דברי הכנסת
דברי הכנסת
א / מושב שלישי / ישיבות קנ"ז–קנ"ט /
כ"ט בתשרי – א' בחשוון התשע"ז, 31 באוקטובר – 2 בנובמבר 2016 / 1
חוברת א'
ישיבה קנ"ז
הישיבה המאה-וחמישים-ושבע של הכנסת העשרים
יום שני, כ"ט בתשרי התשע"ז (31 באוקטובר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב השלישי 4
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 4
דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב השלישי 7
הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב 10
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 11
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 35
הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 45
1. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 45
2. אוזלת ידה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 45
3. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 45
אראל מרגלית (המחנה הציוני): 45
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 53
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 65
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 65
הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 71
1. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 71
2. אוזלת ידה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי; 71
3. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 71
מיכל רוזין (מרצ): 71
שר התיירות יריב לוין: 75
ציפי לבני (המחנה הציוני): 88
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 92
מאיר כהן (יש עתיד): 96
רחל עזריה (כולנו): 97
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 100
יואב בן צור (ש"ס): 101
יעקב אשר (יהדות התורה): 103
תמר זנדברג (מרצ): 105
השר צחי הנגבי: 106
הודעה אישית של חבר הכנסת אורן אסף חזן 116
אורן אסף חזן (הליכוד): 116
הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 138) (חברות גבייה), התשע"ד–2014 118
שר התיירות יריב לוין: 118
הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 8), התשע"ו–2016 119
טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 119
דב חנין (הרשימה המשותפת): 122
דב חנין (הרשימה המשותפת): 122
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר: 123
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 125
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 126
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 126
<דברי יושב-ראש הכנסת בפתיחת המושב השלישי>
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
אבקש מחברי הכנסת ומהקהל, האורחים, לכבד את יושב-ראש הכנסת ואת הנשיא בקימה. נא לקום. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה ויושב-ראש הכנסת.)
נא לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ט בתשרי התשע"ז, 31 באוקטובר 2016. אני מתכבד לפתוח את המושב השלישי של הכנסת העשרים ואת כנס החורף של מושב זה.
כבוד נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין והגברת נחמה ריבלין, אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו והגברת שרה נתניהו, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור ופרופסור אריה נאור, שרי הממשלה, כבוד ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג והגברת מיכל הרצוג, יושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית מר אברהם דובדבני, חברי הכנסת בהווה ובעבר, יושב-ראש הכנסת לשעבר מר דן תיכון והגברת לודמילה תיכון, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, מנכ"ל הכנסת מר אלברט סחרוביץ, היועץ המשפטי לכנסת עורך-הדין איל ינון, סגן מזכירת הכנסת נאזם באדר, משפחות גולדין ומנגיסטו היקרות, שנמצאות כאן אתנו, אורחים נכבדים – אזרחי ישראל, בחודשי הפגרה החולפים נפרדנו משני אישים יוצאי דופן, שני חתני פרס נובל, שהיו מלאי אמונה, אופטימיות, אהבה ומסירות לעם הזה; האחד היה מזוהה מאוד עם דור ניצולי השואה, השני היה מעמודי התווך של מדינתנו. שניהם הקדישו את חייהם להבטחת עתיד העם היהודי. השפעתם של שני אלו, אלי ויזל ושמעון פרס, חרגה מגבולות הזמן והמקום, והם הקרינו על כלל החברה האנושית, אך בראש ובראשונה עם ישראל ומדינת ישראל חבים להם רבות.
מתוך דאגה עמוקה למצבה של החברה הישראלית בימים אלו, אני מבקש להעלות היום על נס מקצת ממה שהיא, למיטב הכרתי, צוואתם הרוחנית והערכית. הדבר דחוף בעיני מתמיד. אין זו פריבילגיה, אלא הכרח. צו השעה.
אופייה של החברה הישראלית מונח מבחינות רבות על כף המאזניים, והיא נמצאת בצומת דרכים. למרבה הצער, החברה שלנו מתאפיינת בהתפוררות מגזרית ובהקצנה בלתי פוסקת, ולעתים היא נדמית כאובדת דרך. יש לנו הרבה במה להשתבח: בגילויי סולידריות ומעורבות, בנכונות להתמסרות ובאהבת המולדת. אבל בה בשעה, שרויה החברה הישראלית בתהליך של תהייה, של חיפוש אחר זהות ויעד מוגדר. גם החוטים המחברים אותנו הולכים ונפרמים כל העת. אני משוכנע שהיא זקוקה לניעור וגם להחלמה מכמה רעות חולות. חלק לא מבוטל מכך חייב, רבותי, להתחיל כאן, במליאת הכנסת.
אלי ויזל, שהלך לעולמו לפני כארבעה חודשים, היה אולי ניצול השואה המפורסם בתבל. ככזה, היה מצויד בנקודת מבט רחבה וייחודית, גם עלינו. כשאני בא לישראל – אמר לפני שנים ספורות – יש לי הרגשה שאני חייב תודה למדינת ישראל על עצם קיומה. יש כאן דברים גדולים. ההומניזם נמצא במדינת ישראל ומעצב אותה. למרות הלחץ החיצוני, היא מצליחה לשמור על רמתה המוסרית.
ראוי שנישיר מבט על עצמנו ונבחן בכנות: באיזו מידה הדברים הללו תקפים? מבחינה רשמית, ודאי שכן: ערכינו, היונקים ממסורת ישראל, מושרשים ומעוגנים היטב ומשתקפים בהתנהלות מוסדות השלטון, האכיפה והמשפט. אבל להלך הרוח הציבורי יש משקל רב בעיצוב הנורמות. הביטוי התלמודי אומר: צא ולמד כיצד העם נוהג. אם נרד מאולימפוס החקיקה והפסיקה אל הלכי הרוח, אל ההתנהלות האזרחית, אל המתרחש ברחוב ובשדות הווירטואליים הסוערים, נגלה עד מהרה שחלק גדול מן הנורמות הציבוריות ההולכות ומשתרשות בישראל מובילות אותנו להתרחקות מאותה רמה מוסרית שממנה התרשם אלי ויזל; מקרבות אותנו, לצערי, לשפל שלא ידענו כמותו.
אני מביט לא אחת במראה הישראלית, כפי שהיא משתקפת בכיכר השוק בן-זמננו – הרשתות החברתיות – ועיני חושכות. אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי אין אלה פניהם האמיתיות או המלאות של הישראלים; שהשפה הירודה, הלשון המשתלחת, הבוטות, האלימות וקהות החושים אינן משקפות נאמנה את הציבור הזה. אבל בתוכי אני יודע, כמו רבים מכם, שאלה אינם חייזרים אלא ישראלים. לא כולם, כמובן, אולי גם לא רובם, אבל כך אנחנו נראים, במידה רבה. אפשר וחייבים לשנות את צורת השיח הזאת, האוכלת בנו בכל פה.
מכובדי, תקוות גדולות תלו מקימי המדינה בה ובאזרחיה. שמעון פרס כתב לא מכבר כי דוד בן-גוריון ראה בחזונו מדינה המכבדת את אזרחיה וקנאית לחירות האדם ולחופש הביטוי, מדינה שתהיה אור לגויים, שחזונה חזון נביאיה, שעמה שואף לתיקון עולם. יעדים אלו תובעים אחריות מכולנו: אזרחים, נבחרי ציבור ומנהיגים.
כל אדם בוגר, תהיה דתו או השקפתו אשר תהיה, אינו רשאי לפטור את עצמו מאחריות למתרחש כאן. באותה מידה, לנו, חברי וחברותי לכנסת, אחריות רבה להתנהלות ולעיצוב דמותה של החברה. יש היזון חוזר בין המתרחש בין כותלי בית שקוף זה לבין המתרחש בציבור. הרבה מהנאמר ברחוב או נכתב ברשתות מהדהד ומעצים את המתרחש והנאמר ממש כאן. כמעט כל התנהגות ואמירה של חבר כנסת מעוררת תגובות, וכשם שהיא עשויה ליצור שיח חיובי, לעתים היא גם מלבה יצרים.
אחריות ציבורית פירושה גם – ובעיקר – דוגמה אישית; היא גם בחירת הביטויים ומיתון ההתלהמות. אחריות ציבורית היא גם התנערות ללא סייג מאיש ציבור המוזיל בהתנהגותו או באופיו את רמתה ואת דימויה של הכנסת ובכך הופך אותה ואת כבודה למרמס.
אחריות היא גם התנערות מכל גילוי של אלימות, הסתה או מעשה חסר אחריות שעלול להוביל לכל אלה. זו, למשל, גם הבעת – או אי-הבעת – סולידריות עם אבל לאומי על לכתו של מנהיג חשוב. לכל אלו תרומה שלילית מצטברת להלכי הרוח בציבור ובין חלקיו. וכן, אחריות ציבורית ואזרחית משמעותה גם הימנעות מהכפשת ישראל ברחבי העולם. כמדינה המאוימת ללא הרף, תחת נסיבות סבוכות ובתנאים ייחודיים, ישראל נוהגת באמות מידה מוסריות קפדניות. להבאיש את ריחה במוסדות בין-לאומיים, על-ידי אזרחיה וארגוניה שלה – הוא מעשה שלא יעשה.
רבותי, כל ישראלי וישראלית נושא ונושאת בדרכם באחריות לטיהור האווירה הציבורית, להנמכת להבות גילויי השנאה כלפי הזר, השונה או מי שחושב אחרת. אני קורא מכאן ביום הזה לכולנו: בואו ניקח אחריות, נירתם למאמץ ולמשימה זו, הקריטית כל כך לעתידנו, לפתיחת דף חדש של שיח ראוי, מכבד ומכובד.
מכובדי, גם בחודשים האחרונים לא פסקו אויבינו לנסות לזרוע בקרבנו אימה באמצעות אלימות ורצחנות קנאית. הטרור הנפשע הכה כאן בירושלים לפני פחות מחודש ימים, והתבשרנו על הירצחה של גמלאית הכנסת לבנה מליחי, השם ייקום דמה. במשך עשרות שנים הייתה לבנה עובדת מסורה ואהובה מאוד כאן, בכנסת, שרבים מאתנו הכירו היטב. בשם הכנסת ובשם חבריה אני שולח מכאן תנחומים כנים למשפחתה, למכריה ולאוהביה.
בהזדמנות זו, בוודאי בשם כולנו, אני מבקש לשוב ולחזק את ידיהם של חיילינו, שוטרינו, אנשי שירות הביטחון הכללי וכל אנשי זרועות הביטחון, הלוקחים חלק במאמץ הבלתי-פוסק להגנה על שלום המדינה ואזרחיה.
בד בבד – איננו חדלים לרגע, לא מתקווה ולא ממאמצים להשיב מרצועת-עזה את חיילינו ואזרחינו, בהם אורון שאול והדר גולדין, השם ייקום דמם, ואברה מנגיסטו, שחלק מבני משפחותיהם יושבים אתנו כאן ביציע, ואני מודה לכם על כך שאתם מכבדים אותנו היום.
על הימים הללו כתב אהוד מנור: "יש עוד תפילת לב חרישית, אחרי החגים נתקן את המשגים – ונתחיל מבראשית".
כנס פורה ומועיל לכולנו.
<דברי נשיא המדינה בפתיחת המושב השלישי>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין לשאת דברים.
<נשיא המדינה ראובן ריבלין:>
אדוני יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יואל יולי אדלשטיין ורעייתו אירנה, מכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור ופרופסור אריה נאור, ראש האופוזיציה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון ורעייתו לודמילה, שרים, חברי כנסת בעבר ובהווה, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, אורחים נכבדים, מכובדי כולכם, בפתח דברי אני רוצה לזכור, כפי שעשה זאת היושב-ראש, יחד אתכם, כל חברי הכנסת, מכל סיעות הבית, את לבנה מליחי, זכרה לברכה, עובדת הכנסת שנרצחה בפיגוע בירושלים שבו נרצח גם רב-סמל מתקדם יוסי קירמה, לוחם היס"מ, בידי מרצח בן-עוולה. כמי שישב בבית הזה, יחד עם רבים מחברי הכנסת כאן, זכיתי להכיר את לבנה ולהתרשם ממאור פניה ורוחב לבה. יחד עם עובדי הבית הזה אני כואב את האובדן הנורא ושולח מכאן את תנחומינו העמוקים למשפחה.
נוכחים אתנו כאן הוריו של סגן הדר גולדין והוריו של אברה מנגיסטו, השבוי בידי ה"חמאס". מדינת ישראל תמשיך לעשות כל שביכולתה כדי למלא את האחריות המוטלת עליה להביא את אורון והדר למנוחת עולמים ולהשיב את אברה למשפחתו. לבנו עם המשפחות האצילות האלה, הנושאות את כאבן ואת געגועיהן יום-יום.
מכובדי, מכובדותי, אנו פותחים היום את המושב השלישי של הכנסת העשרים, בשעה מורכבת ומאתגרת לדמוקרטיה ולדמוקרטיות ברחבי העולם. על רקע הזעזועים הפוליטיים המתרחשים היום בעולם המערבי, בעולם החופשי, אין זה סוד שהדמוקרטיה, או הדמוקרטיות המערביות הליברליות נמצאות במבוכה, במבוכה רבה. מבוכה מימין ומשמאל. אזרחים רבים ברחבי העולם מרגישים שהמבנה הדמוקרטי הנוכחי מתקשה לתפקד, ועוד יותר מתקשה לתת מענה למצוקותיהם נוכח איומי טרור, נוכח גלי פליטות והגירה או משברים כלכליים ותעסוקתיים חוזרים ונשנים. אחרים חוששים מיחסי הגומלין המטרידים בין הון, שלטון, תקשורת, קבוצות אינטרס ופוליטיקאים, ויש כאלה המזהים איום בשפה עצמה, בשיח הערכי הליברלי והדמוקרטי, שיח זכויות האדם, זכויות האזרח, שיח שלטון החוק והערכים, שיח הפוליטיקלי-קורקט, הנכפה עליהם באופן שמעקר את הזהות שלהם, את יכולתם להביע את דעתם; שיח שתפקידו בפועל, לתחושתם, להשתיק אותם ולהנציח את זכויות היתר של האליטה הנאורה-כביכול.
בסקרים ומחקרים הנערכים במדינות דמוקרטיות רבות יש עלייה תלולה באחוזי האזרחים שאינם רואים את עצמם מחויבים לעקרונות התהליך הדמוקרטי. מרביתם צעירים שגדלו ונולדו לתוך דמוקרטיות משגשגות ומנצחות, אך חווים כיום את שיח הזכויות הליברלי כפוגעני כלפיהם, כמאיים עליהם, כמנשל אותם. אפשר לראות היום כיצד אזרחים של דמוקרטיות ותיקות מאתנו מוכנים לוותר על מקצת החירויות שלהם בעבור מנהיגות חזקה, לעתים דמגוגית ופופוליסטית, אבל כזו שתשרה יציבות ותשדר כוח.
התמורות האלה, קשות לעיכול ככל שיהיו, אינן בלתי לגיטימיות; אפשר להזדעזע מהן, אפשר גם לתמוך בהן, אבל צריך – צריך – להתמודד אתן. תהיה זו טעות קשה להכחיש אותן, או לחלופין לקונן מעל כל במה על קץ הדמוקרטיה, אובדן הדרך וחורבן הערכים. אלו הן עמדות ערכיות, הנאבקות על הגדרת גבולות הדמוקרטיה, אופייה והלגיטימיות שלה.
מכובדותי חברות וחברי הכנסת, כמו בכל מדינה דמוקרטית אחרת, גם בישראל הוויכוח על הדמוקרטיה מתנהל במלוא עוזו. מותר להוריד את הכפפות, אפשר אולי אפילו להרוויח חידוד וזיקוק של רעיונות משחיטת פרות קדושות, מההימלטות מחיקו הנעים של הקונסנזוס, או מהסירוס הרעיוני הפוטנציאלי של הפוליטיקלי-קורקט. אני אינני מתיירא לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים. ואולם, גם אם אנו מורידים את הכפפות בוויכוח הפנימי הנוקב, אסור לנו לאבד את היושרה, את הכנות הבסיסית ביחס לעצמנו, ביחס לאחרים. הוויכוח שלנו על ערכי צה"ל, על בית-המשפט, על ספר האזרחות, על תרבות ויצירה ועל משקלם וכובדם של הערכים במאזן שבין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, הוא הוויכוח שאנו מנהלים היום על יסודות שעד לאחרונה נחשבו לעקרונותיה – המקודשים לכאורה – של הדמוקרטיה הישראלית. זה ויכוח חשוב, זה ויכוח חיוני, זה ויכוח פורה, אבל זה ויכוח שגם בתוכו עלינו להקפיד על יושרת טיעונינו והשלכותיהם.
מכובדי חברי הכנסת, איננו צריכים וצריכות להסכים על הערכים, המורכבים מדי, כדי לדבוק בפוליטיקה ישרה, ברורה ועקבית, שתאפשר לנו לתת מענה אמיתי יותר לצורכי החברה הישראלית; פוליטיקה שמאפשרת לנו להתרומם גם מעל לאינטרסים הלגיטימיים ולהתקדם בזכות רעיונות גדולים ומקיפים. משמעותה של יושרה זו היא לגלות כבוד לתהליכי קבלת ההחלטות, לגלות מחויבות לניסוח של תפיסת עולם קוהרנטית ולשאת באחריות להשלכותיה, להסביר מהו העיקרון, מהו הכלל, ולא מדוע האלקטורט או הסקטור שלי הוא היוצא מן הכלל. משמעותה של יושרה זו היא בראש ובראשונה להתייחס לעצמנו, לעמדות שאנחנו משמיעים, ברצינות, כי אם אנחנו לא נתייחס אל עצמנו ברצינות, איש לא יתייחס אלינו ברצינות.
מותר לנו להתווכח על ערכי צה"ל, אך בסופו של יום, צה"ל הוא גוף לא-דמוקרטי, שתפקידו לשמור עלינו, אזרחי מדינת ישראל, ובכך, בין היתר, לבצר את הדמוקרטיה במדינתנו עם מקור סמכות אחד ויחיד, המפקד. מותר לנו לחלוק על פסיקות בג"ץ, אך חובה עלינו לציית להחלטותיו, שאלמלא כן "איש את רעהו חיים בְּלָעוֹ".
כך, מי שבעד שידור ציבורי, לא יכול להפוך אותו לשופר של קומיסרים, ומי שנגד שידור ציבורי, יבוא ויאמר את דברו באופן ברור. מי שרוצה שידור ציבורי, חייב להבטיח את היותו בלתי מוטה באופן חוצה מפלגות. כי הרי כולנו מבינים – ורבים מאתנו ותיקים בבית הזה – שעל הגלגל הענק הפוליטי פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה – העיקר שתישאר על הגלגל.
כך, מי שבעד אמנות חופשית, ללא מעורבות פוליטית, אבל במימון המדינה, לא יכול להחרים קהלים שחושבים אחרת ממנו, גם אם הם יושבים בקריית-ארבע או בעכו. יש מידה לא-מבוטלת של חוצפה ועיוות במי שתובע מתושב עמונה לשלם את המחיר בהרס ביתו בשל צו בית-משפט, בעוד שהוא עצמו מסרב לקבל את הכרעת הבוחר הישראלי, את כללי המשחק הדמוקרטיים של מדינת ישראל, ופונה למועצת הביטחון בתקווה שהיא "תיכנס בכל הכוח" במדינת ישראל. גם זו אינה שאלה של פוליטיקה וערכים, אלא שאלה של יושרה בסיסית. מי שתומך בפשרה טריטוריאלית, צריך להבהיר מה משמעותה של חלופה זו נוכח ההנהגה הפלסטינית כיום; ומי שבעד ארץ-ישראל השלמה, איננו יכול שלא לעסוק במצבם של הפלסטינים ובמערכת היחסים שלהם אתנו. מי שבעד חלוקת ירושלים, שיתכבד ויסביר כיצד ניתן יהיה לשמור על בירתנו כאשר בחציה השני ישתוללו, חלילה, כוחות אסלאמיים קיצוניים באין מפריע. ומי שבעד שמירה על ירושלים מאוחדת, שיתכבד וידאג לביוב בסילואן ולכיתות לימוד בעיסאוויה.
ראיתי את הגאווה המוצדקת של מנהיגים בחברה הערבית בעלייה של מספר הסטודנטים הערבים בטכניון בחיפה. שמעתי אותם מתפארים. אבל מי שנאבק בעד הכרה שווה מצד המדינה, מוטב שיתכבד ויכבד אותה ואת סמליה, ויטרח ויגיע ללוויה ממלכתית.
חברי וחברותי חברי הכנסת, מעבר למחלוקות התהומיות הקיימות ונשמעות, מחויבות שלנו ליושרה בסיסית בשיח שלנו האחד עם השני, עם הציבור ובשמו, היא הכרחית. היושרה הזאת חשובה בפוליטיקה בכל הדמוקרטיות המערביות בעולם, בעידן שערכי יסוד עומדים למבחן ומוטלים בספק, על אחת כמה וכמה היא חשובה בחברה כמו החברה הישראלית. בשונה מדמוקרטיות אחרות, מדינת ישראל, שעשתה גדולות ונצורות בכל תחום ותחום, לא הגדירה עדיין את גבולותיה. אין לנו חוקה המסדירה כללי משחק נוקשים ותקינים. אנחנו נאבקים על הלגיטימיות הבין-לאומית של קיומנו, כעם השב לארצו ולמולדתו, גם נוכח הכרעות נלעגות של גופים בין-לאומיים, שבהכרעותיהם שומטים את הבסיס הלגיטימי לקיומם. המערכת החברתית שלנו בישראל אינה מפוצלת רק לימין ולשמאל, אלא לארבע מערכות נפרדות – לארבעה שבטים – המוסללים, על-פי חוק, לארבע מערכות חינוך נפרדות: לחילונים, לדתיים, לחרדים ולערבים.
יקירותי, יקירי, תהא אשר תהא עמדתנו הערכית, זו המציאות שאנו מתמודדים אתה – ובמיוחד אתן ואתם, חברות וחברי הכנסת, כשליחות וכשליחי ציבור וכמי שרגישים יותר מכול לרוח הציבור ולעמדותיו. היושרה שעליה אני מדבר היום היא תנאי לאמון הציבור, לאמון הציבור בפוליטיקה הישראלית, אבל היא גם תנאי יסוד ליכולת שלנו להתקדם.
מובן מאליו שהזירה הפוליטית היא שדה של מאבק חריף, הדורש גם מעקפים והתפתלויות, אבל פוליטיקה שמפסיקה לשמש זירת מאבק בין רעיונות ותפיסות מגובשים ועקביים, מעמידה אותנו בפני סכנת הבינוניות והעמידה במקום.
התנועה הציונית היא תנועה שקמה מתוך אומץ לב היסטורי, מתוך הכרעה: לא לשמש ניצבים פסיביים בהיסטוריה, אלא לעצב אותה, את ההיסטוריה, במו-ידינו. מדינת ישראל היא מופת של תעוזה, של פיתוח רעיונות גדולים והוצאתם לפועל, של יוזמה, של אומץ לב ונטילת אחריות. בואו, בואו ונמשיך לדבוק ברוח הזאת. הבית הזה אמון על המשך המלאכה, על המשך בניין הבית שבנייתו טרם נשלמה בעיצוב כללי היסוד של חיינו כאן, בעיצוב מערכות היחסים בין הקבוצות החיות כאן, בעיצוב מערכת יחסים עם שכנינו.
אני מאחל לכם מושב סוער, אבל עם גבולות; אמיץ – ללא גבולות; שיגדיל את כבודו של הבית הזה, אדוני היושב-ראש, ויקדם את בניין הבית המשותף לכולנו. היו ברוכים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לנשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין.
<הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, למסור את הודעת ראש הממשלה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תוכניות הממשלה למושב הקרוב.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<קריאה:>
מי שמחרים, יוחרם.
<קריאה:>
הוא מחרים את הקואליציה שלו, שיתבייש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, אדוני ראש הממשלה. חברי הכנסת. חברי הכנסת, אני מבקש שקט, גם עכשיו וגם במהלך הנאומים של ראש הממשלה וראש האופוזיציה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
מכובדי נשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו נחמה, אדוני יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין ורעייתו אירנה, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור ופרופסור אריה נאור, יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, שרים, חברי כנסת, שגרירים, ראשי עדות, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון ורעייתו לודמילה, חברי הכנסת בעבר, ואחרונים ויקרים משפחות גולדין ומנגיסטו, אנחנו מרכינים ראש לזכרה של לבנה מליחי המקסימה. אנחנו זוכרים גם בצער ובכאב את הליכתו של השוטר האמיץ יוסי קירמה. וכמובן במעמד הזה, בישיבה הראשונה לאחר הפגרה, אנחנו מרכינים ראש לזכרו של יקירנו, נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, שהיה פה שנים ארוכות.
אני מבקש לפתוח את המושב הזה בכמה תחזיות על המזרח התיכון מהשנים האחרונות, של גורמים מובילים בתקשורת העולמית והישראלית. ב-2009 קבע השבועון הבריטי "אקונומיסט": "השלטון בתוניסיה בשום פנים ואופן אינו גמור"; כעבור שנה וחצי הוא היה גמור. באותה שנה כתב השבועון "ניוזוויק": "סוריה היא הנס הכלכלי הבא. משק כנפי השינוי נשמע בה" – צריך לקרוא כדי להאמין. עיתון "הארץ" כתב ב-2011: "אסד יכול להציג את סוריה לעולם כעת כאי של יציבות במזרח התיכון הסוער"; ובאותה שנה דרש העיתון "ידיעות אחרונות": "שלום עכשיו עם סוריה". טוב, שלום לא היה שם.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
שכחת את השליח שלך לנשיא?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
שלום לא היה שם. גם נס כלכלי לא היה שם, וגם יציבות לא הייתה שם.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
שכח.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
היה פה אי של יציבות.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
הוא שכח שהמודיעין הישראלי אמר שגם מצרים לא תהיה – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
היה פה נס כלכלי, אבל זה לא היה בסוריה, וזה לא היה בתוניסיה. זה היה רק במקום אחד – פה בישראל. כי דווקא בשנים הללו, כשמזרח התיכון כולו קורס מסביבנו, הפכנו את ישראל למעצמה. לא למעצמת-על, אבל בהחלט קידמנו מאוד את מעמדנו ככוח עולמי בהרבה מאוד תחומים: בטכנולוגיה, במודיעין, בסייבר, במלחמה בטרור, בכלכלה, בהתפלת מים, בחדשנות בכל תחום – או כמעט בכל תחום – של ההווה ושל המחר. מכל העולם באים ללמוד מאתנו, ואחת הסיבות לכך שזה קרה, ולא דחקנו את עצמנו לפינות מאוד מסוכנות, היא כי בניגוד לאותם פרשנים – מומחים בעיני עצמם – אני מאמין שהמפתח להבטחת העתיד שלנו, הביטחון שלנו, השגשוג שלנו, הוא דבר אחד: העוצמה שלנו. העוצמה היא התקווה, והתקווה נובעת מן העוצמה.
