייניץ שיושב פה הוא יושב-ראש הוועדה, ועושה עבודה יפה. אבל מחר, לאחר שבוטלו הרבה מאוד ישיבות – מחר אמורה להתקיים ישיבת ועדה, ואני מצפה וגם מאמינה שהמועד הזה לא יבוטל. אנחנו נמנה שישה דיינים לבית-הדין הגדול ועוד ארבעה דיינים לבית-הדין האזורי. הדבר הזה הוא מחויב המציאות. שנים רבות, לא אצל השר יעקב נאמן ולא אצל שרת המשפטים ציפי לבני, לא הצליחו למנות דיינים. הפעם הצלחנו חלקית, ואנחנו חייבים להשלים את המשימה. זה בידיים שלך, השר שטייניץ, לכנס את הוועדה, לדאוג להצבעות ולהשלים את כל מערך מצבת הדיינים בבית-הדין הגדול והאזורי, לא רק בשבילנו אלא בעיקר בשביל הציבור, שעובר עינוי דין מתמשך מאוד כאשר אין דיינים ששומעים את התיקים הקשים ביותר של גירושים, בירור יהדות, גם משמורת, או מזונות, כשהעניין נכרך. הציבור נמצא בעינוי דין, ואנחנו חייבים למנוע את זה. אני מאוד מקווה שבאמת מחר נשלים גם את המינויים לבית-הדין האזורי וגם לגדול. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת אכרם חסון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <אכרם חסון (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום התקיים דיון מיוחד בוועדת החינוך, בזכות חברתי לסיעה מירב בן ארי, בנושא החינוך במגזר הדרוזי. נכחו שם שלושה ראשי רשויות מהמגזר: מהכפר סאג'ור, מהכפר מע'אר ומהכפר כסרא-סמיע. נכחו גם כל ועדי ההורים מכל הכפרים הדרוזיים, חברי כנסת ונציגי משרדים אחרים. אנחנו כמובן הופתענו כאשר מצאנו שמשרד האוצר העביר לפני כמה חודשים למשרד החינוך כ-30 מיליון שקל, ומשרד החינוך היה אמור לתת עוד 15 מיליון שקל מתקציבו, למען קידום מערכת החינוך בכפרים הדרוזים, כ-45 מיליון שקל, והכסף לא הגיע ליעדו עד עכשיו ולא חולק. כל הזמן תוקפים את האוצר, והיום נוכחנו לדעת שהפוליטיקה הזאת לא עוזרת. הכסף עבר, אבל לצערי הרב עד עצם היום הזה ראשי הרשויות לא קיבלו את התקציבים ולא יכלו לקדם את המערכת ואת התוכניות שהם בנו בבתי-הספר. ידידתי מירב הייתה בעין-אל-אסד וראתה בעיניים שלה שאין שם חדר מחשב מתקדם. חדר המחשב ישן, התנאים לא תנאים, מגרשי הספורט לא מגרשים, כך שהפער בין התלמיד שבא ממצב סוציו-אקונומי נמוך לבין התלמיד החזק הוא פער עצום ואדיר, ואנחנו ממשיכים לשלם את המחיר. גם נחשפנו לנתוני המועצה להשכלה גבוהה, אשר אמרו היום שבמגזר היהודי, מתוך אלה שמסיימים בגרות 48.5% ממשיכים בלימודים גבוהים ומקבלים תואר ראשון, ובמגזר הדרוזי רק 15% ממשיכים בלימודים גבוהים ומגיעים לתואר ראשון, ומתוך ה-15%, 10% הם בנות ו-5% – בנים. אז אני שואל את כבוד היושב-ראש ואת חברי חברי הכנסת: מתי נצליח להדביק את הפערים? מתי נצליח לקבל נקודת זינוק שווה? מתי נוכל באמת לגדל דור רציני, עם השכלה גבוהה, שיוכל להתחרות עם כל ישראלי בגאווה ובכבוד? תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול פנתה המדינה בפעם השמינית לבית-המשפט וביקשה דחייה במתן תשובה על עתירה של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בעניין הכותל. למעשה, שנים – אני חוזר: שנים – שהנושא מונח על שולחן בג"ץ והמדינה מתחמקת מלתת פתרון לסוגיה הזאת; והתנועות האלה עותרות, שבות ועותרות, ונדחות וחוזרות, ונדחות וחוזרות. מה קרה פה בעצם? סליחה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כבוד השר התורן השר שטייניץ וחברות הכנסת סויד – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני בטוח שהמאגרים ב"לווייתן" ו"תמר" תוססים עכשיו. אני מדבר על משהו שמעל פני המים, לא מתחת לפני המים. שני ארגונים, "מרכז צדק לנשים" ו"תפילת נשים בכותל", מבקשים להתפלל סמוך לכותל. הנושא הזה אינו חדש. זו דרישה לגיטימית לחלוטין. ממשלת ישראל – ואני רוצה לציין לשבח אפילו את ראש ממשלת ישראל, שהבין את חשיבות העניין, יחד עם יושב-ראש הסוכנות נתן שרנסקי, שהשקיע שלוש שנים בחיפוש ומציאת פתרון, וסוף-סוף מצאו פתרון: מצאו רחבה, ולאפשר גם לזרמים הללו, שהם זרמים לגיטימיים בתוך העם היהודי, את מקום התפילה שלהם ליד הכותל. ואז כל התוכנית הגדולה הזאת נפלה. ממשלת ישראל, שהחליטה – החליטה כבר – לאמץ את התוכנית הזאת, ברחה ממנה; השמיטה אותה מידיה; אכזבה מיליוני יהודים שהם יהודים בדרך הרפורמית והקונסרבטיבית – דרכים משלהם, גם הם יהודים לכל דבר בעיני, אבל אחרים, נגיד, לצורך העניין. אין להם מקום לבוא ולהתפלל ליד הכותל. אין להם מקום להתפלל. ואני רוצה לומר גם פה: הכותל לא שייך לאיש. הוא שייך לכולם, וכל גבר וכל אישה רשאים לבוא אל הכותל הזה ולשים את ראשם עליו ולשים בו פתק ולהתפלל לקדוש-ברוך-הוא ליד הכותל. ואני דורש מפה מממשלת ישראל לשים קץ לבושה הזאת, לשים קץ לחרפה הזאת ולאפשר לכל יהודי ולכל יהודייה, לכל בני עם משה, לבוא אל הכותל ולהתפלל שם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני כמה ימים פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה שמתארת את התלאות של חברת קיבוץ דפנה שלקתה בסרטן – נאחל לה שתהיה בריאה – ואומרים לה שאת התור ל-MRI היא תקבל אחרי תקופה שספק אם זה יועיל, קרוב לשנה, ולטיפולים היא צריכה לנסוע שעות. הפער הזה – למרות ההתקדמות בישראל בתחום הבריאות – הפער הזה בין המרכז, שהוא רווי מוסדות, מתקנים, בתי-חולים, לפריפריה הרחוקה, הפער הזה הוא בלתי נסבל. ואני לא רואה, עם כל ההערכה לליצמן, שיש לו כלים להתמודד עם זה. ביקרתי לא מזמן ברמת-הגולן. בכל רמת-הגולן, למרות היותה גבול, לצערנו גם עם אירועים ביטחוניים – אין מרפאה אחת או מרכז רפואי שפתוח ברמת-הגולן, אדוני היושב-ראש, מאחר-הצהריים עד הבוקר. כלומר, אם יש ילד או מבוגר שחולה ברמת-הגולן, הפתרון זה לנסוע לבית-החולים בצפת. מישהו היה מעלה על דעתו לחיות בתנאים כאלה? לכן, אני חושב שיש בעיה. אין מפת עדיפות לבריאות ואין תוכנית לאומית לבריאות שתארגן את מערך הבריאות בצורה יותר צודקת, יותר שוויונית, שעונה על הצרכים של כל האוכלוסייה, ובוודאי מדגישה את פיזור האוכלוסייה ואת חיזוק הנגב והגליל והאזורים הרחוקים. אני קורא מכאן לממשלה, ודאי לקראת תקציב 2017–2018, לטפל אחרת בנושא הבריאות. זה לא נתון רק למין סידורים קטנים; נחוץ פה מערך כולל וגדול, שייתן תוחלת חיים יותר ארוכה, שייתן מענה יותר נכון וייתן ביטחון לכל אזרח בכל מקום, בוודאי במקומות הרחוקים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת טלי פלוסקוב. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. אני שמחה שנמצא כאן שר האנרגיה והתשתיות, כי היום קיימנו דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת – לצערי הוא לא שומע, אין דבר – על ההתנהלות של מועצת הנפט, שמחלקת רישיונות נפט וגז. הדבר המדהים שקרה אתמול, אדוני היושב-ראש, הוא שאחרי שנים שלא היה יושב-ראש קבוע למועצת הנפט, פתאום אתמול, לקראת הדיון בוועדה, הודיעו על מינוי יושב-ראש למועצת הנפט. מועצת הנפט מככבת בדוח המבקר מ-2015 עם ביקורת קשה על ההתנהלות שלה, על החלטות שמתקבלות בחוסר שקיפות – דבר שמעלה חשש, או חשד, הייתי אומרת, להתנהלות לא תקינה הן בהארכת רישיונות הגז שניתנים והן בהוצאת אותם רישיונות שניתנו בין השנים 2005 ו-2010 ל"דלק" של תשובה ול"נובל אנרג'י". ומאז "לווייתן" הים בעצם סגור. לא ברורה ההתנהלות שם, לא ברור את האינטרסים של מי הם משקפים – דבר שמעלה חשד שמועצת הנפט מכופפת עצמה לצרכים של ברוני הגז. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גלאון. חברת הכנסת טלי פלוסקוב – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת חיים ילין. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס שוב לסוגיה של יום החיילת בשבוע הבא, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות – וחבל שחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן אינה נמצאת כאן – לבקש ממנה, על-פי בקשה של כל הנשים שנמצאות כאן בבית הזה, לקיים דיון בנושא של החיילות בוועדה לקידום מעמד האישה. זה הכבוד של כולנו. לא תמיד יושב-ראש הוועדה מקיים דיונים בנושא שהוא מתמצא בו. אם הנושא לא כל כך מעניין אותה, כל אחת מאתנו יכולה להחליף אותה. לכן, אני פונה אליה אישית ומבקשת לקיים דיון בשבוע הבא בנושא הזה, כדי שהחיילות, אלה ששומרות עלינו, אלה שנמצאות שם עבורנו, למעננו, ידעו שכאן בבית הזה גם דואגים להן, וגם יודעות לשמוע אותן ולהשמיע דברים שקשורים למעמדן של החיילות האלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת פלוסקוב. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, תודה. אני רוצה להתחבר לדברי חברת הכנסת זהבה גלאון על הדיון שהיה היום על הרישיונות. אני מודה שאני הרגשתי כאילו אנחנו נמצאים לפני עונת הרחצה בים: או הים פתוח, או הים סגור; דגל שחור, דגל לבן; כן מפיקים, לא מפיקים. ולמה אני אומר את הדברים האלה? קודם כול, כי אין נוהל. ולדעתי צריך לפתוח את הים לתחרות כדי להוריד כמה שיותר את המחירים. אבל מעל הכול – אני נמצא גם בוועדה שמטפלת היום בחיסכון של כל החוסכים לפנסיה וכל החוסכים בקופות גמל של מדינת ישראל. אל תיפלו מהכיסא: יש טריליון וחצי שקל, טריליון וחצי – אני לא מדבר על מיליארד – שזה פי שלושה- וחצי, פי-ארבעה מתקציב המדינה השנתי שכל פעם אנחנו מאשרים פה, ואין ביטחונות שם. אני מציע לכולנו לחשוב במושגים של ערבות הדדית אמיתית, ושחלק מתגליות הגז יהיו עתודות לפנסיה של כל מי שחוסך היום במדינת ישראל, כי אם לא תהיה פנסיה, בסוף זה יחזור לפה בכל מקרה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, היום התקיים בוועדת הכלכלה דיון על רשות השידור ויישום החוק שעבדנו ועמלנו עליו קשה יותר משנה. אנחנו כמחוקקים עומדים חסרי אונים: חודשים רבים ועשרות ישיבות יושבים כדי לחוקק חוק, ובשלב הביצוע בא המבצע, או באים האנשים שאמורים לבצע את החוק, ומצפצפים עלינו, פשוט מאוד; עושים את זה איך שזה נראה להם. נכון, יש מערכת משפט, ויש את כל המסביב, אנחנו יכולים לפנות. אני מנצל את הבמה הזאת: על-פי החוק שעמלנו עליו קשה, רשות השידור מחויבת, מחויבת, לקלוט 451 מעובדי הרשות הישנה, ומועד ההתחלה של התאגיד החדש אמור להיות ב-1 באוקטובר. נכון לעכשיו נקלטו רק 60 עובדים מתוך ה-450, ובעוד חודשיים, ב-1 באוקטובר, התאגיד אמור לעלות לאוויר. אני פונה מכאן לכל מי שהנושא הזה – נושא העובדים והאנשים שמחכים בחוסר ודאות: צריך לקיים את החקיקה שאנחנו עובדים עליה קשה, הן תקציבית והן ברמה של העובדים. ואני מצפה מכל החברים שנצא בקריאה משותפת ליישם את החקיקה הלכה למעשה. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. היום בדיון בוועדת הכלכלה הזהרתי מפני סכנה של דליפת נפט בחופי ישראל. לא עשיתי את זה מכיוון שידעתי מה יקרה היום בצהריים, אבל הנה, היום בצהריים אנחנו שומעים על דליפת נפט באזור מפרץ חיפה. נסגרו חופים, ואנחנו מתמודדים עם בעיה של זיהום. חייבים לומר: זו רק דוגמה, בקטן, לאיומים ולסיכונים הגדולים שיש לים שלנו ולחופים שלנו מזיהומי נפט, בוודאי במציאות שבה אנחנו קודחים קידוחים מאוד עמוקים גם של גז, ובעתיד – גם של נפט, בחופי ישראל. ואני אמרתי את הדברים בהרבה דאגה בדיון שהיה בוועדת הכלכלה, כי נראה לי שלא למדו אצלנו שום לקח ממה שקרה במפרץ מקסיקו. הלקח הראשון ממפרץ מקסיקו היה שצריך להפריד בין הרגולטור של האנרגיה לבין הרגולטור של ההגנה הסביבתית; אצלנו אין הפרדה כזאת. כל התיק הזה מונח על שכמו שר האנרגיה והתשתיות מר שטייניץ, והוא לא מוכן להתחלק עם שום שר אחר. אני מזכיר את מפרץ מקסיקו כי עד היום עוד לא הצליחו לשקם שם, לתקן את הנזקים הסביבתיים האיומים. אבל צריך לומר מייד שאצלנו המצב הרבה יותר חמור והרבה יותר מסוכן מאשר במפרץ מקסיקו: קודם כול, הקידוחים אצלנו הרבה יותר עמוקים, אצלנו זה ultra-deep water – קידוחים סופר-עמוקים, מסובכים ביותר. אין ידע בעולם איך להתמודד עם תקלות בעומק כזה. שנית, מפרץ מקסיקו הוא חלק מהאוקיינוס האטלנטי. הוא מנוקה באופן טבעי על-ידי המסוע האטלנטי – מה שקרוי זרם הגולף. אצלנו הים התיכון הוא בריכה סגורה; חוץ ממצרי גיברלטר ותעלת סואץ, הכול סגור לכל הכיוונים. ושלישית – מה לעשות, מדינת ישראל, עם כל הכבוד וההערכה, היא לא האימפריה האמריקנית. לנו לא תהיה יכולת להעמיד, כדי להתמודד עם זיהומי נפט, את העוצמה שממשל אובמה העמיד כדי להתמודד עם זיהומים במפרץ מקסיקו. לכן, צריך להקדים תרופה לפורענות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. הבוקר נסעתי לכאן לכנסת באוטובוס בקו 100, וקו 100 יוצא ממסוף שפירים, שהוא חלק מהנתיב המהיר, שהוא אחד מאמצעי הדגל של מדינת ישראל, משרד התחבורה, לתחבורה הציבורית. אני רוצה לספר לכם שנתקלתי שם, רק הבוקר, בכמה וכמה מהכשלים שהתחבורה הציבורית הישראלית באופן כללי מתמודדת אתם, ואני רוצה לספר לכם קצת איך החוויה האישית הזאת משליכה – על התחבורה הציבורית. קודם כול, הגעתי לתחנה, וראיתי שם תחנה עם סככה. התחנה עם הסככה לא הייתה שם בשבוע שעבר. מאז נפתח הנתיב המהיר, כבר כמה שנים, האנשים עמדו בשמש הקופחת או בגשם – במספר ימי הגשם המועט שיש לנו – ללא הצללה וללא מסתור. בעקבות מאבק שלנו – היה צריך מאבק של אנשי ציבור, ארגונים, בעירוב התקשורת ו"גלי צה"ל" – הותקנה סוף-סוף סככה. אלא מאי? אני הגעתי היום לתחנה בשעה 08:21 עם ה"שאטל". האוטובוס יצא מהתחנה בשעה 08:20, וככה אנחנו, חבורה של פקידי ממשלה, פקידי אוצר – דרך אגב, אני ממליצה לכם, מי שרוצה, השיחות הכי מעניינות של פקידי האוצר הן בדרך לכאן, לקריית הממשלה, בקו 100 – רצים אחרי האוטובוס ומנופפים לו. הוא לא עוצר. מסתבר שהעוזר שלי, היועץ שלי, שהגיע באוטובוס אחד לפני, הגיע בשעה 08:01. מתי האוטובוס יצא? ב-08:00. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> כלומר, אפשר לכוון את השעון לפי הדקה שאנחנו מפספסים את האוטובוס. זה ממש חוויה ישראלית. אני מספרת את זה לא רק כדי לספר סיפור אישי. תראו, תלאות התחבורה הציבורית במדינת ישראל נמדדות הרבה פעמים בפרטים הקטנים: בהצללה בתחנה במדינה שטופת שמש – וזה בלשון המעטה – כמו שלנו; בקישוריות בין אמצעי התחבורה השונים, כי אם אנחנו נגיע בקו מזין לרכבת אבל נפספס את הרכבת, או נגיע ב"שאטל" – ודרך אגב, היום התפרסם איום להשבתת ה"שאטלים" לקו 100, וייתכן מאוד שמיום חמישי הקרוב קבוצה גדולה מאוד של יועצים פרלמנטריים, פקידי ממשלה, יועצים משפטיים בבית-המשפט, כל עובדי קריית הממשלה, לא יוכלו להגיע לכאן לעבודה מדי יום, כי ה"שאטל" שמזין לקו המהיר של הנתיב המהיר יושבת בגלל שביתה של הנהגים. בקיצור, הנסיעה באוטובוס נמדדת המון פעמים בפרטים הקטנים. נוסעי התחבורה הציבורית, הולכי רגל, הם אנשים מוחלשים במרחב הציבורי. ההתחשבות בהם צריכה להיות מוגברת, בין אם בהצללה, בין אם באותה קישוריות בין אמצעי התחבורה השונים. ואם לא נדאג לזה, אנחנו נגיע למצב שאנחנו צועדים אחורה במקום קדימה, כשהתחבורה הציבורית בישראל ממשיכה לקרטע. המחיר יהיה המשך ההישענות על הרכב הפרטי, שהוא יקר, מזהם וגוזל זמן, אנרגיה ומשאבים רבים, וכמובן – רחוק מהישג ידו של מי שאין לו ולא יכול להרשות לעצמו רכב פרטי, והתחבורה הציבורית נשארת בשבילו מנותקת, גרועה ולא יעילה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אם תרגיש נימה של התרגשות בקולי, זה משום שביציע נמצא מורי ורבי יאיר צבן, שר הקליטה לשעבר. ואני רוצה לספר – – – <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> נמצא מורי ורבי יאיר צבן, שר הקליטה לשעבר. הוא שמע, הוא שומע. <קריאה:> עכשיו הוא שמע. <אילן גילאון (מרצ):> אל תדאג. אני רוצה לספר על ביקור עצוב שערכנו ביום ראשון האחרון, בראשותו של חבר הכנסת אלי אלאלוף, במוסד "שער מנשה", יחד עם חברת הכנסת יעל גרמן, בעקבות ידיעה מתוך התקשורת על כבילה ועל בידוד של אנשים. אני רוצה לדבר על התופעה הזאת, ואם מערכת הבריאות, אדוני, היא החצר האחורית של תקציב המדינה, בריאות הנפש היא החצר האחורית של מערכת הבריאות, והאשפוז הפסיכיאטרי הוא החצר האחורית של בריאות הנפש. כלומר, שלוש חצרות אחוריות, ובתוכן נמצאים אנשים, ותמיד אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו היינו חס וחלילה שמים את יקירינו במקומות האלה – המקומות האלה שבהם לפעמים הטיפול, כאילו עמד הזמן, נראה כמו טיפול בסוף המאה ה-19; ולא משום שהאנשים רעים, אלא משום שהפתרונות לא נמצאים בידיהם, ומשום שסדר העדיפויות לא נמצא בידיהם. אדוני, אני אומר את הדברים האלה משום מי שמטפל בחיים, הוא צריך לטפל במערכת הבריאות במדינת ישראל. אחת הגדולות שהייתה צריכה להיות לרפורמה בבריאות הנפש, הייתה לעשות "אאוטינג" ולהוציא מן הארון את בריאות הנפש, מן הסיבה המאוד-פשוטה, משום שעל הספקטרום הזה – וכנראה בגלל זה אנחנו כל כך מפחדים ממנה וכל כך מכניסים אותה לחצר האחורית שלנו – כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נמצאים, ברמה כזאת או אחרת. פגשתי שם אדם שנמצא בבידוד עשר שנים, אדוני. אני בטוח שבאמצעים אחרים אפשר היה להשיג את המטרה של הבידוד, שכל תכליתו היא שהוא לא יפגע בעצמו ובאחרים. אבל אין צורך בבידוד, אדוני – שאנשים יאכלו מן הרצפה, וישבו חסרי כבוד באופן מוחלט ויעשו את צורכיהם בתוך החדרים הללו. ואני חושב שזה, אולי, בקליפת אגוז משל לאנשים שהם חסרי הישע ביותר, ממש במובן המקראי, ואנחנו צריכים מאוד מאוד לשים לב לאנשים הללו. אני מקווה שבעקבות הביקור שלנו ייטב משהו, אבל רציתי לשתף את הכנסת בביקור מן הסוג שאחריו לוקח לך, אדוני, שבועיים כדי לעשות לעצמך restart. הרגלתי את עצמי להגיע אל המקומות האלה, והיום אני רוצה להגיד לך שקוראים לי "הקורא באסלות", כמו שיש קוראים בכף היד, וקוראים בטארוט וקוראים בקפה. מתוך מבט אחד בתוך האסלה אתה יודע מי מנהל את המוסד, אדוני. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. עד כאן נאומים בני דקה. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום רצח העם הארמני> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא רצח העם הארמני, הצעות לסדר-היום מס' 2668, 4171, 4223 ו-4263. במשך שנים הודחקה ונשכחה טרגדיה אנושית רחבת היקף זו, שהביאה למותם של כמיליון וחצי בני העם הארמני, תוך מעשי גירוש, טבח וזוועות נוספות. בשנה שעברה צוינו 100 שנים לרצח-עם זה, ושר ההיסטוריה, שאת מהלכיו קשה מאוד לצפות, הביא לכך שרק בחלוף פרק זמן כה ממושך בדברי ימי העמים תינתן הכרה של ממש לטרגדיה זו ותהיה הזדהות עמה. אין זה סוד שגם אצלנו מקומו של מאורע זה כמעט נפקד, והוא היה שנוי במחלוקת לפחות לגבי מידת הפומביות שיש לתת לו. יהיו הטעמים לכך אשר יהיו – אני שב ואומר גם השנה וגם מעל הבמה הזו: אסור לנו להתעלם, לגמד או להתכחש לרצח עם נוראי כזה. עלינו לנתק אינטרסים עכשוויים, בני הזמן והמקום הזה, מן העבר הקשה שפרק אפל זה הוא חלק ממנו. הדבר נכון וראוי בהיותנו חלק ממשפחת העמים וכמי שערכי מוסר וחמלה כלפי כל בן-אנוש הם ערך עליון עבורם. "האדישות לסבל מפשיטה את האדם מאנושיותו", אמר הסופר ניצול השואה אלי ויזל, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, בנאום שנשא בבית הלבן; וכן: "האדישות היא איננה רק חטא, היא העונש"; "האדישות היא תמיד חברה לאויב"; "לא להגיב למצוקה, לא להעניק שביב של תקווה – – – פירושו הגלייתם" – של הסובלים – "מן הזיכרון האנושי, ובהכחשת אנושיותם אנו בוגדים באנושיותנו". הבה לא נישאר אדישים, גם אם באיחור, לסבל שחוו הארמנים. שימור זכר רצח העם הארמני חשוב לכולנו כבני-אנוש, כמי שנושאים באחריות מוסרית וחותרים כל העת לשיפור, לתיקון העולם והחברה. הכנסת שלחה ותוסיף לשלוח נציגים לאירועי הזיכרון בירוואן, בירת ארמניה, וגם קיומו של דיון מיוחד זה יש בו חשיבות וערך כשלעצמם, כדי לזכור ולהזכיר את האסון הנורא ולתקן עוול היסטורי. תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון ולשאר יוזמי הדיון. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת גלאון, שתהיה ראשונת הדוברים. אחריה – חברי הכנסת דב חנין, נחמן שי וטלי פלוסקוב. ישיב לכולם השר צחי הנגבי. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, תודה, אדוני היושב-ראש, על הדברים המרגשים שלך והנכוחים שלך. יושבים כאן, ביציע האורחים, כמו כל שנה, נציגי הוועד הארמני, הקונסול, ג'ורג'ט אווקיאן, יושבת-ראש הוועד, וחברים רבים נוספים, שבאדיקות ובקביעות באים לכאן מתוך תקווה שהנה הפעם, בשנה ה-101, אולי הכנסת תכיר ברצח העם הארמני. יושב כאן ידידנו, מורנו ורבנו השר לשעבר יאיר צבן, פרופסור יאיר אורון, חוקר הג'נוסייד יושב כאן, ורבים אחרים, יסלחו לי אלה שלא הזכרתי את שמם. אני מציינת בפתיח זה את הדברים האלה כי זה מתחבר לי לדברים החשובים שכתב לפני כמה שנים זוכה פרס נובל אלי ויזל, שהלך בשבת האחרונה לעולמו – אלי ויזל, שחייו היו קול צלול ובהיר בזכות הזיכרון ונגד השכחה. קרן ויזל שלחה ב-2007 מכתב, מכתב פתוח, חתום על-ידי 53 זוכי פרס נובל, וביניהם ויזל עצמו, שקרא להכיר ברציחות ההמוניות ב-1915 – קרא להכיר בהן כרצח עם. אני חייבת לומר, חברי חברי הכנסת, שמאז מדינות רבות – האחרונה שבהן גרמניה, הפרלמנט הגרמני – הכירו בג'נוסייד הארמני. ולצערי, מדינת ישראל עד כה בחרה להסיט מבט. כבר קרוב לשני עשורים, אולי אני טועה במניין השנים, שחברי, קודמי במרצ ואחרים – ואני חייבת לציין שהדבר הזה חוצה מחנות פוליטיים, חוצה ימין ושמאל, חוצה דתיים וחילונים – חברי וחברים רבים נוספים במשך השנים באים לכאן, למליאת הכנסת, כדי לבקש מהכנסת לכנות רצח עם בשמו. והשנה, לאחר שנחתם בשבוע שעבר ההסכם עם טורקיה, אני יודעת שהבקשה הזו נעשית קשה במיוחד. אני רוצה לומר, אני רוצה לשתף אתכם, חברות וחברים, שככה, היו דיבורים מאחורי הקלעים. היה לחץ. גם במשרד החוץ וגם אצל גורמים ממשלתיים היה לחץ, בעקבות הסכם הפיוס עם טורקיה, מה פתאום אנחנו עכשיו מעלים, עם כל הרגישות הדיפלומטית, את הנושא הזה. אבל אני אומרת שלמרות הרגישות הדיפלומטית, גם השנה אני טוענת שעל כנסת ישראל להכיר ברצח העם הארמני. ברבות השנים אנחנו הנחנו להכרה ברצח עם להפוך לצעצוע שאפשר לנפנף בו כשהיחסים עם טורקיה במשבר, ואז לגנוז אותו כדי לרצות את ארדואן, ולפעמים זה גם את אזרבייג'ן. חברי חברי הכנסת, אנחנו התחלנו לצעוד במשעול המסוכן, המסוכן ביותר של הפוליטיקה, שבו הכול מועמד למכירה והכול תמיד במבצע ותמיד זול, ושוכחים שלפני 101 שנה נרצחו בין מיליון למיליון וחצי ארמנים בשטחי האימפריה העות'מאנית. ואני אומרת את זה כי בניהם ונכדיהם של ניצולים, כאלה שיושבים כאן היום באולם המליאה, צריכים לדעת איך נראה ונבנה רצח עם ואיך מצטברות הטרגדיות זו לזו לזוועה ענקית ומתגלגלת. ורבים מבני הקהילה הארמנית הקטנה בישראל הגיעו הנה אז כפליטים. האנשים שיושבים כאן במליאה ואחרים, אלה הצאצאים שלהם, ואחדים מהם הפגינו כאן היום בחוץ, אדוני – בגלל זה קצת התעכבנו, ואני רוצה להודות לך בהזדמנות זו על שחיכינו לבואם. אבל כאן, בכנסת ישראל, הפרלמנט הנבחר של מדינה שזיכרון שואת היהודים עדיין מפעם בה וש"יזכור" משמש בה ציווי מוסרי, לא שמעו על זה. בכל הנוגע לרצח העם הארמני יש לישראל מדיניות חוץ ברורה: הוא זניח; הוא זניח מול האינטרס הישראלי להיזהר בכבודה של טורקיה או בכבודם של החברים של ליברמן באזרבייג'ן. ולאמת על הטבח – היה איזשהו חלון, אני מזכירה לכם, חלון הזדמנויות צר לפני שש שנים, כשהיחסים שלנו עם הטורקים עלו על שרטון. אז פתאום הציעו כאן להכיר סוף-סוף בטרגדיה האיומה של עם אחר, שאלפים מבניו חיים היום בינינו, כדי להעליב קצת את הטורקים. מחוקקים בכנסת ישראל הציעו להשתמש ברצח עם כבכיסא נמוך וקולם לא רעד. אני יודעת שהכרה, חברות וחברים, ברצח העם הארמני היא לא החלטה פשוטה. יהיו לה השלכות, אני מניחה, גם על ההסכם עם טורקיה. אני חושבת שהוא יכול לעמוד בהן, ההסכם הזה. ההסכם עם טורקיה נחתם בין שני מנהיגים – ראש הממשלה נתניהו והנשיא ארדואן – שני מנהיגים ששרפו שש שנים במשחקי כבוד על חשבון היחסים האסטרטגיים בין ישראל לטורקיה. ובכל זאת, למרות הרגישות, זו החלטה שישראל צריכה לקבל. כי לפעמים, מה לעשות, חברי חברי הכנסת, יש מחיר לעשיית הדבר הנכון; ולפעמים הבחירה הנכונה אינה דווקא הבחירה הקלה. ואנחנו נבחנים בנקודות האלה; אנחנו נבחנים כשאנחנו נדרשים לשלם מחיר. זו המשמעות של העבודה שלנו כאן. אין משמעות אחרת. אני מעריכה שאם הכנסת הזאת תסרב לעשות את הדבר הנכון והמתבקש – אני מעריכה שזה מה שיקרה. אבל אני חושבת שבחלוף הזמן, כשיחלפו האינטרסים – אם זה לא יהיה היום – ישראל תכיר בג'נוסייד הארמני, וילדינו וילדי ילדינו יביטו על כל אחד מהאנשים שמצביעים כאן היום וישאלו: במה קנו את השתיקה שלנו? אני מקווה שיהיו לכם תשובות מספקות. אני מודה שלי אין. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, תודה על החלטתך לציין גם השנה את היום החשוב והכואב הזה אצלנו כאן במליאת הכנסת, ותודה על הדברים החשובים שלך בפתיחת הדיון הזה. אורחים ואורחות נכבדים, חברי חברי הכנסת, נציגי הקהילה הארמנית, השר לשעבר יאיר צבן, ממתחילי המסורת הזאת של ציון היום הזה בכנסת, פרופסור יאיר אורון, עמיתי ועמיתותי, זו כבר השנה החמישית, לדעתי, שאני מדבר על רצח העם הארמני במליאת הכנסת. אני רוצה לפתוח בהצטרפות לדבריה של חברתי חברת הכנסת זהבה גלאון, ולהמשיך ולעסוק באותה שאלה שהטרידה אותי גם בדיונים הקודמים. איך קרה הדבר הזה? איך זה קרה לעם עִם היסטוריה כל כך עשירה, עם תרבות כל כך מפוארת, העם הטורקי? איך זה קרה? איך קרה הדבר הזה? בדיונים הקודמים אני התעכבתי על פרקים היסטוריים שונים מהדינמיקה שהובילה לרצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה. ודיברתי על הקשר שבין מצב מלחמה, איום חיצוני, הטירוף הכללי שמשתלט כאשר לאיום החיצוני מתווספת הרגשה – שהשלטון מקדם אותה באופן מניפולטיבי – שלאויבים החיצוניים יש גם בעלי-ברית מבית. והדינמיקה שמתגלגלת מכאן לרדיפות ולרצח. היום אני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, לדבר על הקדימון, על הסיבוב הראשון של הטבח בארמנים. ואני מדבר על ההתרחשויות של 1894–1896. המצב של הארמנים באימפריה העות'מאנית לא היה טוב, והמצוקות של הארמנים באימפריה הובילו באוגוסט 1894 למרד בעיירה סאסון. בעקבות המרד הזה הייתה תגובה אכזרית מאוד של דיכוי. התגובה הזאת הולידה דרישה ציבורית לחקירה, והוקמה ועדת חקירה ממשלתית – הוקמה ועדת חקירה ממשלתית כדי לחקור את כל מה שהיה, כולל גם את התגובה ואת מעשי ההרג שהצבא וכוחות הביטחון העות'מאנים עשו בארמנים. בספטמבר 1895 הייתה הפגנה ארמנית באיסטנבול בדרישה ליישם מסקנות אמיצות ואמיתיות בעקבות החקירה של התגובה למרד בסאסון. ההפגנה הזאת הותקפה על-ידי כוחות הביטחון; נהרגו מפגינים. הפגנה נוספת, ב-1 באוקטובר 1895, 2,000 מפגינים באיסטנבול, גם היא הותקפה; גם בה נפלו חללים וקורבנות. ארמנים הותקפו ברחבי האימפריה. 1896 – אירוע חמור של התנקשות בסולטן העות'מאני הדליק לגמרי את הלהבות. בעקבותיו אלפי ארמנים נטבחו באיסטנבול וברחבי האימפריה. אגב, היו גם ארמנים – וגם את זה צריך לזכור – שהוסתרו בבתים של אנשים בעלי מצפון. אזרחים עות'מאנים טורקים – גם יהודים, אגב – הסתירו ארמנים בבתיהם והצילו את חייהם. גם את האנשים האלה, חסידי אומות העולם האלה, צריך לזכור כשאנחנו מדברים על האירועים הקשים האלה. 1894–1896 – זה מה שקרוי בהיסטוריה טבח הסולטן עבד אל-חמיד, למרות שלמען הצדק ההיסטורי, אנחנו לא יודעים על הוראה ישירה של הסולטן עבד אל-חמיד לבצע את מעשי הטבח. ככה מתחילים הדברים, בקדימון – קדימון מזעזע ונורא למעשי טבח ורצח עם איום. אדוני היושב-ראש, החובה שלנו לזכור את רצח העם הארמני היא חובה היסטורית, אבל יש בה ממד אקטואלי. כי מה שהתחיל בתחילת המאה ה-20 ברצח העם הארמני התגלגל בהמשך, באמצע המאה ה-20, לשואה האיומה של העם היהודי. ובסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 אנחנו שומעים על מעשי רצח עם שנמשכים במקומות שונים. הלקח הוא לקח אקטואלי. אנחנו צריכים להבין: שום חברה איננה חסינה; שום עם איננו יכול להרגיש שזה לא נוגע לו. זה יכול לקרות לכולנו אם לא נדע להפיק את הלקחים ולהתמודד עם הסכנות לפני שהן מייצרות נזקים איומים. בבראשית, פרק ד', פסוק ז', נאמר, אדוני היושב-ראש: "לפתח חטאת רֹבץ ואליך תשוקתו" – הסכנה אורבת לכולנו. אבל הדרישה של סוף הפסוק הזה היא "ואתה תמשל בו". "ואתה תמשל בו". החטאת רובץ, הסכנה קיימת; האתגר, המבחן שלנו, הוא לבלום אותם ולא לתת להם להתפרץ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת טלי פלוסקוב. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים נציגי העדה הארמנית, בראשותך, ג'ורג'ט, אנחנו מכירים, מכבדים מאוד את מלחמתכם העיקשת והנמשכת להכרה ברצח עם, ואנחנו נמשיך – אני אומר לכם מראש – לעמוד לצדכם ולתמוך בכם. הגיעה עת פיוס. הגיעה העת לפיוס בין ארמניה לבין טורקיה. הגיעה העת לסיים את סכסוך הדמים לתמיד. במזרח התיכון ובמדינות הסובבות אותו מתרחשים בשנים האחרונות מעשים איומים – מעשים שרצח העם הארמני אולי מתגמד לידם. עולמם של מיליוני אנשים התהפך, וחייהם השתנו מן הקצה אל הקצה. ואולם, גם בתוך המהומה הזאת ומחול הדמים יש כמה קולות של שפיות ושיקול דעת. אלה הקולות שהוליכו את ישראל ואת טורקיה לפיוס לאומי. הדברים אינם דומים בהכרח – לא האירועים האיומים שהתחוללו לפני 101 שנים, לא מעשי הרצח והטבח שמתחוללים בסוריה ובעיראק, גם לא פרשת ה"מרמרה". אבל בסופו של דבר, אפשר להפיק לקח אחד: צריך להפסיק את שפיכות הדמים, וצריך לחזור למסלול של שיח והשלמה. ביחסים הבין-לאומיים מקובל לדבר על שתי מערכות: מערכת של אינטרסים ומערכת של ערכים. לפרקים, מערכות אלו חופפות האחת את האחרת, וזהו המצב האידיאלי. אולם לפרקים, רק האינטרסים – או לחלופין, רק ערכים – מחברים מדינות או מקרבים אותן. במקרה הישראלי–טורקי נמצאו בעת הזאת אינטרסים זהים שהחזירו את שתי המדינות למסלול של הידברות. אני מאמין שגם הערכים המשותפים ישובו לשמש ביניהן. כך גם בין טורקיה לארמניה: שתיהן מדינות דמוקרטיות; שתיהן מדינות שטרור מאיים עליהן; שתיהן מדינות חשובות באזוריהן, ושתיהן מבקשות – אבל לא תמיד יכולות – לחיות בשלום עם שכנותיהן. לכן הגיעה עת פיוס. בין ישראל לארמניה, בין העם היהודי לבין העם הארמני, מחברים נימים דקים וארוכים הנמשכים והולכים שנים רבות לאחור. בעיר העתיקה בירושלים ישנו רובע ארמני ובו עשרות-אלפי תושבים. הכנסייה הארמנית פועלת באופן חופשי בירושלים – עיר לכל הדתות ולכל העמים. בהיסטוריה שבין ישראל לבין ארמניה זכור עדיין הפרק מלפני 100 שנה, שאותו תיארה שרה אהרונסון. היא כתבה אז כי ראתה במו-עיניה כיצד מבצעים הטורקים מעשי זוועה בארמנים. כאשר חזרה לארץ הצטרפה לאחיה אהרן, שהקים את מחתרת ניל"י, המחתרת שסייעה לבריטים במלחמתם בטורקים. אהרן כתב בזיכרונותיו כי החשש שגורלה של הקהילה היהודית בארץ-ישראל יהיה כגורל הארמנים שחיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית היה הכוח המניע בהקמת המחתרת. בזיכרונו של היישוב, אם כן, הייתה טבועה הטרגדיה הארמנית, והיא ליוותה אותו שנים ארוכות. המאבק של הארמנים להכרה בהגדרה רצח עם נמשך עשרות שנים. 30 מדינות הכירו עד כה ברצח העם הארמני, והאחרונה בהן, כפי שכבר נאמר – גרמניה, בתחילת החודש שעבר. נכון שטכנית ההחלטה נפלה רק בבית התחתון, והקנצלרית מרקל טרם הצטרפה, אבל התנועה העולמית הזאת נמשכת. האיחוד האירופי והאפיפיור הצטרפו. האפיפיור פרנציסקוס אף אמר כי היה זה רצח העם הראשון במאה ה-20. ישראל נמנעה מלאמץ את המונח רצח עם כשמדובר באירועים אלה. היא בחרה במבחר של מילים שאכן הביעו את הזעזוע, את ההשתתפות בצער, את ההבנה, את הכאב, אבל המילים רצח עם לא היו שם. אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, שהלך השבוע לעולמו – והוזכר כבר גם על-ידי ידידתי זהבה גלאון וגם על-ידך, אדוני היושב-ראש – אמר את הדברים הבאים, וגם אני הקשבתי אליהם היום: שנים על גבי שנים נלחמתי על זכותו של העם הארמני לזכור. איך אוכל אני, שנלחמתי כל חיי על הזיכרון היהודי, להגיד לארמנים שאין להם זכות לזכור? למזלי – כך אמר – כאזרח פרטי, אני לא צריך לדאוג מתגובתה של טורקיה. אבל אני מרגיש שאם המונח רצח עם, ג'נוסייד, היה קיים בימים ההם, אז זה מה שקרה בארמניה – היה שם רצח עם. כולם מסכימים שהיה שם רצח המוני, אבל המונח הגיע בשלב מאוחר יותר. אני מאמין שהארמנים הם קורבן, וכיהודי עלי להיות בצד שלהם. לפני שנה התבקשנו, חברתי חברת הכנסת ענת ברקו ואני, אדוני היושב-ראש, כזכור, על-ידך, לייצג את הכנסת במלאות 100 שנה לאירועים. זה היה ב-24 באפריל 2015. היינו שותפים למעמד אנושי מרגש וכואב. ראינו אומה אבלה אשר 100 שנה לא הקהו את אבלה; ההפך – אולי אפילו חידדו אותו. שעות ארוכות, בגשם ובקור, בלילה וביום, נמשך המצעד מן הכיכר הגדולה של העיר ירוואן, בירת ארמניה, אל אתר הזיכרון שבראש ההר; עולים ויורדים, עולים ויורדים. בואנו לארמניה בשם כנסת ישראל היה צעד גדול וחשוב קדימה. שנינו חשנו בכך, וכך גם אמרנו. באותו ויכוח בין ערכים לבין אינטרסים, הכף נוטה בבירור לבחור בערכים. מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי, 70 שנה ויותר אחרי השואה שלנו, יכולה לומר: אכן היה רצח עם בארמניה. הגיעה עת פיוס. תודה לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת טלי פלוסקוב – בבקשה, גברתי. לאחר מכן נשמע את תשובתו של השר צחי הנגבי בשם הממשלה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> תודה, אדוני היושב-ראש, תודה על עצם קיום יום כזה. תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון על היוזמה לדבר שוב על הנושא הזה. אני לא הייתי כל כך קרובה. שמעתי, אבל מאז שאני עומדת בראש קבוצת הידידות הפרלמנטרית ארמניה–ישראל, נחשפתי לכל כך הרבה דברים שקשורים לנושא הזה. אמרתי שאני חייבת להצטרף לכל מה שקורה כאן כדי להגיע לאמת. אני שמחה מאוד שהיום אנחנו מציינים פה את היום הזה, את יום רצח העם הארמני. אנחנו, נציגי הפרלמנט של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, מזדהים היום עם אחד האירועים הדרמטיים שהתחוללו כאן בראשית המאה הקודמת. אנחנו, יותר מכל עם אחר, מבינים את תהומות הכאב של העם הארמני. יכול להיות שהסיפור הבא יישמע לנו מוכר, אבל זה קרה עוד הרבה לפני שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה. אגב, בביקור שלי יחד עם חבר הכנסת דוד ביטן בארמניה – דבר אחד היה כבוד מאוד גדול, להניח זר במקום של האנדרטה לזכר רצח העם הארמני, אבל גם ביקרנו במוזיאון. כשעמדתי שם וראיתי את התמונות, שיישארו אתי עוד הרבה זמן, חשבתי שאולי אם העולם היה צועק אז יותר, אולי לא הייתה קורית השואה בשנות ה-40. אגב, זה באמת מלווה אותי מאז שהייתי שם. בלילה שבין ה-23 וה-24 באפריל פרצה משטרת איסטנבול אל בתי המשפחות הארמניות הנכבדות של העיר ולקחה 235 מנהיגים ומשכילים ארמנים אל תחנת המשטרה וגירשה אותם. חיסול המנהיגים החליש את כוח ההתנגדות של הקהילה הארמנית המבוהלת. הדגם של