דברי הכנסת

דברי הכנסת ל"ג / מושב שני / ישיבות קמ"ד–קמ"ו / ה'–ז' בתמוז התשע"ו / 11–13 ביולי 2016 / 33 חוברת ל"ג ישיבה קמ"ד הישיבה המאה-וארבעים-וארבע של הכנסת העשרים יום שני, ה' בתמוז התשע"ו (11 ביולי 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 6 1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי; 6 2. אוזלת ידה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 6 3. המשק הישראלי מתמודד עם האטה בצמיחת המשק, ירידה ביצוא וחשש מכניסה למיתון, ואין שר כלכלה במשרה מלאה; 6 4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 6 איציק שמולי (המחנה הציוני): 7 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 10 יעקב פרי (יש עתיד): 14 זהבה גלאון (מרצ): 17 שר התיירות יריב לוין: 19 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 28 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 30 אלעזר שטרן (יש עתיד): 31 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 38 יואב בן צור (ש"ס): 40 אורי מקלב (יהדות התורה): 42 אילן גילאון (מרצ): 44 מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 46 השר צחי הנגבי: 47 דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר דוד טל, זיכרונו לברכה 51 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 51 שר הפנים אריה מכלוף דרעי: 52 יואל חסון (המחנה הציוני): 53 דוד ביטן (הליכוד): 54 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 56 1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי; 56 2. אוזלת ידה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 56 3. המשק הישראלי מתמודד עם האטה בצמיחת המשק, ירידה ביצוא וחשש מכניסה למיתון, ואין שר כלכלה במשרה מלאה; 56 4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 56 הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016 58 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 58 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 68 רויטל סויד (המחנה הציוני): 71 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 75 חיים ילין (יש עתיד): 77 מיכל רוזין (מרצ): 81 ציפי לבני (המחנה הציוני): 84 יואל חסון (המחנה הציוני): 87 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 88 יעל גרמן (יש עתיד): 90 זהבה גלאון (מרצ): 96 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 99 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 100 הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016 100 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 100 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 105 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 107 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 107 הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016 107 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 107 אלעזר שטרן (יש עתיד): 108 אילן גילאון (מרצ): 110 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 113 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 116 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 123 תמר זנדברג (מרצ): 127 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 130 נחמן שי (המחנה הציוני): 133 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 135 עליזה לביא (יש עתיד): 138 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 141 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 143 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 146 יעקב פרי (יש עתיד): 149 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 150 איתן ברושי (המחנה הציוני): 153 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 157 מאיר כהן (יש עתיד): 160 מיכל בירן (המחנה הציוני): 163 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 167 מיקי לוי (יש עתיד): 169 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 170 עפר שלח (יש עתיד): 173 יוסי יונה (המחנה הציוני): 174 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 180 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 181 עיסאווי פריג' (מרצ): 181 דב חנין (הרשימה המשותפת): 188 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 190 אורן אסף חזן (הליכוד): 193 שרת המשפטים איילת שקד: 195 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 198 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 217 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 218 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ה' בתמוז, התשע"ו, 11 ביולי 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 55), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק האזרחות (תיקון מס' 13), התשע"ו–2016; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 51) (מסלול מקוצר), התשע"ו–2016; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 15) (מתן שירות ציבורי בלא המתנה בתור לאזרח ותיק שגילו מעל 80 שנים), התשע"ו–2016. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 108 – הוראת שעה) (חובת מתן הקלה לתוספת דירות מגורים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אלי כהן ודוד ביטן. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3134/20 וכלה בהצעת חוק פ/3145/20 – הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת התקנת אמצעי הצללה בגני-שעשועים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין, יפעת שאשא ביטון, משה גפני, טלי פלוסקוב, מיקי לוי וקסניה סבטלובה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (נקודת זיכוי ליחיד ששוכר דירת מגורים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יוליה מלינובסקי, עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב, איציק שמולי, משה גפני, אחמד טיבי, דב חנין, יעקב אשר, שלי יחימוביץ, דוד ביטן, יחיאל חיליק בר, איתן ברושי, עבדאללה אבו מערוף, זוהיר בהלול, זהבה גלאון, יואב בן צור, רועי פולקמן, מירב בן ארי, זאב בנימין בגין, יצחק וקנין וקארין אלהרר; הצעת חוק הרשויות המקומיות (תיקון ­­– התאמת תקציב הרווחה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, חיים ילין ומאיר כהן; הצעת חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) (הוראות שונות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון – סיוע בהחלפת דירה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יואל חסון, ענת ברקו, נחמן שי, איציק שמולי, איתן כבל, זהבה גלאון, עמר בר-לב ויוסי יונה; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – מגבלת רישיון נהיגה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עבדאללה אבו מערוף, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין ויוסף ג'בארין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – מועדי החזר של הלוואה לדיור), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון – הכרזה על קיום מונופולין ואיסור על מחיר מופרז וטורפני), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, איתן כבל, מיקי לוי ומיקי רוזנטל; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת לידה לגבר), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רחל עזריה, טלי פלוסקוב, מירב בן ארי, יפעת שאשא ביטון, שרן השכל, נאוה בוקר, קסניה סבטלובה, רועי פולקמן ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת התקנת מערכת למניעת השארת ילדים ברכב סגור), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, יעקב אשר, איציק שמולי, קארין אלהרר, עליזה לביא ואיל בן ראובן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת מכשיר שקילה במכר טובין לפי משקל), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק בחירות לגופים ציבוריים (תיקון – הגבלת כהונת יושב-ראש ועד עובדים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יוליה מלינובסקי, רוברט אילטוב, חמד עמאר, עודד פורר, יפעת שאשא ביטון, טלי פלוסקוב, יעקב אשר, ניסן סלומינסקי, יעל גרמן, עליזה לביא ואכרם חסון. מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יעל גרמן, איילת נחמיאס ורבין, אחמד טיבי ואילן גילאון בנושא: פקידי הבנקים שמחרימים דירות לחייבי משכנתה ולאחר מכן רוכשים אותן בעצמם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי;> <2. אוזלת ידה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <3. המשק הישראלי מתמודד עם האטה בצמיחת המשק, ירידה ביצוא וחשש מכניסה למיתון, ואין שר כלכלה במשרה מלאה;> <4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, סדרת הצעות אי-אמון בממשלה. הראשונה שבהן היא מטעם המחנה הציוני: כישלונה ואוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי. מי שינמק את ההצעה הוא חבר הכנסת איציק שמולי. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשות אדוני. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, קהל מכובד, לפני שאני אנמק אי-אמון, אני אנצל את זה ששר התיירות נמצא פה. אני אגיד לך תודה רבה וכל הכבוד על המאבק המשותף שלנו להצלת העיר אילת, ועל כך ששדה התעופה בשדה-דב לא ייסגר, והכלכלה והתיירות והצרכים הבריאותיים של תושבי העיר אילת לא ייפגעו. אז תודה רבה על כל השותפות והעזרה, ואיך אומרים? גם תרנגול עיוור לפעמים תופס גרגיר פעם ביום. אבל במקרה שלך זה שלוש-ארבע פעמים ביום. <שר התיירות יריב לוין:> אני שומר על המשקפיים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה. אנחנו מבקשים היום להביע אי-אמון בממשלה, ואנחנו עושים את זה מטעמים רבים. התחושה היא של אובדן דרך, התחושה היא של מדינה שבמקרה הטוב עומדת על מקומה, ובמקרה הרע, או הריאלי יותר, יש בה נסיגה טוטלית בכל מיני תחומים בחיים. אבל אם מסתכלים על כל אחד מהמרכיבים, גם בתחום המדיני והביטחוני, גם בתחום החברתי והכלכלי, ובוודאי בתחום האזרחי והדמוקרטי, אז אי-אפשר שלא לתהות לאיזה כיוונים לא טובים ולעתים גם מסוכנים מידרדרת המדינה. אני התפעלתי כשראיתי את התמונה של ראש הממשלה באפריקה, מתחכך עם שורה של מנהיגים אפריקנים, ראשי מדינות, שליטים. אבל אני שואל את עצמי שאלה אחת פשוטה: האם הדבר הזה כשלעצמו, עם כל הדברים הברוכים שיבואו מתוך הקשר עם אפריקה – האם הדבר הזה כשלעצמו יצליח לחלץ את מדינת ישראל מהמלכודת, מהבוץ הטובעני שאליו היא נקלעה והולכת ומתחפרת במסגרת העניין הבין-לאומי? בסופו של דבר, מדינת ישראל – וזה תהליך שקורה בשנים האחרונות, והוא מתעצם בשנה האחרונה – הולכת ומאבדת לגיטימציה בין-לאומית. עכשיו, מילא אם היינו משלמים מחיר רק במישור הדיפלומטי, והיינו מספקים איזו חומת מגן לתושבים כאן, אז היינו אומרים ניחא. כמו שמפלגת העבודה ידעה לספק רשת ביטחון לממשלות ברגעים מסוימים גם כשלא הייתה בתוך הממשלה, אני חושב שהיינו בסיטואציה כזאת גם היום. ויעידו על כך שלל ההצבעות שהצבענו כאן גם במושב הזה וגם במושב הקודם, בעיקר בצעדים שאותם דרשה מערכת הביטחון, צעדים שהמשמעות שלהם היא חיזוק מרכיב ההיפרדות מהפלסטינים, חיזוק הצרכים והדרישות הביטחוניות שמגיעות ממערכת הביטחון. בכל המקומות האלו שבהם הממשלה הגיעה לכנסת ודרשה את המעורבות של מפלגת העבודה ואת התמיכה, היא קיבלה אותה. אבל מה? באורח פלא חולף לו עוד חודש ועוד חודש, ועוד שבוע ועוד שבוע, ואיך לומר? המצב הביטחוני ותחושת הביטחון של אזרחי ישראל הם לא מהמשופרים שהיו פה בשנים האחרונות, וזה בלשון המעטה, כי בסופו של דבר, כל התפיסה הזאת שאתה יכול להתמודד עם המצב המדיני רק בעצם בזה שתכניס עוד כמה בטונדות לירושלים ותכניס עוד פלוגת מג"ב לפה או לשם – אני חושב שהתפיסה הזו נידונה לכישלון מוחלט. והדבר הכאוב ביותר הוא שמי שמשלמים את המחיר אלה תושבי ישראל שנפלו בקונספציה הזאת שפשוט לא עובדת. ואני אומר שוב – אני אגיד שני דברים: האחד, בכל פעם שמערכת הביטחון תדרוש מאתנו גיבוי, כמובן בהנחה שהדברים עומדים במבחן הסבירות והחוק, אנחנו נמשיך לתמוך, אבל בסופו של דבר, לא יהיה פתרון למצב. וצריך להגיד את האמת: כל עוד לא נמצא פתרון מדיני וכל עוד לא ניפרד – כשסבא שלי התפלל מעיראק לכיוון ירושלים, הוא לא חשב על ג'בל-מוכבר, הוא חשב על הכותל; ועצם המאבק וההתעקשות להיאחז בכל מיני מקומות שאלוהים יודע מה איבדנו בהם עלולים להוביל אותנו לאסון כזה ברמה הלאומית, שאנחנו ניבלע פה מבחינה דמוגרפית. ומבחינה יותר מעשית, מחר בבוקר, רק יחליש את מרכיב הביטחון שלנו. הרי אתם יודעים, הבלוף הגדול – בוא נדבר על הפיגועים האחרונים – אין גדר. בדרום הר-חברון יש גדר? אין גדר; בעוטף-ירושלים הגדר מושלמת? לא, היא מחוררת. והדבר הזה מקל, פשוט מקל על כל מי שרוצה לקחת את עצמו עם נשק, עם סמים, לא משנה עם מה, ולהיכנס ולהגיע כמעט לכל מקום במדינת ישראל. מזלנו שיש לנו כוחות ביטחון מצוינים ומעולים, אבל אי-אפשר להסתמך רק על זה. והשיא של השיא מגיע היום, כשאני עכשיו הספקתי להתעדכן בעסקה – כלומר, העסקה לא קרתה היום, אבל האירוע קרה היום. אחרי העסקה – שיש לנו הרבה מה להגיד עליה – עם טורקיה, וטורקיה היא כמובן מדינה חשובה, כמו שאומרת הממשלה, ואין שום ספק שהגיעה העת להפשיר אתה את היחסים; יש לזה חשיבות מהמדרגה הראשונה בכל מה שקשור למצבנו במזרח התיכון. אבל אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה, יריב, אם אנחנו היינו בממשלה ואנחנו היינו משלמים 21 מיליון שקל למשפחות של טרוריסטים. הייתם אומרים לנו: אתם מתדלקים את הטרור, אתם מממנים את משפחות המחבלים, אתם מחלישים את ישראל, אתם פוגעים באינטרס הלאומי, כל האמירות האלה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הם אומרים את זה עכשיו גם כשאנחנו לא עושים את זה והם עושים את זה; הם אומרים את זה עלינו. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לחלוטין. פשוט אתם מצליחים לבלבל אותנו כל פעם מחדש. אם אתם נגד הטרור ואם אתם נאבקים בטרור, איך זה מסתדר שאתם נותנים 21 מיליון דולר למשפחות הטרוריסטים? בסופו של דבר, השיא של השיאים מגיע היום, כאשר מגיעה משפחת שאול לכאן ומבקשת להיכנס לישיבת סיעת הליכוד. אז זה מה שנקרא "הרצחת וגם ירשת?" – גם עשיתם הסכם על הראש של המשפחות, לא הבאתם בחשבון את זה שהבנים שלהן לא כלולים בהסכם, ואפילו את ההזדמנות להסתכל לכם בעיניים ולהגיד לכם מה הם חושבים על העסקה הזאת שנעשתה לא נתתם להם. למה? כי הבנתי שהייתה איזו בריתה היום אצל חבר מרכז ליכוד. זה מלמד משהו על סדרי העדיפויות במפלגה שלכם. אני רוצה להגיד עוד מילה גם בצד החברתי. אנחנו מציינים חמש שנים למחאה החברתית, ולא צריך לטשטש את הדברים. מאז המחאה החברתית מחירי הדיור המשיכו לעלות כאן בעוד 30%, ומאז 2008, נומינלית, ביותר מ-100%. לנו, לדור שלי, יש בסך הכול שתי בקשות מהמדינה הזאת: לגדל משפחה ולהצליח להגיע לקורת-גג; וזה לא יותר מדי לבקש ממדינת ישראל. אבל כאשר אתה שומע את שר האוצר, שה"טיקט" שלו היה הורדת מחירי הדיור – ה"טיקט" שלו בבחירות, זה מה שזה היה – מתחיל להסביר לך שבעצם אולי לא כדאי שהמחירים ירדו בצורה דרסטית מדי כי זה עלול לזעזע את השווקים; והדוברים שלו מסבירים לך – איך נאמר? – שבעצם, אף שנמשכות עליות המחירים, זה בעצם הישג. למה זה הישג? כי בהשוואה לרבעון המקביל אשתקד, הקצב של העלייה ירד. כשאני שומע טיעונים מהסוג הזה, אני יודע שהממשלה לא בדרך הנכונה והממשלה לא יודעת מה לעשות עם מחירי הדיור. היום בבוקר שמענו, קמנו לכותרות ששר האוצר מצא כסף והוא הולך להוריד את מס ההכנסה. אדוני שר האוצר, אם יש כסף פנוי, תעביר אותו לרווחה, תעביר אותו לבריאות, תעביר אותו לתחבורה הציבורית. כי בסופו של דבר, אם יש מנגנון אחד שבו אנחנו מחלישים את החברה הישראלית ואת הכלכלה שלה, זה דרך זה שאנחנו כל הזמן לא נוגעים במסים העקיפים וכל הזמן חותכים במסים הישירים. לנו היו שתי דרישות: שינוי כיוון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני מסיים, אדוני היושב-ראש. – – – שינוי כיוון טוטלי בתחום הדיור. דיור בר-השגה – זו לא מילה מגונה; 2. הרחבה משמעותית של השירותים החברתיים. הממשלה מתנגדת לשני הדברים האלה, ולכן, מהטעם הזה ומהטעמים שפירטתי קודם, אנחנו מבקשים להביע היום אי-אמון בממשלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. אנחנו נעבור להצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: אוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. מי שינמק את ההצעה הוא חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני. גם לרשותך, מטבע הדברים, עד עשר דקות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כשמביעים אי-אמון בממשלה, זה תלוי אך ורק, מבחינתי, בהתנהלות שלה ובמעשים שלה, ולא כעמדה מובנת מאליה. אני אתחיל בפעולות ובמדיניות של הממשלה ואמנה כמה סיבות למה צריך להביע אי-אמון. אני חושב שיש מקום גם לכבוד השר שיתרכז בי, כי זה חשוב ואני רוצה לקבל גם תשובות. אני יודע מה תהיה תוצאת ההצבעה, אבל לפחות תשובות שנוכל לקבל, ושזה יהיה ברור. 1. אני מתחיל בזה – לאחרונה דיברו בהחלטת ממשלה על תוכנית אכיפה לבנייה ללא היתר או בנייה לא מוסדרת, והדגש הוא על הבנייה של האוכלוסייה הערבית. בבנייה הזו באו עם תוכנית כאילו מוגדרת, הריסות וקנסות, אבל בתוך התוכנית הזו עצמה הם לא באו ודיברו על תכנון. למה יש בנייה ללא היתר באוכלוסייה הערבית? הסברתי את זה כמה פעמים – כי אין תכנון. ומי אחראי לתכנון? זו המדינה. אז הממשלה שלא מתכננת כל השנים לא יכולה לבוא ולבקש: תבואו ותעשו אכיפה פתאום. השאלה, האם התוכנית הזאת תדבר על הבתים הקיימים רטרואקטיבית, או שהיא באה כדי לפתור בעיות או להרתיע מבנייה ללא היתר בעתיד? אנחנו לא מבינים. אלא, עשרות-אלפי בתים – בואו, תטפלו, תהרסו, תשלמו קנסות – קנסות שאנשים לא יכולים לעמוד בהם, אז הם לא ישלמו את הקנסות, והם יגיעו להוצאה – הם יגיעו אולי לבתי-סוהר, אבל זה לא יפתור את הבעיה. יש לנו תוכנית, הגשנו אותה. התוכנית, אני אחזור עליה בצורה פשוטה: עד היום המדינה לא תכננה, הגיע הזמן שהמדינה תתכנן. אין לנו בעיה לבנות לגובה, אין לנו בעיה, רק שהמדינה לא מאשרת לנו לבנות לגובה. עד היום המדינה לא מאשרת. בכל האוכלוסייה הערבית, רק לאחרונה, לפני כשנה, קצת יותר משנה, הייתה החלטה על מתחם קטן בטייבה – הרי אתה חבר הממשלה וידוע לך – מתחם קטן בטייבה. בטייבה יש מעל 40,000 תושבים, 43,000 תושבים. היא לא מקבלת בנייה לגובה, ומקסימום אתה יכול לבנות שלוש קומות. זה המצב הקיים היום. אז לבוא ולהגיד: למה אתם לא בונים לגובה? אתם לא מפתחים תוכניות מתאר, לא מאשרים תוכניות מתאר. לאיפה אנשים ילכו, הם יתאדו? הרי האוכלוסייה הערבית לא תהגר, אז תפנימו את זה, אנחנו לא נהגר. אנחנו רוצים בנייה, אנחנו רוצים לבנות עם היתר. את זה אנחנו לא מקבלים. לכן התוכנית הזו היא מחייבת – במקום לשבת אתנו, במקום לבדוק אפילו, מי שהכין את התוכנית – במקום לשבת עם האוכלוסייה הערבית, כמו שישב "צוות 120 הימים", ולצאת עם מסקנות, בחרו שהצוות הזה שהכין את התוכנית לא ישב עם האוכלוסייה הערבית ויקבע כחוק. אני שומע רק פה בכנסת ובכלי התקשורת. מדברים על שכונת עמונה בבית-אל, ורוצים לאשר, ואסור. זה כמה שנים, והמדינה חייבת להרוס, יש בג"ץ שמחייב אותה להרוס. בניגוד להחלטות בתי-משפט בקשר לאוכלוסייה הערבית, מי שפנה בקשר לעמונה היו בעלי הקרקע, ביקשו פינוי; מי שמבקש להרוס באוכלוסייה הערבית זאת המדינה. המדינה מקבלת היתר מבית-המשפט; היא מקבלת אפשרות להרוס ולא חובה להרוס. בעמונה, שמחפשים איך להסדיר אותה, ובמקומות אחרים גם בשטחים הכבושים – כן, יש אפשרות. אבל האוכלוסייה הערבית, שהיא על האדמה הפרטית שלה, רובה ככולה בונה על האדמה הפרטית שלה, נפגעת מזה. בנוסף, יש לנו האזור של הנגב, שהתוכנית היא רק להרוס – באו והכירו. אין מקום בעולם שיש בו כפרים או יישובים לא מוכרים חוץ מבמדינת ישראל. היישובים האלה, הלא-מוכרים – היו החלטות ממשלה שהכירו בהם. מה זו הכרה, זו החלטה? זה משפט? אם יש החלטת הכרה ביישוב, התוצאה של זה צריכה להיות תוכנית מתאר ותחום שיפוט. זה המינימום, וזה אפילו לא נקבע. אז מה יש? אנשים גם בנגב לא יתאדו, הם ימשיכו לבנות שם – והמדינה תמשיך להרוס? מתי הממשלה תתפוס ראש ותחשוב – תחשוב נכון – לבוא ולהסדיר את העניין? לא לבוא ולדבר כאילו השתלטו לנו על הנגב. יותר מ-30% מתושבי הנגב הם ערבים, והדרישות שלהם הן רק על 3%. הדרישות שלהם, לא איפה שהם יושבים, כל הדרישות שלהם. אז גם – להפסיק עם הנושא הזה. יש עניין של הגזענות, שהממשלה לא מטפלת בה אלא מלבה אותה עם הצעות חוק ועם חוקים שהם גזעניים והם אפילו לא אנושיים. אני אדבר רק על כמה מקרים שהיו רק בשבוע האחרון. כולנו מכירים את האישה מהנגב שמישהי ברכבת לא רצתה שהיא תשב מולה, ואז הממשלה – לא שמענו מהממשלה משפט אחד שמדבר על הגזענות. שני ערבים הורדו מהאוטובוס כי הילד של האישה היהודייה פחד לראות את הערבים שם. אז אם היא לא יכולה להיות אתם באותו אוטובוס, שהיא תרד, ולא שיורידו אותם. היא לא רוצה להיות אתו, אז היא שתרד, אבל הוא קנה כרטיס, ונכנס, ורוצה לנסוע. החיפוש בסטודנט שחוזר מגרמניה, רצה לחזור ב"אל על", הכינור שלו כל כך מסוכן? מעבירים אותו בשיקוף. מה, המטוס האחר שהוא עולה אליו, כאילו מי שעולים שם הם לא בני-אדם? כל השאלות האלה, וההשפלות של ערבים במטוסים ובשדות תעופה – שדה תעופה, הבדיקה צריכה להיות אך ורק להבטיח את הטיסה. מעבר לזה, מי שיש לשב"כ, מי שיש למשטרה, מי שיש לו, לא יודע למי, שאלות, שישאלו אותו אחר כך, אבל לא בזמן הטיסה, זה לא קשור לטיסה. זה רק השפלה, וההשפלה היא על רקע לאומני, זה חד-משמעי. יש עוד מקרה של גזענות: בתי-מלון – אתה שר התיירות – שהוקלטו, וזה היה בתקשורת, כולם ראו את זה – אתם רוצים אולי לדחות את הזימון שלכם, כי יש הרבה ערבים בבתי-המלון? מה זה? מה זה אם לא גזענות? יש חוקים, דרך אגב, נגד גזענות. אבל מי שצריך להפעיל אותם זה הממשלה, והיא לא מפעילה אותם. העניין הזה, של הגזענות – היה מקרה אתמול, רק אתמול. אישה זקנה תושבת טייבה, היישוב שלי, נדרסה בנתניה. אחרי שנדרסה, קבוצה של תושבי המקום, של נתניה, תקפו אותה בכלים חדים והיא עכשיו בטיפול נמרץ בבית-חולים. אפילו בתקשורת לא שמענו. לא יודע אם התקשורת היא עדיין תקשורת של חצר? ועמדת הממשלה לא שמענו. יש העניין של האלימות ואיסוף הנשק. אני שואל, כבר יותר משנה דיברו על תוכנית. מאז הגיע, השר לביטחון פנים דיבר על התוכנית לאיסוף הנשק. אתם יכולים בממשלה להגיד לנו כמה כלי נשק יש באוכלוסייה הערבית וכמה הממשלה אספה? ומה היא עשתה בכל הרציחות וכל האלימות הקיימת הגואה? זה כישלון. מה היא עשתה בקשר לעוני? הרי יש דוחות עוני, הם רק לסטטיסטיקה, או שהממשלה בוחרת רק להיאבק בעניים ולא בעוני? אני שואל. למה הממשלה – יגידו לי: תקציבים, אבל הממשלה היא זו שעושה סדר עדיפויות. אנשים עניים צריכים לקבל חינוך וצריכים לקבל רווחה. למה לא מבטלים את המצ'ינג ברשויות במצב סוציו-אקונומי 1–4 או 5? אלה הם העניים, הם אלה שזקוקים יותר לרווחה. יש רשויות מקומיות באוכלוסייה הערבית, כבוד השר, שלא יכולים לקלוט עובדים סוציאליים שיש להם תקנים מאושרים, כי הם לא יכולים לשלם את ה-25% שהם צריכים לעשות במצ'ינג, ושאר הפעולות של הרווחה. אז הם לא עושים את זה. אז איך מטפלים בעוני? מקומות תעסוקה לאוכלוסייה הערבית – מה עושים? יש תוכנית כלכלית שעדיין תלויה באישור תוכניות מתאר, שהמדינה לא מקדמת, ואז עושים צחוק גם מאתנו וגם מהעולם, שיש לנו תוכנית כלכלית שבאו עם קול גבוה והולכים לנסות ולהקטין את הפער. לא לסגור אותו, אלא להקטין אותו, כאילו. גם התוכנית היא להשאיר פער. התוכנית של הממשלה היא להשאיר פער. המצב הזה – והעניין של חופש הביטוי; ממשלה שהולכת וסוגרת תחנת טלוויזיה – "מוסאוא" – למה? יש לה מפיקים, אנשים מהשטחים. מה, אתם לא משתפים פעולה עם השטחים? מה עם כל הקשרים שהמדינה עושה, הממשלה עושה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> התקציבים להכשרת מורים; משרד החינוך, במקום לקלוט מורים ערבים אפילו בבתי-ספר יהודיים שחסרים בהם, באותם מקצועות שמתמחים בהם, הולכים לקצץ חצי מהתקציב של הכשרת מורים. אבל אם בונים את בתי-הספר החסרים, ועושים אותה צפיפות כמו אצל היהודים, לא יישאר מורה בוגר אחד שאין לו תעסוקה. אז גם במצב של אבטלה, רוצים גם לפגוע במורים. כל הנושאים האלה יחד, שמדברים עליהם – הרחקת אנשים מלהגיע למסגד אל-אקצא – למה? כי הוא קורא לאנשים ללכת להתפלל במסגד אל-אקצא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הנושאים האחרים, שלא הספקתי לדבר עליהם, אומרים שלפחות הגיע הזמן – או שהממשלה הזאת תטפל באוכלוסייה הערבית, תעשה שוויון ותבטל את האפרטהייד הקיים, תבטל אותו כליל, או שאין לה זכות קיום, לפי דעתי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב פרי – הצעת אי-אמון מטעם יש עתיד בנושא: המשק הישראלי מתמודד עם האטה בצמיחת המשק, ירידה ביצוא וחשש מכניסה למיתון, ואין שר כלכלה במשרה מלאה. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות גם לרשותך. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, בחודשים האחרונים מתפרסמים נתונים מדאיגים רבים על מצב המשק הישראלי, חדשות לבקרים. אנחנו למדים על עוד תחזית קודרת ועוד נתון עגום שפרסמו מוסדות פיננסיים מובילים, חברות אשראי בין-לאומיות, מומחי כלכלה רבים, ואפילו משרדי הממשלה עצמם. קצב הצמיחה בשבעת הרבעונים האחרונים, מלבד שניים, היה מתחת לפוטנציאל קצב הצמיחה של מדינת ישראל. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחודשים האחרונים נמשכת ביתר שאת מגמת הנפילה הדרמטית בייצוא הסחורות, פעם הקטר המוביל במשק הישראלי. ובעוד גם הייצוא התעשייתי וגם ייצוא ההיי-טק קורסים, הממשלה מעודדת ייבוא סחורות ושירותים שהיקפם עולה בהתמדה בתקופה האחרונה. בימים אלה, לפי הפרסומים, רוצה שר האוצר להוריד מסים. הורדת מסים, אין ספק, היא דבר מבורך, הליך שמסייע להוריד את יוקר המחיה ולפעול למען מעמד הביניים. אבל איך בדיוק יכסה האוצר את הבור התקציבי שכבר היום צפוי שיהיה 15 מיליארד שקלים, במצב המשק הנוכחי? ממשלת ישראל הקודמת השאירה עודף בקופה, עודף שהיה אמור לסייע להורדת יוקר המחיה, לקידום תוכניות חינוכיות ולמערכת הבריאות, אבל במקום זאת העודף התקציבי משמש את הממשלה הנוכחית להעברות תקציביות שאינן שקופות ונעשות מטעמים פוליטיים צרים בלבד. ממשבר קואליציוני אחד למשבר קואליציוני אחר, אנו עדים לכך שהמטרה הנעלה ביותר היא השרידות הפוליטית, ותרופת הפלא לכל משבר קואליציוני היא פיזור עוד כספים. מה תעשה מדינתנו אם תמשיך בכיוון הנוכחי וחלילה יכו אותנו משברים אמיתיים – לא כאלה המאיימים על הצלחתם הפוליטית של שרי הממשלה, אלא משברים אשר יסכנו את כלכלת ישראל כולה, ויפגעו בכיסם של כלל אזרחי ישראל? ההאטה המסוכנת של המשק והתחזיות הקודרות לא צריכות להפתיע אף אחד, כשהוצאות הממשלה לשנה הבאה חורגות ב-15 מיליארד שקלים מתקרת ההוצאות שנקבעה. מדינת ישראל ממשיכה להשתרך מאחורי חברות אחרות ב-OECD בכל הקשור להוצאות על חינוך, בריאות ורווחה. בהינתן וכתוצאה מהמדיניות הלא-אחראית וסדרי העדיפויות הפוליטיים של ממשלת ישראל ומשרד האוצר, אל לנו להתפלא אם וכאשר, חלילה, אכן תבוא ירידה בדירוג האשראי של ישראל. ירידה כזאת עלולה להוביל להחמרת המגמות המדאיגות שאנו עדים להן ואשר בסופו של דבר משפיעות באופן ישיר גם על יוקר המחיה של אזרחי המדינה כולם. אם המצב יישאר על כנו, הגירעון יכוסה או על-ידי הגדלת חובות המדינה והעלאת תקרת הגירעון, אשר עלולות להוביל לירידה בדירוג האשראי, או ששר האוצר הנוכחי ישאיר את ההתמודדות עם המצב שהוא בעצמו ייצור לשר האוצר הבא, שייאלץ להתמודד עם העלאת המסים בחזרה. אני רוצה להזכיר לכם שכבר היינו שם, וכנראה השיקולים הפוליטיים הצרים והשרידות הפוליטית יכריעו. בין הדברים שהכי מטרידים אותי בימים אלה נמצאת העובדה שאין תוכנית, אין אסטרטגיה; הממשלה הזו עובדת בכיבוי שרפות וביצירת ספינים ריקים מתוכן אמיתי, ואתן לכם דוגמה אחת: בחודשים האחרונים הוביל משרד האוצר את תוכנית ביטול המכסים על יבוא הדגים, שהוצגה לציבור בקול תרועה רמה. אבל במקום שהתוכנית תביא להוזלה משמעותית לצרכן, היא בעיקר הובילה לריפוד כיסיהם של היבואנים בכ-30 מיליון שקלים. וכך לא רק שהצרכנים לא הרוויחו מהמהלך, התוכנית הובילה בינתיים לפגיעה במגדלים המקומיים, ולא באמת יצרה עבורם הזדמנות כלכלית להתחרות ביבוא החדש שנפתח לפתע. כמעט אין כבר חולקים כי אם הממשלה לא תחשב מסלול מחדש, כלכלת ישראל עלולה להיכנס למשבר כלכלי משמעותי ולמיתון. אם המדינה לא תנקוט את הצעדים הנדרשים כדי להימנע ממפולת, אזרחי ואזרחיות ישראל כולם יחוו על בשרם את אוזלת היד של הממשלה. נוצר רושם שאין יד מכוונת שרואה לנגד עיניה את טובת המשק הישראלי ושתדאג ליציאה מההאטה הנוכחית. בעוד נורות האזהרה מהבהבות ללא הרף, קברניטי המדינה ממשיכים בשלהם, מחלקים כספים קואליציוניים, מעלימים עין מהנתונים המדאיגים, שלא נעימים להם, תוך התעלמות מהמציאות הקודרת שהביאו עלינו והיאחזות בקרנות המזבח. זו אותה המדיניות הכלכלית של הממשלה, אשר מונעת ממניעי שרידות פוליטית ולא מראייה כלכלית שקולה ואחראית, שמביאה אותנו לקדם תקציב דו-שנתי למרות העובדה שהעברת תקציב דו-שנתי דווקא בעת הזו, שבה הכלכלה הישראלית נמצאת על סף מיתון, נוגדת את כל העקרונות הכלכליים הבסיסיים המבקשים לאפשר לכל ממשלה גמישות יתרה. כידוע לכולנו, מדינת ישראל היא חלק מהסביבה הכלכלית הגלובלית, וכלכלת ישראל היא "כלכלת אי", ועל כן לסחר החוץ של ישראל חלק מרכזי בכלכלה שלנו. בנק ישראל ציין לאחרונה כי מרבית התחזיות של המוסדות הבין-לאומיים צופות המשך היחלשות ואי-ודאות בפעילות העולמית, ולכן, דווקא בעת הזאת, חוסר הוודאות בסביבה הכלכלית הגלובלית דורש יכולת תגובה בזמן אמת וגמישות ניהולית מצד קובעי המדיניות. ההיתכנות של כניסה למיתון במשק הישראלי, בשילוב עם חוסר היציבות באירופה שלאחר יציאת בריטניה, האפשרות המרחפת תמיד לפריצת מבצע צבאי וחוסר היכולת לצפות את הכנסות המדינה לתקופה של שנתיים – כולן אפשריות, וכולן יידרשו בתקציב המדינה – דבר שניתן לעשות בקלות וביעילות יחסית בתקציב שנתי, אך מסובך עד בלתי ריאלי בתקציב דו-שנתי. הניסיון האחרון של ישראל עם תקציב דו-שנתי, שהתגלה ככישלון בשלהי ממשלת נתניהו השנייה, גרר גירעון של כ-40 מיליארדי שקלים ועלייה באבטלה. ההתמודדות עם הגירעון שהתקציב הדו-שנתי הותיר הורגשה אצל כולנו כשהמדינה נאלצה להעלות מסים. התקציב הדו-שנתי שהממשלה הנוכחית מקדמת הוא תוצר של סדרי עדיפויות הפוכים, כאלו ששמים את השרידות הפוליטית כיעד ראשון, אשר ממנו נגזרת המדיניות. שר האוצר משה כחלון אמר לא מכבר שהוא לא מאמין בתקציב הדו-שנתי, שתקציב דו-שנתי לא טוב לכלכלת ישראל, שתקציב דו-שנתי יפגע באזרחי ישראל, וכיוצא בזה. באותה הנשימה כחלון אמר שמכיוון שחתם על הסכם קואליציוני שבו נכתב בבירור כי הממשלה תעביר תקציב דו-שנתי, ידיו כבולות. בהגינות, ברור לכולם שמדובר בתירוץ ותו לא, הרי השר כחלון הוא פוליטיקאי נבון, הוא ידע בדיוק על מה הוא חותם, וחשב, כנראה, כי מבחינת השרידות הפוליטית עדיף לו להעביר תקציב דו-שנתי, שיגדיל את סיכויי הישרדותה של הממשלה וכהונתו כשר האוצר. בסופו של יום, שוב השיקולים הפוליטיים גוברים על כל השיקולים האחרים, כולל השיקולים הכלכליים וטובת המשק. לצערי הרב, נורות האזהרה המהבהבות ואזהרותיהם של כלל המומחים לא מניאות את הממשלה הזו מהמשך המדיניות הפיננסית הקלוקלת אשר גוררת את המשק כולו למטה. על ממשלת ישראל לראות בנתונים המדאיגים הרבים קריאת השכמה בהולה. המשק הישראלי זקוק לניעור מיידי ולצעדים מעודדי צמיחה על מנת להימנע מלהגיע אל נקודת האל-חזור. צר לי לומר לכם, אבל אין ברפורמות השונות שהופרחו לאחרונה בחלל התקשורתי על-ידי משרד האוצר כל בשורה; אין בהן התמודדות עם הפריון הנמוך יחסית; אין בהן תוכניות ממשיות לעידוד התעשייה וליצירת מנועי צמיחה חדשים –מעבר לקטר ההיי-טק הסוחב כמעט לבדו את המשק הישראלי, וגם הוא הולך ונחלש. לסיום דברי אני נאלץ להתייחס לממשלת הפילוג הזו, הממשלה שאיננה מאחדת את העם, מעמיקה את השסעים הקיימים בו; השיח הציבורי הוא תוקפני, אגרסיבי, אינו תואם ואינו מתאים לחברה הישראלית. השיח הציבורי שואב את מקורותיו ממנהיגיו, מכם, חברי הקואליציה – חברי חברי הקואליציה – ואני קורא לכולכם לפעול לאחדות העם הן במילים והן במעשים. לסיכום, הממשלה, הקואליציה – נכשלתן כי האינדיקטורים הכלכליים אינם מבשרים טובות לכלכלה, ולמרות זאת אתם בוחרים בשרידות פוליטית על-פני שיקולים ענייניים. נכשלתם כי במעשיכם אתם מפלגים במקום לקרב. על כן, אני מבקש, אדוני היושב-ראש, מהכנסת להביע אי-אמון בממשלת ישראל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. ההצעה האחרונה, הצעת האי-אמון האחרונה, היא מטעם סיעת מרצ; תנמק אותה חברת הכנסת זהבה גלאון: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי. עד עשר דקות לרשות גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני מבקשת להביע בשם סיעת מרצ אי-אמון בממשלה. אתמול שמענו כולנו את האישור של היועץ המשפטי לממשלה שנפתחה בדיקה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה היה מייד אחרי מהדורת החדשות וממש רגע לפני תחילת משחק גמר ה"יורו". אבל אי-אפשר להסתפק בהודעה הזו; היועץ המשפטי לממשלה חייב לפרסם במה דברים אמורים, והוא חייב להעמיד דברים על דיוקם לגבי טיב החשדות נגד ראש הממשלה, כי אנחנו שומעים שבתקשורת מתרוצצות שמועות שונות, ואנחנו לא יודעים בדיוק למה זו בדיקה ולמה זו לא חקירה. וכשהדברים מוסתרים מעיני הציבור, זה פותח פתח לרינונים, ולא רק זה – זה גם שוחק את מעמדו של מוסד ראשות הממשלה בעיני הציבור. וכבר היה מי שאמר שאור השמש הוא חומר החיטוי הכי טוב שיש. חברי חברי הכנסת, כולנו היינו כבר בסרט הזה, ויכול להיות – אני אומרת, ואני מקווה בשבילו, שאולי מהחקירה הנוכחית, או מהבדיקה – אני צריכה לדייק; בכלל, אני לא מכירה את המושג הזה – אבל אולי גם מהבדיקה הנוכחית לא יצא כתב-אישום. אבל יש עשן, חברי חברי הכנסת, ומאחוריו יש אש. כי במקרה הכי טוב, ראש הממשלה נתניהו הוא לוליין, הייתי אומרת, כמעט על הגבול הפלילי. במקרה הטוב הוא מסתובב באזורים שהחוקיות שלהם מפוקפקת ובחבורה של אנשים שרק הורשעו או שנכלאו; במקרה הרע, והסביר, הוא פשוט עוד לא נתפס. בלשכת ראש הממשלה נוהגים לומר שכל הפרשות הקודמות שהוא נחקר בעניינן הן הרי עורבא פרח והן הסתיימו בלא כלום, ואני אומרת לכם שיש לנו ראש ממשלה שמוכן להשחית את כל מערכות החוק והתקשורת במדינת ישראל כדי להיחלץ מעוד פרשה ומעוד פרשה. ובכלל, ראש הממשלה מנסה לשכנע אותנו שבשנים האחרונות נרקמות נגדו מזימות השחרה אדירות, ועוד מזימה ועוד מזימה. להערכתי, הפרשיות שאנחנו שומעים עליהן רק ימשיכו להיערם, אולי בקצב מהיר יותר. אולי לא כולן פליליות, אבל ודאי שמרביתן משקפות נורמות ציבוריות רקובות, ואין ספק, אני אומרת לכם, שניסיונות ההשתקה שנהיה עדים להם יהפכו לבוטים יותר ולמסוכנים יותר, כי יש כאן מערכת שלמה שמחפה על האיש הזה ועל קופת השרצים שלו, וזה חייב להיפסק. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות שאני עומדת כאן ולשאול את ראש הממשלה כמה שאלות, ואולי, הייתי אומרת, להזכיר לו נשכחות. איך זה קרה – זו השאלה הראשונה – שמה שהחל בהאשמתו של הקבלן אבנר עמדי בניפוח חשבוניות על עבודות שהוא ביצע עבורך, בסוף הסתיים בהסכם פשרה שבו אתה, ראש הממשלה, פיצית את אבנר עמדי ב-70,000 שקלים? ואיך זה קרה שלמרות המלצת פרקליט המדינה לשעבר משה לדור להעמיד אותך לדין בפרשת בר-און–חברון ממש יצאת מזה ללא פגע? ובפרשת המתנות – איך זה קרה שמתנות שקיבלת בתוקף תפקידך כראש ממשלה, מתנות ששוויין נאמד במאות-אלפי שקלים, התברר שהן הושמו במחסן עם ציוד פרטי של המשפחה שלך, ואיך זה קרה שאחרי שכבר גילו את המחסן הזה, שיש בו מתנות, פתאום 100 מתנות מהן מעולם לא נמצאו? 100 מה-700 האלה נעלמו, לא ברור איך זה קרה. ואני שואלת עוד שאלה: איך זה קרה שגופים פרטיים וגופים בעלי אינטרס שילמו על הנסיעות שלך ועל הנסיעות של בני המשפחה שלך ברחבי העולם? אם נסעת במסגרת התפקיד שלך כראש ממשלה או בכל תפקיד אחר, מדוע המדינה לא מימנה את הנסיעות האלה? ובכלל, מעניין לא פחות איך זה קרה שרהיטי גן שנקנו בכספי משלם המסים פתאום נדדו למעון הפרטי שלך בקיסריה? ולמה משרד ראש הממשלה בכלל בחר להכחיש את זה בהתחלה? ויש לי גם שאלה לגבי אבי פחימה – איך זה קרה שאבי פחימה, שהועסק על-ידיך כחשמלאי, אף שההעסקה שלו נפסלה על-ידי הגורמים המוסמכים לכך, הוא הועסק אצלך, ולא רק שהוא הועסק אצלך, גם ביום כיפור הוא הועסק אצלך. ובכלל, למה סירבת לחשוף את ההוצאות הפרטיות שלך? למה אתה נאבק בכל הכלים שעומדים לרשותך נגד החלטת בית-המשפט לחשוף את ההוצאות הפרטיות שלך ושל המשפחה שלך – במידה שמי ששילם עליהן היה הציבור? יכול להיות שזו הסיבה? ובכלל, אני לא מבינה למה אתה ממשיך לכהן כשר התקשורת אף-על-פי שהיועץ המשפטי לממשלה קבע שיש ניגוד עניינים בינך לבין שאול אלוביץ, מי שמחזיק ב"בזק"; הוא קבע שיש בעיה עם סיקור אוהד ב"וואלה" כשאתה מנסה להסדיר לו עניינים ב"בזק" – איך זה קרה שאתה ממשיך לכהן כשר התקשורת? ובכלל, שאלה לא פחות מעניינת – כששמעתי שמימרן הורשע ונשפט לשמונה שנים, בצרפת, תהיתי, בתמורה למה העניק לך הנוכל ארנו מימרן מיליון יורו – לפי עדותו בבית-משפט בצרפת, ולמה השתנו כל כך מהר העדויות שלו לגבי גובה הסכום והתאריך שבו הוא ניתן. ותהיתי – נוחי דנקנר הורשע רק לאחרונה בפרשת הרצת המניות, אבל תהיתי על מה דיברת עם נוחי דנקנר בפגישה ביניכם שארכה שבע שעות במעונך, בשיא המחאה החברתית, כשהיה צריך למכור את "איי.די.בי", ובכלל, מה אמרת לתשובה באותה ארוחת ערב אינטימית שקיימת אתו ועם רעייתו ממש ערב העברת מתווה הגז בממשלה? ככה זה, כמה שאלות מתוך המון המון שאלות שיכולתי להמשיך ולשאול. איכשהו, תמיד, חברי חברי הכנסת, שימו לב מה קורה: מישהו אחר תמיד סופג את האש; רעייתך, עובדים שלך, משרד ראש הממשלה, קבלנים, חשמלאים, אבל אתה, אדוני ראש הממשלה, אתה לא שמעת, אתה לא ידעת, לא שיערת לעצמך – במקרה הטוב והמופרך, המדינה שלנו הרי מתנהלת על-ידי תם מוחלט. תם תמים, שאין לו מושג במתרחש מול עיניו. חברי חברי הכנסת, אני ממש לא חושבת שזה המקרה. זה ממש לא המקרה. לא מדובר בתם ולא בתמים. ואחרי ששאלתי את השאלות האלה אני רוצה לשאול את השאלה הכי חשובה, הכי חשובה: כמה זמן מקדיש ראש הממשלה לענייני המדינה וכמה זמן הוא מקדיש לענייניו הפרטיים? אני חושבת שזו שאלה טובה, בהתחשב בכך שראש הממשלה מחלק את זמנו – גם כשר החוץ, גם כשר התקשורת, השר לשיתוף פעולה אזורי ושר הכלכלה – כמה זמן? אבל אולי השאלה החשובה באמת היא שאלה אחרת – כמה מענייני המדינה ניהל ראש הממשלה נתניהו למען ענייניו הפרטיים? כמה מינויים נעשו כדי לכסות עוד צל של שחיתות? אלה השאלות שצריכות להישאל. חברי חברי הכנסת, לסיום – אנחנו עדים לסימנים של מערכת בתהליך עמוק של השחתה, ושל ציבור שלא מאמין עוד שהמערכת הזאת מסוגלת לעבוד עבורו. אבל אני אומרת לכם – אנחנו אומנם מביעים כאן בשם סיעת מרצ אי-אמון בממשלה – שמדינת ישראל גדולה מנתניהו והיא תשרוד אותו, אבל ישראל זקוקה היום נואשות לאנשים הגונים, אנשים שאינם מוכנים להסיט מבט ואינם מוכנים לסתום את הפה ולחכות שנתניהו יחליט לרדת לבד מהכיסא. זה לא יקרה. הוא לא סוג האדם הזה, וקופת השרצים הגדולה שמאחוריו גדולה מכדי שהוא ישחרר מרצונו את אחיזתו בשומרי הסף. ולכן אני אומרת לכם, הוא צריך ללכת הביתה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. ישיב על הצעות האי-אמון בממשלה השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אני מוכרח לפתוח ולומר, אדוני היושב-ראש, שאני לא מצליח להבין את המנהג המשונה הזה שעשו להן חלק מסיעות האופוזיציה, להגיש מין הצעות אי-אמון כלליות כאלה: אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי, ואחר כך לבוא לכאן לדוכן ובכלל לדבר על כל מיני נושאים אחרים – חלקם, אגב, באמת חשובים מאוד, ולטעמי ראויים להתייחסות רצינית, ולצפות שמישהו ידע לענות, ולצפות שמישהו באמת יוכל להתכונן ולבוא עם תשובות מסודרות על שורה שלמה של נושאים. יותר מזה אני אגיד, אדוני היושב-ראש, אפשר – מחייך ובצדק חבר הכנסת פרי, מכיוון שהוא הוכיח שאפשר אחרת. הוא דיבר בדיוק על הנושא המאוד-ממוקד שהוגש במסגרת הצעת האי-אמון של סיעתו. ואפשר לתת לו באמת תשובה מסודרת ורצינית. אבל לפני שאני אענה לחבר הכנסת פרי, אני לא יכול להתעלם מהדברים השערורייתיים והמבישים של חברתי חברת הכנסת זהבה גלאון. את יודעת, חברת הכנסת גלאון, אפילו המונח "צביעות" כבר לא מספיק חזק ועוצמתי כדי לתאר את ההתנהלות שלכם. רוממות זכויות האזרח וזכויות האדם בפיכם יום-יום שעה-שעה; אבל מושכלות יסוד בחברה דמוקרטית – זכותו של אדם לשם טוב נרמסת על-ידייך כאן על הדוכן כאילו היא לא קיימת. כן, על-ידייך. זכותו של אדם להיות חף מפשע, זכאי – חזקת החפות – ההנחה שהוא חף מפשע כל עוד לא יוכח אחרת – כל הדברים הבסיסיים האלה בדמוקרטיה נעלמים פתאום, כשמדובר בראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות, שאתם לא מצליחים להביא להפלתו באמצעות ההליכה לקלפי כפי שעושים בחברה דמוקרטית, שלא מצליחים להביא להפלתו, גם לא באמצעות אין-ספור פניות, ובקשות, ובדיקות, והשד-יודע-מה, דברים חסרי בסיס, חסרי טעם וחסרי היגיון, שכולם נבדקים, אגב, על-ידי רשויות אכיפת החוק, שעושות את עבודתן כפי שהן צריכות לעשות. אתם מלינים על מה? שרשויות אכיפת החוק בודקות את הדברים ושומרות על חשאיות החקירה או הבדיקה כדי שהן תוכלנה להגיע לתוצאה שהן צריכות להגיע אליה? כדי שתוכלנה לברר את האמת? איפה נשמע כדבר הזה? את בנאום שלך פוגעת פגיעה קשה ביכולת של רשויות אכיפת החוק לברר את הדברים. את פוגעת בשמו הטוב של ראש הממשלה, שאגב, בניגוד להרבה מאוד אנשים, הוא נבדק – פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, ואם אני אעמוד ואזכיר את כל הפעמים, לא אסיים, והתברר שאין כלום. ולמה אין כלום? לא משום שהוא היה על הגבול, כמו שאת מתארת את זה. אין כלום כי לא היה כלום. וחברת הכנסת גלאון, אי-אפשר לומר לאדם – וזה לא משנה אם זה ראש הממשלה או כל אזרח אחר שרואה ושומע אותנו עכשיו – אדוני, מישהו האשים אותך במשהו? מישהו חשד בך במשהו? גם אם בדקו אותך, וגם אם יצא שאין שום אבק פלילי במעשיך, אתה מין כזה – איך אמרת את זה? – על הגבול, אתה מין לוליין. אני חושב שזה נורא ואיום, חברת הכנסת גלאון. נורא ואיום. אוי לחברה שתתנהל בצורה הזאת; אוי לחברה שאינה מקבלת את ממצאי הבדיקה שמקיימות רשויות אכיפת החוק שלה; אוי לחברה שרוצה להתערב בהתערבות פוליטית, דרך הפרלמנט, דרך הכנסת, בעבודה שעושות רשויות אכיפת החוק; אוי לחברה שלא מכבדת את זכותו של אדם לשם טוב; אוי לחברה שלא מבינה את המשמעות של חזקת החפות. ולזה ייקרא – איך אמרה פעם שולמית אלוני? התנועה לזכויות האזרח. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – מזילה דמעות – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני מהמר, חברת הכנסת גלאון – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יודע, זו זעקת הקוזק הנגזל. <שר התיירות יריב לוין:> – – עם כל חילוקי הדעות הרבים שיש לי עם משנתה של שולמית אלוני, היא לא הייתה נושאת נאום כזה, לא כאן ולא בשום מקום אחר. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> איזה געגועים. <שר התיירות יריב לוין:> זה לא געגועים, זה אלמנטרי, מינימלי. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אני רק מנסה לחשוב מה היית נואם – – – שולמית אלוני – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת יחימוביץ, אל תגני על זה. אל תגני על זה, מפני שאת יודעת שלא כך נוהגים. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אני לא מגינה, אני רק מנסה לדמיין מה היית נואם כאן בימיה של שולמית אלוני. <שר התיירות יריב לוין:> לא צריך לדמיין. אם תהיה לי הזדמנות, אני אנסה לעשות את הסימולציה. אבל זה לא שייך, אמרתי, היו לי אתה חילוקי דעות עמוקים. אני רק יודע שהיא, נאום כזה לא הייתה נושאת, ובצדק. מכאן אני רוצה להתייחס קודם כול להצעה לסדר-היום של חבר הכנסת יעקב פרי – להצעת האי-אמון של חבר הכנסת יעקב פרי. קודם כול, חבר הכנסת פרי, אני מוכרח לומר דבר אחד: אתה סיימת את דבריך – בחלק האחרון דיברת על ממשלה מפלגת. אני מוכרח לומר לך שאני לא מקבל את זה לחלוטין, אבל אני כן יכול לומר שלו היינו נוהגים כך, היה לנו בית-מדרש מצוין ללמוד בו, וזה בית-המדרש שאתם הנחלתם לנו בקדנציה הקודמת. כי אם הייתה ממשלה – ואני מודה שאני הייתי מתומכיה – בקדנציה הקודמת, שלפחות מבחינתנו נאלצה – אבל בסוף אנחנו כולנו שותפים למדיניות שהייתה אז – שפעלה באמת בדרך שפילגה את העם, הרי זו הממשלה שנאלצה ללכת בדרך שאתם הכתבתם לה בקדנציה הקודמת: של פגיעה קשה, של יצירת דיכוטומיה בין הציבור החרדי לבין הציבור הדתי-לאומי, לבין הציבור החילוני, וכולנו יודעים על מה אני מדבר. ולכן אני חושב, חבר הכנסת פרי – – – <יעקב פרי (יש עתיד):> יריב, היו לכם מורים – – – <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת פרי, אני חושב שלא מכם אפשר ללמוד אחדות מהי, זה בטוח. ואמרתי לך שאני גם כמובן לא מקבל את זה. אני חושב שלהפך, אנחנו הצלחנו בזמן קצר ליצור חיבור, להשיב גם את הציבור החרדי. עכשיו גם פעולות רבות שאנחנו עושים לטובת ציבור העולים מחבר המדינות ושורה ארוכה של פעולות אחרות, של שבת אחים גם יחד – אגב, אני אומר לך גם עוד דבר, זה גם לא סוד, אנחנו היינו מעוניינים כל הזמן גם להרחיב את הממשלה. גם זה לא סוד. ואנחנו כן חושבים שזה נכון שאנחנו נשב בהרכב רחב, בהרכב מאחד, ואני חושב שבכל זאת רב המשותף על המפריד, אם רק רוצים למצוא אותו. ובמובן הזה אני בהחלט לא מקבל את הביקורת הזאת. לעניין הכלכלי, שהוא לב הצעת האי-אמון – קודם כול אני מוכרח כן לומר שכמו תמיד, בתחום הכלכלי, צריך תמיד להיות מודאגים ולהיות זהירים, ותמיד צריך להביא בחשבון שמה שיש היום הוא לא מובן מאליו, ויש דברים שצריך להיערך ולהתמודד אתם. ואכן, צריך לומר, יש לנו גם בעיות. אני בהחלט חושב שאנחנו נמצאים בתהליך – צריך לומר את האמת, חבר הכנסת פרי – שהתחיל בתקופה שבה ראש מפלגתך יאיר לפיד היה שר האוצר, אבל אני לא בטוח שזה דווקא באשמתו. יש תהליך של ירידה בייצור, שמחייב צעדים להגברת התחרותיות, ואלה דברים שאנחנו עושים כל הזמן. עם זאת, אני חושב שיש גם הרבה נתונים מעודדים: יש המשך עלייה בהשקעות, יש גידול בצמיחה, ובעיקר מה שחשוב בעיני, אלה שני דברים: האחד, אני חושב שאנחנו נמצאים ברמת אבטלה שהיא מהנמוכות שיש בעולם בכלל – הישג בלתי רגיל למדינה, שאתה תיארת אותה, ובצדק, כאי; שמתמודדת עם כל האתגרים האדירים שאנחנו מתמודדים אתם. אני חושב שהעובדה שמאז תחילת השנה נוספו למעגל התעסוקה כ-50,000 מועסקים ומספר המובטלים הצטמצם היא בוודאי לא דבר מובן מאליו, היא הישג גדול מאוד, שאנחנו שומרים עליו, ואנחנו שומרים עליו על-ידי זה שמנהלים כאן מדיניות מאוד אחראית. <מאיר כהן (יש עתיד):> לך תלמד איך עושים את החישוב, ואז אתה – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר לך, גם אם אני אקבל את הטענה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> האמת היא שאנחנו בודקים. החישוב הזה הוא פיקטיבי, ואתה יודע את זה. <שר התיירות יריב לוין:> גם אם אני אקבל, נניח, לרגע את הטענה הזאת, שהייתה הזדמנות לתקן אותה גם בממשלה הקודמת אם זה המצב – אבל אם אני אקבל את הטענה – עדיין, החישוב אז והחישוב היום היו אותו דבר, כך שמצבנו משתפר ביחס למה שהיה קודם. <קריאה:> לא. <שר התיירות יריב לוין:> מה לא? כן. מה לא? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – ביישובים הערביים – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר יותר מזה – קצב הצמיחה שאנחנו רוצים לראות, קודם כול, הוא קצב מכובד. הוא עוד לא כל מה שאנחנו רוצים להגיע אליו, אבל אי-אפשר גם אותו לתאר כמשהו שהוא נטול משמעות ונטול הישג. הוא בסך הכול קצב דומה מאוד למה שהיה גם בתקופה שבה אנחנו היינו שותפים באותה הקואליציה. אתה היית שר בממשלה, יאיר לפיד היה שר האוצר. ויותר מזה, אני רוצה להזכיר לך שיאיר לפיד עצמו, כאשר פוטר מן הממשלה הקודמת, אמר שהוא משאיר כלכלה שנמצאת בתהליך של צמיחה, כלכלה ששר האוצר הבא אחריו ייהנה מפירותיה. אז אם אנחנו נמצאים היום במצב שבו יש קשיים, כנראה מה שהשאירו לנו לא היה כל כך טוב כמו שתיארו אז. <מאיר כהן (יש עתיד):> לא, כנראה בתוך שנתיים הרסתם את מה שהוא בנה. <שר התיירות יריב לוין:> עוד לא עברו שנתיים, עברה בקושי שנה, חבר הכנסת כהן. אני מוכרח לומר עוד דבר: הממשלה הזאת עושה עוד דבר אחד – ובזה אני גם עונה לחבר הכנסת שמולי; היא עושה עוד דבר מאוד מאוד חשוב בעיני – היא עושה שורה של פעולות בתחום החברתי שלא היו כמוהן מעולם. אני לא מתכוון למנות את כולן, אבל אני רק אזכיר: הורדה של מחירי התחבורה הציבורית; הורדת מחירי החשמל; הורדת מחירי המים; העלאת שכר חיילי החובה, שאני ניסיתי לקדם כאשר הייתי יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, ויאיר לפיד כשר אוצר התנגד – גם את האמת הזאת צריך לומר; העלאת קצבאות לקשישים נזקקים; העלאת שכר המינימום. הרשימה כאן היא ארוכה מאוד מאוד, של דברים מאוד חשובים שאנחנו עושים, ועושים אותם באחריות. אני אומר שוב, אנחנו גם נמשיך לפעול כדי לחזק ולעודד את הצמיחה. לא הכול מושלם, יש גם דברים לשפר, אבל אני חושב שבסך הכול הממשלה הזאת הולכת בכיוון שהוא כיוון נכון, הוא כיוון שמשיג תוצאות, הוא כיוון אחראי. ואני חושב שכלכלת ישראל – בוא נאמר בלשון עדינה – אין כמעט מדינה בעולם שלא הייתה שמחה להתברך בכלכלה כפי שיש לנו. אני אסיים בהתייחסות קצרה לדברים של חבר הכנסת חאג' יחיא. חבר הכנסת חאג' יחיא, אני אומר לך בכנות, אני חושב שהעלית פה הרבה נושאים חשובים, שאני הייתי שמח לתת להם תשובות יותר מפורטות. ראוי היה, למשל – אם העלית נושא שנוגע לביטחון פנים, לו זה היה נושא הצעת האי-אמון, היה מגיע לכאן השר לביטחון פנים והיה משיב לך עניינית לגופן של הטענות. אני חושב שזה לא – לבוא עם בליל שלם כזה של נושאים, שאף אחד מהם לא הוצג בכלל קודם במסגרת הצעת האי-אמון, ולצפות שנשלוף עכשיו תשובות מהמותן – אני לא חושב שזה דבר נכון. אבל אני לפחות אתייחס לדבר אחד שהזכרת, שבו אני מתמצא ועסקתי בו לא מעט, ולכן אני חושב שאני גם יכול להתייחס אליו עניינית. אני מוכרח לומר לך, אנחנו נמצאים היום במהפכה גדולה של תכנון ביישובי המיעוטים כולם, ביישובים המוסלמיים, הדרוזיים, הנוצריים, המעורבים והצ'רקסיים. ואני מסכים שהנושא הזה לא טופל כמו שצריך, ואנחנו בהחלט מטפלים בו ועוסקים בו. ואתה יודע היטב שיש התקדמות עצומה בתחום התכנון. יש תהליך של תכנון ושל הסדרה. עכשיו אני אומר לך בצורה ברורה מאוד: את מה שאפשר להסדיר צריך להסדיר. אנחנו אומרים את זה כל הזמן. אבל את מה שאי-אפשר להסדיר, צריך להרוס. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> תשבו אתם על תוכנית – – – <שר התיירות יריב לוין:> צריך להרוס. מה שאי-אפשר להסדיר צריך להרוס. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אז תשבו אתם על התוכנית. <שר התיירות יריב לוין:> יותר מזה, חבר הכנסת חאג' יחיא, אני גם חושב שהריסה במקרים האלה היא אינטרס ישיר ועליון של הציבור שגר ביישובים האלה, כי אף אחד לא רוצה לגור ביישוב שאין בו תשתיות כפי שצריך, שאנשים בונים בו במקומות שאסור לבנות בהם. אני לא רוצה את זה בעיר שלי, במודיעין, ואני בטוח שאף אחד לא רוצה את זה גם ביישוב שלו. ולכן לשם אנחנו הולכים. ובתהליך הזה, אתם צריכים להחליט – האם אתם רוצים להצטרף לתהליך הזה ולעודד אותו – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> ביקשנו – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – או שאתם רוצים, כרגיל – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> ביקשנו ישיבה ולא נענינו. <שר התיירות יריב לוין:> – – – כרגיל, חבר הכנסת חאג' יחיא, להפוך כל דבר למאבק כביכול לאומני, ולהפוך אותו מושא להפגנות, מושא למהומות ומושא לדברים כאלה. ואני אומר לך – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני אומר לך, שאם תבחרו – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת חאג' יחיא, אם – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני השר – – – <שר התיירות יריב לוין:> אם המנהיגות – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – נפגשנו, דיברנו, אבל כשמביאים תזכיר – – – <שר התיירות יריב לוין:> קודם כול, אם המנהיגות ברשויות המקומיות – ואחר כך גם אתם – תבחר בדרך של שיתוף פעולה ועבודה משותפת, אני חושב שאפשר יהיה להגיע יחד להישגים יפים מאוד. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> ביקשנו ולא נענינו. <שר התיירות יריב לוין:> אם אתם תמשיכו לנהוג – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתם הקמתם את הצוות – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – כמנהגו של חבר הכנסת באסל גטאס, כנראה שנצטרך לבצע את המהלך הזה אל מול ההתנגדות שאתם תקימו – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> ביקשנו לשבת ולא נענינו. מה קרה? <שר התיירות יריב לוין:> – – אל מול התלכדות שהיא לא מוצדקת, על פניה. אני אומר לך, חבר הכנסת חאג' יחיא, בניגוד לא רק לממשלות קודמות, אלא – אני מוכרח לומר לך – בניגוד, לצערי, לחלק מחברי הכנסת ששותפים ברשימה אתך, אנחנו כממשלה רואים מחויבות לעשות סדר, לדאוג שהדברים ייעשו בצורה מתוכננת, כפי שצריך, לדאוג שמה שאפשר להכשיר יוכשר ויוסדר עם תשתיות מתאימות, ומה שאי-אפשר להכשיר ייהרס, ולדאוג לכך שיהיה סדר ותהיה אכיפת חוק בכל מקום. ואני אומר לך שוב: אנחנו עושים את זה מתוך ראיית טובת כולם, כלל אזרחי ישראל, כולל הציבור שגר ביישובי המיעוטים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לכן החלטתם לא לשבת אתנו? <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. אנחנו עוברים לדיון סיעתי. ראשונת הדוברים תהיה חברת הכנסת סתיו שפיר, מטעם המחנה הציוני. בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות לרשות כל דובר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, התבקשתי לדבר פה, לייצג את האי-אמון של סיעתי, של סיעת המחנה הציוני, בהקשר של חמש השנים שעברו מאז המחאה החברתית, שאליה יצאנו עם כמיליון אזרחים ישראלים שדרשו צדק חברתי והוגנות בחלוקת המשאבים, וכמה הממשלה נכשלה ביישום הדרישות האלה, של המחאה, דרישות שגם כתובות, חקוקות, במגילת העצמאות של מדינת ישראל. אבל אני חייבת, אדוני היושב-ראש, להתייחס דווקא לדיון שאני ראיתי עכשיו בוועדת הכספים, שמתאים באופן מופתי לאותן דרישות, של המחאה, שנתבקשו ושהתמסמסו – מוסמסו בידי הממשלה הזאת, שאמרה לנו במשך חודשים – כל החודשים שבהם ישנו באוהלים בשדרה, אמרה לנו: אתם חבורה של מפונקים; אין כסף לממש את הדברים שאתם רוצים; שינוי בסדרי עדיפויות זה לא, זה דורש תוספות תקציביות; אין לנו מאיפה להעביר; אין מה לעשות, כסף לא גדל על העצים, וכו' וכו' וכו'. בבקשה, חברים, הנה הכסף, ערימה של כספים, מיליארדי שקלים, פה, ביד שלי, בחבילה הזאת, שאנחנו נדרשנו להצביע עליה לפני שעתיים בוועדת הכספים. מיליארדי שקלים שלחברי הכנסת שישבו בוועדה אין שמץ של מושג לאן הם הועברו. ואני רק אתן לכם דוגמה אחת קטנה, סיפור אחד קטן שמשקף את כל השחיתות שנעשית כאן בכספי ציבור. במסגרת התקציבים האלה התבקשנו להעביר גם חצי מיליארד שקלים לחטיבה להתיישבות, אותו גוף עלום וערמומי שגונב מכספי ציבור כבר שנים ארוכות ומעביר את זה למקורבים ולעסקנים של מפלגות הקואליציה. ובאותה רשימה של כספים שהוצגו לחברי הוועדה כעודפים מחויבים הסתתרה לה עמותה, עמותה ששייכת לדורפמן – הרב דורפמן, מקורב לשר אורי אריאל, את זה כולם יודעים, כל חברי תקומה כאן מכירים אותו היטב – הוא הסתובב במשרד השיכון כשאורי אריאל היה שר השיכון וכשהחטיבה להתיישבות הייתה תחת אחריותו – היא תחת אחריותו גם היום, במשרד החקלאות, היא נודדת יחד אתו – הסתובב במשרד וטען שהוא ראש מינהלת הגרעינים, בשעה שלא הייתה מינהלת כזאת והוא לא נשא בתפקיד ולא היה עובד המשרד. ומאיפה אני יודעת את זה? כי פקידת משרד השיכון שהגיעה לוועדת השקיפות בראשותי לפני כמה חודשים סיפרה לנו את זה. הוא הסתובב במשרד, הם לא ידעו מה התפקיד שלו, והפלא ופלא, אותו דורפמן מקבל חצי מיליארד שקל לעמותה שלו דרך החטיבה להתיישבות, כשהוא זה שהיה אחראי לאותה מינהלת לא קיימת מטעם משרד השיכון, כמקורב לשר. ועל הדבר הזה מצביעה ועדת הכספים, בלי שיש לאף אחד מושג מה באמת קורה שם. חברים, אנחנו מנהלים בוועדה כבר שלוש שנים דיון על מהו המידע המינימלי שצריכים לקבל חברי הוועדה כדי להיות מסוגלים לבצע את תפקידם – מידע מינימלי על מה – לאן עובר הכסף, מאיפה הוא נגרע, מה ההשלכות על התקציב, מה קורה עם אותם כספים של אזרחי ישראל. פשוט מידע מינימלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני מייד אסיים, אף-על-פי שיש לי הרבה מה להגיד בנושא. המידע המינימלי הזה, שאנחנו נאבקים כל כך קשה להשיג אותו כבר שלוש שנים, בוועדה, יש עליו ויכוח נורא; הממשלה לא חושבת שהכנסת ראויה לדעת, כלומר הממשלה לא חושבת שהציבור ראוי לדעת. כשאנחנו יצאנו, אדוני, למחאה החברתית, התחלנו בהפגנה על מחירי הדיור, אבל מהר מאוד התחלנו להפגין על הבית; על מה אומר הבית הזה, מה קרה לבית שלנו, על האמון שאנחנו, בעיקר הדור הצעיר במדינת ישראל, לא מצליחים להשיג אפילו את האמון המינימלי במערכת שמקבלת פה החלטות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> הדוגמה הקטנה הזאת מוועדת הכספים היא רק דוגמה פצפונת מדוע הציבור הישראלי כל כך לא מאמין למערכת הפוליטית, ודוגמה פצפונת איזה שינוי קטן, ברור, מובן מאליו, הכנסת חייבת לעשות כדי להתחיל בכלל להסתכל בעיניים של מאות-אלפי הישראלים שיצאו באותו קיץ לרחובות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת סתיו שפיר. מטעם הרשימה המשותפת – חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן מטעם יש עתיד. עד שלוש דקות לרשות גברתי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברי הכנסת, הפולחן הזה, של האי-אמון, נראה קצת קטן, קצת, לפעמים, אפילו עלוב, מול המציאות הקשה, המאוד-מאוד-קשה שאנחנו חיים בה. אך למרות כל זאת, האגרסיביות, העוינות, ההסתה, הדה-לגיטימציה, הדמוניזציה, לא צריכות להנמיך את הציפיות שלנו מהחיים שלנו. היא לא צריכה להנמיך את הציפיות שלנו מעצמנו. כל הלוחמנות, התוקפנות, אינן צריכות לערער את תפיסת הצדק שלנו. זו המחויבות שלנו. זו השליחות שלנו. זה מה שאנחנו חייבים לעשות, חייבים לעצמנו, חייבים לערכים שאנחנו מאמינים בהם, חייבים לאלה שבחרו בנו, חייבים לדורות שאנחנו סוללים להם את הכביש – או שנסלול להם כביש לחיים טובים יותר, או שנתרפס ונשתוק ונגמגם ונגיד: זה מה שמותר, זה מה שאפשר. אנחנו צריכים נחישות לא מתלהמת, למרות האווירה הקשה, ואני יודעת על מה אני מדברת. אנחנו צריכים נחישות לא מתנשאת, למרות כל הכבוד העצמי שיש לנו, ויש לנו; יש לנו כבוד עצמי שמקל את הקושי הזה. יש לנו כבוד לערכים שלנו, שמקל את המשימה הקשה שעומדת לפנינו. ההסתה מסביבנו אינה הסתה נגד טרור, אינה הסתה נגד סכנה פיזית – היא הסתה נגד צדק; היא הסתה נגד קיום שצריך לבטא את עצמו בכל הכבוד העצמי שמגיע לו; היא הסתה נגד בעלי זהות עצמית ברורה, בעלי זהות של אנשים שאין להם רגש שהם מהגרים במולדת שלהם, ויש להם חזון דמוקרטי של צדק, של שוויון. ולפעמים כן, השוויון מאיים; לפעמים כן, הצדק מאיים; לפעמים כן, החירות מאיימת. אבל זו נטייתו הטבעית של האדם – נטייתו הטבעית של האדם לחיות, לחיות בחירות ולחיות בכבוד, ואי-אפשר להעניש ואי-אפשר לדכא נטייה טבעית. המאבק נגד עוול ונגד עושק הוא מאבקם של בני-אדם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> מאבקם של בני-אדם. גם לפני שאנחנו פלסטינים, לפני שאנחנו עם יליד פה, לפני החזון הדמוקרטי שלנו, יש נטייה טבעית של בני-אדם להילחם נגד העושק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> ואפשר לחיות ביחד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> תודה, משפט סיום. אפשר לחיות ביחד, למשל, בלי לגרש ערבים פלסטינים בנגב. אפשר לבנות ליהודים ליד הערבים, וזה המאבק שלנו עכשיו למשל בנגב. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זועבי. חבר הכנסת אלעזר שטרן, מטעם סיעת יש עתיד. אחריו – חברת הכנסת רחל עזריה, מטעם סיעת כולנו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, עמיתי השרים, חברת הכנסת חנין זועבי לא הייתה צריכה להיות בכנסת. מי שנמצאת על ה"מרמרה", מי שמסיתה נגד הציבור שלה – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתם יודעים שזה קשה לי, עמיתי חברי הכנסת הערבים, להגיד את זה, אבל אני אומר את זה ככה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא, לא קשה לך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מי שקוראת לחיילי צה"ל רוצחים – – <קריאות:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – מי שמסיתה אנשים לצאת לרחוב, מי שאומרת שמי שרצחו שלושה נערים הם לא טרוריסטים, לא צריכה להיות בכנסת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אלעזר, שאלה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל שנייה אחת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שאלה, שאלה. למה לא התפרצת אל הדוכן כמו מיקי לוי? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> למשל. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שאלה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. <שר התיירות יריב לוין:> אבל, חבר הכנסת שטרן, בזכות מי – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא, תענה, תענה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל עכשיו, השר לוין, אני אגיד לך בגלל מה היא יושבת כאן. היא יושבת מפני שאתם מעסיקים אותנו בחוקים פוגעניים – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – מפלים ערבים, מתעסקים איך להרחיק אנשים, מעוררים שנאה, במקום לדון באמת במי שפוגע בנו, במי שפוגע בציבור הערבי, ואתם מביאים לנו השכם והערב חוקים שמבזבזים לנו – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – את הזמן. תן לי, אני אגיד לך. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתם ניסיתם היום להביא חוק, ואנחנו בזבזנו שעות בוועדת חוקה על איך אנחנו לא עותרים לבג"ץ. אתם תביאו לנו יותר מאוחר את חוק העמותות, שעושה אפליה בין שמאל לימין, ואנחנו מבזבזים על זה שעות וימים במקום להתעסק בדברים המרכזיים. אתם תביאו לנו מחר את חוק ההשעיה, של איך אנחנו נרחיק חברי כנסת, במקום לעשות חוקים שיכול להיות שהם יגדירו וישאירו גם לשופטים שהם יחליטו – לא אנחנו נחליט – מי צריך להיות חבר כנסת ומי לא. <שר התיירות יריב לוין:> אבל יש חוק, ואתה יודע – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, אין חוק. אין חוק – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – וזה מפני שאתם מבזבזים את זמננו על כלום. <שר התיירות יריב לוין:> למה אתה אומר שאין חוק? – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה אני אומר? מפני שאפשר להגדיר את החוק של מי שעומד פה וקורא לחיילי צה"ל רוצחים – – <שר התיירות יריב לוין:> החוק מוגדר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ומי שהולך ל"מרמרה", ומי שאומר שמי שרוצח שלושה נערים הוא לא טרוריסט, שהוא לא יהיה בבית הזה. דרך אגב, גם הציבור הערבי לא רוצה אותה פה. <שר התיירות יריב לוין:> החוק קובע – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גם הציבור הערבי לא רוצה אותה פה. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני השר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל שהממשלה הזאת – – – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני השר, תאפשר לו לדבר. תודה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל שהממשלה הזאת באמת מבזה – הרי אין דיונים, הרי בוועדות, אתה יודע, היית יושב-ראש הקואליציה, רק אנחנו, חברי האופוזיציה, מדברים. אתם בכלל לא מדברים שם, אתם בכלל לא נמצאים, מכונות אוטומטיות לגחמות של כל חבר כנסת. <שר התיירות יריב לוין:> אתה היית בקואליציה כשאני הייתי – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בסדר, גם אני הייתי וגם אני – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – מה אתה מדבר – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> השר לוין, השר לוין, אתה מזמן לא היית, בסדר? מזמן לא היית. <שר התיירות יריב לוין:> כשהייתי חבר כנסת – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תאמין לי שכשאתה היית – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תן לי, אני אגיד לך. גם אני הייתי כשאתה היית. זה לא נראה ככה אז. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא היו כל בוקר חוקים שבוחנים את תעודת הלאומיות והנאמנות של כל אחד – – <שר התיירות יריב לוין:> אז השתפרנו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – במקום להתעסק באתגרים האמיתיים. וכאן אני חושב שאתם מוליכים אותנו, ובהקשר הזה אתם גם באמת משסים מגזר במגזר. ואני אומר, בתוך המגזרים האלה גם יהודים בערבים, שמאלנים, ימניים, דתיים וחילונים, וכאילו, הכיסא ריק לא רק עכשיו. <היו"ר מאיר כהן:> נא לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ואני באמת, מה שאני קורא – אתה כנציג הממשלה, אולי קצת תתעשתו ובואו באמת – יצאנו עכשיו, הכנסת, במקום האחרון בהערכה של הציבור. למה זה? תסתכל כמה חוקים אנחנו מעבירים או כמה שעות אנחנו מבזבזים על חוקים שאין להם שום תכלית – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – חוץ ממי שרוצה להירשם בספר חוקים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת רחל עזריה – בבקשה, גברתי. חברת הכנסת רחל עזריה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, אדוני. נא להקפיד על מסגרת הזמן, שלוש דקות. בבקשה, אדוני. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אשתדל מאוד, אדוני. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אתמול שוב נפתח לו פרויקט "הדסטארט" במדינת ישראל, והפעם כדי לסייע לאלאור אזריה, אותו חייל שמועמד לדין – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – בהתחלה אפילו באשמת רצח, ושוב בתוך פחות מ-12 שעות נאסף מלוא הסכום, ויש אפילו יתרה לחיילים הבאים – שאף אחד לא יגיד שאנחנו מעודדים מישהו חלילה. זה מלמד דבר אחד: עם ישראל בריא, עם ישראל חושב נכון, עם ישראל חושב ישר, עם ישראל מחבק את החיילים ואת הלוחמים שלו – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אפשר בניגוד לפרוטוקול למחוא כף? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – עם ישראל אוהב את הארץ שלו – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ומתעב את מי שנלחם בו ובזכותו לשבת בה, רואה בו אויב ויודע שאויב צריך לנצח, ולנצח זה גם לחסל. והעם הזה, אדוני השר – – – <קריאות:> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אגב, שמעתי – יש מי שרוצים להחליף את העם. אז א. זה יתרון, הם מבינים לפחות שהעם בסדר, אז הם רוצים להחליף את העם. וקראתי איזה ציוץ של בוז'י על חוק העמותות שנביא כאן הלילה, שזה משקף את חדירת – לא יודע, משהו – לציבוריות הישראלית. אז לפחות בוז'י מבין שאנחנו משקפים את הציבוריות הישראלית, והוא כנראה יישאר עוד הרבה מאוד שנים באופוזיציה. אבל מי שלא מחליף את העם, ורואה עם גיבור וחזק ונחוש, צריך לדעת שהעם הזה גם ראוי להנהגה חזקה. והנהגה חזקה זאת לא הנהגה, אדוני השר, שכאשר שר החוץ המצרי נמצא כאן אתמול אז היא חוזרת לדבר על זה שהיא נורא הייתה רוצה להפוך את חזון שתי המדינות למציאות – אדוני הרי בוודאי מסכים אתי – לחלום הנורא, לסיוט הקשה הזה, להגדיר אותו כחזון ועוד לרצות להפוך אותו למציאות. הנהגה חזקה זאת לא הנהגה שמדברת על העתקה בעמונה. אפשר לחשוב שיישוב זה איזה קובץ "וורד" כזה, שעושים לו העתק-הדבק, copy-paste, ניקח אותו מפה, נשים אותו שם. באופן הזה אפשר להסתכל גם על הגירוש מגוש-קטיף, אדוני היושב-ראש: בסך הכול העתקנו יישובים, לא עשינו שום דבר. אבל אני אומר כאן בצורה ברורה: אמרנו, העם הזה חזק והעם הזה מצפה מאתנו, מהמנהיגות שלו, להיות חזקים, לא להיכנע. להיות חזקים, אגב, נגד – שוב, להבדיל אלף אלפי הבדלות – נגד אויבים, וגם להיות חזקים נגד אנשים שעושים לנו צרות מבפנים – שוב, בלי חלילה שאני משווה – והעם הזה מצפה מאתנו להסדיר את עמונה במקומה, מכיוון שיש פתרון משפטי, ואם ירצה מישהו לתקוע מקלות בגלגלי ההסדרה המשפטית אז יש כאן כנסת, והיא יכולה לחוקק גם חוק הסדרה שיסדיר את עמונה. אני הולך בדרכו של אדוני השר יריב לוין, שנמצא כאן אתנו עכשיו, ואני אומר בצורה חד-משמעית: את הצבעות האי-אמון היום הקואליציה תצלח, ואפילו בקלות רבה. אדוני ישיב על ההצעות, ואני בטוח שכולנו נשתכנע. כבר השבת, אז השתכנענו; הקואליציה כולה תרים את היד, ואנחנו נצלח את הצבעות האי-אמון הללו. אם חלילה חלילה חלילה – – <היו"ר מאיר כהן:> נא לסיים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – עמונה תפונה – ולא חשוב כרגע אם יכבסו את זה באיזה מילים יפות – חוששני שאת האירוע הזה הקואליציה הזו לא תשרוד. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה. בבקשה, אדוני. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, היום מוגשות שתי הצעות אי-אמון: האחת של הרשימה המשותפת, המדברת על אוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי; והשנייה של המחנה הציוני, שהרחיקה לכת ומדברת על כישלונה של הממשלה – לא אוזלת ידה – כישלונה, לא פחות. אני רוצה להזכיר לחברי מהמחנה הציוני, שרק לפני שבועות ספורים יושב-ראש המפלגה של המחנה הציוני ניהל משא-ומתן להצטרפות לקואליציה, ואני מניח שזה נעשה על דעתם של רוב ככל חברי המפלגה, שרצו להצטרף לקואליציה. אם הממשלה הזאת כל כך כושלת, כמעט בכל תחום – מדיני, כלכלי, חברתי, כמעט בכול – אז למה רציתם להצטרף? מה ההיגיון להצטרף לאקזיט כושל? אני לא שמעתי על מישהו שהיה מוכן להצטרף למיזם כושל, גם לא בתחום המִחזור, בטח לא בהנהגה של מדינה. ואם אתם סבורים שההצטרפות שלכם עשויה להציל את המדינה, אז מי מונע בעדכם? תצטרפו, הדלת פתוחה. אם באמת המדינה, האזרחים, התחום החברתי והכלכלי, חשובים לכם, אני בטוח שראש הממשלה ישמח לכוח עזר של מפלגה חשובה בכנסת. קל מאוד לבקר את הקואליציה מבחוץ, יותר קל להגיש הצעות אי-אמון שתוצאתן ידועה מראש, והרבה יותר קל לספר מה הייתם עושים אילו – אילו אתם הייתם בממשלה. קצת פחות קל, אבל בהחלט – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> זה לא נכון, חבר הכנסת. הרבה יותר קל להיות בממשלה, תאמין לי. <יואב בן צור (ש"ס):> יותר קל? אז תנסי פעם ותראי, בואי נעשה לך את החיים קלים. אני בטוח שתהיי שרת כלכלה מצוינת. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> זה שלא מוותרים כאן על הדבר הקשה, הסיזיפי והלא-מתגמל והולכים לעשות את הדבר הקל והכייפי – זה פשוט לא נכון, מה לעשות. <יואב בן צור (ש"ס):> כן, אבל לבקר זה הרבה יותר קל. להיות באופוזיציה זה אולי קשה, אבל לבקר זה קל מאוד. היינו רוצים שתצטרפו לקואליציה, לעשייה הברוכה של הממשלה הנוכחית, ויש במפלגת העבודה אנשים טובים שיכולים לכהן כשרים מצוינים וכשרות מצוינות, אין ספק. הייתם מוסיפים לעשייה הברוכה של הממשלה בכל התחומים כולם – ממשלה שדאגה להעלאת שכר המינימום, שדאגה להורדת מחירי התחבורה הציבורית ב-14%, ממשלה שמממנת את הקייטנות לתושבי הפריפריה, וממשלה שלראשונה נוגעת כמעט בכל אזרח ואזרח בישראל בשורה של הוזלות, הקלות והטבות, והיד עוד נטויה. לסיום, אני לא יכול להתעלם מהשיח הציבורי הגזעני שיש לאחרונה. לצערי, אנחנו עדים לתופעה חוזרת ונשנית של גזענים קטנים, ששופטים אדם לפי מוצאו או מוצא סבו וסבתו. אני לא רוצה לכוון את דברי לאותם גזענים, כי מבחינתי ההתנצלות שלהם אינה שווה כקליפת השום, כי הם מתנצלים על מה שהם אומרים, ולא על מה שהם חושבים. אבל אני כן רוצה לדבר אלינו, כחברה הישראלית: הגיע הזמן כבר שאנחנו, כחברה, נתנער מאותם אנשים, נוקיע אותם ונפגין כלפיהם שאט-נפש. אנשים כאלה, אסור שתהיה להם אמירה, ולו הקטנה ביותר, בשיח הישראלי. <היו"ר מאיר כהן:> נא לסיים. <יואב בן צור (ש"ס):> ברוך השם, לאחרונה – אני מסיים, אדוני היושב-ראש – אנחנו רואים ניצנים של שינוי בחברה הישראלית, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהתנערות ברורה וחד-משמעית מאותם אנשים. אנחנו בהחלט עדים לשינוי מגמה חיובי, וכולי תקווה שהגזענים הללו יהפכו ממש בקרוב לפרי ההיסטוריה, כשהקדמה, קבלת האחר והשונה, יתפסו את מקומן. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, האמת היא שרציתי להצטרף בדיון על האי-אמון, בהצעות האי-אמון, אם הן היו על נושא הדיור. אבל לצערי, חברת הכנסת סתיו שפיר, גם עם ארבע הצעות האי-אמון שהציעו היום ארבע מפלגות, אף אחד לא דיבר על נושא הדיור. משהו באופן כללי – חברתי, ביטחוני, אזרחי, דמוקרטי. נושא הדיור – ביקשתי מעוזרי: אולי תנסו, אולי בתקופה האחרונה דיברו על כך ולכן לא מדברים עכשיו, והתברר לי – מושב שלם – מושב קיץ – ארבע פעמים אי-אמון, אולי פעם אחת בקושי דיברו על הדיור. הדיור צריך באמת להדאיג אותנו ולהעסיק אותנו. אני לא נמצא היום באופוזיציה, אני נמצא בקואליציה, אז יש ודאי מחויבות ודרישות הרבה יותר גבוהות, ולכן יש לנו דרישות מהממשלה בנושא הדיור, יש גם תחילתו של תהליך, גם לפתרון, בצורות הדיור בציבור החרדי והערבי, בהצעת החלטה שעכשיו הופצה. אנחנו מקווים שתהיה בעניין הזה איזו פריצת דרך, אבל עדיין הנושא הזה לא יורד מסדר-היום. אני חושב שגם האופוזיציה וגם הקואליציה צריכות להעלות את זה לסדר-היום. אני רוצה לעבור לנושא שאני כן מבקש להתמקד בו בדיון, עכשיו, בהצעת האי-אמון, ולספר לכם, אדוני היושב-ראש, שבשבוע האחרון היה איזה רחש-בחש, הייתה איזו פליאה על כך שבעיתונות החרדית הופיעו פרסום וגם כתבות של משרד התחבורה על עבודות ברכבת בצפון, עבודות בכבישים של חברת "נתיבי ישראל" בכביש 22. המודעה פורסמה והידיעה פורסמה בעיתונות החרדית, ומי שהתעמק ראה שיום 15 בחודש, שאמור להגיע, ו-23 בחודש, כולל שבתות – והנה, בעיתונות החרדית מפרסמים על הפסקת הרכבות, על סגירת כבישים, כשמדובר בסופו של דבר – מדוע? בגלל עבודות. מדוע – וכאן אנחנו שואלים – אף אחד לא חשב שרשות ממשלתית, גוף ממשלתי, יפעל שבת אחר שבת בעבודות בכביש, סגירת כבישים, גשרים, מנהרות, רכבות ישראל – מה קרה? מה קרה פתאום, על שבת? אנחנו היום מדברים בנושא פלורליסטי – צריך להיות משהו חברתי, משפחתי, לחזק את הקן, לא לעבוד, והנה, גוף ממשלתי, לא רק זה שהוא לא עושה את זה, אלא – כרסום במעמד השבת. אני קורא לך, שר התחבורה שלא נמצא פה: לא עוד. לא יכול להיות שמשרד ממשלתי, גוף ממשלתי, אנחנו כממשלה בכלל בישראל, בנושא שבת – ירמוס ויכרסם בו, באבן יסוד, נכס יסוד, הדגל שלנו. ממשלה, אדוני היושב-ראש, ממשלה לא תיפול – ככה לדעתי – עם עומק החקירה של ראש הממשלה, גם לא בגלל דחייתו של משא-ומתן עם הפלסטינים, ואפילו לא בגלל חוק כזה או לא חוק כזה. אבל כן, על נושא השבת ממשלה תיפול. לא נוכל לעבור לסדר-היום, לא הציבורי ולא הממשלתי, על כרסום בנושא השבת. <היו"ר מאיר כהן:> נא לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> בבקשה. במילה אחת, אדוני היושב-ראש. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> פעם אחת היא כבר נפלה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לא פעם אחת. לא פעם אחת היא נפלה על שבת, וגם אם היא תיפול – היא תיפול על שבת. על-ידי גוף ממשלתי מובהק, ושבת אחרי שבת. אני, האמת היא, רציתי לקרוא פרשת – – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אוקיי. תודה רבה, לא ארחיב יותר מזה כי גם הדברים האלה מספקים. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כל סיבה היא טובה להפיל את הממשלה; גם השבת, ודאי. אבל הממשלה, אני רוצה להגיד לה: תתחדשי, תתחדשו, שמעתי, אדוני – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים. <אילן גילאון (מרצ):> – – שהממשלה נגד גזענות, וכך זה צריך להיות, כך נכון, כך חינכו אותי ההורים שלי – להיות עיוור לגמרי לצבעים, לעדות, לשפוט אנשים רק על-פי הדברים שהם אומרים, המעשים שלהם וההישגים שלהם. הממשלה היא, אדוני, נגד גזענות – באמצעות אוטובוסים שנוהרים, וסרטן בגוף האומה, ועוד כהנה וכהנה דברים. <היו"ר מאיר כהן:> בצד שמאל אני מבקש שקט. <אילן גילאון (מרצ):> ואז עליתי, אדוני, על הפטנט. הממשלה, יש לה שני כלים כדי למשול ולשלוט: האחד הוא הפחדה – שם משתמשים בערבים; והשני הוא הפרדה – שם משתמשים כביכול בדיבור הגזעני, הגזענות. אדוני, הרב-תרבותיות, משמעותה היפה היא היכולת שלנו לקחת מכל הטעמים, מכל הגוונים, מכל הצבעים, מכל התבלינים, ולייצר תרבות ישראלית מקורית אחת. הרב-תרבותיות איננה שיסוי מתמיד והעלאת השד העדתי כל פעם שאנחנו יכולים לעשות אותה קרדום נגד המעמדיות. מי שרוצה להרוג את השד העדתי, אדוני, מחלק חלוקה אחרת את העושר הלאומי במדינת ישראל. אלא אם כן הוא משתמש באופן ציני בשד הזה, בתור הסחה, אדוני, בתור כיסוי, בתור שיסוי, בתור יצירת מצב שבו אנשים נמצאים במצב שהם צריכים לשלוח יד – בגרון אחיו. זאת המציאות. היום, אני יודע, שמעתי גם שלראש הממשלה בכלל מצאו גנים ספרדיים, וזה בכלל יכול להיות – הנושא הזה הוא בידה של ממשלת ישראל, שמושלת כבר עשר שנים, יותר מבידי כל אחד אחר, להרוג את השד העדתי ולצמצם ולסגור את הפערים, שבסופו של דבר, באופן סטטיסטי, הם נופלים באותו מקום. איש איננו מעלה – אם השיח הפוליטי איננו מעלה את הבעיה, איש איננו מעלה אותה. ואז אני מגיע למסקנה שהפוליטיקאים זקוקים לשד העדתי כדי לרכב עליו – לרכוב עליו, סליחה – והם זקוקים למצוקה, משום שבעיני אנשים מסוימים פה – המצוקה היא רווחה רבה מאוד עבורם, כי הם יכולים לנפנף בה. אז לכן, אדוני, אני אומר: טלו קורה מבין עיניכם. ולדבר הזה היה קורא קוונטין טרנטינו, שהוא מאוד באופנה עכשיו, כפי ששמעתי – "ממזרים חסרי כבוד". הלוואי שהייתם לפחות "כלבי אשמורת". תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני שומע שאתם מבקשים היום בהצעת האי-אמון לדבר על כישלונה ואוזלת ידה של הממשלה במגוון תחומים – המדיני, הכלכלי, החברתי. תראו, אני רוצה להזכיר למי ששכח, שרק עכשיו ראש הממשלה חזר מביקור מכובד מאוד באפריקה, יצר שם מערכות יחסים אדירות למען עתידה של מדינת ישראל, יצר שם מערכות יחסים עם כמעט כל ראשי המדינות המובילות באפריקה, התקבל שם בחום רב. הוכח מעל כל צל של ספק שמדינת ישראל היא מוצר נחשב בזירה הבין-לאומית, שכולם רוצים לחבק אותו, ואתם מדברים על בידוד בין-לאומי. ואני באמת תוהה על מה אתם מדברים. יחסים הולכים ומתהדקים עם הודו, עם סין, עם רוסיה – בידוד בין-לאומי אתם קוראים לזה? ראש הממשלה שיקם את היחסים עם טורקיה, הוא אתמול נועד עם שר החוץ המצרי, וממשיך לעבוד קשה כדי לחזק את כוחנו בעולם. אני אומר בכנות: זה פשוט מביך אותי לשמוע את ההתבטאויות נגד ראש הממשלה והממשלה שהוא מוביל, שבאים ואומרים "בידוד בין-לאומי". פשוט, מוכח פעם אחר פעם שהטענות הן טענות שאין להן שום בסיס. אתם מדברים על התחום הכלכלי, אז אני רוצה לעדכן אתכם: לפי דוח ה-OECD, הודות למדיניות כלכלית זהירה מאוד של מדינת ישראל, הכלכלה שלנו צומחת בשיעורים הגבוהים ביותר מרובן המכריע של מדינות ה-OECD; כבר למעלה מעשור, אגב. ושיעור התעסוקה עולה, האינפלציה נמוכה, המשק בפריחה מתמדת. רק בחודש האחרון – נתון נוסף, חברים – אחוז האבטלה ירד ל-4.9%, כאשר הממוצע ב-OECD הוא %6.7. ומה תגידו על כך? כישלון כלכלי? נו, באמת. ולא הזכרתי את העברת מתווה הגז, שיניב לנו מאות מיליארדים לקופת המדינה. אז שוב אתם מתגלים במערומיכם; בזמן שאתם טוענים טענות כלכליות, שוב הדברים אינם קשורים בכלל למציאות ומנותקים לגמרי מהמציאות. בתחום החברתי – מה עשינו בתחום החברתי? רפורמה בענף המזון, הורדת מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית, הורדת מחירי המים והחשמל, העלאת שכר המינימום, העלאת שכר החיילים, עשרות-אלפי יחידות דיור שהביאו לעלייה במספר הדירות שנבנו ויובילו למחירים טובים יותר בשוק הנדל"ן. ומעבר לזה, נתנו פתרון שבשנים הקרובות יראה אור: 50,000 זוגות צעירים יקנו דירה במדינת ישראל, בזכות הרעיון של מחיר למשתכן. ואז אתם שוב אומרים: כישלון גם בנושאים החברתיים. שוב, הדברים מנותקים לגמרי מהמציאות שלנו פה במדינת ישראל. חברים, הגיע הזמן, פשוט תודו: יש פה ממשלה חזקה, יש פה ממשלה חכמה, יש פה ממשלה שמקדמת מיום ליום את מדינת ישראל לעבר עתיד מבטיח בכל הפרמטרים, יחד עם הווה מצוין, שכל יום תושבי ישראל חשים אותו בצורה מאוד מאוד מאוד טובה. אני מציע לכם הצעה, חברי: רדו מהרעיון של הצעות אי-אמון, מסיבה אחת פשוטה – כי פשוט אין לכם case. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. בשם הממשלה יסכם השר צחי הנגבי. בבקשה, אדוני. <השר צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש – חבר הכנסת זוהר, אני פה 24 שנים, ותמיד כשאני עולה לדוכן אני לוחץ על הכפתור שמעלה קצת את הדוכן. זאת פעם ראשונה – אני לא מתבדח – פעם ראשונה ב-24 שנים שהייתי צריך ללחוץ על הכפתור שמוריד. זה אומר שקבעת תקדים מסוכן בעניין הגובה הממוצע של חברי הכנסת. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני אמרתי קודם – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה שיעור קומה, צחי, זה שיעור קומה. <השר צחי הנגבי:> חבר כנסת עם שיעור קומה, אומר אחמד טיבי. <חיים ילין (יש עתיד):> צחי, זה – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> צחי, שלא יגידו שירדת מנכסיך. <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש לאפשר לשר – למרות האווירה הנחמדה, תאפשרו לו לדבר. בבקשה, אדוני. <השר צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר מאיר כהן:> אחמד טיבי. בבקשה, אדוני. <השר צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, היו כמה וכמה נושאים שנסקרו על-ידי חברי האופוזיציה, וגם ניתנו תשובות, חלקיות, על-ידי דוברי הקואליציה, ואני, עד שעליזה תסמן לי, אני רוצה להעמיק בכל אחד ואחד מהנושאים. ברגע שהיא תסמן לי, אדוני היושב-ראש, אני אעבור לתשובות שטחיות ופשטניות. התחום המדיני מתחלק – – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, אדוני. להזכירכם, לפני ההצבעה תהיה אזכרה לחבר הכנסת דוד טל, זיכרונו לברכה. בבקשה, אדוני. סליחה. <השר צחי הנגבי:> תודה. התחום המדיני מתחלק לשני תחומים עיקריים, האחד קשור לסכסוך הישראלי–פלסטיני, והשני – לקשרים של מדינת ישראל עם שאר העולם. לטענה החוזרת ונשנית על קיומו של בידוד מדיני, לשני התחומים כאחד, אין, לשמחתי, כל בסיס, בממשלה הנוכחית. לגבי הנושא הראשון, הנושא הישראלי–פלסטיני, ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא וממשיך לקרוא להידברות עם הפלסטינים בכל הזדמנות אפשרית. כזכור, נוהל משא-ומתן אינטנסיבי, שהתמשך על פני תשעה חודשים רצופים והסתיים באורח חד-צדדי על ידי הפלסטינים באפריל 2014. נעשו מאמצים בלתי נלאים על-ידי מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברי, אני מבקש שקט מכולם. רבותי, אי-אפשר לשמוע כאן. אנא מכם, כל מי שמדבר, שילך הצדה, לצדי האולם, או יצא החוצה. בבקשה. <השר צחי הנגבי:> – – – נעשו מאמצים – – – <היו"ר מאיר כהן:> אחמד טיבי, זה לא פוטר אותך, בבקשה. גם דוד ביטן, אדוני. <השר צחי הנגבי:> נעשו מאמצים עילאיים על-ידי מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי לחדש את המשא-ומתן, לקבוע מועד נוסף של כעשרה חודשים. הוצבו על-ידי האמריקנים עקרונות מסוימים, מה שנקרא מתווה מדיני לחידוש המשא-ומתן. לישראל היו סייגים, היו הסתייגויות והייתה ספקנות לגבי צדקת חלק מן הסעיפים, אבל למרות הכול היינו מוכנים לקבל החלטת ממשלה שמאפשרת את חידוש המשא-ומתן. הפלסטינים סירבו, לא הגיבו, כדרכם, עד היום, על ההצעה האמריקנית, ובזאת למעשה נקלענו, כבר למעלה משנתיים, לאותו קיפאון מדיני. הקיפאון אכן קיים, האשמה בו מוטלת כל-כולה על הצד הפלסטיני. ראש הממשלה קרא וממשיך לקרוא להידברות עם הפלסטינים. הוא מאמין במשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים. הוא הזמין פומבית, כמה פעמים, את אבו מאזן להתחיל בשיחות. הרצון לקיים משא-ומתן מדיני ללא תנאים מוקדמים באמצעות הידברות ישירה, אדוני היושב-ראש, הוא לא גחמה ישראלית, הוא מתבסס על המציאות שכולנו חיים אותה זה עשרות בשנים. גם ההסכם בין ישראל לבין מצרים, גם ההסכם בין ישראל לבין ירדן, היו תוצר ישיר של אמון שנוצר בין מנהיגים בהקשרו של משא-ומתן ישיר. כמו שב"יורו", שהסתיים – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים, אפשר לבקש שקט? מדבר שר על הדוכן, אנא מכם. <השר צחי הנגבי:> – – – כמו שבמשחקי ה"יורו" אתמול, שהסתיימו אמש בתוצאה מפתיעה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מאוד מאכזב. <השר צחי הנגבי:> דווקא לא. – – – כמו שבליגת-העל שבה "מכבי תל-אביב" תסיים השנה במקום הראשון, יש ביטוי: הרכב מנצח לא מחליפים – שיטה מנצחת של משא-ומתן מדיני אני לא מציע להחליף. משא-ומתן ישיר בין ישראל לבין מצרים, בין מנחם בגין לבין אנואר סאדאת, עמד ביסוד ההצלחה שהובילה להסכם. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אבל, צחי, זה היה גם בגיבוי אמריקני. <השר צחי הנגבי:> היה גיבוי אמריקני, ואנחנו לא שוללים גיבוי אמריקני. ואני נתתי דוגמה, שהיה גיבוי אמריקני לשיחות שנערכו בינינו לבין אבו מאזן רק לפני שנתיים. אין בעיה בתיווך, אין בעיה בגיבוי, אין בעיה בסולם שמאפשר לצדדים לרדת לפעמים מהעץ. יש תרומה אפשרית רבה מאוד למתווכים. אבל המהות הייתה ונותרה, שכאשר אתה רוצה באמת לשים קץ לסכסוך דמים של 100 שנה, ללא שאתה מוצא מסילות ללבו של הצד השני, באופן אמיתי וישיר וכן ופתוח, וכל צד שם על השולחן את הכאבים שלו ואת המצוקות שלו ואת הטראומות שלו ואת הפרנויות שלו ואת התקוות שלו ואת החזון שלו – את זה אתה יכול לעשות רק בהידברות ישירה. אני חושב שזה היה המתכון בין ישראל לבין מצרים, זה היה המתכון בין ישראל לבין ירדן, וחשוב שהמתכון הזה יישמר כמות שהוא גם בינינו לבין הפלסטינים. רק אמש ראש הממשלה נפגש עם שר החוץ המצרי ואמר לו את הדברים האלה: המדינות שלנו נמצאות במצב של שלום מאז כוננו את הסכם השלום ההיסטורי לפי 37 שנה. הסכמי השלום בין ישראל למצרים, בין ישראל לירדן, הם אבני פינה ליציבות באזור והם נכסים חיוניים עבור המדינות שלנו. הם גם אבני הפינה של שלום אזורי רחב יותר ויציבות רחבה יותר שאנחנו מקווים להשיג. למטרה זו אני מברך על ההצעה האחרונה של הנשיא א-סיסי, להנהגה המצרית, למאמצים לקדם את השלום עם הפלסטינים ושלום רחב יותר באזורנו. והוסיף ראש הממשלה: היום אני קורא שוב לפלסטינים ללכת בעקבות הדוגמה האמיצה של מצרים ושל ירדן ולהצטרף אלינו למשא-ומתן ישיר. זו הדרך היחידה שאנחנו יכולים לטפל בה בכל הסוגיות העומדות בפנינו ולהפוך למציאות את חזון השלום שמבוסס על שתי מדינות לשני עמים. לא די בכך, לפני כשבועיים וחצי נשיא המדינה ראובן ריבלין ביקר בבריסל, והוא ניסה להיפגש עם אבו מאזן ונתקל בסירוב. לא רק שאבו מאזן סירב להיפגש עם הנשיא ריבלין ולנסות לקרב את השלום, הוא גם, כזכור לכולנו, הפיץ אסופה של שקרים על ישראל. מי שמסרב לפגוש את ראש הממשלה, מי שמסרב לפגוש את נשיא המדינה, מי ששולל את העיקרון הבסיסי המהותי של משא-ומתן ישיר, מי שמפיץ עלילת דם מול הפרלמנט האירופי, לא מעוניין בשלום וטוען בשקר שידו מושטת לשלום. אבל ישראל לא תירתע מלהושיט את ידה שלה לשלום, וראש הממשלה ימשיך לקרוא לאבו מאזן מעל כל במה, גם על הדוכן הזה, אדוני היושב-ראש, וגם בכל הזדמנות פומבית וגם בשיחות עם מנהיגים ערבים, גלויות יותר וגלויות פחות, לשכנע את הפלסטינים לשוב אל שולחן המשא-ומתן. אנחנו מחכים ליום שבו אבו מאזן יחדל מלהפיץ שקרים ולעסוק בהסתה ויחזור להידבר ולקיים דיאלוג של ממש. לגבי הנושא השני, אדוני היושב-ראש, קשריה של ישראל עם מדינות העולם – למדינת ישראל לא הייתה תקופה פעילה ומשגשגת יותר בתחום הזה מהתקופה הנוכחית. בתגובה על ההאשמות של האופוזיציה על כך שישראל נקלעה לבידוד מדיני, אנחנו חוזרים ואומרים: בידוד, תנו לנו קצת בידוד. אנחנו מייחלים סוף-סוף לקצת בידוד, כי התופעה הזאת של המשך הביקורים, המשך המגעים, הדיאלוג המתמשך, הבלתי-פוסק, בינינו לבין מדינות העולם – אין לומר, התופעה הזאת קצת מתישה. רק עכשיו ראש הממשלה שב מביקור בארבע מדינות, נפגש עם שבעה מנהיגים באפריקה. כבר עשרות שנים לא היה ביקור של ראש ממשלת ישראל באפריקה. אני אינני זוכר מה היה בעשרות השנים האחרונות, אבל הביקור האחרון שאני זוכר, זכיתי ליטול בו חלק כמנהל לשכת ראש הממשלה, התלוויתי ליצחק שמיר במסעו לליבריה, טוגו, קמרון וחוף-השנהב. זה היה ב-1986, 30 שנה חלפו מאז. ייתכן שהיה גם ביקור לפני כן, אבל אפשר לומר, אדוני היושב-ראש, שהביקור המוצלח הזה רק מסמל קורטוב של בדל של קומץ של הפעילות של ראש הממשלה והממשלה לחיזוק מעמדה המדיני של ישראל, ומעבר לכך אין עוד צורך להוסיף. תודה, אדוני. אני מבקש, בשם הממשלה, לדחות את הצעות האי-אמון בממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר צחי הנגבי. חברי הכנסת, נא לשבת. <דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר דוד טל, זיכרונו לברכה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אבקש כעת להזכיר ולכבד את חבר הכנסת לשעבר חברנו דוד טל, זיכרונו לברכה, שהלך לא מכבר לעולמו, והוא בן 66 בלבד. נכבד את זכרו בדקת דומייה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) נא לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת. דוד טל טויטו, יליד 1950, היה חבר בארבע כנסות: מהכנסת הארבע-עשרה עד הכנסת השבע-עשרה, והיה אפוא בן בית במשכן הכנסת במשך יותר מעשור. בשנים הראשונות פעל מטעם סיעת ש"ס, ולאחר מכן כסיעת יחיד בשם נוי ובסיעת קדימה. דוד זכור לנו היטב במזג הנעים והנוח שבו ניחן ובידע הרב שהפגין בתחומים המגוונים שבהם עסק. בכנסת הארבע-עשרה ובכנסת החמש-עשרה שימש סגן יושב-ראש הכנסת. הוא היה חבר בשורה של ועדות, בהן חוץ וביטחון וחוקה, חוק ומשפט. דוד טל כיהן כיושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת החמש-עשרה, ובכנסת השבע-עשרה, שהייתה האחרונה לכהונתו, היה יושב-ראש ועדת הכנסת. חבר הכנסת לשעבר דוד טל היה שליח ציבור ברמ"ח אבריו, שהקדיש את רוב ככל חייו הבוגרים לפעילות ציבורית. בתחילת דרכו שימש חבר מועצת העיר ראשון-לציון וחבר מועצת המנהלים של החברה הכלכלית בה, ובהמשך מילא תפקידים בהנהגת ההסתדרות. במרוצת כהונתו בכנסת השכיל להעביר שורה של תיקוני חקיקה בתחומי העבודה והצרכנות. דוד הותיר אחריו אישה ושישה ילדים. בשם הכנסת ובשם חבריה, אני שולח מכאן תנחומים כנים לבני משפחתו, לקרוביו ולמוקיריו. יהי זכרו של חבר הכנסת לשעבר דוד טל ברוך. אני מתכבד להזמין את השר אריה דרעי לומר כמה מילים לזכרו של דוד טל. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אדוני יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה, חברי השרים, חברי כנסת נכבדים ובני המשפחה של ידידנו ואהובנו דוד, שקשה כבר כל כך מהר להוסיף את ה"זכרו לברכה". חלק גדול מחברי הכנסת הכירו את דוד. דוד היה מעבר לכל מסגרת; דוד היה חבר של כולם, מוערך על-ידי כולם, איש ציבור אמיתי. יותר מ-30 שנה הכרנו, עוד כחבר המועצה בראשון-לציון. איש ציבור אמיתי, שהפרט, האזרח, היה קודם אצלו לכול. החביבות שלו, הנכונות לעזור לכל אחד, ומצד שני, כישרון אשר מוסכם על כולם. כישרון של עשייה. כל מי שראה איך ניהל את הישיבות בוועדת העבודה והרווחה, בוועדת הכנסת, איך ניהל את כל מה שהוא התעסק בו, ביד רמה, בתקיפות, במקצועיות, ומצד שני, האיש היה 24 שעות כתובת לכל אזרח לכל אזרחית, לכל פנייה שהייתה. הרגישות שלו לעובד הפשוט – הוא היה יחד עם חבר הכנסת עמיר פרץ ואחרים, שייבדלו לחיים טובים, ראש הסיעה שלנו בהסתדרות. יחד הקמנו את הסיעה "חיים חדשים". אצלו זו הייתה באמת אידיאולוגיה, זה לא היה עוד תפקיד, עוד ג'וב, אלא הוא לקח את זה ברצינות, לעזור לעובד הפשוט, לא לאותם העובדים ברמות הבכירות, אלא לעובד הפשוט, הוא היה כתובת כל הזמן. דוד היה איש נאמן, חבר ולויאלי ברמות שאי-אפשר לתאר. הוא היה באמת כאח. כל כך אני, באופן אישי, חיכיתי שכשאני אחזור בפעם השנייה, הוא יהיה אתי. היו לנו כל כך הרבה תוכניות שנעצרו בדרך, וכשלפני חמש שנים – לאט-לאט, עד שהבנו מה שיש לו, הוא סבל למעלה מחמש שנים בצניעות, בשקט, לא הטריח אף אחד, לא היה במעמסה על אף אחד, אלא בכבוד. אני חייב לציין כאן את אשתו, שתיבדל לחיים, הצדקת גאולה, באיזו מסירות היא טיפלה בו, באיזה כבוד היא והילדים שלה – להוציא אותו מהבית – נתנו לו את כל הטיפול שיכול להיות. האימא המסורה, שדוד כל כך העריך והעריץ, ושדוד היה בשבילה הכול, והאחים שלו, כל המשפחה והחברים, לנו זו באמת אבדה גדולה. דוד היה אבן יסוד בתנועה, אצל החברים, והוא יחסר לנו מאוד, אין הרבה כמוהו. אני מנחם את המשפחה, שהמקום ינחם אתכם ולא תדעו עוד צער, ולנו, אדוני היושב-ראש, לכנסת, לציבוריות הישראלית, לאישי הציבור, לחבורה הזאת, אבד חבר ושותף אמיתי. יהי זכרו ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אריה מכלוף דרעי. אני מתכבד להזמין את סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יואל חסון, לומר כמה מילים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר דוד טל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דוד טל היה קולגה, אבל הוא גם היה בן משפחה, בן משפחה קרוב. ודוד זכה לגדול במשפחה גדולה וחמה, שאותה הנהיגו עמוס, האב, זיכרונו לברכה, ואמו, רוזה, שתזכה לחיים ארוכים. רוזה יושבת אתנו כאן, אישה חזקה, שגידלה משפחה לתפארת בזמן שבעלה עמל בפרנסת הבית. משפחתו של דוד היא דוגמה ומופת למשפחה שבנתה את עצמה שלב אחרי שלב, לא בבכי ולא בנהי, אלא בגאווה ובאמונה שזה הבית וזה המקום, וכאן נצליח. דוד הקדיש שנים, שנים רבות, לתרומה ולעשייה ציבורית. בעיר ראשון-לציון הוא היה הכתובת לכל האזרחים, התושבים והאנשים שזקוקים לעזרה. הוא היה פעיל בחברה הכלכלית של ראשון-לציון וגם היה יושב-ראש אגף הרווחה וחבר הנהגה בהסתדרות. מהכנסת הארבע-עשרה דוד טל הקדיש 13 שנים מחייו לעבודה פרלמנטרית ולהיותו מחוקק. הוא היה אדם שפעל במסירות, לפי הערכים והאמונות שלו; אדם שחייו היו מוקדשים לעשייה ציבורית ולתרומה לקהילות שבהן חי. דוד נגע בנושאים החברתיים, שאז לא היו אופנתיים כל כך, ונלחם עליהם בכל לבו. כחבר כנסת הוא דאג לקדם חקיקה לטובת צרכנים, זכויות עובדים וזכויות נשים. הייתה לו חקיקה ענפה בתחום זכויות נשים, שגם זה עוד לא היה אז חזק ומקובל. בכך הוא זכה למוניטין של חבר כנסת חברתי, חרוץ, שהיה חלק בלתי נפרד מהבית הזה. דוד שייך לזן כמעט נכחד של חברי כנסת, שאנחנו כבר לא כל כך מכירים היום, שפעלו באמת בחריצות, בשקט, בלי הרבה כותרות, אלא רק בעשייה וכמשרת ציבור, ולכך הוא הקדיש את כל זמנו לטובת אנשים, בעיקר אנשים במצוקה ואוכלוסיות חלשות. בכנסת השבע-עשרה, שזו הייתה עבורי הכנסת הראשונה, דוד, כחבר כנסת ותיק, היה לי מורה ומאמן. הוא סייע לי ולימד אותי את רזי הבית הזה, וחשף בפני את האפשרויות הקיימות כאן ליצירת שינוי. השנים האחרונות לא היטיבו עם דוד. הוא נאלץ להתמודד עם מחלה קשה, שלבסוף הכריעה אותו. זו עת קשה למשפחה, למשפחתי, אך יש נחמה גדולה, שזכיתם באח, באב ובן למופת, מנהיג מלידה, אדם שהחברה הייתה חשובה לו וראה במשימתו שליחות לאומית. היה לי העונג להכיר את דוד ומשפחתו, היה לי העונג לעבוד לצדו, כחבר, כמאמן. אני שולח את תנחומי הכנים לאמו רוזה, לרעייתו גאולה ולילדיו עמוס, נעמה, עומר, משה ומירי, לאחיו ולאחיותיו. יהי זכרו ברוך. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. יושב-ראש הקואליציה הנוכחי, חבר הכנסת דוד ביטן, פעל יחד עם דוד במישור המוניציפלי בעיר ראשון-לציון, וכבר הוזכרה הפעילות הזאת. אבקש מחבר הכנסת דוד ביטן להיות אחרון הדוברים לזכרו של דוד טל. מייד לאחר מכן נעבור להצבעות. <דוד ביטן (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, שרים, חברי הכנסת, המשפחה שנמצאת פה, ואני מכיר אותם שנים; האחים היו חברים שלי, הכרתי את האימא, הכרתי את הרעיה. אני רוצה להגיד לכם שמבחינתנו בראשון זאת אבדה גדולה. אנחנו היינו יחד במועצת עיריית ראשון. הוא חוזר בתשובה, ועד שהוא הגיע היו לנו יחסים מתוחים – תזכרו שזאת התקופה של לפני 20 שנה – עם חברי המועצה החרדים. והגיע אדם למועצת העיר, יושב-ראש ש"ס, ובעצם ראינו משהו אחר: אדם שמסוגל לקרב חילונים ודתיים, אדם שמסוגל לעשות הכול בדרך של פשרה ולהגיע להישגים גם מבחינתו, ועדיין להשאיר אותנו זקופי קומה שלא ויתרנו לחרדים. הגענו להסכמים כאלה ואחרים, ובעצם ראינו אדם חרדי אחר, שיכולנו לעבוד אתו, ואנחנו מאוד מאוד הערכנו אותו. נוסף על כך, הוא היה איש חברתי, הלך אתנו למאבקים חברתיים, מאבקים עירוניים, כחלק מהצוות כולו, והערכנו ואהבנו אותו. גם כשהוא נבחר לכנסת הוא היה מבחינתנו גאווה, מכיוון שנדמה לי שהוא היה חבר הכנסת הראשון שנבחר מראשון-לציון, אדם שהיה אתנו, גדל אתנו, וראינו בזה דבר מאוד מבורך וטוב. גם בכנסת, הוא חוקק חוקים, חוץ מהעבודה הרגילה שלו כיושב-ראש ועדות, והוא דווקא חוקק בתחום החברתי, ואני אתן לכם כמה דוגמאות: הוא תיקן את חוק עבודת נשים שמתיר לאם לילד מאומץ עד גיל עשר להיעדר מהעבודה לשעה ביום במשך ארבעת החודשים הראשונים לאחר האימוץ; תיקון נוסף לחוק עבודת נשים שהוא עשה קובע כי אין לחייב עובדת לעבוד בלילה בארבעת החודשים לאחר שובה לעבודה; תיקון לחוק הגנת הצרכן שקובע הוראות בדבר משך ההמתנה לטכנאי שירות – חוק הטכנאים – הוא עשה את זה יחד עם גלעד ארדן; חוק המחייב רוקחים ליידע צרכנים בדבר חלופות זהות לתרופות במקום שבו הרופא לא נקב בשם מסחרי מפורש במרשם התרופה. היו לו עוד חוקים. איבדנו חבר, איבדנו אדם, איבדנו איש ציבור שיכול היה להמשיך ולתרום, אבל אלה החיים. חבל מאוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דוד ביטן, יושב-ראש הקואליציה. כפי שאמרתי למשפחה בניחום אבלים: לא זכור לי בתפקידי כיושב-ראש הכנסת זרם כזה של פונים מקרב חברי הכנסת ושרים שביקשו לדבר לזכרו של דוד. זה כנראה אומר הרבה מאוד על האישיות. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי;> <2. אוזלת ידה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <3. המשק הישראלי מתמודד עם האטה בצמיחת המשק, ירידה ביצוא וחשש מכניסה למיתון, ואין שר כלכלה במשרה מלאה;> <4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נעבור להצבעה על הצעות האי-אמון בממשלה. הראשונה שבהן: כישלונה ואוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי, מטעם המחנה הציוני. מי בעד האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 48 נגד – 60 נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 48, נגד – 60, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת המחנה הציוני לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: אוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. מי בעד האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 48 נגד – 60 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד ההצעה – 48, נגד – 60, אין נמנעים. אני קובע כי ההצעה לא אושרה. המשק הישראלי מתמודד עם האטה בצמיחת המשק, ירידה ביצוא וחשש מכניסה למיתון, ואין שר כלכלה במשרה מלאה, מטעם יש עתיד. מי בעד ההצעה של יש עתיד? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 49 נגד – 60 נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 49, נגד – 60, אין נמנעים. גם הצעת האי-אמון מטעם יש עתיד לא התקבלה. אנחנו עוברים להצביע על הצעת אי-אמון מטעם סיעת מרצ: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי. מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 49 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 49, נגד – 59, אין נמנעים. אני קובע כי מליאת הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. <הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016> [מס' מ/1005; "דברי הכנסת", חוב' י"ח, עמ' 10021; מס' פ/1761/20, "דברי הכנסת", חוב' י"ח, עמ' 10146; מס' פ/1730/20, "דברי הכנסת", חוב' י"ט, עמ' 10501; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חברי הכנסת, קצת שקט באולם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת – כמו שוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט מנסה להציג לנו הצעת חוק. <קריאה:> – – – בעייתית – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לכן צריך לשמוע. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016. הצעת החוק הזו מורכבת משלושה גורמים: הצעת חוק ממשלתית, הצעת חוק של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ והצעת חוק של חבר הכנסת רוברט אילטוב, הן אוחדו ביחד והתקבלו כהצעה אחת. אני אומר קודם – אוה, טוב, אני אדבר וזהו. <היו"ר מאיר כהן:> לא, אנחנו נוכל לבקש שקט בשבילך. חברים, כל מי שלא מתכוון – חבר הכנסת ביטן, שוב, כל השאר, אנא, תלכו הצדה. השר שטייניץ, מי שרוצה לדבר – אנא, בצדי האולם. תאפשרו ליושב-ראש הוועדה להציג את החוק, בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ההצעה באה ואומרת שעמותה או גוף שמקבל את עיקר תקציבו – עיקר תקציבו, הכוונה יותר מ-50% – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת ורבין, חבר הכנסת הרצוג, בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – ממדינה, מדינות זרות שעליהן מדובר, תחול עליו חובת שקיפות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ניסן, למה לא – – – זרים? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא שמעתי, אבל בסדר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> למה לא – – – זרים? או נותני – – – זרים? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> פירוש הדבר שאם ישנה עמותה שמקבלת כסף, שעיקר תקציבה זה ממדינות זרות, אנחנו רוצים לדעת את זה, ומדובר כאן בהיבט של שקיפות. ישנם כאלה שחושבים ודעתם היא שבכלל התערבות של מדינה זרה בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל על-ידי מתן כסף לעמותות שפועלות, זה דבר שהוא פסול מעיקרו. יש דעות כאלו. הצעת החוק הזו לא הולכת בכיוון הזה, אלא אומרת: אם מדינה זרה או מדינות זרות נותנות מספיק כסף לעמותה – מספיק כסף, הכוונה שעיקר הכסף מגיע ממדינות זרות – – – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, שנייה, סליחה שאני מפריע לך. חברים, אנחנו לא נוכל לנהל דיון ולא נוכל לשמוע את הצעת החוק. אני מבקש מכולם להפסיק. מי שרוצה לדבר, שיצא החוצה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רבותי, אני אעשה את זה קצר, אז רק מי שירצה ישמע, מי שירצה – – – <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ולכן, מאחר שאותו גוף, אותה עמותה מקבלת את עיקר תקציבה ממדינות זרות, לא באים לאסור את זה; למרות שישנם, כפי שאמרתי קודם, כאלה שחושבים שהיה צריך אולי לאסור. הצעת החוק הזאת באה ואומרת דבר אחד: רוצים שקיפות. הכוונה שאם הם מגיעים נניח לכנסת ונכנסים לוועדה, ונציג העמותה רוצה לדבר – בכבוד. אבל שאני אדע, או שחברי הוועדה האחרים ידעו, שהוא מייצג עמותה שמקבלת את עיקר תקציבה ממדינות זרות. שתהיה שקיפות. אני מניח שהשקיפות הזאת חשובה גם למדינות הנותנות, שהרבה פעמים הן נותנות כסף, והן רוצות לתת, נניח, לעמותות שעוסקות בזכויות אדם וכו', והן לא יודעות שהן נותנות כסף גם לעמותות שרחוקות מאוד מאוד מלעסוק – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – ראש הממשלה מקבל כסף? האם הוא צריך כאן – – – <היו"ר מאיר כהן:> יש לנו ערב שלם של דיונים, חבר הכנסת זחאלקה. אל תפריע לו. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – אני מקבל כסף ממומן על-ידי פלוני אלמוני? הוא ראש ממשלה, למה הוא מקבל כסף? <היו"ר מאיר כהן:> שמענו – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> והרבה פעמים אותה מדינה שנותנת לא יודעת בדיוק אילו עמותות מקבלות; ולו הייתה יודעת, יכול להיות שלחלק מהעמותות שהיא נותנת היא לא הייתה נותנת, כי היא לא הייתה רוצה להיכנס לאותם נושאים שעמותות מסוימות מטפלות בהם. אבל היא לא יודעת. אומרים לה: זכויות אדם. ברגע שיהיה גילוי נאות, תהיה שקיפות, אז לא רק כלפינו תהיה שקיפות, אלא גם לגבי המדינות התורמות תהיה שקיפות, והן יוכלו לדעת אם הן רוצות לתת או לא. וכבר היה דיבור עם אחת מהמדינות האלו – הראו להן לאילו עמותות התגלגל הכסף שלהן, והן אמרו: זה לא מה שהתכוונו; וכפי שגם נמסר לי, הן הפסיקו את התרומה. אבל אני אומר שוב, אנחנו מדברים בהיבט של שקיפות. ומאחר שאני מדבר בהיבט של שקיפות, אני יודע שהיו כאלה שניסו להעמיס את החוק הזה לא על הנושא של שקיפות, אלא שרוצים לבזות את אותן עמותות, ולכן אומרים את זה. אז אני אומר שוב: החוק הזה, מטרתו היא שקיפות, ולכן בכל אותם נושאים שהייתה אפשרות אפילו להבין שהמטרה היא – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת יונה, תדברו בצד בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – שהמטרה היא אולי לא שקיפות, אלא, לא יודע, לבזות, או משהו אחר, הורדתי את הדברים האלה מהחוק עצמו. ולכן כשהייתה בקשה שגם הם יצטרכו לדווח כשהם פונים לבג"ץ, לבית-המשפט העליון, אמרתי: שם אין עניין של שקיפות, בית-המשפט העליון זה לא עניין של שקיפות, לא יהיה הדבר הזה, כי כאן יכול להיות שיפרשו שזו לא בעיה של שקיפות, אלא רוצים אולי קצת לפגוע בהם; הורדנו את זה. אותו דבר כשחברי הטוב, באמת, שדיבר על תגים, שכל אחד יענוד על דש בגדו, למרות שזה קיים לגבי הלוביסטים וכו', אבל מאחר שהייתה לי תחושה שיכול להיות שפה יש משהו מעבר לשקיפות, הורדנו את זה גם כן. ואותו דבר גם – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז בשביל מה? הורדנו, הורדנו, הורדנו, אז בשביל מה? בשביל מה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל עדיין אנחנו הולכים – דווקא האגף הזה, שכל יום – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> בשביל מה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חברתי, האגף הזה, שכל יום היה מדבר אתנו שקיפות, שקיפות, שקיפות, שקיפות – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תעשה שקיפות על הכול, תעשה שקיפות על הכול. תרומות פרטיות, תרומות בכלל. אל תעשה שקיפות חד-צדדית סלקטיבית. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – כשמגיע חוק שמדבר על שקיפות, רק נדמה לך שאולי זה מדבר על עמותות שקשורות אלייך – אולי, אני לא יודע, כי אני בכוונה לא רציתי להסתכל על אילו עמותות – פתאום שקיפות זה דבר נורא – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> למה אתה לא יודע? אתה כן יודע. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – שקיפות זה דבר גרוע. ואללה, חברה, עד כדי כך לשנות? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, סליחה, אפשר גם לומר ההפך, ידידי ניסן. שקיפות זה הכי טוב כשזה נוח לכם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם אתם הולכים על שקיפות, תהיו הוגנים, תהיו עקביים. תגידו: כל הכבוד לך – לא לי – כל הכבוד לחוק שמדבר על שקיפות, וגם אם יכול להיות שזה חל על עמותות שקשורות אלינו, אנחנו רוצים שקיפות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני רוצה שקיפות על כסף שמועבר מגנגסטרים בצרפת לראש הממשלה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תעלה הצעה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני רוצה שקיפות על כסף שמועבר מאלה שמימנו את הטיסות לראש הממשלה. אני רוצה להבין איך כסף זר של הגנגסטר הגדול ביותר באירופה נכנס לחשבון הבנק של ראש הממשלה. אני רוצה להבין מאיפה הכספים האלה באים ולאן הם הולכים. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת מרגלית – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> על עמותות אתה מדבר? אתה מדבר על עמותות? חרפה המדינה הזאת. חרפה. <היו"ר מאיר כהן:> אל תפריע. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה חרפה? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> חרפה, בגלל שברמה הנורמטיבית יש פה ראש ממשלה שמודה שהיה לו קשר עם גנגסטר, שגם גמר חיים של אנשים, גם הלבין כספים וגם עשה השד-יודע-מה, אחד אחרי השני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נו, אז מה אתה רוצה? – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני לא בן-אדם שחוקר פלילי, אני בן-אדם שמסתכל ברמה הנורמטיבית. ברמה הנורמטיבית. <היו"ר מאיר כהן:> אראל מרגלית, אני מבקש ממך, אדוני. הבהרת את דבריך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני חושב שאתה מוציא – טוב, זה לא ענייני, אבל אתה כאן מוציא דיבה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה לא עניינך? זה עניינה של מדינת ישראל. של מדינת ישראל. ראש ממשלה בישראל – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. גם את, חברת הכנסת ורבין. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה מוציא דיבה על אנשים ומשתמש בפופוליזם כדי לזכות מחר בכותרת. אתה מוציא דיבה על אנשים. אתה יודע, אתה מדבר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ניסן, הוא הודה שהוא קיבל ממנו כסף. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> דיבה? זה על-פי הודאתו. זה על-פי הודאתו. זה על-פי הודאתו, זה דיבה? זה על-פי הודאתו, בין אם זה 40,000 או מיליון. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רגע, אז אם הוא הודה אז כבר הייתה שקיפות, אז מה הבעיה שלך? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה על-פי הודאתו, זה לא – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז אם הוא הודה, אז הייתה שקיפות, אז מה הבעיה שלך? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כי אנחנו חוקרים ואנחנו לא מקבלים את כל המידע. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה חוקר? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כי היו שם עוד עשרה אנשים, ואנחנו לא יודעים איפה הכספים האלה עוברים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה חוקר? אתה חוקר? אתה חוקר? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אנחנו רוצים לשמוע מה קורה פה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל בינתיים אתה כבר מוציא דיבה על משהו. אני מתפלא עליך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אנחנו רוצים לשמוע מה קורה פה. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני יושב-ראש הוועדה, אנא הצג את הצעת החוק. זה מיותר שמתנהלות שיחות שכאלה. אנא ממך, תמשיך. קיבלנו את ההערות ודי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> צודק. בכל אופן, אז לכן אני אומר, שכל אותם דברים שהייתה תחושה שאולי זה לא רק שקיפות, אלא זה מעבר, הורדנו אותם והשארנו את הדברים שקשורים לשקיפות. הם מופיעים בחוק. רק מפני קוצר הזמן לא אפרט את הדברים. הם מופיעים פה, ואני חושב שהחוק הזה הוא חוק נדרש, הוא חוק מכובד. הוא גם עונה על הנושא של השקיפות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> באמת, 68 שנים המדינה לא חוקקה את החוק הזה. הוא כל כך נדרש. מה אני אגיד לך, איך בנינו מדינה בלי החוק הזה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אוה, ראית פעם – א. אולי אתה צודק. השאלה הייתה למה קודמינו המייסדים לא עשו את זה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כי הם היו חכמים ממך, אדוני. חכמים ממך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל למה אתה פתאום עכשיו? הרי על כל חוק אתה יכול לשאול את השאלה הזאת – איפה היית עד היום, למה החוק הזה בא רק עכשיו. בסדר, אז קיבלו את השכל, אז מה? טוב, אני בכל אופן פונה לחברי, ואני מבקש שוב – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – החוק הזה הוא חוק ראוי, הוא חוק שניתנו בו איזונים. הוא שונה מכפי שהיה בהתחלה, שונה ממה שהתכוונו. יש בו איזונים. ולכן, יכול להיות שיש הסתייגויות, אבל אני אומר, לאחר שיורדו ההסתייגויות – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מה התווסף שהיה צריך את החוק? למה היה צריך את החוק? תסביר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – אני מצפה מחברי, לאחר שיורדו ההסתייגויות, להצטרף לתמיכה בחוק הזה. תודה רבה לכם. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אנחנו פונים לרשימת הדוברים. <זהבה גלאון (מרצ):> בושה שאתה עומד על הדוכן ואתה מציג את החוק המחפיר הזה. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת יצחק הרצוג, יושב-ראש האופוזיציה – בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. בבקשה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, עצוב מאוד שהכנסת ריקה בצד הזה של האולם, מכיוון שזה אחד מהכתמים הגדולים ביותר על פניה של כנסת ישראל. החוק הזה שמגיע היום הוא חוק שמסמל את ניצני הפאשיזם שעולים ופורחים בחברה הישראלית. ואני רוצה להסביר. זו לא פעם ראשונה שעולה חוק שדורש שקיפות בכל מה שקשור למימון על-ידי מדינות זרות. יש כבר חוק, הוא נחקק לפני כמה שנים בהסכמה, הוא מפורט. מה שנעשה פה, אדוני היושב-ראש, זה פגיעה ברורה, מיידית ומסוכנת בחירות ההתאגדות, המחשבה, הבעת הדעה, ההתארגנות בחברה דמוקרטית, איש-איש לפי מצפונו. מדובר בשיח חברתי פורה של ארגונים שמקדמים מטרות כאלה ואחרות, כל אחד לפי ראות עיניו, מרביתם מקדמים מטרות נעלות במיוחד, מטרות חברתיות חשובות. מר סלומינסקי, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה צודק – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אתה יודע, בחטיבה להתיישבות – אתה העברת חוק שפוטר את החטיבה מחוק חופש המידע – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, סליחה, העברנו – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – ופוטר את החטיבה מחוק חובת המכרזים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, סליחה. קודם כול, השקיפות קיימת שם. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אתם יושבים על בורות של שומן, מתכמנים כל הזמן, ומצאתם לכם קורבן: ממשלות ידידותיות שמקדמות ערכים נעלים – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – של חברה שוויונית צודקת, שמקדמות ערכי צדק ושוויון של נשים, של מיעוטים, של קבוצות מודרות בחברה הישראלית. ואתם מצאתם לכם את הקורבן, ושוב ושוב אתם חופרים וחופרים וחופרים, כשאת ערוותכם אתם מסתירים. זאת האמת בוויכוח הזה. אתם לוקחים את חירות ההתאגדות, שהיא עקרון-על מקודש בחברה דמוקרטית, ואתם שמים אותה ללעג ולקלס, כי אתם מדירים, מסמנים, מתייגים, מסמלים. מה אתה חושב, שאם כתוב בנייר המכתבים: ממומן על-ידי ממשלה פלונית – לכאורה זה נראה סביר, אבל אתה פה לוקח משהו שלראשונה אתה שם אותו, ואומר, אני כבר מסמן אותו, מסמן את הארגון, שאולי מקדם מטרה חברתית נעלה – למען שוויון נשים, למען הקהילה הגאה, למען ציבור המיעוטים, למען החלש, הנזקק, הדווי, העני והרש; והיות שאתם לא מסוגלים אף פעם באמת להודות שנכשלתם בטיפול בעני, באביון ובדל, והיות שכתוב בספר ישעיהו: "כי תראה ערם וכסיתו" – ומה לעשות, המדינה נכשלת – נכנסים ארגונים. והארגונים האלה מחפשים סיוע, ומוצאים גם במדינות שיש להן קרנות וזרועות בין-לאומיות שמסייעות בנושא הזה. אבל אתם מצאתם איזה אנקול להיתלות בו כדי בעצם להתחמק מהוויכוח האמיתי על אופייה של מדינת ישראל ועל הכישלון שלכם ואולי על התרגילים שלכם לכסות באמת לאן הולך הכסף של הציבור. אבל אני בטוח שחברי וחברותי לסיעה עוד יפרטו כהנה וכהנה. כל מה שאני טוען הוא שזה, יחד עם חוק ההדחה שאתה מקדם – אתה תירשם לדיראון עם החוק הזה – והחוק שאתה מקדם כדי להגביל יכולת של חברי כנסת לעתור – תאמין לי, יש יותר עתירות של חברי כנסת מהימין מאשר של חברי כנסת מהשמאל. אבל מה שאתם עושים בפועל, אתם הורגים והורסים את הדמוקרטיה הישראלית; אתם פוגעים בה יום-יום שעה-שעה בלי להבין שחירות הביטוי והמשחק הפוליטי חובקת את כל הזרועות של השלטון, גם את בית-המשפט; ואם נצטרך למצות את היכולת לעתור, נעתור. אני אספר לך שחוק השילוב נכנס לתוקף בעקבות עתירה שלי עם הורים ב-2003, כשבג"ץ כפה על המדינה לממן את חוק השילוב, והיום יש לך תלמידים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה קשור? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כי אתה מקדם כל הזמן סדר-יום שתכליתו לסתום את הפה לכל מי שקצת משמיע קול שונה; סדר-יום שמקדמים אותו שרת המשפטים, ראש הממשלה וכל השותפים לקואליציה, וגם אתה. זה הכול. לכן החוק הזה היום הוא חוק שיירשם ככתם על פרצופה של הכנסת. זאת המציאות שבתוכה אנחנו חיים. אבל אנחנו לא ניתן למקוששי מנדטים ולכל מיני פרובוקטורים להרוס את הדמוקרטיה. אנחנו נעשה הכול כדי לשמור עליה מכל משמר; כדי לאפשר לאדם להביע את דעתו – כמו שהוא רוצה להתפלל, וכמו שהוא רוצה לחיות באמונתו, כך הוא גם יוכל להביע את דעתו עד המרחק האמיתי שאליו מגיעה הדמוקרטיה – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – שכל מה שבא לפגוע בביטחון ישראל, או בא בעצם לפגוע באדם אחר, בצורה כזאת או אחרת, כפי שנקבע בפסיקה של בית-המשפט העליון, יהיה אסור. זה הסיפור. לכן, שלטון – רבותי, שלטון שנשען על דיכוי התקשורת, דיכוי חופש הביטוי, דיכוי עצמאות מערכת המשפט, הוא שלטון שאיבד עשתונות, הוא שלטון שמוכן לעשות הכול כדי לעורר עוד שנאה, שיסוי ופחד ומשתמש בהם לצרכים פוליטיים. אבל זה שלטון שאיבד לגיטימציה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך, אדוני. אני מזמין את חברת הכנסת רויטל סויד; בבקשה, גברתי. עשר דקות לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> רבע שעה. <היו"ר מאיר כהן:> לא, כתוב לי עשר דקות. תכף נברר, תוך כדי. בבקשה, גברתי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר – איפה השר? מי השר? או – השר לוין, שלום לך – אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אתה יודע, חבר הכנסת סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה, כששמעתי אותך מציג את החוק, הסתכלתי עליך, ואמרתי שאם נניח לרגע היה מגיע לפה אורח – נניח כמו החברים שיושבים פה בקהל – והיו מקשיבים לך, היו אומרים: איזה יופי, כנסת ישראל, ועדת חוקה רוצה לקדם שקיפות. איזה יופי. כנסת ישראל, ועדת חוקה רוצה לקדם חשיפה, ומשהו שכולם ידעו, ואיזון, ושוויון. וחשבתי לעצמי לרגע, מה הם לא יודעים? מה לא יודע כל מי ששמע את חבר הכנסת סלומינסקי במתק שפתיים ונאיביות עומד פה על הדוכן קודם? לא יודע איך התנהלו חמישה דיונים ארוכים בוועדה; לא יודע איך נראתה הצעת החוק הזאת מלכתחילה; לא יודע מה עומד בבסיסה, ולא יודע שהמילה שקיפות פה היא זריית חול – היא זריית חול בעיני הציבור; היא זריית חול בעיני הציבור ככלל, וציבור חברי הכנסת. אלה שיגיעו לכאן בעוד שש שעות, מהקואליציה, וירימו את האצבע בעד החוק, לא מבינים על מה הם מצביעים. מה זה שקיפות? שקיפות זה שהכול פתוח. אז בואו ניקח רגע את העמותות האלה שהחוק חל עליהן עכשיו. הייתם חושבים לתומכם שאין שקיפות, נכון? כי צריך את החוק. מן הסתם בשום מקום לא רשום שהן מקבלות מימון מישויות זרות; מן הסתם בשום מקום הן לא מדווחות שהן מקבלות מימון מישויות זרות. בשביל זה צריך את החוק. אבל לא, פשוט מאוד – רשם העמותות, על-פי החוק, כשפותחים רואים בדיוק את רשימת העמותות. כן, אלה שהחוק הזה אמור לחול עליהן. ורואים בדיוק את השמות שלהן, כי כבר יש חוק, כי הן כבר צריכות לדווח, כי הן כבר מדווחות שהן ממומנות על-ידי ישויות זרות. אז מה, למען השם, חבר הכנסת סלומינסקי, הוסיף החוק הזה? ואם אנחנו מדברים על שקיפות, אז מה עם שקיפות של תרומות זרות? למה שלא תהיה לנו שקיפות מלאה על כל כסף זר שנכנס למדינה? הייתם צריכים לראות את הדיונים בוועדת חוקה, מה קרה כשאנחנו דיברנו על שקיפות של תרומות פרטיות, איך נזעקו חברי הכנסת; בין היתר מציע הצעת החוק, חבר הכנסת סמוטריץ. אתם יודעים שמתוך 455 מיליון שקלים שמגיעים לתשע עמותות ימין שנבדקו, ב-93.7% לא ידוע מה מקור המימון? 455 מיליון שקלים לתשע עמותות שנבחנו – לא יודעים – כמעט, כמעט את כל הסכום – מנין הוא מגיע; מה האג'נדה של התורם הפרטי, מה מקדם התורם הפרטי, מה הוא מרוויח מהעמותות האלה, מה הקשר שלו לחברי הכנסת, מה הקשר שלו לשרים, מה הוא מממן פה בארץ. שקיפות? חס וחלילה. שקיפות היא רק חד-צדדית; היא רק לעמותות השמאל. אתם יודעים שבמהלך הדיון רצינו שקיפות. מה הייתה השקיפות שרצינו? רצינו לדעת על איזה עמותות החוק יחול. שאלתי את נציגת משרד המשפטים שהייתה שם, את יודעת על מי? היא אמרה, כן. כי, לבקשת חבר הכנסת מיקי רוזנטל, היא הכינה את המסמך. אנחנו מדברים על שקיפות, כן? אתם יודעים מה קרה בוועדת חוקה באותה שנייה? חבר הכנסת סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה, מנע ממנה לחשוף את המסמך בפנינו. על מה אנחנו מדברים פה, על שקיפות? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה בדיוק הפוך – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אם לא הייתה הדלפה של משרד המשפטים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> רק הדלפה של משרד המשפטים לעיתון "הארץ" גרמה לכך שידענו על איזה עמותות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ביקשנו ממך: תגיד לנו מה כתוב במסמך של משרד המשפטים, שראית אותו. לא הסכמת. למה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בדיוק הפוך – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כדי לזרות חול בעיני הציבור. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לדבר על שקיפות בלי שקיפות. עכשיו, היה עוד חלק בחוק – חלק שאם הוא לא היה עצוב הוא היה מאוד מצחיק. זה היה חלק שחבר הכנסת סמוטריץ היה אחראי לו. זה היה החלק שבו היה צריך לענוד תג, ובכל דיון ודיון, גם דיון שהתחיל ב-09:00, או דיון שהתחיל ב-11:00, או דיון שנמשך ב-13:00, יום אחרי יום, נציג אותה עמותה שעיקר מימונה על-ידי ישות זרה, היה צריך לומר את זה. אתם מדמים לעצמכם איך זה היה נראה? אתם מדמים לעצמכם את הדיונים בוועדות השונות, עם הנציגים שאנחנו רואים אותם כל יום כל היום? כל דיון, בפתח הדיון, אמורים להציג את עצמם. אתם מבינים במה מדובר? אז, למזלנו זה ירד. אז ירד התג, אותו סימון אות קין; ירד הצורך להזדהות לפני כל תחילת דיון, אותו אקט משפיל, מבזה, ממדר, מדיר, מסית – ירד. מה נשאר? מה שיש היום בחוק: ברשם העמותות, להירשם אצל יושב-ראש הוועדה. אם חבר הכנסת ירצה לדעת מה עיקר המימון, ישאל – מה שגם היום אפשר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז תצביעי בעד החוק. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אבל לא. אנחנו עכשיו דווקא נחוקק את החוק הזה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז תצביעי בעד החוק, את אומרת שאת בעד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> למה נחוקק את החוק הזה? כי אנחנו רוצים חוק שנוכל להראות לאלקטורט שלנו שקידמנו, שתייגנו אותם, אפילו שזה לא מקדם. אני רוצה לומר לכם מה הנזק, כי בואו נניח שהיינו באים ואומרים: תיקחו חוק, תחוקקו אותו; הנזק הוא נזק בלתי הפיך ברמה הבין-לאומית. ברמה שבאים ואומרים עלינו: אתם מדינה שמחוקקת חוקים חשוכים. תחשבו שנייה, החוק הזה לא עומד לבד; הוא מצטרף לחוק ההדחה, הוא מצטרף לחוק שרוצה למנוע מחברי כנסת לעתור לבג"ץ. חוק שבעצם רוצה למנוע מאתנו, כשמחוקקים פה חוק אנטי-דמוקרטי או בלתי חוקתי, לעתור לבג"ץ עליו. מה קורה פה בכנסת ישראל? מה זו סדרת החוקים האלה? חוקים מסוכנים. ואחר כך פונים אלינו במכתב מהבונדסטג, חבר הכנסת נחמן שי, שהוא יושב-ראש ארגון הידידות, פונים אליו וכותבים לו: אנחנו מודאגים מאוד ממצב הדמוקרטיה פה בארץ. אתם מבינים מה קורה? אנחנו מבודדים את עצמנו. אנחנו גורמים לכך שמסתכלים עלינו כעל מדינה חשוכה. אנחנו גורמים לכך שבעולם מסתכלים עלינו כמדינה שמחוקקת חוקים אנטי-דמוקרטיים. זה שווה, כשממילא יש היום עיגון ברשם העמותות? מישהו בכלל יושב כאן ושוקל את השיקול של הנזק ברמה הבין-לאומית שנגרם לנו? מישהו בכלל, חוץ מאשר לנופף בחוק הזה למצביעי הימין, מישהו בכלל חושב מה ייגרם כתוצאה מכך פה בארץ? בראי ההיסטוריה, התקופה הזו תיבחן בזכוכית – במשקפיים שנצבעו בצבע שחור. בראי ההיסטוריה, הכנסת הזו, עם סדרת החוקים שהיא מחוקקת פה, תיבחן כנקודת שפל של הדמוקרטיה. בראי ההיסטוריה, תיבחן נקודת הזמן הזו, כשאנחנו לכאורה מדברים פה – לא אנחנו, חבר הכנסת סלומינסקי והימין, מדבר פה על חוק שקיפות – חוק רע וחשוך. אני רוצה לומר משהו לסיום: יש 27 עמותות שנכון להיום החוק הזה חל עליהן. עם כמעט מרביתן אני אינני מסכימה; אינני מסכימה עם הדרך, אינני מסכימה עם המטרה. אז מה? אז מה אם אנחנו לא מסכימים עם העמותות האלה, אז מה אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך שלהן? זה אומר שאפשר לפגוע בדמוקרטיה, בחופש הביטוי, בזכות ההתאגדות ולסמן סימון של אות קין – בשם מה? אני מציעה לחברי, בוודאי מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, אלה שלא נכחו בדיונים: אל תצביעו בעד החוק הזה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. עשר דקות, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אם הייתי צריך לדבר רק חצי דקה ולא עשר דקות, הייתי אומר שאני מצטרף לכל הדברים שאמרה חברתי המלומדת חברת הכנסת רויטל סויד, והייתי אומר, כל המוסיף גורע. באמת היטבת לבטא את השיקולים נגד חקיקת החוק הזה וסדרת החוקים שאנחנו מתמודדים אתם מאז שנבחרה הכנסת הזו. אני אמרתי כבר, גם כשהעליתי הצעת אי-אמון לפני כמה חודשים בשם הרשימה המשותפת, והכותרת הייתה: חקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית – ואז לא הייתה, אדוני היושב-ראש, הסדרה הנוכחית של החוקים: עכשיו חוק ההשעיה וההדחה, חוק העמותות, והיום בבוקר גם התבשרנו על עוד הצעת חוק מבית-מדרשו של יושב-ראש ועדת הכנסת, שאוסר ורוצה לאסור זכות לגיטימית של חבר כנסת לפנות בעתירה. אני אתמול הייתי בטקס סיום שנת המשפט במחוז ירושלים של לשכת עורכי-הדין, והאורחת הייתה לא אחרת משרת המשפטים בכבודה ובעצמה. היא נתנה נאום שהכותרת שלו היא המשילות. היא אמרה שהשרים הם לא קבלני ביצוע והם לא הנהג של הקטר, אלא הם צריכים להיות המנהיגים שיקבעו את המסילות החדשות של הרכבת, ובעצם החוק הזה – והיא הזכירה את החוק הזה, חוק העמותות, כאחת מהמסילות החדשות, אדוני היושב-ראש, שהיא כמנהיגה וכשרת משפטים רוצה לשים ולהעביר את זה היום. אני אמרתי לה שאני אענה לה היום, פה במליאת הכנסת, מעל דוכן הכנסת, שאם כל שר וכל קברניט רוצה לשים מסילות חדשות לרכבת, אז מרוב המסילות של כל שר, שיחליף את השר הקודם וישים מסילות חדשות, בסוף הרכבת – וגם הנהג הכי מיומן יאבד את הדרך ואז הרכבת תרד לתהום. זה מה שקורה עם החקיקה הגזענית והאנטי-דמוקרטית. אפילו יושב-ראש האופוזיציה אמר שיש כבר ניצני פאשיזם בהצעות האלה. שמענו גם ראש ממשלה קודם שאומר, מדבר על תופעות פאשיסטיות בחברה הישראלית, וגם סגן הרמטכ"ל הזכיר תופעות שהיו בשנות ה-40. ואנחנו לא לומדים מלקחי ההיסטוריה. נכון, חבר הכנסת סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה הנכבד, יכולנו אני וגם חברתי רויטל סויד וגם יעל גרמן וגם מיכל רוזין להצביע בעד החוק הזה. <קריאה:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני אתגרתי וכולנו אתגרו את יושב-ראש הוועדה, וגם את שרת המשפטים, אדוני היושב-ראש, ואמרנו: נכון שהלכתם והורדתם דברים חמורים מהצעת החוק המקורית. הסכמתם להוריד באמת את הטלאי ואת התג לפי הצעת החוק הפרטית של חבר הכנסת סמוטריץ. גם העניין של החקיקה הרטרואקטיבית – הרי רצו להחיל את זה כבר מ-1 ביוני – בסוף קיבלתם את העמדה שלנו שמדובר בחקיקה רטרואקטיבית, וזה יחול מ-1 בינואר 2017; הורדתם גם את העניין המבזה שכל נציג של עמותה צריך להזדהות בתחילת הדיון, שהוא נציג של עמותה שעיקר מימונה מישות של מדינה זרה. אבל אז אמרנו: אם ככה, אנחנו מוכנים, אם תבואו ותגידו שהחוק הזה יחול על כולם, כולם, על כל תרומה מכל גורם שהוא – לא משנה אם זה פרטי, אם זאת ישות מדינית זרה – בהחלט אפשר להביא את החוק הזה פה-אחד. אבל לא. הם לא רוצים ולא מסכימים להצעה שלנו, ורוצים ועומדים על כך שהחוק הזה יחול אך ורק על תרומות מישות מדינית זרה. וכבר הזכירו כאן אלה שדיברו לפני, לא מדובר על מדינות אויבות, לא מדובר על מדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, אלא מדובר על המדינות שהן הכי ידידות של מדינת ישראל, ובראשן ארצות-הברית, מדינות אירופה, שהכול שם שקוף. אם מדברים על עקרון השקיפות, אדוני היושב-ראש, זה לא החוק. מדובר בתיקון של החוק משנת 2012, שכבר החיל את חובת השקיפות על העמותות האלה, והיום כל עמותה כזאת חייבת בדיווח רבעוני, ואפילו דיווח שנתי, ואפשר להיכנס לאתר של רשם העמותות ולראות את כל התקציבים של כל עמותה ועמותה. אבל כאשר מדובר בעמותה שהיא "אמנה"; וכאשר היא מקבלת תקציב של עשרות-מיליוני שקלים שמקורם בנדבן ארגנטינאי מסתורי; וכאשר רשם העמותות צריך שנה וחצי, והוא מתקשה להתחקות אחר הכסף – איך הוא נכנס בעסקות סיבוביות, ורשם העמותות אפילו לא מצליח להתחקות אחר מקור הכסף, אז ראה איזה פלא, משרד המשפטים ורשם העמותות – הממשלה הזאת לא מזדעקת ואומרת: רגע, את זה אני רוצה לדעת, ולזהות את מקור הכסף, פה אני רוצה להחיל את עקרון השקיפות. לא. אז על עמותות שמתוך 27, רויטל – ששמענו על העמותות האלה שכמעט כולן, 25, שייכות לצד פוליטי אחד, שזה – אני לא קורא לזה אפילו שמאל, כי יש עמותות כאלה שהן באמת עמותות שהן במרכז המפה הפוליטית, שאפילו לא מתעסקות בפוליטיקה – אבל כאשר העמותות האלה דואגות לחשוף את הפרות זכויות האדם בשטחים הכבושים, אז הממשלה הזאת רוצה לסתום את הפיות שלהן ולהגביל את חופש הפעילות שלהן. לכן, חבר הכנסת סלומינסקי ושרת המשפטים, אם אתם רוצים באמת שקיפות, ועקרון השקיפות הוא שמנחה אתכם בהצעת החוק הזאת, אז בבקשה, אנחנו מוכנים היום להצביע בעד החוק הזה, אבל שיחול על כולם – גם על ישות מדינית זרה, גם על גורם פרטי, כל תרומה מכל מקור שהוא; בבקשה. אבל אם לא, אז זה חוק פוליטי, זה חוק אנטי-דמוקרטי, זה חוק לא חוקתי, וזה ייפסל על-ידי בג"ץ. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. שבע דקות לרשותך, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> מה שבע? מה כמה? <היו"ר מאיר כהן:> מה כמה? בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, צר לי, צר לי שאנחנו עוד פעם, שוב נופלים למלכודת האנטי-דמוקרטית של מדינה דמוקרטית עם חוקים אנטי-דמוקרטיים, או אולי מה שאנחנו קוראים לו "דמוקרטיה מתגוננת". מי שלא יודע, יש הרבה סוגי דמוקרטיות, אבל הדרגה לפני שאנחנו מגיעים למצב דיקטטורי נקראת "דמוקרטיה מתגוננת", זאת אומרת, אנחנו כל הזמן צריכים להמציא את עצמנו מחדש, להמציא חוקים בעצם בשביל להצדיק את הדמוקרטיה. חוק העמותות, כמו חוק המישוש או חוק הפאבים, חוק ההדחה, כל חוק שהגיע בתקופה האחרונה, כבוד היושב-ראש, מקרב אותנו בדיוק לנקודה הזאת. מה, אני אספר לכם איך חייתי במדינה דיקטטורית? מה המשמעות של לחיות בדיקטטורה? חלק מהחוסן והביטחון הלאומי שלנו מושתת על זה שאנחנו קשובים לדעות אחרות, שיש מיעוטים בתוכנו, ואנחנו מנסים לקיים שוויון, או מה שאנחנו קוראים לו בצורה הכי פשוטה "להיות אור לגויים". כבוד היושב-ראש, מישהו כיבה את השלטר בכנסת ישראל. אין אור. יש רק חושך. זה מה שאני רואה. אם אנחנו נדע לתחזק את הדמוקרטיה, ואנחנו מספיק חזקים, מה לנו לפחד? מצאתי במקורות משפט, אהבתי אותו, אקריא לכם: אין צורך להציג את הדמוקרטיה והיהדות כאילו הן מתנגדות; אדרבה, יסודות הדמוקרטיה נטועים ביהדות, ולכן אין שום סיבה שלא תהיה דמוקרטיה שבסיסה הוא יהודי. חבר הכנסת בצלאל, אתה שמעת מה שאני אמרתי? כי אתה הבאת את החוק. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> הבסיס היהודי של המקורות שלנו הוא הדמוקרטיה – בבסיסה, בשוויון. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – הכי דמוקרטי שיש. <חיים ילין (יש עתיד):> בשוויון. ואם אתה מסכים לזה, אז תסביר לי, בשם השקיפות – למה אתה מוכן שתהיה שקיפות רק בצד אחד של המפה, הצד שהעמותות נמצאות בו? ובצד של האנשים הפרטיים שתורמים את כל הכסף – ואתה יודע יפה מאוד כי אתה חלק מזה; גם יזמת, גם תרמת, גם בנית, גם ריכזת – למה לא? הרי החוק הזה, אני מתנגד לו, אבל אם כבר לעשות אותו, בוא נעשה אותו כמו שצריך: שגם גורמים פרטיים יהיו שם, או מה שנקרא – אני מקריא מהחוק – מדוע לא להוסיף אחרי "ישות מדינית זרה" גם "גורם פרטי זר"? לא ברור לי. למה התנגדתם, אתם בקואליציה? אתם מפחדים? הרי אמרנו בהתחלה – דמוקרטיה שמאמינה בעצמה והיא מספיק חזקה לא צריכה להתגונן. היא מספיק חזקה בשביל להצדיק את עצמה וגם לראות את השקיפות בצד הפרטי שתורם, רובו מחוץ-לארץ. ושלא נדבר על "ישראל היום", העיתון שהוא הכי בעד ממשלת ישראל ובנימין נתניהו כולו תרומה, ובו אנחנו לא נוגעים. שם לא. אסור בשום פנים ואופן. חברים יקרים, אני בא מהחקלאות. המחטא מספר אחת של הקרקע זה השמש. אין משהו אחר יותר נכון מאשר אותה שקיפות, אותו חיטוי קרקע שהשמש עושה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, אני רוצה להגיד לך משהו: אין פה חיטוי. אין חיטוי על-ידי החוק הזה. יש פה כתם אדי, כמו כתם שמן על הים, שאי-אפשר להוריד אותו. זה כתם עלינו. מה שאתה עושה הוא לא נכון. אני אתך בהרבה מאוד מלחמות, ואתה יודע את זה יפה מאוד – בלשמור על מדינת ישראל, על ביטחונה; אבל אנחנו חייבים לשמור על הדמוקרטיה. אתה לא יכול להתנפל על צד אחד אם אתה לא מאזן. ולכן, כשאתה מדבר על שקיפות – צריך שקיפות על כולם. ואני אומר לך, עכשיו אי-אפשר לשנות, אבל אני נותן לך את שיקול הדעת להגיד שגם אנחנו, שמתנגדים לחוק, צודקים. איך הוא יביא תועלת? בואו תסבירו לי עכשיו, כבוד השר. ממשלת גרמניה – ראש הממשלה עמד פה והתגאה בתרומה של ממשלת גרמניה לבניית צי הצוללות המתקדם ביותר בעולם, אבל עכשיו אותה מדינה, שגם תורמת לעמותות במדינת ישראל, היא ישות זרה, ישות עוינת זרה. איך זה יכול להיות? תסבירו לי את ההיגיון בנושא הזה. אני, תסלחו לי, לא מצליח להבין מה המדינות הנאורות באירופה יחשבו על החוק הזה, מה התועלת שתצמח לנו מעבר לזה שכנראה מישהו סימן את אותן עמותות. הייתי שותף לכל הפגישות, לכל הוועדות ולכל הישיבות. אני מודיע לכם חגיגית: החוק הזה הוא רע. התועלת שהוא יביא לחלק מהמפלגות ולקואליציה היא במחיר כבד למדינת ישראל. שוב הקואליציה מקריבה את המדינה. שוב הקואליציה מקריבה את העם. שוב הקואליציה לא תוכל להסביר את החוק הזה, האנטי-דמוקרטי, בעולם. אבל העיקר לשרוד, העיקר להיות שם. העיקר להראות לימין שאנחנו יודעים להילחם באותן עמותות שתורמים להן כספים. אני רוצה לסכם, כבוד היושב-ראש, ולומר, שבדמוקרטיה, כשבאים לחוקק יש תנאי בסיסי, והוא השוויון. השוויון, כשאתה שם אותו רק על צד אחד, הוא לא מידתי ולא חוקתי – אתה מכיר את המילים האלה – ולכן אני מציע לכולם להתנגד לחוק ולהסתייג ממנו. אבל אם כבר רוצים להעביר אותו – אז לשים באותו משפט מפתח גם ישות פרטית, ליד ישות מדינית זרה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה היא אמרה, שזה משהו שוויוני: כל מי שמקבל מישות מדינית זרה, בין מימין ובין משמאל, צריך להצהיר על זה. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אבל לא פרטי. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> פרטי – – – <חיים ילין (יש עתיד):> בצלאל, זה הוויכוח לכל אורך הדרך. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> דיברנו על זה בוועדה. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל שניים שהם מיליארדרים יכולים לעשות מה שהם רוצים, מה לעשות. <היו"ר מאיר כהן:> ­חבר הכנסת ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל הוא מסכים אתי. <היו"ר מאיר כהן:> הוא יכול להסכים אתך עד מחר, הכול בסדר. תאפשרו לחברת הכנסת רוזין. חברת הכנסת רוזין, עשר דקות לרשותך, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה. חברי וחברות הכנסת, אתם יודעים, נזכרתי בשירו של נתן זך שאומר: "איך זה שכוכב אחד מעז" – אז איך זה שח"כ אחד מעז? כי מאחוריו עומדת ממשלה אחת שלמה, וקואליציה – ועכשיו כל הספסלים האלה ריקים – ממשלה מתקרנפת, מוסתת, שכל מה שמעניין אותה זה הישרדות פוליטית. לכן חבר הכנסת סמוטריץ מעביר כל חקיקה, דרקונית ככל שהוא רוצה, וכל העברת כספים והחלטות ממשלה – רק הבוקר בוועדת כספים 170 מיליון שקלים להתנחלויות, לגרעינים תורניים, מועצות מקומיות, עמותות הבית היהודי; מה שנקרא, אוהבים את ישראל, אבל את המקורבים – יותר. כן, אז העברת חוק ב-2015, שדיבר – אני מזכירה לך, אם אתה לא זוכר, על החטיבה להתיישבות, כן? אבל דרשת שלא תהיה חובת שקיפות על ניהול הקרקעות שבידיה. עוד הגדלת ואמרת, מה יקרה אם החטיבה להתיישבות תהיה שקופה, תפרסם מידע על קרקע, ואז יבואו מ"שלום עכשיו" ויעשו בזה שימוש? אז נראה לכם שחבר הכנסת סמוטריץ, מעניינת אותו שקיפות? הצחקתם אותו, פשוט הצחקתם אותו. הוא בכלל רצה שכל הצעת החוק הזאת תגיד דבר אחד, חד-משמעית, לא שקיפות ולא בטיח – הוא רצה שייאסר על עמותות לקבל כספים מקרנות של מדינות זרות. זה מה שהוא רוצה. בואו נגיד את האמת. חבל שחבר הכנסת סלומינסקי לא אמר את זה חד וחלק – לא מעניין אותו כספים שמגיעים לארץ מתורמים פרטיים, כל מיני כמרים אוונגליסטים, כספים לעיתון שמשנה פה את המהות של מדינת ישראל ומשפיע על הדמוקרטיה, תרומות גדולות לשרים, העברות כספים למיניהן; על זה הוא לא דורש שקיפות. הדבר היחיד שהוא דורש עליו שקיפות זה על עמותות שמאל. כן, איך אני יודעת שזה רק על עמותות שמאל? כי הרי יש חוק, והחוק הזה ברור, והחוק הזה שקוף לחלוטין. יש רשם עמותות, וכל אחד מדווח בצורה ברורה. דווקא אלה שמקבלות מהקרנות של מדינות זרות הן שקופות לחלוטין. תיכנס לכל אחת מהעמותות האלה – כל התרומות שהגיעו אליה מפורסמות; לעומת אותן עמותות שאתה מייצג, שבהחלט הכספים האלה סודיים ואינם שקופים לציבור. הרי אנחנו כבר יודעים שמדובר ב-27 עמותות ש-25 מהן הן עמותות שמאל שפועלות לסיום הכיבוש, וזה מה שמפריע לך. זה אך ורק רדיפה פוליטית, ולא יותר מזה. ארגון "עמק שווה", למשל, ארגון של ארכיאולוגים ירושלמים שמקדמים שיתופי פעולה ישראליים–פלסטיניים, שמפרסם בצורה ברורה ומדויקת מי הגופים התורמים לו – אותם אתה רוצה לחשוף. אבל עמותת אלע"ד, שמנהלת את הגן הלאומי עיר-דוד, ועוסקת בהשתלטות על נכסים במזרח-ירושלים, מקבלת כספים, ואותם אתה לא רוצה לשקף, כולל, כמובן, תמיכה תקציבית מהממשלה. אז מי הם רוב התורמים של עמותת אלע"ד? אנחנו לא יודעים, כי לא רק שהם לא שקופים, אלא היא גם לא מדווחת לרשם העמותות באופן תקין, כמתחייב, ובכל זאת היא מקבלת אישור מינהל תקין – מעניין מאוד איך זה קורה – ואת הדוחות הכספיים שלהם אתם לא תגלו. מובן שהעמותות – לצערי הרב, החוק הזה ממשיך את הקמפיין הנורא של עמותת "אם תרצו", קמפיין "השתולים" שבא לסמן ארגונים ואנשים ולסמן אותם כאויבים מבית. להגיד: האנשים האלה מקבלים תרומות ממדינות זרות, כדי לפגוע – לא כדי להתערב – כדי לפגוע במדיניות ממשלת ישראל, כדי לפגוע במדינת ישראל, כדי לפגוע בכל אזרחי ואזרחיות המדינה. זאת הסתה. זה המשך ההסתה של קמפיין ה"שתולים", וזה בדיוק מה שזה עושה – השתקה ורדיפה של עמותות השמאל ושל כל החברה האזרחית, ובעיקר של השמאל כולו. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אתם מתביישים בתרומות שאתם מקבלים? <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו ממש לא מתביישים. הם מפורטים, הם מופיעים אצל רשם העמותות. הם שקופים לחלוטין. לכן כל החוק הזה הוא בדיחה, הוא רדיפה פוליטית. מה שאתה תעשה, ברגע שהם יגיעו לוועדות, כאשר הם ישבו בוועדות, אתם תתחילו להגיד לכל עמותה עכשיו: תדווחו – ממי אתם מקבלים? איך אתם מקבלים? חצי ישיבה תעבור על הדיונים האלה, כי מה שאתם רוצים לעשות זה לבייש, מה שאתם רוצים זה לעשות שיימינג. זה בדיוק מה שאתם רוצים. אתם לא רוצים שקיפות. אין פה משמעות לשקיפות, כי השקיפות כבר קיימת. מה שלא קיים זה השקיפות של התרומות הפרטיות. מה שלא קיים זה השקיפות של המיליונים שעוברים לעמותות הימין. מה שלא קיים זה השקיפות של המיליונים שעוברים למתנחלים שקונים בתים במזרח-ירושלים ובהתנחלויות, בעיר-דוד, בסילואן ובשאר מקומות. מה שאתם לא רוצים לחשוף זה מי משלם ומי מממן את חברי הכנסת והשרים שרצים בפריימריז, מי מממן את ראש הממשלה. לדברים האלה אתם לא דורשים שקיפות. קל לכם להיטפל לעמותות שעובדות כחוק, שהן ישרות, שהן מקבלות מקרנות שגם עליהן יש פיקוח. נורא נוח לקבל צוללות וטילים ונשק וסיוע כספי ומטוסים ממדינות זרות, אבל כשזה מגיע לתרומות לחברה האזרחית, אז פתאום אוי ואבוי, הם ממש מתערבים בתוך מדינת ישראל. החוק המביך, המיותר והמבזה הזה הוא בעצם המשך של קמפיין "השתולים". מדובר פה בהבל והבלים. הוא בא בעצם להראות היעדר חזון ומנהיגות. מה שהוא עושה זה המשך של השיסוי והפילוג בחברה בישראל. אתה צריך להתבייש לך. אתה צריך להתבייש. דרך ארץ קדמה לתורה. אתה צריך להתבייש במה שאתה ממשיך לעשות בכל אחת מהחקיקות שלך, בכך שאתה דואג למגזר מאוד מאוד מצומצם, שאתה ממשיך להשריש את הפילוג והשסע בחברה הישראלית. ההתקפות שלך הן התקפות מיותרות, הן התקפות שבאות לייצר את "מי שאתנו ומי שנגדנו", "אנחנו והם"; זה מה שאתה בא לייצר. אתה בא לייצר מצב שבו יסומנו ארגונים ויסומנו אנשים כבוגדים. זאת בדיוק הייתה המטרה של קמפיין "השתולים", ואתה ממשיך את הדבר הזה. בהיעדר חזון, קואליציה של ימין, שלצערי הרב מובלת על-ידי חבר הכנסת סמוטריץ, שהוא אולי הסמן הימני ביותר – הרי רובם לא מסכימים עם העמדות שלך, בין אם הן עמדות ימין קיצוני בין אם הן העמדות המשיחיות הדתיות שלך, אבל הממשלה הולכת אחריך, הקואליציה הולכת אחריך. אתה יכול, כמו שאמרתי, להתגאות שאולי אתה כוכב אחד יחיד שמעז, אבל זה לא באמת כבוד למדינת ישראל, והמטרות, שהן הצהרתיות, של סימון אויבים ממשיכות את מסע הדה-לגיטימציה: לדחוק ולהדוף את האופוזיציה בישראל, ובעצם את מחצית מהעם. צעד מביך, באמת, של פוליטיקאים קטנים חסרי כל חזון, שמבזים גם את עצמם וגם את הכנסת בפני עצמה, וכמובן את אזרחי ואזרחיות ישראל בפני העולם – מה שחושבים עלינו בעולם בגלל הצעת החוק הזאת. החוק הפרובוקטיבי הזה, שבאמת המטרה שלו היא לייצר כותרות, ואולי אתה תקבל מזה קצת קולות לבית הפוליטי שלך, תרוויח נקודות בימין הקיצוני, אבל באמת, בסופו של דבר אתה מחרחר ריב, מחרחר מלחמה בתוך אזרחי ואזרחיות ישראל ומייצר באמת שנאה ועוול. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת ציפי לבני – בבקשה, גברתי. עשר דקות לרשותך, גברתי. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כשנכנסתי הנה שמעתי את הצעקה: בעצם מה זה משנה? אז מה אם מסמנים, או אם רק צריכים לדווח, הכול שקיפות. אז תפסיקו לשאת את שם השקיפות לשווא, ובוא נדבר – למה החוק הזה נועד. החוק הזה זה לא עניין אינפורמטיבי. הוא נועד לגרום לנו לחשוד במניעיהם, לומר עליהם "בוגדים" בלי להשתמש במילה, מה שנקרא – מודעות בלתי נעזרת. הרי למה שנחשוב שהם בוגדים? כי זה מה שאתם אמרתם. זה מה שנתניהו אמר בבחירות. אלה עמותות השמאל שהסיעו את הערבים, שעליהם גם הכרזתם כבוגדים, ואותן צריך להעיף מהכנסת, כדבריכם, כי ממשלות זרות מממנות אותם כי הם כולם אנטישמיים והם נגד מדינת ישראל. ובפעם הבאה שיקבל מישהו מכתב שיהיה כתוב עליו "ממומן על-ידי ממשלה זרה", האיש בראש יזכור משהו, אבל ידע: אלה בוגדים. אז אל תבלבלו את המוח עם שקיפות. אם הייתם רוצים שקיפות הייתם מאמצים את החוק שלי, שמדבר על זה שכל אחד, כולם ידווחו על מימון שהם מקבלים. הדבר הזה הוא כל-כולו רק חלק ממסע של שיסוי בחברה הישראלית, שהתקיים כאן לפני, אבל במיוחד הגיע לשיא בבחירות האחרונות. עכשיו, אנחנו שומעים בימים האחרונים הרבה נבחרי ציבור, מראש הממשלה דרך שרת התרבות ועוד, שמדברים בשם האחדות; אותם אנשים שבבוקר פועלים כדי להסית נגד חלקים שלמים בחברה הישראלית, מחוקקים נגדם, מסיתים נגדם, ומבחינתם כל משחק פוליטי שנועד לגרוף כמה קולות הוא לגיטימי. אתם יודעים, הגיע הזמן שפוליטיקאים ילמדו שיש מחיר למילים שלהם. בבריטניה למדו את זה עכשיו בדרך הקשה, אנחנו לומדים את זה יום-יום בדרך הקשה. הרי חוק העמותות הוא רק סימפטום של מה שקורה לחברה הישראלית בחודשים האחרונים: הפיצול העמוק והאלים לשבטים-שבטים. השבועות האחרונים גם הציפו מחדש את הנושא העדתי ואפליית מזרחים; במובן השלילי – כמובן, הפוסט המכוער, באמת, בכל קנה מידה, של גידי אורשר, ובמובן החיובי, בעיני – דוח ועדת ביטון, שמבקשת לעשות תיקון מערכתי שאני באמת מברכת עליו. כל כך הרבה שנים לוקח לנו לאחות קרעים בחברה הישראלית – ללמוד לתת כבוד לאחר, לכבד תרבויות שונות. וזה כל כך עצוב שבשעה שאנחנו מנסים לאחות חלק מהקרעים שנוצרו במשך עשרות שנים בחברה הישראלית, תוך כדי, באבחת סכין קורעים קרעים אחרים, בשיטתיות, לצרכים פוליטיים – קרעים שייקח לנו עוד עשרות שנים לתקן אותם, אם נגיע למצב שבו נשתחרר מהממשלה הזאת כבר ונוכל באמת לאחד את החברה הישראלית. כי יש את אלה שמבקשים לתקן, ויש את אלה שמבקשים לשבור שבר, לנצל את השבר לצרכים שלהם. הרי מי רכב על האפליה במערכת הבחירות הזאת? לא רק שזה לא מנומס, לדעתי אסור לדבר בטלפון במליאה. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני השר, אדוני השר, אני מבקש לא לדבר בטלפון במליאה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> מי שרכב על האפליה – מירי רגב בסמ"סים על בוז'י וציפי היהירים והמתנשאים, שאנחנו נעשה את הכול כדי להשפיל את עדות המזרח. מי שאמור היה להילחם בסטיגמות משתמש בהן כדי לדקור, כדי לנקר, כדי לנצל תחושות אותנטיות ואמיתיות של קיפוח – וקיפוח גם קיים – וכל זה בשביל כמה מנדטים. ונתניהו, הערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים של עמותות שמאל במימון ממשלות זרות, זה הכול בא ביחד להגדיר מי הם האויבים. הוא זה שקורא לאחדות בעם? איפה בגין שקרא "לא למלחמת אחים" ואיפה רגב ונתניהו שמייצרים אותה? הרי חוק העמותות שעולה היום זה אחד הסכינים שבהם משתמשים ליצור את הקרע הזה, יחד עם חוקי ההדחה למיניהם; אלה שיוצאים, בצדק, נגד הערות גזעניות ונגד אפליה, ממשיכים מייד במילת הקסם "אחדות" תוך כדי יצירת שסע אחר. נתניהו רק לאחרונה, בהתייחסו לדברים המכוערים, באמת, מכוערים, של מבקר הסרטים אורשר, אומר: "כנגד הקולות המנסים לזרוע פירוד בינינו, עלינו לפעול יחד לאחדות בעם ישראל" – ותוך כדי נגיש את הצעות החוק האלה, שמבקשות להוציא, כנראה, מקרב עם ישראל שהוא רוצה לאחד את אלה שלא חושבים כמוהו. מזכיר לי את העניין הזה של השמאלנים ששכחו להיות יהודים, רק בדרך אחרת; או יאיר לפיד, שבעודו משסה את הציבור נגד "שוברים שתיקה" ועיתון "הארץ" הוא מוסיף: "הדרך להיאבק בהם היא לא להיות כמוהם, אלא ללכת למקום המאחד, המחבר, הלא-פוגעני" – וטאח, פוגע. הרי אי-אפשר להסית בבוקר ובערב לקרוא לאחדות. עכשיו, תראו, זה קל לקרוא לאחדות נגד אויב משותף. אבל אחדות נגד אויב משותף זה תנאי בסיסי לחברה, אבל זה לא מספיק, וצריך להתגבר פה על הפיתוי הפוליטי לסמן אויבים מבית. הרי האחדות, שהיא הכמיהה האמיתית של אזרחי מדינת ישראל, לא יכולה להיות רק כי יש לנו אויבים מבחוץ, ואסור שהיא תהיה כי המצאנו, או יש מי שממציא, אויבים מבית. ואם כבר מדברים על עוינות לישראל, הרי החוק הזה פוגע בישראל בעולם, הוא זה שמוציא את דיבתנו רעה יותר מכל עמותה שצריכה לומר ממחר בבוקר שהיא מקבלת כסף מממשלות זרות. זה הנזק שעושה ממשלת ישראל בכספה, בחוקיה, בדיבוריה ובמדיניות שלה. אבל אני לא רוצה לדבר רק על הפגיעה בדימוי של ישראל בעולם, כי זה בעיני מפלטם של הפחדנים – לדבר רק על הסברה, ועל דימויים, ולא להילחם על המציאות כאן. הרי המקום הכי חם בגיהינום שמור למי שבימים של משבר מוסרי שומר על נייטרליות. והחוק הזה הוא חלק משבר מוסרי, ובעיני נייטרליות זה גם ללכת למקום הנוח של רק "מה יגידו בעולם". החוק הזה כאמור נועד לסמן אנשים, לא במובן הטכני אלא לסמן אותם כבוגדים, כדי שכל העם המאוחד הזה יוציא ויקיא אותם מקרבו וישנא אותם ביחד. רבותי, מי שצריך להילחם על תיקון עדתי לא חייב להיות מזרחי, להפך; ומי שנלחם על שוויון מגדרי לא צריך להיות אישה; ומי שנלחם על שוויון למיעוטים לא צריך להיות ערבי. ומי שנלחם על זכותם של חברי הקהילה הלהט"בית לחיות בשוויון ובכבוד לא צריך להיות הומו או לסבית. אתם יודעים, הייתה נערה כזאת שיצאה למצעד הגאווה בירושלים רק כדי להזדהות, להילחם, לעזור לשוויון, ונרצחה. ועכשיו אני קוראת שמסרבים לבוא לטקס – – – לציין את הירצחה, ואני מקווה שגם היא תוכל לקבל באמת את הכבוד שכל כך מגיע לה. אבל מי שנלחם – שירה בנקי נרצחה במצעד הגאווה, ואני קוראת היום שרוצים לציין את הירצחה במצעד הגאווה הנוכחי, ויש כאלה שמסרבים לבוא, אז אני חושבת שזה דבר שראוי לתיקון. מי שנלחם כמונו על זכויות של העמותות – שאיננו מסכימים תמיד עם עמדותיהן, ואני מודה שאני לא מסכימה עם חלק מהעמותות, או שאני מוצאת לעצמי דרכים אחרות לתת ביטוי לעמדות אחרות. אבל גם אם אני לא מסכימה אתם, אני אלחם על זכותם לדבר ולהיות קיימים בציבוריות הישראלית בלי שיסמנו אותם. זאת המהות של חופש ביטוי ודמוקרטיה. והדמוקרטיה בישראל היום זקוקה להגנה לא פחות, ולא צריך לצטט את וולטר בשביל זה. ואני אומרת היום גם לחברי באופוזיציה – אנחנו צריכים להיות נכונים לשלם מחיר פוליטי. לא לוותר על זכותם של אלה שאנחנו חולקים על מה שהם עושים, ולאפשר להם לומר את הדברים האלה. אנחנו מייצגים לא רק את עצמנו פה, אלא את כל מי שחושב אחרת מהממשלה; כל מיעוט שעלול להידרס על-ידיה. והמאבק הזה הוא המאבק האמיתי של מי שאכפת לו באמת מהחברה הישראלית ולא רק מכמה מנדטים הוא יקבל בבחירות הבאות. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני. שבע דקות לרשותך, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לחשוף בפני חברי הכנסת את צבא האמת של הדה-לגיטימציה. המון גזענים יש לנו כאן במדינה. קראנו גם היום בפייסבוק את המילים המגעילות והדוחות של אריה רוטנברג, שפרס משנה גזענית בדף שלו. באמת, כמות טינופת שיצאה ממקלדת של אדם בזוי, שלא ראוי כלל לתת לו במה. אבל אני מבקש, חברי חברי הכנסת, לשאול שאלת תם את חברי בליכוד: איפה אתם? איפה אתם? איך לא שמעתי את הזעקות של מירי רגב ושל חברי הליכוד, אחרי שצברתם כזאת מיומנות מיוחדת באיתור של פוסטים כאלה כמו טיל יירוט? למה חבורת הצדקנים מספסלי הליכוד לא זועקים לשמים? התשובה, חברי חברי הכנסת, התגלתה היום בריאיון של רוטנברג ב"גלי צה"ל". מתברר, חברי, שאריה רוטנברג היה האיש מאחורי קמפיין ה"מהפך" של מנחם בגין; הוא היה הקמפיינר של מפלגת הליכוד; הוא זה שהניע את הסחף העדתי שהביא לניצחון הליכוד בבחירות, חבר הכנסת ביטן. וכך אמר רוטנברג בריאיון: אני מכיר מצוין את הליכוד – הוא אומר – הייתי שם עם בגין כשהוא אמר: קחו את הצ'חצ'חים ותהפכו את זה עכשיו לנושא המרכזי של מערכת הבחירות. השתיקה שלכם, חברי בליכוד, כאשר מדובר ברוטנברג, מנהל הקמפיין שלכם, מוכיחה שאתם מכונת דה-לגיטימציה משומנת לגזענים; מכונה שפועלת, כך מתברר, רק כשמדובר באנשים שאפשר לתייג אותם כאחרים, כשמאל, לא מהמחנה שלנו. זאת, חברי חברי הכנסת, מכונה מכוערת של דה-לגיטימציה שמופעלת ישירות מלשכת ראש הממשלה ומלשכות שרי הליכוד. וכך כולכם השתתקתם כשמדובר בפרסומאי שלכם, בשר מבשרה של מפלגת הליכוד, או אולי סוג של סייען. הרי בלעדיו חברי הכנסת של הליכוד לא היו עושים מהפך, ואתם חבים לו תודה גדולה על הכול, אז ברור שלא תגנו אותו. הצביעות הזאת של חברי הליכוד מחדדת שוב ושוב עד כמה אין לכם כלום מאחורי הדיבורים. תשע שנים הליכוד בשלטון; תשע שנים, ורק לאחרונה, בעידן המודרני, גיליתם מחדש את הטריק של הקיפוח העדתי, הקיפוח המזרחי. אם יש כל כך הרבה קיפוח, אם יש כל כך הרבה אפליה, מדוע הליכוד לא עשה דבר בקרוב לעשר שנות השלטון הרצופות שלו בראשות נתניהו? שבע שנים הליכוד החזיק בתיק התרבות – עדיין מחזיק; ועדיין: אחרים, השמאל – כולם אשמים בהדרת התרבות המזרחית. שבע שנים התרבות פה מנוהלת על-ידי שרי הליכוד, ועדיין הדרת התרבות המזרחית – אשם בשמאל, אשמים במפלגות אחרות, רק לא הליכוד. והחינוך? מה קרה פתאום עם החינוך? מהפכת החינוך לא הייתה בראש מעייניה של ממשלת הליכוד מזה תשע שנים, אז למה התעוררתם עכשיו? האיזון העדתי בתרבות, באקדמיה ובמשק נמצא ממש בראש מעייניו של ראש הממשלה מטעם הליכוד. זה כל כך בוער בעצמותיו, חברי חברי הכנסת, עד כדי כך שהוא מינה – שימו לב, חברים – הוא מינה לא פחות משני שרים מזרחיים מתוך 12 שרים של הליכוד. שני שרים מזרחיים, זה בהחלט יפה. בקדנציה הקודמת של נתניהו התמנה רק מזרחי אחד לשר, ובקדנציה שלפניה שני שרים בלבד. אין טובים מכם – – – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני השר, תיגשו הצדה ותדברו, בבקשה. אתם מדברים מתחת לדוכן, זה מפריע לנואם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין טובים מכם, חברי הכנסת של הליכוד, בשיסוי, בפילוג, ביצירת קרעים בעם ישראל. וככה מכונת הדה-לגיטימציה של הליכוד פועלת: כשיוצאת אמירה של מישהו שהוא לא מבשרכם, באופן טבעי אתם מגנים אותה בכל מאודכם; אבל כשמתבטא בגזענות אחד משלכם, ליכודניק או כל סייען, השתיקה רועמת. חברי הכנסת, נוצרת נוסחה מטורפת: ככל שאנחנו מגנים יותר את הגזענים, אתם משייכים אותה אלינו. אתם רק קורעים את העם הזה לגזרים יותר ויותר. פעם אחרי פעם נחשף השקר של הליכוד. השיח על הקיפוח הוא כלי פוליטי, שנועד לתת להם עוד כוח, כוח שאתו אתם בליכוד תנסו להיבחר פעם אחרי פעם כדי לא לעשות כלום ולא לשנות דבר. חברי חברי הכנסת, בקריירה הפוליטית שלי מעולם, מעולם, לא עשיתי שימוש במוצאי כדי להרוויח נקודות, וכואב לי, כואב לי באמת, שגורמים פוליטיים כמו השרה רגב ואחרים משסים ציבורים אחד בשני כדי לגרוף הון פוליטי. אורשר, רוטנברג – הם לא מעניינים. הם באמת לא מעניינים. הם במיוחד מפריעים, כי הם הופכים להיות עוד כלי בארגז הכלים של מסיתים כמו השרה רגב, שעושים בו שימוש כדי לחלק ולפלג את הארץ הזאת ואת המדינה הזאת ואת החברה הזאת. לסיום, אדוני היושב-ראש, דבר אחד השתנה, והוא השתנה בצורה חדה וברורה: אנחנו סיימנו לעבוד אצלכם. פיכם ולבכם אינם שווים. כל מה שמעניין אתכם הוא הקרע בעם. אנחנו נפסיק להיות מכונת הגינויים, ואנחנו נצליח ונוכיח שכל האמירות האלה הן לא יותר מתוכנית פוליטית סדורה שנועדה לשמר שלטון כושל. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת איימן עודה, בבקשה. בבקשה, אדוני, שבע דקות לרשותך. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת וחברות הכנסת, אני שואל את עצמי, איך אפשר להסביר את חוסר הביטחון הנורא הזה שלכם? אתם בשלטון כבר כל כך הרבה שנים; שש שנים ברצף אותו ראש ממשלה; יש לכם קואליציה רחבה עם רוב ברור; מנהיגים את המדינה לפי ראות עיניכם; מחוקקים חוקים גזעניים, ואפילו הקומבינה על הגז מתקדמת. ועדיין, עדיין אתם מתנהגים כעכברים מפוחדים: מחוקקים עוד ועוד חוקים להגן על הזכויות של הרוב ולהשתיק את המיעוט; עסוקים מבוקר עד ערב ברדיפה מתמדת ואובססיבית של כל מי שלא מסכים אתכם; לא מסוגלים להתמודד עם שום אמירה ביקורתית. אולי אני צריך למצוא נחמה בכך שסימנתם לכם עוד כמה אויבים למעט הערבים הנוהרים וחברי הכנסת הערבים, שלפי התגובות שלכם ניתן להבין שאמירה אחת של אחד מאתנו ממש מסוגלת למוטט פה את השלטון. רשימת העמותות שביקשתם לסמן באות קין היא רשימה של כבוד; שורה של עמותות וארגונים אמיצים שנראה שרק הולכים ומתעצמים למול קמפיין הדה-לגיטימציה שלכם: "סיכוי", "בצלם", "שוברים שתיקה", מרכז הייעוץ הערבי לחינוך, האגודה לזכויות האזרח, "עיר עמים", "יש דין", האגודה לתרבות ערבית, "קואליציית נשים לשלום", "גישה", הטלוויזיה החברתית. שני סוגים של ארגונים בחרתם לרדוף: אלה שעובדים למען השוויון ואלה שנאבקים נגד הכיבוש. ובכך סימנתם בצורה ברורה מי הם אויביכם – השלום והשוויון. אני גם יודע ומבין שאתם מנסים להפחיד ולהעלים את הארגונים הבודדים שפועלים ונאבקים בזירה הציבורית עבור שוויון לציבור הערבי. כי המטרה שלכם היא לבודד אותנו, ואני יודע איזה עבודה נפלאה הארגונים האלה עושים וכמה הם מפריעים לכם. הרי העמותות האלה, שאתם עסוקים יומם וליל ברדיפתן תחת הכותרת השקרית והצבועה של שקיפות, סך תקציבן, של כולן ביחד, הוא בערך בגודל התקציב של עמותת מתנחלים אחת בשם אלע"ד. ובניגוד לארגונים האלה, שתורמיהם מפורסמים ככה, פשוט, באתר האינטרנט שלהם, באלע"ד הכסף מגיע ממקורות עלומי-שם באיי-סיישל, כמיטב מסורת השקיפות. והשקר הבא הוא, כמובן, מימון החוץ, שכל כך מדאיג את ראש הממשלה ואת שורת מממניו – שורה של מיליארדרים מפוקפקים מחו"ל שאפילו קנו לו עיתון. אבל היום, היום אתם בוחרים להוריד עוד חלק ממסכת הצביעות. לא כאן ולא בחו"ל אין אדם שמאמין בכנות שהחוק הזה עוסק בשקיפות. החוק הזה הוא עוד חלק מקמפיין של רדיפה פוליטית, אבל לפחות הפעם זה ברור. אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, אני גם שואל את עצמי כיצד זה ייתכן שאם חייל יורה בראש של אדם פצוע ששוכב על הרצפה, ללא יכולת לנוע או להגיב, אז הוא הבן של כולכם, בן שצריך לאהוב ולשמור; כל כך מסכן וחסר ישע שראש הממשלה מתקשר לחזק את הוריו. אבל אם החייל, הבן הזה, ילך בתום השירות ויספר את חוויותיו ככובש ויספר על המשמעות היומיומית של קיום משטר צבאי על אוכלוסייה אזרחית, אז הוא הופך לבוגד, שתול, גיס חמישי או בעצם יתום, כי הרי אז הוא כבר לא הבן של אף אחד. אתם לא סתם עוסקים באובססיביות בהסתה נגד ארגון "שוברים שתיקה", ולפי הטרנד האחרון – גם נגד בנות-זוגם. אני מבין ויודע ממה אתם מפחדים. אתם יודעים כמה עדין מסך הזכוכית שמונע מהציבור שלכם להבין את המחיר הנורא שגם הם משלמים בשביל להיות כובשים. אתם בונים חומות ומחוקקים חוקים שיקלו עליכם לעצום את העיניים. אבל כמו בכל מאבק, לאורכו ולרוחבו של העולם, של מיעוט ילידי שנאבק לצדק ולשוויון, אתם יודעים שיום אחד העיניים, שנפקחו כבר בכל העולם, ייפקחו גם כאן. אז אתם תצביעו היום ותעבירו עוד חוק אנטי-דמוקרטי; חוק שאין לו כמעט שום משמעות מעשית, מעבר לרצון לתייג ולייצר דה-לגיטימציה לאותם ארגוני זכויות אדם שכל כך מפחידים אתכם. אבל הפחד הזה שלכם יש בו גם תקווה – מחול הטירוף שלכם, שהולך ומקצין מיום ליום, יש בו כבר הניצוץ של היום שאחרי: היום שאחרי הכיבוש, היום שבו נחיה בחברה דמוקרטית ושוויונית, היום שבו נזכה לחיות בשלום. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת איימן עודה. עכשיו חברת הכנסת יעל גרמן. בבקשה, גברתי, הגעת בזמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר – – <היו"ר יואל חסון:> יש לך עד 20 דקות. <יעל גרמן (יש עתיד):> יפה מאוד. אשתדל למלא אותן. <היו"ר יואל חסון:> את לא חייבת. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא חייבת. כן. – – חברותי חברות הכנסת וחברי חברי הכנסת, בעיני היום הוא יום מאוד מאוד עצוב. הוא יום מאוד מאוד עצוב מפני שחוק העמותות – הוא עומד בניגוד לכל ערכי היסוד שלנו, שעליהם אנחנו גדלנו מאז קום המדינה; הוא פוגע בעקרונות שאבותינו הניחו לפנינו עם הקמת מדינת ישראל. ועד כמה שכולנו מכירים, אולי זה המקום שוב להזכיר לכולנו מה נכתב ומה עדיין כתוב במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". היא "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". היא "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" וכו' וכו'. והנה, בא כאן חוק העמותות וברגל גסה רומס את אותם עקרונות שאבותינו חקקו וכתבו וחתמו כאשר הם חתמו וניסחו את מגילת העצמאות. חוק העמותות גם פוגע בעקרונות הדמוקרטיה כפי שהעולם רואה זאת. אבל אני לא רוצה לצטט. אני לא רוצה לצטט, לא את ראשי האיחוד האירופי, שמתנגדים לו; לא את שגריר ארצות-הברית, שפנה לראש הממשלה וביקש ממנו שלא להעביר את החוק הזה; אני לא רוצה לצטט את ה"וושינגטון פוסט", לא את נציגי הליגה נגד ההשמצה, לא את התנועה הרפורמית ולא את הארגונים היהודיים הרבים בעולם. אני דווקא רוצה כאן היום להסתמך על אילנות גבוהים, משלנו, על אנשים מכאן, שבאו ואמרו עד כמה חשוב לקיים את חופש הביטוי. ואני אתחיל דווקא בפסק-הדין המאוד-מאוד ידוע, על "קול העם", שבו כתב השופט אגרנט כי "מערכת החוקים לפיהם הוקמו – – – המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אנחנו אכן מדינה שיסודותיה דמוקרטיים". ולכן, בא השופט אגרנט ואומר: "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו" במגילת העצמאות, הן מבחינת הפרשנות המשפטית לחוקי המדינה. "הדמוקרטיה", מוסיף ואומר השופט אגרנט, "מהווה בראש וראשונה משטר של הסכמה. היפוכו של משטר המתקיים בכוח האגרוף. התהליך הדמוקרטי הוא אפוא תהליך של בחירת המטרות המשותפות של העם ודרכי הגשמתן בדרך הבירור – – – המילולית – – – כל התהליך הנזכר אינו אלא תהליך של בירור האמת – – – והנה, לשם בירור אמת זו משמש העיקרון של הזכות לחופש הביטוי" גם אמצעי וגם מכשיר, "הואיל ורק בדרך של ליבון 'כל' ההשקפות והחלפה חופשית של 'כל' הדעות עשויה – – – 'אמת' להתבהר, הרי שיש לשמור על חופש הביטוי ויש לשמור על חופש הבעת הדעה". אבל קדם לשופט אגרנט זאב ז'בוטינסקי, אשר כתב: "דמוקרטיה פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על-ידי רוב יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה". ז'בוטינסקי היה מורו ורבו של מנחם בגין, שחזר ואמר דברים דומים, ובשנת 1956 כאן, בכנסת ישראל, הפציר בפני הבית ואמר: "היינו מציעים שהבית – – – יגביל מרצונו החופשי את סמכויותיו ויאמר שהכנסת לא תחוקק – – – חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי". חוק העמותות מתיימר, לכאורה, לבוא ולהוסיף שקיפות. הוא אפילו נקרא כך – חוק השקיפות. האומנם? האומנם החוק הזה מדבר על שקיפות? האומנם אין שקיפות היום, בחוק העמותות הקיים? אבל אפשר פשוט לפתוח את חוק העמותות הקיים, והבאתי אותו; סעיף 36א(ב), וכך נאמר פה: עמותה שמחזורה עולה על 300,000 שקלים חדשים תציין בדוח הכספי, לפי סעיף 36, אם קיבלה או לא קיבלה בשנה שאליה מתייחס הדוח הכספי תרומות מישויות מדיניות זרות, ששוויין המצטבר עולה על 20,000 שקלים. בפסקה זו, "מחזור" – כהגדרתו בתוספת השנייה. קיבלה העמותה תרומות, יצוינו בדוח הכספי כל אלה: זהות נותן התרומה, סכום התרומה, מטרת התרומה, ייעודה, התנאים לתרומה, לרבות ההתחייבויות שנתנה העמותה בנוגע לתרומה בעל-פה או בכתב, במישרין או בעקיפין, אם יש כאלה. על העמותה לעשות כל שביכולתה כדי לדעת אם התרומה הגיעה מישות מדינית זרה, וחובת הדיווח כאמור בסעיף זה תחול אם ידעה או היה עליה לדעת שהתרומה היא מישות מדינית זרה כאמור. ואני שואלת אתכם, האם אין כאן שקיפות מספיקה? מה עוד צריך לדעת על עמותה שמקבלת תרומות מישות מדינית זרה? הכול קיים וכתוב בחוק העמותות הנוכחי. שקיפות מבקשים? איזה שקיפות? הרי היא ישנה. ונניח שבאמת החוק הזה מתיימר להיות חוק השקיפות, אז מדוע הוא עוצר בעמותות שמקבלות את מרבית התרומות שלהן ממדינה זרה? מדוע הוא לא ממשיך, כפי שזה מתבקש, ומבקש להחיל את השקיפות גם על אותן עמותות שמקבלות תרומות מגופים פרטיים? ולא די, אנחנו אפילו ביקשנו להחיל את זה, אומנם, לעשות את החוק שוויוני בכך שהוא יחול גם על עמותות שמקבלות תרומות מגורמים פרטיים, ואמרנו, אפילו נצמצם – לא אותם חוקים ולא אותם כללים החלים על עמותות שמקבלות את התרומות ממדינה זרה יחולו על עמותות שמקבלות מישות פרטית. אבל גם לזה לא הסכימו, מפני שהחוק הזה לא בא להוסיף שקיפות. מטרתו לא הייתה – ואינה – להוסיף שקיפות. באים ואומרים לי: אוקיי, מתחת לשולחן: נכון, אנחנו לא מדברים על שקיפות, אבל אנחנו מדברים על דבר אחר. אנחנו חושבים שעמותות שמקבלות תרומות ממדינות זרות הן סוכן זר. ואני רוצה לשאול את מי שחשב על חוק העמותות, האם ארצות-הברית, שווייץ, גרמניה, צרפת ואנגליה הן אויבות שלנו? הן סוכנים זרים? האם מדינת ישראל לא מקבלת כסף – ונשק – מאותם גורמים ומאותן מדינות שנותנות תרומות לעמותות שהיום באים לחוקק חוק נגדן? הרי ברור שכן. זאת אומרת שגם כאן לא אומרים אמת. גם מה שמתחת לשולחן הוא לא נכון. אז מה גרם לממשלה לחוקק את חוק העמותות? מה כואב לממשלה בעמותות שמקבלות כספים ממדינות זרות, שצריך היה לחוקק חוק שכל העולם יתנגד לו? שמנוגד לעקרונות של הדמוקרטיה? שמסלף את רוח מגילת העצמאות שלנו? אולי הממשלה מפחדת מביקורת? אולי אותן עמותות שהגדירו אותן בחוק העמותות – ואנחנו יודעים מי הן, כי יצאה רשימה – עמותות שכולן עוסקות בזכויות האזרח, אבל גם, רחמנא ליצלן, מדי פעם הן גם מעבירות ביקורת על הממשלה. אז אולי הממשלה מבקשת כאן להשתיק ביקורת? אולי הממשלה מפחדת מאותן עמותות, שאומרות דברים שאינם נעימים לאוזניה? אולי העמותות באמת מתנגדות למדיניות של הממשלה? אולי מישהו בממשלה פשוט התבלבל בין הריבון, שהוא העם, לבין ממשלה? ממשלה צריכה לייצג את הריבון, ולא להפך. יש הבדל בין שלטון, ממשלה, ראש ממשלה ושרים, לבין רצון העם. ולפעמים רצון העם, חלק ממנו, שונה מהמדיניות של הממשלה, וזה לגיטימי, ונכון, ורצוי, ובריא, שיהיה אפשר להביא ולהביע דעות שונות מאלו המובעות ומובאות על-ידי הממשלה. זוהי דמוקרטיה – חופש הבעת דעה, מגוון הדעות. על כך דיבר אגרנט. על כך דיבר ז'בוטינסקי. על כך דיבר בגין. על כך מדברים כולם. ואני רוצה להזכיר לחברי בליכוד, שהאות הראשונה המתנוססת בגאון במילה ליכוד היא למ"ד, ואני בטוחה שכולם יודעים מה הלמ"ד הזאת מייצגת. הלמ"ד הזאת מייצגת את הליברלים, שהיו חלק מהליכוד. אותם ליברלים – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> הם לא יודעים. <היו"ר יואל חסון:> אלה שיושבים פה היום לא יודעים את זה. <יעקב מרגי (ש"ס):> הם שכחו. <היו"ר יואל חסון:> אני לא יודע אם הם ידעו. <אילן גילאון (מרצ):> לא, זה מייצג את הלקקנים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אותם ליברלים – – <היו"ר יואל חסון:> כשאתה מתעורר, אתה מתעורר שנון. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – שלא חשבו שיש הבדל בין שמירה על זכויות האזרח, בין שמירה על חופש הפרט, על כבוד האדם ועל חופש הבעת הדעה, לבין אהבת העם והארץ. כן, חברי, אני רוצה לומר לכם חדשה אדירה – אפשר לאהוב את המדינה הזאת אהבה עזה; אפשר להיות פטריוטים, לשרת בצבא ולשלוח ילדים לשרת בצבא, ולא לרצות לעזוב את המדינה הזאת, ולרצות לעשות את כל מה שאפשר רק כדי שיהיה בה טוב, ועם זאת לחשוב שצריך לשמור על זכויות אדם ועל זכויות הפרט. אין סתירה בין השניים. פעם בליכוד ידעו את זה, היום שכחו את זה. היום חושבים שמי שמעביר ביקורת הוא לא פטריוט. היום יודעים לחלק את העם לשניים: לרעים – השמאל, אלה שמעבירים ביקורת, עמותות ששומרות, רחמנא ליצלן, על זכויות האזרח וזכויות הפרט – ולטובים, אלה שבימין, שמהנהנים. מי אמר, מה זה למ"ד? לא אחזור על מה שאמרו לי כאן. אלה שרק יודעים לומר כן. אלה שלא יודעים להעביר ביקורת. אלה שמעוורים את עיני הממשלה ואת עיני הציבור. אין סתירה בין זכויות אדם וזכויות פרט, אין סתירה בין חופש הבעת דעה, אין סתירה בין שמירה על כבוד האדם – לבין אהבת המדינה הזאת, מדינת ישראל, ואהבת עם ישראל. חוק העמותות אומר אחרת. חוק העמותות בא להדיר, בא לסווג, בא לסמל, בא להפריד, בא להקצות מחמת מיאוס את אותן עמותות שאוהבות את המדינה בדיוק כמו אלה שיושבים בימין אבל חושבות אולי אחרת מן הממשלה. ואני רוצה לסיים ולומר משהו שאמר תומס ג'פרסון, ואני נורא אוהבת לצטט אותו. <היו"ר יואל חסון:> לכי על זה. <יעל גרמן (יש עתיד):> כאשר הממשלה חוששת מהציבור – אורי, אני אתן לך את הציטוט המדויק, אתה לא האמנת לי שהוא אמר את זה. אתה תקבל את זה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ג'פרסון – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> תומס ג'פרסון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – – מהכנסת, או רב חשוב? <יעל גרמן (יש עתיד):> אנחנו אחר כך נדבר עליו, מי הוא היה. כאשר הממשלה – – – <היו"ר יואל חסון:> הוא חייב להיות רב? אם הוא לא רב, לא צריך לשמוע? <יעל גרמן (יש עתיד):> אורי לא האמין שהוא אמר זאת – כאשר הממשלה חוששת מהציבור, זוהי חירות; כאשר העם מפחד מהממשלה, זוהי דיקטטורה. היום אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו רוצים לתת יד לחוק מפלה, בלתי שוויוני, הבא להטיל מורא ולהגביל את חופש הביטוי, או שאנחנו רוצים להיות נאמנים לעקרונות של מנהיגינו מימין ומשמאל, תוך שמירה על הדמוקרטיה שלנו. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת גרמן. תיקון היסטורי שהוא חשוב: הלמ"ד נולדה מגח"ל – גוש חירות ליברלים – שאחר כך יצר את הליכוד. <יעל גרמן (יש עתיד):> הלמ"ד היא של הליברלים. <היו"ר יואל חסון:> כן, סגן המזכירה גם ציין את הדבר הזה, והיה חשוב להגיד את העדכון הזה, אבל הלמ"ד – כבר מי זוכר מה היא הייתה. עכשיו חברת הכנסת סתיו שפיר. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יואל חסון:> סליחה, סליחה. זהבה גלאון. בשמחה. <זהבה גלאון (מרצ):> הכול בסדר. <היו"ר יואל חסון:> מה שנקרא "זה לא אישי, זה פרלמנטרי". שבע דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אני עשר. לא סגרנו על שבע. <היו"ר יואל חסון:> עשר דקות. כן, כן. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בימים האחרונים, בכל פעם שאני עולה על הדוכן אני רוצה להגיד: איזה חוק מחפיר, וזה החוק הכי נורא שהכנסת חוקקה, ואין בושה ואתם כבר עושים את זה מהמקפצה, ואני מודה שכבר נגמר לי מילון המושגים כדי לתאר את עוצמת החרפה, את עוצמת הבושה. אני כבר לא יודעת איך לתאר. כל יום חוק אחר: פעם זה חוק ההדחה, ופעם זה חוק V15, והיום הזה חוק השקיפות, או איך שלא קוראים לו. זו לא שקיפות, אדוני היושב-ראש. זה חוק שהמטרה שלו היא מטרה פוליטית. זה חוק שנחקק כאחד החוקים במסגרת כל החוקים האנטי-דמוקרטיים בעונת הציד, בקדנציה הזאת של אחרי הבחירות, עונת הציד של ארגוני זכויות האדם, יוזמה שבאה לסתום את הפה לכל מי שמבקש לבקר את מדיניות הממשלה הזאת, את מדיניות השלטון, לכל מי שמבקר את העובדה שישראל שולטת חמישה עשורים על מיליוני בני-אדם, שישראל ממשיכה בכיבוש קרוב לחמישה עשורים. זה החוק, זו לא שקיפות, זו רדיפה פוליטית. במקומות אחרים היו קוראים לזה מקארתיזם, ויש כאן ממשלה או קואליציה שמשתמשת בכוח הקואליציוני שלה. אמרנו את זה היום בהקשר הזה לחבר הכנסת קיש, על היוזמה ההזויה שלו להגביל את זכותם של חברי כנסת לעתור לבג"ץ. זו לא זכותם של חברי הכנסת – זו שוב הצעה שבאה להלך אימים על בג"ץ. יש לכם כאן סריה של חוקים שכל אחד מתחרה בשני. עולה על כולם חבר הכנסת סמוטריץ, שלא נמצא עכשיו במליאה, באמת, בהצעה המחפירה והמשפילה שלו – שאומנם הוצאה בסופו של דבר מהגרסה הסופית בעקבות הפעילות החשובה של חברי אופוזיציה בוועדת החוקה – לתייג, לסמן את הארגונים. זה מה שרצית, לסמן את ארגוני השמאל שמקבלים מימון ממה שנקרא ישות מדינית זרה. ישות מדינית זרה – מדינות ידידותיות, כך קוראים להן; ישות מדינית זרה. לא ראיתי שאתם מבקשים להחיל את החוק הזה על תורמים מהימין, תורמים מפוקפקים, שתורמים לראש הממשלה, שתורמים לחיזוק כל מיני גושים בהתנחלויות שלכם, במאחזים הבלתי-חוקיים שאתם מקימים, באלע"ד, בעמותת אלע"ד במזרח-ירושלים. פניתי לרשם העמותות כדי לדעת מי התורמים של אותם גופים וארגונים של הימין, ויש חיסיון על התורמים האלה. איך אתם מסבירים את זה שכשמדובר בתורמים של הימין מגורמים פרטיים, שהכוח שלהם והאינטרסים שלהם לא פחות משמעותיים וחזקים לעתים משל מדינות – איך אתם מסבירים שעל זה יש חיסיון, וכשמדובר על עמותות שרובן הגדול זה עמותות שמאל, אתם מבקשים להטיל עליהן מגבלות, בעצם למנוע את הפעילות שלהן, לחסל אותן. זה מה שאתם רוצים. אתם רוצים לחסל אותן – ואתם לא רוצים להראות מהו המימון הפרטי המפוקפק והמוסתר של אותם תורמים שלכם בימין; זה לא מתאים לכם. ואתם מביאים לכאן חוקים – אומנם עכשיו שיניתם אותם טיפה בממד של ההשפלה שבהם, אבל אתם מביאים חוקים שתפורים באופן אקסקלוסיבי למידותיהם של ארגוני השמאל. אתם אומרים, אני שמעתי: ברגע שיהיו חוקים כאלה – שמעתי את אחד השרים, אולי הייתה זו איילת שקד, אני לא זוכרת מי מהם – אמרו: ההצעה הזאת בעצם נועדה למנוע את ביזוי שם ישראל בעולם. ואני אומרת לכם: את ביזוי שם ישראל בעולם? הרי ההצעה הזאת תשיג בדיוק את ההפך. ההצעה הזאת מוציאה שם רע לישראל בעולם. האם העולם מבקר את מדינת ישראל בגלל הארגונים? העולם מבקר את מדינת ישראל בגלל המדיניות שלה, בגלל סמוטריץ, בגלל השר אורי אריאל שיושב פה, בגלל המתנחלים, באופן שהם פוגעים – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> את רוצה בכוח שאני אגיב? <זהבה גלאון (מרצ):> כן. אתה יודע מה? זה יכול להיות מעניין לשם שינוי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני מבקש תגובה אישית. <זהבה גלאון (מרצ):> העולם מבקר את ישראל בגללך, השר אורי אריאל, בגלל החברים שלך. העולם לא שונא את ישראל, העולם לא רודף את ישראל, תוציאו לכם את זה מהראש; העולם שונא את הכיבוש, את ההזיה הזאת שאפשר כל כך הרבה שנים לשלוט על מיליוני בני-אדם. הוא לא שונא את ישראל; העולם שונא את המדיניות של הממשלה שלכם, את האופן שבו אתם מתנהלים. ואז אתם באים למליאה ומסבירים לנו באותות ובמופתים – שמעתי את יושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי עומד כאן על הדוכן ולא פחות ולא יותר מסביר לנו כמה ההצעה הזאת היא הדמוקרטיה במיטבה, בשיאה, התגלמות הדמוקרטיה. חברי חברי הכנסת, זו הדמוקרטיה במירָעָה. אבל, היו כבר חוקים רעים, היה חוק האזרחות והיו חוקים אחרים. אתם יודעים מה ההבדל בין החוק הזה לחוקים אחרים? שיו"ר ועדת החוקה והממשלה הזאת מרשים לעצמה לעשות את זה מהמקפצה. זה ההבדל. עד עכשיו לא הרשיתם לעצמכם לעשות את זה מהמקפצה, ואתם עושים את זה, מצפצפים על כולם; מצפצפים על העולם, מצפצפים על השגרירויות, מצפצפים על כולם. אתם חשים שבכוח הקואליציוני שלכם, בעריצות הרוב שלכם, שאתם מסוגלים לארגן כאן קואליציה מחפירה ומבישה, אתם יכולים לחוקק חוקים שהם חוקים שנועדו לצוד את ארגוני זכויות האדם. אין דרך אחרת להגדיר את זה. תסתכלו רגע על המליאה, חברי חברי הכנסת: אז נמצא כאן השר אורי אריאל; עכשיו זה מתוקף תפקידו, הוא תורן. אתם אפילו לא טורחים, הקואליציה הזאת שלכם, לשבת כאן, לדבר על החוק, להתווכח על החוק; אתם משאירים את הקרב הזה לאופוזיציה. אתם צוחקים עלינו – מה זה משנה בכלל מה נגיד? אתם מחוקקים ומחוקקים. הכנסת הזאת היום הפכה להיות הגורם שהכי פוגע בזכויות האדם. במקום להיות זו שמגינה ומבצרת את ההגנה על זכויות האדם, הכנסת הזאת היא הגורם הכי פוגעני היום בזכויות המיעוט, פוגעת בדמוקרטיה, לא מאפשרת פתחון פה לארגונים, סותמת את הפה לכל מי שמעז להגיד משהו על השלטון, גם לארגונים. עושים דה-לגיטימציה לארגונים. לצערי, חברי חברי הכנסת, פטור בלא כלום אי-אפשר. אני לא יכולה להסתפק בזה שאני מותחת ביקורת רק על הממשלה שמחוקקת כאן באמת חוקים מחפירים, ואני רוצה להגיד כמה מילים גם לחלק מחברי באופוזיציה. לא יכול להיות שיש גורמים באופוזיציה שבאופן קבוע מצטרפים למסע הדה-לגיטימציה נגד ארגוני זכויות האדם. אני אומרת את זה גם כנגד יושב-ראש יש עתיד, שמרשה לעצמו באופן קבוע לדרוך על "שוברים שתיקה", לדרוך על ארגונים שעושים עבודה חשובה במאבק מול מדיניות הממשלה. לא חייבים להסכים עם כל מה שהארגונים אומרים, לא חייבים להסכים עם כל מה שהארגונים עושים, אבל המהלך הזה של מסע דה-לגיטימציה באופן קבוע נגד ארגוני השמאל לצורך צרכים פוליטיים של היבדלות, לצורך היכולת לקושש עוד מנדטים על חשבון הרמיסה של ארגונים ודה-לגיטימציה לשמאל, בעיני זה חמור לא פחות ממה שעושה הממשלה הזאת, וכמו שאמרתי קודם, מרשה לעצמה לעשות את זה מעל המקפצה. תודה, אדוני. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת גלאון. ועכשיו חברת הכנסת סתיו שפיר. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יואל חסון:> הודעת סגן מזכירת הכנסת – בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – הסכם פרוצדורלי בדבר פיצויים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של טורקיה ואיגרת בדבר תהליך הנורמליזציה בין ישראל וטורקיה. מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יעל כהן-פארן, דב חנין, תמר זנדברג ויעקב מרגי בנושא: דוח המשרד להגנת הסביבה קובע כי כלי הרכב המזהם ביותר הוא אוטובוס; ובעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת ניסן סלומינסקי ואחמד טיבי בנושא: התקנות מונים חכמים במשקי הבית בישראל על-ידי רשויות החשמל, המים והגז. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה לך, אדוני. <הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת סתיו שפיר. עד שבע דקות. בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה רבה, כבוד היושב-ראש, אני האזנתי במלוא הקשב לחבר הכנסת סלומינסקי, וגם לשרה שקד, כשהיא דיברה על החוק המגוחך הזה, יש לציין, ושמעתי את הצהרות כל חברי הבית היהודי עד כמה החוק מקדם שקיפות, וזה הכול שקיפות ושקיפות ושקיפות. אז, חברים, כבר אפשר לשמוח על כך שהצלחנו בדבר אחד: אם לפני חמש שנים פתאום כל הכנסת התחילה לדבר בשם צדק חברתי, אף שלמי שיושבים בקואליציה, רובם, הצדק החברתי רחוק מאוד מהאינטרסים שהם מנסים לקדם, אז עכשיו אותם חברים בקואליציה מנסים לקדם, כביכול, שקיפות ומתפארים בשקיפות. אבל כמה מגוחך זה שדווקא חברי הבית היהודי מדברים אתנו על שקיפות ומנסים לקדם כבר חודשים את החוק הזה, שרובו קוצץ, ואין לו הרבה תוחלת, ומנסים לקדם אותו כדי להסתיר את מנגנון העברת הכספים למקורבים ולעסקני הבית היהודי, להתנחלויות ולשחיתויות מבית הבית היהודי, שיום אחרי יום מתפרסמות עוד ועוד מהן, ואני מתכוונת – ואני שמחה שיושב פה דווקא שר החקלאות אורי אריאל, מי שמככב כראש המנגנון המיוחד הזה לסחיטת הקופה הציבורית לטובת העברות מושחתות למקורבים. ובואו נפרט רק כמה דברים. דבר אחד הגיע היום לוועדת הכספים להצבעה: חצי מיליון שקלים שמועברים במסגרת עוד עודפים של חצי מיליארד שקלים בחטיבה להתיישבות, אבל את מי מצ'פרת החטיבה להתיישבות מאותם כספי ציבור? למשל, מצ'פרת את המקורב של אורי אריאל, הרב דורפמן. עכשיו, מה מעניין לגבי הרב דורפמן? אותו טיפוס הסתובב במשרד השיכון כשאריאל היה שר השיכון, אמר שם לפקידים במשרד שהוא נושא תפקיד ושהוא עובד המשרד, שהוא ראש מינהלת הגרעינים התורניים. ישבה פקידה של משרד השיכון בוועדת השקיפות לפני כמה חודשים ואמרה לנו – אנחנו לא ידענו מי הוא ומה התפקיד שלו. הסתבר שאין לו באמת תפקיד, הוא פשוט מסתובב במשרד ומכריז על עצמו כבעל תפקיד. וכבעל אותו אין תפקיד במינהלת לא קיימת הוא גם דאג להעביר כספים מהקופה הציבורית אל העמותה שהוא מנהל. הוא טוען שזה גרעין תורני. ומה עושה העמותה הזאת, כבוד היושב-ראש? העמותה הזאת פועלת ברחוב שינקין בתל-אביב, עוסקת בהחזרה בתשובה, והיא מקבלת חצי מיליון שקלים על חשבון הגרעינים שפועלים בפריפריה ועושים עבודת קודש. ועוד שורה של עשרות עמותות של מקורבים לבית היהודי מקבלות כספים באותה דרך, מתוך כספים שהיו אמורים לעבור לפריפריה, לחזק את ההתיישבות בפריפריה באמת, לחזק את עבודתם של הגרעינים המשימתיים שעושים עבודת קודש. אבל במקום להגיע אליהם, הכסף הזה הועבר לשחיתויות של הבית היהודי ולמקורבים שלהם. והיום, במקום לעצור את העברת הכספים הזאת, חברי הוועדה פשוט הצביעו ואישרו אותה, תוך הגנה של חברי הקואליציה. הדברים האלה נמצאים היום בחקירות של המשטרה, בחקירות של מבקר המדינה ובחקירות של היועץ המשפטי לממשלה, אבל לאורי אריאל ולבית היהודי זה לא מזיז כלום, העיקר להזיז עוד כמה שקלים למקורבים שלהם. ולא שם זה נגמר. עוד דבר רצה לקבל שר החקלאות לידיו, וזה מינהלת "תנופה". "תנופה" הייתה אמורה לדאוג ולסייע למפוני גוש-קטיף. 11 שנה אנחנו אחרי הפינוי, ועדיין יש 400 משפחות מבין המפונים ללא בית – 400 משפחות שאין להן בית קבע בישראל, 11 שנה אחרי. הייתם אומרים, אולי הממשלה לא השקיעה מספיק כסף, אבל תתפלאו, הממשלה השקיעה 13 מיליארד שקלים. 13 מיליארד שקלים זה מיליונים לכל תושב, לכל מפונה. אבל הכסף לא הגיע למפונים, ואותה מינהלת סל"ע, שהפכה למינהלת "תנופה", תחת אחריותך, שר החקלאות – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אין לך בושה. גם במפונים את מתעללת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ישבה שם, והכסף לא הגיע. והיום, עוד 50 מיליון שקלים רוצים להעביר לשם. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אין לך בושה. אין לך בושה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לך אין בושה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> גם במפונים את מתעללת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לך אין בושה. כן. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> איזה מרשעת את. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כי אפילו להם אתה לא דואג. למה אתה לא דואג להם? אתה רוצה להפוך אותם למוזיאון חי? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מרשעת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> להנציח את הפינוי? – – – <היו"ר יואל חסון:> סליחה, אדוני השר. סליחה, גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> או שפשוט דאגת לקחת את הכסף הזה ולהעביר גם אותו למקורבים שלך. עכשיו אני אגיד לך עוד דבר, כבוד היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> לא, אני לא מקבל את הביטוי כלפייך "מרשעת". אני חושב שזה דבר שהוא צריך לחזור בו. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני מתנצל שקראתי לך מרשעת – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ככה מגיבים אנשים מושחתים – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – זה היה צריך להיות יותר חמור. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – כשהם מפחדים מחשיפת האמת. ואני אמשיך, זה לא מפחיד אותי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ומה עוד קרה? שאלתי את מינהלת "תנופה" גם בוועדת השקיפות איפה התקציבים האלה, מה קרה ל-13 מיליארד שקלים, איך הם לא הגיעו, למה עדיין יש אנשים שפונו מביתם ואין להם בית. ואמרו לי במינהלת "תנופה" – תקשיב לזה טוב – יש לנו בעיה במחשב, אנחנו לא יכולים לחשוף את התקציבים. אולי השר אריאל יודע איפה התקציבים האלה נמצאים. לא שם זה נגמר. עוד בונבוניירה רצה לקבל השר אורי אריאל, וזה מינהלת השירות הלאומי. מה לשירות לאומי ולמשרד החקלאות רק אלוהים יודע. השירות הלאומי, המפעל הכל-כך חשוב הזה, שיש בו כדי לסייע להגברת האינטגרציה והשותפות בחברה הישראלית, לתת שירות לאומי ולהגדיל את מכסות השירות הלאומי לאנשים עם מוגבלות שמעוניינים לשרת, לאזרחים ערבים של מדינת ישראל שמעוניינים לשרת. אבל במקום זה הבית היהודי מגבילה את המכסות, ולא רק את זאת היא עושה – היא החליטה להשתמש בשירות הלאומי כעוד קופה להענקת ג'ובים. וככה יושב-ראש מינהלת השירות הלאומי, שר-שלום ג'רבי, היה מזכ"ל הבית היהודי בעבר, גם היה מועמד לכנסת, מצליח להעסיק שניים מהאחים שלו, ואת הדודה שלו, ואת בן-הדוד שלו, בעמותות שונות של השירות הלאומי, ולהעביר להם כספים. עוד חלק מהעמותות האלה עסוקות בכמה מהפעילויות הקיצוניות ביותר שיש פה בחברה הישראלית, מחוברות לארגון להב"ה, ועדיין השר אריאל מעביר להן כספים. גם השירות הלאומי הפך להיות עוד קופה לצ'ופרים לבית היהודי. אני אזכיר גם שלפני הבחירות האחרונות שלח אורי אריאל, ובצלאל סמוטריץ – יוזם החוק ההזוי הזה – שלחו מכתב לגרעינים שמקבלים כספים מהקופה הציבורית, ואמרו להם: חברים, יש סכנה, הבית היהודי בסכנה, ואנחנו, שהעברנו לכם כספים, נמצאים בסכנה, ודרשו שארבעה נציגים מכל גרעין ומכל עמותה מתוקצבת יבואו לשרת את מפלגת הבית היהודי בקמפיין הבחירות. שוחד פוליטי מהקופה הציבורית. כשאתם שואלים את עצמכם, חברים – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – איך יכול להיות שהחוק הזה, שבכלל רובו קוצץ ולא נשאר ממנו כלום, אבל יצר כל כך הרבה פניקה בדרך, וכל כך הרבה איומים, וכל מטרתו הייתה לנסות להפחיד את המחנה הפוליטי שלנו, ולאיים עלינו, ולהפחיד את מי שעושים מלאכת קודש, והרבה מאוד פעמים בפריפריה, עם האוכלוסיות המוחלשות והקשות ביותר, כשאתם שואלים את עצמכם למה כל זה קרה – כל זה קרה כדי להסתיר את סיפור השחיתות הגדול ביותר שמסתתר פה במשכן הזה. ואנחנו נעצור את השחיתות הזאת. ייקח כמה זמן שייקח, תפחידו את מי שתנסו להפחיד, בסופו של דבר אתם תשלמו על זה, והכסף יחזור לאזרחי ישראל. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת סתיו שפיר. חבר הכנסת אראל מרגלית – בבקשה, אדוני. אדוני השר, אתה ביקשת זכות להגיב מהפעם הקודמת. אדוני השר, לפי סעיף 31(א) לתקנון הכנסת, רק שרת המשפטים יכולה, אבל אתה יכול בסוף הדיון לקבל חמש דקות. אם תבקש, תקבל. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני מבקש. <היו"ר יואל חסון:> תזכיר לנו, בשלושה העתקים. בפתק, שלושה העתקים. אראל מרגלית – בבקשה, אדוני, שבע דקות עומדות לרשותך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מדובר פה על העברות כספים לעמותות, ומעלים פה שאלות לגבי הלגיטימיות שלהן. אני רוצה לדבר על העברות כספים אחרות, ולהעלות את שאלת הלגיטימיות שלהן. ואני מדבר על נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שגם על-פי הודעתו, גם אם הוא היסס בתחילת הדרך, קיבל כספים מאנשים שהורשעו בעבירות פליליות חמורות; לא עבירות פליליות של אי-תשלום מע"מ בפיצוחייה, אלא בהונאת המאה באירופה, ובהיעלמותם של אנשים, כשחלק גדול מההאשמות גם קשורות לרצח. מהאנשים האלה, בין אם בסופו של דבר חל על זה חוק התיישנות או שברמה טכנית כזאת או אחרת זה נחשב או לא נחשב, אני כמו כל אזרח ישראלי רוצה דין-וחשבון מראש הממשלה, שיאמר לנו בבקשה באיזה נסיבות הוא מתרועע, מצטלם, שוהה בביתם ומקבל כספים מהאנשים המושחתים ביותר באירופה, או למטרות פוליטיות או למטרות אחרות, אני באמת לא יודע. עכשיו, אני מאחל לנו, כחברה בישראל, ואני מאחל לראש הממשלה, שהעבירות שהוא נחקר לגביהן לא יתגלו כעבירות פליליות, ושההאשמות האלה, שנזרקות כרגע, על הלבנת כספים, יתגלו כהאשמות לא נכונות. אני באמת מאחל את זה לו, למשפחתו, ואני מאחל את זה גם לנו, ואני אומר את זה בכל הכנות. אבל יחד עם זה, יש פה גם שאלות נורמטיביות, לא רק פליליות. אני רוצה להבין איך ראש הממשלה נתניהו מקבל במשך תקופה ארוכה כספים מפושעים מורשעים, שהם האנשים שהוא בוחר או לממן את הבחירות או לעשות דברים אחרים אתם, השד-יודע-מה. אני חושב שכאזרחי ישראל מגיע לנו שהוא יעמוד פה – לא בגמגום, כי בפעם הראשונה שיצא הדוח הזה הוא אמר שמעולם מימרן לא העביר אליו כסף; בפעם השנייה הוא אמר שהועבר כסף אי-שם בעבר; בפעם השלישית הוא אמר שהועבר כסף – 40,000 דולר או 40,000 יורו, אני כבר לא זוכר, אבל שזה היה מזמן. אז אני רוצה שהדין-וחשבון יהיה ברור: למה עורכי-הדין שלך פתחו חשבון וחברות לאותו ארכי-פושע אירופי כאן, במדינת ישראל; לאן הועברו הכספים; כמה כספים הועברו; האם הכספים האלה הועברו לסבסוד מערכות בחירות; האם הכספים האלה הועברו ברמה האישית, כמו שאומרים סביב הנושא של "ביבי-טורס", שזה היה לטיסות או כל מיני טובות הנאה כאלה ואחרות; האם הכספים האלה הועברו כהלבנה או כדברים אחרים – אני מוכן לקבל ממך כל הסבר, אבל אני רוצה לשמוע הסבר מלא, ואז אתם תהיו רשאים לבוא ולדבר על העברות כספים אחרות, כאלה ואחרות. אני רק רוצה לומר שחוק העמותות, כפי שהוא מנוסח כרגע, נתפס כחוק עם שרירות לב ועם הצרה של קבוצות שלמות בחברה הישראלית, שמקבלות מעט מאוד תשומת לב מהממשלה הישראלית ומקבלות תרומות מחו"ל, ונתפס כחוק אנטי-דמוקרטי מהמדרגה הראשונה. גם העובדה שראש הממשלה מחזיק בתיק התקשורת, בתיק החוץ, וממנה שגרירים כדי לתת להם תחושות טובות כאלה ואחרות, והשד יודע למה ומאיזה סיבות, וגם כשר הכלכלה, בזמן שכלכלת ישראל נמצאת אולי באחת מהתקופות הקשות שהיו לה מעודה, גם בתחום התעשייה, גם בתחום החקלאות, גם בתחום של העסקים הקטנים, ואפילו בתחום הטכנולוגי, שממנו אני בא – היום הרבה מאוד חברות מעבירות את מרכזי הפיתוח שלהן מישראל לאירלנד, לברלין ולמקומות אחרים באירופה. אז אנחנו דורשים דין-וחשבון, אנחנו דורשים לדעת מה בדיוק קרה; אין ספק שנתניהו התרועע, התארח, הצטלם עם עבריינים כבדים, שלא הואשמו בעבירות קלות, אלא מואשמים בהלבנת הון, בגנבות בסדר גודל מטורף ובהיעלמותם של האנשים. השאלות הן קודם כול שאלות מוסריות, ורק אחר כך שאלות פליליות, ועליהן אנחנו רוצים תשובות ברורות. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אראל מרגלית. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יואל חסון:> הודעת סגן מזכירת הכנסת – בבקשה, אדוני. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה וקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 227), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. <הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יואל חסון:> כרגע יעלה מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. שבע דקות עומדות לרשותך. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, מולנו חוק העמותות. חוק העמותות הוא עוד חוק מבית-היוצר של אווירת ההפחדה, ההסתה, ההתססה, וכל זה בשם ותחת גג של עקרונות שהם כל כך נעלים – שקיפות, דמוקרטיה מתגוננת, וכל הססמאות האלה. זו כבר טכניקה, טכניקה שלטונית דורסנית, שכדי שהיא תשתיק את אויביה – בסוגריים: אלה שמבקרים אותה – היא אומרת: זו דמוקרטיה מתגוננת. אנחנו מתגוננים מפני עמותות אלה, גופים אלה, שמסכנים את העם, מסכנים את ביטחוננו. הם לא רוצים להגיד את האמת. החוק הזה, ברור שהוא חד-צדדי, שהוא מפלה, משום שהוא מופנה רק נגד כיוון אחד, נגד סוג מסוים של עמותות, שהן עמותות זכויות אדם, שבדרך כלל מבקרות את המדיניות של ממשלת ישראל, אם זה בשטחים כבושים או במקומות אחרים. אדוני היושב-ראש, תראה לאן הגענו; תראו, בגלל הרוח הרעה שנושבת בארץ – לא מהיום ומהחודש הזה, אלא שנים, אבל הרוח הזאת מחוזקת במדיניות של הממשלה ושל ראש הממשלה ושל פוליטיקאים בישראל, במיוחד מהימין – תראה לאן הגענו: כולנו צפינו במבחן שעשה ערוץ 10 ביום שישי, כאשר הם רצו לעשות מבחן לפייסבוק, לרשת החברתית פייסבוק, איך היא מגיבה על פוסטים של שני צעירים, אחד יהודי ואחד ערבי, שכותבים כאילו הם מתכוונים לעשות פיגוע בצד האחר – היהודי לערבים והערבי ליהודים. ותראו, זה לא פלא ולא מפתיע, שמי שנכשל במבחן זה לא פייסבוק, אלא החברה הישראלית היהודית. כאשר הצעיר היהודי כותב שהוא כאילו מתכוון לעשות פיגוע בערבים – מקבל 1,200 לייקים, עידודים, תמיכה מצד רבים – מאות ואלפים. הצעיר הערבי קיבל רק שבעה לייקים, וקיבל גם טלפונים מפוליטיקאים, שקראתם את השמות שלהם: איימן עודה, חנא סוייד ואחרים: מה, השתגעת? איך אתה כותב דבר כזה? למה? זה המבחן שנכשלתם בו, זו הרוח הרעה שצריך לטפל בה. אתם צריכים להתבייש בזה. כל יום וכל בוקר אומרים על הערבים: מסיתים – במיוחד חברי כנסת, במיוחד פוליטיקאים. אבל תראו במבחן המציאות האמיתי מה קרה בסוף. והמשטרה, הגיבורים של המשטרה, בסוף באו לעצור את הצעיר הערבי. מה עם הצעיר היהודי? כלום. בושה וחרפה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, מסעוד גנאים. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. שבע דקות עומדות לרשותך. עד שבע דקות. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, עמיתי חברי הכנסת, עמד פה קודם חברי יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט וניסה להרגיע אותנו שמהחוק המקורי לא נשאר כלום, ולכן זה מיותר. אני אגיד לכם מה היה בחוק המקורי ולא נשאר כלום: "בכל פנייה לעובד ציבור או נבחר הציבור, בכתב או בעל-פה, של נציג נתמך, יציין באופן בולט את תמיכת הישות המדינית הזרה בנתמך". אני אגיד תכף למה זה ירד. "בעת שהותו של נציג נתמך במקום עבודתו של עובד או נבחר ציבור, יענוד במקום גלוי על בגדיו תג זיהוי". שמעת, אדוני היושב-ראש? לא על צווארו, על בגדיו. עמיתי חברי הכנסת, אתם יודעים איפה ענדו תגים על בגדים? את מי חייבו לענוד תגים על בגדים? לא שעל הצוואר היה עושה לנו יותר קל, אבל לפחות לא היינו יוצרים את הקונוטציה הישירה כל כך, הבזויה כל כך. עכשיו, אני מוכרח להודות שאני לא מתפלא שבית-המדרש שרצה להביא לנו לענוד תג על הבגדים הוא זה שרצה גם לעשות הפרדות בחדר הלידה; וסליחה שאני מזכיר את זה גם כאן, אבל אני מודה שלא הצלחתי להתחמק מהמחשבה הזאת. אז מה נשאר בחוק אחרי שהסירו את הדברים האלה? נשאר כאילו שקיפות. אבל השקיפות הזאת שנשארה בחוק נמצאת כבר לפחות בשני חוקים שנתקבלו כאן בכנסת ישראל: בחוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה כתוב שנתמך שקיבל תרומה ישירה מישות מדינית זרה יגיש לרשם בתוך שבוע מתום אותו רבעון שבו התקבלה התרומה, בטופס מקוון, את זהות נותן התרומה וסכום התרומה. זה קיים, בשביל מה צריך את זה? שם צריך את זה? אולי נסתכל איפה החשדות החדשים והישנים? אני יושב בעמותת אלע"ד, יש לי הזכות, בעיר-דוד – אתם יודעים כמה מיליונים הם לא שקופים שם? והלוואי שיהיו שקופים. אז למה כשהם באים לכנסת הם לא צריכים לענוד תגים? בגלל שזה מכוחותינו? עכשיו, אני כמובן נגד זה, אבל אני אומר: אם רוצים לחייב, מה ההבדל בין מדינה לאדם? אני אגיד לכם: שמדינה אנחנו יודעים גם בלי החוק הזה; מתורמים פרטיים אנחנו לא יודעים. ולא משנה אם הם מארצות-הברית או מצרפת, ולא משנה מה האינטרסים שלהם כאן, אם הם אינטרסים אידיאולוגיים-פוליטיים או אינטרסים כלכליים. למה אני לא חייב להצהיר? למה אדם שתרם כסף לפוליטיקאי ובא להשתתף אצלו בדיונים בוועדה לא צריך להצהיר בכניסה לדיונים "תרמתי לו כסף", "תרמתי למפלגה שלו כסף"? חסרות לנו חקירות על כספי ציבור שהלכו לעמותות שאין בהן שקיפות? איפה הסכנה הגדולה שלנו באמת, מכספים שנותנת ממשלת נורבגיה או ממשלת גרמניה – ואני אומר לכם, על פניו אני בעד שקיפות – א. היא כבר קיימת, אבל בוא נלך למקומות שהיא לא קיימת בהם. אם אנחנו אכן רוצים – אנחנו נקרא השבוע את פרשת בלק: "מה טֹבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל" – אנחנו רוצים שאוהלינו יהיו טובים, אנחנו רוצים באמת שמי שיסתכל עלינו, על המשכן הזה, יוכל להגיד "מה טובו אוהליך", ולא 38% ומקום אחרון בהערכה. ובאמת, יגיד ראש הממשלה – דרך אגב, הוא באופן אישי חתום על חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה, מ-2011, כראש ממשלה. שיגיד ראש הממשלה: כן, אני בעד שקיפות, עד הסוף, עד הקצה, עד העמותות. ומה עמד פה קודם יושב-ראש ועדת חוקה ואמר? הנה, תראו, אתם יודעים – מה אנחנו יודעים? בזכות משטרת צרפת. אנחנו יודעים בזכות זה שראש הממשלה בא ואמר לנו, או שהעורך-דין שלו אמר לנו, ממי הוא קיבל? ולא משנה אם זה 2 מיליון או 8 מיליון, ולא משנה אם זה מ-2004 או מ-2009. מה זה משנה? איך אנחנו יודעים? ועכשיו, אם חפצי חיים אנחנו ואם אנחנו רוצים שלא יעשו צחוק, את היוזמה הזאת – לא היה צריך לחשוב איך מעבְּרים אותה, מעקרים אותה, העיקר שנותנים למי שיזם אותה משהו, ומבזבזים לנו ימים ושעות. ותראו, איפה נמצאים עכשיו שרי ממשלת ישראל? איפה נמצאים חברי הכנסת? עובדים? – בכוננות בחדרים. למה הם בכוננות בחדרים? שייקראו תכף להצביע על חוק צבוע ומיותר, שאף אחד לא צריך אותו. העיקר שאנחנו משלמים את המחיר שכל פעם שחבר כנסת מהקואליציה יש לו יוזמה קיצונית, יש לו יוזמה שיוצרת שנאה, יש לו יוזמה שיוצרת מריבות בתוך הבית ושטנה כלפינו מבחוץ, אז לא יודעים להגיד: אתה צודק, בוא ניקח את החוק הזה, בגלל שבאמת החוק התחיל מתגים, בגלל שזאת הייתה הצהרה על כוונתו של החוק, לענוד תג. ושם הוא היה צריך למות. שם ראש הממשלה לא היה צריך להגיד ליושב-ראש ועדת חוקה: תראה איך אתה כן מוציא מזה חוק. הוא היה צריך להגיד: אסור לנו, בגלל שתגים על בגד כבר ראינו. אז מה עשו? תרגמו את התג על בגד לאיזושהי הצהרה בפתיחת דיון, שהוא יגיד "מי אני", ואנחנו נסתכל עליו ונחשוב – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – "יש לך תג". תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. עד שבע דקות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת – פרשת בלק היא גם פרשת בלעם, מכונה פרשת בלעם. יפתח ה' את פי האתון, והם רצו לברך ויצאו מקללים, כמו שאתם רוצים לקלל ותצאו מברכים בסופו של דבר. אדוני היושב-ראש, לא שקיפות ולא נעליים, אני לא מבין מה אתם רוצים. כבוד השר, בלחיצת כפתור אחת אתה מקבל את כל המידע שאתה צריך; אינני מבין מה המאמץ הגדול שלכם. אינטרסים זרים, עלק. שקיפות? על איזה שקיפות אתם מדברים? רק השקיפות שיכולה בעצם לכסות על האי-שקיפות שהאינטרסים שלכם נמצאים בתוכה. את מי אתם באים לחפש ואת דיבתם של מי אתם רוצים להוציא רעה, בחוק מיותר שאין בו שום צורך? את אותם ארגונים ואותן עמותות שבחלקם עושים את תפקידה של הממשלה ופועלים במקום הממשלה במקומות שהיא מסרבת לפעול – בשוויון, בביקורת, בעיקר באותם תחומים שפעם רצינו להאמין שאנחנו אור לגויים בתיקון הזה. ובאמת, אדוני השר, על מי אנחנו צריכים לסמוך יותר? על הולנד? על נורבגיה? על ארצות-הברית? או אולי על איזה בעל קזינו באיזה מקום? או מהמר? או אוונגליסט מכחיש שואה? או איזה אדם מפוקפק שלוקח את ראש הממשלה על יאכטה? מה, אני נחקרתי? אני שילמתי קנס על העברת כספים במזומן? על אי-ניהול תקין של פריימריז? אני נסעתי על סיפון של יאכטה? חברים שלי נסעו? ורצוי גם לסגור כפתור בחולצה כשעושים את הדבר הזה, דרך אגב. אני, אדוני, אני מכיר רק אנשים – – – <היו"ר יואל חסון:> מה, באשדוד אתה לא ביאכטה? <אילן גילאון (מרצ):> אפילו באשדוד אני סוגר את הכפתור בחולצה כשאני נוסע לים. <היו"ר יואל חסון:> אז אתה נוסע ליאכטה באשדוד? שט. <אילן גילאון (מרצ):> אני, אדוני, אתה יודע, יש לי נוהג שכל החברים שלי, אפשר להלוות להם כסף וגם הם לא כולם מחזירים לי. אז אני מחוסן מפני כל אלה. אבל כאשר אתם רוצים לחוקק את החוק הזה, הרי ברור לגמרי שאתם רוצים להוציא את דיבתם רעה של האחרים. שאין בסיס לדבר הזה. אנחנו מדברים על שקיפות, וזאת לא בעיה של שקיפות. ותדעו לכם, בדרך כלל, כמו שברסנס אמר, לכם יש את התסמונת שאתם שונאים כל אדם שלא רוצה לצעוד אתכם; אבל אל תחמיאו לעצמכם יותר מדי, כי אתם כולה בסך הכול מקארתיסטים מפלסטיק. תרשה לי גם לבוז לרמה המקצועית של הדברים שאתם עושים, חוק אחרי חוק, ואחר כך אתם מתקנים. הרי טעם רע זה היה תמיד המסורת שלכם, מאז הפתק של חל-טעם רע – אולי אתה זוכר, היה פתק כזה. תמיד טעם רע היה המסורת שלכם. אז לכן אתם אנשים שמסוגלים לעשות הכול כדי לפלג ולפצל. ואתה דיברת יפה, אדוני, על הנושא של שמירת השד העדתי בתוך הכלוב כדי שנוכל לשחרר אותו כאשר נצטרך, כדי שנוכל להפריד בין אנשים; בשמירת המצוקה בתוך הכלוב, כדי שנוכל להשתמש בה, כי היא מהווה לנו רווחה; ושאנחנו נוכל לשלוט בהפחדה, מצד אחד, על-ידי כך שאנחנו משתמשים בערבים שנוהרים לקלפיות – אגב, זו פעם ראשונה ששמעתי שיש כזאת תחבורה ציבורית מצוינת במגזר הערבי; אני לא ידעתי, לא ידעתי את זה – ולשסות את אלה באלה במקום לעשות חלוקת אמת של העושר הלאומי, הגינות, במדינת ישראל. כי זה – אנחנו לא מעזים לעשות את הדברים האלה. אז עכשיו זה עמותות השמאל, זה עוד מישהו שהוא לגנאי. חברים וחברות, כבוד השר, כשאתם מדברים על עמותות השמאל, אני אגיד: שלו נעליכם או צחצחו שיניכם לפני שאתם מדברים על אור השמש שצריך לשזוף, כי זו לא בדיוק המסורת שלכם, ואף פעם היא לא הייתה במקום הזה. אבל תראה, אדוני, לדעתי אין פה בעיה, לא בעיה של שקיפות ולא בעיה כזאת או אחרת; זו בעיה של שלטון שאין לו שום ביטחון עצמי בעצמו, שאיננו מושל, שניגוד העניינים הכי גדול שלו זה שענייניו אינם תואמים לעניין של הציבור. והציבור המפוחד והמפולג, במציאות שבה הוא נמצא והשלטון הזה הביא אותו אליה, איננו קם לדעת, לשאול – כל אדם, כל אזרח – כל יום, מה הוא צריך לתת למדינתו; אבל כל יומיים, מה מדינתו צריכה לתת לו בחזרה. איננו מסוגל לעשות את זה. ואז אתם, ממשלה שמנסה לסמן את המגרש, כעדת כלבים המשתינה בסביבה שלה – ואני מאוד מקווה שארגוני בעלי הכלבים לא יפנו כנגדי לוועדת האתיקה בגלל ההשוואה הזאת – אבל זה בדיוק הסימן כדי להוכיח את עריצות הרוב הפרימיטיבית שלנו, איך היא מושלת. אז הם שונאים כל אדם שלא רוצה לצעוד אתם. ואני חושב שהציבור הישראלי, נוכח כל ההצעות המעולות, הגרנדיוזיות האלה, שמוצעות ערבים לבקרים, כדי לצמצם את הדמוקרטיה בישראל – מציע חבר כנסת שלא נוכל לפנות לבית-המשפט; באותה נשימה מציע חבר כנסת אחר שתאגידים יוכלו להריץ חברי כנסת – זוהי שקיפות מצוינת: לכל בנק – ח"כ, לכל סרסור נדל"ן – מחוקק. על מה אנחנו מדברים, חברים? זוהי תקופה של ליקוי מאורות, ועד שאנחנו לא נצליח באופן פוליטי, כאיש אחד, להסיר את הגיבנת – את הביבנת, הייתי קורא לה – אולי הביבנת עם הגבנון שיש לה, החדש, עכשיו, ולהציל את ממשלת ישראל מתחת לשלטון של פוחזים ואופורטוניסטים ופרזנטורים ואקזיטורים, אנחנו עלולים להימצא במצב מביך של חקיקה אחרי חקיקה אחרי חקיקה שתנסה להצר את הדמוקרטיה במדינת ישראל. אני אומר: איזו באסה, אדוני. אני יכול להבטיח לך שאני והחברים שלי עשינו בשביל הציונות – אני אקרא לזה ככה, כי אני אדם ציוני – ברוורס הרבה יותר ממה שכל האנשים האלה עשו בהליכה קדימה. ומי שמוציא את דיבתה רעה של מדינת ישראל פנימה והחוצה זה האנשים הללו, זו אותה עדה שמסמנת את שלטונה כדי להיות בטוחה כי אנחנו קובעים, כי אנחנו בשלטון ואנחנו כבר כאן. אז יכולתי, כמו חברי – ואני כמובן מצטרף לכולם – להביא עוד דוגמאות כהנה ואחרות לגבי איפה השקיפות ואיפה ההסתר – – <היו"ר יואל חסון:> קח עוד דקה. <אילן גילאון (מרצ):> לא, בסדר. – – אבל אני חושב שהפרינציפ ברור וזה מספיק. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <אילן גילאון (מרצ):> הבעיה שלנו, שיש לנו ניגוד עניינים בין הממשלה לציבור, בין המדינה למי שמושל בה. וזאת העמותה המסוכנת ביותר שצריך לבחון אותה – מאיפה היא מקבלת את המימון. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, חבר הכנסת גילאון. אני מאוד מודה לך. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – בבקשה, אדוני. באת בזמן, יש לך חושים טובים. עיתוי זה דבר חשוב בחיים, אדוני, כמו שאתה יודע. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> במיוחד כשאתה ממהר. <היו"ר יואל חסון:> די, די, תפסיק, אומרים אצלנו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> נכבדי היושב-ראש, אף שפתחתנו את השיחה שלנו בצחוק, היום הזה הוא יום עצוב לכנסת, הוא יום עצוב למדינת ישראל, הוא יום עצוב לפוליטיקה הישראלית, לפוליטיקה בכלל, בכל דמוקרטיה. היום הזה הוא יום עצוב לדמוקרטיה. בחוק הזה אין שום דבר שבא להגן על המדינה, שבא לחפש אויבים ובוגדים. בחוק הזה יש דבר אחד: יש מסמר נוסף במסע דה-לגיטימציה פושע, אכזרי, מסוכן, לא נגד ערביי ישראל, לא נגד השמאל, נגד חצי – ואני מאמין שאפילו נגד יותר מחצי – מעם ישראל, מאזרחי מדינת ישראל. ואתה יודע מה הכי עצוב במסע הדה-לגיטימציה הזה? אני אומר לך, השר אריאל – למרות שאתה לא מקשיב, כי זה כמובן לא חשוב – החוק הזה הוא כמו אותה אבן, אדוני השר, שזורקים לאיזה אגם או בריכה, אתה יודע, בטבע, בגולן, ככה, שאנחנו זורקים בשביל לראות איך זה מתפתח למעגלים-מעגלים, וזה מראה יפה. החוק הזה, אדוני השר, הוא אבן שנזרקת לאגם של הדמוקרטיה הישראלית, ובהתחלה שומעים רק איזה "בלופ" קטן כזה – הנה, העברתם חוק, "בלופ", הכול בסדר. אבל אני אומר לך, אדוני השר, כציוני לציוני, שאכפת לו מהעם הזה, שאכפת לו מהחברה הזאת, שאכפת לו מהחברה היהודית בין עצמה, בין היהודים לערבים, בין השמאל לימין – כולנו חלק מאותה מדינה, כולנו אזרחים, ואנחנו, במקרה, גם – חלקנו – כולנו אותו חלק מהעם היהודי. החוק הזה יתרחב למעגלים, או ירחיב מעגלים קיימים של שנאה, של טינה בין בני אותו עם, בין יושבי אותה ארץ. ואני אומר לך, אתה יודע טוב ממני, כי אתה אדם דתי, אני למדתי רק שלוש שנים בחינוך תורני בבית-ספר האר"י הקדוש בצפת – עכשיו הייתי שם לרגל היובל, 50 שנה, ודיברתי על פרשת השבוע, שהייתה אז שלח-לך. נזכרנו בנעימות ובזמירות ששרנו יחד. ונזכרנו איך אפילו אני, שאני לא דתי היום, ישבתי יחד אתם ולמדתי וקיבלתי את האהבה לארץ ולעם הזה, וביחד אתם לפני שחרית שרנו "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" – אנחנו חלק מאותו עם. אבל מה אתם עושים בחוקים האלה? מה אתם עושים באותם מסעות השמצה, שמתחילים מראש הממשלה וממשיכים בחברי הכנסת בחוק הזה? אתם בעצם באים ואומרים: חלק מהעם הזה הוא לא יהודי מספיק – גם את זה כבר אמר ראש הממשלה עלינו – הוא לא ציוני מספיק, אולי הוא אנטי-ציוני. ואתה יודע טוב ממני, השר אריאל, כאיש דתי, על מה נחרב בית-המקדש. הוא נחרב על שנאת חינם. ואני אומר לך, אני לא אומר את זה היום – השר אריאל, תעשה גוגל, נאום הבכורה של חבר הכנסת חיליק בר לפני שלוש שנים וחצי – בנאום הבכורה שלי לא הייתי בפוליטיקה; אמרתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא מה שקורה היום בתוך עם ישראל, בתוך המדינה, אותה שנאה ואותה הסתה. אנחנו סולחים לעצמנו כשזה קורה בין יהודים לערבים. זה כאילו – אז זה בין יהודים לערבים. ברור שזה מסוכן לא פחות, אבל היום זה גם, בין היתר בחוק הזה, בין יהודים ליהודים. ופה אולי יהיה אכפת לכם, כי כשזה בין יהודים לערבים – אז מה? הם אויבים שלנו, הם סוס טרויאני בתוכנו; אבל מה אנחנו, אנחנו לא חלק מהעם הזה? ואתם היום, אני אומר לכם, מביאים בחוק הזה – מורידים עוד לבנה מהבית השלישי. ואתה יודע, אני אספר לך משהו, מוטי, ידידי לוועדת החוץ והביטחון. אני הייתי לא מזמן בפראג, באיזה כנס ביטחוני. היו שם מנהיגים ממדינות ערב. אתה יודע, יש כאלה בינינו שמדברים עם מנהיגים ממדינות ערב, שואלים אותם מה דעתם, איך אפשר להתקדם וכו'. והוא אמר לי: אתה יודע, חיליק – בחור שלא נמנה עם ידידינו; הוא לא נמנה עם חוג ידידינו – הוא אמר לי: תקשיב, פעם אנחנו במדינות ערב ישבנו וחשבנו איך אנחנו מצליחים להשמיד אתכם, ולא הצלחנו. ניסינו – יום כיפור, ששת הימים, מלחמת ההתשה – לא מצליחים. בשנים האחרונות – אני אומר לך, כבוד השר, מילים מדויקות – בשנים האחרונות אנחנו יושבים, מחככים ידינו בהנאה ואומרים: נחכה 20 שנה, 30 שנה, 100 שנה, מה זה בתוך המזרח התיכון הגדול? מה זה בתוך האסלאם המפואר? אתם משמידים את עצמכם. אתם משמידים את עצמכם – הוא אומר לי את זה. הוא אומר לי, אותו מנהיג ערבי. אנחנו רואים בפייסבוק, כל כך נהנים לראות איך משמיצים אותך, חיליק, שאתה נפגשת עם פלסטינים. אתה מנסה להביא – איך רצחו לכם ראש ממשלה על זה שהוא ניסה להביא שלום. איך מלבישים את ביבי ואת נשיא המדינה במדי אס.אס. אני לא מדבר רק על הסתה של ימין לשמאל, גם על שמאל לימין, כן? איך אתם אוהבים לחבוט בעצמכם ולחפור עוד ועוד ועוד ועוד באחדות הזאת. ואתה יודע, מוטי, שכוחנו באחדותנו, ואתה יודע מה זה כל ישראל ערבים זה לזה, ואתה למדת כמוני את ספר האר"י על או חברותא או מיתותא, ואני אומר לכם שבמדינה הזאת זה או חברותא או מיתותא. ואתם, בחוק הזה, שהוא חלק קטן, מסוכן, עלוב, אתם מביאים לא לחברותא. אתם מביאים למיתותא, ואתם מסיתים יהודים בערבים וערבים ביהודים. ואתם מסיתים ימין בשמאל ושמאל בימין, ואתם מסיתים על הקטע המזרחי – פתאום הימין בישראל, הליכוד, המפלגה הכי אשכנזית בהיסטוריה, מפלגה שמעולם לא היה לה ואני גם לא רואה שיהיה לה יושב-ראש אשכנזי, בניגוד אלינו, עמיר, המפלגה האשכנזית שכבר היו לה שני יושבי-ראש מזרחיים, אתה אחד מהם, ומועמדים לראש ממשלה, ואתה אחד מהם. מתי היה יושב-ראש מזרחי לליכוד? מתי היה מועמד לראש ממשלה מהליכוד מזרחי? אתם המפלגה הכי אשכנזית, אתם המחנה הכי אשכנזי. לצערי, יש קוסם שעומד בראשכם, שיודע לסמא את עיניהם של אחי בני עדות המזרח, שיושבים בפריפריה, שהכי נדפקים ממנו, יחד עם ערביי ישראל ויחד עם הרבה אחרים, אבל יודעים להצביע לו. למה? כי לדבר הוא יודע; במעשים קצת פחות, במיטות לבתי-החולים קצת פחות, בעזרה לקשישים, בסיעוד, קצת פחות, בעזרה לעיירות הפיתוח קצת פחות, בשוויון חברתי קצת פחות. אז מה אם הייתה פה מחאה שסתיו ואיציק עשו ויצאו חצי מיליון איש לרחובות, אז מה? נמסמס את זה כי אני יודע, אני master of the word –word , לא world, אף-על-פי שהוא חושב שגם world, אבל הוא אמן המילה. ולכן, אני אומר לכם: נגד הקוסם במילים, אני מקווה שהעם הזה יתפכח, בין אם זה המזרחים ובין אם זה האשכנזים, אם הם בעיירות הפיתוח והפריפריה, הוא דופק את שניהם באותה מידה, אבל אני קורא לכם לא להצביע על החוק הזה, בלי קשר לימין ולשמאל, כי אתם היום זורקים את אותה אבן, ואתם תיצרו את אותה אדווה שתלך ותתרחב ותרחיב את הקרע בעם שלנו. תילחמו בעמותות שמסיתות נגד מדינת ישראל, תילחמו בתוכן של העמותות האלה. אל תרדפו צד שלם, שלצערכם, אם אתם אוהבים או לא אוהבים את זה, הוא חצי מהעם הזה, והוא חצי מהעם שלכם. אתם תפגעו בהם, אתם תפגעו בעצמכם. החוק הזה הוא בושה, ואני קורא לכם לחזור בכם, לא להצביע לו, ובא לציון גואל. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת חיליק בר. חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה. עד שבע דקות. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, האמת, הכנתי נאום יוצא מן הכלל, אבל השארתי אותו שם, ליד חיליק. הוא מודפס, נכון שהשארתי – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> להביא לך אותו? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> לא, לא צריך, כי אני אגיד לך את האמת, שמעתי את כל הדוברים, ואמרתי לעצמי, עכשיו עוד פעם אני אמנה את שמות כל העמותות? עוד פעם אני אגיד כמה מיליונים מעבירים מיליארדרים מכל מיני מקומות נסתרים שאיש לא יודע מה מטרת הכסף שלהם? והשאלה מי מפחיד יותר? מי יכול מחר לבוא ולתבוע את הקופון שלו מהתרומות שהוא נותן? האם אותה מדינה, שהיא בעצמה מפוקחת, שמזרימה סכום כסף כזה או אחר שעובר בקרה כל כך גדולה – תאמינו, אני יודע זאת; גם הבת שלי עוסקת בענייני שלום, גם לה יש עמותה שמפגישה גורמים שונים, פלסטיניים, ישראליים – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> גם אחותך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> גם אחותי. אני יודע כמה טפסים הם צריכים למלא – – <היו"ר יואל חסון:> נא לא לערב משפחה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – כמה טפסים, כמה ועדות, כמה ביקורת – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה עם אשתך, אין לה איזו עמותה? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> לא, אשתי לא. אשתי עוסקת בשלום בלי זה, היא עובדת בעמותות, אתה מבין? אל תדאג, אף אחד מהם לא עושה מזה כלום, אבל אני יודע איזו מערכת צריכים לעבור עד שמאשרים זאת. לא משנה אם זה ה-USAID, או מישהו אחר. כל החבר'ה האלה, גם האיחוד האירופי – הרי אין מערכת בקרה כל כך כל כך קפדנית. מה, זה דומה לאיזה מיליארדר שמחליט לתרום לעמותה כזאת או אחרת של מתנחלים – של מתנחלים, לא אלה שבונים בצורה חוקית, כי אלה שבונים בצורה חוקית לא צריכים את התרומות האלה. אבל אני החלטתי לעסוק בימין. אני רואה היום – תראו איזה יופי, אפילו ליכודניק אחד לא נמצא כאן. ליכודניק אחד לרפואה בשביל הכבוד של הקהל שאליו הם רוצים לדבר. העיקר שאנשי הליכוד מדברים גבוהה-גבוהה על הכבוד – כבוד של אותן אוכלוסיות בפריפריה; הם מגינים על כבודם של המזרחים. כל חיי – כל חיי נלחמתי על כך שהמאבק במדינת ישראל יהיה מאבק מעמדי, ולא עדתי, כי שם זה נמצא. כל חיי חשבתי שכאשר משתמשים בשד העדתי, כשהוא יוצא מהבקבוק, קשה להכניס אותו חזרה. אבל כנראה יש כאן מספיק גורמים, בימין, שמעוניינים שהשד הזה ירקוד לו ברחובות מדינת ישראל, והוא מייצר עבורם הרבה מאוד קולות, הרבה מאוד מצביעים. אבל מה שמעניין – ויש פה חברי כנסת – גם אתה נחשב יחסית ותיק. הרי הליכוד היה בשלטון, נמצא בשלטון, וכל הזמן טוען ומתנהג כאילו הוא אופוזיציה. זה מדהים; הם כל הזמן מתנהגים כאילו מישהו תוקף אותם. עכשיו הם החליטו שאת כל התקופה שהם התנהגו בה יחסית במתינות, או נזהרו שלא לחצות את הקווים, השנה וחצי – כמה אנחנו בקדנציה הזאת, שנה וחצי? <היו"ר יואל חסון:> בקושי, עוד לא. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> בשנה וחצי האחרונות הם פשוט עמלים יום לילה, יום ולילה, לא משאירים פינה אחת שאי-אפשר לפתוח בה פצע, שסע, בין ערבים ליהודים. אני גאה בדברים שעשיתי. אני גאה שהייתי אחד הראשונים למנות שר ערבי מוסלמי בישראל, שהיה חלק מיצירת המתינות, מיצירת ההפוגה הזאת במתח שמתקיים. אני גאה בכך שהייתי שותף למתן הזדמנות לאנשים מכל עבר, שבתקופתי כראש העיר בשדרות לא היה נער אחד שבגלל מוצאו, או בגלל יכולתו, או יכולת משפחתו, לא ניתנה לו ההזדמנות – חלילה – לממש את עצמו. וזאת החוכמה. לא לקחת את אותו שד ולנסות להשתמש בו ולהנציח אותו. נכון, וחברי במחנה השלום צריכים לדעת זאת: תופעות כאלה, כמו אורשר וחבריו, יוצרות לנו חומה. אנחנו עמלים כל כך קשה כדי לקרב את התפיסה שלנו, את התפיסה הליברלית, את התפיסה של הצדק החברתי, לאוכלוסיות חדשות, אבל ברגע שבאות אמירות כאלה, הן לצערי מרחיקות בחזרה את אותן אוכלוסיות שיכולות להיות חלק מאתנו. אבל הנה, אני סוף-סוף רואה ליכודניק אחד שהגיע. ברוך השם. הליכוד, תראו איזה זלזול בבוחרים, תראו איזה זלזול במצביעים שלכם, איזו ארוגנטיות, איזה מה שנקרא תחושה שהשלטון בידיכם, אתם יכולים לעשות הכול. אבל זה בסדר. זה מזכיר לי את הימים של 1977. חברי אקוניס, אתה יודע, ב-1977, יושב-ראש הסניף של הליכוד בשדרות היה מופיע בפני הקהל ואומר להם – אז הייתה תחושה הפוכה; אז התחושה הייתה שהשלטון באותה עת מזלזל באופוזיציה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> תחושה מוצדקת. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> גם היום התחושה מוצדקת. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> היום, הקואליציה הנוכחית מזלזלת באופוזיציה, וזה חרב פיפיות, כי זה מהר מאוד יתהפך – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אל תדבר בהכללות. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> הליכוד היום זכה – בין המפלגות המתנשאות ביותר, המנוכרות ביותר, המרוחקות ביותר מהציבור. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זה לא נכון. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אבל אני אגיד לך מה אמר יושב-ראש סניף הליכוד אז – כי זה מה שיקרה לכם – הוא אמר ככה: אנחנו מפלגה ענייה, אנחנו אין לנו שלטון, לכן אין לנו מכוניות, אין לנו סנדוויצ'ים. אז הוא היה אומר להם: תלכו למטה של מפא"י, תאכלו להם את הסנדוויצ'ים, תיסעו במכוניות, ותצביעו ליכוד. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אדם נבון. אדם נבון. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אופיר אקוניס, תקשיב לי טוב, זה מה שיקרה לכם בבחירות הבאות, כי גם לציבור נמאס מההתנשאות שלכם, מהריחות הרעים שנובעים מכל מעשה ומעשה שאתם עושים. והמבחן הוא לא מבחן של כן פלילי, לא פלילי. הציבור מתחיל לחוש שהעומס הזה שבו אתם מייצרים כאן שסעים וקרעים במדינת ישראל בין ערבים ליהודים, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אנחנו מייצרים? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> בוודאי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה קראת מה שאנשים כותבים? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> בוודאי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה קראת מה שאנשים כותבים? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> בוודאי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> על – – – גרבוז? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> בוודאי. <היו"ר יואל חסון:> השר אקוניס. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> על רוטנברג? <היו"ר יואל חסון:> השר אקוניס, א. נא לשבת במקומך ולא בעמידה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני אשב. <היו"ר יואל חסון:> זה לא ראוי. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> חברי אקוניס – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> עמיר יודע שאני אוהב לשמוע אותו. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> חברי אקוניס – – – <היו"ר יואל חסון:> אני מאוד שמח, אבל תשמע אותו בישיבה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> בסדר. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> חברי השר אקוניס, אני מכבד אותך. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה יודע, אני אוהב לשמוע, אבל לא מסכים אתו. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> השר אקוניס, אני מכבד אותך, אני אמרתי במפורש בדיוק את מה שאתה אמרת על אורשר ועל גרבוז; אני חושב שהם גורמים לי ולחברי יותר נזק מאשר הם גורמים לכם. אבל אתה השלטון. תפקידו של רוב הוא להיות זה שמרגיע, לא לקפוץ על מין מעשה כזה כמוצא שלל רב. זה ההבדל. זה ההבדל. אופוזיציה, אולי תפקידה לנסות לזהות איזשהו מעשה, שסע, כדי להיתפס בו. אתה השלטון, אתה אמור להיות השלטון של כולם, לא לקפוץ על זה כמוצא שלל רב ולהוסיף שמן למדורה. אני אומר לך, תקשיב לי טוב. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אני נגד הסתה, נגד כל סוג של הסתה. מדוע? כי גם ההישג הפוליטי הכי משמעותי שאתה משיג לעצמך בשסע לא שווה את הדימום שיימשך עוד הרבה מאוד זמן בתוך האוכלוסייה. ולכן, אם אתם אוהבים את מדינת ישראל, אם אתם באמת מכבדים את אזרחי ישראל, תפסיקו להשתמש בהסתה הזאת. היא גורמת לכם רק נזק, ויגיע היום שאנחנו נשלח את הבוחרים שלנו ונגיד להם: לכו לליכוד, תאכלו את הסנדוויצ'ים שלהם כי הם שבעים, קחו, תיסעו במכוניות שלהם, ותצביעו אמת. זה מה שיקרה בבחירות הבאות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בעזרת השם. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – לא יודע מה תוכל להגיד עכשיו, אבל אתה יכול לנסות. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> הוא יכול להגיד את האמת על מפלגת העבודה, כי הוא אמר אותה כבר פעם אחת. <היו"ר יואל חסון:> אתה לפעמים מתפקד כהיסטוריון, זאת הבעיה שלך בחיים. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ההיסטוריה היא חשובה. ההיסטוריה היא חשובה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, אלו ההיסטוריונים החדשים, אלה שממציאים את ההיסטוריה. <היו"ר יואל חסון:> את ההיסטוריה, כן. שנוחה להם. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> למרות שמר פרס אמר שההיסטוריה איננה חשובה, היא מאוד חשובה. <היו"ר יואל חסון:> השר אקוניס, עד עכשיו היה פה השר אריאל, בזכותו היה פה דיון רגוע. אתה באת להלהיט פה את הרוחות? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא. אני – – – אני משיב לו. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אדוני, חמש דקות. שבע דקות, סליחה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אומרים שקרל מרקס לקח את הדיאלקטיקה של הגל שעמדה על הראש והעמיד אותה על הרגליים. אנחנו רואים מצב שבו הממשלה הנוכחית, דברים שעומדים על הרגליים – רוצה להעמיד אותם על הראש. הנה למשל שקיפות – כל הגדרה של שקיפות, בכל מקום, בכל אתר, בכל אנציקלופדיה, בכל ספר, הגרעין של המושג הזה הוא שקיפות של השלטון. ומאבק בשלטון – בין מרכיבי המאבק נגד שלטון ונגד טירניות של שלטון, ודיכוי, וניצול, ניצול לרעה של השררה – זה עניין השקיפות. אני זוכר שביקרתי לפני כמה שנים ברבאט ופגשתי שם בחור יהודי בשם ציון, והוא יושב-ראש האגודה המרוקאית לשקיפות. הבחור הזה היה בבית-סוהר שנים רבות בגלל שהוא היה איש שמאל שנאבק במשפחת המלוכה ונאבק למען צדק חברתי, וישב בכלא עם אברהם צרפתי המהולל. ואני התפלאתי שהוא מטפל בשקיפות. אמרתי לו: אתה, ציון, אתה לוחם מעמד הפועלים ואתה לוחם הצדק החברתי הגדול, אתה נטפל לעניין של שקיפות? ואז הוא אומר לי: זה המאבק הקשה ביותר והחשוב ביותר היום למען צדק, מאבק למען שקיפות. השלטון רוצה חוסר שקיפות, ואנחנו רוצים שקיפות. והוא טען שברגע שאנשים ידעו את האמת, והאמת תהיה שקופה – לא אמת שדיבר עליה חבר הכנסת עמיר פרץ, שזה סיפור אחר – אני מדבר על האמת, לא האותיות אל"ף, מ"ם, תי"ו. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה יודע מה ראשי התיבות של זה. מה אנחנו אומרים, אתה יודע? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני יכול להגיד? – אנחנו משקרים תמיד. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני לא רוצה לתת לך ראשי תיבות של מח"ל, אתה לא תאהב את זה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה יכול להסכים, מה? אני יודע מה ראשי התיבות שהיו אומרים. ידוע. מכיר את זה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כי השלטון לא רוצה שאנשים ידעו את האמת על מה שהוא עושה: על כל מיני דברים – על כל מיני העברות כספים בסתר; על מה שמגיע להתנחלויות; על מה שמגיע לכל מיני ארגונים שעושים עבודה בחושך; על כל מיני כספים שמגיעים לכיסו של ראש ממשלה – לא לכל השרים, לשרים לא מגיע הרבה, אני רואה שלא מגיע אליהם, אבל ראש הממשלה הנוכחי והקודם – יש ראיות חד-משמעיות שהוא קיבל כספים מכל מיני גורמים מפוקפקים, בזה אין ספק. אני לא יודע על קודמיהם. אני חושב שהיה מקום לשפר את עניין השקיפות דווקא בשקיפות השלטון. אז לְמה באה הממשלה? להפוך את הדברים על הראש. במקום שתהיה שקיפות – לתת בידי ארגוני החברה האזרחית כלים לפעול למען יותר שקיפות של השלטון, הופכים את זה; השלטון בא במתקפה על החברה האזרחית, ואומר להם: שקיפות. אבל לא שקיפות עיוורת, כלומר עיוורת צבעים, אלא דווקא לבחון כיצד לפגוע בגורמים שהם באופוזיציה. וזה תוכנת בצורה כזאת. הדבר הכי שקוף שאני מכיר, ואני עבדתי בעמותות, זה תרומות של ממשלות ושל ארגונים ממשלתיים, נגיד ארגונים של ארצות-הברית והארגונים של האיחוד האירופי. אתה צריך שם למלא טפסים וכל גרוש ואיך. אתה לא יכול לשחק בגרוש אחד שם, הכול שקוף ושקוף לגמרי, והכול מגיע לרשם העמותות. כלומר, שקיפות ישנה. כל אדם סביר שרוצה להגיע לאמת יכול להגיע אליה בקלי-קלות. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה צודק, זאת הבעיה בזה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אתה יכול להיכנס לכל מקום. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> מדינה זרה זה בסדר? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לעומת זאת, הכספים שמגיעים לארגונים של הימין ולכיסו של ראש הממשלה – אף אחד לא יודע, ורוצים להסתיר את זה. עמד כאן יושב-ראש הוועדה ואמר את האמת, האמת שלו. הוא קיווה שבדרך זו יימנעו ממשלות מלתרום לעמותות. אמר את זה במפורש. אז גם כאן הוא מעמיד דברים על הראש במקום על הרגליים, הפוך. במקום לעודד תרומות לחברה האזרחית, להקל על התרומות לחברה האזרחית בארץ שצריכה עוד כסף ועוד תרומות, שהממשלה לא מפרישה – ואני יודע שבמדינה, תרומת המדינה או מוסדות המדינה לחברה האזרחית הן כאין וכאפס לעומת מה שקורה באירופה, למשל. מה זה קרן העיזבונות, וכל מיני קרנות קטנות, מה מקבלות עמותות של תרבות ועמותות של זכויות אדם, או כל מיני דברים, צדק חברתי, מה הן מקבלות ממוסדות הסמך של הממשלה או מהממשלה עצמה או מהממסד של המדינה? שום דבר. אז לא רוצים לתת כסף, ולא רוצים שאחרים ייתנו כסף. זה נאמר במפורש, ואם זו כוונת המשורר, אז המשורר הזה, המחוקק הזה, שמטרותיו רעות, הוא יכניס את החוק הזה, אחר כך יתחיל להכניס בו תיקונים, ועוד תיקונים, ועוד תיקונים, כשהמטרה ברורה – זה לחנוק את העמותות, זה לצנן ממשלות, ש-זה לא רצוי, שאתם תורמים. איזה מסר מעבירה הממשלה? אל תתרמו, לא רוצים. מי שחושב שזה לא יפגע גם בדברים אחרים לא יודע מה זה – אם זה לא יגיע גם לעניין של מחקר מדעי. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> בטח שזה יגיע לכך – אני אגיד לך למה – שממשלות יתחילו לצמצם את התרומה שלהן. אתה לא יכול לבקש ממדינה: תתרום לי רק למחקר מדעי בנושא זה או זה, אל תתרום לענייני זכויות אדם. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא לתרום לעניין פוליטי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זו לא פוליטיקה? הכול פוליטיקה, זכויות אדם זה פוליטיקה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. נא לסיים. סדר-היום ארוך מאוד היום. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לכן אני חושב להצביע נגד החוק הזה, ואני מקווה שהוא ייפול. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת זחאלקה. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. עד שבע דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ניגש אלינו עכשיו לספסלי האופוזיציה אחד מחברי הכנסת היוזמים ואמר לנו, מה עם חוק השקיפות? לא הבנו על מה הוא מדבר, איזו שקיפות? מה הקשר בין שקיפות לבין החוק הזה? הוא התעקש ואמר: חוק השקיפות, חוק העמותות, ואז הבנו על מה מדובר. הרי החוק הזה הוגדר כחוק לשקיפות במימון הממשלתי. אז אני רוצה בשבע הדקות שיש לי לדבר שלוש דקות על השקיפות ושלוש דקות על המימון הממשלתי, ולשאול את עצמנו מה הדברים האלה. קודם כול, שקיפות. אני לא חושבת – מאז השימוש של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק במושג זכויות אדם, לא היה עיוות כל כך גדול של המושג שקיפות כמו בחוק הזה. הרי פתאום הימין הקיצוני נהיה אביר זכויות האדם, מגן הדמוקרטיה ופעיל השקיפות. זה בכלל מטוב לבם הם עושים את כל דברים האלה. אז בואו נגיד אחת ולתמיד את האמת ברצינות: יש שקיפות של עמותות שמאל, חברות וחברים. כל מי שרוצה יכול להיכנס לאתר רשם העמותות של משרד המשפטים, זה באינטרנט, נורא קל. דרך אגב, רוב עמותות השמאל, רוב-רובן – לדעתי כולן – של עמותות השמאל מפרסמות את רשימות התורמים שלהן – הרשימה המלאה והגלויה – באתרים שלהן באינטרנט; כן, הגענו למצב שיש דבר כזה. אבל, יש באמת בעיה של שקיפות, אתם יודעים איפה? בעמותות הימין. עמותות הימין – תחקיר שערך ארגון "שלום עכשיו" גילה שמעמותות הימין המובהקות שנזכרו, 93% מהמימון הכולל של כל אותן עמותות, בסך כולל של יותר מ-460 מיליון שקלים, אדוני היושב-ראש, הוא חסוי; אי-אפשר לדעת מאיפה הוא בא. חסוי, חסוי, חסוי, תחת חיסיון. אבל, הממשלה היא ממשלת ימין, ולכן היא תחיל את החוק על עמותות השמאל. אגב, הרוב הגדול של התרומות החסויות הן תרומות מחו"ל, רובן מארצות-הברית. אבל כנראה, אם תורם לך טייקון הימורים בשם שלדון אדלסון, או אם תורם לך נוכל מורשע בשם ארנו מימרן, או אם תורם לך מיליארדר בשם הייגי, שאמר שהיטלר הגשים את רצון האל, אז זה בסדר, לא צריך שקיפות, אין בעיה של שקיפות. אבל אם יש לך עמותה שנתמכת בחלק מהתקציב שלה על-ידי מדינות ידידותיות לישראל, שמקיימות עם ישראל יחסים דיפלומטיים, וישראל מעוניינת בדעה שלהן ומעוניינת ביחסים ההדדיים אתן, והתרומות האלה גלויות, מדווחות ומפוקחות על-ידי רשם העמותות של משרד המשפטים, אז צריך להגביר את השקיפות. זה לעניין השקיפות, ועכשיו לעניין המימון הממשלתי. התרומות האלה, אותה שקיפות מכוונת כלפי תרומות ממדינות זרות – סליחה, כדי להעליב, לא קוראים לזה "מדינות", אלא "ישויות מדיניות זרות" – וזה נחשב מימון ממשלתי בעייתי, שמצריך חובת גילוי ושקיפות-כביכול, כי כרגע סיכמנו ששקיפות כבר יש גם היום. אבל, מישהו שאל מה קורה עם המימון הממשלתי הישראלי? כספי המסים של אזרחיות ואזרחי ישראל, שעוברים תחת סעיפים עלומים שקרויים "השתתפויות" ואת זה אנחנו לא יכולים לדעת – מאיפה בדיוק זה מגיע, אבל יש כספי ממשלה שעוברים בדרך כלל לרשויות מקומיות, או לכל מיני סעיפים אחרים. דרך הרשויות המקומיות הם עוברים לעמותות כמו ועד מתיישבי השומרון, וועד מתיישבי בנימין, ואז מה העמותות האלה עושות עם הכסף הממשלתי שלנו, של מדינת ישראל? הולך למאחזים לא חוקיים, הולך לפעולות טרור נגד חיילי צה"ל, הולך לסרטונים אנטישמיים עם אף של יהודי וגיבנת של יהודי שמסביר לנו למה השמאל הוא בוגדני, לסרטונים מסיתים ואלימים שמשפיעים כאן על מערכות בחירות ועל קווי מדיניות של הממשלה, ואז מסבירים לנו שאם חס וחלילה יפונה מאחז בלתי חוקי שבג"ץ פסק לפנות אותו, אז תיפול הממשלה. זה כספי הממשלה שלנו, שלי. אני משלמת מהמשכורת שלי לדבר הזה, כשאין דבר שהוא יותר הרסני למדינת ישראל מאשר האלימות, הגזענות וההסתה הזאת. אבל זה בסדר, עם זה אין בעיה, כי זה מימון ממשלתי, ואנחנו – הממשלה ואנחנו – נחליט לאן הכסף הולך. עכשיו, לסיום אני רוצה להגיד, האמת שאנחנו כאן כבר כמה שעות בדיון, ונהיה עוד כמה שעות בדיון, דיון שבכלל לא היה צריך להתקיים. החוק הזה, כל מטרתו היא אחת – היא לא שקיפות, והיא לא סימון, והיא לא עמותות, והיא לא מימון; זה חוק שאפשר לקרוא לו חוק השיימינג. מטרתו לנופף בכמה עמותות נרדפות – דרך אגב, עמותות שהן הדבר היחיד ששומר על דמותה המוסרית של מדינת ישראל, והן הדבר היחיד שמשאיר לנו איזושהי תקווה שמדינת ישראל, יש לה עתיד טוב יותר, שהוא אפשרי. מטרתו של החוק הזה היא לנופף בעמותות האלה ולהגיד: נה, נה, נה, נה, נה, נה, אתכם אנחנו נרדוף. <זהבה גלאון (מרצ):> זו לא האינטונציה הנכונה. <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה: נה, נה, נה, נה, נה. <היו"ר יואל חסון:> חשבתי שהתכוונת ל: נו, נו, נו. <תמר זנדברג (מרצ):> לא. נה, נה, נה, נה, נה. נה, נה, נה, נה, נה, אתכם אנחנו נרדוף – ולמה? אתם יודעים מה הסיבה, אתה יודע מה הסיבה לזה? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> עוד פעם. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> זה: נה, נה, נה, נה, נה, נה. <היו"ר יואל חסון:> רגע, בואו עוד פעם, בואו נעשה את זה נכון. הפרוטוקול חייב את זה נכון. <תמר זנדברג (מרצ):> כולם ביחד, שלוש, ארבע ו: נה, נה, נה, נה, נה, נה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, חברת הכנסת זנדברג – – – זו לא הגרסה. <תמר זנדברג (מרצ):> נה, נה, נה, נה, נה, נה, נה, נה, נה, נה, נה. זהו, זו המטרה, שיימינג, שאתם תוכלו לנפנף לנו בחוק הזה ולהגיד לנו בכל פתיחת ועדה: מי אתה? ממי קיבלת? כמה כסף? איפה התג שלך? למה לא כתוב לך על המודעה שהיית וכו'? ואתם יודעים למה? מה הסיבה שכל זה קורה? כי אפשר. <היו"ר יואל חסון:> ואחרי שהם ישאלו אותם את כל זה, מה הם יעשו להם? נו, נו, נו? <תמר זנדברג (מרצ):> אחרי שהם ישאלו אותם את כל זה – – <היו"ר יואל חסון:> מה הם יעשו להם? נו, נו, נו? <תמר זנדברג (מרצ):> – – אחרי שישאלו אותם את כל זה ואחרי שיתקעו להם את כל הנה, נה, נה הזה, אנחנו כולנו נשאל את עצמנו למה, והסיבה תהיה: פשוט כי אפשר. כי אנחנו יכולים. כי יש לנו מסר אחד מהבחירות האחרונות, והוא שהכול אפשר, הכול הולך, לא חשוב. פעם אמרו: לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים. עכשיו, לא חשוב מי יגיד ומה יעשה מה, ומי יעשה ואיך וכמה ולמה, זה פשוט מאוד שיימינג כי אפשר – זה כל מה שנשאר מהחוק הזה. אבל הבושה תישאר פה הרבה מאוד שנים, והיא על כולנו. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת זנדברג. חבר הכנסת איל בן ראובן, בבקשה. בבקשה, אדוני, שבע דקות. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, אחרי תמר – תמר, חשבתי עם איזה שיר להתחיל, אבל אין היום סיבה לשמחה. <היו"ר יואל חסון:> לפתוח בשירה. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> לפתוח בשירה. ב-22 בפברואר עמדתי כאן, על בימה זו, והצגתי הצעת אי-אמון בממשלה שנכשלת במלחמה בטרור ובעצם עוברת למלחמה בדמוקרטיה. לצערי, היום, כמעט חמישה חודשים לאחר מכן, פיגועי הטרור עדיין מתרחשים ברחובות, הממשלה עדיין חסרת אונים, ולצערי ממשיכה במלחמה בדמוקרטיה במסווה של לחימה בטרור. החוק המוצע, האנטי-דמוקרטי הזה, שפוגע בזכויות יסוד ומתאים למשטרים אפלים ולתקופות אפלות בהיסטוריה, הוא רק אחד מתוך מסכת חוקים ופעולות שמייצרת הממשלה הקיצונית הזאת, ומתוך פניקה. ואני שואל, על מה? על מה הפניקה? יש צבא מצוין, יש שב"כ מצוין, הם עושים את העבודה. על מה הפניקה? זאת, יחד עם רעיון חוק הבג"ץ, של מניעת זכות בסיסית של חברי כנסת אזרחים לפנות לבג"ץ, חוק ההשעיה, שהוא מילה מכובסת לחוק ההדחה, וחוקי איוב אחרים שנמצאים עוד ברשימה. ניצול מצב הביטחון המתדרדר וניסיון לרתום את עקרון הכרעת הרוב למימוש חקיקה פופוליסטית הפכו לדבר שבשגרה. השתלחויות באחר והתבטאויות פופוליסטיות הפכו לכלים בידי הממשלה לגיוס דעת קהל כדי לזכות בעוד כותרת, בעוד דקת תהילה ובעוד הרתעה מול מי שמביע ביקורת על ההתנהלות הלקויה הזו. אני בעד לחימה בלתי מתפשרת בטרור, אבל החוק הזה איננו תורם מאומה ללחימה בטרור, ואולי אף מזיק לה. החוק הרע הזה שעולה כעת אינו מגביר את השקיפות, כפי שיוזמיו מדגישים. משמעותו האמיתית היא רדיפה פוליטית כנגד עמותות ספציפיות וסימונן באות קין. יש כאן הטעיה חמורה של הציבור במכוון, שנועדה להסתיר את מטרתו האמיתית – לפגוע בפעילותם של עמותות ושל ארגונים שעמדותיהם נוגדות את אלה של מציעי החוק. אם יוזמי החוק הזה היו נוהגים בכנות, הם היו קוראים לו "החוק לפגיעה בארגוני זכויות אדם שמפריעים לנו". בהצעת החוק נקבעו קריטריונים שלמעשה לוכדים ארגוני זכויות אדם; היא מתייחסת רק לגופים המקבלים תרומות מגורמים ממשלתיים בחו"ל. אגב, המונח המפחיד "ישויות מדיניות זרות" שמוזכר בחוק, למי הוא מתייחס? לחלק מידידותיה של ישראל, דוגמת ארצות-הברית ומדינות האיחוד האירופי, שתורמות לנו ולמוסדותינו מאות-מיליוני יורו ודולרים בשנה. מדוע ההצעה הזאת לא מתייחסת למי שמקבלים תרומות מתאגידים, מקרנות או מאנשים פרטיים מחו"ל? ישנם שלל ארגונים ועמותות כאלו, שהם בעלי השפעה לא פחותה, אם לא רבה יותר, משל ארגוני זכויות אדם. הם נהנים מתרומות עתק של גורמים פרטיים זרים, העולות בעשרות מונים על המימון שארגוני זכויות אדם מקבלים ממדינות זרות. אך חוק השקיפות, על אלה לא יחול. רוצים שקיפות? בבקשה, אך שתחול על כולם. אם מטרת החוק לפרוס בפני הציבור את שלל האינטרסים שבבסיס פעילותם של ארגונים ועמותות, אין שום הצדקה להבחין בין סוגי המימון. אומר לכם מדוע הצעת החוק הזאת שגויה – כי ההנחה המובלעת בה היא שארגוני זכויות האדם פועלים לרעת המדינה. בארגונים הללו עובדים ועובדות אנשים ונשים מחויבים ומסורים, שטובת המדינה לנגד עיניהם. דמוקרטיה בריאה קשובה לדעות ומכבדת דעות מכאן ומכאן. רק כך ניתן לקבל החלטות ראויות הלוקחות בחשבון מגוון ורוחב חשיבה ודעה, גם אם לא מסכימים עם הכול. בנוסף להֱיות הצעת החוק הזו אנטי-דמוקרטית, לדעתי היא גם מיותרת, כי כבר כיום קיימת שקיפות רבה של העמותות בישראל, על-פי החוק הקיים היום. כבר היום הוא מחייב את העמותות בשקיפות, הן מחויבות לדווח על כל תרומה העולה על 20,000 ש"ח ועל זהות התורם, וכמו כן חובתן לדווח ארבע פעמים בשנה באופן ספציפי ובולט על תרומות שמגיעות ממדינות זרות. בנוסף לכך, באתר רשם העמותות יש פירוט מלא של התרומות. לעומת זאת, דווקא המימון הפרטי שמקבלות עמותות רבות מגורמים פרטיים, ושעליו לא תחול הצעת החוק, נשאר בדרך כלל חסוי או מוסתר בשיטות לא ראויות. אני מזהיר מכאן: אם הצעת החוק הזו תתקבל, ישראל מצטרפת לרשימה מפוקפקת של מדינות שאין בהן אפשרות לחופש פעולה של ארגוני חברה אזרחית. החקיקה הזו תציב את ישראל בקו אחד מאוד לא מכובד עם סודאן, עיראק, סעודיה, אריתריאה, אפגניסטן ודומות להן, כפי שעולה מסקירה בין-לאומית אשר בדקה מדינות שמגבילות מימון זר לעמותות. מדינות המגבילות מימון זר לעמותות הן מדינות שרחוקות מהמודל הדמוקרטי שאנחנו בחרנו לחיות בו. מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין העביר הצעת חוק דומה בשנת 2008. ואני שואל אתכם: האם זה אנחנו? אומנם נוסח החוק רוכך, וכעת אין חיוב שנציגי הארגונים יישאו גם תגים בכנסת – גם לשם הגענו; שמעתם? תג על הבגד – אך ההצעה הזו עדיין מהווה פתח לסתימת פיות של ארגוני חברה אזרחית. זהו מדרון חלקלק שתחילתו בארגוני זכויות אדם, עובר למחאה חברתית, גם ישפיע בעתיד על כלי תקשורת ועיתונאים בישראל, וסופו בשחיקה הולכת וגוברת של הדמוקרטיה שאנחנו כל כך רוצים בה. החוק הזה הוא גם תרומה אמיתית לדה-לגיטימציה של ישראל ולבידודה בין הדמוקרטיות בעולם. תראו, למשל, מסמך ששלח משרד החוץ בתאריך 6 במאי 2011, שבו הוא התייחס ישירות להצעת חוק מופחתת – לא כזאת – של השר אופיר אקוניס מאותה שנה, להגבלת מימון עמותות. לפי המסמך, החוק עלול להביא שורה של נזקים למדינת ישראל. ולסיכום, כתבו במשרד החוץ, הצעת החוק עלולה להפוך לחרב פיפיות – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נא לסיים. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> – – אשר תגביר את תופעת הדה-לגיטימציה של ישראל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, חבר הכנסת בן ראובן. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> ואני שואל, ממשלת ישראל, לאן אתם הולכים? עצרו לפני שיהיה מאוחר. הסתכלו לאיזו הקצנה ולאיזו שנאת האחר אתם מובילים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> משפט אחרון. עלינו לעצור את ההתחלקות שלנו מערכי הדמוקרטיה, שהיא אחת מהעוצמות היותר-חשובות שלנו כמדינה וכחברה בריאה ומלוכדת. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. שבע דקות, אדוני, לרשותך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אלו ימים שחורים לישראל. אלו ימים שחששנו מהם, צפינו אותם, דיברנו עליהם, אבל האמת – לא ידענו שהם יגיעו. לפעמים אתה מציג איזושהי תמונה יותר גרועה מהמציאות, ואתה אומר: בוא נראה לאן אנחנו הולכים, ואחר כך ודאי לא נגיע לשם. אז הנה, אני אומר לכם, המציאות עלתה על הדמיון. אפילו אנחנו, הפסימיים שבנו, לא חשבנו שנגיע לרגעים שהמדינה תשים יד גדולה על פיהם של העמותות, של ארגוני החברה האזרחית, ותסתום אותם. לא חשבנו. חשבנו שקצת יגבירו, משהו, אבל לא ממש. ואני אומר לכם, יש צנזורה צבאית בישראל, ובמשך שנים היא פעלה באופן חופשי, עד שבאיזשהו מקום היא הייתה צריכה להגדיר מה היא בסוף פוסלת ומה לא, ואז נקבע כי היא תפסול דברים שהם בוודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. ואני אומר לכם שאנחנו הגענו פה למצב שיש פה ודאות קרובה לפגיעה ממשית בדמוקרטיה הישראלית. כבר לא פראזות, כבר לא נאומים, כבר לא מילים יפות, אלא מציאות חדשה שהולכת ונרקמת לנגד עינינו. כי מה בסופו של דבר רוצה הממשלה הזאת? בואו נסתכל רגע על התמונה הכוללת: היא רוצה לערער את מעמדם של בתי-המשפט, היא רוצה להשפיע על הרכבי השופטים, היא רוצה להשפיע על פסקי-הדין שלהם, על ההוראות שלהם. היא רוצה מהבית הזה למנוע, חברים, לפנות לבג"ץ, דבר שלא היה ולא נברא – הכול כדי להחליש את מערכת בתי-המשפט בישראל. הממשלה הזאת רוצה לפגוע בתקשורת, כי התקשורת מפריעה לה, כי התקשורת מבקרת אותה, כי התקשורת רודפת אחריה, כי התקשורת לא מלקקת לה – לא כולה. ואז מנסים, מטילים פחד על ערוץ 1, ומטילים פחד על ערוץ 2, ומטילים פחד על ערוץ 10, ועכשיו מטפסים על "גלי צה"ל", ועל העיתונות הכתובה מכבידים ככל שאפשר, ומפעילים תחרות, ועושים את כל הטריקים שבעולם כדי שהתקשורת, שהיא אבן יסוד בדמוקרטיה, תשתוק. וכך הגיעו גם לטבעת השלישית, אחרי שעברו את בתי-המשפט, והלחץ קיים, אחרי שהם עברו בתקשורת, ואני אומר לכם שהלחץ קיים, הגיעו גם לעמותות, למגזר השלישי, וחשבו איך לפגוע בעמותות האלה, מה לעשות אתן, והגיעו למסקנה שאם הן יצטרכו להיחשף, אם נבייש אותן, אם נציג אותן במערומיהן, כשהן נזקקות להביא מימון – חלקו, לא כולו – מחוץ-לארץ, ממדינות זרות, הן ייחלשו. אני לא בטוח שזה יקרה, אגב, אבל הרוח הרעה הזאת היא הרוח שהביאה את הממשלה לשם. אני רוצה לצטט לכם מתוך מכתב שקיבלתי מארבעה ידידי ישראל בבונדסטג הגרמני, מוולקר בק, גיטה קונמן, יאן קורטה וכריסטיאן לנגה. כל הארבעה הם ראשי קבוצת הידידות ישראל-גרמניה. בשבוע שעבר השגרירות פנתה אליהם. תשמעו, אמרו להם, עומד להיות פה ביקור של נשיא איראן. אנחנו לא אוהבים את זה, אולי אתם יכולים להתגייס ולעזור לנו. אתם מבינים את המשחק? מצד אחד, כאשר הם כותבים אלינו, כל הארבעה, ומבקשים – כותבים ומבקשים – לעצור את החוק הזה, והם אומרים לנו: אנו חוששים כי החקיקה תפגע עמוקות בדמוקרטיה ובמוניטין של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. אנו מודאגים כי אחת ההשלכות של חקיקה זו תחשוף פעילים בעמותות להטרדות ולאלימות, וכבר מקבלים דיווחים מדאיגים כי כך קורה. הם פונים אלינו ומבקשים את עזרתנו; אנחנו סוטרים להם, אנחנו אומרים: לא. וכשאנחנו צריכים אותם פה למסע אחד ופה למסע אחר, פה לעצור את האיראנים ופה לעצור אויב אחר של ישראל, פה ללכת לאיחוד האירופי ופה למועצת אירופה, הגרמנים עומדים בשער. הם הראשונים לעזור לנו. הם תמיד יהיו לצדנו, נכון? כך אנחנו לוקחים את העולם כמובן מאליו. והגרמנים האלה, חברינו בגרמניה, אולי הם נזכרו, וגם אני מביא את הדברים האלה בהיסוס גדול וברעד, אם אני רשאי לקרוא אותם. אבל אני אקרא אותם, כי הם זוכרים את הדברים שכתב מרטין נימלר, שהיה כומר פרוטסטנטי שהתנגד בשעתו לנאציזם, והוא אמר אז – אני רוצה להזכיר לכם; הוא אמר אז: בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים. אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט. ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי. ואז הם לקחו את חברי באיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי. ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי. ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני. ואני רוצה לומר לכם, כשאני מסתכל על התוכנית הגדולה של הממשלה הזאת, זו שעוברת מגזר אחרי מגזר, פלח אחרי פלח, חותכת ומורידה, מחלישה ומרסקת – בסוף לא יהיה מי שיעמוד ויגן על הגופים האלה, לא יהיה, כי ייקחו אחד את השני. אז אנחנו לא גרמניה הנאצית, ממש, ולעולם לא נהיה. אבל המחשבה הזאת, שאפשר להחליש מגזר אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ופעם את הערבים, ופעם את הנשים, ופעם את המיעוטים, ופעם את יוצאי אתיופיה, וכל פעם מישהו אחר, היא אותה רוח, להחליש ולהחליש, ואז לא יישאר אף אחד כדי לשמור. ממשלת ישראל עושה היום מעשה חמור, חמור ביותר. היא יכולה להתחרט עליו, היא הייתה צריכה להתחרט עליו. היא לא. ואת הנזק הזה נשלם אנחנו דורות רבים. תודה לך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. שבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני אדבר פחות. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, היום זה חוק העמותות, בשבוע הבא זה חוק ההדחה, והריטואל הזה יימשך, כי יש תחרות בין חברי כנסת מימין, לרבות ראש הממשלה, העומד אישית מאחורי חוק ההדחה, להציג חוקים – מי יכול יותר. החוק הזה, חוק העמותות, כבר נאמר עליו על-ידי דוברים שונים שיש בו ניצני פאשיזם. סימון עמותות מסוימות, קו פוליטי מסוים, ברור שמדובר בעמותות שמאל, זכויות אדם, אבל לא תרומות, למשל, מאנשים פרטיים – גנגסטרים, למשל, מצרפת. גנגסטר מצרפת יכול לתרום, החוק הזה לא יחול עליו. מי שמקבל כסף מגנגסטר, או מתנועות הקרובות להשקפות אנטי-יהודיות אפילו, מתנועות משיחיות בארצות-הברית, או מגזענים מבלגיה, או מדנמרק, יכול להמשיך לקבל תרומות. לכן, אני לא מופתע משום דבר. בימים האחרונים קיבלנו כמה דוגמאות של מעשי גזענות ופאשיזם שמשתלטים על החברה הישראלית. ג'קי חורי ציטט בעיתון "הארץ" את המקרה של המוזיקאי עם הכינור. סוהין חורי, שהגיע אל דלפק "אל על" בברלין, אזרח או תושב חיפה, אזרח מחיפה, כדי לשוב. כינור שעולה כמה אלפי דולרים, שהוא בדרך כלל הולך אתו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הישאם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הישאם חורי. הוא הולך אתו כמו חלק מגופו. ואז אמרו לו: אתה והכינור יחד – בלתי אפשרי. ניסו להפריד אותו מהכינור, הוא החליט שהוא לא נפרד מהכינור, והוא לא הסכים להיות כינור שני. עבר לחברה אחרת – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ששינתה את התקנות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – שהתייחסה בהרבה יותר רספקט להישאם והכינור מאשר "אל על". אני מעריך שכשהוא נחת הוא ניגן "בלדה לכובש". בטוח לא ניגן את "התקווה", כי לא נשארה – לחלק מהאנשים ההתנהגות הפאשיסטית הזאת לא משאירה תקווה, וזה בטח לא "שיר לשלום". אבל היום היה לי זיק של תקווה. אני רוצה לספר לחברי למה היום היה לי זיק של תקווה. בשנת 2004, ב-17 לאפריל – אוסאמה, תקשיב, אתה מכיר את המקרה באופן אישי – בטול-כרם, ג'עפר טיבי, שהוא קרוב משפחה שלי, נסע ברכב שלו במרכז העיר טול-כרם. הגיע לכיכר השלום. חבר הכנסת יונה והשר שטייניץ, הגיע לכיכר השלום, יחד עם בנותיו. אז מאחורה נפתחה עליו אש מכוחות הצבא. ירו ופגעו קשה בבת שלו, בתול, אסמהה בתול ג'עפר א-טיבי, בת חמש, והיא הייתה על סף מוות. אז התערבתי – אני וחברת הכנסת זהבה גלאון, והעברנו אותה לבית-החולים "שניידר". היא אושפזה תקופה ארוכה שם. אגב, לאחר כמה שבועות הצבא והרשויות, נדמה לי בית-החולים, ביקשו ממנה ומהאבא, שהשתכר משכורת של 3,000 שקלים אז, סכום של כמה עשרות-אלפי שקלים בגלל הטיפול. גם אז התערבנו. הפציעה הייתה קשה. בסופו של דבר בתול התגברה על הפציעה. היום היא סיימה את בחינות התאוג'יה, בגרות, וקיבלה ציון של 96.7 – מן אל-אוואל בטול-כרם – מהמקומות הראשונים באזור טול-כרם. אני מעריך שזאת הנקמה המתוקה של בתול באלה שירו בה. ירו ובכו וביקשו כסף תמורת האשפוז אז. אני לא זוכר – יוסי יונה ושטייניץ, אני רואה שהסיפור לא נוגע ללבכם. <עליזה לביא (יש עתיד):> היושב-ראש מהופנט. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני לא זוכר שמישהו התנצל בפני המשפחה. אני לא חושב שמישהו הזיז לו, המקרה הזה, של ירי בילדה בת חמש. גם לא בירי בילד בכביש 443, שירו ברכב והרגו ילד בן 13, נהרג, מוחמד בדראן. אני לא זוכר שמישהו גינה, לא את הפגיעה בבתול, אז, לא את ההרג של הנער בן ה-13, ואני לא זוכר שעיתונאים כמו אטילה שומפלבי מ-ynet – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – שכל פיגוע כותב לי ולחברי: איפה הח"כים הערבים? למה הם לא מגנים? כאילו שאנחנו קבלני גינוי אצל דורשי הגינויים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת טיבי, נא לסכם. בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה, אתם לא יודעים מה העמדה שלנו לגבי פגיעה בילדים? תואילו לבקש ולדרוש גינוי מוסרי מאלה שעדיין לא גינו פגיעה בילדים פלסטינים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גם לא כלפי אלה שצה"ל מודה שהוא ירה בהם בשוגג. או שמא יש חיים ויש חיים, יש ערך ויש ערך, יש דם ויש דם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת טיבי, תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: רחמי האל על השהיד מוחמד בדראן וברכת יישר כוח לתלמיד ג'עפר טיבי, לכל המשפחות ולכל אלה שהצליחו במבחן הבגרות. זוהי הנקמה הטובה ביותר בפשעים האלה ובכיבוש הזה.) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה נקרא לדבר קצר. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חמש דקות לרשותך. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי חברי הכנסת, למען האמת הייתי שמחה בחוק שיגביר שקיפות. אתם מכירים אותי, אני לא מהמצטרפים למקהלה של מתנגדים באופן אוטומטי כי אני אולי באופוזיציה, או בכל מחיר. כולנו בעד שקיפות. כולנו רוצים שקיפות. כן, אני מאוד מאוד רוצה שתהיה שקיפות במדינת ישראל. מי מכם שיביא חוק שיגביר את השקיפות, אני אצטרף אליו ראשונה. אבל יש לי רק בעיה קטנה אחת עם החוק הזה – לא על שקיפות החוק הזה מדבר. אין לו שום קשר לשקיפות. השקיפות וחובת הדיווח כבר קיימות בחוק העמותות. רבים מאתנו היינו חברי עמותות, ניהלנו עמותות, עמדנו בראש עמותות. אנחנו מכירים את החוק, יודעים מה החובה, איך מנהלים ומתנהלים בצורה ראויה. כולנו שומרי חוק. אז הבעיה שלי כאן עם כוונת המחוקק. כותבי החוק ניגשו לחוק הזה בידיים לא נקיות, ועל כך אני מצרה; על הידיים הלא-נקיות שמבקשות לחוקק את החוק. לא השקיפות היא זאת שמעניינת את החברים היקרים שלנו פה בקואליציה, ואת שרת המשפטים. הרי בלחיצת כפתור אפשר להגיע לכל מידע. החוק כבר קיים, השקיפות כבר קיימת. אז באמת נשאלת השאלה המאוד-מאוד פשוטה: מה המטרה של החוק הזה? על איזה צורך הוא עונה? איזה מידע מביא לנו החוק הזה, או עתיד להביא לנו החוק הזה שאנחנו לא מכירים ולא יודעים? כשמסתכלים על החוק הזה באמת צריך להבין שאי-אפשר להתחמק מהמסקנה המאוד-מאוד ברורה: החוק הזה הוא כל-כולו הפגנה ומיצג של כוח, של שריר. שריר מאוד מאוד חזק. זה דפוס שמאפיין את הממשלה הזאת. רק אתמול שר החינוך מבטיח לנו שהנה עוד מעט הוא מעביר בישיבת הממשלה את החזרת בתי-הספר המקצועיים ממשרד הכלכלה אל משרד החינוך. לא עוברות כמה שניות אחרי שהוא מצייץ את זה בטוויטר, וראש הממשלה דוחה את זה. מה אנחנו רואים כאן? מאבק מאוד מאוד פרסונלי בתוך הממשלה הזאת. דפוס שחוזר על עצמו, של כוחנות, של שרירות, של אי-הבנת מה באמת נכון וראוי. עוד מעט אנחנו פה במדינת ישראל עומדים בפני שבר תעסוקתי מאוד גדול ואיך עושים ואיך מתקנים, ובתוך הממשלה יש פה ויכוח פרסונלי עלוב. אז כן, זה הדפוס גם בחוק הזה. אז, חברי בקואליציה, חסר לכם כוח? חסר לכם כוח פה בקואליציה? הלכתם לתפור חוק בהזמנה אישית אצל מעצב-על, ממש מעצב מומחה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אתה יודע, זה שאתה יושב פה לידי – את היום פתחתי אתך בחוק משותף שאנחנו מקווים מאוד להצליח בו, על המורות-חיילות הירוקות. באמת, החלטה אומללה שהוחלטה, שבמחטף – כולל חבר סיעה שלך שעזר הרי לחטוף את זה, ואנחנו מנסים לתקן. גם כאן, אתה יודע, אם באמת היית בא מתוך כוונה טהורה, אני חושבת שהיו לך יותר שותפים. הרי החוק הזה, מה הוא מביא? הוא מביא למקום לא נכון, לא טוב, לא ראוי, במדינת ישראל. השאלה הפשוטה הזאת, שנשאלה כבר על-ידי קודמי – אתה לא ישבת כל הזמן כאן בראש הישיבה – אז למה לא לעשות – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> כן, את יודעת, יש לו – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מבטיח לחפש את הנאום הזה אחר כך. <עליזה לביא (יש עתיד):> כן. אז למה להביא את זה בצורה כזאת? באמת, גם חוק סלקטיבי, גם חוק שלגופו של עניין לא יקדם את התכלית שלשמה הוא נחקק. אתה הרי יודע את זה. לא כל דבר חייב להיות מחלוקת בין קואליציה לאופוזיציה. לא כל דבר חייב להפוך לסלע מחלוקת בינינו ובין המדינות החברות שלנו. אפשר היה לעשות את זה אחרת. ראוי, אדוני, היה לעשות את זה אחרת. בואו נהיה לרגע יצירתיים. הרי בשבועות האחרונים אירעה התפתחות בדיונים שמתקיימים בכמה פרלמנטים בעולם ובאירופה. נשמעו קולות חיוביים דווקא במדינות אירופה שהביעו נכונות ליזום פורום בין-פרלמנטרי לשיח ישיר בסוגיות של מימון, שקשורות במימון. יש היום יותר ויותר אפשרויות לסוג של יצירתיות, לקדם את הדיון, לפתח את הדיאלוג בין פרלמנטרים, בין חברי פרלמנט ישראלים לבין חברי פרלמנטים באירופה שמיודדים עם מדינת ישראל, שדואגים למדינת ישראל ומבקשים את טובתה. גם כאן בכנסת רבים מאתנו, כמעט כולנו, עומדים בראש אגודות ידידות. היום יושב-ראש הכנסת מבקש – כמו שהוא עשה עם מדינת גרמניה, כך עם צ'כיה – לפתח קשר בין פרלמנט לבין פרלמנט. צריך וראוי לבוא ולדבר על הנושא הזה, על המימון – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בבקשה לסיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – אבל למה דווקא בצורה כזאת של חוק? כן לגבש קווים מנחים מוסכמים בעניין המימון הממשלתי לארגונים ישראליים, בצורה של הבנה, בצורה של דיאלוג, ולא בצורה של חוק שעוצב אצל מעצב עילית. שמענו כאן מחבר הכנסת שי על גרמניה. שורה תחתונה, אדוני היושב-ראש, אין שום צורך בחקיקה. החוקים קיימים, אין פה בעיה שחוק לא קיים. יש פה ניסיון עלוב לחוקק חוק שיהיה תפור על משהו שלא תשיגו אותו, וחבל שכך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אחריה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. פּארן, סליחה. אנחנו, ברשותכם, נשתדל להקפיד על הזמנים. לילה ארוך לפנינו. שבע דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> מה אפשר עוד להגיד, כבוד היושב-ראש, על החוק הזה? אני חושבת שכבר נאמרו הרבה דברים, וגם בדיונים הקודמים וגם בדיוני הוועדה כולנו התלוננו על חוק שיש בו ניצני פאשיזם. אני, כששמעתי את זה, קצת ניסיתי לתאר לעצמי איך נראים ניצנים. ראיתי מולי שכבר מלבלבים ופורחים וגדלים, ולא ניצנים קטנים כאלה. בחוק הזה – אני חושבת שמיותר להגיד שהחוק הזה אנטי-דמוקרטי. כאשר אנחנו אומרים חוק אנטי-דמוקרטי, אני חושבת שאנחנו מורידים מהערך ומהמסוכנות של החוק הזה. זה לא רק חוק שאין בו יסודות של דמוקרטיה, אלא זה חוק שמושתת על העיקרון של כמה אפשר לחסל מערכי הדמוקרטיה במדינה, ולא רק כאילו שבחוק חסרים איזשהם ערכים דמוקרטיים. החוק הזה, בעיני, מדרדר את המדינה לתהום שהיא דיכוי והעלמת מרחב חופש הביטוי ודיכוי כל קול נורמלי אנושי, ביקורתי, כלפי מדיניות הממשלה הזו. תחת המעטה של שקיפות – כולם מדברים על שקיפות, ומדברים על שקיפות כי רוצים, בעיני, דווקא לעשות את המעשה ההפוך לגמרי. כאשר מדברים יותר ויותר על שקיפות בחוק הזה, רוצים להסתיר משהו: רוצים שהמדיניות, שהיא כל כך ברורה, כאילו לא תהיה ברורה לציבור; רוצים להשתיק את הקולות שחושפים את הפשעים של מדיניות הכיבוש, שחושפים את הפשעים של המתנחלים, שחושפים את הגזענות, שחושפים את כל מערכת הדיכוי הזו – זה מה שרוצים להסתיר; לא רוצים יותר שקיפות. כי הרי מתוך הארגונים המסומנים לפי החוק הזה, ושדיברו עליהם, 27 ארגונים – 26 העיסוק האמיתי שלהם הוא לתעד, לחשוף, להעביר ביקורת על מה שקורה ומה שמעוללים ומה שמבצעים, פשעים, בשטחים הפלסטיניים הכבושים נגד האזרחים באופן כללי. אז למה 26 ארגונים כאלה צריכים לשתוק? למה כשמדברים על שקיפות, נותנים את האפשרות לנו כחברי כנסת להעמיד כל נציג של ארגון ולשאול אותו את כל השאלות האפשריות, כאשר רק היום הזה, כשהעלו שאלות שקשורות לשקיפות, שקשורות לראש הממשלה, שקשורות לחלק מהשרים, הייתה מתקפת נגד, כאילו לא מגיע לנציגי ציבור לשאול שאלות כאלה. אז תתארו לעצמכם אם יעזו בכלל ארגונים אזרחיים לשאול שאלות כאלה בעתיד. הם צריכים רק לענות על חקירות של כמה מחברי הכנסת, או מחברי הבית הזה, והם צריכים לענות בשקיפות, כאשר אין להם זכות לא לדבר ולא לשאול, ואין לנו את הזכות לשאול את השאלות הקשורות בשקיפות האמיתית. למה צריך שקיפות דווקא בכספים מישות מדינית זרה? אתם יודעים, זה מזכיר לי מאוד, כשעסקתי בחיים הקודמים שלי בזכויות נשים וזכויות נשים ערביות, תמיד היו זורקים כלפי, גם היהודים: את לא מפחדת שאת מכניסה ערכים זרים לחברה שלך? וחלק, לצערי, גם מהחברה, שרצו להילחם בערכים שהבאתי, חשבו שאני מייבאת אותם מחו"ל. ותמיד זה הכעיס אותי, כי יש אמירה בדברים כאלה שאומרת: ערכים של זכויות אדם, ערכים של זכויות נשים, לא נמצאים בחברה הערבית; הם חייבים להיות מיובאים מבחוץ. <מירב בן ארי (כולנו):> מה עם הזכויות של החיילות? החיילות הן לא נשים? צריך להתעלם מהן? <קריאה:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא, מה יש לי – במקום לדבר על זכויות נשים, אבל בכל מה שקשור לזכויות החיילות הן לא קיימות. זה פמיניזם צבוע. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זה הפמיניזם האמיתי. יש לך עוד הרבה מה ללמוד מה זה פמיניזם. פמיניזם זה צדק, פמיניזם זה שלום, פמיניזם זה חברתי. <מירב בן ארי (כולנו):> תתביישי לך, את יושבת-ראש ועדה ממלכתית. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תפסיקי. כבוד היושב-ראש, אתה שומר על הזכות שלי להמשיך את הדיון? אז אני מבקשת קצת שקט. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני אתן לך כבר, חשבתי שאת משתפת פעולה עם זה. חברת הכנסת בן ארי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני מבקשת קצת שקט. <מירב בן ארי (כולנו):> אני הולכת. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אז מה אומרים על הארגונים שמגינים על זכויות אדם במדינה הזו, שנאבקים בכיבוש? אומרים עליהם "שתולים"; אומרים עליהם שהם משרתים אינטרסים זרים. אתם מבינים? יש הודאה באמירה הזו, שאמורה לקומם כל אזרח במדינה הזו, שאמורה לקומם כל אדם שיקרים ללבו ערכי הדמוקרטיה וערכי המוסר וערכים אנושיים, כאשר אומרים לו שבעצם הערכים האלה הם זרים לו וזרים לתרבות שלו. זה מה שקומם אותי בעבר כשאמרו לי כך, וזה מה שאמור לקומם כל אחד אם באמת אכפת לו מערכי הדמוקרטיה. אני חושבת שהגיע הזמן להבין שהחוקים האלה והמתקפות האלה שאנחנו רואים פה ושם תחת המעטה של זכויות ותחת המעטה של שמירת ערכים דמוקרטיים הם בעצם ניסיון להפחיד ולהשליט סדר מסוים, ואנחנו לא נהיה מוכנים – ואני אישית לא אהיה מוכנה – להיכנע לשום סחיטה מסוג זה או מסוג של חקיקה כזו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן. אחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. שבע דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברות וחברי הכנסת, מעניין שהפוליטיקאים שמקדמים את החוק הזה הם הפוליטיקאים עם הכי הרבה תרומות מחו"ל: בנימין נתניהו עם 100% תרומות מחו"ל לפריימריז שלו; נפתלי בנט עם 95% תרומות מחו"ל; גלעד ארדן היה עם 49% תרומות מחו"ל; יולי אדלשטיין עם 47% תרומות מחו"ל. אחרונה, ולא חביבה, איילת שקד, עם 42% תרומות מחו"ל. אז אתם אומרים לנו שהחוק הזה – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> כמה סמוטריץ קיבל? <מיכל בירן (המחנה הציוני):> מי שמשוריין לא צריך תרומות. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני לא יודעת. – – הוא רק נגד תרומות של ממשלות זרות. אז אני שואלת אתכם, מה ההבדל, אדוני השר, בין טייקונים ובעלי אינטרסים עסקיים, כמו חברו היקר של ראש הממשלה שלדון אדלסון, לבין האינטרסים של ממשלות זרות? אז אני אגיד לכם מה ההבדל: בעוד ממשלות זרות מחויבות בשקיפות, שאפילו בישראל לא שמעו עליה, בעוד האינטרסים של ממשלות זרות נתונים לביקורת פנימית וחיצונית, גורמים כמו טייקונים ובעלי שררה וממון מתהלכים כאן כמו מלכים, תוך מעטה של סודיות ובחסות חוסר השקיפות של המנהיג שלנו. תנועת ה-BDS פועלת בעולם מתוך מטרה שיחרימו את ישראל. מה זה אומר? – שהעולם ואנחנו נפסיק לפעול בשיתוף פעולה. אבל מה שאתם עושים כאן עם החוק הזה הוא בדיוק, הלכה למעשה, מה ש- BDSרוצים. אנחנו מחילים על עמותות שלנו, שיפסיקו לפעול בשיתוף פעולה עם מדינות העולם. ממשלת נתניהו מגשימה את חלומו של כל פעיל קיצוני, שונא ישראל ואנטישמי כמו אחרון שונאינו. אני רוצה לדבר קצת על העמותות בישראל. העמותות בישראל מסתמכות על כספי תרומות. הן פועלות לשינוי חברתי, הן פועלות במאבקים סביבתיים, בייעוץ משפטי, למען ביטחון תזונתי, בהגנה על צרכנים, בקידום ערכים של סולידריות, בקידום שלום – מה שאתם הייתם אמורים לעשות, הממשלה. בסך הכול, מרבית העמותות בישראל הן הפנים היפות של מדינת ישראל – מדינת ישראל שתורמת, שמתנדבת, שאכפתית, שרוצה עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. אני רוצה לדבר על גיוס כספים של עמותות בישראל. דווקא כמי שהייתה מנכ"לית של עמותות במשך 15 שנים, אני מכירה את זה מאוד מקרוב. עמותות עוברות מסלול מכשולים מפרך כדי לקבל מימון ומענקים, בין אם זה מגורמים פרטיים, ובפרט מגורמים זרים, ממדינות זרות, מארגונים בין-לאומיים, עם כל הפיקוח שחל עליהם, פיקוח שהוא פי כמה וכמה מזה שחל על הכספים שמדינת ישראל שופכת ללא היכר, דרך החטיבה להתיישבות, על גורמים קיצוניים שמבצעים פעולות "תג מחיר" ופוגעים בחיילינו ופוגעים בביטחון שלנו. עמותה שמשיגה מימון זר מקרנות בין-לאומיות היא עמותה שעברה תלאות רבות, מסלול מכשולים, וכנגד כל הסיכויים, ביורוקרטיה שמדינת ישראל בכלל לא מכירה. אני יכולה לספר לכם באופן אישי, כשאני הייתי מנכ"לית הפורום הישראלי לאנרגיה, וקיבלנו יחד עם המרכז לשלטון מקומי – איזו עמותה הזויה כזאת – מענק מקרן הסיוע של האיחוד האירופי. זה היה כמו לזכות בפיס. שתבינו – זה היה מענק מאוד משמעותי, ואתם יודעים מה עשינו בו? עזרנו לרשויות חלשות לחסוך באנרגיה. המשמעות של החוק הזה היא שדברים כאלה ייעצרו. המשמעות של החוק הזה היא שעמותות יגבילו את עצמן בבקשות שהן מגישות לארגונים מהסוג הזה. הן לא ירצו להעמיד את עצמן בסיטואציה שהן מתויגות בצורה שלילית. זה מה שאתם עושים. זאת פגיעה עצומה, ובוודאי לא מידתית, בעמותות שהן ממש חשובות לחברה הישראלית. אתם מציגים את החוק הזה כאיזו שקיפות – מכבסת המילים הכי הזויה ששמעתי. זה פשוט שקר, זאת צביעות. איזו שקיפות? אני רוצה לספר שמתוך העמותות הימניות דווקא במפה שבדקתי, בהן רואים הכי הרבה חוסר שקיפות. ואני יודעת שדיברו על זה כאן לפני. אני רוצה להעלות שם של תנועה שבוודאי שמעתם עליה, "ישראל שלי", ארגון שהקימו איילת שקד ונפתלי בנט בשנת 2010, לפני שהם נכנסו לכנסת. אז ניסיתי לראות אם הארגון הזה פעל בשקיפות – אני בטוחה שלא תתפלאו לשמוע שהתשובה היא שלא. "ישראל שלי" אפילו לא רשומה כעמותה; זו אפילו לא ישות משפטית, אז אי-אפשר להחיל עליה שום שקיפות, אי-אפשר לקבל עליה שום מידע, גם לא על מקורות המימון שלה. בשנת 2014 נרשמה איזושהי עמותה בשם דומה, שנקראת "קרן ידידי ישראל שלי", אבל אין לה אישור ניהול תקין ואי-אפשר לראות את הדוח הכספי שלה. כשמסתכלים על עמותות שמזוהות עם הצד הימני של המפה, לא רואים שם שום שקיפות. אי-אפשר לראות את רשימת התורמים שלהן, וכשמגיעים ורואים מי הם, מגלים שהם נוצרים אוונגליסטים, שמה שהם רוצים זה מלחמת גוג-ומגוג, שבסופה יחזור ישו הצלוב לחיים. ככה כנראה הם מקדמים את המטרות שלהם, בתרומות לארגוני ימין קיצוני. אבל מעבר לכול, החוק הזה מגביל את חופש הביטוי, ועל הגבלת החופש הזה אתם עובדים כבר הרבה מאוד זמן. החוק הזה הוא עוד צעד; רוח המפקד כבר נושבת, והחופש הזה כבר מוגבל. מתוך כל אותן אמירות נוראיות כנגד כל מי שחושב אחרת מכם וכל מי שמביע את דעתו שהיא שונה משלכם – והיום אנשים כבר נזהרים. אני רוצה לספר לכם שבשיחות עם חברים שלי, יש אנשים היום שפוחדים להתבטא, שפוחדים להביע את העמדות שלהם ברשתות החברתיות, ולא כי הם חוששים מאיזה מתלהמים, טוקבקיסטים וכאלה; הם חוששים לעבודה שלהם, חוששים לעסק שלהם, חוששים שיעשו להם שיימינג, שהלקוחות שלהם יחרימו אותם. מזה אנשים, חברים שלי, שיש להם עמדות שונות משל אלה שמחילים עלינו את חוק העמותות הזה, חוששים היום. אני רוצה לומר שמדובר במדרון מאוד מאוד חלקלק. אנחנו בתחילתו. בהתחלה אנחנו חוששים להביע את המחשבות במקומות ציבוריים, אחר כך נחשוש לומר ביקורת גם בחוגים יותר מצומצמים, ולא נביע אותן גם באירועים פרטיים. בסוף גם נחשוש אולי לגלות את המחשבות האלה לעצמנו. משטרת המחשבות, ממש "1984". לסיום, אני רוצה להביא מדבריו של נשיא ארצות-הברית לשעבר הארי טרומן בהודעה מיוחדת לקונגרס שהוא נשא בשנת 1950: ברגע שממשלה מחויבת לעיקרון של השתקת קולה של אופוזיציה, יש רק דרך אחת עבורה ללכת בה, והיא במורד השביל של צעדי דיכוי הולכים וגדלים, עד שהיא הופכת להיות מקור של טרור לכל אזרחיה ויוצרת מדינה שכולם חיים בה בפחד. אני קוראת לכולם להצביע נגד הצעת החוק היום. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חבר הכנסת יעקב פרי. שבע דקות, אדוני, לרשותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חוק זה, חוק העמותות, בשם הנועז הזה, הוא חוק שבא כהמשך ישיר של שרשרת חוקים גזעניים, כוחניים, שרוצים להשמיע קול אחד של מיעוט זניח, של שניים או שלושה חברי כנסת. המיעוט הזה גורר את המדינה ואת הממשלה, ואת העומד בראשה, לחקיקה גזענית כזו, כי הממשלה והעומד בראשה דואגים רק להישרדות, ולא מעניין אותם חוץ מלהישאר בשלטון. אחרת, אם לא יצייתו להוראות של המיעוט הזניח הזה, הם יקבלו כדור בין העיניים, ואז הם יפסידו גם את השלטון. לכן הם ממשיכים. ומה הבעיה? שיש עוד קואליציה, שלא יודעת לאן מובילים אותה. חבר'ה, ההיסטוריה תרשום הכול. הכול יירשם, והבעיה בימים האלה – ההזוי הוא שיש תחרות: מי יקבל כרטיס של גזען יותר וימני יותר, למה? כי הוא צריך את זה לפריימריז הבאים והוא צריך את זה לבחירות הבאות. חבר'ה, כולכם קיבלתם את הכרטיס הזה, אז הכרטיס הזה כבר מאבד את הערך שלו. כולכם נמצאים באותו מחנה, אז זה לא יהווה יתרון לאף אחד מכם. אז תפסיקו עם השטויות האלה. אם הכוונה בחוק הזה היא להשתיק את העמותות אשר פועלות לסיום הכיבוש, העמותות האלה – אני מזכיר לכם, אנשי הימין – באות להציל אתכם מעצמכם. אתם מובילים למצב של אין-חזור, מצב שיוביל למלחמה בין ממלכת יהודה למדינת ישראל. אני מזכיר את זה. קחו את זה בחשבון. לא תוכלו להשתיק את העמותות אשר מטפלות ורוצות ודואגות לשוויון של אזרחי המדינה או לפתרון שלום אשר מושתת על סיום הכיבוש ועל הקמת מדינה פלסטינית ופועלות למענו. כי עמותות אלה מקבלות – ואני מזכיר לכם – מקבלות תרומות ממדינות ידידותיות לישראל, מידידים של ישראל, אשר מקיימים יחסים דיפלומטיים, אשר תורמים למדינה, אשר דואגים לתת לה הגנה בכל מקום בעולם. פתאום יש להם אג'נדה – ומדברים על מדינה דמוקרטית – אג'נדה שהיא שונה מהקול היחיד שרוצים להשתית פה. הקול היחיד, למי שלא יודע, מי שהגה את זה הראשון היה פרעה, שאמר לאנשים: רק הקול שלי הוא שיישמע, ורק אני רואה את דרך ההצלחה ודרך האמת שמתאימה לכם. (אומר בערבית: "רק את דעתי אומַר לכם, ואיני מובילכם כי אם בדרך נכוחה".) היום הם רוצים להשתיק את האנשים, להשתיק את העמותות. הרי בכל טלפון נייד אפשר לצלם ולהעביר את זה לעולם ואנשים יראו. אבל המלחמה הבאה תהיה בפייסבוק, שכחתי. המלחמה הבאה תהיה בפייסבוק, ובפייסבוק, כדי שהעולם לא ידע – העולם ידע, העולם יראה, ואנשים יבינו לאן אתם מובילים גם את עצמכם וגם את העולם. לכן, המכשיר הנייד וכל מצלמה יכולים לתעד ולפרסם את הפשעים של המתנחלים ושולחיהם בשטחים הכבושים. כבוד היושב-ראש, אתה מעל הבמה הזו עלית והתפארת ודיברת על זה שיש מגבית שבאה ואספה תרומות לחייל היורה בחברון, ואפילו אספה כסף יותר מהנדרש. אני שואל: אתה תרמת לשם? לא ענית. האם יש תרומות מחו"ל? האם זו לא התערבות? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ב"הדסטארט" הכול גלוי. כל השמות. אתה יכול להיכנס ולראות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כן, גלוי. אני לא יודע מה גלוי ומה לא גלוי, כי אתה אומר "הכול" – אני לא יודע אם זה הכול. אני לא יכול לדעת אם זה הכול. התרומות לעמותות ימין לא נכללות בחוק הזה. התרומות לעמותות הימין, ששמו לעצמן מטרה לטרפד כל אפשרות להסדר מדיני, בדרכים כמו בנייה בתוך השכונות הפלסטיניות בירושלים, או עם נערי הזוועות והמאחזים – אין שקיפות. האם זו לא התערבות של אנשים זרים במדינה? האם זו לא התערבות? מדברים על שקיפות – תרומות מאנשים פרטיים יכולות להגיע גם במזוודות, ואנחנו יודעים, מי שקיבלו את הכסף במזוודות, איפה הם נמצאים היום. אנשים קיבלו במזוודות. מאנשים פרטיים יכולים לקבל גם במזוודות, והם לא שקופים, אז אנחנו לא יודעים מה מגיע לעמותה ומה מגיע לכיסים הפרטיים. אז גם זה מחייב שקיפות מסוימת, לא? ההמשך של החוק הזה זה גם – חוק שהיום מדברים עליו וממש מנסים לקדם אותו – מניעת חברי כנסת מלעתור לבג"ץ נגד חוקים שלדעתם הם לא חוקתיים. ומה הסיבה? הדמוקרטיה. חברים, אתם מאמינים שמה שקורה פה הוא דמוקרטיה? אני רק זוכר שלפני כחודש ימים ועדת שרים לענייני חקיקה התנגדה לחוק של חבר אופוזיציה. בסוף, לפני ההצבעה הם התחרטו ואמרו: נותנים חופש הצבעה. התוצאה הייתה – שני מתנגדים בלבד מכל הקואליציה. אז על איזו דמוקרטיה אתם מדברים? חברי כנסת שלא נמצאים פה במליאה, הם לא יודעים על מה הם מצביעים. הם מגיעים כי יש משמעת קואליציונית. יש חברי כנסת שאפילו הענישו אותם כי איכשהו התעורר להם המצפון, לא יודע מאיפה, ואמרו: אנחנו לא נצביע, או נעדרו מההצבעה. הם הוענשו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לכן, הניסיון הזה בא לפגוע בכל עמותה, בכל בן-אדם עם השקפה שפויה, שבא להציל את הימין הזה כי הוא מהווה מנגנון הרס עצמי למדינה ולעצמו; בא להציל אתכם מעצמכם, להיכנס למקומות שהמדינה לא נכנסת ולתרום להם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב פרי, ואחריו – חבר הכנסת זוהיר בהלול. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפנינו היום הצעת חוק שמקדמת הממשלה, כביכול, בשם השקיפות. חברותי וחברי חברי הכנסת, שקיפות היא דבר טוב, היא דבר שעלינו, כנבחרי ציבור, לקדם בוודאי בכל הנוגע לפעילויות שנעשות במרחב הציבורי ובזה הפוליטי ומשפיעות על חיי כל אזרחי ישראל. על כן, למרות שיש לי ביקורת על הדרך והאופן שבהם הדברים נעשים, סך הכול הרעיון שהממשלה הזו מקדמת סוף כל סוף, יש בו איזה אספקט כלשהו של שקיפות, וזה כבר חידוש מרענן. אבל כדרכה של הממשלה הזאת, במקרה הטוב היא עושה חצי עבודה, ובמקרה הרע היא מתעלמת או מזניחה, בין אם במחדל ובין אם באופן מכוון. במקרה שלפנינו, בוודאי שמדובר בתוצר מכוון, אחרת מדוע שלא להכליל במסגרת הצעת החוק גם את הכספים שמגויסים מגורמים פרטיים, בעלי אינטרסים משמעותיים, שלעתים גוברים על אינטרסים של מדינות כאלה ואחרות? כי הממשלה הזאת היא ממשלה של שיכרון כוח, היא ממשלה שלעתים רבות מדי שוכחת שעליה לעבוד למען כל הציבור, ובעיקר היא מונעת מרצון אחד בלבד, שהוא השרידות הפוליטית. הרי ברור לכול כי הצעת החוק שמובאת בפנינו היום, מטרתה האמיתית איננה הגברת שקיפות אלא מטרתה היא פגיעה בארגונים מסוימים, בייחוד ארגוני שמאל וארגונים המבקרים את ממשלת ישראל. והשאלה אם החוק באמת יפגע בארגונים הללו תיענה במרוצת הזמן, אבל כבר עכשיו אני יכול לומר לכם שהנפגעת האמיתית מהצעת החוק היא מדינת ישראל. החוק הזה לא שלם, הוא עושה איפה ואיפה, ובשל כך הוא פוגע בדמוקרטיה. הצעת החוק עוסקת כביכול בשקיפות, אך היא גם עוסקת בתיוג ובסימון של דעות ושל אנשים. למדינות העולם, כמו גם לאזרחים רבים בישראל, ביקורת רבה על התנהלות הממשלה הזאת. החוק הזה רק מקים על ישראל עוד ביקורת; ביקורת שמביאה לפגיעה בתדמיתה של ישראל בעולם. זוהי ביקורת שניתן וצריך להימנע ממנה. חברי וחברותי, אין מקום להעביר את הצעת החוק ללא הכללת השקיפות של מקורות המימון הפרטיים לצד מימון ממדינות זרות. בלעדי חלק זה, אני מצטער לומר לכם שהחוק הופך להיות עריצות הרוב ולא הכרעת הרוב. שרת המשפטים וחבריה לקואליציה הביאו לכנסת הצעת חוק המבקשת לקדם שקיפות מחד, אך מנציחה את מדיניות ההסתרה מאידך; הסתרה של אינטרסים והסתרה של מדיניות אמיתית לדרך שבה מנווטים ענייניה החשובים של מדינת ישראל. בחודש נובמבר העניקה שרת המשפטים פרס לשקיפות שלטונית לרשות לניירות ערך. במהלך הטקס ציטטה השרה שקד מדבריו של השופט חשין, זיכרונו לברכה, וגם אני מבקש להקריא חלק מדבריו: מקורו של עקרון השקיפות הוא בתפיסת היסוד של המינהל הציבורי כנאמן הציבור. המחזיק בסמכויות על-פי דין חייב לפעול אפוא מתוך אמון ונאמנות, ושומה עליו לשוות נגד עיניו, כל העת, ערב ובוקר בכל יום תמיד, את טובת הציבור ואת טובת הציבור בלבד. חברים, מי שמנציח מדיניות של הסתרה, כנראה יש לו מה להסתיר, החל מהסטות תקציביות עלומות באישון לילה ועד הסתרת דוחות מידע בנושא הגז מהציבור, או אפילו בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן. השקיפות היא עיקרון שצריך להנחות את הממשלה בפעולותיה, והשקיפות צריכה להיות חלק אינהרנטי מעבודת הממשלה ושלוחותיה, שכן זו מאפשרת בקרה מחד וריסון הכוח מאידך. ראוי שמי שפועל במרחב הציבורי ומנסה להשפיע על המדיניות הציבורית ועל דעת הקהל ידווח על מקורותיו התקציביים, ומכאן גם נדע טפח מאסופת האינטרסים העומדים מאחוריו. ראוי שארגון מסוג זה ימסור לגורמים הרלוונטיים מי עומד מאחוריו, כדי שתהליך קבלת ההחלטות יהיה שלם יותר, נקי יותר. הדבר נכון למדינות המנסות להשפיע, אך גם לארגונים וגורמים פרטיים. כפי שאמרתי, החוק אינו שלם, ומדינה שתרצה לנסות להשפיע על המרחב הציבורי בישראל מבלי שתתויג תמצא את הדרך לעשות כן באמצעות החור שמותיר החוק הזה. ומכאן אני קורא לממשלת ישראל לקדם את ערך השקיפות ולחוקק חוקים מלאים ומועילים יותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <יעקב פרי (יש עתיד):> אני קורא לממשלה לקדם שקיפות שלטונית הן בהעברות תקציביות והן בתהליכי קבלת החלטות. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת זוהיר בהלול. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. שבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אינני יודע, גבירותי ורבותי, מה עבדכם הנאמן יכול להוסיף לאחר שכמעט 50 חברי כנסת כבר התבטאו בעניין. צריך להיות לוליין כדי להוסיף קמצוץ של מידע נוסף על כל מה שנאמר. ובכל זאת, מכיוון שיצירתיות היא בקודקודו של אדם, אז אני מנסה לקדם משהו שעדיין לא נאמר, והוא קשור למצבה של החברה הישראלית – השסע העמוק, הריב התרבותי, הקונפליקט העדתי, אורשר אל מול רגב, וכך הלאה, וכך הלאה. הדבר היחידי שיכול לגעת בלבבות שלכם הוא ההיסטוריה שלכם, חברים יהודים וחברות יהודיות. ההיסטוריה של העם היהודי היא רוויית דמים. אתם נרדפתם בנכר יותר מכל עמי הגלובוס; אתם סבלתם כאשר הייתם בגלות יותר משאר העמים, ולהלן כמה דוגמאות כדי לרענן את הזיכרון של אלה שהאנרגיות הקוגניטיביות והאינטלקטואליות, בשעה כל כך מאוחרת, אולי הן בירידה, ירידת פלאים. האם אתם זוכרים את מה שקרה ליהודים באנגליה ב-1290 ובצרפת ב-1306? בכך, באותה תקופה, כאשר היהודים נרדפו, סוכמה תקופה רוויית דמים של 500 שנה. האם אתם עדיין זוכרים? זיכרון מס' 2 – האימפריה הרוסית, שכבשה שטחים לא מעטים, והיא עשקה את היהודים בצורה נוראית, והיהודים לא היו יכולים להתקבל לרוסיה הצארית בראשותו של הצאר. רק יהודים בודדים התקבלו שם, והשאר הוגלו מחמת מיאוס. מסעות הצלב. מסעות הצלב, גבירותי ורבותי. אני מזכיר לכם, דרכם של הצלבנים אז אל ארץ הקודש הייתה זרועה, נטועה, בדם של יהודים, והיהודים סבלו יותר מכל שאר העמים. ובאותה תקופה צלבנית נוראה ואיומה לגבי העם היהודי – אני עדיין זוכר שיהודים התבצרו באנגליה באחת המצודות במעלה ההר, ושם, כאשר הבינו שנחרץ גורלם של היהודים, אותם יהודים שהיו במצודה במעלה ההר החליטו שהם מתאבדים התאבדות המונית קולקטיבית. ואני גם מזכיר לכם לבסוף את מה שקרה ב-1492 – לא העובדה שקולומבוס כבש את אמריקה, או גילה את אמריקה, אלא מה שקרה באינקוויזיציה בספרד, הידועה והחמה בתקופה האחרונה. אבל אז הייתה חובה ליהודים להתנצר כדי לשרוד, וזו הייתה אחת מהתקופות המזוויעות ביותר. אבל, חרף העובדות ההיסטוריות הללו, העם היהודי הצליח, ביכולות בלתי נתפסות, להגיע לכאן, גם אחרי תקופה קשה בתקופה המודרנית, גם אחרי מלחמת העולם השנייה, גם אחרי השואה הנוראה, גם אחרי הפוגרומים, גם אחרי לילות הבדולח. היהודים הצליחו להגיע למדינה, לכונן ולחולל את אחת המדינות המדהימות ביותר בעולם. אבל האיום הגדול ביותר על היהודים הוא לא העולם הערבי, ולא הפלסטינים ושאר עמי המזרח התיכון. הם לא מהווים סכנה לכם, אפילו בקמצוצו של העניין. מה שמהווה איום אמיתי על העם היהודי ועל מדינת ישראל זה היהודים כנגד היהודים, מלחמות יהודים ביהודים. זה האיום האולטימטיבי שמסכן את קיומה של מדינת ישראל. ונדמה לי שמי שלא לומד מן ההיסטוריה לעולם לא יבין, והאמרה שאומרת "לא חשוב מה יגידו הגויים, אלא מה יעשו היהודים" – זו מילת הקסם בעניין הזה. אדוני היושב-ראש, אתה אולי תאמר שזו שמחה לאיד של ערבי שרואה את מלחמות היהודים בינם לבין עצמם. לא ולא. אני אומר לך ביושר, לא ולא. אין בלבבי אפילו קמצוץ של שמחה לאיד. אני מתבונן – לא מסתכל, מתבונן – על מה שמתחולל בתוך החברה הישראלית בעיניים תוגות ונוגות. צר לי על מה שקורה במדינה הזו, ונדמה לי שהאמרה שאומרת שהמדינה הולכת מדחי אל דחי היא האמרה המדויקת ביותר. מי מפלג את העם אם לא החוק הזה? הוא הקטליזטור, הוא הזרז, של האימה שפוקדת את עם ישראל בתקופה האחרונה, ואת החברה הישראלית. הרדיפה של הימין את השמאל הישראלי – כל מה שנתפס בעיני הימין כבוגדני, הוא עוכר ישראל, הוא גיס חמישי, הוא איום אולטימטיבי על קיומו של העם היהודי. כאילו שהשמאל בישראל הוא האיום מספר אחת על מה שמתקיים או מתחולל במדינה. מי נושא באחריות המוסרית הקיומית של העם בישראל אם לא הימין הישראלי, שמתייג שוב ושוב, באופן קונסיסטנטי, את השמאל? גם אם מותר לומר שבשל העובדה שהשמאל מורכב מגוונים שונים ומסוימים, שבתוכם יש מה שנקרא ערבים, אז זה הופך את העניין הזה לא רק למלחמת תרבות, אלא למלחמה פר-אקסלנס בין יהודים לבין יהודים. איך אנחנו מרשים לעצמנו – ואני מסיים, אדוני היושב-ראש – דווקא בכנסת ישראל, שאמורה להפיץ רוח של דמוקרטיה ברחבי המזרח התיכון, כמודל לחיקוי של דמוקרטיה אמיתית, איך מכאן, ממגדל השן הדמוקרטי הזה, פורצות לאוויר העולם רוחות של שנאה ושטנה, רוחות של איבה, רוחות של ניכור, רוחות של פירוד וקיטוב, רוחות של שסע עמוק – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – שמתחולל כאן ומבתר את החברה הישראלית? מכאן אני מזכיר – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> שנייה אחת אני מסיים. – – שיש צורך לשקול מחדש, אם עדיין בבינה שלכם יש קורטוב של מוסר, ולהסיר את החרפה ואת הכלימה הזו מסדר-היום של כנסת ישראל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת איתן ברושי. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. שבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בתום הדיון הארוך והמתיש הזה, שהתוצאה שלו ידועה מראש, כל אחד ישאל את עצמו: במה התקדמה ישראל אחרי הלילה הזה? מה תרומתו של החוק הזה לחוסנה ולחיזוקה או לביצורה של מדינת ישראל? החוק הזה – כמו עוד כמה חוקים שהכנסת הזאת לא תתפאר בהשגתם – הוא סימן שאלה לאן בדיוק רוצה המדינה להגיע, ולאן בדיוק הממשלה רוצה להוביל אותה. מה באמת יתרום החוק הזה, ואיך ישראל תיראה עם החוק הזה – האם טוב יותר ממה שהיא נראתה ערב קודם? וזה לא החוק היחידי. אם היינו מסיימים את הדברים, או איזו ברכה שהיינו רוצים לתת, היינו אומרים שיהיה שלום בינינו לבין עצמנו ושלום בינינו לבין שכנינו. והנה, אנחנו עומדים במציאות שאין לנו בדיוק שלום בינינו לבין שכנינו, ועוד יותר, יש חילוקי דעות ושסעים בינינו לבין עצמנו. אדוני היושב-ראש, אתה אמרת היום באיזו הזדמנות שאם יפנו את עמונה, תיפול הממשלה. מעניין אותי אם שרת המשפטים, מהמפלגה שלך, חושבת שאם יפנו את עמונה תיפול הממשלה. הרי היא ממונה על אכיפת החוק, וכידוע, עמונה צריכה להתפנות בסוף השנה, אבל לא נקדיש את הדברים הערב לסוגיה הזאת. אני חושב שישראל נמצאת בנקודה בעייתית מאוד, במדרון חלקלק, ואין מנוס מאמירה או משאלה מהו הדבר שאם נמצא – מהי נקודת ארכימדס שנוכל לומר "מצאנו, מצאנו", שתביא לנקודת מפנה גם ביחסים בינינו לבין עצמנו וגם ביחסים בינינו לבין שכנינו? אני חושב שנקודת המפנה הזאת היא אחת. אתמול או שלשום דיברו עליה ראש הממשלה ושר החוץ המצרי – שעצם ביקורו זה הישג גדול, ואני מקווה שהממשלה לא תוותר על ההזדמנות לעשות כאן שינוי – והנקודה הזאת, חברים, היא הכרעה איזו ישראל אנחנו רוצים להיות: האם זו תהיה מדינה אחת דו-לאומית – כפי שהיא מתנהלת היום היא הולכת למדינה אחת דו-לאומית, גם אם לא החליטו על זה – או האם ישראל רוצה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, עם כל ההבדל בין הדברים? אני לא רוצה לחזור, אבל אני רוצה להדגיש דווקא, אדוני היושב-ראש, ודווקא כשאתה מנהל את הישיבה, שהדגש שאני מדגיש הוא דווקא מדינה יהודית. האם מי שרוצה את שלמות הארץ מוכן לאיים בהיותנו מדינה לא יהודית לדורות הבאים? בישראל הממשלה והכנסת הן ימניות מרוב הציבור. התוצאה של בנייה בלתי פוסקת היא 405,000 יהודים ומעלה ביהודה ושומרון, לא כולל ירושלים. ואני חושב, חברי באופוזיציה – ואנחנו כרגע הרוב באולם הזה – שיכולה להיות הזדמנות לשנות את המגמה בשתי דרכי פעולה: או שהממשלה תשנה את קווי היסוד, מה שלא הולך להיות כנראה בתקופה הקרובה, או שהולכים לשאול את העם. ההנחה היא – ובסקר שנעשה על-ידי רפי סמית לאחרונה אנחנו רואים – שלמעלה מ-50% חושבים שצריך שתי מדינות ושראש הממשלה הוא זה שמונע את זה. ולכן אני חושב שהכרעה על עתידה, דמותה וגבולותיה של המדינה היא גם הדרך היחידה לעשות סוף פסוק לחוקים הזויים ולמתחים בלתי נגמרים, משום שהמתח הזה בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו, לא רק שהוא לא הולך ויורד, אלא הוא הולך ומתעצם, לצערי גם בגלל אירועים מהצד השני וגם בגלל קשיחות. ראינו שהפיגוע בקריית-ארבע – הייתי בקריית-ארבע, הייתי בעתניאל – מה התשובה של הממשלה לקריית-ארבע? 50 מיליון שקל. מה זה קשור? מרכיבי ביטחון צריך, אבל מה זה שייך לכל היתר? הייתי בעתניאל, זה מצער, המצב שם באמת מאוד חמור, אבל מה זה קשור להרחבה ולעוד בנייה? זו התשובה לשאלה של גבולותיה, דמותה ואופייה של המדינה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מיליארד שקל לעוטף-עזה זה בסדר, כי הם במצוקה, והייתי בעד והצבעתי, ואנחנו מטפלים – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני בטוח – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – 50 מיליון שקל לאזור אחר, זה לא. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אורי, אני חושב שמרכיבי ביטחון – אין ויכוח. אורי, אני חושב שאתה – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> לוקחים – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אורי, אני שמח שאתה באולם. אני חושב שאתה יודע את ההבדל. אתה מייצג את הממשלה, ואתה גם מאלה שקובעים את הקו שלה, משום שהבית היהודי הוא זה שמכתיב את הקו הימני הקיצוני, שהפירוש שלו שלא יהיה פה לעולם הסדר. ואם לעולם לא יהיה ההסדר, אז תמיד יהיה פה מאבק פנימי שהחוק הזה של היום הוא עוד כלום לעומת מה שמצפה לנו. כושר היצירה של הממשלה הוא בלתי מוגבל, ועם הרוב של ליברמן השמים הם הגבול. ולכן, אני חושב, עם כל הכבוד להשוואות – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מתי אתם מצטרפים? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני חושב שלכם אין עניין שנצטרף, כי אם – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> לא, לא. יש, יש. שלא תתבלבל. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אם אנחנו נצטרף – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> יש. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> רגע. אורי, אם אנחנו נצטרף, אלה קווי יסוד אחרים, אלה קווים של שתי מדינות. ראש הממשלה, שבנט אמר לאחרונה שהוא שם לו כדור בין העיניים, אמר שהוא רוצה שתי מדינות לשני עמים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מה אתה משתמש בזה בכלל? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> בנט אמר את זה. וכשהיה מפגש עם שר החוץ המצרי הם דיברו על שתי מדינות. אבל המשך הבנייה והניסיון לשים – אתם מביאים לוויכוח – ואני אהיה בשבוע הבא במעלה-אדומים; מעלה-אדומים היא חלק מהגושים, היא חלק מירושלים, אבל אתם רוצים שאיתמר ומעלה-אדומים יהיו באותה רמה, ולכן אין לכם גם את מעלה-אדומים. ולכן אני חושב – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חצי דקה, חבר הכנסת ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> בחצי דקה הבעיה מסובכת. מה שאני אומר, בסופו של דבר, ואני אומר לכם, חברי המעטים מהקואליציה, הדרך היחידה להפסיק את החוקים ההזויים האלה בשתיים בלילה היא הכרעה היסטורית של איזו מדינת ישראל אנחנו רוצים לראות. ואתם דווקא, כְאלה שאכפת לכם, אולי בדגש על מדינה יהודית, אתם מסכנים אותה, כי מדינה מהים ועד הנהר לא תהיה מדינה יהודית שהיינו רוצים לראות, וודאי גם לא דמוקרטית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> ולכן אני חושב – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – שהפתרון לשאלות שאנחנו עוסקים בהן הוא ללכת להכרעה היסטורית, ואם לא בשינוי קווי היסוד, אז דרך משאל עם. קיפאון של המצב הוא החלטה על מדינה דו-לאומית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת ברושי, תודה רבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אין לכם רוב – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הדברים נאמרו. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> משפט אחרון. אין לכם רוב למדינה דו-לאומית, ואין לכם מנדט להמשיך לסכסך את העם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת מאיר כהן. שבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – יש שר במליאה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא. הוא בטח יצא רגע. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הוא בחוץ – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הוא פה. הוא פה, חבר הכנסת גטאס. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> פה כולם שרים. <חיים ילין (יש עתיד):> יש שרים לשעבר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני מסתכל על החוק הזה, חוק העמותות, כחלק מחבילה של חוקים גזעניים פאשיסטיים שאישרה הכנסת הזאת. אי-אפשר להיות סלקטיבי, אי-אפשר להסתכל על החוק הזה בנפרד מאותה שרשרת חוקים שאנחנו היינו עדים להם בשבועות ובחודשים האחרונים. זוהי צביעות, פתאום על החוק הזה להיזכר בזכויות אדם ובחופש ביטוי. ואני מפנה את דברי – ממילא מצד שמאל אין מי שיושב בכלל לדבר אתו – אני מפנה את דברי לחברים מהאופוזיציה, שנתנו יד לאותם חוקים גזעניים והצביעו בעד שרשרת החוקים הגזעניים, כמו חוק האזרחות, חוק המישוש, חוק הטרור ועוד ועוד, ופתאום בחוק העמותות הזה הם נזכרים, הם עומדים על הרגליים; פתאום יש צורך להגן על הדמוקרטיה, פתאום צריך להגן על חופש הביטוי ועל זכויות אדם. אתם, חברי במפלגות האופוזיציה, אחראים לגל הפאשיסטי הגזעני לא פחות, לצערי הרב, ממפלגות הקואליציה, מהסמוטריצים, ומהבית היהודי, ומהליכוד ומביבי נתניהו עצמו. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מי זה הסמוטריצים? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מי שהוביל את החוק הזה בתואנה של שקיפות, ואני אגיע לזה. אבל אני רוצה להגיד לכם עוד מילה. עבדה אתי אשת מקצוע, שהיא אשת מקצוע מבריקה, ציונית אדוקה, שייכת למחנה הציוני, לכם, מפלגת העבודה, שנהגה לצטט את מאיר אריאל. ציטוט אחד, אני נזכר בו. הוא אומר: אדם גונב את שחסר לו/ חסר לו ניצחון גונב ניצחון/ חסרה לו דעת גונב דעת/ – – – חסר לו לב גונב לב/ אדם גונב את שחסר לו/ לא חסר לו – לא גונב. מה חסר לכם אתם, שמוכנים בשבילו לגנוב? חסר לכם שלטון, שהייתם מוכנים בעדו לתת לגיטימציה לביבי נתניהו ולממשלתו ולשאת ולתת כדי לגנוב עוגה, חלק מעוגת השלטון של נתניהו? החוק הזה, רבותי, נוגע לי אישית. אני ניהלתי עמותה שנקראת "אגודת הגליל" יותר מתריסר שנים, ואני יודע מה זה לגייס כסף לעמותות. אין לנו את המיליארדרים שמזרימים כסף דרך מקלטי מס בשביל לממן את ההתנחלויות ואת המאחזים הבלתי-חוקיים של זאב חבר וחבר מרעיו. אין לנו. העמותות הערביות נאבקו שנים, שנים, בשביל להוכיח לעולם שאנחנו – למרות שאנחנו חיים במדינה שכביכול היא מדינה מפותחת, מדינה עם GDP של המערב – זכאים ורשאים לקבל תרומות מהם, מהמערב, אכן. ואחרי שני עשורים שקיבלנו כסף לפרויקטים בתחום הפיתוח, פתאום – במיוחד אחרי אוסלו – אמרו: הנה השלום הגיע, מצב הערבים בישראל השתפר, אין צורך בחינוך לבריאות, אין צורך בגני-ילדים, אין צורך בפרויקטים לצעירים. ואז אמרו לנו: יש לכם מקור אחד שאתם יכולים ליהנות ממנו – אנחנו ניתן לכם כסף למה שנקרא זכויות אדם. אז התחלנו, העמותות, לבנות ולהשתנות בשביל לקדם פרויקטים בתחום זכויות אדם. קראנו לזה ליטיגציה, קראנו לזה סנגור, והתחלנו אכן לפנות לאיחוד האירופי. לצערי הרב, אין ממשלות שיתמכו בנו, בעמותות שלנו. יש כמה וכמה ארגונים בין-לאומיים שעדיין היו מוכנים להסתכל על הערבים בישראל מהזווית של הקיפוח, מהזווית של הפרת זכויות אדם. ואתם יודעים מה? אלה שהשקיפות בגרונם ממפלגת הבית היהודי, שהפכו פתאום לחסידים גדולים של שקיפות – אין יותר קשה מלעבוד עם הקרנות האלה. כל אגורה, כל דולר, כל יורו, מדווח ארבע פעמים בשנה, ועל כל פרסום שאנחנו עושים צריך לכתוב שזה נעשה במימון הארגון – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חצי דקה, אדוני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל, אבל, אבל, אתם שמזרימים בסתר – יש לי עוד 30 שניות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אמרתי, חצי דקה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה אתה מזכיר לי עכשיו? יש כאלה שקיבלו דקה ממך מבלי שתזכיר להם בכלל. אבל אתם, עם העמותות שלכם ועם המקורות הזדוניים, שבאים עם אג'נדה פוליטית מובהקת של הפרת זכויות אדם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – עם הפרת זכויות של העם החי כאן, העם הילידי, העם הערבי הפלסטיני, עם אג'נדה ברורה של הנצחת הכיבוש, של הנצחת ההתנחלויות – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – אין לכם בעיה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. שבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש הקוראים לחוק הזה "חוק השקיפות" – אוי לה לשקיפות שכזו, אדוני היושב-ראש; שקיפות שהיא מנת חלקו רק של צד אחד – של העמותות שמקבלות תרומות. היכן התורמים הפרטיים? אני משער ששאלו את זה כל הערב ועוד ישאלו את זה. מדוע מקבלי התרומות מהאנשים הפרטיים אינם מחויבים באותה שקיפות? היה פשוט, אדוני היושב-ראש – ואתה ממחוללי החוק הזה, ממחוללי הרעש – היה פשוט שבהצעת החוק הזו כולם היו מחויבים בשקיפות, ואז אני משוכנע שכמעט רוב באי הבית הזה, ובתוכם גם אנחנו, היו תומכים בחוק. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ששש. <מאיר כהן (יש עתיד):> גם כשאני דובר, מפריעים. אבל היות שאני נמצא כאן אני רוצה לשאול כמה שאלות את ראש הממשלה. אני שואל אותך, אדוני ראש הממשלה. זאת המנהיגות שלך? האומנם אתה צריך את החוק הזה? האומנם אנחנו כמדינה צריכים את החוק הזה? מה קרה לך שהפכת להיות זנבו של סמוּטריץ? עד כדי כך? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בחוֹלָם. בחוֹלָם. <מאיר כהן (יש עתיד):> עד כדי כך, אדוני ראש הממשלה, הימין הקיצוני מטיל עליך אימה? האם רעיונות הזויים של הימין הקיצוני גורמים לך להפוך למנהיג חסר דרך? או אולי זה המשך למדיניות הגסה שלך, לשסות את האזרחים אלה באלה? התחושה שאתה נוטע בנו, אתה וחלק מהממשלה שלך, היא שאתם עובדים במחשכים, אתם עסוקים במיקח וממכר קואליציוני שלעתים מסכן את עתידה של המדינה. מה, הכול מותר? מתי הפסקנו להכיל אחד את השני? מתי הפכנו להיות כל כך חלשים וכל כך מבוהלים שאנחנו זקוקים לחוקים נוסח ארדואן שבטורקיה? "אין לנו בעיה עם שמאלנים" – אני שומע אנשים בבית הזה – "רק חשוב מאוד", הם מוסיפים, "שהם ילכו עם תג ויצהירו שהם כאלה". אדוני ראש הממשלה, כולנו מזכירים לעולם השכם והערב שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. בתמיכתך בסדרה של חוקים ובשיח האלים וחסר הסובלנות, בהנהגתך ובעידודך, בהתנהגות הזאת אתה הופך את האמירה הזאת לחסרת תוכן. בתוכנית הריאליטי שאנו עדים לה, מי יהיה יותר קיצוני? אתה, לצערי, אדוני ראש הממשלה, המנחה הפופולרי של התוכנית הזאת. במה אתה מתהדר? בחוקים שממדרים קבוצות? שמתייגים אזרחים? אני חייב לציין שלי ולחברי יש ויכוח גדול עם רוב העמותות הרלוונטיות לחוק, ולעתים אנחנו נאבקים בהן, אבל מעולם לא חשבנו שצריך לסמן אותן, שצריך להצר את צעדיהן בחקיקה. מצופה ממך, אדוני ראש הממשלה, לאחד את המדינה סביב סך חלקיה, לחבק, לקדם חוקים של שוויון, לחזק את ערכי השיח ואת ההבנה שכמו שפנינו אינם שווים, כך דעותינו אינן שוות. במקום זה, אתה מוביל את הרוח הרעה המנשבת בארץ הזאת והופכת אותנו לאלימים יותר וסובלניים פחות. דע לך שאתה יכול לעטוף את החוקים הנוראיים בשמות יפים – חוק השקיפות, חוק ההדחה וחוקים שונים עוקפי-בג"ץ – הכול מוצדק בפתוס ובטיעונים שזוהי שמירה על דמוקרטיה. בתוך האווירה הזו שבה אזרחים מסומנים ועמותות מתויגות, ומי שלא חושב כמונו הוא נגדנו, באווירה הזאת מה הפלא שגזענים חשוכים מוצאים שעת כושר לצאת מהבוידעם ולפרוס את משנתם הארסית והמשתלחת כנגד בני עדות המזרח, כנגד מורשתם, כנגד דתיים ומחר כנגד ערבים, ואתמול כנגד נשים? והם עושים את זה בפרהסיה ובלי בושה. אדוני ראש הממשלה, במקום שמנהיגות כמו שלך, מנהיגות חלשה, עייפה ועסוקה רק בהישרדות, מה הפלא שתחתיך כל ממזר מלך? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אני מקווה שהביטוי "ממזר" לא כוון אלי, חבר הכנסת מאיר כהן. <מאיר כהן (יש עתיד):> לא. אליך כוון "מלך". <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אה. טוב. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> לא, אני באמת חושב שאתה בפוליטיקה מלך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא, בסדר. אם מלך אז זה בסדר. אני מקווה שלא – – – ארבע דקות, גברתי, לרשותך. האופוזיציה פה התעייפה אז מתחילים לוותר על זמנים, בסדר. גם בסדר. <קריאה:> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה אתנו או נגדנו? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני אתנו. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – <חיים ילין (יש עתיד):> אם אתה מבטל את החוק, גם תרוויח שעה וחצי שינה וגם נרוויח אנחנו – בלי חוק. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> זאת עסקה הוגנת, חיים. זאת עסקה הוגנת. – – הרבה נאמר על הצעת החוק הזאת. למעשה, כל כך הרבה נאמר ונכתב, עד שבסוף אפילו אתם הבנתם שההצעה הראשונית שלכם הייתה כל כך לא דמוקרטית ונוראית עד שעדכנתם אותה – עשיתם לה כמה שיפוצים, סגננתם אותה, הוצאתם ממנה את כל המהות, ועכשיו נשארה בעיקר הצחנה של הרדיפה הפוליטית. <חיים ילין (יש עתיד):> אנחנו בעד עשר דקות לדובר. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> מכיוון שכל כך הרבה נכתב ונאמר, אני רוצה לבוא מכיוון אחר. יודעים שכל דבר שעושים עליו הון טוב, שווה לעשות לו המשך. עושים את זה בהוליווד כל הזמן – ממחזרים סדרות, ממחזרים סרטים. אז בואו נראה, אם עשיתם כזה סיבוב, כזה הון פוליטי על חוק העמותות, בואו נראה למה יכול להוביל אותנו חוק העמותות 2. הרי בסוף כל מה שאתם רוצים זה לתייג, אז בואו כבר נזרום עם זה. כאן אנחנו רוצים לתייג עמותות שרוב המימון שלהן מגיע מישויות זרות. אבל אפשר, למשל, שכל פעם ש"אם תרצו" ייכנסו לדיון בכנסת, אז נציג הארגון יגיד: שלום, אני נציג "אם תרצו", ארגון שבית-המשפט קבע שהוא בעל מאפיינים דומים לארגון פאשיסטי. רק שיגידו את זה בתחילת הדיון, בואו נראה איך זה משפיע. שימשיכו לעשות מה שהם רוצים, רק שיגידו מי הם. ואם אנחנו בעניין שקיפות, אז אולי שעמותת אלע"ד תגיד בכל מקום: אנחנו, העמותה, דוגלים בשקיפות, אך מקבלים תרומות חסויות בעשרות-מיליוני שקלים. חבר הכנסת סמוּטריץ, שמנהל את הישיבה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בחולם – סמוֹטריץ. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> סמוֹטריץ, אתה צודק, וגם מכיוון שאני מעירה לכולם על סוִיד ולא סוֵיד, אני לוקחת את זה לתשומת לבי, גם את הסמוֹטריץ. אז גם כשאתה מתחיל לדבר בכל מקום, אז תגיד: אני, חבר הכנסת סמוֹטריץ, היוזם של "מצעד הבהמות" – ואז תתחיל להגיד את המשפט הבא שלך. בואו נראה איך זה ממסגר את הסיטואציה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מאמץ. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> שנתניהו יגיד: אני ראש הממשלה שמקבל 100% תרומות ממימון זר; שנפתלי בנט יגיד: אני, רק 95% מהמימון שלי מגיע מתורמים זרים, ומיליון שקלים שלי נעלמו בקמפיין שהתמודדתי אני מול עצמי על ראשות הבית היהודי. זה עלה מיליון שקלים, ומבקר המדינה גם תוהה לאן הם נעלמו. בואו נראה שרק יגיד את זה, לא אומרת שום דבר. שפשוט יגיד את זה בתחילת כל משפט, בואו נראה איך זה ממסגר. אבל האמת היא שבסופו של דבר אתם יודעים טוב מאוד למה החוק הזה. החוק הזה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אנחנו מחכים. אנחנו כבר שעות מחכים שמישהו יסביר לנו. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> זה הכול מקנאה, איילת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אהה, אוקיי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> הם פשוט מקנאים כי אין מדינה נורמלית בעולם המערבי שמוכנה לשים כסף על עמותת ימין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הבנתי, הבנתי. מזל שיש את מוסקוביץ. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אז יש לי עצה פרקטית: במקום חוק עמותות שכולו קנאה, תהיו קצת פחות גזענים, קצת פחות חשוכים, קצת פחות פאשיסטים, ואולי תימצא איזו מדינה נאורה שמוכנה לשים כסף גם על עמותות ימין. תודה רבה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> קצת יותר מוכנים לוותר על המדינה, קצת יותר מוכנים לפנות יישובים – – – <קריאות:> אוו – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> רק את האמת. חוץ מהאמת אמרת הכול. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> תגיד לי, מי משלם פיצויים לטורקים, אנחנו או אתם? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> יש לכם עוד 30 שניות להמשיך את השיחה. זה בסדר. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה הקשר? לא הבנתי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> כשאתה אומר מי מוכן לוותר על המדינה – מי שבסופו של דבר משחרר מחבלים זה אתם – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> המדינה זה לא 20 מיליון דולר. המדינה זה – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – – טרוריסטים זה אתם. אז אל תטיף לי על – – – על המדינה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. אדוני, ארבע דקות לרשותך. בבקשה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, הנביא מוחמד (אומר דברים בשפה העברית ומתרגמם:) – אני אתרגם – הנביא מוחמד אומר: אם אתה לא מתבייש, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. הבנת עכשיו, מכובדי השר? לכן, מי שיכול לחוקק חוק, חוק שקיפות, הוא מישהו שהשקיפות היא נר לרגליו, מי שבאמת שקוף. אבל איזה מין שקיפות יש לממשלה הזו, שנוקטת מדיניות מכוונת נגד החברה הערבית, סתימת פיות? חופש הביטוי או חוק-יסוד של חופש הביטוי – ככה למדנו במשפטים, אדוני השר, אני עורך-דין – באמת לא חל על האזרח הערבי במדינה הזו. הרי רק היום, היום, כנראה ערוץ 10 עשו תחקיר – תחקיר, אחמד טיבי, ד"ר; עשו תחקיר – הביאו צעיר ערבי והביאו צעיר יהודי, כאילו. הצעיר הערבי ביקשו ממנו שהוא ידבר על זה שהוא רוצה להיות שהיד, ירצח יהודים. סתם, תחקיר. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> ביום שישי, לא היום. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא יודע. היום פורסם. וליהודי גם אמרו להגיד: אני אנקום בערבים, ואני ואני ואני. היום הצעיר הערבי מוזמן לחקירה במשטרה – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לפני יומיים. באותו יום. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> באותו יום. – – והיהודי, בכלל אף אחד לא התייחס אליו, למה שאמר. למה? זו שקיפות. האם באמת – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה פייסבוק אשם. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> האם באמת, מכובדי השר, לעקור יישוב ערבי, אום-אלחיראן, ולהקים שם יישוב ליהודים, חירן, האם זו שקיפות? אתה אחד המציעים. יא שקוף, אתה שקוף. (אומר בערבית: השבח לאל.) אתה שקוף? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> (אומר בערבית: תודה לאל.) <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אתה שקוף? תתבייש לך. שקופים? איזה מין שקופים? צבועים, תגידו, אולי תגידו מושחתים, אבל שקופים? (אומר בערבית: השבח לאל.) אתה שקוף? <קריאה:> (אומר בערבית: יא שקוף, אתה.) <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> (אומר בערבית: בן-אדם – – – אבל לאט-לאט.) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> איך אומרים בערבית שקוף? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> שפאף. אתם שקופים? (אומר בערבית: שפאף, נזיף, נקי.) הריסת הבתים כדי לקבל את הקרקעות וליישב שם יהודים, זה נובע משקיפות, בטוח, מכובדי השר. זה שקיפות. יא חביבי, עד מתי? האמת, כמו שלשקיפות יש גבול, גם לחוצפה יש גבול, גם לשחיתות יש גבול, גם לשנאה יש גבול. די לקיפוח של האוכלוסייה הערבית. העוני והאבטלה – היה היום דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בראשותו של מכובדי חבר הכנסת אלי אלאלוף. היה דוח על העוני; הרי שיעור העוני והאבטלה במגזר הערבי ממש הגיע לשיאו, ואף אחד מהממשלה הזו לא מתייחס. רק ועדות, דיונים וחקירות פה ושם, אבל מי ידאג? לא הגיע הזמן שממשלת ישראל תדאג לאזרחים הערבים כמו לאזרחים היהודים? דואגת להם לדיור, דואגת להם לכל דבר. 80,000 בני-אדם, מכובדי השר ארדן, 80,000 אזרחי מדינת ישראל בלי חשמל, בלי מים, בלי בריאות, בלי רווחה. יש נכים, נכים בדואים בנגב שהורסים להם בתים. רק אסיים במשפט אחרון, מכובדי היושב-ראש. היה מקרה של ילדה בבית-החולים סורוקה. סירבו הרופאים שם לשחרר אותה עד שאבא שלה יקים לה בית, אפילו בית זמני, כי הולכים להתקין שם מכשיר מסוים. בא האבא הזה, הקים בניין או בית זמני, כמו קרוון כזה. באו שבוע אחרי, הרסו את הבית. יא אללה, מדינה דמוקרטית, מדינה דמוקרטית. סובחאן אללה, שקיפות. די לשקיפות. תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תחי השקיפות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> שקופים זה של אריה דרעי. מה אתם גונבים לו, כולם, את השקופים? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו, של חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות או מדינה זרה – זה פשוט חוק רע מהבסיס שלו. החוק כל כך רע, שהנזק שהוא יגרום למדינת ישראל – וכבר נשמעות דעות שונות בעולם החופשי – הרבה יותר גדול מהתמורה החיובית. אני בטוח שכל אחד מחברי חברי הקואליציה חש בלבו, בנפשו, שהוא אינו שלם עם חוק זה. אני משוכנע שאם לא הייתה משמעת קואליציונית היינו רואים במליאה שהחוק הזה מתפורר, כי אין לו כיוון ואין לו דרך. אם החוק הזה היה כולל גופים פרטיים, דהיינו, חובת הגילוי גם על גוף פרטי שתורם, הייתי תומך בחוק הזה בחפץ לב. אבל מכיוון שהחוק הזה עשוי חצי, אינו אפוי, הוא מתייחס אך ורק לחלק אחד באוכלוסייה, הוא חוק מגמתי, הוא חוק לא דמוקרטי, והוא חוק שלא יאה לבית הזה לחוקק אותו. אבל מה לעשות שיש משמעת קואליציונית? אדוני ראש הממשלה, אתה שבוי בתוך הקואליציה שאתה בנית. איך אמרו? זו הקואליציה הימנית ביותר מאז ומעולם. אז נכון, אבל גם לעניין הזה צריכה להיות איזושהי נשמה. צריך שהדמוקרטיה תשלוט. צריך שהדמוקרטיה תיראה. ואני שומע קולות בעולם: תגידו, השתגעתם? זו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שאתם כל כך גאים בה? תגידו, נפלתם על הראש? סיימתם לתקן את כל הקלקולים במדינה? זה מה שנשאר לכם לעשות, אדוני השר? מה מהות החוק הרע הזה בכלל? לאן הוא חותר? מישהו מכם יכול להסביר אותו, מעבר למהומות ולחילופי הדברים בוועדת חוקה, שהייתה מגמתית לחלוטין? אין לו דרך, אין לו מהות, הוא לא חוק צודק, הוא לא חוק דמוקרטי. ונשאלת השאלה מה זה יוסיף למדינת ישראל בכלל, מה המהות שלו, איזה רווח מדינת ישראל כמדינה, הן בנושאי ביטחון הפנים, או מדיניות הפנים, והן בנושא מדיניות החוץ – בנושא מדיניות החוץ החוק הזה יהרוס כל חלקה טובה; לא תמצאו ידידה אחת דמוקרטית של מדינת ישראל שתתמוך בחוק הזה. הוא לא יוסיף דבר, והיה ראוי שהוא לא יגיע לפתחה של כנסת ישראל. אני רוצה לנצל את העמידה שלי כאן מעל הדוכן ולתת מילים חמות – אני אינני חבר בוועדת העבודה והרווחה, אולם אני מגיע אליה בעת האחרונה באדיקות כדי לדון בחוק השירות הלאומי. ואני מתרשם שאף-על-פי שיושב-ראש הוועדה, ביושרה בלתי רגילה – למרות שהוא שייך לקואליציה, עינו נתונה לדרך הדמוקרטית והישרה בחקיקה של החוק הזה, ללא משוא פנים; אדוני יושב-ראש הוועדה מר חבר הכנסת אלי אלאלוף, נטול כל שיקולים פוליטיים. כאן מעל הדוכן הזה אני רוצה להביע את הערכתי אליך על הדרך, על הצורה, על הסגנון, על היושרה האישית שלך בהעברת החוק הזה. תודה רבה לך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חברת הכנסת חנין זועבי. אם היא לא תהיה – חבר הכנסת עפר שלח. אם הוא לא יהיה – אז חבר הכנסת יוסי יונה. ארבע דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני שואלת את עצמי: באמת, במה הממשלה הזאת מתעסקת? אני כל הזמן אומרת לעצמי, תראו כמה אנרגיות מושקעות בלחפש ולראות מי לא בסדר עם מדינת ישראל, מי פה עשוי לרצות להרע לה, להזיק. אני שואלת את עצמי, ממשלת נורבגיה? ממשלת שבדיה? האיחוד האירופי? מי אלה אותם אנשים שבדרך כלל עוזרים ויוזמים פרויקטים שחלקם הגדול בכלל עוסק בדברים שאתה יודע מה, אתה ואני – הרבה פעמים אני אומרת לעצמי, בין היהודים היינו זקוקים לפרויקטים כאלה, של people to people, של אנשים שבאמת מנסים לראות איך חיים ביחד. וזה מה שמטריד אתכם? תראו כמה אנרגיה מושקעת פה, במקום להסתכל – הנה, אתמול קרה משהו חשוב, הגיע לכאן שר החוץ המצרי. הנה, מפרגנת, אדוני השר. הגיע לכאן שר החוץ המצרי, ותראו במה אנחנו משקיעים את האנרגיה: בחוק, תסלחו לי, הבאמת-באמת מיותר הזה. אני כבר לא אחזור על כל מה שאמרו החברים שלי, על חוסר הדדיות, על השקיפות החד-צדדית, על כך שברור שמה שאתם מחפשים פה ותרים אחריו במסדרונות, בוועדות – תאמינו לי, אתם רוצים לחפש את הבעיות? אני אגיד לכם איפה הבעיות נמצאות: בכל מיני שדלנים שהולכים ואומרים לחברי כנסת בזמן ישיבות ועדות מה לחשוב, מה להגיד, מה להצביע. שם נמצאת הבעיה; הבעיה לא נמצאת במקום הזה. אם אתם חושבים שיש בעיה, הבעיה נמצאת גם בצד השני. אני לא זוכרת מי הזכיר פה אילו עמותות – שחלק גדול מאתנו מכיר אותן – שאנחנו לא יודעים מי התורם הפרטי שעומד מאחוריהן. אם אתם רוצים שקיפות, אז שקיפות עד הסוף. אני אמרתי את זה כמה פעמים לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, אין בעיה, עד הסוף. אני בעד, חברי חבר הכנסת יוסי יונה, בעד שפאפיה, נכון? בעד שפאפיה. מה אתם מחפשים? במה אתם מתעסקים? על מה אתם מבזבזים את האנרגיה? אדוני השר, יש לך משרד כל כך חשוב ומשימות כל כך כל כך משמעויות על השולחן – זה הדבר – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה מה שאת לא מבינה, אצלנו זה אפילו לא דורש אנרגיה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד לך דבר אחד: אתם לא תלמדו אותנו מהי ציונות ומהי פטריוטיות, בדיוק באותה מידה שיש לי אולי חברים מהצד היותר-שמאלי במפה שלא ילמדו אותי מהי דמוקרטיה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אצלנו שקיפות זה לא אנרגיה, זה דבר בסיסי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתם לא תלמדו אותנו – אתה לא תלמד אותנו – אתם משתמשים בשקיפות כשנוח לכם. שקיפות לא נועדה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שש שעות – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, שקיפות לא נועדה לשימוש כשנוח לך. להשתמש ולזרוק. אתה, שקיפות זה כשזה נוח לך. סליחה, עם כל הכבוד. ואתה לא תלמד אותי לא על ציונות ולא על פטריוטיות ולא על איך שומרים על מדינת ישראל, מדינת העם היהודי. סליחה, אני צועקת? אני מתנצלת, אני לא מתכוונת לצעוק, אבל אני כבר עייפה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא, אני לא – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה לא שמעת? אז אתה לא תלמד אותי לא על ציונות ולא פטריוטיות, חברי גלעד ארדן, לא, אתה לא תלמד אותי. ואני אומרת לכם, ואני אומרת לכם את זה: אתם כל כך משוכנעים שאתם צודקים בכל דבר, במקום להסתכל באמת על מה חשוב לעשות במדינה, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה מדינית, וגם כדי לראות איך אנחנו פחות משוסעים כאן. זה מה שצריך להטריד את כולנו, זה מה שצריך להדאיג את כולנו, זה מה שצריך. ובמקום זה אתם הולכים ומחפשים פה כל מיני אשמים – תאמין לי, באמת אני לא יודעת במה. ואמרתי לך, אני מוכנה להגיד לך איפה אני רואה את הבעיות, איפה אני רואה את ההשפעות הבלתי-תקינות. אתה יודע מה, גלעד, אני מסרבת להאמין שאתה חושב ששם נמצאת הבעיה הכי משמעותית של מדינת ישראל. אני מתקשה להאמין שזה מה שאתה חושב. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> למה, חוקים מטפלים רק בבעיות הכי משמעותיות? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אבל אני חושבת שאתה גם מבין שכמות האנרגיה שהושקעה בחוק הזה וכמות האנרגיה שהולכת להיות מושקעת בחוק ההדחה – ואני לא אהיה במליאה בזמן שחברת כנסת מסוימת תדבר, אבל זה לא משנה – החוקים שאתם משקיעים בהם אנרגיה הם לא המהות של מדינת ישראל, הם לא מה שיהפכו אותה ליותר חזקה, הם מה שיהפכו אותה ליותר חלשה. וזה מדאיג אותי. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> איילת, מי שמשקיע כל כך הרבה זה אתם – בשעות של דיבורים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת. חבר הכנסת עפר שלח. ארבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <עפר שלח (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש. יש הצעות חוק מיותרות, יש הצעות חוק מטופשות, יש הצעות חוק מנוולות, ויש הצעות חוק שהן כל השלוש גם יחד, וזאת הצעת החוק הנוכחית. היא מיותרת, מפני שרוב הדברים שנמצאים בה כבר קיימים ממילא; ותמיד אפשר להוסיף עוד תג, עוד סימון או עוד משהו. היא מנוולת בגלל דברים שנאמרו פה על-ידי חברי: העובדה שהיא עוסקת רק בצד אחד של המפה הפוליטית, העובדה שהיא מבחינה בין מי שמקבל מימון מממשלה זרה לבין מי שמקבל מימון מגורם פרטי. אבל האמת היא, חברי יענקל'ה פרי, שהעובדה שאנחנו עומדים כאן ומדברים עליה כבר כל כך הרבה שעות היא ניצחונו של האיש ששואף להעמיד את כל הפוליטיקה הישראלית על הסוגיה הזאת, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. שהרי מה שלא נגיד, לכאן או לכאן, או יצביעו לכאן או לכאן – ואתה יודע גם, אדוני היושב-ראש, שאתה מיוזמי הצעת החוק הזה – שלהצעת החוק הזאת לא יהיה שום ביטוי מעשי בשטח. אז מישהו, נגיד, ילבש איזה שרוך או יפרסם באתר האינטרנט שלו לא ארבע פעמים בשנה אלא שש פעמים בשנה. אבל עצם העובדה שערב ארוך של הכנסת, כל כך הרבה זמן בדיון הציבורי, עוסק רק בסוגיה הזאת שבה אדם אחד מצביע על השני ואומר לו: אתה ימין, אתה שמאל; אין עיסוק בשום תוכן, אין ויכוח על שום עמדה, אלא רק מי מתויג איך – זה הניצחון הגדול. כי ברגע הזה לא דנים בשום דבר מדברי המהות שאנחנו צריכים לדון בהם; לא דנים במה הממשלה צריכה לעשות ואיננה עושה – או אולי עושה – לא דנים במה הכנסת צריכה לעשות ואיננה עושה – או אולי עושה. עסוקים רק בלדחוף אחד את השני, בלתעב אחד את השני, בלפלג, בלשסע, בלמנוע מהחברה הישראלית להתמודד עם השאלות הכל-כך מהותיות שעומדות לפתחה. ולכן, כל אדם שעלה לפה היום, וגם אני, מובס מעצם העובדה שהוא עומד כאן; מובס מעצם העובדה שבזה הוא עוסק; מובס מעצם העובדה שזאת הצעת חוק שכנסת ישראל מקדישה לה יום שלם של חקיקה ממשלתית – יום שלם שבו השר ארדן, אני מניח, היה יכול להביא איזושהי חקיקה שעוזרת לביטחון הפנים של מדינת ישראל, או חברי ניסן סלומינסקי היה יכול להביא משהו שמקדם את החוקה והחוקתיות במדינת ישראל. ובמקום זה, יום שלם אנחנו מקדישים לדבר ההבל המזיק הזה, וזה, בסופו של דבר, ניסן ידידי, בושה לכולנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יוסי יונה. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. אם היא לא תהיה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. ארבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר ארדן, לפני שנכנסתי לזירה הפוליטית הייתי מעורב בפעילות של המון ארגונים: ארגוני שלום, ארגונים לצדק חברתי, ארגונים לשוויון מגדרי, ארגונים לדמוקרטיה. והדבר המעניין ביחס לארגונים האלה, השר ארדן, הוא שהם התעקשו, הם עמדו על כך, שעל המסמכים של הפעילות שלנו השמות שלהם יופיעו, שהלוגו שלהם יופיע; בכנסים שהם קיימו – שיהיו שלטים רחבי ממדים שכתוב שם: העמותה הזאת והארגון הבין-לאומי הזה הם אלה שמסבסדים, הם שעומדים מאחורי הפעילות הזאת. הם רצו שקיפות. אתה יודע מה, השר ארדן? הם לא רצו שקיפות. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה, היה כתוב אילו מדינות, כאילו? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> היה כתוב: Friedrich Ebert Stiftung. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא, זה משהו אחר – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> כן, אתה יודע למה זה נחשב, השר ארדן? היא בעצם מקבלת סיוע מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, או קונרד אייזנהאואר – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדנאואר. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדנאואר, תודה. – – ועוד דברים כאלה ואחרים, שאתם מקבלים. כלומר, הם עמדו על כך, השר ארדן. אתה מבין? הם עמדו על כך. עכשיו אתם באים ואומרים: רגע, אנחנו רוצים את השקיפות הזאת. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה חוק למתן קרדיטים, למעשה, שלא נפספס. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אתה רואה? אז עולה באמת התהייה, עולה התהייה, שאם הארגונים הללו רוצים בעצמם את השקיפות, או שלמעשה הם רוצים שידעו שהם עומדים מאחורי הפעילות הזאת, אז עולה באמת השאלה: אז מה, מהי בעצם הבעיה? והבעיה, כפי שהחברים שלי והחברות שלי כאן אמרו פעמים רבות, הבעיה – אם תרצה, יש כאן איזשהו ניסיון לאיום סמוי, להכפשה, להוקעה, להדביק קלון לאנשים. הרי אנחנו יודעים מה בעצם הכוונה שעמדה מאחורי החוק בתחילה. גם אתה בין היוזמים – אדוני היושב-ראש בצלאל – שבעצם, בהתחלה לחבר'ה היו אמורים להיות תגים, נכון? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בצלאל, שיחקת אותה שאתה יושב עכשיו בראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא תכננתי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה ניגוד אינטרסים. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> נפלה בידו הזכות לקיים את הדיון הזה על חוק שהוא בין יוזמיו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה מבין איזה ריכוזיות. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> ואני חייב לומר, דרך אגב – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה ניגוד עניינים – איך אתה מנהל את הדיון. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני חייב לומר, השר ארדן, שהוא מנהל את הישיבה באיפוק רב. אני מתאר לעצמי שכל הזמן יש לו הוא כמעט מתפתה לומר או להעיר הערה כזאת או אחרת, והוא מבצע את מלאכתו באופן – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> להפך, יוסי, אתה עוד חדש. ככל שתתקפו אותו חזק יותר, יותר טוב. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> יפה מאוד. אבל אני אומר, האיפוק שלך מעורר – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אל תחמיא לו. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני לא מחמיא לו. לכן אני אומר – אנחנו בוודאי תוקפים אותו, בכל אופן, על היוזמה של הצעת החוק. אנא, חשב את הערות הביניים של השר ארדן וסמולינסקי, כך שאנחנו בכל זאת ויתרנו על חלק ניכר מהזמן שלנו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הוא קורא לו סמולינסקי, שמאלינסקי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לא, אתה יודע, שמאל וימין מתערבבים פה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם הוא יהיה שמאלינסקי, החוק הזה יוציא אותו מחוץ לחוק, על מה אתה מדבר? מה קרה לך? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> בדיוק. בכל אופן, אם כן, הבעיה עם החוק הזה מבחינתנו זה האקט של הסימון, האקט של הסימון, שבא להוקיע. כי אכן, כפי שטענתי לפני כן, בתחילת הדרך, בניסוחים הראשונים של החוק הזה, הרי אנשים היו אמורים לענוד תגים. אחר כך הם היו אמורים – כפי שאתה זוכר, כי אתה ניסחת את החוק – לבוא ולהכריז קבל עם ועדה: אני מקבל מימון מארגון כזה או אחר, אני מקבל סבסוד מארגון כזה או אחר. האקט של ההכפשה. אני רוצה לומר לכם, חברי הקואליציה, הממשלה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אבל למה זה הכפשה? לא הצלחתי להבין. אתה אמרת שחלק מהם – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני השר, תשאל אותו כשהוא ירד מהבמה. זמנו תם. אני בטוח שהוא ישמח לענות לך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לא, לא תם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מוסיף לך. קח משפט סיכום. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> למה? שיהיה דיון מעניין. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> הנה, דיון מעניין. בוא נעשה קצת דיאלוג מעניין לתוך הלילה. כן, מה הייתה שאלתך, בבקשה, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה עניין של השקפה. אתה אומר זה הכפשה, אני אומרת – זה השקפה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת יוסי יונה, בוא, קח משפט סיכום. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני בא ואומר לכם: אנא, הימלכו בעמדתכם. זה לא עוזר לחברה הישראלית פנימה, משום שבעצם מה שמונח בבסיס פעולת ההכפשה הזאת, כפי שאני רואה אותה, זה בעצם להוקיע, לבוא ולומר – לעשות איזשהו חיץ בינינו, לומר מי פטריוט ומי לא פטריוט. וזה חבל, זה חבל. זה פגיעה בחברה הישראלית, זה פגיעה באמת בלכידות הפנימית שלנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני מסיים, אדוני היושב-ראש. ודבר נוסף – האמינו לנו, אנחנו מסתובבים בחוץ ומגינים על המדינה הזאת, וחוקים כאלה עושים את זה הרבה הרבה יותר קשה – לעמוד בחוץ ולהסביר מה בעצם הכוונה המסתתרת שם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – ויש פגיעה מאוד חזקה בדימוי העצמי הבין-לאומי שלנו כחברה דמוקרטית טובה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני מקווה שתימלכו בדעתכם, שלא נצביע על החוק הזה, אלא תגידו: הבה ונסיר אותו מעל שולחנה של הכנסת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בכול אשם השמאלינסקי. סמולינסקי אשם בכול. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. ארבע דקות תמימות לרשותך, גברתי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני. מספר המילים שאנחנו שופכות ושופכים על החוק הזה – באמת, אני מרגישה איזה סוג של סחרחורת. אבל כל הדיבורים האלה לא יסתירו את האמת המאוד-פשוטה: מדובר ברדיפה פוליטית. הממשלה הזאת, לצערי, עוסקת ברדיפה פוליטית של מי שלא בצד שלה, מי שלא מסכים אתה, עם המדיניות שלה, עם המעשים שלה, עם ההסתה שלה. ולכן הלכו וחיפשו מכנה משותף. אילו המכנה המשותף לכל הארגונים החברתיים הפוליטיים האלה, שעוסקים בהתנגדות לממשלה הזאת, היה שהן כולן יושבות ברמת-גן, אז החוק היה נגד ישיבה של עמותות ברמת-גן. אבל מצאו שהמכנה משותף הוא קבלת כסף מישויות כמו-ממשלתיות זרות, ולכן נגד זה החוק. אבל אי-אפשר להסתיר את העובדה שמדובר ברדיפה פוליטית. זאת המטרה ואת זה היא משיגה, גם אם בסופו של דבר החוק עצמו, פרטיו, הם פחות דרקוניים ופחות גרועים ממה שאפשר היה לשער או לחשוש. בסוף יש, מה שנקרא, אדוני היושב-ראש, אפקט הצינון, אפקט ההפחדה, אפקט ההבהלה, אפקט סתימת הפיות המאוד-מאוד-אפקטיבי. את זה, לצערי, חברי וחברותי בממשלה ובקואליציה, אתם מביאים חוק אחרי חוק אחרי חוק, בשביל להשתיק גם מוסדות חשובים מאין כמותם, כמו בית-המשפט העליון במדינת ישראל, וגם את אחרוני הארגונים הפוליטיים והחברתיים, שבסך הכול מאפשרים לחברי וחברות המדינה הזאת, לאזרחיות ואזרחי המדינה הזאת, לבטא את אשר על לבם, להתנגד התנגדות אזרחית, שהיא לא רק מוסרית ממעלה ראשונה – היא גם חובתו וחובתה של כל אזרחית שהמדינה הזאת יקרה ללבה. זה חוק של רדיפה פוליטית. אין דרך להסתיר את הבושה הזאת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – ארבע דקות, אדוני, בבקשה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר ארדן, חוק העמותות הוא חוק אנטי-דמוקרטי, שסולל את הדרך לרמיסת חופש הביטוי ולצמצום המרווח הפוליטי החופשי. אני לא אדבר על ההיבטים החוקתיים, על אי-חוקיות החוק הזה. את העניין הזה העלו הארגונים החברתיים – האגודה לזכויות האדם, כולל המכון הדמוקרטי בישראל. שני המוסדות האלה מתנגדים ודוחים את החוק הזה על הסף. מן הראוי היה שהחוק הזה לא יוצע, לא מהממשלה ולא מהמציעים שלו. וקרוב לוודאי שהחוק הזה לא יעמוד בפני בג"ץ. החוק הזה סולל דרך לדיקטטורה שלטונית, והוא לא רק התחלה של סכנת הפאשיזם, אלא הוא מהווה צעדים מתקדמים ליישומו של הפאשיזם. האם על-ידי הגבלת המימון הפעולות של העמותות ייפסקו? מובן שלא. האם מציעי החוק יכולים להגיד בוודאות מה הם מתכוונים בחוק הזה, מה מטרתם? במקום להגיד שהמלך הוא עירום ולהעלות לשיח הציבורי את עניין ההתנחלויות והכיבוש, אנו בפני חוק שפוגע בזכויות היסוד, שהחקיקה שלו אינה מגבירה את השקיפות אלא להפך. זו רדיפה פוליטית, סתימת פיות ושלילת דעות אחרות שמתנגדות לכל מה שנאמר. בעבר היו הצעות דומות במטרה לפגוע בעמותות בעלות אג'נדה שונה מזו של הממשלה, והן לא קודמו עקב פגיעתן הקשה בזכויות האדם, הפגיעה הקשה בדמוקרטיה. הרי יש חוק עמותות קיים, והוא מחייב שקיפות מלאה ודיווחים על תרומות מעל 20,000 שקל, וגם דיווחים כל ארבעה חודשים לרשם העמותות. מובן שהמטרה של החוק הזה היא דה-לגיטימציה של כל מה שנקרא דמוקרטיה. למרות שמציעי החוק, לטענתם, מבקשים איסור התערבות לגיטימית של מדינות זרות, הרי אותן מדינות תורמות הרבה לישראל בהרבה תחומים – גם בריאות, גם חינוך וגם תרבות. במדינה דמוקרטית אין להגביל פעילות פוליטית, חברתית ואחרת על-פי השקפת עולמן של קבוצות אחרות, שמנצלות את ההזדמנות שהן בשלטון ועושות את החוקים האנטי-דמוקרטיים האלה. החוק הזה הוא חוק אנטי-דמוקרטי, חוק ללא שקיפות, ולכן צריך להוקיע אותו ולשלול אותו על הסף. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, השעה מאוחרת, העיניים כואבות ולא מרוכזים בשעה כזאת. אני לא רוצה לדבר על חוק העמותות באופן ספציפי. אני רוצה לדבר על התוכנית הגדולה, תיאוריית הפחד, התוכנית הגדולה שעומדת מולנו מאז שהמושב התחיל. והתוכנית ברורה, התוכנית הגדולה: השארת נתניהו בשלטון. התוכנית הזאת – בואו נקרא לה "אורנים הגדולה" – בואו נגיד, היא השארת נתניהו בשלטון. ולשם כך נזכרים וגם נעזרים בחברים. יש חבר לראש הממשלה, שמו שלדון אדלסון, והוא אמר: ישראל לא חייבת להיות דמוקרטית. הוא אמר את זה. ואז, עם "התוכנית הגדולה" ועם העצה של החבר, אני יוצא לפעולה, אני צריך להפנים את המסר ולצאת לפעולה: ישראל לא חייבת להיות מדינה דמוקרטית. ועכשיו, יש לי קואליציה שיש בה חבר הכנסת אלאלוף, ויש בה חבר הכנסת מייקל אורן, ויש בה חבר הכנסת שר האוצר כחלון, ויש בה חברי כנסת שחושבים אחרת. אבל מה לעשות, חברי הכנסת האלה, כמו אחרים, רוצים ליהנות מהחמאה הזאת שראש הממשלה נותן לי, וכיבוד הדיקטטור הזה שאני מקבל מחייב אותי לוותר על ערכים; מחייב אותי ומצריך אותי לעבוד נגד המצפון שלי לשם "אורנים הגדולה", לשם התוכנית הגדולה. ככה. ואז, בשביל התוכנית הגדולה, מה אני צריך לעשות? אני צריך מערכת חוקים. אמרה לפני חברת הכנסת מיכאלי: חוק הרדיפה, בין היתר, חוק ההדחה, חוק העמותות, קדמו לזה חוק המישוש, וחוק הטרור, וחוקים, וחוקים. ועכשיו ראינו את הצעת החוק ההזויה, הפופוליסטית, של חבר הכנסת יואב קיש, שהחליט לדבר לליכודניקים הישנים. אני צריך להיות חבר כנסת ולצאת מהמחוזות בקדנציה הבאה, ולשם כך אני צריך לייצר את ה"טייטלים" החדשים, ומביא לנו הצעת חוק: אסור לעתור לבג"ץ. אסור לחבר הכנסת לעתור לבג"ץ. חבר הכנסת קיש נבחר דרך מחוז דן, דרך הליכודניקים החדשים. עכשיו, בשביל להמשיך, הוא צריך את הליכודניקים הישנים – ללכת לבחירות הארציות. לשם כך אני צריך להגיע להמונים האלה, שאני ליכודניק – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל הוא חטף סטירה מהיועץ המשפטי של הכנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עזוב, קיבל סדר-יום, קיבל ערוץ הכנסת, קיבל "שופוני יא נאס", קיבל מעמד יפה. תן לי לענות. היום הייתי בוועדת הכנסת והיה משהו מעניין: הוא רוצה סדר חדש. חבר כנסת מדבר והוא עונה לו; מציע הצעה, דן בה ועושה לעצמו סדר. תראה, זה היה ממש מדהים. אנחנו נגררנו, מה לעשות. השתתפנו בהצגה שחבר הכנסת קיש ייצר לעצמו. היה חבר הכנסת שטרן – היית כוכב בהצגה. מה עשה? כל ח"כ שדיבר – חבר הכנסת קיש: טוב, סידר את הז'קט ככה: אני אענה; וענה. דיברה זהבה – ענה. זו הייתה הצגה שלא ראיתי הרבה זמן בכנסת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הוא מתגעגע לוועדה שלי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו נגיע אליך, אתה הכוכב של הכנסת השנה. אתה צריך לתת לך חמישה עוזרים על העבודה שאתה עושה. אתה הופך להיות מוקד העלייה לרגל. מה לעשות, אתם, בבית היהודי – חבל על הזמן. אתם כוכבים ביצירת המתח והאנטי. טוב, נחזור לתוכנית הגדולה, "אורנים הגדולה", של ראש הממשלה. התחיל עם מערכת החקיקה, עמותות, הדחה, V15, חוק קיש הקיסר – כי הוא התנהג כמו יוליוס בוועדה – וחקיקה. והגענו לכלי התקשורת, להשתקת התקשורת. תראה, ערוץ הכנסת – סירסנו אותו. הקמנו ועדה ליכודניקית, סירסנו אותו; "גלי צה"ל" – כבשנו אותה כבר. כבשנו, "גלי צה"ל" נכבשה; ערוץ 10, על אפם וחמתם של אנשי ש"ס, סדן קיים וימשיך להיות קיים, אז גמרנו עם ערוץ 10; ערוץ 1, תאגיד הרשות – אנחנו שם עושים מה שבא לנו. אני עובר – תראה, השר גלעד ארדן, שנתן את הירייה, ביטל את האגרה והקים את התאגיד, תגיד לי, כבוד השר, אני עכשיו, באמת – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> על חשבון הזמן שלך, אבל שיהיה לך בתיאבון. בסדר? אתה רוצה להמתיק, על כל הרע שאתה חייב, נאלץ לבלוע, על החמאה שאתה בולע בקואליציה בכוח. מה לעשות, צריך לחיות את הכיבוד. כשהתחלת בתאגיד החדש, האמנת שזה יגיע לאן שזה נמצא היום? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מאיזו בחינה? <זהבה גלאון (מרצ):> גם כשהוא – – – הוא לא האמין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> כן, טוב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה – הצחוק שקורה שם, חברים, הדברים שקורים שם, זה מתאים לרפובליקת בננות, לא מתאים למדינה שמתיימרת להיות מדינה דמוקרטית. עכשיו נמשיך. מה היה? אני צריך – לא נורא, חבר הכנסת אלאלוף, תבלע את הגלולה, תצביע. אני יודע שאתה חושב אחרת, אבל מה לעשות, הכיבודים והחמאה מחייבים – מחייבים לדרוס את הערכים. מחייבים להתנהג בניגוד למצפון – – <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – מחייבים ללכת בניגוד לאמונה שלך. <אלי אלאלוף (כולנו):> אני רוצה לשאול אותך, חבר הכנסת – – – אין לך שום חלק במצב הנוכחי? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. לא שמעתי אותך. <אלי אלאלוף (כולנו):> אין לך שום חלק במצב הנוכחי? <זהבה גלאון (מרצ):> אין לך חלק במצב הנוכחי? <אלי אלאלוף (כולנו):> אתם צדיקים טהורים, ואנחנו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אף אחד לא צדיק כאן. <זהבה גלאון (מרצ):> למה אתה אומר את זה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אף אחד לא צדיק כאן, אבל כשאני הולך – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא, זהבה כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. תקשיב, כשאני הולך – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אפילו זהבה לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – בשיטה שאני עושה וכשאני מקבל – – <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – את עצת החבר שלדון – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – מסמך יצחקי גם. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כשאני מקבל את עצת החבר שלדון: ישראל לא צריכה להיות חברה דמוקרטית – ואני פועל על-פי עצת החבר צעד אחרי צעד, ובסוף אני מייצר – אני צריך, הרי אני מדינה דמוקרטית, בהגדרה, אני צריך לייצר לעצמי דמוקרטיה. אז יצרתי דמוקרטיה. מה הדמוקרטיה שיצרתי? דמוקרטיה של עריצות הרוב – זאת ההגדרה של הדמוקרטיה שלי. דמוקרטיה של עריצות הרוב; דמוקרטיה של רדיפה פוליטית ורדיפת כל מי שחושב אחרת; דמוקרטיה שאם אני בצד אחד ואומר על ארגוני השמאל: סייעני טרור – מקבל פרס שר הביטחון, ואם אני חס וחלילה לא בצד הנכון ומעז לכתוב פוסט בפייסבוק, אני מפוטר. זאת הדמוקרטיה שמייצרים אותה צעד by צעד. לזה אתם חותרים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, זמני מתקרב לסוף. אני – – – <חיים ילין (יש עתיד):> עיסאווי, מה עם ערוץ 33? – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ערוץ 33 – זה מחייב דיון אחר, אני לא רוצה שהזמן – כי יש המון מה להגיד שם, ודברים מעניינים. חברים, אני מסיים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הבעיה היא לא חוק העמותות; הבעיה היא התוכנית הגדולה, המסוכנת, שאנחנו חייבים להתמודד אתה. אני אומר לכם, התוכנית הגדולה שנמצאת בעיצומה עכשיו, בעיצומה – לתת כיבודים; שהדיקטטור ייתן כיבודים לחברים, וחמאה, ובתמורה דורכים על הערכים, הולכים נגד האמונה, ויחיה ניסן סלומינסקי. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין. <קריאה:> תמחא לו כפיים. <היו"ר חמד עמאר:> אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – נשיא המדינה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> חצי מנדט הוא כבר הוסיף לי עכשיו. <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה הדוכן של הכנסת הזאת. כנסת עשרים היא כנסת סלומינסקי. ועדת החוקה עובדת – – – <היו"ר חמד עמאר:> עד שבע דקות, בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מגיעים לסיכום הדיון הזה. ואני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, לחבר את התארים המוצדקים שניתנו לחקיקה הזאת כאן, בדיון הזה, על-ידי הדוברים הרבים של האופוזיציה. מה אמרנו על החוק הזה? אמרנו על החוק הזה שהוא חוק מיותר; אמרנו על החוק הזה שהוא חוק מזיק; אמרנו על החוק הזה שהוא חוק דמגוגי; אמרנו על החוק הזה שהוא חוק מסוכן. איך כל הדברים האלה מתחברים? אם הוא מיותר, איך הוא יכול להיות גם מזיק, גם דמגוגי וגם מסוכן? אז הנה ההסבר, עמיתי חברי הכנסת. נתחיל בחוק מיותר. אם מדובר על שקיפות של עמותות, עמיתי חברי הכנסת, אין שום צורך בחוק הזה. העמותות שהחוק הזה שם אותן למטרה, כבר היום שקופות לחלוטין. תרומות ממדינות זרות הן תרומות שמתפרסמות, מדווחות, אין שום בעיה לדעת אותן, הן נמצאות בידי הרשויות, רשם העמותות, והציבור יכול להגיע אליהן בקלות רבה מאוד. ולכן, מכל היבט אמיתי של שקיפות אין בחוק הזה שום צורך. ובכל זאת, עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק מזיק. הוא חוק מזיק מכיוון שהוא מסמן כמטרה ארגונים אזרחיים שפועלים למען שינוי; הוא מסמן כמטרה ארגונים שעוסקים בזכויות אדם; הוא מסמן כמטרה ארגונים שנאבקים נגד הכיבוש; הוא מסמן כמטרה ארגונים שמדיניותם איננה נראית לממשלה הזאת, איננה נראית לשלטון הזה. הסימון הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא סימון מזיק. מעבר לזה, הוא גם סימון דמגוגי. הוא סימון דמגוגי מכיוון שכאן, כמו שאמרתי, אין שום בעיה של שקיפות, אבל יש בעיות אמיתיות של שקיפות במקומות אחרים. יש בעיות אמיתיות של שקיפות, יש בעיות אמיתיות של כסף גדול – כסף זר בהיקפים גדולים שכן מגיע לארץ, וכן מגיע, וכן משפיע על מערכות ציבוריות ופוליטיות. ואנחנו, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו, חברי הכנסת מהאופוזיציה, נתנו כאן דוגמאות במהלך הדיון הזה על הזרמות כספים כאלה שנעשות בצורה לחלוטין לא שקופה, לעמותות ולארגונים שנמצאים בצד השני של המפה הפוליטית. אנחנו לא מדברים על הזרמת כספים בהיקפים מצומצמים – אנחנו מדברים על הזרמת כספים בהיקפים עצומים, הזרמת כספים בהיקפים של עשרות-מיליוני שקלים בכל שנה, אם לומר את הדברים בצורה הכי מתונה והכי ממעטת. הכספים האלה מועברים לעמותות כמו עמותת אלע"ד בקנה מידה של 250 מיליון שקל. עמותות וארגונים אחרים נהנים כבר היום מחסות של חיסיון שמונע מהציבור לדעת מי באמת תורם ומי באמת מממן את הארגונים הפוליטיים האלה. הכסף הזר שמממן את עמותות הימין, את עמותות ההתנחלות, את עמותות התמיכה בכיבוש, הוא כסף לא שקוף. וכאן האופי הדמגוגי של אלה שהביאו בפנינו את הצעת החוק הזאת, אלה שמדברים גבוהה-גבוהה על שקיפות, אבל בפועל מייצרים סיטואציה שהמרחק בינה לבין שקיפות הוא כרחוק מזרח ממערב. ומכאן גם סכנתו של החוק הזה. החוק הזה הוא חוליה נוספת בשרשרת של מעשי חקיקה שבאים לפגוע במרחב הדמוקרטי, באים לצמצם את יכולת ההתנגדות והמאבק נגד הממשלה ונגד מדיניותה המסוכנת. למה הממשלה הזאת צריכה חוקים כאלה? זו השאלה. הרי השלטון נמצא בידיכם. למה אתם צריכים לסמן עמותות וארגונים? האם אתם באמת חושבים שהעמותות והארגונים האלה מסכנים אתכם? אני חושב שזו אחת השאלות החשובות ביותר שאנחנו צריכים לענות עליהן בדיון הזה. הממשלה הזאת היא ממשלה, עמיתי חברי הכנסת, שאין לה תשובה על שום בעיה אמיתית בחברה הישראלית. בשנה האחרונה ראינו את המספרים: ישראל עברה למקום הראשון בשיעור העוני באופן יחסי בין המדינות המפותחות; ישראל נמצאת במקום השני בשיעור האי-שוויון בין המדינות המפותחות. לפני חמש שנים הייתה מחאה חברתית עצומה. מאז מחירי הדיור בישראל עלו ב-30%. לא סיפקו שום פתרון לבעיית הדיור. מאז חזר נתניהו לשלטון ב-2009, מחירי הדיור עלו בסביבות 60% – חצי מזה מאז המחאה החברתית הגדולה. וכאשר לממשלה הזו אין שום פתרון אמיתי לשום בעיה אמיתית, היא עוברת לאסטרטגיה של סימון שעירים לעזאזל, סימון אויבים פנימיים, וכאן מגיעה ההסתה נגד הציבור הערבי, ההתקפה על האזרחים הערבים, על מנהיגי הציבור הערבי. <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כאן, עמיתי חברי הכנסת, מגיעה גם ההתקפה על הארגונים האזרחיים, על החברה האזרחית, על האופוזיציה. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, גם כדי להגן על הדמוקרטיה וגם כדי להיאבק בשלטון המסוכן הזה – שלטון שאין לו מעצורים ומוכן לגרום לנזקים נוספים כדי לחפות על חוסר ההצלחה שלו וחוסר היכולת שלו לפתור בעיות – אנחנו מתנגדים לחקיקה המסוכנת הזו. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אחריו – חבר הכנסת אורן חזן. עד שבע דקות, בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, השר ארדן, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט מר סלומינסקי, תראו, מרבים בזמן האחרון לדבר על ניצני פאשיזם. אני לא בטוח שיש פה ניצני פאשיזם, אבל הניצנים שנראים בארץ הם ללא ספק ניצנים של טיפשות. ערימה של טיפשים מנהלים פה את המדינה הזאת, ועושים כמעט כל דבר רע אפשרי, בחוסר כישרון בולט. משום שכוונת החוק המקורית הרי הייתה – מחוקקיו או הוגיו התכוונו למנוע כספים מעמותות של זכויות אדם. אדוני השר ארדן, אתה מפריע לי. יכול להיות שאני מדבר שטויות, אבל תן לי – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני מבקש לא להגיד דברים כאלה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כי הכוונות של המחוקק, של מי שהגה את החוק הזה, היו פשוט לסתום את הפה לארגוני זכויות אדם. איך אני יודע את זה? אספר לכם סיפור שאני לא בטוח שאתם יודעים אותו. ובכן, ברשם העמותות אין מחשב. אי-אפשר ללחוץ על הכפתור ולקבל רשימה של העמותות שמקבלות תרומות מחו"ל. החוק הזה נהגה ונעשה, כי קודם כול סימנו את המטרה. הוגיו לקחו 100 עמותות של זכויות אדם שרצו להיפרע מהן, הלכו ובדקו עמותה אחר עמותה – מי מקבל כסף ממדינות בחו"ל ומי לא. יצא להם לא כל כך טוב, כי האחוז מתוך ה-100 שסומנו כמטרה – ואני אומר לכם את זה באחריות, כי אדם מתוך רשם החברות הלך ובדק תיק-תיק, כאמור – התוצאה הייתה די קשה, כי לפחות מחצית העמותות האלה לא מקבלות כסף מחו"ל בכלל, או בשיעורים שנופלים מ-20%, ואז לא היה אפשר לסתום להן את הפה בדרך הזאת. ואז הגיעו למסקנה שאפשר לחוקק חוק שרק מעל 50% תרומות מחו"ל – זה יהיה הסף שיחייב את העמותות האלה להתבייש. יצא שמתוך 27 העמותות שנכללות בחוק – נדמה לי שזה כבר 26, כי אחת הפסיקה לקבל כספים מחו"ל; לא בגלל החוק, בגלל קשיים אחרים – 25 עמותות הן עמותות שעוסקות בזכויות אדם, ועליהן הוכרזה מלחמה. כל הזמן שואלים פה מעל הדוכן: למה הממשלה עושה את השטות הזאת? למה היא נאבקת בדבר הזה ומוכנה להכתים את שם ישראל בחו"ל וכו' וכו'? התשובה היא: כי הממשלה הזאת מאסה בניג'וס הזה שקוראים לו זכויות אדם. זה הכול. אם נצליח לסתום להם את הפה, מה טוב. אבל בכל אופן היה קצת לא נעים ולא נוח. התגים מזכירים משטרים אפלים אחרים, וכל מיני הצעות נוספות שעלו במסגרת החוקים האלה, ההזויים, היו ממש מבישות. והתוצאה היא שיצא חוק שהוא רבע אידיוטי, רבע שייך כאילו לשקיפות, אני לא יודע, אולי רבע הוא רדיפה פוליטית, ורבע הוא אצבע בעין. בואו נדבר קודם על השקיפות. איזו שקיפות אתם בבית היהודי רוצים? באמת. למי אתם מוכרים לוקשים? איזו שקיפות? בוועדת השרים לענייני חקיקה שאתם מנהלים, השקיפות היא הדבר האחרון שיש. עושים שם קומבינות מגעילות, השרה דוחה הצעות חוק, גונבים הצעות חוק מחברי האופוזיציה ומעבירים אותן לקואליציה, מורחים ומטייחים וגונבים שם דברים – כמו שאתם עושים, אגב, בכספים הציבוריים. יום-יום אתם גונבים כסף מכספים ציבוריים, יום-יום ושעה-שעה. וכשרצינו להחיל את חוק חופש המידע על החטיבה להתיישבות, מי צעק "לא"? הבית היהודי. אלוהי השקיפות. תתביישו. שקיפות. לפחות אל תזהמו את הביטוי הזה, שאנחנו נאבקים עליו כל כך הרבה זמן. להשתמש בשקיפות לצורך החוק הזה – נו, באמת. אם הייתם מתכוונים לשקיפות הייתם אומרים: אוקיי, כל גורם זר שמשפיע על מדינת ישראל, או מנסה להשפיע על מדינת ישראל, החוק יחול עליו; אין מדינות ואין גורמים פרטיים שתורמים. ואז ראש הממשלה היה עולה לדוכן הזה והיה צריך להגיד: אני ראש הממשלה, אבל לפני שאני פותח בדברי: אני מקבל כסף מאלמוני ופלוני בחו"ל. ושרת המשפטים אותו דבר, וחצי משרי הממשלה פה, שמקבלים כספים מחו"ל, ואנחנו לא יודעים מה האינטרסים של האנשים שעומדים מאחורי הכספים האלה. ואתם מדברים אתנו על שקיפות. ומגלגל העיניים הראשי, הרב סמוטריץ – כן, הנער הקטן שנוהג בם; סליחה שאני מצטט מהמקורות – ילד נחמד שעושה צחוק מכל הממשלה והמדינה הזאת. עושה צחוק מהמדינה הזאת. הוא מקשקש בראש הממשלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> צריך להגיד תודה רבה לרוברט אילטוב. הנה גם רוברט אילטוב. אל תעשה קיפוח. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה פשוט לא ייאמן. זה פשוט לא ייאמן. ראש הממשלה מבין את הנזק; רוב השרים ורוב חברי הקואליציה מבינים את הנזק שהחוק הזה עושה למדינת ישראל. הרי הוא לא ימנע את הפעילות בסוף, הוא לא ימנע את התרומות בסוף, אבל הנזק בטוח כבר נעשה. בטוח כבר נעשה. התוצאה היא כל כך עגומה. אבל בואו נחזור רגע לשקיפות המדומה שדיברתם עליה. גלגל עיניים חבר הכנסת סמוטריץ בוועדה ואמר את המשפט הבא – והוא לא אמר את זה כפליטת קולמוס, הוא חזר על זה לפחות שלוש פעמים בוועדה. ואמר כך, הגאון: אנשים פרטיים פועלים רק כדי לעשות טוב; מדינות – הן יש להן אינטרסים; אנשים פרטיים – אין להם אינטרסים. שלוש פעמים הוא אמר את השטות הזאת. נשבע לכם, אני מצטט לכם במדויק. האנשים הפרטיים שתורמים לשרת המשפטים, אין להם אינטרסים, הם עושים את זה לשם שמים; ואלה שתורמים לראש הממשלה, עושים את זה לשם שמים; ולחצי משרי הממשלה – הם רק עושים את זה לשם שמים; ושלדון אדלסון תורם רק לשם שמים, וכל החבורה הזאת – כולם רק חורשי טוב. והמדינות שתורמות לארגונים של זכויות אדם, הן – רק מזימות יש להן בראש. <היו"ר חמד עמאר:> לסכם, בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> התוצאה היא, כאמור, בעיה מצרפית: חוק מטומטם אחרי חוק מטופש אחרי חוק אידיוטי אחרי חוק דבילי אחרי חוק כסילי, וחוק העמותות הוא הבא בתור. אתם פשוט כל כך לא מוכשרים, שאתם ממשלה ימנית עם שתי ידיים שמאליות. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אין לכם שום תוכנית. אתם פשוט באתם לחבל. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. חבר הכנסת אורן חזן, ואחריו – שרת המשפטים איילת שקד. חמש דקות, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לילה טוב. האמת היא שאני מחייך חצי חיוך, כי סוף-סוף הבאנו חוק, אבל הוא רק התחלה של משהו טוב. אמרתי לאורך כל הדרך, גם בדיונים בוועדה, גם כאן במליאה, גם לפני חברותִי בכנסת וגם במהלך חברותי בכנסת. אני מזכיר למי ששכח: אני הייתי השתול הראשון ב"שוברים שתיקה". גאה להגיד את הדבר הזה. אני הייתי הראשון לראות שארגון כמו "שוברים שתיקה", שבאמתלה של זכויות אדם לא עושה דבר וחצי דבר אלא בגידה של ממש במדינת ישראל, וכמותו יש רבים אחרים. אבל פה בשמאל יש קשר שתיקה מדהים – קשר שתיקה שבמשך חמש ומשהו שעות היום בערב עמדו פה אחד אחרי השנייה והגנו, כמעט בחירוף נפש ממש, על עמותות שמשמשות זרוע ביצועית לניסיון ערעור של הריבונות של מדינת ישראל בידי לא יותר מאשר ממשלות זרות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברת הכנסת גלאון, את יושבת מספיק זמן במליאה הזאת כדי לדעת מתי הזמן לשתוק. אני חושב שעכשיו זה הזמן. חברי חברי הכנסת, העמותות האלה – "בצלם", "שוברים שתיקה", "תעאיוש" – שמעבירות מידע ומשתמשות בעזרא נאווי. אתה יודע, עיסאווי, אני תוהה איך אתה עדיין יושב בשקט ולא מזדעק כשאתה רואה את האחים שלך מובלים כצאן לטבח לידי המנגנונים הפלסטיניים רק להיות מוצאים להורג, אם רק ירצו להתפרנס בכבוד. הגיע הזמן שאנחנו נפסיק פה עם הבלוף של החברים שלכם. לעמותות האלה אין מקום במדינת ישראל. לו היה תלוי בי הדבר, היינו מוציאים אותם מחוץ לחוק, ואולי אפילו יותר מזה, כמו שאומר חברי חבר הכנסת אראל מרגלית: היינו שולחים אותם לקי-; לא נמשיך את המילה מעל הבימה. בסופו של יום, כשאנחנו מסתכלים על המציאות, לו באמת היה אכפת לכם מזכויות אדם, הייתם מאחדים כוחות ביחד אתנו כדי למצות את הזמן, את המקום ואת היכולת לתמוך בעמותות שבאמת מתעסקות בזה, ולא בכאלה שכל מהותן בגידה של ממש במדינת ישראל. אתם עומדים פה ערב שלם ומסבירים למה החוק הזה מיותר. השתמשתם במילים שאם אני הייתי אומר אותן – לא מעל דוכן הכנסת; זועק אותן מהצד או אומר אותם ברחוב – כנראה כבר הייתי נענש על-ידי ועדת האתיקה. פגעתם, השפלתם, רמסתם את כבודו של כמעט כל אחד מחברי חברי הכנסת בימין, מראש הממשלה ועד לאחי הצעיר סמוטריץ. עשיתם את זה רק כי אתם פשוט מפחדים. מה קרה? יסגרו לכם את הברז? יסגרו לכם את הדלת לפגוע במדינת ישראל? סוף-סוף אומרים לכם את האמת בפנים: אין מקום לעמותות שבוגדות במדינה, נקודה. בטח ובטח אין מקום למי שיהיה שליח שלהן כאן, בכנסת ישראל. אני יכול להבין כשאני שומע את חברי הטוב איימן עודה וחבריו, חברי הרשימה הפלסטינית המשותפת, כשהם נלחמים למען האחים שלהם לאותו עם דמיוני שהם מכנים העם הפלסטיני. אבל אני לא יכול להבין אתכם, יהודים ויהודיות, שחיים במדינת ישראל, בארץ-ישראל, בשנת 2016, שכל מה שאתם מנסים לעשות יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע, הוא לרסק, לא רק את החלום הציוני, כי אותו כבר כמעט הגשמנו – הדגש על כמעט; לרסק את העם שלכם, את האחים שלכם. אתם מתהדרים בנוצות של עמותות שכמו שאמרנו, הכול זכויות אדם, אבל בזכויות האדם האלה אנחנו משלמים בדם שלנו. ולנו נמאס, והגיע הזמן שתתפכחו; הגיע הזמן שתפקחו את העיניים שלכם; הגיע הזמן שתבינו שהחוק הזה הוא רק ההתחלה. לא יהיה יותר מצב שממשלות זרות יעשו הכול כדי לפגום ולפגוע בריבונות של מדינת ישראל. מסתבר שחברת הכנסת זהבה גלאון מרגישה כמו חלק ממפלגת הלייבור בבריטניה, וגם היא שכחה שהמנדט על ארץ-ישראל, מה לעשות, נגמר ב-1948. אם את צריכה עזרה עם המתמטיקה אני אעזור לך: 68 שנים. אם לא הספיק לך, גם 68 שנים קדימה אנחנו נעמוד על אותו דבר. אני לא כועס עליכם. <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתם בסך הכול נשמות טהורות שאיבדו מעט את הדרך, אבל אנחנו נראה לכם את הדרך חזרה, כי בסופו של יום לא אתם, לא החברים שלכם מחוץ לבית ולא אף אחד מאותן עמותות שאין להן מקום בחברה הישראלית לא יצליחו לפגוע במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. יסכם את הדיון אחריה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, 60% מתקציב ארגון "שוברים שתיקה" הוא ממדינות זרות. <זהבה גלאון (מרצ):> גם את – – – כמו אורן חזן? <שרת המשפטים איילת שקד:> אותו ארגון שמוציא את דיבת צה"ל בעולם – לא פחות משמונה מדינות שותפות לחגיגה – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – בלגיה, דנמרק, הולנד, גרמניה, ספרד, צרפת, שבדיה, שווייץ והאיחוד האירופי. לארגון הזה הם הקצו 2.3 מיליון שקלים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – יאיר לפיד עכשיו, יש תחרות מי מציג – – – אורן חזן או – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> "בצלם", לדוגמה, זוכים לתקציב של 6 מיליון שקלים בשנה, שמהווה 99% מתקציבו. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> איילת, תשע עמותות – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> חברת הכנסת זהבה גלאון, כמה כסף מקבל ארגון "יש דין" מכספי מדינות זרות? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אורן חזן, תודה רבה. <שרת המשפטים איילת שקד:> 88%. דרך אגב – גם מבריטניה. עכשיו, תארו לעצמכם שישראל הייתה מממנת – – <זהבה גלאון (מרצ):> עמותת – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – ארגונים חוץ-פרלמנטריים בבריטניה שתמכו בברקזיט. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אנחנו היינו בוחשים בעניינים של בריטניה ומעודדים אותה לצאת מהאיחוד האירופי. אתם יודעים מה היה קורה? מה היה קורה? השגריר היה נקרא מייד לנזיפה, כי לבריטניה יש כבוד לאומי. בריטניה לא הייתה מעזה לאפשר למדינת ישראל לבחוש בענייניה הפנימיים. אבל אנחנו, עד היום הורדנו את הראש. מעכשיו אנחנו לא נוריד את הראש. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> החוק הזה מדבר בסך הכול על שקיפות. את יודעת מה, חברת הכנסת זהבה גלאון, אני גאה בזה שדברים שאני רואה מכאן, אני רואה גם משם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת. חבר הכנסת חזן, נא לשבת. <שרת המשפטים איילת שקד:> שלוש שנים של עבודה של חבר הכנסת רוברט אילטוב ושלי בכנסת הקודמת באו עכשיו לסיומן מפני שאני שרה עם אידיאולוגיה, ומה שאני רואה בתור חברת כנסת אני רואה גם מכיסאות עור הצבי. אני גאה מאוד שהצלחתי בתור שרה במקום שלא הצלחתי בתור חברת כנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אני רוצה להודות לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, שכיושב-ראש ועדת החוקה הוא הוביל דיון שקוף והגון והצליח להעביר את החוק הזה. עכשיו, כשאתם תרוצו לבג"ץ, תזכרו שכאן, כאן, אתם נלחמתם על החוק – יש לומר נלחמתם בגבורה. הפעלתם את כל הכלים הפרלמנטריים שלכם. שש שעות ייבשתם אותנו כאן. אבל את המלחמה שלכם תעשו כאן. אני מציעה לכם להמשיך בשיח הדמוקרטי, וגם כשאתם צועקים אני מכבדת אתכם. ככה צריך להילחם בדמוקרטיה בריאה, ולא להיכשל פה, כי עוד חמש דקות אתם הולכים להיכשל פה ואז לרוץ לבג"ץ. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא נכשלים כל כך מהר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשרת המשפטים איילת שקד. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, לסכם את הדיון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתה מעניש אותנו, למה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> החזקתם אותי שש שעות, נחזיק אותך שעתיים. שעתיים עכשיו להחזיק, למה לא? <חיים ילין (יש עתיד):> מה עם חוק המישוש? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> החזקתם אותנו שש שעות. עכשיו שעתיים נחזיק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אתחיל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בדיוק. חבר הכנסת ילין ישב, בוודאי. <חיים ילין (יש עתיד):> שאלתי: מה עם חוק המישוש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבטיח לך, מתוך ניסיון, שאפשר לשאול גם כשאתה יושב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, לסיכום הדיון – אני ניסיתי לשמוע חלק גדול מכם – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – ולפחות אני רוצה, בזמן הקצר – אלא אם כן תיתנו לי שעתיים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – ועדת חוקה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הרי אתה תצעק ואז מה יקרה? אני אדבר שעתיים. זה מה שאתה רוצה? אתה רוצה שאני אדבר שעתיים? תן לי לדבר שלוש דקות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תנהל את זה כמו ועדת החוקה שאתה מנהל. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אמרנו שמטרת החוק היא שקיפות – שקיפות גם שאנחנו נדע מי עומד מאחורי כל עמותה – זה חשוב – וגם שהמדינות שתורמות תדענה. שמעתי כל הזמן על עמותות זכויות אדם, וזה מכובד, ואנחנו מעריכים, וגם בימין יש הרבה עמותות שעוסקות בזכויות אדם. אני רוצה רק להקריא לכם לפחות אינפורמציה שקיבלתי על שתי עמותות שמקבלות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה תתרגם את החוק הזה לאנגלית? יש מתעניינים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – עמותה אחת בשם "יש דין", שהיא שותפה לקואליציה של ארגונים פלסטיניים שעומדים בקשר עם ארגוני טרור – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מסית ואתה שקרן. אתה מסית עלוב, קטן ושקרן, זה מה שאתה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – והיא קיבלה – אם תצעקי זה לא יעזור – היא קיבלה בשנים 2012–2015, היא קיבלה מארגון המדינות הזרות – מבלגיה, נורבגיה גרמניה ובריטניה 16 מיליון ו-373,000 שקלים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מאיפה אתה מביא את הנתונים? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה שקרן ואתה מסית עלוב, וגם שקרן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה, בנוסף לכספים מהקרן החדשה לישראל בסך 1 מיליון ו-300,000 – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה שקרן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – ומהקרן הפלסטינית – מיליון ו-170,000. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה נקרא "יש דין". זאת עמותה לזכויות אדם שלכם? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מסית נגדם, חצוף. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ארגון שני, "בצלם" – בואו נראה מה הוא קיבל. בין השנים 2012 ו-2015 הוא קיבל ממדינונת זרות – מבלגיה, גרמניה ובריטניה – 19 מיליון 521,000. 19 מיליון, רבותי. 19 מיליון. <נחמן שי (המחנה הציוני):> למה התיעוב הזה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מהקרן החדשה לישראל – עוד 6.5 מיליון. <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת סלומינסקי, אתה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מהקרן החדשה לישראל עוד 6.5 מיליון, ומהקרן הפלסטינית 2 מיליון 769,000. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מסית עלוב, קטן ושקרן – זה מה שאתה עושה. <שר החקלאות ויתוח הכפר אורי אריאל:> נו, מספיק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, חברת הכנסת זהבה גלאון, יש בכל זאת לשמור על איזו מסגרת. <זהבה גלאון (מרצ):> זאת הסתה. זאת הסתה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, לא. אני מתאר לעצמי שאת בתוך לבך רוצה להתנצל. <זהבה גלאון (מרצ):> ממש לא. <אילן גילאון (מרצ):> זאת הסתה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ממש כן, אני מתאר לעצמי. <אילן גילאון (מרצ):> זאת הסתה. זאת הסתה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <אילן גילאון (מרצ):> זאת התרת דם. זאת הסתה. זאת התרת דם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני שמעתי טוב מאוד את הדברים. אלה דברים שאין להם מקום במליאה. רשימת סכומי כסף זה לא עלבון מסוג שאני שמעתי כאן. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא אמר שהם שותפים לארגון טרור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אחזור עוד פעם על מה שאמרתי. ארגון "יש דין" שותף לקואליציה שבה חברים ארגונים פלסטיניים, והארגונים האלה חלקם עומדים בקשר עם ארגוני טרור. <אילן גילאון (מרצ):> אתה פה מסית? אתה מסית? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון, מספיק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה עם אגודת אלע"ד שלך? מה זה צריך להיות? <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> טיפה של יושרה. טיפה של יושרה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. מספיק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני יודע שזה לא נעים לשמוע, ויכול להיות שאתם גם לא יודעים מזה. לכן צריך את השקיפות. אולי גם אתם לא יודעים, ועכשיו תדעו מזה. כדאי שגם אתם תדעו מזה. המדינות ודאי שלא יודעות. יש ארגונים מכובדים, שזה בסדר. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מאיפה קיבלת כסף לפריימריז שלך? מאיפה קיבלת כסף לפריימריז שלך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מאיפה הוא קיבל כסף לפריימריז? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון, כל כך לא נעים לי להוציא אותך. כל כך לא נעים לי להוציא אותך, אז אם אתה תשב ותפסיק לצעוק אני לא אוציא אותך. אם תמשיך, אתה תיאלץ לצאת. ממש לא נעים לי, בשיא הרצינות אני אומר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שכחת מאיפה הוא קיבל כסף. <אילן גילאון (מרצ):> אתם סדום ועמורה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גילאון, אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית. נא לצאת, חבר הכנסת גילאון. תחזור להצבעות, בבקשה. אי-אפשר לאבד את הראש. (חבר הכנסת אילן גילאון יוצא מאולם המליאה.) <עיסאווי פריג' (מרצ):> תגיד לו שיפסיק להסית. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני לא מסית, אני בסך הכול – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בסך הכול הקראתי נתונים שנמסרו לי על שתי עמותות שמקבלות כסף. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. מה זה, תחרות פנימית? אני לא מבין. אנא. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא ממשיך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. גם אתה דיברת. גם אתה לא בדיוק היית פרווה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה פירוש אני ממשיך? אם אני אומר ש"יש דין" קיבל במשך שלוש השנים האחרונות 16.5 מיליון, מה ההסתה פה? מה הבעיה פה? מה, הם מתביישים בזה? אתה מתבייש בזה? אם אתה מתבייש בזה אז כדאי שתהיה לך שקיפות. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם אני אומר ש"בצלם" קיבלו בשלוש השנים האחרונות 19.5 מיליון מבלגיה, נורבגיה, גרמניה ובריטניה, מה קרה? מה זה, אתם מתביישים בזה? מה קרה? יכול להיות שלא ידעתם. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יכול להיות שלא ידעתם, אז עכשיו, בשקיפות, אנחנו רוצים שכולנו נדע. אם זה בסדר, מה קרה? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם זה בסדר, מה רע? <זהבה גלאון (מרצ):> הוא אמר שהם שותפים לארגוני טרור. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב. בכל אופן – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אם הם שותפים בקואליציה של ארגוני טרור, הם פועלים נגד ישראל, וזה עובר ככה. דמם בראשך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית. נא לצאת מהאולם. תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה שותף להתרת הדם שלהם, שתדע. דמם בראשך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איזה התרת דם? זה שהם קיבלו כסף זה בושה? <זהבה גלאון (מרצ):> לא, חצוף. אמרת שהם פועלים בארגוני טרור. (חברת הכנסת זהבה גלאון יוצאת מאולם המליאה.) <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זאת בושה שהם קיבלו כסף? אם זאת בושה, אדרבה, אז בואו נדע מזה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אבל אתה מסית. אתה מסית, אתה לא מרגיש? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה מסית, שאני אומר שהם קיבלו כסף? זאת השקיפות שאתה בורח ממנה? זאת השקיפות שאתה לא רוצה לדעת? למה, כי אלה ארגונים לא נעימים? כדאי שנדע את זה, מה הבעיה? לטוב ולרע. טוב, אני רוצה לסכם. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אמרת שהם חברים בקואליציה של ארגוני טרור. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא. לא, אמרתי שהם חברים, הקראתי – הוא שותף – מה שקיבלתי – הוא שותף לקואליציה שבה חברים ארגונים פלסטיניים שחלקם עומדים בקשר עם ארגוני טרור. זה מה שקראתי. אני מקריא את זה פה פעם שלישית. <קריאות:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אחר כך תגיד שהחוק הזה הוא שקיפות – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, רבותי, אני רוצה רק לסכם. באמת, אני חושב שהחוק הזה, אחרי כל הצעקות – בין אם אלה שאומרים שהוא חוק מיותר, כי בין כך ובין כך זה קיים בחוקים אחרים, אז אין שום בעיה שיצביעו בשבילו. אני אומר שוב, זה כן חוק של שקיפות. הורדנו את אותם דברים שהם לא ממש שקיפות אלא נוגעים. אני חושב שהחוק הזה ראוי. כדאי שתהיה שקיפות, שאנחנו נדע, שהתורמים ידעו ושגם כל חברי הכנסת ידעו. אני קורא לחברי להסיר את ההסתייגויות. אחרי שההסתייגויות ייפלו, לפחות אז – להצביע בעד החוק. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. הסדרנים, אם חברי הכנסת גלאון וגילאון רוצים לחזור להצבעות הם יכולים לעשות זאת. נא לשבת. אנחנו מתחילים את ההצבעה. חברי הכנסת, אנחנו נצביע על הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. קיימות הסתייגויות, לכן קודם כול נצביע על ההסתייגויות. אני מבין שעל האופוזיציה מקובל שאני אעבוד מול חבר הכנסת אוסאמה סעדי לגבי הצבעה או אי-הצבעה על הסתייגות זו או אחרת. לפני סעיף 1 קיימות הסתייגויות. להצביע, אדוני? לא להצביע, להסיר את ההסתייגויות. לפני סעיף 1 – הסתייגות מס' 1. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסעיף 1 – הסתייגות מס' 4. כל ההסתייגויות הוסרו עד להסתייגות מס' 4, לסעיף 1, של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; של חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד; של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ; ושל חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. למען הסר ספק – בעמודים הצהובים, עמ' 7. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 48, נגד – 57, אין נמנעים. הסתייגות מס' 4 הוסרה. חברי הכנסת, הסתייגויות 5–11, כולל, הוסרו על-ידי האופוזיציה. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 12. סליחה, כבר עברנו סעיף. אנחנו מצביעים על שם החוק וסעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד ומי נגד שם החוק וסעיף 1 כנוסח הוועדה? מי בעד? מי נגד? סעיף 1 ושם החוק, כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 6 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 49 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בקריאה שנייה, סעיף 1, בעד – 56, נגד – 49, אין נמנעים. הסעיף אושר. טעית בהצבעה. חברת הכנסת רחל עזריה התכוונה להצביע בעד והצביעה בטעות נגד. נרשם בפרוטוקול. חברי הכנסת, אנחנו עכשיו בסעיף 2. הסתייגות מס' 12, לפני סעיף 2. הסתייגות מס' 12 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות (12) לפני סעיף 2 של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 48, נגד – 57, אין נמנעים. הסתייגות מס' 12 לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 16. לסעיף 2 קיימת הסתייגות מס' 16. סליחה, אנחנו נצביע על סעיף 2 כנוסח הוועדה, כי ההסתייגות היחידה שם הוסרה. סעיף 2 כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. סעיף 2 בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 48 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 57 בעד, 48 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי סעיף 2 אושר כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. לסעיף 3 יש הסתייגות. 15 הוסרה. הסתייגות מס' 16 – מבקשים להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (16) של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 3 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 16, לסעיף 3, התוצאה: 48 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 16 לא התקבלה. אדוני, לאן מתקדמים? אם כן, אנחנו מצביעים על סעיף 3 כנוסח הוועדה. סעיף 3 כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 47 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 57, 47 מתנגדים. סעיף 3 אושר כנוסח הוועדה. שימו לב, אנחנו בסעיף 4. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 22, של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני. הסתייגות 22. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות (22) של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 48, 57 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הסתייגות 22 לא התקבלה. מצביעים על הסתייגות מס' 24 לסעיף מס' 4. לסעיף 4, הסתייגות מס' 24. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 12 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות (24) של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 48, 57 מתנגדים. הסתייגות מס' 24 לא נתקבלה. קודם כול נצביע על סעיף 4 כנוסח הוועדה. מי בעד סעיף 4? מי נגד הסעיף? הצבעה מס' 13 בעד סעיף 4, כהצעת הוועדה – 57 נגד – 48 נמנעים – אין סעיף 4, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, סעיף 4 – 57 בעדו, 48 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 4 אושר כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. לפני סעיף 5 יש הסתייגות, מס' 50. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות (50) לפני סעיף 5 של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 48, נגד – 57, אין נמנעים. הסתייגות מס' 50 הוסרה. מודיע לי חבר הכנסת אוסאמה סעדי שהאופוזיציה מסירה את שאר ההסתייגות. אנחנו נצביע בקריאה שנייה על סעיפים 5, 6 ו-7 כנוסח הוועדה, כי ההסתייגויות הוסרו. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 15 בעד סעיפים 5–7 – 57 נגד – 48 נמנעים – אין סעיפים 5–7 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 57, 48 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי סעיפים 5–7 התקבלו בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. כל החוק אושר בקריאה שנייה כנוסח הוועדה, ללא הסתייגויות. אנחנו יכולים לעבור להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה, מי בעד החוק? מי נגד החוק? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד החוק – 57 נגד – 48 נמנעים – אין חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 57, 48 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון), התשע"ו–2016, אושרה כנדרש בשלוש קריאות. חברי הכנסת, תם סדר-היום. סליחה. בבקשה, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, מיוזמי החוק, רוצה לומר תודה לאלה שעסקו במלאכה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> נלווה את היוצאים. אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי השרים וחברי הכנסת, אני חושב שהגשמנו היום, החברים בבית היהודי, יעד חשוב מאוד – לא, לא רק בבית היהודי; גם חבר הכנסת אילטוב שותף. מימשנו היום יעד מרכזי וחשוב שהצבנו לעצמנו בראשיתה של הקדנציה, ובמאמץ משותף עם שרת המשפטים איילת שקד, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה, גיל ברינגר, היועץ האגדי של שרת המשפטים, הצלחנו, ברוך השם, עם כל הקואליציה היקרה הזאת, להעביר את החוק הזה ולדאוג למצב אחד פשוט: כלל המעורבות של גורמים בין-לאומיים בנעשה בדמוקרטיה הישראלית ייעשה במסלולים פומביים, שקופים וגלויים. כך זה בערוצים הדיפלומטיים המקובלים, וכך זה גם בפעילות דרך אותן עמותות. שום דבר הוא לא חסוי; שום דבר הוא לא מתחת לשולחן. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, תודה רבה לגברתי המזכירה, לסגן המזכירה ולכל מי שעמל כאן בשעות האחרונות על החוק הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. חבר הכנסת רוברט אילטוב, כנ"ל, רוצה לברך. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, חברי הכנסת, זאת הדמוקרטיה הישראלית; זה הניצחון האידיאולוגי. שמענו פה הרבה מאוד דברים, גם מתקפות אישיות. אני רוצה לשים את זה בצד. בסופו של דבר זה לא מקובל, חברים, גם בשמאל וגם בימין, שמדינות שונות מתערבות בעניינים הדמוקרטיים הפנימיים, בתהליכים הפנימיים של מדינות דמוקרטיות אחרות. במדינת ישראל יש בית-המשפט, יש חוק. זו מדינת חוק, ששומרת את החוק, וטוב שכך, ואנחנו נמשיך לחוקק את החקיקה ולא ניתן להתערב לנו בעניינים הפרטיים. אני רוצה להודות גם לשרת המשפטים, שהתחלתי אתה את הדרך עוד בקדנציה הקודמת. עבדנו הרבה מאוד זמן. גם התפשרנו, והתפשרנו, אבל בסופו של דבר הגענו לחוק שחושף את הארגונים שמציגים את עצמם כארגונים אובייקטיביים לכל דבר ובעצם פועלים בשליחות ובתקציב של מדינות אחרות. בסופו של דבר אנחנו שמים את הדברים במקומם, והם יצטרכו להזדהות כאנשים, כגופים, שפועלים בעד מדינות אחרות, צד ג', שבעצם מקדמות אג'נדות ספציפיות. לכן, טוב שהחוק הזה עבר. היה מאבק. מאבק צודק יכול להיות גם בשמאל, גם בימין, ואנחנו בסופו של דבר הבאנו את החוק לכאן לכנסת, והחוק הזה עבר. אני רוצה לברך את כל אלה שעבדו. ניסן, תודה לך על הפעילות הקשה, וגם לצוות הוועדה. לעוזרים שלי ושלך הייתה עבודה לא קלה, והצלחנו. תודה רבה. תודה רבה, כבוד היושב-ראש. <מיקי לוי (יש עתיד):> רוברט, אם היית מכניס פה גופים פרטיים, גם אנחנו היינו תומכים בו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, ו' בתמוז תשע"ו, 12 ביולי 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 00:02.>