הדבר המדהים ביותר בעיני הוא שאותם אנשים שנתנו אז את עצות הסרק שלהם, ממשיכים לתת אותן עצות גם כיום: לוותר, לסגת, להתקפל, להרכין ראש. אף שמה שהם אומרים מופרך כל פעם מחדש, הם ממשיכים בשלהם: רק תצאו מהשטחים, יהיה טוב.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
תספח. למה אתה לא מספח?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
לא חשוב מה יקרה בצד השני אחרי שניסוג: "חמאס", "דאעש", "ג'בהת אל-נוסרה" – העיקר שתיסוגו. קודם ניסוג אחר כך נחשוב.
<קריאה:>
אף אחד לא אמר את זה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
לפעמים נדמה לי שחלק מהאנשים הללו חיים ביקום מקביל. חברי הכנסת, אני פועל אחרת, וזה ההבדל.
<קריאות:>
– – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
מי שלא יודע להבדיל בין סוריה לבין דמוקרטיה של טלוויזיה, לא יודע מה קורה במזרח התיכון.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
במזרח התיכון הסוער והבלתי-יציב – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אדוני ראש הממשלה, רק שנייה. אני מבקש ממך סליחה. חברי הכנסת, מעכשיו כל קריאת ביניים – אני קורא לסדר. אחרי שלוש קריאות לסדר, חבר הכנסת או חברת הכנסת יורחקו מן האולם. אני לא ציפיתי שמישהו יקלוט את המסרים מן הנאום שלי, אבל לפחות קיוויתי שאולי מן הנאום של הנשיא כמה מסרים ייקלטו.
בבקשה, אדוני ראש הממשלה ימשיך.
<קריאה:>
ראש הממשלה לא קלט.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
חברי הכנסת, אני פועל אחרת. הרי קיבלנו כאן עצה לומר את הדברים בצורה הברורה והחותכת ביותר. אני לא ירא, לא מקריאות הביניים ולא מביקורת, כי יש לי אמונה עמוקה: במזרח התיכון הסוער והבלתי-יציב, ביקום הזה, במציאות, יש רק מדיניות אחת להבטיח את העתיד, את השלום ואת התקווה – וזה ישראל חזקה.
אני חייב להגיד לכם שהרוב הגדול של אזרחי ישראל מבינים זאת היטב. הם מבינים את מה שאותם פרשנים ומומחים בעיני עצמם כנראה מסרבים להבין, שבאזורנו החלש לא שורד, רק החזק שורד, והחזק הוא זה שמשגשג. עם החזק עושים בריתות. עם החזק – ורק עם החזק – עושים שלום גם אם זה לוקח זמן; רק עם החזק, לא עם החלש. ואת השינוי הזה במעמדה של ישראל מבינים רבים.
הנה עוד ציטוט: "מספרם של אלה שנהרגו במלחמות בין הערבים לבין עצמם עולה עשרות מונים על מספר הנופלים במלחמות עם ישראל". איפה זה נאמר? ב"מקור ראשון"? בערוץ 7? לא. זה הופיע רק לאחרונה – לפני ימים אחדים – בעיתון הסעודי "אל-ווטן". זהו חשבון נפש פנימי בעולם הערבי. ומי אמר את הדברים הבאים: "העולם הערבי חייב להשתחרר מהשנאה היוקדת לישראל"? ועוד ציטוט – מגורם אחר: "העולם הערבי חייב להיעזר בהצלחה ובניסיון של היהודים" – מי אמר למי ומתי? זה לא אבשלום קור בחידון התנ"ך – אלה שני כותבים בולטים בעולם הערבי; שוב – מהשבועות האחרונים.
אני רוצה לספר לכם חוויה אישית. בביקור האחרון שלי בארצות-הברית, באו"ם, נכנסתי בסוף הערב למסעדה במלון. ניגשו אלי אנשים רבים ובירכו אותי על הנאום, אבל אני זוכר בייחוד שניים. הם ניגשו אלי ואמרו לי: "we love Israel; we love Israel". אמרתי להם: תודה רבה, מאיִן אתם?
<קריאות:>
– – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
זה היה יאיר לפיד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת אילן גילאון, קריאה לסדר בפעם הראשונה. יואל חסון, כנ"ל.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני מצטט במדויק: "we love Israel". ושאלתי אותם, אחרי שהודיתי להם, אמרתי להם, והם נקבו בשמה של מדינה ערבית שאין לנו הסכם שלום אתה. לחצנו ידיים בחום, ואני חייב להגיד לכם: זה קורה עם אזרחים רבים של מדינות ערביות רבות. כי הם מבינים שישראל היא לא האויב שלהם – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת גלאון.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
הם מבינים שישראל היא לא האויב שלהם. הם מבינים שישראל היא בעלת-הברית שלהם במאבק נגד האסלאם הקיצוני של איראן ושל "דאעש".
<קריאה:>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
עכשיו, חברי הכנסת, נכון שזה לא כך בכל העולם הערבי; אפילו במדינות שיש לנו שלום רשמי אתן – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת גלאון, קריאה לסדר בפעם השנייה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אפילו במדינות שיש לנו שלום רשמי אתן, כמו מצרים וירדן, יש מגמות סותרות.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת גילאון, קריאה לסדר בפעם השנייה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, מה אתה – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
היא רוצה לשאול שאלה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני יודע שכשדברים משתנים קשה לשמוע את הסימנים, אבל משהו גדול מתרחש כאן. זה לא קורה בכל העולם הערבי, זה לא קורה בשכבות הגדולות שצריך לסלק אחרי עשרות שנים של תעמולה ארסית נגד ישראל, אבל יש רבים בעולם הערבי שלמדו להתייחס בכבוד והערכה למדינת ישראל. אני רוצה לשאול אתכם, למה זה קורה? וזה קורה; אנחנו רואים את זה. כל אחד יכול לראות את זה, לא צריך דוחות מודיעין. אפשר לפתוח – – –
<קריאה:>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
למה זה קורה, כי התקפלנו? כי נסוגונו לקווי 67'? כי חילקנו את ירושלים? זה לא קרה בגלל זה. זה קורה כי אנחנו חזקים, וכי העולם הערבי נתון במאבק היסטורי – העולם המוסלמי – על עתידו והמשך כיוונו. ופה יש מאבק.
כולנו צפינו במשחקים האולימפיים האחרונים. כולנו ראינו את אורי ששון. אני לא חושב שמישהו כאן לא הרגיש גאווה, גאווה עמוקה, כשהוא זכה במדליה – חזק, מנצח, מלא תקווה, מושיט יד ליריב.
<קריאה:>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
זוהי בדיוק מדינת ישראל.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – ישראלים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אבל מה לעשות, היריב לא נענה ליד המושטת של אורי. אני בטוח שראיתם שגם לי היה מקרה דומה עם חבר פרלמנט מוסלמי בהולנד.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זה בגלל היחסים עם מצרים – – – להגיד את זה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
נו, אז מה קרה? זעקנו: אוי ואבוי? געוואלד? אין תקווה? אין עתיד? ולמה אומרים את זה ולמה צועקים את זה? כי אבו מאזן, שקראנו לו מאות פעמים, עם יד מושטת לשלום, לבוא לשיחות ישירות ללא תנאים, אבו מאזן מסרב להיענות ליד המושטת שלנו לשלום.
ואני רוצה לשאול אתכם, ממתי התקווה שלנו תלויה בהסכמה של שכנינו? הזכרתם פה את בן-גוריון, מכובדי. האם כשבן-גוריון היה ראש ממשלה הוא אמר: אם נאצר לא יעשה אתנו שלום אין לנו עתיד? אין לנו תקווה?
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
לא, אבל הוא קיבל פשרה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
זה מה שאמרנו? זה מה שעשינו? לא. בנינו את הארץ, בנינו את צה"ל, בנינו את הכלכלה, קלטנו עולים, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים היום: בונים את צה"ל – צוללות, מטוסים; בונים את הארץ, מפתחים את הנגב והגליל, פורסים כבישים דרומה וצפונה, קולטים עולים מצרפת, מאוקראינה, ממדינות רבות אחרות.
להערכתי, ייקח עוד זמן עד ששכנינו הפלסטינים יבינו שאנחנו כאן כדי להישאר, ולכן ייתכן מאוד שהדרך לשלום תתהפך – במקום שהפלסטינים יביאו את העולם הערבי, העולם הערבי יביא את הפלסטינים.
אנחנו עובדים על זה, כל הזמן, ללא לאות. אנחנו עובדים על זה בדרך מציאותית. אנחנו פועלים בדרך שקולה, דרך אחראית, תוך שמירה על האינטרסים העליונים שלנו, ובראשם הביטחון.
עכשיו, אני יודע שהדברים שאני אמרתי כאן, שרוב העם מסכים אתם – –
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אולי אפשר להגיד – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – לא ישכנעו כמה מחברי היקרים באופוזיציה. אני בטוח.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אדוני ראש הממשלה – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כשיש כאן – ואני חייב להגיד את זה – לתת אפילו את פרס התעשיין המצליח לאחד מחברי, יש כאן תעשייה מפותחת של דכדוך.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
בזה אתה צודק.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אתם הסוכנים של התעשייה הזאת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת זהבה גלאון.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
בוודאי יעלו כאן חברים ויספרו כמה רע פה, כמה הצעירים רוצים לעזוב, כמה העם מדוכא, כי אין תקווה. אז בואו נעשה משהו שכמה מיריבי לא אוהבים לעשות; בואו נשאל את העם מה דעתו. טוב, בעצם שאלו. לא רק הבחירות. מהבחירות עברו כבר כמה חודשים טובים. לפני זמן קצר ה-OECD, הארגון של המדינות המפותחות, עשה סקר של שביעות רצון, הם קוראים לזה "מדד האושר", בין המדינות המפותחות.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
תשאל את הנכים שמפגינים בחוץ – – – הם מחכים לך.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אזרחי ישראל דירגו את עצמם במקום החמישי בעולם המפותח במדד האושר.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
כי הם ציונים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אז אולי – בוודאי – יש מי שיגיד: טוב, הצעירים, הצעירים הם אלה שאיבדו את התקווה. אבל מה לעשות, באותו סקר השתתפו גם הצעירים בישראל. צעירים זה עד גיל 29. הם לא דירגו את עצמם במקום החמישי בעולם – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
מה עם מדד העוני?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – הם דירגו את עצמם במקום השני, בעולם המפותח, במדרג האושר. אבל יש כאלה שממשיכים: אז למה כל כך הרבה אנשים – וצעירים – יורדים מן הארץ? אני שומע את זה כל פעם ב – איזה פרשן כזה ופרשן אחר. החלטתי לבדוק גם את הנתונים הללו; מה קרה לירידה מהארץ ב-15 השנים האחרונות? בשנת 2001 מספר היורדים, יורדים נטו – מול אלה שיורדים מול אלה שחוזרים, ישראלים – בשנת 2001 מספר היורדים היה כמעט 20,000, ובשנה האחרונה, וזה רצוף, זה ירד בשני-שלישים מזה, ל-6,400. עכשיו, כיוון שהאוכלוסייה גדלה, אתם מבינים שכאחוז מהאוכלוסייה הירידה מהארץ ירדה פלאים. זאת התקווה. זאת העוצמה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – – בעולם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת אורלי לוי.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני מבין שיש כאלה שמנסים בכוח למכור להם שלא טוב לחיות פה – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
אוהבים אותך, ביבי.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – אבל הציבור שלנו לא קונה את זה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כל כך טוב לנו – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת סבטלובה, פעם ראשונה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ולמה הם לא קונים? כי אזרחי ישראל אוהבים את המדינה, כי הם גאים במדינה, כי בתוך המצב הסוער שבו אנחנו נמצאים, ישראל היא מדינה בטוחה.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
ואתה לוקח את הקרדיט על זה? והקרדיט הוא שלך?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת חסון, פעם שנייה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
לא, שלך, יואל. הקרדיט הוא לא שלו; הוא שלך.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
יואל חסון, נתתי לך פעם עצה שאתה שכחת. תתבגר, תירגע, תקשיב. זה לא יזיק לך.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אני מקשיב ואני מוטרד, אדוני.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
להיות צייצן וצעקן – יש לך פייסבוק בשביל זה. תן למליאה לשמוע, להקשיב.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
יש מבוגרים שלא מתבגרים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
תנו לאנשים. הם יודעים, הם גאים במדינה – –
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
כמו שיש לך בסיעה, מבוגרים יש שם.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – הם אוהבים את המדינה. הם יודעים שישראל במרחב הסוער של המזרח התיכון היא מדינה בטוחה – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
יש לך עבודה גדולה בסיעה שלך.
<קריאה:>
יואל, תשלוף סכין.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – כי התעסוקה מלאה, כי האבטלה בשפל היסטורי, כי גם האי-שוויון יורד. גם את זה ראינו במדד ג'יני. כי זאת אחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, כי יש כאן תקווה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
פגשת את תושבי הצפון היום, שאתה אומר את זה?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ונכון, נכון, חברי, יש גם בעיות שצריך לפתור, והראשונה והחשובה שבהן היא הדיור. החשובה שבהן היא הדיור – –
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
אדוני ראש הממשלה, תטפל ביורדים מן הגליל לתל-אביב.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ויחד עם השר משה כחלון ושר השיכון יואב גלנט אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמצים – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
לפרק את התאגיד.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – לפתור את נושא הדיור. ב-2008 היו כ-25,000 יחידות דיור בתכנון. ב-2015 נסיים – סיימנו כנראה – עם כ-100,000 יחידות דיור בתכנון. פי-ארבעה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
בכמה ירדו המחירים מ-2008? בכמה ירדו המחירים? בכמה ירדו המחירים?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת שמולי, פעם ראשונה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
במקביל, כמעט הכפלנו את מספר הדירות בבנייה, ובשנים הקרובות נבנה עוד.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
איפה ה"סופר-טנקר"?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנחנו מתמקדים בצרכים של משפחות העולים, אנחנו מעודדים השתלבות של אזרחינו החרדים והערבים בשוק העבודה. אני רוצה לציין שגברים ערבים ונשים חרדיות כרגע משתווים ברמת ההעסקה לכלל האוכלוסייה. אנחנו מתמקדים בסיוע לשתי האוכלוסיות האלה. אנחנו משקיעים באוכלוסייה הערבית. אומנם חברי הכנסת שלהם יצאו, אבל אני חייב להגיד לכם, היה עכשיו – – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
הם הלכו להודיע לחבר'ה שלהם.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – – היה עכשיו משאל שלהם גם כן, וזה מדהים – האוכלוסייה הערבית הביעה אמון בממשלה ובכנסת בהיקפים עצומים. וגם בצה"ל, דרך אגב. בניגוד לחברי הכנסת שלהם.
אבל אני מדבר עכשיו אל אזרחי ישראל הערבים: אני רוצה לראות אתכם, האזרחים הערבים של ישראל, משולבים בחברה ובקדמה. בשביל זה השקענו ואנחנו משקיעים סכום עתק, 13 מיליארד שקל. הסכום הקודם הגדול ביותר היה הסכום שהשקיעה ממשלתי הקודמת – מיליארד שקל.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מתי נראה את זה?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
זה הדבר הנכון לכם, זה הדבר הנכון לכולנו. לכולם יש מקום בסיפור ההצלחה הישראלי. אנחנו לא רוצים להשאיר אף אחד מאחור.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אבל כמה נשארו מאחור? כמה נשארים מאחור?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
לא במקרה פתחתי את שנת הלימודים האחרונה בתמרה – פעם ראשונה שראש ממשלה בישראל הלך לשם – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
בגליל לא שמעו על זה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – וראיתי שם ילדה קטנה, צעירה, ואמרתי לה: את רוצה להיות רופאה? היי רופאה, ולמדי ערבית. זו גם המדינה שלך.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
זה היה לפני עשר שנים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
ומדי כמה שבועות אני מקיים אישית ישיבה מיוחדת, ועדת שרים מיוחדת, לעולי קהילת אתיופיה; לעזור להם בדיור, לעזור להם בחינוך, לעזור להם ביחס הוגן, כי אנחנו לא יכולים לקבל את הרעיון שיפלו אותם בגלל צבע עורם. ואני אמשיך לעשות את זה – עם קהילות, עם גופים, עם יישובים. כל מי שמרגיש שהוא נמצא מאחור – אנחנו לא רוצים שאיש, אף אחד, יישאר מאחור.
הנה כמה דברים מרכזיים שנעשה במהלך מושב החורף. קודם כול, נעביר תקציב דו-שנתי. אנחנו עובדים על כך עם שר האוצר, ונעביר יחד גם רפורמות חשובות. נקלוט את מטוסי ה-F-35 מארצות-הברית – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
אין מחשבה מחודשת?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – נחתום על חוזה עם גרמניה לשלוש צוללות נוספת, נקדם את נושא הפיתוח של שדות הגז הטבעי, נרחיב את מהפכת התחבורה ברחבי ישראל ונמשיך לדאוג להתיישבות ביהודה ושומרון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
ונסגור את התקשורת.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
הבוקר ביקשנו מבית-המשפט דחייה, שהיא חשובה בעיני, בעניין עמונה, כדי לטפל בנושא בצורה אחראית, ואנחנו מטפלים בצורה אחראית – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אתם משרתים 30 משפחות במקום לשרת 1.5 מיליון תושבים בצפון.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת מרגלית, אני קורא אותך לסדר.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – גם במקרים דומים. אנחנו מדינת חוק, וכל אחד חייב לזכור את זה.
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
הם אולי לא מעניינים אותך, אבל 50 משפחות – – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אני בטוח שבסופו של דבר גם המתיישבים יפעלו באחריות. הם יודעים שאין, הם יודעים שגם לא תהיה, ממשלה יותר אוהדת להתיישבות מן הממשלה הזאת.
וכן, חברי הכנסת, אתם מחכים במתח – אז הנה עוד משהו שנעשה: אנחנו נשקם את רשות השידור – –
<קריאות:>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – ואנחנו נעשה זאת באחריות כספית.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
כמו שעשית עד עכשיו.
<מיכל בירן (המחנה הציוני):>
אתה צוחק מעצמך.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
חשבנו שעברנו לדבר על הגליל.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת חיליק בר, אני עוד לא הספקתי לקרוא אותך לסדר מרוב – אבל עכשיו אני קורא אותך לסדר.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
למה אתה פוחד מהתקשורת?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת פריג' – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
שיגיד מילה על הצפון והגליל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – אני לא בדקתי אם יש שידור ישיר או לא, אבל גם לך – קראתי בשמך.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
– – – אנשים צעירים מיואשים, מה עם התוכנית של הצפון והגליל? תענה על זה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זהו, זהו, זהו, זהו, חבר הכנסת בר. מספיק.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
חצי מהגליל היה פה היום – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת בר, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
– – – פעם אחת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שקט בבקשה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנחנו נמשיך, אדוני היושב-ראש, לטפח בתנופה את קשרי החוץ שלנו; בעוד כמה ימים, אדוני הנשיא, אתה נוסע לבקר בהודו, וזהו ביקור גומלין לביקור החשוב של נשיא הודו שהיה פה. אני אצא לביקור באזרבייג'ן, וגם בקזחסטן, בסינגפור ובאוסטרליה. אלה שלוש מדינות שראש מממשלת ישראל מעולם לא ביקר בהן. וכן, יש עוד ביקור צפוי אחד – – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
בראש-פינה?
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
בחצור-הגלילית?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
– – – שני המועמדים לנשיאות בארצות-הברית הזמינו אותי לבית הלבן לאחר הבחירות. ושוב, גם כאן, בניגוד לתחזיות הקודרות של תעשיית הדכדוך, היחסים עם ארצות-הברית איתנים ויציבים. העם האמריקני אוהב את ישראל.
<חיים ילין (יש עתיד):>
We love Israel.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כן, loves Israel. העם האמריקני תומך בישראל, כי האמריקנים שותפים לערכים שלנו – של חופש, של קדמה, של תקווה מתוך עוצמה. זוהי הסיבה – שוב, בניגוד לתחזיות – חתמנו על הסכם סיוע היסטורי, סיוע ביטחוני, הגדול ביותר שארצות-הברית חתמה בתולדותיה. כלומר, יש לנו עוד 38 מיליארד סיבות להאמין – בניגוד לטענות ששמעתי כאן – שהיחסים עם ארצות-הברית איתנים מתמיד, ויישארו כאלה. אני מבקש להביע שוב את הערכתנו העמוקה וגם את תודתנו על חבילת הסיוע הזאת.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
מה עם הסיוע לצפון? מה עם ביקור בקריית-שמונה וצפת? למה רק בסינגפור?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת חיליק בר, חבר הכנסת חיליק בר, זאת כבר קריאה שלישית. אפילו אחרי פגרה ארוכה סבלנותי פקעה. נא לצאת מן האולם.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
חבר הכנסת – – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
שיענה אבל – – – כל הדיון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לצאת, אדוני. או, אתה גם תכתיב אם הוא יענה או לא.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
הבטחתם כסף, חבילת סיוע לצפון – על זה דיווחת?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זהו, חבר הכנסת בר, נא לצאת מן האולם.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אתם מפקירים את הצפון, עובדים עליו בעיניים שנה אחר שנה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מזכיר לך שאתה גם סגן יושב-ראש הכנסת.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
תסתכל לתושבי הפריפריה בעיניים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מזכיר לך שאתה גם סגן יושב-ראש הכנסת. אני לא מאחל לך שכך יקרה לך בישיבות.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
ראש-פינה זה לא סינגפור וצפת זה לא קנדה, אבל הן גם חלק מהמדינה הזאת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה. נא לצאת מן האולם.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
תיפגש אתם, תעשה סיור בראש-פינה פעם אחת.
(חבר הכנסת יחיאל חיליק בר יוצא מאולם המליאה.)
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
יש חוצפה מיוחדת, לומר על הממשלה הזאת והממשלות הקודמות בראשותי שלא פיתחנו את הפריפריה. זה אבסורד. במשך עשרות שנים מדינת ישראל הייתה כלואה בחדרה–גדרה. אנחנו פרצנו נתיבים לצפון ולדרום, אנחנו השקענו – – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
מי זה "אנחנו"?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנחנו, הממשלה בראשותי, שמה 27 מיליארד שקל לפני שמונה שנים, ואתם רואים את התוצאות בכבישי הארץ, בכל חלקי הארץ ומרחבי הארץ.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
בעיקר רואים את הפקקים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנחנו העברנו את צה"ל דרומה, אנחנו פתחנו בית-ספר לרפואה בצפת, אנחנו פותחים אין-סוף דברים, דימונה במגדלים, ואנחנו יודעים מה אנחנו מתכננים בצפון, ודיברנו על כך – שר הפנים נמצא פה, שר האוצר יודע גם כן.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
מה אתם מתכננים?
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנחנו פיתחנו את הפריפריה כפי שאף אחד לא פיתח את הפריפריה בתולדות המדינה; לקבל הרצאות מכם, שהממשלות שלכם דיברו ולא עשו?
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
הממשלות שלנו.
<קריאות:>
– – –
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אנחנו עושים. כנראה צריכים גם לדבר – אני עושה זאת כאן.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אתה הבטחת – – –
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
– – – ראית את המצב בקריית-שמונה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
דיברתי על ארצות-הברית והתמיכה הגדולה; אין זה אומר, מכובדי הנשיא ואדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, אין זה אומר שמעת לעת לא מתגלעות – או: מתגלעים חילוקי דעות בינינו. אני מקווה שזה יהיה נדיר. הנשיא אובמה הכריז ב-2011 מעל בימת האו"ם שהשלום לא יושג על-ידי החלטות של האו"ם אלא באמצעות משא-ומתן ישיר. זה נכון, הוא צדק. אני רוצה להאמין שהוא יישאר נאמן לעמדתו זו, ולא יפקיר את המדיניות המסורתית של ארצות-הברית, שהוא עצמו נתן לה ביטוי. בכל מקרה, ישראל תתנגד לכל ניסיון להכתיב לה תנאים מן החוץ.
חברי האופוזיציה, ידידי, אם אתם רוצים תקווה, עזבו את תעשיית הדכדוך. הצטרפו אלינו לטיפוח עוצמתה של ישראל.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
ולשיקום רשות השידור.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
העוצמה שלנו נובעת מהזהות שלנו, מהאמונה בצדקת דרכנו, ממורשת ישראל, מהערכים של קדמה ודמוקרטיה ומהקשר האמיץ לארצנו. היא גם יונקת, אולי בראש ובראשונה, מהערבות ההדדית בינינו, אותה ערבות לבנינו היקרים אורון שאול והדר גולדין ואברה מנגיסטו, שלא נשקוט עד שנחזיר אותם הביתה.
אני חושב שבכל הוויכוחים והדיונים שעוד נכונו לנו, היום ובהמשך, וגם בשיח הציבורי – שבאמת כדאי שמעת לעת יהיה נוקב וחד אבל מאופק ומכבד – הנה עוד ביטוי לערבות ההדדית שלנו: אמש התקיים בחיפה, עם 1,000 איש, ערב מרגש של ארגון "יד לחבר" לניצולי השואה. רעייתי הייתה שם גם כן, במסגרת פעולות רבות שהיא עושה למען ניצולי השואה. היא נתבקשה להכתיר שם את מלכת היופי של ניצולות השואה. יש יופי שלא נמוג אף פעם.
והייתה שם מקהלה של ניצולי שואה, המקהלה המבוגרת ביותר בעולם. גינס בא לרשום את שיא העולם בו. הגיל הממוצע 91. והמקהלה עמדה על הבמה ושרה שיר על ההישרדות שלהם. הם עברו את התופת. את הגיהינום. הם חזרו למולדתנו; הם השתתפו בבניית ארצנו; הם השתתפו בבניית מדינתנו. זוהי האמת העמוקה ביותר.
