דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ל"ד ישיבה קמ"ח הישיבה המאה-וארבעים-ושמונה של הכנסת העשרים יום שלישי, י"ג בתמוז התשע"ו (19 ביולי 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 7 דב חנין (הרשימה המשותפת): 7 יעקב פרי (יש עתיד): 8 נאוה בוקר (הליכוד): 8 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 9 אכרם חסון (כולנו): 10 איתן ברושי (המחנה הציוני): 11 ענת ברקו (הליכוד): 11 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 12 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 13 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 13 יהודה גליק (הליכוד): 16 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 17 מירב בן ארי (כולנו): 17 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 18 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 18 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 19 אלעזר שטרן (יש עתיד): 20 מיקי לוי (יש עתיד): 20 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 21 ישיבה מיוחדת לציון עשור למלחמת לבנון השנייה 21 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 22 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 24 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 26 שר החינוך נפתלי בנט: 31 ציפי לבני (המחנה הציוני): 33 יואב קיש (הליכוד): 35 עפר שלח (יש עתיד): 36 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 38 הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון) (הרחבת ההגנה על כספים המגיעים לאומן), התשע"ו–2016 41 קארין אלהרר (יש עתיד): 42 זהבה גלאון (מרצ): 43 איציק שמולי (המחנה הציוני): 45 אכרם חסון (כולנו): 48 הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 46) (חקיקת משנה הקובעת ענישה פלילית) 51 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 51 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 52 איציק שמולי (המחנה הציוני): 54 דב חנין (הרשימה המשותפת): 55 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 57 אכרם חסון (כולנו): 59 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה); 61 הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016 61 סגן שר האוצר יצחק כהן: 61 אילן גילאון (מרצ): 62 תמר זנדברג (מרצ): 64 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 66 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 68 יעקב פרי (יש עתיד): 73 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 75 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 76 זהבה גלאון (מרצ): 78 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 79 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 87 עפר שלח (יש עתיד): 92 קארין אלהרר (יש עתיד): 94 דב חנין (הרשימה המשותפת): 95 מיקי לוי (יש עתיד): 96 מירב בן ארי (כולנו): 98 מיכל רוזין (מרצ): 103 נחמן שי (המחנה הציוני): 113 מאיר כהן (יש עתיד): 120 עליזה לביא (יש עתיד): 122 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 128 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 130 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 133 חיים ילין (יש עתיד): 138 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 141 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 144 עיסאווי פריג' (מרצ): 147 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 153 יוסי יונה (המחנה הציוני): 159 איתן ברושי (המחנה הציוני): 166 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 168 יאיר לפיד (יש עתיד): 170 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 172 מיכל בירן (המחנה הציוני): 174 יואל חסון (המחנה הציוני): 176 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 181 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 183 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 185 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 186 אכרם חסון (כולנו): 188 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 189 נורית קורן (הליכוד): 191 רויטל סויד (המחנה הציוני): 194 איציק שמולי (המחנה הציוני): 197 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 199 סגן שר האוצר יצחק כהן: 201 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 208 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 208 הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26) (תנאים לפטור מארנונה למוסד-מתנדב), התשע"ו–2016 208 דוד אמסלם (הליכוד): 209 זהבה גלאון (מרצ): 210 עיסאווי פריג' (מרצ): 211 נחמן שי (המחנה הציוני): 213 יעל גרמן (יש עתיד): 213 יוסי יונה (המחנה הציוני): 214 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 216 דב חנין (הרשימה המשותפת): 218 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 219 אילן גילאון (מרצ): 220 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 222 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 223 אורי מקלב (יהדות התורה): 224 דוד אמסלם (הליכוד): 226 הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44); 228 הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 43), התשע"ו–2016 228 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 228 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 277 ציפי לבני (המחנה הציוני): 279 השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: 301 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 326 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 328 הצעת חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת, התשע"ו–2016 343 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 343 זהבה גלאון (מרצ): 344 דב חנין (הרשימה המשותפת): 345 רויטל סויד (המחנה הציוני): 347 יואל חסון (המחנה הציוני): 351 נחמן שי (המחנה הציוני): 363 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 367 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 370 עיסאווי פריג' (מרצ): 374 ציפי לבני (המחנה הציוני): 392 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 398 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 401 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 404 הודעה אישית של חבר הכנסת חיים ילין 407 חיים ילין (יש עתיד): 408 שאילתות ותשובות 408 504. הרעת תנאי העסקתם של מאבטחי רשות השידור 408 יואל חסון (המחנה הציוני): 408 שר התיירות יריב לוין: 409 492. העברות תקציביות אסורות לעמותות פרטיות 412 יואל חסון (המחנה הציוני): 413 סגן שר האוצר יצחק כהן: 414 525. זכאות אלמנ/ה של ניצול/ת שואה לגמלה חודשית 417 יואל חסון (המחנה הציוני): 417 סגן שר האוצר יצחק כהן: 417 <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ג בתמוז תשע"ו, 19 ביולי 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. לפני שנתחיל עם נאומים בני דקה כרגיל ונירשם, אני רק מזכיר לחברי הכנסת שבשעה 16:30 אנחנו נתחיל את הישיבה המיוחדת: ציון עשור למלחמת לבנון השנייה, בנוכחות נשיא המדינה והמשפחות השכולות. אני בוודאי מצפה שחברי הכנסת יכבדו את המעמד. כרגע אנחנו מפעילים את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, מי שמעוניין להשתתף בנאומים בני דקה מוזמן להירשם. חבר הכנסת דב חנין יפתח את הנאומים, ואחריו – חבר הכנסת יעקב פרי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. עמיתי חברי הכנסת, לפני עשר שנים נפתחה מלחמת לבנון השנייה, ואני רוצה להביא בפני הכנסת דברים שאמרתי אז, בדיוק לפני עשר שנים. דיברתי על ימים אפלים, על תושבים בצפון, יהודים וערבים, על הרוגים, על ימים של כאב, של דאגה. אבל מתוך המקום הזה, אמרתי לכנסת – בדיוק מתוך המקום הזה, קראתי לכנסת לשמוע קול אחר: את קולו של ההיגיון, את קולה של המחשבה, ההבנה שכשהורסים בית על תושביו בחיפה ובביירות רק מעמיקים את השנאה, וההבנה שמתוך החורבן יצמחו רק קיצוניות ואיבה נוספת. אני אמרתי אז שכולם יודעים איך מתחילים במלחמה אבל אף אחד לא יודע כיצד זה יסתיים. שאלתי גם מה זה יתרום, למי זה יתרום. הזכרתי את האמירה של גנדי: בעין תחת עין נהיה כולנו עיוורים, ואמרתי שהדרך האמיתית להתקדם איננה במלחמה שתסב המון סבל, תגרום לשכול, תגרום לחורבן של חיי אדם; הדרך היחידה להתקדם היא בכיוון אחר: במשא-ומתן מדיני, בפריצת נתיב אמיתי לשלום עם העמים ועם המדינות שנמצאים מסביבנו. הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, רלוונטיים גם היום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת יעקב פרי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת נאוה בוקר. <יעקב פרי (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש. התבשרנו אתמול שעבודתנו, עבודת חברי וחברות הכנסת בבית-המחוקקים, מיותרת: גורמים פוליטיים בעלי אינטרסים לקחו על עצמם את תפקיד המחוקק. המעורבות הפוליטית הבוחשת והתערבותה הבוטה של ההסתדרות פסולות ומסכנות את עתיד השידור הציבורי ועובדיו. דחיית פתיחת תאגיד השידור הציבורי החדש תביא לחיסול של הקמת התאגיד החדש – תאגיד שאמור היה להיות נקי מאינטרסים פוליטיים צרים, ואשר כולל עיתונאים מצוינים מהשורה הראשונה. ראש הממשלה בכובעו כשר התקשורת לא מוכן לקבל את זה שיקום פה גוף שידור ציבורי עצמאי. שר התקשורת לא מוכן להכיר בכך שלא תהיה לו היכולת לשלוט במסריו של התאגיד החדש. התרגיל האנטי-דמוקרטי של ניסנקורן-ביבי, שנעשה מאחורי גבם של הנהלת התאגיד ועובדי התאגיד, שכבר גויסו, רומס את המינהל התקין ויביא למות השידור הציבורי. עלינו להמשיך ולהילחם בתרגילים פוליטיים של אלו המבקשים את רעת התאגיד ולעשות ככל שמשגת ידנו להילחם ולשנות את ההחלטה שהתקבלה אתמול במחשכים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת פרי. בבקשה, חברת הכנסת נאוה בוקר, ואחריה – חבר הכנסת באסל גטאס. <נאוה בוקר (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול הצבענו על חוק הדגל שיזמתי – החמרת הענישה של שורפים ומבזים את דגל ישראל. חברים, כבוד לדגל זה כבוד למדינת ישראל, ואני רוצה לפנות מכאן לכמה מאלה שהתנגדו – לחברים מהרשימה המשותפת ולזוהיר בהלול, למשל. הרי מה בסך הכול מבקש החוק? שתיתנו למדינה שאתם חיים בה ולדגל שלה את הכבוד הבסיסי המגיע להם, ושתביעו תמיכה במניעת הסתה. הרי שרפת דגל זה ניצני הסתה, ומדינת ישראל היא גם המדינה שלכם. בזמן שאחיכם נשחטים במדינות האסלאם, אתם חיים כאן כמו מלכים, ובאותו הזמן במדינת ישראל אתם מקבלים זכויות יתר, ומצבכם הרבה יותר טוב משל כל מיעוט אחר בעולם. אומר לכם יותר מזה – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <נאוה בוקר (הליכוד):> – – גם המיעוט היהודי שחי בגולה לא מקבל זכויות יתר בשום מדינה בעולם, ולעומתכם, המיעוט היהודי במדינות העולם מהווה דוגמה לאזרחות טובה ויודע תמיד לכבד את הריבון. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <קריאה:> – – – <נאוה בוקר (הליכוד):> את כל הזכויות אתם מקבלים באהבה גדולה, אבל ברגע שצריך גם לכבד, אתם מתרעמים, שולפים את הנרטיב הפלסטיני ומשתמשים בו כתירוץ להימנע מלתת כבוד מינימלי למדינה ולדגל. חברים, נמצאים אתנו כמה חברי כנסת שיכולים להוות עבורכם דוגמה ומופת לאזרחות טובה ולאהבת המדינה, ולא צריך לדבר הרבה: אכרם חסון, חמד עמאר, וגם איוב קרא. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת נאוה בוקר. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אכרם חסון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מנצל במה זו כדי לדבר על ציון עשור למלחמת לבנון השנייה, לאחר שסיעתנו המשותפת, השלישית בגודלה בכנסת, הודרה מרשימת הנואמים בדיון שיתקיים היום. אבל אני אדבר על הדרה מסוג אחר. מזה שבוע מייחדים כלי התקשורת שעות על גבי שעות לניתוחים וראיונות על אודות כל מה שקשור לאירועי אותה מלחמה, אשר נחרתה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כתבוסה קשה – בשל המחיר הכבד שנקבע בנפש וגם הכישלון הקולוסלי של הדוקטרינה הצבאית הישראלית. רבות דובר על פרטי המלחמה, אך משום מה אף כלי תקשורת לא דיבר על כך שגם אזרחים ערבים איבדו את חייהם במלחמה הזאת, ואף אחד לא שם את הדגש על מצב תשתיות העורף הגרוע ביישובים הערביים, לרבות המחסור הכבד – שעדיין נמשך, לצערי – במקלטים ובמרחבים מוגנים כשמדובר ביישובים הערביים. ולכן הרשו לי לציין את שמות הנספים הערבים, שכולם אזרחים, המהווים כ-40% מכלל האזרחים שנספו באותה מלחמה: התינוקות מוחמד טלוזי, בן שבע, ורביע טלוזי, בן שלוש, מנצרת; חביב עוואד מכפר אעבלין; מנאל עזאם ודועאא עבאס מכפר מע'אר; בהאא כרים ומוחמד מנאע ממג'ד-אלכרום; פאדיה ג'ומעה ובנותיה סמירה וסולטאנה מכפר עראמשה; שנאתי שנאתי, אמיר נעים ומוחמד פאעור, צעירים כולם, מתרשיחא; חנא חמאם, חמודי סלום ולאביבה מזאוי מחיפה; מרים אסדי ובנה מוחמד מדיר-אל-אסד; מאדי חייאט מכפר אקרית. שיהיה זכרם ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת אכרם חסון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <אכרם חסון (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תרשו לי קודם כול לברך את כל משפחות החללים שנפלו במלחמת לבנון השנייה. שלשום איבדנו שני חיילים – חייל יהודי בודד וחייל דרוזי, חוסאם טאפש, מבית-ג'ן. אין ספק שזו אבדה גדולה מאוד גם לבית-ג'ן, ששכל הכי הרבה במדינת ישראל, וגם לנו, כבני העדה הדרוזית. אני אישית הכרתי את חוסאם; בחור צעיר, דינמי, מסור, נאמן, שגם השתתף במבצע "צוק איתן" וקיבל תעודת הערכה על שירותו. הוא שייך למשפחה מאוד מכובדת ומאוד נותנת ומשרתת את המדינה. יהי זכרם ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זה יום מיוחד היום, ציון עשור למלחמה. וכל מלחמה, בסופו של דבר, היא דבר שעדיף להימנע ממנו. בחרתי להקדיש את הדקה שעומדת לרשותי דווקא לניסיון להסדיר את היחסים בינינו לבין שכנינו, ואני מאמין שגם בינינו לבין עצמנו. בסקר שבוצע בתחילת השבוע הזה על-ידי מכון סמית למחקר, בראשותו של רפי סמית, עולה כי 60% מכלל המשיבים, שהם שני-שלישים מבעלי הדעה, ציינו שהם תומכים במשאל עם כדרך נכונה להכרעה בסוגיית הסכסוך הישראלי–פלסטיני. קרוב ל-90% מבעלי הדעה השיבו שהם מתנגדים לעיקרון של מדינה אחת דו-לאומית כפתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני. עוד עולה מהסקר, שנעשה ממש שלשום, כי 58% מכלל הציבור הבוגר בישראל תומכים בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני ו-42% מתנגדים לדרך הזאת. כלומר, מה שאנחנו רואים הוא שבדרך של משאל עם רואים דרך נכונה: רוב משמעותי מתנגד לפתרון של מדינה אחת דו-לאומית, ורוב גדול תומך בשתי מדינות לשני עמים. אלה לא נתונים מפתיעים וחדשים, אלא נוצרת פה מציאות שממשלה ימנית קיצונית – אין סיכוי להגיע אתה לבירור הנושא הזה. ולכן אני חושב – ואני לא היחידי, ותלך ותתגבר העוצמה של הדרישה, אדוני היושב-ראש, למשאל עם בשאלה אם תהיה כאן מדינה אחת או יהיו שתי מדינות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> ואני קורא לממשלה לא להתעלם, לבחון את הסוגיה וללכת למשאל עם כדרך נכונה להכרעה כל כך חשובה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת זוהיר בהלול. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הייתה לי כוונה לדבר על נושא אחר, אבל כמובן – יצאתי מהטקס לזכר החללים שלנו במלחמת לבנון השנייה. כקצינה צעירה שחוותה את מלחמת לבנון הראשונה זה רק נהיה קשה משנה לשנה, ואני יכולה להגיד את זה למשפחות השכולות, שאני יודעת שאף אחד ואף אחת ואף אימא ואף אבא לא יכולים להיכנס לנעליים שלכם. הכאב הוא עצום, ואני מדמה את זה לכאבי פנטום – איבר שנגדע אבל עדיין מרגישים את הכאב. והשנים לא מיטיבות עמנו. אני רוצה לומר לכם שאין כמו הילדים שלנו. לא יעזור כמה רוע וכמה שנאה וכמה מלחמות יהיו סביבנו – אנו נשאף כמובן ונמשיך לייחל לשלום. אבל יחד עם זאת, הרעות והאחווה והחברות והמסירות וההקרבה של הילדים שלנו – אין כמותן בשום מקום אחר. ולכן, באמת חיבוק גדול, עם עיניים דומעות, והרבה הרבה כאב והערכה. אנחנו אתכם יחד במעלה הדרך של אותם אנשים שהשארנו במלחמות, וגם במלחמה הזאת, שהייתה כל כך נוראה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני מודה ומתוודה, הכנתי משהו, אבל אני נדרש לסוגיית חברתי נאוה בוקר. שבועתי ניתנת לך, אדוני היושב-ראש, בשם עורקי וורידי, בשם נימי ונבכי, בשם דמי וגופי – שזו מדינתי, זו ארצי וזו אדמתי. כאן נולדתי וכאן אמות, בלי שאמעל חלילה בכבודה של המדינה וביושרי אל מולה. אי לכך, אדוני היושב-ראש, ולמרות מה שנאמר, אני אמשיך להעריץ את המדינה, לשבח אותה ואת הצלחותיה, אבל גם אשתמש בזכויותי כדי לבקר את מהלכה ואת מדיניותה. ובעיקר – אינני יכול להישבע, כאן ובשום מקום אחר בפלנטה הזאת, שאני אהיה עבד לעבודת אלילים – ואלילות של סמלים היא בדיוק עבודת אלילים. אכבד את הסמלים, אבל לעולם לעולם לא אתכופף אל מול אותם סמלים בשל זכותי להשתמש בתוואי הדמוקרטיה וזכות החופש. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תרשו לי קודם כול לברך את המשפחות השכולות שנמצאות אתנו. אני רוצה לדבר היום על הקטל בדרכים. מהתחלת השנה נהרגו 197 בני-אדם בתאונות דרכים. רק מהתחלת החודש הזה 23 בני-אדם נהרגו; זה אומר יותר מבן-אדם אחד בכל יום. והמגמה שהייתה בהתחלת השנה מתחילה להשתנות, ובעצם השתנתה, ממגמת ירידה במספר ההרוגים למגמה של עלייה; אנחנו עומדים היום בעלייה. הייתה לנו עלייה גדולה משנת 2012, יחסית ל-2015, וחשבנו שזה נעצר, אבל ההפך הוא הנכון. והדבר החשוב, אדוני היושב-ראש: היום אנחנו לקראת סוף חודש יולי ועדיין לא אושר תקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. ובכל ישיבה שאני נכחתי בה בוועדת הכספים, וגם בוועדת הכלכלה, נאמר – שנייה ואני מסיים, אדוני היושב-ראש – שהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לא מנצלת את התקציב; ככה נאמר על-ידי משרד התחבורה, ככה נאמר על-ידי משרד האוצר. אבל איך ינצלו את התקציב כאשר עוד מעט אוגוסט, ובאוגוסט יש את החופשה המרוכזת של משרדי הממשלה ויש את החגים? מתי הם ינצלו את התקציב שלהם? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לכן אני קורא לשר התחבורה למנות את הדירקטוריון הדרוש ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים ולאשר את התקציב מיידית, ואולי נראה מגמה של ירידה בתאונות דרכים. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת יהודה גליק. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אנו מברכים אותך מעמקי לבבנו, אדוני יושב-ראש הרפובליקה הטורקית, ואת עמך העתיק אשר הגן על הדמוקרטיה ועל מוסד המדינה.) מכובדי היושב-ראש, ברצוני לברך את הנשיא הטורקי ארדואן ואת העם הטורקי על הבסת ניסיון ההפיכה הכושל ועל הגנתם על הדמוקרטיה. בטורקיה הדמוקרטיה ניצחה, וכל אלה, הטרוריסטים שתכננו את ההפיכה, וכל אלה שקיוו וציפו, מהרבה מדינות בעולם כולל מישראל – כולם הובסו. הרי גם בישראל רצו בטורקיה א-סיסי חדש. ידענו על פיוס בין ישראל לטורקיה, אבל כנראה הפיוס לא הושלם, כי לא שמענו גינוי או תמיכה בדמוקרטיה אלא רק ביום השני, לאחר, כאילו, הבסת או הדיפת הניסיון להפיכה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <נאוה בוקר (הליכוד):> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא היה מנהיג שנבחר בצורה דמוקרטית שיש לו את האהדה והאהבה מעמו כמו הנשיא הטורקי, שבקריאה אחת, במשך שניות, הוציא את העם לרחוב – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני יסיים, בבקשה. חברת הכנסת בן ארי, אנחנו ניתן לו לסיים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – הוציא את העם – מכובדי היושב-ראש, אל תפריע. אתה מפריע לי, לא? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הדקה שלך עברה, חבר הכנסת אבו עראר. <ענת ברקו (הליכוד):> אל תפריע לו, אדוני היושב-ראש. אל תפריע לו. <נאוה בוקר (הליכוד):> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – הוציא את העם להגנה על מוסדות המדינה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אפילו העולם הדמוקרטי, כולל ארצות-הברית – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – רק לאחר הדיפת הניסיון הזה גילו גינוי או תמיכה בדמוקרטיה. עולם צבוע כזה לא ראיתי. תודה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <נאוה בוקר (הליכוד):> איך אתה לא מתבייש? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יהודה גליק, ואחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן. <יהודה גליק (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת המתוקים והיקרים מן הקואליציה ומן האופוזיציה – – <קריאה:> מה עם – – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – אני מבקש מכם, חברי, להקשיב לדברים שאני רוצה לומר, למרות שתהיה בהם גם מעט ביקורת על חלקכם, חברים ויקרים לי מאוד. בשבוע שעבר היינו עדים למשהו שבעיני הוא סכנה גדולה מאוד לדמוקרטיה הישראלית; סכנה גדולה מאוד לדמוקרטיה הישראלית. כולנו שמענו את דבריו של הרב לוינשטיין, ונמתחה עליו ביקורת. מורי ורבותי, אני רוצה לומר שיש להפריד פה בין הסגנון לבין התוכן. אני לא אהבתי את הסגנון. לא סוד. נדמה לי שכולנו צריכים לדעת לכבד אחד את השני, גם אם מישהו מתנהג בהתנהגות שלא מוצאת חן בעיני. אבל הסכנה הגדולה היא כאשר בשנת 2016 יש אנשים במדינת ישראל שאסור להם לחשוב. מותר במדינת ישראל לחשוב שמצעד גאווה הוא דבר פסול ולא להיות אשם ברצח שירה בנקי, זיכרונה לברכה; מותר לחשוב שחיים של הומוסקסואלים הם טעות, ואף-על-פי-כן לכבד את זה. לצערי, יש משטרת מחשבות, משטרת מחשבות שהשתלטה פה, שכל מי שאיננו חושב לפי הקו, כל מי שלא מיישר קו – אגב, אני רוצה לומר אותו דבר, אנחנו זוכרים: מותר לחשוב שמי שמנשק מזוזות עושה דבר מוזר, אבל הבעיה של גרבוז הייתה שהוא ביזה אותם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <יהודה גליק (הליכוד):> אם אנחנו לא נדע להבדיל בין הסגנון לבין התוכן, ותהיה פה השתלטות של קו מחשבה אחיד – זוהי סכנה גדולה מאוד לדמוקרטיה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת איל בן ראובן, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> בני המשפחות השכולות שנמצאים כאן אתנו, אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, עשור למלחמת לבנון השנייה. הייתי שם בשטח, ראיתי את לוחמי צה"ל, סדיר ומילואים; ראיתי את אנשי המילואים המתגייסים; ראיתי את חיילי צה"ל מסתערים קדימה ומנצחים בכל מפגש. היו כשלים, היו בעיות. אך מעל לכול הייתה רוח לחימה. היום אנחנו נזכור את הלוחמים והאזרחים שנפלו. לבנו עם המשפחות. נמשיך ללמוד את הלקחים וליישמם, להיות מוכנים לכל מצב אפשרי. אני מצדיע מכאן ללוחמים ומרכין ראש לזכר הנופלים. אני מצדיע מכאן, מכנסת ישראל, למשפחות השכולות ומאחל החלמה לפצועים. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, כנסת נכבדה, גם אני רוצה כמובן לברך את כל המשפחות של הלוחמים שנפלו במלחמת לבנון השנייה. אני רוצה להקדיש את הנאום שלי לפצועים של מלחמת לבנון השנייה, ולפצוע אחד מיוחד. 628 חיילים נפצעו במלחמת לבנון השנייה ו-2,000 אזרחים. מחר לפני עשר שנים נפצע חבר טוב שלי, שקוראים לו נועם. המסוק שלו התרסק על צלע הר. כתוצאה מההתרסקות נועם היה מת בערך – כמה? שלוש דקות? והוא חזר לחיים בזכות רופא מאוד מיוחד. היום, עשר שנים אחרי, הוא עדיין בתהליך שיקום, למרות שיש הרבה צלקות ופציעות ורגל אחת כבר לא מתפקדת; קיימת, אבל לא מתפקדת. אני חושבת שנועם הוא דוגמה למאות פצועים שעד היום סוחבים אתם את מלחמת לבנון השנייה כל יום כשהם קמים בבוקר וכל יום כשהם הולכים לישון בלילה. לא שכחנו אתכם, ואסור לנו – בכלל, לא רק ככנסת אלא כאזרחי ישראל – לשכוח את פצועי מלחמת לבנון השנייה. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערי הרב, כל יום אנחנו קמים ונחשפים למעשי אלימות ולפשיעה גואה, וכל יום אנחנו נחשפים לממדיה המסוכנים. עצוב מאוד לשמוע, למשל – לפני כשלושה ימים זה קרה בכפר שסמוך לעיר שלי, סח'נין, בגלל סכסוך על חניה. מישהו החנה את הרכב שלו במקום הלא-נכון, בסדר? האיש הלך הביתה. בלילה, הוא יושב בביתו, ושבעה צעירים רעולי פנים, מצוידים בכלי "נשק קר" – סכינים, גרזנים, מקלות – נתנו לו מכות רצח, לו ולבני משפחתו. טלטלו את הבית שלו. האיש בטיפול נמרץ. הוא נדקק לשבעה ניתוחים כדי להציל את חייו. וכל זה בגלל, רחמנא ליצלן, שהחנה את הרכב שלו במקום שהוא לא נכון והאנשים לא ראו את זה בעין יפה. אדוני היושב-ראש, בהיסטוריה הערבית יש התקופה הג'אהילית, שזה לפני האסלאם, ושם קרו הרבה מלחמות בין השבטים הערביים; אחת, למשל, של 40 שנה, בגלל מירוץ של שני סוסים, ואחת, למשל – אלבסוס – בגלל שמישהו דקר גמל. אני חושב שהתקופה הג'אהילית הייתה יותר טובה מהתקופה הזאת, המודרנית. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה לחבק חיבוק וירטואלי את משפחות מלחמת לבנון השנייה – וזה כמובן לא השם שלכם, אבל אי-אפשר למנות את כולכם. חשוב שאנחנו כאן אתכם היום; זה לא אתם כאן אתנו, זה אנחנו כאן אתכם, אם כי בבית הזה, צריך להגיד, אנחנו אתכם מדי יום. אני רוצה לשתף אתכם בנסיעה רשמית שעשיתי יחד עם יושב-ראש הכנסת ליוון. ביום חמישי האחרון נפגשנו עם נשיא המדינה, עם ראש הממשלה, עם נשיא הפרלמנט. שוחחנו בעניין טורקיה, שוחחנו בעניין סוריה, שוחחנו בעניין האתגרים המשותפים באזור. זה ממש מדהים, ואפילו מרגש לראות, גם כבת לתפוצה היוונית – אני חצי סלוניקאית – מאוד מרגש לראות איך מערכת יחסים בין מדינות שלא הייתה קיימת כמעט, וככל שהיא הייתה קיימת, היא הייתה לנו לרועץ במידה מסוימת, הופכת להיות מערכת יחסים מהודקת, חזקה, משמעותית. ואני אומרת את זה סביב הנסיבות. אני יושבת באופוזיציה ויש לי ביקורת רבה על הממשלה, אבל צריך להגיד שכאן יש הזדמנות אדירה לחזק את מעמדה של ישראל באזור בדרכים שלא היו לנו בעבר. אנחנו צריכים לדעת לנצל את זה לטובתנו גם כשאנחנו יושבים כאן, במיוחד ביום הזה, כשאנחנו יושבים כאן מול המשפחות שאיבדו את היקר להן מכול, או ניצלו מהקטסטרופה הגדולה מכולן. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מנצלים את זה על מנת שבאמת ישראל תהיה מה שהיא: המדינה החזקה באזור, לא רק מבחינה צבאית אלא גם מבחינה ערכית. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, היום משטרת ישראל, קרן קיימת, בפעם ה-101 הורסים את הכפר אל-עראקיב. ומה זה הכפר אל-עראקיב? הכפר אל-עראקיב – אני ביקרתי כמה פעמים שם – קיים מלפני קום המדינה. בית-הקברות שם – מי שיבקר ימצא את בית-הקברות של כל המשפחה של שבט אל-טורי. הכפר הזה נהרס בטענה שהוא לא חוקי או לא מוכר. לא מוכר והכרה – זה בידי הממשלה, שממשיכה בעניין של הגזענות, האפליה של הערבים, במיוחד ערביי הנגב, בטענה שאלה אדמות מדינה, כי האדמה לא נרשמה בטאבו לפני קום המדינה; זו כל האשמה שלהם. היום לא רק שהרסו את הכפר – הם תקפו גם את הגברים, את הנשים, את הילדים. כמה אמבולנסים הגיעו למקום. ואפילו עצרו ילדים קטינים, בני עשר ו-12. היום – ואני אפנה פנייה חדה – עשור למלחמת לבנון השנייה. המלחמה הזו הייתה מלחמה של העורף יותר מאשר של החזית, או במקביל, ושם האוכלוסייה הערבית נחשפה. אני לא אדבר על הנספים, שמנה אותם חברי באסל גטאס, אבל הייתי באותה תקופה ראש עיר, ודיברנו, כראשי ערים, על הפיצויים שהמדינה נותנת למי שנפגע. כחלק מהאפליה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – היא באה וקבעה שהפיצויים יהיו לפי מספר הנפילות – וידוע שבמועצות האזוריות, רוב הפגיעות, כל הנפילות היו בשטחים פתוחים – כדי למזער את הפיצויים של הערבים. זו כנראה השיטה של האפליה נגד הערבים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> עמיתינו בני המשפחות השכולות, אני מניח שאת כולכם אני מכיר; הייתי בבתים של כולכם. מלחמת לבנון השנייה – יש עליה דיונים, והיו עליה. על דבר אחד אין דיון, וזה עלה בכל ועדות החקירה, גם אלה שהיו מאז – על גבורת הלוחמים, כל אחד במקום שלו, כל אחד בהיתקלות שלו. איפה שהיו הבנים, האחים, האבות – במקומות האלה לא הייתה שאלה של נכונות להקריב; לא הייתה שאלה של ניצחון. אני חושב שלמדנו הרבה באותה מלחמה. המסעות בבתים שלכם היו מסעות בארצות השכול, אבל הם היו מסעות, באמת, של ארץ-ישראל היפה. חלפו עשר שנים. השקט מאז ועד היום, למרות הטעויות שגם אנחנו עשינו כמפקדים, מוכיח שבזכות הבנים, ובאמת בזכותכם – יש השקט הזה. תודה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. לאחר דבריה נעבור לציון עשור למלחמת לבנון השנייה. <מיקי לוי (יש עתיד):> משפחות שכולות יקרות, ברוכים הבאים. אין כמוני, כבן למשפחה שכולה, להזדהות אתכם, להבין מה אתם עוברים, לאן נודדות המחשבות, מה אתם חשים יום-יום, מה אתם חשים בימי זיכרון, מה אתם חשים כשהמושב נשאר ריק בחגים ומקומם של הבנים מסביב לשולחן החג נפקד. מלחמה מאוד מאוד קשה; נעשו בה טעויות, כמו שחברי אמר. החוכמה האדירה שלנו, כמקבלי החלטות: איך אנחנו מסיקים את המסקנות הנכונות ואיך אנחנו מותירים מדינה טובה יותר לדורות הבאים, עם פתרון מדיני, ללא מלחמות מיותרות. עם זאת, ובהמשך למה שאמרתי, ראוי שצה"ל יישאר הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, כי עליו משענתנו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – בבקשה, גברתי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> יקירים שלי, לא מעט בזכותכם אני כאן. לפני עשר שנים הכרתי רק את בניה, רק את רב-סרן בניה ריין, ומאז אני מכירה כל אחד ואחת מכם, את הילדים שלכם, את האחים וההורים; ואהובותי הנשים, שאיבדו את הבעלים שלהן, והילדים שהיו לפני, ואלה כמו אביה גומז האהוב, שנולד אחרי. אני רוצה לדבר דווקא אל חברי הכנסת שכאן, לא אליכם, ולדבר על הבחירה שכל אחת ואחד מכם עשו כשנכנס לתוך החיים שלכם החושך המוחלט. הבחירה שעשיתם – לבחור בחיים; לאסוף את החיים שהתרסקו, שאפשרו לכל אחד מכם לשקוע אל תהום הנשייה, ולבחור הפוך: לבחור לחיות, לבחור ללכת קדימה ולמעלה; לבחור לקחת את עצמכם, את הילדים שלכם, את האחים שלכם, אותנו, את כל מדינת ישראל, להיות מדינה טובה יותר. אני אוהבת כל אחד ואחת מכם. פה, במקום הזה, יום אחרי יום, זוכרים כל אחד מהילדים שלכם. בכל פעם שאנחנו נכנסים אל הזכות הזאת שניתנה לנו, להיות חברי כנסת בדור של גאולה – במדינת ישראל, שמסמלת יותר מכול את ראשית צמיחת הגאולה – חושבים וזוכרים יום אחרי יום את הבנים שנפלו, את האזרחים שנהרגו, ובעיקר – את הכוח שכל אחד מכם נותן לנו לבחור בחיים משמעותיים, חיים של עם חופשי בארצנו. ברוכים תהיו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. ישיבה מיוחדת ל<ציון עשור למלחמת לבנון השנייה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נעבור לישיבה מיוחדת לציון עשור למלחמת לבנון השנייה. גברתי מזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אבקש מחברי הכנסת, השרים והקהל הנכבד לכבד את כניסת נשיא המדינה. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.) נא לשבת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בשמכם אני רוצה להודות למשפחות שמכבדות אותנו היום, כאן, בישיבה המיוחדת הזאת. כבוד נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין, אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, שרים, חברי כנסת בהווה ובעבר, סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר גולן, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת מר אלברט סחרוביץ, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי פרופסור שלמה מור-יוסף, סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון אריה מועלם, יושב-ראש ארגון "יד לבנים" אלי בן שם, יושבת-ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל תמי שלח, ממלא-מקום יושב-ראש ארגון נפגעי פעולות איבה אייבי מוזס, קהל נכבד, אנחנו מתייחדים היום עם זכרם של 121 החיילים ו-49 האזרחים שנהרגו במלחמה ארוכה, מורכבת וקשה זו. כחלק מהמחיר הנורא שגבתה, הותירה המלחמה גם מאות רבות של פצועים, חיילים ואזרחים כאחד, ובהם שנותרו גם נכים. חלקם לחמו בשדה הקרב הלבנוני, ואחרים נפגעו מאחת מאלפי הרקטות ששוגרו אל ערי ישראל. המלחמה שינתה לבלי הכר את מהלך חייהם, ואנחנו שולחים להם מכאן חיבוק גדול. 34 ימי הלחימה נצרבו לנצח בתודעה הישראלית, במערכה שהייתה סוג של קו פרשת מים. יותר מכול היא הזכירה לרבים את מלחמת יום הכיפורים על מחדליה ומחירה – כמובן, עם כל ההבדלים הידועים והמתבקשים. מלחמת לבנון השנייה הפכה במהרה למותג שלילי; שם נרדף לכאוס, לכישלון, למערכה שלא ניכרה בה יד מכוונת. היסטוריון אנגלי אמר פעם, כי אין דבר פחות הוגן מאשר לדון את אנשי העבר לפי מושגי ההווה; אכן, חוכמת הבדיעבד איננה ראויה, בוודאי במצבים מורכבים, אבל אני לא בטוח שכך היה במקרה זה. חוסר הנחת ממה שהתרחש במלחמה זו ניכר בזמן אמת. לכל בר-דעת היה ברור שיותר מדי דברים התנהלו שלא כשורה. עננה כבדה של אי-בהירות ריחפה מעל שמי לבנון ושמי ישראל בעיצומה של המלחמה, והיא לא התפזרה זמן רב אחריה. עשור כבר חלף, כמעט נצח במונחים ישראליים, ועדיין מלחמת לבנון השנייה היא פצע עמוק שמסרב להגליד. יש לומר ביושר: איש אינו ערב לכך שהמערכה הבאה, אם תתרגש עלינו, תתנהל הרבה יותר טוב. בעימות מסוג זה גורמים רבים אינם בשליטתנו. לא אחת תוכניות משתבשות, מהלכים מסתבכים, הפתעות מתרגשות על כוחותינו. לכן, הציפיות שלנו ריאליות. איש אינו ניחן בחוש נבואי, ואין בנמצא מטה קסמים שיוביל מלחמה סטרילית. כולנו מפוכחים, למודי מלחמות ישראל. מולנו עומדים ארגוני גרילה שטופי שנאה, חסרי כל מחויבות לעקרונות בין-לאומיים או הומניטריים כלשהם. הארגונים הללו הם חלק מאותו ציר רשע וטרור של האסלאם הקיצוני והמסולף, המבקש להטיל אימה על העולם החופשי באמצעות הרג ואלימות ללא גבולות – בניס ובבריסל, באיסטנבול ובתל-אביב, באורלנדו ובירושלים. דווקא משום כך עלינו להבטיח כי עשינו הכול כדי להיות מוכנים, כדי להקדים את האויב בכמה צעדים, שלא ניתפס בהפתעה, שלא ניקלע לחוסר אונים, כדי שמערכה הקובעת גורלות לחיים או למוות לא תתנהל עוד לעולם בחוסר תיאום. מכובדי, מעל לכל אלו, במלחמת לבנון השנייה נוצר קו שבר של ממש בכל הקשור לחוסר האמון בין ההנהגה לבין הציבור. גם ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המערכה כתבה בדוח שלה כי היא הוקמה על רקע משבר אמון בין חלקים בציבור ובין הממשלה מתוך – אני מצטט: "תחושה רחבה שהיה משהו לא תקין בדרך ההתנהלות של הממשלה ובתפקוד הצבא, וכי אלה גרמו לכשלים במלחמת לבנון", כלשון הדוח. הם סברו כי דווקא השבר הזה טומן בחובו הזדמנות לשיפור ולשינוי. ובכן, אני שואל כאן היום, בחלוף עשר שנים: האם שינוי זה התחולל? האם שיקמנו כמו שצריך את משבר האמון בין הציבור לבין הנהגה? כיום האתגר המרכזי שלנו כהנהגה הוא לשקם את משבר האמון הזה. אחד המצרכים הנחוצים והחסרים ביותר באווירה הציבורית שלנו הוא האמון, שבלעדיו לא ייכון שלטון במדינה דמוקרטית. חיוני שהציבור בישראל ידע שיש לו על מי לסמוך. הציבור מבקש לראות את ההנהגה שלו נוטלת יוזמה, ולא רק מגיבה; מנהלת ומעצבת את המציאות, ולא רק מתיישרת אתה. הדבר נכון בכל המישורים – המדיני, הביטחוני, ההתיישבותי. את ההרתעה הישראלית לא נשקם אם תמיד ניגרר, אלא אם גם ניזום; את מעמדנו המדיני נייצב אם לא רק נמתין לאחרים, אלא אם גם נמצא דרך לקדם; נבצר את כוחנו ואת נוכחותנו אם לא רק נגיב בהודעות על בנייה לאחר פיגועים, אלא גם כאן, ניטול את היוזמה ונבנה. עם זאת, אסור לבלבל בין לסמוך לבין תרבות ה"סמוך", וההבדל הוא תהומי. אותה ועדת וינוגרד הביעה ביקורת חריפה גם על תופעת האלתור, בעיקר בקרב כוחות היבשה: "מצאנו נטייה חזקה לאלתור ולזלזול בחשיבותה של היערכות מוקפדת ומוקדמת (שהיא בסיס חיוני לאלתור נחוץ בזמן פעולה)", כך כתבה, והוסיפה כי "בניהול המלחמה" מצאה "נטייה לשינויים מהירים של מטרות, בצדה של תרבות של היעדר יוזמה מבצעית וחוסר הקפדה על עמידה במשימות". כישרון האלתור מבורך כשלעצמו. לעתים רק מי שניחן בו מצליח להיחלץ מן הסבך, אפילו להציל חיים. אבל דומה שקוצר ראייה ולעתים אובדן עשתונות גרמו לכך שהאלתור הפך כבר לשיטה ולברירת מחדל, ואת הנגע הזה עלינו לשרש מתוכנו, ודאי בעת מלחמה. מכובדי, במלחמה הזאת היו כשלים, מהם חמורים. כולנו בני-אנוש, וניהול מערכה מורכבת בתנאים קשים מוּעד גם לטעויות. אבל עלינו להיגמל מן ההרגל להתייחס בביטול לביקורות ולדוחות ולראות בהם רק חוכמה שלאחר מעשה, בתקווה שביום פקודה "כבר נסתדר". מחירה של מחשבה כזאת עלול להיות כבד מאוד, גם בחיי אדם. טעויות הן חלק בלתי נפרד מניהול ומהנהגה, וגם ממשברים, אבל השאלה היא האם אנחנו יודעים לא רק כיצד להתגבר עליהם, אלא גם לצמוח מתוכם. כולי תקווה שנדע לעשות זאת. אחרי שמצפון נפתחה הרעה, כנבואת ירמיהו, אני מייחל לכך שנזכה לראות גם בבשורת הצמיחה המחודשת המובאת בהושע: "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון". אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים. אחריו יישא דברים ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מכובדי נשיא המדינה ראובן ריבלין, יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, שרי הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, חברי הכנסת, סגן הרמטכ"ל, אחי ואחיותי בני משפחת השכול, כל העם עוטף אתכם באהבה. אני יודע מה גדול הכאב, אני יודע שהיגון אינו מרפה. מי ייתן שתמצאו את הכוחות להמשיך בנתיב חייכם, לבנות את חייכם ולראות שמחות בצד היגון. מלחמת לבנון השנייה פרצה בחטף, אבל משמעויות ארוכות טווח שלה עדיין אתנו. אי-אפשר לנתק את המערכה שידענו לפני עשור מהתפתחויות שקדמו לה ומהתפתחויות שבאו בעקבותיה. "חיזבאללה" ראה בנו מדינה רפה שחסרה חוט שדרה חזק, חברה חלשה מקורי עכביש שעייפה מלהילחם ומלהגן על עצמה. באה המלחמה והוכיחה את ההפך הגמור; היא הוכיחה את נכונות תפיסת "קיר הברזל". במשך למעלה מחודש ימים ניהלנו מערכה משולבת בחזית ובעורף. אזרחי ישראל גילו חוסן וכוח עמידה. חיילי המילואים נקראו לדגל והתייצבו ביום פקודה. הלוחמים בשטח פעלו בתעוזה, בכל הכבוד, פנים אל פנים הם גברו על המחבלים. אני מצדיע להם. אנו נוצרים בלבנו את זכר יקירינו שנפלו בקרב ואת זכר אזרחינו שנהרגו. אנחנו מאחלים החלמה שלמה ומלאה לפצועים שעדיין נושאים את פצעי הקרב. במלחמת לבנון היו הישגים, אך לא נכחד – המלחמה חייבה אותנו לחשבון נפש נוקב ולהפקת לקחים יסודית. זו הייתה מלחמה מהוססת, רבת קשיים, כשלים וליקויים, הן ברמה האסטרטגית והן במבחן הביצוע. במלחמה היו חוסר מוכנות במערכים רבים ואי-כשירות שפגעה בהשגת יעדים חשובים. מייד אחריה נאלצנו להפשיל שרוולים ולהתחיל לתקן. לקחים רבים כבר הופקו ויושמו בשדה הקרב, אבל תהליך הפקת ויישום הלקחים נמשך עד היום. "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבֻּלות יקנה", נאמר בספר משלי. בגבולנו עם לבנון שורר שקט, אבל הוא מותנה בדבר אחד: הרתעה יעילה, הרתעה רצופה; לא הרתעה חד-פעמית, אלא הרתעה מתמשכת. אני אומר לאויבי ישראל: על כל תוקפנות נגיב בעוצמה רבה. לאף אחד לא תהיה חסינות. אויבינו טעו בנו לפני עשר שנים; אני ממליץ להם שלא לטעות בנו פעם נוספת. איננו שואפים למלחמה, אבל אם תיכפה עלינו מערכה, צה"ל ערוך להנחית מכה ניצחת על אויבינו. אזרחי ישראל שמים בו את מבטחם ויגלו כושר עמידה בעורף, כפי שכבר הוכיחו במערכות קודמות. הביטחון שלנו מעוגן בנחישות שלנו, באומץ לבם של מפקדים וחיילים ובחוסנם של אזרחינו, שיאפשרו ללוחמים לעמוד במשימתם. חברי הכנסת, בראייה לאחור, המלחמה בלבנון הייתה קו פרשת מים ביחסי קיצוניים ומתונים במזרח התיכון. אם תרצו, המלחמה הייתה הפרומו, הקדימון, למאבק בעליית האסלאם הקיצוני. ה"חיזבאללה" הוא שלוחה איראנית בלבנון ובמה שנשאר בסוריה; כמוהו ה"חמאס" ברצועת-עזה. אבל הרדיקליות השיעית לא נותרה לבדה בזירה – הקנאים הסונים בהובלת "דאעש" מתחרים בהם. המרחב שסביבנו נשטף בנהרות של דם, והאש, כפי שרואות עינינו, האש הזאת מתפשטת לארצות וליבשות רחוקות. ישראל היא מעוז קדמי של העולם הדמוקרטי, מדינת חיץ בין תרבות לברבריות. אנו נמצאים בסביבה קשוחה, והיא משמשת כמעבדה לקביעת התוצאות של המאבק האלים בין כוחות הקדמה לכוחות החושך. לקחי ואתגרי המאבק שלנו בטרור מועתקים במוקדם או במאוחר לכל מדינה אחרת. המזרחן הנודע ידידנו פרופסור ברנרד לואיס כתב לפני 15 שנים: אם עמי המזרח התיכון ימשיכו בנתיב הנוכחי שלהם, המחבל המתאבד עלול להפוך למטפורה של כל האזור. לא יהיה אז מפלט ממצב של סחרור מתגלגל של שנאה ובוז, זעם ורחמים עצמיים, עוני ודיכוי. תופעת המחבלים המתאבדים, שאנחנו התמודדנו אתה עוד לפני למעלה משני עשורים, מוכרת כיום בארצות רבות. לצערנו, היא מחוללת שמות בערים מרכזיות בעולם המערבי: גם טרור מאורגן, גם טרור של יחידים מוסתים, גם פעולות דריסה, גם פעולות דקירה – ממש בימים אלה – גם חגורות נפץ, וכמובן גם ירי חסר הבחנה באזרחים. מטרת הטרוריסטים היא לגדוע חיים בדרך להנפת דגל הח'ליפות על חורבות העולם הנאור. אנחנו כבר ראינו, ראינו במאה ה-20 את הסכנות שמולידות אידיאולוגיות טוטליטריות חסרות רסן ומעצור. אבל בפתח המאה ה-21 מסתמן שעלינו להירתם למאבק נוסף ונחרץ לא פחות מקודמיו ברודנות ובטרור של האסלאם הקיצוני. ייתכן שיש עדיין בעולמנו כאלה שבוחרים לעצום עיניים, לחיות בהכחשה. אני אומר להם: הגיע הזמן להתפכח. הטרור מאיים על כולנו. אי-אפשר לעשות הבחנות בין טרור לטרור; אי-אפשר לגנות שם ולשבח כאן. רק אם נשלב ידיים במאבק נגדו, רק כך נכריע את הטרור. הניצנים של ההתנגשות הזאת בין הקנאות האסלאמיסטית לבין העולם החופשי – ובהמשך, התנגשות עם העולם המתון כולו – את הניצנים הללו ראינו במלחמת לבנון השנייה. ה"חיזבאללה", בתמיכת איראן, הפך את לבנון למצבור נשק עצום, ובחר לתקוף אותנו בלא כל התגרות, ובלי שיהיה אכפת לו מהרס ארצו. הפצת החתרנות והטרור של איראן נמשכת. היא נמשכת באמצעות רשת טרור עולמית שאיראן בונה ללא הרף, טילים בליסטיים שהיא מפתחת, והיא חורטת עליהם בעברית שישראל תושמד. היא מפתחת את הטילים הללו בהפרה בוטה של החלטות מועצת הביטחון. התוקפנות הזאת מגובה בתעשיית נשק איראנית מתוחכמת, שמספקת כלי משחית לצבאה וגם לשלוחיה במזרח התיכון – מתימן ועד סוריה ועד לבנון. תוקפנות איראן מגובה בשאיפה מתמשכת לפתח יכולת גרעינית, גם אם זה יהיה בהמשך. הסכנות הללו מובנות מאליהן – הן מובנות לנו, והן מובנות גם למדינות המתונות בעולם הערבי; והן גם מבינות שהן ניצבות אתנו באותה חזית מול גיסות הרשע, מול גיסות האלימות והתוקפנות. ישראל לא תשלים עם נשק גרעיני בידי איראן, וגם איננו מבליגים על הניסיונות של איראן לפתוח חזיתות נוספות נגדנו, למשל ברמת-הגולן. הקווים האדומים שלנו ברורים. פעלנו, ונפעל, למנוע העברה של נשק מתקדם מאיראן ומסוריה ל"חיזבאללה" בלבנון. מי שחושב שיקיז את דמנו בלא תגובה, טועה טעות קשה ביותר. ואלו אינן רק מילים; אלו פעולות חוזרות ונשנות לגבות את הקווים האדומים שלנו. חברי הכנסת, מלחמת לבנון השנייה הניחה לפתחנו משימה דחופה: להחזיר לצה"ל את האמונה בכוחו. אנו שוקדים בלא הרף על פיתוח עוצמתנו הצבאית, הטכנולוגית וגם האנושית, כי עוצמתנו הכוללת היא ערובה לכך שחוט חיינו לא יינתק. ובבסיסם של דברים אני אומר תמיד: עלינו לחזור לערכי היסוד שלנו – האמונה בצדקת דרכנו, הכרת שורשינו, אהבת המולדת, האחדות בעם, הערבות ההדדית. זהו מטען שנשאו בתרמילם לוחמינו שיצאו למלחמת לבנון השנייה כעמוד האש לפני המחנה כדי להבטיח שנמשיך לחיות בארצנו בביטחון, ובעזרת השם, גם בשלום. יהי זכרם ברוך ונצור בלב האומה לעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> תודה, אדוני היושב-ראש. משפחות שכולות אהובות ויקרות, כבוד נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין, אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר, סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר גולן, מזכירת הכנסת, מנכ"ל הכנסת, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי פרופסור שלמה מור-יוסף, סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון אריה מועלם, יושב-ראש ארגון "יד לבנים" אלי בן שם, יושבת-ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל תמי שלח, ממלא-מקום יושב-ראש ארגון נפגעי פעולות איבה מר אייבי מוזס, מכובדי כולם, לעולם לא אשכח את ישיבת הממשלה המיוחדת שהתכנסה בדחיפות במוצאי 12 ביולי 2006 בלשכת ראש הממשלה בקריה בתל-אביב. כיהנתי אז כשר התיירות וכמשקיף בקבינט המדיני-ביטחוני, ותחושת הזעזוע מן החטיפה של החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב הייתה קשה. היה זה כמה שבועות אחרי חטיפת החייל גלעד שליט, ומה שניקר בי עת נכנסתי לחדר הישיבות היה המחשבה שהעורף כלל אינו מדמיין שייתכן שהלילה תתחיל מלחמה. בפתח הדיון הבעתי את תחושותי על כך שיש להכין את העורף לאפשרות של מלחמה. בחלוף עשור, אין ספק שהעורף הוא החזית העיקרית בזירת המערכה החדשה. 121 חיילים ו-49 אזרחים גבתה מאתנו מלחמת לבנון השנייה, אשר החלה, כאמור, בחטיפתם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, זכרם לברכה; מחיר יקר וכואב, שצורב גם בחלוף עשור. תמורתו היא קיומנו כאן; תמורתו היא עשור של שקט בגבול לבנון ו"חיזבאללה" מורתע. אך עדיין, יקר וקשה מחיר האובדן. במבט לאחור, כאשר המזרח התיכון משתנה מול עינינו, ולאחר סבבי קרבות בחזיתות נוספות, בפרט בדרום הארץ, ניכרת ההרתעה אשר הושגה במלחמת לבנון השנייה. ידו של "חיזבאללה" על ההדק אינה קלה כבעבר. יודע הוא כי נכונים אנו לגבות ממנו מחיר כבד על כל ניסיון לפגוע בריבונותנו, באזרחינו ובחיילינו. ההרתעה בגבול הצפון הושגה בזכות כוחו של צה"ל, בזכות גבורתם של חייליו בסדיר ובמילואים, אשר לחמו באומץ ובהקרבה, ולא פחות מכך – בזכות גבורתם ועמידתם האיתנה של מאות-אלפי אזרחי ישראל בעורף שהפך לחזית, עורף של אזרחים ואזרחיות בני כל הדתות, שספג מכת אש שלא הכיר כמותה; עורף ששילם מחיר כבר מאוד באזרחים חפים מפשע שנהרגו ונפצעו ובתשתיות שנהרסו. אדוני היושב-ראש, מלחמת לבנון השנייה חשפה כשלים, ישנים יותר וישנים פחות, וארחיב עליהם בהמשך הדברים, אך מאז אין ספק שנעשה טיפול יסודי בכמה מהם. היו למלחמה הזאת גם הצלחות משמעותיות שעיצבו מציאות ביטחונית המחזיקה מאז. ממשלת ישראל דאז, בראשות ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ ושרת החוץ ציפי לבני, לא ברחה מאחריות. היא ידעה ליזום תחקירים לגבי כל הכשלים שנתגלעו, לא מנעה חקירות ובדיקות בוועדת החוץ והביטחון ובמשרד מבקר המדינה, ויזמה הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית – ועדת וינוגרד. ידענו, כל מי שישב בממשלה דאז, כי חובה עלינו לשפר ולתקן את הדרוש תיקון כדי שנהיה ערוכים לבאות. זה היה קשה וכואב, רצוף ייסורים ולבטים, ומשבר האמון שעליו דיברת, אדוני היושב-ראש, אכן ריחף מעלינו. אבל בסופו של דבר חלו כתוצאה מכך שינויים רבים בתורת המערכה ובהיערכות של מדינת ישראל לעימותים שבאו ולאלה שעוד יבואו. העורף, כפי שהתגלה במלחמת לבנון השנייה, לא היה מוכן למערכה. התפיסות שהכרנו עד אז, של הג"א, מל"ח, פס"ח וכיוצא בזה, התגלו כמיושנות ולא מתאימות לצרכים העכשוויים. מאז מלחמת המפרץ ב-1991 לא רועננה תפיסת ההפעלה של העורף, האדישות לנושא פשתה בכל פינה, ואזרחים לא ידעו היכן המקלט הקרוב, כיצד יש לתחזקו ומול מי הם פועלים. וכך נמצאנו במצב שבו פונו במלחמה הזו כ-120,000 אזרחיות ואזרחים לפינות שונות של הארץ. חזינו בתופעות קשות, כמו עיר האוהלים של גאידמק, מחסור במזון ובתרופות ואזרחים בודדים, מנוכרים ומיואשים התלויים בחסדי עמותות ונדבנים ובלבם הרחום והטוב של מתנדבים. מני אז עברה ישראל רפורמה דרמטית בכל הקשור להיערכות העורף. יכולנו לראות שיפור הדרגתי, שלב אחר שלב, בתחום ממבצע למבצע – מ"עופרת יצוקה" ל"עמוד ענן", ומ"עמוד ענן" ל"צוק איתן". הוקמה רח"ל – רשות החירום הלאומית, ויחד עמה התפתח פיקוד העורף בצורה דרמטית. השלטון המקומי וגופי ההצלה, הכיבוי והשיטור אימצו נוהלי עבודה חדשים, וכמובן – תרגולות חירום חוזרות ונשנות שעברה המדינה כולה. כמי שהוביל את הרפורמה בנושא הזה בשירותי הרווחה, אני יכול להעיד שהמדינה החזירה לעצמה את האחריות המלאה לתחום, במקום ארגונים, עמותות ודורשי טוב למיניהם, שעם כל הכבוד להם – ויש לי כבוד גדול אליהם – הם צריכים להישאר במקומם הטבעי ולתת למדינה לקחת אחריות מלאה ולספק את כל הדרוש תחת אזעקות ואש. לאחר המלחמה, עת הארץ עוד פצועה ומדממת, החלה מחאה, שאז נדמתה כמחאה עממית, קול אותנטי של חיילים ואזרחים המבקשים למחות, לתקן ולשפר. אין ספק, היו רבים רבים, חיילים ואזרחים, ששבו משדה המערכה או יצאו מן המקלטים ומן הטראומה בתסכול עמוק, כועסים ופגועים על כשלים ברמות השונות, ובאו למחות בגין תחושותיהם הקשות. אבל היום, עשור לאחר מכן, אנחנו יודעים שחלק מאותה מחאה היה גם מהונדס ובעל מניעים פוליטיים מובהקים, וכבר אז באו לידי ביטוי שיטות של הרחבת הקרע בעם במטרה לרכוב על הגל העכור לעבר השלטון. אדוני היושב-ראש, עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה זירת הצפון אינה שקטה; היא גועשת, היא רועשת, היא לא יציבה. לקח מרכזי שהופק הנו מערך ההגנה מפני טילים ורקטות, מערך "כיפת ברזל", ונדמה שללא התעקשותו של שר הביטחון דאז, ידידי חבר הכנסת עמיר פרץ, לא הייתה כיום ישראל מדינה מוגנת מפני מתקפות טילים. הקרדיט על כך מגיע לך, עמיר, כמו גם על ההחלטה המכרעת בלילה הראשון של המלחמה לחסל את טילי ה"פאג'ר" לטווח בינוני וארוך, בשונה מהמלצת מערכת הביטחון כולה – החלטה שהשפיעה לטובה על המערכה. לצד ההצלחות ישנם גם לקחים שטרם הופקו דיים. אם יש כיום דרישה מוצדקת, זוהי הדרישה לחיזוק מעמדו של הקבינט המדיני-ביטחוני ושיתופו בזמן אמת בבואו לקבל החלטות הנוגעות בחיי אדם – נושאים הנוגעים בקודש הקודשים של ישראל. אסור שקבלת החלטות שכזאת תיעשה עם מידע חלקי, וחברי קבינט לא צריכים ללכת באמצע המערכה ולקבל את תמונת הקרב ממפקדי החטיבות, אלא הם צריכים לקבל אותה בקבינט מראש הממשלה ומגורמי מערכת הביטחון. צה"ל יודע להתמודד מול כל אויב בכל זירה, אך צה"ל אינו יכול, ואסור לו, להתמודד עם פגיעות מבית. צה"ל הוא צבא העם ולא אויב העם; הוא אינו יריב של דרג מקבלי ההחלטות; הוא אינו מאיים על השלטון אלא מגן על המדינה, ואל למקבלי ההחלטות להחלישו או להופכו לכזה. כאשר גורמים מתוכנו מסיתים נגד הקצונה הבכירה בצה"ל הם פוגעים בכוח ההרתעה של ישראל, וכאשר הם שותקים נוכח ההסתה הם נותנים לה יד. גיבוי למפקדי צבא ההגנה לישראל וההגנה על הקוד האתי ופקודות הצבא לא יכולים להינתן בפלפולי לשון או במדיניות של דלת מסתובבת. ולכן, על כולנו – על ממשלת ישראל, על חברי הכנסת, על מנהיגי ציבור, על מוליכי דעה ועל מורי ההלכה – מוטלת אחריות בנושא הזה. ואני קורא לכולם, ואני קורא לכם: הסירו ידיכם מהמסיתים בקרבכם ובקרב תומכיכם; חזקו את מפקדי צה"ל, אשר בידיהם הפקדנו את גורל בנינו ובנותינו, כי הם הראויים ביותר לכך. עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה משתנה המזרח התיכון למול עינינו. האיומים הגיאו-אסטרטגיים על ישראל הפכו מורכבים יותר. בגבול הלבנון "חיזבאללה" מאיים אך מורתע. "חיזבאללה" שקוע בבוץ מלחמת האזרחים הסורית, מתבוסס ומדמם תוך ספיגת אבדות כבדות, אך גם מתמקצע בלחימה, בידע ובטכנולוגיות מתקדמות. ברמת האיומים הקרובים, "חיזבאללה" בתמיכת איראן מהווה את האיום החמור ביותר. סוריה מפורקת ומוחלשת; ערב-רב של ארגונים קיצוניים ושלוחות של "דאעש" נמצאים ממש על גדר הגבול ברמת-הגולן – ואמצעי לחימה מתקדמים זולגים ללבנון. בדרום הפך "חמאס" מארגון טרור לארגון גרילה צבאית – כמעט צבאית – ולזרוע הביצוע של איראן, חמוש באלפי טילים. לכן, אני מסכים לחלוטין לקביעה שאיראן פועלת מכאן ומכאן בתנועת מזלג, מצפון ומדרום, והיא הכוח המניע והתומך ביותר בכוחות האופל המתייצבים על גבולותינו. מול האיומים האלה אסור לקפוא על השמרים או להיתפס לקיבעון מחשבתי. יש לתת את הדעת על תורת הקרב. הניסיון ממלחמת לבנון השנייה, מ"עופרת יצוקה" ומ"צוק איתן" מלמד שאחרי המכה הראשונה, זו החזקה שנותנת תחושת הישג – ויש הישג – מגיע שלב ההחלטה על מהלך קרקעי, שנגרר לתמרון ארוך, מתיש ומדשדש. יש לרענן את התפיסה הזאת ולהכין את המערך הביטחוני והמדיני לשינוי המתבקש כדי להביא להכרעה ברורה ומהירה. ארגון "חיזבאללה" נותר עומד על תלו, כאוב, מר ומסוכן. במהותו הוא כוח פוליטי-צבאי, לכאורה פנים-לבנוני, אבל בעצם הוא קבלן הביצוע של איראן, הדוגלת בחיסולה של ישראל. המענה לרצחנות ה"חיזבאללה" ולשנאה היוקדת של שאר אויבינו הוא ההרתעה הישראלית, זו המושתתת על עוצמתו האדירה של צה"ל ויכולת העמידה של עם ישראל, כשלצדנו עומדים צדקת הדרך, ערכי המוסר ושמירה חסרת פשרות על טוהר הנשק. ההכרה שהמחיר שגבינו בעבר ושלא נהסס לגבות בעתיד, אם נידרש לכך, יהיה כה כואב ואכזרי חלחלה אכן להכרת ה"חיזבאללה" ומרתיעה אותו, אך אל לנו לזלזל בכוחו. הוא ערמומי, הוא חזק, מתוחכם, מחומש עד צוואר וצובר מיומנויות קרביות. לכן עלינו כל היום וכל העת ללמוד מלקחי העבר, לטפל ללא הרף בנושאים הטעונים טיפול, לבחון את הנחות היסוד ולאמתן כבסיס לקבלת ההחלטות. מכובדי, הזירה המדינית וההסברתית גם היא חלק בלתי נפרד מן המערכה. דוגמה למאמץ מדיני ראוי שהניב פירות היא החלטת האו"ם מס' 1701 שהובילה חברתנו חברת הכנסת ציפי לבני, שכיהנה אז כשרת החוץ. הייתה פה התעוזה לייצר נתיבים מדיניים בין-לאומיים ולקבל גיבוי למערכה ולהתמודדות עם המתרחש כאן, תעוזה שהיא יסוד קריטי לשינוי המצב במזרח התיכון. האינטרס הישראלי העכשווי בזירה המשתנה הנו להוביל להסדר אזורי עם בעלי-בריתנו הישנים והחדשים, חלקם יריבים מן העבר, שנמצאים היום יחד אתנו באותו צד של המתרס. הסדר זה הוא חלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, ויבצר את ביטחונה ואת מעמדה הבין-לאומי. נוצרה לפנינו הזדמנות אזורית נדירה, המבוססת, שפי שציינתי בעבר, על דור של מנהיגים במדינות ערב הסובבות אותנו שמבין שהאויב העיקרי שלו זה איראן ושותפיה הבכירים, כמו "חיזבאללה", וכמובן גם "דאעש"; הוא מבין שזהו מאבק משותף, ודי היה לשמוע את דבריו היום של מזכיר הליגה הערבית בנושא הזה. מימושה של יוזמה כזאת היה יכול לשפר את מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל אל מול אותם גורמים שנלחמנו בהם גם בגבול הצפון לפני עשור, וליצור מעין נאט"ו חדשה במזרח התיכון, מול איראן, סוריה, "חיזבאללה", "חמאס" ו"דאעש". זה מחייב אותנו לצעדים אמיצים בזירה הפלסטינית. אין ספק כי בהסדרים מדיניים יש קשיים ואתגרים לצד איומים וסכנות, אך כדבריו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, עליו השלום, עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה. אין לנו אשליות, איננו תמימים, אבל חובתנו לנסות להושיט יד לכוחות המתונים באזור המחפשים הזדמנויות לייצר הסדר אזורי חדש, יציבות ותקווה באזורנו. עתיד ילדינו חשוב יותר מכל שיקול פוליטי או מפלגתי, וחבל שלעתים פוליטיקה קטנה מחבלת בסיכויים לכך. כנסת נכבדה, אנו עומדים כולנו לצדם של פצועי המערכה הרבים, אלה שגופם החלים אך נושאים עמם את הכאב והטראומה ואלה שבריאותם עוד לא שבה אליהם, ואנו מאחלים להם כולנו מזור ורפואה שלמה. משפחות שכולות ואהובות, את החור שנפער בלבבות לא נוכל למלא לעולם. הבנים והבנות האהובים הלכו לבלי שוב, ואין לאף אחד מילים שיוכלו להחזירם. כל מה שנותר לנו הוא להילחם כדי שהמדינה שהם נפלו בהגנה עליה תהא ראויה לזכרם; כדי שחיינו, עשור אחרי שנפלו וקיפחו את חייהם, יהיו חיים שעומדים באותו צו מוסרי עליון שהציבו לנו בהולכם. בניכם ובנותיכם היו גיבורים, חיילים וחיילות, אזרחים ואזרחיות שמדינת ישראל תצרוב לעד על לוח לבה, ומשימתנו כאן, בבית הזה, במלאות עשור למלחמת לבנון השנייה, לעשות הכול כדי לשמור על מדינת ישראל בטוחה וחזקה וכדי שלא יצטרפו עוד משפחות למעגל השכול. יהי זכר הנופלים ברוך – וצוואתם ביטחון ושלום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת הרצוג. אני מתכבד להזמין את השר נפתלי בנט לשאת דברים. <שר החינוך נפתלי בנט:> כבוד נשיא המדינה רובי ריבלין, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, שרים, חברי כנסת, סגן הרמטכ"ל, לוחמים, ומעל לכול משפחות יקרות, במלחמת לבנון השנייה נלחמנו כדי להגן על הבית. לפני עשר שנים חצינו את גדר המערכת לתוך הרי הלבנון. כל אחד מאתנו ידע שאם רק נביט לאחור נראה עשרות יישובים מותקפים, ילדים שחוששים מקולות המלחמה ואזרחים שמעוניינים לחזור לשגרת יומם, לדאוג לשלום משפחתם. ידענו שאנחנו יוצאים להגן על מדינת ישראל, לשמור על חיי אזרחי ישראל. משפחות יקרות, הייתי שם יחד עם בניכם. ילדיכם בחרו לשרת ביחידה קרבית שנים קודם לכן, בטרם התגייסו לצה"ל. הם עשו את זה כי אתם חינכתם אותם לתרומה; חינכתם אותם שאם הם לא יעשו את זה, לא תהיה מדינה יהודית כאן בארץ-ישראל. הם עשו את זה בשל אהבתם לעם ולארץ. אנחנו יודעים שהמשמעות של גיוסו של צעיר ליחידה קרבית היא שאם יתעורר הצורך, מדינת ישראל תשלח אותו להגן עליה תוך סיכון חייו, ואף תוך מסירת החיים עצמם. בניכם בחרו להילחם למען המדינה ולמענה הם נפלו. דויד גרוסמן, ששכל את בנו אורי, זכרו לברכה, במלחמה, ונמצא כאן, כתב שיר על האביב, והוא כתב בו: "קצר וחטוף ושובר את הלב \ לחשוב שהוא תכף ידעך. \ מבטו רק נפקח, \ אך התחיל ללבלב, רק ניתן לי ותכף נלקח. – – – ואת ואני היודעים, \ ונורא הדבר שרק הוא לא, \ עד כמה קצרים החיים, \ החיים הקצרים שניתנו לו". כבר מעל 3,300 שנה שעם ישראל סופג שכול למען קיומו בארץ הזאת. אני חושב על אם שכולה שאיבדה את בנה בקרבות יהושע בכניסה לארץ, על האב שאיבד את בנו בקרב של גדעון נגד המדיינים, בקרבות דוד ושאול מול הפלישתים, על הילד הקטן שהתגעגע לאחיו הגיבור שנפל במרד הגדול מול הרומאים ועל אין-ספור ההורים שאיבדו את ילדיהם במלחמת התקומה ב-1948 ובמערכות ישראל. משימת חיינו היא נצח ישראל בארצנו. אין ולא יהיה לנו מקום אחר. בעולם שהולך וטובע בטרור ישראל הופכת להיות מגדלור של יציבות, דוגמה נדירה למדינה שמוקפת באויבים ובכל זאת משגשגת, שומרת על חירותה ושומרת על ערכיה. אנחנו אור לגויים בהקרבה ובאומץ, אור לגויים במוסר אמת, אור לגויים בעמידה נחושה של עשרות שנים מול אויב אכזר. בראשנו נמצא תמיד חזון המדינה היהודית, המדינה הציונית: לבנות כאן מדינת מופת של חינוך, כלכלה חזקה, ערבות הדדית, סובלנות, אהבת הארץ, שלום, מסירות ותרומה; לבנות כאן אור לגויים לנצח נצחים. הורים יקרים, משפחות יקרות, אני רואה בבניכם ובבנותיכם חלק משרשרת הגבורה הישראלית. כממשלת ישראל, כקברניטי המדינה חובתנו להמשיך להגן על המדינה. הרבה שואלים: מה לקח המלחמה? אני לא יודע להגיד מה הלקח של המלחמה; יש הרבה. אני יודע להגיד מה אני לוקח מהמלחמה. אני חושב לא מעט על זה שבקרב הנופלים היו שמאלנים, היו ימנים, היו דתיים, היו חילונים, היו אנשים עם צבע עור כזה וצבע עור כזה, היו אנשי שוק חופשי בדעתם, היו סוציאליסטים בעמדותיהם, שלו חיו היו הולכים להפגנה הגדולה, ואחרים היו מתנגדים. אבל הם כולם נלחמו למעננו וכולם נפלו למעננו. אז מה אני לוקח? שנאחד ולא נקטב, שנבין ולא נאשים, שנתאמץ לחפש את הטוב אחד בשני ולא ניקח זכוכית מגדלת ונחפש כל מעידה של הצד השני, ומייד נאשים ונדרוש גינויים וגינויים מנגד; שנתווכח, כי הוויכוחים הם אמיתיים ונוקבים, אבל נתווכח מתוך כבוד. אני חושב שכולנו בבית הזה חוטאים לפעמים, כולל אני, בעניין הזה. על כולנו לתקן. אני לוקח על עצמי לנסות לתקן; עדיין להתווכח, אבל עם גבולות. מה עוד אני לוקח? שכקברניטים שמקבלים החלטות אנחנו נהיה ערכיים ומקצוענים. זה לא מחסן אותנו מפני טעויות, אבל זה מה שחייל בשטח צריך לדעת, זה הכול – שאלה למעלה שם פועלים בערכיות ובמקצוענות. כחבר הממשלה וכחבר הקבינט הביטחוני אני מתחייב לפניכם שננהל את ביטחון ישראל בערכיות ובמקצועיות, מתוך לימוד יסודי והיכרות עמוקה ובחרדת קודש. אני יכול להעיד היום שהדברים נעשים כך. ידע כל חייל שאנחנו, מנהיגי המדינה, שולחים אותו להילחם רק כאשר אין אלטרנטיבה אחרת, רק כאשר עשינו את כל ההכנות האפשריות ורק כאשר נתנו לצבא את כל הכלים להכריע במערכה ולנצח. אנחנו מרכינים ראש ומוקירים אתכן, משפחות יקרות, שמסרתן את בניכן ובנותיכן למען העם והארץ. אני אוהב אתכם מאוד מאוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר נפתלי בנט. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת ציפי לבני לשאת דברים. בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יואב קיש. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> משפחות יקרות, נשיא מדינת ישראל, ראש הממשלה, יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, חזרנו מטקס האזכרה הממלכתי לנופלים במלחמת לבנון השנייה, יחד אתכן, משפחות החיילים שאנחנו שלחנו אז לקרב שממנו הם לא חזרו. זאת אחריות שלא יורדת מהכתפיים גם בחלוף השנים. אני רוצה שתדעו עד כמה ידיעה על נפילת כל חייל או אזרח קשה. כל פתק שמכניס המזכיר הצבאי לחדר הקבינט ונותן לראש הממשלה קורע את הלב לכל מקבל החלטות במדינת ישראל ללא יוצא מן הכלל. היום, עשר שנים אחרי כן – עשר שנות שקט בזכותם. זאת התוצאה הישירה של ההרתעה שהשיגה המלחמה במחיר אישי נוראי עבורכם, ובמחיר לאומי עבור כולנו. אבל האיום עצמו לא הוסר. "חיזבאללה" מתחמש; המלחמה בסוריה משפרת את יכולות הלחימה שלהם, ואיראן, הסנדקית שלהם, לא שינתה ולא תשנה את האידיאולוגיה שלה בטווח הנראה לעין. ישראל גם הפיקה לקחים מהמלחמה במוכנות הצבא – היום הוא מוכן יותר; במוכנות העורף. אלה הם לקחים הכרחיים, אבל לא מספיקים. הלקח המהותי ממלחמת לבנון השנייה הוא שתפיסת הביטחון מחייבת גם מהלכים מדיניים. זאת, בין היתר, גם המשמעות של המילים ניצחון והכרעה. לעתים ההישג המדיני משלים ולעתים הוא מחליף את ההישג הצבאי. והיום זה כבר לא רק מה שאני חשבתי או אמרתי במלחמה, אלא זאת המסקנה של צה"ל כולו. אלה כבר לא מלחמות בין מדינות. ומול ארגוני טרור שעבורם ההישרדות היא תמונת הניצחון, אין למדינת ישראל איזו תמונת ניצחון אחת ואלבומי ניצחון מהסוג של מלחמת ששת הימים. במלחמת לבנון, כשגייסתי את העולם כולו נגד "חיזבאללה", כולל הורדת כוחות בין-לאומיים לדרום-לבנון; כשאיראן, הבוסית הגדולה של "חיזבאללה", צועקת: זה כתב כניעה לישראל, אסור לקבל את זה, זה היה הישג מדיני שאפשר לצה"ל לסיים את המלחמה ולצאת. זה נכון שההחלטה לא מיושמת היום, אבל לקבל החלטות במלחמה, רבותי, זה בין הבחירות הקשות. יכולנו לעשות אחד משלושה דברים: להישאר שם, להשאיר את חיילינו שם ולבוסס בבוץ, על המחיר הנוראי ששילמנו 18 שנה קודם לכן באותו בוץ; לנסות לסגת בלילה חשוך ללא ניצחון צבאי, כפי שבמידה מסוימת נעשה בשנת 2000; או להשיג הרתעה, לגייס את העולם ולצאת עם החלטות נגד "חיזבאללה" – לא כי אנחנו סומכים על העולם; אנחנו סומכים על צה"ל. אבל כשהעולם אתנו נגד הטרוריסטים, גם זה חלק מההרתעה; זה חלק מחופש הפעולה של צה"ל, זה חלק מכוחו, וזה נכון גם היום, כשצריך לעתים לתקוף העברות נשק ל"חיזבאללה". זאת הייתה הבחירה הנכונה אז, וזה המהלך הנכון היום. גיוס כוח צבאי שמופעל נכון משיג הרתעה, והיא הושגה; היא הושגה במחיר אישי כבד שלכם. צה"ל השאיר אחריו מדינה חבולה, "חיזבאללה" חבול וחרטה גדולה של נסראללה שבכלל התחיל את האירוע הזה. אבל איך מסיימים מלחמה או נמנעים ממנה לא פחות חשוב מאיך מתחילים מלחמה. היום אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מקטינים את כוחם של אותם ארגונים אסלאמיסטיים טרוריסטיים שקיימים באזור הזה בסבב הבא: האם אפשר למנוע אותו? ואיך אפשר להגיע, אם יהיה עוד סבב, חזקים יותר וחכמים יותר להבא? חזרנו כולנו עכשיו מבית-הקברות, ואני יודעת, ראש הממשלה, שאתה כואב כאב אמיתי את הנופלים. לכן אנחנו חייבים היום לדבר אמת. היא חשובה לא רק בגלל העבר אלא בגלל העתיד מול "חיזבאללה" ומול "חמאס" ובגלל החיילים או האזרחים שכולנו רוצים לחסוך. יש היום הזדמנות מדינית נדירה שלא הייתה אז. העולם הערבי המתון לא רק מבין שאיראן ו"חיזבאללה" הם האויב, אלא מוכן לכרות עם ישראל ברית אסטרטגית גלויה, ביטחונית ומדינית. רק תחשבו מה ברית כזאת, יחד עם הכוח של צה"ל, יכולה לעשות להרתעה, למיקום האסטרטגי של ישראל בשכונה הקשה הזאת; וזאת באמת שכונה קשה. הרי זה מכפיל כוח לפני הסבב הבא. "קיר ברזל", אמרת? עם לבנים נוספות, שאנחנו יכולים להוסיף. ברית כזאת תחזק את ההרתעה של ישראל, שתהפוך להיות חלק מהאזור; מדינה שהיא חלק ממשהו גדול יותר, שאי-אפשר לגייס נגדה, שהקיצונים לא יכולים לגייס נגדה את העולם הערבי או את הרחוב הערבי בטיעוני השווא של "השטן הגדול", כי העולם הערבי אז יהיה אתנו, חלק מאותה ברית. אבל כדי שזה יקרה, ישראל צריכה לעשות כמה צעדים מול הפלסטינים כדי להוכיח את רצינות הכוונות – צעדים לא דרמטיים לישראל, בוודאי כאלה שלא פוגעים בביטחון, מה שנקרא צעדים בוני-אמון, שיש להם אולי מחיר פוליטי מסוים. ואסור לנו להשיב את פניהם ריקם. יש לנו אחריות לכל חייל שנהרג, ואחריות לא פחותה גם לפני המלחמה הבאה. ותהיה, אדוני ראש הממשלה, אחריות גם לסירוב לברית אזורית מול "חיזבאללה" ו"חמאס" כבר היום. במקום לעשות ועדות חקירה אחרי מלחמות, אני מציעה להקשיב ללקחים המהותיים באמת וליישם אותם לפני, ואולי במקום המלחמה הבאה. משפחות יקרות, יקירכם יצאו לקרב להגן על מדינת ישראל ועבור ערכיה, ערכים שהם גילמו בחייהם ובמותם, ולא אתן לאף אחד, בארץ או בעולם, לטעון אחרת. זה עמוד השדרה המוסרי שלהם ושלנו. אדוני ראש הממשלה, אמרת היום משפט מאוד חשוב בהר-הרצל; אמרת שזאת הייתה אז מלחמה של ארגון טרוריסטי אסלאמיסטי קיצוני מול מדינת ישראל חופשית ודמוקרטית. בואו נשמור עליה כזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. חבר הכנסת יואב קיש – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עפר שלח. <יואב קיש (הליכוד):> כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, מכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו, יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין, שרים, יושב-ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, משפחות יקרות, מכובדי כולם, "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה"; כך, במילים אלו, בחרו חברי ועדת וינוגרד לפתוח את הדוח המלא בן 617 העמודים על מלחמת לבנון השנייה. אין בכוונתי להתייחס ללקחים ולמסקנות שהועלו בעבודת הוועדה. בחרתי, בדקות הקצרות שעומדות לרשותי, לשתף אתכם בחוויה האישית שלי מאותה לחימה. 68 שנות עצמאות הן גם 68 שנות מאבק. חרף שאיפתנו המתמדת לשלום עם כל שכנינו, ישראל מצויה מאז היווסדה במערכה להבטחת עצם קיומה. גם במלחמת לבנון השנייה שילמנו מחיר כואב: 121 לוחמי צה"ל בשירות סדיר ובמילואים, וביניהם אהוד גולדווסר ואלדד רגב, זיכרונם לברכה, נפלו בה. 45 אזרחים נהרגו מאש הרקטות, אש של אויב ששם לעצמו למטרה לפגוע באזרחים לא מעורבים. זה ההישג שהוא חיפש. רבים מאוד, חיילים ואזרחים, נפצעו במהלך המלחמה, וחלקם נושאים ויישאו עמם לכל ימי חייהם את צלקותיה. אי-אפשר להתווכח עם העובדה שתוצאות המלחמה הביאו לשקט יחסי בעשור האחרון בגזרה הצפונית. אלו הם פני הדברים. עם זאת, המלחמה יצרה בציבור הרחב תחושה של דכדוך ואכזבה. ביטוי עמוק לכך ניתן במהלך עדותיהם של עשרות קצינים ולוחמים במילואים. בקיץ 2006 שירתי כטייס קרב במילואים ולקחתי חלק פעיל בלחימה. רציתי לשתף אתכם מעט בהלך הרוחות ובמסקנות של דרגי הביניים והשטח מאותו הקיץ. המלחמה התחילה בהפתעה. זו כבר עובדה שמלמדת אותנו שעל צה"ל להיות מוכן בכל רגע ללחימה – באוויר, בים וביבשה. על אף הביקורת – והייתה ביקורת – חיל האוויר היה מוכן, וראינו את זה היטב בפער בין שלושת הימים הראשונים של הלחימה להמשך והשלב השני. בהתחלה, במבצע מתוכנן ומדויק, הצלחנו לפגוע באופן משמעותי ביכולות התקיפה ארוכות הטווח של "חיזבאללה". כל מה שצריך בשביל להצליח היה שם: מודיעין מדויק, אימונים לכוח המבצע שהתקיימו קודם, גורם ההפתעה. וכך, בערב אחד, חיסלנו את הזרוע הארוכה של ה"חיזבאללה". בהמשך, באותם שלושה ימים ראשונים, גם פגענו בתשתיות המרכזיות של לבנון, בשדה-התעופה בביירות, ואת הישגי המבצע ואת הימים האלה ראינו על הפנים המודאגות של הקברניטים הלבנונים; אני לא אשכח את הרגע שאנחנו יושבים בטייסת מול הטלוויזיה ורואים איך ראש הממשלה הלבנוני, פואד סניורה, בוכה בדמעות עקב הלחץ האפקטיבי והמדויק של צה"ל. ואז, בצעד אסטרטגי שנוי במחלוקת, עברנו לסוג אחר של לחימה: ציד משגרים של ארגון גרילה. והמשמעות היא פשוטה: כל היתרון היחסי שהושג עד אז בוטל. ממצב של לחימה בלבנון, במדינה סוברנית, עברנו למצב של לחימה במשגרים, חוסר מודיעין, תקיפת מטרות לא רלוונטיות, עד כדי פעולות ששאלנו את עצמנו: מה אנחנו עושים שם? "לעשות רעש בגבעות ריקות" – כך זה היה, כך קראנו לזה בטייסת. את ההמשך של זה כולנו יודעים. מלכודת ציד המשגרים הוכחה כבלתי יעילה לטיפול באיום הרקטי. חיל האוויר יודע לעשות את המשימה הזאת, אבל לא כך מכריעים במלחמה; לא כך גובים מחיר מהאויב. הכרעה תושג אך ורק על-ידי איום אפקטיבי על המשך שלטון האויב, גביית מחיר לחימה, וכמו שנאמר כבר לפני: ריצוץ ראש הנחש – בדיוק כפי שפעלנו בשלושת הימים הראשונים של הלחימה. זה היה נכון ללבנון לפני עשור, זה נכון היום לגבי רצועת-עזה וזה נכון לכל מתאר לחימה עתידי שיעמוד בפני ישראל. אני אסיים. למשפחות היקרות ששילמו את היקר מכול – יהי זכר הנופלים ברוך ונצור בלבנו לעולמי עד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואב קיש. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עפר שלח, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת עמיר פרץ. <עפר שלח (יש עתיד):> אישי נשיא המדינה, משפחות חללי מלחמת לבנון השנייה, אדוני ראש הממשלה, יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, חובתנו בבית הזה, חובתנו למי שמסרו נפשם, איננה רק לנחם ולהוקיר אלא גם לזכור זיכרון של אמת, להביט בו בעיניים פקוחות וללמוד ממנו. ב-17 ביולי 2006 נאם אהוד אולמרט בפני הכנסת. בלשון נמלצת הציב ראש הממשלה את מטרותיה של ישראל במלחמה שהחלה חמישה ימים קודם לכן, ואני מצטט: "החזרת בני-הערובה" גולדווסר ורגב, "הפסקת אש מוחלטת, פריסת צבא לבנון בכל דרום-לבנון והוצאת 'חיזבאללה' מהאזור תוך מימוש החלטת האומות המאוחדות 1559". אזרחי ישראל לא ידעו אז שב-13 ביולי פרסם הרמטכ"ל חלוץ פקודה שבה נקבע כי יום לפני נאום אולמרט תופסק הלחימה בצפון חד-צדדית כדי לבחון את הישגיה ולדון במטרות עתידיות להמשכה. כשהגיעה העת, איש בדרג המדיני או הצבאי לא תבע לבצע את הפקודה הזאת, או אפילו לבחון אותה, אף-על-פי שכל הישג אפשרי כבר הושג. בפועל נמשכה הלחימה עוד ארבעה שבועות עקובים מדם, ואף לא אחד מהיעדים שמנה אולמרט לא התמלא. עשר שנים חלפו. הצפון שקט ופורח, ו"חיזבאללה" מסובך בסוריה ומרוסן על-ידי האינטרסים שלו ועל-ידי אדוניו בטהרן. מנגד, הוא מתעצם באופן חסר תקדים ומתכונן למערכה שכמוה לא ידענו. כל ישראלי שמח בשקט בצפון; כל ישראלי רוצה שהוא יימשך לעד. אבל מי שרואה בו הצדקה בדיעבד של מהלכי הקברניטים ב-2006 חוטא לאמת, ועוד יותר מזה – לצורך ללמוד ולהשתנות. מי שאינו לומד מההיסטוריה נידון לחיות אותה שוב. וזו, רבותי, אינה נבואה; זה כבר קרה בעשור האחרון, במערכות שבהן שבו ובוצעו כל הטעויות של מלחמת לבנון השנייה. לקח אחד כן נלמד מיולי 2006: אל תגדיר מטרות, שלא ישאל הציבור למה לא הושגו. במבצע "צוק איתן" הוגדרה בקושי מטרה מעורפלת, משהו כמו להרביץ חזק ל"חמאס". מה שאצל אולמרט היה רהב, אצלך, אדוני ראש הממשלה, הוא ערפול. כל השאר נשאר כשהיה. כמו לפני עשר שנים, לישראל אין באמת מטרת מלחמה, כי לעומדים בראשה אין שום חזון לגבי גבולותיה ומיקומה במרחב. המערכות מתמשכות ללא שליטה וללא הישג. כאז כן לפני שנתיים, קברניטים ללא תוכנית, ללא הבנה של טבע האויב וטבע המלחמה, התגלגלו ללא שום תכנון מיום לחימה אחד למשנהו, 34 ימים בלבנון השנייה, 51 ימים ב"צוק איתן"; כמו לפני עשר שנים, דרג מדיני הפוחד להתחייב, אינו מעצב ואינו מפרסם תורת ביטחון שעל-פיה ייבנה הכוח ויופעל. קו ישר עובר בין מי שנכנס לתפקידו רק כמה חודשים לפני מלחמת לבנון השנייה לבין מי שהיה ראש הממשלה בחמש השנים שלפני "צוק איתן". ממש כמו לפני עשור, כך לפני שנתיים: ישראל הגיעה למלחמה ידועה מראש ללא מטרות, ללא תוכנית, ללא מודיעין, ללא תורת לחימה, ללא כוח שנבנה בהתאם. כמו לפני עשר שנים, הקבינט, הפיקוד המדיני העליון, הוא גוף מוחלש ומעוקר. באוגוסט 2006 אישר קבינט אולמרט מבצע קרקעי מיותר ועתיר קורבנות, שלא הייתה לו שום יכולת להשפיע על תוצאות המלחמה. רוב השרים בחדר הצביעו בניגוד לדעתם-שלהם. קו ישר עובר בינו לבין הקבינטים של היום, שבהם מתכנסים שרים חסרי ידע לדיונים הנופלים עליהם מעכשיו לעכשיו ומאשרים, כחותמת גומי, החלטות על הפעלת כוח או על הסכם מדיני. שינוי אחד, רבותי, כן חל בעשור האחרון, וכולו לרעה: בתום המלחמה התייצבו, לא רחוק מכאן, לוחמי מילואים ששבו מן הקרב ותבעו לקיחת אחריות והסקת מסקנות. אחד מראשיהם, אחד מהראשונים שלהם, היה אלוף-משנה במילואים אמנון נחמיאס, צנחן ותיק, המ"כ הראשון שלי בשירותי הסדיר. את המחזה הזה – לוחמים שתובעים אחריות ושינוי – ראינו גם ב-1973 וגם ב-1982, אבל לא מאז 2006. הזעם של החברה הישראלית הפך לדכדוך; התביעה לשינוי הפכה לתחושה חונקת ששינוי לא יבוא. כך יכול שלטון שכשל במלחמה, ולא רק בה, להמשיך ולהחזיק בהגה ולהגיד שאין ברירה. מאמנון נחמיאס ומאמנון שחק, מיה-יה ומשאול מופז, למדתי לתחקר באומץ וביושר כדי להיות טובים יותר. למדתי מהם לתבוע אחריות ממי שכשל. עשר שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה ושנתיים אחרי "צוק איתן" חובה לשוב לערכי היסוד האלה. זו חובתנו לנופלים ולמשפחותיהם, לחיילים של היום ולאלה שאנו עלולים לשלוח מחר אל מול פני הסכנה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עפר שלח. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עמיר פרץ; בבקשה, אדוני. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני נשיא המדינה, אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה, שרים, חברי כנסת, סגן הרמטכ"ל, מפקדי צה"ל, לוחמים, פצועי צה"ל, משפחות שכולות, מכובדי כולם, ראשית אני פונה למשפחות השכולות כולן, אלה שהגיעו ואלה שלא הגיעו. אתן, ששילמתן את המחיר היקר מכול, שחיות יום-יום במחשבות מה היה יכול להיות אחרת, מה היה צריך להיות אחרת; אתן, שנתתן את כל עולמכן למען ההגנה על המולדת, אתן היסוד החשוב ביותר שעליו בנויה מדינת ישראל. כאבכן מלווה אותי לכל מקום. כל אדם שהחזיק בתפקיד ראש ממשלה או שר ביטחון מכיר את תחושת כובד האחריות בעת אישור פעולה או מבצע שיכולים לגבות חיי אדם, חיי בנינו, היקרים לנו מכול. זהו הנטל הגדול ביותר של מנהיג; זו המשקולת הכבדה ביותר על נפשו של כל אחד שעמד בראש המערכות האלה. כל חיי האמנתי שאין מלחמות טובות אלא מערכות ומלחמות שמרחיקות במידה ניכרת את אלה שיבואו אחריהן, ואולי אף ימנעו אותן לחלוטין. מלחמה היא תוצאה של ניתוח המציאות ואירועים המחייבים שינוי דרמטי, ולכן חשוב שנזכיר את המציאות טרום מלחמת לבנון השנייה. בדצמבר 2005, בזמן כהונתה של ממשלת שרון, נורה מטח אל עבר קריית-שמונה, ומדינת ישראל הכילה; דגלי "חיזבאללה" הונפו על הגדרות בגבול הצפון, ומדינת ישראל הכילה; "חיזבאללה" ירה על חקלאים שביקשו להתפרנס בשטחים שסמוכים לגבול, ומדינת ישראל הכילה; כמה חודשים לאחר מכן – ניסיון חטיפה ברג'ר, ומדינת ישראל הכילה. זמן קצר לאחר כניסתי לתפקיד הגיע רצף של אירועים התקפיים בכל הגזרות: חילופי אש בדרום ובצפון, חטיפת החייל גלעד שליט, חטיפה ורציחתו של הצעיר אליהו אשרי באיו"ש, וב-12 ביולי – אירוע החטיפה של רגב וגולדווסר. ההסכמה של כל ראשי המערכות הביטחוניות הייתה שנחצה קו אדום ולא ניתן לעבור על כך לסדר-היום, לא ניתן להמשיך את מדיניות ההכלה; הקונספציה שהונהגה, שלפיה הטילים יחלידו – התבררה כמסך עשן למדיניות ששחקה את כוח ההרתעה של צה"ל במשך שנים. לכן, מדינת ישראל יצאה למלחמה נחושה באלה המבקשים לפגוע בה ולהפר את ריבונותה פעם אחר פעם. מכובדי, הימים האלה יוצרים עבורנו הזדמנות לדיון עומק רציני על מה הן מלחמות, כיצד מגדירים אותן, איך קובעים את התכלית האסטרטגית, איך שופטים אי-עמידה ביעדים אופרטיביים, כיצד מתקיימים יחסי גומלין בין הדרג הצבאי לדרג המדיני, כיצד חותרים למסקנות המתבקשות, והחשוב מכול – כיצד מעצבים את תפיסת הביטחון בהתחשב במערכה שהסתיימה ובהיערכות למערכה הבאה. מאז מלחמת לבנון השנייה יצאה מדינת ישראל לשלושה מבצעים גדולים בעזה, "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן", ונראה כי העימות הבא בעזה אפשרי וקרוב יותר מאשר בצפון. אין אני מכחיש שהיו כשלים, כמו בכל מערכה. היו כשלים ברמות שונות, אך אני מברך על כך שבמרביתם הופקו לקחים ויושמו: הוקמה רח"ל – רשות החירום הלאומית; קבענו שיחידות יתאמנו לפי תא שטח מיועד מראש, בשונה ממה שהיה נהוג לפני המלחמה; קבענו מינימום של אימונים לכוחות מילואים; חיזקנו את מערכי המודיעין והצטיידנו בציוד חדיש בהיקף גדול. במלחמת לבנון השנייה מעמדו של העורף בעת המלחמה התברר כמשמעותי ביותר לעומת מערכות קודמות. צריך לזכור: ניהול המלחמה התבצע ללא מערכת הגנה אקטיבית, והעובדה הזאת אילצה אותנו, בלוחות זמנים קצרים – בשונה מהיום – להתמודד עם ירי מעומק השטח באמצעות כוחות רגלים ותחת פגיעות במרכזי הערים. מכובדי, רבות דובר על המהלך הקרקעי שסיים את המלחמה. יש על כך חילוקי דעות. אני רוצה לתאר את המציאות כפי שאני מכיר אותה. אירועי כפר-כנא הביאו לכך שההסכמות על מסמך אמריקני שהושגו כבר ב-30 ליולי – קרסו. המלחמה התארכה והגענו לצומת של קבלת הכרעות. אני תמכתי ביציאה מוקדמת למהלך קרקעי, הרבה יותר מוקדמת מאשר יצא המהלך בסופו של דבר. הדבר הפך להכרחי עת הגיעו הידיעות על נוסחה צרפתית להפסקת האש שכוללת השלכות חמורות עבור מדינת ישראל. על כך העיד בשבוע האחרון מי שכיהן כשגריר ישראל באו"ם בעת ההיא, דני גילרמן. מאמצים כבירים של ראש הממשלה להביא לשינוי במגמה במועצת הביטחון כך שלא יהיה צורך במבצע הצבאי לא נשאו פרי, מה שהביא בסופו של דבר ליציאה למבצע הקרקעי הרחב. וכפי שהערכנו, הכניסה המסיבית של כוחות שריון ורגלים לשטח הביאה לכינוס מחדש של מועצת הביטחון – שקיבלה את הנוסחה האמריקנית, המוסכמת על ישראל. אני מוכרח להתייחס לעוד נושא אחד. יש כאלה שאומרים: הושגה ההרתעה, עשר שנים של שקט בלבנון, אך "חיזבאללה" ממשיך להתחמש. האמת היא שגם אם לא הייתה פורצת מלחמה, "חיזבאללה" היה ממשיך להתחמש, להגדיל את מספר הטילים שלו, לבצר את המערך הקרקעי המחופר שלו, את "שמורות הטבע"; אך ייתכן מאוד שאנחנו, צה"ל, מערכת הביטחון, היינו שרויים עדיין במדיניות הכלה, עם צבא שממשיך להישחק ברמת ההצטיידות וברמת האימונים, והיינו ממשיכים להסתפק ברמת מודיעין ירודה. ולכן המלחמה הזאת הייתה מלחמת התפכחות, שנתנה הזדמנות לשדד מערכות ולקבוע אמות מידה חדשות בכל תחום ותחום. חברי הכנסת, עשר שנים חלפו, אך יש תמונות שהולכות אתי לכל מקום, במיוחד תמונות לוחמים העומדים בפתח המסוקים, מרוחים בצבעי הסוואה, חדורי אמונה וממתינים. השמש שוקעת ומלטפת אותם והם ממתינים לחשכה, לפקודת היציאה. שם, בשטח ההמראה, ראיתי את הסולידריות במלוא עוצמתה. שם לא מבחינים בין דתי לחילוני, בין ספרדי לאשכנזי, בין עשיר לעני. כל חיי הרגשתי מחויבות לפעול למען עמי, למען מדינתי, והתמונות האלה רק חיזקו והעצימו תחושה זו. זו מדינת ישראל, שעברה מקודש בדם, יזע ודמעות; זו מדינת ישראל, המחויבת לבנות את עתידה אל תוך חברה בריאה המגנה תופעות של שנאת חינם ושיח חסר סובלנות ורווי אלימות, כי האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. לסיום, חשוב לי לומר בקול ברור: אין הילת מלחמות, יש הילת לוחמים, והלוחמים ניצחו. על אף כל הקשיים, חיילי צה"ל גברו על לוחמי ה"חיזבאללה". בכל גזרה וגזרה ידו של צה״ל הייתה בסופו של דבר על העליונה. החיילים השיגו את השקט. הם שינו את המציאות מקצה לקצה. בזכותם, עשר שנים יכולים חקלאים לעבד את אדמתם לאורך גבולנו הצפוני באין מפריע ומטיילים יכולים לבלות וליהנות בנופי הצפון. הילדים שימלאו את גני-הילדים בעוד חודשיים, ואת בתי-הספר היסודיים, לא חוו מעולם את סיוטי האזעקה ואימת הנפילות של ה"קטיושות" והטילים. והיום כולנו מצדיעים ללוחמים על כי בזכותם הושגו כל אלה. אחרי עשר שנים של שקט, חשוב להדגיש כי ברור לכול שהדרך העדיפה והטובה ביותר למנוע מלחמה היא לחתור לשלום בכל מקום שהוא בר-מימוש. מדינת ישראל לעולם תעצים ותשמור על כוחה הצבאי. יחד עם זאת, בגזרות מסוימות, שבהן ניתן להניע תהליכים מדיניים, יש לעשות זאת באותו האומץ ובאותה נחישות. דרך השלום מלאה בקשיים ורצופת אתגרים, אך היא העתיד שעלינו להוריש לילדינו. וגם אני מצטרף לחברי חבר הכנסת הרצוג, שציטט את מנחם בגין, כי אולי אם נצטט את מנחם בגין גם חבריו יקשיבו; כך אמר מנחם בגין בבית הזה: "אנחנו נלחמים היום על השלום, אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש, אבל כולם עדיפים מקורבנות המלחמה". מי ייתן ויגיע היום שיעמוד כאן ראש ממשלה שיישא את הנאום הזה מחדש. יהי זכרם של לוחמינו נצור בלבנו לעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. לפני שננעל את הישיבה, אני רוצה להתנצל בפני המשפחות השכולות – גם כאלה שעדיין נותרו אתנו ביציע, גם כאלה שצופים בנו – על כך שרוב חברי הכנסת בחרו שלא לכבד את האירוע הזה בנוכחותם במליאה. אם אנחנו מדברים על איחוי הקרעים בין ההנהגה לציבור בישראל, אז אולי זה הדבר הקטן: לפני שמגיעים להיות ראש הממשלה או שר החוץ או שר הביטחון, לפחות להגיע ולשבת כאן בכיסא. גברתי מזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אבקש מחברי הכנסת ומהקהל הנכבד לכבד בקימה את יציאת נשיא המדינה. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.) נא לשבת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לפני שנוזפים בכנסת, אדוני, תסתכל על שולחן הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם הם חברי כנסת בעיני. ההערה – למען הסר ספק, כפי שאומרים – נוגעת לשרים ולחברי כנסת כאחד. <הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון) (הרחבת ההגנה על כספים המגיעים לאומן), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/651); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון) (הרחבת ההגנה על כספים המגיעים לאומן), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת קארין אלהרר ואלי אלאלוף, לקריאה ראשונה. תציג את ההצעה חברת הכנסת קארין אלהרר; בבקשה, גברתי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה רבה. אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, מדובר בהצעה – אני לא שומעת את עצמי – חברי חברי הכנסת, מדובר בהצעת חוק שבאה לתקן עיוות שאי-אפשר להשלים אתו. היום, כספי אומנה שמשתלמים למשפחות אומנה יכולים להיות מעוקלים על-ידי נושים. המטרה של הצעת החוק – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ששש. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – היא שלא לאפשר את עיקול כספי האומנה, מכיוון שמדובר בכספם של הילדים, ילדי האומנה, ולא בכספי משפחות האומנה. ולכן, מדובר בתיקון קטן שיכול להביא למצב טוב יותר, לשיפור רווחתם של ילדי האומנה. אני מפצירה בחברי הכנסת להצביע בעד. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. ראשון הדוברים – חבר הכנסת יואל חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותר. חברת הכנסת מירב בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותרת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חברת הכנסת זהבה גלאון. שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לומר שאני תומכת בהצעת החוק החשובה של חברת הכנסת קארין אלהרר, הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון) (הרחבת ההגנה על כספים המגיעים לאומן) – הצעה חשובה, שכולנו תומכים בה. אני רוצה – סליחה – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> לטובת הילדים. <זהבה גלאון (מרצ):> לטובת הילדים, כמובן. תודה, חברי חבר הכנסת אלאלוף. אני רוצה, חברי חברי הכנסת, לומר כמה מילים על הדיון שהיה כאן קודם לציון עשור למלחמת לבנון השנייה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, כי אני מודה שאני תחת הרושם הקשה של הדיון. אחד אחרי השני עלו כאן לדוכן, קבוצה של חברי כנסת, בניסיון לשכתב את ההיסטוריה ולעמעם את האחריות שלהם למלחמה. אף אחד לא דיבר על למה מלחמה היא אופציה ראשונה. למה לא היה אפשר למצות מהלכים דיפלומטיים לפני שיוצאים למלחמה? למה לא כיבדו את האמנה הבסיסית ביותר בין האזרח למדינתו, שהמדינה מתחייבת להגן על חיילים ועל אזרחים כשהם יוצאים למלחמה, אבל בוודאי שלא מלחמת יש ברירה? את המלחמה הזאת ניהלו, כך קבעה ועדת וינוגרד, בפזיזות, ברשלנות, ואני מוסיפה: כמו ברפובליקת בננות, שלחו חיילים אל מותם. 144 חיילים ואזרחים נהרגו במלחמה המיותרת הזו. אני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת, שהימים האחרונים, סוף-השבוע האחרון, אחרי שכבר ידעו שנחתם הסכם במועצת הביטחון – ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט שלח חיילים אל מותם כדי לזכות בתמונת ניצחון שתיצרב בתודעה. כל מי שמנסה לומר אחרת משכתב את ההיסטוריה, וכל מי שהיה חבר בקבינט ושר בממשלה שותף להחלטה הזאת לשלוח אל מותם – מוות מיותר – חיילים, כדי לזכות בתמונת ניצחון שתיצרב בתודעה. וכולם שותפים, כולל מי ששימש אחר כך נשיא המדינה, וקראתי את העדות שלו. חברי חברי הכנסת, אני מזכירה לכם שאני עתרתי פעמיים לבג"ץ כדי לחייב את ועדת וינוגרד לפרסם את העדויות, וקראתי את העדות של שמעון פרס ולא האמנתי למראה עיני. אומר שמעון פרס בפני ועדת וינוגרד, ואני מצטטת מזיכרון, חופשי: אני התנגדתי למלחמה, אבל אני לא רציתי להביך את ראש הממשלה. אתה, שמעון פרס, לא רצית להביך את ראש הממשלה ונתת לגיטימציה למלחמת ברירה מיותרת, שחיילים ואזרחים קיפדו בה את חייהם. אני הבעתי את ההתנגדות הזאת שלי למלחמה מיומה הראשון, חברי חברי הכנסת. אני הפגנתי נגד המלחמה. במשך חמישה שבועות, כשהמלחמה הזאת התנהלה, לא סיפרתי בשום מקום שבאותו הזמן הבן שלי היה חייל באלכסנדרוני, חייל מילואים, קצין מילואים באלכסנדרוני, בראס-אל-ביאדה. אף אחד לא שמע מהם במשך חמישה שבועות. כשהחברים שלו נהרגו וחיילים אחרים נהרגו – נהרגו, חברי חברי הכנסת, כי הייתה לנו ממשלה שבחרה באופציה הצבאית כתחליף – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, בבקשה, חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, היא בחרה באופציה הצבאית כתחליף למדיניות. אני אומרת את זה לא רק כדי לתאר את מה שהיה בעבר, אלא בעיקר כלקח לעתיד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, ברשותך, משפט אחרון: לפני שאתם מאפשרים שימוש בכוח צבאי ודורשים הכרעה, תמיד תחשבו שכוח צבאי לבד זה לא תחליף למדיניות. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר; חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. <נחמן שי (המחנה הציוני):> נוכח. לא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נחמן שי, סליחה, חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. אני מציע לחברי הכנסת שלא נוכחים או שמוותרים פשוט לעדכן את זה קודם, ואז לא נצטרך לקרוא את שמותיכם. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי – אדוני, שלוש דקות לרשותך. בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני רוצה לברך את מגישי הצעת החוק, גם אלי אלאלוף וגם קארין אלהרר. מדובר בחוק מעולה ומצוין, ואני גם מאוד מאוד מקווה שהוא יעבור, וגם מקווה שהוא יתקדם מהר מאוד בהליך חקיקה. אני מניח שזה יגיע לוועדת העבודה והרווחה, ולכן אני סומך על היושב-ראש, שבוודאי מחויב לנושאים הללו. אני רוצה לנצל את שתי הדקות גם להביע איזושהי מחאה על כך שבזמן שהיום אנחנו הולכים לדון כאן במליאה אל תוך הלילה בנושא התקציב, תתכנס ועדת הרפורמות כדי לדון בנושא אחר, וממני, כחבר כנסת, וגם מחברי כנסת אחרים, נוטלים ממש במפגיע את היכולת להתנגד. באופן עקרוני, אין לי שום בעיה עם הקמה של רשות שתפקח על שוק הביטוח וההון; יש לי בעיה עם זה שרוצים לנטרל את הכנסת ולהוציא אותה מהמשחק. אני חושב שגם הפקידים, מוכשרים וחכמים וטובים ומסורים ככל שיהיו – בסופו של דבר לא הם נושאים באחריות. כאשר אנחנו מדברים על רפורמות מרחיקות לכת בתחום הבריאות, בתחום הסיעוד ובתחום הפנסיה, לא יכול להיות שהתלונות המוצדקות יגיעו אל חברי הכנסת אבל לא תהיה להם שום סמכות ושום יכולת לטפל בעניין. לכן, אדוני היושב-ראש, אני העליתי את דרישתי – דרישה שהיא מאוד מאוד פשוטה, ושותפים למאבק העקרוני הזה גם עודד פורר, גפני ואחרים בוועדת הרפורמות – דרישה שבאה ואומרת: בסופו של דבר, אפשר וצריך להקים רשות, אבל הכנסת היא הריבון; הכנסת היא שבסופו של דבר צריכה לשאת באחריות ולקבל את ההחלטות, בפרט כאשר אנחנו מסתכלים על קבלת ההחלטות בשנה–שנתיים האחרונות בתחום הסיעוד. אין טעות שלא נעשתה על-ידי הרגולטור בתחום הסיעוד. הולכים לעיתונים – ראיתי ב"דה-מרקר" ובעוד כל מיני מקומות – ומוכרים לעיתונאים את השקר הזה שהכול קרה בגלל הפוליטיקאים הקטנים – וסליחה על הביטוי – שמסריחים מאינטרסים, שרק קושרים למפקחת על הביטוח את הידיים כל היום ולא נותנים לה להשאיר את המבוטחים בתוך הפוליסות של חברות הביטוח. אז במשפט אחרון, אדוני היושב-ראש, יש לי חדשות לבית הזה: לא הפוליטיקאים הם שזרקו את המבוטחים מהפוליסות הקולקטיביות, לא הפוליטיקאים הם שאפשרו למכור את הפוליסות הללו בצורה כל כך מטעה ולא הפוליטיקאים הם שעכשיו לא מחייבים את חברות הביטוח לעזור לנפגעים. לכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו נדרוש ונתעקש. אני הגשתי 6,800 הסתייגויות, ותהיה הצבעה על כל אחת, ועל כל אחת תהיה גם רוויזיה, עד שהעניין של הכנסת המעורבות של הכנסת בתחום – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה מתחייב פה לעמוד במה שאמרת? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כן. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ואללה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כן. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> על כל אחת תהיה רוויזיה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אם לא יגיעו אתי להסכמות, על כל הסתייגות יהיו – ואמרתי את זה כמה פעמים – הצבעה ורוויזיה. <מירב בן ארי (כולנו):> מה המטרה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> המטרה היא לשכנע את שר האוצר לחזור להיות שר אוצר שמגן על החלשים – – <מירב בן ארי (כולנו):> אל תדאג, יש שר אוצר שמגן – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – על הקשישים, על הסיעודיים, על הנכים ועל התינוקות הסיעודיים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני ישתדל לסיים, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל גרמן – מוותרת; חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת; חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת זוהיר בהלול – מוותר; חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – אינו נוכח; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח. חבר הכנסת אכרם חסון – אחרון הדוברים, ואחריו אנחנו נצביע. <אכרם חסון (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין ספק שאני תומך בחוק המוצע, ואם הוא יגיע לוועדת אלאלוף אני משוכנע שהוא יקדם אותו, ואנחנו נזכה לשרת עוד חלק מהאוכלוסייה. אבל בחרתי בשתי הדקות שיש לי לדבר על חוסאם טאפש, אשר נהרג ביחד עם עוד חייל בודד, יהודי מאמריקה, לפני יומיים בגזרת החרמון. כפי שאתם יודעים, החייל נהרג לפני יומיים. היו הרבה שמועות בהתחלה, ולכן מישהי מאזור עפולה, לצערי הרב, יהודייה, כתבה בגנות העדה הדרוזית, וכתבה דברים קשים מאוד. לא בחרתי לדבר כדי להעצים אותה ולהעצים את דבריה, אלא כדי למנוע מקרים דומים, כי הדברים פורסמו ברשת החברתית. לצערי הרב, האישה הזאת לא מכירה את בני העדה הדרוזית, וכנראה לא מכירה את ברית החיים שקיימת מלפני קום המדינה ואחרי קום המדינה בין הדרוזים ליהודים. היא גם לא יודעת שהכפר בית-ג'ן שכל עד היום 65 חללים, ויש בבית-ג'ן 200 נכי צה"ל. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא שווה שתתייחס לזה. <אכרם חסון (כולנו):> מספר תושבי בית-ג'ן הוא 12,000 – – <מירב בן ארי (כולנו):> אל תתייחס לזה. <אכרם חסון (כולנו):> – – והכפר הזה לא מפותח, לא השקיעו בו שנים רבות. משנות ה-90 אין תוכנית מתאר מאושרת בבית-ג'ן. עם כל זה, מחנכים את הבנים של בית-ג'ן שלשרת את המדינה זה זכות ולא רק חובה. כולם בסיירות; יש קצינים בכירים בבית-ג'ן, וכפי שאמרתי, היישוב הזה הקריב הכי הרבה במדינת ישראל למען ביטחון המדינה. לא יעלה על הדעת שאישה או תלמידה במדינת ישראל תכתוב נגד חלל דרוזי שנפל באמצע הסיור בגזרת החרמון. זאת אומרת שמשהו קורה לציונות היהודית; זאת אומרת שמשהו קורה במערכת החינוך הישראלית. כנראה אין יותר ערכים ואין יותר כבוד. הכול נעשה, לצערי הרב, בלי שום ערכים, ולכן בכל פעם אנחנו רואים את הגזענות ואת האפליה שמסכנת את הדמוקרטיה הישראלית. זה לא מוסיף כבוד לשום יהודי במדינת ישראל. למרות שזה פורסם באינטרנט וברשתות החברתיות, לא ראיתי אף חבר כנסת שקם והגן על העדה הדרוזית, שהיא מלח הארץ והיא נותנת את החיים שלה למען מדינת ישראל. <מירב בן ארי (כולנו):> אכרם, למה אתה מתייחס בכלל? למה? <אכרם חסון (כולנו):> צר לי שאני צריך לעמוד כאן ולדבר על הדבר הזה, שהוא חשוב מאוד בעיני, כי זה לב-לבה של החברה בישראל. אם אנחנו ניתן יד לאפליות ולגזענות, אנחנו כולנו בסופו של דבר נפסיד. אני מאוד מקווה שכל חברי הכנסת יעמדו איתנים נגד כל גזען, אם זה יהודי או ערבי, אם הוא שייך לשמאל או שייך לימין. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון) (הרחבת ההגנה על כספים המגיעים לאומן), התשע"ו–2016. אנחנו מצביעים. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 31 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון) (הרחבת ההגנה על כספים המגיעים לאומן), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 31 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. רשימה שלמה של חברי כנסת מבקשים שנוסיף את הצבעותיהם לפרוטוקול. יש כאן תמיכה גדולה – מקיר לקיר. אני אחסוך את השמות מכולם, ברשותכם. ההצעה חוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. לא קראתי בשמות. חשוב לקרוא בשמות כולם? חבר הכנסת מאיר כהן, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, חבר הכנסת עפר שלח, חבר הכנסת – – <עפר שלח (יש עתיד):> יעקב פרי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – יעקב פרי. אני עם השמות על הפנים. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא וחבר הכנסת אוסאמה סעדי, חברי הכנסת רוברט אילטוב, עודד פורר, חברת הכנסת נורית קורן, שר הרווחה והשירותים החברתיים – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בעד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – גם מבקש להוסיף את שמו לפרוטוקול. חברת הכנסת מיכל רוזין. שכחתי מישהו? אילן גילאון לא אמרתי – חבר הכנסת אילן גילאון. אני חוזר ומדגיש שזה חוזר לוועדת העבודה והרווחה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 46) (חקיקת משנה הקובעת ענישה פלילית)> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/648); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו, בעזרת השם, עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 46) (חקיקת משנה הקובעת ענישה פלילית), מטעם ועדת הכנסת, לקריאה ראשונה. מציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם לקריאה הראשונה הצעת חוק מטעם ועדת הכנסת שאושרה בוועדה פה-אחד וזכתה לתמיכת הממשלה. אני רוצה להגיד בקצרה במה מדובר. מדובר בנושא שאפשר לקרוא לו "לקונה משפטית", שהגיע מהיועצת המשפטית של הוועדה, ושפתרנו אותו בהסכמה בוועדה. עניינה של ההצעה בחובה הקיימת היום להביא לאישור פרלמנטרי תקנות עונשיות, כאלה הקובעות ענישה פלילית, גם אם בחוק שמכוחו הותקנו התקנות אין סעיף המחייב להביאן לאישור ועדה של הכנסת. כיום ספציפית להוראות אלה יש שני חוקים שעליהם אנחנו מדברים: חוק-יסוד: הכנסת וחוק העונשין. הוראת חוק-היסוד מוסיפה כי אם הוועדה לא החליטה בדבר אישור התקנות בתוך 45 ימים, יראו אותן כמאושרות. זאת אומרת, התקנה מגיעה לוועדה, ועכשיו הוועדה לא מספיקה, מתעכבת – לא, ככה בחוק שעליו אנחנו מדברים, חוק-היסוד, לצורך העניין זה מאושר. ברור שזה לא הגיוני, ולצורך זה, גם מעבר לכך, לא נהגו לפי זה, וגם הממשלה לא פעלה כך, ואנחנו לא ראינו את התקנות כמאושרות במחדל, לאור החובה הקבועה בחוק העונשין. ועדת הכנסת סברה כי הוראה זו בדבר אישור תקנות עונשיות במחדל היא בעייתית ביותר, לאור העובדה שפעמים רבות דיון רציני בכנסת נמשך יותר מ-45 ימים. ולכן, דווקא כשמדובר בתקנות עונשיות, שעלולות לפגוע בזכויות אדם, יש חשיבות כי הן יידונו ויאושרו בוועדה שבה מתקיים לראשונה דיון פומבי בנושא ונשמעים כל הגורמים הנוגעים בדבר. לפיכך מוצע למחוק את ההוראה בדבר אישור תקנות עונשיות הקבועה בחוק-יסוד: הכנסת ולהותירה רק בחוק העונשין, ששם אכן מחכים לאישור הוועדה. יש בהצעה הזאת כדי לחזק את הפיקוח הפרלמנטרי על חקיקת משנה, ולפיכך אבקש מהכנסת לאשר את ההצעה בקריאה הראשונה ולהחזירה לוועדת הכנסת להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת. אנחנו עוברים כעת לרשימת הדוברים: חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא שומעים אותך. לא שומעים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – אינו נוכח; חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – מוותר; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת; חבר הכנסת עפר שלח – מוותר. הם שומרים את הכוח, אני מבין, לשתי הצעות החוק הבאות. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אני רוצה שתהיו רגועים, אנחנו הבאנו צידה. הכול בסדר, לא – יהיה לילה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> קחי "ריטלין". <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> למה אני צריכה? אני לא צריכה "ריטלין". אדוני השר, אתה יכול להיות רגוע, אני לא זקוקה ל"ריטלין". אני מוכרחה לומר לכם שהיום – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תגידי מה שאת רוצה, אני מת – – – יוציא אותי משלוותי – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני השר, אין לי מושג מה אתה רוצה מחיי, אבל אין בעיה, אתה יכול להמשיך לדבר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אמרת "תהיו רגועים". <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אני אמרתי כל מה שאמרתי כיוון שהיושב-ראש העיר על כך שאנחנו שומרים כוחות. אמרתי לו: תהיה רגוע, יש לנו כוחות גם ללילה הזה, הכול בסדר. על כך הייתה הערתי. אני רוצה לומר לכם שמה שקרה פה אתמול, האירוע הזה – שהתחיל בשעת השאלות לראש הממשלה וסופו בכך שלא רשות השידור ולא תאגיד השידור הציבורי, לא זה ולא זה, לא נפתחים; ממשיכים לשדר באופן שבו אנחנו הנחנו ואמרנו והתרענו והזהרנו שזה מה שיקרה – שאם מייבשים את רשות השידור ולא נותנים מים לתאגיד השידור הציבורי החדש, רומסים את רשות השידור ולא נותנים כלים בידי תאגיד השידור הציבורי החדש – אמרנו, הזהרנו חזור והזהר. זה לא ירושלים, זה גם ירושלים; זה לא שלא התייחסו לעובדים, זה גם זה שלא התייחסו לעובדים; זה לא זה ששמענו שאין מאין לשדר ואמרנו: יש כאן אולפנים, אין בעיה, זה גם זה. זה כל הדברים האלה ביחד. אבל בעיקר, בעיקר, בעיקר, זה שפתאום כנראה מישהו תפס את עצמו ואמר: מתחת ידינו באמת מתפתח תאגיד שידור ציבורי אמיתי. אוי, לא לזה התכוונו. לא התכוונו. בסך הכול התכוונו להתיש את העובדים עד שלא יהיה להם כוח יותר, ובצד השני, יקום, לא יקום – לא ממש אכפת לנו. ברגע שהיה נדמה למישהו שמתפתח פה תאגיד שידור ציבורי אמיתי, שמסוגל לעשות עיתונאות חשובה ומשמעותית עבור הציבור, מישהו נחרד. עמד כאן ראש הממשלה אתמול ושבר שבר. ועכשיו העובדים. מי שדיבר הבוקר עם עיתונאים – אדוני השר, חשוב לי שתשמע את זה – הם עזבו מקום עבודה כדי להצטרף לתאגיד השידור הציבורי החדש. אין להם לאן לחזור. אדוני השר, אין להם לאן לחזור. גייסו עובדים על סמך הבטחות, ולאנשים האלה אין לאן ללכת לעבודה. ואנחנו ככה משאירים את אלה תלויים מכאן ואת אלה תלויים מכאן. ואני שואלת: למי כאן אכפת מתאגיד השידור הציבורי, למי כאן אכפת מהשידור הציבורי, חוץ מחברי חבר הכנסת נחמן שי, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, חברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ – בעצם כל חברי לסיעה, אני מוכרחה לומר? לא יכול להיות שדבר כזה יקרה במדינה מתוקנת. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חבר הכנסת איציק שמולי; שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני מאוד שמח שהכנסת מתחילה להתייחס ברצינות רבה לצורך שלה לתקן תקנות. אבל יש לא מעט טעם לפגם בכך שהיא עושה את זה ביום שבו היא מאשרת פעם נוספת בוועדת החינוך את תשלומי ההורים, בפארסה שחוזרת על עצמה כבר 15 שנה, שבמסגרתה, אדוני היושב-ראש, חוק חינוך במדינת ישראל הוא לא רק חובה, הוא חינם, אבל תשלומי ההורים הפכו להיות הפרה החולבת שמכניסה 5 מיליארד שקל בשנה למערכת החינוך, במקום הכסף שמי שהייתה אמורה להכניס אותו זו מדינת ישראל. לא הייתי בא ומלין כאן אם לא הייתי קורא בעיתונים שמצאנו את הכסף. שר האוצר הקודם שאל איפה הכסף, ושר האוצר הנוכחי מצא אותו. ומה רוצים לעשות עם הכסף? במקום לבוא ולחזק את השירותים החברתיים, במקום להגיד להורים: תפסיקו לשלם 5 מיליארד שקל בשנה – ולמה "תפסיקו"? כי ברור מי יכול לשלם ומי לא יכול לשלם, וברור מה קורה כאשר אתה כל כך תלוי בהון פרטי בשירותי חינוך אלמנטריים: אתה פשוט פותח פערים. אז במקום ללכת ולחזק את שירותי החינוך והרווחה והבריאות, הולכים ומקלים את נטל המס על אלה שיש להם. ואיך עובדת השיטה של תשלומי ההורים, אדוני היושב-ראש? מאוד פשוט. לוקחים את סל החובה, שפעם הכול היה בתוכו, מוציאים ממנו הכול ומשאירים בו רק את הביטוח. בקומה מעל שמים תשלומי רשות, ושם יש שישה-שבעה סעיפים שעליהם אין אכיפה; אם מותר לגבות למסיבת סיום בכיתה י"א 300 שקל, 200 שקל, ומנהל גובה 500 שקל, הוא יודע שלא עושים לו כלום. יותר מזה – אם במסע לפולין או ברכישת טאבלטים קורה שילד אומר "אין לי", למרות שמשרד החינוך אומר שאסור להפלות אותו, כולם יודעים שבהחלט יכול להיות מצב שבו הוא לא יקבל את השירות. אבל הבלוף הכי גדול, אדוני היושב-ראש, זה שהתחילו להכניס את מה שנקרא "שירותים מרצון". רק שלא מדובר בשום רצון – מדובר בלית ברירה. אתה מכיר, אדוני היושב-ראש, הורה שילד שלו בא אליו ואומר לו: אבא, לכל הכיתה יש טאבלט, למה לי אין? כל הכיתה יוצאת למסע לפולין, למה לי אין? כל הכיתה קיבלה עכשיו שיעור תגבור לבגרות אחר-הצהריים בבית-הספר, למה אני לא יכול לקבל? יש הורה אחד במדינת ישראל שיכול לעמוד מול ילד כזה? ודאי שלא. ובסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, יש מחולל פערים מרכזי במערכת החינוך: א. זה שיטת התקצוב של המדינה; ב. זה תשלומי ההורים. מוטב היה להפסיק את הנוהל הפסול הזה היום. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חבר הכנסת באסל גטאס – מוותר. חבר הכנסת דב חנין; שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אנחנו תומכים בחוק, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לומר כאן, מעל הדוכן, את מה שלא ניתן לנו לומר היום בדיון על עשר שנים למלחמת לבנון השנייה – מלחמה מיותרת, נוראה; חבל על כל טיפה של דם שנשפכה במלחמה הזאת. <יצחק כהן (ש"ס):> כל המלחמות – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להביא כאן בפני הכנסת את הדברים שאמרתי – – <יצחק כהן (ש"ס):> דב – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תקשיב, חבר הכנסת כהן. – – הדברים שאמרתי בימים של פרוץ מלחמת לבנון השנייה. אני הייתי אז חבר כנסת בתחילת הדרך, ובכל זאת – כדאי לך, אדוני סגן השר, להקשיב. ציטטתי את דבריו של מהטמה גנדי: בעין תחת עין נהיה כולנו עיוורים. אמרתי שאת הדברים האלה שאנחנו אומרים מעל הדוכן – אנחנו מתרעמים, מתקוממים מול חוסר הרצון להקשיב להם, חוסר הרצון לשמוע; שום נכונות לעצור ולחשוב. אנחנו ביקרנו אז את הממשלה, בראשות אולמרט, אולמרט 2006, על הדיבורים שלה על "אין פרטנר", על כך שהיא לא נותנת למציאות לבלבל אותה, על ההימנעות שלה – אולמרט 2006 – לקיים משא-ומתן מדיני עם אבו מאזן. אנחנו ביקרנו את סירובו של אולמרט להתחיל במשא-ומתן ענייני בישיבה, בדיון שהיה בפטרה. אנחנו אמרנו שאין לנו את הפריבילגיה שלא להידבר לשלום עם ההנהגה הפלסטינית. אנחנו ביקרנו את ההתעלמות ממסמך האסירים – הסכמה היסטורית בין הארגונים הפלסטיניים על מדינה פלסטינית בגבולות 67'. אמרנו שהדרך הזאת של הימנעות מדיבור עם הפלסטינים, עם העמים הערביים, עם מדינות ערב – הימנעות מדיבור על שלום מובילה למלחמה. אנחנו הצענו כאן דרך הפוכה: במקום התלהמות – הרגעה; במקום אסקלציה צבאית – הידברות מדינית; במקום העמקת הכיבוש והרחבת הסיפוח הזוחל – פתרון פוליטי לסכסוך. אנחנו אמרנו שגם הדרך לשחרור החיילים עוברת דרך הידברות ודרך שחרור אסירים, כפי שנעשה בעבר. אמרנו את זה גם לגבי גלעד שליט; זה היה לפני הרבה שנים והרבה סבל מיותר עד שבסופו של דבר נעשה ההסכם וגלעד שליט הוחזר. אנחנו ביקרנו את הדיבורים מפי אישים בכירים מאוד, אותם דברים מזעזעים ששבוע קודם דיברו עליהם, על עניין שליט כהזדמנות לחיסול ה"חמאס"; והשבוע – לפני עשר שנים – הם מדברים – כמה מחריד, אמרנו – על הזדמנות נוספת, הפעם הזדמנות לחיסול ה"חיזבאללה". אמרתי כאן, עמיתי חברי הכנסת: אסון הוא לא הזדמנות. ישראל כבר הייתה בביצה הלבנונית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, בבקשה, חבר הכנסת חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כמה דם זה עלה לנו ולשכנים שלנו עד שנחלצנו משם? מאוד קל להיכנס לבוץ, אבל ככל ששוקעים בו, יותר קשה לצאת ממנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. חבר הכנסת חנין, תודה רבה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עמיתי חברי הכנסת, הדרך הזאת שאנחנו דיברנו עליה לפני עשר שנים נותרה נכונה גם היום: לא מלחמה – כן שלום; לא התלהמות – כן הידברות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – מוותר; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת איימן עודה – אינו נוכח; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – גברתי, שלוש דקות לרשותך, בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. תראה, הצעת החוק הזאת באה לתקן עיוות, שהחוק אמר משהו וההתנהלות בפועל הכתיבה משהו אחר לחלוטין, עד שבא בית-המשפט העליון ואמר: חבר'ה, או שתפעלו לפי החוק או שתתקנו אותו, והיום אנחנו באים ומתקנים. אז לא יהיו באופן אוטומטי תקנות שמגיעות לאחת מוועדות הכנסת, ואם לא דנו ב-45 יום, יראו בהן כאילו הן מאושרות. אבל בואו אגיד לכם, מצב העניינים בדרך כלל הוא הפוך: הוועדות מחכות לתיקונים של התקנות של המשרדים הרלוונטיים. להגיד לך כמה זמן חוקים מסוימים חיכו פה? אם חבר הכנסת איתן כבל היה כאן גם הוא היה אומר לך שבחלק מהמקרים חיכו כמה שנים. כדי שהחוק ייכנס לתוקף, הוא היה תלוי בתקנות שהמשרד היה אמור להגיש, ובעצם כך המשרד מנע את יישום החוק. זו בדרך כלל הבעיה העיקרית. אז אני בהחלט תומכת בחיזוקה של הכנסת, כי ברגע שיגיעו התקנות – לא יאושרו אוטומטית, אלא יהיה לנו מספיק זמן לדון בהן ולתקן אותן, אם הן צריכות תיקון. אני באה להתריע היום אולי קצת על כבודם של חברי הכנסת מהקואליציה. מה שהיה היום בוועדת החינוך היה מביש לכל הדעות. יש מצב שחברי הקואליציה לא האמינו שתהיה היום הצבעה בוועדת החינוך – ואנחנו מדברים על תשלומי הורים. אבל מה, הגיעו חברי הקואליציה – אני יכולה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אחד-אחד תקפו את הרעיון של תשלומי הורים, תקפו את משרד החינוך ואת משרד האוצר. אני יכולה לצטט לך את חברת הכנסת ענת ברקו, שאמרה: יש כסף; שר האוצר הכריז שיש מיליארדי שקלים יתרה מגביית מסים, והוא גם אמר: אנחנו, כשיש לנו יתרה, אנחנו מחזירים לציבור. השאלה שלי היא איך אנחנו מחזירים לציבור. אם מצד אחד אנחנו מקצצים בשירותים שעד היום היו חינמיים ומשיתים – לא רק בתחום הזה, גם בתחומים אחרים – את התשלום על ההורים, זאת העלאת מסים דה-פקטו. הורדת לחברות כמו "טבע", שגם ככה בקושי משלמות מס – שלא לדבר על עידוד השקעות הון, שאין בפריפריה, והמיליארדים שהמדינה מוותרת עליהם מגיעים שוב פעם למרכז, ואנחנו מגלים היום שהמדינה מבקשת מצ'ינג של 10% מההורים של התלמידים, פרט למצ'ינג שהיא מבקשת מהרשויות המקומיות, שתבין. הסכום הכולל של מערכת החינוך במדינת ישראל זה בערך 50 מיליארד שקל. ההורים משלמים מתוך זה 5 מיליארד שקלים. זה לא מצ'ינג? והשלטון המוניציפלי – היו אצלי היום נציגים שבאו וטענו שנמאס להם לממן את השמירה, לתקן את המזגנים, לשלם לחלק מהעובדים. אני יכולה לומר לך – אתה יודע מה אני גיליתי היום באותם מכתבים? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רק משפט סיכום, בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> משפט סיכום. האם מישהו ידע שההורים משלמים, בין היתר, פרט לטיולים וכדומה, על עלות חומרי מלאכה וערכות טכנולוגיות? מה זאת אומרת – ההורים משלמים על הגירים או על הטושים? היום זה לוח מחיק. אפילו את זה ההורים משלמים? דרך אגב, גם בכיתות הגן, בגנים, חומרי המלאכה – על חשבון ההורים, שזה מטורף, זה לא נורמלי. הציבור הזה קורס. והיום באותה נשימה, כשבאים כל חברי הקואליציה – ואני חייבת לומר שהייתה חברת כנסת, שהיא נציגה של אותו שר אוצר חברתי מאוד, ואני בכוונה לא אומר את שמה, כי אז היא תדרוש גם לעלות ולהגיב, שאמרה לנו בוועדה: תגידו תודה שלא קראנו לכם היום להעלות עוד יותר את המסים שההורים משלמים בעבור הילדים שלהם. תגידו תודה. אז אנחנו לא אומרים תודה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, משפט ארוך מאוד. תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – ואנחנו אומרים: תתביישו לכם. בתור מפלגה חברתית, תחזירו את הכסף להורים. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אכרם חסון. לאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה. <אכרם חסון (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאחר שאנחנו מדברים על חוק וענישה פלילית, רציתי לשתף אתכם בחוק התכנון והבנייה, שיש בו ענישה פלילית. כפי שאתם יודעים, רוב האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, כולל הצעירים הדרוזים והחיילים המשוחררים והקצינים וכל אלה שמשרתים, בונים בתים שלא כחוק מסיבה אחת: בגלל היעדר תכנון במשך שנים רבות, בגלל היעדר שכונות לזוגות הצעירים ולחיילים המשוחררים. הם עבריינים בעל-כורחם, כי אין להם ברירה. הם לא עוזבים את הכפרים, הם רוצים להקים משפחה, רוצים לבנות את העתיד, והם גרים בכפרים והם בונים על אדמות פרטיות שלהם. בחוק התכנון והבנייה יש ענישה פלילית, כך שאנחנו מפסידים שלוש פעמים: אנחנו מפסידים קודם כול בזה שמגישים נגדנו כתב-אישום וצריך לשלם קנסות, כפל אגרות וכמובן צווי הריסה; אנחנו אחר כך גם מפסידים את האדמה הפרטית שלנו – במקום שהממשלה תקים שכונות חדשות ותיתן מענה לכל הצעירים, אנחנו מפסידים את האדמה, ולכן אין לנו עתודות קרקע שיפתרו את בעיית הבנים והנכדים שלנו; והענישה השלישית – בזה שרושמים לנו רישום פלילי, כך שכל קצין או חייל שמסיים את השירות הצבאי שלו, גם אם הוא הלוחם הכי טוב וגם אם הוא הקריב את היקר כדי לשמור על ביטחונה של מדינת ישראל, ובזכות, הוא לא מצליח לקבל שום תפקיד באף משרד ממשלתי והוא לא יכול להתקדם, וכך הורסים את העתיד שלו. אני פניתי ונפגשתי עם הרבה אנשים שהם מקבלי החלטות במשרדי הממשלה השונים כדי להוציא את הפן הפלילי מחוק התכנון והבנייה. איך יכול להיות, חברי חברי הכנסת, שאדם שנמצא באותו בניין, מקבל מים בצורה חוקית ואין שם ענישה פלילית, הוא מתחבר לרשת "בזק" והוא מקבל טלפון בבית ואין ענישה פלילית, אבל ברגע שהוא מתחבר לחשמל שלא כחוק יש לו כבר עבירה פלילית, ואם אין לו טופס 4 זו עבירה פלילית? החוק הזה, לעניות דעתי, לא רק שלא מיטיב – הוא הורס חלק מהאוכלוסייה שהיא באמת נאמנה ותורמת למדינה, וצריך לשנות – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – אתה אופוזיציה או – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <אכרם חסון (כולנו):> לכן קבענו ביום ראשון פגישה עם סגן היועץ המשפטי לממשלה. אנחנו ישבנו עם השר לשעבר שחל, דיברנו עם השר כחלון. אנחנו יודעים איפה הבעיה. תאמין לי שאנחנו עושים את הכול כדי למנוע את הדברים האלה, אבל קודם כול צריך לשנות את הפן הפלילי בתוך חוק התכנון והבנייה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אנחנו עוברים כעת להצבעה על הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 46) (חקיקת משנה הקובעת ענישה פלילית) בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 36 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 46) (חקיקת משנה הקובעת ענישה פלילית) לוועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 36 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת הכנסת להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה);> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1063); נספחות.] <הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1064); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום – דיון משולב בשתי הצעות חוק שנוגעות לתקציב: הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), לקריאה ראשונה, והצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, לקריאה ראשונה. כאמור, אנחנו בדיון משולב על שתי הצעות. יציג אותן בראש ובראשונה סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) והצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016 – דיון משולב. כבוד אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בחוק-היסוד המונח לפניכם מוצע לקבוע הוראת שעה שלפיה תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 יהיה תקציב דו-שנתי, שיכלול את הוצאות הממשלה לכל אחת מהשנים האמורות, וזאת בדומה להוראות השעה שנקבעו לעניין תקציב דו-שנתי בשנים 2009–2016. מכיוון שהתקציב הדו-שנתי לשנים 2017 ו-2018, בדומה לתקציב הדו-שנתי לשנים 2011 ו-2012, יהיה תקציב דו-שנתי מלא, מוצע לקבוע מנגנון שבמסגרתו יתבצע עדכון תחזיות סמוך לתחילת שנת 2018 ומנגנון התאמות במקרה שבעקבות עדכון תחזיות ההכנסות ייווצר פער מהגירעון הצפוי לאותה שנה, או שייווצר פער מתקרת ההוצאות שאושרה לאותה שנה. מנגנון ההתכנסות המוצע יבטיח כי פערים שייווצרו בין תחזית הגירעון המעודכנת לשנת 2018 לתחזית הגירעון שעמדה בבסיס גיבוש התקציב הדו-שנתי, וכן פערים בין תחזית ההוצאה לתקרת ההוצאה שאושרה ל-2018, יחייבו ביצוע צעדי התכנסות עוד בטרם תחל שנת התקציב השנייה, 2018, וזאת על מנת למנוע ככל הניתן התבדרות פיסקלית שתחייב צעדי התאמה משמעותיים בעתיד. בהמשך להצעת חוק-היסוד, מוצע בהצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, לקבוע במסגרתו הוראות שונות לגבי אופן הניהול בפועל של התקציב הדו-שנתי והתאמות פרטניות של הוראות וחוקים שונים המתייחסות לחוק תקציב שנתי רגיל למצב של חוק תקציב דו-שנתי. בשל המעבר המוצע למתכונת של תקציב דו-שנתי בשנים 2017 ו-2018, נדרש לקבוע בחוק הוראות לגבי אופן הניהול בפועל של התקציב הדו-שנתי, התאמות פרטניות של הוראות בחוקים נוספים לעניין התקציב הדו-שנתי, וכן הוראות לעניין מנגנון ההתכנסות לקראת שנת 2018. אבקש מחברי חברי הכנסת לאשר את הצעות החוק בקריאה ראשונה ולהביאן לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לסגן השר. אנחנו נעבור כעת לרשימת הדוברים. ארבע דקות, על-פי הסיכום, לכל דובר. אני מזכיר: אנחנו בדיון משולב על שתי הצעות החוק. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. אני מודיע – לפרוטוקול כמובן – שרשימת הדוברים סגורה, חוץ ממיכל בירן. ארבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> תודה, אדוני. גברתי השרה, חברי חברי הכנסת – היית בסדר ב"גב האומה", ראיתי אותך. עצה שלי: אל תבוא לאומה מהגב אף פעם, אני אומר לך. אבל תרצה – תיקח, לא – לא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מקבל, מקבל את העצה. <אילן גילאון (מרצ):> דו-שנתי, זה כאילו – אצלנו אומרים: מה אתה חש? מה אתם חשים, חבר'ה? הרי אתם אנשים שצריכים להביא – תקציב דו-חודשי זה הרבה בשבילכם, חודשי אחד. אתם הרי מפרקים דברים ולא יודעים להרכיב אותם בחזרה. אז התקציב הזה הוא כל כך טוב שאתם מביאים לי אותו כפול? כאילו, איפה ההיגיון? דרך אגב, בברית-המועצות הייתה תוכנית חומש; היו נותנים תקציב לחמש שנים, לא לשנה אחת. ממה נפשך? הרי תחשוב, אדוני, שזה כאילו שלראש הממשלה בנימין נתניהו היה אח תאום. זה היה הולך טוב, הדבר הזה? אז זה התקציב הזה. ולכן זה מנוגד קודם כול לכל היגיון כלכלי, ואין מישהו שלא ביקר – כלכלן בעל שם שלא ביקר את השיטה הזאת. זה מנוגד להתחייבותו של שר האוצר בעצמו. אחד הדברים הבולטים שהוא התחייב עליהם זה שהוא לא ילך לתקציב דו-שנתי, כי זה בסופו של דבר לוקח ומכפיל את הטעויות של השנה הראשונה בשנה השנייה. ואי-אפשר גם לתכנן שום דבר; פתאום אנחנו מתעוררים עם עודפים, פתאום אנחנו מתעוררים עם חוסרים: אופס, ברח לי; אופס, יש לי יתרות. והיתרות האלה – אני יודע איך הן מחולקות, אדוני. משום שערכו של תקציב הוא באופן החלוקה שלו. הרי זה הדבר היחיד שאנחנו עושים כאן, זה הדיון היחיד, ומתוכו נגזרים כל השאלות וכל הדיונים האחרים בכל הוועדות. ולכן אני אומר, אדוני, שצריכים להיות קצת יותר מדי מגלומנים כדי להביא תקציב כזה, ועוד תקציב דו-שנתי. קחו את דוגמת רשות השידור שכל כך מדברים בה לאחרונה; ברית בין אנשים שזממו מזימה לפופוליסטים שרצו לספר לחבר'ה, לתמימים, שחשבו שהם מתקנים את העולם. עכשיו כולם אשמים בעניין הזה. הולכים ומפרקים שידור ציבורי, רשות ציבורית, בפעם הראשונה, כדי להקים משהו שהוא לא קיים. היום אין תאגיד, אין רשות השידור, אין תאגיד השידור, ובעצם אין שידור. והיה מישהו שהייתה לו מגמה שלא יהיה שידור, גברתי השרה, כי מספיק לו "וואלה" ו"ישראל היום"; אלה כלים מספיקים לעניין הזה. אגב, זה מזכיר כל מיני מדינות לא רחוקות מכאן, אלה שבהן נערכות הפיכות צבאיות. ולכן, אדוני היושב-ראש, יש עזות מצח, חוצפה, וכמובן שהכול נשען על דבר אחד – על ההישרדות, על התפיסה האינסטרומנטלית של ממשלה, שהיא חושבת יותר מכל דבר אחר על דבר אחד: איך נשארים פה בחיים, ובמה שאני יכול למנוע מעצמי דיון, שאני אצטרך להיות תלוי במהלכים פוליטיים כאלה או אחרים, אם אני אוכל למנוע מעצמי, אני אמנע את כאב הראש הזה לעצמי. אבל זה קורה, אדוני, במציאות בדויה של מדינה שמעולם לא הייתה כל כך רחוקה מקווי המתאר שלה; שמי שמנהיגים אותה היום אינם מנהיגים – הם פרזנטורים שצריכים לשרוד בלבד. הרי אנשים בממשלה הזאת לא יודעים מה קורה בשבוע הבא, אז אתה רוצה להגיד לי שיש להם היכולת לעשות תכנון אנליטי לטווח רחוק של שנתיים? לא שנתיים; אם זה היה תלוי בי הייתי אומר אפילו לא שנה, ואפילו לא חודשיים ובקושי שבועיים. ותאמינו לי, אל תבזיינו אתכם ואותנו. אנחנו מבינים שהמדינה – וזה משפט אחרון – הפכה למכשיר בידי אנשים שפחות או יותר חטפו אותה לכיוון שהוא מנוגד לאינטרס של רוב הציבור במדינת ישראל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אילן גילאון (מרצ):> האזרחים צריכים להעיף את התקציב הדו-שנתי הזה, יחד עם הממשלה שמביאה אותו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עכשיו? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא, אחריה. ארבע דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שהממשלה עושה מהלך כלכלי משיקולים פוליטיים, אבל זו ללא ספק אחת הפעמים הבוטות והציניות שבהן. אני רוצה לשאול אם יש כאן מישהו באולם – לא באולם, אם יש מישהו בעולם, אם יש איזה כלכלן, איזה איש עסקים, איזה פוליטיקאי, איזה איש מדיניות – שחושב שהתקציב הדו-שנתי הוא נכון למשק, נכון מבחינה כלכלית. אם יש אחד כזה, שירים יד. אין כאלה, אדוני היושב-ראש, למרות שראיתי שהרמת יד. אין כאלה. אין כאלה, זאת האמת. האמת היא שכל אנשי המדיניות, ודרך אגב, בראשם שר האוצר – זה כל כך פשוט; איפה ראיתם שר אוצר שמביא לכנסת תקציב שהוא מתנגד לו? זה הרי דבר שלא יעלה על הדעת. זה אבסורד, זה מופרך, ורק במדינת ישראל אפשר להתכנס ולהגיד: אה, אוקיי – בסדר. אין בעיה. הממשלה צריכה לשרוד? בסדר, זאת סיבה לגיטימית. השרידות הפוליטית באמת הפכה להיות חזות הכול, אבל לא באיזה טריק פוליטי, לא באיזה ג'וב שמחולק פה, אלא בתקציב המדינה, בדבר הכי בסיסי, שסדר העדיפויות הממשלתי מבוסס עליו. זאת הרי תוכנית העבודה של הממשלה. כאן היא באה ואומרת ומבטיחה לאזרחים: אני אעשה כך ולא אחרת; אני אפרט בפניכם את סדר העדיפויות; אני אשקיע ב-x ולא ב-y, או ב-y לפני z, או ב-z לפני r. הרי זה תקציב המדינה בתפארתו – אגב, גם כשהוא מציג בפנינו מדיניות שאנחנו באופוזיציה, בוודאי ובוודאי אנחנו במרצ, לא מסכימים לה בצורה קיצונית. אבל זה אולי הביטוי היפה ביותר, הנשגב ביותר, כלשונו של חבר הכנסת בהלול, של החוזה הדמוקרטי בין האזרחים לבין ממשלתם. וכאן הוא פשוט מושלך הצדה מפני תרגיל פוליטי שמועד לכישלון; שלא קורה בשום מקום בעולם, ובמקומות היחידים שבהם הוא נוסה הוא נכשל; שמרכז המחקר והמידע שלנו, של הכנסת, בעצמו, העיד בפנינו, ואני מצטטת: במדינות שבהן יושם תקציב דו-שנתי, הדבר נעשה עקב משבר פוליטי ולא בנימוק כלכלי. כלומר, יש לנו כאן הליכה לפיאסקו כלכלי משיקול פוליטי. ולמה פיאסקו כלכלי? אני יכולה לפרט בפניכם קצת. הרי הפעם האחרונה, למעט השנתיים האחרונות, שבהן – עוד פארסה: אישרנו תקציב מדינה לשנת 2015 בסוף חודש נובמבר 2015. כלומר, שנה שלמה התנהלנו על טייס אוטומטי, בשוק, בוועדת הכספים – כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה, אבל ככה התנהלנו. הפעם הקודמת והיחידה בתולדות ישראל שהונהג בה תקציב דו-שנתי מלא הייתה כידוע לשנים 2011–2012. ואיך זה נגמר? זה נגמר בגירעון של 40 מיליארד שקל, כלומר, 4% מהתוצר לאותה שנה. וזה גם ככה במדינת ישראל, שבה ידוע שהתכנון הכלכלי והיכולת לראות למרחוק מוטלים בספק, בלשון המעטה, ושבוע אחרי שבוע חוזרים חברי הכנסת נסערים מוועדת הכספים ומספרים לנו על הבזאר הטורקי שמתבצע שם, על מיליארדים שעפים מכאן לשם לפי גחמה פוליטית כזאת או אחרת, לפי דיל שנרקם בין כולנו ליהדות התורה – וכל אחד יכול להשלים את השמות של המפלגות, זה לא חייב להיות השתיים האלה. ולכן, לנוכח התכנון וההתנהלות הכלכלית, יש לי הצעה: אולי במקום להביא לנו את הדיל הפוליטי הזה, בואו נלך לדיל פוליטי אחר: בואו נבטל את תקציב המדינה. לא צריך. לא צריך תקציב מדינה. כל חודש, כל שבוע, נביא את אותן ההעברות התקציביות הידועות, אותן קומבינות, לוועדת הכספים – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <תמר זנדברג (מרצ):> – – נצביע פה על העברה של מיליארד, שם על העברה של כמה מיליארדים, פה על העברה של 100 מיליון. הרי מה זה משנה? אנחנו ממילא עושים צחוק מהדבר החשוב ביותר בחוזה הזה שבין המדינה לאזרחיה, והוא תקציב המדינה. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. ארבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תודה. מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אפרופו תקציב המדינה וצדק חלוקתי, אני חוזר עכשיו מביקור שטח בג'סר-א-זרקא, ביקור שערך שר הפנים אריה דרעי בהזמנת ראש המועצה מוראד עמאש, שיח' מוראד עמאש. אם יש משהו שנקרא "שקופים", זה תושבי ג'סר-א-זרקא: תשתיות לקויות; 20% מהכבישים לא סלולים; חוף לא מפותח – רצועת חוף יפה, מקסימה, לא מפותחת; בעיות שיכון; חינוך. בעיקר, הבעיה הקשה ביותר בג'סר-א-זרקא זה חוב של 30 מיליון שקל לחברת "מקורות", שאיימה לנתק את המים אתמול. וכשפנה אלי השיח' עמאש, דיברתי עם "מקורות". הסכמנו להשהות את הניתוק לחודש, בגלל המגעים שמוביל שר הפנים. אני רוצה לומר שזה היה ביקור חשוב, במיוחד הדברים שאמר שר הפנים דרעי, שאמר שהוא יזם את הביקור, לפי בקשתו, בגלל שהוא יודע שהיישוב הוא יישוב שדורש טיפול. השר הודיע – וזו הייתה דרישה של המועצה ושל ראש המועצה שנים רבות – שיהיה טיפול מיוחד בג'סר-א-זרקא, עם הצעה לקבל הצעת מחליטים בממשלת ישראל לגבי ג'סר-א-זרקא – רב-מערכתית, הצעת מחליטים לגבי כמה משרדים. היה שם בסיור נציג, מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה. עדיין יש מגעים עם משרד האוצר; אני מקווה שהשר כחלון ייענה להצעה הזאת. אנחנו במגעים גם עם משרד האוצר. השר דרעי גם היה אחרי ביקור בחדרה. הוא אמר שהוא שכנע את חדרה לצרף את ג'סר-א-זרקא לתאגיד המים והביוב של חדרה, כי אף אחד לא רוצה את ג'סר-א-זרקא. כמובן, יש שם אחריות על הממשלה שלא הכול יוטל על חדרה, זה ברור ומובן; אחריות של משרד הפנים ושל משרדי הממשלה. והוא הסכים שבמקום 50:50, הוא ייתן 75% מענק, 25% הלוואה, כדי לכסות את החוב הזה של 30 מיליון שקל, כדי שלא יהיו ניתוקים. יש תוכנית לגבי שיפוץ החוף ופיתוחו, אבל היא עדיין לא יצאה אל הפועל. אז כל הרעיונות הטובים חייבים לצאת אל הפועל. בדרך לשם ראיתי שלט שכתוב עליו בעברית "חיפה" ובערבית "ח'ייפה", "ח'ייפה" – ביציאה ווין ואדי-עארה על-ימין, ימינה לוואדי-עארה, לפני זה שמאלה, הרמזור הזה, יש שם שלט "ח'ייפה", בערבית. חשבתי שזו סתם טעות, למרות שאני מכיר את הרקע, ואז הגעתי לשלט אחר בכניסה לחדרה. כתוב שם "ח'ידרה", בערבית, אבל בעברית. ואני – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> נכון. – – מי כמוך יודע – ואלה דברים הרי שמפריעים לך – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מציע להפסיק ב"מי כמוך יודע", זה נהדר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אה. אתה יודע – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה סיומת נהדרת לנאום. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כן. – – שהערבית יותר עשירה מעברית. אז מה פתאום מעברתים את המילים בערבית? חיפה היא חיפה, ואל-חדרה היא אל-חדרה וטייבה היא טייבה, ונסרה היא נסרה וג'סר-א-זרקא היא ג'סר-א-זרקא, ופתח-תקווה היא מלבס, זהבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. שוכראן, אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> וקאסר אל-יהוד? וקאסר אל-יהוד, אדוני? מה זה קאסר אל-יהוד, חבר הכנסת טיבי? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת יעקב פרי. חבר הכנסת גטאס. חברי הכנסת, אני אתחיל להפעיל את השעון מהרגע שאני קורא בשם, אז גם זמן העלייה אל הדוכן ייחשב לכם חלק מן הזמן – פשוט כדי ללכת מהר. יש לכם רשימת דוברים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> קודם כול, אני מודיע מי הדובר הבא, ויש לכם גם רשימת דוברים. אפשר להתכונן. ארבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> רצית להתייעל על חשבוני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: התחלפנו,) יא באסל. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אהלן, אהלן וסהלן. – – אני מנצל במה זו כדי לדבר על ציון עשור למלחמת לבנון השנייה. אני מקווה שיהיה לי זמן גם לקשור את זה לתקציב בסוף. הרשימה המשותפת, שהיא הסיעה השלישית בגודלה בכנסת, הודרה היום מהדיון. <היו"ר אחמד טיבי:> לא פעם ראשונה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל אני אנצל את הזמן לדבר על הדרה מסוג אחר. זה שבוע מייחדים כל כלי התקשורת שעות על גבי שעות – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת פורר, נא לאפשר לחבר הכנסת גטאס להמשיך. אתה מתחיל מההתחלה, בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני אדבר על הדרה מסוג אחר. מזה שבוע מייחדים כלי התקשורת שעות על גבי שעות לניתוחים וראיונות על כל מה שקשור לאירועי אותה מלחמה, אשר נחרתה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כתבוסה קשה לישראל, לנוכח המחיר הכבד שנגבה בנפש, אך גם בגלל קריסת המיתוס של "הצבא הבלתי-מנוצח" והכישלון הקולוסלי של הדוקטרינה הצבאית הישראלית על העברת המלחמה לשטחי האויב והגעה לניצחון תוך זמן קצר ביותר. במלחמה הזאת, לאחר 34 יום, ישראל לא ניצחה, והעורף נשאר בחזית. <מיקי לוי (יש עתיד):> העורף נשאר בחזית כי עזמי בשארה העביר לאויב – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – על מה אתה מדבר? תתבייש. <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך פעם ראשונה לסדר. <מיקי לוי (יש עתיד):> חוצפן. <היו"ר אחמד טיבי:> הדברים שאמר באסל גטאס נאמרו גם על-ידי חברים מהסיעה שלך. <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא חצוף. <היו"ר אחמד טיבי:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. נא לא להתפרץ לעברו לדוכן. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כן, זה מה שחסר. אבל הפעם הוא ייתקל בזרועות מסוג אחר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> איזה זרועות? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> המסקנה המרכזית מן המלחמה לא הוסקה ולא הופנמה, וזו שיש הגבלה לכוח. גם מול המדינה הערבית החלשה ביותר ומול ארגון גרילה קטן ישראל לא הצליחה לנצח. רבות דובר על פרטי המלחמה, אך משום-מה אף כלי תקשורת לא דיבר על כך שגם אזרחים ערבים איבדו את חייהם במלחמה הזאת. אף אחד לא שם את הדגש על מצב תשתיות העורף הגרוע ביישובים הערביים, לרבות המחסור הכבד במקלטים ובמרחבים מוגנים. גם היום אותו מחסור נמשך. במלחמה נהרגו 44 אזרחים, וביניהם 18 אזרחים ערבים, כשכולנו יודעים שהטילים בטעות נפלו באותם מקומות. <מיקי לוי (יש עתיד):> הדם שלהם על הידיים של בן-דודך, חבר הכנסת עזמי בשארה הבוגד, שמסר ידיעות לאויב. תתבייש לך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תסתום את הפה שלך. ואללה, אתה זקן מכדי שאגיד לך דברים כאלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תתבייש לך. <היו"ר אחמד טיבי:> תשתה קפה בחוץ, מיקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> בוגדים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לכן הרשו לי לציין את שמות הנספים הערבים שכולכם – – – <היו"ר אחמד טיבי:> מיקי לוי, אוקיי. תירגע ותבוא. חבר הכנסת באסל גטאס, נא למחוק מהפרוטוקול את המילה תסתום את הפה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נמחקה. בבקשה, תמשיך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> ולכן הרשו לי לציין את שמות הנספים הערבים שכולכם שכחתם ולכבד את זכרם: שני תינוקות – מוחמד טלוזי, בן שלוש, ורביע טלוזי, בן שלוש, מנצרת; חביב עוואד מהכפר אעבלין; מנאל עזאם ודועאא עבאס מכפר מע'אר; בהאא כרים ומוחמד מנאע ממג'ד-אלכרום; פאדיה ג'ומעה ובנותיה סמירה וסולטאנה מכפר עראמשה; שנאתי שנאתי, אמיר נעים ומוחמד פאעור – שלושה צעירים מתרשיחא; חנא חמאם ולאביבה מזאוי חמודי סלום מחיפה; מרים אסדי ובנה מוחמד, מדיר-אל-אסד; מאדי חייאט, עקור מכפר אקרית. יהי זכרם ברוך. (אומר בערבית: אלוהים ירחם עליהם וישכנם בגן עדן.) <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: אלוהים ירחם עליהם.) תודה רבה, חבר הכנסת באסל גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מילת סיכום? <היו"ר אחמד טיבי:> תפאדל. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> התקציב – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא על התקציב עוד פעם. משפט סיכום. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> התקציב הדו-שנתי לא יעבוד, כמו שלא עבד זה שהיה לפניו. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, חבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת יעקב פרי, בבקשה. ארבע דקות. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנו דנים כעת בהצעתה של ממשלת ישראל, ולא בפעם הראשונה, להנהיג תקציב דו-שנתי בישראל. נראה כי מעטים, אם בכלל, מצדיקים את קיומו. אנשי המקצוע והדרגים המקצועיים מתנגדים לו בחריפות, אך המשקל הרב ששם עליו ראש הממשלה מבטיח כמעט, אם לא תחול הפתעה, כי יונהג תקציב דו-שנתי. כשמדובר בהישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה, הכול מותר. אני באמת ובתמים מבקש לשאול מעל במה מכובדת זו, אדוני היושב-ראש: מי מוכן כיום להתחייב על ההוצאות שלו לעוד שנתיים? איזו חברה עסקית מדווחת היום שנתיים קדימה? באיזו מדינה מערבית בימינו מתנהל תקציב דו-שנתי? מי יודע להעריך כמה הכנסות ייכנסו וכמה כסף נצטרך עוד להוסיף לענייני הביטחון או להתמודדות עם משבר כזה או אחר, גיאו-פוליטי או כלכלי, כמו למשל יציאת בריטניה מגוש היורו? מרבית המומחים הגדולים מסכימים כי לא ניתן לחזות שנתיים קדימה מה יהיה אחוז האבטלה, אחוז הצמיחה או שיעור גביית המסים מהיום לשנת 2018. מה שהופך את הכוונה להעביר תקציב דו-שנתי למדאיגה עוד יותר הוא הנתונים הרבים המצטברים אשר מעידים על חשש גובר לכניסת המשק למיתון. כך, למשל, ישנה ירידה דרמטית בתרומת היצוא לצמיחה, הידרדרות במדד עשיית עסקים ותחזיות קודרות רבות של גופים פיננסיים בין-לאומיים. אך לצערנו הרב, נורות האזהרה המהבהבות ואזהרותיהם של כלל המומחים לא מניעות את הממשלה מהמשך המדיניות הפיננסית הקלוקלת, המונעת משרידות פוליטית, אשר גוררת את המשק כולו למטה. קברניטי המדינה ממשיכים בשלהם ופועלים מאותה מדיניות כלכלית של הממשלה, אשר מונעת ממניעי שרידות פוליטית ושיקולים פוליטיים ציניים, ולא חס וחלילה מראייה כלכלית שקולה ואחראית. התעקשותו של ראש ממשלת ישראל מר נתניהו על תקציב דו-שנתי היא שד פוליטי. נראה כי סדרי עדיפויות הפוכים הם שמניעים את פעילות הממשלה. אם נשאל קברניט אונייה אם הוא יכול להתחייב כיום על מחירי הדלק של השבוע הבא, הוא ישיב בשלילה; אם נשאל דייג אם הוא יודע כמה דגים יתפוס בעוד שבועיים, הוא ישיב בשלילה; אם נשאל יצואן אם הוא מתחייב שבעוד שנה כל לקוחותיו ימשיכו לרכוש ממנו, הוא ישיב בשלילה. ואני מניח שאם נשאל את שר האוצר אם הוא מוכן להתחייב שבריטניה לא תיכנס למיתון, או שלא יפרוץ מבצע צבאי, או שבשנתיים הקרובות לא תתרחש רעידת אדמה כלכלית אחרת, הוא כנראה ישיב בשלילה. התקציב הדו-שנתי האחרון שהנהיג נתניהו נכשל. הוא הוביל את מדינת ישראל לבור תקציבי, לגירעון של 40 מיליארד שקלים. יש תמימות דעים שדווקא בעת הזאת חוסר הוודאות בסביבה הכלכלית העולמית והמקומית שבה אנו פועלים דורש יכולת תגובה בזמן אמת וגמישות מצד קובעי המדיניות. מדינת ישראל מתאפיינת כבעלת תזוזות רבות – בפוליטיקה, בכלכלה, וכמובן במצבנו המדיני והבין-לאומי. תקציב דו-שנתי לא מחובר למציאות התזזיתית של ימינו. הוא לא מאפשר ולא יאפשר תגובה בזמן אמת לעולם דינמי, משתנה ולא ודאי. במציאות של מדינת ישראל מלחמה א-סימטרית יכולה להתרחש חס וחלילה מחר בבוקר, ומדינת ישראל תתקשה לתת תשובה על השלכות של זה על הכלכלה עם תקציב דו-שנתי. המסקנה המתבקשת עצובה: ההצעה לתקציב דו-שנתי מבטאת את רצון קברניטי המדינה להחליש את הפיקוח הציבורי על פעילות הממשלה, על מעשיה ומחדליה. מקורה בחשש של הממשלה להתעמת עם התקשורת ועם הכנסת ומרצונה להימנע מניהול משא-ומתן גלוי והוגן עם הציבור. המעט שאפשר לבקש מממשלת ישראל הוא שיודו לפחות בכנות כי אין כל יתרון כלכלי אמיתי לתקציב הזה. ראש ממשלת ישראל חושב כי אם יצלח את אישור הצעת התקציב, שלומה של הקואליציה מובטח, ולא כך הוא. אישור הצעת חוק לתקציב – אדוני, אני כבר מסיים – דו-שנתי יקנה לממשלת ישראל את האפשרות להמשיך ולהוביל את אזרחי מדינת ישראל ללא כל חזון כלכלי. משמעות התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, היא הישרדות ואורך נשימה לממשלת נתניהו ותו לא. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת פרי. חבר הכנסת מרגלית, בבקשה. עבד אל חכים באעד מרגלית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה מביא היום למליאת הכנסת הצעה מסוכנת, כי כל מי שירים את ידו בעד תקציב דו-שנתי נותן את ידו לפיגוע כלכלי במדינת ישראל. אנחנו ראינו מה קרה בתקציב הדו-שנתי בפעם שעברה: 50 מיליארד שקל גירעון שלא היה צפוי, שנבנה עקב תחזית שגויה באומדן ההכנסות של מדינת ישראל, באופן כזה שמדינת ישראל איבדה את השליטה. זה היה כמו מישהו שנוסע מהר באוטו ופתאום יש איזו סטייה קטנה ואבן, והוא מאבד את השליטה. ואז מה קרה? מה קרה? ממשלת ישראל הייתה צריכה לנהוג בבהילות, ואני מזכיר לכם שקיצצו את קצבאות הילדים, אני מזכיר לכם שהעלו את המע"מ ב-1%. מה שזה עשה – בבת-אחת 50,000 משפחות במדינת ישראל, לפי המדד שלנו, ירדו מתחת לקו העוני, וזה גרם נזק בלתי ישוער. אני פעיל בשכונות המתקשות יותר בירושלים, וראיתי משפחה אחרי משפחה שהצליחו להרים את הראש – אחרי הטלטלה שעברו הן פשוט איבדו את היכולת שלהן לעמוד באוברדרפט שהיה להן קודם ונכנסו לדרדור כלכלי עמוק. עכשיו, אני שואל את עצמי: אחרי שהיה הניסוי הזה – וזה לא שיש תקציב דו-שנתי בעוד מדינות בעולם חוץ מבחריין – למה אנחנו חוזרים לדבר הזה של התקציב הדו-שנתי? למה? שימו לב שבגלל הנושא הזה של תקציבים דו-שנתיים, במדינת ישראל, שנה אחרי שנה, רוב התקצוב זה טייס אוטומטי. כשאומרים "טייס אוטומטי" – הרבה אנשים לא מקבלים את התקצוב שלהם. אנחנו חוזרים, אדוני ראש הממשלה, כי אתה מפקיר את הכלכלה הישראלית בשביל השרידות הפוליטית שלך. ותשימו לב איפה נמצאת הכלכלה הישראלית: ייצוא הסחורות חווה ירידה דרמטית של 21.7%; הייצוא התעשייתי ירד בפברואר–מרס ב-22.4%; ההיי-טק הישראלי, הדגל שמוביל את הספינה הזאת, הקטר של מדינת ישראל, מתרסק עם ירידה של 32.1% בייצוא. ומה עושה ראש הממשלה? בונה מסך עשן, שחס וחלילה אזרחים לא יכירו את הנתונים – מסך עשן של הסתה, של שיסוי, ולהגיד, כמו שהוא אמר אתמול: בעצם הכול טוב. אז אני שואל את עצמי: כמה חוסר אחריות יכול להיות לכם? אין לכם שר כלכלה. שר האוצר שלכם עושה עבודה מצוינת בנושא של הדיור, או לפחות מנסה, אבל הכלכלה הישראלית לא מנוהלת. אין לכם מושג איך ליצור מקומות עבודה. אני יושב פה בחדר השני עם 50 האנשים שמובילים את הטכנולוגיה ואת התעשייה הישראלית; הם עושים דברים נפלאים, אבל הממשלה חסרת עצה וחסרת כיוון וחסרת דרך. הם מעבירים עבודות לאסטוניה, הם מעבירים עבודות להודו, במקום לתת אותן לחבר'ה הצעירים הערבים, במקום לתת אותן לחבר'ה החרדים, במקום לתת אותן לחבר'ה הצעירים שלנו ולבני 45 פלוס שלא מוצאים מקומות עבודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. תודה רבה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הפקרתם את הכלכלה כמו שאתם מפקירים את המדינה. אנחנו נדאג שהאזרחים ידעו את זה, וכמה שיותר מהר הממשלה הזאת תיגמר ותלך מתוך המציאות הישראלית. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת חאג' יחיא. אחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ועדת החינוך היום אישרה את בקשת הממשלה בקשר לתשלומי הורים בבתי-ספר. אני לתומי חשבתי כי המדינה מכריזה שבמדינת ישראל – חינוך חובה חינם. אבל לדרוש מהורים מעל 1,300 שקל בשנה זה פשע. אני שואל: למה שהדרישות והתשלומים הכספיים לא יהיו דיפרנציאליים? יותר מ-52% מהערבים הם מתחת לקו העוני. 1,300 שקל, כבוד היושב-ראש, זה מעמסה גדולה וגדולה מאוד על ההורים, ויש להם לא רק ילד אחד אלא כמה ילדים, והנושא הזה לא יכול להתקבל. לכן, ועדי ההורים בבתי-הספר הערביים שוקלים שלא לפתוח את שנת הלימודים ב-1 בספטמבר, כי הם לא יכולים לעמוד במעמסה הזאת. לכן צריך לחזור ולעשות שיקול חדש. אבל בואו נראה מה עושה המדינה ומה עושים בממשלה. רוצים להקטין את מס הכנסה ב-2%, להוריד ב-2%, גם מס הכנסה וגם מס חברות. למה? כי למדינה יש הכנסות מעל למה שהיא מצפה, יש לה יותר כסף. אם יש יותר כסף, אז יש לאן להעביר אותו, לא? זה אחד המקומות. רווחה – העניין של המצ'ינג, ואני בא ממקום יודע-דבר: באוכלוסייה הערבית, ביישובים הערביים, לא קיבלו, לא קלטו עובדים סוציאליים, למרות שיש להם אישור, יש נחיצות משרה ומאושרת משרה, כי אין להם את 25% ההשתתפות שלהם במשרה של עובד סוציאלי. האנשים העניים, שצריכים את הרווחה, לא יכולים לקבל אותה. הם לא מבצעים פעילות רווחה כי אין להם את ה-25%. אתם יודעים מה? אגיד לכם, אחרי בדיקה, המקום הראשון בארץ בעניין של הרווחה, במתן שירותי רווחה, זה סביון. אתם יודעים למה? כי הם עשירים. זה אבסורדי, אבל זה עובדתי. לכן, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התקציב של 2015 ו-2016, עוד לא אישרנו אותו והתחלנו עם ההעברות שלו, עודפים מ-2015 ל-2016, אבל כנראה זו השיטה, כדי לעקוף את הכנסת ולהיכנס לוועדת הכספים ולהעביר כספים קואליציוניים, כספים כדי להשתיק שותפים בתוך הקואליציה, כספים שמגיעים לחטיבה להתיישבות. ואתם יודעים, עם האוכל בא התיאבון. הם לא מסתפקים במה שהם מקבלים. כל פעם יש את העניין של הכדור בין העיניים כדי לקבל עוד ועוד ועוד. ראש הממשלה חושב שאם יש לו תקציב של שנתיים, לא משנה מה יהיה – יש לי מעין פוליסת ביטוח: אני נשאר את השנתיים האלה בשלטון. אבל זה לא כך. לכן, אם המדינה, אם האזרחים חשובים, יש מקום לתקן את הגישה. ואני שומע, ומדברים אתי ואומרים: תשמע, יש לנו שר אוצר חברתי. אבל מה התקציב החברתי הזה? הם יכולים לכפות עליך? הרי גם אתה נכנסת לאיזה משא-ומתן קואליציוני. לא יכולת להכתיב דברים? מה, היה חשוב לך רק לקבל את משרד האוצר, ולא מעניין מה תעשה בו? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> דרך אגב, נכנסו לתוך ההסכמים הקואליציוניים תוכניות חברתיות ששר האוצר לא מבקש לקיים אותן – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> ברור, כנראה יש אנשים שהמטרה שלהם זה המשרד, ויש אנשים שהמטרה שלהם היא מה לעשות במשרד. ויש לנו את הבעיה עם הממשלה הזאת, שמה שחשוב זה הכיסא והמשרד. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לך. חברת הכנסת גלאון – תפאדלי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> זהבה, יש פה אורחים מעמק-יזרעאל. את צריכה לברך אותם. <זהבה גלאון (מרצ):> מאיפה? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מעמק-יזרעאל. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני מברכת את האורחים מעמק-יזרעאל שהגיעו לכנסת. שלום לכם. אנחנו בדיון על תקציב המדינה, תקציב דו-שנתי שמבקשים ראש הממשלה ושר האוצר להעביר. הייתי אומרת שהם מבקשים להמר על כספי המסים של אזרחי ישראל. הסיבה שמעבירים תקציב דו-שנתי – צריך לומר את זה לאורחים מעמק-יזרעאל – היא שראש הממשלה רוצה לבצר את השלטון שלו עוד שנתיים: יהיה לו שקט תעשייתי, אף אחד לא יוכל להפיל אותו. עושים פה מסלול, די מסוכן, הייתי אומרת, לקבוע בהוראת שעה תקציב דו-שנתי – לצערי, לא בפעם הראשונה. עוקפים את הכנסת. אנחנו מנהלים דיון-דמה, בואו נקרא לילד בשמו. אז אנחנו עולים על הדוכן ואנחנו מסבירים את ההסתייגויות שלנו, וכל אחד מנסה למצוא מילים נוקבות יותר ונכוחות יותר להבהיר למה תקציב דו-שנתי לא משקף מדיניות כלכלית אמיתית, לא משקף מדיניות כלכלית מוצקה. אפשר לתת דוגמה כדי לסבר את האוזן ולהראות כמה ההצעה הזאת מופרכת. אני רוצה להסב את תשומת לבכם שבשנים 2011 ו-2012 התוצאה מהתקציב הדו-שנתי הייתה, חברי חברי הכנסת, גירעון תקציבי של כ-39 מיליארד שקלים, לעומת גירעון של 18 מיליארד שקלים, שהוא 2% מהתוצר בתקציב המקורי. ברור שהתקציב הזה הוא אסון לכלכלה. ב-2011–2012 מי שנפגעו מהתקציב הזה היו מעמד הביניים והאוכלוסיות המוחלשות. אז הממשלה נאלצה לכסות את הגירעון הזה באמצעות העלאת מע"מ והעלאת ארנונה. והדבר הכי חמור שעשתה הממשלה – היא נאלצה לקצץ בשירותים החברתיים, שגם ככה הולכים ומידרדרים. אני אומרת לכם שהיוזמה כאן היום היא כולה מניפולציות תקציביות מעוותות. אם הממשלה רוצה לנהל באופן אפקטיבי ובאופן אחראי את הכלכלה, שתתכבד ותפעל כמו שפועלים בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת: שתביא לנו תקציב שהוא תקציב לשנה אחת, כמו שמעוגן בחוק-יסוד: הממשלה. אבל מה שהממשלה הזאת עושה, חברי חברי הכנסת, זה שוב ניסיון של ראש הממשלה להשיג יציבות שלטונית, לבצר את שלטונו, שקט תעשייתי, ומי שייאלץ לשלם את המחיר בסופו של דבר יהיה הציבור. ולכן אני קוראת לכם להצביע נגד היוזמה הזאת. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> היית רגועה. <היו"ר אחמד טיבי:> הייתה תמציתית. זהבה הייתה תמציתית היום. ארבע דקות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם זהבה הייתה רגועה, כנראה התקציב הדו-שנתי יעבור, זהבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גם בשם המחנה הציוני תברך את – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> גם בשם המחנה הציוני ובשמו של חבר הכנסת ברושי אני מברך את אנשי עמק-יזרעאל שהגיעו לכאן. בסדר, ברושי? אני צפוני – – – <היו"ר אחמד טיבי:> ברושי, זה מספיק, או שאתה רוצה עוד חברי כנסת? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> כמה שאתה נותן. <היו"ר אחמד טיבי:> ברושי מבקש. זהו, זו פעם אחרונה. בבקשה. <עפר שלח (יש עתיד):> היושב-ראש, אפשר שניים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מאיר, הייתי תומך בתקציב דו-שנתי, האמת, אם הייתה בו איזו בשורה. אתה יודע, אתה מגיע מהפריפריה הדרומית; אני מגיע מהפריפריה הצפונית. יש פה את עמק-יזרעאל. עזוב שתקציב דו-שנתי – ומיקי לוי הסביר את זה, ועוד יסביר את זה יפה – שמעתי אותך ברדיו – זה ביזיון אחד גדול, זה כשל. אי-אפשר לחזות לא כלכלה עולמית, לא כלום. אבל נניח שהייתה איזושהי בשורה בתקציב הדו-שנתי הזה והיינו אומרים: הנה, עכשיו שנתיים אנחנו יכולים לחיות בשקט, כי נותנים לפריפריה, כי נותנים לחלשים, כי מקרבים את הפריפריה למרכז, כי בא שר אוצר חברתי שהבטיח הבטחות. <טלי פלוסקוב (כולנו):> למה לזלזל? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> קודם כול, תרשי לי לזלזל. למה לזלזל, את שואלת? בואי אני אגיד לך למה: כי אני חזרתי שלשום מבאר-שבע. והגיעו לשם אנשים מכל אזור הדרום – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בלי אישורך, מרגי, כן. – – וסיפרו לי על המצב בבתי-החולים, ועל המצוקה של המיטות – – <מירב בן ארי (כולנו):> מה עם – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – ועל המצוקה של המכשור הרפואי. <מירב בן ארי (כולנו):> מה עם – – – שר הבריאות? שר הבריאות – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, אתגרה אותי טלי פלוסקוב, שאלה אותי למה, אז אומר לך למה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – ל-550 – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> והייתי בסיור בבית-ספר. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – מה שנוח לך. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> והייתי בסיור בבית-ספר – אתה תוסיף לי זמן על ההפרעות האלה. והייתי בסיור בבית-ספר – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת בן ארי, אני לא קורא אותך לסדר פעם ראשונה. לא קורא. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – וראינו ילדים – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – שמחביאים אוכל בכיס. מירב, תקשיבי, אני הכי טוב כשאני עצבני, אל תעצבני אותי. אני אגיד לך למה. <היו"ר אחמד טיבי:> נרגעת, מירב? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם אני רואה ילדים במדינת ישראל שמקבלים אוכל במפעל הזנה – שזה בכלל לא צריך להיות במדינה שיש לה תקציב נורמלי – מחביאים אוכל בכיס, ואני שואל אותם: למה אתם מחביאים אוכל בכיס? והם אומרים: כי לי יש מפעל הזנה, אבל לאחותי הקטנה אין, אז אני מביא לה חתיכה. מדינת ישראל 2016. את רוצה עוד דוגמאות? אני אתן לך עוד דוגמאות. <טלי פלוסקוב (כולנו):> דוגמאות – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> המדינה רעדה – – – אמרה: אני רעבה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בדיוק. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כמה ילדים היום רעבים ברחבי המדינה? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אלפי – אורלי, תקשיבי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> המדינה רעדה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אז מה אם יש ילדים רעבים? הרי עומד פה ראש הממשלה ומראה לנו את הגרפים. הוא אומר: תסתכלו על הגרפים, תסתכלו על המחלפים. ב-40 חתימות שזהבה ואנחנו אספנו על הרעב, על דוח העוני, הוא עונה לנו על המחלפים והגרפים. ואני שואל אותך, טלי יקירתי, שהעירה לי: את ראית ילד רעב שיכול לאכול את המחלפים של ישראל כץ? <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני ראיתי – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> שיכול לאכול גרפים? אז לפחות כשאתם יושבים שם בקואליציה, עם כזה תקציב – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – 6 מיליארד שקל. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – פוגעני, לפחות תצטנפו במושבים שלכם ותשבו בשקט. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – 6 מיליארד שקל. את זה אתה לא רואה? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כי בתקציב הדו-שנתי הנפשע הזה שאתם הולכים להעביר – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – הצביעו על תשלומי הורים היום. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תשלומי הורים, קייטנות – בואו נדבר. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם עוד מעזים לצעוק עלינו מספסלי הקואליציה אחרי ששר האוצר שלכם, שעשה איזו מהפכה בפלאפון, על זה הוא אוכל אני לא יודע כבר כמה שנים? לא ראיתי שום בשורה לפריפריה; שום בשורה למיעוטים; שום בשורה לעולים חדשים; שום בשורה לניצולי שואה; שום בשורה לילדים רעבים. אתם עוד יושבים ומטיפים לנו? אז עדיף שתהיו צנועים ותדברו אחד עם השני כדי לא לשמוע את האמת הקשה. ואני מציע לך, חברתי מירב, שאני חושד בך שיש בך חמלה חברתית; גם בך, טלי, שבאת מערד, וממך, שבאת מנתניה, ואתן יודעות מה זו מצוקה: א. אל תיתנו יד לתקציב הדו-שנתי הזה. זה אחד הטריקים הפוליטיים, הקומבינות המאכעריות הפוליטיות הכי מכוערות שיש. אבל אם חלילה התקציב הזה יעבור, אל תמכרו לנו את הבשורות, כי לא יהיו בו שום בשורות. עם הסחטנות הקואליציונית שיש בממשלת הימין-ימין האנטי-חברתית הזאת, לא הרעבים ולא העניים יקבלו אוכל ותמיכה. החוק שלי ושל אורלי על איסוף והצלת מזון בא לעשות, לצערי, מה שהממשלה לא עושה. דיור בר-השגה, אלפי יחידות דיור – שמענו על התוכניות שלכם. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בינתיים הבתים הולכים ומתייקרים. אנשים היו צריכים 130 משכורות – עכשיו הם כבר צריכים 140 משכורות. אז מירב וטלי – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – קצת צניעות, אין בשורה בתקציב הזה. תודו שנכשלתם. <היו"ר אחמד טיבי:> דקה מעבר לזמן. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תודו שנכשלתם. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ואני קורא לכם להצביע נגד תקציב דו-שנתי. אגב, בדו-שנתיות הזאת אתם עוד עלולים למצוא את עצמכם מחוץ לקואליציה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה כבר קרה למפלגה אחת לפני פחות משנה וחצי. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תתביישו עם החוק הזה. תתביישו עם התקציב. <היו"ר אחמד טיבי:> – – חיליק בר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תסתכלו לעם ישראל בעיניים ותגידו לו כמה אין בשורה בממשלה הזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה חיליק בר. מבר לאיילת. ע'זלה נחמיאס ורבין. <קריאה:> איך אתה אומר ורבין בערבית? <היו"ר אחמד טיבי:> אמרתי ע'זלה, איילת. ע'זלה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שוכראן כת'יר, יא מעלמי. <היו"ר אחמד טיבי:> תפאדלי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חיליק – – – <היו"ר אחמד טיבי:> טלי הרגישה מוזר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שהיא לא בפרלמנט הנכון. <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> רק אמרתי לפחות שישבו בשקט, אבל עוד אין להם בושה. <מירב בן ארי (כולנו):> יחיאל, אתה לא יכול לבוא לומר דברים כאלה על שר האוצר – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני יכול. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> מירב בן ארי. בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> מירב. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני נאלץ לקרוא אותך לסדר פעם ראשונה. נאלץ. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נאלץ. <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. תירגעו גם אתם. ע'זלה, תפאדלי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שוכראן. אני רוצה לומר לך, חיליק חברי, כשאתה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> מה? ע'זלה. זה איילת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד לך שחשבתי על הילדים אוכלים את המחלפים כשדיברת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כשזה טרי עוד אפשר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אמרתי לעצמי, אולי ופלים בצורת מחלפים. מירב, יקרה שלי, אני רוצה להגיד לך משהו, חברת הכנסת בן ארי. אני חושבת שהלב של שר האוצר נמצא במקום הנכון. אני פשוט חושבת שהממשלה הזאת גוררת אותו למקומות לא טובים. אתמול ניהלתי דיון בוועדת הכלכלה על ייבוא עובדים למדינת ישראל. אני רוצה, חברים, שתתכוננו, כי בחודש שעבר ניהלתי דיון על ייבוא מהנדסים לענף ההיי-טק. אז אני מבקשת מכם להתכונן, כי בקרוב בקרוב בקרוב, אתם לא תאמינו, אנחנו נייבא אזרחים. כי זאת השיטה: במקום לטפל בבעיה בצורה יסודית ומושכלת ולראות איך אנשים פה בארץ, קבלנים קטנים, קבלנים מכל מיני סוגים – מביאים עוד עובדים, חותמים על עוד הסכמים עם מדינות מחו"ל – מה שעשו, אגב – מכריזים על הסכמים מנופחים וגדולים: נביא 20,000 עובדים מסין – חברתי חברת הכנסת מיכל רוזין, שהייתה אחת המגישות של ההצעה לסדר-היום אתמול, בדיון שניהלתי. אתה פשוט מגלה שאין תוכן בתוך הדבר הזה. זה דבר שיפגע בכל כך הרבה אנשים במדינת ישראל, ולעומת זאת, האם הוא יגדיל את היצע הדירות? כנראה התשובה היא לא. האם הוא יקצר את הטווח שבו דירות מגיעות לרוכשים? כנראה שלא. האם במשרד השיכון יודעים לומר בדיוק בדיוק בדיוק איך יטפלו בבעיות שיהיו כתוצאה מהדירות האלה, שייבנו על-ידי חברות סיניות, לצורך העניין? ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, איפה הן בונות? באתיופיה. אני חושבת שיש הרבה דברים מאוד מאוד יפים ומאוד מעניינים באתיופיה; אני לא בטוחה שזה מה שאנחנו רוצים, שחברות שבונות באתיופיה – האם אנחנו רוצים להיות מדינה כזאת? האם אנחנו לא רוצים – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> עם כל הכבוד, הסינים – – – הסינים עשו את זה טוב ועשו את – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז, אורלי, הלוואי שהיו מצליחים לחתום על ההסכם עם סין. אני לא נגד זה. אבל מה קרה? דיברו, דיברו, דיברו, דיברו, התרברבו, ומה קרה? הסינים לא רוצים לבנות ביו"ש. את ידעת את זה? זה מה שקרה. פרט שולי, קטן, זערורי כזה. דיברנו אתמול בדיון בוועדה באמת מנהמת לבנו, כי אנחנו מסתכלים על האנשים – גם מסתכלים על הקבלנים וגם מסתכלים על הלקוחות, וגם מסתכלים על הכוונות הטובות שיש גם לשר האוצר וגם לקבינט הדיור, באמת. את יודעת, את מתעסקת הרבה מאוד בנושא הדיור הציבורי, ואנחנו יודעים שההיצע נמוך מדי. אנחנו בסך הכול רואים – גם אצל השר גלנט – שהראש נמצא, הלב נמצא שם, אבל צריך להבין שהדברים האלה מסובכים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה עם הכסף? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הדברים האלה לא קורים. לא קורים, אורלי. הלוואי שהיו באים הפועלים מסין, את צודקת. אגב, צריך להגיד, אורלי, שיש הבדל בין מדינה שחותמת על הסכם לחפירת מנהרות הכרמל ואחר כך עמדת מול חברה סינית לבין אורלי לוי אבקסיס או חיליק בר או קארין אלהרר שעומדים מול חברה סינית והם צריכים להתמודד אתה כי בדירה שלהם יש סדק. אבל נניח, נשים גם את זה בצד. אף אחד מאתנו לא השמיע שם קול – שלא תטעי – לא השמיע קול כנגד הבאת עובדים על מנת שיחזקו ויעבו את מאגר העובדים בישראל. כל מה שאני מנסה לומר זה שכשאתה מייבא מהנדסים להיי-טק ואתה מייבא עובדים לבניין, בסוף, סופך שאתה תייבא גם אזרחים. וכשאני מסתכלת על התקציב הדו-שנתי המסוכן הזה, אני אומרת לשר האוצר: אנחנו הרי יודעים שלבך לא נמצא שם, ראשך לא נמצא בתקציב הדו-שנתי. אתה יודע כמה הוא בעייתי ואתה יודע שזה עוד תמרון פוליטי מבית-מדרשו של בנימין נתניהו. חבל. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. מאיילת לעפר, מן ע'זלה לע'זל. בבקשה. <עפר שלח (יש עתיד):> תראו, חברי חברי הכנסת, עומדים פה חבר כנסת אחרי חברת כנסת, וכולם מביעים צער והשתתפות בצערו של שר האוצר, מתוך אמירה שהרי ברור שהוא איננו רוצה תקציב דו-שנתי ופקידיו הבכירים אינם רוצים תקציב דו-שנתי, והוא עצמו אמר שהוא נגד תקציב דו-שנתי, ומה לעשות, אונסים את שר האוצר המסכן לעשות תקציב דו-שנתי. אני רוצה לחבר את זה אפילו לדיון שהיה פה קודם, כשעסקנו בתפקודם של חברי קבינט. זו ממשלה שלמה שבורחת מאחריותה, שבה שרים, נוח להם – אני הרבה פעמים תוקף את ראש הממשלה כשאני עומד מעל הדוכן הזה ובמקומות אחרים, אבל בואו נגיד את האמת: לשרים של הממשלה הזו, ושר האוצר במקרה הזה בראשם, פשוט נוח להתחבא מאחורי גבו של ראש הממשלה, ולהגיד: לא, אנחנו בעצם טובים, זה ראש הממשלה הזה שמכריח אותנו לעשות את הדברים. אז אף ראש ממשלה לא מכריח שר אוצר, שיש לו אחריות לכלכלה הישראלית, ללכת לתקציב דו-שנתי כשהוא יודע שהתקציב הדו-שנתי הזה הוא סכנה לכלכלה, כשהוא מסתכל על נתוני המקרו של כלכלת ישראל. אנחנו מדברים, אורלי, הרבה פה על תוכניות כאלה ואחרות, בואו נסתכל על נתוני המקרו: היצוא ירד ביוני ב-13%; רוב הצמיחה שמתקיימת במשק הישראלי היא צמיחה מצריכה פרטית, היא לא צמיחה שנובעת מזה שאנחנו עובדים יותר ומייצרים יותר; רוב העובדים – התגאה פה אתמול ראש הממשלה בתעסוקה הגבוהה ובאבטלה הנמוכה – רוב העובדים שנקלטים במשרות חדשות זה במשרות שהן או חלקיות או בשכר נמוך או בפריון נמוך, והעתיד שלהם איננו טוב. אין בכל הזמן הזה, כמובן, שר כלכלה, כי לא צריך שר כלכלה. יש לנו ראש ממשלה; הוא יודע לעשות הכול. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> השר היוצא לקח אתו נדוניה – כספים למשרד הכלכלה, והשאיר את – – – נקי. <עפר שלח (יש עתיד):> בוודאי. ואל מול זה עומד שר אוצר, שאני אומר לכם, אני מתפעל ממנו. חברי מאיר כהן, אני ממש מתפעל ממנו. אנחנו, מאיר, שאנחנו יותר קשישים, זוכרים שהיה פה שר אוצר בשם יגאל הורביץ שנהג לומר: אין לי. ואחריו בא יורם ארידור ואמר: יש לי. קיבלנו אז, אם אתה זוכר, טלוויזיות בצבע, היה אפשר לקנות טלוויזיות צבעוניות. <מיכל רוזין (מרצ):> היה מחיקון – – – <עפר שלח (יש עתיד):> מחיקון ואנטי-מחיקון. מיכל, בגיל 28 מאיפה את יודעת את הדברים האלה? <מיכל רוזין (מרצ):> צודק – – – <עפר שלח (יש עתיד):> גוגל, בדיוק. הדבר הזה נגמר באחד המשברים הגדולים בכלכלה הישראלית. והדבר הזה – כשאנחנו מסתכלים על שר האוצר הנוכחי, שיש לו כסף לכול; היה לו כסף לתוספת אדירה לתקציב הביטחון, ויש לו כסף לדברים מאוד חשובים באמת, כמו סל התרופות וכן הלאה, ובשום מקום הוא לא אומר: אין לי; בשום מקום הוא לא אומר: אני, כשר האוצר, תפקידי הוא לשמור על הקופה, ובטח כשאני לא יודע מה תהיה תחזית ההכנסות שלי, איזה הכנסות יהיו לי בשנה הבאה ואיזה הוצאות יהיו לי בשנה הבאה – אנחנו מקבלים תמונה של חוסר אחריות מוחלט. ומחוסר האחריות הזה לא שר האוצר ולא אף שר אחר לא יוכלו לברוח. כשיגיע היום, הם לא יוכלו להגיד: זה ראש הממשלה הכריח אותנו. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת עפר שלח. חברת הכנסת קארין אלהרר – בבקשה, גברתי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, מה כבר נשאר לומר על התקציב הדו-שנתי הזה, המכה הזאת שמתרגשת עלינו? לפני חודש קיימתי דיון בוועדה לביקורת המדינה. היה דוח של מבקר המדינה בנושא התקציב הדו-שנתי והתוצאות של התקציב הדו-שנתי. אז מעבר לבור התקציבי, שדיברו עליו קודמי, ומעבר לקיבעון הזה שאנחנו מקבעים את הממשלה – אי-אפשר אחרי זה לעשות שום דבר; אחרי זה, מה יקרה? הכול יהיה בהעברות תקציביות – אז אני אומרת: בואו נוותר על החגיגה הזאת. סתם לילה מיותר. בלאו הכי, באמת, אפילו לא שווה את הנייר, התקציב הזה, כי זאת פארסה כזאת, שמגיעים, מדברים על מה יש, על מה אין, ואחרי זה החגיגות מתרחשות בוועדת הכספים בכל מקרה. אז למה? מה עשינו? הייתי רוצה אפילו לומר שיש איזה ראש ממשלה שדואג לכיסא שלו, ולכן הוא רוצה תקציב דו-שנתי. אבל כשאני מסתכלת אחורה, אני לא זוכרת ממשלה שנפלה בגלל תקציב. אז הגעתי למסקנה שהוא רוצה את התקציב הדו-שנתי כי לא בא לו להתווכח. הוא לא רוצה להתווכח כל שנה; הוא מעדיף שזה יהיה כל שנתיים. לכו תדעו, אולי בשנה הבאה הוא יחשוב על איזה פטנט של עוד שלוש שנים, ארבע שנים, אולי איזו תוכנית חומש, כי זה קל וזה נוח. אני אגיד לכם מעבר לזה. בדיון שקיימתי ישבו כל מיני נציגים – נציג בנק ישראל, יושב-ראש המועצה הלאומית לכלכלה, נציגי אגף תקציבים – ישבו נציגים בכירים שמבינים דבר או שניים בתקציב. לא היה אף אחד בחדר שאמר שתקציב דו-שנתי זה דבר טוב. היחיד שעוד איכשהו גמגם ובחיי שלא הצליח לשכנע אפילו את עצמו היה יושב-ראש המועצה הלאומית לכלכלה – כי הוא נשלח למשימה, חייבים להודות. מעבר לזה, התקציב הדו-שנתי הזה הוא קצת זלזול בכנסת, כי הרי מה קורה? יעבירו תקציב, ואז העבודה המשמעותית ביותר של הכנסת, עבודת הפיקוח – אין לה מקום. בהעברות תקציביות אין פיקוח, שלא נטעה את עצמנו ולא נשלה את עצמנו. לכן, בעניין הזה, אני חושבת שזאת טעות. דרך אגב, זה בלון ניסוי שכבר ניסינו אותו ונכשלנו בו. איזה עוד תוצאות הרות-אסון צריכות לקרות כדי שנבין שלא צריך את הדבר הזה? אני קוראת לחברי בקואליציה: אני מבינה את הקושי, אבל אני אומרת לכם שבסוף זה יהיה על ראשכם, ולא תוכלו להגיד: לא ידענו, כי סיפרנו לכם מה ההשלכות, במיוחד לחברים החדשים בקואליציה. אדוני, ב-22 השניות שנותרו לי אני רוצה להתייחס לשידור הציבורי. תראו, אתמול באמת היה show מאלף של ראש הממשלה. שעת השאלות הייתה ההצגה הכי טובה בעיר. מה שהוא הכין לנו אחרי זה, הקבורה ללא הלוויה של השידור הציבורי – אני חייבת לומר שזאת בושה, זאת חרפה, וצר לי שיושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן נתן את ידו לדבר הזה. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, תקציב דו-שנתי הוא רעיון גרוע, ודווקא משום כך אני ממש לא מתפלא שהממשלה הזאת אימצה אותו. זאת ממשלה שבודקת כל רעיון שלילי, בעייתי, כושל ומכשיל, ומאמצת כל רעיון כזה בחום רב. עמיתי חברי הכנסת, כל כך קשה פה לדבר על הבמה בגנות תקציב דו-שנתי, כי בעצם כולם מסכימים שזה רעיון לא מוצלח; כל המומחים מסכימים, השרים מסכימים, הגורמים בתוך משרד האוצר מעריכים שהדבר הזה בעייתי, בבנק ישראל יש ביקורת מאוד גדולה. אנחנו גם יודעים שהממשלה הזאת לא מסוגלת לחזות שבוע קדימה. איך אנחנו יכולים להאמין לרגע שהיא מסוגלת לצפות שנה וחצי קדימה? הסיבה שנתניהו הולך על תקציב דו-שנתי היא פשוט מכיוון שהוא מעוניין להקטין את כוחה של הכנסת ולצמצם את הסיכונים הפוליטיים שבפניו. כל זה, עמיתי חברי הכנסת, ידוע ומוכר. אבל אנחנו צריכים להסתכל במבט רחב על הנכונות של נתניהו לעשות כל דבר כדי להישאר בשלטון. וכאן החיבור ההדוק בין מה שקורה בתחום ההשתחררות מן הכנסת – כי תקציב דו-שנתי זה בעצם ניסיון להשתחרר מעולה של הכנסת, ניסיון להשתחרר מהדמוקרטיה, ניסיון להשתחרר מכוחם של נבחרי העם לקבוע מסגרות וגבולות לממשלה – לבין מה שקורה בתחום התקשורת. בתחום התקשורת ראש הממשלה הזה מנהל קמפיין שיטתי של השתלטות על אמצעי תקשורת ושל פירוק אמצעי תקשורת אחרים. כאן, עמיתי חברי הכנסת, צריך לומר אמירה קשה על המהלך האחרון של ראש הממשלה – שהפעם רתם לצרכיו את יושב-ראש ההסתדרות – המהלך שמנסה לקבור סופית את השידור הציבורי בישראל. גם כאן, עמיתי חברי הכנסת, אני אומר לכם שאני לגמרי לא מופתע. מתחילת הדרך אמרתי שמטרתו של נתניהו איננה הקמה של תאגיד שידור ציבורי חדש. אמרתי את זה כאן, מעל הדוכן הזה, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם; אמרתי את זה כאשר התנגדתי לחוק פירוק רשות השידור שעוד הביא השר גלעד ארדן; אמרתי את זה גם לכם, עמיתי חברי הכנסת. היו פה אנשים שמתוך רצון טוב ואולי קצת נאיביות האמינו שבאמת המטרה היא לייעל ולשפר. ואז אמרתי לכם: אתם לא תזכו לראות את נתניהו מקדם שידור ציבורי אחר, כי הוא לא רוצה שידור ציבורי. הוא לא רוצה שידור ציבורי. הוא מוכן לשידור ממשלתי מוחלש, אבל זה המקסימום. לכן, אחרי שהחוק של גלעד ארדן עבר, נתניהו התחיל במערכה חדשה. ועכשיו, אחרי שהחוק הנוסף עבר, וכבר נסגרה רשות השידור, וכבר מוקם תאגיד שידור, אחרי שהוא משך וגרר ונמנע מלהקים מועצה ציבורית ועשה את הכול כדי שהדבר הזה לא יתקדם – אחרי כל זה אנחנו מתבשרים שעכשיו ניתנת הארכה של שנה נוספת, כדי שבשנה הזאת, אלה שחתמו עם תאגיד השידור הציבורי יישארו תלויים בין שמים לארץ, ואלה שנשארו ברשות השידור הישנה יישארו מעט מתחת לקו המים, עם טיפ-טיפה חמצן שנותר בריאותיהם. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זאת בדיוק המציאות שנתניהו חפץ בה: רשות שידור מוחלשת, כמעט מתה, עיתונאים שמחפשים חסדים של השלטון. כך נראית התקשורת בעולמו של נתניהו. אבל עולמו של נתניהו איננו עולם דמוקרטי. לכן, עמיתי חברי הכנסת, צריך להתנגד לקו הזה גם בתחום השידור והתקשורת וגם בתחום הבקרה של הכנסת והניסיון הנואל לקדם תקציב דו-שנתי. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת יואב קיש – הציץ ויצא. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מדובר באמת בחוק רע, רע כל כך, שפוגע ביכולת ההתנהלות של המדיניות הכלכלית, וכן פוגע ביכולת של הכנסת, שלנו, חברי הכנסת, לפקח על עבודת הממשלה. אני סבור כי המדיניות הכלכלית לא הולמת את המצב במשק וכי הממשלה עושה מעט מדי ומאוחר מדי, ולכן המשק תקוע. ואומנם, החוק הנוכחי יכבול עוד יותר את ידיהם, כאשר ידיהם ממילא כבולות. במילים אחרות, הם עוצמים את עיניו של עיוור, אבל זה לא תורם לו שום דבר, כי ממילא עיניו עצומות. ככה מתנהגים בממשלה הזאת. רשת הפיקוח והביטחון המוצעת על-ידי שר האוצר מחוררת, וכל הדגים בורחים דרך החורים. זאת מראית עין, אחיזת עיניים. תקציב דו-שנתי, רבותי, מטרתו אחת: להבטיח את הישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה. פחדנים. אתם מכוונים אקדח מעשן לראשה של הכלכלה הישראלית ולוקחים את אזרחי מדינת ישראל כבני-ערובה. תקציב דו-שנתי – התנגדו לו השר כחלון, ראש אגף התקציבים באוצר, אנשי צוותו. תקציב דו-שנתי הוא תקציב רע שאינו קיים בשום מדינה בעולם מלבד בחריין. אין כלכלן בעולם אשר יוכל לצפות שנתיים קדימה; לא ניתן לצפות את התמונה המקרו-כלכלית המושלמת; לא ניתן לצפות את מחירי הסחורות; לא ניתן לצפות משברים גיאו-פוליטיים; לא ניתן לצפות איך יתנהגו ויתנהלו הכלכלות הגדולות בעולם – סין, ארצות-הברית והמדינות המפותחות. מה יהיו מחירי הדלקים בעולם? אין נביא שיש באפשרותו לצפות פני העתיד של התמורות הכלכליות. ולמיטב ידיעתי, אין בממשלה הזאת נביא, אלא אם כן קוראים לו בנימין נתניהו, ראש הממשלה. מדובר בהוראת שעה לשנים 2017–2018. זו הוראת השעה החמישית שמתקנת חוק-יסוד, רבותי. הוראת השעה החמישית. אתם, אנחנו, בית-הנבחרים, נותנים ידנו – אתם, חברי בקואליציה – לתיקון חוק-יסוד בהוראת שעה. אתם מבינים מה זה עושה לדמוקרטיה הישראלית? וזה אחרי שבית-המשפט לא רווה נחת מהוראת השעה, וגם מבקר המדינה ביקר את התמודדות הוראת השעה בשנים 2011–2012 – ואנחנו זוכרים למה גרמה הוראת השעה הזאת: לבור תקציבי של 39 מיליארד שקל, 4.3% – וקבע בית-המשפט שהיו בה כשלים רציניים, והיועץ המשפטי לכנסת אמר בוועדת הכספים שהוא סבור שלא ניתן מבחינה חוקתית לחוקק הוראת שעה חמישית בחוק-יסוד, והוא מעריך שהיא לא תצלח את בג"ץ. ואני קורא לכל חברי מהאופוזיציה: על הדבר הזה צריך ללכת לבג"ץ. מעבר לסכנה הממשית לכלכלת מדינת ישראל, עצם הפגיעה פעם חמישית בחוק-יסוד היא עילה מספקת לגשת לבג"ץ, ועל-פי כל ההערכות המשפטיות, ההוראה הזאת לא תחלוף. אני כבר מסיים, אדוני. הוראת השעה הזאת מחדדת את העובדה שמטרתה למנוע את התפזרות הכנסת בשל תקציב, ויוצרת זילות מאוד גדולה בחוקי התקציב ובעבודת הכנסת. היא פוגעת ממשית בעבודת הכנסת, והכול תחת דגל אחד: הישרדותו של ראש הממשלה. ובהמשך לדבריו של חברי חבר הכנסת דב חנין בנושא ההשתלטות של ראש הממשלה על השירות, השידור הציבורי – נתקעה המילה – ברגעים אלה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> יכול להיות שבגלל שעברת את הזמן, מיקי, זה קורה לך. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. ברגעים אלה, אדוני, מתקיים משבר אמיתי בערוץ 99, כאשר ראש הממשלה דוחף את ידו בצורה גסה. המשבר הזה גורם לכך שהסיעות החרדיות מכונסות שם כדי לראות איך להעביר את רוע הגזירה, שלא יהיה אך ורק אחד שייגש למכרז ערוץ 99. יש גבול גם לעניינים האלה. דמוקרטיה רחוקה מראש הממשלה והלאה. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת מירב בינת אל-אסד – מירב בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> מה הוא אמר? <היו"ר אחמד טיבי:> בן ארי, יעני. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, ראשית, באתי לכאן רק כדי לומר כמה דברים לגבי שר האוצר, כי נראה לי – חבל, חברת הכנסת אורלי לוי יצאה, וחיליק בר, שבאו לכאן ומה שנקרא דיברו והציגו את שר האוצר בצורה שאינה מקובלת עלי, ולכן גם התפרצתי, אדוני היושב-ראש. אבל אני חייבת לומר משהו אחד. לא משנה כרגע מה אני חושבת על התקציב הדו-שנתי. מה שמפריע לי בהתנהלות הזאת – כל הפופוליזם הזה. אין שר אוצר יותר חברתי משר האוצר שנמצא כיום, משה כחלון. אין, וזה לא משנה מה ימשיכו להגיד. במקום לעלות כאן – אתה שומע, אדוני היושב-ראש? אתה יודע בכמה גדל היום סל התרופות? אתה מודע לזה? בכמה? אני עושה לך כאן מבחן. בכמה גדל הסל, בהחלטה משותפת של השר ליצמן ושר האוצר? <היו"ר אחמד טיבי:> 200 מיליון שקל. <מירב בן ארי (כולנו):> 250 מיליון. סל התרופות הולך להיות 550 מיליון שקל. שנים, שנים, שנים שהוא עומד על 300 מיליון. שנים שאנשים באים ואומרים שיש תרופות מצילות חיים אבל אף אחד לא טורח לפתוח את הסל הזה ולהגיד: רגע, אלו תרופות שמצילות חיים. לכן, לבוא לפה ולהגיד: הלב שלו במקום אחר, העשייה שלו – זה הרי גיבוב של שטויות. אלה אנשים שלא מכירים את העשייה של שר האוצר. ואני לא מדברת על התוכנית של "חיסכון לכל ילד", שהיא 2.7 מיליארד שקל. מתי היה כאן שר אוצר שעשה תוכנית חיסכון כזאת? מתי? אני לא מצליחה להבין. מן הסתם אתם לא יודעים, כי זה פשוט לא קרה. ועוד לא דיברנו על הקשישים – הצהרה של שר האוצר שלא יהיה קשיש מתחת לקו העוני. ולא דיברתי על הדיור הציבורי ומחיר למשתכן. וחבל שהלכה הגברת לוי אבקסיס. היא כל הזמן באה ואומרת לשר גלנט: איזה עבודה, איפה הדיור הציבורי? תוכנית של 150 מיליון שקל לשיקום שכונות – הכול נעלם בחסות התקציב הדו-שנתי. אז שיהיה ברור – והנקודה הזאת היא קריטית, כי זה לא פשוט לשבת שם בספסלים של הקואליציה ולשמוע את הדברים הקשים האלה שמוטחים שלא בצדק. אני לא מצליחה להבין איך חברי כנסת שחושבים שהם חברתיים, לא מבינים את העשייה החברתית של שר האוצר. חבר הכנסת מאיר כהן, אני יודעת שאתה איש חברתי בכל רמ"ח איבריך. הרי מה ששמענו היום בוועדת הבריאות, מה שאנחנו שומעים בוועדת הרווחה, אלו מהפכות שלא היו כאן שנים. שנים. ואנחנו יודעים ששיקום שכונות – שנים לא נגעו בהן. ואני אגיד לכם על מחיר למשתכן. אני בת 40, ורוב חברי, אין להם דירה. כל החיים הם עבדו קשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> מירב, זה לא לכבודך. <מירב בן ארי (כולנו):> סליחה, מה אמרתי? <מאיר כהן (יש עתיד):> תגידי מה שהוא עשה ותפסיקי. זה לא לכבודך, שאת עומדת ומהללת. את מה את מהללת? <מירב בן ארי (כולנו):> ברור שאני אהלל. <<מאיר כהן (יש עתיד):> > אוקיי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> חבר הכנסת כהן, עמדו כאן חברי כנסת, ושמעת את הדברים. אז מה אתה מצפה – שאני אשב שם ואני לא אגיד על דברים שהוא עשה? <מאיר כהן (יש עתיד):> לא, חס ושלום. זכותך להגן, ואת עושה את זה טוב, אבל את עושה את זה יותר מדי טוב. <מירב בן ארי (כולנו):> אה, יותר מדי טוב זו מחמאה. <מאיר כהן (יש עתיד):> תגידי את העובדות. <מירב בן ארי (כולנו):> בוא אני אתן לך את העובדות. העובדה – בשנים האחרונות אני נרשמתי למחיר למשתכן. אני. עד היום אפילו בכלל לא חשבתי על אופק של דירה. אגב, אפילו הפסדתי קצת בהגרלות, אבל אני עדיין ממתינה לתורי. לא הייתה לי הזדמנות כזאת בחיים, ואני אומרת לך את זה. אמרת לי שאני מגינה הרבה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> מירב, אל תהיה תלמידת תיכון שחושבת שההיסטוריה התחילה אתה. מחיר למשתכן התחיל בממשלה הקודמת. <מירב בן ארי (כולנו):> מה? על הדירות של מחיר מטרה. אתה משווה? אתה משווה? <מאיר כהן (יש עתיד):> אני עשיתי מחיר למשתכן בדימונה לפני שש שנים. <היו"ר אחמד טיבי:> סיימת? <מירב בן ארי (כולנו):> רגע, אבל כל הזמן הפריעו לי. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, נתתי לך דקה וחצי מעל הזמן. <מירב בן ארי (כולנו):> רק משפט לסיום. <היו"ר אחמד טיבי:> משפט לסיום. <מירב בן ארי (כולנו):> אני חושבת שיש שר אוצר חברתי בירושלים, שהרבה שנים לא היה שר אוצר חברתי כזה. אני אומרת לך משהו, מאיר כהן: אתה יודע בדיוק איפה הלב שלי נמצא, ואם הייתי חושבת לרגע, תאמין לי שלא הייתי עולה פה ומגינה בכזה חירוף נפש, כי זה מאוד קשה לשבת שם ולשמוע דברים שאתה יודע שהם לא נכונים. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חברת הכנסת מירב אבן אל-אסד בן ארי. אה, את יודעת ביידיש מה שם המשפחה שלך? <מירב בן ארי (כולנו):> לא. <היו"ר אחמד טיבי:> לייבזון. <מירב בן ארי (כולנו):> שמאיר לא ישמע את זה. <היו"ר אחמד טיבי:> מה, לא ידעתם? אני נדהם. אני נדהם. <מירב בן ארי (כולנו):> אני מעדיפה שהוא יגיד לי את זה במרוקאית. <עליזה לביא (יש עתיד):> ואיך בלדינו? <היו"ר אחמד טיבי:> זה בשיעורים פרטיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא, אפשר גם וגם. <מיכל רוזין (מרצ):> תשמעו, יש לנו לילה ארוך. אחמד יבדוק איך אומרים את זה בלדינו. <היו"ר אחמד טיבי:> יש לילה ארוך, נכון. <עליזה לביא (יש עתיד):> מבטיחה? <מיכל רוזין (מרצ):> שאחמד יבדוק? מבטיחה בשם אחמד. <היו"ר אחמד טיבי:> אם היא מבקשת, אני אעשה זאת. חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> אני רוצה להתחיל, עפר, בשני דברים שאתה אמרת, ואני חושבת שחשוב להגיד – אפרופו הטלוויזיה הצבעונית, שאני עוד זוכרת את היום שאבא שלי קנה אותה, כי רצתי הביתה לראות את הגעתו של סאדאת לארץ. כן, הייתי בת יום וחצי, משהו כזה. אבל אתה יודע, היה המחיקון. ואני חושבת שביבי נתניהו הופך להיות המחיקון הלאומי. שמת לב לזה? <יעקב פרי (יש עתיד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> ככה: היה חופש עיתונות ותקשורת – מחיקון. ביבי – נמחק; תקציב שנתי – נמחק; חופש ביטוי לנבחרי ציבור – זה בהמשך הלילה – נמחק. כלומר, אנחנו פה בשיטת מחיקת הדמוקרטיה, סעיף אחרי סעיף. המחיקון הלאומי. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> בוודאי. ברגע – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו נדבר על זה בחוק ההדחה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני רוצה להגיד לך באמת, מירב, שכחלון אולי עושה דברים יפים, חברתיים, אבל בעניין הזה את קצת התעלמת מזה שהוא אמר – – <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – חד-משמעית, במרס 2016: "יש לי התחייבויות קואליציוניות לתקציב דו-שנתי. אני חושב שמקצועית זה לא נכון – – – אפשר לעשות תקציב שנתי" – הכול, אני מצטטת את כחלון, לא כביקורת עליו, את דבריו – "ואחר כך נמשיך עוד שנה ועוד שנה. לקשור את התקציב לקואליציה זה לא נכון". עכשיו, עפר אמר, והשתמש במילה שאני בדרך כלל לא משתמשת בה בהקשרים האלה: אונסים את שר האוצר. אז אני רוצה להעניק לשר האוצר מהניסיון שלי, בעיקר בהפגנות נגד אנסים כאלה ואחרים, שאנחנו פשוט שרות ככה: "לא, זה לא, זה לא, זה לא, זה לא; איזה חלק מה'לא' לא הבנת עד לפה?" <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> וזה מה שכחלון צריך לשיר לראש הממשלה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <קריאה:> עוד פעם. <עליזה לביא (יש עתיד):> עוד פעם – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> "לא, זה לא, זה לא, זה לא, זה לא – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – איזה חלק מה'לא' לא הבנת עד לפה?" <מירב בן ארי (כולנו):> תגיד, מותר לשיר – – – <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> וזה בדיוק מה שכחלון – – <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – היה צריך להגיד – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – היה צריך להגיד לראש הממשלה. וחבר הכנסת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> מה הבקשה? תוכנית כבקשתך. מה הבקשה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שתחזור על זה, כי הם לא הספיקו – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא הספקנו להגיד את ה"לא". <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא הספקנו – – – <היו"ר אחמד טיבי:> יש לה עדיין זמן. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> יש לה זמן. <מיכל רוזין (מרצ):> אני אחזור לזה. חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת כספים, גם הוא אמר באותו חודש, הוא אמר: אני נגד התקציב הדו-שנתי, אבל אצביע בעדו. ויש עוד אחרים בקואליציה שמתנגדים, אבל אף אחד לא אומר לא לראש הממשלה. אף אחד לא מעז. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אבל אחד לא אומר לו לא. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> ותדעו לכם שאנחנו ובחריין המדינות היחידות בעולם שיש להן תקציב דו-שנתי. <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו ובחריין. כל מדינות מערב-אירופה לא גילו את הפטנט של נתניהו. <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אין להן מחיקון לאומי. לדעתי, אנחנו גם המדינה היחידה – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – שבה הרשו למכור טלוויזיות צבעוניות ובאותו הזמן עשו לנו מחיקון. אז כמו שהמצאנו את המחיקון של הטלוויזיה, אותו דבר ממציא לנו נתניהו את מחיקון הדמוקרטיה, והנה, הוא מוחק את התקציב השנתי, ובכלל, מי צריך אותו, כי למה צריך פה בכלל דמוקרטיה? מפרים פה את האיזון המאוד-מאוד עדין שבין ממשלה לכנסת. ממשיכים לכאורה לחזק את הממשלה. אין פה שום חיזוק, כי אני מזכירה לכם שממשלות לא נפלו בגלל תקציב אי-פעם; הן נפלו בגלל חינמון "ישראל היום", ואולי עכשיו הן ייפלו בגלל ערוץ הכנסת, אבל בגלל תקציב הן מעולם לא נפלו. אז גפני, כחלון ומירב בן ארי – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – שוב, ללמוד להגיד לביבי – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – "לא, זה לא, זה לא, זה לא, זה לא – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – איזה חלק מה'לא' לא הבנת עד לפה?" <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הבנת? <מירב בן ארי (כולנו):> את שרה מדהים. אני חייבת לומר – – – <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. חברת הכנסת – – <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> – – לייבזון. חברת הכנסת בן ארי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני מפרגנת לה על השירה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> בלדינו. בלדינו. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, אני לא יודע מה זה רוזין ביידיש, אבל רויזן זה שושנים. <קריאה:> נכון. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> איזה שובב. <קריאה:> לא. זה בא מזה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, הוא שובב. <מירב בן ארי (כולנו):> רגע, מה אמרת בערבית? <עליזה לביא (יש עתיד):> אתה נראה היום מבסוט. <היו"ר אחמד טיבי:> נחמן שי. <מירב בן ארי (כולנו):> מה אמרת בערבית – עד שהוא עולה? <היו"ר אחמד טיבי:> לא אמרתי בערבית. זה היה ביידיש. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רגע. ובספניולית – רגע, פרלה זה פנינה. זה רוזה. <היו"ר אחמד טיבי:> שי, שי. נאזם, שי זה הדייה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא הייתי ב"צופים", הייתי בתנועת נוער אחרת, אז שם לא היו שירים כאלה. <עליזה לביא (יש עתיד):> איפה היית? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני הייתי בתנועה המאוחדת, הנוער העובד והלומד. <קריאה:> וואו. <היו"ר אחמד טיבי:> משם לכנסת, ישר. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא, לא. מאז עברו 60 שנה עד שהגעתי לכנסת; קצת פחות. חברות וחברים, הלהטוטן שעמד פה אתמול במשך שעה ו-40 דקות, הצליח לדבר ולא אמר יותר מדי, מביא לנו עכשיו עוד טריק אחד מהכובע של הקוסם: תקציב דו-שנתי. כבר ראינו פעם אחת את זה. וכנראה זה טריק טוב. הוא טריק טוב כדי שראש הממשלה יוכל למשוך שנתיים; הוא טריק רע ככל שמדובר באזרחי מדינת ישראל, שמייחלים למדינה מצליחה ומשגשגת. בין הנאומים, בין התשובות שניתנו אתמול, ככה מהשרוול, כמו שנאמר באנגלית, אז הוא דילג, ראש הממשלה, גם על הנושאים הכלכליים, כי הכול טוב. איך אומר שר הביטחון: הכול דבש. מה זה דבש – ארץ זבת חלב ודבש. למשל, היום, בשדולה שהקים חברנו עודד פורר על היצוא, הציגו לנו מסמכים – התאחדות – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת שי, אתה יכול לדבר שעתיים, אין שר במליאה. <מירב בן ארי (כולנו):> איך תמיד מיקי – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> הם עדיין לא הגיעו לאזכרה שהייתה לחללי מלחמת לבנון השנייה, הם בדרך. אני אמשיך, אין בעיות. אחר כך אקרא קטעים מהתנ"ך. אז אמרו לנו – חברים באו לשדולה: זה עיתוי מצוין – והסבו את תשומת לבנו לכך שבין השנים 2008 ו-2013 גדל היצוא בשיעור מצטבר של כ-16%, ואילו בשנים מאז – הוא גדל בכ-16%. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, צריך לעצור את הישיבה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גם אני מציעה. אני – הצעה לסדר – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תמשיך. תמשיך. <קריאה:> נחמן – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – היא ישבה פה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה לעשות? מה אתה מציע? שנמשיך? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מי ישבה? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – היא באמת, היא ישבה כאן. היא ישבה כאן רצוף. <קריאות:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> סופה. היא יצאה לרגע. טוב, אני אמשיך, והיושב-ראש – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רגע, השוטר. רגע, אני אגיד לכם: השוטר הולך לחקור איפה השרה. <מירב בן ארי (כולנו):> כן – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> היושב-ראש ייתן לי זמן ככל שאני ארצה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אז אני רוצה לחזור לנתונים שקראתי לכם. <טלי פלוסקוב (כולנו):> היא ישבה פה כשלוש שעות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתם תפסיקו – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> בין השנים 2008 ו-2013 – – <קריאה:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – גדל היצוא בשיעור מצטבר של כ-16%. תשימו לב. