דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת א'
ישיבה קנ"ח
הישיבה המאה-וחמישים-ושמונה של הכנסת העשרים
יום שלישי, ל' בתשרי התשע"ז (1 בנובמבר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 5
נאומים בני דקה 5
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 6
זהבה גלאון (מרצ): 6
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 7
יואב קיש (הליכוד): 8
חיים ילין (יש עתיד): 8
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 10
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 11
יצחק וקנין (ש"ס): 12
נחמן שי (המחנה הציוני): 13
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 13
יהודה גליק (הליכוד): 14
מאיר כהן (יש עתיד): 14
איל בן ראובן (המחנה הציוני): 15
נאוה בוקר (הליכוד): 16
מיכל רוזין (מרצ): 17
נורית קורן (הליכוד): 18
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 19
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 24
אכרם חסון (כולנו): 25
ענת ברקו (הליכוד): 26
איתן ברושי (המחנה הציוני): 28
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 28
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 29
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 30
תמר זנדברג (מרצ): 31
רויטל סויד (המחנה הציוני): 31
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 33
אלעזר שטרן (יש עתיד): 34
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 35
יוסי יונה (המחנה הציוני): 36
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 37
מיקי לוי (יש עתיד): 38
עודד פורר (ישראל ביתנו): 39
הצעות לסדר-היום 39
ציון יום החקלאות וההתיישבות 39
היו"ר מאיר כהן: 39
איתן ברושי (המחנה הציוני): 40
חיים ילין (יש עתיד): 43
יצחק וקנין (ש"ס): 45
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 47
אילן גילאון (מרצ): 51
שרן השכל (הליכוד): 53
עודד פורר (ישראל ביתנו): 55
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 58
שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 59
חילופי גברי בוועדות הכנסת 62
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 62
ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות חמש-עשרה שנים להירצחו 63
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 63
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 65
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 67
שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 69
הצעות לסדר-היום 70
תאגיד השידור הציבורי הישראלי בסכנת סגירה 70
נחמן שי (המחנה הציוני): 70
קארין אלהרר (יש עתיד): 72
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 74
אילן גילאון (מרצ): 75
שר התיירות יריב לוין: 82
דב חנין (הרשימה המשותפת): 116
יגאל גואטה (ש"ס): 117
הצעות לסדר-היום 118
רק 7% מהסטודנטים בישראל גרים במעונות 118
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 119
מיכל רוזין (מרצ): 120
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 122
הצעות לסדר-היום 133
פער גדול ובלתי מוסרי בין סטודנטים במרכז לסטודנטים בפריפריה בתחום ההשכלה הגבוהה 133
יגאל גואטה (ש"ס): 133
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 136
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 139
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 141
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 142
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ל' בתשרי התשע"ז, 1 בנובמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
דוח מבקר המדינה השנתי 67א, כרך ראשון וכרך שני, וכן הערות ראש הממשלה לדוח זה.
הודעות שר החינוך על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת איציק שמולי, קארין אלהרר, נורית קורן ומסעוד גנאים בנושא: פגיעה בילדים עם צרכים מיוחדים בשל היעדר צוותים פארה-רפואיים במסגרות חינוכיות; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מירב בן ארי, יוסי יונה ואיימן עודה בנושא: גזענות בבית-ספר; בעקבות דיון בהצעתו לסדר-היום של חבר הכנסת יעקב מרגי בנושא: התעלמות מערכת הקליטה מהיות העולים מצרפת שומרי מסורת ורישום ילדיהם במוסדות חינוך חילוניים; בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום של חברי הכנסת טלי פלוסקוב ואורן אסף חזן בנושא: הצלת מוזיאון "מרתף השואה" שבהר-ציון; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יגאל גואטה ואיילת נחמיאס ורבין בנושא: חדלות המדינה בטיפול בצמצום ומניעת תאונות בקרב ילדים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לסגן מזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. מי שמעוניין להשתתף, שיירשם באמצעות מערכת ההצבעה. חבר הכנסת חמד עמאר יפתח את הנאומים, ואחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שוב נאלץ להזכיר ולדבר על נושא תאונות הדרכים. אנחנו במגמה של עלייה. בשנת 2013, אדוני היושב-ראש, נהרגו בכבישי ישראל 309 בני-אדם; בשנת 2016 כבר נהרגו 313 בני-אדם, ועברו רק עשרה חודשים.
קיימנו דיונים בוועדת הכלכלה, דיונים מאוד רציניים. הזמנו את כל הגורמים והוצאנו דוח מפורט. הממשלה החליטה לפני ארבעה חודשים להקים ועדה – ועדת מנכ"לים, ולא ועדת שרים. אבל היום בדקתי כמה פעמים התכנסה ועדת המנכ"לים לדון בנושא. התברר לי שאפילו פעם אחת היא לא קיימה דיון.
הרוגים בכבישים זה טרור, טרור בכבישים. אני מבקש ודורש מממשלת ישראל להתייחס לנושא תאונות הדרכים כמו שהיא מתייחסת לטרור – להילחם בכל הכוח ולהוריד את מספר ההרוגים בכבישים. אנחנו מדברים על 313 בני-אדם בעשרה חודשים, ואני לא מדבר על אלפי הפצועים ומאות הפצועים קשה. לכן, צריך להתייחס לתאונות דרכים כמו שמתייחסים לטרור, להקים ועדת שרים, ושוועדת השרים תתכנס ותדון בנושא. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היום הכנסת ציינה בוועדות ובאודיטוריום את יום החקלאות. הדבר המרכזי שעלה זה שאין מדיניות בנוגע לחקלאות; החקלאות גוססת, ורווחי החקלאים נשחקו בשנים האחרונות.
אני רוצה לקרוא, אדוני, את דבריה של אירית שביט. היא כתבה לי ככה: אני גרה עם משפחתי באזור היפה ביותר בארץ, פתחת-ניצנה, הנמצא 2 קילומטר מגבול מצרים. אנחנו מתגוררים במושב כמהין ומתפרנסים מגידול תבלינים טריים, גם לייצוא וגם לשוק המקומי. זה לא סוד שהחקלאות בארץ נמצאת בצומת דרכים קשה, ואחד הגורמים שמקשים עלינו במיוחד הוא מחיר המים הגבוה שאנחנו נדרשים לשלם, העומד על 2.5 שקלים לקוב, ועוד רוצים להעלות לנו ל-3 שקלים. אנחנו לא יכולים לעמוד בעלויות מהסוג הזה. כמעט בלתי אפשרי לקיים חקלאות עם מחירי מים כל כך גבוהים. רוב אזורי הארץ, מוסיפה אירית שביט, אינם משלמים מחיר מופקע שכזה, והגיע הזמן לעשות סדר בעניין. אני וכל חברי החקלאים בפתחת-ניצנה קוראים כאן היום: הורידו לנו את עלות המים במיידי כדי שנוכל לקיים את מה שאנחנו אוהבים לעשות – חקלאות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יואב קיש.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, חורף בריא, חודש טוב. אני שמעתי בתקשורת שבג"ץ דרש מאגודת ישראל להשיב בתוך חודשיים וחצי מדוע לא ישולבו נשים ברשימתה לכנסת. ואני שואל: מדוע לא יתקיימו ביום הבחירות לכנסת בחירות כלליות גם לבתי-המשפט? אם שופטי בית-המשפט העליון רוצים לקבוע כללים ומגבלות לזכות ההתאגדות המפלגתית לכנסת, מדוע האזרחים לא יקבעו מגבלות לזכות ההתערבות של בתי-המשפט? מדוע לא ישולבו מיליוני הבוחרים בבחירת שופטים לבית-המשפט העליון?
אנחנו צריכים לזכור, אדוני היושב-ראש, שזכות ההתארגנות המפלגתית איננה טובה שמדינה מעניקה לאזרחיה. היא לא יכולה להגביל את זכותם של גמלאים שמקימים מפלגה לקשישים או של דתיים שמקימים מפלגה דתית או של ערבים שמקימים מפלגה ערבית. גם אם לא הייתה כאן מדינה יהודית, מותר ליהודים חרדים להקים מפלגה חרדית; כך היה בפולין ובסֵיים הליטאי ובעוד מקומות. יש מדינות במזרח התיכון שבהן השליטים קובעים מה יהיה הרכב הרשימות בפרלמנט, ותראו מה קורה שם. עצם המחשבה ששופטי בג"ץ ישללו את זכותה של אגודת ישראל לקבוע את הרכב הרשימה אך ורק על-פי מה שיורו לה גדולי התורה זה הכרזת מלחמה על הדמוקרטיה בכלל ועל האזרחים החרדים בפרט. זכותנו לחיות בארץ אבותינו על-פי רצוננו, ושום שלטון יהודי או שלטון מתנכר לא יכול לכפות עלינו אורחות חיים.
אדוני היושב-ראש, מי שמכחיש את זיקתה של ההלכה והמסורה המקובלת על גדולי התורה של אגודת ישראל ובוחריה אינו שונה מוועידת אונסק"ו שמכחישה את הזיקה היהודית לכותל המערבי. יש לבוז לכל ניסיון להצר את זכויות האדם החרדי לבחור את נציגיו על-פי גדולי התורה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. אני אבקש מכולם להקפיד על מסגרת הזמן על מנת שנתחיל גם את ציון יום החקלאות בזמן. חבר הכנסת יואב קיש – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ילין.
<יואב קיש (הליכוד):>
שלום, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נושא שפשוט מדברים עליו עכשיו זה הצעת החוק של השרה שקד שהניח ידידי חבר הכנסת רוברט אילטוב בנושא שינוי חוקי המשחק, נקרא לזה, במינוי שופטים לעליון. אני מודה שכשקראתי את זה – לא הכרתי את זה לפני כן, והופתעתי מהמהלך הזה.
יש לי ביקורת נוקבת וקשה לעתים על בג"ץ, והמתח בין הרשות המחוקקת, הכנסת שלנו, ובין בג"ץ קיים תמיד. אני מאמין שהבית הזה צריך להיות אושיה נפרדת מבג"ץ, ולכן גם פעלתי לגרום לנו כחברי כנסת להגיע להכרה שלא נפנה לבג"ץ בערעורים על החלטות של הבית הזה, ואני חושב שכך ראוי.
לגבי ההחלטה של השרה שקד, אני חושב שזה קצת שימוש בנשק יום הדין, נקרא לזה בפרפראזה, ואני חושב שלפני שהולכים למהלך כזה נכון למצות כל הליך שקיים היום בשיתוף פעולה עם שופטי העליון וכן להגיע להסכמות. אני חושב שמהלך אחר – לא שהוא לא אפשרי, כי אני חושב שניתן גם לשקול שימוש בו, אבל הוא יהיה תקדים מאוד משמעותי והוא יכול לערער הרבה יסודות של השיח הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת קיש. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, אני פשוט רוצה להסתכל על החקלאים. אני מתנצל בפניך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כל היום הסתכלת עליהם.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני לא אפסיק. אני מייצג אותם.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אנחנו לא נפסיק להסתכל עליהם – לראות אותם, לא להסתכל עליהם.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני מקריא מכתב של חקלאי ממושב נתיב-העשרה. מושב נתיב-העשרה, כמו עוד מושבים באזור שלנו, בעוטף-עזה, הוא של מפוני ימית. זה אחד המושבים שצמחו מתוך הפינוי עצמו.
אני שייקה שקד, חקלאי, חבר במושב נתיב-העשרה, החקלאי שגר הכי צמוד לרצועת-עזה. התחלנו לפני 34 שנים, 70 משפחות ומשקים שעוסקים בחקלאות, פרחים וירקות, לשוק המקומי ולייצוא. 60% מהמשפחות נשרו מחקלאות. מהנותרים, שלוש משפחות בלבד עוסקות באספקה טרייה, כלומר ירקות. אני בן 65, הכי צעיר מדור המייסדים במושב. בארבעה משקים בלבד ישנו דור המשך. בכל הארץ אין דור המשך. בחשבון פשוט, בתוך עשר שנים החקלאות המסורתית, שהיא גאוותנו בעולם, תיעלם מן הארץ. "קסאמים", פצמ"רים ומנהרות שחוויתי על בשרי לא שברו אותי; חוסר פרנסה כן ישבור אותי.
העבודה מבוססת על עובדים זרים משום שישראלים דוחים עבודה זו. עלות ההעסקה של עובד זר, משוקללת, לחודש, היא 10,000 ש"ח, על-פי חוקי שכר המינימום. למה? האם הם בוגרי גולני וצנחנים? השוואת שכר העובדים הזרים לשכר העובדים בטורקיה או בירדן תאפשר מחירי פירות וירקות סבירים ופרנסה לחקלאים. כיום אנו מחויבים להפריש 500 ש"ח פנסיה לכל עובד בחודש, כאשר לכל החקלאים בארץ אין פנסיה כלל.
אתם, חברי הכנסת, ובראשם הממשלה וראש הממשלה, אל תאמרו: לא ידענו ולא שמענו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
החקלאות בסכנה. שייקה שקד, נתיב-העשרה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת זחאלקה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. בהחלט, היום יום החקלאות בכנסת, ומי שיודע, החקלאים הפכו להיות אוכלוסייה במצוקה, ופערי התיווך הם משהו שאוכל את היכולת שלהם להתפרנס. יש לי הצעת חוק לפיקוח על פערי התיווך. לצערי הרב, בכנסת שעברה הצלחנו להעביר את זה בטרומית אך לא הצלחנו לסיים את החקיקה, כי הכנסת התפזרה. אבל המכתב שהגיע אלי, שכתב דוגי ישראלי, שהיה חקלאי עד לא מזמן, מחדד את הצורך באותו חוק, שיגן הן על החקלאים והן על הצרכן הסופי.
וככה הוא כותב: שמי דוגי ישראלי, אני ציוני וחקלאי גאה. עד שלשום. שלשום בבוקר מפעל חיי, שטיפחתי ואהבתי במשך 30 שנה, התחיל להתחסל – במו-ידי. 7,500 עצי רימונים, אפרסקים ומשמשים שהניבו פירות מדהימים נעקרו אל מול עיני – ויחד אתם גם הלב שלי. ככל אחי החקלאים ניסיתי גם אני בכל כוחי לשרוד כלכלית. עבדתי כקברניט ב"ישראייר", ומהכנסתי זו מימנתי את ההפסדים ממטעי הפירות. מאז שפרשתי לגמלאות עבדתי כחקלאי בלבד, והבנתי שהעסק שאני אוהב מאוד הוא מקור לדימום כספי כבד. היה לי קשה מאוד לקבל את ההחלטה – החלטה שחקלאים רבים, דור שני ושלישי בשדות ובמטעים, לא מסוגלים לקבל. לבסוף, לפני כחודשיים סגרתי את ברזי ההשקיה והזמנתי טרקטור, טרקטור שהחל לעקור ולחסל עץ אחר עץ, מטע אחר מטע, עד להפיכת השטח לשממה.
חשוב שתדעו: בעוד אתם משלמים מחירים מופקעים על פירות וירקות, אנחנו החקלאים מקבלים שקלים בודדים עבור התוצרת החקלאית, שעבדנו לגדלה ביזע ובדמעות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
איכשהו בדרך התוצרת עוברת דרך יותר מדי אנשים שגוזרים קופונים, והמחיר מוכפל ומשולש למחירים ההזויים שבחנויות. אם המדינה לא תטפל בפערי התיווך המגוחכים האלה, המחירים ימשיכו לעלות והמגזר החקלאי ימשיך להתחסל. כציוני שמחובר לאדמה ונלחם למענה, זה כואב לי מאוד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חברים, זה לא ילך כך. מי שקורא מכתב, לא נעים לי לקטוע את המכתב באמצע, אז אנא מכם, בלי הקדמות ולקצר בטקסט.
חבר הכנסת זחאלקה – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, בכניסה המזרחית של כנסיית הקבר בירושלים הוצב והונף דגל ישראל, בניגוד גמור להסכמי הסטטוס-קוו מ-1930, שאומרים במפורש שהמקומות הקדושים בירושלים – תהיה להם עצמאות ולא יוצב שום דגל מעליהם. מבחינתנו אין הבדל בין מסגד אל-אקצא לכנסיית הקבר. אני קורא להוריד את הדגל, לסלק אותו משם. זה מקום קדוש, וזו פגיעה במקום קדוש. זה ניסיון התרסה על החלטת אונסק"ו, אבל זו הצגה נקמנית שאין לה מקום. ואני קורא לאונסק"ו להתערב אם לא יוסר הדגל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת זחאלקה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
יש עמדת משטרה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת יצחק וקנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת יצחק וקנין, מרוב רעש לא שמעת שקראתי לך. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, מי שצועק ממקומו לא יקבל זכות דיבור. יש לנו יותר מ-30 דוברים, כך שפשוט מי שצעק את זמנו, לא צריך לדבר עוד פעם. בבקשה, חבר הכנסת וקנין.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין ספק, היום הזה הוא יום מאוד חשוב, שנותן לנו איזו פרספקטיבה לגבי כל הראייה שלנו שהחקלאות היא מקור הגאווה הגדול ביותר של מדינת ישראל, ואני אומר את זה כחקלאי.
אני מקריא מכתב של יוסי ויידה, רפתן, דור שלישי למשק ויידה במושב שרונה בגליל התחתון, מייצג – וגאה בחקלאות הישראלית, שהיא מהמתקדמות בעולם: בספר "המוכיח מווייקפילד" מאת אוליבר גולדסמית', בתרגום משנת תרנ"ז, נכתב: "ואף החקלאי הבער, אם רק נפשו ישרה בו, טוב מחכם מלא מגרעות". תיאור זה של חקלאי חסר השכלה ודאי כבר לא תואם את המציאות בת-זמננו. החקלאות הישראלית היא מהמתקדמות והמובילות בעולם. החקלאות הישראלית הצליחה להפריח שממה, לפתח גידולים מצטיינים, את הפרות בעלות התנובה הגדולה ביותר בעולם, לפתח טכנולוגיות חקלאיות פורצות דרך ששמן הולך לפניהן.
כל ההישגים הללו לא היו קורים אלמלא החקלאי הישראלי, שעל אף עקשנותו פתוח הוא תמיד לחידושים וניסיונות. מראשית שנות הקמת המדינה הוכיחו החקלאים הישראלים כי הם יודעים לעשות יש מאין, וזאת תמיד על-ידי חדשנות, למידה, פתיחות לקדמה, ואולי יותר מכול – הבנה כי החקלאי הישראלי נושא בעול של אספקת תוצרת בריאה, זמינה, איכותית וטרייה. ההבנה שחקלאות איכותית מתקדמת איננה יכולה להתקיים ללא חקלאים, המאפשרים קרקע פורייה לקידום פיתוחים, חייבת לחלחל לכל עבר. על המדינה לחזק ולקדם לא רק את החקלאות בכלל אלא גם את החקלאי. על המדינה ליצור אופק, תקווה וחזון לחקלאים, כדי שימשיכו לספק עבורנו מזון טרי ואיכותי, ימשיכו לשמור על קרקעותינו, ימשיכו לקיים חקלאות בת-קיימא, עם הסביבה, ימשיכו לספק פרנסה, ולא פחות חשוב – ימשיכו לספק כר פורה לפיתוחן של טכנולוגיות פורצות דרך, אשר מעשירות את היצוא של מדינת ישראל ופותחות דלתות של שלום ושותפות עם מדינות שונות. תודה ליוסי ויידה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת יצחק וקנין. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני שמח שהכנסת מקדישה יום לחקלאות. הכנסת צריכה להקדיש 365 יום לחקלאות, מפני שחקלאות היא לא רק לחקלאים; חקלאות היא השורש, היא הבסיס, היא ההתחלה, היא המהות; היא כל מה שאנחנו רוצים למצוא בקשר בין האדם לאדמה, בקשר בין הישראלי והישראלית לבין המקום הזה שבו אנחנו חיים. ואלה גם הדברים שאמרתי היום.
רק שני משפטים מתוך המכתב שקיבלתי, היושב-ראש, כי כבר שמעת רבים. כותב יאיר נחומי מיבנאל, בן ממשיך את משק הוריו, מגדל פומלית וזיתים, ולא מבין איך ייתכן שהממשלה אינה מחשיבה את החקלאות לענף הכרחי לקיום המדינה, לפרנסתה ולביטחונה: היישובים החקלאיים הם היושבים לאורך גבולות המדינה, ועל החקלאות פרנסתם. מה שהחל כפריחה עם קום המדינה מידרדר לסוף כואב עם תוצאות שיהיה קשה לעמוד בהן. אם לא יהיה שינוי משמעותי במחיר המים בשנה הקרובה, אני, כאחרים, איאלץ לייבש את המטע שלי.
אדוני שר החקלאות, אני מקווה שאתה תתגייס. אומנם לא היית באירועי יום החקלאות – לא יודע למה, כרגע זה כבר לא חשוב – אבל המשימה שלך היא משימה לאומית, ואני מאמין שכל אחד בבית הזה יתמוך בה. תודה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לחברי שהזכירו, דיברו על תאונות הדרכים. אנחנו עדים לעלייה בתאונות הדרכים. בשנה זו 312 איש נהרגו בכבישים בתאונות דרכים, ו96 מהם ערבים. השנה יש עלייה של כ-11% במספר הקורבנות והנהרגים הערבים בתאונות הדרכים. רק לאחרונה נהרגו שני צעירים ליד חורה ונהרגו שני צעירים בדבורייה.
הגיע הזמן, אדוני היושב-ראש, שכולנו נירתם למהלך של מאבק אמיתי כדי לעצור את הדימום הזה, לעצור את המוות שנכנס לכל משפחה ולכל בית, בצורה תודעתית, בצורה שגם משרד התחבורה יתקן את כל מוקדי הסיכון ואת כל כבישי המוות והכבישים האדומים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מאיר כהן.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת היקרים והמתוקים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, התגעגעתי אליכם. אני שמח ששבנו. אני רוצה לאחל לכולנו מושב פורה. כמובן, גם ברוכים הבאים לאורחים, במיוחד לחקלאים. אני רוצה לאחל לכולנו מושב פורה. זה אומר שכל אחד ואחד שנמצא פה הוא חבר כנסת, והוא לא אזרח בלבד; זה אומר שבכל מעשה ובכל פעולה ובכל התבטאות עליו לזכור שהוא חבר כנסת, הוא מייצג את חברי הכנסת והוא מחויב בכבוד המקום הזה. אני פונה אל כולנו שנדע לכבד, להקשיב ולהאזין אחד לשני.
ביממה האחרונה נתקלנו בתופעה שחזרה על עצמה שלוש פעמים, ותמיד מסיבות טובות: אלו החרימו את ראש הממשלה, אלו החרימו את הרשימה המשותפת, אלה מחרימים את הטקס של גנדי. בחרמות לא נגיע לשום מקום. אני פונה אל כולנו לסלק את תופעת החרם מהשיח הציבורי. אני מאחל לכולנו – במיוחד השבוע, שאנחנו מציינים את הירצחו את ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין – שנדע לכבד ולהיות סובלניים זה לזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת מאיר כהן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מברך – אבו עראר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, אדוני.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אני מברך את החקלאים ואת חברי הכנסת שפעלו למען היום הזה. אבל כשאתמול ראיתי את ראש הממשלה נואם נזכרתי בשיעור היסוד על מקיאוולי באוניברסיטה, למה אנשים שקראו ולמדו את מקיאוולי ומתנהגים כמוהו מצליחים. הם מצליחים, אדוני ראש הממשלה, כי הם יכולים להינתק בקור רוח מהמתרחש סביבם. הם לעולם לא יהיו מעורבים רגשית במה שעובר על האזרחים שלהם; הם לעולם לא יהיו מעורבים רגשית במה שעובר על הנתינים שלהם. הם פועלים באופן מכני. הם אינם מתעניינים בדרך או באמצעים – הכול כשר להשגת היעד. הם מומחים ביצירת לחץ ופניקה ללא היסוס. כך כותב מקיאוולי: אם תיאלץ לבחור אם הנתינים שלך יאהבוך או יפחדו ממך, העדף את הפחד, לזרוע בהם פחד מאשר לזרוע בהם אהבה. במבט ראשון, אדוני ראש הממשלה, אתה יכול ללמד פרק בהלכות מקיאוולי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת איל בן ראובן – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת נאוה בוקר.
<איל בן ראובן (המחנה הציוני):>
קריאה וזעקה של בן-דודי מוליק, חקלאי מיסוד-המעלה: שמי מוליק המר, בן 65, מהמושבה יסוד-המעלה, דור שני לניצולי שואה. אני ממשיכו של אבי, שראה בחקלאות את הגשמת הציונות. כמותו וכמו דורות רבים במושבה משך 130 שנות קיומה, גם אני ראיתי בחקלאות ייעוד ופרנסה. למרבה הצער, אין זה כך עוד. גיל החקלאים הממוצע הוא כגילי – 65. מעטים מאוד צעירים מאתנו ומרביתנו ללא דור המשך. ילדי, כבני החקלאים האחרים, פנו לעיסוקים שונים ועזבו את המקום. הם אינם רואים בחקלאות, כמוני בעבר, לא ייעוד ובוודאי לא פרנסה, וזאת בצדק רב. החקלאות גוועת בתהליך אטי ומתמשך. משקים ננטשים זה אחר זה. הנהגת המדינה מתעלמת מהיות החקלאות בראש ובראשונה נכס אסטרטגי ויעד לאומי בעל חשיבות עליונה. אני קורא לראש הממשלה, לשר האוצר, לשר החקלאות – הקשיבו טוב למילים: חייבים לשנות ולעשות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת נאוה בוקר – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<נאוה בוקר (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אדבר על המאבק שאני מובילה בתשעת החודשים האחרונים להעלאת קצבאות הנכים. כיום הנכים במדינת ישראל נאלצים לחיות מקצבה חודשית מגוחכת של 2,342 שקלים בלבד – לחודש. אני אומר את המספר הזה שוב: 2,342 שקלים בלבד. תשאלו את עצמכם אם הסכום הזה היה מספיק לכם למזון, או לתרופות, שהן כל כך חיוניות לנכים על מנת שיוכלו לשרוד, ולכולנו ברור שהתשובה על כך היא שלילית.
על ההצעה שלי חתמו 82 מחברי הכנסת, שני-שלישים מהיושבים כאן. אבל, לצערי, ישנו אדם אחד בכנסת הזאת שלא מבין את הדבר הבסיסי הזה שאני מבקשת עבור הנכים. כן, אני מדברת על השר החברתי, שטרם הבחירות הבטיח לפעול למען החלשים, אבל כשאני מבקשת תקציב לנכים הוא משיב: אין לי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אז למה את לא פונה אל ראש הממשלה?
<נאוה בוקר (הליכוד):>
אז אולי הגיע הזמן שבמקום להתנהל מול טבלאות ומאזנים, יקירתי – צריך לעסוק במה שבאמת חשוב: בזכותם של הנכים לחיות בכבוד. ואני מתכוונת להמשיך במאבק הזה עד שהמילה "חברתיות" תהפוך למילה של ממש, ולא רק קלישאה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אנחנו שמחים לשמוע.
<מירב בן ארי (כולנו):>
מפלגת הליכוד – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת נאוה בוקר. חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת נורית קורן.