שורשינו נטועים עמוק באדמת המולדת, את הצמרת אנחנו מגביהים מעלה מעלה, ללא הפסק, ותמיד אנחנו זוכרים מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. זאת העוצמה וזאת התקווה.
(מחיאות כפיים)
<קריאה:>
כמה אנשים – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, ואני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי חבר הכנסת יואל יולי אדלשטיין, כבוד נשיא המדינה, נשיאנו מר ראובן רובי ריבלין, והגברת נחמה ריבלין, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו והגברת שרה נתניהו, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור ופרופסור אריה נאור, שרי הממשלה, חברי כנסת בעבר, בהווה, ראשי העדות, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון ורעייתו לודמילה, אורחות ואורחים נכבדים, ובמיוחד ראשי הרשויות והפעילים מן הצפון שנמצאים כאן ומשפחות גולדין ומנגיסטו היקרות, אישי נשיא המדינה, תודה על שאתה מכבד אותנו בנוכחותך היום בפתח מושב החורף של הכנסת. תודה על דבריך הנכוחים. אתה גם מכבד ומרגש את כולנו מדי יום ביומו במעשיך ובעמדותיך שהם מופת לרגישות, להגינות ולדמוקרטיה שאפיינה את מורי ומנהיגי תנועתך לדורותיהם. ואני אומר זאת אף-על-פי, ואולי מפני, שאני בא מתנועה בעלת השקפה אידיאולוגית שונה.
ריגשת אותנו השבוע כשביקרת את משפחתו של הנער הבדואי נימר אבו עמאר, שחייו קופדו על גבול מצרים. הענקת למשפחתו תחושה שאתה הנשיא של כל אחת ואחד מאתנו ושהם חלק בלתי נפרד מאזרחי מדינת ישראל.
אני יודע עד כמה אתה כואב את כאבן של משפחות רבות בישראל, וריגשת אותנו בדברי פרידתך בהלווייתו של מי ששירת את מדינת ישראל עשרות בשנים בבית הזה, שימש כמנהיג תנועת העבודה, שר, ראש ממשלה וקודמך בתפקיד, הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, אהובנו שמעון פרס, זכרו לברכה. תודה לך.
יחד עמנו, כאמור, נמצאים שמחה ולאה גולדין. לצערנו, סגן הדר גולדין וסמל ראשון אורון שאול, שניהם לא שבו עדיין ממערכת "צוק איתן". אני מבקש לבטא הזדהות ורחשי לב עמוקים אליכן, משפחות יקרות. חובתנו העליונה – ברוח צה"ל ומסורת ישראל – היא להשיב את הבנים הביתה, ונעשה כל שביכולתנו להשיבם בהקדם. נזכיר גם את אברה מנגיסטו, הנמצא בשבי ה"חמאס" 785 ימים, שמשפחתנו עמנו כאן היום.
לדאבוננו, גם במהלך הפגרה, ידעו משפחות נוספות שכול, דמע ופצע ושילמו את המחיר היקר ביותר מידי הטרור הרצחני, ובהן משפחות מליחי וקירמה. אנחנו מחבקים ומנחמים את אלו שאיבדו את יקיריהם, ומאחלים רפואה שלמה ומהירה לפצועים.
אנחנו נחושים מתמיד למגר את הטרור הנפשע שלעולם לא יוכל לנו, אך כל אחת ואחד מאתנו פה במליאה צריך לשאול את עצמו: האם עשיתי הכול כדי למנוע עוד דמע ושכול? עוד סבב "צוק איתן"? עוד גל טרור? מראש הממשלה ומשריו שעליהם מוטלת האחריות העליונה למנוע, ולמנוע – ולבלום את גל הטרור, ועד אחרון חברי הכנסת.
אבן היסוד של תפיסות הביטחון ומדיניות החוץ של ישראל היא קיום עוצמתה ויכולתה להגן על עצמה ובכוחות עצמה, בכל רגע שתידרש מול כל איום או צירוף של איומים על ביטחונה, על ריבונותה ועל שלום אזרחיה. זה חלקה ההכרחי, אך הלא-מספיק, של הערובה לקיומנו כאן. בד בבד, על ישראל ליטול לידיה את היוזמה ולעצב בעצמה את אופייה ועתידה בחתירה פעילה ומתמדת לסיום השליטה על עם אחר; להשגת הסדרי ביטחון ויחסי שלום עם העם הפלסטיני וכל מדינות האזור; לטיפוח יחסי החוץ, דמותה ומעמדה של מדינת ישראל בקרב הקהילה הבין-לאומית. רק בהתקיים שני אלה תוכל ישראל לשגשג ולשכון לבטח, להגשים במלואו את החזון הציוני ולבסס לנצח את ייעודה כביתו הלאומי של העם היהודי.
אדוני ראש הממשלה, בחלקם של שני אלה אתה פוגע, ומחלקם אתה בורח ולא נוגע. פגעת בכוחה ובעוצמתה של ישראל, בעימות גס ותגרני – חסר תכלית ובלתי פוסק – עם הגדולה שבידידותינו, ארצות-הברית, שרכיבים מרכזיים בעוצמתנו, ביטחוניים ומדיניים כאחד, נשענים עליה. אלה יחסים חיוניים, אמיתיים ומיוחדים, ורק מי שיושב במוקדי ההכרעה יודע עד כמה נכשלת בשימורם ובטיפוחם של יחסים אלו, עד כדי כך שלרגעים נדמה שהחבל מחשב להישבר, להיקרע, ואני חושש שהרע עוד לפנינו.
אתה בורח מאחריות היסטורית. אתה בורח ונמלט מהכרעות המתחייבות מהצהרותיך, על מחויבותך למימוש חזון שתי המדינות לשני העמים, היהודי והפלסטיני. אתה בורח מסיום השליטה שלנו, בת 50 שנה, בעם זר, ודן אותנו ואת ילדינו והדורות הבאים לעוד עשרות שנים של שפיכות דמים. פעם היו אומרים פה: בוסניה, היום אנחנו אומרים: סוריה. תסתכלו היטב ותראו מה קרה למדינות הסמוכות לנו. אתה לא מנהל את הסכסוך. הסכסוך הישראלי–פלסטיני מנהל אותך ואותנו, וגובה מחיר יקר. אתה מאפשר להזדמנות אזורית היסטורית לחמוק לבלי-שוב, בדמות המדינות המתונות באזור, שמעוניינות לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך אתנו, כדי שיחד נתמודד מול איומים על היציבות והשלום באזור כולו. ההתנהגות המדינית שלך עלולה להוביל, לצערי, בסופו של דבר, לחזרה לקווי 67', לאובדן הסיכוי לשמור על גושי ההתיישבות ולחלוקה כפויה של ירושלים.
אכן נכון, מדינת ישראל – אין חולק שמדינת ישראל היא אי של יציבות ועוצמה באזור סוער ומסוכן מאוד. בסוריה מתרחש אסון הומניטרי נורא, ומאות-אלפי בני אדם תמימים נספו במלחמת אזרחים איומה. צודק הראשון לציון הרב יצחק יוסף, ששתיקת העולם מזעזעת. בעיראק מתנהלת מערכה קשה מאוד מול "דאעש", ומאות חפים מפשע נשחטים בעיר מוסול מדי יום. כל שאנו יכולים לעשות זה רק להושיט יד הומניטרית ולהשמיע זעקה מוסרית. אבל יש לנו עניין רב ועלינו לעקוב אחר הנעשה סמוך לגבולנו, כדי למנוע גלישת הטירוף לשטחנו.
לכן הייתה מוטלת עלי החובה לבדוק אתך האם נוכל להוביל להסכמות לאומיות בכמה נושאים מרכזיים, שיקבעו את דמותה, ביטחונה ועתידה של המדינה לשנים רבות ויחלצו אותה מהמצוקות שאליהן נקלעה: אחדות לאומית למניעת מדינה דו-לאומית ולמניעת שפיכות דמים ולעצירת הפלגנות ואיחוי השסעים בחברה הישראלית, ביצור שלטון החוק ובית-המשפט העליון וחיזוק הדמוקרטיה שלנו. ואולם העדפת, ואתה תמיד מעדיף, להמשיך לסכן את האינטרסים הלאומיים לטובת האינטרסים הפוליטיים הצרים שלך.
היריבות האידיאולוגית בתוכנו היא עמוקה, קשה ומרה, ולאחרונה שוב החלה לגלוש למחוזות מסוכנים שבעבר כבר גבו מאתנו מחיר נורא – נפשו של מנהיגנו האהוב יצחק רבין, זכרו לברכה, שאת יום הירצחו נציין בימים הקרובים בעצרת זיכרון שהמחנה הציוני יוביל בכיכר רבין. מכאן אני קורא לכל מי שחרד לדמותה של המדינה ולדמותה של הדמוקרטיה שלה לבוא ולהתייצב בכיכר ולהיאבק, כי אסור לנו לשכוח את לקחי נובמבר 1995, והתקופה שקדמה לו, בדיוק כפי שאסור לנו לשכוח את לקחי אוקטובר 1973.
העיוורון המדיני, ההתנשאות, הזלזול, השאננות, דברי הרעל וההסתה והתחושה שלנו ואצלנו זה לא יכול לקרות, עלו לנו במחיר דמים נורא, בקרע ובטלטלה פנימית, שאסור לתת לזמן להשכיח מאתנו. כל אלו שמקבלים עליהם דין תורה חייבים לקבל עליהם קודם כול דין מלכות. הכרעות דמוקרטיות מחייבות את כולם. מאבק רעיוני בנחרצות ובמסירות הוא מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי. מסירת נפש היא האיסור החמור ביותר במשטר דמוקרטי, ומותרת רק לחיילינו ולכוחות הביטחון, להגנת המדינה, רק נגד אויביה, והכול על-פי הוראת הדרג המדיני הנבחר.
מכובדי ראש הממשלה, מיומך הראשון כראש הממשלה, וביתר שאת מאז הבחירות האחרונות, אתה מוביל, תחת שיח בלתי פוסק של שנאה והסתה, אתה מוביל הפיכה – הפיכה בחסות הדמוקרטיה והרוב שיש לך בפרלמנט שלנו. העקרונות והיעדים זהים להפיכה צבאית קלאסית – השתלטות, טיהור, דיכוי ופירוק מבצרי הדמוקרטיה, שבתחושת הנרדפות שלך הם קני התנגדות ואיום על שלטונך: מערכות התקשורת, המשפט, הביקורת, הצבא, המשטרה, הביטחון, שירותי החוץ ומובילי הדעה, התרבות והרוח.
גורל ישראל תלוי בשני דברים, אמר דוד בן-גוריון: בכוחה ובצדקתה. ותראו כמה צודק ונכון המשפט הזה. גורלנו, גורל מדינתנו האהובה, שאנו מייצגים כאן, בכנסת, תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה. מר נתניהו, אתה מתאר את ישראל כמושלמת בשני האלמנטים, ואילו אני מבקש לקבוע כאן היום, שאתה וממשלתך פוגעים ביסודות האלה באופן חמור. אתה וממשלתך מובילים את ישראל אל עבר התהום ופוגעים בכוחה ובצדקתה ללא תקנה.
התחלת את כהונתך זו, ואתה ממשיך, במתן לגיטימציה להלכי רוח גזעניים, להפחדה, להטלת אימה, לשחרור שדים מהבקבוק, לשיסוי קבוצה נגד קבוצה, להסתת שבט נגד שבט, לשנאה שמבעבעת מכל פינה. זה מתחיל בשנאת האחר; תמיד זה מתחיל בערבי. זה עובר לשנאה נגד אמנים ויוצרים, הוגי דעות, אנשי תקשורת, ממשיך למערכת המשפט, לבכירים במערכת הפוליטית. קולך לא נשמע מול תופעות חברתיות ומוסריות קשות. הסכסוכים היחידים שאתה באמת מנהל במרץ וללא לאות הם הסכסוך בתוכנו ובינינו, אזרחי ישראל.
וכעת אתה ממשיך באותו מסר של שנאה ובהרס נדבך נוסף – חירות הביטוי והבעת הדעה. אתה לא חדל מלהתערב בתקשורת החופשית, שהיא לב-לבה של הדמוקרטיה. אתה משחק בה, מתייג אותה ומנמיך את קומתה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – –
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
ראש ממשלה שהוא שר התקשורת זו אנומליה – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – –
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
– – זה ניגוד מובנה. לכולנו, אישי הציבור, יש עימותים עם התקשורת, עם העיתונאים ועם הכתבים; לא מעט פעמים הם חוטאים ביוהרה ובשטחיות, אבל תפקידם חיוני במערכת דמוקרטית חופשית, חזקה ובטוחה בעצמה. אם אנחנו מאמינים בדמוקרטיה, ולא מן השפה ולחוץ, עלינו לדעת לכבד את מקומה של התקשורת, לא להלך אימים, לא לאיים עליה בפירוק, לא לייבש אותה, לא לערבב אותה, לאיים ולזגזג.
בכוונת מכוון אתה פועל לשיתוק עולם התקשורת, מנסה להשפיע פסיכולוגית על כל מי שמותח עליך ביקורת, מתווכח עם כל עיתונאי ועם כל אולפן. כל ראש ממשלה חטף פה כהוגן, כל קודמיך היו בקו האש. זה המקצוע שלנו. אגב, לא רק בממשלה, גם באופוזיציה. תתפלא. אז תתבגר כבר, זו הזירה שבה אנחנו חיים. כי תומס ג'פרסון אמר פעם: חירותנו תלויה בחופש העיתונות, ואם חופש זה יוגבל לא נוכל להמשיך. הניסיון שלכם להתוות לתקשורת קו מסוים, להדביק לה צבע מסוים, הוא השקר הגדול ביותר והאסון הגדול ביותר לדמוקרטיה, כי אמר ג'פרסון, שמנחם בגין היה מצטט אותו ללא הרף: לו ניתן לי לבחור בין ממשלה ללא עיתונאים ועיתונות ללא ממשלה, הייתי בוחר ללא פקפוק באפשרות האחרונה.
התנהגותך בנוגע לשידור הציבורי משקפת את תפיסתך על עולם התקשורת כולו, והיא ביזיון מתמשך. שנים התעללת ברשות השידור כדי לרסק אותה, ושנים עשית הכול כדי שרשות השידור תחוסל, תפורק, תוחלש, תגומד, או כפי שאמרה הקומיסרית מטעמך, הגברת רגב: לא יכול להיות תאגיד שלא נשלוט בו.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
הקומיסרית הזאת היא שרה, והיא עושה יותר מכל מה שעשית בכל תפקידיך.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
– – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
בכל תפקידיך כשר לא עשית רבע ממה שאני עושה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השרה רגב – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
לדבר – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השרה רגב, אני מודה לך מאוד, בל יגיד מישהו שקראתי לסדר רק אנשי האופוזיציה. אני מודה לך מאוד – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – וקורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
הבאתם לעולם תאגיד שידור ציבורי, שאמור להיות עצמאי ובלתי תלוי, השקעתם בו תקציבי עתק מכספי הציבור, וכעת בזיגזג מרהיב אתם סוגרים אותו. אחד מבכירי שריך, גלעד ארדן, חיבר את החוק והוביל את היוזמה ואת החקיקה כאן, בכנסת הזאת, וכעת אנחנו שומעים קולות מהמחנה שלך הטוענים ששידור ציבורי זה ארכאי – ברור, בואו ניתן לשוק הפרטי לשלוט בכול, בכול. בואו ניתן לשידור לחיות על-פי רייטינג וריאליטי, במקום לאפשר קיומו של שידור ציבורי ללא שיקולים כלכליים ואינטרסים של בעלי הון, שידור ציבורי שיכול להביא יצירה ישראלית מקומית ומקורית המשקפת את הפסיפס הישראלי כולו. אבל מי רוצה יצירה ישראלית מקורית אם היא עצמאית? cut the bullshit, מי רוצה לתת לרוח הישראלית לפעם בכל עוצמתה?
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אתה מקשיב – – –
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
זה הרי מאיים על השלטון, ולא יכול להיות, כפי שאמרה השרה רגב, שתאפשרו משהו שאי-אפשר לשלוט בו.
מכובדי, לא תגנוב, נאמר בעשרת הדיברות. בית-המשפט העליון קבע פה-אחד, בדצמבר 2014, בעניין אדמות עמונה, כי מדובר באדמות פרטיות שיש לפנותן, וקבע כי משיקולי התחשבות בתושבי היישוב תינתן ארכה בת שנתיים לפינוים. ובדיוק כפי שנפסק לגבי הבתים ביישוב עין-חמד, לא רחוק מפה, או כל מקום אחר במדינה, מערכת אכיפת החוק הבהירה לכם שזהו, אין מוצא אחר ואין פתרון, את הגזל יש להשיב לבעליו, גם אם זה כואב. גם בעין-חמד זה כאב, אבל זוהי עוצמתה של מדינה שיש בה שלטון חוק, של כללים וחוקים שלא ניתן לעוות אותם. וכשהיועץ המשפטי לממשלה מבהיר שאין ברירה, וזה הדין, הוא חוטף איום מהשרה הממונה עליו ש"הוא רק פקיד", שהוא רק יועץ, כי זה תוארו.
רבותי, לעולם לא תיבנה צדקתה של ישראל מגזל וגנבה, כי כה אמר מנחם בגין: "במדינתנו יהיה הצדק השליט העליון, השליט על כל שליטיה".
תקשיבו היטב לפסיקתו של כבוד נשיא בית-המשפט העליון דאז, השופט אשר גרוניס, בעניין עמונה: "לא בנקל מורים אנו על ביצועם של צווים שמתוקפם יפונו מבני היישוב המשמשים למגורים של תושביהם במשך שנים לא מעטות. אין ספק כי השלכות ביצועם של צווי ההריסה קשות וכואבות הן, עבור התושבים ובני משפחותיהם, אשר השתקעו ביישוב והקימו בו קהילה משותפת. עם זאת, אין בכך כדי לאפשר הכשרה של בנייה בלתי חוקית על קרקע פרטית, ואין בו כדי להצדיק אי-אכיפה של הדין. פגיעה זו בשלטון החוק ובזכויות התושבים המוגנים היא המחייבת, על אף הפגיעה בתושבי היישוב, את פינוים של המבנים בשטחו". ואתם מעזים לדבר על חוק הסדרה על אדמות פרטיות ולפגוע בעקרונות הצדק של מדינת חוק? זה לא חוק הסדרה, זהו חוק הסתרה, הסתרה מרוב בושה.
בן-גוריון, כאמור, דיבר על כוחה ועל צדקתה של ישראל. דיברנו על צדקתה, וכעת נדבר על כוחה – זה לא רק צוללות ומטוסים, זה לא רק כוח צבאי. אין כוח צבאי בלי מוסר, בלי טוהר נשק, בלי שמירה על הדמוקרטיה. מי שאוהב את המדינה ורוצה בטובתה לא יכול לקבל פגיעה ברוח היצירה בתוכה, בתרבות הוויכוח והפולמוס, בזכויות האזרח ובמוסריות שלה. זהו כוחה. ראינו מעצמות עם הנשק הטוב ביותר בעולם שקרסו, כי כל יתר המרכיבים בכלים השלובים הללו כשלו. את כוחה של ישראל אתם שוחקים עד דק. אתה, ראש הממשלה, אתם, שרי הממשלה, שוחקים ופוגעים בה עד דק.
<השר להגנת הסביבה זאב אלקין:>
– – – להצטרף – – –
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
פגעתם בכוחה כשאלפי צעירים ישראלים משכילים ומוכשרים מחפשים את ייעודם ועתידם מעבר לים. פגעתם בכוחה כשאנשי רוח ואמנות מפחדים לאתגר מוסכמות יסוד, כי השלטון מאיים עליהם בדיבור ובמעשה, בתקציבים ובהצהרות ובסתימת פיות. פגעתם בכוחה של ישראל כששרים ופוליטיקאים מאיימים על מערכת אכיפת החוק ומצדיקים התנחלות המבוססת על גזל. פגעתם בכוחה כשאתם מלבים שיח של שנאה בחברה הישראלית. פגעתם בכוחה ובצדקתה כשאתם מפקירים את הנגב ואת הצפון, אזור שמחכה כבר שנתיים למימוש ההבטחה לתוכנית ממלכתית של 18 מיליארד שקלים – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – – מעברות. אתם, מפא"י – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השרה רגב, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – – על מה אתה מדבר?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
כן, מפא"י – – – מעברות – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אל תיתני לי להוציא שרה מן המליאה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
שרה.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
הולכתם שולל את תושבי הצפון ומנהיגיו, ויהודה ושומרון, כפי שאמרת, ולא הסתרת, בראש מעייניכם. אז ממה אתה כל כך מרוצה, ראש הממשלה? מצמיחה שמבוססת על רכישת מכוניות ודירות ולא על תעשייה ופיתוח בר-קיימא? מבריחת המוחות? מהקטנת המדע והמחקר? מהרס החקלאות? מאפס מפעלים חדשים? או מהעובדה שהכנסותיה – – –
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
– – – או מהעובדה שהכנסותיה של משפחה עובדת ממוצעת בישראל נמוכות מהנדרש לקיום מכובד וראוי ויוקר המחיה פה מטריף, או מהעובדה שישראל מובילה בטבלת העוני במדינות ה-OECD?
כן, כוחנו גם במטוס וגם בצוללת, אבל קודם כול, כוחנו ברוחנו – בשותפות הגורל, בערבות ההדדית, בחירויות היסוד, במוסר שלנו, בצדק החברתי המפעם בתוכנו. בכוחה ובצדקתה אנו מתייצבים כאן היום, סיעות האופוזיציה כולן, להגנה על הדמוקרטיה הישראלית ולשמור על כוחה וצדקתה של ישראל.
אדוני ראש הממשלה, הטקס מתקרב לסיומו. אתה יודע את זה, רוב חבריך יודעים את זה, ומרבית אזרחי ישראל חשים בכך: אתה מוביל את ישראל למקומות לא טובים; אתה רדוף, טרוד בענייניך האישיים, ואם לא תתעשת – זה ייגמר בבכי.
<השר להגנת הסביבה זאב אלקין:>
ולכן – – –
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
ולכן – – –
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
אין לי ספק – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
ולכן – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<איוב קרא (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת איוב קרא, סגן השר – קריאה לסדר פעם ראשונה.
<איוב קרא (הליכוד):>
צריך להביא לו את המוצץ – – – אולי – – –
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
אין לי ספק שאתה פטריוט אמיתי ואתה אוהב באמת את מדינתך ועמך, אבל דרכיך מובילות אותנו לתהום. שנה במהירות את דרכיך או שתפרוש בכבוד בטרם פורענות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. סגן מזכירת הכנסת, בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
אבקש מחברי הכנסת ומהקהל לכבד את יציאת נשיא המדינה בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
נא לשבת.
<הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;>
<2. אוזלת ידה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;>
<3. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי>
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
רבותי, אנחנו ממשיכים. אנחנו ממשיכים בסדר-היום, והסעיף הבא הוא הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בנושאים – הצעת האי-אמון הראשונה: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי, הצעה של המחנה הציוני, ויציג אותה, ינמק את ההצעה, חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה, אדוני.
אני מבקשת מכל חברי הכנסת: מי שמעוניין להישאר באולם – לשבת. מי שלא מעוניין – לצאת. עוד דקה, בבקשה, אדוני, ניתן קצת להירגע.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני חרד לבריאותו של ראש הממשלה – השעה כבר 17:30, ועדיין, היום, לא הסתָּ נגד אף אחד. כואב לך הראש, אדוני? אתמול הרגשת טוב, הסתָּ נגד התאגיד, חבורה של יוצרים מוכשרים שיש בהם כמה חצופים שלא שייכים למחנה שלך. גם בשבוע שעבר הרגשת בסדר גמור, הסתָּ נגד "בצלם" ואנשים שביקרו – העזו לבקר – את ישראל. גם בבחירות הרגשת מצוין, אז פרחת והסתָּ נגד ערביי ישראל, כשאמרת שהם נוהרים לקלפיות באוטובוסים, ונגד השמאל, שאם תנצחו, אמרת, נגיע בנגמ"שים אל הכותל.
הסתה, אדוני ראש הממשלה, זה מה שמניע אותך, זה מה שמוביל אותך, זה הדלק שלך. לא עשייה, לא מנהיגות ולא הובלה. הסתה. אם אתה לא מסית באופן אישי, אתה נהנה להאזין לאחרים. התומכים שלך זעקו: חבל שלא נשרפת למוות בטנק – אמרו לאברמוביץ, וזאת הסימפוניה של ההסתה, המועדפת עליך, או שאתה מעדיף את ההסתה של המפגינים במשפט של אלאור אזריה, שאומרים: הרמטכ"ל מבייש את הכומתה שהוא חובש. איזו מנגינת הסתה ערבה לך היום? זו שמסיתה נגד הגיבורים של היום, או נגד הגיבורים של העבר? בוגדים, כולם בוגדים, זאת התשובה שלך על כל שאלה.
הסתה שיטתית, מאורגנת, כזאת שכורכת את הכול בכול, איראן עם "בצלם", "חמאס" עם התאגיד, בלי הבחנה, כוסות תרעלה מוזג ומשקה בהן מה שפעם נחשבו עשבים שוטים, והיום הם בגינת בית ראש הממשלה. מטפטף רעל באוזניים – רעל שחודר לנשמה והורס כל חלקה טובה. הופך אותנו, הציבור הישראלי, לחבורת גלדיאטורים בזירה שבה אתה יושב ביציע, קיסר מוקף במלחכי פנכה, נהנה מהקרבות בין אשכנזים לספרדים, בין ערבים ליהודים, בין חילונים לדתיים, ובין שמאלנים לימנים. מדי פעם, כשהקרב לא מספיק אלים לטעמך, אתה קורא קריאות עידוד, מלבה את האש, מגביר את הלהבות. לא ראינו דם – אתה לוחש לרגב ולביטן, והם מבחינתם ממהרים להוציא מהמחסן איזו אמירה מתועבת, איזה cut the bullshit עסיסי. ככה אתה מנהל את המקום הזה.