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> חמש שנים – 2.5% לשנה, משהו כזה. ואילו בשנים 2003–2008 – כלומר בחמש השנים שקדמו – גידול מצטבר של 91%. אני אמשיך. אני, יש לי אישור מהיושב-ראש לדבר כמה שאני רוצה, נכון? <היו"ר אחמד טיבי:> קיבלת יותר זמן בגלל היעדר שר. <קריאות:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> התוצאה היא שבתקופה המדוברת קצב הצמיחה של המשק ירד לשיעור ממוצע של כ-2.5%. תקשיבו למה שאני אומר לכם, בבקשה, מי שישנו – בעיקר שרי הממשלה שנוכחים פה, למשל ראש הממשלה, שר האוצר, שמכבד אותנו בנוכחותו, ושרים אחרים שהצטרפו אלינו לישיבה זו, ועל כך אני מביע בפניהם את תודתי והוקרתי העמוקה. <קריאה:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> ממשלה ריקה. אז האם מישהו בממשלה הזאת מבין שכשהיצוא קטן, וקטן מאוד, קצב הצמיחה של המשק קטן בהתאם? ואז, בהדרגה, מדינת ישראל מייצאת פחות, מייצרת פחות, ויש לפנינו – קלאסי: האטה במשק. כמה צריך יותר מזה? מה אתה אומר, יושב-ראש בנק המזרחי לשעבר, חברי חבר הכנסת פרי? אתה מסכים לניתוח הזה? <יעקב פרי (יש עתיד):> כל מילה. כל מילה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא, לא כל מילה; אחת כן אחת לא. כל מילה. אבל הנה, יש לנו פה חבר שהיה מעורב מאוד. יש לנו גם את סגן שר האוצר, שיצא החוצה. והנה הנתונים המשלימים: שנת הבלימה של המשק הייתה שנת 2015, אומר "דה-מרקר". התוצר לנפש עלה ב-2015 ב-0.3%, שליש האחוז, לעומת גידול של 1.5% במדינות ה-OECD. אנחנו טופחים לעצמנו – עודד, עודד, תיכנס, תיכנס. עודד. הוא עומד שם. הוא הוביל היום את השדולה הזאת, ויפה עשה. ה-OECD – ואנחנו כולנו גאים שאנחנו יודעים לספוג את המשברים הכלכליים ואנחנו יודעים להגיב מהר – אז אנחנו מתכווצים והם גדלים; לא גידול סנסציוני, 1.5% במדינות OECD, ואנחנו – 0.3%. הצמיחה הסתכמה ב-2.3%, נמוך מהתחזיות המוקדמות. <היו"ר אחמד טיבי:> נחמן, נתתי לך שתי דקות יותר, אז נא לסיים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא, אני דיברתי בניחותא. יש לי המון תזות עוד. תראה כמה עוד נשאר לי לדבר. <היו"ר אחמד טיבי:> הלילה אנחנו נסיים לקראת 03:00, יש לנו לילה לבן. <נחמן שי (המחנה הציוני):> טוב, אז אני, תן לי – כי בהיעדר שר אני רשאי את הדברים הבאים: או לא לדבר בכלל או להגיד: עד שיהיה שר. <היו"ר אחמד טיבי:> עם מגבלה אחת: שאת זה מחליט היושב-ראש, והיושב-ראש זה אני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> ברור. שעכשיו עוסק בתרגום שמותינו בעברית לערבית, ואני מקווה שאתה מכין גם את התרגום של השם שלי. <היו"ר אחמד טיבי:> גם ליידיש. שי זה "הדי". אמרתי לך – נחמן הדייה. הדייה. נחמן הדייה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> הדיי? מה זה? <היו"ר אחמד טיבי:> הדייה זה מתנה, שי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אה, שי. לא, יש לי שירים כאלה עם הטילים שבאים והולכים, אתה מכיר? <היו"ר אחמד טיבי:> איך אתם מגיעים לטילים, יא רבי, איך? <נחמן שי (המחנה הציוני):> חברים, הטריק הזה לא יעשה את העבודה. אנחנו יודעים שתקציב לשנתיים לא יכול להחזיק מעמד. כשבריטניה עוזבת את האיחוד האירופי, כשבאיחוד האירופי יחולו שינויים כלכליים, כשהאיחוד האירופי הוא השוק מספר אחת של היצוא מישראל – כמעט 40% של היצוא מישראל – משהו צריך להשתנות שם, משהו ישתנה; ואם הוא משתנה, איך התקציב הזה יגיב? הוא לא יגיב, כי כשתכננו אותו לא ידעו שבריטניה תצא. ואולי יחולו עוד כמה שינויים בשנתיים הקרובות? כל הרעיון של תקציב הוא שהוא מגיב על שינויים, הוא מוביל שינויים, הוא המפתח להתפתחות ולהתקדמות של המשק, ודרכו מנווטת הממשלה את המשק. אז ברור שלראש הממשלה, כמו שהוא פוגע, מסרס את התקשורת – שזה עולם תוכן אחד – וכמו שהוא פוגע ומסרס, משתדל לפגוע במערכת המשפט, עכשיו הוא פוגע גם במערכת הכלכלה של מדינת ישראל, והכול תחת הססמה: אני פה, וכל היתר ממש לא חשוב לי. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. השרה הגיעה. חבר הכנסת מאיר כהן. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברי כנסת נכבדים, שר האוצר משה כחלון הצביע ביום ראשון האחרון בעד העברת התקציב הדו-שנתי. שר האוצר, מירב יקירתי, יכול לרשום לו הישג מפוקפק, שאולי הוא הראשון שמוביל שני תקציבים דו-שנתיים ברצף ובאותה ממשלה. מה שמפליא, מירב, וחשוב שתשמעו את זה, ככה, בנחת ובנועם, ששר האוצר חושב ואף אומר שהוא נגד תקציב דו-שנתי. הוא לא מאמין בו כלכלית, ככה הוא אומר. אני מצטט: התנגדתי לרעיון של תקציב דו-שנתי, אבל אני מחויב להסכמים קואליציוניים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אפשר לשמוע בלי להפריע. אוי ואבוי לנו. את זה אומר שר האוצר. זאת אמירה מקוממת, בפרט כשהיא באה מפיו של האיש שאמון על תקציב מדינת ישראל. הוא לא עוד סתם שותף בממשלה, הוא שר האוצר, חבריא. תקציב דו-שנתי הוא רע לכלכלה, וכבר עכשיו אנחנו רואים איך הגירעון גדל מחד גיסא, ומאידך גיסא – אין בשורה לאזרחי ישראל. יש בו תיקונים, יש בו דברים נחמדים שנעשים, אבל זו לא הבשורה שאני ציפיתי לה משר האוצר הנוכחי, ואני מקווה שאני אתבדה. למרות שהוכח שתקציב דו-שנתי פוגע בכלכלת המדינה, מבקשת הממשלה להעביר אותו היום תחת הכותרת של יציבות פוליטית. הניסוי שנקרא תקציב דו-שנתי נכשל כבר בעבר, והוביל לבור תקציבי גדול, לעלייה באבטלה ולקיצוץ מסיבי בתקציבים חברתיים. התקציב הדו-שנתי מסכן את כלכלת המדינה ומהווה מכה קשה למשק הישראלי, שגם כך, כמו שכולנו יודעים, נמצא בהאטה. אנחנו מרגישים את זה. תפקידה של ההנהגה ותפקידו של שר האוצר הוא לדעת לתכנן קדימה ולמנוע מצב של פגיעה בכלכלה הישראלית. צמרת האוצר, מירב יקירתי, מתריעה באופן מובהק כנגד תקציב דו-שנתי. צמרת האוצר יודעת שתקציב דו-שנתי אינו מיטיב עם הכלכלה ואינו מיטיב עם האזרחים. המשק הישראלי יצא חבול מהתקציב הדו-שנתי של 2011 ו-2012, היינו שם, והוא יוצא חבול גם כעת, לאחר התקציב הדו-שנתי האחרון, שאושר באיחור של שנה. היעדר היכולת לחזות את העתיד בטווח של שנתיים פוגע בכלכלה – כך אומרת נגידת בנק ישראל, ואני מצטט: הישענות על תחזיות חשובה ביותר לבניית תקציב וחיזוק הכלכלה. התקציב – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אתה יודע שבנובמבר – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> תקשיבי, תקשיבי. יש לי עוד דקה. אחרי זה אדבר אתך. התקציב הדו-שנתי של 2011 ו-2012, למשל, הסתיים בגירעון כפול מהתחזיות המקוריות, 40 מיליארד שקלים. אנחנו מכירים את המספרים כי אנחנו, מפלגת יש עתיד, כיסינו את הבור הזה. אנשי האוצר חזו אז גירעון של 2%, זה הסתיים בגירעון של 3.9%. ההשלכות על התקציב הקרוב, לשנים 2017 ו-2018, תהיינה הרסניות עוד יותר, כך צופים אנשי האוצר – שיושבים עם השר ואומרים לו: אל תעשה את זה. אלמנט נוסף שנפגע באופן משמעותי מתקציב דו-שנתי הוא היעדר הגמישות. במציאות הכלכלית של היום יש חשיבות רבה ליכולת של הממשלה ושל האוצר להגיב און-ליין על משברים ואירועים המשפיעים על הכלכלה, ויש לנו מספיק אירועים שמשפיעים על הכלכלה, ואי-אפשר לעגן לשנתיים את התקציב. בתקציב הדו-שנתי הממשלה משוללת לחלוטין יכולת להגיב על תנודות המשפיעות על המשק, כך אומרים כל הכלכלנים. שר האוצר הקודם, לפני הקודם, יובל שטייניץ, מצא לו באחת ממדינות הדרום בארצות-הברית איזה כלכלן שהגיב ושתמך בתקציב הזה. צר לי על שר האוצר. גם אם כוונותיו טובות, מנהיגות צריכה לשדר לא רק אמינות אלא גם את היכולת להנהיג, ואת היכולת לבוא לראש הממשלה ולהגיד לו: באתי לכאן בכוונות טובות – אני מאמין לכוונות הטובות של שר האוצר; להגיד לו: אדוני, אני לא אתן את ידי בשביל השרידות הפוליטית שלך. יש לי כוונות טובות, אני מתנגד לתקציב הדו-שנתי, וכך היה צריך להיות. חבל, חבל ששר האוצר התקפל לפני ראש הממשלה, ואנחנו ניפגע. נעמוד כאן בעוד שנתיים, ותראו עד כמה המשק הישראלי ייפגע מההחלטה האומללה הזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. תודה, חבר הכנסת מאיר כהן. חברת הכנסת פרחה אל-אסד – עליזה לביא, יעני. (אומר בערבית: רק תבואי עכשיו.) אני אסביר לך. פרחה – עליזה. אגב, איך זה ביידיש, פרחה? פרייליכע. <עליזה לביא (יש עתיד):> אוי, אדוני היושב-ראש, הלוואי שהייתי יכולה לצחוק. הלוואי שהייתי יכולה לחייך, אבל אתה יודע – – – <היו"ר אחמד טיבי:> התקציב הדו-שנתי, התקציב הדו-שנתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, הלוואי שהייתי אשת בשורות, אבל ממש, אדוני היושב-ראש, ממש ברגעים האלה, ממש ממש ממש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> כן, קשה. קשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא, לא, זה מאוד עצוב מה שאני מספרת עכשיו. <היו"ר אחמד טיבי:> נדמה לי שהיית בסיעה שאישרה תקציב דו-שנתי, אבל – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> ממש ברגעים האלה, תוכנית המסים של שר האוצר – – <היו"ר אחמד טיבי:> אה, התפרסמה עכשיו, כן. <עליזה לביא (יש עתיד):> כן. – – מטילה מס של 3% על המשתכרים מעל 53,000 שקלים. עד היום הם חויבו רק ב-2% מעל 67,000 שקל, והנה אנחנו רואים את הגזירות של שר האוצר. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> עוד מתוכנית החיסכון למשתכרים: 14,750 ש"ח – מוסיפים להם מסים; 17,500 ש"ח נפגעים – קופצים למדרגה הבאה של 34.5%, במקום לשלם 31% עד 19,800 ש"ח היום. אז אם אלה הבשורות וזאת המציאות, אני לא כל כך מבינה – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – מה תקציב חברתי, איזו בשורה יש לנו כאן. <טלי פלוסקוב (כולנו):> ואיזה בשורה הייתה לשר האוצר לשעבר? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> וזה נמצא בעקביות, ממש עקביות, אדוני היושב-ראש. אני מבינה מדוע ראש הממשלה רוצה תקציב דו-שנתי, ברור למה הוא רוצה את זה, אבל אני באמת לא מבינה שר חברתי, שר אוצר שייחל לקבל את התפקיד, להביא את ה"אני מאמין" שלו לאורך השנים, שבא ותומך בתקציב הקשה הזה. אז כן, הסכמים קואליציוניים, כמו שאנחנו רואים פה חדשות לבקרים בחוקים השונים שנעשים כאן, העיקר כדי לשמר את המבנה של הקואליציה השבירה והרעועה הזאת. וכל תשלום כדאי, כל תשלום משתלם; גם אם זה לא נחשב הוצאה מוכרת, התשלומים פה זורמים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> גם התאחדות התעשיינים, גם גורמי מקצוע, גם יושב-ראש ועדת הכספים, אקדמאים רבים, מבינים למה צריך להתנגד לתקציב – – <היו"ר אחמד טיבי:> איפה היית, מוזס? היה שיעור ביידיש. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – הדו-שנתי הזה. הוא פוגע בגמישות התפעולית, בחוסר התאמה של התקציבים לשינויים הכלכליים, ועוד ועוד. אבל התקציב הזה, וזה העניין, הוא תמונת ראי מדויקת, מדויקת, של הפנים של המדינה שלנו, הפנים של ממשלה שעיקר העיסוק שלה זה כאן ועכשיו, שעיקר העיסוק שלה הוא שרידות, לנהל את הרגע, לנהל את המשברים שלא מונעים אותם ולא ימנעו אותם, להגיב על מצבים. ממש מעכשיו לעכשיו; שום חשיבה ארוכת טווח, שום תכנון, שום ייצור. אני רוצה לשתף אתכם שלפני שלושה שבועות אירחתי בכנסת פה את כנס חשיפת הממצאים של סקר ה-OECD. פעם ראשונה שמדינת ישראל משתתפת בסקר. 30 מדינות השתתפו, ואיפה אנחנו נמצאים ביכולת של המיומנויות, של הכישורים? איפה אנחנו נמצאים? אתם יודעים מה התוצאות? עגומות, עגומות ביותר. לבושתנו הרבה, אנחנו מתחת לממוצע בכל פרמטר. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה קשור לחינוך – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אני לא רואה שום תוכנית חדשה – שבטח לא תהיה כאן, לא תתוקצב בתקציב המדינה לשנתיים הקרובות. ישראל, שצריכה להיות אור ומופת, ולא להסתכל בכלל לכיוון הממוצע אלא לטופ – שום תוכניות שיחלצו מהמצוקה ההולכת וגוברת הזאת, לעומת המציאות שהייתה כאן בשנים עברו. פני המחר משתנים, ואנחנו הולכים לאחור. אבל מה שעצוב יותר מהממצאים זה שאין כאן שום התייחסות אליהם – לא בדיבור, לא במעשה; התעלמות טוטלית מהמציאות – לא בהתאמה של עולם תעסוקה למציאות שמשתנה בקצב מהיר, לא בהעצמה ובחיזוק של החינוך הטכנולוגי, לא בהתאמת מערכת החינוך והאקדמיה. מה היה פה לפני שבוע? מה היה כאן לפני שבוע? שר החינוך מודיע קבל עם וטוויטר: אני מעביר עכשיו את התוכנית לבתי-הספר המקצועיים ומחזיר אותם למשרד החינוך. וראינו מייד אחרי זה מה ראש ממשלה עושה לשר החינוך בממשלה שלו. אז כן, שר האוצר לא לבד. גם שר החינוך חוטף את מה שהוא חוטף מראש הממשלה, כי שוב זה לא מתאים, כי מישהו אחר לוטש עיניים לחינוך המקצועי. אז איך אנחנו מכינים את עצמנו עם הפנים קדימה? מה אנחנו עושים? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אני לא מבינה למה את כועסת, כי הרי את באה מהמקומות הללו. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> נכון – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> את באה מהמקומות הללו ואת יודעת שצריך לשנות את זה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אבל – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> ודווקא את, שאת כל כך פועלת למען הפריפריה – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> נכון – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – הרי הדברים האלה אמורים לצאת מהגרון שלך, חברתי היקרה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה צריך לצאת בוועדה מסודרת. זה לא או חינוך או – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. נא לסיים. נא לסיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל צריך לעסוק בחשיבה קדימה, ואנחנו רואים איך דפוס – אני מדברת על דפוסים, דפוסים של קבלת החלטות, חוסר יישום, בריחה מאחריות. אתמול שבתו פה המטפלות. מישהו נותן להן מענה? מישהו מבין מה הולך להיות כאן ב-1 בספטמבר? איך יכול להיות שבאמת לא באים ומחלצים את הנשים היקרות הללו? למה אף אחד לא נותן מענה בזמן אמת? כמה אנחנו כולנו, קואליציה ואופוזיציה, עם המטפלות הללו? אז זה לא יכול לבוא? אז מה, שנתיים לא נטפל בזה עכשיו? איזה תקציב זה? אני לא מצליחה להבין. אני לא מצליחה להבין. והכול במודע, מתוך הבנה מלאה, אדוני, לצערי הרב – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – שאנחנו הולכים אחורה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <קריאות:> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> לא הציגו לך עדיין את התקציב. כרגע לא מדובר בכלל על תקציב – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – בקדנציה הקודמת, אני לא זוכרת שנעשה שם משהו. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת עמר בר-לב. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, לכנסת הגעתי לפני ארבע וחצי שנים בערך מהתעשייה, ליתר דיוק מתעשיית ההיי-טק. ובעולם שממנו אני הגעתי, מקובל, נהוג, למעשה אין דרך אחרת מאשר לקבוע יעדים רב-שנתיים: תוכנית ומסגרת ותקציב רב-שנתי. זה נכון מחברות סטרט-אפ של חמישה אנשים עד חברות ענק של מיליארדי שקלים, של עשרות-מיליארדי שקלים. אבל תמיד, תמיד לצד היעדים הרב-שנתיים, תמיד הבסיס של זה הוא תוכנית ותקציב שנתי. זה הבסיס. לא פגשתי חברה – לא חברות שאני ניהלתי ולא חברות שבאתי אתן במגע ולא חברות ציבוריות שקראתי עליהן וראיתי את הדוחות שלהן – שאין לה תקציב שנתי מפורט, ולצד זה תוכנית רב-שנתית, וגם עקרונות רב-שנתיים של תקציב. במדינת ישראל, לעומת זאת, אין תוכניות רב-שנתיות. המקום היחיד שיש בו תוכנית רב-שנתית, וגם זה היה מאבק גדול, זה צה"ל – תר"ש "גדעון". לכולנו, לכל מי שבוועדת חוץ וביטחון, ואני חושב שגם כאן בכנסת, היה ברור שבגוף כמו צה"ל חייבים תוכנית רב-שנתית. מה ההבדל בין זה לבין משרד הכלכלה או משרד התיירות או משרד התחבורה? להם לא צריך תוכנית רב-שנתית? צריך, אבל זה לא במקום תוכנית שנתית מפורטת. אבל מעבר לזה, החוק, חוק התקציב של כנסת ישראל, של מדינת ישראל, אומר דבר מאוד מאוד חשוב. הוא אומר וקובע שבמידה שהכנסת לא מאשרת תקציב, היא מפזרת את עצמה בתוך כך וכך חודשים. וזו לא סתם אמירה; זה בסיס, אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית ודמוקרטיה בכלל. כי בעצם מצופה מממשלה בסוף כל שנה לתת דין-וחשבון מה היא עשתה בשנה האחרונה, מה היא אמורה לעשות ומתכננת לעשות בשנה הבאה; זה אמור להגיע לכנסת, והכנסת צריכה לאשר או לא לאשר את זה. גם הציבור זכאי וראוי וצריך לשמוע אחת לשנה מה ממשלת ישראל עשתה ומה היא לא עשתה. וזאת אולי הנקודה אפילו היותר-חשובה בחוק התקציב – שאם הממשלה לא מצליחה לשכנע את הכנסת אחת לשנה לפחות בתקציב של השנה הבאה, הכנסת מפזרת את עצמה והולכים לבחירות חדשות. ואתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? <היו"ר אחמד טיבי:> תפאדל. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני לא כל כך מופתע, כי בעצם, מה שקורה כאן – ראש הממשלה מפרק את הדמוקרטיה הישראלית פרוסה אחרי פרוסה, חתיכה אחרי חתיכה. הוא דבר ראשון מפרק, אבל זה אצלו שיטה. ראינו רק אתמול את הסיפור עם רשות השידור. הוא דבר ראשון החליט לפרק את רשות השידור הקיימת, ואז החליט להקים גוף חדש, ופתאום אתמול הוא ראה שהגוף החדש לא מתנהל כל כך כפי שהוא רוצה, ואז החליט לפרק גם אותו. זו מדיניות עקבית של ראש הממשלה הזה: דבר ראשון מפרק את הקיים, מנסה לבנות גלגל חדש לתועלותיו האישיות, ובמקרה הזה מפרק את הדמוקרטיה הישראלית פרוסה אחרי פרוסה. לכן, אני מאוד מבקש מחברי חברי הכנסת, כולל חברי בקואליציה – למרות שאתם יודעים, זה ככה בקשה באוויר: אסור לתת יד לפגיעה כזאת בדמוקרטיה הישראלית. זאת פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית. עוד פגיעה כזאת ועוד פגיעה כזאת ולא תהיה דמוקרטיה ישראלית. משמעותה – חיזוק הרשות המבצעת והחלשת הרשות המחוקקת. זו פגיעה בדמוקרטיה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך. עכשיו חבר הכנסת טלב אבו עראר. בתשובה על שאלתכם מה זה טלב בעברית – זה בקשה או דרישה. <חיים ילין (יש עתיד):> בקשה? <היו"ר אחמד טיבי:> בקשה או דרישה, טלב. <חיים ילין (יש עתיד):> בקשה, דרישה – אלה שני דברים שונים. <היו"ר אחמד טיבי:> וכל מה שמבקש טלב, מתקיים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> תודה, מכובדי היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> תפאדל. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, בשבילנו, כמגזר הערבי, כחברה ערבית, זה לא משנה הרבה, חבר הכנסת ד"ר טיבי, אם זה שנה או שנתיים. הרי, מכובדי, בכל מדינה מתוקנת תקציב המדינה הנו הזדמנות חדשה להקצות משאבים לגישור על פערים ולכיסוי עוולות שנעשו לאוכלוסיות המיעוטים במרוצת השנים. תקציב המדינה הנו הזדמנות חדשה לכפר על האפליה והגזענות כלפי אוכלוסיות המיעוטים, לכפר על שנים של הזנחה והיעדר טיפול בסוגיות הרות גורל כגון החינוך והעוני. תקציב המדינה מביא אתו תקוות חדשות להנהגת שינוי אמיתי בכל היחס לאוכלוסייה הערבית. תקציב המדינה הנו הזדמנות לטפל ביישובים הלא-מוכרים בנגב. אלא מה? התקציב במדינת ישראל, כפי שאנחנו יודעים, אם זה שנתי או דו-שנתי, הוא הזדמנות להגדלת הפערים בין המיעוט הערבי לבין הרוב היהודי במדינה. תקציב המדינה הנו הזדמנות להיעדר טיפול ביישובים הבלתי-מוכרים בנגב; מושג כזה, מכובדי היושב-ראש, יישובים בלתי מוכרים – 80,000 בני-אדם אזרחי מדינת ישראל לא מוכרים – על זה שמענו ושומעים רק בישראל. תקציב המדינה הנו הזדמנות להיעדר טיפול ביישובים האלה – בתשתיות, במרפאות, במוסדות, בציבור, בפיתוח ובתעשייה, בצמצום פערים בחינוך. לצערי, כאן תקציב המדינה משמש להזדמנות למתן משאבים להמשך הרס הבתים ולהמשך עקירת יישובים ממקום מושבם, כדוגמת היישוב אום-אלחיראן לטובת הקמת חירן היהודית. איפה זה קורה? במדינת ישראל; לגרש אזרחים ערבים רק בשל היותם ערבים וליישב במקומם יהודים. הגיע הזמן להתבייש לומר שזו מדינה דמוקרטית. ממשלת ישראל צריכה להתעשת ולהקצות משאבים לטובת פיתוח היישובים, היישובים הלא-מוכרים וגם המוכרים. הרי יישובי הקבע, היישובים המוכרים, מאז הוקמו ועד היום, גברתי השרה, לא התפתחו; לא הורחבו שטחי השיפוט שלהם. אין. רק ברהט אולי חלה התקדמות בעניין, אבל בשאר היישובים – ערערה-בנגב, לקיה, חורה, שגב-שלום, תל-שבע, כסייפה – כל אלה הם אותם יישובים עם אותם שטחים, למרות הריבוי ולמרות מצוקת הדיור האדירה בקרב הזוגות הצעירים. לכן צריך להתעשת ולהעניק שירותים התואמים את שנת 2016. לא נותנים שירותים מינימליים, מכובדי היושב-ראש, ביישובים האלה, כדי להביא את האנשים להסכמה שהם יעברו. נכון, חברי עמר בר-לב? זו האמת? זו האמת. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מה שאתה אומר זאת האמת. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אתה ביקרת שם וראית, נכון? זה אמת או לא? ראית. אין שם. אפילו היישוב המוכר מולדה, שיושב בציר 31 בין באר-שבע לערד, ל-7,000 התושבים שם יש רופא אחד, מרפאה אחת שמופעלת על-ידי גנרטור. אין שם חשמל. לכן צריך לתקן את המצב, להקצות משאבים, להשקיע ביישובים הערביים בכלל וביישובים ערביים-בדואיים בנגב בפרט. אני מקווה שמישהו בממשלה יתעשת, וכך יבנה תוכנית לתיקון העוול המתמשך מאז קום המדינה עד היום. תודה, מכובדי היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. זוהיר בהלול, חבר הכנסת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מה זה ביידיש? <היו"ר אחמד טיבי:> זוהיר, (אומר בערבית: אתה – האנשים לא יודעים מה זה זוהיר בערבית. אתה יודע מה הוא זוהיר בערבית?) <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא, שניכם טועים. הוא אפילו לא יודע מה השם שלו. זוהיר בערבית – מה? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בדיוק כמו בעברית – זוהר. <היו"ר אחמד טיבי:> לא. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – ביידיש. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> זוהיר הוא (אומר בערבית: הקטנה לפרח של עץ.) זוהייר – פרח קטן. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן, אבל באופן סוריאליסטי זה האור. <ענת ברקו (הליכוד):> אז אפשר לקרוא לך פרחון. <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: פרח האור, כלומר אור העץ.) <ענת ברקו (הליכוד):> פרחון זה טוב? <היו"ר אחמד טיבי:> הוא פרח גדול. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על פירוש רש"י של שמי. אני ממש מודה לך ומעריך מאוד. אבל אני דווקא רוצה לפלרטט אתך בנושא הדברים שלי. ארבע דקות ניתנות לי, ואני כמובן מפלרטט אתך, מכיוון שאתה בקי בענייני מקראות בני ישראל. ד"ר אחמד טיבי, בתקופת המקרא היו חמש ערים שהאל גמר אומר להשמידן על יושביהן בשל חטאיהם. בין הערים הללו, ד"ר טיבי, היו שתי הערים שנחקקו בתולדות העם היהודי העברי: סדום ועמורה. היו לא מעט פירושים מדוע האל החליט להשמיד את הערים הללו על יושביהן בשל חטאיהם. כמה מחכמי ישראל אמרו שהחטא של סדום ועמורה היה שלא נתנו מספיק מעצמם למען האחרים, למרות העובדה שבקרבם היה לא מעט להעניק לאחרים. אלא מאי? הנביא יחזקאל תולה את חטא סדום בהזנחת החלשים וחוסר מתן צדקה לעניים. זה בדיוק סיפורה של ממשלת בנימין נתניהו, שעושקת את החלשים, איננה ששה על העניים – – <היו"ר אחמד טיבי:> איננה חסה. איננה חסה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – מקפחת ומפלה את השכבות המוחלשות ולא סופרת את אלה שידם אינה משגת. עוד מסופר באותו סיפור, ד"ר טיבי, שתרו וחיפשו אחר צדיקים בסדום, והספירה לאחור הרטיטה את הלבבות, ופעם אחר פעם לא נמצא ולו צדיק אחד בסדום, כיאה בדיוק לממשלתו של בנימין נתניהו. כי אם היה צדיק אחד בממשלתו של בנימין נתניהו הוא היה מתריע – ה-alarm היה עובד שעות נוספות, המוסר היהודי הרחום והחמלתי היה מצפצף וזועק. אבל הס, שום דבר לא קורה. ד"ר יוסף ג'בארין, גם אתה למדת באוניברסיטת תל-אביב. <היו"ר אחמד טיבי:> הערה קטנה, לא על חשבונך: נדמה לי שאלו היו ארבע ערים ולא חמש ערים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> חמש ערים. <היו"ר אחמד טיבי:> סדום, עמורה, אדמה וצבויים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער – חמש ערים. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה לא ספרת את אדמה. <היו"ר אחמד טיבי:> אמרתי: אדמה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, זה לא על חשבוני. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לא על חשבונך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ד"ר ג'בארין, מה שהיה הוא שהאל הרחום מצא בכל זאת אנשים שלא ראויים להיחרב בהרס וברמס, ואז הוא התריע בפני לוט ומשפחתו, באמצעות שני מלאכים שהגיעו אליהם: פתחו במנוסה, הזדרזו לפני הפורענות להציל את חייכם. הם אספו ואגדו את בגדיהם ומיטלטליהם ויצאו במנוסה – – <היו"ר אחמד טיבי:> איפה? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – אלא שהמלאכים אמרו להם: ברגע שאתם נמצאים בעיצומה של המנוסה, אל תביטו לאחור. מה עשו? רצו קדימה, אבל מי שמשמיד, הורס ורומס, או מי שפושע, תמיד חוזר לזירת הפשע; וזה חוק בלתי כתוב בתולדות ההתנהגות האנושית היצרית. בעודם במנוסתם אשתו של לוט הביטה לאחור ואז הפכה לעמוד מלח. עמוד מלח – אות קין לכפירה ולחטאים. ממשלתו של בנימין נתניהו תקפא ותוקפא עד סוף החיים, והיא תירשם באותיות של כליה וכתם בתולדות ישראל, מכיוון שהיא אינה חסה לא על החלשים, לא על הקשישים, לא על החד-הוריים, חדי-ההורים, ולא על אלה שידם אינה משגת. היא רוצה להקפיא את הזמן במשך שנתיים כדי שלא להביט לאחור ולראות את הרמס ואת ההרס. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. אגב, הקראתם, אתה ומיקי, חמש – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> חמש ערים. <היו"ר אחמד טיבי:> בוא תקריא שוב את חמש הערים. תקריא שוב. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער. <היו"ר אחמד טיבי:> למה אמרתי ארבע? הערים האלה נהפכו, כמו שאמרת; צוער לא נהפכה, לוט ברח לשם, אז נהפכו ארבע ערים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל היו חמש, לא כן? <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> היו חמש ערים. חמש. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל בשורה התחתונה הוא סופר ארבע. <היו"ר אחמד טיבי:> ארבע. בוודאי. הערים שנהפכו הן ארבע, והחמישית – לוט ברח אליה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא. קבעתי כך: האל החליט להשמיד את חמש הערים. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> תודה רבה, על כל פנים, על סיעור המוחות, ד"ר טיבי. בסדר גמור. <היו"ר אחמד טיבי:> אהבתי את הציטוטים שלך. תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> תודה רבה. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת חיים ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> קראת לי? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אל תביט לאחור, אדוני. אל תביט. <היו"ר אחמד טיבי:> חיים – חייאה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הוא מחכה שיגיד ארבע ערים או חמש ערים. <ענת ברקו (הליכוד):> בחייאת, חיים. <היו"ר אחמד טיבי:> חיים – חייאה. <חיים ילין (יש עתיד):> תקציב – המנוע לא יורד. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה כבר חי – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה – – <היו"ר אחמד טיבי:> ארבע דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> – – אני חייב להגיד לך שקראתי את זה, אני מודה. אני לא יודע כמה חברי כנסת קראו את זה. אני קראתי את זה. <היו"ר אחמד טיבי:> מגיעות לך חמש שניות יותר. <חיים ילין (יש עתיד):> קראתי את זה – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה מתעקש על ארבע ערים, ארבע דקות, ארבע נקודות. <חיים ילין (יש עתיד):> – – ואני חייב להגיד לכם שיש פה תרגיל מבריק של הישרדות פוליטית. באמת תרגיל מבריק. עד עכשיו לא הצלחתי להבין. אמרו כל הזמן שזה לא כלכלי, זה לא נכון; יש פה טריק מדהים. מה הם אומרים? תקראו את זה גם אתם: אנחנו נאשר תקציב 2017–2018, אבל – זה בשביל ההישרדות הפוליטית; בין האותיות תקראו מה כתוב שם – כל סעיף שיהיה בו, בצורה זו או אחרת, חריגה או עודף – נפתח מחדש את תקציב 2018. אז מה עשינו? זו אחת הנקודות המרכזיות. אומר את זה שר האוצר, אומר את זה שר החינוך, אומר את זה כמעט כל שר: אנחנו מתנגדים לתקציב דו-שנתי, אבל עכשיו זה בדיוק כמו שהיה היום. היה היום דיון על תשלומי הורים, ואין כסף לבטל את תשלומי ההורים כאגרת חינוך. כל הקואליציה אומרת שצריך לבטל, ואיך הצביעה הקואליציה? נגד הביטול. מה עושים פה? אותו דבר. עד עכשיו ראש הממשלה האשים תמיד את האחרים: במצב הביטחוני, במצב הכלכלי, במצב הדיור. תמיד הוא האשים אחרים. עכשיו, בתקציב הזה, קורה משהו מפואר ממש: אין את מי להאשים. מה הם אומרים? הם אומרים דבר מאוד פשוט: אנחנו רוצים לשרוד שנתיים, אבל אנחנו מוכנים לעשות בתוך סעיפי התקציב שני תקציבים. עכשיו תראו, זה לא יחזיק מעמד, אני אומר לכם את זה עכשיו: תקציב 2017, אם הוא ימשיך בצורה של חלוקת הכספים – ב-2018 הממשלה הזאת תתמוטט, גם אם עכשיו הם עשו את הטריק של השנתיים האלה. אי-אפשר להתכסות כל הזמן על בסיס של תכמונים פוליטיים. תבואו, תהיו מספיק חזקים, קואליציה יקרה, תעבירו את תקציב 2017 ותתמודדו עם 2018. אבל לא, אתם מפחדים; הממשלה הכי פחדנית שראיתי מאז קום המדינה, לא מסוגלת להתמודד עם שום דבר, לא רוצה להתמודד עם שום דבר. הם כולם מבינים שהמדיניות לא נכונה, אומרים את זה בקול רם ומצביעים עם המדיניות. אז מי אתם, קואליציה יקרה? מה זה הדו-פרצופיות הזאת? איך אתם מתמודדים עם השקר הזה, עם השקר שאתם כל יום משקרים לאזרחי מדינת ישראל? איך אתם עושים את זה? מה הכדור שאתם לוקחים בשביל להתמודד עם המצב הזה? צר לי להגיד לכם – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אין כדורי שקר. <חיים ילין (יש עתיד):> אני חייב להגיד לכם את זה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> סליחה, סליחה, אדוני היושב-ראש. <חיים ילין (יש עתיד):> אני לא יודע איזה כדור אתם לוקחים – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אין כדורי שקר. <חיים ילין (יש עתיד):> – – אבל אני כל בוקר חייב לקחת כדור נגד בחילה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זה יש. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אמיר. ווין אמיר אוחנה? בבקשה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> לא, סליחה. <היו"ר אחמד טיבי:> מוותר – אמיר. חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אמיר, אני יכול להבין אותך, אין לך מה להגן על החקיקה הזאת, אז עדיף כבר שלא לדבר. כבוד היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך שבכל פעם שאני דן בנושא שקשור לתקציב ממשלתי, ובמיוחד כשזה נוגע לאישור של תקציב שנתי של המדינה, אני מרגיש יחס של עוינות. אני מרגיש פשוט שאני דן בחומר שהוא חומר עוין. והמחשבה הראשונה שקופצת למחשבות שלי בתקציב שנתי: זה אומר עוד שנה של אפליה בחלוקת התקציבים. על אחת כמה וכמה כשזה תקציב דו-שנתי; אז, חבר הכנסת פריג', זה עוד שנתיים אפליה בחלוקת התקציבים הממשלתיים. האמת היא שראיתי לנכון, בדקות הספורות שיש לי, לשתף אתכם באמירה המאוד-ברורה, ואולי מוחלטת, של ועדת אור – אותה ועדה שחקרה בזמנו את נסיבות אירועי אוקטובר, אבל היא גם חקרה את סיבות העומק ליחסים המתוחים בין יהודים לערבים במדינה, ובין השאר היא גם חקרה את נושא חלוקת המשאבים הציבוריים וחלוקת התקציבים. והנה לכם מה שמצאה הוועדה הזאת בראשותו של שופט בית-המשפט העליון דאז תיאודור אור. הנה לכם מה שהוועדה הזאת קבעה: "אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים. חוסר השוויון תועד במספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, הוא אושר בפסקי-דין ובהחלטות הממשלה וכן מצא את ביטויו בדוחות מבקר המדינה ובמסמכים רשמיים אחרים. אף שרמת המודעות לאפליה זו בקרב הרוב היהודי היא לעתים קרובות נמוכה למדי" – אני מקווה שחברי בכנסת מהחברה היהודית מקשיבים למשפט הזה, חברת הכנסת ברקו – "אף שרמת המודעות – – – <ענת ברקו (הליכוד):> יש משהו טוב על המדינה? תגיד משהו טוב על המדינה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> זה לא אני כותב, זה שופט בית-המשפט העליון – – <ענת ברקו (הליכוד):> לא, אבל תגיד לי משהו טוב על המדינה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – זה ועדה ממלכתית שכתבה את זה. אני מקווה שאת מפרידה בין שני הדברים. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מחכה לשמוע משהו טוב על מדינת ישראל, שפעם אחת תגיד משהו טוב. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אז אולי תקשיבי. <ענת ברקו (הליכוד):> תגיד משהו טוב. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אז אולי באמת תקשיבי – – <ענת ברקו (הליכוד):> באתי כדי להקשיב. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – למה שהוועדה הזאת אמרה. <ענת ברקו (הליכוד):> אני רוצה לשמוע משהו טוב על המדינה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כי מה שהוועדה הזאת אמרה מחזק עכשיו את ההפרעה שלך. <ענת ברקו (הליכוד):> משהו טוב. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> "אף שרמת המודעות לאפליה זו בקרב הרוב היהודי היא לעתים קרובות נמוכה למדי, בתחושותיהם ובעמדותיהם של האזרחים הערבים היא תופסת מקום מרכזי. היא מהווה, לדעת רבים, הן במגזר הערבי והן מחוצה לו, כולל בקרב גורמי הערכה רשמיים, גורם מתסיס מרכזי. כך גם לגבי מישורים שונים שבהם לא נעשה די כדי להתמודד עם מצוקותיו וקשייו המיוחדים של המגזר הערבי. לפיכך, יש לראות תופעות אלה כגורמי יסוד העומדים ברקע לחיכוכים ולהתנגשויות שפרצו בין אנשי המגזר הערבי לבין השלטונות." "את התסיסה סביב סוגיית המעמד של האוכלוסייה הערבית במדינה הגבירה גם העובדה שבעיית האפליה של הערבים על-ידי מוסדות המדינה נותרה בעיצומה. כמה מן הפערים אומנם הצטמצמו בהדרגה" – הנה, חברת הכנסת ברקו, יש משפט חיובי – "כמה מן הפערים אומנם הצטמצמו בהדרגה, אך בנושאים מרכזיים היו השיפורים אטיים מדי, או לא קיימים כלל. על רקע זה התרבו החיכוכים והעימותים בין אנשי המגזר הערבי" – זה הביטוי שהם משתמשים בו – "לבין הרשויות. אלה התרבו במיוחד סביב הסוגיות המבטאות את לב-לבה של בעיית מעמד הערבים במדינה, דהיינו הסוגיות הקשורות בבעלות על אדמות ובזכויות בנייה ומגורים. יום האדמה ב-1976 ציין את ראשית הדרך בהסלמה בעימותים שנוספו על סוגיות אלו. הציבור הערבי, אשר מודעותו ורגישותו הפוליטיות היו עתה מפותחות יותר, נטה להפנות את מחאותיו נגד עצם יחסה של המדינה אליו. האשמתה בגזענות נעשתה רווחת בפי דובריו." <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ומשפט הסיום, כבוד היושב-ראש, וזה המשפט שסוגר את המעגל עם הדיון על התקציב: "חוסר השוויון בהקצאת משאבים הלך והפך משאלה כמותית לשאלה מהותית של סטטוס וזכויות". תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. אפרופו השמות שהיו, אוסאמה זה אריה. <ענת ברקו (הליכוד):> אסד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה אסד. תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת – עיסאווי, אתה מקנא? אתה מקנא, עיסאווי? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. ג'מאל אמר משפט נכון: אריה חייב להיות במקום ראשון. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. אנחנו תמיד במקום הראשון, והיום אנחנו מובילים את האופוזיציה, עיסאווי, בחוק, מה שנקרא חוק ההדחה. אבל זה יגיע, כל דבר בעתו. אנחנו עכשיו דנים גם בחוק-יסוד – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, חוק מסי העירייה ירד, ולכן אחרי שמסיימים כאן עוברים לחוק ההדחה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל חזר חוק הטלוויזיה. עכשיו היינו ברוויזיה, וכופפו את הסוררים בקרב הקואליציה. <היו"ר אחמד טיבי:> בשלב הזה זה לא בסדר-היום. לא הודיעו לנו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל חזרנו והצבענו, והקואליציה חזרה להיות מאוחדת; מקווים שלא להרבה זמן ושימשיכו לריב. אדוני היושב-ראש, הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה היא עוד ישראבלוף, ואני חושב שאפילו חברי הקואליציה לא קראו את הצעת החוק, אדוני היושב-ראש. כי אם מישהו היה קורא את הצעת החוק, הוא היה יודע שמדובר בהצעה שנועדה אך ורק למשוך זמן לקואליציה, שרוצים להרוויח זמן של שנתיים. כי בעצם הצעת החוק אומרת, אדוני היושב-ראש – ואני קורא: מדובר בהוראת שעה. אנחנו כבר שנה וחודשיים, שלושה חודשים, מהבחירות, וכל הזמן אנחנו פה מדברים על הוראות שעה. על כל דבר מביאים לנו הוראת שעה: חוקי-יסוד – הוראת שעה; חוק נורבגי – הוראת שעה; חוקים להחמרת עונשים – הוראת שעה. כל דבר, היום הטרנד הוא הוראת שעה. <ענת ברקו (הליכוד):> שיהיו חוקים. אני הצעתי שכל הוראת שעה שמאריכים פעמיים תהיה חוק. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז למה פה את מסכימה? <ענת ברקו (הליכוד):> forever. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז למה פה את מסכימה שתהיה הוראת שעה לשנתיים, 2017–2018? <ענת ברקו (הליכוד):> לפעמים אין ברירה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> היו עושים חוק-יסוד קבוע שתקציב המדינה הוא כל שנתיים ולא כל שנה. כל שנתיים, לא כל שנה. אבל תראי מה הם עושים. הם אומרים: יש מנגנון חדש עכשיו, המצאה חדשה, של מנגנון שנקרא "התכנסות", אדוני היושב-ראש. סמוך לתחילת 2018, מכיוון שכבר, הם אומרים, ייווצר פער מהגירעון הצפוי לשנת 2018, אז יביאו ויניחו על שולחן הכנסת חוק תקציב חדש לשנת 2018. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא שמת לב לתאריכים, אבל. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> למה? <מיקי לוי (יש עתיד):> כי אם לקראת סוף השנה יישארו 45 יום – בזה התרגיל. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נכון. אז אני אומר, אם כבר הממשלה יודעת, אדוני סגן השר – מכיוון ששר האוצר לא פה, אתה הצגת את זה – אם כבר אתם יודעים שייווצר פער ושאתם תביאו הצעת חוק בתחילת 2018, אז בשביל מה אנחנו עושים? אדוני היושב-ראש – ואתה חבר בוועדת הכספים, גם חבר הכנסת באסל גטאס חבר בוועדת הכספים – אנחנו מגיעים לסוף שנה, ואז מביאים לכם חבילות של הרזרבות או העברות שצריכים להעביר במאות-מיליוני שקלים. מדובר בתקציב מדינה שהוא כמעט 400 מיליארד שקלים. מה הכי קל להביא? ואנחנו חיים בעולם שיש בו תמורות, ואי-אפשר לצפות מה יקרה עוד חודשיים, עוד שלושה, אז אתם רוצים לצפות מה יקרה עוד שנתיים? אדוני סגן שר האוצר, אתם בעצמכם אומרים ונותנים מפלט של התכנסות, של מנגנון אחר לתחילת 2018. אז בואו תביאו תקציב שיענה באמת על הצרכים, תקציב חברתי. אבל אין לכם לא תקציב, לא מדיניות, והיה עדיף לממשלה הזאת, שאנחנו רוצים להדיח אותה – לא חוק ההדחה; אנחנו רוצים, אדוני היושב-ראש, להדיח את הממשלה הזאת כמה שיותר מהר, ולא תקציב דו-שנתי ולא תקציב חד-שנתי. צריך להעיף את הממשלה הזאת, ועדיף יום אחד קודם. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת סעדי. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מחכה שתקרא לי בשם בערבית. אני כבר לא יכולה לחכות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדתי השרה, חברים, פה, אדוני היושב-ראש, אני אצטרך את עזרתך. <היו"ר אחמד טיבי:> תפאדל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עזרתו של חבר גם בהצגת הדברים. <היו"ר אחמד טיבי:> מוסעדה צדיק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מוסעדה צדיק. זהבה, יש בטלוויזיה תוכנית זה כמה שנים ששמה "הישרדות". זו תוכנית – רואים דברים מאוד מעניינים. בכל עונה אתה רואה חידושים ודברים מאוד מעניינים. תוכנית ההישרדות שמונחת כאן התחילה ב-2009. זאת עונה שמינית, שביעית. היא הייתה שלוש עונות ב-1996 עד 1999, ועכשיו תוכנית ההישרדות החדשה, והכתובת – הבית ברחוב בלפור. אז תוכנית ההישרדות עובדת טוב. ממש עובדת טוב. מ-2009 עד היום, התקציב הוא כביכול בכותרת דו-שנתי. התוכנית עובדת, ועובדת מצוין. אני עוקב אחרי כל ההתפתחות בתקציב. שר האוצר משה כחלון יותר מפעם התבטא ואמר: אני נגד תקציב דו-שנתי. אמר, אז מה? אמר. אמר. הרי אין דבר כזה תקציב דו-שנתי. אין דבר כזה. הוא קיים רק במדינה אחת בעולם מלבד ישראל, וזה בבחריין. בבחריין התקציב הוא דו-שנתי, בבחריין. כחלון לפני שבוע הצהיר: אם מחירי הדיור לא ירדו בקדנציה הזאת – אתה מקשיב לי, אדוני סגן השר? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – בטלפון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה מחבר את שר האוצר. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מתקשר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. אז מה אמר – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אתה שומע אותו דרך 99*? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. שר האוצר אמר והכריז – תראה, זה משחק באש, שר האוצר. <טלי פלוסקוב (כולנו):> למה? זה אומץ, אם הוא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, הכריז. אם מחירי הדיור לא ירדו, אני לא ארוץ בכנסת הבאה. יפה. את זה אמר, נכון? אמר את זה, יפה. תראה איזה הימור. <טלי פלוסקוב (כולנו):> זה לא הימור, זה אומץ. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לשם כך הקדנציה חייבת להימשך עד 2019. <טלי פלוסקוב (כולנו):> נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה? כי אני צריך זמן להוריד. הכריז: אני לא אצא מהממשלה. אז על הדרך, ובשם ההכרזה הזו, הוא יכופף, יעשה כל מה שיבקשו. תראו מה ההמצאה שהביאו לנו, ואמר את זה שר האוצר מעל הדוכן הזה. התקציב – אני בהתחלה אתנגד. עכשיו מה הוא אומר? התקציב יהיה דו-שנתי עם נקודת יציאה באוקטובר, אם לא יעמוד ביעדים. אם לא יעמוד ביעדים. <טלי פלוסקוב (כולנו):> מה רע? מה רע? מה רע? <עיסאווי פריג' (מרצ):> ומעניין, אני שומע – מה היעדים, אדוני שר האוצר? אם תחזית ההכנסות לא תצדיק את עצמה. אוהו, איזה משפט. פצצה של משפט. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – בין הכנסות לתקציב דו-שנתי? <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואם ההכנסות לא יצדיקו, לא יענו, לא יהיו בהתאם לתחזיות, אנחנו נפתח את התקציב – נו, ואז? – ונביא את זה לדיון בממשלה. פתח את התקציב, הביא את זה לדיון בממשלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> עקף את הכנסת. עקף את הכנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> העיקר לעקוף את הכנסת. <טלי פלוסקוב (כולנו):> למה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לנטרל את הבית הזה. כי זה מפריע לי לתוכנית ההישרדות שלי, ויפריע לי להורדת מחירי הדיור. זאת המטרה – נקודת היציאה, העיקר לא להביא את זה לכנסת, ואת זה שר האוצר אומר. מהניסיון שלנו – ואני אומר לכם, הדיון בתקציב כאן, מאז 2009, צריך לכתוב עליו ספרים עבי-כרס. מה קורה? יש תקציב ויש שינויים בתקציב, והשינויים בתקציב יהיו פי-שניים מהתקציב, כי במצב הפוליטי של האזור ושל המדינה, אני אומר לכם מעכשיו: תחזית הכנסות במצב של אי-ודאות פוליטית – אי-אפשר לעמוד בה. אי-אפשר לעמוד בה. שוכחים מזה, אבל מממציאים את המעקפים. העיקר שהכול – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסיים, אדוני. העיקר שהכול יסתיים בממשלה ולא בכנסת – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – כי הכנסת מפריעה לי. האופוזיציה והקואליציה מפריעות לי. אני הכוכב. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. ענת ברקו, אני חשבתי על הבקשה שלך, חברת הכנסת. <ענת ברקו (הליכוד):> נו, מצאת משהו? <היו"ר אחמד טיבי:> מה זה ענת בערבית. <ענת ברקו (הליכוד):> נו, מה זה ענת בערבית? <היו"ר אחמד טיבי:> חשבתי, חשבתי, לא מצאתי. <ענת ברקו (הליכוד):> אפילו אבא שלי לא מצא לי שם בערבית. <היו"ר אחמד טיבי:> שמגר בן ענת – – <ענת ברקו (הליכוד):> נו? <היו"ר אחמד טיבי:> – – משם זה השם. אז אנתי, השם שלך זה אבו שמגר בערבית. <ענת ברקו (הליכוד):> אבו שמגר. <היו"ר אחמד טיבי:> אבו שמגר. <ענת ברקו (הליכוד):> יאללה, אבו שמגר. <היו"ר אחמד טיבי:> בערבית. אוקיי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בערבית זה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ענת בערבית זה ענת, האלה ענת. <היו"ר אחמד טיבי:> האלה, האלה, התנ"כית. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ענת בערבית, למי שאוהב שירה, יש השיר של מחמוד דרוויש. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> השיר הנפלא, ענת. <ענת ברקו (הליכוד):> ענת. <היו"ר אחמד טיבי:> אוקיי. זה האלה, האלה ענת. <ענת ברקו (הליכוד):> תזכרו את – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> יש, דרך אגב, הרבה משפחות שנותנות את השם ענת לבנות שלהן, על שם האלה. <היו"ר אחמד טיבי:> דרך אגב, יש בערבית השם ענת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זה שם – – – <היו"ר אחמד טיבי:> שם אלה, ענת בילערבי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כן, כן, גם בעברית. גם בעברית. <תמר זנדברג (מרצ):> היא מתאבדת מזה. עכשיו שהיא גילתה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא, זה בכל השפות השמיות. <היו"ר אחמד טיבי:> היא יכולה – אני לא יודע. היא תסיק מסקנות. לא יודע. <תמר זנדברג (מרצ):> למה אתה יורד? <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתה יורד, אחמד? יושב-ראש הכנסת טיבי, למה אתה יורד? <תמר זנדברג (מרצ):> – – – לצחוק, עכשיו אתה יורד? <ענת ברקו (הליכוד):> הוא כבר גמר לתת שמות לכולם. אתה יכול לקרוא לי עזיזה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כן, למה עזיזה? <ענת ברקו (הליכוד):> זה יפה, אני אוהבת את השם. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> איך אומרים? מחמוד דרוויש כתב – אם כבר זה לא על חשבון הזמן שלי, השירה – סולמנו לירח שענת תולה בגן שלה – – <ענת ברקו (הליכוד):> יפה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – לאוהבים חסרי תקווה. לא חשוב. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> את זה תרגמתי במקום. אבל השיר נפלא. <ענת ברקו (הליכוד):> תודה רבה. גם ג'מאל הוא שם יפה. זה ג'מאל. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ג'מאל זה יופי, לא יפה. <ענת ברקו (הליכוד):> או ג'מילה. לא, אני אמרתי: השם הוא יפה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כן, תודה. <ענת ברקו (הליכוד):> ג'מאל זה יופי. יש גם ג'מילה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> אחרי מה שהוא אמר – תיתני לו, רק תיתני לו. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אפשר להתחיל, גברתי? <היו"ר נאוה בוקר:> כן, כן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, רבותי וגבירותי חברי הכנסת, תקציב דו-שנתי זה פרויקט של איש אחד, הוא בנימין נתניהו. אני לא שמעתי שמישהו משרי האוצר או מהאנשים שמטפלים בנושא הזה מתלהב מהרעיון הזה, אבל הם נגררים אחריו. והשיקול המשכנע ביותר לקבלת הרעיון של תקציב דו-שנתי זה שיקול של שמירה על הקואליציה. אני לא שמעתי ארגומנט אחר. וזו הייתה גם הטענה של השר כחלון. הבעיה – לא במקרה במדינות העולם אין תקציב דו-שנתי, וזה נדיר מאוד מאוד, כי בתקציב שנתי בקושי מצליחים לתקן עיוותים ובעיות שמתגלות במשך השנה, ולכן יש עוד תחנה לתקן עיוותים; תקציב דו-שנתי בא לעשות ההפך – בא למנוע דרישות שעולות מן השטח, מן היישום של התקציב: בעיות חברתיות, בעיות של עוני, בעיות של אבטלה, בעיות של תת-תקצוב של פעילות חברתית – להמשיך בתקציב. מתי אפשר לתקן? הממשלה נתנה לעצמה את האפשרות לעשות תיקון כשיש בעיה תקציבית-פיננסית. אני לא שמעתי את שרי ש"ס או את סגני השרים של ש"ס – יש יותר מאחד – שצועקים שלא יכול להיות, שצריכים להיות עם היד על הדופק החברתי, ואם יש בעיות במדדים החברתיים – כלומר, בתקציב צריכים להיות מדדים חברתיים, ואין בו; יש רק מדדים של גירעון ומדדים פיסקליים – אז ממשיכים בעיוות החברתי. וזה תקציב מבית-המדרש של ליברליזם קיצוני, של דרוויניזם חברתי, של להצליח בתקציב ולעזאזל החברה והיעדים החברתיים. אחת הבעיות של התקציב היא שהוא מבשר לנו שנתניהו הולך להישאר פה עוד שנתיים. <ענת ברקו (הליכוד):> לפחות. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> שזה גורם – – <ענת ברקו (הליכוד):> הרבה יותר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – עוגמת נפש. <טלי פלוסקוב (כולנו):> למי? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> עוגמת נפש לאזרחים רבים. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ואני חושב שאם היה בית-משפט של צדק, ואם היה מישהו מגיש תביעה ייצוגית על עוגמת הנפש שנגרמת על-ידי הבשורה המרה של עוד שנתיים נתניהו – אני חושב שהוא היה זוכה. נכון, חבר הכנסת אוסאמה סעדי? מה זה עוד שנתיים של נתניהו? עוד שנתיים של התנחלות; עוד שנתיים של דיכוי; עוד שנתיים של פערים חברתיים כל כך נוראיים; עוד שנתיים של מלחמה בעניים במקום מלחמה בעוני. אז זאת בעיה אחרת, נוספת, של התקציב. תמיד יש לנו לפחות תקווה שנתניהו ייתקל בבעיות בתקציב הבא, והוא לא יוכל להעביר אותו וממשלתו תלך מן העולם. תקציב של שנתיים זה תקציב של הישרדות של הממשלה שהיא לרעת כלל האזרחים. ראש הממשלה אמר אתמול כאן, מעל הבמה הזאת, שהוא מתנה מתן תקציבים בהריסת בתים. הוא אומר שלא יינתנו תקציבים מסוימים לרשויות המקומיות הערביות אם לא תהיה הריסת בתים מסיבית; הוא נותן לזה את שם המכבסה: אכיפת חוקי התכנון והבנייה. הוא לא מדבר על כך שאכיפת חוקי התכנון והבנייה צריכה להתחיל בכך שתהיינה תוכניות מתאר מתאימות, תוכניות מפורטות מתאימות, תוכניות שעונות על הצרכים של היישובים הערביים. הוא רוצה להתחיל בהריסה בלי לתת לאנשים אפשרות לעשות רישוי. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, יש לך ארבע דקות. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> קודם אני רוצה לברך אותך. זאת פעם ראשונה שאני לפחות מתארח אצלך כיושבת-ראש, אז ברכות ובהצלחה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה, תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש – גברתי, גברתי היושבת-ראש. את רואה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כבר פדיחה, כבר פדיחה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> תודה שאתם מזכירים לי את זה, חברי הטובים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא, אנחנו מקשיבים. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> את יודעת למה, רויטל? כי אני קראתי מהכתב, ואז – אופס. גברתי היושבת-ראש – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתה צריך – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> למה אני צריך לקרוא? לפעמים, אתה יודע – אני לא מיומן כמוך, חברי עיסאווי פריג'. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יוסי, אתה חייב להפסיק עם השוביניזם שלך. הוא לא מתאים, הוא לא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – כל כך הרבה – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> פרופסור יונה, תן לנו הרצאה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני נותן לכם הרצאה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הרצאה באוניברסיטה. <מיקי לוי (יש עתיד):> יוסי – – – <היו"ר נאוה בוקר:> יוסי, אני מוסיפה לך עוד דקה, אז תדבר, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – אותנו? <היו"ר נאוה בוקר:> סליחה, חבר הכנסת יונה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, הצעת התקציב הדו-שנתי הזו שאנחנו אמורים להצביע עליה היום בעצם שמה את האינטרס הציבורי למרמס. היא כפופה לחלוטין לשיקולי שרידות פוליטית – גברתי היושבת-ראש, אני אדגיש את זה שוב ושוב, כדי לחפות על הטעות. <היו"ר נאוה בוקר:> חן-חן לך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> כן, ואני מבטיח לך, גברתי היושבת-ראש, שאף נציג ממשלה לא יוכל לעמוד כאן ולתת הצדקה עניינית לתקציב הדו-שנתי או להצעת החוק הזאת. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> איפה נציג הממשלה? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> הממשלה מבקשת להעביר את הצעת החוק כהוראת שעה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תפנה לסגן השר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> השרה. <היו"ר נאוה בוקר:> חברים, תיתנו לו לדבר, בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אנחנו רוצים שתוסיפי לו עוד דקה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> עוד דקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל בינתיים הוא יגיד לך – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> עיסאווי, (אומר בערבית: ברשותך.) <עיסאווי פריג' (מרצ):> די, חלאס. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת פריג'. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> חקיקה בהוראת שעה, רבותי חברי הכנסת, מעידה על חריגה מהנורמה בשל מצב חירום כלשהו, או בגלל שהמחוקק מבקש תקופת ניסיון להסדר חוקי מסוים. האם מישהו מחברי הכנסת יודע על מצבי חירום כלשהם שאליהם נקלעה החברה שלנו, מצבי חירום ביטחוניים או כלכליים שבגללם אנחנו צריכים תקציב דו-שנתי? <היו"ר נאוה בוקר:> חברים, אתם מפריעים לו. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תפאדל. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> (אומר בערבית: ברשותך, אחי.) <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> שוב אני שואל: האם אנחנו יודעים על מצבי חירום כלכליים או ביטחוניים שבגללם אנחנו היום אמורים להצביע על הצעת חוק בהוראת שעה? להפך, אתמול עמד כאן ראש הממשלה וביקש לסבר את אוזננו, גברתי היושבת-ראש, עד כמה המצב של ישראל הוא מצוין; עד כמה הוא מצליח להדק את הקשרים שלנו בעולם. <ענת ברקו (הליכוד):> נו, באמת. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> נו, באמת, באמת. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – אתה לא מתפעל? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אז בואו נוריד מהשולחן את מצבי החירום, כי אין מצבי חירום. <ענת ברקו (הליכוד):> אה, אין? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לא, אין מצבי חירום. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> ולא בגלל מצבי חירום מבקשת הממשלה להעביר את הצעת החוק הזו – ובמיוחד בהוראת שעה. אז בואו נחשוב, אולי הנימוק האחר משכנע, חברתי? אולי? <ענת ברקו (הליכוד):> מה בדיוק, חבר הכנסת יונה? כולנו סקרנים. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> ואולי הנימוק האחר – ומהו? הממשלה אומרת: בואו נבדוק, נבחן, ננסה תקציב דו-שנתי לתקופת ניסיון. אם יצליח – נמסד את ההסדר. <ענת ברקו (הליכוד):> מעולה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אם ייכשל – לא נחזור עליו. אבל כבר היינו באופרה הניסיונית הזו, חברי חברי הכנסת, וזה לא עבד. שלוש פעמים ניסינו – בשנים 2009–2010, 2011–2012, והנה, הפעם השלישית, 2015–2016. בואו נזכור מה קרה בפעם האחרונה, שהיא טרייה יותר, רלוונטית יותר, קרובה יותר: נפער פער אדיר, גברתי היושבת-ראש, בין צפי ההכנסות לבין ההוצאות של הממשלה – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לסיים? איך אני אסיים? הפריעו לי כבר שלוש דקות פה. – – דבר שהביא לגירעון של 40 מיליארד שקל, במקום גירעון של 18 מיליארד – אני מסיים באמת. אז למה שוב לנסות הסדר כושל שהבעיה המבנית שלו זועקת לשמים? הנה, כך כתבה סגנית הממונה על התקציבים באוצר: קיים קושי לחזות שנתיים קדימה הכנסות, לאור שינויים בכלכלה העולמית או בשוק העבודה – אני מסיים, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> האם הקושי הזה נעלם, התפוגג לפתע? האם מאז רכש ראש הממשלה יכולת חיזוי מדויקת יותר? האם מאז רכש שר האוצר יכולת ניבוי טובה יותר? אם שני השיקולים שהצגתי אינם תקפים, אז מה אם כן הרציונל שניצב בבסיס הצעת החוק הזו בהוראת שעה? גברתי היושבת-ראש, כל מה שנותר לנו כאן זה שרידות פוליטית. אבל שרידות פוליטית באופן הזה היא למעשה פגיעה באושיות הדמוקרטיה שלנו. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> היא פוגעת באושיות הדמוקרטיה שלנו, ולכן אני מבקש מכם, דורש מכם, חברות וחברי הכנסת, להתנגד להצעת החוק הזו. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, סגן השר וחברי הכנסת, עיקר הדיון פה הוא על התקציב הדו-שנתי והשאלה אם הוא יתרון או חיסרון. החיסרון גדל בשאלה המרכזית שאני רוצה להציג, בשאלת סדר העדיפויות של התקציב. תראו, בחודשים שהכנסת מכהנת, שנה, יצא לנו לא פעם לדבר על חולשות שמתגלות. למשל, עם כל הכבוד לשר הבריאות, אין מפת עדיפות לבריאות, ויש שאלה גדולה של תוחלת החיים והתשובה לבריאות באזור – לפחות באזור שאנחנו מכירים, בצפון, בתי-החולים בעפולה, בנצרת, בצפת, בפוריה, בנהריה ונוספים. אנחנו מכירים פער גדול מאוד בין יישובים – הצגתי כאן את ג'סר-א-זרקא לא מזמן. אנחנו יודעים שבתעסוקה לא יועיל, אדוני סגן השר, כמה תורידו או כמה יהיה ניתן לרכוש דירות; גם דירות בחינם לא ייקחו במקומות שבהם אין תעסוקה עם רמת הכנסה. לכן, לפי דעתי, הוויכוח הגדול עם הממשלה הוא על סדר העדיפויות, האם זו ממשלת יהודה ושומרון – ראיתי שהמשבר האחרון היה עם אורי אריאל, על עוד עשרות מיליונים לשטחים; האם זאת ממשלת יהודה ושומרון או ממשלת הנגב והגליל? האם זאת ממשלה של פיתוח ותוספת אוכלוסייה באזורים כמו הגליל והנגב, לרבות האוכלוסייה הערבית, או ממשלה של עיבוי התנחלויות ביהודה ושומרון, במקומות שלא נהיה בהם? לכן הוויכוח הגדול, חברי, הוא לא אם זה דו-שנתי או לא; תדעו לכם, זה יהיה תקציב דו-שנתי גם אם נשב פה כל הלילה, כי לממשלה יש רוב, ותתרגלו. אבל הוויכוח הגדול הוא על סדר העדיפויות. תראו, תקציב הביטחון, שהוא התקציב הגדול, הוא רב-שנתי: המשכורות לא משתנות, הלוואות צריך להחזיר; תקציב החינוך הוא השני בגודלו. אז על מה כל הדיון? הדיון הוא על חלק מהתקציב, החלק שיש בו גמישות, ולכן זה כל כך חשוב. אבל אני רוצה לומר עוד דבר, גברתי היושבת-ראש וחברי הכנסת: הממשלה הזאת מתבלבלת עם סדר העדיפויות. הנה כחלון, השר החברתי שמקדם את הסוחרים, חתם על ביטול המכס על דגים בהדרגה, ואנחנו מביאים דגים מסין, שמסבסדים אותם בסין, ומייבשים, אורלי לוי, את הדגים בעמק בבית-שאן. הממשלה הזאת מעודדת את הייבוא על פני הייצור המקומי. לא הוקמו כאן מפעלים; הם מוקמים בחוץ-לארץ. מדברים על ביטול הביורוקרטיה – ומגדילים אותה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אנחנו הפכנו את היצרן לאויב ואת היבואן למועדף. מקדמים את הסוחר ופחות את המגדל, מייבשים את החקלאות ולא בונים פה תעשייה. גם לא יהיה פיזור אוכלוסייה על בסיס המשאבים של משרד הכלכלה. לכן הבעיה של הממשלה והבעיה שלנו זה לא אם זה תקציב שנתי או דו-שנתי; הבעיה מה עושים עם התקציב הזה. תראו, עד היום לא הוצגה תוכנית פעולה של הממשלה. אין גוף שמציג תקציב בלי יעדים, בלי חזון. נראה את משרד האוצר, איזה חזון הוא מציג, מה הממשלה עושה כדי להציג לציבור תוכנית, איך בודקים את העמידה ביעדים. ולכן, אני חושב שהדיון העיקרי צריך להיות לאן המדינה הזאת רוצה להגיע, מה הם יעדי צמצום הפערים, איך מקדמים את החינוך ואת הרווחה ביישובים החלשים. אני מגלגל הצעה לוויתור על המצ'ינג. אני קורא לכם, חברי הכנסת, בעיקר מי שמתיימר לייצג את היישובים החלשים והפריפריה – הבעיה היא לא אם זה תקציב דו-שנתי; נכון, תקציב דו-שנתי הוא מסוכן אם הוא שגוי, אבל הבעיה העיקרית היא האם אנחנו מסוגלים להגדיר מטרות, לסמן יעדים – ולא להביא לכאן אוסף מספרים. לכן השאלה הגדולה היא, אדוני שר האוצר, ראש הממשלה והממשלה כולה, לאן אתם מובילים את העם, לאן אנחנו רוצים להגיע בעוד שנתיים חוץ מאשר לבחירות. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. אחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יאיר לפיד. <מיקי לוי (יש עתיד):> משהו השתבש לכם ברשימה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הנה שוב אנחנו מתכנסים פה ודנים במעלותיו, או יותר נכון לומר במגרעותיו של התקציב הדו-שנתי. אני זוכרת שבדיוק לפני שנה, קצת יותר משנה, אנחנו ישבנו ודנו איך התקציב הזה יהיה חברתי. איך הסבירו לנו מהאוצר שיקדמו את העניינים של השכבות החלשות, של העולים, של הערבים, של כל המגזרים שלא השקיעו בהם שנים – ומה הפלא? לא השקיעו בהם גם השנה. והדבר הזה עומד להיות מונצח עכשיו לעוד שנתיים. אז ברור לגמרי, ברור לכולם שהמטרה היחידה של התקציב הזה, התקציב הדו-שנתי, היא להנציח את שלטונו של האיש שלמרות יהירותו ולמרות שהוא עמד פה לפנינו אתמול שעתיים ואמר: אני עומד פה ואתם יושבים שם – בעצם הוא מפחד. הפחד מניע אותו. הפחד הניע אותו כאשר ביום הבחירות הוא אמר שהערבים נוהרים לקלפיות והדברים האלה, והפחד עכשיו מניע אותו ואת שריו, כי הם מפחדים שאם הם לא יעבירו את התקציב הדו-שנתי הזה, הם לא יוכלו להמשיך להסית את העם ולהשניא חלקים מהעם אצל האחרים, לא יוכלו לעשות הפרד ומשול, לא יוכלו להעביר את המדיניות שלהם, שהיא מדיניות שפוגעת במדינת ישראל, בעם הישראלי על כל מרכיביו ועל כל גווניו. תראו עד כמה, למשל, מחמוד דרוויש מפחיד את מירי רגב. היא כל כך מפחדת שהיא עברה ל-mode הטבעי שלה, שזה תקיפת העיתונאים, תקיפת השמאלנים, תקיפת הערבים. כולם במקשה אחת; רצוי שלא להבדיל ביניהם, רצוי לערבב ככה טוב-טוב – זה מתכון מנצח – להוסיף קצת שנאה, להוסיף קצת הסתה, לערבב את זה טוב-טוב ופשוט לחכות עד שהדבר הזה יתפוצץ. אז עכשיו מי אשם בכל הבעיות שיש לנו במדינה? מי אשם בכך שאין פה ביטחון? מי אשם בכך שיש פה פיגועי טרור או בכך שמגיעים לבתים של ילדות קטנות ורוצחים אותן בסכינים? בכך שמפוצצים פה במתחם שרונה, בלב-לבה של תל-אביב, ליד הקריה, ליד הבסיסים הצבאיים? ממשלת ישראל אשמה? לא. על-פי השרה רגב, מי שאשמים זה "גלי צה"ל". אנחנו סוף-סוף מצאנו את האשמים, איזה יופי: הם ומחמוד דרוויש, וכמובן עוד איש שהוא מאוד חשוב – המופתי. מחמוד דרוויש – תרשמו טוב-טוב: "גלי צה"ל", המופתי ומחמוד דרוויש הם האשמים בכל כישלונותיה של ממשלת ישראל. אם לא הם, אפשר היה פה יופי להסתדר, אפשר היה פה לנהל את המדינה הזאת מצוין, אפשר היה פה להשקיע גם במגזר הערבי, וגם לתת נקודת זיכוי נוספת לעולים, שכל כך רוצים למשוך אותם. אבל לא. מה לעשות אם "גלי צה"ל" מפריעה למירי רגב? יש לה פתרון מנצח: במקום שאזרחי ישראל יכירו את הנרטיב של העם האחר, שגם שוכן בתוכם וגם שוכן על גבולות מדינת ישראל, במקום זה, בואו נסגור את "גלי צה"ל". בעצם לכאן חותרת מירי רגב, שקודם כול לא הייתה מרוצה מכך שהתוכניות של "גלי צה"ל" לא מספיק חשופות לתרבות אחרת. אז מירי רגב, אני שואלת אותך: אם את רוצה לדבר על תרבויות אחרות – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> רגע, רגע, רגע, מי זה מחמוד דרוויש? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – כיצד את רוצה עכשיו לסגור תוכנית שמדברת על המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש? כיצד את רוצה למנוע את זה מאזרחי מדינת ישראל? במקום שיכירו את השכנים שלהם, את אלה שהם גרים בתוכם, במקום שיכירו אותם, את רוצה עכשיו להדיר? את רוצה עכשיו להסית ולהשניא? תזכרי מה היה פה במהלך כל השנים האלה. את רוצה, מירי רגב, שאנחנו נמשיך לחיות על חרבנו – זאת המטרה היחידה של הדברים שלך. וזאת המטרה היחידה גם של התקציב הדו-שנתי, שמביאים לנו אותו כדי – מה לעשות? לשפר את החיים של אזרחי מדינת ישראל, להשקיע במגזרים החלשים, לעזור לאלה שבאמת זקוקים יותר מכול לעזרה, לתמיכה? לא. המטרה היחידה זה המשך מאבק בתקשורת, ואנחנו ראינו את הישראבלוף הכי גדול של השנתיים האחרונות, והוא כמובן התאגיד הציבורי. איך עושים דבר כזה? חודשים ספורים לפני שצריך להיפתח התאגיד הציבורי החדש, אומרים: לא, חברים, זה לא עומד לקרות. סליחה, אנחנו קצת בלבלנו אתכם. נכון שפיטרנו אנשים – – <היו"ר נאוה בוקר:> לסיים, בבקשה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אני מסיימת. – – נכוון שצמצמנו פה שידורים, נכון שפתחנו כבר והשקענו כסף, כסף רב מאוד, אבל עכשיו אנחנו עומדים להקפיא את התוכנית הזאת, השד יודע עד מתי, ואנחנו נמשיך גם לשלם עכשיו לתאגיד, גם לרשות השידור, גם לפטר את העובדים, ואנחנו נכניס את כל הדברים האלה לתקציב הדו-שנתי. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אני מבקשת שתתנגדו כמובן לתוכנית הזאת. היא רעה למדינת ישראל, היא רעה לכולנו. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. <יאיר לפיד (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו תיאורטית נמצאים הערב, או הלילה, בדיון פוליטי על נושא כלכלי, אבל האמת היא שאנחנו בעצם בטיפול קבוצתי שבו אנחנו יושבים פה ביחד, מחזיקים ידיים ומנסים להבין למה לציבור לא אכפת שעושים דברים נגדו. והתשובה היא, כנראה מפני שהוא לא מכיר את הפרטים ולא מבין. "תקציב דו-שנתי" זה מין ביטוי כזה של כלכלנים, שבני-אדם שעסוקים, בצדק, בחייהם, לא יודעים מה הוא אומר. אז אני אפרק אותו, ברשותכם, למושגים שכל אחד מכיר. המושג הראשון הוא אבטלה. כשאתה בן 45 או 46 ומפטרים אותך, אז בשבוע הראשון אתה אומר: לא תהיה לי בעיה למצוא עבודה, אני בן-אדם מוכשר, יש לי ניסיון, אני בשיאי. ואז חודשים על חודשים אתה יושב ושולח קורות חיים לעוד מקום ולעוד מקום, ולא עונים לך והטלפון לא מצלצל, ואתה יושב בבית ולאט-לאט העולם מתפוגג סביבך, כי פיטרו אותך ואף אחד לא רוצה אותך. כשאני נכנסתי למשרד האוצר האבטלה זינקה כבר ל-6.5%. זה היה בגלל התקציב הדו-שנתי. האנשים האלה שלא אכפת להם יפוטרו ממקום עבודתם. והנה עוד דבר שכולם מכירים: זה נקרא שהמסים עולים. אתה מקבל את התלוש ויש לך פחות כסף. גם ככה רצית כבר שהחודש יהיה רק 22 יום, כי מהיום ה-23 אין לך מושג איך תשלם חשבונות – ויש לך פחות כסף. והסיבה שיש לך פחות כסף היא – – – <היו"ר נאוה בוקר:> סליחה, סליחה, אדוני חבר הכנסת לפיד. חברים, יש כאן טלפון פתוח. אני מבקשת להשתיק אותו, זה מפריע. תודה. בבקשה, תמשיך. <יאיר לפיד (יש עתיד):> הסיבה שיש לך פחות כסף היא שהגירעון זינק. כשאני נכנסתי למשרד האוצר הגירעון היה 4.5%, תחזית הגירעון הייתה 5.5%, וזה הלך והידרדר. זו תוצאה של התקציב הדו-שנתי. וזה מה שיקרה לאזרחים שלא מבינים את המושג תקציב דו-שנתי: יעלו להם מסים, לא תהיה ברירה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מחירי הדיור ירדו או לא ירדו? <יאיר לפיד (יש עתיד):> זה סיפור אחר, עיסאווי. ואני אגיד עוד מושג שאנשים מבינים: שמקצצים להם – בחינוך, ברווחה; שמישהו, אמרו לו שיעלו את קצבת הזיקנה ואז לא מעלים את קצבת הזיקנה; שיש לו ילד בחינוך המיוחד ואמרו לו שזה יהיה עד 16:00 ואז זה פתאום רק עד 14:00. מי שיש לו ילדים בחינוך המיוחד יודע כמה זה קשה. וזה תוצאה של הבור התקציבי שיוצר תקציב דו-שנתי. כשאנחנו נכנסנו למשרד האוצר מצאנו שם בור תקציבי של 39 מיליארד שקל, תוצר של התקציב הדו-שנתי. וזה מתרגם את עצמו לקצבת זיקנה שלא תעלה, לקיצוץ בשעות בחינוך, לכל מה שקשור לרווחה, ולזה שאחרי זה באים ואומרים: אין כסף לאף אחד מהדברים שאנחנו מאמינים שצריכים לעשות. אז האנשים שלא מבינים מה פירוש התקציב הדו-שנתי יבינו את זה כשזה יגיע לכיס שלהם, לחיים שלהם ולילדים שלהם. ואנחנו פה בינתיים נשב ביחד ונעבור טיפול קבוצתי. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת יאיר לפיד. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השרה סופה לנדבר, היינו כבר בקרקס הזה, ורק לפני שנה. ולכנסת הזאת, לצערי, לא חסר שוב ושוב שתהיה בקרקס. הדיונים על התקציב אכן משעשעים במידה מסוימת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה אתה אומר הכנסת? הממשלה. אל תכניס אותנו לכל העניין הזה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> הכנסת – במובן הממשלה עם הקרקס שלה, המוסד שישנו, המותג – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא, חברת הכנסת ברקו, זה הממשלה שלך. שלך. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת יואל חסון, נא לא להפריע. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> היא הפריעה לי, לא הפרעתי לה. <ענת ברקו (הליכוד):> זה אתה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת ברקו גורמת כאן מהומות. <היו"ר נאוה בוקר:> בוא ניתן לחבר הכנסת אבו מערוף לדבר, בבקשה. תודה. <ענת ברקו (הליכוד):> זה אתה. יש לך עזרה – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אבל הדיונים כעת הם לא מלהיבים ולא מהנים; הם כואבים, לצערי, ומכאיבים. גם שר האוצר וגם יושב-ראש ועדת הכספים מתנגדים לתקציב דו-שנתי, אבל לצערי לא מעזים להגיד שהמלך עירום. ישראל מצטרפת למועדון של בחריין – ברוכה הבאה – שהיא המדינה היחידה שיש לה תקציב דו-שנתי, וזה לא כבוד רב למדינת ישראל. ראש הממשלה רוצה להבטיח הישרדות פוליטית לשנתיים נוספות, ואת המחיר היקר והכואב ישלם האזרח הפשוט. איך אפשר להתחייב שעוד שנתיים תהיה יציבות כלכלית? איך אפשר לחזות שנתיים קדימה את ההתפתחויות הכלכליות בכלל, ואת המחירים? האם הממשלה, ובראשה ראש הממשלה, התייעצו עם מגלי עתידות והובטחה להם יציבות כלכלית במשק? הייתי רוצה שתהיה יציבות כלכלית ומדיניות כלכלית ללא העלאת מחירים, שגם תבטיח הורדת מחירים, הורדת מחירי הדירות, הורדת מחירי הקוטג' ומוצרי המזון, הורדת שכר לימוד, הבטחת רפואה טובה ושלמה לכל האזרחים, הבטחת איכות חיים טובה לקשישים, לאזרחים ותיקים, הבטחת מעונות-יום עד השעות 16:00 ו-17:00, וקייטנות חינם תמיד בכל ימי החופש הגדול. הייתי רוצה גם הבטחת מחירי גז מינימליים לצרכן, הבטחת הורדת תעריפי ומחירי המים, הבטחת היציבות המשק. אכן, הייתי רוצה להצביע אפילו על תקציב תלת-שנתי אם הוא היה מבטיח את מה שהזכרתי: מבטיח שוויון וצדק חברתי, מבטיח שוויון לאוכלוסייה הערבית, לאזרחים הערבים, מבטיח שאכן האזרחים הערבים סוף-סוף ייהנו, וכל אחד יבנה את הבית שלו לפי הסדר, שזה באחריות הממשלה וועדות התכנון, ולא באחריות האזרחים עצמם. לצערי הרב, כמובן לא אצביע על תקציב של מדיניות תאצ'ריסטית מכאיבה, שכבר אבד עליה כלח, והיא כמו של המאה הקודמת, ואני מציע ופונה לכל חברי הכנסת לדחות את התקציב הזה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת אבו מערוף. חברת הכנסת מיכל בירן, ואחריה – חבר הכנסת יואל חסון. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מדמיינת לעצמי את הסיטואציה: ביבי ושרה אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, יושבים בחדר ההסבה, חולצים נעליים, מקשקשים, וביבי אומר לה: שרה, שמעי מה, לא מתאים לי הקטע הזה של הדמוקרטיה. היא אומרת לו: צודק, צודק, אבל מה? או, מלך, מרגיש לי יותר – יותר אני, וגם אפשר להוריש ליאיר. קלאסי. היא אומרת לו: יש צדק בדבריך, אבל נו, מה נעשה עם זה? <ענת ברקו (הליכוד):> – – – עם כל הסיפורים האלה? <מיכל בירן (המחנה הציוני):> נו, מה נעשה עם זה? <ענת ברקו (הליכוד):> יצירתי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אומרת לו שרה – בדמיוני, כמובן, בדמיוני. חלילה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – הדמיון מביא אותך? <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אומרת לו שרה: אני אתך בראש, אבל בוא נלך לשם בצעדים, בצעדים, נלך לכיוון. אז התקציב הדו-שנתי מתיישב על זה קלאסי. מתיישב על זה קלאסי. <שרן השכל (הליכוד):> – – – אתמול סיפרתם – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> מה זה, מקשים עלי עם הדוכן? כבר מהר ירדה ההוראה? <ענת ברקו (הליכוד):> כן, יאללה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> בקיצור, אמרו: התקציב הדו-שנתי – הזדמנות מדהימה. מה זה הניג'וס הזה, כל שנה תקציב? כל שנה שאולי תיפול הממשלה? ממש ניג'וס. אבל מה? שר האוצר – מתנגד; הממונה על התקציבים – מתנגד; היועץ המשפטי – מתנגד. אבל את ביבי ושרה זה לא מעניין; מפרקים לנו את הדמוקרטיה צעד אחרי צעד. אז אני רוצה להגיד לכולנו, רוצה לאחל לכולנו שהדבר הזה לא יקרה. זאת לא מלוכה, לא מורישים אותה. התקציב הדו-שנתי גורע מכוחה של הכנסת למלא את תפקידה, מכוחנו כחברי כנסת למלא את התפקיד שהציבור שלח אותנו למלא: לוודא שהממשלה עושה את מה שהיא אמורה לעשות – להיאבק על סדר העדיפויות בחברה בישראל, לאן הולך הכסף, האם הדברים שאנחנו מאמינים בהם באמת מתוקצבים בהתאם. וכשלא עושים את זה ככה, מה קורה בסוף? יום אחד, אחרי התקציב, מישהו מחליט – שר האוצר, במקרה הזה – שהוא מוריד בחזרה 1% של המע"מ. האם ראינו את זה במדפים בסופר? לא ראינו את זה. 5 מיליארד שקלים שיכולנו להחליט שאנחנו רוצים אותם לרווחה, לחינוך, לפנסיות לעולים, לכל כך הרבה מטרות חברתיות חשובות וראויות. אבל מה? לאט-לאט מצטמק כוחנו להחליט את זה בדיון ציבורי ראוי, סוער, יסודי, והכול – זה יקרה פעם בשנתיים, וברור מה יקרה בין התקציב הזה לתקציב הבא: הכול יועבר בהעברות תקציביות, ופתאום מחליטים שכן מורידים מע"מ, שכן מעלים מע"מ. בקיצור, למרבה הצער – למרבה צערו של נתניהו, למרבה צערה של שרה נתניהו – זאת עדיין לא מלוכה, זאת עדיין דמוקרטיה, והמעשה שאתם עושים כאן היום הוא לא ראוי, הוא לא יאה, והציבור יום אחד עוד יעניש אתכם על זה. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. ואם לא – חבר הכנסת מסעוד גנאים אחרי חבר הכנסת יואל חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, בלוח פה למעלה, וגם על הדף שהונח על שולחננו, כתוב: הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה. אני מציע, חברי חברי הכנסת, שנאמר את האמת, קודם כול לעצמנו, וגם לציבור; ראוי שעל הלוח היו כותבים: הצעת חוק-יסוד: דחיית הבחירות ואיך נמנעים מבחירות מוקדמות. הרי זו המהות וזו הסיבה שאנחנו מצביעים היום על תקציב דו-שנתי. זה לא עניין מקצועי, זה לא ענייני, זה לא מה שהמשק שלנו צריך. ממש לא. אין שום קשר בין כלכלה לבין התקציב הדו-שנתי. שום קשר; נטו פוליטיקה טהורה, צרופה, שמתחילה מלמעלה, ממכובדנו ראש הממשלה נתניהו, שמבין שהוא מנהל היום קואליציה של אינטרסנטים, קואליציה של אנשים שכרגע נוח להם ויום אחד אולי יהיה להם קצת פחות נוח בקואליציה הזאת. אז הוא אומר: לפחות – תקציב זה הדרך הכי קלה להפיל אותי, אז אעשה דו-שנתי, כאילו, יהיה לי שקט. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אתה לא היית עושה את זה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> עובדה שלא עשינו. היינו שם. לא עשינו. <טלי פלוסקוב (כולנו):> כי אתה – – – כשהיית. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת פלוסקוב, יקירתי – – – <ענת ברקו (הליכוד):> לא עשיתם הרבה דברים. בגלל זה אתם לא שם, חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת ברקו, כדאי שתקשיבי. <ענת ברקו (הליכוד):> לא עשיתם הרבה דברים, בגלל זה אתם לא שם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כדאי שתקשיבי, שאנחנו, אנחנו, לא עשינו את זה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> ראינו היום את המצעד של אלה שעשו את מלחמת לבנון, ועמדו כאן ברוב חוצפתם ונאמו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אנחנו – אני מבקש את הגנתך מפני חברת הכנסת ברקו. <ענת ברקו (הליכוד):> כולל ראש המפלגה שלך. <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת ברקו, בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מרגיש נטול הגנה פה. <היו"ר נאוה בוקר:> יש לך הגנה מלאה. תמשיך, בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אומר לכן, חברות הכנסת הנכבדות והפעילות והנמרצות – – <קריאה:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ההמצאה הזו של תקציב דו-שנתי זו המצאה של נתניהו, מה לעשות. שלו, בלעדי. שלו. מקוריות. <ענת ברקו (הליכוד):> הוא מאוד יצירתי – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא יכול לרשום על זה פטנט, בסדר? <ענת ברקו (הליכוד):> מעולה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז אל תפילו את זה עלינו. אז אמרתי: אין קשר. ראש הממשלה מנסה כאן להבטיח שרידות פוליטית. מה זה משנה בכלל התקציב? עכשיו, בואו נדבר על התקציב. הרי דיברנו על ראש הממשלה, שיש לו כל הזמן המצאות מקוריות איך להמשיך לשרוד ולהיות פה ראש הממשלה, גם אם הכול למטה רקוב ולא אמיתי. אז עכשיו המציאו המצאה חדשה. גברתי השרה, את היית בישיבת ממשלה שאישרה את ההמצאה החדשה הזו: נקודות יציאה. אני בכלל חשבתי שאת נקודות היציאה האלה כנראה לקחו מרפורמת הסלולר של כחלון, שהמציא את נקודות היציאה. פעם לא היו נקודות יציאה כשהייתה לנו עסקה בפלאפון, נכון? <טלי פלוסקוב (כולנו):> מצוין, זה מצוין. <יואל חסון (המחנה הציוני):> השר כחלון, בגלגולים הקודמים, עשה לנו נקודות יציאה. אז אמרו: ואללה, מה שטוב בסלולר, למה לא יהיה טוב בתקציב המדינה של מאות מיליארדים? למה לא? אז הנה, המציאו המצאה: יהיו נקודות יציאה. מבריק. באמת ממשלה מבריקה. אז נתנו שם יפה: נקודות יציאה, לְמה? לְמה שאמרה חברתי חברת הכנסת בירן – – <קריאה:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – שבמהלך השנתיים יביאו כל מיני שינויים, תיקונים, עיוותים – – <קריאה:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – העברות מכאן והעברות משם. לא יהיה בכלל קשר בין התקציב שיעבור בחודשים הקרובים לבין התקציב שבאמת יהיה בפועל בשנות התקציב 2017–2018. אז אתם יודעים מה? איך אומרים אצלנו? סבבה. תעשו את זה. אתם עושים את זה כי יש לכם רוב. אתם עושים הרבה דברים כי יש לכם רוב. אבל אל תגידו לנו – – <קריאה:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ואל תסתכלו לנו בעיניים, או לציבור, ותגידו לנו שזו כלכלה צרופה או איזה עניין מקצועי וענייני, התקציב הדו-שנתי הזה, כי זה לא. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. אחריו חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. <קריאה:> מסעוד גנאים. <היו"ר נאוה בוקר:> מסעוד גנאים, הצלחתי. מסעוד גנאים. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה רוצה איזה שם עברי או משהו? <היו"ר נאוה בוקר:> ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> מסעוד – זה כי הוא מרוקאי, תימני. מסעודה, מסעודה. מפורסמת, מסעודה, לא? <קריאה:> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> מרוקאי זה טוב. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> סבא וסבתא של אשתי מסעוד – – – <היו"ר נאוה בוקר:> אבל גנאים כותבים בגימ"ל. <קריאה:> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לא, גנאים בע'ין. יש ע'ין בעברית, נדמה לי, ככה – יש ע'ין. <היו"ר נאוה בוקר:> כן, גימ"ל – גנאים. <קריאה:> גנאים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אשכנזים אומרים גימ"ל, אבל מזרחים אמורים לדעת את הע'ין הזאת – גנאים. <היו"ר נאוה בוקר:> בבקשה, נתחיל. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו כולנו זוכרים את אמירתו של שר האוצר כאשר הציג פה את התקציב, נדמה לי לפני שנה, או דיבר על התקציב, ואמר את האמרה הכל-כך נכונה וחשובה – הוא אמר: תקציב זה לא מספרים, תקציב זה ערכים, ותקציב זה תפיסת עולם. אין יותר נכון מהמשפט הזה. אבל איך מיישמים אותו בסוף? אני חושב שהערך החשוב ביותר, שצריך להיות נר לרגליו של כל שר אוצר וראש ממשלה כאשר הוא בא לקבוע מה התקציב וחלוקת התקציב, זה הצדק, גברתי היושבת-ראש. הצדק אומר: ככל שהעבודה שלך, ככל שהתפקיד שלך חשוב יותר, אתה יותר עוזר לאנשים דרכו – אתה אמור להיות מתוגמל יותר. אבל לצערי, בישראל ההפך הוא הנכון. ההפך הוא נכון. אם אנחנו מסתכלים על הרבה בעלי תפקידים, משרות, בתחומים שהם באמת עוזרים, שהם באמת חברתיים, העובדים האלה מתוגמלים פחות. אתמול הייתה הפגנה מול ביתו של ראש הממשלה, של המטפלות במשפחתונים. המטפלות, גברתי היושבת-ראש – מי לא יודע עד כמה חשובה וקריטית העבודה והנתינה שלהן למשפחות, להורים, לאישה העובדת, לתינוקות, לכולם? דרך אגב, אחותי, גם היא מטפלת, יש לה משפחתון, לכן אני מכיר את הנושא מקרוב. הם היו בהפגנה מול ביתו של ראש הממשלה. גברתי היושבת-ראש, המטפלות תקועות. כפי שאומרים, הן תלויות. הן לא שכירות ולא עצמאיות. הן ממלאות את כל הנהלים, מפוקחות על-ידי משרד הכלכלה, אבל הן לא עובדות משרד הכלכלה ולא נותנים להן להיות עצמאיות. ואני זוכר את המאבק שלהן, הכל-כך צודק, הכל-כך פשוט: הן רוצות תנאי עבודה הוגנים, תנאים סוציאליים, כדי שיחיו וכדי שיוכלו לעמוד ולעשות את עבודתן בצורה מכובדת. אין חופשות, אין פנסיה. למה? איפה אנחנו חיים? <קריאה:> אין – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אין ימי אבל, אין ימי – מה, הכול אין. ואם היא נעדרת ומישהי במקומה, היא משלמת לה. אין חגים. מה זה בסוף, גברתי היושבת-ראש? אני חושב שהמטפלות הן דוגמה. איפה ראש הממשלה? איפה שר האוצר? אני בטוח – הוא חברתי, בסדר. אבל אנחנו רוצים לראות את החברתיות שלו בשטח, בתקציב, בעזרה לאנשים כאלה, כמו המטפלות, שכפי שאמרתי הן זקוקות רק לדבר פשוט, שזה להכיר בהן כשכירות הזכאיות להעסקה הוגנת ולתנאים סוציאליים מלאים. אין פשוט מזה. אז אנא, ראש הממשלה, אנא, שר האוצר, אם התקציב הוא באמת לא רק מספרים אלא ערכים, את ערך הצדק כלפי מטפלות האלה אתה צריך ליישם מיידית. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, שוב אנחנו עם הדיון הזה – תקציב דו-שנתי. אני, לימדו אותי – כפי שאני מבינה, בדרך כלל תקציב זה שיקוף של מדיניות, תקציב זה תרגום של תוכנית שמובלת על-ידי ראייה כוללת: איך אנחנו רואים את עצמנו מתקדמים בשנתיים הבאות? לכיוון מה? האם אנחנו הולכים לכיוון של יותר צדק חברתי? האם אנחנו הולכים לכיוון של הרחבה והעמקה של התנחלויות, יותר? האם אנחנו מעמיקים את המיליטריזציה בחברה? האם אנחנו מטפלים בנושא של משפחתונים? אתמול כולנו נכחנו בדיון שהיה, בשאלות שכוונו לראש הממשלה. והאמת, אם הייתה ניתנת לי האופציה והייתי מוזמנת לשאול את השאלות שחשבתי עליהן, אני רציתי לשאול את ראש הממשלה – דווקא לא הייתי רוצה לשאול אותו מה אכן הוא עושה, כי את האמת, מה הוא עושה אנחנו כבר רואים; אנחנו רואים את זה מתבצע מול העיניים, אנחנו רואים מה עמדתו בעניין ההתנחלויות, אנחנו רואים לאן הוא רוצה להוביל מבחינת תוכנית מדינית, או לא להוביל מבחינה תוכנית מדינית. הייתי רוצה לשאול אותו, כמישהו שמחזיק בכל כך הרבה תיקים בממשלה – כשר הכלכלה, למשל – על השביתה שהתקיימה אתמול של מטפלות המשפחתונים; ונכחתי בהפגנה שלהן ואני מלווה את המאבק הזה כבר יותר משנה וחצי. הייתי רוצה לשאול אותו אם ברור לו מה התקציב הדו-השנתי שמכינים לנו יכלול בעניין מטפלות המשפחתונים. האם הוא בכלל שמע על הבעיה של מטפלות המשפחתונים? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – אישר לשר היוצא לקחת אתו 30 מיליון שקל צבועים למשפחתונים. זה היה צבוע למשפחתונים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> 50. 50, מן התקציב של מעונות-היום. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, המשפחתונים – 30 מיליון. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> הרי זה תקציב אחד. לצערי הרב, אפילו את ההבחנה הזו הם לא עושים. זה בדיוק תרגום של מדיניות שלא כתובה בשום מקום. התקציב, כשמביאים אותו דו-שנתית, המטרה שלו, קודם כול, לפני כל דבר אחר, זה לחסוך בביקורת; זה לא לשמוע את הביקורת הקיימת פעמיים. כנראה, אפילו אם נשמיע את הביקורת הזו אלף פעמים, זה לא חודר לשום מחשבה רציונלית שאמורה להתקיים. תקציב דו-שנתי, המובן האוטומטי שלו זה שאין לאופוזיציה אפשרות ואין לכל מי שרוצה אפשרות להשפיע על התקציב. גוזלים מאתנו כבר 50% מהאפשרות להשפיע, כי במקום לקיים שני דיונים, במקום לקיים שתי הצבעות בכנסת הזאת, אנחנו הולכים על אחת. כבר לקחנו מאתנו אופציה אחת. ואנחנו יודעים איך בדרך כלל מתנהלים הדיונים על התקציבים האלה ועד כמה אנחנו מצליחים להשפיע. קודם כול תקציב דו-שנתי זה תקציב אנטי-דמוקרטי, קודם כול. ואחר כך נתחיל לבחון אותו, אם הוא בכלל חברתי, אם הוא בכלל מובל על-ידי מדיניות או על-ידי סחר-מכר בתוך הקואליציה, וכל אחד, ככל שתצטמצם הקואליציה או תתרחב, יהיה לו חלק בתקציב הזה ובגזירת קופונים. אני מציעה שנצביע נגד. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, אני דווקא רוצה לדבר על האירוע הגדול במדינה בכל שנה, וזה ל"ג בעומר במירון. רואים שם אנשים מכל החוגים, מכל העדות, מכל הדתות, ללא יוצא מן הכלל. ובעיית הבעיות במירון זה כל פעם מצב התחבורה, מכיוון שאין מספיק מקומות קליטה וכבישי הגליל צרים. בשנת 2007, תשכ"ז, היה כאוס תחבורתי נוראי. התחבורה הציבורית קרסה בל"ג בעומר. אנשים, נשים וטף, זקנים ונערים שירכו רגליהם קילומטרים, מכפר-שמאי ועד למירון, ביום קיצי לוהט כמו ל"ג בעומר, כי האוטובוסים עמדו דום ולא היו מסוגלים להגיע עד למירון. או-אז נכנסתי לתמונה, והממשלה החליטה, באמצעות משרד התיירות ומע"צ, להקים מנהרה להולכי רגל על מנת להפריד את התחבורה הציבורית ואת הולכי רגל – זו הייתה אחת הסיבות להפרעת הזרימה השוטפת של התחבורה הציבורית. אבל זה היה טוב רק לכמה שנים, כי בלי עין הרע, הציבור גדל, וגם הציבור מחוץ-לארץ מגיע בהמוניו. השנה היו למעלה מ-40,000 תיירים במירון ביום ל"ג בעומר, עד שהמקום הפך למקום המתויר מספר שתיים במדינה, אחרי הכותל המערבי – קרוב ל-2 מיליון איש מבקרים במירון. ועתה, בל"ג בעומר שוב קרסה מערכת התחבורה הציבורית, כי אין אפשרות מעשית להסיע קרוב לחצי מיליון איש ב-24 שעות או ב-36 שעות בכבישי הגליל הצרים, וכן אין מספיק מקום לקליטת המוני האוטובוסים. מעל שבע שנים הצעתי בכל פורום אפשרי שהפתרון הוא רכבת למירון. אנשים חייכו וצחקו מהרעיון הזה, באומרם כי זה הזוי לחלוטין. ומה מאוד שמחתי כששר התחבורה מר ישראל כץ, הבולדוזר האמיתי בפיתוח התחבורה והתשתיות, החליט את מה ששמעתי ממנו באחרונה בשיחות בינינו בהזדמנויות שונות: להמשיך את המסילה מכרמיאל, שכבר תהיה מוכנה לל"ג בעומר הבא עלינו לטובה, עד צומת חנניה הסמוך למירון, ומשם – ב"שאטלים" עד לציון הרשב"י. הדבר יחסוך את היטלטלות ההמונים באוטובוסים – מה שכאמור לא ניתן לספק לציבור העולים מירונה. ובל נשכח שרבים רבים מציבור באים עם ילדיהם, באים לעשות "חלאקה", אלפים, אלפים, עשרות-אלפים. הרכבת הזאת תביא גם שגשוג לגליל מכל הבחינות. לא נותר לי אלא לברך את שר התחבורה מר ישראל כץ. ה' יהיה בעזרך, וכל אשר תעשה תשכיל ותצליח. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת אורלי אבקסיס, ואחריה – חבר הכנסת אכרם חסון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לאחל לך הצלחה בתפקיד. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אנחנו נמצאים פה היום כחלק מהצגה, כי ההצגה הזו – כבר נבחרו בה השחקנים, הליהוק הסתיים, ואנחנו הקהל. רק שלהצגה הזאת לא מופיעים השחקנים הראשיים. הם נותנים לשחקני המשנה לבצע את העבודה שלהם. ולמה אני אומרת את זה? כי תראו, גם העלילה כבר כתובה, וכולנו יודעים את התוצאה הסופית, ועדיין אנחנו מנסים אולי להשפיע על התסריטאי לשנות איזה פרק או שניים – אבל אני נותנת לכם היום דוגמה קטנה למה שקורה. ואם אנחנו שמים את עינינו או מבטחנו בקואליציה – תסתכלו: לא נמצאים כאן חברים מהקואליציה. אבל אני אספר לכם על אותם חברים שהיו היום בישיבת ועדת החינוך של הכנסת בנושא תשלומי הורים. שם, חברי הקואליציה תקפו בצורה נחרצת את הרעיון של לקחת 5 מיליארד שקלים מציבור ההורים של התלמידים במדינת ישראל. נאמרו שם דברים הזויים על המהלך. היו שם חברי כנסת מהליכוד, כולנו ואחרים, שאמרו כמה זה לא פייר וכמה זה לא הוגן. אך בשנייה אחת, כשאנחנו שואלים מה מסקנות הוועדה, מחליט יושב-ראש הוועדה – ויש לי הערכה גדולה אליו – להעלות את זה להצבעה, כדי לעשות מחטף. תקשיבו, אנחנו בזמן שעוד יש הזדמנות ואפשרות לשנות. אנחנו, חברי האופוזיציה, לא נצליח כנראה לשנות הרבה; אולי אם נצליח לזהות עזים בתקציב, ייתנו לנו להוציא אותן החוצה. אבל, חברי הקואליציה, עליכם מוטלת העבודה הזאת; רק לכם יש הכוח לשנות. אם ידעו שאתם מתוך הקואליציה באים ושמים את האצבע על העיוותים, אז אולי יש לנו סיכוי. חברים, כשאני הייתי חברת כנסת בקואליציה, אני רבתי עם השרים הרלוונטיים ואמרתי להם: יש לנו מספיק זמן לשנות. נכון, מיקי? <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> והיה לנו מספיק זמן לשנות. אבל חברים בקואליציה התבלבלו וחשבו שהתפקיד שלהם הוא לשמור על השר שלהם במקום לשמור על האינטרס הציבורי, והיום מכים על חטא, והיום אנחנו מתקנים את מה שעיוותנו אז. היום בידיכם הדבר. אל תפקירו את האוכלוסייה מאחור. אל תחטאו למטרה שלשמה אתם כאן, כי מה שהיה היום בוועדת החינוך היה פארסה אחת גדולה. אותם חברי כנסת, שכנראה לא ידעו שבאותה ישיבה תהיה הצבעה, יצאו הלוחמניים ביותר, החברים מהקואליציה, ובאותו רגע שקמה ההצבעה והיה גיוס, פתאום כולם אומרים: אני מתנגד אבל אני מצביע בעד; אני מתנגד אבל אני מצביע בעד. וכל זה קורה כאשר מצלמות הטלוויזיה – הדיון משודר בשידור ישיר. תגידו לי – פרט לזה שאתם מביכים את עצמכם, אתם מוציאים דיבת הבית הזה רעה, כי הנערות שיושבות והנערים שיושבים היום בבית מסתכלים עלינו ואומרים: אתם הזויים; שקרנים זה כבר, אתם יודעים, מילה אחורנית, אבל אתם הזויים. לא ייתכן שתוך שנייה אתם משנים את עורכם. עכשיו אני אגיד לכם משהו: אם תמשיכו להתנהל ככה – שחקנים וחותמות גומי אפשר להביא כל הזמן. תעודת הביטוח שלכם כשחקנים פוליטיים בתוך המערכה תהיה אם תעמדו על דעתכם. הציבור מעריך את מי שעומד על דעתו; הבוסים פחות, במפלגות לא דמוקרטיות במיוחד, אבל אני אגיד לכם משהו: אם תעשו את מה שאתם אמורים לעשות ותייצגו את הציבור, תהיה לכם גם רשת ביטחון בפני הבוס הכול-יכול והדיקטטור במפלגות הלא-דמוקרטיות. זו תעודת הביטוח שלכם, ואת זה אתם חייבים לציבור, כי הציבור יהיה אדיש אליכם. ואם הציבור יהיה אדיש אליכם – איבדתם את המנדט שלכם להשפיע. ואני אגיד לכם יותר מזה: אם הציבור יהפוך להיות אדיש אליכם כי לא נלחמתם את המלחמות, מגיע לכם שלא תחזרו לכאן. אני אומרת, כולנו כאן על זמן שאול, מי יותר ומי פחות. הזמן השאול הזה – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – אנחנו צריכים לנצל אותו כדי לעשות משהו טוב. משפט אחרון, ברשותך, גברתי היושבת-ראש. תראו, כולם יודעים שהתקציב הזה, הדו-שנתי, הוא לא טוב למדינה. מה גם שאנחנו צריכים לצפות ולראות מה קורה בעולם – איך העזיבה של אנגליה את האיחוד האירופי תשפיע על הכלכלה בעולם; יש דברים מסוימים שאנחנו לא יודעים מה יקרה בהם: מה יקרה בארצות-הברית, מי ייבחר, איך זה ישפיע על הכלכלה; יש תנודות בעולם שישפיעו באופן ישיר על מדינת ישראל. האם אנחנו צריכים למסמר את עצמנו מעכשיו לעוד שנתיים? אומר שר האוצר: אני עושה תחנות יציאה. <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אם אתה מבין שאתה צריך את הגמישות הזו, אז מלכתחילה למה לעשות תקציב דו-שנתי? אני אגיד לכם למה: כדי למנוע מהכנסת להפיל את הממשלה עד מרס 2019. זו רשת הביטחון, וזה לוקח מהכנסת את האפשרות אפילו לערער על שלטון הממשלה, אבל יותר מכך – על נחיצות חברי הכנסת מהקואליציה. אם לא תילחמו, אנחנו לא נצליח לשנות. המפתח בידיים שלכם; תעשו אתו משהו. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת אכרם חסון, ואחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <אכרם חסון (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כדי לתקן את הרושם, החברים דיברו על בחריין, ואני רוצה להביא לחברים קצת אינפורמציה. על-פי סקר האו"ם בינואר 2006, בחריין היא בעלת הכלכלה הצומחת במהירות הרבה ביותר בעולם הערבי, והיא נמצאת במקום ה-26 בעולם בתמ"ג לנפש, לעומת ישראל, שהיא במקום ה-51. לכן, נתתם דוגמה לא טובה. ואני רוצה להזכיר לכם שארצות-הברית הגדולה, המעצמה הכלכלית, אישרה תקציב דו-שנתי שיפחית את הסיכוי להשבתת הממשל ברוב של 64 תומכים מול 35 מתנגדים. אין ספק שהקואליציה קבעה שהתקציב יהיה דו-שנתי, למרות שהתנגדנו, וגם שר האוצר התנגד, אבל מתוך אחריות לתקציב המדינה השר כחלון קבע שלתקציב הזה יהיה מנגנון הגנה שיבטיח, יתאים בכל מקרה למציאות הכלכלית. אם יתברר בסוף 2017 כי קיימות סטיות משמעותיות מתחזיות האוצר בצד ההוצאות, ודאי שהשר בעצמו יעשה התאמות שישמרו על מסגרת התקציב לקראת 2018. אם לא יבוצעו התאמות, אני אומר לכם כאן, לא יהיה תקציב ל-2018, עם כל ההשלכות הפוליטיות הנלוות, בדיוק כמו בתקציב חד-שנתי. אני לא ראיתי במשך השנים שהיה שר חברתי ואכפתי יותר ממשה כחלון. לא ראיתי שר שיישם כמעט את כל האג'נדה של מפלגתו בפחות משנה ועזר לכל האוכלוסיות – לערבים, לדרוזים, לנכים, לילדים, לזקנים – ותמך. אף אחד לא יכול להאשים שהאיש הזה לא קשוב לרחשי החברה הישראלית. אף אחד לא יכול להגיד שהאיש הזה לא שומע את רחשי הלב של החברה הישראלית, שהוא לא מבקר בפריפריה. הוא בא מהפריפריה; הוא יודע מה זה עוני. יכול להיות שבאופוזיציה לא נוח לאשר תקציב דו-שנתי, אבל אתם יכולים לסמוך: יש לנו שר אוצר עם חמלה, עם כבוד, עם אחריות; אדם שהוכיח את עצמו ועושה את הכול כדי שיהיה טוב לעם ישראל. ולכן אני חושב שלפעמים ההערות האלה מיותרות, וכפי שאומרים בערבית, אין תשלום מכס על דיבורים, אז כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת אכרם חסון. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת נורית קורן. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. טוב, חברי, כבר נראה לי ששבענו דיבורים על התקציב הדו-שנתי והפוליטיקה שמאחוריו. אני רוצה להקדיש את כמה הדקות שיש לי לסיפור קטן שמחבר את הנושא של התקציב ושר האוצר שלנו ומלחמת לבנון השנייה – וציינו היום, לצערנו, עשר שנים למלחמה. בבית-חולים רמב"ם, שהוא בית-החולים המרכזי של כל אזור הצפון, שממוקם כמובן בעיר חיפה, שהיא גם עירו של שר האוצר, הקימו – בעקבות מסקנות לאחר המלחמה, מסקנות מהמלחמה על תפקוד העורף וכו' – מחלקה עצומה, בעצם בית-חולים שלם, תת-קרקעי, ממוגן, שיכול להכיל 2,000 ויותר מיטות. השקיעו בבית-החולים הזה כמעט חצי מיליארד שקלים, מעל 450 מיליון שקלים – חדרי ניתוח, הציוד הכי משוכלל – כדי שאם חס וחלילה תבוא עלינו המלחמה הבאה יהיה מענה, יהיה בית-חולים ממוגן; אם יהיו תושבי הצפון שצריכים ללכת, לצערנו, לבית-חולים, וכמובן, אם יהיו פצועים, לא עלינו – שיהיה בית-חולים ממוגן שיוכלו לבצע בו את כל הניתוחים וכל מה שצריך. אני שמחה שהצטרף לכאן עכשיו השר ליצמן, כי גם אתו שוחחתי בנושא. לפני כמה שבועות הייתה כאן שעת שאלות לשר האוצר, לשר כחלון; לפני שלושה-ארבעה שבועות. ואני שאלתי אותו כאן – הוא היה על הבמה, אני הייתי שם: מה קורה עם תקציב שאמור להגיע לבית-החולים כדי לתחזק את אותן מערכות, מערכות שהושקעו בהן 450 מיליון שקלים? מה יקרה? יגיעו לחדר האטום ולא יהיה אור? לא יעבוד המכשור של חדר הניתוח? לא יהיה חמצן לחולים? כל המערכות שם הן באפס תחזוקה. בית-החולים כבר כמה שנים לא מקבל תקציב. וחברים, מדובר בסכום של 3 מיליון שקלים בשנה, סדר גודל, כדי לתחזק את המערכות, כדי שיהיה צוות, כוח-אדם, מהנדס תפעול שבודק שהמזגנים עובדים, שהחמצן עובד, שהמערכות מתפקדות. ומעל הבמה הזאת עמד כאן, במקום הזה, השר כחלון, שר האוצר, וטען שהוא בקשר רציף עם פרופסור ביאר, מנהל בית-החולים – כל שבוע הוא מדבר אתו, הוא חבר טוב שלו – ושהוא בטוח שהכסף כבר הועבר, שהוא יודע שהועבר סכום של 30 מיליון שקלים לרמב"ם. ובכן, 30 מיליון השקלים שהועברו לרמב"ם, שהשר כחלון ציין כאן מעל הבמה הזאת, אומנם הועברו – תקצוב אחר, של משהו אחר. אותו תקציב לבית-חולים רמב"ם כדי לשמור על אותו בית-חולים ממוגן, לשמור על התפקוד שלו, עד היום לא הועבר. למרות הבטחות האוצר, למרות הבטחות חוזרות ונשנות, שגם ניתנו לתקשורת, לא הועבר תקציב לבית-חולים רמב"ם – בית-חולים שמשרת מעל מיליון אנשים באזור הצפון; רק מטרופולין חיפה זה 800,000 איש. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני רק אסיים: היה ולא עלינו תהיה מתקפת טילים, תהיה מלחמה – זה בית-החולים של הצפון, והוא לא מוכן למלחמה הבאה, לצערנו. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חברת הכנסת נורית קורן, ואחריה – חברת הכנסת רויטל סויד. <נורית קורן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, אני מברכת אותך בהצלחה בתפקיד החדש. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <נורית קורן (הליכוד):> חברי חברי הכנסת, אדוני השר ליצמן, חתן פרס נובל לכלכלה פרופסור ישראל אומן, מתמטיקאי ומומחה בתחום, טען לפני כחודשיים כי תקציב דו-שנתי במדינת ישראל יעניק יציבות למשק; חברות ומשקיעים יוכלו לדעת מה עומד לפניהם, יוכלו להתחייב לחוזים ועסקאות, וכוח ההתחייבות הזה יסובב את גלגלי המשק. וזה מה שאנחנו צריכים – להניע את גלגלי המשק. תקציב דו-שנתי, לדעתי, יגביר את היציבות הכלכלית והשלטונית של הממשלה, יחזק את המשילות של ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת על-ידי הגברת היכולת להוציא לפועל תוכניות ארוכות טווח. זה ישדר מחויבות של הממשלה לאזרחיה ויחזק את בעלי העסקים הקטנים והעסקים הגדולים, וכן את החברות הממשלתיות והפרטיות במשק. תקציב חד-שנתי הוא מעגל שלעולם לא מצליח להיסגר בצורה מושלמת. במשך שישה עד שבעה חודשים בשנה מתכננים את התקציב הבא, והזמן הנקי שנשאר לעבודה רציפה ויציבה הוא מועט מדי ולא ניתן להביא החלטות ליישומן. אני מבקשת משר האוצר, השר משה כחלון, להעלות את הקצבאות לאנשים עם מוגבלות בתקציב 2017–2018. אלו אזרחים המקבלים קצבה מהביטוח הלאומי על סך 2,400 או 2,600 ש"ח בחודש, וזהו סכום דמי הקיום שלהם, ואין להם כל הכנסה ממקור אחר. ברור לי שמשפחות אלו נמצאות מתחת לקו העוני, וחייבים לתת להן תוספת לקצבאות שלהן, וזה – מהר ככל האפשר, על מנת לאפשר להן חיים תקינים ולסייע לדור הבא לגדול בתנאים טובים יותר. חברה נמדדת ביחסה לאנשים עם מוגבלות ולאוכלוסייה החלשה במדינה, ולכן אני רואה חשיבות עליונה בכך שבתקציב נטפל בשכבות החלשות. לא ייתכן שיש ציבור שלם שצריך לבחור בין אוכל לתרופות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז איך את תומכת בתקציב דו-שנתי? <נורית קורן (הליכוד):> דוגמה נוספת, דוגמה נוספת לאוכלוסייה מוחלשת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה בדיוק התקציב שפוגע באנשים שאת מדברת עליהם. <נורית קורן (הליכוד):> אני לא הפרעתי לך. אל תפריע לי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את לא היית פה, אז לא – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת יואל חסון. <נורית קורן (הליכוד):> דוגמה נוספת לאוכלוסייה מוחלשת המתקשה להתמודד עם הנטל הכלכלי היא משפחות ילדי החינוך המיוחד. רק מי שיש לו ילד עם מוגבלות יכול להבין את האחריות הכבדה מנשוא, הרגשית והכלכלית, שיש למשפחה שכזאת. במשפחה אשר מטפלת בילד עם צרכים מיוחדים אחד ההורים בדרך כלל אינו עובד, והמשפחה חיה ממשכורת אחת, כי צריך לאסוף את הילד מבית-הספר ולשהות במחיצתו במשך שעות אחר-הצהריים, לאחר הלימודים, במשך כל השנה. הקושי מתעצם בחודשי הקיץ, עם סיום המסגרות של הילדים הנוספים במשפחה, והנטל על ההורים הופך להיות כבד מנשוא. אני קוראת להגדלת התקציב לטובת הארכת שנת הלימודים של ילדי החינוך המיוחד, על מנת להקל על המשפחות ועל הילדים עצמם, שזקוקים למסגרת היציבה שלהם על מנת לשמור על הרצף החינוכי והטיפולים הפארה-רפואיים – שנפסקים עם תחילת החופש – וכל זאת למען טובתם האישית. כבר בשנה שעברה פעלתי בנושא, והאמנתי שכבר השנה הזאת זה ייושם. אומנם הדבר הזה לא התרחש, ואני מאוד מקווה ומבקשת שבשנה הבאה נוכל לבשר על כך. אני מבקשת מכבוד שר האוצר מר משה כחלון לקדם את התקצוב בשני הנושאים החברתיים החשובים הללו על מנת לקדם חברה ערכית ושוויונית יותר במדינת ישראל. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> את בקואליציה, אז אולי – – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <נורית קורן (הליכוד):> אז לכן אני מבקשת את הדברים. <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מה זה מבקשת? – – – אז מה אם ביקשת – – – <היו"ר נאוה בוקר:> – – ואחריה – חבר הכנסת איציק שמולי. <מיקי לוי (יש עתיד):> ותכל'ס? ותכל'ס? <קריאה:> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> אחרי רויטל סויד – חבר הכנסת איציק שמולי. <מיקי לוי (יש עתיד):> נורית, אם לא יהיה, תצביעי בעד? <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני שואל: אם לא יהיה, תצביעי בעד? <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת מיקי לוי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני שר הבריאות, חברי חברי הכנסת, אתם יודעים מה קרה בפעם האחרונה, והכמעט-יחידה, שהיה לנו תקציב דו-שנתי פה בארץ? אתם יודעים איך הסתיימה החוויה הזו של תקציב דו-שנתי שהייתה לנו פה בארץ? ולמה אני אומרת כמעט פעם אחת? כי הייתה עוד פעם אחת, כשיאיר לפיד היה שר האוצר, וזה היה לפרק הזמן של אותה שנה וחצי, כי היו בחירות באותה שנה. סיימנו את החוויה הזאת של תקציב דו-שנתי עם גירעון של 50 מיליארד שקלים. סיימנו את החוויה הזאת של תקציב דו-שנתי עם 50,000 – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> רויטל, נדמה לי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> 39 מיליארד. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> את טועה. את טועה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> 40 מיליארד? 40 מיליארד. <מירב בן ארי (כולנו):> 39 מיליארד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> 39 מיליארד? 39 מיליארד. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> את צודקת. מה זה משנה? 40,000 מיליארד, 50,000 מיליארד. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא, הגירעון היה 50 מיליארד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מה זה משנה כשמה שעומד על הפרק, מנגד, זה יציבות של הממשלה, שתמשיך לשרוד? את צודקת. מה זה משנה ש-50,000 משפחות מצאו את עצמן מתחת לקו העוני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בדיוק. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מה זה משנה? העיקר שביבי נתניהו יוכל להמשיך להיות ראש הממשלה. העיקר שהממשלה הזו תוכל להמשיך ולשבת. מה אכפת מעוד 50,000 משפחות, יותר או פחות, שירדו מתחת לקו העוני? מה זה אכפת לנו אם יש 49 מיליארד, 50,000 מיליארד, 39,000 מיליארד של גירעון? אז מה באים ומוכרים לנו? באים ומוכרים לנו: הנה, נוכל לתכנן תוכניות לטווח ארוך, זה משדר יציבות, המשרדים יוכלו לעבוד. באמת, מצוין. אם זה היה כך, מדוע כמעט אף אחת מהמדינות בעולם לא בוחרת בתקציב הדו-שנתי? מדוע, אם זאת כזאת אידיליה? למה אף מדינה כמעט, למעט בחריין וכמה מדינות בארצות-הברית, לא בוחרת בתקציב דו-שנתי? הן לא עושות אותו כי זה נזק – זה נזק לכלכלה, זה נזק למדינה. עכשיו, בואו נראה רגע מה כן יכול לקרות פה. אנחנו נמצאים באזור – במזרח תיכון, בעולם שעובר תנודות גדולות; לא רק תנודות כלכליות, גם תנודות ביטחוניות. איך אפשר לחזות תחזית של שנתיים קדימה במצב שבו אנו נמצאים? ומה נעשה אם יהיו לנו גירעונות? ומה נעשה אם יהיו לנו גם יתרות? איפה תהיה השקיפות? מי יוכל לפקח? לאן יעברו כל החסרונות והגירעונות האלה? מה נעשה אתם? איך נתמודד עם זה? איך נוכל להגיב? אבל מה כן יקרה? יקרה דבר אחד: הממשלה תוכל לשרוד – אותה ממשלה שלא אכפת לה מה יקרה עם עוד משפחות שתרדנה מקו העוני. ואתה, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה – זה שהכין את דוח אלאלוף הכל-כך ידוע, שהיינו רוצים לאמץ אותו, וגם אתה היית רוצה לאמץ אותו ואת מסקנותיו – תצטרך לקיים – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – שוב ושוב דיונים בוועדה. אז אני רוצה לסיים במשפט אחד: המשק לא אמור להיות זה שייתן יציבות לממשלה; הממשלה היא שאמורה לתת יציבות למשק. תקציב דו-שנתי משרת אך ורק את הפוליטיקה, את הממשלה הזאת ואת ביבי נתניהו. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי, אחרונת הדוברים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לכאורה זו אמורה להיות החלטה שהיא דרמטית בחייה של כל דמוקרטיה. הדיונים על התקציב מגיעים למליאה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – פיליבסטר? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא לא, אין לי כבר קול לפיליבסטר. <קריאה:> כמה פעמים דיברת היום? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> יש לי 6,600 הסתייגויות בוועדת הרפורמות. את יכולה לתאר לעצמך כמה דיברתי היום. אם הממשלה בעצמה מתייחסת בצורה חפיפניקית לתקציב, בצורה שהיא כל כך שטחית, והערך היחידי, המוחלט, שעומד לנגד העיניים שלה זה ההישרדות האישית שלה, מה מצפים מהכנסת? איך בדיוק היא תתייחס לתהליך? צריך להזכיר מאיפה התחלנו. התחלנו ממצב שבו שר האוצר הביע התנגדות מוחלטת, וגם הפקידות הראשית שלו, לרעיון האווילי הזה של תקציב דו-שנתי. הניסיון הנצבר, גם בעולם וגם במדינת ישראל, הוא, בלשון המעטה, לא מהמוצלחים פה. ובואו נאמר את האמת: זה לא שבתחום של תקציב חד-שנתי אנחנו מגלים איזשהם ביצועים יוצאי דופן מבחינת ההצלחה שלהם. אנחנו לא קולעים בדרך כלל, לא בתחזית הצמיחה, לא בתחזית התקבולים – ההכנסות ממסים – לא בתחזית האבטלה; בכל הדברים האלה אנחנו לא פוגעים כאשר התקציב הוא חד-שנתי. אז על מה אנחנו מדברים? על זה שמדינה – בניגוד לעמותה, לארגון, לחברה – מדינה תנהל את עצמה שנתיים מראש לפי תקציב פיקטיבי ושאנחנו נתייחס לזה ברצינות? אני רוצה להזכיר – ונגעה בזה גם חברתי קודם – איך נגמר הניסיון הקודם. הניסיון הקודם נגמר בכך שבגלל הערכה מופרזת של משרד האוצר לגבי היקף ההכנסות ממסים, הערכה מופרזת של 14 מיליארד שקל – בסופו של דבר לא עמדנו בזה בגלל האטה שהייתה במשק, שגרמה כמובן לצמצום ההכנסות ממסים והביאה למצב שמדינת ישראל מצאה את עצמה עם גירעון; זרקו פה קודם סכומים: 40 מיליארד שקל. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> היום יש נומרטור. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> היום יש נומרטור, ועל זה כמובן אפשר לדבר שעה שלמה: איך מדינה, בהחלטה מטופשת ומטומטמת, מגבילה את היכולת שלה להגדיל את הכלכלה שלה, להגדיל את הצמיחה שלה – את הצמיחה, לא זו הכלכלית; אם האוכלוסייה גדלה, אז מן הראוי היה שגם השירותים החברתיים יגדלו לפחות באותה המידה. אבל במדינת ישראל, במשרד האוצר, יושבים כמה אנשים שבטוחים שהם יודעים יותר טוב לא רק מהאופוזיציה ולא רק מהכנסת, אלא מהעולם כולו. מביאים לנו, על הגב של אזרחי מדינת ישראל, ניסוי שלא נוסה ביותר מדי מקומות, חוץ מבחריין ועוד כל מיני מקומות שאני לא חושב שמדינת ישראל רוצה להידמות להם. הדבר נכון קל וחומר כאשר אנחנו נמצאים במדיניות גיאו-פוליטית בעייתית. אנחנו נמצאים בשכונה הכי בעייתית במזרח התיכון, ועצם המחשבה שעם כל כך הרבה משתנים חיצוניים מסביב, גם כלכליים וגם כאלו שאינם כלכליים, אנחנו יכולים להסתכל במראה ולהגיד לאזרחים שהמדינה הזאת יכולה לנהל תקציב לשנתיים – זו תרמית, זו הונאה, זו פיקציה, וזה לא יהיה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> והדבר האחרון: אם יש נקודת אור שיוצאת בהקשר של התקציב ביום הזה מהכנסת הזאת, זו האמירה שלך, אדוני שר הבריאות, לגבי המחויבות לקדם בתקציב הקרוב מאבק, יחד עם חברי הכנסת, על ביטוח סיעוד ממלכתי. אני יודע שאנחנו נהיה שם – – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני יודע שאנחנו נהיה שם בכל הכוח כדי לתמוך בך וביוזמה הזאת ולהרחיב אותה כמה שניתן. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת איציק שמולי. אחרונת הדוברים – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברות הכנסת, תראו, אתמול עמד כאן על הדוכן, שעתיים כמעט, ראש הממשלה בנימין נתניהו וענה על שאלות חברות וחברי הכנסת. זה מחזה נדיר, כי ראש הממשלה בדרך כלל נמנע מלהעמיד את עצמו במצב שהוא נאלץ לענות על שאלות ופשוט מסרב לזה. אנחנו נשמח להזמין את אדוני שוב. זה דווקא טוב שבאת; בדיוק באתי לדבר עליך, אדוני ראש הממשלה. בוודאי שמעתם מכל עבר איזו הופעה מזהירה הייתה לראש הממשלה, הופעה מצוינת. הוא נתן תשובות יוצאות מן הכלל. אדוני, בוודאי, כמו שהעדת על עצמך אתמול, נורא נורא נהנית, ובצדק נורא נהנית, כי אתה מופיע יוצא מן הכלל. אתה פרזנטור מעולה: אתה רהוט; אתה יודע לדבר בדיוק באורכי משפטים שיוכלו לגזור אותם למהדורות בצורה מושלמת; אתה מתוקתק מבחינת מראה בצורה מושלמת. בקיצור, באמת מופיען יוצא מן הכלל. אבל אילו, חברות וחברים, אילו הקשבתם גם לשאלות ולא רק לתשובות, הייתם מגלות ומגלים את מה שכל המספרים, הנתונים והמציאות מוכיחים: שראש הממשלה שלנו הוא נורא נורא נורא ייצוגי אבל הוא ממש ראש ממשלה גרוע. מה שאתה מביא לנו עכשיו להצביע עליו, אדוני ראש הממשלה – שוב, בניגוד לדעתו של בית-המשפט העליון, בניגוד לחוק הישראלי, שהחזיק את מדינת ישראל כמעט 70 שנה בצורה יוצאת מן הכלל – שוב אתה מביא לנו משהו שסותר את האינטרס של מדינת ישראל, סותר את האינטרס של עם ישראל, סותר את האינטרס של כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, ותואם, הפלא ופלא, את האינטרס הפוליטי שלך: להישאר על הכיסא שלך. הסיבה היחידה, אדוני ראש הממשלה, שאתה מביא תקציב דו-שנתי – ושמת אותו, הקדמת ושמת אותו בהסכמים הקואליציוניים – הסיבה היחידה היא ההישרדות הפוליטית שלך. וזה, צריך להגיד, זה לא סוד. עמד כאן שר האוצר באותה מסגרת כמו שאתה עמדת אתמול, בשעת שאלות, עמד כאן על הדוכן ואמר: אני הייתי מעדיף להביא תקציב לשנה אחת. כלכלית זה יותר נכון, חברתית זה יותר נכון. אבל אני לא אפיל על זה ממשלה, כי נאלצתי להכניס את זה להסכם הקואליציוני. זאת אומרת, אדוני ראש הממשלה – שלא יתבלבלו לי המילים – ההייררכיה אצלך מאוד מאוד ברורה: האינטרס הפוליטי שלך הוא ראשון, ראש וראשון; והאינטרס הכלכלי, היכולת להתפרנס, היכולת לספק בדיקות לתושבות ותושבים בפריפריה, היכולת לספק קורת גג, היכולת לספק פרנסה, היכולת לספק חינוך חינם – כל אלה ועוד רבות ורבים מאוד באים אצלך אחרי, אם בכלל. זה מה שאנחנו נצביע עליו כאן היום. אתה מכופף את היד לכל הקואליציה הזאת, אתה מכופף את היד לכל הציבור בישראל, גם לזה שנתן בך אמון ומאמין עדיין שאתה פועל לטובתו. אבל המציאות טופחת על פניו שוב ושוב, שלא לומר, אדוני ראש הממשלה – אתה טופח על פניו ויורק בפרצופו שוב ושוב. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. סגן שר האוצר יסכם. סגן השר איציק כהן, בבקשה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איציק, בוא תגיד לנו למה תקציב דו-שנתי עוד פעם זה דבר טוב לישראל. בוא, בוא. אחרי שבפעם האחרונה נכנסתם ל-40–50 מיליארד גירעון, בואו תגידו לנו למה אתם חושבים שזה טוב. אנחנו מקשיבים. 50,000 משפחות נכנסו מתחת לקו העוני. בוא נראה עכשיו למה זה טוב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> או אולי תספר לנו מה זה נקודות היציאה. מה זה הדבר החדש המקורי הזה שהמצאתם? האם זה מרפורמת הסלולר של כחלון? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדעות אומנם חלוקות – – <קריאה:> אין דעות חלוקות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל יש את בחריין. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל יש את בחריין. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – האופוזיציה חושבת – – – <תמר זנדברג (מרצ):> איפה הדעות החלוקות? גם הקואליציה חושבת ככה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גם אתה חושב – – – זה נורא ואיום. מה אתה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל יש את בחריין. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הלוואי שהיינו בחריין. על מה אתה מדבר? <תמר זנדברג (מרצ):> שר האוצר מתנגד לתקציב של עצמו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, יש לנו עוד כמה שעות טובות, אז – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חברים באופוזיציה חושבים שתקציב דו-שנתי זה לא טוב. לומר את האמת, גם חברים בקואליציה חושבים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ביזיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אראל מרגלית. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני חושב שיש יתרונות לכאן ולכאן. יש יתרונות לכאן ולכאן. יש יתרונות בתקציב חד-שנתי, שהוא יותר קל לניהול בהתאם לתחזיות. הלוא כל תקציב נבנה מתחזיות הכנסה, מכללים פיסקליים בתקרת ההוצאה. דא עקא, שאם תשאלו את כל המנכ"לים – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל תמשיך, תמשיך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אל תפריע, בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם תשאלו את מנכ"לי המשרדים, כל משרדי הממשלה, מה הם מעדיפים – תקציב חד-שנתי או תקציב דו-שנתי – הנה, נכנס אבי אבות השיטה. בואו נעשה סקר בין כל המנכ"לים של משרדי הממשלה, המכהנים ושכיהנו בעבר, ותשאלו אותם: מה עדיף לכם, תקציב חד-שנתי או תקציב דו שנתי? חיים, מה אתה חושב שתהיה התשובה? <חיים ילין (יש עתיד):> – – – אם זה לשבת על הכיסא הרבה זמן – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא אמרתי פוליטיקאים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> חמש שנים. חמש שנים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא אמרתי פוליטיקאים. אמרתי מנכ"לים, אנשי ביצוע, שלא נבחרו בפריימריז. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה שנתיים? קח חמש שנים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנחנו כרגע דנים על חד-שנתי ודו-שנתי. נגיע לחמש-שנתי – דרך אגב, לא היה אפשר לעשות קדנציאלי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> סגן שר האוצר – – – <קריאה:> חמש – היה ברוסיה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> עובדה שאנשי המקצוע אומרים חד-שנתי. אנשי מקצוע. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, לא, לא. לא – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> כן, כן, כן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד לך – פוטין עושה תקציב פעם בעשר שנים. לך על זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גם לא. מנכ"לי המשרדים מעדיפים תקציב דו-שנתי. אתם יודעים למה? <קריאה:> למה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מי אמר: למה? הסיבה פשוטה: כשמנכ"ל משרד ממשלתי, שנותן שירותים, שמתכנן תוכניות, מתקצב אותן ובא לבצע אותן, במיוחד תוכניות רציניות, ארוכות טווח, ולא תוכניות קצרות טווח, שאין להן שום תועלת ותוחלת, אלא מנכ"ל משרד ממשלתי רציני – ואתה בטח מכיר את זה – הוא מתכנן לטווח ארוך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אם בחברה כלכלית היית אומר: תקציב דו-שנתי, היו זורקים אותך מכל המדרגות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הנה, אתה רואה שלא. אתה רואה שמאז 2008 המדינה מנהלת תקציב דו-שנתי, ותראה: הצמיחה, ברוך השם, לא כל כך רעה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הצמיחה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא כל כך רעה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הצמיחה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש 20% ומשהו ירידה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, שכנעתי את חברי האופוזיציה להצביע בעד. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> החלק השני של הנאום היה נהדר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל אתה יודע מה? אם כבר הוחלט על תקציב דו-שנתי, בוא נלך עם זה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יאללה, בוא, תשים עוד שנה. אותו מחיר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. חברי הכנסת, מי שמעוניין להצביע, שישב. אנחנו עוברים להצבעה. חברי הכנסת, ברור לגמרי שלמרות שהיה דיון משולב, אנחנו נקיים שתי הצבעות נפרדות. נצביע בהתחלה על הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) בקריאה ראשונה. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה. נא להצביע. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא הפעלתי, כי אני נותן לאנשים להפנים. אתה יודע, פעם אחת צעקו, פעם שנייה – שיפנימו. <קריאה:> תן לנו לחשוב על זה עוד דקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. נא להצביע. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש – – – שרוצים להשתיק את ראש הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר גמור. אנחנו נחשב הכול. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 57 נגד – 46 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 58, לרבות ראש הממשלה, נגד – 46. אני קובע כי הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) אושרה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. עכשיו נצביע על הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 57 נגד – 46 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 58 בעד, כולל ראש הממשלה, 46 מתנגדים. גם הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, אושרה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת הכספים להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם ועדת הכנסת, הצעת חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת (תיקון מס' 6), התשע"ו–2016. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26) (תנאים לפטור מארנונה למוסד-מתנדב), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/631); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26) (תנאים לפטור מארנונה למוסד-מתנדב), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת דוד אמסלם, לקריאה ראשונה. יציג את ההצעה חבר הכנסת דוד אמסלם. לאחר מכן יתקיים דיון. בבקשה, יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. <דוד אמסלם (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני בעצם רוצה לתקן. הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (תנאים לפטור מארנונה למוסד-מתנדב), התשע"ו–2015 – התיקון המוצע זה סעיף אחד, תיקון סעיף 5: בפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין), 1938, בסעיף 5(י), בסופו יבוא: ובלבד שפעילותו של המוסד המתנדב לא תותנה בכך שהיא משרתת בעיקר את תושבי אותה הרשות המקומית שבה המוסד פועל. אני אסביר לכם, רבותי, במה מדובר. התקשר אלי חבר שעוסק בנושא של עמותות. יש לו עמותה שעוסקת בחלוקת מזון. הוא מספר לי את הסיפור הבא: הוא קיבל טלפון מראש המועצה שאומר לו: תקשיב, אני מצטער, לא נעים לי, אבל אתה צריך לשלם ארנונה. הוא שואל אותו: אבל למה? אני מלכ"ר. אז הוא אומר לו: אתה צודק, אבל אני קיבלתי מכתב ממשרד הפנים שאומר לי שאם היית מחלק מזון רק לרשות שלנו, אתה פטור, אבל היות שאתה מחלק לכל המדינה, אז אתה חייב. על פניו זה נשמע לי תמוה. ההיגיון שלי הכתיב לי בדיוק הפוך. אמרתי: אם אתה מחלק מזון לכל המדינה, בוא קודם כול תדליק משואה בהר-הרצל על זה שאתה מחלק, ואחרי זה ודאי שאתה מקבל פטור מלא. כשאני בודק, מסתבר לי שזה ככה; הבחור צודק. לכן אנחנו הבאנו את הצעת החוק הזאת, שתבוא ותסדיר את המעמד של עמותות ארציות כך שהמעמד שלהן יהיה בדיוק כמו של עמותות מקומיות, קרי, שאם הן יעמדו בקריטריונים, גם הן יהיו פטורות – אותה הנחה שכל עמותה מקבלת. זה בדיוק מתקשר גם לחוק שדיברתי עליו בשבוע שעבר, לגבי – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> זכאים לפטור? <דוד אמסלם (הליכוד):> בוודאי, זכאים לפטור. אמרתי. האבסורד הוא שזה שמחלק רק לעיר שלו – הוא פטור. אבל אם הוא מחלק לכל המדינה, אז בעצם אין לו פטור. דרך אגב, בשנה הזאת אני נחשף לחוקים מדהימים, חוקי סדום; לא מבין מה ההיגיון שלהם. לפעמים אני מתפלא שאנשים שישבו כאן בעבר הצביעו עבור חוק שהוא כל כך לא שוויוני, כל כך לא צודק, כל כך לא שייך לעניין. בסופו של דבר, כשאני עולה עכשיו לפודיום, אז מספרים לי שיש גם מתנגדים, אז אני סקרן לדעת מי מתנגד ועל מה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דוד אמסלם. חברי הכנסת, קריאה ראשונה, לכן יש אפשרות לדבר. חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חבר הכנסת אראל מרגלית – מוותר; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – מוותר. זהבה גלאון עולה לדבר. בבקשה, לזכות חברת הכנסת זהבה גלאון עד שלוש דקות. אחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות שראש הממשלה וכל חברי הכנסת באולם ולדבר על דיון חשוב שהיה כאן, דיון על מלחמת לבנון. אשמח אם תשמע גם אתה, אדוני היושב-ראש. שמעתי היום את חברי הכנסת מדברים כאן על הדוכן, החל מראש הממשלה ודרך חברי כנסת אחרים, ואם זר היה נקלע למליאה, הוא היה חושב שאנחנו מציינים עשור למלחמת לבנון – כשהוא שמע את כל הדוברים שדיברו כאן, דוברים שכולם צידדו במלחמה, ואף אחד לא עמד כאן היום על הדוכן, חברי חברי הכנסת, ושאל: למה המלחמה הייתה האופציה הראשונה? למה מלחמה הייתה תחליף למדיניות? למה היינו צריכים ללכת למהלך של לנצח ולהכריע ובכוח? <דוד אמסלם (הליכוד):> איך זה קשור? <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, אני אומרת לכם שהיום שכתבתם את ההיסטוריה במטרה לעמעם את האחריות של אדריכלי המלחמה למלחמה הזאת, שנהרגו בה 144 אזרחים וחיילים, ו-33 חיילים – ביומיים האחרונים למלחמה, כי ראש הממשלה רצה תמונה מנצחת שתיצרב בתודעה. ושלחו חיילים, בהפקרות ובפזיזות, כמו שאמרה ועדת וינוגרד, בלי שיקול דעת, שלחו חיילים אל מותם. והיום, מי שעמד כאן ושמע את הנואמים, שמע מקהלה אחת. אף אחד לא ערער: למה היה צריך לכבוש את לבנון? למה מסבירים לנו למה היה צריך להיכנס ללבנון? למה מסבירים לנו שמדובר בהישג אסטרטגי מזהיר? אומנם צה"ל נכשל, אבל יש לנו הישג אסטרטגי מזהיר. לא הישג, לא אסטרטגי; "חיזבאללה" לא מורתע – "חיזבאללה" מועצם, אבל מי שהיה נקלע לכאן היה שומע אופרה אחרת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת עיסאווי פריג', מעוניין לדבר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <דוד אמסלם (הליכוד):> עיסאווי, דבר רק על הארנונה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, רק הארנונה. שלום, אדוני היושב-ראש. חברים, אני לא רציתי לדבר, למען האמת, אבל שמעתי אותך כאן יושב בביטחון ובחצי התלהמות אומר: אני בוועדת הפנים ראיתי מה זה, ראיתי חקיקת סדום וחשבתי לעצמי: איך חברי כנסת בבית הזה העבירו את החקיקה הזאת – שאני רואה את החוקים מולי? אני המום. איך? אני שואל את עצמי. חקיקת סדום. ומה קורה במושב הזה, בכנסת הזאת? החקיקה שעוברת כאן, ואתה שותף לה, היא לא חקיקת סדום, היא חקיקת סדום ועמורה. ואתה שותף לה, ובעתיד תישאל השאלה הזאת. אני שואל אותך: חוק העמותות זה לא חוק סדום? <דוד אמסלם (הליכוד):> לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חוק החרם זה לא חוק סדום? <דוד אמסלם (הליכוד):> לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חוק הסדרת ההתיישבות זה לא חוק סדום? <דוד אמסלם (הליכוד):> לא, מה פתאום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חוק ההדחה זה לא חוק סדום? <דוד אמסלם (הליכוד):> דרך אגב, מדובר גם על עמותות ערביות. שלא תתבלבל – גם עמותות מהמגזר הערבי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חקיקת סדום הזאת, לעומת מה שאתה רואה, זה לא סדום, זה סדום ועמורה, ואתה שותף בה. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לחרוג מהנושא שמדובר בו לקריאה ראשונה, כי אנחנו נכנסים לפרק חדש בתולדות השידור הציבורי. לא היינו פה כולנו אתמול בערב, אבל מאז עברו 24 שעות זועמות, רוגזות וכועסות על כל מי שאכפת לו משידור ציבורי במדינת ישראל, וזה צריך להיות עניינו של הבית הזה כולו. כבר עכשיו ברור שראש הממשלה החליט, ואכן בפועל הוא רומס את השידור הציבורי. מצד אחד הוא נתן יד להרס השידור הציבורי, ומצד אחר הוא לא נותן יד לבנייתו מחדש. תוכנית הפעולה שלו אכן מתבצעת שלב אחר שלב. אבל אם זה היה עניינו הפרטי – ניחא, אפשר היה לחיות עם זה. הבעיה היא שזה עניינו של כל אחד ואחד בבית הזה. ואל תגידו לי בסופו של דבר, כאשר תראו את הזירה הזאת פגועה, כאשר תראו את עובדי רשות השידור הנוכחיים, וגם אלה שיבואו בעקבותיהם, לא אנשי מקצוע אלא אנשים מושפלים, אנשים שהכבוד המקצועי שלהם נרמס. לא יהיה שידור ציבורי במדינת ישראל. כדאי שכשנגיע להצבעות – ותהיינה הצבעות ויהיו דיונים – תזכרו את הדבר הזה, כי אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי, ואין חופש ביטוי בלי שידור ציבורי נטול פניות, נטול אינטרסים מסחריים, שכל-כולו באינטרס הציבורי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת תמר זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> מוותרת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מוותרת. מיכל רוזין – כנ"ל; עאידה תומא סלימאן – מוותרת; מאיר כהן – מוותר; עמר בר-לב; קסניה סבטלובה; ישראל אייכלר; אמיר אוחנה; עליזה לביא; איתן ברושי; איילת נחמיאס ורבין. יש מישהו שנרשם ומעוניין לדבר? רויטל סויד. יעל גרמן – אכן, בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות לרשותך. אלה שלפנייך ברשימה ויתרו על זכות הדיבור. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי וחברותי חברות הכנסת, החוק הזה הוא חוק טוב, אין ספק. מן הראוי באמת לתת פטור מארנונה לאותן עמותות שהן מלכ"רים והן עובדות למען הציבור. אבל מדוע אנחנו מחוקקים שוב ושוב חוקים כאשר אנחנו הטובים אבל העלות היא על הרשויות המקומיות? הרי מי שישלמו את הפטור הזה, או מי שתיגרע מכיסם ההכנסה, הם הרשויות המקומיות. אני יודעת שבהתחלה החוק הזה כלל שיפוי לרשויות המקומיות; אני לא יודעת מדוע השיפוי ירד. אז אני בעד החוק הזה. אני יודעת, דרך אגב, שבמרכז השלטון המקומי הם בעד החוק הזה. אבל אני מאוד מבקשת לעשות את השינוי הנדרש ולתת שיפוי לרשויות, שלא יצא שלמעשה הרשויות החלשות משלמות עבור חוקים טובים שאנחנו מחוקקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת חיליק בר – לא מעוניין; יעל כהן-פארן – מוותרת; אורן אסף חזן; מיקי לוי; שרן השכל. יוסי יונה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> כן, מבקש לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יוסי יונה – בבקשה, אדוני. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גם אני תומך בהצעת החוק הזאת, בהסתייגות, בוודאי, שחברתי יעל גרמן העלתה כאן לגבי סוגיית השיפוי. אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לדבר על משהו אחר. היום התכנסה ועדת החינוך לאשר את תשלומי החובה של משרד החינוך. חברתי תמר זנדברג – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כבוד השר וחברת הכנסת זנדברג – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – כבוד השר – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אתם מפריעים. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – אנא בטובכם. כבוד השר, לוין – תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר לוין, נא לשבת. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לא, זה מפריע. קסניה. אז אם כן, היום דנה ועדת החינוך של הכנסת ואישרה את תשלומי החובה של משרד החינוך. אדוני היושב-ראש, הישיבה הייתה מאוד מפתיעה, והסיבה לכך מאוד פשוטה: רוב חברות וחברי הכנסת דיברו נגד תשלומי הורים. ואנחנו ביקשנו בקשה מאוד פשוטה, חלק מחברי האופוזיציה: שוועדת החינוך תשתמש בסמכות שלה ותתנה את האישור של תשלומי החובה בכך שוועדת החינוך של הכנסת, תהיה לה הסמכות לפקח ולבקר גם את התשלומים האחרים במערכת החינוך. אני רוצה רק לציין, אדוני היושב-ראש: מנכ"לית משרד החינוך אמרה היום שעל-פי הערכות חסר, הערכות מתונות, הרי שהתשלומים שההורים משלמים מגיעים ל-5 מיליארד שקל. חבר הכנסת מאיר כהן, תשמע: 5 מיליארד שקל, וזו הערכת חסר, כי על-פי ממצאים אחרים אנחנו מדברים גם על 10 מיליארד שקל. וזו, אם תרצו, אינדיקציה למדיניות הכלכלית הבעייתית של ממשלת ישראל. והנה, מה אנחנו רואים? הורדת מסים, מסי חברות. רק הורדה של מסי חברות עולה לנו, לציבור, כ-2 מיליארד שקל. לו היינו גובים את המסים הללו ומפנים אותם לחינוך ופוטרים את ההורים מהנטל הכבד הזה – נטל שבעצם גורם במישרין לעלייה של יוקר המחיה ודן את השכבות המוחלשות למצוקה מתמשכת. זו מדיניות כלכלית שיש בה איוולת שלטונית, משום שאנחנו פוגעים בציבור; אנחנו פוגעים בציבור, הן בציבור של מעמד הביניים, אדוני היושב-ראש, והן בשכבות המוחלשות. אני מצר על כך שקיבלנו היום את ההחלטה הזאת, שוועדת החינוך קיבלה את ההחלטה לאשר את הבקשה של משרד החינוך – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – לתשלומי חובה, ולא התנינו את האישור הזה בפיקוח – אדוני היושב-ראש, משפט אחד – בפיקוח על כלל תשלומי ההורים במערכת החינוך. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השרים הנוכחים, אני מצביע בעד החוק הזה לא בגלל – אני חתום על החוק הזה, כמובן. זה מובן, בגלל שאני עקרונית נגד כל תשלום של ארנונה, שזה עומס על האזרח הפשוט; מבחינה עקרונית. וכל מה שממש מפחית ארנונה, ממש מפחית מסים על האזרח – זה טוב. שהרשויות יתחשבנו עם השלטון המרכזי, עם משרד האוצר, והאזרח לא ישלם ארנונה. מדובר כאן בעיקר על אנשים שעושים טובה לכל החברה. כאן מדובר – המקרה הספציפי שדוד אמסלם הביא, כשהוא שאל אותי על העניין הזה אז, כשהסכמנו על החוק, היה בהקשר של היום להצלת המזון בכנסת, שדנו עליו בוועדת הפנים. העמותות האלה שמצילות מזון חוסכות מיליארדי שקלים. הן עושות עבודה טובה; לא רק עבודה של חמלה. יש הרבה עמותות, הרבה ארגונים חברתיים, שאכן תורמים הרבה לחברה, ולכן הדבר המינימלי שניתן להם זה פטור מארנונה. זה הישג טוב, והחוק הזה חוק טוב, וטוב שנצביע כולנו בעדו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת אבו מערוף. עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר; עפר שלח – איננו; זוהיר בהלול – מוותר; איציק שמולי; יואל חסון; דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <קריאה:> דב לא דיבר מספיק. דב לא דיבר – – – <קריאה:> דב לא דיבר מספיק – – –? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> דב, לא דיברת מספיק היום? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עוד לא. עוד לא. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> רק התחלתי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ואחרי זה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, כן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני פשוט – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> "דיברת מספיק" זה ביטוי חסר משמעות, השר אקוניס. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני פשוט נערך לקראת הלילה. אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> "דיברת מספיק" זה ביטוי חסר משמעות, כלומר, אין דבר כזה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, גם אני רוצה להתייחס להחלטה המצערת, והייתי אומר גם המקוממת, שהתקבלה בוועדת החינוך של הכנסת בעניין תשלומי ההורים. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על אי-אמון של הציבור בפוליטיקה ובפוליטיקאים, אבל אם תסתכלו על מה שקרה היום בוועדת הכנסת, תבינו למה יש אי-אמון כזה. כאשר חבר כנסת אחרי חבר כנסת מסביר, משכנע, כמה תשלומי ההורים זה מס רגרסיבי; כמה תשלומי ההורים פוגעים בשוויון ההזדמנויות; כמה תשלומי ההורים זה מהלך שמנוגד לכל ערך חינוכי. ואחרי זה, חברי הכנסת מהקואליציה מצביעים כולם בעד – אז מה אתם רוצים מהציבור? שהציבור יתייחס ברצינות לפוליטיקאים? עמיתי חברי הכנסת, הטענה שנשמעה למה בכל זאת צריך תשלומי הורים היא שפשוט אין כסף. אבל, עמיתי חברי הכנסת, בואו נשמע, נקשיב היטב לשר האוצר שלנו. יש לנו שר אוצר שגילה שבעצם יש באוצר המדינה יותר מדי כסף, ולכן הוא מציע לנו להפחית את מס החברות. מס החברות, עמיתי חברי הכנסת, בסיכום שבין שר האוצר לראש הממשלה מהיום, ירד לשיעור הנמוך ביותר בהיסטוריה: 23% מס חברות. המשמעות רק של ההורדה של מס החברות היא יותר ממיליארד וחצי שקלים. אז, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו צריכים להחליט מה יותר חשוב לנו: חינוך שוויוני, חינוך חינם, או פשוט מתנות לטייקונים. התשובה של הממשלה הזאת ברורה: הממשלה הזאת מחויבת לבעלי ההון, הממשלה הזאת משרתת את בעלי ההון, הממשלה הזאת מעדיפה את בעלי ההון, והממשלה הזאת לא סופרת את הציבור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעוד כמה דקות יתחיל כאן דיון שאפשר לקרוא לו דיון מרתוני על מה שנקרא חוק ההדחה. על מה שנקרא חוק ההדחה. ואם נחזור ביחד – איך הגענו ללילה שנצביע בו על החוק הזה – כולכם זוכרים שזה התחיל מיוזמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות המפגש שהיה לחברי הכנסת מהרשימה המשותפת עם משפחות פלסטיניות במזרח-ירושלים. אז אמרנו שזה לא רק זכותם של חברי הכנסת הערבים לטפל ולקדם סוגיה כמו החזרת גופות שמוחזקות על-ידי הממשלה כמה חודשים – יותר מארבעה חודשים – אלא זו גם חובתם הפרלמנטרית והאנושית כלפי משפחות מבני-עמם. אני מזכיר את זה כי אני זוכר את הדיון שהיה על כך שחברי הכנסת ומי שהשתתפו באותו מפגש עמדו דקת דומייה לזכר החללים. אני זוכר את הדיון שנוצר סביב דקת הדומייה. ואני רוצה להגיד לכם שזה שהגענו הלילה לדיון על חוק כל כך דרקוני וכל כך מסמל את העריצות של הקואליציה, אבל זה לקבוצת הרוב בקואליציה, זה לדעתי צריך להביא אותנו לחשוב ברצינות לעמוד דקת דומייה בבית הזה על מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית. אם החוק הזה יעבור – ולצערי, כנראה הוא יעבור, לפחות כאן; עדיין אני תולה תקוות שיש שופטים, עדיין יש שופטים במדינה שאולי יגידו את האמרה הסופית בעניין החוק הזה, שהוא גם לא חוקתי וגם לא מוסרי, ושיפסלו את החוק. אני חושב שאם החוק הזה יעבור, הרגע של ההצבעה צריך לעבור בהחלט לרגע של עמידה בדקת דומייה למה שנותר – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – מזכויות המיעוט ומהדמוקרטיה בישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <אילן גילאון (מרצ):> ערב טוב, אדוני, תודה רבה. רבותי השרים, זה חוק מצוין שאי-אפשר להגזים בחשיבותו. אני יודע משום שכל החבר'ה הטובים אמרו כך, וגם עיסאווי אמר לי, ואני לא רוצה להידרש לחוק, אדוני, ואני אקצר ואפילו לא אמצה את שלוש הדקות האלה. אחרי חוק ההדחה, מה שהיה צריך להיות ה-foreplay של חוק ההדחה, מישהו הגניב לנו את החוק של ערוץ 99. אל תישאר חסר ישע – יש ערוץ 99; חלק מהגרידיות הבלתי-נדלית, הבלתי-אפשרית, שלא להשאיר שום פירור בשום מקום, של לתת את כל כלי התקשורת בשליטה מוחלטת, עד כדי כך שבנט, נפתלי בנט, שר החינוך, מתלונן על כך שאין חופש דיבור, שבנימין נתניהו פוגע בחופש הדיבור. על מה אתם עוד רוצים להשתלט? אתם יודעים, יש ערוץ "לולי", ערוץ הילדים. אתם רוצים אותו גם כן? רבותי, אתם תתנפחו כמו אבו נפחא ובסופו של דבר תתפוצצו, וזה מאוד קרוב, העניין הזה. ואני יודע בדיוק מה המזימה, וזה קשור למזימה של מה שקורה בתאגיד השידור וברשות השידור ובכלי התקשורת הזה. השר בנט, החמאתי לך שאתה היום מגן חופש הדיבור היחיד שנותר כאן. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – – הם הצביעו בעד חוק ערוץ הכנסת. <קריאות:> – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> מה יש להחמיא? <אילן גילאון (מרצ):> חברת הכנסת שלי יחימוביץ – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אחד בלב ואחד באצבע. <אילן גילאון (מרצ):> – – הומור, הומור. נפתלי בנט הוא מגן חופש הדיבור? את מבינה על מה מדובר? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> לא, אבל תזכיר מה הם הצביעו היום. <אילן גילאון (מרצ):> למה אני אומר את הדברים האלה? אתם פשוט – מה, בגנבת דעת? דוד ביטן הוא הגובה שלכם? יש האומרים מביתן 28, דוד ביטן. כל מלאכה מלוכלכת נעשית בידיו? זה היה צריך להיות ה-foreplay של חוק ההדחה, אדוני. אני רואה שבזמן האחרון אני מכעיס אותך, אבל זה לא אישי, תאמין לי. אני רואה שאתה כועס. זה היה צריך להיות אולי ה-foreplay של חוק ההדחה. בסדרת חוקי האצבע בעין וההשתלטות המוחלטת לא ניתן חופש הצבעה בתוך הממשלה בכל מה שקשור לתקשורת. זה לא אומר לכם שום דבר? אנה אנו באים? אדוני, אני מכיר רק שני מקומות שהלכו בדרך הזאת: אחד זה טורקיה, בדרכו של ארדואן, והשני זה רוסיה, בדרכו של פוטין. אז אתם לא יכולים כל פעם לגנוב דעת ולעשות את הדבר הזה, כי פשוט אין, זה חסר כבוד, פשוט חסר כבוד: לקחת, להכניס חוק על הבוקר, אחרי כל הדיונים האלה הארוכים, כדי שנגניב גם את זה. גנבת דעת. לא מתאים, לא מכובד, לא נכון. כבר דיברנו על ממזרים חסרי כבוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי הכנסת, יש כאלה שמתפלאים שאנחנו עומדים כולנו ומדברים, מנצלים את הזמן בלילה ארוך כזה. אז אתם מביאים את חוק ההדחה, אנחנו צפויים להיות חשופים לחוק הזה החל ממחר בבוקר, ואנחנו רוצים לנצל כל דקה לפני שניסיונות ההדחה יתחילו – ואני בטוח שהם יתחילו – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> השאלה, אם – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – בכנסת הזאת במיוחד. ואני מנצל – ושמח ששר החינוך נכנס, כי אני עומד לדבר על עניין שהיה בעקבות ישיבה שלי אתך, כבוד השר, כבוד השר נפתלי בנט, ולספר לכם על סוגיה שאני לא ידעתי את העומק שלה עד שפרסמתי על ישיבתי עם שר החינוך והדרישות שהגשתי לו לגבי המורים והמורות הערבים שעובדים בנגב; הם מהצפון ועובדים בנגב, פותרים בעיה גדולה של חוסר, מחסור אדיר במורים באזור הנגב. פרסמתי על זה מה ביקשתי ומה סיכמתי עם השר, ואז מבול של טלפונים ושל מסרים הגיע אלי, אבל עד כדי כך, שהיום דיבר אתי, אוסאמה סעדי – איפה אוסאמה? – מישהו מעראבה, שהוא ואשתו, תשמעו אותי טוב, 15 שנים פרודים. אשתו חיה בערד עם הילדים, והוא, עבודתו בעראבה. 15 שנה, כל שנה האישה מנסה לעבור לצפון, מגישה את הבקשות להעברה. מגיע לה, אומרים לה שמגיע לה, נותנים לה את התור במשרד החינוך, והיא לא מצליחה לעבור. 15 שנה. בסך הכול מה שאנחנו מבקשים זה תנאים נורמליים. מישהו, מעודדת אותו הממשלה לעבור לאזור מסוים לעבוד, הוא פותר לה בעיה – שיהיה ברור מראש שאחרי חמש שנים, אחרי שש שנים, אחרי שבע שנים, הוא חוזר למקום מגוריו ועובד, נקלט באותו מקום עבודה, כלומר במשרד החינוך. מה שקורה היום זה אנדרלמוסיה, זה פתח לפרוטקציות. כל מי שיכול מדבר עם מפקח פלוני, מפקח המחוז, מי שיש לו קשרים עם הפקידות הגבוהה, בשביל לעבור, במקום שזה יהיה נושא מוסדר, ידוע מראש, כי בסופו של דבר אלפי המורים האלה פותרים בעיה קשה למדינה. אז, אדוני השר, אני שוב פונה אליך מכאן לתת את הדעת ולתת את כל תשומת הלב הנדרשת לפתרון הבעיה המערכתית הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מנצל את ההזדמנות – אני לא אדבר, אדוני היושב-ראש, על חוק ההדחה, יש לי עוד מעט 20 דקות לדבר על זה, אבל אני מנצל את ההזדמנות ששר הפנים נמצא פה. כבוד הרב, אני רוצה לעלות מאחר שהצעת החוק עוסקת בארנונה, ואנחנו כמובן בעד ההצעה של חברנו דוד אמסלם. אבל פנו אלי גם עיריות וגם מועצות מהצפון על כך שאלפי סטודנטים מעראבה, מסח'נין, מתמרה, משפא-עמר, שמלמדים בדרום ושוכרים דירות שם, מחויבים בארנונה גם ביישובים שלהם, כמו בעראבה, בסח'נין, בדיר-חנא ובתמרה, ומחויבים בתשלום ארנונה כפולה אם הם שוכרים בתים בבאר-שבע. יש עיריות שנותנות פטור ממחצית הארנונה. אתה יודע שהם מקבלים החזר שכירות על דירה בבאר-שבע, ברהט או ביישובים בנגב, הם מקבלים שם 700 שקל או 1,000 שקל, וזה בקושי מכסה את שכר הדירה. לכן אני פונה אליך. אני גם פניתי אליך במכתב בעניין הזה, לנוכח הפניות שקיבלנו מראשי מועצות, כדי שתבדוק את הסוגיה הזאת והאם אפשר לעזור לאלפי מורים. היום שמענו בוועדת החינוך שיש 3,400 בקשות העברה של מורים שרוצים לעבור מהדרום. זה לא שהם בוחרים ללמד שם; פשוט אין מקומות בצפון ואין מספיק מורים בדרום, אז הם נאלצים לעקור עם המשפחות שלהם ולפנות. אז הנה, גם אני פונה לכבוד שר החינוך שנמצא כאן: צריך לפתור את הבעיה הזאת. הלוואי שהם יחזרו וילמדו באזורי המגורים שלהם – כך תיפתר הבעיה – אבל בינתיים הם שוכרים דירות גם בדרום וגם ביישובים שלהם ומשלמים ארנונה גם פה וגם שם. אני חושב שזה לא צודק ולא הגון, ואני מבקש את התערבותך וטיפולך בסוגיה הזאת. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – איננו; אורלי לוי אבקסיס; אכרם חסון – מוותר. אורי מקלב – בבקשה, אדוני. מייד אחרי דבריו של אורי מקלב, אם חבר הכנסת אמסלם ירצה להשיב למתדיינים – נשמע אותו, ואם לא – נעבור להצבעה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, לא הייתי מטריח בשעה זו, כחבר קואליציה, ולא דיברתי היום וגם לא אדבר לא על שכר לימוד ולא על חוק ההשעיה, אלא לגופו של החוק הזה. המציע כרגע לא נמצא, אבל הוא באמת התפלא. הוא אמר: האם יש מישהו שהתנגד? אני לא שמעתי שמישהו מתנגד, חוץ מחברת הכנסת גרמן, שכראש עיר לשעבר הסתייגה במידה מסוימת מהחוק, וכל זאת בגלל שהרשויות המקומיות יצטרכו לשאת בנטל של אותו פטור. אני שואל: האם מישהו עשה חשבון כמה הן תורמות לרשויות המקומיות? מה התרומה שלהן? כמה הם מוסיפים לעיר? אדוני היושב-ראש, אם אנחנו שואלים למה יש ריבוי של חקיקה בכנסת, זו הדוגמה – למה היינו צריכים להגיע לחקיקה כשהיה אפשר לתקן את זה בתקנה של משרד הפנים. כמה שהשתדלנו – ואני מלווה את הנושא הזה כבר כמה וכמה שנים, וישבתי עם שלושה מנכ"לים – לא הצלחתי; לא הצלחתי לעמוד מול האטימות מול הדרישה המאוד-מאוד סבירה. מדוע עמותה בכלל צריכה לשלם, עמותה שתורמת לציבור? אנחנו צריכים גם לסייג שמדובר כאן בעמותות של בריאות ורווחה ולא מעבר – לא כל העמותות שפועלות לפעמים קצת עם גוון מסחרי. מדובר על כך שכל מה שהן נותנות זה רווחה. כמה הן מוסיפות לעיר? מה הייתה ההצדקה בכלל לתת להן איזשהו חיוב של ארנונה? האבסורד הוא שהגיעו לתקנה הזאת, באחת הדרישות, שרוב הפעילות תהיה למען תושבי העיר. רק במיעוט הפעילות, ב-40% שהם פועלים למען העיר – על זה בלבד מגיע להם לא רק פטור מארנונה אלא תוספת של תקציבים, ואת זה הם לא מקבלים. אדוני היושב-ראש, אני אביא לכם דוגמה ממה שקרה בירושלים, רק כדי שנבין את גודל האבסורד. עמותה כמו זק"א, שכולנו מכירים את הפעילות שלה – פסלו אותה מלקבל הנחה בירושלים. אנחנו יודעים מה התרומה שלהם לירושלים, אבל הכול בגלל שהמשרדים שלהם, כשכל המשרדים שלהם זה 200 מ"ר ועוד 100 מ"ר מחסנים, הם גם משרדים ארציים. אני שואל את הפקיד: על סמך מה קבעת? הוא ראה באינטרנט. אתה קבעת? איך יכול להיות שפקיד שרואה באינטרנט קובע אם רוב הפעילות היא בתוך העיר או לא למען תושבי העיר או פעילות אחרת? על זה – ככה מחוקקים חוקים? ככה מחייבים עמותות בארנונה? זו ההסתכלות, זו האטימות. ישבתי עם יועצים משפטיים במשרד הפנים, והם לא זזו מהדבר – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – הם לא זזו מהעמדה שלהם. אמרתי להם: בסופו של דבר, אתם יודעים מה? אתם דואגים לעיר, אבל זה ברשות. רשות מקומית שכן רוצה לתת – כן תאפשרו לה. גם את זה לא נתנו. לכן הגיעה החקיקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני מחזק את ידי יושב-ראש ועדת הפנים על החקיקה הזאת. אדוני היושב-ראש, היו בה הרבה בעיות. אני חושב שעכשיו באמת צריך לתמוך בו בעניין הזה בקריאה ראשונה, ואחרי זה בקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת דוד אמסלם, האם אדוני מעוניין לסכם את הדיון? <קריאה:> דוד, לא. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> יאללה, דודו, תסכם את הדיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מייד אחרי דבריו של יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה נעבור להצבעה. <דוד אמסלם (הליכוד):> שלוש הבהרות. קודם כול אני אענה לך, דב חנין. דב, תקשיב. ינאי המלך אמר לשלומציון המלכה: תיזהרי מהצבועים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. הרי אתה יודע שכשיש משמעת – לא בכל נושא הח"כים מסכימים פה בקואליציה. אז תבין. אתה מכיר את הכללים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> נכון. <דוד אמסלם (הליכוד):> אז אתה עכשיו מדבר אל איזה מישהו בבית שלא מבין – אז אתה משחק אותה עכשיו כאילו אתה צדיק גדול. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא. <דוד אמסלם (הליכוד):> אתה במקומנו היית עושה אותו דבר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ינאי דיבר על אלה – – – ומצביעים בעד. <דוד אמסלם (הליכוד):> רק שנייה. לכן, כל חבר כנסת אומר – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> תשמע, תקשיב. לכן כל חבר כנסת אומר את עמדתו, ובסוף מצביע לפי המשמעת הקואליציונית. לגביך, אוסאמה, בעצם, אתמול היינו צריכים לדון בכל חוק הארנונה. מה שנקרא: האויב של הטוב זה הטוב מאוד. אנחנו פה באנו לתקן משהו נקודתי, בגלל שהוא בא בחקיקה נקודתית. אנחנו בנושא חוק הארנונה נעלה את הכול, ובסופו של דבר נדון גם על סטודנטים, על אנשים קשישים, על בתי-אבות וכו'. אנחנו נעשה את זה, בעזרת השם. לגבי מה שהעלית, חברת הכנסת גרמן, אני אגיד לך: מה שעשינו כאן זה – פעם ראשונה שאני התעקשתי מול האוצר על שיפוי. לא היה חוק אחד בכנסת מול הרשויות שהאוצר בסוף הסכים על שיפוי. הוא הביא את השיפוי שלא במסגרת החוק. יש לנו סיכום עם מכתב, ולפרוטוקול של החקיקה, שבסוציו-אקונומי 1 – זה מתחלק שליש, שליש ושליש: העמותה משלמת ממילא שליש, העירייה תספוג שליש והמדינה תשפה אותה בשלישי. לכן, גם העסק הזה מוסדר. אילו היית בכל הדיונים היית שומעת את זה. <קריאה:> – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> אמרתי: היום הפטור הוא שליש. היום עמותה רגילה משלמת שליש. היות שבעצם כאן משלמים 100%, סיכמנו עם האוצר שהערים בסוציו-אקונומי 1–4 האוצר ישפה בשליש, העיר תספוג שליש והעמותה תשלם שליש. אני מודה לכולם על ההקשבה, ואני מבקש מכולם להצביע עבור החוק שלנו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת דוד אמסלם. הצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26) (תנאים לפטור מארנונה למוסד-מתנדב) – הצבעה בקריאה ראשונה. אנחנו יכולים להצביע. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 77 נגד – 3 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26) (תנאים לפטור מארנונה למוסד-מתנדב), התשע"ו–2016, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 77 בעד, שלושה מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44);> <הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 43), התשע"ו–2016> [מס' כ/626; "דברי הכנסת", חוב' כ"ה, עמ' 12443; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רבותי השרים, חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44), לקריאה שנייה וקריאה שלישית, ולהצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 43), לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את שתי ההצעות יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. הדיון יהיה דיון משולב, זאת אומרת, הסתייגויות יוצגו לשני החוקים בדיון משולב. כן, יש לי כבר רשימה של חברי אופוזיציה שביקשו להתחיל את הצגת ההסתייגויות, את הנמקת ההסתייגויות. בבקשה, אדוני יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת – אף אחד לא שומע – הצעת החוק היא הצעת חוק של ועדת החוקה, חוק ומשפט. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא, לא, לא. היא הצעת חוק שלכם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אל תדבר בשמנו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לפחות אל תגיד את זה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אל תדבר בשמנו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. אדוני יושב-ראש הוועדה, שנייה אחת. חברי הכנסת סעדי, טיבי, נא לשבת. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – את הוועדה שלך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני מקווה שאתה מסכים אתי שיש מכסת ביזיונות לכנסת ביום אחד. אנחנו היום עד תום, עד תום ניצלנו את מכסת הביזיונות של הכנסת, אז אנא. הדיון יכול להיות קשה, אבל שיהיה מכובד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל צריך חוק מכובד בשביל דיון מכובד, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני לא יודע איך יש לכם מצב רוח להתבדח. לי ממש אין. אחרי מה שהיה פה לפני כמה שעות, לי ממש אין מצב רוח להתבדח, אז אנא מכם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זו בדיחה? זו לא בדיחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אנא מכם. אתם יכולים לומר דברים חריפים, אבל במסגרת דיון. בבקשה, אדוני יושב-ראש הוועדה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הצעת החוק היא הצעת חוק-יסוד: הכנסת, וגם תיקון – למעשה שתי הצעות משולבות. מהותה של הצעת החוק היא לממש את מה שהתחילו הכנסות הקודמים – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הקודמות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הכנסות הקודמות. כנסות מלשון כנסת. קבעו שיש כרטיס כניסה, ואי-אפשר להיכנס לכנסת ישראל סתם כך – לא חבר כנסת כחבר כנסת ולא רשימה כרשימה. יש בקרה. ומה הבקרה? סעיף 7א, שאומר, אם נתחיל עם חבר כנסת, שכל חבר כנסת צריך להצהיר ולחתום לפני, וזה תנאי שהוא יוכל להתמודד, על שלושה דברים: – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> רגע, ובזה הם התחילו? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – א. שהוא לא שולל – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הם התחילו וסיימו? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; ב. בנושא של הסתה לגזענות; וג. שלא תהיה תמיכה במאבק מזוין של מדינה – בקיצור, תמיכה בטרור. חבר כנסת שלא יחתום, לא יוכל להתמודד לכנסת ולא יוכל להיכנס לכנסת. כנ"ל רשימה: רשימה לא תוכל להתמודד לכנסת אלא אם כן היא עונה על שלושת הקריטריונים האלה. וזה מכובד, כנסת ישראל החליטה את זה בזמנו, וכולנו כבר עברנו את זה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> נצא לבחירות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – חלקנו כמה פעמים. וכולנו – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – כולל כל אלה שצועקים, כולם חתמו על ההתחייבות הזאת, על ההצהרה הזאת. מה קורה אם חבר כנסת חתם, נכנס לכנסת, וכעבור חודש או חודשיים או שלושה מתברר – נניח באופן תיאורטי – מתברר שהוא מסית לגזענות או שהוא תומך בטרור? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> בית-משפט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נניח, לו יצויר. אין שום דרך – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאה:> לא הכנסת – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר'ה, למה אתם צועקים? כרגע עוד לא הגעתי לכלום. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – בית-המשפט. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר'ה, תשמרו על הכוח שלכם לעוד מעט, עוד לא התחלתי כלום. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אנחנו שומרים על הכוח. ברגע שיש – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בכל מקרה, במקרה שהוא כבר נמצא בכנסת, אין שום דרך לטפל, למרות שאותו חבר כנסת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בית-המשפט לא יכול. סליחה שאני מתערב, אבל כל עוד באמת יש סדר בכנסת, על דברים שנאמרים במליאה, שום בית-משפט ושום משטרה לא יכולים. אז בואו, לפחות עם עצמנו נהיה כנים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא חשוב. במליאת הכנסת לא יתערב לא שוטר ולא שופט. אני מקווה מאוד שכל חברי הכנסת מסכימים לזה. אם לזה כבר לא, אז – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תודה. תודה לאדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה. אני לא נוהג לעשות את זה, אבל באמת, צריך להגן על כבודה של הכנסת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בכל אופן, מה שקורה, אותו חבר כנסת – לו יצויר – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ניסן, ניסן, ניסן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – לו יצויר. אין לנו כזה מקרה, אין מקרה, אבל לו יצויר – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חשוב להבין מה שאמר היושב-ראש. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – שיהיה אחד כזה, למעשה הוא שיקר לוועדת הבחירות המרכזית, הוא חתם על משהו שהוא הצהרה שהיא שקר, הוא שיקר לבית-המשפט העליון, שבגין זה לא פסל אותו, הוא שיקר לציבור הבוחרים, כי הוא אמר שהוא לא מסית לגזענות, והנה, כעבור שלושה חודשים הוא כן עושה את זה. זאת אומרת שלו היו יודעים, אותו אדם לא היה יכול בכלל להתמודד לכנסת. אבל מה עושים? אין שום דרך לטפל בו. באה הצעת החוק הזאת ואומרת שאם יתממשו התנאים האלה – אני אומר "אם". אין כרגע – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל אם – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רגע, נגיע – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נגיע לזה, ידידי. נגיע. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתה שוטר? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נגיע לזה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתה בית-משפט? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נגיע לזה. אבל אם יתברר, באופן תיאורטי, נניח, שהוא כן מסית, החוק הזה בא ואומר: אתה, שעכשיו התגלה שמראש לא היית רשאי בכלל להתמודד לכנסת, אבל שיקרת לכולם ואתה מתמודד – יש אפשרות תיאורטית שהכנסת כן תוכל לעשות. אבל מאחר שזה דבר חריג, אז אנחנו באים ושמים חסמים אדירים: רק אם באמת זה מקרה שבסופו של דבר 90 חברי כנסת מתוך 120 יסכימו. וזה מתחיל כך: כדי להתניע צריכים 70 חברי כנסת, כדי שאפשר יהיה להגיש את הבקשה בכלל. ואנחנו עוד הוספנו, בהתייעצות עם האופוזיציה וכו', שמתוך ה-70 יהיו לפחות עשרה חברי אופוזיציה, כדי שהכול ייראה. והם מתניעים, זה מגיע לוועדת הכנסת, ושם צריכים 75%; שלושה-רבעים זה 75% מחברי ועדת הכנסת, שגם זה מצריך חברי אופוזיציה. <אילן גילאון (מרצ):> כמה ערבים? <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ואחר כך – איך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הייתה הערה גזענית שאני מבקש למחוק מן הפרוטוקול. בבקשה, אדוני ימשיך. באמת. <קריאות:> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – הערה גזענית – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הייתה הערה גזענית. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – גזענות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, ודאי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זו הייתה בדיחה לא במקום במליאת הכנסת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זאת הייתה בדיחה לא במקום במליאת הכנסת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אם אתה אומר שהוא מתכוון לערבים, זו לא גזענות – זו הגנה עצמית – – – <קריאה:> למה הוא צועק? – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אחרי שוועדת הכנסת, ברוב של 75% – זאת אומרת, זה כולל גם אופוזיציה – מחליטה שכן, זה עובר למליאה, שצריכה 90 חברי כנסת. לא הייתה במדינת ישראל קואליציה של 90, כלומר, היא חייבת לכלול הרבה מאוד מחברי האופוזיציה. כלומר, המקרה הוא כל כך חריף וברור – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה הופך את זה ליותר חוקתי? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – ורק אז אפשר לעשות את זה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה הופך את זה ליותר חוקתי? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לטענה שלך, ידידי פריג' – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אתה מעביר את החוק, ניסן. למה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רק שנייה. <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שלא יקרה מקרה כזה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – יותר מהר מהחוק הזה – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עכשיו, להערה שלך, ידידי היקר, שכני מכפר-קאסם – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אתה יכול להעיף כל מי שהוא בעד הטרור. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חיים, חיים, להערה שלך, ידידי, אני רוצה רק לומר – כל הזמן אתם מנסים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> בשביל מה אתה מחוקק חוק – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רק שנייה. דקה. כל הזמן אתם מנסים – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתם כל הזמן מנסים להגיד שהחוק הזה כאילו נועד למה שאמרת. הפעם היחידה שהחוק הזה הופעל בכניסה היה על יהודים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> איך זה? <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא נכון, בית-המשפט פסל אותו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מפלגה אחת בלבד נפלה בגלל החוק הזה, וזה היה דווקא כהנא. לא קשור אליכם, לא קשור לאף אחד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא נכון. בית-המשפט פסל אותם. <זהבה גלאון (מרצ):> מה אתה מדבר? <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז אל תספרו שכאילו החוק הזה נועד למגזר מסוים או למישהו מסוים. זה נועד למי שיסית לגזענות – – <אילן גילאון (מרצ):> לא צריך – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – וזה נועד למי שיתמוך בטרור, וזה לא משנה מיהו ומהו. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מטעה את הכנסת. בית-המשפט פסל – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. חבר הכנסת אילן גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> זה חוק גזעני. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – תתנצל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> בית-המשפט פסל את כהנא, לא הכנסת פסלה את כהנא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון. <אילן גילאון (מרצ):> אל תקראו לי להצטרף, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ניסן, אתה מוכן לתת דוגמה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אומר שוב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת טיבי, אין קריאות ביניים בעמידה. את זה כבר ודאי אתה יודע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה מוכן לתת דוגמה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה מוכן לתת דוגמה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני חושב – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תן דוגמה לדברים שנעשו שמצדיקים את החוק הזה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה מדבר – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה זה הרתעה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רוצה לענות לך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תענה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה רוצה שאני אענה לך? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תענה על ההרתעה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז תן לי לענות. תן לי לענות. אני חושב שכולנו מודעים לזה שהרתעה – הכוח שלה הוא הרבה יותר מהביצוע. ומדינת ישראל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – הוועדה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ברגע שהחוק הזה יהיה, בעזרת השם, אני מקווה שאם יש איזשהו חבר כנסת שחושב – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ניסן, השם לא עוזר בדברים כאלה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – לעסוק בגזענות או משהו כזה, אני מקווה שזה ירתיע אותו ולא נצטרך להשתמש בזה. וזו המטרה העיקרית. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ניסן, בטוח שהשם לא – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> איך חוק כזה יכול לטפל בגזענות? איך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת טיבי. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> זה חוק גזעני. זה חוק גזעני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מסעוד גנאים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כלומר שהכנסת לא תהיה – אני מקווה שנקבל את החוק, והכנסת לא תהיה יותר כסות לטרור ולגזענות כשהחוק הזה יהיה, ואפשר – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה יחול על סמוטריץ? זה יחול על סמוטריץ הגזען? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה יחול על החבר שלך לסיעה, סמוטריץ? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> על מי? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זו גזענות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא יודע. אם הוא יעסוק בגזענות – יחול גם עליו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא עוסק כל הזמן. כל הזמן הוא עוסק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם הוא עסק, אז תגיש, איך אומרים, תתחיל – קודם כול זה לא רטרואקטיבית. אבל אם מישהו שאתה חושב יעסוק בזה לאחר מכן, אתה תגיע ל-70 חברי כנסת ותתחיל להחתים את העסק. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הרוב לא ייתן. מי שבקואליציה, מותר לו להיות גזען. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה חוק נגד ערבים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אתה לא יכול לעשות את זה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> קודם תתחיל עם 70. תתחיל עם 70. טוב, בכל אופן, אני חושב – שוב, בוא נאמר ככה, אם זה לא מוצא חן בעיני חבר כנסת, מה אני יכול לעשות? שיתפטר אם הוא לא רוצה. אבל אני חושב שהכנסת צריכה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא, לא. היועץ המשפטי לממשלה – מה הוא אמר על החוק הזה? מה אמר היועץ המשפטי לממשלה בוועדה שלך על החוק הזה? תגיד לכולם פה. מה הוא אמר? שיהיה קשה להגן על החוק הזה, שיש הרבה כשלים. הוא אמר את זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, תסלח לי, הוא גם כתב לנו את זה בדיון והקריאו את זה, והוא גם אמר בישיבה: אין שום בעיה חוקתית בחוק. <חיים ילין (יש עתיד):> ניסן, לא נכון. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה שצריך לעשות את זה בזהירות, זה ודאי. החוק הזה נעשה במשנה זהירות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תגיד מה אמר נציג משרד המשפטים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ואפילו בסיבוב האחרון עשינו עוד יותר, והוא נעשה במשנה זהירות, והוא אמר, כולל היועץ המשפטי של הכנסת, שאין שום בעיה חוקתית. אתם רוצים בכוח להוציא דברים אחרים? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תגיד בדיוק מה הוא אמר. אל תגיד חצאי משפטים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, רבותי, אני פונה לכל חברי חברי הכנסת, על סיעותיהם השונות: בואו נתרומם קצת, כל אחד מהחשש שלו, מהאינטרס שלו, ובואו ניתן לכנסת את הכבוד שמגיע לה, שלא יהיו בתוכנו כאלה שאנחנו לא רוצים – לא כאלה שהם תומכי גזענות ולא כאלה שהם תומכי טרור. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מי זה "אנחנו"? <עיסאווי פריג' (מרצ):> בואו נתרומם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ולכן, אני ממליץ לכל חברי לאשר את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה קבלן. בוא נתרומם, אה? בוא נתרומם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ניסן, אני לא רוצה אותך בכנסת – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שמעת מה אמרת? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שמה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שלא יהיו כאן אנשים שאנחנו לא רוצים. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו לא רוצים אותך. אנחנו לא רוצים אותך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא אמרתי את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תוציא את הפרוטוקול. תוציא את הפרוטוקול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תביא 9D. תביא 9D, ניסן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אנחנו לא רוצים אנשים שיתעסקו בגזענות או תומכי טרור. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> חצי מהשולחן הזה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו יותר ליברלים מכם. אנחנו יותר ליברלים מכם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז תתמוך בחוק. אז תתמוך בחוק. <חיים ילין (יש עתיד):> אפילו את ההצעה שלך, שאתה הצעת אותה שם, שזאת הייתה הצעת פשרה הגיונית מאוד. נו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> בוא נתרומם, ניסן. בוא נתרומם. נתרומם מעל האינטרסים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר'ה, היושב-ראש מחכה. <זהבה גלאון (מרצ):> לאן אנחנו ממהרים? <יהודה גליק (הליכוד):> אני חושב שהיושב-ראש מהרהר את הדיון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא היה חוק גזעני כזה. <קריאה:> אדוני, אפשר לעבור להצבעה? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> נו, היושב-ראש. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – ליושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא מקנא בך, אדוני היושב-ראש. לא מקנא בך, שחוק כזה יעבור – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא תמך בזה. היושב-ראש תמך בחוק באופן חריג בתחילת הדיון של ניסן סלומינסקי, דבר שלא מקובל. במקום להגן על חברי הכנסת, היושב-ראש, או שלא היית צריך להתערב או שלא היית צריך לתמוך בחוק. ההערה שלך לא הייתה במקום, כי החוק הזה הוא נגד הסיעה שלי, נגד המשותפת. חבל שהערת. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה תשתוק. <זהבה גלאון (מרצ):> אל תגיד למה, זה חוק נגד ערבים – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אתה תשתוק. אתה תשתוק. <זהבה גלאון (מרצ):> זה חוק נגד ערבים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> השתיקה שלך אומרת הכול. השתיקה שלך אומרת הכול. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כולם נגד המשותפת, כולם – יושב-ראש הכנסת, הקואליציה, ראש הממשלה. פתאום אין לנו מגינים. אנחנו נגן על עצמנו. אנחנו פה, הבנת? פה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אתה, יהודה, עושה כאן? אני לא מבין. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה – – – ישראלי טיפוסי. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הממשלה אתו, יושב-ראש הכנסת אתו, השרים אתו, ואנחנו כנראה ניאבק לבד. <מיכל רוזין (מרצ):> בואו נבטל את הבחירות – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כל שבוע אתה מחוקק חוק. אתה צריך להתבייש כל יום על מה שאתה עושה. <קריאה:> אדוני היושב-ראש, מה קורה כאן? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> התחילו שמונה שעות, שעליהן, אני מבין, היה סיכום. הן יעברו כך או כך. אני לא מתכוון לפגוע בגרון של עצמי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז תסגור את הישיבה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – למה אתה מגלגל עיניים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תבטל את כל הנאומים ותסגור את הישיבה. ואתה בגאווה עומד, ומתעקש – – – איזה חיוך יש לך, איזו גאווה. קבלן חקיקה גזענית, ומתגאה בזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הדבר היחידי שאני מוכן להודיע הוא שהדובר הראשון הוא ראש האופוזיציה. אם יהיה שקט, אני בוודאי בשמחה אאפשר לו לדבר. אבל אם לא יהיה, אני לא מתכוון באווירה כמו שהייתה לנהל את הדיון הזה. אני לא מתכוון. <מיכל רוזין (מרצ):> אפשר לסגור את הדיון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ואם אני אתחיל להוציא אנשים, אז יגידו: מזימה, מונעים את זכות הדיבור מאנשים, וכן הלאה. אז תירגעו, ואז נתחיל את הדיון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תבטל את הדיון, תסגור את הישיבה. תבטל את הדיון, אדוני היושב-ראש. <תמר זנדברג (מרצ):> אתם עושים את הדבר הכי גזעני פה, ואתם מאשימים את – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתם רוצים ישר להצביע – לי בוודאי אין שום התנגדות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ישר להצבעה. בשביל מה לדבר? מה יש לנו להגיד? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל אני נוהג לכבד את הסיכומים בין האופוזיציה לקואליציה. כך נהגתי עד היום, וכך אני מתכוון להמשיך. <מיכל רוזין (מרצ):> מה הסיכומים, להדיח חברי כנסת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסיכום – שיש דיון בהסתייגויות לשמונה שעות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אין סיכום. אין סיכום לגבי החוק הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, אין סיכום? בבקשה. אוקיי. אין סיכום, טוב, בסדר גמור. אין סיכומים, אז עוד יותר פשוט. כשיהיה שקט, אני אאפשר לנמק את ההסתייגויות. תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה במשמרת שלך, אדוני היושב-ראש. ההיסטוריה תשפוט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני חי טוב עם המשמרת שלי. תאמין לי, לפני כמה שעות התביישתי יותר במשמרת שלי. <מיכל רוזין (מרצ):> אוי, יאללה, די כבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לפני כמה שעות התביישתי יותר במשמרת שלי. כאן לפחות אין לי כרגע משפחות שכולות ביציע. כאן לפחות אין לי משפחות שכולות ביציע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> רק עם ערבים. רק עם ערבים. <חיים ילין (יש עתיד):> איפה הייתה הקואליציה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> באותו מקום שהייתה האופוזיציה. זה רק במוח הקודח של מישהו אני עושה הפרדה בין קואליציה לאופוזיציה. טוב, חברי הכנסת, מעוניינים לנמק את ההסתייגויות או לא? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו מבטלים את ההסתייגויות, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. מי מדבר בשם סיעת העבודה? מי מוסמך לומר לי את זה? חבר הכנסת הרצוג, מבטלים את ההסתייגויות? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא רוצים הסתייגויות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת הרצוג, האם סיעת העבודה – המחנה הציוני, סליחה – מסירה את כל ההסתייגויות? חבר הכנסת הרצוג, אני לא שומע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תעבור להצבעה. תעבור להצבעה ותבטל. תפזר את הכנסת ותעבור להצבעה. תעבור להצבעה ותכבד את תקנון הכנסת. תכבד את תקנון הכנסת ותעבור להצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת הרצוג, אני לא מקבל תשובה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, נו. <קריאות:> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> רוצים הצבעה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי, סיעת העבודה מסירה את כל – סיעת המחנה הציוני מסירה את כל ההסתייגויות שלה? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מסירה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אכן. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש עתיד. מי מוסמך לתת לי תשובה בשם יש עתיד? <חיים ילין (יש עתיד):> כן – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חיים ילין אומר שגם יש עתיד; יושב-ראש סיעת מרצ – מסירים את כל ההסתייגויות; הרשימה המשותפת – אוסאמה סעדי? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מסירים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מסירים את כל ההסתייגויות. בבקשה, האם חבר הכנסת ניסן סלומינסקי רוצה, בבקשה, לעלות? <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? לא, אני מסכים אתך שאין סיבה, אבל התקנון מאפשר לו. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מסכים אתכם, כן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כמה זמן אתה מאפשר לו? לא. כמה זמן? הוא לא יכול כמה שהוא רוצה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אין לו על מה להגיב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נשמעו קריאות ביניים. נשמעו קריאות ביניים, הוא רוצה להגיב. בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אין הסתייגויות. אין לו מה לדבר. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו או-טו-טו עוברים להצבעה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו או-טו-טו עוברים להצבעה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> על מה הוא יגיב? שמענו אותו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> על מה הוא יגיב? שמענו אותו. לא היה דיון. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, רבותי השרים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – ורבותי חברי הכנסת – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> על מה אתה הולך לדבר? לא היה דיון. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – שמעתי את כל ההערות – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שמעתי את כל ההערות שלכם, ויש לי מה להגיב על הרבה מההערות שלכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שמענו אותך, שמענו אותך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יש לי מה להגיב על כל ההערות שלכם. <קריאות:> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מה אתה מסכם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זחאלקה, שב. שב, אדוני. <קריאות:> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שב, אדוני. שב. אני ממש לא רוצה להתחיל להוציא אנשים, זה לא מכובד. <מיכל רוזין (מרצ):> אבל על מה הוא יגיב? אין לו על מה להגיב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא היה דיון. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> יש לי זכות לדבר. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא היה דיון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא היה דיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. התקנון אומר שהוא יכול לדבר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רוצה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה אתה רוצה ממני? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני כבר התחלתי לדבר, רבותי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא היה דיון. לא היה דיון. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז מה? אתה הגבת, ואני צריך – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא היה דיון. לא היה דיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יש לי מה להגיב על – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רק התחלתי. רק רציתי להתחיל לדבר. התחלתי לדבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שמענו אותך. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כבר אמרתי, אדוני היושב-ראש, רבותי השרים – – <חיים ילין (יש עתיד):> תן לנו להצביע עכשיו. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – חברי, רבותי חברי הכנסת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> ניסן, אנחנו יכולים להציל את המצב. תן לנו להצביע. נציל את המצב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חיים ילין – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא שומע. מה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – גם כשיושבים לא יפה לקרוא קריאות ביניים, אבל ודאי לא בעמידה. נא לשבת. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא להפריע. אדוני יושב-ראש הקואליציה, לא להפריע ליושב-ראש הוועדה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. נא לשבת. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת דוד ביטן, נא לשבת, אדוני. אנחנו עוד מעט עוברים להצבעות. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רבותי, אני שוב מתחיל. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת – – <דוד ביטן (הליכוד):> לא, אבל – – – <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> רוצו, רוצו. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הקואליציה נוהרת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הקואליציה נוהרת. נוהרת. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> בהמוניהם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – לאחר – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – לאחר שסיימתי להציג את החוק נשמעו הרבה מאוד הערות – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין לך מה לומר. על מה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ניסן, רק תספר איך התנהלו הדיונים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רויטל סויד, תודה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – נשמעו הרבה מאוד הערות בהקשר של החוק, ולקראת סיום, סיכום הנושא, אני רוצה להתייחס להערות שנאמרו פה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא נאמרה שום הערה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא נאמרה שום הערה. אתה מחכה לנהירת הח"כים? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אף אחד לא דיבר אחריך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תשמעי, כל הזמן דיברו. מה זה "לא"? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – אנשים דיברו בבית שלהם – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נו, אז מה? זכותי להגיב על הדברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא דיברו. אתה מחכה לנהירה של הח"כים? מה דיברו? מי דיבר? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, רבותי, אז אני רוצה קודם כול, מאחר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תן עוד איזו גזענות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מאחר – – – <חיים ילין (יש עתיד):> ניסן, ניסן, אתה מוכן להתייחס למה שהיועץ המשפטי לממשלה אמר? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אתייחס גם לזה. אני אתייחס גם לזה. <חיים ילין (יש עתיד):> ביושר, ביושר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ביושר גדול. <חיים ילין (יש עתיד):> ביושר. אתה מוכן להתמודד עם זה או שלא? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני מוכן, אבל אם גם אתה תהיה ביושר. <חיים ילין (יש עתיד):> בוא נשמע. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בסדר. מאה אחוז, אז אני אגיע גם לזה. חכה. יש – לאט-לאט. לאט-לאט אני אגיע גם לזה. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני קודם כול רוצה שוב – – – <קריאות:> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כתם כתם כתם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כתם כתם כתם. <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תפסיק עם הביזיון הזה, אתה עושה צחוק – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת סלומינסקי – – – <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> נצביע בעד, יאללה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אם תקשיבו שנייה, יהיה גם סדר. <אילן גילאון (מרצ):> מבזה את הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יהיה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עלה חבר הכנסת סלומינסקי, כי יש לו זכות להשיב על קריאות ביניים שנשמעו. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עכשיו – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אולי תשמע לי, חבר הכנסת זחאלקה. אתה קרוי לסדר פעמיים, אתה אפילו לא מסוגל לשמוע 30 שניות. אני מנסה להבהיר גם לכם וגם לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, אני לא מבין למה הנחת היסוד כאן שתישבר הפרוצדורה או לא תהיה הגינות. אני מאפשר לו ממש דקות ספורות, מכיוון שלא היה דיון ואין לו הרבה מה לסכם. נשמעו קריאות ביניים, היו התבטאויות, גם לכיוונו – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אפשרתי לו לעלות. חבר הכנסת סלומינסקי ידבר דקות מעטות, ולכן, אני לא מבין למה אתם לא מאפשרים לו לעשות את זה. בבקשה, חבר הכנסת סלומינסקי. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם תקשיבו. אני לא יכול להיות במצב שהוא לא פתח את הפה. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> דב, תגיד לו שאני רוצה לדבר. <תמר זנדברג (מרצ):> מה אתה רוצה מאתנו? יש – – – <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גליק, אתה מפריע לי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת סלומינסקי – בבקשה, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני רוצה לדבר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא נותנים לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אני גם – חבר הכנסת טיבי, הוא יסיים את דבריו, אני אתן לך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא. הערה לסדר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני הבטחתי לך שזה יהיה מספר דקות. שב, אדוני, הוא יסיים, אני אתן לך לדבר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אבל זאת הערה לסדר לגבי ההליך, אדוני. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה מה שנקרא הערה לסדר. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – אז לא היו הסתייגויות. <זהבה גלאון (מרצ):> רוצים הצבעה עכשיו. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, גם אני שמעתי קריאות ביניים. <קריאות:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אבל אין לו הסתייגויות. לא היו הסתייגויות – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא יושב-ראש הוועדה שהכינה חוק, הוא עלה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – אז אין לו מה להגיב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם הוא יתחיל לעשות פה פיליבסטר מעבר לשתיים-שלוש דקות אני אוריד אותו. <תמר זנדברג (מרצ):> אין לו על מה להגיב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל אתם לא מאפשרים לו לפתוח את הפה. <תמר זנדברג (מרצ):> לא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתם לא מאפשרים לו לפתוח את הפה. <קריאות:> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> שתי דקות עברו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. נא לשבת. נא לשבת. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זכות הדיבור – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – של יושב-ראש הוועדה. בבקשה, אדוני. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בקצרה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תן להם לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יולי, תן להם לדבר. הם מפריעים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד משהו – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תן לה, תן לה לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת טיבי ביקש גם הערה לסדר. בבקשה. איפה חבר הכנסת טיבי? <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת טיבי, ביקשת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ביקשת הערה לסדר, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, לא היו הסתייגויות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גם לא היו הסתייגויות ליושב-ראש הוועדה, ולכן אין מקום, אין מקום יותר לפי התקנון לדיון בחוק כשאין עליו הסתייגויות. יש צורך לעבור להצבעה. אני שמעתי אותך אומר: היו קריאות ביניים שהוא צריך לענות עליהן. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> נכון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> דבר כזה עוד לא היה, אדוני, בתקנון הכנסת. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> דבר כזה עוד לא היה, ולכן אין מקום שחבר הכנסת ניסן סלומינסקי יענה על סתם קריאת ביניים. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אין דבר כזה בתקנון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אוקיי. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא יכול – יש תיקון, אדוני, יש תיקון בתקנון, קוראים לו "תיקון טיבי", אני הכנסתי אותו. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אם מישהו התייחס אליו, אחרי ההצבעה, כשנגמר הסעיף, הוא מדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאה אחוז. מאה אחוז. זאת לא הודעה אישית, אלו דברים – סליחה, חברת הכנסת ציפי לבני בזכות דיבור; הצעה לסדר. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> סעיף 90 לתקנון הכנסת קובע כך: 90(א). הקריאה השנייה תיפתח בהנמקה של הצעת החוק על-ידי יושב ראש הוועדה שהכינה אותה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אכן. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ואכן, חבר הכנסת סלומינסקי, יושב-ראש הוועדה, עשה את זה. לא שוכנענו, אבל ויתרנו על ההסתייגויות. סעיף 90(ד) קובע: נומקו ההסתייגויות, רשאי יושב-ראש הוועדה שהכינה את הצעת החוק להשיב למסתייגים לפני תחילת ההצבעה בקריאה השנייה. מאחר שההסתייגויות לא נומקו, הוא איננו רשאי לעשות זאת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני, זה מה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש בקשת דיבור של שרן השכל. היא לא הייתה באולם באותו רגע. הסיבה היחידה שאפשרתי – חברים, חבר הכנסת אחמד טיבי, ובטח גם חברת הכנסת לבני ואחרים, מכירים את התקנון לפחות כמוני, ואתם יודעים שהרי הייתה לי אפשרות – כן, הייתה לי אפשרות להעלות מייד שר ושיתחיל לדבר כמה שהוא רוצה, וזה כן על-פי התקנון, כך שאין פה שום חשש לתרגיל. הסיבה היחידה שאפשרתי לחבר הכנסת סלומינסקי לענות, באמת כמו שאמרתי, על כמה הערות שנשמעו, היא באמת שנשמעו פה דברים בקריאות ביניים שהוא ביקש להתייחס אליהם. אין פה שום עניין למשוך זמן או פיליבסטר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה יושב-ראש הכנסת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם תאפשרו לו דקה, הוא יסיים וירד. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה יושב-ראש הכנסת, אתה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש שיקול דעת גם ליושב-ראש. כפי שאמרתי, חברים, א. תשבו, תשבו. חברת הכנסת גלאון, חברת הכנסת רוזין, תשבו. הייתי מקבל את הטענה שלכם, הייתי מקבל, חבר הכנסת טיבי, אני אומר בכנות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – תתחיל את הדקה, אדוני היושב-ראש. תתחיל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הייתי מקבל את הטענה, אילו זה היה, נגדיר את זה, המפלט אחרון של הקואליציה לא להצביע מייד, אבל ידעתי שאין אפשרות כזאת שהקואליציה לא תעלה שר. הוא ביקש לדבר, אתם אומרים דקה – תנו לו דקה לדבר. בבקשה, תנו לו דקה לדבר. מה החטא הנורא פה בזה שהוא ישיב על קריאות ביניים שהיו? בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נורא ואיום, הוא אומר דברים חסרי תוחלת. <קריאה:> למה הוא לא מדבר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, דקה לרשותך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> למען הסר ספק, ישבו פה שרים. עוד פעם, ישבו פה שרים שביקשו לדבר. זה לא שעשיתי פה איזה – חס ושלום, לא יודע מה החשדנות הזאת – איזה תרגיל. בבקשה, אדוני. <קריאות:> – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני שמעתי הרבה הערות. אחת ההערות הקשות – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא היית באולם. לא היית באולם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – שכביכול נאמרו היא שכאילו החוק הזה הוא חוק שמכוון כלפי מפלגה מסוימת. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בטח – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ניסן, למה להעמיד פנים? למה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מחברי בשורה הראשונה של הרשימה המאוחדת שמעתי שלמעשה החוק הזה אמור להוציא מהכנסת את חברי הבית היהודי או את חלקם. זאת אומרת, שזה לא מכוון אליכם, זה מכוון אליהם בכלל, אז איך אתם כל הזמן מספרים שזה אליכם? <זהבה גלאון (מרצ):> מה אתה מבלבל את המוח? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתם יודעים שגם בפועל – אני אומר שוב, הפעם היחידה שכרטיס הביקור הזה הופעל, הוא הופעל נגד יהודים, ולא נגד אנשים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מבזה את הכנסת ואת בית-המשפט העליון – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ולכן החוק הזה הוא מכוון אך ורק נגד חברי – אני לא יכול ככה לדבר, הם לא נותנים לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הם לא נותנים לדבר, אני כבר צרוד. <קריאה:> אדוני היושב-ראש, הם לא נותנים לו לדבר. מה זה צריך להיות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שבו, שבו, חברים, שבו. מי שתוהה פה, כי אמרתי – הכול שיהיה גלוי וידוע – טוענת הקואליציה שיש הסתייגות דיבור לחברת הכנסת שרן השכל. <קריאות:> עשר, תשע, שמונה, שבע, שש – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודע לזה. <קריאות:> – – חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת, נא לשבת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוענת הקואליציה שיש בקשת דיבור לחברת הכנסת שרן השכל. מכיוון שראיתי שהיא לא הייתה באולם – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא זקוק לשום עזרה, גברתי. נא לשבת במקום. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לא, זה התנגדות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא צריך התנגדות, כי את לא שמעת מה שאני אומר. את מתנגדת ואת מבקשת שאני אתן לה לדבר? ממש מספיק. <קריאות:> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת זוהר ואמסלם, שבו. חברי הכנסת זוהר ואמסלם, שבו, בבקשה. חבר הכנסת אמסלם. חברי הקואליציה, נא לשבת. גם אתם אל תעזרו לי. אז כפי שאמרתי, חברת הכנסת שרן השכל לא הייתה באולם, לכן אין שום אפשרות לאפשר לה לדבר. לכן אני קובע: אין הסתייגויות, אין בקשות דיבור. חבר הכנסת סלומינסקי, נא לסיים את דבריך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הם רק לא נותנים לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבין, אבל יחד עם זמן פציעות כבר דיברת. משפט סיכום ומספיק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, אז אני אומר שוב: א. החוק הזה מכוון אך ורק למי מחברי הכנסת או חברות הכנסת שיעבור על הנושא של הסתה לגזענות או שיתמוך בטרור. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> וזה לא משנה מאיזו מפלגה הוא, לא משנה מאיזה צד הוא – קואליציה, אופוזיציה. כל מי שיעבור על זה – עליו יחול החוק. זה דבר אחד. דבר שני – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – זמן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – הכנסת – רבותי, אני כבר ממש צרוד. לא נתתם לי לדבר אפילו דקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> משפט סיכום, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הם לא נותנים לי לדבר אפילו דקה אחת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> משפט סיכום, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ממש דקה לא הייתה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר, דיבר מספיק. אפשרתי לו לפנים משורת הדין. דיבר מספיק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> דבר שני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> משפט סיכום, אדוני. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אי-אפשר ככה, נו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני צרוד לגמרי כבר, נו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זחאלקה, שב, אדוני. שב, שב. <קריאה:> את כל זה אתם עושים כדי להגן – – –? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר אקוניס, גם זה מפריע. אתה עומד, אחרים קמים. שב, אדוני. <דוד אמסלם (הליכוד):> את לא מתביישת? חוצפנית. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אמסלם, חבר הכנסת ביטן, אתם ממש לא עוזרים כרגע. אתם מפריעים. אתם מפריעים כרגע. שבו. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סדרנים, תעזרו בבקשה לחברי הכנסת למצוא את המקום שלהם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תתביישו. מה זה הדיבור הזה? אתם הורסים את המדינה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תשים לב מי עושה את עיקר הבלגן – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת. <קריאה:> – – – קואליציה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת. חברי הקואליציה, נא לשבת. <קריאה:> – – – טרור לא יהיה פה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> דבר שני – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רבותי, אי-אפשר ככה לדבר. דבר שני – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אדוני, נא לסיים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני מנסה. רבותי, אי-אפשר ככה. <קריאה:> אבל דיברת מספיק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא שומע את עצמי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא דיברתי מספיק. על מה דיברתי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תנו לו לסיים כמה משפטים, אלוקים אדירים. שבי, בבקשה, גברתי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני צרוד ולא אמרתי כלום. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רוזין, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. שבי במקומך, חברת הכנסת רוזין. <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שבי במקומך, חברת הכנסת רוזין. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תנו לי לדבר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> לא, הזמן כבר עבר מזמן. אדוני היושב-ראש, זה לא ייתכן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תנו לי לדבר. אתה לא יכול לקחת זמן כשאתה לא נותן לי לדבר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> הוא הרי סתם מושך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני לא רוצה למשוך. תן לי את הזמן לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני ראש האופוזיציה, תנו לו לסיים משפט. אני רוצה שהוא יסיים. תנו לו לסיים משפט. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני כבר צרוד ולא מצליח להוציא מילה. דבר שני – מאחר שהכנסת היא שתצטרך להחליט, שמנו חסמים אדירים. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שמנו חסמים אדירים, שרק במקרה שהוא ברור מעל לכל ספק שזה קיים – ואיך זה יהיה? ש-90 חברי כנסת יתמכו בזה, בדבר – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זהו, די. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> די, די – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אדוני יסיים, זה בלתי אפשרי. הבנתי, תודה. חברי האופוזיציה לא מעוניינים כנראה להקשיב לך עד הסוף. <אילן גילאון (מרצ):> אל תבזה את הכנסת – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז מה, אז אנחנו נותנים שלטון לצעקות? מה זה, שלטון לצעקות? <אילן גילאון (מרצ):> אתה מבזה את הכנסת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, נא לסיים. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. זהו. נא לשבת, נא לשבת. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת סלומינסקי, תודה, הדברים שלך נשמעו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רוצה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הדברים שלך נשמעו. תודה, אדוני. תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה – – – את הבית הזה. זאת הפוליטיקה שלכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <אילן גילאון (מרצ):> אתה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <אילן גילאון (מרצ):> אתה ביזית את הכנסת – – – <יואב קיש (הליכוד):> אילן, אתה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. אפילו לסגנים שלי אני מבקש שלא ידברו בצורה כזאת, בוודאי לא אתה, חבר כנסת ותיק. ממש עברת את הגבול. <אילן גילאון (מרצ):> אתה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עברת את הגבול עכשיו, עברת את הגבול. לא ציפיתי ממך. לא ציפיתי ממך לביטויים כאלה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני לא ציפיתי ממך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, מטעם הממשלה – השר אלקין. <קריאות:> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> היושב-ראש עושה פה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מספיק עם התרגילים האלה. מספיק עם התרגילים האלה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> להפך, להפך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, מספיק עם התרגילים האלה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הקואליציה, תשבו בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תתבייש לך. תתבייש לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון, תודה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה אתה עולה בכלל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם תשבו במקומות יהיה שקט. השר דרעי, השר דרעי, אדוני ישב. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אתה עשית פיליבסטר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, נו מה, אנחנו נתחיל עכשיו "קורא לסדר" ו"קורא לסדר"? בשביל מה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – חיכית לקואליציה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הנה, כולם באים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, שבי, בבקשה. אני מבקש ממך, תשבי, אני פשוט מבקש ממך, תשבי. שבו. חבר הכנסת מיקי זוהר, כמה פעמים אני יכול לבקש אותו דבר? גם ניסן סלומינסקי. גם ניסן סלומינסקי. <אילן גילאון (מרצ):> טוב שבאת – – – היו שרים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני השר. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – עשר שנים ללבנון – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> איפה הייתם – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – בושה, בושה, בושה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון, אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית. אדוני ימתין מחוץ למליאה. תודה. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אמסלם, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אילן גילאון, אמרתי. זה תמיד מלווה באי-נעימות, אבל היום עברת את הגבול. <אילן גילאון (מרצ):> אתה ביזית את הכנסת – אתה והממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, תודה. חבר הכנסת אילן גילאון, נא לצאת. ממש. <אילן גילאון (מרצ):> שם רע לפוליטיקה. (חבר הכנסת אילן גילאון יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אדוני השר יתחיל. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני יכול? כי אני לא שומע את עצמי – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם לא תשמע את עצמך נעזור לעשות שקט עוד פעם. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> טוב, אז ברשותך, אדוני היושב-ראש – אני לא רוצה להפריע לחברת הכנסת זנדברג – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם לשרת המשפטים לא נפריע. בבקשה, גברתי תשב. גברתי תשב. וגם שר הדתות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – היו"ר, אתה עובד היום בשירות הקואליציה – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – אנחנו מצטערים שבאנו. אנחנו מצטערים שבאנו לכנסת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתם לא הייתם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אמסלם, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא יכול לקרוא לסדר את עליזה בראשי. אני פשוט אוציא אותה מן האולם. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> רגע – – – לעלות למליאה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תתביישו לכם, תתביישו לכם – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, לכן היא יצאה. בבקשה, אדוני ישב והשר ידבר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – היא תעלה אותך – – – <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני עדיין מתקשה לשמוע את עצמי, אני חייב להגיד לך. <זהבה גלאון (מרצ):> איזו סיבה יש לך לשמוע את עצמך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון, אני מבקש באופן אישי לשבת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני לא מבין איזה דיון השר אלקין מסכם כשלא היה דיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון. בבקשה. חבר הכנסת מאיר כהן, תשב, תשב, זה יוצר – חברת הכנסת רויטל סויד, תשבי במקומך, בבקשה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני אנסה עוד פעם. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אלה שלא בחוץ. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כמה זמן הוא מדבר? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אלה שאתה הוצאת – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אדוני היושב-ראש, אתה יכול להגן על זכותי לדבר? כי בינתיים, נראה לי, חבר הכנסת זחאלקה רוצה להחליף אותי כאן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זחאלקה קרוי כבר פעמיים לסדר, אז מה נעשה עם זה? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> לא יודע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני כמו – במושגים של חבר הכנסת טיבי, אני נזהר בצהוב השני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תאמין לי, אלקין, 90 חברי כנסת היו מדיחים אותך בשמחה. יש פה 90 חברי כנסת שהיו מדיחים אותך באהבה גדולה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זה נכון גם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת יואל חסון, תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני לא הייתי – – – מדיח אותך. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה זו ההתכנסות שם? מה זו ההתכנסות? <זהבה גלאון (מרצ):> זאת התכנסות שאנחנו מביעים מחאה על הדרך שבה הדבר הזה הגיע לפה. היושב-ראש עשה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת לבני, חברת הכנסת מיכאלי, תשבו בבקשה, אפשר לדבר גם בישיבה, בדוק. <דוד אמסלם (הליכוד):> חברת הכנסת לבני, תתקשרי לזועבי שתגיע, היא לא פה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> תודה רבה. אני אנסה עוד פעם, אדוני היושב-ראש. חברי הכנסת – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – זה רעיון שלך, כל החוק הזה – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> נכון. הנה סוף-סוף חברת הכנסת סויד הבינה למה אני על הדוכן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הנה, היא עזרה לך במרכז הליכוד עם זה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> רק ידעת שהיועץ המשפטי לממשלה לא יקבל את זה, אז העברת אותו דרך חבר הכנסת סלומינסקי, שהלביש את זה על ועדת חוקה, שבכלל לא רצתה את זה. אתה ידעת שוועדת שרים הוא לא יעבור והיועץ המשפטי לא יאשר – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני לא רוצה להפריע לחברת הכנסת סויד עם החד-גדיא שלה, אז תגיד לי מתי אני יכול לדבר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני השר. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני אנסה עוד פעם. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> חבר הכנסת זחאלקה, אני אפילו עם מיקרופון לא מסוגל להתחרות בך כשאתה ככה צועק. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא – – – הלוואי שתהיה – – – תהיה גלוי ותגיד – – – שאתה רוצה – – – ערבים. תגיד שאתה רוצה לגרש את חברי הכנסת הערבים, לא מוכן שהכנסת תהיה עם ערבים. זו התוכנית שלך – – – ואז – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תאפשר לשר אלקין להשיב לך. ברשותך, השר אלקין ישיב לך. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני לא רוצה להפריע. אני לא רוצה להפריע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מספיק, נו. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> טוב, היות שהיושב-ראש הרשה לי להפריע לחבר הכנסת זחאלקה, שהיה פה בזכות הדיבור, אז ברשותך אנסה עוד פעם. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני רוצה קודם כול, בפתיחת דברי, לברך את האופוזיציה. אחרי – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אוה, באמת. <חיים ילין (יש עתיד):> אתה יודע איפה היינו? עשר שנים למלחמת לבנון השנייה, כשאתה והשרים לא הייתם פה. זה מה שהיה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הוא לא היה. <חיים ילין (יש עתיד):> הוא לא היה, אבל בהדחה הוא פה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> בבקשה. אחרי שכמעט שנה וחצי ניסו עם זכוכית מגדלת למצוא באולם הזה את האופוזיציה ולא הצליחו – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> נו, באמת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אוי, נו, באמת. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אנחנו לא זזים מהכיסאות שלנו. אנחנו לא זזים מהכיסאות שלנו. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> יותר טוב שלא תיגע בנקודה הזאת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מרוב שאין אופוזיציה, שטייניץ בא עם פיג'מה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אתם מעוניינים שהוא ידבר ושתהיה טענה שהוא כבר עושה פיליבסטר. אתם לא מאפשרים לו אפילו להתחיל. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תנו לי לעזור לכם – אחרי זמן מה אני אתחיל להגיד לו לסיים. אבל לא נותנים לו לפתוח. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם אין אופוזיציה, למה שטייניץ בא עם פיג'מה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אנסה עוד פעם, אני עקשן. אדוני היושב-ראש, חברי השרים – אני לא מצליח, אדוני היושב-ראש. תראה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, תשבי, בבקשה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. גלאון, חברת הכנסת זהבה גלאון – נו, באמת, אני מרגיש כבר לא נוח. עשר פעמים ביקשתי לשבת. כן, גברתי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> הצעה לסדר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא באמצע דבריו של השר. לא, השר ברשות דיבור. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בסוף דבריו של השר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה לא ייגמר, הרי. עד שלא יהיה פה רוב זה לא ייגמר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסוף דבריו של השר תקבלי. כן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא יישן פה על הדוכן, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מספיק עם השטויות האלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני השר ידבר. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> טוב, אנסה עוד פעם, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני, כפי שאמרתי, רוצה בפתיחת דברי לברך את האופוזיציה, שאחרי שכשנה וחצי חיפשו באולם הזה את האופוזיציה, פרסמו מודעות בעיתונים, שאלו: אופוזיציה, אייך? תתעוררי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אל תיתן לנו ציונים. לא צריך את זה ממך. <דוד אמסלם (הליכוד):> כבוד השר – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אחרי שאפילו רק השבוע, אתמול, כל הכותרות בעיתונים היו וכל המדיה הווירטואלית הייתה: איפה האופוזיציה? ואיך ראש ממשלה אחד הביס את כל חברי הכנסת באופוזיציה באותה שעת השאלות? הנה סוף-סוף, אדוני יושב-ראש האופוזיציה חבר כנסת הרצוג, נמצאה האופוזיציה. אז קודם כול, ברוך השם, אני מאוד שמח שאחרי שנה וחצי הכנסת חוזרת לחיים הפרלמנטריים, שהאופוזיציה התעוררה. כנראה ראש הממשלה הצליח להעיר אתכם משנתכם, ונזכרתם שאתם אופוזיציה ואתם צריכים להילחם גם בכלים פרלמנטריים, ועשיתם היום תרגיל יפה. בהחלט הישג. סוף-סוף כל אותם הפרשנים וכל אותן המודעות שתקפו אתכם ואמרו: איפה האופוזיציה? עכשיו הוכחתם: יש אופוזיציה. לקח לה שנה וחצי להתעורר ולהבין שהיא באופוזיציה, אבל יש, יש לנו – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> לפחות כדאי שתהיה ממשלה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> היות שיש לנו – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> איזו ממשלה יש? תגיד לי. מה זו הממשלה הזאת בכלל? כל אחד פה רב עם השני. לא הצלחתם להגיע לסיכומים בכלל. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אדוני היושב-ראש, אני לא מצליח להתמודד עם חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מסכן, לרחם עליך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> למרות שלפי חוק הרעש הוא בוודאי עובר על החוק, אנחנו אחרי השעה 23:00, אבל אני אפילו עם מיקרופון לא מצליח להתמודד אתו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אחרי חצות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש פה כמה. חבר הכנסת חסון, נו. <דוד אמסלם (הליכוד):> כבוד השר, הוא חשב שזו המימונה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אמסלם, אתה גם קרוי לסדר. אמרתי כבר לחבר הכנסת זחאלקה: אני נזהר עם הצהוב השני. בבקשה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> תודה רבה. אנסה עוד פעם. אני מנסה להגיד שלושה משפטים ברצף, בקושי מצליח, לכן אני תמיד נאלץ לחזור להתחלה. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עוד פעם: אלה שלא הודחו. אבל, אלקין, אתה חייב להגיד את זה ככה: חברי חברי הכנסת שלא הודחו. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מושך זמן – – – מה אתה עושה בדיוק עכשיו? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> חברת הכנסת גלאון, אני מנסה להגיד ברצף שלושה משפטים, לא מצליח. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> למה? אישרנו לך גם עשרה. שמענו את דעתך על האופוזיציה, השר אלקין, הבנו. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אבל אני איבדתי את חוט המחשבה, אני חייב להתחיל מחדש. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אנחנו רוצים לשמוע. אנחנו פשוט חפצים לשמוע את ההצדקות שאתה יכול לתת לחוק הזה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> נו, באמת, בחוק הזה אין חוט מחשבה. בחוק הזה אין חוט מחשבה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה כמו חוק העמותות, זה מעיד על – – – של הממשלה. כמו תאגיד השידור הציבורי, כמו חוק שידורי הכנסת. הכול אותו דבר. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> את רוצה שאדבר על השידור הציבורי או על חוק ההדחה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אין בעיה, פשוט תדבר על משהו מהותי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> דבר על מה שאתה רוצה, רק תסיים כבר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש לי טביעת עין. זה לא שאיבדת את חוט המחשבה – היא לא הייתה שם במיוחד. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> בזה עוד לא האשימו אותי, חבר הכנסת מרגלית, בעשר השנים שלי בבית הזה. אני חייב להגיד שאתה מקורי. אני יכול? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מקווה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אז עוד פעם: אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> עכשיו תברך את – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> – – כפי שאמרתי בראשית דברי, צריך לתת קרדיט לחברים בבניין הזה כשמגיע להם קרדיט, ואני חושב שהערב הזה בהחלט מגיע – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה אתה מחלק לנו ציונים? אל תחלק לנו ציונים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – ראש הממשלה חייב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברים, באמת ניסיתי לעשות שינוי, ולעשות את זה ברוח טובה. אבל אני לא יכול יותר, זה באמת הופך לביזיון. <זהבה גלאון (מרצ):> איזו רוח טובה? הקואליציה הזאת זה ביזיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. אתחיל באמת להוציא. כי חשבתי שזהו, שנרגעו הרוחות והשר יכול לדבר, וכולנו מכירים את כללי המשחק, ויש פה ותיקים. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> וזאת אולי הפעם המאה שאני עֵד – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זאת הפעם המאה שאני עֵד לתרגיל פרלמנטרי מוצלח. אבל עוד לא ראיתי ולו פעם אחת שזה באמת גרם לאיזשהו שינוי. תמיד שר עולה ומדבר, והשר אלקין הוא מספיק מנוסה. אז תאפשרו לו. לפחות תגידו אחרי כמה דקות שהוא סתם מדבר לא לעניין. אבל אתם לא מאפשרים לו להתחיל, איך נדע? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> בדרך כלל הוא מדבר לעניין. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתה אומר: ואללה, בוא נראה מה הוא יגיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אני רוצה לדעת מה הוא יגיד. <זהבה גלאון (מרצ):> שברתם את כללי המשחק היום, זה מה שקרה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איזה מתח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אמרתי: תנו לי לעזור לכם. אולי אחר כך תגידו: למה הוא סתם מדבר? תוריד אותו, היושב-ראש. תנו לי לעזור לכם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אתה צודק – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כי זה חוק שהוא חרפה. זאת האמת. זה חוק שהוא חרפה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נו, טוב, אז הוא נהנה כרגע. הוא עומד כאן ברשות דיבור, ואתם מבזבזים את הזמן, וזה בדיוק מה שהשר מחפש. נו, אני צריך להסביר את זה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו מלאי ציפייה, אדוני היושב-ראש. אנחנו ממתינים. אנחנו מלאי ציפייה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זהו? נרגעו הרוחות? אפשר לדבר? בבקשה, אדוני השר, נסה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> עכשיו אפילו הקואליציה מפריעה לי. אתה רואה מה קורה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. חבר הכנסת דוד ביטן, תעשה את העבודה שלך בשקט. <דוד ביטן (הליכוד):> את הקול שלי שומעים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. שומעים אותך גם כשאתה מדבר בשקט. בבקשה, אדוני. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> תודה רבה. עוד פעם אנסה. מקווה שהפעם אוכל לדבר ברצף יותר משניים-שלושה משפטים. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתעקש עדיין שהערב מגיע פרגון לאופוזיציה. <זהבה גלאון (מרצ):> אל תיתן לנו ציונים, אני מתעקשת על זה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אחר כך אתה שואל את עצמך: למה אנחנו ישר מתפרצים לדברי השר? והנה התשובה, הנה התשובה. כשאומרים לך כלום מעורבב בשום דבר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הייתה איזושהי בדיחת ילדים: כמה פעמים ומי יכול להגיע לאותה מלכודת? אבל אתם עושים את זה פעם אחר פעם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אבל מה אני אעשה? בבקשה, הנה, אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על ההגינות שלך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, גברתי, הדיון באמת רציני, חבל שאנחנו מגיעים לצחוקים. אבל בדיוק לשם אנחנו זזים כרגע. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני רק מחכה שיגיש לי גם את התעודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת נחמיאס ורבין, תודה. אדוני השר, אני יכול לבקש ממך בקשה? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> מה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תדלג על אזכור אח"מים. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני לא יכול, כי יש לי המשך למשפט הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אבל אני לא יכול להתחיל מההמשך עד שלא התחלתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תתחיל ישר מזה שמגיע קרדיט לאופוזיציה. תמשיך משם. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> שמענו שהוא צוחק עלינו. בסדר, אין בעיה. הרי זה כל מה – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אוקיי. אז היות שכבוד היושב-ראש ויתר על כבודו, ואם הוא ויתר על כבודו, אז בטח גם השרים וחברי הכנסת ויתרו על כבודם, אז אתחיל ישירות מהשבח לאופוזיציה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> עוד פעם? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אתה רואה? אני לא מצליח. <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אדוני היושב-ראש, לא יודע מה קרה לאופוזיציה. מרוב ההתלהבות מדברי השבח, הם לא מצליחים לתת לי משפט אחד להגיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אדוני ימשיך. באמת, אני לא רוצה להפוך את זה לקרקס. נו, באמת, אדוני ימשיך. כן. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אוקיי. אז אני מקווה שבכל זאת ייתנו לי להגיד את מה שיש לי לומר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם אני מקווה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אז שוב, מגיעים לכם דברי שבח על תרגיל פרלמנטרי יפה – אומנם באיחור של, כפי שאמרתי, שנה וחצי, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. והיות שהדמוקרטיה הישראלית – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> והיות – – – <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> והיות שהדמוקרטיה הישראלית זקוקה באמת לאופוזיציה לוחמת, אז מגיע לכנסת ישראל, לפחות ערב אחד בשנה וחצי, אופוזיציה לוחמת. תבורכו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אבל מה הבעיה, חבר הכנסת הרצוג? מה הבעיה, חבר הכנסת הרצוג? – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אתה לא מתמודד, הרי, עם החוק הזה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> – – שהפעם היחידה, הפעם היחידה שהחלטתם להילחם זה עבור חנין זועבי. מכל הנושאים שבעולם. <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> מכל הנושאים שבעולם. <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> על הכול ויתרתם – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ביזיון. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> על הכול ויתרתם – – – <קריאות:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חצוף. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> נעלמתם – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אמרת זועבי – אמרת הכול. יש לך ממי ללמוד, אין ספק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – חסר בושה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> על הכול ויתרתם, נעלמתם, לא הייתם, שתקתם, הפסדתם הצבעה אחר הצבעה. <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> הפסדתם הצבעה אחר הצבעה. אבל על דבר אחד לא יכולתם לוותר – להגן על חנין זועבי. <קריאות:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני חייב להגיד ברכות לחבר הכנסת טיבי, כי הצלחתם לגייס את כל החלק הזה. <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> מתברר היום שמפלגת העבודה עובדת אצל חנין זועבי, יש עתיד ויאיר לפיד עובדים אצל חנין זועבי. <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> מרצ – אני לא מופתע. אבל מתברר שאם יש נושא, אם יש נושא בבית הזה שיכול לאחד את האופוזיציה, יכול לאחד את השמאל, יכול אפילו לאחד את יאיר לפיד עם בוז'י הרצוג – דבר אחד מאחד אותם: רצון להגן על חנין זועבי. <קריאות:> דמוקרטיה. מה עם הדמוקרטיה – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אולי, אולי, אולי, אולי בכל זאת תתעוררו לרגע, תסתכלו במראה ותחשבו למען מה התאחדתם ולמען מה נזכרתם ולמען מי נזכרתם שאתם אופוזיציה. <קריאות:> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אולי תתעוררו ברגע האחרון, ומרוב בושה בכל זאת תצביעו על החוק הזה, שרוב מוחלט של הציבור הישראלי רוצה אותו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <קריאות:> – – – אתה איש – – – אנטי-דמוקרט. מי אתה בכלל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת הרצוג, כן – הצעה לסדר. לא, לא, לא, מן הצד. הצעה לסדר. טוב, ראש האופוזיציה, אדוני. נאפשר לך מכאן. הצעה לסדר. בבקשה, אדוני. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, זהו רגע גורלי בחייה של הכנסת, ודגל שחור מתנופף פה מעל, ושאנחנו נדע שכתם גדול יחוקק כאן אם אנחנו נאפשר לחוק הזה לעבור – שחברי כנסת יכולים לסלק חברי כנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה לא – אבל זו לא הצעה לסדר הדיון, אדוני. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> ובמקום זה, מה עונה כבוד השר אלקין? מה עונה? מה – – – לענות? <קריאות:> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> תתביישו לכם על אחד החוקים המחפירים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. <קריאות:> – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. אנחנו יכולים לעבור להצבעות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לא, אדוני. אני ביקשתי הצעה לסדר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, נכון, נכון, נכון. גברתי ביקשה הצעה לסדר – מן הצד, בבקשה. היא ביקשה. למען הסר ספק, היא ביקשה לפני ראש האופוזיציה. פשוט שכחתי לרגע. בבקשה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> ביטן, שב. <דוד ביטן (הליכוד):> אני – – – לראות אותך. <קריאה:> אבל זה מלחיץ כשאתה עומד. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. <קריאה:> מה עכשיו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעה לסדר הדיון של חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כשראש ממשלה מדבר אין שקט – – – <קריאות:> – – – מרב, דברי כבר. <קריאות:> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, מתי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, גברתי. לי יש זמן. כשיהיה שקט את תדברי. אם הקואליציה לא יודעת לשמור על שקט, אין מה לעשות. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – יאללה, שיתחיל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני. בתפקידי כמרכזת האופוזיציה נעניתי לפנייה של הקואליציה בכלל ושל חברת הכנסת סגנית השר ציפי חוטובלי בפרט – לתת לה קיזוז למהלך חופשת הלידה שלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני התחייבתי, והאופוזיציה עמדה בזה לאורך כל חופשת הלידה שלה עד לרגע זה, כולל. אנחנו דאגנו לקזז את ציפי, אנחנו הסתדרנו בינינו. הסיעות עשו ביניהן את הסדר ואת התור. לא הטרדנו את הקואליציה עם זה ולו פעם אחת. ציפי חוטובלי מקוזזת עם אדם שאני הרשיתי לו לנסוע לחו"ל, כי אני יודעת שאני מחויבת לקזז את חברת הכנסת ציפי חוטובלי. וראה זה פלא – את מי אני רואה יושבת כאן להצבעה לפתע פתאום באמצע הדרמה הזאת, אם לא את חברת הכנסת ציפי חוטובלי? אני מבקשת שאדוני יאסור על חברת הכנסת ציפי חוטובלי להשתתף בהצבעה, כי זו שבירת כל האמון הפרלמנטרי השביר ממילא שקיים עדיין בכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, כפי שוודאי ידוע – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ששששששש. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – אני רוצה להגיב, בסדר? אני רוצה להגיב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, תגיב. <דוד ביטן (הליכוד):> אני רוצה לומר שציפי חוטובלי הגיעה כדי לראות מה קורה, לא כדי להצביע. <קריאות:> או – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. לגבי ההצעה של חברת הכנסת מרב מיכאלי, להבא – – – <קריאות:> – – – את ציפי, אמרת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי, תשבי, גברתי. אני אשיב. זה ודאי לא מעניינה של המליאה לעסוק בקיזוזים. זה הסכם ג'נטלמני, אם תקבלי את הביטוי הזה, בין הסיעות ובין חברי הכנסת. יחד עם זאת, אני מצדד מאוד במה שאת אמרת. אם עוד נשאר אמון בסיסי בין אנשי אופוזיציה ואנשי קואליציה, זה סביב הדבר הזה. בעבר, בעבר, ביטולי קיזוזים או משחקים עם קיזוזים לא נגמרו טוב, ומי שסבלה בהרבה מקרים זו הכנסת עצמה, למשל בנסיעות לחו"ל במשלחות רשמיות ודברים מסוג זה. לכן, אני מאוד שמח לשמוע שהודיעו יושב-ראש סיעת הליכוד ויושב-ראש האופוזיציה שהם מכבדים את הקיזוז. זו גם בקשתי מן הקואליציה: לכבד את הקיזוז הזה, מה גם שניתן בנסיבות מיוחדות. ואנחנו שמחים שיש לנו חברות כנסת שיוצאות לחופשת לידה, ולא, חס ושלום, לא עלינו, לחופשת מחלה. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו מצביעים. קודם כול, ודאי שקודם כול על הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44). כל ההסתייגויות הוסרו, לכן אנחנו נצביע מייד בקריאה שנייה. הוגשה – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בהצבעה הזאת זה לא משנה, כי האופוזיציה הגישה לי כנדרש 20 חתימות של חברי הכנסת, ולכן מזכירת הכנסת תקיים הצבעה שמית. גברתי מזכירת הכנסת, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> "הוקפצתי למליאת הכנסת בעיצומה של חופשת הלידה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, על הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44) – בקריאה שנייה. <קריאה:> זה הפייסבוק – – – זה מה שהם – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שששש. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – <קריאות:> זה מה שכתב בפייסבוק – – – בושה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, גברתי המזכירה. רק רגע. נא לשבת. נא לשבת, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. כן, תודה. השתכנענו. נא לשבת. בבקשה. אנחנו בינתיים רשמנו שחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף נגד. ממשיכים. <קריאות:> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד אמיר אוחנה – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – בעד אורי אריאל – בעד יעקב אשר – בעד זאב בנימין בגין – בעד זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד <קריאות:> – – – דמוקרטיה – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אלי בן-דהן – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד נפתלי בנט – בעד יחיאל חיליק בר – נגד איתן ברושי – נגד <קריאה:> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) איתן ברושי נגד. הוא יכול, עוד לא עברתי למצביע הבא. עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – <קריאה:> נגד גזענות. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) הוא מפריע, אני לא שומעת. יוסף ג'בארין – נגד יגאל גואטה – בעד באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד זהבה גלאון – נגד יהודה גליק – בעד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד אריה מכלוף דרעי – בעד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד שרן השכל – בעד יצחק וקנין – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – נגד אכרם חסון – בעד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – אינו נוכח מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד איתן כבל – אינו נוכח אלי כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – נגד יעל כהן-פארן – נגד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – נגד יריב לוין – בעד יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – נגד מנחם אליעזר מוזס – בעד שולי מועלם-רפאלי – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד יוליה מלינובסקי – בעד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – נגד רחל עזריה – בעד חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – בעד עודד פורר – בעד טלי פלוסקוב – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – אינו נוכח יואל רזבוזוב – אינו נוכח יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד אלעזר שטרן – נגד נחמן שי – נגד עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) גילה גמליאל – אינה נוכחת יצחק וקנין – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ציפי חוטובלי – אינה נוכחת אורן אסף חזן – אינו נוכח מנול טרכטנברג – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת עמיר פרץ – אינו נוכח מיקי רוזנטל – אינו נוכח יואל רזבוזוב – נגד סתיו שפיר – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, חברות הכנסת, האם יש מישהו באולם שלא קראו בשמו או בשמה ומעוניין להצביע? לא נמצאו כאלה. גברתי המזכירה, תספרו בבקשה את הקולות ותגישו לי את התוצאות. ההצבעה הסתיימה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> בליכוד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון, זה מפריע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון, זה מפריע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון, זה מפריע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> אל תדאג, עוד מעט לא יהיו יותר קיזוזים עם זועבי. אל תדאג. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> שרה בממשלת ישראל קוזזה עם זועבי. צביעות. תתביישו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אם יהיה רוב, ודאי נעבור מייד להצבעה בקריאה השלישית. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת אוחנה וחסון, נו. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אתה לא מעוניין לשמוע תוצאות? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני ארוז פה עם שק"ש ועם בגדים למחר, לא מפריע לי, אבל אני בטוח שיש אנשים שרוצים להתקדם. אז תוצאות ההצבעה בקריאה שנייה על חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44): בעד החוק – 62, נגד – 47. <קריאה: > – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, רק זה חסר. החוק עבר בקריאה שנייה. נא לשבת. אלקטרונית? השר בנט, אם לא תוכל להצביע אלקטרונית, מייד תרים יד. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44) – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 61 נגד – 47 נמנעים – אין חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44) נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44) – בקריאה שלישית: 61 בעד – סליחה, 62, כולל חבר הכנסת השר בנט, בעד, נגד – 47, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 44) אושרה כנדרש בשלוש קריאות. אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 43). גם כאן הוסרו כל ההסתייגויות. לכן אנחנו עוברים להצביע בקריאה שלישית. מי בעד? – בקריאה שנייה, סליחה. בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 1 – 61 נגד – 46 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 43) – בקריאה שנייה: 62 – אני כולל את השר בנט, חבר הכנסת נפתלי בנט – בעד, 46 מתנגדים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בקריאה שלישית אנחנו מבקשים שמית. אני מביאה חתימות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רגע, רגע, יש חתימות או אין חתימות? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> יש חתימות, יש חתימות. <קריאות:> אין חתימות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, איפה החתימות? <קריאות:> מאוחר מדי. <דוד ביטן (הליכוד):> מאוחר מדי. אנחנו באמצע ההצבעה. באמצע ההצבעה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, יש חתימות או אין חתימות? <קריאות:> אין חתימות. אין חתימות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אנחנו עוברים להצבעה אלקטרונית, גברתי. אין חתימות. אנחנו עוברים להצבעה אלקטרונית. קריאה שלישית – הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 43) – נא לשבת. מי בעד? מי נגד? קריאה שלישית – נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד החוק – 61 נגד – 45 נמנעים – אין חוק הכנסת (תיקון מס' 43), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 62, כולל חבר הכנסת נפתלי בנט, 45 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 43) אושרה כנדרש בשלוש קריאות. <הצעת חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת, התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/653); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת, התשע"ו–2016, מטעם ועדת הכנסת, לקריאה ראשונה. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. בבקשה, אדוני. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אבל לא מצאתי לנכון. לא היו עלבונות או דברים אישיים. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> ערב טוב. השעה היא שעה מאוחרת. אני לא הולך לדבר הרבה ולא להאריך. אני רוצה להגיד רק כמה דברים, אולי אפילו בשביל למנוע את ההשמצות שהיו פה לאחרונה. אני רוצה להגיד לכם שבהצעת חוק ערוץ הכנסת נעשתה עבודה בוועדה, יחד עם חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בשביל לשמור על איזון. אנחנו הבאנו את זה כי אנחנו מאמינים שהדעות של כל חברי הבית פה צריכות להישמע. כל מיני דעות שאמרו שהיו פה כוונה כזאת או אחרת – אנחנו פועלים לשמור על ערוץ הוגן, ערוץ אחראי, ערוץ שבגדול יהיה מאוד דומה למה שיש היום. אנחנו לא יודעים מי יהיה הזוכה במכרז הבא. את המכרז תעשה המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, שזו מומחיותה. אנחנו דאגנו לעדכן את החקיקה לגבי ערוץ הכנסת, כי עברו 12 שנים. התייחסנו לנושא האינטרנט, התייחסנו לדברים שעלו בעקבות המודרניזציה של השידורים, ואני אומר לכם בצורה הכי ברורה: אנחנו נשמור על ערוץ הוגן, אחראי, שישמור על הכללים הנהוגים בתקשורת, כפי שראוי שיהיה כל תאגיד בעניין הזה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? מי שנרשם, כן: חבר הכנסת יואל חסון, חברת הכנסת רויטל סויד, נחמן שי, איילת נחמיאס ורבין, עבד אל חכים חאג' יחיא, יוסף ג'בארין, עיסאווי פריג'. אני סוגר את רשימת הדוברים. סגרתי את הרשימה. בבקשה, גברתי. שלוש דקות לרשות כל דובר. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, היינו עדים עכשיו לאחד המעמדים היותר-מביכים של הכנסת, לנמיכות הרוח של הכנסת, איך הקואליציה השתמשה בכוח שלה, ותוך תרגילים מלוכלכים העבירה כאן את אחד החוקים היותר-מחפירים. חבר הכנסת סלומינסקי עמד כאן על הדוכן, וכמו שהוא עושה תמיד, לא רק שהוא הטעה את הכנסת – הוא שיקר לכנסת. הוא כבר אמר: כבר היה דבר כזה שמנעו מרשימה להתמודד לכנסת. זה נכון. מנעו מכהנא להתמודד לכנסת, אבל מנע את זה בית-המשפט העליון; לא כנסת שהופכת לטריבונל שיפוטי – גם החוקר, גם התובע, גם המוציא לפועל. ותגידו את האמת: זה חוק שנתפר למידתה של הרשימה המשותפת; זה חוק שנועד להעיף מהכנסת את חברי הכנסת הערבים. זה חלק מגל חקיקה – קודם זה חוק השקיפות, חוק העמותות, חוק הדגל, חוק V15, מתקפה על בית-המשפט העליון, ועכשיו חוק ההדחה. תתביישו לכם. זה אחד הרגעים היותר-מביכים, של תרגילים קואליציוניים נמוכים, של זילות הכנסת. והתגייסה כאן הקואליציה באיזו זחיחות, באיזו תחושת ניצחון. את מי אתם מנצחים – את הציבור? את הדמוקרטיה? את חופש הביטוי? <אמיר אוחנה (הליכוד):> את הטרור. מנצחים את הטרור. <זהבה גלאון (מרצ):> את מי אתם מנצחים? <אמיר אוחנה (הליכוד):> את הטרור. <זהבה גלאון (מרצ):> תתבייש לך, אתה והקואליציה שלך. <אמיר אוחנה (הליכוד):> את הטרור. <זהבה גלאון (מרצ):> ומשפט אחרון, אדוני היושב-ראש, אני ממש מצטערת, אבל אני חייבת להקדיש לך: אתה היום לא הגנת על הכנסת. אתה פגעת היום באופוזיציה. מהרגע שהאופוזיציה הסירה את ההסתייגויות שלה, לא היית צריך לאפשר לחבר הכנסת סלומינסקי לעלות על הדוכן, כי הוא לא מסכם דיון, כי זה בניגוד לתקנות. יכולת לאפשר לשר צחי הנגבי שישב כאן – כן, זה בהתאם לתקנון. אבל במקום להגן על כבודה של הכנסת ועל זכותם של חברי האופוזיציה, אדוני היושב-ראש, פעלת כיו"ר הקואליציה הזאת. זה דבר שאין לו תקדים בכנסת. החוק הכי מבזה שהובא כאן לדיון לא זכה להגנה שלך – כדי להגן על חברי האופוזיציה. אני מתביישת בשביל הכנסת היום. זה אחד החוקים שמכתימים את ספר החוקים ומשפילים את כבודה של הכנסת. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. רבותי, רשימת הדוברים נעולה. היושב-ראש כבר נעל את הרשימה, לידיעתכם. עד שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, מה שקרה עכשיו בכנסת זה דוגמה איך הצורה המבזה של הדיון משקפת את התוכן השערורייתי של החוק. עמיתי חברי הכנסת, הייתה כאן עבירה על התקנון, ללא ספק, כי כאשר האופוזיציה הסירה את הסתייגויותיה, היה צריך לעבור להצבעה, ובוודאי לא לאפשר בניגוד לתקנון ליושב-ראש הוועדה לעלות כאן על הדוכן. אבל כמה שזה אופייני וכמה שזה מתאים שדבר כזה יקרה בחוק שפוגע באופן ישיר בגרעין של הדמוקרטיה. מה זה דמוקרטיה? דמוקרטיה זה קודם כול הזכות לבחור ולהיבחר. הזכות לבחור נפגעת כאשר אתם, הרוב בכנסת, מגרשים מהכנסת חברי כנסת מהמיעוט; הזכות להיבחר נפגעת כאשר חברי כנסת מהמיעוט יכולים להיות מודחים על-ידי הרוב. דמוקרטיה היא חופש ביטוי. "חופש ביטוי" זה גם ביטוי מקומם, גם ביטוי מרגיז וגם ביטוי שהרוב סולד ממנו. אבל בדיוק על הביטוי הפוליטי הזה אתם רוצים להעניש חברי כנסת ואתם רוצים להדיח חברי כנסת. עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה הוא ביטוי של עריצות הרוב. ועריצות הרוב ודמוקרטיה לא עולות בקנה אחד, לא יכולות להסתדר יחד. וכשאני מדבר על עריצות הרוב, אני רוצה להזכיר את המיעוט. החוק הזה מכוון באופן ישיר נגד חברי הכנסת הערבים, נגד מייצגי הציבור הערבי, אנשים שנבחרו לכאן על-ידי בוחרים כדי להשמיע, ללא משוא פנים וללא מורא, את עמדותיהם. ובדיוק על זה אתם רוצים להדיח אותם מהכנסת. החוק הרע הזה, עמיתי חברי הכנסת, הוא דף שחור בספר החוקים של מדינת ישראל. זה חוק שפוגע בכל עיקרון של דמוקרטיה, של חירות, של פרלמנטריזם. אתם משווים את מה שקורה כאן לארצות-הברית? בארצות-הברית יש שתי מפלגות, וכשצריך שם שני-שלישים כדי להדיח פרלמנטר או חבר קונגרס עבריין, צריך לגייס רוב משתי המפלגות, וזה נעשה ביחס למקרים שבהם אנשים הורשעו בבתי-משפט, ולא ביחס – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – לעניינים פוליטיים. לכן, עמיתי חברי הכנסת, מה שקרה היום בכנסת משקף מדיניות ומהלכים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – אנטי-דמוקרטיים של ממשלה אנטי-דמוקרטית. הממשלה הזו – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – שפוגעת היום במיעוט, תמשיך ותפגע בעוד קבוצות ובעוד נבחרים בכנסת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת רויטל סויד. אחריה – חבר הכנסת יואל חסון. שלוש דקות, גברתי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני אינני רוצה בכנסת חברי כנסת שמסיתים לגזענות ותומכים בארגון טרור. אני לא רוצה אותם פה בכנסת. אבל מי שצריך להחליט על זה זה לא חברי כנסת אחרים. החוק היום קובע במפורש שבתקופה שבין בחירות, בין כנסת לכנסת, יש אפשרות לוועדת הבחירות, באישור של בית-המשפט העליון, לא לאשר רשימה או לא לאשר מועמד לחבר הכנסת. אז הייתה לקונה בחוק, אז לא הייתה אפשרות להתייחס לזה תוך כדי כהונה. מה עשתה הקואליציה? איך היא ריפאה את הלקונה הזאת? באמצעות העובדה שחברי כנסת שנבחרו על-ידי ציבור ידיחו חברי כנסת אחרים. הנשמע כדבר הזה? איך נותנים את הכוח ששמור לבית-המשפט לחברי כנסת? מה הם יהיו בדיוק אותם חברי כנסת? גם השוטרים, גם בית-משפט – גם ידיחו – גם רשות האכיפה, גם הרשות השופטת וגם הרשות המבצעת? איך יכול להיות שנתנו כוח ששמור לבית-המשפט לנבחרי ציבור? ובואו נגלה את הסוד: הסוד הגדול הוא שמה שעמדתם פה וצעקתם, הקואליציה והשר אלקין, שהחוק הזה ידיח את חברת הכנסת חנין זועבי – הוא לא ידיח אותה. שימו לב איזה חוק העברתם עכשיו. אז מה עשיתם? עשיתם חוק שהוא אנטי-דמוקרטי; עשיתם חוק שהוא לא חוקתי; העברנו עכשיו חוק שפוגע בתדמית של מדינת ישראל בעולם. ובשביל מה? בשם מה? הייתה צריכה להיות הצעת חוק פשוטה: שלבית-המשפט העליון תהיה הסמכות להדיח חבר כנסת מכהן אם הוא מסית לגזענות וחותר תחת קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית ואם הוא תומך בארגוני טרור. בית-המשפט בלבד. נתנו פה כוח – כוח להתעמרות, כוח להעביר חבר כנסת סֵבֶל. כשהיינו בדיונים בוועדה אמרנו לסלומינסקי: אתה לא מפחד? יבוא יום והרוב יחליט שמי שתומך בנוער הגבעות ומי שחושב שמלכות ישראל – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – היא שחותרת תחת קיומה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, גברתי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – מה תעשה אז? מי יגן עליכם אז? ומה ענה סלומינסקי? – ואמרתי לו: – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – תן את הכוח הזה לבית-המשפט. הוא יבדוק את הדברים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת סויד, זמנך תם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – הוא יבחן את הראיות. ומה ענה סלומינסקי? סלומינסקי ענה לנו בוועדת חוקה את המשפט הבא: כל כך הרבה זמן? ניתן למשטרה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. אני מבקשת לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – עד שהם בודקים, עד שבית-משפט בודק. אז בוא נקרא לילד בשמו – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת רויטל סויד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – זה לא רק חוק עוקף-בג"ץ – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – זה חוק עוקף-משטרה. זה חוק – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת רויטל סויד, אני מבקשת לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – שהוא אנטי-דמוקרטי, שאסור היה לו לעבור היום. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת יואל חסון. רבותי, אני מבקשת לעמוד בזמנים. <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו מבקשים – זו קריאה ראשונה, מן הראוי – זה לא נקלט במחשב, ומן הראוי לתת לחברי הכנסת להירשם. לא יכול להיות שאחרי – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הייתה אפשרות להירשם. מי שנרשם – נרשם. <קריאה:> לא, כיבו את זה. <מיכל רוזין (מרצ):> לא הייתה אפשרות. לא הייתה אפשרות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שלוש דקות. שלוש דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – תקנון הכנסת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> היושב-ראש ישב כאן, אמר לכולם: מי שרוצה להירשם, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – לא הייתה אפשרות – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אין לך אומץ לקבל את ההחלטה להוסיף את מי שרוצה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – חבר הכנסת מיקי זוהר, תקשיב טוב למה שאני אומר לך ולחבריך. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין הבדל בינך לבין חנין זועבי. הקואליציה הזאת היא בדיוק כמו חנין זועבי. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> יש הבדל אחד. יש הבדל אחד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שניכם חותרים נגד יסודות הדמוקרטיה של מדינת ישראל. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> ההבדל הוא שאתם תומכים בה ואנחנו רוצים להעיף אותה מכאן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שניכם פוגעים – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> זה ההבדל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ביסודות הדמוקרטיה של מדינת ישראל. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אנחנו רוצים להעיף אותה מכאן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שניכם גזענים. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> זה כל ההבדל. אנחנו לא גזענים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גזענים גדולים. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אנחנו שומרים על מדינת ישראל, על ביטחון המדינה, ואתם עוכרים את המדינה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין ביניכם הבדל, אתם אנשים חשוכים. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – זה ההבדל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואני רוצה לומר לך, הצביעות הזאת שלכם – אותה קואליציה, אותה ממשלה, שמעבירה חוק שמזהם את הכנסת, בשקט-בשקט מקזזת את חנין זועבי ומאפשרת לה להסתובב עכשיו בעולם ולהכפיש את שמה של מדינת ישראל. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> החוק הזה שומר על הכנסת, ואתם מגבים אותה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה קנית את כרטיס הטיסה של חנין זועבי ללונדון – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> זה משהו אחר. זה משהו אחר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ומאפשר לה לפגוע במדינת ישראל. אתה. אתה, עם הצביעות שלך. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתם מגבים את זועבי, ואתם אחר כך הולכים לבוחרים ומבקשים תמיכה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם עשיתם את זה. אתם עשיתם את זה. ועבור מה עשיתם את זה? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> איך אתם מעזים לבקש תמיכה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> עבור מה עשיתם את זה, חבר הכנסת מיקי זוהר? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתם מפקירים את כנסת ישראל ומפקירים את ביטחון המדינה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> עשית את זה – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – ואחר כך אתם מצפים לקבל תמיכה. בושה וחרפה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – עבור חוק שאתה יודע – אתה יודע שהחוק הזה לא יעיף את חנין זועבי מהכנסת. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> ועוד איך יעיף. ועוד איך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה יודע את זה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי זוהר, אני מבקשת לא להפריע. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם סיימתם. אתם סיימתם את הדמוקרטיה הישראלית בשביל חוק – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אתם קיזזתם את זועבי עם גילה גמליאל. תתביישו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי, אני לא יכול. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת – דקה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תתביישו. אתם קיזזתם את זועבי עם גילה גמליאל. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי זוהר וחבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתם – – – אין לכם. תסתכלו על הפרצוף שלכם בראי. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי זוהר, אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה. חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אין לכם תשובה – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, אני קוראת אותך לסדר בפעם השנייה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – ראש הממשלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> בושה וחרפה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נרגעת? <חיים ילין (יש עתיד):> מה בושה וחרפה – – – מה הבושה? מה הבושה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני. נא להמשיך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> החוק הזה – יום אחד, חבר הכנסת זוהר, החוק הזה עלול גם להתהפך עליך, ועליך, חבר הכנסת קיש. <יואב קיש (הליכוד):> אני לא תומך בטרור. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ועליך. <יואב קיש (הליכוד):> אני לא תומך בטרור. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואני אומר לך שיום אחד החוק הזה יתהפך עליכם. <יואב קיש (הליכוד):> – – – על כל מי שיתמוך בטרור. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יום אחד ימצאו אתכם – – <יואב קיש (הליכוד):> על כל מי שיתמוך בטרור. אני לא תומך בטרור, ואל תגיד את זה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ויטענו כלפיכם שאתם אנטי-דמוקרטיים ושאתם גזענים. ויום אחד עלולים להימצא כאן 90 חברי כנסת שיחשבו שאתם לא תהיו כאן. ואתם יודעים מה יקרה ביום הזה? אני אלחם בשארית כוחותי שזה לא יקרה, כי לא יקום ולא יהיה היום שבו חבר כנסת אחד יחליט שחבר כנסת אחר לא יכול לכהן בבית הזה. לא יקום. בשביל זה מדינת ישראל היא מדינת חוק. ובשביל זה אנחנו בסיעת המחנה הציוני בוועדת הבחירות המרכזית הצבענו נגד חנין זועבי, כדי שלא תהיה חברת כנסת, ובית-המשפט העליון קבע אחרת. ואנחנו שומרי חוק, ואנחנו עומדים מול החוק, וכולנו שווים מול החוק, חברי חברי הכנסת. החוק הזה – שכמו שאמרתי, לא יזיז מכאן את חנין זועבי ולא יזיז אף אחד שאתם בפנטזיות שלכם חולמים לגרש מכאן – זה חוק שעשיתם כדי למרק לעצמכם את המצפון; כדי שכל אחד מכם אולי ירוויח כמה נקודות בקהל שלו, ותוכלו לצייץ ותוכלו לכתוב פוסט ותוכלו להגיד כמה אתם חזקים וגיבורים. אבל מי שאינטליגנט וקצת מבין, ויש לו ראש, יודע שהחוק הזה הוא לא יותר מאוויר חם. חברי חברי הכנסת, אותו אוויר חם שנתניהו אוהב לספר שהכול אוויר חם – אז זה האוויר החם האמיתי. החוק הזה זה אוויר חם שלא יצא ממנו שום דבר – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ולא יקרה ממנו שום דבר. והדבר היחיד שקרה ממנו שהוא פשוט זיהם את הדמוקרטיה הישראלית, את הבית הזה ואת הנשמות שלכם, בעיקר. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חבר הכנסת חאג' יחיא. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מוחה על שלא נותנים לנו לדבר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – קריאה ראשונה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, הייתה פה קביעה של היושב-ראש. אני לא משנה אותה, נקודה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> היינו – – – גם את היד ולא נתנו לנו. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> הרשימה כבר נסגרה. זה לא עובד ככה. אנחנו לא ברפובליקת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> במה היא נסגרה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני מציע לכם, חברותי וחברי, להתרגל. תתרגלו. <קריאות:> – – – <יואב קיש (הליכוד):> אז הפסדתם בהצבעה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> מה זה קשור? <נחמן שי (המחנה הציוני):> מי הבטיח לכם לדבר בכנסת? <מיכל רוזין (מרצ):> קריאה ראשונה זה – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> מי הבטיח לכם? אתם לא מבינים מה הולך פה. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני עוד לא התחלתי לדבר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הרשימה סגורה. הרשימה נסגרה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת רוזין וחברת הכנסת זנדברג, תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני מחכה בסבלנות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני נותן לך את שלוש הדקות. חברת הכנסת מיכל רוזין, תודה רבה. תאפשרו לנחמן שי לדבר, בבקשה. <קריאות:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני לא עומד בהתרגשות. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כנראה, חברת הכנסת רוזין – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – להשתיק אותנו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> חברותי וחברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, היום ראינו משהו חשוב. ההיסטוריה לא תסלח לידיים שהורמו למען החוק הזה. יש רגעים שכשהם מתרחשים אתה אומר: זה עבר. ואני אומר לכם שיסתכלו אחורה ביום מן הימים ויזכרו את ההצבעה הזאת, יזכרו את החוק הזה, יזכרו את המעמד הזה, יחפשו את האנשים שתמכו בכך. כי דמוקרטיה זה לא בניין יציב; יש בו זעזועים, ואתם היום משכתם לבנה מתחת לבניין הזה, ועכשיו הוא זז. ואתם אומרים: לא, הוא יעמוד תמיד. ואני אומר לכם: הוא לא יעמוד. כי יום אחד תוציאו את הלבנה הזאת, ומחר תוציאו את הלבנה הזאת, ואחר כך הוא ייפול. וכשהוא ייפול, אתם תהיו הראשונים שתשלמו את המחיר. כי מישהו אחר יפיל אותו. אני עמדתי פה בכנסת לפני כמה שבועות וקראתי טקסט שאני רוצה לחזור ולקרוא אותו, כי עכשיו הוא נראה לי עוד יותר נכון מאשר קודם – אותו טקסט של הכומר הפרוטסטנטי הגרמני מרטין נימלר. אני מציע לכם לזכור מה כתוב בו, כי הוא נוגע לכל אחד מהאנשים בבית הזה עכשיו. הוא אומר כך: "בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט; ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי יהודי; ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמת את קולי כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי; ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי כי הייתי פרוטסטנטי; ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני". וזה מה שאתם עושים. פעם אחת תפגעו בערבים, ואחר כך תפגעו בנשים, ואחר כך תפגעו בקבוצה כזאת ובקבוצה אחרת, ובסוף כשיגיעו אליכם לא יהיה מי שיגן עליכם. אני אומר לכם, ככה זה. כשפותחים את השורה ומרשים לתהליך הזה להתפתח, ומרשים לכנסת ישראל להדיח חברים מתוך עצמם, למה שאתם לא תהיו שם מחר? למה? אתם בדיוק כמו חברי הכנסת הערבים שאליהם כיוונתם היום – ואולי גם אלינו, אני לא יודע. <קריאה:> כתוב – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא כתוב שזה ערבים, אבל כולם מבינים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני אומר לכם, תזכרו את מה שאומר נימלר. תזכרו את מה שהוא אומר: כשזה נוגע למישהו אחר, אתה אומר: זה לא אני, מה אכפת לי? זה לא יגיע אלי אף פעם. זה יגיע לכל אחד בבית הזה ביום מן הימים. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <שרן השכל (הליכוד):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> ביום מן הימים זה ייגע בכולם. לכן, כששוברים את החוק הזה פעם אחת – פתחתם את הפתח, וכל אחד מאתנו יכול מחר לעוף מהכנסת הזאת. תודה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – לעוף מהכנסת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> מי – – – מדינת ישראל יעוף מהכנסת. מצוין. טוב שכך. מי שצריך להיות בכנסת הוא מי ששומר על האינטרסים של מדינת ישראל. מי שלא עושה כן, שלא יהיה כאן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – מה קרה עד שבאת? מדינת ישראל לא התקיימה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – לשמור על האינטרסים של מדינת ישראל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת זוהר. תודה לך. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת זוהר, אפשר לאפשר לחבר הכנסת חאג' יחיא לדבר? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – שידבר לעניין. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אתה לא תקבע מה לעניין ומה לא. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> נשמע. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אז אולי להתחלה תשב בשקט ותן לי לדבר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה לא תגיד לי לשבת בשקט. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – את מה שאני אומר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> רק היושב-ראש יכול להעיר לי. אתה לא יכול להעיר לי. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אז אל תדבר אלי. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז אני מבקש ממך לאפשר לו לדבר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> היושב-ראש יעיר לי. אין לך שום סמכות להעיר לי. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לך יש סמכות? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז אני מעיר לך לאפשר לחבר הכנסת חאג' יחיא לדבר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> תתקדם בנאום. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני מסתכל ואני לא רואה שר במליאה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש פה. השר גלנט פה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> איפה? אני לא רואה אותו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא מדבר עם חבר הכנסת אבו מערוף. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> המורה ריהאם דוואבשה נפטרה ביום-הולדתה. מישהו יודע מי היא ריהאם? היא מורה מחנכת. ביום-ההולדת שלה היא נפטרה. החוק הזה הוא ביום-ההולדת של אחמד דוואבשה. מוכר לכם השם הזה? אחמד דוואבשה הוא הבן היחיד ששרד ממשפחת דוואבשה. היום יום-ההולדת שלו. החוק הזה אושר – וזאת הבושה – ביום-ההולדת של אחמד דוואבשה. אחמד דוואבשה מחזיק שלט ביד. מה שרשום בשלט: היום יום-ההולדת שלי. המתנה שאני מבקש – שתבואו ותהיו נוכחים במשפט של אלה שרצחו את משפחתי. חבר כנסת מאותה סיעה של יושב-ראש הוועדה שיזמה את החוק הזה – מה הוא אמר? "ההצתה בדומא אינה אירוע טרור"; "ההתייחסות לרצח בדומא כטרור – – – איבוד עשתונות ערכי". על איזה ערכים אפשר לדבר? אתם יודעים מה זה ערכים, כשבאים ומחוקקים – חבר הכנסת ילין, אם לא היו סומכים עליך שאתה דיברת נגד חנין זועבי, וחשבו שזה אוטומטית לבוא לתמוך בחוק הזה, אז היית חלק מהתמיכה הזאת בחוק הזה. <חיים ילין (יש עתיד):> זה מה שאמרו. זה מה שאמרו – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> זה מה שהם חשבו. לכן – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת זוהר, אני מבקש. חברת הכנסת מועלם. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> תמשיך להגן עליה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לכן אני אומר – קודם כול, יש שותפים. איימן עודה, איפה אתה? איפה אתה בחוק הזה? לא שמענו אותך. ישבת בשקט. גם אתה צריך להשמיע את דבריך. לא יכול להיות. אתה יושב-ראש הרשימה שלנו, אז אני אומר לך: לא נהגת כראוי, בסדר? מה שאני עוד אומר, למי שתוקפים את חנין זועבי – בכוונה הם תוקפים, רוצים לתקוף, ואחר כך כל פעם שתוקפים אותה, ישר עוברים לרשימה המשותפת; אומרים: חנין זועבי, וישר: הרשימה המשותפת. הם לא מפסיקים. אז מה שאני אומר, כבוד היושב-ראש, שכל ההאשמות על חנין זועבי – תבינו ותפנימו: ה"מרמרה" – אני לא רוצה להיכנס להסכם, אבל ב"מרמרה" חוץ מחנין זועבי היו גם אנשים: היה חמאד אבו דעאבס, ראש התנועה האסלאמית – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> טרוריסטים היו על ה"מרמרה". <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – היה השיח' ראאד סלאח, ראש התנועה האסלאמית שהוציאו מהחוק. חיפשו אותם – ואין להם חסינות; אפילו לא הגישו אותם למשפט. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הפריעו לי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש לך עוד חצי דקה, בבקשה. אם לא תפריעו לו הוא ידבר עוד חצי דקה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לא הגישו אותם לבית-משפט. הביקור של המשפחות ממזרח-ירושלים – אפילו ראש הממשלה פנה ליועץ המשפטי; חקירה לא נעשתה. אז מה שאתם עושים, בכל מקום שהחוק לא מאפשר וחוק החסינות עומד לצדו של חבר הכנסת, אתם באים לעקוף אותו ואתם עומדים במקום בית-המשפט. זה הזוי וזה אנטי-דמוקרטי וזה לא יכול להיות ולא יכול להתאפשר. החוק הזה הוא בושה לכל מי שתמך בו, וזה כתם שחור שימשיך ללוות את הכנסת ואת כל מי שתמך בו. <אמיר אוחנה (הליכוד):> בושה לכל מי שמאפשר לתומכי טרור להיות כאן. תומכי טרור נמצאים בכנסת. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> על ה"מרמרה" היו טרוריסטים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת שולי מועלם, אפשרתי לו חצי דקה בגלל ההפרעות. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. אני רק מעדכן את חברי הקואליציה והאופוזיציה, שאם לא תיתנו להם לדבר, אני אוסיף להם זמן – בצער רב, אבל זה יקרה. פשוט תנו להם לדבר. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החוק שעבר לפני כמה דקות הופך אותנו, חברי הכנסת הערבים, נבחרי הציבור הערבי, לחברי כנסת על תנאי. <יהודה גליק (הליכוד):> איפה כתוב ערבים בחוק? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> מעל ראשינו תרחף מהיום והלאה חרב ההדחה מצד עמיתינו לכנסת המתנגדים לנו פוליטית – – <יהודה גליק (הליכוד):> לא כתוב בחוק ערבים. איפה כתוב בחוק ערבים? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – ואנחנו נתקשה לבצע בחופשיות את המשימה שאליה נשלחנו על-ידי ציבור הבוחרים שלנו. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אל תגנו על הפלסטינים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, זוהי חקיקה שמתאימה למשטר אפרטהייד. זוהי חקיקת אפרטהייד. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת זוהר, אני ממש מבקש. אם אתה רוצה שאני אוציא, תגיד לי, אני מסדר את זה בינינו, אבל באמת זה כבר מוגזם. אז בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> זוהי חקיקת אפרטהייד שסוללת את הדרך – – – של הנציגים הנבחרים של הציבור הערבי. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – לא מדובר פה על הפלסטינים – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הערב הזה ייזכר לדיראון עולם כאחד מרגעי השפל הנוראיים של הכנסת הזאת ושל הפוליטיקה הישראלית. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – אל תשב פה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת זוהר, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> החוק הזה עוד יילמד בבתי-הספר ובפקולטות למשפטים בישראל ובעולם כדוגמה קיצונית לעריצות של הרוב. ואיזה רוב? רוב גזעני, רוב שעוסק כל הזמן ברדיפה של המיעוט. אני רוצה לפנות לחברי שעל ספסלי האופוזיציה, במחנה הציוני, אבל בעיקר לחברי מיש עתיד. החוק הזה אומר שצריכים 70 חברי כנסת כדי בכלל להגיש בקשה להדחת חבר כנסת. מתוך 70 חברי כנסת צריך שבעה חברי כנסת מהאופוזיציה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> עשרה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> עשרה, סליחה. עשרה חברי כנסת מהאופוזיציה. ולכן, אני פונה לחברי מהאופוזיציה: אם כולנו נצהיר שאנחנו מתחייבים שלא לשתף פעולה בשום מהלך עם החוק הזה, זה יהפוך את החוק הזה לאות מתה. לכן, אני כבר מודיע, אני מקווה שחברי באופוזיציה יתייצבו כתף מול כתף, כולנו, ושתהיה לנו הצהרה כתובה עד מחר שאנחנו מתחייבים ומצהירים שלא לשתף פעולה בשום יוזמה להדיח חבר כנסת, ובכך בעצם אנחנו מכריזים שהחוק הזה ירד לטמיון ולא יהיה חוק אפקטיבי בכלל. זאת התשובה הראויה לחקיקה הגזענית הזאת, ואני מקווה שבאמת נוכל לממש את זה כבר מחר. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. חבר'ה, יש פה הרבה חברי כנסת שצובאים על נאזם כדי להוסיף אותם לרשימת הדוברים. היושב-ראש לפני סגר את הרשימה. אני סירבתי גם לחברים מהאופוזיציה – – – <יהודה גליק (הליכוד):> למה? הנה, ציפי לבני וזוהיר בהלול. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, זה לא נכון. אני קיבלתי רשימה סגורה מהיושב-ראש – לא מטלי, מיושב-ראש הכנסת. לא יהיו תוספות, לא לכם ולא לכם. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, זה לא נכון. אני בוטח ביושב-ראש הכנסת שרשם את מי שביקש ממנו, אז בבקשה. זה נכון גם לאופוזיציה – חצי אופוזיציה ביקשה. <יהודה גליק (הליכוד):> ציפי לבני וזוהיר בהלול. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אבל זה לא נכון, יהודה, זה לא נכון. זה לא אני, זה יושב-ראש הכנסת, ואני נוטה להאמין ליושב-ראש הכנסת. אם אתה לא מאמין לו, בסדר. אין אחד שאישרנו לו. טלי הייתה אחרי היושב-ראש ואני אחרי טלי, ולא אישרנו לאף אחד. <מיכל רוזין (מרצ):> זה סביר בעיניך שככה מתנהל דיון בקריאה ראשונה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עיסאווי, עד שלוש דקות, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> זה בניגוד לתקנון. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, חברת הכנסת רוזין, אני מכיר את התקנון, והתקנון אומר שאם הרשימה נסגרה, היא נסגרה. <מיכל רוזין (מרצ):> היא לא נפתחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> היא נפתחה. אני הייתי פה כשהיא נפתחה. חברת הכנסת רוזין, אני הייתי פה כשהיושב-ראש הכריז. קפצו עליו 10–12 חברי כנסת, הוא רשם אותם ואמר: הרשימה נסגרה. אז היא נסגרה. <מיכל רוזין (מרצ):> זה סביר בעיניך שככה מתנהל דיון בקריאה ראשונה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הדיון מתנהל לפי התקנון, גם אם התקנון לא מתאים לך. בבקשה, עד שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, אני אתחיל דווקא מדברים אחרים. חברים, דיברנו על דגל שחור. אני רוצה להקריא לכם כמה אמירות מבית-מדרשו של שר הביטחון ליברמן. ליברמן, שר הביטחון, אומר: בסוף מלחמת העולם השנייה הוצאו להורג במשפטי נירנברג לא רק הפושעים אלא גם משתפי הפעולה עמם. אני מקווה שזה יהיה גורלם של משתפי הפעולה בבית הזה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> שמעתם מה הוא אמר עכשיו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> תשתוק, תשתוק. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אל תגיד לי לשתוק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתביישו לכם. תשתוק. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אל תגיד לי לשתוק. אתה תעוף מפה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אמר ליברמן? צריך לסלק כמה שיותר מהר את המחבלים הללו מהכנסת, מכנסת ישראל, ורצוי – גם ממדינת ישראל. הדבר השלישי שהוא אמר: פועלים בישראל ארגונים שהם סייעני טרור נטו. מי שרוצה להוציא להורג חברי כנסת זה שר הביטחון אביגדור ליברמן, שהתבטא וביקש להוציא להורג חברי כנסת וקיבל במתנה להיות שר ביטחון. <יואב קיש (הליכוד):> נו, באמת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני קורא לכם, חברים, לנצל את החוק הזה ולהתחיל את המהלך הראשוני – – <יואב קיש (הליכוד):> מה זה הדבר הזה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – להוציא את שר הביטחון הגזען, ליברמן, מחוץ לכנסת וגם מחוץ לממשלה. החוק הזה אמור לחול בראש ובראשונה על שר הביטחון ליברמן. זה דבר אחד. <ירון מזוז (הליכוד):> עיסאווי, הוא לא חבר כנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הדבר השני – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר'ה, תנו לו לסיים, יש לו 40 שניות. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הדבר השני, חברים – אני תושב ויליד כפר-קאסם. אני ציטטתי ציטוטים – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הוא ציטט את ליברמן. הוא ציטט את ליברמן, מה אתה קופץ? <עיסאווי פריג' (מרצ):> ציטטתי את ליברמן. אתם לא יודעים על מה אתם מדברים. חותמת גומי. עדר. עכשיו הדבר השני. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת גלאון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – תנו לי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הדבר השני: אני תושב כפר-קאסם, נכד לניצול הטבח שהיה ב-1956. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> סבי גם נפל בטבח ונרצח. והשופט הלוי – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אמר: ישנה פקודה בלתי חוקית בעליל – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ומלמדים אותה בבתי-הספר – ואתם למדתם את זה – ודגל שחור מתנוסס עליה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היום – הפריעו לי, מה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, בסדר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תגן עלי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה כבר אחרי הזמן שלך, עיסאווי. בסדר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה הופך להיות – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה כבר אחרי הזמן. אני מנהל ישיבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היום, היום – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – עברה חקיקה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> די – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תנו לו משפט סיום, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> סמוטריציקה. די. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> די – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – D9. די. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – על הטבח בחברון – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> די. צריך להיות – – – עליכם. <ענת ברקו (הליכוד):> – – ועל הטבח – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> היום – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט אחרון, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תן לי – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. אתה עכשיו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> היום עבר בכנסת – – <קריאה:> כמה כבר – – –? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – חוק בלתי חוקתי בעליל. חוק בלתי חוקתי בעליל. זה מזכיר לי את הטבח בכפר-קאסם בפקודה בלתי חוקית בעליל. ועוד ילמדו את זה בבית-הספר. ואתם שותפים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> והדבר השלישי – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא, לא, לא. לא. עיסאווי, עיסאווי, לא. אתה מגזים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני חייב להתייחס. <קריאות:> – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. אז די. נתתי לך עוד דקה. תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הדבר השלישי: היפיופים מכולנו, היפיופים – – – <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – היפיופים – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <קריאה:> למה – – –? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – שמצביעים נגד כל אמירה – – <קריאות:> למה – – –? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – שהם – לא רק אתם. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. תודה. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת פריג', דיברת דקה מעבר לזמן כי הפריעו לך – – <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – אבל יש גבול. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> טוב. תודה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – אתה רואה, אתה הפכת להיות היושב-ראש יולי אדלשטיין – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – שהעביר את החקיקה הזאת ונתן רוח גבית לפיליבסטר. <קריאות:> – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> במקום שתיתן הגנה לנו – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אתה נותן רוח גבית לחבורה גזענית, חסרת בושה. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. אל תחנך אותי ואל תגיד לי איך לנהל מליאות. כשתהיה סגן יו"ר הכנסת, תעשה את זה איך שאתה רוצה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – הוא עסוק בלחנך את כולנו – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש תקנון, עיסאווי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> D9. שבו בשקט. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הדברים שלך ממש ממש לא במקום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> D9 – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – שורפי ילדים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – שבו בשקט. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> שבו בשקט. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עיסאווי פריג' – – – <קריאות:> – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> שורפי ילדים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת פריג', אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – סמוטריץ – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת פריג', אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתביישו לכם. אני מטומטם? על D9 והסמוטריצים? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה, אני פה, עיסאווי. למה – – –? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת פריג', אני לא רוצה להוציא אותך – – <קריאה:> די, באמת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – למרות שממש בא לי אחרי מה שאמרת פה הרגע. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה צריך להתבייש גם על זה. <קריאה:> – – – <קריאה:> צריך להשתלט על – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> טוב, תודה. השתלטתי. <מירב בן ארי (כולנו):> מה זה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. אני מציע לכם להקשיב לדברים, לתת להם לסיים. <קריאה:> אנחנו – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> גם לכבד את הדיון. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> – – – שורפי ילדים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה דיון חשוב. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> יש גבול לביטויים האלה. <מירב בן ארי (כולנו):> איך הוא קרא – – – שורפי ילדים – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> זה מאוד מכבד את הדיון, אדוני היושב-ראש. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז אתם רק מלהיטים את זה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <קריאה:> הוא קרא לחברי הכנסת שורפי ילדים. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> לא, באמת. <קריאה:> – – – ילדים. זה נראה לך הגיוני – – – <קריאות:> – – – <קריאה:> – – – <קריאה:> אין לנו בעיה להיות היפיופים של כולנו – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עוד מישהו לפני שחברת הכנסת לבני תתחיל? תגידו, אין בעיה. <קריאות:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – אתה לא תגיד לנו יפיופים – – – יפה הנפש – – – יפה הנפש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אפשר? <מירב בן ארי (כולנו):> כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מבקש מכם. תודה רבה. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות. בלי הפרעות, בשאיפה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> החוק הזה הוא רק חוק אחד מתהליך שקורה במדינת ישראל, שמובילה אותו הקואליציה הזאת; עוד חוק אחד, עוד נקודה אחת, שמתווספת לשורה של נקודות שמציירות את פרצופה המכוער של הקואליציה הזאת, ולצערי הרב, הורסות את פניה היפות של מדינת ישראל. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אז למה – – –? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ואני שומעת את חברי עולים – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> למה – – –? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – ומדברים מנהמת לבם, זועקים דמוקרטיה – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – מילה שזרה לחלק הזה של הבית. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – ציפי לבני. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> וכשעולה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> לא יודעת – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – ומסביר על החוק הזה – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – בדיון אחר, כשהוא נשאל מה הוא היה רוצה שיוביל את מדינת ישראל, איזה חוקים, הוא אמר את האמת שלו: ההלכה. וזה הוויכוח האמיתי שקיים כאן; לא דמוקרטיה, אלא מדינה ששוחקת את הדמוקרטיה שבה – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – שחלקה רוצה שישראל תהפוך להיות מדינת הלכה – אבל מדינת הלכה לא ביהדות שאנחנו מכירים, שיש בה ואהבת לרעך; שיש בה ואהבת את הגר; שיש בה כבוד לאחר. והחוקים האלה, שורת החוקים האלה, שזה אחד מהם – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – מובילים את ישראל למקום החשוך הזה, כן – – <קריאה:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – שכולל את ההשתלטות של ראש הממשלה על התקשורת כדי לסתום פיות, ואת חוקי העמותות. והכול נעשה באופן ששוחק את כל מה שבנו כאן כולם, מכל קצות הקשת, כל השנים האלה. ואני רואה את השמחה שלכם, שאתם רוצים להצמיד אותנו לזועבי. ואתם יודעים מה? לא קל להגן, והרבה פעמים אני לא רוצה להגן על הדברים שנאמרים כאן. אני סולדת מחלק מהדברים שנאמרים כאן – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – אבל אני גאה ביום הזה שהאופוזיציה התייצבה כאיש אחד והגנה על המיעוט במדינת ישראל מפניכם. <קריאה:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ואנחנו נמשיך להגן על זה – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – כי אתם פחדנים; כי אתם משתמשים בשם הביטחון לשווא – – <קריאות:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – כי אין בכם ביטחון עצמי לעמוד – – <קריאה:> חיליק – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – ולהתייצב ולהגן על כל הדברים האלה שהמדינה הזאת מייצגת. <קריאה:> – – – שלכם – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> הייתה פעם תנועה שנקראה בית"ר – – <קריאות:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – והייתה פעם תנועה פוליטית שנקראה חרות, והייתה פעם תנועה לאומית וליברלית שנקראה ליכוד – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת זוהר. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – שמחקה את ה"לאומית", הרסה את ה"ליברלית", הפכה להיות לאומנית. <קריאות:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אתם חוזרים עכשיו ל"מצודת זאב" – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – כדי להתחנף לקיצוניים שהשתלטו על המצודה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <קריאה:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> תוציאו את הפסל של ז'בוטינסקי, אם הוא עוד נמצא שם, בקומת הקרקע, כי אתם לא ראויים לו. <קריאה:> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> תפסיקי להחליט – – – <קריאה:> באמת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת ציפי לבני. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אחרונת הדוברים – אחרי חבר הכנסת בהלול – חברת הכנסת ורבין, ואנחנו נעבור להצבעה. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> לא. מי מסכם? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בוודאי. סליחה. חבר הכנסת קיש יסכם. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מזמין אתכם ואתכן, מזמין אתכם ואתכן להקשיב שלוש דקות תמימות לדברי טעם. אנא, להקשיב. אומנם, גבירותי ורבותי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת בן ארי, תכבדי. הוא עוד לא התחיל לדבר. תצעקי כשיהיה על מה. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז שנייה. לא, אתן מפריעות. אתן פשוט מפריעות. <מירב בן ארי (כולנו):> אנחנו מפריעות? אנחנו הכי שקטות במליאה הזאת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גבירותי ורבותי, אומנם אוליגרך החקיקה הגזענית בכנסת ישראל, שמו בארץ הקודש ניסן סלומינסקי, אבל כל אחד מכם, אלה שיושבים לשמאלי, כל אחד מכם הוא ניסן סלומינסקי: לאומן, גזען, מסיתן. <ירון מזוז (הליכוד)> זוהיר, אל תגזים. זוהיר. זוהיר. <קריאה:> זוהיר, זה מזוז. <ירון מזוז (הליכוד):> זוהיר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אם סלומינסקי נכנס לדברי הימים החשוכים של כנסת ישראל, כל אחד מכם, כל אחד מכם נכנס כלאחר כבוד לאותה רשימה שחורה של דברי הימים של כנסת ישראל. כי אתם גזענים, אתם מסיתנים ואתם לאומנים. <ירון מזוז (הליכוד):> זוהיר, זוהיר – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בגמרא מסופר, חברות וחברים, בגמרא שלכם מסופר, ואני מזכירכם נאמנה: כשרבן גמליאל, שהודח מבית-המדרש, התעקש להיוותר בבית-המדרש, אמרו שהתורה נתברכה בכך. ואנחנו עוד נתברך בכך שחברי הכנסת הערבים הם נטועים בכנסת ישראל על אפכם ועל חמתכם. כי בגמרא נאמר שרבן גמליאל החיה את הברכה של התורה, ואנחנו נחיה את הברכה של הדמוקרטיה בוורסטיליות שלנו בכנסת ישראל. גם אם אתם רוצים וגם אם אתם ממאנים לרצות, חברי הכנסת הערבים ייוותרו כאן לנצח נצחים, מכיוון שהדמוקרטיה תנצח. האור ינצח את החושך שלכם. ואתם באתם מעבדות לחירות, אבל אתם חוזרים לעבדות, לצערי הרב. אם כן, אני רוצה לומר לכם שהטיהור האתני שאתם מאמצים בכנסת ישראל בצורה חסרת תקדים לא יעזור לכם, אבל הוא ישחיר את פניכם אל מול הנכר, אל מול עמי נכר, מכיוון ששום דבר כבר לא יעמוד לצדכם. הנאורות – אתם אינכם שייכים אליה. הקהילה הבין-לאומית תראה בכם חושך ועלטה. אתם עוד תשלמו ביוקר מכיוון שאתם גודעים את העץ, את הענף, ענף העץ שאתם עליו יושבים. איך יכול להיות שהנאורות שהייתה מנת חלקכם במשך דורות הפכה לחושך ועלטה? עם ישראל אומנם חי אבל הדמוקרטיה מתה, והיום זו הייתה דקת דומיה לנוכח העובדה שאתם בהבל הפה שלכם גרמתם לכך שהדמוקרטיה הזאת מות תמות. מזכירכם עוד שרב נחמן מברסלב אמר על אותו רבן גמליאל, שהעולם מתחיה מהבל הפה של מחלוקות תלמידי חכמים. אתם היום הזה הוכחתם שהבל הפה שלכם מחיה את הברכה שלנו, ואנחנו נהיה כאן נטועים, ועל העלים של העצים האלה תצמח דמוקרטיה שעליה חתומים ערבים ועליה וממנה ייעלם הקול היהודי, לצערי הרב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת זוהיר בהלול, גם על העמידה בזמנים. <אמיר אוחנה (הליכוד):> זה מעליב שאתה חושב שכל הערבים תומכי טרור. זה לא נכון. לא כל הערבים תומכי טרור – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת אוחנה. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אחרונת הדוברים לפני שחבר הכנסת קיש יסכם. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים, גבירותי השרות – לא, אין כאן – חברי חברי הכנסת, כפי שאמרתי היום, הערב, יותר מפעם אחת, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת שטרם הודחו, וטרם הועלה שמם להדחה, אני רוצה לומר לצד הזה של הבית, לקואליציה: תפסיקו לנסות ללמד אותנו מהי ציונות. פשוט תפסיקו עם זה. אל תלמדו אותי מה זה פטריוטיות, אל תלמדו אותי מה זה ציונות ואל תלמדו אותי מה זה לאומיות. אני לא זקוקה לשיעורים האלה מכם. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני לא זקוקה לשיעורים האלה מכם, ואף אחד בצד הזה של הבית לא זקוק לשיעורים האלה מכם. <ענת ברקו (הליכוד):> אבל – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה שאתם עושים זה דבר אחד בלבד – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת ברקו. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – זה להפחיד, להפחיד ולהפחיד. והסיבה היחידה לכך שאתם עושים את זה היא שאתם מפחדים. אתם לא עושים שום דבר. <נאוה בוקר (הליכוד):> – – – <שרן השכל (הליכוד):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתם רק מדברים על איחוי קרעים ועל חיבור ועל חיזוק החברה הישראלית, אבל בפועל אתם לא עושים שום דבר מהדברים האלה. אתם לא ממצמצים, לא ממצמצים לנוכח דברים איומים שאתם עושים כאן. <שרן השכל (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת השכל, תודה רבה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברת הכנסת השכל, את לא תפריעי לי. את לא היית פה במליאה לפני פחות מחודש, כשאני עמדתי וקראתי קריאות ביניים לאותה חברת כנסת בדיוק שאתם מדברים עליה, והייתי צריכה להרגיע את אחד מחברי הכנסת שאני הכי אוהבת בבית הזה, שמצא את עצמו כמעט מקבל פה התקף לב. אז אל תחנכי אותי ואל תלמדי אותי על ציונות ואל תלמדי אותי על פטריוטיות. <שרן השכל (הליכוד):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ואני רוצה להגיד לכם דבר אחד: נושא החוק הזה הוא ערוץ הכנסת, ובסעיף הזה אתם ביקשתם להכניס את הביזוי, ואני רוצה להגיד לכם שמי שמבזה את הכנסת על-פי החוק החדש שאתם הולכים להעביר זה אתם, רק אתם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת נחמיאס ורבין. <קריאה:> חיליק, יש לה עוד דקה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> היא ויתרה על הדקה, היא מיצתה את מה שיש לה להגיד. חבר הכנסת יואב קיש, יושב-ראש ועדת הכנסת, בבקשה. לאחר דבריו של יושב-ראש ועדת הכנסת אנחנו נעבור להצבעה. <קריאות:> – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> ערב טוב, כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, שרים נכבדים, ישבתי פה ושמעתי את כל הדוברים שהסתייגו מהצעת החוק, ואני מודה שכנראה בעקבות החוק הקודם, הרוחות היו לוהטות, ולא בחרו להתייחס להצעת החוק שבעצם הצגתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני התייחסתי אליה. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> השר בנט, השר בנט, השר בנט, בנאומך היום בנושא מלחמת לבנון השנייה קראת להרגיע קצת. אחדות, אמרת; אתה רוצה רגע אחד שנשקול ונפעל יותר ביחד. יכולתי לעלות פה עכשיו לבמה וגם להתחיל לנגח את כל הדוברים שאמרו דברים מאוד קשים כנגד הקואליציה. אני בוחר שלא לעשות זאת, ואני לא הולך להתייחס במילה לסערה הקשה שהייתה פה עכשיו. אני רוצה לדבר על חוק ערוץ הכנסת. אני חוזר לעניין ורוצה להסביר קצת מה הייתה העבודה שנעשתה. החוק עצמו קיים משנת 2003, ולקראת סופו של המכרז והיציאה למכרז חדש בחר יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, לבחון את החקיקה ולראות אם עקב הזמן שעבר צריך לעשות שינויים. מונתה ועדה ציבורית, והיא הגישה את המסקנות שלה. יושב-ראש הכנסת אימץ את רוב המסקנות, ובעצם הגיש טיוטה לשינוי החוק. בשלב הזה אני נבחרתי לתפקידי כיושב-ראש ועדת הכנסת, ולמעשה התחלתי ללמוד גם אני את החקיקה הזאת. לאחר שראינו שיש קשיים עם האופוזיציה בכמה סעיפים, שינינו אותם בהתאמה עם מיקי רוזנטל וייצרנו חוק מאוזן. אני רוצה להגיד שיש עוד הסכמות שבין הקריאה הראשונה לקריאה השנייה והשלישית אנחנו נעבוד ונשמר את עקרון התחרות החופשית, נשמור על המשטר התאגידי הראוי לכל מי שלא ייבחר במכרז, כשהמטרה שלנו היא שאנחנו נשמור על תחרות חופשית ושבעצם ערוץ הכנסת, עם המפעיל הבא – אנחנו לא יודעים מי יהיה הזכיין הבא, מי יקבל את הזיכיון – שיעשה את עבודתו נאמנה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אין משטר תאגידי – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> יושב-ראש הקואליציה, יושב-ראש הקואליציה, יושב-ראש הקואליציה. <קריאות:> – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> יושב-ראש הקואליציה – אז אני, רק נשאר לי לומר במילה אחרונה שאני מצטער על כל הדיבורים – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> – – והאמירות הקשות שנאמרו. אני רוצה להציג לכם רשימה של דברים שאני חושב שהיו מיותרים, ואני מציע לכולם להרגיע. אני חושב שלא ראוי לקרוא לחברי כנסת שורפי ילדים; אני חושב שלא ראוי לומר לחברי כנסת שהם עשו טיהור אתני; אני חושב שלא ראוי לקרוא לחברי כנסת לאומן, מסיתן וגזען – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה המחנך הלאומי – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> – – ואת העניין הזה אני חושב שהיה שווה – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> לא ראוי להיות לאומן – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> הביטויים האלה – אני חושב שאולי שווה לחשוב עליהם עוד פעם. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אולי שווה לזרוק – – – מהכנסת – – – <קריאות:> – – – <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> אני מבין שהחוק שעבר פה היה קשה, אבל אני רוצה להזכיר לכולנו שתפיסה שונה וחשיבה שונה הן לגיטימיות, אבל אנחנו צריכים לנהל פה דיון שיישמר תחת רמות מסוימות ולא יחרוג מהן. אני יכול להגיד לכם שאני לפחות, בוועדת הכנסת, תמיד אשאף לשיתוף פעולה ולהסכמות רחבות ככל שאפשר. אני מודה, לפעמים לא ניתן, ולפעמים הקואליציה עושה את מה שהיא מאמינה בו ומשתמשת ברוב הקואליציוני שלה. אבל באופן עקרוני כן ראוי לשמוע את הדעות, כן ראוי להקשיב, ולא להשתמש בשפה שמבזה בסופו של דבר את הכנסת עצמה. אנחנו נמשיך בשבועיים הקרובים בהליך החקיקה לקראת קריאה שנייה ושלישית של חוק ערוץ הכנסת, שזה שמו החדש. אנחנו נשמע את כל החברים בוועדה ונגיש את הצעת החוק לקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. אם כן, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על הצעת חוק שידורי הטלוויזיה מהכנסת, התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 52 נגד – 38 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שידורי הטלוויזיה מהכנסת, התשע"ו–2016, לוועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כבר תהיה הודעה אישית של חבר הכנסת חיים ילין. בעד – 53, כולל חבר הכנסת בנט, נגד – 38. אני קובע כי הצעת חוק שידורי הטלוויזיה מהכנסת, התשע"ו–2016, עברה בקריאה ראשונה ותחזור לוועדת הכנסת להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הודעה אישית של חבר הכנסת חיים ילין> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חיים ילין. תפתח לו את המיקרופון, בבקשה. הודעה אישית – משם. בבקשה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכיוון שהואשמתי בדברים שהם לא כל כך נכונים, אני רוצה להבהיר חד-משמעית שחוק ההדחה – כנראה כולם מאמינים שהוא שיפתור את בעיית הביטחון של מדינת ישראל, הוא גם יוריד את יוקר המחיה, את יוקר הדיור, הוא ממש יעשה סדר במדינת ישראל. פה השרים קמו. השר אלקין שיקר לכולם. ואני רוצה להבהיר חד-משמעית: היינו פה, השר אלקין, כשדוד ביטן אמר שהוא מוריד את חוק ההדחה תמורת זה שיהיה חוק זועבי, וכל הקואליציה וכל האופוזיציה כמעט הצביעו בעד זה. אתה מטעה ומשקר את כולם – 1. 2. אי-אפשר להדיח אף חבר כנסת עם חוק ההדחה. 3. החוק שנועד להדיח חבר כנסת שמסית זה חוק הטרור, חוק שעבר, במעגל הרביעי והחמישי. כבוד השר אלקין, אני מאוד שמח שאתה פה. אני מאוד מקווה שבפעם הבאה תגיד את האמת ולא תסית כמו שאתה מסית תמיד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת ילין. <שאילתות ותשובות> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים עכשיו לשאילתה של יואל חסון. יואל חסון, יש לך שאילתה לראש הממשלה: הרעת תנאי העסקתם של מאבטחי רשות השידור. אני מזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת יריב לוין, חבר הכנסת יריב לוין, לבמה להשיב על השאילתה. נא לפתוח את המיקרופון ליואל. <504. הרעת תנאי העסקתם של מאבטחי רשות השידור> <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, לפני שאני אשאל את השאלה אני רוצה לומר שהחלטתי שלא לוותר על השאילתה גם בשעה הזאת, כדי לנסות קצת להחזיר את השפיות בערב הזה ולהראות לציבור, למעטים שצופים בנו עכשיו, שמעבר לחקיקות מהסוג הזה שראינו עוסקים כאן גם בעבודה פרלמנטרית אמיתית ומטפלים בדברים שבאמת כואבים לציבור הישראלי. ועכשיו אני אשאל את שאלתי, אדוני השר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני, שאלתי את ראש הממשלה: בימים אלה רבים ממאבטחי רשות השידור עומדים להתפטר עקב טענה בדבר הרעת תנאי העסקתם. מדובר במאבטחים צעירים, יוצאי יחידות מובחרות, שרק לאחרונה הוכיחו אומץ לב, מקצועיות ויעילות בנטרול המחבלים במתחם שרונה. רצוני לשאול: 1. מה היא ההרעה בתנאי העסקת המאבטחים? 2. האם נבחנת אפשרות לבטל את ההרעה? תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. השר ישיב. <שר התיירות יריב לוין:> תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת חסון, תודה על השאילתה, שעוסקת בהחלט בנושא שראוי לבדיקה, ואכן, ביררנו את הנושא מול רשות השידור שבפירוק וקיבלנו את ההתייחסות הבאה: ראשית, אכן נושא התשתיות הפיזיות של אבטחת רשות השידור שבפירוק לא טופל כראוי במשך שנים רבות, ועל רקע המצב הביטחוני בוצעה בחינה מקצועית חיצונית על מנת לבחון אם ניתן לשפר ולייעל את אבטחת מתקני הרשות ללא השקעות פיזיות שאינן רלוונטיות, לנוכח חוסר הוודאות לגבי משך הזמן שהרשות תמשיך להתקיים. כמו כן, נבחנו אפשרויות נוספות לייעל ולחסוך במשאבים, אבל אני מדגיש: ללא פגיעה בצורכי האבטחה. בין היתר העלתה הבדיקה כי האבטחה ברשות מתבצעת במה שמכונה "משמרות כפולות" – שתי משמרות של שש שעות, קרי, 12 שעות שמירה ברצף. המלצת הבודקים הייתה לבטל את המשמרות הארוכות בשל העובדה שעייפות המאבטח לאחר שעות שמירה רבות עלולה לפגום בערנות ולהביא לסיכון של המאבטח ושל המאובטחים על-ידו. הנהלת הרשות הורתה – נדמה לי בהחלטה שאי-אפשר לחלוק על הצורך בה – ליישם מיידית את ההמלצה הזאת, שכן ברור כי ערנות המאבטח הכרחית להבטחת רמת אבטחה נאותה ונחוצה, בפרט בנסיבות הביטחוניות הקיימות. בניגוד לשמועות, לא היה קיצוץ בשכר המאבטחים ולא נפגעו תנאי השכר שלהם בשום דרך, לבד כאמור מן השינוי הזה. במסגרת הזאת גם חשוב להדגיש שוב שנעשה שינוי בסדר המשמרות, אבל לא הייתה הפחתה במספר שעות האבטחה המוקצות לכל מתקן ממתקני הרשות. וההנהלה מוסיפה – אולי מיותר לומר, ובכל אופן היא ביקשה להדגיש את ההערכה הגדולה שהיא רוחשת לעובדיה, ובכלל זה כמובן את ההערכה הגבוהה שהיא רוחשת למאבטחים, שעושים ימים וכמובן גם לילות על משמרתם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שאלה נוספת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש לך שאלה? בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני השר, אני פחות או יותר מכיר את הפרטים שכרגע דיווחת. אומנם חידשת לי בכמה נושאים, לפחות בעניין הזה שלא הייתה השפעה או שאין השפעה על תנאי שכרם ועל תנאי ההעסקה שלהם. הבעיה היא שבעקבות שינוי המשמרות – הדבר מוביל לזה שמאבטחים איכותיים וטובים לא רוצים לעבוד בתנאי העבודה האלה, כי קיצוץ המשמרות מביא בסוף גם למספר שעות מופחת, וזה גורר כנראה – התוצאה של השינוי הזה תהיה מאבטחים פחות יעילים, פחות מוכשרים ופחות בעלי ניסיון בתחום הזה, יוצאי יחידות קרביות וכיוצא באלה. ושאלתי בעניין היא, האם רשות השידור שבפירוק, כפי שאתה קורא לה – האם היא מודעת לתוצאה שנוצרה בעקבות ההחלטה המינהלתית הזאת של שינוי המשמרות? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <שר התיירות יריב לוין:> תודה. אני לא מכיר תהליך כזה, ואני מוכרח גם לומר שאני חושב שאין סבירות לבוא ולומר שאנחנו רוצים אנשים מקצועיים ושנוכל להעסיק אותם רק אם נקיים משמרות של 12 שעות רצופות. נדמה לי שגם כשהמאבטח המיומן ביותר נדרש לעבוד במשך 12 שעות ברציפות – גם הוא בסוף בן-אנוש, והדבר הזה לא סביר ולא נכון. ולכן, אני חושב שהמעבר להסדר משמרות אחר הוא נכון והוא מוצדק על-פי כל קנה מידה. אני מניח שרוב-רובם של המאבטחים יוכלו וימשיכו לעבוד בתנאים האלה, כי אלה התנאים המקובלים גם במקומות אחרים. אני חושב שהחריג הבלתי-סביר הוא 12 שעות רצוף, ולא להפך. יכול להיות שיש מקרה בודד כזה או אחר שהדבר מאיזו סיבה לא מסתדר, אבל ברור שזו לא עילה להמשיך בסידור שהוא סידור שעל פניו היה בעייתי ולא נכון, ואני מניח שגם נראה תופעה הפוכה – יכול להיות שהרבה מאוד אנשים מוכשרים וטובים העדיפו שלא להגיע לרשות השידור דווקא בגלל העובדה שהם נדרשו למשמרות באורך בלתי סביר, ואולי דווקא השינוי הזה יביא תוצאה יותר טובה. בכל אופן, אני חושב שבראייה הכוללת של הדברים ההחלטה הזאת היא יותר מאשר סבירה – היא כמעט מתבקשת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אני מבין שלחבר הכנסת חסון יש שאילתה לסגן שר האוצר. שתי שאילתות. סגן שר האוצר יעלה לבמה, בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה מוחה? על מה? <סגן שר יצחק כהן:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני הסכמתי לקבל בכתב, ראית. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני לא מבין. רק יואל חסון מתעקש. כל כבוד, הוא פרלמנטר חרוץ. <שר התיירות יריב לוין:> זכותו. זכותו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש לך זמן להתחרט עד שהוא מגיע לבמה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> פרלמנטר חרוץ. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא באמת פרלמנטר חרוץ. חבר הכנסת שאל אותך בנוגע להעברות תקציביות אסורות לעמותות פרטיות. חבר הכנסת חסון, נא לתפוס את מקומך ליד המיקרופון. <492. העברות תקציביות אסורות לעמותות פרטיות> <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני סגן שר האוצר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חברי, חברי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברי, וסגן שר חרוץ, שהגיע הזמן שגם ישודרג לשר, שנשאר עד שעות כאלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בוא נחליט שמחמאות זה עד 01:00. אחרי 01:00 נחסוך, נחסוך את המחמאות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עזוב. טוב לי, טוב לי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה, נעבור למכות? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא. פשוט נחסוך את המחמאות אחרי 01:00. כלל כזה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז הנה, הכנסת שלנו עובדת גם בשעות האלה ושואלת שאלות את שר האוצר, ולכן רציתי לשאול אותך, אדוני – אתה עונה בשם שר האוצר – את השאלה הבאה: בדוח המבקר מתוארת תופעה קשה של העברות תקציביות שהתבצעו בשנים האחרונות על-ידי פעילים ויועצים פוליטיים במפלגת הבית היהודי לטובת עמותות חינוך פרטיות. החלק הרלוונטי של הדוח צורף לשאילתה, אדוני היושב-ראש. לכן, ברצוני לשאול: 1. האם התופעה מוכרת? 2. האם נערכה בדיקה לגבי קיום התופעה היום? 3. מה היא עמדת השר בעניין זה? 4. האם נקבעו נהלים למניעת התופעה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בוקר טוב, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שאילתה רגילה של חברי חבר הכנסת יואל חסון בעניין העברות תקציביות אסורות לעמותות פרטיות. זו השאילתה, זה לא אומר שזה אסור. בתחילת שנת 2015, טרם פרסום הדוח של מבקר המדינה, החלו היועץ המשפטי לממשלה ואגף התקציבים במשרד האוצר בתהליך עבודה משותף שמטרתו הייתה להסדיר את כלל נוהלי העבודה הכרוכים ביישום הסכמים פוליטיים בעלי משמעות תקציבית. בחודש מרס 2015, לאחר סיומו של הליך העבודה האמור, פורסמה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.1801, שעניינה "יישום הסכמים פוליטיים בעלי משמעות תקציבית". ההנחיה מסדירה את אופן ההתנהלות של שרים ופקידי ציבור הפועלים ליישומם של הסכמים פוליטיים בעלי משמעות תקציבית, הכוללים גם הסכמים קואליציוניים, וזאת בעיקר בכל האמור לממשק שבין הפוליטיקה לדרג המקצועי בעת יישום של ההסכמים הקואליציוניים כאמור. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה האמורה קוימה במלואה במהלך אישור תקציב המדינה לשנים 2015–2016, וזאת כאשר כלל הסיכומים הפוליטיים בעלי המשמעות התקציבית עוגנו בהחלטות ממשלה או בהקראה בפני ועדת הכספים של הכנסת. נוסף לכך, ככל שהתאפשר, שויכו התקציבים אשר נגזרו מאותם הסכמים לייעודם כבר בתקציב המקורי לשנים האמורות. כמובן, נמשיך לפעול על־פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה גם בתקציבי המדינה לשנים הבאות. עד כאן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש לך שאלת המשך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא. יש לו עוד שאילתה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> למה אתה מקצר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רויטל, אני מבין שאת נהנית. את היחידה שלא חייבת להיות פה, את יודעת. כולם חייבים חוץ ממך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני סגן השר, קודם כול, תודה על תשובתך. שנינו אנשים מנוסים בבית הזה, והיינו כאן באופוזיציה ובקואליציה, והיינו בכל מיני תפקידים, ואנחנו יודעים שיש העברות כספיות, ואנחנו יודעים שיש הסכמים קואליציוניים, ואנחנו יודעים את כל הדברים האלה, ואנחנו חיים פה ומבינים את העניין הזה. אבל מה לעשות שבעניין הזה שאני שאלתי אותך עליו יש דוח מבקר שמצביע על ליקויים ומצביע שזה לא מה שבדרך כלל קורה, ובמקרה הזה פה מדובר בכספים שבהם, לדוגמה – אנשים שנהנו מהכספים הם היו אנשים פוליטיים, והם גם שפעלו להשגת הכספים האלה במסדרונות האוצר. ולכן, אי-אפשר לתלות את זה כדוגמה להסכמים קואליציוניים אחרים. פה יש דוח מבקר. ושאלתי אליך: האם אחרי שראית את הדוח הזה אתה יכול לומר פה במליאת הכנסת שאתה בטוח שההעברות התקציביות האלה היו כדת וכדין – ואתה לא מקבל את עמדת מבקר המדינה בעניין הזה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מבקר המדינה מאוד מכובד, אני מקבל כל מה שהוא אומר. אבל הוא התייחס לתקופה של טרום התקופה של תקציב 2015–2016. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה לא מה שענית לי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, יש לך כלים פרלמנטריים. אם יש דוח מבקר המדינה, אתה יכול ליזום דיון בוועדה לביקורת המדינה ולזמן את כולם – את המקבלים והנותנים – ושם ידונו בזה. גם המבקר חייב להיות מוזמן והוא יוציא דוח. יש לך מספיק כלים כפרלמנטר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא הוציא דוח. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה יכול לדון בדוח בוועדה לביקורת המדינה. במרחק כמה ספסלים ממך יושבת קארין אלהרר, יושבת-ראש הוועדה. תוכל לבקש ממנה, ואני בטוח שהיא תיענה לבקשתך. תוכל לזמן את מבקר המדינה ואת כל הגורמים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מתייחס לתקופה של התקציבים של 2015–2016, ושם הכול נוהל על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. השר יישאר במקום לשאילתה הבאה של חבר הכנסת חסון: זכאות אלמנ/ה של ניצול/ת שואה לגמלה חודשית. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> עוד כמה יש? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עוד שש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שש וסיימנו. <525. זכאות אלמנ/ה של ניצול/ת שואה לגמלה חודשית> <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני סגן השר, כפי שאמר היושב-ראש המכובד, יש לי שאילתה נוספת, והיא כזאת: בתיקון חקיקה מ-2014 נקבע שבן-זוג של ניצולת שואה שנפטרה לאחר 1 ביוני 2011 יקבל גמלה חודשית על סך 2,000 ש"ח למשך כל חייו. בני/בנות-זוג של ניצולים שנפטרו לפני תאריך זה אינם זכאים לגמלה החודשית הזאת. ברצוני לשאול: מדוע קיימת האפליה הזאת על בסיס תאריך פטירה, שרירותי לגמרי? ואם הוא לא שרירותי, אדוני, אז תסביר אותו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן, תודה, אדוני, חברי יואל חסון. בשנת 2014 אושרה בממשלה ובכנסת התוכנית הלאומית לסיוע לניצולי שואה בהיקף של כמיליארד שקלים, שכללה שורה ארוכה של צעדי סיוע לטובת הניצולים ולרווחתם, ובכללם השוואת זכויותיהם של יוצאי מחנות וגטאות לשל נכי רדיפות הנאצים, ללא קשר למועד עלייתם לישראל, תשלום מענק שנתי לניצולי שואה שאינם זכאים לקצבה חודשית, ועוד ועוד – הרבה פרויקטים. ככלל, חוק נכי רדיפות הנאצים נועד ליתן זכויות ופיצויים לניצולי השואה עצמם. בהתאם לכך, גם מרבית צעדי הסיוע הכלולים בתוכנית הלאומית מיטיבים עם ניצולי השואה עצמם. אחד מצעדי הסיוע נוגע לבני-זוג של ניצולי שואה שהלכו לעולמם. הוחלט כי בני-זוג של ניצולי שואה שנפטרו שהיו זכאים לקצבה חודשית למשך 36 חודש, יהיו זכאים להמשיך לקבל קצבה בסך 2,000 ש"ח לכל חייהם. מטעם זה, וכן בשים לב לעלותה התקציבית של התוכנית הלאומית, קבע המחוקק כי בהטבה מסוג זה שאיננה נוגעת לניצולים עצמם ייקבע תאריך תחולה, בהתייחס למי שכבר קיבל במשך 36 חודשים את הקצבה, כך שימשיך לקבלה לכל ימי חייו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עוד שאלת המשך. אולי תשב בפעם הבאה יותר קרוב למיקרופון; כל פעם צעדה כזאת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> נקודת הראות הזאת טובה לי יותר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני נשארתי לתמוך בו. הוא ישאיר אותי פה לבד? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני השר, אני מבין, ואנחנו מבינים, ובגלל זה אנחנו שואלים את השאלה, שהתאריך השרירותי הזה, גם אם הוא בא על-ידיכם או הוצע על-ידי האוצר ואושר כאן בכנסת, פוגע פגיעה ויוצר חוסר שוויון מובהק בין קבוצות מסוימות באותה אוכלוסייה, רק על-פי איזה תאריך שרירותי. ולא הצלחתי להבין, אדוני, ואשמח מאוד להבין, למה אוכלוסייה כזאת זכאית ואוכלוסייה אחרת, בגלל תאריך שונה, או אחרי התאריך הזה, לא זכאית יותר. תן לנו, חברי הכנסת, הסבר למה נקבע התאריך הזה, מה ההיגיון סביבו ולמה בגלל זה מפלים פה קבוצות שלמות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, לא מפלים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת חסון. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ישנו עוד תאריך, אוקטובר 1953, שגם לכאורה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> שזו גם אפליה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – שגם לכאורה אפשר לראות אותו כתאריך מפלה. אבל לא. בכל זאת, כשאתה מוגבל במשאבים תקציביים, אתה חייב לקטום את זה באיזשהו מקום, והכנסת פה – אתם אישרתם את זה בחקיקה. אתה אומר: תוסיפו קבוצות. תוסיפו קבוצות שלא נקטום אותן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני שואל למה התאריך הזה דווקא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני לא קבעתי את התאריך הזה. מי שקבע אותו בזמנו כנראה ידע שבגלל מגבלות תקציביות הוא חייב לקטום את זה באיזשהו מקום, אחרת הוא לא יוכל לעמוד ביעד. אבל שאלה טובה, שאלה מצוינת – ואגב, יש גם תלונות של אלמנות שלצערן לא נכללו בקבוצה הזאת. אני מוכן להביא את השאלה הזאת לדיון פנימי, ואז – כן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אשמח לדעת. תודה רבה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בוקר טוב לכולם. בוקר טוב ישראל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> היה חשוב להישאר ולדבר על הדברים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל יכולת גם לעשות את זה אחד על אחד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מכאן לנץ. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עוד שאלה, יואל? עוד איזו צעדה שאתה רוצה? בוא, אנחנו כבר כאן. רויטל, משהו לשר גלנט? לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מוכן וולונטרית לענות, גם אם לא שאלת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, יש לי שאלה אליך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> איך אתה יודע לנהל את הדיונים בכנסת – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ביד רמה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – בכזה כישרון? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> איך אני יודע? תהיה מזכ"ל מפלגת העבודה שנה – לא שש שנים כמוני, שנה – תנהל את ועידותיה ואת הנהגתה המצומצמת – הכנסת כבר קטנה עליך. מה זה 120 לעומת ועידת מפלגת העבודה והנהגת מפלגת העבודה? בחייך. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> מי שעושה את זה, בעולם הבא יש לו גן-עדן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> או, הובטח לי גן-עדן על-ידי שר בישראל. אני חושב שאפילו בתקופת התנ"ך זה נחשב משהו, נכון? <יואל חסון (המחנה הציוני):> וזה מדלג על סגן שר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני גם רוצה להודות לכל חברי הכנסת – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> למרות שהבטחה מסגן השר נראית לי יותר מחייבת, לא? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני רוצה להודות לכל אותם חברי כנסת שניאותו לקבל את התשובות ידנית, כמו חברי היושב-ראש, שעכשיו ישקיע זמן ומאמץ לקרוא אותן בבית בניחותא, ומחר בטח ישאל אותי שאילתה נוספת. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אם כן, חברתי וחברי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, היום, יום רביעי, י"ד בתמוז התשע"ו, 20 ביולי 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 01:58.>