<מיכל רוזין (מרצ):>
תודה לך, כבוד היושב-ראש. אני רוצה להקריא מדבריו של דורון ליבר מקיבוץ מצר על החקלאות בישראל. אני רוצה להגיד, קודם כול, כל הכבוד לחברי הכנסת שיזמו את היום, היום החשוב כל כך. וכך אומר דורון: החקלאות בישראל מתקדמת ויעילה. אנו מתחרים בעולם, ומתחרים באופן יפה ומוצלח. עם זאת, בענפי הפלחה בעיקר, באזורים פריפריאליים, אנחנו סובלים מחוסר תמיכה ממשלתית – שר החקלאות, אני מקווה שאתה מקשיב – ובעיית ביטוח גידולים. כיום אנו, החקלאים, חשופים לסיכון גדול יותר מאשר לפני שנות האלפיים. אפשר כמובן לייחס זאת גם לשינויי מזג האוויר, שהפך לבלתי צפוי, אבל יותר סביר שזאת תוצאה של מדיניות ממשלתית, כמו הורדה של חלק מהמכסים.
אחד הקשיים הגדולים ביותר שלנו הוא התנודות בהכנסות. אם מסתכלים על הנתונים מתחילת שנות האלפיים ועד היום ניתן לראות תנודתיות מדהימה בהכנסות, כמו הכנסות טובות לשנתיים, לפרקים, ושנה של הפסדים. הסיכון בעסק החקלאי גדול מאוד, והוא מגיע לרמות של שוק ההון. החקלאים הם השפיץ של הציונות. הם יצרנים, לא עוסקים במסחר ברמת סיכון של שוק ההון, ואני מצפה מהממשלה להכיר בחשיבות החקלאות למדינה גם מבחינה ביטחונית. יש להשקיע בחקלאות, לייצר בה תכנון ארוך טווח, לגרום לתעסוקה בתחום – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – להגן על התוצרת החקלאית באמצעות מכסי מגן ולעודד צריכה של תוצרת מקומית. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת מיכל רוזין. חברת הכנסת נורית קורן. אחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<נורית קורן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, צהריים טובים, חברי חברי הכנסת, אדוני שר החקלאות, אני רוצה לברך את חבר הכנסת איתן ברושי, שהוא יושב-ראש השדולה וגם ארגן את היום, וגם את שאר חברי הכנסת שיזמו את היום, יום מאוד מאוד חשוב ומשמעותי. טוב שהחקלאים נמצאים פה בכנסת, כי כל השנה אנחנו מסייעים להם ועוזרים להם, ועכשיו באמת שמנו על השולחן את נושא החקלאים וכל מה שקורה אתם.
מדינת ישראל היא מעצמה בתחום החקלאות, ואנו מלאים גאווה על החדשנות בחקלאות, על הקדמה ועל הובלת התחום בעולם כולו. החדשנות הזאת היא גאווה לאומית, והיא עתידית, וישראל מהווה מקור ידע, דוגמה והשראה. מנגד, לא לעולם חוסן. אני שומעת את כאב החקלאים הסובלים מקשיים כלכליים ומפשיעה – גנבות של עדרים, תנובה וכן כלים מכניים – אשר פוגעים במשקים ובעדרים ומערערים את מצבם של אלו האוחזים באדמות המדינה ושומרים עליה מכל משמר.
לדעתי, יש לקדם את הנושא החקלאי ולתת לו עדיפות, לטובת האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. זה עתיד המדינה. זה ענף כלכלי שמאוד מאוד חשוב לפתח ולהוביל. אני קוראת לתמוך בחקלאות ובחקלאים ולהקצות משאבים עבורם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<נורית קורן (הליכוד):>
בשנה האחרונה – ממש עוד משפט קטן – בשנה האחרונה פעלתי מול שר האוצר וביקשתי לבטל את מס המעסיקים. ישבתי בוועדת הכלכלה וסייעתי למגדלים להגדיל את מכסות הביצים, ויש עוד נושאים רבים שאנחנו מטפלים בהם.
אני רוצה גם לומר בנושא הזה – החקלאים עומדים על המשמר מפני גנבות, ולפעמים יוצא מצב שהם צריכים להגן על עצמם. כאן בכנסת אנחנו צריכים לתת להם גיבוי, כי בעצם הם מגינים על עצמם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<נורית קורן (הליכוד):>
אסיים בזה שראש הממשלה לשעבר לוי אשכול אמר: "חלוץ הוא אדם שראשו בשמים ורגליו נטועות עמוק באדמה", וכך אנחנו נדאג שהם ימשיכו להיות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נורית קורן. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, כאשר חברי חבר הכנסת טלב אבו עראר ביקש אתמול לעמוד דקה דומייה לזכר חללי טבח כפר-קאסם, השתולל השר יריב לוין. לא רק שהוא השתולל כאן במליאה, אלא לאחר מכן הוא ניהל דיאלוג וויכוח עם עקיבא נוביק, כתב ערוץ 10. וכך הוא אמר לו: בכפר-קאסם לא היה טבח. זה אירוע שנוי במחלוקת. אתה לא היית שם, לכן אתה לא יודע.
אדוני היושב-ראש, אני לא הייתי בשואה, לא הייתי בשום מחנה השמדה, גם לא חברי כאן בסיעה, אבל מעולם לא חשבנו להכחיש את השואה. מדובר בפשע חמור ביותר נגד האנושות. גם טבח כפר-קאסם הוא פשע נורא. הוא טבח. בית-משפט בישראל קבע שדגל שחור מתנוסס מעליו. אחד הנכדים של הקורבנות יושב כאן, עיסאווי פריג'. יש כאן ניסיון אטום שלא להתחשב ברגשות של האחר. ולכן, אני אומר שגם דבריו וגם מעשיו אתמול פגעו בכל אחד מאתנו, אבל בעיקר פגעו במשפחות של כפר-קאסם.
אני קורא לשר לוין לחזור בו מהאמירות הקשות, הבלתי-סבירות, ולהתנצל על דבריו הנוראיים, הפוגעניים, הקשים. שילמד מאחרים איך להתחשב באחר ולגלות אמפתיה לסבל, לקורבן, ליגון, לאבל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זו הסיבה, אדוני היושב-ראש, שאני רוצה לקרוא את המילים האלה: (אומר דברים בשפה הערבית).
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת טיבי. פנה אלי חבר הכנסת עיסאווי פריג' וביקש לבדוק את קטע ההקלטה – חבר הכנסת טיבי, אני מדבר אליך.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
בבקשה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
מה התרגום?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
פנה אלי חבר הכנסת עיסאווי פריג' וביקש לבדוק את מה שהתרחש פה במליאה, ואכן הבטחתי לו שאבדוק. אבל בלי כל קשר לבדיקה – רק יושב-ראש הישיבה יכול להקים את המליאה לדקה דומייה. שום דבר, שום טבח, שום מאורע, טרגי ככל שיהיה, לא מאפשר לפגוע בצורה כל כך בוטה בתקנון הכנסת. תיקחו את זה. אמרתי את אותם דברים כשהיו פה מעשי ליצנות – –
<תמר זנדברג (מרצ)>
זה לא מצדיק – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – מעשי ליצנות.
<אילן גילאון (מרצ):>
זה שהוא מכחיש – – –
<תמר זנדברג (מרצ)>
זה לא קשור. זה לא מצדיק להכחיש טבח, להכחיש אירוע היסטורי. זאת הכחשה היסטורית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת זנדברג, אני אומנם עולה חדש – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – אבל אני מקווה שאני מתבטא בעברית בצורה מספיק ברורה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
זה לא קשור – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שום דבר. ואמרתי את אותם הדברים כשהיה פה ניסיון – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – ניסיון, הייתי אומר פשוט – טוב, לא אתן הגדרות – להקים על דעת עצמו, על-ידי חבר הכנסת, את המליאה לזכר קורבנות פיגועי טרור.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אמרתי את אותם דברים בדיוק.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אתם לא רוצים תקנון – הראשונים שייפגעו זה המיעוטים.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
– – –
<אילן גילאון (מרצ):>
מה זה קשור? – – –
<קריאות:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, יש טפל ויש עיקר. אתה מדבר על התקנון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מתרכז במה שאני צריך להתרכז כמנהל הישיבות כאן.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מדבר על הטבח. יכול להיות שמבחינה תקנונית, אדוני – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא יכול להיות, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – בלי יכול להיות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – יכול להיות שאתה צודק.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בלי יכול להיות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אבל אני – – – זה מה שאמרתי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כל אחד יעשה פה דין לעצמו במליאה – טוב לא יצא מזה, ולא חשוב מה הסיבה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מבין את הכעס שלך, אבל אני מצפה לכעס אחר, יותר קשה, על הכחשת טבח כאשר נכד של קורבן יושב פה, כאשר מישהו ביקש לגלות הבנה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כמו שאמרתי, הבטחתי לאותו נכד שאתה מדבר עליו לבדוק את הדברים. שום דבר לא מצדיק, כמו שאמרתי, מעשים מסוג זה במליאה, ואמרתי את אותם דברים לחבר כנסת מן הליכוד כשניסה להקים פה את המליאה לזכר – כך הוא לפחות ראה את זה – לזכר קורבנות הפיגועים.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יש פה סמכות במליאה, וכל מי שמנסה לעבור על זה יבין שקודם כול הוא פוגע בעצמו. ואתה, חבר הכנסת טיבי, מבין טוב מאוד במי זה יפגע בסופו של דבר.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – זאת לא הייתה הטענה – – – של הכחשה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
פתאום כולכם לא פורמליסטים בכלל. אז בואו נעשה במליאה כל מה שבא לנו.
<תמר זנדברג (מרצ):>
למה אתה לא – – – מה שקרה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אכרם חסון.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
חברי חברי הכנסת, אני יודעת שמהוויכוחים האלה קשה לחזור לשגרת היום. אבל חבר הכנסת איתן ברושי, חבר הכנסת חיים ילין, חבר הכנסת עמר בר-לב, כל מי שיזם את יום החקלאות, אני רוצה לומר לכם תודה בשם סבא-רבא וסבתא-רבתא שלי, שאינם עמנו כמובן, נחמה ומיכאל קרסיק, ממשק 55 בנהלל, ובשם משפחת פיין מיסוד-המעלה, סבתי צפורה פיין, מהצד השני.
אני אקרא את מכתבו של אלי אהרון ממושב עמיעוז, מגדל ירקות שגאה להיות חקלאי במדינת ישראל: אף שאני חי במדינה שלצערי בהחלטותיה ובפעולותיה עושה הכול כדי להמאיס את עבודת האדמה על החקלאים, עובדה זו אינה מפריעה לראש הממשלה ולשריו, במסגרת ביקוריהם בחו"ל – ומי שהיה היום בכנס היפה באודיטוריום, ואדוני היושב-ראש היה שם, שמע את ראש הממשלה מתגאה בחקלאות הישראלית המתקדמת על אף התנכרותם אליה.
המדינה כמעט אינה תומכת כיום בחקלאות, ועושה ככל שבידה לצמצם ו/או לבטל את המעט שנותר. לצערנו, אוכלוסיית החקלאים הולכת ופוחתת, והעתיד מי ישורנו. בעניין מחירי המים הגבוהים מציעה המדינה לבצע סבסוד צולב בין החקלאים, בין הדרום לבין הצפון – כל מי שמכיר את זה, זאת פשוט שערורייה – העיקר שלא תידרש לסבסד אותם בעצמה. אנחנו יודעים שבכל ההיבטים של הביורוקרטיה המדינה אינה עומדת לצדם של החקלאים. סוף-סוף, לאחר שהבינה כי אין תחליף ישראלי לעובדים הזרים, המדינה עושה הכול כדי להקשות ולהכביד את העסקתם, וזאת באמצעות היטלים ואגרות ומערכת תקנות בלתי אפשריות. מינהל ההשקעות במשרד החקלאות, אשר בעבר הרחוק סייע לפיתוח החקלאי ולכניסת דור ההמשך, כמעט לא קיים היום מבחינה תקציבית. ודור ההמשך, חברים וחברות, זה העיקר מבחינה חקלאית; זאת הציונות, ושם אנחנו צריכים להיות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני קורא לממשלת ישראל להתעשת – כך אומר אלי אהרון – לפני שיהיה מאוחר ולפני שהחקלאות תיעלם מהמפה הישראלית. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת אכרם חסון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<אכרם חסון (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני גם מצטרף לתודות לאיתן ברושי ולקבוצת חברי הכנסת שדאגו ליום החקלאות, היום הנפלא. אבל, לצערי הרב, מה לעשות, גם בחקלאות יש אפליה. קיבלתי מכתב מחקלאי מבוקעאתא ברמת-הגולן: אני פונה אליך בצעקה וזעקה לעזרה. כחקלאי אני עובד קשה על מנת לפרנס את משפחתי בכבוד. המצב כיום הוא שאנו, החקלאים, ובמיוחד מגדלי התפוחים ברמת-הגולן, שהיינו מייצאים את כל התוצרת לסוריה, נמצאים מאז המלחמה, כמעט ארבע שנים, במצב שאין לנו את אותה אפשרות ייצוא. אנו סובלים מנזק גדול לפרנסה שלנו, דבר שבעצם גורם לנו סבל רב, בעיות כלכליות ונזק למשפחות שלמות שחיות על עבודת האדמה והחקלאות.
בנוסף, אנו סובלים מאי-שוויון קשה במחירי המים. אנו, החקלאים הדרוזים, משלמים יותר כסף על קוב מים ממה שמשלמים החקלאים במקומות אחרים במדינה, וגם החקלאים היהודים שחיים אתנו ברמת-הגולן משלמים פחות מאתנו. למה? אנחנו אזרחים סוג ב'? אנחנו לא חלק ממדינת ישראל? הדם שלנו שונה? הבעיות קשות ורבות, ואנו סובלים ומצבנו מידרדר מיום ליום ומשעה לשעה.
אני פונה אליך, חבר הכנסת אכרם חסון, על מנת שתשמע את הזעקה שלנו ותעזור לנו להשתקם ולחיות ולהתפרנס בכבוד, ולהרגיש שאנחנו חקלאים ואזרחים שווים במדינת ישראל. בני משפחת חבוס, בוקעאתא, רמת-הגולן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת אכרם חסון. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי, ולאחר מכן – חבר הכנסת איתן ברושי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, אנחנו מציינים פה גם השנה בחגיגיות את יום החקלאות, אבל הרשו לי לחרוג לרגע מתחושת החגיגיות ולפתוח תיבת פנדורה, או בנדורה יותר נכון, ביחס לנושא של פשיעה חקלאית, שלא כל כך דובר בה כאן, ואני אחרוג מכללי הפוליטיקלי-קורקט.
היום החקלאות היא לגיל הזהב. הביטחון שלנו בסכנה, כמו גם הביטחון התזונתי וביטחונם של החקלאים, ואנחנו רואים שהפשיעה החקלאית הולכת וצוברת תאוצה. המחקר המצוין של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מביא את הנתונים אך רק ביוני האחרון. בשנים 2011 עד 2015 נרשמה פשיעה חקלאית מכל הסוגים, כמעט בכל יישוב חקלאי בישראל, אבל 98% מתיקי החקירה שנפתחו בתחום זה נפתחו בגין עבירות שנעשו ביישובים יהודיים. שימו לב, רק 2% הנותרים מהתיקים נפתחו בגין עבירות שנעשו ביישובים ערביים. אני חוזרת: 98%. בחמש השנים האחרונות למעלה מ-60% מהחשודים בעבירות פשיעה חקלאית הגיעו מהמגזר הערבי. מעבר לאותם 60%, עוד 18% מהחשודים הם תושבי הרשות הפלסטינית. כלומר, הנתונים מדברים בעד עצמם, ונתיבי הפשיעה החקלאית הם גם נתיבי הטרור, אדוני השר.
מאוד מאוד חסר לנו נציג של משרד החקלאות בדיון בוועדת חוץ וביטחון, כי אני חושבת שיש הרבה מה לעשות. התחושה היא שהחקלאים מופקרים. אני יכולה להגיד שחותני, זיכרונו לברכה, נחמן ברקו, ניצול שואה, ודורות של חקלאים שהתבוססו בבוץ ברפתות וייבשו את הביצות – היום זה דור הולך ונעלם, ואדמות מופקרות, ואין ואקום בשטח.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
מי כמוך יודע שכל אדמה שהיא לא מעובדת היא אדמה אבודה, אדמה שמשתלטים עליה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
ולכן, לבנו עם החקלאים ביישובים צמודי-הגדר, לבנו עם החקלאים, ואני חושבת שרואים כאן, אדוני היושב-ראש, שלא ימין ושמאל – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – אלא כל עם ישראל צריך לעמוד לצדם. זה עניין ביטחוני ממדרגה ראשונה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מאה אחוז. תודה רבה, חברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, שר החקלאות, חברי החקלאים, התבקשתי על-ידי חדוה ועמי ארזי מכפר-ויתקין, וכמצוות היושב-ראש קיצרתי את הפנייה שלהם כדי לאפשר לדיון לזרום. אני אקרא רק קטעים מהמכתב.
ברצוני להביע דעה על מצב החקלאות דרך מבטי האישי, המשקף חקלאים רבים. מי לוקח אחריות על הרס כל חלקה טובה וירוקה במדינה? לאן הולכת הציונות? למה אתם רוצים ליצור מדינה של מובטלים חסרי יכולת קיום בכבוד? כל רפת חלב שנסגרת, כל חקלאי שמפסיק לגדל ירקות ופירות – אלה הופכים לנטל וגורמים למדינה להיות תלויה ביבוא, ובאיכות ירודה. העם הזה זקוק לאנשים בכנסת שיעריכו את יכולתם של החקלאים ויתגמלו אותם בהתאם. עוד לא נשמע על מקצוע שבו כל הזמן מקצצים בשכר. חייבת וצריכה להיות מדיניות ברורה. קיצוץ צריך להיות הגיוני, מתוך לימוד הנושא מקרוב.
אנחנו מזמינים את כל חברי הכנסת שמאמינים שהחקלאות היא ערך חשוב להמשך קיום המדינה לרפת "שביל החלב" בכפר-ויתקין, ללמוד מקרוב מה שבאים ללמוד אצלנו חקלאים מכל העולם – מאפריקה, סין, נורבגיה, צ'כיה, וייטנאם, רוסיה ועוד. בכבוד ובברכה, חדוה ועמי ארזי, דור שלישי לחקלאים בכפר-ויתקין. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, אתמול נאלצתי יחד עם חברי לעזוב את אולם המליאה במהלך נאומו של ראש הממשלה. זאת, אחרי שהקשבנו בקשב רב לנאום שלך ולנאום של נשיא המדינה. רצינו להעביר מסר מחאה ברור לציבור בישראל, שלא ייתכן שראש ממשלה מצטרף לקריאות – במקרה הזה של שר הביטחון ליברמן – להחרים את הרשימה המשותפת, להחרים רשימה של 13 חברים, רשימה שמייצגת כ-20% מכלל הציבור בישראל. וזאת למה? כי הרשימה קיבלה עמדה פוליטית שלא להשתתף בהלוויה של נשיא המדינה. עמדה פוליטית. ולכן, כבוד היושב-ראש – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
הנשיא פחות חשוב מהרשימה?
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
– – האירוניה היא שהכנסת היום גם מציינת את המורשת של רחבעם זאבי גנדי, שאנחנו רואים אותה בבירור כמורשת של טרנספר ומורשת של גזענות. מאוד מדכא לראות שהחוק שנחקק ב-2005 להנצחת זכרו של גנדי משיג היום את מטרותיו בכך שהמורשת הזאת חיה וקיימת, ואני מפנה אותך לדבריו של שר הביטחון ליברמן היום בעיתון "הארץ", שאומר שאנחנו נציגות של ארגוני טרור, אנחנו לא לגיטימיים ואנחנו לא רצויים. אם זו לא גזענות, אני לא יודע מה זו גזענות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת עמר בר-לב – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גם אני רוצה להקריא – את מכתבו של אלעד תמיר ממושב היוגב. גם אני קיצרתי מעט בשביל שייכנס לנאום בן דקה.
יום חקלאות שמח. אני אלעד תמיר, בן 35, ממושב היוגב, אבא לאוריה, אליה ועוד אחת שאו-טו-טו מצטרפת, דור שלישי לחקלאים ורביעי להתיישבות בישראל. מילדותי אני מסתובב ברפת המשפחתית, ובשלוש השנים האחרונות עובד ומנהל את המשק המשפחתי לצד הורי. לא פשוט להיות היום חקלאי, לגור במושב, כאשר מימינך ומשמאלך כולם נוטשים אט-אט את החקלאות עקב מעבר לפרנסה בטוחה יותר, קלה פיזית ופחות מחייבת; כאשר חבריך נפגשים לבירה בערב, ואתה במשק מטפל בפרה ממליטה, או חס וחלילה שחלתה. אני רואה בחקלאות אבן יסוד של מדינתנו, על אותו משקל של חינוך וביטחון, וענף החלב מייצג זאת נאמנה – ענף ששורת הרווח לשותפים בשרשרת הייצור נקבעה על-פי נוסחה בחוק. אין אצלנו תאוות בצע. קורת-גג, מזון בריא, תחושת ביטחון ואהבה הם היסוד לחברה בריאה.
בהזדמנות זו אני מבקש מכם, חברי כנסת יקרים, לדאוג לאזרחים שבשמם נשלחתם. בברכה, אלעד תמיר, מושב היוגב, ובשם כל חברי הצעירים בענף החלב ובחקלאות כולה. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה, ואחריה – הגברת חברת הכנסת תמר זנדברג.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
תודה, אדוני. אני קוראת את מכתבה של עידית גרפונקל מקיבוץ יטבתה, שחיה בערבה זה 33 שנים.
באזור שלנו מתפרנסים מחקלאות, ובעיקר מתמרים. כמו כן, למרות תנאי האקלים הקשים, הפרות כאן מייצרות חלב איכותי ביותר, שמשמש חומר גלם למוצרים ממחלבת יטבתה. הממשלה מאשימה את החקלאים ביוקר המחיה, ולכן מובילה מהלכים שיצמצמו את הרווח מהחקלאות. האוצר מעריך את החקלאות באמצעות גיליונות "אקסל" ותחשיבים של רווח והפסד, בלי להתייחס לערכים הנוספים שיש לחקלאות: שמירה על הגבולות, ביטחון תזונתי, שמירה על הקרקע, שטחים פתוחים ועוד. חקלאי ישראל הם מהיעילים ביותר בעולם. שוק החלב מפואר, שוק התמרים מפורסם בכל העולם. ואולם, בלי תמיכה ישירה ועקיפה של הממשלה בחקלאות, כפי שמקובל בכל העולם, וללא תכנון ברמה מסוימת, לא יהיה קיום לחקלאות ואזורים שלמים יתרוקנו מיושביהם.
אני מצפה, כותבת עידית גרפונקל, שהממשלה תבין שהחקלאות איננה תחביב של משוגעים לדבר ואיננה אמצעי להפקת רווח ללא עבודה של בעלי הון אלא עיסוק ומקור פרנסה לא פשוט בכלל של תושבים בפריפריה, ושתקצה משאבים בהתאם לעידוד החקלאות, המחקר, הפיתוח וההשקעות. בשנים האחרונות המוזיקה מאוד צורמת, וקשה להמשיך לנגן כשיש כל כך הרבה זיופים ואווירה עוינת במקרה הרע ואדישה במקרה הטוב. הממשלה חייבת להבין ולהפנים שהחקלאות היא לא עסק פרטי של החקלאים אלא ענף יקר וחשוב של מדינת ישראל, ולהנחות את משרדי הממשלה בהתאם.
ככה כותבת עידית. ואני, ברשותך, אדוני, אגיד שלא מדובר באדישות, מדובר בזדון; בממשלה שבוחרת להשקיע מחוץ לגבולות מדינת ישראל באדמות טרשים בבעלות פרטית של אנשים שאינם אזרחי מדינת ישראל ותושבי מדינת ישראל, במקום בנגב, בגליל, בשרון, בערבה – בכל המקומות שמגדלים לנו תוצרת מדהימה לביטחון תזונתי. מדינה ללא חקלאות, אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, היא כמו אדם שלא אוכל ירקות. זה לא יביא אותנו רחוק.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. אני מבקש להקפיד על 60 שניות. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת רויטל סויד. אנחנו נגיע לכולם, אבל אני מבקש להקפיד על דקה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
תודה, אדוני היושב-ראש. כל הדברים החכמים כבר נאמרו כאן על יום החקלאות. אני רוצה להקריא את העדות של נועה בראל, תושבת הערבה זה עשור. כך היא כותבת: הגעתי במקור מהצפון הירוק והקריר היישר לזרועותיה החמות של הערבה. בערך באותו זמן שהתחלנו לעסוק בחקלאות, בן-זוגי ואני, התוודעתי לקנאביס הרפואי והבנתי שזה זה – תחום המשלב חקלאות ומזור לסובלים. מה עוד יכולתי לבקש? בסוגריים אני אגיד שזה מסתמן כאחד התחומים שיכולים לשקם את הערבה אחרי משבר הפלפל, או בכלל אחרי משבר החקלאות החריף שעבר שם.
אני חוזרת לציטוט: התחברתי עם דנה מלצר, תושבת חצבה גם היא, ומהר מאוד גילינו שאנחנו חולקות חלום. החלטנו לרוץ עד שניתקל בקיר. הרגשנו שהבשילה העת להפוך חלום למציאות. מצוידות בגיבוי של ראש המועצה אייל בלום ובתמיכה של הסביבה התחלנו ללמוד את הנושא ולהתאהב בתחום יותר ויותר. מיום ליום הרגשנו את הקיר מתרחק. במקביל, משרד הבריאות פרסם מתווה למגדלים חדשים, ובהתרגשות גדולה ניגשנו. קיבלנו את הרישיון לגידול, והקיר התרחק עוד קצת. כשרק הגעתי לערבה, שבה כולם עובדים את האדמה, נבהלתי. שאלתי את אישי יום אחרי יום: איך אשתלב? מה אעשה? היום אני יודעת.
אז נדמה לי שזאת הייתה עדות קצת אופטימית לכך שבחקלאות יש לא רק משברים אלא גם הישגים וניצחונות. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת איימן עודה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
קודם כול אני רוצה לברך את המארגנים של יום החקלאות, שהיה יום מאוד מרגש, חשוב ועוצמתי. הכנסת התגייסה כולה למאבק החקלאים. תודה רבה לאיתן ברושי, לעמר בר-לב ולחיים ילין.
<חיים ילין (יש עתיד):>
וקנין, וקנין.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
סליחה, סליחה – וחבר הכנסת וקנין, בוודאי, כיצד שכחתי. הסתכלתי רק על הצד הזה. בוודאי, בוודאי, חשוב ביותר.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
– – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
חשוב ביותר.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – –
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
הוותיק ביותר.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אני מקריאה את מכתבה של שחר איתני ממושב צופר בערבה, דור רביעי לחקלאים בישראל ודור שלישי לחקלאים בערבה: במציאות חיי אני אוהבת לשלב בהחלטות שאני מקבלת את הרציונל עם הרגש, ואני מאמינה שגם פה, בכנסת ישראל, מקבלי ההחלטות, ירצו או לא ירצו, לא יוכלו לנתק את ההחלטות הרציונליות מהערכים הרגשיים שעליהם גדלו. כמה משמח שהבחירה בחקלאות, כמו הבחירה באדמת ישראל, היא בדיוק השילוב הזה.