הכהונה שלך עומדת בסימן סימון בוגדים. מי לנתניהו – אלי, ומי שלא – בוגד. את המקום הזה, את הנס ההיסטורי הזה שנקרא מדינת ישראל, את הפלא הזה, אתה רוצה להפוך לוועדה של מקארתי, לפורר את המרקם החברתי העדין, להפריד, לשנוא, כי השנאה היא המצע שלך. לשיטתך, בשבוע שעבר גם אני הייתי בוגד, כי הצעתי תוכנית מדינית באירופה ובארצות-הברית, ופגשתי נציגים ממדינות ערב – פלסטינים ומצרים וסעודים ומרוקנים וקטארים, וגם אירופים ואמריקנים. וכן, ראש ממשלה שלא יודע את ההבדל בין סוריה שמתפרקת לבין תוניסיה שהיא הדמוקרטיה הערבית הראשונה במזרח התיכון, לא יודע מי הם בעלי הברית הפוטנציאליים שלנו ומי הם האויבים המרים שלנו, והוא לא יודע להבדיל ביניהם.
את התוכנית המדינית הצגתי בזמני יחד עם יובל רבין, עוד בן של מישהו שאנשיך סימנו כבוגד, בזמנו. ואני מקדם את התוכנית שלי עם האופוזיציה, כי אני לא מתכוון לחכות שאתה תגמור להשאיר אחריך אדמה חרוכה מהסתה; שאחריה כבר לעולם לא יוכל לצמוח פה עַם עִם תקווה. ואתה לא מרפה, אדוני ראש הממשלה, אתה מספר לתומכיך שהבוגדים נמצאים ביניהם; שאם הם רק יבערו את הרע מקרבם, אז הכול יהיה בסדר. שולח אותם עם נרות לחפש את פירורי החמץ, קורא להם לעשות סדר; ועכשיו, עכשיו הבנתי, איך בבית ראש הממשלה קנו נרות בלמעלה מ-10,000 שקלים בחודש. הקריאות שלך, המילים שלך, השתיקות שלך, זה החומר שממנו עשוי הרצח הפוליטי הבא במדינת ישראל, עם ההסתה שלך. תרשום, אדוני ראש הממשלה: אני בוגד גאה. גאה לעמוד יחד עם אמנון אברמוביץ וחגי אלעד, ועיתונאים ומקצוענים מהתאגיד, ואמנים ויוצרים – –
<שרן השכל (הליכוד):>
מה אתה משווה בכלל? מה אתה משווה? אתה לא – – – לחיילי צה"ל – – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – ורמטכ"ל, וסגן רמטכ"ל – –
<שרן השכל (הליכוד):>
ואתה לא – – – איך אתה משווה בכלל? – – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – ושר ביטחון שפיטרת, וערביי ישראל, ועיתונאים – –
<שרן השכל (הליכוד):>
– – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – וראשי השב"כ לשעבר ובהווה, וראשי מוסד, ומפקדים וחיילים, וכל מי שאוהב את הארץ הזאת מספיק כדי לבנות אותה וכדי להגן עליה, ולא לקרוע אותה לגזרים בהסתה מטורפת. אני לא תמיד מסכים עם כולם, אבל אני עומד לצדם, ואני גאה להתייצב אתם ביחד, בין שאני מסכים אתם בכל מילה ובין שלא. כי מול המסית והמדיח שעומד בראשות הממשלה צריך לעמוד באופוזיציה – אופוזיציה – מחנה שלם שלא מתבייש לאהוב את המדינה בדרך שלו ולהילחם למענה בדרך שלו. ואני לא פוחד, ואני לא מתכוון לפחד, כי זאת הארץ שלי בדיוק כמו שזאת הארץ שלך. אדוני ראש הממשלה, אנחנו לא נסתובב פה עם שכפ"צים, כי זאת המדינה שלנו. ומי שקורא לאזרחים נאמנים "בוגדים", מתיר את דמם בציבור.
ערב ה-4 בנובמבר, אדוני ראש הממשלה, ההסתה שלך עוד עלולה לגרום לרצח הפוליטי הבא, וזה יהיה על הידיים שלך. ואתה לא תוכל להגיד שלא ידעת. ואתה לא תוכל להגיד שהנאום בהלוויה של הנרצח הפוליטי הבא – כי כולם ידעו שאתה ראית את הכתובת על הקיר, כי אתה כתבת אותה על הקיר.
<קריאות:>
אין שר.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
ואם יש פה מישהו מבין חברי הכנסת שלא רוצה שידו תהיה במעל הזה – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אני רואה שהשר לא נמצא. עד שהשר ייכנס, אני מאריכה את הזמן.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – יהיה אמיץ מספיק כדי להצביע אי-אמון בממשלה.
<קריאה:>
השר בא. השר בא.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
השר לוין כן נמצא.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
ההיסטוריה מצלמת אותנו ב"לייב". את כולנו. גם אתם לא תוכלו לברוח מאחריות.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
לא, לא. זה לא מקובל ככה. השר צריך לשבת בשולחן הממשלה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
סליחה. סליחה. סליחה.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
זה לא בתוך האולם? איפה השר? אני לא רואה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת יואל חסון.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
השר צריך להימצא באולם – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
איפה הוא? לא רואים.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
זה לא בתוך האולם. זה לא בתוך האולם.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
– – והוא נמצא באולם. הוא נמצא באולם.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
איפה?
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אני לא רואה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אתם מפריעים בינתיים לחבר שלכם – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
לא רואים – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
– – אז תביאו את זה בחשבון. בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
השר נמצא באולם, רבותי.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
הו, הנה השר.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
תודה רבה באמת, אדוני השר.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
בבקשה, אדוני.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
גם השרים מתחבאים.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
נכון. יש להם סיבה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
ובניגוד להסתה – אין עשייה. הצפון – הבטחתם מתוך 730 מיליארד, תקציב של שנתיים. מה אתם מקצים בדיוק לצפון?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
מיליארד?
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
הפכתם את הצפון לאזרחים סוג ב'. אתם משרתים 30 משפחות בעמונה במקום לשרת מיליון וחצי אזרחים בצפון מדינת ישראל. תושבי הצפון לא שקופים, לא מסכנים, והם רוצים את תוכניות התעסוקה וההשקעות שלהם ולא הבטחות ריקות מתוכן. אתם מדברים על 400 מיליון, אתם מדברים על מיליארד. דיברתם על תוכנית של 18 מיליארד על פני כמה שנים; ומה נשאר מהתוכנית הזאת? העברת בסיסים לצפון? מה זה השטויות האלה? הגליל העליון רוצה תוכנית אמיתית סביב מזון, חקלאות, רפואה. בתל-חי, במקומות אחרים, בצפת. הגליל המערבי רוצה תוכנית ענקית לנושא של פיתוח תעשייה במעלות, ובקיבוצי הגליל המערבי, וביישובים הערביים ובכרמיאל. וגם בעפולה, בנצרת, במגידו, בעמק-יזרעאל ובגלבוע רוצים את הפיתוח שלהם, ואתם השארתם את התושבים עם שום דבר ביד. ועכשיו אתם תזרקו להם כמה עצמות, במקום לקחת תוכנית שעבדנו עליה – ראשי רשויות, ראשי המגזר העסקי, אנשים מהאופוזיציה ומהקואליציה – ושמנו אותה על השולחן יחד עם פקידי הממשלה, אתם לקחתם את הכול – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – ושמתם אותו בצד, ולא תקצבתם.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
נא לסיים, אדוני.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
ומי שלא יתקצב בשנתיים הקרובות, משאיר את הצפון מיובש לשלוש השנים הקרובות, כי זה תקציב של שנתיים, ואחר כך שנת בחירות.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
בושה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת אראל מרגלית. אוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי – מטעם הרשימה המשותפת. ינמק את ההצעה חבר הכנסת טלב אבו עראר. עד עשר דקות, אדוני.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אפשר לעדכן את רשימת הדוברים במחשב?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כשנגיע לדיון תקבלו רשימה מעודכנת. בבקשה, אדוני.
<קריאה:>
השר לא נמצא.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
השר נמצא באולם. בבקשה.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אבל זה לא מכובד שהוא יושב שם.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
זה משהו אחר.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כרגע אתה יודע טוב מאוד, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, שהתקנון אומר שהשר יימצא באולם.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אבל השר מתחבא מתחת לשולחן?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
השר נמצא באולם. בשום מקום לא רשום איפה הוא צריך לשבת.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – – בימי שישי יש תוכנית שנקראת "איפה הילד?", אז אני – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אוקיי. אדוני, אני מבקשת, זמנך כבר רץ ואתה עוד לא התחלת.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
בסדר, אבל אני רוצה לראות את השר במקומו.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
השר נמצא באולם, רבותי.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
השר מקומו כאן, גברתי; אולי עוד מעט יעוף.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
הוא נמצא כאן. השר נמצא כאן. בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
השר נמצא.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
טוב, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חרף חלוף זמן רב וארוך מאז מושב החורף אשתקד, המגזר הערבי בכלל והערבי-בדואי בפרט נותר ללא כל התייחסות משמעותית וראויה מצד המדינה. לא רק שאינו מקבל זכויות שוות ביחס למגזרים אחרים, אלא פער האפליה והגזענות כלפיו הולך וגובר בצורה בלתי רגילה. ולראיה, המדינה, למרות חלוף 60 השנים, ממשיכה להתעלם בצורה מוחלטת מטבח כפר-קאסם. ולכן, ברגע זה אני קורא לעמוד דקת דומייה. (אומר דברים בערבית: קריאת סורת אל-פאתחה לעילוי נשמות השהידים, דקת דומייה לעילוי נשמות השהידים של כפר-קאסם.) ביקשתי לעמוד דקת דומייה.
<שר התיירות יריב לוין:>
גברתי היושבת-ראש, פה לא עושים הפגנות, תוציאו אותם מהאולם.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
על חשבון זמן הנאום.
<קריאות:>
– – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אתה יכול להתבייש. אתה כשר יכול להתבייש. אנחנו מזכירים כאן – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<קריאות:>
– – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אתה לא מתבייש? אחרי שביצעתם טבח בכפר-קאסם, טבח באזרחים ערבים, אתה לא מתבייש ועוד גם מתווכח? תתבייש ותרכין ראש, תתבייש לך.
<קריאות:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
פה לא מפגינים. פה לא מפגינים.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
תתבייש לך.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
תתבייש. אתם צריכים להתבייש.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אדוני, אני מציעה לך להמשיך בנאום.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
תתבייש. לפני 60 שנים אתם טבחתם באזרחים ערבים בכפר-קאסם.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
לא מתביישים בזה שטבחתם והרגתם.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
את מוכנה שישתוק?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אתה מזמין את התגובות.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חברי הכנסת. אדוני השר. חבר הכנסת גליק.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
בן-גוריון עמד דקת דומייה – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אתה צריך להתבייש ולסתום את הפה, לא רק להתבייש.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – דקת דומייה ב-1957 – – – על מה אתה מדבר.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אתה לא מתבייש? בושה וחרפה עליך.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני מבקשת לשבת.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת פריג' – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת פריג', אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – זה בושה שאתה – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני קוראת אותך לסדר פעם שלישית.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
צריך להוציא את השר.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
רבותי, אי-אפשר ככה. אני מבקשת לצאת מהאולם.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כי הוא משיב לך. בבקשה, ברגע שאתה תפסיק לדבר, גם השר יפסיק לדבר.
<קריאה:>
תתביישו – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה, רבותי, אני מבקשת להירגע.
(חבר הכנסת עיסאווי פריג' יוצא מאולם המליאה.)
<שר התיירות יריב לוין:>
– – – כאן זה לא מסגד.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
גם אתה, אדוני השר. אני מבקשת להירגע.
<קריאות:>
– – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
רבותי, כל מי שיפריע עכשיו בדיון יצא החוצה.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אני מבקשת להפסיק.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
אתה לא מתבייש? הדוד שלי נפל, אתה לא מתבייש – – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
השר מפריע, לא אנחנו.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אדוני השר.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
זהו, רבותי, סיימנו.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
סיימנו. שמענו, סיימנו. אנחנו ממשיכים בדיון. בינתיים אתם מדברים על חשבון החבר שלכם. בבקשה, אדוני, אני מבקשת לסיים. חבר הכנסת גליק, נא להירגע. בבקשה, אדוני.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
גברתי, השר בהתנהגותו זו מראה שהוא ממש חסר כבוד, חסר אחריות. ככה הממשלה שלהם. זו הממשלה. הטבח בוצע, וכל העולם ידע על זה. הטבח בוצע בכפר-קאסם על-ידי יחידת משמר הגבול בהוראה מהמפקד שדמי, (אומר בערבית: קללת אלוהים יתגדל ויתעלה עליו.) שדמי הזה נתן את ההוראה לרצוח אנשים חפים מפשע, שחוזרים מעבודתם, וכשנשאל: מה נעשה בהם? – אללה ירחמהום. (אומר בערבית: אלוהים לא ירחם על שדמי הזה, שנתן הוראה לרצוח. קללת אלוהים עליו מיליון פעם.) ולכן, 60 שנה – – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
תגיד מה גזר-הדין שלו, איזה עונש הוא קיבל.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אז אני ממשיך. העונש שלו, נדמה לי, עשר פרוטות – היה עשר פרוטות. אפילו בן-גוריון, בזמנו – באו כנראה, אני לא יודע אם הטענה הזאת נכונה או לא, חלק מגורמי המשטרה, והציעו עונש מוות – אני לא יודע אם זה נכון או בדיחה – למבצעים הפושעים, הפושעים, חיילי משמר הגבול הישראלים הפושעים שטבחו בעמנו. הציעו – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אתה, בזכותם אתה ישן טוב בלילה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
סתום. אתה יכול לסתום את הפה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
בזכותם אתה ישן בלילה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
שתוק.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אין לך בושה? – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
ולכן, מה קרה? הוא ביטל. באו, וכשהציעו עונש מוות, מה אמר בן-גוריון? האמת, מיהרנו וביטלנו את עונש המוות, לכן אין לנו עונש מוות. האמת, זה לא התיישב עם ההתנהגות המאוחרת של בן-גוריון, שדאג – מה דאג – העניק להם חנינה, ואז גם סידר להם עבודה אחרי השחרור.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
ראש השנה – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
המדינה, גברתי היושבת-ראש, אינה מכירה בחללי הטבח. (אומר בערבית: הם שהידים, תרצו או תמאנו. שהידים, אם ירצה האל יתגדל ויתעלה.) היא אינה מכירה בחללי טבח נתעב זה כנפגעי טרור, תוך הכחשה – שמעשה זה אינו מעשה טרור, ובכך סירוב זה הוא מעין מתן לגיטימציה למעשים כאלה כאשר הם מבוצעים נגד אזרחים ערבים. ובמיוחד כאשר המדינה נתנה חנינה או המתיקה את העונשים של המבצעים – הפושעים – בכפר-קאסם, בכך היא נתנה פרס ועידוד לביצוע מעשים כאלה, ככל שהקורבנות הם ערבים, ובמיוחד כאשר המבצע יודע שהעונש שיוטל עליו בגין מעשיו לא יעלה על נזיפה או הטלת קנס סמלי של עשר פרוטות והוא אף ימשיך בשירותו הצבאי, שהרי זה מה שהיה עם שדמי, מפקד הטבח בכפר-קאסם. (אומר בערבית: תהילה וחיי נצח לשהידים החפים מפשע שלנו. קלון, עיוורון, הרס ובושה לפושעים הרשעים מהסוג של שדמי ומי שאִתו.)
גברתי היושבת-ראש, ככל הנראה, יחס זה כלפי האוכלוסייה הערבית הוא זה המכתיב את אוזלת ידן של רשויות החוק במיגור תופעת האלימות במגזר הערבי, כאשר רשויות החוק אינן אוספות את הנשק הלא-חוקי המסתובב אצל גורמי פשע. אגב, נשק זה אינו מיוצר ואינו מיובא על-ידי האזרחים הערבים, אלא על-ידי המדינה, וככל הנראה הוא מופץ במתכוון לגורמים עברייניים, במיוחד במגזר הערבי.
למרות דברים אלה, הידועים היטב למדינה, היא טרם השכילה לחדול מלעשוק את אזרחיה הערבים, שכן היא ממשיכה להרוס את בתיהם חרף ידיעתה כי הריסת בית היא בעצם הריסת חיים של כל המשפחה שביתה נהרס, הן מבחינה מנטלית והן מבחינה כלכלית, שלא לדבר על הריסת אופייה כמשפחה מאוחדת ומלוכדת. ואין זה סוד שזו מטרתה של ממשלת נתניהו, לראות את אזרחי המדינה הערבים מדוכאים וממורמרים, שכן מרוב עזות מצח היא אינה שואלת את עצמה מדוע היא אינה מרחיבה את שטחי השיפוט של המועצות והערים במגזר הערבי, כדי למצוא את הסיבה והתירוץ להאשים אזרחים ערבים בבנייה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – לא יעזור לך – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – לא-חוקית ולצייר אותם כאוכלוסייה פורעת חוק, ובעצם בהיעדר הקצאת שטחים לבנייה לאוכלוסייה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
נא לסיים.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
גברתי, אני אסיים בהחלטת אונסק"ו. אין חולק כי הדברים הללו שהחליטו עליהם באונסק"ו לא ימצאו חן בעיני הממשלה. אונסק"ו החליט שמסגד אל-אקצא, המשתרע על 144 דונמים, הוא שטח כבוש והוא מסגד למוסלמים, וככה – זו האמונה שלנו – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
משפט אחרון, אדוני.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – היסטורית, ועל זה אנחנו לא נוותר. ואז מי שיקבל את זה – יקבל, מי שלא יקבל – לא יקבל. אבל מה, המסוכן שבדבר, מסגד אל-אקצא בסכנה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – זה לא יעזור.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – כי שממשלת ישראל ביקשה, ביקשה מהארכיאולוגים ממש לחפור מתחת למסגד. העניין הזה חושף אותו לסכנה – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה, אדוני.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – – ואז ממשלת ישראל – ממשלת ישראל תישא באחריות המלאה לכל מה שיקרה למסגד. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא יעזור לכם כל מיני החלטות הזויות מעבר לים, חבר הכנסת – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
– – טלב אבו עראר.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה, אדוני.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן חברי הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9); הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 184) (זכאות למענק לידה עבור לידה בבית), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 27) (פטור מארנונה לארכיון ציבורי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת נאוה בוקר, יוסי יונה ויואב קיש.
לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3362/20 וכלה בהצעת חוק 3432/20 – הצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון – איחור בגבייה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, יחיאל חיליק בר, קארין אלהרר, מרדכי יוגב, שולי מועלם-רפאלי, עליזה לביא, אורלי לוי אבקסיס, זהבה גלאון ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק חובת תשלום בשוברים, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איתן כבל, יואל חסון, ישראל אייכלר, קארין אלהרר, יוסי יונה, קסניה סבטלובה, נורית קורן, יחיאל חיליק בר, בצלאל סמוטריץ ועליזה לביא; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – רוב רגיל למינוי שופט בית-המשפט העליון), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת רוברט אילטוב, עודד פורר וסופה לנדבר; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (החרגת בעלי רישיון שימוש בקנבוס רפואי), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – איסור מכירת נכס מכינוס נכסים לבעל עניין), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין, מיקי לוי, אילן גילאון ויעל גרמן; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הגבלת שידור משחקים בתשלום), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת איל בן ראובן; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת חבישת קסדת מגן ברכיבה על אופנוע או קטנוע), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הוראות לעניין סככות המתנה בתחנות אוטובוס), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, אורי מקלב, נורית קורן, איתן כבל, יעל כהן-פארן, תמר זנדברג, נחמן שי, עמיר פרץ, חנין זועבי ועיסאווי פריג'; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת התקנת מערכות סולריות לאספקת מים חמים בבנייני מגורים), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יעל כהן-פארן, יעל גרמן, דב חנין, יהודה גליק ואיתן ברושי; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – דואר זבל), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, יעקב אשר, דוד ביטן, יגאל גואטה ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – דיווח על ניצול חסר ישע), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון – כשירות רב ראשי והרכב האספה הבוחרת), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעת אזרחים מחוץ לישראל), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת נחמן שי ודוד ביטן; הצעת חוק המלחמה בפדופיליה (מאגר מידע), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב, יוליה מלינובסקי, אכרם חסון ואורן אסף חזן; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – הבטחת פיקוח פרלמנטרי על תשלומי הורים), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת יוסי יונה; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – תגמול מחיה לאזרחים ותיקים), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, אילן גילאון, טלי פלוסקוב, יעקב מרגי, אורי מקלב, מיכל רוזין, איימן עודה, יעל כהן-פארן, קסניה סבטלובה, אורלי לוי אבקסיס, יגאל גואטה, מרב מיכאלי, יעקב אשר, יוסף ג'בארין, מסעוד גנאים, נחמן שי, אוסאמה סעדי, איציק שמולי, עבדאללה אבו מערוף, סתיו שפיר וטלב אבו עראר; הצעת חוק קביעת יום לציון הטבעת הספינה "אלטלנה", התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (קציבת כהונה לראשי יחידות באגף החקירות והמודיעין), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת דוד אמסלם; הצעת חוק הכרה באחים שכולים ובאחיות שכולות, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, יחיאל חיליק בר, נחמן שי, עודד פורר, מאיר כהן, טלי פלוסקוב, יוסי יונה, קארין אלהרר ומיכל רוזין; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (הפקדות לקרן השתלמות לעצמאי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי פגיעה לעצמאי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – הטבות למקבלי פנסיה מזערית), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק שימוש חוזר במים אפורים, התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – חינוך חינם לפעוטות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון – הגדרת אלמן ושכול), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון – תקצוב מאבטחי המחלקות לשירותים חברתיים ומקומות המספקים שירותי רווחה ברשויות המקומיות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת רויטל סויד ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון – הוספת סודאן לתוספת), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת ענת ברקו; הצעת חוק הכשרות לאנשי מקצוע בתחום החינוך בנושא מגדר ונטייה מינית, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, יעל גרמן, מרב מיכאלי, דב חנין, זהבה גלאון, יוסי יונה ונחמן שי; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – חובת מינוי ממלא-מקום ראש הממשלה), מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון – סכום שלא יובא בחשבון במבחן ההכנסה), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת עליזה לביא; הצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון – מזונות בגיר שאינו מסוגל או מנוע מלכלכל את עצמו), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת עליזה לביא; הצעת חוק לתיקון פקודת העדה הדתית (המרה) (גיור על-ידי רב מקומי), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – חייבים מוגנים), התשע"ז–2016, מאת חברות הכנסת קארין אלהרר ומרב מיכאלי; הצעת חוק השכירות והשאילה (תיקון – הגבלה על העלאת דמי השכירות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, דב חנין, אורלי לוי אבקסיס ומיכל רוזין; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ביטול מס בגין זקיפה סלולרית), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק לימודי הכנה למבחנים פסיכומטריים לתלמידים, התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אלי כהן; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – גודל האותיות בהודעות בענייני תכנון ובנייה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, נחמן שי, יואל חסון, יוסי יונה ודב חנין; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (ביטול אגרות והיטלי שמירה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יוליה מלינובסקי, רוברט אילטוב, חמד עמאר ועודד פורר; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (סימון שונה במקומות שבהם היתר החניה תלוי בשעות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני, יעקב אשר, דוד ביטן, בצלאל סמוטריץ, רועי פולקמן, רוברט אילטוב ומירב בן ארי; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – עזיבה בשל מצב סיעודי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אלי אלאלוף, איתן כבל, רועי פולקמן, מכלוף מיקי זוהר, עבד אל חכים חאג' יחיא ויעקב מרגי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חזקת שמירת הדין בייצור מוצר מן החי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, יעל גרמן ויעל כהן-פארן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הארכת תקופת האחריות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מתקן שמטרתו למנוע שכחת פעוט ברכב), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איציק שמולי ודוד ביטן; הצעת חוק שידור אירועי ספורט בעלי עניין ציבורי, התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אלי כהן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – עוסק שאינו ספק), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, אמיר אוחנה, יעקב מרגי, איתן כבל, שולי מועלם-רפאלי, דוד אמסלם ורועי פולקמן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – אישור עוסק בדבר קבלת הודעת ביטול עסקה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יואל חסון, מכלוף מיקי זוהר, איתן כבל, יעל גרמן, עבדאללה אבו מערוף, איציק שמולי, נחמן שי ויעל כהן-פארן; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פרסום סמוי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת מיקי רוזנטל, בצלאל סמוטריץ ויואב קיש; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (התרת שינוע מוניות שירות בין קווי שירות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, דוד ביטן, איתן כבל, רועי פולקמן, נחמן שי, עמיר פרץ, תמר זנדברג, יוסי יונה, עיסאווי פריג', חנין זועבי ויעל כהן-פארן; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – כשרות בלבד ובית-אוכל הפתוח בשבת), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פרסום הודעת הפקדה בשפה שאינה עברית), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, יעל גרמן, נחמן שי, יוסי יונה, יואל חסון ודב חנין; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (התקנת חיישן במושב האחורי), התשע''ז–2016, מאת חברות הכנסת איילת נחמיאס ורבין, יפעת שאשא ביטון וקארין אלהרר; הצעת חוק הגנה על בריאות הצבור (מזון) (תיקון – דיווח לציבור בעת חשש להרעלה או לזיהום), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איציק שמולי וקארין אלהרר; הצעת חוק ערבות מדינה לשכר דירה, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, מירב בן ארי, יואב בן צור, מנחם אליעזר מוזס, נורית קורן, יצחק וקנין ויעקב אשר; הצעת חוק קיצור תקופת הצינון לבכירי מערכת הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יוסף ג'בארין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, עבדאללה אבו מערוף, מסעוד גנאים, עבד אל חכים חאג' יחיא, באסל גטאס ואוסאמה סעדי; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – הגדרת בן משפחה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת רויטל סויד, איציק שמולי, יואל חסון, יחיאל חיליק בר, מיקי לוי ואיל בן ראובן; הצעת חוק הביטוח לאומי (תיקון – ועדת חריגים), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת רויטל סויד, דוד ביטן, משה גפני, אלי אלאלוף, דוד אמסלם, איציק שמולי, יעקב מרגי, רועי פולקמן, בצלאל סמוטריץ, מירב בן ארי, אורי מקלב, זאב בנימין בגין, יחיאל חיליק בר, יואל חסון, איל בן ראובן, נורית קורן, יהודה גליק, עבדאללה אבו מערוף, מיקי לוי ודב חנין; הצעת חוק הרשויות המקומיות (התאמת תקציב הרווחה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איתן ברושי, מאיר כהן, קארין אלהרר, יצחק וקנין, יגאל גואטה, טלי פלוסקוב, מכלוף מיקי זוהר, יהודה גליק, אכרם חסון, אורלי לוי אבקסיס, תמר זנדברג, מיכל רוזין, אחמד טיבי, דוד ביטן ואיל בן ראובן; הצעת חוק חובת פרסום מחירי יצרן לתוצרת חקלאית צמחית, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, יצחק וקנין, חמד עמאר, רוברט אילטוב, יוליה מלינובסקי, יעקב מרגי, יגאל גואטה, אכרם חסון, יהודה גליק, מרדכי יוגב, נורית קורן, דוד ביטן, נחמן שי, יואב בן צור, מיקי לוי, מיקי רוזנטל, מכלוף מיקי זוהר, איימן עודה, איתן ברושי, עבדאללה אבו מערוף, אורן אסף חזן, חיים ילין, בצלאל סמוטריץ, איל בן ראובן, עמר בר-לב, מיכל בירן, קארין אלהרר, יעל גרמן, ענת ברקו, נאוה בוקר, יעל כהן-פארן, יחיאל חיליק בר, אחמד טיבי ובאסל גטאס; הצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון – התאמת תוכניות ישנות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, אורן אסף חזן, תמר זנדברג, איימן עודה, זהבה גלאון, מרב מיכאלי, מיכל בירן, מנואל טרכטנברג, מיקי רוזנטל, סתיו שפיר, איילת נחמיאס ורבין, עאידה תומא סלימאן, נחמן שי, יוסף ג'בארין, יוסי יונה, אורלי לוי אבקסיס, אורי מקלב, יעל כהן-פארן, יחיאל חיליק בר, ישראל אייכלר, חמד עמאר, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', איתן כבל, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, ענת ברקו, ג'מאל זחאלקה, אילן גילאון ויעל גרמן; הצעת חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם (תיקון – הנצחת גבורתם ופעילותם של יהודים שחירפו נפשם על מנת להציל את בני עמם בשטחים הכבושים על-ידי הנאצים), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – מסירת הודעה בעבירות תעבורה ובעבירות קנס לכתובת הנמען הרשומה במרשם האוכלוסין), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכנסה מביטוח אובדן כושר עבודה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, דב חנין וקארין אלהרר; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – גמלה לשמירת היריון לאם שילדה פג), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אורי מקלב, זהבה גלאון ואיתן כבל; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – הארכת תקופת חופשת לידה להורי פג), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אורי מקלב, זהבה גלאון ואיתן כבל; הצעת חוק לתיקון פקודת הדיג (רישיון דיג יינתן בהתאם לפקודה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – שילוב נציגי המשרד לשוויון חברתי ומשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים וחובת תסקיר השפעה על האוכלוסייה המבוגרת בתוכניות מתאר), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת נחמן שי, יוסי יונה, איל בן ראובן, איתן כבל, איציק שמולי, יחיאל חיליק בר, יואל חסון, זוהיר בהלול, חיים ילין, עיסאווי פריג', מסעוד גנאים, אורלי לוי אבקסיס, רוברט אילטוב, אלי אלאלוף, טלי פלוסקוב, מנחם אליעזר מוזס, אורי מקלב, מיקי לוי, נורית קורן, עמר בר-לב, אברהם נגוסה, שולי מועלם-רפאלי, יעקב אשר, יעקב מרגי, מאיר כהן, יעקב פרי ואילן גילאון; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – הסדרת זמן שידור קדימונים), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, אוסאמה סעדי, זהבה גלאון, בצלאל סמוטריץ וסתיו שפיר; הצעת חוק קידום התחרות בענף המזון (תיקון – החלת שקיפות מחירים על רשתות הפארם), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, רועי פולקמן, רוברט אילטוב, איתן כבל, מירב בן ארי, טלי פלוסקוב, יואב בן צור, יחיאל חיליק בר, אלי כהן, דוד ביטן, אורן אסף חזן, יואב קיש, תמר זנדברג, דב חנין, חיים ילין, איתן ברושי, מאיר כהן, נורית קורן, יגאל גואטה, רויטל סויד, עמיר פרץ, אילן גילאון, יעל כהן-פארן, נחמן שי, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, סתיו שפיר, זהבה גלאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, יעקב מרגי, יעל גרמן, אכרם חסון, מיקי לוי, יצחק וקנין, מכלוף מיקי זוהר, ישראל אייכלר, אברהם נגוסה, איימן עודה, איילת נחמיאס ורבין, נאוה בוקר, קסניה סבטלובה, יהודה גליק, יואל חסון, קארין אלהרר, אורי מקלב, יעקב אשר, שלי יחימוביץ, יעקב פרי, זוהיר בהלול, מנואל טרכטנברג, יוסי יונה, עפר שלח, עליזה לביא, יואל רזבוזוב, אראל מרגלית, בצלאל סמוטריץ, מסעוד גנאים, אורלי לוי אבקסיס, טלב אבו עראר, עבד אל חכים חאג' יחיא, עאידה תומא סלימאן, באסל גטאס, ענת ברקו, מרדכי יוגב, ניסן סלומינסקי, דוד אמסלם, אמיר אוחנה, אוסאמה סעדי, יוליה מלינובסקי, איל בן ראובן, אלעזר שטרן, יפעת שאשא ביטון, אבי דיכטר, רחל עזריה, חמד עמאר, עודד פורר, יוסף ג'בארין, אחמד טיבי, אלי אלאלוף, משה גפני, שולי מועלם-רפאלי, מרב מיכאלי, ג'מאל זחאלקה ומנחם אליעזר מוזס; הצעת חוק רשות השידור (תיקון – תיקוני חקיקה וביטול חוק השידור הציבורי הישראלי, התשע"ד-2014), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת דוד ביטן.
