דברי הכנסת

דברי הכנסת לו / מושב שני / ישיבות קנ"ג–קנ"ה / כ"ו–כ"ח בתמוז התשע"ו / 1–3 באוגוסט 2016 / 36 חוברת ל"ו ישיבה קנ"ג הישיבה המאה-וחמישים-ושלוש של הכנסת העשרים יום שני, כ"ו בתמוז התשע"ו (1 באוגוסט 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 8 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 8 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 12 1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי; 12 2. מדיניות אפליה וקיפוח נגד הכפר אום-אלחיראן; 12 3. היעדר דיונים ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור שבין עזה לישראל בתקופת מבצע "צוק איתן" וההימנעות מטיפול בכשלי הלחימה גם במלאות שנתיים למבצע; 12 4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 12 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 13 עיסאווי פריג' (מרצ): 15 אילן גילאון (מרצ): 22 שר התיירות יריב לוין: 22 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 31 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 33 יעקב פרי (יש עתיד): 37 שר התיירות יריב לוין: 40 יואל חסון (המחנה הציוני): 53 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 56 חיים ילין (יש עתיד): 57 טלי פלוסקוב (כולנו): 58 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 64 יעקב מרגי (ש"ס): 72 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 79 מיכל רוזין (מרצ): 82 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 84 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 85 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 86 1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי; 86 2. מדיניות אפליה וקיפוח נגד הכפר אום-אלחיראן; 86 3. היעדר דיונים ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור שבין עזה לישראל בתקופת מבצע "צוק איתן" וההימנעות מטיפול בכשלי הלחימה גם במלאות שנתיים למבצע; 86 4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 86 השר צחי הנגבי: 86 דברי יושב-ראש הכנסת לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אמנון לין, זיכרונו לברכה 90 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 90 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 92 1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי; 92 2. מדיניות אפליה וקיפוח נגד הכפר אום-אלחיראן; 92 3. היעדר דיונים ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור שבין עזה לישראל בתקופת מבצע "צוק איתן" וההימנעות מטיפול בכשלי הלחימה גם במלאות שנתיים למבצע; 92 4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 92 הודעה אישית של חבר הכנסת אלעזר שטרן 94 אלעזר שטרן (יש עתיד): 94 הודעת הממשלה על שינויים בחלוקת התפקידים בממשלה ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד 95 שר התיירות יריב לוין: 95 הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה, על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד ועל העברת סמכויות משר לשר 96 שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 96 קארין אלהרר (יש עתיד): 100 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 108 מירב בן ארי (כולנו): 110 אילן גילאון (מרצ): 111 חיים ילין (יש עתיד): 113 עיסאווי פריג' (מרצ): 115 עליזה לביא (יש עתיד): 117 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 118 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 121 מיקי לוי (יש עתיד): 122 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 124 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 125 דב חנין (הרשימה המשותפת): 126 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 128 רויטל סויד (המחנה הציוני): 129 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 131 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 133 אלעזר שטרן (יש עתיד): 135 מיכל רוזין (מרצ): 138 מאיר כהן (יש עתיד): 139 נחמן שי (המחנה הציוני): 140 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 142 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 142 הודעת הממשלה על שינויים בחלוקת התפקידים בממשלה, על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד ועל העברת סמכויות משר לשר 143 עודד פורר (ישראל ביתנו): 143 איתן כבל (המחנה הציוני): 144 אלי אלאלוף (כולנו): 146 תמר זנדברג (מרצ): 149 יוסי יונה (המחנה הציוני): 151 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 152 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 153 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 155 שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 156 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 109), התשע"ו–2016 161 שרת המשפטים איילת שקד: 162 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 164 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 165 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 166 עיסאווי פריג' (מרצ): 168 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 172 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 174 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 177 דב חנין (הרשימה המשותפת): 178 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 180 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 182 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 184 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 186 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 187 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 188 שרת המשפטים איילת שקד: 190 חילופי גברי בוועדות הכנסת 197 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 197 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה), התשע"ו–2016 198 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 199 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 202 דב חנין (הרשימה המשותפת): 206 יעל גרמן (יש עתיד): 209 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 216 תמר זנדברג (מרצ): 221 שר התיירות יריב לוין: 223 שר התיירות יריב לוין: 243 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 244 יעל גרמן (יש עתיד): 244 הצעת חוק הדרכונים (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016 245 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 245 הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016 247 שר התיירות יריב לוין: 247 הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – סעיף 92), התשע"ו–2016 248 נחמן שי (המחנה הציוני): 249 איתן כבל (המחנה הציוני): 250 השר לירושלים ומורשת זאב אלקין: 256 קארין אלהרר (יש עתיד): 263 אילן גילאון (מרצ): 265 עליזה לביא (יש עתיד): 267 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 269 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 271 עיסאווי פריג' (מרצ): 272 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 274 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 276 חיים ילין (יש עתיד): 280 דב חנין (הרשימה המשותפת): 282 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 283 עפר שלח (יש עתיד): 285 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 287 שר התיירות יריב לוין: 291 הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 35), התשע"ו–2016 298 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 298 אלעזר שטרן (יש עתיד): 300 יואל חסון (המחנה הציוני): 328 מיכל בירן (המחנה הציוני): 335 זהבה גלאון (מרצ): 337 מאיר כהן (יש עתיד): 338 אילן גילאון (מרצ): 341 יעל גרמן (יש עתיד): 342 עיסאווי פריג' (מרצ): 343 חיים ילין (יש עתיד): 350 מיכל רוזין (מרצ): 356 עליזה לביא (יש עתיד): 361 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 363 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 365 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 368 מיקי לוי (יש עתיד): 369 עפר שלח (יש עתיד): 371 יאיר לפיד (יש עתיד): 373 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 375 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 379 משה גפני (יהדות התורה): 391 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 51), התשע"ו–2016 391 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 392 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 394 הצעת חוק הבטחת הכנסה (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ו–2016 395 מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 395 הצעת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016 399 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 399 הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 45) 402 דוד ביטן (בשם ועדת הכנסת): 403 הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 19), התשע"ו–2016; 405 הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 20), התשע"ו–2016 405 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 406 ענת ברקו (הליכוד): 409 עליזה לביא (יש עתיד): 411 הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016 412 מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 412 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 415 הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט), התשע"ו–2016 417 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 418 הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שנוספו על קנסות הנגבים בידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (הוראת שעה), התשע"ו–2016 421 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 421 הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שהתווספו על קנסות פליליים ומינהליים (הוראת שעה), התשע"ו–2016 422 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 422 דוד ביטן (הליכוד): 426 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 427 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 427 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ו בתמוז התשע"ו, 1 באוגוסט 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק סיוע כלכלי ללומדי תורה נזקקים, התשע"ו–2016; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 109), התשע"ו–2016; הצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 62) (סופיות הסליקה במסלקות), התשע”ו–2016; הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 67) (הוראות שונות), התשע"ו–2016, מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 22) (שירותי העברת נפטרים), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת מרב מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק הגנה על בתי-עסק (ימי המנוחה), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת יגאל גואטה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים) (תיקון מס' 6) (תשדיר פרסומת שאורכו אינו עולה על דקה), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת עיסאווי פריג' וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 7) (הגדלת הריבית המיוחדת והוספת ביטוחים אישיים), התשע”ו–2016, של חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3226/20 וכלה בהצעת חוק פ/3289/20 – הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – תוכניות ומרכזי טיפול באלימות במשפחה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק דמי מחלה (תיקון – הצהרת מחלה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, שרן השכל, קארין אלהרר ודב חנין; הצעת חוק שירותי רווחה (מענק הסתגלות לנשים ששהו במקלט לנשים מוכות) (תיקון – זכויות נשים ששהו במקלט לנשים מוכות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק נכי רדיפת הנאצים (תיקון – שינויים בדרגת הנכות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין ומשה גפני; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (התניית מתן רישיון רכב או חידושו בהתקנת מערכת המונעת השארת ילדים ברכב), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – קביעת עונש מינימום בגין התעללות בבעלי-חיים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעל גרמן, איציק שמולי ויעל כהן-פארן; הצעת חוק איסור אלימות בספורט (תיקון – איסור התבטאות גזענית מטעמים של זהות מגדרית או נטייה מינית), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – תמיכה בארגון יציג), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – מתן הסכמה לטיפול רפואי), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, יעקב אשר, יואב בן צור, טלי פלוסקוב, שלי יחימוביץ, מיכל רוזין, תמר זנדברג, נחמן שי, קארין אלהרר ודב חנין; הצעת חוק השתלת אברים (תיקון – הפניה להסכמה לתרומת אברים בטפסים מקוונים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אלי אלאלוף, יאיר לפיד ומאיר כהן; הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – תנאי המאבטחים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יוליה מלינובסקי, רוברט אילטוב, חמד עמאר, עודד פורר, אלי אלאלוף, איציק שמולי, ישראל אייכלר, דב חנין ויוסי יונה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (עידוד צמיחה לעסקים עצמאיים קטנים ובינוניים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – מניין חברי הכנסת במליאה), מאת חברי הכנסת שרן השכל, אלי כהן, יעקב מרגי, זהבה גלאון, יואב בן צור, ישראל אייכלר ואיציק שמולי; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון – התליית מספר ימי ההיעדרות במספר ילדי העובד), התשע"ו–2016, מאת חברות הכנסת שולי מועלם-רפאלי ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק חובת דיווח שיעורי שכר (תיקוני חקיקה), התשע''ו–2016, מאת חברי הכנסת יגאל גואטה, נורית קורן ומרב מיכאלי; הצעת חוק חניה לנכים (תיקון – הקצאת מקום חניה לנכה סמוך למקום מגוריו), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דוד אמסלם, אוסאמה סעדי, מכלוף מיקי זוהר, מירב בן ארי, דוד ביטן, אברהם נגוסה, קארין אלהרר, יואל חסון, נורית קורן, אורי מקלב, עבד אל חכים חאג' יחיא, ניסן סלומינסקי, שולי מועלם-רפאלי, עליזה לביא, רוברט אילטוב, יהודה גליק, יפעת שאשא ביטון, רויטל סויד, ענת ברקו, אורן אסף חזן, אכרם חסון, יחיאל חיליק בר, יוסי יונה, איציק שמולי, דב חנין ואיל בן ראובן; הצעת חוק לתיקון תקנות ההגנה (שעת-חירום) (הריסת בתי משפחות מפגעים), התשע''ו–2016, מאת חברי הכנסת מרדכי יוגב, שרן השכל, אמיר אוחנה, ענת ברקו ויהודה גליק; הצעת חוק ריבונות מעלה-אדומים, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יואב קיש, בצלאל סמוטריץ, אלי כהן, רוברט אילטוב, עודד פורר, יואב בן צור, רועי פולקמן, שולי מועלם-רפאלי, יצחק וקנין ודוד ביטן; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – תרופות בסבסוד מלא לוותיקי מלחמת העולם השנייה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (חופשה מיוחדת), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יואב בן צור, יגאל גואטה, דב חנין, דוד אמסלם, אברהם נגוסה, בצלאל סמוטריץ ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת לידה לגבר), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת חבישת קסדת מגן ברכיבה על אופנוע או קטנוע), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת חמד עמאר, עודד פורר, יוליה מלינובסקי ורוברט אילטוב; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – שובר זיכוי בכרטיס מגנטי), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מאיר כהן, איתן כבל, נחמן שי, דב חנין, יעקב מרגי, עבדאללה אבו מערוף, עאידה תומא סלימאן, קארין אלהרר, יחיאל חיליק בר, אורי מקלב ויואל חסון; הצעת חוק האגודות העות'מאניות (רישום ופיקוח), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, זאב בנימין בגין, יהודה גליק, מיקי לוי, עפר שלח, יעקב פרי, רועי פולקמן, בצלאל סמוטריץ ומרב מיכאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת התקנת מלווה נהג אלקטרוני ברכב המסיע תלמידים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, יפעת שאשא ביטון, איציק שמולי, אורלי לוי אבקסיס, איתן ברושי, מיקי לוי, אלעזר שטרן ואיל בן ראובן; הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – סעיף 92), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת נחמן שי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת התקנת מלווה נהג אלקטרוני באוטובוסים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, יעקב מרגי, יפעת שאשא ביטון, מנחם אליעזר מוזס, יואב בן צור, יגאל גואטה, יצחק וקנין, יעקב אשר, יואל רזבוזוב, חיים ילין, יעל כהן-פארן, איל בן ראובן, איילת נחמיאס ורבין, נחמן שי, שולי מועלם-רפאלי, מירב בן ארי, יהודה גליק, יואב קיש, מיקי לוי ושרן השכל; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – חיוב הכשרה בתחום נפגעי תקיפה לבעלי תפקידם בתחום המשפט והמשטרה), התשע''ו–2016, מאת חברי הכנסת מרדכי יוגב, מיכל רוזין, שרן השכל, רועי פולקמן, מירב בן ארי, יפעת שאשא ביטון וענת ברקו; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – זכות להיעדר מעבודה בעת שירות מילואים של בן-הזוג), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איתן כבל, רועי פולקמן, יואב קיש, דוד אמסלם, דוד ביטן, איציק שמולי, איל בן ראובן, נחמן שי, יוסי יונה, איילת נחמיאס ורבין, מיכל רוזין, רויטל סויד, יעקב פרי, יעקב אשר, עפר שלח, מאיר כהן, אורלי לוי אבקסיס, רוברט אילטוב, טלי פלוסקוב, יואל חסון ועמר בר-לב; הצעת חוק חופש המידע (תיקון – קרן קיימת לישראל), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מאת חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שירותי רפואה מונעת ושירותי בריאות לתלמיד), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון בסיסיים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – קצבת זיקנה כהכנסה נוספת), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – איסור הפליה מטעמים של נטייה מינית וזהות מגדרית), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק עמדות שמירה לעובדים בענף השמירה והאבטחה, התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת גיל בדמי אבטלה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יוסף ג'בארין ומירב בן ארי; הצעת חוק סיוע לבני משפחה של נפטר ממחלה סופנית, תשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, תמר זנדברג, נורית קורן, עאידה תומא סלימאן, אילן גילאון, יעקב אשר, ישראל אייכלר, בצלאל סמוטריץ, יגאל גואטה ויפעת שאשא ביטון; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – תמיכה במוסדות ציבור הפועלים בתחום היהדות הישראלית והפיוט), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רחל עזריה, רועי פולקמן, טלי פלוסקוב, נאוה בוקר, איל בן ראובן ומכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון – סיוע משפטי למבקשים להירשם כארמים) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (חובת הקלטת דיונים וניהול פרוטוקול ופרסומם), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הוספת ועדה לקידום מעמד האישה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, יהודה גליק, יחיאל חיליק בר, זהבה גלאון ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק רישוי עסקים (תיקון – ביטול האיסור על מכירת אלכוהול בשעות הלילה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אילן גילאון ושרן השכל; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – פרסום רשימת הזכאים להטבות לפי חוק ופרסום סכום ההטבות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מכלוף מיקי זוהר וזהבה גלאון; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – זכות לדיור ציבורי ומתן קדימות בשל נכות רפואית בשיעור של 75% ומעלה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – תנאי עמידה ביעד תעסוקה), התשע''ו–2016, מאת חברי הכנסת איתן ברושי, יואל חסון, יוסי יונה, איילת נחמיאס ורבין, רויטל סויד, אברהם נגוסה, יעקב פרי, אראל מרגלית, מיקי לוי, איל בן ראובן, יחיאל חיליק בר, אכרם חסון, יגאל גואטה, דב חנין, מאיר כהן, זוהיר בהלול, מנחם אליעזר מוזס, אילן גילאון ותמר זנדברג; הצעת חוק הרשות למתן שירותי השגחה על הכשרות, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, משה גפני, ניסן סלומינסקי ויצחק וקנין; הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – בדיקת הצהרות ההון), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שרן השכל, רועי פולקמן, מירב בן ארי ואיציק שמולי; הצעת חוק להסדרת הטבות לניצולי שואה, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת ענת ברקו, אלעזר שטרן ודב חנין; הצעת חוק אחריות תאגידית (חובת דיווח), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעל כהן-פארן, זהבה גלאון, יוסי יונה, מרב מיכאלי, איתן כבל, אילן גילאון, סתיו שפיר, איל בן ראובן, מיקי רוזנטל, יעל גרמן, מיכל בירן, נחמן שי, דב חנין, עיסאווי פריג', קסניה סבטלובה, איתן ברושי, מנואל טרכטנברג, עבדאללה אבו מערוף, זוהיר בהלול ואיציק שמולי; הצעת חוק המועצה הלאומית לחינוך, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – הרחבת הזכות לשעת היעדרות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – מחיר מרבי לפריטים מתומחרים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, מכלוף מיקי זוהר, דב חנין, איתן כבל, יוסי יונה, קארין אלהרר, יהודה גליק ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק העיסוק בדיקור, התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת איל בן ראובן; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הרחבת החובה לציין פרטים בדבר פרסומת והרחבת אחריות לעניין דבר פרסומת ששוגר באמצעות מתקן בזק), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (שלילת זכויות יתר מאסיר ביטחוני המשתייך לארגון טרור), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, יוליה מלינובסקי, חמד עמאר, רוברט אילטוב ונאוה בוקר; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – אגרה בעד הגשת ערר), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – דין משמעתי לרבני ערים), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קידום השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בלימודים ובחברה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק הרשויות המקומיות (תנאי עבודה והחזר הוצאות לחברי מועצה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יוליה מלינובסקי, דב חנין, עודד פורר, רוברט אילטוב, חמד עמאר, דוד ביטן, אורי מקלב, מירב בן ארי, יואב קיש, אלי כהן, איציק שמולי, עבד אל חכים חאג' יחיא, נחמן שי, משה גפני, מכלוף מיקי זוהר, טלי פלוסקוב, יעל גרמן ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק חיוב הכשרה בתחום נפגעי תקיפה לבעלי תפקידים, התשע''ו–2016, מאת חברי הכנסת מרדכי יוגב ומיכל רוזין וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – זכויות בת-הזוג של חייל המשרת במילואים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מרדכי יוגב, מירב בן ארי, ענת ברקו ויהודה גליק; הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – משיכת כספי הפיקדון לחיילים משוחררים שנקלעו לבעיות כלכליות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי;> <2. מדיניות אפליה וקיפוח נגד הכפר אום-אלחיראן;> <3. היעדר דיונים ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור שבין עזה לישראל בתקופת מבצע "צוק איתן" וההימנעות מטיפול בכשלי הלחימה גם במלאות שנתיים למבצע;> <4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לסדרה של הצעות אי-אמון בממשלה. הראשונה שבהצעות היא מטעם המחנה הציוני: כישלונה ואוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי. תנמק את ההצעה חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשות גברתי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני, חברי חברי הכנסת – אדוני, זה שבוע אחרון למושב הזה, של הכנסת הזאת. זה יום משמעותי לעמוד ולהגיש בו אי-אמון כלפי הממשלה הזאת, משום שאפשר לראות, ככה, כבר איזה זמן, תמונה של מה עושה הממשלה הזאת. ואני מציעה לכולנו להקשיב טוב-טוב לשותף הבכיר מאוד בממשלה הזאת, האיש השפוי, האיש הרציני בממשלה הזאת, שר האוצר משה כחלון. אני מציעה לכולנו להאזין היטב לדברים שהוא אמר. הוא אמר: הממשלה הזאת היא צעד לפני אשפוז, עדיף שהיא תצא דחוף לחופש. אני מעריכה, אדוני, שמייד יאמרו שזה נאמר בהומור, מין צורת ביטוי שכזו. אני לא יודעת איך אתן ואתם, אני אישית מאוד אוהבת הומור, ממש ממש אוהבת הומור. אבל כמו שכולנו יודעות ויודעים, מאחורי כל הומור יש אמת, ובמקרה הזה, אמת קשה ועצובה. האמת היא שמדובר באמת בממשלה שכל מה שהיא עשתה עד עכשיו, באמת, הם דברים מאוד מאוד מאוד מסוכנים לחברה ולמדינה בישראל, לעם ישראל הם מסוכנים. אני עכשיו אתחיל דווקא מעם ישראל, משום שבואו נסתכל על חוקים כמו חוק המקוואות, שמוציא מהכלל במדינת ישראל את כל מי שלא מציית לחוקי ההלכה של זרם מאוד מאוד מסוים, שיושב בקואליציה. בואו נסתכל על חוק הכשרות, שהם העבירו בכנסת הזאת, שגם הוא לא מאפשר לשום סוג של כשרות שום לגיטימיות חוץ מזה שמקובל על סוג מאוד מאוד מסוים של יהדות בקואליציה הזאת. תחת הממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל הולכת ומאבדת את מקומה ואת מילוי ייעודה בתור מדינת הלאום של העם היהודי כולו, והעם היהודי כולה, ומאבדת לאט-לאט את הוודאות שהיא אכן תהיה המקלט הבטוח לכל יהודייה ויהודי בעולם, כי היא עצמה לא מכירה בשלל דרכים בכל היהודיות והיהודים בעולם, ואפילו לא בכל היהודיות והיהודים בתוך מדינת ישראל. האמת מאחורי ההומור הזה, חברות וחברים, היא שזאת ממשלה שאת מחירי הדיור – מחירי הדיור, אחד הדגלים הגדולים ביותר שלה – של שר האוצר הספציפי, שאסף אליו ישר בתחילת הכנסת הזאת את כל הסמכויות מסביב לדיור – מחירי הדיור עלו בינתיים ב-8%; לא רק שלא ירדו, עלו ב-8%. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וחצי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> וחצי. תודה לאדוני. 8.5%. ונזכיר שראש הממשלה נתניהו הבטיח לטפל במחירי הדיור עוד כשהוא רץ לראשות הממשלה בשנת 1996. אבל מאז הבטיח את זה אז, מחירי הדיור עלו בכ-100%. ככה, תלוי איפה סופרות בארץ, אבל פחות או יותר, ועכשיו בעוד 8.5%. האמת המרה מאחורי ההומור הזה היא שהממשלה הזאת עוסקת בליבוי יצרים, בשיסוי חלקי העם האחד בשני, בהפרד ומשול, בהסתה בלתי פוסקת. היא העבירה חוק שפוגם עמוקות בדמוקרטיה הישראלית, חוק ההדחה הוא מכוּנה; החוק שלוקח מהציבור את הזכות להחליט מי נבחריו ונבחרותיו ונותן לחברות וחברים אחרים שנבחרו את הזכות להדיח את האיש הזה. עכשיו, זה יהיה מאוד קשה, וכולם אוהבים להגיד שיהיה מאוד קשה, אם בכלל אפשרי, להוציא לפועל את החוק הזה, אבל הוא כמו החוק שבא לרדוף עמותות מכיוון פוליטי מסוים תחת השם המפוצץ "חוק השקיפות", חוקים שנועדו, אדוני – ומצליחים ליצור רדיפה פוליטית, הסתה, הפחדה ואפקט צינון שכזה, שבו הציבור מחולק למי לגיטימי ומי לא לגיטימי; מי שאתנו הוא לגיטימי, מי שלא אתנו, הוא או היא לא לגיטימית, ומאוד מאוד קרוב להיות דמם מותר. ואלוהים יודעת, אדוני יושב-ראש הכנסת, שתחת הממשלה הזאת דברים קשים מאוד קרו גם בתחום הדם המותר. אני רוצה להגיד, אדוני, שההומור הזה של ממשלה שזקוקה לאשפוז ולכן רצוי שדחוף מאוד היא תצא לחופש, הוא לא באמת אופציה. אין חיה כזאת, חברות וחברים, ממשלה בחופש, כי המדינה לא יוצאת לחופש, המדינה עצמה לא יוצאת לחופש. למדינה שלנו אין פריבילגיה שהממשלה שלה תיקח חופש, משום שהטרור לא יוצא לחופש, והביטחון האישי, תחת הממשלה הזאת, של כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, הוא במצב כל כך גרוע, וכל כך ירוד, אחרי שראש הממשלה עומד ומזלזל, במהלך הקמפיין שלו, מזלזל בכל אחד אחר – מה פתאום? הם יודעים להביא ביטחון? רק הוא יודע להביא ביטחון – ושנים שמצב הביטחון לא היה רע כל כך – תחת הממשלה שלו. אז הטרור לא יוצא לחופש, חברות וחברים. העובדות והעובדים, כולנו כעובדות וכעובדים, אזרחיות ואזרחים במדינה הזאת, שהשכר בה לא עלה 15 שנה, השכר הריאלי, 15 שנה תקוע, הם לא יוצאות ויוצאים לחופש. ועוד יותר מזה, אדוני – ההורות וההורים העובדים לא יוצאים לחופש בזמן שהילדות והילדים שלהם כן בחופש. ושם או משלמות או משלמים מחירי קייטנות מופקעים בתכלית, או מחפשים את החברים שלהם, כי אין מי שיטפל בילדות ובילדים האלה בזמן שההורות וההורים צריכים להביא את הפרנסה, הבקושי-פרנסה, הביתה. משום שגם מחירי המזון לא יוצאים לחופש – לא רק מחירי הדיור לא יוצאים לחופש – הם ממשיכים לטפס בעקביות, מה שנקרא לאט אבל בטוח – אולי אפילו לא כל כך לאט. גם מחירי המזון ממשיכים לטפס, אדוני. והפער הזה בין מחירי המזון, בין מחירי עלות המחיה, לבין השכר התקוע הוא הבור שבו נופלות ונופלים יותר ויותר אזרחיות ואזרחים בישראל. נוער הגבעות לא יוצא לחופש, חברות וחברים. כל ה"לה-פמיליות" האלה, שרק מקבלות רוח גבית מצדדים בממשלה הזאת, מאמירות קשות, קשות, נגד כל מי שלא מיישר קו עם הממשלה הזאת – הם לא יוצאות ויוצאים לחופש. לצערי, גם השיסוי וההסתה עצמם, גם אם הממשלה הזאת תצא לחופש, הדיבורים שנשמעים בה לא יוצאים לחופש. גם התקשורת, אגב, לא יוצאת לחופש. התקשורת, שמוצאת את עצמה היום בתהליך כיבוש מתמשך של ראש הממשלה, ונוסף על זה עכשיו כיבוש שלו את תחום הסייבר – אני לא יודעת אם עקבת, אדוני היושב-ראש, אבל חוק הסייבר שעומד להגיע לשולחנה של הכנסת נותן לראש הממשלה סמכויות נרחבות שיאפשרו לו לשלוט בעוד סוג של תקשורת על אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל. הנכות והנכים לא יוצאים לחופש, והקצבה הנמוכה מדי שלהם, שמותירה את רובם המכריע עמוק-עמוק בתוך העוני – לא יוצאים לחופש. העניות והעניים, שחלקם הולך וגדל, משפחות ששני ההורים עובדים בהן, לא יוצאות ויוצאים לחופש. וגם הפערים בינם לבין העשירות והעשירים, המאוד-עשירים – הפערים האלה, גם הם לא יוצאים לחופש. הם ממשיכים לגדול, בעודנו כובשות וכובשים את פסגת העולם המערבי בפערים ובעוני, אדוני ראש הממשלה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה חופש. מדינת ישראל צריכה ממשלה מתפקדת, ממשלה שעובדת לטובת האזרחיות והאזרחים, לטובת עם ישראל, לטובת שלמותו של עם ישראל, לטובת החברה בישראל, לטובת מדינת ישראל, שתהיה מדינה דמוקרטית. זה כבר הפך להיות קלישאה, אבל כרגע היא בדרך להיות לא דמוקרטית וגם לא יהודית, בטח לא לרוב יהודיות ויהודי העולם, וגם לא בטוח שלאלה שחיות וחיים בתוכה. לשם לוקחת אותנו הממשלה הזאת. ולכן, אדוני ראש הממשלה, הממשלה הזאת לא צריכה חופש, הממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה, ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי, שנימקה הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עיסאווי פריג' – הצעת אי-אמון מטעם סיעת מרצ: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי וחברי השר יריב לוין, חברים, היום, אדוני, הכנסת רועשת וגועשת, ואפילו המעלית לוקחת יותר זמן בהגעתה. יש נוכחות – – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> זה כבר חודש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, יש נוכחות בכנסת היום מעבר ליום רגיל, המזנונים והכול צפוף. חברים – – – <אילן גילאון (מרצ):> אכלת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שלום, שלום, אילן, שלום, שלום. תראו, כל הזמן אומרים לנו שאנחנו חוזרים על עצמנו בהגשת אי-אמון. הרי כל הזמן חוזרים על אותם דברים. מה לעשות שהקיפאון שלכם והשיטות שאתם מפעילים ומכופפים את הדמוקרטיה בצורות משונות ומעניינות – זו דמוקרטיה ללמידה באוניברסיטאות – אנחנו, מחובתנו להזכיר לכם כל הזמן שאתם טועים ואתם לא בדרך הנכונה. וכל השיטה היא הכי פשוטה, הכול עושים על-פי חוק: משנים את החוק, מכינים את הקרקע, ואז זה מגיע. הכול על-פי חוק, הכול על-פי חוק; אנחנו לא עוברים על החוק. אני רוצה לספר לכם משל – וחברי יעקב פרי, יש בו קצת ערבית, אז אתה תחיה את המשל יחד אתי – שהכול מתנהל על-פי חוק. ומה המשל הזה אומר, חברים? יש ספָּר. ספר. בא אליו לקוח, הלקוח התיישב, שם לו את החלוק, תפס מברשת – וירק על המברשת. הלקוח נבהל, הוא אומר לו: מה אתה עושה? הוא אומר לו: זה "עשאן חאטרכּ", זה לכבודך. אם לא היית אתה, הייתי עושה לך את זה בפרצוף. וזה מה שקורה. מביאים חקיקה, מכשירים את השטח, ועשאן חאטרכ – מביאים. אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לשאול שאלה פשוטה, לך ולחברים – החלפת הפרצופים. אני אתחיל מהערבים. התחלנו – דיברו על זה רבות – התחלנו "נוהרים", יום למחרת באו "נכבדים", כאילו המילה "נכבדים" היא מילה יפה, באו נכבדים ערבים, כאילו רק אצלנו יש נכבדים. נכבדים. התנצלנו, לא הסתפקנו. ואללה, עכשיו הפתעת את כולנו בסרטון של התנצלות. ועל הדרך אנחנו מוחלים לך על העז והעזה. מוחלים לך. אני שואל: לאיזה ראש ממשלה אני צריך להאמין. בוא – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתם רוצים להופיע על השטרות, כאילו? על שטרות הכסף? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שטרות הכסף – עוד לא הגעתי לזה. אני רוצה לשאול לאיזה ראש ממשלה אני צריך להאמין. מדברים על נושא מדיני: האם זה נאום בר-אילן או האם מה שקורה בתוך-תוכי הממשלה? אין לנו דרך, קיפאון – ואתם שואלים אותנו למה אנחנו מעלים את סוגיית האי-אמון כל שבוע? אתם ממשיכים באותה דרך, אז אנחנו נמשיך באותה דרך. נמשיך להזכיר לכם שאתם בדרך לא נכונה, פשוט מאוד. אם זה בחברה הערבית: רק הבטחות, והתנצלויות עכשיו, אבל ברמת השטח עוד לא ראינו כלום – לא ראינו השקעה, לא ראינו איזה נתינה. ברמה המדינית הכול מוקפא. אבל אני רוצה להתמקד בדברי לא בזה. אני רוצה להתמקד בדברי, ברשותכם, בשני דברים: א. תראו מה קרה – מפלגת העבודה, הידידה, האחות, הייתה לה ועידה גם. בזמן שיושב-ראש מפלגת העבודה כועס ששמע שקוראים לו "כלב" ומילים גסות כאלה, בא ראש הממשלה עם ההמצאה "הזדמנות מדינית נדירה", וזורק עצם. אז מילה לחברים ממפלגת העבודה: בסרט הזה הייתם, בסרט הזה אתם עוד תלכו לאבדון. והנושא הבא, שאני רוצה לנצל בשבילו את חמש הדקות שנותרו לי, הוא ישיבת הממשלה שהייתה ביום ראשון. לשם כך אני רוצה לשאול אתכם שאלת טריוויה, חברים. אני אקריא משפטים, ואתם תגידו לי מי אמר בישיבת הממשלה האחרונה, בעניין התאגיד הציבורי. בישיבת הממשלה האחרונה יש משפט שנאמר: "אבל אין שם, בתאגיד, ליכודניקים" – מי אמר? <אילן גילאון (מרצ):> אופיר אקוניס. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נכון, חמש נקודות. שאלה נוספת: "לא יכול להיות שנקים תאגיד שלא נשלוט בו" – מי אמר? <מיקי לוי (יש עתיד):> מירי רגב. <אילן גילאון (מרצ):> מירי רגב. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אמרתי לפניו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לפניו? חמש נקודות, חמש נקודות. שאלה שלישית: "התקשורת יותר מדי חופשית" – מי אמר? <מיקי לוי (יש עתיד):> ראש הממשלה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. <אילן גילאון (מרצ):> דוד ביטן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> דוד ביטן. עשר נקודות. עשר נקודות. נכון, אילן. שאלה רביעית, ועכשיו שאלה קצת יותר קשה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא ממרצ, אתה בטח נתת לו את התשובות מראש, אז לכן הוא מוביל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שאלה רביעית, אילן: "הממשלה צריכה חופש דחוף, לפני אשפוז"? התשובה – לא תאמינו. <אילן גילאון (מרצ):> כחלון. <מיקי לוי (יש עתיד):> כחלון. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כחלון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ניתן למשותפת להיות חלק – חמש נקודות, נכון. אבל עוד שאלה, ממש קשה, אבל לא זהבה גלאון חברתי אמרה את זה, ואני מקל עליכם. מה היא? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תשמע מה השאלה, מה האמירה: "נשמעו אתמול אמירות בממשלה הגובלות בפאשיזם". זו לא זהבה. <זהבה גלאון (מרצ):> גילה גמליאל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גילה גמליאל. אתה רואה? אנחנו נמצאים, אדוני – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מרצ מצטיינת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו נמצאים בתוך ממשלת בנימין נתניהו. אז נכון לעכשיו, אתה ראשון. <אילן גילאון (מרצ):> עיסאווי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, כשאתה קורא את המשפטים האלו, מה אתה אומר לעצמך? אני שואל אתכם, מה אתם – כל הדברים האלה, מאחד אותם דבר אחד: מדובר בממשלה מושחתת. כי כל הדברים האלה, המסלול שלהם מסלול שחיתות. זה מסלול השחיתות שהורס כל חלקה טובה במדינה, ובגלל הסיבה הזו אתם צריכים ללכת הביתה. אין ליכודניקים בתאגיד, אנחנו צריכים לשלוט בתאגיד – אתם לא מתביישים? השר לוין, כשאתה שומע את הדברים האלו, מה יש לך להגיד? מה תענה לי? מה תענה לי? אני מת לשמוע אותך – כשאתה שומע את הדברים האלו, מה תענה לי? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אבל מה הוא אמר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, המשפט האחרון והעסיסי: "בנימין נתניהו יורה לתוך הנגמ"ש". מי אמר? <מיכל רוזין (מרצ):> בנט. <קריאות:> בנט. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בנט לא שקט. שקט, אתה מעודכן. ואללה, מה תעשו עם כל זה? עכשיו, מצד אחד שרים מנסים להשתלט על התקשורת, ומצד שני כל אחד מושך בכיוון שלו. עכשיו לסיום, חברים, בעוד שנה ורבע ערוץ 2 מתאדה, הולך, מסיים את הזיכיון שלו; בנובמבר מסיים את הזיכיון, ואז ערוץ 2 הופך להיות "קשת" ו"רשת", וחזון אחרית הימים – שעדיין תיק התקשורת נמצא בידיו של ראש הממשלה, וחלק מההסכם הקואליציוני – אחרית הימים מתממש: כל הערוצים הופכים לערוצים קטנים, התלויים בחסדיו של ראש הממשלה – ובכך אני השתלטתי על כולם; כולם יעשו את מה שאני אומר, ולשם כך אני מקים את ברית המועצות, נכון? עכשיו מתקיים דיון של הרשות השנייה ומועצת הלוויין, לאחד אותן תחת ברית המועצות, ובעתיד – ואני אומר לכם, תזכרו את זה – תחת ברית המועצות יהיה גם תאגיד השידור הציבורי. זה מתאים. ניקח אותו תחת ברית המועצות, ניתן לה שם יפה, רשות ממשלתית, רשות תקשורת פנים-ממשלתית, ואז אני חובק את כולם. למה אתה מסתכל על השעון? <שר התיירות יריב לוין:> לא, אני חושב שזה רעיון מדהים, אני כבר רוצה לאמץ אותו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה רואה? זה הרעיון שמתגבש. למה אני אומר לך את זה? כי בדיונים שמתקיימים בוועדת הכלכלה – – – <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, אני מבקש להוסיף לו עוד שתי דקות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, תשמע, ידידי יריב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא יגיש לך את עבודתו בכתב, השר, שתוכל – אדוני יסיים, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם, נתניהו ואתם, החלטתם שאתם לא רוצים תקשורת חופשית, וזאת התוצאה. עכשיו – אדוני, אני מסיים, משפט אחרון – למה אני אומר את זה? כי ברגע שאתה מקים רשות, היא צריכה להיות סטטוטורית. וזה שאתה מתעקש להקים רשות פנים-ממשלתית מראה את הכוונות הרעות שיש לך ברשות. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. על שתי ההצעות האלה ישיב השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה עוד לא קיבלת פרס על הניצחון בטריוויה, אז תבוא קודם כול בטענות לחבר סיעתך. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, מה אני אעשה עכשיו שלושה חודשים? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אולי תהיה שר לשם שינוי? אולי תעבוד? <שר התיירות יריב לוין:> מה אני אעשה בלי הריטואל הזה, כל שבוע לבוא הנה ולענות על ההצעות האלה? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא כל שבוע, זה פעם בחודש. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מה אתה מדבר – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא יודע, איכשהו זה קורה יותר מאשר – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> פשוט אתה נהנה מזה, אז נדמה לך שהזמן טס. <שר התיירות יריב לוין:> יכול להיות. <יעקב פרי (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> מה, לא נפגשנו פה, חבר הכנסת פרי, בעניין הזה, לפני – כמה, שבועיים או שבוע? כמה זה היה? אני לא טועה. זה לא היה כזה רחוק. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> היית יכול לבנות איזה מלון על החוף – – – <שר התיירות יריב לוין:> תראו, עוד פעם, אני לא יכול להימנע מלומר שהגיע הזמן – ואני אומר את זה כל פעם, אני מחריג מהעניין הזה את סיעת יש עתיד, כי לזכותה יאמר שאצלה זה בדרך כלל לא קורה, אבל אני אומר לכם, גם במחנה הציוני וגם במרצ: להגיש מין הצעות כלליות כאלה זה לא רציני. אני חושב שזה מעיד על זה שאין לכם שום טענה אמיתית לגופו של עניין; ואם יש נושא שבו לשיטתכם הממשלה באמת עושה דברים כל כך נוראיים, עד כדי כך שנכון לשלוח את מדינת ישראל לבחירות חדשות, עם כל המשמעויות של זה, אז תואילו בטובכם ותציינו אותו במפורש, ואז גם אפשר יהיה לתת מענה מפורט ועם נתונים ועם כל הדברים הרלוונטיים. אבל מאחר שבחרתם בדרך הזו, אני אסתפק בכמה אמירות באמת קצרות וכלליות: ראשית, אמרה כאן חברת הכנסת מיכאלי שזאת ממשלה שכל מה שהיא עושה, זה דברים נוראיים. אז אני רוצה לשאול את חברת הכנסת מיכאלי, ברוח החידון שעשה כאן קודם חבר הכנסת פריג' – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא רציני אתה אומר, אה? <שר התיירות יריב לוין:> – – האם הורדת מחירי החשמל זה דבר רע? כי את זה הממשלה עשתה. האם הורדת מחירי המים זה דבר רע? <מיכל רוזין (מרצ):> רגע, תעשה את זה בחידון, שנגיד "כן" או "לא". <שר התיירות יריב לוין:> מאה אחוז, אני נענה לבקשה של חברת הכנסת רוזין. אז האם להוריד את מחירי החשמל זה דבר רע, חברת הכנסת רוזין? <מיכל רוזין (מרצ):> לא ככה, חידון. "האם הורדנו או לא הורדנו את זה?" <שר התיירות יריב לוין:> מאה אחוז, אני מוכן לשאול גם ככה. נו, ומה התשובה? התשובה, שהורדנו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מתי הגז הטבעי – – – <חיים ילין (יש עתיד):> הורדתם את מחיר המים, אבל לקחת 300 מיליון שקל – – – <שר התיירות יריב לוין:> הורדנו את מחירי המים. האם הורדנו את מחירי התחבורה הציבורית, חבר הכנסת ילין? <חיים ילין (יש עתיד):> חד-משמעית כן. <שר התיירות יריב לוין:> הורדנו, חד-משמעית כן. יפה. האם זה נכון, חבר הכנסת ילין, שאנחנו העלינו באופן דרמטי את שכר חיילי החובה, כפי שלא היה אף פעם, וכפי שאני יכול להעיד, כי הייתי בקדנציה הקודמת גם יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני מודה שכחלון שם יד בכיס ועשה את זה. <שר התיירות יריב לוין:> – – – כפי ששר האוצר יאיר לפיד דאז התנגד לו מכול וכול – האם זה נכון שעשינו גם את זה? <חיים ילין (יש עתיד):> ידידי, הוא לא התנגד – – – <שר התיירות יריב לוין:> האם זה נכון שהעלינו באופן דרמטי את שכר חיילי החובה? נכון או לא נכון? <חיים ילין (יש עתיד):> למה אתה בשלילי? <שר התיירות יריב לוין:> בטח שנכון. עכשיו, חבר הכנסת גילאון, אתה ידוע כאדם שהנושאים החברתיים חשובים לו. האם זה נכון שאנחנו העלינו את גיל הזכאות לטיפולי שיניים לילדים? נכון. אני אחסוך לך, נכון. האם זה נכון, חבר הכנסת פריג', שגם לך הנושא הזה מאוד חשוב, שאנחנו העלינו את שכר המינימום? נכון. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זה לא אתם, זה – – – <שר התיירות יריב לוין:> האם זה נכון, חברת הכנסת מיכאלי, שאנחנו העלינו קצבאות לקשישים נזקקים? ואללה, גם זה נכון. עכשיו, אני יכול להמשיך הרי ברשימה הזאת – – <אילן גילאון (מרצ):> אני יכול לתת לך רשימה – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – אני יכול לומר לכם שעשינו את כל הפעולות האלה תוך שאנחנו שומרים על תקציב אחראי – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> ולא שאתם שומרים על האנשים האלה מתחת לקו העוני, זה הכול. <שר התיירות יריב לוין:> – – תוך ששיעורי האבטלה יורדים לשפל של כל הזמנים – – <קריאות:> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> שומרים עליהם מתחת לקו העוני, לא זז קו העוני בשקל. <שר התיירות יריב לוין:> – – תוך שאנחנו ממשיכים בהשקעות אדירות, אדירות, כדי לחבר את הפריפריה ולבטל את המושג הזה של פריפריה. השקעות אדירות בכבישים, בהורדת צה"ל דרומה, בהבאה של תעסוקה ושל תעשייה, והרשימה היא ארוכה, ארוכה מאוד. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אתם גומרים את החקלאות, גומרים את התעשייה. התעשיינים נאבקים – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת מיכאלי, כל שאנחנו עושים הוא גרוע. עכשיו, אני אגיד לך את האמת, חבר הכנסת פריג', אני מוכרח גם לך לומר משהו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> היו אתמול צעקות בישיבת הממשלה ונאמרו כל מיני דברים, והפלאת לצטט אותם. אבל אגיד לך את האמת: אני התקשיתי לשמוע. אני לא דיברתי בנושא הזה, יכול להיות שזה באמת בגלל בעיות השמיעה שנוצרו לי, והסיבה היא שעוצמת הצעקות מסיעת מפלגת העבודה הייתה כל כך חזקה, שבאמת, איזה ויכוח קטן בין כמה שרים – זה, אתה חושב, מה שזעזע אותנו? אתה שומע אמירות, לא יודע, אנשים – אני חשבתי לתומי שגם במערכת הפוליטית יש איזה קו אדום. יש שם ויכוח באיזו צורה הכלבים ניגשים לעצמות שהם תופסים, וכל מיני דברים מהסוג הזה. אז אני מצטער, חבר הכנסת פריג', אם רוצים ללמוד הלכות ויכוחים פוליטיים קולניים מהם, אפילו השבוע אי-אפשר ללמוד את זה מהממשלה, הרבה יותר פשוט ללמוד את זה במחוזות אחרים – – <מאיר כהן (יש עתיד):> יריב – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – דווקא של האופוזיציה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה מוצא נחמה במחנה הציוני? <שר התיירות יריב לוין:> אבל, חבר הכנסת כהן – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – דבר על זה. <שר התיירות יריב לוין:> – – אתה יודע, אני כל הזמן שאלתי את עצמי אם תעיר לי איזו הערה, ואמרתי: האמת, הפעם הוא לא יעשה את זה, וטעיתי. חבר הכנסת כהן, בוא, בוא, אני ארגיע אותך, ביש עתיד זה לא יקרה. אצלכם שקט. אבל אתה יודע למה כל כך שקט? כי הכול בראש של איש אחד. הוא קובע, אתם אומרים אמן. זה יותר טוב? לא. אני אומר לך, זה יותר גרוע. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני, אני – – – <שר התיירות יריב לוין:> כבר עדיפות הצעקות אצל המחנה הציוני. אז תעשה לי טובה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני אפנה אותך לרשת של חברי מרכז ליכוד, שכמו שאתה יודע שולחים לי, ומה קורה לשרה שקצת מדברת, טיפ-טיפה לא בקול שהמנהיג שלה רוצה – מה הם עושים לה. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת כהן, אנחנו תנועה דמוקרטית, יש אצלנו אנשים שחושבים כך וחושבים אחרת. <מאיר כהן (יש עתיד):> אוי ואבוי לדמוקרטיה הזאת. <שר התיירות יריב לוין:> ויש אצלנו מעורבות מאוד מאוד גדולה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אם זאת דמוקרטיה, אוי ואבוי לנו. <שר התיירות יריב לוין:> – – – מאוד גדולה של פעילים, שחלקם חושבים כך וחלקם חושבים אחרת. <חיים ילין (יש עתיד):> הלו, השתלטות עוינת על התקשורת זה ממש דמוקרטי. ממש. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני אומר לך, זה הרבה יותר טוב. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> הרבה יותר טוב ממפלגה שאיש אחד קובע וכולם אומרים הן. <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> הרבה יותר טוב, תאמין לי. הרבה יותר טוב. לכן, אדוני היושב-ראש, נדמה לי שאם היה למישהו ספק, אנחנו נצא גם לפגרה הזאת עם ממשלה מכהנת, מתפקדת, שאין שום סיבה להטיל – – <מיכל רוזין (מרצ):> כשזה נוגע לממשלה אנחנו בעד – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – איזה דופי שיש בו כדי להצדיק ולו במעט הצבעת אי-אמון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. אנחנו נשמע עתה את הצעת האי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: מדיניות אפליה וקיפוח נגד הכפר אום-אלחיראן. מי שתנמק את ההצעה היא חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשותך. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, השנה 2016, אום-אלחיראן, טרקטורים, שוטרים בשטח, לצדם יש נציגי השב"כ ורכזי המודיעין. משה בן התשע, אדוני היושב-ראש, יחליף את מוסא בין ה-90; מוסא בן ה-90 ייזרק לרחוב, או יותר נכון לחולות, כי רחובות אין ממש באום-אלחיראן; סמירה, בשנות ה-30 לחייה, תמצא את עצמה באוהל ביחד עם ילדיה; תמר תשחק עם הילדים שלה בבית המרווח שנבנה בדיוק במקום שבו היו סמירה וילדיה עד היום. זו התמונה, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. על-יד אום-אלחיראן יש חוות בודדים. בחווה הזו מתנהל מלון של כלבים. ליד אום-אלחיראן, שלא מחוברת לחשמל, לא מחוברת למים, יש חוות בודדים עם מלון לכלבים שהוא מחובר לחשמל, שהוא מחובר למים. זאת תמונת המציאות. השנה 2016, קהילה של נשים חזקות עומדות מול הבולדוזר, נעצרות יום אחרי יום, אבל הן עומדות בצורה איתנה. השנה 1900, עולה חדש כותב בספר הזיכרונות שלו: נכנסתי ליפו – הוא מתאר את יפו – אולם הופתעתי לראות בה הרבה זרים, והם מדברים בה שפה זרה, קוראים לה ערבית. החוט המקשר הראשון בין שתי הסצנות זה עניין הזרות של הפלסטינים במולדת שלהם, האי-ציפייה לראות אותם. העולה החדש מיפו לא ציפה לראות פלסטיני ביפו; המדינה לא ציפתה להיות עם פלסטינים ולא מקבלת ראיית פלסטינים בנגב. החוט המקשר השני, מה לעשות אתם, מה לעשות עם הפלסטינים ביפו לפני 1948 וב-1948, ומה לעשות עם הפלסטינים בנגב. זו שאלה שמקשרת בין 1948 לבין 2016. התשובה של המדינה היא אותה תשובה בצורות שונות. אבל השאלה, מה לעשות עם האזרחים – לגרש אותם? לתת להם אזרחות בלי מעמד? לספח אותם בלי מעמד של אזרחות כמו ב-1967? – זו אינה שאלה אזרחית, טלב. העובדה שהמדינה שואלת אותה ביחס לאזרחים – מה לעשות עם האזרחים האלה, הם מכשול, הם משהו שלא היה צריך להיות בנגב – זו אינה שאלה אזרחית. ועצם זה שהמדינה שואלת אותה בקשר לאזרחים לא הופך אותה לשאלה אזרחית. לשאול מה לעשות לאזרחים – זו שאלה אזרחית. זו שאלה של מדינה אזרחית. מה לעשות באזרחים האלה? – כאילו הם נטל, כאילו הם נטע זר שלא צריך להיות פה – זו לא שאלה שמדינה נורמלית שואלת בקשר לאזרחים שלה. ודווקא מעמד האזרחות מטשטש את העובדה האלימה הזאת שהיא ראייה קולוניאליסטית. מי שואל מה לעשות עם האזרחים האלה, עם האנשים האלה? קולוניאל שלא רוצה באזרחים האלה. ודווקא מעמד האזרחות מטשטש את הראייה האגרסיבית הזאת, הקולוניאלית. כי בתוך שיח האזרחים, בתוך השיח האזרחי יכולים להגיד, המדינה עונה: אני באה לסדר, אני באה לשפר תשתיות, אני באה לשפר את סגנון החיים. אבל זה לא הדבר. המדינה הזאת באה לגרש, לנשל. ומעמד האזרחות שבו אנחנו עומדים, אדוני היושב-ראש, לא מונע את היד החופשית של המדינה לגרש אותנו. בו-בזמן, אותו שיח אזרחי מונע ממני להיאבק, כי אני צריכה לקבל את הריבון, לקבל את החלטת הריבון, אפילו אם היא על חשבון הבית שלי, האדמה שלי. מה היה חבר הכנסת מרגי עושה אם היו באים לגרש אותו מהאדמה שלו, מהבית שלו? מה הוא היה אומר אם היו מגרשים קבוצה של יהודים באירופה? המדינה מתייחסת אלינו כאל קולוניסט, והיא רוצה ממני, מצפה ממני להתייחס אליה בתור אזרח. המדינה דווקא משתמשת באזרחות שלי – לא ככלי להכרה בזכויות, אלא ככלי לנאמנות; נאמנות לריבון בכל מקום וזמן. אבל זה מה שתומס הובס אמר – מה תומס הובס אמר? הוא הבחין בין שתי קהיליות פוליטיות על-פי יחסן אל הריבון: הראשונה היא קהילת המייסדים שכוננה את הריבונות, ואילו השנייה היא הקהילה המנוצחת, הכבושה והמובסת, הנכנעת בלי תנאי לריבון בשל חשש משלילה טוטלית וחיסול. רעיון הכניעה שתיאר הובס משתקף לפי ג'בארין באזרחות האופציונלית שהוצעה לפלסטינים. אנחנו נמצאים בתוך אזרחות קולוניאלית. אנחנו נמצאים בתוך אזרחיות של מדינה שרואה בנו נטע זר. בתנאים של הקולוניאליות הזאת צמחה שפת זכויות. אנחנו – וזו הדילמה – אנחנו צריכים להשתמש בשיח זכויות שלא עוזר לנו, לא עוזר לאום-אלחיראן כאשר הטרקטורים באים לגרש ובאים לבנות את חירן במקומה, ובאים גם לפתח חוות בודדים ליד היישובים האלה. השפה של "אוהבים האחד את השני", "מסרבים להיות אויבים", איננה שפה שעושה דקונסטרוקציה לאזרחות הקולוניאלית, כי היא אמיתית. האמת שלא מסרבים להיות אויבים. דווקא המדינה כוננה את המושג של אזרחות לאויבים. כאשר אני נטע זר, כאשר אני מכשול למדינה היהודית, אז אני אויבת. אבל מרכיבים על האויבות הזאת מושג של אזרחות. ודווקא אנחנו הפלסטינים, ככל שנשתמש בשיח הזכויות, תגדל האיבה. כאשר אנחנו עומדים על הזכויות שלנו יש יותר איבה, יש יותר שנאה. אנחנו יותר מאיימים, דווקא אנחנו משתמשים בשיח הזכויות, אבל כי אין זכויות מהותיות. אין זכויות מהותיות כאשר המדינה היהודית רואה באזרחים הפלסטינים מכשול לייהוד הטהור. אדוני היושב-ראש, אנחנו לא יכולים להיות נאמנים לרגע האזרחות הראשון שכונן אותנו ב-1948, רגע הנפילה, ההשפלה והתבוסה. אנחנו לא יכולים. ההבחנה הזאת, בין מתון, מקובל, שיכולים לעכל ולסבול, לבין קיצוני, עוין, מזיק, היא הבחנה שרק הפרדיגמה של אזרחות קולוניאלית יכולה ליצור; היא הבחנה – רק מי שמקבל את האזרחות הקולוניאלית יכול לקבל את השוני או שתי הקטגוריות של אתה כקיצוני מול אתה מתון. תפקידו של המנהיג לייצג את האמת הפנימית והקולקטיבית של העם שלו; תפקידם של חברי הכנסת הערבים לייצג אמת פנימית קולקטיבית היסטורית מוסרית ופוליטית של העם שלהם ולבנות על האמת הפנימית הזאת בשביל לכונן כוח ושיח מעצים ומאבק מעצים, בלי להיכנע לשום תכתיב מכל גורם שיש לו את רגש העליונות הזה. תפקידם של מנהיגים לשחרר את העם שלהם מחוויית הרגע ההיסטורי המכונן של הנכבה, התבוסה וההשפלה. אני מצדיעה לאלה שנלחמים מול הבולדוזרים. התפקיד שלנו כמנהיגים זה להיות אתם, להיאבק אתם. אני מצדיעה לנשים הבדואיות הפלסטיניות שלא חוששות להילחם על בתיהן. אני מצדיעה לכל מי שלא מתנהג מתוך תבוסה פנימית, לכל מי שלא מתנהג מתוך החשש המתמיד שדברים יכולים להידרדר ושאנחנו על סף חיסול. אני אסיים. משפט הסיום שלי הוא מה שאמר יהודי גרמני, פילוסוף דגול שקוראים לו מרטין בובר, לחבר אמריקני: רק מהפכה פנימית יש בכוחה לרפא את עמנו מן החולניות והשנאה הבלתי-מובנת. אלה ימיטו עלינו אסון. רק אם תבוא מהפכה כזאת, יבינו הצעירים והזקנים בארצנו עד כמה גדולה הייתה אחריותנו לגורלם של הפליטים הערבים האומללים, שבעריהם יישבנו יהודים מארצות רחוקות, אשר את פירות בוסתניהם, גניהם וכרמיהם אנחנו קוטפים; והנה, בעריהם אשר בזזנו אנו מקיימים בתי אולפנה, רווחה ותפילה, ובתוכם אנחנו מתרברבים בהיותנו עם הספר ואור לגויים. הנכבה, הסיפור של הנכבה משכתב את עצמו באום-אלחיראן ובנגב ב-2016, אולם התוצאה תהיה בהרבה הרבה שונה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זועבי. אני מתכבד להזמין את השר אורי אריאל להשיב על הצעת האי-אמון של הרשימה המשותפת. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אדוני היושב-ראש חברי חברי הכנסת, הנאום ששמענו זה עתה זה נאום של הסתה, הדחה, קריאה למרד של אזרחים. תושבי אום-אלחיראן ותנועות אחרות שמלוות אותם הלכו לכל בתי-המשפט, שלום, מחוזי ועליון, ובסוף אמרה להם השופטת נאור, נשיאת בית-המשפט העליון: אין לכם מעמד במקום הזה ותצטרכו להתפנות. אתם הולכים על הראש של בית-המשפט העליון, בגדר העלאת D9 ישר על בית-המשפט העליון. לא מקבלים שום פסיקה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <קריאות:> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> חברים, תירגעו, אם הייתי יודע שיש טרקטור יותר גדול הייתי אומר את זה במילים אחרות, אבל היות שאני מכיר את הטרקטור הזה, אז אני משתמש בו. הדברים שנאמרו פה הם רק הסתה, כולם הסתה, כמו שהגברת רגילה להסית, ממשיכה להסית. למה הרשימה המשותפת צריכה לתת לה לדבר על הנושא החשוב והרגיש הזה, זה עניינכם. <קריאה:> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> בכל מקרה, אני שמח לומר שהממשלה אישרה להקים יישוב חדש לבדואים, ואדי-אלנעם, ואנחנו הולכים לאשר את ביר-הדאג' והולכים לאשר את רמת-ציפורים, ואנחנו שיווקנו מאות מגרשים עכשיו, בחודש האחרון, וזה יפתור בעיות של קרוב ל-2,000 משפחות בדואיות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> דבר שלא היה הרבה שנים, זה נכון. אני לא טוען שהמצב בסדר. אני אומר לכם שאומרת השופטת נאור כך, אני מקריא לכם: "מדובר בשטח המצוי בבעלות המשיבה" – המשיבה זו המדינה, כי עליה היה הבג"ץ. "נוסף לכך, כלל המבנים בכפר הוקמו ללא היתרים ובניגוד לדין ועומדים כנגדם צווי הריסה שהוצאו בשנת 2013". אומר שופט המחוזי, נשיא המחוזי, השופט יוסף אלון, אני מקריא: "עם כל הכבוד – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אתה תלמד שהרמקול יותר חזק. אם אתה רוצה להעיר לי משהו, אז תבקש מהיושב-ראש. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני מדבר ברמקול ומקריא את דברי השופט אלון, 19 בנובמבר 2015, לא לפני 100 שנה, עכשיו, לפני כמה חודשים. אני מקריא: "עם כל הכבוד, אין אדם יכול לזעוק" – אפילו זה – "אין אדם יכול לזעוק כי קיום צו הריסה שיפוטי חלוט למבנה הבלתי-חוקי אשר נבנה על-ידו, וכן פינויו, מהמקרקעין בהם אין לו זכות קניין, יותיר אותו ללא קורת גג" – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – "ובה בשעה" – באותו זמן – "לסרב במפגיע לשמוע ולדון בפתרון המגורים המוצע לו, אותו פתרון מגורים אשר רוב בני משפחתו ובני שבטו מימשו לפני שנים והוא פתרון ראוי לו, לפי שיקול דעתה המקצועי של הרשות המופקדת על כך". אנחנו, עכשיו, ברגע זה עובדים הטרקטורים בשכונה 12 ביישוב חורה, ששם גרים רוב השבט הזה, מכשירים מגרשים. הם ראו את המגרשים, ואני שמח לומר – אני צריך להגיד לכם שלפני כשלושה שבועות חלק מהבדואים עשו הריסה עצמית ועזבו את המקום בלי שאנחנו הרסנו כלום. הם הבינו והלכו, למרות כל ההסתה שלך ושלכם. הם הלכו וקיבלו מגרשים בחורה, וגם השאר יקבלו מגרשים בחורה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> האמירה שבית-המשפט לא חייב אותנו לפנות, אין לה ולא כלום עם האמת. אנחנו מופקדים לשמור על אדמות המדינה וכמו שבוואדי-אלנעם אנחנו נחזיר למדינה כ-60,000 דונם – 60,000 דונם תפסו סתם – גם פה אנחנו נחזיר למדינה את אשר שייך לה. מי שחושב שהוא יעשה לעצמו דין והוא יעלה על בית-המשפט עם ציפורניו וטלפיו ויעשה ככל שהוא רוצה, לא פה. לא פה. אני נתתי זמן ואמרתי לאנשים המופקדים על כך שלא יפנו אף אחד, שלא יפנו אף אחד מאום-אלחיראן בלי אישור שלי. אף שיש לנו כבר חודשים רבים אפשרות לפנות אותם, יש הידברות אתם שיעברו לחורה, והם יעברו, בעזרת השם, לחורה. אפילו אתם לא תצליחו למנוע את זה כי זה לא האמת וזה לא הצדק. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ואתה תמשיך בהסתה שלך, טלב אבו עראר, לא יעזור לך, ואנחנו נבנה את ערערה אף-על-פי שאתה צועק, ואנחנו נבנה את כסייפה ואנחנו נבנה את רמת-ציפורים ואת ואדי-אלנעם ונבנה את כל היישובים. זה מה שאנחנו עושים, ואתה וחבריך תמשיכו לצעוק. אני מציע להוריד את ההצעה מסדר-היום. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אורי אריאל על תשובתו. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יעקב פרי. הצעת אי-אמון מטעם יש עתיד: היעדר דיונים ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור שבין עזה לישראל בתקופת מבצע "צוק איתן" וההימנעות מטיפול בכשלי הלחימה גם במלאות שנתיים למבצע. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי חברי הכנסת, לפני שנתיים, בקיץ 2014, שלחנו את הילדים שלנו לקרב. הם יצאו לקרב נחושים, מלאי אחריות ומסירות אין קץ; אחריות לחיים שלנו במדינת ישראל, לחיי המשפחות שלהם ולחיי המשפחות שבחרו באופן הציוני ביותר ליישב את עוטף-עזה. הילדים שלנו יצאו לקרב עם תחושת אחריות גם לחברים שלהם, שלא מזמן ישבו לצדם על ספסל הלימודים, אחריות לאחיהם לנשק. חיילי צה"ל הם שריון הפלדה המגן על אזרחי ישראל. הם נלחמים בגבורה יוצאת דופן, בקרב הצודק ביותר, הקרב להחזרת השקט לכלל אזרחי ישראל. נבחרי הציבור, חברי וחברותי, כל אחת ואחד היושבים בבית הזה, עלינו לקום מדי בוקר, יום-יום, עם אותה תחושת שליחות שאוחזת בילדינו שיצאו לקרב, הקרב שאליו אנחנו שלחנו אותם. ילדינו שבגיל כה צעיר עצרו את חייהם למען מולדתנו, מולדתם – הם מסתכלים עלינו; מה הם רואים? מה הם שומעים? בשבוע האחרון מתנהל ויכוח שהוגדר מלחמת גרסאות. השאלה הנשאלת מאוד ברורה: האם היו או לא היו דיונים מעמיקים בנושא מנהרות חוצות-גדר לפני פרוץ מבצע "צוק איתן"; לא אזכורים של הנושא, אלא דיונים רציניים. אני מבקש שנעצור רגע, אדוני היושב-ראש, ונדבר על המהות. אין כל ספק כי ראש הממשלה בחר מטעמיו שלו שלא לקיים דיוני עומק ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור לפני פרוץ המבצע, דבר אשר גרר את כולנו למבצע "צוק איתן" ללא תורת לחימה, ללא הצבת יעדים ברורים, גם לגבי איום המנהרות ודרכי הטיפול בהן, שלא לדבר על הגדרה כוללת של מטרת המלחמה. ואני מבקש לחזור על זה: הגענו למבצע "צוק איתן" ללא יעדים ברורים לטיפול באיום המנהרות, ללא תורת מלחמה או לחימה מתאימה, משום שלא התקיימו דיוני עומק ראויים בקבינט, ומחוץ לו, בנושא מנהרות הטרור חוצות-הגדר ולא הוגדרה כל מטרה מדינית למבצע. המנהרות הן איום טקטי ואסטרטגי על מדינת ישראל, ואין חולק על כך שנדרשת ונדרשה פעילות אינטנסיבית נחושה של צה"ל ומפקדיו בעניין. אך לצד ההתמודדות הצבאית עם האיום המיידי על חייהם ושלומם של אזרחי המדינה, אנו מחויבים לשאול את עצמנו מהי אסטרטגיית הפעולה? מהי תורת הלחימה שמפעילה אותנו ואת חיילי צה"ל בשליחותנו בעתות משבר? לצה"ל שני מצבי יסוד בסיסיים: לחימה או הכנה ללחימה. בשלב ההכנה ללחימה החייל אמור ללמוד את תורת הלחימה המלאה, אשר כוללת שלל נושאים, פעולות ואימונים, בהם הצבת מטרות ויעדים טרם הפעילות, וכנגזרת מכך, גיבוש תוכנית מבצעית והכנת הכוח והכוחות בהתאם לה. המציאות היא, לצערנו, שאנחנו חיים ממבצע למבצע. לאחר כל מבצע צבאי, קטן או רחב-היקף, חובה עלינו לעצור ולשאול את עצמנו, הן הדרג המדיני והן הצבאי, שאלות חשובות ורבות, הדורשות בחינה מעמיקה והפקת לקחים צופי פני עתיד. תהליך זה הוא הכרחי כחלק מהפקת הלקחים וההכנה, לצערנו, ללחימה הבאה. דרכו של צה"ל הייתה, ותמשיך להיות לאורך כל הדרך, כזאת היודעת להכיר בטעויות כשצריך ומשכילה להפיק לקחים לקראת העתיד לבוא. כך חובתנו לנהוג גם בכל הקשור למבצע הארוך ביותר שידעה המדינה, מבצע "צוק איתן". עלינו לפעול כדי להפיק לקחים להמשך, ובכך להגביר את המוכנות בעתיד, כי רק מערכת מדינית וצבאית מתוחכמת וחזקה תאפשר עורף יציב וחזק. אחד הדברים הראשונים שאנחנו לומדים בכל קורס מנהיגות, אם בצה"ל ואם במסגרות אזרחיות, הוא שלהיות מנהיג משמעותו לדעת לקחת אחריות. היכולת הזאת היא תנאי ראשון להפקת לקחים, לשיפור הדרך, וחשוב מכול – ליכולת לנסוך ביטחון באנשים שאותם המנהיג מבקש להוביל, שיש להם על מי לסמוך. בהקשר זה, ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגלה שוב ושוב כאדם החסר את היכולת לקחת אחריות לתוצאות המדיניות שלו ומעשיו. חִשבו נא כיצד הילדים שלנו מסתכלים עלינו עכשיו, מלאי תסכול. הם לקחו את האחריות שהטלנו עליהם, ללא משוא פנים, והם שואלים: מה עם ההנהגה שלנו? האם היא לא מתכוונת לקחת אחריות? מבקר המדינה כתב דוח, דוח מעמיק ומקצועי. המבקר ואנשיו הם האנשים הרציניים והאמינים ביותר, וצריך לתת להם לבצע את עבודתם החשובה כראוי. על ממשלת ישראל, אדוני היושב-ראש, לקחת את האחריות המתבקשת, לקבל את הביקורת, כשיש כזאת, בצורה הרצינית ביותר – לא רק לשם הרצינות, אלא בשם האחריות, האחריות שאנחנו צריכים לחוש כל יום כלפי ילדינו, האחריות שלה אנחנו מחויבים כלפי דור העתיד כולו, כי מנהיגות היא אחריות. מעל בימה זו אני קורא לראש הממשלה, למבקר המדינה, לוועדת החוץ והביטחון, לזרז את פרסום דוח המבקר ואת דוח ועדת החוץ והביטחון; ראשית, כי חובה עלינו להפיק את הלקחים הנדרשים, אך גם מגיע לכולנו לדעת, לכל אזרחי מדינת ישראל, לתושבי עוטף-עזה, לילדים שלנו שיצאו לקרב ולמשפחות שילדיהן לא חזרו ממנו. עלינו לפעול לפרסומו של דוח המבקר בהקדם האפשרי, ובה ובעת לדאוג להרחקת הפוליטיזציה מאותו דוח, האמון על למידת הכשלים והטעויות והפקת הלקחים צופי פני העתיד. יש חשיבות אדירה להפקת לקחים מכל פעולה צבאית וליישום הלקחים הללו, שכן זוהי הדרך הטובה ביותר להימנע מלמחזר שגיאות עבר, לשחזר הצלחות ולחסוך הרבה מאוד משאבים שמתבזבזים בניסיון להמציא בכל פעם את הגלגל מחדש. להימנעות מחזרה על שגיאות העבר יש חשיבות מרבית בענייני צבא וביטחון, שכן כל שגיאה עלולה לעלות בחיי אדם ולפגוע בביטחון המדינה. ביקורת היא כלי חיוני ואפקטיבי להפקת לקחים ומסקנות אשר יאפשרו שיפור ויישום בטרם יפרוץ העימות הבא. אסור לנו לאפשר למאבקי אגו פוליטיים למנוע את למידת הלקחים המתבקשת, שעשויה להציל חיי אדם בסבב הבא. המציאות היא שאנחנו חיים בעולם המשתנה בקצב מהיר, המחייב את כולנו בעדכון והתפתחות הן של מקבלי ההחלטות והן של המוציאים לפועל. עלינו ליצור תהליכי למידה, הן על אויבינו והן על עצמנו, שכן כך נהיה טובים יותר, לטובת ביטחוננו. צריך להפסיק עם גרירת הרגליים. שנתיים לאחר מבצע "צוק איתן", זהו פרק ארוך מדי, אבל במיוחד במקרה הזה, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. ראש הממשלה, בשבועות האחרונים אתה ועושי דבריך טוענים כי הקבינט והצבא היו מוכנים למבצע "צוק איתן". אם פעולותיך היו באמת כאלה, אנא, התכבד והראה זאת לכולנו; פרסם את הדוחות בלי להשמיץ את עורכיהם. אך מר נתניהו, כהרגלו, נחוש לפעול מתוך יצירת ספינים ודיבורים ריקים – במעשים הוא פחות טוב. שנתיים מאז המבצע – אין אף דוח. ברקע נשמעים רעשים של ראש הממשלה ומקורביו, שמכחישים את השמועות על הרצון לגנוז את הדוח. אדוני ראש הממשלה, אם האמת לצדך, פעל לזירוז פרסום הדוחות. לך ולמצביעיך תהיה אסמכתה מהימנה כי פעלת כפי שמצופה מראש ממשלה. הייתי זה שחלק לך שבחים בעיצומה של המערכה, אבל אתה ועוד רבים יודעים כי למעשה לא פעלת כפי שמצופה ממך, לא לפני המבצע ולא לאחריו; לא פעלת לקיום דיון רציני בנושא מנהרות חוצות-גדר לפני המבצע ולא פעלת להפקת הלקחים המתבקשים לאחריו. דוד בן-גוריון, זכרו לברכה, אמר, ואני מצטט: תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בנה לידי המפקדים הראויים לכך. ראש הממשלה, מתוקף תפקידך עליך לפקד ולהנהיג, ולא לשרוד. כי מנהיגות היא אחריות. בימים אלו אנו מציינים שנתיים למבצע "צוק איתן". זעקת המשפחות, שלה אנו עדים בשבועות האחרונים, איננה דבר של מה בכך; זוהי זעקה מסוג אחר, כזו שלא נשמעה פה הרבה מאוד שנים, והיא מסמלת משבר ערכי ומנהיגותי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <יעקב פרי (יש עתיד):> שני משפטים, ברשותך, אדוני. מר נתניהו, אני קורא לך: קח אחריות, פעל להפקת הלקחים, לתיקון הליקויים, לשפר את מה שנדרש כדי לשמור על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. מגיע למשפחות השכולות, לחיילי צה"ל ולתושבי עוטף-עזה לדעת את האמת. אסור לך לחמוק מאחריות. קבלת דוח המבקר וממצאיו וקבלת דוחות אחרים זהו המעט שאנו יכולים לעשות כדי לגמול להם – שידעו בנותינו ובנינו שההנהגה במדינה הזאת היא אחראית, והיא גוזרת את גורלם וחייהם בארץ הזו באותה רצינות שבה הם נוהגים. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. ישיב על הצעת האי-אמון מטעם סיעת יש עתיד השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, כמה עצוב שגם מי שרציני ועתיר זכויות כמו חברי חבר הכנסת יעקב פרי – לצערי, גם אתה נגרר לתוך – אני אגיד לך את האמת – בעיני, שיח ביבים מהסוג הנמוך ביותר שאפשר לנהל על גבן של משפחות שכולות, על גבם של חיילים שלחמו, על גבו של צה"ל, על גבה של החברה הישראלית בכלל. כל הניסיון הזה להפוך את הנושא הזה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – שיח ביבים. <שר התיירות יריב לוין:> אתה כנראה לא שמעת אותי. <מאיר כהן (יש עתיד):> זעקה של הורים שכולים, אתה קורא לזה "שיח ביבים"? <שר התיירות יריב לוין:> טוב, אדוני יגן עלי כי הוא מסלף את דברי. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני מסלף את דבריך? <שר התיירות יריב לוין:> כן, חד-משמעית. <מאיר כהן (יש עתיד):> תהיה זהיר אתה – – – <שר התיירות יריב לוין:> אתה מסלף את דברי. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מאיר כהן. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת כהן, אל תהלך עלי אימים, ואתה מסלף את דברי, כי אני אמרתי, ואני אחזור ואומר, שהדיון הפוליטי הזה, המביש הזה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא, הוא לא פוליטי. <מאיר כהן (יש עתיד):> לא, זה לא פוליטי. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת כהן, אתם חושבים שזה לא דיון פוליטי, ואני חושב שזה כן דיון פוליטי, כי אני חושב שמה שאתם עושים זה ניצול ציני לצרכים פוליטיים של דבר שצריך להישאר במקום אחר לחלוטין. ולכן אני חושב שזה פסול מעיקרו, ובעיני זה שיח ביבים מהסוג הכי נמוך, כן, חד-משמעית. עכשיו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> מה השתנה? <קריאות:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> תחזור בך, חבל לך. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת כהן, מה, על מה יש לי לחזור? על כך שאני חושב שאתם מנצלים לניגוח פוליטי ברמה הנמוכה ביותר האפשרית – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – שיח ביבים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה זה רמה נמוכה? תסביר. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, אני אחזור עוד פעם, כי חבר הכנסת כהן מתעקש לא להבין. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה תתנצל, זה דיון ציבורי, זה לא שיח ביבים. <שר התיירות יריב לוין:> אני אסביר לך, חבר הכנסת שטרן, אני אסביר, אבל – חבר הכנסת כהן, באמת, אתה לא רציני. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אחזור ואומר, אתה תקשיב למה שאני אומר – טוב, אדוני היושב-ראש, אני מבקש שתגן עלי – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה תתנצל. זה דיון – – – זה לא – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ביקשת מהשר להבהיר, תן לו להבהיר. <שר התיירות יריב לוין:> תגן עלי מפני הבריונות הזאת. הוא, אגב, אדוני, לא ביקש להבהיר, כי הוא הבין מצוין מה אני אומר, הוא רק מנסה להפוך את זה למשהו שלא אמרתי, בצורה מבישה. וזה לא יהיה, חבר הכנסת כהן. זה לא יהיה, חבר הכנסת כהן. <מאיר כהן (יש עתיד):> זה מה שאתה אומר, זה מה שאנחנו מבינים. <שר התיירות יריב לוין:> ואני חוזר ואומר לך שהעובדה שאתם לוקחים על גבן של משפחות שכולות, שיש להן זעקה שכל אחד מבין אותה, על גבם של החיילים שלחמו – – <מאיר כהן (יש עתיד):> איך אתה מעז – זה מה שאמרנו? תגיד לי, מה אתה חושב, שכל הזמן אתה צודק? <שר התיירות יריב לוין:> – – ועל גבה של מדינת ישראל, אתם לוקחים נושא כל כך רגיש, כל כך חשוב – – <מאיר כהן (יש עתיד):> זה מה שאמרנו? אתה קורא לו "שיח ביבים", אתה לא מתבייש. <שר התיירות יריב לוין:> – – והופכים אותו לעניין פוליטי, ציני, רדוד, מביש, חבר הכנסת שטרן, רמה נמוכה, אם שאלת אותי – זה מה שאתם עושים. <קריאות:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> שיח ביבים – – – <שר התיירות יריב לוין:> זה מה שאתם עושים. ואתם יכולים לצעוק, ואתם יכולים לזעוק, אבל זה מה שאתם עושים בדיוק. בדיוק את זה. <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו אני אומר לך עוד דבר: זה עוד מילא, אבל זה הרי חמור פי-כמה, כי אתם עושים את זה כאשר אתה וחבר הכנסת פרי, בניגוד אלי, אתם ישבתם בממשלה. חבר הכנסת פרי ביחד עם חבר הכנסת לפיד ישבו בקבינט – לא יום, לא יומיים, לא חודש, לא שנה, חבר הכנסת כהן, לא 30 שנה לפני "צוק איתן". <מאיר כהן (יש עתיד):> כשישבנו שם הגנו על ראש הממשלה – – – מהשרים מהמפלגה שלך. אנחנו הלכנו להגן על ראש הממשלה. כשאתם יריתם בנגמ"ש, אנחנו התייצבנו. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, זה בלתי נסבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת כהן, אני מבקש. <שר התיירות יריב לוין:> האמת היא קשה, חבר הכנסת כהן. <מאיר כהן (יש עתיד):> לא, האמת – – – <שר התיירות יריב לוין:> האמת היא קשה מאוד. קשה מאוד. אתם ישבתם שם שותפים מלאים – איך אני יכול לומר לכם? אני אזכיר לכם: 19 מנדטים, הסיעה הגדולה בכנסת, כלום לא היה אפשר לעשות בלעדיכם. ישבתם שם בקבינט אין-ספור ישיבות, תקופה ארוכה ארוכה, ואם אני אאמין לכם היום, למה שאתם אומרים, אז אני אשאל את עצמי: איך לא אמרתם את זה אז? איפה הייתם? מה זו ההפקרות הזאת? <חיים ילין (יש עתיד):> – – – בקבינט. <שר התיירות יריב לוין:> האם יכול להיות – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רגע, חברים, חבר הכנסת כהן – – <שר התיירות יריב לוין:> האם יכול להיות – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – מצד אחד – סליחה, אדוני השר – אני צרוד בגלל ועידת המפלגה אתמול; מצד שני, אחרי אתמול, הכנסת כבר קטנה עלי. אז אני באמת מבקש שתיתנו לי לנהל אתכם ואתכן בצורה – תנו לשר לסיים לדבר. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, זאת זכותו להגיב. <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר את האמת והיא קשה, נכון. <חיים ילין (יש עתיד):> זו האמת שלך. <שר התיירות יריב לוין:> נכון. נכון. אני שמעתי את האמת של חבר הכנסת פרי בשקט מופתי. היא הייתה לי מאוד לא נעימה, ותכף אני גם אפרט למה – אבל שמעתי, הקשבתי. לא ניסיתי לסלף את מה שהוא אומר, ולא לייחס לו דברים שהוא לא אמר ולא להפריע לו בכל משפט שני. אז תעשו אותו דבר, גם כשזה לא נעים. עכשיו אני אומר לך יותר מזה: לא רק ישבו בקבינט, לא רק היו שותפים שם לכול, אלא יש פה תופעה, באמת תופעה מדהימה – בא יושב-ראש המפלגה יאיר לפיד, ב-20 באפריל הוא רוצה להראות שהוא מר ביטחון. הרי מאיפה נובעים כל הפוסטים האלה? – הוא רוצה להראות לעם ישראל שהוא – איך אומרים? – על הגה הביטחון יושב. אז איך הוא יראה שהוא יושב על הגה הביטחון? הוא יתפאר בשותפותו בתהליכים. והוא כותב – לא אני, הוא – בפוסט, לא שלי, שלו – הוא אומר: ישבתי בעשרות דיונים – כל מיני מקומות, הראשון שהוא מזכיר זה הקבינט – בנושא המנהרות. ואללה, פתאום, פתאום, יש זעקה קורעת לב של הורים שכולים – כן, אני אומר לך, חבר הכנסת כהן, זעקה קורעת לב. אפשר להתווכח אם הדרישה שלהם צודקת, אפשר להתווכח אם היא לא צודקת, אבל הזעקה שלהם היא קורעת לב, על זה בוודאי אין חולק, וזה שזו זכותן כמו זכותו של כל אזרח אחר – בוודאי. אבל לא הבהרתי, כי הדברים שלי היו ברורים מההתחלה. אבל כשהם אומרים את זה, וכשהם זועקים את הזעקה הזאת, האחריות שלנו כמנהיגים היא לא לקחת על זה איזה טרמפ להחליף את עמדתנו, ואתם להגיד: לא היו דיונים, לא היה שום דבר, לא היה כלום. איך אפשר? תגידו לי, איך אפשר? אז המצאנו פטנט: לא היו דיוני עומק. ואללה, אתה יודע, חבר הכנסת פרי, אני תוהה, איפה רוכשים את המכשיר הזה שמודד את עומק הדיון? בוא תלמד אותי. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – מתחת לאדמה. <שר התיירות יריב לוין:> איך מודדים? איך מודדים, חבר הכנסת ילין, איך מודדים עומק דיון? על-פי מה? מספר העמודים? מספר המילים? הזמן שהוא לקח? חלקו היחסי, ביחס לדיון הקודם? עזבו, בחייכם. הרי זה לא רציני. הרי זה ניסיון עלוב – תסלח לי – עלוב. לבוא ולהגיד: קודם לא אמרתי אמת, קודם התפארתי בהשתתפותי בדיונים, עכשיו אני אמציא לי איזה מין הסבר מאולץ למה זה לא קרה. עכשיו גם אתה, חבר הכנסת פרי, הרי יודע שבקבינט היו לא מעט דיונים, וגם דיונים מעמיקים. אתה עצמך שיבחת, ובצדק, לא פעם את התהליכים שם. עכשיו, בוא נאמר את האמת – ואתה יודע, אתך אני יכול לנהל שיח שהוא באמת שיח מקצועי אמיתי על הדבר הזה. יש לי אפילו הרבה מה ללמוד ממך, לא מסתיר, אבל מכיוון שאני הייתי אז יושב-ראש ועדת משנה למודיעין ואחר כך יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון שעסקה בעניין הזה, אז לשאלתו של חבר הכנסת חיים ילין – אומנם לא הייתי בקבינט אבל אני מכיר היטב את החומר. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, לא, אנחנו דיברנו על הקבינט, לא על הוועדה שאתה דיברת. <שר התיירות יריב לוין:> אז אמרתי. אומנם לא הייתי בקבינט אבל אני מכיר היטב את החומר מכלי ראשון – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – והייתי שם לא בדרג מקבלי ההחלטות, אבל הייתי חשוף לדברים בזמן אמת. אז אני אומר לך דבר אחד. תראו, אין חולק על שני דברים: האחד הוא שלא הייתה לנו אז – ואני בוודאי לא אגיד מה יש לנו עכשיו – אבל אז לא הייתה לנו תמונת מודיעין מלאה באשר למנהרות. חלק מהדברים ידענו, חלק מהדברים לא ידענו. אתם שואלים אותי מי אשם בזה? הרי לא ראש הממשלה אשם בזה שתמונת המודיעין היא לא מלאה; אני אומר לכם שלא רק שאף אחד לא – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא לא אשם בכלום, הוא לא אשם בכלום. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת חסון, תקשיב. אני אומר לכם שלא רק שאין בזה אשמים, אני חושב שצריך להביע הערכה עצומה לאנשי מערך המודיעין שעשו עבודה אדירה והצליחו להגיע לתוצאות יוצאות מן הכלל, גם אם לא מלאות. כי, מה לעשות, העולם איננו מושלם, נכון, חבר הכנסת פרי? אני מניח שאתה תסכים אתי. הם עשו עבודה טובה מאוד. תמיד אפשר לחשוב שיש דברים נוספים שאפשר היה לעשות, אבל בסך הכול הם השיגו את התמונה שלא הייתה מלאה, אבל היא הייתה חשובה ועזרה רבות והיא הייתה המקסימום שהצליחו להשיג, למרות שלא חסכו בשום מאמץ. נכון? הרי לא חסכו בשום מאמץ בתחום המודיעיני. לא היה בישראל ראש ממשלה שאמר לשר הביטחון או לרמטכ"ל או לראש אמ"ן: עזבו, המנהרות זה לא מעניין, אל תשקיעו שם מאמץ מודיעיני. לא היה דבר כזה. נדמה לי שאין חולק. היה ההפך בדיוק. אמר: אל תחסכו בשום מאמץ, לאורך זמן ארוך מאוד תגיעו למקסימום התוצאה. ולא חסכו מאמץ והגיעו למקסימום שהצליחו. הדבר השני הוא שלא היה לנו גם פתרון טכנולוגי מספיק טוב כדי להתמודד, גם עם האיתור ולא כל שכן עם ההשמדה של המנהרות האלה; היו פתרונות כאלה ואחרים שנוסו. עכשיו גם כאן, למה לא היה פתרון טכנולוגי – כי בגורמים הרלוונטיים בצבא התעצלו לחפש, לא ניסו, לא השקיעו כל מאמץ? כי הרמטכ"ל ושר הביטחון חשבו שזה לא מעניין? כי את ראש הממשלה זה לא הטריד? או שההפך הוא הנכון, חבר הכנסת פרי, תענה לי בכנות, וראש הממשלה ושר הביטחון והרמטכ"ל הנחו לאורך שנים את הגורמים הרלוונטיים לעשות כל מאמץ לאתר פתרון כזה. הושקעו בזה כספים עצומים, מאמצים עצומים, מיטב המוחות. וכן, הגיעו גם לתוצאות; לא מושלמות, לא אידיאליות. והמאמץ הזה, כולנו יודעים, עודנו נמשך. עכשיו זאת האמת, היא מאוד פשוטה. מאוד מאוד פשוטה. <יעקב פרי (יש עתיד):> יריב, אתה כנראה לא האזנת למה שאמרתי. <שר התיירות יריב לוין:> אני האזנתי, האזנתי. <יעקב פרי (יש עתיד):> כנראה לא האזנת. <שר התיירות יריב לוין:> האזנתי. זאת האמת. חבר הכנסת פרי, האמת הזאת היא מאוד פשוטה, ואני חושב שאנחנו גם מסכימים עליה. ולכן אני גם חושב שאין בינינו פערים אמיתיים, לא בהבנת מה שהיה שם ולא בהערכה לכל מי שהיה שותף למאמץ שם. אגב, חבר הכנסת פרי, אני יכול לומר לך, מהמעט שאני מבין, שלך הייתה שם תרומה עצומה. אתה היית אומנם משקיף ולא חבר בקבינט, אבל יש מצבים שבהם המשקיפים – האדם והידע שלו עושים הרבה יותר מאשר השאלה האם יש לו זכות הצבעה או אין לו. ישבת בקבינט של הרבה אנשים חסרי ניסיון, על היתרונות המעטים שיש בזה והחסרונות העצומים שיש בזה, ותרמת שם תרומה עצומה. והיו שם גם לפעמים חילוקי דעות, וזה גם בסדר. אבל אני לא חושב שמישהו יכול להגיד שלא נעשתה עבודה רצינית, שראש הממשלה והקבינט לא התייחסו לאיום המנהרות כאיום מהחשובים ביותר והרציניים ביותר. לא ראו בזה איום מז'ורי. לא הנחו ועקבו אחרי זה שמושקעים כל המאמצים, גם המודיעיניים וגם הטכנולוגיים, כדי להתמודד עם הדבר הזה. ולכן אני אומר לכולנו, מכיוון שכולכם הייתם שותפים לדבר הזה, כחברי הקבינט אז: אין רעים וטובים בקבינט, כמו שמישהו מנסה לצייר. אין אלה שראו, התריעו וחששו ואלה שהזניחו ולא עשו. ולכן אני חושב, חבר הכנסת כהן וגם חבר הכנסת פרי, אני חושב שזה לא נכון, זה לא ראוי. <מאיר כהן (יש עתיד):> זה לא נאמר. <שר התיירות יריב לוין:> אני באמת פונה אליכם: לא מכובד, גם לא רציני. כל הוויכוחים האלה, כל ההתדיינויות האלה, כל הצורה שבה הדבר הזה נעשה, כל הניסיון הזה לצייר מין דיכוטומיה כזאת, כפי שמנסים לעשות כאן. <יעקב פרי (יש עתיד):> יריב, לא אנחנו התחלנו בזה. זה יצא – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני לא יודע. אתה יודע מה, חבר הכנסת פרי – – – <יעקב פרי (יש עתיד):> – – – גרסאות – – – <חיים ילין (יש עתיד):> שר הביטחון בוגי היה שר ביטחון מצוין – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני חושב שהשר יעלון – ויש לי אתו חילוקי דעות קשים, ואני חושב שהאופן שבו הוא פעל כאשר הוא החליט לעזוב את החיים הפוליטיים, לפחות זמנית – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני לא דיברתי על זה. דיברתי עליו כשר ביטחון. <שר התיירות יריב לוין:> אני עונה לך, אני עונה לך. – – בגלל עניין של כיסא, אחרי שהוא דיבר גבוהה-גבוהה על ערכים, אלה דברים שאני מבקר אותם בכל תוקף – יש לי אליו הערכה גדולה במישור המקצועי. אני חושב שהוא איש מקצוע רציני. אגב, יש לי אתו גם חילוקי דעות והיו לי אתו, בלא-מעט נושאים, גם כאלה, אבל אני לא יכול לבטל, לא את זכויותיו, לא את הידע שלו ולא את העובדה שהוא בסך הכול ניהל גם את המבצע הזה באחריות, בשום שכל, גם אם לא כל החלטה, אני חושב, הייתה החלטה מושלמת. אבל היא בוודאי התקבלה אחרי הרבה מאוד שיקול דעת, אחרי בחינה של הדברים, אחרי תהליך סדור, כפי שהדברים צריכים להיעשות. ולכן אני אומר – אתה יודע מה, חבר הכנסת פרי, אני מוכן אפילו את זה לקחת על עצמי. יכול להיות – אני לא אחפש מי התחיל. אולי גם לנו יש חלק בזה, בסדר? אני מוכן. אני באמת חושב שזה לא משנה. אני אומר, בואו, רבותי, בואו נעזוב את זה בצד. זה לא נכון, זה לא מוסיף כבוד לאף אחד מאתנו. זה לא יוציא את המערכת יותר טובה. זה פוגע בכל כך הרבה אנשים ששילמו מחיר נוראי במבצע הזה. זה מטיל עננה שאין לה מקום. ואני בכלל חושב שכל חוכמת הבדיעבד הזאת, שאנשים יושבים ואומרים: היה צריך ככה והיה צריך ככה, ואתה רואה תוך כדי תהליך – בעניין הזה אני חושב, חבר הכנסת פרי, הקבינט כן נחלק לשניים. הוא נחלק לאנשים כמוך, שחיפשו לקבל את ההחלטה העניינית ואת הדיון הענייני ואת התוצאה הנכונה, ולצערי הרב, היו גם כאלה שחיפשו איך זה ייראה בחוץ ואיך הם יכינו לעצמם את השורה לפרוטוקול שאחר כך, כשתהיה ועדת בדיקה או מישהו יבקש לבדוק משהו, הם ינופפו בה. ואני אומר, זאת אחריות של כולנו. היום אנחנו בממשלה, מחר אולי מישהו אחר יהיה. זה לא בריא, זה לא טוב, בואו נפסיק עם השיח הזה, נפסיק עם כל הניסיון הזה לייצר ועדות חקירה כדי לנסות בדרך הזאת להשיג תוצאות פוליטיות. לא נרוויח מזה, אף אחד מאתנו, שום דבר. ואני באמת קורא לכם – מכיוון שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני יודע שאתם אנשים אחראיים ואנשים רציניים: בואו נשים את הדבר הזה מאחורינו, נלך לדרך שהיא דרך יותר נכונה. ואגב, אני גם אומר פה ושלא תהיינה אי-הבנות: יש גם דברים שצריך לתקן. אין בכלל ספק. <יעקב פרי (יש עתיד):> לזה התייחסתי. <שר התיירות יריב לוין:> ואגב, הדרך הנכונה להפיק לקחים היא בדיונים הפנימיים הסגורים שבהם מופקים הלקחים, במקום שבו אדם יכול ללא חשש לבוא ולומר: תשמעו, אגיד לכם את האמת, בנושא כזה וכזה טעיתי. החלטה כזו וכזו שקיבלנו, בדיעבד, אני יכול לומר שהייתה פחות טובה; אולי אם היינו עושים דבר אחר היינו מצליחים יותר. הרי זה נשמת אפו של התחקיר. היא לעולם לא יכולה להתקיים כאשר זה הופך לוויכוח פוליטי פומבי וציבורי מהסוג הזה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני השר. אנחנו נעבור עכשיו לדיון הסיעתי. ראשון הדוברים, חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, חבר הכנסת חיים ילין, שידבר באופן רשמי מהפודיום, טלי פלוסקוב ומוטי יוגב. בבקשה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, שרי הממשלה, חברי חברי הכנסת, פרוטוקול ישיבת הממשלה האחרונה מאתמול הוא, ככל הנראה – אדוני השר ארדן, אולי גם תסכים אתי – העילה הטובה ביותר להצביע אי-אמון בממשלת נתניהו. <יעקב מרגי (ש"ס):> מה, זה היה ככה? מילה במילה ככה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא להאמין, חבר הכנסת מרגי. תקשיב טוב. <יעקב מרגי (ש"ס):> ככה, מילה במילה? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מרגי, זה לדיון בוועדת החינוך. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני שואל אם זה באמת היה ככה, מילה-מילה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה היית צריך לבקש דיון דחוף בוועדת החינוך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מרגי, בואו נאפשר לחבר הכנסת חסון לדבר. בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אגיד את זה שוב, למי שלא שמע – פרוטוקול ישיבת הממשלה האחרונה הוא ככל הנראה העילה הטובה ביותר להצביע אי-אמון בממשלת נתניהו. יושבים בחדר הממשלה – חברי חברי הכנסת, חדר הממשלה, במושגי הדמוקרטיה הישראלית, הוא לא פחות מחדר מקודש – יושבים שם שרים כחבורת עסקנים שפלים, ומזהמים ומטמאים את המילה "ממשלה", לא פחות. מקיימים שם שיח של ביבים, שיח זול שלא ייאמן, והם יושבים שם, בחדר הממשלה הזה, ומזהמים בידיהם ובדבריהם את הדמוקרטיה הישראלית. שרי הממשלה הם צלם בהיכל הדמוקרטיה הישראלית. והם, אותם שרים, אפילו לא טובלים, אלא מניפים את השרץ אל על, כי ככה מירי רגב לימדה אותם. הם מתגאים בהיותם מחריבי מדינת ישראל. ואני, כל מה שחשבתי אתמול כשקראתי את הציטוטים הללו – שאף אחד, אגב, לא הכחיש אותם – כל מה שחשבתי זה על החדר הזה, חדר הממשלה, שידע גדולים ורבים כל כך, שישבו בחדר הזה – ואתה יודע מה – ומתהפכים בקברם מהמחשבה מי החליף אותם. ואני שואל אתכם, חברי חברי הכנסת, איך אפשר לתת לזבי חוטם כנפתלי בנט, אורי אריאל וזאב אלקין לטמא ולזהם את הכיסאות שעליהם ישבו פעם שרים וראשי ממשלות מהגדולים שידענו? איך אפשר? אנחנו, אדוני השר, השר ארדן, כשאתה יושב אתם, ובכוחותיך הדלים – אני מצטער לומר, אולי זה לא יעזור לך כל כך – ניסית למנוע את הפרץ – – <מאיר כהן (יש עתיד):> סליחה שאני מפריע – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מאיר. מאיר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – אנחנו גם עליך, ועל השרים האחרים, מטילים את האחריות לחורבן הבית, לשנאה שאתם זורים ומלבים בעם ישראל ולכישלונות המדיניים והכלכליים. בחדר הזה, שבו אתם ניהלתם שיח של עסקנים, הוכרעו לאורך השנים הכרעות הרות גורל על מלחמות ומבצעים חשובים והסכמי שלום וצעדים כלכליים היסטוריים. ואתם יושבים שם כמו עסקנים קטנים ומביישים את העולם כולו, ומחלקים את הארץ הזו לקבוצות. אין לנו אמון בכם, אין לעם הזה אמון בכם, וכמו שאמר שר האוצר – גם לשרים אין אמון בממשלה הזאת, וראוי שיצאו לחופשה. ולסיכום, אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, מילה אחרונה, חברי חברי הכנסת, לשר משה כחלון. אני יודע, השר כחלון, שחשוב לך מחיר למשתכן. בעבור זה נכנסת לממשלה, ובכוונות טובות. אבל הממשלה הזאת גובה מאזרחי ישראל מחיר גבוה, גבוה מדי, לאין שיעור יותר מהמחיר למשתכן, מכל אזרח ואזרחית במדינה הזאת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> והשר כחלון, הפתרון הוא בידיך. צא מהממשלה הזאת, מהממשלה הגרועה הזאת. תקים אתנו, ועם חברים אחרים בתוך הקואליציה הזאת, ממשלה חלופית כאן, בכנסת הזאת. זה אפשרי, ויש לזה היתכנות, וחובה להקים ממשלה כזאת מהר – נכונה, מאוזנת וטובה יותר לעם ישראל. אתה יודע, השר כחלון, וגם אתה, אדוני היושב-ראש, שכחלון לא יחזיק בממשלה הזאת לאורך זמן, והוא לא ישרוד בה עד סוף הקדנציה. אפשר עדיין להציל את הרעיונות הטובים, אפשר עדיין להציל את המדינה, וצריכים כולנו יחד, באופוזיציה, יחד עם חלקים שפויים בקואליציה, להקים ממשלה אחרת, ממשלה חלופית, בכנסת הזאת. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. חבר הכנסת חסון, אני מבקש להשתדל לעמוד בשלוש הדקות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה צודק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. אני מברך את חיילות וחיילי צה"ל שצופים בנו ונמצאים פה. ברוכות וברוכים הבאים, וגם לאורחים האחרים. בבקשה, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, בתשובת השר נאמר שאנחנו, קבוצת חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, מסיתים את הציבור הערבי, שאנחנו ממרידים את הציבור הערבי. זאת התשובה של שר בממשלת ישראל, מה שיש לו להגיד מול העובדה שמנסים לעקור שני כפרים, עתיר ואום-אלחיראן, משפחות שלמות, מהאדמה שהם נמצאים עליה. ב-1953 – וזה הסיפור שלא מספרים – המדינה באה לאנשים של אום-אלחיראן וביקשה מהם לעקור מהאדמות שחיו עליהן באזור ואדי-זובאלה; בבקשה – האדמות האלה נחוצות מבחינה ביטחונית למדינה – לעקור לאן שהם נמצאים. המדינה אמרה להם: תלכו לאזור הזה, איפה שאום-אלחיראן קיימת היום, ושם אתם תתקיימו. נכון, לא היו חכמים מספיק לקבל את כל המסמכים הדרושים על האדמה שהחליפו להם, שנתנו להם. ולמרות הכול, הבטיחו להם שהם עוד יחזרו לאדמות הקודמות שלהם. והיום המדינה טוענת – וחוזרת על זה – שהם פולשים לאדמה הזאת. ההסתה הזאת, נגד קבוצת אוכלוסייה, שהיא אוכלוסיית הערבים הבדואים בנגב, שכולם פולשים – הם פלשו לאדמות מדינה שלא הייתה קיימת אז. כשהתגוררו הערבים הבדואים בנגב, באדמות שהם נמצאים עליהן, שכאילו פלשו אליהן, זה היה לפני קום מדינת ישראל. זה היה לפני הנכבה. ועכשיו הם פולשים, ואנחנו מסיתים. אז שידע השר שטען שאנחנו מסיתים – מי שמסית את האזרחים זה רק המדינה והממשלה שנוהגת במדיניות כזאת כלפיהם, מנשלת אותם מזכויותיהם. ביום חמישי שעבר הייתי באל-עראקיב – הייתי בכפר אל-עראקיב, עוד כפר – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – שממשלת ישראל לא מתביישת להרוס אותו בפעם ה-106. ואנשים עדיין לא רוצים לחזור. שם, קבוצת נשים – לא יותר מעשר נשים – הדפו את הדחפורים. בלי כלום, רק עם קריאות הגנאי שלהן ועם הגוף שלהן. הם הגנו על הבית. אף אחד מאתנו לא היה שם להסית אותם, אבל הדחפורים שנשלחו על-ידי ממשלת ישראל הסיתו קבוצת נשים שבחיים שלהן לא השתתפו, אולי, בשום מאבק ולא יצאו נגד שום דבר. פעם ראשונה להבין שזה מאבק על הקיום, שזה מאבק על הזהות שלהם באדמה שלהם ועל הכבוד של הילדים של הדורות הבאים. אני חושבת שהגיע הזמן להסתכל לאזרחים בעיניים שלהם, ולא להסתכל עליהם מלמעלה, ממרומו של מקום פטרנליסטי, קולוניאליסטי, שלא מכיר בזכויות שלהם. ממשלה כזו, לא מגיע לה להמשיך לעבוד, ואני לא אקרא לה לצאת לחופש, אני קוראת לה להתפטר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת סלימאן. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת פלוסקוב, אם תהיה פה. אחריה – חבר הכנסת יוגב. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> אדוני, כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראש הממשלה הוא אותו ראש ממשלה כבר שנים – לפני "צוק איתן", במהלך "צוק איתן" ואחרי "צוק איתן". כל כך הרבה שנים. איום המנהרות, הטרור, גם הוא קיים כבר שנים, והוא לא סוד. כבר שנים שבמקום למנוע את הבעיה ולמצוא פתרון, מתעלמים מקיומה. אין לראש הממשלה יעדים, הוא פשוט מנהל את הסכסוך, נתקל – עוקף משמאל, עוקף מימין, וממשיך בדרך, בתקווה שההרתעה הצבאית תחזיק מעמד. שנתיים ל"צוק איתן", ואנחנו לא מחפשים אשמים, לא מחפשים קורבן לתלות בכיכר העיר – רוצים את פרסום דוח המבקר במטרה ללמוד, להשתפר, למנוע טעויות בסבב הבא, להגן על חיי אדם, וכן, זו לא בושה, רוצים גם למנוע מראש את הסבב הבא. פרסום דוח המבקר הוא חובתנו למשפחות השכולות ולאזרחי המדינה. אדוני ראש הממשלה, גלה מנהיגות; פרסם את הדוח באופן מיידי ופעל לתיקון הליקויים במקום לריב כל היום עם השרים. אני רוצה לנצל במה זו ולבקש מחברי, בדגש על אלה מהקואליציה – שלא כל כך נמצאים – להקשיב היטב לדבריו של שר הביטחון מהשבוע שעבר, שחשף כי הכסף לבניית המכשול התת-קרקעי למניעת מנהרות לא נמצא בבסיס התקציב לשנים הבאות. מדובר בביטחון אזרחי מדינת ישראל, וזאת האחריות שלנו. אל תתמכו בתקציב מדינה שפוגע בביטחונה, ובואו נמנע את האסון הבא. לאזרחי ישראל בכלל ולתושבי עוטף-עזה בפרט מגיע לדעת שהם מוגנים ויכולים לישון בלילה בשקט, בזמן שראש הממשלה ושריו עסוקים במלחמות אישיות ובהסתרת דוחות. החוסן, העמידה האיתנה של התושבים והפעילות של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון הם שמאפשרים את המשך שגרת החיים והצמיחה הדמוגרפית בעוטף. אזרחי ישראל עומדים איתן, ועל ממשלת ישראל לפעול למען ביטחונם ועתידם. בנימה אישית, שנתיים עברו מאז "צוק איתן" – כמות המנהרות אולי אפילו גדלה; כמות הטילים – אותה כמות טילים, ואולי אפילו יותר; רק דבר אחד, שנתיים לאחר "צוק איתן", 67 משפחות שכולות, שישה אזרחים שנהרגו, והמצב אותו מצב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת ילין. חברת הכנסת פלוסקוב, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יוגב. בבקשה, גברתי. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, מדי פעם אנחנו חוזרים לכאן, להצעות אי-אמון, ואני רוצה לשאול אתכם: מה זה הכלי הזה? למה נותנים לנו להגיש הצעות אי-אמון? אני כאן בכנסת כבר שנה וחצי עוד מעט, ועד עכשיו לא הבנתי: מה אנחנו עושים? אנחנו שורפים שעות כאן – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> כשתהיי באופוזיציה תביני. <טלי פלוסקוב (כולנו):> כשאני אהיה באופוזיציה? האמת, שאני לא מאחלת לעצמי להיות באופוזיציה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה יכול להיות קרוב. זה יכול להיות קרוב. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> כי מי שפעם מילא תפקיד ביצועי – להיות באופוזיציה לא מתאים לו. בטח ראשי רשויות שיושבים כאן מבינים על מה אני מדברת. נכון, ברושי? <מיקי לוי (יש עתיד):> זה הכלי הכי פרלמנטרי שיש. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה אתם עושים כל יום שני – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> בדיוק על זה אני רוצה לדבר, אלעזר שטרן. בדיוק על זה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> טלי, את – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – בוא תהיה בשקט, כי אנחנו – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני רוצה להגיד לכם שרק מהכמויות של הצעות החוק שאנחנו רואים עכשיו על השולחנות, ועד עכשיו ממשיכים לעבוד עליהן כדי להספיק לעשות כמה שיותר שינויים לטובת אזרחי מדינת ישראל לפני שאנחנו יוצאים לפגרה לשלושה חודשים – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> סליחה, איזה שינויים עשיתם – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אתם לא יודעים איזה שינויים? אז אני אגיד לכם. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ביטול לימודי ליבה למשל. <טלי פלוסקוב (כולנו):> תרשו לי – אתם יודעים, אני לא עשיתי רשימה, לא הכנתי נאום של שלוש דקות, אבל אני אנסה לעשות – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – אבל אני אנסה לעשות את זה בשליפה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ביטול לימודי ליבה זה לטובת אזרחי מדינת ישראל? <טלי פלוסקוב (כולנו):> חברת הכנסת קארין אלהרר, אני דווקא חושבת – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> מה, שלוש דקות הסתיימו? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אני אומר להם תודה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אה, עוד לא התחלתי לדבר. אני רוצה לשאול אותך, אני לא פעם מנהלת כאן את המליאה ואת מגיעה לכאן עם הצעות חוק שלך. הצעות החוק שלך ממש, אני אומרת לך, כל הכבוד לך, יישר כוח. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אף פעם לא ראיתי שעלה כאן שר הרווחה – כי רוב הצעות החוק שלך כן קשורות לרווחה – ואמר לך: אנחנו לא תומכים. הוא אומר לך: בואי נשב ביחד – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – הוא אומר לך – אני מבינה את החיוך שלך, כן, אבל אני מכירה לא מעט הצעות חוק שלך שעברו. אני רוצה להגיד לכם, כמה הצעות חוק – האם בדקתם – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז תסבירי לי את החיוך שלה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> האם בדקתם – אני לא שמעתי אותה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> את יכולה להסביר לי את החיוך שלה? תסבירי לי את החיוך שלה, אם את בטוחה בזה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני לא שמעתי. אני לא שומעת אתכם. <קארין אלהרר (יש עתיד):> טלי – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אתם בדקתם כמה הצעות חוק של האופוזיציה עברו בקדנציה הזאת? אני יודעת שלפחות 150. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – מה פתאום – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני אגיד את המספרים שיושב-ראש הקואליציה הציג לנו. <קארין אלהרר (יש עתיד):> טלי – – – המספרים ששרת המשפטים אמרה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> מה היא אמרה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> אתם לא יודעים על מה אתם מדברים, באמת. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני לא יודעת מה אומרת שרת המשפטים, אני יכולה לראות מה קורה כאן, בכנסת, בבית-המחוקקים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> שר הרווחה, פעם בשבוע, עולה לדוכן ומרסק את הכול – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> הזמן שלי נגמר, תודה. אני רוצה רק כמה: תוספות לקשישים – 550 מיליון שקל; תוספות לחיילי צה"ל – 550 מיליון שקל; ניצולי שואה, שעכשיו עברו – 100 מיליון שקל לשנה; חד-הוריות, מענק לימוד, שזה היה עד גיל 14 – היום עד 18; כמה רפורמות להורדת יוקר המחיה; מחיר למשתכן – האם אתם יודעים כמה זוגות צעירים כבר רכשו דירה, חתמו על ההסכמים? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> כן, הם עוד לא נכנסו לבתיהם, אבל יש להם הסכם. ותתפלאו לכם שהממשלה הזאת תחזיק מעמד לפחות עד מרס 2019, ואתם תראו עד לתאריך הזה כמה זוגות צעירים יקבלו דירה במחיר ראוי במדינת ישראל. תודה רבה לך, אדוני. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אשרי המאמין. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת. <מיקי לוי (יש עתיד):> לפי מה שהיה אתמול, לא בטוח. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מיקי, רשמנו את התאריך בפרוטוקול. אנחנו נבדוק את הדברים. <טלי פלוסקוב (כולנו):> נדבר על זה במרס 2019. <חיים ילין (יש עתיד):> 2019 באמת, אבל כשאנחנו – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת יוגב, בבקשה. לאחריו – חבר הכנסת מרגי. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר לביטחון פנים, חברי, הצעות האי-אמון שהוגשו על-ידי סיעות האופוזיציה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, הביטחוני והדמוקרטי – ידידי וחברי לאופוזיציה, מבחינה דמוקרטית, זה מה שעם ישראל בחר. אז אף שנשמעו בימים האחרונים יריות בתוך נגמ"ש הקואליציה, אל דאגה, זה בסך הכול ח"קים – אתה יודע מה זה, אדוני היושב-ראש – כדורים חסרי קליע, איזה תרגיל של חוסן פנימי של הקואליציה. הממשלה תחזיק מעמד ותמלא ימיה בטוב לישראל. ברשותכם, אני אבקש לדבר על נקודה לא פחות חשובה: אני מבקש שנשאל את עצמנו אם ניתוק משורשים יחזק את העם או דווקא חיבור העם הזה למורשתו. אני מחזיק בידי פקודה, פקודה של צה"ל, שאוסרת ומקפיאה טקסי הכנסת – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת שטרן, תודה. אתה באמת מפריע. תודה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – פקודה של צה"ל שאוסרת ומקפיאה טקסי הכנסת ספרי תורה בצה"ל. איפה נשמע כדבר הזה? ממתי אסור לשמוח עם ספרי תורה בצה"ל? השתגענו? בניגוד לפקודה הזאת, מה שאני מחזיק קרוב ללבי זה התמונה הזאת – תמונה אחת שצרובה לכל חייל יהודי, של הלל אונסדורפר, חייל יהודי שבוי ממוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, שיצא לשבי המצרי כשספר תורה בידו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל מה אמרת – – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> ב-20 ביולי יצאה פקודה מטעם אכ"א שבשלב זה מקפיאה ואוסרת את טקסי הכנסת ספרי התורה בצה"ל. משונה גם לך. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא, את הטקסים. את הטקסים שהשתמשו בהם, לבריתות, בר-מצווה, בתוך בסיסי צה"ל, לאנשים שתורמים ספרי תורה. את זה עצרו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> זכורה לי גם תמונתו – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מוטי, ואתה יודע מה כתוב על ספר התורה של הלל – מה כתוב על הספר תורה של הלל. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> זכורה לי גם תמונתו של הרב גורן, זכר צדיק לברכה, שמגיע לכותל המערבי – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – מוטי, אתה מעוות. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – במלחמת ששת הימים – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מוטי, אתה מעוות. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – כששופר בידו וספר תורה בידו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. תודה, אלעזר. תודה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> התמונה הזאת היא אנטיתזה של התמונה ההזויה משהו והמצערת שאוסרת טקסי – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מוטי, אתה מוציא סתם רע, זה לא נכון. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – הכנסת ספר תורה בצה"ל. הפקודה הזאת היא אנטי של ה"אני מאמין" היהודי, שמתוקף הספר הזה אנחנו פה. גם דוד בן-גוריון פתח את הכרזת העצמאות – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מוטי, למה אתה עושה דברים כאלה? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – כאשר הוא מתייחס לספר הספרים, שם מסופר על אבותינו, על ארצנו, על מורשתנו ועל כל מה שמחבר אותנו. בלי ספר הספרים הזה, מה אנחנו עושים פה בכלל? <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מרגי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא בתוך הצבא. לצבא אסור תרומות – – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> האם הפקודה הזאת, חבר הכנסת שטרן, נראית לך נורמלית? אויבינו מבקשים – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מוטי, אתה מעוות. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת שטרן, אי-אפשר ככה. תודה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אבל הוא מעוות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, אבל הוא מדבר בשם עצמו, לא בשמו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תשמע, זה עוול לצה"ל. זה עוול לצה"ל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, אז תתקן. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> הפקודה הזאת ברשותי, חבר הכנסת שטרן, וכתוב פה – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תסתכל מה שכתוב פה על ספר התורה של הרב גורן, זה לא תרומה של מישהו זר. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – אני קורא: הכנסת ספרי תורה – "תתקיים העמקה ייעודית בנושא, ועד לסיכום המתכונת יוקפאו ביקורים אלו". <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בתוך מה זה כתוב? בתוך תרומות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת אלעזר – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בתוך התרומות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> בתוך ערבוביה של פקודות. אויבינו מבקשים לעקור אותנו מארצנו. מה רוצים באכ"א מספר הספרים ומשמחת החיילים ששואבים את כוחם מהם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> די, מספיק עם ההתקפות האלה על הצבא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת שטרן, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה לא עניין פוליטי. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> משהו לא ברור – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה לא עניין פוליטי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. די, נו. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> משהו לא ברור קורה שם, באכ"א. התחושה – שבשנה האחרונה יש יותר מדי אירועים, רצף של אירועים הקשורים לרצון לגדל זקן, מבחינת אמונה דתית, הקשורים לרצון לקיים אורח חיים דתי בצבא. יש קצינים וחיילים שתחושתם שמנהלים מאבק בהם ובמורשתם. לא מדובר בתופעה זניחה, אלא ברצף של מקרים, ואני מבקש לומר חד וחלק, שבצה"ל הפקודה האחרונה היא של המפקד, אבל גם אין מקום לסתימת פיות של רבנים והתקפות קשות נגד מי שמביע דעה שונה או את דעתה של תורה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – הוא יוצא נגד צה"ל, אין סיבה שצה"ל יממן את הישיבה הזאת. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני קורא לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולראש אכ"א לבטל את הפקודה שמקפיאה ואוסרת הכנסת ספרי תורה בצה"ל ולבחון מחדש את יחס צה"ל למורשת העם היהודי, שיונקת מתורת צה"ל. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אין פקודה כזאת. מוטי, אתה יודע, אין פקודה כזאת. יש פקודה – איסור טקסים בלתי מבוקרים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, עמר. תודה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> תפקידנו כאן, בכנסת ישראל – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני מבקש לסיים, אדוני – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – עם כל חילוקי הדעות שבינינו, לחבר את האחד לשני, לחבר עם למורשתו, לארצו ומדינתנו, לחבר גם את מפלגות הקואליציה לדחות יחד את הצעות האי-אמון ולשמור יחד על ממשלת ישראל ועל החברה בישראל. יש כאן מדינה שצריך לנהל באחריות. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מוטי יוגב. חבר הכנסת מרגי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה לא מתאים לך. לא מתאים לך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת שטרן, שלוש דקות יש לכל אחד להגיד את דעתו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, אבל כשמשמיצים את צה"ל – על שקרים יש גבולות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, אז מותר גם להעיר, אבל יש גם גבול, אי-אפשר להשבית את כל הנאום. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני מצטער שחבר הכנסת שטרן מדבר מתוך בורות, בלי הכרת הפקודה. ופקודה כזאת באמת לא ראוי שתהיה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תראה, הוא היה מפקד שלי בבה"ד 1, אני לא יכול לצאת נגדו. בבקשה, חבר הכנסת מרגי. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, בזמן שאנחנו יושבים כאן, מקדמים חקיקות, הממשלה יושבת בדיוני התקציב. חברים, אני מכהן בכנסת מ-2003, כ-13 שנים פרלמנטריות אני מלווה את דיוני התקציב – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אלעזר. אלעזר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אפשר לפזר שם את ההפגנה הזאת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה היית שר הדתות, אתה יודע על מה תורמים ספרי תורה. על ספר התורה של הרב גורן היה סמל צה"ל, לא תרומות. אני לא בעד זה. יש ספרי תורה. אני אומר לכם שהבעיה של תרומות זה נושא אחד, ספר תורה זה דבר אחר. ההשמצה הזאת, שצה"ל כאילו לא נותן להכניס ספרי תורה, זה בושה – ממי שעולה לדוכן פה ומנצל את זה בשביל להשמיץ את צה"ל. <יעקב מרגי (ש"ס):> אבל מוטי יוגב, אלוף-משנה בצה"ל – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מחדש לך את הזמן. בבקשה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – אלוף-משנה בצה"ל, אני תכף אגיד מילה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תשאל אותו עכשיו איפה – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – אלוף-משנה במילואים – מסתמך על כתבה בעיתון, הוא לא בדה את זה מלבו. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> הרמטכ"ל דיבר על זה בנוכחות מוטי יוגב לפני שבוע בוועדת החוץ והביטחון, בדיוק על נושא הכנסת ספרי תורה למחנות צה"ל. <יעקב מרגי (ש"ס):> יש נוהל, וזה אפשרי, ויש פקודה – מוטי – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> יש נוהל, וזה אפשרי. <יעקב מרגי (ש"ס):> טוב, יש כאן אנשי צבא ביניכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מרגי, יש רעש. שתיים וחצי דקות לרשותך. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אמרתי שכ-13 שנים תמימות אני מלווה את דיוני התקציב, ואני רוצה לומר לכם: שנים רבות זה היה תקציב חד-שנתי, ובשנים האחרונות זה תקציב דו-שנתי – מ-2003, מי שליווה את דיוני התקציב וזוכר, גם לא מתוך הכנסת, מי שלא היה חבר כנסת, יודע שאלה היו דיונים רוויי איומים, רוויי קיצוצים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> יש עתיד, אני לא יכול להשתלט עליכם היום. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> מיקי, חיים ילין, אלעזר, זה שלושתכם. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מתנצל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מיקי, אני באמת מבקש, זה שלוש דקות של אנשים, נו. <חיים ילין (יש עתיד):> מה אתה רוצה? אנחנו אופוזיציה, אנחנו היחידים. <יעקב מרגי (ש"ס):> אתם פשוט עוברים על חוק הרעש כשאתם קוראים קריאות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מבקש סליחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <יעקב מרגי (ש"ס):> בשנים האלה, מ-2003, היינו עדים לקיצוצי רוחב, קיצוצי flat, קיצוצים בסעיפים חברתיים, קיצוצים בתקציבי העברה. כרטיס הכניסה של מדינת ישראל לחברות דירוג האשראי הבין-לאומיות – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> מתי זה היה? <יעקב מרגי (ש"ס):> – – מ-2001, מסילבן שלום זה התחיל. כרטיס הכניסה של מדינת ישראל ל-OECD, לחברות דירוג האשראי, היה על גבם של אותם קיצוצים נוראים. אני אומר לכם, קיצוצים נוראים. היינו כאן חסרי אונים. אבל אני רוצה לומר, אני מכיר את הדינמיקה של עבודת הכנסת – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> תגיד לי, מה קורה לאנשים האלה? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שיקרת. מה שעשית פה זה שקר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת שטרן, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. אי-אפשר ככה, אתה משבית פה את כל הדיון, באמת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בסדר, זה דבר חריג מה שנעשה פה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, אבל אתה כבר מפריע לשלושה דוברים ברציפות. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה כאילו ציטטו מפקודה של צה"ל שאסור להכניס ספרי תורה לצה"ל. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תיישבו את זה בחוץ, אין בעיה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת יוגב. בבקשה, אדוני. <יעקב מרגי (ש"ס):> תאפשרו לי לסיים את הנאום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מוסיף לך דקה. בבקשה. <יעקב מרגי (ש"ס):> תודה. כרטיס הכניסה של מדינת ישראל ל-OECD, לחברות דירוג האשראי, היה על גבם של אותם קיצוצים. אני זוכר כמה שלי חברתי, שלי יחימוביץ, כמה נלחמה באותו חוק ההסדרים. כמה סַנְטִים היה עוביו? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> פחות מהיום. <יעקב מרגי (ש"ס):> היה עבה – פחות מהיום. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> פחות, לצערי. <יעקב מרגי (ש"ס):> את מכירה את החדש? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> הנוכחי הולך להיות עבה כפי שלא ידענו שנים ארוכות. <יעקב מרגי (ש"ס):> אבל עד האחרון הצלחנו – הצלחנו בשנים האחרונות לצמצם. אוי ואבוי אם הוא יהיה. הנה, אני אומר לך את עמדתי מעכשיו: אם חוק ההסדרים הקרוב הולך להיות חוק הסדרים של אוטוסטרדה לחקיקה – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> הולך. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – זה איום ונורא, וזה חבל, כי זה שובר מגמה חיובית שהייתה בשנים האחרונות. ואני אומר לכם: התקציב של השנים האחרונות – נכון, יש דינמיקה של אופוזיציה–קואליציה, אבל צריכים לומר ביושר, אין גזירות כלכליות, מצליחים לשמור על צמיחה מסוימת – אי-אפשר לומר שיש גזירות כלכליות קשות או שיש פגיעה חד-צדדית בקבוצה כזאת או אחרת. נכון, יש פערים בחברה הישראלית; נכון, יש אי-שוויון. צריך להיאבק, לעשות הכול. אבל אני אומר לכם, אני לא דרוך ערב דיוני התקציב כפי שהייתי דרוך באותן שנים, מ-2003, שאני בכנסת, ועד היום, ועל זה רציתי קצת לסבר את אוזני חברי, יושבי ספסלי האופוזיציה. תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> מרגי, אתה הגדול מכולם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מרגי. חבר הכנסת אייכלר, בבקשה. ואחריו – חברת הכנסת רוזין. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אנחנו מצויים היום בימי בין המצרים, משבעה-עשר בתמוז לתשעה באב, שעליהם נאמר "כל רדפיה השיגוה בין המצרים". הנביא ישעיהו אומר "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדֹם היינו לעמֹרה דמינו". מה זה "שריד"? שריד זה אנשים, שרידים מהשואה, שה' קורא. היום כינסה חברת הכנסת נורית קורן, בעזרתי, הצדעה לארגוני המתנדבים החרדים, שיש בהם יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מתנדבים טובים שעושים את עולמנו טוב יותר. בימים שבהם הרוע שולט בעולם, בכל רחבי העולם מטילים אימה, דם ומוות, ולא רק במזרח התיכון, האנשים הטובים המעניקים חיים לזולת הם התשובה למותר האדם מן הבהמה, כי הכול הבל, לבד הנשמה הטהורה של האנשים שפזורים בכל בתי-החולים, במוסדות הרווחה והחינוך, שמתנדבים, ומהם נגזרת אהבת האדם, שהם בניו של הבורא ורחמיו על כל מעשיו. אני רוצה לנצל את הדקות האלה שיש לנו פה לדבר על הסערה לכאורה שאיננה נוגעת בנו, אבל מאוד מאוד נוגעת בנו. כל המעשים הטובים שנעשים, גם על-ידי ציבורים חרדיים וגם על-ידי אחרים, אינם מוצאים את מקומם בתקשורת במידה מספקת. יש עכשיו מלחמת עולם בין ראש הממשלה שרוצה לשלוט בתקשורת לבין אלה ששולטים היום בתקשורת, וכל הוויכוח הוא מפני שיש משהו שנקרא שידור ציבורי. ויש מדינות שיש בהן שידור ציבורי, ה-BBC ואחרים. אני רוצה לטעון דבר שאף אחד לא יאמר – ואני אומר את זה מתוך המון ניסיון: במדינת ישראל, שהיא כל כך מקוטבת, כל כך לא מתחשבים בה האחד בשני, כל כך אין כבוד לראש ממשלה ולאחרון האזרחים, שאין מקום לשידור ציבורי. יש מקום לחופש העיתונות, לתחרות, יש מקום למסחרי; ואני יודע שהמסחרי גורם המון עוול, המון שקרים, המון אינטרסים כספיים, אבל השידור הציבורי כפי שהוא היה בשנים האחרונות וכפי שהוא הולך להיות בתאגיד, שהוא בנוי בצלמם ובדמותם של אלה שמעצבים אותו, כולל לא ראש הממשלה, וכולל אם זה כן יהיה ראש הממשלה, תמיד ייווצר מצב שציבורים שלמים מודרים מהתקשורת הציבורית. וזה דבר שכמעט לא ניתן לתיקון, כי באופן טבעי אדם קרוב אצל עצמו. אם אנשים ששולטים על המיקרופון יכולים לקבוע את סדר-היום, הם תמיד יעשו מה שהם רוצים, כפי שהם רואים, מנקודת ראותם. לכן אני בא ואומר שצריך להתחיל לשקול אם בכלל יש מקום לשידור ציבורי. והיה אם יהיה שידור ציבורי, אני עוד לא יודע מה המתכון. ברור לי שתאגיד חדש שחוזר על אותם דברים ולא מביא ציבורים שלמים שלא באו לידי ביטוי גם בתאגיד החדש, שום דבר לא ישתנה. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, בימים כאלה להשתמש בדברי הנביא ישעיהו. דיברתי על המתנדבים, שהם תשובה מוחצת לכל מי שמנסה להטיל מום בקודשים ולהגיד שהחברה הישראלית היא חברה רעה באופן כללי, כוללת, ובוודאי שאנשים חרדים דואגים רק לעצמם ולא לאחרים – יעידו גם יגידו הניצולים והנעזרים על-ידי ארגוני החסד והרווחה, שלא יוצאים בימים ובלילות רק על מנת לקבל פרס. אני רוצה לומר משהו: גם אדם שעוזר לזולת – רופא או כל מי שעוזר למישהו – מקבל שכר הגון, ראוי לכל שבח. במשקל העולמי בין הרעים והטובים, גם מי שמקבל שכר ועושה מעשה טוב מכריע את הכף לטובה, אבל מי שעושה טובה לזולת בהתנדבות ובלי אינטרס אישי, הוא מקדש שם שמים ומכריע את כל עוונותיהם של אחרים שלא עושים טובות. ואת זה אומר הנביא ישעיהו: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט כסדֹם היינו לעמֹרה דמינו". אם היו עשרה צדיקים בסדום, היא לא הייתה נהפכת. בישראל יש המון, הרבה הרבה יותר מאלפי ואלפי צדיקים ואנשים טובים. ואם בבית הראשון בזמן החורבן, ובבית השני, אם אנשים היו חוזרים בתשובה ותפילה וצדקה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – גם אחרי זה, כזעקת הנביאים, גם אז הבתים לא היו נחרבים. אני אסיים בפסוק של הנביא ישעיה: "למדו היטב, דרשו משפט – – – שפטו יתום, ריבו אלמנה. לכו נא ונִוָכחה, יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו – – – אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו; ואם תמאנו ומריתם חרב תאֻכּלו – – – ציון במשפט תִפָּדה ושָבֶיה בצדקה". תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עליזה, את יודעת למה? כי לא נותנים להם לדבר אז אני מוסיף להם זמן. אני לא צוחק, זה ממש כך. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שייתנו להם לדבר. יום אחרון של המושב. <מיכל רוזין (מרצ):> אייכלר, מה זה הגובה הזה? עליזה, תעבירי החלטה שלא מרימים את הדוכן. שיסתדרו. אי-אפשר ככה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש לך מזל שלא דיברת אחרי מוטי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מיכל רוזין, רק לך אני מחכה. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה לך, איילת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זו הדרת גבוהים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ואני מבקש להקפיד על הזמנים. <מיכל רוזין (מרצ):> זו הדרת מוגבלים מבחינת גובה, כן. טוב, חברי וחברות הכנסת, כבוד השר, אנחנו באמת מנסים להביע פה אי-אמון, אולי אחרון למושב הזה, לכנס הזה. האמת היא שקצת קשה להתחרות בהבעת האי-אמון בין המפלגות שחברות בקואליציה עצמן ובין השרים עצמם, כמו שראינו אתמול בישיבת הממשלה. קצת קשה להתחרות בזה. אנחנו, מה שלא נגיד – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נכון. <מיכל רוזין (מרצ):> – – אולי לא נצליח להיות יותר חריפים ויותר פוגעניים מאשר השרים אחד לשני והמפלגות זו לזו. יש פה בעצם חבורה של טוקבקיסטים שמנהלים לנו את המדינה, שעסוקים כל רגע בלהוציא הודעות אחד כנגד השני. ואתם יודעים, אומרים לי: אין סיכוי, יהיה תקציב דו-שנתי, מחר הוא מתחיל לעבור, ואין סיכוי שנגיע לבחירות. ככה חשבנו גם בכנסת התשע-עשרה, מהר מאוד התגלגלנו לבחירות בגלל קפריזה של ראש הממשלה, ונראה לי שגם הפעם אנחנו יכולים להגיע לכך. אני כמובן מברכת. אני חושבת שהממשלה הזאת מיצתה את ימיה והגיע הזמן שילכו הביתה, כי המחלוקות הן לא מחלוקות אידיאולוגיות, הן לא מחלוקות אמיתיות. מילא הייתה פה מחלוקת אמיתית על לימודי הליבה, באמת, על שאלת המנהרות בעזה והמצב הביטחוני-מדיני, היוזמה הצרפתית, היוזמה הסעודית – באמת היו פה איזה משברים אידיאולוגיים – המקוואות, הכותל. אין פה שום משבר אידיאולוגי, שום משבר אידיאולוגי; הכול משברים אינטרסנטיים, פוליטיים, צרים, של כיסאות ושל קרדיטים של חבורת טוקבקיסטים. ולצערי הרב, כי אני – אתם יודעים, אני יכולה לכבד ויכוח אידיאולוגי, אמיץ, טוב, חזק, גם עם מי שמתנגד לי וחושב שונה ממני ב-180 מעלות, אבל כשבאמת זה ויכוח שנובע מתוך תפיסת עולם מגובשת אידיאולוגית – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <מיכל רוזין (מרצ):> אין לי זמן. לא ראיתי, לא תכננתי. אין לי זמן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני נותן לך שתי דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה, לא – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אין בעיה. <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה. רגע, קטעת לי את חוט המחשבה. ובאמת, אין פה מחלוקת אידיאולוגית אמיתית, לא בענייני דת ומדינה ולא בענייני ביטחון ומדינה ולא בעניינים חברתיים-כלכליים על התקציב הדו-שנתי שעומד לעבור פה, ועל כך כבר דיברנו רבות, שאין לו אח ורע כמעט בשום מקום בעולם חוץ מבחריין. יש פה בעצם ריב בין הסיעות השונות בקואליציה על קרדיטים, ריב על מי יקבל יותר חלק בתקשורת, מי יותר ישלוט בתקשורת. שמענו את ההתבטאויות של השרים אתמול. על זה – – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> על זה – על זה מפלגות רבות ביניהן? יהודה, אני ואתה יכולים לנהל ויכוח אמיתי, נוקב, קשה, אידיאולוגי, על דברים שאנחנו מסכימים ועל דברים שאנחנו לא מסכימים, אבל כך נכון שיהיה בפוליטיקה, כך נכון שיהיה בין אופוזיציה לקואליציה, כך נכון אפילו בין סיעות בתוך הממשלה. אבל בסופו של דבר, אם את הדברים האלה מזיזים הצדה כי הם לא חשובים, שזה בעצם להזיז את האזרחים ואת האזרחיות במדינת ישראל הצדה ולריב על מי – איך אמר עכשיו ביטן, יושב-ראש הקואליציה? ובזה אני אסכם – הסיפור בתקשורת הוא כבר לא בין ימין ושמאל, הוא בין מי נגד הליכוד ומי בעד הליכוד. באמת, חבורת טוקבקיסטים, הגיע הזמן שתלכו הביתה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת רוזין. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לפני השר, הודעה לסגן מזכירת הכנסת, ואז יסכם השר צחי הנגבי. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת (תיקון מס' 6), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכנסת; הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון מס' 10 והוראת שעה), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת המדע והטכנולוגיה; הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 63), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק השכירות והשאילה (תיקון), התשע"ו–2016; הצעת חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת – הוראת שעה), התשע"ו–2016; הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון מס' 9), התשע"ו–2016; הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8 והוראת שעה), התשע"ו–2016; הצעת חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות והגנת נכסים למטרות חינוך) (תיקון מס' 4) (חשבונות ניהול עצמי), התשע"ו–2016; הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 129), התשע"ו–2016. החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לפי סעיף 89(א) לתקנון הכנסת בדבר חידוש הדיון בהצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016; החלטת ועדת החינוך, התרבות והספורט לפי סעיף 89(א) לתקנון הכנסת בדבר חידוש הדיון בהצעת חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016. הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של אוסטריה בדבר תוכנית חופשת עבודה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי;> <2. מדיניות אפליה וקיפוח נגד הכפר אום-אלחיראן;> <3. היעדר דיונים ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור שבין עזה לישראל בתקופת מבצע "צוק איתן" וההימנעות מטיפול בכשלי הלחימה גם במלאות שנתיים למבצע;> <4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> השר הנגבי יעלה להשיב בשם הממשלה על הצעות האי-אמון, במשולב כמובן. <השר צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לפני כשנה כמעט, כאשר כיהנתי כיושב-ראש ועדת הכנסת, הבאתי לידיעת יושב-ראש הכנסת וגם לידיעת ראשי האופוזיציה שהמושג הזה שנקרא "הצעת אי-אמון" למעשה בוטל על-ידי הכנסת הקודמת, שמצאה לנכון לשנות את החקיקה ולאפשר הצעות אי-אמון אך ורק בהתקיים שני תנאים במצטבר: האחד – שחברי הכנסת שמציעים אי-אמון יוכלו לעשות זאת כאשר יתגבש רוב של 61 חברי כנסת, שמהווה למעשה רוב בבית, והוא יכול להגיש הצעת אי-אמון; ושאותם 61 למעשה גם מסכימים על הרכב הממשלה החדשה, על חלוקת התפקידים בתוכה ועל קווי היסוד של הממשלה שמבקשת אמון מחודש מהכנסת. המטרה, אדוני היושב-ראש, של השינוי הזה הייתה לשים קץ לסדרה אין-סופית של הצעות אי-אמון שליוו את הפרלמנט שלנו מאז 1948. בוודאי, אם מישהו יעשה את הסטטיסטיקה, הוא יכפיל: 68 שנים; בדרך כלל שמונה–שמונה-וחצי חודשים של כנסת; מדי שבוע הצעה שמוגשת על-ידי מפלגה באופוזיציה או כמה מפלגות. יש לנו בשמונה חודשים – 30 כפול 8 – 240 הצעות אי-אמון בשנה; תכפיל ב-68 – אלפים על גבי אלפים. אדוני היושב-ראש ודאי יותר טוב ממני במתמטיקה, אבל אלפים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לאו דווקא. בלנמק את הסיבות למה לא צריך את זה כל שבוע אני לא פחות טוב ממך; במתמטיקה – אני לא בטוח. <השר צחי הנגבי:> הטענה הנגדית של האופוזיציה הייתה שאי-אמון זה כלי, בין הכלים הבודדים שהאופוזיציה זוכה לעשות בהם שימוש, ולכן אין זה נכון לבטל את ההסדר הזה, מה עוד שלפי מה שהם טענו, הכנסת אומנם קבעה את המושג החדש שנקרא "אי-אמון קונסטרוקטיבי", אי-אמון שמאפשר חילופי גברי בממשלה ללא שהמדינה נגררת לתהליך בחירות מהיר – שעולה אין-ספור של משאבים ובדרך כלל גם לא עושה שינוי יסודי ביחסי הכוחות בכנסת. וראה זה פלא, בשיחות ביני לבין יושבת-ראש האופוזיציה, או למעשה מרכזת האופוזיציה באותה תקופה, מרב מיכאלי, הצלחנו להגיע להצעה מוסכמת. הבאנו אותה בפני יושב-ראש הבית, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, גם בפני יושב-ראש מפלגת העבודה – המחנה הציוני, ראש האופוזיציה, וגם בפני ראש הממשלה. זו הצעה שיושב-ראש הכנסת תרם לה תרומה חשובה, כי למעשה הוא היה זה שהציע איזו תמורה תינתן לאופוזיציה כנגד הוויתור בהסכמה על חלק מהצעות האי-אמון, וזו הייתה שעת השאלות, שכבר הפכה בבית הזה באמת לכלי אופוזיציוני מרענן, אבל גם כלי שמאפשר לממשלה, וגם לראש הממשלה, לחשוף בפני הציבור, באמצעות הכנסת, את העשייה שלו, את הדילמות שלו, את ההתלבטויות שלו ואת הנושאים שעל סדר-יומה של הממשלה. אני חושב, אדוני היושב-ראש, תרמת פה תרומה חשובה מאוד לפרלמנטריזם הענייני, התכליתי הצרוף. אבל עדיין, לצערנו, נוצרה תקופת ביניים – הקדנציה הזאת היא מעין תקופת ביניים – שהסכמנו שלא לממש בה את העיקרון היסודי, המהותי, הנכון, החיובי והחשוב של אי-אמון קונסטרוקטיבי בלבד, אלא לאפשר לאופוזיציה מדי שנה בשנה לנמק עשר פעמים הצעות אי-אמון. זה מה שקרה היום; עלו בזה אחר זה נציגי האופוזיציה ונימקו נימוקים שלא מחזיקים מים – אם אני בכל זאת אעשה שימוש בביטוי קצת מעליב, נימוקים שלא היה להם בסיס. אני הקשבתי להם, חלק בחדרי וחלק כאן במליאה. לא הבנתי מה השתנה מלפני שבוע או שבועיים, שאותם חברי כנסת כמעט, ובוודאי אותן סיעות, עלו כאן והזעיקו שמים וארץ בדרישתם שהכנסת תסיר את האמון שהיא נותנת בממשלה ותפיל את הממשלה. לא קרה כלום, אבל בכל זאת לחברי האופוזיציה יש מכסה והם רוצים לעמוד במכסה. זה לא שבאמת הציבור, באמצעות האופוזיציה, נחשף היום לדרמות חדשות; מצוות אופוזיציה מלומדה, חוזרים אל הדוכן ומלהגים את עצמם לדעת. בכל זאת, נושא חשוב אחד כן זכה לאזכור בדברי האופוזיציה, וזה הנושא שנוגע לשיח הציבורי סביב סוגיית המנהרות. אדוני היושב-ראש זוכה להיות גם, בתוקף תפקידו, חבר של כבוד בוועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון, ויודע עד כמה הוועדה הזאת, באופן מאוד שיטתי, מאוד יסודי, מזה עשורים רבים, הפכה להיות הגוף הביטחוני הפוליטי היחיד כמעט שמפקח על מערכות הביטחון מטעם הציבור. זה הגוף שבפניו מופיעים ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש אמ"ן וגורמים מקצועיים בעולם המודיעין וחושפים בפני חבריו את כל סודות המדינה. ובין היתר, בגוף הזה, שעמדתי בראשו חמש שנים, לא כולל השנה האחרונה, אלא חמש שנים בין השנים 2005 ו-2010 – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני השר, אתה אומר דברים חשובים – בוא נעשה קצת סדר במליאה. ברשותך, חצי דקה הפסקה. <השר צחי הנגבי:> מאה אחוז. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת פריג' וכבל, חברי הכנסת חנין ומרב מיכאלי, חברת הכנסת גרמן, חברת הכנסת רויטל סויד, וגם השרה שקד, השרה שקד, השרה שקד, חברת הכנסת רויטל סויד. מי זה כאן? השר יריב לוין, אדוני. השר לוין, השר יריב לוין – אין נביא בעירו. חבר הכנסת פורר והשרה לנדבר, נא לשבת. לא שמצב הרעש השתפר, אבל לפחות יושבים. בבקשה, אדוני השר. <השר צחי הנגבי:> לפחות הרעש עכשיו נעשה בישיבה ולא בעמידה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הייאוש נעשה יותר נוח. <השר צחי הנגבי:> אני מדבר אליך, אדוני היושב-ראש, בתקווה שכל החברים האחרים יעיינו בפרוטוקול ביום מן הימים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <השר צחי הנגבי:> סליחה? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <השר צחי הנגבי:> נכון. אני צריך לשכנע רק את עליזה, והכול יהיה בסדר. אז באותן שנים, בין השנים 2005 ו-2010, נושא המנהרות הוצג בוועדת החוץ והביטחון, בעיקר בפני ועדת המשנה שלה, בצורה כל כך מפורטת, כל כך מעמיקה, כל כך תכליתית, ואנחנו הבנו איפה מצויה הבעיה. אלה היו שנים שבהן נעשה שינוי בהבנה של ה"חמאס", וגם של גורמי טרור אחרים ברצועת-עזה – "הג'יהאד האסלאמי" וגורמים אחרים התחילו להבין שהנשק האולטימטיבי שהם ייצרו ופיתחו והבריחו, והשקיעו בו כל כך הרבה מאמצים, הנשק של הרקטות, הנשק של הירי תלול-המסלול, יהפוך ברבות השנים לנשק חסר אפקטיביות. הם ראו כיצד ישראל מפתחת את מערכת "כיפת ברזל", הם עקבו אחרי הניסויים, הם עקבו אחרי הפרסומים, וזה לא היה סוד שבבוא היום, נשק שבעיניהם נראה כמשליט טרור ואימה על כל אוכלוסיית ישראל, משתק את הכלכלה, משבית את הטיסות אליה וממנה, מטיל פחד וחשש ומורא על אזרחי המדינה – הנשק הזה מקבל מענה. ואכן, הגיעו סיבובי האלימות, בהתחלה ב"עמוד ענן" ואחרי זה ב"צוק איתן", ובאמת הוכיחו שה"חמאס" ידע היטב שבהקשר הזה הוא יצא כשידו על התחתונה. הנתונים של מבצע "צוק איתן", כזכור, בערך 90%, קצת יותר מ-90% מהרקטות שהיו מיועדות לפגוע באזורים מיושבים יורטו על-ידי הטילים המיירטים, ולמעשה לא המיתו קורבנות בנפש וגם לא פגעו ברכוש. אז את זה ה"חמאס" כבר ידע זה שנים, ולכן הוא תרגם את ההצלחה הגדולה שהייתה לו בחפירת מנהרות הברחה בין מצרים לבין עזה, בעיקר בהקשר של ציר פילדלפי, רפיח – הוא תרגם למנהרות חוצות-גדר, מנהרות התקפיות. ומדינת ישראל נערכה לתת מענה ראוי לאיום הזה לאורך שנים. אני לא יכול להעיד מה היה בקבינט, כי אינני חבר קבינט, אבל כפי שכתבתי לך, אדוני היושב-ראש, לצערי במכתב שנחשף – אומנם לא היו בו סודות, אבל לא התכוונתי שהוא ייחשף, כדי לשמור על הדיסקרטיות של השיח ביני לבין הגורמים – גם הפרלמנטריים, גם החוץ-פרלמנטריים, אבל כפי שנאמר כבר ונחשף, לאורך שנים מערכת הביטחון השכילה והיטיבה לזהות את האיום, ועל-פי הנחיית הדרג המדיני גם ראש הממשלה, גם שר הביטחון דאז, כמובן הרמטכ"ל, ויתר ראשי הארגונים הביטחוניים – נערכה להתמודדות כאשר תגיע בבוא יום פקודה, גם היערכות מבצעית, גם היערכות מודיעינית. וניסיון עיקש, מתמיד, שלא העלה, בשעתו, הצלחה מוחלטת, הצלחה בכלל, גם ניסיון לתת מענה טכנולוגי לאיום המנהרות. אבל כשאני שומע מחברי האופוזיציה, ולצערי לא רק מחברי האופוזיציה, שהיו חסרים – סליחה? <קריאה:> – – – <השר צחי הנגבי:> לא, אני חושב שהבעיה היחידה באמת היא שהמידע איננו עומד לרשות הציבור, והוא יעמוד לרשות הציבור, כי אנחנו באמת מקווים שכאשר הנושא הזה יזכה לדיון ציבורי מחודש, בעקבות דוח מבקר המדינה שאמור להתפרסם ביום מן הימים, אפשר יהיה להרחיב קצת יותר ממה שאפשר היום, על העומק שאכן הדיון הזה בוצע בו. עד כאן, אדוני היושב-ראש, ואבקש מן הכנסת לדחות – בשם הממשלה – את הצעות האי-אמון בממשלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר צחי הנגבי. נא לשבת, חברי הכנסת. חברי הכנסת, נא לשבת. שר החינוך, נא לשבת. חברי הכנסת טיבי וילין. חברי הכנסת, נא לשבת. סגן שר הביטחון, אדוני. חבר הכנסת בגין – נא לשבת, אדוני. <דברי יושב-ראש הכנסת לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אמנון לין, זיכרונו לברכה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, לא מכבר הלך לעולמו בשיבה טובה חבר הכנסת לשעבר אמנון לין, זכרו לברכה, והוא בן 92. נכבד את זכרו בקימה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) נא לשבת. רבותי, חבר הכנסת לשעבר אמנון לין, עורך-דין ואיש ציבור שהרבה לעסוק ביחסי היהודים והערבים, נולד ב-1924 במשמר-העמק. בצעירותו היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" וחבר בפלמ"ח. בשנות ה-50 וה-60 היה איש מפא"י ושימש ראש המחלקה הערבית של התנועה. לין נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת העבודה, אז המערך, בכנסת השישית, בשנת 1967. בסך הכול כיהן כנבחר ציבור בחמש כנסות: גם בשמינית, בתשיעית, בעשירית ובאחת-עשרה, במשך כמעט שני עשורים. אף שכאמור החל את דרכו במערך, ואף שב אליו בהמשך, את רוב שנותיו עשה כנבחר סיעת הליכוד. הוא כיהן בשורה של ועדות, בהן ועדת החוץ והביטחון, ועדת הפנים וועדת החוקה, חוק ומשפט. לין התגורר רוב שנותיו בחיפה, היה נשוי לרות, בתו של ראש העיר המיתולוגי אבא חושי, ואף עוטר לימים בתואר "יקיר העיר חיפה". בשנים האחרונות הוא הרבה לעסוק בסכסוך הישראלי–ערבי, ואף פרסם ספרים בנושא. לא אחת הזהיר מפני מגמות של הקצנה מסוכנת. "אסור למדינת ישראל להיראות בחולשתה", אמר באחד הראיונות מן השנים האחרונות, והוסיף כי כל צעד כזה ייראה כאילו ישראל היא מדינה בשקיעה, ואיש אינו רוצה להזדהות עם מדינה כזו, ודאי בקרב הציבור הלא-יהודי. אמנון לין המנוח הקדיש את רוב חייו ומרצו לפעילות למען הציבור, מתוך דאגה כנה ועמוקה לעתיד העם והמדינה. הוא נפטר בשיבה טובה, לפני כשבועיים, והותיר אחריו שלושה ילדים. בשם הכנסת וחבריה, אני שולח מכאן תנחומים כנים לבני המשפחה, לידידים ולמוקירים. יהי זכרו של חבר הכנסת לשעבר אמנון לין ברוך. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. כישלונה ואוזלת ידה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי;> <2. מדיניות אפליה וקיפוח נגד הכפר אום-אלחיראן;> <3. היעדר דיונים ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור שבין עזה לישראל בתקופת מבצע "צוק איתן" וההימנעות מטיפול בכשלי הלחימה גם במלאות שנתיים למבצע;> <4. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו נצביע לפי הסדר המקורי, ולא לפי סדר התשובות. כישלונה ואוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי, האזרחי והדמוקרטי – של המחנה הציוני: מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 46 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 46 בעד, 59 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון מטעם המחנה הציוני לא התקבלה. מדיניות אפליה וקיפוח נגד הכפר אום-אלחיראן – של הרשימה המשותפת: מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 36 נגד – 59 נמנעים – 3 הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 36, נגד – 59, שלושה נמנעו. אני קובע כי הצעת האי-אמון לא נתקבלה. מטעם יש עתיד: היעדר דיונים ראויים בקבינט בנושא מנהרות הטרור שבין עזה לישראל בתקופת מבצע "צוק איתן" וההימנעות מטיפול בכשלי הלחימה גם במלאות שנתיים למבצע. מי בעד ההצעה? מי נגד? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 34 נגד – 60 נמנעים – 9 הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 34 בעד, 60 נגד, תשעה נמנעו. אני קובע כי גם הצעת יש עתיד לא התקבלה. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזורי – מטעם סיעת מרצ. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 46 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 46 בעד, 59 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת מרצ לא התקבלה. <הודעה אישית של חבר הכנסת אלעזר שטרן> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יושב-ראש הישיבה לפני, חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, אישר הודעה אישית. חבר הכנסת שטרן, אתה מעוניין למסור הודעה אישית? בבקשה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, עמיתי השרים, במסגרת הדיון בהצעות האי-אמון עלה כאן חבר כנסת, מוטי יוגב, החזיק בידו פקודה של ראש אכ"א, שאני מחזיק, עם תמונות של שני ספרי תורה, של הרב גורן בשחרור הכותל ושל הרב אונסדורפר בהליכה לשבי ממוצב המזח במלחמת יום כיפור. חבר הכנסת יוגב, שהאשים אותי בשקר כשהפרעתי לו, טען שזו עדות לכך שהצבא מתנער מהיהדות שלו, חיבר את זה לענף תודעה יהודית ולעסקנים ולעלילות מעלילות שונות על צה"ל. ניסיתי להתערב בדבריו ולומר לו שיאמר את האמת: בצה"ל יש ספרי תורה, לצה"ל מכניסים ספרי תורה. ספרי תורה הם קדושים לצה"ל לא פחות מאשר לאף אחד אחר. אלא מה? במסגרת נוהל תרומות וביקורים, מה שנאסר שם זה לא הכנסת ספר תורה, אלא – אני אקריא את זה בדיוק: "– – – תתקיים העמקה ייעודית בנושא, ועד לסיכום המתכונת יוקפאו ביקורים אלה". לא יוקפאו ספרי תורה. אני שואל את מוטי יוגב ואת שר החינוך על יריות בתוך הנגמ"ש. מה זה הנגמ"ש? הנגמ"ש זה כיסאות הישיבה של השרים? אותם צריך לאבטח? או שהנגמ"ש זה צה"ל, זה מדינת ישראל, זה העם היהודי, זה היהדות? במה אנחנו יורים? האם לא מספיק שבא הרמטכ"ל ואומר בוועדת החוץ והביטחון לפני כולם שהאויב שהוא חושש ממנו יותר מכול הוא לא האויב מבחוץ, אלא האויב מבפנים? האם לא מספיק שבא רמטכ"ל ואומר שפוליטיקאים על הגב של הצבא מקדמים אג'נדות? האם אנחנו רוצים שהציבור בישראל, שרובו המוחלט יש לו כבוד לספרי תורה, יחשוב שבצה"ל אין כבוד לספרי תורה, שספרי תורה שייכים לקיצונים בתוך הבית היהודי? שהם לא שייכים לנו, לכולם? שהם לא קדושים בעיני כולם? מה זאת הסתה אם לא לבוא לכאן ולהגיד מה ראש אכ"א הוציא, מה הוציא הרמטכ"ל, איך צה"ל מתנהג? מה הוא רוצה שיחשוב הציבור שיש לו הערכה לספרי התורה? מה הוא רוצה שאני אחשוב, שפתאום יש צה"ל אחר, שאין בו ספרי תורה? כל מה שרצה ראש אכ"א להגיד כאן זה שיש גבולות לנוהל התרומות, שהשחית הרבה חלקות טובות, ובין שאר התרומות גם הטקסים של ספרי תורה של תורמים מבחוץ. יש לזה נוהל. אני קורא לחבר הכנסת יוגב לעלות לכאן ולבקש סליחה מצה"ל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת יוגב ויתר על ההודעה? ויתר על ההודעה. <הודעת הממשלה על שינויים בחלוקת התפקידים בממשלה ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד > <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אנחנו עוברים להודעות הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה לשנות את חלוקת התפקידים בין שרים – דיון משולב. ימסור את ההודעה השר יריב לוין. לאחריו – השר חיים כץ ימסור את ההודעה, ואז נעבור לדיון משולב ונצביע על ההודעה. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, להלן ההודעות. ההודעה הראשונה: אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, החליטה הממשלה לשנות את חלוקת התפקידים בין השרים כדלקמן: א. השר משה כחלון יכהן כשר הכלכלה והתעשייה, במקומו של ראש הממשלה, וזאת כנוסף לתפקידו של השר כחלון כשר האוצר; ב. השר זאב אלקין יכהן כשר להגנת הסביבה, במקומו של השר משה כחלון שמילא את התפקיד בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, וזאת כנוסף לתפקידו של השר אלקין כשר לירושלים ומורשת. בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטה זו. ההודעה השנייה שאיננה מחייבת אישור, היא רק בבחינת הודעה: אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את שטח הפעולה לשכת הפרסום הממשלתית ממשרד התקשורת למשרד התרבות והספורט. בהתאם לסעיף 9(א)(11) ו־(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע על ההחלטה הנ"ל לכנסת. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> נימוקים? <שר התיירות יריב לוין:> נימוקים אין, אלה הודעות בלבד. אחרי, אדוני היושב-ראש, תודה. אני אשיב בהמשך לשר כץ. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. יעלה השר כץ למסור הודעה. בבקשה. <הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה, על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד ועל העברת סמכויות משר לשר> <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ואללה, חלום שהתגשם, יגעת ומצאת – תאמין. הנדון: העברת תחום התעסוקה ממשרד הכלכלה והתעשייה למשרד הרווחה והשירותים החברתיים. הממשלה החליטה – א. בהתאם לסמכות הממשלה לפי סעיף 31(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, לחלק את משרד הכלכלה והתעשייה ולאחד את חלקו עם משרד הרווחה והשירותים החברתיים באופן הבא: תחום התעסוקה, כמפורט להלן, יעבור למשרד הרווחה והשירותים החברתיים, אשר ייקרא: משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. בהתאם לפקודת פקידי הממשלה (שינוי תארים), 1940, תפורסם הודעה ברשומות שלפיה ישונה תוארו של שר הרווחה והשירותים החברתיים ל-שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ב. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד הכלכלה והתעשייה למשרד הרווחה והשירותים החברתיים את שטחי הפעולה והיחידות כמפורט להלן, לרבות במחוזות: 1. לשכת המשנה למנכ"ל והממונה על התעסוקה הפועלת מכוח החלטת הממשלה 1995 מיום 15 ביולי 2010, לרבות הפעילות לקידום אוכלוסיות יעד בשוק העבודה, ובכלל זה קידום תעסוקת אנשים עם מוגבלות, חרדים, מיעוטים, 54+, יוצאי אתיופיה, צעירים בסיכון, הורים יחידים; 2. מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתי; 3. מינהל הסדרה ואכיפה; 4. אגף בכיר להכשרה מקצועית; 5. אגף בכיר למעונות יום ומשפחתונים; 6. היחידה ליחסי עבודה; 7. אגף רישוי והיחידה לרישום עיסוקים, ובכלל זה מועצת ההנדסה והאדריכלות, מועצת ההנדסאים והטכנאים המוסמכים ומועצת מקצועות החשמל, ועדות האתיקה מכוח חוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח–1958, וועדות משמעת מכוח חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים, התשע"ג–2012; 8. נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה; 9. מכון הכשרה טכנולוגית; 10. כוח-אדם בשעת חירום; 11. הממונה על זכויות עובדים זרים; 12. ועדות ערר לפי חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה; 13. קמ"ט תעסוקה. כמו כן, תעבור לשר הרווחה והשירותים החברתיים האחריות שהייתה נתונה לשר הכלכלה והתעשייה לגופים שלהלן: 1. שירות התעסוקה; 2. המוסד לבטיחות וגיהות. ג. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את הסמכויות הנתונות לשר הכלכלה והתעשייה לפי החוקים ברשימה שלהלן לשר הרווחה והשירותים החברתיים: 1. סעיף 5 לחוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה, התשנ"ג–1993, ככל שהוא נוגע לביצוע הוראות סעיף 2 לחוק זה; 2. חוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד–1954; 3. פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל–1970; 4. חוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט–1969; 5. חוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט–1989; 6. חוק דמי מחלה, התשל"ו–1976; 7. חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת בן־זוג), התשנ"ח–1998; 8. חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת הורה), התשנ"ד–1993; 9. חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד), התשנ"ג–1993; 10. חוק דמי מחלה (היעדרות עקב היריון ולידה של בת-זוג), התש"ס–2000; 11. חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז–1997; 12. חוק הגנת השכר, התשי"ח–1958; 13. חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב–2002; 14. חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א–2001; 15. חוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש"ל–1970; 16. סעיף 33 לחוק יישום הסכם בדבר רצועת-עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה–1994; 17. חוק תוכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב–2002; 18. חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז–1957; 19. חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם, התשנ"ו–1996; 20. חוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א–1951; 21. חוק החברות, התשנ"ט–1999; 22. פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג–1983; 23. חוק חופשה שנתית, התשי"א–1951; 24. חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט–1949; 25. חוק חומרי נפץ, התשי"ד–1954, למעט סעיף 9 לחוק האמור; 26. חוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג–1993, למעט הסמכות שניתנה לשר התעשייה והמסחר בסעיף 13(2), בהתאם לנוסחו של החוק בעת חקיקתו; 27. חוק החניכות, התשי"ג–1953; 28. חוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, התשנ"ה–1995; 29. חוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז–1957; 30. סעיף 24 לחוק כלי הירייה, התש"ט–1949; 31. חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952; 32. חוק לימוד חובה, התש"ט–1949; 33. חוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח–1958; 34. פקודת מחלקת העבודה, 1943; 35. חוק מידע גנטי, התשס"א–2000; 36. חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח–1998; 37. חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א–1981; 38. חוק עבודת הנוער, התשי"ג–1953; 39. חוק עבודת נשים, התשי"ד–1954; 40. חוק עובדים זרים, התשנ"א–1991; 41. סעיף 51יב לחוק העונשין, התשל"ז–1977; 42. חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג–1963; 43. פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"ם–1980; 44. פקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א–1981, למעט הסמכות שניתנה לשר התעשייה והמסחר לפי סעיף 65(2) בהתאם לנוסחו של תיקון מס' 2 לחוק האמור; 45. הסמכויות שניתנו לשר העבודה לפי סעיפים 1(ד)(1), 5, 6(ב) ו-14 לחוק רישוי בעלי מלאכה, התשל"ז–1977, בהתאם לנוסחו של החוק בעת חקיקתו; 46. חוק רישוי עסקים, התשכ"ח–1968; 47. חוק רכישת מפעלים בידי עובדיהם (מקרים מיוחדים), התשמ"ז–1987, למעט סמכויות שניתנו לשר התעשייה והמסחר בהתאם לנוסחו של החוק בעת חקיקתו; 48. הסמכות לפי סעיף 16(א)(ח) לחוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, התשנ"ז–1997; 49. חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח–1988; 50. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998; 51. חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל–1970; 52. חוק שירות התעסוקה, התשי"ט–1959; 53. חוק שירות עבודה בשעת חירום, התשכ"ז–1967; 54. חוק שירותי תיירות, התשל"ו–1976; 55. חוק שכר מינימום, התשמ"ז–1987; 56. חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו–1996; 57. חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א–1951; 58. פקודת התאונות ומחלות משלוח היד (הודעה), 1945; 59. סעיף 265(12) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה–1965; 60. חוק החשמל, התשי"ד–1954; 61. סעיף 10(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; 62. חוק הפיקוח על המעונות, התשכ"ה–1965; 63. חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט–1969; 64. חוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש"ל–1970; 65. חוק מס מקביל, התשל"ג–1973; 66. חוק הספנות (ימאים), התשל"ג–1973; 67. חוק סיוע למשפחות שבראשן הורה עצמאי, התשנ"ב–1992; 68. חוק הפסיכולוגים, התשל"ו–1977; 69. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א–1981; 70. חוק אזורים חופשיים לייצור בישראל, התשנ"ד–1994, למעט הסמכות שניתנה לשר התעשייה והמסחר לפי סעיף 5(א)(2) לנוסחו של החוק בעת חקיקתו; 71. חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995; 72. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד–1994; 73. חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים, התשע"ג–2012; 74. חוק הצבת מכשירי החייאה, התשס"ח–2008; 75. חוק איסור אלימות בספורט, התשס"ח–2008; 76. חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב–2011; 77. חוק לעידוד של שילוב וקידום של נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים, התשס"ח–2008; 78. חוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים (הוראת שעה), התשס"ז–2007; 79. חוק הגנה על עובדים בשעת חירום, התשס"ו–2006; 80. חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז–2007 – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אומֵר לך משהו. 81. חוק איסור קבלת ביטחונות מעובד, התשע"ב–2012; 82. חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב–2002; 83. חוק גיל פרישה, התשס"ד–2004; 84. חוק העסקת עובדים על-ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, התשע"ג–2013; 85. סעיף 26(ג)(2) לחוק הגנה על בריאות הציבור (מזון), התשע"ו–2015; 86. חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו–1986; 87. חוק זכויות הסטודנט, התשס"ז–2007; 88. חוק זכויות תלמידים עם לקות למידה במוסדות על-תיכוניים, התשס"ח–2008; 89. חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג–1953. <קארין אלהרר (יש עתיד):> השארת חוקים לשרים אחרים, או שהכול? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כן כן, יש מספיק. את שלך נשאיר לאחרים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כדאי לך כל הדבר הזה וההקראה הארוכה הזאת – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> כן כן, צריכים לשמוע. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ד. בהתאם לסעיף 47 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח–1957, לקבוע כי לשר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים תהיה נתונה הסמכות לבצע את החוק האמור ולהתקין תקנות לפיו, בעניין התקנת מעליות ומתן שירות למעליות. הממשלה מבקשת את אישורה של הכנסת להחלטות לפי סעיפים א' וג' לעיל, וזאת בהתאם לסעיפים 31(ב) ו-(ג) לחוק-יסוד: הממשלה. העברת שטחי הפעולה לפי סעיף ב' לעיל, וכן ההסמכה לפי סעיף ד' לעיל, ייכנסו לתוקף ביום שבו תאשר הכנסת את חלוקת משרד הכלכלה והתעשייה ואת העברת הסמכויות לפי סעיפים א' וג' לעיל. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, השר כץ. אנחנו עוברים לדיון משולב והצבעה. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, רגע. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, היא פה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, סליחה, סליחה. מיקי, לפחות אותך שומעים. מתנצל. <קארין אלהרר (יש עתיד):> זהו, ישר פוסלים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, חיכיתי כמה שניות, לא ראיתי התרחשות. בבקשה, עד שלוש דקות. אחריה – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. בבקשה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת – רגע, חיים כץ יצא? אה, הנה הוא. שלום, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> שלום, איך את מרגישה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני מצוין, איך אתה? תראו, אני אגיד לכם, כמו שיש בימי שני את מוסד האי-אמון, אני מציעה – גברתי מרכזת האופוזיציה חברת הכנסת מיכאלי – אני מציעה שכמו שיש את מוסד האי-אמון בימי שני, יש להוסיף מוסד נוסף: כל יום שני אנחנו נדון בהעברת סמכויות. שיהיה לנו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זה כבר קורה. אבל, חברת הכנסת אלהרר, זה כבר המצב. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> חכי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תכף ישימו את זה בתקנון. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, אבל בואו נעשה את זה מסודר, למה ככה להפתיע? כל יום שני להפתיע? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> את יודעת כמה זמן אנחנו עובדים על זה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> כל יום שני להפתיע? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אם זה לחיים כץ אני מוכנה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אוקיי, אז אני אומרת, תראו – אני אגיד לך, אדוני השר, אני רוצה לספר לך סיפור, בסדר? היום בבוקר ניהלתי דיון ביחד עם חבר הכנסת אלי אלאלוף על תאונות בענף הבנייה, תאונות עבודה. אנשים נהרגים כל יום בתאונות עבודה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> יותר מדי אנשים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> יותר מדי אנשים, נכון? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כן. <קארין אלהרר (יש עתיד):> יש דוח רציני, של מבקר רציני, מבקר המדינה. עכשיו, מה קרה, אדוני? אני הכנתי את הדיון לבוקר, ואתמול בלילה – סליחה, אתמול בבוקר, כשהכנתי את הדיון, אתה יודע מי היה השר האחראי? שר הכלכלה. ואללה, אני באה היום בבוקר לדיון – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> רגע, אז הוא כבר – – – את הדיון? <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, התהפכו היוצרות וכולם הגיעו, השר ארדן. כולם הגיעו לדיון, היית מאמין? זה קורה לפעמים. עכשיו, לא ידעתי מה לעשות, רגע, פתאום השר השתנה. עכשיו אני אגיד לך, באמת – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> הוא לא השתנה, רק אחרי שתאשרי אותו הוא ישתנה. עד שאת לא מאשרת אותו הוא לא ישתנה בכלום. <קארין אלהרר (יש עתיד):> בסדר, השר כץ, תשמע, באמת, אין לי ספק שתעשה עבודה מצוינת, אין בלבי ספק. אבל – ופה ה"אבל" הגדול – למה אנחנו צריכים להתעסק עם הדבר הזה, באמת, עם משחק הכיסאות הזה, מי ייקח איזו סמכות, מתי זה יקרה, מתי זה יבוא – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ככה זה בפוליטיקה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, אתה יודע מה, השר כץ, גם לפוליטיקה – אני אומרת את זה בשיא הרצינות עכשיו – גם לפוליטיקה צריכים להיות גבולות. בגבול הזה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> רציתם שראש הממשלה יחלק את התיקים – הוא חילק. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, איזה חילק? השר כץ, איזה חילק? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> הוא לא חילק? <קארין אלהרר (יש עתיד):> מה הוא חילק? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> את משרד הכלכלה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> מה הוא חילק? מה הוא חילק? הוא לא חילק שום דבר באמת. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מה, את משרד הכלכלה הוא לא חילק? <קארין אלהרר (יש עתיד):> בסדר, את משרד הכלכלה. משרד הכלכלה היה משרד אחד, פיצלו אותו לשניים – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> למה פיצלו אותו? <קארין אלהרר (יש עתיד):> למה פיצלו אותו? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כי רצו לתת לאולמרט תפקיד יותר גדול. ואין סיבה שזה יקרה, והחזרנו עטרה ליושנה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תגיד לי, ומה אתה תגיד על משרד החוץ, שגם אותו פיצלו? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא יודע, אני מדבר רק על הכלכלה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> בסדר, אבל זה מהלך – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> דברי אתי כלכלה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מהלך שהתחיל אי-אז בשנת 2009, ולא מפסיק. והממשלה הזאת, ברוך השם, כמו שאומרים, כל יום שני – סבב תיקים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> כל יום שני – העברת סמכויות. כל יום שני. עכשיו, תראה, באמת אני אומרת – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – אם ראש הממשלה היה על הדרך מחלק את משרד התקשורת, עוד לפחות היינו אומרים: נו, ניחא – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אה, כלכלה לא מעניין אותך. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כלכלה לא מעניין, הבנתי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> הכי מעניין כלכלה. אבל אני אגיד בשולי – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> בשולי הדברים אני אגיד לך, השר כץ – מדברים – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני יודעת, גלעד, אני יודעת. אני אגיד בשולי הדברים, באמת, אני חושבת ששנים כבר מדברים על מעונות-היום ועל הרצף החינוכי, ועכשיו אנחנו מעבירים את מעונות-היום – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עכשיו הגיע הזמן לעשות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני השר, בוא ניתן לה לסיים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> יכול להיות, יכול להיות. אבל עכשיו אנחנו מעבירים את מעונות-היום למשרד הרווחה. זה יהיה תחת הרווחה בסוף. זה מה שאנחנו רוצים במעונות-היום? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> את רוצה שאני אענה לך? <קארין אלהרר (יש עתיד):> כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, תודה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> 800 מיליון שקל ולא בנו כלום. עכשיו יתחילו לבנות מעונות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> השר כץ, יש – – –? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת אלהרר, את שתי דקות אחרי הזמן שלך, תודה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> שנייה. יש אגף בנייה במשרד הרווחה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> במעונות נראה אם יבנו, נראה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> טוב, עוד נראה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> נראה. נראה אם הפיתוח – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לשר ותודה לחברת הכנסת אלהרר. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. אני מבקש להקפיד על הזמנים. אחריו – חברת הכנסת בן ארי וחבר הכנסת שמולי. אחריהם – חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, השרים ארדן וכץ, חברי חברי הכנסת, אני משוכנע שחיים כץ יהיה שר עבודה מצוין; סוף כל סוף יאכפו פה בארץ את חוקי העבודה. אבל אתה תסלח לי, השר כץ, אני אדבר על עילוי אחר, לא עליך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני רק מודיע שאחרי מיקי אני סוגר את הרשימה, אז מי שרוצה – לגשת להירשם. בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני רוצה לדבר על שר שהוא עילוי אחר, בעצם שרה. אני מציע לכם לא לזלזל בשרת התרבות ולא להמעיט בערכה. יש רבים מאתנו שפשוט לא מבינים את גודל אישיותה ואת עומק תבונתה. אשת חיל, גדולת דור. ההתבטאות האלמותית שלה בישיבת הממשלה, שלפיה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו", תיכנס לכל ספרי ההיסטוריה ולכל אתרי האינטרנט שמצטטים את המשפטים החשובים שהשפיעו על האנושות מפיהם של גדולי עולם. לא יעזור לכל שונאיה ולא למתנכלים לה, שרת התרבות מירי רגב היא ענקית וכולם גמדים לידה. "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" יהפוך למשפט פיתגורס החדש; "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" יחלחל להיסטוריה האנושית ויהיה לאבן פינה במחשבת ישראל. חיבורו של הרמב"ם למשל, "משנה תורה", ייסוג לאחור אל מול "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו". המשפט האלמותי הזה ישפיע על תושבי תבל אפילו יותר ממשפטו של גלילאו "אף-על-פי-כן נוע תנוע", או נאום ה-"I have a dream" של מרטין לותר קינג. הפנינים האלה של מירי רגב, כל אחד לחוד וקיבוצם ביחד, יהפכו לתמרור בתולדות הקיום האנושי. האמת היא שההיסטוריונים מתלבטים: היו לשרת התרבות כבר כמה וכמה אמרות שפר שהתחרו ב"דם, יזע ודמעות" של צ'רצ'יל, וההיסטוריונים של התרבות מיקמו את ה-cut the bullshit ליד אמירתו של ניל ארמסטרונג, "זה צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות"; ואת אמירתה של שרת התרבות ש"הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו" לצד משפטים פורצי דרך כמו "פועלי כל העולם התאחדו" של מרקס. אתם לא משערים לעצמכם אבל אפילו ועדת פרס נובל – פרס נובל – שוקלת לעטר את התעודות שהיא מעניקה לזוכים שלה במשפטי המחץ של מירי רגב. לצד "מה שווה התאגיד אם לא נשלוט בו", בוחנת הוועדה גם את "מירי רגב לא גנבת" ואת "קפוצי התחת", שאפשר להשוותם רק לקונפוציוס, למשל. בסופו של דבר, אנחנו פשוט בורים ועמי ארצות. רגב? היא היורשת של גנדי – לא גנדי שלנו, מהטמה גנדי. את חיבוקי השלום והאהבה שלה אנחנו מפרשים בטעות כניסיון של שרת התרבות לפגוע בממלכתיות הישראלית ולזרוע פה פירוד, בעם הזה. מדובר בגאונות של רגב, שאנחנו פשוט לא מצליחים להבין אותה. תורת היחסות הגדולה, לעומת זאת של איינשטיין, שהיא קטנה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – כל אמירה נגד האיוולת של רגב נתפסת כמיזוגנית, וזה לא כך. אפשר באמת לסכם את פועלה במשפט מחץ אחד, של השרה רגב: כאשר השמש שוקעת, גם אנשים קטנים עושים צל גדול. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חברת הכנסת מירב בן ארי. אחריה – חבר הכנסת שמולי וחבר הכנסת אילן גילאון. שוב, אני מבקש להקפיד על הזמנים. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, אדוני היושב-ראש, לייבזון. אדוני השר, חבר הכנסת אחמד טיבי, ששינה את שם משפחתי ללייבזון, תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני רוצה לברך את שר האוצר על קבלת תיק שר הכלכלה והתעשייה. אני חושבת שהדרך לטפל ביוקר המחיה ובצמצום הפערים – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> זרקי גם עצם לעניים. <מירב בן ארי (כולנו):> רגע, חכה, לפי הסדר. – – – לטפל גם בצמצום הפערים בחברה הישראלית וגם ביוקר המחיה, אין ספק שזה באמצעות הכלים גם ממשרד הכלכלה וגם ממשרד האוצר. אבל לא רק הנושא של יוקר המחיה, אלא גם כל אותם דברים שאנחנו הרבה פעמים מקבלים אותם כמובן מאליו, כמו הייבוא, והתקינה, ובכלל, ההתעסקות של חברי לסיעה חבר הכנסת פולקמן בכל מה שקשור למכון התקנים – הלחימה שלך במונופול, ובאמת לבוא ולפתוח את השוק, היא יכולה עכשיו, באמצעות, כמובן, השילוב של כלכלה ואוצר, באמת לפרוץ את השוק הזה, וזה שוק ששנים שנים חסום – חסום לציבור, חסום לאזרחי ישראל בכלל. כמה קושי יש שם, בכל הנושא של תקנים. כמובן, הנושא של כל מה שקשור לעסקים קטנים, שגם זה נושא שלקחנו עלינו, במפלגת כולנו, לשחרר את הרגולציה, אם זה הרפורמה של רישוי עסקים, מניעת ריכוזיות. זאת אומרת, כל מי שמבין צעדים בסיסיים בכלכלה יודע שהדרך להתמודד, בעצם, עם יוקר המחיה במדינת ישראל היא משילוב, גם, של משרד האוצר ומשרד הכלכלה. אני רוצה גם לברך את השר חיים כץ על קבלת תיק התעסוקה. אני חושבת שזה אחד התיקים הכי חשובים, ותוך כדי אני אגיד לך רק: אני רואה הרבה דברים אתך עין בעין, ואני רוצה רק לבקש ממך בקשה אחת: קח את בתי-הספר לכלכלה – קח אותם; קח את הנערים והנערות שם, אתה יודע שהם מאוד קרובים ללבי, הנושא של נערים ונערות בסיכון – ותעשה מהפכה שם, כי עם הבנה – שהמשק פספס ב-10–15 שנים – כמה חשוב החינוך הטכנולוגי, כמה הוא משמעותי – אבל למה דירגנו אותם כתלמידים סוג ב'? אני יודעת שיש לך הכוח, אז זו הבקשה היחידה שלי ממך: קח את התלמידים האלה, גם בגלל החשיבות של החינוך הטכנולוגי, אבל גם כי אתה מאמין, ובאת מהמקום הזה, ואתה בא – כי אתה יודע שהם העתיד, ומגיע להם עתיד טוב יותר. קח את בתי-הספר לכלכלה, תעשה אתם שינוי, ותעשה אתם מהפכה, ושיהיה לך בהצלחה – וגם לשר האוצר. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת בן ארי. חבר הכנסת שמולי – אינו נוכח. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, וחבר הכנסת פריג' אחריה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, יסופר על גדוד בגולני, שהמ"פ הגיע אחרי שבוע של אימונים מפרכים ואמר לחייליו: יש לי בשורה אחת טובה – אדוני – ובשורה אחת רעה; הבשורה הטובה – שביום רביעי אתם מחליפים גרביים, הבשורה הרעה – אתם מחליפים זה עם זה. אני רוצה לעשות יוצא דופן – אני חושב שמשרד העבודה והרווחה, ותמיד נטיתי לעשות את הטעות הזאת, הוא דבר נכון, והוא בעתו, והוא תמיד היה צריך להיות כזה. אבל מעבר לזה, רבותי, אתם ממשיכים את השיטה של התיקים בהפקדה. ראש הממשלה, שתפקידו כל כך חשוב, אחז עד כה בשלושה תיקים, עכשיו שר האוצר התחיל לאסוף לעצמו את התיקים. זאת אומרת, עיקרון – אדוני, לא הפעלת לי זמן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה צודק. <אילן גילאון (מרצ):> אני יכול לדבר שנים, אתה יודע. אין לי בעיה, אבל זה בסדר. ולכן אני אומר: ממה נפשך? אין מקום יותר נמוך שאפשר היה להוריד אותנו. עשית קודם, חברי מיקי רוזנטל, את השרה – מהו תאגיד אם לא נוכל לשלוט בו; מהי דיקטטורה אם אני לא יכול להיות הדיקטטור – אז לכן אני מעדיף את הדמוקרטיה, בינתיים, בעצם ככל שזה ניתן, ועוד אוסף של דברים שנאמרים בתוך הממשלה הזאת, שאני באמת, השר כץ, לא יודע מה הדבק שלה. כאילו אמר שר האוצר, אדם לא מבוטל, שיש לצאת לחופשה לפני אשפוז. אולי אדוני צריך לעשות ההפך, על-פי איך שהדברים נראים היום. אין רמה אחת של בושה שלא הבאתם. אבל יכול להיות שגם במקומותינו אין בושה יותר. ביום רביעי חוגגים את יום השנה לז'בוטינסקי – מה לכם ולז'בוטינסקי? ואת זה אומר לכם אדם שנמצא בצד השני של המתרס של ז'בוטינסקי באופן מוחלט – מה לכם ולז'בוטינסקי? אז, אדוני היושב-ראש, אפשר להעביר סמכויות עד מחר; כל זמן שהציבור במדינת ישראל והמדינה כולה יהיו אמצעי לגחמות הפוליטיות ולמניירות האישיות שלכם, בהנהגה, לרצונות המאוד-מאוד אישיים שלכם, של ההישרדות, למעשה שום דבר לא יקרה. עמד כאן השר לוין ומנה את אותם מהלכים שנעשו, הוא נתן דוגמה: היטבנו עם החיילים, והיטבנו עם אלה ועם אלה – הבור, אדוני היושב-ראש, איננו מתמלא מחולייתו; כאשר אנחנו מדברים על איך אנחנו הולכים לאזן את התקציב של סל הבריאות, צריך לחשוב קודם מה היה החוסר בו ומי גרם את החוסר הזה. מאיפה אנחנו יוצאים, לאן אנחנו הולכים, ולכן – הסמכויות האלה אינן חשובות. גימדתם את כל המשרדים באופן כללי. המשרד להגנת הסביבה, שהייתה לו פעם יוקרה רבה, היום הוא משרד נסמך לירושלים בתור פיקדון פוליטי. כך משרד הכלכלה, שאוחז אותו אדם שיש לו איזשהן תעסוקות מעבר לעניין הזה. זה אולי מוכיח קבל עם ועדה מהי הרצינות שהממשלה הזאת משקיעה בתפקיד שלה, וגם באזרחי המדינה הזאת, שאינם, בעיני הממשלה, אלא אמצעים. וחברים, הוויכוח איננו ויכוח אידיאולוגי בין מפלגות, איננו אסכולות פוליטיות, כפי שאפשר היה להתווכח עם ז'בוטינסקי, שאתם מעלים את זכרו ביום רביעי – הוא ויכוח בין בני-אדם שרואים בבני-אדם אחרים מטרות, לבני-אדם שמסתכלים על אנשים אחרים כאמצעים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <אילן גילאון (מרצ):> ואתם ממשלה שבמאה אחוז – אמצעים. אז לא משנה איזה סמכויות תעבירו – מי אתם אנחנו כבר יודעים. ובאמת, אולי כדאי להחליף את היוצרות, אולי ללכת לחופשה לפני אשפוז, אולי לאשפוז לפני חופשה, ובכל מקרה, יכול להיות שהחופשה מגיעה דווקא לנו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת חיים ילין, שהוצרח עם חברת הכנסת סלימאן – תודה על האדיבות. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת פריג'. <חיים ילין (יש עתיד):> עאידה, ממש תודה. לפני שאתה מפעיל שעון, כבוד היושב-ראש, אני מבקש ממך, אני מוחה שלאורך כל הדרך שיש פה דיונים במליאה, ואנחנו רוצים להיות פה, יש ועדות והצבעות. עם כל הלחץ של הקואליציה, אי-אפשר ככה לנהל את המדינה. אחרי זה המליאה ריקה ואין שום משמעות למה שאנחנו פה אומרים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני מאוד רוצה ושותף במליאה. אני מבקש להעביר את זה לנשיאות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה מול ראשי הסיעות, זה לא הנשיאות. ראשי הסיעות צריכים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אבל מישהו אישר לוועדה. כבר פעם שלישית אני צריך להצביע על חוק כשיש פה דיונים, ואני מפסיד את ההצבעות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז גברתי תעביר ליושב-ראש הכנסת את הטרוניה המוצדקת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, אני מאפס לך את הזמן, ואני נותן לך שלוש דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, תראו, אני כבר – סחרחורת, אין פה מה להסביר עכשיו על עוד פעם החילופין ועוד פעם סבב התיקים. שתי הערות: הזדמנות פז למדינת ישראל לבוא ולהעביר את מעונות-היום למשרד החינוך – מה עשו? לקחו את מעונות-היום ממשרד הכלכלה למשרד הרווחה. לא יעלה על הדעת דבר כזה. מה חושבים בממשלת ישראל? טובת הילדים? טובת העם? הרי זה לא שייך לשמאל וימין, לא לאופוזיציה ולא לקואליציה; מדובר על ניהול תקין, גם על הסכמים שנחתמו בין המפלגות, בין הסיעות, שבעצם די, משרד החינוך ייקח על עצמו את כל האחריות של מעונות-היום מגיל לידה עד גיל שלוש, שלא היו – סליחה, שלוש – כשבעצם בחקיקה האחרונה הכניסו את שלוש-ארבע למשרד החינוך. זו ההערה הראשונה. הערה שנייה: שר הכלכלה – אותו שר אוצר שבעצם אמר: "יש לי ניגוד אינטרסים במתווה הגז", לוקח עכשיו את משרד הכלכלה, אותו משרד שדרעי התפטר ממנו בגלל סעיף 51, ועכשיו הופ, לוליינות, קסם, שר האוצר לוקח עכשיו את משרד הכלכלה. עכשיו אין לו ניגוד עניינים, הוא יכול לטפל בגז, תביאו לו גם את הנפט, תביאו לו את כל מה שהוא רוצה, אין שום בעיה. תגידו, איך אנחנו נראים בפני העם? איך אנחנו כל הזמן מדברים על אמון העם בכנסת, בממשלת ישראל, ואנחנו במו-ידינו לוקחים את הדלי ובועטים? כבוד היושב-ראש, נדמה לי מעל כל ספק שמה שקורה עכשיו בממשלת ישראל, שמה שאנחנו שומעים היום מממשלת ישראל, שמה שאנחנו שומעים משרי ממשלת ישראל אחד על השני, אחד נגד השני, רק מחליש אותנו ככנסת, כממשלה, כריבון, ומחליש את העם. כי הוא בא ומסתכל על כולם ואומר: הם אלה שמייצגים אותנו? צר לי. צר לי מאוד שכך נראית ממשלת ישראל, ואני אומר את זה בשיא הכנות. נדמה לי ששום ויכוח כבר לא יפתיע אף אחד שיושב פה ואף אחד שיושב גם באקווריום שם ומסתכל עלינו. אין כבר שום דבר שיכול להפתיע את העם הזה. הוא כבר מבין שיש פה מחלה שמחזיקה בכוח את כל הממשלה על הכיסא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת ילין. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חברת הכנסת תומא סלימאן. בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, לפני כמה חודשים, אדוני היושב-ראש, עם סאגת העברת הסמכויות דיברנו וקראנו לראש הממשלה מכאן לשחרר, לשחרר, לא להיות מסי שמחזיק את כל הפונקציות. לשחרר. ואכן, הוא מתחיל לשחרר, אבל מתחיל לשחרר את זה לאט-לאט. אנחנו רואים שהשר חיים כץ מקבל את התעסוקה, אלקין בעבר קיבל את ירושלים, ישראל כץ – מספר שתיים – קיבל את המודיעין, והחברים מחלקים להם, העיקר שיהיו מרוצים. אני, ברשותכם, רוצה להתייחס לסוגיה, לתפקיד אחר, חבילה אחרת שעוברת בין החברים. תקשיב, ידידי אילן, ישנה חבילה – – – <אילן גילאון (מרצ):> חשבתי שזאת השקית של הקנאביס שמצאו אולי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מאיפה אתה מביא את הדברים? אני לא מבין. <אילן גילאון (מרצ):> אני לא יודע, אבל אתה מדבר על חבילה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש תפקיד שעובר, שמו לשכת הפרסום הממשלתית, הלפ"מ. הלפ"מ עובר לשרה מירי רגב. <אילן גילאון (מרצ):> נראה לי שאתה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תקשיב טוב. מה נודע? בחודש שעבר מנכ"ל הלפ"מ מר גדי מרגלית סיים את תפקידו, אז הלפ"מ עכשיו בלי מנכ"ל. ועכשיו צריך לתת סוכרייה לחברים, שיחלקו לליכודניקים, שנשלוט. ואז, את מי בוחר היושב-ראש, ראש הממשלה? בוחר בשרה מירי רגב. פתאום זה עלה לנו, שהיא מקבלת את הלפ"מ. אולם מה – – – <אילן גילאון (מרצ):> אפשר לקרוא לזה "לפ"מ פאטאל". <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך? <אילן גילאון (מרצ):> "לפ"מ פאטאל". <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. תראה מה קורה בלפ"מ עכשיו: השרה נכנסת, אין מנכ"ל, כי המנכ"ל סיים את תפקידו בחודש שעבר, יהיה מנכ"ל חדש, ויש את הבוחטות לחלק לחברים, לצ'פר אנשי תקשורת, לצ'פר עיתונאים. ומי הממונה על הצ'יפורים האלו? השרה מירי רגב. תראה איזו סוכרייה קיבלה. למה? אנחנו צריכים לשלוט, אנחנו רוצים שהליכודניקים ייהנו, שנעבוד על הפריימריז שלנו; וקיבלה את זה. אז עם שלל התפקידים שאנחנו דנים בהם עכשיו, שכחנו את החשוב ביותר, שזה הלפ"מ. וימים יגידו מה מחכה לנו במיליונים שנמצאים שם, ותהיה מעורבות בכל החלוקה התקציבית שם. ובסוף, אדוני היושב-ראש, יש סוכרייה אחת שראש הממשלה מתעקש לא לשחרר: סוגיית התקשורת. תיק התקשורת נשאר אצלו. משחרר פה ושם, אבל התקשורת – זה שלי, אני אוהב תקשורת, אני רוצה. למרות שהאבא שלדון נתן לו מתנה כל כך טובה, אבל יש לו תיאבון, הוא רוצה עוד תקשורת. אני רוצה עוד לשלוט. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז בתיאבון. ותזכרו, הלפ"מ על שלל התקציב שבו עבר לשרה מירי רגב, שיהיה לבריאות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. תעלה חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. שלוש דקות לרשותך, חברת הכנסת עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אולי נקרא לשעה הזאת "שעת הלוליינות". מעשה לוליין. אנחנו ממש ככה רואים את האקרובטיקה שנעשית כאן בין משרדי הממשלה. קרקס עשיתם לנו. ממש קרקס בתוך כמה ימים. ותסלחו לי אם פספסתי משהו, כי באמת איך אפשר שלא לפספס עם הקצב הזה של תרגילי הלוליינות שאתם פה ככה עושים בפנינו. פתחתם תאגיד – אתם רוצים לסגור תאגיד; אתם מקימים ועדה בכנסת, מפזרים תיקים, מפזרים סמכויות לכל עבר; אתם מביאים הצעה לרמוס את העצמאות של ערוץ הכנסת – דווקא את ערוץ הכנסת שקצת מראה את פניה הטובים של כנסת ישראל, במיוחד נוכח ההתנהלות הנוראית הזאת של ממשלת ישראל. לקחתם את תאגיד השידור החדש והפכתם אותו לכלי למשחק ומלחמת כותרות בין שרים בקואליציה. תאמינו לי, אתם עושים לנו באמת את העבודה הנפלאה עם כל ההתלהמות שלכם אחד מול השני: החלטות לא ענייניות, דברי בלע ללא שיקולי דעת מקצועיים או סמכות; מעבירים עכשיו את הלפ"מ, את לשכת הפרסום הממשלתית, ממשרד ראש הממשלה למשרד התרבות – פצצה גדולה יותר מזה אתם לא יכולים להביא ביניכם לבין עצמכם. אני רוצה לראות את השרים שיביאו לאישור של שרה בממשלת ישראל – שתאשר להם פרסום כזה או אחר; אני כבר רואה את החלק הבא של שעת הלוליינות הזאת. לקחתם את אחד הנושאים הכי בוערים ורגישים, התעסוקה – ללא דיוני עומק, ללא בחינה, ללא הבנה באמת מול מה אנחנו עומדים עם עולם התעסוקה המשתנה. צריכה להיות למדינת ישראל תוכנית, הבנה שכ-40% מהמקצועות ייעלמו לנו תוך ארבע שנים, חמש שנים. אבל הכול פה ככה מיד ליד, מעשה לוליינות שכזה. כל יומיים אתם זורקים פה משהו אחר, אין פה שום תוכנית והבנה על עולם התעסוקה המשתנה, איך צריך לעשות את זה נכון יותר. אז מתי תטפלו בענייני המדינה? מתי תבינו שצריך לקחת פה תהליכי עומק ואחריות באמת על מה שמצפה לנו? אתם יודעים מה משותף לכל ההחלטות הנמהרות האלה? אין בהן שום דבר ענייני; ממש שום דבר ענייני או מקצועי. אתם לא נכנסים בכלל בעובי הקורה של המחלוקות, ושום דבר מכל מה שהזכרתי כרגע לא התקבל באופן ענייני. הכול דילים, הכול ג'ובים, הכול יוקרה ושררה ומאבק שמלבה באמת את החוסר – או בעצם את גועל הנפש כלפי כל ההתנהלות הזאת. אז אולי תרַצו כמה חברים שלכם במרכז הליכוד, אבל זו לא אחריות. היום אתם בתפקיד שאתם צריכים לשרת את מדינת ישראל, את אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל כולה, אז למה אתם מתנהלים בצורה הנוראית הזאת? זו ממש עליבות לשמה. נושאים כבדים שעל הפרק – מעונות-היום – כמה שעות אנחנו מקדישים לנושא הזה של המעונות – להעביר את המעונות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – למשרד הרווחה? למה ועל מה? איזה מין הבנה או חוסר התייחסות לאחד מהנושאים היותר-מורכבים, שהבנו כבר מזמן שצריך להעביר אותם למשרד החינוך, לעשות את זה נכון, כמו שמדינה יודעת לעשות – אז למשרד הרווחה? תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ולאחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. שלוש דקות לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תודה, כבוד היושב-ראש. את האמת, אני נמצאת באיזשהו קונפליקט, כי כל העברת תיק מהידיים של ראש הממשלה, העברת משרד מהידיים של ראש הממשלה לשר אחר, אמורה לשמח אותנו, אמורה להביא בשורה, כי בסופו של דבר יהיה שר שיתעניין אולי במשרד שלו; אולי יטרח להבין מה קורה במשרד הזה ומה עושים הפקידים, וישקיע ממרצו כדי לקבוע מדיניות ברורה של המשרד – דבר שראש הממשלה לא עושה במשרדים שתחת האחריות שלו; דבר שהפך למין בגידה ברורה ביותר באינטרסים של הציבור הרחב, שלצערי גם חלק גדול ממנו בחר בממשלה הזו. הממשלה הזו וראש הממשלה משחקים במשחקי כיסאות, מתחלפים ביניהם, נותנים לעצמם צ'ופרים. שר מושך לכיוון הזה – מושכים לו עוד משרד, נותנים לו לנהל אותו, ושר אחר אולי כועס קצת, אז מרצים אותו בזה שמעבירים אליו סמכויות נוספות ממשרד אחר. מה קורה שם? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה מפריע לחברתך מהסיעה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> בכוונה. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה דובר אחריה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> הייתי יכולה לעמוד פה ולהגיד לשר הרווחה חיים כץ – – – <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה שאני מתפרצת, הערה לסדר. התור שלי לדבר יגיע עוד מעט, מאוד חשוב לי להשתתף בדיון. עכשיו מתחיל דיון עם הצבעות בוועדה. עכשיו. בואו תנחו אותנו מה לעשות, באמת. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא יודע. יכול להיות שיושב-ראש הכנסת – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> סליחה, סליחה, תאמיני לי שאני אפתור לך את הבעיה בדקה אחת. אני מברר אם יושב-ראש הכנסת אכן אישר להם לקיים הצבעות בזמן שיש פה דיון. יכול להיות שהדיון הזה יתארך לפחות עוד שעה, לפי כמות הדוברים. <תמר זנדברג (מרצ):> יש פה תור לדוברים. אני, התור שלי – סליחה, אני מתנצלת, עאידה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני – את כל הזמן אני אתן לעאידה, זה לא שייך. אבל תני לי לברר את הדברים, אני אחזיר לך תשובה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וזה מתקיים בעקביות, אדוני היושב-ראש. שלושה שבועות, כל השבוע אנחנו לא משתתפים בכלל בדיון. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זה חלק משבירת כל הכלים שמוכרים ומוסכמים. זה לא רק זה. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת עאידה סלימאן, יש לך עוד דקה, אני מוסיף לך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> הייתי יכולה לפנות לחבר הכנסת השר חיים כץ ולברך אותו על זה שמעבירים אליו את הסמכויות בתעסוקה, במיוחד לאחר דיון שהתקיים היום אצלי בוועדה לקידום מעמד האישה, על תעסוקת נשים ערביות. לאף אחד לא היו תשובות ברורות למה למשל כל התקציבים שהוקצו לא נוצלו עד הסוף לעידוד תעסוקת נשים ערביות. אפשר גם לדבר על זה שמעונות-היום כמעט על סף קריסה, המשפחתונים על סף קריסה, ואין שום תשובה. הייתי יכולה לברך, אם לא הייתי בטוחה שהמעבר הזה גם כן ידחה את הטיפול האמיתי בכל הבעיות האלה. עד שפקידים יעברו למשרד החדש, עד שיעבירו את מסד הנתונים – עד מתי הממשלה הזו תמשיך לפגוע בעבודה סבירה שאמורה להתקיים בתוך המשרדים, רק מתוך אינטרסים אישיים ומתוך רצון של המשרדים, של השרים, לצבור עוד ועוד כוח ולאגור אותו? תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי. אחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> היא אמרה לי שהיא תתנקם בי עכשיו. <היו"ר יצחק וקנין:> אני בטוח שאתה תסתדר אחר כך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לפעמים דברים נוראיים מתרחשים והם לא באים לידי ביטוי בדעת הקהל או במדיה או בכנסת. לפני כמה ימים ג'יבריל ג'רושי, בן 19, נורה ונהרג על-ידי המשטרה בתל-אביב. המשטרה הוציאה הודעה ואמרו שהיה לו אקדח. לא שהשתמש בו, אמרו: היה לו אקדח. אבל אני רוצה לומר לכם שג'יבריל ג'רושי נורה ארבעה כדורים בגב. בגב. מה המשמעות של ירי בגב? לא כדור אחד, לא שניים, לא שלושה – ארבעה כדורים, אדוני היושב-ראש. עכשיו, יריתם בו, (אומר בערבית: יריתם ארבעה כדורים בגב שלו,) – יותר משעה נשאר שם ולא הגישו לו עזרה ראשונה כדי להציל את חייו, כמקובל בכל מקום. אגב, אנחנו מקבלים הרבה דיווחים שכך קורה גם בשטחים הכבושים: יורים באנשים, פצע קל בכתף, למשל – נפגע העורק, הפצוע נשאר, לא מקבל טיפול, והוא מת כתוצאה מהלם, משטף הדם. כך קרה גם במקרה הזה. לכן אני אתמול הייתי בג'ואריש, הייתי אצל המשפחה שלו, אני מכיר אותם באופן אישי, הם ידידים וחברים. האבא שלו היה בהלם, הוא אומר – אומרים לי, המשפחה: מילא ירו בו בגב, אבל להגיש עזרה רפואית כדי להציל את חייו, צריך או לא צריך? אפשר או אי-אפשר? למה? זה לא חמש דקות, לא רבע שעה – שעה, יותר משעה. חבר הכנסת מיקי לוי, היית ממ"ז ירושלים. לירות במישהו ארבעה כדורים בגב ושעה לא לתת לו טיפול רפואי, זה נקרא וידוא הריגה באמצעות אי-מתן סיוע רפואי מציל חיים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. יעלה חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <עליזה לביא (יש עתיד):> היא אמרה לך שהיא הולכת לוועדה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם תחזור, אני אאפשר לה לדבר. זה מחווה למרצ, לא? שלוש דקות, חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, להלן רשימה קצרה של מה שאושר כאן בשנה האחרונה. אני מניח ששלוש הדקות לא יספיקו לי. מינהל התכנון עבר ממשרד הפנים למשרד האוצר. האחריות לשירות האזרחי-לאומי הועברה ממשרד ראש הממשלה למשרד החקלאות, כאילו הם מגדלים חסה בשטחים. האחריות לגז הועברה למליאת הממשלה, ולאחר מכן, כשהתגלו קשיים נוספים, הועבר השר עצמו, השר דרעי, ממשרד הכלכלה למשרד הפנים. החטיבה להתיישבות הועברה ממשרד הבינוי למשרד החקלאות. אגב, משרד הבינוי חזר להיות משרד הבינוי והשיכון, ואני דווקא מברך על כך, אדוני. האחריות להחלטה לאפשר או שלא לאפשר פתיחת עסק בשבת הועברה משר הפנים למליאת הממשלה, על כך נודע היום. משרד החוץ פורק וחולק לכמה משרי הממשלה כתוספת לתיקים שקיבלו עם הרכבת הממשלה. מינהל מקרקעי ישראל הועבר ממשרד הבינוי למשרד האוצר. סגן שר הועבר גם הוא ממשרד הפנים למשרד ראש הממשלה, וכעת מועבר למשרד להגנת הסביבה. תגידו, יש לו בכלל מקום לשבת במשרד להגנת הסביבה? הרי זה משרד כזה קטנצ'יק, בקושי לשר יש עבודה. וסגן שר הרווחה הועבר ממשרד הרווחה למשרד הפנים. ומה נשאר ממשרד הכלכלה? בתי-הספר המקצועיים הועברו לרווחה, מעונות היום הועברו למשרד הרווחה. סמכויות שר הכלכלה והתעשייה הועברו מהשר דרעי לראש הממשלה בנימין נתניהו, נוסף על תפקידו כשר החוץ, שר התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי, וממנו עובר עכשיו לשר כחלון. אלא שבממשלה הזאת לא חשבתם שיעבור ככה משרד, אז גם את הכלכלה מפרקים, ודורשים מאתנו להעביר את תחום התעסוקה למשרד הרווחה והשירותים החברתיים. לצחי הנגבי הועברו הסמכויות הנתונות לשר התקשורת, אך לא המשרד עצמו, וגם זאת רק בעניינים הנוגעים לשאול אלוביץ ולחברות של קבוצת "בזק". במקביל, הוא גם השר לענייני פרשיית יהודי תימן. עם כל הכאב שהפרשייה הזאת גורמת לנו, והיא גורמת לצלקת, נשאלת השאלה, האם צריך שר לפרשת ילדי תימן? את משרד הקליטה העבירו מהשר אלקין לסופה לנדבר, עכשיו מעבירים אליו את המשרד להגנת הסביבה. הכול ג'ובים וג'ובים וג'ובים. ככה, אדוני, אי-אפשר להמשיך. אני מבין שאני לא אספיק להקריא את כל הרשימות. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <מיקי לוי (יש עתיד):> משפט אחרון. מכל הברברת שמעתי הבוקר את דבריו של ד"ר כחלון, שביקש להוציא את הממשלה לחופשה לפני אשפוז. אז אני חולק עליך, ד"ר כחלון; אכן, הממשלה הזאת צריכה אשפוז, אבל אף בית-חולים לא מוכן לקבל אותה, מכיוון שאין לבית-החולים תרופת פלא, ועל כן הממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. יעלה חבר הכנסת אוסאמה סעדי – איננו. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ואם נקבתי או לא נקבתי, הוא לא צריך להיות פה? הוא לא יודע את הסדר? ידידי, אתה לא חבר כנסת חדש, באסל גטאס. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. חברי כנסת, שלא מהסיבה שהם נמצאים בוועדה כרגע, כמו תמר זנדברג, שלה אמרתי שכשהיא תגיע היא תדבר, חבר כנסת שלא יהיה אולם המליאה, לא אאפשר לו לדבר כשהוא יחזור. אם כשאקריא את שמו הוא לא יהיה נוכח, הוא לא ידבר. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אם יש שר, כבוד השר – אני לא יודע אם יש שר, אז נדבר למליאה, לכנסת. <קריאה:> השר פה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד השר שישנו. הקרקס ממשיך ומתמשך; שנה וכמה חודשים חלפו מאז הקמת הממשלה, שהייתה כל הזמן על חודו של קול, ועכשיו עוד כמה קולות נוספו, מכל מיני סיבות, שהן ברורות לכולנו. עכשיו שוב יש החלפת תיקים, הוספת תיקים, העברות תיקים ממקום למקום. זה מזכיר לי – לא יודע אם כולכם יודעים, אולי חברינו יודעים – המחזה, ההצגה הסאטירית, של ג'וואר א-טושה, שהיה המוכתר הגדול והיחיד והדיקטטור הגדול במדינה שלו, והחליף שרים בהחלפת הגבהים שלהם. כל שנה, כל חודש, כל חודשיים, בהחלפת הגבהים שלהם. את המחזה הזה אנו צופים וחיים בממשלה הזאת חודש-חודש, תקופה-תקופה, בכל מושב כמה פעמים. כבוד שר האוצר משה כחלון, שכמובן אני נותן לו כבוד, אבל לצערי הרב את המשימה שלו הוא לא יכול לקיים וליישם. הדגל שלו, הדגל החברתי, שהוא דוגל בו כשר האוצר, ההבטחות להורדת מחירי הדירות, עדיין הכול דורך במקום, ולהפך, דווקא מחירי הדירות עולים. אף-על-פי שיש ניגודי אינטרסים, אולי יש גם דברים משותפים בין משרד האוצר למשרד הכלכלה, אבל אני בטוח ששר האוצר לא יכול למצוא את הדברים המשותפים בין משרדו הנוכחי, משרד האוצר, למשרד הכלכלה, וזה יהיה לא לכאן ולא לכאן. כאן חצי היריון ושם רבע היריון. הוא לא יכול להחזיק לא באבטיח הזה ולא באבטיח השני. כבר הזכיר הקולגה שלי, חבר הכנסת מיקי לוי, את כל ההחלפות שהיו במשך השנה, והיו עוד הרבה. האם זה עשה יציבות כלשהי בממשלה? האם ראינו איזו תקווה לאיזו מדיניות כלכלית טובה, מבשרת משהו? אני לא חושב. והממשלה בחבילה אחת באה להגיד לנו: בואו תדברו שלוש דקות על כל החלפה והחלפה. בטח אין שלוש דקות לא לשר להגנת הסביבה אלקין – אי-אפשר לדבר. גם, אולי, ההצעה האחרונה, הודעת הממשלה בדבר העברת תחום התעסוקה ממשרד הכלכלה והתעשייה למשרד הרווחה והשירותים החברתיים, יכול להיות שהיא אובייקטיבית, מאיפה אנחנו יודעים? איך אפשר לדון בזה גם שתי דקות וגם שלוש דקות? אי-אפשר לדון עליה. החבילות האלה שמביאה הממשלה בצורה הזאת, החפוזה, הלא-אחראית, אומרות דורשני, ומן הראוי שהכנסת תחזיר לממשלה את ההצעות האלה, והממשלה תבוא אחרי הפגרה עם החלטות שהן נכונות ונבונות ונדון בהן בהתאם במליאת הכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. תעלה חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. שלוש דקות לרשותך. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כיוון שכבר ברור לנו שהערב הזה יהיה מוקדש לענייני תרבות – אנחנו מדברים פה גם על פריד אל-אטרש וגם על קפקא, אז הרשו לי גם להצטרף לחגיגה. כל מה שקורה היום מזכיר לי יותר את המחזה של שייקספיר, דווקא, "מהומה על לא מאומה". המשחק הזה, של הכיסאות המוזיקליים שלכם, חברים, לא מצחיק את אף אחד; אתם לא בגיל הנכון לשחק במשחק הזה. אתם לא בגיל הנכון לשחק במשחקים שגורמים עוול גדול למדינה שלנו. כמה אפשר לדמיין שאם רק תעבירו את התיק הזה להוא ואת התיק הזה להיא, אתם תסדרו את העניינים ותצליחו בסופו של דבר כן לשרת היטב את האזרחים והאזרחיות במדינת ישראל? זה לא יקרה. אתם ממשלה רעה, אתם ממשלה אכזרית, אתם ממשלה שלא דואגת לאזרחיה. אתם ממשלה אנטי-דמוקרטית. אתם ממשלה שמקדמת כל חקיקה בינתיים – כל חקיקה אנטי-דמוקרטית שיש, אתם כבר שם, אתם כבר מקדמים אותה. אז אני אומרת לכם עכשיו, הפסיקו נא את המשחק הזה, שלא מצחיק אף אחד, שלא משמח אף אחד, ופשוט עשו טובה למדינת ישראל ותתפטרו. תתפטרו, תגידו: אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם הלחץ הזה. כמו שאמר השר משה כחלון, שנכון, הוא אמר דבר נכון, וכולנו מסכימים עם זה שנכון, באמת, זה לא רגע לפני אשפוז, זה שבריר שנייה לפני אשפוז, זה מה שקורה פה. בתחום של תרבות, בתחום של תקשורת, בתחום של הגנת הסביבה, אין פה תחום אחד שלא נפגע מהממשלה הרעה הזאת. אבל העניין הוא שכמו משה כחלון, שמדבר דברים יפים אבל אחרי זה לא מקיים אותם – נאה דורש נאה מקיים, כן, משה כחלון, או לא? אז ככה גם חברים אחרים בממשלה הזאת, שהם הרי אנשים טובים, בסך הכול, אבל הדברים הרעים מתרחשים בזכות זה שהאנשים הטובים שותקים, וזה מה שאתם עושים. אז אני פונה עכשיו לא לראש הממשלה בנימין נתניהו, אני פונה לאנשים הטובים, דווקא, בקואליציה הזאת, שהם לא האנשים שרוצים לעשות רע לדמוקרטיה של האנשים, שרוצים לפגוע בתאגיד השידור הציבורי, שהם רוצים לפגוע בחופים שלנו, שרוצים לפגוע בדמוקרטיה שלנו. לא, הם לא, הם – כל אחד לעצמו – אומרים: אני מגן על הדמוקרטיה, אני מגן על זכויות הלהט"בים, אני מגן על כך, ועל דא ועל הא, אבל בפועל כל זה מצטבר לרוע טהור, שאותו מסמלת ממשלת נתניהו; ממשלת נתניהו הכי קיצונית, הכי ימנית, הכי מטורפת שהייתה לנו פה אי-פעם. אנחנו רואים את זה עם הלחץ המטורף של הימים האחרונים: בואו נדחף כמה שיותר חקיקה שהיא חקיקה פוגעת, חקיקה פוגענית. כל חוק שמוצע, יש פה איזה סעיף תמיד – אפילו שזה נראה כמו משהו שמיטיב עם אזרחי ישראל, בסופו של דבר זה לא. וזה הטבע האמיתי של הממשלה הנוכחית. אז אני קוראת להתנגד להעברת הסמכויות, ואני קוראת לממשלה הזאת, לאנשים הטובים שבה: הרימו נא את קולכם, הפסיקו, תצאו מהמשחק, תצאו מהכיסאות המוזיקליים, תפנו אותם לאנשים אחרים, שכן ידעו לנהל את המדינה הזאת בצורה הרבה יותר טובה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש – יש לנו שר באולם, שרה? שר? <היו"ר יצחק וקנין:> שר החינוך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> שר החינוך – מצטנע לו שם בפינה. אדוני שר החינוך, אתה לא אמור לשבת לשולחן הממשלה? זה בדרך כלל דבר ששרים גאים לעשות. <ענת ברקו (הליכוד):> הוא יושב בנגמ"ש. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> יושב בנגמ"ש. אדוני היושב-ראש, תודה לך, רבותי חברי הכנסת, בהצעה שהממשלה מביאה בפנינו יש שני דברים טובים. קודם כול, יהיה בישראל שר להגנת הסביבה; אני מברך על זה. אי-אפשר שהמשרד להגנת הסביבה יישאר יתום, אי-אפשר ששר האוצר ינהל את תיק הגנת הסביבה. יש גבול לכל תעלול, אפילו בממשלת נתניהו. אנחנו צריכים שר להגנת הסביבה, אנחנו צריכים שר להגנת הסביבה במשרה מלאה, וזה דבר טוב. דבר טוב שני זה שנגמרת כהונתו של שר הכלכלה הגרוע ביותר בתולדות מדינת ישראל; האיש שידע לדאוג לטייקוני הגז, אבל אף פעם לא הקדיש רגע של מחשבה לעובדי הבניין שנהרגים בתאונות. לא היה מוכן לענות כאן על שאילתות בנושא, לא היה מוכן להתייחס להצעות לסדר-היום בנושא, לא היה מוכן לענות לנו לא בעל-פה ולא בכתב, כי הוא, עמיתי חברי כנסת, לא מתעניין בחיים עצמם, כאשר אלה בסך הכול חיים של פועלי בניין. אז טוב שפטרנו מעונשו של זה; מעונשו של שר כלכלה גרוע, שלא דאג לעובדים, לא דאג לתעסוקה, לא טיפל בתאונות עבודה, לא עסק במפוטרים, לא יצר פתרונות בשום תחום. סליחה, חוץ מתחום אחד; לקדם את האינטרסים של טייקוני הגז, לקדם את האינטרסים של בעלי ההון – את זה נתניהו ידע ויודע לעשות, בזה הוא יודע להתמקד, לזה הוא יודע להקדיש תשומת לב, ולזה הוא יודע גם לעשות את מה שצריך כדי שזה יקודם ויעשה שינוי. אבל, עמיתי חברי הכנסת, צריך להגיד ביושר: מה שאמר היום שר האוצר זה סיכום מדויק של מצבה של הממשלה. כדאי לציבור הישראלי שהממשלה הזאת תצא לחופשה לפני שהיא תילקח לאשפוז כפוי. אני הייתי מציע, עמיתי חברי הכנסת, לא להסתפק בחופשה. חופשה לממשלה הזאת כנראה לא תספיק. אנחנו עוסקים פה בבעיות טרמינליות, ואני חושב שהמינימום שהממשלה יכולה להציע לציבור הישראלי זה פרישה מוקדמת מרצון. הממשלה הזאת צריכה ללכת. משחקי הכיסאות של החלפת תפקידים והחלפת מקומות בקטר הזה לא יועילו; הקטר הזה נוסע לכיוון בעייתי ומוטעה, והקטר הזה גורר אתו את החברה הישראלית כולה לאסון אחד גדול. בהיעדר התקדמות לשלום תהיה כאן מלחמה; בהיעדר פתרונות של צדק חברתי, אנחנו נמשיך וניכשל במצוקות של דיור, של יוקר מחיה, של בעיות תעסוקה. קשה לחיות בארץ הזאת – הממשלה הזאת צריכה ללכת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת אראל מרגלית. ולאחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, אדוני שר החינוך, אני רוצה להסכים עם חברי דב חנין ולעשות איזשהו ציון של סיום תפקידו של שר הכלכלה הגרוע בתולדות ישראל. בוא נחשוב למה: 60,000 עסקים קטנים ובינוניים נסגרו ב-12 החודשים האחרונים. שנת 2015 הייתה השנה הגרועה ביותר בתולדות התעשייה הישראלית: מפעלים נסגרו, ולפי התאחדות התעשיינים, לפי דוח שלהם, לא נפתח ולו מפעל אחד לרפואה ברחבי מדינת ישראל. הצמיחה במדינת ישראל היא היום אולי הצמיחה החלשה ביותר שידענו מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008. אומרים לנו שזה בגלל המצב של הכלכלה העולמית. שטויות. כשארצות-הברית צמחה ב-3% ברבעון הראשון, ברמה שנתית, ישראל צמחה ברמה של 0.8%, שזה פחות מהצמיחה הטבעית. בוא נגיד את האמת, בנימין נתניהו; אמרו עליך שהיית פעם שר אוצר טוב, בתקופה של אריאל שרון. בתקופה של אריאל שרון היה ראש ממשלה שדחף את הכלכלה קדימה, אתה היית כמו מנהל חשבונות, שדואג שלא יוציאו יותר ממה שמכניסים, וזה מה שאתה, ראש הממשלה – מנהל חשבונות רע. ובינתיים מדינת ישראל צריכה לא מנהל חשבונות, אלא הכלכלה הישראלית צריכה יזם, צריכה יוזמות, צריכה תחומים חדשים, צריכה – הגליל ונגב וירושלים ומרכז הארץ, והצעירים, והאוכלוסייה החרדית, והאוכלוסייה הערבית – כולם צריכים כיוון חדש, ואתה היית זה שמאט, זה ששופך מלח – או סוכר – בתוך המנוע, והמנוע נמצא בהאטה כלכלית חמורה. והדבר הגרוע ביותר – – <היו"ר יצחק וקנין:> שנגמר לך הזמן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – זה ששר הכלכלה נמצא בחקירה, או בבדיקה, כמו שר החוץ, כמו שר התקשורת, וכמו ראש הממשלה – כולם נמצאים בבדיקה או חקירה. וכשנמצאים בבדיקה או חקירה כל השרים האלה, אז ראש הממשלה – כששר הכלכלה בחקירה, אז ראש הממשלה פונה להסתה, ואת זה צריך להפסיק, והממשלה הזאת צריכה לעבור הלאה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. תעלה חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חבר הכנסת באסל גטאס. שלוש דקות לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, 30 שנה חווים בני העדה האתיופית אפליה, גזענות וקיפוח. 30 שנה הם זועקים וקולם לא נשמע, עד שלפני כשנה קם גל מחאה, קם קול זעקה ששטף את כל הארץ, וזכינו לשמוע בקול גדול את התחושות הקשות של האפליה והגזענות שבני העדה חווים כל כך הרבה שנים. אתמול הוגש דוח של מנכ"לית משרד המשפטים – ועדת פלמור, הגברת אמי פלמור – לוועדת שרים ולראש הממשלה. דוח שסקר את הגזענות ואת האפליה שחוו בני העדה; דוח שיש בו ממצאים קשים מאוד לגבי הדרה בתעסוקה, הדרה בהשכלה גבוהה, הדרה במרחב החינוכי, שיטור יתר, אלימות של שוטרים, profiling; דוח שצריך להדליק נורה אדומה גדולה מאוד אצלנו בחברה. אבל מעבר לדוח הזה, יש בתוכו 53 מסקנות; 53 מסקנות שנחלקות בעיקרון לתחום החינוכי, השר בנט, שנמצא פה – ואין לי ספק שאתה תיקח לתשומת לבך את כל המסקנות שמתייחסות לתחום שתחת אחריותך – ומסקנות שמתייחסות למשרד לביטחון פנים ולהתנהלות המשטרה. בתחום החינוכי – הכשרת מורים. הכשרת מורים להתמודד עם גזענות שלפעמים גם הם לוקים בה; הכשרה לדעת איך להתנהג עם אפליה ועם גזענות. בגני-הילדים – בובות ילדים גם כהות עור – להטמיע את השוני כבר מהגיל הצעיר. במשטרה חייבים להבין – לצערי שמעתי היום שהם דוחים מכול וכול את מסקנות הדוח הזה, אבל המשטרה חייבת להבין שעד היום הייתה שיטה שגרמה לכך שהיו הרבה יותר מעצרים והרבה יותר אלימות כלפי בני העדה האתיופית, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה, לאחוזם באוכלוסייה, והרבה מעבר למה שנדרש. אז יש לנו היום אפשרות לתקן נזק ועוול של 30 שנה. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אסור שהדבר הזה יתמוסס. אסור שהמשרדים לא יתייחסו אליו ברצינות. הצטערתי מאוד לשמוע היום שהמשרד לביטחון פנים ומשטרת ישראל כבר דחו את האמור בדוח בכל מה שקשור אליהם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני מקווה ומאמינה ש-30 שנות אפליה וקיפוח יבואו לסיומן. הדרך עוד ארוכה, אבל לפחות לאמץ את הדוח. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת באסל גטאס. <מיקי לוי (יש עתיד):> שמענו שיש מינוי חדש, אדוני. סגן שר. <טלי פלוסקוב (כולנו):> מה רע? מה רע, מיקי? <מיקי לוי (יש עתיד):> בשביל מה זה טוב? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מציע שהאופוזיציה תאתגר את הקואליציה היום, כולל אותך, היושב-ראש, ותעשה מבחן שבצדו פרס. אם יתגלה שיש חבר קואליציה אחד שיכול לעמוד במבחן הזה, נציע לו קיזוז. הפרס יהיה קיזוז. והמבחן הוא, אם יצליחו בו, יכלול שאלות על הרכב הממשלה, מי השרים, איך חלוקת המשרדים, ויותר חשוב – חלוקת הסמכויות. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אני אומר לך, אתה נותן לי קיזוז? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> ואני מציע שתהיה שאלת בונוס שתזכה אתכם בפרס מיוחד מאוד, שזה יהיה קיזוז על חוק הליבה. <מיכל רוזין (מרצ):> אין קיזוזים בחוק הזה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זה הפרס המיוחד. אם מישהו יכול להגיד לי – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יודע מה כתוב אצלנו? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – איפה היום שוכן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תשמע מה כתוב. אצלנו כתוב: "רחמנא" – זה הקדוש-ברוך-הוא – "ליבא בעי" – רוצה את הלב של האדם, לא את הליבה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> השאלה המיוחדת הקשה: איפה ומי אחראי היום על יישום סעיף 50 של חוק ההגבלים העסקיים, שבזמנו הופקע מהשר דרעי – או היה אמור להיות אצל השר דרעי – כדי להגביל את חברות הגז? מי שיענה על השאלות האלה, יקבל מאתנו קיזוז. זה באמת מבחן מאתגר, כי הממשלה הזו, התזזיות שיש בה והנזילות בין המשרדים, בין השרים – משהו לא ייאמן. ואני רציתי לדבר ולפנות אליכם, כל חברי הכנסת שיושבים כאן, להציע לכם ללכת לקרוא במוסף "הארץ" של יום שישי – היה מאמר של פרופסור אווה אילוז – מרוקאית; אני לא ידעתי שהיא מרוקאית. <אלי אלאלוף (כולנו):> מרוקאית אמיתית, ועוד מפאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כן. על שהגיע הזמן לבחון את האמירה המפורסמת על הבנאליות של הרוע. והיא סוקרת שם את התיאוריות החדשות, את הספרים החדשים בנושא. המאמר הזה, אם אתם קוראים אותו – אני חושב שכל מי שנשארה בתוכו אפילו מידה מסוימת של הומניות צריך לרעוד רק מתיאור המצב שאליו הגיעה החברה הישראלית בעידוד הממשלה הזו. ומה שהיה אתמול בישיבת הממשלה, על הפאשיזציה, על המידה של הקיצוניות, על שנאת האחר, על אי-קבלת האחר, והמשפט – ובזה אני מסיים כי אני אחזור למאמר הזה כנראה כמה פעמים הלילה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> היא אומרת שהקבוצה, קבוצת הרוב או הקבוצה המדכאת, אחד המאפיינים המרכזיים כשהיא מגיעה ל-level, למידה שישראל או חברת הרוב היהודי מתקרבת אליה – שמאבדים את האמפתיה לאחר. האי-יכולת להזדהות עם האחר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה שסיפר טיבי על הבחור הזה, על עזיבתו עם ארבעה כדורים בלי סיוע רפואי – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, משפט אחרון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – בלי להרגיש אמפתיה כלפי הקורבן – זה אומר שאתם מגיעים לאותו level שחברות אחרות הגיעו אליו. לא חייב שיהיה בתוך כל אחד נאצי קטן בשביל להיות חברה גזענית ומדכאת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה מטיף לנו על אמפתיה? איזו אמפתיה יש לך? <היו"ר יצחק וקנין:> יעלה חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התרגלנו כבר שמשרדי הממשלה וחלקים ואגפים ממשרדי ממשלה הפכו למעין אבני "לגו" במגרש המשחקים הפרטי של ראש הממשלה – ברצותו מרכיב וברצותו מפרק. התרגלנו גם שהדבר היחיד שעומד מאחורי משחקי הרכבה אלו זה איזשהו שיקול פוליטי של ראש הממשלה – לרוב שיקול אישי, רגעי, לעתים שיקול עלום, נסתר אפילו מחבריו למפלגה ולממשלה. התרגלנו. אבל הפעם נרשם שיא חדש. אני רוצה לשאול את ראש הממשלה ואת שר הרווחה והשירותים החברתיים, האם נעשתה איזושהי עבודה מקדימה שמראה כי המעבר הזה של מעונות-היום ובתי-הספר המקצועיים למשרד הרווחה הוא מעבר רצוי, הגיוני, מועיל? האם יש גורם מקצועי כלשהו במדינת ישראל שעומד מאחורי ההחלטה הזאת? שתומך בכך? האם נערך דיון מקצועי ציבורי על סוגיה כל כך חשובה זו? התשובה היא: לא ולא, חד-משמעית. אני רוצה להזכיר את מה שכתוב בעמוד הבית של משרד הרווחה על ייעוד המשרד. כתוב כך: משרד הרווחה והשירותים החברתיים – ייעודו לעסוק באיתור, במניעה, בטיפול, בהגנה, בשיקום ובסיוע לכל אדם, משפחה וקהילה הנתונים במצבי משבר או מפאת מוגבלות, עוני והדרה חברתית, קשיי תפקוד, וכו' וכו' וכו'. אדוני היושב-ראש, האם כל ילדי ישראל בגילים שנה עד שלוש נתונים במשבר? הם ילדי סעד? חלילה. האם כל התלמידים בבתי-הספר המקצועיים מתאימים להגדרה הזאת? ודאי וודאי שלא. זה שני עשורים שכל הגורמים הממלכתיים המקצועיים, כל הוועדות, כולל אלה שראש הממשלה הקים – הוועדה שאני עמדתי בראשה, ועדת אלאלוף, ועדת גרונר, המנכ"ל שלו כיום – כולם קבעו באופן חד-משמעי שמעונות-היום שייכים למשרד החינוך ואין בלתו. ועכשיו, בהינף יד, מעבירים את זה למשרד הרווחה. יש איזושהי הצדקה לכך? מישהו נתן את הדעת? אני פונה לחברי בקואליציה – כן, יש לכם ראש ממשלה שהוא כול יכול, אבל למה אתם לא שואלים את השאלה הזאת? שמישהו יסביר מקצועית, עניינית, למה המעבר הזה, מעבר לעניין האישי, שראש הממשלה רוצה להיטיב עם שר – מוכשר ככל שיהיה – והוא רוצה להרע עם שר אחר משיקולים פוליטיים? גם לציניות יש גבול. גם לכוחנות, גם לשררה. רבותי, אי-אפשר ככה. אני קורא בכאב רב לראש הממשלה להתעשת ולהעביר את המעונות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> – – למשרד החינוך, לרכז את כל האחריות לגיל הרך שם. מוטב שעה אחת קודם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. יעלה חבר הכנסת אלעזר שטרן. מזכירת סיעת העבודה, נא לשמור טיפה על השקט. שלוש דקות לרשותך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני שר החינוך, אם לא קשה לך, בוא תיכנס, אני רוצה שנדבר. אתה צריך להיות בתוך המליאה. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, לא, זו לא המליאה. זה המקום של העוזרים והכול. דוגרי, לא אכפת לי, שלוש דקות, אחרי זה אתה מבחינתי משוחרר. <שר החינוך נפתלי בנט:> אני מקשיב. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שר החינוך, אל תבייש אותנו. אנחנו חברי הכנסת, אופוזיציה, מה יש לנו לעשות? בוא, אני רוצה לדבר על מונחים שאתה מבין, על הנגמ"ש. בוא, בוא, בוא. <היו"ר יצחק וקנין:> הוא בתוך הנגמ"ש עכשיו. <ענת ברקו (הליכוד):> אל תירה לו בנגמ"ש. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני לא יכול לדבר ככה. <היו"ר יצחק וקנין:> לפי השיטה, הוא בנגמ"ש. אבל אדוני השר יואיל בטובו להיות עמנו, בתוך המליאה, אם זה אפשרי. אני חושב שאפשר להבין חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, אבל לא כל הזמן בתוך הנגמ"ש, כפי שאמרה חברת הכנסת ענת ברקו. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה על הזמן שלך. <היו"ר יצחק וקנין:> אל תדאג, זמן אני אתן לו. עד תפילת ערבית הוא חייב. <מיקי לוי (יש עתיד):> יכול להיות, עליך אני סומך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> סליחה? <קריאה:> הבעיה היא שהוא לא סופר אותך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יכול להיות. אני רוצה לדבר כשיש שר במליאה. במקרה יצא שר החינוך. אני לא מדבר. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול להישאר שלוש דקות בשקט. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני לא חושב. זאת מליאה? <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, אני מבקש שתיגש למקום שלך, או לכל מקום אחר במליאה, ולא למקום שהוא לא שלך. על-פי הנוהל, אתה צריך לשבת בתוך המליאה. אפשר חמש דקות לדָבָר דחוף, אבל לא לעשות את זה כנוהג שיושבים מחוץ למליאה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כבוד שר החינוך, אני מתנצל, אני פשוט באמת רוצה לדבר אליך. כיוון שהשתמשת בנימוקים של נגמ"ש – אתה ואני יודעים מתי נפגעים בתוך הנגמ"ש. לנגמ"ש יש נהג, ולנגמ"ש יש מפקד, ולנגמ"ש יש מקלע ימין, ולנגמ"ש יש מקלע שמאל, ומהנגמ"ש יורדים להסתער כשמגיעים לקו הסתערות, ויורדים לבצע משימות כשהגעת לתחילת תנועה. מתי יורים בתוך הנגמ"ש ונפגעים? כשכולם יושבים בתוכו ספונים; כשמנוטרלים מבחוץ; כשלא יודעים מה קורה בחוץ; כשאין אומץ להוציא את הראש ולראות מה קורה בחוץ. בנגמ"ש הזה, כשיורים בתוכו, נפגעים. אבל אנחנו מקבלים היום דברים שכבר אין לנו כוח לקרוא את זה, על כיסאות בתוך הנגמ"ש שלכם – איך השר הזה מחליף את השר הזה; אנחנו לא יודעים כבר מי הנהג. דרך אגב, כשאין קשר פְּנים, משתמשים במושכות, כמו שמוליכים בהמות, סליחה על ההשוואה. אז אני לא יודע אם יש קשר פנים, בגלל שלא נראה שמישהו מקשיב למישהו. בגלל שכששרה אחת צריכה ללמד שרה אחרת שיעור בדמוקרטיה, אז איזה נגמ"ש זה? לאן הנגמ"ש הזה נוסע? שמישהו יעשה טובה ויוציא את הראש. אולי תהיה זה אתה? לא רק תחשבו על איך אנחנו יושבים במקומות הכי ממוגנים האלה; לא תריבו על המקום שבו גם ביקורת מבחוץ לא תפגע בכם, בגלל שכשיש ביקורת, אז שר מחליף שר, ועושים עוד סגן שר, וממנים עוד ועדה בכנסת. והמדינה הזאת היא כולה סטטיסטים של איך הנגמ"ש הזה ייסע ויחגגו בתוכו. אבל אם הוא היה נגמר בתוככם, אז בסדר. אבל הנגמ"ש הזה הוא דורס. הוא דורס לא אותנו, הוא דורס את מדינת ישראל. אנחנו מתביישים. אנחנו עכשיו מאשרים מינויים של משחקים בתוך הנגמ"ש שלך, וכבר אנחנו שומעים שמחר יש עוד סגן שר במשרד ראש הממשלה מהמפלגה של שר האוצר, שאחראי על התקציב שלנו. כאילו הוא לא יודע שגם סגן השר הזה יעלה עוד קצת. כאילו הוא לא למד שיעור ראשון בכלכלה על חיכוכים מבניים, על מה זה עושה כשמחליפים מנהלים בכל כמה חודשים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז בבקשה, תירו בתוך הנגמ"ש, אבל עד הסוף, כדי שיבוא לפה צוות אחר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין. ואחריה – חבר הכנסת מאיר כהן. שלוש דקות לרשותך. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה לך. איפה אלעזר? תמיד אני נהנית לשמוע את אלעזר. אני רק חייבת להודות שקצת קשה לי לשמוע את הביטויים של ירי בתוך הנגמ"ש וכל הביטויים המיליטריסטיים האלה כשאנחנו מדברים על הממשלה ועל היחסים בתוך הממשלה ומה שהממשלה עושה. אז אני רוצה להציע שיח שונה, שיח אולי מעט ילדותי יותר, אבל בואו נדבר על משחק הכיסאות, או יותר טוב – נדבר על "חבילה עוברת". אתם זוכרים את המשחק "חבילה עוברת", כשיושבים במעגל ומעבירים חבילה? הנה, חבר הכנסת אמיר אוחנה מחייך. מעבירים את החבילה מאחד לשני, כל אחד מוריד את העטיפה כשהחבילה מגיעה אליו ומגלה משימה חדשה. וכך הם השרים שלנו: החבילה עוברת מאחד לשני, הוא פותח – אנחנו היינו שכונה ברמת-גן, אז לא היו לנו עטיפות יקרות, היינו עוטפים בנייר עיתון – פותחים את נייר העיתון, ותמיד הידיים היו שחורות מהפיח, מהדיו – אבל זה לא מהדיו, זה מהנפט שעליו מדפיסים את העיתונים – ומעבירים, ואז כל אחד פותח, ויש משימה, או שאומרים "קיבלת הפתעה", או כל מיני דברים. ככה גם מתנהלת הממשלה – החבילה עוברת משר לשר, וכל שר פתאום פותח את העיתון בבוקר ומגלה שהנה, הוא השר להגנת הסביבה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> הכי מעליב זה כשהחבילה לא מגיעה אליך. <מיכל רוזין (מרצ):> בדיוק, זה הכי מבאס. אתה מחכה, מחכה, מחכה, מחכה, החבילה עוברת, עוברת, עוברת, ואז פתאום אומרים לזה שלפניך: דלג שלושה. ואז מדלגים עליך, ואתה לא קיבלת כלום. ואז עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם סבב, עוד מגיע אליך כמעט, ואז לא. עכשיו אתה צריך למסור לילדה הכי יפה בכיתה, או לילדה הכי חכמה בכיתה – זה היום, כשאנחנו בעידן יותר שוויוני. אז "חבילה עוברת", זה המשחק של הממשלה הזאת. כל שר לא יודע אם מחר הוא יהיה במשרד שלו או לא, יקבל הפתעה – אולי נעימה, אולי קצת פחות נעימה, ידיחו אותו, יקבלו אותו, ישדרגו אותו. הנה, עכשיו אנחנו מגלים שסגן שר מקבל – טוב, הוא עשה עבודה טובה, כנראה, בהתחנפות לראש הממשלה, והוא מקבל תפקיד במשרד ראש הממשלה. כל אחד קם בבוקר, פותח את העיתון ומגלה – הרי ישב ראש הממשלה בשבוע שעבר בוועדה לביקורת המדינה ואמר: חכו, חכו, יש לי הפתעה בשבילכם, בשבוע הבא תגלו, וגם השרים יגלו, מה הם קיבלו בחבילה העוברת. אז הנה, גילינו, והנה הם קיבלו חבילה עוברת. האם אלה השרים שמתאימים? האם זה מה שנכון? האם המשחק הזה נכון למשרדי הממשלה? <היו"ר יצחק וקנין:> גם חבילת הדקות נגמרה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני מסיימת. נכון למשרדי הממשלה, נכון לניהול תקין של המדינה, נכון לניהול יציב, למדיניות וממשל תקין? מדברים על יציבות שלטונית – זאת לא יציבות שלטונית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. יעלה חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. שלוש דקות לרשותך. <קריאה:> איזה משחק עכשיו? <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, מיכל, יקירתי, אני פונה אליך, בנט, אף-על-פי שאתה עם האוזנייה. יש לי הערכה למה שאתה עושה. אמרתי לך את זה, וכאיש חינוך אני חושב שדברים טובים קורים במשרד שלך. ובכל זאת, אני לא מבין למה אתם מוותרים על כך שמעונות היום יהיו סוף-סוף במשרד החינוך. נפתלי, אתה מהנהן בראשך. אני ציפיתי שאתה תעמוד על הרגליים האחוריות, כמו שידעת לעשות את זה במקומות אחרים. הרי מה יותר נכון, אלי אלאלוף, ידידי הטוב, מורי ורבי – מה יותר טוב מאשר להגיד: זה הקו האדום שלנו; ממעונות יום ומדרדקים לא עושים פוליטיקה. ולהתייצב בפני ראש הממשלה ולהגיד לו: כן, על זה מפרקים ממשלה – וזו שעת המבחן שלכם. לא חלילה כי אני חושב שצריך לעשות פוליטיקה בגרוש, אבל יש קץ לציניות הזאת. באמת, צריך לשים גבול לשערורייה הזאת. וכחלון, איפה אתה? איפה אתה? אתה מרכיב חשוב בממשלה הזאת, אתה נותן שישחקו ככה הנערים בכזאת ציניות? אתם לא מבינים שאנחנו מטיילים בחוץ, כמוני כמוכם, שומעים את רחשי לב הציבור, ולא משנה מה הם יצביעו, אבל משנה מה עכשיו – אנחנו חוטפים כי אנחנו חברי כנסת. שואלים אותנו: מה, זה גן-הילדים? אתם לא מתביישים? כזאת ציניות, כזאת התקרנפות של אנשים טובים, מה קרה, ברגע שהגעתם לממשלה הכול מותר? זו מדינה בתוך מדינה, מדינה של הסכמים קואליציוניים. נכון שצריך לכבד הסכם, אבל לקדש הסכמים קואליציוניים גם כשהם פוגעים בתלמידים, גם כשהם פוגעים בנשים, גם כשהם פוגעים במיעוטים? הפכנו את השיח לשיח אלים, שיח ציני. בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים שואלים אותנו: הזאת ממשלת היהודים? הזאת ממשלת ישראל? ואני קורא לכם, חברי: אל תתקרנפו, תהיו זהירים. הייתי שר בממשלה, היינו חלק מהקואליציה, אבל ידענו לשים גבולות ולהגיד: כאן אנחנו לא טובלים את ידינו. ואלי, אני פונה אליך, ולטלי, ולבנט, ולאנשים הטובים בקואליציה הזאת, ויש עוד: טלו קורה מבין עיניכם. אל תיתנו לדבר הזה להמשיך. אני קורא עכשיו טוקבקים, איזה התקפה על השרה גמליאל, אדוני היושב-ראש, התקפה חסרת תקדים, על זה שהשרה אמרה שיש נימה פאשיסטית בדברים. אני מתבייש לקרוא את מה שכותבים. אני מתבייש. אתם יכולים לשים לזה סוף. ואם לא לשים לזה סוף, אז להגיד לאנשים: חבריא, יש גבול. אנחנו לא נטבול בשרצים האלה אתכם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת עפר שלח. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני רץ, אני רץ. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול ללכת גם, ולא לרוץ. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני מתאמן בריצה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, שלום, חברי חברי הכנסת, תראו, אין קרקס יותר משעשע מאשר ממשלת ישראל. אין. כל יום יש הפתעה – הליצנים עולים לזירה ומפתיעים אותנו בתרגילים חדשים. התרגיל האחרון נקרא "נתניהו מחלק את הממשלה שלו", "נתניהו מחלק סוכריות", "נתניהו מחלק את משרד החוץ". הוא עומד במרכז הזירה, השרים מתרוצצים לידו, עושים פוזות כאלה ואחרות, ואז, אם הן מוצאות חן בעיניו, הוא זורק להם איזה פתית קטן, איזה צ'ופר קטן, "פסק זמן", משהו אחר, העיקר שיהיה שמח בזירה, וכולם יהיו מרוצים. והמחול הזה נמשך; כל כמה שבועות אנחנו עומדים פה ורואים איך גוזרים תפקיד ממשרד אחד למשרד אחר, ממשרד שני למשרד שלישי, ממשרד רביעי למשרד חמישי. אני לא חושב שחיים כץ גמר לקרוא את כל הרשימה של הסמכויות שהוא מעביר עכשיו למשרדו. מה ההבדל בתקופה שחיים כץ יושב פה לתקופה של השר בנט במשרד הכלכלה? אני לא מבין, למה? כי השר בנט עבר, וכרגע אין שר, ואפשר לקחת ולקרוע את המשרד הזה לגזרים? מה, לא נשאר באמצע איזשהו משהו מהותי? מה התפקיד של המשרד? האם הוא משתלב בתפקידים אחרים? היסטורית היה עבודה ורווחה, וכבר זה לא שם. זה נחתך, וטוב שנחתך, אז עכשיו מחזירים את זה אחורה. זה ריקוד תימני – צעד אחד קדימה, שני צעדים לאחור. רק ביממה האחרונה שמענו עוד שתי המצאות מבית-מדרשו של נתניהו: לקחו את לשכת הפרסום הממשלתית, גוף מסוים שהיה במשרד ראש הממשלה, אבל השרה רגב לא קיבלה שום דבר, והיא כועסת – נתנו לה את לפ"מ, שיהיה לה. עכשיו נראה איך יתחלקו התקציבים; היא תיתן גזר, היא תיתן מכה פה, היא תחלק את זה לפי האהבות והשנאות שלה, שהן ברוך השם במידות גדולות. מה זה? מה זה הג'ונגל הזה? עכשיו יש עוד תפקיד אחד שכבר מתחילים – עוד תחום אחד – יש במשרד החוץ תחום שנקרא קשרי תרבות ומדע. תחום מסוים, מוגדר. אבל משרד החוץ הלוא פרוץ, הוא מופקר, אפשר לעשות בו מה שרוצים, כי אין לו שר; השר, קוראים לו נתניהו. אז לוקחים תחום מוגדר, שהיה 68 שנה בתוך משרד החוץ, והופ, מכפיפים אותו לשרה רגב. עוד פעם השרה רגב. למה? רגב עוד לא מרוצה. לפ"מ לא סיפק את התיאבון. אז לוקחים את קשתו"ם, מכפיפים אותו אליה. למה? מה ההיגיון? הלוא הייתה איזושהי סיבה ש-68 שנה הוא היה שם. חברים, זה קרקס מוחלט. אין מה לעשות. אז יכול להיות שמנהל הקרקס נורא מרוצה, באים הרבה צופים – אני אומר לכם, יום אחד הצופים יזרקו לזירה פירות, תפוחים, עניינים, ויכסו אותה בזבל, כי ככה אי-אפשר להמשיך. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה למזכירת הכנסת, ואחריה יעלה חבר הכנסת עפר שלח. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, שהחזירה הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, בהצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ובהצעת חוק התכנון והבנייה (הוראת שעה) (תיקון – חובת מתן הקלה לתוספת דירות מגורים); הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, וכן הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון מס' 15), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 25), התשע"ו–2016, וכן הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון מס' 22), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לוח תיקונים להצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 63), התשע"ו–2016, ולהסתייגויות ולבקשות רשות דיבור. תודה. החלטת ועדת האתיקה בעניין קובלנות שהוגשו בעקבות נאומה של חברת הכנסת חנין זועבי במליאת הכנסת בנושא הסכם הפיוס עם טורקיה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הודעת הממשלה על שינויים בחלוקת התפקידים בממשלה, על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד ועל העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר יצחק וקנין:> יעלה חבר הכנסת עפר שלח – איננו; חבר הכנסת אמיר אוחנה – איננו; חברת הכנסת חנין זועבי – איננה; חבר הכנסת יהודה גליק – מוותר; חבר הכנסת אורן אסף חזן – איננו; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – איננו; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – איננה; חבר הכנסת עודד פורר. חברי הכנסת, אני מודיע מראש, כל חברי הכנסת שלא נכחו לא יוכלו לדבר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> מי שהיה בוועדת הפנים יוכל לנאום, ואמרתי את זה – תמר זנדברג ועוד. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני דווקא רוצה לנצל את הבמה גם כי יושב פה עכשיו שר החינוך נפתלי בנט, דווקא כדי לפנות אליך, אדוני השר, בקשר לפרסום שהיה לפני כשבוע ב"גלי צה"ל", של הכתב מיכאל האוזר, שלפיו נשאלו בבחינת הבגרות האחרונה באזרחות לגבי שתי דרכים אפשריות להתמודדות עם השסע הלאומי בישראל ועם המחלוקת בין ערבים ליהודים. בין התשובות שנחשבו כתשובות נכונות על-ידי משרד החינוך – כמובן היו תשובות שנעות בין קיום בחירות, היכולת לייצוג, אפליה מתקנת וכו', אבל הפעם ניתנו עוד שתי אפשרויות: האחת – זה חשוב שתקשיב, אדוני השר – הפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה, והשנייה – ביטול מאפייניה היהודיים של המדינה. מי שענה אחת משתי התשובות האלה קיבל את מלוא הנקודות, הן הוגדרו כנכונות על-ידי המפקחת הראשית על מקצוע האזרחות, הגברת יעל גוראון, כך פורסם, ומי שענה שהפתרון הוא הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, ללא סממנים יהודיים, כלומר, ביטול זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, קיבל את מלוא הנקודות. לפיכך, אדוני השר, אני באמת חושב שראוי להפנות את תשומת הלב של הגורמים המקצועיים. אין לי ספק שאתה חושב כמוני בעניין הזה. זה מסמך חשוב, שכדאי שיכירו אותו, בוודאי האחראים על מקצוע האזרחות, וזה מגילת העצמאות. הפסקה ה-11 במגילה קובעת: "לפיכך" – ואני מצטט – "נתכנסנו אנו, חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל". לא "מדינת כל אזרחיה", אפילו לא "יהודית ודמוקרטית", אבל בוודאי לא מדינה ששוללים ממנה את כל הסממנים היהודיים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עודד פורר. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – יעלה חבר הכנסת יעקב אשר. אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, שלוש דקות לרשותך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, שרים נכבדים, רשמת פרלמנטרית, חברותי וחברי, אני, אדוני היושב-ראש, ביקשתי לעלות ולדבר על העניין הזה ממקום אחד, ואני אומר את זה לך, השר חיים כץ: אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מאשר את ההעברה הזאת, ואני אומר לך את זה בחברות מאוד מאוד גדולה, כמי שבא מיישוב שעולם ההסללה – חבר הכנסת אלאלוף – יודע מה זה. אני מכבד אותך, מעריך אותך, אני מחזיק ממך, אתה יודע את זה; זה לא אישי. אני חושב שזאת טעות מאוד מאוד גדולה – אני יודע שזה כבר אל-חזור – להעביר את כל הנושאים של בתי-הספר המקצועיים ואת כל הדברים האלה לרווחה. אני אסביר גם לך למה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מעונות-היום. <איתן כבל (המחנה הציוני):> מעונות, כן. <מיקי לוי (יש עתיד):> מעונות-היום. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אבל זה מעונות-היום, זה כל הדברים האלה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> זה חוקי אכיפה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא. זו בדיוק הטעות. כי הנושא המרכזי הוא לא חוקי האכיפה. אנחנו רוצים את כל המקומות האלה – להוציא אותם מהמקום הזה. עוד פעם, משרד הרווחה, שהוא אחד המשרדים, מבחינתי, הכי חשובים – אבל אתה מייצר שוב, מכניס אותם לתוך סטיגמה: עוד פעם ילדי ההסללה, עוד פעם הילדים האלה שנמצאים תחת הרווחה. תעבור ממקום למקום ותשאל איזה סקטור מטופל, אדוני השר, על-ידי הרווחה – מי יגידו לך, חבר הכנסת אלאלוף? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לצערי, 20% מאזרחי ישראל, 20% מאזרחי המדינה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אבל למה לקחת אותם ולהכניס אותם למשרד – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אבל המעונות היו שם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא. זה לא משנה אם הם היו שם. הם לא צריכים לחזור לשם. המקום הטבעי שלהם הוא משרד החינוך, וצריך להגיד את זה. אני אומר לך, אם הייתה לי הזכות להחליט בעניין הזה, מעבר ליכולת שלי להצביע, כשהתוצאה ידועה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> זו התוצאה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, חיים. אדוני השר, אני אומר את זה לך, אתה טועה. אני יודע שזאת עוצמה פוליטית, כוח נוסף, זה בסדר, אבל אני לא עליתי עכשיו לדבר על חלוקה פוליטית, אדוני היושב-ראש. באתי להגיד את הדבר הקטן שלי, שאין לי יכולת להשפיע בו בכלל, ואני אומר את זה לך. אתה תעשה את זה טוב, אין לי ספק; זה לא העניין. אני לא חושב שחס וחלילה תעשה את זה לא טוב, זה לא בא מהמקום האישי, או משהו שיכול לבוא ולומר מילה על היכולות שלך או להקטין את היכולות שלך. אבל החיים בנויים לפני הכול מתדמיות. ובעולם שבו אנחנו מתקיימים זה עוד הרבה יותר גדול מבתקופה כשאני הייתי ילד, חבר הכנסת אלאלוף. בעולם שמה שקובע זה הנראות, לאיפה אתה שייך ואיפה אתה גר, יותר מבכל תקופה אחרת, חברי וחברותי חברי הכנסת, כשאתה לוקח אנשים כאלה ואתה מכוון אותם למקום הזה אתה מייצר להם הסללה למקום שכולנו רצינו שהם לא יהיו שם. תודה. ובכל מקרה, שיהיה בהצלחה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה חבר הכנסת יעקב אשר – איננו; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – איננו; חברת הכנסת שלי יחימוביץ – איננה; חבר הכנסת עמר בר-לב – איננו; חבר הכנסת יוסי יונה – איננו. חבר הכנסת אלי אלאלוף, אחרון הדברים. אחריו – יסכם שר הרווחה. שלוש דקות, חבר הכנסת אלי אלאלוף. <אלי אלאלוף (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני שר הרווחה – עכשיו שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים– אני חבר קואליציה, אני אוהב את הקואליציה; אני חייב להגיד, והשר כץ יודע את זה, וכתבנו את זה בדוח העוני: המקום הטבעי של מערכות החינוך הוא במשרד החינוך. כל מערכות החינוך: מעונות-היום, בתי-הספר המקצועיים. כתבתי באופן אישי במיוחד מכתב לראש הממשלה לפני כמה ימים בנושא הזה, או אפילו שבועות. המכללות הטכנולוגיות – הידע האדיר שיש במדינה בתחומים האלה – לצערי הוזנחו במשרד הכלכלה. אדוני השר כץ, אני פונה במיוחד אליך. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני מקשיב לך בקשב רב. <אלי אלאלוף (כולנו):> אני רוצה להגיד, הידע הרב שיש במדינה במערכות האלה שציינתי לפני שנייה, לצערי לא הגיעו למערכות האלה. החולשה הכי גדולה של כל המערכות שציינתי זו החולשה הפדגוגית שלהן, הידע שלא הגיע אליהן, לא הועבר אליהן, וזה הפך לאחת הססמאות שאני שונא, אבל לצערי ככה זה נראה: "שירות עני לעני" – ומזה אנחנו צריכים להיזהר. האוכלוסיות העניות חייבות לקבל את השירות הטוב ביותר, את השירות של העשירים ביותר, של המבוססים ביותר. יש לך משרד גדול עכשיו, ציינת, ואני מאחל לך – ידוע לפחות יתרון אדיר יש לך על כולם, שאתה איש ביצוע, בסוף יהיו דברים. אבל בואו תראו איזה סתירה: בדוח העוני כתוב בצורה מאוד מפורשת: הקמה של שירות של מועצה לגיל הרך עם העברת המעונות למשרד החינוך, באישור הממשלה. באחת הישיבות הראשונות הממשלה אישרה שכל דוח העוני יצא לביצוע, וחלק ניכר ממנו – אני חייב בהפתעה – שם אתם מפריעים, בנגמ"ש, שם, שכבר לא חברי כנסת. חברי, רועי ו-company, מה זה פה, חגיגה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני מקשיב לך. <אלי אלאלוף (כולנו):> גם הם שיקשיבו, שיראו פעם. ואני אומר, הדברים האלה, בהחלטה אחת הממשלה אישרה את אימוץ ההמלצות, ובהחלטה שנייה – שינתה אותן. אני חייב להגיד שיש לנו פה – יש לך בעצם, חיים – יש לך פה אתגר בלתי רגיל, כי המשרד שקיבלת זקוק להרבה הרבה שינויים ורפורמות, ועכשיו אתה מקבל משרד שהוא מפורק, תבין את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה. <אלי אלאלוף (כולנו):> אנחנו בוועדה, ואתה יודע את זה, עשינו הרבה מאוד עבודות על זה – אם זה בנושא של בנייה ותאונות עבודה בכלל, אם זה בכל האכיפה – אין אכיפה. יש לך מערכות של – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – 17 מפקחים, כשצריך מינימום פי-עשרה מזה. אז אני מאחל לך הצלחה. תישאר עם ראש פתוח, כי יש צורך בהרבה שינויים, וכרגיל, נעמוד לרשותך. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלי אלאלוף. כמו שהתחייבתי לחברת הכנסת תמר זנדברג, מי שהיה בוועדה – יוסי יונה, יעל כהן-פארן ותמר זנדברג – אני מאפשר לכם, כל אחד שלוש דקות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> יוסף ג'בארין. <היו"ר יצחק וקנין:> גם אתה היית בוועדה? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם היית בוועדה, אני התחייבתי; כל מי שהיה בוועדה יקבל את רשות הדיבור. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אני הייתי בוועדה כשהוא היה יושב-ראש הוועדה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אאפשר לך לברך. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. תודה, אדוני היושב-ראש, האמת שרציתי לדבר על משהו אחר, אבל אני חייבת להגיד – אני חייבת להתריע כאן בפני הכנסת; אני יודעת שזה השבוע האחרון, אני יודעת שכולם לחוצים, אני יודעת שזה ניקוי שולחן ומנסים להספיק כמה שיותר, אבל כרגע נוצר מצב שבשעה הזאת, 20:20, ועדות כאן בכנסת עובדות, עם דיונים – לא דיונים בהצעות לסדר ודיוני סרק – דיונים עם הצבעות בחוקים שעכשיו עוברים בשנייה האחרונה, ועוד ככל הנראה יובאו למליאה מחר ומחרתיים – עכשיו, באותו זמן שכאן במליאה יש דיונים שהם לא דיוני סרק והם לא דיונים בהצעות לסדר, הם גם כן דיונים עם הצבעות בנושאים שחשובים לנו. עכשיו, תבינו את המצב שנוצר. אני אומרת – ואני מודה לך על שאפשרת לנו ושגילית רגישות למצב הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, אני התחייבתי. תמר, תמר, תמר – – – <תמר זנדברג (מרצ):> התחייבת, אני יודעת. <היו"ר יצחק וקנין:> תמר, יש מציאות, בימים האלה, שיש ועדות שמתכנסות ברגע שיש דיונים ארוכים. התחייבנו שכל חבר כנסת שרשום לדבר, ברגע שהוא בוועדה – יחזור – נאפשר. והנה, אני מאפשר. גם יוסף ג'בארין היה, אני מאפשר לו, וגם יוסי יונה, וגם יעל כהן-פארן – – <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני משבחת אותך – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – כך שמהבחינה הזאת אנחנו – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – ומודה לך על זה, אבל אני רוצה להציג בפניך את המצב שנוצר; אנחנו עכשיו יושבים בוועדה, ואז נוצר לחץ – חברי הכנסת אומרים: מה, בואו נתקזז, מה נעלה עכשיו ונרד עוד פעם. נוצר כאן מצב – הרי לא בכדי הכנסת החליטה שוועדות מתקיימות בזמן שלהן ומליאה מתקיימת בזמן שלה, במיוחד הצבעות. נוצר כאן מצב שבאמת, אתה יודע, הדיונים נקבעים מהיום להיום – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – בשעה 13:00 נקבע דיון לשעה 15:00, נציגי הציבור לא הספיקו להגיע. אנחנו מכבדים, גם אנחנו רוצים, יש גם חוקים שלנו שעולים בשבוע הזה, ואנחנו רוצים עוד להספיק, וכו', אבל נוצר כאן מצב שהכניעה לפרוצדורה גם מכרסמת במהות. אני אומרת לך שתיפול שגגה בשבוע הזה, וחוקים יצאו לא טובים, ודיונים לא ימצו את עצמם. אנחנו אחרי חצי שנה שדנו ודיברנו וכו', ואנחנו עכשיו מגיעים כשאנחנו מתזזים כאן בכל הבניין, דברים עוברים במחטף, דברים נקבעים מהרגע להרגע, ציבור לא יכול להגיע ולהציג את עמדתו, יש לחץ על חברי הכנסת להתקזז. זה נשמע לך הגיוני שאנחנו נתקזז להצבעה במליאה בשביל הצבעה בוועדה? הרי לא נשמע כדבר הזה. אז – אני באמת רציתי לדבר על משהו אחר, אבל אני באמת חושבת שראוי שהדברים האלה – ושהמסר גם יועבר, ושוב, אני מודה לך באופן אישי על ההתחשבות שהראית כאן, ובאמת התחייבת בפני כולם, אבל כעבודת הכנסת זה דבר שהוא לא תקין בצורה קיצונית, שחורגת מעבר ללחץ של שבוע אחרון. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת יוסי יונה, שלוש דקות. אחריך – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אחריו. שלוש דקות. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר חיים כץ, בוודאי, אתה איש שאהוד גם בשורות האופוזיציה, ואנחנו מחבבים אותך ואת פועלך, ומברכים אותך. אז זוהי, אם כן, נקודת המוצא של הדיון. אבל כהערה כללית לגבי השינויים הללו, אנחנו נמצאים, אדוני היושב-ראש, במצב שאנחנו כבר לא יודעים מי הוא השר ולאיזה תפקיד, מה הם התפקידים ומה הן הסמכויות שלו. עבודת טלאים שהיא, כפי שאתה מן הסתם תהיה מוכן גם להסכים אתי, אינה נובעת מתוך איזשהו היגיון פרופסיונלי ביורוקרטי של תחומי עיסוק, אלא מכל מיני לחצים פוליטיים כאלה ואחרים, שלמעשה פוגעים באופן מאוד מאוד מהותי, הייתי אומר, אדוני היושב-ראש, בתפקודה של הממשלה. אנחנו עוד אולי נופתע לגלות בימים הבאים ש-מי יודע, תחום השגרירויות בחוץ-לארץ יהיה בתחום של משרד החינוך, ואולי החינוך המקצועי יועבר מסמכותו של השר חיים כץ ויינתן לשר החקלאות – הדברים הללו הם בלתי הגיוניים. עכשיו, יש לי הערה אחת לגבי הנושא הספציפי הזה. גם הנושא של הקייטנות, וגם הנושא של החינוך המקצועי, אני חושב שהדברים הללו הם חלק אינטגרלי מהתהליך החינוכי, ממערכת החינוך, ואני מצר על כך שהם בעצם מועברים למשרד. ושוב, לא בגלל הנאמנות ולא בגלל האמון שיש לי בשר הספציפי הזה, אלא מבחינה עניינית; קייטנות זה לא תחום שבו אנחנו רוצים להבטיח שהנשים תלכנה לעבודה, עד כמה שהערך הזה חשוב – סליחה, פעוטונים. הדברים הללו חשובים מנקודת מבט חינוכית. זו פעולה חינוכית, ומן הראוי שהיא תהיה בתחום של משרד החינוך עצמו, ואותו דבר אני אומר ביחס לחינוך המקצועי. אני בדעה שזה חייב להיות חלק ממשרד החינוך וחלק אינטגרלי מהפעילות שלו, וההעברות האלה, שאנחנו כבר, כפי שאמרתי, ואני חושב רובכם כאן מסכימים אתי, ההעברות האלה ממשרד אחד למשנהו לא נעשות על-פי היגיון צרוף, אלא על-פי אילוצים פוליטיים מזדמנים. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. יעלה חבר הכנסת יוסף ג'בארין, ואחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> תודה לכבוד היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, בענייני תעסוקה, היום קיימה הוועדה לקידום מעמד האישה דיון על תעסוקת נשים ערביות בישראל – אקדמאיות ערביות בישראל בעיקר. הנתון שמלווה אותנו בכל השנים האחרונות סביב תעסוקה של נשים ערביות הוא ששיעור הנשים הערביות המועסקות אינו עולה על 32% מכלל הנשים הערביות בישראל, זאת אומרת, מכל עשר נשים ערביות, רק שלוש הן בשוק העבודה. נכון, חברת הכנסת עאידה תומא? מכל שלוש נשים ערביות, המצב כיום הוא שרק שלוש נשים מועסקות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> וכאשר אני מסתכל על היעד הממשלתי שנקבע לקידום התעסוקה בקרב נשים ערביות, מסתבר שאין לנו ממשלה כל כך שאפתנית במישור הזה של תעסוקת נשים ערביות. היעד מדבר על הגעה ל-41%, ו-41% ב-2020. הנתון הזה, האמת היא, מעניין, 41%. למה 41 ולא 42? למה לא 43 – אני לא יודע, אבל ככה, 41%, בעוד ארבע שנים. זאת אומרת שגם לפי היעד הממשלתי, גם אם יושג היעד הזה, אחרי ארבע-חמש שנים, ב-2020, אנחנו נישאר עם נתון קשה של היקף תעסוקה בקרב נשים ערביות שרק ארבע נשים מתוך כל עשר נשים ערביות יהיו מועסקות. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ראיתי את זה היום. נתנו לי סקירה במשרד, והבעיה הכי גדולה היא נשים ערביות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הבעיה הכי גדולה, שמצריכה את הטיפול הכי גדול ואת תשומת הלב הכי גדולה ואת התקציבים הכי גדולים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> את זה ראיתי היום בסקירה. צ'ק – זה בלט. ואחרי זה – גברים חרדים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> גם נכון. השאלה עכשיו היא מה עושים עם זה. אני אומר לך שהבעיה הראשונה שקיימת היא היעד – יעד של 41% לעוד ארבע שנים זה כמעט לא להתקדם, זה להישאר תקועים באותו מקום. אני רוצה להגיד לכם שהרבה מהטענות שמושמעות בנושא הזה של תעסוקת נשים ערביות זה כאילו שיש חסמים תרבותיים, וכאן התשובה שלנו מאוד ברורה: תסתכלו מה קורה במדינות הערביות. לפי הנתונים שיש לנו, בהרבה מדינות ערביות שיעור התעסוקה הוא הרבה הרבה הרבה יותר גדול מבישראל, לרבות במדינה כמו איראן, שאולי אתם חושבים ששם החסמים התרבותיים רק יחסמו את שוק העבודה בקרב נשים. אז מה שזה אומר, היות שנשים ערביות במדינות אחרות כן משתלבות בשוק העבודה, אין שום סיבה שנשים ערביות בישראל לא ישתלבו – לא ב-40%, אלא בהיקפים של 70% ו-80%. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. תעלה חברת הכנסת יעל כהן-פארן, ואחריה – אחרונת הדוברים, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברות וחברי הכנסת, מה קורה בממשלה? מה קורה? שר האוצר מציע שתצאו לחופשה או תתאשפזו – מה לקחתם בסוף השבוע? תראו, מה עוד אפשר לומר על אמירה כזאת? אבל באותה נשימה הוא גם לוקח על עצמו עוד תיק, כאילו לא די בכאב הראש שיש לו עכשיו מהתקציב הדו-שנתי, ועוד נצביע על החוק בהמשך הלילה, והוא צריך עוד כאב ראש. אבל לפחות עכשיו הוא לא צריך לעשות את עצמו שהוא השר להגנת הסביבה, שזה אחד המשרדים שסבל הכי הרבה בחודשים האחרונים, שלמעשה בפועל תפקד, אפשר לומר, בלי שר. הדבר החשוב שאני רוצה לומר מעל הבמה הזאת הוא לשר החדש, שאולי לא נמצא כרגע במליאה – אני ממש פונה אליך, מר אלקין – השר אלקין: תיקח את המשרד להגנת הסביבה כמשימת חייך – אוה, אתה פה. תודה. יש כל כך הרבה מה לעשות שם, צריך כל כך הרבה לעשות בתחום הזה. תשמע, אלה לא עניינים של מותרות, אלה לא עניינים – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שהמשרד זכה בשר טוב. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> קורא לי קריאות ביניים? איזה כבוד. יש כל כך הרבה מה לעשות שם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> יעל, את צריכה לברך את – – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני מברכת. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני שואל אם אתם בעד – – –? <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני חושבת שכולנו באופוזיציה נצביע נגד. אבל אני רוצה לפנות מהבמה הזאת – שתיקח את זה כמשימת חייך כשתהיה שם. זה לא עניין של מותרות; לא יהיה לנו זמן להתעסק בסביבה כשנסיים את המלחמות, כשיהיו לנו פה פחות פערים חברתיים; זה עניין של הצלת חיים, פשוט מאוד. מפרץ-חיפה קורא לך, השר אלקין, קורא לך שתעשה בו סדר, שתכריח את המפעלים המזהמים לזהם פחות – אבל באמת לזהם פחות, לא בכאילו; שתביא את הפקידים של המשרד שלך להבין מה תפקידם ולמלא אותו בצורה הטובה ביותר. אזור חדרה ופרדס-חנה קורא לך, משווע שתציל אותם מתחנת-הכוח הפחמית, שיכולה וצריכה לצאת לגמלאות, ואולי דווקא פה, זה שאתה ושר האנרגיה שטייניץ נמצאים באותה מפלגה, אולי תצליחו להגיע לאיזושהי הסכמה, מה שלא קרה עד עכשיו. אולי העובדה ששני השרים באים מאותה מפלגה, ושהיא מפלגתו של ראש הממשלה, תעזור פה לעניין הזה, כי באמת תחנת-הכוח בחדרה – ובדקות אלה הסתיימה הפגנה מאוד מאוד גדולה של מאות תושבים, הורים וילדים, שמבינים שהפחם הזה עושה להם רע בחיים ומוריד את איכות החיים שלהם והבריאות שלהם ושל הילדים שלהם. יש עוד רשימה ארוכה: להגן על חופי הים, להגן על השטחים הפתוחים, להגן על הים עצמו, לטפל בפסולת, לטהר קרקעות מזוהמות, שיקום נחלים, מניעת מפגעים, כמובן זיהום אוויר. זאת רק רשימה חלקית של כל האתגרים שעומדים בפניך, ואני קוראת לך לעמוד בהם באומץ. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. תעלה חברת הכנסת שלי יחימוביץ. יסכם את הדיון השר חיים כץ. שלוש דקות לרשותך. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להיפרד בשמחה ובהקלה משר הכלכלה היוצא בנימין נתניהו ולקבל בברכה ובשמחה את שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים יחד הנכנס חיים כץ. בין כל הררי הציניות שאפיינו את החזקת התיקים המופרזת של ראש הממשלה נתניהו, דובר פחות על העובדה שתחום העבודה הופקד בידיו, אותו תחום שאמור לעסוק בשכר המינימום, בעובדי קבלן, בעבודה מאורגנת, בעובדים שעובדים עבודה שעתית, באלה שקמים בבוקר ועד לילה עובדים קשה ונשארים עניים כל ימי חייהם. על התחום הזה היה מופקד בנימין נתניהו, האדם שבעיניו עבודה מאורגנת היא שם נרדף לקללה; האדם שקרא לעובדים סוציאליים, לאחיות, למורים: "האיש השמן" – להם הוא קרא "האיש השמן"; האדם שאין לו מושג בכלל שחצי מהעובדים – חצי מהעובדים, לא ממקבלי הקצבאות – מרוויחים פחות מ-6,200 שקלים בחודש; האדם שבשבילו שכר מינימום זה ארוחה אחת במסעדה, ויכול להיות שאני נדיבה מדי. ועל כן, בתוך כל שלל הדברים הרעים והמסוכנים שקורים לנו, אני כל כך שמחה, אדוני השר חיים כץ, שאתה מקבל לידיך את תחום העבודה. אין ראוי ממך, אין מתאים ממך. אני לא יודעת – יש כאן רבים שמכירים את עבודתך המצוינת, ולא בכדי כבר נאמר לפני – לא זוכרת מי אמר – שאתה פופולרי גם באופוזיציה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> יוסי יונה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> יוסי יונה חברי אמר את זה. אבל במקרה שלך, אני לא יודעת אם מספיק אנשים יודעים עד כמה אתה בקי בעולם העבודה, בחוקי העבודה, בעולם הפנסיוני; כמה מאות חוקים חוקקו בוועדת העבודה והרווחה כשעמדת בראשה; על כושר הביצוע שלך, על המחויבות האידיאולוגית שלך לעובד קשה-היום. אני בטוחה שבמשרד הזה תעשה דברים גדולים בעבור העובדים. אני כבר לא יכולה לחכות, באמת. אני גם יודעת שאצלך זה לא מהפה ולחוץ, אלא הכול גם מיתרגם למעשים. ואני מברכת את העובדים במדינת ישראל על כך שאתה מופקד עכשיו על גורלם. בהצלחה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. יסכם את הדיון שר הרווחה והשירותים החברתיים חבר הכנסת חיים כץ. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שלי, אם הייתי יכול, היית עולה במקומי וחוזרת על כל הסופרלטיבים. שמעתי פה גם את מנואל טרכטנברג וגם את אלי אלאלוף על דוח העוני. היום ישבתי ישיבה ראשונה עם מנכ"ל משרד הכלכלה ועם המנכ"לית וראיתי מה נעשה בתחום המעונות – 800 מיליון שקל מונחים, אין בנייה. משרד החינוך, משרד הכלכלה, משרד העבודה – מה זה משנה? אין בנייה. השנה יפתחו 19 מעונות, 75 ילדים במעון. 800 מיליון. <אלי אלאלוף (כולנו):> זה מתוך 1.2 מיליארד. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה מבין מה אתה אומר? במקום לבוא ולהגיד: ואללה, חיים, אתה יש לך יכולת ביצוע? אין penalties, אין קנסות לקבלנים, כל הרשאה שלא מתבצעת – מתבטלת. למה שיבנו? איך יבנו? זה צריך להיות קודם כול במקום שתיעשה בנייה, אחר כך תעביר את זה לאן שאתה רוצה. היום אין מה להעביר, מה אתה מעביר? אין מעונות. <אלי אלאלוף (כולנו):> למה לא העבירו – – –? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני לא יודע, למה אתה שואל אותי – למה אתה שואל אותי למה לא בנו? באתי היום, פעם ראשונה, ישבתי, הציגו לי את המצגות, שאלתי: מה אתם עושים עם הכסף? איזה קנסות יש לקבלנים? כמה אתם בונים השנה? איך אתם מעלים את שכר המטפלות? איך אתה יודע שאתה נותן כסף והמטפלת מקבלת אותו? איך הבקרה שלך? שמע, אני חושב שבטח לשנתיים-שלוש הקרובות, המקום הכי טוב שלהן צריך להיות במשרד העבודה, כי שם יהיה ביצוע, כי שם יבנו. ואחר כך תבוא, תגיד: זה לא משרד החינוך, הם לא מחנכים, בנו – אתה יודע מה? המשרד גדול, ויש כל כך הרבה עבודה, ואם אבין שזה לא צריך להיות שם, אז זה לא יהיה שם. אני לא נאחז בקרנות המזבח. אותו דבר החינוך המקצועי. אני חושב שאתה טועה, בחינוך המקצועי. אולי אתה לא טועה במעונות, אני חושב שאתה טועה בחינוך המקצועי – גם אם הוועדה החליטה ככה. אני בא מהתעשייה האווירית, ויש שם בית-ספר עם כ-600 תלמידים, ואני רואה מה קורה עם התלמידים האלה. התלמידים האלה, בבית-הספר הזה, כמו בבית-הספר בקמ"ג, יוצאים עם מקצוע ועם משכורת הרבה יותר גבוהה משכר המינימום, עם עבודה לחיים, עם שירות צבאי במקצוע – הם רוכשים מקצוע. כולם לא התקבלו למערכת החינוך. אני מבין שמערכת החינוך רוצה מצוינות, וזה בסדר, וחמש יחידות מתמטיקה וחמש יחידות באנגלית. אבל לא כולם בשלים לזה. וגם זה, הנה, אני אומר לך – הנה, אני שמח שנכנס השר בנט. ואללה, אני הולך להקים ועדה מקצועית, ואם יחליטו שהמקום שלהם במערכת החינוך, הם יהיו במערכת החינוך. שמעת, בנט? אם יחליטו – לא, עזוב, לא מחיאות כפיים – אם יחליטו, אני לא – בשורה התחתונה, אנחנו באנו, פה, כל אחד, גם באופוזיציה, גם בקואליציה, לנסות לשפר את איכות החיים של אזרחי מדינת ישראל. אז האופוזיציה יכולה להגיד לנו ככה, ואנחנו נגיד להם אחרת, אבל בשורה התחתונה זה המצב. ואם אני מסתכל על האכיפה, ואני יודע שלפני יומיים נפלו מבניינים חמישה אנשים, והיום נפל בן-אדם – זה נורמלי? מישהו שלל פעם לקבלן רישיון? למה שייפלו מפיגומים? חמישה ביום? זה נורמלי? לא, זה לא נורמלי. וזה ש-70% מעובדי מדינת ישראל העובדים במגזר הציבורי מקבלים השלמה לשכר מינימום, זה נורמלי? שאחרי 40 שנה הם יוצאים לפנסיה ב-4,000 שקל, זה נורמלי? הוא נכנס לעבוד בחצי משכר מינימום, או ב-80% משכר מינימום, ועם השנים הוא מקבל השלמה וההשלמה יורדת, ובסוף הוא מגיע לשכר מינימום. זה בסדר, שבן-אדם נכנס למעגל העבודה ואין לו תקווה? שהוא יודע שהוא יגיע מקסימום לשכר מינימום? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אז מה עושים, השר? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> צריך לקבוע את שכר המינימום כדרגה תחילית, ואז בן-אדם ידע שהוא לא עני לעשר שנים. הוא לא עני לעשר שנים, הוא מתחיל בשכר מינימום. אני חושב שזה מהלך שההסתדרות הייתה צריכה לשים בראש מעייניה בהסכם השכר. מה הסרט הזה, שאתה מקבל השלמה לשכר מינימום של 1,000 שקל, או 1,800 שקל? תשמע, אני בא מהמשרד שלי, ואני מסתכל מה קורה אצל עובדי המדינה; אתה נכנס לעובדי המדינה, נכנס במתח דרגות 14–16 או 15–17. הבסיס הפנסיוני – 3,000 שקל. 3,000 שקל. ואז הוא עובד, הוא מקבל שלוש דרגות – יוסי יונה, בשבילך – הוא מקבל שלוש דרגות בחמש שנים, ועד גיל 67 אין לו שום אופציית קידום. וגם אי-אפשר לפטר אותו, כי הוא מקובע, מסמר בלי ראש. איזה אינסנטיב יש לו לעבוד? איזה אינסנטיב יש לו לעבוד? מה התמרוצים שלו? אין לו תמרוצים. אין. וזה דבר שצריך לגעת בו; צריך לקבוע את שכר המינימום כשכר מינימום. צריך לפקח – אתה יודע מה? היום הסתכלתי, ואמרו לי: מה אתה רוצה להוריד? והסתכלתי על פנסיה לעצמאים. אמרתי: תשאירו. פיקציה. מה עושה עצמאי? מרוויח 10,000 שקל, ישים 2,000 שקל לחודש – מאיפה הוא יביא את ה-20%? אני לא יודע – ישים 2,000 שקל לחודש, 25,000 לשנה, 250 לעשר שנים, מיליון – ל-40 שנה. תלך על מקדם 250, תקבל 4,000 שקל. על מה? בשביל להגיד שיש פנסיה לעצמאים? כשהוא שם היום הכול בנטו? זה נכון לעשות? זה נכון לעשות? פנסיית חובה במשק זה נכון לעשות? לא. כי – מי אין לו פנסיה? עובדים שעובדים בעבודה עתירת עבודה. מה קורה אתם? אין להם מס. לוקחים מהם 5% מ-5,000 שקל – 250 שקל, כשאין לו לגמור את החודש. אין לו. הוא חוסך את ה-250, הוא חוסך את זה – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> מה יצא לו בסוף מזה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – ובסוף לא נותנים לו הבטחת הכנסה. הולכים, דופקים אותו פעמיים, פעם בהתחלה ופעם בסוף. אבל איך זה ייראה, שאנחנו נבוא ונגיד: אנחנו לא רוצים פנסיית חובה במשק, כי אין בזה תוחלת, כי אין בזה כלום, שום דבר לאף אחד. נהפוך הוא. כשעשו את פנסיית החובה במשק, אני חוקקתי חוק לעוד 25 שנה, שאלה שיקבלו את פנסיית החובה לא יאבדו את ההטבות שיש להבטחת הכנסה: הנחה בעירייה, הנחה בתרופות, הנחה בתחבורה הציבורית – אני חוקקתי חוק. אני לא יודע כמה חברי כנסת פה חוקקו חוק ל-25 שנה קדימה, שהתחולה שלו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, יש יותר מדי רעש באולם. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי; השרה שקד; חברת הכנסת יעל גרמן. חברת הכנסת רויטל סויד, עברת לקואליציה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה מבין? אני לא יודע. אני לא יודע כמה חברי כנסת חוקקו חוק כשהם מסתכלים ואומרים: ההשפעה שלו תהיה בעוד 25 שנה. זה נראה סביר? תראה איפה אני מסתכל ואומר: הם הולכים לפנסיית חובה, דופקים את אלה שעובדים בעבודה עתירת עבודה – אלה שעובדים בהיי-טק יש להם. אין כבר ביטוח מנהלים, פעם היה גם ביטוח מנהלים, עצרו את ביטוח המנהלים. ותאר לך שאני צריך לקבל החלטה, שאני אומר: אין פנסיה לעצמאים. ואללה, עד שאסביר לכולם, עד שאסביר לכולם הם ישתגעו. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, אנחנו מייד עוברים להצבעה. נא לשבת במקומותיכם. השרה שקד. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה מבין איפה אני חי? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני מקשיב לך, אדוני השר, באמת. <אילן גילאון (מרצ):> תסביר לכולם – – – <דוד ביטן (הליכוד):> חיים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אוקיי. אז יחד עם זה, יוסי, אמרת שיש הרבה חברי אופוזיציה שאוהבים את המהלך. אני מקווה שלפחות נראה כמה מחברי האופוזיציה תומכים במהלך. לא כולם, אבל כמה. כמה שיתמכו, כי אני חושב שהמהלך הזה הוא מהלך נכון. תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר חיים כץ. אם כן, חברים, אני אגיד את סדר ההצבעה. נצביע על סעיפים א' וב', גם אקריא אותם. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ג', ד' – ד'. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אל תדאג, מה שצריך להצביע, נצביע בהתאם לסדר. חברי הכנסת, נא שבו במקומותיכם. הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטתה לשנות את חלוקת התפקידים בין שרים כדלקמן: א. השר משה כחלון יכהן כשר הכלכלה והתעשייה במקומו של ראש הממשלה, וזאת בנוסף לתפקידו של השר כחלון כשר האוצר; ב. השר זאב אלקין יכהן כשר להגנת הסביבה, במקומו של השר משה כחלון, שמילא את התפקיד בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, וזאת בנוסף לתפקידו של השר אלקין כשר לירושלים ומורשת. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד הודעת הממשלה – 56 נגד – 42 נמנעים – 1 הודעת הממשלה על שינויים בחלוקת התפקידים בממשלה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 56 בעד, 42 מתנגדים, אחד נמנע. אם כן, אם כן, הודעת הממשלה בסעיפים א' וב' אושרה על-ידי הכנסת. אנחנו עוברים לסעיף 6 בהודעת הממשלה בדבר העברת תחום התעסוקה ממשרד הכלכלה והתעשייה למשרד הרווחה והשירותים החברתיים. מי בעד, חברי הכנסת? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד הודעת הממשלה – 56 נגד – 40 נמנעים – 3 הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה ועל העברת סמכויות הנתונות לשר הכלכלה והתעשייה לשר הרווחה והשירותים החברתיים נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 56 בעד, 40 מתנגדים, שלושה נמנעים. אם כן, הודעת הממשלה בדבר העברת תחום התעסוקה ממשרד הכלכלה והתעשייה למשרד הרווחה והשירותים החברתיים נתקבלה. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 109), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1074); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו עוברים להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 109), התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק שרת המשפטים איילת שקד. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – <היו"ר יצחק וקנין:> רק דקה, גברתי השרה. דקה אחת. חברי הכנסת, כל רשימת הדוברים שונתה בהתאם להסכמה, שכנראה ישנה, בין הקואליציה לאופוזיציה. אם כן, אני רק אומר, ראשון הדוברים – איימן עודה, שלוש דקות, אחרי שהשרה תסיים להציג את הצעת החוק. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס׳ 109), התשע"ו–2016, שהוגשה על-ידי שר האוצר ועל-ידי, מבקשת לתקן את פרק האכיפה והעונשין בחוק התכנון והבנייה, וכן את חוק העבירות המינהליות, באופן שיביא להגברת האכיפה בעבירות תכנון ובנייה. עבירות על חוק התכנון והבנייה הן בין העבירות הנפוצות ביותר, ומבוצעות בידי כל מגזרי האוכלוסייה ובכל שכבותיה. בתי-המשפט התבטאו לא פעם כי מדובר במכת מדינה, שיש להילחם בה ולמגר אותה. שותפים לכך גורמים רבים: היעדר מידע זמין ועדכני על עבירות בנייה, אי-העמדה לדין, התמשכות ההליכים, ענישה מקלה, היעדר אכיפה ביחס לביצוע צווי ההריסה הכלולים בגזרי-הדין ומשך הזמן הנדרש להוצאתם לפועל של פסקי-דין הכוללים צווי הריסה. כל אלה גורמים לפגיעה קשה בהרתעה, הן של העבריינים עצמם והן של האחרים הלומדים ורואים לנגד עיניהם כיצד יוצא חוטא נשכר והבנייה הבלתי-חוקית משתלמת לעבריין. לאור כל אלו, מונה צוות בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – אזרחי, ארז קמיניץ, לבחינת ההתמודדות עם עבירות תכנון ובנייה. בהתאם להמלצות הצוות, גובשה הצעת החוק שמובאת בפניכם היום. השר יריב לוין, אתה רואה – הבטחתי לך שנעביר את זה בקריאה הראשונה. משרד המשפטים עובד מהר. נדבך מרכזי בהצעת החוק הוא עדכון ההוראות העונשיות והגברת הסנקציות שניתן להטיל על עברייני תכנון ובנייה, בעיקר בדרך של החמרת הענישה והחמרה ניכרת של הענישה הכלכלית. זאת, היות שמניע מרכזי בביצוע עבירות בנייה הוא הרווח הכלכלי שניתן להפיק מכך. במסגרת זאת, הצעת החוק כוללת גם תיקון לחוק העבירות המינהליות, אשר יאפשר להטיל קנסות מינהליים על עבירות תכנון ובנייה, ללא צורך בניהול הליך פלילי. בנוסף, מבקשת הצעת החוק לעדכן ולייעל את הכלים המאפשרים סילוק של הבנייה הבלתי-חוקית והפסקת השימושים האסורים, הן בדרך של טיוב הליך הוצאת צווים מינהליים ושיפוטיים, הן בדרך של הענקת סמכויות לרשויות האכיפה לבצע צווים בעצמן והן בדרך של צמצום האפשרות להותיר על כנה בנייה בלתי חוקית ושימושים אסורים למשך פרקי זמן ארוכים. בנוסף, מבהירה הצעת החוק את סמכויות היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה במשרד האוצר והפקחים מטעמה לבצע פיקוח ואכיפה בכלל מרחבי התכנון בארץ, להעניק לה סמכות בקרה על עבודת האכיפה של הוועדות המקומיות, ובמקרים מסוימים אף סמכות להיכנס בנעלי ועדות מקומיות שאינן מבצעות אכיפה אפקטיבית. כמו כן, מוצע לאפשר לרשות מקומית שהיא חלק מוועדה מרחבית ומסוגלת לנהל מערכת אכיפה יעילה לקבל את סמכויות האכיפה של הוועדה המרחבית כדי לבצע אכיפה יעילה בתחומה. אני סבורה כי יש ביכולתה של הצעת החוק להביא לשינוי מציאות אשר יאפשר להביא לאכיפה יעילה בתחום עבירות תכנון ובנייה מחד, ולהביא לידי מימוש את התכנון המיטבי כפי שהוכרע על-ידי מוסדות התכנון מאידך. הממשלה מבקשת לתמוך בהצעת החוק – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשרת המשפטים. כן, גברתי השרה? <שרת המשפטים איילת שקד:> – – ולהעביר אותה לוועדת החוקה. נראה לי, לא? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה, גברתי השרה. אני מודה לשרה איילת שקד, שרת המשפטים. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת איימן עודה, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת איימן עודה – שלוש דקות, חבר הכנסת מסעוד גנאים – שלוש דקות, אחריו. נא לאפשר לחבר הכנסת איימן עודה להגיע לדוכן. אדוני, חבר הכנסת איימן עודה, שלוש דקות לרשותך. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, גברתי שרת המשפטים איילת שקד, חשוב לי שתשמעי אותי, בבקשה. טוב, יש שתי גישות: יש גישה אזרחית דמוקרטית ויש גישה לעומתית, גזענית, לא מחפשת הסכמה, פשרה, לא מנסה להבין בשום פנים ואופן, וזוהי הגישה של הממשלה. גברתי שרת המשפטים, חשוב לי שתשמעי מה אנחנו מציעים. גברתי, ישנם 50,000 בתים לא מורשים בקרב האוכלוסייה הערבית. אנחנו מציעים כך – המדינה הורסת בית כל שלושה חודשים בערך, ואנחנו בונים 30 בתים לא מורשים כל חודש בערך. אם נמשיך כך, אפילו אם תהרסו 30 בתים, 40 בתים, 50, 60, 70 בתים – המצב יישאר על כנו. כך לא פותרים בעיה. אז מה אני מציע לך? מה הצענו לשרים? מה הצענו לראש הממשלה? שהמדינה תחליט על הקפאת הריסה במשך שנתיים, ואנחנו נקיים כינוסים בכל היישובים הערביים, אנחנו יחד עם ראשי מועצות מקומיות נבקש מהם לא לבנות ללא רישיון במשך שנתיים. אני חושב שהגישה הזו היא גישה של win-win situation, היא גישה טובה לכולם. ותוך השנתיים הללו מקדמים תוכניות מתאר ולגליזציה לכל הבתים הלא-מורשים, כי כולם מבינים מאיפה הבעיה: הבעיה היא שהמדינה בנתה 700 יישובים חדשים משנת 1948 עד עכשיו, כולם ליהודים, ואפס לערבים; המדינה הפקיעה את האדמות שלנו, במיוחד בשנות ה-50 וה-60, ולא אישרה תוכניות מתאר במשך 20 שנה. היה פה שר פנים, אלי ישי, שאמר: אני מטעמים אידיאולוגיים לא מאשר תוכניות מתאר ליישובים ערביים. אז נוצרה בעיה אובייקטיבית. לא עבירה כתוצאה מעבריינות, אלא פשוט מאוד אנשים מחפשים קורת גג. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אבל הממשלה הולכת בגישה לעומתית, בגישת אנטי, שלא תיטיב עם אף אחד. אני מסכם, אדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, אנחנו צריכים ללמוד ברצינות, לבקש מאנשים שיעשו מרי אזרחי, כלומר לא ישלמו את הקנסות, ואנחנו נהיה מוכנים לשלם את המחיר. כן, לא לשלם את הקנסות, אפילו שייכנסו לבתי-סוהר. זו הזמרת פיירוז שאמרה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – (אומר בערבית ומתרגם:) אין בתי-סוהר שיכולים לכלול את כל האנשים. כנראה אנחנו צריכים להתמודד בצורה הזאת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. אני מקדים אותך ברשימה של הדוברים על מנת שתוכל להחליף אותי. שלוש דקות, בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערי הרב, הצעת החוק שהיום מוצגת בכנסת הולכת הפוך למטרתה של המדינה ולמחויבות שלה לאזרחיה. מדינה תחילה צריכה לדאוג שאזרחיה אכן לא יעברו על החוק, ויבנו ויחיו לפי החוק. אבל המדינה גם צריכה להתחשב בצרכים של האוכלוסייה ושל התושבים. אדוני היושב-ראש, יש תחומים שיש בהם שקרים ויש בהם אגדות ויש בהם הגזמה. התחום הראשון זה – כאילו כל הערבים בונים ללא היתר, הם כאילו חיים במערב הפרוע ואין חוק. השקר השני הוא בתחום הארנונה. סגן שר במדינת ישראל אמר לכלי התקשורת שהערבים משלמים, כולם, בממוצע, רק 10% מהארנונה. אדוני היושב-ראש, אני מתערב אתו, אני מאתגר אותו שילך למשרד הפנים ושם יבדוק. שיעור הגבייה ברוב העיריות והמועצות הערביות הוא יותר מ-80%. היינו לפני שבוע ברהט ושאלנו את ראש עיריית רהט: כמה אתה גובה ארנונה? – את סייד טלאל אלקרינאוי. הוא אמר: 90%. תלכו ותבדקו. גם בקשר לבתים שהם ללא היתר או עם צווי הריסה יש ניפוח. אדוני היושב-ראש, מדינה שהיא לא מזדרזת, לא אפילו נהנית להרוס לאנשים ולהגיד שהתושבים הערבים, בתיהם, עשרות אלפים, נבנים בלי היתר – מדינה צריכה ליהנות כאשר היא אומרת: אני סיפקתי לתושבים את כל מה שהם צריכים – אדמות, קרקעות לבנות ולתכנן. אדוני היושב-ראש, אנחנו אמרנו הרבה בקשר לעניין של ההצעות שלנו לקראת פתרון שיכיל את הבעיה הזו, אבל, לצערי הרב, הממשלה עד עכשיו מסרבת להצעה שלנו, שהיא תקפיא את ההריסות לשנה וחצי וראשי הרשויות הערביות יתחייבו שהם לא מרשים לבנות מחוץ לתחומי המתאר ותוך כדי נפתור את הבעיה. למה אף אחד לא מדבר על הבנייה הבלתי-חוקית ביישובים היהודיים? שם הממדים הם גבוהים ורחבים, והאחוזים גבוהים מאוד. למה אתם רוצים לצייר את הערבי כאילו הערבי הוא פורע חוק? הערבי רוצה צדק, רוצה שוויון, רוצה מדינה שתכיר בצרכים שלו. 20% מתושבי המדינה, יש להם רק 2% אדמות. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות לך, חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, יש ויכוח מתמיד בינינו לבין הממשלה ובדעת הקהל ובתקשורת. והשאלה שמופנית אלינו תמיד: למה הערבים בונים ללא – אתם בונים ללא רישיון. כל אחד מאתנו, מוטחת בפניו האשמה כבדה: למה אתם בונים בלי רישיון? ואז התשובה היא כל כך פשוטה: כי פשוט לא נותנים רישיונות בנייה. למה לא נותנים? כי אין תוכניות מתאר שעונות על הצרכים של פיתוח והתפתחות חברה, גם באופן עתידי – כי גם הערבים יש להם ריבוי טבעי ואופק של התפתחות: מעבר לכביש, מעבר לגבול הדרומי, הצפוני, למעלה, למטה, אחורה, קדימה; יש צרכים לצעירים, לזוגות צעירים, גם כשהמדינה לא בונה להם במשך עשרות שנים. ואז הצטבר מספר עצום, עשרות-אלפי בתים שנבנו ללא היתר, אבל נבנו על קרקע פרטית. אני מדבר על הבתים שהם על קרקע פרטית, שרובם המוחץ בתוך תוכניות המתאר. באנו כבר שנים עם הצעה – אדוני היושב-ראש, אני אמרתי לך את זה לפני כמה שנים; אמרנו אז לראש הממשלה אולמרט ואמרנו לראש הממשלה נתניהו אחד על אחד, ואמרנו לו כשארבעתנו נפגשנו עם ראש הממשלה: בוא נקפיא את ההריסות, ומנקודת האפס ראשי הרשויות, חברי הכנסת, ראשי הציבור, מובילים חברתיים – כולנו נפעל כדי לפתוח דף חדש. צריך אמנה בין הממשלה לבין הציבור הערבי והנהגתו בנושא התכנון ובנייה, לא צריך חוק כזה. מה זה החוק הזה? אמרו: טוב, נתנו לכם כסף מסוים בתוכניות המתאר – זה גזר – ועכשיו ניתן לכם מקל. ככה בדיוק אמרו. ראש הממשלה אמר את זה, אלקין אמר את זה, יריב לוין אמר את זה. תגיד, מה, אתה מנהל בית-ספר ואנחנו תלמידים? אנחנו אזרחים, יש לנו צרכים, לציבור שלנו, למשפחות שלנו, ליישובים שלנו. בטייבה, באום-אלפחם, בגליל, בנגב, לא רוצים לבנות ללא היתר. רוצים לבנות עם היתר. תאפשרו לנו. אני, כל קדנציה, אדוני היושב-ראש, מציג הצעת חוק לבניית עיר ערבית חדשה. חלוקה שוויונית של קרקע, כדי שאפשר יהיה לבנות עיר. כל פעם הממשלה מחדש דוחה את הצעתי. אז איך זה משתלב עם הפנייה הנרגשת, עם הצהרת האהבה והקילוסין של ראש הממשלה לערבים? איך, איך זה? תן לי הסבר. אתה יודע מה? אני מעדיף את דברי המתק האלה על ה"נוהרים", בטוח שאנחנו מעדיפים את זה, אבל (אומר בערבית: אבל אנחנו רוצים יתרה. צ'ק ריק ללא יתרה,) אין כסף בחשבון הזה, אין כסף בבנק. <היו"ר יצחק וקנין:> גם אין זמן, נגמר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אז מתחילים מחדש, אדוני היושב-ראש, מתחילים לספור מחדש. לכן, חבר הכנסת טלב אבו עראר, גם בנגב, עשרות אלפים ביישובים לא מוכרים. איפה יש יישובים לא מוכרים? רק בישראל. אנשים רוצים לגור עם תשתיות, עם שירותים אלמנטריים, אמפיריים, כדי לחיות באופן שוויוני. כמו שאמר השר בנט, הערבים לא נוהרים, הערבים אזרחים, הם הולכים לקלפיות. אי-אפשר לשמוע את דותן, ראש מועצת גליל תחתון, אומר שהוא לא רוצה שהערבים ייכנסו לבריכות. וואלכ, תתרגם את זה לגרמנית, זה יישמע הרבה יותר אותנטי, הרבה יותר מפחיד, גם כלפי ערבים, גם כלפי יהודים. ולכן הגיעה העת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אם אפשר לסכם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, יושב-ראש ועדת האתיקה בזמנך החופשי, הגיעה העת לצקת תוכן להבטחות המתקתקות. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג'. להבדיל מאחרים, אתה, יש לך תשע דקות, כיוון שהוא מקבל את ארבע הדקות של מיכל רוזין, שוויתרה לו. הוא יקבל תשע דקות דיבור. יש לו חמש שלו ועוד ארבע. <יעקב מרגי (ש"ס):> עיסאווי, רק אל תצעק עלינו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא צועק, אני רק אציין עובדות. <היו"ר יצחק וקנין:> לאחר עיסאווי – יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחרי עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים וחברות – אני מבין שנופל בחלקי שטיבי ישב – – – <היו"ר יצחק וקנין:> גם תשע דקות, גם שני יושבי-ראש, מה עוד אתה רוצה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז אני מבקש לאפס – סליחה, אדוני היושב-ראש, רק הזמן, לא על חשבוני, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: מההתחלה ומחדש. בבקשה.) <עיסאווי פריג' (מרצ):> (אומר בערבית: מהתחלה ומחדש. בסדר.) אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, (אומר בערבית: אבו עאדל, תהיה בריא. תישאר אתי. אין אף אחד בתור, זה לא צריך להטריד אותך.) חברים, לפני כחודש נתקבלה החלטת ממשלה 1559 עם בשורה, והיטיבו לפני להגיד שזה צ'ק, נכון לעכשיו, ללא כיסוי. והשמועות מתרוצצות – אם זה 10 מיליארד תמיכה במגזר הערבי, 12, 14, 15 – בינתיים לא ראינו כלום. הכסף עוד לא התחיל לנהור. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> עוד לא נוהר. כשאתה רואה את הסכומים האלה, אתה חושב לעצמך שהמגזר הערבי הולך להיות הסביון של מדינת ישראל. אתה שומע 15 מיליארד, הולך להיות – וואי, כמה כסף נותנים להם. הסביון. בינתיים, בתמורה למשפט הזה של ראש הממשלה, החברה הערבית צריכה לתת מקדמה, לשלם. אז מה קורה? אני רוצה להגיד את זה ושהשר בנט גם יקשיב. השר, תהיה אתנו, באמת. עזוב עבודה, תהיה אתנו. אתה שר החינוך – – – <היו"ר אחמד טיבי:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה שר החינוך של כלל מדינת ישראל, ונכון לעכשיו אתה וראש הממשלה ביחד. לך תדע בעוד חודש מה יקרה, אז בוא נתמקד. אי-אפשר לדעת. המחנה הציוני – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אדוני השר, אם אתה רוצה לענות בדיוק לחלק הזה של הדברים, אתה רשאי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> המחנה הציוני מתחמם בינתיים על הקווים. אני – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> נורא חם שם. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אני רואה אתכם מתחממים – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אתה רואה אותי מתחמם, עיסאווי? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תנו לי, עכשיו אני מדבר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה אתה מקשקש? מה זה הקשקוש הזה? אתה מתעסק אתנו עכשיו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה קשקוש? זה כואב לכם, האמת כואבת. אני תמיד נותן בראש כדי לעורר אתכם, שלא תעשו את הסקילה. אני מעורר אותך. אל תתחמם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> האמת לא כואבת. אל תעורר אותי, אני לא צריך שום הטבה. אתה לא קובע סטנדרטים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו תן לי לחזור לשר. אתה רואה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> באמת תחזור לשר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תראה, כבוד השר, זה חשוב, הדיון הזה. חברים, החלטה 1559, עכשיו הצעת החוק תשלום המקדמה מונחת כאן. אני שואל אתכם, אני שואל אותך, אדוני השר: אין אחד שמעודד בנייה בלתי חוקית. אף חבר כנסת כאן, אף חבר כנסת באולם הזה; ואני הראשון, אני נגד בנייה בלתי חוקית, נגד עבירות על החוק. אנחנו אנשים שומרי חוק. אנחנו אנשים שומרי חוק. אבל תראה מה אתה עושה, מה אתם עושים, והשרה איילת שקד – אתם, לאורך עשרות שנים יש מדיניות של ממשלה כלפי היישובים הערביים. יש ליקוי תכנוני שהוא חלק ממדיניות, והמדיניות הזו, שגרמה למצב שאנשים רוצים לגור – עכשיו האזרח צריך לשלם את המחיר של המדיניות הממשלתית שמתעלמת באופן עקבי מצורכי אזרחיה. יש לה מחויבות לתת תכנון לאזרחיה – היא מתעלמת; אז עכשיו אתה, האזרח, אחרי עשרות שנים, אנחנו נעניש אותך. למה נעניש אותך? כי הממשלות לא תכננו טוב. עכשיו, בימים אלו, עשרות ומאות בתים קיבלו צווי הריסה. חלק מהבתים האלה – ואני מעלה את זה כשאלה לכל החברים – חלק ניכר מהבתים האלה נמצאים בתוך היישובים, בתוך היישובים, וחלקם הגדול אמורים להיות חלק מתוכנית המתאר העתידית שאו-טו-טו הולכת להיות מאושרת ביישובים הערביים. תראה מה אתם מציעים להם; אתם אומרים להם: תהרוס את הבית, תשלם את הקנס, בעוד כמה חודשים זה יהיה שטח בתוך תוכנית המתאר, לך תבנה אותו מחדש. על איזה היגיון אנחנו מדברים? על איזה היגיון אנחנו מדברים? שכחנו שאנחנו מדברים על זכות בסיסית, קורת גג, שהיא זכות חוקתית? או שכשמדובר באוכלוסייה הערבית, היחס אליה שונה? היחס אליה שונה. הרי עמדו לפני כאן ואמרו: אפשר להסדיר את הכול בהבנה. למה אתם מביאים את זה בחקיקה רק באלמנטים שליליים שמדברים לאוכלוסייה? למה? אני רוצה שאתם תבואו לכאן ותגידו: טעינו כלפי אזרחינו הערבים, אזרחי מדינת ישראל, אנחנו רוצים לתקן את העוול הזה, ותתקנו את זה אפילו בחקיקה חיובית. מה אתם עושים? מה אתם עושים? עוד לא נתתם כלום ואתם רוצים לקחת. אז לאורך כל ההתנהלות שלכם, אם זה ברמה התכנונית הלקויה, אם זה ברמת ההתעלמות העקבית מאזרחי המדינה, עכשיו אתם באים לתת עוד פטיש בראש, כי לפני שמחליטים צריכים לשאול את עצמנו איך אני עושה את זה. כשאני קראתי את תזכיר החוק, חברים, אני שאלתי את עצמי כמה שאלות: מתכון החמרת ענישה, מתכון יותר אכיפה, מתכון הגבלת סמכות בית-משפט – תראו את הדברים שאתם משתמשים בהם: יותר קנסות, יותר אכיפה, יותר ענישה והגבלת בית-משפט. אפילו אם אתה אזרח, מגיע לך לערער על עונש מסוים; בית-המשפט יש לו הגבלה, הוא לא יכול לתת לך. כל ארבעת המרכיבים האלה, שמתם את זה בחקיקה, למרות שהמצב העכשווי, הקיים, מאפשר לכל גורמי החוק לאכוף ולעצור בנייה בלתי חוקית. אבל הליקוי שלכם, אתם רוצים לזרוק על האזרח הפשוט – יאללה, נסבול, קדימה. ניקח ממנו אפילו את הזכות ללכת לבית-משפט. חברים, המצב במגזר הערבי צועק לשמים. אדוני השר, אתם לפני כחודשיים-שלושה, כשאישרתם את תוכנית 1559, הייתה כותרת שאמרה: מאמצי הממשלה ליצירת פתרונות דיור למגזר הערבי. אתם קיבלתם החלטה שמטרתה למצוא פתרונות דיור למגזר הערבי. זאת ההחלטה שקיבלתם. בשיטה שאתם נוהגים, זה לא מציאת פתרונות למגזר הערבי; זה עוד הכבדה, עוד סנקציות ועוד רמיסת אזרחי המדינה שאתם מחויבים, מחויבים, לתת להם את השירות. אתם פועלים בניגוד מוחלט, בניגוד מוחלט למה שאתם מחליטים. אם אתם התחייבתם והחלטתם לאשר תוכנית שתביא לפתרון מצוקת הדיור במגזר הערבי, אדוני, זאת לא הדרך. זאת לא הדרך. את רוב המצוקה במגזר הערבי אתם יצרתם, ואתם צריכים לנהל את הפתרון הזה בשיטה אחרת. ויש אוזן קשבת בכל הרבדים בחברה, הן מהמועצה, הן מראשי הרשויות וכל ראשי המגזר הערבי. יש כוונות טובות לשיתוף פעולה כדי למצוא פתרון אמיתי. אז אנא מכם, אנא מכם, אל תגררו אותנו למצב שלא רוצים להיות בו, מצב לא טוב לנו ולא טוב לכם, וחשוב לחשוב שנית. הצעת החוק הזאת תבוא לקריאה שנייה ושלישית, וזה לא מאוחר. לשם כך, חברים, אין מקום להצעת חוק. זו הצעת חוק שבאה מתוך רצון פופוליסטי כדי לאזן את הכוונה הטובה, כביכול, שהייתה לממשלה. תודה, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אל-נאאב ג'מאל זחאלקה, תפאדל. <קריאה:> ובעדין? <היו"ר אחמד טיבי:> ובעדין – אל-נאאב איתן ברושי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ההצעה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לפזר את ההפגנה בפינה. ניסן סלומינסקי, שלי יחימוביץ, בני בגין. תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> זכות ההפגנה והמחאה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> בפינה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הצעת החוק שלפנינו איננה פותרת שום בעיה, אלא יוצרת בעיות חדשות. ישנה בעיה של בתים שלא קיבלו רישיון, והצעת החוק אינה מטפלת בזאת, אינה מספקת פתרונות. היא מענישה אנשים שנאלצו לבנות את בתיהם ללא קבלת רישיון בגלל מצוקת קרקע לדיור, בגלל שאין פרויקטים של דיור, אין פתרונות דיור ביישובים הערביים, ובגלל שאין תוכניות מתאר המאפשרות בנייה ברישיון. אלה הן הסיבות. כמעט כל הבנייה ביישובים הערביים היא בנייה אישית מתוך מצוקת מגורים, לא למטרת רווח כלכלי, לא מניפולציה של הרשויות כדי להרוויח יותר, לא בנייה כדי להשכיר, לא בנייה כדי לבנות מפעלים או כל מיני דברים. פשוט לאנשים אין איפה לגור, ובונים את הבית. הצעת החוק היא כל כך ברוטלית, שאינה עושה שום הבחנה בין אדם שבונה בית מתוך מצוקה אישית לבין אחר שבונה מתוך תאוות בצע. היא אפילו נותנת הנחות לתאבי בצע. כלומר, אם אתה בנית בית או בנית בניין תוך מרמה, תוך שוחד, תוך שחיתות, לא מענישים אותך על הבנייה, מענישים אותך על העבירות הפליליות. כאן נבנה בית בצורה לא חוקית, בוא נגיד ככה, לא על-פי החוק הקיים, וכאן נבנה בית אותו הדבר – פה מענישים את האדם העני, את האדם, את עמך. ואת האליטות, את בעלי ההון שעושים שחיתות לא מענישים. משאירים, לא הורסים בית שנבנה במרמה ובשחיתות, לא מטילים עונש על הבנייה הלא-חוקית. זה מחוסר כל היגיון, ואין פה שום שוויון. למה? צריך להגיד את זה על השולחן: הערבים, בדרך כלל הבנייה הלא-חוקית ביישובים הערביים היא בגלל מצוקה אישית. אין איפה לגור. והרוב המכריע של הבנייה הלא-חוקית ביישובים היהודיים היא מתוך תאוות בצע. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אנשים, מתוך מניעים כלכליים – ובמקום שכאן יענישו יותר, מענישים את האדם שמנסה למצוא מגורים. זכות המגורים וזכות הבית והזכות לקורת גג היא מעל לכל החוקים, זה אפילו נכתב אצל חמורבי לפני 3,000 שנה. <היו"ר אחמד טיבי:> שוכראן, יא נאאב ג'מאל זחאלקה. נאאב ברושי – לא נמצא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הגזמת. אני רואה ברשימה, כולם חברי כנסת ערבים. <היו"ר אחמד טיבי:> אלה שהבתים שלהם ייהרסו אם החוק יתקבל. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אנתי בזבט תלת דקאאק. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, יכול להיות שרבים מחברי הכנסת לא שמו לב שבשבוע שעבר לא הייתי בכנסת. הייתי בביקור בדרום-אפריקה, שם נפגשנו עם אנשים שכיהנו כשרים, וגם עם שר האוצר של מדינת דרום-אפריקה. ובנימה של התנצלות כזו, עם זה שהוא קצת מתבייש במה שהוא אומר, הוא הודיע לנו שלא הספיקו מאז שנפל שלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה לבנות בתים, דיור ציבורי לאזרחים, יותר מאשר 3.5 מיליון בתים. הוא הרגיש שהם לא עשו מספיק. הם רק בנו 3.5 מיליון בתים שניתנו מהמדינה לאזרחי המדינה שקופחו שנים רבות בגלל משטר האפרטהייד. יש ממשלות כאלה שמרגישות את האחריות שלהן לעתיד ולזכויות של האזרחים שלהן. כאשר במדינה פה הממשלה לא רק שלא רוצה לסייע, לא רק שהמדינה לא רוצה לתת מהאדמות שהופקעו בעבר מהאוכלוסייה הערבית, אלא גם רוצה ומתכננת, ומתפארת שרת המשפטים שמשרד המשפטים פועל במהירות רבה וביעילות רבה כדי להוציא את החוק הדרקוני הזה בנושא, תחת הכותרת היפה של תכנון ובנייה – והיה צריך לקרוא לזה "חוק ההריסה" במקום "התכנון והבנייה". זה קשה לדבר לעצמי, תאמינו לי. <היו"ר אחמד טיבי:> אל-נאאב סלומינסקי, זו פעם שנייה-שלישית שאני קורא אותך. אני לא קורא אותך לסדר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> למה? הזדמנות, הזדמנות – – – <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: אני לא רוצה לנקום.) <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> תדיח אותו. <היו"ר אחמד טיבי:> אני לא רוצה לנקום. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אצלנו במדינה משרד המשפטים פועל ביעילות כדי ליישם את היוזמה גם של ראש הממשלה וגם של שרים בתוך הממשלה הזו, שקשה להם לראות שהאוכלוסייה הערבית כן רוצה לבנות וכן רוצה להתקדם וכן רוצה לחיות, והיא לא פורעת חוק כמו שמנסים לתאר אותה. ומקבילים את הנושא של התוכנית הכלכלית, שעד היום הזה מנסים להבין אותה ולעכל מה באמת נמצא בתוך התוכנית הזו, מתנים את הכול בנושא של הריסת בתים. ומקדמים חוק במהירות שיא כדי לאכוף את העניין של הריסת הבתים. בסופו של דבר, כנראה, לצערי, החוק הזה, נילחם בו, אבל יעבור. אבל אל תעלו שוב על הדוכן הזה ותגידו שאנחנו מסיתים את האוכלוסייה שלנו. כאשר תתחילו להרוס בתים – אתם צריכים לשקול את זה טוב מאוד, כי אף אחד, אף אחד לא רוצה לראות את הבית שלו נהרס מול העיניים. בעצם מי שמסית את האוכלוסייה הזו נגד הממשלה זה מה שעושה הממשלה עצמה גם מבחינת החוקים שהיא מחוקקת וגם מבחינת המדיניות שהיא מובילה, ואומרת לאזרחים הערבים שהם לא רצויים בתוך המדינה כאזרחים שווים. <היו"ר אחמד טיבי:> יעתיכ אל-עאפיה, אוח'ת עאידה. אל-נאאב א-שיח' עבד אל חכים חאג' יחיא. <זהבה גלאון (מרצ):> יש מצב שלקחת לי את המטען? <היו"ר אחמד טיבי:> סליחה? <זהבה גלאון (מרצ):> אם יש מצב שלקחת לי את המטען. <היו"ר אחמד טיבי:> לא. אני דוחה בשאט נפש את האמירה הזאת. לא לקחתי לך שום מטען. <זהבה גלאון (מרצ):> היחיד שיש לו את החוצפה לעשות את זה – – – <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תבדקי אצל יוסף ג'בארין או אוסאמה. תפאדל, שיח'. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החוק הזה בא עם הכותרת "החמרת ענישה". יש החמרת ענישה למטרה מסוימת. למה אתה מחמיר? כי אתה רוצה להשיג מטרה מסוימת. אבל מה המטרה שממשלה רוצה להשיג מהחמרת הענישה? האם זו הרתעה או שזו נקמה, או שיש אנשים בממשלה שהם סדיסטים, נהנים מסבל של אנשים? צריך להבין מה המטרה של החמרת הענישה: אם המטרה שלא יבנו ללא היתר, אז אפשר לאשר תוכניות מתאר. אבל למה לא מאשרים תוכניות מתאר? כי תוכנית מתאר זה לא רק בנייה, זו תוכנית כלכלית, חברתית, תעסוקתית, אזורי תעשייה, חינוכית, וגם בנייה לבתי מגורים. כי תוכנית מתאר זה לא רק איפה לבנות מגורים. אם יהיו תוכניות מתאר, אז המדינה תהיה גם חייבת לבנות בתי-ספר, להקים כבישים, להקים מבני ציבור, ואת זה היא לא רוצה. המדינה לא רוצה את זה, לכן היא לא מאשרת, והכי קל והכי פשוט לבוא ולהגיד: אתם עבריינים. לא יכול להיות שמדינה שלא מאשרת תוכניות מתאר לאזרחיה ונוהגת בהם כאויבים – התוכנית הזו היא לנהוג בערבים כאויבים. הממשלה הקודמת, עם אותו ראש ממשלה, חלק רב מאותם שרים שהיו באותה ממשלה קודמת, הקימה את "צוות 120 הימים" כדי לבדוק ולחקור את מצוקת המגורים של האוכלוסייה הערבית. המסקנה שלהם הייתה ברורה: המדינה כשלה בניהול הפרויקט הזה של תכנון ובנייה באוכלוסייה הערבית כי היא לא אישרה תוכניות מתאר, לא הרחיבה תחומי שיפוט. במקום לבוא ולפתור את הבעיות, היא באה כדי להעניש וכדי להרוס. אז אם היום יש מצוקת מגורים, מצוקת שיכון לאוכלוסייה הערבית, אז מה זה אומר? שאם הורסים, אז מחמירים את המצוקה הזו. לכן, אוכלוסייה, שלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יותר מ-52% ממנה מתחת לקו העוני – אתם חושבים שכל כך פשוט לבנות בית אצל אוכלוסייה עם האחוזים הגבוהים האלה מתחת לקו העוני? ואם יהרסו, הריסת בתים היא הריסת חיים, היא הריסת העתיד של הילדים. היא בעיות פסיכולוגיות לכל העתיד; היא הרגשה של "שונאים אותי", "לא רוצים אותי", ואז יכול להיות שגם תהיה תגובה בהתאם. הבנייה ללא היתר היא לא תחביב שלנו אלא הכרח המציאות. המדינה לא מאשרת תוכניות, אז זה לא מקום אחד, עיר אחת, יישוב אחד, שיש לו את המצוקה; הבעיה היא שזו מצוקה של כל האוכלוסייה הערבית. אמרו לי בשיחות, אפילו עם חברי כנסת: אצלנו אתה יכול להיות בצפון ולמצוא דירה בדרום או במרכז. אז התשובה שלי הייתה: אין יישוב ערבי שיש בו היצע קרקע לבנייה. אז המצוקה היא בכל מקום – ואין ברירה, כי אנחנו לא נהגר, נישאר פה. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. דב חנין. שלוש דקות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו נולדה בחטא, והיא תייצר הרבה הרבה חטאים אתה. היא נולדה בחטא, אדוני היושב-ראש, מכיוון שראש הממשלה רצה לקדם מקל גדול כדי להכשיל את התוכניות שגובשו אצלו בממשלה על-ידי צוותים מקצועיים, לטפל בבעיות של מצוקה של הציבור הערבי, וכדי להכשיל את המהלכים האלה, שהיו מעורבים בהם גם אנשים ממשרד האוצר וממשרדים אחרים. ראש הממשלה רצה לסנדל כל החלטה שתעשה משהו לטובת הציבור הערבי באמצעות מקל גדול שיכה בציבור הערבי במלוא העוצמה ובמלוא הכוח. ככה נולד החוק הזה. החוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, לא ייתן שום פתרון למצוקה של אנשים שבונים באופן בלתי חוקי ושלא בהיתר. צריך להגיד בצורה ברורה: אין אף בן-אדם בעולם שרוצה לחיות בבית בלתי חוקי. איך אומרים האנגלים? ביתו של אדם הוא מבצרו. כל אדם רוצה לחיות בבית שהוא חוקי והוא מסודר. איך קורה שאנשים בונים ללא היתר? קורה שאנשים בונים ללא היתר כי אי-אפשר לבנות עם היתר. כאשר אין תוכניות מתאר מאושרות, כאשר יש מחסור בקרקעות, אנשים נדחפים למציאות שהיא מציאות לא טובה, לא רצויה, של בנייה ללא היתר. עם זה הממשלה הזאת, כדרכה, רוצה להתמודד בדרך היחידה שהיא יודעת, וזה בכוח. אמרתי, החוק הזה עוד ייצר עוד הרבה חטאים אתו, ואני אתן לכם כמה דוגמאות. דוגמה אחת היא של עבירת השימוש במבנה הבלתי-חוקי. לא רק הבנייה אסורה אלא גם השימוש בבנייה האסורה, גם הוא אסור. עם זה יש, אדוני היושב-ראש, סכנה של ענישה רטרואקטיבית, של פגיעה באנשים על מעשים שנעשו עוד לפני שהחוק נכנס לתוקף. יש כאן הרחבה של האחריות. יש הענשה של אנשים שאין להם שום נגיעה למעשה ואין ביכולתם להשפיע עליו או למנוע אותו. למשל, כל אחד מהשותפים בקרקע בעת ביצוע העבירה. יש בחוק מנגנונים מינהליים ומשפטיים מאוד מאוד קיצוניים. יש פה פגיעה מאוד קשה באנשים שעושים עבירה של בנייה בלתי חוקית כדי ליצור מגורים להם ולמשפחתם, אבל אין את אותה חומרה ביחס לבעלי הון שבונים בהיקפים גדולים כדי ליצור רווחים. המנגנונים שיש כאן בחוק הזה להרוס בית של בן-אדם – הממשלה לא מפעילה אותם כדי להרוס את "הולילנד" שפוגע באינטרס הציבורי ומישהו הרוויח מזה הרבה מאוד כסף. <היו"ר אחמד טיבי:> הכניס ראש ממשלה לכלא. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אכן. יש פה החמרה קשה של העונשים. יש פה באמת שורה ארוכה של הפרות של עקרונות יסוד של משפט. אדוני היושב-ראש, החוק הזה הוא חוק שצריך להתנגד לו לא רק מכיוון שהוא לא נותן פתרון לסוגיה של בנייה שלא בהיתר – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – החוק הזה צריך להתנגד לו מכיוון שהוא חוק של מלחמה נגד אזרחים באמצעים בלתי מותרים, בלתי מוסריים ובלתי חוקתיים. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> סלאם עליכום. <היו"ר אחמד טיבי:> ועליכום אל-סלאם, כיף אל-חאל, אבו חדייפה? <שר החינוך נפתלי בנט:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> "כיף אל-חאל" – אתה אמור לדעת – "מה שלומך". אמר לי "א-סלאם עליכום", אמרתי לו "כיף אל-חאל". <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר – – <היו"ר אחמד טיבי:> עדיין, אגב, לא נאמר שום משפט חתרני כאן על הבמה. בבקשה, אני אוסיף לך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – חברי חברי הכנסת, החוק הזה בא להחמיר בענישה נגד תושבים, נגד אזרחי מדינת ישראל הערבים שבונים ללא היתר, ככה אני שומע, או רואה, או קורא. אני חושב שאנשים או תושבים שבונים ביישוביהם בתים לא בונים בשביל הכיף אלא בשביל הצורך. <היו"ר אחמד טיבי:> בשביל החיים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לצערי, בנגב, מכובדי השר, הורסים בתים שהם מלפני קום המדינה. איך אפשר לבקש מאזרח כזה, שיש לו בית מלפני קום המדינה, לקבל עליו היתר, כשהמדינה מתנגדת לכך? אולי אני אוכל מעל דוכן זה לחשוף מטרה, אל-דוקטור באסל, מטרה שאליה חותרת הממשלה הזו או המדינה בכלל. אם אתם זוכרים את השר שמיר בכנסת שעברה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> יאיר שמיר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> יאיר שמיר, שאמר שצריך לצמצם את הילודה, כי כאן נשקפת סכנה דמוגרפית. איך אפשר לצמצם דרך הריסת בתים? הרי כל צעיר שרוצה להתחתן ולהקים משפחה, כשהוא יודע מראש שאם יבנה בית הורסים לו אותו, אז הוא לא יחשוב על זה ואז ידחה את זה, ובכך השגנו את המטרה לצמצם את הילודה או את הריבוי. מכובדי, אני לא יודע באיזו מדינה דמוקרטית אפשר לדאוג לכלבים לבתים. אולי מכובדי השר בנט לא יודע מה שמתרחש בנגב, שם בונים חוות יחיד. שם בחווה הזאת מגדלים כלבים, יא ד"ר טיבי. <היו"ר אחמד טיבי:> ואללה? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מגדלים כלבים. הבדואים הם בני-אדם. <היו"ר אחמד טיבי:> אחלה בני-אדם. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> בני-אדם. למי שלא יודע, הבדואים הערבים הישראלים שגרים שם הם בני-אדם, זכאים לבית. ולכן להרוס, להרוס, להרוס – לא הגיע הזמן שבאמת תפסיקו עם זה? <היו"ר אחמד טיבי:> לבנות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, בזה אני מסיים. פנינו לא פעם, אני וד"ר טיבי ואחרים גם מהסיעה משותפת – מכובדי השר, שים לב למשפט הזה – פנינו לראש הממשלה להקפיא את הריסת הבתים, וגם לכמה שרים משרי הליכוד. אתה יודע איזו תשובה קיבלנו? יש לנו בעיה עם הבית היהודי. האם זה נכון? אתה יכול לענות לי? <שר החינוך נפתלי בנט:> אין לי מושג. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> שאין לו בעיה להקפיא ולבוא למשא-ומתן עם האוכלוסייה שם, אבל הבית היהודי מונע ממנו. אתה, מכובדי השר, יושב-ראש הבית היהודי. אתה יכול להקפיא את ההריסה לשנה או שנתיים ותנהל משא-ומתן? האוכלוסייה הבדואית שם לא באה נגד המדינה, לא מהווה סכנה ביטחונית. האנשים רוצים לחיות. אבל גם לחיילים, דיר באלכ, מכובדי השר, הורסים בתים שם. לקצינים בצבא גם הורסים בתים שם. הכוונה כאן לבדואים ערבים, לא ליהודים – הורסים להם בתים. לכן אני מבקש לא לפעול על-פי ההלכה אצל היהודים או אצל העם היהודי – בזה אני מסיים; אני מודה בכך שבאמת הארכתי, אבל כשפעם למדנו משפטים, לקחו אותנו לשווייץ. אז עשינו קבוצות-קבוצות, יהודים וערבים, ומה אמר אחד הרבנים? כשאני דיברתי על זה שאין שוויון במדינה הזאת בין יהודים לערבים, מה הוא אמר? אוי ואבוי אם אתה חושב כך. השר בנט יגיד לי אם זה נכון לפי התורה או לא. ככה כתוב אצלנו בתורה: אסור להשוות בין גוי ליהודי. באמת זה נכון? אני לא ידעתי, רק אז. שמעת על זה, טיבי? <היו"ר אחמד טיבי:> אללה שומע את כל מילותיך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מוזר, למה? מה, היהודי בן-אדם וגם הערבי בן-אדם. למה אסור להשוות ביניהם, ובמיוחד שהם אזרחי המדינה? מוזר. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אללה ייתן לך כוח, יא אבו חדייפה. יוסף ג'בארין, בן אום-אלפחם. אל-נאאב אל-פחמאווי יוסף ג'בארין. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> תודה, אדוני היושב-ראש. האמת היא שאני מסתכל, ויש רוב דובר ערבית במליאה. יכול להיות שמצב הדברים שצריך להיות, שבמצב כזה אפשר לעבור לערבית. <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים להצבעה, רבותי. מי בעד הקמת מדינה פלסטינית? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> זה יעבור. אבל מה לעשות שאין תרגום לערבית, אז נחזור לשפת הרוב הדומיננטית. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתקופה האחרונה דנו בחקיקה רבה שהיא חקיקה אנטי-דמוקרטית, חקיקה גזענית, אבל יכול להיות שהחוק שאנחנו דנים בו היום הוא בהחלט אחד החוקים אולי הכי מסוכנים מבחינת מעמדו של הציבור הערבי והאיום עליו, כי החוק הזה בא לפגוע בזכות הכי בסיסית של האזרחים הערבים, וזו פשוט הזכות לקורת גג. כאשר החוק הזה מבקש להעניש את האזרחים הערבים מבלי שיסוד מרכזי בתפיסת הענישה מתקיים כאן, הוא אומר שהאנשים האלה אשמים. הרי אם אתה רוצה להעניש אזרח אתה צריך קודם כול לתת לו אפשרות להקים את הבית שלו באופן באמת מסודר, לפי תוכנית שהמדינה מספקת. אם הוא לא הולך לפי תנאי אותן תוכניות, אז אפשר להעניש אותו. אבל החוק הזה פשוט הופך עולמות; החוק הזה בא להעניש את האזרחים הערבים על לא עוול בכפם. למה? כי המדינה עצמה היא זאת שהתרשלה בכך שלא סיפקה להם את תוכניות המתאר הבסיסיות שדרושות להתפתחותם של היישובים הערביים, תוכניות המתאר שיכולות לאפשר בנייה מוסדרת. ואני בעניין הזה נזכר אולי במקרה המאוד-בוער בימים הללו, שחברי בכנסת מכירים אותו טוב מאוד. היושב-ראש חבר הכנסת אחמד טיבי, גם ביקרנו באוהל המחאה שליד בית של משפחת עבד אלגני באום-אלפחם. ולמה אני מזכיר את זה? כי אנחנו מדברים על בית שמתגוררות בו יותר מ-20 נפשות – אנשים מבוגרים, ילדים, אנשים עם מוגבלויות. מה שקורה, שבאזור הבית הזה כבר יש תוכנית מתאר שנערכה על-ידי ועדת היגוי שבה היו שותפים נציגי משרדי הממשלה השונים. אותה תוכנית מתאר שעברה את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ועכשיו היא בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, כוללת את הבית הזה בתחום המגורים. זאת אומרת שזה עניין של זמן עד שיהיה אפשר להוציא היתרי בנייה עבור האזור שבו נמצא הבית. זה עניין של זמן – חצי שנה, שנה, שנה וחצי – ולמרות זאת המדינה מתעקשת להרוס את הבית הזה. ועכשיו מביאים לנו את החקיקה הזאת, שככל הנראה תבוא עוד לפני שאנחנו יוצאים לפגרה, כדי גם להגביר את היכולת לפגוע במשפחות האלה. אני אומר שכלל בסיסי הוא שאין מענישים לפני שמזהירים. כאן, לא רק שלא מזהירים, כאן לא נתנו פשוט את הבסיס העיקרי כדי שאנשים יוכלו באמת לקבל היתרי בנייה ולא לעבור על החוק. זהו חוק שבא להעניש אנשים על לא עוול בכפם, חוק שהופך שיעור ניכר מהאזרחים הערבים, הופך אותם לעבריינים בעל-כורחם. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת באסל גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אולי התיאור הטוב ביותר שבא לשקף אותו החוק הזה, הוא שיש לנו, אדוני השר, ממשלה שאישיותה הקולקטיבית, וגם אישיות ראש הממשלה היא סכיזופרנית – גם גזענות וגם סכיזופרניה. תראה מה קורה עם ראש הממשלה, שמצד אחד לא מפסיק להסית, ופתאום הוא מפרסם סרט וידיאו – לא יודעים עד היום מה הביא אותו ברגע הזה לעשות את זה – שהוא כביכול מתנצל. העניין של חוק התכנון והבנייה – אדוני השר, אתה היית שותף בממשלה הקודמת לקראת סוף הכהונה, וחשוב להזכיר את זה – להקמת שני צוותים: צוות שנקרא "צוות 120 הימים", שהיה אמור לדון ולהביא המלצות בעניין משבר הדיור ומצוקת הדיור בחברה הערבית, וצוות האכיפה. "צוות 120 הימים" עשה דוח אדיר, הטיל את כל האחריות לנושא הבנייה הלא-חוקית על כתפי הממשלות. הוא אמר את זה, לא באסל גטאס, לא חברי הכנסת הערבים; צוות ממשלתי בראשות הממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר. והוא אמר שניתן לפתור את הבעיה של מרבית הבתים שנבנו ללא היתר, והגדיר מושג שנקרא "היתכנות תכנונית" – איפה שיש היתכנות תכנונית ניתן לפתור את הבעיה. פתאום הצוות של האכיפה בראשות קמיניץ מביא הצעות, כאילו לא קיים דוח "צוות 120 הימים", שעניינן רק הגברת האכיפה, ושיולידו את החוק הזה – שהוא תולדה של אגף השרים שרצו בעצם לתקוע גלגל בנושא התוכנית הכלכלית. מה הדוח הזה אומר? ופה יש טעות, יש זיוף, יש ניסיון כאילו להגיד שערבים בונים ללא היתר, כפי שאמר את זה נתניהו בנאום דיזנגוף, יש מדינה בתוך מדינה – אין אכיפה, אין הריסת בתים, אין בתי-משפט. אדוני השר, אני אגלה לך שבעניין הענישה כאילו, איילת שקד אומרת, צריך להגביר באופן מיוחד את הענישה הכלכלית. אני אומר לך, המדינה רק עושה כסף מהבנייה הבלתי-חוקית. אפילו יש לנו הזכות לחשוד שהמדינה מעוניינת מסיבות כלכליות בהמשך הבנייה ללא היתר, כי היא מרוויחה כסף, מרוויחים כסף. אני מביא לכם דוגמאות על קנסות שהגיעו למאות-אלפי שקלים: בבית-ג'ן – אני מסיים – נשפטו אנשים בגובה של 250,000 ו-300,000 ואפילו חצי מיליון שקל קנסות על בנייה ללא היתר. אז החוק הזה לא פותר את הבעיה, הוא גם לא יגרום לאנשים לא להמשיך לבנות אם המצב התכנוני הקיים יימשך. <היו"ר אחמד טיבי:> שוכראן, אל-נאאב באסל גטאס. אבן עראבה אל-באר, אל-נאאב אוסאמה סעדי. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, אתה יכול לומר את דבריך מהמיקרופון מהצד. אני שמעתי אותו, אבל אני מאפשר לו לומר את הדברים מהצד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> סייד אל-ראיס – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הוא שאל – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז אני אגיד: "סייד אל-ראיס" זה "אדוני היושב-ראש". <היו"ר אחמד טיבי:> הוא שאל אם יש שלטון ערבי בכנסת – זה מה ששאל? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן, כן. <קריאה:> ערבי. <היו"ר אחמד טיבי:> אה, שלטון ערבי. <זהבה גלאון (מרצ):> ככה זה נראה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, שרת המשפטים הציגה את הצעת החוק המסוכנת הזאת, ואני חושב שרוב חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, לא יודעים מה זו אחריות קפידה, מה זה המושג הזה. אם תשאל פה ותעשה סקר, אפילו חברי עבדאללה אבו מערוף שאל אותי מה זה, הוא לא מבין מה זה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז משמעות המושג הזה היא שמספיק להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, ולא צריך להוכיח את היסוד הנפשי. זאת אומרת, מספיק שהתביעה תוכיח את היסוד העובדתי, שהנאשם בנה את הבית ללא היתר, אז לא מסתכלים על יסוד נפשי, לא מסתכלים על הנסיבות, זו כבר, אדוני היושב-ראש, עבירה; ועכשיו רוצים להנהיג זאת בעניין של עבירות הבנייה ללא היתר. דבר שני, אני אומר לכם, יש כלל במשפטים – ד"ר ג'בארין – שאומר, שבית-המשפט העליון הכיר בדרישה שהציבור לא יכול לעמוד בה. יש כלל כזה שאם אתה גוזר גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, אז אסור לחוקק את זה. אני הלכתי ובדקתי, כבוד השר, וגם בתורה, זה גם בתורה, ב"משנה תורה", בספר שופטים, הלכות ממרים – תתקן אותי, כבוד השר – הלכות ממרים, פרק ב': לעולם אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. עכשיו מביאים כאן הצעת חוק שמראש יודעים שהציבור הערבי לא יכול לעמוד בה, כי 50,000, 40,000, 60,000 בכל היישובים הערביים, בגליל, במשולש, בנגב, בערבים המעורבות – אין תוכניות מתאר, אין הרחבה של שטחי בנייה. אין אישור של תוכניות מתאר במשך עשרות שנים, ולכן אי-אפשר להוציא היתר בנייה. אז מה אתם רוצים מאתנו, מהציבור הערבי – איפה יגור? הוא חייב לבנות, הוא חייב לגור, מדובר בחיים של הציבור הערבי. ולכן, במקום שהממשלה תבוא ותסדיר את הנושא הזה ותאשר תוכניות מתאר ותרחיב שטחי שיפוט ותאמץ ותיישם את המלצות "צוות 120 הימים", תראה, אדוני היושב-ראש, מביאים את החוק הזה; כבר רוצים צעדים מינהליים וענישה וקנסות ומאסר, אבל עוד לא התחילו ליישם את המלצות "צוות 120 הימים". הטבעי הוא שהיו מתחילים ביישום המלצות "צוות 120 הימים", היו מאשרים תוכניות מתאר, היו מרחיבים שטחי שיפוט, ואז אומרים: אם אתם לא עומדים בזה, אז אנחנו נתחיל לאכוף. ולכן, מוטב לממשלה, אדוני היושב-ראש, שתמשוך את הצעת החוק הזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. (אומר בערבית: חבר הכנסת דוקטור עבדאללה אבו מערוף, בן ירכא האהובה, ואחריו – זוהיר בהלול העכואי.) תפאדל. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר נפתלי בנט, מטרת הצעת החוק כפי שצוינה בתזכיר החוק היא להגביר את ההתמודדות עם עבירות הבנייה ולשדרג את יכולת אכיפת דיני התכנון והבנייה על-ידי המדינה והוועדות המקומיות. זה תזכיר החוק, ככה בגדול אפשר לדבר על החוק שעות ושעות, על כל ההיסטוריה מ-1948 ועד עכשיו, על הבנייה ועל הכול. כאילו עד עכשיו המדינה, הממשלה, לא עשתה אכיפה לעניין של הבנייה. דרך אגב, המושג של בנייה לא חוקית, אנחנו ואני אישית מסרב לו, ואפילו ראשי הרשויות המקומיות וועד הרשויות המקומיות הערביות מסרב לו. זו בנייה לא מוסדרת. זה המובן של הבנייה, בנייה לא מוסדרת, ואנחנו מסרבים למושג בנייה לא חוקית. אלפי השקלים, מאות-אלפי השקלים, מאסרים, עבודות שירות – האזרחים הערבים סובלים יום-יום מהעניין הזה. ומספיק ללכת לבית-משפט שדן בענייני תכנון ובנייה ולראות את הסבל ואת האכזריות של פסקי-הדין. זה פסק-דין בכל זאת, או החלטה של בית-משפט; אני לא אתנגד לזה ולא אדבר על זה עכשיו. זה בית-משפט שקבע, אבל בכל זאת אלה פסקי-דין שהם אכזריים מאוד כלפי אזרח פשוט שרצה רק לבנות את הבית שלו. ולכן, שוב אני אומר, בהקשר הזה, מיהו העבריין? מי שלא נתן את הרשות, את האישור לאזרח הפשוט שיבנה את ביתו. מי זה? הוועדות המקומיות והמדינה. המדיניות של הממשלה. הממשלה שעשתה הפקעות מרובות ורבות וממושכות של אדמות האזרחים הערבים הלגיטימיים, שיש להם טאבו – לכל אחד מאתנו עשו הפקעות. אני עכשיו, למשל, אין לי בית. אם לא היו מפקיעים את האדמות שלי, של אבא שלי המנוח, הייתי יכול עכשיו לבנות. ומרחיבים תוכנית מתאר? לא. כמה תוכניות הופקדו? לא מרחיבים תוכניות מתאר. מי? יש לנו מקצועיות, יש מהנדסים. מי מסרב? המדינה. אז היא העבריין. המדינה היא העבריין במצב הזה, ולכן המדינה צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה ולא עם האזרחים. הקדימו אותי עמיתי חברי הכנסת מהרשימה המשותפת שדיברו על כל ההיבטים של החוק הזה ולמה הוא בא ובאיזה הקשר הוא בא. דיברו על "צוות 120 הימים", על חוק התכנון והבנייה שחוקק ב-19 בנובמבר 2015 עם חוק ההסדרים והתקציב. למרות כל המינוסים שלו, אנחנו לא התנגדנו; דווקא בירכנו על זה שהוא נותן אולי אופק, איזושהי התחלה של דרך לעשות סדר ולסדר. ואנחנו בעד עניין התכנון והבנייה בכל הבנייה הלא-מוסדרת אצל האוכלוסייה הערבית. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> עוד חצי דקה. הצורה והדרך שבה ועדת הכנסת אישרה היום להביא את החוק למליאה, ללא חובת הנחה – מה שאנחנו דנים בו – הייתה חפוזה, לא דמוקרטית, והייתה ללא סיבה בכלל, שאכן הממשלה תדרוש מוועדת הכנסת להביא את החוק. לא הבנו מה הדחיפות הזאת. החוק הזה יביא עוד הרס וחורבן על האזרחים הערבים; החוק הזה ירמוס את אחד המ"מים המפורסמים – מחסה; החוק הזה ירמוס אלפי משפחות ערביות מבחינה כלכלית, חברתית וגם נפשית; החוק הזה הוא חוק ענישה קולקטיבית, ענישה של הרבה אנשים חפים מפשע; החוק הזה מסווג את הבנייה ללא היתר כעבירה של אחריות קפידה. כבר דיברו על זה, חברי אוסאמה סעדי. זה לא רק לא מוצדק אלא זה נוגד את כל יסודות הדמוקרטיה ורומס את הזכויות הבסיסיות של האדם לדיור ולמחסה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת זוהיר בהלול. שש דקות. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, אמש בשעת ליל היתמר עשן סמיך מעל לעירי עכו. טלפונים בהולים הולידו את האמת הצורמנית שמסגד אל-ג'זאר עולה באש. הלהבות הדאיגו את לבותינו, כמובן, ולא רק אנחנו, העכואים, אלא כל המדינה. <היו"ר אחמד טיבי:> בכל מקום. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> והתפללנו, אדוני היושב-ראש וכבוד השר נפתלי בנט, שאין ידו של אדם במעל. והתפללנו, כמובן, שזה יהיה עניין טכני. ואז הסתבר שזה היה קצר חשמלי שהוליד את השרפה שגרמה לנזקים חמורים באחד המסגדים היותר-ידועים בעולם המוסלמי, מסגד אל-ג'זאר בעכו. בעת שכוחות כיבוי האש של ישראל הגיעו לאתר המוסלמי בעכו, התוודענו למציאות המאוד-מפעימה את הלבבות, מיקי לוי, שאנשי כיבוי האש של האזור אינם מפרידים בין דתות, והם עשו את מלאכתם נאמנה. הגעתי לשם וראיתי במו-עיני את עבודות הכיבוי ללא רבב. בעוד האנשים עוזרים לכוחות כיבוי האש, האתרים בישראל המשיכו לפעול, ובעיקר קבוצת ווטסאפ שחברים בה האנשים של כיבוי אש זבולון. מה מסתבר? מסתבר שעורך דף הפייסבוק 0404, אחד מהאתרים היותר-פופולריים בישראל – אתר ימני גזעני מאין כמותו, אתר שיש בו לייקים בשיעור של כמעט חצי מיליון, האתר הזה מלבלב וקורם עור וגידים תוך כדי מתן במה די אולטימטיבית לימין הישראלי, ומי שמותקף זה בעצם אנשי השמאל והערבים – מה מתברר? שאותו עורך בקבוצת הווטסאפ, שחברים בו, באותו אתר, אנשי כיבוי אש שרק ממש דקות ספורות לפני כן כמעט בחירוף נפש ניסו להציל את המסגד מאובדן או מאבדון, האיש הזה כותב: ביום שעיתונאים ישתוקקו למידע על שרפה בבית-כנסת כמו על שרפה במסגד, נדע שהמשיח הגיע. הבניין הזה הוא שמייצר את הגזענות במדינת ישראל. אתם, שרוצים להכפיף את הציבור הערבי לחוקי התכנון והבנייה בצורה דורסנית, אתם בעצם מלבלבים את השיח הימני הגזעני, ההדרתי, הלא-חמלתי. עד עכשיו אותו עורך עדיין לא פוטר. עד עכשיו אותו ראש מערך כיבוי בזבולון לא התנער מדבריו של העורך, העורך המיתולוגי של דף הפייסבוק 0404. במילים אחרות, נתנו הכשר – כמו שאומרים הדתיים היהודיים במקומותינו – נתנו הכשר לאותו איש להסית נגד עיתונאים שניסו בסך הכול לברר מה עלה בגורלו של מסגד אל-ג'זאר, רחמנא ליצלן. כמו שאתם היהודים, ובצד, חרדים כאשר האנטישמיות באירופה גורמת לעתים לשרפות בבתי כנסת, גם לבי נקרע ואינני מבין עד היכן אנחנו מגיעים לאשפתות בעניין השיח הלאומני והמסית בישראל. שים לב, אדוני היושב-ראש, רק לפני כמה ימים מוטי דותן לכלך על הערבים שאינם תרבותיים כדי להשתמש בבריכה בישראל. שבוע לפני כן, אני מזכירך, והרי הזיכרון שלך מלבלב, ראש הממשלה בסרטון מלא הזיות – סרטון הפטה-מורגנה שלו – בעצם כמעט כמעט לגלג על המציאות של חיים משותפים במדינה, למרות שלאנשים תמימים זה נראה כאילו שהוא מתנצל. אבל הוא מתנשא. לפני כן סמוטריץ, שמגלם את הסמוטריצ'יזם בכנסת ישראל, לא רצה שרעייתו תשהה בבית-יולדות עם נשים ואימהות ערביות. והכנסת הזו מיילדת את חוק ההדחה, מיילדת את חוק העמותות, והיום מיילדת את חוק התכנון והבנייה. כאילו שהתחביב של ערבים לבנות באופן לא מוסדר. אמרו קודמי, והם היו רהוטים ואקספרסיביים: אנחנו רוצים לחיות בצלם אנוש במדינה. לא הייתה ברירה אלא לבנות בנייה בלתי מוסדרת. ולכן, אם האמרה הזו נכונה, שביתו של אדם הוא מקדשו, אז אתם עד היום מלקקים את הפצעים על חורבנם של שני בתי-מקדש – לנו לא מותר לבכות מראש על בית שייהרס? זה בית-מקדשו של אדם. אני קורא לכנסת ישראל לחזור לשפיות, לחזור לנורמטיביות אנושית, ולא להרוס בתים של ערבים. ועכשיו, בסיפה של דברי אני אומר משהו סנסציוני: אני לא רוצה שיהרסו את בתיהם של אלה ששרפו את משפחת דוואבשה. אני מתנגד לשרפת בתיהם של היהודים ששרפו את ביתה של משפחת דוואבשה, כי אני לא רוצה שייהרסו בתים בישראל. אני לא רוצה שיהרסו בתים של ערבים, כמו שאני מתנגד להריסתם של בתי יהודים שהם גם מחבלים וגם רוצחים. כי מדינת ישראל – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – היא חמלתית, מדינת ישראל אמורה להיות חמלתית, העם היהודי הוא חמלתי. אל תהרסו בתים. אל תהרסו את מרקמי החיים. תנו לנו לחיות בצלם אנוש. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. השרה איילת שקד מסכמת את הדיון. בבקשה, גברתי. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, השבוע דובר הרבה על איזון בתקשורת. דובר הרבה על איזון בתקשורת. גם אני וגם חברי – אני בטוחה שיש קונסנזוס כאן, בבית הזה – חושבים שהתקשורת צריכה להיות מאוזנת, להכיל את כל המגוון של אזרחי מדינת ישראל, ובטח ובטח השידור הציבורי. את המאמר המכונן שאני עומדת לקרוא כתב חברי הטוב אורי אורבך, זיכרונו לברכה. הוא כתב את זה ב-1987. זה פורסם בכתב העת "נקודה", וזה חולל סוג של מהפכה, מהפכה שממשיכה להתרחש גם היום, שהרבה אנשים מהציבור הדתי – בשבילך, השר אקוניס, המפד"לניקים – נכנסים לתקשורת ומשתלבים בה. ואת המאמר הזה אני רוצה להקדיש לציבור החרדי, חבר הכנסת גפני. אני חושבת שהציבור החרדי יכול גם הוא להיכנס ולהשתלב בתקשורת. ואם אורי אורבך, זיכרונו לברכה, היה עומד כאן היום, הוא היה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני, אז מה שלי נשאר זה רק להקריא את מה שהוא כתב. קוראים לזה "הטובים לתקשורת", וכמו שאמרתי, אני מקדישה את זה לציבור החרדי. "שמיניסט יקר, הר"מ שלך בישיבה התיכונית בטח קורא לתקשורת בשם 'תשקורת', וזה במקרה בטוב. 'עלמא דשקרא', הוא חוזר בכל הזדמנות, ו'לא חשוב מה יאמרו השדרנים, חשוב מה יעשו היהודים'. אחר כך הוא מצטט את ה'שפת אמת'. במידה מסוימת, הר"מ שלך צודק. אבל צר לי לעקוף סמכות – הר"מ צודק, אבל הדעות שלו לטווח ארוך הן אסון. מדי שעה אנו משלמים בריבית דריבית את ההתנתקות והנתק שבין הציבור שלנו לעולם התקשורת" – זה ב-1987. "הדעות הלאומיות והנכונות יוצאות וידיהן על ראשן בכל הרשתות ובכל השעות. הזמן היחידי של ביטוי פחות או יותר אובייקטיבי לדעותינו ב'קול ישראל' הוא בין השעה 1:00 אחרי חצות ל-6:00 בבוקר – צפצוף ארוך וצורמני. ב'גלי צה"ל', אף זה לא. האזינו פעם ל'ציפורי לילה'. יש לא מעט שרים וח"כים שמתקשרים כל בוקר לכתב שלהם כדי לשאול אותו: מה דעתי היום? והשדרן בן ה-20, או העיתונאי בן ה-25, מספר לשר מה דעתו של כבודו" – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת טלב אבו עראר, מותר לשרה לדבר בכל נושא שהיא רוצה. <שרת המשפטים איילת שקד:> בואו תקשיבו, תיהנו קצת. – – – "וכבודו אומר לאומה את דעתו, והשדרן משדר את דעתם, של כבוד השר ושל השדרן." <היו"ר אחמד טיבי:> ללא הגבלה בכל נושא. <שרת המשפטים איילת שקד:> "זהו המצב. משום כך לא חשוב כל כך מיהו השר, אלא חשוב מיהו השדר. בדרך כלל זה כלי ריק אבל די אינטליגנטי, שעולמו הרוחני רחוק כמטחווי קשת מכל מה שאתה, חברי השמיניסט, מאמין ומחונך על ברכיו. אין סיבה אפוא שאנשים כמוך, שהחינוך שלהם טוב יותר, שהם מלאכים, יחסית, בתורה, שיודעים מה זה קידוש, שבת וכשרות, לא יהיו אלה שיושבים מול המיקרופון. שצעירים כמוך ישרבבו את הערות הביניים שלהם בתוך דברי הח"כ, ושאתה תראיין, בכבוד ראוי, רב ראשי וכל אדם אחר. "אין שום סיבה שחברים כמוך, שהספיקו להתמלא כבר במשהו, לא יהיו עורכי ומגישי תוכניות, אלו שקובעים מי יוזמן ומי לא, מי יישאל ומה יישאל. בימית שולם המחיר. הלוואי שהיו לנו שם שדרים עם הדעות הנכונות. הם לא היו שואלים כל היום את הח"כים הלאומיים: 'האם אתם לא מרגישים שאתם מחסום לשלום?', או: 'מה תעשו עם כל כך הרבה פיצויים?' אם היו שניים-שלושה דתיים יותר ציוניים ופחות ציניים, הם היו מחציפים לשאול את שר הביטחון: 'אדוני, אתה לא מרגיש בושה לעקור יישובים פורחים בארץ-ישראל?', או: 'כיצד אתה מסביר את העובדה שאנו עוקרים עשרות יישובים פורחים בשביל פיסת נייר שערכה מפוקפק?' אבל לא היה לנו שדרן שם. בהתנתקות כבר היו לנו שדרנים, אומנם מעט, אבל היו. "אין אנו מעמידים במבוכה שר משטרה בשאלה כמו 'מדוע תחת אחריותך יהודי אינו יכול להסתובב בלי פחד בירושלים, בעוד שערבים מרגישים בטוחים ברחובותינו?' אם השרים כבר מגמגמים, מוטב שיגמגמו אל מול השאלות שלנו, ושיתפתלו מול החצופים שיודעים לשאול, ושלא רק 'נואיבה' וה'דייר סטרייט' בראש מעייניהם. "אבל הרב שלך בטוח שהוא צודק, 'ביטול תורה' – הוא קוטף את אוזנך, והולך לקרוא את העיתון שלו. 'את הכישרון אתה חייב לנתב לאפיקים נכונים, הקדוש-ברוך-הוא נתן לך כישרון כדי שתכתוב חידושי תורה, כדי שתברר סוגיות הלכתיות, לא בשביל לכתוב חיבורים ילדותיים או עיתוני בית-ספר מלאי ליצנות'. לבי אתך, שביעיסט או שמיניסט, שמתעסק בחרדת קודש בעיתון בית-הספר ותולה שם מאמר עוקצני נגד המנהל וצוות בלשיו, המכונים מדריכים. עם אנשים שיודעים ומוכנים לזעוק נגד עוולות, להביע את דעתם בכישרון ראוי, עם אלה אפשר יהיה לעשות משהו במדינה הזאת כשיסתיימו הלימודים ויתחילו החיים. המכתב הזה הוא, אם כן, אליך, פוחח מוכשר, או שמיניסט עם מעט כישרון; אתה שיודע מה קורה מסביבך, ולא מאלו שתוקעים אצבעות באוזניים כשאומרים להם 'אמרו בטלוויזיה' וזועקים: 'אוי, אוי, עיתונאים, אין להם חלק לעולם הבא'. הפנייה הזו היא אליך, אם אתה עם מעט ביטחון עצמי, מספיק סבלני בשביל לסבול, מספיק חזק ומאוזן כדי לא להישחק, ודי נבון כדי להסכים עם הדברים הכתובים פה. "הגיע רגע של אמת. בעצם, הוא הגיע מזמן, אבל אנחנו היינו בדיוק באמצע סוגיה חשובה. הטובים לתקשורת. כל בחור וטוב לנשק הכתיבה. יש לאתר בדחיפות ובבהילות כל כישרון צעיר ולטפח אותו, להכניס לו לראש עוד בכיתה ט' שהוא טוב ומוכשר ויכול" – – – <היו"ר אחמד טיבי:> השר אקוניס, נא לשבת. המאמר מופנה אליך. דברי השרה הופנו אליך במיוחד. <שרת המשפטים איילת שקד:> גם אליך. <היו"ר אחמד טיבי:> תקשיב. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – – "להכניס לו לראש עוד בכיתה ט' שהוא טוב ומוכשר ויכול ללמד בני יהודה קסת. להפסיק לקשקש כל היום לוגריתמים ואמפרים, ולתת צ'אנס לחבר'ה כישרוניים לפתח את כישרונם. אחרת השוקת השבורה שלנו תישבר ותלך ותיטחן עד דק, ורווח והצלה לא יעמדו ליהודים משום מקום אחר. "עט לעשות – עם ישראל זקוק לאנשים שיהיו לו לפה. ואיננו מדברים עכשיו על מנהיגים שחסרונם גם הוא זועק. אני מתכוון לכאלו שמסוגלים לבטא יפה עמדות נכונות. כלים להעברת המסר, אבל כלים מחזיקי ברכה, כלים שלובים בערכים של מוסר אמיתי ועם אוריינטציה יהודית. הפוטנציאל של החבר'ה בציבור הלאומי הוא אחר" – ואני מוסיפה כאן, גם בציבור החרדי – "אבל בתחום זה יש עדיין איזה רגש נחיתות ופחד במה. זה נכון מאוד שהעשייה האמיתית היא הדבר החשוב ביותר. הוכחנו זאת בהתיישבות, בעלייה, בביטחון ובחינוך. במיוחד בחינוך. "בלי הדברים האלה לא צריך כותבים ומשדרים. אבל חייבים להכיר בעובדה שערכים אלו נפגעים מאוד בגלל היעדר נושאי הרעיון ומפיציו לרשות הרבים. ולכן, בלי בושה, אני מעז לקרוא לך, צעיר, בוגר ישיבה תיכונית" – ובוגר ישיבה חרדית – "לנסות להתקבל ל'גלי צה"ל'. תהיה אומנם ג'ובניק, אבל השפעתך על הנעשה בארץ תהיה לא פחות, ואולי גם יותר, משל הצנחן ומהחי"רניק סגול-הכומתה. אני יוצא מתוך הנחה שאם יבואו לבחינות קבלה ב'גלי צה"ל' 50, 100 בחורים ובחורות, צעירים דתיים ומוכשרים, שניים-שלושה יצליחו להשתרבב. במשך זמן, אחד מהם ילמד איך לשאול את השאלות הנכונות ומה לא לשדר, ולו משום השיקול הזניח ששידור מסוים עלול להזיק לעם ישראל, נקודה. "ללכת לתקשורת היום פירושו אצל צעיר דתי להיות חלוץ, להפוך את אדמת הבור והבורים הזו, לנכש קוצים ולשתול ורדים. לשבת מול מיקרופון זה חשוב היום כמו שפעם היה חשוב לייבש ביצה, למרות קרקורי הצפרדעים. "אולי זה נשמע פתטי – 'עט לעשות!' – ויותר משזו פנייה אליך, שמיניסט יקר ושביעיסט החושב על עתידו, זוהי פנייה למחנכים אשר רואים את השרפה. בצד החינוך הטוב לערכים וללימוד תורה, צריך להחדיר את המודעות לכך שהעשייה התקשורתית הנה כחומר ביד היוצר. היא יכולה להיות כלי חינוכי, או חלילה אנטי-חינוכי אדיר, תלוי ידו של מי לוחצת על המתג. "אני מודע גם מודע לבעייתיות באיגרת הדחופה הזו. היא מתעלמת מהקשיים ומהחסרונות בעולם התקשורת. פה ושם הגזמתי, אך בעיקר המעטתי בעולם כוחו של המיקרופון והעט. אולי הפחתתי בחשיבותם של תחומי עשייה אחרים, אבל אין לי ספק שהשברים, כמו ההצלחות, בחברה הישראלית – כולם נגעו-נשקו בתקשורת לגווניה, ושם לא היינו, ואם נמשיך להיעדר משום אנינותנו, ניקיון-כפינו וצחות-בשרנו, הרי שנוסיף לראות בבניין פלסטין, בערכים נשחקים, במדינה מתפוררת, ואל תגיד 'לא ידעתי' ואל תאמר 'לא שמעתי', כי אתה יודע למה." אני קוראת מכאן לציבור החרדי: תקשיבו לאורי אורבך, זיכרונו לברכה, ותשתלבו בתקשורת. אתם מספיק מוכשרים, אתם מספיק חכמים, יש לכם גם הרבה כלי תקשורת מגזריים. תצטרפו לתקשורת הכללית, כי היום אני יודעת לספר לאורי אורבך, זיכרונו לברכה, ששומע אותנו, שבקורס של "גלי צה"ל" לא היו שניים-שלושה דתיים, היו תשעה דתיים וגם אחד חרדי. אז הנה, אפשר גם יותר. קדימה, תגידו את זה לציבור שלכם. חבר הכנסת אריה דרעי, הנאום הזה היה בשבילך. הקראתי את הנאום של אורי אורבך, זיכרונו לברכה, "הטובים לתקשורת", ואמרתי לציבור החרדי: תקראו את הנאום הזה ותשתלבו בתקשורת הכללית. <היו"ר אחמד טיבי:> איילת, זהבה רוצה לשאול אותך שאלה. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי השרה, אז מה אתם תומכים בביטול לימודי ליבה אם את רוצה לעודד את החרדים להצטרף לתקשורת – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אנחנו ממש לא תומכים בזה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> חבר הכנסת אריה דרעי, תודיע את זה לציבור. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אם מישהו מהשרים של הליכוד, רבותי, שהשרה איילת שקד הפנתה את הנאום אליהם, למשל השר אקוניס – היא הפנתה את הנאום לשר אקוניס בתחילת דבריה, ובסופו לשר דרעי. לפי התקנון מותר לכם לעלות חמש דקות. בשם הממשלה, אתה רוצה, אקוניס? השר המקשר, אתה רוצה לענות לשרה שקד? תגיד שאתה לא רוצה. אם לא רוצים, אז אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 60 נגד – 21 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 109), התשע"ו–2016, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 60, נגד – 21, נמנע אחד. השרה גמליאל – לפרוטוקול – בעד. ההצעה התקבלה בקריאה ראשונה, ולכן היא עוברת להמשך דיון ולהכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הפנים. <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת ביטן אומר ועדת רפורמות. התקנון אומר ועדת הפנים. <דוד אמסלם (הליכוד):> לוועדת הפנים. <היו"ר אחמד טיבי:> אז אנחנו נעביר את זה – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> לוועדת הפנים. <דוד ביטן (הליכוד):> נפלה ההחלטה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> האם הגעתם להסכמה, אדוני היושב-ראש? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – ועדת הכנסת. <היו"ר אחמד טיבי:> פנים? אוקיי. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> עבדאללה, עבדאללה, (אומר בערבית: תן להם לריב,) תן להם לריב, מה אתה – – – יש הצעה של ועדת הפנים – – <יואב קיש (הליכוד):> ועדת הכנסת. <היו"ר אחמד טיבי:> – – ויש רפורמות. זוכה מן ההפקר חבר הכנסת יואב קיש, יושב-ראש ועדת הכנסת. המתח בשיאו. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר אחמד טיבי:> רבותי, הודעה ליושב ראש ועדת הכנסת. בבקשה, יואב. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה קצרה. אדוני היושב-ראש, שרים, שרות, חברי הכנסת, אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות האלה, מטעם סיעת הליכוד: בוועדת המדע והטכנולוגיה ובוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור – במקום חברת הכנסת שרן השכל יכהן חבר הכנסת דוד ביטן. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה), התשע"ו–2016> [מס' מ/1018; "דברי הכנסת", חוב' כ', עמ' 10679; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' והוראת שעה 107), לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את החוק חבר הכנסת דוד אמסלם. אתם רוצים הפסקה, רבותי בקואליציה? חבר הכנסת דוד אמסלם, אתה יושב-ראש ועדת הפנים, בוא להציג את החוק, בבקשה. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תשאל אותו. אתם לא באותו מחנה בליכוד, ביטן? <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> בליכוד אין מחנות. <היו"ר אחמד טיבי:> אין מחנות. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> הוא אמר שהוא רוצה כל פעם מחנה אחר. <היו"ר אחמד טיבי:> מכובדי יושב-ראש ועדת הפנים, בבקשה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת החוק המונחת בפניכם מבקשת לתקן את חוק התכנון והבנייה ולקבוע מסלול תכנוני מהיר ופשוט יותר למיזמים להקמת מתקני אכסון מלונאיים. קיצור הליכי התכנון למיזמים שכאלה יביא עמו תנופת פיתוח והשקעה בענף התיירות ויאפשר פיתוח משמעותי של תשתיות התיירות, בכלל זה תוספת ניכרת של חדרי מלון לענף התיירות. <היו"ר אחמד טיבי:> השר דרעי, נא לשבת. חבר הכנסת ביטן, נא לשבת. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> לשם כך מוצע להסמיך את שר התיירות להכריז על מיזם הכולל מתקני אכסון מלונאיים או על תשתית תחבורה כתשתית תיירות אשר תיחשב לתשתית לאומית ותידון – – <היו"ר אחמד טיבי:> אלי כהן, נא לשבת. חבר הכנסת מזוז, סגן השר. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – במסגרת הוועדה לתשתיות לאומיות. מוצע כי המיזמים אשר ייכללו במסגרת ההכרזה של שר התיירות יהיו ארבעה סוגי מיזמים בעלי היקף נרחב, שיש הצדקה לדון בהם במסגרת הוועדה לתשתיות לאומיות, הן מיזמים להקמת מתקני אכסון מלונאיים והן מיזם להקמת תשתית תחבורה שיש בה כדי לשמש גורם משיכה תיירותי ולתרום תרומה של ממש לתיירות באזור. האפשרות לדון במיזמים אלה במסגרת הוועדה לתשתיות לאומיות תאפשר, בין השאר, תכנון של רשת מלונאות. אם בעבר נדרש מי שביקש להקים רשת של בתי-מלון או מוטלים ברחבי הארץ לפנות לוועדה בכל עיר או מחוז שבהם היה מעוניין, בהתאם להצעה תתאפשר בהליך תכנוני אחד ובמסגרת דיונים בוועדה אחת בלבד הקמה של כמה בתי-מלון של רשת בפריסה גיאוגרפית רחבה בכל הארץ. אני מאמין שאפשרות זו תמשוך רשתות בין-לאומיות ותעודד בניית מלונות בהיקפים ניכרים, שלא נראו, לצערי, בארץ בשנים האחרונות. יחד עם זאת, על מנת לשמור על אינטרסים ציבוריים רחבים ולהגן על הסביבה החופית ועל השטחים הפתוחים, דרשה הוועדה כי במסגרת ההכרזה לא ייכללו שטחים הנמצאים בסביבה החופית, אלא אם כן הם בתחום רשות עירונית. כמו כן דרשה הוועדה כי לא ייכלל במסגרת ההכרזה שטח המוקף מכל עבריו בשטח פתוח. בכך מאזנת ההצעה בין הרצון בקידום התכנון של מיזמים מלונאיים לרצון המשותף לכולנו לשמירה על השטחים הפתוחים ועל שטחי החוף החשובים כל כך לכולנו. חסם נוסף שמונע היום הקמת בתי-מלון הוא נושא הכדאיות הכלכלית. במטרה להתמודד עם חסם זה מוצע לאפשר, בהוראת שעה לשנתיים, תוספת שטחי בנייה למגורים במגרשים המיועדים למלונאות. אפשרות זו תסייע בהסרת החסם של האי-כדאיות הכלכלית בהקמת מיזמי תיירות. כמו כן, עירוב שימושים של מלונאות ומגורים במבנה מלונאי מקובל בעולם, ומשתלב עם המאמצים הניכרים שלנו להרחיב את היצע הדיור. עם זאת, אני רוצה להבהיר כי הסמכות לתוספת שטחי הבנייה למגורים מוגבלת בכמה תנאים. ראשית, אחרי שהוועדה דנה בסוגיה זו ארוכות, ואף החזרתי את הנושא לדיון נוסף בוועדה, קבעה הוועדה כי התוספת לא תתאפשר בתחום חוף הים, זאת אומרת, ב-100 המטרים הקרובים לקו החוף לא תתאפשר תוספת מגורים. התוספת הזאת גם לא תתאפשר בסביבה החופית – ב-300 המטרים הקרובים לחוף, במגרשים הנמצאים בקו הבינוי הראשון מול הים או לפניו. שנית, הסמכות לאשר תוספת שטחים למגורים תהיה נתונה רק לוועדות מקומיות עצמאיות, אשר הוסמכו על-ידי שר הפנים; שלישית, מימוש הבנייה למגורים יותנה במימוש השטחים המיועדים למלונאות, כך שלא ייווצר מצב שבו מקדמים רק את הבנייה למגורים ולא את הבנייה למלונאות; רביעית, תוספת שטחי הבנייה למגורים תתאפשר רק ברשויות עירוניות; חמישית, שיעור תוספת השטח שתשמש למגורים לא יעלה על 20% מהשטח הכולל המותר לבנייה. לעניין בניין שטרם החלה בנייתו ולעניין בניין קיים, תתאפשר תוספת שטח למגורים רק בתנאי שההרחבה כוללת 50 יחידות אירוח לפחות, ושיעור תוספת השטח שתשמש למגורים כאמור לא יעלה על 20% מתוספת הבנייה. כפי שאתם רואים, הוועדה הציבה תנאים והגבלות רבים בפני הוועדות המקומית העצמאיות שקיבלו את הסמכות, ובכך היא שומרת על החופים ומבטיחה כי הסמכות שניתנה לוועדות המקומיות העצמאיות אכן תשיג את מטרתה ותגדיל את היצע יחידות האירוח במדינת ישראל. דבר נוסף, על-פי הצעת החוק כפי שהונחה על שולחן הוועדה, הסמכות לאשר תוספת שטחי בנייה למגורים הייתה נתונה רק לוועדות מקומיות עצמאיות. הוועדה עמדה על כך שיינתן פתרון לזירוז הליכי התכנון והגדלת הכדאיות הכלכלית גם לעניין רשויות שאין להן ועדות מקומיות עצמאיות, ועל כן, לשמחתי, בנוסח שמונח לפניכם היום מוצע לקבוע, בהוראת שעה לשנתיים, כי תוקם בכל מחוז ועדת משנה בהרכב מצומצם, אשר יהיה בסמכותה לדון בתוכניות בתחום רשות עירונית שייעודן העיקרי הוא למלונאות. החלטתה של ועדת המשנה בתוכנית זו תהיה סופית, ולא יתאפשר דיון נוסף במליאת הוועדה המחוזית. הסדר זה יאפשר, כאמור, את קידומן המהיר של תוכניות לתיירות גם ברשויות שאין להן ועדה מקומית עצמאית. עוד מוצע כי בתקופת הוראת השעה, הוועדה לשמירת הסביבה החופית תוכל לדון ולאשר תוכנית לתיירות שנדונה בוועדה המחוזית או תוכנית של ועדה מקומית עצמאית שדנה בתוספת שטח למגורים במגרש המיועד למלונאות, גם אם נדרש בה אישור המועצה הארצית. על הוועדה לציין זאת במפורש בהחלטתה, ועל החלטה זו יהיה ניתן להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה. אני מאמין שהצעת החוק תסייע מאוד בקידום ענף המלונאות בישראל. ההצעה תגדיל את היצע חדרי האירוח במידה ניכרת ותמשוך משקיעים מחו"ל, ובכך תוביל לעליית מספר התיירים המגיעים לארץ, תגדיל את מספר המועסקים בענף התיירות ותסייע להורדת יוקר המחיה בישראל על-ידי הורדת המחיר שמשלם כל אזרח ישראלי כאשר הוא יוצא לנופש בארץ. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מהכנסת לדחותן ולאשר את הצעת החוק כנוסח הוועדה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. זה הזמן למסור תודות, או שאחרי זה אני עולה שוב? <היו"ר אחמד טיבי:> אחרי שזה עובר – – <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אחרי הצבעה? <היו"ר אחמד טיבי:> – – בשנייה ובשלישית. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תודה. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אנחנו עוברים לדיון. יש הסתייגויות, רבותי. ראשונת המסתייגים והמסתייגות – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברות וחברי הכנסת – חשבתי שיש לי רבע שעה. <היו"ר אחמד טיבי:> 12 דקות. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> טוב. תראו, הצעת החוק שמונחת לפנינו היום אמורה להגדיל את מלאי חדרי המלונות ודירות הנופש לטובת כלל אזרחי ישראל, תיירים שיבואו לפה, להוזיל את המחירים וכו'. אבל נשאלת השאלה, האם באמת היא תעשה את זאת? ואני רוצה לחלוק על היוזמים שלה, ובפרט על השר לוין ויו"ר הוועדה שדיבר כאן לפני. לפני שאני אגיע להתייחסות ולהסתייגויות שלנו, אני רוצה לתת קצת את הרקע לכל ההתנגדות הציבורית המאוד-קשה שהייתה בשבועות האחרונים לאותה הצעת חוק. הסיפור מתחיל לפני הרבה שנים, בשנות ה-90, כשההגנות על חופי הים של ישראל היו מאוד רעועות, ונשענו על תוכנית מתאר ארצית, תמ"א 13, תוכנית מתאר שהיו בה, בואו נאמר, כמה וכמה לקונות, פרצות, חורים, תקראו לזה איך שתרצו. סליחה, היושב-ראש, אני מרגישה שלא רק שלא מקשיבים, גם עושים הרבה מאוד רעש. מי שלא רוצה, שיצא החוצה. אני פשוט ממש לא שומעת את עצמי. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת אייכלר. חברת הכנסת סויד. השר ארדן. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> בסופו של דבר – – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. תמשיכי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה רבה. בסופו של דבר נבנו כמה מבנים על החוף ונבנו כמה מרינות ליד החוף, שהוציאו משלוותם ציבור די רחב במדינת ישראל. אני מדברת על סוף שנות ה-90, אני מדברת על בניינים כמו "מגדלי חוף הכרמל" בכניסה הדרומית לחיפה, פשוט בניין שחוסם – כל מי שמגיע לחיפה מדרום בוודאי מכיר אותו, מצד שמאל לכביש החוף – חוסם את הים, חוסם את כל הנוף לים לכל מי שגר בסביבה. אולי אם אתה גר על ההר למעלה תראה קצת ים. ומגדל שני – פרויקט "סי אנד סאן". "סי אנד סאן", כשהוא נבנה, היו שם מרפסות פרטיות של אנשים, שהגיעו עד 60 מטר מקו המים. אגב, אותן מרפסות, בצו בית-משפט, נהרסו בסופו של דבר – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בגללי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – אבל כשהוקם אותו מגדל, כשהוקם אותו מתחם, הוא תפס ממש שטח חוף, ניכס אותו בצורה ברוטלית, בצורה כוחנית, לדיירי הבניין. שני הפרויקטים האלה עוררו כמה פעילים, שהפכו להיות ארגונים שהפכו להיות ציבור מאוד רחב מאחורי התנגדות גורפת לבנייה מסוג כזה על חופי ישראל. המרינות, מרינה הרצליה, מרינה אשקלון – היו מתוכננות עוד כמה וכמה מרינות והן לא יצאו לפועל. אתם יודעים למה? בגלל שכשנבנו אותן מרינות – ונבנו המרינות, אנחנו צריכים לומר את זה בצורה ברורה וחלקה – אותן מרינות הוקמו כדי לאפשר את הפיתוח לידן, כי באין מרינה לא יכלו לבנות על קו החוף. ובסופו של דבר את מרינה הרצליה, כמו שאתם מכירים אותה, בנו על קו המים, ואפילו בתוך קו המים מגדל אחד. בסופו של דבר, אותם בניינים, אותם מגדלים במרינה הרצליה היו מכונים מה שנקרא "מלון דירות". מה זה מלון דירות? מלון דירות אמור להיות מין מלונית שאתה יכול לשכור בה דירה, נכון? אז לא, אז זו בעצם הייתה בדיוק אותה לקונה בחוק – שלא היה מוגדר מה זה מלון דירות. אז קראו למלון מלון דירות ואז אפשרו את הקמתו במסגרת התמ"א המאוד-מחוררת שהייתה, אפשרו את הקמתו על קו המים, ואז מכרו את הדירות כדירות נופש לטווח ארוך, לתמיד. ואותה לקונה – ואני מדברת אתכם על סוף שנות ה-90, לפני קרוב ל-20 שנה – אותה לקונה נעצרה בבית-המשפט, בבג"ץ מאוד מפורסם של החברה להגנת הטבע עם "אדם, טבע ודין", שעצרו את כל הנושא של דירות הנופש. ובעצם באותו בג"ץ הוכרע שלא יהיו יותר דירות נופש שהן לא להשכרה. אפשר גם להשכרה של כמה חודשים, אבל להשכרה של חלק מהשנה. המלון חייב להיות מושכר, ולא בבעלות קבועה של אותם דיירים, של אותם אנשים – והאמינו לי, זו לא אני, ואני מניחה שגם רובכם לא היו יכולים לקנות דירה במרינה הרצליה. בסופו של דבר, אותו בג"ץ, אותו בג"ץ עצר את כל דירות הנופש הבאות ואת כל המרינות הבאות, כי אף אחד לא רצה לקנות במיליונים דירה על הים שצריך לאפשר להשכיר אותה חצי שנה מתוך שנה. זאת אומרת, בכלל, מי רוצה דבר כזה? וזה עצר ומנע בנייה מסיבית שהייתה מתוכננת עוד, ועשרות תוכניות, רבותי, שקיימות משנות ה-80 ומשנות ה-90 לא יצאו לפועל. בסופו של דבר, אחרי מאבקים ממושכים בבתי-משפט, הבינו כאן, בבית הזה, המחוקקים של אותם זמנים, של תחילת שנות האלפיים, שצריך לחוקק פה חוק. ומשנת 1999 עד 2004 – לקח חמש שנים, ושתיים או שלוש כנסות, אני לא זוכרת – אבל מ-1999 הייתה הצעת חוק להגנה על חופי הים התיכון, הצעת חוק פרטית; אחריה היא הפכה להיות הצעת חוק ממשלתית בשנת 2002, אם אני לא טועה, 2003, ועברה כהצעת חוק ממשלתית – הצעת חוק הגנה על חופי הים התיכון – סליחה, הגנה על הסביבה החופית, לא רק חופי הים התיכון, כל הסביבה החופית, המכונה חוק החופים. היא מגינה על רצועת החוף מקו הים וגם קצת לתוך הים, ועד קו 300 המטר מקו הים, והיא מבוססת על הטענה שהסביבה הזאת היא סביבה ייחודית והיא סביבה שצריך להגן עליה, ויש פה שני היבטים להגנה עליה: האחד הוא ההיבט הפיזי-סביבתי האקולוגי, הגנה על הסביבה הטבעית, והשני – בעיני הוא אפילו חשוב יותר – לשמור על אותו אזור, על אותו חוף, לטובת כלל אזרחי ישראל ולטובת הציבור הרחב, ולמנוע את הפיכתו למתחם בנוי, למתחמים שהכניסה אליהם מגודרת, למתחמים שהם לעשירים בלבד. בסופו של דבר, חוק החופים הגדיר שבנייה עד קו 100 מטר מהים אינה מותרת בכלל, מקו 100 מטר ועד 300 מטר תותר רק בנייה למלונאות – וכאן נכנס החוק שלנו. החוק החדש למעשה מאפשר, בניגוד למה שנקבע בחקיקה שעברה ב-2004 בבית הזה ומבלי לבטל את החקיקה הקודמת, שבקו שבין 100 ו-300 מטר, עם ההגבלות שהוצגו כאן, אבל בקו הזה שבתוכו מוגדרת הסביבה החופית כסביבה רגישה, כסביבה שצריך לשמור עליה, כסביבה שצריך להגן עליה וכסביבה שצריך לשמור את הנגישות הציבורית שלה, היום יהיה אפשר להקים – נכון, לא בקו ראשון לים, כי תודה שהקואליציה הסכימה להכניס את ההסתייגות הזאת – אבל בכל קו אחר מאחוריו אפשר יהיה להקים מלון עם דירות. עכשיו תראו, אני רוצה לומר את זה בצורה מאוד פשוטה: מלון עם דירות זה פתח – חלקכם אולי מכירים יותר וחלקכם פחות איך עובדות ועדות התכנון, אבל בואו נאמר את האמת שוועדות תכנון הן לא תמיד הדבר שמתנהל בצורה הכי תקינה והכי ישרה. ואני קוראת לסעיף הזה שמאפשר את המגורים בתוך המלונות: פרצה קוראת למושחת. אני כבר רואה הרבה מאוד יזמים שיגיעו ויגדירו את זה – עכשיו זה יהיה 20%, על הים, מאחורי הקו הראשון אבל בגובה פי-חמישה מהקו הראשון – וידאגו לכך שלאט-לאט יתירו להם גם יותר מה-20%, כי זו דרכן של ועדות התכנון, בפרט המקומיות. וכל עוד הדבר יהיה תלוי בוועדות המקומיות, יהיה אפשר לראות כאן הרבה מאוד מלונות דירות, מלונות עם דירות, דירות עם מלונות, ואולי רק דירות. ובכל הדירות האלה ובכל מלונות הדירות האלה, כנראה לא אני ולא אתם נוכל לרכוש דירה במיליונים רבים של שקלים, ומי שייהנה מהם ומהנוף לים ומהנגישות הקרובה לים ומהקרבה המיידית לחוף כמעט פרטי לפעמים יהיו באמת שועי הארץ וכל מי שכנראה הממשלה הזאת רוצה לדאוג לטובתו. לכן אני קוראת לכם, לכולם כאן, להצביע נגד החוק; לקבל את ההסתייגויות שמבקשות לקבוע – למשל, ההסתייגות שהגשתי רק על התוספת שהוספה היום בצהריים, היא לא לאפשר את התוספת של 20% למגורים בכל הסביבה החופית, בכל הסביבה החופית שהיא הסביבה שהוגדרה על-ידי חוק החופים כסביבה שלא ייבנו בה בתים למגורים אלא רק בתי-מלון. ואני חייבת לומר בדקה האחרונה שנשארה לי משהו על ההליך – על ההליך של התחושה, לפחות שלי, של ההתנהלות שהייתה לקראת ההצבעה כאן היום. אנחנו יודעים שלפני שבוע הוסרה ההצעה מסדר-היום, נקבע דיון לוועדה ביום שלישי בבוקר, בוטלה הוועדה בשנייה האחרונה, מאז לא שמענו דבר. אני, כנציגת האופוזיציה להתדיינות מול הקואליציה, לא שמעתי דבר מנציגי הקואליציה, מיושב-ראש הקואליציה. לא ידעתי, היא לא הייתה על סדר-היום עד הבוקר, לא היה אמור להיות דיון במליאה, לא הייתה אמורה להיות הצבעה. לפתע פתאום בשעה 12:45 אנחנו מקבלים הודעה שהדיון מתקיים, שההצעה עולה היום למליאה, ובשעה 15:00 תתקיים ישיבת ועדת הפנים בנושא התיקון לחוק. עכשיו, שימו לב, אף אחד מארגוני הסביבה ומהציבור המאוד-רחב שיש לו מה לומר בנוגע לתיקון הזה ובנוגע לחוק הזה – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – לא יכול היה לנכוח בדיון – יש לי עשר שניות – לא יכול היה להגיע לדיון, בוודאי לא בהתראה כזאת קצרה. הדיון היום הוא מחטף. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. גם בגלל מצוקת הזמן שהייתה לך. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני שר התיירות, עמיתי חברי הכנסת, לפני שאני אתייחס לחוק לגופו, אני רוצה לומר כמה מילים על ההליך ועל הוויכוח שהיה סביב החוק. <היו"ר אחמד טיבי:> תפאדל. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, החוק הזה עורר ויכוח קשה, אבל אני חושב שחשוב לומר שהוויכוח הזה איננו ויכוח אישי. אני לא חשבתי ואני גם לא חושב שמי שקידם את החוק הזה עשה את זה מתוך כוונה להרוס את הסביבה או לפגוע באינטרסים ציבוריים. אני לא מטשטש את הוויכוח שקיים, אבל אני חושב שחשוב לנהל אותו בצורה עניינית, מדויקת, מחודדת, בלי להיסחף ולהיגרר למקומות שהם לא מועילים לדיון ולא מועילים לנושא שעליו אנחנו דנים. על מה אנחנו מתווכחים, על מה הוויכוח כאן? הוויכוח מתחיל מהמוסד הזה שנקרא ות"ל. הוועדה לתשתיות לאומיות זה ערוץ עוקף מערכת תכנון. הוא נוסד בהתחלה כי הסבירו לנו שמה לעשות, יש דברים נורא דחופים – תשתיות לאומיות, עניינים של חשמל, מים. אם לא נקדם את זה, אם לא ניתן לזה ערוץ מהיר וייחודי, אנחנו נתקע את זה במערכת התכנון הרגילה ונישאר בלי חשמל, בלי מים, בלי תשתיות בסיסיות ביותר. אני חייב לומר, אדוני היושב-ראש, שמתחילת הדרך ראיתי בערוץ הזה ערוץ בעייתי, ערוץ מסוכן. גם מים וגם חשמל צריך לקדם במסגרת מערכת התכנון; אם יש צורך לייעל דברים במערכת התכנון – בואו נייעל אותם; אם צריך שמערכת התכנון תימנע מעיכובים מיותרים – בואו נימנע מעיכובים מיותרים, גם כשמדובר בתשתית גדולה וגם כשמדובר בסגירת מרפסת לאזרח הקטן. אבל מה שקורה בחוק הזה, עמיתי חברי הכנסת, זה שאנחנו רואים כאן הרחבה של המושג "תשתית לאומית". למשל, על-פי החוק הזה גם מלונות יהיו מעתה תשתית לאומית ויוכלו גם הם להיכנס למסלול עוקף מערכת התכנון הזה שנקרא הוות"ל. אני חושב שפריצת המסגרת הזאת היא מסוכנת, היא בעייתית, והיא גם לא תסתיים בנקודה הזו. היום יש לנו שר תיירות נמרץ שמעוניין לקדם מלונות, מחר יהיה שר נמרץ בתחום אחר וגם הוא ירצה, באופן לגיטימי מבחינתו, לקדם את התחום שהוא אחראי לו. בדרך הזאת, עמיתי חברי הכנסת, נחסל לחלוטין את מערכת התכנון הרגילה. אנחנו נישאר עם מצב שיהיו לנו שני ערוצים תכנוניים: ערוץ אחד של תכנון מהיר ומועדף לכל מיני דברים שהם יקרים למערכת; וערוץ שני לא יעיל, תוקע, אטי, שהוא יהיה הערוץ שבו אזרחי ישראל לא יקבלו את השירות שמגיע להם. לא זה הכיוון שאנחנו צריכים ללכת בו. אנחנו צריכים ללכת בכיוון של מערכת תכנון אחת, יעילה, טובה, אבל לא מבחינה בין ערוצים שונים למטרות השונות. מזה התחיל הוויכוח. הוויכוח התפתח לנושאים אחרים. הוזכר כאן הוויכוח על החופים ועל ההגנה על החופים. ההגנה על החופים שהכנסת חוקקה, עמיתי חברי הכנסת, זו אחת ההגנות הסביבתיות החשובות ביותר שהושגו במאבק של שנים רבות. ובחוק הזה, במנגנונים שהוצעו, נוצרו פרצות מדאיגות ומסוכנות בהגנה על החופים. פרצה אחת עסקה ביכולת להקים מתחמים מלונאיים בשטחים של החופים; פרצה שנייה, שנראתה לנו אפילו יותר מסוכנת, נגעה לאפשרות להעמיס על המתחמים המלונאיים האלה גם שימושי מגורים. וכאן, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו חששנו מפרצה בעלת משמעות היסטורית. המאבק נגד דירות היוקרה על החופים הוא מאבק מרכזי ביותר מבחינת החשיבה הסביבתית, מבחינת התפיסה למי שייכים החופים ומפני מי אנחנו צריכים להגן על החופים שלנו. ויכוח נוסף, עמיתי חברי הכנסת, היה על השאלה של הגנה על השטחים הפתוחים, כי החוק מייצר מנגנונים שמאפשרים בנייה חוץ-תכנונית, חוץ-מערכת תכנון רגילה, חוץ-קונבנציונלית, למתחמים מלונאיים, באופן שעלול היה לסכן שטחים פתוחים, כולל שטחים רגישים מבחינה סביבתית. המטרה של החוק היא לעודד את המלונאות בישראל. אנחנו בעד לעודד את המלונאות בישראל, אנחנו בעד שיהיו בישראל יותר מלונות, אם כי אני חייב לומר שלפי הנתונים הרשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במדינת ישראל לא חסרים חדרי מלונות. אני מסתכל על הנתונים הרשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: תפוסת המלונות בינואר–מאי 2016 הייתה 59%; אם אנחנו ניקח את ינואר–מאי 2015 המספר הוא מאוד דומה – 58%. זאת אומרת, המלונות הקיימים אינם ממצים את התפוסה שלהם, יש הרבה חדרים פנויים במלונות. אגב, יש לי פה הנתונים של הפריסה הארצית, ואנחנו יכולים לראות שחדרים ריקים בבתי-מלון קיימים בישראל יש כמעט בכל מחוזות הארץ. אז הבעיה של המלונאות בישראל, עמיתי חברי הכנסת, לפי הנתונים לפחות, איננה של מחסור בבתי-מלון. יש בעיה, בהחלט יש בעיה, של מחירים גבוהים מדי בבתי-מלון בישראל, ועם הבעיה הזו צריך להתמודד. כדי להתמודד אתה צריך לראות מה הם הדברים שמייקרים את עלויות המלונות בישראל. יש, אדוני השר, ואתה בוודאי יודע את זה, עלויות נוספות שאנחנו משיתים על בתי-מלון בישראל, למשל סביב הסדרי כשרות, דבר שלא מחייב בתי-מלון בעולם, אבל בתי-מלון בישראל צריכים לעשות אותו. גם כאן יש מקום לחשוב על הסדרים גמישים שמאפשרים לבית-מלון אולי בצורה חלקית לקיים כשרות, בחלק מהמתקנים שלו, עבור חלק מהקהל, כדי לאפשר לבתי-מלון לחסוך בעלויות האלה כאשר הם לא נדרשים באמת לעמוד בהם באופן מלא. יש בעיות נוספות שבגללן המדינה חייבת לתת סיוע לענף המלונאות. למשל, העובדה שבישראל, בגלל המצב המדיני והביטחוני, אנחנו מדי פעם נמצאים במצבים שבהם פורצת מלחמה או פורץ עימות צבאי כזה או אחר, ומבחינת מערכת המלונאות – בוודאי כשאנחנו מדברים על תיירות חוץ, אבל גם תיירות פנים – הדברים האלה הם כמובן אסון. אני לחלוטין מצדד בזה שבמצב כזה המדינה תיקח על עצמה את האחריות ותייצר מנגנוני שיפוי שמאפשרים לענף המלונאות לא לקחת את כל הסיכונים הלאה על עצמו ועל שכמו אלא תאפשר לענף הזה סיוע, גיבוי, שיפוי, על מצבים שלא המלונאים ולא בעלי בתי-המלון הם אלה שיוצרים אותם. כך שאפשר למצוא פתרונות למצוקות של המלונות ושל המלונאים, והפתרונות האלה לא צריכים לבוא על חשבון הכרסום על ההגנות הסביבתיות המשמעותיות שיש לנו. לכן, סביב החוק הזה היו בוועדה, וגם סביב הוועדה, ויכוחים מאוד קשים, גברתי היושבת-ראש. אנחנו נצביע נגד החוק מתוך כל השיקולים שאני הצגתי כאן, אבל אני רוצה גם להגיד ביושר שבמהלך הדיונים האלה היו התקדמויות. אני לא רוצה פה לחלק את הציונים; אין לי היכולת, גם לא המעמד ולא הזכות לחלק ציונים לאף אחד, אבל אני כן רוצה לציין לחיוב, מנקודת הראות שלי, את הנכונות ליצור דיאלוג ולקיים דיאלוג כדי לצמצם את הפגיעות. למשל, המנגנונים שבסופו של דבר סוכמו בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, בהסכמת הממשלה, על כך שלא נאפשר את אותם ערוצים של שילוב מגורים במלונות במסגרת הסביבה החופית. אני חושב שזה הישג משמעותי, ואני רוצה לברך על כך. אני רוצה לברך על כך. אני יודע שבוויכוח על החוק הזה יש הרבה מאוד – כולנו יצאנו מהוויכוחים האלה לעתים בתחושות קשות, אבל עם כל התחושות הקשות, אני חושב שצריך גם להתייחס לדברים, להתקדמויות ולפתרונות שכן הושגו, פתרונות שלא מכסים את כל שטח המחלוקת הגדול שהיה בינינו, אבל כן, במידה מסוימת, מצמצמים את הפגיעות שהחוק היה עלול ליצור. אסכם ואומר, גברתי היושבת-ראש: אני הייתי מעדיף שאנחנו לא נגיע למצב הזה של הדיון, כפי שאנחנו מקיימים אותו כרגע, על החוק; אני הייתי מעדיף שאנחנו נחשוב על פתרונות אחרים למלונות בישראל. עדיין, החוק כפי שהובא לכנסת והחוק כפי שהוא מגיע היום למליאה, יש ביניהם שינויים. על השינויים האלה אני מברך. יש בהם התקדמות מסוימת, אני חושב שההתקדמות הזאת מבטאת, עם כל הוויכוחים שהיו, גם את התחושה שאנחנו לא רוצים ביחד, ככנסת, לייצר נזקים חסרי תקדים לסביבה בישראל. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. 15 דקות לרשותך – יותר נכון: עד 15 דקות לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, אדוני השר, כבוד השר, חברי וחברותי חברות וחברי הכנסת, אני רוצה דווקא להתחיל בברכות, דב, כי אני כל כך חששתי, כולנו כל כך חששנו מהחוק הזה, ואני מוקירה ומכירה תודה לך, אדוני השר יריב לוין, על כך שאתה מביא לכאן חוק, שכמו שאמרת – דרך אגב, בקריאה הראשונה, בחילופי הדברים, באת ושאלת: ואם אוריד את הבנייה למגורים על החוף, מה יהיה? ועשית את זה, והורדת את זה. ועל כך אני מכירה לך תודה. אבל יחד אתך, אני חייבת לומר, מוכרחים להודות לדוד ביטן הנמרץ, הבלתי-נלאה והנפלא. אז חבל שהוא לא פה לשמוע, ואני בטוחה שיהיו כאלה שיאמרו לו. וגם כמובן לשר האוצר משה כחלון, שעמד על כך שכל הנושאים האלה ייכנסו. ועוד גורם, שהיה מאוד דומיננטי בכך שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לחוק שלא יאנוס את החוּפּים שלנו: "אדם, טבע ודין". "אדם, טבע ודין", שבאמת עושים פעולה נהדרת בשמירה על החוּפּים, ובכלל בשמירה על איכות הסביבה שלנו והגנת הסביבה שלנו, היו כאן מאוד פעילים מאחורי הקלעים, לא בפרונט. וכולנו ביחד מביאים לפה חוק – לא מושלם, אם אנחנו היינו עושים אותו אולי היינו עושים אותו אחרת, אבל הוא לפחות מציל את חוף הים מבנייה למגורים. ואני רוצה לומר לך, אדוני השר, מדוע כל כך נלחמנו על החוק. המחשבה וההכרה בחשיבות – אומרים לי פה חופים ולא חוּפּים. תודה. "חופים הם לפעמים". "חופים הם לפעמים". אדוני השר, אני רוצה לומר לך שהרעיון של שמירה על החופים, שמירה על המים, שמירה על האוויר, הוא רעיון מקדמת דנא, עוד מזמן הרומאים. כבר בחוק היוסטיניאני דיברו על כך שצריך לשמור על האוויר, על המים ועל החוף, על החופים. כבר אז. ומאז ועד היום בכל החוקים בכל העולם מדברים על כך שיש לשמור על החופים, על חוף הים, מבנייה, ויש לשמור אותם לטובת הציבור. אני רוצה גם להביא לידיעת כולם, אני לא חושבת שיש רבים שיודעים את זה, שבסך הכול יש לנו במדינת ישראל לכל אדם 2.5 ס"מ חוף. זה מה שיש לנו בממוצע. יש לנו 197 ק"מ, מתוכם 47 ק"מ מנוצלים למתקנים צבאיים, עוד 100 ק"מ יש בהם בנייה, שפספסנו את הרכבת ובנו בהם, ומה שנותר זה 2.5 ס"מ לכל תושב שרוצה לבוא לחוף הים, שמגיע לו שחוף הים יהיה באמת משוחרר וחופשי, מפני שזה משאב ציבורי שחייב לעמוד לטובת כולם. ואכן המדינה השכילה, ונתנה לנו את המשאב הזה ללא תמורה, וחייבה את כולם, את כל הרשויות, לפתוח את החופים ולא לגבות כסף. אז אי-אפשר מצד אחד לבוא ולהכיר בחשיבות החוף, לבוא ולהכיר בכך שזה משאב ציבורי שהולך ונכחד, ומן הצד השני לבוא עם חוקים שמסוגלים לבנות למגורים. זה תרתי דסתרי. ואני שוב חוזרת, אני שמחה שזה לא כך. אני רוצה לקרוא את הבג"ץ, אחד הבג"צים, ומה אמר, אם אני לא טועה, השופט ברק, אבל תנו לי לראות – כן, דברי הנשיא ברק – מה הוא אמר: האדם הוא חלק מסביבתו. הוא מקיים עם סביבתו יחסי גומלין. הוא משפיע על סביבתו והוא מושפע ממנה. הקרקע, המים והאוויר הם היסודות לקיום האנושי ובמסגרתם מנהלים הפרט והחברה את כל מעגל החיים. הם הבסיס לקיום הפיזי, הם הבסיס לקיום הרוחני. איכות החיים נקבעת על-פי איכות הסביבה. אם לא נשמור על הסביבה, הסביבה לא תשמור עלינו. מכאן החשיבות הרבה לכל פרט ופרט בחברה ובכלל בשמירה על איכותה של הסביבה שבה מתנהלים חיינו. ואחד הערכים החברתיים הראויים להגנה הוא זה של שמירה על משאבי הטבע, שזה החוף. ובגלל שאכן השכלתם ואתם שומרים, והוספתם את הפסקה הכל-כך חשובה שאומרת: במגרשים הנמצאים בקו הבינוי הראשון מול הים או לפניו, ובתחום חוף הים כהגדרתו בתוספת השנייה, לא תתאפשר בנייה למגורים – לכן לא אוכל להצביע נגד. <שר התיירות יריב לוין:> אז אני לא רוצה שתטעי. זה לא נכון. תתאפשר בנייה למגורים. אני לא יודע אם את קוראת את החוק נכון. ההחרגה הזו היא החרגה שנוגעת רק לעניין סמכות הוועדה המקומית או העצמאית. היא לא רלוונטית לסמכויות שיש ממילא לוועדות מחוזיות היום. ולכן לבוא ולומר מעל הדוכן שלא תהיה בנייה למגורים, נקודה, זה לא נכון. זה פשוט לא נכון, צר לי. אפשר לומר את זה 200 פעם, וזה פשוט לא נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני השר, אני מבינה שזאת הייתה ההתחייבות – – – <שר התיירות יריב לוין:> אתם יכולים להצביע איך שאתם רוצים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מבינה שזאת הייתה ההתחייבות – – <שר התיירות יריב לוין:> אל תטעו את הציבור. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – וגם התנאי של השר כחלון, שיהיה ברור שב-100 המטר הראשונים אין בנייה למגורים. אתה אומר לי עכשיו שתהיה בנייה למגורים? <שר התיירות יריב לוין:> אני יודע מה כתוב בחוק. החוק אומר את הדבר הפשוט הבא: שהסעיף שמדבר על הסמכת הוועדה המקומית לטובת העניין הזה לא יחול במקומות שתיארת קודם. הוא לא משנה את המצב התכנוני שקיים היום בלי החוק. ולכן אמרתי לכם כל הזמן, שאתם גם לא קוראים את החוק וגם מטעים את הציבור. המצב התכנוני הקיים היום, בלי החוק, הוא מצב שבאופן תיאורטי מאפשר את זה. והחסם כנגד העניין הזה הוא הוולחו"ף שיש היום, והיה בחוק לכל אורך הדרך. ולכן כל הסיפור הזה שעשיתם הוא סערה בכוס מים על דבר שלא היה ולא נברא. וזאת האמת הפשוטה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אוקיי. אז אשיב לך, מכיוון שעוד נותרו לי דקות, וגם יתווספו לי על דבריך. <שר התיירות יריב לוין:> תצביעו איך שאתם רוצים. <יעל גרמן (יש עתיד):> המצב שקיים היום לא מאפשר בנייה למגורים בחוף. <שר התיירות יריב לוין:> לא נכון. לא נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא הייתה אפילו תוכנית אחת שהובאה לוולחו"ף ודרשה בנייה למגורים ואושרה. <שר התיירות יריב לוין:> יכול להיות. יכול להיות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אין דבר כזה. <שר התיירות יריב לוין:> נכון, וגם עכשיו לא יהיה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> עכשיו לא יהיה בגלל שהוספנו את שני הסעיפים האלה. <שר התיירות יריב לוין:> לא בגללכם. מה זה שייך? הוולחו"ף היה מקודם. <יעל גרמן (יש עתיד):> אם היה – אז תרשה לי, תרשה לי לחלוק על דבריך. <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גרמן, את לא קוראת את החוק נכון. מה לעשות. <יעל גרמן (יש עתיד):> בחוק המקורי – אני לא יודעת מה יש לעשות, עובדה שנעשה, ומה שנעשה הוא טוב. אבל אם – – – <שר התיירות יריב לוין:> מה שנעשה הוא אמירות שאין להן שום משמעות, זה מה שנעשה. בואו, תגידו את האמת. קיבלתם הצהרה דקלרטיבית, שהיא אפילו מטעה את הציבור. ואני אומר לך, מתוך אחריות לציבור: אל תציגו את החוק בצורה לא נכונה. הכי קל היה לי להגיד לך: נכון, אין בנייה למגורים, הכול בסדר. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני השר – – – <שר התיירות יריב לוין:> זה לא נכון, פשוט לא נכון, מה לעשות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אוקיי, אז תרשה לי לחלוק עליך. ואני חושבת שזה מאוד נכון. ובחוק שהיה התאפשרו 20% בנייה למגורים – – <שר התיירות יריב לוין:> נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – בכל המקומות שיש בהם בתי-מלון. החוק היום מבחין בין אפשרות לבנייה למלונות לבין אפשרות לבנייה למגורים. <שר התיירות יריב לוין:> לא נכון. אני אומר לך, חברת הכנסת גרמן, זה לא נכון אבל. <יעל גרמן (יש עתיד):> טוב, אני לא – תיתני לי אחר כך. <שר התיירות יריב לוין:> אבל אני לא רוצה שתטעי, זה פשוט לא נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> ניתן לו לדבר, ותסתכלי על הזמן, ותיתני לי את ההשלמה. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, אין בעיה, תוסיפי לה זמן, מגיע לה. אני לא רוצה להפריע לה. אני רק אומר לך: אני לא רוצה שאחר כך יבואו אלייך בטענות, ויגידו לך: איך תמכת, או איך אמרת כך וכך? אני אומר לך, האמיני לי, אין לי עניין להטעות אותך. זה פשוט לא נכון, זה לא נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> אוקיי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני השר, בוא ניתן לגברת יעל גרמן לסיים את דבריה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אז עכשיו – אדוני, אולי ננהל את השיחה, את הדו-שיח, את הוויכוח הזה לאחר מכן – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בטח תהיה לך אפשרות גם להשיב בסוף, לסכם. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אבל כרגע אומר כיצד אני רואה את החוק, כיצד אני מבינה את החוק. ואני יכולה לומר לך שעסקתי בחוק הזה במשך 15 שנים. ובמשך 15 שנים ניסיתי למנוע מיזמים, שבאו ואמרו שהם בונים למלונאות ולנופש, ולמעשה בנו למגורים. באתי וניסיתי למנוע זאת. ושוב ושוב בתי-המשפט באו וחיזקו את דעת כל ועדות התכנון, וגם הדעה של הוועדה המחוזית שלנו, שאין לבנות למגורים. אז עד היום לא נתנו לבנות למגורים. אם החוק הזה היה עובר כפי שאתה העברת אותו בפעם הראשונה, אם לא היו מכניסים את שני הסייגים שקראתי לפני רגע, ועדות התכנון היו מונחות על-ידי חוק שאומר שבכל מקום שבו יש מלונאות, שבו יש תב"ע למלונאות, שבו ניתן לבנות למלונאות על חוף הים, בסביבה עירונית – לא בסביבה אחרת, בסביבה עירונית – ניתן לבנות למגורים. זו הייתה פריצה שלא הייתה כמוה במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל. כל שנות קיומה של מדינת ישראל אף ועדה מחוזית, אף מועצה ארצית, אף ועדה מקומית ואף בית-משפט לא התיר בנייה למגורים על חוף הים – במסגרת הסביבה החופית, או 100 מטר. והחוק הזה היה בא והיה אומר במפורש: מותר לבנות 20% למגורים בסביבה החופית באותם מקומות שבהם מותרת תיירות. זו הייתה הפריצה, זה היה תקדים שאי-אפשר היה לחיות אתו. היום, כאשר לאחר שאומרים שמותר לבנות 20% למגורים, באים ואומרים את אותו סעיף שאני אמרתי, ואני אקריא אותו שוב – – – <שר התיירות יריב לוין:> את מתייחסת רק לוועדה המקומית – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> סליחה, אתה מדבר על כל סעיף 6 – – <שר התיירות יריב לוין:> נו, ומה זה סעיף 6? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אתה מדבר על כל המגרשים המיועדים למלונאות, שיחולו בנוסף להוראות של פסקת משנה. כל המגרשים האלה, לא ניתן יהיה לבנות בהם למגורים בקו הבניין הראשון מול הים. וזה שהדברים יישארו כפי שהם, אתה אומר – יש לנו ולחו"ף, והוא יגן לנו על החוף, וגם הוועדות המחוזיות לא יכולות, הן לא מעל הוולחו"ף; ואם יישאר המצב כפי שהוא, אנחנו נדאג לכך שלא תהיה בנייה על החוף. אבל בנוסף לבנייה על החוף יש פה עוד נושא שהזכיר חברי דב חנין. החוק הזה בא, ולראשונה הוא שם כתשתית לאומית מיזמים פרטיים ומסחריים. זה דבר שלא היה כדוגמתו מאז ומעולם. תשתית לאומית זה דבר שיש לו איזשהו היבט ותרומה ציבורית. לא יעלה על הדעת שהוועדה לתשתיות לאומיות תדון בתשתיות לאומיות שלמעשה הן יזמות פרטית בעלת אפקט ומשמעות מסחרית. היום זה מלונאות ומחר, כתוב בחוק, זה כל נושא שקשור למלונאות, ואני רוצה לקרוא לכם את זה כדי שיהיה ברור על מה הולכים להצביע: בלי לגרוע מהוראות סעיף 76 בתוכנית לתשתית תיירות הכוללת הוראות המאפשרות הקמת מתקן אכסון מלונאי, ניתן לכלול הוראות להקמה של אתר, תשתית או בניין נלווים למתקן אכסון מלונאי בסמיכות גיאוגרפית כדי לשמש גורם משיכה תיירותי. חברים יקרים, יש בחוק הזה אפשרות להביא לוועדה לתשתיות לאומית מחר קניון מסחרי. אפשר להביא כל אתר שיש בו אטרקציה, אפשר להביא גם קזינו, דרך אגב. אז אין לנו עדיין חוק לקזינו, אבל אם יהיה חוק לקזינו, חברים, פה יש אפשרות להביא קזינו ולהכריז על קזינו כתשתית לאומית. החוק הזה אומר את זה במפורש, וזה אחד התקדימים שאני מאוד מצטערת שלא הצלחנו לעצור. אבל כיוון שחוק לקזינו עדיין אין לנו, ואני מקווה שלא יהיה, אז יכול להיות שהאפשרות הזו תישאר תיאורטית, והממשלה תשכיל שלא לאפשר קזינו. לעומת זה, החופים שלנו מאוד יקרים, ואני מאוד מקווה שבתוספת שאני קראתי אנחנו מחזירים את המצב לכך שלא תתאפשר בנייה למגורים על חוף הים, וחוף הים יישאר כראוי מיועד אך ורק לציבור, פתוח לציבור גם מבחינה פיזית וגם מבחינת המראה והנוף הנשקף מבתי-המלון. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. לזוהיר בהלול יש עד עשר דקות. עד עשר דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הייתי צריך את "מורה נבוכים" של הרמב"ם כדי להבין אם יעל בעד החוק או נגד החוק. אז למזלי הרב הגנבתי שאלה באוזנה והבנתי שבעקבות ההבהרות וההערות של שר התיירות, אז יעל גרמן, גברתי היקרה, חברת הכנסת המצטיינת, את נגד החוק הזה. אדוני שר התיירות, יש כאן מקרה קלאסי של התנגשות בין שאיפתך לפתח את ענף המלונאות בישראל ולהפוך את ישראל למדינה מתוירת יותר – אגב, אחת מהאכזבות הכי גדולות של המדינה הזו היא העובדה שהיא לא מנוצלת באמצעות אתריה, ההיסטוריה שלה, חוף הים המקסים שלה, הפסיפס האנושי שלה, האתרים שבתוכה, הגיוון שבקרבה – היא לא הפכה למדינה מתוירת כיאה למדינות מתוירות בעולם, וזו אכזבה אדירה. לכן אני אומר, מר יריב לוין, האיש היקר, שאני חושב שאתה עובד ללא לאות כדי לפתח את ה"אני מאמין" שלך – אז, אדוני, שר התיירות, מקרה קלאסי של התנגשות בין שאיפתך לפתח את ענף התיירות לבין העובדה שאנחנו צריכים לשמר את חופי הים בישראל. חופי הים בישראל – החוף בישראל הוא משאב. אגב, למה משאב ולא משאבּ ? משאבֹּים, אומרים משאבּים. אבל למה כשאני מחזיר את המשאבּים ליחיד, זה הופך למשאב? – כי אין בשפה העברית באות האחרונה דגש. זה ההבדל בין משאבּים עם דגש בבי"ת לבין משאב ללא דגש. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> כמו שבערבית אין פ"א. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בערבית הפ"א היא נחלתה של הגברת ברקו שלא נמצאת פה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> כל אחד והחסר שלו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אולי נעשה study case שאני אהפוך את כל הבי"ת לפ"א ואת כל הפ"א לבי"ת? הנה, אפילו אני מתבלבל. ואז הייתי אומר – אני מתפלפל. אז הנה, יש לי מילה נכונה גם בעברית. גם אם אני מנסה לטעות אני לא ממש טועה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> בעברית, מתבלבל ומתפלפל זה כמעט אותו הדבר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ללא ספק, נכון. נכון. בקונטקסט זה אותו הדבר. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אתה בא ללמד עברית את זוהיר? נו, באמת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> עמר, אתה מצביא או אתה בלשן? אני רוצה להבין. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כל אחד יעסוק בתחום שלו. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> לא. בלשן כבר יש לנו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אז הארץ הזו היא של כולנו, וחופי הים, באמת – חופי הים זה אחד הקסמים, זה קסם בלתי רגיל של מדינת ישראל. ואני אשתף אותך, אדוני שר התיירות, באחד המכאובים שלי. כאשר איימן עודה – אתה הרי בחיפה, ואתה גם משקיף ממעל, מהיכן שאתה מתגורר, על החוף המקסים וגם על המפרץ המדהים שנגלה לנגד עיניך, וגם של עכו, שנמצאת – עכו, חצי אי – ואתה גם מרחיק לכת ורואה גם את חופי לבנון, אז אני חושב שאחד מהמכאובים הגדולים שלי היה כאשר בחיפה נבנה בזמנו מלון אנכי – אני לא רוצה לומר את שמו כי השם שלו משתנה חדשות לבקרים, כי בתי-מלון זה עניין של בעלויות, ואני אינני יודע מה שמו של המלון כיום – והמלון הזה היה כמפלצת בין בני אנוש בחיפה, שהתגוררו בקרבת מקום, ואלה שהתגוררו במורד הר-הכרמל. מדוע אני מדבר על הכרמל? מכיוון שנולדתי הרי בחיפה, על הכרמל. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אם אתה חיפאי – למה – – – שכונת בת-גלים – – –? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> תשמע, אין לי תשובות לכל דבר, אבל רק אני רוצה לומר לך, עודד, שהמלון הזה, כאשר הוא נבנה בצורה האנכית והמפלצתית, הוא הפך לאיום ונורא בעיני החיפאים, מכיוון שהוא חטא בשני חטאים, עודד. הוא חטא בשני חטאים: המלון הזה היה מאוד סמוך לחוף הים, לדעתי – פחות מ-100 מטרים, כפי שהחוק אומר היום באופן מפורש, אבל מצד שני הוא גם העלה את הטמפרטורה בחיפה. הבריזה מהחוף אל האנשים שהתגוררו בסמיכות למקום הזה – הטמפרטורה עלתה, לדעתי, ב-2–3 מעלות, אולי במעלה או שתיים. כלומר, זה היה מפגע תברואתי, ואני מדבר, אף שאינני מומחה לחלוטין – אני לא יעל פארן, שהיא מומחית, או דב חנין, שהוא מבין בעניינים האלה. אבל אנחנו בני אנוש, ויש לנו בגולגולתנו קצת אינטליגנציה, ואנחנו מבינים שבית-מלון שנבנה – ורוב בתי-המלון שנבנים בישראל הם אנכיים, מפלצתיים, הם מונעים מהבריזה הטבעית לסבר את האוזן, ללטף את הגוף ולהפוך את השהייה סמוך לחוף הים לשהייה מענגת, וזה לא קורה. <מירב בן ארי (כולנו):> אמרת "בריזה", ולא הבנתי מה אמרת. הרי אני מקשיבה לך, ואמרת "בריזה". <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בריזה, בריזה. <מירב בן ארי (כולנו):> בריזה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן, בריזה, אבל במלרע. מה הבעיה? למה זה צריך להיות מלעיל ולא מלרע? <מירב בן ארי (כולנו):> בריזה זה של – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> למה זה צריך להיות במלעיל ולא במלרע? <מירב בן ארי (כולנו):> זה נראה לי בריזה אשכנזית, מה שאמרת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני לא יודע, אני חושב שצריך לבדוק באבן-שושן את העניין הזה. אני חושב שזה במלרע ולא במלעיל, זה בריזה ולא בריזה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בריזה זה כבר לעוף על המילה בריזה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אוקיי, הנה הבלשן הידוע. אני מאוד שמח שאני מסעיר את המוח שלכם בשעת לילה שכזאת – – <מירב בן ארי (כולנו):> אנחנו לא יכולים לא להקשיב לך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – אבל אם תבדקו בגוגל אז אני מאוד אשמח לקבל תשובה, מירב בן ארי, ואני אתקן את המעוות אם טעיתי. הרי אין אדם שהוא חסין מטעויות. <מירב בן ארי (כולנו):> אתה בלתי תקין בעברית. כי כל העברית שלך היא – אי-אפשר, אתה מבין? בגלל זה אנחנו מקשיבים לך, אתה מבין? לכן כשאתה עושה טעויות, זה לא הגיוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא בטוח עדיין שיש טעות. אולי לכאורה אני טועה, אבל תבדקי את זה, לא בטוח שאני טעיתי. <מירב בן ארי (כולנו):> אני מייד בודקת. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אז אמרתי לך, תבדקי אם זה במלרע או במלעיל, מה הבעיה? הנה התשובה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מאמינה שבסוף הנאום שלך נקבל תשובה מחברת הכנסת מירב בן ארי. כן, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל זה כמעט חסר תקדים שכולם מתערבים בצורה, ככה, סקרנית ומעניינת. על כל פנים, אדוני שר התיירות, אני חושב שאנחנו מדברים על חטא, ואנחנו לא צריכים להוסיף 20% בתי-מגורים בחזקתם ובבעלותם של הבעלים של בתי-מלון. אני חושב שאנחנו הורסים את אחד מהקסמים הכי בולטים בטבע הישראלי, ואני חושב שאנחנו משרתים באמצעות החוק הזה, על אף התיקונים שמסברים את האוזן פחות או יותר, אנחנו משרתים את האליטיסטים, אולי את הטייקונים, ואנחנו מעלים את הרווחים שלהם, וזה בא על חשבון השמורה. לדעתי, חוף זה שמורת טבע, ואנחנו מחויבים לה ללא כל קשר בין ימין לבין שמאל, בין מזרחים לבין אשכנזים, כפי שהחברה הישראלית מנהלת באופן מרתק אבל גם מוזר מלחמת תרבויות. כאן מדובר על משאב אנושי, שמדינת ישראל אמורה לשמר אותו עד לנצח-נצחים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת מרב מיכאלי, אחרונת הדוברים. בבקשה, גברתי, לרשותך תשע דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. תראו, החוק הזה התחיל מכוונה טובה ונגמר במאבק גדול, ואני רוצה טיפה להסביר גם את הכוונה הטובה וגם את המאבק הגדול. הכוונה הטובה: בא שר התיירות – ובאמת, אני חייבת כאן להגיד, השר יריב לוין, אחד השרים באמת הישרים, ההגונים, שאף אחד לא מטיל ספק ביושר כוונותיו ובמקצועיות ובמסירות שלו לנושא – ורצה להקל על המלונאות בישראל. בא, הסתכל, בחן, אמר: לא נבנים מלונות, חסרים בתי-מלון, אחת הבעיות היא בעיית בניית המלונות. כאן נציין במאמר מוסגר גם בעיות אחרות, כמו המצב הגיאו-פוליטי, המצב הביטחוני, שפוגעות בתיירות, אבל נשים אותן בצד, זה בטח לא ב-scope כרגע של השר ותחום המשרד המקצועי שלו. ורצה להקל על בניית המלונות. ואנחנו כחברי אופוזיציה – אני יכולה באמת לדבר בשם כמה וכמה חברי אופוזיציה שהיו שותפים בדיונים האלה – באנו וככה הידקנו פה והידקנו שם, ופחות או יותר, בגדול, בהרבה מהניסוחים של החוק הכנסנו הגנות, אבל הבנו את הצורך והגענו לאיזשהו משהו משותף. אבל, וזה "אבל" מאוד מאוד גדול – וכאן אני מגיעה למאבק הגדול – החוק הזה בא לעשות דבר אחד מאוד מאוד חריף ושגוי, שאי-אפשר להסכים לו גם במחיר של הכוונה הטובה של המלונאות, וזה שהחוק הזה לוקח אותנו אחורה שנים אם לא עשרות שנים בהגנה על החופים, הגנה שהושגה בשורה של מאבקים, שאם זה היה לקוח מדימוי אחר, הייתי אומרת: בדם וביזע ובדמעות של הרבה פעילים והרבה ארגונים והרבה אנשים מסורים לאורך השנים. זה עלה לנו בהרבה טעויות, ואת הפילים הלבנים, את המצבות הלבנות האלה אנחנו רואים היום לאורך חופי ישראל, החל מ"מגדלי חוף הכרמל", דרך מרינה הרצליה, שיושבת כאן חברת הכנסת גרמן, לשעבר ראשת העירייה, דרך "סי אנד סאן" ודרך חוף פלמחים ועוד הרבה מאוד מאבקים על החופים, שחלקם מתנהלים בימים אלו, כמו באשדוד, כמו בנהריה, כמו בחוף-הקשתות קיסריה, חוף אכזיב. שורה של מאבקים על דמותו של החוף במדינת ישראל. עכשיו, מדינת ישראל, מדינה קטנה, התברכה באחד הנכסים, משאבי הטבע הציבוריים החשובים והיקרים ביותר שיש לה, פרוסים לאורך רצועת חוף יפה, נדירה בעולם – כדאי להגיד את זה, אני לא יודעת איפה בעולם אפשר למצוא חופים, רצועות כל כך ארוכות וכל כך יפות ומרגשות, שמוקדשות, הרבה מהן, לתיירות – תיירות חוץ, לתיירים שבאים, ולתיירות פנים, לישראלים ולישראליות שבאים לנופש, לבילוי בשבת, בחגים, בחופשות ובמלונות. אבל האפשרות לשלב מגורים בתוך המלונאות על החוף, בסביבה החופית, היא עוול ופשע שייזכרו לדורות, ושלא תהיה ממנה חזרה. אני אומרת כאן – – <יעל גרמן (יש עתיד):> נמנע. <תמר זנדברג (מרצ):> – – כל בניין חדש כזה הוא – חברת הכנסת גרמן, אנחנו הצלנו מה שאפשר היה, אבל אני לא הייתי מגדירה את זה "נמנע", אני באמת לא הייתי מגדירה את זה "נמנע". עשינו מה שאפשר, הגנו על הקו הראשון, באמת, עשינו מה שאפשר, תוך גם – אני חייבת כאן להגיד: גם, באמת, השר לוין, גם השר כחלון ומפלגת כולנו, למרות הוויכוחים שהיו ביניהם – הנה, אנחנו כאופוזיציה נפרגן לשניהם על מה שכן הצלחנו להשיג. אבל אני לא הייתי קוראת לזה "נמנע". אני חושבת שהלכנו בשנים האחרונות ובעשורים האחרונים דרך מאוד ארוכה בהבנה של מה משמעות החופים ומה משמעות ההגנה על החופים ומה המשמעות ההרסנית של בנייה על החופים. ובאמת זה הושג דרך החול ודרך הרגליים בים, בשמורות, בחופים הפתוחים שהם לא שמורות טבע אלא הם "סתם" לבילוי וכו'. ואנחנו כאן פתחנו פתח בעייתי מאוד, שאני חושבת שהפגיעה שלו קשה הרבה יותר מאשר התועלת למלונאות ומאשר מה שהצלחנו להציל מזה. והצלחנו. הצלחנו במאבקים, וזה באמת מקום גם לפרגן לך ולהודות לך על המאבק שהובלת בהקשר הזה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נכון, בסדר, כולנו, כל אחד מאתנו, ובמיוחד – את נמצאת כאן, ואני רוצה להודות לך. תראו, אני רוצה לסיום להגיד שאני באמת רוצה להקדיש את המאבק הזה – אני מסתכלת קצת אחורה, ואני מסתכלת על עדי לוסטיג, שיצאה עם הרסטות לחוף פלמחים לפני כמה שנים, ובאמת בגופה עצרה בולדוזרים שבאו לבנות שם כפר-נופש, ורק ממש לאחרונה דווח שאחרי באמת שנים של מאבק החוף הזה ניצל. ולפעילים של ארגון "מגמה ירוקה", שהוצאו היום על-ידי סדרנים מהוועדה אחרי כינוס הישיבה, לרבות ההצבעה – שהתנהלו שם במחטף – ולפעילים מכל שאר הארגונים: מ"אדם, טבע ודין", ומ"צלול", ומהחברה להגנת הטבע, ולכל הארגונים והפעילים שבאמת עמדו קודם כול על החשיבות של החופים, ולאחר מכן על המאבק הזה כמאבק סביבתי. אני רוצה להקדיש את ההצבעה שלנו נגד לכל אותם מאבקים ציבוריים ואזרחיים, שלצערי נפגעים פה קצת היום, אבל אין לי שום ספק שבטווח הארוך חשיבותם מוכרת, תוכר ולא תסולא בפז, גם למה שהשגנו היום וגם למה שעוד יושג. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. יסכם את הדיון שר התיירות – השר המקשר חבר הכנסת יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, ראשית, גברתי, אני חושב שזה אך סמלי שאת, כיושבת-ראש שדולת התיירות, מנהלת כאן את הישיבה הזאת. אני גם מוכרח לומר שבדרך כלל, כאשר אתה מסכם, אתה עושה את זה כדי למשוך את הזמן עד שיגיעו כולם ויגייסו ויביאו את האנשים להצבעה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> צודק. <שר התיירות יריב לוין:> אני מוכרח לומר שבמקרה הזה יש לי כל כך הרבה מה להגיד, שמבחינתי הגיוס יכול לקחת זמן, זה בסדר, ואני חושב שראוי ונכון שסוף-סוף, אחרי – אני מוכרח לומר – מסכת ארוכה של דמגוגיה ושקרים בוטים ומבישים שנשמעו סביב החוק הזה, תיאמר כאן האמת כפי שהיא. ראשית, אני רוצה לומר בצורה הברורה ביותר: רבותי, במדינת ישראל נבנו 3,000 חדרי מלון חדשים בעשור האחרון; סטגנציה מוחלטת. אי-אפשר לבנות כאן מלונות. לבנות מלון נדרשות עשר שנים, לפעמים 12 שנה, ביורוקרטיה בלתי נסבלת שנמשכת שנים ארוכות. אין כמעט כדאיות כלכלית לבניית מלונות, בין היתר בגלל העיכובים האלה. בנקים מסרבים לתת אשראי; אי-אפשר היום לקבל אשראי כשאתה רוצה להקים מלון. ואז אני שומע פה, כמו שתיאר כאן חבר הכנסת דב חנין, פתאום איזו מציאות אוטופית כזאת: המלונות בכלל ריקים והחדרים ממתינים רק שיאכלסו אותם. רבותי, מחירי הנופש בישראל הם מחירים גבוהים, בלתי סבירים, כפי שלא קיים כמעט באף מקום בעולם. והדבר הזה נובע מכך שבתקופות הביקוש המלונות מלאים עד אפס מקום, ולכן עושים איזה ממוצע שממנו עולה – אתה לוקח את חודש פברואר, שבו אנשים כמעט לא באים, ומחבר אותו עם התוצאה של יולי ואוגוסט, ומגיע לאיזה מין תוצאה כזאת שמראה כאילו החדרים ריקים – רבותי, לא תצליחו לעבוד על הציבור בישראל, כי אנשים הולכים למלונות ומשלמים את הכסף והם יודעים כמה זה עולה. והם יודעים שאי-אפשר להשיג חדרים, או שאולי אפשר, כי מעלים את המחירים לשמים. ואז, כשאנחנו רוצים לשווק את ישראל בחו"ל, אנחנו אומרים לתיירים: תשמעו, תטוסו בטיסת low cost ב-100 דולר ותשלמו 1,000 שקל ללילה למלון. מי יבוא ככה? אי-אפשר לשווק את זה ואין שום סיכוי שהדבר הזה יצליח. אני אגיד לכם יותר מזה: במדינת ישראל, בגלל המצב הזה, עוד יש כדאיות כלכלית מסוימת להקים מלון של חמישה כוכבים, כי ההכנסות הן גבוהות, המחיר לחדר ללילה הוא עצום. אבל לכו תנסו למצוא פה מוטלים, תחפשו הוסטלים, תחפשו מלונות של שלושה כוכבים או של שני כוכבים, כפי שתמצאו בכל מקום בעולם במספרים עצומים. אין פה, לא תמצאו. אפשרויות האכסון העממיות האלה לא קיימות או כמעט שלא קיימות, מפני שאין שום כדאיות כלכלית להקים אותן במצב הזה. עכשיו, זה לא שאני הגעתי לפני שנה למשרד התיירות והחלטתי עכשיו לשנות סדרי עולם. הסתכלתי מה קרה פה 30 שנה, 20 שנה, בעשר השנים האחרונות, בחמש השנים האחרונות. היו הרבה מאוד שרי תיירות, הם בטח רצו שיבנו פה מלונות לא פחות ממני. עובדה שזה לא הצליח בכל הניסיונות שנעשו. וכאשר אתה יושב ואתה בודק ואתה רואה שיש מאות מגרשים למלונאות, מתוכננים, שמוחזקים בידי אנשים שלא בונים כי יותר טוב להם להחזיק את המגרש מאשר לבנות בו, ואתה הולך ושואל: מה יגרום לכם לבנות? התשובות הן תשובות מאוד פשוטות: 1. שהליכי התכנון והבנייה יהיו מהירים ולא ייקחו שנים אחרי שנים עם עיכובים בלתי נסבלים; 2. אם אנחנו רוצים להביא לכאן רשתות בתי-מלון, מה שלא קיים בעולם בכלל – בעולם כולו אנחנו רואים רשתות, רק לארץ הן לא מגיעות. אתם יודעים למה? אני אסביר לכם: בגלל שאומרים למי שרוצה להקים רשת של חמישה בתי-מלון: תלך לוועדה המקומית בירושלים, ייקח לך 12 שנה. תלך לחיפה, ייקח עשר שנים. תלך למקום אחר, ייקח 13 שנה. אחר כך באים ואומרים לו, בכל ועדה – בוועדה הזאת יגידו לך: תעשה ככה, ובוועדה השנייה: תעשה הפוך. בסופו של דבר, אף רשת ואף גורם שעיניו בראשו לא ייכנס לתהליך הזה בצורה הזאת. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו, אני אומר לכם יותר מזה: אנחנו עושים בחוק הזה כמה דברים שהם באמת חסרי תקדים. הראשון, סוף-כל-סוף, אחרי כל השנים האלה שכולם מדברים פה גבוהה-גבוהה על התיירות, פעם ראשונה מכירים בתיירות כתשתית לאומית. זה הישג היסטורי. הישג היסטורי שאתם מתנגדים לו בכל הכוח, כמו שתיאר פה קודם חבר הכנסת חנין. אנחנו מקימים ועדה לתשתיות לאומית לתיירות, אנחנו מבטיחים את זה שמי שרוצה להקים רשת יוכל להביא את כל המלונות לוועדה אחת, לסיים את זה בהליך תכנוני מסודר אבל מהיר, בהליך תכנוני מדוקדק אבל בלי ביורוקרטיה מיותרת, ויוכל להקים פה רשת של בתי-מלון, או לאשר הקמה גם של מלונות בודדים, גדולים, בהליך שהוא הליך מהיר. שנית, אנחנו עושים עוד דבר חשוב, אנחנו מאפשרים בוועדה הזאת גם הקמה של תשתיות שונות שנדרשות לצורכי תיירות, ובראשן תשתיות תחבורה; גם זה דבר חיוני, שאי-אפשר לעשות אותו ואי-אפשר לקדם אותו, שנים על גבי שנים כל פעולה הכי פשוטה שרוצים לבצע. הדבר השלישי שאנחנו עושים, וגם הוא מאוד חשוב: אנחנו מקימים ועדות משנה לענייני תיירות בוועדות המחוזיות, ואנחנו מרחיבים את הסמכויות של ועדות מקומיות עצמאיות כדי שתוכלנה לקדם פרויקטים במהירות – וכן, גם, במקרים מתאימים, לתת אפשרות לבנות 20% למגורים, כדי שהפרויקט יהיה כלכלי, כדי שאפשר יהיה לקבל אשראי, כדי שסוף-סוף אנחנו נראה כאן בנייה. התוצאה של כל התהליך הזה היא תוצאה מאוד פשוטה: בנייה של אלפי חדרי מלון באופן מיידי, דגש על הקמה של מלונות עממיים – ואנחנו גם אישרנו בממשלה, במקביל, מתן מענקים של 33% למי שיקים מלונות עממיים. ואז, כאשר יהיה היצע הרבה יותר גדול, גם מבחינת סוג הלינה וגם מבחינת מספר החדרים, תהיה תחרות, ויקרה מה שקורה תמיד כשיש תחרות: המחירים סוף-כל-סוף ירדו, גם לנו הישראלים וגם, כמובן, לתיירים מחו"ל. עכשיו תראו, רבותי, אני מוכרח להגיד לכם: העברתי בשש שנותי כחבר כנסת, לפני שהתמניתי לשר, 78 חוקים בקריאה שנייה ושלישית; 40 בכנסת השמונה-עשרה, 38 בכנסת התשע-עשרה. לא נתקלתי אף פעם בהתנהגות כפי שנתקלתי בה בקידום תהליכי החקיקה בחוק הזה. הטעיית הציבור, כשמדובר בחלק מהגורמים המכנים את עצמם "ירוקים", בריונות לשמה, התנהגות שבינה לבין דיון ענייני לא היה דבר וחצי דבר. אני אמרתי, כאשר הבאתי את החוק לקריאה ראשונה, ואמרתי עוד כאשר הכנתי את החוק – ויעיד כאן חבר הכנסת דב חנין, שצלצלתי אליו מיוזמתי וביקשתי ממנו: בוא תראה מה אנחנו עושים עוד בשלב הכנת התסקיר ותעיר לי את הערותיך. לא היה ולא הייתה כוונה, והיה ברור מראש שאנחנו לא נעשה שום דבר שיכול לגרום פגיעה סביבתית, וגם לא צריך לעשות. הוצאנו – באנו ועברנו על הנוסחים. הוצאנו החוצה את כל השטחים הפתוחים. שמעתי כאן אמירות, כולל היום בוועדת הפנים: מה יהיה עם עמק ססגון, מה יקרה עם חוף פלמחים? מהיום הראשון הם לא היו בחוק הזה בכלל. כל הסביבה החופית הפתוחה בכלל לא נמצאת בו. לא רק זה, גם השטחים הפתוחים לא נמצאים. גם על יערות הכרמל ודומיהם שמעתי שאלות. אגב, כל הדברים האלה קמו לפני זמני, לפני החוק, על-פי המצב הקיים היום, לא על-פי השינויים שאנחנו עושים כאן. אחר כך הלכה הדמגוגיה עוד צעד, כאשר התברר שהעניין הזה אין בו כלום, ואז הייתה המצאה חדשה. רחמנא ליצלן, חברנו יושב-ראש ועדת הפנים חבר הכנסת דוד אמסלם אמר דבר סופר-הגיוני, אמר: תראו, יש בן-אדם שיש לו מלון של 100 חדרים והוא רוצה עכשיו לבנות עוד 500; יש בן-אדם אחר שהחזיק את המגרש ריק ורוצה לבנות 200 חדרים. למה נעניש את זה של ה-100 חדרים, ונגיד לו: על ה-500 חדרים שתבנה לא תקבל כלום, וזה שבונה רק 200 חדרים יקבל? מה ההיגיון, רק אלוהים יודע. אז נכון, עשה תיקון. תיקון נכון, מוצדק, שאמר: נתייחס לכל הבנייה החדשה, כל מי שמרחיב – נתייחס רק לחלק שהוא מרחיב, לא לכל המלון. רק החלק שהוא מרחיב, עליו ניתן את תוספת הבנייה למגורים. צעקות עד לב השמים. אגב, שמעתי פה את הנאומים, שכחו מזה בכלל, חבר הכנסת אמסלם, כבר בדרך. כן. כל כך רציני זה היה, כל כך מדאיג. עכשיו מצאו דבר חדש, המצאה חדשה: אנחנו ניתן לבנות על החופים דירות לעשירים. איזה סיפורי סבתא. אז בוא אני אגלה לציבור כולו את האמת. גם היום, על-פי החקיקה הקיימת, לכאורה אין שום בעיה לבנות – לא דירות למגורים על החופים; אפשר לקחת את כל המלונות הקיימים ולהפוך אותם למגורים. שום בעיה. על-פי החוקים הקיימים. לא צריך לשנות כלום. אלא מה? <יעל גרמן (יש עתיד):> מתי בפעם האחרונה – – – <שר התיירות יריב לוין:> אלא מה, אלא מה? חבר הכנסת גרמן, רגע. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> רגע, אבל תני לי להשלים. <יעל גרמן (יש עתיד):> 30 שנה זה לא היה – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אסביר לך. אני אומר לך, אני אעזור לקרוא את החוק. הגיע הזמן. אולי לפני הקריאה השנייה והשלישית סוף-סוף נקרא את החוק. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – שאתה צריך לקרוא את החוק – – <שר התיירות יריב לוין:> עד הסוף, כמו שהוא באמת כתוב. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – כי אתה לא מבין אותו. <שר התיירות יריב לוין:> אני – טוב, אני לא מבין. בסדר גמור. עכשיו אני אומר לך – לא מבין. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה יודע שהשינוי שנעשה – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אסביר לך, חבל. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> תאמיני לי, חברת הכנסת גרמן, אם הייתם רוצים לעשות שינוי שהיה פוגע לי במהות של החוק לא הייתי נותן. תאמיני לי. עכשיו, אני אסביר לך. אלא מה? יש מנגנון שהוקם בדיוק לצורך הדבר הזה שנקרא ולחו"ף, ועדה מיוחדת שאליה מגיעות תוכניות שהן באזור חוף הים. והוולחו"ף עושה את עבודתו ועושה את מה שצריך לעשות, וימשיך לעשות את מה שצריך לעשות. והוא החסם. לא חקיקה ולא שום דבר אחר, אלא הוא חסם שבא ובודק כל דבר לגופו, ובאמת עושה עבודה טובה ושומר לנו על החופים. כאשר החוק הזה נדון במליאה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> רגע. כאשר החוק הזה נדון – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> כאשר החוק הזה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גרמן, אין מה לעשות, זו האמת. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, לא. אבל תרשה לי להעיר לך. <שר התיירות יריב לוין:> כשחוק נדון בהכנה לקריאה השנייה והשלישית – – <יעל גרמן (יש עתיד):> הוולחו"ף עושה מה – – – אומר – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – עלתה הצעה, חברת הכנסת גרמן, עלתה הצעה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> טוב, מאה אחוז, עכשיו תני לי לסיים. – – – עלתה הצעה שאומרת – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> על זה דיברתי. <שר התיירות יריב לוין:> – – – עלתה הצעה לבטל את הסמכות של הוולחו"ף, אגב, לא ממני, באה בכלל מגורמים אחרים. תאמינו או לא – לא, לא, לא רק אתה – תאמינו או לא, מגורמים שכפופים היום לשר האוצר, שלא תהיינה אי-הבנות. נציגיו שלו, לא שלי. אני לא הסכמתי. אמרתי: לא יהיה, כי זו לא הכוונה ואין בזה גם צורך. ולכן, החוק כפי שהיה וכפי שהוא לא משנה כלום, שום דבר, בהגנה שיש על הסביבה החופית. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו, קרה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – קרה, חברי חבר הכנסת אמסלם, דבר אחר. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – לא מבינים את החוק – – – <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו היה צריך לרדת מהעצים. חיפשו איך עושים כאילו. הנה, אני אומר לכם, ארגוני הסביבה למיניהם ואנשים שבאמת, באופן אמיתי, ויש כאלה, שבאמת חשבו שעושים כאן איזו פגיעה, הנה, אני אומר לכם, עובדים עליכם בעיניים. חיפשו להמציא פתרון. כאילו. מה הפתרון? מה הפתרון? אנחנו נכניס פסקה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני השר, אתה מטעה. <שר התיירות יריב לוין:> – – שתגיד שאי-אפשר להחיל את המגורים באזורים מסוימים באזורי החוף. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> רק, חברת הכנסת גרמן, שכחו רק דבר אחד, להסתכל איפה הפסקה הזאת נמצאת בחקיקה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – אין בסיס – – – <שר התיירות יריב לוין:> והיא נמצאת, מה לעשות, בחקיקה, חברת הכנסת גרמן, כמו שאני מספר לך, כי את כנראה לא יודעת, היא נמצאת בחקיקה בסעיף שמסמיך את הוועדה המקומית העצמאית. אבל מה לעשות, חברת הכנסת גרמן, אם תלכי לחוק כמו שהוא היום ותראי מה נמצא בסמכות הוועדה המחוזית, את תגלי בדיוק את מה שאמרתי לך קודם: שגם לפי החוק הקיים וגם לפי החוק כמו שנצביע עליו עכשיו אין שום שינוי, אנחנו באותו מצב, לכאורה אפשר לבנות הכול. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה טועה. גברתי היושבת-ראש – – – <שר התיירות יריב לוין:> מעשית – לא, לא, אני מוכרח לומר, גברתי היושבת-ראש, זו לא הערה אישית על חברת הכנסת גרמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא. הוא הזכיר את שמי – – – <שר התיירות יריב לוין:> זה ויכוח בינינו על פרשנות החוק. <יעל גרמן (יש עתיד):> זכותי, זכותי. <שר התיירות יריב לוין:> זה לא דבר שעל-פי התקנון – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מבקשת לעלות. <שר התיירות יריב לוין:> – – יש בו הצדקה לאפשר לה להשיב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בסדר. זה עדיין שיקול דעתי, ואני – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני מבקש מחברת הכנסת גרמן גם את התקנון לקרוא כמו שהוא ולא בדרכים אחרות. לא אמרתי פה שום דבר שיש בו פגיעה אישית בך או עלבון אישי. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> יש פה רק ויכוח על הבנת החוק. זה הכול. ויכוח על הבנת החוק לא נופל בגדר הסמכות הזו בתקנון. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אבל – – – עשוי להעליב. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני רוצה – – – <שר התיירות יריב לוין:> את יכולה לרצות. יש סדרי דיון, ומה לעשות שאני מסכם ולא את. מה אפשר לעשות, אלה סדרי הדיון. לכן, חברת הכנסת גרמן, בשורה התחתונה, וכל אלה שצעקו ודיברו, המצב היום הוא בדיוק המצב שהיה קודם בעניין החופים, אין שום שינוי ואין שום הבדל. עכשיו, אני מוכרח לומר עוד כמה דברים, ככל שיושב-ראש הקואליציה ירשה לי. חברת הכנסת זנדברג אמרה: הצלחנו להציל. אני חושב שזה פשוט לא נכון. לא היה דבר שביקשת, שעלה באופן ענייני והיה נכון לתקן אותו ולא תיקנו. מההתחלה, עוד לפני שהחוק הוגש, אחרי הקריאה הראשונה. לכן לא היה צריך להציל פה שום דבר. כל דבר שהיה צריך לתקן תוקן בהסכמה מלאה, ברצון מלא. אגב, רוב התיקונים הם בכלל תיקונים שאנחנו יזמנו, שעלו כתוצאה מדיון. בשביל זה יש דיונים בוועדות. אבל לא היו פה כאלה שרצו לפגוע וכאלה שבאו להציל, זה ממש לא היה המצב. עכשיו, אומר לנו חבר הכנסת דב חנין, יש לו פתרון: אנחנו נבטל את הכשרות במלונות, בזה נפתור את הבעיה. אז מה לעשות, חבר הכנסת חנין, שהמלונות מקיימים כשרות לא מפני שהם התקרבו לדת, אלא מםני שהדרישה של הציבור היא שתהיה כשרות. ולכן, מלון שאין לו כשרות, ויש כאלה, בנוי אך ורק על תיירי חו"ל, כי ישראלים כמעט שלא מגיעים אליו. לכן, מי שחושב שאפשר לבטל את הכשרות במלונות ובזה להוזיל את מחיריו – זה פשוט זריית חול בעיני הציבור, דבר שלא יקרה ואין לו שום סיכוי. אבל אני אגיד לך יותר מזה, גם אם נעשה את זה, אז נוריד אולי ב-1% את המחיר; המחיר שלנו גבוה במאות אחוזים, לפעמים, מהמחירים במקומות אחרים בעולם. <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> שקל ליום. <שר התיירות יריב לוין:> 1% לא יפתור, לא יעלה ולא יוריד שום דבר. אני אגיד לך עוד דבר, וזה בכלל, אני מוכרח לומר, לא רק לך אלא לרבים מחברי לאופוזיציה. כמה הצעות חוק הגשתם – אני מציע שאולי תשבו אחר כך בבית עם עצמכם, ותסתכלו ככה באתר הכנסת – כמה הצעות חוק הגשתם: לחלק דברים ולתת דברים, להעלות את קצבת הנכים, להקטין את מספר הילדים בכיתות, להוסיף מכשור לבתי-החולים. הנה, רק עכשיו בנאום שלך: לחלק רשתות ביטחון למלונות – דבר שעשינו, אגב; עשינו, אבל הוא לא מספיק. <קריאה:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> הוא לא מספיק. אבל כדי שתהיה אפשרות לחלק, צריך שיהיה כסף לחלק. ובשביל כסף צריך תעשייה, וצריך תיירות, שתכניס כסף, וצריך מלונות במחירים סבירים, וצריך שייבנו מלונות, ותהיה כאן תעסוקה. אני אומר לכם שהחוק הזה ייצור שינוי היסטורי במפת התיירות כאן, יביא אותנו למקום אחר. על אף ולמרות כל הדמגוגיה וכל ההפרעות – אנחנו נעביר את החוק, ואנחנו ניצור בישראל תעשיית תיירות אמיתית. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר התיירות חבר הכנסת יריב לוין. רבותי, אני מבקשת מכולם לשבת, אנחנו עוברים להצבעות. אנחנו עוברים להצבעות כעת, יש פה הסתייגויות, לכן אני מבקשת מכולם לשבת. טוב, רבותי, לסעיף 1 לא הוגשו הסתייגויות, לכן אנחנו נצביע על סעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? כנוסח הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 1 – 50 נגד – 41 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 50 חברי כנסת בעד, 41 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 1 התקבל בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. כעת אנחנו עוברים להסתייגויות לסעיף 2. כדי להסיר הסתייגויות – נא להפעיל מיקרופון. בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי, בשם האופוזיציה אנחנו מבקשים להסיר את ההסתייגויות עד הסתייגות 8. להצביע על הסתייגות 8. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו מצביעים, אם כך, על סעיף 2 כנוסח הוועדה, כי הוסרו כל ההסתייגויות לסעיף 2. אנחנו מצביעים על סעיפים 2, 3 ו-4 בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 2–4 – 50 נגד – 42 נמנעים – אין סעיפים 2–4 נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 50 חברי כנסת בעד, 42 מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 2, 3 ו-4 אושרו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. לסעיף 5 הוסרו הסתייגויות מס' 4, 5, 6 ו-7, לכן נצביע על הסתייגות מס' 8 של חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת; של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג – להלן: קבוצת מרצ; של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני, ושל חברת הכנסת יעל גרמן. מי בעד ומי נגד הסתייגות מס' 8? הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וחברת הכנסת יעל גרמן לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 41 חברי כנסת, 51 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 8 לא אושרה. אנחנו עוברים להצבעה על הסתייגות מס' 9. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אנחנו מבקשים להוריד את ההסתייגויות עד הסתייגות מס' 14 ולהצביע על הסתייגות 14. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הסתייגויות מס' 9, 10, 11, 12 ו-13 הוסרו, אנחנו עדיין בסעיף 5, וכעת נצביע על הסתייגות מס' 14. מי בעד ומי נגד הסתייגות מס' 14? הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 41 נגד – 51 נמנעים – אין ההסתייגות (14) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וחברת הכנסת יעל גרמן לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 41, נגד – 51, אין נמנעים. הסתייגות מס' 14 לא התקבלה. אדוני, חבר הכנסת דב חנין, מה עם 15 ו-16? סליחה, אדוני, לפני שאנחנו עוברים ל-15 ו-16, האם ב-14 זה כולל חלופין? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, אז מה קורה? איך אנחנו ממשיכים? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי, אנחנו במצב מיוחד כרגע. יש לנו למעשה שני נוסחים, לפנינו, ואנחנו צריכים כרגע להפסיק להתייחס – אלא אם כן המזכירות תנחה אותנו אחרת – להפסיק להתייחס לבסיס העיקרי, ולעבור לנוסח החדש כדי להמשיך לעבוד אתו – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> עדיין לא. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – כי אנחנו מסירים את ההסתייגויות שלנו לסעיף 5, ואנחנו מגיעים לסעיף 6, וסעיף 6 החדש הוא בכלל לא בנוסח הזה, אלא בנוסח הזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לסעיף 5 כל ההסתייגויות הוסרו? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, רבותי, אם כן, אני מבקשת להצביע, בקריאה שנייה, על סעיף 5, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד סעיף 5, כהצעת הוועדה – 50 נגד – 43 נמנעים – אין סעיף 5, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 50 חברי כנסת, 43 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 5 עבר בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. לאחר סעיף 5 יש הסתייגויות, מצביעים? לא. כן, חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי, אנחנו צריכים לקבל הנחיה לגבי ההצבעה, כי זה מצב חסר תקדים בכנסת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בדיוק. כעת אנחנו נעבור לסעיף 6. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אם גברתי עוברת לסעיף 6, אז אנחנו עוברים לנוסח השני, ואנחנו רוצים להצביע בנוסח השני על הסתייגות מס' 2. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כעת, כדי לעבור להסתייגויות בנוסח ב', אנחנו חייבים, אם תחליטו, להצביע על ההסתייגויות לנוסח א', אלא אם כן אתם מורידים את כל ההסתייגויות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בנוסח א' – אם גברתי נשארת עם נוסח א', אנחנו מבקשים להצביע על הסתייגות 24, לסעיף 7. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, זה אומר שהסתייגויות מס' 20, 21, 22 – – – <שר התיירות יריב לוין:> גם 19. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 19 כבר מאחורינו. שוב אני חוזרת: הוסרו כרגע הסתייגויות מס' 20, 21, 22 ו-23, כולל לחלופין. על 24 אתם מבקשים להצביע? אוקיי, רבותי, אנחנו כרגע נצביע על הסתייגות מס' 24 לסעיף 6 בנוסח א'. מי בעד ומי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 49 נמנעים – אין ההסתייגות (24) של קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 6 בנוסח א' לא נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 43, 49 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 24 לסעיף 6 לא אושרה, בנוסח א'. כעת אנחנו מצביעים, על-פי בקשתו של חבר הכנסת דב חנין, על הסתייגות לסעיף 6 בנוסח ב'. נכון, אדוני? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן, גברתי. אנחנו מבקשים להצביע רק על הסתייגות 2 בנוסח ב'. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, זה אומר שהסתייגויות מס' 1 ו-3 הוסרו, ולכן כעת אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 2 לסעיף 6 בנוסח ב'. מי בעד ומי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 6 בנוסח ב' לא נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 43 חברי כנסת, 50 מתנגדים, אין נמנעים. זה אומר שהסתייגות מס' 2 לסעיף 6 בנוסח ב' לא אושרה. כעת אנחנו יכולים להצביע על סעיף 6 לנספח ב' כנוסח הוועדה. כעת נצביע על סעיף 6 בנוסח א' של הוועדה, לרבות העניינים האמורים בנוסח ב', בשינויים המודגשים, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 15 בעד סעיף 6, כהצעת הוועדה – 50 נגד – 43 נמנעים – אין סעיף 6, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 50 חברי כנסת, 43 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 6 כנוסח א' של הוועדה, לרבות העניינים האמורים בנוסח ב', בשינויים המודגשים, אושר כנוסח הוועדה. כעת אנחנו עוברים לסעיף 7. בסעיף 7 אנחנו מצביעים, חבר הכנסת דב חנין, על הסתייגות מס' 25. כעת אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 25 לסעיף 7. מי בעד ומי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 43 נגד – 50 נמנעים – אין ההסתייגות (25) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת המחנה הציוני וחברת הכנסת יעל גרמן לסעיף 7 לא נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 43 חברי כנסת, 50 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות 25 לסעיף 7 לא אושרה. כעת אנחנו נצביע על סעיף 7 כנוסח הוועדה. מי בעד ומי נגד סעיף 7 כנוסח הוועדה? הצבעה מס' 17 בעד סעיף 7, כהצעת הוועדה – 50 נגד – 43 נמנעים – אין סעיף 7, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 50 חברי כנסת, 43 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 7 אושר בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. תמה הקריאה השנייה. לכן כעת אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית על חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה), התשע"ו–2016, בנוסח א', בנוסח ב', כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע בקריאה שלישית. הצבעה מס' 18 בעד החוק – 50 נגד – 42 נמנעים – אין חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 50 חברי כנסת, 42 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 107 והוראת שעה), התשע"ו–2016, אושרה בקריאה שנייה ושלישית ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. הבנתי ששר התיירות חבר הכנסת יריב לוין מבקש להתייחס. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני רק רוצה לומר תודה, בראש ובראשונה לחברי חבר הכנסת דוד אמסלם, יושב-ראש ועדת הפנים, שבאמת עמד בגאון אל מול כל ההתקפות וההשמצות והשלים את חקיקת החוק יחד עם הצוות המצוין של הוועדה: לאה קריכלי, מנהלת הוועדה, תומר רוזנר, היועץ המשפטי, ועורכת-הדין רוני טיסר. באמת, תודה רבה לכולם. תודה ענקית ליושב-ראש הקואליציה, חברי דוד ביטן, שגם הוא לא חסך מאמץ, פישר ועזר. זאת הזדמנות לומר תודה לכל הצוות שמסייע לנו כאן בעבודה, בראשותה של עליזה, ובעבודה הקשה שעשתה דנית אמיתי, בעניין הזה; למנכ"ל משרדי אמיר הלוי, ליועץ המשפטי שלנו, עובד קדמי, וכמובן לסמנכ"ל מינהל פיתוח תשתיות והשקעות, דורון אהרון, שעמד מאחורי החוק. תודה גדולה לאנשי מינהל התכנון, ובפרט לבינת שוורץ, שבאמת באמת עשו כאן עבודה מקצועית, לאנשי משרד המשפטים, שגם הם סייעו לנו רבות, בראשם ארז קמיניץ וכרמית יוליס. כמובן לצוות הלשכה שלי, ללילך שלי, מיכל גרסטלר, איתמר דוננפלד, אריק שפטר, גיא אילון, עידו צפריר, מורן מימון, מאיה טל, דנה בן יהודה, עומר חרמון, פנינה אילסון, עדי קשי, שירה פרוקופץ, ואחרון-אחרון, היועץ המקצועי שלי, ליאור פרבר, שעשה כאן באמת את הבלתי-יאומן, לא ויתר, עבד באמת ימים ולילות על החוק הזה. אפילו דודי כבר סולח לו על כל ההטרדות והפניות. באמת, ליאור, תודה ענקית, אני חושב שיש לך חלק ענק בכך שהחוק הזה אושר היום. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, אדוני השר חבר הכנסת יריב לוין. אני הבנתי שיושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם רוצה לברך – בבקשה, אדוני. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> קודם כול, אדוני השר, אני רוצה לברך אותך על החוק הזה, על הרעיון, על היוזמה. באמת, סוף-סוף שר לוקח אחריות למשרד שלו, יוצא מהקופסה, בחשיבה, ובאמת מוביל חוק שלטעמי, אם יש צ'אנס, מה שנקרא, שנקדם את הסיפור הזה, לדעתי אחד הסיכויים זה באמצעות החוק שאתה הצעת. מובן שכמו שאתה ציינת, היו מספיק אנשים שרצו לעצור את החוק, כי לא מעניין אותם לא תיירות, לא מלונאות ולא בינוי, ולא אכפת להם גם שהמדינה תוציא מיליארדי שקלים כדי לתמוך בזה, העיקר לא לתת זכויות אוויר למעלה, שלא עולות לנו שום דבר – אנחנו מרוויחים גם בתים וגם מלונות. מה שהרגיז אותי הכי הרבה זה הדמגוגיה שלהם, שאנחנו מוכרים את הדירות לעשירים; אני אמרתי, באמת, בדקתי וטרחתי ודקדקתי בנושא, והסתבר לי, באמת, כפי שאמרתי בפעם הקודמת, לא מצאתי עני בעל בית-מלון, מה לעשות, רק עשירים בונים בתי-מלון, במדינת ישראל וכנראה גם בעולם. אז באמת, שאפו על הרעיון, על החוק ועל הנחישות. בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לצוות של הוועדה שלי, ללאה קריכלי, לתומר רוזנר, שבאמת שיגענו אותו בכל הסיפור הזה, לכל העוזרים שלי, לעוזרים של השר, באמת, לכל מי שבעצם טרח, לחלק מהאנשים האלה הייתה גם עוגמת נפש בכל התהליך הזה, אז באמת אני מצטער באופן אישי וגם מבקש סליחה ממי שפגענו בו בדרך. באמת אני חושב שהחוק הזה טוב למדינת ישראל. תודה לכולם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת דוד אמסלם. חברת הכנסת יעל גרמן, ביקשת כמה דקות. אני רוצה פה להבהיר: לא כל פעם שמזכירים את השם של חבר כנסת שנמצא באולם צריך לחזור לדוכן לדבר. רק אם חס וחלילה פגעו בכם. כאן, בעיני, זאת לא הייתה פגיעה, ובכל זאת אני נותנת לך להתייחס, אבל בקצרה. בבקשה, גברתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני השר – אני לא יודעת אם הוא נמצא כאן – צר לי שאדוני השר לא מבין את השינוי המהותי שחל בחוק בעקבות התוספת הקטנה שאנחנו הוספנו. בחוק המקורי צוין במפורש שתהיה אפשרות להוסיף עוד 20% בנייה למגורים על חוף הים. ברגע שכתוב דבר כזה, כל ועדות התכנון היו מתיישרות לפי החוק. זה שהוועדות המחוזיות, הוולחו"ף, זה שהוועדות המחוזיות, זה שהמועצה הארצית לא מאשרת מגורים על חוף הים, זה בגלל החוק הקיים. אם חס וחלילה החוק שרצו להביא היה מגיע, הרי הייתה מהפכה, והוולחו"ף היה יכול לאשר בנייה על החוף. אדוני השר, כדאי שתדע זאת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת גרמן. <הצעת חוק הדרכונים (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016> [מס' מ/1055; "דברי הכנסת", חוב' ל"ג, עמ' 15190; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה. כרגע יש קצת שינוי בסדר ההצעות לכן כרגע אנחנו נדון בהצעת חוק הדרכונים (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת דוד אמסלם. בבקשה, אדוני. להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות, ויש בקשות דיבור. אם לא מדברים, נגיע ישר להצבעה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הדרכונים (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. סעיף 5 לחוק הדרכונים קובע כי תעודת מעבר תינתן לתקופה של שנתיים לכל היותר, וכי אפשר להאריך תקופה זו בשנתיים נוספות, ולאחר מכן בשנה נוספת, כלומר בתקופה מצטברת של עד חמש שנים. כדי למנוע אי-נוחות לציבור, בזבוז משאבים ועומס בלשכות רשות האוכלוסין וההגירה, מוצע לקבוע כי תקופת תוקפה של תעודת מעבר תהיה, ככלל, חמש שנים, ולהסמיך את שר הפנים לקבוע תקופה קצרה יותר לעניין תעודת מעבר מסוימת או סוג מסוים של תעודת מעבר. בקיצור, לחסל או לצמצם את הביורוקרטיה. נוסף על כך, מוצע להוסיף לחוק הוראה הקובעת כי מי שניתן לו מסמך נסיעה חייב לנקוט אמצעי זהירות לשם שמירה עליו ולשם מניעת שימוש לרעה בו. הוראה דומה קיימת בחוק מרשם האוכלוסין לעניין שמירה על תעודת הזהות. לבסוף, מוצע לקבוע כי מסמך נסיעה שאבד יהיה בטל כבר עם מסירת ההצהרה בדבר האובדן או הגנבה, בלא תלות בהנפקת מסמך נסיעה חדש, כפי שהמצב היום. הצעת חוק זו מוגשת ללא הסתייגות. לכן אבקש כי הכנסת תתמוך בה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד אמסלם, יושב-ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה. רבותי, כאמור, אין הסתייגויות להצעת החוק הזאת, והוסרו בקשות רשות דיבור, לכן אנחנו נגיע להצבעה. אני מבקשת מכולם לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו מצביעים. כעת נצביע על הצעת חוק הדרכונים (תיקון מס' 7) בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד סעיפים 1–4 – 65 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 65 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הדרכונים עברה בקריאה שנייה. כעת נעבור להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד הצעת חוק הדרכונים (תיקון מס' 7) בקריאה שלישית? נא להצביע. הצבעה מס' 20 בעד החוק – 67 נגד – אין נמנעים – אין חוק הדרכונים (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 67 חברי כנסת, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הדרכונים (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ושלישית ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. לפרוטוקול, חבר הכנסת רוברט אילטוב מבקש להוסיף אותו כתומך בקריאה שנייה. תודה, רבותי. <הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1078); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים לסעיף 9 בסדר-היום: הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את הצעת החוק השר יריב לוין, בשם שר התקשורת. בבקשה, אדוני. להצעה זו יש לנו הצעה שהוצמדה, של חבר הכנסת נחמן שי. לאחר מכן, חבר הכנסת נחמן שי, יהיו גם לך שלוש דקות להציג את ההצעה שלך. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, ביום ט"ו באב התשע"ד, 11 באוגוסט 2014, פורסם חוק השידור הציבורי הישראלי, התשע"ד–2014. עניינו של החוק בהקמת תאגיד השידור הציבורי הישראלי, שיחליף את פעולתה של רשות השידור, הפועלת מכוח חוק רשות השידור, התשכ"ה–1965. בהתאם לקבוע בסעיף 92 לחוק, יום תחילתו של החוק נקבע ליום כ"ז באלול התשע"ו, 30 בספטמבר 2016, והוא המועד שבו היו אמורים להתחיל שידורי תאגיד השידור הישראלי ולהסתיים שידורי רשות השידור. ואולם, נוכח החשש מהתמשכות הליכי הקמת התאגיד והיערכותו לתחילת השידורים, מוצע בהצעת חוק זו לקבוע מועד חדש כיום תחילת החוק – יום ד' באייר התשע"ז, 30 באפריל 2017. עם זאת, מוצע לקבוע כי שר התקשורת ושר האוצר רשאים להקדים את המועד האמור למועד שלא יקדם מיום ג' בטבת התשע"ז, 1 בינואר 2017, לפי שיקול דעתם או לאחר קבלת הודעה מנומקת ממועצת התאגיד כי התאגיד ערוך להתחיל בשידורים מבחינת יכולת טכנית והנדסית ולוח שידורים בר-ביצוע. כמו כן מוצע בהצעת חוק זו להתאים את תקציב התאגיד ורשות השידור לדחיית יום התחילה ליום 30 באפריל 2017, וכן לאפשרות הקדמתו החל ביום 1 בינואר 2017. נוסף על כך מוצע להוסיף סעיף לחוק שעניינו פינוי מתחם רשות השידור בתל-אביב, מתחם שרונה, עד יום ג' בטבת התשע"ז, 1 בינואר 2017. נוסף על כך, בישיבת הממשלה שהתקיימה ביום ראשון האחרון, כ"ה בתמוז התשע"ו, 31 ביולי 2016, הוחלט כי במסגרת הדיונים בוועדת הכלכלה בהצעת חוק זו, יתווספו להצעת החוק שלוש הוראות, בנושאים האלה: ראשית, כי תחילת עיקרם של שידורי התאגיד מירושלים תהיה לא יאוחר מיום י"ח בסיוון התשע"ח, 1 ביוני 2018. שנית, כי מתחם רשות השידור בירושלים, אשר ממוקם ברוממה, יפונה עד ליום ד' באייר התשע"ז, 30 באפריל 2017. שלישית, כי יתווספו הוראות הקשורות למימון רשות השידור החל בינואר 2017. אציין כי בישיבת ועדת הכנסת שנערכה הבוקר קיבלה הצעת החוק פטור מחובת הנחה, ובהתאם לכך היא עולה כעת להצבעה בקריאה ראשונה. בשם הממשלה אבקש, כמובן, את תמיכת הכנסת בהצעת החוק. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר יריב לוין. <הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – סעיף 92), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3252/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת נחמן שי) <היו"ר טלי פלוסקוב:> כעת חבר הכנסת נחמן שי – יש לנו הצעה שהוצמדה. בבקשה, אדוני, יש לך עד שלוש דקות להציג לנו את הצעת החוק שלך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, כבר פעם שלישית אני מביא הצעת חוק שנועדה להאריך את חייה של רשות השידור, כל פעם בשל העובדה שהממשלה הזאת קובעת תאריכים לא ריאליים. התאריכים האלה יוצרים רק נזק, הם מחבלים אפילו בתהליך הסגירה וההיערכות מחדש, וזה בדיוק מה שהם נועדו לעשות, הם נועדו להטיל פחד ויראה על השדרנים והשדרניות, על הגורמים המשדרים ברשות השידור, רדיו וטלוויזיה, וכבר ליצור את אותו מחנק שיאפשר לממשלה להתעלל בעובדים ולהשפיע על תוכן השידורים – לא היה לי לרגע ספק בכך. עכשיו קבעו כמובן גם הפעם תאריך לא ריאלי, ולכן הגשתי את הצעת החוק הזאת, שנועדה לתת לתאגיד עוד כמה חודשים. במפתיע, גם הממשלה כיוונה לאותה תקופת זמן, מה שמאפשר היום לתאגיד בעצם עוד תשעה חודשים – שלושה בסטוק, ועוד שישה שמצטרפים עכשיו. אני לא אהבתי מלכתחילה את כל הרעיון של לפרק את רשות השידור כדי להרכיב איזה פאזל חדש, חשבתי שזאת תהיה בכייה לדורות. זה מסתמן, זה מסתמן, אנחנו עוד נראה איך זה יתפתח. אבל כל מה שקורה עכשיו, כולל הדיונים המבישים שהתנהלו אתמול בממשלת ישראל, שאין לה שום דבר לעסוק בו בימים האלה חוץ מהשאלה כמה כיפות יש בין העובדים שגויסו, האם זה נכון שיש שש כיפות סרוגות ואין אף כיפה שחורה, בשלב הזה, או אולי עד מחר בבוקר כבר יהיו שתיים שחורות ועוד אחת סרוגה, וכדומה. זה מה שמעניין את שרי ממשלת ישראל בשלב הזה. אז נראה מה יהיה. אני רוצה מפה לומר למנהלים של התאגיד הזה, ליושב-ראש של המועצה, ולמועצה עצמה, ולמנכ"ל, שאל ייחת לבם, ולא יחרדו ואל יחששו, אנחנו נעמוד לצדם ואנחנו נסייע להם כדי לנהל תהליך מקצועי ונקי, כפי שצריך להיות כדי להקים תאגיד שידור שידע למלא את מטרותיו הציבוריות. הרבה מאוד זמן השקענו בעבודת ההכנה כדי להוציא את התאגיד הזה לדרך. יושבת פה קארין אלהרר, ואחר כך זה בדיונים אצל איתן כבל, אנחנו משקיעים בזה. גם אם נגזר דינה של רשות השידור ללכת בדרכה, התאגיד שיקום במקומה חייב להיות קודם כול ומעל הכול שירות ציבורי. לכן ההצעה שלי אומרת, ניתן לתאגיד הזה עוד תשעה חודשים מהיום, אני מקווה שבתוך התקופה הזאת הוא יוכל לקום. אם הוא יהיה מוכן מוקדם, יתייצבו מנהליו ויגידו: אנחנו מוכנים. אם לא, גם לטובת העובדים שם, שהיום נשארו ברשות, תשעה חודשים הם תקופה חשובה, ובתוכה גם ייפתרו הבעיות האישיות הקשות-מאוד שהפירוק נתקל בהן, ואני לא אחשוף אותן, אבל באמת טרגדיות גדולות מתרחשות בימים האלה, שנוגעות לעובדי רשות השידור. תודה רבה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים, חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. בבקשה, אדוני. חמש דקות לרשותך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, רשמות פרלמנטריות, שרים שנמצאים פה באולם, אני מאוד מקווה, גברתי היושבת-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, שמחר אנחנו באמת נסיים את הסאגה הבלתי-נגמרת הזאת של התאגיד הישראלי החדש, תאגיד השידור הציבורי הישראלי החדש. אני באמת מקווה שכך, כי אנחנו נמצאים במצב שרשות השידור בעצם כבר סיימה את תפקידה, ומי שסובל יותר מכול, בימים אלה, אלה העובדים. העובדים בעיקר ברשות השידור, אלה שעדיין מרגישים, גברתי, בין שמים לארץ, ממש כך, וכל יום שאנחנו לא יודעים לומר להם מה יהיה העתיד שלהם רק יוצר עבורם מצב קשה לאין שיעור מהמצב שבו הם נמצאים. אני מאוד מקווה – בעיקר מתוך הקואליציה, הממשלה היא זו שמביאה את התיקון – ואני מקווה שמחר, בעזרת השם, בוועדת הכלכלה אנחנו נצליח להביא לסיום את כל התהליך, להביא את זה לקריאה שנייה ושלישית בהקדם, ובעצם נאפשר לתאגיד לצאת לדרך. אני באמת מקווה מאוד שמחר כולם יתגייסו לעניין הזה; וגם, אני יודע שיש חברים, כמו דודי אמסלם ואחרים, ככה לפחות נאמר לי, שרוצים מחר להביא הצעה מנוגדת להצעה שהוסכמה בתוך הממשלה על-ידי השר אלקין. <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, אין ויכוח על זה. <דוד אמסלם (הליכוד):> אתה בעד שזה יהיה בירושלים? <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן. <דוד אמסלם (הליכוד):> ולא משנה מה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני רוצה שזה יהיה מירושלים, אבל אני תומך – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> מירושלים, נקודה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא לא, אני בעד. <דוד אמסלם (הליכוד):> למה "לא לא"? <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אסביר לך, דודי, בעניין הזה. <דוד אמסלם (הליכוד):> כשאתה מתחיל להסביר לי אני מבין שיש בעיה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא לא, אין בעיה, דודי, הרי העניין הזה של – דודי, אם אתה מדבר על "לאלתר", המשמעות היא פשוט שאין לך כוונה ורצון כן שהעסק יצא לדרך. <דוד אמסלם (הליכוד):> ככה אתה חושב? <איתן כבל (המחנה הציוני):> כי יש הסכמה. <דוד אמסלם (הליכוד):> דרך אגב, החוק התחיל ככה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא לא – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> תקרא את החוק – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא לא, אני יודע, אני לא מתווכח. <דוד אמסלם (הליכוד):> עזוב את ליכט שהמציא לנו משהו. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה צודק. <דוד אמסלם (הליכוד):> הלך, הוציא חוות דעת שאין לי מושג מאיפה הוא הביא אותה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני, אני באמת – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> הפך לנו את החוק ב-180 מעלות, כי הוא עורך-דין, ואתה עכשיו הולך אתו? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, ממש אני לא מתווכח אתך, דודי. יודע להגיד לך – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – של אנשים שהשתלטו לנו על המדינה בעסק הזה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> השר זאב אלקין יודע – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> יש כנסת, והם בזים לכנסת. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, זה לא – זה לא מהמקום הזה. <דוד אמסלם (הליכוד):> אל תגיד לי "לא מהמקום". אתה מכיר את החוק. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> למה אתה עונה לו? הוא עושה לך – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא לא, אני רוצה שגם הוא יהיה – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תקשיב, זה לא אפס או 100. מי שרוצה 100 רוצה לסגור את החוק. אתם רוצים – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מיקי, מיקי, דודי בא ממקום טוב, דודי בא ממקום טוב – דודי, דודי, דודי, הם רכשו עכשיו בניין ב-100 מיליון שקל בירושלים. עזוב, רכשו, כבר שילמו עליו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לקח להם שנתיים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה לא משנה, נכון, אבל עדיין ההסכמה הייתה, עם השר אלקין, שהוביל את המאבק, שעד 1 ביוני – אני מסיים, גברתי – עד 1 ביוני 18', רוב הפעילות שלהם תהיה פה. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – בעומק או בגובה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אומר את זה לך, דודי. יש לזה, דודי, משמעות. <דוד אמסלם (הליכוד):> הם – – – מהכנסת, עושים מה שהם רוצים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> דודי, חברי – באמת דודי חברי – יש לזה משמעות אחת; אם לא נתפשר – וצודק בעניין הזה מיקי, אין כאן 100 או אפס. <דוד אמסלם (הליכוד):> על ירושלים לא מתפשרים. איתן, על ירושלים לא מתפשרים. ככה ערוץ 2 עזב את ירושלים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא לא, אבל זה לא דומה. לא דומה. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> כיוון שאני תומך בעמדתך העקרונית – אבל אני חושב שצריך כאן לתת את המנעד הנכון, ואני אומר לך, רוב פעילותה היא בירושלים, ולא נקלקל את זה על זה. תודה רבה לכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני רוצה לענות – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, מטעם הממשלה ורוצה להביע עמדה? בבקשה. השר אלקין מבקש להתייחס. לא, אדוני, אתה לא יכול. בבקשה. השר כן יכול להתייחס. בבקשה, אדוני. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> חברי חברי הכנסת, בהמשך לדברים של חבר הכנסת כבל, וחילופי הדברים שהיו כאן, ברצוני להבהיר את הסוגיה הזאת, מה עמדת הממשלה בנושא של ירושלים. צודק לחלוטין חבר הכנסת אמסלם בכך שכוונת המחוקק, כשנחקק החוק, הייתה מאוד מאוד ברורה. <דוד אמסלם (הליכוד):> ומה קרה? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> שנייה, תן לי. דודי, תן לי, תן לי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מה שנוח לכם – כוונת המחוקק. מה שלא נוח – לא כוונת המחוקק. פתאום נוח לכם ירושלים, זה חשוב. כל היתר – לא. כל היתר – לא. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> קארין, תני לי. על מה את מתווכחת אתי, תגידי? <קארין אלהרר (יש עתיד):> מה אתה נותן יד לזה? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> קארין, הרי את אפילו לא יודעת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> את הדוברת הבאה, אז – תנו בבקשה לשר להתייחס, ואחר כך – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> את אפילו לא יודעת אם יש בינינו ויכוח, כי אולי תגלי עכשיו שאין בינינו ויכוח, אז חבל שתתווכחי אתי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> נראה מה תצביע. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני חוזר ואומר שצודק חבר הכנסת אמסלם, שכשהובילה הממשלה את החוק, וכשבא השר שאז היה אחראי לחקיקה, השר גלעד ארדן – אגב, זאת יוזמה שלו – והכניס לחוק הזה את העניין שעיקר שידוריו של התאגיד צריך להיות מירושלים, הוא התכוון לדבר מאוד מאוד פשוט, שכשהתאגיד החדש פותח את שידוריו, עיקרם ייפתחו מירושלים. <דוד אמסלם (הליכוד):> זה מה שמבין – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> זאת המשמעות הפשוטה. <דוד אמסלם (הליכוד):> לא צריך להיות עורך-דין – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> זאת המשמעות הפשוטה והטבעית. <דוד אמסלם (הליכוד):> ומה ליכט הבין? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> שנייה, דודי, שנייה – ולכך התכוון ללא ספק המחוקק, וזה מה שהיה צריך לקרות. התאגיד מראש היה צריך להיערך לכך שהוא יפתח בירושלים, מיומו הראשון, את עיקר שידוריו. מה זה עיקר? 51%. מה זה בדיוק אומר? אפשר להתווכח, כן? אבל רק בגבולות האלה היה צריך להיות ויכוח. החליט התאגיד שאין מקום מתאים בירושלים. אני חושב שטעה. הנה, אני אומר לכם. אנחנו כמשרד לירושלים ביקשנו מהרל"י לעבוד מולם, למצוא להם פתרונות. נמצא בניין בהר-חוצבים. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – רשימה של בניינים. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> נמצא הבניין בהר-חוצבים. למה אני מתעכב על הבניין הזה בהר-חוצבים? כי הם כמעט חתמו אתו הסכם. אי-אפשר להגיד שאין משהו שמתאים להיות במצב כמעט חתימת הסכם סופי עם מקום מסוים. אם רוצים לחתום עם מקום מסוים, מן הסתם יש סבירות מאוד גדולה שהוא מתאים. הגיע כמעט עד לשלב החתימה, בסוף החליט התאגיד שלא נוח לו, ויצא מן העסקה. <דוד אמסלם (הליכוד):> ומה? ומה? איך ליכט – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> מה שאפשר לתאגיד הזה לצאת מהעסקה הזאת ולקבל החלטה שהוא לא בירושלים, זה פרשנות יוצרת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אני אמרתי בדיון בנושא הזה בממשלה השבוע, שהלוואי עלי אותה פרשנות יוצרת בהמון סוגיות אחרות שעל סדר-יומנו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> עמונה. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – את הפרשנות, שיגידו אנשים. אולי הם ימותו מצחוק. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני אחלוק עם הבית מה הפרשנות. בחוק כתוב "עיקר שידוריו מירושלים". החליט המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ש"עיקר שידוריו" זה לא רק במשמעות המרחב, אלא גם במשמעות הזמן. קרי, אם תאגיד שנתיים לא בירושלים ואחר כך 50 שנה בירושלים, אז עיקר שידוריו – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> – – עיקר שידוריו מירושלים. אני חייב להגיד, הלוואי שהיועץ המשפטי לממשלה והמשנה יהיו תמיד כאלה יצירתיים כשצריך לפתור בעיה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> שיתחילו בעמונה, שיתחילו בעמונה. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני למדתי מזה שכשרוצים – אפשר. <דוד אמסלם (הליכוד):> אני למדתי מזה שיש אנשים שעושים מה שהם רוצים. – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני חושב שלכל בר-דעת ברור שהפרשנות הזאת מותחת את החוק הרבה מעבר לאיזושהי פרשנות סבירה, אבל מה לעשות שאנחנו חיים במציאות שמי שקובע את העמדה הרשמית של המדינה זה היועץ המשפטי לממשלה ומשניו. <דוד אמסלם (הליכוד):> אגב, גם הוא כפוף לחוק. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> היועץ המשפטי לממשלה גיבה לחלוטין, לצערי, את העמדה הזאת. ניסינו לשכנע אותו, לא הצלחנו. עכשיו, במציאות הזאת, החשש שאני ראיתי מול עיני הוא מאוד פשוט; כרגע חוות הדעת של אבי ליכט מאפשרת לתאגיד לסטות עד אמצע שנת 2018, כי זה מה שהתאגיד אומר, שעד אמצע שנת 2018 הוא יודע להסתדר בירושלים. אבל כולנו אזרחי מדינת ישראל, וכולנו יודעים איך זה עובד. <דוד אמסלם (הליכוד):> דרך אגב, רק שנייה, אני רוצה להבין. רק שנייה, השר. הוא התכוון שמרחב הזמן מגיע עד 2018? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> הוא כרגע כך כתב. <דוד אמסלם (הליכוד):> עד 2018? למה? יצא לו בקוביות 18? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> כי התאגיד ביקש ממנו שנתיים. <דוד אמסלם (הליכוד):> זה מרחב הזמן. מרחב הזמן הגיע ל-2018. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> דודי, תן לי לסיים. אין לי ספק שאם החוק לא ישונה, אפשר בעוד שנה וחצי לבוא ולפי אותו עיקרון להגיד: עוד שנתיים. כי גם ארבע שנים זה פחות מ-50 שנה ופחות מ-100 שנה וכו'. <רחל עזריה (כולנו):> אין סיכוי שזה יעבור לירושלים. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> ולכן – רגע – ולכן כשהנושא עלה לדיון בממשלה, נושא ההארכה, אני ביקשתי להכניס תיקון, והתיקון הזה משמעותו לא לאפשר יותר את הפרשנות היוצרת של אבי ליכט. בהתחלה אני ביקשתי – אני רוצה לשתף את חברי הכנסת, כי ידונו בזה בכנסת, חשוב שתדעו – להכניס תיקון מאוד פשוט, שמתחילת פעולת התאגיד – זאת הייתה בקשתי המקורית – מתחילת פעולת התאגיד הוא ישדר מירושלים. בדיון בממשלה קם משרד התקשורת ובשם התאגיד אמר – עמדת התאגיד, כן? אין לי דרך – כמו שהבנתם, עמדתי היא שונה, אבל – עמדת התאגיד, שהם לא ידעו להיפתח לא ב-1 בינואר ולא באפריל בירושלים. לכן, אם הסעיף ייכנס כנוסח הצעתי, המשמעות היא שהתאגיד לא ייפתח בלוחות הזמנים המקוריים. אני חולק על התפיסה הזאת. <דוד אמסלם (הליכוד):> מתי הם יכולים לפתוח בירושלים? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> שנייה. אני חולק על התפיסה הזאת, אבל היות שבממשלה היה רוב ברור לכך, שסבר שפתיחת התאגיד גוברת על כל הנושאים האחרים – אגב, לדעתי גם בכנסת. אני בעמדה אחרת, אבל אני מעריך שזה גם המצב בכנסת. <רחל עזריה (כולנו):> אבל ממתי שמים אחד מול השני? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> שנייה, תנו לי לסיים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אדוני השר, לפני שאתה ממשיך, מכיוון שאתה אחרי ששר הציג את החוק, ואתה השני מטעם הממשלה, יש לך רק חמש דקות. אומנם אתה באמת מדבר לעניין, וכולנו רוצים לדעת, אבל עדיין. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אוקיי, אז אני מסיים. <דוד אמסלם (הליכוד):> אני אתן לו מחמש הדקות שלי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> אני הצעתי לשרים, אמרתי: אם לא עובר חוק ההארכה, אם הוא נופל, לא יהיה לו רוב, מה קורה? הם יפתחו באוקטובר לא בירושלים, ובעוד שנתיים גם לא יהיו בירושלים, כי הבניין לא יהיה מוכן גם בעוד שנתיים. <דוד אמסלם (הליכוד):> ככה מנהלים מדינה, כבוד השר? ככה מנהלים מדינה? <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> ולכן ביקשתי מהממשלה, כדי לנעול את הפרשנות היוצרת של אבי ליכט, לקבל החלטה. הם אומרים שב-1 ביוני 18' הם יכולים להיות בירושלים? שייכתב בחוק: "עיקר השידורים מירושלים, לא יאוחר מ-1 ביוני 18'". מה זה עושה? זה מבטיח לכולנו שלפחות ב-1 ביוני 18' כבר לא תהיה הפרשנות היוצרת הזאת, אין אופציה, זה לא קיים. מבחינה משפטית – חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה – שבמצב כזה הם חייבים עד התאריך הנקוב לעבור לירושלים, אין פה מקום למשחקים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> ולכן אני אבקש מהכנסת לאמץ את התיקון הזה, כי אם לא, והחוק לא יחוקק, גם בעוד שלוש שנים ובעוד ארבע שנים – אם התאגיד ייפתח בכלל – הוא לא יהיה בירושלים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר אלקין. אנחנו ממשיכים ברשימת הדוברים. חברת הכנסת קארין אלהרר – בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות לרשותך. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה רבה, תודה, גברתי היושבת-ראש, חברי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, תראו, אני באמת מתפלאת על הדיון שהיה כאן. השר אלקין, שדיבר על מרב הזמן, ירושלים, לא ירושלים – על מה אתם מדברים? באמת, על מה אתם מדברים? אתם אולי לא הבנתם שאין שום כוונה לפתוח את התאגיד הזה, לא ב-2016, לא ב-2017, ולא בכלל. תראו, השר אלקין, חברי דודי אמסלם, אתה לא היית כאן בכנסת הקודמת, אבל אני יודעת לספר לך, שהיה חוק שהצביעו עליו בממשלה, והצביעו עליו בכנסת, והעבירו אותו, ויש הדבר הזה שקוראים לו כוונת המחוקק. חברי אמסלם, כוונת המחוקק הייתה שהתאגיד כבר היה צריך לפעול. מזמן. מזמן הוא היה צריך לפעול. אבל לא, ראש הממשלה סופר כיפות, הוא סופר אנשים – מי עושה דברו, מי נותן לו כתבות מפרגנות, ומי לא. וראו זה פלא, אתמול, בישיבת הממשלה, פתאום הוא שינה את דעתו – רשת ב' היא מאוזנת דווקא. נכון? מעניין מה קרה. כמה כתבות – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> השלב הבא – "גלי צה"ל" יהיה מאוזן. <קארין אלהרר (יש עתיד):> כן, אולי גם ליברמן ישנה את דעתו ויזמן לשיחה אחרת את ירון דקל. תראו, אני באמת אומרת לכם, אני איבדתי אמון בתיקונים האלה, והתיקון הבא שמגיע, בעצם התיקון שידונו בו מחר אצל איתן כבל, אומר את הדבר הבא: אנחנו ניתן ארכה עד אפריל, אבל אם התאגיד ירגיש שהוא יכול להפעיל את עצמו קודם, אין בעיה. אבל קודם תבוא אלינו, לוועדת הבירורים אצל שר התקשורת – שכאמור, לא רוצה את התאגיד הזה – ושר האוצר. אם יש כוונה, אם באמת באמת יש כוונה לפתוח את התאגיד בזמן המוכנות שלו, כשהוא יהיה מוכן, למה זה צריך לעבור את הוועדה הנוספת? הרי זה חיסכון בכסף; למה צריך עוד אישור משר התקשורת? כדי שהוא יחליט – הוא יבדוק מה מצב הכתבות המפרגנות; היו מספיק כאלה? לא מספיק? האם אני רוצה שהם יהיו יותר על הברכיים? אולי ניתן להם טיפה לעמוד? ואז נתחיל לספור – האם הכתבים יפים בעיני? האם הכתבות שלהם נראות לי? זה בדיוק מה שמתכוונים לעשות. אני, לאורך כל התיקונים שהוצעו, הצבעתי בעד, מתוך החשש הזה, שהתאגיד לא יקום. אבל אני מיציתי. מיציתי, כי אני הבנתי – נפל לי האסימון – שר התקשורת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. בבקשה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – שבאמת עושה הכול, כולל הכול, כדי להישאר שר התקשורת – לא רוצה את התאגיד הזה. והגדילה לומר השרה רגב – ואני מצטטת: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> השר צריך לשלוט – מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה-הם-רוצים? הכסף הוא לא שלכם מחשבון הבנק; הכסף הוא של הציבור, והשידור הוא של הציבור, גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. עד שש דקות לרשותך. <אילן גילאון (מרצ):> תודה, גברתי, חברות וחברים, אופס, לא לילד הזה פיללתם. אני חשבתי שהוא בכלל נולד בחטא, ומלכתחילה לא כך היה צריך להיוולד השידור הציבורי בישראל, אבל אתם פתאום – ומה שיפה אצלכם זה העדינות והדיבור המרומז: למה לנו תאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו? למה לנו דיקטטורה אם אני לא יכול הדיקטטור? וזה יפה, גברתי, משום שכאן דובר על עצמאות השידור הציבורי, יעני, מדברים ככה, ועושים ככה. BBC אמרו לי. BBC, what is going on?. תסתכל מה קרה לך. אופס. תקלה פתאום. מה זאת אומרת? הרי את השידור הציבורי במדינת ישראל, גברתי, צריך להרכיב על-פי המפתח המפלגתי של הקואליציה. בכלל, אם אין מקום שהוא יהיה בירושלים, אולי אפשר להעביר את הכנסת למודיעין או למקום אחר? גם זה היה יכול ללכת. אז יש לי רעיון, גברתי. או, טוב שאתה בא. אני מציע שחבר הכנסת דוד ביטן יהיה מנכ"ל משותף, המפרק והמרכיב של השידור הציבורי, והוא ידאג לכך שהעיתונאים כולם, כל אנשי התקשורת, וגם הטכנאים, יהיו כפי ייצוג המפלגות בתוך הקואליציה, סבבה? הרי אתם מביאים פה תיקון לחוק כדי לשנות את התאריך, לא מעניין אתכם איזה הרכב יהיה לזה – אם זוהי רשות, או תאגיד או יצור כלאיים אחר. גם הזמן, עד שלא תשלימו את המלאכה שלכם כדי להשתלט פנימה, אתם הרי לא תנוחו. גברתי, מה זה להיות עיתונאי ליכודניק? אני לא מבין – אתה קודם כול ליכודניק ואחר כך הולך לקורס עיתונאים, או קודם עיתונאי ואז הליכוד מגייס אותך? והכיפות הסרוגות, והאנשים האחרים. אבל מה, מה שיפה זה הדיבור המרומז, אף אחד לא מבין למה באמת מתכוונים. אז אם ההצעה שלי יכולה להתקבל, אולי זה יכול לפתור חלק מהבעיה, באמת, אבל אני רוצה להגיד לכם שבזמן שאתם מתנכללים, בדיבורים שלכם, יש 1,200 עובדים של הרשות הקיימת, שחלקם הגדול חיים על תרופות בימים האלה, כי אין להם שום ודאות מה קורה אתם. יש עוד 200 אנשים שגייסתם, חלקם עזבו עבודות, הם לא יודעים מה מתרחש אתם, מה הולך להיות אתם. ויש היוצרים, שהבטחתם הבטחות, הבטחות תקציביות – הם לא יודעים מה הולך לקרות עם התקציב שלהם. כל האנשים האלה סובלים בזמן שאתם מתנכללים, כי אתם צריכים לא שידור ציבורי; אתם צריכים שידור מפלגתי. אתם צריכים כלי תעמולה. לפני כמה ימים, גברתי, הייתה תוכנית בטלוויזיה על דוד בן-גוריון. כמובן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דוד בן-גוריון תמיד הקפיד להחזיק בידיים שלו תיק – את תיק הביטחון. ראש הממשלה שלנו תמיד מחזיק תיק, ומתעקש עליו – זה תיק התקשורת, וזה אולי עושה בדיוק את ההבדל, גברתי. ואני רוצה להגיד לך שלשרה מירי רגב, שאחרי ההתעקשות שלה, וההפסד הגדול, שהיא אינה יכולה לשלוט ברשות השידור כפי שהיא הייתה רוצה לשלוט במקומות אחרים, ניתן לה הלפ"מ, ואני מציע, גברתי, שמאז שהלפ"מ עבר לשרה מירי רגב, לקרוא לזה "לפ"מ פטאל", בצרפתית הפירוש הוא אישה הורסת, או משהו כזה; אולי זה ממש קולע ואולי זה ממחיש את האווירה שבה הדברים האלה מתרחשים. אנחנו, גברתי, לא נוכל לתמוך בחוק הזה, ואני מוטרד מה תהיה הרשות הבאה, חבר הכנסת כהן, שמישהו שיפרק אותה כדי להרכיב מחדש את מרכז הליכוד ואת מרכזי שאר המפלגות שמייצגות כאן את הקואליציה, בשם חופש הביטוי, בשם חופש השידור. ולכן, המרצע יצא מהשק, האמת שהוא היה גלוי לאורך כל הדרך, כי – אמרתי – ביתר תחכום אי-אפשר להאשים אתכם. לא הייתה כאן שום עזרה. אבל, רחמנא ליצלן, מעבר להתייחסות הסדיסטית הזאת לבני-אדם – ויש אנשים שיקרים להם כל מיני דברים, ואני אמרתי והודיתי שרשות השידור עבורי הייתה הר-הבית, משום שהיא המחשה איך מפרקים רשות ציבורית ונכס צאן ברזל של מדינה, שהוא שייך לקבוצת נכסים אחרים, ומניתי את צה"ל, ומניתי את ההתיישבות, ואני מונה את השידור הציבורי, מאז "קול ציון לגולה". ובחוסר כבוד מוחלט, ומתוך רצון של השתלטות פוליטית צרה, אנחנו הולכים ומאפשרים את המהלכים האלה, שהם, בקליפת אגוז, גברתי, היחס של האנשים הללו לא לרשות השידור, אלא למדינת ישראל כולה, וכמשל היא. ולמי שלא מבין את הדברים האלה, אין לי מה להגיד. במשפט אחרון, גברתי – תסלחי לי, אני יודע שאני אידיוט שעומד פה על הדוכן הזה, ואף אחד גם לא יאשים אותי שאני רוצה להשתלט על משהו, כי זאת לא המגמה שלי, ואני נלחם על משהו שאני יודע אולי שאין לי שום סיכוי, שזה קרבות בטחנות רוח, כי הפור נפל. אני עושה את זה מתוך כבוד, ומתוך ניסיון לעצור את ההתעללות בגווייה שקיימת כאן. מעבר לסדיזם, יש כאן התנהגות נקרופילית, אני לא יודע לקרוא לה אחרת. ולכן, גברתי, אתנגד ונתנגד לתיקון הזה, שבוודאי אחריו יבואו עוד הרבה תיקונים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא. רבותי, מי שלא נמצא באולם – אני לא חוזרת אחר כך על שמות אלה שלא היו כאן באולם. אם קראתי בשם של חבר הכנסת, זה אומר שהזמן תם. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברותי, חברי, חברי הכנסת, אני רוצה, ככה, להעיר אתכם; בואו נשחק משחק – אני אצטט, ואתם תגידו לי מי אמר. זה לא היה מזמן. "תפסיקו עם השקרים, תלמדו לשלוט ותפסיקו לקטר, חבורת בכיינים. יש לכם עיתון משלכם, מה אתם מקטרים?" מי אמרה את זה? שרת המשפטים, וכל מילה שאוסיף הרי היא מיותרת. מי אמר: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו. השר/ השרה צריכים לשלוט. מה, נעמיד כסף ואז ישדרו מה שהם רוצים?" מי אמרה את זה? זוכרים? השרה מירי רגב, שרת התרבות שלנו. "אין ליכודניקים", קונן השר אופיר אקוניס, ואילו יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת דוד ביטן, רוצה לבטל את חוק תאגיד השידור הציבורי, ובמקומו להשאיר את הרשות הקיימת. כן, דוד. אז, ממש ממש קרקס. דיברנו קודם על לוליינות, אז – אנחנו בתחומי הקרקס, וכל מה שאומר ואוסיף על דיוני העומק, במירכאות כפולות ומכופלות, שאתם מקיימים שם בישיבות הממשלה, לא קשורים בכלל, ממש לא קשורים בשום צורה לנושא שלשמו התכנסנו; אתם לא דנים לא במהות ולא בהשלכות, ושום דבר באמת לא קשור לתאגיד עצמו, ואיך הוא יהיה גוף עצמאי וחזק, באמת, כדי שיהיה שידור ציבורי טוב לכולנו. כל מה שעומד בבסיס הניסיונות הנואלים הללו זה איזה סוג קרב תרנגולים בין שרי הליכוד, קרב פוליטי על קרדיט, על כותרת, על שליטה, על יוקרה ועל שררה. לקחתם את התאגיד הציבורי, ואתם רוצים בעצם להרוס אותו, לרמוס אותו, להקים גוף משועבד, באמת לממש את הפנטזיה והחלום שלכם, לסרס אותו, למקם אותו כגוף חסר כוח, שקוף – הרי זה מהלך כל כך כל כך ברור, שאנחנו מזהים אותו בלי להתאמץ בכלל, אתם אפילו לא מצליחים להצניע את כוונת הזדון שמאחורי המהלך העלוב הזה. ומה אם התאגיד יודיע שהוא מוכן כבר בינואר להתחיל לשדר? אז במקרה כזה, הם אומרים – שר האוצר ושר התקשורת, ראש הממשלה – לאפשר לו מיידית להתחיל בשידורים. אבל מה אומר בעצם הנוסח המתוקן? הם רק יתבקשו לשקול זאת. כן, יתבקשו רק לשקול את זה. כן, לא, אולי – לשקול, רק לשקול. בקיצור, גבירותי ורבותי, מאז שהשר גלעד ארדן סיים את תפקידו כשר התקשורת, ולזכותו ייאמר, באמת, שפעל ברצינות ובתום לב להקמה של התאגיד לטובת הציבור, שר התקשורת הנוכחי עושה הכול כדי לקבור את התאגיד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם. <עליזה לביא (יש עתיד):> ואיזה איש תקשורת רציני ירצה לעבוד בתאגיד החולה הזה, כשהוא מזהה שהממשלה עושה הכול כדי להתערב בתכנים ובמינויים, כשהוא מזהה שאין שום ביטחון ושום יציבות, כיוון שכל יומיים יוצאת פה הצהרה אחרת? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אז במקום, גברתי, גוף מקצועי עצמאי יציב, עם אופק לטווח ארוך ושקט תעשייתי, מה שבאמת אנחנו צריכים, אנחנו מקבלים גוף מסורס. ממש ממש לא מה שאנחנו צריכים. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת באסל גטאס – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> במקום מי? במקום באסל גטאס? <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, אז אנחנו נשנה את זה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני. תסדירו את הכול עם המזכירה, בבקשה, ואז נדאג שהכול יהיה מסודר. עד שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, תראו, יותר מ-30 שנה הייתי עיתונאי. עיתונות זו אהבת חיי. אף פעם, בשום מקום עבודה שעבדתי בו כעיתונאי, לא שאלו אותי למי הצבעתי ולמי אני מצביע ומה דעותי הפוליטיות. שאלו אותי מה אני מבין, שאלו אותי איך עושים תחקיר – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> היה לך מזל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> היה לי מזל? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> כן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה. אבל עבדתי בהמון מקומות, לא יכול להיות שזה היה רק מזל. אני הייתי ממקימי העיתון "חדשות", הייתי סגן עורך "ידיעות אחרונות", הייתי סמנכ"ל תוכן בחברת החדשות של ערוץ 2, הייתי בעיתון "העיר". עשיתי – לא חשוב, לא נדבר עלי, כי זה לא כל כך מעניין. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אבל למה – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא עכשיו, בהזדמנות. תראו, פוליטיקאים הרסו את השידור הציבורי בישראל, נקודה. לא רק ראש הממשלה הזה, כל הפוליטיקאים שדחפו את הידיים שלהם לרשות השידור פשוט חיסלו את השידור הציבורי. גם לראש הממשלה הזה יש תפקיד מרכזי בעניין הזה, מפני שמה שמנחה אותו זה מה שאני קורא "בצע שידורי". יש מונח כזה. האיש הזה, יש לו תאוות תקשורת בלתי נשלטת – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה לעשות, אוהב תקשורת. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – הוא מזכיר לי ממש את המשל של קרילוב על העקרב והצפרדע. מבקש העקרב מהצפרדע להעביר אותו את הנהר, ובאמצע הנהר הוא לא מצליח להתאפק – ועוקץ. וכמובן, במשל שלי הצפרדע היא התאגיד הציבורי והעקרב הוא ראש הממשלה. הוא לא מסוגל, גם אם הדבר כרוך בחיסולו של התאגיד הציבורי, שכולם מבינים את חשיבותו – של השידור הציבורי במדינת ישראל – שלא ישחה יותר מדי עצמאי. לא טוב. לא טוב לו. והוא לא יכול להתאפק, בעיקר, גם אם הוא הבין שהמעשים שלו הם חמורים. אני רוצה להגיד לכם את הדבר הבא, ואני אומר לכם את זה באחריות: התקשורת בישראל היא פלורליסטית, היא מגוונת, היא חיה ובועטת. אבל לפי מירי רגב, ואקוניס, וביטן, ובעיקר ראש הממשלה – הם רוצים תקשורת מונוליטית, מפוחדת וצייתנית. זה כל הסיפור. אין שום דבר מעבר לעניין הזה. לכן הם מתחזקים את רשות השידור גוססת, ואת התאגיד – לא נותנים לו להמריא, כי חס וחלילה הם יאבדו שליטה עליו. הם לא מבינים בכלל את המהות של הדבר הזה שנקרא תקשורת ועיתונות חופשית. עיתונות בשידור ציבורי, תפקידה הראשוני והיסודי הוא קודם כול להיות ביקורתית – כלפי כל ממשלה, לא ממשלת ליכוד ולא ממשלת עבודה, לא ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. תפקידה של התקשורת הוא קודם כול לבקר את הממשלה, והתפקיד הזה לא נראה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – לראש הממשלה הזה. הוא מבקש שהתקשורת תהיה תקשורת מטעם, וכל דבר שלא יהיה בשליטתו לא נראה לו ולא לרוחו. ולכן, כל התרגילים האלה – כן ירושלים, לא ירושלים, 2017, 2018, 2019, נדחה את זה, נשחק עם זה – נועדו רק לדבר אחד: או להחליש את הדבר הזה שנקרא שידור ציבורי במדינת ישראל, או לחסלו. וכל היתר, דיבורים, דיבורים, דיבורים ודיבורים. תודה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מי אחריו? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אחריו – חבר הכנסת פריג'. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בעיקר להתייחס לעובדה שכשמדברים על שידור ציבורי בישראל צריך לזכור שאין שידור ציבורי בשפה הערבית. 20% מאזרחי המדינה, כ-1.5 מיליון, פשוט לא זוכים לשידור ציבורי בשפת האם שלהם. אני רוצה להדגיש כאן שזוהי זכות מוכרת של קבוצת מיעוט לאומית, לשונית, תרבותית, לזכות בשידור ציבורי שיכול לטפח, לקדם, לשמר, את הזהות הלאומית, התרבותית, של אותה קבוצת מיעוט. וכדי שהתנאי הזה אכן יתקיים, צריך שהשידור הציבורי בשפת האם של קבוצת המיעוט יהיה שידור שמנוהל באופן מקצועי על-ידי אנשי מקצוע מקהילת המיעוט עצמה. צר לי, כיום, שכמעט שאין שידור ציבורי בשפה הערבית, ולכן גם לא התפתחה פרקטיקה של יכולת ניהול עצמי של שידור בשפה הערבית, שהאוכלוסייה הערבית הייתה יכולה להגיד שהזכות הזאת מתקיימת והאוכלוסייה נהנית ממימושה של אותה הזכות. אני רוצה להגיד, בחלק השני של דברי, שהסקרים והמחקרים סביב השידור הציבורי בכל מה שקשור לכיסוי מה שקורה בחברה הערבית ולהופעת אנשים בתוך החברה הערבית – הסקרים והמחקרים מראים תמונה מאוד קשה בעניין הזה. כך, למשל, השידור הציבורי בישראל כמעט – כמעט לא מראה אזרחים ערבים בשעות השידור, בעיקר בפריים-טיים, והמחקרים גם מראים שבאותם מקרים מעטים מאוד שמראים על המסך אזרח ערבי, או שלידיעה יש קשר לחברה הערבית – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – אנחנו רואים שההקשר הוא שלילי. ולכן השידור הציבורי ממשיך בעצם להנציח את הסטריאוטיפים ואת הדעות הקדומות כלפי החברה הערבית, מה שהיה אמור להיות בהחלט ההפך. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. עד שלוש דקות, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, אפילו במליאה אין לנו שר, נמאס להם מאתנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> השר זאב אלקין נמצא במושב. תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, בואו נחשוב יחד מה קורה. מאז שאני בכנסת אני רואה את השיטה הזאת עובדת, ועובדת בכל התחומים; גורמים למיאוס ממשהו, מייבשים אותו, כדי להגיע למסקנה הסופית – זה לא מתאים לי, לא רוצה אותו. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אתה צודק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה התהליך שאני רואה מול עיני. מהיום הראשון שהשתתפתי בוועדה של שכנתי וידידתי קארין אלהרר – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תגיד חברתי, זה יותר קל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, חברתי יותר קל? – יותר קל. מאז השתתפנו בדיון הראשון לפני שנתיים בוועדה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שואל את קארין: תגידי, מה הייתה עמדתו של ראש הממשלה ביום הראשון, בוועדה הראשונה? קארין אומרת לי: הוא לא רצה את זה. הוא לא האמין שהילד הזה יצא לחיים, הוא לא האמין שאז יאיר, כשר האוצר, וארדן, כשר התקשורת, יצליחו לעמוד מול הוועדים. הוא לא האמין. הממשלה נפלה. הילד הזה שנולד בניגוד לרצוני, אני רוצה לגמור אותו – מה עלי לעשות? אני מייבש את האוצר, סוגר את הברז. הבטחתי ליוצרים כסף? בסדר, שיחכו; אני מטפטף להם, אני גורם למיאוס במערכת וגורם לתהליך של דחיות שהיו מולנו – השר אקוניס, ועדת הנגבי, וכל הסאגה שראינו בשנתיים האחרונות, והגענו לנקודה הזאת. אני שואל אתכם, ואני שואל את עצמי: האם הדיון היום על רשות השידור, רשות התאגיד הציבורי, הוא הדיון האחרון שיהיה במליאה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> התשובה היא: לא. זו עוד תחנת מיאוס, זו עוד תחנת ייבוש. לאן זה הולך? ראש הממשלה – איך אמרת ידידי רוזנטל? – אוהב תקשורת. אוהב. אוהב. זה לא מתאים. והשרה מירי רגב אמרה את האמת. השרה מירי רגב היא כמו ילדה טובה, אין לה בלב – מה שהיא שומעת, היא מוציאה. אז היא שמעה מהחברים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה לא טוב? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, זה בסדר, מתאים לה. מתאים לה. היא שמעה מהחברים: אנחנו לא שולטים שם, אנחנו לא יכולים למנות – היא ילדה טובה, מה ששמעה – אמרה. הילד מוציא מהבית, הילד, הילד שלה, מה שהוא שומע מאימא ואבא – הוא מוציא החוצה. וזאת מירי – היא שמעה בתוך הבית שאין ליכודניקים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה יכול להיות לא רק ילד, זה יכול להיות אדם מאוד ישר והגון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה מאוד. אז הדמוקרטיה של השרה רגב – אני מסיים, גברתי – היא תוגמלה; היא תוגמלה, כמו שאמרתי לכם קודם, היא קיבלה סוכרייה מצוינת, שלפ"מ עבר לתחום שיפוטה – לפ"מ עכשיו בלי מנכ"ל, והיא אמורה למנות מנכ"ל ולשבת על הסוכריות; וקיבלה עוד סוכרייה, שהיא אחראית לתקציב התרבות במשרד החוץ. זאת הדרך, הכול שקוף, ושהציבור ישפוט. חברים, תודה לכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר זאב אלקין, כשמדברים על תקשורת, אני חייב לציין בהקשר הזה מה שהולך, הדיונים – על התאגיד ועל כל השידורים ועל כל המצב שקיים – ואנחנו יודעים מה זה תקשורת כאן – אני חייב לציין את האמירה ההיסטורית – וזה מתאים למה שהולך עכשיו, וכל הוויכוח שלנו – האמירה אומרת: אם אני אקבל תקשורת – תן לי תקשורת ללא מצפון, ואתן לך עם, ציבור, ללא הבנה וללא תבונה. זה מה שיש, נרצה או לא נרצה. וככה הממשלה, במיוחד ראש הממשלה, רוצים שהתקשורת תהיה. והם רוצים שהתקשורת והעובדים והשדרים יהיו בני-ערובה לתקופה ממושכת, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, דוחים, דוחים, דוחים, דוחים, ועכשיו הם דחו את זה עד אפריל. רוצים להגיד: דיר באלכ, אנחנו כאן, יש לך עוד כמה חודשים מבחן, ואתה צריך לעמוד במבחן, ולכן – תיזהר. אז כמובן, במצב הקיים, העקום הזה, לצערי הרב, תמיד יושב המורה מרחוק, עם מקל ארוך, אבל זה משפיע מאוד, מה ישודר – האם יש חופש ביטוי? חופש בכלל? לצערי הרב, זה משפיע, כי השלטון והשליטה הם בידי ראש הממשלה, בידי הממשלה. ומדברים על תאגיד, כמה זמן – כן יהיה תאגיד, לא יהיה תאגיד, לדחות את התאגיד בכמה חודשים, לא לדחות את התאגיד בכמה חודשים; מה המטרה בכל העניינים האלה, בכל הדברים האלה? אם נדבר על תקשורת בכלל, במדינה ש-22% מאזרחיה הם דוברי השפה הערבית, והיא מוכרת כשפה רשמית במדינה – לא מדבר על השידורים בטלוויזיה, שיש שידורים של כמה שעות בטלוויזיה הערבית, ויש כמה שעות, אפילו חצי שעה, שעה, בערוץ 10; ומתי משודרת התוכנית בערוץ 10? משודרת בימי שישי, לצערנו, בשעה 12:00, 12:30, שאף אחד בכלל לא מסתכל בטלוויזיה, ואף אחד לא פותח, כל האנשים נמצאים במקומות אחרים, וזה בטח לא הובא בחשבון, ואפשר להגיד – להתעלם מכל הרצון והצורך לשנות את המצב הקיים. לכן, המטרה היא אכן להמשיך את המצב הקיים, את השדרים לקחת בני-ערובה, ואם לא – אז תעשו מה שאנחנו רוצים, וככה, ללא חוק וללא תאגיד, תימשך שרידות, הישרדות, הישרדות, כמו שרגיל ראש הממשלה, כמו שרגילה הממשלה, להישרדות שלה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – והיא גם רוצה לעשות הישרדות בעניין של התקשורת, ולא רק הישרדות, אלא אכן לשלוט בתקשורת בכל הדרכים שיש. גם איומים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – גם העובדים בלי עבודה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת חיים ילין. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת דב חנין. <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אם הוא יגיע, הכול בסדר. בבקשה, גברתי. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מיקי חברי, גם אני, כידוע לך, הייתי עיתונאית רוב חיי הבוגרים, עד לפני עשר שנים, אבל לא התמזל מזלי כמו שהתמזל מזלך, וידעתי לחצים מאוד מאוד קשים, קודם כול בשידור הציבורי, ב"קול ישראל", לחצים קשים מאוד מפוליטיקאים, בלתי פוסקים, שהגיעו לשיאם כשנתניהו נבחר לראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו – הוא מינה למנכ"ל את אורי פורת ז"ל, שגמר אומר בדעתו לסלק אותי מהגשת "הכול דיבורים" – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני זוכר – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני עבדתי רק בשידור המסחרי. <קריאות:> – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – אם כי אני חייבת להיות הגונה, לחצים הגיעו גם מכיוון מפלגת העבודה, כשהייתה בשלטון, אבל הם לא הגיעו אף פעם – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – הם אף פעם לא הגיעו לעוצמה ולברוטליות שאליהן הם הגיעו בתקופת נתניהו כראש ממשלה בכהותנו הראשונה; ועבדתי גם בחדשות ערוץ 2, גם בשידור המסחרי, וגם שם ידעתי לחצים מאוד חזקים – של בעלי הון, של מפרסמים, וכן הלאה. אני אפילו לא יודעת מה יותר חמור, אני חושדת שלחצים של כסף הם יותר חמורים ויותר קשים – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ספרי לי על זה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – מלחצים של פוליטיקאים, ולך אני לא צריכה לספר את זה. אבל אף-על-פי שאני טעמתי על בשרי לחצים מכל הכיוונים כל ימי חיי העיתונאיים, מעולם מעולם מעולם לא הגענו לסיטואציה שהגענו אליה בחודשים האחרונים. אני מוצאת את עצמי, במושב האחרון של הכנסת, מכלה בערך 70% מהזמן שלי בעיסוק בתקשורת, דבר שלא נעים לי, מביך אותי, לא בשביל זה הגעתי לכנסת ישראל, וגם לא התעסקתי בזה כל כך הרבה כל עשר השנים שלי בכנסת. אבל זאת מלחמה, חברות וחברים, זאת מלחמה; יש כאן אדם שפשוט רוצה להשתלט על כל כלי תקשורת בישראל, לסגור אותו אם הוא לא סר למרותו, לתגמל אותו, לצ'פר אותו ולהעניק לו דברים אם הוא מתנהג כרצונו. נכון שהדיון אתמול בממשלה היה הזוי במיוחד; יושבת ממשלת ישראל, שאמורה להכריע גורלות – להחליט על מלחמה, על שלום – בדרך כלל על מלחמה, על שלום לא – יושבת ודנה, מפרטת רשימה של שמות של כתבים: יאיר שרקי, רביב דרוקר, קרן נויבך, זה לנו, זה לצרינו, לזה יש כיפה סרוגה, לזה כיפה שחורה, לא מספיק כיפות כאלה, אולי יותר כיפות כאלה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – יש גם כמה עם כיפת ברזל. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> גם הקטנות והעליבות של הדיון הזה – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גם כיפה אדומה – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – לך יש יותר, לי יש פחות. מה זה צריך להיות? ממשלת ישראל – ממשלת ישראל יושבת, זה ה"פוליטביורו" שיושב ודן בכתבים, מה בדיוק עמדותיהם ולאיזה זרם הם משתייכים? ואתם יודעים מה, בנימין נתניהו לא באמת רוצה שהתקשורת הישראלית תהיה תקשורת אידיאולוגית ימנית – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – כי עד היום היא הייתה שמאלנית – עוד חצי דקה, ברשותך, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חצי דקה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> זה לא שהוא בא ומבקש באופן אידיאולוגי שהתקשורת סוף-סוף תהיה ימנית. לא, זה לא מעניין אותו בכלל אם זה ימין או שמאל. מעניין אותו אם משרתים אותו, או לא משרתים אותו. מצדו, אדם יכול להיות ימני, לקבל 100 במבחן הימניות, כלכלית, מדינית, אבל כל עוד הוא לא משרת אותו באופן אישי, ולא מתחנף אליו, הוא פסול. כנ"ל גם לכלי תקשורת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אנחנו תחת מתקפה. המינוי של רמי סדן ליו"ר דירקטוריון חברת החדשות, ההתנכלות לחדשות ערוץ 2, ניסיון ההשתלטות על ערוץ הכנסת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – הניסיון הבוטה הזה, ועוד ועוד ועוד, הרשימה ארוכה. חברות וחברים, זה לא על תקשורת. זה על חופש הביטוי, זה על דמוקרטיה, זה על חופש העיתונות – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – והם נרמסים ברגל גסה בידי ראש הממשלה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, תראו, האי-אמון שלנו היום היה על "צוק איתן" ועל המנהרות, ואני הגעתי למסקנה שאם בתוך המנהרות היה איזה ערוץ תקשורת, כבר מזמן ביבי נתניהו היה משתלט עליו וכבר מזמן היה גומר את הנושא הזה אחת ולתמיד. אבל מפני שכנראה אין תקשורת בתוך המנהרות, אנחנו נאלצים עכשיו להתמודד עם מציאות הזויה לגמרי בגבול רצועת-עזה. ערוץ 99, ערוץ 1, לדעתי, בסופו של דבר לא רק בנימין רוצה להשתלט על הערוצים האלה, הוא פשוט רוצה, וכנראה בחוצפה מאוד גדולה, חלק מאוד גדול מאותם חוקים שחוקקו בממשלה הקודמת, להפיל אותם לגמרי. ואין לי ספק שכל אנשי הליכוד שהיום מביאים את הרעיונות שלהם – הם אך ורק למטרה אחת: להפיל את התאגיד החדש. עכשיו תראו, אני לא שש – תאגיד חדש, תאגיד ישן – רק דבר אחד. מה המטרה, בסופו של דבר? כבוד השר אלקין, אתה יכול להסביר לי מה המטרה? מה המטרה של השתלטות על ערוץ 1? מה המטרה של השתלטות על תקשורת? אני אספר לך סיפור נחמד, אתה גם בא מדיקטטורה, גם אני בא. כל פעם – – – <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חיים, רואים עליך. <חיים ילין (יש עתיד):> כל פעם שרצו לשנות נושא, אני אגיד לך מה היה בתקשורת. אתה יודע, המשטר הטוטליטרי היה מביא צילום של עב"ם, ואז, במקום לחשוב על מה שהדיקטטורה עושה לעם, העם פחד מעב"מים ומגופים זרים שיכולים להשתלט על ארגנטינה ועל דרום-אמריקה בכלל. אותו הדבר עכשיו – מפחידים את העם. חלק מהפחדת העם זה התקשורת. <השר לירושלים ומורשת זאב אלקין:> – – – מפחידים את העם – – – <חיים ילין (יש עתיד):> מה לעשות, שמע, אנחנו חיינו שנינו בשני משטרים טוטליטריים, ואנחנו יודעים מה זה. למה אנחנו רוצים את זה גם פה? בוא תסביר לי. הרי הבסיס של שלטון טוטליטרי, קודם כול, זה השתלטות על התקשורת, ונראה לי שבנימין נתניהו עושה את זה, וזאת המטרה שלו. שני דברים, לדעתי – ואני מסכם – כמו שכתבתי אתמול: ממשלת ישראל וחלק מהשרים צריכים לעשות חמש יחידות בדמוקרטיה ואזרחות, כי בדיקטטורה הם כבר מתחילים להשתלט ולקבל הצטיינות יתרה. אני אומר את זה חד-משמעית. לגבי האמירות של שרת התרבות היקרה, נדמה לי שהיא פשוט לא מבינה מה זה דמוקרטיה, מה זה פלורליזם ומה זה דעות שהן קצת מתנגדות לדעות שלה. לא בשביל זה צריך להגיד שהיא מממנת, מכיסה הפרטי, כמעט, את הערוץ, אותו ערוץ שאנחנו רוצים שהוא יהיה ציבורי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> בסוף, הערוץ הציבורי הוא היחיד שהגיע לעוטף-עזה, עם כל התחנות, עם כל העיתונאים, עם כולם, ועשו תשדיר מיוחד של שנתיים ל"צוק איתן". שום תחנה מסחרית לא עשתה את זה, כנראה זה לא כדאי. זה בשבילי ערוץ ציבורי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת – חבר הכנסת חיים ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת – אני מבין שהשר עוזב אותנו ולכן אני יכול לדבר זמן רב יותר, עד שהוא יחזור. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא, השר יריב לוין נמצא באולם – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אה, השר יריב לוין חזר אלינו. ברוך הבא, השר יריב לוין. <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – וגם שטייניץ יושב שם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אם כן, עמיתי חברי הכנסת, המהלך של המתקפה על השידור הציבורי צריך להיתפס בהקשר רחב, הקשר של פירוק הרפובליקה הישראלית והחלפתה במשטר של קיסרות. מה שקורה בתחום השידור הציבורי, עמיתי חברי הכנסת, איננו מקרה; זה מהלך מתוכנן, רב-שלבי, היו בסרט הזה כמה וכמה תחנות, ובכולן אמרתי – בכולן אמרנו – את מה שאנחנו אומרים עכשיו: נתניהו מעולם לא רצה להחליף את רשות השידור במשהו יעיל יותר; נתניהו רצה לפרק את רשות השידור כדי שבישראל לא יהיה שידור ציבורי עצמאי וחזק. במקום שידור ציבורי עצמאי וחזק, מה שהקיסר רוצה זה אולי שידור ממשלתי, כנוע, כפוף, מציית – בוודאי לא ביקורתי. עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שאנחנו צריכים להודות לשרים מירי רגב ואופיר אקוניס על גילוי הלב שלהם; הם אמרו בגלוי, בישיבת הממשלה, את מה שראש הממשלה חושב. בדרך לאותו פירוק של השידור הציבורי, שבכל פעם נעשה בתירוצים אחרים ובמנגנונים אחרים, נרמסים עובדים, נמחצים עיתונאים, נהרסת היצירה הטלוויזיונית והאמנותית. כל אלה מושמים קורבן למסע ההרס והחורבן. התוצאה שהם רוצים ליצור היא המציאות הזאת – של חוסר ודאות, של פיצול, של חולשה, של מצבי תלות של עיתונאים בשלטון. כל הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, מתחברים לאותם איומים שאנחנו רואים על המרחב הדמוקרטי, לאותה מתקפה על החירויות הדמוקרטיות. ומול הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו צריכים לגבש תוכנית של פעולה ושל מאבק, איך להגן על השידור הציבורי. אנחנו מגינים על השידור הציבור לא מתוך עמדה שאומרת שהשידור הציבורי פה הוא כל כך מצוין; יש הרבה מה לשפר בו, הוא צריך להיות יותר ציבורי, יותר דמוקרטי, יותר משתף, יותר מכליל אוכלוסיות, כולל הציבור הערבי, שעד היום לא זוכה למקום מלא, מספק ואמיתי בתוך השידור הציבורי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – אבל הוא קודם כול, עמיתי חברי הכנסת, חייב להיות שידור ציבורי; לא שידור ממלכתי, לא שידור ממשלתי, אלא שידור של הציבור. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ולאחר מכן – חבר הכנסת עפר שלח. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברתי יושבת-ראש הישיבה טלי פלוסקוב, אני מבקשת ממך לסגור את המיקרופון שלך. יש לי ניסיון אתך, והרבה פעמים כשאני מדברת את מתקשה לא לפרוץ בצחוק. והיום, אף שמדובר באירוע שמבחינתי הוא מאוד מאוד עצוב, אני רוצה לשאול אותך את השאלה הבאה, וגם את חברי במליאה: האם פעם ניסיתם לתפקד כשאתם מוחזקים ככה – כשיש לכם רגל מונחת על הצוואר, וככה אתם צריכים לתפקד? אז אני רוצה לספר לכם שככה מתפקד גם תאגיד השידור הציבורי – וגם רשות השידור. רשות השידור מתפקדת ככה כבר הרבה מאוד זמן, ומהתקופה האחרונה, תאגיד השידור הציבורי, ככה הוא מתפקד. כן – כשמישהו מניח לו רגל על הצוואר. אני לא רואה שאת צוחקת. את צודקת, זה לא מצחיק, חברתי היושבת-ראש. אני רוצה לומר לכם, יש לי תחושה, כשאנחנו מדברים על תאגיד השידור הציבורי, או בכלל, כשאנחנו מדברים על שידור ציבורי בישראל, במליאה, אנחנו לא לגמרי מבינים על מה מדובר; אנחנו לא מבינים על איזה שירות ציבורי, על איזה מצרך ציבורי מהותי וחיוני אנחנו מדברים. חבר הכנסת מאיר כהן, יש הרבה מוצרים – חוץ מאולי באמת ביטחון אישי, ביטחון תזונתי – אני חושבת שהגיע השלב שנקרא לזה גם "ביטחון תקשורתי". לציבור הישראלי מגיע לדעת שיש לו נגישות למידע, אובייקטיבי ככל האפשר, בלי נגיעת ידם, בלי טביעת ידם, ותסלחו לי – בלי הדורסנות הזאת של הפוליטיקאים, גם בתקשורת. דיברו כבר מספיק על מה שהיה אתמול בישיבת הממשלה. אני באמת – אני רוצה להגיד לכם, אני בכיתי, אני לא צחקתי. אני ממש ממש ממש הייתי נבוכה. אני לא חושבת שאף אחד מאתנו מייחל לראות טקסטים כאלה יוצאים מפי שרים בממשלת ישראל. ואני אומרת לכם, מחר מובא בפנינו בוועדת הכלכלה, בפעם השלישית, אם אינני טועה – תתקן אותי מזכירת הכנסת – בפעם השלישית מאז שהכנסת הזאת התכנסה לראשונה, שוב תיקון הצעת חוק. אני רוצה לשאול אתכם: באיזה עולם של ודאות אנחנו שמים את העובדים של רשות השידור? באיזה עולם של ודאות אנחנו שמים את עובדי התאגיד? באיזה עולם של ודאות אנחנו שמים את הציבור הישראלי? ושאלת ירושלים, תסלחו לי, זו לא שאלה של מה בכך, ואנחנו אמרנו את זה בוועדה חזור ואמור: השידור הציבורי הישראלי חייב לשדר מירושלים. איזה מין שאלה אנחנו בכלל שואלים את עצמנו? והזהרנו את התאגיד, אמרנו להם: אתם לא יכולים לשדר ממודיעין. מודיעין אולי בתקופת המכבים נחשבה חלק מירושלים רבתי, לא בימינו אנו. יש אין-ספור בעיות, אבל בשורה התחתונה הצליחה ממשלת ישראל לגרום לנו – גם למי שרואה בעיות בתאגיד – אנחנו – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מייד מסכמת. אנחנו נתאבד על הקמתו של התאגיד. אנחנו נתאבד על זה, עם כל הבעיות. זה מה שאנחנו נעשה, כי זה מה שהנטרול של ממשלת ישראל עושה לביטחון התקשורתי של אזרחי ישראל, זה מה שאנחנו נאלצים לעשות עכשיו, ללא כחל ושרק. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת עפר שלח. אחריו – חבר הכנסת יוסי יונה, ואם הוא לא יהיה באולם – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <עפר שלח (יש עתיד):> תודה, גברתי היושבת-ראש, חברי המועטים אך המובחרים, אני רוצה להציע לכם פרשנות אחרת בכלל למה שקרה אתמול בישיבת הממשלה. בניגוד למה שנדמה לי שאתם חושבים, מה שבנימין נתניהו מתחזק איננו ניסיון שלו להשתלט על התקשורת בישראל, אלא ליבוי שנאת התקשורת בקרב האנשים, שהוא חייב לשסות אותם במשהו או במישהו כל הזמן, בכל עניין. שהרי שנאת התקשורת שמוכרת לנו היא אולי חלק, אם תרצו, מניצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות. החלק הזה של "הם יוצאים נגדנו" זה לא רק חבר הכנסת עודה וחבריו הנוהרים, זה גוף שלם שמזוהה גם עם אמצעי תקשורת – אגב, אתמול הוא זיהה את השר בנט עם "ידיעות אחרונות". והשנאה הזאת, שיש אנחנו והם, וההם, הסמל שלהם זה התקשורת, שהימין, למרות שליטתו הארוכה בפוליטיקה הישראלית, איננו מצליח לשלוט בה, ולא יעזור כמה חובשי כיפה מאיזה סוג וכמה אנשים מאיזה השקפה יהיו בגופי התקשורת האלה – את זה בנימין נתניהו מתחזק. את זה, ועוד דבר; את העובדה שגופי התקשורת שהוא יכול להשפיע עליהם, הוא לא רוצה שהם ימותו. נתניהו רוצה שהתאגיד יחיה ורשות השידור תחיה, רק כולם יחיו על הרצפה. זה מה שהוא רוצה, הוא רוצה אותם חיים על הברכיים. ועל מה אנחנו נאבקים? בואו נגיד בכנות, חברי זוהיר בהלול – היית עובד רשות השידור, אני עבדתי פחות או יותר בכל גופי התקשורת בארץ חוץ מרשות השידור. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא עבדת – – – <עפר שלח (יש עתיד):> מה זה? השתכרתי – נחמן, אני מבקש – ולא אל צרור נקוב השתכרתי. ואגב, אפרופו תאריך הפתיחה של התאגיד, הייתי שם כשהתחיל ערוץ 10, והייתי שם כשהתחיל ערוץ 2, ואף אחד מהם לא התחיל מוכן. כל האגדות האלה שצריך להיות מוכנים – צריך להתחיל, וצריך להתחיל לעבוד. אבל רשות השידור הזאת, שאתה, נחמן, מכיר אותה הרבה יותר טוב ממני, הרי לא אליה אנחנו מתגעגעים, ולא היא המופת של השידור הציבורי שרצינו. ועכשיו ראש הממשלה כביכול נאבק כדי לשמר אותה בצד התאגיד, כי זאת הדרך לעשות שני דברים: לשמר את הגופים האלה נכים וכנועים, ונושאים עיניהם אל השלטון; ולשמר את שנאת התקשורת, שהיא הדבר העיקרי. אז מה נשאר לנו, כשזה המצב? נשאר לנו הסגנון. ואתם יודעים, אנחנו בבית הזה, אנחנו בבית ציני, אנחנו בעצמנו כבר רגילים לגחך על דברים שנאמרים – הדברים שאמרה אתמול השרה שממונה על התרבות במדינת ישראל זה לא רק, חברי חיים ילין, כמו שאמרת, חמש יחידות דיקטטורה, זה גם באמת בלתי נתפס – קודם כול, אנחנו נשים כסף; אתה יודע, הייתי, חיים, ראיתי אנשים – למשל, יוסי מימן בערוץ 10 הוציא קרוב לחצי מיליארד שקל – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <עפר שלח (יש עתיד):> – – מכספו האישי על ערוץ 10. הכסף שמירי רגב אומרת ששמים בתאגיד הוא לא שלה, הוא שלנו. זה לא מהכיס שלה, וזה לא אמור לקנות לה – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז זה לא מתאים, עפר. <עפר שלח (יש עתיד):> – – לא רק בשידור הציבורי, גם אם זה היה גוף פרטי זה לא קונה לה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עפר שלח (יש עתיד):> אתה בשביל זה צריך לשים כסף שלך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <עפר שלח (יש עתיד):> אז הדבר הזה, החושך הזה שנופל עלינו, לחושך הזה אסור להסכים, ואסור להסכים לדריסתו של השידור הציבורי בישראל. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. לאחר מכן – חברת הכנסת מרב מיכאלי. ואם לא תהיה – חבר הכנסת אחמד טיבי. ואם לא יהיה – חבר הכנסת משה גפני. ואם הוא לא יהיה, יסכם את הדיון השר יריב לוין. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול בישיבת סיעת הליכוד אמר ראש הממשלה שלא מבינים אותו כמו שצריך, ושבעצם כל הצעדים שכרגע הוא עושה, ושמתפרשים בציבור כאילו הוא דורס את התקשורת ומשמיד את התקשורת, בעצם אמורים להגביר את התחרות בתקשורת. ואני שואלת: התחרות למה? באיזה תחום התחרות? אם מדובר בתחרות של לשבח את בנימין נתניהו, ומי יתחרה בזה, ומי יהיה הכי טוב, אז בהחלט מדובר בתחרות. ואנחנו הרי מדברים על כך ש"ישראל היום" יתחרה בעניין הזה עם "גלי צה"ל" המחודשת, עם רשות השידור בצורתה המחודשת, ועם כל הגופים שכרגע סובלים ומאוימים על-ידי אותו ראש ממשלה שהוא גם שר התקשורת. ואני רוצה להגיד לכם, רבותי וגבירותי, שלהבדיל מרובכם, אני באה ממדינה שלא זכתה לחיות הרבה שנים עם חופש הביטוי וחופש הדיבור וחופש התקשורת. התקשורת לא הייתה חופשייה כשנולדתי וכשגדלתי, ובעצם החלטתי שאני הולכת להיות עיתונאית רק כאשר התאפשרה הזכות הזאת. ובעצם זה מה שגרם לי לחלום על התפקיד הזה, להיות עיתונאית – להיות זאת שמספרת את האמת לציבור. כי המדינה שאני גדלתי בה, ואת יודעת, גברתי היושבת-ראש, כי באנו מאותו מקום, ויש פה עוד כמה נציגים – אולי לא כרגע – של העלייה שלי, של שנות ה-90, שגם הם זוכרים את התקופה הזאת היטב. שאז, כשהסתירו את מה שאירע בצ'רנוביל, כי זה עושה יח"צ רע מאוד למדינה; את האסון הגרעיני ניסו להסתיר, כי זה לא עושה טוב לדימוי של – איך תיראה ברית-המועצות בחוץ-לארץ. אנחנו לא ידענו על הרבה ממה שקרה בשנות ה-30 וה-40, על הטיהורים הגדולים של סטלין. לא ידעתי מה קרה לסבא שלי. וכל זה קרה כאשר לא הייתה תקשורת חופשית. אז אני מבינה ומפרשת כרגע את מה שקורה כסכנה ברורה וממשית לחופש הביטוי, לחופש העיתונות ולדמוקרטיה שלנו. ותנו לי לספר לכם סיפור קטן. השנה היא 1932. סבתי, ויקטוריה שוויצר, אז בת 18, רוצה להתקבל ללימודי רפואה – לא תקשורת, רפואה. ואומרים לה: גברתי, את לא מהמוצא הנכון, אבא שלך הוא אינטלקטואל. אינטלקטואל אז, בברית-המועצות של 1932, זו מילת גנאי. לו היה פועל בניין, היית מתקבלת ללימודי רפואה. כיוון שאת באה מהמוצא הלא-נכון, אבא שלך ואימא שלך עסקו במקצועות הלא-נכונים, אז לא תוכלי להתקבל, את אינטלקטואלית מדי. אז – הסיפור נגמר בטוב, היא הלכה ועבדה כאחות כמה שנים, ובסופו של דבר כן התקבלה ללימודי רפואה, למרות הכתם הזה בעברה, למרות היותה אינטלקטואלית. ואני חוששת שזה בדיוק מה שהולך לקרות כאן. אינטלקטואלים זה כבר לא טוב; שופטים אותם על-פי למי הם מצביעים, ולא עד כמה הם קראו צ'כוב, או דוסטויבסקי, או מחמוד דרוויש, או את ז'קלין כהנוב, או כל אחד מהיוצרים הנפלאים שמרכיבים את התרבות האנושית – לא רק את התרבות הישראלית, התרבות האנושית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אני מסיימת, גברתי היושבת-ראש. ורק אוסיף, שגם אם מדברת עכשיו השרה הקומיסרית – סליחה, שרת התרבות, לא קומיסרית, שרת התרבות, בינתיים, אבל היא הולכת לכיוון של הקומיסרית – כשהיא מדברת על גיוון רחב, למה היא מתכוונת בדיוק? הרי כל השינויים שאנחנו רואים עכשיו בתקשורת, בעצם מעמדו של הגבר הלבן, אם הוא עם כיפה או בלי כיפה, נשמר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> ואיפה הפנים האחרות? ואיפה כתבים ממוצא אתיופי? ואיפה הכתבים ממוצא רוסי? ואיפה הכתבים החרדים? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> ואיפה בעצם המגוון העשיר של החברה שלנו? כל זה לא עומד להיות, כי הדבר היחיד שמעניין את ראש הממשלה ושר התקשורת שלנו, ושרת התרבות שלנו, זה בעצם שיהיו כתבים נוחים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – שאפשר יהיה לתפעל אותם, שאפשר לשלוח אותם לשבח את בנימין נתניהו, וככה לזכות בתחרות העיתונאי הנאמן ביותר לחצר. תודה לך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח באולם, וחבר הכנסת משה גפני – אינו נוכח באולם. אבקש מהשר יריב לוין לסכם את הדיון, ולאחר מכן יתקיימו שתי הצבעות רצופות, אחת על ההצעה הממשלתית, השנייה על ההצעה הפרטית של נחמן שי. בבקשה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בואו נצביע – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כמה השר יכול לדבר? כמה זמן ייקח עד שכולם – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> השר יכול לדבר עד עשר דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> עד עשר דקות? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> כעיקרון, השרים שלנו פחות מוגבלים מהצעות פרטיות. <חיים ילין (יש עתיד):> יש תקנון או אין תקנון? <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש תקנון, אדוני. על הצעת חוק ממשלתית – – – <חיים ילין (יש עתיד):> הוא יסביר לפי קצב הכניסה של הח"כים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז אני מסבירה לך מה התקנון אומר. חבר הכנסת חיים ילין, על הצעת חוק ממשלתית לא מוגבלים, על הצעת חוק פרטית – עד עשר דקות. וכעת אנחנו מדברים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> עד עשר דקות? ויש גם שר גיבוי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש לנו עוד שר. השר הנוסף יכול לדבר עוד חמש דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> עד חמש דקות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> תודה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> את לא מכירה אותו, הוא גם יכול לדבר חמש שעות. <חיים ילין (יש עתיד):> חמש דקות זה רק החימום – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא במקרה הזה, השר שטייניץ, כי אלקין כבר דיבר, אז לא תהיה לך אופציה כזאת. כן, בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> תודה, גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת – חבר הכנסת חיים ילין, יש שתי דרכים לקצר את הנאום שלי – – <חיים ילין (יש עתיד):> תיזהר, כי אקום ואדבר גם עשר דקות. <שר התיירות יריב לוין:> – – יש שתי דרכים לקצר את הנאום שלי: האחת, לדאוג שיושב-ראש הקואליציה יביא לכאן את כולם מהר; השנייה, שאתם תתקזזו, ואז בדרך הזאת נקצר את זה. אבל – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אל תסמוך עלינו – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל אם לא רוצים לא את זה ולא את זה, אני כנראה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – נשמע את השר המקשר. <שר התיירות יריב לוין:> – – – אז כנראה, כן, אצטרך בכל זאת – – <יהודה גליק (הליכוד):> העסק מתחיל לעבוד. <שר התיירות יריב לוין:> – – אני יודע, איך נגיד, להנעים את זמנכם בעניין הזה. <יעקב מרגי (ש"ס):> ביטן הגיע. <שר התיירות יריב לוין:> תראו, אני בכל זאת רוצה אולי לומר משהו לגופו של העניין, אם כבר נוצר מצב שאני נמצא כאן על הדוכן בהקשר הזה. אני שומע את כל הוויכוחים שמתנהלים סביב הנושא הזה בימים האחרונים. אני מוכרח לומר בגילוי לב שאני לא כל כך מבין את כל התיאוריות האלה, הקונספירטיביות, שישנן סביב הסיפור הזה. זה לא סוד שאנחנו העברנו את החוק הזה, וזוכרת את זה היטב חברת הכנסת קארין אלהרר, שעמדה אז בראש – אם אני זוכר נכון – בראש הוועדה שהכינה את החוק הזה, ואני כיושב-ראש הקואליציה הייתי אמון על המלאכה של לגייס כאן את כל המערכת כדי שהדבר הזה יעבור. אני מוכרח להגיד בגילוי לב שכאשר המהלך הזה יצא לדרך בקדנציה הקודמת היו לי לגביו ספקות לא מעטים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – שהוא נכון. <שר התיירות יריב לוין:> לא. אני, היו לי ספקות. אני חושב, אגב, שכל מה שהתרחש מאז אפילו העצים את הספקות האלה. אבל אני חושב שאת ההחלטה קיבלנו, ואני מוכרח לומר שההחלטה התקבלה בסוף, אחרי באמת דיונים רציניים ולא פשוטים, שחברת הכנסת אלהרר הובילה בשעתו. אני חושב שמהרגע שההחלטה הזאת התקבלה – אני חושב שצריך לבצע אותה, אין היגיון היום לגלגל את העסק הזה אחורה. קשה מאוד. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא לא, עכשיו אני אומר, אני אומר לך, חברת הכנסת אלהרר – אני אומר לך בצורה חדה וברורה, זה גם המקום שראש הממשלה נמצא בו והיה בו כל הזמן. נוצרה מציאות, ואני אומר לך, אני פשוט יודע את הדברים כי אני מה שנקרא הייתי שם ושמעתי אותם. נוצרה מציאות שמגיעים הגורמים הרלוונטיים ואומרים לראש הממשלה בשבתו כשר התקשורת: תשמע, אנחנו צריכים עוד זמן, יהיה קשה מאוד – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אמרו, אמרו. הם אמרו בתקשורת, אבל אני אומר לך מה אמרו. ובאו ואמרו – הדבר הזה – – – חברת הכנסת מיכאלי, אני אומר לך את האמת, באו ואמרו: אנחנו כנראה לא נצליח להשלים את המהלך הזה במועד. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו אני אגיד לכם גם את האמת. אני חושב שכולנו זוכרים שגם בקדנציה הקודמת היו הרבה מאוד תהיות עד כמה יצליחו לבצע את התהליך הזה בלוחות הזמנים שנקבעו לו, וכן הלאה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני השר – – – לא הייתה מועצה – – – על מה אתם מדברים? לא עשיתם דבר – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא, לא נכון, ממש לא נכון. לא נכון, לא נכון. פשוט לא נכון. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אתה יכול להגיד "לא נכון" עוד פעם – – – <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו, אני אומר לך יותר מזה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> השר לוין, הממשלה שיתפה פעולה עם המעבר למודיעין, שזה ירושלים רבתי, כנראה, עם חוות דעת משפטית מיותרת של היועץ המשפטי לממשלה – – – אתם – – – <שר התיירות יריב לוין:> תכף, תכף ניגע בסיפור – אם תרצו ויהיה לי זמן אני אתייחס גם לסיפור הזה. אבל אני חוזר ואומר בצורה ברורה שאנחנו נקלענו למצב שבאים ואומרים: יהיה קשה מאוד להשלים את העניין הזה במועד שנקבע. עכשיו, צריך לזכור שהתהליך הזה הוא באמת – ונדמה לי, גם חברת הכנסת אלהרר ובעיקר חברת הכנסת מיכאלי, שהיו שותפות – אני חושב שהלכנו יחד, עשינו כאן אז, בפעם הקודמת, מאמץ גדול, ובין היתר בגללו גם החוק עוכב עד שאושר בסופו של דבר, כדי למצוא פתרון הולם לסוגיה של העובדים. היו אז ויכוחים מאוד גדולים. אני, לפחות, הרגשתי – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אתה יודע כמה זמן עבר מאז? <שר התיירות יריב לוין:> רגע, אבל תני לי, אני לא מתווכח שעבר זמן. אני רק חושב שאין חולק שהסוגיה של העובדים לא באה על פתרונה עד היום בצורה מסודרת, מכל מיני סיבות, אני אפילו לא רוצה להגיד מי אשם בזה. אבל יש בעיה. הייתה אז, התרעתי עליה אז, צמצמנו אותה במידה מסוימת, אבל היא עדיין קיימת. אני חושב שכל מה שמבקשים פה, וכל מה שרצה ראש הממשלה מההתחלה, וכל מה שדובר בו מהיום הראשון, היה בסך הכול מהלך טכני של דחייה קצרה ביישום של דבר שהיה מוסכם וברור לכל אחד שהוא הולך לקרות, כי הוא כבר הוחלט, והוא כבר בתהליך. עכשיו, התחילו תיאוריות הקונספירציה – מה פתאום, ומה הכוונה המיוחדת מאחורי זה, ואולי הדחייה נועדה לטרפד את כל הביצוע, ושורה שלמה של דברים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אולי זה כי לא אמרו מילה על התאגיד. <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו, אני אגיד לך, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, זה גם לא סוד, וזה פרץ במלוא העוצמה בישיבת הממשלה האחרונה, שיש לא מעטים, גם בליכוד וגם בממשלה בכלל, שחושבים שההחלטה הזאת הייתה שגיאה מלכתחילה. זה לא סוד. אגב, זה לא היה סוד גם כשההחלטה הזאת התקבלה בפעם הקודמת, אבל בסופו של דבר ראש הממשלה עמד על זה, והממשלה גם אישרה את החוק הזה, והחוק הזה הובא לכאן, מכיוון שחילוקי הדעות האלה, שהם אמיתיים, לשיטתי ולשיטת הממשלה, כפי שקיבלה בהחלטה שקיבלה, הוכרעו כבר, ואין שאלה, וכל הניסיון ליצור סימני שאלה כאלה הוא לא במקומו והוא לא נכון. אף-על-פי שאני אומר שוב, ואני חוזר ואומר: גם אני, באופן אישי, לא בטוח שזה הנתיב שהיה נכון ללכת בו מלכתחילה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אמרתי. אתם ביטלתם את הרפורמה. <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו, אני אומר משהו בנושא של המעבר של תאגיד השידור למודיעין, וכן הלאה. אני אומנם תושב העיר מודיעין, אבל אני יכול לומר לך שאני מתנגד מכול וכול להוצאת גורמים ממשלתיים מירושלים. אני לא רק אומר את זה, אלא אני יכול לגלות כאן – חברת הכנסת נחמיאס ורבין – אני יכול לגלות כאן שכאשר נכנסתי לתפקידי, אחד הנושאים הראשונים שהונחו על שולחני היה ההחלטה שהתקבלה בחברה הממשלתית לתיירות להעביר את משרדיה מירושלים למקום אחר, משיקולים של עלויות וכן הלאה, כי המשרדים היו מאוד יקרים – הטלתי על ההחלטה הזאת וטו מוחלט, במקום. אבל גם את זה אני מוכרח לומר לך, שוב, כי אני מכיר את הנושא לא רק מהזווית של תאגיד השידור: יש אכן בעיה קשה מאוד של מבנים בירושלים. יש בעיה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רק – – – לא מחויבת – – – <שר התיירות יריב לוין:> רגע, רגע. ולכן, מה שמוצע כאן הוא מהלך שחבל שצריך לעשות אותו, אבל הוא מהלך זמני, שכולנו יודעים שהוא נובע מכך שמבנה שאותר וסוכם, ויודעים איפה הוא יהיה, פשוט לא יהיה מוכן במועד שרוצים להתחיל את השידור. אז אפשר לזרוק את השידור ולדחות אותו בשנתיים; אני לא חושב שזה היה דבר נכון. לכן, זו הדרך שבחרו בה. אני אומר שוב – אפשר לחלוק עליה, אבל היא לחלוטין הולכת במתווה שאושר כאן בקדנציה הקודמת, ולכן אני חושב שזה גם הדבר הנכון לעשות. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר יריב לוין. כאמור, רבותי, אנחנו כעת נצביע על שתי הצעות חוק רצופות. הצבעה ראשונה על הצעת החוק הממשלתית – הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 58 נגד – 22 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 58 חברי כנסת בעד, 22 מתנגדים, אחד נמנע. הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, עברה בקריאה ראשונה ועוברת לוועדת הכלכלה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – סעיף 92), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת נחמן שי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 56 נגד – 21 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – סעיף 92), התשע"ו–2016, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 56 חברי כנסת בעד, 21 מתנגדים, אחד נמנע. הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – סעיף 92), התשע"ו–2016, עברה בקריאה טרומית ועוברת לוועדת הכלכלה להמשך הדיון. <הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 35), התשע"ו–2016> [מס' מ/1068; "דברי הכנסת", חוב' ל"ה, עמ' 16099; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 35), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אני תורם שבע דקות ללב"י. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, הנני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 35), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו היא מיזוג של שתי הצעות חוק: האחת, הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 34), התשע"ו–2016, שהוגשה מטעם הממשלה; השנייה, הצעת חוק לימוד חובה (תקצוב מוסדות פטורים) התשע"ו–2016, שיזמתי יחד עם חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, יואב בן צור, יצחק וקנין, ישראל אייכלר ומנחם אליעזר מוזס. בשנת 1984 התקבל תיקון לחוק לימוד חובה שנועד להרחיב את חובת הלימוד כך שתחול על ילדים גילאי שלוש וארבע. התיקון קבע כי ההוראה תוחל בהדרגה. מכיוון שהחלת התיקון הושלמה בראשית שנת הלימודים התשע"ו, מוצע להבהיר כי חובת הורה לרשום את ילדו ברשות החינוך המקומית הקבועה כיום מגיל חמש, חלה גם על הורים לילדים גילאי שלוש וארבע. עוד מוצע לתקן את סעיף 5 לחוק לימוד חובה, הקובע כי שר החינוך רשאי להורות כי הורים לתלמידים וכן התלמידים הלומדים באופן סדיר במוסד חינוך המפורט באותה הוראה יהיו פטורים מלימוד חובה לפי סעיף 4 לחוק, ולקבוע הוראות ותנאים לגבי מוסד כאמור – מדובר במוסדות הידועים כמוסדות פטור. מוצע להבהיר כי בכלל ההוראות והתנאים כאמור יהיו גם הוראות ותנאים לעניין הפעלת המוסד. נוסף על כך, מוצע לתקן את סעיף 10א לחוק לימוד חובה, העוסק בתקצוב מוסדות פטור, כך שהתנאים לתקצוב לא ייקבעו בחקיקה הראשית, כפי שהם קבועים היום, כמו בעניין היקף תוכנית הבסיס ותנאים נוספים, אלא ייקבעו על-ידי שר החינוך בתקנות, בהתייעצות עם שר האוצר, ובכלל זה לעניין שיעור ההשתתפות בתקציב הפעלת המוסדות הפטורים, אם יחליט השר כי יש לתקצב מוסדות כאמור. חשוב להבהיר שעל אף התיקון בנוסח הסעיף, שכולל היום תנאי לתקצוב שלפיו לא קיימת במוסד המתוקצב הפליית תלמידים, לרבות בהליך קבלתם, אין המשמעות של השמטת התנאים בחקיקה הראשית כי אין יותר סמכות לשלול תקצוב ממוסד המפלה תלמידים שלא כדין. סמכות זו ממשיכה להתקיים מכוח הדין הכללי, לצד סמכויות נוספות הקבועות בחוקים אחרים, כגון מתן צו סגירה ואף שלילת רישיונו של מוסד כאמור. הצעת החוק מוגשת עם הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הבית לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח שהביאה הוועדה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. רבותי, אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון. אם הוא לא יהיה – חברת הכנסת מיכל בירן, ואם היא לא תהיה – חברת הכנסת זהבה גלאון. לחבר הכנסת אלעזר שטרן יש 20 דקות. <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו נבקש לעדכן את הרשימה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני, חבר הכנסת גפני, בוא, לומדים ליבה. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> רגע – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כן, מקיימים מצוות לימוד תורה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אלעזר שטרן, רק דבר אחד אני רוצה, לתקנון: מותר לך להקריא דברים מהספרים, אבל אסור לך להראות אותם לאנשים, בסדר? עכשיו, בבקשה, 20 דקות לרשותך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני, דרך אגב, לא מתכוון להקריא – אנחנו באנו ללמוד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל לפני זה אני רוצה לברך את הקואליציה ואת הממשלה הזאת. ביטן, אתה מנהל את העסק, אתה בחור הגון. אנחנו היום מבטלים את הליבה, ואנחנו בעוד יומיים – מתי אנחנו מאשרים כסף לתלמידי התורה המסכנים? עוד יומיים? יום רביעי? יום רביעי. <דוד ביטן (הליכוד):> שלישי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שלישי? מחר? <היו"ר טלי פלוסקוב:> היום, היום. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי, אז תראו כמה יפה עובדת הממשלה הזאת: אנחנו עכשיו הולכים לבטל את חובת הלימוד של מקצועות הליבה, להפוך את הנוער שלא לומד, עשרות אלפים, לעניים, ומחר אנחנו צריכים לרחם עליהם ולהעביר לכל אחד מהם 1,040 שקל. ובאמת, לפחות בהיבט הזה, אני חושב שיש הרבה היגיון. אני רוצה לומר עוד משהו; אנחנו, במקום הזה חבר הכנסת פרוש קונן לפני שבוע או שבועיים על הכפייה – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני לא חבר כנסת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> סגן השר, סליחה. סגן השר קונן על הכפייה שאנחנו אומרים להם מה ללמד בבתי-הספר. עכשיו, אדוני סגן השר פרוש, ברשותך, בוא נדבר קצת על כפייה, על מה אתם עושים לנו מכוחו של סטטוס-קוו, על מה אתם כופים את כולנו. העברנו כאן את חוק המקוואות, אמרתם: רק מי שאתם תאשרו. נישואים וגירושים: יש אנשים שמכפייה – אמר את זה שופט בית-המשפט העליון – לא יכולים להתחתן במדינת ישראל. לא יודע אם אתה יודע מה זה, הם מפקדי צוללות ומפקדי יחידות, ויש להם – נגיד, כוהן וגרושה – אני לא אומר לך מה צריך לעשות – לא יהודים בגללכם. בגלל חוק הגיור שאתם לא נותנים להעביר, הוא לא יכול להתחתן פה עם יהודייה, הוא צריך לנסוע לקפריסין. אתה מדבר על כפייה? על איזה כפייה? מה אתם תשלמו אם מישהו יתגייר לא כמו שאתם רוצים בדיוק? מה אנחנו נשלם – מה אנחנו נשלם למי שלא ילמד מקצועות ליבה? נראה בחוק שתביאו מחר, וגם זה רק חלק קטן. אמרתם כפייה – ולהתגרש, אנחנו יודעים איך צריכים להתגרש פה? ביקשנו להבדיל בין הכריכה לבין מעשה הגירושים, שיישאר בתוך בית-הדין. אבל לפחות תנו לאנשים לבחור איפה הם רוצים לנהל את הסכסוך הממוני. אז אתם מעודדים גירושים, למה? אם רוצים גישור, תרוצו מהר במירוץ הסמכויות, מי שרוצה בית-דין כזה ומי שרוצה בית-דין כזה. כפייה? אני לא רוצה תחבורה ציבורית בשבת בכל מקום, אבל מי שצריך תחבורה ציבורית, לא באוטובוסים – אתם נותנים לזה? לא עליכם, הרי אתם לא תיסעו, אני לא אסע. כפייה, אמרת? זאת לא כפייה? חוק החמץ זה לא כפייה? על מה אנחנו עושים לאנשים אחרים? ולמה אנחנו רצינו לאמץ? לא מדבר אתך כבר על אימוץ ילדים, לא מדבר אתך על הכשרות, המונופול שלה; שרק המונופול עולה 600 מיליון שקל בשנה. זה לא כפייה? איסור פתיחת בתי-עינוגים בתשעה באב – אני בעד זה, אבל בוא נודה: אנחנו כופים. חז"ל, כמו שאתה יודע – דרך אגב, אני בטוח ש-90% מחברי הכנסת באולם הזה קראו את זה יותר מפעם אחת – בעשרת הדיברות, בפרק כ' – מה נאמר על השבת? "זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך". מה תעבוד אם לא למדת? מי ייקח אותך לעבודה? לבני 25 ייתנו שכר של בוגרי כיתה ו'? גם אחר-הצהריים קיבלתי פנייה כזאת, על אנשים שרוצים שנעזור להם כי ההורים שלהם גרמו להם במזיד נכות. ההורים שלהם? סליחה, הפוליטיקאים של ההורים שלהם, שביטלו את היכולת שלהם ללמוד ולהתפרנס בכבוד. חז"ל כבר עסקו באבות דרבי נתן – גדולה היא מלאכה שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה. גדולה היא המלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה הרי זה מתחייב בנפשו. במסכת אבות, בפרק ב', משנה ב' – אני מניח שאנחנו לומדים ליבה, אבל בואו נראה מה כתוב באמת בליבה: רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" הרי אתם יודעים כמה אלפים מהנוער שלכם מסתובבים ברחובות. אלפים אמרתי? הנחה עשיתי. עשרות אלפים. שערו בנפשכם, אם לפחות היו יודעים אנגלית, בכמה דברים היו יכולים לעבוד. עוד לא אומר לך מדעים מדויקים – אבל לא, חס וחלילה, למה? כי אז הם יהיו פחות תלויים – אולי בך. הגמרא במסכת קידושין – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> במקרה יש עמי – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא לא, במסכת קידושין עכשיו. לאט-לאט. הגמרא במסכת קידושין, דף כ"ט עמ' א': תנו רבנן: אב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות, ויש אומרים: אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות. ליסטות סלקא דעתך? – ליסטות, למי שלא יודע, זה לעמוד בצדי הדרכים ולשדוד. שואלת הגמרא: ליסטות סלקא דעתך? ממש מלמדו ליסטות? אלא כאילו מלמדו ליסטות. ואם נמשיך למסכת קידושין, שמתעכבת בהמשך על הפירוש: ללמדו אומנות מנלן? אמר חזקיה דאמר קרא בקהלת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", עם אישה אשר ממש היא – כשם שחייב להשיאו אישה, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא – כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות. ואם לא לימדו אומנות, לא לימדו תורה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אז איך זה השתבש בדרך? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> איך זה השתבש? אני אגיד לכם: קמה מדינה – באמת עכשיו זו שאלה טובה, מרב. איך זה השתבש בדרך? קמה מדינה, הבינו שלא צריך תמיד לשרת אותה, אבל אפשר לקבל ממנה, אני חושב – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אשכרה ככה? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ואז אפשר גם לקבל ממנה, ואז כדי לקבל ממנה אתה צריך שלא יפתחו את העיניים, ושיהיו תלויים בך, כדי שמחר נעביר להם 1,040 שקל, לעניים שלומדים תורה. וככה זה קורה. עכשיו, אני אומר לכם, אני הייתי עומד פה, על הדוכן, אם היו לומדים רק מי שמסוגלים ללמוד, העילויים באמת, והייתי אומר לא לתת להם, למסכנים האלה, 1,040 שקל – לתת להם כמו לדוקטורנטים. אבל שהכמות תהיה – מי שמסוגל ללמוד – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> ממתי המדינה נותנת לדוקטורנטים? סליחה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – מי שמסוגל ללמוד, ולא ככה. אבל אנחנו נמשיך. רש"י, בביאור שלו בקהלת, מדבר – ואני אפתח את קהלת – אני חושב שזה גם במקצועות הליבה. חבר הכנסת גפני, קהלת זה בליבה? אוקיי. אז בקהלת פרק ט' פסוק ט' כתוב ככה: "ראה חיים עם אשה" – והפסוק – למי שיודע – אני אקריא את כולו: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים, ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש". ומה אומר רש"י? ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנו עם תלמוד תורה אשר בידך. מה זה אומר? שאם אתה מתחתן ויש לך אישה, ואתה אוהב אותה, אז אתה צריך ללמוד אומנות. למה? כדי שתוכל לפרנס אותה. חבר הכנסת גפני, אם אתה לא לומד אומנות, אתה מסודר – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – דבר אתי בבוקר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> רגע. – – אתה בכנסת, אתה מפרנס את אשתך בכבוד, כמונו, אבל יש כאלה שלא. ולכן, מה שהם אומרים פה, שאם אתה אוהב אותה, תלמד מקצוע. אם לא למדת מקצוע, סימן שאתה לא אוהב אותה. אז מה אתם גוזרים עליהם? גפני, בבוקר אתה מעביר להם 1,040 לכל אחד? לכל מי שלא ללמד ליבה בבוקר והוא מסכן, אנחנו נעביר לו מחר 1,040 שקל? <משה גפני (יהדות התורה):> תגיד, אולי תירגע כבר? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה מחר יהיה. אני אומר, אולי יצביעו לך על זה, כי לא סתם עשית אותם עניים, אתה גם דואג לשלם להם, כאילו. לא אתה – הלוואי אתה. אנחנו נשלם להם. <משה גפני (יהדות התורה):> מי זה אתם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה כופה אותנו. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה כופה, כל מי – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני אגיד לך מי זה "אתם": כל מי שלמד ליבה ולמד עוד, ויודע לפרנס ולתרום לתוצר הלאומי הגולמי של המדינה הזאת – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – את הילדים שלך, אל תגיד לי. תירגע. בבוקר, בבוקר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה שואל אותי מי זה, אז אני אומר לך. <משה גפני (יהדות התורה):> בבוקר, כשיהיה החוק של הבטחת הכנסה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה השעה? אתה תתפלל את השחרית. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה, יש לך רק 20 דקות. אל תיקח אותנו בתור בני-ערובה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה תתפלל – – – <משה גפני (יהדות התורה):> כמה ספרים הבאת שם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ליבה. <משה גפני (יהדות התורה):> כמה ספרים הבאת? תגיד לי, מה, אתה ראש ישיבה? אתה בא להגיד פה שיעור כללי? אתה בא להגיד שיעור כללי עכשיו? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אלעזר, הבל הבלים אמר קהלת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> נכון – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה נכון? מה נזכרת עכשיו? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אנחנו במסכת קידושין. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אנחנו לא בקידושין, אנחנו בגירושין אתך. <משה גפני (יהדות התורה):> איזה דף? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> פ"ב עמ' א'. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – – חסון עם כובע? אפשר פה להפוך את העסק – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, וגם חבר הכנסת – – – איך אמרת? כיפונת, כיפונת. הוא אמר כיפונת. <משה גפני (יהדות התורה):> אלעזר, אתה במסכת קידושין – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, הוא אמר כיפונת. גפני, אתה בביטול תורה. לא רק שאתה מבטל את מקצועות הליבה, אתה גם בביטול תורה. באמת. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אלעזר, תחזור על זה. תחזור על זה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני יודע שאני צריך לחזור. זה עושה לך טוב, אה? כיפונת. מאיזה חורים יצאתם עכשיו? מה קרה לכם פתאום, כולם, באמצע הלילה. מאיפה באת, יעקב? <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אה, שמעת שלומדים תורה? תלמד, באמת תלמד. תביאו בחשבון שלא כולם מסודרים כמונו. יש כאלה שצריכים לעבוד באמת, ואותם אתם הופכים לנכים. ברור, תראה שיצביעו לכם. רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן; כשאדם בא לידי חולי או לידי זיקנה או לידי ייסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית. <משה גפני (יהדות התורה):> מתי אומרים קדיש? מתי אתה מסיים, שנגיד קדיש? <אורי מקלב (יהדות התורה):> אחרי קריעה יש קדיש. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> האמת שזה בסוף הפרק. אתה רוצה להגיד? תגיד. <משה גפני (יהדות התורה):> קדיש דרבנן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ומה אומר המהרש"א? המהרש"א אומר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לפי מה שהוא לומד גם נשים יכולות להגיד קדיש. זה מה שהוא לומד? – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני, אתה לא יכול להגיד את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני יכול. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה לא יכול. <משה גפני (יהדות התורה):> אני יכול. אתה באופן קבוע מוציא דברים מהקשרם. קבוע. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני אוציא אותך החוצה – – – זה לא ועדת הכספים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני רוצה לשמוע את דברי התורה שלו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> רבי נהוראי דקאמר נמי לקמן מניח אני כל אומנות שבעולם אלא תורה, ודאי דלא פליג, וצריך כל אדם ללמוד אומנות. שומע? <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אני לא שומע. אתה עכשיו מלמד אותי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> וצריך כל אדם ללמוד אומנות. אלא דהכי קאמר: מניח אני הקביעות של כל האומנות ואני מלמדו תורה בקבע ואומנות ארעי. <יעקב אשר (יהדות התורה):> בתור בחור ישיבה, אני לא רוצה לקבל אותו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני, אנחנו עוברים לראשונים. <יעקב אשר (יהדות התורה):> שטרן, תראה מה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> "פני יהושע", בסדר? <משה גפני (יהדות התורה):> "פני יהושע" זה לא הראשונים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> "פני יהושע", בסדר? <משה גפני (יהדות התורה):> "פני יהושע" זה לא הראשונים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> "פני יהושע" – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> "פני יהושע" זה האחרונים – – <משה גפני (יהדות התורה):> "פני יהושע" זה לא הראשונים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – חבר הכנסת שטרן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לחברי עפר שלח אמרו: זאת העגלה המלאה. <משה גפני (יהדות התורה):> המלאה, המלאה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תשמע, "פני יהושע". <משה גפני (יהדות התורה):> "פני יהושע" זה לא ראשונים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> נכון. <משה גפני (יהדות התורה):> מה נכון? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הבן של רבי – אני אגיד לך מה הוא כותב. <משה גפני (יהדות התורה):> מה נכון? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שהבן של רבי נהוראי היה עילוי חריג, ורבי נהוראי אמר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, אלא "דודאי מידת כל אדם ללמוד תורה ודרך ארץ דאין כל אדם זוכה לכך שיהא מלאכתו נעשית על-ידי אחרים". גפני, שומע? <משה גפני (יהדות התורה):> לא – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> "אין כל אדם זוכה לכך שמלאכתו נעשית על-ידי אחרים". אבל אתם באמת רוצים להפוך את כולם – – <משה גפני (יהדות התורה):> מי זה אתם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – שמלאכתם תיעשה על-ידי אחרים. <משה גפני (יהדות התורה):> מי זה אתם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הרי זה ברור. מי זה אתם? זה שאתם מעבירים פה שאין ליבה – – <משה גפני (יהדות התורה):> מי זה אתם? מי זה אתם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – וכולם יהיו בישיבות – – <משה גפני (יהדות התורה):> מי זה אתם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ואנשים לא ילכו לעבוד. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה נגדם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מי שדואג לזה. מה, אני? <משה גפני (יהדות התורה):> אתה נגדם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני נגד זה שכולם – כן, אני בעד שרבים ילמדו, כמה שיותר. אבל אני יודע – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא. אבל מי זה אתם? מי זה אתם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – שרבים לא מסוגלים ללמוד. וגם אתה יודע את זה. זאת הבעיה. <משה גפני (יהדות התורה):> אל תדבר בשמי. כל הזמן אתה מדבר בשמי. דבר בשמך – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, אני אומר מה אתה יודע. מדבר בשמי, אני אומר בשמי מה אתה יודע. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> "ואם כן חס ושלום אפשר שיבוא לידי לסטיות או לידי ביזיון התורה" – – <קריאות:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – "אומנם רבי נהוראי כלפי עצמו אמר כן, לפי שראה שבנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בעניין שיהא תלמיד חכם גמור וצדיק שמלאכתו יהא נעשית על-ידי אחרים, ומשום הכי אמר דמניח כל אומניות שבעולם ואיני מלמדו אלא תורה." החת"ם סופר – אני עובר לאחרונים, אחרי שעזבנו את הראשונים. החת"ם סופר בחידושים למסכת סוכה, בדף ל"ו, עמוד א', אומר: לימוד תורה לא דוחה שאר אומנויות. גפני, אבא שלי, תשמע משהו. <משה גפני (יהדות התורה):> מה? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בעיירה שלו, בישיבה, לפני בחינות המקצוע של המדינה, שלושה ימים לא למדו תורה. מה שאמר החת"ם סופר, שעכשיו, כדי שלאנשים בסוף יהיה מקצוע, מה שעכשיו, שלושה ימים עושים הפסקה, באזור שבועות – – <משה גפני (יהדות התורה):> יופי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ולומדים לבחינות הכלליות. <משה גפני (יהדות התורה):> אני בעד. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה לימודי חול. <משה גפני (יהדות התורה):> אני בעד, חבר הכנסת, מה שהחת"ם סופר אמר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כן, אבל איך אפשר להגיע לבחינות אם לא למדת קודם כלום? <משה גפני (יהדות התורה):> אלעזר, אני מקבל את זה. שכנעת אותי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אני אומר, למה אתם מעבירים? למה אתם התנגדתם למקצועות הליבה? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – שכנעת אותי. שכנעת אותי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אחרי מה ששר החינוך עשה. <משה גפני (יהדות התורה):> שכנעת אותי, די כבר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שר החינוך אמר שאתה כפית אותו בהסכם הקואליציוני. <משה גפני (יהדות התורה):> עכשיו – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> וסגן השר פרוש, סגן שר החינוך אמר – – <משה גפני (יהדות התורה):> אתה לא רוצה לשמוע – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – שאפשר להסתדר מצוין. הוא ואבא שלו, זכר צדיק לברכה, וסבא שלו, זכר צדיק לברכה, הם הסתדרו בלי ליבה. משמע שכולם יכולים. כאילו אמרת – אתה יודע. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מקבל את מה שאתה אומר – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> נו? <משה גפני (יהדות התורה):> – – ובתנאי שאנחנו שנינו נשב נלמד את החת"ם סופר ונעשה שנינו את כל מה שהוא אומר, כולל החופש הזה של החת"ם סופר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני מוכן. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני, גפני – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> עכשיו? אתה מסכים? אני מוכן. עיסאווי הולך למקווה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני, אני מוכן. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תשמע, עוד מעט, עוד מעט נגמר הזמן, ואני הבאתי גם את הרמב"ם. <קריאה:> אולי רוצה פילוסופיה במקום? <משה גפני (יהדות התורה):> בדיוק. תאמיני לי – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ואני הבאתי גם את הרמב"ם. ואני רוצה לסיים כמעט. <יעקב אשר (יהדות התורה):> לא לא לא, אל תאיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> השר יובל שטייניץ, אני יודע שאני מפתיע אותך קצת, נכון? לא ידעת שגם במה שהם לומדים בליבה כתוב שצריך ללמוד עבודה. תראה את האבסורד. בליבה שהם לא לומדים – בתורה שהם כן לומדים כתוב שחייבים ללמוד אומנות. איך זה יכול להיות, האבסורד הזה? מה אומר הרמב"ם? ותראה איפה אומר הרמב"ם: בהלכות מתנות עניים. אתה יודע מה זה אומר בהלכות מתנות עניים? <משה גפני (יהדות התורה):> אתה רוצה ללמוד – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בדף י', משנה י"ח. תשמע. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה רוצה שנעשה את כל מה שאמרת – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> עשינו את ההסכם. כן, כן, גם בגיורים – – <משה גפני (יהדות התורה):> את כל מה שאמרת – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – אני רוצה שתעשה מה שהרמב"ם עושה. <משה גפני (יהדות התורה):> כולל – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שאחד מן העכו"ם שבא להתגייר, ואמר: רוצה אני, מודיעים אותו כמה ישראל – – – כמה דחויים בין העמים – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – אם אחרי הכול יאמר רוצה אני, מייד מקבלים אותו ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות – – <משה גפני (יהדות התורה):> את הרמב"ם עזוב עכשיו – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ומקצת מצוות חמורות – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה אתה לומד – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ואין מאריכים בדבר. זה הרמב"ם. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הלכות איסורי ביאה, פרק י"ד, משנה א', וגם בסוף פרק י"ג. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הלכה, הלכה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אתה עכשיו רוצה ללמוד רמב"ם? אל תגיד לי: אני אתחיל לעשות, תתחיל אתה לעשות. נתקדם. נציל קצת את המדינה הזאת מהכפייה שלכם. <משה גפני (יהדות התורה):> את הרמב"ם בסוף – – – גם נלמד. <יעקב אשר (יהדות התורה):> 12 נקודות. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מילא הייתם כופים רק את הילדים שלכם. אתם כופים את הילדים שלנו. <משה גפני (יהדות התורה):> נו, באמת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתם בכפייה הזאת מביאים התבוללות. <משה גפני (יהדות התורה):> ילד ב"חדר" – – – יודע את זה יותר ממך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> רגע, תן לגמור את הרמב"ם. תן לגמור את הרמב"ם. <משה גפני (יהדות התורה):> לא – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> "לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות" – – – <משה גפני (יהדות התורה):> שמענו אותך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – ואל יצטרך לבריות – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני – – – כמו הרמב"ם? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> "ואל יצטרך לבריות – – <משה גפני (יהדות התורה):> עברו 20 דקות, אדוני היושב-ראש. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ואל ישליך עצמו על הציבור." <משה גפני (יהדות התורה):> יש בתקנון שאסור לדבר שטויות במליאה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מירב, שמעת? ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. <משה גפני (יהדות התורה):> יש בתקנון שאסור לדבר שטויות במליאה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה מה שמחר אתה תביא לנו. וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שִבתך כחול ואל תצטרך לבריות. ואפילו – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שַׁבַּתְּךָ. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שִבתך כחול. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שַׁבַּתְּךָ. שבת. עשה שבתך. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא קורא חלק מהרמב"ם, את לא מבינה שהוא עובד עלינו? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> שבתך כחול, סליחה. ואל תצטרך לבריות – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – מהרמב"ם – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ואפילו היה חכם ומכובד. והעני יעסוק באומנות – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, חבר הכנסת שטרן, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> הרמב"ם – – – הלכות שמיטה ויובל, אתה רוצה להקריא? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו בלילה ארוך. נקפיד על הזמנים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אנחנו רואים שגדולי חכמי ישראל – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> רוצה להקריא? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – יש לי את הרשימה פה. <משה גפני (יהדות התורה):> יש בתקנון שבמליאה אסור לדבר שטויות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת גפני, הוא סיים. חבר הכנסת גפני. <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו נותנים לו להמשיך – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא, יש לנו לילה ארוך. <קריאות:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני, תראה איזו רשימה יש פה של בעלי המקצועות מחז"ל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא לא, חבר הכנסת שטרן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אלעזר שטרן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תסתכל כמה בעלי מקצועות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אלעזר שטרן, תודה רבה. חבר הכנסת הרב יואל חסון – בבקשה, אדוני. <יעקב אשר (יהדות התורה):> קדיש, קדיש. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – נו, שהוא יגיד קדיש. <משה גפני (יהדות התורה):> קדיש דרבנן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני צריך לאסוף את הספרים. <משה גפני (יהדות התורה):> תפסיק, זה רק אם אתה קורא את הרמב"ם – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> חצי קדיש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נו, חבר הכנסת הרב יואל חסון. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> רגע, תן לאסוף. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אפשר להביא סדרן שיעזור לו לסחוב את הספרים למטה? אשריך, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הרב גפני. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> חבר הכנסת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. צריך להעריך את זה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אבל אי-אפשר להגיד קדיש על מה שהוא לימד אותנו עכשיו, בגלל שזה רק חצאי דברים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת יואל חסון, שבע דקות לרשותך, בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני ביקשתי להשאיל משר ליצמן את הכובע הזה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לשאול. מה יהיה עם העברית? לשאול. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לשאול, לשאול. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> להשאיל זה כשאתה נותן לו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> נכון. אז לשאול ממנו את הכובע הזה – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – לימודי ליבה. <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – כדי להעביר – אני ביקשתי לשאול – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני אאשר לך, אני אאשר לך, להבדיל. להבדיל אלף אלפי הבדלות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני ביקשתי לשאול את הכובע הזה מהשר ליצמן כדי להעביר איזשהו מסר. הכובע הזה, שהוא כובע מכובד וכובע שמייצג דבר מאוד מאוד ברור, היה נדרש מאוד – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אומר חבר הכנסת מקלב: היית מבקש ממנו את כל הראש, למה רק את הכובע? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – היה נדרש – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אתה יודע מה אתה מזכיר לי? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ואומרים שאין חרדים בעבודה, אתה רואה? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אתה מזכיר לי את הספריי שפיזרנו פה במליאה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז בוא תקשיב לכמה דברים. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אז ספריי, היום כובע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הכובע הזה בעבר – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ששש. <מיכל רוזין (מרצ):> שלא תציע את זה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – כשיהודי העולם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברים, בואו נקשיב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – היו פזורים בגולה, והיה נדרש בגולה, והיה נדרש בגולה – – – <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני לא יכול ככה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת הרב גפני. ששש. <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה אתה קורא משניות? אתה קורא חלק, אתה לא קורא את הכול. מה, אתה עובד עליהם? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי חברי הכנסת, בואו, אנחנו רוצים לתת לדובר לדבר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת גפני, תקשיב. <משה גפני (יהדות התורה):> מקשיב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת שטרן, אחרי 20 דקות לך תשתה קצת – – – את הגרון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הכובע הזה שביקשתי לשאול מהשר ליצמן, ביקשתי אותו כדי להעביר איזשהו מסר. <קריאה:> בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כשאנחנו, כשיהודי העולם היו פזורים בגולה ולא היה להם בית, לא הייתה להם מדינת ישראל, הם באמת היו צריכים להבדיל את עצמם מאחרים, והיו באמת צריכים תלבושת כדי שידעו: זה יהודי. וכמובן שבעיני זה הגיוני, וזה היה הגיוני כי אולי זאת הייתה אחת הדרכים הטובות לשמר את העם היהודי לאורך דורות. <משה גפני (יהדות התורה):> ואתה עכשיו לובש את הכובע הזה כדי לבדל את עצמך מהקואליציה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני לובש את הכובע הזה כדי לומר – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> חובש, חובש. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – שהיום – עובדה, חבר הכנסת גפני, עובדה שהשר ליצמן יכול מדי פעם להוריד את הכובע הזה. הוא יכול מדי פעם להוריד את הכובע הזה, וכולם ידעו שהוא יהודי טוב, שומר מצוות. הוא כבר לא חייב ללכת עם הכובע הזה בכל מקום. בגולה הוא היה חייב, כי היו רוצים שידעו שהוא יהודי. היום הוא יכול, כמו שעשיתי ככה, להניח את הכובע, ועדיין כולם ידעו שהוא יהודי טוב, שומר מצוות. ומה אני רוצה לומר, חברי הכנסת? אתם השתניתם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חסון, רק תוריד בבקשה את הכובע מן הפודיום. <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כי אסור חפצים על זה. או על הראש או – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם השתניתם, אנחנו השתנינו, המציאות השתנתה. וזה בסדר. כמו שאתם היום יודעים לחיות בעולם המודרני, ויודעים להתמודד עם טכנולוגיה מתקדמת, ולעשות טלפון כשר ואינטרנט כשר, והאוכלוסייה החרדית באמת יודעת היום לחיות בעולם המודרני טוב יותר; כמו שאפשר להניח את הכובע הזה, אפשר גם, חבר הכנסת מרגי וסגן השר פרוש, אפשר גם להבין שלמען כולנו, קודם כול למענכם, מתוך אהבה ורצון לחיים משותפים ולשיתוף, לשלב יותר ויותר את לימודי הליבה. אני אמרתי, בקריאה הראשונה על החוק הזה, אני אמרתי שאני לא תמכתי בחוק הזה של השר לפיד, שביקש לקצץ למי שלא ילמד ליבה. אני אמרתי: ההפך, מי שיכניס ליבה – נגדיל לו, כמו לאחרים, ולא יהיה 55%, שגם הם לא מספיק ממומשים, אלא יהיה 100%, אבל יהיה גם ליבה. למה הליבה הזאת חשובה? היא קודם כול חשובה לאוכלוסייה החרדית עצמה, כי האוכלוסייה החרדית – הציבור שלך, הרב פרוש, יבוא יום אחד ויגיד: אנחנו חייבים יותר כלים להשתלב בחברה. אנחנו צריכים את זה כדי לצאת מהעוני, ולא בהכרח להתנתק חס ושלום מהדת או מלימודי הדת. אני האחרון שיפעל או ירצה שמישהו לא יוכל לחיות על-פי אמונתו ולקיים את המצוות. ואת הדבר הזה אנחנו יכולים להשיג ביחד. זה ניתן להשגה. הכלכלה הישראלית לא יכולה לאורך זמן להתמודד עם קבוצה שמצטמצמת בחברה הישראלית, כשאוכלוסייה שלמה לא שותפה לחגיגה האפשרית שיכולה לחזק את הכלכלה הישראלית, לחזק את שוק העבודה. ובשביל זה, מה לעשות, צריך לימודי ליבה. אנחנו גם רואים, חברי חברי הכנסת, שינוי שבעיני הוא אפילו מעל ראשיהם של הרבנים. אנחנו רואים יותר ויותר חרדים שיוצאים ללמוד. אני עצמי הייתי מרצה מול כיתת משפטים של ציבור חרדי, לימודי משפטים של ציבור חרדי במכללת אונו. תאמינו לי, היה תענוג לדבר עם החבר'ה האלה. שומרי מצוות, לא זזו מילימטר וסנטימטר מהחינוך שלהם, אבל הם לומדים משפטים, הם היום גם עורכי-דין, והם עושים את זה, והם לא פחות יהודים והם לא פחות דתיים והם לא פחות שומרי מצוות. רואים גם יותר ויותר נשים בציבור החרדי שיוצאות ללמוד ואחר כך לעבוד. אפשר לעשות את זה, ואני מסכים שזה לא צריך להיות מהצד של השלילה; זה חייב לבוא מהצד החיובי, מהצד שבו אנחנו נותנים לאוכלוסייה החרדית כלים, משאבים, כדי לאפשר להם להשתלב בכלכלה, בחברה, וכן לתת להם אפילו קצת יותר, כי צריך. אין לי בעיה עם זה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין לי בעיה עם לתת אפילו קצת יותר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. משפט נהדר, תודה רבה, חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תן לי את משפט הסיכום. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת מיכל בירן – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> רגע, משפט סיכום. לכן, בשורה התחתונה, אדוני היושב-ראש, אני הייתי מציע – אנחנו כמובן נתנגד לחוק הזה, אבל אני מאוד מאוד מציע שיבוא יום, כשתהיה ממשלה הגיונית יותר – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – של דו-שיח, היא תעביר פה חוקים פוזיטיביים, חיוביים, שמשלבים את החברה החרדית בכלכלה הישראלית. תודה רבה, ותודה גם לחבר הכנסת כבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, ואחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון. ארבע דקות לרשותך, גברתי. בבקשה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כשהייתי בכיתה ח' אחות של חברה שלי נתנה לי שאכטה מהסיגריה שלה. הגעתי לאימא שלי כולי מלאת מרד, רוח מרדנית, ואמרתי לה שניסיתי לעשן. היא שאלה אותי: נו, ואיך היה? אמרתי לה: האמת, לא משהו. מאז לא נגעתי בסיגריות כל חיי, למרות שמדי פעם אנשים חושבים שאני מעשנת. איך זה קשור לענייננו? עניין הדווקא. אני חייבת להגיד שגם החוק הזה שבו אנחנו מבטלים את לימודי הליבה יותר נראה לי כמו עניין דווקאי של לעשות delete על כל מה שיאיר לפיד עשה, ומכיוון שבגדול אני לא מרוצה משום דבר שהוא עשה, אני זורמת מהכיוון הכללי. אבל מה מטריד אותי בביטול של לימודי הליבה? אותי מטרידה החירות. אני מכבדת ומעריכה בחירות של אנשים בגירים לחיות את חייהם, גם כשאני לא מסכימה אתם. לא הייתי רוצה לחיות אורח חיים חרדי; אני שמחה על אורח החיים שלי, גאה בו. אבל מכבדת את זה שיש אנשים שרוצים לחיות אחרת. לימודי הליבה באיזושהי מידה נוגעים בדיוק בקו התפר הזה. האם אנחנו עם אחד שיש בו מוביליות? חלק מהאנשים מחליטים שהם מתקרבים יותר לדת, אחרים מתרחקים, אחרים רואים את הדת שלהם, חושבים שהם מאוד מאוד קרובים אליה, אבל רואים אותה באופן אחר, בדרך אחרת – שיש מגוון. אבל כולנו אותו עם. מה, חסרים פה חברי כנסת שיושבים באולם אשר חלק מבני המשפחה שלהם חרדים וחלק חילונים? אותן משפחות – אותו עם. לימודי הליבה נוגעים בנקודה הזאת. אני לא חושבת שמתמטיקה זה הדבר הכי חשוב בעולם. אגב, לימודי הספרות, לימודי מדעי המדינה – יש כמה וכמה דברים שאני חושבת שיכולים להועיל לאנשים יותר בחיים, וגם יצא לי לראות לא מעט אנשים שלא הצטיינו במתמטיקה בתיכון ואחר כך, כשהם מתבגרים, צ'יק-צ'ק תוך שנה משלימים הכול, חמש יחידות. אני מודה שחמש יחידות המתמטיקה שלי, לא הרגשתי שהועילו לי מאוד בחיים, אם כי נהניתי מהן בזמנו. אבל המוביליות הזאת היא חשובה. אם אדם בגיר, למרות שהוריו גידלו אותו כחרדי, מחליט לזרום לגוון אחר – אולי חילוני, אולי משהו באמצע – אני רוצה לוודא שיש לו הכלים לעשות את זה, שיש לו לימודי הליבה שמאפשרים לו ללמוד מה שהוא רוצה ולעשות מה שהוא רוצה. כשאני מסתכלת, למשל, מה קורה עם הבנות, שלמעשה לומדות את לימודי הליבה ובכל זאת לא עושות תעודת בגרות, אני שואלת: למה? אם אין שם ויכוח לא על המתמטיקה ולא על האנגלית, אז למה שזו לא תהיה תעודת בגרות? אני מודה שאין לי תשובה אחרת חוץ מהמשמוע והמשטור, כדי שהן לא תוכלנה ללמוד אחר כך באוניברסיטת תל-אביב ושהן לא תוכלנה ללמוד אחר כך באוניברסיטה העברית; שמי שתחליט שהיא יוצאת בשאלה, או זזה כמה גוונים באופן שבו היא תופסת את היהדות שלה, אם היא תרצה ללמוד משפטים היא תצטרך ללבוש תחפושת פעמיים-שלוש בשבוע כדי ללמוד בקריית-אונו בקמפוס החרדי. את זה אני לא אוהבת. שוב, מכבדת את זכותם של אנשים בגירים לחיות באופן שהם רוצים, לממש את יהדותם באופן שהם רואים לנכון, אבל רוצה לוודא שכמו שאנחנו לומדים את התנ"ך כולנו בבית-הספר, כדי שגם אם מישהו בא מבית חילוני, תמיד יהיה לו החלון, הפתח, הצוהר להתחבר יותר, לשנות את דרכו – אני רוצה לוודא שזה יהיה ככה גם לכיוון השני. הסימטריה הזאת היא הכבוד ההדדי הבסיסי שיאפשר לנו לחיות כאן כולנו ביחד. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת מאיר כהן. ארבע דקות לרשותך, גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, שמעתי את חברתי חברת הכנסת מיכל בירן מדברת בשם החירות. אז אני רוצה לומר, חברת הכנסת בירן, שכשקהילה מממומנת על-ידי המדינה ודוחה ערכים ליברליים בסיסיים ולא מכירה בערכי היסוד של אותה מדינה, לא מדובר כאן על חירות; מדובר על אי-הכרה בערכי היסוד של המדינה, ואז המדינה לא צריכה לממן אותה. אני תומכת בהבנה שבחברה רב-תרבותית יש קהילות שרוצות לשמר את הייחוד התרבותי שלהן. אבל כשהן ממומנות על-ידי המדינה, המושג חירות לא רלוונטי כאן. הוא לא רלוונטי, הוא לא חלק מהדיון; הוא עושה עוול למושג חירות, חופש. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת לגיטימציה בשם אותה חירות שהיא לא חירות לעובדה שיש כאן קהילה שמחליטה לחיות את חייה – מאה אחוז, אל תבקשו מימון מהמדינה. למה אני מתחילה בזה? יש כאן איזשהו בלבול מושגים בתפיסה הזאת שגם חברי חברי הכנסת החרדים אומרים: מה אתם רוצים? מה אתם מתערבים לנו בחיים? תנו לנו לנהל את החיים שלנו. אמר סגן השר פרוש בפעם הקודמת: הסבא שלי והאבא שלי זכרם לברכה וגם אני למדנו במוסדות פטור, ואני מסתדר מצוין, וקימבנו וניהלנו את כל המדינה כאן. הדבר הזה בלתי מתקבל על הדעת, חבר הכנסת פרוש – סגן השר פרוש. אתה יודע למה? כי אתם מביאים היום חוק לביטול החוק שבזמנו – אני לא זוכרת – לפיד או שי פירון או מי שלא יהיה הגיש אותו, ואתם ביד אחת מבטלים את החוק הזה. אני מסבה את תשומת לבכם, חברי חברי הכנסת, שמחר, במסגרת חוק ההסדרים – זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת – אתם מבטלים את לימודי הליבה, אבל במסגרת חוק ההסדרים אתם הולכים להעביר 500 מיליון שקלים על חשבון כלל המערכת, על חשבון כספי הציבור, לממן חוגים של ילדים חרדים, חוגים שאתה מכניס בהם את לימודי הליבה בדרך האחורית. אז אני שואלת: אנחנו נורמליים? אנחנו נורמליים שהכנסת הזאת נותנת יד למהלך שהיא מסירה את הפיקוח שלה ממה שקורה במוסדות הפטור, המוסדות שלכם, כשאתם מתקצבים – בגלל שיש פה שר חינוך רופס ונרפה, שמדבר בשם חמש יחידות במתמטיקה, וכשזה מגיע להסכמים קואליציוניים אז הוא מתנהג בעליבות מחפירה ונותן לגיטימציה לזה שתבטלו את החוק, ומחר הוא מקצץ מכלל ציבור הילדים במדינת ישראל 500 מיליון שקלים כדי להעביר לילדים שלכם שילמדו לימודי ליבה בחוגים, כי הם לא מסתדרים. דרך אגב, אני תומכת בכך שהילדים ילמדו לימודי ליבה. אני רשמתי לי כאן נתון, אדוני. לא יכול להיות שבארבע השנים הקרובות יסיימו כ-82,000 חרדים את הלימודים שלהם במערכת החרדית העל-יסודית – ואנחנו שולחים אותם לשוק העבודה שמבטיח להם עוני ותלות ולהמשיך להיות סמוכים על שולחנם של הרבנים שלכם, כי הם חושבים שיש סתירה בין לימודי יהדות ללימודי ליבה. ככה רוצים להחזיק אותם בבורות ובבערות שלהם. אני שמעתי, אדוני היושב-ראש – לא היית כאן קודם – את שרת המשפטים עומדת כאן על הדוכן ומטיפה מוסר לחברי הכנסת החרדים; קוראת את מאמרו של אורי אורבך, זיכרונו לברכה, שקרא לציונות הדתית הלאומית להשתלב בזמנו בתקשורת החופשית, מה שנקרא. והיא אומרת לחרדים: תשתלבו, תהיו כמו שהציע אורי אורבך, תהיו במערכת התקשורת הכללית. במילים אחרות, אל תהיו רק בגטאות שלכם, ב"בחדרי חרדים", "משפחה" או איך שלא קוראים לזה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> איך בדיוק תשתלבו כשאתם לא לומדים לימודי ליבה? איך האנשים שלכם יצטרפו למעגל הזה? אתם רוצים שהם יישארו שם, שימשיכו להיות תלויים בעסקנות החרדית, בטרור של הרבנים. אני מצטערת שזה המצב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אריה דרעי, איציק כהן, יעקב מרגי, דוד וקנין, משולם נהרי, יואב בן צור, יגאל גואטה, חברי הטוב, היכן אתם? היכן אתם, ידידי הטובים? לימודי ליבה – בואו נניח את זה רגע בצד, אבל מתחת לדבר הזה, חברי גואטה, מסתתר או מסתתרת העוולה הגדולה ביותר במערכת החינוך, ואני אחזור ואגיד את זה, ואתם תתגרדו באי-נוחות על הכיסאות שלכם: הגזענות הסמויה, גואטה – ואני לא רוצה לפנות רק אליך אישית, כי זה לא הוגן – שאתם שותפים לה. <יגאל גואטה (ש"ס):> אתה יכול. <מאיר כהן (יש עתיד):> אנחנו, בחוק הליבה הקודם, עשינו הכול כדי להבהיר למנהלים ולמנהלות סוררים וסוררות שמערכת החינוך הישראלית מחויבת להגן על תלמידיה, וחירות בראש ובראשונה היא לתת לתלמידים מרחב שאין בו גזענות, אין בו ביזוי ואין בו השפלה. ואתם, חברי החרדים ממפלגת ש"ס, מפקירים את הציבור שלכם, הציבור שלא הצביע למפלגת יש עתיד, אבל חשבנו שראוי שאנחנו ניאבק בשבילם. ואתם הערב מרימים ידיכם. ביקשתי מכם: הכניסו סעיף הסתייגות שאומר שמנהל בית-ספר או מוסד אשכנזי חרדי שלא יקבל תלמידות ספרדיות ייסגר לאלתר, ושנניף יחד את הדגל הזה, אנחנו ואתם. סירבתם לעשות את זה. אמרתם: אנחנו מסתפקים בסעיף 5 בחוק זכויות התלמיד – איום ונורא – כשאתם יודעים בתוך תוככם שהבנות שלכם לא יתקבלו למוסד אשכנזי, בין שהוא מלמד ליבה ובין שהוא לא מלמד ליבה. <יגאל גואטה (ש"ס):> אבל אנחנו לא רוצים שילכו לשם בכלל. <מאיר כהן (יש עתיד):> ואתם הולכים לשם, יגאל גואטה, ואתם מכשירים את השרץ הזה. <יגאל גואטה (ש"ס):> לא נכון, לא נכון. אתה טועה. <מאיר כהן (יש עתיד):> ואתם באתם כנגד מפלגת יש עתיד. על מה? על זה שרצינו באמת לאפשר חירות במערכת החינוך הישראלית. וחירות היא גם לאפשר את זכויות התלמידים, בין שהאבא שלהם חרדי ובין שהאבא שלהם חילוני. הדבר היותר חשוב בעיני הוא שניהלנו מאבק כדי שאותם מנהלים ואותן תופעות – נוקיע אותם בתוך המערכת, ואתם היום נושאים את ידיכם ומצביעים בעד חוק שמאחוריו מקופלת גזענות חסרת תקדים; גזענות שאם מישהו היה עושה את זה במדינה אחרת, אתם הייתם נזעקים ומספרים עד כמה חביב האדם שנברא בצלם, כמו שאמרתי בפעם הקודמת; עד כמה שאצלנו היהודים זה לא קורה. אבל אצלנו היהודים זה קורה, ועוד איך זה קורה. ציפינו, ואני מצפה מכם: לפחות תקומו ותגידו. תגידו את זה, תזעקו את זה בחוצות. כי מה שאנחנו, מפלגת יש עתיד, רצינו לעשות – ואני חוזר על זה – זה להאיר את עיניכם ולהגיד: חבריא, שימו לב מה קורה – ואני בא משם, יגאל, אתה יודע את זה. לבי שותת דם; אני אומר את זה באמת. <יגאל גואטה (ש"ס):> בעובדה הזאת אתה צודק. <מאיר כהן (יש עתיד):> ולבי שותת דם שעדיין היום, היום, חדשות לבקרים מתפוצצות פרשיות כאלה, וכולם שותקים. הגזענות הסמויה. ואני דורש מכם, אני דורש מכם, כי באתי משם, מאצלכם; כי אני כואב את הכאב הזה. אבל אני יכול לעמוד כאן ולהגיד: תפסיקו את התופעה הזאת. ואתם, לצערי הגדול, נותנים לזה יד. אז הכנסת הזאת צריכה, מעבר לפוליטיקה, ומעבר לוויכוחים, להניף את הדגל הזה ולהגיד: לימודי ליבה – – <יגאל גואטה (ש"ס):> בחיים לא עזרתי לספרדי להיכנס למוסד אשכנזי. בחיים. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – לימודי ליבה, ולצדם – להפסיק את הגזענות האיומה והנוראה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מאיר כהן, תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. ארבע דקות לרשותך, בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. חבל לי שמציעי ההצעה, למעט סגן השר פרוש, לא נמצאים כאן. אני באמת אני רוצה לפנות לא באופן שפניתי בפעם הקודמת, ולומר: אני קצת מאוכזב מכם. האמת היא שבאיזה מקום האמנתי, אדוני, שהיום המנהיגות של הציבור החרדי היא שונה. תמיד חשבתי שהציבור החרדי במדינת ישראל, בניגוד למה שרבים חושבים, הם בסך הכול קורבן של עסקה אפלה שנעשתה לא הרבה שנים אחרי קום המדינה. הציבור שילם את המחיר העסקה האפלה הזאת. זה היה נוח לפרנסים; היה מאוד נוח לממשלת ישראל, כי בכל זאת הרבה יותר זול לתת את החינוך באמצעות המתווכים. ולא שלא מימנו. לו המימון הזה היה הולך ישירות אל מי שהיה בר-חינוך וצריך לקבל את הלימודים, טענתי שכל ילד היה מקבל לא רק BA אלא גם MA וגם TWA. ובכל זאת, בלי שום ניגוד למורשת, להלכה, לתפיסה החרדית, היינו נותנים כלים אחרים. ואני אומר, אני קצת מאוכזב, משום שהיום יש חברי כנסת מהמפלגות החרדיות שהם מהרציניים בחברי הכנסת בבית הזה. הם גם, חלק, חברים קרובים שלי, יקרים לי, כולל מציע ההצעה יעקב מרגי, שלא נמצא כאן. ואני מאוכזב. ואני לא רק מאוכזב, אני יכול להגיד: ממה נפשך? כלומר, דווקא אתם, שהייתם צריכים לדרוש תגבור לימודי הליבה כדי לפצות על כל השנים שזה לא קרה; דווקא אתם, שאתם צריכים לדאוג לצאן מרעיתכם. אני לא מבין איזה זכות – מאיפה יוצא השד, הדיבוק הנורא הזה, ומחזיר אתכם תמיד בחזרה לאותו מקום. איזה נזק יש בלימודים האלה? תגידו לי, מה הנזק שיש לקהילה החרדית בארצות-הברית שהיא לומדת לימודי ליבה והיא חלק מתוך תפיסה ממלכתית כוללת? הרי האסון של המדינה הזאת הוא האנטי-ממלכתיות. <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> סליחה שם, זה ממש לא מצחיק. מאיר, תשעשע פה את הבנות. ממה נפשך? הרי אתם לא מבינים שבשיטה הזאת יש עניין לשלטון במשך שנים – אגב, לא מכאן או משם; תמיד: איך לפלג, איך לשסות בין אנשים, ואיך בסופו של דבר באמצעי הזה לתת כמה שפחות לכמה שיותר אנשים – צאן מרעיתכם, אבל זה היה כדאי בזמנים עברו. כאשר רצו לרתק ולנתק את האנשים מהיכולת שלהם ולהפוך את כולם לזה הבן שאינו יודע לשאול. והבן שאינו יודע לשאול, גם בהגדה של פסח, הוא שדופק את הסיסטם, צריך שיהיה ברור לגמרי; לא הרשע, ולא התם, ולא החכם – הבן שאינו יודע לשאול הוא המסוכן ביותר למדינה דמוקרטית שוות זכויות שבתוכה יש פלורליזם. ואני, שמאמין בנגישות כתכלית הכול, אני בעד להנגיש כל דבר לכל אחד – באמת, תן לי רק עוד משפט, כי אני רואה שיש לי רק מעט מאוד שניות. היום עסקתי, סגן השר פרוש, בישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה בראשותה של חברת הכנסת תומא סלימאן, אני דרשתי דיון דחוף באפלייתן של נשים חרדיות בהיי-טק, מתוך תפיסה מאוד פשוטה שעל עבודה שווה אנשים צריכים לקבל שכר שווה, בין אם הם נשים או גברים, או חרדים, או חילונים, או אחרים. והנה, הנשים האלה מופלות. הן עובדות בתוך sweatshop, בתוך מקומות כאלה שכדי להנגיש אותן לעבודה הזאת, ולא יהיו להן כל האילוצים האחרים, הן עובדות בחצי השכר שעובדות נשים חילוניות במקום אחר בהיי-טק. ועל זה צריכה לקום זעקה. אבל לכם כנראה זה לא נורא, זה לא כל כך פוגע, משום שחס וחלילה, אולי פתאום אישה תהיה מפרנסת ראשית במשפחה, או המעמד שלה ישתנה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, חבר הכנסת גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> אני מדבר אליך בעיקר, סגן השר פרוש, כי אתה הנציג האותנטי היחיד. הגיע הזמן לשנות את הדיסקט הזה. אפשר להיות חרדי, בעל תהילים, ולהיות גם אדם עצמאי ולהגיע למחוז חפצך בצורה מכובדת ועצמאית. כל אחד ואחד יש לו הזכות הזאת. ולכם אין הזכות למנוע מהציבור שלכם את הדבר הזה. אין. ולא אמרתי אף פעם אתם ואני, ממש לא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. העייפות מוציאה ממך דברים טובים, חבר הכנסת גילאון. העייפות מוציאה ממך דברים טובים. דיברת יפה מאוד – בלי שאני אדבר על התוכן. חמש דקות לרשותך, גברתי, בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי, היום קראתי ב"בחדרי חרדים" מאמר של אלי אדלר, שנכתב ממש לפני יומיים, ובו הוא מציין 13 נימוקים מדוע צריכים החרדים ללמוד לימודי ליבה. אז אני לא אומר לכם את כל ה-13, כי זה יעייף אתכם. עכשיו, את זה לא אני אומרת, זה כתוב ב"בחדרי חרדים". וכך הוא אומר: 1. אין שום בעיה הלכתית, או אפילו השקפתית, בלימודי כל מקצועות הליבה; 2. גדולי ישראל לא התנגדו מעולם שתלמידי בתי-הספר ילמדו לימודי ליבה. נהפוך הוא. גדולי ישראל הם אלה שהקימו את החינוך העצמאי, שהרוב המוחלט של בתי-הספר שלו יועדו לבני ה"מיינסטרים" החרדי, ולא לתלמידי "קירוב", שגם להם הוקמו מוסדות, אבל מעט; 3. מעולם לא אמר אף אחד מגדולי ישראל שהגיע הזמן לסגור את מוסדות החינוך העצמאי; 4. גם הקמת ה"חדרים" הפרטיים, שבהם לימודי החול מצומצמים ביותר, לא נעשתה מיוזמתם של הגדולים, אלא כיוזמות פרטיות של אנשים שהחליטו להקים מוסדות חינוך. 5. זה מעניין, מה אומרים ב"בחדרי חרדים"? ממש כפי שכל אדם מבין שאין זכות לאף פוליטיקאי לכפות על מישהו ללמד את ילדיו שלא בהתאם לרצונו ועקרונותיו, כך צריך להיות מובן מאליו שאין זכות לאף פוליטיקאי, גם אם הוא חרדי, לכפות על מישהו שלא ללמד את ילדיו. ועוד נימוק מאוד מעניין, וכך הוא אומר: בניגוד לאגדות המשעשעות והמאוד-אופטימיות, היוצאות מבית-מדרשם – לא אציין את השמות, אחד מהם יושב כאן. האגדות אומרות שבוגרי הישיבות צולחים בקלילות רבה את משוכת לימודי הבגרות ואת הלימודים במכינות. העובדות שונות לחלוטין. מסתבר שהרוב המוחלט של בוגרי הישיבות שמנסים להשלים את מקצועות הליבה בחודשים הספורים שיש להם לפני שהם נכנסים לאקדמיה – מסתבר שהרוב המוחלט מתקשה לעשות זאת, וכל מי שעוסק במקצוע ובעובדות יודע ששיעור הכישלון בקרב בוגרי הישיבות שלא למדו את מקצועות הליבה במכינות הקדם-אקדמיות עולה על 60%; ומאלה שצלחו את המכינות והצליחו להגיע לאקדמיה – שיעור הנשירה מאלה שלא למדו את מקצועות הליבה הוא 50%. יוצא ש-70% מבוגרי אותם ישיבות שלא למדו לימודי ליבה נכשלים. לבסוף הוא פונה – וגם אני פונה – ואומר כך: אני פונה מכאן לעסקנים ולפוליטיקאים החרדים, אנא, סייעו לאותם הורים המעוניינים בלימודי קודש ובלימודי ליבה ברמה גבוהה, ודאגו להם למוסדות חינוך כאלה בכל אתר ואתר. אל תלחמו בהם מלחמות מיותרות. ממלחמות לא יוצאים דברים טובים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ארבע דקות לרשותך, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, שר תורן, אתה אתנו או עם האוזניות, כבוד השר? <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, הוא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, הוא לא שומע. עובדה שאני מדבר אליו והוא באולם ואני באולם. כן. חברים, אני אתחיל במה שלא השלמתי בהתייחסות הראשונה לליבה. אבל איפה גפני? למה גפני – סגן השר פרוש, איפה גפני? למה גפני לא נכנס? ממה הוא פוחד? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> הוא רוצה לשמוע אותך בחוץ וייכנס. <דוד אמסלם (הליכוד):> הלך לשתות קפה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מאוד מקווה שישמע אותי בחוץ. חברים, אני אומר לכם, זה לפרוטוקול. זה לפרוטוקול. למה אני רוצה ובעד שאתם תלמדו ליבה? משתי סיבות: א. מכל המחקרים שנעשו, וקראתי אותם, יוצא שהעדה החרדית הכי אנטי כלפי הערבים. הכי אנטי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> יותר מאתנו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> יותר ממכם. אתה, יש לי סיפור אחר אתך. מכל הסקרים שקראתי, אתם הכי אנטי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני לפחות מכניס אורחים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה? ויש לי אותם. אתם – איפה אתה? איפה? אני מבקש, תאפס לי את השעון, סמוטריץ. <משה גפני (יהדות התורה):> שמעתי מה שאמרת. אתה נפלת על הראש? אנחנו החרדים נגד הערבים? אמרת את זה בכוונה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נכון, כדי להביא אותך. שב עכשיו. הבנת איך הבאתי אותך? <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – סתם הוא אמר. <משה גפני (יהדות התורה):> איך אמרת את זה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שב עכשיו. איך אני מביא אותך מבחוץ? <דוד אמסלם (הליכוד):> עובדה, אתם מתקזזים רק עם החרדים. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה יותר גרוע מיהדות התורה. <דוד אמסלם (הליכוד):> בפוליטיקה זזים עם החרדים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שואל, אני רוצה שתהיה לכם בגרות ותלכו לאוניברסיטאות, שהסטודנט החרדי והסטודנט הערבי יכירו אחד את השני, ואז החברות נפתחות אחת לשנייה. אני אישית התחלתי להכיר צעירים יהודים רק באוניברסיטאות. פתאום גיליתי שאני לא חי לבד, אלא יש עולם ויש מדינה ואני חלק ממנה. חברה חדשה עבורי. אני רוצה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כי אין הזדמנות אחרת. אין. והסיבה השנייה – מקוצר הזמן אני ארוץ – והסיבה השנייה – ואל תכעס עלי, אנחנו חברים. והסיבה השנייה – מה שנקרא כספים קואליציוניים. הרי אתם תקבלו את הכסף; לא לומדים ליבה ותמשיכו לקבל. <משה גפני (יהדות התורה):> איזה כסף? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה. התקצוב, שהוא הנושא היום. <משה גפני (יהדות התורה):> אז למה אתה מדבר דווקא אתי? דבר עם סמוטריץ. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גפני, גפני, ואז אתם צריכים קומבינות, וכספים קואליציוניים, וכל הדברים האלה באים על חשבוננו. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גלוי אתך. אתם והחבר'ה מההתנחלויות שאומרים: זה מגזר ואתם מגזר. אז המחלבה, מחלבת יטבתה, לוקחת את הכסף. <משה גפני (יהדות התורה):> עיסאווי, אנחנו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אתה פתחת בלנדר, ערבבת את כולם. <משה גפני (יהדות התורה):> אני אסדר לך פגישה עם סמוטריץ – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> עיסאווי, יטבתה, אין להם בד"ץ. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, אין להם בד"ץ? אז אני חוזר בי – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> אבל אמר גפני: עכשיו הם העבירו למגזר הערבי 15 מיליארד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השאלה השלישית. <דוד אמסלם (הליכוד):> זה על חשבונם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גפני – אני שואל את החברים – אתה יושב-ראש ועדת הכספים, ואני לומד ממך, ושמך הולך לפניך – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה עכשיו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ויודע ומבין עניין, חבל על הזמן. <דוד אמסלם (הליכוד):> טוב, לאן אתה חותר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> תאר לעצמך, אם היית לומד לימודי ליבה, לאן היית מגיע? <משה גפני (יהדות התורה):> יש לי עניין – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. בוא, תפרוש בשיא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לי עוד. יש לי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא. אין לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מקלב יושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה – לא למד ליבה. <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תאר לעצמך שהיה לומד ליבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', תודה רבה. חבר הכנסת חיים ילין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסוף אני מציע, פרשת השבוע – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא, עד כאן. לא, לא, אנחנו מקפידים על הזמנים בלילה הזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – פרשת השבוע זאת מסעי, נכון? המסעות, נכון? אז בוא נצא למסע ליבה מהיום ונצא לדרך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – את הקרב שלך ברבע לשלוש בלילה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת ילין, בבקשה. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, דודי, בפעם האחרונה שהייתי פה אמרתי: אני אוהב אתכם. אז שאלת אותי: רגע, אם אתה כל כך אוהב אותנו, למה אתה נואם? <דוד אמסלם (הליכוד):> רק שנייה, אז מה אני צריך להבין מהפתיחה הזאת? <חיים ילין (יש עתיד):> לא, סתם. אני מזכיר לך. <דוד אמסלם (הליכוד):> שעכשיו אתה לא אוהב אותנו? <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אני מת עליכם. <דוד אמסלם (הליכוד):> אז למה אתה מדבר? <חיים ילין (יש עתיד):> אני אגיד לך גם למה אני מת עליכם. מה זה לימודי ליבה? מה זה ליבה? תנחשו מה זה ליבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לימודי יסוד – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אדוני היקר. ליבה, שים לב: לא יורים בתוך הנגמ"ש. זה ליבה. תחשבו טוב-טוב. <משה גפני (יהדות התורה):> מי, מי אמר את זה? <דוד אמסלם (הליכוד):> זאת הליבה של בנט. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אומר את זה. אני אומר את זה בלי ללמוד חמש יחידות. אני אומר את זה. ולמה? כי כולנו חיים באותו נגמ"ש – ארץ-ישראל. ומישהו פה יורה; מישהו לא רוצה, לא רוצה את השוויון הזה, את הנטל הזה. ואין יותר משקף מהנגמ"ש את הנטל שכולנו צריכים לשאת ביחד, הביטחוני; ואין יותר מהנגמ"ש שמציין בדיוק את לימודי הליבה. שם בפנים כור ההיתוך של מדינת ישראל, בתוך הנגמ"ש. חילונים, דתיים, חרדים – כולם ביחד, וזה מה שצריך להיות. אבל קשה לכם לשמוע את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, לא. אנחנו בעד. <חיים ילין (יש עתיד):> גפני, קשה לכם לשמוע את זה. אני רוצה להיות אתך ביחד. <משה גפני (יהדות התורה):> אני השבוע שמעתי את אלה שיורים בתוך הנגמ"ש. שמעתי את זה מאנשים אחרים. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אני פשוט מנסה להסביר לך מה זה נגמ"ש. <דוד אמסלם (הליכוד):> לא, לכל אחד יש את הנגמ"ש שלו. <משה גפני (יהדות התורה):> זה נכון, מה שהוא אומר. <חיים ילין (יש עתיד):> מה זה? <משה גפני (יהדות התורה):> לכל אחד יש את הנגמ"ש שלו. <חיים ילין (יש עתיד):> אין לי שום בעיה עם זה. <מיכל רוזין (מרצ):> גפני, אל תצא. תכף אני מדברת. <דוד אמסלם (הליכוד):> משה, אתה הבן-אדם הכי פופולרי פה. כולם רוצים שתשמע אותם. משה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> חיים, אתה בלי כיפה, אז הרבה לא יצא – – – <חיים ילין (יש עתיד):> יפה. אבל עכשיו אתה קורא את – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> נגמ"ש – כיפה, נגמ"ש – כיפה. <חיים ילין (יש עתיד):> ידידי היקר, חומר ורוח, חומר ורוח. ונגעת בדיוק בנקודה. כבוד היושב-ראש, תעשה סדר, אני לא מסוגל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אמסלם, חבר הכנסת דוד אמסלם. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, היום הגיעה – חבר הכנסת אשר, תקשיב טוב – הגיעה היום משלחת מספרד. התחילו לשאול אותי שאלות בנושא התפתחות המדע והסטרט-אפים במדינת ישראל. אמרתי: אתם יודעים מה זה אלגוריתמים? אז אני אגיד לכם מה זה אלגוריתמים: זאת פונקציה מתמטית שמבוססת על המון ידע במתמטיקה, המון לימודים, וזה הביטחון שלנו; זאת "כיפת ברזל"; זה ה"חץ". <יעקב אשר (יהדות התורה):> יש עוד כיפה. <חיים ילין (יש עתיד):> זה מה שמציל אותנו בכל המלחמות – המוח היהודי שרושם שם את הנוסחה המתמטית הזאת. תחשוב, תחשוב עכשיו: כולם עם הכיפה, שגם עכשיו יש להם את הרוחניות ואת האמונה, שגם לומדים. תבין, אתם יכולים להוביל – באמונה, בשקדנות, בישיבה שלכם ובלימודים שלכם אתם יכולים להוביל את המדינה הזאת, אם רק תרצו. לא רק האמונה. בסוף תלמדו: לא רק האמונה אלא גם אלגוריתמים, גם "כיפת ברזל", שמגינה על מדינת ישראל. זה מה שאמרתי היום לספרדים שהגיעו מהסנאט בספרד לביקור. זה המוח שלנו. צר לי רק שהמוח הולך לקטע הביטחוני, אבל הוא הולך גם לדברים אחרים. אבל אנחנו צריכים אתכם, גפני. לא, אל תעשה לי ככה. <משה גפני (יהדות התורה):> מה אתה רוצה שאני אעשה? <חיים ילין (יש עתיד):> אני רוצה שתלמדו, תלמדו, תלמדו; לא רק תורה, לא רק אמונה. באמת אני אומר לך את זה. תהיו שותפים יחד אתנו, בסדר? <משה גפני (יהדות התורה):> טוב. אבל למה הכול בשעה כזאת מוקדמת? <חיים ילין (יש עתיד):> אנחנו נלמד תורה ואתם תלמדו מתמטיקה חמש יחידות. <משה גפני (יהדות התורה):> טוב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חברת הכנסת עליזה לביא. <משה גפני (יהדות התורה):> אני נשאר פה בתנאי שאת מורידה קצת את הדקות. חבל על הזמן. עוד מעט צריך להתפלל שחרית. <מיכל רוזין (מרצ):> כמה דקות יש לי? <משה גפני (יהדות התורה):> ארבע דקות. אבל תיקחי בחשבון שעוד מעט מגיעה קריאת שמע של שחרית. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ארבע דקות לרשותך, גברתי. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אסור להתקרב. <משה גפני (יהדות התורה):> אסור להתקרב? למה? <עליזה לביא (יש עתיד):> יש כאלה שמקבלים הערות, יש כאלה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא. לא עושה שום דבר אלים. כלום. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד חברי הכנסת, הרב גפני, סגן יושב-ראש הכנסת, גפני, כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון. איפה זה נכתב? <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו לא נמשיך ככה. <מיכל רוזין (מרצ):> לא נמשיך עם זה. <משה גפני (יהדות התורה):> מכיוון שקודם דיברת על המקוואות, עכשיו את מביאה פרקי משנה במסכת אבות. מה יהיה בסוף? <מיכל רוזין (מרצ):> ממש נורא ואיום, ואיזו חוצפה – אנחנו כבר דיברנו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> איך הגעת – – – משנה במסכת אבות? בשביל זה היית – – – <מיכל רוזין (מרצ):> תגיד לי, באמת חוצפה, שאני, חילונית אתאיסטית, מעזה לדבר על יהדות – – <משה גפני (יהדות התורה):> כל הכבוד. <מיכל רוזין (מרצ):> – – מעזה ללמוד יהדות. <משה גפני (יהדות התורה):> תאמיני לי, המשיח בדרך. <עליזה לביא (יש עתיד):> לגמרי, ביאת המשיח. <דוד אמסלם (הליכוד):> לפי דעתי, אם זה ימשיך ככה, עוד יוציאו אותך ממרצ. <משה גפני (יהדות התורה):> זה נכון. <דוד אמסלם (הליכוד):> ראית? הבוסית עשתה ככה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני באמת מנסה להבין, ולא מצליחה להבין. אני חייבת באמת לשאול אותך, ואני אשמח אם תענה על כך. באמת, לא בהתרסה, אני שואלת שאלה אמיתית. הרי ברור לי מדוע יש רצון ואמונה ללמוד שעות על שעות את התורה, ואני מכבדת את הדבר הזה. השאלה, מדוע לימוד לימודים נוספים סותר את הדבר הזה? הרי לומדים לא שמונה שעות ביום, לומדים גם עשר וגם 12 שעות. מדוע לימודים נוספים יכולים לחבל בכך? הרי לא מבקשים עכשיו שתלמדו את כל הלימודים האזרחיים שמלמדים בחינוך הממלכתי. מבקשים ללמד דברים שיקנו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> זו שאלה רצינית? <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה? <משה גפני (יהדות התורה):> זאת שאלה-שאלה? <מיכל רוזין (מרצ):> באמת שאלה אמיתית. באמת, אני למשל רואה חסר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה הבנות אצלנו לומדות את כל לימודי הליבה, ללא יוצא מן הכלל, והן משתכרות כמו שפחות? למה? <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה, אני אתך במאבק הזה, אתה לא יכול להטיח את זה בי. <משה גפני (יהדות התורה):> בואי נתחיל לדבר על זה. <מיכל רוזין (מרצ):> אם הייתי בממשלה, יכול להיות שזה היה נראה אחרת, אבל כפי שאתה יודע – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אם את רוצה, נעשה דיון רציני על זה. זו בושה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני עושה הרבה דיונים רציניים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסכים אתך. <מיכל רוזין (מרצ):> אני חושבת שיש הרבה מאוד מקצועות שהייתי רוצה לראות בהם יותר חרדים. בימים האחרונים מדברים על תקשורת. אני הייתי רוצה לראות יותר רופאים ורופאות, אחיות, חלקם הגדול יכולים לשרת גם את האוכלוסייה – או בעיקר את האוכלוסייה – החרדית. אני חושבת שיש חוסר של הדבר הזה. אני חושבת שזה יכול לתרום מאוד. אין לי ספק בדבר הזה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסכים אתך. רק אני אגיד לך כמה קשיים יש לבת חרדית שרוצה ללמוד להיות אחות בבית-חולים לניאדו, ב"מעייני הישועה" – כמה קשיים יש לה. אין לה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז אני אגלה לך שניהלתי שיחה מאוד מעמיקה על זה עם השר ליצמן, והוא בהחלט אמר שיש קשיים רבים מאוד, חלקם נובעים ממערכת הבריאות, ששמה בפניהן חסמים של קבלה ללימודים ועבודה כאחיות, אבל יש חסמים גם של הרבנים, ויש חסמים גם של הקהילה, שלא רוצים שנשים יעבדו כאחיות, בגלל משמרות הלילה, בגלל מחלקות מעורבות. <משה גפני (יהדות התורה):> כן, אבל – – – <מיכל רוזין (מרצ):> נכון. ועדיין, יש היום יותר ויותר מקומות שבהם אפשר לעבוד, שיש הפרדה בין נשים לגברים, שיש מקומות שנזקקים – אחיות בבתי-ספר, אחיות בטיפת-חלב; הרי ברור שכשאישה חרדית מגיעה לטיפת-חלב היא שמחה לפגוש אחות חרדית, שיכולה להבין את אורח חייה, שיכולה להבין את זה שהיא מביאה יותר ילדים לעולם, איך היא חיה, איך הבית שלה מתנהל עם יותר ילדים – אני חושבת שהייתה יותר אמפתיה ויותר הזדהות. יש הרבה מאוד מקצועות – בטוח גם אצל הגברים – שאני חושבת שהיו יכולים לקדם את החברה החרדית אפילו מבפנים. זה לא סותר את העובדה שמי שצריך ללמוד תורה, או מי שיכול להיות גאון בתורה, ישב וילמד. אבל בסופו של דבר, גם אתה יודע שלא כולם כאלה, ולא לכולם יש פוטנציאל לכך, ולהרבה יש פוטנציאל ברמה קוגניטיבית גבוהה כדי להשתלב במקצועות – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – שיכולים לתרום מאוד לחברה החרדית ולחברה כולה. אני באמת מנסה להבין – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – האם ההתנגדות הזאת נובעת – משפט אחרון – מסוג של דווקא? או התנגדות, או ניסיון לכפייה, כמו שאתה רואה אותה, של הציבור החילוני? או שבאמת יש פה משהו אמיתי שפוגע בציפור נפשכם? תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת עליזה לביא. אחריה – חבר הכנסת עמר בר-לב. שבע דקות לרשותך, גברתי. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי, חברותי חברי הכנסת – שר, אדוני היושב-ראש – השר שטייניץ עם אוזניות, חברי חברי הכנסת החרדים האשכנזים – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, חבר הכנסת גפני, קצת מפריע לנו השיח האישי שאתם מנהלים. <עליזה לביא (יש עתיד):> כן. תודה, אדוני היושב-ראש. – – ניצחתם, חברי הכנסת החרדים. הרי זה יום חגכם. אתם עוד מעט תצאו לחגוג. אבל יש פה פרדוקס, פרדוקס מאוד כואב, מוזר, לא שגרתי; ניצחתם, אבל הפסדתם. אתם הפסדתם. הפסדתם, כי כך לא מתקדמים. זה חוק שיוצא נגד עצמכם. כל מי שמשוחח פה עם החבר'ה הצעירים שבמשכן, ועם הורים שמנסים למצוא חלופות לחוק הקשה הזה, יודע ויודעת שאתם הולכים אחורה. אתם לוקחים אתכם אחורה, את הדור הבא שלכם. ואיך אני יודעת את זה? אז תרשו לי לספר לכם שבאים אלי ואל חברי רבים ומבקשים מזור, מבקשים עצה, מבקשים תקווה. וכן, באמת, המדינה צריכה להקים רשת חרדית שתיתן מענה מקצועי, לימודי ליבה, ולא להמשיך בסאגה הבלתי-נגמרת הזאת. המהפכה התחילה, ואתם רוצים לעצום את העיניים, או לא רוצים להתבונן אל אחיכם החרדים שהתחילו השבוע עם עצומה של הורים חרדים שפנתה לשר בנט בזו הלשון: אנו רואים בדאגה רבה את המצב שבו אין אלטרנטיבה חינוכית חרדית הכוללת לימודי ליבה. זה לא יש עתיד, זה בשר מבשרכם שמבקשים תשובה. הלימודים קריטיים, הם אומרים, להצלחה של ילדינו בכל רובדי החיים. יש פה בעיה, יש פה מצוקה, אבל אתם רוצים לקחת את עגלה למקום אחר. אותי לא תאשימו – שתורת ישראל היא לא משהו שצריך ללמוד אותו, ובאמת ללמוד אותו. אבל למה להפריד? למה לא לתת את הכלים בדרך הנכונה לצעירים שלכם? עצוב לי שזה הפך להיות נושא של חרדים, חילונים – חילונים, חרדים. לימודי מתמטיקה ואנגלית הם לא נגד חרדים. ודיברנו כבר על אחיכם, אחינו, מעבר לים, שבאנגלית לומדים מתמטיקה, והיסטוריה – וגם לומדים תורה. כן, גם לומדים תורה. ועולם התעסוקה שמחכה – ואתם תגיעו אליו, ויותר ויותר צעירים חרדים וחרדיות מגיעים אל עולם התעסוקה – הופך להיות מורכב יותר, קשה יותר. קשה להשלים בגילים מאוחרים את מה שלא לומדים בגילים צעירים. גם אנשים משכילים ומועסקים ימצאו את עצמם במקום שהם יצטרכו לשנות, אז למה לא לתת את הכלים מתחילת הדרך? למה להפוך את זה לנושא של מאבק? וחברי הכנסת החרדים הספרדים, שלא שותפים לחוק הזה בחקיקה, ביוזמת חקיקה, למה אתם שותקים? למה אתם לא מתערבים, ומפנים את תשומת הלב לעולמה של תורה, אל מה שאנחנו כולנו יודעים, גם מההיסטוריה היהודית, וגם מעולמה של תורה – על הרמב"ם, שהזכרתי בפעם הקודמת, והרמב"ן, ורבי אליהו בן שלמה זלמן, והרב שניאור זלמן מלאדי, והרב משה סופר, החת"ם סופר, ועוד רבים אחרים, שלמדו, והתמחו, ושילבו תורה עם ידע ודעת, ולא לקחו את זה למקום של סתירה בין תורה ובין השכלה? דווקא העולם של הידע והדעת שחי בהרמוניה, בהשלמה ובשלמות גם עם התורה, וגם עם הידע של ההשכלה הרחבה – זה מפרה את זה. ובתלמוד הבבלי – אם הזכרנו מקורות – במסכת קידושין – אני מצטטת: ללמדו אומנות. אמר חזקיה – – – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". אם אישה ממש היא – כשם שחייב להשיאו אישה, כך חייב ללמדו אומנות. החיים היהודיים – "להשיאו אישה" מקביל ל"ללמדו אומנות". כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות. ההרמוניה, הגם וגם, זו לא בקשה מוזרה היום ב-2016, כאן בכנסת ישראל, שאנחנו באים ומבקשים מכם לחשוב עוד פעם אחת על מה שאתם הולכים להביא לדור הצעיר שלכם. במשנה, במסכת אבות ב': "רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון". אז יש פה סתירה? יש פה סתירה? אין פה שום סתירה. הציבור החרדי מוכיח שאפשר לעשות את זה, ואנחנו רואים שיש בתי-ספר שכן יודעים לעשות את זה, ודור שלם לא יסלח לכם. אתם מונעים את אפשרות הבחירה. תלמדו, תשלבו; קחו את הדברים הבסיסיים ותלמדו את הדור הצעיר שלכם. חברי בקואליציה – בליכוד, בבית היהודי, בישראל ביתנו – אתם באמת חיים בשלום עם החוק שעוד מעט תצביעו בעדו? אתם באמת מכונת הצבעות ואתם לא מבינים את ההשלכות החמורות של החוק הזה? איך אפשר ביד אחת לבוא ולהצביע על החוק הזה וביד השנייה, בחוק ההסדרים – אנחנו רואים שמשרד האוצר מסביר בחוק ההסדרים כי "מסלול הלימודים האופייני שעובר גבר חרדי אינו מקנה לו מרכיבים מסוימים שיש בהם כדי להועיל להשתלבות מוצלחת בשוק העבודה המודרני", ואז הם מבקשים למעשה להגדיל את ההשתתפות. אז על מה אתם בעצם מנסים לקחת אותנו? מצד אחד לבטל פה את לימודי הליבה בגיל הצעיר, שייתנו – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, בבקשה, חברת הכנסת לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – את הכלים הנכונים והראויים, ומצד שני, בסוף הדרך, בסוף התהליך, שוב, לקחת את הכספים שאמורים היו להתחלק אחרת ולתת, על מחדל שאתם הולכים להצביע על ההגדלה שלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חברת הכנסת עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> אז תחשבו פעם נוספת ואל תיקחו אותנו אחורה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> חברת הכנסת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אמרתי חברת הכנסת. אני חושב שאמרתי חברת הכנסת. ארבע דקות לרשותך, אדוני. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אני מתעקשת להיות חברת הכנסת. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבר הכנסת פרוש – סגן השר, יש כאן עוול כפול. ראשית, כפי שאתה יודע ואני אפילו יודע, רוב הצעירים החרדים כן לומדים לימודי ליבה. אני חושב ש-90% לומדים לימודי ליבה. ואני, עד שהגעתי לכנסת ונעשיתי מומחה לחרדים ולגיוס לצה"ל וכן הלאה, סביב חוק הגיוס, גם אני חשבתי כמו רוב החילונים במדינת ישראל: כל החרדים לא לומדים לימודי ליבה; כל החרדים מקשה אחת; כל החרדים לא מתגייסים לצה"ל. ולכן בעצם המאבק הזה. לפחות כלפינו, כלפי הציבור החילוני במדינת ישראל, אני חושב שעושים עוול לחלק גדול מהצעירים החרדים. לגבי אלה שבאמת לא לומדים לימודי ליבה – זה בערך 36,000, נדמה לי – זה גם עוול, כי מתוך ה-36,000 אני מאמין ואני מבין שיש כאלה שהם באמת עילויים ושקדנים שכל חייהם ילמדו תורה והסביבה שלהם אפילו היא שתכלכל אותם. אבל בתוך ה-36,000 האלה יש אלפים שלא ילמדו כל חייהם תורה, והשאלה היא מה אתם. אני לא מבין, באמת, אתה סגן שר החינוך. אני לא מבין. מה, יש איזה סתירה בין תורה לבין חשבון? זה אפילו לא מתמטיקה – זה חשבון, לוח הכפל. יש איזו עבירה על איזושהי מצווה אם לומדים חשבון, לומדים קצת אנגלית? ממש קשה לי להבין את זה. אולי אחרי זה, בדברי התשובה, מי שיענה מטעמכם יוכל להסביר מה הבעיה כאן. אם היינו דורשים שילמדו לימודי ליבה וגם יעברו בציון מסוים, אני יכול להבין, אבל אפילו זה לא נדרש. כל מה שנדרש זה לימוד בסיסי של חשבון, לימוד בסיסי של אנגלית, שלאותם אלפים מתוך ה-36,000 שבשלב מסוים יפסיקו ללמוד תורה וירצו להשתלב בשוק העבודה, יהיו הכלים המינימליים. זה ממש כלים מינימליים שבמינימליים. לפני יומיים-שלושה שמעתי ברדיו ריאיון עם בחור חרדי – לא כל כך בחור, זאת אומרת, בן-אדם כבר בן 30 ומשהו, נדמה לי מאלעד – שסיפר על הקשיים שלו. גם הוא לא למד לימודי ליבה, וברגע שהוא החליט למצוא תעסוקה לקח לו בערך שנתיים מאוד מאוד קשות להדביק את המינימום הדרוש בשביל שיוכל להיכנס לאיזשהו לימוד – אני כבר לא זוכר אם זה לימוד אקדמי או מקצועי. והוא אומר – הוא דיבר בכנות; הוא אומר שעם כל זה שהוא בתוך העולם החרדי והוא מתכוון להמשיך להיות בעולם החרדי, הוא רוצה שהילדים שלו, המינימום – שילמדו את הלימודים האלה; ושוב, לא דבר על חשבון השני. לכן, אני ממש לא מבין את ההתנגדות הזאת. זה הפך למין דגל שפוגע בסופו של דבר בכולם, ובראש ובראשונה פוגע בכם, החרדים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כבר נגמר לי הזמן? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כשנהנים הזמן עובר מהר. חצי משפט סיכום נשאר לך. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ובשעות האלה. אז אני אומר משפט אחרון: אני חושב שהבעיה היותר-גדולה, או הבעיה הגדולה היא, שהממשלה הנוכחית אין לה תוכנית לסייע לחרדים, בוודאי לאלה שכן לומדים לימודי ליבה – וגם לאלה שלא לומדים לימודי ליבה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת עמר בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> רגע, אמרתי משהו נגד הממשלה, אז זהו – אתה חותך אותי במשפט האחרון? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא, ממש לא. אני מקפיד על הזמנים, כי אנחנו בלילה ארוך. אז את משפט הסיכום תשתדלו להגיד ב-20 השניות האחרונות, ולא ב-20 השניות אחרי שנגמר הזמן. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מאה אחוז. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת עמר בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה. ושוב אני מבקש, את משפטי הסיכום לומר ב-20 השניות האחרונות ולא באלה שאחריהן. ארבע דקות לרשותך, גברתי, בבקשה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> תודה. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברותי חברות הכנסת, אתחיל בכמה ציטוטים מספר שהוא מאוד אקטואלי לחיים שלנו כאן בישראל, ובמיוחד תחת ממשלות נתניהו למיניהן. אז: "מלחמה זה שלום", ו"בורות זה כוח", ו"בורות זה ידע". אני חושבת שבמהלך השנים כבר הרגילו אותנו למחשבה שמלחמה זה אכן שלום, ועכשיו מנסים להרגיל אותנו גם להפנים גם את המשפט השני מאותו ספר נצחי, שבכל דיקטטורה או בכל משטר שמפתח סימנים דיקטטורים הם חייבים לפעול על-פיו: "בורות זה כוח". למה? כי כאשר בן-אדם הוא בור ועם הארץ אפשר לנהל אותו, אפשר להגיד לו תצביע ככה, תצביע אחרת. וזה מה שקורה בפועל. בדרך כלל ראשי מפלגות, עד כמה שאני יודעת – ואני עדיין טירונית מאוד, אני מאוד צעירה בפוליטיקה, אבל אני יודעת שראשי מפלגות בדרך כלל חוזרים אל המצביעים עם תוצאות, עם הישגים, עם איזושהי תוכנית כלכלית, עם איזושהי תוכנית של פיתוח, עם הטבות במשכנתה, עם הישגים מופלגים בתחום כזה או אחר. חינוך, חינוך, חינוך – את זה אנחנו שומעים כל הזמן. למשל מאיימן עודה, מהרשימה המשותפת: תשקיעו בחינוך שלנו, תשקיעו בבתי-הספר שלנו, תשקיעו באוניברסיטאות, תפתחו עוד מכללות. רוצים ללמוד. כל הכבוד, כי ידע זה כוח. מה אנחנו רואים כאן, במפלגות החרדיות? שההפך הוא הנכון. הם באים עם הישג מדהים לציבור שלהם ואומרים: חבר'ה, אנחנו לקחנו מכם; לא נתנו לכם – לקחנו מכם, ואני גאים על כך. תברכו אותנו, תשבחו אותנו. אני שמחה שלאחרונה שמעתי שבבני-ברק התארגנה איזושהי יוזמה ואוספים חתימות. הורים חרדים למהדרין, כמו שאומרים, אוספים חתימות כדי שהילדים שלהם יוכלו ליהנות גם מחינוך חרדי אותנטי, כמו שאומרים, וגם ילמדו את הליבה. יותר מ-600 משפחות כבר הצטרפו ליוזמה הזאת, בתוך זמן מאוד מאוד קצר. ומדובר במשפחות שלא מתכוונות לזרוק את החיים החרדיים, לעזוב את החיים החרדיים. לא. הם רוצים להישאר בפנים, אבל הם דורשים מהפוליטיקאים שלהם: חבר'ה, אתם לא יכולים יותר להתל בנו, אתם לא יכולים להגיע אלינו עם זה שאתם לוקחים מאתנו ולהציג את זה בתור הישג מדהים. אני חושבת שבאמת הגיע הזמן, חברים, שהמלחמה הזאת, מלחמת החורמה שאתם מנהלים במה שאתם מכנים גזירות לפיד, תיפסק. הגעתם רחוק מדי. הגעתם רחוק מדי בכך שאתם פוגעים בילדים של כולנו, בכך שאתם פוגעים באנשים צעירים שאחרי זה יוצאים למקומות העבודה, ואז הם מבינים שאין שוויון הזדמנויות. למה אין שוויון הזדמנויות? לא כי לא רוצים לשלב אותם בעבודה – כי אף אחד לא נתן להם כלים להשתלב בעבודה. אם אנחנו מדברים על שוויון הזדמנויות לחרדים, למשל במגזר הציבורי, אני בעד. היום היינו בוועדה לקידום מעמד האישה עם חברת הכנסת חברתי עאידה תומא סלימאן, ודיברנו על שוויון הזדמנויות לנשים אקדמאיות במגזר הערבי. באותה נימה, באותה נשימה, דיברנו גם על שוויון הזדמנויות לנשים חרדיות. וגם לגברים חרדים מגיע, לא רק לנשים. לכולם מגיע שוויון. ואם מגיע שוויון, למשל, לילד מבאקה-אלע'רביה, אז מגיע גם לילד מאלעד ומעמנואל בדיוק מאותה מידה. אז תנו לו, תנו לאותו ילד, תנו לו את הכלים. ואתם הרי יודעים היטב שלא באמת מדובר ב-40,000 פטורים, מה שנקרא. מדובר בהרבה יותר; מדובר בכל אותם אלפים שכן לומדים חלקים בודדים מהליבה, אבל אתם נוטלים מהם את ההזדמנות להשתלב בחיים. אפילו אם הם כן יבחרו בחיי תורה, זה רק יעשיר אותם, זה רק ייתן משמעות נוספות לחיים שלהם. הם כן יוכלו להיות חלק מאותם החיים הכלל-ישראליים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אני מסיימת, משפט אחרון. כמובן, מבחינתי הגיבור האולטימטיבי, שאני מאוד שמחה שעכשיו הוא מככב ב"בית התפוצות", בתצוגות החדשות – הרמב"ם. רמב"ם, רמב"ם, רמב"ם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת קסניה סבטלובה, תודה רבה. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – שהיה יכול לשלב את היכולת גם בליבה וגם בלימודי קודש. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני חוזר ומבקש: את משפטי הסיום – בתוך הזמן. אל תאלצו אותי לקטוע אנשים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אני התחלתי במשפט הסיום. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. ארבע דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אין בלבי אלא מסקנה אחת בלבד: החברה הישראלית הולכת ומזדקנת. אומנם זו מדינה צעירה, גילה 68, אבל היא מתנהלת לאה, עייפה, ארכאית, חסרת מעוף והשראה, מתבססת יותר על מה שהיה מאשר על מה שיהיה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> למה אתה מדכא בשעה כזאת? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> סליחה? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> למה אתה מדכא אותנו בשעה כזאת? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כמעט חצי מיליון בני אדם בישראל לא רוצים ללמוד לימודי ליבה – מרצון. הם מוותרים על הקדמה, מוותרים על המודרניזציה, מוותרים על חבירה אל העולם האמיתי, וזה לא יסולא בפז. זו מאסה כמעט קריטית במדינה שהיא סכיזופרנית: מצד אחד היא מתנהלת כמדינה צעירה בהישגים שלה – מדינת ישראל היא מדינה מצליחנית מאין כמותה – אבל מצד שני היא מרגישה – כך לפחות אני מרגיש – היא קשישה בפוליטיקה שלה וגם במדיניות שלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> המרפסת שם בצד ימין, אנחנו מבקשים קצת יותר בשקט. מנהלות הסיעה, קצת יותר בשקט. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מנהיגי המדינה, אדוני היושב-ראש, כמעט אינם פורשים. חברי הכנסת בישראל שורדים שנים ארוכות. יש כאלה ששוברים שיאים בצורה מדהימה. בישראל מורים לא נשלחים לפנסיה בגיל צעיר. אומנם תוחלת החיים הולכת ועולה, אבל ישראל לא ממש מתמודדת עם האתגרים בצורה רעננה, מכיוון שלמשל מורים שמלמדים 30 ו-40 שנה לא רק נשחקים, אלא הם מאבדים את הזיקה למקצוע שלהם. יתרה מכך, ישראל מזדקנת גם בחוקיה, מכיוון שבמקום להתמודד באומץ, ישראל אומרת: די, נקעה נפשי, קצה נפשי, אני לא רוצה להתמודד לא עם זכויות אדם, לא עם זכויות מיעוטים. וישראל אפילו לא מצליחה להגיע לאחידות תרבותית. אני לא אומר שישראל צריכה לחזור לכור ההיתוך, אבל מלחמות התרבות רק מוכיחות שישראל היא מדינה שהולכת ומזדקנת ומאבדת את זיקתה ואיננה מצליחה לרענן את שורותיה, איננה מצליחה לעשות שידוד מערכות. וכנסת ישראל, אדוני היושב-ראש, היא בבואה לחברה הולכת ומזדקנת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת עפר שלח. עשר דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. בוקר טוב, חברי חברי הכנסת. מה בסך הכול ביקשנו? מה בסך הכול ביקשנו? עשר שעות שבועיות שיבטיחו, אולי ייתנו ארגז כלים לחיים לאותם ילדים. ואני שואל: איך זה בכלל פוגע בלימודי הקודש? עשר שעות, זה הכול. ואני אפילו מוכן אם פעם תהיה לי האפשרות הזאת – וגם סיעתי, אני משוכנע, מוכנה – להוסיף עוד שעות ללימודי הקודש בתמורה לעשר השעות האלה. ואני מוכן ללכת להסדר נוסף: אתם תלמדו לימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים בבתי-הספר שלכם, וכדי שלא תגידו שמכריחים אתכם, בבתי-הספר הממלכתיים ילמדו לצורך העניין גמרא. נעשה חילופין. אדרבה, אני חושב שזה רק יוסיף לילדינו, יוסיף לתלמידי בתי-הספר הממלכתיים. אנחנו לא נגד. מה עניין ביטולם של אותם מקצועות כל כך חשובים? אתם, שנתתם ידכם לעניין הזה, גוזלים את עתיד ילדיכם, את עתיד 40,000 הילדים. זה עוול שאין עליו כפרה. חיי עוני – לזה אתם דנים אותם; חוסר יכולת להשתלב בשוק העבודה במקצועות ראויים, במקצועות מכניסים. הם לא יודעים אנגלית אפילו ברמה הבסיסית, חלקם אולי אפילו לא את לוח הכפל, ודאי וודאי שלא שברים. ושר החינוך, שר החינוך, לצערי בעניין הזה הוא צבוע. מצד אחד הוא מוביל במשך שבועות ארוכים קמפיין של חמש יחידות במתמטיקה, וזה נהדר, וזה מחייב, וזה מביא קדמה, ואפילו תמכתי. ומצד שני, במחי יד פוטר 40,000 תלמידים מלדעת את לוח הכפל. איזו איוולת. איזו איוולת. השבוע הורים פנו לשר החינוך בנט בקריאה, בתחינה, לפתוח מסלול מיוחד לילדיהם. ואני אומר לכם את זה: זה לא יבוא מלמעלה, מהבית הזה אולי; זה יבוא מלמטה, מאותם הורים שאנחנו במו-ידינו – או אתם במו-ידיכם, לא אנחנו – נוטלים מהם את אותו ארגז כלים שיקנה להם סיכוי לעתיד. הסיר מבעבע, רבותי, והציבור שלכם מבין שאתם פוגעים בילדים שלכם, והוא מגיב. הוא לא יישאר דומם. מאות הורים חרדים דורשים להקים זרם לימודים אלטרנטיבי עם לימודי ליבה – מתמטיקה, אנגלית ומדעים. ביטול לימודי הליבה – כך נכתב באותה כתבה ב"הארץ" – בחינוך החרדי הוא המסמר האחרון בארון מורשת לפיד. נו, באמת. אבל דווקא הוא מעורר קול זעקה במגזר החרדי, שלא מעוניין אולי בכפייה של לימודי אנגלית ומתמטיקה, אך כן ובהחלט מעוניין בבחירתם. אפילו הרדיו החרדי ביום שני בבוקר ראיין את חבר הכנסת יעקב אשר ושאל אותו שאלות קשות בנושא לימודי הליבה, והפטור, וביטול אותם לימודי ליבה, ולחץ אותו ושאל אותו חזור ושאול מדוע בוטלו לימודי הליבה. וסדרת הקושיות שהמטיר עליו אותו כתב, על חבר הכנסת, הן רק סימולציה, אבל ניכר היה בקולו של חבר הכנסת אשר כי השלווה שלו אוזלת. אם בתחנה חרדית – אמר – אני צריך להסביר זאת לקריין, אני בבעיה. כן, אתה בבעיה, חבר הכנסת אשר. אתה לא יודע להסביר את זה ברדיו של התחנה הביתית שלך, ואתה גם לא יכול להסביר את זה לחברי הכנסת שלך. חברי הכנסת החרדים השלימו השבוע את הבטחתם לבטל את כל "גזירות לפיד" מהקדנציה הקודמת, שומו שמים, אבל אם הם ציפו לתשואות מקיר לקיר בציבור החרדי, הם התבדו. מאות הורים חרדים הפנו השבוע עצומה לשר החינוך נפתלי בנט ובה הם דורשים הכרה כוללת בלימודי ליבה, לימודים לילדיהם, אלטרנטיבה חינוכית, אלטרנטיבה ללימודים קריטיים להצלחתם של ילדיהם בכל רובדי החיים, כדבריהם, שתפעל לצד המוסדות בסגנון הישן. ואנחנו לא נגד אותם מוסדות. אנחנו בסך הכול ביקשנו עשר שעות – ארגז הכלים לעתיד הילדים שלכם. מבחינה מסוימת זה היה השבוע הגדול של ש"ס ויהדות התורה. כפי שסיכמו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך נפתלי בנט, הקואליציה יזמה הליך בזק, שיושלם כנראה, לביטול החוק של שר החינוך הקודם שי פירון, ושנועד באופן הצהרתי – והוא מעולם לא יושם, מעולם הוא לא יושם – לכפות לימודי ליבה גם במוסדות שמקבלים רק תקצוב ממשלתי חלקי. ואני שומע את השקר הזה, שלצערי גם שר החינוך מוכר לנו אותו, וחוזר עליו לא אחת, על כך שדחינו את החוק ואת היישום שלו, והוא יודע היטב את האמת. אכן, החוק נדחה יישומו ל-2018, כי הסיעות החרדיות ביקשו להתארגן, ולא באנו לעשות להם דווקא; רצינו לעשות את זה יחד אתם. והסיבה השנייה – כיוון שלא היו מורים והיה צורך להכשיר מורים ללימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים, וזה לוקח זמן. ולכן, יישומו של החוק היה אמור להתבצע ב-2018, לא לפני כן. הוא מעולם לא יושם; שלוש שנים טווח עד ליישומו, כדי שהמערכת תתארגן. ואני בטוח שכשיושב-ראש ועדת החינוך עמד פה והסביר את ביטולו של החוק – אני בטוח, אדוני יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת, כמה ההסבר הזה ייסר אותך, שאפילו לא הצלחת לשכנע את עצמך, כי אני הרי מכיר אותך. ואם שר החינוך לא מתנגד לעניין הזה – לפחות שר האוצר. אדוני שר האוצר, איך נתת ידך לכך? גם ככה בתקציב שאתה עומד להגיש אין מנועי צמיחה, ואתה במו-ידיך כופה על המשק הישראלי פגיעה עצומה בצמיחה העתידית. אתה, אדוני שר האוצר, מדיר אוכלוסיות שלמות משוק העבודה. לא תהיה לכם כפרה. כל מי שיסייע לפשע הזה לקרות – בלעדיכם זה לא היה יוצא אל הפועל. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת עפר שלח, ואחריו – חבר הכנסת יאיר לפיד. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <עפר שלח (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש. האמת היא שאתה שואל את עצמך מה יש לומר, גם בשעה המאוחרת הזאת, גם אל מול האולם הריק הזה. הרי בסופו של דבר ייכנסו לפה כל מיני אנשים עוד מעט, עוד כמה דקות, טרוטי עיניים ומובהלים, כדי להצביע ולא לזכור על מה הם מצביעים, בעיקר מול שולחן הממשלה הריק הזה. השר שטייניץ, אתה אולי עושה טובה לעצמך שאתה אפילו לא יושב לידו, כדי שלא – אתה ממלא את תפקידך בתור השר התורן, אבל אפילו לא יושב לידו. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> הכיסאות של חברי הכנסת הרבה יותר נוחים. <עפר שלח (יש עתיד):> אה, הבנתי, לכן כל כך הרבה אנשים נמנעים מלהיות שרים. ולכן הוספנו היום לדעתי שר, סגן שר ללא תיק, או סגן תיק ללא שר, או משהו מאלה. זה כנראה הכיסאות. לא ידענו את זה, יובל, אני מודה לך. ומה תעשה? הפליא פה חברי מיקי לוי בנתונים. גם אני הכנתי נתונים, שהרי אנחנו, שלמדנו ליבה, ולמדנו לחפש באינטרנט, לכל אחד מאתנו יש לא נתון אחד אלא הרבה: 71% מהגברים החרדים בעלי תואר אקדמי עובדים; רק 34% מאלה שאין להם תואר אקדמי עובדים. שנת לימודים – לפי דוח של מרכז טאוב – שנת לימודים, מה שנקרא חילונית, זאת אומרת כוללת לימודי ליבה, מוסיפה לאדם 8% להכנסתו; שנת לימודים שאיננה כזאת מוסיפה רק 4%. את מי נזיז עם כל הנימוקים ההגיוניים האלה, מיקי? למי זה אכפת? ואני, כמו שאמרתי בדיון בקריאה הראשונה של החוק הזה, אין לי – אני לא מפנה דיבור ואין לי שום טענה לחברי הכנסת החרדים, באמת. יש לי טענה למי שמתיימרים לקחת אחריות, מי שלוקחים על עצמם את התפקידים בממשלה שהם תפקידי אחריות, שבסופו של דבר היא שצריכה לבוא לידי ביטוי בתוצרים, בתוצר של מערכת החינוך בישראל, במספר האנשים המועסקים בישראל, בצמיחה בישראל. והאנשים האלה אפילו לא טורחים להיות פה. ראש הממשלה לא יהיה פה בהצבעה ושר החינוך לא יהיה פה בהצבעה. שר החינוך לדעתי כבר איננו חבר כנסת, אז הוא פטר את עצמו מהצרה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> הוא חבר כנסת. <עפר שלח (יש עתיד):> בנט כן? חבר כנסת? <קריאות:> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> סליחה, גפני, זה גדול עלי, כל הנפתולים האלה. ושר האוצר, גם הוא לא יהיה פה. ואזרחי מדינת ישראל, שתאמינו לי, אף אחד מהם לא מסתכל בזה בשעה הזאת, אבל הם יקומו מחר בבוקר ויסתכלו על כל העניין הזה בתדהמה, ויגידו: מה אחריותם של האנשים האלה בסופו של דבר למדינה שהם מתיימרים להוביל? מה אחריותם למערכת שמופקדת בידם, למיליארדים שמופקדים בידם? לאיזה תוצרים? מה, הם לא מבינים שבסופו של דבר אנחנו נעמיד פה מערכת חינוך שתלמיד אחרי תלמיד, עשרות-אלפי תלמידים בשנה, אחרי תיקון החוק הזה היא דנה אותם לחיים שבהם הם לא יוכלו לעבוד בעבודה שמספיקה למחייתם, לחיים שבהם הצורך שלהם – אם הם ירצו לשנות את חייהם – להתחיל מאפס או אפילו מתחת לזה, יהיה כל כך קשה שספק אם חלק מהם או רובם יוכלו לעמוד בזה? והתשובה היא, כמובן: לא אכפת להם. וכאן נכנס האלמנט שאתו הכי קשה להתמודד, והוא הציניות. שהרי בסופו של דבר – אמרתי את זה בדיון בקריאה הראשונה – ראש הממשלה אפילו לא מעמיד פנים שכל הדבר הזה נובע מאיזושהי מדיניות; הוא לא מעמיד פנים שכל הדבר הזה נובע מאיזשהו חזון; הוא אפילו לא מנסה להתמודד עם העובדה שהוא עצמו עמד בראש אותה ממשלה – וכמובן, נפתלי בנט היה חבר בה – בראש אותה ממשלה שעשתה את כל הדברים שאתם מגלגלים אחורה ושמחים שמחה גדולה שהורדתם את הגזירות של יש עתיד ויאיר לפיד מפני הארץ. החזרתם את הבורות, החזרתם את ההשתמטות. איזה הישגים, פשוט תענוג. ושוב, זה לא מכוון לחבר הכנסת אשר. אתה, הרי, השקפת עולמך איננה כהשקפת עולמי. אין לי ויכוח אתך. זה מכוון לאדם שאין לו השקפת עולם, שכל מה שיש לו זה שותפים קואליציוניים, ואם יש להם 19 חברי כנסת או יש להם שישה חברי כנסת, זה ממש לא משנה – הם מנהלים את עולמו, שהרי אין לו עולם פרט לכיסא המאוד-לא-נוח, אמר השר שטייניץ, שעליו הוא יושב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, עפר שלח, בבקשה. <עפר שלח (יש עתיד):> ומכיוון שהאיש הזה איננו כאן, אז נאמר: אפילו את הכבוד לבוא לפה ולהיות שותף להצבעה הזאת הוא לא חולק לא לנו ולא לציבור. תודה רבה לכם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יאיר לפיד, ואחריו – סגן השר מאיר פרוש ישיב, יסכם. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הכנסת מצביעה הלילה על ביטול לימודי המתמטיקה והאנגלית במגזר החרדי. כמובן, זו החלטה מיותרת, שתגרום נזק לדור שלם של צעירים, תמנע מהם את הזכות להתפרנס. זו החלטה שאין לה שום זכר בכל תולדות היהדות. הגאון מווילנה היה גאון במתמטיקה, הרמב"ם היה רופא, שלמה המלך דיבר 70 שפות. אז האם יש בבית הזה אנשים שמתיימרים לייצג את היהדות טוב יותר או להבין אותה טוב יותר מהגאון מווילנה? מהרמב"ם? משלמה המלך? ברור שלא. אבל בעצם לא על זה אנחנו מצביעים היום. אנחנו יודעים את האמת; לא על מתמטיקה ואנגלית אנחנו מצביעים היום, אנחנו מצביעים על השאלה: מהי ריבונות? האם למדינה יש הזכות להגדיר לאזרחיה כללים וחוקים, או שאסור לה להתערב בחייהם? האם המדינה היא קבוצה אחת של אנשים עם מטרה משותפת, או אוסף מקרי לגמרי של קהילות אוטונומיות שאסור להתערב בחייהן? האם מותר למדינה לשלוח לאזרחים צו גיוס, לקבוע להם תוכנית לימודים, להחליט בשבילם אילו מסים הם ישלמו, או שכל חובה אזרחית כפופה בעצם למשא-ומתן פוליטי? האם לכל אזרח במדינת ישראל יש את אותן זכויות ואת אותן חובות, או שזה עניין של מפלגות, ושל משא-ומתן קואליציוני, ושל סחטנות פוליטית שנעשית ברגע הנכון מול ממשלה שאיבדה את הכוח ואת הרצון לשלוט באזרחיה? אלו שאלות כבדות משקל ומהותיות, ואסור לנו להתעלם מהן. <יעקב אשר (יהדות התורה):> למה לא ניסית לגייס את הערבים? <יאיר לפיד (יש עתיד):> דווקא מפני שישראל היא מדינת כל קהילותיה, דווקא מפני שאנחנו כל כך שונים זה מזה, אנחנו צריכים שתהיה פה מערכת מוסכמת, קשיחה, של כללים, ואנחנו צריכים שהיא תהיה מערכת פשוטה ומובנת ושכולם יצייתו לה. ונגד זה הם נאבקים, ועל זה החוק שבו מדובר היום. לא על החופש מלימודי מתמטיקה ואנגלית נלחמים פה חברינו החרדים. הם יודעים בדיוק כמוני שאין שום סתירה בין מתמטיקה ואנגלית לבין היהדות. הם יודעים שההתנגדות לחוק הזה ברחוב החרדי היא עצומה. אבל לא על זה הם נלחמים. הם נלחמים על זכותם להתעלם מן החוקים, על להיות מעל החוקים; הם נלחמים כדי שהבית הזה יצהיר במו-אצבעותיו שהחוקים הם לא לכולם, שהם לא חלים על כולם, ושלא כולם כפופים להם; הם נלחמים על זכותם להתעלם. והממשלה, ממשלת ישראל הריבונית, היא שמסייעת להם. למה? כי לא אכפת לה. כי אנחנו יושבים מול ראש ממשלה ושרים שעסוקים רק בעצמם, כי הם נורא נורא נורא רוצים להיות בשלטון, אבל אין להם שום רצון לשלוט. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת יאיר לפיד. סגן שר החינוך הרב מאיר פרוש – איך להגדיר את זה? מסכם את הדיון; משיב; משתתף בדיון. אדוני סגן השר, יש איזה עניין לעשות עיקוף גדול כשעולים? עושה והולך. הולך ועושה. בבקשה, אדוני. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני איש אגודת ישראל, וכאן אני בתוך המסגרת של יהדות התורה. אגודת ישראל של לפני קום המדינה – היום בעצם יהדות התורה היא שמייצגת את הציבור החרדי – לפני יותר מ-70 שנה, כאשר אירופה בערה, כאשר אירופה נחרבה, גם סרטיפיקט, רישיון עלייה, היה קשה ליהודי חרדי לקבל כדי לעלות לארץ. אז, בימים ההם, כאשר לא היו לנו סרטיפיקטים, סרטיפיקט אחד נתנו, בין השאר, לאחד המיוחדים בימים ההם, שאגודת ישראל הקציבה עבורו ובניו סרטיפיקט. זה היה הרב מבריסק, זכר צדיק וקדוש לברכה, והוא עמד בראש הפירמידה של אלה אשר דגלו ודוגלים בהקפדה מיוחדת שלא משנים כלום מאז ניתנה התורה בהר-סיני. כאשר החלו לדון אחר קום המדינה והכינו את חוק לימוד חובה, הרב מבריסק – ואמרתי את זה גם בשבוע שעבר – הוא שפעל והשיג את סעיף 5 בחוק זה תחת הכותרת "פטור", ויהדות התורה מרגישה מחויבת – אם לבנו, למשפחתו, לבני הקהילה הזאת – שיוכלו להמשיך ללמוד במוסדות פטור בלי מעורבות כלשהי. חברי חברי הכנסת, אני רוצה שתדעו: יש כאלה מוסדות, מוסדות פטור, שגם לא מוכנים לקבל שום תמיכה, שום אגורה מהמדינה. ואנחנו מחויבים שלא יאונה להם שום דבר, מטוב ועד רע, ושאף אחד לא יתערב להם. זו בעצם מחויבות שלנו. העזרה והמעורבות שלנו להבאתו של הרב אז זו בעצם ערבות שלנו שנדאג לכל מבוקשם. ככה אנחנו מרגישים. אני רוצה להקריא את סעיף 5(א) הידוע בחוק לימוד חובה, התש"ט. וכך נאמר תחת הכותרת "פטור": "השר רשאי להורות, בהוראה שתפורסם ברשומות, כי ההורים של ילדים ושל נערים, וכן הנערים עצמם הלומדים באופן סדיר במוסד חינוך המתואר באותה הוראה, ואינו מוסד חינוך מוכר – יהיו פטורים מן החובות המוטלות עליהם לפי סעיף 4". בימים ההם, תש"ט, מי שהיה שר החינוך היה מי שלימים היה גם נשיא המדינה השלישי, שניאור זלמן שזר; אז קראו לו רובשוב. הוא כותב בח' בניסן תש"י לרב יצחק מאיר לוין: "שר ורב וידיד נעלה, היום קיבלתי את מכתבך מיום ג' ניסן, והנני ממהר לענות לך ולהרגיעך, ואודה לך מאוד אם תואיל להרגיע בשמי" – אני מקווה שהמחנה הציוני רוצה לשמוע את מה שכתב שזר – "ואודה לך מאוד אם תואיל להרגיע בשמי את הרבנים הגדולים החרדים כמוך לעניין תלמודי-התורה ביישוב הישן. בראותי כי יום ביצוע החוק מתקרב ועניין הביקור מתמהמה, באשמת שנינו, מסרתי את רשימת הת"תים, כפי שסימנת אתה, למנהל אגף החינוך הד"ר בן יהודה, עם הוראה מפורשת לפטור אותם מחובת חינוך החובה" – גם לפני הביקור – "אולם אינני רוצה שנשחרר את עצמנו – – – מחובת הביקור בכל שעה אחרת, ואם נראה צורך בתיקונים סניטריים או חינוכיים או בשיפורים אחרים שנסכים עליהם שנינו, נדרוש את ביצועם". "הייתי מאוד רוצה כי תדע, שלא רק אני" – תשמעו, חברי, שזר כותב לרב לוין. מר שזר, השר שזר, נשיא המדינה שזר כותב לרב לוין – "הייתי מאוד רוצה כי תדע, שלא רק אני אלא כל חברי הממשלה חדורי הכרה, כי את המדינה העברית חובה לבנות על יסודות סבלנות הדדית ושיתוף נאמן של כל כוחות האומה. ועם כל רצוננו העז לאחד את האומה" – כמו שביקש קודם חבר הכנסת לפיד – "עם כל רצוננו העז לאחד את האומה איחוד מדיני ותרבותי, אנו חרדים לכך שאיש עברי דתי ירגיש עצמו נגאל בתוך המדינה, וחלילה לנו להעביר מישהו על מידותיו והנהגותיו המסורתיות. מובטחני כי על אף הגילויים המרים של החודשים האחרונים הכרה זו תתברר גם לעצבניים ביותר אשר בקרב חברי ובקרב חבריך גם יחד." שמעתי פה חברים שדיברו, מכל סיעות הבית, ואתייחס לכמה מהם. חבר הכנסת עמר בר-לב – וגם מיקי לוי, אבל עמר בר-לב שאל את השאלה הזאת: יש עבירה בללמוד חשבון? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> יש עבירה? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לא. שאלת: יש עבירה בללמוד חשבון? קודם כול, אני רוצה לומר לך: לומדים חשבון. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני יודע. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לומדים. גם אנחנו לומדים. למדתי במוסד פטור. למדתי חשבון. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זה מה שאמרתי. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אמר מיקי לוי: איזו איוולת, לא לומדים לוח הכפל, הוא אמר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא, אמרתי ש-90% לומדים. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני רוצה לומר למיקי לוי שוב: שקר גס. לומדים במוסדות פטור לוח הכפל. אבל שאלת: יש עבירה בללמוד חשבון? אין עבירה. לומדים גם חשבון. אבל לבנים, כך אנחנו מאמינים, יש מצווה ללמוד כמה שיותר תורה. את המצווה "והגית בו יומם ולילה" יש דווקא לבנים. אם נשאלת השאלה: למה בנות לומדות? כי לבנים יש את המצווה. ולכן, את מה שמחויבים לדעת מלמדים גם במוסדות פטור. לא מבטלים הערב את חוק הליבה. היום, כאשר נאשר את החוק, נאמר שאלה שלומדים במוסדות הפטור חשבון או עברית או דקדוק, כל שהם לומדים, הם לומדים את זה כי את זה הם צריכים; לא מכיוון שהמדינה מחייבת אותם ליבה – כי את זה הגאון מווילנה למד, את זה הרמב"ם למד. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> העיקר שילמדו. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לומדים את זה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> נו, מצוין. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מי סיפר לכם שלא לומדים את זה? איזה מין הסתה זו שלא לומדים חשבון? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זה מה שאמרתי. זה מה שאמרתי. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> זה שקר גס. לא נכון. לומדים את מה שלמדו לפני 100, 200, 300, 3,000 שנה – לומדים חשבון. אז שאל חבר הכנסת חסון: אני מבין שבגולה הלכתם עם כובע ועם חליפה כזאת, וכך רציתם, כדי שלא תתבוללו. מי אומר שלהתבולל זה רק בין עם לעם? יכול גם להיות שאני בתוך יהודים, אבל אם יש יהודים שלא מתנהגים כמוני, אני מבקש להיראות שונה. לא אמרתי שאתה שאלת – חבר הכנסת חסון שאל. אז האם זה אוסף מקרי של קהילות, חבר הכנסת לפיד? כן, זה אוסף מקרי של קהילות. יש פה קיבוץ גלויות שהביאו לכאן, במיוחד אחרי מה שקרה בשואה. דרך אגב, שמעתי את חברת הכנסת גלאון שואלת: מה זאת אומרת, המדינה לא צריכה לממן אותם. לא רוצה לפתוח את השאלה הזאת. לפני המדינה החרדים אמרו שמגיע להם יותר סרטיפיקטים מאשר 6%. למה לא נתנו להם – רק 6%? אלה שבסוף הקימו את המדינה, למה נתנו להם רק 6%? בגלל שלא למדנו ליבה אז? אני רוצה לומר שאנחנו צריכים להפסיק את השיח הזה של שנאה בינינו, ולספר סיפורים ושקרים פה, כי האמת היא שמה שלמדו תמיד, לפני 200 ו-300 ו-170 שנה, לומדים היום בתלמודי-תורה פטור, לא פחות אבל גם לא יותר. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לסגן השר. יושב-ראש הוועדה מעוניין לסכם את הדיון? <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> לא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא. אנחנו עוברים, אם כן – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – – אנחנו – – – <קריאה:> עוברים להצבעה, דוד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי חברי הכנסת, נא תפסו את מקומותיכם. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 35), התשע"ו–2016. מי מנהל מולי את העניין באופוזיציה? חבר הכנסת מאיר כהן. אנחנו מתחילים להצביע על ההסתייגויות. הסתייגות לסעיף 1 – אנחנו מצביעים? <מאיר כהן (יש עתיד):> מורידים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מורידים את ההסתייגות. אם כן, אנחנו מצביעים על סעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד ומי נגד? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בעד ההסתייגות, בעד ההסתייגות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מצביעים עכשיו על הסעיף. הצבעה מס' 23 בעד סעיף 1 – 55 נגד – 11 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 55 תומכים, 11 מתנגדים. הסעיף התקבל. הסתייגות מס' 1 לסעיף 2? <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברים, אני לא יכול להתנהל מול עשרה אנשים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> על מה הייתה ההצבעה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עכשיו ההצבעה הייתה על סעיף 1, כנוסח הוועדה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, לא הבנו את זה. בלבלת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא בלבלתי אתכם. אני מתנהל מול חבר הכנסת מאיר כהן – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אמרת הסתייגות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ממש לא. חברים, תתרכזו גם בשעה הזאת של הלילה. אמרתי את הדברים בצורה ברורה, בצורה ברורה. חבר הכנסת מאיר כהן הוריד את ההסתייגות לסעיף 1, והצבענו על הסעיף. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, היושב-ראש, הוא בלבל אותנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ידידי היקר, הוא בלבל אתכם – תבואו אליו בטענות. אנחנו עוברים להצביע על ההסתייגות לסעיף 2. <מאיר כהן (יש עתיד):> לסעיף 2. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כן. האם אנחנו מצביעים על ההסתייגות? <מאיר כהן (יש עתיד):> מצביעים על ההסתייגות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מצביעים כעת על ההסתייגות לסעיף 2 של חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד; של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; ושל חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג׳, מיכל רוזין ותמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, 40 מתנגדים. ההסתייגות לא התקבלה. לחלופין – חבר הכנסת מאיר כהן, מצביעים על לחלופין א'? <מאיר כהן (יש עתיד):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לחלופין א' לסעיף 2 – אנחנו מצביעים. מי בעד ומי נגד? <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מצביעים, תתרכזו, הסתייגות לחלופין א' לסעיף 2. מי בעד ומי נגד? אני מבקש מכולם להתרכז. <דוד ביטן (הליכוד):> אתה מדבר מהר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, אני לא מדבר מהר. תתרכז, יושב-ראש הקואליציה. <דוד ביטן (הליכוד):> אתה מדבר מהר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אל תדבר עם אחרים. תתרכז בהצבעה. <דוד ביטן (הליכוד):> מה זה תתרכז? מה, אני עובד אצלך? הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (א') של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, 40 מתנגדים. לחלופין א' לא התקבלה. לחלופין ב' – מצביעים? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תדבר יותר לאט. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מצביעים עכשיו על לחלופין ב' לסעיף 2. מי בעד ומי נגד? <דוד ביטן (הליכוד):> אתה צריך להגיד שאתה מצביע על הסתייגות. תגיד את זה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> בצלאל, העם אתך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני יושב-ראש הקואליציה, כשתהיה כאן בראש תלמד אותנו איך מנהלים הצבעות. תודה. <דוד ביטן (הליכוד):> לא רוצה להיות בראש. עזוב, אני משאיר אותך. בצלאל, תגיד הסתייגות. הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ב') של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, 40 מתנגדים. גם הסתייגות לחלופין ב' לא נתקבלה. אנחנו מצביעים על ג'? <מאיר כהן (יש עתיד):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לחלופין ג' בהסתייגויות על סעיף 2. מי בעד ומי נגד? <יואב קיש (הליכוד):> מילת המפתח היא הסתייגות. הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ג') של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 בעד, 40 מתנגדים. גם ההסתייגות הזאת נפלה. האם אנחנו מצביעים על הסתייגות לחלופין ד'? <מאיר כהן (יש עתיד):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מצביעים עכשיו על הסתייגות לחלופין ד'. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 28 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ד') של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, 40 מתנגדים. גם הסתייגות לחלופין ד' לא התקבלה. הסתייגות לחלופין ה'? אנחנו מצביעים עכשיו על הסתייגות חלופית ה' לסעיף 2. מי בעד ומי נגד? <דוד ביטן (הליכוד):> הסתייגות? נגד. הם פה מפריעים לי, אז תשים לב. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כולם מפריעים לך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מפריעים לך. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> ביטן, אתה יכול לשבת גם. הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ה') של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, 40 מתנגדים. כל ההסתייגויות לסעיף 2 נפלו. אנחנו מצביעים כעת על סעיף 2 כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 30 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 40 נגד – 28 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 40 בעד, 28 מתנגדים. סעיף 2 התקבל בקריאה שנייה כנוסחו על-פי הוועדה. אנחנו עוברים לסעיף 3. חבר הכנסת מאיר כהן, אנחנו מצביעים על ההסתייגות לסעיף 3? <מאיר כהן (יש עתיד):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מצביעים כעת על ההסתייגות לסעיף 3. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 31 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 3 לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, 41 מתנגדים. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו מצביעים על הסתייגות לחלופין א'? <מאיר כהן (יש עתיד):> לא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא. ב'? <מאיר כהן (יש עתיד):> לא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא. ג'? <מאיר כהן (יש עתיד):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מצביעים כעת על לחלופין ג' בהסתייגויות לסעיף 3. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 32 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ג') של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 3 לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 21 תומכים, 41 מתנגדים. ההסתייגות לא התקבלה. הסתייגות ד' – מצביעים? לא. לחלופין ה'? לא. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28. מה אמרתי? מה לעשות. 41 תומכים, 28 מתנגדים, אני מתנצל. לחלופין ד' – לא מצביעים. לחלופין ה'? גם לא מצביעים. לחלופין ו'? <משה גפני (יהדות התורה):> ההפך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הפרוטוקול יודע. 28 בעד ו-41 נגד, ולכן ההסתייגות לא התקבלה. ד,' ה' – לא; ו' – לא; ז' – לא; ח' – לא; ט' – לא. י' – כן. אנחנו מצביעים כעת על הסתייגות לחלופין י'. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 33 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (י') לסעיף 3 של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, 41 מתנגדים. כל ההסתייגויות לסעיף 3 לא התקבלו. אנחנו עוברים כעת להצביע על סעיף 3 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 34 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 41 נגד – 28 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 41 תומכים, 28 מתנגדים. סעיף 3 התקבל גם הוא. סיימנו את ההצבעה בקריאה השנייה. אנחנו כעת מצביעים על כל החוק כולו בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 35 בעד החוק – 41 נגד – 21 נמנעים – אין חוק לימוד חובה (תיקון מס' 35), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 41 תומכים, 21 מתנגדים. הצעת חוק לימוד חובה (תיקון מס' 35), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה השלישית. חבר הכנסת גפני, אתה בטוח שאתה רוצה לברך בשעה כזאת? אתה בטוח שבשעה כזאת אתה רוצה לברך? טוב. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, רק מילה. אני רוצה להודות לסגן שר החינוך הרב פרוש שהוביל את המהלך הזה. אני רוצה להודות לחברים שהיו שותפים להצעת החוק. אני רוצה להודות ליושב-ראש הקואליציה דוד ביטן. אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת החינוך יעקב מרגי על ההובלה של החוק החשוב הזה בוועדת החינוך. אני מבקש, רבותי חברי הכנסת, אני מבקש, אם אפשר – חבר הכנסת מרגי, אני מודה לך על ההובלה של החוק בוועדת החינוך – לעשות את זה מהר ומקצועי וטוב. ואני מודה לכל מי שתמך בעניין הזה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת גפני. <הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 51), התשע"ו–2016> [מס' מ/1058 ומס' פ/3122/20; "דברי הכנסת", חוב' ל"ג, עמ' 15201; נספחות. ] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים, בעזרת השם, לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 51), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. <קריאה:> ניסן, קצר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני דווקא חושב שעכשיו מותר לאדוני לעשות קצת פיליבסטר לאופוזיציה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני רוצה להביא בפניכם הצעת חוק של שניים מבכירי חברינו, של דוד ביטן, יושב-ראש הקואליציה, ושל מרב מיכאלי – יושבת-ראש האופוזיציה, נגיד? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מרכזת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מרכזת האופוזיציה. מאחר שהשעה מאוחרת אגיד את זה רק בראשי פרקים. מדובר על מסלול מקוצר בהוצאה לפועל עד סכום של 10,000 שקל. זה פועל בהצלחה בלתי רגילה זה שבע שנים, וכל שנה נותנים לזה הארכה, והגיע הזמן שנהפוך את זה לקבע. אז מאחר שנדמה לי שאין שום התנגדות, ואין כלום, וזה של הקואליציה והאופוזיציה ביחד, אני מציע לחברי ומבקש שנאשר את זה בקריאה השנייה והשלישית. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה. כאמור, לחוק אין הסתייגויות. יש כמה בקשות דיבור. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת אילן גילאון – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חברת הכנסת תמר זנדברג – גם היא אינה נוכחת. חברי הכנסת, תפסו נא מקומותיכם. אנחנו עוברים כעת להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 51), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? החוק כולו בנוסח של הוועדה. הצבעה מס' 36 בעד סעיפים 1–8 – 32 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–8 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 32 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית, חברים. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 37 בעד החוק – 32 נגד – אין נמנעים – אין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 51), התשע"ו–2016, נתקבל. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לצערי, אין לי יכולת למנוע את זה ממך, גם בשעה כזאת. 32 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 51), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה השלישית. מבקשת להודות אחת מיוזמות החוק, חברת הכנסת מרב מיכאלי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה זה אחת? ה-יוזמת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, זה לא למרות השעה המאוחרת, זה במיוחד בגלל השעה המאוחרת. נשארנו פה עד 04:00 בשביל להעביר את החוק ולא נגיד תודה רבה? אני רוצה, ברשותכן וברשותכם, חברות וחברים, להגיד א. תודה כמובן לשותפי, יושב-ראש הקואליציה דוד ביטן, ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק והמשפט ניסן סלומינסקי, לאנשי רשות האכיפה והגבייה, שבאמת עושים עבודה מצוינת, למשרד המשפטים. אני רוצה, ברשותכם, בכל זאת להגיד מילה. 700,000 אזרחיות ואזרחי ישראל יש להם תיקים בהוצאה לפועל, חברות וחברים. זאת החצר האחורית של מדינת ישראל. חובה עלינו לחסל את החצר האחורית המוזנחת הזאת. המסלול המקוצר הוא אחת הדרכים למנוע מעוד אנשים להיכנס אליה. אז באמת, ברכות לנו שהעברנו את החוק הזה כמסלול קבוע, ואינשאללה נמשיך ונצמצם את החצר הזאת. תודה רבה. לבקשת היושב-ראש אתן עוד דקה. אמרתי 700,00 אנשים ואנשות בישראל שיש להם תיקים בהוצאה לפועל. יש להם 2.5 מיליון תיקים בהוצאה לפועל. מדובר בעשירונים הנמוכים ביותר, בציבור העני והענייה ביותר במדינת ישראל, שמוצאת את עצמה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כן, צודק אדוני יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, שמזכיר לי שכל 700,000 האיש האלה, עם 2.5 מיליון התיקים, איש ואישה, עומדים על חוב של 635 מיליארד שקלים, שמתוכם 10% בקושי, 65 מיליארד, הם חוב מקורי, הם הקרן. אז עכשיו אני רק אגיד לסיום שיש לנו פרויקטים משותפים מרובים, לקבוצת חברות וחברי הכנסת, שפועלים לצמצום ההוצאה לפועל, להורדת הריבית, הורדת שכר טרחה, ביטול כל מיני קנסות והיכולת להיכנס לחובות כל כך גדולים – שלא נעמוד במצב האידיוטי הזה של 650 מיליארד שקל חובות לא אמיתיים בעולם הזה. תודה, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה על התודה. <הצעת חוק הבטחת הכנסה (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ו–2016> [מס' כ/1035; "דברי הכנסת", חוב' כ"ד, עמ', חוב' ל"ה, עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים כרגע לסעיף 15 בסדר-היום שלנו: הצעת חוק הבטחת הכנסה (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. בשם יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות מציגה את החוק חברת הכנסת מירב בן ארי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מירב, קצר. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני אעשה את זה בקצרה. גם אני, לא נעים לי כבר השעה הזאת. ממש ב-30 שניות. חוק הבטחת הכנסה – חבר הכנסת ביטן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני יושב-ראש הקואליציה. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> חוק הבטחת הכנסה בעצם נותן רשת ביטחון סוציאלית – אני אגיד בקצרה. יש במדינה ישראל עוול היסטורי משנת 2003, עוול שבעצם הורים עצמאים, ברגע שיוצאת לעבוד – זה בדרך כלל אם חד-הורית – מקזזים לה את מזונות הילדים. זה דבר נורא, זה דבר שרואה את מזונות הילדים כקצבה, למרות שהם לא קצבה. אני חושבת שצריך לבטל את זה. כרגע זה לא על השולחן; כרגע מורידים את הקיזוז. אם עד עכשיו קיזזו לאם החד-הורית 60%, עכשיו הורדנו את זה פה בהצעת החוק של חבר הכנסת חיים כץ, שר הרווחה, ל-25%. אני חושבת שזו הצעת חוק טובה. אני חושבת שנכון, היינו מעדיפים להוריד בכלל את ה-60% האלה, אבל לפחות, מה שנקרא בתנאים הקיימים, זו הצעת חוק טובה, ולכן אני מציעה גם להוריד את ההסתייגויות וגם להצביע בעד. אני כן רוצה להודות לצוות הוועדה, למנהלת הוועדה ענת כהן שמואלי, ליועצת המשפטית שמרית שקד ולשאר הצוות, על העבודה. אני רוצה להודות לשר העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ. כתוב גם תודה לי, אז תודה לי. תודה לחבר הכנסת אלי אלאלוף, ולילה טוב. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, אנחנו לא ננמק את ההסתייגויות אבל נצביע עליהן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בסדר גמור. חברים, תפסו נא מקומותיכם. אנחנו עוברים כעת להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק הבטחת הכנסה (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ו–2016. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אבקשך להיות מרוכז, כדי לשמוע אם אנחנו בהסתייגות או בסעיף. אנחנו מתחילים מן ההסתייגויות. יש לנו הסתייגות לסעיף 1 של חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, האם אנחנו מצביעים על ההסתייגות? אנחנו לא מצביעים על ההסתייגות. אנחנו עוברים כעת, אם כן, להצביע על סעיף 1 וסעיף 2, שאין עליהם הסתייגויות – כנוסח הוועדה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 38 בעד סעיפים 1–2 – 31 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 31 תומכים, אין מתנגדים. הסעיפים האלה התקבלו. סעיף 1 וסעיף 2 התקבלו בקריאה שנייה. עכשיו אנחנו עוברים להצביע על ההסתייגות של המחנה הציוני לסעיף 3, בסדר? אנחנו מצביעים על ההסתייגות – את כל חברי הכנסת? זה מה שאמרתי. הרשימה המשותפת וגם – אז מרצ אינם, אורלי לוי איננה, וחבר הכנסת אוסאמה סעדי, נדמה לי שאיננו פה, בתוך ההתנגדות הזאת. לא, אבל הוא לא נמצא בתוך ההתנגדות הזאת, ההסתייגות. ואמרה לי כאן נציגת המחנה הציוני שהיא מבקשת שלא לנמק אלא להצביע. אז אנחנו מצביעים כעת על ההסתייגות לסעיף 3 של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; של זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ; של חבר הכנסת מאיר כהן; של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; ושל קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 39 בעד ההסתייגות – 9 נגד – 20 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, חבר הכנסת מאיר כהן, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לא נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תשעה תומכים, 20 מתנגדים. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו מצביעים כעת על סעיף 3 כנוסח הוועדה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 40 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 31 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 31 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. סעיף 3 התקבל בקריאה שנייה. יש לנו הסתייגות לסעיף 4 של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אשר איננה נוכחת, ואשר על כן אנחנו לא מצביעים על ההסתייגות. אנחנו מצביעים כעת על סעיפים 4 ו-5 כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 41 בעד סעיפים 4–5 – 31 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 4–5 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 31 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. סעיפים 4 ו-5 התקבלו אף הם בקריאה שנייה. סיימנו את ההצבעה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים כעת להצביע על הצעת חוק הבטחת הכנסה (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 42 בעד החוק – 31 נגד – אין נמנעים – אין חוק הבטחת הכנסה (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 31 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שלישית ונכנסת אחר כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016> [מס' מ/1002; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 9239; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו חוזרים לסעיף 13 שבסדר-היום: הצעת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את ההצעה, בקצירת האומר, יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם. אדוני, בבקשה. <קריאה:> מה זה "קצירת האומר"? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> באומר קצר. זה, מי שלא לומד ליבה מסתבך אחר כך עם הדברים האלה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפני הכנסת את הצעת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016 – – דוד ביטן, אתה מפריע לי. ביטן, אני אשאיר אתכם פה עד 08:00. <מירב בן ארי (כולנו):> לכולם הוא מפריע. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, שיזמה הממשלה. חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה נחקק בשנת 2012. החוק איגד לראשונה את גופי הכבאות בישראל תחת רשות אחת והסדיר את סמכויותיה ותפקידיה. בשל הניסיון שהצטבר מאז הוקמה הרשות וליקויים שהתגלו בחוק עם הזמן, מוצע לבצע בו כמה תיקונים. ראשית, מוצע להרחיב את האמצעים המשמעתיים שניתן לנקוט כלפי מתנדבי הרשות. כיום למתנדבי הרשות נתונות הסמכויות הנתונות לכבאי, ובמקרים מסוימים אף לקצין. עם זאת, מאחר שהם אינם עובדי מדינה, הדין המשמעתי החל עליהם הוא הדין הפנימי של הרשות בלבד, בשונה מעובדי הרשות שאינם מתנדבים, שעליהם חל גם הדין המשמעתי החל על עובדי מדינה. מוצע לקבוע כי נוסף על עונשי התראה, נזיפה או הפסקת התנדבות החלים על מתנדבי הרשות מכוח חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, יוסף עונש של הגבלת ההתנדבות. אמצעי זה ירחיב את אפשרויות הענישה כלפי מתנדבים ויאפשר כלי ביניים אל מול האמצעי הדרסטי יותר הקיים כיום בחוק, של הפסקת ההתנדבות באופן מוחלט. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תיקון נוסף בהצעת החוק עוסק בהרחבת סמכויות צוותי הכיבוי המפעליים. לפי החוק כיום, בסמכות הנציב להורות כי במפעלים מסוגים שקבע השר לביטחון הפנים, באישור ועדת הפנים של הכנסת, יוקמו צוותי כיבוי מפעליים. נוסף על כך, בסמכותו להביא להקמתם של צוותים אלה גם בדרך של הסכם עם המפעל. מטרתם של צוותי הכיבוי האלה – לתת מענה מיידי על סיכוני אש שקיימים במפעלים אלה בשל החומרים המצויים בהם. בהצעת החוק מוצע להרחיב את סמכויותיהם של צוותי הכיבוי המפעליים כך שבמפעלים שיקבע השר, באישור הוועדה, שיש להם – – <דוד ביטן (הליכוד):> דודי, לא צריך את הכול, תגיד "וכדומה". <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – סיכון מיוחד לאירוע חומרים מסוכנים, ניתן יהיה להסמיך את צוותי הכיבוי לטפל גם באירועי חומרים מסוכנים. אני יכול לקצר? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כן. אם ביטן מבקש להצביע – – – <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> בסדר. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, אך הוגשו בקשות רבות לדיבור. אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, וגם לא לדבר הרבה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני יושב-ראש הוועדה. כאמור, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגות. הוגשו לנו כמה בקשות לרשות דיבור, אני אקרא אותן מהר, כיוון שאף אחד לא נמצא: חברי הכנסת תמר זנדברג, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ומיכל רוזין – אינם נוכחים, ועל כן, חברותי חברי הכנסת, תפסו נא מקומותיכם. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. על כל ההצעה כנוסח הוועדה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 43 בעד סעיפים 1–11 – 30 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–11 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 30 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים כעת להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 44 בעד החוק – 30 נגד – אין נמנעים – אין חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 30 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה שלישית ונכנסת אחר כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 45)> [מס' כ/648; "דברי הכנסת", חוב' ל"ד, עמ' 15595; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום, סעיף 16: הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 45), לקריאה שנייה וקריאה שלישית. מציג את הצעת החוק, בשם ועדת הכנסת, חבר הכנסת דוד אמסלם – – – <דוד ביטן (בשם ועדת הכנסת):> דוד ביטן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> דוד ביטן, אוי, אוי, אוי. <דוד אמסלם (הליכוד):> בצלאל, יש גבול לקללות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שני חברים טובים. דוד ביטן. אני בטוח שאתם לא כועסים עלי. אדוני, בבקשה, יציג לנו את הצעת החוק. <דוד ביטן (בשם ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם לקריאה השנייה והשלישית הצעת חוק מטעם ועדת הכנסת שאושרה בוועדה פה-אחד וזכתה לתמיכת הממשלה. ההצעה מובאת כעת באותו נוסח שאושר לאחרונה בקריאה הראשונה, ולכן אזכיר בקצרה כי היא עוסקת בחובה להביא לאישור ועדה של הכנסת תקנות הקובעות ענישה פלילית. כיום ההוראות בעניין זה קבועות הן בחוק-יסוד: הכנסת והן בחוק העונשין. הוראת חוק-היסוד מוסיפה כי אם הוועדה לא החליטה בעניין התקנות בתוך 45 ימים, יראו אותן כמאושרות. בפועל, גם הכנסת וגם הממשלה לא ראו תקנות כמאושרות בלי שהוועדה קיבלה החלטה בעניין, וזאת לאור הסעיף בחוק העונשין. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <דוד ביטן (בשם ועדת הכנסת):> ועדת הכנסת סברה כי הוראה זו בדבר אישור תקנות עונשיות במחדל היא בעייתית ביותר, הן מאחר שפעמים רבות הדיון בכנסת נמשך יותר מ-45 ימים, והן לאור העובדה שדווקא כשמדובר בתקנות עונשיות שעלולות לפגוע בזכויות אדם, יש חשיבות כי יידונו ויאושרו בוועדה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> וכדומה. <דוד ביטן (בשם ועדת הכנסת):> – – שבה מתקיים דיון פומבי ונשמעים כל הגורמים הרלוונטיים. לפיכך מוצע למחוק את ההוראה בדבר אישור תקנות עונשיות הקבועה בחוק-יסוד: הכנסת ולהותירה רק בחוק העונשין. יש בהצעה כדי לחזק את הפיקוח הפרלמנטרי על חקיקת משנה, ולפיכך אבקש מהכנסת לאשרה בקריאה השנייה והשלישית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד ביטן. אין לנו לחוק הזה לא הסתייגויות ולא בקשות דיבור. אנחנו עוברים כעת להצביע על הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 45), בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 45 בעד סעיף 1 – 29 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 21 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה שנייה. <קריאה:> 29 בעד – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מה אמרתי? <קריאה:> 21. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה כנראה משהו שתקוע, אז אני חוזר: 29 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצביע על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 46 בעד החוק – 30 נגד – אין נמנעים – אין חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 45) נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 30 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 45) התקבלה בקריאה שלישית ונכנסת אחר כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 19), התשע"ו–2016;> <הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 20), התשע"ו–2016> [מס' כ/640; "דברי הכנסת", חוב' ל"א, עמ' 14487 ועמ' 14492; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים כעת לסעיפים 17 ו-18: הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 19) – לא תקשיבו – לא תדעו, אדוני יושב-ראש הקואליציה – התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית, והצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 20), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג לנו את שתי הצעות החוק במשותף יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם, ולאחר מכן אנחנו נקיים שתי הצבעות נפרדות. לשתי הצעות החוק אין הסתייגויות. יש בקשות דיבור. למיטב ידיעתי, המבקשים אינם נוכחים, ועל כן, מייד לאחר ההצגה אנחנו נעבור להצבעות. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> רבותי, אם תעשו רעש, אני מבטיח לכם – אני משאיר אתכם עד הבוקר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> וכדומה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – ביטן, אני מדבר. אני שמעתי את כל הנאום שלך, אני יכול להקריא לך אותו אחד לאחד. אני לא בטוח שאתה זוכר אותו, אז – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אני רואה, אתה בסוף, בשעה כזאת, אתה בבדיחות הדעת. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כן. אתה מסתובב עם הגב שלך, אתה מסתיר לי את כל השורה. <דוד ביטן (הליכוד):> לא, אתה יודע? אני אספר לך משהו: כשהייתה הבעיה של – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – אז שלחו לי סמ"סים: על מה מירב מדברת? – – – לא נמצאת בכלל. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אני מתכבד להציג בפני הכנסת את הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 19), התשע"ו–2016, שיזמה חברת הכנסת ענת ברקו, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. חוק כלי הירייה, התש"ט–1949, מסמיך את פקיד רישוי כלי הירייה במשרד לביטחון הפנים לקבוע הוראות קבע מחייבות למטווחי קליעה. בהתאם לכך, בשנת 2013 פרסם האגף לרישוי ופיקוח כלי ירייה במשרד לביטחון פנים הוראות קבע למטווחי קליעה המסדירות את הפעילות בהם. כנגד הוראות הקבע הוגשה עתירה, אשר דנה, בין היתר, בחוקיותן של ההוראות ובסמכותו של פקיד הרישוי לקובען. בית-המשפט פסק בהקשר זה כי הוראות הקבע הולמות את תכליתו של חוק כלי הירייה ומשקפות מדיניות שלפיה אין לאפשר ירי חופשי ובלתי מבוקר במטווחים על-ידי כל אדם החפץ בכך, וכי החוק מעניק לפקיד הרישוי את הסמכות להסדיר את פעילותם של מטווחי הקליעה בהוראות קבע. אף שבית-המשפט אישר את הוראות הקבע ואת סמכותו של פקיד הרישוי לקבוע אותן, הוראת החוק המסמיכה את פקיד הרישוי להסדיר את הפעילות במטווחי הקליעה היא רחבה וכללית. על כן, מוצע לקבוע עקרונות וכללים אשר יתוו את שיקול דעתו בעת קביעת הוראות הקבע. אתם מקשיבים לי? איזה שקט. או שאתם רדומים – – – <קריאות:> – – – <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אז אני אעבור לסוף – חברת הכנסת ברקו, בגלל שזה החוק שלך אז רציתי לפרט, אבל החבר'ה עייפים, אז אני אעבור לסוף. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מוותרת לך. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> מאה אחוז. לבסוף, מוצע לקבוע כי הוראות הקבע יפורסמו באתר האינטרנט של המשרד לביטחון הפנים. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, אך הוגשו בקשות רשות דיבור. אני מקווה שאתם לא תנצלו אותן, או שאתם לא נמצאים כאן, מי שביקש. אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. אני מתכבד להציג בפני הכנסת את הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 20), התשע"ו–2016, שיזמה חברת הכנסת עליזה לביא – עליזה, זה החוק שלך – יחד עם חברי כנסת נוספים, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. חוק כלי הירייה, התש"ט–1949, קובע כי לא ייתנו רישיון, רישיון מיוחד או תעודת הרשאה לכלי ירייה לאדם שטרם מלאו לו 21 שנים. עם זאת קובע החוק כי השר לביטחון הפנים, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, רשאי לקבוע סוגי פעילויות או נסיבות שבהן יינתן רישיון כאמור לאדם שמלאו לו 18 שנים אך טרם מלאו לו 21 שנים. כיום רוב החיילות מסיימות את שירותן הסדיר לפני שמלאו להן 21 שנים. מאחר ששירות הגברים קוצר ל־32 חודשים, צפוי כי בשנים הקרובות גם חיילים יסיימו את שירותם לפני הגיעם לגיל 21 שנים. אני אלך לסוף, עליזה, ברשותך. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, אך הוגשו בקשות רשות דיבור. אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. כאמור, לשתי ההצעות לא הוגשו הסתייגויות. הוגשו לנו בקשות רשות דיבור של חברי רשימת מרצ, שאינם נוכחים, ולכן אנחנו עוברים להצבעות. כאמור, ההצבעות נפרדות. אז אנחנו מתחילים, ראשית, בהצבעה על הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 19), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 47 בעד סעיף 1 – 28 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים, בעזרת השם, להצביע עליה כעת בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 48 בעד החוק – 28 נגד – אין נמנעים – אין חוק כלי הירייה (תיקון מס' 19), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 19), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה שלישית ונכנסה אחר כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל. ביקשה לברך יוזמת החוק, חברת הכנסת ענת ברקו. בבקשה. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברצוני להודות לשר ארדן, השר לביטחון פנים, ליועץ המשפטי של הוועדה יואל הדר, לדודי אמסלם, יושב-ראש ועדת הפנים, למנהלת הוועדה לאה, ליועצת המשפטית שלנו מירי פרנקל-שור ולעידו, ולתמר הרן, היועצת הפרלמנטרית. החוק הוא חשוב והוא מסדיר את כל מה שקורה במטווחים אזרחיים, ואני מודה לכולכם על שאישרתם את החוק. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אנחנו עוברים כעת להצבעה על הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 20), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. בסדר, גברתי המזכירה? מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 48 בעד סעיף 1 – 29 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 29 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים, בעזרת השם, להצביע עליה כעת בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? קריאה שלישית – החוק כולו. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 49 בעד החוק – 29 נגד – אין נמנעים – אין חוק כלי הירייה (תיקון מס' 20), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 29 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 20), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה שלישית, ונכנסה אחר כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל. מבקשת לברך היוזמת, חברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> עליזה, אנחנו אתך. <טלי פלוסקוב (כולנו):> רק בזכות דוד – – – <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> יאללה, עשינו את זה. <דוד ביטן (הליכוד):> אין כמו דודי. אין כמו דודי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אז אתה רואה, אני פה ככה בשעה הזאת כדי לומר – – <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> – – – זה הסודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – תודה רבה, גם לסודה וגם ליושב-ראש הוועדה על העבודה, גם לצוות שלך, יו"ר הוועדה חבר הכנסת דוד אמסלם, לחברי יו"ר ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת אבי דיכטר על השותפות, למנהלת הוועדה לאה קירכלי, לשר גלעד – – <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> קריכלי, קריכלי. <עליזה לביא (יש עתיד):> קריכלי. – – ולשר לביטחון פנים גלעד ארדן על שיתוף הפעולה, ללימור גיל שני שהייתה הכוח המניע להצעת החוק בעקבות פניית ציבור שלה אלי, וגם לארגון הארצי של חברות האבטחה בישראל. כשקיבלתי את פניית הציבור הזאת מלימור באמת לא האמנתי שחיילות רבות שנשאו נשק במהלך השירות לא יכולות להוציא רישיון לנשק עם השחרור ולעסוק במקצועות שדורשים את הנשק. אני שמחה מאוד שיחד באמת תיקנו את החוק החשוב הזה. שוויון, שוויון, שוויון. תודה, אדוני היושב-ראש, תודה לכם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. <הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016> [מס' כ/644; "דברי הכנסת", חוב' ל"ב, עמ' 14434; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק, בשם יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חברת הכנסת מירב בן ארי. עכשיו, כאשר את יודעת, חברת הכנסת מירב בן ארי, את פירוש הביטוי בקצירת האומר, אנחנו משוכנעים שכך אכן תנהגי. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תודה. <דוד אמסלם (הליכוד):> אחרי שדפקת את – – – שם, אני מקווה שתעצרי. <קריאות:> – – – <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני רוצה להגיד על החוק הזה שתי מילים, למרות שגם את החוק הקודם הצגתי בקצרה, אבל כן חשוב לומר משהו על הצעת החוק. ראשית, היא יוזמה של חברי הכנסת איל בן ראובן ועבד על חכים חאג' יחיא, כמובן יחד עם חבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. המצב במדינת ישראל הוא קטסטרופלי בכל מה שקשור לפיקוח על עובדים בענף הבנייה. אנחנו נמצאים במקום השלישי בעולם, שזה מקום מביש ביחס לאירופה ולארצות-הברית. רק כדי שתדעו, למרות השעה המאוחרת, שרק 2% ממקומות העבודה שבהם אירעה תאונה נחקרו. ובחמש השנים האחרונות, באמת, למרות מספר ההרוגים, רק 23 כתבי-אישום הוגשו נגד מפקחים. המצב כיום נוראי. יש 17 מפקחים. מ-2014 יש כעוד 6,000 עובדים בענף הזה. בקיצור, כמעט כל שבוע אנחנו שומעים על עובד – גם השבוע שמענו על עובד שנהרג בתאונת בנייה, באתר בנייה, ולכן המטרה היא לתת סמכות בידי הפקחים. לסיכום, אני אגיד ככה: 1. ביטן, אני לא יכולה להילחם בך, לא ב-10:00, לא ב-04:00. יש לך קול שהוא בלתי עביר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ששש. <דוד ביטן (הליכוד):> מי? אני? <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> כן. אז תשמע רגע. אתה יודע, גם את החוק הקודם הצגתי בקצרה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> כן. חשוב – אני רוצה לומר את זה גם בשם אלי, גם בשם הוועדה וגם בשם הצוות של הוועדה – המקסימות שנמצאות פה. תראו, מילא אנחנו בעונש, אבל אתן כאן, אז כל הכבוד לכן שאתן כאן, באמת, גם היועצת המשפטית, גם המתמחה. זה חוק חשוב. החוק גם נותן סמכויות, גם קובע שאי-קיום צו הפסקת עבודה, כמו אתרים שלא נסגרים אחרי שמישהו נהרג שם – אפשר גם שנתיים מאסר, גם קנס של 75,000 שקל. יש כאן גם העברת מידע בין הרשויות, ואני לא אלאה אתכם בעניין הזה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אשר על כן. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אבל המטרה של החוק היא ליצור הרתעה. אני מאוד מקווה שבאמצעות החוק הזה יצטמצמו הפגיעות בנפש. ואני רוצה גם להגיד משהו על אלי אלאלוף, שלא נמצא פה – שמהיום הראשון שהוא הגיע לכנסת הוא לקח על עצמו את הנושא, ביחד עם חבר הכנסת איל בן ראובן, באמת עם המחנה הציוני – לקח על עצמו את כל הנושא של תאונות עבודה. אני מאוד מקווה שההצעה הזאת תפחית את מספר ההרוגים בתאונות עבודה במדינת ישראל. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי. כאמור, לחוק לא הוגשו הסתייגויות. יש לנו בקשות רשות דיבור. היחידי שנוכח מבין המבקשים הוא חבר הכנסת אוסאמה סעדי, אשר מבקש לנצל את רשות הדיבור שלו, כמובן. <קריאה:> אוסאמה, אתה לא אמיתי. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה קרה? סבאח אל-ח'יר. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> סבאח אל-נור. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ששש. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שיעור בערבית בשעה 05:00. <קריאה:> יכול להיות מעניין. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> סבאח אל-ח'יר מכולם. סבאח אל-ח'יר לג'מיעה. <ענת ברקו (הליכוד):> סבאח אל-נור. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> השר יריב לוין התארגן, נכון? <שר התיירות יריב לוין:> תדבר לאט, השעה – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, מדובר בהצעת חוק חשובה מאוד במאבק של כולנו נגד תאונות העבודה שמקפחות חיים. ורק לזכור את המספרים, דוד אמסלם, רק לזכור את המספרים: 54 הרוגים בשנת 2015, אדוני היושב-ראש; ברבעון הראשון של 2016 – 15 הרוגים, לעומת עשרה בתקופה המקבילה. אני חושב שהגענו למספר של 16 או אפילו יותר בשנת 2016. ולכן, כל הצעת חוק שמקדמת מלחמה בתאונות העבודה והפחתת מספר ההרוגים והפצועים קשה – רק עכשיו ראיתי שהפצוע האחרון בתאונות עבודה הוא פועל בניין בן 22 שנפצע בינוני באתר בנייה בפרדס-חנה. זה היה אתמול, 1 באוגוסט. ולכן, אני מברך את יושב-ראש ועדת העבודה, שבאמת עושה עבודה מדהימה בתחום הזה, ביחד עם איל בן ראובן, וגם חברנו מהרשימה המשותפת עבד אל חכים חאג' יחיא, שגם הוא חתום ויזם את הצעת החוק הזאת. אנחנו מברכים על ההצעה ותומכים בה. אין חמש דקות אפילו, דוד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אנחנו עוברים כעת להצבעה על הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. כנוסח הוועדה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 50 בעד סעיפים 1–4 – 29 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–4 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 29 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים, בעזרת השם, להצביע עליה כעת בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד? יובל, אתה שם חליפה. זה אומר שאתה הולך לדבר באריכות? לא. הצבעה מס' 51 בעד החוק – 29 נגד – אין נמנעים – אין חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 29 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה שלישית, ונכנסה אחר כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1066); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים כעת לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט), התשע"ו–2016, לקריאה ראשונה. מציג את הצעת החוק, בשם שרת התרבות והספורט, השר יובל שטייניץ. אדוני מציג את חוק וינגייט – הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט), התשע"ו–2016. אדוני יכול להפנות אותנו לנוסח החוק. <קריאות:> – – – <קריאה:> יובל, שלוש שורות בהתחלה, שלוש בסוף. בדילוגים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> קודם כול, אני רוצה לברך על הדיון בשעת לילה מאוחרת זו. <קריאה:> בוקר, בוקר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> שעת בוקר מוקדמת זו, כי נראה לי שהפרלמנט קצת נרגע ונראה כמו פרלמנט מכובד בשעות האחרונות, ולא כמו זירת התגוששות או שוק או זירת התאגרפות – כמו שהוא נראה לעתים בזמן האחרון. אז טוב, גם אם זה בשלוש וחצי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> ארבע וחצי, אבל מי סופר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> ארבע וחצי? צודקת, ארבע וחצי בבוקר. אז טוב לפעמים שהפרלמנט, עם כל הוויכוחים נראה כמו פרלמנט רציני. הלוואי שתמיד זה היה כך. <יהודה גליק (הליכוד):> לא נראה כמו ישיבת ממשלה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> נכון. אני רוצה להציג את הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט) מטעמה או במקומה של השרה מירי רגב, שנמצאת בחו"ל, ולכן אני אקריא את מה שהועבר לי ממנה: אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מעלים היום לקריאה ראשונה את הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט. מדובר בבשורה גדולה לספורט הישראלי בכללותו ולספורט ההישגי בעיקר. מדובר בתוכנית שעמלו עליה במשך שנים, והשרה רגב שמחה לציין שהצליחה להביא אותה לידי גמר ולחקיקה. מכון וינגייט נוסד עוד בטרם קום המדינה כמכון לספורט ולחינוך גופני. המכון עוסק במתן שירותי ספורט למאמנים, לספורטאים, למדריכים, להתאחדויות ספורט ולאיגודי ספורט, אולם מתקשה למלא את ייעודו. מצד אחד מכון וינגייט פועל כזרועה הארוכה של המדינה, ומצד שני מעמדו אינו מעוגן בחוק כמוסד לאומי, כמו גם תקציבו – דבר אשר מקשה עליו לבצע את תפקידיו הלאומיים והציבוריים, ועם השנים הוא אף נאלץ להתמודד עם משברים מעת לעת. בכל המדינות המפותחות בעולם שהצליחו להגיע להישגים גבוהים בעשייה הספורטיבית יש מכון לאומי לספורט. זהו תנאי הכרחי למדינות החפצות להצעיד את הספורט להישגים והצלחות. הצעת החוק שמוגשת היום באה בדיוק לשם כך. הפיכת המכון לתאגיד סטטוטורי תוביל לכך שתקציבו ייקבע בחוק התקציב, בתוכנית הנפרדת ממסגרת התקציב של משרד התרבות והספורט, כפי שיתואם עם משרד האוצר. באמצעות הצעת חוק זו תתבצע אסדרה של קרקעות המכון מול מינהל מקרקעי ישראל, כך שיוכל לפעול לצרכיו וללא חסמים ביורוקרטיים; תהיה אפשרות להקים אזורי מגורים נרחבים יותר לספורטאים ולאנשי צוות, להרחיב תשתיות ספורטיביות, להקים מרכז למחקר מדעי הספורט, להרחיב מתקנים לרפואת ספורט ולשיקום נפגעי תנועה בספורט ועוד. המדינה, באמצעות משרד התרבות והספורט, תלווה את המכון, תפקח על פעילותו ותבטיח שיממש את ייעודו ואת החזון שעומד מאחורי הקמתו. המכון יהיה חייב להגיש לאישור המשרד תוכנית עבודה שנתית. פעילות המכון תתמקד בפיתוח תשתיות פיזיות, פיתוח ההון האנושי בדגש על מנהלים ומאמנים, הקמת מרכז לקידום ספורט נשים וספרייה לאומית לספורט, וכן מוזיאון להנצחת ספורטאים יהודים, וכל זאת כדי לסייע – – – <דוד ביטן (הליכוד):> תקצר. תגיד "אשר על כן". עזוב. <קריאה:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אה, אוקיי, טוב. בקיצור, זו הצעה טובה. המטרה שלה היא לשדרג את מכון וינגייט, לייצב אותו ולתת לו לפעול בצורה יותר טובה מאשר בעבר. אנחנו מציעים לכנסת לתמוך בה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני השר. אני עובר כעת על רשימת הדוברים. חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת. חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – מוותר; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי לוי – אינו נוכח; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת אכרם חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חבר הכנסת יהודה גליק, אתה לא רוצה לברך את המתוקים פה בכנסת? מוותר. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה על הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 53 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 26 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט), התשע"ו–2016, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 26 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה ראשונה, והיא עוברת להכנה בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. <הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שנוספו על קנסות הנגבים בידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (הוראת שעה), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1070); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שנוספו על קנסות הנגבים בידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (הוראת שעה), התשע"ו–2016. יציג את הצעת החוק, בשם שרת המשפטים, השר יובל שטייניץ. בבקשה. יש לזה הצעה מוצמדת שיציג אותה אחר כך חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשם שרת המשפטים אני שמח להודיע כי מבצע הפחתת תוספות פיגורים במרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות יוצא לדרך. טיוטת חוק הפחתת תוספות פיגור שהתווספו על קנסות פליליים ומינהליים מבקשת לקבוע, כהוראת שעה, הסדר מיוחד לגביית קנסות הנגבים על-ידי המרכז לגביית קנסות. הסדר זה יאפשר לחייבים בתשלום קנסות לשלם בתקופת הוראת השעה את הקנסות הפליליים והמינהליים שהושתו עליהם, אשר לא שולמו אף שננקטו באותם תיקים תהליכי גבייה, תוך הפחתה של 40% מגובה החוב העדכני. ממהלך כזה יצאו נשכרים הן החייבים, אשר יוכלו לשלם בתקופת תוקפה של הוראת השעה את חובותיהם תוך הפחתת נטל תוספת הפיגור שהתווספה, והן קופת המדינה, שכן צפוי שישולמו חובות שלא שולמו עד כה ושמאמצי הגבייה לגביהם לא נשאו פרי. נוכח האמור לעיל, אני מבקש לתמוך בהצעת החוק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני השר. <הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שהתווספו על קנסות פליליים ומינהליים (הוראת שעה), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3200/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים עכשיו – אני אזמין את חבר הכנסת אוסאמה סעדי להציג הצעת חוק מוצמדת להצעה הזאת, הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שהתווספו על קנסות פליליים ומינהליים (הוראת שעה), התשע"ו–2016. בבקשה, אדוני, יש לך עד שלוש דקות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> חופשי? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עד שלוש דקות חופשי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> רק שלוש דקות. עד שיש לי הצעת חוק. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אני נרגש בבוקר הזה, באמת; אולי לא רבים רואים אותנו, חוץ מהילד הקטן שלי, שהוא עדיין ער ורואה ערוץ 99, והוא חייב לראות את הצעת החוק הזאת. <דוד אמסלם (הליכוד):> הוא יודע שישנת חמש שעות והוא, מסכן, נשאר כל הלילה ער? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תאמין לי, הוא מכיר את כל החוקים ואת כל הצעות החוק האלה שעברו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בן כמה הוא? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> איך קוראים לו? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> בן 12. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מה שמו? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה שמו? כאמל, על שם הסבא שלו. אז אני נרגש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הכנסת מודה לכאמל שנשאר ער. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני נרגש שסוף-סוף, אחרי עבודה קשה שנמשכה בחודשים האחרונים, שלי ושל חברותי מרב מיכאלי ונורית קורן – איפה נורית? ויואב בן צור, שלא נמצא; אנחנו יזמנו את העניין הזה לפני כמה חודשים. נפגשנו כמה פעמים עם מנהל רשות האכיפה, שאני חייב להגיד לו תודה רבה על המאמצים שהוא השקיע, עורך-דין תומר מוסקוביץ. הנה הגיעה נורית קורן, אז אני בירכתי אותך, שאת מהיוזמות של הצעת החוק הזאת. עבדנו מול משרד האוצר, שר האוצר, סגן שר האוצר, וגם עם שרת המשפטים, שנרתמה לעניין הזה, השרה איילת שקד, והגענו ליום הזה שבאמת יש הצעת חוק ממשלתית שנותנת הזדמנות. ובטח, אני אגיד לכם את המספרים. אני חושב שאפילו השרים לא יודעים את המספרים. חברי חברי הכנסת, תסתכלו ותראו את המספרים, השר לוין, יש מיליון תיקים; דוד ביטן, יש מיליון תיקים ברשות האכיפה והגבייה. מיליון תיקים פתוחים. יש 257,000 חייבים, 257,000 חייבים. על מה אנחנו מדברים? על איזה סדר גודל? דוד אמסלם, תזרוק מספר על הבוקר, איזה מספר יש – חובות ברשות האכיפה. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> 65 מיליארד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הגזמת, ניסן. <דוד אמסלם (הליכוד):> 15 מיליארד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מדובר בחובות של 2.9 מיליארד שקלים. זה רק על הקנסות, לא על ההוצאה לפועל. אני מדבר רשות האכיפה והגבייה, שזה דוחות תעבורה, זה אגרות בתי-משפט, קנסות. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> זה קטן עלינו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> קטן? בשביל האנשים והחייבים, ניסן – הם מחכים למבצע הזה שנים על שנים. אז אנחנו מדברים על הפחתה של 1.1 מיליארד שקלים עקב המבצע הזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לכן, אני מבשר למאות-אלפים, שבאמת זאת הזדמנות חד-פעמית שלא תחזור – בעיקר לשקופים, לחלשים, לאוכלוסייה הערבית, ורבים מבין ה-257,000 הם מהאוכלוסייה הערבית. זאת הזדמנות חד-פעמית. אני מבקש מכולם לנצל את ההזדמנות הזאת, שאולי לא תחזור אלא בעוד כמה שנים, אם תחזור בכלל. זאת הזדמנות שהם ישלמו 40%, הפחתה חד-פעמית, ולכן כדאי, כדאי לנצל את ההזדמנות הזאת. תודה לכולם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי ולבנו כאמל סעדי, שנשאר ער. אני עובר לרשימת הדוברים: עמר בר-לב; טרכטנברג; מרגלית; מירב בן ארי; חנין; זנדברג; סעדי; בהלול; לביא; יונה; רוזין; אבו מערוף; גלאון; פריג'; כהן; לוי; מוזס. <מיקי לוי (יש עתיד):> רגע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, לוי. <דוד ביטן (הליכוד):> תעלה, תעלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מיקי, אתה עולה או לא? <קריאות:> – – תעלה, תעלה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. הוא ראה שהכוהן לפניו ויתר, אז גם הלוי ויתר. אלהרר; ברושי; חאג' יחיא; אוחנה; אייכלר; ורבין; סלימאן; חסון; שמולי; גליק; טיבי; שי; סויד; גטאס; פארן; שלח; סבטלובה; חסון; ואורן חזן. אם כן, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על הצעת החוק הראשונה, הממשלתית, הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שנוספו על קנסות הנגבים בידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (הוראת שעה), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 54 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 23 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שנוספו על קנסות הנגבים בידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (הוראת שעה), התשע"ו–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 23 בעד, ללא מתנגדים ונמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת חוקה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה טרומית על הצעת החוק המוצמדת של אוסאמה סעדי, הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שהתווספו על קנסות פליליים ומינהליים (הוראת שעה), התשע"ו–2016; בקריאה טרומית. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 55 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 24 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שהתווספו על קנסות פליליים ומינהליים (הוראת שעה), התשע"ו–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 24 בעד, ללא מתנגדים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותעבור לוועדת החוקה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – מסקנות ועדת החוץ והביטחון בעקבות דיון מהיר בנושאים: תרומות לחיילי צה"ל, הצעתה של חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; בניית יחידת דיור לחייל הפצוע יהודה הישראלי ביישוב עפרה, הצעתם של חברי הכנסת אמיר אוחנה וחיים ילין. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, היום, יום שלישי, כ"ז בתמוז התשע"ו, 2 באוגוסט 2016, בשעה 13:00. שימו לב, לא ב-16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 04:45.>