חיסול המנהיגים תחילה חזר על עצמו גם במחוזות אחרים. היה זה צעד ראשון בסדרה של מעשי טבח שהחלו להתרחש ברחבי טורקיה. בהמשך, רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים – גירוש המוני בצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. במהלך אותם שנים הובלו אל מותם למעלה ממיליון בני העם הארמני, לטבח. לפי רוב ההערכות, מספר הנרצחים הגיע לכמיליון וחצי בני-אדם, זאת באמצעות מעשי טבח וגירוש שנבעו מגזענות ושנאת זר. מדינת ישראל נקטה במהלך השנים עמדה אמביוולנטית לגבי רצח העם הארמני, ואני, כיושבת-ראש אגודת הידידות של מדינת ישראל עם ארמניה, שמעתי לא פעם תלונות מצד הקולגות שלי בארמניה כי השתיקה שלנו בנושא רצח העם הארמני מקוממת. סבך של אילוצים דיפלומטיים ואחרים הביא לכך שהעמדה הישראלית הרשמית הייתה מהוססת מדי, מאופקת מדי, וכפועל יוצא – היא המעיטה כביכול בערכו ובעוצמתו של המאורע הזה. אנחנו חייבים לזכור: אין מדובר בעניין פוליטי אלא בעניין אנושי. על מדינת ישראל לבחון ביסודיות את עמדתה הרשמית, כי את ההיסטוריה הרי איש מאתנו לא ישנה. את גודל האסון שפקד את העם הארמני ואת עומק הכתם המוסרי שהוטל על האנושות לא נוכל, ואיננו רשאים, לטשטש עוד בלהטוטי ניסוחים. אנחנו, כנציגי העם היהודי, חייבים להעביר את תודעת רצח העם הארמני לעולם כולו. מה שקרה בארמניה הוא רצח עם. אחרי יותר מ-100 שנה הגיע הזמן שהאנושות תתעורר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. עד כאן הצעות לסדר-היום, ואני מתכבד להזמין את השר צחי הנגבי להשיב למציעים. <השר צחי הנגבי:> תודה, אדוני היושב-ראש, על נכונותך לאפשר את המפגש הזה, ובעיקר על הדברים המאוד נכוחים ונוקבים שהשמעת. בהזדמנות זו, מזל טוב. תודה ליוזמי הדיון – לזהבה, לנחמן, לדב ולטלי. כבוד השר. כיהודים וכישראלים יש לנו רגישות מיוחדת, ואפילו מעבר לרגישות אלא חובה מוסרית, להזכיר טרגדיות אנושיות, וביניהן כמובן את מעשי הטבח באוכלוסייה הארמנית שאירעו לפני כמעט 100 שנים, בשנים 1915–1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנים האחרונות של האימפריה העות'מאנית, כאשר כמעט 2.5 מיליון ארמנים, מרביתם נוצרים, חיו בתוך האימפריה העות'מאנית, שרובה מוסלמית. חשוב מאוד שהכנסת מזכירה אירוע טרגי כזה. ישראל לא יכולה, כפי שכל הדוברים חזרו והדגישו חזור והדגש – ישראל איננה יכולה להישאר אדישה לטרגדיה הנוראה שעברה על העם הארמני. לציון 100 שנים לאירועים האלה, ישראל יוצגה באירועים בארמניה על-ידי משלחת בראשות סגן יושב-ראש הכנסת, ומדינת ישראל מבינה את עוצמת הרגשות הקשורה בנושא, בהתחשב, כמובן, במספר הקורבנות העצום ובסבל הקשה, הבלתי-נסבל, שעבר על העם הארמני. במהלך השנים הנושא הזה הפך, שלא בטובתו, לסוגיה פוליטית טעונה: כל צד מנסה להוכיח את צדקת טיעוניו באשר להשקפתו על האירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותה עת. אנחנו צריכים להגיע לדיון הזה מתוך הבנה שחייב להתקיים דיון פתוח, מבוסס על נתונים, על עובדות, על נכונות לפתיחת ארכיונים בשני הצדדים לרשותם של חוקרים ואקדמאים שאינם מונעים על-ידי אינטרסים אלא יש להם הכוח לבחון את הדברים שלא בהקשר הפוליטי שלהם. הממשלה מייחסת חשיבות עליונה ליחסים הידידותיים שלה עם ארמניה. ניתן לציין שבשנים האחרונות מתקיים שיתוף פעולה חזק יותר מבעבר, בהרבה הקשרים: שיתוף פעולה עם משרד החוץ באמצעות המחלקה לסיוע, לשיתוף פעולה בין-לאומי, שיתוף פעולה עם משרד הכלכלה, שיתוף פעולה עם משרד התיירות, ועוד. אני חושב שבניגוד לעבר, שבו הכנסת קיימה דיון וראתה בדיון סוף פסוק, מן הראוי להמשיך את הדיון הזה בוועדת החינוך של הכנסת, ואני מקווה שהכנסת תתאחד סביב ההצעה הזו. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. האם המציעים מסכימים להצעת השר לקיים דיון בוועדה? כן, כל המציעים מסכימים. לכן ההצבעה שלנו תהיה פשוטה: מי שמצביע בעד, מצביע בעד המשך הדיון בנושא של רצח העם הארמני בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת; מי שמצביע נגד, מבקש להסיר את הנושא מסדר-היום. בבקשה, ההצבעה החלה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 24 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 24, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי ההצעות לסדר-היום בנושא ציון יום רצח העם הארמני יידונו בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת. תודה גם לאורחינו ביציע שכיבדו אותנו בנוכחותם בדיון הזה. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום בריאות האישה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא: ציון יום בריאות האישה, הצעות לסדר-היום מס' 4227, 3704, 4165, 4182, 42687 ו-4279. חברות וחברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מליאה מיוחד בנושא יום בריאות האישה, במסגרת יום בריאות האישה הבין-לאומי, שצוין היום כאן בכנסת גם בדיונים בוועדות השונות. לבריאות האישה יש מאפיינים ייחודיים, ובהם שירותי בריאות וטיפולים המצריכים ידע, גישה ומשאבים בפני עצמם. במהלך השנים הולכת וגוברת המודעות לכל אלו, וגם יום זה ודיון זה הם חלק מההתקדמות התודעתית והציבורית ביחס אליו. עדיין לא מצוין בישראל יום בריאות האישה הבין-לאומי כיום רשמי – אם כי כבר הוגשה הצעת חוק כזאת, וגם להצהרת כוונות מעין זו יש משמעות – אך נדמה שאין צורך ביום מוצהר וממלכתי כדי להסב את תשומת הלב לנושא חשוב זה, כפי שאנו עושים כאן בכנסת היום. תבוא על הברכה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, שלקחה על עצמה ליזום ולקדם יום זה כאן בכנסת על היבטיו. מוקדם יותר קיימנו כאן גם טקס מכובד ומעורר השראה, ובמרכזו הוענקה הוקרה מיוחדת לארגונים ולעמותות העוסקים בהיבטים שונים של בריאות האישה, ובכללם כאלה המעניקים שירותי מעטפת של תמיכה, ליווי וייעוץ. העיסוק בבריאות בכלל ובבריאות האישה בפרט, אין משמעותו אך ורק ההיבט הרפואי והגופני כשלעצמו, אלא לרוב גם מכלול של היבטים, ובהם נפשיים, רגשיים, משפחתיים ואף הלכתיים, המצריכים תשומת לב ורגישות מיוחדות. על רקע זה קמים ופועלים גופים שונים ומגוונים אלו, וגם מעל במה זו חשוב להעלות על נס את הפעילים והפעילות המסורים והמסורות, שכולם, כל אחד ואחת בהיבט הייחודי, משפרים את איכות חיינו במובן הרחב. יש לקוות שיום יפה כמו זה אכן יוסיף ויעלה את המודעות לבריאות האישה ולצרכים הייחודיים שתחום זה עוסק בהם וזקוק להם. ברכות לכל העוסקות והעוסקים במלאכה המסורה. יישר כוח ליוזמי הדיון, ובראשם כאמור חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – שאותה אני מזמין לפתוח את הדיון במליאה במסגרת הצעות לסדר-היום. אחריה – עאידה תומא סלימאן, עליזה לביא, מירב בן ארי, תמר זנדברג, שרן השכל ויחיאל חיליק בר. ישיב לכולם שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תודה, אדוני. חברי וחברותי, אדוני היושב-ראש, חברי השרים, אני רוצה לפתוח בדברי תודה: תודה ליושב-ראש הכנסת, גם על היום וגם על השותפות המלאה בטקס שסיים את היום, שהיה מרגש ומשמעותי לכל מי שנכח בו, ותכף אני אדבר על זה; תודה לשר הבריאות ולאנשי משרדו; תודה להסתדרות הרפואית בישראל וליושב-ראש שלה, ד"ר ליאוניד אידלמן; תודה לכם, חברים וחברות, שנטלתם חלק בדיונים. במהלך היום הזה התקיימו ארבעה דיונים: הראשון התקיים בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ועסק בתכנות עוברי – ההשפעות וההשלכות שיש לאותם 40 שבועות, שעד השנים האחרונות לא ייחסו להם חשיבות ברפואה, והיום מבינים את ההשלכות הגדולות מאוד על החיים של הילד של אותם 40 שבועות כשהוא ברחם אמו. תודה לחברתי יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי על שני דיונים מהותיים. בדיון הראשון סקרנו את הבריאות של הנשים, את התוכניות במשרד הבריאות ואת ייצוג הנשים בתוך משרד הבריאות. ישנן תוכניות רבות במשרד; יש עוד הרבה לאן להתקדם. כן חשוב לי להגיד שעלה נושא אחד, מהותי, של הפער הבלתי-נסבל שבין המציאות שבה יותר מ-50% מהסטודנטים לרפואה הם סטודנטיות, אבל ככל שעולים במדרג התפקידים הבכירים הנשים הולכות ונעלמות, ועוברת איזו השטחת שכר על המקצוע הזה ברגע שהוא הופך למקצוע שיש בו יותר נשים. על הדיון השני שהיה בוועדה תרחיב אחר כך יושבת-ראש הוועדה. הדיון עסק בפגיעות המיניות והאשפוז הפסיכיאטרי בעקבותיהן. התנהל דיון משמעותי ביותר גם בוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול בראשות חברת הכנסת תמר זנדברג, ששם בעצם דיברנו על התמכרויות בקרב נשים, מה מייחד התמכרויות של נשים ומה המענים הטיפוליים. הדבר שהכי תפס אותי בדיון הזה – נכנסתי באמצעו; כפי שידוע לכל מי שמוביל פה ימים, אנחנו מג'גלגים בין כמה אירועים במקביל – הדבר שהכי תפס אותי כשנכנסתי היה שקף שבו בעצם ראיתי את הנשים שעליהן אנחנו מדברות. הנשים שמתמכרות לסמים ומכורות לאלכוהול הן אותם נשים שנפגוש במערכת הרווחה, שנפגוש אחר כך במעגל הזנות, שנפגוש אחר כך בשאלות הקשות של הוצאת הילדים מידי האימהות שלהם, שנפגוש אחר כך בדור השני והשלישי להתמכרויות. ואני חושבת שהאסימון הגדול ביותר שנפל אצלי, כמי שמובילה ביחד עם חברת הכנסת גלאון את חוק הפללת לקוחות זנות ושיקום נשים במעגל הזנות, הוא הבנה שהכסף הזה נמצא בהמון מקומות סביב אותה קבוצה. ואני מאוד מאוד מקווה שכמו שחברת הכנסת גלאון ואני ייצגנו לאנשי האוצר, בסוף הכסף הזה הוא דאבל וטריפל על אותו אירוע. המשפט הכי קשה שנאמר שם – שמעל 90% מהנשים שמכורות לאלכוהול ולסמים עברו טראומה מינית. ושוב אנחנו חוזרים להתחלה. לדעתי, הדיונים היו מרשימים ועם הרבה מאוד עבודות קדימה, לנו ולמערכת הבריאות. אני רוצה לדבר רגע על כמה נתונים ביחס לבריאותן של נשים ולהגיד את האמרה הקבועה שלי: במדינת ישראל יש מערכת בריאות מצוינת. היא מצוינת בזכות הנשים והאנשים שממלאים בה פונקציות טיפוליות, ויש לה לאן להתקדם – יש לה לאן להתקדם בכלל וגם בראייה המגדרית שלה בפרט. כשמדברים על בריאות, מדובר במכלול של כמה היבטים – פיזיים, ורגשיים, וחברתיים, מעמדיים וכלכליים – שבעצם משפיעים על המצב הגופני והנפשי של כולנו ועל איכות החיים שלנו. אז נכון שתוחלת החיים של נשים במדינת ישראל היא גבוהה משל גברים, זה ברור. עדיין במדינות ה-OECD הגברים במקום שמיני והנשים במקום 20. נשים סובלות הרבה יותר מגברים, בין פי-שניים לפי-שלושה, ממחלות שיש להן ממד נפשי, השפעה, כמו יתר לחץ דם, כמו מיגרנה. ברור לגמרי שיש הרבה יותר נשים בתוך המערכת של הפרעות אכילה, דיכאונות וניסיונות אובדניים. נשים חשופות יותר לעוני – מה שמשפיע על הבריאות שלהן. שיעורי התמותה והתחלואה של נשים בישראל גבוהים ביחס למדינות המערב, ביחס לנשים במדינות המערב. והדבר שתמיד נורא נורא עצוב לי כשאני אומרת אותו: מעל 30% מהנשים בישראל, ובתוכן כמובן אחוז גבוה של מתבגרות, מתמודדות עם דימוי גוף נמוך. איך השתלט עלינו הדבר הזה, שכל כך הרבה נשים לא מרוצות, אינן שבעות רצון מהמראה שלהן? והמשמעות וההשלכות שיש לזה על ההתמודדות שלהן. ישראל מחזיקה גם, ברוך השם, בשיא עולמי בשימוש בטיפולי פוריות. בעיני, זו אמירה מהותית על המשמעות והחשיבות שיש בעיני החברה שלנו למשפחה, לשייכות למשפחה, ועל המוכנות של נשים להיכנס לתוך העולם של טיפולי פוריות, ושל גברים בצדן. לצערי, שני-שלישים מהמחלות שפוגעות בשני המינים נחקרו עד היום רק על גברים, ורוב התרופות מנוסות רק על גברים, גם היום. למרות זאת, אני מבקשת להגיד שביום הזה הבאנו רצון אמיתי ללכת קדימה. המטרה מבחינתי לא הייתה לדבר על המוכר והידוע: נשים הרות ויולדות. זה לא היה עיקר היום. ברור לגמרי שחלק גדול מהמהות של רפואה מגדרית ייגע גם בנושאים האלה, אבל אנחנו ביקשנו להאיר מחלות נוספות – מחלות שרוב החולים בהן הם חולות, כמו טרשת נפוצה, כמו HS. השוני הפסיכולוגי, ההתנהגותי, הפיזיולוגי, בין גברים לנשים מחייב התייחסויות מתאימות, ובעיקר בעיקר מחייב חשיבה ותקצוב מגדרי בתוך מערכת הבריאות. אחד הנושאים שהעלינו בוועדה היה החלוקה המגדרית של מי שיושבים בוועדה של סל התרופות והטכנולוגיות הרפואיות. אני מאמינה שנכון לחברה הישראלית ש-50% גברים ו-50% נשים ישבו בוועדה החשובה הזאת. ולמרות הנתונים הלא-מזהירים, ומערכת בריאות מצוינת שיש לה עוד לאן ללכת, ביקשתי ביום הזה גם להוקיר ולהאיר באור יקרות ארגונים שפועלים לקידום של בריאות נשים. הוקרנו כ-20 ארגונים שפועלים לקידום נשים – קידום בריאות נשים, קידום הבריאות של נשים במרחב הציבורי. בין היתר הוקרנו, והארנו באור יקרות את דפנה מאיר, זכרה בטוב, שנרצחה לפני חצי שנה בפתח ביתה. דפנה הייתה אחות במחלקה הנוירוכירורגית בסורוקה, ואני מבקשת בסיום דברי להקריא תפילה שדפנה כתבה כאחות במחלקה הנוירוכירורגית, כשהיא מציינת שהיא כתבה את התפילה הזאת לפני אחד מהמבחנים שהיו לה. חברתנו עליזה לביא, שזכתה לפני עשר שנים להוציא את ספר התפילות "תפילת נשים", זכתה עכשיו, עם ההוצאה המיוחדת של הספר לאחר עשור, להכניס את תפילתה של דפנה לתוך הספר. וכך כותבת דפנה: "יהי רצון מלפניך, בורא העולם המנהלו בחסד וברחמים, שתזכה אותי לחלק תרופות לעמך ישראל הזקוקים לישועה, וגם לבני עמים אחרים הנמצאים תחת הטיפול המסור של שליחיך הנאמנים, העושים עבודת קודש בימים ובלילות, בשבתות ובחגים, ללא לאות. זכני נא להבין, לדעת ולזכור תמיד, כי התרופות הן מתנה ממך ופועלות בשליחותך. זכני נא לחזות ולשמוח בהשפעתן המיטיבה של התרופות אותן אחלק לחולים ברחמים. זכני נא לתת את התרופות מתוך ריכוז, מתוך הבנת מנגנון פעולת התרופה על המחלה. זכני נא להבחין בזמן בכל טעות, שלי או של חברי, בשרשרת מתן התרופה, ולפעול במהירות לתיקונה, בטרם תגיע התרופה לגופו של החולה. זכני נא לפעול תמיד מתוך ענווה, ללמוד וללמד אחרים על ההצלחות והכישלונות בחלוקת התרופות. זכני נא לתת תרופות לחולים מתוך בריאותי האיתנה, ולהודות על כך שאיני נוטלת תרופות אלו בעצמי. זכני נא ללמוד ולהזדהות, מתוך בריאות, עם סבלו של החולה ולעזור לו ככל יכולתי בכלים שאתה נותן לי יום-יום ושעה-שעה". אמן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אמן. תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. למרות שדיברת הרבה יותר ממה שמותר, היה לי נורא קשה לעצור אותך, כי דיברת על דברים כל כך חשובים. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חברת הכנסת עליזה לביא. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברות הכנסת, חברי הכנסת, כבוד השרים, תנו לי קודם לברך את חברת הכנסת שולי מועלם על היוזמה ליום החשוב הזה. אני חושבת שהיום, כמו בכל הימים שאנחנו נחשפים לנושאים שהם בלב-לבה של העשייה האנושית, התמיכה באנשים בעת חולשתם, נחשפנו למידע רב, למדנו הרבה, ועל זה אני מודה לה ומודה לכל האורחים שהגיעו במיוחד לכנסת. וכמובן, אני מודה לכבוד השר יעקב ליצמן על שכיבד אותנו בנוכחותו בדיון שהתקיים הבוקר בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. זה העיד על זה שכבוד השר לוקח את הנושא ברצינות ובאמת רוצה לקדם אותו. כפי שאמרה חברתי, התקיימו שני דיונים היום בוועדה לקידום מעמד האישה. בדיון הראשון, והרחיבה עליו חברת הכנסת שולי מועלם, למדנו באמת שייצוג הנשים במשרד עצמו הוא ייצוג מכובד, שהיינו רוצים לראות אותו בכמה וכמה תחומי עשייה ובכמה משרדים. גם הבנו את הפערים ואת המכשולים שעומדים בפני הנשים, גם בלהתקדם, במיוחד כאשר זה נוגע לנושא ההתמחות של רופאות. יש 50% סטודנטיות, ואני מקווה שבעתיד, כאשר נתקדם, כפי שאמר השר בדיון, ש-50% מהרופאות האלה, יהיה ברור שהן יעלו את אחוז הנשים שעוברות התמחויות והופכות להיות מוקדי קבלת ההחלטות – גם בתוך המשרד ובתוך מערכת הבריאות באופן כללי. הדיון השני שהתקיים היום בוועדה עסק במחקר שקידמו איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וגם ארגון "בזכות". המחקר עסק בפגיעה מינית ואשפוז פסיכיאטרי במערכת הבריאות. אני חייבת להגיד, וכבר עסקתי בוועדה ביותר מעשרה דיונים שמתייחסים לבריאות הנשים באופן כללי, לבריאות מגדרית, לתקיפה מינית, לטיפול באלימות: אנחנו מבינות שבריאות האישה זה לא רק הבריאות הפיזית אלא אמורים לטפל גם בבריאות הנפשית של האישה. הרבה מהתסמינים הפיזיים, הרבה פעמים כשהולכים אחורה ובודקים, מקורם נפשי, ולפעמים התסמינים הנפשיים מקורם בפגיעות פיזיות. שני הדיונים, גם הדיון היום וגם הדיון שהתקיים בשבוע שעבר בנושא של הפרעות אכילה, אני חייבת להגיד שהיו שני דיונים מאוד כבדים, לא רק על לבי אלא אולי על לב כל המשתתפות והמשתתפים בדיונים האלה. לעמוד מול נשים שעברו תקיפות ועברו טלטלות מאוד קשות, שצועקות ומבקשות לקבל את הטיפול המתאים ולא להיות עם אף תשובה מספקת – לא מצדנו כמחוקקים, כנציגי ציבור, כמי שאמונים ואמורים לטפל בנושאים האלה, וגם לא מאנשי השטח – אז זה משאיר אותנו עם רגשות מאוד כבדים: האומנם – ובאמת, האם אנחנו מבינים את כובד משקל הבעיות האלה ואת מצוקתן של הנשים בנושא הזה? בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי קיימים הבדלים מגדריים בין בריאות נשים לבריאות גברים, בין היתר, לעניין תחלואה ותמותה ממחלות מסוימות ותסמינים שונים של מחלות, ודיברה על זה חברת הכנסת שולי מועלם. כיום אנחנו יודעים שהסיבה השנייה לתמותת נשים במדינה זה מחלות לב. אבל רבים מאתנו לא יודעים שבין קבלת התסמינים הראשונים למחלת לב אצל אישה ועד לשליחתה לבדיקות רפואיות, כמו שמתחייב ממצבה, עובר הרבה יותר זמן מאשר הזמן שעובר עד לשליחת גבר כדי לקבל