במושבי הערבה אין שטחים חקלאיים פנויים, וזאת רק משום שבני הערבה, שגדלו והתחנכו על ערכי ההתיישבות, ערכי האדמה ועבודתה, חוזרים אליה ובוחרים להקים בה את בתיהם בתקופה הקשה והמכוערת ביותר שידעה מימיה. אנחנו, צעירים וצעירות, בוחרים במקום המרוחק, הקשה, היקר, ללא ספק ובלב שלם. והרציונל – בכל שנה אנו שותלים את מה שיגדל להיות סמל לתוצרת ברמת איכות מהגבוהות בעולם, מתוך ידיעה שעבודת החקלאים והתוצרת שלנו יכולות וצריכות להיות חוד החנית של מדינת ישראל בתחומי פיתוח טכנולוגי חקלאי ובריאותי. התוצרת שלנו, שגדלה על גבולות ישראל בפריפריה, מהווה גבול בעת שלום ומלחמה וחוסמת השתלטות של מדינות הסביבה. בלי חקלאות, מי יחיה במקום כזה? המקום הזה נשאר למשוגעים לדבר בלבד. התוצרת שלנו, שנמכרת לייצוא לחו"ל, מהווה מקור הכנסה אדיר למדינה, כשאנו משלמים את מסי הייצוא ומהווים מקור פרנסה לאלפי משפחות אחרות בתהליך זה.
התוצרת שלנו צריכה וחייבת להגיע לכל בית, לאפשר תזונה בריאה לכל ילדי ישראל, ללא תיווך, ללא פערים ובסימן תוצרת כחול-לבן, והלוואי שמדינת הרווחה שלנו תיזום ותאפשר את זה. אסיים במילים המדויקות ביותר שנכתבו: "המקום הזה", חיים גורי: "יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה / צהוב להם מדי, ושקט – שאפשר להשתגע. / יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה – – – אנשים שנבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות – – – / אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו". אלה – יישארו כאן. בבקשה, אפשרו לנו להישאר כאן.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה, גברתי. שלוש וחצי דקות היו לרשותך, אז אנא מכם. באמת, אני מבקש.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
היינו צריכים לבחון את זה קודם.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבר הכנסת עודה, בבקשה. באמת, לא צריך להפעיל שעון.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, בשבוע שעבר חבר הכנסת סמוטריץ, עם חיוך גזעני ומכוער, אמר לנו: תראה לי ערבי אחד שעבר בפסיכומטרי. נניח לזה שאולי אתה לא יודע שבפסיכומטרי אין ציון "עבר"; אבל מה שאתה יודע ורואה היטב זה המספר ההולך וגדל של הסטודנטיות הערביות והסטודנטים הערבים באקדמיה, ואתה משקשק מפחד. הם מצליחות ומצליחים למרות כל המכשולים שהמדינה שמה להם. גישתך דומה באופן מזעזע לנומרוס קלאוזוס בימים האפלים של אירופה, כשהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים.
אני רוצה לפנות ישירות אל כל הסטודנטיות הערביות והסטודנטים הערבים: המשיכו בדרככם. הראו לכל השונאים את תרבותנו היפה. מחקו לגזענים את החיוך המכוער מהפנים, כי אני בטוח שאמירות אלה רק מדרבנות אתכם להגיע ולכבוש פסגות חדשות גבוהות יותר ויותר.
(אומר דברים בשפה הערבית). תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אבו עראר.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
זה בלי התראה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מאיר כהן:>
אתה יודע שאתה הרצת אותנו 60 שניות, אז תקפיד, כי אתנו הקפדת.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אחלה נקמה.
יום חקלאות בכנסת היה אמור להיות יום חג, ולא היא: ראינו את התוצרת והתמלאנו גאווה; שמענו את החקלאים ונחמץ לבנו.
ברשותכם, חברי, אני מבקש לקרוא את סיפורו של חברי ליישוב הושעיה, יאיר בר-עזר, חקלאי בן חקלאי: כנסת נכבדה, חקלאים ואנשי תנועות ההתיישבות, אנו, משפחת בר-עזר, מכפר-חסידים, דור שני ושלישי של חקלאים ובוני הארץ. סבא וסבתא ראובני, ממקימי כפר-חיטים בשנת 1923, הצטרפו לכפר-חסידים בשנת 1931, והיו מראשוני שומרי שנת שמיטה בארץ-ישראל. המשיכו את דרכם במשק החקלאי אמי עליזה, זיכרונה לברכה, ואבי אברהם, ייבדל לחיים ארוכים – שיושב גם הוא כאן. אבי הגיע לאחר "ליל הבדולח" יחד עם בית-היתומים מפרנקפורט לכפר-הנוער הדתי בכפר-חסידים. הוא וחבריו הקימו את כפר-דרום בנגב במסגרת עליית 11 הנקודות בשנת 1946.
אני, בן הדור השלישי, יאיר בר-עזר, ממשיך את דרכם במשק החקלאי בכפר-חסידים. במשק רפת חלב מהגדולות במשק המושבים בישראל וגידולי מספוא לבעלי-החיים – הכול מתוך תפיסת עולם ירוקה ומחזור. במסגרת זו אנו בין ראשוני יצרני החשמל הסולרי בישראל. המשק משקיע בחדשנות ובקדמה בחקלאות והולך לפני המחנה במיזמים ופיתוחים בתחום הרפת. אנו, כחקלאים במדינת ישראל, גאים לשמש חלון ראווה לקשרים בין-לאומיים בתחום החקלאות והמיכון החקלאי. אנו גאים להיות יצרני חלב איכותי המאפשר ביטחון תזונתי לתושבי המדינה. אנו מאמינים בעשייה חקלאית, בעבודת ידיים, בטכנולוגיה חכמה ובהבנת האדמה.
אנו מגדלים דור המשך שבשעה זו נמצא בחזית הצבאית, בעשייה החינוכית ובשלבי חיים שונים מתוך תקווה לשילובם בעתיד במשק החקלאי. אנו מאמינים ומקווים שמדינת ישראל תדע ותשכיל לשמור על החקלאות כפי שהחקלאות שומרת עליה כל השנים ותעריך את הידע, החידושים והקדמה שהיא מביאה לתחום החקלאות העולמי.
נסיים בברכה שתהיה ארצנו ארץ זבת חלב ודבש, כי בידינו הדבר.
אני מבקש לשלוח מכאן בשמו של יאיר, ואני מצטרף, איחולי רפואה שלמה ליואב צור, רפתן ואביו של איתמר ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, מבאר-טוביה. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת סבטלובה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום ראשון האחרון אירעה תאונת דרכים בכביש 31, המחבר את באר-שבע לערד, כביש שמתבצעות בו עבודות כדי להרחיב את הכביש. הכביש הזה נקרא "כביש המוות". לא עובר שבוע שלא תארע שם תאונה, מזה שאין אמצעי בטיחות מפני העבודות שמתבצעות שם – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אני מבקש שקט בצד שמאל.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – וגם כניסות ליישובים הסמוכים – לחורה אין כניסות. לא מוסדרות כניסות שם ליישובים האלה, דבר שגורם להרבה תאונות.
אני רוצה לציין בפני חברי הכנסת שעל-פי דוח מבקר המדינה, משרד התחבורה והמשטרה אחראים לכישלון המתמשך בטיפול בתאונות הדרכים. ולכן, לא יכול להיות שתארע תאונה שבה יאבדו את חייהם שני אחים, תאומים צעירים, בני 22, עימאד ובסאם אבו סוויט, מיישוב סמוך לחורה. לכן, אנחנו מבקשים להציב שם אמצעי בטיחות, שיבטיח שהנסיעה שם תהיה בטוחה. זה מה שאנחנו מבקשים משר התחבורה. תודה.
<טלי פלוסקוב (כולנו):>
רק צריך לציין – – – של שיפוץ הכביש. זה קרה בזמן – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אני מזמין את חבר הכנסת יוסי יונה – בבקשה, אדוני. אחריו – באסל גטאס, חבר הכנסת.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אני מבקש לקרוא מדבריו של חזי דניאל ממושב אחיטוב. חזי דניאל כותב כך: אני, חזי דניאל, ממושב אחיטוב שבעמק-חפר, בן 62, דור שני לחקלאים עולי עיראק. אני מגדל מלפפונים בחממות זה 40 שנה. כחקלאי אני מצדיע בגאווה למושב, שהחל מאדמת בור זרועת קוצים עם עולים חדשים שמקצוע החקלאות היה זר להם והגיע להיות ליישוב שמספק כ-60% מצריכת המלפפונים במדינת ישראל. המסלול הקשה של עבודת כפיים, מחסור באמצעים, סביבה עוינת ואיומים ביטחוניים לא הרתיעו את העולים ולא ריפו את ידיהם מלהתמיד בעבודת האדמה ולהוסיף כל שנה נדבך לביסוס המושב כמרכז חקלאי מובהק שרוב תושביו מתפרנסים מחקלאות.
לדאבוננו – כותב חזי דניאל – הלכה והתפתחה בתקופה האחרונה תפיסה כלכלית קרה של ראיית עלות–תועלת בלבד, תוך התעלמות מהחזון של עם שיודע לספק לעצמו את מזונו ואת ביטחונו. הראייה הכללית הזאת – הוא ממשיך וכותב – של הסתמכות על מגדלים מחו"ל, מסוכנת לביטחון התזונתי ויש לשנותה מייד, בטרם יהיה מאוחר מדי. במקום לטפח את החקלאות הישראלית רואים את הפתרון בחקלאות שמעבר לים. ראוי שאותם קובעי מדיניות יתלוו לתלמידי עמק-חפר, המבקרים אצלנו במושב ומבינים את ערכה של החקלאות, וילמדו מהם דבר או שניים.
דבריו של חזי דניאל ממושב אחיטוב שבעמק, שמופנים לכולנו, ובעיקר לממשלת ישראל ולשר החקלאות, שיושב עמנו כאן. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה, חבר הכנסת גטאס. בבקשה, אדוני.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – –?
<היו"ר מאיר כהן:>
כן, כן.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
לפחות – – – לבטא את השם שלי.
<היו"ר מאיר כהן:>
באסל גטאס.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, ב-20 באוקטובר שלוש סטודנטיות ערביות שלומדות לתואר שני במגמה לניהול מלכ"רים באוניברסיטה העברית היו בדרכן ארצה מבלגרד בטיסת "ארקיע" 388iz. הן הגיעו לבידוק הביטחוני. כשהגיע התור שלהן לקחו אותן הצדה. חיכו אנשי הביטחון עד שגמרו את הבידוק של כל הנוסעים, ואז התחיל המסע המעליב, המשפיל, שכלל את הכנסתן לחדרים, כל אחת לחדר אחר – שלושתן: ראנא מעכו, רים מכפר-כנא וסירין מירושלים.
כתבה לי אחת מהן: הדברים המשיכו להסתבך כך שהוכנסנו כל אחת לחדר כדי לעבור בידוק – חודרני, פולשני ומשפיל בלשון המעטה. הבידוק כלל נגיעה באזורים אינטימיים בגוף, הורדת מכנסיים ואף הורדת חזייה. אני התנגדתי להורדה של החזייה שלי ואמרתי שאינני מוכנה לעשות כך. הבחורה שעשתה את הבידוק מסרה את זה לקב"ט, בחור בשם רונן. הוא אמר במפורש: את לא מורידה את החזייה – את לא עולה למטוס. בלית ברירה ומחוסר אונים מוחלט נאלצנו לציית לפקודה. זה לא הסתיים כאן. אדוני היושב-ראש, אחרי סיום הבידוק המשפיל הזה לקחו אותי – את שלושתן – רבע שעה לפני העלייה למטוס, והעלו אותנו למטוס לפני כל הנוסעים. הושיבו אותן באחורי המטוס עם מאבטחת שישבה לידן כל הטיסה.
הבטיחו להן שהתיקים שלהן נבדקו ויעלו אתן למטוס. הן הגיעו לנמל-התעופה בתל-אביב וגילו שהתיקים אינם. המסע הזה נמשך עד לפני יומיים, שאז הוחזרו להן התיקים.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אני אומר לכם, אלה הפנים האמיתיות של ניהול היחסים עם האוכלוסייה הערבית, באופן שהוא לא מוסרי ולא חוקי. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. אחריו יסכם חבר הכנסת פורר. אני מבקש לעשות את זה במסגרת הזמן של דקה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עצוב לי לראות את מה שקורה כאן בשבועות האחרונים. ממשלת ישראל מנהלת את המדינה כמו קרקס, במין מופע אקרובטי, לולייני, חסר כל תכלית. זה אפילו לא יפה לעיניים כמו מופע אקרובטי, זה סתם מביך. מצהירים הצהרות, מחליטים החלטות, מחוקקים חוקים, ומכלים את הזמן היקר של הבית הזה, זמן קדוש שהציבור העניק לנו כדי לעבוד עבורו, ובלי למצמץ, אחרי תקופה קצרה מבטלים הכול בגלל שיקולים פוליטיים צרים וציניים. תראו את רשימת הקלון הזאת: חוקקתם את חוק השוויון בנטל – ביטלתם; חוקקתם את חוק המשילות – ביטלתם; חוקקתם את חוק הספרים – ביטלתם; הקמתם את רשות האשפוז – סגרתם; החובה של לימודי ליבה – ביטלתם; הגעתם להסדר היסטורי בכותל – ביטלתם; החלטתם על תוכנית לחיזוק יישובי הצפון וביטלתם את התקציב. ועכשיו, אחרי שהחלטתם על סגירת רשות השידור והקמת התאגיד, אחרי שבזבזתם מאות-מיליוני שקלים מכספו של הציבור, אתם פועלים לביטולו, והכול מתוך גחמות אישיות, עם תירוצים שהיו מביישים ילדים בגן, ואפילו בכיתה א'. פשוט בושה וחרפה, אין לי מילים אחרות.
אתם עסוקים בעצמכם. האזרחים והבעיות שלהם פשוט לא מעניינים אתכם. טרור משתולל, צפיפות בכיתות, עומס בבתי-החולים, עוני, פערים, חוסר שוויון, משבר דיור, משבר חקלאות, יוקר המחיה – כלום לא מעניין אתכם. מה כן? שבועות אתם מתעסקים בתאגיד, מה יכתבו או מה יאמרו עליכם ובאיזה כתבה בערוץ טלוויזיה שעוד לא קם ידווחו עליכם. אדוני היושב-ראש, זה פשוט מביש. לאיזה שפל נוסף הממשלה הזאת עוד תוריד אותנו? תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה, חבר הכנסת פורר.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
תודה, אדוני. בעוד שעה קלה נציין 15 שנה להירצחו של האלוף במילואים – לא במילואים: של האלוף, זכרו לברכה, רחבעם זאבי – גנדי. לצערי, יש פה כמה חברי כנסת שקצת התבלבלו ושכחו שאנחנו הרשות המחוקקת. הם החליטו שהם גם החוקרים, גם השופטים ואולי גם הקברנים. אז, חברים, יום הזיכרון הזה הוא לזכרו של שר שנרצח בעת מילוי תפקידו, מפני שהוא היה שר בממשלת ישראל, ולא משום סיבה אחרת.
כל הקריאות המטופשות והמעליבות להחרים את יום הזיכרון הזה הן פשוט מבישות, בעיקר כשהן מגיעות מאנשים שמוכנים ללכת ולכתת רגליהם כדי להיפגש עם זה שאיפה שהוא חי היום, במוקטעה, הסתתרו רוצחיו של השר זאבי, והוא עוד משלם להם עד היום את האתנן כשהם יושבים בכלא, כשם שהוא משלם לשאר משפחות המחבלים.
לכן, אני גאה שהכנסת בסופו של דבר בהחלט מתעלמת מכל הקשקושים האלה ותציין היום 15 שנה להירצחו של גנדי.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום החקלאות וההתיישבות>
<היו"ר מאיר כהן:>
אנחנו עוברים לציון יום החקלאות, הצעות לסדר-היום מס' 4715, 3488, 4737, 4747, 4748, 4755, 4760 ו-4761.
חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו פותחים דיון מיוחד לציון יום החקלאות וההתיישבות. אנחנו מורגלים בכך שהעיסוק בחקלאות מוגדר כעבודת האדמה. אבל ההתיישבות זכתה זה מכבר לכינוי "גאולת הקרקע" או "גאולת האדמה", ולפיכך יש קשר בין שתיהן. זאת כמו זאת מבטאות באופן מעשי את החיבור שלנו, בני-האדם, אל הקרקע, אל הסביבה ואל מחזור הטבע באופן בלתי אמצעי. החקלאות וההתיישבות, שאנחנו מצדיעים היום לעוסקים בהן במסירות, הן למעשה דרכים שונות של עבודת האדמה. הן קרובות זו לזו ולעתים האחת כרוכה בחברתה, כי במקום שבו זורעים, נוטעים ושותלים צומח גם דופק של חיים.
החקלאות וההתיישבות אינן רק ענפים חיוניים לשני היסודות של קיומנו, אלא הן מהוות ביטוי מובהק של עשייה ציונית ממדרגה ראשונה. ראוי שנוקיר כאן, בשם אזרחי ישראל, את העוסקים במלאכה הזאת, לעתים בתנאים קשים, תחת איומי טרור או פגעי מזג האוויר המתעתע.
תודה ליוזמי הדיון. אני אזמין – ואני אקפיד, בבקשה, על חמש דקות, לא שנייה אחת יותר. ראשון הדוברים, חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין. בבקשה, אדוני.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, שר החקלאות, חברי הכנסת, חברי החקלאים, אני רוצה להודות לכנסת על כל מרכיביה ולכל השותפים ליום החשוב הזה. הדיון הזה מתקיים ביום החקלאות וההתיישבות בכנסת, ועל רקע העובדה שבשנים האחרונות מתנהלת מול עינינו לא פחות מאשר מלחמת חורמה נגד החקלאות ונגד החקלאים. ומי מוביל את המלחמה הזאת, שמטרתה הסופית, כפי הנראה, היא חיסול החקלאות בישראל? ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה.
ממשלת ישראל, בדעה צלולה ובכוונה ברורה, מפקירה את החקלאים, מחסלת את החקלאות ומייבשת את הנגב והגליל. ממשלת ישראל מרסקת את חקלאי ישראל על-ידי מדיניות עקבית של העדפת יבוא על פני תוצרת מקומית, העדפת הסוחר על פני המגדל והעדפת המתווך על פני היצרן. שלושה נושאים עיקריים מעיקים על החקלאות וחונקים את החקלאים: עלויות הייצור, פערי התיווך והיבוא. בשלושת התחומים הללו לממשלה יש השפעה ישירה, והיא אכן משפיעה – אך לרעת החקלאות ולרעת החקלאים.
בישראל החקלאות הטובה ביותר בעולם והחקלאים המאוימים ביותר. יוקר המחיה לא מעסיק רק את פקידי האוצר; יוקר המחיה מדאיג את כולנו. המחירים שהצרכן הישראלי משלם עבור תוצרת חקלאית גבוהים מדי, אולם הפתרון טמון בהורדה משמעותית של עלויות הייצור המקומי וצמצום פערי התיווך, שמגיעים לממדים הזויים. עידוד היבוא מחסל את הייצור המקומי אך לא יביא לירידת מחירים. כל הניסיונות שניסינו בחקיקה, שנועדו לקזז ברווחי העתק שגורפים הסוחרים והמתווכים על גבם של החקלאים ועל גבם של הצרכנים – כל הניסיונות האלה עלו בתוהו בגלל סרבנות הממשלה לקדם אותם. במקום לדאוג לתכנון מסודר של המשק החקלאי, לשמור על ביטחון ובטיחות המזון של תושבי המדינה ולהבטיח את התקציב הדרוש, הממשלה מתנהלת מול החקלאים עם תקציב חסר, ללא מדיניות מוסדרת, והיא אף מעודדת יבוא.
משהו גדול השתבש כאן בשנים האחרונות. היינו עם של סוחרים וצוענים, הגענו לארץ-ישראל על מנת לחיות ולהיות עם שמעבד את אדמתו ומייצר בעצמו. היום אנו חוזים בסדר עדיפויות הפוך: בעלי רשתות השיווק, הסוחרים והיבואנים הם הגיבורים הלאומיים, והחקלאים והתעשיינים הפכו לאויבים ולחצר האחורית.
כשראש הממשלה ושריו מבקרים בחו"ל, המנגינה היא אחרת לגמרי. כשהם בחו"ל הם לא מהססים להתפאר בחקלאות הישראלית ובהישגיה הטכנולוגיים האדירים. ללא כל היסוס הם ממהרים לנכס לעצמם את ההישגים, שהם פרי השקעות של ממשלות קודמות. רק לאחרונה שמענו את ראש הממשלה, בעת ביקורו באפריקה, משבח את החקלאות הישראלית וקוצר מחמאות בזכותה, בעוד שבארץ ממשלתו מחסלת אותה.
בעוד שעה קלה יתקיים במליאה דיון לזכרו של השר לשעבר אלוף רחבעם זאבי, גנדי, זיכרונו לברכה. בניגוד לוויכוח סביב שער-הגיא, על תרומתו של גנדי להגנת הגליל העליון וקיבוץ מלכיה אין עוררין. ב-15 במאי 1948, היום שבו קמה מדינת ישראל, לחמו במקום שבו יקום לימים קיבוץ מלכיה אנשי הגדוד הראשון של הפלמ"ח נגד המוני כנופיות "צבא ההצלה", שהתכוונו לפלוש מלבנון ומסוריה ולא לאפשר למדינת ישראל לקום. לאחר קרב קשה, שגבה קורבנות רבים, נאלצו הפלמ"חניקים לסגת. גנדי וחייליו, שנותרו אחרונים על הרכס, מחפים על נסיגת חבריהם. גנדי לא שכח לאורך כל חייו את היום המר והנמהר ההוא ואת עשרות החללים שנותרו בשטח. מלכיה הייתה בדמו.
היום קיבוץ מלכיה הוא פאר היצירה, ומתפרנס אך ורק מחקלאות, על גבול לבנון, צמוד לגדר. קיבוץ מלכיה נאבק שנים – להיות או לחדול. קיבוץ של חקלאות מצטיינת, שמפרנסת את חבריה בכבוד; מטעי פירות משובחים שחלק מתוצרתם מיוצא למדינות העולם, כרמי יין, גידולי שדה, לולי עופות לפיטום ועדר בקר לבשר. שדות המרעה שלו משתרעים לאורך הגבול ממלכיה ועד מנרה. מלכיה, כמו יישובים נוספים, היא מוצב קדמי של ישראל. מתברר שהחקלאות משמשת עדיין אבן שואבת לאנשים צעירים, שמשלבים פרנסה ראויה, מצוינות בחקלאות וציונות בת ימינו. אולם המדינה איננה תומכת; להפך, ניכר שהיא עושה כמיטב יכולתה להפריע ולהקשות.
אני שואל אתכם: מה היה אומר גנדי על כך שהממשלה מחריבה חלק ממורשתו? איך אתם מעזים, ממשלת ישראל – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
עוד משפט.
<היו"ר מאיר כהן:>
עוד משפט.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
– – ביד אחת להנציחו וביד השנייה למוטט יישובים שעליהם הוא נלחם ושפך דם יחד עם חבריו לנשק?
רבותי, אמרתי וחזרתי ואמרתי בכל פורום אפשרי כי אין מדינה בלי חקלאות ואין חקלאות בלי חקלאים.
מאחר שלוחצים עלי לסיים, אני רוצה לומר לסיום – ואת הנאום המלא אנחנו נפיץ – אני רוצה לומר שראש הממשלה התחייב היום פעם נוספת לקיים דיון בממשלה, ואנחנו לא נוותר על הדיון ונרצה את המדיניות.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אם לא נוכל לקבל תשובות, נצא למאבק – שאיננו מקובל עלינו, אבל לא השארתם לנו ברירה.
אני רוצה לומר לסיום: אין מדינה ואין ציונות בלי התיישבות וחקלאות, ואין חקלאות ושמירת אדמות המדינה ומימוש הריבונות בארצנו – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
– – בלי המושבים, הקיבוצים והחקלאות הפרטית. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. בבקשה, חבר הכנסת ילין.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, חקלאים יקרים, היה לי היום יום מרגש לראות את כל החקלאים ואת כל הדיונים. אבל, כבוד השר, לפני כמה חודשים רצינו לעשות את יום החקלאות, ואיתן ברושי בא ואמר: השר נוסע לסין, בואו נדחה, כדי שהוא יהיה. דחינו. לא ראיתי אותך היום בשום דיון. היום שלך, היום שבו אתה צריך לייצג את החקלאים, היום שבו הבאנו את כל החקלאות לפה, את פאר היצירה של מדינת ישראל – ואתה לא שותף לו. מה אנחנו החקלאים צריכים לחשוב?
באמת, אני אומר לך את זה עכשיו; מהיום הראשון שאני פה אמרתי, אני מנסה כל הזמן למצוא פסיק, משהו שאני יכול לפרגן. באמת, נמאס לי כבר כל הזמן לצעוק את הזעקה הזאת כאילו שהכול רע. אבל הכול רע בחקלאות, וכשצריך להתמודד מול החקלאים, כבוד השר, אני חושב שאתה צריך להיות בדיונים. תבחר לך דיון שהוא משמעותי מבחינתך, תראה אותו, תסתכל, תהיה שם, תחוש מה שקורה שם, לא יותר מדי. אבל דחינו את הדיון ליום הזה, ולא היית אתנו. ולפני שעה קלה באודיטוריום – מי היה? ראש הממשלה. הוא, יש לו זמן לבוא, עשר דקות, רבע שעה, ואני חייב להגיד: התרשמתי. התרשמתי שלפחות יש ראש ממשלה שהוא בעד החקלאות. מה הוא עושה אתה – זה כבר סיפור אחר, אבל הוא לפחות לא מתנכל לה. אבל באותה תקופה שלו, באותן שבע שנים שלו, שמונה שנים שלו, החקלאות רק דועכת. אני מאוד מקווה שהדיון שהוא התחייב לו באמת יתקיים.
לאורך כל היום שמענו את חברי הכנסת מהקואליציה. האמינו לי, ענת ברקו היום בוועדת חוץ וביטחון, חברת הכנסת, נתנה נאום – אני מוריד את הכובע בפניה. ענת, באמת, מכל הלב אני אומר לך את זה. אבל שני החוקים, שני הנושאים שלי, כמו שאמרתי לך, שני החוקים – פערי תיווך וסימון תוצרת כחול-לבן – הם לא עברו פה. ואני אומר לך עכשיו, בגלל שהחקלאים והחקלאות יותר חשובים ממני ויותר חשובים מכל מפלגה במדינת ישראל, כי החקלאות והחקלאים הקימו את המדינה, אני מעביר את שני החוקים האלה כמו שהם אלייך. לא רוצה אותם, אני לא רוצה; אני רוצה שאת, בקואליציה – לא יסתכלו חיים ילין, אופוזיציה, לא ניתן לו – אני רוצה שאת, בקואליציה, תעבירי את החוקים האלה. הם חוקים שאת דיברת עליהם היום בוועדת חוץ וביטחון. הם חוקים שאת רוצה להעביר, על חלקם את גם חתומה. אני מעביר לך אותם.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אתה תעביר אותם – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני מבקש ממך, כולם שומעים פה: החוקים של פערי תיווך ושל סימון תוצרת ישראלית כחול-לבן עוברים לענת ברקו. זה מה שאת ביקשת, ואני נותן לך אותם. אני גם אחתים את החברים, אני אומר לך את זה, אבל בבקשה, תעבירו אותם.