דוח מבקר המדינה 2016 בנושא: חינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות; דוח מבקר המדינה 2016 בנושא: הסדרי הפנסיה במדינה; דוח מס' 22, חלק ב', חריגות שכר לכאורה בגופים הציבוריים לשנת 2014 ופעילות יחידת האכיפה ויחידת החקירות בשנת 2015.
פרוטוקול בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של סרביה בדבר תיקונים בהסכם שירותי האוויר בין ממשלת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה וממשלת מדינת ישראל; תיקונים במסמכי היסוד של איגוד הדואר העולמי – UPU – דוחה 2012; ואשרור הסכם פריז בדבר התמודדות בין-לאומית עם שינוי האקלים. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה, אדוני.
<הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:>
<1. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;>
<2. אוזלת ידה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי;>
<3. אובדן הדרך בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי>
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת מרצ: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי. תנמק את ההצעה חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשותך.
<מיכל רוזין (מרצ):>
תודה לך, סגנית יושב-ראש הכנסת, שלום לך, אחרי פגרה ארוכה – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
שלום.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – שלום לחברי וחברות הכנסת. השר יריב לוין, אני אשמח אם תעביר את דברי.
<קריאה:>
– – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
הם נמצאים – חברי הכנסת של מרצ נמצאים בהשקת ספרו של חבר הכנסת לשעבר רן כהן, "סעיד". אני ממליצה לכולם לרכוש את הספר על קורות חייו וילדותו, עזיבתו את עיראק. באמת ספר מרגש.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
היינו שם.
<מיכל רוזין (מרצ):>
חבל שראש הממשלה איננו פה, כי הייתי מלמדת אותו משפט שלמדתי בפגרה הזאת מילדי. אתם יודעים, יש לנו הרבה זמן בפגרה לראות את הילדים, לשם שינוי, והם לימדו אותי משפט מצוין.
<שר התיירות יריב לוין:>
מה הקוד של הכספומט?
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא. "נכון, לא נכון – חרטט בביטחון". תחזרו אחרי: "נכון, לא נכון – חרטט בביטחון". וזה המשפט המושלם לראש הממשלה שלנו. מה זה משנה אם זה נכון או לא נכון? מבחינתו:"we love you, Israel" – כולם אוהבים אותנו בעולם. שני ערבים לחצו את ידיו ואמרו לו "we love you" – מאותו רגע אנחנו מקובלים על-ידי כל העולם. העולם הערבי רק מחכה ללחוץ לראש הממשלה שלנו יד. בכלל, אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת לוין: הייתה פה פרצה רצינית, כשל באבטחה. איך הצליחו להגיע אליו? שניים? וללחוץ לו יד? אני חושבת שזה מאוד מטריד.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כנראה הם עושים סקר על הפופולריות של ראש הממשלה בחוץ-לארץ.
<מיכל רוזין (מרצ):>
בדיוק. ולמה התקשורת הישראלית לא מפרסמת מספיק כמה אוהבים אותו בעולם, כמה הוא מקובל, כשכמה ערבים ניגשים אליו בעולם ואומרים לו "we love you".
אבל אני רוצה לפתוח במשפט נוסף, שדווקא אני מאמצת ממנו, מנתניהו. איך הוא אמר לך, חבר הכנסת זחאלקה? איך הוא אמר לך? – "אין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום". וזה בדיוק מה שאני אומרת על ממשלת נתניהו: אין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום.
אנחנו פותחים היום את המושב השלישי של הכנסת העשרים, ואני רוצה – באמת חבל שלא נמצאים פה חברי וחברות הכנסת, אבל הנה נכנס חבר יקר במשכן – ואני רוצה להגיד לכם, חברי הקואליציה: צאו מהבונקר, צאו, רדו לעם, תראו מה קורה. עומד פה ביבי, כולו זחוח: כמה החיים נפלאים, המדינה נהדרת; אף אחד לא יורד מהארץ; כולם רוצים לעלות, מאוקראינה, מאוזבקיסטן. אני כבר לא יודעת אילו מדינות הוא זרק לחלל האוויר. באמת הכול נפלא פה? צאו מהבונקר. תתחילו לראות מה קורה.
בחייאת, ביבי, באמת, אתה לא יודע מה קורה? אז בוא אני אספר לך: רק היום פורסם שישראל בראש מדד העוני של ה-OECD; בראש מדרג העוני בקרב ילדים וקשישים. אז הוא זורק לחלל האוויר "ניצולי שואה", וכמובן תוך כדי כך מזכיר את רעייתו שתחיה, אבל לדבר על מדד העוני ועל כך שילדים וזקנים נמצאים בתחתית של התחתית של מדרג העוני של ה-OECD – שמונה מקומות מתחת לממוצע של ה-OECD – את זה כמובן הוא לא מזכיר. "אתם בכיינים", הוא אומר לנו; "אתם מתבכיינים כל היום, אתם כל הזמן רואים רק את השלילי, רק את מחצית הכוס הריקה". לא. אנחנו רואים את המציאות, אנחנו רואים את הציבור, אנחנו לא חיים בתוך בונקר, ואנחנו לא מתרשמים מבן-אדם אחד שעובר ברחוב ואומר לנו כמה הוא אוהב אותנו או כמה הוא בעדנו. אנחנו מודעים למציאות, והמציאות היא קשה. היא אכן קשה.
והגיע הזמן להסיר את מסך העשן הזה. חברי הקואליציה פה משרתים לא את מדינת ישראל, הם משרתים את עצמם, הם משרתים את הקואליציה שלהם, הם משרתים את הממשלה שלהם והם משרתים בן-אדם אחד, את המנהיג שלהם, בנימין נתניהו. וזו לא דמוקרטיה. 30 חברי כנסת של הליכוד משרתים אדם אחד. לא את ציבור הבוחרים שלהם, שאולי הוא הגדול ביותר במדינת ישראל, לא את פעילי המפלגה שלהם, אפילו לא את עצמם – לפעמים. הם משרתים בן-אדם אחד, את ראש הממשלה, וזה בזמן שהוא כמובן כופה עליהם את כל העמדות שלו, גם כשהן לא מוצאות חן בעיניהם, מאיים עליהם בתפקידים השונים; והוא זה שנמצא עכשיו בחקירות, שמבקר המדינה בכבודו ובעצמו פונה ליועץ המשפטי לממשלה וקורא לו באופן ברור למצות את החקירה בעניין הנסיעות של ראש הממשלה לחוץ-לארץ. וכל זה לא מפריע לראש הממשלה, הוא לא צריך לתת דין-וחשבון לציבור, בעיניו הוא מעל החוק, בעיניו הוא מעל הציבור, וכמובן הוא מעל הדין הפלילי.
הוא עומד להעביר פה תקציב דו-שנתי, שאינו לטובת הציבור ואינו לטובת המדינה, הוא רק לטובת דבר אחד – לשמר את השלטון שלו, לבצר את הקואליציה באופן שאף אחד לא תהיה לו זכות לומר משהו אחר ממה שלו יש להגיד, לאף אחד לא תהיה דרך לשנות בשום צורה שהיא את מה שהוא חושב לנכון עבור המדינה, והוא עושה את זה בכל תחום ותחום.
אז מה אם התחייבו ל-18 מיליארד שקלים לחמש שנים לתוכנית עבור הצפון? אז התחייבו. אז מה אם ביטלו את רשות השידור והקימו את התאגיד והבטיחו להעביר תקציב? אז התחייבו. אז מה אם הבטיחו למגן ממ"דים באזור עוטף-עזה? אז התחייבו. אז מה אם הוא מדבר על שתי מדינות לשני עמים? אז הוא אומר, הרבה דברים הוא אומר.
באמת, אתם לא רואים את הצביעות? אתם לא רואים את השקר? שואלים אותי כל הזמן: מה, את לא מאמינה לנתניהו? הוא מדבר על שתי מדינות לשני עמים, מאות פעמים הוא קרא לאבו מאזן, הזמין אותו לפגישה, מאות פעמים, ואבו מאזן הוא סרבן השלום – כן, לא נתניהו. על מי אתם חושבים שאתם עובדים? על מי? את מי אתם חושבים שאתם מטייחים? נכון, לא נכון – חרטט בביטחון. חרטט בביטחון גם בענייני הביטחון. כשגל הטרור משתולל אנחנו מאשימים את פייסבוק ואת גוגל ומאשימים את ההסתה. אנחנו לרגע לא שואלים את עצמנו למה זה קורה, למה זה קורה דווקא בירושלים, מה האחריות שלנו, על זה אף אחד לא מדבר. מובן שכולנו רוצים למגר את הטרור, כולנו כואבים את הטרור, אבל כשאתה מחרטט, ומחרטט גם בענייני הביטחון, את זה יודעים כולם. אבל עכשיו יותר ויותר מתגלה, גם לאחר הדוח של מבקר המדינה, ועוד, מה היה במהלך "צוק איתן", כמה חרטוטים היו שם – אם בקבינט, אם בממשלה – כמה חרטוטים, מי באמת לקח אחריות. "מר ביטחון" אתה קורא לעצמך, אתה יודע לחרטט בביטחון, זה בוודאות, אבל לא בטוח שאתה יודע באמת להשיג ביטחון.
תושבי העוטף חיים עדיין בפחד, חיים בפחד מהטילים, חיים בפחד מחדירות, פחד מטרור, הם לא מספיק ממוגנים, הם לא מספיק מרגישים שהמדינה דואגת להם – לא לחקלאים שמחזיקים את האזורים שם ולא כמובן לציבור שחי שם ומנסה לשרוד, עם מחסור בעבודה גם בצפון, בגבול, וגם בדרום, וגם במחסור בשירותים בריאותיים ובמיוחד שירותי בריאות הנפש.
ונתניהו, כמובן, שיא השיאים, מה שהוא רוצה להדגיש בפנינו זה את נושא חופש העיתונות, חופש הביטוי, החופש הדמוקרטי, ושתהיה לנו פה תקשורת הוגנת, חופשית. בנאום שלו, השלם, הוא מזכיר רק "מקור ראשון" וערוץ 7, ואפילו את התקשורת הסעודית, העיראקית – אני כבר לא עקבתי מאיזו מדינה הוא הביא לנו דוגמה. יש פה תקשורת חופשית, רצינית, חוקרת, ביקורתית, והלוואי שרק תהיה יותר ויותר; שיהיו יותר כלי תקשורת, ושהם יהיו יותר עוקצניים, יותר נשכניים, יותר ביקורתיים – לכולנו, לכולנו. אנחנו מזמינים ביקורת – ביקורת בונה, ביקורת רצינית, תחקירים רציניים – אבל ראש הממשלה שלנו מפחד, הוא מפחד מביקורת, הוא מפחד מדעות שהן שונות משלו.
אז הוא מספר לנו סיפורים על ארגוני זכויות אדם שנוסעים להופיע באו"ם, כאילו זה מה שפוגע בתדמיתה של מדינת ישראל. אני נשלחת מדי פעם על-ידי הכנסת לחו"ל – תאמינו לי, לא מה שאומרים ארגונים לזכויות האדם זה מה שפוגע. הם מצטטים לנו את איילת שקד, ואת יריב לוין, ואת אופיר אקוניס, ואת ראש הממשלה שלנו, זה מה שפוגע בתדמיתה של מדינת ישראל. לא חגי אלעד מ"בצלם", לא הוא פוגע. ההפך, הוא מחזק את תדמיתה של מדינת ישראל, ובית-המשפט העליון שלנו מחזק את דמותה של מדינת ישראל, בית-המשפט העליון שלנו שלא מאפשר גנבה של אדמות פרטיות ועומד על כך שאנחנו לא נהיה מדינה של גנבים.
וראש הממשלה שלנו מפחד, מפחד; מפחד מהימין ומפחד להגיד חד-משמעית שהמדינה שלנו אינה כוללת את עמונה. ועומד פה יושב-ראש האופוזיציה, לצערי, ומשתף פעולה עם זה, ומשווה את עמונה ועין-חמד, כאילו מדובר על דבר בר-השוואה. לא, זה לא בר-השוואה; זו מדינת ישראל ושם זה לא מדינת ישראל אלא שטחים כבושים. אנחנו מגיעים ל-50 שנה של כיבוש.
אז באמת, הגיע הזמן שתתעוררו, תצאו מהבונקר, תתחילו לדאוג, לא לראש הממשלה, אלא לאזרחים ולאזרחיות שבחרו אתכם, ותזכרו מה שאמרתי – נתניהו, הססמה החדשה שלו: נכון, לא נכון – חרטט בביטחון. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אני מודה על עמידה בזמנים, שזה דבר נדיר אצלנו. רבותי, אנחנו מתחילים בדיון משולב. לפני שאנחנו מתחילים בדיון המשולב אני מזמינה את השר יריב לוין להשיב על הצעות האי-אמון, ולאחר מכן אנחנו מתחילים בדיון משולב של כל הסיעות.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אתה עונה לי?
<שר התיירות יריב לוין:>
אני אמור, לא?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
גם לך.
<שר התיירות יריב לוין:>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אי-אפשר, גברתי, לפתוח בלי לציין את האירוע המביש שהתרחש כאן קודם, ואני מוכרח לומר, גברתי, שעשית חסד גדול, בעיני, עם חברי הרשימה המשותפת, שלא הוצאת את כולם כאיש אחד מן האולם; ובעיני – ומותר שיהיו לנו גם לפעמים חילוקי דעות – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
כבוד השר, למה אתה אומר את זה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אני חושב שכך היה צריך לעשות – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – גברתי. אולם מליאת הכנסת איננו מסגד, איננו בית-תפילה – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
עמדנו דקה דומייה, מה זה מסגד – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – איננו כיכר הפגנות – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
מה זה מסגד – – –
<קריאות:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – כאן לא עומדים ולא מתפללים – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כרגע השר פונה אלי, אז אני מבקשת מכם לא להפריע.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
הבושה היא מה שעשית אתה – –
<שר התיירות יריב לוין:>
כאן לא עומדים – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – לא מה שעשינו אנחנו.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – ולא מתפללים ולא עושים כל מיני הפגנות. כאן מקיימים דיונים. לבניין הזה יש תקנון ויש סדרי עבודה, ואם אנחנו רוצים לכבד את המקום שבו אנחנו נמצאים, כדאי שנקפיד עליהם. המליאה הזאת אכן עומדת לפעמים דקות דומייה, אבל היא עושה את זה כשהיושב-ראש מורה לעשות את זה, על-פי כללים ברורים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
זה לא מין עניין שבו כל אחד קם מתי שמתחשק לו ומכריז על דקת דומייה איך שנוח לו. אני חושב שזה לא רציני, זה מבזה – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אבל אתם עושים את ההחרמות.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – זה לא ראוי, אין לזה מקום. תתביישו לכם. עכשיו – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אתה צריך להתבייש, לא אנחנו – – –
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אני רוצה לומר עוד דבר, גברתי.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
שר שמפריע – – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
רבותי, השר משיב. אני מבקשת לא להפריע. בדיון אתם תוכלו להתייחס. לא. מי שידבר עכשיו, אני אבקש ממנו לצאת מהאולם.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני רוצה לומר, גברתי, עוד דבר, שגם אותו צריך להגיד. תראי, גברתי, אני לא השר התורן היום, אבל אני התבקשתי – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
יש בעיות בקואליציה, אדוני השר?
<שר התיירות יריב לוין:>
– – – אני התבקשתי להשיב בשם הממשלה על שלוש הצעות האי-אמון. אני חושב שמן הדין ומן הראוי שאני אהיה נוכח כאן במליאה ואשמע את הדברים ואוכל להתייחס למה שנאמר. כך אני נוהג. אמרתי לחברי השר דוד אזולאי, שהוא השר התורן, שהוא יכול לצאת מן האולם עד שאסיים לדבר, משום שאני אשאר פה ואשמע את הדברים.
אני חושב שזו בושה וחרפה שעולה כאן חבר הכנסת אראל מרגלית, מציג כאן הצעת אי-אמון ולא נשאר בכלל כדי לשמוע את התשובה. איזה מין דבר זה?
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
איזה מין דבר זה?
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
סליחה, אדוני השר. אדוני השר – –
<שר התיירות יריב לוין:>
זה לא מכובד – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – אתה ישבת מאחורי הקלעים ולא ממש הקשבת, זה גם היה לא ראוי – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – זה לא ראוי, ככה לא מתנהגים – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – זה גם לא היה ראוי, גם ההתנהגות שלך לא הייתה ראויה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – – ככה לא מתנהגים. ואני מוכרח לומר שחבר הכנסת מרגלית – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
זה גם לא היה ראוי.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מוכרח לומר שחבר הכנסת מרגלית – אני לא רוצה להגיד להגנתו, אבל אני יכול להגיד לפחות כדי לאזן את התמונה – זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, הוא לא המציא את השיטה הזאת – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אדוני השר, זו גם לא הפעם הראשונה שאין ממש שר במליאה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
הוא לא המציא את השיטה הזאת. הראיה, שנדמה לי שגם חבר הכנסת טלב אבו עראר לא טורח להיות פה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
הוא תכף – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מודה לו, אני באמת אשמח. אולי אני אחכה לו, חבר הכנסת סעדי, עד שהוא יואיל לבוא כדי לשמוע את התשובה. ככה ננהל מליאה. בושה וחרפה איך שהדברים האלה מתנהלים.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אדוני השר, למה אתה נשארת רק כשהרשימה המשותפת – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מבקש – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – חברת הכנסת נחמיאס ורבין – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אל תגני על דברים שלא צריך להגן עליהם.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא מגינה עליהם, מגינה על חבר הכנסת מרגלית. הוא גם חבר סיעתי וגם לא היה לך נוח לשמוע – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אני אמרתי, אמרתי, אמרתי. הנה אני אומר עוד פעם. חבר הכנסת מרגלית נהג כך, לא ראוי שינהג כך, הוא לא היחיד שעושה את זה – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
גם לא היה ראוי שאתה ישבת מאחור ולא הקשבת לו.
<שר התיירות יריב לוין:>
הגיע הזמן שהתופעה המבישה הזאת תיפסק, גם אם – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – שרים שיושבים – – –
<קריאות:>
– – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
מה אתה אומר על – – –
<קריאות:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
רבותי, רבותי, רבותי, אני חושב שזה מינימום, מינימום.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אתם החרמתם סיעה שלמה, כל הקואליציה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
הגשת הצעה?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
יריב, אתם החרמתם סיעה שלמה, כל הקואליציה.
<שר התיירות יריב לוין:>
הגשת הצעה? הגשת הצעה?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
למה אתה לא מדבר על זה?
<שר התיירות יריב לוין:>
הגשת הצעה? תשמע את התשובה, זה אלף-בית; אלף-בית של התנהלות.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
ממתי אתה מומחה, תסלח לי, לנימוסים והליכות? באמת, עם כל הכבוד.
<שר התיירות יריב לוין:>
מאה אחוז, מאה אחוז, חברת הכנסת נחמיאס ורבין. אני מודה לחבר הכנסת מרגלית שבכל זאת הגיע – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
והנה, בבקשה, אתה רואה, חבר הכנסת מרגלית שלא התכוון להיעלם.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – ואני אולי מציע, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, שכך המליאה תתנהל. את יודעת מה? אני בטוח שחבר הכנסת מרגלית, שאני מכיר אותו כאיש רציני, יסכים אתי שראוי שמי שמציג את האי-אמון גם יהיה פה כדי לשמוע את התשובה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
הוא היה פה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
צודק.
<שר התיירות יריב לוין:>
הנה, את רואה, הוא מסכים.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אבל הנה הוא פה.
<שר התיירות יריב לוין:>
הוא מסכים, למה את סתם?
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני לא סתם, אני לא סתם, כי אתה היית קטנוני – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
ואת יודעת מה? גם חבר הכנסת אבו עראר, כשיטרח לבוא, יסכים אתי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
כי אתה היית קטנוני ולא היה לי ספק שהוא יחזור – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
כשיטרח לבוא – יסכים אתי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
כך אתה התחלת כי לא נוח לך לענות ישירות.
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו, עכשיו – – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אבל רק להגיד משהו בחזרה – זה הרבה יותר מכבד כשאתה יושב לשולחן הממשלה מאשר – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
נכון, אבל מה לעשות שהתבקשתי – הייתי צריך לטפל באיזה עניין. שמעתי את הדברים, אני מוכן שתעשה לי בחינה עליהם, שמעתי אותך שמוע היטב, כולל ההבחנות הקליניות בנושא מצב בריאותו של ראש הממשלה ודברים אחרים, שגם – בעיני הם לא ראויים והם לא הדרך הנכונה לנהל כאן דיון ענייני.
עכשיו אני עובר לנקודה השלישית, וגם היא, גברתי, בעיני מאוד מקוממת. אוה, הנה, גם חבר הכנסת אבו עראר הגיע, אנחנו בסוף נהפוך לפרלמנט נורמלי אולי.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
תעמוד דקה דומייה.
<קריאה:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו אני אומר, עכשיו אני אומר – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
תעמוד – על הטבח שביצעת. ביצעת טבח. אתה מכחיש, למה אתה מכחיש?