את הטיפול, כי אין מודעות לתסמינים שונים שקיימים אצל נשים, לצערי הרב, אצל הרבה מהגופים המטפלים. אני חושבת שהגיע הזמן להבין שבין להצהיר על הבנה של רפואה מגדרית לבין להטמיע אותה במערכת הבריאות, יש לנו עוד דרך ארוכה, כולל להטמיע את לימודי הרפואה המגדרית בכל ההכשרות שעוברים רופאים, אחיות וכל צוות טיפולי כלשהו. זה צריך להתחיל משם. הם צריכים באלף-בית של לימודי רפואה וטיפול ובריאות להבין שקיימים ההבדלים האלה. אני יודעת שסיימתי את הזמן אבל אני חייבת להגיד רק משפט אחד: היום הבנו – בדיון השני שהתקיים – שהתקציב שהוקצה ממשרד ראש הממשלה לפני שנים אחדות לעניין טיפול ואשפוז פסיכיאטרי לנפגעות תקיפה מינית, ומיטות אשפוז כאלה, הולך להסתיים בסוף השנה הזאת. אני מפה מביאה את הצעקה של הנשים. אנחנו חייבים לכלול את התקציב הזה לא כמחווה חד-פעמית של משרד ראש הממשלה – ותודה שנעשה הדבר בעניין – אלא כחלק בלתי נפרד מתוך תקציב משרד הבריאות, ואפילו לדאוג שהתקציב יהיה יותר גבוה, כדי לדלל את תורי ההמתנה של הנשים וכדי לספק את הרצף הטיפולי הנחוץ במקרה הזה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, גברתי היושבת-ראש. חברתי חברת הכנסת שולי מועלם, ברכות על היום החשוב הזה כאן בכנסת ישראל; לא מובן מאליו ולא ברור. אסור לנו לעצום את העיניים ולו לשנייה בנושא הזה של מגדר, של המקום שלנו כנשים בכלל ושל רפואת נשים בפרט. רק היום שמענו עד כמה הנושא של חלופה אשפוזית – בכנסת הקודמת אישרנו, הקמנו, הבאנו תקציבים וייסדנו את הבית הנהדר הזה, חלופה אשפוזית לנשים שעברו התעללות מינית ואושפזו בעבר במקומות שאסור היה לאשפז אותן, והנה אנחנו שומעים שאין, אין תקציב. את יודעת, אין תקציב. ופה באמת המקום של הקריאה. באנו, יישמנו והבאנו כסף. חברתי חברת הכנסת מירב בן ארי, שאת, לבך הרחב באמת קשוב לכל הכאב – אני יודעת שתתגייסי לעזור. הנה, שולי תכף תעדכן ותכניס אותך. אנחנו חייבות עזרה. בפעם הקודמת באמת באתי ועשיתי את זה ורצתי לשר האוצר ולשר הרווחה והבאנו את הכסף. עכשיו זה התפקיד שלך. אנחנו נעזור לך במרתון. את יודעת לרוץ יותר מהר מאתנו, נכון? אז הנה. אז קודם כול ברכות, וברכות גם לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, על הדיונים העקביים בשנה החולפת, והיום בשני הדיונים. אסור לנו לעצור ולו לרגע, חברותי. נעצור לשנייה אחת – ואנחנו הולכות אחורה. לקח זמן להבין שיש רפואה מגדרית, ולא בכל מקום מבינים את זה, ובאקדמיה בטח ובטח שלוקח יותר זמן. יש לי בת שלומדת רפואה, והיא אומרת לי: אימא, אנחנו מתחילות, אבל באמת, רק מתחילות; זה קורס, וזה מרצים שמביאים את זה לאט-לאט. אבל המקום הזה של רפואה מגדרית חייב להיכנס. כשהגעתי עם אימא שלי, אחרי שהיא עברה אירוע מוחי, ורצתי אתה לבית-החולים – לאותו בית-חולים שכן נותן את הזריקה – הרופאה שאלה אותי: תגידי, לאימא שלך יש בעיה עם הלב? ואני אמרתי: לא, לאימא אין בעיה עם הלב. ורק אחרי שאימא שלי קיבלה את הזריקה, שאסור לתת אותה למי שיש לו אירוע לבבי, ידעתי והבנתי והבנו כולנו שלא זיהינו את התסמינים. כי התסמינים אצל נשים הם אחרים, ואם הציבור וכולנו לא נדע מהם התסמינים של אירועי לב של נשים – כי הורגלנו להבין מה זה תסמינים אצל גברים, כמו בעוד נושאים ברפואה. כן, מה לעשות, ההיסטוריה הרפואית, כמו הרבה דיסציפלינות נוספות, התחילה על דאטה של גברים, על איך מטפלים בגברים: מה גודל הלב של גבר ובאילו כלים צריך לטפל בו, והתרופות, והמינון. ואת זה צריך לשנות. זה נכון לכל דבר במחקר בכלל, אבל ברפואה בפרט. וזה עניין של חיים. למה סרטן הנשים, סרטן השד, היה עד לא מזמן בתחתית ההתבוננות, היחס המחקרי, התקציבי? רק אחרי שקמו ארגונים – "אחת מתשע" – רק אחרי שהאגודה למלחמה בסרטן לקחה את זה כנושא, הנושא הזה עלה על סדר-היום. זה צמח מלמטה. זה צמח מלמטה, למרות שזה מקום של 50.8% מהאוכלוסייה בישראל. אז כן, לקח זמן, אבל אסור לנו לחזור אחורה. אסור לנו לחזור אחורה כי זה עניין של חיים. ואסור לנו להשאיר את הפער הזה. הפער הזה הוא פער במודעות, בהבנה של הבעיה ובהגדרה שלה. נשים קופחו גם כנחקרות, ואנחנו ראינו את זה היום במנעד הנושאים שעלו בדיונים. זה קורה בעוד דברים: גם בבריאות הגוף, אבל גם בבריאות הנפש, למשל בנושא של דיכאון בכלל ודיכאון אחרי לידה בפרט. יש הבדל בין גברים לבין נשים. נשים מצויות בדיכאון בהרבה מהמקרים בשל יחסים בין-אישיים, בעוד שגורם משמעותי בקרב גברים קשור בהישגים מקצועיים. זאת דוגמה, למשל, לגבי מה משפיע ואיך בוחנים ואיך מתמודדים ואיך מאבחנים. זה נכון בכל מנעד הנושאים, ואין לי הרבה זמן לפרט, אבל ידעתם שגם בטכנולוגיות שמתיימרות להיות רפואיות – גם כאן, לצערי, נשים נשכחו מאחור? למשל אפליקציות שמבקשות להציע שירותי בריאות או מעקב גופני לנשים. יש פה היסטוריה קצרה ומרגיזה, ואני רוצה לתת לכם דוגמה על קצה המזלג: כש"אפל" השיקו את אפליקציית הבריאות שלהם ב-2014, הם ליוו אותה בהצהרות מפוצצות על נייטרליות וטענו שהיא מתאימה לכל מגדר ומין. אבל יום לאחר ההשקה, המשתמשות גילו שהאפליקציה לא כוללת מעקב אחד: את המחזור החודשי. אז צוות המפתחים הגברי של "אפל" גם הוא סובל וסבל מהבעיה שמאפיינת את הרפואה המגדרית כולה: ההנחה שהגוף הגברי הוא ברירת המחדל, הוא מודל החיקוי היחידי שבעקבותיו צריך לפעול. רבות מהנשים שמפתחות יישומי בריאות שמיועדים לנשים נתקלות בבעיה בגיוס הון. אם נדמה שעולם המפתחים עמוס טסטוסטרון, זה כלום לעומת עולמם של המשקיעים. מפתחות מספרות שכאשר הן נפגשות עם משקיעים, הן שומעות פעמים רבות את המשפט הבא – ואני מצטטת: אני בטוח שזה פיתוח מצוין, אבל אני לא יכול להשתמש בו, ואני לא משקיע במשהו שאני לא יכול לבדוק. כאילו שהיינו זקוקות לסיבה נוספת למעורבות רבה יותר של נשים בתחום ההשקעות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> הנושאים הם רבים. החברות שלי הזכירו קודם, באמת, מנעד של נושאים: אם זה בבתי-החולים – בהייררכיה של בעלות התפקידים; מי נמצא בתפקידים היותר-נמוכים, מי נמצא בבסיס הפירמידה. לא הכול זה רק עניין של זמן. נכון שבתי-הספר לרפואה היום – אנחנו מדברים על הרבה יותר רופאות מרופאים בבתי-הספר לרפואה. אבל כדי שנגיע גם לוועדות, גם לוועדה של קביעת הסל – ודיברנו היום בבוקר, אדוני השר, עם הקריאה של המנהיג, של המכוון. זה נכון, כי זה הצלת חיים. זה הצלת חיים גם במקום של התסמינים, של התרופות, של ההתבוננות ושל הראייה. וכל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חברת הכנסת תמר זנדברג. נמצאת? <מירב בן ארי (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, כנסת נכבדה, ראשית, אני כמובן אפתח בתודה לחברתי חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי על היום החשוב, על היום המרגש הזה. אני התחלתי את היום בדיון בוועדת העבודה והרווחה שהובילה חברת הכנסת שולי מועלם. היה דיון מרתק על – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תכנות עוברים. <מירב בן ארי (כולנו):> לא. אני - לא, לא. זה נושא שהוא מאוד מאוד קרוב אלי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רוצה כוס מים? <מירב בן ארי (כולנו):> לא, לא. אני בסדר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יכולה להמשיך? <מירב בן ארי (כולנו):> טוב, זה בסדר. פשוט, אני רציתי לדבר על נושא שקשור לבריאות האישה. וכשקיבלתי את הנושא של בריאות האישה – שנייה, אני אירגע; אוקיי – אמרתי לעצמי: על מה אני אדבר בבריאות האישה? זאת אומרת, אני בן-אדם שלא לקח "אקמול" כל החיים שלו. אני בן-אדם מאוד מאוד בריא. עשיתי כמה ניתוחים בחיים, אבל – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בלי עין הרע – – – <מירב בן ארי (כולנו):> בלי עין הרע. – – אבל בעיקרון אני אדם בריא. ואז תהיתי, ביום-יומיים האחרונים, על מה אני אדבר. ואז החלטתי – זהו. עכשיו אני בסדר. אני רוצה להקדיש את הנאום שלי לכל אותן נשים חד-הוריות, יחידניות, שהחליטו לשים את העולם, שהוא בדרך כלל עולם עסקי – הן בדרך כלל נשות קריירה, והן החליטו לוותר, או לפחות להפחית אותו ולהתעסק בלהביא ילד לעולם. ואני חושבת – אני רוצה להגיד לך, השר, שכל מה שקשור לטיפולי IVF במדינת ישראל ראוי לציון לשבח. אני רוצה להגיד תודה לכל הרופאים והרופאות והאחים והאחיות, שמהרגע שאתה נחשף לעולם הזה אתה מבין איזה עולם קסום זה. אני רואה הרבה מחברותי שהחליטו להביא ילד לעולם, שמו את כל האגואיזם בצד – ופשוט לא לחכות ולהביא ילד. ואני רואה את אותן נשים שעוברות את כל התהליך הזה לבד, בלי בן-זוג, וכל פעם זה מרגש אותי. וכשאני מדברת על זה פה אני מתרגשת, כי אני רואה אותן, ואני לא רוצה להגיד את השמות שלהן, כי הן בטח יגידו לי: מירב, למה דיברת? תמי שם מחייכת, כי היא מכירה את זה בטח כל כך טוב, אבל אין דבר יותר חשוב בעיני מהנושא הזה. ואני שמחה – דיברה על זה חברת הכנסת שולי מועלם בפתח דבריה, על העניין של ה-IVF. אין דבר חשוב יותר, אין דבר עוצמתי יותר. אני רוצה להגיד תודה לכל הנשים החד-הוריות היחידניות. גם ככה לבי עם החד-הוריות תמיד, אבל אותן חד-הוריות יחידניות שמביאות ילד, שנמצאות אתו לבד – איך חברה שלי אמרה לי: אפילו ללכת למקלחת זה מסובך, כי אין מי שיהיה אתו בכלל. אז אחרי שחשבתי על נושא של בריאות אמרתי לעצמי: אני מקדישה להן ואני רוצה גם באמת באמת להגיד להן שימשיכו עם האומץ הזה, ושלא ייתנו לשום מוסכמה חברתית או לשום ניסיון של החברה להגיד: אבא ואימא וזהו, לרפות את ידיהן. זהו, זה קשה לי לא בגלל שזה חלילה עצוב, זה פשוט מאוד מאוד מרגש אותי, כי אני מוקפת בכמה כאלה. הן נשים אמיצות, נשים נפלאות, ואני מחזקת אותן, ולא להרפות. גם אם אין פרטנר, ילדים, בסופו של דבר, זה הדבר הכי חשוב שיש. תודה וסליחה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חברת הכנסת תמר זנדברג. היא צריכה עכשיו להירגע ולקבל חיבוק. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי על היוזמה של היום החשוב הזה. אני באמת רציתי לדבר על משהו אחר בכלל, אבל אחרי הדיון שהיה לנו היום בוועדה, בוועדת הסמים בראשותי, אני רוצה לספר לכם באמת על שמיטת הלסת – התדהמה שאחזה בי היום. תראו, אני באה מהעולם הפמיניסטי, אני מכירה המון נושאים של נשים; זה המקום לברך את חברות הכנסת זהבה גלאון ושולי מועלם על ההובלה שלהן בתחום נשים בזנות והפללת לקוחות. באמת, הייתי פעילה בהמון המון נושאים בתחום הנשים. בשנה וחצי האחרונות נכנסתי מאוד מאוד לעומק לתחום הסמים וההתמכרויות, כך שבאמת אני מצויה בשני הנושאים האלה. ועם זאת, היום, בדיון שערכנו בוועדה בנושא התמכרות בקרב נשים, אני הבנתי שמדובר באסון חברתי בסדר גודל שאנחנו לא יודעים לאמוד אותו בשלב זה. אני רוצה להכניס אתכם ואתכן לקצת מהפרטים. קודם כול הנתונים, השיעורים. כמה נשים – וזה דבר שבוועדה בשנה האחרונה שאלתי כמה פעמים: בכמה נשים מדובר? כמה מכורות יש? והנה, מסתבר, ואני הסתובבתי בשנה האחרונה בהמון מרכזי גמילה, בהמון מרכזי יום, ובקושי ראיתי שם נשים. כל הזמן שאלתי: איפה הנשים? אני ראיתי נשים בודדות, אולי שיעור של אחוזים בודדים של נשים במרכזי גמילה ומרכזי טיפול בסמים. והנה, היום התברר שהספרות העולמית מדברת על כך שלפחות, לפחות 30% מכלל המכורים והמכורות הם נשים. ככל הנראה כבר יש מספרים מבוססים של 40%, ואני טוענת שגם זה מספרי חסר, כי אם נשים הן 50% מהאוכלוסייה, אין לנו הרבה יסוד להניח שיש פחות. אבל בואו נגיד שהמספרים המבוססים בספרות הם שבין 30% ל-40% מכלל המכורות והמכורים הם נשים. השיעור שלהן במסגרות הטיפול אפסי. אז כבר אנחנו יודעים שיש לנו אי-שם נשים רבות פגועות ולא מטופלות. הדבר השני: ממה סובלות אותן נשים? אילו מענים ייחודיים – התחום של הרפואה המגדרית התפתח וכבר הפך באמת ליותר ויותר ידוע בשנים האחרונות, אבל ממה סובלות אותן נשים? קודם כול, מדובר בנשים שעיקר ההתמכרות שלהן היא לסמים חוקיים, יותר מאשר גברים: אלכוהול, תרופות מרשם, חומרים שאפשר להשיג בסביבה הביתית והם גורמים להתמכרות. דבר שני, מדובר בהרבה נשים בעלות משפחה, אימהות, שהניתוק מהמשפחה במסגרות הטיפול הוא קשה להן, ואולי גם זו הסיבה העיקרית לכך שהן לא מגיעות לטיפול. דבר שלישי, מדובר בנשים שהן מבודדות יחסית מבחינה חברתית-קהילתית-משפחתית. גבר במרכזי הטיפול שאנחנו, בוועדה, מבקרות, גבר זוכה להמון המון תמיכה מהבית; תמיד כשאני נפגשת עם מכורים ומכורים לשעבר, מכורים נקיים, אני שואלת כל אחד: אתה בקשר עם המשפחה שלך? איך ההורים מקבלים? איך הילדים והאישה? ולכולם יש תשובה אחת: תומכים, שמחים, מרוצים שאני פה. אישה היא לבד; היא מנודה מהמסגרת הקהילתית והחברתית, היא מבודדת מהמשפחה, כולל הקרובה, כולל מהילדים שלה. הדבר השלישי, או הרביעי, והמדהים ביותר, ואת זה אני ממש, באמת, הצטמררתי כששמעתי היום: חברות וחברים, כמעט 100%, 100% הנשים שמכורות לסמים, שמכורות ומתמכרות ונפלו להתמכרות, הן נפגעות פגיעה מינית, רובן המוחלט בילדות. תבינו את המשמעות: יש לנו כאן באמת אסון חברתי אדיר, שהוא נשי בלבד, שכמעט כל אישה היא בסיכון לו. ברגעים אלה ממש הרבה מהבנות שלנו, במסגרות נוער ובבתי-הספר, חשופות לסיכון שיביא עליהן – אם זה יקרה להן זה ידון אותן לגורל הרסני ופוגעני. זה אסון חברתי שהוא מושתק ולא מטופל. מסגרות הטיפול, כמו שאמרתי כרגע, אנחנו לא רואים בהן, לא פוגשים בהן נשים, פוגשים בהן כמעט רק גברים; יותר מזה, הן מסגרות טיפול שמותאמות לגברים מבחינת מה שדורשים אותם מרכזי טיפול בכניסה אליהם, מבחינת הניקיון המלא שהם דורשים, בעוד שהרבה מהנשים, ההתמכרות עבורן מהווה דרך לריפוי עצמי ולהתמודדות עם טראומה שהן כמעט לא יכולות – בטח בלי טיפול נפשי מתאים, טיפול בטראומה של הפגיעה המינית והפגיעה האלימה – לא יכולות להתנתק מאמצעי הריפוי הזה. ואז התחלנו לשמוע את משרדי הרווחה והבריאות מדברים בוועדה על פיתוח מסגרות ייחודיות. ואני אמרתי להם: אני לא רוצה לשמוע את המילים "מסגרות ייחודיות" ל-50% מהאוכלוסייה. אני רוצה שתעצרו הכול, הכול; גם ככה המענים הם מעטים ונמוכים וכו', אבל תעצרו הכול: עד שלא נשווה בין מסגרות ההתמכרות – כיום אפשר להגדיר את זה שמסגרות הטיפול בהתמכרויות היום הן מסגרות טיפול גבריות שמיועדות להתמכרות הגברית; אנחנו צריכים לפתח מסגרות טיפול שמתאימות לכלל האוכלוסייה, וחצי מהאוכלוסייה הזאת זה נשים. ולכן, אנחנו צריכים לפתח לא מסגרות ייחודיות אלא מסגרות ייעודיות, שמותאמות לחצי מהאוכלוסייה שנפגעות פגיעה כבר כפולה ומכופלת – הטראומה מהפגיעה המינית, שוב, אני מזכירה, הרבה מזה בילדות, וההתמכרות שבאה בעקבותיה, וההדרה והפגיעה והנישול החברתי והמשפחתי שעוקבים להתמכרות ולפגיעה. כלומר, באמת מדובר כאן בפגיעה רב-רובדית, רב-מערכתית מושתקת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – כולה נשית ולא מטופלת. ולכן, יש לנו כאן באמת משימה, באמת מדובר בדיני נפשות, זה הצלת חיים. אז השוואת התנאים בטיפול זו משימה שאני, באופן אישי, לקחתי על עצמי ועל הוועדה, יחד עם חברות הכנסת גלאון ומועלם. יש לנו כאן – זה עלה בוועדה גם אל מול הנושא שלכן, מול משרד הרווחה – איך אנחנו צריכים לחבר את הדברים האלה, כי הם מחוברים, כי אותן נשים שאנחנו פוגשות בזנות, בהפרעות אכילה ובהתמכרות הן נשים נפגעות תקיפה מינית. יושבת כאן גם חברת הכנסת מיכל רוזין, שמכירה את זה היטב מתפקידה כראשת איגוד מרכזי הסיוע, וכמו שאמרה חברת הכנסת שולי מועלם בפתיחה, אלה אותן נשים. אנחנו מסתובבות במעגל של פגיעה והרס, וכדי לחלץ את הנשים האלה מגורל אכזר צריך כאן לנקוט פעולה משולבת. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חברת הכנסת שרן השכל. אחריה – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, ולאחר מכן השר ישיב. ישיב לנו שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן. <שרן השכל (הליכוד):> תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, גברתי. עד חמש דקות. <שרן השכל (הליכוד):> אני חושבת שדובר פה הרבה על הנושא שלאורך ההיסטוריה עולם הרפואה באמת התבסס על הרעיון כי גופם של גברים וגופן של נשים פועלים באופן זהה. רוב המחקרים הרפואיים התבצעו על גופם של גברים ותוצאות המחקר יושמו גם על נשים, גם מבחינת המינונים של התרופות, גם הטיפול. כיום עולם הרפואה מודע יותר להבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים, הבדלים שמצדיקים גישה רפואית מגדרית בטיפול בנשים, המבוססת על מחקר והתאמה לצרכים הנשיים. ההיעדר ההיסטורי של הראייה המגדרית מעולם הרפואה עדיין משפיע על התפיסה המקובלת היום. הציבור לא מודע לצורך ברפואה מגדרית. חברת הכנסת עליזה לביא דיברה בדיוק על המקרה שקרה לה עם אמה. לדוגמה – אני אתן את זה באמת בדוגמה – רבים מכירים את התסמינים של התקף לב לגברים, אנחנו יודעים שכואב בחזה בצד שמאל, שזה מקרין ליד ולכתף, הזעה וקוצר נשימה; אצל נשים הסימפטומים שמעידים על התקף לב יכולים להיות שונים: תחושה של צרבת וסחרחורת ובלבול, עייפות בלתי מוסברת. ההכרה בהבדלים הללו יכולה להציל חיי אדם, פשוט כך. אני חושבת שהיום גם אני חטפתי הלם בוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול מהנתונים שהציגו בפנינו, ואני רוצה אולי להרחיב טיפה, כי אני בטוחה שתמר לא הספיקה להגיע לעוד נתונים בזמן הקצוב שיש לנו. הציגו בפנינו את הנתון הזה שבאמת רוב הנשים שנמצאות, שמטופלות בגמילה מסמים ואלכוהול, זה בגלל טראומה. רוב הטראומות האלה, כמו שנאמר, הן תקיפה מינית, בעיקר גילוי עריות, בגיל מאוד צעיר. הסיבה שהן משתמשות בסמים, גם חוקיים – אלכוהול, תרופות מרשם – היא הצורך לברוח מהטראומה הזאת של התקיפה המינית, הצורך לברוח משם. זאת אומרת שאנחנו צריכים להבין את הסיבה שבגללה הן נכנסות לטיפולי גמילה, ולתת להן את המענה הפסיכולוגי, הטיפול הפסיכולוגי המתאים: קודם כול לטפל בבעיה הראשונית שבגללה הן הגיעו לשם. מעבר לזה, גם סיפרו לנו שצריך להיות דגש מיוחד על אופן הטיפול. רובן הן אימהות, והדבר הראשון שעושים במתקנים לגמילה זה לקחת מהן את הילדים. עכשיו, מה זה יוצר? זה יוצר טראומה נוספת: מפרידים אותן מהילדים שלהן. או, במקרה השני, זה מונע מנשים אחרות שלא רוצות להיפרד מהילדים שלהן, מונע מהן ללכת ולקבל טיפול; טיפול שהן זקוקות לו. יש לנו חובה – חובה עלינו להעלות את המודעות לנושא הזה, לדרכי הטיפול הייחודיות לנשים. לא רק זה, גם הסטיגמות: לגבי נשים רבות, הסטיגמה הזו, שהן נתפסות בצורה כזו או אחרת, מונעת מהן לגשת ולקבל את הטיפול שהן צריכות; לא רק בגמילה מהתמכרויות, אנחנו רואים את זה גם, למשל, בטיפולי סרטן: נשים מפחדות לפגוע בגופן בגלל איזשהן סטיגמות חברתיות לגבי הגוף שלהן, לא רוצות לכרות שד או להוציא את הרחם. בגלל מה? האם זה משאיר אותי אישה? באמת מין שאלה כזאת. הן מוכנות לסכן את החיים שלהן או לא להגיע לטיפולים מסוימים שהן זקוקות להן, כדי שלא יחשבו שהן מופקרות – או כל מיני אמרות אחרות שכביכול החברה מדביקה להן. אז הן לא באות ונוגעות בבעיה עצמה אלא מוצאות איזושהי דרך עקיפה לבוא ולדבר אולי עם רופא או עם איזשהו מישהו שיבין מה הטיפול שהן בעצם זקוקות לו. אני רוצה להגיד תודה מיוחדת לשולי – על שיזמת את היום הזה. זה צעד ראשון באמת בהעלאת למודעות, גם בציבור, גם בפנינו, עם כל הנתונים האלו ודיוני הוועדות שהתקיימו; להביא למודעות אצלנו את הדברים המדהימים האלו, פתיחת עיניים, וגם בציבור. עצם זה שאנחנו מדברים על זה, שהתקשורת מתעניינת בזה, זה כבר צעד ראשון לבוא ולקדם את הטיפול המגדרי ברפואה. ככל שהמודעות להיבטים הספציפיים של רפואה מגדרית ובריאות האישה תגדל בקרב הציבור, כך יימצאו גם פתרונות נוספים ויתגלו היבטים נוספים. תודה רבה לכל חברי ולחברות הכנסת שהשתתפו בדיונים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. תודה לחברת הכנסת שרן השכל. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, ואחריו שר הבריאות ישיב לנו. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אני לא יודע אם אני עצוב או שמח להיות הגבר היחידי שמדבר ביום הזה. שמח, ברור; עצוב, גם ברור. אבל אני בכל מקרה מתכבד לעשות את זה, ואני באמת מצדיע לחברתי שולי מועלם-רפאלי שהעלתה למודעות את היום החשוב הזה. באמת ביום הזה מציין העולם את הנושא מתוך הבנה שהבריאות של נשים היא ייחודית. היא ייחודית רק לנשים והיא דורשת טיפול ותמיכה ייחודיים מפני שהיא ייחודית. יש מחלות ובעיות שהן ייחודיות לנשים ויש מחלות שהן נפוצות יותר בקרב נשים, ובין הנושאים הייחודיים שנכללים בקטגוריה הזאת, כמובן, מחלות גינקולוגיות ומחלות אונקולוגיות של נשים – המפורסמת שבהן היא כמובן סרטן השד; מחלות שנשים נוטות יותר לחלות בהן, כמו טרשת ומיגרנה; יש את כל הנושא של טיפול ותמיכה בנשים בהיריון, לפני לידה, במהלך הלידה וכמובן לאחר הלידה; טיפולי פוריות, שהם סוגיה ענקית, וסוגיות כמו חדשנות בטיפולים; בריאות נפש האישה; והמדיניות או האי-מדיניות שיש לישראל בנושא הזה, אדוני השר. אני רוצה להדגיש בדברי את התחום שייחודי לנשים באופן המובהק ביותר, והוא כמובן תחום הפוריות והלידה. ישראל, לשמחתי, מחזיקה בשיא עולמי בשימוש בטיפולי פוריות. לטיפולים האלה יש השלכה גם בטווח הקצר ובטווח הארוך על הבריאות של הנשים. הרצון העמוק שלהן להרות – והרצון של הנשים להרות הוא לא רק שלהן, הוא גם של הגברים שלצדן, והוא חוצה מעמדות כלכליים, דתות ועדות. כולם רוצים להרות, והשאלה אם אנחנו עוזרים להם ולהן מספיק בנושא הזה. נושא חשוב שקשור לזה הוא הקושי הכלכלי שחוות נשים ומשפחות במימון טיפולי הפוריות הללו, ובכלל, בטיפולים מונעים. למדינה יש אחריות ומחויבות לבריאות האזרחים, ובמקרה הזה האזרחיות, שלה. ישראל מדורגת היום בין המדינות עם שיעור ההוצאה הפרטית הגבוה ביותר מתוך סך ההוצאה הלאומית על בריאות בכלל ובריאות האישה בפרט. הגבוה ביותר, זה מדהים. ולמרבה הצער והכאב, רבים בישראל בוחרים היום לוותר על טיפול רפואי או טיפול פוריות בשל קשיים כלכליים, בעיקר פשוט משום שאין להם כסף לטיפולים הללו. ומה לעשות שהנשים בישראל הן לרוב מרכזו של התא המשפחתי, ורבות מהן יעדיפו להשקיע כספים, גם שאין להן, וללכת ולקחת הלוואות ולהיכנס לחובות רק כי הן רואות את עצמן גם אחראיות למי שעתידים להיות ילדיהן. אני רוצה לציין, לפני הסיום, אבסורד נוסף. דיברו עליו פה, גם חברתי שרן השכל ואחרים, וזה נושא של מחלות נשיות. יש לא מעט מחלות כאלה, מחלות אוטואימוניות ומחלות המעי שהשכיחות שלהן בקרב נשים היא הרבה יותר גבוהה מאשר בקרב גברים, ולמרות זאת שני-שלישים מהמחלות שפוגעות בשני המינים, כמו שאמרה שרן, נחקרו בגברים בלבד ומרבית התרופות נוסו על גברים בלבד, למרות שמשתמשות בהן גם נשים. זה כמובן אבסורד שהמחקר שישראל משקיעה הוא רובו ככולו על גברים ולא על נשים, שהן למעלה ממחצית האוכלוסייה. כדי לשפר את המחקר בתחום הזה נדרשות גם העלאת המודעות בנושא, אבל גם הפניית משאבים וכספים ותקציבים לתחום המחקר והפיתוח הרפואי בקרב נשים ותוך התמקדות בנשים. בשנה האחרונה, וגם על זה דיברו, התעוררה סערה ציבורית, ובצדק, בעקבות הפרסום שבוועדת סל הבריאות, הוועדה שמחליטה מה יהיו התרופות, מה תהיה המדיניות, במה המדינה תהיה שותפה, יושב רוב מובהק של גברים. אני מבין שיש כוונה לשנות את זה. יש לזה כמובן גם השלכות מובהקות וברורות של העדפת תרופות גבריות – עם או בלי מירכאות – וחוסר אמפתיה בעצם למצוקות הבריאותיות ולתרופות שהן ייעודיות לנשים. אני קורא למשרד הבריאות ולשר – שבאמת עושה מאמצים בכל תחום אפשרי; היום ישבנו אתו על נושא אחר ולפני כן על נושא אחר. אני מברך אותך על היותך שר, מה שנקרא, של כולם, ואני קורא לך כן לעשות את הוועדה הזאת ועדה שהיא יותר מאוזנת בין גברים לנשים. ולכן, בשל כל הסיבות הללו, חברות וחברים, חשוב לנו מצד אחד, כמדינה מרובת ילדים – ובעזרת השם שנמשיך ונהיה מרובי ילדים – לחגוג את בריאות האישה, את הזכות שלה ללדת, ולעשות הכול כדי להגן לה על הגוף ועל הנפש. אבל מצד שני, לחגוג זה לא מספיק. אנחנו צריכים למקד יותר משאבים ויותר כספים באישה, בבריאות הנפש והגוף שלה, בבעיות הייחודיות לה, במחלות הייחודיות לה ובפתרון לבעיות ולמחלות האלה, בתרופות, וייטב אם נעשה זאת מייד. עדיף מאוחר מאף פעם. תודה, אדוני השר. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. אני מתכבדת להזמין את כבוד השר, שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן, להשיב על ההצעות לסדר-היום. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חייב להעיר לחיליק: אני לא אמרתי שאני מסכים לשנות את זה בוועדה, ועדת הסל. ואני אסביר לך גם כן – ואני מפריך את הטענה מכול וכול, ואני אסביר את זה אחת ולתמיד. קודם כול אני ממנה ועדת סל – אני ממנה ועדת סל יחד עם שר האוצר, אבל לא את כל הוועדה. אני ממנה חברים, מה שאני רוצה: בתחום הרפואה, בתחום הקהילה, גם רב, וקופות-החולים ממנות כל אחת את שלה, כל קופת-חולים ממנה בן-אדם אחד משלה. עכשיו, אני ממנה בשוויון, תבדקו אותי. בשנה האחרונה מיניתי פרופסורית, כמה פרופסורים גדולים, ומיניתי גם נשים. לקופות-החולים אני לא אחראי ואני לא מתכוון להתערב. זה לא בסמכותי. שהן ימנו. אם אתם רוצים – תדבר אתן. אני לא מודיע לאף אחד את מי למנות לוועדת הסל. מה שמוטל עלי קיימתי ועשיתי, נקודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא לא, תנו לי. הוויכוח כבר היה – הוא לא היה, אני מסביר לו. אני לא בא עכשיו לענות על הנושא הזה. <עליזה לביא (יש עתיד):> הציבור עכשיו רואה אותך. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> דבר שני, התרופה המגדרית, רק לנשים – זה רק כמה אחוזים. שכחתם שכל המחלות שוועדת הסל נותנת זה גם חצי-חצי. חוץ מזה, יש לנו מגדרי, נשים, זאת אומרת, יש לנו אוטומטית רוב, כי כל תרופה שנותנים – חלילה וחס למחלת לב, ל-ALS, מה שיש – זה חצי-חצי, כי האוכלוסייה זה חצי-חצי, זאת אומרת, שכשמכניסים תרופה, היא אוטומטית לכולם. חוץ מזה יש תרופות שהן רק מגדריות. אז מה הטענה? כי אומרים לי שזה רק כמה אחוזים. זאת טענה? זאת לא טענה. לכן, אני לא רוצה להיכנס לכל הוויכוח הזה. זה לא ויכוח. אגב, אני חייב להגיד לכם שלהכין את ועדת הסל, שמתחילה את העבודה בדרך כלל באמצע אוקטובר ועובדת עד סוף השנה, חודשיים וחצי, עובדת ד"ר אסנת לוקסנבורג – היא עובדת שנה שלמה, עם מחלקה גדולה מאוד, להכין את התרופות שרוצים להכניס לסל – רק נשים, 100% נשים שם. צריך להכין את הוועדה, את התרופות החדשות, מה נכנס, מה ראוי, להחליף תרופות – יש הרבה דברים. עובדים שנה שלמה, כמעט עשרה חודשים, רק להכין את הוועדה. אחר כך יש דיוני ועדה. דיוני הוועדה פתוחים לכולם, זאת אומרת כולל עיתונאים. זאת לא איזה ועדה סגורה. זה פתוח רשמי לכולם, למי שרוצה לשבת. לכן, הכול פתוח. אני לא חושב שיש הרבה מה לשנות שם. מבחינתי ועדת הסל מאוזנת, בסדר. תבדקו את הרופאים שהכנסתי לשם. אני בטוח שאחד-אחד אתם תאשרו – בכירים מאוד. חברי הכנסת, כידוע לכולם, הבריאות נוגעת באופן אישי לכל אחד ואחד מאתנו, והיא משפיעה ומושפעת מכל מעגלי החיים של כל אדם. הבריאות כוללת בתוכה מצב של רווחה פיזית, נפשית, חברתית, רוחנית. על קידום בריאותו של האדם משפיעים לא רק הגורמים החשובים של תזונה נכונה ופעילות גופנית, אלא גם גורמים חברתיים וסביבתיים, חינוך, מצב כלכלי ועוד. המטרה של משרד הבריאות היא שכל אישה בארץ תוכל לקיים את בריאותה ולשמור עליה, בהתאם למקובל בתחום הבריאות. בישראל השכר הממוצע לנשים במשק הוא כ-70% משכר הגברים, בהתאם לנתוני הלמ"ס. עוני הוא מנת חלקן של יותר נשים מגברים. עוני קיים בשכיחות גבוהה יותר במשפחות חד-הוריות, ש-90% מהעומדים בראשן הם נשים. לנשים יש תפקיד משמעותי בקידום בריאות המשפחה והחברה. נשים אחראיות במשפחתן יותר מגברים לתזונה, לחינוך ולקשר עם מערכת הבריאות. חשוב לציין כי נשים מהוות 70% מעובדי הבריאות בארץ, קרי, במשרד הבריאות כ-70% הם נשים. היום קיים ידע נרחב בנושאי רפואת מגדר ובריאות נשים. קיימים הבדלים רבים בשכיחות מחלות, בחומרתן וביעילות הטיפולים השונים בין גברים לנשים. דוגמה אחת לכך היא מחלת לב איסכמית. קיימים הבדלים בין נשים לגברים בהסתמנות, במידת מהימנות הבדיקות, בטיפול הניתן ובתוצאות – לצערנו, הפחות-טובות – בנשים עם מחלת לב איסכמית לעומת גברים. משרד הבריאות התמקד בנושא זה ומקדם הכשרות ומודעות לנושא זה והקמת מענים ייחודיים לנשים. במענה על הצעתה הדחופה של חברת הכנסת רחל עזריה והטענה שבישראל אין אגף במערכת הבריאות העוסק בטיפול בנשים אחרי לידה, ברצוני להשיב כי במחלקה לאם וילד ובמחלקת הסיעוד של שירותי בריאות הציבור ניתן מענה לנשים הרות, לתינוקות, פעוטות וילדים עד גיל שש שנים, כמו גם לנשים אחרי לידה, בדגש על מצבי בריאות פיזית ונפשית בתקופה זו. בטיפות-חלב אחיות בריאות הציבור עורכות סקרים על מצבי אלימות במשפחה, הרגלי חיים – עישון, שימוש באלכוהול וסמים – וסקר דיכאון אחרי לידה. המקרים שמאותרים באמצעות הסקרים מופנים להמשך טיפול במערכת הבריאות בהתאם לצורך הספציפי. בהתייחס לסוגיה של תמותה מוגברת ב-30% מסרטן שד בקרב החרדיות – אין בידינו נתונים על כך שלנשים חרדיות תוחלת חיים נמוכה יותר. יצוין כי נתוני תוחלת החיים מבוססים על דיווחים של תעודות פטירה, אשר מן הסתם אינם כוללים נתונים על מידת הדתיות או החרדיות, ולכן לא ניתן לבצע פילוח לאוכלוסייה זו בלבד. עם זאת, ידוע לנו שביישובים שבהם ריכוזים גבוהים של חרדים, כגון בירושלים, תוחלת החיים גבוהה מהממוצע הארצי. בנושא סרטן השד, שוב, אין בידינו נתונים המצביעים על תמותה רבה יותר של נשים חרדיות ממחלה זו. עם זאת, במשרד הבריאות ידוע שבשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בביצוע בדיקות ממוגרפיה בכל קבוצות האוכלוסייה. בתשובה על סוגיות שהועלו על-ידי חברות הכנסת עליזה לביא ושולי מועלם, משרד הבריאות משקיע מאמצים ומשאבים רבים בבריאות נשים. משרד הבריאות הקים שתי מועצות לאומיות שבהן יושבים מיטב המומחים בארץ – המועצה הלאומית לבריאות האישה והמועצה הלאומית לרפואת נשים, נאונטולוגיה וגנטיקה, שמטרתן לייעץ למנכ"ל המשרד כיצד לקדם בריאות נשים ושירותי בריאות לנשים ולחבר המלצות בסוגיות ייחודיות בבריאות האישה, כולל אוסטאופורוזיס, רפואה מגדרית והתמודדות עם אלימות כלפי נשים. בקופות-החולים פועלים מרכזים לבריאות האישה הנותנים מענה לא רק לבעיות פריון, גינקולוגיה וגיל המעבר, אלא לסוגיות הקשורות בהיבטים ייחודיים של בריאות נשים. כיום פועלים כמה מרכזי לב לאישה, יש תרופות ייעודיות לנשים במסגרת סל התרופות, וכיום גם מתגבשת תפיסה מגדרית כמעט בכל תחום. לדוגמה, בנושא מדדי האיכות של משרד הבריאות, כלל מדדי האיכות נבחנים ומפולחים גם באופן מגדרי. במדדים אשר נבדקו ופורסמו השנה נמצא כי העמידה במדדים עבור נשים וגברים כמעט זהה, ולעתים טובה מעט יותר בנשים, למעט צנתור לב. החשיבה על מגדריות הביאה לבחינת השינויים ביחס בין סטודנטים לסטודנטיות לרפואה והשלכותיהם. כמו כן, מתבצעת בחינה של מספר הנשים בתפקידי הניהול והניהול הבכיר במערכת הבריאות, כאשר יש לציין כי מחצית מהנהלת המשרד מורכבת מנשים, וכן כל התפקידים בחטיבת בתי-החולים, שהוקמה בשנה האחרונה, מאוישים כיום על-ידי נשים. זו השאלה האחרונה. לסיכום, משרד הבריאות רואה חשיבות רבה בדאגה לקידום בריאותן של נשים ופועל ביתר שאת בשנים האחרונות על מנת לחזקן ולהביא לידי ביטוי בצורה טובה ומשמעותית יותר את תפקידן החשוב של הנשים במערכת הבריאות ובהובלתה. אני מודה לחברת הכנסת שולי מועלם, שהעלתה את הנושא הזה. ברשותך, היושבת-ראש, שאני חושב שאפשר – היות שזה נדון כל היום בוועדות וגם עכשיו במליאה, אפשר להסתפק בתשובת השר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מקובל להסתפק בתשובתו של השר? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> מה עם התקציב – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא שומעים את כולם. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> לא רק – – – מיטות אשפוז פסיכיאטרי – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> קודם כול, זה לא שייך דווקא לזה, ובהחלט, כפי שאמרתי לך גם, אנחנו מטפלים בזה. זה ייקח קצת זמן, אבל מטפלים בזה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל חייבים להמשיך בזה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אתם רוצים, רבותי, אין לי שום בעיה. אני אומר לכם, אין סיבה שאחרי דיון של יום שלם, אין כרגע – כל פעם יש לכם אפשרות להציע את זה כהצעה לסדר-היום ולהביא את זה, זה לא בוער כרגע. אם אתם רוצים אני בא, אין לי בעיה. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא, אבל מה עם התקציב – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> רבותי, אם אתם רוצים, חבל לי להתווכח. <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל חייבים – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> חבל לי להתווכח. <היו"ר טלי פלוסקוב:> טוב, אז עוד פעם – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני השר, בלי להתווכח, השאלה האם אנחנו יכולים להבין ממך שהסיפור של מיטות אשפוז בפסיכיאטריה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אמרתי שאני מטפל. אמרתי, אני בודק את העניין, אני מטפל בזה, אני מכיר את זה. זה ייקח קצת זמן אבל מטפלים בזה, זה מה שאמרתי. אתם תקבלו בוועדה את אותה תשובה, לא משנה מתי זה יהיה. תודה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא משנה, אנחנו מדברים, אבל, על בדיקת – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני מכיר גם את זה, אני מכיר ואני מטפל בזה, זה מה שאמרתי. אני לא בורח מזה. אי-אפשר לברוח מזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן. הייתה פה הצעה להסתפק בתשובתו של השר, מקובל? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני אסתפק בתשובתו – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, אז ההצעה היא להסתפק בתשובתו של השר. לכך לא נדרשת הצבעה. חבר הכנסת איציק שמולי, אני לא אוכל לתת הבעת דעה נוספת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת האתיקה בעניין סדרת קובלנות זהות. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10) (צווים להפסקת עבודה באתר בנייה), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/644); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים לחקיקה. אני מקווה שיהיו חברי כנסת שיישארו עד הסוף; השר נמצא באולם. הצעת החוק הראשונה שאנחנו דנים בה היא הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10) (צווים להפסקת עבודה באתרי בנייה), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת אלי אלאלוף ואיל בן ראובן וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת איל בן ראובן; בבקשה, אדוני. יש לך עד עשר דקות להצעת החוק. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, חברי וחברות הכנסת המעטים שנמצאים פה, בשבוע האחרון לבדו נהרגו שני עובדי בניין בתאונות עבודה. ביום שלישי שעבר נהרג יואן סונג'באי, אני מקווה שאני הוגה נכון, בן 40 מסין, לאחר שנפל מגובה שלוש קומות ונחבט באורח קטלני ממוטות ברזל שעליהם הוא נפל. שלושה ימים לאחר מכן, ביום שישי האחרון, נהרג הישאם אבו סרחאן, מהכפר עבידיה, בן 19 בלבד במותו, בעקבות תאונת עבודה שהתרחשה באתר בנייה לא רחוק מכאן, בשכונת גילה. בכל אחת מחמש השנים האחרונות נפגעו מעל 6,000 עובדי בניין בתאונות עבודה, כל שנה מעל 30 הרוגים. בשנת 2014 היו 31 הרוגים, ב-2015 – 35 הרוגים, וב-2016 אנחנו בדרך למספרים האלה, לצערי. אזכיר גם את הנזק הפיננסי שנגרם מתאונות עבודה בישראל, הכולל את הנזק הכלכלי הישיר ואת הנזק העקיף, שנאמד ב-15 מיליארד שקלים בשנה, מה שאנחנו משקיעים בכל הביטוח הלאומי וכל מה שאנחנו משלמים לאותם נפגעים. כסף איננו כמובן לב העניין בנושא הכאוב הזה, אך גם הוא צריך להטריד אותנו ויכול להצטמצם משמעותית. לפני שאני אציג את הצעת החוק, חשוב לי להבהיר כי אין מטרת החוק להעניש את האחראים על אתרי הבנייה; מטרתו לוודא שכל האחראים על פרויקטים בענף הבנייה – יזמים, חברות בנייה, קבלנים – ייקחו אחריות, יממשו את סמכותם ויעשו כל שביכולתם כדי לשמור על בטיחות הפועלים שעובדים תחתיהם. הפחתת מספר התאונות, ההרוגים והפצועים היא זו שעמדה לנגד עינינו בניסוח החוק החשוב הזה. אני מתאר לעצמי שרובכם אינכם יודעים שמתחילת השנה הזאת נהרגו 20 עובדי בניין עקב תאונות עבודה. למרות היות ענף הבנייה הקטלני ביותר בישראל, הנושא איננו אטרקטיבי והוא איננו מייצר כותרות בתקשורת, כי, לצערי, רוב רובם של הנפגעים – הם אנשים, הם בני-אדם, הם משפחות שכולות, אבל רובם לא מדברים עברית. ובכל זאת, ואולי בגלל שכך, לקחנו, חבר הכנסת אלי אלאלוף, חבר הכנסת חאג' יחיא ועבדכם הנאמן, את הנושא כפרויקט אישי לטיפול. התחלנו לעבוד – מדיונים חשובים בוועדת העבודה והרווחה דרך ירידה לשטח. סיירנו באתרי בנייה שבהם התרחשו תאונות, נפגשנו עם מפקחי משרד הכלכלה, דיברנו עם פקחים, עובדים, מנהלי עבודה, ממוני בטיחות; ואני אומר לכם מכאן: התמונה היא קשה. היא קשה נורא. וכיצד מטפלות בכך הרשויות? על 13,000 אתרי בנייה שפזורים היום ברחבי המדינה מופקדים 17 מפקחים בלבד מטעם משרד הכלכלה; 17 מפקחים על 13,000. מכיוון שרק לשבעה מהם יש רכב מטעם המשרד, מרביתם גם נוסעים בתחבורה ציבורית מאתר לאתר, כאשר כל אחד מהם אחראי על מאות ולפעמים על אלפים של אתרים. האבסורד בהתגלמותו. רק לשם המחשה: על מחוז ירושלים, כל המחוז, אחראי היום מפקח אחד בלבד; הוא אמון על ירושלים, על פרוזדור ירושלים, בית-שמש, וכדי שלא יהיה לו משעמם יש לו גם את אשדוד. גם עם רכב, אדם אחד כמובן לא יכול להגיע לכל אתר שבו מתרחשת תאונה, בטח ובטח לא לכל אתר שנמצא בשטח הרחב הזה. נתון מדאיג נוסף הוא שאף שאלפי תאונות מתרחשות באתרי הבנייה כל שנה, בחמש השנים האחרונות, שהיו בהן למעלה מ-200 הרוגים, הוגשו 21 כתבי-אישום בלבד בעקבות רשלנות באתרי הבנייה, ומתוכם, רק 12 אנשים הורשעו: שמונה בגרימת מוות ברשלנות, אחד בגרימת חבלה ברשלנות ושלושה במעשה פזיזות ברשלנות. המספרים הללו מדברים בעד עצמם. נושא הבטיחות בבנייה, על כלל מרכיביו, לצערי נמצא הרחק-הרחק בסדר העדיפות הלאומי שלנו. אנשים מאבדים את חייהם כתוצאה מרשלנות, מהפקרות – והחיים ממשיכים כסדרם. הצעת החוק הזו שיזמנו, חברי הכנסת אלאלוף, חאג' יחיא ואנוכי, קובעת כי אתר בנייה שאירעה בו תאונה קשה שגבתה את חייו של עובד או שגרמה לפציעתו באורח קשה, ייסגר באופן מיידי על-ידי מפקח בטיחות, עד שליקויי הבטיחות יתוקנו באופן מוחלט. הנוסח שונה מהדיון בקריאה טרומית לעכשיו – אנחנו עשינו את זה בוועדת העבודה והרווחה – כך שבמקום "יהיה רשאי לסגור אתר" כתוב "יורה בצו על סגירת האתר". החוק דואג לכך שבזמן שהאתר סגור ישלם המעסיק שכר לעובדים במשך הזמן שבו האתר סגור מכוח הצו – כי האחריות בעינינו היא לא על הפועלים, היא על המנהלים. ההצעה קובעת שאם אתר בנייה שבו התרחשה תאונה ימשיך לפעול ללא תיקון ליקויי הבטיחות, מנהל האתר יועמד לדין פלילי ויהיה חשוף לעונש של עד שנתיים בכלא. כמו כן, משטרת ישראל תהיה מחויבת לדווח למשרד הכלכלה על כל תאונה שמתנהלת חקירה בעניינה – נראה ברור, אבל לא מתקיים היום – כדי להגביר את שיתוף הפעולה בין הגופים, הכל-כך חשוב, וכך לשפר את מנגנון הדיווח והחלפת הידע בין הגורמים הרלוונטיים במקרים של התאונות האלה. חשוב לומר שהחוק הזה הוא רק צעד אחד מתוך שורת צעדים שמוכרחים להיעשות במהירות ובמלוא הנחישות על מנת לצמצם באורח מהיר ודרסטי את היקף התאונות בתחום. בקרוב תתווסף לחוק הזה הצעת חוק שאנחנו מקדמים, שנוגעת ספציפית במפקחי הבטיחות באתרים, ותחייב כל אתר שגודלו מעל 3,000 מטר מרובע או שכולל 30 יחידות דיור לפחות להעסיק ממונה בטיחות שהבטיחות היא עיסוקו היחיד. לצערי, כיום דבר זה לא מתקיים, ומפקחי הבטיחות היום, שהם מנהלי העבודה, עסוקים בהמון דברים שאינם קשורים לבטיחות ובעצם אינם ממלאים את אחריותם בנושא. אני פונה מכאן למשרד הכלכלה ומבקש: אנא שתפו פעולה והיערכו לאכיפת החוק הזה לאחר שיעבור. החוק הזה הוא כלי נוסף בארגז הכלים שלנו – ושלכם, כמובן – לעצור את הפגיעה המיותרת הזאת באנשים. אנא השקיעו את המשאבים הנדרשים וגייסו עוד מפקחים בהקדם, כי אחרת לא נשיג את המטרה. אני רואה במשרד הכלכלה אחראי מרכזי על-פי החוק למימוש החוק הזה. אנחנו נמשיך להילחם בנחישות ובכל הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותנו על מנת לשים קץ לתופעה הבלתי-נסבלת והקשה הזאת. אני כמובן קורא לכם, חברי הכנסת, להצביע בעד החוק, שיביא לצמצום התאונות ויציל חיי אדם. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איל בן ראובן. אין חולק על חשיבותו של החוק הזה. יש לנו רשימת דוברים. אגב, רשימת הדוברים נעולה. חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס; חברת הכנסת זהבה גלאון; חבר הכנסת עיסאווי פריג'; חבר הכנסת נחמן שי; חברת הכנסת תמר זנדברג; חברת הכנסת מיכל רוזין. חברת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. עד שלוש דקות, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת וחבר הכנסת איל בן ראובן, אחד המציעים של החוק, כמובן, אין אנחנו חלוקים על חשיבות החוק וחשיבות החקיקה בכלל, ולא רק החוק, אלא לנסות באמת לקדם גם חקיקה וגם מדיניות שימנעו את המשך המגפה הזאת, שאנחנו שמים לב אליה בתקופה האחרונה – בעיני, לא רק בגלל המודעות שהולכת וגוברת, אלא באמת בגלל ההישנות של מקרים מאוד מצערים. אנחנו מדברים פה רק על מקרי המוות, ואנחנו כבר לא סופרים, לצערי הרב, גם את המקרים של תאונות שמצד שני, לשמחתי, לא מסתיימים במוות. אני הייתי בקשר עם חלק מהמשפחות שאיבדו את היקרים שלהן במקרים כאלה, בתאונות כאלה, והשתתפתי גם בפעילויות ציבוריות בנושא הזה. חשוב מאוד גם לדבר על העלאת המודעות של העובדים עצמם. אבל אי-אפשר שלא לשים לב – ואני דיברתי על זה בוועדה כאשר דנתם בהצעת החוק: מצד אחד, אתם אומרים באופן הכי ברור, ואתם צודקים, שיש מחסור אדיר במפקחים על הבטיחות, על הבטיחות של מקומות העבודה. אין מנגנון ברור שמשליט את תוכניות הבטיחות שמחייבים אותן מהתחלה. אני הגשתי שאילתה – עוד לא קיבלתי תשובה, אבל אני כמעט יודעת מה התשובה: האם באמת בודקים את תוכניות הבטיחות שמוגשות בכל מכרז כדי להיות בטוחים שזה אכן תקין, עונה על הצרכים ומיושם בשטח? כשאין מספיק תקנים כדי להגיע לכל מקומות העבודה – אנחנו יודעים טוב מאוד שבמקרים של תאונות המפקחים מגיעים רק אחרי שמקבלים הודעה; לפעמים בעל הבית או הקבלן מודיע רק כעבור יומיים על התאונה, ועד שמגיע המפקח לשטח כבר העלימו את כל הראיות שהיה צריך לטפל בהן. אני חושבת שמן הראוי שבמקום שקורית בו תאונת עבודה, וחס וחלילה יש גם מקרה מוות – והמשטרה בדרך כלל היא הגוף המוסמך הראשון שמגיע למקום התאונה – שיהיה בידיה של המשטרה להכריז על סגירת המקום, הזירה, עד שמגיע מפקח. מצדי, המפקח יכול להגיע שעה אחרי, ויש לו סמכות מלאה לבטל את הצו; אנחנו יודעים שלפי החוק יש להם סמכות לבטל את הצו הזה. למה להשאיר את זה שיעברו ימים, שיעברו שעות, ואפשר לסדר את המקום כך שייראה שאין אחריות, או שאני לא יודעת מה יהיה; היו מקרים, בתאונות מסוימות, שהקבלנים ביקשו מהעובדים, שרק עכשיו איבדו את הקולגה שלהם, להמשיך בעבודה כהרגלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני חושבת שאם תעשו את השינוי הזה, זה יהיה מדהים. אני חושבת שזה חוק מתחייב, אבל גם השינוי הזה מתחייב. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת מאיר כהן; חברת הכנסת מיכל בירן; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חברת הכנסת קסניה סבטלובה; חבר הכנסת ישראל אייכלר; חבר הכנסת אמיר אוחנה; חברת הכנסת עליזה לביא; חבר הכנסת איתן ברושי; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; חברת הכנסת רויטל סויד; חברת הכנסת יעל גרמן; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר; חברת הכנסת יעל כהן-פארן; חבר הכנסת אורן אסף חזן; חבר הכנסת מיקי לוי; חברת הכנסת שרן השכל; חבר הכנסת איציק שמולי. רבותי, אני מבינה שאתם דואגים להבעת שמות – – – <מירב בן ארי (כולנו):> הנה, הוא עולה. הוא עולה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא, זה בסדר, אני אומרת בכלל. כל חברי הכנסת שנרשמים לדבר – אני רואה את זה כחוסר אחריות – יושבים פה, ומי שמנהל את הישיבה רק מתרגל את השמות של חברי הכנסת. זה באמת קצת חוסר כבוד למה שקורה כאן. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא. אני אומרת, לפחות אלה שנרשמים ויושבים כאן – – – <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא. אז אני אומרת: בסדר, אתם נמצאים פה בדיון, אתם לפחות שומעים משהו. אבל מי שלא נמצא בכלל – אם הוא נרשם, כנראה היה לו מה להגיד בנושא. אז לחשוב פעמיים אם להירשם או לא להירשם, ולא לעשות את זה אוטומטי. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת איציק שמולי; עד שלוש דקות. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את שלוש הדקות כדי להזכיר אירוע מאוד מאוד חשוב, אולי היסטורי, שהיה פה היום בכנסת בראשות שדולת הבריאות, דב חנין ואילן גילאון ושולי וחיליק, ועוד – סליחה אם שכחתי – וכמובן שגם השר ליצמן, שר הבריאות, הגיע לשדולה שהמטרה שלה הייתה להתניע את המאבק להכנסת הביטוח הסיעודי הממלכתי כבר בתקציב הקרוב. למדינת ישראל יש הסדר מאוד מאוד פשוט עם האזרחים שלה: אתה משלם כל החיים ביטוח לאומי, ואם חס וחלילה קורה משהו, באה מדינת ישראל ואומרת לך: לך תחפש את החברים שלך, תביא את המשפחה ותתחילו לרוקן את הכיסים. ככה עובד ההסדר. אם חלילה הקשיש ברמת המוגבלות הכי גבוהה שלו בקהילה צריך באמת סיוע של 24/7, מה שנקרא, כל מה שהוא מקבל מהמדינה, הכי הרבה זה 22 שעות בשבוע. לך תסביר למדינה שיש עוד 140 וכמה שעות בשבוע שבהן צריך להחליף לו חיתול, שבהן צריך לרסק לו את האוכל, שבהן צריך ללוות אותו, להוריד אותו לספסל מתחת לבלוק. וזה החלק הקל. תחשבו מה קורה בחלק הקשה, באשפוז: 15,000 שקל כל חודש עולה מיטה במוסד אשפוז סיעודי. מדינת ישראל לא משלמת את הסכומים האלה. למעשה, 30% מהמאושפזים במוסדות הללו משלמים את מלוא העלות בעצמם. שיעור דומה משלם – תקשיבו טוב – השתתפות עצמית של 100%. המיטה עולה 15,000 שקל. משרד הבריאות בא ואומר לך: אתה זכאי, אבל תשלם 15,000 שקל – 100% השתתפות עצמית. ואלה בני-המזל, אלה הזכאים. רוב-רובה של האוכלוסייה בכלל לא זכאית. מבחני סיעוד משפילים, מבחני הכנסה לא נורמליים, דרישות מופרכות לא רק לבדיקת ההכנסה שלך ושל בן-זוגך או בת-זוגך ושל הילדים, אלא גם של החתנים והכלות וכל מי שאפשר לשנורר ממנו – העיקר שמדינת ישראל לא תכניס את היד לכיס. אז היום התחלנו לדבר גם על הפתרונות, סוף-סוף על הפתרון, ולא רק על הבעיות. והפתרון הוא, ואין בלתו – עיגון של ביטוח סיעודי ממלכתי בתוך סל הבריאות הממלכתי שלנו, כך שאם חלילה אדם נקלע למצב סיעודי, הוא ידע שכן, הוא משלם כל החיים, ואפילו תהיה לו עלייה מסוימת של 0.5% במס הבריאות, אבל הוא ידע שאם חס וחלילה בחלק האחרון של חייו הוא נקלע למצב סיעודי, המדינה תהיה שם בשבילו בהיקף ראוי וכפי שצריך. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, חבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת דב חנין – אחרון הדוברים, ואז נגיע להצבעה. עד שלוש דקות, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, גברתי היושבת-ראש. הצעת החוק הזו היא הצעת חוק חשובה וראויה. ברכות למציעים. עמיתי חברי הכנסת, מה שקורה אצלנו בתחום תאונות העבודה, ובפרט בתחום תאונות העבודה בענף הבניין, הוא פשוט בלתי נסבל. בלתי נסבל. אנחנו במציאות, עמיתי חברי הכנסת, שכמעט בכל שבוע יש תאונה, ושוב ושוב אנחנו רואים עוד אנשים הרוגים, נפילות מגובה, אנחנו רואים עוד ועוד משפחות שבהן הילדים נשארים יתומים, והמציאות הבלתי-נסבלת הזאת מחייבת שינוי. וכמו בנושאים אחרים, ואני אומר לכם את זה בצער גדול, גם כאן הדבר הזה קורה בגלל מערכת שלא יודעת לעבוד, ולא יודעת לעבוד נכון. אנחנו מסתכלים על הפיקוח בתחום הבטיחות בעבודה, פיקוח שנמצא בממלכתו של שר הכלכלה – אותו שר שלא מגיע לכנסת כדי לתת תשובות; עוד לא ראיתי אותו פעם אחת מגיע לתת תשובות על שאילתות, כולל בנושא של תאונות עבודה. אז שר הכלכלה הזה, שכל כך חשוב לו להשקיע מאמצים בקידום מתווה הגז, וכל כך חשוב לו להחזיק את תיק הכלכלה אצלו, הוא לא באמת מתעניין בחיים עצמם כשאלה הם חיים של עובדי בניין. והתוצאה – תסתכלו על תחום הפיקוח: כמה מפקחים בכל מדינת ישראל מפקחים על בטיחות בתחום העבודה? <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> 17. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זה פשוט לא יאומן. הרי אנחנו מכירים את המספר. זה פשוט לא יאומן. איך אתם מצפים ממפקח אחד לפקח על מאות אתרי בניין? איך זה יכול לקרות? הרי ברור שזה לא יכול לקרות. וזו פשוט מציאות של הפקרות ושל הפקרת חיי אדם. אני אומר את הדברים בהרבה מאוד כאב, כי אנחנו חזרנו והעלינו את הנושא הזה כאן במליאת הכנסת, ועד עצם היום הזה אנחנו עדיין לא רואים את השינוי הגדול המתחייב. צריך להיות כאן שינוי מערכתי, מלמעלה עד למטה, אבל קודם כול ברמת שר הכלכלה, שצריך להתייצב כאן בכנסת ולהגיד: זה בלתי נסבל, אנחנו לא נאפשר, אנחנו לא נמשיך עם מציאות שבה אנשים נהרגים בכל שבוע רק כי הם עובדי בניין. ולכן אני מברך על כך שהכנסת עושה מעשה ומתחילה לחוקק. אני מברך על הצעת החוק הזו. אני, בדיונים שיהיו בוועדה, אציע – אני מסכים עם עמדתה של חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן: המנגנון הנכון צריך להיות סגירה על-ידי המשטרה, כך נבטיח שהסגירה תהיה מיידית, והפתיחה צריכה להיות על-ידי מפקח עבודה. אחרי שמפקח עבודה מגיע למקום ובוחן את המקום, הוא יכול לאפשר את הפתיחה, אבל מצדנו שהפתיחה תהיה אפילו אחרי כמה שעות. אני תומך בהצעת החוק הזו, אני קורא לכל חברי הכנסת לתמוך בה, ואני מקווה שנאשר אותה בקריאה שנייה ושלישית עוד בכנס הזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. כאמור, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. כעת נצביע על הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10) (צווים להפסקת עבודה באתרי בנייה), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10) (צווים להפסקת עבודה באתרי בנייה), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 11, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10) (צווים להפסקת עבודה באתרי בנייה), התשע"ו–2016, עברה בקריאה ראשונה, וחוזרת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 26) (עידוד עסקים קטנים ובינוניים), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/645); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 26) (עידוד עסקים קטנים ובינוניים), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת רועי פולקמן וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. חבר הכנסת רועי פולקמן, בבקשה – עד עשר דקות להציג לנו את הצעת החוק שלך. <רועי פולקמן (כולנו):> תודה. גברתי היושבת-ראש, אני שמח, תודה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר אתכם על אדון בשם נועם, שפתח עסק קטן לייעוץ, ולא עבר זמן רב וכבר יצא לו שם של משקיען, חדור מוטיבציה ומקצוען, שמספק את העבודה בזמן ובעל תוצאות טובות מאוד. למרות כל זאת, ולמרות הפוטנציאל העצום של העסק שלו, העסק לא יכול לגדול. למרות הניסיון שלו במתן שירותי ייעוץ בתחום ההתמחות שלו למשרדי הממשלה וחברות ציבוריות, כשהם יצאו למכרזים הוא הבין שאין לו סיכוי לגשת למכרזים האלה ולהתקבל: המפרטים במכרזים שפתוחים בפניו בישרו לו שעליו להיות בעל עסק עם יותר מעשרה עובדים, להרוויח בין 4 ל-5 מיליון שקל בשנה במחזור, ועוד מגוון של כוכביות שגרמו לו להבין שאין לו סיכוי לעבור את המכרז. אנחנו מדינה קטנה, כמות העבודה המוצעת בשוק הציבורי היא מוגבלת. לנועם ולשכמותו – שביום-ביום הם גם צריכים לספק עבודה איכותית, גם לשווק את עצמם, לעמוד בלוחות זמנים ולעבוד כעסק מתפקד – קשה לעמוד בכל התנאים שהמערכת הציבורית דורשת. מצד אחד, העסקים האלה לא יכולים להתמודד במכרז גדול ומורכב, מאחר שהם לא מתאימים למפרט ולתנאי הסף, אך מהצד השני, הם גם לא מצליחים להתרחב