מאשימים את החקלאים בפערי התיווך. חברים, כשקונים מלפפון בשקל ועגבנייה ב-2 שקלים, חברה פרטית שאפילו חצי דונם לא מעבדת – מאבדת את עצמה לדעת, ומאבדת את החקלאים לדעת, ומוכרת לרשתות ב-5 שקלים – אותן רשתות שמונפקות. ואחרי זה משלמים פה 10 שקלים, ואומרים: אנחנו לא מרוויחים כלום. בטח, הרווח הוא בתוך החברה הפרטית, בתוך החברה הפרטית. אי-אפשר לבדוק שום דבר. אי-אפשר לבדוק.
מאשימים את החקלאים. לכו לבנימינה, תראו את העגבניות שם; לכו לערבה, לפלפלים – בכל מקום. אתם כולכם אומרים: חיים, אתה צודק, החקלאים צודקים. מה עושים בשביל זה? לא תהיה מדינה בלי חקלאות.
כבוד השר, אתה מתפאר; היית בסין, היית בהודו. גם ראש הממשלה היה. ודיברו על החקלאות במדינת ישראל. שלוש רגליים יש לחקלאות – ואני מסיים: קרקע, מים ומו"פ. קרקע – אנחנו יודעים להוציא מהאדמה הכול, כולל דשנים, ויכולים להוציא יבולים שאף אחד בעולם לא יודע להוציא; מים – אנחנו יודעים למחזר מים, ראשונים בעולם.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
חקלאים – החקלאים הכי טובים. מו"פ – חבר'ה, כל העולם רוצה לקנות מאתנו את המו"פ. יש לנו את החקלאות הטובה ביותר, שיכולה להאכיל את כל העולם, אבל בסוף לא יהיו חקלאים ולא נוכל למכור כלום.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אנחנו יכולים להיות גשר לשלום, לאותן מדינות שזקוקות, לא רק למכור ב-12 מיליארד דולר נשק; גם חקלאות. יש לך פה דגל וגשר לכל מדינות ערב, לכל המדינות שאין בהן מה לאכול. תציע להן את הדבר הזה. החקלאות היא גשר לביטחון ולשלום. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת וקנין, בבקשה.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני שר החקלאות, חברי חברי הכנסת, ידידי חבר הכנסת חיים ילין דיבר על פערי התיווך. אני הגשתי הצעה כבר לפני שש שנים, ואני רוצה לתת דוגמה מלפני עשר שנים. אני חושב שאפילו דיברתי עם שר החקלאות, ודיברתי עם שר האוצר הנוכחי, וגם עם שר האוצר הקודם, שהיה מהמפלגה שלך, כמדומני. אבל יש תפיסה מעוותת, ואני אתן את הדוגמה שכל מדינת ישראל מכירה: אין אזרח שלא מכיר את מחאת הקוטג'. אתם זוכרים את מחאת הקוטג'? זוכרים או לא זוכרים? אז אני אספר לכם מה היה בוועדה לפני שזה הגיע למה שזה הגיע.
היו שני מוצרים בפיקוח, והיה דיון בנושא של חוק החלב בוועדת הכלכלה. כהרגלי, אני לא בא ונכנס בוועדה; יושב מתחילת הדיון ועד סופו. ואני זוכר את הדיון, וזה צריך להדליק נורה אדומה אצל שר האוצר, אצל ראש הממשלה, אצל כל אחד מאתנו. רבותי, המחיר המפוקח של הקוטג' היה 4.20 שקלים – אמרתי את זה כבר מאה פעמים – ושל הגבינה הלבנה 4.10 שקלים; מחיר – לא היה אפשר למכור את זה ביותר. אבל מה לעשות, היהודי מתוחכם. היהודי אומר: איך אני יכול לפרוץ את שני המוצרים שהם מאוד דומיננטיים על המדף? איך אני עושה מעשה שאני – בעצם, מכרו את "תנובה". אמרו: זו ההזדמנות שלנו להחזיר את כל הכסף שמכרנו. עשו מזה פשע וגם גזל, שני דברים ביחד.
טוב, אני אומר בתוך הוועדה – יש פרוטוקולים, חבר'ה: מישהו פה רוצה לגזור קופון. מה זה שייך בכלל, לבטל את הפיקוח על שני המוצרים האלה? תשאירו אותם בפיקוח. אנחנו מחוקקים את החוק על הבלו; הקימו את "טרה" באזור נתיבות, ותהיה תחרות בין "שטראוס", "תנובה" ו"טרה". ואני אומר להם: חבר'ה, תשמעו טוב, מישהו פה גוזר קופון. מה קורה? עוברות שנתיים, ואנחנו לא שמים לב, כי אנחנו קונים את הקוטג', לוקחים ולא מסתכלים על המחיר – המחיר הגיע כמעט ל-8 שקלים. איך זה קרה?
ואני אומר לך, אדוני השר, אתה יודע שאני אמרתי לך את הדברים, ואני אומר את זה, מתוך הבטן שלי אני אומר את זה: חברים, קחו 20 מוצרים – אתם כבר הגעתם לאיזו מסקנה, אתה ושר האוצר, בתקופה האחרונה, שאתם כן רוצים לשים חלק מהמוצרים בפיקוח. קחו את העגבנייה, קחו את המלפפון. החקלאי המסכן שמגדל אותם בשקל וחצי, עלות גידול, בשקל ו-80 אגורות, נגיד – יש תקופות שהוא מקבל 90 אגורות. איך הוא ישרוד, תגידו? איך? מי גוזר את הקופון?
הקימו איזה חברת-בת, כמו שאמר ידידי חיים ילין, "שיווק הדרום", "שקמה", אני יודע, מה שאתם לא רוצים, והם עשו קרטל ביניהם. רודים בחקלאים, קונים את העגבניות במחיר הפסד לחקלאי, ואת המלפפון, ואת כל המוצרים, ועושים קופון. אני גידלתי שנים אבוקדו, ואני רוצה להגיד לכם שהחקלאי מקבל עליו, על תוצרת לחוץ-לארץ, בין 3.5 ל-4.20 שקלים – באחריות, מה שאני אומר – היום, על מה שהוא מייצא לחו"ל. על סוג ב' שמוכרים לנו בחנויות ב-18 ו-20 שקל הוא מקבל 2.60 שקלים. חברים, תבדקו את מה שאני אומר. זה לא פערי תיווך? החקלאי גורם לפערי התיווך?
ואני אסיים במשהו שצריך להדיר שינה מעינינו: לפני כעשר שנים גם כן, באותה החלטה אומללה שמוציאים את מחירי המים ולוקחים אותם מוועדת הכספים ונותנים את זה לרשות המים – אנחנו באיזה מסלול שאני מקווה שמתכנסים למחיר מים, שעבדנו עליו קשה מאוד, שהוא יהיה כ-1.5 שקל בערך למים שפירים. אני אומר לכם, חברים יקרים, זו שעה גורלית, ואם אנחנו לא נקבל החלטות ברורות, החקלאות לא תשרוד. ואני אומר לכם: אם אין חקלאות, אין מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. תודה רבה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, בבקשה. תודה לך על כך שדיברת ארבע וחצי דקות. בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני, חברי השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, צריך להודות ולהעריך את היוזמים שיזמו את יום החקלאות בכנסת, ובעיקר אני חושב שצריך להעריך את העובדה שהגדירו נכון את היום כיום החקלאות ולא יום החקלאים. אני חושב שכולנו חוטאים לא מעט בשנים האחרונות בשיח סביב סוגיית החקלאות בארץ-ישראל, משום שאנחנו מתמקדים לא פעם בחקלאים. כמובן, יש בזה משהו אנושי, טבעי ומתבקש: פרנסה של אנשים. אין לזה סיכוי להצליח לעבור, חברי. יגידו לכם במידה לא מבוטלת של צדק: אנחנו לא נחזיק מדינה שלמה כבת-ערובה בשביל פרנסה של 200 חקלאים שיש להם לולים – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא, אבל כבת-ערובה – – –
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אני הולך עוד רגע לענות. אבל האמת היא שאנחנו הרי מדברים על החקלאות בראש ובראשונה כערך, ומצבה של החקלאות במדינת ישראל, למרבה הצער, משקף משבר ערכי גדול בחיבור שלנו לציונות, לאדמה, לקרקע; החיבור הפשוט, הטבעי, הבריא, עוד הרבה לפני ה"פלסף" הפוליטי, האידיאולוגי, ימין–שמאל. אהבה פשוטה לקרקע, עם הידיים, ככה, שמתלכלכת עם היבלות בבוץ, באדמה, עם הטורייה והסנדלים, נרטבת בגשם, מרימה למעלה את העיניים ושמחה. החזון הציוני, הרוח הציונית שכל כך חסרה לנו זאת קודם כול החקלאות כערך.
על גבי החקלאות כערך, החקלאות היא גם צורך ציוני, כורח ציוני, אמצעי ייצור להתיישבות פריפריאלית באזורי ספר. אנחנו מתרכזים כל היום בין גדרה לתל-אביב, בין גדרה לחדרה, וכולנו מדברים על הצורך לפתח את הפריפריה. יש מקומות, מה לעשות, שלא יגיעו אליהם המפעלים מחר בבוקר, כמה שנתאמץ כולנו – בערבה, בעוטף-עזה. שם חיים מחקלאות, והחקלאות נותנת את אותם אמצעי ייצור שמאפשרים להתיישבות הכפרית הכל-כך חשובה הזאת – ערכית וציונית ולאומית וביטחונית – את היכולת להתקיים, וזה שווה הרבה הרבה יותר מכסף. וכן, גם היום, בשנת 2016, הכסף לא יענה את הכול, הוא איננו חזות הכול.
נקודה שלישית: אין שקר גדול יותר מלתלות את יוקר המחיה בחקלאות או בחקלאים. אני בטוח שאמרו כאן ודובר כאן היום בוועדות הרבות בכנסת על הפערים המטורפים, על פערי התיווך האדירים, בין הסכום הזעום באמת שמקבל החקלאי – לא בטוח שנשאר לו מזה בסוף משהו אחרי כל ההוצאות הגדולות שהוא הוציא – למה שאנחנו משלמים ברשתות. אני אומר לכם, באמת בכאב: היו לי רגשות מאוד מעורבים כשרמי לוי הדליק משואה ביום העצמאות. כביכול זה מאוד חברתי, מהפכה של הורדת מחירים, אבל על חשבון מי? אתה רוצה להיות גיבור גדול – תחתוך בעמלות שלך, תרוויח פחות; אבל אתה הורג את החקלאים, אתה הורג את היצרנים, אתה הורג את – אני לא רוצה לעשות כאן פרסומת עכשיו לפניות שקיבלתי, על השימורים. עכשיו, מי יכול להרשות לעצמו שלא להיות על המדפים בסופרים הגדולים?
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
סמוטריץ, זה נורא קשה לי, אבל אני חייבת להסכים אתך. זה כרוך בייסורי נפש.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
טוב, תרשמו לכם: בפעם הראשונה חברת הכנסת יחימוביץ, עם המון המון ייסורי נפש, מסכימה אתי. יש כנראה עוד כמה פעמים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
לא, אני מסכים לכל מילה. לכל מילה שאמרת אני מסכים.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
את השקר הזה אנחנו חייבים לנתץ.
עכשיו, אני קורא לך, אדוני שר החקלאות, פונה אליך, חברי היקר, שותפי, מעל הבמה הזאת: אמרתי קודם שהמשבר של החקלאות – אגב, נורא קל לנו, נורא נוח לנו לרוץ עכשיו אל הממשלה, וזה בסדר, דעותי בעניין ידועות. אמרתי שזה משבר ערכי, אבל בסוף גם המנהיגות וגם המערכת הפוליטית חולות כנראה באותה מחלה ונמצאות באותו מקום שבו הציבור נמצא. אני חושב שאם אנחנו רוצים להציל את החקלאות בטווח הארוך – אנחנו יכולים הרי לנהל כל הזמן קרבות מקומיים, קרבות נסיגה והשהיה מול הרפורמה הזאת והרפורמה הזאת, ואנחנו צריכים, ונעשה את זה. אני חושב ששר החקלאות יודע מצוין – בחוק ההסדרים הקודם הוא, בחוכמה גדולה, טרפד את כל הרפורמות בפטם ובצאן שניסו להביא, וגם את חוק ההסדרים הזה, בעזרת השם, נעבור בלי גזירות, ואני מקווה שגם עם בשורות חשובות לחקלאות. אבל – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אבל, אבל, אבל – זהבה, אבל אם אנחנו רוצים להצליח בטווח הארוך, אנחנו צריכים, אדוני שר החקלאות, ללכת למהלך חינוכי גדול. אנחנו צריכים להחזיר את מחנות העבודה בקיבוצים ובמושבים. זה לא כלכלי, זה לא כדאי – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
– – אבל זה מהלך חינוכי אדיר שאנחנו צריכים לממן אותו; ואנחנו צריכים לצאת לקמפיין הסברתי אדיר שמדבר על החקלאות, שוב כערך, כערך לאומי וציוני. נייצר את המהפך התפיסתי הזה, תהיה לגיטימציה גם לממשלה ולכל מי שצריך, בפקידים – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
– – לייצר את הצעדים המעשיים הנדרשים.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
זו מצווה.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אתה מכיר את הרב טאו? זה מצווה לעבד את הקרקע.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
לעבד בעי"ן – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אבל מה עושה הממשלה?
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
מה עושה הממשלה?
<חיים ילין (יש עתיד):>
כלום. הורסת.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
מה עשית אתה כשהיית בממשלה לפני שנה וחצי?
<זהבה גלאון (מרצ):>
אם תדאגו לחקלאים כמו שאתם דואגים – – –
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
חיים, כל מה שאני טוען – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
לא הייתי בממשלה. ידידי, שלושה יישובים על גבול מצרים אין להם מכסות מים. על מה אתה מדבר? שלהם. יישובים שלהם.
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה, אדוני.
<אילן גילאון (מרצ):>
תודה, אדוני היושב-ראש. גם שר החקלאות ברח, לא רק ראש הממשלה? לרגע חשבתי שראש הממשלה, איזו הפתעה, מתעניין גם בחקלאות ולא רק בתקשורת, אבל אני רואה שההפתעה שלי הייתה מוגזמת בסופו של דבר.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אילן, אבל הוא היה באודיטוריום, הוא בירך.
<אילן גילאון (מרצ):>
הוא היה. בסדר.
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה, אדוני.
<אילן גילאון (מרצ):>
אני, אדוני היושב-ראש, אתה יודע, למדתי שכאן, כאשר מציינים ומקדישים יום לנושא, סימן שהמצב של הנושא איננו טוב. עוד לא הקדישו כאן – יום לבנקאים מעולם לא ראיתי, ולדברים שנמצאים ומשגשגים. ולכן, אולי אני רוצה לפתוח כאן בבקשת סליחה ומחילה, אדוני, מן החקלאים.
בשבע השנים האחרונות, אדוני היושב-ראש, חוסלו 9,000 משקים, קרוב ל-10% מההיקף של המשקים במדינת ישראל – ירידה משמעותית, כבוד השר. אבל בבית הזה יוצרים משברים על 40 משפחות בעמונה, לא על המשבר בחקלאות.
מיותר לציין, וזה כבר נאמר, שחקלאות היא תפיסת עולם, היא תודעה. והנה, אדוני היושב-ראש, היהודי החדש, החקלאי, הזורע והנוטע, ניגף בפני היהודי הישן שהיום שולט בכיפה, מתווך. הבעיה של החקלאות איננה בנקודה כזאת או אחרת, בהעסקת עובדים כך או אחרת, אלא במיקומה בסדר העדיפויות הלאומי במדינה שחותרת להיות מדינת מתווכים. וצריך לומר את הדברים באופן אמיתי. יושבים כאן אנשים צעירים מאוד שהוריהם הספיקו לדעת מהי חדוות היצירה, אדוני היושב-ראש; חדוות היצירה היא ביטחון תעסוקתי, יכולת להתפרנס בכבוד ולאהוב את מה שאתה עושה.
כל הזמן מתנגן לי בראש, ואני לא יכול להשתחרר מזה, מהשיר היפה של עלי מוהר, "שיעור מולדת", והוא אומר שם: "אז בבית-הספר / על הקיר תמונה / והאיכר חורש בה / את האדמה – – – האיכר יצמיח לנו לחם" – שים לב, אדוני, למה: לא כדי להרוויח בבורסה, אלא כדי, אדוני, "שנהיה גדולים". הייתה תפיסה כזאת. והדבר הזה פס מן העולם, משום שהעולם הישן חזר לשלוט בכיפה, ואין ערך לחקלאות היום.
אני מצטער, כן, אני מאמין בחקלאות מסובסדת. מדינה שמבקשת כל הזמן, מתגדרת בנוצות ה-OECD – שתנהג כפי שנהוג ב-OECD, כמו בשווייץ, כמו בצרפת: חקלאות מסובסדת. אבל בשיטה הקבועה שלכם, אדוני השר, של לשסות את אלה באלה, אתם מספרים לצרכנים שעלות המוצר שלהם היא תוצאה של מה שהחקלאים הגזלנים – הם שמרוויחים – – –
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
לא היה ולא נברא.
<אילן גילאון (מרצ):>
תן לי.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
לא היה ולא נברא.
<אילן גילאון (מרצ):>
אי-אפשר לתקן עוול אחד ביצירת עוול אחר, אבל זוהי למעשה השיטה כל הזמן: סכסוך בין קבוצות, אחת בשנייה. גאולת האדמה איננה בעקירת עצי זית אלא בנטיעה, בקדושת האדמה, אדוני היושב-ראש; היא לא בלהרוות אותה בדם אלא בלגדל עגבניות ומלפפונים. חקלאות זאת תרבות, וצריך להתייחס אליה כמו לנושא של שמירת הטבע, ושימור אתרים, ותרבות וחינוך.
אבל הדברים האלה לא יכולים לקרות, משום שהכול פסאדה, הכול פוזה והכול קמל ונובל, כי הכול עניין של הסברה. בפועל, ממשלת ישראל הנוכחית, אין לה עניין בדבר הזה, ולו היה לי הרבה יותר זמן הייתי מסביר הסבר אסטרטגי עמוק כמה חקלאות חשובה. אני חושב שאנחנו עוד נשיב עטרה ליושנה, בימים האלה שבהם א"ד גורדון המודרני, א"ד גורדון החלוץ המודרני הנוכחי הוא ספסר וסרסור ומהמר, ולא חקלאי.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<אילן גילאון (מרצ):>
סליחה מכם. עוד נשיב עטרה ליושנה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת שרן השכל – בבקשה, גברתי.
<שרן השכל (הליכוד):>
תודה. במהלך השנה האחרונה למדתי להכיר את בעיות החקלאים מקרוב. הכרתי חקלאים רבים והתאהבתי בהם. התאהבתי בעיקר משום שראיתי להט רב וציונות בעיניהם, וגיליתי את אהבתם העמוקה והבלתי-ניתנת לערעור לעבודתם ואת החיבור המיוחד בינם לטבע ולאדמה. יחד עם זאת, ראיתי כאב רב. נוכחתי לראות כי מדובר בהזנחה של שנים, שמגיעה בימים אלו לשיא. ואני אולי חייבת לשתף אתכם שהיום זה באמת הגיע לשיא, כשנפגשתי בלשכה שלי עם חקלאי בן 70, שהיה עם דמעות בעיניים על מפעל שלו, מפעל העבודה שלו, של 40 שנה, שירד לטמיון, וזה פשוט שבר אותי. זהו שיא שבו אלפי חקלאים מאבדים את פרנסתם ונכסיהם, והכי כואב – את אדמתם, שהם, ולפעמים הוריהם או סביהם, עיבדו להקמת המדינה הצעירה ולתפארת ישראל.
החקלאות איננה רק ביטחון תזונתי לאזרחי ישראל – ואנו חייבים לדעת שאנו מסוגלים לכלכל את עצמנו בעתות משבר; היא גם שמירה על אדמות מדינה, היא ביטחון תעסוקתי בצפון ובנגב, שמירה על גבולותינו וחיבור לאדמה שעליה אנו יושבים ולארץ שאנו אוהבים.
ואתם, אלו שיושבים ביציע, מקור הגאווה הלאומית שלנו, אתכם אנו חברי הכנסת מזכירים בכל פגישה, ועדה בין-לאומית; בעבודה היומיומית שלכם אני משוויצה בפני חברי פרלמנט וחברי ממשלה בכל העולם. העבודה שלכם היא ההסברה הישראלית והאסטרטגיה שבעזרתה משרד החוץ מחבר בין מדינות וממשלות בכל העולם.
את עיקרי הבעיות הניצבות בפני החקלאים ניתן למנות בכמה נקודות: התערבות ממשלתית שנוגסת בעסק שלכם, ביורוקרטיה שמערימה קשיים יומיומיים, מיסוי של כל מהלך וצעד שלכם וחוסר תחרות. המציאות הזאת יוצרת בעיה שפוגעת לא רק בחקלאים אלא גם בצרכנים: סיטונאים מכתיבים לחקלאים את הכללים; מועצה שהייתה אמורה להגן על הצרכנים והחקלאים אך בגדה בעקרונות שעליהם הוקמה היא חלק ממכשול בדרכם של החקלאים; מחירי מים לא אחידים וגבוהים; חוסר בכוח-אדם, ובעיות רבות נוספות. במהלך השנה האחרונה אני פועלת למציאת פתרונות, בעבודה משותפת עם החקלאים ועם המשרדים הרלוונטיים.
הגיע הזמן לבטל את מועצת הצמחים המיותרת, שהפכה לחרב פיפיות נגד החקלאים. אני יודעת שלמועצה יש לוביסטים רבים גם בקרב חברי הכנסת, חלקם גם מקורבים לאנשים שמקבלים משכורות מהגוף הזה, אך הגיע הזמן לתת לחקלאים את חופש הבחירה. החופש הזה הוא מרחב נשימה; זה להגן עליהם מהגוף הזה, שאיש לא מעז לבוא ולפעול נגדו. יש שתי הצעות חוק שהגשתי, שעומדות בפני ועדת שרים לענייני חקיקה, ויביאו בשורה לחקלאים, ואני דורשת ממשרד החקלאות להעביר אותן ולהפסיק לדחות את הקץ.
אינני חקלאית, אף-על-פי שעבדתי בחווה ואף עמדה בפני האופציה לנהל אותה. בחרתי שלא לעשות זאת ולבחור בנתיב אחר בחיי, כמו רבים אחרים בגילי, שלא מסתכלים על העסק הזה כאופציה עבורם היום; הוריהם אפילו משכנעים אותם לבחור במסלול חיים אחר מתוך פחד לעתיד כלכלי דל.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבר הכנסת ביטן, חבר הכנסת ביטן.
<שרן השכל (הליכוד):>
הגיע הזמן שנחזיר ונציב את מקצוע החקלאות לא רק כמקור הגאווה הלאומית שלנו, אלא גם כמקור שניתן להתפרנס ממנו בכבוד.
אני שמחה ומברכת על היום המיוחד הזה, שנותן לחקלאים ולחקלאות מקום וביטוי, וזו הזדמנות בשבילי לומר לכם, החקלאים שביציע: אני עומדת לצדכם, ואעשה הכול על מנת לסייע ולהקל עליכם, על מנת שתוכלו להמשיך ולהיות מקור גאווה לכולנו. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה. תודה רבה על הדיוק. חבר הכנסת עודד פורר – בבקשה, אדוני. חמש דקות, אדוני.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
תודה, אדוני. חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אורחים, שמענו פה לאורך כל היום הרבה מאוד מילים יפות על חשיבות החקלאות, על חשיבות האחיזה בקרקע ועל חשיבות היכולת שלנו לייצר את המזון. אבל אני אומר, ואני רוצה גם לנצל את ההזדמנות שיושב פה שר החקלאות: תראה, אני חסיד השוק החופשי, ואני מאלה שנלחמים כמעט בכל התערבות ממשלתית, איפה שרק אפשר. בדרך כלל הממשלה, כשהיא מנהלת איזשהו משק, ברוב המקרים היא תעשה את זה לא טוב. השוק הפרטי יעשה את זה הרבה יותר טוב, כך אני סבור. אבל אתה לא יכול לקיים שוק חופשי אמיתי כשאין איזושהי ממשלה שמתערבת בנקודות שבהן יש כשל שוק, שבהן ברור שחייבים התערבות כדי שהעסק הזה יעבוד.
וכשאני מסתכל – והסתובבתי היום גם בוועדות וגם בכינוסים, ואני גם מסתובב בשטח – כשאני רואה את החקלאים, אז אני מסתכל על ממוצע הגילים ומחפש את הדור הצעיר ושואל אותם: הבן שלך הולך לעסוק בחקלאות? אני נכד של חקלאי, וסבא שלי, שהיה פרדסן, הכריח את אבא שלי ללכת ללמוד משפטים. הוא אמר לו: אתה לא תצא כל יום החוצה ותסתכל לשמים – ירד גשם, לא ירד גשם.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
מתי זה היה?
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
לפני הרבה מאוד שנים. לפני הרבה מאוד שנים.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
כשהיה גשם.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
כשהיה גשם, בדיוק. אבל אני מחפש לראות באיזה ענפי חקלאות כן יש דור המשך. אתה כן רואה דורות קצת יותר צעירים, ובדרך כלל, אדוני, אתה תראה את זה איפה שהענף מוסדר, איפה שברור ומצליחים לייצר איזושהי ודאות לדור ההמשך שיוכל להתפרנס. הוא לא יהפוך להיות מיליונר מהעניין הזה, אבל הוא יוכל בהחלט להתפרנס בכבוד. ואתה רואה את ענף החלב, וגם את ענף הביצים – אתה רואה שיש איזושהי המשכיות, יש יכולת לקיים את המשק הזה, מה שאתה לא רואה בהרבה מאוד ענפים אחרים.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
– – –
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
לכן אני אומר – אני סייגתי את זה קודם ואמרתי שבחלק מהמקרים נכון להתערב, המקרים שבהם אני רואה שיש כשל שוק ברור מצד אחד, ושאני חייב לייצר איזושהי שליטה ממשלתית בתחום של ביטחון מצד שני, אם זה ביטחון תזונתי או ביטחון אחר.
אני לא חושב שצריך להפוך את כל שאר הענפים לענפים מוסדרים בהיבט הזה, אבל אני כן חושב שפתיחת השוק לאיזושהי תחרות מול יבוא עם יכולות, שאין לחקלאי הישראלי את היכולת להתמודד עם זה, תביא אותנו בסוף לסיטואציה שגם לא תהיה לנו חקלאות ישראלית בחלק מהתחומים וגם נפסיד את הביטחון התזונתי. פתאום, כשישביתו – לא עלינו, אני מקווה שזה לא יהיה – אבל פתאום שבוע אי-אפשר לייבא או אין טיסות או נסגר איזשהו נתיב, ואתה מוצא את עצמך בפני שוקת שבורה. הבינו את זה בתעשיות הביטחוניות, כמו שהבינו שיותר כלכלי אולי לקנות טנק מהמדף או לקנות כדורים מהמדף. אתה יכול לקנות את זה בכל מקום בעולם, אבל אתה מבין שיש מצבים שבהם אתה חייב שתהיה לך היכולת של הייצור העצמי הזה. זה נכון גם בחקלאות. מצד אחד, אני גם מסכן את הביטחון שלי עם ביטול המכסים כשאני לא מאפשר לחקלאי להתמודד מול המשק בחו"ל, ואני גם מפסיד באותם הסכמי סחר את היכולת שלי לעשות הסכם סחר עם חו"ל. נניח שאתה רוצה להוריד מכס על יבוא עגבניות – תחליט מול מי אתה עושה את זה. תקבל משהו בתמורה מול אותה מדינה שאתה הולך לעשות אתה את זה, כי היא ממסה אותך כשמייבאים מפה מוצרים אחרים. לכן, זה צריך להיות עניין שהוא דו-צדדי בהיבטים האלה.