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו אני אומר, גברתי, עוד דבר – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
למה אתה מכחיש? נכון ביצעת טבח? ביצעת טבח או לא?
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת אבו עראר, אתה יכול לשבת.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
ביצעת טבח או לא?
<שר התיירות יריב לוין:>
אתה יכול לשבת. תאמין לי, לא יקרה כלום. שב, תנוח, תירגע, שב.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
הייתי אומר לך לשתות כוס מים, אבל בשביל זה תצטרך עוד פעם לצאת החוצה אז אני לא אגיד.
עכשיו אני אומר דבר שלישי, וגם הוא בעיני מקומם. תראי, גברתי היושבת-ראש, איזו תשובה אני אמור לתת על הצעת אי-אמון בנושא אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי? מה אני אמור לעשות עם הדבר הזה? אולי אני אנאם פה עד 12 בלילה ואתחיל לפרט את כל מכלול מדיניות ופעילות הממשלה בכל הנושאים שישנם, בכל התחומים שישנם, מיום הקמתה, ואת כל תוכניותיה לעתיד?
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אז דבר על הצפון.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני חושב שזה לא רציני. זה לא רציני, חבר הכנסת מרגלית, ואמרתי את זה כאן לא פעם. כדי להגיש אי-אמון בממשלה, כדי לומר לציבור: רבותי, אנחנו מפילים ממשלה בישראל ואנחנו הולכים לבחירות חדשות, צריך לתת איזה הסבר רציני למה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
יש בחירות?
<שר התיירות יריב לוין:>
צריך לקחת נושא, ולומר: רבותי, הנושא הזה הוא כל כך מרכזי, הוא כל כך מהותי, והממשלה כושלת בו כישלון כל כך גדול, שלשיטתך או לשיטת מישהו אחר צריך ללכת לבחירות. אבל כאשר באים עם מין כותרת כללית כזאת, מין מישמש כזה, עושים שני דברים: 1. לא מאפשרים לי באמת להכין לכם תשובה מלומדת, כי אני הרי אפילו לא יודע על מה אתם הולכים לדבר – איך אני אדע? והדבר השני הוא שכל העניין הזה כשלעצמו נראה לא רציני בכלל, מכיוון שכשאין דבר אמיתי לומר, וכשאין טענה אמיתית לטעון, וכשאין נושא אמיתי להיאחז בו, אז בורחים אל האמירות הכלליות, והתיאורטיות האלה, וחסרות הבסיס.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
כמה מ-730 מיליארד מוקצה לצפון?
<שר התיירות יריב לוין:>
ואני אמרתי כאן לא פעם – היית מגיש על זה אי-אמון, הייתי עונה לך. אבל מה אתה מצפה? שאני אולי אבוא ואנחש על מה אתה רוצה לדבר ולשאול? לא, באמת, זה לא רציני. רבותי, זה פשוט לא רציני.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אמרתי לך: נכון, לא נכון – חרטט בביטחון.
<שר התיירות יריב לוין:>
לכן אני מציע, רבותי, מאחר שאני עונה כאן על רוב הצעות האי-אמון, ואני משתדל לענות גם תשובות שאולי לא תמיד תאהבו, אבל הן לפחות יהיו אחרי שהנושא נלמד והתשובות הן ענייניות, תשאלו ותגישו הצעות אי-אמון בנושאים ספציפיים אמיתיים וכשצריך, ולא סתם לשרבט איזה שלוש מילים כי הגיע מועד פתיחת הכנס והמושב ולכן צריך להגיש הצעת אי-אמון. אני חושב שזה לא ראוי ולא מכובד.
לגוף העניין, נדמה לי שראש הממשלה סקר כאן בצורה תמציתית גם את העשייה של הממשלה, גם את ההישגים שלה בהרבה מאוד תחומים, גם אמר בגילוי לב שיש לנו עוד לא מעט דברים לעשות ולשפר, ואני משוכנע שאנחנו לא רק נהדוף את הצעות האי-אמון האלה, אלא אנחנו נצליח להמשיך ולקיים ממשלה יציבה כאן, נמשיך לעשות בדרך שאנחנו מאמינים בה, שרוב הציבור נתן לה גיבוי, ונבטיח את זה שיהיה לאזרחי ישראל הווה טוב, הווה בטוח ועתיד מבטיח. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה, אדוני השר. אנחנו מתחילים בדיון משולב. ראשונת הדוברים, מטעם המחנה הציוני – חברת הכנסת ציפי לבני. לכל דובר יש עד ארבע דקות. אני מבקשת לעמוד בזמנים.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אמר ראש הממשלה שישראלים גאים במדינת ישראל, והוא צודק. אני אזרחית ישראלית ואני גאה במדינת ישראל, ואני כל כך מתביישת בממשלת ישראל. אני גאה במדינת ישראל למרות הממשלה שלה. אני כל כך גאה בזה שחונכתי על תורת ז'בוטינסקי, שגדלתי בבית לא רק הפוליטי אלא כמעט בבית ממש של מנחם בגין, ראש ממשלה ממלכתי, ואיפה הוא ואיפה אתם – איפה הליכוד ואיפה העומד בראשו ואיפה הממשלה הזאת מול כל הערכים שאמורים להיות הבסיס, לפחות התיאורטי, שעליו, או בגללו, או בשבילו, אתם מבקשים לשלוט? כלום, שום דבר מזה לא שומרים. ואני גאה בזה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל אנחנו צריכים להילחם כדי שישראל תישאר דמוקרטיה.
ראש הממשלה דיבר על עוצמה, הוא כבר כמה זמן מדבר על זה. אדוני ראש הממשלה, דמוקרטיה זה עניין לחזקים, ואתה ראש ממשלה חלש. אני לא מפחדת מהתקשורת. אני יודעת מה האמת שלי, לא לקחתי שום דבר, אין לי שום דבר להסתיר, אבל ראש ממשלת ישראל מדבר על עוצמה ומת מפחד מכמה עיתונאים. ורק אנשים חלשים צריכים סביבם עוד אנשים חלשים. וראש הממשלה דורס, רומס, את התקשורת במדינת ישראל, כי הוא מפחד, כי בשנת 1999 הוא אמר: הם מפחדים, כשהוא פחד, ועכשיו הוא מנסה להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה של שלטון יחיד, שאף אחד לא יוכל לומר משהו אחר חוץ ממה שהוא אומר, שהוא חושב והוא רוצה שכל עם ישראל יחשוב.
וזה ראש ממשלה שמפחד מ-30 משפחות, מקסימום, על גבעה מבודדת, בהתנחלות מבודדת, שנמצאים שם שלא כדין, ומחיר הפחד הזה הוא פגיעה קשה באינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. וראש הממשלה גם אמר שחשוב שנדע מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, וזה השקר הכי גדול שהיה כאן בכל הנאום של ראש הממשלה, כי הוא יודע לאיפה הוא מוליך את המדינה הזאת והוא לא מגלה, כי עוד עמונה, ועוד הכשרה ועוד הסדרה יביאו לשני דברים: לזה שישראל תחדל להיות דמוקרטית, אבל היא גם לא תהיה מדינה יהודית – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
שכחת מה חינכו אותך בבית? שכחת? אחדות ישראל זה לא חשוב?
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
– – וציונות היום זה למנוע מדינה דו-לאומית. ואני יודעת מה התירוץ – לפחות לפי בית-המשפט של אורן חזן, אני לא יודעת מה התירוץ שלכם – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תירוץ? למה, מה התירוץ שלך? מסתכל עלייך אבא שלך מהשמים – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת אורן חזן.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
– – ולצערי אלה לא הימים האחרונים של הממשלה הזאת – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – מסתכל על הממשלה – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת אורן חזן, אני מבקשת להפסיק.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
– – לממשלה הזאת יש יותר מדי בעלי עניין – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
איזה חינוך קיבלת בבית של ההורים? שכחת הכול מזה? – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת אורן חזן, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
טוב, רק שזה לא יהיה על הזמן שלי.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אני אוסיף לך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כמה צביעות, צפורה, כמה צביעות. מסתובבת כמו – – – מוכרת את נשמתך רק בשביל כיסא.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת אורן חזן, אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
תשתה מים, אורן, תירגע.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני רגוע.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
תיקח משהו.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
בבקשה, גברתי.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
אלה, לצערי, לא הימים האחרונים של הממשלה, כי יש יותר מדי בעלי עניין שדואגים שהיא תישאר בשלטון, אבל צריך לדאוג שאלה לא יהיו הימים האחרונים של תקשורת חופשית ולא הימים האחרונים של ישראל היהודית והדמוקרטית. אבל בשביל זה צריך להילחם. וההיסטוריה תפתח חשבון עם משתפי הפעולה, ועם השותקים ועם המתקרנפים, כי כשאנחנו קוראים ורואים דברים שקרו במקומות אחרים ואנחנו שואלים את עצמנו מי קם ועמד נגד התופעות האלה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את אותה שאלה.
ראש הממשלה דיבר על דכדוך, ואין בי דכדוך, אבל יש בי כעס, אני מודה, כעס על מה שאתם עושים למדינה שאני אוהבת. אבל יש בי תקווה שמי שמרגיש כמוני ישים את הדכדוך בצד ואת הייאוש ויצא שוב לרחובות, והפעם לא רק על מחיר הבית, אלא על הבית עצמו.
ואני ממש מבקשת מחברי, מכל אלה שפוגשים אותי ברחוב ובכל מקום ואומרים: מה יהיה, וצריך לעשות משהו – אפשר לעשות משהו, וזה מתחיל במוצאי השבת הקרובה. תוכלו למצוא שם עוד אנשים שמרגישים כמוכם והחליטו לא לתת לייאוש להשתלט אלא להילחם על התקווה. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני. מטעם הרשימה המשותפת – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. עד ארבע דקות לרשותך, גברתי.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, השר יריב לוין, לפני שמטיפים לנו מוסר על זה שעמדנו לזכרם של 49 אזרחים שנטבחו על-ידי חיילי צה"ל, ולפני שתגידו לנו מה מכובד ומה לא מכובד, אני אגיד לך: מדינה – וממשלה – שלא רוצה להכיר בטבח של 49 אזרחים שלה בידי הצבא שלה, זה לא מכובד. זאת ממשלה שלא מכבדת לא את החוק, לא את עצמה ולא את האזרחים שלה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אתם מכבדים את החוק? תומכי טרור שכמותכם.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
החלטת הקואליציה היום להחרים את הנאומים של הרשימה שלנו, ההחלטה הזאת שהוביל ראש הממשלה בעצמו, היא לא מפתיעה, אף שהיא מסוכנת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
רק להעניש אתכם, לא לתת לכם במה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
היא לא מפתיעה, כי בעצם כל ההסתה, גל ההסתה שהוביל ראש הממשלה נגד האוכלוסייה הערבית, נגד המנהיגות של האוכלוסייה הערבית, היא לא דבר חדש. אתם יודעים מה? אנחנו רגילים לזה שאתם קמים ועוזבים את האולם. אני בעצמי, כמה פעמים, לפני שהתחלתי את הנאום, אמרתי, איפה הקואליציה? איך אפשר לדבר עם הקואליציה כאשר הם לא נמצאים? אבל לעשות את זה בהחלטה כלולה במסע הסתה, שלא רק ראש הממשלה מנצח עליה, אלא כל השרים, שכנראה לא יצאו לפגרה בעניין ההסתה – מצד אחד שרת התרבות, שבאופן דורסני מסיתה נגד התרבות הערבית, מסיתה נגד כל מה שהוא דמוקרטי; שר הלא-ביטחון, ליברמן, מדבר על טרנספר לאוכלוסייה הערבית באום אלפחם. אז שתבינו, כולנו אום-אלפחם ומי שירצה לטרנספר את אום-אלפחם אל מחוץ לאזרחות – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מה עשית בשביל אום-אלפחם מאז שאת בכנסת? מה עשית בשביל אום-אלפחם?
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – זאת תוכנית ידועה מראש. אנחנו לא נצא, אנחנו לוקחים את האזרחות שלנו בכובד ראש, ואנחנו יודעים שאנחנו רוצים לבנות אזרחות שוויונית במדינה הזאת. מסעי ההסתה האלה לא יגיעו אלינו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
עאידה, מה עשית בשביל השוויון?
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כל מי שרוצה להצטרף לפעילות הזאת, שכל הכוונה שלה היא דה-לגיטימציה של מנהיגות שנבחרה על-ידי המיעוט הלאומי בתוך המדינה הזאת, מי שמחרים – ראש ממשלה מצהיר שהוא רוצה להחרים את המפלגה השלישית בגודלה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
החרמתם את הלוויה של הנשיא שהיה סמל השלום.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – את הרשימה שמייצגת את המיעוט הלאומי בתוך מדינת ישראל – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אתם מייצגים רק את הפלסטינים, לא את המיעוט.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – מה זה נקרא? מה זה נקרא?
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
את צודקת, אבל למה גם אתם מחרימים?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
למה החרמתם את ההלוויה של פרס? למה יצאתם בנאום של ראש הממשלה?
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
מה זה נקרא, ראש ממשלה שמחרים 20% מהאזרחים שלו? זה המסר. זה מסר שהתחיל בזה שאנחנו נוהרים לקלפיות. שלל מאתנו את הזכות האלמנטרית להצביע, זכות בסיסית של אזרחות, ועכשיו מדברים בצורה הכי ברורה: החרמות, טרנספר, שלילת אזרחות.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
נא לסיים.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
הממשלה הזאת, לא מגיע לה להישאר יום אחד, ולו בגלל החלטת החרם הזאת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
למה את – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת אורן חזן, אני רק מזכירה לך שכבר פעמיים קראתי אותך לסדר.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
פעם אחת.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
לא, פעמיים כבר. פעם שלישית אתה תצטרך לצאת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני שמעתי אחת.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אנחנו ממשיכים. מטעם סיעת יש עתיד – חבר הכנסת מאיר כהן. בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
לא יעלה על הדעת שחברת כנסת ערבייה נואמת ונמצאים חברי קואליציה. יש להפסיק את הישיבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת אחמד טיבי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
בבקשה, אדוני, עד ארבע דקות לרשותך.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, תני לי עוד דקה. אני חייב להגיד, חבר הכנסת טיבי, זאת התוצאה של החרמות. כשאתה מתחיל עם חרם, זה מה שקורה: האחד מחרים את השני. רצוי היה שבאמת לא הייתם מתחילים עם הסאגה הלא-בריאה והלא-מכובדת.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מתחילים?
<מאיר כהן (יש עתיד):>
כן. אני חושב שההיעדרות המאורגנת שלכם מההלוויה של הנשיא פרס, זיכרונו לברכה, לא הייתה במקום, ובזה אני מסיים את דברי אליכם.
גברתי היושבת-ראש, ביום ראשון האחרון, חבר הכנסת גפני, הייתה פגישה של ראשי הקואליציה סביב – אוי ואבוי – התאגיד. אבל, לצערי הגדול, אף אחד לא ראה לנכון לכנס את אותם אנשים טובים סביב הסוגיה של ביטול התוכנית לחיזוק הגליל. זה באמת לא מצחיק. כך מתנהגת ממשלה. האם באמת הסיפור של התאגיד הוא הסיפור שבגללו אנחנו פותחים את השבוע בסערה תקשורתית וראש הממשלה נעמד על רגליו האחוריות ואילו תושבי הצפון – כששר האוצר מתהדר שהוא תושב הצפון – האנשים האלה הופכים באמת לאנשים שקופים?
אני מדבר לא כי אני פוליטיקאי שנמצא כאן בכנסת; אני עברתי את זה, הייתי ראש עיר בפריפריה, עשר שנים נלחמנו על הטבות לדרום. ואוי לה למדינה שאנשי הפריפריה שלה צריכים להילחם יום-יום וצריכים כל יום מחדש להוכיח שהם חלק מהסיפור הציוני; אוי, כמה שאנחנו רוצים להיות חלק מהסיפור הזה, רק תקשיבו לנו. ושר האוצר – ואני שם את זה על ראשו של שר האוצר כחלון – היום לא מצא לנכון לצאת אל המפגינים. הגיעו 1,000 איש מהצפון – לא מצא לנכון לצאת ולהסביר להם.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
לידיעתך, אדוני, בשעה 18:00 יש לו פגישה עם ראשי רשויות מהצפון.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
זה לא משנה. אחרי שמגיעים לכאן, ואחרי שמפגינים, מתחילים למצוא פתרונות. היה אפשר למנוע את זה. וכשהוא וראש הממשלה הבטיחו לאנשי הצפון להשקיע 18 מיליארד שקלים, אז שיבינו שהם לא נמצאים בתוכנית הרדיו "הכול דיבורים", אלא – הם מחויבים.
אבל, גברתי היושבת-ראש, מה נעשה ששר האוצר החברתי הזה לאט-לאט הופך להיות ולהתנהג בדיוק כמו ראש הממשלה – –
<רחל עזריה (כולנו):>
אוי, לא.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
– – מילה זה לא מילה, והבטחה זה לא הבטחה, וקשקוש בלבוש וליצור תקציב שבו כולם מקבלים הכול, ולבוא ולספר סיפורים שאנחנו משקיעים בצפון, תחפשו, יש בתחבורה, יש בבריאות – לא – יש תוכנית של 18 מיליארד שקלים. אדוני שר האוצר, אם התוכנית הזאת תיכנס לתקציב, אנחנו, אנשי סיעת יש עתיד – ואני חוזר על דבריו של ראש הסיעה, חבר הכנסת יאיר לפיד – אנחנו נצביע על כל הסעיפים שמטפלים בצפון. נצביע בעד הסעיפים האלה. ואם לא, אנחנו נילחם ונהיה הפה, יחד עם עוד שותפים, לאנשי הצפון. ושוב, אני עושה את זה בראש ובראשונה כי אני נציג הפריפריה, ואני יושב בתוך מפלגה שבאמת, באמת עושה הכול בשביל הפריפריה. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. מטעם סיעת כולנו – חברת הכנסת רחל עזריה. בבקשה, גברתי. עד ארבע דקות לרשותך. בבקשה.
<רחל עזריה (כולנו):>
תודה רבה.
כבוד היושבת-ראש, שרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, בשבוע שעבר התרחש אירוע דרמטי שהיה אמור להדליק נורות אזהרה אצל רבים, ומשום מה זה לא קרה. האירוע עבר בלי תשומת לב ציבורית, מתחת לרדאר. שר הפנים הודיע שירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל, יורדת בדירוג של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאשכול סוציו-אקונומי 4 לאשכול 3, שזה בעצם אומר שירושלים – רשמית – היא לא רק עיר ענייה, אלא הפכה להיות העיר הענייה ביותר – בדירוג העני ביותר – מאז קום המדינה.
ירושלים היא עיר הבירה שלנו. במלחמת העצמאות לחמו לוחמי הצבא הצעיר בחירוף נפש כדי שירושלים תישאר בידינו, כדי שירושלים תהיה הבירה של מדינת ישראל. מייד לאחר מלחמת השחרור נקבע בירושלים מקום מושב הכנסת וכל סמלי השלטון: בית-המשפט העליון, בית ראש הממשלה, בית הנשיא, בנק ישראל – הכול נמצא פה. וזאת לא פרפראזה: עד היום, את החוקים אנחנו מחוקקים פה, בכנסת, בירושלים; כנס החורף של הכנסת נפתח פה, בירושלים, עיר הבירה שלנו, עיר הבירה של מדינת ישראל, המדינה הציונית, שהוקמה אחרי השיבה המבורכת לציון. והנה, ירושלים הופכת להיות עיר ענייה, עיר שתסתמך על כספים של אחרים, כספי חלוקה. בדיוק כמו כספי החלוקה שפעם חילקו בירושלים, בתקופת היישוב הישן. כאילו שהיום אין מסחר, תעשייה, פרנסה, כאילו שאין צמיחה. כאילו שהעיר עדיין יושבת בתוך החומות, ולא יצאנו אל מחוץ לחומות, וגדלנו לעיר של 800,000 תושבים; העיר הגדולה ביותר במדינת ישראל, עיר שגרים כעשירית מאזרחי ישראל.
ובמקום לשמוע קולות שבר, איך זה שחזרנו 100 שנים אחורה, איך זה שירושלים חוזרת להיות עיר ענייה מרודה – במקום חשבון נפש של הנהגת העיר על שהביאו לירידה במצבה הכלכלי של העיר, אנחנו שומעים צהלות שמחה. איך זה ייתכן? האם באמת מנהיגי העיר לא מבינים את עוצמת האירוע? כי מה בעצם קרה פה? בשנים האחרונות האוכלוסייה החזקה של העיר עזבה. זה אומר שמנועי הצמיחה של העיר נעלמו. זה אומר שבתי-הספר ילכו ויתרוקנו. זה אומר שכוח הקנייה של תושבי העיר הולך ויורד, ואז מי יפרנס את העסקים הקטנים? זה אומר שהעיר נחלשת. ועדיין, נשמעו צהלות שמחה. האם מישהו מעלה על דעתו שאם חלילה יורידו את דירוג האשראי של ישראל, מישהו – מישהו – יעז לצאת בצהלות שמחה?
לפני כמה שבועות באונסק"ו העלו לדיון את הקשר של העם היהודי לירושלים, וכולנו אמרנו שוב ושוב, מכל סיעות הבית, שירושלים יקרה לנו. ברור שאמרנו זאת, כי אין פה עניין של קואליציה–אופוזיציה, ירושלים יקרה לכולנו. אבל מסתבר שירושלים יקרה כשמדברים עליה, אבל היא ענייה. ענייה מאוד.
ואני לא מוכנה לחזור לדיון על האוכלוסיות העניות מבחינה מבנית שגרות בירושלים. זאת ירושלים. ובואו אני אספר לכם: זאת החברה הישראלית על אוכלוסייתה המגוונת. ו-כן, הכלכלה פה מאתגרת לעתים, ואנחנו עוסקים בכלכלה הזאת יום-יום, שעה-שעה. אבל זה המבחן. זה האתגר. ואם הנהגת העיר ירושלים לא יודעת להתמודד עם האתגר של ירושלים בירת ישראל, אלא מנסים להחזיר אותנו לימי ירושלים שלפני היציאה מהחומות, אל כספי החלוקה – אזי, זאת אינה הנהגה ראויה לעיר.
ועוד משהו: ירושלים היא סוג של פרומו לשאר הארץ. אנחנו מתמודדים עם כל אתגרי החברה והכלכלה הישראלית בעצימות גבוהה. אף אחד לא יוכל לברוח מההתמודדות הזאת. אבל יש פה הזדמנות ללמוד מהטעויות שעושים בירושלים, ולא לחזור עליהן. וכשאני מסתכלת על אחת הבעיות המרכזיות בהתנהלות של הנהגת העיר ירושלים בעשור האחרון, התשובה נמצאת בהחלטה: כמעט שלא לבנות. ההחלטה הזאת של הנהגת העיר, מחשש להתווכח עם מתנגדים – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
נא לסיים.
<רחל עזריה (כולנו):>
– – מחשש לקבל החלטות, בשל היעדר מנהיגות שדוחפת את הכול קדימה, בשל ההחלטה לבנות רק בקרקעות בתוך העיר. ההחלטה הזאת דוחפת את הצעירים מחוץ לעיר, לערים אחרות, גורמת להגירה שלילית ומביאה לירידה בדירוג הלמ"ס. ואולי זאת אחת המסקנות המרכזיות מהאירוע האחרון: בכל עיר צריך לבנות. חייבים לבנות, אם חפצי חיים אנחנו – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה.
<רחל עזריה (כולנו):>
– – כדי ליצור הזדמנות לדור הבא. אנו יושבים על המדוכה ועובדים לילות כימים כדי לבנות בכל מקום בארץ, כי יש לנו אחריות לדור הבא. כדי שמשפחות צעירות ייראו כאן את עתידן. כדי שלאנשים תהיה הזדמנות לטעת שורשים ולגדל משפחה. האירוע הזה, של ירידת ירושלים בדירוג הלמ"ס, חייב לאותת ב-1,000 תמרורי אזהרה ולהזכיר לנו כמה חשוב וכמה כולנו צריכים להתאמץ כדי לבנות עבור דור העתיד של מדינת ישראל. ובירושלים – אני קוראת להנהגת העיר לחשב מסלול מחדש. לא להחזיר את העיר לימי החלוקה, לימים קשים ועצובים של עוני ומחסור והיעדר פרנסה, אלא להתנהג כמו הנהגה – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה.
<רחל עזריה (כולנו):>
– – של עיר תוססת וחשובה, עיר של 800,000 תושבים, עיר הבירה של מדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת רחל עזריה. מטעם הבית היהודי – חבר הכנסת מרדכי יוגב. בבקשה, אדוני. אני שוב חוזרת על בקשתי לעמוד בזמנים. בבקשה, אדוני. עד ארבע דקות.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אורחים, ראיתי את הצעות האי-אמון של סיעות האופוזיציה על אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. איך לומר: בחייכם, טלו קורה מבין עיניכם. מעט על חוסר אחריותכם.
כשבאתי היום לבניין הכנסת ראיתי פנים מוכרות: ראשי הרשויות של הצפון. את חלקם הכרתי בעת ששירתי שנים רבות בגבול הצפון. את רובם הכרתי בשנים האחרונות, שבהן אני משרת כאן בכנסת, מודע מאוד לפערים הזועקים לפיתוח הצפון. כיושב-ראש השדולה לפיתוח הצפון וכמי שמסתובב לא מעט בצפון, הבחנתי בשנים האחרונות בגלי ההגירה השליליים של צעירים מהצפון. הם פשוט לא נשארים. הם פשוט לא נשארים בקריית-שמונה, בנצרת-עילית ועוד. אומנם ממשלת ישראל עשתה רבות לפיתוח הפריפריה, בעיקר בנגב, בשנים האחרונות, גם בצפון – בתשתיות הכבישים והרכבות, אך אין זה מספיק. הבחנתי שהפערים בתחומים שונים בצפון, ביחס לאזורים אחרים, מחייבים תוכנית רחבה יותר. כדי ליצור בגליל מנועי צמיחה דמוגרפיים משמעותיים לחיזוק הצפון ולעידוד צעירים להישאר ולבוא לגור בצפון, חייבים לתקצב את התוכנית הרב-שנתית, תוכנית רחבה לפיתוח הצפון, בפיתוח כלכלי ותעסוקה, בדיור ובריאות, בחינוך, בתיירות ובביטחון.