ולגדול מספיק על מנת שיצליחו לעמוד בתנאים האלה בעתיד. זו שאלת הביצה והתרנגולת. זו תקרת זכוכית שעסקים קטנים רבים לא יכולים לפרוץ. חשוב להבין, המכרזים הממשלתיים הם לרוב מורכבים ותחרותיים ודורשים הכנה מרובה. רוב העסקים הגדולים שניגשים למכרזים האלה מייעדים לכך כוח-אדם מקצועי, וכך למעשה מגיע העסק הקטן למכרז בחיסרון ובעמדת נחיתות מלכתחילה מול הדרישות ומול התאגידים הגדולים. ועל כן מראש בדרך כלל נמנע ממנו להתמודד בכלל במכרזים האלה ולשחק במשחק של הגדולים. המטרה שאנחנו מציבים לעצמנו עם ההצבעה על החוק היא להגדיל את מספר העסקים הקטנים במכרזים ממשלתיים ולהוריד חסמים כדוגמת תנאי סף מיותרים, היקפי מכרז לא מתאימים, עלויות השתתפות גבוהות, ועוד הרבה כוכביות שגורמות לעסק קטן לוותר מראש על האפשרות להגיש הצעה. הצעת החוק היא תיקון של חוק חובת המכרזים, ומבקשת להוריד חסמים לעסקים קטנים ובינוניים במכרזי מדינה. בחוק שעולה לפניכם יש בשורה אמיתית, שתאפשר לעסקים קטנים את הגישה המיוחלת למכרזים הללו. השינויים המוצעים בחוק – אלה עיקריהם: הראשון, סוגיית דמי ההשתתפות. כשהחוק יעבור, ההשתתפות של עסק קטן במכרז, או בכלל של עסק, לא תותנה בתשלום דמי השתתפות, דבר שהיום הוא שרירותי. בהערכה זהירה שעשינו עם האוצר, רק במשרדי הממשלה – בלי הגופים הנוספים שייכללו, כמו קופות-חולים, אוניברסיטאות ואחרים – מדובר על כ-15 מיליון שקלים שייחסכו מעלויות השתתפות במכרזים על-ידי עסקים קטנים. ברגע שזה יוחל גם על רשויות מקומיות, מדובר כבר על עשרות מיליונים נוספים – סכומים שרירותיים, רק בשביל לקנות את מסמכי המכרז ולהשתתף בו, בלי שום קשר לצורך האמיתי במכרז. הציגו בפני מעסיקים קטנים חשבוניות בסכומים של אלפי שקלים שעליהם לשלם רק לצורך השתתפות במכרזים, בלי שום קריטריונים. כל גוף דורש מה שהוא רוצה. זהו מצב מגוחך, שמכשיל עסק קטן ומונע ממנו כבר בהתחלה להתמודד במכרזים. הנושא השני הוא פרסום נתונים על מספר העסקים הקטנים שזכו במכרזים, ברכש ממשלתי, בכל משרד ומשרד. ניסינו להבין כמה עסקים בכלל נהנים מהרכש הממשלתי. קיימנו על זה כמה דיונים בוועדות הכנסת, והתשובה חזרה על עצמה: אין לנו נתונים. בחוק יש חובה לכל יחידה ממשלתית, ממוסד אקדמי ועד משרד ממשלתי או יחידת סמך, לאסוף את הנתונים הללו ולפרסם אותם אחת לשנה באופן פומבי, כדי שנוכל לדעת כמה משתתפים במשרד הביטחון, כמה במשרד החינוך, כמה בקופת-חולים כללית, כמה מהנתח של השוק זה עסקים קטנים. ואם זה נמוך, אולי נשפר את זה. הנתונים האלה עד היום בכלל לא גלויים. הנושא השלישי הוא התאמת המכרזים לעסקים קטנים ופיצולם, איפה שניתן, לתתי-מכרזים. באופן הזה תיפתח הדלת בפני עשרות עסקים שעד היום, בגלל תנאי הסף של הגודל, לא יכלו בכלל להתמודד, ועסקים מכל הארץ יוכלו לקחת חלק במשחק של הגדולים. הצמיחה של העסקים הקטנים והבינוניים היא צמיחה של כולנו, צמיחה של כל המשק הישראלי. חברי חברי הכנסת, ממשלת ישראל משמשת כקניין הגדול ביותר בישראל, ומכאן שיש לה השפעה גדולה על הסקטור העסקי כולו, שתרומתו למשק היא במיליארדים. סיעת כולנו בראשות שר האוצר משה כחלון הבטיחה שתמשיך ותקדם נושאים חברתיים בכלל ואת תחום העסקים הקטנים בפרט. זה חוק אחד מני רבים שקידמנו עבור העסקים הקטנים בחודשים האחרונים, עסקים מכל הארץ – מרכיב קריטי בחיזוק הפריפריה: עסקים קטנים מקריית-שמונה, אשקלון, אשדוד ובית-שמש, כדי שגם להם יהיה סיכוי להתחרות על מקורות פרנסה בישראל. וגם חוק שוטף פלוס 30, שאנחנו מקדמים בימים האלה בוועדת הכלכלה בעזרתו של יושב-ראש ועדת הכלכלה איתן כבל, הוא חוק מרכזי שאנחנו הבטחנו לסיים את חקיקתו במושב הזה, ואני מקווה שנצליח להשלים את זה; חוק דמי אבטלה לעצמאים, שמחכה לתקציב הקרוב; תחום האשראי, שמקודם; חופשת לידה לעצמאים, שחברת הכנסת טלי פלוסקוב קידמה, וחוקים נוספים שאנחנו מקדמים בנושא הזה. לסיום, אני רוצה לנצל במה זאת להודות לכל מי שסייע ומסייע לחוק הזה: בראש ובראשונה, כמובן, לשר האוצר משה כחלון על הדבקות במטרה והרוח הגבית בנושא חיזוק הפריפריה והעסקים הקטנים; ליושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל, שדוחף בוועדה את כולם להגיע להסכמות, ומדובר פה על הרבה משרדים שצריכים להסכים ולתאם, וזה בעזרתו. תיקון חוק חובת המכרזים שעולה היום להצבעה בקריאה ראשונה הוא חוק מהותי וחשוב, שישים את העסקים הקטנים כמו של נועם ועמיתיו ברחבי הארץ על מפת הכלכלה באמצעות הרכש הממשלתי ויאפשר להם לצעוד צעד נוסף לעבר תחרות הוגנת מול העסקים הגדולים. אני אודה לכם על התמיכה בחוק. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת רועי פולקמן. רבותי, רשימת הדוברים נעולה. חברת הכנסת מירב בן ארי; חבר הכנסת אראל מרגלית; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס; חברת הכנסת זהבה גלאון; חבר הכנסת עיסאווי פריג'; חבר הכנסת נחמן שי; חברת הכנסת תמר זנדברג; חברת הכנסת מיכל רוזין; חבר הכנסת מאיר כהן; חבר הכנסת עמר בר-לב; חברת הכנסת קסניה סבטלובה; חבר הכנסת ישראל אייכלר; חבר הכנסת אמיר אוחנה; חברת הכנסת עליזה לביא; חבר הכנסת איתן ברושי; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג; חבר הכנסת אלי כהן; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; חברת הכנסת רויטל סויד; חברת הכנסת יעל גרמן; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר; חברת הכנסת יעל כהן-פארן; חבר הכנסת אורן אסף חזן; חבר הכנסת מיקי לוי; חברת הכנסת שרן השכל. חבר הכנסת דב חנין – אחרון הדוברים; ואנחנו עוברים להצבעה. עד שלוש דקות, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, גברתי היושבת-ראש, אני מצטער שאני בעצם הדובר היחיד בהצעת חוק שיש לה חשיבות רבה, ואני חושב שהיא בהחלט הייתה ראויה לדיון מהותי ורציני כאן במליאת הכנסת. עמיתי חברי הכנסת, יוזמת הצעת החוק הזו היא יוזמה בכיוון הנכון. המערכת הכלכלית-חברתית שלנו בנויה באופן כזה שהיא מעדיפה את העסקים הגדולים המבוססים, החזקים, העשירים. ולכן, כל צעד שמעודד את העסקים הבינוניים והקטנים הוא צעד מבורך, והמנגנונים הקונקרטיים, ידידי חבר הכנסת פולקמן, שאתם מציעים, הם מנגנונים נכונים. אני באמת משוכנע שהם יוכלו לתרום לעסקים קטנים ובינוניים ביכולת להתמודד במכרזים ציבוריים. אנחנו נמצאים במצב אבסורדי. בעצם המציאות הקיימת היום היא שבניגוד לכל שיקול חברתי, אנחנו בעצם מפריעים לקטנים ולחלשים לקחת את מקומם ולהתמודד על המשאב הציבורי הזה שנקרא מכרז לטובת איזשהו פרויקט ציבורי כזה או אחר. אני מברך על הצעת החוק הזו, אבל אני חייב לומר, גברתי היושבת-ראש, שאנחנו עדיין מתמודדים עם בעיה מאוד מאוד גדולה, מערכתית, של העדפת העשירים והעדפת החזקים. תראו, למשל, את שוק האשראי: האם מישהו מאתנו, מישהו מהאזרחים, יכול להשיג אשראי כמו שמקבלים אותם טייקונים ובעלי הון? פרשת דנקנר, למשל, שמסתיימת עכשיו, ולפחות פרק אחד שלה מסתיים בהרשעתו של מר דנקנר, הרי זו פרשה שבהיסטוריה שלה אנחנו רואים שורה ארוכה של העדפות של בעל הון בגלל שהוא בעל הון. אני כרגע אפילו לא מדבר על הצד הפלילי, אני מדבר על אופן הפעולה של המערכת: בן-אדם שמקבל כסף כי הוא בעל הון והוא מקבל הרבה יותר כסף כי הוא בעצם בעל משאבים. זו מערכת לקויה ובעייתית, ואתה צריך להתמודד. השאלה איננה רק ההתמודדות עם שיפור יכולותיהם של בעלי עסקים קטנים ובינוניים; השאלה היא התמודדות עם ההעדפות המבניות שיש לבעלי הון ולטייקונים, העדפות מבניות שהן מאוד מאוד עמוקות במערכת שלנו, החל בשוק האשראי, עבור בתחום המכרזים וכלה בתחום הקשרים שיש לטייקונים ולבעלי הון עם מי שמקבל את ההחלטות בתוך מוסדות המדינה השונים. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, ברכה על הצעת החוק הזו, אנחנו נתמוך בה, נצביע בעדה. וצריך, במקביל למהלך הזה, להתמודד עם מערכות ההעדפה של העסקים העצומים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. כאמור, אנחנו עוברים להצבעה. כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 26). מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 26) (עידוד עסקים קטנים ובינוניים), התשע"ו–2016, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עשרה חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 26) (עידוד עסקים קטנים ובינוניים), התשע"ו–2016, עברה בקריאה ראשונה וחוזרת לדיון בוועדת הכלכלה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור בעקבות דיון מהיר בנושא: שקיפות במועצות הדתיות, הצעתם של חברי הכנסת אלעזר שטרן, מרב מיכאלי ויוליה מלינובסקי. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, אדוני. <הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47) (ילד הזכאי לגמלה מיוחדת), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/647); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47) (ילד הזכאי לגמלה מיוחדת), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת מירב בן ארי וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה, לרשותך עשר דקות להציג לנו את הצעת החוק שלך. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, גברתי היושבת-ראש. לא צריך עשר דקות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עכשיו את רגועה? <מירב בן ארי (כולנו):> עכשיו אני רגועה. אדוני השר, כנסת נכבדה, זו הצעת חוק פשוטה שהגיעה לאחר מפגש שלי עם צעירים חסרי עורף משפחתי. הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47) (ילד הזכאי לגמלה מיוחדת), קריאה ראשונה – מוצע להחליף בחקיקה את המונח "ילד נטוש" במונח "ילד הזכאי לגמלה מיוחדת"; ילדים שהם נטושים יודעים שהם נטושים, הם לא צריכים שגם המחוקק יקרא להם כך. פשוט מאוד, תחליפו את השם. והכי חשוב לי לומר, כי היה לי גם עניין זהה בנושא של המפגר – לא לזלזל כשמחליפים שם בחוק, כי לפעמים הייתה מין נטייה לזלזל, כי אם חבר'ה צעירים מגיעים לביטוח לאומי ובסוף מתעצבים מדבר שהוא כל כך מיותר, אין שום סיבה שלא להחליף אותו. אז כמובן, תצביעו בעד, ונקדם את זה עוד בכנסת הזאת לקריאה שלישית. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. את מתכוונת: במושב הזה. <מירב בן ארי (כולנו):> במושב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בוודאי. תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. רשימת הדוברים נעולה. <אילן גילאון (מרצ):> חבר הכנסת דב חנין, חבל – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת דב חנין, התייחסות שלך. <אילן גילאון (מרצ):> הוראת קבע בכרטיס מגנטי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> קיבלתי אישור מסגן מזכירת הכנסת, אז אני רגועה. אני יודעת שעל-פי התקנון אני חייבת לעבור על כל השמות, אבל עשיתי היום כל כך הרבה תרגילים בשמות של חברי הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין, לרשותך שלוש דקות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, גברתי היושבת-ראש, וברכות לחברת הכנסת בן ארי על הצעת החוק הזאת. אני רוצה להצטרף לאמירה שלך לא לזלזל בחשיבות של תיקון ביטויים מעליבים שנמצאים בחקיקה שלנו. אני בטוח שמי שכתב את החוק הזה לא התכוון להעליב, אבל הביטוי שיצא הוא ביטוי מעליב, ואין מקום לביטויים מעליבים בחקיקה. אין מקום לביטויים מעליבים. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לדבר בכבוד לאנשים עם הקשיים, המורכבויות והבעיות שהם מתמודדים אתם, ובטח בחוק שנועד להיטיב. אז הוא נועד להיטיב עם אנשים, אבל גם, באותה הזדמנות, הוא מעליב אותם. אני חושב שבכלל אנחנו צריכים לעשות סריקה בחקיקה הישראלית, כי יש לנו לא מעט מצבים כאלה שבהם נותרו ביטויים מעליבים בחקיקה, וצריך לשנות אותם; צריך להחליף אותם בביטויים אחרים, מכבדים. אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות, אדוני שר האנרגיה והתשתיות – לדעתי הוא לא מקשיב לנו, לפי הבעת פניו. <מירב בן ארי (כולנו):> אנחנו מקשיבים לך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> השר שטייניץ. אדוני השר. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הוא שומע מוזיקה קלאסית. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני רוצה לנצל את ההזדמנות שאני מדבר על החוק הזה כדי לומר משהו בכלל על השיח שלנו. פשוט היו לי כמה חילופי דברים עם השר. זה לא סוד שביני לבין שר האנרגיה והתשתיות יש ויכוח בכמה נושאים, וויכוח הוא דבר חשוב בפוליטיקה שלנו, גם אם הוא ויכוח נוקב. אני אומר את הדברים כי סיפר לי השר על איזושהי התבטאות מאוד מאוד חריפה שהוא נתקל בה – אני לא ראיתי אותה: מישהו פרסם נגדו משהו מאוד מאוד חריף. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להגיד שכאשר יש ויכוח, צריך לנהל את הוויכוח בצורה מכובדת ועניינית. זה מאוד מאוד חשוב. גם אם לטעמי השר טועה – אני בטוח שהוא חושב שאני טועה, דרך אגב, בוויכוח בינינו, אבל זה המקום של הוויכוח, של עמדות שונות ושל דעות שונות. וזה בסדר גמור שיש ויכוח, אבל בוויכוח הזה אני חושב שצריך להתייחס תמיד לדעה האחרת כאל דעה אחרת, והדרך להתמודד עם הדעה האחרת היא לנסות להוכיח שהיא לא נכונה, לנסות להוכיח שעדיפה הדעה שאני מחזיק בה. הדרך להתמודדות היא בוודאי לא הטחת עלבונות ולא הטחת כינויים ולא סיווג אנשים שחושבים אחרת ממני או אחרת ממישהו אחר בכינויים מעליבים. כך שאנחנו צריכים, גברתי היושבת-ראש, לנסות להתמודד עם הביטויים המעליבים לא רק בחקיקה שלנו אלא בשיח ובתרבות הדיון שלנו. להתווכח – בהחלט; להתווכח בצורה עקרונית ותקיפה ולהוכיח אחד את השני – בוודאי. אבל להתייחס אחד לשני בכבוד. זה לא רק יכבד אותנו יותר – זה יהפוך את הוויכוח שלנו לוויכוח יותר רציני ויותר אמיתי. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין, כאמור, אנחנו עוברים להצבעה, רבותי. אנחנו כעת נצביע על הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47). מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47) (ילד הזכאי לגמלה מיוחדת), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 11 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47) (ילד הזכאי לגמלה מיוחדת), התשע"ו–2016, עברה בקריאה הראשונה וחוזרת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה השנייה והשלישית. <שאילתות ותשובות> <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו סיימנו את החקיקה, וכעת אנחנו עוברים לשאילתות. היום אנחנו עוברים לשאילתות לשר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים חבר הכנסת יובל שטייניץ. אדוני השר, אני מזמינה אותך לכאן, בבקשה. שאילתה מס' 415 של חברת הכנסת יעל כהן-פארן: הפחתת השימוש בפחם לייצור חשמל. בבקשה, גברתי. <415. הפחתת השימוש בפחם לייצור חשמל> <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה, גברתי היושבת-ראש, תודה, השר. בגלל העיכוב בהתקנת סולקנים להפחתת הפליטות, הכרזת על הפחתת השימוש בתחנות הכוח ב-15%. רצוני לשאול: 1. מה היא תוכנית הפעולה להביא להפחתה? 2. כיצד תבטיח עמידה ביעדי ההפחתה? 3. על מי מוטלת האחריות לעמידה בתוכנית? תודה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> תודה רבה לך, חברת הכנסת כהן-פארן, על השאלה. קודם כול, אני חייב לספר לך משהו שאני מניח שאת מודעת לרובו, אבל אולי חברי כנסת אחרים וצופים אינם מודעים לו. כפי שאכן ציינת בשאילתתך – כך אומרים: שאילתתך? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כנראה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> שאילתתך. אוקיי. אכן, החלטתי לפני כמה חודשים לבצע מהלך תקדימי שאף שר אנרגיה במדינת ישראל לפני לא עשה אותו, ולהורות לחברת החשמל – בתוקף סמכותי כשר האנרגיה, כמי שאמור לקבוע את המדיניות, כולל את תמהיל הדלקים במשק – להפחית, להעביר 15% משרפת הפחם לצורך ייצור חשמל לגז טבעי כבר במהלך שנת 2016. זה, לאחר שבשנים האחרונות ממילא חלקם של הפחם ושל דלקים מזהמים אחרים כמו מזוט וסולר ירד מאוד והגז הטבעי נכנס. אבל החלטתי לתת הנחיה כזאת לחברת חשמל מעבר לשיקולים האחרים. ההחלטה הזאת לא הייתה פשוטה; חברת חשמל לא אהבה אותה, ועד חברת חשמל לא אהב אותה. היו לה כמה משמעויות לא פשוטות. קודם כול, יש לה משמעות של בערך עד 0.5% בתעריף החשמל – הפחם כרגע קצת יותר זול מהגז הטבעי. שנית, מבחינת חברת חשמל – בפחם רק חברת חשמל מייצרת חשמל, אבל יש הרבה תחנות כוח פרטיות שמייצרות חשמל בגז טבעי, אז המשמעות הייתה הפחתה בנתח. החברה לא אהבה את זה, הוועד לא אהב את זה. היו גם כאלה שטענו שאין לי סמכות, כשר האנרגיה, לשקול שיקולים של איכות הסביבה. בשביל זה יש משרד לאיכות סביבה, ואני כשר אנרגיה צריך לשקול רק שיקולים של יעילות אנרגטית, ביטחון אנרגטי, ומה פתאום אני נותן הנחיה שההנמקה המרכזית שלה היא טובת איכות הסביבה והאוויר שאנחנו נושמים. ובכל זאת, זו ההחלטה שקיבלתי. חברת חשמל מבצעת את ההחלטה הזאת, ומשרד האנרגיה ורשות החשמל מפקחים על חברת חשמל, כולל על ביצוע ההנחיה הזאת. וכמובן, ב-2016 אנחנו נראה את ההפחתה הזאת – הפחתה נוספת של 15%. דרך אגב, זה מביא את ישראל למקום טוב, שבו אנחנו מייצרים בפחם פחות מ-40% מהחשמל, נדמה לי 37% מהחשמל, משהו כזה, 36%, 38%, לא זוכר בדיוק. אחרי שקיבלתי החלטה תקדימית כזאת, שלא עמדה כלל על הפרק בעבר – להוריד באופן מלאכותי, בניגוד לשיקול הכלכלי הטהור, בניגוד לצרכים של חברת חשמל – והוריתי להפחית 15% בפחם כדי לשפר את איכות האוויר שאנחנו נושמים, לא תאמיני מה קרה: הארגונים הסביבתיים החליטו להעניק לי את פרס "הגלובוס השחור" על חוסר רגישות לזיהום אוויר משרפת פחם. הרי הייתי שר האנרגיה הראשון שהפחית את שרפת הפחם בשביל לשפר את איכות האוויר ולהקטין את הזיהום, ואז קיבלתי גנאי מהארגונים הסביבתיים. נדמה לי שאת מכירה את ההחלטה הזאת. מי אמר שאין הומור בתחום האנרגיה? אני רק שואל את עצמי, אם נניח שבעתיד נוכל להוריד לא 15% אלא 30%, אני אקבל שני גלובוסים שחורים? <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> הומור שחור. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> כן. יש גם הומור בתחום האנרגיה. 1–3. על כל פנים, לשאלתך, עכשיו ברצינות, אכן קיבלתי החלטה כזאת. אני מאוד גאה בהחלטה הזאת. היא לא הייתה פשוטה, היא לא הייתה קלה. היו קולות נגדה לא רק בחברת חשמל אלא גם במשרדי ממשלה שונים – טענות על חוסר סמכות או על עלויות. ובכל זאת, החלטתי שכשר אנרגיה מותר לי לשקול גם שיקולים של איכות סביבה, ולא רק שיקולים של תועלת כלכלית או של טובת חברת החשמל. אז זה לגבי שאלתך. וכמובן, משרד האנרגיה ורשות החשמל מפקחים על זה. אני גם לא רואה בעיה מסוימת, כי בסוף חברת החשמל היא זרוע ממשלתית, והיא תבצע את הנחיות השר. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אבל האם הם מחויבים לסגור תחנה מסוימת, או שפשוט הם צריכים לדווח לך מדי חודש בחודשו כמה פחם הם צרכו בהתאם לתוכנית כדי לראות שלא עוברים את – – – פחות 15%? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> כן. הם צריכים, בסיכום שנתי – אנחנו לא מתערבים להם בדיוק, הרי יש גם אילוצים כאלה ואחרים – אבל בסיכום שנתי צריכים להראות לנו; ודאי שאנחנו לא מחכים רק לשנתי, אלא גם שואלים מה קרה אחרי רבעון ושני רבעונים, אבל בסיכום שנתי ב-2016 הם צריכים להראות לנו הפחתה של 15%, נוסף על כל ההפחתות בשרפת הפחם שהיו קודם לכן. אנחנו לא אומרים להם אם לעשות את זה יותר בחדרה, ב"אורות רבין", או יותר באשקלון, ברוטנברג – אלה שתי התחנות הפחמיות. הם חייבים לשרוף פחות פחם ב-2016. אני מניח שפחות או יותר תהיה חלוקה, פלוס-מינוס, שווה מבחינת ההפחתה. דרך אגב, ההנחיה הזאת ניתנה אחרי שהמשרד להגנת הסביבה דרש הפחתה של 5%, אבל אנחנו כבר היינו בבחינה מעמיקה שאני ביקשתי לערוך כדי לבצע הפחתה יותר גדולה, ובסוף ההפחתה הייתה 15% במקום 5%, הפחתה הרבה יותר גדולה. לא רק זאת, אלא שהודעתי כבר שאנחנו נבחן, משרד האנרגיה, ביחד עם המשרד להגנת הסביבה, לאחר סוף הקיץ – כי הרי יש לנו בשיא הקיץ ובשיא החורף בעיות; יש תצרוכת יתר, ואספקת החשמל היא לא פשוטה. אני מקווה שנעבור את הקיץ בשלום ושחשמל יזרום כל הזמן, אבל זה לא פשוט לעבור את שיאי החום בקיץ ואת שיאי הקור בחורף, שאז הצריכה עולה מאוד, ומצד שני, יש יותר סכנה לפגיעה: חום קיצוני וקור קיצוני פוגעים גם בחלק מהמערכת של ייצור חשמל, הולכת חשמל, היו כבר מקרים כאלה. היו כבר ימים חמים וימים קרים מאוד שהיו בהם בעיות באספקת החשמל. הודעתי שאחרי הניסוי הזה, לאור הלקחים שלו, לקראת סוף השנה, אחרי שנעבור את הקיץ, אנחנו נבצע בחינה, לראות אם אפשר לקראת השנה הבאה לבצע הפחתה מסוימת נוספת. כלומר, אם נראה שזה אפשרי, נלמד מהניסיון, נראה שעומדים בזה בצורה טובה, שהביטחון האנרגטי – שזו החובה העליונה שלנו, לספק חשמל לאזרחי ישראל – איננו נפגע כתוצאה מהמהלך הזה, יכול להיות שאנחנו נרחיב אותו לקראת השנים הבאות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני השר. אני רוצה לעבור לשאילתה הבאה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> שאלה נוספת, אם אפשר, על הנושא הזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אי-אפשר. זה לא שאילתות של יום רביעי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אבל היא כבר שאלה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> לא, זו הייתה הבהרה, זו לא הייתה שאלה נוספת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בואו נעשה ככה – את שואלת משם, אחר כך את שותקת, אני נותנת לך אופציה לשאלה נוספת, ושם את כבר שואלת את כל מה שאת צריכה. ברגע ששאלת פעם אחת, אני כבר לא יכולה. תעברי בבקשה לשאילתה הבאה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> חברת הכנסת פארן, אם בשאלתך הבאה תבליעי עוד שאלה, אני אישית אשמח להתייחס אליה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים לשאילתה מס' 445. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> רגע, אז אני לא יכולה לשאול שאלה נוספת? <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא, כרגע לא. את כבר עוברת לשאילתה הבאה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> תכניסי אותה לתוך השאילתה הבאה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נכון. נכון. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אז בסדר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> שאילתה מס' 445 – מתקן לאחסון – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> קונדנסייט. <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – קונדנסייט. בבקשה, גברתי. <445. מתקן לאחסון קונדנסייט> <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה. בפגישה של חברת "נובל אנרג'י" עם נציגי המועצות המקומיות מגידו ורמות-מנשה, דווח על הקמת מתקן אחסון לקונדנסייט לקיבולת צבירה של 30 ימים באתר "חגית", שלאחר מכן יוזרם לבז"ן בצנרת שתשמש בזמן מחסור הגז להזרמת סולר ל"חגית". רצוני לשאול: 1. האם המשרד אישר תוכנית שכזאת? 2. מה הוא נפח האחסון? 3. מה הוא ייעוד הקונדנסייט? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> תודה רבה לך על השאלה. זו הזדמנות להסביר מה זה קונדנסייט. יכול להיות שחלק מהצופים או הנוכחים לא יודעים מה זה קונדנסייט. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הנוכחים בטוח לא. הנוכחים בטוח לא. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> הנוכחים, כן, אין הרבה נוכחים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה בדיוק העניין. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> הכיסאות – לא בטוח שהם מבינים מה זה קונדנסייט. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הם בטוח לא יודעים מה זה קונדנסייט. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני אסביר לחברת הכנסת פארן ולך, אדוני, ולכיסאות. קונדנסייט זה סוג של נפט. נפט גולמי, שהוא נפט נוזלי קל יחסית. הנפט הזה מתקבל בתהליך הפקת הגז הטבעי מהגז הגולמי, והוא משמש כחומר גלם לתעשייה הפטרוכימית ולהפקת דלקים. הקונדנסייט הוא מוצר פחמימני נקי יותר מנפט גולמי רגיל, הוא קרוב יותר בתכונותיו לסולר. לפיכך, השימוש בו בבתי-הזיקוק מפחית את היקף הפליטות – במקרה הזה בבתי-הזיקוק בחיפה, כמו שנעשה כבר באשדוד. כיום, קרוב ל-1,000 חביות ביום – 950 – כמות של קרוב ל-1,000 חביות ביום של קונדנסייט מוזרמת למשק מאסדת "תמר" – מתהליך הפקת הגז ב"תמר" והניקוי שלו, ההפרדה שלו מהקונדנסייט באסדת "תמר" – לבית-הזיקוק באשדוד. זה מכיוון שהכניסה של הגז מ"תמר" היא דרומית. כשתהיה כניסה יותר צפונית, אז כמו שהיום בית-הזיקוק באשדוד מקבל את הקונדנסייט מ"תמר" – מה שכמובן מפחית במידה מסוימת זיהום כי זה חומר גלם פחות מזהם מנפט רגיל – כך יהיה בעתיד גם בחיפה, כשיזרום גז מ"לווייתן" או משדות צפוניים אחרים. 1–3. תוכנית תמ"א 37ח, שאושרה כבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה, התוכנית הזאת מאשרת להקים אתר אחסון של קונדנסייט בהיקף של 10,000 קוב באתר "חגית". עיכוב בפינוי קונדנסייט גורם להפסקת הזרמת הגז הטבעי לתחנות הכוח או למפעלים, כיוון שלא ניתן להפיק גז טבעי ללא טיפול בקונדנסייט – ללא הפרדה והזרמה של הקונדנסייט דרך צנרת מאגרים לבתי-זיקוק. לכן, חלילה וחס, אם אין מערכת שקולטת את הקונדנסייט, אי-אפשר לשרוף – אם יש תקלות בקליטה של הקונדנסייט, המשמעות היא שתחנות כוח צריכות לעבור לפחם, לסולר או למזוט ולזהם את הסביבה. לכן מאוד מאוד חשוב ליצור את המערכת שקולטת את הקונדנסייט בבתי-הזיקוק ומאפשרת, במקרה של תקלה או חוסר קליטה, גם לאחסן כמות מסוימת, כדי להמשיך בשרפת הגז הטבעי בתחנות כוח או במפעלים ולא לעבור, חלילה וחס, למזוט או סולר שמזהמים את הסביבה. לכן אחסון הקונדנסייט באתר "חגית" יאפשר שימוש בגז הטבעי גם במידה שתהיה תקלה בצנרת או פתאום בבתי-הזיקוק, עם חוסר יכולת קליטה בבתי-הזיקוק. הקונדנסייט יועבר בצנרת הקיימת של תש"ן לבתי-הזיקוק. לסיכום, צריך לבנות את המערכת בצורה כזו שתאפשר הזרמת גז טבעי באופן רציף ותמנע מצב שבו לא נוכל להסתמך על גז טבעי, ואז, אם לא יהיה לנו גז טבעי, נצטרך לשרוף יותר פחם, יותר סולר, יותר מזוט, גם בתחנות כוח, גם במפעלים; לא נוכל להעביר תחבורה ציבורית. ולכן, לפעמים צעדים שאתה עושה – אתה צריך, כמובן, לעשות אותם מתוך זהירות ושמירה על איכות הסביבה, אבל אתה חייב לעשות אותם כדי בסוף לשפר את איכות הסביבה. אני יודע שיש אנשים שמודאגים מהפקת הגז בים. אבל אם לא נפיק את הגז בים, משמעות הדבר שהיינו צריכים להשתמש בכמויות אדירות של מזוט, סולר ופחם ולזהם את האוויר ולזהם את הסביבה. היה נמנע גם מעבר של תחבורה ציבורית לגז טבעי, שאנחנו מתכננים בעתיד – תחבורה ציבורית, משאיות, אוטובוסים. ולכן איכות הסביבה, בשיקול הכולל, אם לא היינו מטפלים בכל הדברים הללו, הייתה נפגעת באופן קשה. עד כאן תשובתי לגבי הקונדנסייט. <היו"ר טלי פלוסקוב:> שאלה נוספת? <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> כן. לגבי הקונדנסייט, מהתוכניות עולה כי הקונדנסייט יועבר למתחם בז"ן בחיפה. האם יש לכם הערכות לגבי הכמויות של הקונדנסייט שיאוחסן שם? באילו אמצעים זה יאוחסן? האם הוא מיועד לתוכנית קרקעות הצפון? האם נבחנו חלופות, למשל ייצוא הקונדנסייט ללא זיקוק, ללא צורך באחסון שלו בארץ? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> הקונדנסייט, עד כמה שאני מבין, כמו בבתי-הזיקוק באשדוד, משתמשים בו כמו בנפט, הוא פשוט נפט קל יותר, פחות מזהם בכל מיני תהליכים של זיקוק נפט או תהליכים פטרוכימיים אחרים, זה הדבר הנכון. כלומר, לא נראה הגיוני לקחת נפט קל מישראל ולשווק אותו לחוץ-לארץ ולהביא לארץ דווקא נפט כבד, שאולי בתהליך הזיקוק שלו הוא מזהם יותר. הדבר ההגיוני והנכון זה לטפל בקונדנסייט או לנצל אותו בארץ. זה, כמובן, יותר הגיוני מאשר לקחת אותו, להעמיס אותו על אוניות, לשלוח אותו לחו"ל ולהביא באוניות האלה נפט, שהוא אולי פחות טוב, פחות נקי, יותר מזהם, מאשר הקונדנסייט עצמו. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> לגבי הכמויות – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לא שמעתי. אין לך מיקרופון פתאום. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אין לי מיקרופון. לגבי הכמויות, השאלה שלי, אין לך מידע? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לא, אין לי כרגע, אבל אם – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אפשר לבקש את זה? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – תשאלי עוד שאילתה, אני אשמח לברר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, תודה, אדוני השר – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> לא, יש לי עוד שאילתה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – אנחנו עוברים לשאילתה שלישית, כן, כן. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> שאילתה שלישית, מס' 468, מאת חברת הכנסת יעל כהן-פארן: פרוטוקולים של מליאת רשות החשמל – בבקשה, גברתי. <468. פרוטוקולים של מליאת רשות החשמל> <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> בתוקף היותה גוף ציבורי שמשפיע על כלל משק האנרגיה, ולפיכך על יוקר המחיה מחד ועל איכות הסביבה והחיים של התושבים מאידך, יש חשיבות רבה להחלטות מליאת הרשות, המתווה את מדיניותה. רצוני לשאול: מדוע הפרוטוקולים אינם מפורסמים לעיון הציבור באופן חופשי ונגיש באתר האינטרנט של הרשות? תודה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> קודם כול, כדי שדיונים ייעשו באופן פתוח וכל אחד יוכל לומר את דעתו, להתווכח, לשנות את דעתו – הדיונים הם כמובן דיונים לא ציבוריים, אבל אני יכול לומר לך דבר אחד, אפרופו שקיפות וזכות הציבור לדעת, ועל זה אני מסכים לחלוטין – אני יכול לומר לך שבניגוד למצב שהיה קיים בעבר, שלפעמים התפרסמו החלטות ולפעמים לא, לפעמים מהר ולפעמים לקח זמן רב, אני הנחיתי את יושב-ראש הרשות החדש ד"ר אסף אילת לגבש נוהל שיסדיר את פרסום החלטות הרשות והנמקותיהן בקבועי זמן סבירים, כך שההחלטות וההנמקות שלהן אכן יפורסמו, ונעשה את זה גם בקבועי זמן סבירים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> שאלה נוספת? <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> כן, תודה. אני, ברשותכם, אחזור לנושא הפחם שעלה בתחילת השאילתות, ואני רוצה לשאול ספציפית: מאחר שההחלטה לצמצם את הפחם קבועה בזמן להתקנת הסולקנים, מתוך – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> את מברכת על ההחלטה הזאת, אני מקווה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני מברכת כמובן על ההחלטה, ואני לא מברכת על ההחלטה של הארכת הפעלת תחנות הכוח 1–4 ב"אורות רבין" כשיהיו סולקנים. הובא לידיעתי כי חברת ייעוץ בין-לאומית הגישה לאחרונה המלצות להתקנת הסולקנים הכוללות דחייה נוספת בביצוע ההתקנה ובעלויות גבוהות יותר. הניסיון של התקנת הסולקנים בתחנות 5 ו-6 ב"אורות רבין" מלמד שיהיו עוד דחיות ועלויות נוספות. האם משרד האנרגיה ביצע בחינה אמיתית של חלופות להפעלת יחידות 1–4 בפחם? תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> התשובה היא כפולה. קודם כול, אני לא מכיר דוח שמדבר על דחייה או על צורך בדחייה משמעותית נוספת, אבל אם את אומרת, אני אשמח אם תיתני לי את הפרטים, על איזה דוח בדיוק את מדברת, שיהיה משהו קונקרטי: איזו חברה, איזה תאריך, מה הוא אומר. אני אשמח לברר ולראות. יכול להיות שיש משהו שאני לא מכיר ואת מכירה. לגבי הסוגיה בכלל של הפעלת התחנות, אכן קוימו דיונים משמעותיים בסוגיה הזאת, בהנחייתי, עם כניסתי לתפקיד. אני יודע שגם בעבר היו, אבל אני ביקשתי לערוך דיונים מחודשים בסוגיה הזאת, וכמובן, אני לא אפרט פה את כל השיקולים. יש לנו פה שיקולים – מצד אחד רצון להפחית זיהום; סולקנים יפחיתו זיהום, הפחתת הפחם תפחית זיהום. אבל מצד שני יש לי חובה כשר אנרגיה ויש לנו חובה כממשלה לספק חשמל ברמה גבוהה של ביטחון אנרגטי. ישראל היא אי אנרגטי, בניגוד למשל להולנד, שמחוברת בגריד החשמלי שלה לצרפת, לבלגיה ולגרמניה. זאת אומרת, אם פתאום כמה תחנות כוח בהולנד לא עובדות, אז יש כמויות עצומות של חשמל שמגיעות מתחנות כוח במדינות שכנות; אותו הדבר לגבי צרפת וגרמניה. רוב מדינות אירופה מחוברות אחת לשנייה בצורה מיטבית, מה שנותן המון ביטחון אנרגטי. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים. אנחנו לא יכולים להתחבר לגריד של סוריה, למשל, ולסמוך על אספקת חשמל מסוריה במקרה של בעיות או תקלות, או מלחמה, או ירי על תחנות הכוח וקווי ההולכה שלנו, ואנחנו חייבים לשמור על רמה סבירה של ביטחון אנרגטי גם מול סכנה של תקלות, שהרי תקלות יכולות להיגרם סתם, תקלות טכניות, גם מפגעי טבע, וגם יש סכנה של מלחמה וניסיון לפגוע במערכת שלנו על-ידי ירי טילים או אמצעים אחרים בשעת מלחמה. לכן אנחנו צריכים גיוון מסוים, לכן אנחנו צריכים אגירה מסוימת, ובמסגרת הזאת, לפחות לעתיד הנראה לעין, אנחנו נצטרך להסתמך לפחות ברמה מסוימת גם על ייצור חשמל מפחם. על כל פנים, הנושא הזה בבחינה, ואני גם לא שולל מדי פעם בחינות נוספות אם תנאים משתנים או אם שיקולים משתנים או אם יש זוויות חדשות, כי עקרונית אני מבין את הגישה שאת מבטאת, והאמת שאני, לפני כניסתי לתפקיד כשר האנרגיה, בהחלט חשבתי בכיוון הזה. אבל כמובן, האחריות מחייבת שלא נתעלם ממצבנו הייחודי, מהאיומים עלינו ומהצורך לספק חשמל אמין לציבור, לא רק ביום-יום אלא גם באירועים קשים, כשיש מפגעי טבע או חלילה וחס עימות צבאי נרחב עם איומים על אספקת האנרגיה בישראל. לזה אנחנו נערכים עכשיו יותר טוב מאשר בעבר. אני לא יכול לפרט את כל הדברים, אבל אחרי הזנחה של שנים קיבלנו גם החלטות, כולל תקצוב מסוים, שיאפשרו לנו להיות בתוך כמה שנים במוכנות הרבה יותר טובה מבחינת הביטחון האנרגטי באירועים שונים, כולל באירועי לחימה מול מדינת ישראל. אז הדברים האלה – בקיצור אומר את זה כך, כפי שאמרתי קודם: אני חושב שתפקידי כשר אנרגיה הוא לספק ביטחון אנרגטי, להביא למיצוי הפוטנציאל של משאבי הטבע שלנו, שדות הגז האדירים שמצאנו בים, אבל בהחלט תוך תשומת לב והתחשבות גם בסוגיות של איכות סביבה, כולל איכות האוויר שאנחנו נושמים. אני בהחלט לוקח את הנושאים הללו כנושאים מרכזיים – לא יחידים אבל חשובים – במערכת השיקולים שלי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. תודה לשר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים. תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן על השאלות. רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ל' בסיוון התשע"ו, 6 ביולי 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:15.>