חשוב לי להדגיש: אני לא חושב שצריך להפוך את כל המשקים האחרים למשקים מוסדרים, אבל אני בהחלט חושב שאיפה שהעניין עובד לא חייבים התערבות, ובמקומות אחרים צריך לתת לחקלאים את היכולת להתמודד דווקא מול פערי התיווך ומול גורמים כאלה. אני דווקא אתן דוגמה של אי-יכולת לייצא – ובזה אני אסכם, אדוני. בעבר הייתה חברה ממשלתית ש-50 שנה התנהלה מצוין ומכרה את התוצרת החקלאית בחו"ל. בערוב ימיה היא באמת לא עבדה כמו שצריך.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
מי זאת?
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
"אגרקסקו", שניהלה אותה הממשלה. חיסלו את החברה.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
לא, לא.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
לא משנה. היא הייתה בשליטה עם הזנה של כסף מהממשלה. חיסלו את העסק הזה ואת היכולת לייצא בצורה מאורגנת, ונותנים היום, כדי לייצא את התוצרת החקלאית, להתמודד מול ספקים וקניינים שיודעים שהם יכולים להחזיק אותך בגרון, כי העגבנייה שלך עוד מעט נרקבת, או מוצר חקלאי אחר שאתה רוצה לייצא.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
יש מקומות שעל הממשלה להתערב, והחקלאות היא אחד המקומות האלה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה, ואחריו ישיב שר החקלאות.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, שמענו היום את זעקתכם, את זעקת החקלאים מכל רחבי המדינה, ולא שמענו את צעקתם של החקלאים מהמגזר הערבי. אני אומר לכם, אני בא, אדוני השר, מהיישוב עראבה, שנקרא עראבת-אלבטוף, על-שם בקעת בית-נטופה, על-שם סהל-אלבטוף, שמשתרעת על כ-40,000 דונם. הוא היה יישוב חקלאי למהדרין, והיום הוא הפך – וזה טוב – ליישוב של אקדמאים, במקום הראשון בעולם; חבר הכנסת אלי אלאלוף, מקום ראשון בעולם מבחינת מספר הרופאים ביחס למספר התושבים.
העניין של החקלאות הפך למשהו שולי לא רק בעראבה אלא בכל המגזר. לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רק כ-3% מהמועסקים במגזר הערבי חיים ומתפרנסים מהחקלאות. סהל-אלבטוף – בקעת בית-נטופה – סובלת מבעיות רבות; אדוני השר, אתה מכיר את חלקן. בעיה חריפה אחת היא ההצפה בעונת החורף, ואז החקלאים לא יכולים להשתמש בשטחים האלה, וגם לא יכולים להשתמש במים. יש שם המוביל הארצי, שנבנה והוקם על אדמה שהופקעה מהיישובים הסמוכים לסהל-אלבטוף, באורך 17 קילומטר, ברוחב 90 מטר. המוביל הארצי מוביל את המים מהכינרת לדרום, אבל ראו זה פלא – החקלאים בסהל-אלבטוף, בבקעת בית-נטופה, לא רשאים ולא יכולים להשתמש במים האלה לחקלאות, ולכן יש בעיות של מכסות מים. כמעט אין חקלאות היום בבקעת בית-נטופה.
לאחרונה, אדוני השר, פניתי אליך במכתבים שלא רק שאין מים ואין מכסות מים, עכשיו גם יש בעיות שכאשר בכל זאת החקלאים נוטעים גידולים שלא צריכים מים, כמו אבטיח, למשל, ואז הם משקיעים את כל המשאבים שלהם במשך חודשים בגידול גידולים כאלה, עכשיו נפלה צרה אחת גדולה עליהם, אדוני השר, ואתה יודע את זה, בצורת חזירי בר, שמגיעים בלילות והורסים בבת-אחת את כל היבול שלהם, וכל ההשקעה שלהם יורדת לטמיון. אני מבקש מכבודך, כבוד השר, באמת. פניתי אליך ואנחנו קיבלנו תשובה שהתופעה הזאת ידועה ורשות הטבע והגנים מטפלת בזה, אבל זה לא מנחם את החקלאים.
בעיה אחרת היא בעיית הדיג, במיוחד בפוריידיס, בג'סר-א-זרקא, בעכו, בנהריה, בחיפה, וגם הבעיה הזאת מוכרת לך. כל הענף הזה של הדיג נמצא אצלך. הדייגים פנו אליך וקיימנו כמה דיונים גם בעניין הזה, אדוני היושב-ראש.
ולכן, אני אומר, החקלאות במדינה בכלל סובלת מקשיים והחקלאים במדינה סובלים מקשיים ומבעיות. קל וחומר, אדוני השר, החקלאים במגזר הערבי. אני פונה אליך לקחת את העניינים לידיים ולטפל במצוקה ובזעקה של החקלאים הערבים. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. ישיב שר החקלאות, השר אורי אריאל. בבקשה.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביקשתי מיושב-ראש הכנסת לענות במועד אחר כדי שלא לפגוע בטקס הממלכתי לזכרו של האלוף רחבעם זאבי ז"ל, אבל תקנון הכנסת לא מאפשר זאת, ולכן אענה בדיוק במשך ארבע דקות, לא יותר, אולי פחות, על מנת לכבד את המעמד ואת האורחים ואת המשפחה.
אני רוצה להודות לחברי הכנסת וקנין, ברושי, ילין, בן ראובן ובר-לב על שיזמו את היום הזה. טוב עשו, וברוך השם, היום הזה מתקיים יחד עם מועצת הצמחים ומועצת החלב, שאתם סיירתי אתמול במשך שעות רבות כדי להכיר יותר טוב וללמוד.
מי שאומר, כפי שנאמר פה על-ידי שני דוברים, לא יותר – שני דוברים – שיש ניסיון זדוני לחלק ולשסות ולהרוס את החקלאות, הוא איש זדון ומדון שלא מעניין אותו לא החקלאות ולא החקלאים. הממשלה הזאת לא פירקה את "אגרקסקו". הממשלה הזאת היא שהורידה את המיסוי על עובדים זרים, שאף אחד מכם לא טרח להזכיר. היא הודיע שהיא תיתן ב-2017, בשנת התקציב, חצי נקודת זיכוי לחקלאים, ועוד חצי נקודת זיכוי ב-2018. אנחנו הודענו שנוריד את מחירי המים, מי "מקורות", המים השפירים, בשקל ב-2017. אנחנו הגענו לסיכום עם התאחדות חקלאי ישראל על תמיכה ישירה, והלכנו עם זה לאוצר, אלא שלצערנו התאחדות חקלאי ישראל חזרה בה ולא נתנה את הגיבוי שהיה אולי – אולי – מאפשר את הסיכוי להגיע לתמיכה בכל הענפים שחבר הכנסת פורר ואחרים הזכירו שיכול להיות שיש בהם כשל שוק. והתמיכה הישירה היא הדרך, לא התמיכה העקיפה; לא מכסים וכל שאר מיני ירקות.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
– – –
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
סליחה, אני לא אומר נגד דברים שאתה אמרת, אני אומר רק את דעתי; את עניות דעתי. אנחנו הגענו למספרים שלא היו פה בארץ של עובדים זרים, לקרוב ל-25,000 עובדים זרים. הוספנו עוד כ-600 עובדים זרים זמניים, ואפשר להגדיל את המכסה הזאת מסרי-לנקה לעוד. והממשלה אישרה כמה פועלים שרוצים מיהודה ושומרון. לא היה כדבר הזה. מדובר על עשרות-אלפים. אנחנו פנינו לאוצר לאשר ב-2017 חוק עידוד השקעות הון בחקלאות – מה שלא קיים, ומפלה את החקלאים מול התעשיינים, ההיי-טק ואחרים. ואני מצפה מחר בוועדת הכספים – אני מקווה שיחד עם ידידי חבר הכנסת משה גפני וחברי הוועדה זה אכן יילקח ויהיה אחד הדגלים שהוועדה תוביל לקראת סיכום התקציב בדצמבר.
אנחנו נוסיף עשרות-מיליוני ליטרים למכסות החלב המתוכננות, ואותו דבר כנראה בביצים; זה עוד לא סוכם. ביישובי הגדר בגבול הלבנון שאתם מדברים עליהם כבר הוספנו מכסות ביצים מעבר למכסות הרגילות, ולא מעט. כל זה נעשה יחד עם ועדת הכלכלה, ועדת הכספים, חברי כנסת – אני לא מזכיר את כולם. אני אדבר עוד חצי דקה בדיוק, לצערי הרב, כי יש לי דברים רבים להגיד לכם. לא הזכיר אף אחד מהדוברים את מתווה הפלפל, שהצליח מאוד בערבה, ובעצם הציל חלק גדול מהחקלאים שם. התחיל בזה קודמי, לא אני, אבל זה מגיע עכשיו לסיום, וזה עבד, וזה דגל נכון למקרי משבר, לא לכל יום. המו"פ האזורי, שכולנו רצנו לסדר אותו, מ-2017, מהשנה הבאה, יהיה כולו במשרד החקלאות. אין ריצות לאף אחד. יש תקציב, והוא יגיע למו"פים האזוריים, וכן הלאה. לצערי, אני נאלץ לסיים.
אני רוצה להגיד מילה על החקלאות ומילה על החקלאים. החקלאות היא ערך; היא לא רק פרנסה, היא לא רק עבודה, היא ערך בפני עצמו. מבחינתי, כאיש מאמין, מספיק לי לספור כמה מצוות יש בתורתנו שקשורות לחקלאים ולחקלאות: נטע רבעי, שמיטה, תרומות, מעשרות, ביכורים, ואפשר להמשיך – סריה שאף אחד פה לא יכול להתחרות במה שכבר תורתנו מלפני אלפי שנים נתנה לנו.
ומילה על החקלאים. יש בהחלט תקווה בדברים שאמרתי ובדברים נוספים שאפשר יהיה לעשות יותר חקלאות ולהתפרנס בה יותר טוב. אנחנו נעשה את המאמצים, יחד עם החקלאים קודם כול, כי הם האנשים הכי חשובים בסיפור הזה. שמעתי את המכתבים שהוקראו פה ורשמתי. אינני יכול לענות, אבל יש תוכנית מיוחדת לדרוזים. חבר הכנסת חמד עמאר, יש תוכנית מיוחדת לדרוזים, ובתוכה יש גם פרק חקלאי שהוא מעבר לכל מה שמקבלים אחרים, ובצדק. אני לא אומר את זה כי זה לא צודק. זה צודק, זה נכון, וטוב כך לעשות. אבל לא אענה עכשיו לכל אחד ואחד; היו פה בטח עשרה או 15 דוברים, לא אוכל לעשות את זה.
אני מבקש לגמור בפרשת בראשית שקראנו בשבת שעברה, הפרשה הראשונה בתורה. "ויקח אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". אומר על כך מדרש רבה, מדרש על ספר בראשית, ואני מצטט: "בשעה שברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". כמה פשוט, כמה נכון, ואנחנו מצווים לעובדה ולשומרה, ובעזרת השם כך נעשה. תודה לחקלאים. תודה לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו נודה לשר החקלאות ופיתוח הכפר חבר הכנסת אורי אריאל. הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, ואנחנו נעבור לישיבה מיוחדת לזכרו של השר – – –
<קריאה:>
יש הצבעה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סליחה. סליחה. סליחה, טעות שלי. טעות שלי. השר לא הציע פורמלית. מה אתה מציע לעשות מבחינה פרוצדורלית?
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
מה שהמציעים רוצים. אני מוכן להצטרף אליהם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
להסתפק בדברי השר? לקיים דיון?
<חיים ילין (יש עתיד):>
מחר – – – בוועדת הכספים – – –
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
יהיה דיון מחר בוועדת הכספים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
יש דיון בוועדת כספים. לא צריך כפילויות, חבל על הזמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, השר מציע לקיים דיון בוועדת הכספים של הכנסת. אנחנו יכולים – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו לא קובעים לפני ההצבעה באיזו ועדה יתקיים הדיון. אנחנו נצביע אם להסיר, כלומר להסתפק בדברי השר, או לקיים דיון בוועדה. מי שבעד – בעד בקשת השר לקיים דיון בוועדה, ומי שנגד – להסתפק בדברי השר. מי שבעד – דיון בוועדה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 34
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בעד – 34, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הנושא ציון יום החקלאות וההתיישבות יידון בוועדת הכספים. יש הצעות אחרות? בוועדת הכספים של הכנסת. תודה רבה.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הודעה לחבר הכנסת יואב קיש, יושב-ראש ועדת הכנסת.
<יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הודעה זו אינה דורשת הצבעה.
אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות האלה: מטעם סיעת כולנו – בוועדת החוקה, חוק ומשפט, במקום חבר הכנסת רועי פולקמן תכהן חברת הכנסת טלי פלוסקוב; בוועדת החוץ והביטחון, במקום חברת הכנסת מירב בן ארי תכהן חברת הכנסת רחל עזריה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יואב קיש.
<ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות חמש-עשרה שנים להירצחו>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו פותחים ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת, האלוף במילואים רחבעם זאבי, גנדי, זיכרונו לברכה, במלאות 15 שנים להירצחו.
ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, חברי הממשלה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, סגן מזכירת הכנסת, מנכ"ל הכנסת, שוטרים, סוהרים, נציגים ממשרד התיירות שנמצאים אתנו כאן ביציע, משפחת זאבי היקרה – הורגלנו כל השנים להתחיל את אזכור בני המשפחה ביעל, ואנחנו שולחים לה מכאן, בשם הכנסת כולה, רפואה שלמה, החלמה מהירה, בתקווה שעוד נזכה לראותה בטקסים ואירועים כאן. אבל גם לכל הנמצאים כאן, ודאי הילדים, הנכדים, שאר בני המשפחה, אנחנו אומרים תודה על שאתם מכבדים אותנו היום.
קהל נכבד, אבקש מחברי הכנסת ומכל הנמצאים ביציע לכבד את זכרו של רחבעם זאבי בדקת דומייה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)
נא לשבת.
מכובדי, הישיבה הזאת היא חלק מיום השנה לזכרו, המצוין היום, ל' בתשרי – יום הירצחו לפני 15 שנים של רחבעם זאבי, גנדי, לא הרחק מכאן, בירושלים.
רחבעם זאבי היה שר בממשלת ישראל בשעה שנרצח בדם קר בידי חוליית מתנקשים מארגון "החזית העממית" בפתח חדרו במלון "היאט" לשעבר. המרצחים בני העוולה ראו בו סמל שלטון, שייצג את כל מה שהם מתעבים ומטיפים נגדו: יהודי, ישראלי, פטריוט, אלוף בדימוס, לוחם ללא חת, מלח הארץ ואוהב הארץ הזאת. הוא גילם באישיותו ובדרכו את כל מה שאויבינו ניסו, ועודם מנסים, לגדוע ולקרוא עליו מלחמת חורמה, "ג'יהאד". גנדי נפל קורבן לשנאת יהודים ולשנאת ישראל, לטרור שביקש ומבקש להטיל אימתו על הציבור היהודי בישראל ובכל העולם.
למעשה, באותו בוקר מר ונמהר לא רק גנדי נפל חלל במערכה המתמשכת הזאת, אלא נפל דבר בישראל, פשוטו כמשמעו: היה זה מעשה הטרור כנגד הישראלי הבכיר ביותר שבוצע במהלך עשרות שנות הסכסוך העקוב מדם בינינו לבין הפלסטינים. על כן, לא בכדי עשתה ישראל מאמץ עליון ובלתי מתפשר להעמיד לדין את הרוצחים ואת השותפים למעשה גם בחלוף שנים, שכן למרות שרצח הוא רצח במובן של חיי אדם, המשמעות של רצח זה הייתה כפולה ומכופלת, בהיותו קו שבר, בבחינת חציית קו אדום חמור. כמדומני שאת כל אלה יש לראות בראש ובראשונה לנגד עינינו כאשר אנו מקיימים כאן ישיבה מיוחדת לזכרו.
לצד התפקיד הבכיר שמילא ולצד זכויותיו הרבות כמפקד בכיר בצה"ל, עתיר מבצעים נועזים, דרכו הפוליטית ותפיסתו האידיאולוגית של רחבעם זאבי היו שנויות במחלוקת עזה ומיקמו אותו בקצה הימני של הסקאלה הפוליטית. רבים ראו בתפיסתו כזאת שנמצאת מחוץ או על גבול הלגיטימיות. אין גם ספק שהוא סומן כמטרה להתנקשות בשל תפיסותיו הנחרצות הללו.
על אלו נוספו פרסומים שונים, שזכו לתהודה מחודשת בשנה החולפת, בדבר אורח חייו או בדבר התנהגויות אלו ואחרות שלו, פסולות על-פי הנטען, שאין לנו, כמובן, כל דרך לאמת אותן לאשורן שנים לאחר שהוא איננו עמנו. כל מה שניתן לומר הוא שאילו אומתו הדברים, ולו מקצתם, ייתכן שהיה בהם כדי להטיל עליו צל כבד למדי. לעתים אנו נדרשים, כאנשי ציבור, לקבל הכרעות מורכבות, והפעם אכן הייתה זו החלטה מורכבת, שכן מנגד אין עוררין על תרומתו הגדולה לישראל ולביטחונה, וגם על נסיבות הירצחו ומשמעות הרצח.
אנחנו מצדיעים אפוא היום למי שהקדיש את שנות חייו, רובן ככולן, למען העם הזה ולהגנתו. הוא היה אחד המפקדים המוכשרים, הנועזים והמקוריים בתולדות צה"ל, שהחל את דרכו בפלמ"ח והיה, בין היתר, יועץ ראש הממשלה יצחק רבין לענייני מודיעין ולטרור, אלוף פיקוד המרכז וראש אגף המבצעים. על שמו של גנדי רשומות עשרות פעולות של מרדפים נגד מחבלים מסתננים בבקעת-הירדן.
זאבי, שגם שימש במשך עשור יושב-ראש הנהלת מוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, היה בקי גדול בתולדות הארץ, איש ספר בנשמתו ומחובר בהווייתו לכל מרחבי הארץ הזאת ושביליה, וגם זו מורשת שראוי לנו להעריך ולהנחיל לדור הצעיר.
יהי זכרו של האלוף במילואים, חבר הכנסת והשר רחבעם זאבי, ברוך.
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
אדוני היושב-ראש, שרים, חברי הכנסת, בני משפחת זאבי היקרים – ושוב, דרישת החלמה שלמה ומהירה לאם המשפחה יעל מכולנו.
אמרתי לפני שעתיים בהר-הרצל: יש עננה ויש אדמה. ובכן, קודם כול העננה: הדברים שהוטחו בגנדי לאחרונה הכאיבו לכולנו, אבל בוודאי הם הכאיבו קודם כול לכם, בני המשפחה. הם הכאיבו לא פחות כיוון שגנדי איננו אתנו כדי להגיב, כדי להשיב, כדי להגן על שמו. הזכות לשם טוב שמורה לכל אחד – לפחות צריכה להיות שמורה לכל אחד – גם לחיים וגם למתים, ולכן אנחנו חייבים לנקוט משנה זהירות בבואנו לחרוץ את דינו של גנדי במעמד צד אחד, כי מגנדי נבצר למסור את גרסתו על מה שהיה או לא היה בדברים שפורסמו.
אבל כפי שאמרת, אדוני היושב-ראש, אין ויכוח על מה שגנדי עשה ברמה הלאומית, הצבאית, המדינית, כאן על האדמה, אדמת הארץ. אסור למחוק את זכויותיו, את עשייתו הגדולה למען מדינת ישראל כלוחם מדור תש"ח, כמפקד בצה"ל, כאלוף, כמנהיג ציבור, כשר.
בציבור רחב מאוד, כשאנחנו באים לדבר על מורשת גנדי, זה לא על מורשת משנת הטרנספר שלו, שבאופן טבעי היא שנויה במחלוקת, בדין. ביסודו של דבר, מורשת גנדי בעיני מתמקדת בדבר אחד – לדעתי לא רק בעיני: באהבתו הגדולה לארץ-ישראל ובבקיאותו הגדולה בתולדותיה. גנדי כבש במו-רגליו את שבילי הארץ. באותו להט כתב על קורותיה ומכמניה באלפי שנות היסטוריה יהודית. הוא הבין ששורש הקיום שלנו והזכויות ההיסטוריות שלנו נובעים מהקשר הרציף, הכביר שלנו למולדת, מול כל מכשול ומצר, קשר שאין לו אח ורע בתולדות העמים. את הקשר הזה הבין גנדי – את רציפות הדורות בישיבתנו כאן וגם את כמיהת הדורות לחדש כאן את ריבונותנו. הוא הבין שאת זה יש לתעד, ועל כן הוא פעל באופן אישי ללקט כל תעודה, כל ספר, כל מפה עתיקה, כל תנ"ך נדיר, כדי להוכיח בכתובים את הזיקה המיוחדת של עם ישראל לארץ-ישראל. אני זוכר את הביקור שלי בספרייתו. אני בדרך כלל מכיר תעודות, אבל מה שראיתי שם, בספרייה של גנדי – שאיננו ולא היה איש עתיר אמצעים, כי יש כאלה שהם גם אספנים – לא ראיתי אצל אדם פרטי אוסף כזה, עשיר כל כך, מקיף כל כך, של תעודות על הקשר שלנו לארצנו.
אבל גנדי לא פעל רק ברמה האישית; הוא פעל גם ברמה הציבורית והלאומית כדי לאשש את הקשר הזה. כשהוא עמד בראש מוזיאון הארץ הוא שינה את שמו מייד למוזיאון ארץ-ישראל. הוא הפך אותו למוסד חי וחשוב, שמלקט בתוכו לא רק תעודות אלא גם חפצים רבים ומגוונים שמעידים באופן חד-משמעי על הקשר שלנו לארץ ואת חוויות חיינו בה. זה כמובן לא רק התנ"ך, שממנו עולה תמונה ברורה על חוזק הקשר הזה. הזיקה הזאת מגובה במחקר ארכיאולוגי שאין דומה לו בהיקפו. ישראל היא מעצמה ארכיאולוגית. יש פה יותר אתרים ויותר ממצאים פר מטר רבוע מבכל מדינה אחרת. נחשפו כאן אלפי ממצאים שמוכיחים את עומק שורשינו במולדת, ורבים מהם נמצאים במוזיאון שגנדי כל כך טיפח.
אני רוצה לומר לכם שזה לא דבר של מה בכך, כי האויבים שלנו מבינים היטב את מה שגנדי הבין. הוא אסף את הדברים מתוך אהבה גדולה, אבל גם מתוך הבנה של מה שמנסים אויבינו לעשות – הם מנסים בכל דרך למחוק את ההיסטוריה שלנו בארץ-ישראל ולהכחיש אותה, כי גם ההפך הוא נכון: כי אם יכירו בה, הם לא יוכלו לטעון שאנחנו קולוניאליסטים זרים בארץ לא לנו, מעין בלגים בקונגו.
ולכן, כולנו היום צריכים להבין את מה שהבין גנדי ומה שמבינים אויבינו. כולנו חייבים להיאבק שכם אל שכם נגד הכחשת ההיסטוריה ונגד האבסורד של החלטות אונסק"ו. זה באמת אבסורד: ארגון שאחראי לתיעוד ולשימור של התרבות העולמית מקבל החלטה מופרכת שמכחישה את הקשר שלנו להר-הבית, קשר שהולך אחורה כמעט 4,000 שנה לאברהם אבינו בהר המוריה, 3,000 שנה למקדש שלמה, 2,000 שנה לבית השני ולכותל המערבי, שגם אליו הם טוענים שאין לנו קשר היסטורי. בהינף יד מוחקים את ממלכות יהודה וישראל, את בתי-המקדש, את החשמונאים, את חג החנוכה. מה זה חג החנוכה? מה חנכו שם? אגב, לא רק את ההיסטוריה שלנו הם מכחישים – גם את ההיסטוריה של הנצרות, את ההיסטוריה האנושית כולה. זה הארגון שאמור לשמור את התרבות והמורשת העולמית.
ויש טעם שני לראיית ההחלטות של אונסק"ו כאבסורד. מכל מה שקורה באזורנו, אונסק"ו בוחרת לא סתם לייחד אותנו, להאשים אותנו, את מדינת ישראל, באי-שמירה על המקומות הקדושים ובאי-שמירה על הזכויות של בני הדתות השונות. אותנו. אם יש מקום אחד, אם יש מדינה אחת במרחב גדול מאוד ששומרת בקפדנות על המקומות הקדושים, על חופש הפולחן, על זכויות הדתות השונות, הרי זו מדינת ישראל. בכל ההיסטוריה של ירושלים מאז קמו הדתות, שלוש הדתות, רק ישראל – ישראל ורק ישראל היא שעושה זאת. אותנו הם מאשימים. ובה בשעה אונסק"ו מתעלם ממי שבאמת מאיימים על אתרי מורשת באזורנו: קנאי האסלאם טובחים, מגרשים, בוזזים והורסים מכל הבא ליד. אין להם שום עכבות מוסריות. באותה ברבריות שהם עורפים ראשים, הם הופכים לאבק אוצרות היסטוריים.
ובכן, מול השקר וההכחשה נדבק באמת ההיסטורית, וגם באמת העכשווית. החלטות אונסק"ו אולי מותירות אותנו פעורי פה, אבל הן לא מותירות אותנו אילמים. אילו היה גנדי פה הוא היה מצטרף אלינו בדברי ההוכחה ובדברי התוכחה. אני רואה אותו פה על הבמה, אדוני היושב-ראש, פותח ספר, מביא מפה, ואולי איזה חפץ, ובקול רועם, בלתי מתנצל, מוכיח כשמעון החשמונאי באיגרתו לסלווקים, שלא בארץ נוכרייה אנחנו יושבים; זהו ביתנו מאז ומתמיד, זוהי מולדתנו בעבר, בהווה ובעתיד.
זוהי עבורי מורשת גנדי. היא מבטאת בעיני את מהותו של האיש, את הלב הפועם שלו, את מה שבער בתוכו, את מה שהניע אותו בחייו. ואני רוצה להגיד לכם: אני חושב שזה גם מה שהניע את רוצחיו, כי הם ידעו במי הם מתנקשים. במקרה הזה הטרוריסטים לא בחרו את הקורבן באקראי; הם רצו לפגוע דווקא בו, בגנדי האיש והסמל. ואני חייב להגיד גם שכל העם הבין זאת והזדעזע – גם תומכיו של גנדי, גם מוקיריו וגם מתנגדיו.