בעת ששירתי בצפון, המטרה הייתה להגן על יישובי הצפון – וחברי חבר הכנסת אראל מרגלית, אני משוכנע שאנחנו מסכימים בינינו – מטרה שהייתה תלויה בכל מוצב, בכל מקום בצפון. בדימוי למטרה הזאת, צריך לתקצב ולפעול להמשך ההגנה והפיתוח של הצפון בצד הביטחוני, אבל בעיקר גם בצד הכלכלי והחברתי. אז הגיע הזמן באמת להתגייס יחד ולבנות רצועת ביטחון כלכלית וחברתית לצפון, להקשיב לראשי המועצות שם ולהבין מה דרוש, ולהקים בצפון חממות של ידע, טכנולוגיה והשכלה, היי-טק ואוניברסיטה אזורית, שירותי רפואה מפותחים, מקומות תעסוקה ועוד.
דווקא אני, כחבר הקואליציה, קורא מכאן לראש הממשלה, לשר האוצר, לשר הפנים ופיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, שישבו יחד עד שיעלה עשן לבן, הקבינט ולממשלה כולה, ולא ישמיטו את התוכנית לפיתוח הצפון מתקציב המדינה, היא חיונית לשמירת הצפון. עלינו לפעול בדיוק כמו שאמרתי, כפי שהיה כתוב אז במוצבים: המטרה – הגנה על יישובי הצפון. את המטרה הזאת צריך להשיג בתקציבים ובתוכניות פיתוח. צריך לדאוג שהשלט הזה, בפרפראזה שלו, לא ייפול מהקיר.
בסיום דברי אומר לחברי שבמחנה הציוני ובאופוזיציה: תקשיבו, ותקשיבו טוב: אין שום הבדל בין חיזוק ההתיישבות החיוני בצפון לבין הצורך החיוני בחיזוק יישובי הפריפריה בבקעת-הירדן ובנגב; גם ביהודה ושומרון, ברמת-הגולן, וגם בצפון.
כחבר בקואליציה, יחד עם חברי יושבי-ראש הקואליציה – יושב פה חברי חבר הכנסת איל בן ראובן – כחבר מפלגת הבית היהודי, נתגייס כולנו לוודא שבמסגרת התקציב הדו-שנתי הקרוב נדרוש את הכללת התקציב הדרוש, שלא ייפול חס ושלום, את התוכנית לפיתוח הצפון – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – שתתוקצב ותצא אל הפועל. תודה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. הדובר הבא – מטעם סיעת ש"ס, חבר הכנסת יואב בן צור; בבקשה, אדוני. עד ארבע דקות לרשותך.
<יואב בן צור (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אנו נמצאים בפתחו של מושב החורף, אבל לא פחות חשוב מכך, ערב אישור התקציב לשנתיים הקרובות. בכל פתיחה של כל דבר, אם זה עסק, או אפילו עמותה קיקיונית, הדבר הראשון שצריך לעשות כדי להצליח: קביעת יעדים. קביעה של יעדים ברורים שיכתיבו את האופי של המושב הנוכחי ושל התקציב של השנתיים הבאות.
בעיני, היעד הברור של הממשלה, של הכנסת, צריך להיות חיזוק השכבות החלשות, הוצאתם של העניים ממעגל העוני, שיקום הפריפריה, הנגב והגליל, ואני שמח לומר שאלה הם גם יעדיה של הממשלה הנוכחית, שללא ספק היא אחת מהממשלות החברתיות ביותר, ויושב-ראש תנועתנו, שהוא שר הפנים ופיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, עושה כל שלאל ידו כדי לפעול בפעולה הנדרשת.
אבל עלינו לזכור שעם כוונות טובות ומילים יפות אי-אפשר לעשות כלום, גם לא ללכת למכולת. עם מילים יפות וכוונות טובות שאינן מתורגמות לכסף, לתקציב, אנחנו עלולים למצוא את הגליל והפריפריה ננטשים על-ידי הדור הצעיר, כפי שאכן קורה היום בפועל.
חברי חברי הכנסת, היום שמענו את זעקתם של ראשי היישובים בגליל. זעקתם צריכה להיות צעקתנו; צעקתנו על הניתוק של הגליל ממרכז הארץ, על הפערים החברתיים, על היעדר מקומות תעסוקה, וחמור מכך, התוצאה הישירה של כל אלו – נטישה של הדור הצעיר את חבל הארץ הנפלא שנקרא הגליל.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
צודק, צודק. איפה זה בתקציב?
<יואב בן צור (ש"ס):>
בואו ותסבירו לי איזו סיבה יש לצעיר שמתגורר ביישוב שתולה להישאר שם? יש לו שם עבודה? יש לו שם עתיד? למה אנחנו מחכים? האם איבדנו את הצפון, או שחלילה שאנחנו רוצים לאבד את הצפון?
אני קורא מכאן לשרי הממשלה ולחברי חברי הכנסת, תסתכלו בעיניים של תושבי הגליל הנפלאים, של אותם אנשים ששומרים לנו על הגבולות – עתידם, עתיד היישובים בגליל, בידכם. אל תשכחו אותם. אין לנו ארץ אחרת, ואם אנחנו רוצים לשמור עליה אנחנו מחויבים לה, מחויבים לתושביה, כי לשם כך אנחנו נמצאים כאן. אני רוצה לאחל לכולנו שנשכיל להקשיב למצוקות החלשים, אלה שאין להם קול – ולא כי הם לא יכולים לצעוק, אלא כי הם נאלצים לעבוד בשכר מינימום כדי להאכיל את ילדיהם, ואין להם זמן להשמיע את קולם – ונהיה אנחנו להם לפה, ושתיקתם הרועמת תיכתב בספר התקציב, כחלק אינטגרלי מיעדי הממשלה והכנסת. חורף בריא ופורה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת יואב בן צור. הדובר הבא, מטעם סיעת ישראל ביתנו, חבר הכנסת עודד פורר. מוותר? אוקיי. חבר הכנסת יעקב אשר – בבקשה, אדוני. עד ארבע דקות. בבקשה, אדוני.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לאחרונה נפל דבר בישראל; במוצאי שמחת תורה – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
מה נפל?
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
בוא, בוא תקשיב. בוא, אולי תרים את זה. במוצאי שמחת תורה הגיעו שוטרים, אשר כנראה הונחו או הושפעו על-ידי יועצים משפטיים שלאחרונה שמו בצד את כל העוולות הקיימות ומטפלים בבעיה הבוערת ביותר של מדינת ישראל: קיום הקפות שניות בהפרדה בין נשים ובין גברים, כפי שהיה מקובל מדורי דורות.
אותם יועצים משפטיים אשר מנסים לעצב את צביונה של מדינה ישראל על-פי השקפת עולמם, ומגייסים לצורך כך פרשנויות משפטיות הזויות ומפותלות – איפה אתם, היועצים המשפטיים, שכשבמדינת ישראל מתנהלת הדרה, הדרת חרדים, ראשי רשויות מקומיות אשר בעירם, במימון ממשלתי, הולכים ומתוכננים אלפי יחידות דיור, והממשלה מסייעת במיליארדים בהסכמי הגג, והם, אותם ראשי רשויות, אינם מוכנים לתכנן ולו שכונה אחת חרדית, והם אומרים את זה בפה מלא – בפה מלא. שמענו את זה גם משר האוצר, שמענו את זה מיושב-ראש מטה הדיור, שמסביר לנו שהוא לא יכול להילחם בראשי הרשויות. זאת לא הדרה, גברתי היושבת-ראש?
כבוד היועצים המשפטיים, אתם זורקים אותנו לרחוב, ועוד תקבעו לנו גם איך לחיות ברחוב. כמה ציני. איפה אתם, המהדרים בהדרה? שמחת תורה והקפות שניות, זה מה שמפריע. אבל משפחות ללא קורת גג, רק בגלל אורח חייהם ואמונתם, זה לא מפריע לאף אחד.
אני מודיע כאן: משבר הדיור לא ייפתר, ואנו לא נהיה חותמת גומי בקידום חוקים ורפורמות אשר אמורים לתת פתרון דיור לכולם, לכולם, חוץ מהציבור החרדי.
אני פונה לראש הממשלה להתערב במשבר הדיור החרדי החמור ובהדרה הבלתי-נתפסת של הציבור החרדי, וזאת על-ידי חוסר אונים של משרדי הממשלה אל מול רשויות מקומיות ומול תופעה חמורה של הדרת ציבור מהדבר הכל-כך בסיסי, שהוא קורת גג.
גברתי היושבת-ראש, אני אומר זאת בכאב, כי אנחנו לאורך כל הדרך תומכים בכל הרפורמות, בכל החוקים, ובאמת הממשלה עושה עבודה גדולה מאוד, שאולי עדיין לא רואים אותה בסטטיסטיקות, אבל לא יכול להיות שציבור כל כך גדול לא יוכל לגור בשכונות בערים הטרוגניות, בשכונה נפרדת, בקהילה, עם הצרכים שלהם, רק בגלל היותם חרדים, ורק מכיוון שבראשות עיר עומד אדם, איש כזה או אחר, אשר אומר כמעט בפומבי את הדבר שאם היו אומרים על ציבור אחר, הייתה קמה פה מהומה.
אז אותם יועצים משפטיים, אותם אנשים שמחפשים לראות מה גובה המחיצה בהקפות השניות בירושלים, במנהגים – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
נא לסיים.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
– – ובאירועים תרבותיים ייחודיים, מחפשים כביכול את ההדרה – יש לכם הדרה מול העיניים.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
תהיו אמיצים, תטפלו בזה, ותיתנו קורת גג לאלפי משפחות שאין להן.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אשר. מטעם סיעת מרצ, חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי – ולאחר מכן יסכם את הדיון השר צחי הנגבי. עד ארבע דקות. בבקשה, גברתי.
<תמר זנדברג (מרצ):>
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, עוד לא ממש התחלנו את מושב החורף הזה, וכבר כמה פיות ניסו להיסתם פה. כבר יש כאלה שחושבים שיש דברים שכאן, בביתה של הדמוקרטיה הישראלית, אסור שייעשו. זו לא הפעם הראשונה בפגרת הקיץ שזה קורה. יש גם כאלה שחושבים שיש דברים עלינו, על המציאות הישראלית, שלנו, שאנחנו חיים אותה כאן יום-יום ושנה-שנה, שאסור שייאמרו, או יש מי שחושב שהוא יכול למשטר איך הם ייאמרו ואיפה.
רק כאן בדברי הפתיחה של יושב-ראש הכנסת, שמענו אותו מגנה את אלה אשר – אני מצטטת – "מבקשים להבאיש את ריחה של מדינת ישראל במוסדות בין-לאומיים", וכולנו שמענו במהלך פגרת הקיץ את ההצעות של הקואליציה לשלול אזרחות – לא פחות – ממי שמעז לתאר את המציאות שלנו כאן.
אז כאן לא מוסד האו"ם וכאן לא מועצת הביטחון, ואני רוצה להקריא לכם, חברות וחברים, קטע מתוך נאומו של מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד – בעברית, אתם לא צריכים להיבהל – שמוכיח שאולי אנחנו דיברנו על הדברים, אבל לא הקשבנו לדברים עצמם. ואני מצטטת, גבירותי ורבותי: "מה היא המשמעות המעשית של 49 שנים, חיים שלמים, תחת שלטון צבאי? כשהאלימות גואה, או כשתקרית מסוימת זוכה לתשומת לב עולמית, נפתח אשנב שמאפשר הצצה להיבטים מסוימים של החיים תחת כיבוש. אבל מה קורה בשאר הזמן? מה קורה ביום רגיל? אחד מ-17,898 ימי הכיבוש שמוסיף להתקיים באין מפריע? חיים תחת משטר צבאי, משמעם בעיקר אלימות בלתי נראית, ביורוקרטית ויומיומית. אלה חיים שמוכפפים למשטר היתרים נצחי ששולט בחייהם של פלסטינים מרגע היוולדם ועד מותם: ישראל שולטת במרשם האוכלוסין; ישראל מחליטה מי ייסע לחו"ל ומי לא; ישראל מחליטה מי ייכנס לביקור מחו"ל ומי לא; בכפרים מסוימים, ישראל מחזיקה ברשימות הקובעות מי יבקר בכפר, או מי יעבד איזו חלקה. היתרים לא תמיד ניתנים, אבל תמיד, היתרים יש לחדש. כך, בכל נשימה ונשימה שואפים הפלסטינים את אוויר הכיבוש. צעד אחד לא-נכון עלול לעלות להם בחופש התנועה, בפרנסה, ואולי באפשרות להתחתן עם מי שיבחרו. ובינתיים כל העת: התנחלויות ומתנחלים. אלה הם אזרחים ישראלים שחיים, לכאורה, במדינת עולם ראשון דמוקרטית, שאיכשהו קיימת עבורם, רק מחוץ לגבולות מדינתם שלהם. פרויקט ההתנחלויות מתרחב ללא הרף – למרות אי-חוקיותו – מתקיים בכל רחבי הגדה המערבית ובמזרח-ירושלים. ההתנחלויות חולשות לא רק על שטחן הבנוי, אלא גם על חלקות אדמה נרחבות מסביבן, המיועדות להרחבתן העתידית או משמשות כ'שטח ביטחון מיוחד'. עבור הפלסטינים, ההתנחלויות הן מחסומים, דרכים עוקפות לשימוש המתנחלים, מכשול ההפרדה – ובסופו של דבר משמעותן הוא שבירתה של פלסטין למאות קהילות מבודדות שצפות – או ליתר דיוק שוקעות – בתוך ים של שליטה ישראלית. למי מגיע לחיות בתנאים כאלה במשך חצי מאה?"
חברות וחברים, שמענו הרבה על בגידה, על בוגדנות, על הבאשה, על שלילת אזרחות, אבל מישהו התמודד עם הדברים האלה, שאנחנו, כל אחד ואחד מאתנו אחראים להם? מישהו התמודד עם התוכן? עם המשמעות של כיבוש ישראלי, של שלטון צבאי מחוץ לגבולותינו, על אוכלוסייה אזרחית, בשטח מחוץ לגבולות המדינה? מישהו כאן, מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת, הקדיש דקה, חצי דקה, לחשוב אם ככה אנחנו רוצים לחיות לאורך זמן? אם זה מה שאנחנו מבטיחים למדינת ישראל?
ראש הממשלה סיפר כאן שניגשו אליו בחו"ל ואמרו לו "we love Israel". כן, חברות וחברים, בניגוד למה שאתם, חברי הקואליציה, מספרים לנו, גם החברות במועצת הביטחון אוהבות את ישראל ותומכות בישראל, אבל הן לא אוהבות את הכיבוש והן לא תומכות בכיבוש. וגם אנחנו לא. ובשנת ה-50 הגיע הזמן שהוא יסתיים. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. כאמור, יסכם את הדיון השר צחי הנגבי; בבקשה, אדוני השר. ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
צחי, לפי כמות האנשים פה, יש לך נאום ארוך.
<השר צחי הנגבי:>
גברתי היושבת-ראש, אני מאחל לך, לחברי הכנסת מכל סיעות הבית, שנה טובה – מותר עוד להגיד – וחג כנסת שמח. אנחנו תמיד שמחים לשוב למשכן הזה, ואני מאחל לכולנו שפע דיונים פוריים, התקוטטויות והתגוששויות פרלמנטריות – – –
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
בוא נתחיל מהתאגיד, יאללה.
<השר צחי הנגבי:>
רשום לי – התאגיד אצלי בסעיף 4.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
לא, אני רוצה להבין איך אמרת שראש הממשלה לא מתעניין בזה ולא מעורב בזה – –
<השר צחי הנגבי:>
לא עוסק בזה.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
– – ולא עוסק בזה, ואחרי שבוע הסתבר שמה-זה הוא עוסק בזה, הוא הבולדוזר המרכזי.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
– – –
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
צחי, אם אנחנו כבר בגילוי לב.
<השר צחי הנגבי:>
הוא לקח את דברי לתשומת לבו. הוא הבין שיש בזה נזיפה, והתחיל להתעניין גם בדברים חשובים לי.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אולי תגיד שהוא לא – – –
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
שמע, אתה פוליטיקאי, אני חייב להחמיא לך. באמת שלפת את זה יפה. להגיד לך שהאמנתי לך? לא. בגלל שאני מעריך אותך, אני לא אעליב אותך.
<השר צחי הנגבי:>
אתה עוזר לי למשוך זמן.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
אני יודע. לא אכפת לי.
<השר צחי הנגבי:>
תמשיך.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אולי תגיד שהוא לא עוסק בהסדר מדיני – – –
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
צחי, יש לך בעיה, אני יכול לגרום לך נזק בליכוד – אני מחבב אותך.
<השר צחי הנגבי:>
רק תיזהר.
בסדר הדברים שלי אני אגיע לתאגיד, הוא מס' 4. רציתי להתחיל בנושא שאיננו שנוי במחלוקת כאן, מי יכול לנחש?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
"מכבי תל-אביב".
<השר צחי הנגבי:>
זאת מחלוקת כבדה. נושא שעסקתי בו ארבעה חודשים. עוד רמז?
<חיים ילין (יש עתיד):>
ילדי תימן.
<השר צחי הנגבי:>
ילדי תימן. יש לנו תימני בעוטף-עזה.
אז חשבתי לנכון – כיוון שממש לפני כמה דקות שיגרתי לראש הממשלה את הצעת ההחלטה, שאותה אני מבקש שהממשלה במועד שהיא תמצא לנכון, תניח על סדר יומה – מצאתי לנכון לדווח לחברי בכנסת, כי אם יש נושא אחד שאני משוכנע שמכל סיעות הבית עולה אותה זעקה, אותו כאב, אותו תסכול, זה הנושא של – אנחנו כבר קוראים לזה ילדי ישראל הנעלמים, כי זה לא רק ילדי התפוצה שהגיעה מתימן. הסתבר לאורך השנים שמדובר באנשים, בילדים, מהרבה מאוד תפוצות; מעדות המזרח ברובם, אבל גם מיהדות אשכנז. הנושא הזה לא יורד מסדר-היום 70 שנה. אין הרבה נושאים שלא יורדים מסדר-היום 70 שנה. והייתה ועדת בהלול-מינקובסקי בשנות ה-70, ב-1967, והיא הגישה את מסקנותיה, וזה לא ירד – הייתי אומר – מהנשמה של חלק מהציבור.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
מה שם הוועדה?
<השר צחי הנגבי:>
בהלול-מינקובסקי. זה היה בהלול – יהודי בשם בהלול.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
– – –
<השר צחי הנגבי:>
מהמשטרה. אני חושב שבהלול היה מהפרקליטות ומינקובסקי מהמשטרה, או ההפך – אולי אני טועה – ושניהם מונו כצוות חוקר לעניין הזה ב-1967. ולאחר מכן ב-1988 הוקמה ועדה בראשות השופט שלגי, שניסתה גם היא לרדת לחקר האמת, וכנראה שלא צלח בידה, כי הנושא רק התעצם בדעת הקהל, וב-1995, בממשלת יצחק רבין, שר המשפטים דוד ליבאי הקים ועדת חקירה ממלכתית, או על-פי עצתו הממשלה ביקשה להקים ועדת חקירה ממשלתית, ופנו לכבוד הנשיא דאז – נדמה לי שזה עדיין היה שמגר – ומונה השופט כהן לעמוד בראש אותה ועדה, ולאחר מכן השופט כהן התחלף בשופט קדמי. זאת ועדת כהן-קדמי המפורסמת שישבה על המדוכה מ-1995 עד 2001. ולמעשה בשש השנים האלה היא שמעה את כל אלה שביקשו להעיד בפניה – כמעט 1,000 משפחות ביקשו להביא את הסיפור האישי שלהן. כל סיפור כזה – ואני, הזדמן לי בחודשים האחרונים על-פי החלטת הממשלה לעיין בכל הפרוטוקולים הרלוונטיים שהיו בעיני בעלי משקל ייחודי – ומאוד מאוד כואב לקרוא עדויות – מצמררות – על ילדים שאך זה עתה יצאו מרחם אמם, בתקופה של בין 1948 ל-1954, ממש עולי ימים, בני חודש, חודשיים, שלושה, חלקם הגדול היו גם מבוגרים יותר, בני שנה ושנתיים; הם נמסרו לבתי-תינוקות, או אושפזו בבתי-חולים ולא חזרו עוד למשפחותיהם.
עכשיו, היו אז באמת מקרי תמותה לא-מעטים בקרב ילדים שנמנו עם העלייה של עולי תימן, בגלל מחלות שאז פקדו את החברה הישראלית. אבל מה שכאב, ומה שלמעשה ייצר את תחושת הספק, החשד, הזוועה, היה העובדה שחלק גדול מן המקרים האלה הסתיימו בכך שההורים שמעו בדיעבד על כך שהילד או הילדה נפטרו. לא הייתה לוויה, לא הייתה חלקת קבר, לא היה מידע מוסמך, מתועד – אמין – שיכול היה לספק אותם, אומנם טרגדיה, אבל טרגדיה שיש לה איזשהו הסבר שמניח את הדעת.
וכתוצאה מכך הנושא הזה הלך והתעצם, ואנחנו זוכרים ימים קשים, מאורעות ביהוד, והוועדה הגישה את מסקנותיה ב-2001. משום מה – והדבר הזה עד היום מעורר, הייתי אומר, תחושה הכי קשה שיכולה להיות – הוחלט שלא לחשוף את מרב החומר שהיה בפרשה, חשפו רק פרוטוקולים גלויים, שהתנהלו – ששיקפו דיונים שהתנהלו בדלתיים פתוחות. אבל את אותם דיונים שהתנהלו בדלתיים סגורות, ובעיקר את החומר שלאורך השנים נאסף בוועדה, את העדויות, התחקירים, המסמכים מבתי-הקברות, מחברה קדישא, מבתי-החולים, מבתי-התינוקות, מוויצו, מהסוכנות, כל הדברים האלה נשארו חסויים ל-70 שנה. אמרו למשפחות, למעשה, בימי חייכם לא תזכו להבין. באופן אישי לא מסתמכים על מסקנות או ממצאים של ועדה אחרת, ממלכתית, אלא אתם לא תוכלו – או נציגיכם לא יוכלו – להתעמק בחומר הזה.
הממשלה באמת ראתה לנכון לפני כמה חודשים להטיל עלי את הסמכות לעיין בחומרים האלה ולנסות להבין אם יש הצדקה, אם יש עילה, אם יש היגיון בחיסיון ל-70 שנה על החומרים הללו – חלקם ל-30 שנה, חלק אחר ל-70 שנה. המסקנה החד-משמעית שאליה הגעתי – וזו לא המסקנה האישית שלי – היא שמן הראוי לבטל לאלתר את החיסיון על כל החומר. בצוות שיחד אתי עיין בחומרים והתקדם לאורך החודשים האלה עד כדי כך שהוא שותף למסקנה הזאת, נמצאים גנז המדינה ד"ר יעקב לזוביק, ראש המחלקה לחופש המידע במשרד המשפטים רבקי דבש והיועצת המשפטית של ארכיון המדינה נעמי אלדובי. למעשה, אנחנו הפעלנו עשרות עובדי ארכיון המדינה לאורך החודשים האלה בניסיון לאתר או לעבור ולסרוק את כל המסמכים – – בבקשה.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
– – –
<השר צחי הנגבי:>
בוודאי. – – לחשוף את כל מה שניתן לחשוף. מהו אותו חלק, או פרטים, שאנחנו מנועים מלחשוף? על-פי חוק האימוץ, תיקי האימוץ שהיו חלק מן החומר שעמד בפני הוועדה אינם גלויים לעיון הציבור. גם אני לא יכולתי לעיין בהם ולא עיינתי בהם. רק צו של בית-משפט יכול לאפשר לבן משפחה, כשהוא מבקש ומוכיח את הזיקה שלו לאימוץ, לעיין בתיקים האלה. אלה חומרים, למשל, שאנחנו לא יכולים להתיר את הסרת החיסיון עליהם, מכיוון שזה עומד בניגוד לדין אחר, במקרה הזה לחוק האימוץ. יש נושאים נוספים שנוגעים, למשל, לחוק זכויות החולה; חומרים שיש בוועדה שיש בהם אפיון של מחלות – הפלה, אפילפסיה, נושאים שקשורים לרווחה, פיגור, כהנה וכהנה נושאים שנוגעים לבני-אדם שהוועדה עסקה בעניינם, או שהחומר הזה נאסף על-ידיה באופן גורף גם אם הוא לא נגע דווקא לאנשים שקשורים לפרשת ההיעלמות של ילדי תימן – גם החומר הזה יושחר ולא ייחשף לציבור. אבל המשפחות שיחשבו שזה רלוונטי להן יהיו זכאיות לעיין בו – בגנזך המדינה –במידה שהממשלה כמובן תאמץ את העקרונות של החשיפה שאנחנו נביא בפניה בקרוב.
אז אני מקווה שהפרק הזה, כאשר הממשלה תחליט – דרך אגב, גם הכנסת היא חלק מן העניין. הממשלה לא יכולה להתיר, על-פי חוק ועדות חקירה, או תקנות ארכיונים, כמה וכמה נושאים – בעיקר חוק ועדות חקירה – לא יכולה להתיר באופן עצמאי בלעדי את הסרת החיסיון, היא חייבת אישור של ועדה של הכנסת. במקרה הזה הממשלה תפנה, אני מניח, לוועדת החוקה, חוק ומשפט, זו הוועדה שבעבר עסקה בסוגיה הזאת.
עד כאן בנושא שאיננו מפלג את הבית, ואיננו מקטב בין סיעות הבית, ולכן מצאתי לנכון לפתוח בו גם ביום שאנחנו פותחים בסערה את הוויכוח הפוליטי כאן במשכן.
