דברי הכנסת

דברי הכנסת ל"ז / מושב שני / ישיבה קנ"ו / ט"ז באלול התשע"ו / 19 בספטמבר 2016 / 37 חוברת ל"ז ישיבה קנ"ו כנס מיוחד הישיבה המאה-וחמישים-ושש של הכנסת העשרים יום שני, ט"ז באלול התשע"ו (19 בספטמבר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 הצעות לסדר-היום 5 ביזוי השבת ופגיעה בחיילים ובאזרחים סביב משבר הרכבת 5 זהבה גלאון (מרצ): 5 יואל חסון (המחנה הציוני): 11 הצעות לסדר-היום 16 ההתנהלות הפוליטית של הממשלה והעומד בראשה הביאה לפגיעה קשה ברבבות חיילים ואזרחים 16 יעל גרמן (יש עתיד): 16 אילן גילאון (מרצ): 18 הצעות לסדר-היום 21 ראש הממשלה פוגע בציבור הרחב בגלל מאבקי כוח אישיים וכדי לשמור על שלטונו 21 דב חנין (הרשימה המשותפת): 21 חיים ילין (יש עתיד): 24 הצעות לסדר-היום 28 התנהלות היסטרית, חוסר תכנון ובזבוז מיליונים בגלל שיקולים פוליטיים אישיים 28 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 28 רויטל סויד (המחנה הציוני): 31 שר התיירות יריב לוין: 34 נורית קורן (הליכוד): 63 יהודה גליק (הליכוד): 65 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 66 דוד ביטן (הליכוד): 67 משה גפני (יהדות התורה): 68 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 71 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 74 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 76 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 78 נחמן שי (המחנה הציוני): 79 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 79 מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 80 אמיר אוחנה (הליכוד): 82 אורי מקלב (יהדות התורה): 82 יעקב אשר (יהדות התורה): 83 רחל עזריה (כולנו): 84 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 88 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 89 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ט"ז באלול התשע"ו, 19 בספטמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת בפגרה, על-פי דרישה של חברי הכנסת שהעלו כמה נושאים לסדר-היום. לצערי הרב, אנחנו עוד הפעם בגל עכור של אלימות ופיגועים; אז אני מכאן שולח איחולי החלמה מהירה, בשם הכנסת, לכל הפצועים, וודאי במיוחד לאנשי כוחות הביטחון, שנאבקים אפילו על חייהם ברגעים אלה. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי על-פי סעיף 96(ה)(1) לתקנון הכנסת, עם מינויו של חבר הכנסת מיכאל אורן לסגן שר ביום כ"ח בתמוז התשע"ו, 3 באוגוסט 2016, נמחק שמו מהצעות חוק שהיה שותף להן עם מציעים אחרים. עוד אבקש להודיעכם, כי חבר הכנסת דוד ביטן ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון – הצבת דגל באירוע ציבורי), התשע"ו–2016, שמספרה פ/3323/20. כמו כן הונחו הודעות שר החינוך על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יעקב פרי, ענת ברקו ואלי אלאלוף בנושא: הסדרת מעמדם של הפוסט-דוקטורנטים ועצירת בריחת המוחות מישראל; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת תמר זנדברג, עבד אל חכים חאג' יחיא, מיקי רוזנטל, יפעת שאשא ביטון ועודד פורר בנושא: אלפי מורים/ות שעברו ל"אופק חדש" לא מקבלים/ות את הפנסיה המעודכנת כי אין נוסחה לחישוב; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת איל בן ראובן ואכרם חסון בנושא: עתיד בית-הספר התיכון רבין בקריית-ים; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מנואל טרכטנברג, דב חנין ואכרם חסון בנושא: היעדר טיפול במקרי מוות במערכת החינוך – המקרה של א"א ז"ל; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מירב בן ארי, מסעוד גנאים, איילת נחמיאס ורבין, עליזה לביא ויגאל גואטה בנושא: דוח הרשות הארצית למדידה והערכה של משרד החינוך קובע כי חלה עלייה חדה במקרי האלימות וצריכת האלכוהול; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת זוהיר בהלול, איימן עודה, עליזה לביא ועיסאווי פריג' בנושא: השביתה המתמשכת של בתי-הספר הנוצריים מתחילת שנת הלימודים. עוד אודיעכם כי הונחו על שולחן הכנסת ההסכמים האלה: הסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של קולומביה בדבר שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי; הסכם בין מדינת ישראל לבין הפדרציה הרוסית בדבר ביטחון סוציאלי; הסכם בדבר שיתוף פעולה בענייני תיירות בין מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה; פרוטוקול לתיקון ההסכם בין מדינת ישראל לבין ממשלת האזור המינהלי המיוחד הונג-קונג של הרפובליקה העממית של סין בדבר שירותי אוויר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות לסדר-היום> <ביזוי השבת ופגיעה בחיילים ובאזרחים סביב משבר הרכבת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נעבור להצעות לסדר-היום. הנושא הראשון: ביזוי השבת ופגיעה בחיילים ובאזרחים סביב משבר הרכבת – הצעות לסדר-היום מס' 4644 ו-4645 של חברי הכנסת זהבה גלאון ויואל חסון. בבקשה, גברתי, חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה – חבר הכנסת יואל חסון. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חייבת להודות שטוב להיפגש. מרגש להיפגש אחרי תקופה ארוכה שבה ניהלנו מאבקים מחוץ לכנסת. אני קצת מרגישה, אני חייבת לומר, אדוני היושב-ראש, שאנחנו עוסקים, משהו, כמו שאימא שלי הייתה אומרת – ביידיש זה נשמע יותר טוב – באטריות קרות, כי משבר הרכבת שבגינו האופוזיציה ביקשה לכנס את הכנסת היה לפני כשבועיים היה דרמטי. הייתה כאן החלטת ממשלה מופקרת, בעיני, חסרת אחריות, להפסיק את העבודות ובעצם לגרום – אני יודעת מה? – למאות-אלפי אנשים לעמוד בפקקים, בעומס, להמתין לאוטובוסים. חשבנו שהיה נכון לדון על זה בזמן אמת. בשביל זה יש כנסת – כנסת צריכה להתכנס בזמן אמת. חברי אילן גילאון, שנכנס, ביקש יחד עם חברי הכנסת מהאופוזיציה ליזום לכנס את הכנסת. היום זה נראה קצת רחוק-משהו. הייתה נדרשת, לצערי, התערבות של בג"ץ כדי להורות – שלראש הממשלה לא הייתה סמכות להפסיק את העבודות. כשאני אומרת שלראש הממשלה לא הייתה סמכות, אני באמת תוהה, ואני מקווה שנשמע הסבר מנציגי הממשלה או מהשר יריב לוין, שאני מבינה שאמור לעלות: מי נתן את ההוראה? אתם יודעים מה? אני מודה שאני לא יודעת. עד שבג"ץ קבע את מה שהוא קבע, חשבתי שראש הממשלה נתן את ההוראה; שראש הממשלה מרשה לעצמו לפעול באותו שיכרון כוח – הכול מותר: אפשר לצלצל למנכ"ל הרכבת חמש דקות לפני כניסת השבת להורות לו על הפסקת העבודה. במאמר מוסגר אני חייבת לומר שאני גם לא מבינה את מנכ"ל הרכבת. אתה מנכ"ל של חברה ממשלתית-ציבורית. אתה לא צריך להגיד: איפה המסמכים? איפה ההחלטה? מי שינה את ההחלטות שראש הממשלה נתניהו קבע, בהיותו שר הכלכלה בנובמבר 2015, שיש היתר במקרים של פיקוח נפש? ולפיקוח נפש, צריך לומר, יש הגדרה רחבה. היא לא מתייחסת – רגע – רק לאותה דקה שקורה משהו. פיקוח נפש זה גם כשהמשטרה מגבה את הרכבת ואומרת שיש צורך לעשות עבודות בנייה, עבודות בטיחות. גם זה נכלל בהגדרה הרחבה של פיקוח נפש. ואיך אני יודעת את זה? כי ראש הממשלה בנימין נתניהו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> כי היום עושים עבודות עם פיקוח נפש. <זהבה גלאון (מרצ):> כי זה דבילי. <משה גפני (יהדות התורה):> היום עושים עבודות עם פיקוח נפש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני. <זהבה גלאון (מרצ):> זה דבילי, אדוני היושב-ראש. היה צריך לעשות את זה בשבת. איך אני יודעת, אדוני חבר הכנסת גפני? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כי ראש הממשלה נתניהו, בנובמבר 2015 היה גם שר הכלכלה – היו לו הרבה תיקים, גם היום יש לו הרבה תיקים – והוא חתם על ההיתר שמאפשר עבודות בשל פיקוח נפש בשבת. מה השתנה עד 18:55, כשמנכ"ל הרכבת קיבל הודעה שהוא צריך להפסיק לעבוד? מה השתנה? מי נתן את ההוראה? אני מודה שנדהמתי איך המערכת הממשלתית הזאת מתנהלת. אני הבנתי לתומי שמשרד ראש הממשלה, בסמכותו של ראש הממשלה, נתן את ההוראה, ואז קראתי כמה ראיונות ושמעתי כמה ראיונות עם שר הרווחה חיים כץ, שמופקד גם על מתן היתרי עבודה בשבת. פתחתי ביום שישי שעבר את העיתון – אני חושבת שזה היה שישי שעבר או לפני שבועיים; כבר השתבש לי מניין הימים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> איזה עיתון פתחת? "יתד נאמן"? איזה עיתון פתחת? <זהבה גלאון (מרצ):> לא. האמת ש"יתד נאמן" לא מגיע אלי למפתן הדלת. זאת בעיה. <משה גפני (יהדות התורה):> צריך לפתור את הבעיה הזאת. <זהבה גלאון (מרצ):> אם תדאג לי לזה, תפתור את זה. <משה גפני (יהדות התורה):> חשבתי שרק להתנחלויות לא מגיעים עיתונים. גם לפתח-תקווה לא מגיעים? <זהבה גלאון (מרצ):> אז מתברר ש"יתד נאמן" לא על מפתן הדלת שלי, אדוני. לדעתי, זה מחדל שצריך להיות מתוקן. פתחתי את עיתון "ידיעות אחרונות" ואני קוראת ריאיון עם השר חיים כץ אצל יובל קרני. הוא לא הזכיר במילה וחצי מילה שהוא נתן את ההוראה. ואז, באותו יום, הוא היה שר מאוד עסוק, ושמעתי אותו מתראיין ברשת ב' אצל צ'יקו מנשה. הוא לא הזכיר במילה וחצי מילה. אבל כיוון שאני צורכת חדשות פתחתי את ערוץ 2 – זה היה בשבת או ביום שישי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא. <זהבה גלאון (מרצ):> סליחה, אדוני, סליחה. אל תקשיב, אדוני. אני פונה לאגף הזה. <משה גפני (יהדות התורה):> מוצאי-שבת בבוקר. <זהבה גלאון (מרצ):> ביום שישי לפנות ערב אני פותחת ערוץ 2 ואני רואה ריאיון של רינה מצליח עם השר חיים כץ, ואני לא מאמינה למשמע אוזני. בריאיון הזה אומר השר חיים כץ: אני נתתי את ההוראה. הוא אמר מין אמירה פתלתלה כזאת, מפותלת. ואני אומרת: רגע, שמעתי אותך וקראתי אותך ובכלל לבג"ץ לא אמרתם שזה השר חיים כץ שנתן את ההוראה. אז אחת מן השתיים: זה שגרמתם לאלפי אנשים – אני מדברת על הממשלה – לעמוד בנסיבות האלה בעומסים בגוש-דן באותו יום ראשון – סיעת מרצ נסעה לצפון באותו יום להזדהות עם אנשי הצפון, אחרי שהממשלה החליטה להוציא מהתקציב 20 מיליארד שקלים שנועדו לצפון. אנחנו היינו בדרך לצפון, ואנחנו רואים את העומסים ואת הפקקים, כי מישהו נתן את ההוראה והחליט לעצור. אז אני שואלת מי נתן את ההוראה, כי יומיים קודם הפרקליטות הגישה תשובה לבג"ץ, בעקבות העתירה שלנו, של מרצ, לבטל את ההחלטה השערורייתית להפסיק את העבודות. הפרקליטות, באיזה – הייתי אומרת – מסמך מביש, מביש, שאומר שההודעה – או הדיון לא רלוונטי כי העבודות הסתיימו – ואני מצטטת חופשי מזיכרון – ובכלל מדובר בדיון תיאורטי, לא רלוונטי. פרקליטות, שבמקום לתת תגובה נוקבת לגבי ההודעה של ראש הממשלה נותנת מין תגובה פתלתלה כזאת. בית-המשפט לא השתכנע מתשובת הפרקליטות, ממש לא. נקבע דיון ל-8 בנובמבר, אבל אני שואלת למה בתשובת הפרקליטות, שהיא תשובת המדינה, לא נאמר שהשר חיים כץ נתן את ההוראה. אני שואלת, חבר הכנסת גפני, אתה חבר כנסת ותיק, אתה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני שואל אם מרצ תיסע גם היום לצפון. <זהבה גלאון (מרצ):> אני שואלת – רגע, זה עוד לא אומר שאתה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם היום תיסעו לצפון? <זהבה גלאון (מרצ):> זה עוד לא אומר שאתה עונה. <משה גפני (יהדות התורה):> אין תחבורה משם, אין רכבות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, היום אני לא נוסעת לצפון כי יש לי הרגשה – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אבל ביום ראשון הבא תיסעי? <זהבה גלאון (מרצ):> – – שמישהו איבד את הצפון פה. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אבל ביום ראשון הבא תיסעי? <זהבה גלאון (מרצ):> ומי שאיבד את הצפון – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> גפני, חשבת על זה לבד, על המשפט הזה? <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת גפני, מי שאיבדה את הצפון זו הממשלה שאתם שותפים בה, שבגלל מריבות פוליטיות פנימיות בין ראש הממשלה לשר כץ, ובגלל הלחץ שאתם, חבר הכנסת גפני, הפעלתם על ראש הממשלה, תוך ניצול הכוח הפוליטי שלכם, בגלל זה ראינו את ראש הממשלה נכנע, לחיץ, סחיט, כמו שהוא יודע. ישר הוא נבהל ונתן את ההוראה. רגע. לא, רגע, הוא נתן את ההוראה, חבר הכנסת גפני? מי נתן את ההוראה? ג'יבלי? תודה רבה, אדוני. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתם הגשתם בג"ץ, אנחנו הגשנו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יואל חסון, בעל הצעה זהה לסדר-היום. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מבקש לדעת אם מרצ תיסע לצפון גם השבוע. אין תחבורה, יש פיקוח נפש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מטעמי ביטחון אנחנו לא נפרט את כל המסמכים. <משה גפני (יהדות התורה):> המשטרה נתנה אישור? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. <משה גפני (יהדות התורה):> מי נתן את ההוראה לעצור את העבודות של הרכבת? מי נתן הוראה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <קריאה:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> השבוע, השבוע צריך לנסוע גם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני, חבר הכנסת חסון רוצה לומר את דברו. <קריאה:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התכנסנו כאן כדי לדבר על שערוריית הרכבת, אבל עושה רושם שמאז היציאה לפגרה קצב האירועים המטורפים רק מכפיל את עצמו. עוד זה מדבר וזה בא. גל הטרור, שאף פעם לא באמת מוגר, צובר תאוצה ומשתולל, ושוב אני מוצא את עצמי מדבר במליאה אבל הלב אל החדשות ואל העדכונים. אבל יחד עם זאת אני גם עוקב, אדוני היושב-ראש, אחרי אסמאעיל הניה, מביתו, אחרי שספרנו כולנו כבר פעמיים 48 ימים, לא שעות, כי שר הביטחון הבטיח שהוא יהיה גיבור-על של הטרור, ויהיה חזק חזק, אבל בינתיים הוא חלש חלש במלחמה בטרור ובמלחמה על הביטחון של תושבי ישראל, והוא חזק חזק במתקפת הזעם שלו על הדמוקרטיה, על "גלי צה"ל", על הרמטכ"ל ועל ערכי צה"ל. אחרי שלושה חודשים של כהונתו של שר הביטחון הנוכחי אפשר לבשר לאזרחי ישראל שבכל מה שאינו קשור לביטחון, יש לנו ביטחון ויש לנו ראש ממשלה. בכל מה שקשור לתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אין לנו ראש ממשלה ואין לנו שר ביטחון, אין הגנה אמיתית על אזרחי מדינת ישראל. מתקפת הטרור שעוברים אזרחי ישראל אינה מעניינת את הממשלה הזאת באמת. מה שמעניין אותה באמת הוא ההישרדות. האירוע ההזוי – ההזוי, חברי חברי הכנסת – שבו מאות-אלפי אזרחים ישראלים מצאו עצמם שבויים בגחמות של ראש ממשלה שלא די בכך שאינו גיבור, אלא הוא גם אינו יודע לכבוש את יצרו, הוא אירוע שצריך להדליק נורת אזהרה לכולנו – גם לך, אדוני היושב-ראש, כחבר מפלגתו. עודף כוח שמשולב בהיעדר בושה לא רק תוקע רכבת על הפסים אלא גם מוביל למבוי סתום בשאלות הגדולות שעומדות לפתחה של מדינת ישראל. התבוננתי במעשי הממשלה הזאת מאז יצאנו לפגרה, ומתבססת בי התחושה שכל מה שנותר פה הוא כוח שלא ניתן למתן. הרי הכול כבר עובד על אוטומט; מכונות התעמולה יודעות כבר להכחיש את מה שאינו זקוק להכחשה, בעיניים עצומות, להלל את המנהיג ואת ההנהגה גם כשהוא ישן, ואפילו כשהוא נושם. הכוח מפוזר בצורה שווה והרסנית בין כל חברי הכנסת של הקואליציה, שכולם רוצים להגיע למושב הבא חזקים יותר ומוערכים יותר על-ידי המנהיג, שהרי הוא העיקר, ולא מעשיו. מה יעשו עם הכוח הזה? זו כבר שאלה מרחיקת לכת. חברי, אחרי שנפרדנו מהאג'נדות, מהמטרות ומהחזון, נותרנו כשכל מה שיש סביב שולחן הממשלה הוא כוח להשחית, כוח להסית וכוח לייאש. נראה כאילו עברו יובלות מאז, אבל רק לפני כמה שבועות, במוצאי-שבת, וביום ראשון בבוקר, השר לוין, עצרו הרכבות כי בין הלשכות של ראש ממשלה ושר בממשלה החליטו להעביר משחן של כוח, כוח להשחית, לבדוק את קצה הגבול של היכולת על חשבונם של הישראלים. אזרחי ישראל, אימהות ואבות, נאלצו לקחת חופש מהעבודה על חשבונם. הרי זה לא שמישהו באמת, אדוני היושב-ראש, צפה את הבעיה, ולדוגמה יצר תיאום כלשהו עם ההסתדרות כדי למצוא פתרונות ולמנוע מאנשים לצאת לעבודה באותו יום, או להגדיר את היום הזה כיום חופש. אף אחד שם לא התגייס ועבד כדי לסייע לאזרחים. זה לא עניין אף אחד. ואני שואל: מאיפה הגיעה אותה חוצפה שלא לחפש אפילו את הפתרונים לאזרחי ישראל? משום שלממשלה הזאת – לממשלה הזאת בימים האלה יש כוח לעשות כל מה שהיא רוצה, אבל לא למצוא פתרונות. פתרונות זה כבר מורכב. כי אפשר, הרי – למה למצוא פתרונות? אפשר להאשים את התקשורת, אפשר להאשים את השכונה הקשה שאנחנו יושבים בה, את הרוב הקואליציוני, את השמאל, את המרכז, את שניהם, אפשר גם את אובמה ואת כל העולם. עשרות שעות ישב ראש הממשלה שלנו עם התקשורת, לתדריכים על כמה הוא טוב וכמה הסיקור הוא עקום. עשרות שעות של אוויר חם, כי הרי אין לממשלה הזאת שום הישג להציע, וגם כנראה לא יהיה שום דבר, אבל את מספר השעות שהושקעו בפתירת משבר הרכבת – את זה כנראה אפשר לספור על יד אחת. אני אגלה לכם, אזרחי ישראל, סוד של פוליטיקאים: משבר הרכבת נפתר לא כי הוא דרש מנהיגות, אלא כי הוא לא דרש מנהיגות. המשברים המלווים את חיינו הם אלה שדורשים מנהיגות. יושב ראש ממשלה ומתדרך את עצמו עד אפיסת כוחות, אבל מתחמק משאלה הרת גורל, גדולה: לאן נוסעת הרכבת של ישראל? האם בסופן של האסטרטגיות הפנימיות והדיונים במזכירות הליכוד נמצא את עצמנו מבצעים תיקונים עבור רכבת משודרגת שתפעל במדינה דו-לאומית; במדינה דו-לאומית שאנחנו עומדים לפתחה, ובכנסת ראשונה שבה יהיו 40 חברי כנסת מהרשימה המשותפת הפלסטינית המאוחדת, ובכנסת אחריה – 60. והרכבת המקרטעת, ששמה מנהיגות ישראל, נוסעת, והתחנה הבאה היא פגישה אצל נשיא ארצות-הברית ברק אובמה. כן, זה אותו נשיא שירקנו בפניו, ביישנו אותו בקונגרס שלו ואחר כך גם גמלנו רעה לרפובליקנים שעזרו לנו על-ידי יצירת מכתב, ביוזמתו של נתניהו – כן, מכתב שנועד לבטל כל אפשרות של גיוס הקונגרס לתוספת תקציבית או לתמיכה בישראל. הציבור הרי לא בקי באמת בפרטים, ואפשר להגיד לו שוב ושוב שזה הסיוע הכי גדול, וכנראה יכתבו את זה בפונטים גדולים, כותרות גדולות, ויגרמו להאמין שזה באמת ההסכם הטוב ביותר. אין שקר גדול מזה. אבל איזו ישראל ייצג ראש הממשלה בפני נשיא ארצות-הברית? האם זאת שהרוב המתון בה אינו רוצה מדינה דו-לאומית, אינו מעוניין או מתעניין בהבדל בין הבנייה מחוץ לגושים לבין הגושים עצמם, כי הוא סומך על ההנהגה שתדע להבדיל בין התנחלות, התנהלות ועיקר? או שאולי הוא מייצג את הקרון המשיחי, שהשתלט על הממשלה הזאת, שמונהג על-ידי 25 חברי כנסת שנסחטים על-ידי מיעוט מתנחלי ומשיחי, שמנסה להלבין מאחזים כדי לזכות במקום הראשון בפריימריז, כי זה מה שחשוב? ועמונה, אדוני ראש הממשלה – אני מנצל את ההזדמנות, אדוני יושב-ראש הכנסת, ואני פונה גם אליך, כי גם אתה חתמת על המסמך הזה, על תמיכה בחוק שאינו חוקתי, שנועד להלבין ישן מפני מאחז – היא תהיה בתוך חזון שתי המדינות שעליו ידבר נתניהו עם אובמה? עמונה תהיה שם? שתי מדינות לשני עמים, שנתניהו מדקלם ככרטיס כניסה להיכל הלגיטימיות של הקהילה הבין-לאומית כאילו לא מדובר בחזון לישראל יהודית ודמוקרטית אלא רק בחזון למדינה לפלסטינים? איפה אנחנו רואים את זה מבוטא בתקציב או בא לידי ביטוי בעשייה של הממשלה הזאת? שום דבר. הכול דיבורים באנגלית, ובעברית מדברים אחרת. פעם אמרנו את זה על אנשים אחרים. אני כבר יודע איך ראש הממשלה ינאם נאום מדהים באו"ם, באנגלית מצוחצחת. אזרחי ישראל, אלה שבגדתם בהם והעמדתם אותם שעות וימים ברכבת, יהיו גאים בראש הממשלה. הם צריכים להיות גאים בראש הממשלה, שמייצג את המדינה, אבל הם יהיו גאים בראש ממשלה; הם לא יהיו גאים בנתניהו, כי הם יודעים מה הוא עושה להם. אזרחי ישראל שצופים בזה גם תקועים באמצע: יושב לו הזקן שקבע תור חשוב, ואחרי שהמתין חצי שנה נאלץ לנסוע לרופאה המומחית ההיא בשלושה אוטובוסים, אחרי שהשביתו לו את הרכבת היחידה שהגיעה לשם. ואתם מנצלים את העובדה שאחרי כל כך הרבה שנים המצב שבו הוא סומך על הנהגת מדינת ישראל הוא ברירת המחדל, ולכן הוא לא יבדוק, ואין סיבה שהוא יבדוק. אין סיבה שהוא יבדוק מה היה סכום הסיוע הקודם, כי הוא צריך להאמין לממשלה שלו; מה סוכם עם השר כץ; האם איראן היא באמת סכנה קיומית, והאם אתם באמת מונעים בכל מחיר מדינה דו-לאומית. אתם מעצבים וצובעים את המדינה הזאת ואת התעמולה בגוונים שנוחים לכם, וכשזה לא מצליח לכם, אתם מחליטים לקרוא לסדר את התקשורת ולהאשים את כולם ובעיקר לא לקחת אחריות. לא אהיה שלם עם עצמי, אדוני – אני מסיים, משפט אחרון – אם לא אתייחס כאן גם לעננת החקירות נגד ראש הממשלה. קודם כול, בואו ניפרד מהסמנטיקה. זו לא בדיקה, זו חקירה. עזבנו את סיום המושב עם תחושה שהנה עוד רגע ייחשף הכול והשמש תשזוף את האמת והצדק ייראה, אבל מאז, לא רק שהשמש אינה מאירה את האמת, אלא עננה כבדה של מסמוס עולה מההתבוננות על התנהלות היועץ המשפטי לממשלה. אני לא בקי ברזי החקירה ואני לא יודע מה יש שם, אבל אני יודע שהיא חייבת לעבור את מבחן השקיפות. דין אחד לנתניהו ודין אחר לראש עיר בישראל ולאזרחי מדינת ישראל? הרי אם זה היה הפוך, הכול היה אחרת. ואני אפילו לא צריך להביא דוגמאות, כי זה היה הפוך והכול היה אחרת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יסיים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> צדק, אדוני – אני מסיים – צדק, אדוני, צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות. ובמשימה הזאת, עושה רושם שמאחורי גבנו, מאחורי מסך העשן הגדול המתחלף, שפעם הוא הסיוע מארצות-הברית ופעם הוא משבר הרכבת ויש ימים שהוא סתם בהלת הסלמונלה כאילו היא עצמה איראן, נרקמת, אדוני היושב-ראש, סגירת תיק. כולם מדברים על תפירת תיק, אבל גם סגירת תיק צריך לדעת לתפור. וגם פה אתם מפרים את האמון הבסיסי של האזרח הפשוט, שאינו צריך לרדת לעומקן של עובדות אלא סומך על רשויות החוק שיעשו את שלהן – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – רק שגם כאן הן מזוהמות ומנוצלות. אני מסיים, אדוני. דיברתי מעל דוכן המליאה הזה על היועץ המשפחתי לשעבר וינשטיין. מסתבר שיש לו יורש והוא הרבה יותר שקט ויעיל. כך הם פני הדברים עד שלא יוכח אחרת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. <הצעות לסדר-היום> <ההתנהלות הפוליטית של הממשלה והעומד בראשה הביאה לפגיעה קשה ברבבות חיילים ואזרחים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעה הבאה: ההתנהלות הפוליטית של הממשלה והעומד בראשה הביאה לפגיעה קשה ברבבות חיילים ואזרחים, הצעות מס' 4646 ו-4647 של חברי הכנסת יעל גרמן ואילן גילאון. בבקשה, חברת הכנסת גרמן. עד עשר דקות לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברות הכנסת, ביום שישי לפנות ערב, ממש לפני כניסת השבת, התקשרו מלשכת ראש הממשלה ומטעמו והודיעו בחוסר סמכות למנכ"ל הרכבת שלא לבצע את עבודות התשתית והתחזוקה שהיו מיועדות לאותו סוף שבוע. זאת, בניגוד גמור להיתר לעבודה בשבת שניתן לרכבת ב-16 באוגוסט, התקף, דרך אגב, לכל אורך חודש ספטמבר. ההנחיה חסרת הסמכות וחסרת האחריות של ראש הממשלה אילצה, למעשה, את הרכבת להשבית את קו תל-אביב–חיפה, והביאה לכאוס התחבורתי שבמסגרתו 200,000 איש, חיילות וחיילים, נאלצו לחפש דרכי תחבורה אחרות ומצאו את עצמם שעות על הכבישים. זוהי התנהגות אופיינית לראש ממשלה, שמתנהג מזה זמן רב כקיסר וחושב שהמדינה זה הוא. L'Etat, c'est moi, אמר לואי ה-14, והוא אכן החזיק בידיו את הסמכויות של כל הממלכה הצרפתית. התנהגות חסרת אחריות ציבורית זו נבעה למעשה מסכסוך פוליטי עם השר ישראל כץ. זו הייתה בחישה קטנונית ומכוערת של פוליטיקה קטנה העוסקת בעצמה ולא במדינה. נתניהו הגדיל לעשות כאשר ניסה להטיל את האשמה על ישראל כץ, האשמה בקטסטרופה התחבורתית. הוא רק לא טרח להזכיר שבכל שבת עובדים קרוב ל-18,000 עובדות ועובדים בהיתר כשר לחלוטין. מרביתם, דרך אגב, יהודים. והם עובדים במקומות עבודה שקיבלו היתר לעבודה בשבת. ברשימת הארגונים שיש להם היתר קבוע להעסקת עובדים בשבת יש מאות עסקים ציבוריים ופרטיים, עסקים שמעסיקים, כאמור, 18,000 עובדות ועובדים. בהצצה חטופה ברשימה שמתפרסמת באתר משרד הכלכלה מצאתי את הטלוויזיה החינוכית, משרד הפנים, עיריות שונות, המכון למורשת בן-גוריון, מפעלים חיוניים כמו בתי-חולים, חברות דלק, חברות תחזוקה, חברות תקשורת, חברות תרופות. אבל מצאתי גם חברות כמו "פניציה", "נספרסו", "תעשיות אבן וסיד", "כהן שאול ובניו" – לא יודעת מה זה, "רותם אמפרט", "זהר דליה" – לא מכירה, תעשיות פלסטיק ועוד ועוד. מפעלים אלו פועלים שנים בלי שהחרדים יוצרים שום משבר קואליציוני, והם פועלים כך מתוך הבנה שיש לקיים שירותים רבים הנחוצים לציבור גם בשבת. <משה גפני (יהדות התורה):> ממש לא נכון. כל המפעלים שאמרת עכשיו, אני מבין את העבודה שלהם בשבת? שהעובדים הם כמו עבדים? <יעל גרמן (יש עתיד):> תקשיב לי, עכשיו תקשיב לי. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מסכים לזה? מה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> תקשיב. ולכן, הניסיון להלביש את המשבר על השבת הוא ניסיון ציני של ראש הממשלה, שהשתמש בחרדים כשעיר לעזאזל במקרה זה, כהסחה מהמניע האמיתי למשבר. התנהלות פוליטית קטנונית וחסרת אחריות ציבורית. נקמנות מכוערת כלפי מי שלדעתו של ראש הממשלה ניסה לעשות לו פוטש. ואין זו הפעם הראשונה שראש הממשלה חושב שמישהו מנסה לעשות לו פוטש. אבל הציבור לא מטומטם. הוא לא קנה את ניסיון ההסתה – בתי"ו ובטי"ת. הציבור הבין ומבין שטובת הציבור לא באמת מעניינת את ראש הממשלה ולא היא שעמדה מול עיניו כשנתן את ההוראה הבלתי-חוקית שהפקירה 200,000 איש בפקקים של שעות. זה לא אומר שאין בעיה בשמירת השבת כפי שהיא היום. סוגיית השבת היא סוגיה חברתית, תרבותית ופוליטית, והיא מלווה אותנו למעשה מאז קום המדינה. הרצון לשמור על צביונה של השבת מחד גיסא ועל חופש הבחירה והתנועה מאידך גיסא, ההכרה שיש לשמור הן על חופש הדת והן על חופש מדת מעמידה בפני החברה שלנו אתגר לא פשוט. אני מאמינה שניתן לכבד את השבת וניתן לכבד את שומרי השבת, ויחד עם זאת לאפשר חופש בחירה וחופש תנועה, בבחינת "חיה ותן לחיות". הצעת החוק שלנו לתחבורה ציבורית מצומצמת בשבת, למעשה מביאה זאת לידי ביטוי. מצד אחד, אנחנו מבקשים לאפשר לאותן אוכלוסיות שאין להן רכב פרטי ולא יכולות להגיע, לא לים ולא לפארק בשבת – אנחנו מבקשים לאפשר להן את התנועה, לאפשר להן ליהנות בשבת ממקומות הפנאי והבילוי. מצד שני, אנחנו מגבילים את התחבורה, הן מבחינת התכיפות והן מבחינת הזמנים; אנחנו מגבילים אותה למיניבוסים – ואם צריך יהיה, אפשר להגביל אותה אפילו למוניות – ומבקשים להוציאה מכל מקום שבו נמצאת אוכלוסייה דתית, מהשכונות הדתיות, והיא גם לא תעבור ליד בתי-הכנסת הראשיים. גם ההצעה של פרופסור טרכטנברג, של מיקי זוהר, של חברי אלעזר שטרן ושל רחל עזריה, גם ההצעה הזאת, הצעה שנועדה למעשה לקבוע את צביונה של השבת במדינה שלנו, גם היא מבקשת להכיר ולתת ביטוי מידתי למעמדה של השבת מחד גיסא, ומאידך גיסא לאפשרות של כל ישראלי ליהנות מיום המנוחה היחיד שיש לו, בהתאם לאורח חייו ואמונתו. זה לא בלתי אפשרי, זה בהחלט אפשרי. אבל בין הבעיה הזאת לבין המשבר שהיה באותה שבת, משבר רכבת ישראל, אין קשר. הניסיון של נתניהו לגרור את סוגיית השבת למריבות הפוליטיות הקטנוניות שלו הוא עוד ביטוי לניהול הציני של המדינה, לדרך קבלת ההחלטות שלו, החלטות שמונעות מאינטרסים אישיים של הישרדות פוליטית והתעלמות מטובת הציבור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשות אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> תודה, אדוני. אני מקווה שנסתפק בפחות, כי העיקרון הוא ברור. האמת, אדוני היושב-ראש, יש קצת הרגשה של אטריות קרות, מה שנקרא, אבל למזלנו, אנחנו נמצאים במציאות – סיפור אחד מקפל בתוכו את קודמו ואת קודמו של קודמו ואת קודמו של קודמו של קודמו של קודמו. ואני, לפני פתיחת הדברים, רוצה מכאן רק לאחל החלמה מהירה לשוטר ולשוטרת שנפצעו הבוקר בפיגוע הדקירה, וזה קשור לכל העניין, בעצם, כי ככל שמשבר הרכבת – זה לא משבר הרכבת, אדוני, זה לא קשור לרכבת, וזה לא קשור לשבת, וחבר הכנסת גפני בכלל לא מבין שהוא לא שייך לסיפור הזה – זה קשור להחפצה שעושה כאן ראש המערכת, ראש הממשלה, במדינה שלו, באזרחים שלו, בחברי הכנסת שלו, בדמוקרטיה שלו ובכל מקום אחר. היה סרט, אדוני, שנקרא "לכשכש בכלב". שם ממציאים איזה סכסוך – נשיא ארצות-הברית ממציא איזה סכסוך – עם בוסניה – ואני מקווה שלא יבואו לאף אחד רעיונות לתקוף את בוסניה בעקבות הדברים שלי כאן – כדי לייצר מציאות פוליטית בדויה, וזאת הבעיה, אדוני, כי