וכך זה צריך להיות בעניינים המרכזיים גם היום. רוצחיו הצליחו לקפד את חייו, אבל עבור רוב-רובו של העם הם לא הצליחו לקפד את להט האמונה שלנו בצדקת דרכנו, בקשר שלנו עם ארצנו, באהבתנו לירושלים בירתנו. הם לעולם לא יצליחו בזה. גנדי בוודאי היה שמח לשמוע זאת. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. בבקשה, אדוני. אחריו – אחרון הדוברים בישיבה הזאת יהיה השר אורי אריאל.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הממשלה, חברי הכנסת בעבר ובהווה, משפחת זאבי היקרה, קהל נכבד, משפחת זאבי, ואני מכיר אתכם בכל מיני צורות כבר שנים, ראשית, אבקש להצטרף לאיחולי החלמה לאמכם יעל, ומעבר לכל מחלוקת או ויכוח, אני מצטרף ומבקש להביע תנחומי כמדי שנה ולהשתתף בכאבכם ואבלכם. מי ייתן שלא תדעו עוד צער.
וכפי שאמרתי לכם בלשכתך, אדוני היושב-ראש, בשיחה הסגורה, בחרתי לשאת את נאומי כאן היום לציון 15 שנים לרצח רחבעם זאבי, זכרו לברכה, כמתחייב מהכללים ומהפרוטוקול, אבל לא בלי לבטים שבאו משיח ציבורי ער ונוקב ופניות שהגיעו אלי, גם מחברי סיעתי. מצד אחד, אנחנו מדברים על רצח שר, מפקד ואלוף בצה"ל בידי מחבלים שפלים, אירוע שחובה לציינו כדי שנדע להפיק ממנו את מלוא הלקחים; זה מעל לכל ויכוח ומחלוקת. מצד שני, כפי שכבר נאמר, הפרסומים בשנה האחרונה בעניינו של זאבי, זכרו לברכה, במיוחד בתוכנית התחקירים "עובדה", חשפו עדויות על מעשים חמורים וקשים. ולמרות שגנדי איננו בין החיים ולא יכול להשיב על הטענות, הרי שאי-אפשר להתעלם בעידן הזה מנושא ערכי ומהותי מאוד, שנוגע ליחסים בין נשים לגברים בחברה, ולא ניתן להתעלם מטענות מסוג זה ולעבור עליהן לסדר-היום. זוהי עננה שללא ספק מעיבה על דמותו. אבל כפי שאמר כבוד נשיא המדינה לפני שעה קלה בהר-הרצל, המתים אינם יכולים לטהר את שמם.
אדוני היושב-ראש, רחבעם זאבי נרצח בידי מחבלים בפעולת טרור נפשעת בעת שהיה נבחר ציבור ושר בממשלת ישראל, וזוהי הסיבה לייחודה של ישיבה זו וללקחים הנלמדים מהרצח הנורא. הלקח הזה מחייב אותנו להבין מהו טרור. תהליך הלמידה של ארגון טרור מוביל אותו לשנות מאפיינים וטקטיקה על ציר הזמן. זה בדיוק מה שקרה ברצח גנדי, ברצח רחבעם זאבי. הירצחו היווה שינוי תפיסתי: לא עוד אזרחים לא מעורבים, לא עוד חיילים במדים, הפעם זה הדרג המדיני הנבחר, דרג מקבלי ההחלטות, וכמובן כלפי אדם שהיה מוכר בעמדותיו הנחרצות בסוגיה הפלסטינית.
אין לי ספק שהמטרה נבחרה בקפידה ובמחשבה תחילה. היא נבעה מן הרצון של ארגוני הטרור באינתיפאדה השנייה לשנות את המשוואה אל מול סיכולים ממוקדים של בכירים פלסטינים, ולשנות אסטרטגית את מצבו של הטרור הפלסטיני אל מול הנחישות שהוכיחה ממשלתו של אריאל שרון, זכרו לברכה, במאבק בטרור באינתיפאדה השנייה. מהרצח הזה יש לקח ברור: לא לטמון את הראש בחול. הכול אפשרי – כל תרחיש. אם אמרנו שהטרור פושט צורה ולובש צורה במהירות ומשתנה טקטית לצורך אסטרטגי, הרי זה חל עלינו כיום ובכל עת.
מאז לבש הטרור האזורי והגלובלי ממדים אחרים לגמרי, באיומים משוכללים יותר, מתוחכמים יותר ומאיימים יותר, אבל עדיין זהו טרור, ומול הטרור לא מתפשרים ולא נכנעים ונאבקים בו בכל הכלים. לעולם לא נתפשר מול הטרור, ואנו מצווים להיות דרוכים כל רגע לכל התפתחות, לצפות מראש לכל פעולה אפשרית ולמצוא ולשמור על האיזון הראוי בין המאבק הנחוש בטרור לבין הצורך לקיים חברה דמוקרטית וחיים שלווים ותקינים. אלה היו קווי הפעולה כנגד הטרור שגנדי עצמו התווה כיועץ ראש הממשלה יצחק רבין בכהונתו הראשונה, יועץ ראש הממשלה לטרור, לפני עשרות בשנים, והם תקפים ביתר שאת גם היום.
ולסיום, מכובדי, בחודשים האחרונים התפתחה מחלוקת נוספת סביב הנצחת זכרו של זאבי. הוויכוח עם לוחמי חטיבת הראל בשער-הגיא מחייב דיון ממשלתי מחודש, שצריך לבוא ממקום של כבוד לכל הצדדים, לאפשר דיאלוג שקט והוגן ולמצוא פתרון לסוגיה. הזכויות על שחרור באב-אל-ואד, שער-הגיא, שמורות בראש ובראשונה ללוחמים ולמפקדים של חטיבת הראל. לרחבעם זאבי זכויות בפלמ"ח, בחטיבת יפתח, ב"ארץ המרדפים" ובצבא ההגנה לישראל. ואני מציע לכולם, למוקירי זכרו וכמובן למשפחתו של גנדי, להידבר עם דור לוחמי הפלמ"ח – הראל – ועם נציגי הממשלה ולמצוא מוצא למחלוקת. לא חסרים בישראל ויכוחים; לפחות בנושא זה בטוחני שניתן וצריך למצוא פתרון מכובד.
תנחומי לכם, משפחת זאבי. רחבעם זאבי ייזכר כמי שלחם כל חייו בנחישות ובאומץ ונפל חלל לטרור. חשוב שנמשיך לזכור ולהזכיר את הרצח ואת לקחיו ואת הפיגוע הנתעב. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, ומתכבד להזמין את השר אורי אריאל לשאת דברים.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
מכובדי היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, חודש טוב וחורף טוב, ברכת כוהן להחלמה מהירה לראשת השבט יעל, הבנים יפתח-פלמח, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, וסייר-בנימין, מכובדי יושב-ראש האופוזיציה, מצדה, צאלה, ערבה ושאר בני המשפחה והשבט, אין אפשרות בלי לומר שאני דוחה בשאט נפש, כמעט בבוז, את הביקורת הנשמעת בעת האחרונה על-ידי אנשים שידעו שאין לו אפשרות לענות. מעשה נואל, מבזה את כולנו, ולו אני צריך להציע הצעה למשפחת זאבי, הייתי דוחה על הסף את הצעתך ואת דבריך, שנדמה לי שהיית יכול להגיד להם אותם גם בשקט, אבל בחרת דווקא פה.
האיש שמגלם בעיני אולי יותר מכל יהודי אחר את ספרא ואת סייפא זה רחבעם. האיש שהגיע לדרגת אלוף, וכולם מבינים למה, מכירים את עלילותיו המבורכות מהפלמ"ח, דרך צה"ל ועד היותו יועץ לראש הממשלה – הם לא הסכימו על שום דבר אחר, אבל, רבין, זיכרונו לברכה, בחר בו, לא בחר באף אחד אחר, להיות יועצו – אשר הציל חיים של יהודים רבים, וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. ומאידך גיסא, איש הספר, שהוציא – כמדומני, אני מקווה שאינני טועה – כ-70 ספרים, חלקם כתב, חלקם ההדיר. זה הביטוי של יהודי פה, בארץ-ישראל, בתקומתה בעת החדשה, עם הקמת המדינה.
האיש שההתיישבות בבקעה, שסיירתי בה, ממחולה ועד אבנת, בכל אחד מהיישובים, מקום שיש עליו הסכמה לאומית, וגם האופוזיציה, רובה – לא אדבר בשמכם אבל נדמה לי שלא אטעה – תומכת בהתיישבות שם – זה האיש. הוא בעל החזון, אבל לא פחות מזה בביצוע. לעתים אתה פוגש אנשים עם חזון ענקי, ולא מסתדר להם; לפעמים אנשים בלי חזון גדול, אבל לבצע הם יודעים מצוין. זה האיש, רחבעם, שהוגה, כולל נתינת רוב השמות של היישובים, שהולך לכל יולדת ולכל ברית בבקעה אז, ורואה בעניין ערך קודם כול לאומי-התיישבותי וגם ביטחוני-אסטרטגי – כן, השילוב הידוע של הפלמ"ח ושל דעת תורה ושל ההתיישבות וארץ-ישראל.
גנדי היה איש של עקרונות. לא היה אפשר לכופף אותו בשום צורה; לא היה אפשר לקנות אותו בשום מחיר, ולא משנה מה היו ההצעות – והיו; אני יודע על חלקן. האיש התפטר מממשלות ישראל על רקע עקרונות חשובים מאוד שעד היום אנחנו דנים בהם, וכנראה עוד נדון בהם. גנדי היה איש של כבוד לאחרים, ולצערנו לא תמיד, בלשון המעטה, ענו לו באותה מטבע.
אני מצדיע לך, אלופי, ומסיים בפסוק שסיימת בו את רוב נאומיך: "ה' עֹז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר אורי אריאל. עד כאן ישיבה מיוחדת לזכרו של רחבעם זאבי.
אני מודה פעם נוספת לכל בני המשפחה, לילדים, לנכדים ולכל המוזמנים של משפחת גנדי שכיבדו אותנו כאן באירוע הזה.
<הצעות לסדר-היום>
<תאגיד השידור הציבורי הישראלי בסכנת סגירה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו חוזרים לסדר-היום. הצעות לסדר-היום, והראשונה שבהן: תאגיד השידור הציבורי הישראלי בסכנת סגירה, מס' 4655, 4656, 4657, 4660 ו-4749, של כמה חברי כנסת. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת נחמן שי. חברים, גם בתוך המליאה וגם ביציע, נא לשמור על שקט. אנחנו ממשיכים בסדר-היום.
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, גם ראש הממשלה נשאר פה. אני מניח שהוא מאוד סקרן, כי הוא מטפל בשידור הציבורי במדינת ישראל יותר מאשר – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
נחמן, זכית, תנצל את ההזדמנות, נחמן.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
– – יותר מאשר בכל נושא אחר בימים האלה. הוא רק לא מאזין לי, אבל אין דבר, נעבור, הוא כבר האזין לי היום בעניין אחר.
תראו, הפליק-פלאק לאחור שעשו ממשלת ישראל וראש הממשלה עוד יילמד בבתי-ספר לאקרובטיקה. באמת דרושה גמישות מיוחדת לדלג לאחור, לעמוד שוב על הרגליים ולהגיד דברים הפוכים. בזה עוד לא נתקלתי. אותו גוף שהשמיצו, תקפו, אמרו עליו את כל הדברים הרעים – רובם, אגב, היו נכונים – על רשות השידור, הפך עכשיו למבצר של הניקיון, של הסדר התקין.
יש שם אנשים נפלאים, אנשים מקצועיים. חלקם נאלצו להתפטר, התפוטרו בשבועות האחרונים, חברים שלי חלקם, אבל כולם יודעים שרשות השידור הייתה במצב גרוע ביותר וצריך היה לעשות בה שינויים. אפשר היה לעשות בה שינויים. אמרנו שצריך לעשות בה שינויים, אבל זרקו אותנו מכל המדרגות, הקימו איזשהו ארגון חדש, העבירו חוק, טרחו, לקחו מזמנה של הכנסת, מה לא עשו. אני רוצה להגיד לכם, השמיעו כל כך הרבה נימוקים למה צריך לעשות את זה, ואני מבין, אדוני היושב-ראש, שאין באמת נימוק. אתה מכיר את זה: אם יש יותר מסיבה אחת אז אין שום סיבה. ברגע שאתה אומר גם וגם וגם, אני יודע שאין שום סיבה.
עכשיו מתבצרים מאחורי הטיעון הכספי-כלכלי: אנחנו חוסכים. אז אני רוצה להגיד לכם משהו על הנקודה הכספית. שידור ציבורי הוא שירות ציבורי. אני חוזר: שידור ציבורי הוא שירות ציבורי. כשם שחינוך צריך להיות יעיל, צריך להיות מדויק, צריך להיות תקין, אבל לא בודקים אותו רק בעלויות שלו, רווחה, תחבורה – אני יכול למצוא עוד כך וכך דברים, תחומים שבהם יש שירות לציבור – הם צריכים להיות כלכליים, אבל זה לא יכול להיות הקריטריון, זאת לא יכולה להיות אמת המידה היחידה. כי שירות לציבור צריך להיות מדויק ואמין ורלוונטי, ואם תרצו – ישראלי. כי כשמדובר על שידור, להביא לידי ביטוי את ההוויה הישראלית ואת התרבות הישראלית – זה צריך להיות השידור הציבורי במדינת ישראל. הכסף יימדד כפי שצריך, אבל זה לא יכול להיות הקריטריון היחיד. אז עכשיו כל החכמים שמוכיחים שהם יחסכו 100 שקל, מה הם חוסכים? הם חוסכים באיכות. כסף זה איכות במקרה הזה.
רבותי, חברי חברי הכנסת, את הקרקס הזה, את האקרובטיקה הזאת, את הפליק-פלאק לאחור הזה, אנחנו צריכים לשנות. ואם לא, מחכה לנו מדליית זהב במשחקים האולימפיים הבאים, אני מבטיח לכם.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת קארין אלהרר – בבקשה, גברתי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
קארין, מה שלומך? הבריאות בסדר? העיקר הבריאות.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבר הכנסת גנאים, אני מבקש את סליחתך. אתה היית לפניה, אבל אתה תדבר. סליחה, אני פשוט מבקש את סליחתך.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אני מוכנה לתת לו את – – –
<יהודה גליק (הליכוד):>
יש לך עסק עם בחור נחמד – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
חשוב לציין את זה. בבקשה, גברתי.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר – השר המקשר גם, נכון? אתה תשיב – חברי חברי הכנסת, תראו, אני שומעת המון טיעונים למה צריך לחזור לאחור. עכשיו אני אגיד ביושר, אדוני השר המקשר, אתה לא אהבת את החוק, אבל אתה לא היית ראש הממשלה. צפוי לך עתיד מזהיר אולי, אבל לא היית ראש הממשלה.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
זה לא יעזור בפריימריז.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
זה היה בסדר. אני רק אומרת, אתה לא היית ראש הממשלה. ואני ראיתי שראש הממשלה הודיע אחרי ישיבת הממשלה שבה הוא הצביע בעד שזו רפורמה חשובה ושהיא נדרשת, לכן קצת – מה זה קצת? מאוד הופתעתי לשמוע את הטיעון: התאגיד חמק לי ב"צוק איתן". כי עשיתי בדיקה. אמרתי: אולי לא הכרתי טוב את לוח השנה. החלטת הממשלה הייתה במאי. במאי. "צוק איתן" היה חודש אחרי לפחות, אז זה לא חמק. זה באמת לא חמק.
ואם הטיעון הוא באמת כספי, אדוני השר המקשר, יש לי רעיון: למה, נגיד, שלא תצמצמו את הממשלה? אתה יודע כמה כסף יכול לבוא? למה, נגיד – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אנחנו דווקא בכיוון של להרחיב אותה.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אז זהו, אז למה, נגיד – אפשר לסגור את הכנסת, זה יצמצם עלויות. אפשר לעשות המון דברים לצמצם עלויות. אבל מה מפריע באמת? כי אין יוקר מחיה לטפל בו, איראן כבר לא על הפרק כנראה, "צוק איתן" לא מעניין. שום דבר לא מעניין. ממשלה שלמה מטורללת – בגלל מה? תאגיד שידור ציבורי. זה הדבר שמפחיד אתכם? אני באמת שואלת.
תראו מה זה אומר גם לגבי היכולת שלכם כממשלה לייצר רפורמות. מי יאמין לכם? היום אתם חושבים א', מחר תבוא השרה מירי רגב, תגיד: מה שווה התאגיד אם לא שולטים בו – על משהו אחר, על הרפורמה הבאה, ופתאום עושים U-turn, חוזרים לאחור. איזה אמון יש לאזרחים בממשלה מהסוג הזה, שביום א' חושבת ככה וביום ב' חושבת אחרת לגמרי? זה אותו ראש ממשלה, זה אותו ראש ממשלה שבירך. אתה יודע מה, אדוני השר, יותר מזה: זו לא רפורמה של שר ממפלגה מתחרה. אני יכולה להבין שבפוליטיקה רוצים להראות: אני יותר טוב ממך, הרפורמה שלך שווה פחות, שלי שווה יותר. זו רפורמה של גלעד ארדן, הקולגה שלך, שר בממשלת נתניהו. מה, הוא לא בסדר? הוא עכשיו השמאלן? זה עניין של שמאל וימין, אדוני השר? לשם הגענו? אני לא חושבת שזה שמאל וימין, ואתה יודע טוב כמוני, אם לא יותר ממני, שזה לא באמת עניין של כסף. זה לא כסף – זה שידור. זה מה שמפחיד?
אתמול נאם כאן ראש הממשלה בפתוס, עשה לנו סקירת עיתונות מה אומרים העיתונים בסעודיה, כמה הוא ראש ממשלה מוצלח. אז מכמה עיתונאים הוא מפחד? זו המהות? לשם הגענו? באמת, אני איבדתי את האמון בממשלה הזאת. הדבר הזה מבחינתי שבר את כל המוסכמות. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת רועי פולקמן, ובהיעדרו – חבר הכנסת אילן גילאון. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני חושב שסיפורו של תאגיד השידור הציבורי הוא סיפורו של ראש ממשלה שהוא מזגזג, שהיום מתנגד למה שהסכים לו אתמול, ואולי מחר הוא יתנגד למה שהסכים לו היום, ובכל זה מה שמנחה אותו זה הפחד. ראש הממשלה מפחד מהתקשורת, ראש הממשלה מפחד מהביקורת, ראש הממשלה רוצה להיות כמו לואי ה-14 בצרפת, להגיד: אני המדינה, אני חולש על הרשות המבצעת, המחוקקת, השופטת, וגם על התקשורת. וצריך לשאול למה ראש הממשלה מפחד מתאגיד השידור הציבורי.
שמענו את שליחיו של ראש הממשלה, או נושאי דברו, כמו יושב-ראש הקואליציה, שאומר שהם מפחדים שישתלטו על התאגיד הזה שמאלנים ושהתקשורת היא שמאלנית. זה דבר שאומרים במדינה שאומרת ומתפארת שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וראש הממשלה מתפאר שמאדירים אותו בתקשורת העולמית? תחילה, ראש הממשלה, תהיה חופשי, תהיה דמוקרט, ותקבל את הביקורת מתקשורת שהיא חופשית. בכל מדינה דמוקרטית זה תנאי, גם, לדמוקרטיה.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס, בהזדמנות הזאת, למחקר שעשתה עמותת "סיכוי" על הערבים בתקשורת העברית. גם לי יש ביקורת על התקשורת העברית, בטח, ובתקשורת העברית, לצערי הרב, ברוב המקרים, כ-49%, מוצגים הערבים, או הקטעים והחלקים של סוגיות שהן על החברה הערבית, בקונוטציה ובאופן שלילי. ב-70% מהמקרים או מהקטעים הם אפילו לא טרחו להביא ערבי להתבטא; רק ב-30% הביאו ערבים. אז לתקשורת אני אומר: אם אתם לא תהיו תקשורת צודקת, תקשורת שהיא חופשית באמת, שתיתן הזדמנות לערבים להתבטא, אז גם אתם הולכים אחרי אווירת ההדרה וההדחה של הערבים מהמרחב, כמו שהממשלה הזאת עושה. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת רועי פולקמן אינו נוכח, ועל כן – חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. בנימה אישית, התגעגעתי, אדוני, לנאומך. בנימה אישית.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, הנה, חזרנו.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שלוש דקות לרשותך, בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
אנחנו power couple, כבוד היושב-ראש ואנוכי. כבוד השר, אתמול אמר ראש הממשלה: נשקם את רשות השידור. בוקר טוב אליהו, עכשיו מתעוררים, עכשיו באים? מה, התפלק לי העניין ב"צוק איתן" – וזה מה שעסקת בו ב"צוק איתן", בפירוק רשות השידור? וכמה תחנות היו לך בדרך? אדוני, אני מתחיל שלא להבין את הסיפור הזה, באמת. שים לב איזו מהתלה קורית כאן כל הזמן. הרי לא לילד הזה פיללתם. ואני אגיד לך משהו בפרפראזה למה שיוחנן אריסטובולוס אמר למרים החשמונאית: אל תפחדו מהשמאלנים, אל תפחדו מהערבים, תפחדו מהסרוגים. זו הבעיה שלכם היום בתאגיד החדש; לדעתי, אם אתה שואל אותי.
אבל מה זה משנה אנשים; מה זה משנה גורלות של אנשים. כדרככם, לקחתם מכאן, שמתם כאן, סכסכתם את אלה באלה, עשיתם את הנזק פה, עשיתם את הנזק שם. עכשיו, מה קורה עם כל האנשים האלה שהם מועסקים חדשים? חלק שבויים בתוך רשות השידור הישנה. בסך הכול מדובר ב-1,500 אנשים, נפשות, משפחות – כל אחד הוא משפחה, איש או אישה שצריכים לתת עיניהם עם ילדיהם בבוקר, שחיים בטירוף כל כך הרבה זמן כי ראש הממשלה צריך לקבל פריים יותר טוב בצילום. איזה מין דבר זה? שברתם – עכשיו אתם תשלמו, רבותי. קחו את כל אנשי רשות השידור, שימו אותם בתאגיד הזה, וכך תפתרו את הבעיה עד אחרון הגרידים.
אתה צוחק. אני יודע, אתה צוחק, כי זה מצחיק אותך. כי אתם לא סופרים אנשים, כי זאת הבעיה שלכם. פתאום אתם חוזרים לרשות השידור. אני הנחתי כאן חוק לפני שנה, כבוד השר. לא ראיתי לא אותך, לא את ראש הממשלה ולא אף אחד תומך בחוק הזה של ביטול רשות השידור. כן, חבר הכנסת ביטן, לקחת את החוק כזכות יוצרים, רק מה – שנה אחת מאוחר מדי. כי כאשר אני הנחתי את החוק הזה, עוד לא התקדמו בשום דבר.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אז למה מרצ מתנגדים?
<אילן גילאון (מרצ):>
עוד לא השקיעו. עוד לא עשו כלום. פתאום אתה גילית – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
אז למה מרצ מתנגדים?
<אילן גילאון (מרצ):>
אני אגיד לך. אני אסביר לך.
<דוד ביטן (הליכוד):>
הם מתנגדים להצעת החוק שלי. מה אתה רוצה?
<אילן גילאון (מרצ):>
אני אסביר לך שאתה תבין. שאלו פעם את ג'וחא: מה השעה? הוא אמר: שבע. כעבור שעה שאלו אותו שוב: מה השעה? הוא אמר: שבע. אמרו לו: מה זה, איך אתה אומר ככה? לפני שעה אמרת שבע, ועכשיו שבע? הוא אמר: ככה אני, לא כל שעה משנה דעה שלי.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אבל אתם שיניתם את הדעה, אדוני. אתם שיניתם – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
לא, אדוני. לא היית פה כשדיברתי.
<דוד ביטן (הליכוד):>
מרצ שינתה דעה.
<אילן גילאון (מרצ):>
אתם עכשיו תשלמו על הכדים ששברתם. יש לכם את העובדים בתוך רשות השידור הקיימת, יש לכם את היוצרים, "ראס בין עינכ" אתם תעמדו בהתחייבות כלפיהם וכלפי כל אלה שלקחתם מכאן והעברתם מכאן, או שעזבו מקומות עבודה ועברו לכאן. מה אתם חושבים לעצמכם?
<דוד ביטן (הליכוד):>
אתם הולכים נגד נתניהו, רק זה. זה מה שמעניין אתכם.
<אילן גילאון (מרצ):>
אתם אנשים – – – מדינה? על מה אתם מדברים?
<דוד ביטן (הליכוד):>
אז תתמכו בחוק. אנחנו נתמוך בחוק שלך. נתמוך בחוק שלך.
<אילן גילאון (מרצ):>
חבר הכנסת ביטן, הנושא – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת ביטן – –
<אילן גילאון (מרצ):>
תן לי לסיים.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – תן לחבר הכנסת גילאון לסיים, כי זמנו תם.
<אילן גילאון (מרצ):>
ברוך השם, אתה עכשיו לפחות לא מסתיר שני חברי כנסת, כי אין מאחוריך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת ביטן, תכף הוא אכן יסביר.
<אילן גילאון (מרצ):>
אני רוצה לומר לך את הדבר הבא. אדוני – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט סיכום, בבקשה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
לא, אנחנו מוכנים לתמוך.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני, הצעתי היא כזאת: עכשיו שברתם – שילמתם, כמו שאומרים. כל אלה שישנם, כל אלה שנשארו בתוך התאגיד, כל עניין ההסכם עם היוצרים – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
יש לכול פתרון.
<אילן גילאון (מרצ):>
סלח לי רגע.
<דוד ביטן (הליכוד):>
לכול יש לו פתרון.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת ביטן, תכף יעלה השר והוא ישיב.
<קריאה:>
אולי ביטן יעלה – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
על כל זה עכשיו אתם תשלמו – נכון, על חשבוננו, בסופו של דבר – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
לא, הכול יש לו פתרון.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – אבל אתם תשלמו, משום שמדובר בבני-אדם. ולהגיד לכם את האמת – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
אני מוכן לענות. אם השר יסכים אני אענה.
<אילן גילאון (מרצ):>
זה משפט אחרון: הנושא הזה איננו ליועצים פוליטיים, איננו ליועצים כלכליים. ההתנהלות שלכם היא ליועצים בתחום בריאות הנפש. שברתם ממשלה – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
זה נכון.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – על "ישראל היום", עכשיו תשברו את הכנסת – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גילאון, משפט סיכום מאוד ארוך יש לך. כמעט כמו – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
תסלח לי, הוא הפריע לי כל הזמן. הלוואי שילך עד הסוף עם זה וירסק את הממשלה הזאת, ושתלכו לכל הרוחות.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. ישיב בשם הממשלה, בשם ראש הממשלה, השר יריב לוין.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אתם, מרצ, לא יודעים מה להחליט, זו הבעיה שלכם. אני לא כועס עליך.
<אילן גילאון (מרצ):>
אל תהיה ליצן.
<דוד ביטן (הליכוד):>
על היושבת-ראש, שלא תומכת בהצעת החוק שלך, משום-מה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – אנחנו מבינים – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
אתה פנית אלי, מה את רוצה?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברי הכנסת גילאון וביטן.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אתה פנית אלי ואני לא בסדר?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברי הכנסת גילאון וביטן, בואו ניתן לשר להשיב.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אני הולך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אתה יכול לשבת.
<דוד ביטן (הליכוד):>
לא, אני נעלבתי ואני הולך.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
עשה בלגן והלך.
<דוד ביטן (הליכוד):>
לא, נעלבתי.
<אילן גילאון (מרצ):>
באת, שברת, הלכת – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, חרף ההצעה של חבר הכנסת גילאון אני לא מתכוון ללכת לכל הרוחות, אלא להשיב באופן ענייני – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
את זה אני רוצה לשמוע, את הענייני.
