דברי הכנסת

דברי הכנסת ל"ד / מושב שני / ישיבות קמ"ז–קמ"ט / י"ב–י"ד בתמוז התשע"ו / 18–20 ביולי 2016 / 34 חוברת ל"ד ישיבה קמ"ז הישיבה המאה-וארבעים-ושבע של הכנסת העשרים יום שני, י"ב בתמוז התשע"ו (18 ביולי 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 9 1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי; 9 2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 9 3. ביטול חובת לימודי הליבה על-ידי הממשלה אינו הוגן כלפי הילדים החרדים, כלפי משפחותיהם העתידיות וכלפי התלמידים החילונים והדתיים שעליהם תיפול המעמסה בעתיד; 9 4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 9 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 10 דב חנין (הרשימה המשותפת): 13 אילן גילאון (מרצ): 16 השר צחי הנגבי: 19 אלעזר שטרן (יש עתיד): 24 שר החינוך נפתלי בנט: 28 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 31 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 33 מאיר כהן (יש עתיד): 34 רחל עזריה (כולנו): 35 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 37 יגאל גואטה (ש"ס): 43 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 50 זהבה גלאון (מרצ): 53 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 54 שעת שאלות לראש הממשלה 65 מאיר כהן (יש עתיד): 66 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 67 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 67 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 69 עיסאווי פריג' (מרצ): 78 איתן ברושי (המחנה הציוני): 82 אלעזר שטרן (יש עתיד): 83 דוד אמסלם (הליכוד): 89 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 92 תמר זנדברג (מרצ): 94 קארין אלהרר (יש עתיד): 96 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 97 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 103 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 106 ציפי לבני (המחנה הציוני): 109 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 113 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 115 מיקי לוי (יש עתיד): 121 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 123 יגאל גואטה (ש"ס): 126 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 129 זהבה גלאון (מרצ): 137 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 152 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר 156 השר צחי הנגבי: 158 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 159 יואל חסון (המחנה הציוני): 160 עיסאווי פריג' (מרצ): 163 דב חנין (הרשימה המשותפת): 164 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 166 קארין אלהרר (יש עתיד): 167 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 168 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 170 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 171 נחמן שי (המחנה הציוני): 172 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 174 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 177 רויטל סויד (המחנה הציוני): 179 יוסי יונה (המחנה הציוני): 181 השר צחי הנגבי: 182 הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו–2016 189 אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת): 189 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 191 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 191 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 191 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 191 הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 57), התשע"ו–2016 192 אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 192 הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 55), התשע"ו–2016 194 טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 195 דב חנין (הרשימה המשותפת): 196 רחל עזריה (כולנו): 197 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 199 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 199 הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 46), התשע"ו–2016 199 מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 199 הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016 202 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 202 נאוה בוקר (הליכוד): 207 הודעות יושב-ראש ועדת הכנסת 208 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 209 הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016 211 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 211 מירב בן ארי (כולנו): 213 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 214 הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015 215 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 216 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 216 עיסאווי פריג' (מרצ): 217 הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 32) (התאמה תעסוקתית), התשע"ו–2016 219 שר הפנים אריה מכלוף דרעי: 219 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 221 נחמן שי (המחנה הציוני): 222 הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 15) (מתן שירות ציבורי בלא המתנה בתור לאזרח ותיק שגילו מעל 80 שנים), התשע"ו–2016 226 השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 226 הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – מתן שירות בלא המתנה בתור לאזרח ותיק מעל גיל 80), התשע"ו–2016 228 איציק שמולי (המחנה הציוני): 228 יואל חסון (המחנה הציוני): 231 מירב בן ארי (כולנו): 232 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 234 נחמן שי (המחנה הציוני): 235 הצעת חוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ו–2016 239 שר הפנים אריה מכלוף דרעי: 240 מירב בן ארי (כולנו): 242 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ב בתמוז תשע"ו, 18 ביולי 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 21), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה); הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016; הצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה) (תיקון), התשע"ו–2016; הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט), התשע"ו–2016; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק פיקוח על בתי-ספר (תיקון מס' 9) (השעיית עובד שירות), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת יעקב מרגי וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3146/20 וכלה בהצעת חוק פ/3184/20 – הצעת חוק איסור ניגוד עניינים בגביית חובות (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, יעל גרמן ומיקי לוי; הצעת חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל (תיקון – הגדלת המענק השנתי), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תנאי זכאות לדמי לידה), התשע"ו–2016, מאת חברות הכנסת טלי פלוסקוב ותמר זנדברג; הצעת חוק ארוחה יומית לתלמיד (תיקון – הרחבת תחולת החוק), התשע''ו–2016, מאת חברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין, יגאל גואטה, עבדאללה אבו מערוף, תמר זנדברג, דב חנין, ג'מאל זחאלקה, יצחק הרצוג, מיכל בירן ונחמן שי; הצעת חוק תמריצים לסטודנטים בשירות מילואים ממושך, התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת מירב בן ארי; הצעת חוק פעוטות בסיכון (הזכות למעון-יום) (תיקון – סיכום מידע רפואי), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, אחמד טיבי, יצחק וקנין ואלי כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (סמכות למתן רישיון למכשירים רפואיים מיוחדים), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלי אלאלוף; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – תרופות בסבסוד מלא לוותיקי מלחמת העולם השנייה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק הגבלת כהונת בעלי תפקידים בכירים ברשות המקומית (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עיסאווי פריג' ואוסאמה סעדי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מועדים לסיום הטיפול בתוכנית), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלי כהן; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (מועצות דתיות – בחירות), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדרת ילד נכה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, יוסי יונה, מיקי רוזנטל, קארין אלהרר ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – כשירות לכהונה כדירקטור בחברה ממשלתית), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דוד ביטן, איתן כבל, אוסאמה סעדי, יעקב מרגי, אורלי לוי אבקסיס, מאיר כהן, משה גפני, דב חנין, מירב בן ארי, יואב קיש, יואל חסון, מרב מיכאלי, נאוה בוקר, מיכל רוזין ורועי פולקמן; הצעת חוק לתיקון פקודת המועצות המקומיות (חובת קריאת שמות רחובות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת באסל גטאס, אוסאמה סעדי, עבדאללה אבו מערוף, מסעוד גנאים, עבד אל חכים חאג' יחיא, ג'מאל זחאלקה, איימן עודה ואחמד טיבי; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – הנחה בארנונה לעסק קטן או בינוני הנמצא באזור בניית הרכבת הקלה בגוש-דן), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק מס רכוש וקרן פיצויים (תיקון – העלאת שיעור מס רכוש על קרקע המיועדת למגורים), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אורן אסף חזן; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך (תיקון – החלת החוק על מוסדות נוספים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת נחמן שי, דב חנין, עבד אל חכים חאג' יחיא, איל בן ראובן, מיכל רוזין, תמר זנדברג, חיים ילין, עאידה תומא סלימאן, יואל חסון, מנחם אליעזר מוזס, יהודה גליק, אכרם חסון, טלי פלוסקוב, אלי כהן, מיקי לוי, אורי מקלב, יעקב אשר, רוברט אילטוב, עודד פורר, זהבה גלאון, חמד עמאר, שולי מועלם-רפאלי, איציק שמולי, עליזה לביא, מכלוף מיקי זוהר, נאוה בוקר, אברהם נגוסה, עיסאווי פריג', יחיאל חיליק בר, קארין אלהרר, איילת נחמיאס ורבין, יעקב פרי, אוסאמה סעדי, טלב אבו עראר, דוד ביטן, אחמד טיבי, איתן כבל, אורלי לוי אבקסיס, רויטל סויד, יוליה מלינובסקי ואורן אסף חזן; הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, עבדאללה אבו מערוף, אוסאמה סעדי, טלב אבו עראר, דב חנין, איימן עודה, אילן גילאון, יעל גרמן, עבד אל חכים חאג' יחיא וג'מאל זחאלקה; הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, מיכל רוזין, תמר זנדברג, מרב מיכאלי, קארין אלהרר, יואל חסון, דב חנין, קסניה סבטלובה, מיקי רוזנטל ואילן גילאון; הצעת חוק התכנון והבנייה (הוראת שעה) (תיקון – חובת מתן הקלה לתוספת דירות מגורים), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אורן אסף חזן; הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון – דיור בקהילה וסיוע אישי), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, אורי מקלב, משה גפני, זהבה גלאון, דוד ביטן, יואב בן צור, מיכל רוזין, יצחק וקנין, יצחק הרצוג, מיכל בירן, עיסאווי פריג', מרב מיכאלי, איל בן ראובן, יוסי יונה, זוהיר בהלול, איימן עודה, עמר בר-לב, יעל כהן-פארן, איתן כבל, איתן ברושי, יעקב מרגי, קארין אלהרר, מרדכי יוגב, מיקי רוזנטל, קסניה סבטלובה, איציק שמולי, תמר זנדברג, מנואל טרכטנברג, אורלי לוי אבקסיס, דב חנין, איילת נחמיאס ורבין, נורית קורן ומסעוד גנאים; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עידוד השתלבות בעבודה בקרב זכאי קצבת נכות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, דוד אמסלם, יעקב מרגי, בצלאל סמוטריץ, רועי פולקמן, דב חנין, מירב בן ארי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, עבדאללה אבו מערוף, משה גפני, יעקב אשר, נחמן שי, מיכל רוזין, יואב בן צור, איציק שמולי, אילן גילאון, יואל חסון, יעל גרמן, איתן כבל, אורלי לוי אבקסיס, יחיאל חיליק בר, מיקי רוזנטל ואורי מקלב; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (יתום להורה שנרצח בפעולת איבה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת קסניה סבטלובה, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, אכרם חסון, מירב בן ארי, זהבה גלאון, טלי פלוסקוב, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, מיקי רוזנטל, מנואל טרכטנברג, נחמן שי, רויטל סויד, יחיאל חיליק בר, סתיו שפיר, איציק שמולי, יעל כהן-פארן, אלעזר שטרן, דב חנין, תמר זנדברג, איל בן ראובן, יעל גרמן, יעקב פרי, מאיר כהן, עמר בר-לב, מרב מיכאלי ויואל חסון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – איסור קיזוז קצבת ילדים כנגד חוב לביטוח לאומי), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, יצחק וקנין, עאידה תומא סלימאן, קארין אלהרר, עבדאללה אבו מערוף, איציק שמולי, עליזה לביא, עבד אל חכים חאג' יחיא, יעקב מרגי, אורי מקלב, איימן עודה, מסעוד גנאים, מיכל רוזין, מאיר כהן, דב חנין, יואל חסון, נורית קורן, רויטל סויד ויעקב אשר; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – דחיית פירעון הלוואה לדיור), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, מירב בן ארי, איציק שמולי, מכלוף מיקי זוהר, יעקב אשר, עודד פורר, רוברט אילטוב, חמד עמאר ורחל עזריה; הצעת חוק ייצוג הולם בפרסומים של גופים ציבוריים, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, רועי פולקמן, טלי פלוסקוב, יפעת שאשא ביטון, אלי כהן ומיכאל אורן; הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון – חובת הגשת תסקיר במעצר עד תום ההליכים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת ניסן סלומינסקי, מרדכי יוגב, דב חנין, יפעת שאשא ביטון, אברהם נגוסה, דוד אמסלם, בצלאל סמוטריץ ויהודה גליק; הצעת חוק הרשויות המקומיות (פיקוח על מחיר קייטנה ציבורית), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דוד אמסלם, אוסאמה סעדי, מכלוף מיקי זוהר, מירב בן ארי, יהודה גליק, דוד ביטן, אברהם נגוסה, קארין אלהרר, מיכל רוזין, יואל חסון, נורית קורן, אורי מקלב, עבד אל חכים חאג' יחיא, שולי מועלם-רפאלי, עליזה לביא, רוברט אילטוב, רויטל סויד, ענת ברקו, אורן אסף חזן, אכרם חסון, יחיאל חיליק בר, יוסי יונה, איציק שמולי ודב חנין; הצעת חוק התרת מסחר עם בני העם הכורדי (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת קסניה סבטלובה, יוסי יונה, איציק שמולי ויעל כהן-פארן; הצעת חוק הרשויות המקומיות (הגבלת כהונה של נושאי משרה בכירים) (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת דוד אמסלם; הצעת חוק העונשין (תיקון – מרמה והפרת אמונים), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – ייצוג הולם למזרחים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יגאל גואטה, דוד אמסלם, נאוה בוקר, יחיאל חיליק בר, דוד ביטן, מכלוף מיקי זוהר, עליזה לביא, אורלי לוי אבקסיס ותמר זנדברג; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הודעה על שירות לא פעיל וניתוקו), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יואל חסון, מירב בן ארי, איתן כבל, מכלוף מיקי זוהר, יעקב מרגי, ישראל אייכלר, עמר בר-לב ויעקב אשר; הצעת חוק הארכיונים (תיקון – עיון הציבור), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איתן כבל, זהבה גלאון, נורית קורן, נאוה בוקר, יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, מיכל רוזין, דב חנין, קארין אלהרר, יעל גרמן, אמיר אוחנה, שולי מועלם-רפאלי, איימן עודה, יעקב פרי ורחל עזריה; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – שלילת פיצויי פיטורים וזכויות פנסיוניות ממחבלים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעקב פרי, חיים ילין, קארין אלהרר, אלעזר שטרן, מאיר כהן, איציק שמולי, יעקב מרגי, מנחם אליעזר מוזס, מירב בן ארי, עודד פורר, אמיר אוחנה, נורית קורן ועליזה לביא; הצעת חוק השקעות משותפות בנאמנות (תיקון – מינוי נאמן לקבוצת רכישה ולקבוצת השקעה), התשע''ו–2016, מאת חברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין, יצחק הרצוג, רועי פולקמן, יגאל גואטה, עבדאללה אבו מערוף, ג'מאל זחאלקה, נחמן שי, מנואל טרכטנברג ודב חנין; הצעת חוק פרסום הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מאיר כהן וניסן סלומינסקי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הוספת מקצועות הנהיגה והאבטחה כעבודה מועדפת), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת ענת ברקו. דוח נציב תלונות הציבור – דוח שנתי 42 לשנת 2015. דוח המלצות הוועדה המיוחדת לנושא הרפורמה בשירות המדינה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי;> <2. כישלונה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;> <3. ביטול חובת לימודי הליבה על-ידי הממשלה אינו הוגן כלפי הילדים החרדים, כלפי משפחותיהם העתידיות וכלפי התלמידים החילונים והדתיים שעליהם תיפול המעמסה בעתיד;> <4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעות אי-אמון. מכיוון שאת ההצעה של המחנה הציוני, כישלונה ואוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי, ינמק חבר הכנסת אראל מרגלית, יש לנו כרגע שתי אופציות, אדוני: 1. אני אסגור כרגע את הישיבה עד שנזכה לראות כאן נציג ממשלה; 2. אתה תעלה לנאום, ואני אפעיל את השעון רק אם וכאשר יופיע נציג ממשלה. הבחירה בידי אדוני. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני מעדיף שיהיה פה נציג ממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מכריז על הפסקה לעשר דקות. <(הישיבה נפסקה בשעה 16:03 ונתחדשה בשעה 16:11.)> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מחדש את הישיבה. השר הנגבי אתנו, ולכן אני אזמין את חבר הכנסת אראל מרגלית לעלות לדוכן כדי להציג הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני: כישלונה ואוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שקט פה. שקט מדי. פעם דיברו על השקט שלפני הסערה; לנו יש שקט שלפני החקירה. האדמה פוערת את פיה מתחת לרגליים שלנו, וכולנו כאן, בבית הזה, שותקים, ולשתיקה הזאת יש מחיר, כי בכל פעם שנפתחת חקירה, בכל פעם שהאדמה מתחילה לרעוד לכם מתחת לרגליים – – <השר צחי הנגבי:> אתה מדבר על החקירה נגדו? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> איך אתה יודע על מה הוא מדבר? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אדוני ראש הממשלה, אתה מסכסך. <השר צחי הנגבי:> אתה מדבר על החקירה נגדו? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתה משסה ימנים בשמאלנים – שב, צחי הנגבי, ותקשיב. <השר צחי הנגבי:> אתה מדבר נגד החקירה נגדו – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתה משסה יהודים בערבים, אתה משסה דתיים בחילונים, סטרייטים בלהט"בים, ספרדים באשכנזים, מרכז בפריפריה. כאחרון הטוקבקיסטים, אתה מוציא תגובות שכל מטרתן לגרום לנו לשנוא אחד את השני, לנעוץ אחד בשני סכינים ושיניים. אתה לא רוצה עם, אתה רוצה דם. ולהלן מחירון נתניהו לשחיתות: הנוכל המורשע הגדול באירופה, מימרן, המאפיונר, מעביר לך כסף – זה שווה כניסה בשמאל; נפתחת "בדיקה" בחשד להלבנת הון – זה כבר שווה פילוג בין ערבים ליהודים; מגייס התרומות המשפחתי וראש הסגל נעצר על כבש המטוס בנתב"ג ונחקר 14 שעות – זה יעלה לציבור הישראלי בפילוג בין דתיים לחילונים; גם זה לא עובד? נשלח את אמנית הבית, זמרת המלחמות מירי "cut the bullshit" רגב, לפלג בין מזרחים לבין אשכנזים. עומק ההסתה כעומק החקירה, עומק השיסוי כעומק הצ'ק ללא הכיסוי. מתי תנוח, מר נתניהו? מתי? מהו תעריף המונה שאנו נשלם על חקירה שהולכת ומסתבכת? כמו פינוקיו, אתה עומד ומשקר ומשנה גרסאות שוב ושוב ושוב, וחושב שיקרה לנו ההפך מפינוקיו, שאנחנו – אנחנו נהפוך מאנשים אמיתיים לבובות משוסות על חוטים. אתה מחכה שנשכח שאנחנו עם אחד; שהמקום הזה קטן לנו מכדי שהוא יתחלק לשבטים-שבטים וגזעים-גזעים; אתה רוצה שנשכח שלא משנה אם ההורים שלנו הגיעו מרומניה או ממרוקו או מצרפת או מרוסיה או מעיראק, או נולדו כאן, אנחנו כולנו ישראלים; אתה רוצה שנשכח שזה לא משנה אם אנחנו גרים בתל-אביב או כאן בירושלים, כולנו ישראלים; אתה רוצה שנשכח שבבתי-הקברות הצבאיים על הקבר יש נוסח אחד אחיד; אתה רוצה שנשכח שלא משנה אם אנחנו אומרים אלוהים, או הקדוש-ברוך-הוא, או אללה, או God Almighty, או בורא עולם – לכולנו יש אלוהים. חוץ מלך. ומי שאין לו אלוהים יכול לעשות הכול. עובדה, הנה, על-פי מקורות זרים – ולכל מי שיש ספקות, אלה הכתבות, ויש רבות מהן – על-פי מקורות זרים אתה עושה הכול, אין לך אלוהים; פרשת "הון, דרכון, עולם תחתון", בטח יקראו לזה עוד מעט. כן, "הון, דרכון, עולם תחתון". לפי אותם פרסומים זרים, הסיבות אשר בגינן מתנהלת נגדך חקירת משטרה הן מאוד חמורות. תוכל בבקשה, אדוני ראש הממשלה, לומר לנו, האם יש אמת בפרסום? האם לבן משפחתך הוצא דרכון תחת שם אחר? האם אותו שם מופיע במסמכי פנמה? האם אותו בן משפחה מחזיק בחשבון בפנמה? האם נכון שלאותו חשבון הוזרמו כספים זרים? האם יש אמת בפרשת "הון, דרכון, עולם תחתון"? אדוני, היה לנו כבר ראש ממשלה אחד שנכנס לכלא על מעטפות; אנחנו לא רוצים שיהיה לנו עוד ראש ממשלה שייכנס לכלא בגלל ענייני כספים או הלבנת הון – זה לא נכון, ולא ראוי, ומאוד מסוכן לנו כחברה וכמדינה. וראש ממשלה שמקבל כסף מנוכל – על-פי הודאתו, צחי הגנבי – שעורכי-הדין שלו פתחו לנוכל הזה, מימרן, חברה בישראל – זה לא צחוק; הרי אותו מימרן הואשם שהלבין כספים והעביר אותם לישראל. האם יכול להיות שהחברה הזאת שימשה צינור להלבנת כספים, כפי שהוכח בהרשעה בצרפת לגבי מקרים אחרים? אומרים לי: לא יכול להיות, ראש ממשלה לא יהמר עד כדי כך. אבל מצד שני, אני שואל את עצמי, ראש ממשלה שנסמך על שולחנו של טייקון קזינו לא נראה ממש כאחד שבורח מהימורים. אדוני ראש הממשלה, הרי בינינו, 90% מהזמן שלך כרגע מוקדשים לענייני חקירות; חקירות שלך, חקירות של משפחתך. אי-אפשר לנהל ככה מדינה. בקושי נותר לך זמן לסכסך בינינו 24 שעות ביממה. ובואו נחשוב, כשלך אין זמן, אדוני ראש הממשלה, גם לשר הכלכלה אין זמן, וגם לשר החוץ אין זמן, שלא לדבר על שר התקשורת, כי שר התקשורת, ושר הכלכלה, ושר החוץ, וראש הממשלה, כולם בחקירות, וכולם מאוד מאוד עסוקים עכשיו. ושלא נטעה, אין כאן בדיקה משטרתית. בדיקות, צחי הנגבי, יש בקופת-חולים. כאן מדובר בחקירה. נכון, אנחנו מוקפים בדיקטטורות, אבל כאן אנחנו עדיין חיים בדמוקרטיה, אדוני ראש הממשלה, ואתה נבחר ציבור, ואתה חייב תשובות לציבור. ולא, לא התשובות "ערבים נוהרים לקלפיות", או "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", או פוסט שמאשים פלסטינים באונס שלא היה, על רקע לאומני, או הכללות נגד ערביי ישראל אחרי כל פיגוע ופיגוע, אם יש לזה קשר או אין לזה קשר. זאת לא תשובה. לכן, לפני שיהיה מאוחר מדי, אנחנו מגישים אי-אמון בממשלה, שהולכת והופכת לחברת קבלן לשיסוי והסתה. זה הזמן שלך ללכת, אדוני ראש הממשלה, ולעשות לביתך, ללכת ולהשקיע את זמנך ולהגן על עצמך ועל משפחתך. ואנחנו, כמו שעושים בכפרות, נפנה לחיים טובים וארוכים ולשלום. כי הכי גרוע, כולנו מבינים, שכשהחקירות ילכו ויסתבכו, ומלאי ההסתה ייגמר, אדוני ראש הממשלה, אתה עוד תגרור אותנו למלחמה. אולי אז נקרא לה מלחמת שלום המימרן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> חייבים להפסיק לשתוק. חייבים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת דב חנין להציג הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. עד עשר דקות גם לרשות אדוני. אחריו יעלה חבר הכנסת אילן גילאון להציג הצעת אי-אמון דומה מטעם סיעת מרצ. לאחר מכן ישיב השר צחי הנגבי לשלושת המנמקים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, אני אדבר היום לא על הסתבכותו הפלילית של ראש הממשלה, אלא על מדיניותו הכושלת. בהמשך לדברי קודמי, חבר הכנסת מרגלית, אני מציע לכולנו להבין שהנוסחה המדויקת היא: עומק ההסתה כעומק הכישלון. כי הממשלה הזאת, עמיתי חברי הכנסת, היא ממשלה כושלת בכל תחומים. בואו נאמר מילה על התחום המדיני-ביטחוני: אתם זוכרים איך נתניהו ודובריו ניסו לשכנע אותנו שאת הסכסוך הזה אי-אפשר לפתור ושהדרך היחידה היא פשוט לנהל אותו? אתם עוד זוכרים? אם כן, עמיתי חברי הכנסת, הקונספציה הזאת התפוצצה לכולנו בפנים. אנחנו ראינו בחודשים האחרונים עד כמה התוצאות הן איומות; אין ביטחון, אנשים מפחדים, יש פגיעות, יש נהרגים, יש פצועים, אנשים מפחדים – כך נראה ניהול הסכסוך. ומזה צריך להבין, מזה צריך להפיק לקח: סכסוכים אי-אפשר באמת לנהל. הדרך היחידה היא להתמודד אתם ולהתחיל לפתור אותם. יש בפני ישראל בחירה היסטורית: או שנדע להתקדם לשלום של עצמאות וצדק לשני העמים, או, אם לא נתקדם לכיוון הזה, עמיתי חברי הכנסת, בהכרח נידרדר ממלחמה למלחמה. ושעון הזמן, הסופר לאחור לקראת מלחמה חדשה, כבר התחיל. אנחנו עוד לא יודעים אפילו להגיד באיזו זירה היא תהיה, אבל היא תהיה. כי אם לא יהיה שלום, תהיה מלחמה. עמיתי חברי הכנסת, השנה הזאת היא שנת ה-50 לכיבוש, והגיע הזמן, בשנה הזאת, להביא סיום לכיבוש הזה, שלא רק ממרר את חייהם של הפלסטינים בשטחים, אלא בעצם מאיים גם על העם בישראל. והדרך לעשות את זה, עמיתי חברי הכנסת, היא אימוץ יוזמת השלום הערבית, היא הושטת יד אמיתית לשלום להנהגה הפלסטינית, ופתיחת משא-ומתן אמיתי, על הסדר אמיתי של שלום, שייתן לשני העמים ביטחון, עצמאות וצדק. עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזאת כושלת במישור המדיני והביטחוני, ולא פחות כושלת בתחום החברתי והכלכלי. אנחנו ציינו בימים האלה חמש שנים למחאה החברתית הגדולה. מאז, מחירי הדירות עלו בעוד 26%. אני מזכיר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שמהיום שבו נתניהו חזר לשלטון, מחירי הדירות בישראל עלו ב-60%, והם ממשיכים לעלות. הם ממשיכים לעלות. ועמיתי חברי הכנסת, כמו שבנושא המדיני יש קשר בין כישלונה של הממשלה לבין האידיאולוגיה המוטעית שלה, שמנסה להתחמק מפתרון הסכסוך, כך גם בתחום הדיור ובתחומים החברתיים יש קשר ישיר בין כישלונה של הממשלה לבין האידיאולוגיה המוטעית שלה. בתחום הדיור, הממשלה המשיכה להישען על השוק החופשי. תקציב משרד השיכון ירד בשנים 2000–2014 מ-9.9 מיליארד ש"ח לקצת יותר מ-3 מיליארד ש"ח. זה אומר משרד שיכון חלש. זה אומר משרד שיכון שבונה הרבה פחות, בבנייה ישירה. אגב, הכנסות המדינה ממסי נדל"ן עלו באותה תקופה, אבל ההשקעות של המדינה בבנייה, בבנייה חברתית, בבנייה ציבורית, ירדו בצורה רצינית. תסתכלו על שלושת העשורים האחרונים, מאז 1998, שבה נחקק חוק הדיור הציבורי, מדינת ישראל לא בנתה דירות ציבוריות – לא בנתה דירות ציבוריות. בהולנד שיעור הדירות הציבוריות, הדיור הציבורי, הוא 32%, באוסטריה – 23%, בבריטניה – יותר מ-17%. אצלנו, אדוני היושב-ראש, שיעור הדירות בדיור הציבורי הוא סדר גודל של 2%. תשוו את נתוני העוני אצלנו לאלה שבאוסטריה, הולנד ובריטניה, ותראו ששיעורי העוני אצלנו הרבה יותר גבוהים. זאת אומרת שאצלנו יש יותר מקום – יותר צורך בדיור ציבורי ממה שיש שם, אבל יש הרבה פחות דיור ציבורי. דוח ועדת אלאלוף, הוועדה למלחמה בעוני בישראל, קבע קו אדום של מלאי דירות ציבוריות, 110,000 יחידות דיור בדיור הציבורי. אנחנו כל כך רחוקים מהמספר הזה, ואנחנו אפילו לא מתחילים להתקרב. הפערים בין הצורך – בין הצרכים של אנשים בדירות – לבין פתרונות הדיור הולכים ומעמיקים. בהסכמים הקואליציוניים דובר על זה ש-5% מהדירות יוקצו לזכאי דיור ציבורי. איפה, זה לא מתקיים, אין שום כוונה לקדם את זה, וגם אם זה היה מתקדם, עמיתי חברי הכנסת, זה רחוק מאוד מאוד מלסגור את הפערים ולהשלים את החוסר העצום בתחום הזה. אנחנו מדברים על מחאה חברתית ועל מחירי הדיור, אבל המחאה החברתית הרי הייתה לא רק על מחירי הדיור; המחאה החברתית הייתה, למשל, על מצבם של צעירים בישראל. מצבם הכלכלי של צעירים בישראל מאז, עמיתי חברי הכנסת, ממשיך ונעשה בעייתי יותר – יוצאים לשוק עבודה שאין בו ביטחון, אין בו הגנות, עובדים בעבודות זמניות, סובלים לא רק מבעיית דיור אלא גם מחוסר השתלבות בפרנסה בטוחה, באופק תעסוקתי יציב. אנחנו מדברים על משבר אצל הצעירים, בואו תראו את מצבם של הקשישים בישראל; שיעור גבוה מאוד של הקשישים בישראל נמצאים מתחת לקו העוני, והממשלה הזאת בלמה את ההצעה שלנו – על חודו של קול, עמיתי חברי הכנסת, על חודו של קול – להעלות בצורה כזו את קצבת הזיקנה, שלא יהיו בישראל זקנים שחיים מתחת לקו העוני. אומרים לנו, בשלטון הזה, שאין להם כסף, ולכן הם לא יכולים לפתור את בעייתם של הקשישים. ככה הסבירו לנו כאן, באולם הזה, כשהתנגדו להצעה להעלות את קצבת הזיקנה. אומרים לנו שאין כסף, ולכן מצבם של בתי-החולים הציבוריים הולך ומידרדר והמצוקה של מערכת הרפואה הציבורית הולכת ומקצינה. אין כסף? תראו מה שהממשלה מספרת לנו; הנה, אומר לנו שר האוצר שהתגלה מאגר כסף עצום, ולכן צריך להפחית את מס החברות – להוריד את מס החברות מ-25% ל-23.5%, למה לא? יש המון כסף. אני רוצה להזכיר, עמיתי חברי הכנסת, שכשבנימין נתניהו נבחר לתפקיד שר האוצר בשנת 2003, שיעור מס החברות בישראל היה 36%. מאז הידרדרנו ל-25% מס חברות, ואת זה עוד רוצים להמשך ולהפחית. אז בפעם הבאה שיגידו לכם שאין כסף לקשישים, בפעם הבאה שיגידו לכם שאין כסף לקנות דירות לדיור הציבורי, בפעם הבאה שידברו אתכם על הזקנה במסדרון בבית-החולים בנהריה או בכל בית-חולים ציבורי אחר, תזכרו את המספר הזה; תזכרו את המיליארדים שהממשלה הזאת רוצה לתת במתנה לבעלי ההון, לחברות הגדולות. עמיתי חברי הכנסת, רוצים לקצץ במסים במדינה שבה ההשקעה הציבורית על שירותים אזרחיים היא הכי נמוכה. רוצים לקצץ במסים במדינה שבה ההוצאה הציבורית על בריאות היא נמוכה יחסית לכל מדינות ה-OECD. אז רוצים להקל על בעלי ההון, ולהקל על בעלי ההון גם במסים, אבל לא רק במסים; הנה, אנחנו רואים שהאוצר רוצה לתת לחברות המזהמות הגדולות הקלות שיפטרו אותן מעוּלם של החוקים הסביבתיים, של החוקים להגנת הסביבה. ידידי חבר הכנסת צחי הנגבי, בעברך היית שר להגנת הסביבה, ובתקופתך קודמו חקיקות סביבתיות יפות, ראויות, מתקדמות, חשובות, אבל כל ההישגים האלה נמצאים בסכנה, כאשר המזהמים הגדולים ביותר מקבלים פטור – מקבלים פטור מהצורך לעמוד בנורמות הסביבתיות, מהצורך לעמוד בנורמות שמגינות על הבריאות שלנו, על החיים שלנו, על העתיד שלנו. עמיתי חברי הכנסת, כמו בתחום המדיני-ביטחוני, גם בתחום החברתי-כלכלי עומדת אידיאולוגיה כושלת מאחורי המעשים הכושלים. והאידיאולוגיה הכושלת הזאת היא האידיאולוגיה של השוק הכביכול-חופשי. היא אידיאולוגיה של מתן תמיכה ועזרה לבעלי הון. היא אידיאולוגיה של להעשיר את העשירים ולהמשיך להילחם בעניים במקום להילחם בעוני. הממשלה הזאת ראויה לאי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין, גם על ההקפדה על הזמן. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלה והאזרחי – הצעת אי-אמון מטעם סיעת מרצ. עד עשר דקות לרשות אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, מובן שהשם "אי-אמון" הוא הוראת הקבע לאי-אמון שאנחנו מגישים בכל יום שני, אבל לא משלים את עצמנו, משום שהאי-אמון הוא דרך מסוימת להתריע או להתריס. יש פה תנועה מטורפת של סוטים שפשוט איבדו את הנורמליות של החיים, פגיעה בזכויות הפרט של הדתיים – את זה אומר יגאל לוינשטיין, והרב שמואל אליהו מנצרת-עילית אומר שצריך לעשות את ההומואים גברים, שיחפשו נשים, שהומוסקסואליות היא בחירה לא בריאה כמו עישון או השמנת יתר. טוב, זה כבר קטע בריאותי באמת. הרב אליהו מרמת-גן אומר שההומואים הם נכים שצריכים טיפול פסיכולוגי, וכבר יש דאגה בקרב הנכים לגבי תגי החניה, אדוני, אבל אני מביא את הציטוטים האלה, אדוני השר, משום שלא מיהרתם להגיב על הדברים האלה כפי שמיהרתם, כפי שכל חבר ממשלה שפך, ובצדק, את ההלל על דבריו המוטים, השגויים, הלא-נכונים של גידי אורשר. ולא עשיתם את הדבר הזה משום שכנראה, כפי שחשבנו, ברוב הציניות שלכם, ברוב צביעותכם, אתם משתמשים בקרדום הזה, של הפיצול, של ההפרדה – אינכם מגיבים כלפי אנשים שמקבלים את משכורתם מקופת הציבור, שאנחנו משלמים להם על כך; אינכם ממהרים להגיב, ואתם ממלאים פיכם מים, מה שמוכיח עד כמה אתם משתתפים ומשתמשים בצורה צינית כדי להפריד ולמשול. הפחדה והפרדה, אדוני, אלה הם הכלים, והסחת הדעת. הפחדה באמצעות אוטובוסים מלאי ערבים שנוהרים לקלפיות, וכבר אמרתי פה, לא ידעתי אף פעם שיש תחבורה ציבורית כל כך יעילה במגזר הערבי, עד שלא שמעתי את המשפט הזה; הפרדה על-ידי שחרור השד העדתי כל אימת שמתאים לנו לשחרר אותו. אבל בשד העדתי מטפלים בצורה של חלוקה מחודשת של העושר הלאומי, משום שעוני, אדוני, בסופו של דבר, הוא רק דבר אחד – הוא לא חברתי, הוא לא חברותי, והוא לא חברתני. בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, עוני הוא חלוקה לא נכונה של עושר. לכן, כאשר אני רואה את הדברים האלה – ואני רוצה להגיד לך שלפני כמה ימים עברתי כאן, במסדרון, ופגשתי את יוסי אחימאיר בדרכו אל השרה מירי רגב, כדי להעניק לה ספר על ז'בוטינסקי, ואני חשבתי לעצמי, אדוני, בעצבות, שאני הרבה יותר קרוב להדר הז'בוטינסקאי, כמה שאני איש "השומר הצעיר", לעומת הממשלה הנוכחית, לעומת השרים שלה, לעומת ההרכב הזה, שצריך ללכת הביתה בעיקר בגלל מה שהוא. יש תחושה, אדוני, שלא מדובר כאן בוויכוח אידיאולוגי בין ימין לשמאל, מדובר בתרבויות של הסתכלות על בני-אדם; מצד אחד, חבורה אינסטרומנטלית, קואליציה של מושחתים, של אימפוטנטים ומלחכי פנכה שחברו יחדיו כדי לנהל את עניינו של הציבור, והדבר שהוא הכי בניגוד עניינים כאן, אדוני, הוא שהמעשים האלה מנוגדים לעניינו של הציבור, אבל הציבור מפוחד, ומשוסע, ומופרט, והוא לא בדיוק יודע לתבוע לעצמו את מה שבאמת היה מגיע לו. אולי הוא לא יודע לשאול כל יום מה הוא צריך לתת למדינתו, אבל כל יומיים – מה מדינתו צריכה לתת לו בחזרה, אדוני. הייתי הבוקר – הלכתי לבקר את ראש הממשלה ברחוב בלפור – קרוב לבית, לא ממש נכנסתי, כי הייתה שם הפגנה של המטפלות של משרד הכלכלה; נשים שעובדות 11 שעות ביום וגומרות את החודש עם 4,000–5,000 שקלים, אדוני. ללא ימי מחלה, ללא ימי אבל, ללא זכויות פנסיוניות, ללא כלום כלום כלום. וראש הממשלה לא היה שם. הלכתי לאחר מכן ופגשתי את משפחת שאול, שיושבת שביתת שבת ברחוב בלפור, ליד בית ראש הממשלה, עזובים לנפשם במקום הזה, באי-כבוד, באי-צדק, באי-תשומת-לב. וראש הממשלה, איפה הוא היה, אדוני? ברחוב פנמה? ארנו מימרן? שלדון אדלסון? שמות ממש מזהירים, שהם לתפארת הציונות, כל אחד בפני עצמו ראוי ורשאי להדליק משואה. ארי הרו חמישה ימים במעצר, ראש המטה של ראש הממשלה נחקר – הלוא, אדוני, לו נאמרו הדברים האלה על כבודו, או עלי, או על כל אחד שיושב כאן כרגע באולם, הוא היה חופר לעצמו בור ויורד 50 מטר מתחת לאדמה ולא יוצא 30 שנה, מפאת הבושה. אבל כאן אין בושה, אדוני. כבר ז'אן ז'אק רוסו אמר שהבושה היא בת לווייתה של היכולת להבחין בין טוב לרע. ובמקום שאין בושה, אדוני, אין יכולת להבחין בין טוב לרע, אז ממנים שרים – השר לענייני "בזק", השר לענייני אלוביץ, השר לענייני אדלסון, השר לענייני כל מיני מיליונרים אשכנזים, כמו שקוראים לדבר הזה, שהיום שולטים באינטרסים המרכזיים, משום שאיתרע מזלנו, של המדינה הזאת, והיא איננה מונהגת, והיא מנוהלת בסחיטה באיומים. אנחנו מתחקים אחרי – מה שהיום עושים לרשות השידור, שזה כמשל, או העינוי שעובר ערוץ 10, או הניסיון לשלוט בכלי התקשורת – זוהי דרכו של ארדואן. זוהי דרכו של ארדואן. אבל אני מתעודד מכך – א. שהציבור לא יאפשר לנו להגיע למקום הזה; וב. שהצבא לא די נואש ולא מספיק נואש כדי שיעשה מעשה כזה. אני סומך על הצבא, שלפעמים היום הוא המגדלור הראשי בנושא הומניות וזכויות אדם במדינת ישראל, וגם זה מוכיח משהו. האימפוטנטים הם אלה שיש להם כוונות טובות והם חברים בממשלה, ואז, פתאום, כשהם מגיעים, הם אומרים: אין לי ברירה, כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ואז הם מטילים מס על הבורסה – הלוואי על הבורסה – מפחיתים את המס על החברות. ואלה שהולכים לתקציב דו-שנתי, אף שהתחייבו לא לעשות את הדבר הזה, ואלה שבעצם יש להם הרבה מאוד כוונות טובות, אבל אינם מצליחים לעשות דבר, ובסופו של דבר מתפתח טבע כזה שהם צריכים להישאר ממש ממש בפנים. אז כשאני צריך לחשוב "מה אתם עשיתם בשביל מדינה" – ההרכב הזה של הממשלה, בצורה כזאת או אחרת, בתחומים הראשיים של החיים שלנו, כמה ירדתם מהדוקטרינה של האין-פרטנר הזאת וקידמתם אותנו לשלום או לסיכוי? אני יודע, כל העולם השתגע, אדוני; דווקא בגלל זה צריך כאן אנשים שפויים. כמה צמצמתם פערים כאן? אז איפה ראש הממשלה, ברחוב פנמה? כמה ירד מפלס החרדות במדינת ישראל, אדוני, של רוב האוכלוסייה הממוצעת, שיורדת ומידרדרת למטה ולמטה? אני אומר לעצמי, אחרי כל השאלה הזאת, אתם צריכים לא להיות כאן, לא משום מה שאני חשבתי, שלא הייתם צריכים להגיע לכאן, לא בגלל דעותיכם, אלא בגלל אופן ההסתכלות שלכם על האנשים. אתם יודעים שאתם קודמים לשליחות שלכם, ובגדול, החלוקה היא לא בין ימין ושמאל, אלא בין בני-אדם שרואים בבני-אדם אמצעים, בדיוק כמו שמתרחש כאן, שלוקחים וחוטפים מדינה ומשתמשים בה באופן הזה, לבני-אדם שחושבים שבני-אדם הם מטרות, והקיום הזה הוא משותף, צריך להיות משותף לכולם, באופן הוגן, לא בנוי על כל דבר שצריכים לנהל נגדו מאבק. אבל לאנשים האלה, אדוני, אין מושג מה יקרה פה בעוד עשר שנים, לא בלהביא בחשבון את הטכנולוגיה המתפתחת, לא בניצול נכון של הטכנולוגיה כדי לסגור פערים בין בני-האדם, שזה דבר פנטסטי, לו רק היינו יכולים לבחור בכך, לא באחריות לנצל את המשאבים שיש היום, לא בנדיבות, אדוני היושב-ראש. לכן, ישראלים וישראליות יקרים, בבחירות הבאות אתם חייבים להשיב את האנשים האלה לביתם. אתם חייבים לשאול את עצמכם כל יום מה אתם נותנים למדינה שלכם, אבל כל יומיים מה היא נותנת לכם בחזרה, כי ללא הדיון הזה הדמוקרטיה מתמוטטת, ולא רק באמצעות החוקים הבלתי-דמוקרטיים שקיימים כאן, ואתם חייבים לשים את האנשים האלה במקום שממנו הם לא יוכלו להזיק לכם יותר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. אני מתכבד להזמין את השר צחי הנגבי להשיב על הצעות האי-אמון מטעם המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ. לאחר מכן נשמע את הצעת האי-אמון של יש עתיד, ועליה, על ההצעה הזאת, ישיב שר החינוך נפתלי בנט. <השר צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כשפתחתי דף חשבון בפייסבוק לפני שנתיים, שלוש, ארבע, עשיתי לי מנהג: מי שמגדף, אני מעיף אותו מהדף; מי שמבקר אותי בלשון נוקבת, חריפה, אבל לגופו של עניין, אני מקדיש זמן כדי להגיב. אז אני מעיף מהדף של הדיון הזה גם את אראל "תחזירו לי את המדינה קיבינימט" מרגלית, וגם את אילן גילאון, כי שניהם מגדפים ומקללים – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <השר צחי הנגבי:> – – ואני משיב לדב חנין, כי לו אפשר להשיב – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <השר צחי הנגבי:> – – כי הוא פשוט מכבד את המעמד שנקרא הצעות אי-אמון. זה מעמד שאבד עליו הכלח, ואנחנו הרבה מאוד שנים בכנסת הזאת לא מייחסים לו משקל, אבל צודק חבר הכנסת חנין, אין לאופוזיציה הרבה הזדמנויות להטיח את תסכוליה בממשלה, וזו הזדמנות נאותה וראויה, וראוי שהממשלה תגיב – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> התרגלתם לשקט, אה? <השר צחי הנגבי:> – – ולכן אנחנו נגיב. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא יהיה לכם שקט, צחי הנגבי. וכשאתם תעשו את הדברים האלה, שקט לא יהיה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, תודה רבה, נא להקשיב או לא להקשיב, אבל ודאי לא להפריע. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> שקט לא יהיה לכם כאן. <השר צחי הנגבי:> וכשפתח חבר הכנסת "תחזירו לי את המדינה קיבינימט" מרגלית בדבריו, אני לא הבנתי, עוד פעם הוא גורר אותנו למאבקים בתוך מפלגת העבודה, ותוקף את החקירה נגד יושב-ראש האופוזיציה וצועק על חקירות של שעות ובאזהרה? לא הבנתי מה הקשר בין מאבקי כוח בפריימריז שאולי אי-פעם יהיו במפלגת העבודה לבין הצעת האי-אמון. להפתעתי, פתאום שמעתי שהוא מדבר על חקירה אחרת. אני לא ראיתי את ראש הממשלה נחקר באזהרה, אני ראיתי את ראש מפלגת העבודה נחקר באזהרה, ואני זוכר שבחקירה אחרת הוא אפילו שמר על זכות השתיקה. בסדר, נגיע לזה בבוא היום. אני מאחל לו – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ראש הממשלה שינה את גרסתו שלוש פעמים – עם הנוכל הגדול ביותר באירופה. <השר צחי הנגבי:> אני מאחל לראש האופוזיציה ידידי חבר הכנסת הרצוג שייחלץ בשלום, אני מאמין שהוא ייחלץ בשלום, אני חושב שהוא אדם הגון, אני בטוח שהתיק נגדו ייסגר, ובמהרה נוכל לעסוק בענייניו בתחום הפוליטי, ולא הפלילי. חבר הכנסת חנין, חלק מהדברים שאמרת – קשה לי להתווכח; באמת, טרם השלמנו את כל מה שהתחייבנו לו בפני הציבור בבחירות 2015. בבחירות 2015, שהיו באמת בחירות על רקע מאוויים שהציבור נתן להם ביטוי עוד קודם לכן, במחאה החברתית, ולאחר מכן באין-ספור סקרים, באמת נפלה הבנה – אצל כל מרכיבי הכנסת, אני חושב שזה לא משקף רק מה שחושבים בקואליציה, אלא גם באופוזיציה – בכל מרכיבי הכנסת הייתה הבנה שעם כל החשיבות של איראן, ושל "דאעש", ושל "ג'בהת א-נוסרה", ושל ה"חיזבאללה", ושל ה"חמאס", ו"הג'יהאד האסלאמי", וכהנה וכהנה איומים – שלא נעלמו, ולא התפוגגו, ומשמעותם עדיין כבדה, וכנראה גם לא תיעלם בעתיד הנראה לעין – יש נושאים שהציבור כואב אותם לא פחות, ולכן התוצאה המעשית הייתה שראש הממשלה, עוד לפני הבחירות, אמר שחלק משמעותי מאוד מהדגלים שיונפו על-ידיו, אם יזכה באמון מחודש, יהיו קשורים לשוועתו של הציבור בעניין מחירי הדיור, ובעניין יוקר המחיה, ואכן, זה מה שקרה בפועל. זה שאתה מלין, בצדק, שבשנה וחודש טרם הגיעו המשיחים בתחומים האלה על חמוריהם הלבנים, אני יכול להבין, אבל גם אתה לא תוכל להתעלם מן העובדה ששר האוצר, שזה היה הדגל שלו, משה כחלון, קיבל את כל הכלים ואת כל הגיבוי מראש הממשלה ומהממשלה, כפי שהדברים מעוגנים בהסכם הקואליציוני, ומקדיש זמן באמת עילאי, יחד עם צוותים של המשרד ואנשים שהוא הביא מחוץ למשרד, כדי לגבש פתרונות שיעזרו לצעירים, יעזרו לילדים שלנו, והתוצאות, להערכתי, לא תאחרנה לבוא. זה לוקח קדנציה; כשאומרים "לא תאחרנה לבוא" זה לא עניין של שנה, אבל אנחנו מאמינים, בעיקר לאחר שהורחבה הממשלה, שהממשלה הזאת תמלא את מלוא מכסת השנים הנתונות לה על-פי חוק, ועד, כמדומני – יתקן אותי היושב-ראש – אוקטובר או נובמבר 2019, יותר מארבע שנים. לא נוכל לבוא לכנסת הזאת לאחר שבאמת הממשלה תכהן ארבע שנים וחצי ולהגיד לכם: חלפה רק שנה. אבל אני מאמין שזה לא מה שנאמר, אני מאמין שנוכל להוכיח שהמחויבות של הממשלה לנושאים האלה לא רק הייתה מן הפה ולחוץ, אלא הובילה באופן מעשי לתוצאות שאפשר יהיה להתברך בהן. אבל בהרבה מאוד דברים אחרים, דב חנין, חבר הכנסת חנין, אנחנו לא צריכים לחכות לאוקטובר 2019, כי באופן מעשי, ורק בשנה הזאת – אני לא מדבר על אין-ספור הישגים של הממשלה ושל ראש הממשלה בקדנציות הקודמות מאז 2009, אני מדבר באמת על הממשלה הזאת – אין, נדמה לי שאני לא זוכר, ואני פה ותיק מכל האנשים שיושבים כאן, אין שנה מאז שאני פה, לפחות מ-1988 ואילך – אולי בשנה הראשונה לכהונת יצחק רבין המנוח – אין דוגמה, אין אח ורע, לכל כך הרבה הישגים בתחומים האזרחיים-כלכליים-חברתיים. אני אמנה אותם בקצרה, דברים שבאופן מעשי נוגעים באזרחים, נוגעים בציבור, נוגעים באנשים. אולי חלק גדול מהם היו בשדרות-רוטשילד באוהלים באותן שנים. דבר אחד הוא מה שאתם ניסיתם, משום מה – באמת, עד עכשיו לא מובן לי – לעמוד בפראות ובנוקשות ולסכל, וזה סיפור מתווה הגז. כמובן, אפשר היה להיאבק על תיקונים כאלה ותיקונים אחרים, אבל אילו היה תלוי בחצי שנמצא פה, מתווה הגז לא היה בא לעולם, והגז היה ממשיך להיות שקוע במעמקי הים. אם עכשיו הייתה הצבעה בכנסת – עכשיו, לא אז; הרגע, בהרכב שפה, שאנחנו כמה? שלושה-ארבעה-חמישה מהקואליציה והיתר מהאופוזיציה – עדיין הייתם מצביעים נגד מתווה הגז. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתה יודע שיותר זול לייבא גז מאשר לקנות מ"גזפרום"? <השר צחי הנגבי:> הדבר לא היה מובן אז, ולא מובן היום – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – שאתם צריכים לשנות. <השר צחי הנגבי:> – – אבל למזלנו, למזלם של אזרחי ישראל, בעיקר הדור הקרוב, ב-25 השנים הבאות, כל אזרח בישראל ירגיש באופן מעשי – בכיס שלו, בארנק שלו, בחיים שלו, באיכות החיים שלו, ברווחת החיים שלו – את התוצאות המעשיות של כישלונכם בסיכול מתווה הגז. אחת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> 60,000 עסקים קטנים נסגרו. <השר צחי הנגבי:> 2. בפעם הראשונה זה – אולי אי-פעם; אני, לפחות, לא זוכר – הסיפור של הנומרטור לשליטה בהוצאות הממשלה. כל הממשלות התברברו בהוצאות על ההוצאות. הממשלה הזאת עשתה מעשה שאין לו תקדים, אולי גם במדינות דמוקרטיות אחרות: היא שמה על עצמה אזיקים; אחרי האזיקים היא קשרה את ידיה וקשרה את רגליה, שלא להוציא שקל אחד מעבר להוצאות שהיא מחויבת להן. ואנחנו רואים את המשמעות, כבר, בהשגת היציבות ובהשגת היכולת לתכנן בראייה לטווח ארוך, מתוך חזון לשנים קדימה, את הוצאות הממשלה. כי הכנסות הן דבר לא בטוח; הוצאות, לצערנו, הן דבר בטוח. ולכן, ההוצאות האלה כבולות ומכובלות באמצעות שיטת הנומרטור. אנחנו רואים החלטת ממשלה על הוזלת מחירי המים; החלטת ממשלה על הרחבת טיפולי השיניים חינם לילדים עד גיל 14; המשך הוזלת תעריפי החשמל; קידום רפורמת הקורנפלקס להגברת התחרות והורדת המחירים בתחום המזון; הוזלת תעריפי התחבורה הציבורית; המשך פיתוח תשתיות הכבישים, הרכבות, הגשרים והמחלפים; הקטנת מספר הילדים בכיתות – "רפורמת הסרדינים"; תוכנית ממשלתית להקלה על עסקים קטנים חדשים; הגדלת קצבאות והשלמת הכנסה לקשישים ועידוד שילובם בשוק העבודה; תוכנית "חיסכון לכל ילד"; העלאת שכר חיילי החובה, הנגדים והשוטרים במאות שקלים; תוכנית לתגבור לימודי חמש יחידות במתמטיקה; הורדת המע"מ ב-1%; הפחתת מס החברות; הגדלת היצע הדירות, הסכמי הגג ותוכנית מחיר למשתכן שכבר הזכרתי; עידוד ההשקעות בתחום הסייבר; תוכנית החומש למגזר הערבי ולמגזר הדרוזי. וכל זה בלי לדבר מילה אחת, חבר הכנסת חנין, לא על אידיאולוגיה, ולא על ימין ושמאל, ולא על המצור של הטרור העולמי; אך ורק על הדברים שעמדו ביסוד הדברים שאתה אמרת בהצעת האי-אמון. אני יודע שזה כואב כשרואים הישגים של ממשלה, כי אני בעצמי הייתי באופוזיציה. זה לא אנושי – להיות באופוזיציה ולראות שהממשלה מצליחה. זה לא אנושי. מצד שני, זה גם לא אנושי לקנא בהצלחה של הממשלה כשאתה ישראלי ויש לך פה את המשפחה שלך והילדים שלך והיקירים שלך, ואתה כל היום בדילמה סוריאליסטית – אם רע לי אז טוב לי, אם טוב לי אז רע לי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <השר צחי הנגבי:> אוקיי, לא, זה לא קל. האמן לי, דב, אני הייתי באופוזיציה יותר שנים, אני חושב, מכל אחד פה. זה לא הדבר הכי נעים לראות שאתה באופוזיציה והממשלה, בניגוד לכל האזהרות והנבואות השחורות משחור וכל התחזיות האפוקליפטיות, עושה דברים טובים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אפס מפעלים תעשייתיים שנפתחו ב-12 החודשים האחרונים. <השר צחי הנגבי:> אבל אנחנו ממשיכים להיאבק להצדקת האמון המחודש שקיבלנו, אמון שריגש אותנו, אמון שאנחנו מחויבים לו. 30 מנדטים לאחר יותר מתריסר שנים שלא הגענו להישג הזה – זה איננו דבר שאנחנו יכולים לקבל בשאננות. זה שטר לפירעון, שהממשלה הזאת משתדלת לפרוע מדי יום ביומו. ולכן אנחנו נבקש, אדוני היושב-ראש ידידי חבר הכנסת עמאר, לדחות את כל הצעות האי-אמון ששמענו עד כה. אני מבין שיש עוד אחת. נשמע אותה, אולי היא תהיה טובה, אז אנחנו נסכים לה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אלעזר שטרן ינמק את ההצעה של יש עתיד. בבקשה, עשר דקות. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, השרים, חברי חברי הכנסת, השר צחי הנגבי בחר לא להתייחס למה שנאמר פה על-ידי חבר הכנסת אראל מרגלית. אני מודה שאני לא יכול לא להתייחס. אני רק מאחל לראש הממשלה ולנו שמה שאמר אראל מרגלית זה דברים לא נכונים, שראש הממשלה ישר, שאין חקירה משטרתית, שההאשמות הכבדות שנאמרו פה הן לא נכונות. בשורה התחתונה הוא ראש הממשלה של כולנו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני לא הייתי; מה אמר חבר הכנסת מרגלית? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה איש טוב. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני לא אחזור על מה שאמר אראל, הקרדיט שמור לו. אני אומר רק שבשורה התחתונה, ראש הממשלה הוא ראש הממשלה של כולנו. אנחנו נשמח שהממשלה הזאת תחלוף מן העולם, אבל מסיבות אחרות, ויש מספיק על מה. ועל אחת מהסיבות האלה אני עומד כאן – על הרוע של הממשלה כלפי הילדים של הציבור החרדי, ועל הרוע של הממשלה כלפי הילדים של הציבור הלא-חרדי, אלה שיצטרכו לשלם בעתיד על הרוע הזה. על פניו, הדיון הזה היה צריך להיות בוועדה לזכויות הילד, כיוון שאלה זכויות בסיסיות של ילד במדינה נורמלית, שהממשלה מסבסדת את החינוך. במקומות אחרים כל אחד יבחר מה הוא רוצה שהילדים שלו ילמדו, אבל לא כאן. ואם לא בוועדה לזכויות הילד, ראוי היה שהדיון הזה יהיה בוועדת העבודה והרווחה – והיינו מזמינים את מנכ"ל הביטוח הלאומי, ושואלים אותו איך הוא ידאג בעתיד למי שלא יהיו לו מקצועות ליבה; ואולי בוועדת הכספים – ומזמינים את נגידת בנק ישראל ושואלים אותה מה ההבדל בין מי שיש לו מקצועות ליבה למי שאין לו, בין מי שלמד מתמטיקה ואנגלית למי שלא – ובהמשך אני אגיד על מה בדיוק. אבל מה קורה אצלנו? הממשלה הזאת, השר צחי הנגבי, עושה גם דברים טובים, אבל לא על זה התכנסנו; הממשלה הזאת, רק לשם קיומה, סוגרת דילים והסכמים קואליציוניים שהם בניגוד לתפיסות העולם של רוב המרכיבים שלה. ואנחנו, לצערי הרב, חווים את זה השכם והערב. מדובר באינטרס לאומי, של השכלה בסיסית, שראש הממשלה מכר בלילה, ושר החינוך, שאמור להיות שומר הסף של הדברים האלה, של החינוך הבסיסי הזה, לפחות שתק. זהו מחטף נוסף של אותם הסכמים. את הפוליטיקאים החרדים, לצערי הרב, אני מבין – הם רוצים למנוע מקצועות ליבה; הם רוצים לשמור את הקהל שלהם קהל שבוי, שתלוי בהם, כאלה שיהיו מוגבלים מלעבוד, כאלה שהם יצטרכו לדאוג להם בביטוח הלאומי ובהסכמים קואליציוניים, שרק הם יוכלו לעזור להם – לאותו אחד, בלי קשר לדורות הבאים. התלות של הדור הצעיר תלך ותגדל, התלות של ההורים שלהם בפרנסים – שהלוואי שהם היו הפוליטיקאים, רק, אבל הם מתגלגלים משם כלפי אלה שעובדים בחברה הישראלית. חבר הכנסת גפני והשר ליצמן אוהבים להזכיר לנו – ובצדק, מבחינתם – שהם חברי כנסת טובים ושרים מצוינים. אני מסכים, בדרך כלל, אבל אולי בגלל זה אף אחד לא מתמודד אתם, כיוון שאין הרבה כאלה, כיוון שאין הרבה שבלי מקצועות ליבה מסוגלים למלא את התפקידים שלהם, ושוק העבודה צועק את זה. חברי הכנסת החרדים לא מפסיקים להתלונן על החסמים שמוצבים בפני חרדים שמבקשים להצטרף למעגל העבודה. מה הם מתפלאים? מעסיקים רוצים עובדים עם ידע וכישורים. גדלות בתורה – שהיא דבר חשוב – ברוב המקצועות במשק אינה תחליף למתמטיקה ולאנגלית בסיסית. לפי מחקר של בנק ישראל – שר האוצר ושר החינוך, אני בטוח שאתם מכירים את זה – מחודש מאי האחרון: חרדי שלמד 17 שנים, השכר שלו דומה לזה של בוגר חינוך ממלכתי שהפסיק ללמוד בכיתה ו'. מה, אנחנו נעשה חוקים שיקבלו אותם? נעשה הסכם קואליציוני שיקבל חרדי, גם אם הוא שווה שש שנות לימוד, על חשבון מי שלמד יותר, רק כדי שנשרוד? עד מתי ימשיכו הם להתעקש לגדל דור חסר השכלה? את היהדות שלי זה נוגד. התלמוד הבבלי, במסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד א', אומר: "רבי יהודה אומר, כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטוּת". ליסטות יכולה להיות במובן הפרטי, שיעמוד בצדי הדרכים, ליסטות יכולה להיות מכספים של המדינה, וליסטות יכולה להיות גם להכריח את החבר שלו בכוח הסכם קואליציוני לפרנס אותו; לשלם יותר מסים כדי לשלם לאלה שההסכמים הקואליציוניים דאגו שהם לא ילמדו. החת"ם סופר, שמצד אחד טבע את מטבע הלשון "חדש אסור מן התורה" ביחס לשינויים מן המסורת, דווקא הוא, מצד שני, ידע להעריך את ההשכלה הכללית, ולמד בעצמו מתמטיקה, אסטרונומיה, היסטוריה, גרמנית וצרפתית. בדרשה שלו לפרשת בשלח" הוא מסביר את הפסוק "ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", שאת התורה צריך ללמוד יחד עם חיי עולם, שהם לימודי החוכמות של העולם הזה. בישיבה שבה אבא שלי למד למדו כל שבוע, ולקראת סוף השנה, כדי לעמוד בבחינות של המדינה, הפסיקו שלושה ימים ללמוד תורה והתכוננו לבחינות של החוכמות הכלליות. איפה אנחנו? כל החוכמות הכלליות הן לימודים שמאפשרים לך – נותנים לך כלים להשתלב בעולם הזה, להיות אבא שיודע גם לפרנס את המשפחה שלו, ולא לשלוח אותם לפתחי הביטוח הלאומי. גם בימינו, חצי מיליון חרדים בארצות-הברית, באנגליה, בקנדה, מדברים אנגלית, מתפרנסים, וזה לא מפריע להם לקיים את תרי"ג המצוות. ל-52% מהחרדים בארצות-הברית יש תואר אקדמי; בישראל יש ל-12%. זה לפי פרופסור בן-דוד ממכון שורש, אוניברסיטת תל-אביב. 50,000 תלמידים לומדים במוסדות הפטור, שמבקשים לקבל תמיכה תקציבית. אני יודע שיש הבדלים – בחלק מבתי-הספר לומדים, בעיקר באלה, אולי, ש"מעיין החינוך התורני" אחראי להם, אבל החוק הזה נותן את הפטור לכולם. נזכיר, אנחנו לא רוצים למנוע מהורים חרדים לשלוח את הילדים למוסדות חרדיים. אנחנו לא נכריח אותם ללמוד את תורת האבולוציה כדרווין, ולא כספר בראשית. לא על זה עומד הדיון. לשם ינסו למשוך אותנו הפוליטיקאים הדתיים. ככה הם התחמקו מבית-המשפט העליון, על עתירה שאני הצטרפתי אליה כבר לפני שנים. ככה הם התחמקו, בטענה שמקצועות הליבה לא מוגדרים. מי גוזר על מי? בפעם הקודמת עמד פה שר החינוך ודיבר על יש עתיד, על איך הוא דן עם החרדים, ובתקשורת החרדית זה נקרא גזירות; נומרוס קלאוזוס היה גזירה שהוטלה על היהודים לאורך הדורות באימפריה הרוסית. ב-1887 נקבעה להם הגבלה של מי יכול ללמוד: 10% בעיר, 5% בתחום המושב, 3% במוסקבה ובסנט-פטרסבורג. שם הגבילו יהודים – ללמוד. בהונגריה, ב-1920, כחלק מגל האנטישמיות, מיקלוש הורטי קבע ש-6%, יותר לא ילמדו. ברשותך, אני מבין שאני צריך לסיים, אז אני אסיים. <היו"ר חמד עמאר:> כן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני שר החינוך, אתה תעלה, וכמו שכבר הקדמת לומר, אתה תשאל אותנו למה אנחנו דאגנו רק ל-17'. זה בניירות שלך. זה כבר היה בניירות שלך. למה לא החלנו את זה ממש מייד. כי לא רצינו לכפות את הציבור החרדי, רצינו שהוא יכשיר מורים שלו. תדע שזאת התשובה, תמחק את השורה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה לא יהיה. ומשפט אחרון, בפרשת השבוע – חברי, גם אתה יודע, חמד עמאר – אנחנו נקרא על פנחס בן אלעזר, שהיה קנאי. ולכן מתחילה הפרשה: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאו את קנאתי בתוך בני ישראל, לכן הנני נותן לו את בריתי שלום. קנאות – צריך לאזן אותה בשלום; הסתגרות – בפתיחות. אנחנו חפצי חיים לטובת הנוער החרדי. אנחנו, על ההסתגרות שלו, ניתן לו ברית שלום של מקצועות ליבה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. ישיב שר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – היושב-ראש, קראת את פרשת השבוע? <היו"ר חמד עמאר:> כן. <זהבה גלאון (מרצ):> באמת? <היו"ר חמד עמאר:> כן. עשיתי את התואר בבר-אילן והייתי חייב בעשר נקודות ביהדות. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל גם אני עשיתי את זה. גם אני הייתי חייבת – – – כן, השר בנט, מה תגיד על זה? <שר החינוך נפתלי בנט:> זה עבד. סבלנות. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רואה פה שגם בקהל יש חברים מהציבור החרדי, וטוב שכך. אני רוצה קצת להפיג את הערפל שקיים סביב הנושא הזה ולחדד בדיוק מה קורה ולאן זה הולך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מה? פנמה? <שר החינוך נפתלי בנט:> למעשה, עד לחוק שנחקק על-ידי שי פירון ויאיר לפיד היו דרגות של חינוך; העיקרון הוא: כעומק החינוך, כך עומק התקצוב. אז בית-ספר ממלכתי או ממלכתי-דתי, שלומדים בו 100% הליבה, מתוקצב ב-100%; מוכר שאינו רשמי שלומדים בו – בגס – 75% מהתוכן, גם הם מתוקצבים פרופורציונלית. וככה היה גם לגבי מוסדות הפטור, שהם נחשבו, כביכול, בסקאלה הנמוכה ביותר: הם תוקצבו 55%, שזה דבר בסך הכול הגיוני. בא החוק הזה, שנקרא כביכול חוק הליבה, כי הוא כביכול הכניס ליבה – תכף נראה שבעצם אף ילד במדינת ישראל לא התחיל ללמוד ליבה ולא היה מתחיל ללמוד ליבה בעקבות החוק – כל מה שהחוק אומר זה שבמקום שזה יהיה ב-55%, זה יהיה ב-35%. כלומר, אותם נערים, תלמידים, שלומדים את המינימום של הפטור, במקום להיות מתוקצבים ב-55%, יתוקצבו ב-35%. זו מהות החוק. זהו. עכשיו, בכמה אנשים מדובר? מדובר ב-40,000 תלמידים שלומדים במוסדות הפטור – רק לתת פרופורציה, זה מתוך 440,000 חרדים שלומדים במוכש"ר, או בחינוך עצמאי, או בדברים אחרים, שכן לומדים יותר רחב, וזה 1.8% מכלל ילדי ישראל. עכשיו הדבר הבא: החוק לא גרם – ואני לא חושב שיש פה מישהו שחולק – ילד חרדי אחד לא התחיל ללמוד בעקבות החוק הזה, ואני יכול גם לבשר לכם: גם אם החוק היה נכנס לתוקף ב-2018, אף ילד חרדי לא היה לומד מתמטיקה ואנגלית, שהוא לא לומד כרגע, כי הם היו מגייסים יותר כסף בחו"ל, ואנחנו היינו "מראים להם מה זה", וזה בסדר – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אין מגבלה על גיוס כספים בחו"ל? <שר החינוך נפתלי בנט:> זה בסדר, רק שנדע את העובדות. אני עושה סדר בעובדות. עכשיו, הא ראיה – לפיד ופירון נכנסו ב-2013 לתפקידם, אבל חוקקו ודחו את זה לקדנציה הבאה, ל-2018, כי הם ידעו שאף תלמיד אחד לא יתחיל ללמוד, אבל הם לא רצו להיות אלה שנחשפים שלא לומדים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה לא – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> יתרה מזאת, כל צמרת משרד החינוך שאני ירשתי – ואני חייב פה לפרגן לפירון, הוא בחר בחירות בדרך כלל טובות, השארתי את המנכ"לית – הם עצמם אומרים לי שזה חוק הזוי ומטופש. לא אני אומר את זה, אלא הם אומרים את זה. אבל אני באתי נטול דעה בעניין הזה, וראש הממשלה – – <חיים ילין (יש עתיד):> עם פקידות – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – חתם עם החרדים על הסכם קואליציוני שקובע שמחזירים את המצב לקדמותו, כלומר החוק שממילא לא נכנס לתוקף עד 2018 לא ייכנס לתוקף; החוק שממילא לא היה מכניס אף תלמיד ללמוד – לא ייכנס. עכשיו אני אגיד לכם מה כן; הגישה שלי שונה, היא גישה נטולת כותרות – בהגדרה, אסור שיהיו בה כותרות, כי כל כותרת – אתם יכולים לצחוק עד מחר, אבל בהקשר החרדי כל כותרת זה פחות ילדים שלומדים. זה הכול. עוד כותרות – פחות ילדים לומדים; פחות כותרות – יותר ילדים לומדים. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אפשר להתכחש לזה, אבל אתם יודעים שזה נכון, ליצמן יודע שזה נכון. אני יכול לבשר לכם שבשקט-בשקט, ובהידברות, אנחנו מגיעים למצב שיותר ויותר תלמידים, ובהיקפים שלא ראינו עד היום – תלמידים חרדים – לומדים את המקצועות, אבל אתם לא תשמעו מזה כותרות, ואני לא ארוויח מזה מנדטים, כי זה פשוט טוב למדינת ישראל, ואני לא מתכוון להפוך את זה לנושא מריבה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, אדוני השר. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני השר, אם כל כך טוב, למה ביטלתם את זה? <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לדיון. בשם המחנה הציוני – חבר הכנסת זוהיר בהלול. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – הצבעת עליו. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה היית שותף לחוק – – – צבוע. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת מיקי לוי. בבקשה, שלוש דקות. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> שלוש דקות להעלות את המיקרופון. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה. הממשלה הזאת נכשלת פעם אחר פעם, בכל מבחניה. נתחיל אולי, ברשותך, אדוני היושב-ראש, בחוק ההדחה, שהוא חוק שמכוון פר-אקסלנס נגד האוכלוסייה הערבית. <היו"ר חמד עמאר:> כבוד השר, אנחנו שומעים אותך ולא שומעים את הדובר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> סליחה. אז שאני אדבר יותר בקול? <היו"ר חמד עמאר:> אם אתה רוצה לדבר יותר בקול, אתה כשר יכול לעלות מתי שאתה רוצה. <חיים ילין (יש עתיד):> הוא רוצה חמש יחידות מתמטיקה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> מה זה "יחידה"? אני לא יודע. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אולי זו סיבה נוספת לכך שהממשלה צריכה ללכת הביתה: כי היא לא מקשיבה לרחשי הציבור, וגם לנציגי העם, קרי הח"כים שנואמים מהפודיום הזה. על כל פנים, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה, מכיוון שהיא ממשלה אנטי-דמוקרטית בעליל. חוק ההדחה מכוון כנגד האוכלוסייה הערבית ונגד הנציגים האותנטיים כאן בכנסת ישראל. זו ממשלה שמדירה את הערבים מהבניין הזה ומרחיקה את הדמוקרטיה משורותיהם. הממשלה הזאת ונציגי הממשלה הזאת רואים בעין כלה את מצעד המודחים פעם אחר פעם, בעיני רוחם, באופן עתידני – את חברי הכנסת הערבים – מהכנסת הזאת. זהו מצעד האיוולת, זהו מצעד האטימות, וזהו מצעד שכל-כולו הלוויה, עם הדר ועם כבוד, עם מותה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל זו ממשלה שצריכה ללכת הביתה לא רק בגלל הערבים, אלא בגלל אלה שמסומנים, והממשלה הזאת יודעת לסמן את השמאלנים, מכיוון שחוק העמותות, שבא לפני כן, בא להדיר את מי שנקראים בעיני הממשלה הזאת, שהפכה את המדינה הזאת למשוסעת – את השמאלנים – משורותיה. חוק העמותות הוא חוק אנטי-דמוקרטי בעליל, והוא מכוון נגד השמאלנים המתויגים שמאלנים במדינה שלנו. וזה לא רק חוק העמותות וחוק ההדחה, זה מוביל אותי לעוד תביעה שהממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה – מכיוון שהיא לא מכבדת את האחר ואת השונה, את הקהילה הגאה. רבנים שמקבלים את שכרם מקופת המדינה מסיתים נגד האחר ונגד השונה. במדינה שאמורה להפיץ ברחביה ובקרבה את הרוח הסובלנית והדמוקרטית, מה עושים אותם רבנים מכובדים שאמורים להפיץ מכובדות ומהוגנות לתוך החברה שלנו? <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, בבקשה. משפט אחרון. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בשם התורה, הם בעצם גורמים לכך שהקהילה הגאה לא תהיה מוסתת בלבד, אלא תהיה מוכה ומשוסעת. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לכן אני אומר לך – ממש משפט לסיום – זו ממשלת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: מצד אחד היא נראית, לכאורה, ממשלה הגונה, נאורה, ובעלת סממנים של ציוויליזציה, אבל מכיוון שהיא גם מיסטר הייד, אז היא ארכאית, מסוכנת, ומפיצה רוח של רעל בתוך החברה הישראלית. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. נציג הרשימה המשותפת, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. שלוש דקות. בבקשה לעמוד בזמנים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, עניין הכשל המוסרי מלווה את דרכה של הממשלה הזאת מיום הקמתה. אני מדבר – חוק ההדחה: הממשלה באה עם חוק כדי להדיח חבר כנסת שנבחר על-ידי הציבור, על התבטאויות מסוימות או עמדות פוליטיות. אבל אותן התבטאויות, ואפילו התבטאויות יותר קשות, והן ברורות, של רבנים, של אנשים שהם עובדי המדינה, שמסיתים לרצח ערבים, לרצח פלסטינים, להשתלטות על רכושם, לפגיעה ברכושם – והממשלה לא עושה כלום. הם עובדי המדינה – המינימום זה לפטר אותם ולהעמיד אותם לדין. את זה המדינה לא עושה. העניין של נערי הזוועות, המתנחלים, הפגיעה ברכוש, הפגיעה בפלסטינים. בנושא המדיני – הממשלה דיברה, ראש הממשלה דיבר על שתי מדינות, אבל לא מספיק שהממשלה לא עושה כלום בכיוון של שתי מדינות, אלא אפילו עמדה אחת אנחנו לא רואים – לממשלה הזאת. היום אני שומע בתקשורת שר שאומר: אוזלת היד של הממשלות של ישראל לדורותיהן, שלא סיפחו מהיום הראשון את כל השטחים. הגענו למצב שהפלסטינים – בשיטת הסלאמי, בשיטה של צעד אחרי צעד – השלבים, שיטת השלבים – היום הפלסטינים שולטים בעזה ושולטים ב-40% מהגדה. הממשלה דיברה על שתי מדינות, אז איפה המדינה השנייה, סליחה? איפה המוסר של הממשלה? שר אחר אומר: כל עוד אני בממשלה, מדינה פלסטינית לא תקום. מה העמדה של ראש הממשלה? יש עוד כשל מוסרי; ממשלה שמדברת על דמוקרטיה, מדינה שמגדירה את עצמה מדינה דמוקרטית, לא יכול להיות שתשתוק יום שלם, בערך, עד שהיא מגיבה על מה שקורה בטורקיה. אתה יכול לשנוא – לא לאהוב את ארדואן, זו בעיה שלך, אבל אתה לא יכול לעמוד מנגד ולשתוק כשיש לך הפיכה צבאית. הפיכה צבאית זה ניגוד מוחלט של דמוקרטיה. הנושא הזה זה כשל מוסרי לא רק של מדינת ישראל, אלא של הרבה מדינות בעולם – – <היו"ר חמד עמאר:> אבקש לסכם. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני מסכם. – – אבל אני פה, ואני מצהיר הצהרה: בטורקיה היו ארבע הפיכות קודמות, שההחלטות שלהן היו להפסיק את קול המואזין. אבל ההפיכה החמישית – קול המואזין הפסיק אותה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. מיש עתיד – חבר הכנסת מאיר כהן. שלוש דקות. בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הממשלה הנוכחית, בראשות נתניהו, היא פלטפורמה מצוינת ללמד את האזרח הקטן שיעורים מתקדמים בפוליטיקה ישנה ומקוממת; הסילבוס של השיעור הנוכחי הוא: פוליטיקה זולה וצינית חשובה יותר מעתידם של ילדי ישראל. איך אתם מעזים, ראש הממשלה ושר החינוך, לפגוע בעתיד של הילדים שלנו? כן, מותר לי, כאיש חינוך שבבית-ספרו למדו דתיים, חרדים וחילונים, להטיח בפניכם את השאלה הזאת. זהו שיעור שבו המורים בנט ונתניהו קורצים לתלמידים שלהם בערמומיות, ומעבירים להם מסר שלפיו ערכים הם דבר טוב, אבל פוליטיקה חשובה יותר. פוליטיקה היא הדבר המרכזי, לא עתיד הילדים, לא בריאותם, לא פרנסתם, לא הפיכתם לחלק מהחברה הישראלית. אותו ראש ממשלה שרק לפני שנתיים הסביר בלהט, יחד עם שר החינוך, כמה חשוב להחיל את לימודי המתמטיקה והאנגלית על כלל ילדי ישראל, מביא היום – במצח נחושה – תזכיר חוק שמבטל במחי יד את ההחלטה שמשפיעה על עתידם של דורות רבים. אתם יודעים, חברי החרדים, ואני שומע את זה מכם, כמה חשוב ללמוד ולהחכים, להשכיל, וכן – לדעת מתמטיקה, וכן – לדבר שפות. וכן, אתם צודקים, גם להיות עילויים בתורת ישראל. שהרי גדולי ישראל בכל הדורות היו בקיאים במתמטיקה, וכתבו פילוסופיה ואף הלכה בשפות אחרות. הדבר הרע שעולה מהחוק המבטל את חובת הלימודים של מקצועות חשובים אלה הוא המסר שהכול מותר, שהכול גמיש, ותמורת הסכם קואליציוני, רע ככל שיהיה, אנחנו נפגע, כן, נפגע בזדון בעתידם של דורות שלמים. האומנם, אדוני ראש הממשלה ושר החינוך, בשם ההישרדות הפוליטית שלכם אתם מוכרים הכול? אנחנו נשוב בוודאי לחזית העשייה, אני רק שואל עד כמה אתם תעשו נזקים. דע לך, אדוני ראש הממשלה, בהחלטה אומללה זו אתה מתנער ממאות-אלפי ילדים ומנתק אותם מהיכולת לפתח עתיד טוב, עתיד המבוסס על שילוב של השכלה, פרנסה ועצמאות כלכלית. חברי החרדים, תורה לצד עבודה; דף גמרא לצד נוסחה מתמטית ושינון משניות לצד מדעים. הלזה אתם מתנגדים? מדוע? אני פונה אליך, שר החינוך: הלהט שאתה מפגין בפועלך להגברת המדעים, המתמטיקה והאנגלית הוא מבורך. שמעת את זה גם ממני. אל תנפץ את ההישג הזה אל ההחלטה האומללה לבטל את לימודי הליבה במגזר החרדי. החשבון פשוט, אדוני שר החינוך: ילדים שלא לומדים היום – לא יעבדו מחר. החלטתך השגויה גוזרת מציאות כלכלית וחברתית קשה על דור שלם. בדפי ההיסטוריה, אדוני השר בנט, לא יזכרו אותך כמחולל מהפכה במתמטיקה ואנגלית; יזכרו אותך על דבר אחד, לדיראון עולם – על זה שביטלת את לימודי הליבה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת רחל עזריה. שלוש דקות. בבקשה. <רחל עזריה (כולנו):> כבוד היושב-ראש, השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, בהצעות אי-אמון בממשלה אנחנו בעיקר שומעים על מה שצריך לתקן, כי זה תפקידנו – לתקן. אבל אם מסתובבים ברחבי הארץ, אנחנו יכולים לראות לא רק את מה שצריך לתקן, אלא גם את מה שטוב במדינה שלנו, את מה שכבר תוקן ונבנה על-ידי דורות קודמים, את מה שהיום אנשים צעירים ומבוגרים בונים במו-ידיהם, וגם את מה שאנחנו יחד בונים כאן, בבית-המחוקקים של מדינת ישראל. אני רוצה להציע פה zoom out ולדבר על מה שקורה בחברה הישראלית. לא קל לנו כיום, כחברה, וזה קשה במיוחד כי יש תחושה של שנאה מבית. מחר יום השנה לרצח שירה בנקי, שנרצחה בשנה שעברה במצעד הגאווה בירושלים. עבורנו, בירושלים, הרצח היה אירוע מכונן, בלתי אפשרי לעיכול. הרגשתי את המאמץ שאנשים עושים כדי להתמודד עם הרצח, להתנקות מבפנים, למנוע את השנאה, להרגיע את הרוחות. זה התחיל בשבוע של השבעה. מייד הבנו שכמו בפרשת עגלה ערופה, כשמוצאים, חלילה, גופה של אדם בשדה, מנהיגי העיר צריכים להכריז כי ידיהם לא שפכו את הדם. הרגשנו צורך בשבעה ציבורית, שמאחה את הקרעים, שמנקה אותנו מהעוולה. ישבנו בכיכר מאות רבות של אנשים שלא מכירים אחד את השני – ישבנו כדי לדבר. ומאז, כל שבוע, בימי חמישי, בחום ובקור הירושלמי, מתאספים אנשים ויושבים לדבר מעגלים-מעגלים, חילונים, דתיים, חרדים, פעילי להב"ה עם פעילי שמאל, חרדים ואנשי "הבית הפתוח", תושבי מזרח העיר ומערב העיר. כעם, יש לנו כוחות מופלאים של איחוי, יכולת של הציבור, השטח, עם ישראל, לשבת יחד ולדבר. אל תאמינו לכל אותם אנשים שאומרים שאין לנו סיכוי לעתיד טוב יותר ואנחנו לא נדע איך לחיות פה יחד. לכול המלעיזים – בואו לכיכר העיר בירושלים, בואו לשמוע את המוני הירושלמים מכל הזרמים ומכל הגוונים אומרים במשך שנה שלמה בתהליך של התנקות: ידינו לא שפכו את הדם, וידינו ידאגו שדם לא יישפך. השיא הוא מחר בערב, באירוע של התנועה הירושלמית בכיכרות ירושלים, יחד עם רבני "בית הלל", פעילים חברתיים, אנשים שפועלים לטובת נוער בסיכון, מתקני עולם – וכולכם מוזמנים. זאת המשימה שלנו, זאת המשימה הכבדה ביותר שניצבת לנגד עינינו, לאחות את הקרעים ולדעת לעבוד יחד. לא חזרנו אחרי אלפיים שנה כדי לריב, לא הקמנו מדינה כדי שרבנים יתבטאו בדרך שמביכה אותנו פעם אחר פעם. אני גאה להיות יהודייה דתייה ישראלית וירושלמית, ואני יודעת שצריך לעבוד קשה כדי להיות ראויים לתחושת גאווה. אבל העבודה הזאת אפשרית, ואני נמלאת תחושת אופטימיות כשאני רואה את דור ה-Y. הדור הזה הוא דור מופלא, אל תאמינו למה שאומרים עליו. <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. <רחל עזריה (כולנו):> יש פה אנשים מצוינים, יש פה דור מצוין. אגב, רואים אותו פה בכנסת, בעיקר כיועצים פרלמנטריים, אותם אנשים שעושים המון עבודה מאחורי הקלעים, ולעתים רחוקות מקבלים את הקרדיט והתודות המגיעים להם. אני היום רוצה להודות לעמרי שיינפלד, היועץ הפרלמנטרי שלי, שעבד אתי ארבע שנים וחצי, מימי באופוזיציה במועצת העיר ירושלים, בימי כסגנית ראש עיריית ירושלים, דרך קמפיינים, ולבסוף – כחברת הכנסת. עמרי הוא ציוני אדוק ופעיל חברתי נלהב, בעל מחויבות עמוקה לערכי העם והארץ. כל העשייה שלו מונעת מתחושת אחריות עצומה לחברה הישראלית ולידיעה שבכל דור ודור חייב אדם לפעול לטובת עם ישראל, ובימינו זכינו לחיות במדינת ישראל. כמו עמיתיו לדור ה-Y – אל תאמינו למה שאומרים עליהם; הם דור חזק וישר דרך, אנשים שהתחנכו על ערכים, והם פועלים ועוד יפעלו למענם, ויובילו וינהיגו את החברה שלנו, וזה גורם לי להמון אופטימיות. עמרי מונה כעת להיות דובר הסיעה שלנו, סיעת כולנו, ועם סיום תפקידו אני רוצה לומר לו: תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. שלוש דקות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הכי חשוב – שהוא מ"הפועל קטמון". <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> שזכו בפרס אחדות ישראל, יש לומר. אדוני היושב-ראש, חברי השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד פה אמירה ברורה – זה אולי יישמע קצת נאום מהאופוזיציה, אבל אני חייבת להתחיל באמירה ברורה, שבעיני עמונה חייבת להיות בהסדרה. היישוב עמונה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ידעתי שתתלהבי, זהבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו לא מאמינים, כמה חיכינו לזה, שולי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מיקי, ידעתי, ידעתי שתתלהב. אמרתי שזה יהיה נאום אופוזיציוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אז כרגע או עמונה או הממשלה – תגידי את זה, תגידי את זה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מיקי, ידוע שאני מאלה המאמינים שגם עמונה וגם ממשלה. זאת הממשלה שתסדיר את עמונה. חברים, יש פה מצעד רשע מטורף שחווה היישוב עמונה כבר שנים רבות, ואנחנו הולכים לקראת התיקון שלו. התיקון שלו יהיה קודם כול להפסיק את האבסורד – להפסיק את האבסורד שאנשים שבאו להפריח שממה, שנשלחו מטעם ההמדינה להקים יישוב יהודי בארץ-ישראל – 40 משפחות ויותר מ-200 ילדים – יצטרכו לעזוב את הבית. <זהבה גלאון (מרצ):> תצרפו את עמונה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל על שטח פרטי, שולי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא לא לא, אתה טועה. אתה טועה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – חבורה של גנבים. חבורה של גנבים. <מיקי לוי (יש עתיד):> בית-המשפט טועה? <זהבה גלאון (מרצ):> בית-המשפט העליון אמר את זה בחומרה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת מיקי לוי, תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה, כבר אסור לשדוד אדמות של ערבים? מה קרה לכם? <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה צודק... <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה קרה? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בסך הכול אדמה בארץ-ישראל, אחמד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> בואי נדבר על שוד קרקעות. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדמה בארץ-ישראל. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. הוספת לדיון. תודה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ברור. האבסורד הנוסף הוא שאסור לנו לא ללמוד מטעויות – אסור לנו לחזור על המראות הקשים של גירוש אנשים מהבתים שלהם. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שולי, אז תקראי להם לרדת מההסדרה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא, ההפך; המטרה היא – – – <קריאות:> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> המטרה היא להסדיר את היישוב עמונה, והמטרה היא למצוא את הדרך הנכונה. ובכלל לא משנה איך נקרא לה; נקרא לה הסדרה, נקרא לה בשמות אחרים – זה התפקיד שלנו. זאת ממשלת ימין מלא מלא, אמר פעם יושב-ראש האופוזיציה; מלא מלא. זה התפקיד שלה. <מיכל רוזין (מרצ):> שולי, אם שדדתי בנק, אפשר לעשות לי הסדרה של – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא, זה ההבדל; זה ההבדל בין אם גנבת ושדדת בנק לבין אם נשלחת על-ידי המדינה להקים יישוב, ויש באפשרות המדינה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איך את מדברת? עוד לא הוכח. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ויש באפשרות המדינה להסדיר את היישוב הזה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ראש הממשלה רק בבדיקה, מה זה שדד בנק? תפסיקי לדבר על בנק, זה עוד לא הזמן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שולי – – – <היו"ר חמד עמאר:> טוב מאוד שהגעת, עוררת את הדיון לפחות. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני רואה. <היו"ר חמד עמאר:> עוררת את הדיון לפחות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – הנאום שלך מצוין... <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני רואה. אני רואה שכולם התעוררו, וזה משמח אותי. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מי שדד בנק? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אף אחד. <מיקי לוי (יש עתיד):> שולי, זה לא העניין של שדדו בנק, פתחו חברה עם עורך-הדין, העבירו כספים – – – <קריאה:> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כולנו הלכנו – – – <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. משפט אחרון. משפט אחרון. בבקשה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כולנו הלכנו – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא שדדו בנק, הם פסחו על הבנק. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – להקים יישובים. חבר הכנסת שטרן, אתה הקמת יישוב, אנשים אחרים הקימו יישובים, והמטרה שלנו היא למצוא את הדרך הנכונה – הנכונה – שלא תתנגד לשום דבר שכולנו מאמינים בו. אנחנו מאמינים בזכותנו על ארץ-ישראל, אנחנו מאמינים שאפשר למצוא פתרון ליישוב עמונה, והתפקיד שלנו, של הממשלה, זה למצוא את הפתרון הנכון. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. תודה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כולנו מאמינים שאסור לנו לחזור על המראות הנוראים של עמונה לפני עשר שנים. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת יגָאל גואטה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> יִגְאָל. <היו"ר חמד עמאר:> יִגְאָל – אה, יִגְאָל, כך רשום: יִגְאָל גואטה. שלוש דקות. בבקשה. <יגאל גואטה (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת מיש עתיד, שלא מעוניינים לשמוע את התשובה ורק מפטפטים, ידידי חבר הכנסת עפר שלח, שאלתם – עשיתם אי-אמון על נושא הליבה, אתם רוצים גם לשמוע משהו, או שזה סתם לא מעניין, זה סוג של התרסה? <עפר שלח (יש עתיד):> ספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, אנחנו מחכים למוצא פיך. <יגאל גואטה (ש"ס):> או שזה סוג של התרסה. אז בואו – בפתח דברי אני באמת רוצה להודות לחברי סיעת יש עתיד על הסולידריות והדאגה שאתם מגלים כלפי עתידה של החברה החרדית. מעולם לא ראיתי את אלעזר שטרן דואג כל כך לחרדים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גאון, גאון אתה, איזו הברקה. <חיים ילין (יש עתיד):> בחוק פינוי-בינוי אנחנו לא יחד? <יגאל גואטה (ש"ס):> תקשיב עד הסוף. אנחנו יחד, אבל תקשיבו עד הסוף. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <יגאל גואטה (ש"ס):> מה צריך לעשות כדי שנהיה יחד – תקשיב, אולי תלמדו בסוף. עם זאת, אני רוצה לשאול אתכם שאלה: למה בכפייה? למה? <עפר שלח (יש עתיד):> מה זה "בכפייה"? <יגאל גואטה (ש"ס):> לא, אני לא דן אתך, אני נואם מעל הדוכן. אנחנו לא בדיון. <עפר שלח (יש עתיד):> למה אצלכם כל דבר שהמדינה עושה לתלמידים שלה או עושה לחיילים שלה בנושא הזה הוא כפייה? <יגאל גואטה (ש"ס):> אז לידיעתך הרבה, מר עפר שלח, חבר הכנסת – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה משלמים מסים בכפייה? <יגאל גואטה (ש"ס):> תן לדבר. אתה לא מגן עלי, היושב-ראש. <היו"ר חמד עמאר:> אדוני, אתה מנהל דיאלוג, ואני מאפשר לך לנהל את הדיאלוג. אני לא צריך להתערב כשאתה מנהל דיאלוג. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גם שמונה שנות לימוד בכפייה. <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה. אני לא נותן להם להפריע אם אתה לא מנהל דיאלוג אתם. בבקשה. <יגאל גואטה (ש"ס):> כשאתם חושבים שיש כפייה דתית אתם קמים וזועקים, אבל לכפות לימודים כאלה ואחרים, זה בעיניכם לא כפייה חילונית. אז לידיעתכם הרבה, סתם אני רוצה לתת לכם נתון קטן: ברשת החינוך התורנית של ש"ס, שבמקרה נמצא פה המנכ"ל הקודם שלה, ידידי חבר הכנסת הרב יואב בן צור, לומדים ליבה. <עפר שלח (יש עתיד):> מאה אחוז, יקבלו תקציב. <יגאל גואטה (ש"ס):> לומדים ליבה בלי שום קשר לתקציב – – <עפר שלח (יש עתיד):> יקבלו תקציב, הכול בסדר. <יגאל גואטה (ש"ס):> – – לומדים חשבון, לומדים מתמטיקה, לומדים הכול. <עפר שלח (יש עתיד):> מעולה. <יגאל גואטה (ש"ס):> לעשות כל הזמן "חרדים", "חרדים", זה לא – קצת – קצת קצת – בנועם. תאמינו לי – אני בטוח שאם זה היה הולך קצת יותר בנועם, תאמינו לי שזה היה הולך יותר טוב. וזו הדרך היחידה באמת לעבוד יחד. ושלא ניתן לעובדות לבלבל אותנו – אנחנו ניצבים כאן היום בארץ-ישראל רק בזכות שהעם היהודי מדור לדור ומאב לבן קיים את הציווי של "אל תִטֹּש תורת אמך", ומה שהחזיק את עם ישראל לאורך כל הדורות והגלויות זה התורה הקדושה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גם, לא רק. <יגאל גואטה (ש"ס):> רק. בנוסף ואחרי זה באה הליבה שלך. לא בגלל הליבה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> והרובה שלי. <יגאל גואטה (ש"ס):> לכן אני חושב באמת שביטול החוק הוא דבר נכון והכרחי, כי צריכים להתחיל להבין שהדברים לא פועלים בכוח. וגם תבדקו טוב, אלעזר שטרן, ש"ס מעולם לא ביקשה להעביר חוקים שהם דברים שבכפייה. יש עניין של שמירת הסטטוס-קוו, זה עוד עניין, אבל – בנועם. לכן אני חושב – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תגיד, מה זה שמונה שנות לימוד בחובה – – – <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה אף פעם לא היה הסטטוס-קוו, זה אף פעם לא היה. <יגאל גואטה (ש"ס):> לכן אני חושב שבאמת, כדי לתקן דברים, אם באמת רצונכם לתקן, ולא קצת לעשות כותרות, דברים בנועם יעזרו הרבה יותר. אני רוצה, רק, בנימה אישית. באמת בנימה אישית – עד כיתה ו' למדתי בבית-ספר יסודי בקריית-שמונה, בית-ספר חילוני לחלוטין, ואני מודה ומתוודה – הנה, עכשיו זה מוקלט, נכון? – הייתי ילד עצלן, שלא באשמתי – מה לעשות, היו לי הורים מבוגרים, בני 80, כשאני הייתי בבית-ספר, והייתי חוזר הביתה, רוצה להכין שיעורי בית, שואל אותם, לא מבין משהו – אין עם מי לדבר. גם את השפה הם לא ידעו. אבל, רבותי, דבר אחד אני כן רוצה לומר לך, עפר יקירי, חבר הכנסת עפר שלח. <עפר שלח (יש עתיד):> כן – – – <יגאל גואטה (ש"ס):> אני התחלתי ללמוד בבית-ספר רק בכיתה ו', כשהלכתי לישיבה, באמת אני אומר לך את זה. רק בכיתה ו'. עד כיתה ה', אני אומר לך, לך תבדוק את התעודות שלי, עד כיתה ה' הכול מספיק, מספיק, מספיק, מספיק. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה זה אומר? מה זה אומר? <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <יגאל גואטה (ש"ס):> כן. כשאבא שלי בא למנהל, אז הוא שאל אותו: מה המבחנים? מה התוצאות? הוא אמר לו: באנגלית – "ברקה", בחשבון – "ברקה", אז הוא אמר לו: "לעז'יל ברקה". ברוך השם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <יגאל גואטה (ש"ס):> כשהלכתי לישיבה – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <יגאל גואטה (ש"ס):> – – אני אומר לכם – ותבדקו את זה, אני אביא לכם את התעודות – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <יגאל גואטה (ש"ס):> – – נהייתי ילד מצטיין, ולמדתי חשבון ואנגלית – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יגאל גואטה (ש"ס):> – – ועשינו אחרי זה תואר ראשון, ותואר שני, וברוך השם, אנחנו לא מצטערים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <יגאל גואטה (ש"ס):> דברי חכמים בנחת נשמעים. תודה רבה לכם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <קריאות:> – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – – <היו"ר חמד עמאר:> שלוש דקות, בבקשה. נא לדייק. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – ובפרט חברי הכנסת של יש עתיד, אני אומר לכם, בא לי לקחת ממחטה ולהזיל דמעות אתכם יחד על הדאגה הגדולה שלכם מביטול חובת לימודי הליבה לילדים החרדים האלה. הדאגה שלכם לילדים החרדים, אנחנו ראינו את זה בעשר גזירות שהִשַתתם על הציבור החרדי, על הילדים האלה. עשר גזירות. איפה הייתם? – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – איפה הייתם? אתם יזמתם את זה, החל בגזירה הראשונה: ביטול שעות שילוב לתלמידים מתקשים במוסדות הפטור, ביטול שעות סייעות אישית לתלמידים נזקקים במוסדות הפטור, ביטול חוק נהרי, מימון מים וחשמל למוסדות מוכרים שאינם רשמיים, לתת רק מהבית לשלם את זה, שההורים והילדים ישלמו את זה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חוק נהרי הוא חוק נפשע. חוק נהרי הוא חוק נפשע. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – לא חלילה הרשות המקומית. תלמידים בסיכון – הורדתם את התקציב מ-540 ל-160, קיצוץ דרסטי בבסיס התקציב. ועל הכול – בקייטנות. אתם זוכרים את מפעל הקייטנות? אמרו: לכו-לם, רק לא למשפחות חרדיות, ואפילו למתגוררים בקווי העימות. וכשאני שאלתי את שר החינוך דאז, פירון, למה הילדים האלה, שגרים באשקלון, לא מגיע להם קייטנות, הוא אמר: תעברו לחינוך הממלכתי. תשובה קולעת. ושלא לדבר על המוכש"רים, מוכר שאינו רשמי: ביטול תוכנית הטיפוח והתמרוץ, תוכנית תל"י – תגבור לימודי יהדות. אני יכול למלא לכם – הנה, שני דפים מלאים. מוסדות הפטור, אתם עצמכם לא האמנתם שאתם מסוגלים ללכת לשנות את תוכניות הלימודים של 40,000 תלמידים, כפי שרוצים מוריהם והוריהם. לא האמנתם, לכן אתם דחיתם את זה ל-2018. בא עכשיו משרד החינוך ואומר: דחיתם עד 2018, אבל בינתיים צריכים לתקצב אותם, אז נבטל את זה. רבותי – – <חיים ילין (יש עתיד):> תקשיב – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – כל האמרות היפות שאני שמעתי כאן – איפה אלעזר שטרן, מה הוא נעלם לי? הוא התחיל לצטט לי חת"ם סופר ועוד אמרות. גדולי ישראל מכירים את כל האמרות האלה. ועוד משהו הוא אמר: אנחנו צריכים להפסיק לממן אתכם. אתם מממנים אותנו? תאמינו לי, משפחה ברוכת ילדים נכנסת בבוקר למכולת, כמה מסים היא משלמת על הדברים שהיא קונה, על מצרכי היסוד, אני לא צריך לומר לכם. מממנים אותנו? <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. בבקשה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני ממש אסכם. אנחנו זכינו היום, עם פרסום תזכיר החוק האחרון בנושא הליבה, זכינו ל"סור מרע", ביטול כל גזירות פירון-לפיד, ועכשיו נתחיל ב"עשה טוב", צריכים למצוא פתרון למצוקת הדיור לכו-לם. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון. <חיים ילין (יש עתיד):> מוזס, אבל אנחנו אוהבים אותך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> ואני גם אתכם. <חיים ילין (יש עתיד):> למרות כל מה שאמרת. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני גם אתכם. <קריאות:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> שלוש דקות, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – לא שומעים? חברי חברי הכנסת, אני רוצה לשאול אתכם, האם שמעתם לאן נעלם ראש הממשלה נתניהו מאז נחשף אותו נאום המכונה "נאום הסוטים" של הרב יגאל לוינשטיין? כל כך הרבה דברים קרו, וראש הממשלה שותק. למה הוא בחר לשבת על הספסל? איך אתם מסבירים את זה, חברי חברי הכנסת? אז היום סוף-סוף שמענו את שר החינוך נפתלי בנט אומר – בצדק אומר: אי-אפשר לכנות ציבור שלם בכינויי גנאי ולהסתתר מאחורי ההלכה. אז היום הוא עשה מקצה שיפורים, השר בנט, אחרי שלפני כמה ימים הוא צייץ בחשבון הטוויטר שלו: "חביב אדם שנברא בצלם". היום הוא הבין שהוא כבר לא יכול לשתוק. אז בנט כמובן צודק, אי-אפשר להכתים ציבור שלם. אבל אני שואלת אתכם, חברי חברי הכנסת, למה ציבור שלם צריך לממן – 5.3 מיליון שקלים בשנה למכינה הקדם-צבאית של סוטה – אין לי דרך אחרת להגדיר אותו – כמו של הרב לוינשטיין? ואני שואלת את ראש הממשלה, איך זה יכול להיות שאתה שותק? אני מזכירה לכם, חברי חברי הכנסת, שרק בשבוע שעבר ראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה בגינוי חמור, בארשת פנים חמורה, בגינוי חמור לדבריו באמת החמורים של מבקר הקולנוע של גל"צ גידי אורשר. גינוי חמור, דברים חמורים, אבל לא שמעתי את ראש הממשלה פותח את ישיבת הממשלה אתמול בגינוי לגועל נפש הדוחה הזה של הרב לוינשטיין ושל כל אלה שהתגייסו השבוע כדי להגן עליו. ומה שמטריד אותי, חברי חברי הכנסת, שלוינשטיין הוא לא עשב שוטה, וראש הממשלה שותק כי הוא לא רוצה להרגיז את החרדים בממשלה שלו, ולא את הציונות הדתית, והוא שותק, אפילו שגלעד ארדן כבר אמר משהו, וגם מירי רגב אמרה משהו, ושניהם התנערו היום מהדברים החמורים של הרב לוינשטיין. אבל אני רוצה לשתף אתכם, חברי חברי הכנסת, שהסיפור האמיתי כאן הוא גדול בהרבה, והאמת שתמיד ידענו שזה המצב, וידענו שיש בציונות הדתית זרם חרד"לי גדול הומופובי, וידענו שהוא זוכה למימון של המדינה, וידענו שהוא מופקד על תלמידים, וידענו שיש לו נציגות רצינית ברבנות, בבית היהודי וגם בליכוד. איך ידענו את זה? כי אחת לכמה זמן אנחנו שומעים את ההתבטאויות האלה, או מרבנים או מחברי כנסת. אז אני שואלת, מישהו באמת הופתע, אדוני, כשהרב לוינשטיין נאם את הנאום המכוער שלו? הרי אף אחד בקהל לא קם. מישהו באמת הופתע לראות עכשיו, כל השבוע – – <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> ברשותך, אני מסכמת, אדוני. – – את כל הרבנים שקמו להגן עליו? מישהו מופתע מהשתיקה של ראש הממשלה? אני קוראת לראש הממשלה מכאן – ובזה אני מסכמת, אדוני – כדי למנוע פרשנות לא נכונה של הדברים שנשמעו – ביום חמישי הקרוב יצעד מצעד הגאווה בירושלים. לפני שבועיים ראש ממשלת קנדה טרודו צעד במצעד הגאווה בטורונטו; אני קוראת לראש הממשלה ולכם, השרים, שכולכם שתקתם אתמול בישיבת הממשלה, להצטרף למצעד. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. יסכם השר יובל שטייניץ. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להתייחס לדברים שאמרה ידידתי זהבה גלאון לגבי האמירות של הרב לוינשטיין. אני מגנה את האמירות האלה בכל תוקף; אלה אמירות חשוכות, בלתי מקובלות, פוגעות סתם, לחינם, בציבור שלם, הציבור שמכונה הציבור הגאה, גאים וגאות, בנינו ובנותינו, ואני מגנה זאת בכל תוקף, כשר בממשלה וכאיש ציבור במדינת ישראל, בכל תוקף. עם זאת, אינני סבור שראש הממשלה צריך להתייחס לכל אמירה שנאמרת במדינה. <זהבה גלאון (מרצ):> לגידי אורשר הוא היה צריך להתייחס? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אבל אני חושב, זהבה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה רב שמחנך – – – מה אתה מגן עליו? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני חושב, זהבה, שאם במקום לנסות לנגח את ראש הממשלה אנחנו רוצים להתייחס לגופו של עניין, או לגופן של האמירות החמורות האלה, הבלתי-מקובלות האלה, הקשות האלה, המחוללות סתם כך שנאה ורגשות קשים ופוגעות בציבור שלם של מיטב בנותינו ובנינו, אז עובדה, כפי שאת בעצמך הזכרת, שלא מעט שרים בממשלה גינו את הדבר הזה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> שניים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> והנה, אני השלישי שמצטרף לכך, במילים חריפות שאי-אפשר לקחת אותן לאיזשהו מקום של אי-הבנה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז תדאג שיפסיקו לתקצב אותו, אדוני. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – אני חושב שזה חשוב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> עד שהוא יפוטר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> יחד עם זאת – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> או עד שידיחו אותו. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> יחד עם זאת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> למה אתה מגן על ראש הממשלה? אני לא מבינה את זה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> זהבה, תאזיני לי בנחת רוח, כמו שהאזנתי לך. <זהבה גלאון (מרצ):> מה אתה מגן עליו? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> יחד עם זאת, אני לא יכול לקבל, עם כל הגינוי החמור, שאני מסכים לו, לדברים של הרב לוינשטיין נגד הגאים והגאות, אני לא יכול לקבל את הדרישה שלך – בואו נסגור את המכינה בעלי. הרי גינית, יחד אתי ועם רבים אחרים, גם את הדברים החמורים של המבקר גידי אורשר – – <זהבה גלאון (מרצ):> איך אתה משווה בכלל? מה אתה משווה? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – אז מישהו מציע לסגור את "גלי צה"ל" בגלל האמירות החמורות שלו? <נחמן שי (המחנה הציוני):> איך אתה משווה את גידי אורשר לרב לוינשטיין? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> הוא לא מייצג אף אחד. הוא מבקר קולנוע והוא מחנך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני משווה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אורשר יכול רק להמליץ לנו אם ללכת לסרט, הוא לא ממליץ לחיילים מה לעשות. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא מנהל את "גלי צה"ל"? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני משווה אנשים שמתבטאים בגסות ופוגעים בציבורים שלמים. הרב לוינשטיין פגע בציבור הגאים והגאות בלי שום סיבה, העליב ציבור שלם בישראל, והרב אורשר פגע בציבור המזרחים – – <זהבה גלאון (מרצ):> הוא רב? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – וקרא להם "יללנים", גם בלי שום סיבה. <זהבה גלאון (מרצ):> זה חמור, אבל הוא רב? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> בסדר, סליחה, השר שטייניץ, הוא הושעה מעבודתו. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> יפה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מציעה שיקרה אותו דבר לרב לוינשטיין. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אבל לא הציעה – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – וגם הושעה מעבודתו. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – לא הציעה ידידתי זהבה גלאון לסגור את "גלי צה"ל", ולכן אני מציע לא להזדרז לסגור מכינה מפוארת כמו המכינה בעלי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא אמרתי לסגור את הישיבה, אמרתי – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אמרנו לסגור את הרב לוינשטיין. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אבל לא היית פה כשזהבה הציעה להפסיק את התקצוב לישיבה ולסגור אותה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא, לא, לא, הישיבה – יש לה כבוד. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אה, יופי, אני שמח. אז אנחנו בעניין הזה רואים עין בעין. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן, כן. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> עד כאן, עד כאן, לגבי הדברים הקשים, החמורים, החשוכים והבלתי-מקובלים לחלוטין של הרב לוינשטיין. ועכשיו, אדוני היושב-ראש, לגבי כמה נושאים אחרים שעלו פה בדברי הדוברים. ודרך אגב, אני חושב שהדברים של הרב לוינשטיין, והדברים האחרים שנשמעו כאן לאחרונה, מסמלים, לצערי הרב, הידרדרות של השיח הציבורי, של הסגנון, גסות רוח לשמה, אלימות מילולית, בריונות שסתם קורעת את חלקי החברה. הרי בסוף אנחנו עם אחד – נשים וגברים, ספרדים ואשכנזים, שמאל וימין – אנחנו עם אחד, עם גורל אחד, מדינה אחת, וחבל שאנשים מתבטאים בצורה כזו. וחבל שגם כאן, מעל במת הכנסת, יש רבים בינינו, לא אנקוב בשמות עכשיו, שגם היום וגם בהזדמנויות קודמות התבטאו בגסות רוח, באלימות מילולית, על גבול ניבול הפה, כלפי ראש הממשלה, כלפי שרים וכלפי חברי כנסת ממפלגות שונות. בואו נשמור על איזשהו סגנון שפוי, שמותר להתווכח, אבל לא מבזים, לא מנבלים את הפה, לא מקללים אחד את השני. בואו נשמור על זה, בואו ניתן דוגמה כאן, בבית הזה. נעשה מאמץ כולנו. יש אולי כמה שלא יעמדו בזה, אבל רובנו יכולים לעמוד בזה, שלא נבזה זה את זה בסגנון משתלח, בעלבונות אישיים. בואו נשמור על טיפת סגנון בבית הזה. אולי אנשים כמו הרב לוינשטיין, או מר אורשר, או אחרים, ירסנו גם הם קצת את סגנון ההתבטאות שלהם, אם אנחנו כאן, בבית הזה, אדוני יושב-ראש הכנסת, נפסיק להעליב זה את זה ונפסיק לפגוע זה בזה, וננהל ויכוח שאין בו עלבונות וביטויים כל כך קשים, מהסוג ששמענו גם היום כאן זה מול זה או זו מול זו. אדוני היושב-ראש, עלו כאן עוד כמה דברים. עלתה כאן, בין השאר, בהצעות האי-אמון, שאלת עמונה; עלתה גם שאלה של לימודי הליבה, וכל היחסים בין הציבור החרדי לציבור החילוני, למדינה וכו'. אני רוצה להתייחס בקצרה. קודם כול, לגבי סוגיית עמונה – חבל שהסוגיה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מהצד ההוא זה עלה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> כן, כן, בסדר, מותר לי להתייחס, כבוד חבר הכנסת מיקי לוי, ידידי. אני אומר מה דעתי בסוגיה הזאת. ואני לא חושב שזאת צריכה להיות סוגיה של שמאל וימין, של אופוזיציה וקואליציה. יש הבדל בין בית שמוקם שלא כדין על אדמה פרטית, ומפנים אותו, ומייד טוענים כנגד זה – זה מצב אחד – לבין מצב שבו יישוב שלם, או קהילה שלמה יושבת שנים תחת גפנה ותאנתה, ואז לאחר חמש או עשר שנים באים וטוענים שהייתה טעות וצריך לפנות יישוב שלם. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> 20 שנה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> נניח לשם הדוגמה – מה? 20 שנה, מישהו צעק. נניח לשם הדוגמה, דוגמה תיאורטית, היה מתגלה ששכונה בצפון תל-אביב, ברמת-אביב ג', לא הוקמה על קרקע מדינה, כפי שחשבו, אלא מישהו יבוא ויוכיח שהייתה טעות וזה בכלל קרקע של סבא שלו – לא הופקעה כהלכה, לא קרקע מדינה. והוא לא מעוניין לקבל פיצויים, הוא רוצה לקבל את השטח, עשב, כמו שהיה כשסביו או סב-סביו מת והוריש לו. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> דרך אגב, רחביה על אדמת כנסייה, וגם הכנסת. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אז מישהו היה מעלה בדעתו לפנות שכונה שלמה אחרי שנים רבות, רק כי מישהו מתעקש לא לקבל פיצויים אלא רוצה אדמה חרושה? אם היה מתגלה שחלק מכביש תל-אביב–חיפה הופקע שלא כהלכה, ולמישהו יש הוכחה שיש שם איזה 4 דונם שלו, והוא לא מעוניין לקבל פיצויים או קרקע חלופית, הוא דורש לחרוש את הכביש ולנתק את ירושלים וחיפה – מישהו היה מעלה בדעתו לקבל דרישה כזאת? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא לא, אל תחשוב שאנחנו טיפשים. אנחנו לא טיפשים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אותו דבר לגבי פרשת עמונה. יש הבדל בין קהילה שלמה שיושבת שנים ארוכות על הקרקע, ואז בא מישהו וטוען טענה – ואני חושב שאם יש מישהו שמצליח להוכיח בעלות פרטית – מגיעים לו פיצויים, פיצויים מוגדלים, אבל אי-אפשר לפנות קהילות שלמות או יישובים שלמים בתנאים כאלה. ההיגיון שאומר שלא היינו מפנים שכונה שלמה – – <זהבה גלאון (מרצ):> בית-המשפט קבע שצריך לפנות אותם. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – ברעננה או בכפר-סבא או ברמת-אביב ג' צריך לחול גם על עמונה. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל בית-המשפט העליון קבע שצריך לפנות אותם. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לכן, זהבה, מאחר שבית-המשפט העליון שופט לפי המצב החוקי, לפי חוקי המדינה, חוקי הכנסת, אני חושב שצריך לבדוק טוב-טוב אפשרות לשנות את המצב החוקי, על-ידי חקיקה, כדי למנוע את האבסורד. אני, דרך אגב, זהבה, הייתי יושב-ראש ועדת החקירה של הכנסת אחרי אירועי עמונה ב-2006. דרך אגב, אני אישית התנגדתי להקמת ועדת החקירה אז, אבל הכנסת לא קיבלה את דעתי, הוחלט כאן להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, והוחלט גם למנות אותי לעמוד בראשה. ואני רוצה לומר לך: הטראומה של 2006 הייתה לחינם; מאות פצועים, תשעה בתים הרוסים שעומדים כאבן שאין לה הופכין – ביקרתי בעמונה לא מזמן. הפלסטינים שטענו על הקרקע לא נהנו מדבר, לא קיבלו פיצויים. בשטח בין כה וכה הם לא יכולים להשתמש, להשכיר אותו או להיכנס אליו. זה סובל וזה לא נהנה – סתם. טרגדיות מהסוג הזה – צריך להשתדל ליצור מצב חוקי שלא מוביל לאבסורדים כאלה ומונע טרגדיות כאלה. דובר כאן על הציבור הדתי והחרדי, ואני רוצה להתייחס לעוד דבר אחד, שהוא בעיני מאוד חיובי, וצריך לעניין את כולנו ולא רק את הציבור הדתי והחרדי. <חיים ילין (יש עתיד):> אני בעד גז לנגב, איך אני? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אתה מצוין, אם אני אצטרך למשוך זמן אני אתייחס גם להערה שלך, אבל כרגע אני רוצה לדבר על דבר חשוב אחר. בתי-הדין הרבניים האזוריים ובית-הדין הרבני הגדול משרתים את כל עם ישראל, לא רק את הקהילה החרדית או את הציונות הדתית. והנה, במשך שנים ארוכות, במשך שש שנים, מאז 2010, לא מונה דיין אחד לבתי-הדין האזוריים, ונוצר מחסור אדיר בדיינים, מחסור של 22 דיינים. במשך תשע שנים, מאז שנת 2007, הוועדה לבחירת דיינים לא הצליחה להסכים ולמנות אפילו דיין אחד לבית-הדין הרבני הגדול, שהתרוקן לחלוטין מכל הרבנים, נשארו רק שני הרבנים הראשיים. במצב הזה נוצר עיוות דין עצום: אנשים – משפחות הרוסות, אנשים בצרה, מאות עגונות – חיכו חודשים ושנים לדיון בעניינם. אני אומר את הדברים כאן – דווקא קיוויתי ששרת המשפטים עדיין תהיה כאן, כי רציתי להתייחס אליה – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו מקשיבים לך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – כי לפני כשנה מוניתי לעמוד בראש הוועדה לבחירת דיינים, ונאמר לי שממילא לא נצליח למנות דיינים, כי לא נצליח להגיע להסכמות, ולגבי בית-הדין הרבני הגדול דרוש כמעט קונסנזוס. עקב שיתוף פעולה של כולם – ובמיוחד אני רוצה להודות לשרת המשפטים איילת שקד, שחוכמתה, תבונתה ועקשנותה, ובמקום שצריך גם היכולת שלה להגיע להסכמות ולהתפשר, ועזרתם של חברי כנסת אחרים – חברת הכנסת רויטל סויד, שעשתה עבודה נהדרת בוועדה, וחבר הכנסת אייכלר, שסייע לי מאוד – וחברי הוועדה האחרים – הצלחנו, אחרי תשע שנים שלא מונה אף דיין אחד לבית-הדין הרבני הגדול, למנות השנה עשרה דיינים לבית-הדין הרבני הגדול ו-22 דיינים לבתי-הדין האזוריים, אחרי בצורת שנמשכה תשע שנים בבית-הדין הרבני הגדול ושש שנים בבתי-הדין הרבניים האזוריים. הרבנים שמונו הם כולם ברמה גבוהה, לדעת כל חברי הוועדה; יש ביניהם פעם ראשונה מספר גדול של כאלה ששירתו בצה"ל, חלק גדול בשירות קרבי בצה"ל; יש בהם ייצוג הולם לכל הזרמים ביהדות הדתית, ואני חושב שכאן באמת קיימנו מצווה. שוב, אני רוצה להודות לכל חברי הוועדה, אבל במיוחד לשרת המשפטים איילת שקד; ללא תבונתה, והאכפתיות שלה, ושיתוף הפעולה שלה, היינו יכולים להיתקע עוד תשע שנים בלי מינוי של דיינים, ובמצב כזה, של סבל נורא לכל עם ישראל, לכל מי שנזקק, חס וחלילה, לשירות של בתי-הדין הרבניים או בית-הדין הרבני הגדול. איילת שקד, חבר הכנסת אייכלר, חברת הכנסת רויטל סויד, אני רוצה להודות לכם מקרב לב על שיתוף הפעולה הנפלא שזכיתי לו בוועדה לבחירת דיינים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר יובל שטייניץ, שסיכם את הדיון בהצעות האי-אמון בשם הממשלה. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, אני מבקש מכולם לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני: כישלונה ואוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי. מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 46 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 46 בעד, 54 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת המחנה הציוני לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת הרשימה המשותפת – הצעת האי-אמון של הרשימה המשותפת. מי בעד ההצעה? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 46 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 46 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת הרשימה המשותפת לא התקבלה. מרצ – אנחנו עוברים להצביע על הצעת האי-אמון של סיעת מרצ. מי בעד ההצעה? מי נגד? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 45 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 45, נגד – 54, אין נמנעים. גם הצעת האי-אמון מטעם מרצ לא התקבלה. ואנחנו נצביע על הצעת האי-אמון מטעם סיעת יש עתיד. מי בעד הצעת האי-אמון של יש עתיד? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 45 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 45 בעד, 54 מתנגדים, אין נמנעים. גם הצעת יש עתיד לא נתקבלה. מליאת הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. חברי הכנסת, אבקש קצת שקט. חברים בתאים ומחוץ לתאים, מי שלא חיוני לדיון הבא יכול לצאת, מי שלא יצא, וידבר – הסדרנים יוציאו אותו. חברי הכנסת, תשבו, תשבו, יהיה יותר שקט ויותר סדר באולם, לרבות השרים – נכון, השר גלנט? – חברי הכנסת, לרבות השרים, ישבו. תודה. <שעת שאלות לראש הממשלה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נקיים עכשיו שעת שאלות עם ראש הממשלה, דבר המקובל בפרלמנטים רבים, ועד לאחרונה לא היה מקובל אצלנו. כידוע, שונה התקנון בהסכמה בין הקואליציה והאופוזיציה, וכבר זכינו לקיים שעת שאלות עם שרים, על-פי בחירת האופוזיציה – אם אני לא טועה, השר בנט, השרה שקד, השר כחלון – והיום הגיע תורו של ראש הממשלה, דבר שיקרה בקביעות בכל מושב. שעה ו-40 דקות יתקיים הדיון. אני רק מזכיר את הכללים: עד שתי דקות לכל שואל או שואלת, עד שלוש דקות לכבוד ראש הממשלה על תשובותיו; שלושת-רבעי השואלים יבואו משורות האופוזיציה, רבע – מסיעות הקואליציה, וכלל ידוע – אומנם לא כתוב בתקנון אבל הנהגנו אותו בהצלחה רבה – מי שיצעק קריאות ביניים יאבד את מקומו ברשימת השואלים. אז כאן אני חושב שכל הכללים ברורים, ואנחנו יכולים להתחיל. אני מתכבד להזמין את ראש הממשלה לעלות לדוכן, ואנחנו בינתיים נצביע כדי להירשם. אני אקבע את סדר השואלים. בבקשה, מי שמעוניין להשתתף יוכל ללחוץ על כפתור ההצבעה, ואנחנו מתחילים. <דוד ביטן (הליכוד):> ללחוץ על בעד? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תלחץ בעד – מה, אתה נגד ראש הממשלה? טוב, אם אנחנו נעבוד בקצב הנדרש, נוכל חלק גדול מהשואלים לשמוע, וגם לשמוע את תשובותיו של ראש הממשלה. בבקשה, חבר הכנסת מאיר כהן יפתח, עם השאלה שלו, עד שתי דקות, ואחריו – חבר הכנסת איימן עודה גם כן ישאל את שאלתו. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש לפני רשימה, אנחנו נקבע לפי הקצב. לא, אין רשימה מראש. בבקשה, אדוני, עד שתי דקות לרשותך. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני ראש הממשלה, השאלה שמופנית אליך מעדי אייש, פעיל ליכוד לשעבר מאשקלון: המדינה מעניקה ליישובי קווי העימות הטבות על בסיס גיאוגרפי, אך המפות האלה לא מתעדכנות כשמפת האיומים משתנה, כפי שקרה במבצע "צוק איתן" למשל. בשנים האחרונות ספגה אשקלון נפילות של מאות טילים מעזה, ומפעלים רבים באזור התעשייה של אשקלון עמדו כחומת מגן והמשיכו לקיים שגרת עבודה רגילה תוך כדי סכנת חיים ממשית. כשר הכלכלה וראש הממשלה של מדינת ישראל, אני מבקש לשאול אותך: מדוע, אם כך, אחרי כל הפגיעה שספגה העיר אשקלון, לא מכריזים על אשקלון אזור עדיפות לאומית א'? ואם כן התקיימה הכרזה כזאת, מדוע היא אינה מיושמת מיידית, ומדוע לא יינתנו הטבות בדרך של פטור או הנחה משמעותית מארנונה, למשל, כמו שמציעים במועצת אשקלון, לפרק זמן של חמש שנים לפחות, כפיצוי על האובדן שחוותה העיר בזמן התקפות הטילים ב"צוק איתן"? תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני ראש הממשלה. תודה לחבר הכנסת כהן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת כהן, אשקלון חווה פיתוח בהיקף אדיר. אתה בוודאי – לא רחוק, שם – אז אתה יודע, גם בכבישים, וגם בתחבורה, וגם בדיור, ועכשיו גם בהסכמי גג, וגם בשורה של דברים שחובקים את כל משרדי הממשלה. יש שם פיתוח אדיר, אדיר. עכשיו, אנחנו נתנו חבילה מאוד נרחבת, מאוד מאוד נדיבה, ליישובי עוטף-עזה, אתה מכיר את זה היטב, ואנחנו דאגנו להם, כי הם נפגעו, כמובן, בצורה רצופה. אנחנו לא ראינו את אותה תנופת פיתוח שהייתה באשקלון ביישובים הללו. מה שקורה עכשיו, שהם חווים עכשיו את תנופת הפיתוח הזאת. ומה שאולי, חברי הכנסת, חלקכם אינכם יודעים, יש שם עכשיו בעיה של דיור, כבר, כי יש ביקוש שאפילו עולה על ההיצע. יש שם איזו צמיחה אדירה, של אחוזים ניכרים מדי שנה. כלומר, אנחנו דאגנו לתת את מעטפת התמיכה לעוטף-עזה, דאגנו לפיתוח של תשתיות לאשקלון, הפיתוח קיים בשניהם. לגבי השאלה שאתה מעלה – היא עלתה בממשלה, ואנחנו דנים בה. זה נכון, זה עלה, אבל אני רוצה להבהיר שלא קיפחנו את אשקלון, אלא פיתחנו את אשקלון, ואנחנו נמשיך לפתח אותה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש הממשלה. חבר הכנסת איימן עודה, עד שתי דקות לרשותך. בבקשה, אדוני. אחריו – השאלה של חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, בהתחלה אני רוצה להודות לך, כבוד היושב-ראש, על החידוש הפרלמנטרי החשוב הזה, של לשאול את כבוד ראש הממשלה. אדוני ראש הממשלה, אתה מכהן בתפקידך כבר שבע שנים ברציפות. בתקופה הזאת המדינה הרסה את הכפר אל-עראקיב 100 פעמים. האם שמעת על הכפר הזה, כפר אל-עראקיב, בכלל? ושאלתי אליך – הכפר הזה, כמו כל הכפרים הלא-מוכרים בנגב, נכון שאין להם טאבו, אבל האדמה בבעלותם מלפני שנת 1948, מסיבה כל כך אובייקטיבית, שהמנדט הבריטי התחיל לחלק את הארץ לגוש וחלקה משנת 1932, ועצר בשנת 1939, עם תחילת מלחמת העולם השנייה. כשקמה מדינת ישראל, הנגב לא היה מחולק לפי גוש וחלקה, אז לא היה טאבו לאנשים, אבל האנשים היו שם, ויש הסכמים ביניהם, בין היתר בכפר אל-עראקיב. אני חושב שכבודו צריך לחשוב – אם 100 פעמים הרסנו את הכפר, ואנשים אחזו באדמה ובנו את הכפר שוב ושוב, 100 פעמים, אולי צריך לחשוב בכיוון אחר? אני רק רוצה לספר לך, אדוני, שהיום המשטרה פלשה אל הכפר הזה ועצרה שני ילדים בגיל 12 שנה. מעשה איום ונורא. אני בטוח שאנשים הגונים צריכים לחשוב בכיוון אחר לגמרי – להכיר בכפר הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת איימן עודה. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת עודה, אני רוצה להרחיב, ואחר כך להתמקד בשאלה שאמרת. אני מרחיב, משום שהשאלה היא יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים. אני העברתי לאחרונה, הממשלה בראשותי העבירה לאחרונה, חבילת סיוע גדולה מאוד, כדי להביא לצמצום פערים ולשילובם של האזרחים הערבים בחברה בישראל – בחברה, בכלכלה, בתשתיות, בכל דבר – בחינוך. אני אומר את זה כי במקביל אמרתי דבר נוסף: זה אומנם יוחס באופן ספציפי לשאלת הבנייה, ויש בנייה – פשוט אין חוקי בנייה, אבל באופן כללי אמרתי דבר, שפגשתי חברי כנסת ערבים באחת מוועדות הכנסת, ואני לא אשכח את אותה אישה, שישבה לידי, רועדת, כי רצחו את בעלה, ונדמה לי גם את אחד מבניה, והיא אמרה לי: ראש הממשלה, תביא חוק וסדר. תביא חוק וסדר ליישובים שלנו. אז אנחנו הקצינו, בממשלה הזאת, הרבה כסף גם להבאת חוק וסדר, שאני חושב שהיום הציבור הערבי-ישראלי משווע להם, אבל זו חבילה כוללת. זו חבילה שכוללת גם את כיבוד כל החוקים, כולל חוקי הבנייה. זה באופן כללי: פיתוח, שילוב ואכיפה. וכרגע יש לנו סכנה, שלדעתי היא מסכנת קודם כול את הציבור הערבי-ישראלי, שכאילו יש מדינת חוק אחת כללית, וברוך השם יש עבודה גדולה מאוד, ואנחנו רואים את שיעורי הפשיעה הולכים ויורדים, אבל יש פשיעה גואה, מכל מיני סוגים, דווקא בתוך היישובים הערביים. ולכן, אנחנו רוצים את שני הדברים גם יחד. עכשיו לגבי הנושא של הנגב – אני רוצה להתמקד קצת לגבי הנגב, ואחר כך להתמקד בשאלה הספציפית שאתה שואל. לגבי הנגב – אנחנו ניסינו – אני חייב להגיד ביושר, לא בהצלחה; בין השאר באמצעות חבר הכנסת בגין, השר בגין בזמנו – להביא להסדר קרקעות עם הבדואים. לא היה הסדר, וההסדר הזה, אני חשבתי שהוא חיוני, במיוחד משום שהנגב – אמרנו ועשינו – הנגב מקבל תנופת פיתוח אדירה. חבר הכנסת כהן שאל אותי קודם לכן לגבי אשקלון, אבל אתם יודעים מה מתרחש בבאר-שבע, מה מתרחש בדימונה – מה מתרחש בנגב; אנחנו מביאים לשם תשתיות, מביאים לשם את יחידות התקשוב, מביאים לשם חברות בין-לאומיות. יש התפתחות כבירה. ואנחנו רוצים שגם התושבים הבדואים בנגב יהיו חלק מזה, והדרך לעשות את זה זה לעשות הסדרה, הסדרה לגבי הקרקעות. לא עלה בידינו, בין השאר משום שהייתה התססה, אולי לא רק מכיוון אחד, ולא הייתה ההסדרה הזאת, שהייתה מונעת את השאלה הזאת. היא לא הצליחה. אני עדיין רואה את זה כיעד, יעד מרכזי, להשיג אותו, ואני חושב שמה שהייתי מצפה מכל נציגי הציבור, לרבות נציגי הציבור שמייצגים את הציבור הזה, לא להלהיט את הרוחות, אלא להפך, להרגיע, ולתרום לפתרון הבעיה הזאת, שהיא אחת מבעיות היסוד שלנו – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ולא בעיה פשוטה. לגבי הכפר הזה – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – העבירו לי פתק – אני לא יכול להגיד לך שאני יודע כל דבר, אבל העבירו לי פתק: בית-המשפט העליון החליט ב-2015 שמדובר באדמת מדינה, וזהו יישוב בדואי בלתי מוכר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש הממשלה. אנחנו עוברים לשאלה הבאה, של חברת הכנסת יעל כהן-פארן – עד שתי דקות. אחריה תשאל את שאלתה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, ודאי אחרי התשובה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה רבה, כבוד היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, קודם כול, מצטרפת לברכות על הפורמט החדש. יש מדינות שבהן שעת שאלות לראש הממשלה מתקיימת בכל יום בפתח מושב הפרלמנט – בכל יום ויום. פורסם כי נבדק חשד שנעשה שימוש בדרכון עם שם בדוי שהנפיק המוסד עבור הבן שלך, יאיר נתניהו, לפתיחת חשבון בנק בפנמה, שאליו הוזרמו מאות-אלפי דולרים. ברצוני לשאול אותך: האם אכן הונפק דרכון עם שם בדוי לבנך יאיר נתניהו? באילו מצבים, ולמי, אזרחים יכולים לפנות בבקשה להנפיק דרכון עם שם בדוי? ונוסף על כך, כיצד הדבר משפיע על תפקודך? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> תתביישי לך. בושה וחרפה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי זוהר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי זוהר. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> את פרלמנטרית? תתביישי לך. איזה מין שאלה זאת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי זוהר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי זוהר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי זוהר. <דוד ביטן (הליכוד):> מה זה הדבר הזה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת דוד ביטן, לא צריך לעזור לי. חברי הכנסת, חשבתי שזה מובן מאליו, אבל השאלות – השאלות לכל שר, לרבות ראש הממשלה – אמורות להיות שאלות שנוגעות בפעילות משרד, או בפעילות הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אבל, אדוני, לפחות פעם אחת – פעם אחת – תן לי להשיב – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא אחסום את אדוני – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – פעם אחת – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אם הוא רוצה להשיב. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אבל אני לא מתנדב לענות על כל השמצה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל עוד פעם, רק שתדעו שאני להבא מתכוון לפסול פשוט שאלות כאלה. השאלה נשאלה – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש הודיע שהוא יוציא את מי שיקרא קריאות ביניים. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> מה לא לגיטימי בשאלה הזאת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> הודעת, אדוני היושב-ראש, שתוציא את מי שיקרא קריאות ביניים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ודאי. לא לא – שאוציא מרשימת השואלים את אלה שצועקים קריאות ביניים. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> נראה לי שכל האגף הזה צריך לצאת מרשימת השואלים. <דוד ביטן (הליכוד):> שישאלו שאלות לעניין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מי שיצעק קריאות ביניים, גברתי, אכן לא יוכל לשאול. בבקשה, אדוני ראש הממשלה, אם אתה בוחר להשיב, ודאי זכותך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מוכן להשיב פה, אבל אני לא יכול להשיב על כל השמצה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אתה לא תוכל, אתה גם לא חייב. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – על כל הכפשה. בקושי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה גם לא חייב. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> רק על זאת. רק על זאת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אבל אני מבקש כן לומר דבר ספציפי ודבר כללי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. עד שלוש דקות, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הדבר הספציפי: לא דרכון, לא פנמה, לא חשבון ולא כלום. בבל"ת מוחלט. עכשיו אני רוצה להגיד לכם, יש כל כך הרבה – שיטפון של הבלים, של שטויות, של המצאות, של שקרים, ונכון שעוסקים בזה הרבה שנים – לא מצאו כלום, מסיבה פשוטה: כי אין כלום. לא היה כלום. וגם במקרה הזה, גם במקרה הזה, אין אש, אין עשן, יש אוויר חם. הרבה אוויר חם. ולכן, אני אבקש – לכל השואלים, הייתי אומר אפילו גם לאלה שאולי תקווה בלבם: קודם כול, אל תמהרו לתפור חליפות. הייתי אומר, עצרו את החייטים. בכלל, עצה טובה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תדבר לצד שם, לא לפה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מדבר – אני מדבר לחלל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שם תופרים חליפות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אל תסתכל לצד הזה בעניין החליפות, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ואני רוצה לתת לכם אזהרת ספוילר. ולכן, מי שלא רוצה, או שיאטום אוזניים, או שיצא מן האולם: גם כאן – לא יהיה כלום, כי אין כלום. אין שום דבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אנחנו עוברים לשאלה הבאה, של חברת הכנסת שולי – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אה, אני מוסיף – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, חשבתי שאדוני סיים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – כיוון שבכל זאת יש מי שמעוניין בכל מיני דברים כאלה, אני רוצה לתת לכם טיפ: אני יוצא בתחילת ספטמבר להולנד, ואחר כך אני ממשיך לעצרת הכללית של האו"ם. וכיוון ששמתי לב שהגיבובים האלה מגיעים בדרך כלל בסמיכות מסוימת – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> לנסיעות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – לנסיעות שלי למסע מדיני, הנה, אני נותן לכם את הזמן להמציא את הדברים החדשים. וגם כאן, אני אומר לכם: לא יהיה כלום, כי אין כלום. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אדוני, אולי הם לא רוצים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני, על תשובתך, אבל כפי שאמרתי, חברי הכנסת, אם אנחנו רוצים לשמור על הפורמט הזה, ורבים שיבחו אותו, דווקא אנשי האופוזיציה, אני מציע להתרכז בפעילות הממשלה ומשרדי הממשלה. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – בבקשה, גברתי, ולאחר תשובתו של ראש הממשלה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תודה, אדוני. אדוני ראש הממשלה, אני שמחה להחזיר את השיח לענייניות של התפקיד שלך. אתמול זכיתי להשיא את בתי, ניצן מועלם – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מזל טוב. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – וללוות אותה – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מזל טוב. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – עד שער הכניסה להר-הבית, ובידוע – איננו מורשים לעלות. אני מבקשת לשאול אותך בנושא הר-הבית – שלושה סעיפים קצרים: הראשון, מדוע מורשים אנשי הווקף להתלוות – ולהפריע רוב הפעמים – לעליית יהודים להר? מנין הם שואבים את הסמכות הזאת? זה לא חוקי, זה יוצר המון חיכוכים. לעניות דעתי, צריך להסתפק בליווי המשטרתי. הסעיף השני, בבקשה, זה: מדוע בוחרים שתשהה בהר בזמן נתון רק קבוצת יהודים אחת? זה אפילו בניגוד לתיירים. עושה רושם שאין לנו אפילו הזכות שיש לכל תייר או תיירת ממוצעים מהונולולו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> סליחה, מה הייתה – לא הבנתי – מה השאלה השנייה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קבוצה אחת בזמן נתון. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בזמן נתון בהר-הבית נמצאת רק קבוצת יהודים אחת, שמונה בין עשרה ל-15 עולים יהודים להר. והסעיף השלישי הוא על שעות הפתיחה של הר-הבית לעליית יהודים. השעות האלה מאוד מאוד מצומצמות, לא מאפשרות ליהודים לעלות לא בשבתות ולא בשעות אחר-הצהריים, כשאנשים בעצם מסיימים את עבודת יומם ומבקשים לעלות אל המקום הקדוש ביותר. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי. בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חברת הכנסת מועלם, אתחיל בחלק השלישי של שאלתך. שעות הפתיחה לא השתנו, הן כבר קבועות שנים ארוכות, ואני לא מתכוון לשנות אותן, כי יש עיקרון שאני מנסה לקיים, וזה עקרון הסטטוס-קוו. אני לא רוצה לשנות אותו, לא לגבי זמני ביקור של יהודים, לא לגבי זמני תפילה וסידורי תפילה של ערבים. זה נקבע לאחר מלחמת ששת הימים, זה עבר כמה שינויים, אבל זה אתנו הרבה שנים. מאז, אני יודע שבוודאי שמת לב, אנחנו נמצאים במצב עולמי של מלחמות דת, של ניסיון להתסיס מאות-מיליוני מוסלמים בכלל ונגד מדינת ישראל בפרט, ומוקד ההתססה – את זה אנחנו רואים בבירור – מוקד ההתססה היה ונשאר הר-הבית. הר-הבית – מספרים שם סיפורים שאנחנו הולכים לשבור את הסטטוס-קוו, שאנחנו הולכים להחריב את מסגד אל-אקצא, שאנחנו נשנה סדרי תפילה וכדומה, סדרי ביקורים. לכן אני קבעתי מדיניות, אני דבק בה, אני חושב שהיא נכונה: למנוע שינויים כלשהם בסידורים. זה לגבי השעות. אנחנו לא מעוניינים – אני ביקשתי למנוע מחברי כנסת, יהודים וערבים כאחד, יהודים ומוסלמים כאחד, לבקר בהר, משום שההערכה שלי הייתה – והיא התבססה גם על ניסיון וגם על מידע או התרעות מודיעיניות או הערכות מודיעיניות – ביקשתי למנוע, לפחות בשלב זה, ביקורים בהר, כדי למנוע את אותה תסיסה. וזה לגבי הנושא – ולא קיבלתי שום סיבה לחשוב בשלב הזה אחרת. זה לא אומר שזה לא ישתנה בהמשך, אבל כרגע, על אף כוונותינו הטובות ביותר, אנחנו לא מעריכים שהגיעה השעה. לגבי ליווי קבוצות, תפקיד הווקף; תפקיד הווקף בהסדר עם מדינת ישראל הוא לדאוג לסידורים שהווקף מחויב להם, כולל פיקוח על הגורמים שפועלים שם, לאו דווקא עלינו, וביקשנו את חיזוקו של הווקף במגעים שלנו עם ממשלת ירדן – ביקשנו שהווקף ינהג באחריות, שיהיה גיבוי של כוחות לווקף, דווקא, לדברים שאנחנו רואים עין בעין עם ממשלת ירדן, ואני מקווה שכך יהיה. אני לא מכיר התנכלות. אם יש התנכלות כזאת, אנחנו נדאג שהיא לא תהיה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת עיסאווי פריג' לשאול את שאלתו. לאחר תשובתך נשמע את השאלה של חבר הכנסת איתן ברושי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, למען האמת, שאלתי מחולקת לשני חלקים בשני נושאים קצת שונים: הראשונה, האם כבודו יתמוך בהלבנת גנבת הקרקעות בעמונה? והשאלה השנייה, לגבי הרפורמה בחברה הערבית, שאושרה, והמספרים נעים בין 10 מיליארד ל-15 מיליארד, אף אחד לא יודע את האמת, ושמעתי את כבודו אומר – ואמר את זה אחרי הפיגוע הקשה שהיה בתל-אביב – שלא תהיה מדינה בתוך מדינה. מאז הכרזת, אדוני, הפשיעה במגזר הערבי רק הולכת וגוברת. מה כבודו עשה ומתי הכספים שהובטחו יתחילו לנהור לחברה הערבית? תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תחזור בבקשה רק על החלק הראשון של שאלתך – לגבי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גנבת קרקעות בעמונה. האם אדוני יתמוך בגנבת – בגזל קרקעות ובגנבת קרקעות בעמונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני לא תומך – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> האם לא יתמוך בהלבנת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, הלבנת. הנה, אני הכנסתי לפיך ניסוח יותר – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת פריג', אני לא תומך בהלבנת קרקעות או בגזלת קרקעות בשום מקום, ואני מציע שאם אתה משתמש במונחים האלה תהיה זהיר, כי זה חל בהרבה הרבה מקומות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך אני אבין את זה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בהרבה מקומות. אין כאן שאלה של גזלת קרקעות, יש כאן שאלה של עשיית סדר. במציאות שהשתררה במשך שנים ארוכות, לא ברור שיש שם בעלות. בית-המשפט קבע – קבע שצריך לפנות את המקום גם אם אין בעלות ספציפית. זו קרקע פרטית, אבל לא יודעים בדיוק למי היא שייכת. אני שוחחתי גם עם שר הביטחון וגם עם שרת המשפטים, וגם עם היועץ המשפטי לממשלה, הם בעצם קיימו כמה דיונים בנושא – אני אומר את זה לידיעת כלל חברי הבית – וכולם אמרו שמה שצריך למצוא זה הסדרה, ועדיפה הסדרה על חקיקה, בלשון המעטה. ולכן, כדי שתהיה אותה הסדרה, הועלו אפשרויות שונות, בין השאר: העתקה למקומות שיש קרקע פרטית – יותר נכון, שאין בעיה של קרקע פרטית, קרקע מדינה – או לחלופין למקום אחר. שר הביטחון ביקש כמה ימים לבחון את האפשרויות האלה, והייתה הסכמה כללית בישיבת ראשי מפלגות הקואליציה שכדאי לעשות את המאמץ הזה, וכך אנחנו פועלים. אבל אני לא מקבל את ההגדרה שלך של גזל קרקעות. אני חושב שבהרבה מקומות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך אני אתן – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בהרבה מקומות, ולא רק ביהודה ושומרון, בהרבה מקומות יש מקומות שאנשים ישבו ובנו בתים וכו', ויש צורך לחפש לפעמים הסדרות, וזה מה שאנחנו עושים במקרה הזה גם כן. לגבי השאלה ששאלת על היקף המימון. היקף המימון אכן נע – אם אינני טועה הוא 12 או 13, 14 מיליארד שקלים. חלק מזה הוא כסף תוספתי. הרוב לא, הוא כסף מיועד מתוך המשרדים, ואנחנו רוצים שהוא אכן יגיע, וזה הנושא. שאלת שאלה נוספת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לגבי – – – ­ <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אה, לגבי החוק והסדר. תראה, אני דיברתי עם השר לביטחון פנים ועם מפכ"ל המשטרה, וקבענו שאנחנו נבנה משטרות חדשות, אנחנו נקצה כוחות חדשים, והדבר הזה כרגע מתבצע הלכה למעשה. זו הפעם הראשונה זה שנים ארוכות, אם בכלל, שמוקצים ממש משאבים ליכולת שיטור ואכיפת חוק בתוך המגזר, ואני יודע – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, אבל זה עולה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ואני רוצה להסביר לכל חברי הכנסת, שהדבר הזה לא בא בכפייה, הוא בא גם מתוך בקשה. הנה, אתם שומעים את הבקשה הזאת, והוא חיוני לדעתי לכל תושבי ישראל ולכל אזרחי ישראל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל הפשיעה, אדוני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. לא, חבר הכנסת עיסאווי פריג', אנחנו עוברים לשאלה הבאה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא קיבלתי תשובה מתי הכסף יגיע. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני אגיד לך, הוא מגיע כבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מתי? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הכסף כבר מגיע, הוא מוזרם. אני יכול להגיד לך לפי החודש, אבל זה בתוך התקצוב שלנו, בוודאי בתקצוב שיגיע בסוף השנה במסגרת התקציב, לדעתי כבר לפני, חלק הוזרם; אבל בשבוע הבא תגיע הנה תוכנית אכיפה, או יותר נכון חוק לאכיפה, קריאה ראשונה לתוכנית אכיפת החוק שלנו במגזר הערבי, ואני מצפה, במיוחד לאור הדברים שאני שומע כאן, שכולם יתמכו בזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת ברושי. אחרי התשובה נשמע את שאלתו של חבר הכנסת אלעזר שטרן. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני ראש הממשלה, יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, ראש הממשלה, חזרת לפני כמה ימים מסיור מוצלח באפריקה, ועיקר רשמיך והרבה מאוד התבטאויות, גם בהזדמנויות אחרות, היו בשבחה של חקלאות ישראל והישגי חקלאיה. וצריך לומר ביושר שההישגים הללו שאתה מתגאה, בצדק, שהם נכס אסטרטגי למדינת ישראל, הם תוצאה של ממשלות העבר. אנחנו חשים שדווקא בתקופה הזאת, הממשלה שאתה עומד בראשה משבחת את החקלאות בחוץ-לארץ ומחסלת אותה בישראל. אני רוצה לומר שההישגים של מחר מאוימים במדיניות שגויה של הממשלה, בעיקר של שר האוצר עם שותפות של שר החקלאות. אני שואל אם אתה תהיה מוכן לקיים דיון בממשלה – שלא היה, אני חושב, גם בממשלות הקודמות בראשותך – על יעדיה ומטרותיה של החקלאות והתנאים לקיומה – בטרם ייגזרו גזירות, בטרם יפגע אנושות היבוא, כולל מארצות-הברית, בחקלאות ישראל. זה בידיך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת ברושי. בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> קודם כול, ממשלות העבר אלה גם ממשלות בראשותי. אני פה כבר כמה שנים, כן? ולגבי בקשתך – קודם כול, אני מעריץ את החקלאות הישראלית. יש לה הישגים כבירים, ואכן, במדינות השונות שביקרתי באפריקה – אגב, לא רק באפריקה, אותו הדבר עם מעצמות אסיה: אנחנו מדברים עם סין, שיש לנו אתם עכשיו קשרים הולכים ומתהדקים; אני מדבר עם הודו, ראש ממשלת הודו, מודי, דיבר אתי בהערצה על החקלאות הישראלית, ודיברנו על המשך שיתוף הפעולה. הוא היה מושל של אזור אחד שבו היה לו ניסיון מאוד מוצלח, ואני חושב שזה קבע את כיוון שיתוף הפעולה שלו. אותו הדבר עם מדינות אחרות, עם רוסיה ומדינות רבות אחרות, בוודאי גם מדינות אפריקה. אני מעריץ את החקלאות הישראלית. כיוון שאתה מעלה את השאלה אם המדיניות שלנו לגבי החקלאות צריכה לעבור לפחות איזו בדיקה, איזה רענון, אני מקבל את הצעתך, ואני אעשה זאת בישיבת ממשלה. יכול להיות שנזמין אותך לתת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אסור לו, אסור לו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> נזמין אותו דרך אחד מחבריו השרים לתת את הפרספקטיבה שלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת אלעזר שטרן. לאחר התשובה – ישאל את שאלתו חבר הכנסת דוד אמסלם. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני ראש הממשלה, אתה ראש הממשלה של כולנו, ואני מאחל לך שכל הפרשיות יהיו כצל עובר וכאבק פורח, לטובת כולנו. דרך אגב, אצלנו לא תופרים חליפות, יכול להיות ששם כן. אבל כיוון שאתה ראש הממשלה של כולנו, אני רוצה לשאול אותך על סוגיית הגיור. במדינת ישראל יש 140,000, בעיקר מקרב העולים שהצילו אותנו בעלייה הזאת, שלא מוגדרים יהודים. אתה הסתכלת לי בעיניים מטווח קרוב, וחשבתי שאנחנו חולקים את אותו אתגר ואת אותה הבנת החשיבות. כל יום נולדים פה 14 תינוקות – אני לא מדבר מהמגזר הערבי, הדרוזי, הבדואי – לנו, ליהודים, שלא רשומים כיהודים. הרבנות שלך, שכאילו היא גם שלי, פסלה גיורים של הרב לוקשטיין בתפוצות, ויכול להיות שרק אמרת כמה מילים. אתה ראש הממשלה של מדינת ישראל ושל העם היהודי. ההתבוללות, שעד עכשיו הביאה לצמצום העם היהודי, הייתה כאילו נחלתן של התפוצות. היה כאן פתרון, אמרת שאתה הולך עליו. באמצע הלילה פסלת את הכול, לא התווכחת. נתת לחרדים – שהם מסודרים, הם לא פוגשים לא בצבא ולא בעבודה את אותה עלייה, ולא את הילדים שלנו. הצענו פתרונות הגיוניים. הרב לוקשטיין – אני מניח שאתה מכיר אותו. אתה מבין גם את הקרע עם יהדות התפוצות. אתה יודע שהרפורמים והקונסרבטיבים הם אחים שלנו לכל דבר, לא רק בהצהרות. הגיורים שלהם – אין להם מה לחפש כאן, וגם דברים אחרים. אדוני ראש הממשלה – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> גם באמריקה לא. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – מה בכוונתך לעשות, לא רק להמשך קיום הממשלה, אלא לאתגר הגדול הזה, שכולנו ניצבים בפניו, כדי שההתבוללות שהייתה, ולצערנו היא עודנה נחלת הגולה, לא תבוא גם לכאן, כדי שאנשים לא יאבדו את הרצון שלהם להיות יהודים כאן בארץ-ישראל? תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. בבקשה, אדוני ראש הממשלה, עד שלוש דקות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> איך אני אגיד, ידידי המלומד, כן? אני רוצה להגיד לך משהו: הרבנות היא לא שלי, הרבנות נקבעה בחוקי והסדרי מדינת ישראל מהקמתה, ועוד לפני כן, ועלתה שאלה גדולה, אתה זוכר אותה, אצל בן-גוריון, והוא קבע בעצם עיקרון של ניסיון להסכמה, להידברות, כשאין לך בעצם – קשה מאוד להביא עיקרון מנחה בין הרצון, השאיפה, של הציבור החרדי למדינת הלכה ובין השאיפה של לפחות חלק מהציבור החילוני למדינה שאין בה יסודות ההלכה. ולכן נקבעו סדרים והסדרים, שמתקדמים במהלך השנים – הם לא משתנים בעיקר, הם משתנים במדרגות או בשינויים קטנים. כשאני באתי לתפקיד הזה בפעם הראשונה, לפני 20 שנה, עמדה בפני השאלה הזאת, כי היו עתירות לבג"ץ, ואני מצאתי שהדרך הנכונה היא לנסות להגיע להסכמה, כמידת האפשר, וזה לא קל, אני מוכרח להגיד לך, זו אחת הבעיות הקשות ביותר שאני נתקלתי בהן. ואני גם חרד, מצד אחד, מיצירת קרע בעם היהודי, וגם מיצירת קרע פנימי. זה חשוב. ומה שעשינו אז – הקמנו את ועדת נאמן, ומצאנו סידורים מסוימים שהציבור החרדי הסכים להם והציבור החילוני הסכים להם, ועשינו שינויים מסוימים. עכשיו אנחנו עומדים בפני השאלה הזאת, ואני, לפחות, הייתי רוצה לנסות לפתור אותה בהסכמה, וזה לא דבר קל. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – בממשלה הקודמת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זה לא דבר קל, ועד לרגע זה אני לא יכול להגיד לך שהצלחתי, ואני אומר לך את זה ביושר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> ביטלת את הנוהל שהוחלט בממשלה הקודמת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני אומר לכם: אני לא הצלחתי להשיג את ההסכמה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – בממשלה הקודמת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני לא הצלחתי להשיג את ההסכמה. עכשיו אני אגיד לכם משהו נוסף, אפרופו הפוליטיקה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> סוף-סוף – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת ליצמן, אתה לא צריך לעזור לי, אני רוצה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא, אני לא עוזר לך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> להפך, אני רוצה לציין משהו שאתה אמרת לי, ואני אומר את זה לחברי כאן באופוזיציה: חבר הכנסת ליצמן אמר לי שניגשו אליו כמה וכמה חברים כאן – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – השר ליצמן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הוא גם חבר כנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת השר ליצמן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הוא שר, והוא שר מצוין, דרך אגב. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – הוא לא סגן שר – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הוא שר מצוין, אבל הוא גם בעל זיכרון – הוא גם בעל זיכרון לא מבוטל – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> פנומנלי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – פנומנלי אפילו. הוא בא אלי ואמר לי שכמה מהחברים כאן – איפה הוא, חבר הכנסת אלעזר שטרן, איפה הוא? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כאן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אלעזר, תקשיב טוב. כמה וכמה חברים פה – ולא תאמין את מי זה כולל – באו והעבירו לו מסרים ואמרו לו: גם בנושא הגיור, אנחנו, מהאופוזיציה, מוכנים להתפשר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה יודע כמה שרים באו אלי ואמרו לי: אתה צודק לגבי הגיור – עכשיו? מהממשלה שלך? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תקשיב, אבל אתה רוצה שאני אגיד לך מה בא מהתנועה שלך? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אבל אף שר – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תשאל אותו. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אף אחד לא שר חוץ – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אז לכן אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, השר ליצמן – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר ליצמן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> השר ליצמן, בוא, תרשה לי – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תרשה לי. אני אומר לך, חבר הכנסת שטרן – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אני אומר לך, תקשיב לי טוב: אל תטיף לי מוסר, משום שההסדרים הללו, שאתה מדבר עליהם, שאני מדבר עליהם – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> איזה מוסר? – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ההסדרים הללו, עם הציבור החרדי, הגיעו מספסלי האופוזיציה, לרבות ממפלגתך שלך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני ראש הממשלה. אנחנו עוברים לשאלה הבאה. חבר הכנסת דוד אמסלם, ואחריו – אחרי התשובה – נשמע את שאלתו של חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. <דוד אמסלם (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, קודם כול, גם אני מצטרף לברכות על הנוהל החדש, לשבחים. אבל, כמובן, כדי שזה ימשיך להיות, אסור להוריד את זה לרמה הנמוכה ולרמה האישית. צריך להשאיר את זה באמת ברמה המקצועית. אדוני ראש הממשלה, לפני שבוע פורסם דוח של הסנאט האמריקני שחשף העברת מימון ממחלקת המדינה האמריקנית לידי ארגון "קול אחד", שמימן למעשה את הפעילות של V15, שפעל בבחירות האחרונות נגד הליכוד. אז אני רוצה לשאול: האם הדברים נכונים? אם כן – האם לא הגיע הזמן לפעול נגד מימון זר מסוג זה, שפוגע ברצון הבוחר, ולדעתי גם מבייש את אזרחי מדינת ישראל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת אמסלם. בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> טוב, אף אחד לא הכחיש את זה, זה תת-ועדה של הסנאט, שבדקה את זה עם סנטורים, גם רפובליקנים וגם דמוקרטים – הם הוציאו את הדוח. אני לא חושב שמישהו חולק על זה. עכשיו, אני רוצה להסביר מה פסול בחוק, או יותר נכון בסידור הזה של V15. יש לנו עמותות, ברוך השם, אני חושב שהן צריכות לעבור את השקיפות המינימלית שחוקקנו כאן, שהיא כלום, היא כלום לעומת מה שמקובל בארצות-הברית ובמדינות אחרות, אבל – היא לא כלום, בעברית – אבל יש דבר אחד שאנחנו לא יכולים לקבל; יש כאן ניסיון לעקוף את חוק הבחירות, חוק מימון הבחירות. איך עובד חוק מימון הבחירות במדינת ישראל? הוא מגדיר לכל מפלגה כיצד היא יכולה לממן את הבחירות שלה. החוק מגביל את הסכומים שמותר לתרום וכו'. מה שקרה ב-V15, שעקפו את זה. איך עקפו את זה? הלכו ואמרו: אנחנו לא נותנים למפלגה, אנחנו נותנים נגד מפלגה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ומה עם "ישראל היום"? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> נגד מפלגה – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> או מקימים עיתון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אנחנו לא רק נותנים נגד מפלגה – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> עיתון יומי ב-300,000 עותקים בחינם. <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אנחנו עושים משהו שלא נעשה אי-פעם במדינת ישראל. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> 30 מיליון דולר בשנה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אנחנו עושים משהו שלא נעשה אי-פעם במדינת ישראל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> במדינת ישראל אין דבר כזה שנקרא – באנגלית אני אגיד: voter files. ב-V15, מה שעשו זה הקימו תיקי בוחרים, הרבה לפני הבחירות – מה זה תיק בוחרים? על כל אזרח בישראל יש אפיונים, 100 אפיונים, 200 אפיונים, 1,000 אפיונים, ואתה נותן אותם לידי אותה מערכת בחירות, ואתה נותן את האפיונים לאנשים – אתה חותך את האנשים, נותן את המידע הזה לשימוש בבחירות. כלומר, שני דברים עשו: 1. נגד – לכאורה למטרה פוליטית – הם היו גלויים מאוד: רק לא ביבי, כלומר היה להם כיוון פוליטי ברור; 2. הם בנו תיקי בוחרים, ואמצעים אחרים, שהם הביאו, באמצעות תורמים, והם הביאו את זה גם באמצעות ממשלות, שזה בכלל אבסורד. אומנם ה-State Department אומר שהוא לא ידע, זה פקידים שלא ידעו שזה שורשר, אבל לצורך העניין, כסף, לפחות של מדינה אחת, אנחנו יודעים, הלך לניסיון הזה לעקוף את חוקי הבחירות, מימון הבחירות בישראל, ולהטות את תוצאות הבחירות בישראל – חד-משמעית. עכשיו אנחנו באים – אני התלוננתי, בזמן מערכת הבחירות – אנחנו, הליכוד, התלוננו על הלקונה הזאת, וזה בדיוק מה שזה, זה לקונה, ולא קיבלנו סעד מבית-המשפט, וברור לי שזו התערבות ברורה בבחירות; התערבות – זה סכומי עתק, עתק, סכומי עתק. ולכן, את זה צריך לעצור. אגב, לכולם. לכולם, כי יש תופעות מינוריות. ולכן חברנו חבר הכנסת יואב קיש הביא הצעת חוק שתפסיק את הדבר הזה, ותעצור לא רק את מימון ממשלות זרות, אלא בכלל – מימון שעוקף את חוקי מימון מפלגות – לסגור את הלקונה הזאת. זה יגיע, נדמה לי, השבוע, נכון? או בשבוע הבא, אני מקווה, ואני מקווה שנוכל לשים סוף לפרשה הזאת. בקיצור, לשים V על V15. לגמור עם זה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לאדוני. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. ואחריו, לאחר התשובה – חברת הכנסת תמר זנדברג. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד ראש הממשלה, ביום 17 בינואר 2016 שוב הכריזה הממשלה, בהחלטה מס' 959, על תוכנית לפיתוח ולהעצמת היישובים הערביים הדרוזיים והצ'רקסיים לשנים 2016–2019. החלטה זו היא המשך להחלטה מס' 59, מיום 7 ביוני 2015, שגם היא – המשך להחלטה מס' 2332, מיום 14 בדצמבר 2014, המקורית. ההחלטות הכריזו על היישובים כיישובי עדיפות לאומית בתוכניות מפורטות עם תקציבים מפורטים לכל תחום ותחום, מתוקצבים – ועד עכשיו, באמצע – כמעט בסוף – שנת 2016, אף שקל לא הועבר, פרט לכמה מיליוני שקלים מעטים, שהם לא בתוכנית הזאת. אדוני ראש הממשלה, ראשי הרשויות דורשים להעביר לאלתר את התקציבים המגיעים והדרושים לשנת 2016, ואם לא, הם מעבירים מסר ברור וחד-משמעי, ששנת הלימודים לא תיפתח ב-1 בספטמבר, אם עד אמצע אוגוסט הכספים שמגיעים ב-2016 לא יועברו, וגם דורשים שבתקציבים של 2017–2018 הסכומים של התקציבים יהיו מעוגנים בתקציב שאמורה לדון בו הכנסת לשנים אלו, 17' ו-18'. אדוני ראש הממשלה, מה בכוונתך לעשות בעניין? מה הם הצעדים שאתה יכול לנקוט ליישום התוכנית שכבר הוכרז עליה בשנת 2014? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אדוני, בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה מדבר על התוכנית של הסיוע למגזר הערבי? על זה אתה מדבר? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לא, הדרוזי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אה, לגבי המגזר הדרוזי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הדרוזי והצ'רקסי, כן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לגבי הדרוזים והצ'רקסים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אנחנו קוראים לו ערבי דרוזי. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה מה שאמרתי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא דרוזי, ערבי דרוזי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – תשאל את כל העדה אם היא רוצה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מכבד את ההבחנה של חבר הכנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> להמשיך להפריד ולמשול. <שר התיירות יריב לוין:> זאת לא האמת, מה לעשות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> למיטב ידיעתי, התוכנית הזאת מתיישמת, מיושמת, ואם היא לא מיושמת היא תיושם, כפוף כמובן לאילוצי תקציב כוללים. זה אומר שיכול להיות שיהיו בה התאמות קטנות, אבל התוכנית – אנחנו מחויבים לה, לא שינינו את זה, וזה יגיע בוודאי בתקציב 15'. היו בחירות בתווך, אתה יודע את זה יפה מאוד, היו לנו בחירות בתווך, אבל אנחנו עומדים להגיש הצעת תקציב, דו-שנתי אגב, בעוד זמן קצר, וזה ייכלל בזה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – בתקציב של 2017–2018? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> למיטב ידיעתי כן. אני רוצה לבדוק ואני אגיד לך. אני חייב להגיד לך שאני רוצה לברר. אתה שאלת אותי שאלה, ואני רוצה להיות בטוח לגבי תשובתי עליה, ולכן אני אדאג לתת לך תשובה נפרדת. אני מבקש מאנשי לרשום את זה, כדי שנוכל לחזור לחבר הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני ראש הממשלה. אנחנו עוברים לשאלתה של חברת הכנסת תמר זנדברג, ולאחר מכן – לאחר התשובה, בוודאי – חברת הכנסת קארין אלהרר. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני ראש הממשלה, ב-9 ביולי אתה הגבת בעמוד הפייסבוק שלך על דברים גזעניים שנאמרו על-ידי מבקר הקולנוע של "גלי צה"ל" גידי אורשר. ככה כתבת: דעות חשוכות וגזעניות שאין להן מקום בשידור הציבורי, ועלינו לפעול יחד לאחדות העם. זה כמה ימים הארץ רועשת מהתבטאויות קשות וגזעניות לא פחות מצד הרב לוינשטיין, ממייסדי מכינת עלי, שבה ביקרת לפני הבחירות האחרונות כדי לגייס בוחרים. "לא גאים אלא סוטים", אמר הרב, והדברים נאמרים שנה לאחר הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים – שיתקיים ביום חמישי הקרוב. אני רוצה לשאול אותך: מה דעתך על הדברים, ומדוע לא מצאת לנכון לגנות אותם, כפי שמצאת לנכון בכמה מקרים בעבר? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת זנדברג. בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> קודם כול, גם גיניתי הרבה דברים חשוכים שנאמרו על הקהילה הלהט"בית, הלכתי למועדון בתל-אביב כשהוא צץ, או יותר נכון, כשהיה הרצח המתועב בו – הזכרת את הטרגדיה של הרצח של שירה. כל הדברים הללו וגם דברים רבים אחרים שאמרת – אני חושב שהעמדות שלי ידועות. אבל אני, עם כל הכבוד, לא מכונת תגובות. אני גם לא טוקבקיסט, אף-על-פי שיש לא מעט כאלה כאן. אני לא עובד, עם כל הכבוד, לפי הלו"ז שאת מכתיבה או מישהו אחר מכתיב. אבל שאלת אותי, והנה התגובה שלי: אני חושב שהדברים לא ראויים, לא מקובלים, בוודאי לא מקובלים עלי, ולא צריכים להיות מקובלים על אף אחד. הקהילה הלהט"בית היא חלק מאתנו, אלה אזרחים, אלה בני-אדם, כך אני חונכתי. כך אני חונכתי. לא דת, גזע, מין, לא נטייה מינית, לא הגדרה מינית – אני היום למדתי שיש שוני בין שני הדברים הללו, חבר הכנסת אמיר אוחנה הסב את תשומת לבי לכך – אני לא מקבל את ההבחנות האלה. אני חושב שאדם הוא אדם באשר הוא אדם, ואני באמת מאמין בזה, וכך אני נוהג, ואני חושב שכולם צריכים לנהוג ככה. היו גם אמירות אחרות שאינן מקובלות עלי, על הבחנה בין יהודים ליהודים – אני לא רואה את זה כך; ישראל צריכה להיות בית לכל היהודים – או הדרת נשים. אני לא יכול לקבל גם את זה. אני מתנגד לזה בתוקף. כל חברי יודעים זאת. למשל, אם אישה יכולה לשבת בתא הטייס, היא צריכה להיות מסוגלת להיות בכל מקום. הדעות שלי ידועות, אני לא מסתיר אותן, אני אומר אותן, ואני גם אומר לך את זה הפעם, כיוון ששאלת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לשאלתה של חברת הכנסת קארין אלהרר; בבקשה, גברתי. אחריה – ישאל חבר הכנסת אייכלר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, מחר חברת הכנסת מיכל רוזין ואני נשיק שדולה חדשה בכנסת שעוסקת בלימודים ליוצאי החינוך החרדי. מדובר בצעירים וצעירות שעזבו את החיים עם הצביון החרדי ורוצים לחיות כאזרחים לא חרדים, והדבר שהכי חסר להם זה השכלה. עכשיו, בשבוע שבו אנחנו משיקים את השדולה, אנחנו שומעים שאדוני מסכים בעצם לעשות איזשהו סוג של U-turn; בממשלה הקודמת גם אתה, אדוני ראש הממשלה, הצבעת על חוק לימודי הליבה, ובממשלה הזאת אתה בעצם מאפשר חזרה מאותה הצעה. מבקשים לבטל את חוק לימודי הליבה. אני שואלת: מה קרה ששינית את דעתך? ומדוע, אדוני, לא כל תלמידי ישראל יזכו לבסיס שאנחנו מצפים שתלמידים יצאו אתו מבתי-הספר? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי. בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> קודם כול, השאלה שאת מעלה נדונה בזמן ההסכמים הקואליציוניים, התחייבנו להם, ואנחנו מקיימים את זה. אני לא מסתיר את זה, אני אומר את זה בצורה הכי ברורה. לדעתי, השאלה הקריטית שצריך לשים לב אליה היא מידת השילוב של הציבור החרדי בשני מוסדות או בשני תחומים בחיינו: אחד זה הצבא, והשני זה התעסוקה. עכשיו, בצבא יש עלייה מתמדת – דרך אגב, הייתה ירידה בזמן שניסינו לכפות, ודווקא עכשיו כל הזמן זה בעלייה מתמדת – עלייה מרשימה של הציבור החרדי, לרבות ביחידות טכנולוגיות, מה שיוצר כמובן בסיס לתעסוקה ויציאה ודוגמה ומופת. זה חשוב. הדבר השני, יש יציאה – כניסה לשוק העבודה. נדמה לי שאחוז הנשים החרדיות שמועסקות כרגע הוא 71%. זה מספר דמיוני. וחלק מזה בתחומים מתקדמים גם כן, וזה חשוב מאוד. עדיין אין לנו דבר מקביל בציבור של גברים חרדים, ואנחנו רוצים להעלות את זה, באמצעים שונים. ולכן, בתשובה לשאלה שלך, אנחנו נוקטים הרבה דרכים – הרבה דרכים – לשלב את הציבור החרדי, אבל אנחנו גם מקיימים את ההסכמים הקואליציוניים. לדעתי, המגמות שאני תיארתי עכשיו הרבה יותר חזקות – הרבה יותר חזקות – ואני אגיד לך דבר נוסף, ואני אומר את זה כאן ביושר, וגם אמרתי את זה באחת מהישיבות שלנו היום, שבמקרה שוחחתי על כך עם אנשי משרד הכלכלה; אני גם שר הכלכלה. אמרתי: הרי יש כאן תהליך שהוא טבעי, אנחנו עוברים ל-e-learning, זה הולך להיות – אני מדבר על כולנו. זה הולך להיות – יש נגישות אלקטרונית, היום, של מידע, אבל יש גם נגישות אלקטרונית של לימוד, של לימודים, ולכן, לדעתי, התהליכים האלה יימשכו, הם יחבקו את כל חלקי האוכלוסייה, ואני חושב שזה יהיה לברכה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו נשמע את חבר הכנסת זוהיר בהלול. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אין שום שאלה מדינית בכנסת? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תשאל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, עד שתי דקות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כאילו אין בעיות, אין מלחמה, אין – – – <קריאות:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, יש לי שתי שאלות, אחת שנוגעת לי ואחת שנוגעת לך, אדוני ראש הממשלה. השאלה שנוגעת לי: האם אתה לא מתרגש מההשתפכות של מפלגות אנטי-חרדיות בדאגתן הנוראה לעתידם של ילדי החינוך החרדי, עד כדי כך שהיה להן העוז להרעיב רבבות-אלפי ילדי ישראל בעשר גזירות שחברי הרב מוזס כבר מנה אותן, ועכשיו הם באים לדבר למענם? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> איך היית מגיב, אדוני ראש הממשלה, אם אני הייתי אומר שהיות שמאוד חשוב שכל ילדי ישראל ידעו מה זה שמירת שבת, כל בתי-הספר שלא מחנכים לשמירת שבת – להפסיק להם את התקצוב כדי להנחיל להם את ערך השבת, כדרך של שכנוע? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הרי ברור שהם מתכוונים להרעיב. הם אויבים, הם שונאים שלנו, הם לא רוצים שהילדים האלה יהיו חרדים, כל מטרתם היא לבולל אותם בתרבות הגויים. <מיכל רוזין (מרצ):> זו בושה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, זה בסדר? זה ממש לא בסדר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> והשאלה, האם אתה יכול לתת לי יד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קריאות ביניים זה לא בסדר, אני מסכים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בדיוק. אני שואל אותך, איך אתה יכול לתת לי יד – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – זה בסדר. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הם מדברים על הסתה נגד קבוצות שונות באוכלוסייה על מילה שאמר רב, והם משתמשים במילים "חשוכים", "פרימיטיביים", "מזרימים ילדים" – אני לא רוצה להגיד מילה כמו "משריצים" – ולהם הכול מותר. זו השאלה שנוגעת לי. עכשיו השאלה שנוגעת לך, אדוני ראש הממשלה. אני מאוד מודאג מכך שאתה צריך לדאוג לכך ש"דאעש" לא יוכלו לפגוע כאן, אתה צריך להיות מוטרד ממה שקורה בטורקיה, מה שקורה ביחסים עם וושינגטון – וכל היום מעסיקים אותך בשאלות של בקבוקים ושל עורבא פרח. האם אתה תתמוך בהצעת חוק שאני אגיש, שכמו שיש מדינות נאורות ששם אסור להגיש נגד ראש ממשלה ונשיא חקירות והטרדות כל זמן שהוא משרת בתפקיד, ואפשר לאפשר את ההשהיה, שלא תהיה התיישנות, כל זמן שהוא בממשלה, חוץ ממעשים כמו רצח וכדומה? האם הגיע הזמן שראש הממשלה יוכל להתחיל לעבוד – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – לדאוג לעם ישראל, לדאוג לציבור, ולא כל הזמן לדאוג מעלילות חדשות וחקירות חדשות? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. דקה וחצי לכל אחד. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אתה קולט? מה שאייכלר אומר זה שעד עכשיו לא דאגת לעם ישראל. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מה לגבי – – –? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב, השרה רגב, את ממש מפריעה כרגע לדיון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לגבי החלק הראשון – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב, את ממש מפריעה כרגע לדיון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לגבי החלק הראשון של שאלתך, נהוג לומר כשמישהו שואל שאלה כזאת, בסוף הוא מוסיף רק מילה אחת: האומנם? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מהפה שלך לאלוהים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> האומנם. לגבי שאלתך השנייה, אני אגיד את עמדתי בהמשך, אבל אני אומר לך שאני דואג לענייני מדינת ישראל, תאמין לי. <קריאה:> איך אפשר? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> איך אפשר? עובדה. אני מסתדר. שמעתי גם שאלה קודמת כזו מחברת הכנסת – סליחה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יעל כהן-פארן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יעל כהן-פארן שאלה איך אני מסתדר. אני הרגשתי את דאגתך, באמת, את החרדה שלך למצבי ואת הרצון לעזור לי. אני מעריך את זה מאוד. אבל אני רוצה להגיד לך, וגם לאחרים: אני מסתדר היטב, אל תדאגו, זה בסדר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בקיצור, אתה יודע על מה החקירה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אדוני, אז תודה. אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו ישאל את שאלתו חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יכול להיות שאתה תומך חד"ש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תומך חד"ש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא קלטתי ברגע הראשון. אני גם מקפיד במחנה הציוני, ובמיוחד אם יהדות התורה גם יעבירו לי רשימה מדויקת מי שייך לאיזה פלג, גם שם אני אקפיד. נו, חברים, תתביישו באמת. באמת תתביישו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני אמרתי את זה בצחוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אבל באמת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> קצת הומור שיהיה לך, זה היה בצחוק ואתה לוקח את זה ברצינות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה צחוק בינינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר, אם לא הבנתי, אני מתנצל בפניך, חבר הכנסת טיבי. אם לא הבנתי, אני מתנצל בפניך על היעדר חוש הומור. בבקשה, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אז לא בענייני חוש ההומור אני אשאל את כבוד ראש הממשלה על כך שהוא מכהן במשרה חלקית כשר חוץ, וכשר חוץ אתה כמובן מלהטט ביכולתך ובסגולותיך כי רבות הן, מול עמי הנכר, על כך שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ואתה תמיד מסבר את האוזן על כך שזו הדמוקרטיה היחידה במרחבי המזרח התיכון. האם כבוד שר החוץ במשרה חלקית טורח גם להסביר לעמי נכר על כך שהוא מקדם תוכנית הדחה של חברי כנסת שאינם סרים למרותו ואינם אומרים את דעתו והוא לא כל כך מכבד את דעת המיעוט אל מול דעת הרוב? האם הוא גם אומר להם שזה תהליך שיביא בסופו של דבר להדחתם של חברי כנסת ערבים מכנסת ישראל הדמוקרטית? האם כבוד שר החוץ במשרה חלקית מצליח לסבר את האוזן בפני מנהיגי עמי נכר על כך שהוא לא כל כך רואה בעין יפה את פעילותן של עמותות מאוד ערכיות במדינת ישראל ועל כך שהוא מפקיע מהן את הלגיטימציה בתוך הפעילות החשובה והערכית בחברה הישראלית? והאם כבוד ראש הממשלה, שמכהן במשרה חלקית כשר חוץ בממשלת ישראל, מצליח לומר למנהיגי נכר מה הוא עושה נגד אלה שמהצד הימני של המפה הפוליטית בישראל מנסים למזער את כוחו הערכי של בית-המשפט העליון בישראל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת זוהיר בהלול. בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת בהלול, אתה יודע שהדבר הראשון שעושים כששואלים אותך שאלה שיש בה אקסיומות לא נכונות זה קודם כול לתקן אותה. אתה קורא לי "שר חוץ במשרה חלקית" – בדקתי כמה ראשי ממשלה, נשיאים ושרי חוץ פגשתי במשרתי כשר חוץ מתחילת השנה. <קריאה:> אז אתה ראש ממשלה במשרה חלקית? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כמה? כמה? ובכן, נאמר לי, אני רוצה לבדוק, זה נשמע לי קצת לא סביר, אבל נאמר לי, ויכול להיות שזה על כל השנה, אבל גם זה מספר מרשים – המספר הוא 120. תחשבו על הקצב. עכשיו, אני נפגש אתם, ואני רוצה להגיד לך לגבי מצב – אני רוצה קודם כול לשבח את שר החוץ, במיוחד את אנשי משרדו, כן, על העבודה שהם עושים, כי אני אגיד לך מה קורה ביחסי החוץ שלנו. מה שקורה ביחסי החוץ שלנו – שאנחנו פורצים למרחב. אנחנו פורצים למרחב, עם המעצמות של אסיה, עם סין, שאנחנו מנהלים אתם עכשיו משא-ומתן על הסכם סחר חופשי. רצינו את זה במשך שנים. עם הודו, שיש לנו פריחה אדירה ביחסים – הסחר עם הודו עלה ב-30% לפחות, אני אומר לך, בשנה האחרונה; עם יפן, שהגענו אתם להסכם על הגנת השקעות, רצינו את זה במשך שנים; עם קוריאה, שעשינו אתה הסכם כלכלי עכשיו; עם וייטנאם, עם סינגפור, שראש הממשלה היה פה; עם רוסיה, שיש לנו יחסים מיוחדים, חד וחלק, ובאמצעותם אנחנו מונעים התנגשויות, ואף יותר מכך, כדי למנוע את זה; עם מדינות מזרח הים התיכון – עם סין – יותר נכון עם קפריסין, עם יוון, ועכשיו עם טורקיה; עם מדינות אפריקה, ששם התקבלתי על-ידי שבעה ראשי מדינה – ביקרתי רק בארבע, אבל אני יכול לבשר לך, ממשרד החוץ, כן, שעוד שתי מדינות עומדות לחדש את היחסים אתנו, וזו רק ההתחלה; עם מדינות אמריקה הלטינית, כמו ארגנטינה, ששוחחתי ונפגשתי עם הנשיא שלה, עם מאקרי, שאומר: אני מחדש ומחזק את הקשר עם ישראל; עם נשיא פרגוואי, שנמצא פה כרגע; עם נשיאים רבים אחרים; עם ברזיל, שעומדת לדעתי לעבור שינוי גם כן. אני לא מדבר על שימור הבריתות המסורתיות שלנו, ובראשן עם ארצות-הברית, שגם שם אתם תראו עוד מעט כמה דברים מעניינים. אני לא מדבר על זה, אני מדבר על זה שישראל פורצת למרחב. כשאני הייתי שגריר באו"ם היו לנו יחסים עם כ-80 מדינות, יחסים דיפלומטיים; היום יש לנו עם 160 מדינות, והמספר הולך וגדל. לא נשארו מדינות. אני יכול לספור על כף יד, על אצבעות של כף יד אחת, את המדינות שאין לנו יחסים כאלה ואחרים אתן: צפון-קוריאה, אמרתי? איראן, אמרתי? מדינת החות'ים? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הממשל האמריקני זה היה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> עם ארצות-הברית היחסים איתנים וחזקים, והציבור האמריקני – ואגב, הם חזקים יותר מכל אחד מאתנו. הציבור האמריקני, התמיכה שלו בישראל הגיעה ל-71%. בודקים את זה שנה אחר שנה, ואנחנו רואים את התמיכה הכבירה הזאת, היא עולה כל הזמן, כולל, לצערי – לבשר לכם, חברי הכנסת המקנטרים – במיוחד בשנים האחרונות. זה כל הזמן עולה. עולה. אנחנו כנראה גם נחתום על הסכם, כך אני מקווה, בשבועות הקרובים, הסכם תמיכה ביטחונית לעשור הקרוב. אנחנו לפחות מנסים. עכשיו, אני אומר לך את כל זה, זה קיים, קודם כול כי זה החזון. זה החזון שלי, לפתוח את ישראל למרחב ולעשות אותה מדינה מאוד חזקה. כל המדינות האלה, שבאות הנה, הן באות לישראל כי הן רואות בה קודם כול נכס: נכס במלחמה בטרור, נכס בטכנולוגיה. השילוב הזה הופך אותנו למדינה מאוד מחוזרת. לגבי הדמוקרטיה שלנו, אני שומע את ההשמצות האלה, על מה מדברים פה? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> על החוק שאתה מביא מחר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ומי מדבר פה? על חוק, שבארצות-הברית אתה יכול להדיח מהקונגרס, בחוקה – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – מה את עשית? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני ראש הממשלה, זה לא קרה 100 שנה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יסיים את תשובתו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ברוב קטן, בלי שום חשבון, אתה יכול להדיח בלי שום הסבר. אני חושב שבכנסת ישראל לא יכול להיות מצב שיהיו חברי כנסת שתומכים בטרור או בהשמדת מדינת ישראל. זה נורמלי לגמרי ונורמטיבי, אבל אם אתם רוצים לבוא בטענה, תבואו בטענה לדמוקרטיות שמאפשרות הדחה ברוב פחות מזה ללא שום הסבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא קרה בשום דמוקרטיה ב-100 השנה האחרונות. זה לא קרה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין; בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ציפי לבני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> תודה לכבוד היושב-ראש. כבוד ראש הממשלה, חיפשנו שאלה מדינית, והגיע הזמן לשאלה המדינית: מאז שאנחנו בכנסת העשרים אנחנו תוהים, מה התוכנית המדינית של הממשלה לשלום עם העם הפלסטיני? אנחנו שומעים הרבה מה לא, מה הממשלה הזאת דוחה, אבל כמעט שלא שומעים מה כן. במיוחד אני רוצה שראש הממשלה יתייחס ליוזמה הערבית או ליוזמה הסעודית. יותר מ-50 מדינות ערביות ומוסלמיות אמרו שהן מוכנות לנורמליזציה עם ישראל אם מדינת ישראל תיסוג לגבולות 67', ואני חושב שזה היום הפתרון הפרגמטי שבעצם גם מדינות העולם מסכימות עליו; אז מה עמדת הממשלה כלפי הפתרון הזה? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> רוצים שבכלל נעזוב את המדינה הזאת. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ואם הממשלה מתנגדת לפתרון המוצע של שתי מדינות בגבולות 67', אז תגיד לנו, כבוד ראש הממשלה, מה אתם כן מציעים. לפני שבוע, בשעת השאלות, או שבועיים, בשעת השאלות שהייתה לנו עם שרת המשפטים איילת שקד, היא אומרת שהיא בעד לספח אזורי C לישראל, שזה כ-50% מהגדה המערבית, והיא בעד לספח כ-100,000 פלסטינים ולתת להם אזרחות. אז אולי הגיע הזמן שנבין סוף-סוף מה התוכנית המדינית, מה התגובה על יוזמת השלום הערבית, והאם אתה מסכים לעקרון שתי מדינות בגבולות 67'? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. עד שלוש דקות לתשובת ראש הממשלה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה שאלת לעמדתי, אגיד לך את עמדתי – היא ידועה וגלויה, אני אמרתי אותה לאחרונה בכמה וכמה פורומים בין-לאומיים, אני אומר אותה גם בסיעת הליכוד. אני לא אומר דבר אחד ודבר הפוך. אמרתי את זה. כשנשאתי את נאום בר-אילן אמרתי שהפתרון הרצוי מבחינתנו זה מדינה פלסטינית מפורזת שמכירה במדינה יהודית. מדינה יהודית, הכוונה: מדינת הלאום של העם היהודי. אני לא דיברתי על גבולות. יש הרבה נושאים שצריך לדון בהם, גם גבולות, וגם כמובן ביטחון, וגם נושאים אחרים, שהם מאוד מסובכים, אבל היסוד הוא קודם כול מה שאמרתי. וכאן אנחנו מגיעים לשאלה היסודית, כן? יש כמובן היוזמה הערבית. כפי שהיא מנוסחת, אמרתי, היא לא יכולה להיות תכתיב. כל כך הרבה דברים השתנו – היא דיברה על כך שנמסור את הגולן. נו, למי נמסור את זה, ל"דאעש"? מה זה? יש הרבה דברים. אם זה תכתיב, אז התשובה היא כמובן שזה לא אפשרי. אם זה בסיס לפתיחת שיחה, בבקשה, נפתח שיחה, אני מעוניין בזה. אבל הדבר העיקרי שבגלל, בגינו, לא מתקדמים, זה הדחייה הבסיסית של הרעיון של הכרה במדינת לאום יהודי. אתה יודע, אני דיברתי – עכשיו הוצאתי – אני מדבר כאן עם הכנסת, אגב, אני חושב שזה יוצא מן הכלל. אני מבקש שתזמינו אותי – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כל שבוע. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – כל יום, אמרה חברת הכנסת, כל יום – אני מוציא דברים באינטרנט; לא שומעים את זה כל כך בארץ, אבל למשל על הקהילה הלהט"בית, מה שקרה באורלנדו – 24 מיליון איש צפו בזה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> באנגלית? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא, אני מדבר גם בעברית, גם בעברית. 24 מיליון איש. אבל על אבו מאזן, הנה, באנגלית הוצאתי. שאלתי אותו שאלה אחת. שאלתי אותו: איך אתה, יועץ בכיר שלך, אבו אל-עינין, אומר שהוא קורא לכל פלסטיני לשסף את גרונו של כל יהודי, וכעבור יומיים נער פלסטיני נכנס לחדר – מהחלון – של הלל אריאל, שוסף את גרונה. אני אומר לו: פטר אותו, פטר אותו, איך אתה מחזיק יועץ כזה? לפחות. ואתמול ברמאללה הם בונים איזה אנדרטה לזכר אבו סוכר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מי זה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מי זה האיש הזה? אני אגיד לך מי זה האיש הזה. האיש הזה פוצץ מקרר בכיכר-ציון, אם אני לא טועה ב-1975, כן? פוצץ מקרר, אני לא בטוח לגבי השנה, והרג אזרחים חפים מפשע, והאיש הזה מקבל היום אנדרטה? וכל יום – כל יום – קוראים כיכרות על שמם של הרוצחים הללו, ומה אומרים להם? אומרים להם: אנחנו נחזור לעכו, ליפו, לצפת. זה מה שהם אומרים. אני אומר, היסוד של ההסכם שאני העליתי זה הכרה הדדית. אין הכרה הדדית. ומה, אנחנו נקים מדינה בגבולות כאלה או בגבולות אחרים, ומה יהיה שם? מה זה יהיה, שווייץ? או שזה יהיה מדינת "פתח", מדינת חמאסטן, מדינת חות'ים? מה זה יהיה? לכן, השאלה של הכרה הדדית, של הפירוז – ומי ידאג לפירוז? מי ידאג? יוניפי"ל ידאג? אונדו"ף ידאג? הכוח הרב-לאומי בסיני ידאג? מי ידאג לזה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כיוון שהוא שאל, עמדתי: מדינה פלסטינית מפורזת שתכיר במדינת היהודים. אבל אנחנו רחוקים מזה, והסיבה שלא מתקיים משא-ומתן זה משום שאבו מאזן כל הזמן בורח, בורח בורח ובורח, כי הוא יודע שכדי שיהיה הסכם בינינו הוא יצטרך לעשות ויתורים; ויתורים על יפו, ויתורים על עכו, ויתורים על באר-שבע. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זו האמת הפשוטה, אבל אם את לא רוצה לראות את זה, חברת הכנסת מיכאלי – כדאי שתפתחי עיניים. זאת האמת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, יש שלוש דקות לתשובה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, תודה רבה. אנחנו מתקדמים לשאלתה של חברת הכנסת ציפי לבני – בבקשה, גברתי. עד שתי דקות לרשותך, ועד שלוש דקות לתשובתו של ראש הממשלה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני ראש הממשלה, אתה יודע שהם מזמן כבר ויתרו על תל-אביב, על יפו ועל חיפה. אתה יודע שמה שנדרש היום כדי לנצל את ההזדמנות האזורית – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אני מבקשת שההערות האלה לא ייחשבו על חשבון הזמן שלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. כן <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כי זה מדהים עד כמה ראש הממשלה מושיט את ידו מצד אחד ואחר כך כותב פוסטים על משספי גרונות. אבל לעניין; לא הזכרת, ראש הממשלה, בדיבורך על אותן מדינות שצריך לקדם את מערכת היחסים אתן, את אותן מדינות ערב המתונות, שאתן אפשר לכרות ברית ביטחונית מול הגורמים הקיצוניים באזור, לרבות "חיזבאללה" בלבנון, אלה שרוצים היום לקדם את מערכת היחסים שלהם עם מדינת ישראל, אבל לא יכולים לעשות את זה, למרות רצונם, בגלל העניין הפלסטיני, ומסיבה אחת: לא כי הפלסטינים מכירים או לא מכירים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אלא כי אתה, אדוני ראש הממשלה, לא מוכן להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, שאין בינן לבין ביטחון דבר וחצי דבר, ולא מוכן לאפשר לפלסטינים לבנות בשטחי C. שאלתי היא: האם אתה, כדי לא לפספס את ההזדמנות האזורית הזאת, מצד אחד, וכדי למנוע תוכניות של האזור, ושל הצרפתים ושל האמריקנים, שיכולות לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל, כולל הפירוז – האם אתה מוכן להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, לאפשר להם לבנות בשטחי C? לתשובה יש לך שלוש דקות, אני מסתפקת ב"כן" או "לא". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב, את ממש כרגע מפריעה לראש הממשלה. את ממש מפריעה לראש הממשלה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> היית שרה גדולה, מה עשית? <יואל חסון (המחנה הציוני):> האמת כואבת להם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זוהר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חברת הכנסת לבני, יש הנחה שמקופלת בדברייך, שאם אנחנו נקפיא את הבנייה, או נגביל את הבנייה, ביהודה ושומרון, הדבר הזה יביא את הפלסטינים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> זאת ידיעה, לא הנחה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זאת הנחה, אני אסביר גם למה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> זאת ידיעה ולא הנחה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שנייה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, גברתי, בואי נשמע. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אם תיתני לי לסיים את דברי – תוכלי גם – אני לא אפסול שתוכלי לומר משהו. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> זה יביא את מדינות האזור – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת לבני, את שאלת את שאלתך. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב, השרה רגב, מספיק, מספיק. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> קודם כול, אני מזכיר – אני לא צריך להזכיר לך, כי את זוכרת את זה היטב – אני מזכיר לחברי הכנסת, שבזמנו אנחנו ביצענו הקפאה לכל דבר; לא הגבלה של בנייה מסוימת בשטחים מסוימים, אלא הקפאה מוחלטת. אנחנו עשינו את זה במהלך 2009 או 2010, אינני זוכר. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> סוף 2009. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> סוף 09'. אמרו לי לעשות את זה לא לשלושה חודשים, אמרו: תן זמן ניכר, כדי שאבו מאזן יוכל להצטרף למשא-ומתן. עשינו עשרה חודשים, הוא נכנס בחודש העשירי והסביר שהוא רק רוצה הקפאה נוספת. בעצה אחת עם הנשיא אובמה, עזבנו את זה. כלומר, זה לא הוכיח את עצמו, בלשון המעטה, עד היום. עכשיו, לפי מיטב הבנתי, הפלסטינים, שכל הזמן מעלים דרישות שהם יודעים שלא נוכל לקבל, הם דורשים שוב הקפאה מוחלטת, והם – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – על מדינות ערב. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תכף אני אדבר על מדינות ערב, אני לא רוצה להתעלם מהשאלה שלך, היא חשובה. אבל אבו מאזן דורש שחרור אסירים, ושחרור מרצחים, בעצם, והוא דורש עוד כהנה וכהנה, כל מיני תנאים שהוא יודע מראש שהממשלה – הממשלה שלי, ולדעתי גם ממשלה חלופית לא הייתה מסכימה להם. על כן, השאלה שאת בעצם שואלת היא שאלה שנוגעת – ויש בה פנייה לדבר אמיתי, שקיים – וזה השאלה של קשרים שלנו עם מדינות באזור, והיכולת – מה שאני מאמין – יותר ויותר – להשתמש בהם כדי לקדם, בין השאר, לא רק את האינטרסים המשותפים שיש לנו בינינו לבינן, אלא גם להביא את הפלסטינים לעמדה יותר ריאלית, כדי שאכן יוכל להיפתח משא-ומתן, וגם להתקדם, אולי אפילו, מי יודע, להתקדם לדבר טוב, לתוצאה אמיתית. הדבר הזה, אנחנו מנסים אותו. זה לא מובן מאליו, מה בדיוק יביא את המדינות האלה, זו בהחלט שאלה שדנים בה, ואני דן בה, אני לא חושב שיועיל לדון בזה בפורום הזה, כי אם נדון בזה פומבית לא יצא מזה שום דבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת חמד עמאר; בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, ממשלת ישראל אישרה – בראשותך – אישרה תוכנית חומש להעצמה כלכלית וביטוח כלכלי למגזר המיעוטים, ובתוכם גם המגזר הדרוזי והצ'רקסי. משום מה, במנגנוני ההקצאה, תיקון מנגנוני הקצאה מקצועיים, הוחרג המגזר הדרוזי. תיקון מנגנוני ההקצאה זה הוספת 20% על התקציבים המקצועיים במשרדים שונים. שאלתי: למה המגזר הדרוזי הוחרג? מדובר בתקציב גדול, והאם נפלה טעות בנושא, וראש הממשלה יורה לתקן את הנושא? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חבר הכנסת עמאר, נשאלה השאלה הזאת קודם לכן. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לא – – – בצורה אחרת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זה אותו דבר, זה לגבי הקצאה לגבי התוכניות – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לא, אני מדבר על מנגנוני הקצאה בתוך תוכנית 922. חבר הכנסת אבו מערוף דיבר על 599. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני חייב להגיד לך שאני רוצה לבדוק את זה. אני לא רוצה לתת לך תשובה שאני לא בדקתי אותה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> כי זה נושא מאוד חשוב, מדובר בתקציבים מקצועיים שאמורים לעבור למשרדים השונים, ושם הוחרג המגזר הדרוזי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמאר. ראש הממשלה אחר כך יחזור אליכם – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני אבדוק ואני אתן לך תשובה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנה, יש תשובה, או לא? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בהחלטות – כך נאמר לי כאן, חבר הכנסת עמאר – אני רק אומר לך מה התשובה שניתנה לי כרגע. ההחלטות התקבלו בממשלה, לא ידוע לנו על בעיות ביישום, ויש סגן שר שאחראי לזה. זה מה שכתוב פה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש הממשלה. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – בבקשה, אדוני. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אדוני ראש הממשלה, אני, ברשותך, כמו אייכלר, הולך אחרי גדולים, לפצל את – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה עושה זאת? האומנם? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כן. – – את השאלה שלי לשתי שאלות קצרות. אני רוצה להקשות עליך בנושא המדיני, כי אתה מחשיב עצמך מנהיג אמיץ, ואתה יודע, וגם אכפת לך, אתה מחשיב עצמך ציוני, וגם אתה יודע שחלק מהעקרונות של ציונות זה רוב יהודי בין הירדן לים. אנחנו ראינו דוח סטטיסטי של הרשות הפלסטינית שהתפרסם ב"מאקו", חדשות 2, שביהודה ושומרון ובעזה חיים היום כ-4.8 מיליון פלסטינים. אם תוסיף עליהם את חברינו אזרחי ישראל הערבים, שמגדירים את עצמם, מבחינתם גם בצדק, או שלא, פלסטינים, אתה מגיע לרוב של 200,000 פלסטינים בין הירדן לים. לכן – אתה יודע שהכיוון שהממשלה שלנו לוקחת אותנו אליו, שזה בעצם כלום, זו תבוסתנות מדינית שלא מובילה לשום מקום – תומט עלינו בסופו של דבר מדינה דו-לאומית, שאתה יודע – ובגלל זה אתה מאמין בחזון שתי המדינות – זה סופה של הציונות, זה סופו של המפעל הציוני. והשאלה שלי היא – אני מבין את התירוצים של אין פרטנר, אין עם מי לדבר, אבל אתה יודע שלא סאדאת היה פרטנר נוח, ולא המלך חוסיין היה פרטנר נוח, הם למעשה היו אויבים הרבה יותר גדולים וחזקים מאותו עבאס קטן, חלש, שיש לך, אבל היו מנהיגים שהפכו אותם לפרטנרים, ואני אגלה לך גם עוד סוד – לא יהיה פה נשיא פלסטיני ציוני שיהיו לו תמונה של בן-גוריון והרצל ודגל ישראל מאחוריו במשרד. ולכן – הרצוג הציג תוכנית, לפיד הציג תוכנית, אני הצגתי תוכנית, אגב, שאומרת דברים שלך: מדינה מפורזת, אפס פליטים חזרה, מדינת הלאום של העם היהודי תוכר – הצגנו תוכנית; השאלה שלי היא: מתי אתה תציג תוכנית שאומרת מה אתה מוכן לתת ומה לא, כולל האומץ להיכנס לשאלת הגבולות – או שתמשיך לפחד מחבריך למפלגה, שלדעתי זו הסיבה שאתה לא מציג תוכנית? שאלה שנייה, קצרה: אתה, לפני שהיית ראש ממשלה, אמרת בריאיון לדן שילון שאתה תומך בהגבלת שתי קדנציות לראש ממשלה. האם נתניהו של לפני ראש הממשלה הוא שונה מנתניהו של אחרי ראש הממשלה, האם מה שטוב לאחרים לא טוב לך, והאם אצלך מילה זו לא מילה, ואם כן – האם אתה מתכוון להגביל ולתמוך ביוזמה שיש להגבלת שתי קדנציות לראש ממשלה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בוא נתחיל בשאלה השנייה, ונעבור לשאלה הראשונה. כשאני אמרתי את הדברים הללו, דיברתי על זה בקונטקסט של בחירה ישירה; חוק הבחירה הישירה, שראש הממשלה נבחר ישירות על-ידי הציבור, זה שיטה נשיאותית, או קווזי-נשיאותית, ועל כן היה ראוי שתהיה בזה ההגבלה שקיימת – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> למה זה משנה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא, אני אמרתי אז, זה ההבדל. ההבדל הוא שאם אדם נבחר בשיטה נשיאותית, זה דבר אחר, אז יש הגבלה. אני לא ציינתי את זה כהגבלה בשיטה הפרלמנטרית, שלצערי ביטלו – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מה ההבדל – – – לראש ממשלה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בוודאי שיש הבדל, אבל לצערי ביטלו. אני ישבתי פה, וחברכם חיים רמון אמר – הוא לא האמין שאני אצביע נגד מפלגתי – העביר לי פתק אחר כך: "ביבי אתה הגבר היחידי בבית הזה", כי בניגוד לדעתה של מפלגתי, אני הצבעתי בעד שינוי שיטת הממשל, והייתי הקול הקובע, בין שתי התכנסויות של מרכז הליכוד, שאמר שמי שיצביע לחוק הזה יסולק מהרשימה; אבל הצבעתי, כי אני האמנתי בזה. אבל לא הייתה שיטה – לא נשיאותית ולא קווזי-נשיאותית, וסירסו גם את הבחירה הישירה באופן כזה שזה לא השיג את המטרה שלו, זה השיג פיצול, ולא השיג את הייעוד של הגדלת המשילות. אם אתה מחזק מאוד את המשילות, תגביל את הקדנציות. אם אתה לא מחזק את המשילות, אל תגביל קדנציות. ולכן – – – <קריאה:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא, אבל מתחרים. מה לעשות, רבותי, יש מי שנבחר. תנסו להיבחר – זכותכם. אבל אני חושב, התשובה על השאלה שלך: אז דיברתי על הגבלה במסגרת של בחירה ישירה, וזה לא המסגרת היום. לגבי השאלה שלך, תראה, מה שמעכב אותי במתן גבולות, מה שאתה קורא, זה לא הפחד שלי מחברי, אני אומר להם דברים שלא ערבים לפעמים לחכם או לאוזנם. אני אומר את זה לא מעט, ואני אומר את זה כל פעם שאנחנו נפגשים, הם יעידו. מה שמגביל אותי זה פשוט התבונה; אני לא צריך לנדב לפלסטינים, שייקחו את קווי 67', יקבלו את כל הוויתורים שלנו, ולא נותנים לנו כלום בחזרה – קוראים כיכרות על שמם של רוצחי יהודים, וקוראים, כן, לצערי – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> קווי 67' – אנחנו בתוכנית שלנו לא נתנו 67'. השאלה היא למה אתה לא מציג תוכנית מדינית של הממשלה? למה האופוזיציה צריכה להציג – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> נכון, בסדר, אז גם אני. אני אמרתי. אני מציע את התוכנית שלי. עכשיו שואלים אותי, רגע, אבל יש שרים שחושבים אחרת. נכון, בוודאי, ואני אגיד לך גם מדוע אין צורך להביא את זה להכרעה. אילו היינו מתקדמים, והיינו מקבלים איזשהו הסדר, הייתי מביא את זה לממשלה; מנחם בגין לא הביא את הסכמי קמפ-דייוויד כשהיו פגישות בין משה דיין ונציגים מצרים. הוא לא הביא את הדברים להכרעה לכאן לפני שזה היה מבושל, ואז הוא הביא את זה להכרעה. ואנחנו – אין טעם לעסוק בזה, זה סתם, זה לריב בינינו. איפה יש לי שותף, שותף שמוכן להכיר באמת בסופיות הסכסוך? שותף שמוכן לוותר על זכות השיבה, כל אותם דברים שאתה מדבר עליהם – שותף שמבין שבעתיד הנראה לעין השליטה הביטחונית הגוברת, כן, מכאן, ממערב לירדן ועד הים, תהיה בידינו, כי אין דרך אחרת – אגב, לטובת הפלסטינים עצמם? אני אומר לך, שבמזרח התיכון, כפי שהוא באמת היום, שמדינות קורסות, ומדינות עומדות לקרוס, ברגע שאנחנו נוציא – אם אנחנו נוציא את צה"ל מהמקומות הללו, ואת השב"כ מהמקומות הללו, הדבר הראשון שיקרוס, כמו שקרה בעזה, זה הרשות הפלסטינית; היא לא תחיה יומיים. ולכן, אין דרך אחרת, אלא בשיטה שאני אמרתי, ואני חושב שאני מציג את זה. נכון, אני לא מביא את זה להכרעה בממשלה – על מה אני אביא, על הוויכוח בינינו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדרבה, אדרבה, להיכנס לדיון עם הפלסטינים – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – בוא נראה אותם סוף-סוף דנים בנושאים הללו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא ענית על – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מבקש מכם, כיוון שרבים מכם הולכים לרמאללה, נפגשים עם אבו מאזן, קודם כול תשאלו אותו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לא, באמת, אדוני. זה פשוט לא – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תשאלו אותו שאלה פשוטה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אז אולי כבר פה – – – עוזרת לי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> תשאלו אותו: למה אתה לא יושב? למה אתה לא נענה לקריאות? ושנית, למה אתה ממשיך להאדיר רוצחים? למה? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לגבי הנושא הדמוגרפי – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לגבי הנושא הדמוגרפי, מותר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לא, אדוני. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זאת הייתה השאלה, אבל. זאת הייתה השאלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בואו נקפיד עכשיו. טוב, אנחנו נעניש את ראש הממשלה על זה שהוא לא ענה על אחת מן השאלות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יש לך רוב ערבי בין הירדן לים – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מותר לי לחסוך באחרים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> באחת התשובות הבאות, אם אתה רוצה לשלב את זה, כן. אנחנו נשמור על מסגרת הזמן. אני גם לא הכרזתי על הדוברים הבאים, אז הם יהיו כרגע מיקי לוי, ואחריו – עבד אל חכים חאג' יחיא – אתה לא מחד"ש, נכון? – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת יגאל גואטה. בבקשה, אדוני חבר הכנסת מיקי לוי, עד שתי דקות לרשותך. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. חברים, אני רוצה אחד מכם לראות פה, במקום שלי, עם כל האיזונים של אופוזיציה–קואליציה, סיעות, גודל הסיעות. תודה. בבקשה, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, לאחר שהראית את הדלת לממונה על ההגבלים העסקיים פרופסור דיויד גילה – ותכף תגיד לי שלא אתה פתחת לו את הדלת, וזה בסדר, כי הוא בחר ללכת לבד – בחרת בעורכת-הדין מיכל הלפרין לממונה על ההגבלים העסקיים במקומו. ומאז נראה כי הרשות החשובה הזאת הופכת לגוף מסורס, חלש. האם זו הייתה מטרתך כאשר בחרת בעורכת-הדין הלפרין לעמוד בראש הרשות? ומה היא עמדתך לגבי צעדיה האחרונים, שבעיני כל כלכלן הם קטסטרופליים, להפסיק להכריז על מונופולים ולא לפקח על מחירי מקסימום – גם לא לפקח על מחירי מינימום, בלשוננו "מחיר טורף"? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת לוי. בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> חשבתי שתברך אותי על מינוי מיכל הלפרין, אישה מקצועית וראויה לכל דבר. אני אומר לך את האמת – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> רק שהיא לא יכולה לעסוק בחצי מהדברים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אני רציתי למנות – אני לא מסתיר; היו שני מועמדים מצוינים, אבל היה גם מועמד שלישי, שהוא היה המועמד הראשון, והוא נפסל בגלל שיטת הביורוקרטיה המטורפת שלנו. עילוי. אני חושב שהיא מצוינת, אבל היה מועמד נוסף שיכולתי לשקול אותו, והוא נפסל בגלל ביורוקרטיה מטורפת שלנו. ואצלנו רק עוסקים בתהליכים. אני רוצה לעסוק בתוצאות; אנחנו צריכים להביא תוצאות. כל הזמן אצלנו מבקרים, מבקרים, מבקרים – רוצה תוצאות. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> גם אנחנו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בצבא לא יושבים כל רגע ואומרים: רגע, הוא עשה ככה, הוא עשה ככה. תן לעבוד, תן לנצח. נכשלת? זה עניין אחר. הבוחרים יכולים לטפל בך, זה ברור. אבל לצורך העניין, אני חושב שהיא ממונה יוצאת מן הכלל, אני חושב שהיא עושה דברים נכונים. אני חושב שיש לנו יותר מדי רגולציה, יותר מדי רגולציה, יותר מדי פיקוח. אני לא יכול להגיד לך שאני מתייחס בהכרח לשתי השאלות האלה. לא בחנתי אותן לעומק. שמעתי עליהן, זה כן, אבל ברוח כללית, אני חושב שהגזמנו. אנחנו המדינה כמעט הכי – לא כמעט; במערב אין דבר כזה היום. הקושי לעשות עסקים במדינת ישראל הוא אסטרונומי. אנחנו נפלנו בדירוג שלנו; אנחנו נמצאים בתחתית הטבלה. אני לא רוצה להגיד לך איזה מדינות לפנינו. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גם ריכוז העושר במדינת ישראל הוא יוצא מן הכלל. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני רוצה תחרות, כמה שיותר תחרות. אבל מה שברור, שיש ביורוקרטיה מאוד מאוד קיצונית. ואני רוצה להגיד לך, בעיית המונופולים, בעיית הגדרת המונופול, היא בעיה מאוד מאוד קשה. כי המונופולים הם לא רק אופקיים, הם גם רוחביים, והשאלה, איך אתה משתמש בכוח שיש לך בתחום מסוים, נניח תחום מימוני, כדי להשפיע על עסק אחר שיש לך, תחום שיווקי למשל, או תחום של יצוא – אלה שאלות קשות, הן לא פשוטות, ולכן אני לא רוצה לתת לך תשובה מהירה. אבל הכיוון שלי באופן כללי – אני לא מסתיר את זה – הוא פשוט להוריד את רמת הביורוקרטיה והרגולציה אצלנו, שהיא עודפת. זה לא יעזור. צריך רגולציה, צריך גם ביורוקרטיה, אין ברירה, אבל זה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אודה לך, אדוני, אם תבחן את זה בינך לבין עצמך. לא צריך – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> נשארה לי דקה. אדוני, שאלת אותי לגבי דמוגרפיה. חיליק בר, שאלת אותי לגבי דמוגרפיה. בוודאי שהנושא מעסיק אותי. אם הוא לא היה מעסיק אותי לא הייתי אומר לך שאני לא רוצה את המדינה הדו-לאומית; לא רוצה לשלוט ב-2 מיליון פלסטינים, ולא רוצה שהם יהיו אזרחי מדינת ישראל. לכן אני רוצה את הפתרון שאני רוצה. אבל אני רוצה להגיד לך, היה איום דמוגרפי הרבה יותר ממשי, והאיום הדמוגרפי הממשי ביותר, בלמנו אותו, ואני התעקשתי לבלום אותו. ואני בניתי, או יותר נכון הנחיתי את הממשלה לבנות, את המכשול בסיני. אנחנו ראינו עכשיו מה קרה שם. אלמלא עשינו את זה – זה הגיע לכמה אלפי מסתננים בחודש, וזה היה מגיע ל-10,000 בחודש, וזה היה מגיע ל-120,000 בשנה, וזה היה מגיע ליותר ממיליון מסתננים בלתי חוקיים מאפריקה בתוך עשור, ואתה יכול לסגור את הבסטה. מדינה יהודית ודמוקרטית – נדבר על זה – היא הייתה פשוט מתאיידת לנגד עינינו, וזה קורה במקומות אחרים, שלא עשו את מה שאנחנו עשינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אירופה נשטפת. אנחנו מדינה קטנה בשטח, מדינה קטנה באוכלוסייה. את האיום הדמוגרפי המוחשי, המיידי, על מדינת ישראל – עצרתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. לאחר תשובתך נשמע את שאלתו של חבר הכנסת יגאל גואטה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, אין מקום בעולם שיש בו כפר שקיים הרבה שנים, מאות שנים ואפילו יותר, ונמצא תחת ההגדרה "כפר לא מוכר". מה זה כפר לא מוכר, ולמה לקשור את מתן השירותים הבסיסיים, היסודיים, של בני-אדם בזה שהם יוותרו על זכותם באדמה שלהם? זה – 1. 2. יש כמה יישובים שהממשלה הכירה בהם, אבל הכירה בהם כהצהרה. כי מה זה להכיר בכפר? להכיר בכפר זה אומר תחום שיפוט ותוכנית מתאר. כל היישובים שהוכרו, כמעט כולם, אין להם לא תוכנית מתאר ולא תחום שיפוט. ואפשר גם – כי נמצא גם בארץ המושג מועצה אזורית – אז אפשר גם יישובים קטנים לצרף כמועצות אזוריות. ובראש ובראשונה, הנושא של הכפר דהמש, שהוא כבר הרבה שנים עם הריסות מבנים. אנשים בונים על אדמתם, הכפר היחידי באזור המרכז שהוא לא מוכר, אז אולי הגיע הזמן להכיר בו. נוסף על כך, דיברת על תוכנית כלכלית שהיא צעד – אמרנו שזו לא תוכנית שלנו, אבל אנחנו אמרנו שזה צעד בכיוון הנכון, ואנחנו נבחן אותה ביישום. אבל התוכנית הזאת נתקלת בעניין של התכנון והבנייה; כל עוד תוכניות מתאר לא מאושרות, כל עוד לא יאפשרו לבנות לפי היתר, התוכנית לא תוכל להיות מיושמת. אולי החלק היחיד שלה שיהיה מיושם זה מה שאתה מעביר למשטרה, או ממשלתך. אז מה שאני אומר – יש אפשרות, דיברת המון על הסדרה. מה שאני חושב, שכל השנים שהמדינה לא מאשרת, ואני אתן לך דוגמאות מהאזור שלי – אני תושב טייבה – טייבה, טירה וקלנסואה – תוכניות המתאר שלהן, שהוכנו, הן ל-2020. נגיע ל-2020, ומכוחן אתה לא יכול לקבל היתר בנייה אחד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> משפט אחרון. לכן הגיע הזמן להכיר ביישובים, להפריד בינם לבין הסדרת הקרקע, לתת את הזכויות הבסיסיות ולאשר תוכניות מתאר ולהגיע להסדרה ביישובים ערביים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. בבקשה, תשובתך, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני לא מקבל את זה שיש בנייה בלתי חוקית באמת בהיקפים מטורפים ביישובים הערביים כי אין תוכניות מתאר. אני שומע את הטענה הזאת. קודם כול, אפשר לבנות לגובה. גם כשאפשר לבנות לגובה, לא בונים לגובה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לא לא, אדוני. שב – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בקהיר בונים לגובה, בעמאן בונים לגובה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> מוכנים לבנות לגובה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שמעתי, אבל העובדה היא שיש פשוט – פשוט התפשטות בלתי מוגבלת. אתה בונה – אתה יודע, ביישוב יהודי אתה בונה פרגולה – מעיפים אותה – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> סליחה, סליחה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – שלא לדבר על מרפסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, תשמע את התשובה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אז אני חושב שאם באים לדבר אתנו על הסדרה, זה חייב להיות גם הסדרה של אכיפת החוק. וזה חשוב לכם לא פחות משזה חשוב לנו. זה חשוב לכולנו. ולגבי השאלה הספציפית שאתה שואל, אנחנו דנים בזה כרגע. יש כאן שאלות. אני רוצה לראות מודרניזציה; אני רוצה לראות אכיפת חוק; אני רוצה לראות בנייה לגובה; אני רוצה לראות שילוביות. אני רוצה לראות את זה. אבל זה לא בא רק על צד אחד של הפרוסה, זה בא על שני הצדדים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני סיים? תודה. אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת יגאל גואטה. בבקשה, אדוני, עד שתי דקות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אבל על הכפרים הלא-מוכרים הוא לא ענה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, שאלת. אנחנו לא יכולים לכתוב תשובות לשרים, ודאי לא לראש הממשלה. תודה. תודה. בבקשה, אדוני. <יגאל גואטה (ש"ס):> גנבת לי חצי דקה, היושב-ראש. אדוני ראש הממשלה, בתשובה על שאלת חברת הכנסת שולי מועלם בנושא הר-הבית ענית שיש סטטוס-קוו. אז להיכן נעלם אותו סטטוס-קוו כאשר מדובר ברחבת הכותל, כאשר אתה נותן לרפורמים לנהל חלק ממנה? כמו כן, לאן נעלם הסטטוס-קוו בנושא השבת? זה תקופה ארוכה אנחנו עדים לכרסום המתמשך בסטטוס-קוו בנושא השבת. במיוחד הדברים אמורים לגבי המסחר ביום המנוחה, שמתפשט כאש בשדה קוצים, תוך הפרת חוק שעות עבודה ומנוחה, שלא נאכף כלל על-ידי פקחי משרד הכלכלה. רק בשבת האחרונה נפתח בכפר-סבא קניון שהחנויות בו פתוחות בשבת, בניגוד גמור לחוק שעות עבודה ומנוחה וחוקי העזר המקומיים. הפרות החוק המתמשכות פוגעות הן בשלטון החוק והן בצביון מדינת ישראל כמדינה יהודית. כמו כן, ההפרות פוגעות בעובדים החלשים, אשר נאלצים לעבוד בשבת, פעמים בניגוד לרצונם, וכן בעסקים הקטנים, אשר קורסים כלכלית עקב תחרות לא הוגנת מול העסקים שפותחים בשבת. ברצוני לשאול את אדוני, מה היא מדיניות הממשלה אשר לסטטוס-קוו, ואיך אדוני כראש הממשלה מתכוון לטפל בפגיעה החד-צדדית בסטטוס-קוו? כשר הכלכלה, הייתי רוצה לשאול מה היא מדיניות משרד הכלכלה בסוגיית היעדר האכיפה, וכיצד אדוני כשר הכלכלה מתכוון לטפל בבעיה חמורה זו? שאלה אחרונה, כשר התקשורת, מדוע בתאגיד השידור הציבורי אין ייצוג הולם למזרחים ולחרדים? מה בכוונתך לעשות בנדון כשר התקשורת? תודה רבה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתחיל בשאלה האחרונה, ואחזור לשאלה הראשונה. לגבי תאגיד התקשורת, אני מקבל הרבה מאוד תלונות, אני חייב להגיד לכם, הרבה מאוד תלונות מעובדים ומהרבה גורמים. ואני קשוב לזה. יש שלושה דברים שקבענו: אנחנו רוצים שידור ציבורי זמין ורציף; קבענו שאנחנו רוצים לראות יכולת מלאה של שידור טלוויזיה לצד שידורי רדיו, וכרגע זה לא מתכנס. אנחנו מנסים לברר למה זה לא מתכנס, אבל זה לא מתכנס; והדבר השלישי שקבענו – אני קובע – ש"קול ישראל מירושלים" יהיה בירושלים. לא יעשו לי "קול ישראל" מחוץ לירושלים. זה גם ערך, כולנו מחוברים לזה. כולנו מחוברים לזה. אלה שלושת התנאים שצריכים להתקיים. לא נראה לי שהם עומדים בזמנים, ולכן נצטרך לדון מה אנחנו עושים עם זה. אבל זה המצב שקיים. לגבי ייצוג – אני מקווה שיהיה ייצוג הולם. אני רוצה את זה. אני רוצה את זה בכלל בתקשורת. אני רוצה את זה בכלל בתקשורת. אני כל הזמן שומע איך אני משתלט על התקשורת. אתם תראו הערב במהדורות איך אני שולט בתקשורת, כן? על הכיסוי, כן? <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא נכון? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני לא מאמין בשליטה בתקשורת, אני מאמין בביזור. ואני רוצה עוד תחנות. עוד תחנות. עוד תחנות, ממש כך. <קריאות:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה מחליש את התקשורת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> להפך, יש ריכוזיות גדולה מדי בתקשורת. יש ריכוזיות. אני רוצה תחרות: עוד תחנות, עוד ערוצים, חד וחלק, אני אומר את זה בצורה הכי פשוטה. ומזה יבוא הגיוון, מזה יבוא המבחר, מזה תבוא האפשרות שהאזרח יבחר לראות מה שהוא רוצה. בזה אני מאמין. ביחס לתאגיד השידור הציבורי, אני מאמין שצריך לקיים אותו, אבל הוא צריך להתקיים, הוא צריך לתפקד. וכרגע כנראה הוא עולה על כל מיני שרטונים. <קריאה:> מה עם השבת? השבת, השבת? <יגאל גואטה (ש"ס):> אדוני ראש הממשלה, מה עם הייצוג שלנו? אין לנו ייצוג. <קריאה:> השבת. השבת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לגבי השבת, ולגבי – אני חושב שיש צורך בעניינים האלה לנהוג במשנה זהירות – גם ביחס לכותל, גם ביחס לשבת. קודם כול, אנחנו לא מטלטלים את המערכות – ואגב, יש שינויים; היו גם שינויים מאז הקמת המדינה. אמרתי שמה שנקבע מאז זמנו של בן-גוריון – דברים משתנים בהדרגה, גם אם הם משתנים לא בדיוק כמו שהם אמורים. אני לא מאמין בטלטלות, ואנחנו פועלים גם בסביבה משפטית, עם הנחיות מסוימות של בית-המשפט, ובסוף כולנו – כולנו – כפופים להחלטות של בית-המשפט. ככה זה. ככה זה היה וככה זה יהיה. ולכן אנחנו מנסים להגיע להבנות. מדובר בפשרות מאוד עדינות, מאוד מורכבות, וצריך סבלנות. אני מקווה שנגיע להבנות בכל התחומים הללו. <<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לשאלתה של חברת הכנסת מרב מיכאלי; בבקשה, גברתי. ואחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. חברת הכנסת זהבה גלאון אחריה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני. אדוני, קודם כול, רק להוסיף לתשובה שנתת קודם לחברי חבר הכנסת חיליק בר בנושא שתי קדנציות. תן לי לצטט לך את עצמך מהתקופה שעוד לא היית ראש ממשלה. אמרת בריאיון שאתה ביקשת להכניס את הסעיף שראש ממשלה לא יוכל לכהן יותר משתי קדנציות, ואני אגיד לך למה. לא אמרת שם "שיטת ממשל", לא אמרת שם "שיטה פרלמנטרית" – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> מה דעתכם על דמוקרטיה? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – לא דיברת על משילות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זוהר, אתה קרוא לסדר כבר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> מה דעתכם על דמוקרטיה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זוהר. <קריאות:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה באזהרה, זוהר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זוהר, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – כלום – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> חברי האופוזיציה מתנהגים כל כך יפה, והקואליציה מפריעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חסון. <דוד ביטן (הליכוד):> לא צריך להגן, הציבור בוחר, מה, אתה לא יודע את זה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת ביטן, אתה מפריע לראש הממשלה כרגע. חבל. <יואב קיש (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת קיש, אותו כנ"ל, כפי שאמרו "הגששים". אתם מפריעים לראש הממשלה כרגע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני ראש הממשלה, אני מקווה שאתה רושם את כל האוהדים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חסון, דווקא שקלתי לתת לך עכשיו זכות דיבור. תודה. בבקשה, חברת הכנסת מרב מיכאלי, אני מוסיף לך דקה. נא לשאול את השאלה. אני מבקש מכולם לא להפריע, אנחנו לקראת סיום כבר. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני. כאמור, לא דיברת על שיטת ממשל, לא על משילות, לא על שיטה פרלמנטרית. אמרת: אם לא תעשה את זה בקדנציה הראשונה, אולי תעשה מה שצריך בקדנציה השנייה, אבל יותר מזה אתה לא צריך. תעשה את הדברים ולך הביתה. במובן הפוליטי, לך הביתה. ואני אגיד לך, אני אשמח מאוד אחרי התפקיד הזה ללכת ולעשות דברים אחרים, ואני מקווה שיעלה בידי. אבל אתה, אדוני, אחרי שהבטחת שאתה – וזה ציטוט שלך – תשחרר את אדמות המדינה כדי להוריד את מחירי הדיור, תקצץ בביורוקרטיה, תצמצם את פערי העוני, לא עשית לא את זה ולא את זה, ונכשלת כישלון חרוץ, ובכל זאת, ללכת אתה לא חולם. אבל זאת לא השאלה שלי אליך. השאלה שלי, אדוני, שנה ורבע לא התראיינת, להוציא, לדעתי, ריאיון לערוץ 24, ערוץ המוזיקה הנושך. למה בעצם אתה לא מוכן לתת לאזרחי ישראל לשמוע אותך עונה לשאלות שתשאל אותך התקשורת, שאתה מתעקש להיות אחראי לה? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> היום שאלו אותו יותר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. בבקשה, אדוני. <קריאה:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> שאלות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת והשרה רגב. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת והשרה רגב, זה על חשבון זמן ראש הממשלה? לא, אני באמת רוצה להבין. עכשיו להפעיל את השעון לראש הממשלה? לא, כי השרים על הזמן שלו מדברים, מה אנחנו נעשה? בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> קודם כול, פערי העוני במדינת ישראל – מה לעשות, מדד ג'יני הולך ומצטמק, לשמחתי, ברציפות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> נו נו נו, לאט-לאט. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הולך ויורד. הוא עלה במשך שנים – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ירדנו בקדחת. <קריאה:> ברצף. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שאלתם, אני מוכן להגיב. אתם יכולים אחר כך להגיד את הערותיכם. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי, נא להקשיב לתשובה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> גודל הפערים – שזה מה שמדד ג'יני מודד – הולך ומצטמק תחת המדיניות שלנו, שהיא גם להביא לשגשוג כלכלי – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אנחנו עדיין במקום השלישי בעולם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת רוזנטל. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אבל גם להביא לצמצום הפערים. שחרור אדמות – בקדנציה השנייה שלי – תכף אני אדבר אתך על קדנציות. בקדנציה השנייה ישבתי פה, והבאנו ל-50% גידול בקרקע הפרטית בישראל. כלומר, להפוך קרקע מדינה ל-50%. ואמרתי לחברי: אם אתם לא מצביעים, אני מתפטר ומפזר את הממשלה. ועשינו את זה. כלומר, זה היה 93%, אם אינני טועה, קרקע מדינה, והורדנו את זה ל-87%, אם אינני טועה, או 88%. 50% גידול. זה לא מספיק, אבל זה מה שיכולתי להביא. אז הבטחתי גם את זה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> למה זה טוב? למה זה טוב? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> דבר שלישי – את שואלת לגבי – בעצם את רוטנת על כך שאני פה. אני לא פה כי אני ממנה את עצמי; מישהו ממנה אותי. עזבתי אחרי קדנציה אחת. אני אמרתי את הדברים כשהייתה בחירה ישירה, וקיוויתי שיהיה גם הכוח של בחירה ישירה. ונבחרתי בבחירה ישירה, וגילינו מהר מאוד מה אפשר לעשות שם ואי-אפשר לעשות שם, והבוחרים שלחו אותי הביתה; מה לעשות, קורה. אחר כך הם ביקשו שאני אחזור, וחזרתי. והם ביקשו עוד פעם שאני אחזור, וחזרתי. והם ביקשו עוד פעם שאחזור, וחזרתי. עכשיו אני אגיד לך – אני רוצה להגיד לך משהו: לא אני קובע מי ילך ומי יבוא, וגם לא את. הציבור קובע. שיעור ראשון בדמוקרטיה – הציבור קובע. הוא קבע, חברת הכנסת מיכאלי, שאני אעמוד פה, ואת תשבי שם. ולהערכתי – המוצקה – זה לא עומד להשתנות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לשאלתה של חברת הכנסת זהבה גלאון. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – אותה שאלה שאני שאלתי על התקשורת ויש לך דקה ורבע לענות לי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אם אדוני רוצה להמשיך, יש לו עוד דקה. אם לא, אנחנו עוברים – – – <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לגבי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לגבי התקשורת, כן. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – לתקשורת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – דבר אחד בטוח. קודם כול, אין פה – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> שאלתי – – – <קריאה:> תן לליכוד, אדוני היושב-ראש – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> רק רגע. הגברת שאלה, ראוי שתקבלי תשובה, אני חושב – מעת לעת אני עושה מסיבות עיתונאים, אבל אנשים רשאים לשאול שם מה שהם רוצים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לא נכון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אומנם אני עומד ליד הנשיא פוטין בביקור היסטורי במוסקבה, אבל אנחנו שמענו איזה שאלות הם שואלים. אותו הדבר קורה באפריקה. זה לא משנה, זה בסדר. אבל – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – את תכתיבי לי אם זה ראיונות או לא ראיונות? אני שואל. אבל אני לא חושב שיש מסיבת עיתונאים שיכולה להשתוות למסיבת העיתונאים הזאת, לא רק בגלל העיתונאים, אלא משום שיש כאן חברי כנסת. הם יודעים, הם חריפים, גם חברות הכנסת. הם נוקבים, ואני חייב להגיד שאני נהנה מכל רגע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. חברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת מרב מיכאלי, שאלת? זה לא פייר, יש הרבה אנשים שאפילו לא הגיעו לשאול. מה אנחנו נעשה? בבקשה, גברתי, עד שתי דקות לרשותך. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני עם שתי קריאות לסדר – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – אני מציע לך שתבוא גם בשבוע הבא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <דוד ביטן (הליכוד):> גם בשבוע הבא שיבוא – – – למה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני ראש הממשלה, אני בטוחה שאתה נהנה מכל רגע. מה רע לך? תשדיר שירות, שעה וחצי אתה עומד כאן בפני המליאה. איפה העיתונאים שאתה אמור לספק להם תשובות? במשך 15 החודשים האחרונים אתה לא ענית לשום ריאיון עיתונאי, למעט אותו ערוץ שהזכירה חברת הכנסת מרב מיכאלי. הרבה יותר נוח להיות שחקן על הבמה, לענות לחברת הכנסת זנדברג: אני מגנה. למה נדרשת לבוא לכאן כששאלנו אותך, שאלה אותך חברת הכנסת זנדברג, לגבי הרב לוינשטיין? למה לא מצאת לנכון לגנות את דברי הרבצ"ר המיועד? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> למה אתה מרשה לעצמך שאמירות משתלחות כאלה יישמעו בכלל ואתה יושב ושותק? כי אתמול את ישיבת הממשלה לא פתחת בגינוי. פתחת בגינוי לגידי אורשר – הוא לא צריך את העזרה שלך, השרה רגב – פתחת בגינוי לגידי אורשר. לא ראיתי שפתחת את ישיבת בממשלה אתמול בגינוי לרב לוינשטיין. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אייל גולן קורא לך, השרה רגב. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – די כבר, נמאס מההצגה שלך – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב, השרה רגב. חבר הכנסת רוזנטל. אני לא יודע מה לעשות, לקרוא את השרים לסדר? נו. <זהבה גלאון (מרצ):> אייל גולן קורא לך, השרה רגב. ואני שואלת, אדוני ראש הממשלה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה מירי רגב, השרה מירי רגב – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תוציא אותה, תוציא אותה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – את מפריעה במהלך כל הדיון. מספיק. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תוציא אותה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב, השרה רגב, לא נעים לי להוציא אותך בשלוש קריאות. יש לי – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אז תתחיל עם קריאה ראשונה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – יש שם תה, קפה, מים. הכול מאחורי המליאה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – היושב-ראש, תתחיל עם קריאה ראשונה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – מפריעה לראש הממשלה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תתחיל עם קריאה ראשונה, שאני לא אפריע לך – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל זה לא הסינמטק פה, די. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תוקפים אותך שאת קוראת קריאות ביניים, גברתי השרה – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – זו גם הסיבה – הסיבה היחידה שתוקפים אותך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – זה פרלמנט, מותר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. בבקשה, גברתי תמשיך, אני מוסיף לך זמן, בוודאי. <זהבה גלאון (מרצ):> ואני מסיימת, אדוני, בשאלה. ביום חמישי הקרוב עומד לצעוד המצעד בירושלים, מצעד הגאווה בירושלים, לזכרה של שירה בנקי. ואני שואלת, האם ראש הממשלה יאמץ, למשל, את מה שעשה ראש ממשלת קנדה רק לפני שבועיים-שלושה, אני לא זוכרת בדיוק, וצעד במצעד הגאווה בטורונטו? האם ראש הממשלה, כדי להוכיח – איך אמרת? אני לא טוקבקיסט, אני לא מגיב מייד – כדי להוכיח את העמידה האיתנה שלך לימין הקהילה הגאה, להתנער מהאמירות החשוכות, ההומופוביות והגזעניות שנשמעו כאן, היית צריך לבוא לכאן כדי לגנות? האם תתייצב ותצעד אתנו – אתה יודע מה, לא שכם אל שכם – תצעד אתנו במצעד כדי להביע אמירה ברורה? תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת גלאון. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני תומך במצעדים הללו, אני תמיד תמכתי בהם, אני גם מכבד את הצרכים של המשטרה – אגב, לא לגבי, כי אני מוגבל מאוד, אבל זה עניין אחר. שמעתי את הצעתך. אני לא נותן לך תשובה – – <זהבה גלאון (מרצ):> תחבור אלי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אבל אני לא מעריך, זהבה, אני אומר לך ביושר, אני לא מעריך שבקלות – כמו שאת יודעת, אני לא הולך לבר-מצוות וחתונות, כי זה יגביל, כן, יגביל אנשים במשך שעות. <מיכל רוזין (מרצ):> תבוא למצעד. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אבל תודה. אני לא הולך למצעדים כאלה ואחרים, אבל אני כן אומר לך שאני תומך בהם. <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> עכשיו, המצעדים הללו, היה מצעד בבאר-שבע – – – <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – היה מצעד בבאר-שבע – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> לא היה מצעד – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא היה מצעד, לא היה – – – <קריאות:> – – – ביטלו את המצעד – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אם תיתנו לי להשלים – היה מצעד בבאר-שבע שלא התקיים. עכשיו, הוא לא התקיים – – – <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הוא לא התקיים, מה לעשות. תקשיבו. היה מצעד בבאר-שבע שלא התקיים. למה הוא לא התקיים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין: > היה אמור להתקיים. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, חברי הכנסת, לפני דקה זעקנו, עכשיו זה כבר סיבה לצחוקים? נו, באמת, תנו לענות. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – פוליטי – – – <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הסיבה שהוא לא התקיים היא שלא באו לידי הסכמה והציבו תנאים בלתי אפשריים. אני לא מציע לך להעמיד את ההשתתפות שלי כתנאי. <מיכל רוזין (מרצ):> זו לא הייתה הסיבה האמיתית. היה שם – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אבל אני יכול להגיד לך שהניסיון – אני אומר לך את זה עוד פעם, אני אגיד את זה בצורה ברורה – הניסיון לשייך לי יחס לא מכבד ולא ראוי לקהילת הלהט"בים, אני אומר לך, יש לי מילה אחת להגיד על זה: להט"ב – להד"ם, להד"ם, להד"ם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני ראש הממשלה, תקרא להשעייתו של הרב לוינשטיין – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> להד"ם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת נחמיאס ורבין, תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני ישבתי הרבה זמן בשקט – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סיימת, אדוני, את – – –? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כן, כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סיימת. אז אם כן, חברי הכנסת, א. תודה לכל השואלים, בוודאי תודה לראש הממשלה על תשובותיו. אנחנו חרגנו בשבע דקות, לא נורא. כפי שאמר ראש הממשלה, הוא נהנה מכל רגע, אז נתנו לו כמה דקות ליהנות. עכשיו, הסיטואציה היא כזאת, ואני פונה, קודם כול – איפה יואב קיש? איפה יושב-ראש ועדת הכנסת? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> רגע, נשאר לי זמן פציעות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רק שנייה. אדוני, אני אסביר את הכול – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בכדורגל, אתה יודע – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין זמן פציעות, אבל הסיטואציה היא כזאת – ואני מבקש את הקשבתו של יושב-ראש ועדת הכנסת: אני ציינתי בתחילת הדיון שזאת הפעם הראשונה שאנחנו בפורום המבורך הזה של שאלות ותשובות לראש הממשלה, כנהוג בהרבה פרלמנטים. אני מצטער שלא כולם יכלו לשאול, עשיתי את המקסימום להקפיד על הזמנים ולאזן בין הסיעות. עכשיו, פנה אלי ראש האופוזיציה, ובצדק מבחינתו, ואמר שתקנון הכנסת אומר: כשדיבר ראש הממשלה, אני חייב לעלות ולדבר אחריו, אני – יש לי זכות, לא חייב – – – <דוד ביטן (הליכוד):> שעת שאלות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רק שנייה, רק שנייה. רק שנייה. חברים, זו לא סיבה לצחוק. זו לא לקונה קלאסית, כי לא הייתה התייחסות, שלדעתי ברור מה היא, אבל אנחנו נעשה אד-הוק דבר כזה: אני אתן לראש הממשלה, ברשותכם, שלוש דקות לסכם, ואני אבקש מראש האופוזיציה אחר כך לעלות וגם לדבר שלוש דקות. נשמור על האיזון. אני פונה בכל לשון של בקשה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת קיש – יחד עם הייעוץ המשפטי ומזכירות הכנסת, לפתור את העניין הזה בשבוע-שבועיים הקרובים, לא לחכות לסבב הבא עם ראש הממשלה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> ועם האופוזיציה. רגע, עם מרכזת האופוזיציה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? בוודאי, נו. נפתור בוועדת הכנסת. פניתי אליו – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – מה זה הדבר הזה? – – – <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – מה תעשה – – – למה שראש האופוזיציה לא ידבר – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – תעזוב אותי – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, ועדת הכנסת והייעוץ המשפטי ייתנו תשובה ברורה בנושא הזה. כרגע אני נותן מענה לפי מיטב שיקול הדעת שלי. בבקשה, אדוני ראש הממשלה, שלוש דקות לסיכום הדיון – כמו שאמרתי, אפשר לומר: דיון היסטורי – במליאת הכנסת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי הכנסת וחברות הכנסת, המכובדים כולכם, תראו, היה לי נוהג שכשאני מופיע כאן מעל הבמה, לפניכם, אני נותן פירוט של מה עשינו, במהירות רבה מאוד, כי שאלתם על הרבה דברים, לא שאלתם על הדברים הללו. הנה הדברים שעשתה הממשלה, אני אקריא אותם במהירות – במהירות: מתווה הגז; חיזוק היחסים עם יבשת אפריקה; שת"פ מוגבר עם מדינות האזור; הסדר יחסים עם טורקיה; נומרטור לשליטה בהוצאות הממשלה; הוזלת מחירי המים; העלאת שכר חיילי חובה, נגדים ושוטרים; העלאת שכר המינימום; הרחבת טיפול שיניים חינם לילדים; המשך הוזלת תעריפי החשמל; רפורמת הקורנפלקס; הוזלת תעריפי התחבורה הציבורית; פיתוח תשתיות, כבישים ורכבות; הקטנת מספר הילדים בכיתות; הקלה על עסקים קטנים חדשים; הגדלת קצבאות השלמת הכנסה לקשישים; תוכנית "חיסכון לכל ילד"; תגבור חמש יחידות במתמטיקה; הורדת המע"מ והפחתת מס חברות; הגדלת היצע הדירות, הסכמי גג ומחיר למשתכן; קידום הסכמים כלכליים עם סין, יפן, הודו וקוריאה; חיזוק היחסים עם רוסיה; עידוד השקעות בתחום הסייבר. שני דברים אחרונים – ויש לי עוד דקה וחצי – חשובים מאוד – זה מה שאנחנו עושים עם המגזר הערבי: תוכנית החומש, וכמובן תוכנית החומש החשובה בעיני מעל כולן – תר"ש "גדעון" לצוללות ו-F-35 – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מחר המשפחתונים שובתים. אין לילדים בישראל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת נחמיאס ורבין, תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – כשהורים לא יכולים לעבוד – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני, יש לי עוד דקה. מפריעים לי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אין מעונות, אדוני ראש הממשלה. אין משפחתונים. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יפריעו – אני אוסיף עוד זמן. בבקשה, חברת הכנסת נחמיאס ורבין. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אם כל כך טוב, איך כל כך רע, אדוני ראש הממשלה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני, אדוני היושב-ראש – – – שאלות – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> איפה כל הדברים האלה? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת נחמיאס ורבין, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – שלא ידבר – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> ואז האופוזיציה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי זוהר – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מה זה הדבר הזה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי זוהר, אני נאלץ להוציא אותך, באמת. <קריאה:> אז תוציא אותו. – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת זוהר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. אדוני ימשיך, וחברי הכנסת לא יפריעו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אם כל כך רע, למה אזרחי ישראל מדרגים את ישראל במקום ה-11 במדד האושר העולמי? כי הם יודעים את האמת שאנחנו אומרים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא בגללך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא בגללך – בגללך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> עכשיו אני רוצה להגיד דבר אחד: יש הבדל בין תקווה לפנטזיה. התקווה באה מתוך עוצמה, ובאזור שלנו החלש לא שורד. אם לא למדנו את זה, לא למדנו כלום. החזק יכול גם לעשות שלום. מה שאני עושה זה מטפח את העוצמות שלנו בביטחון – גם במכשול בדרום, שהציל את המדינה, גם באלפי מיירטים מ"כיפת ברזל" – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה חוזר להפחדה. אתה חוזר להפחדות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – גם ב-F-35, גם בצוללות, גם בסייבר. בכלכלה – כשפתחנו את הכלכלה הזאת, שליטה בהוצאות, הפחתת מסים, רפורמות ותחרות, תשתיות, גז – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני ראש הממשלה, תקבע – – – וחזון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – והשילוב של שני הדברים האלה הסב לנו את העוצמה הגדולה ביותר. העוצמה הגדולה ביותר זה הבריתות. בריתות אין – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה עשית תשע שנים פה? מה עשית תשע שנים? איזה חותם – – –? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> גם החזק ביותר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת חסון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הנה הבריתות שעשינו – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – אל תבלבל את המוח. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – מעצמות אסיה, רוסיה, מדינות אפריקה, מדינות אמריקה הלטינית, מדינות ערביות באזור. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ביטן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זה מה שאנחנו עושים. שלוש עוצמות אדירות – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> עשית הסתה. זה מה שאתה עושה פה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – כלכלית, ביטחונית, מדינתית – וגם חברתית, וכל הדברים שאמרנו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מדינות ערביות – זה דבר שקרה לך, ולא אתה עשית. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אלה הדברים שאזרחי ישראל מבינים. בגלל זה הם לא שותפים – לא שותפים, חבר הכנסת חסון, להערכות שלך. בגלל זה אני עומד פה, ואתה יושב שם. תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש הממשלה על תשובותיו. אני חושב, כמו שאמרתי, שעם קצת חריגות, שעת השאלות של כמעט שעתיים השיגה את מטרתה. חברי הכנסת יכלו לשאול, וראש הממשלה יכול היה להשיב. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג גם כן לומר דברים. בבקשה, אדוני. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ותודה על היוזמה הזאת למרכזת האופוזיציה ולשר הנגבי. תראה, ראש הממשלה, אני הקשבתי היטב לדבריך במשך שעתיים, ורואים ישר על מה אתה אוהב לדבר. אתה אוהב לדבר על סייבר, על הודו ועל סין. אין בעיה – סליחה. חבר הכנסת חאג' יחיא, זה מפריע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ראש האופוזיציה מדבר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אבל כשזה מגיע לשיח הפנימי החברתי הישראלי, אתה בורח לחלוטין. מה פירוש "דברים לא ראויים ולא מקובלים" או "להד"ם"? אני אזכיר לך מה אמר הרב לוינשטיין, כדי שתבין. אתה מממן את הרב לוינשטיין; הממשלה שלך מממנת את המכינה הזאת ואת המשכורת שלו, כמו של רבנים אחרים. אזכיר לך: הוא קבע שחצי מהעם היהודי הם נוצרים – רק לידיעתך, באותו נאום. הוא כמובן תקף, מה שעלה פה הרבה, את קהילת הלהט"ב, בצורה איומה ונוראה, כחלק משיח של משרתים בקודש שמקבלים משכורת ובוגדים ומועלים בשירותם הציבורי. אבל הוא תקף את צה"ל, הוא תקף את הרמטכ"ל, הוא תקף את קציני צה"ל; הוא טען שמערכת הערכים של צה"ל השתבשה. ואתה שותק. אתה שותק. בושה וחרפה. כי הממשלה שאתה מוביל אוהבת לסכסך בין קבוצות בחברה הישראלית, אוהבת להוביל שנאה. ממשלה של שנאה – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אוהבת – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – זורקת את הערבים, זורקת את הגאים, זורקת את – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> השרה רגב, את הראשונה שמסכסכת – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זה לא הסינמטק פה. לא יעזור לךְ. כמה שנאה אפשר ללבות בממשלה הזאת? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> התרגלתם להוביל את האנשים – – – ואנחנו שותקים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב. השרה רגב. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מסית ומדיח. <קריאה:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מי שמדבר. הוא מסית ומדיח. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> במקום שתתמודד עם שיח השנאה ותבין שזה מסוכן לדמוקרטיה, ממשיכים בחקיקת חוקים שמדירים, ומסלקים, ומאיימים ומפלגים. אנחנו ברגע קריטי בדמוקרטיה שלנו. אם לא נבלום את השנאה, אם לא נקיא אותה מתוכנו – מכל הכיוונים – תקפת את אורשר תוך חמש דקות – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נכון. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – כי זה היה לך נוח, אבל לא תקפת את הרב לוינשטיין על דברים איומים ונוראים שנאמרו, ורבנים אחרים. לכן, יש לנו אחריות לגנות, להוקיע ולהקיא את זה מתוכנו. מה שאמרה לך זהבה גלאון, היא צודקת. בוא למצעד הזה, לא כדי להתריס, אלא כדי להראות אחדות, כדי להגיד – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נכון. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – אנחנו מקיאים את כל מי שמדיר, מסית ומדבר דברי הבל ושטות, בורות ושנאה. תודה רבה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> יצאת נגד גידי אורשר? אתה יצאת נגד גידי אורשר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש האופוזיציה. עד כאן שעת השאלות. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> תפסיקי כבר, את – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לכל המשתתפים. אני לא מודה לאלה שצעקו וצועקים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את מפלגת את החברה הישראלית. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – לוינשטיין. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> את הראשונה. <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להודעת הממשלה על החלטתה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשר צחי הנגבי את הסמכויות הנתונות לשר התקשורת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תצאי בקריאה להשעות את הרב לוינשטיין. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – אורשר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מי שימסור את ההודעה הוא השר הנגבי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – אין לך מה להתבייש – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> רק על – – – רק על לסכסך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מה את חושבת? – – – פה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> לסכסך – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> די להסית כבר. גברת הסתה – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – חלאס. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> על חורבות המקדש – – – על חורבות המקדש. מה זה משנה לךְ בכלל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן היושב-ראש וקנין, אם הוא ירצה להחליף אותי, אני אשמח. אם אדוני יחליף אותי, אני אשמח. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – לי הגרון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <השר צחי הנגבי:> תודה, אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשר צחי הנגבי את הסמכויות הנתונות לשר התקשורת על-פי: חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב–1982; פקודת הטלגרף האלחוטי [נוסח חדש], התשל"ב–1972; חוק הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות, התשע"ב–2012; חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן–1990; חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה–1965; חוק הקרינה הבלתי-מייננת, התשס"ו–2006; חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח–2007; חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים, התשס"א–2001; חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998; חוק אזורים חופשיים לייצור בישראל, התשנ"ד–1994 – אשר הפעלתן נדרשת בקשר עם אחד מאלה: 1. עניינים הנוגעים לשאול אלוביץ, חברת "יורוקום אחזקות בע"מ" והחברות שבאחזקתם – להלן: קבוצת "בזק"; 2. עניינים המשפיעים באופן מהותי על אחת מן החברות בקבוצת "בזק". באלה ייכללו: 1. הפעלת סמכויות בתחומים שבהם חברה מקבוצת "בזק" מהווה מונופול או עומדת בתחרות בלעדית, או כמעט בלעדית, עם חברה אחרת, ובכלל כך: (א) אסדרת תחום התשתית הקווית הנייחת ושירותי הטלפוניה הנייחת; (ב) אסדרת השידורים הרב-ערוציים; 2. הפעלת סמכויות בקשר עם צו התקשורת (בזק ושידורים) (קביעת שירות חיוני שנותנת "בזק", החברה הישראלית לתקשורת בע"מ), התשנ"ז–1997. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישור הכנסת להחלטה. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר צחי הנגבי. כאמור, רבותי, בהתאם לנוהל, יהיה דיון אישי של חברי הכנסת. אנחנו פותחים את הדיון האישי. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחרייך – חבר הכנסת יואל חסון. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. נא להקפיד להיות במקום. הזמן – שלוש דקות לכל דובר. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, תמיד תענוג לראות אותך בכיסא הזה, חבר הכנסת וקנין, תודה רבה, אני רוצה להגיד ככה: אני מאוד מעריכה את חבר הכנסת השר צחי הנגבי, היה לי עונג גדול לעבוד אתו כשהוא היה יושב-ראש הקואליציה, באמת זכות גדולה, שנה של מאבקים מתוך כבוד הדדי, ועבודה פרלמנטרית אמיתית, אף שזה היה בחסות ממשלה דורסנית בצורה יוצאת מגדר הרגיל; אבל צריך להגיד, כאמור, יש לי הערכה גדולה למר הנגבי. אני בכלל חושבת, חברי חבר הכנסת הנגבי, השר הנגבי, שאתה צריך לקבל סמכויות אמיתיות. אני חושבת שאתה צריך לקבל משרד. אני חושבת שאתה צריך לקבל נושא שאתה יכול לקדם. אלוהים עדה שכבר עשית את זה בעבר, עשית את זה בהצלחה, לשיטתך, אתה ואני לא חולקות אותה אידיאולוגיה, בחלק מהדברים, אבל אין ספק שיש לך ניסיון מוכח ביכולת להוביל משרד, לקדם תחום חיים במדינת ישראל. ובמקום זה, מה אתה מקבל? בהתחלה אתה מקבל משרד בלי תיק, ועכשיו אתה מקבל את פירורי – השאריות של מה שאסור לראש הממשלה נתניהו, שאוחז בארבעה משרדים – הפירורים האלה של מה שאסור לו, לפי היועץ המשפטי לממשלה, להתעסק אתם, הוא זורק אליך. זה לא ראוי – לא לך, אבל בטח לא לנו, בכל הכבוד. באמת, חברי השר הנגבי, תראה, עמד פה ראש הממשלה, ועכשיו ממש שעתיים של שעת שאלות, ואני שאלתי למה אדוני לא נתן ריאיון לתקשורת שנה ורבע, חוץ מכאמור – אני מחריגה את ערוץ 24 – ערוץ המוזיקה הנושך, שבו אכן משודרת גם התוכנית "אייל גולן קורא לך", שראיתי שהשרה מירי רגב מקדמת אותה בכל הכוח ובהתלהבות רבה, ועושה גם כן לב עם האצבעות. אז חוץ מזה ראש הממשלה לא מתראיין, והוא שומר תחת חסותו את התקשורת, דבר שהוא, איך להגיד – הוא – כבר בא היועץ המשפטי לממשלה ואומר: יש ניגוד עניינים, ואדוני לא יכול לטפל בדברים האלה והאלה. האם לא מן הראוי היה, באמת, שבמצב הזה הוא לפחות יעביר לאדוני השר, הממונה, הראוי והפנוי, את כל משרד התקשורת? את כל תיק התקשורת? את כל הנושאים הרבים – הדורשים טיפול של שר במשרה מלאה, ולא של אחד חלקי אני לא יודעת כמה, כי אני לא יודעת כמה להחשיב את משרד ראש הממשלה – אומנם שמענו עכשיו מראש הממשלה שהוא שר חוץ במשרה מלאה, ופגש המון המון ראשי מדינות ושרי חוץ שלהן, אז אני לא כל כך מבינה אם הוא כזה שר חוץ במשרה מלאה איזה זמן נשאר לו להתעסק במשרד הכלכלה, במשרד התקשורת – איזה עוד משרד יש לו – ובראשות הממשלה. ובמקום לתת לך את אחד המשרדים האלה, הוא זורק לך פירורים. אדוני, אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברות הכנסת, באמת, זה כל כך מסריח וכל כך מטונף מכל הצדדים והכיוונים, שאני לא רואה איך אנחנו יכולות ויכולים להצביע בעד זה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת יואל חסון. חברי הכנסת, רשימת הדוברים סגורה, ואני אקפיד שדוברים שנקרא בשמם ולא יהיו נוכחים לא יוכלו לדבר. שלוש דקות לך, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול נתייחס למופע של ראש הממשלה; אני חייב לומר שאני קצת מופתע מכל מיני אנשים בבית הזה, וקצת מחוץ לו, שציפו שראש הממשלה לא יהיה כזה טוב, ויגמגם, ונפיל אותו, ונצליח להכשיל אותו, ונצליח לגרום לו לטעות בלשונו. חברים, אנחנו יודעים במי מדובר, הרי; האיש הזה הוא אלוף – אלוף – בדיבורים, אין יותר ממנו בהצגת הנושאים. לי לא היה ספק לרגע שראש הממשלה ידע לעשות מהשעה וחצי הזאת או כמעט שעתיים מטעמים עבורו, מבחינתו ולשיטתו. אבל מצד אחד גם הוכח דבר אחד ברור: ראש הממשלה הזה – בכישרון רב, צריך לומר – מצליח באמת בדיבור שוטף לשכנע כאן רבים רבים שקורים דברים, ועושים, ויוצאים – באמת מהפכות גדולות, אבל זה רחוק מהמציאות, ויום יבוא וגם הדבר הזה יובן. אבל אי-אפשר שלא לדבר, באמת, על מה שעושה כאן הממשלה ומה שמובילה כאן השרה מירי רגב, שנמצאת כאן באולם, שמחליטה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – מחליטה, שלא משנה מה, על חורבות המדינה הזאת, והחברה הישראלית, מירי רגב תבנה את הסולם שלה לפסגה; תבנה את הסולם שלה לפסגה. ולא משנה, חברת הכנסת רגב, השרה רגב, על מי תדרכי ומה תהרסי – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> בגלל אנשים כמוך יש לי כוח, תתבייש לך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – וכמה תפלגי את החברה הישראלית. הרי היא לא באמת מעניינת אותך. את ממציאה אג'נדות לפי התקופות שאת נמצאת בהן. הרי – השרה רגב, בואי תספרי לציבור מה עשית כשהיית תת-אלוף בצה"ל. מירי רגב המקופחת הגדולה, כשהגיעה להיות תת-אלוף בצה"ל, לא שינתה את שמה, לדוגמה, למירי סיבוני-רגב, כמו שעושות, אגב, נשים רבות, לא רק אשכנזיות – מזרחיות. <היו"ר יצחק וקנין:> מה זה, דיון אישי על מירי רגב? <יואל חסון (המחנה הציוני):> זו התייחסות לדבריה של השרה רגב, אדוני. בהחלט. <היו"ר יצחק וקנין:> זה לא מכובד, ידידי. זה לא מכובד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אם השרה רוצה להגיב, היא יכולה. <היו"ר יצחק וקנין:> זה לא מכובד. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הרי הוא יודע מה אני אגיד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי השרה רגב, מאיפה פתאום צץ אצלך – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הרי בגלל אנשים כמוהו הגענו למצב הזה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מאיפה פתאום נהיית לוחמת גדולה – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – אז תן לו לדבר, תן לו לדבר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – על זכויות המזרחים? מה עשית בכלל בתחום הזה? מה, בזה שתתחילי לתת עוד איזה מיליון שקל לתזמורת האנדלוסית – בזה מתבטאת האהדה שלך לאתוס המזרחי במדינת ישראל? שם זה נמצא? הרי מדובר באידיאולוגיה, השרה רגב, רדודה, אינטרסנטית שלך, שהיא חלק ממכונה פוליטית שמיועדת להרוויח פה נקודות במרכז הליכוד, ובקרב חברי הליכוד, ואת חושבת שזה יצמיח אותך לצמרת. אז אני רוצה לומר לך מניסיון, כמי שהיה קצת ליד מנהיגים דגולים – אני יכול להגיד לך, השרה רגב: ככה, בפילוג, לא בונים מנהיגות, וככה, בשפה גסה, לא בונים מנהיגות. מנהיגות ומנהיגים – הציבור יודע לזהות מרחוק. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. תעלה חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. כבר אמרתי, חבר כנסת שלא יהיה באולם המליאה כשאקריא את שמו לא יקבל את רשות הדיבור כשיחזור. שלוש דקות, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, כל דבר שנוגע לשר צחי הנגבי הוא דבר מבורך. <השר צחי הנגבי:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אומר דעה אישית. אבל כשאני רואה העברת סמכויות, אני שואל את כבודו: למה לא לקרוא לך שר התקשורת? <השר צחי הנגבי:> אני בעד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה ראש הממשלה מתעקש להשאיר את משרד התקשורת בידיים שלו? הוא מעביר לך סמכויות, וכשאני קורא את תוכן הסמכויות – כל הסמכויות בתחום התקשורת, ובכל זאת הוא משאיר את התואר ומשאיר את הסמכות בידיו. איך אתה, כשר, תסכים למהלך – שאתה אמור להיות מופעל? <השר צחי הנגבי:> אני לא מחפש תארים, אני מחפש עבודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר, אבל מה שהולך לקרות – אתה תהיה מופעל. אם תסטה מהדרך, תקבל פטיש בראש. ככה אני מבין את הדברים. לא מתאים לכבודו, וימים יגידו. ימים יגידו. זה דבר אחד. הדבר השני, חברים, כאן, כבוד היושב-ראש, עברנו הצגה – ההצגה הטובה בעיר. הייתה הצגה של שעה ו-40 דקות, ראש הממשלה בחר להגיד את הדברים איך שהוא רואה אותם, בחר להבליט מה שהוא רוצה, אבל דבר אחד נעלם מעיניו. אני ציפיתי בכיליון עיניים לשמוע התייחסות – ההסתה והגזענות נגד הציבור הערבי במדינה, שבתקופת כהונתו כל יום ויום רק עולות מדרגה והופכות להיות חלק מה"מיינסטרים" ברוב הציבור היהודי-ישראלי. כשראש הממשלה מתעלם, מתעלם במופגן, מהציבור הזה, ומתעלם מהאווירה הציבורית הגזענית, מההסתה והשנאה הקיימות, זה אומר רבות על סדר העדיפות, ואומר רבות למי הוא מדבר – מדבר לבוחריו, עומד כאן, עם שרים, לבוחריו: נבחרתי – אני מנהל את העניינים, זה מה שאני. זה לא ראש ממשלה של כולם, זה ראש ממשלה של בוחריו. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. תעלה חברת הכנסת עליזה לביא – איננה. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – אמיר אוחנה. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה, אדוני היושב-ראש, האזרחים שצפו בנו בטלוויזיה ראו כאן מופע של אמן תקשורת שהצליח לעמוד כמעט שעתיים על הדוכן הזה, אדוני היושב-ראש, ולא לתת תשובה אמיתית לשום שאלה. בואו ננסה, רבותי, גבירותי, אלה שצופים בנו עכשיו בטלוויזיה, תנסו רגע לחשוב עם עצמכם על משהו אחד אמיתי שלמדתם מראש הממשלה חוץ מתשובות של ספינים והתחמקות מדיון לגופו של עניין – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> גם זה אפשר – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – משהו אינפורמטיבי אמיתי על עמדות הממשלה; משהו אינפורמטיבי אמיתי על המשרדים הרבים, אין-סוף משרדים, שהשר נתניהו, ראש הממשלה, מחזיק בידיו; משהו אינפורמטיבי אמיתי על מה שקורה במשרד הכלכלה, על הזנחת העובדים, על תאונות העבודה; משהו אינפורמטיבי אמיתי על מה שקורה במשרדים אחרים שמר נתניהו אחראי להם. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, נמצאים היום בדיון בהעברת סמכויות בתחום התקשורת לשר צחי הנגבי, אבל השאלה הבסיסית שמתעוררת – אם כבר מעבירים סמכויות בתחום התקשורת, מדוע לא למנות את מר הנגבי, חבר הכנסת הנגבי – חבר כנסת ותיק, מוכשר – – <השר צחי הנגבי:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – גם אומרים לי שמקורב לראש הממשלה – מדוע לא למנות אותו לשר התקשורת? מדוע לא למנות אותו לשר התקשורת? מה, לראש הממשלה יש יכולת, יש לו זמן להתעסק – חוץ מבענייני חוץ, חוץ מבענייני שיתוף פעולה אזורי, חוץ מבענייני כלכלה, חוץ מבענייני ראשות הממשלה – יש לו גם זמן להתעסק בתקשורת? השאלה האמיתית היא: למה לא, בעצם? למה לא למנות את חבר הכנסת הנגבי לשר התקשורת? והתשובה, אדוני היושב-ראש, היא שראש הממשלה הזה לא סומך על אף אחד. הוא לא סומך אפילו על האנשים הקרובים לו ביותר במינוים לתפקיד. ראש הממשלה הזה אחוז בתשוקה לתקשורת ובחשש מתקשורת, והדרך להתמודד עם התשוקה והחשש האלה היא השליטה המוחלטת שהוא מעוניין להבטיח לעצמו בתחום התקשורת. עמיתי חברי הכנסת, שלטון שמחזיק בתקשורת הוא שלטון מסוכן. תקשורת חופשית היא תנאי בסיסי לחברה פתוחה ודמוקרטית. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני מציע להתנגד להעברת הסמכויות היום, ולדרוש מראש הממשלה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – שיתפטר מתפקיד שר התקשורת וימנה לתפקיד הזה שר אחר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת אמיר אוחנה – איננו. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חברת הכנסת קארין אלהרר. שלוש דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה לדבר על ממשלת ניגודי העניינים. אני לא בטוחה שהייתה במדינת ישראל אי-פעם בהיסטוריה שלה ממשלת ניגודי עניינים כזאת. אנחנו דיברנו כל הזמן – בתחילת הקדנציה, כשהממשלה נכנסה לתפקידה, אנחנו כל שבוע, אדוני השר, כל שבוע – אתה זוכר את זה היטב, אתה היית יושב-ראש הקואליציה – כל שבוע התעסקנו בהעברת סמכויות ממשרד אחד לשני. חלק מזה היה משום שקיוו לקצר ביורוקרטיה, לסדר את הביורוקרטיה, להנדס את הביורוקרטיה – בואו נאמר שאנחנו עדיין לא רואים את התוצאות של הנדוס הביורוקרטיה הזה, אבל לעומת זאת את ניגודי העניינים והזזת התיקים בתוך הממשלה – ובואו נזיז, ובואו נזיז – למשרד הכלכלה אין שר כבר חודשים, אדוני היושב-ראש; אין שר, משום שראש הממשלה ביכר להזיז את שר הכלכלה מתפקידו כדי שהוא יוכל להפעיל את סעיף 52. אז אולי זה לא ניגוד עניינים בדיוק, אלא: בואו נראה איך אנחנו מתמרנים ומהנדסים את המציאות ככה שהיא תתאים למציאות שלנו; וזה בדיוק גם מה שקורה כאן. אני חושבת שצחי הנגבי הוא איש מוכשר, אני חושבת שהוא גם היה ראוי לתיק – אם מותר לי, זה לא רלוונטי מה שאני חושבת – אבל מה שקורה פה זה הנדוס המציאות כדי שראש הממשלה יוכל להמשיך להחזיק בתיק התקשורת. וזה בדיוק מה שראש הממשלה אוהב. הוא מחפש את הדרכים העקלקלות, הפתלתלות האלה. הוא עמד פה עכשיו שעה ו-47 דקות, באמת, להסיר את הכובע. בן-אדם עונה, צריך להגיד את האמת, הוא גם דאג לעצמו קצת לשאלות מהקהל, כמו סטנדאפיסט – מצוין. אבל אי-אפשר שנושאים קריטיים בשוק הכלכלה ובשוק התקשורת הישראלי יהונדסו על-פי הנוחיות של ראש הממשלה. עם כל הכבוד, יש כאן מדינה לנהל. אגב, רואים את זה בכל מיני דברים ששם אולי המציאות לא מהונדסת. היום ניהלתי דיון בוועדת הכלכלה שעסק בנושא הבאת חברות קבלניות זרות למדינת ישראל כדי שכל אחת מהן תביא את העובדים שלה אתה, במקום ללכת ולהגיד: תראו, בואו נראה איך אנחנו, לצורך העניין – צריך להביא עובדים כדי להוזיל את הדיור – אין בעיה, בואו נביא עוד עובדים, בואו נחתום על עוד הסכמים עם עוד מדינות בעולם ונביא עוד עובדים. אבל לא. בואו, אצלנו בשיטת "מצליח", בואו נביא חברות קבלניות, הן יביאו אתן – כל אחת מהן תביא אתה 1,000 עובדים, כ-6,000 עובדים. במקום לראות איך אנחנו מייצרים הכשרה במשק הישראלי, גם אם לא לכל עבודות הבניין, לפחות לחלקן. כל דבר כזה, תסלחו לי, זה פשוט לשים את האצבע בסכר. ולצערי, חבר הכנסת צחי הנגבי, אתה איש מוכשר מדי מכדי להיות גם אתה האצבע בסכר. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. תעלה חברת הכנסת קארין אלהרר, ואחריה – חבר הכנסת אראל מרגלית. שלוש דקות, חברת הכנסת קארין אלהרר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, תראו, זה נראה כאילו הממשלה המכהנת משחקת במשחק כיסאות מוזיקליים שלא נגמר, קצת אפילו עושה צחוק מעצמה. ראש הממשלה, שראינו אותו כאן במופע באמת מאלף, הוא השר המכהן ביותר מדי משרדים ממשלתיים, ויעיד על כך מספר השאלות הרב שהוא נדרש להן במספר רב של משרדים ממשלתיים. מתוקף תפקידו כשר בכל כך הרבה משרדים, הוא גם שר התקשורת. היועץ המשפטי לממשלה אמר לו לא לעסוק במגוון סוגיות שקשורות ב"בזק", ואז, באין ברירה אחרת, ובאין רצון לוותר על תפקיד שר התקשורת, הוא קורא לעזרה. אני מסכימה לחלוטין עם חברתי חברת הכנסת איילת ורבין נחמיאס, שאדוני השר הנגבי, אתה שר כל כך מוכשר – – <השר צחי הנגבי:> תודה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – כיהנת בתפקידים בכירים בעבר, אתה צריך להיות חולץ הפקקים של אדם שלא רוצה לוותר על תפקיד רק משום שהנושא צריך להיות תחת העין הפקוחה שלו? לא מספיק שהוא ראש הממשלה? באמת, זה מבזה. ואני אגיד לך, אדוני השר, יעידו על כך כל הדיונים שאני מקיימת בוועדה לביקורת המדינה – שבכל כך הרבה משרדים חסרים אבא ואימא, חסר האדם שיעמוד בראש המשרד וינווט אותו, ויביא אותו גם לתוצאות. כל פעם שאנחנו שואלים שאלות שקשורות למשרדים שראש הממשלה מכהן כשר בהם, אנחנו נשארים עם הרבה יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. האם זה מה שמגיע לאזרחי מדינת ישראל? עכשיו, יכול להיות שהוא סופר-מוכשר, אני לא מפקפקת בזה. אבל האם הוא עד כדי כך מוכשר שבאמת לא צריך שרים נוספים? ואני רואה את הרשימה של הנושאים שרוצים להעביר לך. אתה תהיה רבע שר התקשורת, נגיד, רבע שר שאחראי לסוגיית ילדי תימן, השר שאמון על חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, חוק אזורים חופשיים לייצור בישראל, חוק התכנון והבנייה – אדוני, זה באמת לא סביר. גם – בוא נשאל את האזרח הפשוט; כשהוא רוצה לפנות לשר האחראי, הוא רוצה לפנות לקבל תשובה. אתה יודע מה, חברי הכנסת פה מתבלבלים, מה יגידו האזרחים הפשוטים? איך זה נראה? גם אם זה יהיה סידור נהדר, הנראות של הדברים לא מאפשרת את זה. ואני אומרת באמת, ביושר, אני לא אומרת את הדברים האלה כדי לפקפק ביושרה שלך, וברצון שלך, וביכולת שלך, להפך, אני חושבת שמגיע לך – שר במשרה מלאה, בתפקיד מאוד מסוים, לא להיות זה שסותם פינות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה רבה ובהצלחה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. יעלה חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, קודם כול, חבר הכנסת והשר צחי הנגבי, אני שמח שאתה מקבל יותר סמכויות, אני חושב שהיית צריך לקבל, כמו שאמרו פה גם אחרים, את הסמכות כולה, על משרד התקשורת. משרד התקשורת זקוק לטיפול נמרץ: גם רשות השידור, גם דברים אחרים, גם לעשות סדר בחלק מהדברים, ואני חושב שראש הממשלה עושה טעות חמורה שהוא ממשיך להחזיק בתיק הזה, ואני חושב שדווקא אתה, כאיש אמונו, וכאיש שמקובל על הרבה מאתנו, היית צריך לקחת את התפקיד הזה ולהצעיד אותו קדימה. רשות השידור בירושלים זקוקה להרבה מאוד אנרגיה; אנחנו בעיקר רואים איך מפרקים אותה, ולא איך בונים אותה מחדש. ואני מאוד מקווה שזה צעד ראשון לקראת זה שתיקח את הסמכות המלאה. עכשיו אני רוצה להגיד עוד איזה שני משפטים, כי ראש הממשלה דיבר פה כאילו הכול טוב. תראו, המצב הכלכלי במדינת ישראל לא טוב; 60,000 עסקים קטנים נסגרו בשנה האחרונה, אף מפעל תעשייתי – אתם שומעים אותי? – אף מפעל תעשייתי לא נפתח פה, והטכנולוגיה הישראלית, שעדיין היא מבריקה ברמות-על, מוצאת את הדרכים לנדוד למקומות אחרים בעולם. עכשיו, זה לגבי העסקים. לגבי השכירים, בואו נסתכל במראה. חצי מהעובדים במדינת ישראל משתכרים פחות מ-6,000 שקל לחודש. אז אנשים באמת עובדים, ולא מובטלים, אבל הם לא מתפרנסים. אני רואה את זה. בדיוק היום יש לנו איזה יום גדול בפרויקט "בקהילה", פה, 25,000 משפחות בירושלים – ירושלים – ירושלים זו העיר הגדולה עם אחוז העוני הגדול ביותר של הילדים; משהו, פשוט, שקשה להאמין. עכשיו, בכלל מדינת ישראל, 31% מהילדים הם מתחת לקו העוני, לפי האופן שבו ה-OECD מודד. 21% מהמבוגרים. הגליל, שהממשלה דיברה עליו רבות רבות, לא מקבל את התוכנית שהוא היה אמור לקבל. הנגב מקבל תוכנית אחת מצוינת בסייבר, שהיה לי הכבוד להקים אותה, ואני שמח על הפעולה של הממשלה, אבל יש עוד הרבה אזורים; איך ייתכן שלאשקלון אין אזור פיתוח א' למי שרוצה להקים שם מפעל? הרי אחרי כל הטילים שנפלו שם, אני יכול לבוא ולהקים מפעל באשקלון? איפה הראייה הכוללת? היום יש יותר כישרון מאשר היה אי-פעם בכל קצוות הארץ. היינו היום בפורום נהדר של תעסוקה במגזר הערבי; מעולם החבר'ה הערבים הצעירים לא היו כל כך מוכשרים, משכילים ורוצים להשתלב. והדבר הנוסף שאני רוצה לומר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הדבר הנוסף שאני רוצה לומר: היו הרבה תשובות פה, אבל היו גם הרבה דברים שאין עליהם תשובות. אדוני ראש הממשלה, תגיד לנו מה לכל הרוחות עשית 15 שנה עם הנוכל הגדול באירופה ולמה עורכי-הדין שלך פתחו לו חברה? לא מבינים את זה, לא מתחבר לנו – לא ברמה הפלילית, אלא ברמה הנורמטיבית. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת עמר בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חבר הכנסת השר צחי הנגבי, קודם רציתי לשאול שאלה את ראש הממשלה, אבל לא הגיע אלי התור, אז אני אשאל את השאלה, אבל אני חושב שאתה, כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון לשעבר, והיום רואה את הדברים מהצד השני, בוודאי תוכל להתייחס אליה ולענות עליה. אז השאלה שרציתי לשאול את ראש הממשלה היא: קראתי את דבריך בתקשורת, שיש לישראל מענה טכנולוגי לאיתור מנהרות התקיפה סביב רצועת-עזה. זה היה כתוב בכל העיתונים – שראש הממשלה אמר. <היו"ר יצחק וקנין:> שחור על גבי עיתון. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> שחור על גבי עיתון. גם שמענו ממך, ראש הממשלה, שהיעדר מימון לא יעצור את בניית הגדר, שהכסף לא יאט את הבנייה; לא יעצור ולא יאט. זאת אומרת, כסף לא יהיה הבעיה. גם פורסם בתקשורת שבניית כל המענה ההגנתי נגד מנהרות התקיפה ברצועת-עזה זה בערך 2.5 מיליארד שקל, מעבר לזה. וגם פורסם שסך הכול הוקצו עד עכשיו כמה מאות-מיליוני שקלים בלבד. אז אני שואל את ראש הממשלה: איך זה יכול להיות שמצד אחד הוא אומר: כסף לא יעצור את בניית המחסום נגד מנהרות התקיפה, ומצד שני, 2.5 מיליארד שקל שצריכים להיות מושקעים בזה לא מתוקצבים? ואני יודע, מישיבות נוספות, שבניית המכשול בדרום מדשדשת. השאלה השנייה שרציתי לשאול את ראש הממשלה, באותו נושא רק בגזרה אחרת, בגזרת יהודה ושומרון: מדוע הגדר באזור גוש-עציון לא הושלמה? אנחנו יודעים שבערך שליש מהמפגעים שחודרים למדינת ישראל חדרו דרך אותה פרצה – זה לא פרצה, זה אין גדר. מדוע ראש הממשלה לא דופק על השולחן ומקצה את המימון לגדר באזור גוש-עציון, שתסגור את עוטף-ירושלים מכל הכיוונים? תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. שלוש דקות לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר ללא תיק צחי הנגבי – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> רוצים לתת לו תיק. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לא, הלוואי, אני בעד שיהיה שר תקשורת לכל דבר, ואכן יקבל את תיק התקשורת, ואני בטוח שהוא יישם את העבודה ויעשה את העבודה הדרושה כראוי, כיאות. אבל לצערי הרב, במקום שהוא ייקח את האחריות, או ייתנו לו את האחריות – ואני מתפלא למה השר ללא תיק, חבר הכנסת – הפרלמנט – הטוב, שאנחנו מכירים, שיש לו עשייה, מקבל על עצמו – מסמיך אותו ראש הממשלה שיעשה עבודת קבלן משנה; מה שלא כשר לראש הממשלה, אז הוא מסמיך, נותן את הסמכות לצחי הנגבי, אז זה יהיה כשר. זה דבר פרדוקסלי מאוד. אני מבין את העניין, אבל אני לא מבין איך אפשר שצחי הנגבי יקבל את הסמכות הזאת, שהיא לא כשרה לראש הממשלה, בלי שהוא יהיה אחראי לכל התיק, לכל משרד התקשורת. איך אפשר לעשות – וכמה כאן חוקים וכמה כאן משימות – במשרד התקשורת? אז הדבר ברור: כל דבר שנוגע לאנשים אלו – כל ההאשמות כאן ברורות, לא אחזור על זה. כבוד השר גם פירט. זה דבר שלא ייעשה, דבר פסול, דבר לא הגון, לא הגיוני, ואני פונה לכל חברי הכנסת – לפסול את הסמכות הזאת ולא לאשר את ההעברה. ואם, לצערי, הכנסת תאשר את הסמכות הזאת, אני חושב שלא מן הראוי והכבוד לצחי הנגבי שיקבל את הסמכויות האלה. זה לא כשר, ולא אמור להיות, שהתקשורת תהיה בשליטה מוחלטת אצל ראש הממשלה, וקבלן משנה יבצע את העבודה הלא-כשרה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. שלוש דקות לרשותך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה כיכב פה שעה וחצי והשאיר רבים מאתנו עם שאלות, אז אחת השאלות שלי עסקה בדיוק בנושא שעובר אליך, חברי השר צחי הנגבי. אני רציתי לדעת עד מתי ואיך ראש הממשלה מתכוון להחזיק בחמשת התיקים האלה שנמצאים היום ברשותו. <מיקי לוי (יש עתיד):> ארבעה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> איך הוא יכול לג'נגל בין כולם? הוא פעם – יום אחד ראש ממשלה, יום אחד שר חוץ, יום אחד שר כלכלה, יום אחד שר לפיתוח אזורי – יש שם עוד משהו, נדמה לי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> תקשורת. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תקשורת, כמובן – – <מיקי לוי (יש עתיד):> כלכלה, פיתוח הנגב והגליל. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – שעכשיו בלחץ, לא בהתנדבות, הוא העביר לשר צחי הנגבי, שיכול בקלות לקחת את כל המשרד הזה סוף-סוף ולראות מה עושים. אני רוצה לומר לך, ראש הממשלה לא יכול, לדעתי, והוא מזניח, אין לי ספק, חלק מהתחומים האלה, לא יכול להיות אחרת. אבל אני רוצה לומר לך משהו על משרד התקשורת באופן כללי: ראש הממשלה לא רוצה את טובת התקשורת, הוא רוצה את טובתו. הוא רוצה את טובתו, הוא מרגיש שהתקשורת כבר שנים לא מפרגנת לו. מה לעשות, לפעמים הבעיה היא בתקשורת, לפעמים הבעיה בראש הממשלה; לא ברור שדווקא התקשורת מזייפת וראש הממשלה עושה דברים כהלכה – אולי התקשורת, לשם שינוי, ממלאת את תפקידה? אולי, הוא צריך לחשוב על זה. עכשיו הוא הסביר לנו שהוא רוצה לא לפצל אלא לפתוח עוד במות ועוד מסגרות, ועוד. נכון, אני מכיר אותו כבר 40 שנה, ואני שמעתי ממנו לא פעם ולא פעמיים את הדברים האלה, אבל יש גבול. נכון, צריך להרבות – אני חושב שיש היום מספר יפה מאוד של כלי תקשורת במדינת ישראל, גם אלקטרוניים, רדיו, טלוויזיה, עיתונות – הוא הוסיף לעצמו עוד עיתון אחד – זה כבר קיים. צריך לדאוג שהם יוכלו להתקיים, צריך לתת להם אפשרות לשרוד. לא, הוא רואה מרכז כוח, זה מה שמפחיד אותו, הוא נכנס פנימה כדי לפצל אותו. כל הרעיונות האלה, של לפצל את חברת החדשות של ערוץ 2, לתת אותה לחברה אחת, ואז לפתוח עוד חברת חדשות, זה נובע מהתחושה שלו שאם יהיו פחות מרכזי כוח, אם יהיו מדורות שבט יותר קטנות, הוא יוכל – הוא ייהנה יותר מהביקורת המתונה הזאת של התקשורת, כי אמצעים לא יהיו להם, כוח לא – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא שומר את התיקים האלה עבורכם. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא לא, התיקים האלה, כבר שכחתי אותם, אין לו מה לשמור אותם. הוא יכול לתת אחד לצחי ידידי, ויכול להיות שהוא יכניס שרים אחרים – שיחגוג, אנחנו כבר לא מחכים בתור יותר, זה עבר. היו ימים כאלה, הם נגמרו. אבל אני חרד לתקשורת, אני אומר את זה בכנות. אין דמוקרטיה בלי תקשורת. אין דמוקרטיה. וראש הממשלה מבין שהתקשורת מאיימת עליו, ולכן הוא חותר לכל השינויים האלה שהוא מנסה לעשות. אתה מקבל עכשיו רק תחום אחד, "בזק" – גם זה יעסיק אותך מאוד מאוד, כי גם ב"בזק" צריך לעשות שינויים. "בזק" מרכזת הרבה מאוד כוח, צריך לבחון איך מחלקים את הכוח הזה. לא שאני יש לי איזה – היא לא אויב שלי, ואני לא רוצה לפגוע בה, אבל אין לי ספק שנוצרה איזו דיספרופורציה בשוק התקשורת: "בזק" גדולה מאוד, והמתחרות שלה לא מסוגלות לעמוד בתחרות. אז זה יהיה האתגר שלך, ויש סיבה טובה. אבל כללית, אני חושב שהגיע הזמן להסתכל אחרת על התקשורת, לבנות אתה בצורה שונה, ולא לעסוק רק בדבר אחד – איך למנוע מהתקשורת לבקר אותי ולתקוף אותי. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. מוותר? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לא לא. <היו"ר יצחק וקנין:> עשית לי ככה ביד, חשבתי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לא, עשיתי "תודה". <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות, חבר הכנסת אייכלר, לרשותך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אני רואה שכולם רוצים לתפור לך תיק. אנשים היו רוצים שתיקח את משרד התקשורת, וגם אני, אבל לא על זה אני רוצה לדבר, ברשותך. השבוע נהרגו בטורקיה יותר מ-300 אנשים ברחובות בניסיון ההפיכה של הצבא מיסודו של אטאטורק, שלפני 90 שנה קבע שתפקידו של הצבא – לשמור על חילוניותה של טורקיה. בשולי האליטה הדמוקרטית ב"הארץ" קראתי שהם מקנאים קצת בצבא הטורקי ובטורקיה המתעוררת נגד הדמוקרטיה ונגד מי שנבחר על-ידי הציבור. בניס שבצרפת נרצחו השבוע 84 אנשים בפיגוע דריסה במשאית רצחנית על-ידי אנשי "דאעש"; בארצות-הברית רוצחים שוטרים ברחובות, והם חשים מאוימים מכל נושא נשק; בסוריה נרצחו מאות-אלפי אנשים, ומיליוני פליטים מתרוצצים בעולם כולו; בלבנון מתכוננים להמטרת 130,000 טילים על הצפון – ה' אל תפק זממם – וכאן יושבים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> המחנה הציוני בפינה שם מפריע לנו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הם לא שומעים. <היו"ר יצחק וקנין:> המחנה הציוני, החבר'ה שם, הרעש שלהם עד לפה, ממש אי-אפשר לשמוע את הדובר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – וכאן יושבים ומתווכחים על נושאי ליבה, דת ומדינה, כולם דואגים לחרדים, לילדים החרדים. איך הם דואגים? הם רוצים לקחת להם את פת הלחם האחרונה שנותרה להם. אני בטוח שחברי הכנסת והשרים לא יודעים שהתקציב לילד שאיננו חרדי לעומת התקציב של ילד חרדי שכן מקבל – הוא 30% ופחות, עוד לפני הגזירה שהם רוצים להטיל עם העניין של הליבה. ואני שואל: מה יגידו רושמי ההיסטוריה כאשר יספרו על התקופה שלנו, במה עסקה הכנסת כאשר מדינת ישראל הייתה מוקפת במאות-מיליוני אויבים שרוצים ומתכננים ומצהירים שהם רוצים להשמידנו, ואנחנו עוסקים – האם ראש הממשלה ושר החינוך ימשיכו חלילה לתת 30% ממה שמקבל ילד אחר לילד שלא לומד ליבה. הם דואגים שהם ידעו אנגלית ומתמטיקה, ואני שואל – אני לא רוצה אף פעם להתריס בפני החינוך החילוני – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> 30%? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> 30%, אתה לא תאמין. אפילו מה שנקרא 50% – הם מוציאים את כל התקציבים שמקבלים שם, משאירים איזה בסיס קטן שהיה לפני תרפפו, ומזה הם נותנים רק 50%, כאילו, וזה 30%. ואת ה-30% האלה עוד רוצים לקחת, כי רוצים לטעון שהם צריכים ללמוד אנגלית, וזה – אני לא יודע, לא בחנתי את החינוך החילוני, כמה הם יודעים אנגלית טובה. תרשו לי להסס על מידת ידיעתם במתמטיקה ובאנגלית של רוב הילדים שמתחנכים בחינוך הממלכתי. אני לא רוצה להתריס, אבל אני שואל: תארו לעצמכם שאני חושב – שאלתי אז את ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש – אני חושב ששמירת שבת היא ערך יהודי גדול מאוד, אני רוצה להנחיל את השבת ליהודים; אני אבוא ואגיד שבתי-ספר ממלכתיים שלא לומדים על שמירת שבת – להפסיק להם את התקציב, כי יש בידי היכולת לפגוע בהם? <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים, משפט אחרון. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני מבקש, אדוני, עוד שני משפטים, כי קצת משלוש הדקות נפגעו ממני. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא הפעלתי לך את השעון, הוא היה עצור. אני ידעתי שאתה תגיד לי את זה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז בוא תיתן לי עוד ממש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה תמיד מתווכח אתי על הזמנים, היחיד שמתווכח אתי על הזמנים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני לא מתווכח, תן לי להשלים. אני לא אתווכח אתך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תשלים, אני נותן לך עוד דקה, הנה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני רוצה להגיד במשפט אחד, כי הזמן שלי קצר: אין תקציב בספר התקציב שהציבור החרדי לא מקופח בו. בדיור – ראשי ערים לא רוצים אנשים חרדיים בערים שלהם; במעונות בעיר בני-ברק – אי-אפשר להשיג מעונות לילדים; במטפלות, במשרות, ואתם יודעים את כל הדברים האלה. איך אפשר להעסיק כנסת שלמה על ליבה או לא ליבה בשעה שיש כל כך הרבה קיפוחים, שרק בגלל קוצר הזמן אני לא יכול לפרט אותם? תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> כדאי שתקרא את הדוח של נגידת בנק ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. הרב מוזס, שלוש דקות נטו. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני צריך עוד חצי דקה בשביל להוריד את הסטנדר. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה ומכובדת, ראש הממשלה עמד כאן, מעל הבמה הזאת, שאני עומד עליה, ודיברו הכול על כל מצוקת הדיור – ואני מפרגן לכולם – על הערבי, על הדרוזי, על הצ'רקסי, על הכול, רק על המצוקה של החינוך החרדי, של הדיור החרדי, על זה לא שמענו, וזה מה שמצר לי. לפעמים אני חושב, אנחנו עדיין באופוזיציה? אנחנו נמצאים בקואליציה. שמענו כבר, קודם, מהרב אייכלר על החינוך, עד כמה שזה אבסורד – על 50%, 30%, אבל בנושא הדיור, תראו מה שקורה, איפה מתגוררים, באיזה תנאים, באיזה תת-תנאים. ובונים באשקלון 30,000 יחידות דיור, וברמת-השרון תוכנית על 40,000 יחידות דיור, בראש-העין 14,000 יחידות דיור, בקריית-גת 17,000 יחידות דיור, בצנרת יש 185,000 יחידות דיור, אבל רובן ככולן בגורדי שחקים או רבי-קומות – כמו שהסביר קודם ראש הממשלה, עד כמה שזה יכול להוזיל את הדירות אם המגזר הערבי יתרגל לגור ברבי-קומות. אבל מה נעשה שהמגזר החרדי לא יכול ללכת לגור ברבי-קומות בגלל קדושת השבת, ואנחנו מדברים כל כך הרבה על זה, וגם כי לא מתאימים דירות לסוכות; ועל הכול – כי ראשי הערים לא כל כך חפצים בחרדים האלה. ואני שואל שאלה: האם לא מגיעים לנו לפחות ה-20% שלנו בכל הערים שדיברתי עליהן קודם? הרי יש לראש הממשלה כוח, בהסכמי-הגג, שהולכים לתת מיליארדים מענקים, לכפות על ראש העיר: אתה תיתן כאן לחרדים גם לגור, בעיר הזאת, וזה לא יהיה תחום מושב, ולא ידירו את הציבור החרדי. אבל אני גם רוצה לשאול את ראש הממשלה שאלה אחרת – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני בעד, רק השאלה אם הם ירצו לבוא לגור באמצע בת-ים. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> באמצע לא, אבל אני מציע לך בקריית-גת, שיש כבר תשתית חרדית, והולכים לבנות על-יד זה 10,000 יחידות דיור, תן לנו 2,000 יחידות דיור. <מיקי לוי (יש עתיד):> 70,000. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אה, 70,000 הולכים לבנות שם? לא ידעתי, אתה רואה? <מיקי לוי (יש עתיד):> 70,000, כל שנה 7,000. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> נו, אז עוד יותר הקושיה חריפה – שם יש תשתיות ויש עוד מקום, צריכים רק – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> המדינה השקיעה בתשתיות כבר לפני שלוש שנים 45 מיליון שקל. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אוה, אז צריכים באמת רצון טוב מצד ראשי הערים, ואני חושב – באמצעות הסכמי גג – היית אז סגן שר האוצר, אתה יודע מה זה, שבהסכמי גג אפשר – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – להסכים על זה. רק עוד תוכנית אחת – אני לא מבין למה ראש הממשלה לא מאמץ את התוכנית של דיור להשכרה, מה שמקובל ברוב רחבי אירופה וארצות-הברית. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. יעלה חבר הכנסת מיקי לוי; אתה יכול – או שאתה מוותר? מוותר. חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת. חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת. חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חבר הכנסת יוסי יונה. <אלי אלאלוף (כולנו):> הוא ויתר. <היו"ר יצחק וקנין:> הוא לא ויתר. סך הכול, אנחנו במצב טוב. שלוש דקות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, השר הנגבי, הדיון הזה הוא לכבודך. הוא לכבודך במובן הזה שעכשיו, בעצם, אנחנו אמורים להצביע על העברת הסמכויות בכל מה שקשור לניגודי העניינים או האינטרסים של שר התקשורת בנושא אלוביץ – אליך. והשאלה שאני שאלתי את עצמי, ככה, בשעה האחרונה, מאז שהתחילו לדבר על הנושא הזה: למה מעבירים לך רק חלק מהסמכויות? מה המשמעות, באמת, ששר כמוך, שידוע ביכולת שלו, בכישרון שלו – היית שר מעולה בעבר, ואין לי ספק שתהיה גם עכשיו, ונקווה שלא בעתיד, אבל גם כן, רק כי תהיה באופוזיציה. מה המשמעות של זה שראש הממשלה מעביר לך רק משהו צר מאוד, את החלק שיש בו ניגוד אינטרסים? למה הוא לא מעביר לך את כל תיק התקשורת? ועל מי זה מעיד? זה מעיד עליך, או שזה מעיד עליו? זה מעיד עליך ועליו, או שזה מעיד על האמון או היעדר האמון של ראש הממשלה בשרים שלו, בממשלה שלו? מה זה אומר שאתה היית השר היחיד שהיה מוכן לקחת את התפקיד הזה? מה זה אומר עליך? מה זה אומר על ראש הממשלה? עכשיו, מכיוון שעליך יש לי רק טוב לומר, ומכיוון שהיכולות שלך הן ברורות, וגם האמון שצריך לתת בך, בטח ראש הממשלה – המסקנה האחת שנותרת היא – השאלה שצריך לשאול: מה זה אומר על ראש הממשלה? מה זה אומר על ראש ממשלת ישראל, שלא סומך על אף אחד מהשרים שלו, גם לא על השרים שהם חברי המפלגה שלו, גם לא עליך, השר הנגבי, שאין ספק שאתה איש אמון? מה זה אומר, שראש הממשלה לא נותן ולא מעביר את תיק התקשורת? עכשיו, אם היינו מדברים על סיטואציה שבה הוא אומר: אני שומר תיקים מסוימים, אולי יום אחד אני ארחיב את הממשלה – תיק החוץ, תיק הכלכלה; בטח שלא אתנו, אבל אולי עם מישהו אחר, עם מפלגה אחרת. אבל דבר אחד ברור – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – שאת תיק התקשורת הוא לא יעביר לשום מפלגה אחרת. ולכן, מה שעומד פה היום במליאה זה פיל אחד גדול. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ראש הממשלה, זה שאנחנו אמורים לתת בו אמון, כאזרחים וכציבור, לא נותן אמון באף אחד משרי מפלגתו או ממשלתו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. יעלה חבר כנסת יוסי יונה, ואחריו, – אחרון הדוברים, חבר הכנסת באסל גטאס. אם הוא לא יהיה באולם המליאה, יסכם את הדיון השר צחי הנגבי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, בכל אופן, גם – השר נגבי, גם הועברו אליך חלק מהסמכויות, נאחל לך שתעשה את עבודתך בהצלחה רבה. אני רוצה להתייחס לדברים שאמר ראש הממשלה בפורמט – שכולנו מברכים עליו, על הנוהל החדש הזה, ובדברי הסיכום שלו, אדוני היושב-ראש, הוא אמר: פיתחנו את הכלכלה, ושמרנו על ההוצאות. כן? שוב, הוא אמר: פיתחנו את הכלכלה, ושמרנו על ההוצאות. ואני רואה באמירה הזאת אמירה מאוד מאוד בעייתית, כי: ראו, במה אנחנו עוסקים? אנחנו עוסקים בהוצאה אזרחית. וכשאומר ראש הממשלה: שמרנו על ההוצאות, זאת אומרת – הגבלנו אותן. ואכן, כשאנחנו מסתכלים בהשוואה בין-לאומית, אדוני השר נגבי, אנחנו למדים את העובדה המאוד-מצערת, שיש לה השלכות מאוד מאוד קשות, שישראל למעשה משתרכת אחרי כמעט כל מדינות ה-OECD בהוצאות האזרחיות. והמשמעות של כך, אדוני היושב-ראש, היא מאוד מאוד ברורה: פחות כספים לחינוך, פחות כספים לדיור, פחות כספים לרווחה, פחות כספים לפנסיה, פחות כספים באופן כללי לשירותים החברתיים. התפאר ראש הממשלה בכך ש-81% או 80% מכלל הציבור הישראלי מדווחים שהם מאושרים. אבל מה נעשה עם הדיווח הזה, עם התחושות האלה, הסובייקטיביות, אם העובדות, אדוני השר נגבי – – – <השר צחי הנגבי:> הנגבי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> הנגבי, סליחה, סליחה, אני מתרגל את זה: השר הנגבי. – – – איך אנחנו מיישבים את האמירה הזאת עם העובדה שהפערים בהכנסות בחברה הישראלית ובשוק העבודה הישראלי הם בין הגדולים בעולם המערבי; שמספר האנשים שחיים מתחת לקו העוני בחברה הישראלית הוא מהגדולים בעולם המערבי; שמספר הילדים שחיים מתחת לקו העוני הוא מהגדולים בעולם המערבי; ובוודאי, בוודאי, בוודאי, אנחנו לא יכולים לשכוח, אדוני היושב-ראש, את הבעיה החמורה, הבעיה המתמשכת, של משבר הדיור באופן כללי, ובוודאי גם הדיור הציבורי, באופן ספציפי. ועל כך אני גם רוצה לומר עוד מילה אחת, או שתיים, אדוני היושב-ראש, ברשותך. הבנו גם שעמדתו של שר האוצר, והוא הממונה גם על תחום הדיור, שקיימת התנגדות – או בממשלת ישראל או לפחות מצדו – לבניית דיור ציבורי; על-פי ההצעה – שדווקא הבנתי שהשר גלנט תומך בה – 5% מכלל הדירות שייבנו יהיו לצורך דיור ציבורי, והנה, השר כחלון מתנגד לכך. ואני חושב שהדבר הזה הוא חמור – אני לא חושב, אני בטוח, אני יודע. ואני רוצה, אם כן, לסכם ולומר: ההתפארות הזאת, שביעות הרצון שהביע כאן – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – ראש הממשלה אשר לביצועיה של הכלכלה הישראלית ומצבה של החברה הישראלית, לא עולות בקנה אחד עם העובדות שיש בידינו, עובדות בין-לאומיות, והגיע הזמן לשינוי רדיקלי ומבני – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – במדיניות הכלכלית שלנו. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת באסל גטאס – לא נוכח באולם, איננו. יסכם את הדיון השר צחי הנגבי. אדוני השר יעלה לסכם את הדיון. מייד אחרי כן תתקיים הצבעה. <השר צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש, תודה. ראשית, אני מודה על האיחולים החמים מדוברי האופוזיציה, וגם הקואליציה, שהביעו תמיהה – ואני יכול להבין את התמיהה – מדוע הסכמתי ליטול על עצמי סמכויות, חשובות אומנם, במשרד התקשורת, אבל לא התחפרתי כמו שרים אחרים מחברי בליכוד שהוצעה להם האפשרות הזאת והם התנו אותה, לפי התקשורת, בקבלת מלוא סמכויות שר התקשורת, ולמעשה את תיק התקשורת. אני לא אומר שלא התלבטתי, אבל בסופו של דבר הבנתי שזה באמת לא הגיוני להתעקש, גם על דבר שאני מעריך ש – אין הצדקה שלא להעביר את מלוא סמכויות המשרד, אבל המטרה שלי היא לא לכלות את זמני בדיבורים. זכיתי להימנות עם שרי הממשלה. המשמעות של הממשלה היא – רשות מבצעת. הסמכויות שהתבקשתי לקחת על עצמי נוגעות באופן ישיר בציבור, למעשה בכל אזרח, ואין מלאכה שאיננה מכבדת את בעליה, גם אם היא 70% מהתיק, או 50% או 40%. ואני באמת חיכיתי הרבה מאוד שנים לרגע שבו אני אוכל לעסוק בעשייה של ממש. הזכירו פה משרדים חשובים שזכיתי לעמוד בראשם: משרד המשפטים, המשרד לביטחון הפנים, משרד התחבורה, המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות, וגם כאשר לא מלוא תאוותי בידי, ולא כל משרד התקשורת הוצע לי, אני לא מאלה שנעלבים או מחפשים תארים, אני מחפש עבודה, וזאת עבודה שאני אשתדל לעשות אותה במלוא המקצועיות. אקדיש את הזמן ללמוד את הנושא, זאת סדרה באמת ארוכה מאוד של סוגיות שנוגעות כאמור בציבור. גם ללא התואר הספציפי, אני חושב שיעלה בידי לשרת את הציבור במשרד הזה. ואני אכנס לזה, אם הכנסת תאשר, במלוא המחויבות, ממחר בבוקר. והאמת שקצת היה מתמיה לשמוע חלק מדוברי האופוזיציה, לא כולם, שבמשך חודשים ארוכים, לאור התחקירים של עיתון "הארץ", זעקו מעל כל במה, וגם מעל הדוכן הזה, מדוע ראש הממשלה איננו פועל, על בסיס העובדה שיש לו קשר כזה או אחר עם הבעלים של חברה כזאת או אחרת, ולמה הוא לא מוותר על הסמכויות; למה הוא לא מעביר לפחות את החלק הזה, שנוגע בענייניו של הבעלים של "בזק", לשר אחר. וכשראש הממשלה עשה את זה – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <השר צחי הנגבי:> – – ועוד חיזר על הפתחים, במירכאות, חיפש פעם אחר פעם אחר פעם שר שייאות ליטול על עצמו את המלאכה הזאת, אז באים אליו בטענה מהכיוון האחר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> למה לא הכול? <השר צחי הנגבי:> אני מבין. אבל גם האופוזיציה צריכה איזו רמה של לוגיקה. זעקתם זעקה מוצדקת, היועץ המשפטי לממשלה קיבל את ההיגיון שבה, פסק מה שפסק, ראש הממשלה קיבל את ההכרעה, לא יודע אם בהתלהבות, אני בטוח שלא, אבל בהבנה שהפור נפל, העביר את הסמכויות לשר אחר. לדעתי, הייתם צריכים להיות פה – כאיש אחד, לעלות על הדוכן ולהגיד: ניצחנו. הצלחנו. זעקנו זעקה מוסרית, זעקה ציבורית, זעקה חוקתית – עמדתנו התקבלה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> צחי, למה לא קיבלת את התיק? מה זה אומר, חוסר האמון הזה? מה זה אומר? <השר צחי הנגבי:> אין לי מושג – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> למה? זאת השאלה. זאת השאלה. <השר צחי הנגבי:> – – מה זה אומר, זה עניין פילוסופי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> זאת השאלה. <השר צחי הנגבי:> אני מתעסק בפרקטיקה, בחיים המעשיים. עכשיו, עוד דבר שקצת התמיה אותי, כמי שכיהן בממשלה יותר שנים כמעט מכל אחד שנמצא כרגע במליאה – שמונה שנים, בשישה משרדים, בארבע ממשלות – ההצגה שכאילו – ואת זה אני אומר בעיקר לך, רויטל, כי את העלית את התזה הזאת, אבל גם לאחרים – כשראש הממשלה מעביר לשר משרד שלם, לא חלק ולא נתח, אז כאילו השרים הם איזה לוויינים עצמאיים שפועלים בחלל ריק, יש להם עולם, מדיניות משל עצמם, וראש הממשלה, עם כל הכבוד לו, אין לו דרך להשפיע? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> זה מחמיר את המצב – – – <השר צחי הנגבי:> כל השרים צריכים לעבוד כתזמורת, אבל יש לה מנצח. ראש הממשלה הוא המנצח, והשרים לא יכולים לפעול באופן עצמאי, אלא אם כן הם משכנעים את ראש הממשלה שמדיניותם המוצעת היא זו שצריכה להיות מאומצת על-ידי ראש הממשלה והממשלה. דרך אגב, במקרה שלי אני לא יכול לשכנע את ראש הממשלה, אסור לי אפילו לדבר אתו, ואסור לו לדבר אתי, על העניינים האלה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <השר צחי הנגבי:> אבל בלי קשר לעניין הזה, גם אם הייתי מקבל את מלוא הסמכויות, עדיין, במצב של ניגוד עניינים, והייתי מנהל את כל משרד התקשורת – הייתי מנהל את משרד התקשורת מינוס הקטע הזה, של "בזק", על בסיס השקפת העולם של ראש הממשלה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז ככה נראה המצב. <השר צחי הנגבי:> ככה עשיתי – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> למה? למה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <השר צחי הנגבי:> אני לא מבין. אחד-אחד. <מיקי לוי (יש עתיד):> למה? אתה היית שר המשפטים – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> השר הנגבי, אתה אצבע בסכר, לא יותר מזה. זה מעצבן. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – שר הביטחון, שר התקשורת לא סומך עליך? <השר צחי הנגבי:> לא לא, אתה לא הקשבת לשאלה שאני שאלתי. שרי הממשלה כולם, מהראשון ועד האחרון, בלי קשר לכישורים שלהם וליכולת שלהם ולניסיון שלהם, הם לא נבחרו לראשי הממשלה. הם נבחרו להוביל תיקים בתוך הממשלה. מי שרואה את התמונה הכוללת, מי שחייב בסוף, כשיש מחלוקות, לקבל החלטה, גם בוויכוחים בין שרים וגם כשהוא חושב אחרת מהשר, ומכתיב את המדיניות של כל המשרדים, זה ראש הממשלה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אבל, צחי – – – <השר צחי הנגבי:> כמובן – אני מייד אתן לך לשאול – כמובן באופן דמוקרטי, כמובן על בסיס דיאלוג, כמובן לא בכל נושא – לא טבעי שראש ממשלה ייכנס למיקרו של הסוגיות שהשרים עוסקים בהן, אבל ברמת המקרו, אני כשר משפטים בממשלת נתניהו, כשר בריאות בממשלת נתניהו, כשר תחבורה, והגנת הסביבה, וביטחון הפנים, בממשלות שרון, לא יכולתי לגבש מדיניות של עצמי. וידידי מיקי, אני רוצה להזכיר לך, שנינו חשבנו שצריך לפתוח את הר-הבית. אתה היית מפקד המחוז, ביקשתי ממך, כשר לביטחון הפנים, לבחון אם הדבר הזה יזיק או יועיל. גיבשת המלצה, הבאת בפני. אימצתי את ההמלצה שלך. זה לא הספיק. הלכנו שנינו לראש הממשלה אריק שרון, ביקשנו שהוא יכנס דיון. ראש הממשלה שרון הביא את השב"כ, הביא יועצים, הביא אנשים נוספים. המלצנו מה שהמלצנו, ראש הממשלה אמר: אה, אני מאמץ את המלצתכם, כן, מיקי, בבקשה, יחד עם השר, כן, תפתחו את הר-הבית. זה קורה לכל שר, בכל נושא, מלבד האקצנט של אריק שרון. לכן, ידידי, אני מודה, כאמור, על הנכונות של האופוזיציה להטיל עלי עוד עבודה, בעזרת השם זה יקרה, בשלב זה יש לי סבלנות. ותודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רגע, אדוני השר, אני רק שואל אם אתה הקראת את כל הדברים. הקראת? <השר צחי הנגבי:> את כל החוקים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הכול. אז לא צריך להקריא את זה שוב. אם כן, חברים וחברות, אנחנו עוברים להצבעה על הודעת השר הנגבי – על הודעת הממשלה על החלטתה בהתאם לסמכותה לפי סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה להעביר לשר צחי הנגבי את הסמכויות הנתונות לשר התקשורת. אני מפעיל את ההצבעה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 6 בעד הודעת הממשלה – 43 נגד – 36 נמנעים – אין הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר התקשורת לשר צחי הנגבי נתקבלה. <קריאה:> למה אתה עושה ככה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, עליזה צעקה. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> חיליק, זה לא בסדר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 43 בעד, 36 מתנגדים. אני קובע כי ההודעה אושרה. סליחה, השר ירד, אני לא צריך לדאוג לתיאומים שלכם בקואליציה, השרה גמליאל. השר ירד. אני קובע כי ההודעה אושרה. ההצבעה שלך אושרה. <הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו–2016> [מס' מ/975; "דברי הכנסת", חוב' ח', עמ' 7067; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברות וחברים, אנחנו עוברים להצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג אותה חבר הכנסת אלי כהן. בבקשה, אדוני. <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג את הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, התשע"ו–2016, שיזמה הממשלה. ההצעה הזאת מדברת על שני נושאים עיקריים: הראשון שבהם, הסדרת שוק האשראי בישראל, שוק האשראי החוץ-בנקאי; השני – הסדרת ענף שירותי המטבע, שהוא ענף חשוב, בעל פעילות פיננסית אשר עד היום לא הייתה מוסדרת בחקיקה, ולהסדרתה תועלת רבה ומהותית. ככלל, היום היקף הכספים שמנוהל על-ידי הגופים החוץ-בנקאיים עולה על זה שמנוהל על-ידי הבנקים, והפערים רק ילכו ויגדלו. במסגרת הצעת החוק הזאת פעלנו להקים את המפקח הפיננסי על אותם גופים. ההתפתחות של שוק האשראי החוץ-בנקאי היא חיונית להתפתחות המשק, להתפתחות הכלכלה בישראל, וללא ספק תביא גם גידול בצמיחה. ככלל, בטיפול בריכוזיות במערכת הפיננסית יש שני דברים עיקריים: טיפול בהוזלת הריביות והעמלות, אבל לא פחות חשוב מכך, אם לא יותר, זה הנושא של הגדלת האשראי. גם כיום אנחנו רואים את המחסור באשראי לגופים עסקיים, ואותו אשראי שיעמוד לרשותם בהחלט יוכל לחזור לפעילות במשק, להגדיל את הצמיחה, לשמור על רמת אבטלה נמוכה ולהעלות את שכר העובדים. במסגרת החוק הזה נכנסו לא מעט תיקונים, שמטרתם העיקרית היא לשמור על הצרכן: 1. נקבע במסגרת התיקונים בוועדה שגיל למתן האשראי יעלה מ-18 ל-21, על מנת למנוע מצב שחיילים לוקחים אשראי שלא לצורך; עוד נקבע שאשראי יכול להיות ולהינתן אך ורק בכתב, וכן הגדלת דרישות ההון העצמי, מתן שירותים אך ורק בבית-העסק והוספת נציגים מאותם גופים של המועצה הצרכנית, שיבואו וישמרו על האינטרסים של הלקוחות, על האינטרסים של אותם צרכנים. הצעת חוק זו ללא ספק משתלבת כחלק מהמהלך של משרד האוצר להקמת רשות שוק ההון, שהיא רשות כוללת. לסיום דברי אני רוצה להודות למנהלת הוועדה אריאלה מלכה וליועצת המשפטית של הוועדה הגברת ורד קירו-זילברמן על עבודתן המצוינת. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו עכשיו עוברים להצבעה. הנה, אני מודיע, עוברים להצבעה – אין הסתייגויות – בקריאה שנייה על הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו–2016. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד סעיפים 1–127 – 46 נגד – 5 נמנעים – אין סעיפים 1–127 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 46 בעד, חמישה מתנגדים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים מייד להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד החוק – 45 נגד – 6 נמנעים – אין חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 45 בעד, שישה נגד, ללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים) עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, בבקשה. הודעה שאינה דורשת הצבעה. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה כי ועדת הפנים והגנת הסביבה היא זו שתדון בהצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – ועדת חריגים הומניטרית להעסקת עובדי סיעוד מעבר לתקופה המותרת), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> תודה, אדוני. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 43), התשע"ו–2016, והצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44), שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 57), התשע"ו–2016> [מס' מ/844; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' 4713; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 57), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג אותה יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלאלוף. בבקשה. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס׳ 57), התשע"ו–2016, שהגישה הממשלה, לקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת סויד, יואל חסון, אתם עושים המון רעש. בבקשה. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> לפי החוק, נכי צה"ל מדרגת נכות של 20% ומעלה אינם זכאים לקבל טיפול לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כלומר קופות-החולים אינן חייבות לתת להם טיפול הנוגע בפציעתם, והם יקבלו את הטיפולים הללו רק במשרד הביטחון או מהרשות האחראית להם. בפועל, קופות-החולים נותנות שירות, כי לפעמים הן אינן יודעות את המצב האמיתי של אותם חולים, פצועים, נכי צה"ל, ולפי בקשת קופות-החולים, הן רוצות לעשות התחשבנות עם הגופים האחראים לאותם נכים. כיום הקופות לא יכולות לעשות התחשבנות כזאת, כיוון שאין בידיהן מידע על הנכים האלה; הן פשוט לא יודעות מי ממקבלי השירותים שלהם הוא נכה צה"ל שצריך לקבל את השירותים מרשות אחרת. הנושא נדון גם בבג"ץ, והוא קבע שאין אפשרות להעביר את המידע במסגרת העברת מידע בין גופים ציבוריים ללא תיקון חקיקה מתאים, ואגב כך הביע את דעתו כי המצב שבו המידע אינו בידי קופות-החולים והן אינן יכולות להגיש חשבונות עבור השירות שנתנו הוא לא ראוי וגם לא צודק. לפיכך, מוצע להסמיך בתקנות כאמור למסור הודעה לקופות-החולים על מי שזכאי לקבל מאותה רשות את השירותים האלה, רק כדי לאפשר התחשבנות. תקנות אלה יותקנו על-ידי שר הבריאות, בהסכמת שר המשפטים ובהתייעצות עם השר הממונה על הרשות האחרת ובאישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. בנוסח המונח לפניכם הובהר, לנוכח חששות שהביעו משרד הביטחון וארגוני נכים, כי קופת-חולים לא תוכל לסרב לתת שירותי בריאות לנפגעים אלה, אך תוכל לחזור לרשות ולהתחשבן אתה על השירות שניתן על-ידיה. אני רוצה להודות לחברי הכנסת שהשתתפו בוועדה ולהנהלת הוועדה, ליועצת המשפטית של הוועדה ולכל חברי הכנסת שהיו שותפים לתיקון חשוב זה. תרשו לי להעיר, כללית, וזו לא הפעם הראשונה שאני מעיר; משרד הביטחון לא תמיד משתף פעולה ומעביר את הידע ועוזר לגופים שנותנים לו שירות – לעשות את זה – באווירה טובה ונוחה, וכדאי שהשר החדש ייקח את זה לתשומת לבו, כדי לתקן את ההתנהגות של משרד הביטחון. הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות, ואני פונה לחברי הכנסת – לאשר את הצעת החוק הזאת גם בקריאה שנייה וגם בקריאה שלישית. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת אלאלוף. להצעת החוק הזאת אין הסתייגויות ואין בקשות דיבור. אנחנו נאפשר לחבר הכנסת אלאלוף לחזור למקומו. נצביע על הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 57) בקריאה שנייה. נא להצביע. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 9 בעד סעיף 1 – 44 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 44 בעד, ואני מוסיף לפרוטוקול את השרה סופה לנדבר, שגם היא בעד, ללא מתנגדים. ההצעה עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 49 נגד – אין נמנעים – אין חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 57), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 49 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 57) עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אנחנו מוסיפים את חברת הכנסת סויד כתומכת בהצעה. רויטל סויד. <הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 55), התשע"ו–2016> [מס' כ/629; "דברי הכנסת", חוב' כ"ה, עמ' 12625; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 55), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג אותה, שוב, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> לא, אני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> את מחליפה אותו? תציג אותו, בשמו, חברת הכנסת טלי פלוסקוב. בבקשה. <טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 55), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו, מקורה בהצעת חוק פרטית שהוגשה על-ידי חברת הכנסת רחל עזריה וקבוצת חברי כנסת נוספים. נשים רבות שמועסקות בשוק העבודה נוטות לעבוד במשרות חלקיות או מפסיקות לעבוד בשנים שבהן הן יולדות ומגדלות את ילדיהן. עקב כך שכרן של נשים נמוך משכר גברים, ונפגעת יכולתן לצבור זכויות לפנסיה. הצעת חוק זו מבקשת לנסות לצמצם במקצת את הפערים בין נשים לגברים. סעיף 7(ג)(3) לחוק עבודת נשים מקנה כיום לעובדת המועסקת במשרה מלאה את הזכות להיעדר מהעבודה שעה אחת ביום בארבעת החודשים שלאחר תום חופשת הלידה, לצורך טיפול בילד שזה עתה נולד. שעה זו מכונה כיום שעת הנקה, וכעת מוצע לשנות את המונח לשעת הורות. במקביל מוצע לאפשר לבני-זוג לחלוק את הזכות לשעת הורות לסירוגין בימים שונים בשבוע, וכן לאפשר לגבר לממש את הזכות במלואה לבדו, כפוף למסירת הצהרה מראש למעסיקיהם של בני-הזוג. בדיונים בוועדה העלו ארגוני מעסיקים חשש שהחלוקה של שעת ההורות בין בני-זוג לפי ימים יכולה ליצור קושי במקומות עבודה שעובדים יותר מ-20 שעות ביממה, בחלוקה למשמרות. לפיכך, וכדי שלא להכביד על מעסיקים בתחומי תעשייה ומלונאות, הוחלט כי לגבי עובדים במשמרות, החלוקה של שעת ההורות בין בני-זוג תהיה לפרקי זמן של שלושה שבועות לפחות. כן קבעה הוועדה שבהמשך יתווספו תחומי עבודה נוספים שהחלוקה של שעת ההורות למועסקים בהם תהיה שונה. נוסף על כך, כדי ליצור שיח שוויוני יותר, שעשוי אף הוא לתרום לצמצום פערים חברתיים בין נשים לגברים, מוצע לשנות את המינוח הקיים בחקיקה, ולהחליף את המונח חופשת לידה, הייעודי לאם, במונח תקופת לידה והורות, המדגיש את ההתייחסות השוויונית לשני ההורים. יפה? <רחל עזריה (כולנו):> מאוד. <טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> מדובר בהצעת חוק חשובה, שמעודדת מעורבות של אבות בגידול ילדיהם ומעודדת שוויון במימוש ההורות בין בני-הזוג. להצעת חוק זו לא הוגשו הסתייגויות, ולפיכך אבקשכם לאשר אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שאישרה הוועדה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, גברתי. להצעת חוק זו אין הסתייגויות, אבל יש בקשת דיבור אחת, של חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. יש לך עד חמש דקות, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, היוזמה הזאת היא יוזמה חשובה, והיא חלק ממהלך חשוב. עמיתי חברי הכנסת, הגיע הזמן שאנחנו נתייחס להורות בצורה יותר שוויונית. זה נכון לנשים, זה נכון לגברים, זה נכון לילדים, זה נכון למשפחה. זה צריך להיראות אחרת וזה צריך להיעשות אחרת. כאן, אדוני היושב-ראש, מתבצע בכנסת הזאת מהלך גדול. אני מלא הערכה לחברות הכנסת וחברי הכנסת שמובילים את המהלך הזה: רחל עזריה, תמר זנדברג, טלי פלוסקוב וחברי כנסת נוספים, אני מתנצל בפני מי שלא הזכרתי את שמו. זהו מהלך מאוד מאוד חשוב, שמורכב מהרבה חוליות, אשר כל אחת מהן אולי לא ענקית, אבל הן כולן, במצטרף ובמצטבר, יוצרות תמונה אחרת, נכונה יותר, של הורות. אדוני היושב-ראש, אני בגילוי נאות חייב להגיד שאף שלא היה חוק מתאים, בלידת כל אחד מהילדים שלי אני לקחתי חופשת לידה של חודשיים, או חופשת הורות, יותר נכון, של חודשיים, כדי להיות אתם כשהם היו קטנים. אני חושב שזו הייתה אחת התקופות המשמעותיות והמאושרות בחיים שלי, ואני מאחל לאבות נוספים שתהיה להם האפשרות שאני יכולתי להגשים, כי פשוט הייתי במקום עבודה שאפשר לי את זה. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לעבור לתפיסה שמאפשרת גם לאבות ליהנות מההורות ולקחת חלק באחריות, בעבודה, במשימות, באתגרים. אני מברך מאוד על הצעת החוק הזאת, אני קורא לכל חברי הכנסת להצביע בעדה, ואני מאחל לכולנו שנמשיך ונקדם הרבה הצעות בכיוון הזה בכנסת הנוכחית. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו, אם כן, נעבור עכשיו להצבעה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. קריאה שנייה על הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 55), התשע"ו–2016 – נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 1–13 – 43 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–13 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 43 בעד, ללא מתנגדים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים מייד להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד החוק – 42 נגד – אין נמנעים – אין חוק עבודת נשים (תיקון מס' 55), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 42 בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 55), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים. אני מזמין את חברת הכנסת רחל עזריה, מיוזמות החוק, לברך. בבקשה. <רחל עזריה (כולנו):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, כבוד השרות, בעשר השנים האחרונות התרחשה מהפכה – ב-20 השנים האחרונות, סליחה – ואימהות לילדים קטנים יצאו לשוק העבודה. הגידול הוא דרמטי, והיום מספר הנשים העובדות שהן אימהות לילדים קטנים כמעט זהה לאחוז הגברים העובדים – זה 75% לעומת 76%. לעומת העבר, שנשים לא עבדו, היום נשים עובדות, ובעצם החקיקה בכלל לא התייחסה לשינוי הזה. מה שאנחנו עושים עכשיו זה שורה – בכנסת הנוכחית – שורה של צעדים חקיקתיים שמתמודדים עם השינוי הזה שהתרחש. הנטל היום על האימא הוא מאוד מאוד גדול; הנטל על האבא – האבא לא מצליח לראות את הילדים כמו שהיה רוצה; והילד לא נהנה משני ההורים – או הילדה – וזה מה שהיינו רוצים שיקרה. לכן בחוק הזה יש שלושה אלמנטים: 1. שינוי שעת ההורות. במקום שעת הנקה, זה ייקרא שעת הורות; 2. חלוקה בין בני-הזוג – לאפשר לשני בני-הזוג לחלק ביניהם מי בכל יום אוסף את הילדים; זו דרך שהרבה מאוד מאתנו חיים ככה כבר היום. הדבר האחרון – לשנות את השם מחופשת לידה, לתקופת לידה והורות, כי בינינו, זו אף פעם לא הייתה חופשה. החוק הזה מצטרף למכלול של חוקים: לחוק של חלוקת ימי מחלת ילד, של חברי הכנסת רועי פולקמן, מרב מיכאלי ואנוכי; חוק חופשת לידה לעצמאיות, של טלי פלוסקוב; חוק החופשות שאני העברתי. בעצם כל החוקים האלה מנסים להתאים את שוק העבודה אל החיים של משפחות במדינת ישראל היום. אני רוצה להודות קודם כול למשרד הכלכלה ולצוותים המקצועיים על העבודה המאומצת מאוד על החוק הזה; למשרד האוצר, וכמובן לשר האוצר משה כחלון, שהוא גם יושב-ראש מפלגתי – ובאמת נעשתה עבודה מאוד אינטנסיבית כדי שהחוק הזה יעבור; תמיד מפתיע כמה התנגדויות יש לכל חוק. ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה אלי אלאלוף, עמיתי למפלגה, ולטלי, שהחליפה אותו; לצוותים המקצועיים של ועדת העבודה והרווחה; ליועצת המשפטית האלמותית של ועדת העבודה והרווחה ענת מימון, ולעוזרים שלי – לעמרי, שעזב, אבל היה עד עכשיו מאוד פעיל, לישי, לנתנאל דיין ולאילה. שני דברים אחרונים. החוק הזה מוקדש קודם כול לרשת של אימהות פה, בכנסת, שברגע שהן זיהו את החוק הזה, עשו הכול כדי שהחוק יעבור. הרגשתי כמו חלק מחבורה גדולה של אימהות, יועצות משפטיות, צוותים מקצועיים, שפשוט דחפו רק שהחוק הזה יעבור, כי כולנו מבינות איך החיים שלנו נראים. ואחרונה חביבה, החוק הזה מוקדש לרותם, היועצת הפרלמנטרית שלי, שנמצאת עכשיו עם בתה עומר בתקופת לידה והורות. תודה רבה-רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת עזריה, וכל הכבוד על החוק. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת חיים ילין, יהודה גליק ועמר בר-לב בנושא: אי-פתיחת שנת הלימודים במעונות-יום לא ממוגנים בעוטף-עזה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 46), התשע"ו–2016> [מס' כ/647; "דברי הכנסת", חוב' ל"ב, עמ' 14440; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 46). תציג את הצעת החוק, בשם יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חברת הכנסת מירב בן ארי. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, כנסת נכבדה, הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47), התשע"ו–2016. אני מתכבדת להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 47), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו, מקורה בהצעת חוק פרטית שהגשתי אני עם חברי כנסת נוספים. חוק הבטחת הכנסה קובע תשלום גמלת הבטחת הכנסה לילד המוגדר "ילד נטוש", שהוא ילד שננטש על-ידי הוריו בישראל, ובלבד שאחד מהוריו הוא תושב ישראל, או ילד שהורהו שהוא תושב ישראל נטש אותו בישראל וההורה השני נפטר, נעדר או שאינו מתגורר עמו, ונבצר ממנו דרך קבע למלא את חובותיו כלפי הילד. כדי למנוע פגיעה ברגשות הילדים שמקבלים את הגמלה, בשל הקונוטציה השלילית שעלולה להיות למונח נטוש, מוצע להחליפו במונח "ילד הזכאי לגמלה מיוחדת", וכך המונח יתאר רק את זכאותו של הילד לגמלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני רק אתקן שמדובר בתיקון 46. אמרת פעמיים 47, ואנחנו מתקנים. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אה, סליחה, 46. תודה. להצעת חוק זו לא הוגשו הסתייגויות, ולפיכך אבקש לאשר אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שאישרה הוועדה. אני רוצה לומר משהו לפני שמצביעים, כי זו הצעת חוק שלי ואני אעלה אחרי זה לברך. אני מקווה שכולכם תצביעו בעד, כי הצעת החוק הזאת היא לא רק סמנטיקה, והיא לא רק באה לתקן את המילים של החוק, אלא היא באה לעשות צדק; ילדים שהם נטושים יודעים שהם נטושים, ואין שום סיבה שאנחנו, המחוקק, נקרא להם כך, ולכן התיקון הזה הוא צודק וראוי, ולאחר מכן אני אחזור, אחרי שההצבעה תסתיים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת בן ארי. אנחנו, אם כן, עוברים להצבעה בקריאה שנייה. חבר'ה, זה חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 46), שעליו דיברה חברת הכנסת בן ארי. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. נא להצביע. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 13 בעד סעיפים 1–2 – 45 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 45 בעד, אין מתנגדים. אני מוסיף את חבר הכנסת יוסי יונה לפרוטוקול כתומך. יוסי, יש הצבעה בקריאה שלישית אם אתה רוצה. גם את, חברת הכנסת איילת נחמיאס. ההצעה עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים עכשיו לקריאה שלישית על הצעת החוק. ההצבעה החלה. נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד החוק – 48 נגד – אין נמנעים – אין חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 46), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 48 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 46), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים. אני מזמין שוב את חברת הכנסת בן ארי – לברך על החוק. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תודה, אדוני היושב-ראש, רק בדקה אני רוצה להגיד תודה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף, לכל הצוות של הוועדה שלו, ליועצת המשפטית – ובכלל, אני חושבת שזאת אחת הוועדות – באמת, בלי לפגוע בשאר הוועדות – המוצלחות והטובות; אני לא רוצה לפגוע, אבל הוא עושה עבודת קודש – עבודת קודש – מעביר כל יום עשרות חוקים ותקנות, ומגיע – לא כי אתה מהסיעה שלי. ועכשיו, לחבר הכנסת שמולי אני אומר שהשלב הבא של שינוי שם יהיה החוק שלי ושלך שמחליף את השם מהמילה "מפגר" ל"עם מוגבלות שכלית התפתחותית". <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זאת גרסת ה"מודה" שלך? <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> זאת גרסת ה"מודה" שלי, כי הזכרתי אותך גם כאן. אני מודה לכולם; אני מודה גם לצוות שלי; אני גם מודה לאותו ילד נטוש שבא אלי לפני ארבעה חודשים ואמר לי: חברת הכנסת בן ארי, אין לי הרבה בקשות ממך, אני רק רוצה שתחליפי לנו את השם. אז החלפנו, ותודה רבה לכל מי שתמך. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. <הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016> [מס' כ/639; "דברי הכנסת", חוב' ל"א, עמ' 14473; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 7). יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה דוד אמסלם; בבקשה, אדוני. להצעת חוק זו יש הסתייגויות; אם ירצו ישמיעו אותן. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. מקורה של הצעה זו בהצעת חוק פרטית שיזמנו חברי הכנסת נאוה בוקר, רוברט אילטוב, חמד עמאר, עודד פורר, יואב קיש, יואל רזבוזוב, דוד ביטן ואנוכי. סעיף 5 לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, התש"ט–1949, קובע כי כל אדם הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה, דינו מאסר עד שנה אחת, קנס מרבי עד 300 לירות, או שני העונשים יחד. נוכח החשיבות הרבה בשמירה על סמלי המדינה, מוצע לקבוע כי דינו של מי שעבר עבירה כאמור יהיה עד שלוש שנות מאסר. עונש זה זהה לעונש הקבוע לעניין פגיעה בדגל או בסמל של מדינה ידידותית בסעיף 167 לחוק העונשין. כמו כן מוצע לעדכן את סכום הקנס המרבי בסעיף 5 האמור ולהעמידו על כפל הקנס הקבוע בסעיף 61א(2) לחוק העונשין, קרי על סכום השווה היום לכ-58,400 שקלים חדשים. הצעת חוק זו מוגשת בצירוף הסתייגויות, אך אבקש כי הכנסת תדחה הסתייגויות אלה ותתמוך בהצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. רבותי, מה שמעניין כאן – שאם מישהו מבזה אחד מדגלי המדינות הידידותיות, עונשו עד שלוש שנים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תסתכל מי כתוב פה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חסון, ראינו, תודה, אני מבקש ממך להוריד את זה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אנחנו לא בקרקס. דרך אגב, יואל, החוק היום אומר שמי שבעצם מבזה דגל של מדינה ידידותית יכול בעצם לקבל עד שלוש שנות מאסר, אבל לעומת זאת, אם הוא מבזה את דגל מדינת ישראל – עד שנה אחת בלבד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני נגד ביזוי הדגל, אדוני. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> זאת אומרת, לפי הבנתי, אם אתה פוגע בדגל הירדני – שלוש שנים, אם אתה פוגע בדגל מדינת ישראל – שנה. בושה וחרפה שבכלל הגענו למצב הזה. לכן זה בדיוק מה שאנחנו רוצים פה לתקן. אני משתגע, מי בכלל הגיש הסתייגות על נושא כזה. תודה רבה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תן לי להגיד לך משהו: אני נגד ביזוי הדגל, אבל אני לא אוהב את המוטיבציות שלכם. המוטיבציות שלכם מעוררות חשד, והן בעייתיות. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> עזוב מוטיבציות. אם אתה מבין כישראלי שדגל מדינת ישראל זה דגל נחות, מותר בעצם – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חס וחלילה. אני מצביע בעד, אני מצביע בעד, אבל המוטיבציות שלכם מזעזעות אותי. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני חשבתי שבדגל המדינה אתה מקבל את העונש המקסימלי, ובדגל מדינה ידידותית קצת פחות. פה הכול הפוך: דגל מדינה ידידותית, כמו שאמרתי, אם מחר אתה מבזה את הדגל הירדני או המצרי, עד שלוש שנות מאסר; דגל ישראל – אין בעיה, רק שנה. אתה מבין את ההיגיון המעוות הזה? אבל עזוב, אנחנו באים לתקן, אז על מה ההסתייגות? לא הבנתי, אתה לא מסכים לזה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני לא הסתייגתי, אני בעד החוק. אני לא אוהב את המוטיבציות. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אז מי מסתייג? מה אכפת לך מה המוטיבציות? למה חשוב לך מוטיבציות? <יואל חסון (המחנה הציוני):> המוטיבציות שלכם חשוכות, לאומניות וגזעניות. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> יואל, עזוב. בוא נניח שיש לנו מוטיבציות אחרות, אתה מסכים לזה או לא? <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה? <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> לחוק הזה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> לצערי אני מסכים. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז תצביע בצער, יואל, תצביע בצער. נוסיף לפרוטוקול שאתה מצביע בצער. <מיקי לוי (יש עתיד):> למה 63,000? איך הגעתם לסכום הזה? – – – <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תראה, הנושא של הסכום, אני באמת לא יודע איך לקחו – – – <קריאה:> – – – הצעה לשמונה שנים – – – <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> שנייה. הנושא של הסכום, זה ברור לך שזאת כפולה של איזה משהו שלקחו. הם לקחו, לדעתי, את 300 הלירות של אז וקידמו אותן בערכים. הביאו את זה בעצם בערכים ריאליים לסכומים של היום. אבל זה לא חשוב, אני כרגע לא נכנס אם זה 58,400. זה ברור לך שאם זה 58,400, כנראה יש פה איזשהו חישוב. <מיקי לוי (יש עתיד):> מישהו מהבית יכול להתנגד לזה? <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> עובדה, יש פה הסתייגויות. זה הדהים אותי שיש הסתייגויות לחוק הזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> טוב, לחוק הזה – הורדו – היו הסתייגויות של הרשימה המשותפת, והבנתי שהורדתם אותן לחלוטין. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, כהצעת הוועדה, בקריאה שנייה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 15 בעד סעיף 1 – 27 נגד – 12 נמנעים – 3 סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 27 בעד, 12 נגד, שלושה נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אני עוברים להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 16 בעד החוק – 38 נגד – 12 נמנעים – 4 חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 38 בעד, 12 מתנגדים, ארבעה נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הדגל, הסמל והמדינה (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תברך על החוק יוזמת החוק, חברת הכנסת נאוה בוקר. <נאוה בוקר (הליכוד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה לא עלית עם דגל? <נאוה בוקר (הליכוד):> חבל באמת שלא הבאתי דגל. חבל מאוד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> עשית v, למה לא הבאת דגל? אישה, תתביישי לך, זה הכבוד לדגל? אני מניח שתשימי את הכסף מאחורי ותניפי אותו. <נאוה בוקר (הליכוד):> הנה, יש מאחורינו דגל ישראל. זוהיר הצביע בעד? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני הצבעתי בעד. <נאוה בוקר (הליכוד):> אני שואלת אם זוהיר הצביע בעד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זאת הבעת הצער של יואל על הדעה הזאת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה התסכול. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תנו לה לברך. יואל, עבר לה חוק עכשיו. אפשר להסכים או שלא להסכים, תנו לה לברך. <נאוה בוקר (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הפנים דודי אמסלם על התמיכה ועל העזרה – תודה רבה לך – ולצוות הוועדה וליועצת המשפטית, שלאורך כל הדרך קיבלנו את התמיכה שלהם בחוק החשוב הזה, שהמטרה שלו היא אחת: להחמיר – החמרת הענישה – כי רק בדרך של חקיקה אפקטיבית ומחמירה נגד שונאי ישראל מבית ומחוץ אנחנו נדע לשמור על הריבונות היהודית בארץ-ישראל. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחברת הכנסת נאוה בוקר. <הודעות יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש יודיע הודעה שיש עליה הצבעה. אני כבר אומר לכם שתהיה עליה הצבעה, אז מי שרוצה להישאר במליאה, בבקשה. בבקשה, אדוני. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הכנסת החליטה בישיבתה ביום י"א בטבת התשע"ו, 23 בדצמבר 2015, להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015, לדיון בוועדה המיוחדת לפניות הציבור לשם הכנתה לקריאה ראשונה. יושב-ראש הוועדה המיוחדת לפניות הציבור ביקש להעביר את ההצעה הנ"ל מהוועדה המיוחדת לפניות הציבור לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אני חייב לציין שבדרך כלל זה ההפך, אבל במקרה הזה יושב-ראש הוועדה שהחוק היה אצלו ביקש להעביר את זה לוועדה אחרת; התחיל אצלך, אייכלר, ואייכלר העביר את זה בהסכמה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. ועדת הכנסת ממליצה לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את הצעת החוק הנ"ל מהוועדה המיוחדת לפניות הציבור לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני, אני אתן לך לחזור למקומך. בבקשה. בסדר, אני אתן לך גם לעלות בחזרה. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה בעד או נגד הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 17 בעד הצעת ועדת הכנסת – 37 נגד – אין נמנעים – 1 הצעת ועדת הכנסת להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015, מהוועדה המיוחדת לפניות הציבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 37 בעד, נמנע אחד. אני קובע כי ההודעה אושרה. בבקשה, אדוני יעלה להציג עוד הודעה. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הכנסת החליטה בישיבתה ביום כ"ג בסיוון התשע"ו, 29 ביוני 2016, להעביר את ההצעות לסדר-היום בנושא: תופעת שכחת ילדים ברכב, לדיון בוועדת הכלכלה. יושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה ביקש להעביר את ההצעות הנ"ל מוועדת הכלכלה לדיון בוועדת המדע והטכנולוגיה. דנו על זה בוועדת הכנסת והייתה הסכמה רחבה. ועדת הכנסת ממליצה לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את ההצעות הנ"ל מוועדת הכלכלה לדיון בוועדת המדע והטכנולוגיה. אבקש את אישורה של הכנסת להצעה זו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו, אם כן, עוברים להצבעה גם על הודעה זו של יושב-ראש ועדת הכנסת. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. הצבעה מס' 18 בעד הצעת ועדת הכנסת – 39 נגד – אין נמנעים – 1 הצעת ועדת הכנסת להעביר את הנושא: תופעת שכחת ילדים ברכב מוועדת הכלכלה לוועדת המדע והטכנולוגיה נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 39 בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי גם הודעה זו של יושב-ראש ועדת הכנסת אושרה על-ידי הכנסת. <הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016> [מס' כ/637; "דברי הכנסת", חוב' כ"ח, עמ' 13637; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10) – לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג אותה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק זו היא של כמה חברי כנסת, ובראשם חברות הכנסת מרב מיכאלי ומירב בן ארי, וכמובן עוד – רועי פולקמן, בצלאל סמוטריץ וכו' וכו' – אבל הן הדוחפות. ומאחר שהציבור מקשיב לי ממש, אז אני אדבר – אני אקצר ואני אדבר. הצעת החוק הזאת באה לעשות חמישה שינויים בחוק התובענות, מאחר שהנושא מתפתח מאוד ומתרחב ותופס נפח, לטוב ולרע. אז חמישה שינויים – אני רק אגיד כל שינוי במשפט אחד. הרבה פעמים טוב לנתבע לתת לתובע טובת הנאה כדי שירד ממנו ויגמור את העניין, אבל אז יימצא שכל אותם האחרים, שלא בעניין, יכול להיות שיפסידו. ולכן ההצעה באה לשנות ולקבוע שבית-המשפט, כשהוא מחליט אם לאשר את טובת ההנאה או לא, יבדוק טוב-טוב את אותם שיקולים – איך זה משפיע גם על כל האחרים, ועוד דברים נוספים. זה שינוי אחד. השינוי השני זה ההתנגדות להסדר הפשרה. מוצע להרחיב את האפשרות להגיש התנגדות לא רק לאנשים, אלא לכל אדם שפועל לטובת הקבוצה, שיוכל להגיש התנגדות להסדר, גם אם הוא לא בעל עניין, אבל זו קבוצה שמטפלת בעניין – שגם לה תהיה זכות. השינוי השלישי זה אישור הסדרי פשרה. כדי לצמצם את כל תביעות הסרק שמוגשות כתביעות ייצוגיות – כי שם טמון – אם זה מצליח אז יכול להיות הרבה כסף, אז מגישים הרבה הצעות סרק – מוצע כי בית-המשפט לא יאשר הסדרי פשרה אם התובענה שהוגשה אינה עומדת לכאורה בתנאים להגשת תביעה ייצוגית. בית-המשפט בכך מצמצם הגשת הרבה מאוד תביעות סרק. נקודה רביעית שבה אנחנו משנים את החוק היא היישום של פסקי-דין והסדרי פשרה. אחרי שיש הסכמים, אף אחד כבר לא עוקב אחרי זה, זה כבר לא מעניין את התובע או את הנתבע, וחלק גדול מהם לא מתממשים. הצעד שמוצע פה זה שבית-המשפט ייתן הוראות בדבר הפיקוח, ויש כאן הצעה חכמה מאוד, שאומרת שתשלום שכר הטרחה לבא-כוח המייצג יהיה מותנה, כולו או חלקו, במימוש הסדר הפשרה. כל פעם שההסדר מתממש בחלק – משחררים לו כסף. מאחר שהוא רוצה את הכסף, הוא ישגיח שההסכם התממש. הנושא החמישי זה הקרן לחלוקת כספים שנפסקו כסעד, מאחר שבתוך המסגרת, כשפוסקים פיצוי לחברי הקבוצה, הרבה פעמים נשאר כסף. מה עושים עם הכסף הזה? היו הצעות; ההצעה כאן היא שיתרת הכספים המיועדים להיפסק וכו' יועברו לקרן שתנוהל על-ידי האפוטרופוס הכללי. הקרן תחלק את הכספים באמצעות ועדה ציבורית שהצעת החוק קובעת את הרכבה, ואז יהיו דברים שדומים לאופי של התובענה. אני חושב שאין הסתייגויות. הצעת החוק היא רחבה, על-ידי באי-כוח חלק גדול מהסיעות, אולי אפילו כולן, אז אני מבקש מחברי לתמוך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016. נאפשר לחבר הכנסת סלומינסקי לחזור למקומו. בבקשה, ההצבעה החלה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 19 בעד סעיפים 1–7 – 38 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–7 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 38 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים כבר להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. הצבעה מס' 20 בעד החוק – 39 נגד – אין נמנעים – אין חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 39 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים. אני מזמין את חברת הכנסת בן ארי, מיוזמות ההצעה, לברך. בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה – השרות, גבירותי השרות, הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 10) היא הצעת חוק חשובה, שעושה צדק וסדר בנושא התובענות הייצוגיות. אני רוצה להודות קודם כול לעדי קול, חברת הכנסת לשעבר, הכנסת התשע-עשרה, שהיא יזמה את החוק. מגיע לה. היא הביאה אותה לפתחי, אני לקחתי אותה קדימה, ובאמת קידמנו את זה מול הוועדה. אני רוצה להודות לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה, לחבר הכנסת אוסאמה סעדי, שגם הוא היה, גם בהכנה לקריאה ראשונה – וחבר הכנסת סלומינסקי בהכנה לקריאה שנייה, שבאמת בזכות הרצון שלהם הצלחנו להעביר את זה. אני רוצה כמובן להודות לחברת הכנסת מרב מיכאלי, השותפה שלי לחוק הזה, ואני רוצה להודות לפרופסור אלון קלמנט, שהיה גם המרצה שלי לסדר דין אזרחי, ולרוני מהקליניקה לתובענות ייצוגיות של אוניברסיטת תל-אביב. הרבה פעמים חוקים חשובים מגיעים מארגונים חברתיים, ולכן מאוד חשוב להודות להם. הם הביאו את החוק הזה, הם ישבו אתנו בוועדות וקידמו, ולי הייתה באמת הזכות להעביר את זה. החוק הזה פשוט עושה צדק, גם מבחינת פרוצדורה, כפי שהציג חבר הכנסת סלומינסקי, אבל גם מבחינת הקרן, אותה קרן שתקום אצל האפוטרופוס ותכוון את הכספים שבאמת הגיעו מאותן חברות לאותן עמותות שזקוקות לכספים האלה, בשל התובענה הייצוגית. אני מודה, כמובן, לכל מי שהיה מעורב בחוק הזה, ותודה שהצבעתם על החוק, הוא חוק חשוב. תודה לכם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תודה לך, מירב. תודה לך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי, ואני מזמין את חברת הכנסת מרב מיכאלי, יוזמת החוק, לברך. בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני, אני לא אחזור על דבריה של חברתי חברת הכנסת מירב בן ארי – ואני רוצה להודות לך על הקידום האפקטיבי והמהמם, באמת, הנמרצות היוצאת מן הכלל שבה הזזת את הדברים והבאת את החוק לידי חקיקה. כמובן, להודות ליושב-ראש ועדת החוקה ניסן סלומינסקי, שכשהוא משתף פעולה, הוא משתף פעולה כמו שצריך – באמת תודה רבה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> רגע, ובואי תספרי מה קורה כשהוא לא. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מה קורה כשלא? זה דווקא ידוע עליו. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> את זה את משאירה לנו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זה דווקא ידוע עליו, מה קורה כשהוא לא משתף פעולה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> את זה את משאירה לחברי ועדת החוקה. <מירב בן ארי (כולנו):> להודות לאוסאמה, שניהל – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> על מה? אוסאמה? מה, לברך? <מירב בן ארי (כולנו):> כן, כן – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אה, בטח. ולאוסאמה, שניהל את הישיבה. בוודאי, תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי, שבכישרון גדול ניהל את הישיבה. וכמובן, גם אני רציתי וחשוב לי להודות לחברת הכנסת עדי קול. אנחנו מאוד מקוות שבאמת התיקון הזה יהפוך את התביעות הייצוגיות לכלי האפקטיבי שהן אמורות להיות, כי הן בפירוש אמורות להיות כאלה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה ומזל טוב, מרב ומירב. <הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015> [נספחות.] <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים לבקשת ועדת החוקה, חוק ומשפט לפצל את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124). יציג את הבקשה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת היא – פיצול. קיבלנו את חוק ההמתה, מה שנקרא רצח מדרגה שנייה – חוק כזה שמן, שייקח לנו, אני מניח, חצי שנה או שלושת-רבעי שנה לדון בו ולסיים אותו. בתוכו יש פרק אחד שהוא לא בהכרח – הוא יכול לעמוד מכוח עצמו – רשלנות. חשוב מאוד למשרד המשפטים ולאחרים שנפצל את זה כדי שנוכל לדון בו, לגמור אותו בהקדם; יש בו שינוי מסוים בעניין היסוד הנפשי. ועדת החוקה החליטה לפצל אותו. אני מבקש מחברי לאשר כדי שנוכל לקיים את זה. תודה לך, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. אנחנו עוברים עכשיו לדיון. יש שלוש בקשות דיבור. הראשונה – חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו – חבר הכנסת פריג'. כל אחד – עד שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, ויתרת? אז חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. אני לא יכול לוותר בשמו, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, של שלוש הדקות שניתנו לי, כדי לדבר רטרואקטיבית על נושא הדגל, על הצעת החוק של הדגל. אינני יודע מה האלילות הזאת, לקדש סמלים. נדמה לי שהנאורות, שהיא מנת חלקנו, מאפשרת לנו להיות בני-חורין. ואתה יודע, אומרים שהספק מוביל לאמת, וצריך לתת הזדמנות לאלה שלא חושבים בדיוק כמו הרוב, שאי-מתן כבוד קדושתי לדגל הוא עבירה. היא בעיני המחוקק עבירה שהעונש עליה שנת מאסר, אם אינני טועה. לא שהערבים במדינת ישראל סולדים מהסמלים של יהודי המדינה, שהם הרוב, אבל זה לא אומר שעבודת האלילות הזאת לסמלים צריכה לסחוף את כל העם. נדמה לי שאחת מהמחאות היסודיות שניתנות לבני-אדם מתוקף, אולי, חופש הביטוי – שכאן אולי מדובר במשהו קדוש – העניין הזה מאפשר לבריות לעתים לנצל עד תום את חופש הביטוי כדי לא לתת חשיבות אלילית או מקודשת לסמלים. אז נכבד סמלים – כן; לכבד את הסמלים – כן; לא לפגוע בסמלים בצורה שפוגעת באנשים – זה כן, אבל מתוקף חופש הביטוי, ותוואי חופש הביטוי, אני חושב שלאמנים, אני חושב שלאחרים ולשונים, ניתנת האפשרות הבסיסית שלא להעניק קדושת אלילות לסמלים. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. עד שלוש דקות. בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, חברים, אולי תקשיבו שנייה, אני רוצה לדבר בסוגיה אחרת. אילן, זה יעניין אותך, מה שאני הולך להגיד. <אילן גילאון (מרצ):> אני רק אומר שבמקום שאנשים משתמשים בסמלים זה טוב, במקום שסמלים משתמשים באנשים זה לא טוב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> טוב, זה כבר כרטיס הביקור לפופוליזם הפוליטי של מפקד הליכוד. דיברנו בשבוע שעבר. אילן, תקשיב, עכשיו אני מחזיק את הטלפון, מקבל הודעה שתאגיד השידור הציבורי, שאמור להתחיל לפעול באוקטובר השנה – עכשיו תראה מה קורה: יושב-ראש ההסתדרות ניסנקורן מוציא הודעה בשם משרד התקשורת – יושב-ראש ההסתדרות מוציא הודעה בשם משרד התקשורת – שרשות השידור – התאגיד החדש אמור להתחיל בינואר 2018; לדחות אותו בשנה ורבע. תראה איזה שיתוף פעולה סמוי ובלתי מובן. אני מדבר עם אנשי התאגיד – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> נכון. אני מדבר עם אנשי התאגיד, אומרים לי: אין לנו מושג על מה מדובר, אף אחד מאתנו לא יודע, ואין תשובה, דממה טוטלית. מה קורה? ניסנקורן מוציא הודעה בשם הממשלה. על שיתוף פעולה כזה אני שואל אלף ואלף שאלות. אני ליוויתי את התהליך הזה בשנתיים האחרונות. מה שקורה זה שמבזים את הבית הזה, מבזים את הכנסת, מבזים את ועדת הכלכלה. אנשים, מאות – יותר מ-100 איש נקלטו עד עכשיו – אין להם – יש להם חוזה עבודה ביד. מה הם הולכים לעשות? אף אחד לא יודע. אנשים שחיו באי-ודאות של שנתיים וחצי, ופרשו ותכננו, עכשיו, אחרי הנאום של ראש הממשלה והישיבה הסגורה באופן מוחלט שמתקיימת על התאגיד העכשווי – משאירה את כולנו, הכנסת, רק לכותרת. אני שואל מכאן שאלה פשוטה, חברים: על מה ולמה ניסנקורן מוציא הודעה בשם ראש הממשלה, בשם משרד התקשורת, על דחיית הפעלת תאגיד השידור הציבורי? האם משרד התקשורת לא מסוגל להגיב ולא מסוגל להוציא את ההודעה בעצמו? מה מסתתר מאחורי שיתוף הפעולה? מה נרקם? מה הדיל שקיים? סירחון אחד גדול. ביזיון אחד גדול. ככה מתנהלת ממשלת בנימין נתניהו. רפובליקת בננות, ממש ככה. תודה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. אנחנו עוברים עכשיו להצבעה בעד או נגד בקשת ועדת החוקה, חוק ומשפט לפצל את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 21 בעד הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט – 31 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת החוק, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015, נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בעד – 31, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי בקשת ועדת החוקה אושרה. <הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 32) (התאמה תעסוקתית), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1060); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 32) (התאמה תעסוקתית), התשע"ו–2016. יציג את הצעת החוק, בשם השר לביטחון פנים גלעד ארדן, השר אריה דרעי. בבקשה, אדוני. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם, לבקשת השר לביטחון פנים, לקריאה ראשונה, את הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 32) (התאמה תעסוקתית), התשע"ו–2016. עניינה של הצעת החוק שבפניכם היא הסדרת הבדיקה התעסוקתית למשרתים במשטרת ישראל, לרבות אפשרות השימוש בפוליגרף, בהתאם להגבלות שנקבעו בהצעת החוק. בשנתיים האחרונות החלה משטרת ישראל לקיים הליכי התאמה תעסוקתית לשוטרים, לרבות מועמדים לגיוס, כדי להבטיח כי המועמדים לגיוס למשטרה והמשרתים בה בפועל מתאימים לתפקידם. ההחלטה לנקוט הליכים אלו התקבלה לאחר שהתברר כי לאורך השנים התגייסו והועסקו במשטרה שוטרים אשר אינם ראויים לשרת במשטרה בכל הקשור לטוהר מידותיהם, בין השאר על רקע מעורבותם בעבירות פליליות או משמעתיות. במסגרת זו התברר כי הבדיקות שנעשות טרם הגיוס למשטרה ובמהלך השירות בה, ובמרכזן הליכי בדיקת ההתאמה הביטחונית לשירות במשטרה מכוח הוראות חוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב–2002, המאפשרות שימוש בפוליגרף, אין בהן די, משני הטעמים שלהלן – השעה מאוחרת, אני אקצר קצת, אדוני היושב-ראש, כן? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, זה עניין שלך. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> כן, כן. כמו כן, מוצע בהצעת החוק לקבוע מנגנון הגשת השגה בפני מי שמינה המפכ"ל לכך על-ידי נבדק שראה עצמו נפגע מהחלטה שהתקבלה בעניין אי-התאמתו התעסוקתית. נוסף על כך מבוקש להסמיך את המפכ"ל לקבוע הוראות, בהתאם לסמכותו שבסעיף 9א לפקודת המשטרה, שיקבלו את אישורם של השר לביטחון הפנים ושר המשפטים, ובהן בין השאר ייקבעו רמות הסיווג של תפקידים במשטרה והנושאים שייבדקו בבדיקת ההתאמה התעסוקתית, וכן יוסדרו אופן ביצוע בדיקות ההתאמה התעסוקתית, אופן הטיפול והשמירה על חומר הבדיקה ואופן הגשת ההשגה בגין החלטה על אי-התאמה תעסוקתית. לאור האמור – אדוני היושב-ראש, יש לי שאלה, כנראה מהמשרד הכינו נאום קצת יותר ארוך. בגלל השעה אני רוצה לקצר. אפשר להעביר לפרוטוקול? אי-אפשר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אי-אפשר. מה שאתה מקריא זה מה שייכנס לפרוטוקול ול"דברי הכנסת". זו החלטה שלך, אני לא – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל ממילא כולנו, אדוני השר, מצביעים בעד. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> כן. השאלה היא אם יש להם עניין שזה ייכנס לפרוטוקול. זו השאלה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> לא, לא לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עמר, אתה לא אמור להגיד מה אתה רוצה שהוא יעשה. פשוט, מהסיוט של איתן כבל. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> לאור המלצת חברי הכנסת ולאור האמור, אבקשכם לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה שחשוב זה הצעת החוק, לא ההקראה. עשית בשכל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לרשימת דוברות ודוברים. אני אקריא את שמו של מי שלא הסיר את בקשתו: חבר הכנסת יואל חסון – מוותר; מירב בן ארי; עליזה לביא; זהבה גלאון; אמיר אוחנה; מיכל רוזין. איילת נחמיאס – בבקשה, שלוש דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני השר, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לומר בצורה יותר ברורה מה שאחר-הצהריים, לטעמי, אמרתי לא בשקט, אבל השתדלתי להיות מנומסת ולא לקרוא קריאות ביניים בשעת השאלות. דיבר כאן גם השר יובל שטייניץ, ודיבר כאן ראש הממשלה, בצורה ברורה מאוד ונוקבת נגד הרב לוינשטיין, או מה שאני בימים האחרונים מוצאת את עצמי עושה – "הרב" לוינשטיין, כי אני לא יודעת מה רב ומה רבותא, ואני בטוחה שהוא לא מייצג את רבני ישראל. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> רב עם כל העולם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני לא מדברת על הרב דרעי, זה בסדר; אני מדברת במקרה הזה על הרב לוינשטיין, ואני רוצה לומר לכם שראש הממשלה וגם השר שטייניץ דיברו נחרצות נגד הדברים שהוא אמר. אומנם, הרב דרעי, אני לא מדברת עליך, חלילה, אבל אני פשוט – אני יודעת, איציק שמולי תמיד מרכז הרבה תשומת לב סביבו, זה בסדר. אבל אני אומרת לכם, אני חושבת שהם צריכים לעשות מעשה; אי-אפשר להסתפק בזה שהם באו ואמרו שהאמירות לא מקובלות עליהם. השר שטייניץ אמר דברים חריפים, ומאוד שמחתי לשמוע אותם. אחר כך באה השרה רגב ושאלה אותנו למה אנחנו לא יוצאים נגד אורשר. סליחה? גידי אורשר הושעה מתפקידו מייד. רוב האנשים שאני מכירה בכנסת ישראל יצאו נגד הדברים שלו. מה השאלה בכלל? מישהו ראה איזושהי קריאה נגד הרב לוינשטיין שקוראת להשעות אותו, או לחלופין – לעצור את תקצוב הישיבה בעלי? אני אומרת שאין פה יותר שאלות, וזה מה שקראתי לראש הממשלה וזה מה שקראתי לשר שטייניץ לעשות, וזה גם מה שהצעתי לשרה רגב – לקום ולקרוא קריאה ברורה: דברים כאלה לא יכולים להיאמר על-ידי מורה, מחנך – רב – בישראל. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת נחמיאס. חברת הכנסת זנדברג; מרגלית; בר-לב; אבו מערוף. נחמן שי – בבקשה, עד שלוש דקות. נחמן לא מוותר, אתה ויתרת. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תודה, תודה לך, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מוכרח להגיב גם מעל הדוכן על ההודעה שקיבלנו לפני דקות אחדות בעניין תאגיד השידור הציבורי. אנחנו הקדשנו בכנסת הזאת מאות שעות לתאגיד הזה. אם היו מקדישים אותו מספר שעות למשל לשיפור יחסי החוץ של ישראל, או לתכנון אסטרטגי של יחסינו עם הפלסטינים, אני בטוח שכבר היינו מגיעים לפתרון. ישבנו ימים ולילות, גם בוועדות, גם במליאה – כל הזמן: תאגיד השידור, תאגיד השידור, תאגיד השידור, תאגיד השידור. והיה לחץ כבד להתחיל מייד. אנחנו אמרנו – עבדכם אמר יותר מפעם: אי-אפשר להקים תאגיד שידור בשנה, ולא בשנתיים; זה לוקח זמן. אבל אמרנו להם באותה נשימה: אל תהרסו בינתיים את רשות השידור הקיימת. אל תהרסו אותה, כי זה נורא קל להרוס, והרבה יותר קשה לבנות. כל אחד יודע את זה. ותאגיד שידור, שזה מאות עובדים, וזה יותר ממיליארד שקל תקציב – אי-אפשר ביום בהיר אחד להוריד אותם, להוסיף אותם. זה היה ברור ששום תוכנית עבודה אין פה. סתם התנכלות, רוע לב, אני לא יודע, קפריזה אישית – תגידו מה שאתם רוצים. עכשיו, אני העברתי פה הצעת חוק לפני חודש, חודש וחצי, להאריך בחצי שנה, יחד עם הממשלה – הכול יפה. פתאום מאריכים בשנה וחצי. אני לא נגד – מלכתחילה היה צריך. גויסו עובדים. מה יהיה עם העובדים? מה יהיה עם העובדים? 200 איש כבר התפטרו ממקומות העבודה שלהם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לפטר, להתל, לטלטל – סתם. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. אני חושב שיש מאחורי זה תוכנית, זה לא מקרי. התוכנית היא להרוס את רשות השידור הקיימת. זו הייתה התוכנית – להרוס אותה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> נכון. וזה הצליח. <נחמן שי (המחנה הציוני):> וזה הצליח, נכון, אומרת מרב חברתי. זה הצליח לסרס את המקום. מה יעשה העובד ששלשום ראיינו אותו ואתמול הודיעו לו שהוא לא התקבל? איפה הוא עומד עכשיו? הוא תלוי. הוא עובד עדיין ברשות השידור? הוא כבר לא עובד שם? הוא כבר יודע שלא רוצים אותו. איפה מורל העובדים? איפה האווירה היצירתית שהארגון הזה מחייב? איפה תוכניות עבודה לעתיד? הלוא טלוויזיה, כמו כל דבר אחר, צריכה לתכנן קדימה. הזמינו תוכניות? לא הזמינו? מה זה – זה ברדק? כאילו אין בכלל – כאילו המציאו את המדינה שלשום בלילה. אז אני אומר לכם, אני חסתי מלכתחילה על רשות השידור, ואמרתי שזו לא הדרך, וצריך לעשות את זה בתהליך, ולראות איך אפשר לשפר את המצב הקיים. אמרו: לא, הורסים ובונים. עכשיו נוצר דבר מאוד מעניין: חצי בית הרוס, זה הבית שקוראים לו רשות השידור, וחצי בית עומד, אבל הוא חצי בית, הוא לא מתפקד, וזה תאגיד השידור. יכול להיות שזה משרת את צרכיו של ראש הממשלה, שעמד פה היום שעה ו-40 דקות ולא אמר רבע מילה על זה – ושאלו אותו בתחומים האלה – לא אמר רבע מילה. לא יכול להיות שזה התפתח בשעה ורבע שהוא הלך מפה החוצה ללשכה שלו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> הוא אמר שחשוב שיהיה שידור רצוף. <נחמן שי (המחנה הציוני):> שיהיה שידור רצוף, הוא אמר? יהיה פה לא שידור רצוף – יהיה פה שידור עצוב. זה מה שיהיה פה בסופו של דבר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת ברקו – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני חושב שמבקר המדינה, כגוף ראשון שעולה בדעתי, יצטרך לבדוק את כל תהליכי קבלת ההחלטות שהיו פה: איך ההר הוליד עכבר – ההר הוליד עכבר. תודה רבה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אולי במקרה הזה העכבר הוליד הר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. אנחנו ממשיכים עם רשימת הדוברים. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – זה לא אומר שהתופעה תיעלם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יואל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תתביישי לך – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת אייכלר; מוזס; מיקי לוי – מוותר; איציק שמולי; יעל גרמן; שרן השכל; רויטל סויד; יוסי יונה. אוקיי, אין עוד דוברות ודוברים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אולי לחברת הכנסת ברקו יש מה לומר לך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו, אם כן, עוברים – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – כל הזמן נטפל אלי – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה – חבר הכנסת חסון, תודה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – עדיף? אז היה לך מה להגיד. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 32) (התאמה תעסוקתית), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> רגע, זו הצבעה על התאגיד? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מי בעד? מי נגד? – מה פתאום? – נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 34 נגד – 1 נמנעים – 2 ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 32) (התאמה תעסוקתית), התשע"ו–2016, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 34 בעד, אחד נגד, שני נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 32) (התאמה תעסוקתית), התשע"ו–2016, עברה בקריאה ראשונה ותועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת הפנים והגנת הסביבה. <הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 15) (מתן שירות ציבורי בלא המתנה בתור לאזרח ותיק שגילו מעל 80 שנים), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1059); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 15) (מתן שירות ציבורי בלא המתנה בתור לאזרח ותיק שגילו מעל 80 שנים), התשע"ו–2016 – לקריאה ראשונה. תציג את הצעת חוק השרה לשוויון חברתי חברת הכנסת גילה גמליאל. בבקשה, גברתי. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברות הכנסת, והדרנו פני זקן וזקנה ובפני שיבה נקום. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל אל תגידי זקנה – – – <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> אני אומרת את זה מהמקורות. נבחין ונראה שהאמירות האלה הן המקורות שלנו, ואת זה אנחנו צריכים לספוג, להטמיע תודעתית, לחנך את ילדינו. כן, חברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי, בפני אזרחים ואזרחיות ותיקים נקום, שזה אומר מגיל 60 ומעלה. לא צריך לחכות עד אז. אבל עד שנסיים את ההטמעה של אותם דברים, של חינוך ילדינו לכך שאזרחים ואזרחיות ותיקות יקבלו את ההוד, ההדר, הכבוד הראוי להם, המדיניות של המשרד שלי לשוויון חברתי זה בדיוק זה: לפעול לפעילות מרובה של שילוב בין-דורי – בין אוכלוסייה צעירה לאוכלוסייה אזרחית ותיקה, כדי שההדר הזה יבוא באופן טבעי, ולא נצטרך לחוקק חוקים על דברים כל כך ברורים. אז החוק, כבוד היושב-ראש, שאני מציגה פה בפניכם, זה מתן שירות ציבורי בלא המתנה בתור לאזרחים ותיקים שגילם מעל 80 שנה. כלומר, לכשיגיעו אזרחים ותיקים – ואזרחיות – לדואר, לבית-המרקחת, לבנק, לקולנוע, לתיאטרון, לאולמות מופעים, לאצטדיונים, לגלריות, למוזיאונים, לספריות – לכל מקום שיש בו מכירת כרטיסים – לנסיעה בתחבורה ציבורית, לאתרי עתיקות, לאתרי הנצחה, לגנים הלאומיים – לכל האתרים הלאומיים כהגדרתם בחוק גנים לאומיים – לשמורות טבע, לחנויות גדולות כהגדרתן בחוק קידום התחרות בענף המזון – בכל המקומות הללו אנחנו כולנו נפנה בעבורם את התורים וניתן להם לעבור, בשטיח פרוש בפניהם, לראש התור. העניין הזה נועד להוקיר את מי מאתנו שמגיעים לגבורות ומגיע להם – בזכות, כמו שאמרתי, עוד מההיבט של עצם היותם מקימי המדינה, על תרומתם הענפה, אנחנו צריכים להוקיר אותם, ועל כך אנחנו נעביר היום את החוק, כדי לאפשר להם לעשות זאת. אני שמחה שגם חברי חבר הכנסת איציק שמולי צירף את הצעת החוק הפרטית שלו להצעת החוק הממשלתית, ואני קוראת כאן לכל חברי וחברות הבית לתמוך בהצעה הממשלתית, ולתמוך גם בהצעת החוק הפרטית. אנחנו נשלב אותן, כמובן; היא תיטמע בהצעת החוק הממשלתית, ואני סומכת על מר אלאלוף, חבר הכנסת היקר, שיצליח לקדם זאת, וכולי תקווה שעד סוף המושב הזה זה כבר יעבור כחוק במדינת ישראל. אז תודה רבה, ובקרוב מאוד הזכות האלמנטרית הזאת כבר תצא לדרך. אז תודה לכם ולכן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לך, השרה. <הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – מתן שירות בלא המתנה בתור לאזרח ותיק מעל גיל 80), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/2910/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת איציק שמולי) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוצמדה להצעת החוק הזאת, כאמור – חוק מ/1059 – הצעת חוק של חבר הכנסת איציק שמולי, והוא יעלה להציג אותה. מה לך ולאזרחים ותיקים וכל – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני יודע – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> פתאום החלטת להשתגע? סבבה. עד שלוש דקות. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני חושב שזה חוק שהוא חשוב בצורה בלתי רגילה. נכון שהדרת פני זקן, ולקום באוטובוס, ולתת לאזרח ותיק או אזרחית ותיקה לעבור בתור, בעולם מתוקן זו הייתה אמורה להיות נורמה. אבל, לצערנו, בעולם הזה, שכל אחד ממהר לכל מקום וכל אחד רוצה להגיע ראשון לכל מקום, אנשים לא מסתכלים יותר מדי לצדדים, והרבה פעמים שוכחים שיש מסביבנו, בקרבנו, אזרחים ותיקים, שהם לא אצנים אולימפיים ולא יכולים לעמוד שעות בתור ולא יכולים להקדים אותנו, הצעירים, בדואר, בעלייה לאוטובוס, בקולנוע, בכל מקום אחר. ולכן, הצעת החוק הזאת היא מאוד מאוד חשובה. בראש ובראשונה אני חושב שמגיעה מילת ברכה גדולה מאוד לך, השרה גילה גמליאל, שמאז שאת נכנסת למשרד – וזה לא היה קל, כי נכנסת בוודאי לנעליים גדולות, של אורי, זיכרונו לברכה – את עושה עבודה מופלאה, גם בתחום התרבות של האזרחים הוותיקים וגם בדאגה לרווחה שלהם, ועל כך נתונות לך התודה והברכה. אני רוצה גם להודות לוועדת העבודה והרווחה ולנועה בן-שבת, שעמלה על ההצמדה של הצעת החוק, ואני מאוד מאוד מקווה שבכנסת הזאת, בעזרת חברים גם מהצד הזה וגם מהצד הזה – ואני רואה את טלי, גם את מאוד מאוד שקועה בנושאים של האזרחים הוותיקים – זה יהיה אחד הנושאים שנצליח לדחוף קדימה, כי באמת אין שום סיבה שהכנסת הזאת לא תתרכז ותתכנס סביב 800,000 ואולי יותר אזרחים ותיקים במדינת ישראל, שהרווחה שלהם לא מספיק גבוהה, והם מועדים יותר לפורענות בדרכים ולתקיפה ברחובות, ולפעמים גם מפילים אותם בפח בעולם הצרכנות. אז אני מאוד מאוד מקווה שגם בעזרת התמיכה באמת הגדולה שלך, השרה גילה גמליאל, וגם בעזרת חברי הכנסת טלי ונחמן, שותפי להובלת השדולה, אנחנו נצליח להביא בשורה בכנסת הזאת לאזרחים הוותיקים. זו הצעה חשובה מאין כמותה. גם אני, ממקום מושבי בוועדת העבודה והרווחה, אעשה את הכול, כמובן יחד עם היושב-ראש, לקדם את ההצעה הזאת כמה שיותר מהר. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> רגע, יש לבני בגין מה להגיד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תכף, יש רשימה. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> לא, שאלה קטנה אליך: אין סיפק בידי לפנות לוועדת האתיקה כרגע. החוק הזה נוגע לי אישית, אני זקן חברי הכנסת. האם אני יכול להצביע בעד? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שאלה טובה, כבוד זקן חברי הכנסת. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> ודאי שכן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> השרה אומרת שכן, אז אתה, אנחנו נאפשר לך אפילו הצבעה כפולה, כי אתה – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אתה יכול להיות בטוח. אנחנו מצביעים בעד הדיור ולא מקבלים דיור. אתה תצביע בעד – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו נצביע בעד בגין. אתה רואה? זה כבוד גדול. <יהודה גליק (הליכוד):> תגיד שאתה רוצה להצביע ראשון. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בדיוק. אנחנו עוברים לרשימת הדוברות והדוברים, מי שלא הסיר את עצמו. יואל חסון – כן? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> די. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יש לי מה לומר בעניין. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יואל, אתה אין לך עוד שערה לבנה אחת, מה יש לך לדבר על החוק? אני לא מבין, באמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> קודם כול יש כמה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני רציתי לדבר פה, כי אני חושב שזה אחד החוקים החשובים, שנראים אולי לפעמים קטנים כאלה, שלא באמת עושים הבדל, אבל כשהם הופכים להיות חלק מחקיקה רחבה שמתייחסת לאזרחים הוותיקים, זו עוד לבנה חשובה ביחס של החברה לאזרחים הוותיקים. אני חושב שחברה שלא יודעת להתייחס לאזרחים הוותיקים שלה זו חברה מעוותת, זו חברה שאין לה עתיד, וזו חברה שלא יכולה באמת להתקדם לשום מקום. זה משהו שמבחינתי, ברמה האישית והרגשית, האוכלוסייה הוותיקה היא משהו שלי, בכל אופן, נוגע מאוד ללב, ולכן אני רוצה לברך על החקיקה הזאת, גברתי השרה, אותך. אני רוצה להגיד גם לחבר הכנסת שמולי, חברי לסיעה, שבאמת עוסק באדיקות בנושא הזה של האוכלוסייה הוותיקה, גם בתחום הביטוחים וגם במצבם בכל תחום אפשרי: אתה באמת מעורר השראה בדבקות שלך בנושא הזה, בהחלטה שלך להוביל את זה ולא לוותר, ולקחת את זה כאג'נדה שהיא באמת ודאי מכבדת אותך כאיש ציבור שלוקח את עבודתו ברצינות, וגם, לדעתי, עושה למחנה הציוני ולכנסת כולה כבוד גדול, שאתה הפה והנציג של האוכלוסייה החשובה הזאת. תודה רבה לך. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה. <קריאה:> חברת הכנסת ברקו – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> נכון. אני מקווה, אגב, שבכל הדבר הזה גם נראה שחברת הכנסת ברקו תומכת בחוק הזה באותה מידה. <ענת ברקו (הליכוד):> ברור, יואל. ברור. איך לא? חיכיתי רק שתגיד לי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת יואל חסון. חברת הכנסת בן ארי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מה קורה לכם? נשארים בשביל שמולי – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – ובשביל גילה, כמובן, בשביל השרה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עד שלוש דקות, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה ואדוני השר, עליתי לכאן כדי לומר לך תודה רבה על החוק החשוב הזה. אני רוצה להתחייב כאן, בשם ועדת העבודה והרווחה – וגם דיברנו עם יושב-ראש הוועדה – שאנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי לקדם את זה כבר במושב הזה, כדי שזה יעבור בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. לכן היה לי חשוב לברך – כמובן גם את חברי חבר הכנסת איציק שמולי. אני רוצה רק לומר משהו אחד, בעיקר מהמקום של הספסל האחרון – כל הזמן אומרים על צעירים וצעירים; צעירים אנחנו כנראה לא נהיה, קשישים אנחנו בטוח נהיה, לכן באמת חשוב לתמוך – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> וואו. <מירב בן ארי (כולנו):> – – ולפרגן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני מבקש: לוועדת החוקה, לא לוועדת העבודה. <מירב בן ארי (כולנו):> חבר הכנסת סעדי, אומנם אתה עושה עבודה טובה בוועדת החוקה, ופרגנו לך היום, אבל תסמוך עלי, תסמוך על חבר הכנסת כהן ועל יושב-ראש הוועדה, שאנחנו נקדם. זו בדיוק האג'נדה של הוועדה, ולכן הצעת החוק חשובה. ברכות לךְ ולחבר הכנסת שמולי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת בן ארי. יוסף ג'בארין; עליזה לביא; עמר בר-לב; רוזין; אבו מערוף; נחמן שי; ישראל אייכלר; איילת נחמיאס. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עבדאללה עולה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז למה אתם מפריעים? רגע, רגע, סליחה. עבדאללה אבו מערוף. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עבדאללה עולה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר'ה, מה לעשות, תישארו פה עוד קצת. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> נחזיק אתכם עוד כמה דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברותא. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – אנחנו מקבלים לפי שעות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בגמרא אמרו: או חברותא או מיתותא. בבקשה, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השרה גילה גמליאל וכבוד השר אריה דרעי, החוק הזה הוא מסר חינוכי, תרבותי וחברתי טוב מאוד, וכמו שאומרים: עדיף מאוחר מאשר בכלל לא. אני אחד החתומים על הצעת החוק הפרטית של איציק שמולי, ולכן אני מברך על ההצעה הזאת. ראיתי מה זה קשישים ואזרחים ותיקים מעל גיל 80 – חייתי בחברה ללא חוק שכיבדה את האנשים האלה, שהם אזרחים ותיקים, ומגיע להם כבוד – לפחות הכבוד הזה, הקל. באמת הייתי רוצה שלא נצטרך לחוקק את החוק הזה, ושאכן המסר הזה יגיע, בייחוד לדורות הצעירים, שלא נצטרך לחוקק חוקים כאלה, וזה יהיה חלק מהחיים הנורמטיביים, התרבותיים והחינוכיים של כל אזרח. לכן, אני מברך על החוק, את איציק שמולי ואת היוזמים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת שי, בבקשה. <ענת ברקו (הליכוד):> מה אתה אומר, חבר הכנסת חסון? שמעת? <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת ברקו, תודה שאת מסבה את תשומת לבי, באמת. <ענת ברקו (הליכוד):> אני פשוט ראיתי שאתה שקוע – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ומה עם הוותיקים הפַלסטינים שפַּ, פַּ? מה נעשה עם זה? מה נעשה אתם? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה קודם כול להודות – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני רוצה קודם כול להודות לשרה גמליאל – – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני רוצה קודם כול להודות לשרה גמליאל, השרה לאזרחים ותיקים, לשוויון חברתי, על ההצעה ועל החוק, וגם לחברי הטוב איציק שמולי. כפי שאמר איציק, הוא ואני וחברנו יואב קיש עוסקים בכנסת בשדולה לאזרחים ותיקים, לגמלאים ולגמלאיות. כל צעד שיכול לשפר את מצבם, את הרגשתם, בחברה הישראלית, מתקבל בברכה. כל דבר. מדובר באוכלוסייה – בציבור של 900,000 איש שגדֵל במהירות, והוא כנראה הסקטור שצומח הכי מהר בחברה הישראלית, כי תוחלת החיים הולכת ומתארכת. זה הישג אדיר שלנו, של מערכת הבריאות, של מערכת הרווחה, של כל המערכות הסובבות. אומנם אנחנו מתלוננים כל הזמן, אבל מסתבר שבכל זאת אנחנו מאריכים לחיות. אבל כשמאריכים לחיות, צריכה גם להיות איזושהי איכות. אני לא צריך להטיף לך, גילה, כי את יודעת את זה היטב, ואני בטוח שאת משקיעה בזה הרבה. לכן, ההכרה במעמדם, והטמעת הערך, בעיני, של אזרח ותיק ואזרחית ותיקה בציבור – הוא ערך עליון. הם לא – אני יכול להגיד "אנחנו", כי גם אני שייך אליהם – אנשים מיותרים – מה לעשות – הם לא רק עשו, הם גם עושים, הם גם מעורבים, גם אכפת להם, והם חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. לכן, אני מקווה מאוד שיבואו עוד חוקים, והחוקים ייצרו גם את האווירה הדרושה כדי לסייע. יש גם צורך להיטיב את מצבם הכלכלי של חלק מהם, את יודעת; לא כולם – יש כאלה שמצבם טוב, והם פורשים בכבוד. יש כאלה שהחיים האלה, של גיל מבוגר, הם חיים לא מכובדים, והם נמצאים על קו העוני ולפעמים מתחת לקו העוני. <קריאה:> 22%. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני יודע, אחד מכל חמישה. אני יודע. וכאן המדינה חייבת לעזור להם. אני יודע שהייתה פה בכנסת לא מזמן הצעה להעלות בגדול את קצבת הזיקנה – תכף גם ישנו את השם, אני מבין – אנחנו יודעים, ואלה היו סכומים פנטסטיים. אז אני לא בטוח. כולנו רצינו ותמכנו – חלק, שיכלו לתמוך – אבל אין ספק שצריך למצוא דרך לגאול את הקבוצה הגדולה הזאת של הגמלאים, ונוריד אחד מתוך חמישה מ-900,000 – אנחנו יודעים איזה מספרים אלה – וניתן להם בפרק האחרון של חייהם, שיכול להיות מאוד ארוך, וזה לא שנה או שנתיים, חיים בכבוד. את הכדור הזה אני משאיר על המגרש שלך, אבל אנחנו לא מוותרים לך, כי נהיה שם, גם אנחנו וגם אחרים. בסופו של דבר זה אינטרס של כולם, כמו שאמרה מירב; גם היא וגם הצעירים שיש בינינו, וגם גיל הביניים – כולם יגיעו לשם. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בעזרת השם. <נחמן שי (המחנה הציוני):> בעזרת השם, כמובן. אז תודה רבה לך, גילה, וידידי איציק, תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת שי. חבר הכנסת אייכלר; נחמיאס ורבין – מוותרת; מוזס; גלאון; מיקי לוי; מיקי, למה דלוק לך שם האור בעד, שם? לא לא לא, לא לדפוק. מיקי, זה לא שוק. הוא פתר את זה. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה שלא הולך במוח הולך בכוח. מיקי הוכיח לנו את זה עכשיו. כל הכבוד, מיקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> כל מה שאתם לא מצליחים לסדר, תביאו אלי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן, אפשר לצרף אותו לאגף הטכנאים. אמיר אוחנה; שמולי. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כבר דיברתי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> גרמן; השכל; סויד; יוסי יונה. אוקיי. אם כן, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה בנפרד, קודם כול על הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 15) (מתן שירות ציבורי בלא המתנה בתור לאזרח ותיק שגילו מעל 80 שנים), התשע"ו–2016, שהציגה השרה גמליאל, ואחר כך נצביע גם על ההצעה של שמולי. מי בעד ומי נגד הצעת החוק? נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 32 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון מס' 15) (מתן שירות ציבורי בלא המתנה בתור לאזרח ותיק שגילו מעל 80 שנים), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 32 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה. ואנחנו עוברים עכשיו להצבעה על ההצעה – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> היא תועבר לוועדת העבודה והרווחה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו עוברים להצעה המוצמדת של חבר הכנסת שמולי, מס' 2910. נא להצביע. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אין בעיה, נוסיף אחרי זה לפרוטוקול. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 24 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 34 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – מתן שירות בלא המתנה בתור לאזרח ותיק מעל גיל 80), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 34 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת החוק של איציק שמולי, המוצמדת, עברה בקריאה ראשונה, ושתי ההצעות יועברו להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת העבודה והרווחה. מזל טוב, איציק, מזל טוב, השרה. <הצעת חוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1061); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ו–2016. יציג את הצעת החוק, בשם שרת המשפטים, השר אריה דרעי. בבקשה, השר דרעי. חבר הכנסת מזוז, נא לאפשר לשר דרעי להציג את הצעת החוק. <ירון מזוז (הליכוד):> בבקשה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. תודה, אדוני. תודה. <ירון מזוז (הליכוד):> כבוד הרב – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> פה הוא השר. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש לי שאלה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. מרב, אני עונה עכשיו במקום השרה איילת שקד. כתבו לה כאן: "אני מתכבדת להביא בפניכם", אז איך אני מתנסח עכשיו? תגידי לי, בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני השר – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> בשם שרת המשפטים – – – מרב מיכאלי, איך זה מתחבר. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> מה אני עושה, מרב? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> השר יובל שטייניץ קרא את זה ככה, בנקבה, וכל הזמן הפנה אלי, ואני עליתי אחריו והזמנתי אותו למועדון הדראג. אם אתה רוצה שאני אעשה אותו דבר גם אתך, בשמחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> את מניחה שהוא יודע מה זה מועדון הדראג. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> טוב, מרב. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> באהבה, רק באהבה. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> מרב, הבעת את דעתך, הרבנית מרב. אלה התשובות שלך, חבל. נו, טוב. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא לפניכם לקריאה ראשונה את הצעת חוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ו–2016. לפי ההצעה, יוסמך נשיא המדינה להקל באמצעי משמעת של התליית רישיון לתקופה קצובה אשר הוטל בתום הליך משמעתי על בעל מקצוע מוסדר. אמצעי משמעת של התליה משמעותו איסור עיסוק במקצוע לתקופה קצובה. ההקלה תוכל להיעשות על דרך קיצור תקופת תוקפו של אמצעי המשמעת, או על דרך המרתו באמצעי משמעת אחר. התיקון מוגבל לסמכות הקלה בעונש בלבד, ולא לחנינה, המוחקת את תוצאות העבירה. על־פי ההצעה, קודם להפעלת סמכותו של נשיא המדינה תעמוד לנגד עיניו חוות דעת של הגוף המקצועי הנוגע בדבר. התיקון מוצע במגמה לקבוע הסדר מאוזן, בהתחשב בפגיעה הקשה שיש בענישה משמעתית המונעת עיסוק לתקופה משמעותית מחד גיסא, ובאינטרסים הציבוריים, ובהם הצורך למנוע התנהגות פסולה של בעלי מקצוע וההגנה על הציבור, מאידך גיסא. לאור האמור, הממשלה מבקשת לתמוך בהצעת החוק. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים, אם כן, לדיון. חסון – עולה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חסון עולה. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אורן חזן לא פה. יואל החליט להחליף אותו היום. בן ארי – מירב, את עולה? <מירב בן ארי (כולנו):> אני רוצה לעלות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, יש לך עד שלוש דקות. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול, כמובן אני תומכת בחוק החשוב הזה, המשמעותי. אני לא שמעתי מה השר המליץ, האם גם החוק הזה יגיע לוועדת העבודה והרווחה? הוא המליץ על זה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ועדת החוקה. <מירב בן ארי (כולנו):> ועדת החוקה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן. <מירב בן ארי (כולנו):> אפילו שזה נושא שקשור גם ברווחה. זה בהחלט חוק חשוב. אני רוצה להגיד רק משהו אחד לקראת סיום המליאה, לנוכח העובדה שהיה כאן היום אירוע שאני חייבת להתייחס אליו ולא נתנו לי להתייחס אליו בשעת השאלות לראש הממשלה, ולא אישרו לי את ההצעה לסדר-היום. אני יודעת שההצעה הזאת לסדר-היום לא אושרה משיקולים שונים, ולכן חשוב לי להתייחס במילה אחת למה שאמר ראש מכינת עלי. שמעתי בימים האחרונים הרבה מספסלי האופוזיציה ומחברי הכנסת, ולכן חשוב לי לומר שגם בקואליציה יש חברי כנסת רבים שמסתייגים מהדברים החמורים שנאמרו במכינה. כן, אני חושבת שזה לא קשור לפרסונליזציה, גם אם שמעתי שכנראה על זה נפסלה ההצעה שלי לסדר-היום. אני חושבת שאדם שמנהל מכינה, כשכל חניך במכינה הזאת מקבל 25,000 שקלים ממדינת ישראל – כן, לראש המכינה יש מחויבות, ולהתנסח נגד קהילת הלהט"ב, גם במילה "סוטים", כמה פעמים, גם נגד הצבא, גם נגד חיל חינוך, גם נגד קצין חינוך ראשי בעצמו, במילים שנאמרו, מילים חמורות, נגד קצין חינוך ראשי, וכמובן נגד הזרם הרפורמי, להגדיר אותו כחלק מהנצרות – לא תהיה לי הזדמנות לדבר על זה ביום רביעי, אפילו שגם אני וגם חבר הכנסת חסון ניסינו לדבר על זה, כי – כן, אני חושבת שזה לא עניין פרסונלי; אני חושבת שזה אדם שמייצג; איך אמרו לי חבר'ה שלומדים במכינה – הוא משפיע גם על דעות של הרבה אנשים. הרב לאו אמר משפט מאוד מאוד חשוב. הוא אמר – – – <רחל עזריה (כולנו):> הרב בני לאו. <מירב בן ארי (כולנו):> הרב בני לאו. תודה, חברת הכנסת עזריה. הוא אמר היום משהו מאוד חשוב; אני לא יודעת אם שמעת, על אותו תלמיד שלו, שהתבלבל בזהות המינית שלו, ורצה להתאבד. שמעת את הדברים שלו, חברת הכנסת עזריה? אני בטוחה, כי את מובילה את העניין אצלנו בסיעה. אותו תלמיד שרצה להתאבד, בזכות חבריו למכינה הוא לא התאבד, ובזכות ההתגייסות, גם של הרב וגם של התלמידים, נמנע האסון הזה. ולכן, אדם שנמצא בעמדת כוח כזאת – זה לא עניין פרסונלי, זה עניין של השפעה, והיה לי חשוב לבוא ולומר את הדברים האלה, כי לפעמים – ואמרתי את זה גם בשבוע שעבר כשדיברנו על החפצה של נשים ועל מי נותן להן יותר קדימות – חשוב לי לומר שבספסלי הקואליציה יש אנשים שמתנגדים לדברים שהרב לוינשטיין אמר, וכמובן מגנים אותם בתוקף. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת בן ארי. עליזה לביא; גלאון; אוחנה; מיכל רוזין; ורבין; זנדברג; אראל מרגלית; עמר בר-לב; אבו מערוף; נחמן שי; אייכלר; מוזס; מיקי לוי; שמולי; גרמן; השכל; סויד, ויונה. אוקיי. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. נא לשבת. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. הצבעה מס' 25 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ו–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <דוד ביטן (הליכוד):> תרשום אותי גם – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 30 בעד, מתנגד אחד. אני קובע כי הצעת חוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ו–2016, עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו נוסיף להצבעה את חבר הכנסת ביטן, לפרוטוקול. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מרגי, סגן השר. סגן השר בן-דהן, אתה בעד, נכון? <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> בעד, בעד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עוד מישהו? זהו. אם כן, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, מחר, יום שלישי, י"ג בתמוז התשע"ו, 19 ביולי 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:52.>