אבל אני רוצה לדבר על הנושא של הביקורת ששמעתי פה בהקשר של מצבה המדיני של המדינה, ההחלטה באונסק"ו, הבידוד שאנחנו, לכאורה, מתמודדים אתו באו"ם. זה קצת מוזר, אני חייב לומר, לשמוע, בעיקר מהצד הזה של המחנה הציוני, ביקורת על כך שבגלל מדיניות ישראל אנחנו מבודדים באו"ם. יש פה צעירים רבים – אולי לא זוכרים – אבל יש גם אנשים שפחות או יותר כמוני נמצאים עשרות שנים בזירה הפוליטית, והם ודאי זוכרים שההחלטה המקוממת ביותר, הקשה ביותר שאי-פעם הוטחה בפרצופה של ישראל, התקבלה באו"ם בשנת 1975 – החלטה שמשווה את הציונות לגזענות, לא פחות ולא יותר. מי היה ראש הממשלה באותה שנה? איזו ממשלה הייתה ב-1975? ראש הממשלה יצחק רבין המנוח עמד בראש המדינה. מדיניותו, כידוע, הייתה מדיניות פרגמטית, מדיניות שרצתה לשים קץ לסכסוך הישראלי–פלסטיני, הוא פעל אישית לשם כך. והנה, למרות זאת, שגרירו, לימים נשיא המדינה, אביו של יושב-ראש האופוזיציה חיים הרצוג, עמד על במת האו"ם וקרע לגזרים את החלטת האו"ם על הציונות שהיא כמוה כגזענות. והראיה שההחלטה הזאת איננה קשורה כהוא-זה למדיניותה של ישראל, אלא היא משקפת את העוינות שמאפיינת חלק גדול ממוסדות האו"ם, את הרוב הגדול, לצערנו, הרוב האוטומטי, שאני מאמין שכפי שראש הממשלה התחייב, יבוא יום וגם הרוב הזה יחלוף מן העולם. אדוני היושב-ראש, תודה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר צחי הנגבי שסיכם את הדיון המשולב. אני אבקש מחברי הכנסת אשר חפצים בכך לשבת ולהצביע. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו רוצים לעבור להצבעות ולהמשיך בסדר-היום. חברי הכנסת, נא לשבת.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אדוני יושב-ראש הקואליציה, תרשה לי להזמין אותך לשבת.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר, תפקח בישיבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת הוותיקים שבתוכנו – ודאי השר שדיבר עכשיו, השר צחי הנגבי, תוהה, כי לפני כשעה וחצי הכריז סגן מזכירת הכנסת על כך שהונח על שולחנם של חברי הכנסת תקציב המדינה, וכבוד השר בטח תוהה איפה הארגזים המוכרים לנו – לי 20 שנה, לך כ-30 שנה. הנה, חברת הכנסת ציפי לבני ניחשה נכון. נא לא לזרוק, זה אכן תקציב המדינה, שהונח על השולחן של חברי הכנסת – דיסק-און-קי, אבל מכיוון שזאת המצאה ישראלית נקרא לו החסן נייד, כראוי, בשפה העברית.
חברי הכנסת, זה אכן שינוי מרענן, אני מודה גם למשרד האוצר, שנענה לפנייה של הכנסת במסגרת מדיניות הכנסת הירוקה, ובמקום 200 ומשהו ארגזים אכן הודפסו כ-60 עותקים, יקבלו אותם חברי ועדת הכספים, יושבי-ראש הוועדות הרלוונטיות וראשי סיעות. ודאי שאם יהיה חבר כנסת זה או אחר או חברת כנסת שיבקשו מן המזכירות גם העתק מודפס של התקציב – יוכלו לקבל זאת, אבל כאן, בהחסן הנייד, נמצא התקציב. גם באתר של הכנסת – מי שייכנס לאתר הכנסת ימצא שם קישור לאתר משרד האוצר, עם כל הפירוט של התקציב.
חוק ההסדרים, הדפים הכחולים, נמצאים לפניכם, כך שנוכל מהיום גם לעיין, וגם השבוע להצביע בקריאה ראשונה, ולאחר מכן בוועדת הכספים ובוועדות רבות נוספות נתחיל את הדיון של חודשיים סביב סעיפי התקציב.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, זה גם נשק הסייבר העתידי האפקטיבי ביותר, אז תיזהרו שאין פה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו בהחלט קוראים לכולם לנהוג על-פי כל ההנחיות של אגף המחשוב של הכנסת לגבי השימוש, ואני גם מודה למנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, למזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ ולכל אלה שסייעו בכך שהדבר יצא לפועל.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות. הדיון משולב וההצבעות ודאי נפרדות. אנחנו קודם כול נצביע על ההודעה המדינית של ראש הממשלה. אני מזכיר לכולם: מי שתומך בהודעתו, בתוכן ההודעה של ראש הממשלה, יצביע בעד, ומי שמתנגד לתוכן ההודעה יצביע נגד. אז אנחנו מצביעים כרגע על הודעתו של ראש הממשלה; מי שבעדה – יצביע בעד, מי שנגד יצביע נגד.
<מיכל בירן (המחנה הציוני):>
המסך שלי לא עובד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הסתדר?
הצבעה מס' 1
בעד הודעת ראש הממשלה – 62
נגד – 49
נמנעים – אין
הודעת ראש הממשלה נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, בעד – 62, נגד – 49, אין נמנעים. אני קובע כי הכנסת אישרה את ההודעה של ראש הממשלה.
חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. מי בעד האי-אמון? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 49
נגד – 62
נמנעים – אין
הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
49 בעד, 62 נגד, אין נמנעים. הצעת האי-אמון מטעם המחנה הציוני לא התקבלה.
חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה על הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: אוזלת ידה של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מבקש לא להשתתף בהצבעה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
<קריאות:>
– – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
תחרימו גם כאן, פחדנים.
<דוד ביטן (הליכוד):>
הצבעות לא מחרימים.
הצבעה מס' 3
בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 49
נגד – 62
נמנעים – אין
הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בעד – 49, נגד – 62, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת הרשימה המשותפת לא התקבלה.
אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי, מטעם סיעת מרצ – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 49
נגד – 61
נמנעים – אין
הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
49 בעד, 61 נגד – חבר הכנסת ביטן, נרדמת בשמירה – אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון מטעם סיעת מרצ לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה.
<הודעה אישית של חבר הכנסת אורן אסף חזן>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת חזן, ביקשת הודעה אישית. בבקשה, אחרי ההצבעות אתה יכול לעלות.
<דוד ביטן (הליכוד):>
רגע, יש עוד אחת, יש עוד הצבעה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, כרגע אנחנו סיימנו עם הצעות האי-אמון, ואנחנו נעבור, לאחר הודעה אישית של חבר הכנסת אורן חזן – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה קודם – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא לא לא, התקנון קובע שהודעה אישית תימסר לאחר ההצבעות באותו סעיף שבזמן הדיון בו נוצרה הסיבה להודעה האישית. חבר הכנסת חזן הגיש בקשה בכתב, וסגניתי, חברת הכנסת טלי פלוסקוב, אישרה את ההודעה האישית. בבקשה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, כבוד השרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, עמדה פה בתחילת השיח על הצעות האי-אמון חברת הכנסת צפורה לבני והטיפה מוסר לממשלה על חוק ההסדרה, על ההתיישבות. אני חושב שצפורה לבני, שמיהרה לקחת את רגליה ולהדיר את עצמה מהמליאה – – –
<קריאה:>
היא פה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הייתי שמח אם היית מקשיבה. אני חושב שהגיע הזמן שבמקום חברת כנסת שהפכה להיות חברת כנסת מהספסלים האחוריים של האופוזיציה – –
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – ומנסה להטיף מוסר לממשלת ימין רצינית, תנסי לזכור את החינוך שקיבלת בבית אבא, את הדרך ואת הערכים שעליהם גדלת. כואב לי הלב לראות אותך, צפורה – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אורן חזן, אתה מכיר – – –
<מיכל בירן (המחנה הציוני):>
אורן, אתה לא תנצל – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – לראות חברת כנסת שהיום בשביל כיסא בכנסת מוכנה אפילו לקבל מקום ברשימה הפלסטינית המשותפת. יש אנשים שמסתכלים עלייך בבית, מסתכלים עלינו ועל הכנסת ותוהים אם הכול זה פוליטיקה, אם אנחנו מוכרים את האידיאולוגיה שלנו ברגע, רק בשביל שררה, רק בשביל רכב, נוחות וטיפה משכורת. גברת צפורה לבני, את האחרונה שיש לה זכות להטיף מוסר.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
אין גבול לחוצפה שלך?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני מציע ומייעץ לך לשבת בשקט בספסלים האחרונים של האופוזיציה, לשבת ולהמתין בסבלנות, ולהסתכל עמוק לתוך הלב ולזכור שיש מישהו שמסתכל עלייך מלמעלה, מגלגל עיניו בדאגה וכואב לו מאוד לראות איך שכחת על מה גדלת ומה למדת ואת כל החינוך שלך. האחרונה שיש לה זכות לפצות פיה זו את.
אנחנו, ממשלת הימין הזאת, בראשות ראש הממשלה נתניהו, נוביל להסדרה ונקיים את מה שגם את חונכת עליו, ונמשיך להוביל שארץ-ישראל היא לעם ישראל ולא לישמעאל. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 138) (חברות גבייה), התשע"ד–2014>
[מס' מ/875; "דברי הכנסת" ה-19, מושב שני, חוב' ל"ד, עמ' 11760; נספחות.]
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 138) (חברות גבייה), התשע"ד–2014. מי שימסור את ההודעה הוא השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. מדובר במסירת הודעה בלבד. ההצבעות – בעוד שבועיים לפחות.
<שר התיירות יריב לוין:>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, בהתאם לסעיף 1 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה, על דעת הממשלה, להודיע במליאת הכנסת על רצונה של הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 138) (חברות גבייה), התשע"ד–2014 – הצעות חוק, הממשלה, מס' 875, מיום 23 ביוני 2014.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין.
<הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 8), התשע"ו–2016>
[מס' כ/656; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ה, עמ' 16129; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, הצעת חוק הטבות לניצולי השואה (תיקון מס' 8), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את ההצעה חברת הכנסת טלי פלוסקוב בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת.
<טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אדוני היושב-ראש, כבוד הוא לי שאתה מנהל את המליאה כשאני מדברת על החוק הזה, חברי הכנסת, חברי, אני אתחיל מכך שאני אקריא את הנוסח שהכינו לי בוועדה, ואחר כך אני אדבר קצת על מה שאני חושבת על הצעת החוק, וכמו שאתם שומעים את הקול שלי אתם בטח מבינים שאני אפילו מתרגשת.
אני מתכבדת להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 8), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו מקורה בהצעות חוק פרטיות שהוגשו על-ידי ועל-ידי חבר הכנסת דב חנין ועוד שני חברי כנסת מהרשימה המשותפת.
סעיף 3 לחוק הטבות לניצולי שואה קובע שמסכום הקצבה המגיעה לניצולי שואה לפי החוק ינוכה סכום הקצבה החודשית שהם מקבלים לפי ההסכם עם גרמניה משנת 1992, קצבה המכונה קצבה לפי קרן סעיף 2. כעת מוצע לבטל את חובת הניכוי לגבי ניצולי השואה שנקבעה להם דרגת נכות של יותר מ-25% ואין להם הכנסה נוספת. אלו הם ניצולי – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סליחה, גברתי, סליחה. חברי הכנסת, נא לשבת. השר כץ וחבר הכנסת פורר.
<טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שנייה. השר כץ וחבר הכנסת פורר, שבו ותדברו. אדוני יושב-ראש הקואליציה, שבו ותדברו ביניכם בשקט.
<טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אלו הם ניצולים שזכאים לתגמול לפי ההכנסה ולתגמול מוגדל לפי הכנסה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. מדובר בניצולי שואה המצויים במצב כלכלי קשה והניכוי שמתבצע גורע מהכנסתם ומקשה עליהם את הקיום היומיומי. כעת, לאחר שיבוטל הניכוי, יתווסף לכל ניצול שואה סכום של 1,300 שקל בחודש, רבותי. ומה שחשוב – שהסכום בגין החודשים ספטמבר ואוקטובר ישולם לניצולים רטרואקטיבית.
בהתאמה, מוצע לבטל בהוראת השעה של תיקון מס' 5 לחוק הטבות לניצולי שואה הוראה שלפיה הקצבה המשולמת לפי ההסכם עם גרמניה תובא בחשבון לעניין חישוב הכנסה של מי שמשתלמת לו גמלת הבטחת הכנסה.
מדובר בהצעת חוק חשובה מאוד, בעלות של כ-100 מיליון שקל בשנה, ומטרתה לסייע לניצולי שואה ולאפשר להם קיום מינימלי בכבוד. מדובר באחת המטרות המוצדקות ביותר – רווחת ניצולי השואה.
ועכשיו, רבותי, אני רוצה לספר לכם קצת יותר על מה אנחנו נצביע כעת. אגב, נמצאים אתנו כאן באולם כ-20 ניצולי שואה שהגיעו מכל הארץ, והם הגיעו לכאן להגיד לכם תודה. תודה לממשלת ישראל, תודה לשר האוצר משה כחלון, על כך שכן החליט להשקיע סכום של 100 מיליון שקל כדי לתקן את הטעות. ואני קוראת לזה טעות, כי ב-2014, הצעת חוק שמדברת על ניצולי השואה הייתה צריכה להוסיף להם מינימום 2,200 שקל. ואני – שוב – רוצה לחשוב שבטעות בחוק הזה רשמו שההכנסה מגרמניה, הרנטה מגרמניה, ככה אנחנו קוראים לכסף הזה, בסך 320 יורו, תיחשב כהכנסה. זה אומר שבמקום לתת לאנשים 2,200 שקל, אנחנו נתנו להם 2,220 שקל מינוס 320 יורו, ולכן התוספת שנתנו להם הייתה רק 800 שקל. הייתה כוונה טובה, ומישהו כאן עשה טעות, והיום אנחנו מתקנים את הטעות הזאת. ולכן, שוב, אני חוזרת ואומרת – – –
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
– – –
<טלי פלוסקוב (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
תודה רבה לך, חברת הכנסת מרב מיכאלי. הצעת חוק כל כך חשובה, והאנשים האלה נמצאים באולם, והאנשים האלה נמצאים באולם, וזאת ההזדמנות לתת להם את הכבוד, וזאת ההזדמנות באמת להודות להם – מה שהם עברו.
לכן, רבותי, אני כמובן קוראת לכל אחד מכם לתמוך בהצעת החוק. זה לא סוד שהיו לא מעט חברי כנסת שהגישו את הצעת החוק הזאת גם לפני. אבל אני אסביר לכם למה הצעת החוק לא הפכה להיות חוק, ובטח חבר הכנסת דב חנין מבין על מה אני מדברת. הרי מה אמרו? היו ניצולי שואה שהגיעו למדינת ישראל לפני 1953, ומדינת ישראל החליטה לשלם להם כל חודש מינימום 2,200 שקל. והיו עולים חדשים שהגיעו אחרי 1953, ולהם לא שילמו את הכסף הזה. ב-2014 הגיע שר האוצר יאיר לפיד – ייאמר לזכותו: דאג לניצולי השואה והחליט לתקן את המצב. מה הוא רצה לעשות? הוא רצה להשוות את שתי הקבוצות, הוא רצה לתת גם לאלה שהגיעו לפני 1953 וגם לאלה שהגיעו אחרי 1953 את אותם התנאים, אותם 2,200 שקל שאני מדברת עליהם. אבל שוב, כפי שאמרתי לכם, 320 יורו נכנס לנו לתמונה. וכשחברי הכנסת הקודמים הגישו הצעת חוק, מה אמרו לנו במשרד האוצר? אמרו לנו: רגע, אבל המטרה הייתה להשוות, אדוני היושב-ראש, ואז, אם אנחנו ניתן לקבוצה השנייה אותם 2,200 שקל, שוב יהיה מצב לא שווה. שוב הקבוצה של 1953 תקבל יותר.
ואז מה שהצליח לשכנע את האוצר, רבותי, זה שאמרתי להם שהאנשים האלה, אלה שיושבים כאן, שהגיעו למדינת ישראל אחרי 1953, כל השנים האלה לא קיבלו שקל אחד משום מדינה. אדוני סגן השר, הרי נכון שזה מה ששכנע את האוצר לשנות את עמדתו. ואמרתי: בואו ניתן להם גם את ה-320 יורו, וזה יהיה סוג של פיצוי של מדינת ישראל. אדוני יושב-ראש הקואליציה, זה כל כך חשוב, שאני מבקשת ממך סבלנות עוד שתי דקות. וזה, בעצם, שכנע את האוצר לשלם להם גם את 2,200 השקלים וגם את 320 היורו של הקצבה מגרמניה.
ומכאן, רבותי, בוודאי ובוודאי שזה המקום להודות לשר האוצר משה כחלון ולסגן שר האוצר יצחק כהן שהקצו לכך את המשאבים הדרושים. אני רוצה לומר תודה גם לכל מי שסייע בקידום הצעת החוק: לראש המטה של שר האוצר נדב שיינברגר, לענבר הרשקוביץ, שהיא יועצת שר האוצר, לעפרה רוס וגליה אריכא מהרשות לזכויות ניצולי השואה. אני רוצה להגיד תודה ענקית ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ידידי היקר אלי אלאלוף, תודה רבה לך ולצוות הנפלא שלך: מנהלת הוועדה ענת כהן, היועצת המשפטית נועה בן-שבת, ואני רוצה להגיד, האנשים האלה – הרי רצינו מאוד לסיים את הצעת החוק עוד במושב הקיץ – והאנשים האלה עבדו ימים ולילות כדי כמה שיותר מהר לקדם את החוק הזה, אבל לא הצלחנו. לא נורא. הכנסנו לשם סעיף שהרנטה תשולם רטרואקטיבית מ-1 בספטמבר 2016.
רבותי, האחרונים שמגיע להם תודה ממני הם היועצים הפרלמנטריים שלי: אורון, טטיאנה ויורי היקרים שלי.
תודה רבה לכולם, וברכות לכם. ותחיו לחיים ארוכים עד מאה-עשרים. ואנחנו נמשיך להגיד לכם תודה ולדאוג לכם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. אני חושב שזה הניסוח הנכון – אנחנו אומרים תודה לניצולי השואה, ולא הם אומרים תודה לנו על התיקון המאוחר בחוק, אבל ודאי שיישר כוח לכל מי שעסקו במלאכה.
חברי הכנסת, מי שמעוניין להצביע – אוי, סליחה, סליחה, סליחה. צודקים, צודקים. צודק סגן המזכירה. יש שני דוברים. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – שרת הקליטה, השרה לקליטת העלייה – שרת העלייה והקליטה, יש לומר, בשונה מן הימים שלי – חברת הכנסת סופה לנדבר. – – – לא זה על-פי בקשות דיבור – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש. עמיתי חברי הכנסת, אני יודע שכולם משום מה קצת קצרי רוח היום, אבל אני רוצה לומר לכם שהרגע הזה צריך להיות עבור כולנו רגע חשוב ומרגש, כי החוק הזה, שיש לי הזכות להיות אחד היוזמים שלו, הוא תיקון של עוול, שצריך היה לתקן אותו, וטוב שאנחנו מתקנים אותו. העוול הזה פוגע ופגע בניצולי שואה, ולכן חשוב וראוי לתקן אותו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – – אבל זה – יש תקנון. יש תקנון – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
חברתי חברת הכנסת פלוסקוב הציגה רשימה ארוכה של אנשים שצריך להודות להם, אבל אני רוצה להוסיף אישה אחת שלא נזכרה ברשימה שלך, באופן טבעי, והיא את בעצמך. אני ליוויתי את הפעילות ואת העבודה שלך הנמרצת כל כך והנחושה כל כך על החוק הזה. ואת לא תיארת את כל הקשיים, הבעיות – חלקן טכניות, חלקן פורמליות, חלקן לפעמים פוליטיות, חלקן לפעמים כספיות – אבל באמת בעקשנות ובתבונה ובנמרצות את לא הרפית, ואני רוצה, באמת, בשם כולנו, כל יוזמי החוק, להודות לך על המאמץ הזה. אני חושב שאת יכולה להיות גאה מאוד בחקיקה הזאת. אני חושב שכולנו, אדוני היושב-ראש, יכולים להיות גאים בחוק הזה שנכנס לספר החוקים.
אני מאוד מקווה שבדרך הזאת אנחנו צעד אחר צעד נסתכל על כל המורכבויות האלה של שורדי השואה וניצולי השואה, ונתקדם צעד-צעד לתקן כל מיני עוולות שעוד נותרו וליקויים שנותרו. נמצאת אתנו השרה סופה לנדבר, שמאוד מסורה לנושא ולוחמת לאורך שנים בנושא הזה. בשיתוף פעולה בכנסת, אנחנו נצליח וניצור מצב שאותם ניצולים, אותם שורדים שחיים אתנו, יוכלו לחיות בכבוד את שנותיהם אתנו. אנחנו מאחלים להם הרבה שנים. מגיע להם מכולנו הכול, ואנחנו צריכים לעשות כדי שהם יקבלו. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. בבקשה, גברתי שרת העלייה והקליטה חברת הכנסת סופה לנדבר.
<שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין.
אדוני היושב-ראש, שרים, רבותי חברי הכנסת, אני צריכה להגיד שאני שמחה מאוד, ואני מתרגשת מאוד, אבל מתרגשת מאוד, לראות שהחוק על הרנטה, שעליו נלחמתי מתחילת הקדנציה, סוף-סוף עובר. אני זוכרת איך אני עמדתי כאן, מעל במת הכנסת, והאולם היה מלא בניצולי שואה. אני זוכרת איך עמדתי כאן, עם דמעות בעיניים מול ניצולי השואה, וביקשנו מחברי הכנסת לתמוך בחוק שלי. אז סיעת ישראל ביתנו הייתה באופוזיציה. היה חוק דומה ליואל רזבוזוב, ואנחנו דיברנו. ואני אמרתי, אדוני היושב-ראש, אמרתי שכולנו מחויבים לניצולי השואה, שהרנטה היא לא הכנסה. רנטה שהם קיבלו מגרמניה לא יכולה במדינת ישראל להיות הכנסה. פניתי לחברי הקואליציה, מהאופוזיציה, ואמרתי שהאנשים האלה עברו כל כך הרבה, שלא יכול להיות שבמדינת ישראל אנחנו ניקח ונהפוך את הרנטה להכנסה.
למזלנו, כאשר נכנסנו לקואליציה, אנחנו, מפלגת ישראל ביתנו – אנחנו מרגישים שרק אחרי זה החוק הזה עובר. אנחנו נכנסנו לקואליציה, ואחד הדברים הראשונים שהכנסנו להסכם הקואליציוני היה הדרישה שלנו כלפי ניצולי השואה שהרנטה מגרמניה עוזרת להם, והרנטה מגרמניה מעכשיו והלאה לא תהיה הכנסה במדינת ישראל. אסור למדינת ישראל להרוויח על ניצולי השואה, וטוב שכניסת ישראל ביתנו לממשלה תיקנה את העוול.
אני צריכה להגיד שאני בכנסת מאז שנת 1996. בקדנציה הזאת ובכל הקדנציות, זה אחד המאבקים הרגשיים והאישיים שלי – עבור החוק הזה, כאן בכנסת ישראל. אני, אלמנתו של אוסקר לנדבר, ניצול שואה, היום מרגישה כאן תחושת הקלה וצדק שנעשה כלפי ניצולי שואה. ושוב, כמו שתמיד אמרתי, וביום השואה כאן מבימת הכנסת, אני פונה לניצולי שואה, לאלה שנמצאים כאן ולאלה שצופים בנו בטלוויזיה, בערוץ הזה, ואני אומרת לכם: תודה על מה שעשיתם למען מדינת ישראל. תודה, ניצולי השואה, על מה שעשיתם למעננו. ותזכרו, חברי הכנסת. תודה לחברי הכנסת שרשומים בחוק, שנלחמו עבור צדק חברתי, צדק כלפי האנשים האלה. ותזכרו תמיד: יום שעובר, לא חוזר. אם היינו מעבירים את זה לפני שנה וחצי, כמה ניצולי שואה, כמה ניצולי שואה היו נהנים מהחוק הזה. אבל היום אני אומרת: ניצולי השואה, תודה על מה שעשיתם. תודה על מה שעשיתם למען מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשרה סופה לנדבר.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. לחוק אין הסתייגויות – היו רק בקשות דיבור. הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 8), התשע"ו–2016. אנחנו נצביע על שם החוק ועל כל סעיפיו בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? תוכלו להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד סעיפים 3–1 – 74
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 3–1 נתקבלו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, 74 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. החוק אושר בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 6
בעד החוק – 70
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 8), התשע"ו–2016, נתקבל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, בעד – 70, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 8), התשע"ו–2016 – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – אושרה כנדרש בשלוש קריאות.
אני מוסיף גם את קולו של חבר הכנסת חאג' יחיא לתומכים.
חבר הכנסת איימן עודה, רצית לברך בשם כל היוזמים. בבקשה, פרק התודות. בבקשה, בשם היוזמים, חבר הכנסת איימן עודה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, ניצולי השואה הנמצאים באולם, אני ערבי. אני בדרך כלל לא מצביע על הזהות הלאומית בכל רגע, אבל דווקא מהמקום הזה חשוב לי לומר לכם שהייתי אחד היוזמים, כי אתם התמודדתם מול הדבר הקשה ביותר שידעה האנושות אי-פעם, דבר שאין לו אח ורע בכל ההיסטוריה.
לכן אני רוצה להגיד לכם: מברוכ – לא על הכסף בעיקר, אלא על הגישה עצמה, שמגיע לכם כל הוקרה וכל טוב.
אני אולי אף פעם לא אמרתי מילה טובה על אחד מהממשלה, אז זה הזמן להגיד לשר האוצר כחלון, לסגן שר האוצר, להגיד להם שאנחנו מעריכים – חברי דב חנין, צדק צדק תרדוף; בן-אדם שבכל מצב, בכל מקום, אני לומד ממך. טלי וכל היוזמים, תודה רבה לכם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איימן עודה, לכל היוזמים ולכל אלה שעסקו במלאכה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי חברת הכנסת קארין אלהרר ביקשה להסיר את שמה מהצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016, פ/2522/20; וכן מהצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, פ/3165/20.
כמו כן, חברי הכנסת שלהלן ביקשו להסיר את שמם מהצעות החוק האלה: חבר הכנסת איתן כבל ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – כשירות לכהונה כדירקטור בחברה ממשלתית), התשע"ו–2016, פ/3158/20; חבר הכנסת מאיר כהן ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – כשירות לכהונה כדירקטור בחברה ממשלתית), התשע"ו–2016, פ/3158/20; חברת הכנסת מיכל רוזין ביקשה להסיר את שמה מהצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – כשירות לכהונה כדירקטור בחברה ממשלתית), התשע"ו–2016, פ/3158/20; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן ביקשה להסיר את שמה מהצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016, פ/2522/20. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לסגן מזכירת הכנסת.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שלישי, ל' בתשרי התשע"ז, 1 בנובמבר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:42.>