<שר התיירות יריב לוין:>
זה יהיה באופן ענייני, כי אני חושב, חברת הכנסת אלהרר, שלפחות הדברים שלך היו דברים נוקבים ומאוד רציניים ומצדיקים תשובה רצינית. אני אשתדל לעשות את זה. גם אם לא נסכים, אני לפחות אעשה את המאמץ.
אני רוצה לומר לחבר הכנסת גילאון, שהוא בכל זאת ותיק ממני, שהנושא הוא כבד, והוא נושא של דיני נפשות ממש, משום שמדובר בהרבה מאוד עובדים. לכן, אני גם חושב שכדאי שנשמור על כבוד הבניין הזה כשאנחנו מנהלים את הדיון הזה. אני בטוח שגם אתה, אולי בשיקול שני, לא עומד מאחורי כל אחת מהאמירות שהשמעת כאן.
אבל אני רוצה להתחיל מהעובדים, כי בעיני זה באמת לב העניין. זה לא סוד – ואמרה בצדק ובהגינות חברת הכנסת אלהרר – שאני אומנם הייתי יושב-ראש הקואליציה בקדנציה הקודמת, אבל אני התנגדתי לכל הרעיון הזה מלכתחילה. נדמה לי, חבר הכנסת גילאון, שאתה ואני, ואולי אם אני זוכר נכון גם חבר הכנסת פריג', היינו אלה שהעלו פעם אחר פעם את עניינם של העובדים; וזה גם לא סוד שהחוק הזה התעכב לא פעם בגלל הסוגיה הזאת בעיקר, וניסינו להקל במעט את רוע הגזירה ואת הנזק שנגרם להם.
אני גם חושב יותר מזה – אני חושב שלא הייתה יכולה להיות מחלוקת אמיתית, וגם היום אין מחלוקת אמיתית, שאין שום היתכנות לניהול של גוף שידור ציבורי עם 1,750 עובדים כמו שהיו אז, או כמו שהצעת עכשיו, עם 1,500 עובדים. זה דבר בלתי אפשרי, אלא אם כן אנחנו לא רוצים מיטות בבתי-חולים או דברים אחרים, כי כל דבר – מה לעשות – בא על חשבון הדבר השני. אני חושב שהאחריות האמיתית היא הדבר הכי קשה כשאתה יושב בממשלה או חבר בקואליציה; זה בדיוק ההחלטות האלה. כי כל דבר בפני עצמו הוא הכי צודק והכי נכון. אם אתה שואל, חבר הכנסת גילאון, אני הייתי רוצה לראות את כל 1,500 העובדים עובדים, ולא רק אותם, אלא גם את חלק מאלה שנאלצו לעזוב ואולי רוצים לחזור. הלוואי שיכולנו. אבל בסוף יש גם לא רק רצון לעשות דברים, אלא יש גם משאבים מוגבלים, וצריך בסוף לקבל גם החלטות קשות על העברת משאבים מכאן ומשם, ולנסות את השמיכה הקצרה הזאת – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
רגע, רגע, שנייה. אני אענה לך, חבר הכנסת גילאון. האמן לי, אני אענה.
<אילן גילאון (מרצ):>
תתמודד עם זה.
<שר התיירות יריב לוין:>
אם אתה שואל אותי – ואני אומר לך יותר מזה: הרי המהלך של הקמת התאגיד היה תולדה של משבר עמוק בשידור הציבורי, אבל משבר שלא התחיל ביום שהוקם התאגיד או אפילו שנדון הנושא הזה, אלא משבר שהתחיל הרבה – – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
מה השתנה, אדוני השר?
<שר התיירות יריב לוין:>
רגע, שנייה. אתה שמעת אותי שאמרתי שהשתנה? לא אמרתי שהשתנה. תכף אני אסביר. אני אגיע לשם.
אני חושב שהמשבר הזה ליווה את השידור הציבורי הרבה מאוד שנים. אני בכלל רוצה לומר דבר שחשוב לשים אותו מול העיניים כל הזמן, כי כשמדברים על שידור ציבורי זה לא מונח שיש לו רק משמעות אחת. לצערי הרב, בימים האחרונים נדמה שהמשמעות היחידה של העניין היא שאלה של כסף – כמה כסף הציבור משלם. זה נתון חשוב שאי-אפשר להתעלם ממנו. אגב, בעיני אחד החסרונות הגדולים ביותר של המהלך שנעשה בפעם הקודמת הוא שהעלות שלו הייתה אדירה, ואפשר היה להשיג, בעיני, תועלות הרבה יותר גדולות במחירים יותר נמוכים.
אבל לשידור ציבורי יש לפחות עוד שני מרכיבים, בעיני. האחד הוא העובדה שהוא שידור פלורליסטי – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – – שהתאגיד עולה יותר מרשות השידור?
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, לא. אני תכף אגיד לך. אני חושב שכל המהלך, שכולל פיצויי פיטורים ועד תשלום של כ-700 מיליון שקל כל שנה כדי להפעיל את התאגיד – אני יכול להעלות כמה רעיונות אחרים. אני לא אכנס אליהם עכשיו – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
רק לסבר את האוזן, רשות השידור עלתה מיליארד שקל בשנה.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מסכים – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – חברת הכנסת אלהרר, אין לנו ויכוח בכלל. הרי אמרתי, אני חושב שהמצב הקודם היה בלתי נסבל, מצב שלא היה אפשר להמשיך לקיים אותו. הפתרון שנמצא, לטעמי – ואמרתי את זה כבר אז, לא רק היום – לא היה מספיק טוב, ולדעתי, בסכום של 700 מיליון שקל אפשר לעשות הרבה יותר לטובת השידור הציבורי, ובעיקר ליוצרים, ובטח לטובת הפלורליזם של השידור בכלל. היו לי אז, ויש לי עדיין, כל מיני רעיונות בעניין הזה. לצערי, הם לא התקבלו אז, ואני לא בטוח שיתקבלו גם היום.
אבל אני כן יכול לומר בצורה ברורה שלשידור ציבורי, מעבר לנושא של מי משלם את הכסף, יש גם צד של פלורליזם, של גיוון, שהוא מאוד חשוב, ויש עוד צד אחד שהוא מאוד חשוב: שיהיה בסוף גם ציבור שצופה בשידור הזה, כי אחרת לא עשינו בעניין הזה שום דבר.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
רייטינג הוא לא חלק משידור ציבורי.
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו אני אומר מה בעיני היה הטעות הכי גדולה שנעשתה אז – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אני לא יודע כמה – – – שלא יהיה להם ייצוג.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מסכים. אני דיברתי על הפלורליזם.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
איך לא רעדה לך היד כשהצבעת על זה? איך לא רעדה לך היד?
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת גואטה, יש לי אליך שאלה. אני חושב שלא כל דבר חייב להיכתב בחוק. אני חושב שהעובדה שצריך להיות גיוון ופלורליזם זה דבר מובן מאליו, בעיני, ולא יכול להיות אחרת. זאת אחת הבעיות שיש במצב הקיים. אבל, הנה, אני אגלה לך סוד: אני חושב שאי-אפשר לכתוב בחוק שתהיה קווטה של מזרחים. אתה יודע למה?
<יגאל גואטה (ש"ס):>
למה?
<שר התיירות יריב לוין:>
בגלל שאני לא יודע מה יקרה אם אשתי תרצה לעבוד בתאגיד, כי מה לעשות שהיא – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – – חצי ספרדייה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אבל מה לעשות – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל למה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אבל מה לעשות, חבר הכנסת גואטה? מה לעשות שזה המצב?
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל למה לא שאלת את השאלה הזאת – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
מה לעשות שזה המצב?
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – – אני – – – בבית-המשפט העליון.
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת גואטה – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל למה לא שאלתם את זה אז? למה – – – למה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת גואטה – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת גואטה, נו, באמת, אמרתי לך – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אתם לא עושים את זה כי אתם לא רוצים לעשות את זה.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני חושב שזה לא רציני.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – – רציני. רק מה שראש הממשלה רוצה זה רציני.
<שר התיירות יריב לוין:>
חייב להיות פלורליזם מלא.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל אתם לא עושים את זה. אני אביא לך את הרשימה של – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
חייבים להיות אנשים מכל השדרות ומכל הזרמים – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל אתם לא מביאים מכל הזרמים.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – ומכל העדות.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אתם לא מביאים מכל העדות. תסתכל – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
ומכל העדות. אני חושב שאחת הבעיות הגדולות של מה שאמור היה להיות תאגיד פלורליסטי זה שזה לא מה שקורה. אין לי בכלל ויכוח אתך. רק לבוא ולהגיד לי שהייתי צריך לכתוב את זה בחוק – אני לא חושב – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אתם לא עושים את זה בלי חוק.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני חושב שזה מובן מאליו.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אתם לא עושים את זה בלי חוק.
<שר התיירות יריב לוין:>
וזאת אחת הבעיות, וזה לא סוד.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – – חברי מועצה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מסכים אתך. יש לנו ויכוח על זה?
<יגאל גואטה (ש"ס):>
רק – – – אחוז מזרחים.
<שר התיירות יריב לוין:>
יש לנו ויכוח על זה שהמצב הנוכחי כפי שהוא משתקף הוא לא פלורליסטי ומגוון מספיק? אין לנו בכלל ויכוח.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – – את הוועדה – – – חברת המועצה.
<שר התיירות יריב לוין:>
הרי במה אנחנו עוסקים, חבר הכנסת גואטה – בהנצחת המצב הקיים או בתיקון החוק שעבר אז? אני לא מבין מה הטענה. הרי בדיוק את זה אנחנו באים לתקן.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו אני בכל זאת אמשיך ואומר: בעיני, הטעות הגדולה ביותר שהייתה ונעשתה – ואני שוב אומר את זה לא בביקורת, אני דווקא מבין ללבם, אבל בסוף, במידה רבה זה גזר את גורל כל המהלך – הייתה העובדה שעובדי רשות השידור לא השכילו הרבה שנים קודם להבין שככה אי-אפשר להמשיך. הם היו צריכים – ואני אומר את זה ממקום של דאגה לעובדים ולא ממקום הפוך – להבין שצריך לעשות שינוי, שצריך להגיע להסדרים שיאפשרו פרישה, שיאפשרו התאמה של כל המערכת לעולם שאנחנו חיים בו היום, ובדרך הזאת לאפשר את קיומה של רשות השידור.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
חברת הכנסת אלהרר, רגע.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
כל המהלך של התאגיד יצא לדרך מכיוון שנקודת ההנחה הייתה שבהינתן הסכמי העבודה הקיימים ובהינתן המצב הקיים – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – לעובדים שנכנסו לתאגיד? – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אדוני היושב-ראש, תעזור לי. זה חוסר סבלנות. זה חוסר סובלנות כזה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
טוב, חברי הכנסת, אתם באמת דיברתם – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
בא אדם, רוצה לתת לכם תשובה רצינית ועניינית.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – – לך קצת הפריעו ונתנו הארכת זמן. תנו לשר לדבר בצורה מסודרת, בלי קריאות ביניים.
<שר התיירות יריב לוין:>
אתם יכולים שלא להסכים אתי, אבל לפחות תנו לי לענות.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – ביקש תשובה רצינית.
<שר התיירות יריב לוין:>
מה, אתה חושב שאני לא אענה לך על זה?
<אילן גילאון (מרצ):>
מה – – – עם האנשים שגויסו לתאגיד?
<שר התיירות יריב לוין:>
אתה באמת חושב שאני לא אענה לך? נו, באמת. איך אפשר ככה?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גילאון, אתה האחרון שאפשר לומר עליו שדבריו לא מובנים כשהוא על הדוכן. תן לשר הזדמנות לענות.
<אילן גילאון (מרצ):>
אני?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
כן, אתה. דבריך על הדוכן הובנו מצוין. השר ודאי הבין אותם.
<שר התיירות יריב לוין:>
נו, חבר הכנסת גילאון, באמת. הרי אנחנו לא משני הצדדים של המתרס לפחות במובן הזה ששנינו בסוף רוצים את טובת העובדים. נדמה לי שאני הוכחתי את זה בפעם הקודמת מספיק. אני לא צריך להוכיח את זה שוב.
ואני אומר שוב, ואני אומר דווקא מהמקום הזה: אני חושב שהייתה טעות גדולה, וצריך לומר את זה בכנות, שהעובדים לא השכילו אז להבין שצריך לעשות שינוי רדיקלי ואי-אפשר להמשיך בצורה הזאת. והדבר שעמד ביסודו של המהלך, אחרי הרבה מאוד שנים שניסו לעשות כל מיני מהלכים אחרים בתוך המסגרת של רשות השידור, היה ההנחה שבגלל הבעיה של מסגרת השכר והאופן שבו הרשות פועלת אי-אפשר להמשיך במתכונת הזאת, וצריך לייצר מקום חדש שמתחיל מאפס, ולמעשה לשלוח את כל העובדים – או בסופו של דבר, אחרי תהליך ההתדיינות שעשינו, את רובם המוחלט – הביתה, ולצאת לדרך חדשה.
מאז פוטרו מאות רבות של אנשים, הרבה מהם אנשים מבוגרים, שלא תהיה להם גם יכולת ויש להם קושי מאוד גדול למצוא מקום עבודה אחר, ונותרו ברשות היום כ-1,000 עובדים – 1,050, נדמה לי שזה המספר המדויק – שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. ובאו העובדים – מה שלא היה עד היום ולא היה גם אז, ואין לי ספק שאם היה לנגד עינינו אז, זה היה מאפשר לנו לעשות את הדברים אחרת לחלוטין – באו ואמרו: אנחנו בדיעבד, בלית ברירה, צריך להגיד את האמת, אחרי שהחרב כבר לא מונחת על צווארנו אלא היא כבר חותכת בו, אנחנו מבינים שמה שהיה לא יהיה, וכדי שיהיה משהו ולא נלך כולנו הביתה, אנחנו באים ומוכנים למה שלא הסכמנו מעולם: לפיטורים נוספים, לפתיחה של הסכמי השכר וכדומה.
לזה מתווסף עוד דבר שבאופן אישי כואב לי מאוד: אני יכול לומר לכם שאני קיבלתי, והיו אצלי לא מעט אנשים, שבלב כואב סיפרו לי על התהליך המשפיל שהם עברו – ואני מניח שהם גם הגיעו אליך, חבר הכנסת גילאון – התהליך המשפיל שהם עברו במה שהיה אמור להיות ראיונות קבלה לתאגיד החדש. הנה, מאשר לי גם חבר הכנסת גואטה את הדברים.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – – ודיברנו על זה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
נכון, חבר הכנסת גואטה, אני לא מתווכח אתך. אני רואה את הדברים – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אתם לא הייתם אז – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אז בוא, אז הנה, אני אומר לך. אני לא יודע באיזו ועדה לא הייתי, מכיוון שמה לעשות, כשאתה נבחרת לכנסת, זה היה אחרי שאני כבר התמניתי לשר, אז אני לא יכול להיות בוועדות הכנסת. אז מה אתה רוצה שאני אעשה?
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גואטה, אנחנו לא מנהלים עכשיו פינג-פונג בין אדוני לבין השר.
<שר התיירות יריב לוין:>
בוא, נו, באמת, מספיק כבר. אתם יודעים מה, רבותי? הנני להכריז שחבר הכנסת גואטה הוא היחיד שבאמת היה אכפת לו, בעוד כולנו אטומים; היחיד שבאמת פעל, בעוד כולנו רשעים. עכשיו זה בסדר? חבר הכנסת גואטה, באמת. אתה הרי איש רציני, זה לא מתאים לך.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
זה לא נכון. מה שאמרת בהתחלה לא נכון – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גואטה, אנחנו לא נמשיך ככה את הדיון.
<שר התיירות יריב לוין:>
אז אנחנו נישאר בחילוקי דעות.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני יכול היה להצטרף להצעה ולקבל זכות דיבור. זה לא קרה, והשר משיב.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
זה לא נכון מה שאתה אומר עכשיו. זה לא נכון מה שהשר אומר.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני יוכל לבקש דעה נוספת. הבעת דעה.
<שר התיירות יריב לוין:>
אגב, יש לו גם עמדה נוספת, אז הוא יוכל – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני ארשום את אדוני, אבל זה בתנאי שאדוני עכשיו לא מפריע עד שהשר גומר. אחרת אני לא – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אז הוא יוכל לומר ואני לא אוכל לענות, אז זה בכלל הסידור הכי טוב, חבר הכנסת גואטה.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
רגע, אדוני השר, אני באמת מבקשת, אני מאוד מעריכה את העבודה שאתה – – – אני מבקשת מאוד התייחסות לכל הטענות שלנו – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מנסה להשיב.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אבל אתם לא נותנים לשר להשיב, חברת הכנסת אלהרר. דמייני כאילו עכשיו זה הוועדה לביקורת המדינה, נכון? אז צריך להיות בשקט, ואנשים צריכים לתת לו לדבר.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני לא מצליח להוציא משפט אחד ברצף, ואומרים לי למה אני לא מתייחס לכל הטענות.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני, מה שיקרה זה שאם ימשיכו להפריע לך, אני אציע לרדת מהדוכן, ויהיה ממש חבל.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני לא רוצה לרדת, כי הנושא הוא באמת – תשמע, הרי צופים בנו, אדוני היושב-ראש, קודם כול אותם עובדים, גם בתאגיד הישן וגם בחדש. אני באמת אומר לך, זה דיני נפשות. אני מרגיש שיש לי חובה לומר דברים גם אם לא יסכימו אתי, גם אם יהיו מי שיחשבו אחרת, וגם לומר – ואני אומר את זה גם בצורה גלויה: מי שעושה גם טועה לפעמים. זה גם לא בושה לפעמים להגיד: רבותי, הלכנו למהלך, המהלך הזה לא הצליח, המהלך הזה לא היה נכון. זה הרבה יותר טוב מלהגיד: הלכנו למהלך ונלך אתו עד הסוף – למה? כי עשינו.
ואני אומר לך, חברת הכנסת אלהרר, שזה לא סוד שאחד האנשים שאני הכי מעריך בבניין הזה זה השר גלעד ארדן, והוא גם חבר אישי שלי, ואני משוכנע שהוא הוביל את המהלכים שהוא הוביל מתוך אמונה ומתוך מחשבה ומתוך רצון אמיתי לעשות את הטוב ביותר. אבל יש לי מזל – אני לא ביש עתיד, אני במפלגה שמותר שיהיה בה ריבוי דעות. חשבתי אז אחרת – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
באמת, זה לא מכבד את הנאום שלך.
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, כי את שאלת אותי, ואני עונה לך, למרות שזה לא נעים. אז אני עונה לך למרות שזה לא נעים. כמו שאת ידעת להגיד לי שגלעד ארדן הוא – לא יודע איך תיארת אותו – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
קראתי לו שמאלן.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אז הנה, אני עונה לך בדיוק אותו דבר. אני אומר לך בצורה הברורה ביותר: אני חושב שאני חבר במפלגה שבה מותר שיהיו חילוקי דעות.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
גם אני.
<שר התיירות יריב לוין:>
היו לי חילוקי דעות אתו בעניין הזה אז, דעתו גברה, ואני מכבד את הכרעת הרוב, בטח בתוך מפלגתי ובתוך הקואליציה. והיום יש שסבורים אחרת, ויכול להיות שבסוף דעתם תגבר, או לא תגבר. ואני אומר לך שגם כאן אני אעשה כפי שבסוף יוחלט בדעת הרוב, כפי שצריך להיות, כי אחרת אי-אפשר לנהל את העניין.
עכשיו אני רוצה להשלים את מה שדיברתי עליו קודם, כי הוא בעיני נקודה מאוד חשובה: אני חושב שברגע שיתברר שיש נכונות ויש אפשרות לבצע מהלך שיאפשר לחלק משמעותי, לא לכולם, מהעובדים הקיימים ברשות השידור – שהם עובדים ותיקים, הם עובדים שכולנו כאן יודעים שיהיה להרבה מהם קשה מאוד למצוא עבודה במקום אחר – לשמור על מקום עבודתם, בעיני, וחשבתי את זה גם אז ולכן קל לי לומר את זה היום, זה לא צודק וזה לא הגיוני להתעקש ולהגיד: נשלח אתכם הביתה בכל מחיר.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אני מסכימה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
לכן אני חושב, חבר הכנסת גילאון, שאני צריך לשקול, וזה לא שיקול קל, בין אותם אלה שעבדו עשרות שנים לבין עובדים שזה מקרוב באו. אני חושב שמאז ומעולם, בכל מערך של יחסי עבודה, נעשה מאמץ להגן ככל הניתן קודם כול על אותם אנשים.
<אילן גילאון (מרצ):>
להערה הזאת לקח שנה כדי – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
ואני אומר לך, חבר הכנסת גילאון, שאני מאמין, ויכול להיות שכך בסוף יהיה – אני לא יודע, הרי אנחנו עדיין נמצאים בתהליך של התדיינות – –
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני, הרי אתה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אבל אני חושב שנוכל ואפשר יהיה למצוא דרך שבה – כאשר יש אדם שכבר נמצא ברשות, אין שום סיבה להחליף אותו באדם אחר; זה פשוט לא צודק ולא הוגן. ובהחלט יכול להיות שישנם אנשים היום בתאגיד שאין להם מקבילים ברשות, או שיש להם תרומה שאחרים כרגע לא יכולים להרים אותה, ואולי הם דווקא ייקלטו בתוך אותו גוף שבסוף יהיה כאן, בצורה שבכל מקרה – ואני אומר את זה בצורה הכי ישרה והכי גלויה והכי הגונה – בכל מקרה, לא תביא למצב שכולם ייקלטו, כי אין מצב כזה, וכולנו מבינים שהוא לא יכול להיות, אבל היא תביא למצב שנצמצם – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – זה לא מפריע לך, כי אתה עושה את הג'וב הכי קבוע שאפשר להציע למישהו – – – החארטה הזאת מול – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
טוב, אדוני היושב-ראש, אני באמת לא מתמודד עם זה, זה לא רציני.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אבל, חבר הכנסת גילאון, אני ביקשתי.
<אילן גילאון (מרצ):>
אנחנו לא – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אני – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גילאון, אתה דיברת באריכות, ואני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.
<אילן גילאון (מרצ):>
מה השטויות האלה? על מה אנחנו מדברים?
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מבטיח לך – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – אנשים שלא יכולים למצוא עבודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גילאון, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה.
<אילן גילאון (מרצ):>
לפני שנה העברתי חוק בדיוק בעניין הזה. שנה לקח לכם שהשכל ייכנס לכם לראש. אז מה עכשיו אתם רוצים? אתם מזיקים – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גילאון, אני מנהל מליאה בפעם הראשונה במושב הזה, ואני נורא נורא לא רוצה להוציא אותך.
<אילן גילאון (מרצ):>
אבל למה ראש הממשלה נותן – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גילאון.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – שינקה בעצמו.
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת גילאון, אני מבטיח לך שטרם שאלך לכל הרוחות, אנסה להשתפר, לדבר פחות שטויות. אני באמת אנסה, תאמין לי. גם אם תגיד את זה בשקט אני אשמע ואשתדל. תמיד אני מנסה להשתפר.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
שאלה, אדוני השר – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – מירי רגב, cut the bullshit.
<שר התיירות יריב לוין:>
אבל עכשיו אני אגיד לך משהו, ועכשיו אתה תיתן לי לדבר ואתה תשמע אותי – –
<אילן גילאון (מרצ):>
נתתי לך לדבר חופשי – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – כפי שאני שמעתי אותך. עכשיו אתה תשמע.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת אילן גילאון, אתה לפני שנה זעקת את זעקת העובדים. אמרתי את זה כאן, אני אומר את זה לזכותך. ואמרתי גם אז – אגב, זה היה לפני יותר משנה, עוד כשדנו בנושא של התאגיד עצמו. אמרתי גם אז שיש הרבה צדק בעניין הזה, מלבד בדבר אחד: אי-אפשר להמשיך לקיים את העניין כפי שהתקיים, ואת העניין הזה כבר הסברתי ארוכות. אבל אם היום באים אליך ואומרים לך: תשמע, אמרת מה שאמרת אז, נוצר פתח לקיים את זה, לפחות בחלקו; למנוע את הפיטורים, לפחות של חלקם; לעשות לפחות מקצת מן הצדק – אז במקום להגיד: אמרתי לכם ואתם טעיתם ואתם לא בסדר, ולהלקות אותנו כמה שתלקה אבל בסוף לתמוך בנו, בגלל שראש הממשלה נתניהו מוביל את המהלך הזה, פתאום לא רואים את העובדים, פתאום לא רואים שום דבר – –
<אילן גילאון (מרצ):>
לא, לא – – –
<קריאות:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – פתאום אין עקרונות, פתאום אין כלום. עכשיו – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברי הכנסת, זה לא יעבוד כך. חברי הכנסת.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו, עכשיו, כל מה שמעניין אותנו זה רק לפגוע בראש הממשלה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<שר התיירות יריב לוין:>
ועכשיו אני אומר לך, חברת הכנסת אלהרר, בהיבט הזה – דבר שהייתי מעדיף להימנע מלומר אותו, אבל אמרתי. הבטחתי להשיב על כל דבר, אז אני אשיב, גם אם יש מקום שהייתי מעדיף שלא להיות במקום שאצטרך להגיד את הדברים.
אני הייתי זה שהלך גם אלייך, גם אל יושב-ראש מפלגתך – כן, גם לראש הממשלה וגם לשר ארדן – ואמרתי להם אז, ואמרתי לכם: רבותי, אתם רוצים להביא את החוק לקריאה שנייה ושלישית? יש כאן משפחות, יש כאן אנשים שבעת הזאת הם או בני משפחתם הקרובים נמצאים בחזית הלחימה. בואו נדחה. זה לא נכון לעשות, גם אם אתם מאוד רוצים.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
יש ראש ממשלה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
גם אם אתם מאוד רוצים, גם אם אתם מאוד רוצים.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
יש ראש ממשלה. יש ראש ממשלה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת אלהרר – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
ואמרתי לך, חברת הכנסת אלהרר. זה לא יעזור לך, כי כולנו היינו שם. אני לא בורח מאחריות, ואתם לא יכולים לברוח.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
רגע, רגע. אדוני השר, אדוני השר – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
חברת הכנסת אלהרר, אני, אני מצטער. אני – יש – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת קארין אלהרר, לא.
<שר התיירות יריב לוין:>
את המשפט הזה אני אשלים, כי הוא מאוד לא נעים, אז כדאי שאשלים.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – – אני אגיד לך – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת אלהרר, אבל לא קיבלת רשות, נו, מה לעשות.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני אמרתי לכם אז, אני אמרתי לכם אז, ואני אומר לך יותר מזה – אמר לי ראש הממשלה אז: אני מבין, אני מבין – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גילאון.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אני עסוק בדברים אחרים. אתה צריך לפתור את העניין הזה ביניהם.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אוקיי – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
ואת יודעת יותר טוב ממני, כי את היית שם – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
רגע, אני רוצה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – שלא את ולא שר האוצר דאז לפיד לא הייתם מוכנים לשמוע; כאן ועכשיו, כאן ומייד.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אה, וארדן, ארדן היה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו נעביר את החוק, באמצע כל האירועים.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
רגע, אדוני. יש לי שאלה.
