דברי הכנסת

דברי הכנסת חוב' ל"ו ישיבה קנ"ד הישיבה המאה-וחמישים-וארבע של הכנסת העשרים יום שלישי, כ"ז בתמוז התשע"ו (2 באוגוסט 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 13:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 7 נאוה בוקר (הליכוד): 7 יהודה גליק (הליכוד): 8 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 9 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 10 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 11 איציק שמולי (המחנה הציוני): 13 מיכאל אורן (כולנו): 13 איתן ברושי (המחנה הציוני): 14 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה); 15 הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016 15 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 15 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 30 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 35 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 39 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 39 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה); 40 הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016 40 מיקי לוי (יש עתיד): 40 עיסאווי פריג' (מרצ): 45 מיכל בירן (המחנה הציוני): 51 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 54 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 58 אלעזר שטרן (יש עתיד): 61 אילן גילאון (מרצ): 63 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 67 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 70 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 73 חיים ילין (יש עתיד): 78 תמר זנדברג (מרצ): 80 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 83 הצעות לסדר-היום 85 ציון אחת-עשרה שנים לעקירת יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון 85 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 85 יהודה גליק (הליכוד): 87 חיים ילין (יש עתיד): 88 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 90 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 92 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 93 שרת המשפטים איילת שקד: 98 נורית קורן (הליכוד): 99 יואל חסון (המחנה הציוני): 100 איוב קרא (הליכוד): 100 עודד פורר (ישראל ביתנו): 102 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 103 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 104 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 105 חילופי גברי בוועדות הכנסת 107 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 107 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 108 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 108 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה); 108 הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016 108 מאיר כהן (יש עתיד): 109 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 110 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 112 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 115 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 116 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה); 116 הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016 116 נחמן שי (המחנה הציוני): 117 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 118 יעל גרמן (יש עתיד): 122 איתן ברושי (המחנה הציוני): 123 עליזה לביא (יש עתיד): 126 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 130 יעקב פרי (יש עתיד): 132 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 133 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 134 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 135 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 136 הודעת הממשלה על מינוי סגן שר 150 שר התיירות יריב לוין: 150 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 151 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 151 הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26), התשע"ו–2016 152 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 152 אכרם חסון (כולנו): 154 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 158 הצעת חוק סיוע כלכלי ללומדי תורה נזקקים, התשע"ו–2016 158 סגן שר האוצר יצחק כהן: 159 תמר זנדברג (מרצ): 161 זהבה גלאון (מרצ): 165 מיקי לוי (יש עתיד): 170 אכרם חסון (כולנו): 173 מיכל רוזין (מרצ): 175 דב חנין (הרשימה המשותפת): 179 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 180 חיים ילין (יש עתיד): 181 עליזה לביא (יש עתיד): 184 אלעזר שטרן (יש עתיד): 185 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 188 משה גפני (יהדות התורה): 189 סגן שר האוצר יצחק כהן: 192 שר הבריאות יעקב ליצמן: 208 הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 20) (כיסוי גירעון לאחר תקופת הבחירות המקדימות), התשע"ו–2016 210 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 211 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 213 קארין אלהרר (יש עתיד): 215 יעל גרמן (יש עתיד): 218 דוד ביטן (הליכוד): 220 הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016 226 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 227 הצעת חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016 229 מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 230 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 233 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 233 הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ו–2016 233 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 234 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 234 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 241 ענת ברקו (הליכוד): 248 הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016 251 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 252 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 254 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית-משפט של ערעור), התשע"ו–2016 256 שרת המשפטים איילת שקד: 256 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 259 הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8 והוראת שעה), התשע"ו–2016 265 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 265 דב חנין (הרשימה המשותפת): 268 הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 15) (סירוב לעבוד ביום המנוחה השבועי), התשע"ו–2016 270 עליזה לביא (יש עתיד): 270 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 274 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 183) (חישוב דמי לידה לפי ששת החודשים שקדמו ליום הקובע), התשע"ו–2016 276 מירב בן ארי (כולנו): 277 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 279 הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים, התשע"ו–2016 280 רחל עזריה (כולנו): 280 מירב בן ארי (כולנו): 284 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 287 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 288 יואל חסון (המחנה הציוני): 289 הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 22) (שירותי העברת נפטרים), התשע"ו–2016 295 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 295 מיקי לוי (יש עתיד): 299 הצעת חוק הגנה על בתי-עסק (ימי המנוחה), התשע"ו–2016 301 יגאל גואטה (ש"ס): 301 יואל חסון (המחנה הציוני): 303 שאילתות ותשובות 307 356. הקלה בקבלת אחוזי נכות לחיילים נכי צה"ל 307 ענת ברקו (הליכוד): 307 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 308 426. כניסת שב"חים לישראל 309 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 309 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 310 456. אי-מניעת הסתה של זמר 311 ענת ברקו (הליכוד): 311 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 311 <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ז בתמוז תשע"ו, 2 באוגוסט 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. לשאלתו של חבר הכנסת יהודה גליק למה הנוכחות בנאומים בני דקה דלה – מתנהלות כמה ועדות שמכינות כרגע חוקים לקריאה שנייה ושלישית, ואישרתי את זה מכיוון שהקדמנו את שעת המליאה, והוועדות נקבעו מזמן. אנחנו נפתח כאמור עם נאומים בני דקה. בבקשה, חברת הכנסת נאוה בוקר תפתח את הנאומים. אחריה – חבר הכנסת יהודה גליק. <יהודה גליק (הליכוד):> איך ידעת שאני רוצה לנאום? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קורא מחשבות. ניסיון. <נאוה בוקר (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אני רוצה לדבר על התפנית המפתיעה בפרשת ילדי תימן – וכמובן, היו שם גם ילדים בני עדות נוספות. ביום שבת האחרון צפיתי בטלוויזיה והזדעזעתי: שר במדינת ישראל מודה ומכריז, בפעם הראשונה, שהתבצעה חטיפה של הילדים, של מאות ילדים, שנגזלו מהוריהם, לדבריו. עד עכשיו כל הפרשה הזאת הייתה תחת ערפל כבד, כשכל הזמן חוזרים על הטענה שאין אפשרות לגלות את כל המסמכים, כי הם תחת החיסיון שחל מכוח חוק האימוץ. אבל עכשיו הרי ברור שהילדים לא אומצו, אלא נחטפו ונמכרו. חברים, היה כאן סחר בבני-אדם, ולכן החיסיון הזה לא חל על המקרים האלה, בדיוק כמו שהוא לא חל על מקרים אחרים של סחר בבני-אדם. לכן, אני דורשת את חשיפת תיקי החטיפה, שנקראים "תיקי אימוץ", וצריך למסור אותם לידי המשטרה, שתחקור את הפשעים האלה. אין לנו זמן להתמהמה, ואני לא אסכים למכירה שנייה של אותם ילדים, כי הורים רבים, כמו הורי, כבר אינם בחיים, ואנחנו צריכים לפחות לתת תשובות להורים שעדיין בחיים. תראו, יש כאן חברי כנסת שאולי הפרשה הזאת מעניינת אותם מבחינה פוליטית, אבל מבחינתי, מדובר באחות ואח שאני לא יודעת מה עלה בגורלם. יש כאלה שמציעים פתרונות כמו לערוך בדיקות דנ"א, שרק מטרטרות את ההורים, בזמן שהפתרון פשוט וקיים. גם הניסיון להתחמק מלחשוף את כל הפרשה ולהתמקד רק בשיטה עצמה הוא לא נכון. צריך לגלות את התיקים ולפתור את הפרשה הזאת אחת ולתמיד. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נאוה בוקר. חבר הכנסת יהודה גליק – בבקשה, אדוני. <יהודה גליק (הליכוד):> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת המתוקים מן האופוזיציה ומן הקואליציה – הנה הרב גפני בדיוק זכה לקבל "מתוקים", גם מזכירת הכנסת וגם עובדי משמר הכנסת, ממש מתוקים פה כולם, וגם הצופים. רבותי, אנחנו 80 יום מתחילת עונת הרחצה. קרוב ל-40 אנשים טבעו בישראל מאז תחילת העונה הזאת, 75% יותר מהעונה הקודמת. רבותי, מדובר בחיי אדם. יכולתי לעמוד פה ולקרוא למשרד הפנים ולעשות כל דבר אחר. אני רוצה קודם כול, בראש ובראשונה, לפנות אליכם, צופי ערוץ הכנסת, לכם, עם ישראל: הים הוא מקום מסוכן.The sea is a dangerous place . אל-באח'ר הוא מאכן ח'אתיר. (אומר דברים בשפות שונות.) תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. אומנם לא על-פי התקנון, כי מדברים כאן רק עברית וערבית, אבל מכיוון שמדובר בהצלת חיי אדם, אנחנו סולחים לך. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. אתה גם תגיד לנו אם הערבית הייתה מובנת. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני צריך תרגום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <יהודה גליק (הליכוד):> האמת, קסניה יודעת את כל השפות האלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, אני אדבר היום על עוד מקרה של גזענות ושל הדרה של אזרחים ערבים. מדובר בוואסים ג'בארה, תושב טייבה; יש לו רישיון של משרד הבריאות כמרפא בעיסוק והוא לקראת סיום תואר שני במקצוע שלו. בית-אבות "עמל השרון" ברעננה פרסם שהוא צריך מרפא בעיסוק. הוא פנה – מתקשר, עונה לו מישהי, האחראית לעבודה הזאת, ושואל אותה אם זה עדיין רלוונטי, אם זה עדיין אקטואלי. הוא הגיש בקשה. התשובה המזעזעת שלה הייתה: אני לא רוצה עובדים מהמגזר. במפורש. השיחה מוקלטת. המילים ברורות. זה לא שהוא חשב או לא הבין, אלא: אני לא רוצה – והיא לעגה לו: מה, אתה לא מבין? הוא שואל: למה? אני עומד בכל הקריטריונים. בלעג, שאלה: אתה מכיר את כל החגים היהודיים? הגזענות הזאת וההדרה הזאת צריכות טיפול, וטיפול יסודי. הוא פנה אלי, הוא הגיש תלונה במשרד הבריאות. הגשתי שאילתות גם לשר הבריאות וגם לשר הרווחה, ואני מבקש לקבל טיפול, ושהאישה הזאת, בשם ליטל, תקבל את מה שמגיע לה לפי החוק. נוסף על כך, הוא הגיש תלונה במשטרה; פניתי גם לשר לביטחון הפנים, שידאג שהחקירה תהיה על-פי החוק, ועד הסוף, ומי שעבר על החוק – ייענש. אני רוצה שנשמע אמירה חד-משמעית, גם בכנסת וגם בממשלה, שהחוקים של הכנסת יכובדו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – בבקשה, גברתי; אחריה – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא התייחס עכשיו לעניין של גזענות והדרה בחיים כלפי אזרחים ישראלים, ואני רוצה להתייחס גם כן לנושא הכאוב הזה, של גזענות והדרה, אבל במישור אחר של החיים שלנו, או בעצם ההפך מהחיים שלנו – במותם אזרחים ישראלים הם מודרים ומופלים במקום שכביכול הוא המפלט האחרון, המקום האחרון. אחרי שעברנו את כל תלאות החיים מגיעים לבית-הקברות, בית-העלמין, המקום ששם נשפכות הדמעות, שלשם באים קרובי המשפחה ללוות את המת – היקר שלהם שהלך לעולמו, ומה הם מגלים שם? אלפי משפחות שבאו מחבר המדינות – הם מגלים שכאשר הם באים ללוות את היקר להם, את מי שהם איבדו, בדרכו האחרונה או בדרכה האחרונה – הם מגלים שהם מופלים ומודרים באותם בתי-עלמין. נתקלנו במקרים מזעזעים בפתח-תקווה, והיום בבוקר, בשידור של "קול ישראל", רשת ב', הודה היועץ המשפטי של המשרד לשירותי דת ישראל פת, שבמשך יותר משנתיים זו הייתה אכן מדיניות רשמית של החברה קדישא ושל המועצה הדתית: להפריד את הנפטרים העולים – לחלקה נפרדת; מדובר בנפטרים יהודים לכל דבר, יהודי כמו כל יהודי שהלך לעולמו, אז מדוע צריך להפריד אותו? בעצם אנחנו מדברים על כך שגם בחיים אנחנו סופגים פה גזענות והדרה ותקרות זכוכית, ונאבקים בדברים האלה, וזה קשה מאוד; אבל כאשר הדבר מגיע בעצם לתחנה האחרונה בחיי האדם, כיצד זה אפשרי, כיצד זה ייתכן שיש פה יהודים סוג א', יש פה יהודים סוג ב', אולי סוג ג' וד'? וככה בעצם אנחנו מבינים שהמדיניות הזאת היא מפלה, היא גזענית, והיא מביאה לכך שבסופו של דבר אנחנו לא נהיה פה רק שבטים-שבטים, אנחנו נהיה פה כל אחד, כל יהודי לגופו. כל יהודי יהיה מופרד מאחיו או מאחותו על סמך המקום הגיאוגרפי שבו הוא נולד, או היא נולדה. אני דורשת – ואנחנו תכף נדון בכך בישיבה שתתקיים בוועדת העלייה והקליטה – בעוד שעה קלה אנחנו נדון בכך, ואני מפצירה בכם, חברי חברי הכנסת, בך, כבוד היושב-ראש, שתתערבו מייד. הממשלה, ממשלת ישראל, אסור לתת לדבר הזה לעבור מסדר-היום. אנחנו מדברים על מדיניות מסודרת, ואני מקבלת עכשיו מאות פניות מכל רחבי מדינת ישראל, מכל הערים, לא רק מפתח-תקווה – בעצם אנחנו עוסקים בעניין הזה, ואנשים אומרים: כן, זה קרה גם לי; כן, אני אתמול הלכתי לאזכרה של אימא וראיתי שם שורות-שורות רק של יוצאי חבר המדינות. רק הם, יותר קרובים לגדר, במקום קצת רחוק, בתואנה שקרית שהמנהגים שלנו פוגעים באנשים כאלה ואחרים, כי אנחנו מביאים לשם תמונות ואנחנו מביאים לשם פרחים ואנחנו שמים כתוביות ברוסית, וזה מפריע ליהודים אחרים. אז אני יכולה להגיד לכם, חברים יקרים, שמדינת ישראל אומנם אוהבת עלייה, אבל מסתבר שהיא פחות אוהבת עולים שמגיעים מתרבויות שונות, ממקומות שונים, ומדירה אותם ומפלה אותם גם בחיים וגם במוות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> שלום, אדוני היושב-ראש, שמחתי לראות גם קודם את שר השיכון, שזה קשור גם אליו, מר גלנט. אדוני היושב-ראש, אין שר בשולחן הממשלה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש, יש. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> איפה שר השיכון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא מצטנע פשוט, בתא המומחים. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני השר, זה מכוון אליך – – <יהודה גליק (הליכוד):> הוא מדבר אליך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – השאילתה שאני מעלה עכשיו: אני ראיתי – שמחתי גם לראות שגמרתם הסכמי גג עם עיריות כמו אשקלון, ראש-העין, קריית-גת, רמת-השרון. בעשרות רשויות גמרתם הסכמי גג. הסכמי גג זה אומר שעל כל דירה המדינה נותנת מענק לרשות – 100,000 שקל. המשמעות היא, אם אני אקח – ברמת-השרון 40,000 יחידות, אז זה 4 מיליארד שקל, ואם בראש-העין זה 11,000 – אז זה 1.1 מיליארד. מתגלגלים המיליארדים של השקלים, ואני אומר: השוט הזה והמקל שיש לך בזה הוא לאלץ את ראש העיר שייתן משהו גם לציבור החרדי. מאיפה אני יודע שכל ההסכמים האלה לא כוללים את הציבור החרדי? כי אני רואה שזה הכול רבי-קומות. בתים מ-14 קומות ומעלה, ואז אין מקום לזה. ואם אני אשאל על קריית-גת, שיש כבר תשתית חרדית, למה שלא יוכלו, ב-10,000 היחידות שבונים על יד זה, בחלק נכבד להוריד את גובה הקומות ולייעד את זה לציבור שאני מייצג, שעדיין נאנק ונחנק במחסנים ובכל המקומות הלא-ראויים. ום אני אקח את העיר ראש-העין, או אפילו אשקלון, שגמרתם עכשיו 30,000 יחידות דיור בהסכמי גג – זה מקל החובלים שלכם, בזה אתם מסוגלים לעשות משהו. כי, לצערי הרב, אנחנו רואים לפי התוכניות שראשי הערים לא רוצים כל כך את הציבור החרדי, וזה הכאב הגדול שלי. והדבר השני: אני אתמול עברתי את הגליל, שמחתי לראות באזור טורעאן – ויבינו אותי טוב, בני ישמעאל, הציבור הערבי, אין לי שום דבר, אבל כשאני רואה שבסח'נין – 5,000 יחידות, בטורעאן – 6,000, וכבר יוצאים לבנייה, ואנחנו עדיין לא נושענו. אומנם אתה שר השיכון הראשון שהוציא מתווה לציבור החרדי, אבל עד אז מה יהיה? עד אז – איך אומרים – "ביז צו דער קרעטשמע דארף מן דוך א טרינק אויף ברונפן" – עד לפונדק, קצת יי"ש, אין כבר כוח לחכות כל כך הרבה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מייקל אורן. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מבקש להעלות כאן את המשבר עם חברת "יוניליוור". בעיני המשבר הזה לא קשור רק למה שקורה בימים אלו, אלא למדיניות בכללותה, שהיא פשוט לא במקום הנכון. אני, לפני שנה, ברפורמת הקורנפלקס, התרעתי שוב ושוב ושוב: מה אנחנו מצפים שיקרה אם אנחנו מפקידים את הרגולציה – העצמית – בידיים של החברות ויצרני המזון? ואם קורית פשלה מסדר גודל כזה, מה אנחנו מצפים, שהם ירוצו לתקשורת וידווחו לנו על מה שקרה ובמו ידיהם יחסלו את המוניטין שהם בנו בעמל רב? הרי ברור שיש פה מצב של ניגוד עניינים מובנה; ברור שחייבים לשנות את החקיקה כך שבכל תקלה – בלי קשר אם המוצרים יצאו מהמפעל או לא יצאו מהמפעל; כי מי ששיקר ואמר ברגעים הראשונים שאין בכלל בעיה יכול היה לקחת את זה צעד אחד קדימה ולשקר גם אם המוצרים היו עכשיו על המדפים. ובשורה התחתונה, צריכים לקרות שני דברים: 1. לשנות את המדיניות; 2. הרגולציה העצמית אומרת שאתה מקבל אמון, ואם אתה מועל באמון אתה מקבל, סליחה על הביטוי, נבוט בראש. וזה מה שצריך לקרות עכשיו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת מייקל אורן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <מיכאל אורן (כולנו):> כבוד היושב-ראש, תודה, אנחנו באים לכנסת הרבה, וכמו ששמענו אתמול בלילה – לדבר הרבה; לפעמים חשוב לנו גם להקשיב. היום, במסגרת ועדת העלייה והקליטה, ועם ידידי אברהם נגוסה, יושב-ראש הוועדה, שמענו דברים מאוד מדאיגים, אפילו מזעזעים, מבנות שירות שעולות לישראל. מדובר על עשרות בנות שבאות מרחבי העולם לשרת את מדינת ישראל, עם ישראל, ונתקלות בקשיים שקשה לתאר. קודם כול, הן משתכרות פחות מ-700 שקל לחודש. אי-אפשר לסגור חודש ב-700 שקל. הן בודדות, אין להן משפחות. הן נתקלות בבעיות ביורוקרטיות חמורות מאוד. יש להן קשיים בלימוד השפה העברית, משום שיש אולפנים רק בבוקר, והן עובדות בבוקר, ואין אולפנים בלילה. ואולי חמור מכול: עולות חדשות מהעדה האתיופית נתקלות בגילויי גזענות חמורים מאוד. חמורים – יש עמותות שלא מוכנות לקבל אותן. אז התחלנו את הדיון הזה, ומדובר בנכס למדינת ישראל; עשרות בנות שרוצות לעלות לארץ, רוצות לשרת, ועלינו לעשות את מיטב יכולתנו לעזור להן. זה סיפור קלאסי של נפילה בין הכיסאות. מי שמטפל בזה זה משרד החקלאות, משרד הביטחון, כל מיני – משרד הרווחה. אף אחד לא יודע. חארתה ברטה. אנחנו באים, והתחייבנו – נכון, אברהם? – התחייבנו לעזור להן לפתור את הבעיה הזאת. אבל כל מסע כזה מתחיל בהקשבה. הקשבנו היום. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מייקל אורן. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת איתן ברושי. אחריו – יושב-ראש ועדת הכספים יציג לנו את הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017–2018. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בעוד זמן קצר יתקיים בוועדת הכלכלה דיון בשאלה אם יהיה בישראל דיג ימי או לא; אם יצאו מכאן אוניות לממש את הריבונות ולהביא דגים מהים התיכון לשוק בישראל, או שישראל תהיה תלויה רק בייבוא דגים מחוץ-לארץ, ומחר בשעה דומה תתקיים הפגנה גדולה בין משרד האוצר לכנסת, של מגדלי הדגים בבריכות, בעיקר באזורי הספר וההתיישבות. והנה, אנחנו רואים, אדוני היושב-ראש – ואתה מכיר את הנושא – אנחנו רואים שיבוש גדול, שאם מישהו חשב שהוא ייעצר בחקלאות – הוא מגיע גם לדיג הימי; מי שחשב שהוא ייעצר בחקלאות – הוא מגיע גם לתעשייה. אבל אנחנו, ממש היום, הולכים לדון בכללים לגבי הדיג הימי. ככל שהדברים תלויים בי, הענף הזה יישמר גם אם הוא מרכיב לא גדול בחקלאות ובכלכלת ישראל. ובאותה מידה יש איום. אתמול בערב התקיים בחדרו של איתן כבל דיון, אולי אחרון, במאמץ להגיע להבנה עם ראשי האוצר, שלא נסוגו מהעמדה הקיצונית שלהם: ייקוב הדין את ההר, ולא משנה מהו המחיר, אנחנו נחסל את החקלאות הישראלית, אותה חקלאות שבכל העולם מעריכים אותה, וראש הממשלה מתברך בה, אבל הנה, ממשלת ישראל, הנה, כנסת ישראל, הנה גם יואב גלנט, שבא מההתיישבות, בא מהביטחון – כאילו עומדים חסרי אונים; מדינה שלמה עומדת חסרת אונים מול פקידות עוינת ושיקולים מוטעים של שר האוצר ושל הממשלה. ואני קורא לכם, חברי הכנסת, אפילו שכרגע אתם אינכם באולם: תבינו, יש ערכים ויש סמלים, אבל יש פה גם כספים ושקלים. הגיע הזמן שמישהו יגיד: עד כאן. לא יכול להיות שאיש אחד, מוכשר ככל שיהיה, יכול בחתימת יד אחת – בניגוד לשר החקלאות, שכידוע נולד בטירת-צבי, בניגוד לשר החקלאות – להביא לכאן דגים מסין, שעברו חודשים ארוכים תהליך שהוא לא בטוח – אפילו לא רמת הבריאות שלו. משפט אחרון. הייתי לפני כמה ימים במפעל "פיל-טונה" בבאר-שבע, פרטי. 90-80 עובדים, ישיר. גפני מכיר את הנושא. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, זה לא טונה, זה משהו מוזר. המחיר הוא כמו תוצרת הארץ, זה הנחה של אגורות שלא מגיעה לצרכן. משהו פה השתבש, מישהו פה השתגע. מישהו פה החליט על מכירת חיסול, ועל מה? על ערכים שלא צריך לוותר עליהם ועל שקלים שלא מגיעים לצרכן, אלא שיגעון של חלק מהציבור, שבמידה מסוימת יושב בעמדות ההשפעה. אני קורא לכם לשים סוף לשיגעון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. עד כאן נאומים בני דקה. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה);> [מ/1064; "דברי הכנסת", חוב' ל"ד, עמ' 15599; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016> [מ/1063; "דברי הכנסת", חוב' ל"ד, עמ' 15599; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו מתחילים דיון בקריאה שנייה ושלישית בהצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), קריאה שנייה וקריאה שלישית, וגם בהצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. את שתי ההצעות יציג לנו חבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת, ולאחר מכן נתחיל את הדיון בהסתייגויות. שלושת חברי הכנסת הראשונים שרשומים אצלי כמנמקים הסתייגויות הם אראל מרגלית, ג'מאל זחאלקה ומיקי לוי. בבקשה, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, אדוני שר השיכון, אני מתכבד להגיש בפני הכנסת שתי הצעות חוק: הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), והצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016. אני מבקש להקדים ולומר שחוק-יסוד והוראת שעה הם תרתי דסתרי – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אם זה חוק-יסוד, אז זה חוק-יסוד; אם זה הוראת שעה, זה דבר זמני, שעושים ופועלים על-פיו. הייתה עתירה לבג"ץ בתקציב של 2012-2011. בג"ץ לא קיבל את העתירה, בסופו של דבר, אבל אמרו שזו פעם אחרונה, וזהו. והפעם האחרונה לא הסתיימה, וזה הגיע גם בקדנציה הקודמת, כשהיו בחירות באמצע השנה, וזה מגיע עכשיו לתקציב דו-שנתי מלא בהוראת שעה. שינוי בחוק-יסוד – הוראת שעה, וההסבר לעובדה הזאת זה – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> שעה מתמשכת לשנתיים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני אומר – אני מציג את הבעיות כמות שהן. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה תקציב מלא לשנתיים, זה לא תקציב שהיו בחירות באמצע ואז אין מנוס מאשר לעשות תקציב דו-שנתי. תוצאת העובדה הזאת היא שיש הוראת שעה, בניגוד למה שאמרו לבית-המשפט בשעתו, בנושא של חוק-יסוד. וההסבר לכך הוא שהפעם, לראשונה, יש התייחסות שונה לעניין מזו שהייתה קודם; קודם היה תקציב דו-שנתי, שאגב, הוא תקציב לשנתיים, שנה ועוד שנה – זה לא תקציב לשנים 2017 ו-2018, אלא זה תקציב לכל אחת מהשנים האלה בנפרד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ההצבעה היא יחד, אבל התקציבים הם תקציבים נפרדים, בניגוד למה שהיה בשנים קודמות ובתקציבים דו-שנתיים קודמים. הפעם יש התייחסות למעבר שבין 2017 ל-2018. פעם הכנסת הייתה מאשרת את התקציב הדו-שנתי והכנסת הייתה יוצאת מהעניין – הממשלה יוצאת מהעניין, הכנסת יוצאת מהעניין, עד שמסתיים המועד של התקציב הדו-שנתי אין אפשרות לעשות שינויים בתקציב. התברר בשנים קודמות שהתקציב הדו-שנתי כשל; הוא כשל מכיוון שהתחזיות היו לא נכונות, ואין טענות על זה – אנשי האוצר והכלכלנים הם אנשים חכמים, זה המקסימום. הם לא נביאים, הם לא יכולים לדעת היום מה יהיה הגירעון בסוף 2018, או מה תהיה הצמיחה, או מה תהיינה הוצאות הממשלה, כשלפתע, במהלך השנתיים האלה, מתברר שפתאום מדינת ישראל חייבת להוציא כסף גדול, נגיד בגלל אירועים משמחים. הרי זה גם יכול להיות לא כך, אנחנו נמצאים במדינה מזרח-תיכונית, ובכלל, במערב, אי-אפשר לצפות לא הוצאות ולא גירעון, ולכן הנושא הזה של התקציב הדו-שנתי בכלל שנוי במחלוקת – שנוי במחלוקת בתוך הקואליציה, שנוי במחלוקת בתוך האופוזיציה. הוא שנוי במחלוקת. הוא דבר שיוצר יציבות שלטונית ופוליטית, הוא יוצר יציבות, שיש לה גם ערך כלכלי; לא רק ערך של יציבות מדינית וכו', יש לזה גם ערך כלכלי. אבל יש לזה חסרונות, שהוכחו כחסרונות בעייתיים, וצריך להתמודד עם זה. הפעם מתמודדים עם התופעה הזאת, ולכן זו הוראת שעה. נראה בהמשך אם ההתמודדות החדשה, שעליה אנחנו עכשיו מדברים, שזה בהצעת חוק-היסוד וגם בהצעת החוק הרגילה – אם באמת המהלך הזה יפתור את הבעיה, ואנחנו נראה בסוף 2017 גירעון או הוצאות או כל מה שדיברתי קודם, ואיך אנחנו מתמודדים עם זה – אם זה מוצלח או לא מוצלח. אם זה לא מוצלח, זאת הוראת שעה. אם זה מוצלח, יכול להיות שיהיה מישהו שירצה לעשות את זה הלאה. אגב, מלבד בחריין, אין מדינה בעולם שיש לה תקציב דו-שנתי. זה לא אומר שזה טוב או לא טוב. דעתי האישית – אפילו לא הסיעתית – דעתי האישית היא שלא צריך תקציב דו-שנתי, אבל אני חתום על הסכם קואליציוני, ואנחנו, בסיעת יהדות התורה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זה נימוק משכנע. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, אני הולך להגיד – הבנתי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אתה אמרת – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> קודם כול, זה נימוק – אני מכבד את חתימתי. הייתה לי ברירה, לא לחתום על הסכם קואליציוני. אגב, זו גם הייתה עמדתו של שר האוצר, אנחנו ישבנו יחד בישיבה, עם ראש הממשלה, והוא אמר: אכן, אני חתום על הסכם קואליציוני, ואני אכבד את זה, וזאת תמונת המצב. יש לזה מעלות, אמרתי, הסברתי גם למה; יש לזה חסרונות. לו זה היה תלוי רק בי, היה מגיע תקציב חד-שנתי. אבל זה לא תלוי רק בי, אני חלק ממערכת. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> חבר הכנסת גפני, ברכות לפחות על הכנות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אני אומר את זה, נו, אני לא מסתיר את הדברים. אני אומר: יש מעלה לתקציב דו-שנתי – יציבות שלטונית וכו' וכו' – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אבל המציאות היא – כלכלית, צריך לעשות תקציב חד-שנתי. מה שונה? ואני הסברתי כשלא היית פה, הרי זו הוראת שעה בחוק-יסוד, כשאמרנו כבר כשהמדינה אמרה לבג"ץ שההוא יהיה האחרון. מה שקרה כאן, מה שאין ולא היה בתקציבים הקודמים: יש מנגנון שהכנסת לא יוצאת מרגע אישור התקציב עד סוף 2018, והממשלה לא יוצאת מרגע אישור התקציב עד סוף 2018; כולנו נשארים במערכת הזאת בחקיקה המונחת לפנינו. אנחנו באים – בעת שצריך היה להגיש תקציב לשנת 2018 לו התקציב הזה היה חד-שנתי – אנחנו מתכנסים, הממשלה מתכנסת, בוחנת את הגירעון, מה קרה ב-2017, האם עומדים ביעד הגירעון, בוחנת את ההוצאות, בוחנת מה חסר, מה צריך לעשות. הממשלה, בהתחלה, כשהיא הכינה את הצעת החוק הזאת, חשבה שמספיק שהיא לבדה תעשה את הדברים האלה, ושמכאן ואילך לא צריך יותר כלום. אנחנו לא הסכמנו לזה. אנחנו אמרנו: נכון – אגב, הם רצו שהדיון יהיה בממשלה ב-29 בדצמבר ובכנסת ב-31 בדצמבר. אני נעלבתי מזה, למה נעלבתי? מכיוון ש – מה המשמעות של העניין? המשמעות של העניין – בסדר – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> שמעריכים את היכולת שלך, שב-24 שעות אתה יכול – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אבל סביר להניח שאם אנחנו מדברים על 31 בדצמבר, ואפילו הממשלה – וזה הרגיז אותי – ב-29 בדצמבר, אז אפשר לקרוא על זה כבר שבועיים קודם – ואני לא רוצה להגיד שם של עיתון ולעשות לו פרסומת, אבל כאלה שקשורים עם משרד האוצר – אני יכול לקרוא את זה באותם עיתונים שבועיים קודם, למה אני צריך לחכות עד 31 בדצמבר? ולכן לא הסכמנו לעניין הזה בשום מקרה ובשום צורה. אני גם אספר בקצרה על התהליך שהיה בוועדת הכספים עם האופוזיציה ועם הקואליציה – אני אספר על התהליך הזה. אבל קודם כול אני מדבר על מבחן התוצאה. במבחן התוצאה צריכים לבוא – כמו בתקציב רגיל, ב-1 בנובמבר צריכים לבוא לכנסת – צריך לבוא, לדווח, להגיד מה קרה: מה הגירעון? השתנה? התחזיות שונות ממה שקבעו בהתחלה? צריכים להגיד מה מתכוונים לעשות אם יש גירעון, מה מתכוונים לעשות עם ההוצאות של משרדי הממשלה או של הממשלה בכלל. מגיעים זמן קודם, כאילו יש תקציב שמביאים לכנסת במועד הזה. ואותו הדבר – הממשלה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ההבדל היחיד – שהממשלה לא יכולה ליפול אם יש חילוקי דעות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> רגע, יש רק שלב אחד שבו היא יכולה ליפול, אבל הוא נדיר לחלוטין; יש שלב בחוק שהממשלה יכולה ליפול, אבל באמת, זה נדיר לגמרי. אתה צודק – בעיקרון, נכון מה שאמרת, זאת היציבות הפוליטית. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> גפני, אמרת לי שאני צודק. אני רוצה את זה בשלושה העתקים: לאשתי, לאימא שלי, ואחד לארכיון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> רק את הכתובות, בבקשה, שאני אוכל לשלוח. אבל האמת היא שיש בחוק מקרה נדיר, שהממשלה יכולה ליפול. נכון מה שאמרת על היציבות הפוליטית, שהממשלה עם התקציב הזה לא נופלת. היא יכולה ליפול על דברים אחרים, לא על זה, ואני תכף אומר מדוע. מה שקרה זה שכאשר באים עם תחזית, ואומרים: יעד הגירעון – ואנחנו קבענו אחוז מסוים, והתברר שאנחנו לא עומדים בו. ולכן לקראת סוף 2017 אנחנו הולכים לשנות את יעד הגירעון, ולא עוד אלא – יש 10 מיליארד שקל, בחוק, שאנחנו הולכים להשתמש בהם, אם אכן מתברר שכולו או חלקו איננו מספיק כדי לעמוד בתחזיות, כדי לעמוד בהוצאות הממשלה, כדי לעמוד בגירעון. ה-10 מיליארד שקל האלה מחולקים כדלהלן: קודם כול, יש 3.5 מיליארד שקל שמופיעים בתקציב. הם מופיעים ברזרבה של שנת 2018. לא לוקחים את זה מאיזה משרד ממשלתי ואומרים: אנחנו לוקחים את ה-3.5 מיליארד שקל ואנחנו אתם מכסים גירעון; זה נמצא בתקציב שיובא לאישור הכנסת, זה נמצא בתקציב של 2018, בתקציב של רזרבה – 3.5 מיליארד שקל. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זו פעם ראשונה, נדמה לי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא לא, זה היה גם אצלי, בתקציב קודם, היה תקציב התאמות של 2 מיליארד שקל. אז קראו לזה "קופה קטנה של גפני". היו פה כמה נאומים כאלה. אני אפילו לא התרגזתי כי יכולתי לצאת לרחוב ולהגיד: יש לי 2 מיליארד שקל. <אכרם חסון (כולנו):> זה היה – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מאז שאני בכנסת, זו פעם ראשונה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אה, כן כן, נכון, נכון. היה תקציב התאמות של 2 מיליארד שקל, ובסוף כל ה-2 מיליארד שקל הלכו לביטחון. "קופה קטנה של גפני", בסדר, אז לפחות אני יכול להגיד שתרמתי – בסדר. על כל פנים, היה תקציב התאמות לא במתכונת הנוכחית; עכשיו יש תקציב התאמות של 3.5 מיליארד שקל. אם יש גירעון, אדוני היושב-ראש, של 3.5 מיליארד שקל, התקציב הזה, של 2018, הולך לכיסוי הגירעון. אם לא, והממשלה רוצה לעשות בו שינויים, והיא רוצה להעביר חלקית או למשרדים אחרים, מה שקורה זה שכמו שאמרתי, הכנסת לא יוצאת מהעניין – אני מדבר כבר על מבחן התוצאה, אני לא מדבר על המשא-ומתן, שאמרתי שאני אומַר על זה בסוף כמה מילים – ה-3.5 מיליארד שקל האלה מגיעים לאישור ועדת הכספים, וצריך לאשר בוועדה שזה הולך למשרד הזה או למשרד אחר, או לא חשוב לאן. זה 3.5 מיליארד שקל. יש 3.9 מיליארד שקל – נעגל את הסכום ונגיד 4 מיליארד שקל – סכום שמופיע בחוק, שמגיע מקיצוץ במשרדי הממשלה, קיצוץ של 1% במשרדי הממשלה. <היו"ר מאיר כהן:> flat? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, רגע. כאן התחיל הוויכוח. הקיצוץ הוא 1%, זה מה שכתוב בחוק – מה שהיה כתוב בחוק; עכשיו זה כבר כתוב אחרת – 1% במשרדי הממשלה. היה אפשר לקחת, למשל, במשרד החינוך את ארגוני הנוער – סתם, אני לוקח דבר אוניברסלי כזה – ומוחקים את הסעיף. במשרד החינוך לא צריך לעשות קיצוץ, יש לו קיצוץ של 1%, הסעיף הזה מכסה לו את ה-1%. לא הסכמנו לעניין הזה. לא הסכמנו, מכיוון שכאשר אתה מדבר על קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה, הממשלה יכולה, בגלל, אני יודע, איזה רצון של איזה שר או רצון של ממשלה, אפילו, לעשות קיצוץ רוחבי עם נזקים חברתיים בלתי רגילים. תוצאת המשא-ומתן הייתה שה-1% הזה מגיע לאישור ועדת הכספים. ואז, אם יבואו עם סעיף במשרד החינוך שהקיצוץ הוא רק בארגוני הנוער, אנחנו יכולים להגיד: בשום פנים ואופן לא – וזה כתוב בחוק – אנחנו לא מסכימים, ואז זה חוזר, ואז יכול להיות קיצוץ רוחבי. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – תקציב 2017 – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא לא, זה חוזר לממשלה. הממשלה צריכה לשנות את הקיצוץ הרוחבי. אנחנו מקיימים את הדיון בוועדה, אומרים: רגע, מה זה הקיצוץ הזה? למה מחקתם בסעיף הזה? או: למה פה לא נגעתם בכלל ולקחתם רק ממקומות אחרים? למה פגעתם בנושאים חברתיים? משרד הרווחה – למה לקחתם מנכים? אלה שאלות שהממשלה תדע מראש, כשהיא קובעת את הקיצוץ הרוחבי, שהיא צריכה לעמוד מול ועדת הכספים, על כל סיעותיה ועל כל חבריה, ולתת עליהן תשובות. ואני מעריך שבעקבות העובדה שצריך אישור של ועדת הכספים הממשלה לא תעשה טעויות כאלה. אנחנו לא נסכים, אף אחד מאתנו לא יסכים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> היא מראה לנו את סדרי העדיפויות ואת הרשימה, ואנחנו צריכים – – – הלאה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, אבל צריך אישור בסוף. אנחנו צריכים להצביע. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל אם היא לא רוצה, היא חייבת לעשות קיצוץ? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> היא לא חייבת לעשות קיצוץ רוחבי. היא יכולה לא לעשות, אבל אז יש לה גירעון. אנחנו מדברים על המצב שפתאום יתברר – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> שהיא תתמודד עם גירעון, אם יהיה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בדיוק. לא אם יהיה; ב-1 בנובמבר הם צריכים לבוא אלינו, להגיד לנו מה המצב – בסדר, לא בסדר. אני אומר לך, התחזית שלי – ואני לא כלכלן – ודאי שיהיה גירעון. לא יכול להיות אחרת. אני יכול לנמק גם, אין צורך. ראינו את זה גם בפעמים קודמות. משרד האוצר כשל – לא כי הוא לא מקצוען. הוא מקצוען. הוא כשל, הוא לא יודע להגיד תחזיות. כשאנחנו נמצאים עכשיו – אנחנו נמצאים באוגוסט, בתחילת אוגוסט 2016 הוא יכול לדעת מה יהיה בסוף 2017? אתה מבין בזה, אראל. יש מציאות כזאת בכלל? אין. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש שמועות שגם קשה לו לדעת מה קורה בסוף 2016. איך הוא ידע? התחזיות שלו לא נכונות בינתיים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ולכן יש בקרה, והבקרה הזאת משותפת, קודם כול הממשלה, ולאחר מכן הכנסת. הם חייבים לבוא אלינו למסור דיווח. אנחנו חלק מן העניין. זה לא שאנחנו קוראים את זה בעיתון. לא אכפת לי לקרוא את זה בעיתון – אם זה יהיה כתוב גם ב"יתד נאמן", לא אכפת לי גם לקרוא את זה בעיתון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תמיד אנחנו קוראים יום לפני זה בעיתון מה שאחרי זה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אבל זה לא בסדר, המציאות הזאת. אם אתה אומר שאנחנו שונים – ואמרת – אנחנו שונים ממה שהיה בעבר, כי עכשיו כולנו בתוך העניין, ולכן גם בחוק-היסוד זה הוראת שעה, אנחנו צריכים לקיים את הדיון הזה. תבואו ותגידו מה קרה, ממה נבע הגירעון, למה ההוצאות גדלות – כל הדברים האלה צריכים להיות בדיון, ואז מחליטים. לשאלתך אם הולכים לבחירות – התשובה: יש בחוק מקרה אחד שהולכים לבחירות. אם אנחנו לא מאשרים את הקיצוץ הרוחבי ולא מאשרים את כל הכיסוי של הגירעון, צריך לחזור לממשלה, להביא תקציב חדש ל-2018, תקציב חדש, ואז מתחיל ההליך הרגיל של אישור תקציב. חודש, חודשיים, שלושה, ולא מאשרים תקציב – הולכים לבחירות. זה כתוב בחוק. אתה שואל אותי? אין מציאות כזאת. למה אין מציאות כזאת? כי אחת מהשתיים: נניח שהאופוזיציה תעשה מלחמת עולם ותגיד: בואו נפיל את הממשלה, לא נאשר כלום. אבל יש קואליציה. אם בקואליציה יודעים בעיניים פקוחות שהולכים להפיל את הממשלה, אז אפשר להפיל את זה הרבה קודם, על דברים הרבה יותר פשוטים, לא צריך להגיע לתהליך הארוך הזה, המסובך; אם בקואליציה יש כאלה שסבורים – אני מתחיל להריח שאולי יש כאלה, אני לא בטוח בהרגשה, אז אני לא רוצה להגיד שמות. אבל אם יש כאלה, הם לא יחכו לתקציב של 2018. אבל יש בחוק מציאות שבה אם לא מאשרים את התהליכים שעליהם דיברנו, מובא על-ידי הממשלה תקציב חדש ל-2018, עם כל מה שנלווה לעניין. יש המועדים הקבועים, שמופיעים כאן, בחוק. והיה, אם גם בפרק הזמן הזה לא מאשרים את תקציב 2018, אחרי שלא אישרו את כל השינויים שנעשו כדי לעמוד בתנאים שנלווים לעניין – החלק הזה מפיל את הממשלה. אני חושב שכיסיתי את העניין, פחות או יותר, אתם תראו את זה גם בחוק, אבל העיקרון הוא שבסופו של דבר יש פעם ראשונה מהלך של תקציב דו-שנתי שבו לקראת סיום השנה הראשונה – במקרה הזה 2017 – יתקיים דיון בממשלה, ולאחר מכן, או די במקביל, בכנסת, דיון במה שקרה בשנת התקציב הראשונה, ואז, אם יש שינויים, והשינויים האלה מצריכים דברים כפי שפירטתי, תצטרך הממשלה לקבל החלטה, ולאחר מכן – הכנסת וועדת הכספים – ובעניין הזה יש שינוי. עכשיו אני רוצה לומר כמה מילים לגבי העניין הזה שהיה בכל זאת – הוא היה גם בתקשורת – היה פיליבסטר בוועדה. גם מזה אי-אפשר לברוח. יש רבים שטענו נגדי: מה הטענות שלך, גם אתה עשית פיליבסטר בקדנציה הקודמת. ואני אומר לכם, אין הנידון דומה לראיה. בקדנציה הקודמת היה פיליבסטר על מע"מ אפס, היה לו יעד – היעד הושג. פה לא היה יעד שהוגדר באופן מדויק, כי אני שותף ליעד הזה. אם היעד הוא להפיל את כל התהליך הזה, אז בסדר, יש רוב לקואליציה – מה שלא היה בקדנציה הקודמת, ואני לא רוצה להרחיב, אני עדיין לא כותב את הספר, מה קרה אז. אבל קרה, ונתנו לי חודשים ארוכים – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> חשבו שאולי ישכנעו אותך במהלך הלילה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יכול להיות, כן, יכול להיות, בסדר. אתה כמו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אתה מסנגר על עם ישראל, בסדר. יש לי עוד כמה דברים לומר, מה חשבו, בסוף יתברר שהחשיבה הזאת הצליחה. אבל נניח רגע לעניין הזה. היה יעד, ואמרו אותו באחריות רבה חברי האופוזיציה – הנה, אראל מרגלית כאן; היה יעד – שלא להביא – אנחנו נגד תקציב דו-שנתי, אמרה האופוזיציה, בצדק מבחינתה – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה היה היעד, גפני, זה היה היעד – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל את זה כבר אי-אפשר היה לשנות, אמרנו את זה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אבל זה היה היעד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, וגם עכשיו. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, אנחנו אנשים ריאליים, אנחנו חברי כנסת ואנחנו צריכים לדעת אם הולכים למלחמה וזהו, ולא מעניין אותי מה שיקרה, או שאני רוצה להשיג בדרך דברים שהם חשובים מבחינת הכנסת ומבחינת עם ישראל. באה האופוזיציה ואמרה: אני נגד התקציב הדו-שנתי, ואם יהיה לי רוב, נפיל את זה. אין רוב כרגע, אני לא יודע מה יהיה מחר, כרגע אין רוב. הולך להיות תקציב דו-שנתי – טוב, רע, זה לא משנה. באה האופוזיציה ואמרה לי את מה שאני אמרתי בעצמי: יש דברים שצריך לשנות, אי-אפשר לתת לממשלה בתקציב דו-שנתי לעשות מה שהיא רוצה: היא תחליט מהו הקיצוץ הרוחבי, היא תחליט מתי זה נקרא גירעון, מתי צריך לשנות את כל הדברים – היא תחליט הכול, ואנחנו נשב פה סטטיסטים ולא במשחק. ואז, בשיתוף פעולה בין הקואליציה והאופוזיציה – כל מה שאני אומר לכם עכשיו לא היה בהתחלה; בהתחלה היה חוק שונה לחלוטין, מבחינת הכנסת. היה ועדת הכספים, היה פה ושם, אבל אתה, ב-31 בדצמבר, לא היית יודע איפה אתה עומד. אגב, גם הממשלה, שגם זה מבחינתנו היה דבר רע. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> האופוזיציה השיגה בדיוק את מה שאתה אומר; היה שיתוף פעולה בין האופוזיציה לקואליציה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, יחד, יחד. אני לא רוצה להגיד שזה לא בגלל הפיליבסטר, אני לא רוצה להגיד את זה, מה אכפת לי שסתיו שפיר תיקח קרדיט? אבל באמת זה היה בהידברות בינינו, כמו שאנחנו נוהגים בוועדת הכספים. עשינו את זה גם בתקציב – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> גם בגלל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, כן, לכן אני לא אומר כלום. עשינו את זה גם בתקציב הקודם, עם הרופאים בפריפריה, ועם הגדלת הסבסוד של המשכנתאות, עם אלף-ואחד דברים, שבסופו של דבר היו בדיון שהתקיים בין האופוזיציה והקואליציה. אני יכול להגיד לכם עוד משהו. לא היה פה נושא – וגם הפעם לא – אני מצטער שאני אומר את זה – לא היה פה נושא שהאופוזיציה דרשה, ואני נכנעתי. כל מה שהאופוזיציה דרשה, גם בתקציב וגם עכשיו, גם אני רציתי. אני מודה לאופוזיציה על שיתוף הפעולה הזה, הוא חשוב לכולם. הוא, אגב, יהיה חשוב מאוד לכלכלה, אם אכן תמונת המצב תהיה שהתקציב הדו-שנתי יאושר, אנחנו נגיע קרוב לנובמבר 2017, ויתחילו דיונים אמיתיים על תקציב. מי שמבין בעניין הזה – וחבר כנסת מבין בעניין הזה – יש לזה חשיבות עצומה לכלכלת ישראל; יש לך בקרה עצמית, יש לך בקרה ציבורית, אתה לא עושה מה שאתה רוצה, יושבים פקידים שם באיזשהו מקום – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> נכון, גפני, אבל 2%, בסך הכול זה 2%. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> על 2% יהיה לנו דיון, על ה-1% של הקיצוץ וה-1% של ההתאמות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל, אתה יודע, יהיה דיון – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> וזה בסדר שיהיה הדיון על זה, זה בסדר, זה יותר טוב מכלום, אבל זה 2%. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מסכים, אבל יהיה דיון. עוד דבר: זה לא שאתה מאשר תקציב – הכנסת – ואתה הולך לשנתיים ואתה כבר לא עוסק בעניין הזה; אתה יכול להעביר ביקורת, הם חייבים לבוא ולדווח מה קרה במשק הישראלי. נכון שהדיון הוא על 2%, אבל הוא צריך לדווח מה קרה עם הגירעון, למה זה קרה. אני כבר רואה את השאלות שלך, מה אתה תשאל אותם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> או-אה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אם לא יהיה גירעון, מה נעשה? טוב, לא חשוב. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הלוואי, הלוואי, אני רוצה לראות את המשק צומח. <חיים ילין (יש עתיד):> אתה לא רוצה שיהיה גירעון בכוח בשביל להכשיל או בשביל – לא נכון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני מת שהמשק יצמח, אני אדבר אתך על כמה תוכניות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא יכול להיות, לא יכול להיות. <היו"ר מאיר כהן:> גפני אומר שלא יהיה גירעון – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא אמרתי את זה. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, הוא לא אמר. <היו"ר מאיר כהן:> – – וכשיהיה גירעון, יהיה גירעון. תסמכו עליו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אנחנו במדינה – אני לא רוצה להגיד דברים לא טובים, דברים טובים: כשצריך, אז ההוצאות גדולות, יש את זה כמעט בכל שנה, לצערנו הרב. אנחנו גם חיים במזרח התיכון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רק פה, בבית הזה, צריך מדי פעם לזכור שצריך גם לעבוד בשביל אלה שמביאים גם הכנסות – כי פה רגילים להוצאות – יש גם חלק מעם ישראל שאחראי להכנסות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, נכון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> צריך גם להם לדאוג. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אראל, מה יקרה אם באמצע שנת 2017 נגיע למסקנה שאתה צודק, יבוא משרד הכלכלה, יבוא משרד האוצר ויגיד: צריך להוציא הוצאה גדולה כדי לתת לאלה שמביאים כסף, שיש להם את המפעלים, שלא ילכו לסין, שלא ילכו לארצות-הברית, צריך להוציא מפה כמה מיליארדים. יגיעו למסקנה שזה נכון – לא רק אתה לבד אומר את זה, אומרים את זה רבים אחרים. יצטרכו להוציא כסף, וזה לא יהיה בתוכנית, זה ייצור גירעון – שבסופו של דבר יכניס כסף. הלוואי שהיו מחליטים את זה כבר עכשיו – לתקציב. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הלוואי, הלוואי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, הוגשו הסתייגויות רבות לשני החוקים הללו. בסדר, אני לא יודע למה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה, הגבלנו את זה בסוף ל-80, מה אתה רוצה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, בסדר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> היו לנו 6,000, והגבלנו ל-80. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני שיבחתי את ההתנהגות האחראית של האופוזיציה, שיבחתי. מה אתה רוצה, שעוד פעם אני אשבח? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא, בסדר, אבל בסוף הגבלנו את זה ל-80. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, כן, בסדר. אני מבקש, אדוני היושב-ראש, מהכנסת, בסופו של דבר לדחות את כל ההסתייגויות. צריך להעביר את החוק כמות שהוא, החוק הוא תקציב דו-שנתי – יש לי השגות, כפי שאמרתי, לגבי העיקרון. בתוך שני החוקים האלה עשינו את השינויים כפי שתיארתי אותם. אני מבקש לדחות את כל ההסתייגויות ולהצביע בעד שני החוקים האלה. ואני מודה לך, אדוני היושב-ראש, על הסבלנות, ואני מודה לחברי הכנסת ואני מודה לחברי ועדת הכספים, שבזכותם אני מביא את החוקים האלה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אנחנו עוברים לדיון. אראל מרגלית – אדוני. 15 דקות לרשותך, אדוני. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, מי השר שנמצא פה? כבוד השר, כבוד השר, יושב-ראש ועדת הכספים, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, קודם כול, אני רוצה לומר גם מילה טובה, להתחיל במילה טובה על הדבר הקטן ואחר כך לדבר על הדבר הגדול. המילה הטובה היא באמת לגבי הרזרבות של ה-2%, גם ה-1% של הקיצוץ הרוחבי וגם תקציב ההתאמות, שהוא 3.5 מיליארד, ביחד זה בערך 7.5 מיליארד שיושב-ראש ועדת כספים, בשיתוף עם חברי הקואליציה ובשיתוף עם חברי חברי האופוזיציה, בסופו של דבר, במשא-ומתן הרבה יותר הגיוני, הגענו לדיבור על איך הרזרבות האלה מאושרות ואיך אנחנו רואים שהדברים לא יוצאים מכלל פרופורציות והולכים למקומות אחרים לגמרי. אבל אני רוצה לדבר על התקציב הדו-שנתי עצמו, ולהזכיר לעצמנו מה היה לנו בפעם האחרונה שהיה תקציב דו-שנתי ולדבר על זה בצורה הגלויה ביותר. ראש הממשלה – בניגוד לדעתו של יושב-ראש ועדת הכספים משה גפני, בניגוד לדעתו של שר האוצר כחלון – מביא תקציב דו-שנתי, בניגוד מוחלט לאינטרס הכלכלי של המשק; ובמטרה אחת, של שרידות פוליטית, שהיא מעל הכול. כשאנחנו שואלים את עצמנו ומסתכלים מה קרה במדינת ישראל בפעם האחרונה שהיה תקציב דו-שנתי, אנחנו רואים שהמשק הגיע לגירעון של 50 מיליארד שקל, אדוני. וכשהגיעו ל-50 מיליארד שקל, וזה כמו שאתה פתאום סוטה מהכביש כשאתה נוסע מאוד מאוד מהר, היו צריכים לעשות סטייה נגדית. ובאותה סטייה נגדית – שהייתה כרוכה, א. בהעלאת המע"מ, שזה מס שפוגע מאוד בשכבות המתקשות יותר, וב. בקיצוץ הקצבאות מרגע לרגע, שמאוד פגע בחלקים שלמים באוכלוסייה – הבאנו ל-50,000 משפחות שנפגעו ולפי הדירוג של ה-OECD הגיעו באותה שנה מתחת לקו העוני. פשוט גמרו חודש והגיעו לאוברדרפט. ובעצם המומחים, כולל במשרד האוצר, כולם, היו באופן תקיף נגד התקציב הדו-שנתי – שאף מדינה בעולם לא מביאה אותו חוץ מבחריין. הרי ישראל היא לא איזה גאון פיננסי שרק הוא יודע להמציא דברים בעוד שהוא נכנס לגירעונות. הרי אילו היה תקציב דו-שנתי דבר טוב, היו עושים את זה בעוד מדינות. לא עושים את זה. למה לא עושים את זה? כי בסופו של דבר היכולת של הכלכלנים ושל האנשים לחזות את התחזית, בעיקר תחזית ההכנסות, הוכחה כמוטעית. בפעם שעברה הכנסות מנדל"ן, הכנסות מתעשייה, הכנסות מעסקים – הכול היה הרבה פחות ממה שציפו. איפה עומד המשק הישראלי כיום? בואו נראה איפה הוא עומד, כי אני באמת דיברתי על כל אלה שמביאים את ההכנסות – על עסק קטן, על מספרה ברחוב. אני לא מדבר על טייקונים, אני מדבר על המאפייה, אני מדבר על בית-הקפה שרוצה עוד שלושה שולחנות בחוץ, אני מדבר על בית-הדפוס שאולי רוצה להדפיס קצת יותר חוברות. אני רוצה להבין: כל אותם אנשים שמפרנסים, 450,000 בעלי עסקים קטנים ועצמאים שבעצם מחזיקים את רוב הכלכלה הישראלית, הם במצב קשה כפי שהם לא היו מזמן. ב-12 החודשים האחרונים 60,000 מהם נסגרו. מה קורה כשעסק קטן נסגר? אז או משפחה אחת, או שלוש משפחות, או עשר משפחות, או לפעמים 15 משפחות – כמו שאנחנו רואים עכשיו בירוחם עם הבחורות שעובדות במפעל קוסמטיקה – הן מאבדות את העבודה שלהן. מי זה האנשים האלה? אנשים שמרוויחים הון, תמיד? לא. אנשים שמפרנסים משפחה, שמרוויחים 4,500–5,000 שקל, שמנסים להביא לחם הביתה, לתת לילדים שלהם מה לאכול. אלה לא דברים בעלמא. אנחנו מדברים על המפעל בירוחם. חבר'ה, ב-2015 – לגבי החודשים האחרונים אין לי את הסטטיסטיקה המדויקת – אבל אני ראיתי, התאחדות התעשיינים, את מה שהיא אמרה על 2015: זו הפעם הראשונה במדינת ישראל שלא נפתח מפעל תעשייתי אחד. אני לא מדבר כבר על כמה נסגרו, אבל לא נפתח מפעל תעשייתי אחד. המשק במשבר. ההיי-טק הישראלי, שהרבה פעמים כן מביא הכנסות – כשיש אקזיט גדול זה יופי, אני שמח, והיה לי חלק בכמה מהם, אני שמח – אבל ההיי-טק הישראלי בכללותו מאבד עובדים, איבד עובדים. הרבה מאוד מהעובדים הלכו לאירלנד, לברלין, ללונדון, לניו-יורק או לחוף המערבי, או – דרך אגב, לאן הם עוד הלכו? הם הלכו למזרח-אירופה. למה? כי אותן תוכניות שבעבר היו כדי להעסיק חבר'ה צעירים שלא היו מעורבים בהיי-טק – לפעמים הם באים מהצפון, מהדרום, חבר'ה צעירים ערבים, חבר'ה צעירים חרדים, חבר'ה צעירים שנגיד עדיין לא גמרו את הטכניון בשלב זה – פשוט אין היום את אותם עידודים שהיו בתקופות הקודמות כדי לתת להם עידוד להיכנס לתוך מעגל התעסוקה. אז לאן הולכים העובדים? הם הולכים למזרח-אירופה, הם הולכים לסין, הם הולכים להודו, ואנחנו יכולים להתחרות אבל אין עידוד ממשלתי. בתקופה שרענן דינור היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה היינו באים אליו עם 100 עובדים פה, ו-50 עובדים שם, ו"באבקום" בגליל, ו"מטריקס גלובל" במגזר החרדי במודיעין-עילית, והיינו יודעים ליצור מקומות עבודה. אף אחד בממשלה הזאת לא יודע מה זה מקומות עבודה, מקומות עבודה למשק. עיקר הצמיחה – כלומר, יש לנו האטה במשק – עיקר הדברים החיוביים זה הוצאה ממשלתית, וזה בסדר, אבל חוץ מההוצאה הממשלתית גם המשק צריך לעבוד. יש לנו ראש ממשלה שעומד בראשות ממשלה שלא יודעת להניע את גלגלי המשק קדימה. עכשיו אני שואל אתכם: אני מסתכל על כל רחבי הארץ, האם אי-פעם היו כל כך הרבה אנשים מוכשרים במדינת ישראל? הבת שלי גמרה – אחת מהן, יש לי שלוש – את מכללת תל-חי בצפון, חיפשה עבודה. עבדה במסעדה בתור מלצרית, עבדה אחרי זה בתור מנהלת משמרת, גמרה את הלימודים, חיפשה עבודה שקשורה למשהו שהיא למדה, לא הצליחה. גם החבר שלה לא הצליח. גם החברים שלהם לא הצליחו. מה בסוף אמרו להם? אתם רוצים להצליח, תעברו למרכז, או תעברו למקום אחר, אין לכם מה לחפש בצפון. אתם רוצים להצליח, תלכו למקום אחר ואולי תחזרו אחר כך להקים משפחה בצפון, אחרי שהצלחתם במקום אחר בעולם. בואו נסתכל מה קרה: יצוא הסחורות ירד ב-21.7%; היצוא התעשייתי ירד ב-22.4%; יצוא ההיי-טק ירד ב-32.1%. העסק מתרסק כי הממשלה לא מביאה תוכניות של צמיחה. אני מאוד מעריך את מה שאתם עושים ומנסים לעשות בתחום הדיור, מאוד. אני רואה את זה, אתם מנסים. חלק יצליח, חלק לא יצליח. תביאו תוכניות כאלה, תביאו תוכניות אחרות – אתם מתמודדים עם זה, אתם נלחמים, אתם נמצאים שם. שר השיכון יואב גלנט, שר האוצר כחלון, אני מוריד את הכובע על המאמצים. אבל לצמיחה במשק – מה אתם עושים? מה אתם עושים? אתם יודעים כמה חוקים פופוליסטיים העבירו פה בכנסת הזאת שהם על חשבון העסקים הקטנים, שפשוט ממוטטים אותם? אנחנו ספרנו פה איזה עשרה שזה פשוט רק על חשבון העסק הקטן. אז, אוקיי, לשכיר נותנים פתאום עוד צ'ופר, עוד ארבעה ימי חופשה, ועשרה ימי חופשה לגבר, הכול טוב ויפה; מי משלם בשביל כל זה? מי משלם? איך אתם משיתים עליהם עוד ועוד הוצאות? איך? עכשיו אינתיפאדת הסכינים באה, אחרי שגמרנו את "צוק איתן", אז עוד פעם – ובמגזר הערבי מישהו הולך לקנות? ובירושלים הולכים לקנות? לא. האנשים כורעים תחת הנטל, תסתכלו עליהם, תבינו. עכשיו בואו נדבר רגע על הפריפריה, על הגליל. יואב, דיברתם על תוכנית ענקית של 15 מיליארד. 15 מיליארד שקל לגליל דיברתם. אמרנו: אמן, כל הכבוד, נלך אתכם, ראשי הרשויות, אשכול גליל מזרחי, אשכול גליל מערבי, כרמיאל, גוש-שגב, היישובים הערביים, נצרת, עפולה, הכול. איפה הכסף הזה? בסופו של דבר, כשאנחנו מסתכלים על הטיוטות של התקציב, יש שם כמה מאות-מיליוני שקלים. איפה הכסף? חבר'ה, בצפון יש מלא חבר'ה – אני יודע שאתה השקעת בעפולה – יש שם חבר'ה ממכללת עמק-יזרעאל, ממכללת "אורט בראודה", מכללת גליל מערבי, מכללת תל-חי, מכללת כינרת – החבר'ה האלה גומרים ללמוד, רוצים לעבוד. אנחנו צריכים לתת להם מקומות עבודה, להביא איזושהי תוכנית. היו תוכניות, אבל הן צריכות כסף. אתם יודעים שהצפון עומד – בנצרת נתנו חממה אחת, יש עוד חמישה אנשים שרוצים לפתוח שם חממה, לצפון נותנים מכסות. בקריית-שמונה רצו לתת חממת מזון, food-tech – לא רוצים עכשיו לתת חממות. <היו"ר מאיר כהן:> כל החממות הן במכסות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> במעלות רוצים לתת עוד משהו – לא רוצים לתת חממה, לא רוצים. חממה זה סתם, זו דוגמה. "אורט בראודה" רוצה להקים את המרכז הבין-לאומי לחדשנות בתעשייה המסורתית, מה שנקרא Industry 4.0 – תנו להם עזרה. הבאנו לשם את Bosch, הם הביאו את "מקס פלאנק", כל מרכזי המחקר האלה, אמרו: בואו נקים פה בגליל, אנחנו רוצים – אבל צריך תקציבים. יש את החבר'ה של "שינוי כיוון", שחוזרים לגליל, חבר'ה מצליחים מקריית-שמונה בעיקר ומיישובי האזור, חוזרים לגליל. יש שם את שכונת-יובלים שבונים בקריית-שמונה, והם רוצים – אבל אין להם עבודה. אין להם שירותי בריאות. אין להם את הדברים הבסיסיים כדי להקים משפחה באותה רמה כמו במרכז הארץ. אלה ההשקעות שהיינו צריכים. נצרת – תוציאו משם את המשטרה ב"מוסקוביה" ותקימו שם חממה, בבניין היפה הזה. תקימו שם עוד דברים. יש שם כל כך הרבה חבר'ה שרוצים לעבוד ולעשות דברים. אבל הממשלה צריכה לעמוד מאחורי העניין זה בתקצוב. עכשיו, אנחנו לא מבקשים תקצוב לבד; יבוא הסקטור העסקי וירצה להשקיע, תנו לו מצ'ינג; לא ישקיע, אל תיתנו מצ'ינג, אבל ברגע שמצליחים להביא – ואני בתור ראש השדולה של הצפון – מצליחים להביא משקיעים ואומרים להם: אתם מקבלים מצ'ינג במרכז הארץ כי פה יש לנו זה, ובצפון לא, נותנים לכם פעם אחת בחמש שנים – בושה. יש שם מלא חבר'ה. אותו דבר בדרום. ראינו מה קורה כשעשו מעשה חכם בבאר-שבע – אני הקמתי בזמנו את החממה – אבל עכשיו צריך לקשור לזה את ירוחם, את אופקים. להביא איזושהי אסטרטגיה אזורית. מצפה-רמון – יש שם כמה חבר'ה, בחורות שפתחו שם מקום, אבל צריכים לתת לזה תקציבים ממשלתיים. זה הזמן של הממשלה לתת. אותו דבר עם החברה הערבית. אני אומר לכם, מעולם לא היו החבר'ה הצעירים הערבים כל כך מוכשרים, כל כך משכילים, כל כך מוכנים להשתלב בכלכלה החדשה. רק תן להם משהו. תן להם איזושהי הזדמנות. אני, לפני שנכנסתי לכנסת, פתחתי חממה בחיפה שנקראת "טקווין", לעולם הערבי. מלא המצאות בשפה הערבית, זה שוק ענק, זה הזדמנות ענקית. 20% מהסטודנטים בטכניון ובאוניברסיטת חיפה דוברים את השפה הערבית. רוצים להיכנס, רוצים להשפיע. איפה הממשלה נותנת איזשהו גשר לדבר הזה? החבר'ה החרדים גם כן רוצים – מתלבשים עליהם, במקום לתת להם את אותן הטבות שמדברים עליהן בכל מקום. לבחורות חרדיות, לבחורים חרדים – לתת להם מוסדות להשכלה גבוהה, לתת לחברות כדי להעסיק אותם. צפון הארץ ודרום הארץ מתחננים להזדמנות, לא לנדבות – להזדמנות. החבר'ה שם רוצים לבנות את הצמיחה הבאה של מדינת ישראל. התקציב – ההוצאות של הממשלה הזאת מתעלמות מהם, ומתעלמות גם מהצעירים במרכז הארץ. ואם לא ניתן – חברה שלא יודעת לתת לצעירים שלה את ההזדמנות ליצור במקום שממנו הם באים – לא מתחברת אליהם. יש נתק. תסתכלו מה קורה באירופה – בספרד, ביוון. נתק. ובמדינת ישראל, אם יש דבר אחד שאי-אפשר שיקרה, אחרי שחבר'ה צעירים, צעירות, עושים צבא, עושים שירות או משרתים – אי-אפשר לאפשר את הנתק הזה. חייבים לתת להם הזדמנות, והממשלה הזאת משאירה בחור ובחורה, אחד אחרי השני, לבד. <היו"ר מאיר כהן:> נא לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לבד. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה. דיון סוער, הייתי אומר. אדוני, עשר דקות לרשותך. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> כן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני מפחד מקריאות ביניים של הכיסאות ריקים. מכובדי היושב-ראש, אדוני חבר הכנסת, כבוד השר, המזכיר, הקלדנית ומי שנמצא באולם, אבל חברי כנסת אתם רואים שאין. בכל זאת, הנושא – כל דיון בתקציב הוא דיון חשוב, כי מדובר בגורלות של אנשים, ותקציב מטבעו הוא מכלול המדיניות של הממשלה. זה לא מדיניות פה ומדיניות שם, אלא הכול בבת אחת. הממשלה מניחה מה היא רוצה לעשות בשנים הבאות, והחלטות שנראות קטנות פה ושם, לפעמים יש להן השפעה עצומה על חייהם ואיכות חייהם ורמת חייהם של הרבה אנשים. אנחנו דנו כמה פעמים בהמצאה המוזרה הזאת של תקציב דו-שנתי, שאין לה, כפי שנאמר, אח ורע בעולם, והיא נוטלת מהפרלמנט את הזכות לדיון בזמן סביר בתקציב, במיוחד בימים אלה, שיש בהם שינויים כל כך גדולים בכלכלה, ומה שנשמע היום הגיוני, וצריך להיעשות ומתבקש, יתברר בעוד שנה כדבר פאסה, וצריך משהו אחר. הכלכלה משתנה מהר, החיים משתנים מהר, קצב החיים משתנה מהר, ולכן, אם בעבר היה נכון לעשות תקציב שנתי, היום עוד יותר חשוב לעשות תקציב שנתי. התקציב הדו-שנתי הוא רצון של איש אחד, בנימין נתניהו. אני לא שמעתי מישהו בכנסת, מהקואליציה או מהאופוזיציה, שאמר: ואללה, זה רעיון טוב, והגן עליו, שהוא מאמין בו. לא שמעתי אף שר מהליכוד, אפילו, שאמר שזה הדבר הנכון לעשות – כעמדתו הוא, לא כעמדת הממשלה וכמביא דבריו של בנימין נתניהו. אבל בנימין נתניהו, תורתו הכלכלית ידועה, ותפיסתו הכלכלית ידועה, והיא בתמצית: תן כוח לעשירים ולתעשיינים, הם יביאו פיתוח כלכלי, ומהפיתוח הכלכלי ייהנו כולם. זו תמצית תפיסת עולמו, והוא מנסה ליישם אותה בדרכים שונות. אנחנו זוכרים אותו ב-2003 וב-2004, מה הוא עשה, כשהמיט את האסון הכלכלי החברתי על מיליוני אנשים, קיצץ בקצבאות, הביא לאבטלה וכו'. התפיסה הזאת לא יכולה להקטין את הפערים. התפיסה הזאת לא יכולה להביא צדק חברתי. מטבעה היא תפיסה ניאו-ליברלית, שמאמינה קודם כול בהצלחה הכלכלית, הרבה הרבה יותר מבעניין של הצדק החברתי, ואם כתוצר לוואי של פיתוח וצמיחה יש פערים, זה לא דבר נורא, אפשר להעלים עין ולהמשיך. הכלכלה בסך הכול בריאה וטובה, גם אם יש לה קורבנות – וקורבנות רבים לה. מכובדי היושב-ראש, אתה יזמת בזמנו את דוח אלאלוף בעניין העוני. הדוח נכתב. דוח טוב, דוח מצוין אפילו. קיבל שבחים, הממשלה שיבחה אותו, ושמה אותו על המדף. הממשלה לא אימצה את הדוח הזה. אני אספתי חתימות של 61 חברי כנסת שקוראים לממשלה לאמץ את הדוח, ואת מסקנות הדוח, ולפעול ליישומן. הנה לנו מצב שיש תוכנית מפורטת מה לעשות, יודעים בדיוק מה לעשות, וכשיודעים בדיוק מה לעשות ולא עושים – לא רוצים; לא רוצים לתפוס את השור בקרניו ולהילחם בעוני. ואם אתה לא נלחם בעוני, אתה נלחם בעניים. אני אביא רק מספר אחד. היום התקיים דיון על אזורי תעשייה ביישובים הערביים, ופרופסור מנו טרכטנברג הביא את הנתון שההכנסה לנפש ביישובים הערביים – הוא ידוע, אבל חשוב להדגיש אותו, כדי להעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה – היא 40% מההכנסה לנפש בציבור היהודי. זה פער של פי-2.5, זה לא פער קטן. פרופסור טרכטנברג אומר שבשביל לסגור את הפער הזה צריך שהצמיחה ביישובים הערביים, בחברה הערבית, תהיה פי-שניים מהממוצע של הצמיחה ביישובים היהודיים. כלומר, הוא ממליץ על צמיחה דיפרנציאלית. ואנחנו רואים שקיימת צמיחה דיפרנציאלית, אבל בכיוון ההפוך. כלומר, לפעמים אומרים: אנחנו רואים את מספרי הצמיחה שהממשלה מדברת עליהם, ולא מרגישים את הצמיחה; לא מרגישים שיפור בתחולת העוני, בהכנסה לנפש, לא רואים את השינוי הזה. והנה, באה הממשלה עם תוכנית, עם הרבה טררם, והרבה דיבורים, והרבה נאומים. החלטה 922 על הקצאת 9.7 מיליארד שקל ליישובים הערביים – אנחנו אמרנו: ואללה, 9.7 מיליארד שקל זה סכום רציני; הרבה פחות ממה שדרשנו, אבל זה סכום שאי-אפשר לזלזל בו. אז עלה שר האוצר כאן לדוכן, חבר הכנסת מרגלית, ואמר: לא, לא 9.7, לא 10 מיליארד – סך הכול כסף תוספתי: 2.5 מיליארד לחמש שנים. בחשבון פשוט: חצי מיליארד בשנה. וכאשר נותנים כסף כזה, אנחנו יודעים, על-פי הניסיון ועל-פי הכוונות והשינויים שעושים, שמה שיבוצע ממנו – במקרה הטוב – התקרה זה 60%. ואני יכול להביא תוכניות ממשלתיות, ובהן התוכנית של וילנאי בשנת 2000, של 4 מיליארד – בסוף זה היה 2 מיליארד כסף תוספתי, והכסף התוספתי הזה, 400 מיליון לשנה, ממנו הגיעו בסך הכול 220 – פחות מ-60%, כמעט חצי, 50%–60% מבוצע, כלומר, שום דבר. לא רק שזה לא יסגור את הפער, ולא יהיה מנוע לצמיחה של פי-שניים, כפי שאמר כלכלן לא קטן, פרופסור טרכטנברג, אלא לפי הקצב הזה, לפי חשבון גס שלי, צריך 100–200 שנה בערך בשביל לסגור את הפער. 200 שנה. אנחנו נמצאים היום בשנת 2016 – – <היו"ר מאיר כהן:> יש לנו זמן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – הנכדים של הנכדים שלנו, אולי, אולי, לא בטוח, ידברו על פערים שנסגרו. זה בולשיט, זה – איך אומרים – עבודה בעיניים. אנחנו היום דיברנו על אזורי תעשייה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמה נאומי תקציב עשית מאז – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כל שנה. תחשוב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה המשותף לכל הנאומים? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> שאני תמיד מדבר על עניינים חברתיים, והם ידברו על עניינים כספיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איזה שינוי הרגשת? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא, שום דבר. אין שינוי. אין שינוי. רק להבין את העניין הזה של 40% בהכנסה לנפש, מה זה אומר: ההכנסה לנפש בישראל היא לא מי-יודע-מה גבוהה. אז כשאתה מדבר על 40% מההכנסה לנפש בציבור הערבי, אתה מדבר על מצב קשה. אבל אם תיקח את ה-40% האלה ותנתח אותם, תמצא שיותר מ-50% מהמשפחות ומהילדים הם מתחת לקו העוני. <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו מכירים את הנתונים האלה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ואת זה אי-אפשר. הממשלה, אפילו את דוח העוני לא מוכנה לאמץ, לקחת את מה שיש שם ולנסות ליישם, בשביל לפתור את הבעיה הזאת, ואנחנו תקועים באותו מקום. הרי לציבור הערבי יש פוטנציאל כלכלי אדיר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אדיר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הנה, חבר הכנסת מרגלית דיבר – אנחנו ציבור עובד. איפה שאפשר לעבוד – עובדים. <היו"ר מאיר כהן:> נא לסיים, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אין מקום – בבתי-חולים, במסעדות, בסלילת כבישים, בבניין, בהוראה, בכל מקום. צריך רק לתת מקומות עבודה. ואם לא עושים את הסוויץ' הזה, של יצירת עשרות-אלפי מקומות עבודה ביישובים הערביים, פתרון אמיתי לבעיה של תעסוקת נשים ערביות, הפערים רק יגדלו. כמובן, מי שחושב שרק הערבים יסבלו – כלל החברה הישראלית תסבול, כי זה פשוט יתקע את הכלכלה ויביא למתחים. ואנחנו, איך אומרים, נלחמים על האדמות שלנו, אבל אנחנו גם נלחמים על הלחם שממנו – לחיות. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך, אדוני. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מאיר כהן:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה לענייני ביקורת המדינה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון ויואל חסון בנושא: סגירת לשכת מבקר המדינה בקריית-שמונה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה);> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. 20 דקות. אנחנו נשמע אותך בשקיקה. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הבינוי והשיכון, חברי חברי הכנסת, כנסת ריקה, הנושא של התקציב הדו-שנתי כל כך חשוב, שלא הטרחתם עצמכם לבוא לכאן, ואני מדבר מול כיסאות ריקים. כאחד שמקפיד לשבת במליאה מסביב לשעון – לא מצאתם, לא אופוזיציה ולא קואליציה, את העוז ואת הכוח הנפשי לבוא ולדון באחד הנושאים המרכזיים שקשורים לעתידנו בבית הזה. הכיסאות הריקים שבכנסת, אליכם אני מדבר עכשיו. אתם שריקים מאלה שיושבים עליכם, אולי אתם תבינו, אולי אתם תסכיתו, הכיסאות הריקים ידברו, ישמעו, וייתנו דעתם על התקציב הרע הזה – תקציב דו-שנתי, ואין חבר כנסת אחד לרפואה. אני בטוח שהשכל של הכיסאות הריקים – צורת החשיבה טובה יותר מאשר כאשר יושבים עליהם. <היו"ר מאיר כהן:> זה נקרא עדות אילמת. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה רבה, אדוני, עדות אילמת קשה מנשוא. יש לי תחושה שדברי נופלים על אוזניים ערלות – אין מי שיאזין, אין מי שישמע, אין מי שיסכית, מלבד, כמובן, השר התורן, שר השיכון. תקציב דו-שנתי הוא תקציב רע למדינת ישראל, הוא תקציב רע למשק הישראלי ולכלכלה הישראלית. זוהי החלטה פוליטית, לא שום החלטה אחרת. אין בצדה שכל, אין בצדה ייעוד, אין בצדה חשיבה כלכלית, אין בצדה שום דבר מלבד דבר אחד: הישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה, אדוני. זוהי החלטה פוליטית, אפילו לא החלטה פיסקלית. אם הייתה החלטה פיסקלית, ניחא, הייתי מוכן לקבל את זה, אבל זה גם לא החלטה פיסקלית. הרי אי-אפשר לדעת מה יהיו השינויים בשדה הכלכלי בעולם הגדול, על אחת כמה וכמה לא בכלכלה הישראלית. אי-אפשר לדעת מה יהיו השינויים הגיאו-פוליטיים בעולם. אי-אפשר לדעת מה יהיה השינוי בתמונה המקרו-כלכלית העולמית והמקומית. אי-אפשר לדעת מה יהיו מחירי הסחורות. אי-אפשר לדעת מה יהיו מחירי הדלקים. אי-אפשר לדעת, לא עלינו, חלילה, אם תפרוץ מלחמה או לא תפרוץ מלחמה. הרי אי-אפשר לדעת כלום. ואלה שהלכו על התקציב הדו-שנתי, כנראה הנבואה לא ניתנה להם. ולמיטב ידיעתי, בממשלה הזאת אין נביאים שמשתייכים לנביאי ישראל; אולי נביאי שקר, אדוני היושב-ראש. אולי יש נביא אחד, קוראים לו ראש הממשלה נתניהו, שהוא היחידי שרצה לבוא ולתמוך ולקדם את התקציב הדו-שנתי. גם שר האוצר, לזכותו ייאמר שהוא לא רוצה בתקציב הדו-שנתי, הוא מבין מה קורה שם ומה הסכנות, אבל לחובתו ייאמר – וכאן אני בא לשר האוצר בטענות – שהוא לא עמד מספיק על דעתו והתכופף בפני ראש הממשלה. התקציב הוא תקציב הישרדותי, אין בו שום היגיון כלכלי. ראש הממשלה, בשביל ההישרדות שלו, אוחז באקדח מעשן ומכוון אותו אל ראשה של הכלכלה הישראלית, אדוני. וזה לא תקציב דו-שנתי, אדוני, זה תקציב תלת-שנתי, אם אנשים כאן לא שמו לב. אנחנו מדברים על 2017–2018, אבל כאן אנשים שוכחים שאם הממשלה הזאת תשרוד, בחירות אמורות להיות ביוני 2019. אז מה יעשו, תקציב לשישה חודשים? כבר איבדו שנה כלכלית אחת שלמה. ב-2015, לאחר הבחירות, כאשר כוננה הממשלה, בחר שר האוצר שלא להגיש תקציב ל-2016, אלא לקיים תקציב של 1 חלקי 12, והחשבת הכללית באוצר – ואני מעריך מאוד את מיכל עבאדי, עם היכולות שלה – אבל היא שימשה כראש ממשלה: ברצונה נתנה תקציב, ברצונה עצרה אותו, ואיבדנו שנה כלכלית שלמה, 2016, בחייה הכלכליים של מדינת ישראל. ומה אתם עושים עכשיו, רבותי, הכיסאות הריקים של חברי הכנסת? כשיתיישבו עליכם חברי הכנסת וחברי הממשלה מסביב לשולחן הממשלה, אולי תוכלו ללחוש לאוזניהם: 2019 הולכת להיות שנה כלכלית רעה, כי לא יהיה תקציב למדינת ישראל. ובתוך שלוש שנים מדינת ישראל איבדה פעמיים שנה כלכלית. זוהי פגיעה אנושה, חמורה, אדוני היושב-ראש, בכלכלה הישראלית. ולכן אני אומר, אין אפשרות לחזות את ההכנסות ממסים, אין אפשרות לחזות את הצמיחה של המשק, ואיני רוצה להגיד מה הצמיחה כרגע, ואיך הצמיחה הישראלית מדשדשת. אין אפשרות להתמודד כנדרש עם הוצאות חריגות; אומנם לכאורה יש פטנט חדש, של הנומרטור, אבל ברגע שיקרה משהו, לא הנומרטור יעזור ולא שום דבר. יש כאוס כלכלי עצום, והמיתון בפתח, והעמקת הגירעון. יש תמרורי אזהרה מול ספינת הכלכלה הישראלית: היצוא בירידה, ענף החקלאות על סף קריסה, ענף התמרוקים על סף סגירה, ועוד כהנה וכהנה – ואין דובר ואין פוצה פה, כאילו לאף אחד לא אכפת. לא כאילו; לאף אחד לא אכפת, הכיסאות הריקים מעידים על כך. רק אתמול קיבל ראש הממשלה מכתב מכל ראשי המשק: אין מנועי צמיחה בחוק ההסדרים. הצמיחה כיום נובעת אך ורק מהצריכה המקומית. המשק לא יוכל להתנהל על מנוע צמיחה של הצריכה המקומית בלבד. יש מקום לדאגה. אם יש לכם כיסוי על העיניים, חברי חברי הכנסת מהקואליציה ושרי הממשלה, אם עיניכם טחו מלראות את הקטסטרופה שבפתח, אני אהיה זה שילחש לכם, או אולי זה שיזעק לכם: אנחנו בפתחו של מיתון. אתם שובים את הכלכלה הישראלית, מניחים אותה בבית-האסורים, רק כדי לשרוד. אות קין הזה יהיה על המצח שלכם. המנגנון המוצע לכאורה, שיש רשת אבטחה, הוא בלוף. הרי אפשר לעשות את המנגנון הזה גם בשנה כלכלית רגילה, למה צריך תקציב דו-שנתי? אי-אפשר לעשות את אותו מנגנון בתקציב חד-שנתי? למי אתם מוכרים את הבולשיט הזה? הרי אין אף כלכלן בעולם, חוץ מאלה – ואני נותן להם הרבה כבוד – שעוטפים את ראש הממשלה, שאומר שתקציב דו-שנתי הוא תקציב טוב. ואם היה השר שטייניץ פה, הוא היה עולה עכשיו לדוכן והיה אומר: לא רק שיש תקציבים נוספים, יש ב-States בארצות-הברית תקציבים דו-שנתיים, אבל זה ב-State, לא ב-Federal, למי אתה מוכר את הבולשיט? ואין אף מקום בעולם שיש בו תקציבים דו-שנתיים, מלבד מדינה אחת – כבר נאמר עליה רבות – בחריין, והלוואי שלא נדמה לה. המנגנון המוצע, מטרתו להשקיט את המצפון שלכם, חברי חברי הכנסת מהקואליציה והשרים, מהפשע הכלכלי שאתם מובילים ומאשרים בעוד זמן קצר. אתם לוקחים מעצמכם את הכלי המרכזי שיש בידי הממשלה והאוצר להתמודד עם משברים כלכליים, עם מיתון וקטסטרופה כלכלית שיכולים להתרגש עלינו. לא יהיו לכם תקציב וחוק הסדרים כדי לנווט בים הכלכלי הסוער. זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה, והכול, הכול בשביל הישרדות פוליטית של ראש הממשלה. ואמרתי כבר, הרי אני לא מבין ממה אתה מפחד; הרחבת את בסיס הממשלה שלך על-ידי הצטרפות מפלגת ישראל ביתנו. עכשיו יש לך רוב, אז ממה אתה מפחד? לפני כן עוד הייתי מבין, אתה נתון לחסדיו של חבר כנסת כזה או אחר מהקואליציה, אבל עכשיו יש לך רוב. למה אתה לא חוזר בך מתקציב דו-שנתי, שהוא תקציב רע מאוד לכלכלה הישראלית? והכול בשביל הישרדות פוליטית. מסבירים לנו פה על חשיבה לטווח רחוק, על יכולת לנווט את הכלכלה הישראלית. רק הלילה אישרתם את ביטול לימודי הליבה, את ביטולם של לימודי האנגלית, המתמטיקה והמדעים. והרי מה ביקשנו? עשר שעות שבועיות, זה מה שביקשנו, עשר שעות שבועיות, בלי לבטל את לימודי הקודש. ובתמורה לכך אף הצענו שבבתי-הספר הממלכתיים ילמדו עשר שעות לימודי קודש – בתמורה, שלא תגידו שיש כאן כפייה דתית, או כל מיני דברים כאלה; אנחנו נלמד גמרא ברצון רב, גם הילדים שלי, אני אשמח על זה. על מי אתם עובדים? למי אתם משקרים? אתם חושבים שהציבור עיוור? מדי בוקר אני קורא על ה"הישגים" שלכם, על הפטורים מארנונה לבתי-מדרש ועל פטור למוסדות חינוך חרדיים לא חוקיים. אנחנו השתגענו; מוסדות חינוך עם בנייה בלתי חוקית יקבלו פטור מארנונה. הטירוף אוחז בכם, אין לכם דרך ואין לכם תמרור. ואנחנו נדרשים לאשר בטירוף איזו סדרת חוקים, שהכול יתנקז לשלושה-ארבעה הימים האלה, שחברי ואני נשארים כאן עד 04:00–05:00, על מלגות לאברכים – ואין סוף להחלטות הסקטוריאליות האלה, שמטרתן היחידה הישרדות הממשלה. הגעתי הבוקר, ככה, אחרי לילה ארוך לכנסת. בירכתי לשלום כמה חברים, ושמעתי במסדרונות הכנסת גילויי שמחה – – – <היו"ר מאיר כהן:> "ושוליו מלאים את ההיכל", דוד ביטן, אדוני יושב-ראש הקואליציה. <מיקי לוי (יש עתיד):> מכיוון שאין חברי כנסת, קולכם נשמע ברמה, חברי. <היו"ר מאיר כהן:> יש הד. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אין הד. הבוקר הגעתי, ככה, אחרי לילה לבן, של הצבעות, וכשנכנסתי למשכן ובירכתי כמה מחברי בברכת בוקר טוב, שמעתי חברים מברכים את אנשי הקואליציה מיהדות התורה על הניצחון שהושג הלילה על יש עתיד. לא יאומן, שומו שמים, ניצחון: ביטול לימוד המתמטיקה, האנגלית, המדעים. הרי חינוך הוא מנוע צמיחה בכלכלה הישראלית. ללא חינוך נאות, ללא הקניית ידע, לא נוכל לשלב אותם בעבודה, והצמיחה לא תגיע לא מהתעשייה ולא מהיצוא. עוד ניצחון פירוס כזה ואבדנו. ובנאומים שלכם אמרתם אתמול – חבר הכנסת גפני, בנאום המסכם שלך, כשעלית לדוכן הזה כדי להגיד תודה, אמרת: תודה, זהו חוק חשוב. ביטול לימודי הליבה, ביטול לימודי המתמטיקה, זהו חוק חשוב? אנחנו כנראה השתגענו, המושגים שלנו התבלבלו. כנראה אלו לא אותם המושגים שאתה ואני למדנו בבתי-הספר, או באוניברסיטה, או אצלך בישיבות. אולי, אדוני היושב-ראש, העסקנים הפוליטיים ניצחו, אבל הציבור בכללותו הפסיד. גם הציבור החרדי, אדוני, וגם הציבור החילוני. כולנו הפסדנו. כל אזרחי מדינת ישראל הפסידו מביטולם של לימודי הליבה. עם אישור התקציב הדו-שנתי, הציבור יפסיד שוב, ובגדול. כמו תמיד בממשלה הגרועה הזאת, האינטרסים הפוליטיים ניצחו את האינטרס של הציבור. אתם מובילים אותנו לדרך כלכלית ללא מוצא, או במנהרה חשוכה, שאיננו רואים אור בקצהָ. אתם מזלזלים בכל העקרונות הכלכליים, ואמרתי כבר, אני מאוד מעריך את שר האוצר. והוא אמר: לא נוח לי עם התקציב הזה, ואני לא רוצה אותו, וזהו תקציב לשלוש שנים, הוא בכלל לא לשנתיים – אני הסברתי את זה, אדוני. כי באמצע 2019, אם הממשלה הזאת תשרוד, והם יידבקו לכיסאות שלהם, אז לא יעשו תקציב חצי-שנתי, מינואר עד יוני, עד לבחירות, ועד שתיבחר ממשלה יעברו עוד שלושה חודשים, והנה, הלכה שנה כלכלית שלמה. והכול בשביל משוואה אחת ברורה – הישרדות. וזה לא תוכנית ריאליטי בטלוויזיה. ואם אתם רוצים הישרדות, תלכו ליערות האמזונס בברזיל, שם משחקים את המשחק הזה. פה זה החלק האמיתי, הכלכלה, זו לא ההישרדות שלכם. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> בבקשה, אדוני השר? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אנחנו עושים את זה בחיים, לא באמזונס. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. אתה. אני לא עשיתי, לא יצא לי. אתה, בתפקידיך השונים? אה, כאן, בתפקידים שביצענו? כן, אתה צודק; אני מסכים אתך. אני מסכים אתך. לחלקם הייתי שותף, ובחלקם אפילו שירתנו יחד, כל אחד בתפקידו הוא, כשהיית מפקד אוגדה. ואני אומר לכם, המשחק הזה בכלכלה הישראלית יעלה לכולנו במחיר כבד מאוד, ובסופו של דבר כל אזרח במדינת ישראל יצטרך לדחוף את היד לכיסו עמוק-עמוק-עמוק, כדי לתמוך בגירעון, כדי לתמוך, חלילה, אם תבוא עלינו רעה. נמצא את עצמנו במיתון, נמצא את עצמנו במקום שלא רצינו להיות בו, והכול בגלל דבר אחד, אדוני ראש הממשלה – אני מסתכל עכשיו לכיסא שלך, שהוא טיפ-טיפה יותר גבוה, כנראה, מהכיסאות של האחרים, ואומר לך: אתה מקריב את הכלכלה הישראלית למען דבר אחד: ההישרדות הפוליטית שלך. עדיין לא מאוחר. תשלח את אנשי המקצוע, תגיד "טעינו", זה יתקבל הרבה יותר טוב, גם אצל כלכלנים, גם בין אומות העולם. הרי אין אף מדינה באירופה שיש לה – ואתה מתגאה בכך שאנחנו חברים ב-OECD, וזה נכון, וטוב שכך, אבל אין שם אף מדינה אחת שיש לה תקציב דו-שנתי, ועדיין לא מאוחר לרדת מן העץ. תגיד "טעיתי", נמחא לך כפיים, זה יתקבל הרבה הרבה יותר טוב במסדרונות שלנו, בציבוריות הישראלית, בין הכלכלנים. לא בושה אף פעם להגיד "טעיתי", ואף פעם לא מאוחר מדי. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה, אדוני. 15 דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, דיברו לפני וידברו גם אחרי על החסרונות בתקציב דו-שנתי ועל כל דרך ההתנהלות מאז 2009 ועד היום בהכנת תקציב דו-שנתי. לא השאירו מילים – כמה הוא רע, כמה הוא לא מתאים. אני אתייחס בקצרה לזה. אבל אני רוצה להתייחס לזה מזווית אחרת, חברים. היום הונחה לנו לאישור הוראת שעה, תקציב דו-שנתי. מה קדם להיום – להנחת התקציב הדו-שנתי? קדם לזה אתמול דיון לילי, עד השעות הקטנות, 04:00, וקדמו לזה גם דיונים אחרים. ואני רוצה להתמקד באתמול. אתמול התנגדנו, והיו מינויים; הייתה העברת חבילות בין השרים: השר להגנת הסביבה, התעסוקה עברה לשר כץ, מודיעין – שר כץ אחר, אלקין השר להגנת הסביבה, ומשרד הכלכלה עבר לשר כחלון, ומזוז זז, לסגן שר, ממשרד ראש הממשלה למשרד להגנת הסביבה, וקיבלנו גם מינוי מפתיע, שלא ידענו עליו קודם, לא היה בלחשושים שהיו בין חברי הכנסת: מינוי סגן שר, מייקל אורן, במשרד ראש הממשלה, שהוא ממפלגת כולנו. אני שואל אתכם, חברים: האם לא תמוה בעיניכם שכל הסבב הזה וכל התפקידים האלה – דווקא באו יום לפני שמתחילים בדיוני התקציב? בעיני זה לא תמוה. גם, שבוע לפני כן בא מינוי חברי מיקי זוהר לעמוד בראש ועדה לצדק חלוקתי. מה השיטה? אני רוצה לרפד, לצ'פר את החברים – בסוכריות, בתפקידים, כי אני צריך אותם עכשיו במאבק על התקציב. אם זה היה תקציב טוב, ונכון, ואמיתי, היית – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> עיסאווי, אני חוזר, רק לשלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תרגיש בנוח, מיקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני חוזר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תרגיש בנוח, ידידי. שמעתי אותך, תרגיש בנוח. אם התקציב היה צודק, והמתווה היה נוח, והכוונות אמיתיות, היה צורך לצ'פר? לפי דעתי, לא. עצם העובדה שראש הממשלה בחר בעיתוי הזה לחלק את הסוכריות האלה – יש כאן הרבה עזים, בהצעה שמונחת לפנינו. זה פשוט, הקדים תרופה למכה: השתקתי את כולם, כולם קיבלו, הכיסאות ריקים – כיסאות ריקים – כולם קיבלו. כל אחד ייקח את הצעצוע שלו, ישחק אתו, העיקר, כשאני צריך אתכם, תרימו את היד. טובת המשק, טובת האזרח, יעדים כלכליים – זה מילים מחופשות, אני אמציא אותן ובשיטת הקסם הביבית אני אגיד אותן, ואז – האזרח יאהב את זה. זה השקר שאנחנו חיים אתו מאז 2009 עד היום. זה השקר. עכשיו, אני רוצה לקחת אתכם לנושא אחר, שקשור. שר האוצר משה כחלון, שאני מודה, הוא שר חברתי – הפעילות, הכוונות וההצהרות שהוא מוציא מפיו – חברתיות, בחלק ניכר, והוא משתדל – הצהיר: אם לא ירדו מחירי הדיור, אני נכשלתי, ולא אתמודד שוב בבחירות. תראה איזה הצהרה מסנדלת, מסוכנת, שלא מתאימה לפוליטיקאי משופשף כמו שר האוצר משה כחלון. מה זאת אומרת? מחירי הדיור, אני אומר לך, אדוני השר, לא ירדו אף פעם, כי כוחות המשק לא יאפשרו לך. הטייקונים, הבנקים, כל העולם, לא יאפשרו לך, זאת התמוטטות כללית. לא ירדו, ובכל זאת, הטעו אותך ויצאת עם הצהרה כזאת, ש-אם מחירי הדיור לא ירדו, נכשלתי, ואני לא רץ לבחירות. אז עצם העובדה שסנדלת את עצמך, כל צ'ופר, כל סוכרייה שתקבל, אתה חייב לקבל. אתה חייב לקבל, כי לא – תלך לבחירות. אתה, עם עשרה המנדטים שלך, קובע, לשון מאזניים בין שתי ממשלות, יצאת עם הצהרה כזו, עם כוונות כאלה, ומה עושים? זה לא ישים, זה לא במציאות, אז מה עושים? אני חזרתי אחורה, לדברים שאמרו השר כחלון וצוות האוצר, כשאישרנו באותו תהליך, עד השעות הקטנות של הלילה, עם הרבה מלל, עם הרבה נאומים, את התקציב לשנים 2015–2016. ותראה את הדמגוגיה שאז השתמשו בה, במילים יוקר מחיה, צמצום פערים, הורדת מחירי הדיור – תראה איזה מלל, איזה דברים. אני אומר לעצמי, עברה שנה וחצי, ואני שומע את אותם הדברים, מאותם פוליטיקאים, מאותם שר אוצר וחבריו, שעמדו כאן ואמרו את הדברים, והם חוזרים שוב ואומרים אותם. אני שואל אתכם, אושר תקציב 2015, ויצאתם בהצהרות בומבסטיות כאלה, מאז התקציב ועד היום, מה קרה? יותר עוני, מחירי הדיור נסקו בעוד 8.5%, צמצום פערים – אין, הפער הולך ומתרחב. מה קרה? ואתם שוב חוזרים על אותו דבר, אתם מדברים נגד ומצביעים בעד. כמה הגלגל הזה מסוגל להמשיך, כמה? כמה אתם מסוגלים להגיד שקר, שקר, שקר, ועם כל הכוח להפוך את זה לאמת? בסוף הבלון הזה יתפוצץ; והוא יתפוצץ, אני אגיד לכם למה: מדינת ישראל חיה באי-ודאות ביטחונית, טרור, אלימות, חוסר שקט, כי יש קונפליקט פוליטי ישראלי–פלסטיני. ובכל עולם האי-ודאות הזה אתה בא ומציע תקציב דו-שנתי. אני לא מתייחס לסוגיה הכלכלית ולחוות הדעת של כלכלנים בנושא; אני מתייחס למצב האי-ודאות שאנחנו נמצאים בו. עם אי-ודאות כזאת אתה בא ומציע תקציב דו-שנתי, שבעצם – סליחה, בוא נתקן את זה, זה תלת-שנתי? אתה יודע למה זה תלת-שנתי, אדוני? כי אנחנו מאשרים דו-שנתי, ומגיעים לשנת בחירות, ומי כמוך יודע, אם אתה חוזר אחורה ל-2013, איך אישרנו את התקציב בדיעבד, בכל מיני תרגילים ותאריכים ואילוצים, ואז זה נמשך עד יוני-יולי, עד סוף המושב. אותו הדבר הולך לקרות אם חס וחלילה לא יהיו התפתחויות שישנו את כל הנתונים. עכשיו, שר האוצר רוצה לצאת מהדילמה הזאת, אז הוא עומד כאן לפני כחודש ואומר: זה תקציב דו-שנתי, אבל הוא גם חד-שנתי. אני לא הבנתי – אתה מציע לנו, אנחנו דנים בתקציב דו-שנתי, אבל זה לא, זה חד-שנתי. אני קורא את התזכיר המצומצם של הוראת השעה שמוצעת לנו כאן; הוא התכוון שבמהלך השנה, בתאריך מסוים, תהיה התכנסות כדי לבדוק את הישגי התקציב והנתונים האמפיריים שעל-פיהם נקבע התקציב. מה זאת אומרת? אם אני שמתי number plug, הכנסות המדינה, וב-2017 אני רואה שההכנסות לא תאמו את בסיס התקציב, אני מקיים דיון, ואז בדיון אני מביא הצעת תקציב חדשה. יעני, ריצה את עצמו, כי הוא היה מחויב, שר האוצר, לתת נימוק לעצמו – כי מלכתחילה הוא הצהיר שהוא נגד תקציב דו-שנתי, שר האוצר משה כחלון, אהלן אילן, מה, הספקת לבוא? <אילן גילאון (מרצ):> ראיתי אותך בטלוויזיה, ישר רצתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה מאוד, ברוכים הבאים. השר כחלון, אם אתה זוכר, הצהיר שהוא מתנגד לתקציב דו-שנתי. הוא הצהיר, ואני זוכר את זה טוב. עכשיו הוא במצב לא נעים, הוא נאלץ, גם אם הוא חושב שהממשלה צריכה ללכת לאשפוז – הוא אמר את זה שלשום: צריך לפזר אותה לפני שמאשפזים אותה – הוא עכשיו נאלץ לתמוך בתקציב דו-שנתי, בניגוד להצהרה ולעמדה שנתן לפי שנה, אז הוא חייב למצוא את האליבי: למה עכשיו שיניתי את דעתי. ואז התכנסו מיטב המוחות ואמרו: זה תקציב דו-שנתי עם אפשרות להיות חד-שנתי. איזה הברקה. הברקה של יועצים, אבל נמצאים באותו הדבר. חברים, תקציב אמור לשקף מדיניות. תקציב אמור לשקף מדיניות, סדר עדיפויות, וללכת על-פי זה. בהתאם למדיניות שמונחת לפתחה של הממשלה, יש מפלגות, ויש סחטנות, ויש קואליציה, וכל מפלגה מייצגת מגזר. איך אני, במסגרת המדיניות והתקציב, שרובו קשיח, צריך לתמרן עם המבנה הקואליציוני שיש לי? איך אני עושה את זה? האזרחים – שיסבלו, הפריפריה – שתסבול, הערבים – מי סופר אותם? העניים – העיקר שיש אוכל. אז מי מרוויח? שני הסקטורים שיושבים בממשלה, וכל מי שמייצג סקטור – שזה סקטור המתנחלים, שזה סביון וסקנדינביה של מדינת ישראל – לא תמצא עני שם, בהתנחלויות, לא תמצא מובטל, אחוז הכיתות ביחס לתלמידים הוא מהראשונים בארץ – סקנדינביה של ישראל, המתנחלים, ואני חייב אותם, חייב לרצות אותם. אז כל השמנת תלך – וזה חלק מהמדיניות. מהצד השני יבואו המוחלשים, אבל הם גם חלק מהקואליציה, חברי נהרי, החרדים. הם צריכים להשתתף בחלוקה הזאת: תן לי למגזר שלי, תשמור עלי. תן לי את הכספים שלי, ואחרי יבוא החורבן. <משולם נהרי (ש"ס):> – – – אני – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אחרי יבוא החורבן. כל אחד דואג למגזר שממנו הוא בא. אתם, החרדים – למגזר שלכם, המתנחלים, מפלגת המתנחלים – למגזר, בהסכמים הקואליציוניים, ו – אחרי, שיבוא המבול. תושב דימונה או תושב אום-אלפחם, מה זה מדבר אלי? שיתאמץ, הוא לא בחר אותי. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז זה המצב, ולזה אנחנו קוראים מדיניות. ועם המדיניות הזו ועם הנתונים הקשים האלו, והפערים, שהולכים ומתרחבים, על-פי כל מדד בין-לאומי – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> חוק נהרי נוגע גם בכם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר. אני אומר, חוק נהרי – אנחנו, למה אני מבסוט שאתם יותר עניים מאתנו, מהערבים? כי אתם, כל הישג שתביאו, אנחנו נלך בתלם. למה? מכוח אמות המידה, לא מכוח אהבת המן. אומרים המן, נכון? <קריאות:> לא מאהבת מרדכי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא התכוונת שאתה שמח – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, לא, יעני, נוצר מצב שאתם ואנחנו באותה קטגוריה מוחלשת. אז כל הישג שתביאו לכם, אם זה בעניין – ליצמן שהביא בעניין השיניים – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גם לכם יש שיניים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זכינו. כי מה, מה לעשות, אתה לא יכול – – – <אילן גילאון (מרצ):> אבל אתה עכשיו המצאת ססמה חדשה, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שהיא? <אילן גילאון (מרצ):> שהשמאלנים יותר גרועים מהערבים והחרדים יותר עניים מהערבים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השמאלנים יותר גרועים מהערבים והחרדים יותר עניים מהערבים. מהסיבוב שעשיתי בבני-ברק, אתם כמו רפיח – על הפנים. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל לא משנה, תן לי – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> ג'באליה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, כמו – – – <היו"ר מאיר כהן:> נא לסיים, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסכם, חברים. זה תקציב שלא ישרת את המטרות האמיתיות של האזרח הפשוט שחי בפריפריה או חי בשכונת עוני. זה תקציב – איך אמר מיקי לוי – הישרדות; העיקר לשמור על עצמי, ואחרי – שיבוא המבול. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בשל כך, אני מתנגד וקורא לחברים שלי להתנגד לתקציב. תודה, אדוני. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. הגברת מיכל בירן – בבקשה, חברת הכנסת. עשר דקות. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שוב אנחנו ניצבים כאן בדיון על תקציב דו-שנתי, ונראה שכבר אפסו המילים ומה שעוד אפשר להגיד על זה. אבל אי-אפשר שלא להתחיל מההנחה הבסיסית, שהיא המוטעית. הבעיה המרכזית בתקציב דו-שנתי זה חוסר היכולת לחזות מה יקרה בעוד שנתיים. אתם אומרים: מה זה משנה, מעריכים, בערך. יש לזה השלכות משמעותיות על החיים של כולנו כאן. כשחושבים שהתקציב יהיה גדול, שההכנסות יהיו גדולות ובסוף הן קטנות יותר, בסוף מגלים שנוצר גירעון, ולהפך: אם חושבים שההכנסות יהיו פחותות, ועל זה עושים קיצוצים קשים, וגזירות – בחינוך, ברווחה, בבריאות, ובסופו של דבר יש יותר כסף, סתם גזרנו על אזרחי מדינת ישראל גזירות קשות מנשוא, כשלא הייתה סיבה. עכשיו, מילא, עשו ניסוי פעם אחת עם שטייניץ, שר האוצר. גם אז התנגדנו לזה. אמרו: טוב, נו, פעם אחת ננסה את זה, למרות שאין מדינות בעולם שעושות את זה, חוץ מבחריין. בסדר, פעם אחת, לא אומר, אפשר לנסות. היו עוד פעמיים שבגלל הבחירות שהיו בתאריך כזה וכזה התקציב היה לא לגמרי דו-שנתי, היה לשנה וחצי. על כל הדברים האלה, אגב, הייעוץ המשפטי אמר: בסדר. פיילוט זה פיילוט, שנה וחצי בגלל בחירות זה שנה וחצי בגלל בחירות. כשעל יאיר לפיד כשר אוצר הופעל הלחץ הציבורי נגד התקציב הדו-שנתי, קיבלנו סוף-סוף אמירות: אנחנו מכירים בזה שתקציב דו-שנתי הוא בעייתי, ולא יהיה ככה להבא. והנה, כאילו תופעת טבע. אנחנו מגיעים לדיון, שגם מי שצופה בבית לא יכול לדמיין את זה: אנחנו מגיעים לדיון בוועדת כספים על התקציב הדו-שנתי, ואין אף אחד מסביב לשולחן שמוכן להגיד עליו מילה טובה. זאת אומרת, לא – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אפילו לא פקידי האוצר. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> לא, לא. אפילו לא פקידי האוצר. הם יושבים שם, ואני אומרת לך את האמת, חברת הכנסת אורלי לוי, יצא לי הלב אליהם. הם באים והם צריכים להסביר משהו שהם הגיעו למסקנה שהוא לא טוב והוא מופרך. ויושב שם נציג של שר האוצר, מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד, והוא יושב וגם הוא אומר: חברים, זאת החלטה של דרג פוליטי. אין להם איך להסביר את זה, כי גם פקידי האוצר – והם לא ידועים בצניעות יתרה, וכבר היינו במלא מאבקים דומים – הגיעו למסקנה שבפרק זמן של שנתיים הם לא מצליחים לחזות בדיוק מספיק טוב שמאפשר לתכנן תוכנית כלכלית משמעותית למדינת ישראל. אז הם אמרו את זה, אנחנו יודעים. בא הייעוץ המשפטי ואומר: אומנם בפעמים קודמות הכשרנו את זה, כי פה היה פיילוט ופה היה עניין של שנה וחצי של בחירות, אבל עכשיו אין לנו הצדקה שוב להוראת שעה שעושה תקציב דו-שנתי. שר האוצר משה כחלון אומר: אני לא מאמין בזה; אני מחויב לזה על-פי הסכמים קואליציוניים. אז מי רוצה את התקציב הדו-שנתי? רק אדם אחד בכל המדינה: ראש הממשלה בנימין נתניהו. ולמה? האם הוא קיבל חוות דעת של מומחים ממקום אחר שאומרים: אין, הדבר הזה הוא ההצלה של הכלכלה? אולי, אבל אני קצת סקפטית. עוד בפולניה הייתי סקפטית. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אין לך ברירה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> הסיבה היחידה שראש הממשלה בנימין נתניהו מעוניין בתקציב דו-שנתי היא כי הוא רוצה לוודא את השרידות של הממשלה שלו. אין לו כוח ללכת לעוד בחירות באמצע, אין לו כוח לעוד משא-ומתן פנים-קואליציוני על הדרישות של המפלגות שחברות בקואליציה שלו. הוא רוצה מחלף שקופץ ומדלג מעל כל הקשיים האלה ישר אל התקציב בעוד שנתיים. עכשיו, מכיוון שזו עלולה להיות שנת בחירות – היא תהיה שנת בחירות – למעשה אנחנו מדברים על תקציב תלת-שנתי. ולמרות כל המומחים, ולמרות משרד האוצר, ולמרות שר האוצר, ולמרות היועץ המשפטי, נתניהו מתעקש: הולכים על תקציב דו-שנתי. בסדר, אז הלכנו. בתוך המצב הזה האופוזיציה ניסתה למזער נזקים, ואין לי איך לסובב את זה, כי כל עוד נשאר תקציב דו-שנתי, לא פתרנו את הבעיה, זה רחוק משם שנות אור. בתוך המצב הנתון הזה כן ניסינו למזער נזקים. דבר ראשון, שהיה מאוד מאוד חשוב מבחינתי, הוא: מה קורה לפני שהטייס האוטומטי נכנס לתוקף. מה זאת אומרת? באו, אמרו: בסדר, יש לנו תקציב של שנתיים, אחרי שנה יהיה תקציב התאמות. נראה מה הייתה התחזית של ההוצאות, של ההכנסות, איפה אנחנו עומדים. שם 3.5 מיליארד שקלים רזרבה אוטומטית, עוד קיצוץ רוחבי של 1% וכדומה. אבל מה לא הודגש לפני המאבק העיקש של האופוזיציה על העניין? מה מפעיל את הטייס האוטומטי הזה. גודל הגירעון נשמע כמו משהו כלכלי, אבל למעשה גודל הגירעון נתון למניפולציות. היינו בסיפור הזה כבר, שוב. אגב, היה לנו ויכוח מאחורי הקלעים עם פקידי האוצר, שאמרו: גודל הגירעון זה עניין מקצועי של נוסחאות, אפילו שר האוצר לא מחליט על גודל הגירעון, רק מראים לו – הוא חותם שהוא ראה את זה, זה לא מגיע לאישורו וזה לא יכול להגיע לאישורה של ועדת כספים. אבל אנחנו כבר ראינו איזה מניפולציות עושים בגודל הגירעון. כששאול מופז עמד כאן, על הבמה הזאת, לפני הבחירות של 2013 וטען שיש גירעון של 40 מיליארד שקלים, צחקו עליו; הפכו אותו במידה מסוימת לממש בדיחה כשהוא עמד כאן – מאיפה הבאת את זה? אנשי האוצר שנתנו את הנתונים האלה נענשו גם הם על עצם ההדלפה לפני בחירות, שיש גירעון של 40 מיליארד שקלים. ואמרו שאין גירעון, הכול שטויות, שמועות, לא קיים. הפלא ופלא, אחרי שהממשלה נבחרה, הסתיימו הבחירות, יאיר לפיד מונה לשר האוצר, סיפרו לו: כן, יש גירעון של 40 מיליארד שקלים. פתאום, כשיש גירעון של 40 מיליארד שקלים ויש תקציב, אין, הכול מותר: להדק חגורות, להטיל גזירות על הציבור – הכול לגיטימי. אחרי כל הגזירות האלה, והתקציב הקשה והפוגעני הזה לחברה הישראלית, פתאום הסתבר: שוב חישבנו את זה לא נכון, יש פחות גירעון ממה שחשבנו, פה אנחנו משחררים. עכשיו, הדבר הזה ממחיש את זה שהגירעון נתון למניפולציות ולא מקצועי כפי שפקידי האוצר היו רוצים לחשוב. אז מה הדבר שבכל זאת הצלחנו להכניס? לפני שכל הדברים הכאילו-אוטומטיים – הטייס האוטומטי הזה – נכנסים לתוקף, תהיה נקודה שבה יגיעו פקידי האוצר ויראו לחברי ועדת הכספים מה התחזיות, מה החישובים, איך הם הגיעו למסקנות האלה. עכשיו, זה לא שחברי ועדת הכספים יגידו: לא, אנחנו מצביעים שאין גירעון – אם יש גירעון, אבל זה נותן לנו לפחות אפשרות להביא מומחים בעלי שם, לשמוע מה אומר בנק ישראל, מה אומרים גופים – מה אומרים כלכלנים בכירים אחרים, וכן לקרוא תיגר על ההנחה הזאת. כי בסופו של דבר ההנחה הזאת, שקובעת מה גובה הגירעון, ההשפעה שלה על הגזירות ועל הקיצוצים שיצטרכו להתבצע בתקציב המדינה – זה נשמע מאוד משעמם, אבל בסוף – יש לזה שורה תחתונה – אם מקצצים כסף אז יש פחות שירותי רווחה, ופחות חינוך איכותי, ופחות שירותי בריאות, ויותר תורים בדרך לקבל טיפול רפואי. כל הדברים האלה, שנשמעים מאוד מאוד משעממים, בסוף משפיעים על החיים שלנו. ולסיום, התקציב הדו-שנתי הזה נותר על כנו. הוא החלטה שגויה, שכל מטרתה לאפשר לנתניהו עוד קצת שקט ושלווה, ומי שמשלם את המחיר זה אזרחי ישראל. בתוך המצב הזה אני מפרגנת לחברי באופוזיציה – יושב פה חבר הכנסת מיקי לוי, חברת הכנסת סתיו שפיר, אורלי לוי, מנואל טרכטנברג, יעל כהן-פארן, יוסי יונה, הרבה חברים טובים שלנו שנלחמו בקרב הזה בשביל לפחות לנסות למזער את הנזק. אבל עם השורה התחתונה אי-אפשר לשחק: בסוף אנחנו הולכים לעמוד פה בעוד שנתיים, האוצר ישפוך את זה, את הגירעון שנוצר, את כל הפערים בתחזיות, ולאף אחד לא יהיה אפילו איך להסביר את זה, כי אין אף אחד שמאמין בתקציב הזה – חוץ מבנימין נתניהו. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת ורבין, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש, אולי תגיד את השניים הבאים בתור, בבקשה. <היו"ר מאיר כהן:> באסל גטאס, אחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן, ולאחר מכן – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה, גברתי. חמש דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני בעיקר צריכה קפה דו-שנתי, אני לא יודעת מה אתכם. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כן, קפה דו-שנתי, כי – מישהו צריך לומר את האמת, על הטירוף הזה שמתרחש כאן בחסות הקואליציה. <אילן גילאון (מרצ):> אני אביא לך – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, לא, לא התכוונתי. <אילן גילאון (מרצ):> חברת הכנסת נחמיאס, רק אל תבקשי אספרסו כפול, כי עד שאני אביא לך אותו הוא כבר יהיה קצר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, לא התכוונתי לעורר כזאת מהומה. <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, גברתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה שאני מנסה לומר זה שבחסות הקואליציה קורים כאן דברים שלא ייאמנו; בעודנו יושבים כאן ודנים בתקציב הדו-שנתי, שלכאורה דנו בו רק לפני שבוע – כי אתם יודעים, המרחק בין קריאה ראשונה לקריאה שנייה ושלישית מתקצר פה בצורה מטורפת; תוך כדי המהלך הזה אנחנו דנים – צריך להבין – לפחות על ועדת כלכלה אני מדברת, בסדר? צר עולמי כעולם ועדת כלכלה. הבוקר היה לנו נושא התאגיד, ואדוני בוודאי זוכר את התנועה הלא-מגונה אבל המסבירה את התחושה שהתאגיד דרוס תחת רגלו של – נקרא לזה רגלו של מקבל ההחלטות; תקנות הדיג, שהן תקנות מאוד מאוד מאוד משמעותיות ונושאות בחובן – יש גם עניינים חברתיים משמעותיים, לא רק עניינים סביבתיים. הדיון מתקיים כרגע, בו בזמן, כי צריך לגמור את הכול. חבר הכנסת טיבי, אני מודה לך שנכנסת, אבל אתה מפריע. חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> עיסאווי פריג' – עיסאווי פריג', חבר הכנסת, אתה דיברת כאן – שתקו, הקשיבו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> בדיוק. הפריעו לך? <היו"ר מאיר כהן:> אני מבין שטיבי מעורר התרגשות, גם אצלי מדי פעם, אבל – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה נכון, זה נכון, זה נכון, זה הכול אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> באתי לכבוד הח"כית הנמרצת. <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, אל תפריעו לה. תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, אדוני חבר הכנסת טיבי. עכשיו, צריך להבין, זה מה שמתרחש כאן כרגע, אדוני היושב-ראש, כי הדיונים מתקיימים במקביל, אין אפשרות אחרת, כי הקואליציה חייבת למצות את כל מה שהיא רק יכולה למצות מההסכמים הקואליציוניים שלה, ומכל מיני רפורמות – חשובות יותר, חשובות פחות. את הכול, בבת אחת, בואו נדחוס לסוף הקדנציה. בואו נוודא שאנחנו באמת מתקשים לקבל החלטות ענייניות בכל אחד מהנושאים האלה, בואו נזמן לעצמנו את הקשיים. לצערי, שר האוצר לא נמצא כאן, בדיון בתקציב הדו-שנתי. חבל שכך, כי אנחנו יודעים הרי מה עמדתו בנושא התקציב הדו-שנתי. כאיש חברתי לעילא ולעילא, צריך לומר, הדאגות שלו בנושא התקציב הדו-שנתי הן אמיתיות. זה פשוט מדהים, הממשלה פשוט מתחזה עכשיו לתינוק בן-יום, שמנסה מייד כשהוא נולד ללכת על שתי רגליו. הרי את התקציב החד-שנתי – וגם חבר הכנסת גפני חסר לי פה מאוד; אני מוכרחה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, חסרים לי פה הרבה אנשים. אנחנו מדי פעם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש דיונים בוועדות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אתם לא חסרים לי פה. תודה לאל, אתם פה. אבל חבר הכנסת מיקי לוי יושב כאן ומכיר את ההתבדחויות שלנו בנושא הנומרטור, נכון? מיקי, אתה דיברת על הנומרטור? אה, אוקיי, סליחה, אני מתנצלת, לא לגמרי שמעתי. זה – אי-אפשר להאמין. אנחנו רואים את הפערים העצומים, הרי, בין תחזית ההכנסות ממסים לגבייה בפועל, ואתה אומר לעצמך: איך בעצם מתכננים כאן תקציב? אז כמובן יבואו ויגידו לנו: תראו, מה אתם רוצים, אנחנו מייצרים עודפים. ועדיין, במדינה עתירת מבצעים, עתירת אתגרים, שיעד הגירעון בה הוא כבר נמוך באופן שיטתי – דיברה כאן חברתי חברת הכנסת בירן בנושא יעד הגירעון – יעד הגירעון הוא כבר נמוך באופן שיטתי כמה שנים – יש לזה את היתרונות של זה, אבל אנחנו צריכים להבין שבסופו של דבר, הנושאים החברתיים, חברת הכנסת לוי אבקסיס, שאני וחברי כנסת נוספים כמובן, הבית שלי – כל הצד הזה של המליאה – מנסים לעמול עליהם ולעבוד עליהם – בסוף נפגעים מזה שיעד הגירעון הוא מאוד מאוד נמוך, צריך להגיד את האמת. צריך לומר את האמת, זה לא נורא כל כך, לא צריך להיבהל מהדבר הזה. אתם יודעים, לרוב, אנשים לא אוהבים לקרוא דוחות כספיים. אני דווקא כן. ואני אומרת את האמת, בחיים הקודמים שלי אני קראתי לא מעט דוחות כספיים. ואתה קורא את התקציב של משרד החינוך לשנת 2014. התקציב המקורי היה 50 מיליארד שקלים. התקציב בפועל, ששימש את המשרד, היה 51.3 מיליארד שקלים. עכשיו, זה נראה בסך הכול סטייה של 2.5%, נכון? באמת במסגרת הנורמה. אם זה ככה היה נגמר הייתי אומרת: אתם יודעים מה, אולי צריך תקציב דו-שנתי, אולי במדינה – תסלחו לי, בלי להעליב כאן אף אחד מיושבי הבית – במדינה מטורללת כשלנו אולי אנחנו צריכים לנסות לייצר יציבות; אבל זה עד שמגלים שהסטייה הקלה היא תוצאה של תוספות, אדוני היושב-ראש, בסך 8.9 מיליארד שקלים לתקציב משרד החינוך באותה שנה, ומנגד הופחתו הוצאות של 7.6 מיליארד שקל. כל הסטייה כולה, אדוני היושב-ראש, היא 16.5 מיליארד שקלים בתקציב, לעומת התכנון המקורי – כמעט שליש מההוצאה. אנחנו מבינים בכלל על מה אנחנו מדברים? מה זה בעצם אומר לנו? שאחד החסרונות הבולטים – דיברו על זה חברי לפני – של אימוץ תקציב דו-שנתי הוא חוסר ההתאמה של המדיניות התקציבית לשינויים בסביבה הכלכלית העולמית. אנחנו יודעים שיש מעט דברים – אני אומרת את זה באמת – מעט דברים שתלויים בנו, והרבה דברים שלא תלויים בנו. אנחנו יודעים באיזה מציאות כלכלית מטורפת אנחנו נמצאים בימים אלה ממש, והמשק הישראלי, שפועל בסביבה סופר-סופר-גלובלית, אבל הוא משק מאוד קטן, תלוי במה שקורה בעולם. <היו"ר מאיר כהן:> נא לסיים, גברתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מסיימת, אדוני היושב-ראש. כיוון שהתחלתי בפנטומימה אתמול בלילה, אני רוצה למצות את הרעיון. דיברתי על התאגיד שמוחזק ככה, תחת הרגל; למה אנחנו צריכים את המשק להחזיק ככה? וזאת שאלה קשה, קשה, קשה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בוועדת הכספים דנו והגשנו הסתייגויות ונכנסנו לעומק של החוק, אבל אתם יודעים מה? בתור מישהו שבעיקר ובראש מעייניו האינטרסים של האזרחים הערבים, לא בא לי לדבר על מקרו-כלכלה. להגיד לכם את האמת, גם לא אכפת לי כל כך ממקרו-כלכלה. פה אתה עומד, אם אתה פסימי, אז שיהיה לשנתיים – more of the same, אותו מצב גרוע. אם אין לך אשליה שהתקציב השנתי יהיה יותר טוב כי יש לך סיכוי ב-2018 לשפר, אז מה אכפת לך? שהמצב הגרוע יימשך, שיכינו אותו לשנתיים. אם אתה אופטימי, וחושב לעצמך שדברים ישתנו, שהממשלה תשתנה, שהמדיניות תשתנה, ופתאום ב-2018 תתפכח הממשלה ותשפר את התקציב בצורה שתיטיב עם האזרחים הערבים, אז ואללה, היינו צריכים כאילו לעמוד על הרגליים האחוריות, כפי שעושה מיקי לוי – ואני תומך בו גם בתור חבר ועדת הכספים – ולהגיד שתקציב דו-שנתי זה רע. אבל אני, אגיד לכם את האמת, בעומדי כאן אני פסימי ולא אופטימי. אז אני לא רוצה כל כך להתעקש ולהסביר לכם למה תקציב דו-שנתי הוא גרוע. אין לי אשליות שהממשלה הזאת במשך שנה תשנה את המדיניות שלה, אז – שיהיה. אין לי אשליות שהכנסת תגן על עצמה; היא הפכה את עצמה למַרְיוֹנְטָה – אני אמרתי את המילה הזאת אולי בנאום על התקציב הראשון שהשתתפתי בו – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מַרְיוֹנֶטָה, מריונטה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מריונטה. סמרטוט. בואו נסכים על המילה סמרטוט. – – ולחותמת גומי לכל מה שהממשלה מביאה; חוק הברזל, של הדמוקרטיה בישראל, המשמעת הקואליציונית, יעבור. <היו"ר מאיר כהן:> עיסאווי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אנחנו, חברי ועדת הכספים מהאופוזיציה, נעבוד קשה, נתווכח על כל אות ועל כל מספר, ובהצבעות יבואו אנשים שבכלל לא השתתפו בדיון וירימו יד ויורידו יד. מיקי לוי, אתה לא יכול להתלונן על זה, כי זה היה גם כשאתה היית סגן שר האוצר. זו, לדעתי, הרעה המרכזית של המשטר. אבל אני רוצה להגיד לכם איך אנחנו מסתכלים על העניין. בתור נציג של 20% – מתיימר להגיד שהמשותפת מייצגת 20% של האוכלוסייה, האזרחים הערבים, שהם 20% מהאוכלוסייה של המדינה. אנחנו, פחות מעניינים אותנו המספרים. פחות מעניינים אותנו המספרים, ויותר מעניינת אותנו המדיניות. ואני אומר לכם שהבעיה המרכזית שלנו היא לא המספרים, אלא המדיניות. כמובן, בכל מדינה נורמלית התקציב אמור לשקף את המדיניות. ואכן, מה שיוצג לכם, לנו, בעוד כמה חודשים, הספר העבה של התקציב – שהוא כשלעצמו לא רלוונטי, כי הוא יתחיל להשתנות יום למחרת אישורו – הוא אמור לשקף מדיניות. המדיניות היא הבעיה. המדיניות היא הבעיה המרכזית. אני מביא לכם דוגמאות מהחודשיים האחרונים, אחרי אישור מה שנקרא תוכנית החומש למגזר הערבי, או ליישובים הערביים. כל הוויכוח אם זה 13 מיליארד או 11 מיליארד או 15 מיליארד – אני אומר לכם, המספרים לא רלוונטיים. מה שרלוונטי זה מה הכוונה. אם יגידו לנו: יש לכם 1 מיליארד שקל. ואומרים: יש לכם 850 מיליון שקל היום למבני ציבור – אבל לא נוכל לנצל את זה. למה? כי מבני ציבור צריכים קרקעות, צריך תכנון מתאים, צריך תוכניות-אב. <היו"ר מאיר כהן:> אני מבין שמצ'ינג יש לכם כבר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתה יודע מה, אין מצ'ינג: 850 מיליון, תבואו ותיקחו למבני ציבור. ואני מסתובב ביישובים, במועצות, בעיריות, ואתה יודע את זה גם, והיית, אדוני היושב-ראש, שר בממשלה: יש מקומות שיש תקציב מוכן, עומד, עכשיו, תלוי, לבתי-ספר בכמה יישובים; אין קרקעות בשביל לבנות. אז העניין הוא לא מספרים. יכולים להגיד: קחו מיליארדים. היום דיברנו בכינוס בוועדת הכספים על אזורי תעשייה. יש כסף, טוענים שיש כסף, אבל אין אזורי תעשייה. אזורי תעשייה, שוב, דורשים תכנון ארוך טווח, תוכניות מתאר מאושרות, שיתאמו ויהלמו את המציאות, את הצרכים של האנשים. זה – אין. אני שומע שביבי נתניהו, שבטח השקיע מאמץ רב בהפקת סרט הווידיאו, ההתנצלות, שהופנה כתרגיל יחסי ציבור – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> שמעת את ההתנצלות, באסל? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> בעצם אמר – אתה יודע איזו התנצלות זו: מתנצל בפני מי שהבין את דברי לא נכון. במקום זה היה יכול לעשות כמה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני מבין שהוא מתעקש עכשיו שתובא לקריאה שנייה ושלישית הצעת החוק שעברה אתמול – אתמול – בקריאה ראשונה בנושא הגברת אכיפת הבנייה – אכיפת חוק התכנון והבנייה. במקום זה, שישקיע בפתרון הבעיות של התכנון והבנייה. פעם אמר "סופר-טנקר", אתם זוכרים? שיעשה "סופר-טנקר" לתכנון ביישובים הערביים. הוותמ"ל, שנעשתה בעצם כאמצעי עקיפה של חוק התכנון והבנייה, לא מספיק טובה בשביל היישובים הערביים. גם השינוי בחוק ההסדרים, שעבר, ואנחנו תמכנו בו, שוותמ"ל תתחיל מ-200 דירות, הוא לא מספיק, כי ותמ"ל זה טוב לקריית-גת, לקריית-אונו, לדימונה, ליישובים שמתחילים מנקודה מסוימת, לא טוב ליישובים שמתחילים מתחת לאפס. אני אחזור לדוגמה של אזורי התעשייה; אזורי תעשייה, אדוני השר – החלטה; לא צריך כסף. החלטת ממשלה, החלטת ראש ממשלה, שאזורי התעשייה המשותפים הגובלים היום ביישובים ערביים, ושהיסטורית קמו על קרקעות – אדמות – שלנו, שהופקעו – אני אביא לכם דוגמאות – כמו אזור תעשייה בר-לב, כמו אזור תעשייה משגב, ממש בכניסה של סח'נין, ועוד עשרות כאלה; ציפורית, שהיום שייכת לנצרת-עילית בלי שום רצף טריטוריאלי עם העיר נצרת-עילית, והיא גובלת ביישובים כפר-כנא, משהד, ריינה – על אדמותיהם קמה; שטח ענק, של אלפי דונמים. החלטה אחת של הממשלה שהאזור הזה הוא משותף תביא ארנונה מיידית – מיידית – ליישובים האלה, למועצות. לא לחכות עד שתוכניות המתאר, שאני לא יודע מתי יאושרו, יכללו אזורי תעשייה קטנטנים באותם יישובים, עד שתקום תעשייה באותם אזורים ותשפר את הארנונה. מיידית, אדוני השר, אפשר להביא הכנסות עצמיות. אני מביא לך שתי דוגמאות שמצערות אותי ממש, שני מפעלים מובילים בתעשיית המזון בישראל; אחד היה באום-אלפחם, ומחוסר אזורי תעשייה עבר לאזור התעשייה באלון-תבור, והיום הוא משלם את הארנונה למועצה שם, ומפעל טחינה "אל ארז", שהיה בנצרת ועבר לאזור התעשייה שגיא-2000, ששייך למגדל-העמק. אלה הבעיות שלנו, והתקציב לא פותר אותן, כי גם אם מחליטים להביא, עכשיו לשפוך כסף – השאלה היא: האם אנחנו יכולים לנצל את הכסף? אנחנו לא נוכל לנצל את הכסף, כי הבעיה המרכזית היא במדיניות. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. אנא הקפידו על הזמן, כי זה חמש דקות, ועשר דקות, ורבע שעה, ואני מבקש לא לחרוג. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. עשר דקות. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תראו, יכולנו להסתפק בדיון על התקציב ולומר: שר האוצר התנגד, ויושב-ראש ועדת הכספים התנגד, ובמשרד האוצר הייתה התנגדות, וברור שזה דבר לא נכון. יכולנו גם לומר כמה טיעונים לטובתו של ראש הממשלה; כשהוא רואה את מצב הסחטנות של השותפים הקואליציוניים, את הכספים הקואליציוניים שמועברים כל שנה, את התרגילים בתוך ועדת הכספים לטובת מגזרים שונים – הוא יגיד: טוב למדינת ישראל תקציב דו-שנתי, כדי שניסחט פחות; זאת אומרת, ניסחט פחות – באין מנהיגות, ניסחט פחות על-ידי השותפים. יכולנו להגיד את כל זה. אבל מה הבעיה באמת? שאתמול נעשתה פה החלפה של כל מיני תיקים בתוך הממשלה, והיום יש כבר סגן שר חדש, ואתמול חנכנו – הבאנו בשורה לעם ישראל, שיש עוד ועדה בכנסת. זאת אומרת שכל מה שקורה בתוך התקציב, בתוך הממשלה, בתוך הכנסת, זה כלים שראש הממשלה משחק בהם, או לצערי משחק בנו, או לצערי משחק בטובת מדינת ישראל, לטובת שרידות. עכשיו, אם הדברים האלה היו מקובלים והיו כל השנים, אז בסדר. אם כל דבר מהם היה לחוד, אז גם בסדר. מה הבעיה? שכל הדברים האלה נוחתים עלינו השכם והערב, ואנחנו מנסים למצוא מכנה משותף, ובמדינה מסודרת היינו חושבים שהמכנה המשותף זה טובת המדינה. אלא מה? כשאתה מסתכל על התמונה הזאת כולה יחד, ובמה אנחנו עסוקים כאן מבוקר עד בוקר, אתה שואל את עצמך למה. ואני, אין לי מה להגיד, ואני מכיר את שעות הדיונים פה, שאנחנו יכולים למצוא את היתרונות הכלכליים ואת החסרונות, שהם כמובן יותר גדולים, בתקציב דו-שנתי, אבל כל מה שלא נגיד וכל מה שלא נמצא, לצערי הרב, אנחנו כבר יודעים שהוא נועד לשרת דבר אחד, ואני חושב שבעצם, מה שהוא בא לומר לנו זה: תרבות שלטונית. דמוקרטיה, כבר הגדירה את זה אחת משרות הממשלה, זה לא בדיוק הצד החזק של הממשלה הזאת. 300 מיליון שקל הועברו ממשרד למשרד בתור פיצוי על זה, על ההצדעה לראש הממשלה על כל מה שהוא לא יגיד. והעם מסתכל עלינו, ובאמת, אני בטוח שלא משנה אם אתה חבר כנסת, אם אתה שר, שואלים את שאלת מיליון הדולר: מה יהיה? ואתמול בערב, אפרופו דיוני תקציב, פרסמו ראשי המשק בקריאה משותפת לראש הממשלה את הבעייתיות, שבאין מדיניות כלכלית, שבאין אסטרטגיה, הם חוששים למחר, ואנחנו יודעים שמי ששותף בכיר מאוד להנעת גלגלי המשק, למקורות התקציב, שאותם אחרי זה יהיה אפשר להקצות כאן, אלה אותם יזמים, ברמות השונות, אותן חברות שראשיהן התייצבו אתמול וכתבו את אותו מכתב לראש הממשלה ולשר האוצר. ואנחנו, לא נותר לנו אלא להסתכל לתוך עיני כל השואלים אותנו "מה יהיה?" ולדעת, באמת, שאנחנו אין לנו מי להסתכל לעיניו. יש לנו כאן חברים שחושבים שאפשר לגלגל עיניים לשמים, לשאול מה יהיה או לשאת תפילה, ואנחנו מאלה שבאמונתנו הדתית יודעים שתפילה היא לא תחליף לעשייה, וגלגול עיניים לשמים הוא תירוץ לאי-עשייה. ואני אומר עוד פעם: אנחנו כמובן נתנגד לתקציב הזה – או לא לתקציב, לרעיון של תקציב דו-שנתי, גם כיוון שהרעיון הוא רעיון לא נכון, אבל גם בגלל המיקום שלו בתוך שרשרת צעדים שכל מטרתם היא לא טובת המדינה אלא טובת ראש הממשלה באופן אישי. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. שמונה דקות לרשותך. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הבינוי והשיכון, אדוני היושב-ראש, דווקא הכובע חסר, אבל חסר עוד משהו בדיון הזה, אם שמת לב. הדיון הוא על תקציב המדינה, אבל מה שחסר בעיקר זה תקציב המדינה. אנחנו ממלאים בהדים את הדיון הזה, ובתעסוקה מתמדת, ואני מתנצל אם גם אני מתחיל למחזר את עצמי, כי אני מודה על האמת, לאט-לאט אני מתקשה להבין את הכללים בתוך המשחק הזה, ואני מקווה שאני לא ממחזר גם אנשים אחרים, או לפחות לא את מישל אובמה, אני מצטט מעצמי, כי כבר בנושא הזה דיברנו, בדיון הסרק הזה על התקציב הדו-שנתי, שבו הצענו שאולי דבר כל כך מוצלח כמו התקציב שבא עלינו לטובה – ואנחנו לא מכירים אותו, אנחנו רק מניחים שאנחנו מנתחים את כל המהלכים שקודמים לו – אולי היה צריך לעשות את זה כתוכנית חומש, אדוני. ממש כמו בברית-המועצות, בזמנו. היה ודאי הרבה יותר נוח, היו הרבה פחות מהמורות, ואנחנו יכולנו למלא בהדים את השיח הבלתי-נדלה הזה, שממלא אותי – אומר לך את האמת – בתסכול, מרוב דיבורים, עד שמרימים לך ידיים, ובסופו של דבר ההשפעה היא השפעה מזערית, כי בסופו של דבר הכול נובע מאותו מקור, והוא מקור החלוקה. תקציב הרי קובע את המדיניות, תקציב זה הדבר העיקרי בחייה של אומה. הדיון בפוליטיקה הוא רק על דבר אחד, בכל התחומים – בתחום החברתי, המדיני, האזרחי: מי מקבל כמה ולמה, אדוני, ומי משלם כמה ולמה. זה כל הסיפור. אנחנו לא דנים בשום דבר אחר. יש כאלה שקוראים לזה בשם כזה ויש כאלה שקוראים בשם אחר. אבל גם הפרלמנטריזם שלנו מבוזה בצורה חסרת תקדים, אדוני, כי לדון על תקציב ללא תקציב, כי לעשות את הדברים חאפ-לאפ, כשבמקביל מתנהלים כל הדיונים יחד, כשאף בן-תמותה לא יכול לקיים אותם, מביא אותנו לידי מצב של מבוכה, כי אני מודה, אני אולי מתחיל להיות מכונת הצבעה אוטומטית, שמצביע בהתאם למה שמנהל הקואליציה אומר. אני מסתכל על מה שהוא אומר ואני מצביע נגד זה, ונראה לי שברוב המקרים אני גם צודק, אבל הדבר הזה נובע מתוך מצב של חוסר, מתוך אי-כבוד לפרלמנט. זאת גם הסיבה שיש כאן דיזנטריה, אדוני, של חוקים. במקום שהרגולציה לא מתקיימת, ויש עודף חוקים, המצב איננו טוב. אנחנו מחוקקים חוק על כל פסיק ועל כל נקודה. באמת, יש לנו בשורה לחבר הכנסת מיקי לוי ולי. הצלחנו, אולי, עדיין לא בחקיקה, אבל לעשות רגולציה, כפי שהיה צריך לעשות בלא חקיקה – להוריד את העמלה מהמת. לפחות יש לנו בשורה למתים. נכון, חבר הכנסת מיקי לוי? עד כה היה איזשהו דבר שהיה למעשה מס ירושה, אבל בהבדל ממס ירושה, שהוא מבורך, ואני חושב שצריך ללכת עליו, המס הזה התקבל על-ידי הבנקים, לא על-ידי מדינת ישראל, והחליט בנק גדול, שאנחנו לא אומרים את שמו כי אנחנו איננו מפרסמים שום דבר חוץ מאת אייל גולן שקורא לנו – מה אתה עושה? כל פעם אתה בורח. אתה יודע שאתה הגב שלי, לא? תסלח לי, חבר הכנסת יואל חסון, הוא פשוט דרומי. אנחנו, יש לנו איזו – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> בסדר גמור. <אילן גילאון (מרצ):> – – שפה, בינינו, כזאת. זה בסדר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> תודה. סיפרתי כרגע שהצלחנו להעביר, לשכנע בנק גדול אחד, בלי להזכיר שמות, לבטל את עמלת המת. אדוני יודע שהבנקים לקחו, על כל מה שנשאר בחשבון – עיזבון, ירושה – עמלה של 0.5%. ולמעשה, אדוני, זה היה בעצם מס ירושה. <היו"ר מאיר כהן:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> מה? <היו"ר מאיר כהן:> כמה הם לקחו? <אילן גילאון (מרצ):> 0.5%. <היו"ר מאיר כהן:> 0.5%. <אילן גילאון (מרצ):> כן. בסכומים יותר גדולים זה סכום בהחלט לא מבוטל. הרי אנחנו לא בדקנו את הדברים בחיים, אבל לא כל שכן כאשר אנחנו מתים. איזה סיכוי יש? אני, הנה, מודה ומתוודה על הדוכן הזה: מעולם לא הבנתי את ההתכתבות עם הבנק. ואני בכלל חושב שאני חלק מציבור רחב במדינת ישראל שאיננו מבין מה כותבים לו, ולא שאיננו מבין מה כותבים לו משום שזה טבעו לא להבין דברים, אלא משום שכותבים באופן שאתה לא תבין, ויש כאן גנבת דעת. ואז אנחנו מייצרים פירמידה מעמדית במדינת ישראל, ובה קרוב ל-90% מהציבור לא מבין מה מדברים אתו – זאת הנגישות של מידע, שהיא הנגישות החמורה ביותר – ו-10% אחרים, אדוני, הם, פחות או יותר, מתווכים, עורכי-דין ולבנת פורן. זאת הפירמידה של בורוכוב – החדשה, בימינו – שאותה צריך להפוך. אז אני אומר לך: הדיון על התקציב ללא תקציב, שדומה באמת להרבה מאוד דיונים אחרים – נדמה לי שגם החלפנו בינינו כמה מילים היום בוועדה; היכולת הזאת למלא בהדים והבל פה חם את המציאות שלנו כדי להמשיך לקיים את הדמוקרטיה באופן אחר, אף שאולי יצרנו היה מושך אותנו לעשות דברים הרבה יותר משמעותיים – שיש גנבת דעת לאורך כל הקו. כי יש כאן ממשלה, למשך זמן ארוך מאוד, שהיא לעומתית לאינטרס הציבורי. בחלוקות הבסיסיות, אדוני, בכלים הבסיסיים ביותר שיש בכל כלכלה – בכל כלכלה הכלים הרגולטוריים הם תשתיות, זה הכלי החשוב ביותר, כאן הממלכתיות הייתה צריכה לבוא, ואצלנו יש גנבה, ולחץ – לחצים קואליציוניים. משום שיש כאן מישהו שמעוניין לא לקיים את הממלכתיות, אלא כל דאלים גבר – כל מי שיותר חזק חוטף יותר. זאת המציאות. וחלק מהאוכלוסיות האלה צריכות לקבל סל קליטה כדי להיקלט במדינת ישראל, אף-על-פי שהן תמיד היו כאן. ויש מסים ויש תשלומי העברה – ממשלה חברתית מחליטה, אדוני, שהיא עושה רפורמה במסים. הרפורמה היא מזערית, משום שלאלה שבאמת צריכים את זה זה מעט מזעיר, ולגדולים האלה, כמובן, אין תרומה גדולה, אבל היא בסך הכול אולי בסכום שיכול היה בדיוק לכסות את הבור של הביטוח הסיעודי, שהבטיחו לשר הבריאות ליצמן, ועל כך הוא מאיים בעוד משבר קואליציוני. אבל הדברים אינם קורים, משום שהחלוקה היא מעוותת. אנחנו מתנהלים היום סביב כל הסאגה הזאת של רשות השידור, אבל רשות השידור, אדוני, בקליפת אגוז, היא הסיפור של מדינת ישראל כולה; את סיפור רשות השידור אנחנו רואים במהדורה חוזרת ונשנית בכל מקום ומקום: מגלומניות, חוסר אחריות, ניסיון להשתלט פוליטית על כל מארג וכל מערך בצורה הכי צינית, ובעצם מי סופר את האנשים? מי סופר את האנשים האלה, כאשר חברינו בממשלה מתנכללים ביניהם ומתגוללים על כל מה שאפשר לתפוס, אדוני? מי סופר אותם? מי סופר את האדם הזה שאין לו כוח לדבר? אתמול קיימנו דיון, אדוני, בנושא של אפליית נשים חרדיות בהיי-טק. והציבור לא שאל את השאלות, משום שכאן מגדלים ציבור שהבעיה המרכזית שלו – רוב הציבור הישראלי הוא מצד אחד מפוחד, מצד שני מפורד ומפוצל, ומצד שלישי איננו יודע לשאול. הוא איננו יודע לשאול, לצד השאלה: מה אני נותן למדינתי? גם: מה מדינתי נותנת לי בחזרה? ועל בסיס כזה, כל דיון על תקציב, שבעצם צריך להיות הגדרת המדיניות של ממשלה – הוא כמובן עקר לגמרי. וראבק, מה כל כך קשה, במקום כל כך הרבה פעלולים, ללכת לקצת יותר הגינות? מה כל כך קשה, את החיים שלנו, אלה שהם בעולם הזה לפחות – אני לא הייתי בעולם הבא, אבל בעולם הזה הם פעם אחת, הם חד-פעמיים – לצמצם בהם את המאבק, כי לא צריך להיאבק על כל דבר, בטח לא על דברים שהם מובנים מאליהם, ולהרבות את הקיום המהנה שלנו? כי אנחנו, כבני-תמותה, רוצים להרבות שמחה ולהמעיט כאב. ואני לא קראתי את התקציב, תדע לך. אני גם לא בטוח שאני אקרא אותו. אני באמת מסיים באותו סיפור של מוכר סכיני הגילוח, ששנים הוא דפק בכל דלת ואמר: סכין גילוח, וכולם זרקו אותו לכל הרוחות – לא קונים, לא מתגלחים, לא קונים. ככה 20 שנה. כעבור 20 שנה הוא דופק על דלת, והדלת נפתחת, פותח בעל הבית ואומר לו: כן, תן לי בבקשה שתי חבילות. אז הוא אומר לו: רבאק, אני 20 שנה מסתובב כאן, אף פעם אף אחד לא קנה ממני, היום בכלל לא הבאתי אתי. זה, נראה לי, מתמצת את הדיון על התקציב, אדוני. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, הפרופסור. בבקשה. אדוני, עשר דקות לרשותך. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> נסתפק בפחות. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מחזיק כאן בידי חוברת שכותרתה: "תגליות ופיתוחים ישראליים שהשפיעו על העולם", וזו חוברת שהוציא משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל. אני מציע לכולנו לעיין בחוברת הזאת. יש הרבה במה להתגאות. כאן מצוינות תגליות כגון "קופקסון", ו"מובילאיי", ו-Waze, וכדומה, שבאמת השפיעו השפעה אדירה לטובה על העולם. אבל ככל שהעמקתי בחוברת הזאת, לא מצאתי המצאה ישראלית אחת שנקראת "התקציב הדו-שנתי". משום מה, היא לא מצוינת בחוברת הזאת. ואני פונה לידידי, השר – – – <היו"ר מאיר כהן:> פרופסור טרכטנברג, אני מבקש ממך להניח את החוברת, כי אלה הן תקנות הכנסת. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אוקיי. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. בבקשה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> ואני פונה לידידי אופיר אקוניס, השר אופיר אקוניס, שאולי יוציא מהדורה מתוקנת של החוברת הזאת, כדי לכלול את ההמצאה הגאונית הזאת, התקציב הדו-שנתי. עכשיו, זה לא בכדי לא מופיע כאן. זה לא מופיע כאן מכיוון שההמצאה הגאונית הזאת לא אומצה על-ידי שום מדינה בעולם, לא אומצה על-ידי שום תאגיד בעולם. יש עשרות-אלפי תאגידים כאלה, שמתקיימים ומתנהלים על-פי תקציב שנתי או רבעוני, אבל בטח לא דו-שנתי. יש כיום 198 מדינות בעולם, רשומות באומות-המאוחדות – שוב, חוץ ממדינת ישראל ובחריין אין שום מדינה שאימצה לעצמה את צורת ההתנהלות הזאת, תקציב דו-שנתי. עכשיו, למה? אני רוצה עכשיו ברצינות לשאול את השאלה: למה מדינת ישראל היא יחידה בעולם? למה אנחנו, בכנסת, עומדים עוד מעט לאשר, לצערי הרב, חוק שמקבע במידה רבה, אומנם לא הרמטית, אבל מקבע את צורת ההתנהלות הזאת, שהיא כל כך מזיקה, כל כך לא מתאימה לשום אמות מידה מקצועיות? למה? זה נולד ב-2009 מתוך כורח, מכיוון שזו הייתה שנת בחירות ועל כן המדינה התנהלה ללא תקציב, ואמרו: אוקיי, בואו נעשה כבר תקציב לשנה הזאת; ממילא לא עשינו בשנה הקודמת, וכבר נשליך על השנה הבאה. אבל הכורח הפך לשיטה, ויתרה מזאת, ראש הממשלה הפעם – דרך אגב, הוא בזמנו לא התלהב מהרעיון הזה. אני הייתי שם, אני הייתי ראש המועצה הלאומית לכלכלה כשזה קרה בפעם הראשונה, והזהרתי מפני הדבר הזה. וראש הממשלה בנימין נתניהו, לזכותו אני אומר, לא התלהב מהרעיון הזה, כי ראש הממשלה אכן הבין – או אולי עדיין מבין – בענייני כלכלה. לפחות אז הוא כן הראה שהוא מבין. וזה הפך עם הזמן לכלי שבעיני ראש הממשלה יש לו תועלת פוליטית משוערת – משוערת – כי, רבותי, במדינת ישראל אף פעם לא נפלה ממשלה עקב התמודדות לא מוצלחת עם תקציב. אם יש סדקים בקואליציה, ברור שגם תקציב לא יהיה, וממשלות נופלות, אבל לא בשל התקציב ממשלות נופלות. לעומת זאת, הנזק – הנזקים – של התנהלות כזאת הם כל כך ברורים ושקופים, וכל מי שהיה כאן ב-2015 וראה מול עיניו מדינה שלמה שעומדת מלכת, מכיוון שהיא מתנהלת על-פי 1 חלקי 12 של תקציב, שחוקק – או הוחלט עליו, אושר – שנתיים לפני זה, במחצית 2013. על-פי זה התנהלה מדינה, כאשר כל מה שהוחלט אז מן הסתם לא היה רלוונטי, לא היה תקף, אבל מה לעשות, זה החוק ועל-פי זה התנהלנו. העולם השתנה מאז, השתנה לרעה. העולם כיום, העולם הכלכלי, גם הבין-לאומי-גלובלי, וגם אצלנו, יש בו הרבה יותר אי-ודאות מאשר הייתה אז, והדברים ידועים, קרה משהו – נפל משהו – באירופה – הברקזיט, משאל העם בבריטניה ליציאה מהשוק האירופי; הצמיחה, שיעור הצמיחה, בארץ ובעולם יורדת – האי-ודאות הפוליטית במזרח התיכון משליכה על הכלכלה, ואנחנו מדברים כיום על שיעור צמיחה צפוי של 2.5%, פלוס מינוס, שהוא מאוד נמוך. אי-ודאות אדירה, ועדיין ראש הממשלה דבק בתקציב דו-שנתי. עכשיו, אני רוצה להגיד מילה לזכותם של פקידי האוצר, שכל כך אוהבים כאן להעליב אותם, ולפגוע בהם, וכו'. האוצר כאיש אחד התנגד לתקציב הדו-שנתי, כאיש אחד, עד היום הזה. אבל אתה יודע, אם באה הוראה מלמעלה, חייבים לבצע. ואז הם ניסו להמתיק את הגלולה ולהפחית מרוע הגזירה – ועל זה אנחנו הולכים להצביע – או אחד משני החוקים; מנסים למצוא פתרונות, או יותר נכון התאמות כאלו שיאפשרו התנהלות סבירה גם לנוכח האיוולת של תקציב דו-שנתי. עכשיו, זה מזכיר לי שאם חלילה בן-אדם נפגע בתאונה, ורגל אחת קצרה מהשנייה, אז יש קומפנסציה מהצד השני, ואז נגרמים נזקים לעמוד השדרה. בכל פעם שאתה מנסה לעשות קומפנסציה לבעיה אינהרנטית, מבנית, אתה מפתח נזקים ובעיות אחרות, וזה בדיוק מה שקורה עם החוק הזה; אין דרך לפצות על העובדה שאתה מקבע את עצמך בתקציב דו-שנתי ונועל את עצמך. נכון, אפשר עוד פעם לפתח כאלה מנגנוני התאמה לכאורה, אבל המנגנונים האלה עלולים להיות יותר גרועים מהמחלה עצמה, ולזה אנחנו הולכים בעיניים עצומות לרווחה, כשם הסרט הידוע. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ספר, ספר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גם ספר וגם סרט. <היו"ר מאיר כהן:> וגם סרט. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גם, כן. נכון, נכון, אתה צודק, אחמד. השאלה היא – שוב – למה? למה, על שום מה? אני אומר, יש מהלכים כלכליים שנובעים משיקולים פוליטיים ואפשר להבין אותם. אני לא אוהב אותם? סיפור אחר. אם יש בהסכם קואליציוני כספים שזורמים למטרה פוליטית שלא מוצאת חן בעיני, אבל, אתה יודע, אתה מבין את ההיגיון של הדבר הזה – ניחא; אבל על מה? למה? למה תקציב דו-שנתי? שמישהו יקום ויסביר. אתמול בערב קרה מעשה דומה, המעבר של מעונות-היום ממשרד הכלכלה למשרד הרווחה. האם מישהו חושב, במדינה הזאת או במקום אחר בעולם, שזה הדבר הנכון לעשות כדי לטפל בגיל הרך? לא. אלא מה, יש איזשהו שיקול פוליטי, כן, מפותל, בראשו של ראש הממשלה, שבגינו אתה קובע גורלות. עכשיו, בעניין של התקציב הדו-שנתי, מה החשש הגדול שלי? שזה יתקבע במדינת ישראל מכאן ואילך, כנגד מה שקורה בכל העולם. אנחנו נתנהל על-פי זה, ויום אחד נתעורר ונגיד: איך הגענו לאיוולת הזאת? ומישהו ינסה לכתוב את ההיסטוריה, לפתוח את ספר ההיסטוריה, ויגיד: כן, כי אתה יודע, לראש הממשלה היה איזשהו חישוב. וכאן אני רוצה להוסיף מילה שאני לא הוצאתי מפי עד היום בכנסת הזאת, וזאת מילת ביקורת חריפה לשר האוצר. שר האוצר, שאני מחשיב אותו כידיד, ואני, בעוונותי הרבים, אפילו הרשיתי לעצמי לייעץ לו או לנסות לסייע לו, כי אני מאמין שמדינת ישראל, אין לנו בלתה, ולכן צריך לעשות את הטוב ביותר, גם אם אני באופוזיציה. אבל שר האוצר, על זה לא נעמדת על הרגליים האחוריות? מה, ראש הממשלה היה מפרק את הממשלה וזורק אותך מהממשלה אם היית עומד על זכותה של מדינת ישראל להתנהל, מקצועית, כפי שצריך? מישהו היה מעז לעשות לך את זה? אז למה? כל המשרד שלך, כולם, בדעה אחת, ואתה נכנע לראש הממשלה על זה? למה? בוא, תקום ותסביר את זה. ואני בכלל – אני מצפה מהכנסת הזאת שלפחות תדרוש דבר אחד – הרי לשנות את המסקנה המתבקשת מהצבעה בשל אילוצי קואליציה, אני מבין שלא נצליח: שראש הממשלה יתייצב פה ויסביר, ששר האוצר יסביר את כניעתו לדבר הזה. לפחות המינימום הזה מגיע לנו כאזרחים במדינת ישראל. ומילה אחרונה, רבותי, כפי שפתחתי, אתם לא תמצאו בחוברת שציינתי את ההמצאה הזאת. אוי לנו עם המצאות כאלה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת אורלי לוי, בבקשה. עשר דקות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, אני צריכה להגיד בעצם פעמיים תודה. למי שלא יודע, אני הייתי חברה בוועדת הכספים, חברה קבועה עם יכולת הצבעה וכדומה. מאז ההצהרה שלי, שהייתה, הוציאו אותי, אבל נשארתי חברה בוועדות הקבועות, כי היה חשוב לי להמשיך בנושאים שבהם התמקצעתי, שבהם אני מבינה, שבהם יש לי יכולת לתרום גם בלנסות לשנות דברים, ואנחנו עושים את זה גם בוועדות אחרות – גם, לפעמים, כשאין לך זכות הצבעה. יש כאלה שלא מבינים זאת. תראו, כאשר הוצע החוק הזה, של התקציב הדו-שנתי, חשבתי שזו טעות. כנראה לא הבנתי יותר מאחרים, כי גם אחרים חשבו שזו טעות. אולי היחיד שראה בזה יתרון היה ראש הממשלה. אבל היתרון שלו לא היה מהפן הכלכלי, בטח לא מהפן החברתי, אלא מהרצון שלו לשרוד פוליטית. והתקציב הדו-שנתי בעצם מאפשר לו לשרוד פוליטית עד מרס 2019. עכשיו, זו הייתה מטרתו – לטוב ולרע, אתה יכול להסכים עם זה ואתה יכול לא להסכים עם זה. השאלה שלי היא אחרת: מדוע שר האוצר לא דאג שהאחריות שלו תבוא לידי ביטוי גם בהתנהלות שלו? כי אחד בלב ואחד בפה זה לא משהו, ואנחנו מחנכים את הילדים שלנו שלא כך צריך להיות. אז מתוך אחריות ומתוך רצון להקשות את המהלך החפוז הזה, שכל-כולו הוא שיקול פוליטי, הגשתי הסתייגויות, כמו חברים נוספים באופוזיציה. כשאני מגיעה היום, מתוך ידיעה שעל יותר מ-100 הסתייגויות, אני אמורה לדבר – אתם יודעים, לפי התקנון זה חמש דקות על כל הסתייגות. אז בסדר, יש סיכומים כאלה ואחרים, וזה מקצץ את הזמן. אך הפלא ופלא, שמי כלל לא ברשימה. עכשיו, מי שלא מבין את ההתנהלות הפוליטית, אולי כדאי שנסביר לו: יש הסתייגויות שאתה מגיש בשם סיעה, ואז הסיעה יכולה לסחור, או פחות או יותר, לתקצב לך את הזמן, או פחות; ויש הסתייגויות אישיות, שהתקנון לא רק מאפשר לך, הוא גם נותן לך את ההזדמנות ודואג לכך שהזמן יעמוד לרשותך כדי להסביר אותן. כשהגעתי היום למליאה גיליתי, כמו שאני חושבת שחצי מעם ישראל מגלה בכותרות העיתונים יום לאחר יום, שהמשטר פה הוא דמוקרטי-לכאורה, כי יש פה ניסיון קשה מאוד של סתימת פיות, וזה קורה לא רק בתקשורת; זה קורה הלכה למעשה בבית הזה, בכנסת הזאת, בבית-המחוקקים, בבית הדמוקרטיה. אז מישהו דאג שההסתייגויות שלי לא יתוקצבו בזמן, וכך ימנעו ממני את יכולת הדיבור. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, על הנכונות שלך אפילו להפנות אותי לסיעה שלך כדי שתתרום לי מהזמן שלה. מזכירת הכנסת, שיושבת פה, יודעת שבהסתייגויות אישיות אנחנו לא צריכים טובות מאנשים; זה עומד לזכותו של חבר הכנסת. אני אבקש מאוד שהנושא הזה יובא לפני יושב-ראש הכנסת, כדי שלהבא נוכל להבטיח שגם הסימפוניה שלא כל כך נעימה לקואליציה תישמע. אז אני באמת מודה לאופוזיציה, מודה למחנה הציוני וליש עתיד, שתרמו לי מהזמן שלהם, אבל אני לא קבצנית, ואני לא צריכה לבקש את אשר מגיע לי על-פי חוק. עכשיו אני רוצה לומר כמה דברים בעניין התקציב. תראו, שר האוצר אמר מההתחלה שהוא לא רוצה תקציב דו-שנתי, ושר האוצר אמר הרבה דברים אחרים, וכשאני מסתכלת על מה שקורה, אני חייבת לדבר בשפת העם ולהביא את רצונותיו, אבל היום אני רוצה להביא את חששותיו. הסאגה שאנחנו ערים לה לאחרונה, והסאגה הזאת מגיעה אלינו מהדלפות לתקשורת, או מדיווחים לתקשורת, ואנחנו מגלים קואליציה – תראו, אף אחד מהקואליציה לא פה, וזה חבל, אבל מה שאנחנו כן מגלים זה שהקואליציה הזאת מסוכסכת עם עצמה, לא יודעת מה היא רוצה. אני חייבת לומר: אנחנו מסתכלים על הקבינט הביטחוני, ורואים את ראש הממשלה אומר משהו, ואת השרים האחרים אומרים משהו אחר, והמלחמה הפנימית בתוך הקואליציה, כשאנחנו רק משקיפים מן הצד, בלי יכולת לשנות, מטרידה. כי אני שואלת את עצמי: איך עובדת מערכת קבלת ההחלטות במדינת ישראל? זה נכון בפן הכלכלי, כאשר אנחנו יודעים שכל גורמי המקצוע אומרים לא לתקציב דו-שנתי, ואומר את זה גם שר האוצר עצמו, כחלון, אבל אחר כך מתקפל מול ראש הממשלה; ואנחנו שומעים את זה גם בפן הביטחוני-מדיני. עכשיו תראו, מה שקורה שם הוא חוסר אחריות משווע; יש חילוקי דעות בין מנהיגים, בין שרים, ואפילו בתוך הקואליציה – הרבה פעמים זה קורה, זה קרה בעבר, בואו לא ניתמם. אבל כאשר יוצאים השרים לציבור, ומזהירים את הציבור מהקטסטרופה הזאת, מה הם מצפים מהציבור? אין מערכת בחירות בפתח. הציבור מבוהל, הורים לילדים – מבוהלים, הורים לילדים שהם חיילים – מבועתים. ומשהו זועק וקורא למבוגר האחראי. ואז איזושהי דמות יוצאת אליך, שרוצה להיות בכובע של המבוגר האחראי, ומה היא עושה? היא מפחידה יותר, כי מי ששמע את שר האוצר השבוע, על ההתנהלות של הממשלה, ועל הקוטביות והמאבקים – הוא אומר: הממשלה הזאת צריכה לצאת לחופש, אנחנו רגע לפני אשפוז. מה אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה? מה הציבור אמור לעשות עם המידע הזה? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> באיזו מחלקה? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כנראה הוא התכוון למחלקה הפסיכיאטרית. <קריאה:> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> יכול להיות. ואני שואלת: איך בדיוק המבוגר האחראי הזה מרגיע את הציבור? כי אם בא שר האוצר ואומר: צריך להוציא את הממשלה הזאת לחופש, אני אומרת: למה אתה לא עושה זאת? מה, בידינו הדבר? מה הציבור אמור לעשות עם המידע הזה? מצד אחד, הוא רואה את השרים בקבינט רבים עם ראש הממשלה – אחד אומר משהו, אחר אומר משהו אחר – מישהו מהם משקר. לא באתי לקבוע מי, אני לא פוליגרף, אבל ברור שאם ראש הממשלה אומר משהו, והשר בנט אומר משהו, ויאיר לפיד, שהיה שר בקבינט בקדנציה הקודמת, אומר משהו אחר, זאת אומרת שמישהו משקר. ואז בא מבקר המדינה, ויש איזושהי טיוטת דוח שאסור להפיץ אותה, אבל כולנו מבינים מה קורה בה, ומישהו מנסה להטיל עליה חיסיון מפני הציבור – ממש להפוך אותנו לשלושת הקופים. קודם דיברו פה על "עיניים עצומות לרווחה", אפשר להגיד "על העיוורון". אבל אני אומרת לכם: לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי. דבר אחד: כולם מדברים שם, כולם מדברים, ולפעמים הייתי רוצה שהם לא ידברו, כי הציבור על הברכיים, הציבור מיואש, אבל יותר מכך – הוא מפוחד, ואין לו מבוגר אחראי; אם היה לו מבוגר אחראי, הוא היה קצת יותר רגוע. אתם יודעים, גם כשאני הולכת עם הילדים הקטנים שלי, לפעמים, ואנחנו נמצאים באיזושהי סיטואציה מאוד מאוד לא נעימה, ולפעמים סיטואציה מפחידה – אני מודה, בתור אימא גם אני מפחדת על הביטחון של הילדים שלי – אבל מה יעזור אם אבוא לילד ואומר לו: אוי לנו, או: אנחנו הולכים למות, זה מסוכן וכו'. איך הוא יסתכל עלי? מי יגן עלי – ויהיה חסר אונים, ומפוחד ומבועת שבעתיים. אבל אם אני אבוא ואומר לו: אל תדאג, אני פה, ואני לא אתן לדברים רעים לקרות, ואני פה כדי להגן עליך – אותו ילד מן הסתם יהיה רגוע יותר. לציבור חסר אבא. לציבור חסר אותו מבוגר שיגיד לו וינסוך בו את הביטחון הזה שאנחנו פה מעבר לשיקולים הפוליטיים; אנחנו פה כי אנחנו רוצים לעשות משהו טוב בשבילך; אנחנו פה כי אנחנו בשליחות. זה כבר לא קיים. והציבור הזה נמצא במצב שהוא לא הגיוני והוא לא בר-פתרון, כי מי שיכול לפתור אותו נמצא בתוך בית-המשוגעים שעליו דיבר שר האוצר, רגע לפני אשפוז. אז אני מבקשת מכם: ראשית, אל תפחידו את הציבור, אבל אם אתם חושבים שהמצב מפחיד – קומו ותעשו מעשה. אל תזרקו את המידע או את הפחדים ואת החששות ואת הפוביות, ואחר כך תגידו: אני את שלי אמרתי, הזהרתי. איך ההיסטוריה תשפוט אתכם, אם נתתם לשיגעון כזה לנהל את המדינה רק כדי לשמור על הכיסא שלכם – אני מקווה מאוד שבמשפט הזה לא יהיו רחמים, כי מי שלא מרחם על הילדים ועל הציבור לא ראוי להיות מנהיג. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת אחמד טיבי. עשר דקות, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, רבותי חברי הכנסת, היום קיימנו בוועדת הכספים דיון חשוב – דיון על אזורי תעשייה ביישובים הערביים. מה החשיבות של אזורי תעשייה ביישובים הערביים, אפרופו דיבור על תקציב – שנתי, דו-שנתי? שיעור האבטלה בחברה הערבית הוא הגבוה ביותר; 65% מהילדים הערבים נמצאים מתחת לקו העוני. מ-20 היישובים עם שיעור האבטלה הגבוה ביותר, ה-20 הם ערביים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מקום ראשון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לכן, צריך, חבר הכנסת סעדי, למצוא מקומות תעסוקה. מקומות תעסוקה זה לא רק ביישובים היהודיים, שבהם הערבי לן בבית שלו, במלון הקטן שנקרא כפר ערבי, ויוצא לעבוד ביישוב היהודי. אנחנו רוצים מקומות תעסוקה ביישובים הערביים. אזורי תעשייה הם מקור חשוב של מקומות תעסוקה. עכשיו, יש יישובים שיש בהם מה שקרוי אזורי תעשייה. למשל בטייבה יש אזור תעשייה. אתה הולך שם, אתה מגחך: זה אזור תעשייה זה? אלה מפעלי מלאכה קטנים, מפעלי בטון, מוסכים. הכול, אבל לא אזורי תעשייה, וזה אזור שכאילו היה קרב שם, מלחמה. דיברו אתי על תוכנית 922. היום שמענו מנציגי האוצר שכמעט אין תקצוב לדבר הזה. מה-204 מיליון שקל מה שנשאר זה 45 מיליון שקל לכלל הציבור הערבי, לכל היישובים הערביים, חוץ – מה שהוא אמר; אני מצטט אותו – מהיישובים הבדואיים והדרוזיים. כלומר, אין כסף. ואז האבטלה, אדוני, היא אחת מהסיבות שגורמת לאלימות פנימית, לפשיעה – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה קרה ליתרה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> היתרה מחולקת בין היישובים הדרוזיים והבדואיים. <קריאה:> שליש, שליש, שליש. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> פחות. – – אלימות הפכה להיות מין גידול סרטני שמתפשט בגוף של כולנו ומאיים לרסק אותו. המקרה האחרון בכסייפה – הלב דואב, כועס, עצוב. כך גם כל המקרים הקודמים. משנת 2000 עד עכשיו, יותר מ-1,200 הרוגים בפשיעה ואלימות פנימית. זה מחייב, לצד הביקורת על המשטרה – שלא עושה את שלה, לא במניעה, לא בפענוח, לא באיסוף נשק לא חוקי; לאחרונה, בימים האחרונים, יש כמה ניסיונות, פה ושם. לעתים תוך כדי פשיעה גם יורים באנשים, כמו שתיארתי אתמול. ג'יבריל ג'רושי, שעה אחרי שהוא נורה ארבעה כדורים בגב, שותת דם, הוא נפטר. ירו בו בתל-אביב. ראש הממשלה הגיע לוועדה שניהלתי לפני כמה שנים, ופגש את האישה, גברת מחאג'נה, ששכלה את בעלה ושני ילדיה – נרצחו בבית. הוא הבטיח לה אז למצוא את הרוצחים, ומאז הרוצח מסתובב חופשי, והיא חיה בחשש, בפחד ואימה – היא ושני ילדיה שנשארו בחיים. נוסף על כך, צריך לדבר על זה בפנים – בבית, בבית-הספר, ברחוב, בכביש, במסגד, בכל מקום – נגד אלימות, ומי שחושב שהוא כלי. עוד דרך לטפל באלימות היא הגברת ההישגים הלימודיים. אקדמיה, למשל. למה אין אוניברסיטה ערבית ביישוב ערבי גדול? אוניברסיטה; השר בנט דיבר על מכללה לאחרונה – אוניברסיטה. אתם לא רוצים אוניברסיטה פה? אלפי סטודנטים ערבים נוסעים מרחק של כמה קילומטרים לג'נין, לאוניברסיטה הערבית-אמריקנית, והיא הפכה להיות האוניברסיטה של הערבים מישראל. קיים שם. יותר מ-50% מהסטודנטים שם הם סטודנטים ערבים מישראל. למה לא להקים אותה בנצרת או ביישוב אחר? למה לא להקים בטייבה? למה לא להקים בכמה אזורים יותר מכללות, אוניברסיטה מוכרת? לדבר על עיר ערבית? מאז נכנסתי לכנסת, אדוני היושב-ראש, הצעתי הצעה להקים עיר ערבית חדשה. אז חבר הכנסת אוסאמה סעדי לא היה חבר כנסת, ב-1999, והוא עזר לי לנסח הצעת חוק, אחר כך, על הקצאה שוויונית של קרקע במטרה להקים עיר ערבית חדשה. כל פעם שאני מציג את הצעת החוק של הקצאה שוויונית של קרקע, היא נדחית על-ידי הממשלה. הקמת עיר ערבית – מאז 1948, ביישובים במשולש או בגליל לא קם אף יישוב ערבי חדש. מה, האזרחים הערבים – הערבים לא מתרבים? אין ריבוי טבעי? ואז נוצרת מצוקה בתוך היישובים, בתוך הכפרים, בתוך הערים, ואנשים נאלצים לבנות בתוך תוכניות המתאר, מחוץ לתוכניות המתאר, כאשר אין הרחבה מראש, ומתחילים לדבר על בנייה לא חוקית. הערבים רוצים לבנות עם רישיון, לא בלי רישיון, אבל תנו להם אפשרות להתרחב. חיים, צריך לתת להם אפשרות. <חיים ילין (יש עתיד):> חד-משמעית. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני שמח שאתה מסכים אתי, כי להרוס בית, בסופו של דבר, זה להרוס חיים, להרוס משפחה, לשלוח מסר שלילי כלפי המשפחה, כלפי היישוב, כלפי כל הקהילה, כל החברה הערבית. לאחרונה מדברים הרבה על השידור הציבורי, ואז שמעתי דיבורים: זה הכניס שישה עם כיפות, וההוא הכניס ארבעה שמאלנים ושלושה יאפים, חמישה צפונים, ותומכי התנחלות – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא לא, זה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ואני שואל – לא סתם לא שאלתי, לא שאלנו כמה ערבים הוכנסו. לא רוצה לשאול את השאלה הזאת. לא רוצה לשאול את השאלה הזאת. האמת היא שגם כיום הערבים לא מיוצגים במדיה – כעיתונאים, כעובדים – בצורה הולמת. הם מודרים מהייצוג, מהעבודה שם. יש פה ערבי, שם ערבי, והם עושים עבודה טובה, אבל זה לא מספיק. <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש לא לדבר בפלאפונים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עכשיו, לגבי – אדוני היושב-ראש – לגבי האמירה: על מה מדברים הח"כים הערבים? על מה מדברים הח"כים הערבים? כל הזמן אומרים: אתם מדברים על הסכסוך, על עניינים גלובליים, ולא מדברים על ענייני היום. ואנחנו כל הזמן עונים שזה עובדתית לא נכון, שרוב הזמן שלנו, גם בכנסת, גם מחוץ לה, גם בוועדות, גם במליאה, גם בחקיקה, הולך על דברים חברתיים, כלכליים, פנימיים. הנה, למשל, אדוני, מדד הייצוג של ערבים בתקשורת העברית: 76% מהעיסוקים של חברי הרשימה המשותפת הם בנושאים חברתיים ואזרחיים, ובתקשורת הם מתראיינים ומרואיינים בנושאים מדיניים-ביטחוניים ב-75%. הם מזמינים אותנו להתראיין בנושאים האלה, אף-על-פי שאתמול בשעה – איי אל-סעה, אוסאמה – בשעה 05:00, אוסאמה העביר חוק – על מה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> 04:45. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ב-04:45, העברת חוק – על? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מבצע – – – מרכז לגביית קנסות – 40% הנחה. מיליארד שקל. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> 40%, מיליארד שקל. <קריאה:> תספורת. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תספורת לאנשים הפשוטים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אוקיי, אז זה לאזרח הפשוט, הנחות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ערבים ויהודים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כלל האזרחים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> בואו נזכור שחצי מזה זה הריביות – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חוק, חוק אוניברסלי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> למה לא לראיין אותו כל היום? כל היום להזמין אותו לראיונות על דבר כזה. לא יזמינו אותו, על הנושא הזה לא יזמינו אותו. או: היום קיימנו דיון על אזורי תעשייה ביישובים הערביים. <היו"ר מאיר כהן:> ד"ר טיבי, נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש חבר הכנסת מאיר כהן, מישהו חשב להתקשר לראיין אותי על נושאים של אזורי תעשייה ביישובים הערביים, במהדורה של 17:00, של 18:00, של היומן בבוקר? אף-על-פי שהיו שם כ-20 ראשי רשויות וממלאי-מקום, חברי כנסת מכל הסיעות, יש התמקדות בנושאים מסוימים, ואז נוצר דימוי שהוא דימוי לא נכון. רבותי חברי הכנסת, אנחנו נתנגד לתקציב הדו-שנתי. התנגדנו גם לתקציב השנתי, כי הוא מדיר את הצרכים של החברה הערבית. בתקציב דרשנו את התוכנית הזאת, תוכנית הפיתוח, דרשנו אז, במגעים שהיו לנו עם האוצר, להכניס אותה לתקציב המדינה. אמרו: לא, רק החלטת ממשלה. אמר לי אחד השרים – אחמד, אתה יודע מה זה החלטת ממשלה: או שמיישמים אותה, או שלא מיישמים אותה. תקציב זה משהו אחר, ולכן הערבים מחוץ לתקציב כשמדובר בכסף גדול, וצר לנו על כך. נמשיך לעבוד ולעקוב גם בוועדות, גם במליאה, גם בכנסים, גם מחוץ לכנסת, גם ברחוב, כדי לצמצם את הפערים ולהביא מזור לבעיות. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת חיים ילין. חמש דקות, אדוני, לרשותך. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מסכים אתך בכל מילה שאתה אומר, ויותר מזה אני אגיד לך: אם אני הייתי בונה תקציב 2017–2018, הייתי שם 100 מיליארד – שים לב, 100 מיליארד שקל – בשבילכם. איך אני? אין סיכוי שתוציא שקל. אתם לא מבינים. המגזר שלכם, שנים – אתם לא מקופחים, עובדים עליכם כל פעם מחדש. הם עושים תוכנית חיסכון עליכם, אין לכם סיכוי להוציא שקל אחד. אין לכם תוכניות, אין לכם תכנון, אין לכם תב"ע ליישובים שלכם. אז מה אכפת להם להגיד שהם שמים כסף? 15 מיליארד תיקח – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> 20. <חיים ילין (יש עתיד):> – – כל מספר זוכה. איך תבנה? על מה תבנה? איך אתה רוצה עיר חדשה? אבל זו הצביעות של התקציב. אני פעם שנייה הולך להיות בתקציב. זו הצביעות. מבטיחים דברים, כבוד היושב-ראש, ואף אחד לא מקיים. מה אכפת? אז אמרנו, אז יש כותרת. עשיתי פעם עבודה – אם הייתי אוסף את כל האמירות של השרים בכותרות בעיתונות, אוסף את כולן, מסכם את כל מה שהבטיחו – תקציב ארצות-הברית לא היה מספיק בשביל כל הבקשות האלה. ולכן, אחרי זה, כבוד היושב-ראש, באים ואומרים: לא מאמינים לנו. למה שיאמינו לנו, אם אנחנו מבטיחים ולא מבטיחים לקיים? המשפט הידוע של לוי אשכול, על שמו המועצה האזורית אשכול נקראת: הבטחנו, לא הבטחנו לקיים. בתקציב הביטחון לשנת 2017 ושנת 2018 צריך להופיע סעיף שנראה פשוט: מכשול עוטף-עזה – 1 מיליארד שקל בכל שנה. שר הביטחון עמד פה ואמר: חבר הכנסת חיים ילין, אין תקציב. עכשיו הוא מבקש מהאופוזיציה עזרה, כך ש-2 מיליארד שקל יופיעו בבסיס התקציב. אתם זוכרים את הגדר המזרחית שראש הממשלה הבטיח? אין לה תקצוב בכלל. כשאנחנו דנים בכל הגנבות החקלאיות, על פח"ע, ועל טרור, ועל מסתננים, ועל פיגועים, שנכנסים מהגדר המזרחית – אפשר לעצור את זה, שמים גדר ועוצרים את זה. אז למה להצטלם מול הגדר הזאת, שכולה כמה קילומטרים, והכול פרוץ – למה להבטיח אם אפשר לא לקיים? להביא את ראשי המועצות בעוטף-עזה, להבטיח להם שיהיה מכשול, כששר האוצר אומר: כסף זה לא בעיה, והיום שר הביטחון מודיע: אין תקציב – קל מאוד, אין שום בעיה. אנשים יוצאים עם המון סימפתיה, מאוד נחמדים, באמת, מהללים אותם. מה בסוף? נאדה. חברים, תראו, בתקציב מדינה יש הרבה אלטרנטיבות. אבל כשהציניות חוגגת, וחיי אדם כבר נכנסים לשם, והם משלמים בחייהם – זה כבר לא ציניות, זה הפקרות. ואתמול מוציאים הודעה שהעורף גם לא מוכן, רשות חירום לאומית. מי ידאג לעורף? איך אתם רוצים לבנות תקציב כאשר הדברים הבסיסיים ביותר, תחושת הביטחון, וביטחון אזרחי מדינת ישראל, הם לא בסעיף שם? ואני לא מדבר על התקציב בתקציב הביטחון. אני מדבר על כל מה שאי-אפשר לעשות דרך תקציב הביטחון, ואת זה צריך לשנות. זה לא עניין של קואליציה ואופוזיציה, זה עניין של מה התפקיד של הממשלה ואיך היא מנהלת את אירוע התקציב, כמה משאבים היא שמה משום שהיא מבינה שאין שום הסכם מדיני שיכול לעצור את המלחמה הבאה וכמה היא נותנת תשומת לב לעורף. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, בעידן שבו יורים על הנגמ"שים, נדמה לי שלתקציב 2017–2018, ואני ממשיך את השיח שלי עם גפני מאתמול בלילה: לא צריך נגמ"ש, צריך שניים, וכנראה גם זה לא יספיק. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, בפתח הדברים אני רוצה לעדכן את חברות וחברי הכנסת ואת הציבור בהחלטה מאוד מעניינת, ואפילו הייתי אומרת, תקדימית, שהוציאה ועדת האתיקה בשעות האחרונות בעקבות פנייה שלי בנושא השתתפות בקידום מסחרי ויחצני של השרה מירי רגב – תוכנית טלוויזיה. ועדת האתיקה בחנה את העניין וקבעה שאומנם יש קו עבה מאוד בין השתתפות בתוכנית טלוויזיה, שלנו כפוליטיקאים, כדי לקדם עמדה – פוליטית, חברתית, שלנו, בכל תחום – ובין קידום מסחרי מטעמים יחצניים ותו לא. ועוד קבעה ועדת האתיקה שהשרה מירי רגב חצתה את הגבול הזה וביצעה קידום מסחרי ויחצני אסור ופסול. ויותר מזה, אני רוצה לומר, כי זה לא עניין אישי: ועדת האתיקה הנחתה באופן תקדימי את כולנו, את כל חברות וחברי הכנסת, את כל נבחרי ונבחרות הציבור, הנחתה אותנו להימנע מהשתתפות בקידום ובפרסום מסחרי, לשים את הגבול הזה בעצמנו, ואם לא בעצמנו, אז היא תשים אותו עבורנו, ועדת האתיקה. ואני חושבת שיש כאן אמירה שמעבר למקרה הזה היא אמירה מאוד מאוד חשובה לגבי ההתנהלות האתית שלנו כנבחרי ציבור אל מול העולם העסקי והמסחרי, שהולך ונהיה מתוחכם יותר ויותר בדרכים שלו, ואני חושבת שזה באמת יום ראוי לציון בהקשר הזה. תודה רבה. ולנושא הנדון, תקציב המדינה. תראו, אני חושבת שהימים האחרונים, שבהם ראינו – באמת הגדיר את זה הכי טוב – אני חברה באופוזיציה, אבל אני חושבת שאחד משרי הממשלה, השר כחלון, הגדיר את זה טוב יותר מכל חברי האופוזיציה גם יחד כשאמר: הממשלה זקוקה לאשפוז, צריך להוציא אותה לחופש כי עוד רגע היא תיכנס לאשפוז. מבחינתו זה דבר בעייתי, מבחינתנו זה אולי יביא לשינוי סדר העדיפויות, שאנחנו מייחלים לו. אבל באמת אני חושבת שראינו כאן – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> יש רק בעיה אחת, חברת הכנסת זנדברג, אין בית-חולים שיש לו תרופה למחלה של הממשלה. <תמר זנדברג (מרצ):> כן, נכון, חבר הכנסת מיקי לוי. אני באמת חושבת שראינו איזשהו סחרור, איזושהי יציאה משפיות, או יציאה משליטה, באופן כללי, של כל הממשלה. אנחנו הגענו לסף ציניות שבו לא עמדות, לא אידיאולוגיה, לא הוויכוח הפוליטי בינינו, שהוא הרבה פעמים עז וחריף, ואולי לפעמים אפילו חוצה גבולות מסוימים, אבל לא הוא מה שהוביל את הממשלה בימים האחרונים, בשבועות האחרונים. מה שהוביל אותה זה אך ורק דבר אחד – הישרדות פוליטית, ותו לא. ובשם הדבר הזה אנחנו ראינו כאן, באמת, פשרות רקובות שנחתמו בנושא תאגיד השידור הציבורי, בנושא חוק המקוואות, חוק האברכים, לימודי הליבה; רק לפרק של המפלגות החרדיות בפשרות הרקובות האלה, ובשימור הפוליטי ותו לא – רק לו צריך לתת חלק נכבד מאוד ומרכזי בכל ההתנהלות הזאת. אבל עוד פרק חשוב מאוד ומשמעותי נכתב בספר הזה של התקציב הדו-שנתי. כי אנחנו עומדים לאשר עוד מעט, כלומר, אנחנו נתנגד – אני לא יודעת מי יאשר, אלה שיצביעו בעד לא נמצאים פה כרגע, אז אני לא יודעת ממה הם הולכים להשתכנע, הם כנראה החליטו את דעתם מראש – אבל אנחנו עומדים פה להצביע על דבר שאין לו שום היגיון כלכלי; אפילו שר האוצר אומר את זה, כך שלא צריך להרחיק לכל מיני פרופסורים לכלכלה ומומחים כאלה ואחרים. שר האוצר בעצמו אמר – והאמת, ביושר, אני חייבת להגיד – שאין שום היגיון בתקציב הדו-שנתי, והסיבה היחידה – הוא הגדיר את זה: ההסכמים הקואליציוניים; אנחנו נגדיר את זה בצורה קצת פחות מנומסת: ההישרדות הפוליטית. כי מישהו הסביר לו שאין היתכנות פוליטית לממשלה הזאת אם לא הולכים לתקציב דו-שנתי. ומכיוון שמחירי הדיור עדיין לא ירדו, והמצב בסקרים לא משהו, החליט שר האוצר ללכת למהלך הזה, מהלך שניסינו אותו בעבר, ובפעמים הבודדות שניסינו אותו הוא היה הרסני; הוא הביא לגירעון של 40 מיליארד. אין מדינה בעולם שהולכת למהלכים כאלה, בטח לא דמוקרטיה, בטח לא משיקולים כלכליים. לפי דוח הממ"מ – מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שלנו, עשה סקירה בעולם וראה שהסיבות היחידות לאורך ההיסטוריה בעולם, באופן כללי, ללכת לתקציב דו-שנתי היו אך ורק פוליטיות, ולא כלכליות. מה גם שאם נסתכל על הניסיון של שנת 2015, התקציב הדו-שנתי עלול למצוא את עצמו תקציב תלת-שנתי. כי אם הממשלה לא תצליח להעביר גם את תקציב 2019, ואנחנו נלך לבחירות, אז אנחנו ניגרר לעוד שנה, כמו השנה הקודמת, שבה אישרנו את תקציב המדינה לשנת 2015 בנובמבר 2015. ולכן, למעשה, התקציב שנקבע שנה קודם יהיה גם התקציב לאותה שנה. אני כבר לא מדברת על הדבר שנדון פה בהרחבה בשבועות האחרונים, וזה הלקיחה והמהלך המאוד-קיצוני שנעשה פה נגד הכנסת, או יותר נכון, אפשר להגיד, עוד מהלך קיצוני שנעשה פה נגד הכנסת – אני חושבת שהפיקוח ההולך ופוחת של הכנסת על הממשלה הוא דבר שצריך להדאיג את כולנו, בטח ובטח בתקציב המדינה, שהוא הדבר המשמעותי והמרכזי ביותר שאנחנו כאן, כחברות וחברי הכנסת, עושים כדי לקבוע את המדיניות הכלכלית, את חלוקת המשאבים, את חלוקת סדרי העדיפויות שאנחנו נחליט עליהם, או יותר נכון אנחנו נאשר – או נפקח – לממשלה להחליט עליהם. זה התפקיד שלנו. לשם כך נבחרנו, לפיכך נתכנסנו, לפני שנבחרנו לחוקק, ולפני שנבחרנו בשביל דברים אחרים, נבחרנו בשביל לפקח על עבודת הממשלה, כאשר היא נוגעת במשאבים הלאומיים שלנו, ובחלוקה שלהם, שהיא עושה אותה לפני סדר העדיפויות שלה, ואנחנו הרבה פעמים חולקים על סדר העדיפויות הזה, יש לנו מחלוקת גדולה עליו, אבל המינימום שניתן לנו, הכלי הראשוני והמרכזי והבסיסי ביותר שניתן לנו, הוא לקבל את כל המידע, לתקן, להשפיע ולהחליט – בסופו של דבר להצביע. אנחנו עוד מעט, בזמן הקרוב, אנחנו ניגש להצבעה, שהיא הצבעה, לצערי, קבועה וידועה מראש, על דבר שנקבע ונחתך הרחק מכאן, שבשיקול שלו לא הובאו בחשבון אזרחי ישראל, לא סדר העדיפויות שהם בחרו, לא חלוקת המשאבים שהממשלה ישבה והקדישה לילות כימים ועבודת נמלים כדי לחלק אותה, אלא תוצאה של קומבינה פוליטית ותו לא, וחבל שכך. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת עמר בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, יש לי דז'ה-וו: עמדנו כאן – מה – לפני שבוע, כאשר ניסו והצליחו להעביר את החוק הזה בקריאה ראשונה. אני אמרתי שאני חושב שאני בהחלט בעד שכל משרד, בוודאי כל ממשלת ישראל, תהיה לה תוכנית רב-שנתית. בכל ארגון, בכל מפעל, בכל חברה, צריכה להיות תוכנית רב-שנתית. היום במדינת ישראל רק בצה"ל יש סוף-סוף תוכנית רב-שנתית, שנקראת תר"ש "גדעון". אני חושב שזה המינימום, אבל זה לא במקום תקציב שנתי. תקציב שנתי – כמו שמקובל בכל העולם, כמו שמקובל בכל חברה עסקית, גדולה או קטנה, תקציב שנתי, שעל בסיסו בסוף השנה רואים – עמדנו בתקציב, לא עמדנו בתקציב, ועושים עדכונים להמשך. אי-אפשר להחליף תוכנית רב-שנתית בתוכנית שנתית. עכשיו, עמד כאן בפתיחת המושב הזה חבר הכנסת גפני ואמר, אני מוכרח לומר, אמר בכנות, שלדעתו צריך להיות תקציב חד-שנתי, גם הוא חושב כמו שר האוצר שצריך להיות תקציב חד-שנתי, ויש לנו בעצם גם שר האוצר, וגם יושב-ראש ועדת הכספים, שני האנשים שבעצם אמורים להוביל את מדינת ישראל, ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, ושניהם חושבים שצריך להיות תקציב שנתי, ולא תקציב דו-שנתי. אז – עמד כאן גפני, והסביר, מכיוון שזאת תפיסתו, הוא אמר: אני מחויב להסכמים הקואליציוניים, אבל כיוון שזאת תפיסתו, הוא התנגד בתוקף לניסיון של הממשלה לקחת בעצם סמכויות מהכנסת ולומר לכנסת: הפעם הבאה שאנחנו ניפגש אתך זה בסוף 2018, אחרי התקציב הדו-שנתי. ולכן הוא עשה מאמץ גדול, יחד עם החברים האחרים בוועדת הכספים, להגביל את הממשלה, לחייב את הממשלה לחזור לוועדת הכספים לקראת סוף 2017, ובוודאי בכל מה שקשור לגירעון – לחזור לקבל אישור מוועדת כספים מה לעשות ואיך לעשות. וגפני, חבר הכנסת גפני, כל כך שכנע את עצמו, וגם במידה מסוימת אותי, והוא אמר – בעצם, אין כמעט הבדל בין התקציב הדו-שנתי לתקציב החד-שנתי, לאחר שוועדת הכספים הטילה את המגבלות שלה. אבל מה, יש רק הבדל אחד, יש רק הבדל אחד, וההבדל האחד זה שברגע שיש תקציב חד-שנתי, והקואליציה לא מצליחה להעביר אותו, כי יש חילוקי דעות לגבי הביצוע של השנה החולפת, או הביצוע על תוכניות לעתיד, הכנסת יכולה לפזר את עצמה ולקרוא לבחירות חדשות. זה ההבדל היחיד. אני מוכרח לומר לזכותו ולכנותו של חבר הכנסת גפני, שהוא אמר לי, אתה צודק. אף-על-פי שהוא העיר שגם בהקשר הזה, אדוני היושב-ראש, יש איזושהי אפשרות לא להעביר את התקציב, ושהכנסת תפזר את עצמה, אבל כמו שהוא אמר, זה מצב לא ריאלי. או, אני מצטט אותך, חבר הכנסת גפני, פעמיים אמרתי שאני מעריך ומכבד את – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תבקש הודעה אישית דחוף. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כן, זה מקובל. בכל מקרה, מה שאני יכול לומר – שבעצם המטרה הבסיסית, בדמוקרטיות, של הגדרת תקציב שנתי, מעבר להיגיון הכלכלי שבו, היא באמת שבסוף שנה, ולקראת שנה חדשה, הממשלה תעמוד למבחן ולביקורת של הכנסת, ועל-פי זה תמשיך או לא תמשיך לשלוט במדינה. ולסיכום, אני יכול לומר, אדוני היושב-ראש: 1. מבחינת טובת המדינה, חד-משמעית, תקציב דו-שנתי הוא לא טוב, אמר שר האוצר, אמר חבר הכנסת גפני. מבחינת הדמוקרטיה, אני חושב שברור – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אין פה שר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מה? אין פה שר? טוב, אין פה שר. <חיים ילין (יש עתיד):> תמשיך. תמשיך. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> הנה, הגיע שר הדתות. אז אני אחזור על הסיכום: מבחינה עניינית, תקציב דו-שנתי רע למדינה; אמר את זה שר האוצר, אמר את זה יושב-ראש ועדת הכספים. מבחינת הדמוקרטיה הישראלית, זו דרך נוספת שבה הרשות המבצעת לוקחת אליה סמכויות מהרשות המחוקקת. ובעצם, המטרה היחידה של כל התקציב הדו-שנתי היא לשמר את השלטון בידי ראש הממשלה הנוכחי בדרכים לא דמוקרטיות. פרוסה אחרי פרוסה הוא מוריד ומקטין את הדמוקרטיה הישראלית, ואם זה יימשך בקצב הזה, אני לא בטוח מה יישאר לנו מהדמוקרטיה הישראלית. לכן אני מבקש מחברי הכנסת להתנגד להצעת החוק בדבר תקציב דו-שנתי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. אנחנו, כפי שהודענו מראש, נעשה עכשיו הפסקה. <הצעות לסדר-היום> <ציון אחת-עשרה שנים לעקירת יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השעה היא 16:30. כפי שתוכנן, אנחנו נציין במסגרת הצעות לסדר-היום 11 שנים לעקירת היישובים של גוש-קטיף וצפון השומרון – הצעות לסדר-היום מס' 4634, 4636, 4637 ו-4638. חלק מאנשי הגוש שהיו אתנו – מתיישבי גוש-קטיף וצפון השומרון שהיו אתנו במהלך היום נמצאים כרגע ביציע הציבור. כמה חברי כנסת ביקשו להציע הצעות לסדר-היום. המהלך הדרמטי, שזכה לכינוי המכובס משהו "ההתנתקות", היה ונותר מאורע מכונן, לא רק בשל השינוי שחולל במישור המדיני, הגיאוגרפי והביטחוני, אלא גם בשל המשמעויות העמוקות שלו ביחס לחברה הישראלית כולה. בראש ובראשונה – בראש ובראשונה – – – חברים יקרים, זה מפריע. למיטב זיכרוני, לפני 11 שנים היו פה 120 חברי כנסת, וכולם היו מאוד דרוכים. עכשיו הנוכחות קצת דלה, אז לפחות חברי הכנסת שנמצאים, שלא יפריעו. בראש ובראשונה היה זה, כמובן, אירוע טראומטי מאין כמוהו עבור ציבור גדול של למעלה מ-8,000 אנשים, נשים וטף, מסורים ואיכותיים, אנשי עמל ורוח. ציבור זה נחשב, בצדק, לחלוץ העובר לפני המחנה. תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון היו ועודם אזרחים נאמנים ושומרי חוק, מסורים לעם ולמדינה, ובהם אנשי חסד וחינוך מן המעלה הראשונה וחקלאים שהפיקו את מיטב התוצרת מתוך הדיונות החוליות של הגוש. זכויות אלו לא עמדו להם באותו קיץ מר. הכורת עלה על מפעל ההתיישבות, מפעל התיישבות פורח, ועל 21 קהילות משגשגות. האלפים גורשו ברובם אל יעד לא נודע, וללא הכנה ראויה, למרות ההבטחות הריקות ומקסמי השווא. המוטיבציה האמיתית להכרזתו המפתיעה של אריאל שרון המנוח בדצמבר 2003 על מהלך חד-צדדי וחסר תקדים בהיקפו, תישאר כנראה עמומה לנצח. את דעתי על הגירוש והעקירה לא הסתרתי מעולם; נמניתי עם אותה קבוצה שכונתה "המורדים" בליכוד, והבענו התנגדות נחרצת למהלך, שראינו בו איוולת וסכנה לישראל. דווקא משום שהוא הוגדר על-ידי מחולליו בראש ובראשונה "מהלך ביטחוני", כישלונו כמעט אינו שנוי היום במחלוקת, לנוכח כל מה שידענו מאז ברצועת-עזה וממנה, ו"צוק איתן" הוא רק תזכורת לכך. גם התושבים, שאת חלקם ביקרתי ממש בימים האחרונים ביישוביהם החדשים, לא ידעו מנוח לכף רגלם במשך שנים מייסרות, חלקם עד עצם היום הזה. ההתעמרות של הרשויות בחלק גדול מן המגורשים הייתה שילוב של חוסר היערכות ראויה, ביורוקרטיה, ולעתים קרובות חוסר רגישות. אין זה הזמן והמקום לבוא חשבון על המהלך, אלא ללמוד ממנו. למרות הנסיבות השונות, בעתיד הקרוב עומדת בפנינו סוגיה נוספת של עתיד יישוב יהודי בשומרון, הפעם זו עמונה, שנגדו תלוי ועומד צו פינוי של בג"ץ. עמונה היא במידה רבה שעת מבחן: האם למדנו את לקחי עקירת הגוש? האם נשכיל הפעם להימנע מעימותים, מצעדים חד-צדדיים וממראות של הרס וגירוש? אדגיש כי אין בתקוותי אלו כדי לגרוע כהוא זה מההכרח להקפיד על שורת הדין ועל אכיפת החוק, ואולם בפנינו סוגיה רגישה ואנושית מאין כמותה. ביקרתי בעמונה בימים האחרונים, ולא בפעם הראשונה. אני שב וקורא לכל העוסקים בסוגיה, ולכל המתיימרים להביע עמדה, לבוא ולהתרשם מקרוב על מה הם מדברים. לא הכול יודעים שמדובר ביישוב שמתגוררות בו עשרות משפחות במשך 20 שנה, והמדינה השקיעה בו רבות. אני קורא לכל מי שיש לו מעורבות בנושא לא להניח אבן עד שתימצא הסדרה חוקית, ראויה ומקובלת, שתמנע מכולנו טראומה נוספת. באותה נשימה אוסיף את המובן מאליו: בכל מצב, יש להימנע מכל גילוי של אלימות. עקירת תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון הייתה קו שבר בישראליות ונותרה צרובה עמוק בבשרנו. הבה נדאג לכך שהיא תהיה גם האחרונה מסוגה. אל לנו לוותר עוד על חבלי ארץ, כי עוד לא נולד הפיוס, או השקט, במקום שבו עוקרים נטוע. במקום שבו הורסים לא יצמח שלום; מן המקום שבו מגרשים אנשים מביתם לא יכול לצמוח טוב. במקום לעקור ולהרוס, עלינו לנטוע, לבנות ולבצר את אחיזתנו כאן. ביטוי לכך יש במהלך המתהווה להחלת הריבונות על מעלה-אדומים, עיר ואם בישראל, חלק מהמרקם של ירושלים רבתי. החלת ריבונות על מעלה-אדומים אין משמעותה כמובן ויתור על זיקתנו למקומות אחרים. החלת ריבונות ישראלית היא אמירה ברורה כלפי מתנגדים, מבית ומחוץ, שפנינו אינן לפינוי ולעקירה, חלילה; שכל הסדר עתידי יהיה מבוסס על הפסקה מוחלטת של טרור ושל הסתה, אבל גם תוצא מן השיח המשוואה הנפסדת שכל הסדר או הסכם חייב לכלול – מצדנו, עקירה, פינוי והרס. עלינו להכריז בקול צלול שעידן הפינויים ומסירת השטח חלף מן העולם. אני מקווה שזו תהיה רק התחלה, ונראה סוף-סוף את החלת הריבונות הישראלית גם במקומות כמו גוש-עציון ובקעת-הירדן. מיותר לציין שמהלך כזה לא ירחיק את השלום, אלא עשוי אף לקרב אותו. אני מצדיע לכם, המתיישבים המגורשים, על הכוחות שאתם מוצאים לשוב ולהפריח שממות, להצמיח קהילות וחיים חדשים. תודה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יהודה גליק, יוזם הדיון, לשאת דברים, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין. אדוני, עד חמש דקות לרשותך. <יהודה גליק (הליכוד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, תודה רבה על דבריך המרגשים. חברי, חברי הכנסת היקרים לי מאוד, המתוקים לי מאוד, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, שיושבים ביציע, יקרים ואהובים מאוד, נווה-דקלים, נצר-חזני, פאת-שדה, קטיף, רפיח-ים, שירת-הים, שליו, תל-קטיפא, בדולח, בני-עצמון, גדיד, גן-אור, גני-טל, כפר-ים, כרם-עצמונה, מורג, נצרים, אלי-סיני, דוגית, כפר-דרום, ניסנית, כדים, גנים, חומש, שא-נור, זיכרונכם לברכה. אלה אינם רק שמות של יישובים; אלה בתים, חקלאות, אימהות, אבות, חלומות, תקוות – שנגוזו, בגלל החלטה של המדינה. אני רוצה לקוות שההחלטה נבעה מאמונה: 8,000 יהודים חיים בתוך 1.5 מיליון ערבים, הבה נעקור אותם, זה ייפסק, ואז נגיע אל השלום המיוחל. פשוט, כל כך פשוט. אבל אותם אנשים זעקו: זה לא מה שיקרה, לא ייפלו טילים על גוש-קטיף – ואכן, מאז פינוי גוש-קטיף לא נפל אפילו טיל אחד על גוש-קטיף, אבל הם זעקו את הכאב, והם רצו שהכאב הזה יישמע. אני באופן אישי באותה תקופה ניהלתי את משרד הקליטה באשקלון, וכתבתי מכתב לשרת הקליטה דאז, ציפי לבני, אמרתי לה: מדובר פה בתהליך שקורע את העם, קבלו אותו לפחות במשאל עם. אבל התחושה היא שהדברים נפלו על אוזניים ערלות. כיום, כפי שאמרת, אדוני היושב-ראש, יש מבט אחר. הכאב הוא משותף לכולם. אולי זה היופי של הבית הזה – יופי שבארבע וחצי בבוקר חבר הכנסת אוסאמה סעדי יכול להודות לחבר הכנסת דודי אמסלם, ומרב מיכאלי יכולה להודות לניסן סלומינסקי, וסתיו שפיר יכולה לפעול למען מגורשי גוש-קטיף. זה היופי של הבית הזה. הבית הזה משותף אתכם, כולו יחד בכאב. אבל הבה נתבונן קדימה, הבה נדע להקשיב. התחושה של התושבים באותה תקופה, גם אם האמינו שראש הממשלה מקווה לטוב, הייתה תחושה שלא מקשיבים להם, לא סופרים אותם, דורכים עליהם, דורסים אותם, אין קשב. והנה כיום – פרספקטיבה אחרת. נדמה לי שעל החורבן ועל הבעיות שטרם נפתרו כבר דובר, ועל כך שהיום יש כאלה שמשוכנעים ששתי מדינות יביאו שלום ויש כאלה כמוני שמשוכנעים שהכרזת ריבונות ישראלית על כל יהודה ושומרון היא מה שיביא שלום, וגם אלו וגם אלו רוצים בשלום ורוצים בטוב. הבה נקבל על עצמנו לא לדרוס – להקשיב; לא לכפות – לשמוע, לשקול. כל האמת אינה נמצאת אצל אף אחד מאתנו, וכל אחד מאתנו רוצה בטובה. הבה נזכור את הכאב שחוויתם, שאתם חווים יום-יום. אין יום, אין רגע אחד, שאתם לא חווים את הכאב ולא זוכרים את החממות, את העגבניות, את בית-הכנסת, את המועדון, את משחק הכדורסל. אין יום אחד שהדברים האלה לא עוברים לנגד עיניכם. הדבר הזה קרע את כולנו קרע גדול. הכאב הוא משותף לכולנו. אני בכל אופן מבקש לקחת מהאירוע הזה – לפחות לצפות קדימה, לדעת שגם אם עושים משהו כואב, לדאוג שיש קשב מוחלט לצד השני, והאמת לא נמצאת רק אצל צד אחד; לדעת על כל צעד ושעל – גם אם היום אנחנו עושים דיוני תקציב – כן, להקשיב גם למה שהאופוזיציה אומרת, גם למה שהקואליציה אומרת, כשעוסקים יום-יום בזה. יש לנו עם אחד, מדינה אחת, אחדות אחת. עלינו להמשיך להאמין שכל אחד מאתנו רוצה את טובתו של העם הזה ואת טובתה של המדינה הזאת, ונתקדם מתוך תחושה של סולידריות ויחד. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. אני מזמין את חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. <קריאה:> יישר כוח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עד חמש דקות לרשות אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת, אני זוכר את זה כמו אתמול. מנצרים תמיד היו יוצאים דרך נחל-עוז, מכיסופים היו יוצאים רוב הגוש, ותמיד חיינו בשכנות. האמנו, האמנו שבאמת תהיה התנתקות; האמנו, באמת, כשאמרו לנו שעל הפצמ"ר הראשון, על הטיל הראשון, הם יחטפו, ולא יישאר שם כלום – האמנו שזה יביא תחושת ביטחון וביטחון. היינו שם, ועזרנו לכל האזרחים, לכל התושבים בגוש-קטיף, וגם אם היו קיצונים שרקדו, זה לא היה הרוב. במועצה אזורית אשכול נבנו בני-נצרים ועצמונה, שני יישובים שאליהם קלטנו חלק מהמפונים, מהמגורשים, מהעקורים – כל אחד יבחר את המילה המתאימה לו, פוליטית ואידיאולוגית. אבל זאת לא הייתה התנתקות. זו האמת. אנחנו היום מובילים 1,000 משאיות ביום לשקם את רצועת-עזה. רצועת-עזה לא מסוגלת לחיות בלי המים, בלי הדלק, בלי החשמל שמדינת ישראל נותנת, בלי הברזל, בלי המלט, בלי הבטונים – כשהם בעצמם לא בונים את ביתם מחדש, אלא בונים את המנהרות, מנהרות הטרור שמנסות לפגוע בנו כל הזמן. כן, האמנו שבאמת תהיה התנתקות. זה לא קרה. האמנו שתהיה התנתקות עם הסכם. למה חד-צדדי? למה – אם זה נכס שיכול להביא לשקט ולשלום, למה בלי הסכם? גם זה לא קרה. אבל הדבר הכי כואב שאני שומע מהיום הראשון של ההתנתקות עד היום זה שאף אחד לא התחבר רגשית ולא הבין מה עובר על אותם מתיישבים. באופן אישי, יש לי זיקה עמוקה ליישוב אחד מכל היישובים שכבוד חבר הכנסת יהודה גליק ציין, וזה כפר-דרום. כפר-דרום, עוד מעט, יחד עם עוד עשר נקודות, חלק מ-11 נקודות – עוד מעט 70 שנה, במוצאי יום כיפור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה מציין יום מיוחד בכנסת. <חיים ילין (יש עתיד):> כן. אנחנו מציינים גם יום מיוחד. וכל הוותיקים מספרים על הקרבות המרים שהיו שם. והשמחה של כל מי שהיה חלק מ-11 הנקודות כשהוקם כפר-דרום מחדש – אי-אפשר לתאר אותה. ולמרות כל מה שנאמר, העצב בעקירה של אותו יישוב, לא מתוך זה שזה היה חלק מההתנתקות, אלא החזירו את כל ותיקי האזור שוב ל-1946 – כאב שאי-אפשר לתאר אותו בכלל. אבל דיברו במושגים פוליטיים; זאת הייתה הבעיה. לא דיברו במושגים רגשיים אנושיים של הבנה מה עובר על אנשים שהקימו מפעל חיים ועכשיו אומרים להם לזוז משם – בכוח, אפילו, נגד האידיאולוגיה, נגד הבסיס האמיתי של אותה התיישבות. ואת זה כולנו יחד צריכים לשים על השולחן, שלא משנה מה יקרה, לא משנה אם יהיו הסכמים נוספים או לא יהיו הסכמים נוספים, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לחיות יחד, ומעל הכול – להבין, להבין את הרגשות העמוקים והאידיאולוגיים של כל אחד ואחד בתוך מדינת ישראל. כי החוסן שלנו נטוע בזה שאנחנו יחד, שאנחנו עם אחד. ואם לא נצליח לעשות זאת, לא נוכל להתקיים, כי זה יהיה הרס הבית השלישי, שעדיין לא נבנה. אני מכיר את החקלאות שהייתה שם. אני מכיר את החקלאות, וזו המתנה הגדולה ביותר שעם ישראל קיבל, כבוד היושב-ראש. כשהם הגיעו לאזור חולות חלוצה, במדבר, הם קראו לזה: אנחנו הגענו לזהב, לזהב. חול. מי חושב שבחול יכול לגדול משהו? לכו תראו את החממות; לכו תראו, אחרי כל השבר הזה, מה הם הצליחו להקים, מול גבול מצרים. והגאווה שלי – שהייתי שותף יחד אתם למפעל ציוני והתיישבותי שלא קיים. כן, אני הייתי בעד ההתנתקות, כי חשבתי, כבוד היושב-ראש, שהאנרגיות שהם מביאים אתם יחד הן אנרגיות שנגמרו בהתיישבות בתוך הקו הירוק, אבל הייתי נגד שזה יהיה חד-צדדי. הייתי נגד זה שלא נכיר במצוקה הרגשית של – לעקור אנשים מהבתים שלהם. ולכן, כבוד היושב-ראש, אני מברך על זה שאנחנו מציינים את זה, ואני חושב שצריך להבין שבתוך הכאב הזה צריך לגדול ולהיות מאוחדים, כי זה החוסן שלנו כעם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. לאחר מכן נשמע, בשם הממשלה, את השר אורי אריאל. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים וחברי הכנסת, אחי המגורשים שנמצאים אתנו כאן, היום, 11 שנה אחרי הגירוש – בפרספקטיבה הזאת, אפשר כבר להתבונן בשורשיו, וממילא גם בשורשי התיקון. אני חושב שהשורש הבסיסי ביותר של הגירוש מגוש-קטיף היה נעוץ בניסיון השגוי, שלא לומר משלה, לבודד את הסכסוך בינינו ובין שכנינו הערבים ולתחום אותו לאזורים טריטוריאליים; המחשבה שאם נוותר על חבל ארץ כזה או אחר נרצה מישהו בצד השני ונביא עלינו את השקט ואת השלום. התפיסה הזאת משקפת חוסר הבנה מוחלט של הסכסוך ושל המציאות במזרח התיכון. התביעה – שמצד אחד היא מצחיקה, אבל מצד שני היא רצינית מאוד – של אבו מאזן בשבוע שעבר את ממשלת אנגליה בשל הצהרת בלפור, במלאות לה 150 שנה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 100. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> 100 שנה. תודה, אדוני. – – ממחישה את המקום האמיתי שבו נמצאים הערבים ביחס לזכותנו לקיים כאן, בארץ-ישראל, מדינה יהודית. זהו הוויכוח; ממש לא על גבול או על אזור כזה או אחר. ואחרי שאבו מאזן חשף את פרצופו האמיתי פעם נוספת, אני קורא מכאן לראש הממשלה לנתק אתו כל קשר. פשוט, אין לנו מה לדבר עם מי שלא מכיר בזכותנו על הארץ הזאת. המשך הדיבור אתו לא יביא אותנו לשום מקום טוב, וזהו התיקון הראשון שאנחנו חייבים לעם ישראל 11 שנים לאחר הגירוש. התיקון השני, חברים, שעלינו לעשות, הוא במנגנון הדמוקרטי שלנו; קואליציה איננה מופע של איש אחד. בממשלתו של אריאל שרון היא הייתה כזאת. היום, 11 שנה אחרי הגירוש, כאשר אין ילד אחד במדינת ישראל שלא יודע שהגירוש היה איוולת שהכניסה חצי מדינה לטווח הטילים של ה"חמאס", אפשר להניח שגם אז מרבית השרים וחברי הכנסת ידעו שמדובר בשגיאה קשה, אבל למעט בודדים יחידי סגולה, הרוב הגדול של חברי הכנסת והשרים לא אזרו את האומץ הדרוש כדי לעמוד מול אריאל שרון ולומר לו פשוט: לא. לצערנו, בידי אותם יחידי הסגולה שכן ניחנו באותה גבורת המנהיגות לא היה די כוח למנוע את הטרגדיה ההרסנית, הלא-יהודית והלא-ציונית הזאת. לא עוד. אנחנו עומדים כאן היום ומבטיחים: לא יהיה עוד גירוש יהודים מביתם. לא תהיה מסירה של עוד סנטימטר אחד מאדמת ארץ-ישראל לערבים. אנחנו נעשה הכול, בעזרת השם, למנוע את זה, ובשביל זה אנחנו כאן, כחברי כנסת וכשרים. והתיקון השלישי, חברים, הוא הדרישה לשוב, לתקן את החטא הזה באופן מעשי, גם אם זה לא קל. תהליך של תשובה הוא אף פעם לא קל. אני לא חושב שיש מישהו שמשלה את עצמו שעל רקע המציאות המורכבת היום ברצועת-עזה יהיה קל לחזור ולהקים מחדש את היישובים שנחרבו, אבל זה התיקון האמיתי, זו התשובה האמיתית. והתשובה תמיד מקדמת אותנו למקום טוב יותר מזה שהיינו בו קודם החטא. במקום שבו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. מי ייתן ונהיה מספיק אמיצים כדי להיות בעלי תשובה אמיתיים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. חבר הכנסת עמר בר-לב – בבקשה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ה"חמאס" – – – תטפל ב"חמאס" קודם כול. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, עד חמש דקות, אדוני. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים כאן היום את יום השנה ה-11 להתנתקות מרצועת-עזה. אנו מציינים את אותו קיץ שבו ממשלת הליכוד בראשות אריק שרון, זיכרונו לברכה, הובילה את אחד המהלכים הדרמטיים והמשמעותיים בהיסטוריה המודרנית שלנו. המתח ברחוב הישראלי אז, חילוקי הדעות החריפים בין מצדדי ההתנתקות למתנגדיה והדרמה האנושית הגדולה נצרבו בדפי ההיסטוריה של המדינה. כן, יש לי ביקורת על האופן שבו בוצע המהלך הזה, והיא משמעותית. האמנתי אז ואני מאמין גם היום שכשפונים למהלך כל כך דרמטי, נכון היה למצות את אופציית התיאום וההידברות עם הפלסטינים, ובמידת האפשר לפעול לקבל את תמיכת העולם הערבי לכך. אני סבור כי הממשלה הישראלית אז, בראשות הליכוד, לא עשתה מאמץ מספק להציג חלופות למהלך החד-צדדי שננקט. בחירה בחלופות כאלה והידברות היו אולי – ואני אומר רק אולי – אולי מונעות חלק מסבבי הלחימה והדמים ברצועת-עזה, ואולי גם היו יכולות לתת אופק של תקווה לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועה ולהתחיל תהליך של פיתוח כלכלי והקלת הלחצים שם. הכשלים של ממשלת הליכוד נמשכו גם בימים שלאחר ההתנתקות. הטיפול בחלק גדול מהמתיישבים, אולי בכולם, היה פשוט לא מספק, ובחלק גדול מהמקרים – מתחת לכל ביקורת. רבים מהם לא קיבלו את הכלים שאפשרו להם להתחיל את חייהם מחדש. ממשלות ישראל הן שאפשרו להתיישב ברצועת-עזה, ואך ברור הדבר שהן היו האחראיות הבלעדיות לשיקום חייהם של המתיישבים. אבל למרות כל הביקורת, בחלוף השנים והזמן אני קובע כי היתרונות של המהלך ברורים, וכי בתמונה הרחבה והכוללת המהלך הזה, שהפריד אותנו מקרוב ל-2 מיליון פלסטינים, הביא אותנו לנקודה טובה יותר מזו שהיינו בה קודם. העובדות היבשות מספרות את הסיפור. אני לא רוצה לספור ליטרים של דם, אבל לנוכח האי-דיוקים בעובדות, חלק מתוך אי-ידיעה, אני רק רוצה להזכיר לנו שבחמש השנים שקדמו להתנתקות, מ-2001 עד 2005, נהרגו בעוטף-עזה 113 אזרחים ישראלים מירי של פצמ"רים ורקטות מרצועת-עזה. 113 חיים שנקטעו באופן פתאומי ונורא; 113 משפחות שהצטרפו אל משפחת השכול. בחמש השנים שלאחר ההתנתקות, מ-2006 עד 2011, נהרגו 33 אזרחים ישראלים בעוטף-עזה מירי פצמ"רים ורקטות מרצועת-עזה. גם כאן כל סיפור הוא נורא וקשה, אולם העובדה היא שההתנתקות של ישראל מרצועת-עזה, בין היתר, צמצמה את מעגל הדמים וחסכה בחיי אזרחים רבים, בוודאי באזור עוטף-עזה. במדינה ובחברה המקדשת את החיים, הנתון הזה אומר הכול. אני רוצה להזכיר כאן, למי ששכחו, שאת מהלך ההתנתקות הובילה ממשלת ליכוד בראשותו של אריאל שרון, איש שמעולם לא חשדו בו שהוא יונה צחורה; איש שבמשך שנים הוביל את מדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון וחבל-עזה – הבולדוזר של המתיישבים. לא הייתה זאת זהבה גלאון, לא יוסי ביילין, לא מפלגת העבודה, אלא ממשלה ימנית, שבהחלטה דמוקרטית שהובילה, בחרה לנקוט יוזמה. שרון וחברי הכנסת של הליכוד הבינו כנראה אז את מה שהיום הם מסרבים להבין: שאם לא ננקוט יוזמה, ואם לא נוביל מהלכים שוברי שוויון, מצבה של ישראל רק ילך ויחמיר. ממשלת ישראל היום עסוקה בהתלהמות ובפלגנות, במקום בניסיון ליצור עתיד טוב יותר ולנקוט אמצעים מדודים אך אמיצים שיביאו לשינוי המצב. אם מדינת ישראל חפצה להמשיך ולהיות מדינה יהודית ודמוקרטית, הגיע הזמן להתחיל תהליך של היפרדות מהפלסטינים גם ביהודה ושומרון. זה אינטרס לאומי מובהק. אני סבור שכבר עכשיו אפשר לקדם שורה של מהלכים שיקרבו את ההיפרדות מהפלסטינים בלי לפגוע אפילו במעט באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל. חקיקה של חוק פינוי-פיצוי – מרצון – אני אומר: מרצון – יכולה להיות אות הפתיחה לתהליך הדרגתי של היפרדות מהפלסטינים, יחד עם צעדים נוספים, ובהם הפסקת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. הגיע הזמן להתעורר מהתרדמת, להביט למציאות בעיניים ולהתחיל לפעול. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. אני מתכבד להזמין את השר אורי אריאל להשיב בשם הממשלה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מכובדי היושב בראש, חברי השרים, חברי הכנסת, אחי ורעי אנשי גוש-קטיף וצפון השומרון, ההתיישבות בעת החדשה – ואינני מדבר על אבות אבותינו – החלה, חבר הכנסת עמר בר-לב, על-ידי יצחק רבין, זיכרונו לברכה, חיים גבתי, זיכרונו לברכה, ישראל גלילי, זיכרונו לברכה – האבות המייסדים של תנועת העבודה, מפא"י, לימים אחדות העבודה, לימים המחנה הציוני. איזה פער, איזה שבר, קרה במחוזותינו, שאני פה שומע אותך ואת דבריך – ואינני בא להתנצח היום ברמה הפוליטית, בכלל לא; אני בא קודם כול, לפני הכול, להצדיע למתיישבים הללו, שיושבים פה, נציגי 8,500 האנשים שעברו את העקירה. וזו עקירה, לא אכפת לי, כל אחד – אמר את זה חבר הכנסת ילין – יבחר, אבל עקרו את האנשים מבתיהם. זה מה שעשו. ואתה יודע, כמו שכולם פה יודעים, מה זה לעקור עץ – עץ – אבל גם על העץ נאמר: "כי האדם עץ השדה". והילדים האלה, שגדלו, חלקם נהיו להורים, וההורים של אז, שנהיו לסבים וסבתות, עברו את החוויה הכי מטלטלת שאפשר לחשוב על בני-אדם. בשביל מה? אלוהים אדירים, בשביל מה? מה היה שם שהיינו צריכים באמת את המנהרות האלה? כי זה היה חסר לנו? היה לנו חוסר שליטה, ואז יצאו כל המנהרות. והיו המון טילים אז – אז קיבלנו עכשיו עוד יותר. הרי הכול היה שיקולים זרים, בסדר? אני מאמין לגמרי, במאה אחוז, לחבר הכנסת חיים ילין. הוא האמין שזה יביא שקט, שזה יביא שלום מסוג מסוים; שלום אני חושב שזה מוגזם, אבל הסדר. אבל מקבלי ההחלטות, מאה אחוז – – – <אילן גילאון (מרצ):> זו הסיבה, אדוני – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אל תפריע לי עכשיו, לא היום, סלח לי. אני מבקש ממך. <אילן גילאון (מרצ):> לא, אבל למה לא מצאו להם מקום חדש? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני מבקש ממך. אני רק מבקש ממך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גילאון, לא צריך. כולנו שמענו דברים קשים, ואף אחד לא הפריע. <אילן גילאון (מרצ):> – – – אותם בקרוונים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר, בסדר, בסדר, נו. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מה, גם היום הזה זה חייב להיות ככה? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני יכול לבקש ממך – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ידידי, אני יכול או לא? אני יכול לבקש ממך לתת לי לגמור? <אילן גילאון (מרצ):> אני בא בצורה קונסטרוקטיבית ושואל למה לא פותרים את בעייתם, למה אנשים נמצאים במבנים ארעיים כל כך הרבה זמן, מדוע? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אגיד לך למה, אדוני. כי יש פה כאלה שהיו אז בכנסת, וכל ניסיון – כל ניסיון – לחוקק – וזה נמצא בפרוטוקולים – משהו לטובת המתיישבים טרם פינוי, נתקל בדורסנות מוחלטת. כל ניסיון של חברי קואליציה וחברי אופוזיציה להבטיח שלמתיישבים יהיה בית לאחר הפינוי נתקל בדורסנות מוחלטת. אז – תעיין בפרוטוקולים. עבדך הנאמן – ריכזתי את הפעילות הזאת בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. <אילן גילאון (מרצ):> אני עוקב מקרוב אחרי זה – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני מבקש להמשיך בדברי, חבר הכנסת אילן גילאון. בכל זאת – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – מצאתם אשמים – – – לא, בכל זאת, קצת הגינות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אשמים כולנו. נאמר על אחי יוסף: אשמים כולנו. <אילן גילאון (מרצ):> אלה – – – כל היישובים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ההחלטה – מי שהגה, יזם וגם ביצע – הייתה במאה אחוז, לא פחות, משיקולים זרים לחלוטין. הכרתי את האנשים; חלקם כבר לא אתנו, חלקם אתנו. בין מה שהם הציגו פה בכנסת בצורה שקרית, מבזה, גם חצופה, לבין האמת לא היה ואין שום קשר. נכון, הציבור, חלקו, קיבל את הדברים. היה לו חלום, היה לו רצון, אבל לא אלה שיזמו ועשו את הדבר. האחריות היא של ממשלת ישראל, חבר הכנסת אילן גילאון, ואני בתוכה, בשנים הללו. ואנחנו עושים מאמץ גדול ליישב את כולם. נשארו לנו עוד משפחות שלא הגיעו, והטיפול בהן הוא טיפול אישי, כל אחת מהמשפחות עם הבעיה האישית שלה ממש, ואני מקווה ופועל שהעניין הזה יסתיים בשנה הקרובה, ונוכל לדעת שסיימנו את הדבר הכי בסיסי, וזה שהאנשים יגיעו אל ביתם. אנחנו נחתום בעוד כשבועיים על ההסכם האחרון של העתקה קהילתית של חלק מאלי-סיני בנווה-ים. למה זה נמשך כל כך הרבה זמן? זה לא הזמן לפרוט את זה עכשיו, אבל ברוך השם שאנחנו מגיעים גם לרגע הזה, והקהילה הזאת תוכל לבנות את ביתה בנווה-ים. הממשלה מתגייסת, רוב השרים, להביא תקציב של עשרות-מיליוני שקלים כדי לסיים את מבני הציבור של הקהילות – בתי-הכנסת, מתנ"סים וכן הלאה – ואני מקווה שהדבר הזה יצא אל הפועל. ראוי להזכיר, כי – לא בטוח שכולם הבינו את זה מדבריך, למשל, חבר הכנסת עמר בר-לב – לא היינו בעזה בעת ההיא. גם לא היינו ברפיח, וגם לא בח'אן-יונס. לא היינו שם. לא שלטנו בהם – לא יותר מאשר היום, בסדר? ואם כן – קצת. כבר עזבנו את הערים האלה, הם קיבלו את האוטונומיה שלהם, אבל קיבלנו יריקה בפרצוף, כי מי שבורח – רודפים אחריו. זה מה שקרה לנו. וצריך ללמוד לקח מהדברים האלה, ולא לחזור למקום הפשע, סליחה על הביטוי, ככלב השב אל קיאו, אומר קהלת, כן כסיל אל איוולתו. אני מבקש להצדיע לחלוצים, לתושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, שגם בעת הקשה הזאת, שהם עברו – חלקם עובר, אולי רובם עדיין בתוך התהליך הנפשי – הם הלכו להתיישב במקומות היותר-קשים, היותר-מאתגרים, שלא אני, לא אנחנו וגם לא תנועות התיישבות אחרות הגיעו אליהם, כמו חלוצה, כמו לכיש ומקומות נוספים, בקעת-הירדן וכן הלאה. הם הוכיחו שלמרות השבר האדיר שהיה – מתגייסים לצה"ל, מתגייסים לכוחות הביטחון, נותנים אמון במדינה, למרות כל מה שהם עברו. אני חושב שבעניין הזה אני יכול בשם כל הבית הזה, על כל אגפיו, להגיד שאנחנו מצדיעים לכם ולומדים מכם. היינו, חלק מאתנו, בזמן הגירוש שם, בשטח עצמו, גם מימין וגם משמאל. האחריות הלאומית שגילו התושבים – לא היה שם חייל אחד, שוטר אחד, איש אחד מכוחות הביטחון שנסרט, לא שנפצע. ואני אומר לכם באחריות, את ההצגה שעשו בכפר-דרום, שזרקו עליהם חומרים כימיים מסוכנים – אני הייתי שם, חברים, הכול היה דה-לגיטימציה מתוכננת. הסיפורים שהם אוגרים נשק, והם יירו, והם יזרקו רימונים, חברים – שערורייה מהסוג היותר גרוע, כן, בראשותו של אריאל שרון. מתוכנן, מתוזמן, הכול נגד האנשים הצדיקים הללו, כדי לשבור את רוחם. אבל אי-אפשר. אי-אפשר לשבור את רוחם האיתנה, המאמינה, הייתי אומר הכובשת-לבבות ומביאה אותם ואותנו למקומות יותר טובים. בזיכרון, סוד הגאולה. אני מבקש לסיים בשתי מילים: נזכור ונחזור. אדוני עוז לעמו ייתן, אדוני יברך את עמו בשלום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אורי אריאל. השרה, שרת המשפטים, שקד, עד חמש דקות לרשותך, כי השר אריאל צוין כמי שמדבר בשם הממשלה. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מתיישבים יקרים, אני רוצה לנצל את חמש הדקות האלה בעיקר כדי שאנחנו, חברי הכנסת – והשרים, אם היו נמצאים – נפיק לקחים על ההליך הדמוקרטי. אני רוצה לדבר רגע על מה שקרה כאן מבחינה דמוקרטית. באפריל, אם אני לא טועה, 2004, אריאל שרון עורך את משאל המתפקדים בליכוד. אני אז הייתי חברת ליכוד – מצעירי הליכוד. עבדנו מאוד קשה כדי לנצח במשאל נגד ההתנתקות, וניצחנו, ושמחנו, ואז בא אריאל שרון ורמס את תוצאות המשאל הדמוקרטי של מפלגתו. ואז, הדבר השני שקרה אז זה שהייתה קבוצה של חברי כנסת, קבוצה אמיצה של חברי כנסת בליכוד – אם אני לא טועה, גם אתה היית ביניהם – ואותה קבוצה דרשה מראש הממשלה: תעמוד במילה שלך ותקיים את מה שהחליטו חברי התנועה. אותה קבוצה יצאה נגד ההתנתקות, קבוצה קטנה, רק של חברי כנסת. אבל אותם, באותה תקופה, ראש הממשלה אריאל שרון ועוזריו דאגו לתייג כמורדים. הם היו המורדים; אף-על-פי שהם אלו שבעצם קראו ליישם את התוצאה הדמוקרטית של הבחירות של המפלגה, דווקא להם הצמידו את התג "המורדים". אם אתם זוכרים, ביוני 2004 הייתה הצבעה בממשלה. ומה אריאל שרון עושה? באותו יום, כדי לקבל רוב בממשלה, הוא מפטר את שרי האיחוד הלאומי. אז היו שלושה שרים, לבנת, סילבן שלום ונתניהו, שידעו שזה דבר לא נכון, והרגישו לא טוב עם זה, והיה להם קשה להצביע בעד. באותה נקודה נדרש האומץ לעמוד – מה שקודם בצלאל דיבר עליו – לעמוד ולמרות הלחץ הציבורי הגדול, והלחץ התקשורתי הגדול, והלחץ של ראש הממשלה, לעמוד על שלהם. אז נשלחה אליהם ציפי לבני והושגה "פשרת לבני". פשרת לבני בעצם נתנה להם סולם לרדת מהעץ, לשלושת השרים – שידעו שהם עושים דבר לא נכון – ולהצביע בעד ההתנתקות בממשלה. פשרת לבני אמרה שההתנתקות תתבצע בהדרגה, ואחרי כל צעד יעצרו, יראו אם הכול בסדר, וימשיכו. גם את הפשרה הזאת אריאל שרון רמס, ולמרות העובדה שהוא סיכם את זה עם השרים, הוא לא ביצע. אחר כך, באוקטובר 2004, שוב יכלו לעצור את ההתנתקות. היה החוק בכנסת והייתה קבוצה של שרים וחברי כנסת בליכוד שרצו לדרוש קודם משאל עם, וביקשו מאריאל שרון לקיים משאל עם, אבל אריאל שרון לא הסכים. אתם זוכרים את התמונות? הוא נכנס, וישב כאן, וציפה שכל המפלגה שלו תתיישר וכל הממשלה תתיישר. וזה מה שקרה. כולם התיישרו. רק הקבוצה הזאת – נכון, חבר הכנסת קרא? אתה היית חלק מהם – של אותם אנשים אמיצים, שהמשיכו לקרוא להם "המורדים", והם עמדו על העקרונות שלהם, ואם עוד שרים בליכוד, אז, וחברי כנסת בליכוד, היו עומדים באותם עקרונות – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – היה אז דומה. אם לא היה מכשיל את זה, אז זה היה אחרת. <שרת המשפטים איילת שקד:> נכון. – – – היו עומדים אז על העקרונות שלהם, היום היינו במצב אחר לגמרי. אני רוצה לסיים בציטוט של ציפי לבני – שכפי שאמרתי, יזמה את הפשרה שמעולם לא קרתה – מאותה תקופה: שוב הימין מהלך עלינו אימים: טילי "קטיושה" על באר-שבע, אשדוד, אשקלון. בסדר, הימין מתלהם ומדמיין. אתם רואים שהגבול עם לבנון שקט שנים אחרי היציאה שלנו? אין טילים על הצפון. אותו דבר תשיג ההתנתקות מעזה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, רק שנייה. הבעת עמדה: חברת הכנסת נורית קורן, ואחריה – חבר הכנסת יואל חסון. <נורית קורן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, השרה שקד והשר אריאל, והאורחים שלנו כאן, מגורשי גוש-קטיף, השרה איילת שקד, מאוד הפתעת אותי עם מה שנאמר עכשיו, מה שאמרת. אמרו לנו שלא יהיו טילים, לא יהיה שום דבר; ראינו שהמציאות היא אחרת. אנחנו כאן, כחברי כנסת של הימין, צריכים לדאוג שלא יקרה שוב כזה דבר, גם מהבחינה המוסרית וגם מהבחינה שהמדינה שלחה אנשים להתיישב, נתנה תקציבים, נתנה את הכול. אני לא רוצה לתאר איך ההורים שלי, שהיו מראשוני המתיישבים בקריית-ארבע – יעקרו אותם מקריית-ארבע וחברון, את כל היישוב בחברון, שהיה מקדמת דנא, יעקרו אותם, ויקרה עוד פעם מה שקרה בגוש-קטיף. אני מאוד רוצה להאמין שזה לא יקרה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת נורית קורן. חבר הכנסת יואל חסון, דקה לרשותך. אחריו – חבר הכנסת איוב קרא. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מובן שאי-אפשר להתעלם מהטרגדיה האישית של מפוני גוש-קטיף, אנשים שבאמת נפגעו פגיעה קשה מהמעבר הזה, מהניתוק מהמקום שבו הם חיו. אני אישית כבר מהכנסת השבע-עשרה הייתי מעורב בחקיקה שסייעה לאותם מפונים, ואני מקווה ורוצה לראות את היום שבו כולם יסתדרו ויחזרו לחיים שגרתיים, ואני יודע שהנזק להם היה גדול. אבל מצד שני, אי-אפשר להתעלם מהדברים הקשים שנאמרו כאן כלפי אריאל שרון. השרה שקד, השרים התיישרו כי היה פה מנהיג, כי היה פה ראש ממשלה שידע ליישר את השרים. היו פה שרים שידעו שיש פה ראש ממשלה שאפשר לסמוך עליו, ויש ראש ממשלה שיודע מה הוא עשה ומה עושה ולאן הוא רוצה להגיע. אם אריאל שרון היה ממשיך להנהיג את מדינת ישראל, אין לי ספק שהמציאות הביטחונית – גם המציאות שלנו ביהודה ושומרון – הייתה אחרת מקצה לקצה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת איוב קרא, והאחרון – חבר הכנסת עודד פורר. היו לנו ארבע הצעות, ולכן רק ארבעה אנשים יכולים להביע עמדה נוספת. <איוב קרא (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, לא רציתי להתבטא, אבל כשאני שומע את יואל חסון, בגאווה וביגון – אני הייתי אומר הפוך – צריך היה להוריד את הראש ולא לדבר על השקרים – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ממש לא. <איוב קרא (הליכוד):> – – על השקרים שהיו בוועדות, ובעצם זלזול באינטליגנציה של הבית הזה בתוך הוועדות. באצבע של עזמי בשארה העברת את חוק פינוי-פיצוי. צריך לזכור את זה. באצבע של אחמד טיבי העברת פעם שנייה. אתה מתגאה בזה? זו המנהיגות שהיית רוצה בבית הזה? על עתיד המדינה הזאת להמר באצבע של עזמי בשארה? אי-אפשר לשכוח את התעלולים שהיו בוועדות: שהכול מוכן, שכל המתיישבים, בעצם יש להם הכול, אין מה לדאוג, דאגנו לתעסוקה, דאגנו לחינוך, דאגנו לכל דבר, ובסוף היו בתוך – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> איוב, מי היה יושב-ראש הקואליציה? <איוב קרא (הליכוד):> יושב-ראש הקואליציה היה גדעון סער, בתקופה הזאת, ולצערי הרב, גם שם, כאשר עצרנו את חוק פינוי-פיצוי בוועדת הכספים, פעם ראשונה בהיסטוריה של הבית הזה רצו להדיח אותנו מהוועדות. בסופו של דבר זה עבר, כי הייתה אגרסיביות – גיוס מגעיל שלא היה כמותו בבית הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <איוב קרא (הליכוד):> הייתי אומר לכם: תורידו את הראש פעם אחת, ואל תתגאו במנהיגות כזאת. זו נבזות. הצוות של החווה – אסור לו להתקרב לאזור הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איוב קרא. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. סליחה, לפני הדברים של עודד פורר, אדוני השר, השר אריאל, לא שאלתי אותך בצד הפורמלי. אתה ביקשת להסתפק בתשובתך? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אנחנו יכולים לאפשר גם לחברת הכנסת שולי מועלם וגם לחברת הכנסת סתיו שפיר להביע עמדה נוספת, כי אז יש אופציות, כביכול, גם של העברה לוועדה וגם דרישה לדיון במליאה. בבקשה, חבר הכנסת עודד פורר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אני חייב להתייחס, בהמשך לדבריו של חבר הכנסת חסון. שמע, את מנהיגותו הצבאית ואת אומץ לבו ואת זכויותיו של אריאל שרון בבניין הארץ הזאת אף אחד לא יכול לקחת. אבל מה שקרה באותה תקופה, בדיוק כפי שתיארה השרה שקד, אני זוכר – יצא לי גם להיות שם ולראות מקרוב – את אותם שרים יושבים בחדר של השרה לימור לבנת, אז, ומחליטים שהם יצאו כולם יחד לתקשורת, וייתנו אולטימטום לראש הממשלה, שישב אז במליאה: או משאל עם, כפי שהחליטו מתפקדי הליכוד, או שאנחנו מצביעים נגד. בדרך, מחדרה של השרה לבנת, אז, ועד עמדת התקשורת בקומת הממשלה, נותרו רק שניים: ביבי נתניהו ולימור לבנת. כל השרים האחרים ככה התאדו להם בדרך, וזה גם מה שנשאר מהאולטימטום הזה, שלצערי, שניהם מצאו את הדרך גם כאן לרדת מהעץ. מנהיגות, בסופו של דבר – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אתה משכתב את ההיסטוריה? מי השרים שתמכו? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני לא משכתב שום היסטוריה, אורלי. תאמיני לי שאני יודע בדיוק מה היה שם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תגיד שנתניהו הצביע בעד ההתנתקות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> דווקא פה אני אומר – מנהיגות בהקשר הזה, יואל, בדיוק כמו שבפרשה שבה באות בנות צלפחד למשה ומבקשות נחלה, ובסופו של דבר הן מקבלות את הנחלה, והן מקבלות את הנחלה הזאת לא רק כי באמת מגיע להן בדין, אלא דווקא בתקופה שבה יצאו נגד הכניסה לארץ-ישראל, וכל ההנהגה אמרה: לכאן הבאת אותנו? הן באו ודיברו טובה על הארץ הזאת – על זאת הן קיבלו את הפרס הזה, קיבלו את החלק בנחלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> המנהיגות היא המנהיגות של אותם אלה שידעו לעמוד אז מול אריאל שרון. לצערי, לא כולם ידעו. היו אלה שידעו, היו כאלה שלא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת פורר. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אחריה – חברת הכנסת סתיו שפיר. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תודה רבה, אדוני, האמת שראוי היה לבית הזה להשאיר את הדיון במקום שמדבר על המתיישבים ועל המצב הקשה של עשרות משפחות – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – שלצערי, על-ידי כולנו, המציאות היא שביתן עדיין לא עומד. אבל מהרגע שהדבר הלך שוב לוויכוח של ימין ושמאל, והוכחות והוכחות שכנגד, אני מבקשת רק להאיר, ברוח הימים האלה, בזרקור, גם את המערכות שמחוץ לבית הזה, שהתגייסו באופן שדרס כל הליך דמוקרטי, ויושבים פה חברי כנסת ושרים ויושב-ראש כנסת שנאלצו לחוות ממש על גופם ועל נשמתם דריסה טוטלית של מערכת המשפט; דריסה טוטלית של תקשורת ציבורית שבחרה צד; דריסה טוטלית של בחירה, לצערי, להשתמש בצה"ל כזרוע המבצעת של אחת העוולות הנוראות שנעשו פה, כלפי מתיישבים במדינת ישראל, כלפי אזרחים הגונים, ראויים ומסורים, שנשלחו. אני אומרת את הדברים בדם לבי, כי בידי כולנו נמצאת דרך לפתרון, ואין עוד הרבה זמן, למתיישבים יהודים מסורים אחרים, שאסור לנו להפיל את בתיהם עליהם כמו שעשו לתושבי גוש-קטיף וצפון השומרון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני מבקשת להחזיר את כולנו אל הזיכרון של האנשים האלה, אל הבתים שעוד לא גמורים, אל ההצגה המטלטלת שחוו היום כל חברי הכנסת ואנשים שבאו אל האודיטוריום, מתוך ההבנה רק מה עברה משפחה אחת, אבא, אימא וילד קטן, שגורשו מגוש-קטיף. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מועלם-רפאלי. חברת הכנסת סתיו שפיר – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת אורלי לוי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ברור מאליו שכשמדינה מקבלת החלטה כל כך קשה, לפנות אנשים מביתם, מהמקום שבו חיו, מהמקום שבו נולדו, חלקם, ולהעביר אותם למקום אחר, על המדינה לתפקד בצורה האחראית והיעילה ביותר לאחר מכן, לדאוג לכל משפחה לבית, לכל ילד לחינוך ראוי, לתשתיות כמו שצריך וליציבות כלכלית בהמשך חייהם. הנושא הזה לא אמור להיות, כמו שציינו פה רבים, נושא של שמאל וימין. אני, שהייתי חיילת בהתנתקות, וראיתי מקרוב את הטראומה ואת הסיוט שעבר גם על המשפחות המפונות וגם על החיילים המפנים – בלי קשר לעמדה פוליטית – חשה את עוצמת האחריות הזאת גם כאן, כשאני פה. ולכן, בשנים האחרונות אני מנסה פעם אחר פעם לשאול ולברר: איך ייתכן שעדיין נותרו מאות משפחות ללא בית קבוע? ניסיתי, למשל, להבין איך ייתכן ש-13 מיליארד שקלים שהועברו והוקצו לטיפול במשפחות, דרך מינהלת סל"ע ומינהלת "תנופה", הרבה מהם לא הגיעו ליעדם. ואדוני היושב-ראש, הזכרת פה חקיקה שסונדלה. צר לי לבשר, אבל עד לרגע זה לא הצלחתי לקבל ממינהלת "תנופה" את הנתונים. הם לא מוכנים להגיד כמה כסף הושקע בעורכי-דין שפעלו נגד המפונים ונגד התביעות שלהם; לא הסכימו להגיד כמה עבר לכל מיני יועצים כדי לנסות לסכל תביעה. אפילו עלתה תחושה, באחת מישיבות הוועדה שקיימנו בנושא – גם בוועדת השקיפות וגם בוועדה לביקורת המדינה – שיש פה אולי אנשים שרוצים מבחינה פוליטית לשמר את מפוני גוש-קטין כאיזה מוזיאון חי ולהפקיר את המשפחות האלה. 11 שנה, 13 מיליארד שקלים, ועדיין מאות משפחות בלי בית. ואני לא מצליחה להבין את ההסבר לזה. יש פה ממשלה שהיא ממשלת ימין. אם היא רוצה להביא חקיקה, היא יכולה. היא קיבלה את כל התקציבים. איך ייתכן שעדיין לא דאגו למשפחות האלה? איך ייתכן שהנושא הזה עדיין נופל בין הכיסאות, ואיך ייתכן שמי שיש אצלם תשובות משום מה לא מוכנים לספק אותן לחברי הכנסת ולציבור? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת סתיו שפיר. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, האמת היא שחשבתי לא לדבר, אבל התפתיתי, כי היה פה איזשהו סוג של מניפולציה בעובדות. ראשית, גם המפד"ל – או הבית היהודי – בשמו לשעבר, הכשיר את ההתנתקות בזה שנדבק לכיסא. עובדתית, הם לא פרשו בזמן, גם כאשר כבר הייתה החלטה. אני מסכימה עם השר אריאל, ואללה, בוא נודה, ההחלטה הזאת נולדה בחטא, והיו גם כתבים ואנשי תקשורת שאמרו: כן, אנחנו נאתגר את ראש הממשלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נאתרג. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מהמילה אתרוג. לא נאתגר אלא נאתרג. מהמילה אתרוג, כמובן. נשמור, נשים אותו כך שלא ייפגע ולא ייפגם. והיו חקירות על הפרק, ויועצים משפטיים שנעמדו דום ולא שמענו את קולם. ובסופו של דבר, יכול להיות שאנחנו משלמים על החטא של חוסר – אתם יודעים מה – לא רק אמינות בפני ציבור הבוחרים שלך, אלא בכלל כלפי העם, שאותו אתה צריך לייצג. אבל היו פה גם דברים אחרים שהתרחשו. היו פה חברי כנסת ושרים מהליכוד שדיברו בקול אחד והתנהלו והתנהגו אחרת לחלוטין. והדברים האלו הכשירו את הדבר הזה. עכשיו, אני רוצה להביא פן נוסף, שבעיני הוא אחת מהטרגדיות הגדולות ביותר בחברה הישראלית, וזה הנושא של הילדים. החברה הזאת הייתה חברה חזקה, קהילה חזקה, עם ילדים שהיו במקום מאוד מאוד מאוד גבוה, מכל הבחינות: הן מהבחינה הלימודית והן מהבחינה הערכית. כאשר הלכו ובדקו מה קרה עם אותם ילדים שהפכו לנערים – הם הפכו לנוער בסיכון. הרמה של הנשירה, הסמויה והגלויה, הייתה שם הרבה מעבר לאחוזם באוכלוסייה ולאיזושהי התאמה מול האוכלוסייה הכללית. הנוער הזה לא קיבל את התמיכה כמו שצריך, לא קיבל את המעטפת, והכול נעשה מהר מהר מהר. זו עקדת יצחק – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – של המתנחלים. ולצערי הרב, דור של ילדים שילם את המחיר. אני רק מקווה שלהבא, השיקולים לא יהיו זרים, ואם וכאשר, כשתחליט ממשלה, כזו או אחרת – – – <קריאה:> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני לא יודעת מה, אבל המציאות, לפעמים, וההיסטוריה חוזרות על עצמן – שנהיה מספיק אחראיים לבוא ולהגיד: יש דברים חשובים יותר. ואם הוחלט לעשות משהו, לצמצם כמה שאפשר את הסכנות ואת העיוותים הנוראים האלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אם כן, אני רק אשאל את המציעים, חבר הכנסת גליק הוא היחיד כרגע – לא, חיים ילין. אתם מסתפקים בתשובת השר, נכון? <יהודה גליק (הליכוד):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתם מסתפקים בתשובת השר, אז אין צורך בהצבעות. אנחנו נשמע את ההודעות של יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. לעצמנו רק נגיד ש – אני מקווה מאוד, באמת, שהדיונים ביום הזה יתנהלו לא רק על המישור הפוליטי, אלא יותר על המישור המאחד. כי, א. אשמים אנחנו, בלי כל קשר איך כל אחד הצביע; והדבר השני – תמיד היו לנו דוגמאות מאוד יפות של אנשים – רציתי לומר את זה כשאילן גילאון פה דיבר על המצב של המפונים: אחד הלוחמים הגדולים לזכויות המפונים היה חבר בכיר בוועדת הכספים, חיים אורון, ג'ומס, שהיה היחיד שאפשר היה לדבר אתו על דברים מעשיים. גם הוא לא כל כך הצליח מול כל הדורסנות והרצון לפגוע יותר ויותר, אבל לפחות הוא באמת ניסה, ניסה מכל הלב, כך שיש כנראה דברים מעבר לפוליטיקות. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, יושב-ראש ועדת הכנסת. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה, שרים, חברות וחברי כנסת, אבקש להודיע בזה על חילופי אישים בוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט, לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת המדע והטכנולוגיה, לפי חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ומאגרי מידע: מטעם ועדת המדע והטכנולוגיה – במקום חברת הכנסת שרן השכל יכהן חבר הכנסת דוד ביטן. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה נוספת, אדוני היושב-ראש: ועדת הכנסת קבעה כי הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון – הגדרת גוף פעיל בבחירות), התשע"ו–2016, תידון בוועדה משותפת של ועדת הכנסת וועדת החוקה, חוק ומשפט. הוועדה תהיה בת 16 חברים, שמונה חברים מכל ועדה, לפי ההרכב הסיעתי הזה: הליכוד – ארבעה חברים; המחנה הציוני – שלושה חברים; הרשימה המשותפת – שני חברים, וחבר אחד מהסיעות האלה: כולנו, ישראל ביתנו, יהדות התורה, הבית היהודי, יש עתיד, ש"ס ומרצ. מטעם ועדת הכנסת: חברי הכנסת יואב קיש, דוד ביטן וישראל אייכלר – שיכהן מטעם סיעת הליכוד, על תקן סיעת הליכוד – רועי פולקמן, רוברט אילטוב, מרב מיכאלי, איילת נחמיאס ורבין, עבדאללה אבו מערוף. חברי הכנסת מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט: ניסן סלומינסקי, ענת ברקו, אורי מקלב, יואב בן צור, רויטל סויד, יעל גרמן, מיכל רוזין ואוסאמה סעדי. יו"ר הוועדה יהיה אנוכי, חבר הכנסת יואב קיש. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין צורך בהצבעות, אדוני, נכון? תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה);> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו חוזרים לדיון בהנמקת ההסתייגויות לחוק התקציב לשנים 2017 ו-2018, ואני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מאיר כהן לנמק את ההסתייגויות שלו, במשך חמש דקות. בבקשה, אדוני. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, קשה מייד לעבור, במעבר כזה, תוך דקה, מנושא כזה כאוב, אבל אני חייב, אדוני, שתרשה לי להגיד: כשהייתי שר הרווחה נסעתי לשם. לא מצאתי ילדים בסיכון, אבל מצאתי אנשים בסיכון. אנשים מבולבלים, שלצערי הגדול, עד היום עדיין נמצאים בקשיים גדולים מאוד, וזו באמת בושה גדולה שלנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. <מאיר כהן (יש עתיד):> ובכל זאת, אני, ברשותך, רוצה לדבר על התקציב. תראו, אני ציפיתי משר האוצר הנוכחי, שגם בעיני הוא היה תקווה, גם אם לא היינו באותה מפלגה, ציפיתי שאכן, הוא יבוא עם בשורה אחרת; ציפיתי שאכן, כשר אוצר שדיבר על שינויים דרמטיים – לפחות בהכינו את התקציב, הוא היה צריך לשבת ולחשוב ולהציע לחברה הישראלית שינויים דרמטיים. האם באמת החזרת הקצבאות היא לב העניין? האם בזה אנחנו יכולים לנופף ולהגיד: הנה, אנחנו חברתיים, כשלצד זה אני מבטל את הקייטנות, ולצד זה אף אחד לא ישב לבדוק כמה עולה לגדל ילד במדינת ישראל. אולי היה צריך להשאיר את ביטול הקצבאות – אני מדבר על קצבאות ילדים – את הצמצום שלהן, אבל לתת חינוך חובה חינם אמיתי: לפטור הורים מתשלום על טיולים – והייתי מורה בבית-ספר ואני יודע כמה זה עולה; להכניס הזנה בכל בתי-הספר, ולא משנה מה מצבך הסוציו-אקונומי; לתת שיעורי תגבור לכולם, כמו שהתכוונו והתחלנו לעשות. ובמקום זה מקצצים, והפגיעה היא כפולה ומכופלת. היה עדיף להשאיר את הקיצוץ של 100 שקלים ולתת קייטנות כמו שהתכוונו, מלהחזיר 100 שקלים ולקחת מההורים אלפי שקלים בשנה. ואני זועק, ואומר להם את זה, וכולם מגלגלים עיניים לשמים. מה, לא ברור לך, אדוני שר האוצר? לא ברור לך, אדוני שר החינוך? אתם נותנים יד לתקציב שהוא טלאי על טלאי על טלאי, והמכנס כל כך ארוך שזה לא לשנתיים, זה לשלוש. באמת, זה מה שראוי, אדוני שר האוצר? למה אתה מתקרנף? אמרו קודמי, אמרתי את זה אתמול ואני חוזר היום: הרי ברצותך, אתה והשותפים הקואליציוניים – אתם יודעים מיהו ביבי נתניהו. אל תגלגלו עיניים לשמים. אם באמת הממשלה הזאת זקוקה לאשפוז, צא משם. צא משם, אל תשב שם ותגיד על חבריך שהם משוגעים. אם הם משוגעים, צא החוצה. איך אנחנו נותנים היום לקואליציה כל כך צינית וכל כך דורסנית – אני מסתכל על חלק מחברי הקואליציה שהגיעו לכנסת רק לפני כמה חודשים. אמרתי להם: אתם כמו בלוני הליום. הם מספרים לי שעד שהם הגיעו לכנסת אף אחד לא ידע לכתוב תקציב, לא נעשה שום דבר במדינת ישראל, ההיסטוריה נולדה אתם. אז חבריא, בינתיים כל מה שאני רואה, ובמיוחד כשאני קורא את פרקי התקציב, לפחות מה שיצא לתקשורת – אין שום בשורה. היה עדיף לעשות תיקונים אמיתיים, אמיצים, דרמטיים, לתקן אחת ולתמיד. כשדיברנו על לעשות שינוי בתוך החברה הישראלית, עם השוויון בנטל ועם לימודי הליבה, ועם חשיבה אחרת סביב הקצבאות, ועם תקצוב דיפרנציאלי – באנו באומץ גדול, מפלגת יש עתיד, ואמרנו: אנחנו נעשה את התיקונים האלה. הלקו אותנו, אבל עשינו את זה; התחלנו לעשות את זה. ועכשיו אתם עושים more of the same. אתם עושים את מה שעשו קודמינו ומה שיעשו כנראה עוד הרבה אנשים. וחבל. כי לחברה הישראלית מגיע שר אוצר הרבה יותר נחוש, שר חינוך הרבה יותר נחוש, ובמיוחד ראש ממשלה שלא עובד עלינו בעיניים. תודה רבה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר. עד חמש דקות לרשותך, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, הדיונים על התקציב אמורים להיות חשובים, ענייניים, לשקף את האחריות הכלכלית והמדינית שלנו כחברי כנסת כלפי האזרחים שבחרו בנו, אבל לצערי הרב הדיונים נהפכים להיות משעשעים, לא רציניים, ובמידה מסוימת מכאיבים וכואבים, וזה בגלל ההתייחסות הלא-רצינית לתקציב של הממשלה עצמה והגישה שלה בכלל להגשת התקציב. עובדה שאנחנו דנים על הצעת חוק-יסוד שהוא הוראת שעה. חוק-יסוד שהוא הוראת שעה – איך אפשר להתייחס לתקציב של המדינה, בין אם זה היה שנתי או דו-שנתי, כהוראת שעה? מה זה, הוראת שעה שנמשכת שנתיים, או שנתיים שהשתנו לשעה אחת וזה הכול? התקציב הנוכחי הוא לכל שנה, אבל ההצבעה היא לשנתיים – ממש פרדוקס. תקציב דו-שנתי – תקציב לשנה אחת, בעוד שנה אנחנו דנים עוד פעם בוועדת הכספים, אבל מצביעים כחבילה אחת, עסקה אחת לשנתיים. יש לציין שבקושי הגענו, אנחנו האופוזיציה, ל"הישג" המזערי הזה, שמצביעים על שנתיים אבל הוא לשנה אחת, עקב הפיליבסטרים והדיונים בוועדת הכספים, שהובילו חברי הכנסת סתיו שפיר, מיקי כהן ואנחנו, וזה הכלי היחיד שהיה בידינו לעשות משהו, כי הדיונים עצמם לא מאפשרים לנו לדון בעניין בצורה אפקטיבית וחשובה בעניין התקציב. התקציב הדו-שנתי הוא תקציב של הישרדות פוליטית לשנתיים נוספות של הממשלה הזאת, הישרדות של דילים פוליטיים. גם שר האוצר וגם יושב-ראש ועדת הכספים הם בעד תקציב רק לשנה אחת, הם נגד, אז למה מצביעים כך? איך אפשר להסביר את זה? אומרים שזה הסכמים קואליציוניים, אז מה זה הסכמים אם הם לא רוצים? אני לא אומר מילים גסות. מספיק שנדע שהם לא רוצים תקציב דו-שנתי אבל מסכימים לתקציב דו-שנתי. אלה יהיו שנתיים ממושכות של כשל כלכלי, כי אי-אפשר לצפות ולחזות את השינויים שיכולים להתרחש בשנתיים, ואין בתקציב ראייה ותכנון עתידיים לטווח הקצר, לטווח הבינוני ולטווח הארוך ביותר. אמרתי בעבר שישראל מצטרפת למועדון של בחריין, שהיא המדינה היחידה שיש לה תקציב דו-שנתי. האם בכוונת ראש הממשלה להלאים את הגז והמים, ולצערי אין נפט, כדי שהכספת של המדינה תהיה כמו הכספת של בחריין? איך אפשר להתחייב להוצאות לעוד שנתיים, ואיך אפשר לחזות שנתיים קדימה את ההתפתחויות הכלכליות? האם ראש הממשלה ושר האוצר התייעצו עם מגלי עתידות והובטחה להם יציבות כלכלית? אני הייתי מרוצה מאוד והייתי רוצה שאכן תהיה יציבות כלכלית במשך שנתיים, ואפילו יותר משנתיים, יציבות כלכלית שתבטיח ירידת מחירים, הורדת מחירי הדירות, הורדת מחירי המזון והקוטג', הורדת מחירי ותעריפי המים, הורדת שכר לימוד, וגם יציבות כלכלית שתבטיח רפואה טובה ושלמה לכל האזרחים, וגם תבטיח חיים בכבוד לכל האזרחים הוותיקים, וגם תבטיח מעונות-יום וקייטנות חינם. התקציב מתכחש באופן מוחלט ל-20% מאזרחי המדינה, שלא נזכרים בתקציב – אני עכשיו לא ארחיב על מה שנקרא התוכנית הכלכלית, שהיא הזויה בינתיים, ואין בתקציב אף סעיף שמתייחס ל-20% מהאזרחים. הייתה החלטת ממשלה, הצעת מחליטים, שאכן יש לקדם את האזרחים הערבים, ועדיין בתקציב אין שום זכר לזה. אני הייתי רוצה באותה הזדמנות להגיד שאני כאזרח ערבי מוותר על התקציב, מוותר על המלגות ועל כל ההבטחות של ראש הממשלה ושל הממשלה, אולי, לקדם ולעשות תוכנית חומש של 10 מיליארד, 15 מיליארד, 2 מיליארד שקל לאזרחים הערבים, והייתי מבקש לאלתר להחזיר את כל האדמות המופקעות מהאזרחים הערבים, כשאני מוותר על התקציב. אני חושב שאני אומר את זה בשם רוב האוכלוסייה והאזרחים הערבים. תחזירו לנו את האדמות שהופקעו, מיליוני הדונמים, ואנחנו נוותר על אולי 15 מיליארד שקל, או אפילו 20 מיליארד שקל. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אמן. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לכן, התקציב מתכחש לא רק ל-20% מאזרחי המדינה – הוא מתכחש גם לכל השכבות החלשות שהזכרתי. כנראה הממשלה מתכחשת לשני-שלישים מאזרחיה, מפנה להם גב. התקציב הזה אמור לחזור לממשלה, וצריך לדון בו בצורה נכונה. חייב להיות תקציב שנתי בלבד, והצבעה לשנה אחת בלבד. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חברת הכנסת סתיו שפיר. אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <קריאה:> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> גברתי, עד עשר דקות לרשותך. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, תודה לך, כנסת נכבדה, השבוע חלקה אתנו שרת התרבות באופן מלא, בכנות ובשיא הרצינות את תפיסת העולם האמיתית של ממשלת ישראל. כך אמרה: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? מה, נעמיד כסף ואז הם יעשו מה שהם רוצים? תקשיבו לזה רגע. אמרה את זה מירי רגב בעניין השידור הציבורי, אבל המסר נגע לכל אחד מחלקיה של מערכת השלטון הישראלית בממשלת נתניהו: מה, אנחנו נשלם והם יעשו מה שהם רוצים? מבחינת מירי רגב, מבחינת ממשלת ישראל, לדעתם, הכסף שלנו, של כל אזרחי ישראל, הוא בכלל הכסף שלהם – הוא הכסף של ביבי, הוא הכסף של שרי הממשלה. ממשלה שנשלחה לפה על-ידי הציבור הישראלי כדי לשרת את הציבור, חושבת שהציבור אמור לעבוד בשבילה ולשרת אותה. איזה עיוות, איזו שכחה, מחלה של שכחה של מהי דמוקרטיה ומה אמורה להיות הדמוקרטיה הישראלית. והמשפט הזה של שרת התרבות מסכם גם את החוק ההזוי, המטורף, שיושב כרגע כאן מולנו להצבעה, ושיש פה בדיוק חברת קואליציה אחת ושר אחד שיושב להאזין לדיון עליו, כי ככה חושבת הממשלה. הממשלה הזאת, בגרסה הראשונה של החוק, שנוצר במשרדו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה, חוק שאף אחד מאנשי המקצוע לא הצליח לתמוך בו מבחינה מקצועית, שאף אחד מחברי הכנסת לא הצליח להסביר אותו מבחינה מקצועית, חוק שכבר נוסה כמה פעמים כפיילוט, אבל משום מה לא הצלחנו אף פעם לראות את תוצאות הפיילוט הזה ולהבין אם הוסקו ממנו המסקנות – אנחנו מכירים רק כישלון על גבי כישלון על גבי כישלון וגירעון של 40 מיליארד שקלים כתוצאה מהפיילוט הזה – אבל מה הכניס ראש הממשלה לתוך החוק? הוא השחיל פנימה סעיף, שזה היה הדבר שראש הממשלה הכי רצה שיקרה: הוא רצה שבין 2017 ל-2018 שר האוצר וראש הממשלה יוכלו לעשות בתקציב איזה שינויים שהם רוצים, והם לא יצטרכו לבוא עם זה לכנסת, והם לא יזדקקו לאישורה של ועדת הכספים. במילים אחרות, ראש ממשלת ישראל ניסה לבטל את הכנסת מלהצביע בחוק החשוב ביותר שהכנסת מצביעה עליו, הוא חוק התקציב. כי תקציב המדינה אמור להיות החוזה – החוזה בין אזרחי ישראל משלמי המסים לבין הממשלה, שאמורה להגיד להם – להכריז – כיצד היא מחלקת את כספם, מה הם סדרי העדיפויות שלה: כמה לבתי-חולים, כמה לפריפריה, כמה למלחמה בעוני, כמה לביטחון. זה החוזה, ולכן הכנסת, שמצביעה עליו, אם היא מצביעה נגדו – הולכים לבחירות, כי נשבר החוזה. אבל אפילו את ההצבעה הזאת על החוק החשוב ביותר שהכנסת מעבירה ניסה ראש הממשלה לקחת, ובכך לבטל את הכנסת. אני אספר לכם מה היה בוועדת הכספים כשאנחנו דנו בחוק הזה. ביום שני בלילה, כשגילינו את הסעיף הבעייתי מאוד, שחזר על עצמו פעם אחר פעם, שמאפשר לממשלה לעשות הסטות תקציביות של מיליארדי שקלים בלי לקבל את אישור הכנסת, בלי לדווח לציבור, פניתי לוועדת הכספים, ואכן הייתה הסכמה שהסעיף ישונה. אבל ביום למחרת, במהלך הדיון, הסתבר שמשרד האוצר מסרב לעשות את השינוי הזה, וכל חברי הקואליציה התיישרו מייד וסירבו לעשות את השינוי, התעקשו על כך שהשינויים התקציביים לא יגיעו לכנסת, התעקשו לשמור ולהגן על ניסיונו של נתניהו לבטל את הכנסת. וכך אנחנו נכנסנו ממש למאבק. ואנחנו, חברי האופוזיציה, נאלצנו לשבת למה שנקרא פיליבסטר ולהגיש התנגדויות והסתייגויות לחוק המעוות הזה. ישבנו שם באותו לילה, יחד עם חברי הכנסת יעל כהן-פארן ויוסי יונה, חבר הכנסת מיקי לוי, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – ישבנו יחד ובמשך שעות הגשנו התנגדויות. ואני אספר לכם מה היה בהתנגדויות האלה. ביקשתי, למשל, שהממשלה תסמן בתוך התקציב, בדוח מיוחד, כמה כסף היא משקיעה באמת בטיפול בעוני בכל אחד ממשרדי הממשלה. ביקשנו לראות כמה כספים מושקעים באמת בחיזוק הפריפריה הגיאוגרפית והסוציו-אקונומית, ביקשתי לראות תוכניות לגבי הפרטה, תוכניות כלכליות ותוכניות עבודה, לראות אם הממשלה באמת מתכננת לקראת פעולות של הפרטת שירותים חברתיים, שירותים בסיסיים לאזרח, בתוך התקציב. ביקשתי לראות, למשל, כמה עובדי קבלן נמצאים בכל אחד ממשרדי הממשלה, וכמה זה עולה לנו עכשיו, כשהם מועסקים לא בהעסקה ישירה, לעומת כשהם עבדו כעובדי המשרד, ועוד כמה אלפי התנגדויות כאלה. ועוד התנגדות אחת, שאולי תישמע קצת תמימה או נאיבית, אבל אני חושבת שהיא מאוד חשובה: ביקשתי לדעת מה הפער בין כל ההבטחות שנתנו שרי הממשלה לאזרחי ישראל לבין האופן שבו הן מתקיימות בתוך תקציב המדינה. והשאלה הזאת, חברים, היא כנראה השאלה החשובה ביותר, כי במעשה, בתוך התקציב, אנחנו לא רואים את מימושן של ההבטחות האלה. מה שאנחנו רואים זה ממשלה שעסוקה יום-יום בהפחדה, בריסוק כל המסגרות או שומרי הסף שאמורים לרסן את כוחה, בריסוק מנגנוני הפיקוח, בריסוק של הכנסת, של המשטר הפרלמנטרי, בניסיון לצמצם עד למינימום האפשרי את היכולת של הכנסת באמת לייצג את הציבור, היכולת שלנו לשמש שליחים של הציבור. וזה נעשה בקצב מסחרר. זה נעשה גם בחקיקה, כמו בחוק הזה, וזה נעשה גם בדיבורים, באמירות שהיה עדיף שלא ייאמרו, בניסיונות להפחיד את התקשורת, להפחיד את שומרי הסף, להפחיד את הפוליטיקאים, להפחיד את הציבור. אנחנו באותו לילה עמדנו שם והתעקשנו ולא הסכמנו לסגור שום דיל עם הקואליציה, שחשבה שהיא תוכל לקנות אותנו בכספי ציבור, שהם יגידו לנו מאחורי הדלת, מאחורי דלתות סגורות: כמה כסף אתם רוצים? נעביר לכם, אתם יודעים, נסגור את זה באיזה דיל קואליציוני; כדי שאנחנו נסתום את הפה, ונפסיק להיאבק למען כל שקל מכספם של אזרחי ישראל. אחרי שהם ניסו את הדברים האלה הם עברו לאיומים: אם אתם תמשיכו במה שאתם עושים, תמשיכו להחזיק אותנו פה כל הלילה, אנחנו נצביע נגד החקיקה שלכם. ככה, לאיים על חברי כנסת שמייצגים ציבור, בלי בושה. איפה הבושה שלכם, חברי הקואליציה, שבכלל לא נמצאים פה? איפה? איפה הבושה של הקואליציה הזאת, שיושבת ומגינה על הצעה כל כך מבזה של ראש הממשלה, הצעה נעדרת כל ממלכתיות, כל מחשבה על עתידה של מדינת ישראל? אנחנו ניצחנו אתכם באותו הלילה, ואתם ויתרתם, והסעיף הזה שונה, והכנסת תקבל ותראה כל פסיק בתקציב, כפי שצריך. וזה רק קרב אחד קטן במערכה אדירה שאנחנו ננהל כאן. אבל התקציב הזה, חברים, משקף את כל מה שרע באופן שבו שולטת הממשלה בישראל. הוא משקף את חוסר הרצון לתכנן, את חוסר הרצון לתכנן קדימה; להבטיח שכמה שיותר משאבים יגיעו כדי לספק את הצרכים המרכזיים החשובים ביותר של הציבור הישראלי; לשמור על האוכלוסיות החלשות יותר; להגן ולשמור על מעמד הביניים; לגרום לכל ילד – לא משנה מאיפה הוא בא: אם הוא יהודי, ערבי, חילוני, דתי, חרדי, יוצא אתיופיה, עולה חדש – לכל ילד – להרגיש ישראלי באותה מידה, שווה בשווה; לשמור על המרקם הכל-כך עדין של החברה הישראלית, שמבוסס על סולידריות, על אחריות חברתית, על זה שאנחנו שומרים אחד על השני, כשאנחנו יוצאים לקרב, וגם ביום-יום. בשביל זה, בין היתר, אזרחי ישראל עובדים כל כך קשה, כדי להעביר את המסים שלהם לקופת המדינה, מתוך ידיעה ומתוך אמון שישמרו עליהם, שידאגו כמה שיותר, שאנחנו נדאג, שהחיים שלהם פה יהיו שפויים וטובים עד כמה שניתן, בטוחים, חופשיים. זה התפקיד של הממשלה, זה התפקיד שלנו כשליחי ציבור. ואני מתביישת לראות אנשים שיושבים בבית הזה ומגינים על הצעות כאלה, שפוגעות בכל הדבר היפה הזה שיצרנו כאן לאורך ההיסטוריה יחד, שהסבים והסבתות שלנו נלחמו עליו, שההורים שלנו המשיכו ואנחנו מנסים להמשיך, ובשביל איזה הסכם פוליטי, איזה דיל מפוקפק שנראה היאחזות בכיסא, של ראש הממשלה, מוכנים לזרוק את כל זה לפח. זה מביש, וזה לא מתאים לנו. זה לא מי שאנחנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> החברה הישראלית היא כל כך הרבה יותר חזקה ואמיצה ממה שהממשלה מציעה לה, ואנחנו, חברים, ננהל את הקרב הזה. מה שראיתם בוועדת הכספים זה רק פסיק ממה שאנחנו נעשה כדי להילחם למען העתיד שלנו כאן. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר. חבר הכנסת נחמן שי. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> בזמן שנחמן שי מגיע – הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק המשטרה (תיקון מס' 11), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק לייעול הפיקוח והאכיפה העירוניים ברשויות המקומיות (תעבורה), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים (הוראת שעה), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות בשוק הבנקאות בישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016. כמו כן, אבקש להודיעכם כי חבר הכנסת דוד אמסלם ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (כהונת ראש אגף החקירות והמודיעין), התשע"ו–2016, פ/3225/20. עוד הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת האתיקה בעניין קידום תוכניות בתקשורת המסחרית. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה);> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> סליחה שנאלצת להמתין, חבר הכנסת נחמן שי. חמש דקות לרשותך. בבקשה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, התקציב הדו-שנתי, בדרכו, מן הסתם יאושר, והנזק שהוא מביא אתו הוא בכל מקרה גדול פי כמה וכמה מהתועלת. ממשלה שכובלת את עצמה במו ידיה ובמו רגליה לתקציב לתקופה של 24 חודש, כאשר כל אחד שעסק אי-פעם בתכנון או בתקציב יודע שהתקופה המרבית שאפשר להסתכל בה, לפעמים אפילו לא זה, היא שנה אחת – וכאן, בלי להתבייש, הממשלה הזאת אומרת: נלך שנתיים קדימה. והיא יודעת מראש, היא יודעת שהיא תצטרך לעשות בו שינויים, אבל זה לא מעניין אותה. ברגע שהכניסו את כל השרים לחדר הסגור ואמרו להם: או שנתיים או אתם לא בפנים, התשובה הייתה ברורה; יהיו שנתיים, יחלקו כמה שיחלקו למי שיחלקו, העיקר שהמערכת הזאת תשרוד, כי זו הססמה: לשרוד, לשרוד, לשרוד. ואני רוצה לומר עכשיו משהו בשם מי שלא יזכירו אותו ולא ידברו פה עליו בשום פנים ואופן, וזה מיליון אזרחים ואזרחיות ישראלים, הגמלאים והגמלאיות, ששוב, בתקציב המתוכנן, ושוב, גם בשנתיים שמדברים עליהן, לא התייחסו אליהם כלל ועיקר. הגיע הזמן שהכנסת תכיר בעובדה שהקבוצה שצומחת הכי מהר בחברה הישראלית זה הגמלאים והגמלאיות. פירמידה הפוכה. רק צריך לפקוח עין ולראות מה קורה, מה קורה ברחובותינו. היה ביום שישי האחרון ריאיון מצוין עם פרופסור אסי דורון ב"דה-מרקר"; אני לא יודע מי קרא אותו, כי הוא עוסק באוכלוסייה מבוגרת, לא תמיד זה מעניין. צפוי צונאמי של זקנים, הוא אומר. זו תופעה שהמין האנושי לא הכיר. יצחק בריק, פרופסור יצחק בריק, שהוא ללא ספק אחד המומחים הכי גדולים בארץ בנושא הזה, אמר דברים דומים. גם הוא הגדיר את זה כצונאמי, כתופעה שלא ניתנת בכלל לשליטה. מה לעשות, אומר פרופסור בריק, עליית תוחלת החיים זה צונאמי חברתי עם השלכות לא פשוטות. האם מישהו נתן דעתו איך מדינת ישראל נערכת לחייהם של מיליון מאזרחיה? בשנת 2050 האוכלוסייה הזאת תכפיל את עצמה. מה יהיה אתם? מה יהיה אתנו? כי אני אמרתי לכם: אני מתכוון להיות הפה שלהם פה; פה, ובכל מקום שאוכל, ולייצג אותם. מה יהיה על קצבת – קראנו לה קצבת אזרח ותיק עכשיו – שהיא קטנה, צמוקה ולא עונה על הצרכים שלהם? אחד מכל חמישה הוא מתחת לקו העוני. מה יהיה עם הביטוח הסיעודי שלהם, של מאות אלפים מהם, שסמכו עליו, והאמינו שיגיע הרגע והם יזדקקו לו, ועכשיו מתברר להם שהוא לא יהיה, ואם הוא יהיה בכלל, הוא יהיה מוגבל בזמן ובהיקף הכספי, והם יצטרכו להביא אלפי שקלים מהבית? מאיפה הם יביאו את זה? אה, הילדים שלהם יביאו את זה. הילדים שלהם יתחילו לשאת אותם על כפיהם. אנשים שעבדו כל חייהם – חלקם לא; חלקם חלק – לא יוכלו יותר להסתדר. לא יוכלו יותר לחיות פה חיים שלמים. גם על כיסא גלגלים אפשר לחיות עדיין. גם מי שהולך עם הליכון הוא עדיין אדם חי. מי יעזור להם? והתרופות שמתייקרות, והחימום, והקירור – כל מיני דברים שנראים לנו טבעיים לחלוטין, מעבר לגיל מסוים הם נעשים משימה שקשה מאוד לעמוד בה. מדינת ישראל לא ערוכה. היא מתרחקת – אגב, לפי ה-OECD, כשאנחנו יוצאים לגמלאות, מצבנו הכי טוב ב-OECD. יש לנו הכי הרבה. אבל מה עושות כל מדינות ה-OECD, שאנחנו גאים כל כך שאנחנו משתייכים להן? הן מתחילות לתמוך בהם ולשלם להם תשלומים כאלה ואחרים. באותו רגע אנחנו יורדים למקום הלפני-אחרון במדינות ה-OECD, ואנחנו לא יודעים לעזור להם. אני אומר לכם: זה גם מצוקה כספית, זה גם קושי חברתי, זה גם בדידות. הגשנו דוח לפני שבוע פה בכנסת: 43% מהאזרחים והאזרחיות הוותיקים – הם קראו להם קשישים – מדווחים על בדידות. זה אחד מכל שניים. זו המחלה הכי נפוצה בקרב האוכלוסייה הזאת – בדידות. ואגב, בקרב האוכלוסייה הערבית – אתה שומע אותי, חברי איימן עודה? – 60% מהאזרחים המבוגרים אומרים שהם בודדים, אף שמקובל בחברה הערבית שמחזיקים אותם, לא שולחים אותם לדיור מוגן וכדומה, הם נשארים בתוך המסגרת המשפחתית, נכון? אבל הם לבד. הם מדווחים שהם לבד, הם עצובים, הם חלשים, קשה להם, הם זקוקים לחברה, הם זקוקים לתמיכה. מי ייתן להם את זה? חברים וחברות, אנחנו נילחם מפה על הזכויות של מיליון אזרחים ואזרחיות ותיקים במדינת ישראל, ואני משוכנע, אגב, שגם יושבת-ראש הישיבה, שבתפקידה האחר בכנסת, כיושבת-ראש ועדת משנה, תעשה אותו דבר. זו המשימה הלאומית הגדולה ביותר של מדינת ישראל היום. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת איימן עודה, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. לאיימן עודה יש עד עשר דקות. אדוני, בבקשה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> קח דקה ממני. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, אדוני שר הדתות, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, הכנסת עלולה להחליט היום על תקציב דו-שנתי. הכנסת עלולה לפגוע בעצמה, כי הפרלמנט בכל מקום אמור לבקר, לתת את הדעת, ופה מצמצמים את הסמכות שלו ואת הזכות שלו לבקר ומעבירים את זה משנה אחת לשנתיים. הגישה הזאת פוגעת בשקיפות. לפני יומיים שר האוצר בעצמו אמר על הממשלה שאם היא לא תצא לפגרה, היא צריכה אשפוז. הממשלה צריכה אשפוז אם היא לא תצא לפגרה בעוד יומיים. אז איך אפשר ששר האוצר בעצמו מקדם תקציב דו-שנתי? <מיקי לוי (יש עתיד):> אין בית-חולים שיקלוט אותה. אין תרופות. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אני רוצה לדבר על תוכנית החומש עבור האוכלוסייה הערבית, ולהביע את דעתי, וגם את החששות שלי. דובר על תוכנית של 9.7 מיליארד, חוץ מהחינוך, וההערה הראשונה שלי היא שבשביל לסגור את האי-שוויון החומרי אנחנו זקוקים ל-64 מיליארד שקלים, שלא לדבר על הזכויות הלאומיות ועל האדמות שנגנבו ועל כל הזכויות של האוכלוסייה, שהיא גם אוכלוסייה ילידית וגם קבוצה לאומית, ומגיעות לה גם זכויות לאומיות וגם היסטוריות, לצד האזרחיות והכלכליות. הגישה של התוכנית הזאת היא גישה ליברלית, היא לא גישה חברתית והיא לא גישה אזרחית, כלומר אתה לא תשמע מילה על צדק, שוויון או ערכים; אתה גם לא תמצא תפיסה חברתית, שמדברת על זכויות רווחה, למשל – על קשישים, כפי שדיבר לפני חבר הכנסת נחמן שי; ואתה גם לא תשמע על זכויות בתחום הבריאות, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, כי הגישה היא לא גישה חברתית, ולא גישה אזרחית, אלא גישה ליברלית, שמדברת על כסף טוב. מה זה כסף טוב עבור האוצר? זה כסף שאמור לחזור בצורה ישירה לאוצר. כלומר תעסוקה, למשל. תעסוקת נשים ערביות, למשל. ואני עוד אדבר על הסוגיה הזאת. לפעמים יש סתירה בין האינטרס של השוק לבין מדיניות גזענית או מה שנקרא ביטחונית. למשל, בתקופת הממשל הצבאי, אחרי מאבק עיקש של האוכלוסייה הערבית, היו כמה קבלנים בתל-אביב שרצו עבודה זולה, של ערבים, אז התחילו ללחוץ על הממשלה: תוותרו על ההיתרים של הממשל הצבאי, אנחנו רוצים עובדים ערבים, זולים, בתל-אביב, שיבנו את "מגדל שלום", למשל, שיבנו בניינים גבוהים בתל-אביב ובסביבה, במרכז הארץ, בגוש-דן. אז בין המאבק הזה לבין המדיניות הגזענית, מי מנצח בסוף? זו שאלה שנדרשו אליה הפילוסופים בעבר. עכשיו מבקשים עובדים פלסטינים. שר האוצר הבטיח דיור, רוצים עובדים פלסטינים. במקביל, ראש הממשלה, מסיבות ביטחוניות, לא רוצה. אז מי ינצח בסוף? התשובה היא לא מתמטית; זה לא אחת פלוס אחת שווה שתיים. בדרך כלל מי שמנצח זה האינטרס של השוק, אבל בדרך מפותלת, בגלל הלחץ הגזעני הרובץ. זה לא משתחרר בצורה טבעית למען כולנו, אבל זה מתחיל בצורה מפותלת לנצח. אז האוצר הביא את התוכנית, הממשלה אמרה: מה פתאום, ישיבת הממשלה התפוצצה ארבע פעמים, ובסוף קיבלו, עם התניות שפוגעות בתוכנית הזאת. אחרי שישה חודשים של מאבק נגד ההתניות, כמה התניות הוסרו, ונשארה התניה כל כך חשובה ופוגענית בתוכנית עצמה, שהיא התכנון והבנייה – הריסת בתים. אז מי הם אויבי התוכנית? האויבים העיקריים של התוכנית הם שרים שלא ייתנו לתוכנית הזאת להתממש. עכשיו, אני רוצה לסכם בצורה הזאת, ואגיד – וחברי באסל גטאס, אתה מבין בכלכלה – חבר הכנסת באסל גטאס, אני חושב כך: לא צריך לומר שהמבחן הוא ביישום, לא צריך להגיד את זה. צריך לומר שחודש אוגוסט הזה הוא המבחן העיקרי. למה? כי אנחנו ניגשים לתקציב דו-שנתי. עכשיו, בחודש אוגוסט, אמורים לחתום על הסכמים והתחייבויות תקציביות בין האוצר לבין משרדי הממשלה, ואם התוכנית שלנו, לשנתיים, כלומר 40% מהזמן של החומש, אם זה יהיה בפנים – יש סיכוי לממש את התוכנית או חלקים ממנה. אם בחודש הזה – לא צריך יותר מהחודש הזה – התוכנית הכלכלית לא תהיה חלק מההסכמים בין האוצר לבין משרדי הממשלה, צריך להגיד שתוכנית כלכלית – יוק. אנחנו נמצאים בחודש המכריע ביותר, וזהו המבחן העיקרי. לפני שבוע ראש הממשלה פנה אלינו, הציבור הערבי, פנייה נרגשת. הוא כמעט התנצל על אמירתו ביום הבחירות, וקרא לנו, הערבים, להשתלב במדינה. אך רק אתמול ערכה חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן דיון מאוד רלוונטי לנושא ההשתלבות, על תעסוקת אקדמאיות ערביות, בוועדה למעמד האישה. לדיון הגיעו עשרות אקדמאיות ערביות אשר אינן מוצאות עבודה, יחד עם נציגות רחבה של החברה האזרחית, חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ומרצ, וגם מהמחנה הציוני. אך מי לא הגיע? אף חבר כנסת אחד מהקואליציה או נציג מהממשלה. ואני שואל אתכם: האם לא ברור שהאינטרס של כולם הוא שנשים ערביות בכלל ואקדמאיות בפרט יעבדו ויתפרנסו? האם העובדה שיותר מ-12,000 אקדמאיות ערביות מובטלות אינה מטרידה אתכם? האם גם נושא זה מפחיד ומרתיע אתכם, חברי הקואליציה? הממשלה הזאת ממשיכה לעסוק רק בפירוד ובשנאה, במקום לחפש את טובת הכלל, ושום סרטון באנגלית מצוחצחת לא יכסה על זה. אני רוצה לומר לכם כך: יש נתונים שעוד יהיו נתונים מכוננים – מכוננים – ואני מגלה אותם בפעם הראשונה בכנסת. מי שערכה את הדוח הזה היא מיכל בליקוף מעמותת "אינג'אז". היא כותבת כך: 1. ערך המסים הישירים שמשלמת האוכלוסייה הערבית, כלומר מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות ששילמו משקי בית ערביים, הוא 12.7% מההכנסה ברוטו למשק בית, לעומת 18% בקרב משקי בית יהודיים; 2. ערך המס העקיף, האגרות והארנונה ששילמו משקי בית ערביים הוא 24.8% מההכנסה נטו למשק בית, לעומת 15.5% בקרב משקי בית יהודיים. כמה אנחנו מקבלים ביטוח לאומי? אנחנו מקבלים 13.6% מסך כל תשלומי ההעברה מביטוח לאומי. זה עכשיו כל כך ברור, ואנחנו עוד נחדד את הנתונים הללו. אנחנו היום – אני לא מדבר על ההיסטוריה, לא על הפקעת אדמות. אני מדבר על יום-יום, על שנת 2016 – האוכלוסייה הערבית משלמת מסים יותר מאשר היא מקבלת מהמדינה, וזה ברור, חד וחלק, שחור על גבי לבן. אני רוצה לסיים במשהו שקרה היום: אנואר בורקאן, ילדה פלסטינית בת שמונה מחברון, שיחקה באופניים הקטנים שלה, עד שחייל מהצבא ניגש לילדה ולקח את האופניים ממנה, וזרק אותם לשיחים. לאנואר הקטנה לא נותר אלא למרר בבכי ולהתחנן שלא ייקחו ממנה את הצעצוע. את האירוע תיעד פעיל של "בצלם". אך אל תטעו, זהו לא מקרה חריג; זוהי המציאות המכוערת של כיבוש כוחני של עם. עד מתי ימשיך ראש הממשלה בישראל לשקר לציבור ולהראות שהכול בסדר, להתעלם מקיומו של עם אחר שפשוט מסרב לכיבוש ולשעבוד זר עליו? <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> לפני שבוע ימים שוחררה סרבנית הגיוס תאיר קמינר; משמעות השם אנואר בערבית היא אורות. תאיר ואנואר הן אלו שבסופו של יום עוד יאירו לנו את הדרך – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מבקשת לסיים, אדוני. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – שבה נחווה ונחיה במציאות חדשה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> משפט סיכום. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> משפט סיכום, בבקשה. – – ובה גם הילדים בפלסטין העצמאית ישחקו בהנאה ובשמחת חיים בבתים וגם ברחובות. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איימן עודה. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת איתן ברושי. עד חמש דקות, גברתי, לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, נכבדי השרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, ממשלת ישראל, בכוונה מאוד מאוד טובה, מתחילה ברפורמה כדי לחזק את מערכת הבריאות הציבורית. אחד הדברים שהיא הכריזה עליהם כבר לפני כשנה – היא אמרה: אנחנו מפעילים את ה"הסדר במקום החזר" בכל הקשור לקופות-חולים, בקשר שבין הרופא לבין קופות-החולים. למה הכוונה? הכוונה היא שבמקום שהאדם, המבוטח, יגיע לרופא ויצטרך לשלם לו כסף ואז לבוא לקופת-חולים ולקבל החזר חלקי, קופת-החולים תשלם לרופא, תעשה אתו הסדר, והאדם יגיע לקופת-החולים ויקבל את הטיפול אצל הרופא חינם אין כסף, אולי באיזושהי השתתפות עצמית כזאת או אחרת. התוכנית הזאת היא תוכנית נכונה. הרעיון הוא רעיון נכון. הוא צריך להוביל לכך שבסופו של דבר אנחנו נוציא פחות מכיסנו על הבריאות שלנו והמדינה תוציא יותר על הבריאות שלנו. אבל מה קרה? רק היום אנחנו קוראים במאמר דעה שמה שקרה הוא שקופות-החולים העלו את ההשתתפות העצמית כך שלמעשה כל אחד ואחד מאתנו, כאשר הוא הולך לרופא, משלם יותר מאשר אם הוא היה משלם ומקבל את ההחזר. לא זו הייתה הכוונה של הרפורמה. הרפורמה צריכה לחזק את מערכת הבריאות הציבורית. הרפורמה צריכה להביא לכך שכל אדם, כל מבוטח, יוכל לקבל כל טיפול במחיר שווה לכל נפש ובהתאם ליכולתו. זה החזון של מערכת הבריאות: חזון של שוויון, חזון של צדק, חזון של ערבות הדדית. ולפני כמה זמן, המשיכה הממשלה במגמה לחזק את הבריאות הציבורית ולהביא לכך שהרופאים יישארו בבתי-החולים. באה ואמרה: אנחנו ניקח לא את אלה שמכהנים עכשיו – את אלה שייכנסו, מנהלי המחלקות שייכנסו בעוד חצי שנה, שנה או שנתיים, ואנחנו ניתן להם משכורת יותר גבוהה, נבוא ונאמר להם: בואו תישארו בבתי-החולים ובמחלקות, אל תעברו למערכת של הבריאות הפרטית. אנחנו ניתן לכם כאמור את התמורה הראויה, ואתם תהיו גם בשעות אחר-הצהריים בבתי-החולים, כך שיהיה אפשר לתת מענה לכל עם ישראל, ולא נראה את הנדידה הזאת בשעה 14:00, של רופאים, למערכת הבריאות הפרטית. פנטסטי, נהדר. מה קרה? שביתה. הרופאים, במיוחד הרופאים הבכירים, באו ואמרו: לא יקום ולא יהיה. ושוב, המטרה של חיזוק מערכת הבריאות הציבורית לא מתקיימת. למה? רק מסיבה אחת: מפני שהממשלה לא מוכנה לעשות את מה שהיא צריכה לעשות, את מה שצריך לראות בתקציב 2017–2018: לבוא ולהחליט שקיום מערכת ציבורית עצמאית, איתנה וחסינה הוא מטרה לאומית, וצריך בזה להשקיע כסף. הממשלה צריכה לומר: אני רוצה לשנות את היחס, אני רוצה להגביר את ההשקעה שלי, של המדינה, במערכת הבריאות, כדי שכל אדם יוכל באמת לקבל מענה, ולהוריד את ההוצאה הפרטית שלנו. אבל לשם כך צריך לשים כסף; לשם כך צריך לראות בתקציבי 2017 ו-2018 תוספת של לפחות מיליארד ש"ח למערכת הבריאות הציבורית. ואני רוצה להזכיר למי שלא זוכר: זו הייתה התוספת שאנחנו אישרנו. כאשר יאיר לפיד היה שר האוצר ואני שרת הבריאות, אנחנו אישרנו את זה לתקציב 2015, הממשלה אישרה, זה היה תקציב שאושר בקריאה ראשונה, אבל כמובן, לנוכח פירוק הממשלה ופיזור הכנסת, הוא לא עבר. ומיליארד השקל האלה היו מיועדים ממש לממש את אותה רפורמה שהממשלה מדברת עליה, אבל לא מוכנה לשים את הכסף כדי שהיא תתממש. אם הממשלה לא תראה רצינות, ולא תראה אכן תוספת של לפחות מיליארד ש"ח שיועברו לבתי-החולים, למערכות הבריאות ולקופות-החולים, מאות-מיליוני שקלים שיעברו לרופאים שיעבדו שעות נוספות ויהיו מה שנקרא "פול-טיימרים" במערכת הציבורית, ובאמת יתחייבו לא לעבוד במערכת הבריאות הפרטית – זה נכון מאוד – אם הממשלה לא תעשה את זה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אין שום תקווה שבאמת אנחנו נראה את מערכת הבריאות שלנו מבריאה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. יש לך עד שבע דקות, אדוני. בבקשה. לרשותך. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, נראה שהתקציב הדו-שנתי הוא עובדה. השאלה עכשיו היא איך הופכים אותו מאיום להזדמנות, מסיכון לסיכוי. אז קודם כול – באמת יותר בקרה ומעקב. נדמה לי שוועדת הכספים, שבה אני חבר, הצליחה, לאחר דיונים לא קצרים, להביא לידי ביטוי את הרצון בפיקוח יותר קפדני כדי למנוע תקלות מצטברות. אבל אני רוצה לומר כמה דברים לעצם העניין, כי אני חושב שיש פה הזדמנות לממשלה שרוצה לעצב מציאות, להוביל מהלכים שיש להם אופק יותר מאשר כמה חודשים. הדבר הראשון שאני חושב שלא בא לידי ביטוי בעבודת הממשלה, וגם בשנה הקודמת – ואנחנו רואים את זה גם בהצעות שמגיעות לוועדות: הממשלה, המדינה, לא יודעת להגדיר מטרות ויעדים. היא לא יכולה לומר מהו מבחן ההישג והביצוע, מה שכל ראש רשות, גברתי טלי, יודע; מה שכל מנהל חנות מכולת וכל עסק וכל מנהל יודע, וזה תנאי – לא מגדירים מטרות, לא קובעים יעדים ולא קובעים את מבחן התוצאה. כתוצאה מכך, לפי דעתי, יש תקלות ואי-עמידה ביעדים שבעיני היו נכונים להצגה כיעדים לאומיים. הדבר השני – צריך לומר שאנחנו צפויים לא רק לתקציב דו-שנתי, אלא גם לחוק הסדרים דו-שנתי. זאת אומרת שנקבל חבילה גדולה של חוק שמראש איננו ראוי, ובוודאי צריך לצמצם אותו. ואני פונה ליושב-ראש הכנסת, ולגורמים נוספים, לשים גבולות לחוק ההסדרים, משום שמראש זה חוק לא נכון, בוודאי לא צריכים להגדיל אותו, ואין מושג כזה חוק ההסדרים לשנתיים. אני רוצה לציין כמה נקודות שאני חושב שהיה נכון שיובאו בחשבון, לגבי התקציב הדו-שנתי. הדבר הראשון – ישראל היא אולי המדינה הראשונה בעולם, או השנייה, מבחינת פערי השכר הגדולים בה. אנחנו מדברים על שוויון, והוקמה הוועדה לצדק חלוקתי, אבל ישראל – שנים, כולל בהנהגת הממשלה הזאת – מובילה מציאות שפערי השכר הם לא סבירים, והם מהגדולים בוודאי בעולם שלו אנחנו רוצים להידמות. חייבים להציג תוכנית איך הפערים האלה לפחות מצטמצמים. הדבר הנוסף – לא פעם מסכמים פה לקחים של מלחמות, כולל לבנון ו"צוק איתן"; כמי שהיה מנכ"ל משרד ממשלתי במלחמת לבנון השנייה וכיהן בתפקידים נוספים, אני חושב שיש שתי נקודות שחייבות טיפול, וצריך להביא אותן לידי ביטוי בהתנהלות הממשלה: 1. יחסי אגף תקציבים–משרדי הממשלה. עליונות האוצר וההתערבות שלו בכל מה שקורה בכל משרד, ושתילת רפרנטים בכל רמה, הופכים את השר והמנכ"ל בהרבה משרדים לחסרי ערך, וכמעט בסופה של כל החלטה, כולל בימים האחרונים, בסוף כתוב: שר האוצר יכול לשנות. לא רק זה – תכף נתייחס לעניין היבוא – שר האוצר יכול להוריד מסים, מכסים ומע"מ על דעת עצמו, בחתימה של איש אחד. אבל לא רק שר האוצר – גם נציגיו, בכל דיון בכל ועדה יש איזו עליונות של שנים, ורק כשהרפרנטים יוצאים מהאוצר והם מקבלים תפקידים הם מבינים איזה נזק הם עשו בתפקידים זוטרים יותר. אני קורא לממשלה לדון ולבחון מערכת יחסים אחרת בין אגף התקציבים למשרדי הממשלה. אבל לא פחות – עוד נקודת תורפה של המדינה והחברה היא יחסי שלטון מקומי–שלטון מרכזי. ריכוז סמכויות כמעט רק בירושלים, גם ברמת המשרדים המחוזיים, מביא לידי ביטוי, לפי דעתי, מדיניות שגויה, במקום לפזר – מרכזים, ובשל כך יש גידול עצום בביורוקרטיה ולוח זמנים ארוך ומתיש לביצוע החלטות, גם החלטות חשובות, ודיברו על זה קודם בדיון בפינוי. אני רוצה לומר שהתקציב חייב בהגדרת המטרות להביא לידי ביטוי את השאלה – ואת חיזוק הפריפריה, וקודם כול הנגב והגליל. ונשאלת השאלה – קודם רמזו על פינוי עמונה – פינוי עמונה – אם תהיה העתקת עמונה, היא תעלה כ-100 מיליון שקלים, על בסיס הלקחים מפינוי מגרון – ונשאלת השאלה: האם זאת ממשלה שהולכת לקדם את יהודה ושומרון, או ממשלה שתפתח את הנגב ואת הגליל, לרבות המגזרים והסקטורים שנמצאים בעיקר באזורים הללו? תראו, כל ראש רשות יודע שהוא צריך לתכנן בנייה וחינוך לפי תחזית ילודה. ממשלת ישראל לא יודעת ולא עושה תכנון תעסוקה. היום, אדוני טיבי והחברים ישבנו בדיון על אזורי תעשייה במרחב הערבי. הבעיה היא לא אזורי תעשייה; יש הרבה אזורי תעשייה לא מלאים. הבעיה היא שלא מוקמים מופעלים ולא נוצרים מקומות עבודה, בוודאי לא ברמת הכנסה של המאה ה-21. זאת אומרת, לישראל אין תוכנית תעסוקה לגידול האוכלוסייה, לקליטת עלייה. אין גם מפה לבריאות. יכול לשבת פה שר הבריאות – ראיתי שהוא מקבל מחמאות, וגם אני שותף – אבל אין מפת עדיפות לבריאות. יש פערים עצומים בין המרכז לפריפריה, ואין תוכנית בעצם לטיפול בבריאות. מה ישראל מוכיחה? שכל הנחלים זורמים לים, וכל הכסף – לתל-אביב. מה הממשלה מוכיחה? שבישראל שום דבר לא מגיע בגרביטציה, הכול בכוח המשיכה, ורק במאבקים ומשברים פותרים פה נושאים מרכזיים. אני רוצה לומר בכל זאת עוד מילה – חבל שהשר אורי אריאל איננו פה, ושרים אחרים: תראו, היה פה דיון שלם על הפינוי, ואני לא רוצה להתעסק בזה. אני שייך לתנועה ולזרם שהקימו את האזור הזה, שפונה, ואינני רוצה להיכנס לשאלה אם זה היה נכון או לא נכון. אני רק אומר שהממשלה הזאת, כפי שבא לידי ביטוי גם בתקציב שלה, ומה שצפוי גם בחוק ההסדרים, פוגעת פגיעה קשה מאוד בהתיישבות. אפשר לפגוע בהתיישבות ואפשר לחסל אותה גם בלי להעתיק אותה. ואני חושב שמה שנוצר היום עקב מעמד חזק שניתן ליבואן ולסוחר, של שחיקת הייצור המקומי בחקלאות והתעשייה וגם בתחומים אחרים – יש איום גדול על החקלאות וההתיישבות. אבל זה לא האיום היחידי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני מסיים. – – הממשלה קיבלה החלטה להעביר את האחריות לגיל הרך לשר חיים כץ. הרי יש דיון של שנים להעביר את הגיל הרך למשרד החינוך, והשר בנט לא הסכים, כשהוא היה שר הכלכלה, אחר כך היו שרים, ועכשיו לא היה שר, ולאחרונה גם הייתה המלצה של ועדה של משרד החינוך ואחרים, אבל הייתה דרישה לעוד כסף. מה עושה הממשלה? פוגעת בחינוך לגיל הרך, לא מעמידה עוד תקציבים, ועוד מעבירה את זה לשר הרווחה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> לכן אני רוצה לסיים ולומר שהבעיה היא לא עם התקציב הדו-שנתי – הוא דו-שנתי; הבעיה העיקרית היא מה עושים אתו. ונראה לי שבלי הגדרת מטרה, ובלי מבוא לתקציב, ובלי דגשים נכונים, יש סכנה שגם התקציב יגרום לגירעון וגם לא נשיג אתו את היעדים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת יואל חסון. עד עשר דקות, גברתי, לרשותך. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה. גברתי היושבת-ראש, חברותי, חברי, חברי הכנסת, אתם יודעים, אנחנו מדברים פה שעות רבות על התקציב הדו-שנתי הזה, אבל התקציב הדו-שנתי הזה בעצם משקף במדויק את הסיפור של הממשלה הזאת. קו מקשר עובר בין ההחלטה לאשר תקציב דו-שנתי – החלטה שמאוד מאוד דומה במאפיינים שלה להחלטה לעצור את השידור הציבורי, להחליט לפטור כוללים מתשלומי ארנונה, להתערב בשידורי הכנסת, ההחלטה שאתמול – כולנו בצער רב צריכים לקבל, כי דמוקרטיה זה דמוקרטיה – אבל מה שהיה פה אתמול עם ביטול לימודי הליבה; ההחלטה להעביר סמכויות בין שרים ובין משרדי ממשלה ללא שום דיון מקצועי – לבין חוק ההסדרים הנוכחי, שהסקטוריאליות בכמה מההחלטות בו ממש ממש זועקת לשמים – אז הקו המקשר בין הנקודות שהזכרתי, והן רק חלק ממה שקורה פה בימים ובשבועות האחרונים, זה העובדה שאין שום קשר בין מה שמקבלי ההחלטות עצמם מאמינים בו לבין ההחלטות שמתקבלות. אין פה שום בסיס הבנתי ותפיסתי של מה נכון לנו, לאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, לתושביה כולם. הקו המקשר הוא שזה שרידות פוליטית, זאת הדרך היחידה להמשיך ולהיאחז בממשלה המקרטעת הזאת, שבעצמה מספקת לנו כותרות נלהבות של שרים נגד ראש ממשלה, של שרים נגד שרים. בעצם, מה, אנחנו פה באופוזיציה עומדים וצריכים לראות פה מהצד איך הממשלה הזאת אוכלת את עצמה לדעת. גברתי היושבת-ראש, אני אשמח לקצת שקט. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בהחלט. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה קצת להוריד את הקול. השר אקוניס, תודה רבה, זה קצת מפריע לנו. <עליזה לביא (יש עתיד):> הקו המקשר הוא שהמהות לא קובעת את ההחלטה, אלא הכול פה משרד של שרידות פוליטית – הכול כדי לרצות ולהמשיך לשלוט. אז ברור לי ואני מבינה גם למה ראש הממשלה רוצה תקציב דו-שנתי, זה ברור ומובן מאליו. אתם יודעים, ראש הממשלה רוצה להמשיך להתנהל – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אחמד טיבי, אני חוזרת על בקשתי, נא להרגיע את הסיעה שלך. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> חבר הכנסת טיבי, מה קרה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> באסל גטאס, זה מפריע לנו. אנחנו שומעים פה מה אתם מדברים. <עליזה לביא (יש עתיד):> שתף אותנו. גם אני רואה את הגב שלך, גם אני שומעת את הקול הרועם שלך – חבר הכנסת טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> על זה אומרים, "קול הרע"ם מקהיר". <עליזה לביא (יש עתיד):> וואו, הנה עשית לנו את הסגירה של המעגל. אז אני באמת, השר אקוניס, אני מבינה למה ראש הממשלה רוצה תקציב דו-שנתי, אני באמת מבינה, הוא רוצה שקט. הוא רוצה שרידות פוליטית, יציבות פוליטית. מה יותר טוב מאשר לקנות עוד שנתיים, שנתיים שקטות, יהיו השלכות הכלכליות אשר יהיו. אבל אני לא מבינה למה באמת שרים שותפים לזה. שר האוצר פעם אחר פעם מבהיר ויוצא ומסביר בחוצות כמה תקציב דו-שנתי הוא לא הדבר הנכון, שההשלכות שלו הן חמורות, שהוא מבין את המציאות הכלכלית ואת המקום של ההשלכות של תקציב דו-שנתי. אז מדוע שר אוצר, שעמל כל כך קשה כדי להיות שר אוצר, בהינף יד מאשר תקציב דו-שנתי? ובאמת, יש בכנסת הזאת חברי כנסת גם מרשימת כולנו, גם שר אוצר שבא עם אג'נדה, שביקש לקדם איזושהי אג'נדה חברתית. אז למה בצורה כל כך קלילה, דילוג כזה – כן, בסדר, כדי לרצות את ראש הממשלה, את שלמות הקואליציה, נשים את כל מה שבאנו וביקשנו, ונוותר. אז, אדוני, שר האוצר, גם התאחדות התעשיינים, גם גורמי המקצוע, גם יושב-ראש ועדת הכספים, ורבים רבים רבים באקדמיה – גם, אני מחזיקה פה את הדוח של הממ"מ מכנסות קודמות, שבו הוא מדבר, נותן פה מידע ומשתף אותנו באמת בניסיון קודם של תקציב דו-שנתי. באמת, כולם מתנגדים ונגד התקציב, ההשלכות שלו על המקום שלנו כאזרחיות ואזרחי המדינה. הוא פוגע, פוגע מאוד, התקציב הזה, בגמישות התפעולית; הוא לא מאפשר התאמה של המדיניות התקציבית לשינויים כלכליים בסביבה עולמית ובסביבה מקומית דינמיות ומשתנות; הוא פוגע ביכולת החיזוי של ההכנסות, של מה יהיה כאן, מה הולך להיות כאן, בשנתיים הקרובות, ושל ההוצאות לפרק הזמן הזה; הוא מחליש מאוד מאוד מאוד את הכנסת, אותנו, את נבחרי הציבור, את המחוקקים והמחוקקות שצריכים לעקוב ולבדוק ולראות – בעצם כגוף מפקח אנחנו חוטאים להגדרת התפקיד שלנו כמי שאמורים לפקח על התקציב. גם ככה למדינה יש קושי בתחזית של ההכנסות לשנה אחת, כל שכן לשנתיים. ואנחנו כולנו פה זוכרים היטב – זה נחרת עמוק בזיכרון שלנו – את הקטסטרופה שהותירו אחריהם נתניהו ושטייניץ בסיבוב הקודם כשהתקציב היה דו-שנתי. אז אין שום הסבר הגיוני בעולם מדוע שהממשלה תמשיך ותלך לזה, גם לנוכח הרקורד הלא-כל-כך מחמיא, בלשון המעטה, מדוע היא הולכת קדימה בעיניים פקוחות ובראש צלול להחלטה שהיא עצמה יודעת, הממשלה הזאת, שהיא החלטה מזיקה. אז הסבר אחד, חברי, זה לקנות זמן. לקנות שקט. לקנות פלגנות שמביאה שקט. ובכסף הזה אפשר היה לחלק ולעשות לטובת כולם. אז אתמול מבטלים לימודי ליבה ומחר נאשר פה חוק הסדרים שיתעדף את כל אלה שסובלים מכך שהם לא למדו לימודי ליבה, והם יקבלו סיוע כלכלי – לא כמו חבר'ה שמשרתים בצבא ועושים מילואים ואחרי זה גם משלמים מסים – כי צריך לעזור לכל אותם אלו שלא לימדנו אותם לימודי ליבה. הכנסת גם עוד מעט תאשר שמוסדות חינוך לא חוקיים יקבלו פטור מארנונה, ועוד דברים, אנחנו ככה רואים את הגזירות. וכל זה קורה, כל הדברים הללו, לשם השרידות קורים, ובמקביל קורה תהליך נורא וקשה, תהליך הרסני, שהעוצמה שלו מאוד גדלה, וזה שההשקעות במדינת ישראל הולכות ויורדות. גם השקעות של ישראלים, שמעדיפים להשקיע מחוץ לישראל. יש לנו יצוא בירידה, והצמיחה היא מעטה כבר הרבה מאוד זמן. אז כמו שאנחנו רואים, עיקר העיסוקים של הממשלה הנוכחית הם לנהל את הרגע, את המשברים הרגעיים, את מי שצועק יותר ויש לו אוזן קרובה יותר אל ראש הממשלה; הם אלו שבאים ומאיימים, וגם מביאים לקבוצות ששלחו אותם. שום ראייה ממלכתית, שום ראייה רוחבית, שום אחריות לכל אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל. הכול אינסטנט – מעכשיו לעכשיו. שום תהליכי חשיבת עומק. החלק של התעסוקה עובר ככה במחטף למשרד הרווחה – תעסוקה, תעסוקת המחר. הדוח הקשה שפורסם פה על-ידי ה-OECD על מקומה של מדינת ישראל בהקניית המיומנויות, בתחזית של כמה שנים קדימה אל מול עולם עבודה משתנה בתעסוקה – מילת המפתח, בטח אל מול אוכלוסיות בישראל שאין בהן לימודי ליבה, אוכלוסיות מוחלשות. ראינו רק אתמול את האחוז הנמוך של נשים ערביות, למרות התמריצים, שמגיעות לעולם העבודה. ואנחנו רואים פה ללא כל תהליכי חשיבת עומק איך הדברים הולכים וקורים. הדוח הקשה הזה של ה-OECD מלמד אותנו, באמת מלמד אותנו, שאנחנו חייבים להתעשת. ואני לא רואה בתקציב הזה, שיבוא עלינו, איך אנחנו בעצם נערכים למחר. ישראל מתחת לממוצעים, בפרמטרים שקבעו ב-OECD, ואנחנו דומים למדינות העולם השלישי. למה אנחנו צריכים להיות במקום הזה? איך התקציב הזה מתכתב עם צורך חיוני כל כך לשנות, לעשות את זה אחרת? ישראל צריכה להמשיך להיות אות ומופת, ולא להסתכל בכלל לכיוון הממוצע ומטה אלא לכוון הכי גבוה שאפשר. כל המציאות הכלכלית מהמקום הזה של תקציב דו-שנתי לשנתיים הקרובות – זה לא ייקח אותנו קדימה אלא רק ייקח אותנו אחורה. ואנחנו צריכים להסתכל על זה בבהילות, בבהילות ובאחריות, ואת זה אנחנו באמת לא רואים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> ומה שעצוב יותר מהממצאים הללו, שהזכרתי, זה ההתייחסות אליהם, ההתעלמות. אין התייחסות, לא בדיבור ולא במעשה, לא בחשיבה קדימה, ולא להסתכל באמת במבט של אחריות עוטפת. והכול מתוך הבנה ומודעות למחיר הציני הפוליטי שמשלמים כדי לקנות שרידות פוליטית. כך לא בונים תקציב. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אחריה – חבר הכנסת יעקב פרי. לרשותך עד שלוש דקות, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תודה, גברתי היושבת-ראש, בדיון הקודם, בהכנת הצעת החוק, אני אמרתי שתקציב הוא השתקפות של מדיניות. כפי שידוע לנו, תקציב דו-שנתי הוא כלי פוליטי בעיקרו, ואינו, כפי שמנסים למכור לנו, עניין כלכלי גרידא. במדינות שבהן יושם תקציב דו-שנתי בעבר, הדבר נעשה עקב משבר פוליטי ולא בנימוק כלכלי. ואנחנו כיום כנראה נמצאים מול ממשלה שנמצאת במשבר פוליטי. ממשלה שמי שעומד בראשה ושריה מסכימים כנראה רק על שני דברים: מצד אחד, חיזוק המשך הכיבוש, מיליטריזציה והתרחבות ההתנחלויות; והדבר השני זה שכולם, השרים, סגני השרים, כולם רוצים וצריכים ליהנות מצבירת עוד ועוד כוח בדרך לרצות קבוצות ח"כים שיושבים בקואליציה, תוך כדי משחק כיסאות מאלף, שמשאיר אותנו בכל פעם פעורי פה מול היכולת שלהם לזלזל בדעת הציבור שבחר בהם ובאזרחי מדינת ישראל. כולנו ראינו את הסחר-מכר, שוק העסקאות, שהתקיים בזמן אישור תקציב שנת 2016, ולאחר מכן – החלוקה המסיבית של מה שנקרא רזרבות. הממשלה הזאת, בגישה האנטי-דמוקרטית שלה, מנסה לבנות לעצמה מסלול עוקף התהליכים הדמוקרטיים. תקציב דו-שנתי הנו דרך עוקפת – לתהליך הביקורת, החקיקה, ואפשרויות השינוי שאמור התהליך לספק לנציגי הציבור ואזרחי המדינה. הממשלה רוצה לחסוך מעצמה את התהליך הזה, ולהגיע רק פעם בשנתיים להתדיינות סביב הנושאים החברתיים והשירותים לקבוצות המוחלשות בציבור הרחב. בימים כהרגלם, הכנסת דנה בנושאים חשובים רבים: מערכת מעונות-היום והמשפחתונים, עובדי קבלן והצורך בשינוי תנאי התעסוקה, תחבורה ואזורי תעשייה לאוכלוסייה הערבית, מצב מערכת הבריאות ומה שקראו לו הרפורמה בבריאות הנפש, תעסוקת נשים ערביות, נושא שקיימתי עליו דיון רק אתמול. בדיון על תעסוקת נשים ערביות התברר לנו שרק חלק קטן מהתקציבים שהוקצו על-ידי המדינה לעידוד תעסוקת האוכלוסייה הערבית, ובמיוחד תעסוקת הנשים הערביות – חלק גדול מהתקציבים האלה לא נוצל. בהחלטת הממשלה 4193 נוצלו רק 28% מהתקציבים שהוקצו לעניין הזה. ובעוד תוכנית נוצלו רק 64% – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> גברתי, אני מבקשת לסכם. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – זאת אומרת, אם עושים את החישובים האלה – אני רק אשלים את הרעיון – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – אנחנו יודעים מאיפה מקבלים את הרזרבות, שמחלקים אותן אחר כך לעוד התנחלויות, ועוד הרחבת התנחלויות, ועוד, ועוד, ועוד. מה שקורה בעצם הוא שהתקציב הזה לא נותן לנו אפשרות להשפיע. כל העבודה שאנחנו עושים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – סביב נושאים מסוימים לא מתורגמת, ומונעים מאתנו לתרגם אותה, לסעיפים תקציביים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – לטובת הציבור. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת יעקב פרי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. עד שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <יעקב פרי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי הכנסת, אנו דנים כעת בהצעה של ממשלת ישראל, ולא בפעם הראשונה, להנהיג תקציב דו-שנתי בישראל. וגם מעל הדוכן הזה, גם בוועדת הכספים, גם בפורומים רבים נוספים, עלו שלל הטיעונים ממיטב המומחים, ואפילו משר האוצר בעצמו, מדוע תקציב דו-שנתי הוא רע למדינת ישראל. מדינת ישראל, גברתי היושבת-ראש, מאופיינת כ"כלכלת אי". היא מושפעת רבות ממה שקורה בעולם. בכותרות העיתונים של היום ואתמול דווח שמניות הבנקים בגרמניה ואיטליה נופלות, מחיר הנפט צלל, אוסטרליה הורידה את הריבית לשפל היסטורי, ובהונג-קונג טייפון השבית את המסחר. אני פונה לחברי חברי הקואליציה ולשר האוצר – שלצערי, אינם פה: אתם תוכלו להבטיח לעם ישראל שלא יהיה בעולם משבר כזה או אחר? אתם יכולים להבטיח היום לעם ישראל שהכלכלה הישראלית, זו שחווה משבר ביצוא היום, תעמוד בטלטלות העולמיות? אנו חיים בעולם תזזיתי, עולם שבו המציאות הכלכלית מאופיינת באי-ודאות. נאמר כבר שתקציב דו-שנתי יתקשה להתמודד עם חוסר ההתאמה של המדיניות התקציבית לשינויים בסביבה הכלכלית העולמית והמקומית; נאמר כבר שלא תוכלו לצפות את הצרכים העתידיים, מה יהיו ההוצאות הנוגעות לטייס האוטומטי, כמו שינוי חקיקה, פסיקה, הסכמי שכר וכיוצא בזה; נאמר כבר שהמציאות היא שאנו חיים במזרח התיכון, ומדינת ישראל מוקפת גורמי טרור ועלולה להיקלע, חס וחלילה, למבצע נרחב כזה או אחר שעלול להשפיע באופן ניכר על כלכלת ישראל; נאמר כבר שבסרט הזה כבר היינו, ויצאנו ממנו עם גירעון של 40 מיליארד שקלים; אמרו כבר לפני שאף מדינה מערבית לא מנהיגה תקציב דו-שנתי. כשיעלה ויבוא נציג הממשלה לנאום, הוא ודאי יטען שהחוק שבא לפנינו היום הוא לא חוק רגיל לתקציב דו-שנתי; ששמרתם רזרבות, שהכנסתם שינויים שמאפשרים פיקוח טוב יותר. אבל בואו נודה על האמת, השינויים הללו הם עלה תאנה בלבד, עלה תאנה שאיננו מספיק, עלה תאנה שנועד לכסות על הכוונה האמיתית שלכם – להמשיך לשבת על כס עריצות הרוב, כס המלכות. אני קורא לכם להיות ענייניים, אבל משום שלא תהיו כאלה, לפחות בואו לעם ותודו בפה מלא שאין בתקציב הדו-שנתי יתרון אמיתי. הגידו בפה מלא לעם ישראל שלא מצבם הכלכלי הוא שמעניין אתכם, אלא הרצון העז לשרוד ולכלות את ימיה של הממשלה, שחשובים לכם יותר מהם. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב פרי. אני מודה על העמידה בזמנים. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, תקציב דו-שנתי זה מעין המלצה. זה לא תקציב, אישור תקציב, זו המלצת תקציב. והכוונה פשוט מאוד לעשות את כל השינויים בלי לחזור לכנסת, כי אם לא מאשרים תקציב, הממשלה עלולה ליפול. לכן זה עניין של שמירת שלטון, והכוונה היא שמירת השלטון. העברות תקציב אחר כך יהיו לפי ממכר ומיקוח בין השותפות לקואליציה, כי ועדת הכספים היא עם רוב קואליציוני, ויכולים להקדים ולדחות עד שמגיעים להסכמות, וזה מה שקורה בפועל. יש שאלה: איפה יש היום בעולם מקום אחר, מלבד מדינת ישראל, שיש לו תקציב דו-שנתי? שמעתי שזה באל-בחריין. אבל אין מקום אחר. לא רק זה, אלא התכוונו מראש שלא יהיה תקציב דו-שנתי, בזה שעשו את זה כהוראת שעה, והיום באים לבקש להאריך את זה שוב, כי החוק לא מאפשר להם. אז הנושא הוא לא תקציב דו-שנתי, אלא ניסיון לשמירת שלטון. אבל בואו נשאל, במה שקרוב יותר ללבנו, העניין של התוכנית הכלכלית לאוכלוסייה הערבית, או מה שנקרא החלטת ממשלה מס' 922: איך אפשר לצפות? כי רוב התקציב יתקדם וילך לפי אישור תוכניות. תוכניות לא יאושרו. היום יאשרו תקציב דו-שנתי, תוכניות לא יאושרו. הכסף שלנו לא יועבר. החלק של השנתיים האלה, 2017 ו-2018, מהתוכנית הכלכלית ייעלם ברובו. למה? כי לא יאשרו תוכניות מתאר, ואז הכסף הזה לא יוכל לעבור ולא יוכל להיות מיושם, ואז אנחנו רק מפסידים את הכסף הזה, והממשלה וראש הממשלה רק ידברו בתקשורת. איך אפשר לראות תוכנית כלכלית שתדאג לאוכלוסייה הערבית למקומות עבודה? תוכניות המתאר הקיימות, אם יש בכלל כאלה, או התוכניות החדשות, צריכות להיות משודרגות כך שיהיו כלכליות, כך שייתנו אפשרות לעצמאות כלכלית לאוכלוסייה הערבית. דבר כזה לא מתאפשר. וההשקעות האלה, או החלק שלנו, אנחנו מאבדים אותו. אנחנו רוצים שהתקציב ייצור מקומות עבודה בצורה שמי שעובד יוצא ממעגל העוני, כי 52% מהאוכלוסייה הערבית מתחת לקו העוני, ומי שאינו עובד או לא יכול לעבוד יקבל את הקצבה המתאימה, כך שיוכל לחיות בכבוד. אנחנו לא יכולים לראות לא פיתוח ולא תקציבים. אפילו בתקציב המיועד, שמדברים עליו, הרשויות המקומיות הערביות יישארו בתוכניות הבראה ויישארו חלשות, כי אנחנו לא נוכל לראות אזורי תעשייה, אזורי תעסוקה ומסחר לאוכלוסייה הערבית – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם, אדוני. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – שיוכלו לפתור חלק מהבעיה הכלכלית, והם צריכים לקבץ נדבות ולרוץ פה ושם אחרי כל שר כדי שייתן להם כספים, שיוכלו אפילו להתקיים במינימום. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חאג' יחיא. חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת יצחק הרצוג. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, היום בוועדה המיוחדת לפניות הציבור קיימנו דיון חשוב ומעניין בנושא של בידוק ביטחוני פוגעני, בנתב"ג בעיקר, אבל בכלל במעברי הגבול, לרבות בטיסות נכנסות לישראל של חברת "אל על" ושל "ישראייר". הדיון חשף עדויות מאוד קשות של צעירים ערבים, סטודנטים, עורכי-דין, פעילים חברתיים, אשר נתקלו ביחס משפיל, יחס מפלה, יחס פוגעני, לקראת טיסתם, או עם חזרתם, וכולם בעצם מספרים עד כמה האירוע הזה גרם להם לחוש פגיעה והשפלה, אבל בעיקר עד כמה כל פעם שהם מגיעים לנמל התעופה, הבידוק הזה מזכיר להם שהם אזרחים סוג ב' או סוג ג' במדינה, ומזכיר להם שבעצם השייכות הלאומית שלהם היא העיקר בבידוק הביטחוני שהם עוברים. כששאלתי את נציגי חברת "אל על", את הנציג של החברה שנכח בדיון: האם אתה יכול להכחיש או לאשר שהשיוך הלאומי של הנוסע אינו רלוונטי לבידוק הביטחוני? התשובה שקיבלתי ממנו הייתה שהוא לא יכול להתייחס לנושא. אני חושב שאני בהחלט יכול לחשוב שאם השיוך הלאומי לא היה רלוונטי, אותו נציג היה מתגאה ואומר לי: אנחנו מבצעים בדיקה שוויונית, שלא מתחשבת בשיוך הלאומי של הנוסע, בין אם הוא יהודי, בין אם הוא ערבי, בין אם הוא בן לאום אחר. אבל ההתחמקות מלענות על השאלה שלי, אני חושב שהיא מעידה בעד עצמה על אותן עדויות ששמענו באותו דיון בוועדה לפניות הציבור. אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת ישראל אייכלר – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם, אדוני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – על כך שבעצם לקח את הנושא הזה והביא אותו בפני הוועדה, ואני מקווה שזו הייתה רק תחילתו של דיון מעמיק יותר בנושא כה חשוב זה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת יצחק הרצוג. לאחר מכן, יושב-ראש ועדת הכספים יסכם את הדיון. עד שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברות וחברים חברי הכנסת, הסעיף היחיד שצריך לאשר כבר עכשיו בתקציב המדינה הוא סעיף החופשות של תקציבי השרים והמשרדים, ואני מודיע כעת שהאופוזיציה כולה תומכת בכך שהממשלה כולה תצא לחופשה, כמה ימים שצריך. צאו כבר, צאו – עלינו – בבקשה, אנחנו מפרגנים לכם. צאו לחופש, תנו לציבור חופש מכם. תנו חופש מהרעש, מהספינים, מהקשקשת, מהאובססיה שלכם לתקשורת, מהגזענות, מהפלגנות שאתם מפיצים. תנו חופש מהחוקים ההזויים שלכם, שדורסים את הדמוקרטיה הישראלית. הנה, כבר אישרנו סעיף תקציבי ששר האוצר המליץ עליו בעצמו. אז בואו נדבר על התקציב הדו-שנתי – מכשיר פוליטי, לא כלכלי, מכשיר מופקר. אתם יודעים שאת ראש הממשלה זה לא מעניין; לא מעניין תכנון כלכלי בריא, לא מעניין אותו לדאוג באמת לפריפריה. מה שמעניין אותו ואת הממשלה זה רק הכיסאות. כל פעם עיוות מחדש. עכשיו יש עיוות חדש: שנתיים של תקציב שאי-אפשר לשנות בו דבר, ומשק שהולך ומאט את גלגליו – ביצוא, בצמיחה, בתעשייה, בתעסוקה – וכשהציבור לא יודע מה קורה בתקציב, אי-אפשר להילחם על הדברים החשובים באמת ואי-אפשר לדעת לאן הולך הכסף. לכן נלחמנו – ואני מפרגן מאוד לחברי וחברותי באופוזיציה – בוועדת הכספים על כך שראש הממשלה ימסור דין-וחשבון לציבור, שנראה החלטות שפויות יותר, כי ממשלת ישראל חייבת להבין שהיא עובדת בשביל הציבור, שהציבור מסתכל ומתבונן, והציבור לא מטומטם, הוא לא מוכן יותר שיכניסו לו את הידיים לכיס לטובת אינטרסים פוליטיים. אז, חברותי וחברי, האמת היא שהתחלתי את הנאום בהמלצה לחופשה, אבל עכשיו, כשאני חושב בשנית על הממשלה, אני ממליץ לה על אשפוז דחוף, לפני שכל עם ישראל ישתגע והמדינה ממש ממש תשתגע. גברתי היושבת-ראש, אני רוצה להודיע בשם האופוזיציה שאנחנו מושכים את כל ההסתייגויות, אנחנו מבטלים את יתרת זכויות הדיבור ואנחנו דורשים לעבור להצבעה מיידית. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, אדוני. כאמור, יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. כפי ששמענו, כל ההסתייגויות הוסרו, לכן אנחנו נעבור מייד להצבעה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> גפני, עכשיו אתה מושך זמן? אנחנו דורשים הצבעה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, האמת היא שהיה דיון מרתק בשני החוקים שדנים בהם עכשיו, ואנחנו אמורים להצביע עליהם; גם חוק-יסוד: תקציב – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אתה מדבר לאט, גפני. אתה לא מוכר לי כמדבר לאט. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני תכף אדבר מהר. – – – חוק-יסוד התקציב הדו-שנתי, וגם החוק הרגיל של התקציב הדו-שנתי. כאשר הצגתי את שני החוקים אמרתי שלתקציב דו-שנתי יש חיסרון גדול, שאי-אפשר לחזות את מה שיהיה במהלך תקופה מאוד ארוכה. כאשר יושבים להכין תקציב, עכשיו, אפילו לא סוף שנת 2016, צריך לחזות את מה שיהיה בסוף 2018, וזה דבר שהוא בלתי אפשרי לחיזוי, אי-אפשר לתכנן דברים באופן מדויק, אפילו רחוק מכך. בפעמים הקודמות שהיה תקציב דו-שנתי, תחזיותיהם של אנשי האוצר ושל הכלכלנים היו תחזיות שגויות. עם זאת, יש מעלה בתקציב דו-שנתי, שהוא נותן יציבות שלטונית, הוא נותן יציבות כי פעמים רבות, ללא היציבות הזאת, יש פגיעה בכלכלה בעצם העובדה שהולכים לבחירות, תוכניות של הממשלה נעצרות באמצע, הדברים שהמשרדים מתכננים לעשות, הכול נעצר, מכיוון שהממשלה נופלת והולכים לבחירות, ועל כן יש מעלה גם בנושא של היציבות השלטונית כאשר מדובר בתקציב דו-שנתי. הפעם התקציב הדו-שנתי שונה מבפעם הקודמת: כאשר היה תקציב דו-שנתי מלא, המציאות הייתה שסיימנו את התקציב הדו-שנתי ונפרדנו ממנו למשך שנתיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> גפני, כבר דיברת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל אין עדיין רוב לקואליציה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לפחות יש אנשים ישרים שאומרים את האמת. אז לך על פרשת השבוע. לך על פרשת השבוע. פרשת השבוע – לפחות אני לומד משהו חדש. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זהו. משהו, גפני, תשעת הימים הנוראים, בין המצרים. <קריאה:> הרב גפני, עוד יומיים ראש חודש. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש לומר שהאמת היא שמי שיצביע נגד התקציב הדו-שנתי, הוא יהיה צודק, ומי שיצביע בעד התקציב הדו-שנתי, גם הוא יהיה צודק. השאלה רק איפה יהיה הרוב. זה לא הצבעות, הצבעות הזויות, שהאנשים סתם אומרים. לא. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תאר לך שאת ירמיהו היו שואלים איפה הרוב – – – נגד נביאי השקר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, נכון. אבל זה לא שקר, לא כאן ולא כאן. אבל – – – מורי ורבותי, היות שאתם דורשים דבר תורה, אני אגיד דבר תורה שנוגע בתקופה שאנחנו נמצאים בה. דוד, דוד, דבר תורה ארוך או קצר? ארוך? מה, קרה משהו? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא. תפסיק אתה עם הספרים שלך. בלי ספרים. עם ישראל הוא עם שגם כאשר הוא נמצא בין המצרים, כאשר יש לו ימים קשים, הוא תמיד חי בתקווה, וחי באמונה שהימים האלה יחלפו, ויבואו ימים טובים. אלעזר, הגמרא, במסכת מכות, בסוף מסכת מכות, מספרת – – – <יהודה גליק (הליכוד):> למה מכות – – –? למה מכות? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הגמרא, במסכת מכות, יהודה, אתה יודע – הגמרא מספרת שהיו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא היו הולכים והיו שומעים את קול המונה של רומי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – אומרים: רבותי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עוד מעט. לא, יש בעיה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> צריך – – – זמנים. אתה לא יכול ישר – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> והיו יושבים בבני-ברק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עד שהגיעו למקום המקדש וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. כולם בכו, ורבי עקיבא צחק. שאלו אותו: מפני מה אתה צוחק? אמר להם: ומפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שעליו כתוב "והזר הקרב יומת" – אסור לעלות להר-הבית, אסור להיכנס למקום כזה, הזר הקרב יומת – עכשיו שועלים ילכו בו, שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, לכן אנחנו בוכים. אמר להם רבי עקיבא: לכן אני צוחק – מכיוון שחששתי, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, אולי לא תתקיים נבואתו של זכריה. נבואתו של אוריה הייתה: ציון שדה תיחרש – בית-המקדש ייהרס וציון תיחרש, תהפוך להיות כמו שדה, שאין בו שום דבר; עד שלא התקיימה הנבואה הזאת פחדתי שלא תתקיים הנבואה של זכריה, שניבא שעוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים. עכשיו, כשראיתי את הנבואה הזאת, של ציון שדה תיחרש, אני שמח, כי אני יודע שנבואתו של זכריה תתקיים, שעוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים. אנחנו עם שגם כאשר יש לנו צער גדול – אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, ועוד מעט מתחילים תשעת הימים, ראש חודש אב, ואחרי זה תשעה באב, ואנחנו יכולים להיכנס לדיכאון – אנחנו עם שבית-המקדש שלו נחרב, הוא הלך לגלות, הוא עבר הרבה צרות, הוא עבר צרות יותר מכל עם אחר, אבל אנחנו יודעים שבסוף, מתוך הצער תהיה גם שמחה. יש בעיה עם הקואליציה. אני לא יודע כמה דברי תורה אני אצטרך להגיד. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> קח את – – – היא יודעת לעשות פיליבסטר. קח אותה, שתעשה לך את הפיליבסטר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> טוב, לא נאריך בעניין של הפיליבסטר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> למה? הנה, אתה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עכשיו אני רוצה להגיד, מכיוון שאני שמעתי כאן קודם את חברת הכנסת עליזה לביא מדברת על הליבה – הליבה בעצם – אני רוצה להתייחס לזה במשפט קצר. מה שהיה – לשר החינוך יש סמכויות, תמיד היו, מאז קום המדינה; בקדנציה הקודמת עשו חוק שלא מחייב ללמוד ליבה, אלא אומר שבמוסדות הפטור, שזה החלק הקטן של החינוך החרדי ומתוקצב באופן מצומצם, יפסיקו לתקצב אותו, יתקצבו אותו עוד פחות, אם הוא לא ילמד מה שמשרד החינוך אומר לו. זה היה החוק הקודם. אמרנו: זה חוק כפייתי, זה חוק שלא היה קיים קודם, הוא גם לא יהיה קיים אחר כך. אנחנו ביקשנו לחזור אחורנית, למה שהיה בטרם חקיקת החוק הכפייתי הזה. והחוק שעליו מדברים היה אמור לחול בתחילת שנת הלימודים הבאה. המציאות הזאת, שבה מחייבים מורים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> 2018. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, זה שנת הלימודים הבאה. 18' זה כבר בתשע"ז. <מיקי לוי (יש עתיד):> שם היה צריך – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, נכון, אמרתי – גם אתם, כשעשיתם את החוק הזה, לא אמרתם שהוא יחול מיידית. גם אתם הבנתם שאי-אפשר לבוא להורים ששולחים את הילדים שלהם לבתי-ספר שמתוקצבים הכי פחות במדינת ישראל – פחות מהמוכר שאינו רשמי, בוודאי פחות מהרשתות – ההורים שולחים לבתי-ספר כאלה שהעצמאות שם היא מוחלטת והתקצוב הוא בהתאם; אתם ידעתם שאי-אפשר להחיל את זה מיידית, וזה יחול ב-2018, בשנת הלימודים הבאה. אנחנו ביקשנו – בהסכם הקואליציוני אנחנו ביקשנו שהחוק הזה יבוטל, מכיוון שהחוק הזה הוא חוק כפייתי, הוא לא חוק שמדברים עם ההורים, הוא לא חוק שמשרד החינוך בודק אותו – אין לו שיקול דעת. לקחו את שר החינוך ואמרו לו: אתה לא רשאי לחשוב, אתה לא רשאי לבדוק, אתה לא רשאי לראות מה התהליכים שקורים. זה היה החוק. באנו ואמרנו בהסכם הקואליציוני עם הליכוד – נראה לי שהוא לא מסתדר עכשיו; מה יהיה פה? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני שומע. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אמרנו, לא יכול להיות דבר כזה שבו שר החינוך, שמופקד על הרבה מאוד דברים, לא יהיה לו שיקול דעת, כמו שהיה לו תמיד, לכאן ולכאן – לדבר עם ההורים, לדבר עם מנהלי הרשתות, לדבר עם האנשים שעוסקים בעניין הזה. אין לו שיקול דעת. אם היו עושים חוק כזה על כל דבר אחר, המליאה הייתה רועשת וגועשת. מה זה, אין סמכות לשר לבדוק, לחשוב? לא. אתה – לא חשוב מי יהיה שר החינוך, אתה, על-פי החוק הזה, שהתקבל בכנסת הקודמת, תפסיק את התקציב. אפשר לחשוב גם באיזה תקציב מדובר; מדובר בתקציב שבעיקרו הוא צריך להיות 55% מתקציב של ילד במערכת החינוך. אני אומר לכם שלא מדובר בתקצוב של יותר מ-32%, כי חתכו מכל הכיוונים ולא תקצבו את הילדים האלה. באנו וביקשנו לבטל את החוק הזה, לחזור למה שהיה קודם. לא אמרנו: כן ילמדו, לא ילמדו; בלאו הכי זה לא יעזור. ההורים האלה יחליטו כן ללמד את הילדים או לא ללמד. הם לא ייקחו כסף בכלל. זה המיעוט של החינוך החרדי. אם החינוך החרדי מונה יותר מ-400,000 ילד, כאן מדובר ב-45,000 ילדים, 10% בערך. ועל כן אנחנו מאוד שמחנו שהכנסת אישרה את ביטול החוק הזה, וחזרנו למה שהיה קודם – וגם קודם לא היה לנו קל; גם קודם למערכת החינוך החרדית היה קשה מאוד במדינת ישראל. קשה. גם הדברים המובנים-מאליהם שלכאורה לומדים שם, את כל מה שנדרשים – הקושי הוא בלתי רגיל גם ככה. זה לא שחזרנו לגן-עדן; זה לא שחזרנו למצב שאנחנו יושבים במנוחה – לא. קשה מאוד במדינת ישראל להורה חרדי לחנך את ילדו בדרך שהוא מעוניין לחנך אותו. עכשיו, גם לא מביאים מהצד השני – אומרים, תראו, תחנכו את הילדים שלכם בחינוך הממלכתי, שם זה גן-עדן. גם שם החינוך שאתם מביאים הוא לא חינוך שאפשר לבוא ולהתגאות בו. גם שם יש כל כך הרבה קשיים. במקום ללמוד מאתנו את הדברים הטובים, אתם מנסים להכריח אותנו להיות כמוכם. זה לא יקרה. ועל כן אני סבור שהכנסת נהגה נכון, אפילו ברוב גדול, ברוב של 41 קולות בעד, הכנסת נהגה נכון כשהיא אמרה: לא צריך ללכת בדרך של כפייה. אגב, כל המאפיין של הקדנציה הנוכחית עד עכשיו זה לא לעשות דברים בכפייה. אי-אפשר לעשות – בכלל זה לא קיים בעולם המערבי, שלוקחים קבוצה באוכלוסייה ומכריחים אותה לשנות את אורח חייה. אין דבר כזה. זה גם לא יועיל. אין מציאות כזאת, שקבוצה באוכלוסייה שדרך החיים שלה היא באופן מסוים – תבוא המדינה, או באמצעות מערכת שלטונית כופה, ותגיד: לא, תשנו את אורח החיים שלכם. זה לא יקרה. אני, האמת, לא הבנתי למה הלכתם נגד חוק – אני לא יודע, קורה משהו בליכוד, הם לא יכולים לשמוע מה שאני מדבר. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> למה הלכתם נגד חוק המקוואות? הרי מה היה בחוק המקוואות? <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, גפני, זה היה חוק – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> על עיסאווי פריג'. שאמרתי שכל אחד יכול ללכת למקווה – גבר, אישה, כל אחד בשעות נפרדות אבל. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> למה הלכתם נגד החוק הזה? מה היה בחוק הזה רע? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז אני אמרתי ואני הולך להגיד עכשיו – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל, עליזה, חברת הכנסת עליזה לביא, אם הליכוד לא יפריע לי אני אסביר את זה באריכות. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל שמעתי שאת בתקציב הדו-שנתי דיברת על הליבה. <חיים ילין (יש עתיד):> מה זה ליבה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כי אמרת שיורים, יורים בנגמ"ש. <עליזה לביא (יש עתיד):> זה החבר שלנו. <חיים ילין (יש עתיד):> לא יורים בתוך הנגמ"ש. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אבל הבעיה היא שהגענו למסקנה שכבר יש שני נגמ"שים. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, זה בגלל הדו-שנתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <קריאות:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז אני רוצה לחזור לחוק המקוואות. עליזה לביא, לחוק המקוואות. לא הבנתי למה התנגדתם לחוק הזה. <עליזה לביא (יש עתיד):> למה התנגדנו – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> באתי ואמרתי, חברי ואני, אמרתי – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מסביר, את לא יכולה לשמוע את האמת? למה את צועקת? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל למה את צועקת? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני רוצה להסביר. עזבי אותם, הם עסוקים בדברים אחרים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גפני, די, די, מספיק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> איפה הכובע? לא חשוב. אני רוצה להסביר לך לגבי חוק המקוואות. אני לא מבין – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> מה, מה קרה שאני צריכה הסבר ממך? הרב גפני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא מבין למה את צועקת. למה? אני מסביר בנחת רוח, בשקט, לאט-לאט, אני לא ממהר לשום מקום. אני מסביר; באנו – היה יפה במפלגת העבודה. ולכן – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> גפני, כמה מעלות? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כמה מעלות לקדוש-ברוך-הוא עלינו? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אה, כמה מעלות יכולות? שהוציאנו ממצרים, וקירבנו לפני הר-סיני – רגע, רגע, אני אגיע לזה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כמה מעלות – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> רגע, המקוואות, היא במתח. באנו ואמרנו: לא תהיה אפליה בין אף אחד שרוצה לטבול במקווה – בין אם הוא גבר ובין אם הוא אישה – כל אחד בשעות נפרדות. אמרנו, אפילו עיסאווי פריג', ששאל אותי, אמרתי לו: גם אתה יכול. אף אחד לא שואל אותך, לא מבקשים מאף אחד לא תעודת זהות, כלום. אמרתי, נכון? ואז פתאום התנפלו עלי כולם – לא כולם, חלק – ואמרו: למה אתה מחרים? לא מחרים אף אחד. כתוב בחוק: כולם יכולים לבוא ולטבול. כתוב בחוק. אז למה התנפלו עלי? למה? התנפלו עלי כי אני חרדי? התנפלו עלי כי אני אשכנזי? למה? הרי אמרתי דברים טובים. עליזה, את לא מקשיבה לי, זה מתחיל להעליב. למה התנגדת לחוק הזה? הרי זה חוק בלי אפליה. <דוד ביטן (הליכוד):> גפני. <עליזה לביא (יש עתיד):> הנה, קיבלת. משה הכה בסלע ויצאו ממנו? <קריאות:> מים. <עליזה לביא (יש עתיד):> תשב במקווה, עם – – – שלך, עם – – – כמו החוק הזה, שייפול ויתאייד וישחה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ועל כן אני מסכם את הדברים ואני אומר כך: חוק הליבה הוא חוק טוב, כי הוא לא כופה, הוא חוזר למה שהיה קודם. לא היה צריך לצעוק עליו. חוק המקוואות הוא חוק שקובע שוויון בין כל בני-האדם – כולם, גברים ונשים. הוא חוק שוויון. הכול בסדר. חוק התקציב הדו-שנתי – הוא הבעיה. <עליזה לביא (יש עתיד):> תגיד: כל ישראל, ונאמר אמן, תגיד: כל ישראל, ונאמר אמן, בין המצרים, שנאת חינם – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> החוקים האלה הם בסדר, סתם אתם רציתם להתבדר בלילה, שנהיה פה עד הבוקר, זה בסדר. חוק התקציב הדו-שנתי – הוא הבעיה. ועל כן אני מסכם ואני אומר ככה: מי שמצביע נגד חוק התקציב הדו-שנתי – מצביע נכון; מי שמצביע בעד התקציב הדו-שנתי – מצביע נכון. בסוף, הרוב קובע. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. חברי הכנסת, נא להירגע. כעת סיימנו דיון משולב בשתי הצעות חוק הקשורות לתקציב. הודיע לנו יושב-ראש האופוזיציה כי כל ההסתייגויות הוסרו, לשתי הצעות החוק – חבר הכנסת יצחק הרצוג, אני רוצה לקבל את התשובה הסופית: ההסתייגויות לשתי הצעות החוק הוסרו? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. תודה רבה. רבותי, אם כן, אנחנו עוברים להצבעה. כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד סעיפים 1–3 – 51 נגד – 43 נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 51 חברי כנסת בעד, 43 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) עברה בקריאה שנייה. כעת נצביע על אותה הצעת חוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד החוק – 50 נגד – 44 נמנעים – אין חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 50 חברי כנסת, מתנגדים – 44, אין נמנעים. הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) עברה בקריאה שנייה ושלישית ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. אנחנו ממשיכים בהצבעה, על הצעת החוק הבאה, הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? בקריאה שנייה. נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד סעיפים 1–8 – 49 נגד – 44 נמנעים – אין סעיפים 1–8 נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 49 חברי כנסת בעד, 44 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה. וכעת נצביע על אותה הצעת חוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד החוק – 50 נגד – 46 נמנעים – אין חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 50 חברי כנסת בעד, 46 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ושלישית ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. <הודעת הממשלה על מינוי סגן שר> <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים לסעיף 5: הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, לאשר את מינויו של חבר הכנסת ירון מזוז על-ידי השר להגנת הסביבה, ובהסכמת ראש הממשלה, לתפקיד סגן שר במשרד להגנת הסביבה. ימסור את ההודעה השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, כבוד ראש הממשלה, שרים, חברות וחברי הכנסת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברי הכנסת, נא להירגע, אנחנו לא שומעים מה השר מודיע לנו. <שר התיירות יריב לוין:> צריך להגביר אולי את המיקרופון קצת, לא? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. אם אפשר, בבקשה קצת להגביר את עוצמת המיקרופון. תודה. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> – – אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, לאשר את מינויו של חבר הכנסת ירון מזוז על-ידי השר להגנת הסביבה, ובהסכמת ראש הממשלה, לתפקיד סגן שר במשרד להגנת הסביבה. בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, ייכנס חבר הכנסת ירון מזוז לתפקידו כסגן שר במשרד להגנת הסביבה עם מסירת הודעה זו לכנסת. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, אדוני השר. <חיים ילין (יש עתיד):> מזמן לא מונה – – – <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון מס' 6), התשע"ו–2016 – – <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – איזו התקדמות מטאורית – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי חברי הכנסת, תירגעו, תירגעו. תודה רבה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> – – שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט; והצעת חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26), התשע"ו–2016> [מס' כ/631; "דברי הכנסת", חוב' ל"ד, עמ' 15649; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> קודם כול, חבר הכנסת ירון מזוז, סגן השר, אני מאחל לך בהצלחה בתפקידך החדש. אין לי ספק שתעשה אותו יפה מאוד, כמו שעשית בעבר את כל התפקידים שלך. אז בהצלחה. לא לצחוק, רבותי, תפרגנו, תפרגנו, לא לצחוק, יואל. אני מצפה – תפרגן, תפרגן, גם אתה, מיקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אחלה תפקיד. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> תפרגן. גם אתה היית סגן שר, תפרגן. <קריאה:> – – – <קריאה:> מה קורה עם סגן שר הכלכלה? <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> חבר'ה, גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. סעיף 5(י) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938, קובע כי כל רכוש שמוסד מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור יהיה פטור מארנונה, בתנאי שהמוסד יאושר על-ידי שר הפנים לעניין זה. בחוזר משרד הפנים מס' 2/99 מיום כ"ה בשבט התשנ"ט, 11 בפברואר 1999, נקבעו קריטריונים שעל מוסד מתנדב המבקש פטור לעמוד בהם; אחד הקריטריונים הוא שהמוסד פועל בתוך קהילת הרשות המקומית ופעילותו משרתת בעיקר את תושבי אותה רשות מקומית. קריטריון זה מונע מרשויות מקומיות לפטור מארנונה מוסדות מתנדבים רבים שפעילותם מיועדת לציבור הרחב ולא לתושבי אותה רשות מקומית בלבד; הכוונה לא רק לאותה רשות. נוכח פעילותם החשובה של מוסדות אלה, יש אינטרס ציבורי לפטור אותם מתשלום ארנונה. לפיכך, מוצע לקבוע ששר הפנים לא יוכל להתנות פטור מארנונה למוסד מתנדב שעיקר פעילותו בענייני בריאות, רווחה או חינוך תלמידים עד גיל 25 שנים שאינו מוסד חינוך כאמור בסעיף 4 או 5ג לפקודה, בכך שפעילותו משרתת בעיקר את תושבי הרשות המקומית שבה נמצא הרכוש שלגביו מתבקש הפטור. לעניין מוסד שעניינו חינוך כאמור, מוצע לקבוע כי הפטור לא יותנה גם בבחינת חוקיות פעולתו על-פי כל דין. נוסף על כך, מוצע לקבוע כי פטור כאמור יינתן לתקופה של שלוש שנים לפחות, ובלבד שהמוסד המתנדב יגיש בתחילת כל שנה תצהיר שלא חל שינוי במטרותיו ובפעילותו. חשוב לציין, כי בדיוני ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא זה התחייב משרד האוצר לשפות את הרשויות המקומיות הנמצאות באשכולות 1–4 למדרג הסוציו-אקונומי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למעט ירושלים, ב-50% מעלות ההנחה הניתנת, קרי שליש ממלוא הארנונה שהייתה אמורה להשתלם ללא הפטור כאמור. הצעת חוק זו מוגשת ללא הסתייגויות. לכן אבקש כי הכנסת תתמוך בה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד אמסלם. להצעת החוק לא נרשמו הסתייגויות, אבל יש בקשות רשות דיבור. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה. <אכרם חסון (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, היום קיימנו בוועדת הפנים ישיבה מיוחדת בנושא חיבורי החשמל בכפרים הדרוזיים, בכפרים הערביים, במקומות שאין אפשרות לקבל טופס 4. אני רוצה להחזיר אתכם קצת אחורה: עד יוני 2006 הייתה תקנה של השר לשעבר משה שחל שאפשר לחבר כל בית שנמצא בתוכנית המתאר של אותו יישוב לחשמל. מאז שביטלו את התקנה הזאת – ולא מובן לנו למה ביטלו את התקנה הזאת – הצליחו עד היום להתחבר בצורה לא חוקית יותר מ-30,000 – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> היא הייתה מוגבלת בזמן. היא הייתה מוגבלת לחמש שנים. <אכרם חסון (כולנו):> נכון. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> צריך להאריך אותה. <אכרם חסון (כולנו):> כיום כ-30,000 בתים לא מחוברים לרשת החשמל בצורה חוקית. מובן שהם מחוברים בצורה לא חוקית, ולכן הם מסכנים לפעמים את הפארק, הם מסכנים את האזרחים, כי הם מותחים כבלים, וזה מסוכן מאוד. אנחנו לא הבנו מדוע צריך להעניש אזרחים שהחוק לא אפשר להם להתחבר לחשמל במסגרת טופס 4. ברגע שבאותו יישוב אין תוכנית מתאר מאושרת, ואנשים בנו את בתיהם על אדמה פרטית – לא אדמת מדינה, לא בתוואי כביש, לא בפארק לאומי, לא גזלו שום אדמה של מישהו אחר – הם הפכו להיות עבריינים על-כורחם. <היו"ר נאוה בוקר:> חברים, שקט בבקשה. <אכרם חסון (כולנו):> לכן, כאילו שהמדינה באה וביקשה מהאזרחים האלה: קודם כול, אסור לכם להתחבר לחשמל, גם אם יש להם בבית חיבורי מים, חברת "בזק" חיברה אותם לרשת הטלפונים, חברות התקשורת האחרות, כמו "הוט", חיברו אותם, אבל מישהו בחר שחברת החשמל תהיה השוטר שיעניש כל אזרח נאמן ומסור למדינה, והוא לא יתחבר לרשת החשמל. אני מדבר על מדינת ישראל; אני לא מדבר על סוריה ואני לא מדבר על מדינות העולם השלישי. בשנת 2016 כ-30,000 משפחות במדינת ישראל אין להן חשמל עד עצם היום הזה. מדוע אנחנו צריכים להעניש תינוק שלא יהיה לו חלב במקרר? מדוע אנחנו צריכים להעניש תלמיד שלא יהיה לו מחשב בבית, כי מישהו פשע במשך שנים ולא תכנן? אנחנו לא מחפשים מי האשם – יכול להיות שהשר אשם, או הממשלה אשמה, או ראש הרשות אשם – אבל מה אשם האזרח הפשוט? הוא צריך לנדוד כל פעם, לעזוב את היישוב שלו וללכת לגור ביישוב אחר שקיבל תנאים וקיבל תמיכה ויש לו תוכניות מתאר מאושרות? אני חושב שהדבר הזה הוא לא הגון, הוא לא אחראי, הוא לא מוסרי, הוא לא דמוקרטי. היום שמענו על מדיניות במחוז הצפון, שאנשים שקיבלו היתר להקים מחסן חקלאי, ולא אפשרו להם לקבל אישור חשמל. שאלנו אם הדבר הזה קיים במחוז חיפה – לא קיים במחוז חיפה; לא קיים במחוז הדרום. אז הכול נעשה, לצערי הרב – ואני אומר לכם כאדם ישראלי, ואני גאה במדינתי – הכול נעשה מתוך גזענות, ומתוך אפליה, שהאזרחים האלה, אסור לתת להם. מי האזרחים האלה? אלה אזרחים ששומרים על עיר הקודש בירושלים, רובם קצינים, ורובם חיילים, וחלק מהאוכלוסייה הערבית עושה שירות לאומי. אנחנו לא מדברים על היי-טק, אנחנו לא מדברים על לוקסוס, אנחנו מדברים על הדבר הכי בסיסי – לתת אפשרות לכל אזרח להתקיים בכבוד ובאחריות. לא מתאים לנו כמדינה דמוקרטית. רוב חברי הכנסת שומעים, אולי מצדיקים ומאמינים. השאלה: מה עושים? <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <אכרם חסון (כולנו):> מאז 2006 ועד היום לא חובר אפילו בית אחד של חייל משוחרר או של קצין משוחרר לרשת החשמל. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. מוותר? תודה רבה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> מוותר. <היו"ר נאוה בוקר:> מוותר. חבר הכנסת אורי מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> מוותר. <היו"ר נאוה בוקר:> מוותר. חברת הכנסת זהבה גלאון – מוותרת. חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר. חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת. חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת. אם כך, נעבור להצבעה. חברים, תתיישבו במקומות בבקשה. זו הפעם הראשונה שאני מקריאה הצעת חוק, אז נא התחשבותכם, בבקשה. אין פה שום תרגיל מכוון. נעבור להצבעה על הצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 5 בעד סעיף 1 – 46 נגד – 27 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר נאוה בוקר:> בעד – 46, נגד – 27, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד החוק – 46 נגד – 27 נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר נאוה בוקר:> בעד – 46, נגד – 27, אין נמנעים. הצעת החוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 26), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה שלישית ונכנסת לספר החוקים. חבר הכנסת דודי אמסלם, בבקשה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, קודם כול, אני באמת שמח שהכנסת אישרה את הצעת החוק. אני, מבחינתי, הוסרה איזושהי חרפה – לא הצלחתי להבין איך הגענו עד היום למצב הזה שיש עמותות ארציות שעדיין משלמות ארנונה, שעושות שירות שהמדינה צריכה לעשות, ועמותות מקומיות לא משלמות. ככה שהסדרנו – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> ואין להן שום מינהל תקין. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> כן. דרך אגב, אני גם שמח – וזה בעקבות הבקשה של חבר הכנסת ברושי – שמכללות טכנולוגיות שעד היום שילמו – ומכללות רגילות לא שילמו. זה אומר שכל מי שהיה לו כנראה איזה לובי פה ושם תמיד החריג את עצמו, כמו שאני רואה בהרבה מאוד חוקים. לכן, בעצם הבאנו את זה לאיזושהי אחידות ארצית, ועל כך אני שמח. בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות ליועץ המשפטי של הוועדה תומר רוזנר ולכל הצוות שלו, לצוות הוועדה שלי, ללאה קריכלי ולצוות של הוועדה, וכמובן לעוזרים שלי, סיגלית, יפית, דוד ונמרוד. תודה רבה לכולם, ותודה רבה לך. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת דודי אמסלם. <הצעת חוק סיוע כלכלי ללומדי תורה נזקקים, התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1075); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נאוה בוקר:> אנחנו עוברים להצעת החוק לסיוע כלכלי ללומדי תורה נזקקים, התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. רבותי, מי שרוצה להירשם לזכות דיבור – בתוך כמה דקות אני סוגרת את ההרשמה, אז בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרים, זה מסוג הצעות החוק שמאחדות את כל יושבי הבית הזה, מימין ומשמאל. סוג הצעות החוק שכולם מצביעים בעד; סולידריות מהדהדת. אני כבר רואה את החיוך של החבר'ה ממרצ, אבל, ברשותכם – הצעת החוק המונחת לפניכם היא על תוכנית לסיוע כלכלי ללומדי תורה נזקקים, שבשמה החדשה היא נקראת קהל"ת – תוכנית קהל"ת. הצעת חוק סיוע ללומדי תורה נזקקים מעגנת מערך סיוע כלכלי ללומדי תורה נזקקים העומדים בתנאים שנקבעו בה. על-פי המוצע, העונה על הגדרת "לומד תורה" בהצעת החוק – שבחזקתו לפחות שלושה ילדים, שיהיו בריאים, קטינים, ושאין לו או לבת-זוגו או לילדיו הקטנים נכסים מסוימים, כמוגדר בהצעת החוק, כגון דירה שאינה משמשת למגורים, שאינה דירת המגורים שלהם, ואשר הכנסתו והכנסת בת-זוגו במשותף אינה עולה על 1,200 ש"ח לחודש בלבד – ובשנים שבהן עולה ההכנסה השנתית על 14,400 ש"ח אך אינה עולה על 30,000 ש"ח יובאו בחשבון רק החודשים שבהם ההכנסה המשותפת לא עלתה על 1,200 ש"ח – יהיה זכאי לקבל סיוע כלכלי אשר יעמוד לכל היותר – לכל היותר – על 1,040 שקל לחודש. סכום זעום, לכולי עלמא. סכום הסיוע הכלכלי ישתנה בהתאם למספר הזכאים מדי חודש, תוך עמידה במגבלות התקציב השנתי. עוד מוצע בהצעת החוק, כי בקשות לסיוע כלכלי יוגשו אחת לשנה למשרד החינוך, וכי הסיוע הכלכלי יינתן למשך עד חמש שנים מיום אישור בקשת לומד התורה לסיוע כלכלי לראשונה. על-פי המוצע, הסיוע הכלכלי, לפי החלטת ממשלה מיום 22 בנובמבר 2015, שעניינה – שימו לב טוב, זהבה גלאון – שעניינה הפעלת קרן הסיוע ללומדי תורה והגדלת התקציב של הקרן לסיוע לסטודנטים – זה מה שיביא אתכם לתמוך בהצעת החוק. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל מה התנאים? מה התנאים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה תקרא, התנאים מופיעים בחוק. גם לסטודנטים וגם – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל מה התנאים? אם זה שלושה ילדים לסטודנט, אז זה כנראה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, יש תנאים לסטודנטים, יש קרן, אתה יכול – – – לקרן ולקבל את אותו הסכום, ואנחנו נביא לך את התנאים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל מה התנאים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אשר על כן, מכיוון שמדובר פה בהצעת חוק סולידרית, אבקש מכם לאשר אותה בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה, גברתי. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. נעבור לרשימת הדוברים. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. <קריאה:> – – – <קריאה:> תמר. תמר לפני – – – <היו"ר נאוה בוקר:> אינו נוכח. <קריאה:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> הייתי רשומה לפני – – – <היו"ר נאוה בוקר:> לא, את לא רשומה כאן, תמר. <קריאה:> ברשימה – – – <היו"ר נאוה בוקר:> אוקיי. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. לא רשום לי. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, גברתי היושבת-ראש. פשוט יש לנו טכנולוגיה, ובמסך הייתי רשומה. אז לכן. לא לא, אין בעיה, פשוט רק רצינו להבהיר שלא בטעות נשמטתי או משהו מן הסוג הזה. <היו"ר נאוה בוקר:> בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברות וחברים – – <היו"ר נאוה בוקר:> חמש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> – – אדוני סגן השר, הצעת חוק סולידרית. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יפה. יפה. <תמר זנדברג (מרצ):> לא פחות ולא יותר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יפה. <תמר זנדברג (מרצ):> זו המילה שבה בחרת לכנות את הצעת החוק המפלה, הצינית ועוקפת-הבג"ץ הזאת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> עכשיו, רק כדי שאנחנו נגיד – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> רק כדי שאנחנו נגיד, זאת לא הצעת החוק הראשונה עוקפת-הבג"ץ שהובאה לפתחנו, רק בשבועיים האחרונים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אחרי הצעת חוק המקוואות – – <היו"ר נאוה בוקר:> בסדר גמור. <תמר זנדברג (מרצ):> – – והצעת חוק ביטול לימודי הליבה, מה שנקרא – בקואליציה הזאת – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חוק המקוואות – – – בטענות, את יודעת – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – שבוע חדש – הצעת חוק עוקפת-בג"ץ חדשה. זה מה שעולה, העיקר שזה בשירות החרדים. אגב, לא ראיתי – לא שאני רוצה לסכסך, אבל לא ראיתי אף אחת ממפלגות הקואליציה האחרות מגיעה לכאלה הישגים. איפה הליכוד, אתם עדיין מתבחבשים עם רשות השידור, איפה כולנו, כיפופי ידיים פה עם הבית היהודי; הבית היהודי – בכלל, אני לא רוצה לדבר. מי שדוהרים קדימה להישגים זה אך ורק המפלגות החרדיות, שמצאו להן תחום התמחות, וזה עוקף-בג"ץ. עכשיו, האמת, אבל, אני רוצה לשים את הפרוצדורה בצד ואני רוצה לדבר על המהות. תראו, הצעת החוק הזאת היא חצופה במיוחד, ולא כי היא באה לתת מענק למשפחות עניות ונזקקות; אני לא חושבת שיש כאן מישהו שהוא נגד מענקים למשפחות עניות ונזקקות – כמובן, לפי קריטריונים אוניברסליים; כמובן, לפי קריטריונים שהם שוויוניים לכולם. אבל הקריטריון הזה, של משפחה נזקקת לפי קריטריונים סוציו-אקונומיים של תלמיד ישיבה, מעלה מייד את השאלה: סליחה, מה עם הסטודנט? מה עם משפחות נזקקות אחרות? מה, אין כאלה? הרי אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד כאלה, אבל הצעת החוק הזאת לא באה – לא רק שהיא לא סופרת אותם, היא אפילו, הייתי אומרת, יורקת בפרצוף שלהם. וזה אחרי מאבק – מאבקים ציבוריים, ליתר דיוק, מאוד מאוד ארוכים שהתנהלו במדינת ישראל אל מול פסיקות בית-המשפט העליון בדיוק בנקודה הזאת. ובית-המשפט העליון קבע – והאמת היא שאני לא רוצה להיתלות רק בבית-המשפט העליון, כי גם השכל הישר אומר את זה – אי-אפשר להפלות בצורה כזאת, פשוט אי-אפשר. אי-אפשר לקחת אזרחים ממעמד סוציו-אקונומי וקריטריונים סוציו-אקונומיים x, ולידם אזרחים אחרים, עם אותם קריטריונים סוציו-אקונומיים x, אבל יש להם עוד מקדם – y, ולהגיד: אלה יקבלו כסף לכיס ואלה לא. פשוט אי-אפשר לעשות את זה. בית-משפט קבע את זה, וכולנו יודעים את זה. אבל גבולות הבלתי-אפשרי נפרצים פעם אחר פעם בקואליציית ביבי-כחלון-ליצמן וגפני – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> – – ועכשיו מסתבר – איציק כהן. כן. אני שמחה שתפסתי את תשומת לבך, חבר הכנסת גפני, כי באמת, הבאתם כאן הצעת חוק מהציניות – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – ביותר שראינו כאן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש לה עוד שתי דקות. <היו"ר נאוה בוקר:> לא. זו טעות הייתה בשעון. זה בסדר. <תמר זנדברג (מרצ):> אין בעיה. אוקיי. משפט אחרון. <היו"ר נאוה בוקר:> נתתי לך בטעות חמש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> אוקיי. אין בעיה. משפט אחרון. היא באמת מהציניות ביותר שראינו כאן; מפלה, חצופה, והכי חשוב – פוליטית. כי אין לה שום סיבה אחרת מלבד עוד תשלום לחרדים למען שלמות הקואליציה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מי יכול להתנגד לסיוע לנזקקים, גם כשמדובר באברכים נזקקים? אבל הצעת החוק הזאת היא הצעה מפלה, צינית, חצופה, אשר באה כל-כולה כדי לאפשר את ההישרדות הפוליטית של ממשלת נתניהו, שמשלמת למפלגות החרדיות אתנן בסך 100 מיליון שקלים. המשמעות היא שכל אברך יקבל כל חודש 1,054 שקלים, גם אם הוא אב לשלושה ילדים ובעל דירה. אז בואו נדבר על זה רגע. אם את אישה, אם חד-הורית, גרושה, יש לך שני ילדים ואת מחזיקה רכב טרנטע, משהו "קקמייקה" כזה, כדי שתוכלי לקחת את הילדים לגן; יש לך רכב, "סוסיתא" – אני לא יודעת מה היום נחשב כזה – את לא זכאית להבטחת הכנסה, את לא זכאית לגמלה הזאת. את לא יכולה לקבל אותה – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – כי יש לך רכב. אבל אם אתה אברך ויש לך דירה, אז אתה יכול לקבל קצבה שקוראים לה קצבת נזקקים – 1,054 שקלים בחודש. למה זה מקומם? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה הרשעות הזאת? <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני סגן השר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה הרשעות הזאת? <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני סגן השר, למה זה מקומם? כי אם צריך לסייע לאברכים נזקקים, צריך לסייע לנזקקים, נקודה. מה שאתם עושים, אתם עוקפים את פסיקת בג"ץ ואת האמירות בבג"ץ, שהחלו כבר בשנת 2000, כשחברי המנוח ארנן יקותיאלי עתר לבג"ץ, ואחר כך הייתה עתירה נוספת, ובג"ץ קבע שזה חוק מפלה, שכל-כולו סיוע רק לאברכים. אז מה עשיתם? התחכמתם. אמרתם: לא – איך אומר פה סגן השר: אנחנו לא ניתן רק לאברכים, אנחנו ניתן את הקצבה גם לסטודנטים. וואו, זה מרגש, גם סטודנטים. רק שכחת להגיד, אדוני סגן השר, שיש כ-70,000 או פחות אברכים ויש 300,000 סטודנטים, וזה לא בר-השוואה, ואתם לא כותבים את הקריטריונים, ובסופו של – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה את רוצה, שיהיו רעבים? <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא בר-השוואה. לא זה העניין. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה את רוצה? שהם יהיו רעבים? <זהבה גלאון (מרצ):> אני לא רוצה – לא, זהו, שאני לא רוצה שהם יהיו רעבים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה את רוצה? מה? מה? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה רוצה לתת הבטחת הכנסה – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה את רוצה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – תיתן לכולם, באופן אוניברסלי – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – אל תיתן את זה לקבוצה ייחודית. לא, אתה דופק נשים ואתה זורק נשים לכלבים ואתה לא מאפשר להן הבטחת הכנסה אם יש להן רכב – – <היו"ר נאוה בוקר:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – כי הן גרושות והן לא יכולות לעזור לילדים שלהן. אז אל תגיד את הדברים האלה. <היו"ר נאוה בוקר:> מה זה המילים האלה? לא, את לא יכולה להגיד לו – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אלה המילים האלה. לא, הוא לא יכול היה להגיד את מה שהוא אמר. <היו"ר נאוה בוקר:> את לא יכולה להגיד את הביטויים האלה במליאה. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מנצל ניצול ציני את השהות שלכם בממשלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתמול זה היה חוק הליבה, והיום זה החוק הזה. <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו בעד לאפשר. אנחנו בעד לאפשר. מה אמרתי? שהוא זורק אותן לכלבים? ממה את מתרגשת? ממה את מתרגשת? זה מילה לא פרלמנטרית? <היו"ר נאוה בוקר:> את לא יכולה להגיד "אתה דופק נשים" במליאה – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני יכולה הכול. <היו"ר נאוה בוקר:> – – נקודה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני יכולה הכול. את לא שמת לב לזה עוד, כנראה. מה שעשה כאן סגן השר זה ניצול ציני של שותפות קואליציונית – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – שבאה לתגמל ולתעדף קבוצה אחת. אם יש אברכים נזקקים, אני בעד לסייע להם, אבל לא באמצעות חקיקת חוקים שמיועדים רק לקבוצה אחת ומפלים קבוצה אחרת. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אגיע לחוק הזה בהמשך, אבל – חבר הכנסת גפני, אל תלך – בשבת שעברה קראנו בבית-הכנסת – איזו פרשה? פרשת מטות. גם אני הייתי בבית-הכנסת. הפרשה פותחת בחובה המוטלת על אדם לקיים שבועות ונדרים שגזר על עצמו. הפרשה מטפלת בנדרים שהאישה נודרת, ומציינת שרק בעלה של האישה יכול להתיר אותה מהנדר הזה. בהמשך, חבר הכנסת גפני, חברי חברי הכנסת החרדים, מתארת הפרשה את ההכנות לקראת המלחמה עם המדיינים, ולקראת היציאה – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אל תפריעי לי. ולקראת היציאה למלחמה, כל שבט נדרש ונתבע לבחור 1,000 חיילים, שמהם יקום הצבא. מכאן אנו למדים כי בזמנו לא הוחזק צבא סדיר, אלא רק בעת שהוכרזה מלחמה נערך גיוס של צעירי השבטים, שהפכו לצבא. לאחר תום הקרבות, ולאחר שמשה מבקר את צמרת הפיקוד על הלוחמה הרכרוכית, בני שבט ראובן, שבט גד וחצי שבט מנשה מבקשים להתיישב בארץ שכבר נכבשה, בעבר-הירדן, משמע שעבורם המלחמה תמה. משה דוחה את בקשתם ונותן להם שיעור בסולידריות לאומית. הוא אומר שכל אחד חייב לקחת חלק במלחמתו של העם לכיבוש ארץ-ישראל, ורק אחריה תיעשה חלוקתן של הנחלות. משמע, אין מיוחסים ואין משתמטים, אלא חייב להיות שוויון בנטל. אתם מבינים את זה, חברי מהסיעות החרדיות? שוויון מלא בנטל. משה רבנו, אשר הוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, הוא המנהיג הראשון שהנחיל את לעם ישראל את השוויון בנטל. מפלגת יש עתיד היא משה רבנו המודרני, של ימינו. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> יש עתיד – משה רבנו המודרני. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> היא הנחילה לעם ישראל – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אל תפריעי לי. היא הנחילה לעם ישראל – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה אות קין גם על הראש של כולנו. – – את השוויון בנטל. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> היא הנחילה לעם בישראל את השוויון בנטל – מירב, שלא תכריחי אותי להפריע לך. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל הממשלה הרעה הזאת – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה עם הסנה הבוער? <מיקי לוי (יש עתיד):> תכף אני אגיע לסנה. הממשלה הרעה הזאת ביטלה את חוק השוויון בנטל, אתם הצבעתם בעד הביטול. זה אות קין על מצחכם, וההיסטוריה תשפוט אתכם. ועכשיו נשאלת השאלה, לעצם החוק הזה – יש לי שש שניות: כמה סטודנטים חילונים יש להם דירה ושלושה ילדים? תגידו לי – כמה? אין לי בעיה לתת כסף ללומדי התורה, אני בעד, אבל אתם מכופפים את החוק. 60,000 – כמה סטודנטים חילונים יש וכמה דתיים חרדים? הרי התקציב הזה הוא תקציב מוגבל. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> ובעניין הזה אתם מדברים ועושים סרה, וחוסר שוויון. תתביישו לכם. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה. <אכרם חסון (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני משוכנע שאין בבית הזה אף חבר כנסת אחד עם מצפון שלא יאפשר ולא יאשר לתלמידים נזקקים לקבל סיוע. השאלה היא באיזה תלמידים מדובר: האם מדובר בכל תלמידי החברה הישראלית – דרוזים, ערבים, יהודים, כולם שווים? או שמדובר רק במגזר אחד? אני רוצה להזכיר לידידי גפני, שעכשיו היה כאן ודיבר על דיכאון, ודיבר על תסכול – אני רוצה להגיד לך שהייתי מוכן להחליף אותך בתסכול שלך ובדיכאון שלך, אבל שאני אוכל לתת בוועדת הכספים לתת קצת תקווה לצעירים הדרוזים ולחברה הדרוזית בישראל. אתה עד – לפני חודשיים הביאו בקשה לוועדת הכספים, לתת 100 מיליון שקל לתמיכה בחרדים, ואני אמרתי: מגיע להם, כי הם חלק מהאוכלוסייה, ואסור שתהיה אפליה, ואסור שתהיה גזענות. ונתנו עוד 120 מיליון שקל לסטודנטים האחרים. וכאשר שאלתי מה הקריטריונים – ואני אזכיר לך, כי אני אדבר על זה עד שאנחנו נקבל את הזכויות שלנו – אמר נציג המועצה להשכלה גבוהה: מי שבא ממצב סוציו-אקונומי נמוך ומי שעשה שירות למען המדינה; ואז אמרתי לך ש-120 המיליון צריכים ללכת לעדה הדרוזית, כי כולם במצב סוציו-אקונומי 3 וכולם משרתים את המדינה, ושיעור המשרתים במדינה אצל הדרוזים הוא 84%, לעומת 72% אצל אחינו היהודים. מאז עד היום לא אתה ולא נציג המל"ג נתתם לי תשובה – ואתה יודע מה דעתי על המל"ג; אמרתי לך שזה בית-לורדים מיושן: משקרים ומרמים את כולם, ואנחנו לא מקבלים שום שקל. אני רוצה להגיד לך, בשנת 1991 ייצגתי את מדינת ישראל בברית-המועצות, וכאשר נכנסתי ל-State University במוסקבה, מצאתי 3,000 תלמידים פלסטינים לומדים שם. וכששאלתי איך הגיעו לכאן משכם, מג'נין, אמרו לי: לא, אלה פלסטינים ישראלים. וברגע שבדקתי איך הגיעו לשם, אמרו לי שהמפלגה הקומוניסטית שלחה אותם, נתנה להם מלגת קיום, נתנה להם accommodation, חזרו רופאים, מהנדסים, אדריכלים, ובזכות, וקיבלו תפקידים ועבודה בארץ, כי זאת חובתנו לתת להם. שאלתי מה עם הדרוזים. הדרוזים האמינו שהמפלגה הקומוניסטית היא אנטי-ישראל, ולכן לא רצו ללכת למפלגה הקומוניסטית. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <אכרם חסון (כולנו):> ככה חשבו. אמרתי: ככה חשבו. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <אכרם חסון (כולנו):> לא שאני חושב ככה, אבו מערוף, אני אומר מה שחשבו. הדרוזים גם – גפני, אתה לא קיבלת אותם כחרדים. אני עכשיו פונה אליך ומבקש, קח מחצית הדרוזים כחרדים, ודב חנין ואבו מערוף יקבלו 50% שיהיו בקומוניסטים, כדי שאנחנו נקבל השכלה, כי בושה למדינת ישראל שהקצינים שלה והחיילים שלה נשארו במקום אחרון. לפני כמה ימים היינו בוועדת החינוך. מה אמרה המועצה להשכלה גבוהה שבאה אליך לוועדה על העדה הדרוזית? אמרה ששיעור הדרוזים מסיימי בגרות – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <אכרם חסון (כולנו):> זה נתון חשוב מאוד, גברתי. – – שמסיימים בגרות – רק 15% הולכים ל-BA, לעומת 48.5% אצל היהודים. אז אני אומר לך, גפני היקר, מתי נדביק את הפערים? אם אתה חרדי מודאג, מה אני אגיד? אני סוג ג'? אני סוג ד'? אני לא יודע אם יש לי תקווה, אני לא יודע אם יהיה לי שוויון, אבל הבעיה שלי היא שאין לי גפני בוועדת הכספים. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת אכרם חסון. <קריאה:> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> ברכות, בהצלחה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <מיכל רוזין (מרצ):> חברי וחברות הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים גפני, אני חייבת לומר שמאוד כאבה לי האמירה האחרונה שלך, חבר הכנסת חסון. אני חושבת שהאמירה שחבר הכנסת גפני הוא לא יושב-ראש ועדת הכספים שלך, או שאין לך גפני בוועדת הכספים, היא אמירה מאוד בעייתית – למדינת ישראל בכלל ולכנסת הזאת ולממשלה; כי אני חושבת שאחת הבעיות היא כאשר כל אחד מאתנו לא חושב על כלל החברה הישראלית ולא חושב על כלל האזרחים והאזרחיות, וחושב רק על סקטור מסוים. עכשיו, ברור לי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> רגע, מה את חושבת? את חושבת שאני לא אדאג לדרוזים? <מיכל רוזין (מרצ):> רגע, שנייה. <משה גפני (יהדות התורה):> את חושבת שאני לא אדאג לדרוזים? <מיכל רוזין (מרצ):> אני התחלתי בהגנה עליך ואתה תוקף אותי, אז אולי תקשיב לי? אני מכבדת את העובדה גם – א. זה בדיוק מה שאמרתי, שכן יש לנו גפני בוועדת כספים, והוא יושב-ראש ועדת הכספים של כולנו. ואני כן חושבת – ויושב פה גם, עכשיו התיישב, השר ליצמן, שהוא שר בריאות של כולם. וכשאני כועסת עליו, אני כועסת עליו כי אני אומרת לו: אתה לפעמים לא שר של כולם, במקרים מסוימים, והוא יודע, והוא גם מודה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> בשם כולם, בשם כולם. <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> בשם כולם את כועסת – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא, אבל כועסת בשם קבוצות מסוימות, שאתה רוצה להתעלם מהן. אתה גם מודה שאתה מתעלם מהן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> מותר לך לכעוס בשם קבוצות – – <מיכל רוזין (מרצ):> נכון. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – מותר לי לעשות בשם קבוצות. <מיכל רוזין (מרצ):> אני לא אמרתי שלא. מותר לכם לפעול בשם קבוצות. אני רק קוראת לך ולגפני – מה שאני יודעת שאתם עושים היטב – וזה להסתכל על כלל החברה. אני אגיד לך מה מפריע לי, השר ליצמן. אני אשמח שתקשיב לי. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני מקשיב מאוד. <מיכל רוזין (מרצ):> לצערי הרב, פעמים רבות בחברה הישראלית – ואנחנו נסתכל אחורה על הפוליטיקה הישראלית לאורך השנים – היא הצמיחה מפלגות שיצאו נגד החרדים באופן שהיה אפילו מסית וקשה. הדבר הזה קרה, והוא יצר תגובה בתוך האוכלוסייה האזרחית במדינת ישראל, של תמיכה גדולה, מכיוון שהייתה תחושה שנציגי החברה החרדית דואגים אך ורק לעצמם, על חשבון קבוצות אחרות. אני לא אומרת שזו עמדתי, אני לא חושבת שזו העמדה, ואני חושבת שגם אתה וגם גפני וחברי סיעת יהדות התורה דואגים וחושבים גם על כלל אזרחי ואזרחיות המדינה. אבל כאשר אתם באים עם חקיקה שיוצרת אפליה כל כך קשה, כל כך בולטת, כל כך מתריסה, אני חושבת שאתם חוטאים בכך קודם כול לאוכלוסייה שלכם, מכיוון שזה יוצר אנטי כל כך גדול באוכלוסייה הכללית של מדינת ישראל, שבסופו של דבר יוצא שכרכם בהפסדכם. זה מה שאני חושבת, וצר לי על כך. אני לא אומרת שאתם לא צריכים לדאוג לחברה החרדית. דרך אגב, אני חושבת שגם אני צריכה לדאוג לחברה החרדית, כמו לשאר החברות במדינת ישראל. <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <מיכל רוזין (מרצ):> אבל העובדה שמביאים חוק שהוא כל כך מפלה, ושהוא לא נותן את אותו דבר לאוכלוסיות אחרות במדינת ישראל – יש פה כדי להתריס וליצור מה שאני לא רוצה שיקרה, וזה אפליה כלפי החברה החרדית בתפיסת העולם ובמודעות של החברה הישראלית. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת מיכל רוזין. אחריה – חבר הכנסת יהודה גליק. בבקשה. <יהודה גליק (הליכוד):> אני מוותר. אני רוצה לברך אותך. זו פעם ראשונה – – – אני מאחל לך. את עושה את זה בטוב טעם – – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. תודה רבה, יהודה. <קריאה:> אין, אין על – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, גברתי היושבת-ראש, ראשית, ברכה – אני שמח לראות אותך על כיסא היושב-ראש ומאחל לך הרבה הצלחה בתפקיד הזה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עמיתי חברי הכנסת, הנושא החשוב ביותר לדיון היום איננו דווקא החוק הזה, שנמצא כרגע לפנינו. אנחנו צריכים להסתכל בתמונה כוללת על מה שהממשלה, ממשלתו של נתניהו, עושה בכל התחומים; הנה, למשל, החוק הזה. החוק, אגב, כשלעצמו, יש מאחוריו רציונל ויש מאחוריו נימוקים. האם תמיכת הממשלה בחוק מבטאת הצטרפות לנימוקים האלה? האם תמיכת הממשלה בחוק מבטאת דאגה לבחורי הישיבות? לצערי הגדול, התמונה האמיתית היא אחרת. מה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> זה רצון העם, רצון העם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> מה שמשותף לכל המהלכים שהממשלה מקדמת, אדוני השר, זה עניין אחר לגמרי, וזה הרצון להישאר בשלטון. ועל הרצון הזה להישאר בשלטון אני רוצה לדבר. קודם כול, לגיטימי שממשלה רוצה להמשיך למשול. זה לגיטימי שראש ממשלה ירצה להמשיך לשלוט. אבל השאלה היא, בשביל מה? מה המטרה? לאן נתניהו הולך? להישאר בשלטון, ולכן הוא עושה בימים האחרונים ובשבועות האחרונים תרגילים מתרגילים שונים, ולכן הוא נלחם נגד התקשורת, ולכן הוא מנסה לפרק את השידור הציבורי, ולכן הוא מוכן להגיע להסכמים כאלה או אחרים במסגרת הקואליציה, ולתת לאלה ולתת לאלה ולתת אלה ולתת לאלה – לפעמים בצדק, לפעמים לא בצדק, זה לא חשוב. זה בכלל לא השיקול; השיקול הוא להישאר בשלטון. אני שואל אתכם, עמיתי חברי הכנסת: בשביל מה? מה התוכנית של נתניהו? לאן הוא רוצה לקחת את החברה בארץ הזאת? לאן הוא רוצה לקחת את המדינה בארץ הזאת? האם יש לו איזושהי תוכנית לשלום? להסדר מדיני? האם יש לו איזושהי תוכנית לפתרון הבעיות הקשות של החברה הישראלית באיזשהו תחום? חוץ מלהחזיק בשלטון – בשביל מה? עמיתי חברי הכנסת, זו השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היום. השאלה הזאת רלוונטית לדיון הזה ולעוד הרבה דיונים שאנחנו נדון בהמשך הערב. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, כבוד חברי הכנסת, אפשר להתפלץ. לעמוד פה בפרלמנט ולחשוב שאין עוד פרלמנט בעולם – לא בארצות-הברית, לא במדינות המערב, ואפילו לא במדינות ערב – שבו יכולים חברי כנסת, חברי פרלמנט, לעלות ולדבר נגד היהודים בכזאת שנאה, בכאלה שקרים, בכאלה עלילות, כפי שקראנו בספרים. עמדה פה קודם חברת כנסת ואמרה שמאות-אלפי האנשים שמקבלים הבטחת הכנסה אסור שיהיה להם רכב, ולאברכים מותר. כזה שקר גס. או שהיא לא יודעת, או שהיא שיקרה ביודעין. המדינה כבר אמרה מזמן לאלה שמקבלים הבטחת הכנסה: אנחנו רוצים שתחזיקו רכב – לא יקר, כדי שתוכלו להתפרנס בערב אפילו מחלוקת עיתונים, או משהו לעשות. רק לגבי האברכים הגיע בג"ץ, אחרי עשרות שנים שהם קיבלו לא 3,000 שקל, כמעט, כמו שמקבלת כל משפחה שצריכה הבטחת הכנסה, אלא 1,050, ואמר: אסור לתת להם. למה? כי הסטודנטים לא מקבלים. אבל למה שסטודנט לא יקבל? כי אין סטודנטים שיש להם שלושה ילדים והם במצב הזה. אז יש הרבה מלגות אחרות, יש 7 מיליארד שקל שרובם, אגב, הולכים לאוניברסיטאות, שרובם לא הולכים לסטודנטים אלא לפרופסורים, אבל גם יש כל מיני תוכניות לסטודנטים. בג"ץ אמר שצריך לכלול גם בחוק הזה סטודנטים, וזה מה שעשינו. שליש מהתקציב יהיה לסטודנטים עניים, ולדעתי לסטודנטים עניים צריך לתת בדיוק כמו לאברכים עניים, כי אסור להפלות אנשים. ופה עומדים ומסיתים סוכני גורמים זרים שמסיתים נגד מדינת ישראל בכל השנה, והפעם הם תפסו את החרדים כמי שאפשר להסית נגדם – בכזאת שנאה. אנחנו עכשיו בין המצרים, והנביא אומר השבוע: "מה מצאו אבותיכם בי עָוֶל כי רחקו מעלי והלכו אחרי הבל ויהבלו", שואל הנביא ירמיהו. כמה שעות, ההיסטוריון ישאל, כמה שעות ישבה הכנסת על המצב הביטחוני בדרום ובצפון, ועל המצב הכלכלי, על מצב הדיור, על יוקר המחיה, וכמה שעות ולילות שלמים עמדה הכנסת ערה בשביל שחלילה לא יפסיקו את העוול נגד ילדים קטנים שלומדים בתלמודי-תורה ולא מקבלים את תכתיביו של שי פירון שאסור יהיה לתת להם את הפרוטות הקטנות, את ה-30% ממה שהם מקבלים? אבל זה כלום לעומת להסית את העם – הצופים שלנו לא יודעים – היא אומרת: 70,000 אברכים יקבלו 1,050 שקל. היא יודעת? אם היא יודעת, היא משקרת; אם היא לא יודעת, זה עוד יותר חמור. מדובר בפחות מ-10,000 משפחות עם שלושה ילדים, בלי שום נכס, בלי רכב, שיקבלו מהתקציב הזה. אז אומרים לציבור: 70,000, וכל הרעיון של להגיד לציבור: החרדים חיים על חשבונכם, זאת אנטישמיות שלא תימצא היום, לא בצרפת ולא בגרמניה. אנחנו מדברים על אנטישמיות בעולם, אנחנו אומרים ליהודים: תעלו לארץ. יש עוד מקום שמסיתים נגד התורה כמו כאן? <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני אסיים. גברתי היושבת-ראש, אני חייב לסיים באיזושהי תקווה. הנביא אומר: "הלוא מעתה קראת לי אבי אלוף נְעֻרַי אתה". עם ישראל לא מקבל את ההסתה שלהם. עם ישראל יחזור בתשובה, ובעזרת השם נזכה לגאולה השלמה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת יואב קיש – אינו נוכח. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, קודם כול, אני מאחל לך הצלחה, ומתנצל – לא ידעתי שזו הישיבה הראשונה שאת מנהלת – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – כבר חשבתי שאת מספיק ותיקה ואת כבר יכולה לעשות טריקים, אז – – <היו"ר נאוה בוקר:> עוד לא. <חיים ילין (יש עתיד):> – – זו רק מחמאה, קחי את זה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> חבר הכנסת ישראל אייכלר, שמעתי. אני לפעמים חושב, כשאתה מדבר על שנאה – אני מחפש את האנשים ששונאים. באמת אני אומר לך את זה. אז אנשים אומרים – אומרים את האמת שלהם. אני לא לוקח את הדברים, שכל מי שלא אומר משהו שתואם את עמדותי, אז הוא שונא אותי, או שהוא שונא את היהודים, או שהוא אנטישמי. אני לא יכול לקחת את זה ככה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> היא שיקרה, היא שיקרה פשוט, הסיתה את ההמון, את הצופים. <חיים ילין (יש עתיד):> חברי חברי הכנסת, אני למדתי שיעור בכנסת, שיעור חשוב בכנסת – אני למדתי, בסדר? שגם אני מתעצבן על זה שמשקרים – לכל אחד יש האמת שלו. זו האמת שלו, ואני לא מתווכח יותר. גמרנו. כשהתחילו לדבר אתי פה על התקציבים של עוטף-עזה, ואני אומר: מאיפה הוצאתם את זה – אז התעצבנתי. הבנתי שזה מה שיש. אבל לא על זה רציתי לדבר. אני חושב שאנחנו עושים לפעמים טעויות. כשאנחנו מדברים על מגדרים, על מגזרים, אנחנו עושים טעויות. אנחנו מנציחים משהו שאנחנו לא רוצים שיהיה קיים. מישהו רוצה שתהיה אוכלוסייה ענייה במדינת ישראל? מישהו רוצה שסטודנטים לא יקבלו מלגה? מישהו רוצה שאנחנו ננציח פה אנשים שתורתם אומנותם, והם אוכלוסייה מסוימת של גאונים, שכל החיים שלהם ילמדו תורה – מישהו רוצה להפריע להם? למה כל הזמן חושבים שיש חילונים שתוקפים ואתם צריכים להתגונן? לדעתי זה לא כך. אני חושב שאחת הבעיות בחקיקה עצמה – שכל הזמן מנסים להשוות, אבל בפועל קשה מאוד לקיים שוויון במדינת ישראל; אין שוויון. מה לעשות, אנחנו שונים. גם, תאמינו לי, כחבר קיבוץ, בקיבוץ שיתופי, אין שוויון בין בני-אדם, שם, גם כשמדברים על שוויון. לכן אני אומר לכם – אם היו אומרים לי היום: חיים, יש פה אוכלוסייה ענייה, שצריכה להתקיים וצריכה להתקדם בחיים – זה דיון, אבל אז זה רוחבי, זה לא רק יכול להיות אוכלוסייה של אברכים. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> גם סטודנטים. <חיים ילין (יש עתיד):> לכן אני אומר – לעשות את הדברים רוחבי. הבקשה שלי היא רק אחת, האמינו לי: להסתכל על מדינת ישראל ועל עם ישראל ועל כל מי שחי פה בצורה רוחבית; עניים יש בכל מקום; לומדים וסטודנטים יש בכל מקום. בואו נסתכל על זה – תהיו חלק מאתנו ואנחנו נהיה חלק מכם. <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <חיים ילין (יש עתיד):> אני חושב שזה יביא לפתרון, ולא לעוינות, כמו שאתם תופסים, שאנשים שמביאים נתונים הם עוינים. אין אנטישמים פה, בחייאת. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> האמירות האלה, ישראל, לפעמים מקוממות. יש פה הרבה מאוד אהבה ומעט מאוד סובלנות. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, גברתי, הרבה הצלחה בישיבה הראשונה שלך. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <עליזה לביא (יש עתיד):> חברותי, חברי, חברי הכנסת, עומדים פה לחוקק חוק שהוא פרס למי שעובר על החוק. סדר שהיה פה, הבנה של איך להתנהל או להתנהג – בעצם אנחנו רואים ששוברים פה כלים. חוק במדינת ישראל עובר לאנשים שלא שומרים על החוק. אז מה קורה כאן, בעצם? כשנוח, באים לרצות, וכשיש אוכלוסיות ששלמות הקואליציה תלויה בהן, הכול מותר והכול אפשרי, ובכל קצב נתון – הנה, פתאום, יום לפני סיום מליאת הקיץ, מגיע החוק הזה, אחד החוקים החריגים והפרועים בספר החוקים הישראלי – פטור מארנונה לגופים שאינם פועלים כחוק. אז בואו רגע נראה מה קורה כאן. מי שעובר על החוק מקבל צ'ופרים, ומי ששומרים על החוק, והולכים למילואים, ומשלמים מסים – אין בעצם אף אחד שדואג, כי הפראיירים ימשיכו לעשות את כל מה שצריך לעשות. כל מי שנפגש פה עם אותם חבר'ה שנושאים בעול, ושומרים בגבולות, ולומדים באוניברסיטה, ומשרתים במילואים, ובסופו של דבר גם מאוימים במקומות העבודה שלהם – כמעט לא זוכים לסיוע, אבל כל מי שעובר על החוק – ומדובר פה בקבוצות מסוימות שזה כבר הפך להיות אצלן דגל, וחלקן לא מכירות במדינת ישראל כמדינה, בסמלים של מדינת ישראל, בהחלטות ובנורמות שלקחנו על עצמנו כחברה אחת, והנה, פתאום הם אלה שמקבלים. הנה, יש פה תמריץ – תמריץ להפר את החוק במדינת ישראל. לתת פטור למוסדות שבזים, בחלקם הגדול, לנורמות שלנו, להכיר בהם – כאילו כלום, בהינף יד. למה? אני לא מצליחה להבין למה. האם באמת הכול זה שלמות הקואליציה? עמדנו כאן לא מזמן ודיברנו על החוק שיאפשר פה את התקציב הדו-שנתי, גם, מאותן הבנות ומאותם דפוסים של שלמות הקואליציה, אבל כאן, עכשיו, נחצה הגבול. ממש נחצה הגבול. כאילו אין מה לעשות עם 100 מיליון שקל – לא מקלטים לנשים מוכות, ולא מעונות יום, ולא מטפלות שעובדות בתת-תנאים, ולא המילואימניקים שאף אחד לא באמת עושה פה סדר לחבר'ה שמשרתים הרבה מאוד ימים במהלך השנה, וזקוקים לסיוע, והנשים שלהם, שאנחנו מנסים פה בחוק להעביר התחשבות כזו או אחרת, וככה, מנפנפים אותנו מכל כיוון, לא למתמחים ברפואה, לסטאז'רים, שמבקשים: תתחשבו. לא. אומרים, אומר פה שר הבריאות: חתמו אתכם על הסכם, בהסכמתכם, עד 2020, אי-אפשר לפתוח הסכמים, אז להתחשב, ואין כסף, ואין סיוע, והנה פתאום ככה בהינף יד מעבירים כספים. אנחנו לא נגד, אנחנו בעד; אם הסיבה היא שיש פה ילדים שמשלמים על עוון הוריהם והפוליטיקאים שלהם, בואו נעשה פה סדר, אבל בואו נבין שאי-אפשר להמשיך להיות קואליציה שדואגת רק לקבוצות שלה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <עליזה לביא (יש עתיד):> די עם הסקטוריאליות הזאת, ובטח ובטח ובטח לא לתת פרס למי שעובר על החוק בצורה נוראה ומבזה כזאת. תודה, גברתי. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחברת הכנסת. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת הרב משה גפני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הרב גפני נתן לי רעיון – ללכת למגילת איכה. הוא דיבר על שלושת השבועות, ימי בין המצרים. אני רוצה להגיד מה כתוב שם – הרב גפני, שומע? אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו. אני אחזור על זה: אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו. אני, לבי נכמר על האברכים העניים; 1,040 שקל – נכון, כמו שכבר נאמר, יש הרבה למי לתת את זה – למילואימניקים, שמנצלים אותם, למפקדים במילואים, שמתייחסים אליהם כפראיירים, אבל הקואליציה הזאת בחרה דבר אחר. אבל אנחנו יודעם שכתוב במסכת אבות: איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם – הרואה את הנולד. הרואה את הנולד. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <קריאה:> לא. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תראו, אתם מונעים מהם לרכוש מקצוע, אתם לא נותנים להם ללכת לצבא, אתם עושים הכול כדי שיישארו חסרי יכולת לעבוד, כמו ילדים בכיתה ו', ואז אתם באים אלינו ואומרים: תשלמו. לא, "אלינו" זה גם אליך. אין פה שום עניין של "אנחנו משלמים להם". זה לא זה. זה אותו כסף שהיה צריך ללכת למקומות אחרים, או ללכת אליהם, אם היינו מתאמצים באמת. אבל כשאתם תשאלו את עצמכם – ואני שואל את עצמי באמת – איך אנחנו מגיעים לזה? ותראו, הרי כל הזמן יגידו: יש עתיד עשו ככה ועשו ככה. אתם יודעים איפה הייתי; לא הייתי אז ביש עתיד. אבל תשאלו למה הציבור רצה שזה מה שייעשה. ואני אומר את זה באמת, האם לא כל הזמן אנחנו באים, ומעבירים, ומנצלים את הכוח, ואומרים: סטטוס-קוו – ולאן זה הולך בסוף? בסוף גם זה יתפוצץ. אז חבר הכנסת גפני יהיה יושב-ראש ועדת הכספים נהדר, והרב ליצמן שר בריאות נהדר – בסדר, אבל זה יתמקד בשניכם, ובסוף יבואו ויעשו את החשבון של לאן הלך הכסף. למה – אני אמרתי לכם באמת – למה בשבת אחר-הצהריים בא אלי מ"פ מילואים ואומר לי: זה לא יימשך, זה לא יימשך, התחושה של הפראייריות. זאת פראייריות, זה לא רואים את הנולד. ואני אומר באמת – – – אני צריך לשמוע מה שאתם מדברים? זה עלי? גפני, זה עלי? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כן, כן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי, אז אני אסיים. <קריאה:> זה לא מאחורי הגב. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, זה בסדר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לפחות אומרים את האמת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני אומר את האמת, נכון. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כן, לפחות אנחנו אומרים – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל גם אני אומר את האמת. אז בוא נסיים – – – <היו"ר נאוה בוקר:> יש לך – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יש לי 27 שניות, עוד פעם. <היו"ר נאוה בוקר:> בדיוק. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כשביום ראשון בעוד שבוע וחצי, במוצאי שבת קודש, נקרא את מגילת איכה, אני אחשוב גם על זה, אבל גם אתם, אני מבקש, תחשבו עוד פעם, על איך אנחנו הגענו לזה, על מה יאמרו בעוד דור אותם אנשים שמנענו מהם ללמוד, שלמדו רק כי לא הייתה להם ברירה אחרת – נרשמים באותן ישיבות ויהיו עניים: אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו, ואבותינו, בהקשר הזה, זה כולנו יחד, שנותנים יד למציאות הזאת. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי וחברותי חברות הכנסת, אני אקדים ואומר שמהטובים בחברי הם אברכים. אלוהים יודעת שבטח ובטח אין לי שום דבר נגד אברכים, או נגד חרדיות וחרדים. ההפך הוא הנכון. אבל השאלה היא איזה מין מדינה אנחנו רוצות ורוצים שתהיה לנו, אדוני השר ליצמן, או חברי חבר הכנסת גפני. האם אנחנו רוצות מדינה שרואה את הצרכים של האזרחיות והאזרחים שלה באשר הם? או שאנחנו מדינה שכל מי שיש לה או לו כוח דואגת לסקטור המאוד-ספציפי שלה? מדינה שדואגת לאזרחיות והאזרחים בהתנחלויות, מדינה שיש כאלה שדואגים לאזרחיות והאזרחים האברכים – זה כרגע, בגדול, מי שיש לו כוח לתת כסף ספציפי לצרכים. הצרכים – אין שאלה שיש צרכים; יש צרכים, יש מצוקות, יש מחסור. אבל יש מחסור לא רק לאברכים, ואתם הרי יודעים את זה היטב. במדינת ישראל הפערים הם עצומים, העוני הוא אין-סופי, הוא אדיר. אבל אתם מביאים פתרון לחלק מאוד מאוד מסוים, מאוד מאוד קטן, והאחרות והאחרים – אין להם אתכם. אז מה? אז אנחנו, אני פה, בכיסא הזה, אף-על-פי שאני אצביע נגד, מוצאת את עצמי שותפה ליצירת אי-שוויון שהוא כל כך גרוע, מכל כך הרבה בחינות; הוא באמת חותר תחת אושיות החברה והמדינה שלנו. הוא יוצר בקיעים, הוא יוצר סכנה אמיתית, כי מה שמחזיק אותנו פה יחד – יש לנו, איך להגיד, צורך גדול להיות מלוכדות ומלוכדים פה יחד; לא קל לחיות פה, ואנחנו, כעם, יש לנו הרבה מה לעמוד מולו. אתם, בדבר הזה, בדברים האלה – זה לא לבד – תורמים בדיוק לבקיעים האלה, תורמים בדיוק לאי-שוויון הזה. עכשיו, אני בעד, ואתם יודעים את זה היטב – אני מאמינה שהמדינה צריכה למלא את הצרכים של כאלה שלא מצליחות ומצליחים למלא את הצרכים שלהם לבד, אבל איך יכול להיות שזה יהיה בקבוצות מובחנות לפי סקטורים מהסוג הזה? איך יכול להיות שלא תהיה גזירה שווה לכל האזרחיות והאזרחים במדינת ישראל? זה הדבר הכי גרוע שעושה החוק הזה. מדינת ישראל צריכה להחליט מה היא – מדינה שדואגת לאזרחיות והאזרחים שלה, או מדינה שדואגת רק לאלה שיש להם סנדקים באותו רגע בשלטון. תודה, גברתי. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת הרב משה גפני, בבקשה. אחרון הדוברים. יסכם סגן שר האוצר יצחק כהן, אחרי גפני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני, סגרת עם ליצמן שאתם מושכים את החוק? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> עוד פעם – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לברך אותך – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – פעם ראשונה שאת בתפקיד, מנהלת את הישיבה בטוב טעם, אני מברך אותך, ברכות על המינוי ועל התפקיד שקיבלת. אדוני שר הבריאות, רבותי חברי הכנסת, יש לי הרגשה רעה, שמלווה אותי כל השנים, וגם עכשיו – אין פעם אחת שיש איזה סיוע לציבור חרדי כזה או אחר – תכף ננתח את זה – שלא עולים כאן אנשים ואומרים: אנחנו דווקא רוצים לעזור להם, אבל למה אין שוויון? ולמה נותנים לזה ולא נותנים לזה? ולמה נותנים ככה ולא נותנים ככה? כל הזמן, כשמגיע לנושא הזה, שנוגע בציבור החרדי, לא חשוב מה – תמיד, אבל תמיד, יש טענות. עכשיו אני רוצה להגיד – אתם כשלתם בתפקיד שלכם, כשלתם. אנחנו, מאז 1980, יש החלק הזה, שהוא חלק קטן, שאברכים מסוימים, חלק קטן מהאברכים, שהאישה, מבחינה כלכלית – יש להם ילדים, ויש להם אישה – המצב הכלכלי הכי קשה שיש בחברה הישראלית – תמיד זה היה. זה בוטל בדרך כזאת או אחרת, ביקשנו להחזיר את זה. וכשביקשנו להחזיר את זה – יש הצעת חוק פרטית שלי – ביקשנו לתת גם לסטודנטים. אנחנו ביקשנו לתת גם לסטודנטים. אתם לא ביקשתם. לא היה שום שלב שבאו חברי כנסת חילונים, כמו אלעזר – אלעזר שטרן דתי, סליחה – חברי כנסת שלא מהמפלגות החרדיות, וביקשו לתת לסטודנטים. ביקשו באופן ערטילאי. אנחנו אמרנו, ובחוק שלי יש את זה – שהסטודנטים יקבלו. עכשיו, נאמרו פה כל מיני דברים שלא היו, לא נבראו, לא משל ולא נמשל. מי שקבע את הקריטריונים לסטודנטים זה המל"ג. אצלנו מי שקובע, אצל האברכים, זה האוצר, זה פקידי האוצר, שאני מנהל אתם – אני לא יודע מה. הסטודנטים מקבלים מהמל"ג. המצב הכלכלי של האברכים האלה, שעליהם אנחנו מדברים, דומה למצב הכלכלי של הסטודנטים? הסטודנטים מקבלים יותר כסף. ומי שקובע שם זה הם, באופן אוטונומי. אתם רוצים להתווכח על זה שתלמידי ישיבות – איך הגיע אלעזר שטרן לנושא הזה – אני הלכתי לרב ליצמן לשאול אותו; לפני כמה שבועות היה בישיבה של ראשי המפלגות, שאמרו לתת כמה מאות מיליונים ליוצאי צבא, ואנחנו אמרנו: כן – לא אמרנו: כן, אבל. וכשאומרים שצריך לתת לעולי אתיופיה, אנחנו לא אומרים: כן, אבל. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה זה קשור? מה זה קשור? <משה גפני (יהדות התורה):> אתה כשאתה מדבר על אברכים שאין להם חלב לילדים, אתה אומר: כן, אבל. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה זה קשור? מה זה קשור? <משה גפני (יהדות התורה):> אתה לא אכפת לך מלומדי תורה – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה זה קשור? <משה גפני (יהדות התורה):> – – לא אכפת לך מבני עניים שמהם יוצאת תורה. פשוט לא אכפת לך. אתה נותן לי אידיאולוגיה, אתם אומרים להם מה לעשות. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה לא בני עניים. זה בני עשירים. <משה גפני (יהדות התורה):> מישהו שואל אותי מה לעשות? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה עניים בני עשירים. <משה גפני (יהדות התורה):> יש איזה אברך שישאל אותי: כן ללמוד? <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסיים – כן ללמוד? לא ללמוד? תשעה באב במוצאי שבת קודש בעוד שבוע – אתה צריך לשבת על הארץ פעמיים: פעם על חורבן בית-המקדש, ופעם על ביזוי של תלמידי חכמים – פעמיים בתוך יממה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת גפני. יעלה לסכם סגן שר האוצר יצחק כהן. בבקשה. <קריאות:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> את מי ביזיתי, ליצמן? את מי ביזיתי? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אנחנו יודעים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> האמת היא, כבוד השר שטייניץ, הייתי בטוח שבתקופת בין המצרים תהיה איזושהי סולידריות – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> סגן השר, סגן השר, אני אגיד לך משהו: צריך להוריד את ה-10 מיליון שבזכות גפני העבירו למקוואות של הרפורמים, אפשר להוסיף. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הייתי מצפה, בימים כל כך קשים, בתקופה שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שתהיה פה איזושהי רמה מינימלית – סולידריות – לא צריך להגזים, נכון, פרי? אבל לפחות על המבקרים לומר את האמת. <זהבה גלאון (מרצ):> אוי, התחלת, התחלת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על מה מדובר, זהבה? על מה מדובר? <זהבה גלאון (מרצ):> על מה מדובר? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על 10,000 משפחות שאין להן פת לחם. <עליזה לביא (יש עתיד):> למה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה? תודה רבה לך, גברת – "למה?" הם, הילדים שלהם לא בקפריסין, לא מפוצצים בתי-מלון בקפריסין, תאמיני לי. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, זה לא – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הם יושבים ולומדים תורה. אלה שבקפריסין – למדו אצלך ליבה. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה יודע כמה עניים יש? מה זה כמה משפחות? על מה אתה מדבר? אנשים מתחת לקו העוני – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> סליחה, אלה שלמדו אצלך ליבה נסעו לקפריסין, פוצצו בתי-מלון שם. הם לא שם, הם לא שם, הם לא תוצר החינוך שלכם. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> סליחה, הקריטריונים היו מונחים על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, והוא סרק אותם, וישב עליהם עם זכוכית מגדלת, כדי לעמוד בשני הבג"צים שפסלו את ההסדר הקודם. <זהבה גלאון (מרצ):> שני הבג"צים קבעו שזה מפלה, אז לקחתם תקציבים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> סליחה, התוכנית הזאת לא מפלה, לדעת כולם. ולא רק זה, אברך חייב להיות נשוי, בקריטריון, עם שלושה ילדים, ואשתו לא עובדת – הקריטריון הזה לא עובד על הסטודנטים, לא. <זהבה גלאון (מרצ):> ויש לו דירה, ויש לו דירה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, לא. <זהבה גלאון (מרצ):> לאברך יש דירה ושלושה ילדים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הקרן של האברכים – 100 מיליון; לסטודנטים – 121 מיליון. אבל טיפת חמלה, מה ביקשו מכם? טיפת חמלה. אתם ראיתם את הבתים האלה? לא ראיתם אותם. ועל מה מדובר? שליש, שליש מהבטחת הכנסה שמגיעה להם מביטוח לאומי. <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא יפה, מה שאתה עושה, כאילו אנחנו נגד אברכים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתם עליתם לפה אחד אחרי השני ויריתם צרורות, ממש – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא יפה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – אני הייתי המום ומאוכזב, לא ציפיתי לזה; הייתי בטוח שאתם תבואו ותשבחו את הצעת החוק הזאת. אני בטוח שאתם עוד תשנו את דעתכם ותצביעו בעד, מכיוון שאתם אנשים סבירים – האדם הסביר. <עפר שלח (יש עתיד):> היכולת שלך להחזיק את עצמך היום היא כל כך – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל למה זה מצחיק? למה זה מצחיק? למה זה מצחיק שמשפחות שאין להן מה לאכול מקבלות סכום עלוב של 1,040 שקל, ובמקביל סטודנטים בקריטריונים הרבה יותר מקלים מקבלים אותו סכום – – – <זהבה גלאון (מרצ):> יש 21% יותר סטודנטים מבחורי ישיבות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> סליחה, סליחה, מקבלים לא אותם קריטריונים בכלל, זהבה. איציק, תסביר לה שזה לא אותם קריטריונים. <זהבה גלאון (מרצ):> 21%. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עכשיו, החוק הזה עבר את היועץ המשפטי לממשלה ואנשי צוותו – את לא מקשיבה. ג'קי, זה יפה ככה לא להקשיב? איציק, תן לה להקשיב. על כל פנים, אני פונה אליכם – חברי הקואליציה ודאי יצביעו בעד, לא בגלל ההסכם הקואליציוני, אלא בגלל החמלה, ובגלל הערבות הדדית, בגלל הסולידריות – – <זהבה גלאון (מרצ):> סגן השר, יש לי שאלת הבהרה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – בגלל הרגש הפנימי. איך אתה יכול לראות משפחה שאין לה מה לאכול ולתקוף אותה? איך? איך? ריבונו של עולם, איך? <זהבה גלאון (מרצ):> יש לי שאלת הבהרה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. <זהבה גלאון (מרצ):> 21% יותר סטודנטים מאברכים – איך אתה מסביר את זה שאתה עושה להם שווה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הקריטריונים של סטודנטים נמצאים במל"ג. הקרן של הסטודנטים – 121 מיליון, הקרן של האברכים היא 100 מיליון; על מה את מדברת? אולי תבדקי את זה פעם? <זהבה גלאון (מרצ):> אבל יש 21%. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל סטודנט שיענה על הקריטריון יקבל, לא משנה מאיפה הוא בא. אם הוא יענה על הקריטריון – יקבל, כמו אברך, אברך שיענה על הקריטריון – יקבל. לא משנה כמה סטודנטים יש, אם הם יענו על הקריטריונים, הם יקבלו. אז למה לתקוף, כשזה כל כך סולידרי, זה כל כך שוויוני, זה כל כך הגון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה כל כך מפלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז למה לא להצביע – איזה מפלה? עוד פעם מפלה? עוד פעם מפלה? ביטן, אני אמשיך לדבר על האפליה עד שתגיד לי להפסיק. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, זה לא הנתון, אתה לא אומר הסברים מדויקים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אין, זה הנתון. <זהבה גלאון (מרצ):> בסדר. אדוני, אנחנו התנגדנו לקיצוץ – אתה שומע? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> טוב, יאללה, אתה יכול לרדת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זהבה, תעני אמן – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אמן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אמן. תראי איזו דרך יש לו להשתיק את האופוזיציה. אתה רוצה עוד ברכה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, אני פונה אליכם, פונה לרגש. אלעזר שטרן, אני פונה לרגש היהודי שלך – – <זהבה גלאון (מרצ):> אין פה רגש. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – תצביע בעד הצעת החוק הזאת. אני בטוח שאם יאיר לפיד היה פה הוא היה מצביע בעד, אין לי שום ספק. אני בטוח שהחבר'ה מהמחנה הציוני יצביעו בעד. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ככה אתה מצביע עלינו ואומר "החבר'ה מהמחנה הציוני"? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> החברים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה, מה הוא עשה? <קריאה:> הוא הציג – – – פסיכולוגי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אני יורד לרזולוציות כל כך נמוכות בשביל להסביר לכם כמה אתם טועים, וכמה אתם אמורים לעוף פה על ההצעה הזאת – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתה יודע שיש גאוות יחידה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – ולהגיד: לא 1,040, שיקבלו 1,500, וגם זה עלוב, מכיוון שזה שליש מהבטחת הכנסה בביטוח לאומי. למה? למה מענישים אותם? כי הם לומדים תורה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תן להם 3,000, שילמדו גם מקצוע. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אל תגיד להם מה לעשות, כמו שהם לא אומרים לך מה לעשות. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> איציק, די. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה די? רגע, לא אתה קובע, ביטן קובע. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גמרנו, הבנו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> להמשיך, דוד? להמשיך להוכיח אותם? אני ממשיך. אז איפה היינו? <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> עוד מעט הוא ישכנע אותנו באמת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתם השתכנעתם, בתוך תוככם אתם משוכנעים. אפילו יעקב פרי משוכנע, בתוך תוכו. הוא, במקרה הטוב, יימנע. השר אלקין, אתה לא היית פה בדיון, היה פה דיון על הצעת חוק לסיוע לאברכים ולסטודנטים, גם אברכים וגם סטודנטים, כאשר הקרן של האברכים עומדת על 100 מיליון והקרן של הסטודנטים – על 121 מיליון. בקריטריונים של הסטודנטים הוא לא חייב להיות נשוי, במערך הקריטריונים. אצל האברך – כן; נשוי, עם שלושה ילדים, שאשתו לא עובדת. ומה הסכום, ריבונו של עולם? אלקין, השר, כבוד השר, מה הסכום? 1,040 שקל, על זה כל הרעש. <זהבה גלאון (מרצ):> תן לסטודנטים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על זה כל הרעש. והסטודנטים מקבלים אותו דבר, ואפילו יותר – ב-21 מיליון יותר. אז מה אתה אומר על זה, השר אלקין? אין מה לומר, אה? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> תגיד לו שהוא יכול לרדת כבר. <השר להגנת הסביבה זאב אלקין:> כשאני ניסחתי – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> טוב, אלעזר – איפה אלעזר שטרן? אלעזר, אלעזר, אם הייתי נותן לך לנסח את החוק – דרך אגב, שתהיה רגוע, היועץ המשפטי לממשלה עבר על החוק הזה ישר והפוך, ישב עליו שבעה נקיים, הכול שוויוני, עם כל הערות בג"ץ, הכול מופנם בפנים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אין בעיה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל אם הייתי נותן לך לנסח את החוק הזה, איך היית מנסח אותו? מעניין. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא הייתי מנתק אותו ממקצועות הליבה ומהשירות בצבא – זה יחד, זה הכול יחד, זה מה שאני אומר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איזה מקצועות ליבה? מה הקשר בין ילדים רעבים בבית ומקצועות הליבה? תסביר לי מה הקשר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני אענה לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה הקשר? מה הקשר? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני אגיד לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נו? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה יודע למי מראים את סוף המלאכה? אתה יודע מי רואה את הנולד? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תגיד לי, אתה רוצה מדינה דיקטטורית, שיקבעו לאנשים איך לאכול, מה להתנהג, מה ללמוד? זה מה שאתה רוצה? כזו מדינה אתה רוצה? מה אתה רוצה? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל מה ללמוד? מה ללמוד? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנשים החליטו למסור נפש על לימוד תורה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לילדים שלי אני אומר מה ללמוד. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לילדים שלך תעשה מה שאתה רוצה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא אני, המדינה, המדינה, אתה יודע מה היא קובעת? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הילדים שלך יכולים להירשם לישיבת חברון ולהתקבל לישיבת חברון, אף אחד לא ידחה אותם. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה לא? כן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל המדינה אומרת – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הם יכולים להירשם לישיבה וללמוד בישיבה. אם הם יחליטו למסור נפש על לימוד תורה, הם רשאים, אף אחד לא ידחה אותם. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> עזוב מסירות נפש, מה מסירות נפש? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה החלטת שמה שאתה עושה זה בסדר, מה שאחרים עושים זה לא בסדר, והם לא יקבלו, הם יהיו רעבים ללחם – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, לא החלטתי – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אלעזר, זה לא מתאים לך, אני מכיר אותך היטב, זה לא מתאים לך – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא החלטתי את זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – אתה תצביע בעד, אם לא תצביע בעד אני נורא נורא אפגע, אני אשקול להיפגע. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, למה הבאת את זה יום אחרי מקצועות הליבה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה קשור? מה קשור מקצועות ליבה להבטחת הכנסה? מישהו יכול להסביר לי? אולי הרב – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני יכול, אני יכול. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה לא מסביר לי – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה לא שומע, אתה רוצה שהוא ישיב. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה רוצה לכפות את דעתך על אוכלוסייה שלא רוצה לשמוע אותך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה רוצה שאני אסביר לך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בקצרה, כי אין זמן, כי ביטן עומד לגמור. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי. כל מי שלא מלמד – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ביטן עומד לסיים, בקצרה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תקשיב לי רגע, משהו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אוקיי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כל מי שלא מלמד את בנו אומנות, כאילו למדו ליסטות. רגע, תן לי להגיד לך משהו, בסדר? תן לי להגיד לך משהו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כאילו לימדו ליסטות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יבוא הכאילו ויכפר על הכאילו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה רוצה שאני אגיד לך מה שיש לי להגיד? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נו, דבר, קיבלת את רשות הדיבור, דבר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי. כיוון שאתמול החלטתם לשים 42,000 ילדים חרדים בלי שיוכלו לרכוש כל אומנות, שלא יהיו להם מקצועות ליבה, הם בסוף יגיעו לזה שעכשיו, כדי שלא יהיו ליסטים, נשלם להם את ה-1,040 שקל. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איזה תשלם? אתה משלם? תעשה לי טובה, תכסו את הביזיונות בקפריסין. בושה להיות ישראלי; תראו מה קורה שם, אלה למדו ליבה. על מה אתה מדבר? תעשה לי טובה. עכשיו תשמע – – – <מיכל רוזין (מרצ):> מה קשור הביזוי של קפריסין? מה קשור הביזיונות של קפריסין? מה זאת ההסתה הזאת? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אלה למדו ליבה, הם למדו ליבה. אלה שלא למדו ליבה לא עושים דברים כאלה. <מיכל רוזין (מרצ):> מה זה קשור? מה זה קשור – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אוקיי, תודה רבה. תצביעו בעד, איימן, תצביעו בעד. <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> רחמים, יהודים, רחמים, תצביעו בעד, על הסטודנטים תרחמו. <מיכל רוזין (מרצ):> אתה ממש עושה הסתה, זו הסתה נגד – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תצביעו לסטודנטים, לא לאברכים. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> שר הבריאות הרב יעקב ליצמן – מוגבל לחמש דקות. בבקשה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, חברי מהאופוזיציה, הייתה פעם אחת חברת כנסת, היא עדיין היום בכנסת, קראו לה ציפי לבני. היא רצתה להקים ממשלה, מה לעשות, והיא רצתה את יהדות התורה בפנים, והיא ניהלה משא-ומתן אתנו. אמיר גולדשטיין היה ראש הלשכה שלה, והוא כתב לי פתק – מפורסם – אם צחי הנגבי יפרסם את הפרוטוקול של התימנים, של עולי תימן, אני אפרסם גם את הפתק הזה. והיא, תתפלאו לשמוע, נתנה לנו את כל הבטחת ההכנסה, יותר מאשר אתם הולכים לאשר היום. איך זה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מי? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> ציפי לבני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <קריאה:> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> היא הסכימה – שהיא חלק בלתי נפרד שלכם – היא הסכימה לתת לנו הבטחה – יש לי את זה בכתב יד. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ליצמן, אבל היא לא פה, זה רכילות. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא, אתה יכול להגיד שזה לשון הרע, כי זה אמת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לשון הרע. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> או, אבל זה אמת, כי לשון הרע זה אמת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לשון הרע זה אמת, אבל זה מה שהיה. <קריאות:> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לכן – תבדקו את עצמכם. תודה רבה. <קריאה:> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. חברים, שקט בבקשה. הצעת חוק סיוע כלכלי ללומדי תורה נזקקים, התשע"ו–2016 – נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 33 נגד – 23 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק סיוע כלכלי ללומדי תורה נזקקים, התשע"ו–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר נאוה בוקר:> בעד – 33, נגד – 23, אין נמנעים. ההצעה תועבר לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 20) (כיסוי גירעון לאחר תקופת הבחירות המקדימות), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1075); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נאוה בוקר:> נעבור להצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 20) (כיסוי גירעון לאחר תקופת הבחירות המקדימות), התשע"ו–2016, מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת היא הצעה שמשולבת, כלומר הוגשה על-ידי ועדת הבחירות המרכזית, והיא משולבת – אפשר להגיד – לכל המפלגות, ובעיקר למפלגות שיש להן פריימריז. ואני אנסה, בקצרה מאוד, להסביר את הסוגיה. כל חבר כנסת שמתמודד בפריימריז, לפי גודל מפלגתו, לפי מספר המתפקדים, לא חשוב כרגע, יש לו סכום תקרה שעד אליו הוא יכול להוציא כספים בפריימריז. לעבור את זה אסור. קורה שמישהו ניהל את הפריימריז שלו, לא עבר את התקרה, אבל לא הצליח לגייס מספיק כספים ונשאר בגירעון. נניח, סתם לדוגמה, מותר לו להגיע עד 300,000, והוא נשאר – הוא הצליח לגייס רק 200,000 בתרומות, נשאר לו גירעון של 100,000. החוק אומר שהוא חייב בתוך חצי שנה לכסות את הגירעון. אם הוא לא מוצא תורמים, הוא צריך לשים מהכיס שלו, והוא מקבל קנס על הנושא הזה. אבל דבר נוסף שמופיע בחוק: הגירעון הזה נחשב גם – בפריימריז הבאים, שיהיו, במקום שתהיה לו תקרת הוצאה של 300,000, יהיו לו רק 200,000. הגירעון הזה מוריד לו – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה יודע כמה חרדים נזקקים אתה יכול להאכיל בסכום הזה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה קשור לפריימריז? מה, אתה מדבר על זה? אתם לא עושים פריימריז? אין לכם? <אילן גילאון (מרצ):> לא. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אין לכם פריימריז? <אילן גילאון (מרצ):> לא – – – מושחתים כאלה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני סתם נתתי דוגמה, לא מדובר כאן בסכומים. נתתי דוגמה, אמרתי דוגמה, רק שנבין. אז ה-100,000 האלה יורדים לו בפעם הבאה, ובפעם הבאה, במקום שתהיה לו תקרה של 300,000, יש לו רק של 200,000. זה אבסורד שאין כדוגמתו. מבקר המדינה, בדוחות כבר כמה שנים, כותב שלא יכול להיות דבר כזה, ופונה ומבקש מוועדת הבחירות, מחברי הכנסת, לשנות, כי המשמעות היא שאתה מונע מחבר הכנסת, בפעם הבאה, למעשה, כמעט להתמודד, כי הורדת לו על חשבון הגירעון – בלי כסף וזה, הוא כבר כיסה את הגירעון והכול בסדר, והוא קיבל גם עונש, מה שצריך, למה עכשיו, במקום שיתחיל כמו כל אחד, בסכום שכולם מתחילים, מורידים לו את הסכום הזה. על-פי בקשתו של מבקר המדינה, שאמר שדבר כזה זה אבסורד, זה פוגע גם באפשרויות של כל אחד להתמודד וכו' – הוא ביקש לתקן את זה – ועדת הבחירות המרכזית העבירה אלינו, וזה גם בהסכמה של המפלגות שיש בהן פריימריז ומודעים לזה. ועדת החוקה אישרה את הנושא הזה, וזה החוק שמופיע בפניכם. כל מה שקיים – קיים, פרט לזה שהגירעון הזה, שכוסה והכול בסדר, לא יפעל כך שבפריימריז הבאים, בעוד שלוש או ארבע שנים, יקזזו אותו מהתקרה שמותר להוציא. אני חושב שזה הגון, ישר, כך צריך להיות, כך גם בקשתו של מבקר המדינה, וכל מי שחווה את הפריימריז יודע ומבין טוב-טוב את המשמעות של זה. אז אני פונה ומבקש מחברי לאשר את זה. <קריאה:> הלב היהודי שלכם – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה? <קריאה:> פונה ללב שלנו – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שום לב. מי שעושה פריימריז יודע, מי שאין לו פריימריז אין לו בעיה כזאת בין כה וכה. רבותי, תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. נעבור לרשימת הדוברים: חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת אראל מרגלית – מוותר. חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת. חבר הכנסת דב חנין – מוותר. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא – מוותרת. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, אני מאחל לך הצלחה, באמת, את מנהלת את הישיבות בצורה עניינית ואובייקטיבית – תודה ובהצלחה בהמשך. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> חברי כנסת נכבדים, כבוד השר יריב לוין, אני לא אעכב אתכם כמה דקות כדי לדבר על חוק המפלגות והפרסונליזם, מה שנקרא פריימריז, כי אני לא דוגל בשיטה הזאת בכלל; בשבילי היא פסולה, ואינה שיטה פוליטית לנבחר ציבור. אנחנו יודעים איך זה מתבצע במפלגות הגדולות והלא-גדולות, מה זה פריימריז, מה זה פרסונליזם. לגבי, מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, זו שיטה פסולה. העלו כאן כמה פעמים את העניין של לימודים, בית-ספר, משרד החינוך, תוכניות לימוד וגם לימודי ליבה. יש מה שנקרא לימודי ליבה אצל תלמידים בבתי-הספר התיכוניים, אצל התלמידים הערבים הדרוזים בכפרים הערביים הדרוזיים, ואף אחד לא יודע מה זה. אני מנצל את ההזדמנות כדי להגיד לכם בפעם הראשונה: האם שמעתם מה זה מתמטיקה לדרוזים? מישהו יודע מה זה מתמטיקה לדרוזים? מישהו יודע מה זה מתמטיקה לדרוזים? <קריאה:> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אתה יודע. פיזיקה לדרוזים? <קריאה:> מה זה פיזיקה לדרוזים? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אתה רוצה שאסביר לך עכשיו? לזה צריך שיעור פרטי של שעות ממושכות. אני מעלה את תוכניות הלימוד בבתי-הספר התיכוניים בכפרים הערביים הדרוזיים, מה מלמדים אותם, ואיך מנסים – בהמשך למדיניות של הפרד ומשול, כאילו הדרוזים הם עם אחר, או בא מכוכב אחר, הוא לא שייך לאזרחים הערבים, לחברה הערבית, והוא חלק אינטגרלי מהאזרחים הערבים. וצוחקים, ככה, בצורה מתמדת, שנים על גבי שנים, על הדרוזים. ממש צוחקים. אני אומר, ממש צוחקים ולועגים להם, שהם חלק אחר והם לא שייכים למגוון ולאזרחים הערבים שנמצאים כאן. ומה עוד? לצערי הרב, חלק רב מהדרוזים אוכלים את הפיתיון הזה, ובהמשך, תחת כותרת שהם אולי יקבלו – אולי יקבלו – זכות יותר משאר האזרחים הערבים, הם ממשיכים. הממשלה ממשיכה, המדיניות ממשיכה, שנה אחרי שנה, שנה על גבי שנה. זה מתמשך עשרות שנים. וזה עובר, ועובר, ועובר, ועובר, ואף אחד לא מעז להגיד: עד מתי? עד מתי? הנה, תוכניות פיתוח, תוכניות לשיפור המצב הכלכלי, הסוציו-אקונומי – אנחנו יודעים שהכפרים, תמיד, מבחינה סוציו-אקונומית, הם באשכול 3, 2, אין 4. אני לא חושב שיש 4. אולי – – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – אני אהיה שמח אם יש 4. הממשלה, שהפרידה אותם בעצמה, לא זוכרת אף פעם בתקציב להגיד: אולי יש אנשים שתרמו את חלקם, בואו נזכיר אותם, ניתן להם איזשהו, ככה – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – כמה אגורות – שני משפטים – אולי בתקציב, אולי לסטודנטים, אולי למועצות המקומיות, אולי לנשים חד-הוריות, שהן חלק גם, אולי לרווחה במועצות המקומיות. נייט. נייט. לכן, שתבינו יש מתמטיקה לדרוזים, יש פיזיקה לדרוזים, עוד מעט תהיה ביולוגיה לדרוזים, וזה ממשיך ומתמשך. אני חושב שאני בהמשך אפעל לשנות את זה דרך ועדת החינוך, ואני מקווה שאני אצליח, והעוול הזה – מתמטיקה ופיזיקה לדרוזים – ייפסק. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חבר הכנסת מאיר כהן – מוותר. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, ראשית, גברתי, אני רוצה לברך אותך – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – זו הישיבה הראשונה שאת מנהלת, או השנייה. תראו, התבשרנו הערב שראש ממשלת ישראל התפנה מכל עיסוקיו – רבים הם – כדי להדיח את חבר הכנסת אורן חזן מהוועדה לענייני ביקורת המדינה. עכשיו, תראו – רגע – כל הכנסת עדה שביני לבין חבר הכנסת חזן, איך נאמר, היחסים לא משהו. שאלתי את עצמי, האם הדבר נעשה כי ראש הממשלה רוצה לקרר, לצנן, ביני ובין חבר הכנסת אורן חזן, ומה גיליתי, חברי היקרים? גיליתי שראש הממשלה נחרד מן העובדה שחבר הכנסת חזן התבטא היום, איך לומר, לא בדיוק להגנתו של ראש הממשלה בעניין תאגיד השידור הציבורי. ראו זה פלא, מתרגש עלינו בזמן הקרוב דוח "צוק איתן" – מנהרות – שמעתם? <קריאה:> לא. <קארין אלהרר (יש עתיד):> כן. <עפר שלח (יש עתיד):> גם הקבינט לא. <קארין אלהרר (יש עתיד):> גם הקבינט לא שמע על זה, מסתבר. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – מה שמע? <קארין אלהרר (יש עתיד):> אז מה מסתבר? מהחשש של – – – <ענת ברקו (הליכוד):> גלעד שליט – – – מנהרה. לא שמעו את זה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> חברת הכנסת ברקו, אני שומעת אותך עד לכאן. <ענת ברקו (הליכוד):> זה טוב. <קארין אלהרר (יש עתיד):> זה ממש מפריע לי. <היו"ר נאוה בוקר:> נא לא להפריע. <מירב בן ארי (כולנו):> אני מבינה שחסרונו יורגש בוועדה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אין ספק, חברת הכנסת בן ארי. את חברה קבועה בוועדה, ואת יודעת מה כובד משקלו של האיש. עכשיו, תראו, אני אגיד לכם, אני שואלת את עצמי את השאלה הבאה: ממה חושש ראש ממשלת ישראל? ממה? <חיים ילין (יש עתיד):> מהנגמ"ש. <קארין אלהרר (יש עתיד):> האם הוא חושש מן האמת? האם הוא חושש שדוח "צוק איתן" יובא לידיעת הציבור? האם הוא חושש שתהיה הצבעה, ובמקרה יתפלק לחבר הכנסת אורן חזן להצביע עם האופוזיציה להקים ועדת חקירה? מה החשש? עכשיו, אני רוצה להבהיר לראש ממשלת ישראל היקר, שאין ספק שטובת אזרחי מדינת ישראל עומדת לנגד עיניו בכל דקה ודקה, שהדיונים בוועדה יתקיימו; שאם צריך לפרסם את הדוח, הוא יפורסם. והם יתקיימו, הדיונים, בענייניות ובמקצועיות. אין ספק שהשיקולים הללו פעמים זרים לראש ממשלת ישראל, אבל אנחנו ננהג באחריות – בניגוד לכמה אנשים אחרים. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר. חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת. חבר הכנסת אכרם חסון – מוותר. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר. חבר הכנסת יהודה גליק – – <יהודה גליק (הליכוד):> עוד פעם לברך אותך? בשמחה, אני מברך אותך עוד פעם. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. תודה. – – מוותר. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – מוותרת. חבר הכנסת עפר שלח – מוותר. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת. חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. <קריאה:> הודח. <קריאה:> הודח. <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, ברכותי – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <יעל גרמן (יש עתיד):> בהצלחה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק שבא לעודד את הפריימריז ואת כל מי שניזון מהפריימריז. אני חושבת שכל התרומות בפריימריז זה זרע הפורענות כשמגיע לאחר מכן – ותמיד מגיע – זמן הפירעון. הרי ברור שברגע שמישהו תורם לאחר, יש לו איזושהי מחויבות. אם הוא תורם על-פי החוק, יש לו מחויבות אחת, ואם הוא תורם לו, רחמנא ליצלן, שלא על-פי החוק – לא שאני חושבת שיש כזה מקרה, אבל אם, אם, מישהו תורם שלא על-פי החוק – נגיד תרומות פיקטיביות או דבר כזה, אז ודאי שהוא אסיר לעד בידיו של אותו תורם, והוא יהיה חייב לעשות כל מה שהוא מבקש כדי שההוא לא יאמר שהוא תרם לו – כי זה שתרם יודע שזה שנתרם יודע שזה שתרם תרם תרומה לא חוקית. לכן, החוק הזה בא לעודד את כל השחיתויות שנעשות לפני הבחירות ואחרי הבחירות. אסור להעביר אותו, צריך לצמצם את כל הנושא של הפריימריז, למצוא שיטת בחירה מקדימה אחרת, ולא להעביר את החוק הזה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת דוד ביטן, בבקשה, אחרון הדוברים. ובהזדמנות הזאת נאחל הצלחה לחברנו סגן השר ירון מזוז על מינויו לתפקיד סגן השר להגנת הסביבה. <ירון מזוז (הליכוד):> תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> בבקשה, חבר הכנסת דוד ביטן. <דוד ביטן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לברך את חברי ירון מזוז על מינויו לסגן השר להגנת הסביבה. <ירון מזוז (הליכוד):> תודה. <קריאות:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – לברך גם? <דוד ביטן (הליכוד):> ואני מברך גם את חברי ילין שיוצא יחד אתי לדרום-אמריקה, לארגנטינה. דאגנו שהוא יגיע הביתה לתקופה מאוד קצרה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אני רוצה להשיב לחברתי קארין אלהרר. <קריאה:> רגע, אבל תברך את מייקל – – – <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אה. מייקל אורן, אבל הוא עוד לא הושבע. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> סגן שר במשרד ראש הממשלה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מי עוד? <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מי? <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> לא שומע. לא שומע. וכל מי שלא בירכתי, אני מברך אותו. זה בסדר? <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> וכבוד הרב ליצמן, תעלה אחרי, תן ברכה לכולם – לא כשר בריאות, כרב. <קריאות:> – – – <קריאה:> ברכת כוהנים. <דוד ביטן (הליכוד):> אה, יום הולדת לילנה, העובדת המסורה שלנו בסיעת הליכוד. מותר לי לדבר על כל דבר, אמרו לי, אז אני מדבר. <היו"ר נאוה בוקר:> מזל טוב. <קריאה:> אבל למה אתה מושך? <דוד ביטן (הליכוד):> אני לא מושך, אני רוצה רק להשיב לקארין. אנחנו לא חושבים שצריך ועדת חקירה, ולא הייתה שום בעיה מבחינת הקבינט והמנהרות, אבל הכול יתברר, הרי – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> רגע, אני לא רוצה – תני לי רגע – הכול יתברר כשיגיע דוח מבקר המדינה ואנחנו נשיב על הכול, אבל לא יכול להיות שהאופוזיציה תנצל מצב זמני שבו חבר כנסת מהליכוד מחליט להצביע נגד הליכוד, מכל מיני סיבות שלא קשורות בכלל לוועדת החקירה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זו הדמוקרטיה. <דוד ביטן (הליכוד):> תן לי רגע. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אכן, דמוקרטיה. סיעת הליכוד – – – <עפר שלח (יש עתיד):> סיעת הליכוד – – – <דוד ביטן (הליכוד):> למה אתם לא נותנים לי לענות? <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אני לא הפרעתי לקארין. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אתם לא יכולים לנצל את המצב הזה, ההצבעה היא קשורה לדברים אחרים, שלא קשורים לעניין הזה, ולכן סיעת הליכוד – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> בניגוד אליך – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – יכולה ורשאית, וזכותה, והיא צריכה לעשות את זה – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – להחליף, כדי שההצבעה בוועדה תהיה הצבעה אמיתית – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – של כל חברי המפלגה, של כל אחת מהסיעות, ולא באיזשהו רוב מזדמן שיש או אין בוועדה לביקורת המדינה. ואני מתפלא עליכם שאתם – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> בניגוד אליך – – – <דוד ביטן (הליכוד):> זה דמוקרטי, וככה זה צריך להיות, ואתם לא צריכים להתלונן על זה. ואני אומר לכם שבסופו של דבר יתברר, לא רק שלא צריך ועדת חקירה, אלא שהדברים היו אחרת לגמרי, ומספיק כבר עם ועדות החקירה, מספיק. אי-אפשר שכל פעם צריך ועדת חקירה ואנחנו מתעסקים בזה כל היום. זה לא דבר שצריך להיות כל הזמן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו נגד ועדת חקירה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, עד כאן סדר הדוברים בהצעת החוק. הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 20) (כיסוי גירעון לאחר תקופת הבחירות המקדימות), התשע"ו–2016 – בקריאה ראשונה. מי בעד החוק? מי נגד החוק? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 42 נגד – 13 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 20) (כיסוי גירעון לאחר תקופת הבחירות המקדימות), התשע"ו–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 42, 13 התנגדו, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר להמשך ההכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. <הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016> [מס' מ/1053; "דברי הכנסת", חוב' ל"ב, עמ' 14985; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, קריאה שנייה ושלישית. יציג את החוק חבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת. בבקשה, יושב-ראש ועדת הכספים, נא להציג את הצעת החוק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי השרים, חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש בפני הכנסת את הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016. אני מבקש לומר, אדוני היושב-ראש, מדובר – כמו שקורה פעמים בספר החוקים של מדינת ישראל – יש אי-צדק, מכיוון שבאותן שנים לא היה מספיק כסף וחילקו את מי שהגיע להם תגמול, חילקו אותם לפי השנים שעליהן מדובר. מדובר על משפחות, ילדים יתומים, ששני ההורים שלהם, האבא והאימא, נהרגו בפיגוע איבה. מדובר בכאלה שהאירוע הקשה הזה, האסון שנפל על הילדים האלה, היה לפני שנת 2000. מדובר ב-40 משפחות, והם לא קיבלו פיצוי – אפילו ששני ההורים נהרגו, הם לא קיבלו פיצוי, לא קיבלו את התגמול שמגיע להם. בין שנת 2000 לשנת 2011 התווספו עוד 58 משפחות כאלה, ואז כבר התחילו לקבל יותר, ומשנת 2011 קיבלו רגיל, כמו שמגיע. אני נתקלתי בתופעה הזאת, בהיותי יושב-ראש ועדת הכספים, בכמה תחומים שבהם אמרו שעד שנה מסוימת לא מקבלים, ומשנה מסוימת מקבלים. אין הבדל בין האנשים, אין הבדל בין אלה שזכאים לקבל את התגמול לבין אלה שאינם זכאים לקבל את התגמול לפי המצב העובדתי, לא כי זה הצדק. זהו מעשה של אי-צדק משווע, שנובע מהחלטה תקציבית, לא מהחלטה מוסרית או ציבורית. לנפגעים הללו, של עד 2000, נתנו באופן חד-פעמי תקציב; התקציב הזה ניתן למשפחות האלה, ובזה הסתיים העניין – האי-צדק נמשך. בחוק ההסדרים הנוכחי, שהיה בשנה שעברה, ביקשו כמה גורמים – ביקשו ממני – להוסיף בחוק ההסדרים תגמול לאותם נפגעים. בין היתר היה יושב-ראש הכנסת, בין היתר היו אנשים נוספים. האי-צדק הזה היה אי-צדק – הוא קיים, דרך אגב, עד היום – אי-צדק משווע. ואנחנו, בחוק ההסדרים, בהסכמה של האוצר, הוספנו 200,000 שקלים לאותן משפחות, והאוצר אמר שבהמשך הוא ינסה להגיע לפתרון נוסף, כי זה לא פתר את הבעיה. שר האוצר משה כחלון הטיל על סגנו, הרב יצחק כהן, שהקים ועדה שישבה עם היתומים הללו, ובסופו של דבר החליטה את מה שאני עכשיו מביא לכם לקריאה שנייה ושלישית – החליטה להוסיף להם עוד 200,000 שקלים. בהצעת החוק המונחת לפניכם, אותם יתומים, שחלקם כבר מבוגרים, שבאמת חרב עליהם עולמם – הייתה אישה בוועדה השבוע, בכתה, אישה לא צעירה – והיא אומרת: בעלי, ההורים שלו נהרגו בפעולת איבה, בפעולת טרור, ברצח; נשארנו בדד, לא היה מי שיתמוך בנו, לא כספית, לא אנושית, לא רגשית, נשארנו לבד בעולם. ו-200,000 השקלים זה 200,000 שקל, אבל זה לא מספיק. הרב יצחק כהן, אני משבח אותך על כך שאף שבחוק ההסדרים היה סיוע – לא מספיק, אבל סיוע – הקמת את הוועדה הזאת, ואתה עכשיו נותן להם סיוע נוסף, ושני הדברים הללו אינם מספיקים, הם לא מגיעים לנושא של תגמול לנפגעי פעולות איבה, אבל זה ראוי לכל ברכה. הכנסת והממשלה לא עומדות מהצד במקרה ההומני הזה שהמדינה חייבת לעשות בו. אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מבקש מהשרים ומחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת בקריאה שנייה ושלישית, להקל על האנשים האלה את הנטל הנורא שמוטל עליהם – אבל זה לא מספיק. אני – הרב כהן, אני מתכוון לדבר אתך, ואני אמרתי את זה גם לחברים נוספים – אני אניח הצעת חוק שתפתור את הבעיה, כמו שעשיתי במקרה אחר, בהסכמה אתכם. זה הרבה כסף. כל עוד לא תהיה הסכמה, מכיוון שזה הרבה כסף, זה לא יהיה. אבל יש בזה אי-צדק. במקרה הנוכחי אני מבקש את מה שמשרד האוצר מביא, הצעת חוק של הממשלה, שהגיע אליה סגן השר יצחק כהן. אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת, היא ראויה והיא צריכה להיעשות. נציגת הביטוח הלאומי הבטיחה בוועדת הכספים שאם החוק הזה יאושר, כבר בחודש הבא היתומים יקבלו את הכסף לפי הצעת החוק הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. אכן הצעת חוק חשובה ביותר. הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016 – בקריאה שנייה. אין הסתייגויות; כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–2 – 38 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 38, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו מצביעים בקריאה שלישית – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד החוק – 38 נגד – אין נמנעים – אין חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 38, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 30) (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, עברה כנדרש בשלוש קריאות והפכה לחוק בישראל. ברכות לכל אלה שעסקו במלאכה, וכפי שאמר יושב-ראש הוועדה, תיקון עוול חשוב, אולי בלתי מספיק. <הצעת חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016> [מס' מ/1051; "דברי הכנסת", חוב' ל"א, עמ' 14437; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. חברת הכנסת מירב בן ארי תציג לנו את הצעת החוק בשמו של יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. בבקשה, גברתי. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, תודה, שרים, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להביא בפניכם לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים (תיקון), התשע"ו–2016, שהגישה הממשלה. לפני שאני אדבר על הצעת החוק ואני אסביר לכם על מה אתם מצביעים, אני רוצה להתייחס לתופעה הזאת, של סמי פיצוציות, סמים כמו "נייס גאי", סמים שנקראים "סבבה", "תותי פרוטי", "חגיגת קיץ" – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> איזו התמצאות, את מדאיגה אותי. <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תשמע, אני עבדתי עשר שנים עם נוער בסיכון. אם יש משהו שאני מתמחה בו זה הנושא של נוער בסיכון, ולצערי, הנושא של סמי פיצוציות – המשתמשים העיקריים זה בני-נוער, זה חיילים בחופשה. העטיפה הנחמדה והצבעונית הזאת, יש לה השלכות קשות, וחבל שחברת הכנסת זנדברג איננה כאן, אבל אני וחברת הכנסת זנדברג, גם חבר הכנסת יהודה גליק – זוכר? תשים רגע את המשקפיים ותקשיב, כי בסיור האחרון שלנו ב"רטורנו", אם אתה זוכר, שעשינו יחד, היינו גם ב"מלכישוע", היינו גם ב"הדרך" – מדהים, ואתה בטח יכול לחדד אותי כאן, כמה משתמשים בסמי פיצוציות נמצאים בכפרי גמילה. אם אנחנו חיים בקונספט של סמים קשים, של הירואין, של קוקאין, מה שמכניס היום לכפרי גמילה אלו סמי הפיצוציות – אותם סמים שפעם גם מכרו בפיצוצייה, שהם נגישים, שהם זמינים, שאגב, הם נראים כמו עלים, אז גם אפשר לעשן אותם בסיגריה – הם סמים שמביאים לתופעות – ולהזיות ולמחלות קשות. אני שמחה מאוד שהיושב-ראש נתן לי להציג את החוק הזה, ואני שמחה גם שמשטרת ישראל – ואגב, אנחנו רוצים לפרגן לה, וגם למשרד לביטחון הפנים, שהעצימו את התופעה הזאת ובעצם הביאו בפני הוועדה נתונים קשים מאוד על התופעה הזאת, של סמי פיצוציות. החוק בעצם נותן לשוטר סמכויות של תפיסת חומרים מסכנים ושל כניסה למקום שחושדים שיש בו חומר מסכן, כמובן עם הזדמנות לשימוע והזדמנות לפנייה לבית-המשפט, וגם להשמיד את החומר המסכן. פרק ב', שנחקק בזמנו נחקק לשלוש שנים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אי-אפשר לעשות את זה בקצירת האומר? <מירב בן ארי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תשמע, אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אתה לא מבין, באמת אני אומרת לך, כמה אני לוקחת קשה את הנושא של סמי פיצוציות, וכמה החומר הזה שנראה קליל, נחמד, עושה נזק לבני-נוער – בלתי הפיך. לכן, אתה יודע מה, אני כן רוצה לדבר על זה שהמשטרה התגייסה לזה. אני רוצה להגיד לכם שבחצי השנה האחרונה נפתחו 224 תיקים פליליים על שימוש בסמי פיצוציות. כתבי-אישום – 94 כתבי-אישום, מעצרים של 87 חשודים. זה נראה לנו כאיזושהי תופעה שהיא לפעמים קלילה, אבל מדובר באסון לאומי. ואדוני היושב-ראש, אם לא היינו נמצאים בכפרי גמילה, ולא היינו מסתכלים לבני-הנוער האלה בעיניים ורואים שחבר'ה מגיעים לסמי פיצוציות מגיל 14 – עכשיו, אדוני אולי לא מכיר את זה, אבל – אני לא יודעת כמה אתה מכיר את זה ביישוב שלך – אבל במרכז הארץ, ובפריפריה, בכל מקום, בני-נוער נחשפים – באצטלה שזה זול ושזה זמין – והנזק הוא בלתי הפיך. אני רוצה, באמת, לציין שוועדת העבודה והרווחה קיבלה מהמשטרה דיווחים על ההשפעה של החוק, והתרשמה שהחוק מסייע למלחמה בתופעה המסוכנת של סמי פיצוציות ובאמצעות החוק אפשר לסלק את החומרים האלה, שהם חומרים שמשווקים בכל מקום. אני רוצה להודות לצוות הוועדה: לנועה, היועצת המשפטית של הוועדה – רגע, חבר הכנסת גפני, אני בדיוק מודה לצוות של הוועדה, שעשה עבודה חשובה מאוד – הנה, גם קיבלת פה סיוע מוועדת הכספים – לכל צוות הוועדה, למנהלת הוועדה; אני רוצה להודות כמובן לחבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש הוועדה, וכמובן לכל חברי הכנסת שנטלו חלק בהעברת החוק החשוב הזה. מובן שלא הוגשו הסתייגויות לחוק הזה, ולכן אני אבקש מכם להצביע. אני רוצה לומר לכל מי שצופה בדיון בהצעת החוק הזאת – אל תראו בסמי פיצוציות איזושהי תופעה שחולפת. התופעה הזאת הולכת ומושרשת, ואנחנו מחויבים להילחם בה, להילחם בתופעה הזאת, ולהפסיק לראות בה איזה משהו קליל או משהו זמין ונגיש. בני-נוער וצעירים, בסופו של דבר – בסופו של דבר – הנזק הוא עצום. אז אני מבקשת, באמת, מכל חברי הכנסת, להצביע בעד מתן הסמכויות האלה והטיפול בתופעת סמי הפיצוציות. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי. כאמור, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות ולא בקשות רשות דיבור. אנחנו נעבור, אם כן, להצבעה על הצעת חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. כנוסח הוועדה. נמתין לחברת הכנסת בן ארי שתשוב למקומה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 1–3 – 35 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 35 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. חברת הכנסת נורית קורן מבקשת להוסיף את תמיכתה לפרוטוקול. אנחנו נעבור כעת, בסייעתא דשמיא, להצביע בקריאה שלישית על הצעת החוק. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד החוק – 36 נגד – 1 נמנעים – אין חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 36 תומכים, מתנגד אחד. הצעת חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה שלישית ונכנסה אחד כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הודעה של סגן מזכירת הכנסת – אדוני, בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון מס' 11), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ ויהודה גליק בנושא: צו מינהלי שערורייתי לקטין בן 15. מסקנות הוועדה המיוחדת לפניות הציבור בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין בנושא: יחס בבידוק הביטחוני כלפי אזרחים ערבים. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לסגן המזכירה. <הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ו–2016> [מס' מ/1038 ומס' פ/2207/20; "דברי הכנסת", חוב' כ"ה, עמ' 12550, חוב' ז', עמ' 6908; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אדוני, בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, תיקון זה של חוק הנוער הוא חוק ממשלתי וגם חוק פרטי של ענת ברקו, שצורפו יחד, התמזגו, ואני מביא אותו לקריאה שנייה ושלישית. נכון להיום, ילד עד גיל 14, נאמר בגיל 12, שרצח, או ניסה לרצוח או הרג – ומדברים אך ורק על העבירות האלה – אם הוא רצח, ובית-משפט דן אותו וקבע 30 שנה מאסר, נניח, הילד הזה, מאחר שהוא עוד לא הגיע לגיל 14, לא יכול ללכת לבית-סוהר, אז הוא נכנס למעון סגור; נקודה אחת. נקודה שנייה: במעון הוא יכול להיות רק עד גיל 20. כלומר, בפועל, אם הוא יצא בגיל 20, למעשה נשארו לו עוד רוב השנים שגזרו עליו להיות בבית-סוהר, והוא לא יהיה, גם לא במעון, וזה נראה אבסורד לגמרי. הצעת החוק הזאת – והיא הצעת חוק בהוראת שעה לשלוש שנים, כדי לבחון אותה – אומרת שאותו ילד בשנתיים הראשונות, עד גיל 14, יהיה במעון סגור. אחרי גיל 14, לו עכשיו הוא היה נידון בבית-המשפט, הוא היה נכנס לבית-סוהר ומרצה 30 שנות מאסר. אז אחרי שנתיים במעון, ועדה מיוחדת בודקת את הכשירות ואת היכולת ואת כל מה ששייך לנושא; אם מוצאים שהוא לא ראוי ולא יכול להיות בבית-סוהר לנוער – יישאר במעון; אבל אם מצאו שהוא כשיר, ויכול להיות בבית-סוהר לנוער, הוא יעבור לבית-הסוהר לנוער, ואז הוא יוכל לרצות את כל העונש שבית-המשפט גזר עליו, את 30 השנים, אלא אם כן יש שחרור מוקדם או כל הדברים האחרים; וכמובן, לאורך כל הדרך הוועדה תבדוק איך הוא מתקדם שם, איך הוא נמצא, כדי לראות שהכול בסדר ולא קרה שום דבר. במילים פשוטות: א. העיוות: הוא יהיה – אחרי גיל 14 הוא ייכנס לבית-סוהר; ב. רק כך הוא יוכל להשלים את העונש שבית-המשפט גזר עליו. לא פשוט, החוק, אבל מצד שני, כשמדובר ברצח, ניסיון לרצח והריגה, ובית-המשפט החליט וקבע עונש, באמת צריך שהוא ימלא את העונש הזה, ולכן החוק הזה נותן את הפתרון. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה. לחוק הוגשו שתי הסתייגויות, של חברי הכנסת אוסאמה סעדי וזוהיר בהלול. חבר הכנסת סעדי נוכח? כן. אדוני יעלה לנמק את הסתייגותו. אדוני ינמק את הסתייגותו במשך חמש דקות, אשר עומדות לרשותו. בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אנחנו רוצים שיוסף ידבר עוד. זה טעות של הוועדה, המחנ"צ לא הגיש בקשה, אבל זו טעות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אין. טעויות – אז תלך לבית-משפט. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> המחנ"צ לא הגיש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ידידי היקר, אין מה לעשות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. אז אנחנו מבקשים שיהיה עוד אחד – אני אדבר שלוש דקות וג'בארין שלוש דקות, זה הכול. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני, יש תקנון, ואנחנו לא נחרוג מהתקנון. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נו, אז אני מבקש – אבל אם יש טעות? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת סעדי, השעון – איזה מזל יש לך שעוד לא התחלתי אותו, בטעות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אה, עוד לא התחלתי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בטעות לחצתי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, טוב ששרת המשפטים נמצאת כאן, כי בעצם זה הצעת חוק שלך. הצעת החוק הזאת נולדה בעקבות אותו אירוע עם הקטין מירושלים המזרחית, אחמד מנאסרה. ואנחנו בוועדת החוקה ביקשנו נתונים, גברתי השרה, ומתברר שמדובר, בתקופה האחרונה, בחמישה מקרים של קטינים שהם פחות מ-14. ואני אמרתי שם, ואני חוזר ואומר כאן: אפילו מקרה אחד זה יותר מדי. ומכאן ועד שאנחנו נבוא ונהפוך סדרי עולם וכללים בסיסיים בשיטת המשפט שלנו, המרחק הוא רב מאוד. נהוג וידוע מאז קום המדינה שחוק הנוער, כפי שהוא נקרא – דרכי טיפול ושיקום – בעיקר נועד להביא לשיקומו של הקטין. ולכן החוק קבע באופן מפורש שאין להטיל מאסר בפועל על קטינים שהם בני פחות מ-14, ואם הקטין ביצע עבירה, אז החוק מטיל עליו – בית-משפט יכול להטיל עליו – מעון נעול עד הגיעו לגיל 20, ואז הוא יצא ויפתח דף חדש בחייו. מה שאתם מבקשים עכשיו, גברתי שרת המשפטים, זה שאתם עכשיו תיתנו לבית-המשפט את האפשרות אפילו לגזור מאסר עולם על קטין שהוא בן 13. אומנם הוא לא יתחיל לרצות את זה מגיל 13 – אתם תשלחו אותו לשנה במעון נעול, ואחרי זה, בגיל 14, בית-משפט יכול להגיד: אה, עכשיו הוא יוצא מהמעון הנעול, הוא יישלח לכלא וימשיך את ריצוי המאסר של מאסר עולם או 20 שנה או כל עונש. אתם מבקשים לעשות את זה בהוראת שעה לשלוש שנים, בגלל הזמנים ובגלל האירועים הביטחוניים האחרונים, ואני אומר לכם: אתם טועים, זו לא הדרך לטפל בנערים האלה, שמבצעים מעשים כאלה. ובמקום למצוא – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אוסאמה, ניסן דיבר על נערים שרוצחים, אז זה לא "מעשים כאלה" – – – <ענת ברקו (הליכוד):> רוצחים, רוצחים, רוצחים – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, אז אני אומר, אז אני אומר – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – את זה שוב פעם: אדם שרוצח הוא נוטל חיים – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שולי, אמרתי שם ואני חזרתי ואמרתי: אפילו מקרה אחד הוא יותר מדי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אבל אתה לא אמרת – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אנחנו נגד פגיעה באזרחים חפים מפשע. אבל מכאן לבוא ולקחת ילד בן 13 – – <מירב בן ארי (כולנו):> אז מה אם הוא בן 13? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – שאני לא יודע מה גרם לו ללכת ולבצע את המעשה הזה – בכל זאת אנחנו רוצים לראות איך אנחנו נשקם את הילד הזה. לשלוח אותו למאסר עולם – ילד בן 13? עכשיו, זה לא משנה, גם אם זה רצח, יכול להיות שזה רוצח יהודי. יש רוצח יהודי? יכול להיות שיהיה רוצח יהודי? <ענת ברקו (הליכוד):> אז הוא יקבל את אותו עונש. הוא יקבל את אותו עונש. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז גם ילד בן 13, רוצח יהודי, אני לא רוצה לשלוח אותו למאסר עולם. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אוסאמה, מה הבסיס – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לכן אני אומר שמבחינה הומנית, מבחינת – – – <ענת ברקו (הליכוד):> את מי שהוא רצח – זה לא יעזור לו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה בית-סוהר לנוער, עם פיקוח. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה בית-סוהר לנוער, עם פיקוח מלא של הוועדה כל הזמן, לראות שאכן כן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה לא העניין. אחרי גיל 14 – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא, זה מי שרצח – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, ניסן, לפי הצעת החוק, אחרי גיל 14 הוא יוחזר לבית-המשפט, ואם בית-המשפט יגיד: אני עכשיו שולח אותו למאסר, הוא ימשיך לרצות את המאסר שלו. תארו לעצמכם שילד בן 13, תשלחו אותו ל-30-20 שנה. עכשיו, נכון שהוא ביצע מעשה קשה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שהחוק יהיה שונה. תשנו את החוק, שילד אי-אפשר לגזור עליו עונש יותר, אבל אם יש – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל עד היום, ניסן וגברתי שרת המשפטים וחברי חברי הכנסת, עד היום היה מקובל, אפילו שעברנו את האינתיפאדה הראשונה, ועברנו את האינתיפאדה השנייה, ועכשיו אנחנו באינתיפאדה – קוראים לזה אינתיפאדה שלישית, אני לא יודע אם זו אינתיפאדה שלישית – מדובר במקרים בודדים – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – ובמשך כל השנים האלה, עשרות שנים, לא תוקן החוק הזה – לא באינתיפאדה הראשונה, לא באינתיפאדה השנייה, בגלל מקרים מועטים כאלה, בגלל אותו מקרה של אחמד מנאסרה, אתם משנים שיטת משפט? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אוסאמה, מה אתה מציע? מה אתה מציע? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אתם משנים כללי יסוד? לכן, אנחנו ברשימה המשותפת מתנגדים לחוק הזה ורוצים להתנגד לחוק הזה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אבל מה אתה מציע? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. תודה רבה. חברים – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אוסאמה סעדי, אדוני מבקש להצביע על ההסתייגויות? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – מה הוא מציע. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא שומע. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב. חברים, נא תפסו מקומותיכם. אדוני יושב-ראש הוועדה מבקש להשיב? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב. אם אתה נורא רוצה להשיב. חשבתי שהצעקה מהמקום – – – <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – נו, מה קרה לךְ? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רגע, יש לנו בקשות רשות דיבור, האמת. קודם כול בקשות רשות דיבור. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אוסאמה ידידי, שוב, חבר ועדה, וזה לא סוד שהוא חבר ועדה מצטיין, גם מופיע תמיד וגם משתתף וגם בתוך העניינים. וההפך, מתוך חיבה, אני אומר, אפילו גם מנהל ועדה מפעם לפעם. אני אומר, החוק הזה לא פשוט, אני מודה, הוא לא פשוט, ולא בלב קל, אבל אם יש מצב שילד רוצח – ושוב, אין לזה קשר דווקא לערבי, יכול להיות יהודי; אין לזה קשר, והלוואי שלא יקרה כזה מקרה – ובית-המשפט מצא, אחרי שהוא בדק, שמגיעות לו 30 שנות מאסר, זה העונש. עכשיו, בפועל, לפי החוק היום, זה לא יוכל להתממש. למה? כי הוא פחות מגיל 14. אם נניח שהשופט היה מחכה חצי שנה, או חודש, והוא היה עובר את גיל 14, הוא היה נכנס לבית-סוהר ל-30 שנה, חוץ משחרורים. אבל אם המשפט נגמר קצת לפני כן – ואני לא רוצה להגיד שלפעמים בגלל זה מושכים משפטים; אני לא רוצה להגיד דבר כזה. אבל אם המשפט היה לפני כן, אי-אפשר להכניס אותו לבית-סוהר, אז הוא נכנס למעון סגור. אבל מעון סגור זה שונה. שנית, יש גם כלל, שבמעון אפשר להיות עד גיל 20, ואז למעשה הוא יוצא לחופשי, והוא לא ריצה את העונש שבית-המשפט קבע. הצעת החוק הזאת נועדה לתקן ולומר: עד גיל 14 אי-אפשר להיות בבית-סוהר, הוא יהיה במעון. אחרי גיל 14 הוא יעבור לבית-סוהר לנוער, שיש, ורק לאחר שוועדה בדקה – ויש מעקב אחריו – שאכן הוא יכול להתמודד עם כל התנאים האלה, שם הוא יוכל לרצות את העונש כפי שבית-המשפט קבע. ושוב, מפעם לפעם, כל שנתיים או שלוש, יש מעקב של הוועדה לראות איך הוא מסתדר וכו'. אבל לפחות אז יהיה אפשר לממש את מה שבית-המשפט פסק, אחרת אין שום אפשרות לעשות את זה. לכן הצעת החוק הזאת – ואני אומר שוב: תפרידו, לא קשור – לא לזה ולא לזה ולא לזה, והלוואי שלא יהיו לנו כאלה דברים, אבל אם קורה, ואתה רוצה לממש את פסק-הדין של בית-המשפט, זו הדרך היחידה. אחרת, כאילו עוקף את זה, או מאלץ את בית-המשפט, אם הוא בן 13, למשוך את הדיונים עד שהוא יהיה בן 14, ואז לתת לו את זה – זה לא מכובד, לא טוב, ואני גם לא רוצה להגיד שעושים את זה. לכן אני חושב שהחוק הזה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> עדיף היה להשאיר את החוק כפי שהוא – – – כל הגופים שהופיעו בפני הוועדה, כולם התנגדו לחוק הזה. כולם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, לא. <יעל גרמן (יש עתיד):> מה לא? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה לא? זה חוק ממשלתי. זה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מדברת על חוות הדעת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אה, חוות הדעת אני לא יודע, אבל ישבו על זה כל המערכת שעוסקת ברווחה, בחינוך, בסעד, בכל הדברים. זאת אומרת, זה חוק ממשלתי, זה לא מישהו שסתם – זה לא סתם שמישהו כתב את זה. זה אחרי הרבה מחשבה. ושוב, את רואה, לקח הרבה שנים עד שעשו את זה. כלומר, עם בדיקות; ולא עוזבים אותו סתם – גם ועדה חייבת לבדוק אותו טוב-טוב, שהוא יכול לעבור ממעון לבית-סוהר של נוער, ואחר כך גם ממשיכים הלאה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ניסן, שום ועדה לא בדקה את זה. הביאו את זה לוועדה שלנו לפני חודשיים, וזה ישב – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל מי שהכין את זה זה לא ועדה, זה חוק ממשלתי. הרי ישבו בוועדה נציגים של רווחה, ושל סעד ושל בריאות, וכולם המליצו על זה. זה לא נפל עלינו. זה לא חוק פרטי שלי. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אחרת צריך פשוט לשנות את החוק ולהגיד שאי-אפשר לפסוק לו יותר מ-12 שנה, נגיד, כי בגיל 20 הוא יוצא. אבל לא יכול להיות מצב שהחוק אומר שאפשר להטיל עליו 30 שנות מאסר, ובפועל אין שום אפשרות לממש את זה. אז או שישנו את החוק הבסיסי ויגידו שעליו אפשר להטיל רק עד 12 שנים – זה משהו אחר. אבל כרגע, כשהחוק אומר שאפשר להטיל עליו, נניח אם הוא רוצח, נניח, סתם אני אומר, 30 שנה, ובפועל אי-אפשר לממש את זה, אנחנו במו-ידינו עושים צחוק: יש חוק, ומצד שני אתה קובע שאתה לא יכול לממש את זה. אז מה, אנחנו עושים צחוק? לכן החוק הזה נועד לתקן את הדבר הזה ולאפשר את מימוש החוק. אני אומר שוב ואמרתי את זה: לא קל. לא קל, למה? כי לא קל בכלל לדבר על סיטואציה שילד רוצח, ילד – רוצח. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ניסן – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני יושב-ראש הוועדה. אני מפנה שאלה לחברי – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> להמשיך, נו. מה אני – – – יש לי בעל-בית כאן, בנושא הזה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הרעיון היה התחשבות – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני יודע. לכן אמרתי – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – ההתחשבות הזאת – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני מסכים. זה לא קל. אבל עובדה שיש חוק כזה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל יש חוק. אז שישנו את החוק. אם היו משנים את החוק, אני מסכים אתך. אבל כשיש חוק, לא יכול להיות שיד אחת עושה חוק ויד שנייה קובעת שאתה לא יכול לממש אותו. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – אין מדינה בעולם – – – מאסר – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אין. גם פה אין מאסר. עד גיל 14 הוא נמצא במעון סגור. עד גיל 14 הוא במעון סגור. אחרי גיל 14 משתווה דינו לדין ילד בן 14 שרצח ונכנס לבית-סוהר לנוער לכל השנים שהשופט קובע. זה שהוא רצח שנה לפני כן, אומרים שלא ניתן לו פריבילגיה עד כדי כך גדולה, נגיד; אם אפשר לקרוא לזה פריבילגיה. לכן אני חושב שהחוק הזה מסדר פשוט שאם יש חוק – תן את האפשרות לממש אותו, עם כל הרגישות. אני אומר עוד פעם: בחוק הזה יש רגישות: ועדה בודקת אותו בהתחלה, ואם לא – לא מעבירים אותו; בודקת אותו גם בהמשך, לראות איך הוא מתאקלם, אם הוא מסתדר. מדובר בבית-סוהר לנוער. אם רואים שזה לא – לא מאפשרים את זה. לא עושים. <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רבותי, מה הצעקות שם? אדוני, מה הצעקות? מה הוא צועק שם? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני יושב-ראש הקואליציה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת ברקו, יש גם חובות להיות בקואליציה, לא רק זכויות – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – צריך לקרוא לכל אחד באופן אישי – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת ברקו, חבר הכנסת יואל חסון. תודה רבה לאדוני יושב-ראש ועדת החוקה. אני מפנה רגע שאלה לחברי סיעת המחנה הציוני: ככל הנראה, בשל טעות בנוסח המחייב, שנמצא בפנינו, יש בקשות דיבור של כל חברי המחנה הציוני. אז אני שואל, האם מישהו מחברי המחנה הציוני מבקש לממש את רשות הדיבור שלו לפנים משורת הדין? <יואל חסון (המחנה הציוני):> כולם רוצים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כולכם רוצים? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, לא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב, אז אני אעבור אחד-אחד על השאלות – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, לא. לא רוצים. זו הייתה בדיחה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הייתה בדיחה. יושבת-ראש הסיעה? אני מקריא את השמות, חברים: חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח. ציפי לבני – אינה נוכחת – – – <קריאה:> בצלאל, בצלאל – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותרים. אני לא צריך שיפסלו לך את החוק אחר כך, ניסן, כי לא נתנו למישהו לדבר. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אנחנו לא מצביעים על ההסתייגויות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב, אז אנחנו עוברים, אם כן, להצביע כעת בקריאה שנייה על הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ו–2016. בקריאה שנייה. כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 13 בעד סעיפים 1–2 – 33 נגד – 16 נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 33 תומכים, 16 מתנגדים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצביע על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? קריאה שלישית. מצביעים. הצבעה מס' 14 בעד החוק – 32 נגד – 16 נמנעים – 1 חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> איך אריק שרון אמר פעם – מי בעד למגר את הטרור? 32 תומכים, 16 מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 22 – הוראת שעה), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה שלישית ונכנסה אחר כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל. חברת הכנסת ענת ברקו, יוזמת הצעת החוק, מוזמנת להודות ולברך – בקצירת האומר. בבקשה, גברתי. חברי הכנסת, בואו נכבד בבקשה את חברת הכנסת ברקו. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרות, השרים שנמצאים כאן, החוק הזה נולד כצורך. אני חשבתי שיש להפריד את העניין הפלילי, של הפשיעה הקונבנציונלית, מטרור, אבל יחד עם זה, גם החוק, שבעצם מיזג את שני הדברים הללו, אני חושבת שהוא נותן מענה. אנו נמצאים בפני גל של טרור כבר הרבה מאוד זמן, ואני יכולה לתת לכם איזשהו ציטוט אפילו, קצר, מממר"י, על מה שנאמר לילדים – ואני לא מדברת על ההסתה הבלתי-פוסקת בכל הרשתות החברתיות, דובר בזה מספיק: למדו את ילדיכם לאהוב את פלסטין ולקחת סכינים, הו, בני פלסטין. הדור הבא הוא דור הדקירות והשחיטות – זה לא רק הדור הבא, גם הדור הזה, גם הדור שלפני זה, דור הסכינים והשחיטות. הילדים הללו קורבנות של החברה הפלסטינית, ולכן, חברה רשאית להגן על עצמה. את מי שנרצח מסכין בגב או סכין בלב לא מעניין אם הילד היה בן עשר, 12 או 15. בהרבה מאוד מקרים אנו ראינו שהיו גם מחבלים מתאבדים בגיל 11. אנחנו רואים בסביבה שבה אנו חיים עורפי ראשים בגיל שבע ושמונה, ילדים שמשתמשים בהם לפיגועי טרור, שוחטים אזרחים תמימים – גם ילדים. מובן שהילדים הללו הם קורבנות, והלוואי שלא היינו נזקקים לחוק מהסוג הזה, אבל אולי יהיה בכך גם משהו כדי להגן על הילדים הללו – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תפסיקי להסית. <ענת ברקו (הליכוד):> – – במובן הזה, חבר הכנסת סעדי, שלא ישתמשו בילדים כמגן חי – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> את מסיתה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת סעדי, אתה דיברת. <ענת ברקו (הליכוד):> – – שלא ישתמשו בילדים לשים עליהם חגורות נפץ – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני, לא בעמידה. סליחה, אתה דיברת, לא הפרענו לך. <ענת ברקו (הליכוד):> – – שלא ישתמשו בילדים לערוף ראשים, שלא ישתמשו בילדים לשחוט אנשים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה זה? החוק שלה לא נכנס. <ענת ברקו (הליכוד):> ומה קורה? רואים נורמליזציה של אלימות בחברה הפלסטינית בצורה מאוד בולטת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת ברקו – חברת הכנסת ברקו, נהוג אחרי קבלת החוק לברך, להודות. את הבעת העמדה לגופה אפשר היה לפני – – – <ענת ברקו (הליכוד):> אני מקווה שגם יהיה בחוק זה למנוע את הפיגוע הבא – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כל החוק שלך לא נכנס – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת סעדי, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – ולהגן על האזרחים, נראה בכך די. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה די? את די. <ענת ברקו (הליכוד):> נראה בכך די, חבר הכנסת סעדי. תקשיב למה שאני אומרת. אני מבינה שאני מעצבנת אותך. סימן שדברי נוגעים – קולעים למקום הנכון. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> את צריכה לברך, לא להסית. <ענת ברקו (הליכוד):> עכשיו אני רוצה להודות – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גרמן, היא פועלת על-פי התקנון. אני לא צריך עצות. <ענת ברקו (הליכוד):> אני רוצה להודות לשרת המשפטים איילת שקד, ליושב-ראש ועדת חוקה ניסן סלומינסקי, לאסף, מנהל הוועדה, ליועצת המשפטית נועה, שנשארה גם עד שעה כה מאוחרת כדי לראות שהחוק עובר, ולתמר, היועצת הפרלמנטרית שלי. תודה רבה למי שתמך בחוק, ונקווה שלא נזדקק לו. תודה, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת ברקו. <הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016> [מס' כ/655; "דברי הכנסת", חוב' ל"ה, עמ' 16157; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. מציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת חבר הכנסת יעקב מרגי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני מבקשת להוסיף שהתנגדתי להצעה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מבקשת להוסיף את התנגדותה, לפרוטוקול, לחוק הקודם, של ענת ברקו. בהנחה שהפרוטוקול לא מתבלבל מזה שאנחנו חוזרים אחורה, אז זה אפשרי; אם לא, לא. אני מזכיר לאדוני, אם אדוני לא זוכר, השעה עכשיו 22:00. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, הנני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו היא מיזוג של שתי הצעות חוק פרטיות של חברי הכנסת יואל רזבוזוב, מכלוף מיקי זוהר וקבוצת חברי הכנסת מסיעות הבית השונות. לפי חוק הספורט, על גופי הספורט מוטלת חובה לבטח את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות על-ידיהם או מטעמם. מוצע למנוע כפל תשלומי ביטוח ולפטור את גופי הספורט מלבטח כמה קבוצות של ספורטאים שמבוטחים בביטוח תאונות אישיות או לפי חוק הביטוח הלאומי, כלהלן: ספורטאים המקבלים מעל שכר מינימום וספורטאים המשתתפים בפעילות ספורט במסגרת פעילות הנלווית לעבודה, לרבות בליגה למקומות עבודה, המבוטחים לפי חוק הביטוח הלאומי, וכן תלמידים, המבוטחים בביטוח תאונות אישיות שרשות החינוך המקומית מחויבת בו לפי חוק לימוד חובה, לעניין פעילות המבוטחת לפי אותו חוק. אנו מביאים הצעת חוק זו לפני תחילתה של שנת הלימודים התשע"ז, כדי שכבר בשנת הלימודים הנוכחית ייחסך מההורים כפל התשלומים שהם משלמים עבור ביטוח ילדם בעת פעילות ספורט. הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הבית לאשרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. את התודה אני אשאיר לחבר הכנסת רזבוזוב, שיודה לכל העוסקים במלאכה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת החינוך. אין הסתייגויות לחוק, כן הוגשו שתי בקשות רשות דיבור. הראשונה של חבר הכנסת רזבוזוב. <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני יברך לאחר ההצבעה על החוק. בסדר, אז אדוני מוותר. חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר – אינו נוכח. אנחנו עוברים, אם כן – חברים, נא תפסו מקומותיכם – אנחנו עוברים להצביע על הצעת חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 15 בעד סעיף 1 – 37 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 37 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק נתקבלה בקריאה שנייה. מבקש להוסיף את קולו, לפרוטוקול, את תמיכתו גם, חבר הכנסת איוב קרא. אדוני ישב, יש לנו כעת קריאה שלישית, שם אדוני יוכל להצביע. גם חבר הכנסת יגאל גואטה. חברים, לא צריך לצרף לפרוטוקול, כולם מוזמנים להצביע כעת בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 16 בעד החוק – 39 נגד – אין נמנעים – אין חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, נתקבל. <קריאה:> דבר יותר לאט. דבר יותר לאט. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 39 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מדבר לאט יותר, וקובע שהצעת חוק הספורט (תיקון מס' 10), התשע"ו–2016, התקבלה בקריאה שלישית ונכנסה אחר כבוד לספר החוקים. ראשון היוזמים, חבר הכנסת יואל רזבוזוב, מוזמן לברך. זה קצב בסדר, חבר הכנסת שי? <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, אדוני. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> נעשה את זה מהר. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברגע זה הבאנו בשורה גדולה למשפחות רבות במדינת ישראל – אני מדבר כאן על מאות-אלפי משפחות; כבר מהחודש הבא נחסוך מאות-מיליוני שקלים למשפחות האלה. מנענו כפל ביטוחים, כסף מיותר ששילמו משפחות, הורים צעירים, על ילדים בחוגים. אם ילד היה בחוג מסוים, היו משלמים עליו ביטוח תאונות אישיות לחוג; היה הולך לעוד חוג – עוד פעם ביטוח תאונות אישיות; אם הוא היה עובר מחוג לחוג – עוד פעם ביטוח תאונות אישיות, וכל זה כשהוא מבוטח על-ידי מערכת החינוך על-פי חוק לימוד חובה, וההורים משלמים בתחילת שנה גם את אותו הביטוח. יוצא מצב שעל אותו מוצר שילמו פעמיים, שלוש, ארבע ויותר. בחישוב פשוט, חסכנו עכשיו, בלחיצת כפתור, בערך, מתחילת ספטמבר, כ-1,000 ש"ח בשנה למשפחה. אני חושב שכולנו יכולים להיות מרוצים שאנחנו כאן, ככנסת ישראל, קואליציה ואופוזיציה, נלחמים ביוקר המחיה, עושים זאת ולא על-ידי דיבורים אלא במעשים. רציתי להודות ליושב-ראש הוועדה, ועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת יעקב מרגי, לצוות ועדת החינוך, התרבות והספורט: יהודית גידלי, מנהלת הוועדה; רכזות הוועדה רבקה וידר ולאה גופר; וכמובן ליועצת המשפטית מירב ישראלי – מכיוון שבאמת עשינו את זה בימים האחרונים, בשביל להספיק לספטמבר ולחסוך לאנשים את אותו הכסף. כמו כן, רציתי להודות לשרת הספורט מירי רגב ולאנשי משרדה; אנשי משרד החינוך והשר נפתלי בנט; אנשי משרד האוצר; היועצת המשפטית של המרכז לשלטון מקומי רות דיין, ועוד רבים וטובים שעמלו על החוק. וכמובן גם למנהלת הסיעה של יש עתיד, לליהי, לשפרית; לצוות שלי: נרי ברנר, מיקי פישמן וילנה פרס. ובאמת תודה שכולם הבינו את האבסורד, טיפלו ופעלו יחד אתי לשנות את החוק, וכמובן אני גם אתייחס לחברי חבר הכנסת מיקי זוהר, שגם הכניס שני סעיפים, שהרחיבו את החוק ונתנו – הכניסו עוד קבוצה, של אנשים בוגרים שלא יצטרכו לשלם את הכסף הזה. ועליזה, גם תודה לך בשם מיקי זוהר. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת יואל רזבוזוב. אנחנו עוברים, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8 והוראת שעה), התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. מציג את הצעת החוק שר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט. היכן אדוני? אני ראיתי אותו כאן לפני רגע. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת קיש גם איננו? <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית-המשפט שלערעור), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1069); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נעבור כעת – שרת המשפטים כאן, נכון? אנחנו עוברים כעת לסעיף 16 בסדר-היום: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית-המשפט שלערעור), התשע"ו, לקריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. גברתי תציג אותו בעל-פה בקצרה. אנחנו קראנו אותו, למדנו אותו, אנחנו מכירים אותו לעומק. אנחנו איננו מצביעים לפני שאנחנו לומדים הצעות חוק. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית-המשפט שלערעור), התשע"ו, לקריאה ראשונה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> טוב, תמיד אפשר להקריא משהו של אורי אורבך. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכות בית-המשפט שלערעור) מבקשת להבהיר כי לבית-משפט ביושבו כערכאת ערעור יש סמכות לשנות את עונשו של נאשם ולהשית עליו כל עונש, בלא תלות בעונש אשר השיתה עליו הערכאה הקודמת. לדוגמה: אם הערכאה הראשונה נתנה עבודות שירות, ערכאת הערעור תוכל לתת מאסר, כן? אני רק נותנת דוגמה. טוב. בואו נקצר, נקצר. מוצע לתקן את סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי ולקבוע כי אם קיבל בית-המשפט של ערכאת הערעור את הערעור, רשאי הוא להשית על הנאשם כל עונש שהערכאה הקודמת הייתה מוסמכת לתת, בין אם החל או סיים הנאשם את ריצוי העונש שהשיתה עליו הערכאה הקודמת ובין אם לא. הצעת החוק מבקשת להשיב לקדמותו את המצב המשפטי טרם פסיקת בית-המשפט העליון בנושא; ככל שאדם החל לרצות עונש מסוים, נכון – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – זה חוק עוקף-בג"ץ. <שרת המשפטים איילת שקד:> נכון. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> מה שקרה – היה חוק – – <קריאה:> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – הפסיקה שינתה את החוק – עכשיו אנחנו מחזירים את זה לחוק הקודם. <משה גפני (יהדות התורה):> כמו שעשית עם המקוואות. <שרת המשפטים איילת שקד:> אתה חד, גפני. הצעת החוק מבקשת להשיב לקדמותו – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – זה לא השפיע – – – גפני. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – את המצב. ככל שאדם החל לרצות עונש מסוים, נכון שהדבר יקבל ביטוי במידת העונש שתקבע ערכאת הערעור, אך הדבר לא צריך להגביל את סמכותה של ערכאת הערעור – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> למה? למה אנחנו מצביעים בעד – – –? <שרת המשפטים איילת שקד:> – – להטיל עליו עונש אחר. רויטל, זה ביטול הלכת גנני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <שרת המשפטים איילת שקד:> לאור זאת, אני מבקשת לתמוך בחוק ולהעבירו לוועדת החוקה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לגברתי שרת המשפטים. אנחנו עוברים כעת לסדר הדוברים על הצעת החוק הזאת: חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח. חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת. חבר הכנסת דב חנין, חבר הכנסת דב חנין – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – מוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – מוותר. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – מבקש לדבר. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי שרת המשפטים, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כלל יסוד, גברתי שרת המשפטים, כלל יסוד בדיני עונשין ובסדרי דין בערעור – שערכאת הערעור לא ממצה את העונש שהערכאה הראשונה הייתה מטילה, גם אם היא חושבת שהעונש שבית-המשפט קבע בערכאה דלמטה היה עונש מוטעה – אז היא יכולה לשנות. זה המצב המשפטי הקיים. אבל בית-משפט לא ממצה את העונש ולא שם את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של בית-המשפט, הערכאה דלמטה. אם הפרקליטות מבקשת את זה, זה סימן שהפרקליטות לא מרוצה מהמצב המשפטי הקיים. גברתי שרת המשפטים, אתם בחודשים האחרונים מביאים סדרה של חוקים – הבאתם את העניין של החומר החסוי של המודיעין של המשטרה, שאתם צמצמתם את ההלכות שבית-המשפט העליון פסק. עכשיו, מימים ימימה, בית-המשפט העליון קבע הלכה פסוקה, שהיא מושרשת בשיטת המשפט שלנו, שאומרת שערכאת הערעור לא ממצה את העונש ולא שמה את העונש שהיא אמורה – שהייתה סבורה שמן הראוי שיוטל, כי בכל זאת, היא ערכאת ערעור. אתם פה משנים עקרונות יסוד, ככה, כי הפרקליטות ביקשה. אי-אפשר ככה, גברתי שרת המשפטים. אני הייתי מצפה ממך, באמת, להיכנס בעובי הקורה ולבדוק את העניין. <שרת המשפטים איילת שקד:> חצי שנה התלבטתי על זה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> התלבטת? <שרת המשפטים איילת שקד:> חצי שנה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נו, ו-? <שרת המשפטים איילת שקד:> בסוף הם שכנעו אותי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז תמתיני, איילת. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שכנעו אותך. אז אני מבקש שאת תשקלי את זה עוד פעם. כי באמת, אני אומר לך, גברתי שרת המשפטים, זה מסוכן מאוד. ואנחנו לא רוצים כל מה שהפרקליטות מבקשת. <שרת המשפטים איילת שקד:> אין בעיה. אוסאמה, תקשיב – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יש סנגוריה, יש בית-משפט עליון. למה את לא מביאה בחשבון – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אוסאמה – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – את העמדה של שופטי העליון? <שרת המשפטים איילת שקד:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> של כל השופטים? אני לא מדבר על – יכול להיות שבהריסת בתים, גברתי שרת המשפטים, יש שופטים ככה ויש שופטים ככה. אבל בעניין הזה, כל שופטי העליון – זו הלכה מושרשת, הלכה מושרשת, אני אומר לך. תלכי ותבדקי. אני הופעתי המון פעמים. עכשיו, אם זה עבודות שירות, אז בית-משפט לערעור יכול לשנות את זה למאסר. <שרת המשפטים איילת שקד:> אנחנו – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הנה, עכשיו בית-המשפט העליון בעניין של האנס – מה שמו? יעל גרמן – – <קריאה:> – – – נחמן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – תעזרי לי. שאתמול – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> יניב נחמן. <קריאות:> יניב – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נחמן. נחמן. <שרת המשפטים איילת שקד:> אני – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז במקום עבודות שירות, בית-המשפט העליון נתן לו שנה. אז למה משנים את החוק? כי החוק, הסמכות קיימת. אבל ידוע, ההלכה ידועה, כי בית-משפט לערעור – וזה צריך להשאיר. כי בכל זאת, היה בית-משפט של הערכאה הראשונה. סמוּטריץ, אתה גם היית עורך-דין, ואתה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סמוֹטריץ – בחולם. בשתי ערכאות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ובחולם. נכון. <קריאה:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני אומר: זה קיים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני, תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואני מבקש – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תגמור במילה סמוטריץ – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – משרת המשפטים באמת לעיין מחדש בעמדה שלה בחוק הזה. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני משוכנע שהשרה תשקול את דבריך. תודה רבה. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא – מוותרת. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – – <קריאה:> מוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – מוותר. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר. חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – – <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – מוותרת. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – מוותרת. חבר הכנסת אכרם חסון – מוותר. חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח. חבר הכנסת יהודה גליק – מוותר. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. חברת הכנסת רויטל סויד – חברת הכנסת רויטל סויד. <קריאה:> רויטל. רויטל – – – <קריאה:> אני מוותרת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> גברתי מוותרת. חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת. חבר הכנסת יואל חסון – מוותר ברוב טובו; חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת. אנחנו עוברים, אם כן – חברי חברי הכנסת, תפסו נא מקומותיכם, אנחנו מצביעים על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית-המשפט שלערעור), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 24 נגד – 15 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית-המשפט שלערעור), התשע"ו–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 24 תומכים, 15 מתנגדים. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא עוברת להכנה בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. <הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8 והוראת שעה), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1077); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו חוזרים כעת לסעיף מס' 14 בסדר-היום שלפניכם – הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8 והוראת שעה), התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. מציג את הצעת החוק שר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט. גם לאדוני אנחנו מזכירים שהשעה היא עשר בלילה. <רחל עזריה (כולנו):> מה זה עשר? עשר בלילה? – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נדייק; חברת מפלגתך ביקשה לומר שהשעה היא עשר בערב ולא עשר בלילה, אז אדוני יכול לקחת את הזמן. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> יש זמן, יש זמן. מאחר שאני עומד פה לעתים רחוקות, אני אנצל את הזמן במלואו. אני בטוח שחברי הכנסת יאהבו את זה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אם תשכנע אותם יותר מדי, אנחנו עלולים להצביע נגד, אתה יודע. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> שלום, ערב טוב לכם, אנחנו מביאים היום לאישור הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8 והוראת שעה). המטרה שלה היא גם להוריד את המחירים לצרכנים וגם להגן על הצרכנים. ההחלטה שיזמנו עברה תהליך מואץ כדי לחזק את ההגנה החוקית שאנחנו מספקים לרוכשי הדירות. הפרצות בחוק המכר לאורך השנים פגעו בציבור: היה היעדר שקיפות בחוזה, שהביא לעוגמת נפש ולנזק כלכלי, ורוכשים גם נדרשו לשלם מכיסם אלפי שקלים על מרכיב המע"מ, שנגבה מהקבלנים והוטל על הציבור. התיקונים שאנחנו מעבירים צפויים להגן על הציבור מפני תרמיות, גחמות, גם של אנשי מקצוע, גם של קבלנים, ולהביא לחיסכון של אלפי שקלים בעקבות הסרת מרכיב המע"מ מהערבות. החוק נועד להעניק הגנה לרוכשי הדירות במסגרת עסקאות, שעבור רוב הזוגות הצעירים הן העסקאות הראשונות הגדולות בחייהם, לפעמים הגדולות בחייהם אי-פעם, גם כאשר הם מאריכים ימים. לצרכן באופן טבעי אין יכולת השפעה על החוק, כיוון שהוא לא מנוסה, עומד מול קבלנים מנוסים ויש פערי מידע בין הצדדים, הכוח הכלכלי שלו יותר קטן, ולכן אין לו יכולת להתמודד. אני שמח להגיד שהצעת החוק מובאת לאחר עבודת מטה ממושכת של משרד הבינוי והשיכון, בשיתוף הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן במשרד המשפטים, ולמעשה אנחנו נגן על האנשים. אני רוצה לתת כמה דוגמאות כדי שתבינו במה מדובר. כאשר היו עושים, לדוגמה, חוזה, והקבלן מבקש אלפי שקלים סכום בלתי חוזר כתנאי לחתימה ולהרשמה, ולאחר מכן הזוג הצעיר מחליט שהוא הולך למקום אחר, הוא לא יכול להשתמש בכסף הזה יותר, הוא נגבה ממנו – דבר שנוריד; שטחי הציבור היו מנוצלים לכל מיני שימושים שהם לא בדיוק מה שמוגדר; חברות אחזקה או חברות ניקיון במשך שנים היו מקבלות חוזים מראש, הדבר הזה היה מושת על האזרחים – אנחנו נגביל את זה לתקופה קצרה, של שנתיים; מחייבים מפרט טכני – כאשר רשום נגיד סוגי ריצוף, קרמיקה או דברים דומים, נותנים שלושה סוגים, ויש סעיף קטן שקובע: לפי החלטת הקבלן. כאשר מגיעים לרגע המכריע ומקבלים משהו שלא ביקשו, רשום שם בקטן: לפי החלטת הקבלן. ודוגמאות כאלה מפה ועד להשלמת הדירה – כל הדברים האלה יוסרו. נוסף על כך אני רוצה לספר לכם שבערך 9 מיליארד שקל ישוחרר לערבות במסגרת חוק המכר ערבות הדירות, כיוון שעד היום אם קבלן היה צריך לתת ערבות על דירה שערכה מיליון שקל, הוא היה מכניס גם את מרכיב המע"מ, והיה צריך לתת ערבות על מיליון ו-170,000 שקל. המשמעות של העניין הזה היא תוספת של כ-9 מיליארד שקל בשנה – ערבויות. הדבר הזה שווה מאות מיליונים בכסף, ומאות המיליונים האלה התגלגלו על האזרחים. אנחנו מורידים את המרכיב הזה, כי ממילא המדינה גובה את זה פעם אחת וערבה לזה, לא צריך לתת על זה ערבות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> למה זה מחוקק כהוראת שעה? – תיקון מס' 8 והוראת שעה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני לא מכיר את הפרוצדורה, אבל ככל שאני יודע, ההוראה הייתה הוראת שעה, ולפי דעתי אנחנו עוברים לחקיקה. לכן, כשאני מסכם את כל העניין הזה, אני בטוח שכאשר נגיע למושב החורף, הכנסת תאמץ את הדברים, לאחר דיוני הוועדות המתאימות, ותעביר את זה בהקדם בקריאה שנייה ושלישית, אני בטוח שבתמיכתכם. אני ממליץ לחברי הכנסת להצביע פה-אחד בעד ההחלטה הזאת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לשר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים: תמר זנדברג – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח. חבר הכנסת אכרם חסון – מוותר. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת. חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חבר הכנסת יהודה גליק – מוותר. חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין מבקש לדבר. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <קריאה:> ביטן. <דוד ביטן (הליכוד):> מה? <קריאה:> למה נהיה – – –? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, אני ער לכך שאנחנו כאן ערים הרבה הרבה שעות ברציפות, אבל מצאתי לנכון לעלות לדוכן כדי לברך את שר הבינוי והשיכון על הצעת החוק הזאת. המהלך הזה הוא מהלך חשוב, הוא מהלך נכון, הוא מהלך ראוי. היחסים שבין רוכשי הדירות לבין הקבלנים אינם יחסים שוויוניים, צריך להבין את זה; לא מבחינת המידע, לא מבחינת ההתארגנות המשפטית לחתימת חוזה וכדומה, ולכן יש מקום למערכת שלמה של הגנות על הרוכשים ביחסים שבינם לבין הקבלנים. זה נכון מבחינת הצדק, זה נכון מבחינת הצורה של ההתנהלות של השוק, וזה נכון מבחינת מדיניות הדיור והשיכון הראויה. אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להביע ברכה נוספת; נעשתה עבודה רבה מאוד בשבוע האחרון בנושא ההתחדשות העירונית. התחדשות עירונית זה נושא שהיה בוועדה בראשות חבר הכנסת אלי כהן. אנחנו כולנו בעד התחדשות עירונית, אבל היו בהחלט חששות גדולים, שבמהלכים של התחדשות עירונית תהיה פגיעה בדיירים של דיור ציבורי ותהיה פגיעה משמעותית באוכלוסיות מוחלשות, וכל אלה יידרסו תחת גלגלי הרכבת של ההתחדשות העירונית. ובתהליך מאוד מורכב של הידברות, אנחנו הצלחנו להגיע להסכמות שמגינות בצורה מאוד רחבה על דיירי הדיור הציבורי, ונותנות גם מענה – אני חושב שזה מענה סביר – לקבוצות מוחלשות. גם משרד האוצר נותן לצורך העניין הזה תקציב, ואני רואה את זה כדוגמה של תהליך עבודה משותפת בכנסת, קואליציה ואופוזיציה, שמאפשר להגיע לתוצאות. גם על כך אני רוצה לברך. אנחנו בדרך כלל בכנסת מחדדים את הוויכוח, אז לפעמים חשוב גם לחדד את ההסכמות. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת אלי כהן – אינו נוכח אף הוא. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8 והוראת שעה), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? ומי נגד? הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30 נגד – 1 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8 והוראת שעה), התשע"ו–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 30 תומכים, מתנגד אחד ונמנע אחד. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יש טעות אצלי. התכוונתי להצביע בעד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת יחיאל חיליק בר מבקש לומר שהוא התכוון להצביע בעד, זה כמובן רק לפרוטוקול. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> וחברת הכנסת מרב מיכאלי אף היא מצרפת את תמיכתה בחוק לפרוטוקול. נכון, חברת הכנסת מיכאלי? אז אמרנו שהצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא מועברת לוועדת הכספים של הכנסת. אדוני סגן המזכירה, הודעתי לפרוטוקול – הכול בסדר. <הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 15) (סירוב לעבוד ביום המנוחה השבועי), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/654); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים כעת, בעזרת השם, לסעיף מס' 17; אנחנו קודם שינינו מעט את הסדר. סעיף מס' 17 בסדר-היום: הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 15) (סירוב לעבוד ביום המנוחה השבועי), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי, חברי, חברי הכנסת, אחרי יומיים עמוסים בוויכוחים, ובאמת במחטפים שהיו כאן, אני חייבת לציין שיש בי מעט שמחה, עם הצעת החוק הזאת, וגם הרבה מאוד סיפוק. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי חברי הכנסת, בעיקר במרפסות מסביב, בואו נכבד את הדוברת ונשתדל להקשיב לה. <עליזה לביא (יש עתיד):> ואת הכנסת, אדוני. נכבד את הכנסת, נכבד את עצמנו, נכבד את – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נכון. נשתדל להקשיב או לפחות לדבר בשקט. <עליזה לביא (יש עתיד):> נכון. ההצעה הזאת היא תיקון – בעצם, סירוב לעבוד ביום המנוחה השבועי – והיא אומרת דבר פשוט: זכות ליום מנוחה שבועי, שזה זכות אוניברסלית; לכל אדם מותר שלא לעבוד ביום המנוחה שבו הוא לא רוצה, לא מורגל, על-פי אמונתו, על-פי מנהגו – לא לעבוד בשבת, זכות שהיא חוצה מגזרים, חוצה עדות, חוצה דתות, זכות שמגיעה לכולן ולכולם. במצב הקיים היום במדינת ישראל, רשאי מעסיק לדרוש מעובד, מעובדת, שעובדים בשבת, מורגלים לעבוד בשבת – הוא רשאי לבקש מהם להמשיך לעבוד בשבת. אם זה יום המנוחה, זה יום המנוחה. אם זה עובדים לא יהודים, ביום המנוחה שלהם, ואם זה עובדים יהודים – ביום השבת. ואם לא, אם הם מבקשים שלא – להגיש תצהיר מבוסס שמלמד שהם למעשה לא עובדים בשבת, הם אנשים דתיים – צריכים לומר: אנחנו אנשים דתיים, ולכן אנחנו יכולים שלא לעבוד בשבת, כך מצווה אותנו דתנו. המצב הזה הוא מצב אבסורדי. למעשה, בעצם יש פה אפליה, אפליה כלפי ציבור שאינו שומר תורה ומצוות אבל מבקש שלא לעבוד בשבת – כל אחד ואחת, על-פי האמונה שלהם, על-פי ההבנה שלהם, הפרשנות שלהם, את יום השבת. יום השבת חזר לחברה בישראל בהרבה מאוד היבטים; גם סוציאליים, גם של זהות, גם של דיאלוג, באמת איך כל אחד ואחד רוצה לראות את השבת שלו. והאבסורד המאוד-גדול זה שעל-פי חוק במדינת ישראל, יש פה כפייה על אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות. בעצם אומרים להם: אתם חייבים לעבוד בשבת, ויש כאן אפליה. ברור לכולנו שאין בכך היגיון, ואנחנו בעצם מציגים את החוק הזה כאן לאחר דיון בוועדה, בוועדת העבודה והרווחה, בראשות היושב-ראש, אלאלוף, שפה המקום להודות לו ולצוות הוועדה על ההכנה לקריאה ראשונה. אי-אפשר להמשיך עם המציאות הזאת, שאנשים רבים נאלצים לשקר שהם לא עובדים בשבת, כדי שלא יפטרו אותם. כי במצב היום, מי שמבקש שלא לעבוד בשבת, ולא משקר, או מזייף, או עושה איזשהו משהו, למעשה יש זכות, יכולת, אפשרות, למעסיקים, למעסיק, למעסיקה – לפטר. רשימת המציעים שחתומים על החוק מלמדת אותנו שזה חוק שהוא חוצה מפלגות, חוצה קואליציה ואופוזיציה. אני רוצה להודות לשותפים שלי, חבר הכנסת מיקי זוהר מהליכוד, חבר הכנסת יונה מהמחנה הציוני, בצלאל סמוטריץ – היושב-ראש שלנו עכשיו – מהבית היהודי, ועוד. באמת מדובר פה בתיקון שהוא חוצה מפלגות ועמדות, דתיים ושאינם דתיים. זהו חוק סוציאלי, זה לא חוק דתי. חוק סוציאלי, ויש בתיקון החוק ההיסטורי הזה יכולת לגשר בין כל קצוות הקשת הפוליטית סביב אחת – באמת – מאבני היסוד שלנו: אדם על-פי אמונתו יכול שלא לעבוד ביום המנוחה שלו. אז אני רוצה באמת להודות – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> רוצים להצביע, עליזה. <עליזה לביא (יש עתיד):> סליחה? <יעל גרמן (יש עתיד):> רוצים להצביע. <עליזה לביא (יש עתיד):> אז זהו. אז אני רק רוצה להודות – אני רוצה להודות למי שעוזר, כי הדרך של החוק הזה, כמו שאת יודעת, חברתי חברת הכנסת גרמן – יש לו עוד דרך ארוכה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> ואת חתומה עליו, נכון. חברתי חברת הכנסת גרמן חתומה על החוק. קיצרתי, לא אאריך, ואני מבקשת את ההסכמה שלכם, את התמיכה שלכם. תודה רבה. <יעל גרמן (יש עתיד):> יש לך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. אנחנו עוברים כעת לרשימת הדוברים. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח. חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת. חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא, כמובן, הציגה לנו את החוק. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה נשמע כמו מכירת פומבית, היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מה אני אעשה? אגב, יש משהו, אני מוכרח להעיר, קצת לא מכובד. אנשים שנרשמים – אם הם לא נמצאים, שיבטלו את ההרשמה. לא צריך להקריא אותם כמו תוכי. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, לפעמים כשאנחנו נמחקים אין תיאום בין המזכירות לבין היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, בדרך כלל זו מערכת ממוחשבת. כשזה נמחק, אנחנו רואים את זה כאן, במחשב, אצל סגן המזכירה. אנחנו נזכיר את שמות חברי הכנסת, כך קובע התקנון: חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח. חבר הכנסת מיקי לוי – חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח. חבר הכנסת חיים ילין – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר. חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם משהו בעניין סדרי עבודת הכנסת, ואני אומר את זה לדעתי – חברי חבר הכנסת ביטן, אתה נמצא במליאה – חבר הכנסת ביטן, אני פונה אליך – – – <מירב בן ארי (כולנו):> הוא לא שומע. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חבר הכנסת ביטן, אני רוצה לפנות אליך. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת ביטן. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חבר הכנסת ביטן, אם זה בעניין התאגיד – אם זה בעניין התאגיד, אני מציעה שתדבר אתי אחרי. אני רוצה לומר לכם משהו. אני חושבת, יחסית יש כאן הרבה חברי כנסת. ויש חקיקה חשובה שמובאת. אני חושבת – אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני זקוקה לקשב שלך כאילו היית יושב-ראש ועדת הכנסת. יושב-ראש הקואליציה, אני זקוקה לקשב שלך. בוא נעמיד פנים שאתה עדיין יושב-ראש ועדת הכנסת ומקשיב לי גם. בסדר? <דוד ביטן (הליכוד):> אין בעיה, שומע. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה לבקש ממך – אנחנו דנו בקדנציה שלך כיושב-ראש ועדת הכנסת, אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על סדרי עבודת הכנסת, ואנחנו בסופו של דבר צריכים לשאול את עצמנו איך אנחנו נראים גם מול הציבור, באופן שבו אנחנו מנהלים מרתון חקיקתי אבסורדי, שלא באמת משרת את טובת הציבור, וגם לא משרת – אם מותר לנו להיות מודאגים ביחס למעמדה של הכנסת, אני מבקשת מכם, אני יודעת, יושבים כאן חברי כנסת רבים, וגם השר נמצא כאן, שמודאגים ממעמדה של הכנסת, גם בתפקידה החקיקתי וגם בתפקידה כמפקחת. אני מאוד מאוד מבקשת מכם, חבר הכנסת ביטן, חברי חברי הכנסת מהקואליציה, אני מבקשת מכם – אנחנו העברנו פנייה מסודרת ליושב-ראש הכנסת – בואו נשאל את עצמנו איך אנחנו מקיימים את עבודת הכנסת בצורה מכובדת, ראויה, שמשרתת את הציבור ששלח אותנו לכאן. תודה רבה לכם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת. חבר הכנסת אכרם חסון – אינו נוכח. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר. חבר הכנסת אלעזר שטרן – אינו נוכח. חבר הכנסת יהודה גליק – מוותר. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. חברת הכנסת רויטל סויד – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> נמצאת פה ומוותרת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – מוותרת. חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת. חבר הכנסת יואל חסון – חבר הכנסת יואל חסון – מוותר. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת. חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אף היא איננה נוכחת. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה. מה רשומים? לא נמצאים אצלי. חבר הכנסת יואב קיש – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל גרמן – מוותרת. אנחנו עוברים, אם כן, בשעה טובה, להצבעה על הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 15) (סירוב לעבוד ביום המנוחה השבועי), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 29 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון מס' 15) (סירוב לעבוד ביום המנוחה השבועי), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 29 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק נתקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון ולהכנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 183) (חישוב דמי לידה לפי ששת החודשים שקדמו ליום הקובע), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/655); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים בשעה טובה ובסייעתא דשמיא לסעיף הבא על סדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 183) (חישוב דמי לידה לפי ששת החודשים שקדמו ליום הקובע), התשע"ו–2016, של חברות הכנסת טלי פלוסקוב ותמר זנדברג, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק – שתי חברות הכנסת לא נוכחות. <מירב בן ארי (כולנו):> אני ניהלתי את הוועדה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> את ניהלת את הוועדה – זה לא עוזר לנו בקריאה ראשונה. היא חתומה? חברת הכנסת בן ארי, נראה לי שאת חתומה על החוק, את יכולה להציג אותו. אז תציג את הצעת החוק מי שתמיד מצילה את המצב, חברת הכנסת מירב בן ארי. כפי שאתם ודאי מנחשים, היא תציג אותה – – – <קריאה:> בקצרה. <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> קצירת. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, גם אני עייפה, אבל זה חוק חשוב, ואני באמת הייתי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אין ויכוח. אם לא היה מי שיציג, הוא היה יוצא מסדר-היום. <קריאה:> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אנחנו ממנים אותך. <מירב בן ארי (כולנו):> תדעו לכם שכבר שעה אני מסתכלת, ואני לא רואה את חברת הכנסת זנדברג ואת חברת הכנסת פלוסקוב, ואני אומרת לעצמי – מי יציג את החוק? לכן התגייסתי מייד למשימה. אבל אני אעשה את זה קצר. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 183) (חישוב דמי לידה לפי ששת החודשים שקדמו ליום הקובע) – חוק הביטוח הלאומי קובע כי דמי הלידה ליום הם שכרה הרגיל של העובדת. כיום השכר הרגיל מחושב לפי הסכום המתקבל מחלוקת ההכנסה של המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום הקובע – היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בשל היותה בהיריון – ב-90. מוצע להוסיף לחוק אפשרות שדמי הלידה יחושבו בהתבסס על ששת החודשים שקדמו ליום הקובע, ולקבוע כי שכר העבודה הרגיל של המבוטחת עשוי להיות אחד מאלה: או שזה הסכום המתקבל מחלוקת ההכנסה של המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום הקובע ב-90, כפי שקבוע היום, או הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת בששת החודשים שקדמו ליום הקובע ב-180, הגבוה בהם. אגיד לכם בקיצור: זה חוק חשוב מאוד, חוק חברתי, חוק שנותן אפשרות לבחור ומרחיב בעצם את ההגדרה שישנה היום בחוק. אני רוצה להודות לחברות הכנסת טלי פלוסקוב ותמי זנדברג על הצעת חוק חשובה וחברתית, וכמובן לקרוא לכם להצביע בעד. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חברת הכנסת מירב בן ארי. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים: חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת. חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח. חברת הכנסת מירב בן ארי – דיברה; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף? <קריאה:> אם עדיין לא השתכנעו, אני אדבר. אם עדיין לא השתכנעו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני יחליט. אני לא יודע אם הם השתכנעו או לא. אדוני מוותר – תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר. חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה להטריח את חברי הכנסת האחרים. אני חושבת שזה חוק מאוד חשוב. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – מוותרת. חבר הכנסת אכרם חסון – אינו נוכח. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר. חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. חברת הכנסת רויטל סויד – מוותרת. חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת. חבר הכנסת יואל חסון – נוכח, מוותר. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל בירן – מוותרת. חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת. אנחנו עוברים, אם כן, בשעה טובה ובעזרת השם, להצבעה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 183) (חישוב דמי לידה לפי ששת החודשים שקדמו ליום הקובע), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 183) (חישוב דמי לידה לפי ששת החודשים שקדמו ליום הקובע), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק נתקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים, התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/657); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים, בסייעתא דשמיא, לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים, התשע"ו–2016, של חברת הכנסת רחל עזריה וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת רחל עזריה. בבקשה. <רחל עזריה (כולנו):> איך אתה קורא בצורה כזאת? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כשהייתי ילד אמרו לי שבראש השנה מקציבים מכסה מסוימת של מילים ומי שגומר את זה נשאר בלי. כנראה הקציבו לי הרבה. גברתי, עשר דקות לרשותך. בבקשה. <רחל עזריה (כולנו):> כבוד היושב-ראש, כבור השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני מאוד שמחה להציג בפניכם את חוק הפיקוח על תזונה בריאה בצהרונים. אני התחלתי לעסוק בנושא הזה כשבדקתי מה ההבדל בין איך אנחנו מגדלים היום את הילדים שלנו לאיך אנחנו גדלנו בתור ילדים. הבנתי שבעצם יש שלושה נושאים מרכזיים: 1. הזמן; לנו כהורים יש הרבה פחות זמן מאשר היה להורים שלנו. הדבר השני זה המרחב; המרחב פעם היה מרחב של ילדים, היו הרבה פחות מכוניות, ובעצם אנחנו היינו בחוץ רוב הזמן. והדבר השלישי זה המזון – בתקופה שלנו אנחנו אכלנו בבית; הארוחה המרכזית הייתה בבית, הייתה בגנים ובבתי-הספר. היום הילדים שלנו אוכלים את הארוחה המרכזית שלהם בבית-הספר. אחוז הנשים המועסקות, אימהות לילדים קטנים, ב-20 השנים האחרונות, קפץ. הוא עלה ב-23%, והיום 75% מהאימהות לילדים קטנים הן מועסקות – אגב, אחוז הגברים, אבות לילדים קטנים שמועסקים, הוא 76%, כלומר השווינו את אחוז המועסקים שהם הורים לילדים קטנים מבחינה מגדרית. לכן הצהרון, שהיה פתרון קטן לאחוז מאוד מאוד קטן של נשים, מה שנקרא אימהות עובדות, היום הפך להיות ברור לחלוטין שכולם, כל הילדים בישראל, נמצאים בצהרון. מאות-אלפי ילדים נמצאים בצהרון, וזה אומר שהם אוכלים את הארוחה המרכזית שלהם בצהרון. מגיעים הביתה; מה אנחנו נותנים להם – חביתה וסלט? בקיצור, איך אנחנו יודעים מה הילדים אוכלים? אין לנו בעצם שום שליטה על מה שהילדים אוכלים. לכן על זה באנו לפקח, זה מה שהחוק בא לפקח עליו. כשהתחלתי לעבוד על החוק הזה גיליתי שהעניין הרבה יותר מורכב. מסתבר שהצהרון, אותה מסגרת מהשעה 14:00 עד 16:30 או אפילו 17:00, מסגרת שמאות-אלפי ילדים משתתפים בה, היא מסגרת שבכלל לא מוכרת על-ידי חוק במדינת ישראל, ובכלל, זו מסגרת שמתופעלת על-ידי מוסדות פרטיים או רשויות מקומיות, ואין בכלל שום דיאלוג בין הרשות המחוקקת, או בכלל, בין הדרגים בכלל המדינה, לבין הצהרונים. אין בכלל המילה צהרון. אז קודם כול היינו צריכים להגדיר את המילה צהרון; רק תבינו עד כמה החקיקה רחוקה מאוד מאורח החיים שלנו היום במדינת ישראל, והשינוי הדרמטי, שהתרחש ב-20 השנים האחרונות, שנשים יצאו לשוק העבודה, בעצם בכלל לא בא לידי ביטוי בחוק במדינת ישראל. אז פעם ראשונה ניסחנו את המילה צהרון, את המשמעות, אבל הדבר השני שהחוק הזה עושה, ולכן החוק הזה הוא מורכב – בעצם אנחנו מגדירים מה זה אוכל בריא. גם זה משהו שמאוד קשה להגדיר. זו הפעם הראשונה שבכלל יש בספר החוקים של מדינת ישראל ניסיון להתייחס לבריאות המזון לא רק מבחינה תברואתית אלא גם מבחינה תזונתית. זה חוק שהולך להשפיע על מאות-אלפי ילדים שאוכלים יום-יום בצהרון. תראו, היציאה לשוק העבודה היא אומנם הכרחית מבחינת השוק והמשק, והיציאה של נשים לשוק העבודה היא יציאה מבורכת, היא גורמת לכך שאנחנו נמצאים במדדים מאוד מאוד גבוהים גם ב-OECD וגם בבנק העולמי ומאפשרים לכלכלה ולמשק שלנו להיות טובים וחזקים. אבל מצד שני, מאוד קשה לנשים בישראל, וזה דבר שאני מרגישה שצריך לומר פעם אחר פעם. אנחנו גם יולדות הכי הרבה ב-OECD, וגם אנחנו אחת המדינות שבהן אחוז תעסוקת הנשים הוא מהגבוהים ב-OECD, בטח כשמסתכלים על תעסוקת נשים צעירות. ולכן, לדעתי, הדרך להתמודד עם האתגר הזה, שאנחנו גם יולדות הרבה וגם עובדות הרבה, הוא בשני אפיקים: האחד הוא שהמדינה תיקח הרבה יותר אחריות, גם בנושא של גילאי אפס עד שלוש, גם אחר כך בגיל הרך, שלוש-ארבע-חמש, גם אחר כך בבתי-הספר, גם בתכנון שיהיה מותאם לילדים כדי שהורים לא יצטרכו להקפיץ לבית-ספר. יש המון המון עבודה בתחום הזה, שבעצם המדינה צריכה לקחת אחריות. והדבר השני הוא לאפשר לבני-הזוג לחלוק ביניהם את האחריות לגידול הילדים. החוק הזה, בעיני, מצטרף לרצף של חוקים שבקדנציה הזאת אנחנו רואים ששותפים בהם חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, לעבודה מאוד מאוד משמעותית של התאמת החקיקה לשוק העבודה הנוכחי – גם בחוק ימי מחלה, שחוקק יחד עם חברת הכנסת מרב מיכאלי ועמיתי לסיעה חבר הכנסת רועי פולקמן; גם החוק הקודם שלפני רגע מירב בן ארי דיברה עליו, לגבי חישוב דמי הלידה, חופשת הלידה; גם בנושא של שעת ההורות, החוק שהעברתי במושב הנוכחי, שמאפשר לחלק את שעת הנקה – הפכנו אותה לשעת הורות – לחלק בין ההורים; וגם הנושא של ימי מחלה, וגם הנושא של ימי חופשה. הרבה מאוד עבודה להתאים את החקיקה למה שקורה בשוק העבודה, כשהשינוי הדרמטי הוא יציאה של נשים לשוק העבודה. זה מהלך מאוד מבורך. החוק הזה בונה מנגנון של פיקוח על-ידי משרד הבריאות בשיתוף פעולה עם משרד הכלכלה והרשויות המקומיות. זה מהלך לא פשוט, עבודה מאוד מאוד קשה ומתמשכת. לכן אני אפליג בפרק התודות, כי באמת נעשתה פה עבודה מאוד מאוד רצינית, ויש לנו עוד עבודה לפנינו. אז קודם כול, אני רוצה להודות לחברי הכנסת שחתמו על החוק הזה, ולעמיתתי איילת נחמיאס ורבין – וגם ליפעת שאשא ביטון, שלא נמצאת פה, עמיתתי לסיעת כולנו – על העבודה המשותפת, גם בכלל, על כל החקיקה הזאת, שמתאימה את החקיקה לשוק העבודה; למשרדי הממשלה: קודם כול למשרד האוצר ולשר האוצר משה כחלון, על התמיכה. החוק הזה יש לו עלויות, ויש תמיכה לנושא הזה. הדבר השני, למשרד הבריאות; הם עושים מאמצים עצומים כדי שהחוק יעבור. זה בכלל לא ברור מאליו, כי זה דורש מהם שינוי באופן העבודה הרגיל כדי לאפשר לחוק הזה לעבוד, ויש פה שיתוף פעולה הדוק ותמיכה גם של שר הבריאות ליצמן וגם של מנכ"ל המשרד; למרכז השלטון המקומי, שמגדילים ראש ומסייעים לחוק לקרום עור וגידים; כמובן, ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף, עמיתי לסיעת כולנו, שעברו בקרן רש"י והתבונה שלו מסייעים בקידום ופיתוח החוק; לצוות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, במיוחד לוורד קירו וענת מימון, שתי עובדות חרוצות, מקצועיות ורציניות, שהן גם אימהות, ואני ארשה לעצמי לומר: לביאות, שמסייעות בהכנת החוק ובקידומו. לפעמים אני מרגישה שיש פה רשת של אימהות, שבכל החקיקה הזו יודעת להסתער בכל מחיר ולעזור שהחוק הזה יעבור. וכמובן, אחרונים חביבים, היועצים המצוינים שלי: ישי ויסמן, אילה לונדנר ונתנאל דן, שנתנו את הנשמה במושב הזה, ומגיעה להם תודה רבה. כולם יחד שותפים למאמץ להעביר את החוק החשוב הזה, ואני מאוד מקווה שכולכם תצביעו בעד, ובאמת נאפשר לילדי מדינת ישראל לאכול אוכל בריא, ונקטין את התחלואה בעתיד, ובאמת אנשים יוכלו לחיות פה חיים טובים, כי נראה לי שבשביל זה באנו לכנסת הזאת. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת רחל עזריה. אנחנו עוברים כעת לרשימת הדוברים: חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח – איזה תחביב; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח. חברת הכנסת מירב בן ארי – גברתי רוצה, יש לה זכות. בשמחה עצומה. <קריאה:> מה עכשיו? <קריאות:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני מדברת דקה דווקא. <קריאה:> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> עוד פעם את? עוד פעם את? <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא, זה לא ייאמן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כי היא לא רוצה שיסתיים המושב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לילה אחד את ישנה שם בספות – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תגידי שאין לך חברים בבית. תגידי, תגידי לאומה. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש – תדע לך גם שאין פה שר, אז אני יכולה להמשיך לדבר כמה שאני רוצה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מאוד כדאי לך, מאוד כדאי לך לחדש לנו משהו. <קריאה:> יש שר, יש שר. <מירב בן ארי (כולנו):> אה, הנה, יש שר. אז ראשית, אני רוצה להודות לחברתי חברת הכנסת רחל עזריה, שמובילה את התחום הזה של ההזנה בצהרונים, ובכלל, עוד מהתקופה שהיית בעיריית ירושלים, סגנית ראש העיר. ואני רוצה לומר לך שכבר בקמפיין, כשהכרנו, וגם עכשיו – רגע, חבר הכנסת גליק, אתה יודע שאם יש משהו שאתה משפיע בו על כולנו זה בפרגונים. אז עכשיו אני מפרגנת לחברתי לסיעה שלקחה על עצמה תחום ופשט לא מרפה ממנו. ובכלל, אני רוצה לומר לך שכל הנושא של אימהות – ודיברת על לידה – אלו נושאים שלקחת אותם ואת עוסקת בהם יום ולילה, ממוקדת, אז באמת אני מפרגנת לך. לפני חודש חבר הכנסת גליק כתב עלי פוסט מאוד יפה – אני מפרגנת לך עכשיו – והוא אמר – הוא אמר – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני מפרגנת לך שכתבת עלי פוסט יפה – אין מילים, אין מילים. <מירב בן ארי (כולנו):> רגע, חברת הכנסת מועלם, תשמעי את הפואנטה. <קריאה:> תגידי רק מה הוא כתב עלייך, שכולם ידעו. <קריאה:> מירב, תגידי רק מה הוא כתב עלייך, שכולנו נפרגן לך. <קריאות:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני רואה שהמליאה התעוררה בזכות זה. אני לא אקריא את מה שהוא כתב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מירב, דיברת אתם על אוכל ועל – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני רק רוצה להגיד את הפואנטה של יהודה גליק. דב, תשמע, אני רוצה לומר משהו באמת חיובי. הוא אמר שפעם בחודש חבר כנסת לוקח מישהו ואומר עליו דברים טובים. אז אני מתחילה בסיעה שלי, ואז אני יוצאת להפוגה של שלושה חודשים, שבהם אני אחליט, בשלושת החודשים, למי לפרגן. אז עכשיו אני מפרגנת לחברת הכנסת רחל עזריה על פעילותה למען אימהות וילדים במדינת ישראל. זה דבר שהוא לא מובן מאליו. <קריאה:> מה את שורפת לנו את הזמן, מירב? <מירב בן ארי (כולנו):> עכשיו סיימתי. ותודה רבה לחברי מהאופוזיציה, שהם תומכים בי והם חברים שלי, ודואגים, כמו שחבר הכנסת שמולי אמר, שלא יהיה לי משעמם. אז תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מדהים שלא תרמת דבר בנאום הזה. <קריאות:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – גם לרחל עזריה וגם – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת בן ארי – חברת הכנסת בן ארי, אנחנו נפנה למנכ"ל הכנסת ונבקש לאשר מלון גם לפני השעה 23:00. <מירב בן ארי (כולנו):> לא, זה לא קשור. זה לא קשור. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח. חבר הכנסת חיים ילין – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא מבקש לדבר. חברים, נא לא לדאוג, יש גם שאילתות לסגן שר הביטחון. <קריאה:> חברת הכנסת בן ארי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני בא כדי לתמוך בחוק, זה – 1. הוא חוק חשוב מאוד, והייתי רוצה בהמשך להכניס עוד כמה דברים שהם תוספות, ועליהם אני אדבר. וזה בא מניסיון. הייתה לי שאילתה פה, לשר החינוך, ענה לי סגן שר החינוך, על מקרים שהיו בטייבה – היו שני מקרים בטייבה שהגיע לילדים בציל"ה אוכל רקוב. חד-משמעית. הוא צולם, והיו על זה כתבות. ומה שמעניין – ואלה התוספות שאני הייתי מבקש שיהיו בפנים – השאלה היא: למה האוכל לא בסדר? זה אוכל מבושל, חם, ארוחה חמה. התשובה הייתה: עשינו בדיקה והוא עומד בדרישות התקן. השאלה שלי הייתה: איפה עשיתם את הבדיקה, במקום ההכנה? במטבח? במקום הייצור? או במקום שאתם מעבירים? כי בדרך הוא עלול להתקלקל, כי לפעמים גם במה שמובילים, הרכבים שמובילים בהם, הם לא בסדר, ואז זה מגיע. לכן הייתי רוצה בתוכו, אם אפשר גם – וזה בוועדות, וכנראה אני אשתתף בדיון בזה בוועדה – להביא בחשבון מרחק מקסימלי של הובלה, ולא לסמוך על זה שכל פעם יש מפקח או פקח שיבוא ויבדוק אם הרכב תקין, אם הוא מתאים או לא מתאים. בכך גם אפשר לפזר בעניין העבודה. לא משנה, אני לא רוצה לפגוע במי שירצה להיכנס או להתחרות במכרז; הוא יכול, אבל או שישכור או שיקים באזור שבו הוא מספק את האוכל, וכך אפשר להביא את האוכל הבריא, וגם התקין, שאינו מקולקל, ובזה גם נדאג גם לילדים, וגם לאוכל, ומבחינתנו אנחנו לא נפגע באף אחד, וזה חשוב. הייתי רוצה – אני רואה איך את מסתכלת עלי, שאת בעד הכיוון הזה, וזה לטובת כולם. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת חאג' יחיא. חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני עבדתי על החוק הזה עם רחל ואני מתכוונת למצות את זכותי הדמוקרטית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> גברתי, אנחנו בשמחה רבה מעניקים לך שלוש דקות תמימות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך מאוד, חברי חברי הכנסת מוחים במידה מסוימת. אני רוצה להודות לחברתי רחל עזריה, שלקחנו את הנושא הזה. אני חושבת שזה בסך הכול שלושה או ארבעה חודשים מאז התפוצצה הפרשה של המזון הפגום בצהרונים, וכהרגלך לקחת, כמו שאת לוקחת כל דבר, במלוא הרצינות. אני חושבת שעוד נכונה לנו דרך ארוכה. הדיונים בוועדת העבודה היו דיונים לא פשוטים, אף-על-פי שבניצוחו של חבר הכנסת אלי אלאלוף הדברים רצים, וזה באמת היה לנו מאוד מאוד חשוב. אני חושבת שאנחנו נצטרך לדון גם בנושא הצהרונים הפרטיים, שזה דיון מורכב. ורחל, אני רוצה ללמד אותך משהו: כשמפרגנים לך בטוויטר, תעשי "ריטווייט", לא מספיק "לייק". תודה רבה. לילה טוב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת. חבר הכנסת אכרם חסון – אינו נוכח. חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח. חבר הכנסת יהודה גליק – מוותר. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. חברת הכנסת רויטל סויד – חברת הכנסת רויטל סויד – מוותרת. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת. חבר הכנסת יואל חסון – מבקש לדבר. יש לך כובע? אדוני עולה בלי כובע? <מירב בן ארי (כולנו):> מה קרה? מה קרה? <ענת ברקו (הליכוד):> יואל חסון, אתה משבש לנו את המליאה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני, שלוש דקות לרשותך. בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> תתחיל בפרגון ליהודה גליק. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תפרגן גם לי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה לעשות? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תמיד מפרגנים רק לקואליציה, ואנחנו פה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> ליהודה גליק, לא לי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> קודם כול, אם הייתם יודעים מה חבר הכנסת בר עושה עכשיו – אני, כמי שמבין מה הוא עושה, מבין כמה זה קשה, אז תמשיך ותהיה מרוכז, שלא תבלבל בשמות. <יהודה גליק (הליכוד):> הוא בטח עושה "ריטוויט". <יואל חסון (המחנה הציוני):> שלא תתבלבל בשמות. <מירב בן ארי (כולנו):> מה הוא עושה? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> רודף אחרי פוקימונים? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת בן ארי, אני רוצה שתקשיבי היטב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בואו בכל זאת קצת נשמור על רצינות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני באמת ברצינות, דווקא בשעה הזאת, רוצה להתייחס להצעת החוק החשובה הזאת, ואני אומר את זה דווקא כמי שהוא יחסית אבא צעיר – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אב צעיר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> סליחה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אב צעיר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תגיד, אתה תתקן אותי כל היום? מה יהיה? מה זה, צנזורה חדשה? היה סעיף בחוק ההדחה שמדבר על תיקונים? אתה אולי רוצה להגיד לי מה לומר, אדוני? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נבחן את איכות לימודי הליבה שלך, אפרופו אתמול. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אחרי 90 פעמים שתיקנו אותך – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אולי השלב הבא יהיה ש-איך שאני אעלה אני אקבל נוסח לנאום מחבר הכנסת סמוטריץ. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מבטיח לשקול את הצעתך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> משהו על בצלאל – אתמול כל תוצאה שהייתה הוא אומר: 21 בעד; לא משנה מה התוצאה, הוא אומר: 21 בעד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ואתם תיקנתם גם אותי בצורה פבלובית קצת, נכון? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> יואל, אל תיתן להם שום מחשבות נוספות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את צודקת, עאידה. את כל כך צודקת. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תעשה לי טובה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את כל כך צודקת. אז אני אנסה בכל זאת לומר, כמי שהוא אב צעיר – בוודאי יחסית אליך, אדוני היושב-ראש – – <נורית קורן (הליכוד):> לא, הוא אב צעיר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – לעידו הקטן, שיתחיל בספטמבר, בעזרת השם, להיות בגן, אני באמת – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> הוא כבר הולך, אדוני? פה, בבית הזה נורא מתייחסים לילדים שמתחילים ללכת או לא מתחילים ללכת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה זה הולך? הוא רץ, הוא כבר רץ. מה זה הולך? הוא כבר רץ. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – אתם מכניסים לכנסת 35 נשים. <קריאה:> הוא הולך לגן עוד מעט – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל אני אומר שאני חושב שיש נקודת זכות לכל חברי הכנסת שיושבים כאן, שבאמת דווקא בשעה הזאת מחוקקים חוק שהוא מסוג החוקים שבאמת אמורים להשפיע על אנשים ביום-יום. חברים, רמת התזונה של הילדים שלנו בגני-ילדים היא בעייתית מאוד, ואני אומר את זה בצורה עדינה. ראינו תחקירים לאורך השנים האחרונות שבהם נחשפה איכות האוכל, נחשפו בבדיקות כל מיני נתונים – בדיקות קשות מאוד, אוכל לא בריא כל כך לילדים, וגם לא כל כך נקי. ולכן הצעת החוק הזאת היא חשובה בעיני. ועם כל זה שאנחנו בשעה מאוחרת ורוצים לסיים וללכת הביתה, כי יש לנו גם מחר יום ארוך, אני רוצה לברך אותך, חברת הכנסת עזריה, שהרמת את הכפפה הזאת, ובאמת לקוות שהצעת החוק החשובה הזאת תצליח ליצור את הפיקוח הנדרש על המזון, שאנחנו כהורים בטוחים שהילדים אוכלים, ואוכלים בסדר, ובבית מקפידים כל כך, אבל שולחים אותם החוצה לגן ולא יודעים מה הם אוכלים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ולכן, הצעת החוק הזאת היא חשובה ומשנה מציאות להורים וגם לילדים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תמשוך קצת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> יאללה. <מירב בן ארי (כולנו):> כל הכבוד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ורציתי בהזדמנות הזאת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> רגע, אדוני, נגזל לי זמן. <יהודה גליק (הליכוד):> עזוב את הילדים, תראה איזה עוגיות נותנים לח"כים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> רציתי בהזדמנות הזאת, חברי חברי הכנסת, לקרוא לכם כמה שירים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא לא, חבר הכנסת יואל חסון, תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> סתם להלחיץ את יושבת-ראש סיעתי. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מודים לך מאוד על הדברים. אני מתנצל אם נפגעת מהתיקון, חלילה. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת. אנחנו נעבור, אם כן, בעזרת השם, להצבעה על הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים, התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים, התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 30 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 22) (שירותי העברת נפטרים), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/658); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 22) (שירותי העברת נפטרים), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת מרב מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת מרב מיכאלי. אותך אני לא מתיימרת לתקן. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מה אותי? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני לא מתיימרת לתקן. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני, חברותי, חברי חברי הכנסת, יום גדול, אני חייבת להגיד. בהמשך לדברים שסיפרה כאן רחל קודם על הדברים שאת חושבת שאת באה לעשות איזה משהו טריוויאלי, קטן, לא סיפור לתקן, ואת מגלה שדרכת בתוך קן צרעות שפשוט הן נפוצות לכל עבר ועכשיו לכי תאספי אותן, כך מצאתי את עצמי, אדוני היושב-ראש, בשלל ישיבות על גבי ישיבות, בפורומים עצומים, של 15, 16, 17, הרבה מאוד גברים, עם הרבה סוגי כיפות וזקנים, קצת נשים, ובאמת דיונים אין-ספור, איך נפתור את הבעיה. <יהודה גליק (הליכוד):> פספסתי, מה אמרת על גברים עם כיפות וזקנים? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כל מיני, אמרתי; כל מיני – גברים – עם כל מיני זקנים. ג'ינג'ים לא היו שם. כולם התכנסו בשביל לנסות לפתור את הדבר הכאילו, על פניו, כל כך בסיסי הזה, שאם חלילה וחס נפטרת בבית, בשעות שבהן חברה קדישא אינה עובדת – שזה אחר הצהריים המאוחרים, הלילה, שבת וחג – אין מי שיפנה את הגופה מהבית, רחמנא ליצלן. עכשיו, לא צחוק, חברות וחברים, זה לא צחוק. מדובר באנשים במצוקה איומה ונוראית. אם את במרכז העיר אז עוד איכשהו תמצאי אמבולנס פרטי שיגבה ממך 5,000–6,000 שקל על התענוג, אבל אם את ביישוב יותר מרוחק אז יש מצב שגם לא תמצאי אחד כזה. קיבלתי סיפורים הזויים שאנשים, אחרי כמה שעות התחילו לתת להם עצות בטלפון: שימו אותה בחדר נפרד, על הרצפה, תפעילו מזגן – דברים מצמררים. אבל מסתבר שזה באמת לא כל כך פשוט – לוודא שלא יהיה חילול שבת. אלה מכם בעלי הזיכרון באמת המיטיב-לכת יזכרו שהיה פה עימות ביני לבין חבר הכנסת גפני – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ניהלתי את הישיבה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> ניהלת את הישיבה. – – שאמר: בהצעת החוק שלך כתוב חילול שבת, ואני אמרתי: לא כתוב חילול שבת. ובכן, אני שמחה להניח את דעת כולם וכולן: הפתרון נחלק לשניים; חלקו מוסדר בתקנות הביטוח הלאומי – ואני רוצה להודות באמת מקרב לב לאנשי הביטוח הלאומי באופן כללי, וספציפית לשלומי מור ולצביקה כהן, שבאמת העניין הזה מוסדר בתקנות. קודם כול, בכלל, יהיה פה סידור יותר גדול. צריך לתת כבוד גדול למשרד לשירותי דת, חברות וחברים, גם לשר, גם לכל הצוות שלו, שמייד אני אפרט – הולך להיות מוקד, מוקד 120, שבכל מקרה של פטירה אפשר יהיה פשוט לצלצל אליו, ויכווינו אותך למקום הנכון, למי שיהיה הבן-אדם או הצוות או הגוף הנכון לטפל בבעיה. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – בגוף. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בגוף, לא בגופה, מר גליק, בחייך, זה הבדל מאוד – באמת. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – מספר – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זה מספר יוצא מן הכלל, צריך להגיד – לא שלי, של המשרד לשירותי דת ושל פורום חברה קדישא, גם כן גוף יוצא מן הכלל, שהיה לנו אתו שיתוף פעולה מדהים. באמת, ציבור שעושה – זה הביטוי שאני לא כל כך מחבבת – עבודת קודש, לא כי אני לא מכבדת עבודת קודש, להפך, אלא כי העובדות האחרות כבודן במקומן מונח. בקיצור, יהיה מוקד 120, יצלצלו אליו בכל מקרה של פטירה, והוא כבר ידאג לנווט את זה למי שייקח את הגופה מהמקום לאן שצריך, והכי חשוב – בלי לשלם על זה, חברות וחברים, כסף. כי החוק במדינת ישראל קובע שכל עלות הפטירה והקבורה היא על חשבון המדינה. מה שאנחנו מביאות ומביאים לפניכם הערב זה את החצי של זה, וזה איסור בחוק על אמבולנסים פרטיים, על גופים שהם לא מטעם המדינה – על הגופים האלה יש איסור לנצל את הרגע הזה, גם אם הם מגיעים למקום הפטירה, יש עליהם איסור למכור כל מיני שירותים נוספים, שהם אלה שהופכים את זה להוצאה של אלפי שקלים למשפחה. אז לסיום, ברשותכן וברשותכם, אני רוצה להודות לשר לשירותי דת דוד אזולאי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> איך פותרים את חילול שבת? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> חילול שבת נפתר על-ידי זה שכמובן זה נעשה על-ידי לא יהודיות ולא יהודים, אבל שכן עוברים הכשרה על-ידי חברה קדישא ועל-ידי סמכויות הלכתיות איך לטפל בגופה כמו שצריך. אבל הם יהיו מועסקים בעצם על-ידי עמותות שיש להן רישיון לקבור, והם מבצעים עבורם את העניין – עניין סך הכול לא כל כך מורכב, למותר לציין, והיו דברים מעולם, רק זה לא היה מוסדר, ועכשיו לשמחתי זה מוסדר. אז תודה לשר דרעי; תודה למנכ"ל המשרד לשירותי דת עודד פלס, לצוות המשרד, וספציפית ליועצת המשפטית אילנה מזרחי; לביטוח הלאומי הודיתי; לפורום חברה קדישא, לעומד בראשו, היושב-ראש מנלה, ולסמנכ"לית המהממת, אורית מסמי; לוורד מהלשכה המשפטית של ועדת העבודה והרווחה, על עבודה לא פשוטה; לארז מלול, יועץ החקיקה; לנילי ברוש, שכולנו זוכרות ואוהבות, בעודה בחופשת לידה, אם כבר אנחנו פה ברצף של חוקים רלוונטיים לענייני המעמד האישי; לכל האנשים ממשרד הבריאות, ממשרד האוצר, ממשרד הרווחה וממשרד המשפטים. תראו כמה ציבור הייתה צריכה לעבוד על הדבר הזה; וכמובן, לצוות המדהים שלי, היועצות והיועצים שלי, שכל פעם מחדש כינסו את כל הישיבות האלה, בין השאר גם את זה הם עשו – הדוברת שלי נעמה, ניר, היועץ הפוליטי, ומיכל גרא-מרגליות, היועצת הפרלמנטרית הוותיקה והמצוינת. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. אני סוגר את רשימת הדוברים. מאחר שאיש לא נרשם לדבר, אנחנו עוברים כעת להצבעה על הצעת חוק שירותי הדת היהודיים. <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה הצבעת לפני שאני הודעתי על סגירת הרשימה? <קריאה:> מה להצביע? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת מיקי לוי מבקש לדבר. אני חושב שאני סגרתי את הרשימה לפני שהוא הצביע, אבל לפנים משורת הדין אני אתן לך לדבר. <דוד ביטן (הליכוד):> מיקי, בחייך, נו. <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה שמדובר על גופות, אתה רוצה שקילר כזה, שהיה ניצב במשטרה, לא ידבר? <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת, עליתי לכאן לא לדבר על החוק הזה אלא כדי לנצל את זכותי. השר לוין, בבקשה, תשומת לבך. לקחתי יחד עם חברנו אילן גילאון את מה שהגשת בשנה שעברה, הצעת חוק בנושא עמלת הנפטרים. מכיוון שאתה שר ואתה לא יכול לטפל בזה, אז לקחתי עלי את הטיפול בעניין הזה. חברי הכנסת, מי שלא יודע, אדם שנפטר מן העולם הזה ויש לו חשבון בנק, הבנק לוקח מהקרובים שלו עמלה על הכסף שנמצא בחשבון הבנק – כ-0.5%. זה יכול לנוע מכמה מאות שקלים, ולהגיע לאלפי שקלים – תלוי כמה נשאר באותו חשבון בנק של אותו נפטר. פנינו למפקחת על הבנקים, והיא אמרה: צריך לבדוק את הצוואה, צריך עורכי-דין, וצריך את כל המערכת, והשד יודע מה. החלטתי לא להרים ידיים, יחד עם אילן גילאון שלחתי מכתבים לכל מנהלי הבנקים. הפרגון הוא לך, כי אתה התחלת בעניין זה – זה לא רעיון שלי, אני רק המשכתי אותו. אתה הגשת את הצעת החוק, הצעת החוק נתקעה ונכשלה, אבל גם המפקחת על הבנקים השיבה לנו שאי-אפשר לעשות דבר. אחרי מאמץ מרוכז של שלושה חודשים מול כל מנהלי הבנקים הודיע לי היום המנכ"ל – לי ולאילן, כמובן, אני מתנצל – הודיע לנו מנהל בנק הפועלים מר פינטו, שבנק הפועלים, ביוזמתו, בחר להסיר את העמלה הזאת, עמלת נפטרים, מה שנקרא, מבעלי חשבון שנפטרו מן העולם הזה, ולא לקחת שום כסף מבני המשפחה. אבל זה בהחלט מראה שכשאתה נחוש, ונלחם באמת בעוולות כאלה, אתה יכול לתקן עולם מתוך הבית הזה, בלי הבדל קואליציה או אופוזיציה. אז הפרחים – לך, השר לוין. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. אנחנו עוברים, בשעה טובה ובעזרת השם, להצבעה על הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 22) (שירותי העברת נפטרים), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? ומי נגד? חבר הכנסת חסון, תיזהר שלא יעוף לך הכובע בריצה. הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 22) (שירותי העברת נפטרים), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 30 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הצעת חוק הגנה על בתי-עסק (ימי המנוחה), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/658); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו בסעיף האחרון שעל סדר-היום – בחקיקה: הצעת חוק הגנה על בתי-עסק (ימי המנוחה), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת יגאל גואטה וקבוצת חברי הכנסת, לקריאה ראשונה. חבר הכנסת יגאל גואטה יציג את הצעת החוק במסגרת זמן שלא תעלה על עשר דקות. עשר דקות לרשותך, אדוני. בבקשה. <יגאל גואטה (ש"ס):> לא, דקה, יותר מדי. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, בעצם הצעת החוק הזאת של הגנה על בתי-עסק היא השלמת הפאזל של הצעת החוק של עליזה לביא, עם תיקון לחוק שעות עבודה ומנוחה. עשינו את אותו דבר על בתי-העסק, שלא יוכלו להכריח אף אחד לפתוח את העסק בשבת בניגוד לרצונו. מי שרוצה – יפתח; מי שרוצה – לא יפתח. באמת, הצעת חוק, אני חושב, חברתית ממדרגה ראשונה, שגם נותנת כיוון שלא ישתלטו אחד על השני; מי שרוצה יעשה כך, מי שרוצה יעשה כך. אין פה שום כפייה משום צד, ואני חושב שההצעה הזאת חשובה מאוד. מירב, עד מתי אני אצטרך לדבר בקשר למלון? <מירב בן ארי (כולנו):> לא, הכול בסדר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני. <יגאל גואטה (ש"ס):> אז תודה רבה לכולם, לכל העוזרים והמסייעים: ליועץ החקיקה שלי עורך-דין שמעון גיגי, ולעוזרי המסור נתי מור-יוסף; ליושב-ראש הוועדה אלי אלאלוף, ולחברת הוועדה מירב בן ארי, שלא הייתה אפילו ישיבה אחת בנושא הזה; למשרד הכלכלה, למשרד המשפטים, ותודה רבה רבה לדוד ביטן, יושב-ראש הקואליציה, שלא עשה כלום כדי לתקוע את החוק הזה. תודה רבה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה מאכזב אותם. <קריאה:> אתה חייב – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת יגאל גואטה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הגנה על בתי-עסק (ימי המנוחה), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת גואטה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – שוב למקומך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה מבקש לדבר? חבר הכנסת יואל חסון מבקש לדבר. <קריאה:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סגרתי את רשימת הדוברים. <יגאל גואטה (ש"ס):> יום מיוחד ביום השבת, שזה יום – – – <מירב בן ארי (כולנו):> שמעת? שבת. <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם משהו שאני מרשה לעצמי לומר רק בשעה הזאת. אני גם לא מתכוון להיסחף יותר מדי, אבל אני חושב שצריך להגיד מילה של זכות לשר יריב לוין, שיושב כאן אתנו במליאה. אני אומר את זה עכשיו בשיא הרצינות, חברים. אני אומר את זה בשיא הרצינות. אני לא רואה את זה כמובן מאליו. השר לוין הוא שר שמעריך ומוקיר ומבין את עבודת הכנסת כשר בממשלה, נמצא כאן בדיונים עם חברי הכנסת גם כשהוא לא צריך, וגם כשהוא לא חייב, ודאי עושה את תפקידו לפעמים – מה זה לפעמים, תמיד – יותר מדי טוב כשר המקשר בין הממשלה לכנסת. אני רואה בזה תעודת זכות לך כפרלמנטר, שהיית פרלמנטר מצטיין, ואתה גם היום יודע להעריך את הקשר בין הכנסת לממשלה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> יואל, איזה חוק הוא מעביר לך? <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואני לא רוצה להמשיך יותר מדי – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רציתי לומר שעכשיו שלושה חודשים אין ועדת שרים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – כי אני לא רוצה לפגוע בקריירה הפוליטית של יריב לוין. אני אגיד רק דבר אחד: אם הייתי יכול לפנות לחברי הליכוד ולומר להם, חבר הכנסת ביטן: בבקשה אל תבחרו ביריב לוין לכנסת, הוא יריב קשה מדי עבורנו. תודה רבה. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מה זה הצעה לסדר? <נחמן שי (המחנה הציוני):> היושב-ראש, תנעל את הישיבה, כבר הידרדר פה השיח. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מה זה? <קריאה:> יש שאילתות. <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נאזם. אני לא מאשר הצעה לסדר, אדוני. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מה זה לא? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בשעה כזאת, ולא על רקע הרצינות. <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים כעת להצבעה על הצעת חוק הגנה על בתי-עסק (ימי המנוחה), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? ומי נגד? הצבעה מס' 23 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנה על בתי-עסק (ימי המנוחה), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה רבה. היה טוב. <קריאות:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 28 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אנחנו סיימנו, בשעה טובה, את החקיקה להיום. <שאילתות ותשובות> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים כעת לשאילתות לשר הביטחון. ישיב לנו בשמו אדוני סגן שר הביטחון, אשר יתפוס את מקומו. ראשונת השואלות – שאילתה מס' 356: הקלה בקבלת אחוזי נכות לחיילים נכי צה"ל, של חברת הכנסת ענת ברקו. גברתי, מן המקום, תקריא מילה במילה את השאילתה, מתוך נוסח הדף. מדוע גברתי הולכת רחוק כל כך? <ענת ברקו (הליכוד):> כדי לראות את זה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כדי לראות, טוב. זה טוב מאוד. טוב מראה עיניים. <356. הקלה בקבלת אחוזי נכות לחיילים נכי צה"ל> <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד סגן השר, חיילים נכי צה"ל שלחמו בהגנה על המדינה מעלים טענות קשות על התמודדות עם קשיות העורף של המערכת בדרכם לקבל אחוזי נכות. ברצוני לשאול: מה ייעשה להקלה על נכי צה"ל במלחמתם בביורוקרטיה הקשה שהם נתקלים בה בפנייתם כדי לקבל את אחוזי הנכות? בהרבה מאוד מקרים, מעבר לצלקות הפיזיות על גופם הם גם נושאים את הצלקות הנפשיות של המאבק הזה לאחר הפציעה. תודה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לומר שאף אחד לא נהנה למשוך ולא לתת תשובות בזמן. אני יכול לומר לכם שאגף השיקום במשרד הביטחון עושה מאמצים גדולים ורבים לשפר את השירות. בחלק מהמקרים שבהם תקופת ההחלטה לגבי קביעת אחוזי הנכות היא ארוכה יותר – מדובר במקרה מורכב, שמצריך לקבל מידע מוקדם מכמה וכמה גורמים, בעיקר מקופות-החולים, מבתי-חולים ומעוד מקומות, איסוף הנתונים לוקח זמן, ולא תמיד הגופים האלה נענים במהירות. הדברים לא תלויים לחלוטין באגף השיקום. אני יכול לומר שבכל המקרים שבהם הפציעה הייתה בבירור בקשר ישיר ללחימה, נפתח מסלול ירוק, ונכים כאלו אושרו מיידית, ובתוך כמה ימים קיבלו אישור מאגף השיקום. במקרים שבהם, כפי שאמרתי, הפגיעה הייתה מורכבת, או שהיה חשש שאולי יש מחלות קודמות, היה צורך באיתור נתונים נוספים. אני יכול לומר לכם שבשבועות האחרונים קיימתי כמה דיונים עם אגף השיקום. אנחנו גם פתחנו מסלול לבירור וקבלת פניות מציבור הנכים. אנחנו עונים ממש במהירות רבה על פניות שמגיעות אלינו, כך שאם יש עדיין מקרים נקודתיים שלא הגיעו אלינו, ויש צורך בכך, אני אשמח לענות. לבקשת היושב-ראש, אני ממש לא קראתי את התשובה, הכול נאמר בעל-פה ובמהירות, כיוון שכולנו עייפים, בטח אלה שאתמול בלילה ישנו שעה או שעתיים בלבד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. גברתי רוצה שאלת המשך? <ענת ברקו (הליכוד):> אני רוצה לומר משהו. אני מודה לך על התשובה המפורטת, אדוני סגן השר. אתה יודע, היה דיון באחת מוועדות הכנסת, ונכי צה"ל התלוננו שמתייחסים אליהם כאל לקוחות, ואפילו לא קוראים להם נכי צה"ל. מה שחשוב, גם מעבר לטיפול, זה הגישה והרגישות לאנשים הללו, שבאמת נתנו כל מה שהם יכולים למדינה הזאת. וצריך שהליווי יהיה בכפפות של משי, כדי להקל עליהם גם את התהליך של ההכרה בנכות, קבלת הזכויות שלהם, מיצוי הזכויות שלהם, וגם במגע עם המערכת, שלא תהיה כל כך קשה ומכבידה, ומבחינתם גם עוד סוג של פציעה. תודה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני מסכים לכל מילה שאמרת. אני יכול לומר שאני יודע שנעשות הרבה מאוד פעולות כדי לשפר את השירות, כדי לשפר את היחס ולתת תשובות מהירות, באמפתיה הנדרשת. בסופו של דבר אנחנו בני-אדם, קורות תקלות, אבל אני יכול לומר שבאופן כללי, עם כל הביקורת שיש על אגף השיקום – ויש ביקורת מדי פעם – אני גם שומע הרבה מאוד שבחים מנכי צה"ל על טיפול מסור, נאמן. גם זה קיים. כפי שאמרתי, אגף השיקום ימשיך לפעול ולעשות כל מאמץ לשפר את השירות שהוא נותן, כי באמת, אני מסכים לכל מילה: פצועי ונכי צה"ל מסרו את גופם ממש לטובת עם ישראל, לטובת ארץ-ישראל, ודאי שאנחנו מצווים לעשות הכול – ואני אומר הכול – הכול – כדי לסייע להם במאבק החדש שהם פותחים לאחר סיום המלחמה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אנחנו עוברים לשאילתה מס' 246: כניסת שב"חים לישראל, של חברת הכנסת מרב מיכאלי, אשר תקריא. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני חושב שזה 426. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 426, מחילה. <426. כניסת שב"חים לישראל> <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני. אדוני סגן השר, לילה טוב. דרך פרצה בגדר קו התפר בפתחת-רמאדין, שסמוכה לבני-שמעון, נכנסים אלפי שב"חים, חלקם מעורבים – כבר הוכח – באירועים ביטחוניים ובתאונות דרכים. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – למה, חרף המצב ופניות חוזרות, טרם נסגרה הפרצה בגדר? 3. מה עוד צריך לקרות כדי שהיא תיסגר? 4. מה ייעשה בעניין? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> 1–4. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן, הפרצה שהוזכרה בשאילתה ידועה, מוכרת. אני יכול לומר שכוחות צה"ל, בשיתוף משטרת ישראל, מקיימים כל העת פעילות גלויה וסמויה שמטרתה לסכל את מעבר השב"חים ולשמור על ביטחון היישובים – הם כמובן מחויבים למשימתם ופועלים כדי לקיים ולשמר את הביטחון לאורך זמן. בין היתר מבוצעת פעילות מבצעית בקו התפר, הכוללת תגבור סדרי כוחות והרחבת הפעילות כנגד תופעת השב"חים. בשנים האחרונות הושקעו בתיקון מקטע הגדר הזה בין תרקומיא למיתר משאבים רבים, אולם, לצערנו, הפגיעות חזרו ונשנו. בעקבות הפגיעות הנ"ל, הוחלט להקים בתוואי הגדר מכשול מסיבי במרחב שבין תרקומיא למיתר, שייתן מענה טוב יותר להתמודדות עם ניסיונות הפגיעה בגדר ומענה לכניסת השב"חים. בהתאם להחלטת הקבינט הביטחוני לאחר הפיגוע בשרונה, אושר תקציב מיוחד מתוך תקציב מערכת הביטחון להקמת המכשול הנ"ל. אני רוצה לומר לכם שהמכשול – כבר הוחל בעבודה, העבודות נמצאות בעיצומן והן צפויות להסתיים בעוד כעשרה חודשים. רק לאחרונה ביקרו גם ראש הממשלה, גם שר הביטחון וגם הרמטכ"ל בקטע הזה, כדי לבחון באמת את תחילת העבודות. וכפי שאמרתי, העבודות החלו, ואני מקווה שבחודשים הקרובים יסתיימו. אין לי ספק שהמכשול הזה, יחד עם הצעת החוק של חבר הכנסת מוטי יוגב, שאושרה כבר, וגם הצעת חוק של השר לביטחון פנים גלעד ארדן, שמחמירה את הענישה על מעסיקים ומלינים של שב"חים בתחומי ישראל – שני הגורמים האלה יחד, אני מקווה מאוד שיסייעו ויגרמו להפסקת כניסת השב"חים מתוך יהודה ושומרון לארץ-ישראל או למדינת ישראל הקטנה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. גברתי מסתפקת בתשובה. תודה רבה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לשאילתה מס' 456: אי-מניעת הסתה של זמר, של חברת הכנסת ענת ברקו. בבקשה, גברתי. <456. אי-מניעת הסתה של זמר> <ענת ברקו (הליכוד):> תודה, אדוני היושב-ראש, כבוד סגן השר, גם השר יריב לוין, אונר"א מינה זמר לייצג אותו בכל העולם, ושיריו מסיתים נגד מדינת ישראל, קוראים למאבק מזוין נגד מדינת ישראל, ובעצם קוראים לטרור בכל האמצעים. לא ברור מדוע המינהל האזרחי מאפשר לו לצאת מעזה ולהפיץ את המסר הקטלני שלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> גברתי קראה את השאלה. אדוני סגן השר ישיב, בבקשה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן, הזמר הוא תושב אזור יהודה ושומרון. יציאתו לחוץ-לארץ מתאפשרת במסגרת זכותו של כל תושב פלסטיני לצאת לחוץ-לארץ דרך מעבר הגבול גשר אלנבי. הזמר עצמו אינו מחזיק בהיתר המקנה לו כניסה לישראל ו/או לרצועת-עזה. לצערנו הרב, הוא אינו המסית היחיד. אבו מאזן וחבר מרעיו מסיתים יותר ממנו, ואף-על-פי-כן אנחנו לא מונעים את יציאתם לחוץ-לארץ. הלוואי שיכולנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> גברתי מסתפקת בתשובה? <ענת ברקו (הליכוד):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב. תודה רבה לאדוני סגן השר. יש לנו כאן שתי שאילתות נוספות. אדוני סגן השר יחזור בבקשה, רק לטובת כללי הטקס. יש לנו שאילתה נוספת, מס' 454, של חבר הכנסת אלעזר שטרן – אשר איננו נוכח, וגם שאילתה מס' 520 של חבר הכנסת שטרן – אשר איננו נוכח, ועל כן שתי השאילתות האלה לא נענות. אדוני משוחרר. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, ברצות השם, מחר, יום רביעי, כ"ח בתמוז התשע"ו, 3 באוגוסט 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 23:13.>