קרה בינתיים ברמת-החייל אסון בקנה מידה, והבסיס גם של האירוע הזה היה זלזול באנשים, בחיי אדם, מדיניות מופקרת של יוהרה, שבסופו של דבר האנשים הם אינסטרומנטים. אדוני היושב-ראש, קיימנו פה לפני חודש לערך אזכרה לז'בוטינסקי. אני מבטיח לך, אדוני, שלו הגיע ז'בוטינסקי אל האולם הזה, הוא לא היה מזהה את יורשיו, כי הדיון איננו עוד דיון אידיאולוגי בין שמאל לבין ימין. גפני, אמרתי: הוצאתי אותך מהעניין. אמרתי: אתה בכלל לא קשור למשבר של השבת, של הכץ נגד – לא קשור לזה. אל תתלהב אפילו, אפילו לא מעצמך. זה ניסיון לקחת, לעשות ולסכסך בין אנשים, כשלא היה שום צורך לעשות את זה. חוזר לעניין של האזכרה לז'בוטינסקי – הוא לא היה, אדוני, מזהה את יורשיו, משום שהדיון כרגע הפך לדיון טרום-הומניסטי בכלל; לא ימין ושמאל, אלא בין שתי גישות מובילות במדינה הזאת, שהאחת היא השולטת והקובעת, והיא שולטת בכיפה, שמסתכלת על בני-אדם כאמצעים. שתי גישות בסיסיות בעולם הזה – להסתכל על בני-אדם כמטרות, באופן סולידרי, מתוך התייחסותך לחלק מהקולקטיב, שאתה מבין שטובתך קשורה לטובתם של האחרים, שבעצם הסולידריות היא הדרך הנכונה, הטובה, הבטוחה ביותר, לאנשים שאינם מהמרים, שאינם ציניים, למימוש העצמאי שלהם, וכך צריך לראות את הדברים מהבחינה הזאת; ומה ששולט היום בכיפה זה משחק אחד של בעלות פרטית על מדינה, ובתוכה אנחנו נעשה הכול גם כדי לפתור בעיות פנימיות ולהעניש שר כזה או אחר – לא תשמעו ממני הרבה מאוד מחמאות. אגב, שמעתי שגפני כבר לא מעביר כסף עכשיו לתחבורה. אני בכלל רוצה לומר, אדוני, שבשנת 2016 היה ראוי שאנחנו ניתן פרשנות יותר מרחיבה למה שנקרא "פיקוח נפש" – קח פסק הלכה: פיקוח נפש הוא כל דבר הקשור לטובת הציבור, והחיסכון בזמן, במקרה הזה, הוא הבסיס לכל העניין. תחבורה ציבורית היא פיקוח נפש, אדוני, וצריך לבצע אותה. עכשיו, כאשר עובדים שמונה ימים, ותוקעים את כל המדינה, יכול להיות שאפשר היה לחסוך את הדבר הזה. אתה יודע, אני עוסק, אדוני, בנגישות. בעיני נגישות זה תכלית הכול – זה פוסט-סוציאליזם, זה הדבר הבא – זה כל הגישה שאומרת, אתה מנגיש את הסביבה לטובת הפרט, ואתה כל הזמן חושב איך לפרט יהיה יותר נוח בכל צעד שהוא מבצע. וכאן בדיוק להפך – התפיסה של ראש ממשלת ישראל וממשלתו היא: ככל שאתה יכול להכביד יותר על אנשים, ככל שלא מעניינים אותך האנשים, אלא מהלכים – כך ייטב. ואז, לכן – רמת-החייל, הרכבת, רשות השידור ועמונה, וככה ואחרת – אלה הם בסופו של דבר, אדוני, אותו סיפור. הלכנו לבג"ץ – ואני אומר, זה דבר נדיר, אנחנו לא מרבים לעשות את הדבר הזה – כאשר הרגשנו שעריצות הרוב מתגברת כאן, ממד רפובליקת הבננות מתגבר כאן. חברת הכנסת יעל גרמן, L'Etat c'est moi – אצל לואי ה-14 – הוא היה במונרכיה קונסטיטוציונית. כאן יש ביטויים למונרכיה שהיא איננה קונסטיטוציונית כל עיקר. וכמובן, לא הזכרתי את הטיהור האתני, שזה מכבר הגיע אלינו, בדרך של הפחדה מצד אחד והפרדה מהצד שני, ואז, כדי להפריד בין בני-אדם, אתה מכניס להם את השבת, ואתה מכניס להם את הרב-תרבותיות, שהיא נכס מעולה, אדוני, כדי לייצר תרבות אמיתית, לא כדי להפריד בין אנשים; כדי לקחת מכל אחד תבלין וריח וטעם ולייצר תרבות ישראלית מקורית. אבל זה עוד לא הכיוון שלכם; הכיוון שלכם הוא למשול על-ידי הפרדה והפחדה. בשביל הפחדה יש לכם ערבים שנוסעים באוטובוסים, וכבר אמרתי שמעולם לא ידעתי שיש תחבורה ציבורית כל כך משופרת ומעולה במגזר הערבי; ולהפרדה יש לכם השסע של הריבוי החברתי העדתי, הריבוי התרבותי, שכבר אין לו שום עניין או שייכות, ופתרונו הוא פתרון חלוקתי. ואני אומר לכם, חברים, אתם, בממשלת ישראל: חברתיים, נמאסתם. אל תצטעצעו בחברתיות שלכם כדי לקיים את אותה חלוקה נלוזה, חסרת אחריות. הבסיס לפעולות האלה הוא חוסר אחריות, זחיחות, הפחדה והפרדה, אדוני, ציניות ואינסטרומנטליות. מעולם, אבל מעולם, ככל שאני זוכר, ואני, ככה, נער הייתי וכבר בגרתי, אני לא זוכר תחושה של כל כך הרבה ציניות, של כל כך הרבה אזרחים שיודעים שבסוף נפילתם הם יהיו לבד, לבדם. אנחנו מול מורשת ישראל – אני מאמין שבני-אדם צריכים להיות בני-חורין מול מורשתם; אני את כל עקרונותי יונק מן המורשת שלי, ומכבד כל אדם בדרכו, משום שבבסיס אני מתחיל מתוך תפיסה הומניסטית – לא שמאלנית ולא ימנית, אלא הומניסטית בסיסית, שהאדם הוא תכלית הכול והחיים הם דבר קדוש, גם ברמת-החייל, גם אם הם חיים של סינים או ערבים או פועלים זרים או אחרים. אתה יודע למה, אדוני? כי החיים האלה הם חוויה חד-פעמית – לא הייתי בעולם הבא, אני לא יודע – כאן זו חוויה חד-פעמית, וצריך להקפיד עליה. לכן, הדרך היחידה, אדוני – משום שאני מודה שאני מדבר אל אוזניים ערלות, כמו שאר חברי – זה לפנות לציבור, לאחל לו ולבקש ממנו ולדרוש ממנו: דעו לשאול את השאלות הנכונות, בעוד המנהיגים צריכים להיות עקביים ועקרוניים, ולא כפי שאני רואה אנשים היום, שיש להם חדרים מלאי דעות, והם יכולים להתאים כל דעה לכל זמן וזו לא בעיה. והציבור המיואש והמופרד, שמאוד קשה לו אבל עדיין איננו מוכן לקבל את ההכרעות, הולך למקום הנוח והרדוד של חדרים מלאי דעות מכל הכיוונים. והציבור הזה ראוי לו להיות ציבור ששואל את עצמו פעם אחת ביום, כל אחד בנפרד, מה הוא נותן למדינתו, ופעמיים – מה מדינתו נותנת לו. ולפי המפרט הזה הוא צריך לבחור את מקבלי ההחלטות. אם תרצו, תקראו לזה אופורטוניזם, על-פי הזדמנות, תבחרו מה טוב לכם. זו שאלה מכרעת בדמוקרטיה, אדוני. אבל הציבור הזה שכל הזמן אומרים לו שהוא נמצא בסטטוס של טיהור אתני ושל שואה שמתרחשת, ושטוב לנו הסכסוך משום שכך אנחנו יכולים לגבש את המכנה – הוא אפילו אינו מעז לאפשר לעצמו את הלוקסוס הזה. זו הדרך היחידה שאני מכיר, אדוני, הדרך של הדמוקרטיה. חבל שהדיון הזה נערך אחרי כל כך הרבה זמן, אבל בינינו, זה אותו דיון כל הזמן, כי סיפור מקפל בתוכו את קודמו ואת קודמו של קודמו, ואת קודמו של קודמו של קודמו, והכול עניין של בני-אדם וההתייחסות אליהם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. <הצעות לסדר-היום> <ראש הממשלה פוגע בציבור הרחב בגלל מאבקי כוח אישיים וכדי לשמור על שלטונו> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ההצעה הבאה היא הצעה לסדר-היום בנושא: ראש הממשלה פוגע בציבור הרחב בגלל מאבקי כוח אישיים וכדי לשמור על שלטונו – הצעות מס' 6468 ו-6469 של חברי הכנסת דב חנין וחיים ילין. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. עד עשר דקות לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, חלפו שבועיים מאז מה שכונה משבר הרכבת. אז העשן קצת התפוגג, ואנחנו יכולים להתפנות לסיכומים כלשהם ולראות מה למדנו מהמשבר הזה. למדנו מהמשבר הזה משהו שבעצם היינו צריכים לדעת מזמן ולמדנו מהמשבר הזה גם כמה דברים חדשים. אתחיל בהתחלה. מה למדנו שהיינו צריכים לדעת מזמן? למדנו שתחבורה ציבורית היא מערכת חיונית ביותר בחברה מודרנית. למדנו שרכבת היא מערכת חיונית שאי-אפשר בלעדיה, ואם את זה לרגע שכחנו, אנחנו נראה תזכורת חוזרת בימים האלה, עם השבתה – גם היא בעייתית – של שירותי הרכבת במרכז הארץ. תחבורה ציבורית היא מערכת חיונית, והעובדה שישראל נעשתה לאורך השנים חברה התלויה לחלוטין ברכב פרטי היא בעיה קשה. יש לזה עלויות גדולות בזמן, בעצבים, בכסף. אנחנו צריכים להשתחרר מהתלות הזו ברכב פרטי, ואנחנו צריכים לפתח מערכות תחבורה ציבורית טובות יותר. ולכן הרכבת היא מערכת כל כך חיונית. לכן כאשר משביתים את הרכבת כולנו מרגישים, ומרגישים את הכאב בדבר הזה; מרגישים את זה לא רק אלה שהם הקהל הצפוי והידוע של התחבורה הציבורית, מכיוון שכשאין תחבורה ציבורית, גם אלה שנוסעים ברכב פרטי מרגישים, והם מרגישים את זה מאוד חזק בפקקים. אז זה דבר שלמדנו ובעצם היינו צריכים לדעת מזמן. למדנו גם, פעם נוספת, שיש בישראל שלטון שלא מחמיץ הזדמנות לפגוע בציבור, לא מחמיץ הזדמנות לגרום לאזרחים לשלם על בעיות ועל מחדלים ששייכים כולם לממשלה; לא מחמיץ הזדמנות ליצור מריבות ומחלוקת בתוך הציבור. אני קראתי פרשנים שמסבירים שהפרשה הזו אולי הייתה צעד אחד יותר מדי, שהנה, הנה אנחנו רואים שהאמון בבנימין נתניהו, ראש הממשלה, נסדק. אני מקווה שכך הם פני הדברים. אני חושב שמזמן לא היה מקום לאמון בראש הממשלה נתניהו. אבל לפני שראש הממשלה נסדק, מי שנסדקים כאן הם האזרחים, שמשלמים את המחיר. מכיוון שהביטוי הזה לא שייך לי אלא לאבירמה גולן, אני רוצה להקריא לכם, עמיתי חברי הכנסת, את הסיכום התמציתי שהיא נתנה לפרשה הזו. היא אומרת: האמון בנתניהו אומנם נסדק, "אבל יותר מכך נסדקו האזרחים, הולכי הרגל, נוסעי הרכבות, האוטובוסים, המכוניות, האופניים והמוניות, שומרי השבת ואלה שאינם שומרים אותה – כולם משלמים. הנפגעת העיקרית היא החברה הישראלית, המאבדת את שאריות לכידותה החברתית. בתוך הכאוס הזה העצים נתניהו את הפרויקט ההרסני שלו: ריסוק החברה לפירורים המנהלים מאבק הישרדות אלים ונואש. פעם אחר פעם מתייצב נתניהו בזירה כמו מתאגרף, מאיים על יריבו הממוטט ממילא, וכשהקהל באולם מסתבך בקטטה המונית, הוא נעלם. וכך המשבר חילק שוב את החברה הישראלית. כל מגזר וקבוצה התבצרו בפינה, עם הגב לקיר והרבה שנאה. אלה צעקו שכופים עליהם דת וחלמו על 'מסיבת רחוב' בבני-ברק, אלה איימו בסגירת עסקים בשבת ואלה ענו להם 'אל תיגעו לנו בתל-אביב החופשית' – שאם לא כן, מה יקרה? אלה התפלפלו על הערכים הסוציאליים של השבת, אלה זעקו על כפייה חילונית, ואלה עתרו לבג"ץ – כולם הסתדרו בדיוק כפי שנתניהו רצה". עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שזה סיכום מדויק של הפרשה הזו. זה סיכום מדויק של ההתנהלות השערורייתית של הממשלה הזו, וזה סיכום מדויק של התוצאות ההרסניות שההתנהלות הזו מייצרת בחברה שלנו ובפוליטיקה שלנו. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בקיץ, סוף קיץ 2016. לפני חמש שנים בימים האלה – אלה היו ימי הסיום של המחאה החברתית הגדולה. מאות-אלפי ישראלים יצאו לרחובות להפגין על צדק חברתי. מאות-אלפי ישראלים יצאו להפגין ברחובות על מחירי הדיור הבלתי-נסבלים; על כך שזוג צעיר לא יכול לרכוש דירה אלא אם כן הוא מקבל אותה מתנה מההורים; על כך שזוג צעיר לא יכול לשכור דירה היום, כי גם מחירי השכירות עולים לשמים. מה קרה מאז? משנת 2011 ועד היום מחירי הדיור בישראל עלו בקרוב ל-80%. לא רק שהממשלה לא פתרה את בעיות הדיור, אלא בעיות הדיור הוחרפו בצורה קיצונית. גם המחירים של דירות לקנייה, גם מחירים של דיור להשכרה – המחירים כולם עלו בצורה דרמטית. הלאה. מערכת הבריאות הציבורית, מערכת שבעבר הייתה אחת המערכות המפוארות בעולם, היא מערכת שממשיכה להימצא בדיאטה רצחנית. ואנחנו כולנו נשענים על הנס המתמשך שמחוללים רופאים ואחיות ועובדים מסורים במערכת הבריאות הציבורית, שמאפשרים למערכת הזאת לתפקד ועדין לייצר תוצאות מרשימות ומעוררות הערכה גדולה. אבל התורים נעשים בלתי נסבלים, ארוכים מאוד. השירות שהאזרחים מקבלים הולך ונפגע. מערכת בריאות ציבורית שעוברת דיאטה כל כך קשה היא מערכת שנמצאת בעצמה במחלה בעייתית. הלאה. רשתות הביטחון החברתי בישראל הולכות ונקרעות. קשישים נמצאים במצוקה. הצעות חוק שלנו, כאן, להעלות את קצבת הזיקנה נתקלות בהתנגדות של הקואליציה והממשלה ומופָלות. יוזמות לייצר רשת ביטחון כלשהי לקשישים, שתבטיח שלא יהיה קשיש בישראל שיהיו לו פחות מ-5,000 שקל הכנסה, גם הן לא זוכות לתמיכה ולהתגייסות מצד השלטון בארץ הזאת. הבעיות הן לא רק של קשישים, הבעיות הן של צעירים – אנשים שיוצאים לשוק העבודה ורואים מציאות שאין בה ביטחון, אין בה עתיד, אין בה מערכות של הסכמי עבודה שנותנים הגנות אמיתיות. היום אנחנו קוראים בעיתונים על נתונים נוספים על השכר התקוע בישראל. אנחנו נאבקנו על העלאת שכר המינימום, ושכר המינימום אכן עלה, אבל השכר בישראל בסך הכול תקוע. וכשהשכר תקוע, אנחנו רואים מצוקה כלכלית-חברתית הולכת ומתרחבת. הבעיה איננה רק במחירים הגבוהים, הבעיה היא שאי-אפשר לשלם את המחירים האלה כאשר השכר תקוע והשכר נמוך. מכל הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, עולה שמחאה חברתית והתנגדות חברתית לממשלה ולשלטון הזה מתבקשות היום לא פחות, ואולי יותר, מאשר ב-2011. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, לא שכחנו ולא ויתרנו. אנחנו גם לא מתכוונים לוותר על שינוי חברתי עמוק ויסודי. ומהמחאה החברתית של 2011 אנחנו גם למדנו שאי-אפשר לנתק את השאלות החברתיות מהשאלות הפוליטיות והמדיניות. הרי איך נתניהו חוזר ורוכש לעצמו את השלטון? באמצעות נפנוף בקלף הביטחוני. אז בואו נאמר מילה על הקלף הביטחוני הזה, בואו נאמר מילה על הפוליטיקה של ניהול הסכסוך, שנתניהו כל כך התגאה בה, אחרי שהוא הסביר לכולנו שאי-אפשר את הסכסוך הישראלי–פלסטיני, הישראלי–ערבי לפתור, ומה שנותר לנו הוא רק לנהל אותו. תראו איך נראה ניהול הסכסוך בחיי היום-יום שלנו. תראו את המציאות הזאת, שבה אנשים נדקרים, אנשים נפגעים, יש פחד ברחובות. כך נראה ניהול הסכסוך. ומפה צריך לומר בצורה ברורה: את הסכסוך הישראלי–ערבי אי-אפשר לנהל. את הסכסוך הישראלי–ערבי צריך, חייבים, דחוף, לפתור. הפתרון הזה איננו קל – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – ואיננו פשוט, אבל זה מה שצריך להיעשות. משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. ככל שהממשלה הזו לא מייצרת פתרון בשום תחום, היא עוברת לערוץ המוכר והנדוש של למצוא שעיר לעזאזל ולהסית, ופעם זה אנשי שמאל, ופעם זה הערבים, ומחר זה יתרחב לקבוצות אחרות. ומול ההסתה הזאת צריך להגיד לראש הממשלה ולממשלתו: הגיע הזמן לייצר פתרונות, הגיע הזמן להפסיק לחפש אשמים במקומות שבהם הם לא נמצאים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת חיים ילין, בעל הצעה זהה – בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית, ברצוני לשלוח איחולי החלמה מהירה לשוטרים שהיום בבוקר הגנו בגופם על אזרחי מדינת ישראל; לכל כוחות הביטחון ולצה"ל, שבאמת עושים לילות כימים כדי שאנחנו נוכל להמשיך באיזו שגרה ולישון בשקט, להמשיך במערכת החינוך ולהמשיך לפתח את הכלכלה. זה לא פשוט, זה קשה, אבל אנחנו צריכים להיות נחושים ולהיות ביחד, כי זה מה שבסופו של דבר ינצח את הטרור. אבל בשביל להיות ביחד אנחנו גם צריכים מנהיגות שמאחדת ולא מפלגת. כבוד היושב-ראש, האמת, ביקשתי את הדיון, כמו הרבה מאוד מחברי, בעקבות הדיון על הרכבת ועל השבת ועל הסכסוך הפנימי בין ראש הממשלה לשר התחבורה. אבל תמיד אפשר לבקש כי תמיד כנראה מר ביטחון יודע שטרור יימשך; בשיטה שלו הוא תמיד יימשך. אז תמיד אפשר לדבר על הטרור, ולכן היום קיבלנו איתות נוסף על מצבנו הביטחוני – של מדינת ישראל. במרס 2001 מתפוצץ הפצמ"ר הראשון בתוך נחל-עוז. הגעתי עם הפצמ"ר הזה לפואד, זיכרונו לברכה, שאז היה שר הביטחון, ואמרתי לו: פואד, מי שמעז לירות את הפצמ"ר הזה, את פצצת המרגמה הזאת, לעבר יישוב יהודי בתוך הקו הירוק, מחר בבוקר ימשיך. ואם לא תהיה תגובה, כמו שאנחנו מכירים אותה, חזקה, אז זה יימשך. וכך קרה: שום תגובה לא הייתה ולמחרת עוד שני פצמ"רים ולמחרת עוד שלושה פצמ"רים, והסיפור של עוטף-עזה הידוע מראש – ההיסטוריה כבר נכתבה. לפני שלוש שנים היו אירועים במזרח-ירושלים, גם אירועים ביטחוניים. ראש העיר ירושלים ברקת התבקש וביקש מראש הממשלה: תביאו לנו שוטרים לירושלים, להגן. מי שלא טיפל באבנים באותה תקופה, שיבין שבסוף מגיעים גם סכינים ומגיעים גם פיגועים. ועכשיו רמת-הגולן: מי שלא מטפל באותו טיל שמתפוצץ ברמת-הגולן, בסופו של דבר הסיפור של עוטף-עזה ידוע. אבל מה שחורה לי יותר זה איך מצליחים הדוברות של ראש הממשלה ושר הביטחון לדבר במושגים אחרים לגמרי. קוראים לזה טפטוף, קוראים לזה זליגה, קוראים לזה טרור של בודדים. חברים יקרים, אני רוצה להגיד לכם משהו: זה טיל שמתפוצץ בתוך מדינת ישראל. הוא גם לא "נופל"; לכל העיתונאים שנמצאים פה וכותבים כל הזמן "טיל נופל" – הוא לא נופל, הוא מתפוצץ והוא הורג. שום דבר לא נופל מהשמים. הטרור יורה עלינו את הדבר הזה, ומול הטרור צריך נחישות, צריך לדעת להילחם, אבל צריך גם עוד משהו, וזה לא קיים: להסביר לעולם. כמו שעשינו עכשיו, לא מזמן, כשיצאנו לדרום-אמריקה להסביר מה המשמעות של להילחם מול טרור, מה המשמעות של להמשיך לגדל את ילדינו בעוטף-עזה, ברמת-הגולן, בכל מקום במדינת ישראל, ולתת גם תקווה, תקווה שיש דרך אחרת. שתי הזרועות האלה קיימות אך ורק בממשלת ישראל – הזרוע הביטחונית והזרוע המדינית וההסברתית. אבל כששתי הזרועות האלה, לא משתמשים בהן כמו שצריך, אז אנחנו היום כבר שנה לאינתיפאדה השנייה, השלישית, הרביעית, זה לא משנה איך שתקראו לזה. תראו, אני בטוח שראש הממשלה ושר הביטחון רוצים להילחם בטרור, אבל אני גם בטוח שהשיטה, שכל כך הרבה שנים מנסים אותה, לא מצליחה. היא לא עובדת. עובדה, אנחנו ממשיכים בטרור, בגל הטרור. סוגיית שר התחבורה – שר התחבורה ישראל כץ הוא שר שאני אוהב. בכל הזדמנות אני מפרגן, ואני חושב שהוא אחד השרים הטובים בממשלת ישראל, שהתמקצע ויודע את עבודתו. הוא חיבר את עוטף-עזה, הוא חיבר את שדרות, הוא חיבר את נתיבות ואת אופקים לבאר-שבע ולתל-אביב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> את ערד. <חיים ילין (יש עתיד):> את ערד. הוא בונה את הכבישים והוא עושה כל מה שהוא יכול, באמת, כדי שבאמת – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> באמת, רק מילים טובות. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אתה רוצה גם על שר האוצר? אין לי בעיה. ושר האוצר הקודם – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> לא, לא, לא. <חיים ילין (יש עתיד):> אני רק מפרגן. <אלי אלאלוף (כולנו):> אתה יכול להגיד שהשר עושה. השר – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אין שום בעיה. אני רק מפרגן. <אלי אלאלוף (כולנו):> תנו לעובדים את הכבוד. <חיים ילין (יש עתיד):> וכולם צריכים לדעת שאני רק מפרגן. אלא מה? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> מה אתה רוצה משר האוצר? <חיים ילין (יש עתיד):> אלא מה? תסתכלו מה קורה. אין לי שום דבר נגד שר האוצר, הוא תקצב את שר התחבורה, ולכן אין לי שום דבר, רק שעכשיו בוועדת הכספים קצת עוצרים את התקצוב של שר האוצר לשר התחבורה. <משה גפני (יהדות התורה):> למה אתה אומר את זה? העברנו לו מיליארדים. מה אתה חושב, הוא עשה את זה לבד? אם לא היינו מעבירים לו כסף הוא לא היה יכול לעשות את זה. אתמול גם העברנו לו מיליארד – – – <חיים ילין (יש עתיד):> חברים יקרים, אני מפרגן גם לגפני, שהעביר את כל ההעברות התקציביות. אבל אני רוצה להגיד את משפט המפתח, שחשוב לי. אנחנו החקלאים יודעים דבר אחד, סוד כמוס: מתחת לעץ גדול, איפה שיש הרבה צל, לא צומח שום דבר. לא צומח כלום. וישראל כץ, שכולם מתחילים להרגיש, וראש הממשלה מרגיש שמפרגנים לו – מתחתיו לא יכול לגדול שום דבר. גפני, תקשיב טוב. מה שהיה בשבת ההיא, הפגיעה בחיילים לא נוגעת לשבת ולא נוגעת לדתיים, ואתה יודע את זה מצוין. היא נוגעת לזה שהעץ הגדול הזה שקוראים לו בנימין נתניהו – הצל שלו לא נותן לאף אחד מתחתיו לגדול. זאת הסוגיה. כשישראל כץ, השר הזה, קצת מרים ראש, וגם אומר בפה מלא, גם לתושבי עוטף-עזה וגם לי כראש מועצה לשעבר: לבנות אי, לבנות נמל, לחבר את קפריסין לרצועת-עזה, לתת תקווה – כשמישהו שם מדבר בצורה מדינית ומרים את הראש, לא יעזור לכם כלום: ראש הממשלה ייקח, ישים את הצל, ולא יגדל שום דבר. אז, חברים יקרים, אפשר ללמוד הרבה מהחקלאות, האמינו לי. אפשר ללמוד הרבה ממנהיגות, אפשר ללמוד הרבה דברים, אבל דבר אחד, דבר אחד, כבוד השר יריב לוין: כדי להתמודד עם טרור כמו שאנחנו עושים גם בעוטף-עזה, צריך לאחד את העם, ומאחדים את העם לא רק על-ידי אמירות, אלא גם על-ידי מעשים. ואני רוצה להגיד מילה אחרונה לראש העיר ברקת, ראש העיר ירושלים, העיר היקרה במדינת ישראל, העיר הקדושה, העיר שהפיגועים פוגעים בה יום ולילה: כשאתה מדבר אל תושבי ירושלים שרצים אחרי הפיגוע ולא בורחים מהפיגוע, אל תשכח שילדי עוטף-עזה ואנשי עוטף-עזה 16 שנה אומנם לא תפסו את ה"קסאמים" בידיים כמו שאתה תפסת, אבל 16 שנה ממשיכים לפתח את היישובים; אין מגרש אחד ריק, וזה הניצחון המוחץ שלנו מול הטרור. כדי לנצח את הטרור צריך לחבר, גם באמירות של ראש עיר, גם באמירות של ראש ממשלה. רק עם מאוחד עם חוסן יכול לנצח את הטרור. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. <הצעות לסדר-היום> <התנהלות היסטרית, חוסר תכנון ובזבוז מיליונים בגלל שיקולים פוליטיים אישיים> <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעות הבאות לסדר-היום, בנושא: התנהלות היסטרית, חוסר תכנון ובזבוז מיליונים בגלל שיקולים פוליטיים אישיים, מס' 4650 ו-4651, של חברי הכנסת אחמד טיבי ורויטל סויד. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. לרשותך עד עשר דקות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תודה. גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, מכובדי השר, זה כמה חודשים שובתים רעב שלושה אסירים. הם שובתים רעב, ולכן הם נמצאים בבית-חולים – בוולפסון, באסף הרופא. הם שובתים רעב נגד צו מעצר מינהלי שהוצא נגדם: ד"ר מוחמד אלבלבול, מחמוד אלבלבול, אחיו, ומאלכ אלקאדי. הם התקרבו ל-70 יום של שביתה, ולכן יש הידרדרות קשה במצבם הגופני והבריאותי. ביקרתי אותם בטיפול נמרץ יחד עם חברי חבר הכנסת אוסאמה סעדי. ד"ר מוחמד בלבול איבד באופן זמני את ראייתו כתוצאה משביתת הרעב, והוא דורש שחרור ושיפסיקו לו את המעצר המינהלי. היו מקרים של שביתות רעב בעבר, ותמיד זה נגמר בהסכם. והתביעה הצודקת – שאני ורבים תומכים בה – זה לא למעצר המינהלי, שלעתים מתחדש באופן אוטומטי והופך לכלי של ענישה נוספת. ראה המקרה הקודם של בילאל קאיד: 14.5 שנים מאסר, הוא משתחרר, ומקבל מכתב שחרור ביד אחת ומכתב מעצר מינהלי ביד אחרת; לעשות פלסתר בצווי מעצר – ובעיקר, הכלי הנורא הזה של מעצר מינהלי. את מאלכ אל-קאדי לא אפשרו לנו אז לבקר, כי הוא עדיין היה תחת צו של מעצר מינהלי – שעכשיו הותלה לשלושתם. ראיתי את המורל הגבוה, המורל הגבוה, (אומר דברים בערבית: מורל גבוה של מוחמד ומחמוד אל-בלבול, של אביהם שהיד אחמד אל-בלבול, שהיה מגורש,) ואת החיוך הזה, אף שהוא לא ראה אותי – הוא באופן זמני איבד את ראייתו. והוא אמר לי: יש לי case צודק. יש לנו case צודק. ראיתי הרבה אומץ, (אומר בערבית: הרבה אומץ,) בהחלטה הנחושה, למרות התליית הצו – או בגלל התליית הצו – להמשיך בשביתת הרעב. יש ויכוחים לגבי השביתות, אבל זו החלטה נחושה, אמיצה. זה מזכיר לי, (אומר דברים בערבית: מזכיר לי את דברי אבו טייב אל-מותנבי, שאמר: "שיקול הדעת לפני גבורת האמיצים. הוא ראשון והיא במקום השני. אם שניהם חוברים יחדיו בנפש אצילה, היא תגיע לפסגת הכבוד בכל מקום שבו תהיה".) אנחנו נמשיך ללוות אותם עד שהם יהיו בבית, ונבקר אותם גם בבית. מכאן אני רוצה לעבור להשוואה הנואלת שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו בין האזרחים הערבים, בסרטון האחרון שלו – יש לו מדי פעם סרטונים שהוא משחרר; הוא לא נפגש עם עיתונאים, הוא משחרר סרטונים. אומרים שיש לו יועץ תדמית חדש או יועץ תקשורת חדש. לפני כמה חודשים הוא שחרר סרטון אהבה לערבים בישראל. מרוב מתיקות לא ידענו לזוז. לא האמנו. ואז, לפני כמה ימים הוא שחרר סרטון שהשווה בינינו לבין המתנחלים, לא פחות. הוא השווה אזרחים שהם ילידי המקום, תושבי המקום – כאן נולדנו, כאן חיינו, כאן הופקעו אדמותינו, אבל מעולם לא כבשנו אדמה, לא הפקענו אדמה, לא גזלנו אדמה של מישהו אחר, אלא המתנחלים. לאלה אתה משווה אותנו – גזלנים של קרקעות? שוד הקרקעות הגדול ביותר בהיסטוריה מתבצע על-ידי הכיבוש והמתנחלים האלה. אנחנו כבשנו אדמה של מישהו? גזלנו קרקע של מישהו? ב-1948 היו לנו יותר מ-85% של קרקע פרטית. היום כמה יש לנו? פחות מ-3%, כי נגזלו והופקעו הקרקעות שלנו. ואתה משווה אותנו לקבוצה הזאת, שעל-פי החוק הבין-לאומי מבצעת פשעי מלחמה? לקבוצה הזאת, שבגללה מתאגדים רוב חברי מפלגת השלטון כדי לעשות חוק הסדרה, כדי להשאיר את הגידול הנורא הזה, עמונה, במקומו, על קרקע פרטית? אגב, במפעל ההתנחלות אני לא מבדיל בין מה שקרוי קרקע פרטית או קרקע הלאום. בזה אנחנו חלוקים; קרקע המדינה, קרקע הלאום – איפה אנחנו? ולכן, ההשוואה היא השוואה מרושעת, נואלת. מרפודה. דיבר על טיהור אתני, מר נתניהו? בן של היסטוריון; כל הזמן אני רואה אותו קורא ספרים פה, משחרר תמונות שהוא קורא ספרים במטוס. מה, הוא לא יודע מה זה טיהור אתני? ethnic cleansing? הוא לא יודע? אז אני אסביר לו. אני פלסטיני, אני אסביר לו מה זה ethnic cleansing. ethnic cleansing זה יותר מ-400 כפרים שהיו ב-1948 ואינם עוד. אין. נמחקו מעל פני האדמה. חלק מהתושבים נמצאים, חלק מהתושבים גורשו או נהרגו. זה נקרא ethnic cleansing, ב-1948. לא רק ב-1948, ב-1967 – יאלו, עמואס, בית-נובא, פה, ליד מה שקרוי פארק קנדה, היו שלושה כפרים ואינם עוד. ethnic cleansing – סוסיא; ethnic cleansing מתגלגל, כאשר מקימים יישוב יהודי במקום יישוב ערבי בנגב – יישוב יהודי חדש במקום יישוב ערבי קיים, עם אותו שם, אום-אלחיראן. זה נקרא – כל זה יחד נקרא ethnic cleansing, טיהור אתני, מר נתניהו. זו הממשלה הקיצונית ביותר, ולכן – קל לממשלה הקיצונית ביותר לנסות לרדת על מפלגות ערביות. המעצרים שהיו לאחרונה, רבותי חברי הכנסת, הבומבסטיקה, הדרמטיזציה, ניסיון ההפחדה, לא היו נעשים עם שום מפלגה יהודית בגלל האשמות-לכאורה כאלה. בשל העובדה שמדובר במפלגה ערבית, בל"ד, הם עשו איזה מבצע לילי, כדי להפחיד. יש פה אלמנט פוליטי, דווקא של משטרה, שמתגייסת כדי להפחיד פעילים פוליטיים של מפלגה. ולכן אמרנו, ונמשיך לומר, כי אנחנו מתנגדים למעצרים האלה, לבומבסטיקה, להפחדה, לניסיון לשוות דרמטיזציה, ואני בטוח שאנשים ישתחררו. גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, כביכול הפגישה הזאת הייתה בגלל השבת, ואנחנו, כאילו זה לא נוגע לנו – זה נוגע לנו אבו אבוהא – א. כבר אמרנו בכל קדנציה שלפעמים אנחנו מועסקים בגלל השבת, ולפעמים אנחנו לא מועסקים, לא בימי חול ולא בשבת. כי אף שאנחנו 20% מהאוכלוסייה, אנחנו רק כ-10% מהמועסקים בשירות הציבורי. ברכבת יש דבר אחד חיובי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – יושב-ראש מועצת ההנהלה הוא ערבי. יושב-ראש מועצת ההנהלה הוא ערבי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – וזה דבר טוב. ולכן, רבותי, יש לקלוט יותר ערבים. זה מוכיח את עצמו כיותר טוב גם למשק, גם לערבים וגם לעיקרון של שוויון הזדמנויות. ואין שוויון הזדמנויות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ואני מסיים, ובמשפט אחרון – אני מסיים את דברי ואני מזכיר את מה שאמרתי על מוחמד ומחמוד ומאלכ (אומר דברים בשפה הערבית: ומה שאמר אל-מותנבי: "אם שניהם חוברים יחדיו בנפש אצילה, היא תגיע לפסגת הכבוד בכל מקום שבו תהיה". ניפגש בבית לחם, אם ירצה האל, ואתם ראויים לכך.) <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. גם לרשותך עד עשר דקות. לאחר מכן יסכם את הדיון השר המקשר חבר הכנסת יריב לוין, ונתחיל בדיון. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנו מצויים בשלהי חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, והשנה החדשה, שתתחדש עלינו בעזרת השם לטובה, עומדת בפתח. זמן להתחדשות, לעשייה, אך בעיקר זמן לחשבון נפש – מה עשינו בשנה החולפת, התקדמנו, כבשנו פסגות? מימשנו יעדים? איפה היינו אשתקד והיכן אנו ניצבים היום? כנבחרי ציבור חשבון הנפש הוא כפול, האישי והציבורי; באישי, אם חטאנו, עווינו, את המחיר נשלם באופן פרטי. מכיסנו נספוג אנחנו את מחדלינו. אך במישור הציבורי, אם כנבחרי ציבור לא עשינו את המוטל עלינו, מעלנו באמון של בוחרינו או לא היטבנו עמם, גם בראייה של ההווה וגם של העתיד, את המחיר ישלם הציבור. אנו נישפט על מחדלינו, אך הציבור הרחב הוא זה שימשיך ויישא את מחדלינו על גבו. היום אני פונה אליך, אדוני ראש הממשלה. היום אני רוצה לפנות אליך, ורק אליך, בנימין נתניהו, כמי שמנהיג את מדינת ישראל זה כשבע שנים, עומד בראשה ועל פיו יישק דבר. כל דבר. עצור רגע לחשבון נפש; חשבון נפש כן, אמיתי. תתבונן בעשייה שלך, או יש לומר אולי באי-עשייה שלך. תנטרל שיקולי הישרדות, תנטרל שיקולי פוליטיקה ואלקטורט, תנטרל שיקולי אינטרס אישי ומשפחתי. תתבונן לנו, לציבור, לעם שלך, בלבן שבעיניים. תתבונן בנו, אבל תגיד לעצמך את האמת. אני רוצה לשתף אותך. זה בוודאי יעניין אותך – אולי אפילו זה יהיה אחד מהשיקולים שלך, איזה פרמטר בהתבוננות הפנימית בעשייה שלך – מה חשים ומרגישים רבים מאזרחי מדינתך בימים אלו. הם פונים אלי ברחוב. אלי, אל חברי. אנחנו פוגשים אותם. חלק לא מבוטל מהם נמנה גם עם מצביעיך שלך, והם מתארים תחושות של ייאוש ודכדוך ממה שקורה במדינה. הם, שרבים מהם נתנו לך את המנדט שוב ושוב, כבר איבדו את האמון בך, בממשלה ובכלל בפוליטיקה. הם אינם רואים את הדרך ואת האופק. הם לא יודעים מה יהיה, לאן נגיע עם הדרך הזאת. אתה, אדוני ראש הממשלה, יודע לאן אתה הולך בדרך הזאת? הם מצפים שתדאג להם, שתראה אותם, שתספור אותם. אתה כבר מזמן הפסקת לספור את העם שלך. הם מדוכדכים והם מיואשים, כי המדינה בראשותך – לאן היא הולכת, הם לא מבינים. עצור, אדוני ראש הממשלה, לאן אתה מנווט את הספינה הזאת? אני קוראת לך לעשות מעשה. בכלל, לעשות, לפעול סוף-סוף לשינוי, לפתוח שער – לפתוח שער לפני נעילת שער, לפני שיהיה מאוחר, מאוחר מדי. צא מהקיפאון המדיני שבו אתה נמצא, צא מהשבלול שאליו השתבללת ואליו נכנסת. רק הבוקר נפצעו בפיגוע דקירה שוטר ושוטרת על-ידי מחבל חמוש בסכין. השוטרת מורדמת ומונשמת ונמצאת במצב קשה, והשוטר – במצב בינוני. איפה? כאן, לא רחוק, בירושלים. ממש כאן. ב-72 השעות שחלפו היו שבעה פיגועים. בואו נודה על האמת: אנחנו נמצאים בעיצומו של גל טרור, וגם אם היה נדמה ששכך, וגם אם היה נדמה שדעך, הוא לא הלך לשום מקום, ובימים האחרונים הוא הרים את ראשו. מחר אתה טס לעצרת האו"ם בניו-יורק. תיפגש עם נשיא ארצות-הברית ברק אובמה. זו ההזדמנות שלך, אדוני ראש הממשלה, לעשות מעשה: להתקדם משמעותית ביצירת פתרון. כמה זמן אתה רוצה להמשיך עוד לשבת על הגדר? הגיעה העת שתפעל במנהיגות; הגיעה העת שתיטול יוזמה. סוריה מדממת, אזרחיה קוברים את ילדיהם, חלקם נלחמים, אחרים נמלטים ומהגרים. "חיזבאללה", גם אם סופג, עדיין מתעצם. בראשות ממשלת עיראק עומד כבר מנהיג שיעי, והיא כבר מדינה תואמת-איראן. זהו המזרח התיכון. זהו המזרח התיכון, שעובר תהליכי שינוי ואת סופם אין לדעת. זהו המזרח התיכון שפושט ומשנה את צורתו, ואתה יודע יותר טוב מכולנו שזה לא מהיום. קום תעשה מעשה. נצל את מאבק הסונים בשיעים; נצל את העובדה שבמזרח התיכון היום יש פתח להידברות; נצל את ההזדמנות שנקרית בדרכך, בדרכנו; תעשה משהו להשפיע על עתידנו. למה אתה מחכה – לאיחוד האירופי? לתנועת ה-BDS? ליוזמה הצרפתית שמתקדמת? אתה יודע איזו הפתעה אולי מכין לך נשיא ארצות-הברית ברק אובמה אחרי חודש נובמבר? מה הוא יעשה באותם חודשיים שבהם הוא יהיה משוחרר מכבלי הקמפיין של הילרי קלינטון ויוכל להוביל כל יוזמה, כל הכרזה שתיכפה עלינו בעניין מדינה פלסטינית? מופרך? לצערי הרב ממש לא. שנה ממנהגך. תהיה אקטיבי לא רק בהישרדות שלך, אלא הפעם – בהישרדות שלנו; תסיר את החששות והפחדים וההיסוסים שמלווים אותך; תכניס לבקבוק את יצר ההישרדות ששולט בכל מהלך ומהלך שלך, מנהל אותך ומנהל את חיינו, ובעיקר – מנהל את עתיד ילדינו. עד היום נאחזת בקרנות המזבח: האיום האיראני, שאגב, אינני מקִלה בו ראש – אבל עכשיו, אחרי שנאמת, התרסת – זהו, יש הסכם. הגעת לקונגרס על אפו וחמתו של אובמה, ועכשיו זה נגמר, זהו. לעשור הבא זה כבר לא הקלף שלך. חתמת על ההסכם הביטחוני עם האמריקנים, גם הוא לעשור, לטוב ולרע, ואתה משוחרר גם מזה. עכשיו אתה יכול לנצל את ההזדמנות ולהרים את הכפפה. ואתה לא מרים את הכפפה. אתה לא מנצל את האתגרים במזרח התיכון. אתה לא עושה מעשה. אתה, אדוני ראש הממשלה, תתחיל לפעול במנהיגות נחושה, אמיצה, מנהיגות שבה תעשה מעשה ותפתח דף חדש עבורנו. נצל את חלון ההזדמנויות שיש כרגע. נצל את המדיניות של המדינות המתונות שבשכונה; תיזום צעדים עם מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וירדן; תיזום, למען השם, תיזום. מה אתה עושה עם זה? מה אתה עושה עבורנו? כמה זמן חלון ההזדמנויות הזה יהיה פתוח? עד מתי תמשיך לשבת על הגדר? עד מתי תמשיך לפחד? בראי ההיסטוריה תיזכר התקופה הזאת כתקופה שבה ניתן היה לשנות מציאות במזרח התיכון, מציאות שאתה בחרת שלא לשנות. איזה חותם אתה רוצה להשאיר בדפי ההיסטוריה של עם ישראל, כמי ששלטונו היה הארוך ביותר; כמי שבתקופתו שלטה הפוליטיקה גם במהלכים מדיניים, או כמי שהביא לפתרון או ניסה להביא לפתרון של סכסוך עם הפלסטינים באמצעות יצירת הצלבה של אינטרסים של מדינות נוספות בעלות עניין באזור, כאלה שעד לפני כמה שנים ועשורים לחמנו נגדן ומולן? ולסיום, בחשבון הנפש הציבורי שאתה מחויב בו, תסתכל עלינו. מה עשית? הצלחת לבסס את שלטונך תוך שאתה זורע פחד וחשש באזרחי המדינה. יצרת שיסוי ופילוג בעם. נבנית מהם על חשבון המרקם החברתי העדין של החברה הישראלית. ראית כמה היא שסועה? כמה היא מפולגת, מסוכסכת וקוטבית? מתי בשנים האחרונות הרים השד העדתי את ראשו ברמות צורמות שכאלה – ספרדים, אשכנזים, ימין ושמאל, ערבים ויהודים, חרדים וחילונים? מחובתך לפעול לשינוי חברתי. מחובתך לפעול לאחדות במדינת ישראל, בעם ישראל. מחובתך להבין שחוסן ביטחוני נבנה גם מחוסן חברתי. אז ערב השנה החדשה, שנת תשע"ז, עשה חשבון נפש, הבא לנו בשורה במדינת ישראל. עשה למענך, אם לא למעננו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. כאמור, השר המקשר חבר הכנסת יריב לוין יסכם את הדיון. יש לנו, נכון להרגע, עשר בקשות להבעת דעה. כמובן, אתם זוכרים מה זה: ליד המיקרופון, דקה אחת לכל דובר. יש לנו עוד אפשרות לחמישה דוברים נוספים. בבקשה, אדוני השר. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אני בוודאי בפתח הדברים מבקש לאחל החלמה לפצועים באירועי הטרור האחרונים, וכמובן לחזק את ידיהם של אנשי כוחות הביטחון שעושים במלאכה. ואני חושב, לפחות על-פי האנשים שאני רואה כאן באולם, אני מניח שלפחות כולנו יכולים להתאחד גם בברכת החלמה לנשיא לשעבר שמעון פרס, ואני מניח שאני יכול לומר את זה בשם כל הנוכחים כאן לפחות. היה טוב לו יכולתי לומר את זה בשם כלל חברי הכנסת, אבל זה עוד עניין שאנחנו נידרש לו. אני מוכרח לומר, גברתי היושבת-ראש, שהיטיבה חברת הכנסת זהבה גלאון – אולי מבלי משים, לא יודע אם היא התכוונה לכך, אבל נדמה לי שהיא הצליחה במשפט הראשון של נאומה לסכם את כל הדיון ואת כל העניין, והיא יכלה אולי לחסוך לנו בכלל את כל המשך העניין. אמרה כאן חברת הכנסת גלאון שאנחנו עוסקים באטריות קרות, ואני חושב שזה פשוט מסכם את הכול. כי לו באמת למישהו כאן היה אכפת מנוסעי הרכבת, מהציבור הישראלי, מהחיילים, מכל הדברים שעליהם דיברתם גבוהה-גבוהה – אני חושב שנפלה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה היינו עושים – מוותרים על הדיון? זה מה שאתה – – –? <שר התיירות יריב לוין:> לא, חבר הכנסת חסון, בדיוק ההפך. בדיוק ההפך, חבר הכנסת חסון – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – הדיון אם – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – הרי המרצע יצא מן השק, אז לא נעים. אבל הרי בדיוק להפך. הרי היום, היום, באורח כמעט – אתם יודעים מה? הסתדר לכם הכי טוב שאפשר היה אפילו לדמיין ולבקש – יצא מצב שדווקא היום אנחנו נכנסים לתהליך של השבתה שלמה של הרכבת לא ליום אחד, לא לכמה שעות – לשמונה ימים שלמים, עם אין-ספור בעיות שהדבר הזה גורם. מישהו מכם דיבר על זה בכלל כאן? <אילן גילאון (מרצ):> אם לא היית בחוץ היית יודע שכן – – – <שר התיירות יריב לוין:> את מישהו מכם זה עניין? – – – <אילן גילאון (מרצ):> אם לא היית בחוץ – – – <שר התיירות יריב לוין:> קודם כול, לא הייתי בחוץ אפילו שנייה אחת. <אילן גילאון (מרצ):> היית. אני דיברתי על זה. <שר התיירות יריב לוין:> לא הייתי בחוץ אפילו שנייה אחת, חבר הכנסת אילן גילאון, ואני שמעתי את האיזה-חצי-משפט שאמרת. ואל תאמר לי שדיברת על זה, כי כשאתה רוצה לזעוק את זעקתו של ציבור הנוסעים או כל ציבור אחר אתה יודע לזעוק אותו היטב. לא שמעתי אותך זועק, שמעתי אותך אולי מזכיר באיזה חצי משפט, אז בוא נדייק. והייתי פה כל הזמן. <זהבה גלאון (מרצ):> מי נתן את ההוראה? <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גלאון, נדמה לי שזה אומר הכול. לא מעניין אתכם לא הנוסעים ולא החיילים ולא שום דבר. עניין אתכם רק דבר אחד – – <זהבה גלאון (מרצ):> איך אתה לא מתבייש? <שר התיירות יריב לוין:> – – רק דבר אחד עניין אתכם: לנסות לעשות הון ורווח פוליטי – – <זהבה גלאון (מרצ):> אין לך בושה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> נו, באמת. <שר התיירות יריב לוין:> – – ולזרוע פירוד, ולנסות – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> איזו אחריות אתה לוקח? <שר התיירות יריב לוין:> – – ולנסות – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תעמוד פה ותיקח אחריות על הטירוף שהיה במדינה הזאת בגללכם. <שר התיירות יריב לוין:> – – ולנסות לרכוב על איזה גל – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תיקח אחריות. <שר התיירות יריב לוין:> – – על איזה גל שקודם זעקתם והפגנתם, ונסעתם – והיום? שום דבר. שום כלום. <יואל חסון (המחנה הציוני):> דמגוגיה בגרוש. <שר התיירות יריב לוין:> הכול דמגוגיה, הכול דמגוגיה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה דמגוג. דמגוגיה בגרוש. <שר התיירות יריב לוין:> הכול דמגוגיה. <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון, אתה דמגוג, אתה דמגוג. <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אגב, חברת הכנסת גרמן – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גרמן, אגב – – – <קריאה:> למה אין – – – <שר התיירות יריב לוין:> אגב, תמהני, ובאמת, בעניין הזה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – ראש הממשלה – – – <שר התיירות יריב לוין:> בעניין הזה, חברת הכנסת גרמן – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גרמן – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גרמן, אני מתייחס להערה שלך. חברת הכנסת גרמן, אני גם מוכרח לומר – ובמובן הזה אני שוב אחזור אל חברת הכנסת גלאון, ואני דווקא אשבח אותה, אפילו פעם נוספת: לא רק שסיכמה את הדיון בצורה מדויקת, אלא גם – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – חברת הכנסת גלאון, כיושבת-ראש מפלגה שביקשה לקיים את הדיון הזה, טרחה להיות כאן, מה שאי-אפשר לומר, לצערי הרב, על יושבי-ראש המפלגות האחרות שביקשו לקיים את הדיון הזה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הרצוג היה בדיון. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – יושב-ראש המפלגה שלך. <שר התיירות יריב לוין:> – – ושאיש מהם – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הרצוג היה כאן בדיון. <שר התיירות יריב לוין:> כן, יכול להיות שהרצוג היה כאן איזה זמן. לא ראיתי פה את חבר הכנסת עודה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> איפה היה ראש הממשלה, יושב-ראש הליכוד? <שר התיירות יריב לוין:> – – אבל בעיקר, חברת הכנסת גרמן, לא ראיתי – ראש הממשלה לא ביקש את הדיון, אני אזכיר לך. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל מדברים עליו. <שר התיירות יריב לוין:> אבל בעיקר לא ראיתי, חברת הכנסת גרמן, את מי שכבר נתתם לו תעודה, חבר הכנסת מקלב, הרב הראשי לכנסת, חבר הכנסת לפיד. איפה הוא? אני, אגב, בכלל לא כל כך שמעתי אותו בזמן האחרון. משום מה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – 24 מנדטים. <שר התיירות יריב לוין:> – – כל ההתבטאויות שלו בעבר – לא שמעתי אותן, נעלמו. <אילן גילאון (מרצ):> – – – אתה מטפס פה על רכבת – – – <שר התיירות יריב לוין:> נעלם הכול. <יעל גרמן (יש עתיד):> כנראה הוא עושה משהו נכון. <שר התיירות יריב לוין:> בואי, תשכילי אותי, חברת הכנסת גרמן, כי גם את זה לא שמעתי, לא ממנו ולא מאף אחד אחר. חבר הכנסת לפיד חושב שצריך עכשיו להשבית את הרכבת שמונה ימים או לא צריך? מה הוא חושב? שום דבר? <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה שואל אותי או אותו? <שר התיירות יריב לוין:> אני שואל אותך כנציגתו. אצלכם, הרי, לא כמו אצלנו, מפלגה דמוקרטית. אצלכם לפיד אומר – אתם עושים; לפיד חושב – אתם חושבים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אם הקשבת, והקשבת – אני יודעת שגם – – – <שר התיירות יריב לוין:> נכון. אכן הקשבתי, ולא שמעתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אם הקשבת, שמעת את כל התשובות על כל השאלות שלך – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא, לא. ממש לא. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – על כל הדברים שלך. <שר התיירות יריב לוין:> הנה, אני שואל. אני שואל את הציבור. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מוכנה להגיש לך את זה גם בכתב. <שר התיירות יריב לוין:> מישהו יודע לאן נעלם כבוד הרב? מה עמדותיו בסוגיות האלה שהוא כה הרבה לנופף בהן? או שהאג'נדה היא עניין שמחליפים לפי מה שטוב כדי לקבל עוד כמה מנדטים בסקרים או להגדיל את הסיכוי להיבחר? מה את אומרת, חברת הכנסת יחימוביץ? ככה זה נראה בזמן האחרון. <יעל גרמן (יש עתיד):> הרי זה מה שכואב – המנדטים. לא שום דבר אחר. <שר התיירות יריב לוין:> האנשים, אני חושש, מסוגך, שאפשר להתווכח אתם אבל יש להם דרך ברורה, ותשמע אותם אומרים אותו דבר כשזה יותר נוח וכשפחות נוח נעלמים קצת, חסרים. איפה הוא, מר לפיד, עם הדגל של – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> יריב, הרי ברור שמה שמפריע לך זה המנדטים שלנו, לא מה שהוא אומר. <שר התיירות יריב לוין:> איפה? איפה הדגל? איפה הוא? נעלם הכול. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה זה רלוונטי? תראה את הכותרת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה אתה מתייחס לסקרים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מה זה רלוונטי? <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת מיקי לוי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הסקרים בבחירות האחרונות הראו שיש לכם 18 מנדטים, ותראה איפה אתם היום. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני האחרון שאתייחס לסקרים ברצינות, אבל אני בכל זאת אבוא ואגיד לך שאני מתייחס ברצינות לאנשים ולמפלגות, ואני חושב שכאשר מזמנים דיון בסוגיה כזאת, ראוי שראש המפלגה יתייצב כאן, בטח כאשר נושא השבת הוא במרכז האג'נדה – אה, סליחה, התבלבלתי – הוא היה במרכז האג'נדה בבחירות הקודמות. עכשיו זה מתחלף למשהו אחר, כשמחפשים נישה יותר נוחה. <יעל גרמן (יש עתיד):> יריב, הציניות – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל, אני מוכרח לומר, וכאן גם לתת תשובה רצינית לגופו של עניין. רבותי, תראו: יש שני עקרונות שאנחנו כממשלה עומדים עליהם, והם מבטאים לא עיקרון שאנחנו קבענו אלא עקרונות שנקבעו לאורך שנים רבות – אגב, אני חושב שעוד הרבה לפני שהליכוד בכלל עלה לשלטון – והעקרונות האלה הם שניים: האחד הוא שאנחנו עושים כל מאמץ לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל. ואנחנו עושים את זה לא מפני שזה נועד לרצות ציבור מסוים, ציבור כזה או ציבור אחר; אני חושב שאנחנו עושים את זה כי זה חשוב לכולנו, זה חשוב לכל עם ישראל. <יעל גרמן (יש עתיד):> מה זה קשור לרכבת? <שר התיירות יריב לוין:> אני חושב שהשמירה על אופייה היהודי של המדינה זה דבר – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – שכולנו רוצים בו. אני לא חושב שיש כאן חבר כנסת אחד שחושב שכדאי אולי לבטל את יום השבת כיום המנוחה ולקבוע שהתשלום הגבוה יותר שמשולם לעובדים שנאלצים לעבוד ביום השבת יבוטל – – <יעל גרמן (יש עתיד):> מה זה קשור לרכבת? <שר התיירות יריב לוין:> – – כמו שבכל העולם גם כשאתה עובד ביום ראשון וגם כשאתה עובד ביום שבת וגם כשאתה עובד ביום חמישי אתה מקבל אותו תשלום. אין אחד שמציע כאן להתייחס ליום השבת כאילו זה יום רגיל – לא בתחום יחסי העבודה ולא בתחום אחר. אז בואו – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> מה זה קשור לרכבת? <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר בצורה החדה והברורה ביותר – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מה אתה מציע? מה ההצעה שלכם? <שר התיירות יריב לוין:> – – אני חושב שכל אחד יעשה בחייו הפרטיים כפי שהוא רוצה לעשות; המדינה כמדינה וגופים ציבוריים צריכים לעשות כל מאמץ שלא לפעול ולא להעסיק עובדים בשבת, גם מכיוון שהם גופים ממלכתיים וגם לטובת אותם עובדים, אלא אם – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – הם מעסיקים 18,000 עובדים. 18,000 עובדים – – – כל שבת. <שר התיירות יריב לוין:> – – – אלא אם כן, חברת הכנסת גרמן, אין ברירה. והעיקרון השני, והוא חד בדיוק כמו העיקרון הראשון, הוא שבמקום שאין ברירה, אבל באמת אין ברירה, במקום שהדבר הכרחי, אבל באמת הכרחי, שם ניתנים היתרים ועובדים בשבת. ואנחנו מחויבים לכך, ואנחנו נמשיך לפעול בדרך הזאת. אני מוכרח לומר, חברת הכנסת גרמן, שכאשר דובר על אותן עבודות בשבת אז, התברר – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גרמן – אני לא יודע במה את מנופפת. <יעל גרמן (יש עתיד):> אישורים לשבת. <שר התיירות יריב לוין:> – – – התברר, התברר, שרוב-רובן של העבודות, אם לא כולן, פשוט לא היו נחוצות, ולא היה צורך לבצע אותן בשבת. לגבי 17 מתוך 20 עבודות בכלל לא היה ויכוח. גם ברכבת אמרו שלא צריך. לגבי שלוש היה ויכוח, אבל גם הוויכוח הזה נעלם. למה הוא נעלם? כי התברר מה שאנחנו רואים בדיוק היום – שהנה, בחלוף זמן קצר מאוד משביתים את הרכבת בכלל לשמונה ימים – – <זהבה גלאון (מרצ):> למי הייתה סמכות להחליט את זה? מי שם אתכם להחליט את זה? <שר התיירות יריב לוין:> – – ולכן לא היה שום צורך לבצע את העבודות האלה בשבת. <זהבה גלאון (מרצ):> מי קבע את זה? מי קבע? <שר התיירות יריב לוין:> לא היה שום צורך לבצע את העבודות האלה בשבת – – <זהבה גלאון (מרצ):> היה צריך ללכת לוועדה להיתרים ולשכנע אותה. מי קבע? מה אתה מספר סיפורי סבתא – – – באמת. <שר התיירות יריב לוין:> – – ולכן כל המשבר הזה היה בעיני מיותר לחלוטין. <זהבה גלאון (מרצ):> סיפורי סבתא על – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל אני רוצה לומר לכם עוד דבר, וגם אותו חשוב לומר: אנחנו מבצעים מאז כינון ממשלת נתניהו השנייה ב-2009 ועד היום עבודות תשתית בהיקף עצום, שמשנות את פני המדינה לחלוטין. ואי-אפשר – שמעתי כאן את הנאומים; תיאורים על ראש הממשלה, וכמה זה נורא, וכן הלאה וכן הלאה. רבותי, מי שעושה את הרכבת זה הממשלה; מי שקובע סדרי עדיפויות תקציביים זה הממשלה בראשותו של ראש הממשלה; מי שביצע בצורה יוצאת מן הכלל זה שר התחבורה. כולם שותפים, לכולם יש חלק בזה. כל הציבור רואה את תנופת הפיתוח האדירה הזאת. את כולה עשינו וכולה בוצעה, בלי משברים – – <זהבה גלאון (מרצ):> מי החליט על ביטול העבודות? למה אתה לא נותן תשובה למליאה? <שר התיירות יריב לוין:> – – בלי עיכובים ובלי קשיים לאורך שנים. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מדבר סחור-סחור. <אילן גילאון (מרצ):> למה נזפתם בו? <זהבה גלאון (מרצ):> מי החליט – – – <שר התיירות יריב לוין:> אין סיבה ולא הייתה סיבה להיקלע ולבצע עבודות – – <אילן גילאון (מרצ):> למה רציתם לפטר אותו? <שר התיירות יריב לוין:> – – שרצו לבצע באותה שבת – – <זהבה גלאון (מרצ):> למה אתה לא נותן תשובה – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – שהיו לא הכרחיות, לא נחוצות – – <זהבה גלאון (מרצ):> מי קבע את זה? למה אתה לא נותן – – –? <שר התיירות יריב לוין:> – – ופגעו גם בעובדים שהיו צריכים לבצע אותן וגם בציבור עצום במדינת ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> למה אתה לא נותן תשובות? <אילן גילאון (מרצ):> למה רציתם לפטר אותו? <שר התיירות יריב לוין:> אני חושב שרוב מוחלט של אזרחי ישראל חושב שמדינת ישראל צריכה לשמור על אופי יהודי ולכבד את השבת במוסדות הממלכתיים והציבוריים שלה. <זהבה גלאון (מרצ):> מדינת ישראל צריכה לשמור על החוק וגם – – – ראש הממשלה שלה, נתניהו. ואתה לא נותן תשובות למליאה. <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גלאון, חברת הכנסת גלאון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה עומד עשר דקות ומספר סיפורי סבתא למליאה. <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גלאון, אתם, עניין אתכם רק דבר אחד, וזה הוכח היום. <זהבה גלאון (מרצ):> זה מה שאתה עושה פה. מי החליט את זה? מי שם אותך – – – <שר התיירות יריב לוין:> עניין אתכם רק דבר אחד – לעשות הון פוליטי – – <זהבה גלאון (מרצ):> חצוף. אין לך בושה? <שר התיירות יריב לוין:> – – לזרוע פירוד, להאשים האשמות שווא. <זהבה גלאון (מרצ):> אין לך בושה? <שר התיירות יריב לוין:> אני חושב שהיום נחשף פרצופכם האמיתי, כאשר לא עניינו אתכם, לא העבודות, לא הנוסעים, לא העיכובים, לא שמונה ימים. שום דבר מכל זה לא עניין אתכם. <יעל גרמן (יש עתיד):> ראש הממשלה לא – – – <שר התיירות יריב לוין:> איך אמרת בפתח הנאום שלךְ: מה אנחנו עושים פה בכלל? אטריות קרות. <זהבה גלאון (מרצ):> יושב-ראש הכנסת קבע את הדיון ליום אחר – – <שר התיירות יריב לוין:> מהי האטרייה הקרה, חברת הכנסת גלאון? <זהבה גלאון (מרצ):> – – כי אתם לא רוצים את הדיון. <שר התיירות יריב לוין:> מהי האטרייה, חברת הכנסת גלאון? <זהבה גלאון (מרצ):> אתם מפחדים מדיון. <שר התיירות יריב לוין:> מהי האטרייה, לשיטתך? <זהבה גלאון (מרצ):> האטרייה – – – <שר התיירות יריב לוין:> הנוסעים? – הם קיימים גם היום. השיבושים ברכבת? – לצערנו, הם קיימים היום בגלל העבודות. <זהבה גלאון (מרצ):> האטרייה עומדת על הדוכן ומספרת סיפורי לוקשים. <שר התיירות יריב לוין:> שמונה ימים – האם זו האטרייה? מה פתאום. האטרייה אצלך היא הדמגוגיה – – <זהבה גלאון (מרצ):> האטרייה על הדוכן – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – היא זריעת הפירוד, היא הניסיון לעשות הון פוליטי. ומה לעשות, האטרייה הזאת באמת התקררה – – <זהבה גלאון (מרצ):> השיטה הזאת שאתה מטיל עלינו את האחריות לא עובדת יותר. <שר התיירות יריב לוין:> – – כי היא לא מחזיקה מים, כי היא לא רצינית, כי היא לא עניינית, ולכן היא גם בסופו של דבר לא תביא אתכם לשום מקום. אני רוצה להעיר, גברתי היושבת-ראש, עוד הערה אחת שהיא חשובה, וראוי גם אותה לומר. תראו, תפקידה של אופוזיציה הוא לבקר את הממשלה. אני בעניין הזה לא רק שלא חולק, אלא אני אומר: אוי לנו ואבוי לנו אם לא תהיה אופוזיציה שעושה את זה. אבל אני חושב שלאופוזיציה יש תפקיד קצת יותר מורכב מאשר רק לבקר את הממשלה. אני חושב שתפקידה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני, אין לי יומרות כאלה, ואני מקווה שגם לא יהיו לי. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל אני חושב שלאופוזיציה – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני לא יודע, לפעמים אני מרגיש צורך לחזור על דברים שהם בסיסיים, כי הם כנראה עדיין לא נטמעו מספיק. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – טובת הציבור ולא – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני לפחות יכול לומר – והפעם אני אעשה הנחה לחברת הכנסת גרמן, שהיא לא מנוסה בישיבה באופוזיציה, היא עכשיו רק בתחילת הדרך שלה בעניין הזה. אצל חברת הכנסת גלאון כבר יש באמת ניסיון עשיר, אבל אני בכל זאת חושב שצריך לומר את זה, כי אלה דברים שאתה מסתכל עליהם ואתה מתפלא. תפקידה של האופוזיציה לבקר את הממשלה, אבל אמרתי: התפקיד הזה הוא לא תפקיד פשטני. יש בו עוד איזה ניואנס. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> התפקיד הוא לבקר את הממשלה באופן רציני וענייני. <זהבה גלאון (מרצ):> סליחה – – – אתה – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני חושב – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני חושב שחלק מהדבר הזה – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – קודם תפתור את הבעיות שלכם בקואליציה – – – אופוזיציה – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – ובזה אתם יכולים לקחת דוגמה, איך נהג ראש הממשלה נתניהו כאשר ישב באופוזיציה. <זהבה גלאון (מרצ):> נו, באמת. <שר התיירות יריב לוין:> אני חושב שחלק מהעניין הזה זה גם לדעת לומר מילה טובה, ולדעת לומר "הצלחתם" כאשר זה קורה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – לבוא ולומר – – – לא יהיה נורא לבוא ולומר: עשינו טעות. קורה שעושים טעות. <שר התיירות יריב לוין:> ואני ראיתי בימים האחרונים את האמירות חסרות האחריות, והביקורות, תסלחו לי, גם המגוחכות וגם המזיקות, בנושא מזכר ההבנות עם ארצות-הברית. חוסר היכולת שלכם לבוא ולומר: הצלחתם, הבאתם את הסכם הסיוע הכי גדול שמדינה כלשהי קיבלה מעולם, הבאתם הסכם שמבטיח את ביטחון ישראל לעשר שנים, מאפשר לתעשיות הביטחוניות לתכנן. כן, נכון – תגידו – אתם טעיתם. נכון, טעיתם, חשבתם שאנחנו לא נצליח להביא את ההסכם הזה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – מודה בטעות. אתה חושב – – – לא עושים טעות? <קריאה:> אתה רוצה להתווכח על – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא. <יעל גרמן (יש עתיד):> מתי הודית בטעות? <שר התיירות יריב לוין:> חברת כנסת גרמן, הנה אני אומר: מי שלא עושה לא טועה, ואנחנו עושים המון ולכן גם טועים לפעמים. <קריאה:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ודאי, ודאי שאנחנו עושים טעויות. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – במשבר הרכבת – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל, חברת הכנסת גרמן, אנחנו גם עושים המון דברים טובים. ואני חושב שכאשר אתם כאופוזיציה באים והופכים, ובמקום לבוא ולהודות לממשל האמריקני, ולהודות לראש הממשלה, ולהודות שמערכת היחסים בין ישראל לארצות-הברית איתנה כפי שלא הייתה מעולם, אתם, ברצון, בלהט הזה לבקר כל דבר באופן לא ענייני, בדרך גם רומסים את כבודו של נשיא ארצות-הברית. כי מה עשיתם? בעצם אמרתם: יושב בבית הלבן אדם – – – <אילן גילאון (מרצ):> מי – – –? <שר התיירות יריב לוין:> אתם, אתם. <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – יושב בבית הלבן אדם שעושה חשבונאות, שמעניש את ראש הממשלה ופוגע בביטחון ישראל כי הוא חושב שמשהו שראש הממשלה אמר הוא לא בסדר. אני אומר לכם, יושב בבית הלבן אדם שיש לנו אתו לפעמים חילוקי דעות, אבל הוא האדם – – – <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – יושב בבית הלבן – אבל בדיוק להפך, כמובן. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אתה לא מקשיב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת חסון, זה מה שאתם עשיתם. ואני אומר לכם: להפך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <קריאה:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> יושב בבית הלבן אדם, נשיא ארצות-הברית, שיש לו מחויבות עמוקה לביטחון ישראל, שהוכיח שהמחויבות הזו איננה תלויה בדבר – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עכשיו נזכרתם? עכשיו נזכרתם? <שר התיירות יריב לוין:> – – שנתן למדינת ישראל הסכם וסיוע שראויים לכל ברכה ולכל תודה. <קריאה:> עכשיו נזכרו? <שר התיירות יריב לוין:> ולו הייתם אופוזיציה רצינית – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו אומרים לכם את זה עשר שנים, ואתם נזכרתם עכשיו כי זה נוח לכם. <שר התיירות יריב לוין:> – – ואופוזיציה אחראית, ולא רק מתלהמים ותוקפים סתם, הייתם באים ומודים גם לראש הממשלה וגם לנשיא ארצות-הברית על ההישג הגדול הזה שישנו בחתימת מזכר ההבנות. <אילן גילאון (מרצ):> איך זה נקרא? איך זה נקרא? <שר התיירות יריב לוין:> תהיו כבר רציניים. תפסיקו להתנגד לכל דבר. תפסיקו לומר – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתם – – – לחתום על ההסכם, ואתה יודע את זה. אתם נכנסתם להיסטריה. <שר התיירות יריב לוין:> תפסיקו לנסות, עם דמגוגיה בלתי נגמרת, לעשות הון פוליטי על גבם של אנשים, על גבם של היחסים עם ארצות-הברית – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו על גבם של אנשים? <שר התיירות יריב לוין:> – – על גבם של החיילים – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו – – – שהבית הלבן לא רוצה שנבוא? <שר התיירות יריב לוין:> על גבם של – – –. תהיו רציניים, תדונו לגופו של הנושא – גם במזכר ההבנות – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – לקונגרס. <שר התיירות יריב לוין:> – – שזה לא מאוחר עדיין להודות ולשבח ולהעריך את מה שנעשה – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני, כשמנהיגי המחנה הציוני היו בקונגרס, זה היה בהזמנת הבית הלבן. <שר התיירות יריב לוין:> – – וגם בנושא עבודות ברכבת, רבותי, שבסוף ייגרם סבל רגעי, יהיו עיכובים – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – נעבור כאן כמה ימים לא קלים, אבל תהיה לנו תשתית תחבורתית אחרת לגמרי מזו שירשנו כאשר אנחנו עלינו לשלטון. תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תודה, באמת תודה לך, תודה לך על כל מה שאתה עושה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר המקשר. <קריאה:> יריב, למה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני השר, שאלה: מה אתה מציע? <שר התיירות יריב לוין:> אני מסכים עם מה שמציעים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מה המציעים מבקשים? <אילן גילאון (מרצ):> אני מציע שהוא יקבל – – – ראש הממשלה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו נעבור לבקשות להבעת דעה. <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי. שוב אני אומרת: כרגע, אנחנו נגיע להבעת דעות, ולאחר מכן תהיה הצבעה לפי ההצעה שלכם. <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תגידו מה שאתם רוצים – אנחנו נצביע. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת נורית קורן, בבקשה. אנחנו מפעילים מיקרופון. רבותי, אני מבקשת, יש לכל אחד דקה; בבקשה לעמוד בזמנים. <נורית קורן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, ברוכים הבאים באמצע הפגרה. היום זה יום קשה, אני ביליתי שעתיים בתחבורה הציבורית, וכמוני כולנו. אבל אנחנו רוצים שתהיה רפורמה ברכבת. אנחנו רוצים שהכלי הנגיש הזה יבוא לעזרת הציבור, ויהיו דברים חדשים, וצריך לעשות את הטיפולים האלה. אבל מנגד, צריך לשמור על הסטטוס-קוו שהיה עד עכשיו ולהמשיך אותו. עבודות שהן דחופות לרכבת ונעשו ברכבת, צריך להמשיך ולעשות. לדעתי, הזימון הזה של האופוזיציה את המליאה בפגרה זה ספין תקשורתי. פשוט אין מה לעשות. לא יכול להיות שכל דבר הכי קטן, תגידו: הליכוד נכנע לחרדים, ולעשות כל דבר – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה קטן? <נורית קורן (הליכוד):> זה קטן. זה קטן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז מה יהיה גדול? <נורית קורן (הליכוד):> אנחנו מדינה קטנה. <קריאות:> – – – <נורית קורן (הליכוד):> אני חזרתי עכשיו ממינכן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה. <נורית קורן (הליכוד):> אני רוצה לומר לכם: צריך לטפל בכבישים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <נורית קורן (הליכוד):> – – וזה מה שצריך לעשות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת נורית קורן. חבר הכנסת יהודה גליק – בבקשה, אדוני. שוב, אני מבקשת לעמוד בזמנים. דקה לרשותך. <יהודה גליק (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת המתוקים מן האופוזיציה ומן הקואליציה, התגעגעתי אליכם, שמחתי לחזור לראות אתכם. צר לי צער גדול שלקחתם נושא שאמור לאחד את עם ישראל והפכתם אותו לנושא שמחלק. ולכן, היום בדיוק מלאו 30 יום לפטירתו של אדם יקר ואהוב, ואני רוצה לזכרו להקריא שיר שהוא הלחין – נחום היימן, נחצ'ה; מילים: עידית חכמוביץ: "אולי ציפור בחלילים / ציפור הנפשות / אולי בשקט הצלילים / לבן – בין השמשות. // אולי השיר – רק שיר הִנו / והוא גובה אט, / וחרוזים הם כל חנו / וכל חנו – שבת. // אולי ורדים בחשכה / בשמים בערפל / עומדים אולי, במלוא פריחה / בערב הנופל. // אולי השיר – רק שיר פשוט / ואין בו חג כמעט / ומילותיו הן רק קישוט / וקישוטו – שבת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה, אדוני. <יהודה גליק (הליכוד):> – – אולי נווד על הדרכים / נשקף בחלומות / חוזר אולי על הפתחים / עם כל המנגינות. // אולי השיר – רק שיר אוהב / והוא אומר מעט / והצלילים כולם בלב ובלבו – שבת." תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת משה גפני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, אולי אני אפתיע ואומר שאין לי טענות לאופוזיציה; תפקידה לעורר, למצוא חסרונות, ואפילו להפיל את הממשלה, במידת האפשר. השבת ממש מתמוגגת מנחת לראות מי בא לכאן לדרוש את כבודה. אבל יש לי טענה גדולה על כלי התקשורת שהתגייסו ליצור פניקה לאומית, כאשר אזרחי ישראל סובלים יום-יום בתחבורה הציבורית, אנשים עומדים בתחנות בכל יום מימות השבוע שעות, ורק 18% בארץ נוסעים באוטובוסים, כשבאירופה נוסעים 50% בתחבורה הציבורית. במקום לחזק את התחבורה הציבורית, מדברים בשם השבת. נכון, השבת היא מכשיר ביטחוני ממדרגה ראשונה, בלעדיה לא נוכל להיות כאן, ואומרים את זה הנביאים, שאם, חלילה, לא נשמור את השבת, הארץ תיחרב. אבל כאשר מדובר פה בעניין של תחבורה ציבורית, אל תערבו את העניין של השבת. ראינו היום – "גלי צה"ל" אומרים שהיו פקקים גדולים; "קול ישראל" אומר שלא היו פקקים גדולים. בכל מקרה, אף אחד לא זעק על זה ששמונה ימים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – משביתים את התחבורה הציבורית בגלל הרכבות. כשזה מגיע לנושא השבת, כולם דואגים לשבת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז בשם השבת, אני רוצה להודות לכם על שהעליתם את המודעות לשבת, אבל בשם נוסעי התחבורה הציבורית אני זועק: צבועים, בתקשורת, שאתם לא מעלים אף פעם – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – את הבעיה של נוסעי התחבורה הציבורית ושל המצוקות שלהם, ורק כשזה מגיע לשבת, כולם נזכרים בנוסעי התחבורה הציבורית. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת דוד ביטן – בבקשה, אדוני. <דוד ביטן (הליכוד):> טוב לראות את כולם. תראו, היום התחילו העבודות ברכבת. שמונה ימים. סגרו בדיוק את אותם מקומות שסגרו קודם. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> לא נכון. <דוד ביטן (הליכוד):> יותר מזה אפילו. לא ראיתי עיתונאים שעומדים בתחנות ומראיינים חיילים שצריכים לנסוע או אנשים שצריכים לנסוע לעבודה. האופוזיציה והתקשורת העצימו את מה שהיה באותו יום ראשון כדי לגרום נזק פוליטי לליכוד ולראש הממשלה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מי שהשקיע ברכבות ומי שהשקיע בתחבורה הציבורית עשרות מיליארדים זה הליכוד – ראש הממשלה והממשלה בראשות הליכוד. אין לנו עניין להמשיך את זה, ואין לנו עניין לפגוע בשירות לאזרח. אבל מצד שני, אפשר למצוא פתרונות, ולא יכול להיות שהרכבת עושה – עבודות נוחות, אני קורא לזה – כל העבודות בשבת, כי הם לא מסיעים נוסעים בשבת. עובדה, כשהתחילו לבדוק, עבודה-עבודה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – ראו שאפשר למצוא פתרונות לחלק מהעבודות. אדם שנוסע ברכבת, לא מעניין אותו מתי העבודות נעשות, מעניין אותו רק דבר אחד – שהוא יוכל לנסוע כשהוא רוצה לנסוע. ולכן, אנחנו גם לא נפגע בשירות לאזרח, וגם נמצא פתרונות שיאפשרו לשמור על סטטוס-קוו מסוים. עבודות שחובה לעשותן בשבת, נעשה אותן בשבת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – ומה שלא – לא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד ביטן. חבר הכנסת משה גפני. למיקרופון בבקשה. אדוני, דקה לרשותך. <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, אני מודה לך שאת מאפשרת לי. אני מבקש לדעת אם מרצ נוסעת לצפון ביום ראשון הבא, כשהתחנות יהיו סגורות שם, ולא יהיה פיקוח נפש, ובעזרת השם הכול יהיה בסדר. האם כל הסיפור הזה של הערך של שבת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> האם הערך של שבת לא קיים בכלל? <קריאה:> קיים. <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר. תנו לי רגע, יש לי דקה. אם אני אדבר פה רבע שעה, אני אתווכח אתך. האם הערך של שבת לא קיים? למי הם מספרים את הסיפורים האלה? האם צריך לבוא עם 20 עבודות בשבת? שר התחבורה צריך לעשות מסיבת עיתונאים במוצאי שבת ולהגיד: אנחנו לא נכנענו למי שלחץ עלינו? מה לחץ עלינו? המציאות הזאת, שהכול ייפתח בשבת – הרי יש מדינות בעולם שאין בהן שבת, מתי הם עושים את העבודות ברכבת? מה עושים באירופה? מה עושים בארצות-הברית? מתי עושים את העבודות האלה? אם חס וחלילה אתם תצליחו, ופה לא תהיה שבת, מתי יעשו את העבודות? גברתי היושבת-ראש, אני עליתי רק בשביל לשאול דבר אחד: איך זהבה גלאון, חברת הכנסת זהבה גלאון, מה שהיא מבקשת מבג"ץ היא מקבלת? אני הייתי בטוח – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, באמת, זה משהו מאוד מעניין, אני הולך ללמוד ממנה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> רגע, רגע, תשמעי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני, משפט אחרון. בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> משפט אחרון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> איך מודיע ראש הממשלה שהוא לא נותן יותר הוראות בעניין הזה – הכול בסדר – לפני בג"ץ? מה היה צריך לעשות? אם אני הייתי עותר לבג"ץ על דבר שכבר לא קיים, מה בג"ץ היה אומר? היה זורק אותי מכל המדרגות. לזהבה גלאון הוא נותן. מייד הוא מוציא צו מניעה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – והוא אומר – מה זה הדבר הזה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> זהבה, אני מבקש ממך, בפעם הבאה שאני רוצה לעתור לבג"ץ – ואני הרי לא אעתור, אני לא אקבל סעד שם – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה. תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – אני אפנה דרכך. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – חבר הכנסת גפני – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני, יושב-ראש ועדת הכספים – תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כנסת נכבדה, כבוד השר יריב לוין, זו לא הפעם הראשונה שאני מעלה את עניין תמיכת ממשלת ישראל והצבא בטרוריסטים של "ג'בהת א-נוסרה" וארגונים טרוריסטיים אחרים בסוריה. התמיכה היא לא רק רפואית, אלא גם לוגיסטית וגם קרבית. מעורבותם של הממשלה והצבא בסוריה שוב מתבטאת בימים האחרונים בתמיכה במתקפה של הטרוריסטים האלה על הכפר חאדר, כפר שהוא שקט ותושביו לא מעורבים בעניינים שם. הרמטכ"ל מצהיר שהצבא וממשלת ישראל לא מעורבים ולא תומכים בטרוריסטים. שוב הוא רוצה לעשות צחוק, ללעוג לחלק מהאזרחים הערבים הדרוזים כאן. זה צחוק, וזה לעג, וזה דבר שלא יהיה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה רציני? אנחנו – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אני רציני מאוד. אני דורש לאלתר מהצבא – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אלו דברי הבל. אלו דברי הבל. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – ומממשלת ישראל לא להתערב במה שקורה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה שטויות. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – לא לתמוך בטרוריסטים בחאדר – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אלו דברי הבל. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – לתת לתושבי חאדר להגן על עצמם בעצמם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> הם מסוגלים להגן על עצמם בעצמם. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> שהצבא לא יתערב שם – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – ולאפשר לתושבי חאדר – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אלו דברי שטות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – להגן על עצמם בעצמם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. תודה. <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת סתיו שפיר – בבקשה, גברתי. שוב אני חוזרת על בקשתי לעמוד בזמנים – לכל אחד יש דקה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה לך, כבוד היושבת-ראש. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו בעיצומה של הפגרה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לכן יש לי פה הקלות. בבקשה, גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אי-אפשר לתפוס את החוצפה והפחדנות מצד ראש הממשלה ושר התחבורה שהעזו שלא להופיע לדיון החשוב הזה, שנקבע היום, ועוד – צריך להגיד – נקבע בפער זמנים אדיר מרגע ההתרחשות. קוראים לזה דיון חירום. זה היה חירום. והעובדה שהם לא התייצבו כאן לתת תשובות, למסור דין-וחשבון לציבור – וזה הנוהג, שלא נותנים תשובות לציבור, הציבור לא קיים – היא פשוט בושה וחרפה. מאות-אלפי ישראלים שנתקעו בפקקים, שנתקעו בלי דרך להגיע – לצבא, לעבודה, ללימודים, קשישים שלא הייתה להם דרך להגיע לקרובי המשפחה שלהם או לקופת-החולים בגלל המחדלים של הממשלה הזאת, שבשביל איזה ויכוח פוליטי החליטה לעצור את כל המדינה. זה מחדל שהם חייבים לתת עליו תשובות וחייבים לתת אותן כאן, בכנסת. אם הם חושבים שלכנסת אין שום משמעות, בבקשה, שישנו את צורת המשטר בישראל. אבל הם חייבים למסור לנו דין-וחשבון. והדבר שהכי לא ברור מתוך העניין הזה, כבוד היושבת-ראש, הוא העובדה שאחרי כל הדיון עוד לא הצלחנו לשמוע מהי עמדת הממשלה. מה חושב בנימין נתניהו, אדם חילוני, אוכל שרצים, שמעסיק חשמלאים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ביום כיפור על חשבון הציבור – מה הוא חושב על סוגיית השבת? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> איך הוא רוצה לפתור? מה הסטטוס-קוו שהוא מאמין בו? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מבקשת לסיים, גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> בבקשה, שיתכבד ויבוא לספר לציבור במה הוא מאמין. לכולנו חשובה השבת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני מאוד רוצה לשמוע את התשובות ואת החזון שלו לגביה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברות וחברי הכנסת, תראו, אני רוצה להזכיר לכולכם שאנחנו נפגשנו כאן לדבר על עצירת הרכבת באותו יום ראשון בגלל הוויכוח שהיה, או לא היה, היה כזה או אחר. בסופו של דבר, אני חושבת שההחלטה של ראש הממשלה – שבאמת, בושה שהוא לא נמצא כאן היום – נובעת מהניתוק שלו, הניתוק המוחלט, מאנשים שנוסעים בתחבורה הציבורית. אני שואלת אתכם, שרי הממשלה קודם כול, אבל גם אתכם, חברי חברי הכנסת – ואני לא רוצה לפגוע פה באף אחד, אבל לא נראה לי שמישהו הגיע לכאן היום בתחבורה הציבורית. לא נראה לי שמישהו נסע בעשר השנים האחרונות – אולי לאיזו נסיעת מבחן של רכבת חדשה שחונכים. אני קוראת לכם לקחת את הרכבת או את האוטובוס הקרוב לביתכם – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני ממש שמחה, עבדאללה. אני קוראת לכולנו – לכולם, אוקיי? – לקום, לקחת את האוטובוס הקרוב לביתכם, את הרכבת הקרובה לביתכם, ולהגיע לפגישות שיש לכם בשבוע הבא. פעם אחת. פעם אחת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> לא לכנסת, לא כשיש לנו פקקים בבוקר – פעם אחת לקחת אוטובוס או רכבת, ותרגישו – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – מה מרגישים נוסעי התחבורה הציבורית יום-יום, כל יום, כל השנה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> עליהם אנחנו צריכים לחשוב כשמקבלים החלטות כאלה. תודה רבה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה. למה אני צריכה להתווכח אתכם? תגידו לי. אני מבקשת לעמוד בזמנים. דקה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אומנם אנחנו התכנסנו היום על מנת לדון בקרקס של נתניהו-כץ וההתעללות הבלתי-פוסקת בנוסעים של רכבת ישראל, אם באזרחים או בחיילים, אבל המציאות המדממת של היום בבוקר מכריחה אותנו בעצם להתייחס אליה וגם לדבר על מה שקורה כאן, בבירתנו ירושלים, ליד חומות העיר העתיקה. שלוש דקות משם נמצא הכפר סילואן, כפר פלסטיני עם 70,000 תושבים. ואנחנו מדברים על כך שמה שקורה עכשיו הוא תוצאה ישירה של ניהול הסכסוך, ניהול כושל. את המנהלים האלה צריך לפטר לאלתר, בלי פיצויים, ובעצם לגרום להם גם לשלם על כל הנזק שהם עשו במהלך כל השנים האלה של ניהול סכסוך שאין כדוגמתו בעולם כולו. אנחנו עוד מעט נציין 50 שנה לכיבוש של הגדה המערבית ושל רצועת-עזה על-ידי מדינת ישראל. ואנחנו ממשיכים לדהור אל תוך המאה ה-21 עם המשקל העודף של שטחים שהם לא שלנו, של עם שהוא לא שלנו. והתוצאה של זה תהיה שמדי יום נמשיך לשלם את מחיר הסכסוך הזה. <שר התיירות יריב לוין:> אוי ואבוי, אוי ואבוי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אנחנו נמשיך לשלם את מחיר הדמים. לא השרים שיושבים פה ולא חברי הכנסת שיושבים פה, לא, חס וחלילה – האזרחים הפשוטים – – <שר התיירות יריב לוין:> יגאל אלון מתהפך בקברו. אוי ואבוי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – החיילים, השוטרים, הבנים של כולנו. אתם מפקירים אותם ואת כולנו, מדי יום, למות ברחובות של ירושלים – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני כבר לא יודע מה יותר גרוע: מחדל הרכבת ההוא וקשיי התחבורה במדינת ישראל או המחדלים הביטחוניים-מדיניים שהולכים ונרשמים אחת לכמה שעות על השולחן שלנו, ולא מטופלים בשום צורה. רק בעשרת הימים האחרונים אני ספרתי – גל של מעשי טרור שעובר באיזו שתיקה יחסית, כאילו זו מכה משמים. כאילו אין מה לעשות, כאילו אין מה לעשות. לא יכולים לעשות שום דבר. וזה לא מסתכם רק בלתגבר ולתגבר את כוחות הביטחון; יש הרבה דברים אחרים שצריכים לעשות, כולל לשוחח עם הרשות הפלסטינית. שני לוויינים שמדינת ישראל שלחה לחלל, אחד התפוצץ לפני שיצא לדרך ואחד השתבש בדרכו; לא שמעתי שמישהו טיפל בזה, כאילו זה לא חשוב לאף אחד. ואחרון לא חביב זה הסכם הסיוע עם ארצות-הברית, שמדינת ישראל חתמה עליו כבר ולא דיווחה, לא לציבור הישראלי הכללי ולא לכנסת ישראל, מה יש בהסכם, מה אין בהסכם, איזה התחייבויות חשאיות, סמויות מהעין, נתנו. כאילו זה העסק הפרטי של ראש הממשלה. ככה לא מנהלים מדינה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שלום, חברים, צהריים טובים, במדינת ישראל משקיעים בתחבורה ציבורית 1,400 יורו לאדם בשנה; במדינות ה-OECD משקיעים 10,000 יורו לשנה בממוצע. שמעתם אותי היטב. כולנו כאן היינו באירופה, באמריקה, אנחנו יודעים איך נראית תחבורה ציבורית אפקטיבית. אתה עולה לרכבת, משם ממשיך באוטובוס ומשם ממשיך במונית שירות, רחמנא ליצלן, וה"רב-קו" שלך או ה-Oyster או לא משנה איך קוראים לזה באיזו מדינה, לוקח אותך את כל הדרך שאתה צריך ובדרך כלל גם במחיר שווה לכל נפש. אני אומרת לכם באמת, תקשיבו שנייה, זה לא השבת, כולנו פה – אני חושבת שכמעט אין כאן בן-אדם שהשבת לא חשובה לו ולא יקרה לו. אם אנחנו לא נטפל באמת בתשתיות של התחבורה הציבורית, אנחנו פשוט באמת נהפוך להיות מדינת עולם שלישי. יש פה עשור אבוד, שלא לומר שני עשורים אבודים. ותאמינו לי, מי שראה את הבוקר הזה, מי ששומע את הקולות מתחנות הרכבת השונות ברחבי הארץ, מבין שהשבת היא לא הסיפור פה אלא ראש ממשלה שמהתל בנו. עוד מעט יגיע תקציב המדינה, ואתם תראו איך אין השקעה מספקת בתחבורה ציבורית. שם זה נמצא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת מיקי זוהר, בבקשה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> טוב, חברים, אני מקווה שאני לא אבלבל יותר מדי את מחנה השמאל עם העובדות שאני אציג בפניו, אבל מוטב שיתרשמו. בבחירות האחרונות המחנה הציוני הבטיח למפלגות החרדיות את כל מבוקשן, כולל ויתורים בנושא דת ומדינה, בתמורה למה? לוויתורים לפלסטינים. לשמחתנו, המפלגות החרדיות לא הסכימו וקמה לה ממשלת ימין. אבל אותם ויתורים שרצה לעשות המחנה הציוני בנושא דת ומדינה רק מוכיחים את הצביעות שאנחנו עדים לה כיום. אפילו יאיר לפיד הפנים את זה, והוא עושה באמת מאמצים כבירים להתחבר לחרדים. וגם, כמובן, בענייני דת ומדינה לא תשמעו אותו פוצה פה. למה? כי הוא יודע שהוא רוצה את החרדים אם הוא ירצה אי-פעם להרכיב ממשלה. אז גם הוא, בעצם, בורח מנושאי דת ומדינה כמו שפן. אבל אנחנו – כאן כולם מגיעים לכנסת, עושים סימפוזיון שלם סביב נושא השבת, כשאנחנו בעצם לא אומרים את המטרה האמיתית. המטרה האמיתית היא לא טובת אזרחי ישראל. למי שתוהה, המטרה האמיתית היא הפלת ממשלת ימין לטובת הקמת ממשלת שמאל שתעשה נזק בלתי הפיך למדינת ישראל – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – שתעשה נזק בלתי הפיך לביטחונה של מדינת ישראל. אז בואו נאמר את האמת: אין לכם שום עניין באזרחים. יש לכם עניין להפיל ממשלת ימין. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת מיקי זוהר. חבר הכנסת אמיר אוחנה – בבקשה, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה תפקידנו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – מיקי זוהר – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מיקי, זה התפקיד שלנו, מכלוף. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברים, בואו נירגע ונמשיך בדיון. בבקשה, אדוני, דקה לרשותך. <אמיר אוחנה (הליכוד):> תודה, גברתי. אני רוצה להודות לאופוזיציה באמת מקרב לב. זה היה מחמם לב לראות את נציגי מרצ ויש עתיד עומדים על הדוכן ואומרים לחברי הכנסת החרדים: זה לא אתם, זה לא אתם, באמת. אנחנו מבינים שאתם בסדר. זה נתניהו. <קריאה:> – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> באמת, מה הקשר בין המפלגות החרדיות לעניין של שבת וכו'? קשר מקרי בהחלט. אני לא מעלה על דעתי אפילו לרגע שמדובר פה באיזה ניסיון לרקום בריתות פוליטיות קואליציוניות עתידיות שאולי אולי יום אחד יביאו אתכם לשלטון. הרי ידוע שהמפלגות החרדיות הן השותפות הטבעיות של הליכוד. נכון? אז זהו, שלא. מאז 1984, יותר מ-30 שנה, כל הממשלות – בראשות הליכוד, בראשות העבודה, בראשות קדימה – כללו את המפלגות החרדיות, למעט שתיים: 2003 ו-2013, שתיהן בראשות הליכוד. אז של מי באמת הם השותפים הטבעיים? תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אמיר אוחנה. חבר הכנסת אורי מקלב – בבקשה, אדוני. דקה לרשותך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה, גברתי היושבת בראש, קודם כול אני חושב שיצא דבר טוב מהדיון היום, שאנחנו סוף-כל-סוף מעלים על נס – באופן אמיתי אולי, אולי באופן תועלתי – את הסבל של נוסעי התחבורה הציבורית. אבל לא יום ראשון הזה או שמונה הימים האלה ולא יום ראשון ההוא – ודרך אגב, הוא לא היה חייב להיות. אלא אם היו מקבלים החלטה מוקדמת יותר על-ידי ראש הממשלה – לא היינו מגיעים למצב שהיו מפרקים את המסילות ואחרי זה ביום ראשון היה כאוס או חשש לדבר כזה. אנחנו יודעים, לאורך כל מעגל השנה יש סבל של הנוסעים. הוויכוח האמיתי – שאנחנו נדע את האמת – הוא לא עם חיים כץ, שהוא שצריך לאשר פיקוח נפש או לא פיקוח נפש. האם אנחנו בהנחת יסוד, בהנחת העבודה שלנו, רואים את השבת יקרה לנו, שחשובה לנו ולעובדים שם, או, כפי שהתברר לכל מי שהתוודע לנושא, לכל האנשים שלא קשורים דווקא לנושא של שבת, מי שישב בישיבות, שמתוך 20 עבודות, 17 עבודות לא היו צריכים לעשות בשבת. כאן נקודת המחלוקת, ולא אצל חיים כץ. האם משרד התחבורה רואה בשבת יום שהנחת העבודה היא שאפשר לבצע בו טיפולים ותיקונים? זה הוויכוח. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, אמרו כבר חכמינו: היזהרו מן הצבועים. הרי כולנו יודעים את שם המשחק. זה לא באמת השבת, זה לא באמת הרכבת וזה לא באמת הדברים האלה. זה בגימטריה אולי יוצא "איך מפילים את ממשלת נתניהו" או "איך תוקפים את ראש הממשלה". בואו תהיו הוגנים. אני לא זוכר, חברתי ממפלגת העבודה סתיו שפיר שדיברה קודם, כשההסתדרות או מאן דהוא השבית את הרכבת בגלל דברים חשובים מאוד, חשובים מאוד כאלה ואחרים, אני לא זוכר זעקה שלכם. אני לא זוכר את כל הדברים האלה שנאמרים היום. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> ודאי, אפשר להשבית את הרכבת. אם הייתה פה איזו אולימפיאדה בארץ, היו משתקים את כל הארץ לכל השבוע. אז עם כל הכבוד, אנחנו לא ניתן לכם לעשות סיבוב, לא עלינו ולא על השבת. אנחנו לא באים לכפות עליכם לשמור שבת, אבל אנחנו במפורש לא ניתן לכם להפוך את השבת ליום חול, נקודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אשר. אחרונת הדוברים – חברת הכנסת רחל עזריה. <רחל עזריה (כולנו):> האמת היא שזה אחד הדברים העצובים שקרו בתקופה האחרונה. שבת היא יום נפלא שכולנו נהנים ממנו. לפי סקרים ומחקרים, הדבר היחיד שמשותף לחילונים, דתיים, אשכנזים, מזרחים וכולם, לגבי השבת, הוא שכולם ישנים ואוכלים. אני חושבת שעל זה כולנו יכולים להסכים. משום מה, ברגע שמגיעים למערכת הפוליטית אין שום הסכמה לגבי השבת, וזה הופך להיות היום שכולנו רבים עליו, או כמו שקוראים לזה: מאבק השבת. אז אני רוצה לספר לכם שאני הייתי חברת מועצה ואחר כך סגנית ראש עיריית ירושלים בתקופות של מאבקי שבת, ואלה היו התקופות הכי גרועות שהכרנו. זה הפך את השבת ליום איום ונורא. ואז הבנתי שאנחנו חייבים להגיע להסדרה חדשה. כל השיטה שאנחנו עובדים בה היום, אנחנו יכולים להמשיך אתה ואין לנו ברירה אלא להמשיך אתה, אבל הגיע הזמן לקיים דיון איך אנחנו רוצים שיום המנוחה השבועי במדינת ישראל ייראה. נכון, זה לא הולך להיות פשוט, והולכים להיות מאבקים גדולים בין הקבוצות השונות, אבל אני חושבת שהכנסת שלנו בוגרת מספיק, ואני חושבת שהחברה הישראלית חייבת להיות בוגרת מספיק, כדי להגיע להסכמות האלה, כדי שלא יהיו לנו מאבקים פוליטיים ומשברים פוליטיים כל פעם כשצריך להקים רכבת; שלא יהיו מאבקים פוליטיים ומשברים פוליטיים כל פעם שמקום נפתח בשבת או נסגר בשבת, ושאנשים יוכלו לנסוע לים ויוכלו לבלות בשבת עם המשפחה ועם החברים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <רחל עזריה (כולנו):> – – ולא רק יישנו ויאכלו אלא באמת ייהנו מהשבת כמו שצריך. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת רחל עזריה. רבותי, ההצעה של המציעים – איזה הצעות, אם בכלל, אתם מציעים להמשך דיון? בבקשה. <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת זהבה גלאון, מה ההצעה שלך? <זהבה גלאון (מרצ):> לקיים דיון. <קריאה:> דיון במליאה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> איפה? <זהבה גלאון (מרצ):> איפה, שאלה טובה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אני ממתינה להצעה שלכם. <יעקב אשר (יהדות התורה):> בערוץ 2. ערוץ 2. <זהבה גלאון (מרצ):> במליאה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – ולהפיל את הממשלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> דיון במליאה? מוסכם על כולם, על כל המציעים, דיון במליאה? <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא, אני רוצה ועדת כספים. יש אצלי העברות. לא. <נורית קורן (הליכוד):> דיון בוועדה – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> ואצלי יש יחסי עבודה. <קריאה:> ועדת העבודה והרווחה. <קריאה:> ועדת הילד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי. אם ככה, רבותי – – – <קריאה:> תחבורה זה ועדת כלכלה. <דוד ביטן (הליכוד):> מליאה, מליאה. מסכימים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מליאה, כולם מסכימים למליאה? <קריאה:> מליאה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, רבותי. יש צורך בהצבעה? <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, אז אנחנו נצביע על כל ארבע ההצעות כהצעה אחת, כמקשה אחת, להעביר לדיון במליאת הכנסת. כרגע אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע על העברת הדיון למליאה. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה לכלול את הנושאים בסדר-היום – 25 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושאים בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <אלי אלאלוף (כולנו):> אין צורך בהצבעה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש צורך בהצבעה. הפעלתי את ההצבעה. 25 חברי כנסת בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. כל ארבע ההצעות לסדר-היום – יש צורך להקריא אותן? <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא. הן, כמקשה אחת, עוברות לדיון במליאת הכנסת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום של חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן ואורי מקלב בנושא: שכר נמוך והיעדר תנאים סוציאליים למטפלות במשפחתונים של משרד הכלכלה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ט בתשרי התשע"ז, 31 באוקטובר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 13:14.>