<שר התיירות יריב לוין:>
אז לבוא היום, לבוא היום ולומר את הדברים שאמרת כאן, גם אם בצורה רהוטה ועניינית – אני חושב שזה לא היה נכון, זה לא היה – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
תקשיב, אדוני השר. שנייה, אל תגיד לי לא. אני – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
זו דעתי, מותר לי. רגע, יש לי איזו זכות.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני אומר לך לא. עכשיו זה זכות התגובה שלו אחרי שאת דיברת, ולא מנהלים פה דיאלוג. זה התקנון, מה לעשות.
<אילן גילאון (מרצ):>
בכנסת מנהלים דיאלוג, מה לעשות.
<שר התיירות יריב לוין:>
היו לי, היו לי עוד דברים לומר – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
רגע. אז – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת אלהרר, כשהשר יסיים אני אאפשר לך לשאול שאלה. מבטיח לך.
<שר התיירות יריב לוין:>
היו לי, אגב, עוד דברים לומר, אבל אני מוכרח להודות שקצת – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
התפקיד שלך – – – אנחנו מבינים אותך.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני חושב שהמסר כבר הובן ואין צורך. אבל אני אגיד, אבל אני אגיד לך, אבל אני אגיד – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני אאפשר לחברת הכנסת אלהרר לומר משפט אחד במקומה, כי – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – – שאלה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, אני גמרתי.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אני רק רוצה לומר – אני רק אגיד עוד משפט אחד. שוב, אם ייתנו לי איכשהו אני אגיד משפט אחד, רק אחרון, ככה לסיום, אדוני. אתה יודע, הטיעון המרכזי בדיונים שהתנהלו כאן בזמנו על התאגיד בסוף בסוף, לצערי הרב, לא היה העובדים, הוא לא היה הפקות המקור, הוא לא היה התוכן, הוא לא היה שום דבר. הוא היה רק דבר אחד – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
הנה, יש לי אפילו מה שנקרא עד, עדות מסייעת – –
<אילן גילאון (מרצ):>
לא, לא. היה ברור שזה היה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אבל אני מסתדר בלעדיה, חבר הכנסת גילאון, תאמין לי. אני – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
רגע, אז, אדוני השר – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
לא "אדוני השר", אני באמצע המשפט. בואו, בחייכם, קצת כבוד.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
קארין, אני אתן לך לשאול שאלה, נו.
<שר התיירות יריב לוין:>
הנושא היחיד שבאמת עניין מישהו פה היה – וזה היה מה שאתם דיברתם פה כולכם – זה איך בא ראש הממשלה והוא רוצה להשתלט. איך הוא משתלט. הוא יעשה לעצמו תאגיד משלו, וכך ייפטר מרשות השידור העוינת אותו. עכשיו תראו, קרה תהליך מדהים: פתאום הכול התהפך במכה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו אומרים: ראש הממשלה רוצה – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
הוא לא רצה את זה והוא לא רצה את – – – הוא לא רצה – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת חנין, אני לא אתן לך הבעת דעה. אני לא אתן לך הבעת דעה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
הוא לא רצה שידור ציבורי. הוא לא רוצה שידור ציבורי.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת חנין, אני לא אתן לך הבעת דעה. אני לא אתן לך הבעת דעה. יש לך, אתה רשום.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
לא, אתה תיתן לי – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני לא אתן לך אם אתה תתפרץ. לא, אני לא חייב.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – – אחרי נאום של שעה. נאום של שעה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא, אז אני מודיע לך. חבר הכנסת דב חנין, אתה רשום להבעת דעה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
מאה אחוז.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אם תתאזר בסבלנות תקבל אותה; אם תתפרץ באמצע לא תקבל אותה. עוד קצת, עוד קצת עבודה על – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
כשהטיעונים כל כך ארוכים הטיעון לא משכנע. הטיעון לא משכנע.
<שר התיירות יריב לוין:>
הטיעונים, אגב – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת חנין, אל תעמיד אותי בניסיון. אני אצטרך לעמוד בדיבורי.
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת חנין, אני אומר לך בעניין הזה שני דברים: האחד, שמכל מלמדי השכלתי, ואני מתקשה כבר לספור את השעות שאני יושב פה במליאה ומאזין לנאומיך, שהם בדרך כלל דווקא מלומדים ורציניים, אבל בטח לא קצרים. והדבר השני שאני יכול לומר לך בעניין הזה הוא שהטיעונים שלי דווקא היו מאוד קצרים. אני לא מצליח להגיד משפט אחד שמתחיל ונגמר בלי הפרעות, לכן זה לוקח קצת יותר זמן. אבל אני לא מרגיש צורך להתנצל על זה שאני מתעקש לומר את הדברים ולהשלים אותם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מה אדוני מציע לעשות עם ההצעה?
<שר התיירות יריב לוין:>
רגע. ואני אשלים ואומר את הדבר הבא: והנה פתאום התהפכו להם היוצרות, ועכשיו מאשימים את ראש הממשלה בדבר ההפוך – שפתאום התאגיד הוא זה, אז הוא רוצה את רשות השידור הכנועה. אז תחליטו כבר. הגיע הזמן שתחליטו. אז הנה, חבר הכנסת חנין כבר פתר לנו את הבעיה. כבר צצה לה יש מאין גרסה שלישית.
<מיכל רוזין (מרצ):>
רגע, אנחנו מחליטים? אנחנו מחליטים?
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, תחליטו מה אתם טוענים. לא, לא – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת רוזין.
<שר התיירות יריב לוין:>
חברת הכנסת רוזין, אל תבהילי את הציבור שהאפשרות באמת לנהל את העניינים כאן תופקד בידי סיעת מרצ. לא צריך. צופים בנו. יכול להיות שצופים בנו ילדים קטנים. לא נבהיל אותם.
<מיכל רוזין (מרצ):>
נראה לי שהציבור יהיה מבסוט לאללה – – – שסיעת מרצ – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני השר – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
עכשיו לסיכום, אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
רגע, אדוני השר. ברשותך, ברשותך – – –
<קריאות:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני מוכן, מאחר שהנושא הוא נושא מאוד חשוב – –
<קריאה:>
למה – – – להסתכלות? למה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – ומאחר שאני תמיד נוהג לכבד את זכותם של חברי הכנסת למצות את הדיון, כי אני חושב שזה דבר שהוא תמיד נכון, וביקורת של הכנסת על הממשלה תמיד צריכה להתקיים, אני ודאי מוכן שהנושא יועבר לדיון כפי שירצו המציעים, בין בוועדה ובין במליאה, אם ירצו. אני מסכים לכל הצעה שתרצו – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
יש מחר – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – ועדת הכלכלה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני רק, ברשותך, אדוני, אאפשר לחברת הכנסת אלהרר שאלה אחת לפני שאדוני יורד.
<קריאה:>
– – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
שאלה, אדוני השר. אני לא – – – בסדר?
<שר התיירות יריב לוין:>
כן.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מבטיחה?
<קריאה:>
היא גדולה. אין, אתם חייבים לתת לה קרדיט.
<קריאה:>
– – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אני יכולה לקבל את הטיעון שלך שעשינו חושבים, אנחנו רוצים לתת עדיפות לעובדי רשות השידור. אני יכולה לקבל את הטיעון. עכשיו אני שואלת אותך, אדוני השר: האם אתם מסכימים, במתווה של המועצה של התאגיד, פשוט להכניס לשם את העובדים של רשות השידור?
<שר התיירות יריב לוין:>
אני אומר לך בצורה ברורה: אנחנו בדיוק בדברים האלה דנים עכשיו ובודקים. זו אחת האפשרויות שעל השולחן. אנחנו נבדוק את הדברים ואנחנו נראה. נעשה את הדבר שבסופו של דבר, אני מקווה, לא רק ייראה הכי נכון, אלא גם יהיה הכי נכון ויעבוד הכי נכון בפועל. ואני אומר שוב: ננסה לעשות את הדברים באופן כזה שגם ייתנו לעובדים את הטוב ביותר האפשרי, גם ייתנו לציבור באמת שידור פלורליסטי, מגוון, שכולל את כולם, ובוודאי את מי שמייצגים את המורשת המפוארת של עדות המזרח על גוניהן, וכמובן – שידור כזה שיהיה איכותי ורבים יצפו בו. ואני אומר כבר כאן, כדי שאחר כך, כשאולי נתגלגל עם העניין הזה בעוד כמה שנים – –
<קריאה:>
יש לי הרגשה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – שיש לי ספק גדול – אני אומר את זה בהגינות – יש לי ספק גדול שבין במתכונת כזאת ובין במתכונת אחרת, בעידן של היום אפשר לנהל את הדברים כערוץ שבאמת מסוגל להתחרות באופן אמיתי אל מול הגורמים המסחריים תחת הנחות היסוד שהן לכאורה מוסכמות כאן על כולם. לי באופן אישי יש כל מיני מחשבות על דברים שאולי היה נכון לעשות מחוץ לקופסה, וללכת לכיוונים שבאמת יכולים להביא את הנושא הזה של שידור ציבורי – שזה מושג שראוי לדיון אמיתי ולדיון עומק מה באמת הוא כולל, כי בעיני, עוד לפני שהוא כולל חברת חדשות, למשל, הוא כולל דרמה ויצירה מקורית ודברים מן הסוג הזה. אבל לעת הזאת אני לא יודע לומר יותר מאשר את הדברים האלה, משום שכל הנושאים האלה נמצאים כרגע בדיון, בהידיינות. הסכמה ומתווה מוסכם ומגובש שנוכל להביא עדיין אין, וכאשר יהיה בוודאי נציג וגם נסביר אותו. תודה.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
מה אתם מצביעים ביום ראשון?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מה המציעים מציעים לעשות עם ההחלטה? אדוני השר?
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – –
<קריאות:>
– – – צ'יק-צ'ק.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אדוני השר?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
השר הציע להעביר לוועדה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
למה? יש ועדה מחר.
<קריאה:>
ועדת הכלכלה, כלכלה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
ועדת הכלכלה. אדוני, אנחנו נעביר לוועדת הכלכלה. המבקשים מבקשים להעביר לוועדת הכלכלה והשר מוכן, אז אנחנו יכולים להצביע. אנחנו נצביע – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
למה לא למליאה? למה לא במליאה?
<קריאות:>
מליאה, מליאה.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – – לבקש מליאה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
נא תסכמו. אה, עוד לפני ההצבעה אנחנו נאפשר הבעת דעה לחבר הכנסת דב חנין, במשך דקה, ואנחנו נעמוד בזמנים. בבקשה, אדוני.
<קריאה:>
לא, מה אכפת – – –?
<קריאה:>
אתם התחלתם – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
לא, אי-אפשר ככה. אדוני, אדוני מתחיל את השעון עוד לפני שנהיה שקט.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תאמין לי שהכול יהיה בסדר.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש. הדברים מאוד ברורים. נתניהו בשום רגע לא רצה תאגיד ובשום רגע הוא לא רוצה עכשיו רשות שידור, כי נתניהו פשוט לא רוצה שידור ציבורי. מה שאני אומר כאן, אדוני השר לוין, אמרתי לפני שנה, אמרתי לפני שנתיים ואני לגמרי עקבי. ראש הממשלה נתניהו משתמש בכל פעם בשליח אחר. אגב, הוא משתמש גם באנשים טובים. פעם אחת הוא השתמש בשר גלעד ארדן ופעם אחת הוא השתמש בחברת הכנסת קארין אלהרר, והיום הוא משתמש בך, אדוני השר יריב לוין, שאני מאמין לך שאתה דואג לעובדים. נתניהו לא רוצה שידור ציבורי, כי נתניהו רוצה שידור שנמצא בידי בעלי הון פרטיים. נוח לו מאוד בעולם שבו "ישראל היום" שולט. הוא מסתכל צפונה ומתקנא כשהוא רואה את ארדואן. מה קורה שם בתקשורת? שם מתנהלת קיסרות שבה אף אחד לא מעז לצפצף. התקשורת מרוסקת, העיתונות נרדפת. זה העולם שנתניהו רוצה. הוא רוצה גם את ישראל להפוך לקיסרות.
אני מסכים אתך, אדוני השר – יש פה גם עניין של דמוקרטיה, כי בלי שידור ציבורי אין דמוקרטיה. יש פה גם עניין של דיני נפשות, כי אנחנו מדברים על עובדים – העובדים של רשות השידור שנזרקו קודם והעובדים של התאגיד שנזרקים עכשיו. אלה יצטרפו לאלה ואף אחד מאלה לא יהיה לו עתיד. יש כאן בהחלט עניין של דיני נפשות, חייהם של העובדים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט סיכום, חבר הכנסת חנין.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
דיני הנפשות האלה, אדוני השר, דמם של העובדים האלה, בראשכם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
קצת נסחפנו. הבעת דעה נוספת – חבר הכנסת גואטה. חבר הכנסת גואטה, אדוני מבקש הבעת דעה? יש לאדוני דקה שלמה. 60 שניות שלמות לרשותו. בלי הפרעות. אדוני יודיע לי כשהוא מוכן.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
מוכן.
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, מהיום הראשון, מאז הגעתי לפה, למשכן הזה, אני נכנס לדיונים בוועדת הכלכלה בנושא תאגיד השידור הציבורי. כל הנושא היה באמת דיני הנפשות. העובדים – עקב תלונות שקיבלנו, שמתנהגים אליהם לא יפה, שמבזים אותם, ששולחים אותם הביתה בלי טיפת לב. דיברנו עוד פעם ועוד פעם ועוד שבוע. הנה, גם אילן גילאון היה שם אתי כל שבוע. לא ראינו שזה באמת דגדג מישהו. לא ראינו באמת. זה נראה קצת מוזר, מכובדי השר, שפתאום עכשיו הסיפור זה העובדים. שנינו יודעים שזה לא באמת הסיפור. הלוואי שמה שאתם הולכים לתקן זה באמת הסיפור של העובדים. הלוואי. אני אעמוד ואבקש פה ממך סליחה ליד כולם. אבל אתה יודע טוב מאוד בתוכך שהסיפור הוא לא העובדים, ואתה תראה בסופו של יום שיפטרו, ועוד איך יפטרו. כל העובדים המסכנים – אולי ישאירו עוד כמה אחוזים בודדים בשביל להראות: הנה, השארנו יותר.
אבל הבעיה האמיתית פה היא שחושבים שזה לגו: מרכיבים, בונים. מה זה? אני כתבתי אתמול דבר באמת מתוך לבי – כתבתי שאני מאוד מאוד מודאג. אם נושאי הביטחון והחוץ במדינה מתנהלים כמו הסיפור של הקמת התאגיד, אני חושב שהאזרחים פה צריכים להיות מודאגים. ישבו פה עשרות ומאות ישיבות על הנושא הזה של התאגיד. דבר אחד בטוח: מתווכחים, זה שמאלני, זה ימני, סיפורים; זה לא של ש"ס, בטוח, כך שאנחנו פה נטו נטו למען העובדים, למען האמת ולמען רדיו שיהיה טוב לציבור ושייצג את הציבור. לא יכול להיות שציבור המזרחים, מעל 50% במדינה הזאת, לא מיוצג במועצה הזאת בכלל. אז יש חוק לייצוג בני מיעוטים, ואכן שמו את חמיס אבולעפיה, ואז לא שאלתם: תגיד, מה הדין אם אימא שלו נוצרייה ואם סבתא שלו יהודייה? אבל כשמדובר על ייצוג של מזרחים, פתאום: שמע, זה קשה, זה לא מובן.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גואטה, תודה רבה לאדוני.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
זאת קצת דמגוגיה זולה, סליחה, מכובדי השר. לכן, אני חושב, באמת, צריך לעשות רדיו לציבור שמייצג את הציבור.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
הייתי צריך לצעוק על זה אז, כשהקימו את המועצה הזאת.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה מאוד לאדוני. המציעים, חבר הכנסת גילאון וחבר הכנסת גנאים, נצביע על העברה לוועדת הכלכלה?
אם כן, אנחנו מצביעים על העברה לוועדת הכלכלה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 7
נגד – 1
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שבעה בעד, מתנגד אחד, אין נמנעים. ההצעה תעבור לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<רק 7% מהסטודנטים בישראל גרים במעונות>
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: רק 7% מהסטודנטים בישראל גרים במעונות, מס' 4714, 4739, 4751 ו-4753. ראשון הדוברים – אוסאמה סעדי. בבקשה, אדוני.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני וחברי – נמצאת פה חברתי מיכל רוזין, והגשנו את ההצעה הדחופה, כמובן בתזמון נכון, שזה פתיחת השנה האקדמית באוניברסיטאות.
בחרתי את העניין הזה של המעונות כי זאת בעיה כואבת לאלפי סטודנטים שנרשמים ומתחילים ללמוד באוניברסיטאות ולא מוצאים מעונות בתוך האוניברסיטה, ואז הם צריכים לשכור, אדוני השר וכבוד סגן שר החינוך, הם נאלצים לשכור מעונות ודירות מחוץ למעונות של האוניברסיטה, דבר שמעלה את העלויות באלפי שקלים מדי חודש.
למען השלמת התמונה אתן כמה נתונים: באוניברסיטת חיפה מספר הסטודנטים הוא 15,000 ומספר המיטות הוא 1,100; באוניברסיטת בן-גוריון יש 20,000 סטודנטים ומספר המיטות הוא 1,600; באוניברסיטת בר-אילן יש 23,000 סטודנטים ו-505 מיטות במעונות; באוניברסיטת תל-אביב יש 29,000 סטודנטים ומספר המיטות הוא 3,100; באוניברסיטה העברית יש 20,000 סטודנטים ומספר המיטות הוא 4,000; בטכניון 16,000 סטודנטים ו-4,500 מיטות.
אפרופו הטכניון, זאת גם הזדמנות לאחל לכלל הסטודנטים והסטודנטיות בכל האוניברסיטאות בתוך ישראל שנה אקדמית פורייה ומוצלחת. ובהזדמנות, אדוני סגן השר, והעלינו את זה כמה פעמים פה, יש גם אלפי סטודנטים שמתחילים ולומדים באוניברסיטאות ברשות הפלסטינית: באל-ג'מעא אל-ערבייה אל-אמריקיה בג'נין – כמעט 4,500 סטודנטים, באוניברסיטת א-נג'אח בנבלוס, באוניברסיטה באל-ח'ליל, בחברון, וגם באוניברסיטת אבו-דיס, אל-קודס, שעכשיו התחילו ללמוד בה גם רפואה, רפואת שיניים ומקצועות פארה-רפואיים. ויש גם אלפי סטודנטים וסטודנטיות שלומדים בחו"ל.
הגיע הזמן, אדוני סגן השר, באמת להשקיע בלימודים, בחינוך, בייחוד בחינוך הגבוה, ולהקציב, ולא לקצץ כמו שאתם עושים בתקציב הנוכחי, אדוני היושב-ראש, 100 מיליון שקלים.
היום היה דיון בוועדת החינוך על השביתה באוניברסיטה העברית בירושלים. אדוני השר, אנחנו בוגרים של האוניברסיטה הזאת, ויש כ-20,000 סטודנטים שלא התחילו את הלימודים שלהם. אנחנו חושבים שצריך להשקיע בחינוך הגבוה, כי זה העתיד של הבנים שלנו. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה, חבר הכנסת סעדי. חברת הכנסת מיכל רוזין.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד סגן יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, בזמן הקצר שהייתי בחדרי, שמעתי את השר אורי אריאל, שר החקלאות, עומד פה ותוקף אותי ואת חברי על כך שיצאנו מטקס ההנצחה לרחבעם זאבי, גנדי, ואמר שזהו מעשה נואל לעשות. אז צר לי מאוד, אני חושבת שהמעשים הנואלים הם המעשים של רחבעם זאבי. וכפי שאנחנו שופטים בהיסטוריה את כל מנהיגינו ואת עברנו, כך ניתן גם לשפוט אותו, אדם שנחשד בקשרים מפוקפקים עם העולם התחתון, עם הפשע המאורגן; אדם שנחשד בהטרדות מיניות, מעשים מגונים ואונס, לכאורה; אדם שנחשד בכך שהוא הרג אנשים חפים מפשע; אדם שעינה באופן סדיסטי את שבוייו – האדם הזה לא ראוי להנצחה.
אני רוצה להקריא לכם את מה שכותבת אימא לילד בבית-ספר במערכת החינוך הציבורית. היא מדברת על כך שהילד שלה היה צריך ללמוד – כי מה לעשות, זה חלק מהחוק – ללמוד על הנצחתו של רחבעם זאבי, גנדי. והיא מספרת על מערכי השיעור שמחולקים למורים, ומציגים את תולדות חייו, שמות ילדיו, פרטי היכרותו עם אשתו, קריירה צבאית, אהבת הארץ, תרומתו ללהקות צבאיות ועוד ועוד. וכמובן, במסכת הטיוח, מסכת ההסתרות, מסתירים מן המורים ומן הילדים את כל אותם חומרים של מורשת קרב, נסתרים, על ירי בשבויים, אונס חיילות תחת פיקודו, הטרדת נשים בכלל, חברות עם עבריינים או צנזורה של שירים שאינם חלק מהמורשת. התוכן מתבסס על איש שהיה חייל קרבי וגיבור. אהבת המולדת, השר לוין, אינה מנקה הכול. אתה יכול להיות מצביא דגול, או לוחם נסער על אויביך, ועדיין להיות איש בלתי מוסרי בעליל.
<שר התיירות יריב לוין:>
אין לך בסיס לכל מה – – – כשאת מדברת – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
איש שמאיים על עיתונאית ושם לה פצצה בבית, אדם שאונס נשים, אדם שמבצע מעשים מגונים, אינו ראוי להנצחה.
<שר התיירות יריב לוין:>
את מכפישה אותו, מכפישה אותו ללא שום הצדקה, ללא שום ראיה. יש גם כבוד לאדם.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אתה רוצה שהילדים שלך יבואו הביתה וישאלו אותך: האם זאת המורשת שמדינת ישראל רוצה להנחיל? אלה הם גיבוריה?
<שר התיירות יריב לוין:>
– – – כבוד לאדם. לא יכול להיות. לבוא ולומר: אדם שאנס.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אלה גיבורים שמהללים?
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
תגיד לי, חסרים לכם מנהיגים שאתם יכולים להלל? בעשור האחרון – למעלה מ-10 מיליון למורשת גנדי, יותר מלהרצל ולז'בוטינסקי ביחד.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
איך אתה לא מתבייש? היו לך מנהיגים הרבה יותר ראויים להלל.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט סיכום, בבקשה, חברת הכנסת רוזין.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אין פה עניין של ימין ושמאל, השר לוין. יש פה עניין של מוסר.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת רוזין, משפט סיכום, בבקשה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
יש פה עניין שב-2016 אנחנו, וגם אתה, צריכים לשים פס ברור על מי שפוגע באנשים אחרים. זה לא מוסרי וזו לא המורשת שלנו. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. משיב על ההצעה, כמובן – אדוני סגן השר ישיב על דבריו של חבר הכנסת סעדי. לא נראה לי שדבריה של חברת הכנסת רוזין הם חלק מההצעה הדחופה שאושרה לסדר-היום במליאה. סגן שר החינוך הרב מאיר פרוש ישיב בשם הממשלה.
אני אומר לפרוטוקול שחבר הכנסת איציק שמולי אינו נוכח, לכן אנחנו עוברים לתשובה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני אתייחס?
<מיכל רוזין (מרצ):>
כן. לפי העקרונות שלך הוא לא אדם מוסרי.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, המל"ג והוות"ת מכירות בצורך בהרחבת מערך המעונות ופועלות במהלך השנים האחרונות להגדלת ההיצע הקיים. כבר בשנת 2012 החלה ות"ת לפעול בנושא, וסוכם אז לראשונה עם אגף התקציבים באוצר על תקצוב ייעודי של 100 מיליון שקלים עבור תוכנית לתמיכה בהקמת מעונות סטודנטים במוסדות המתוקצבים על-ידי ות"ת. הסיכום הגיע בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג ובהמשך להחלטות שקיבלה קודם לכן מועצת רשות מקרקעי ישראל בנושא הקצת קרקע למעונות סטודנטים. יצוין כי עד לאותו סיכום מדינת ישראל מעולם לא עסקה במעונות סטודנטים, הסדירה או תקצבה אותם, ורק מוסדות אקדמיים שהצליחו לגייס תרומות ייעודיות לנושא, כגון האוניברסיטה העברית והטכניון, הקימו מעונות. בעקבות הביקוש הגדול למעונות, הוחלט על הרחבת התוכנית גם בשנת 2014 בעוד כ-160 מיליון שקלים, ובשנת 2016 סוכם על תוספת של עוד כ-120 מיליון שקלים לטובת הנושא.
אני משתעל כתשובה – השר רחבעם זאבי. השיעול זה תשובה לדברים שנשמעו כאן נגד רחבעם זאבי.
בהתאם לנתח התקציבי שהוקצה עד כה לטובת הנושא, ות"ת אישרה תוכניות להקמת מעונות ברחבי הארץ עם כ-6,500 מיטות בכ-20 מוסדות להשכלה גבוהה. ות"ת רואה חשיבות רבה בנושא, ועל כן היא פועלת בשיתוף פעולה עם גורמים ממשלתיים נוספים במטרה להסיר חסמים בבניית מעונות, לרבות עיכובים סטטוטוריים, שהיוו חסם מרכזי בתחילת הדרך; בחינת פתרונות מימון רחבים, לרבות מתן אשראי למוסדות שנמצאים באזורי פריפריה על מנת לשמור על שכר דירה הוגן לסטודנטים, וכדומה. כל זאת תוך מתן דגש על תפקידה המרכזי של ות"ת – שמירה על האיתנות הפיננסית של המוסדות להשכלה גבוהה. צריך לזכור שהקמת מעונות היא הליך מורכב, הדורש בין היתר מציאת שטח, הליך תכנוני נרחב, גיוס יזם ובינוי. כל אלה אינם יכולים להתבצע אד-הוק, זה תהליך.
בעקבות הפעולות שבוצעו עד כה והתגייסות ות"ת לנושא, משנת 2012 ועד היום נבנו שלושה פרויקטים ובמסגרתם אוכלסו כ-850 מיטות. כיום ישנם חמישה פרויקטים באוויר, קרי, 2,000 מיטות בבנייה, ועוד כ-2,500 מיטות נמצאות בשלבים מתקדמים לקראת התקשרות מול יזם. בנייתן של כ-1,100 מיטות נוספות מעוכבת היום בשל בעיות סטטוטוריות אשר הוות"ת פועלת להסרת החסמים בעניינן. מעבר למיטות שנספרו לעיל, ות"ת נמצאת בתהליך מתקדם להוצאת קול קורא, והוא צפוי לצאת עד סוף שנת 2016, ויאפשר הקמה של עוד כ-2,000 מיטות ברחבי הארץ.
לסיכום הדברים, ות"ת ומל"ג מכירות בצורך הקיים במעונות. ות"ת ביצעה תכנון והערכת צרכים במערכת ההשכלה הגבוהה ואף קבעה יעדים לביצוע. אני חייב לציין שזה אחד הנושאים הנמצאים על שולחננו, ואנחנו באמת פועלים לקידומו. תודה, אדוני.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מה אדוני מציע לעשות עם ההצעה?
<מיכל רוזין (מרצ):>
דיון בוועדת – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני חייב לומר שוב, ואני מצטער על זה שאני צריך לומר את זה עוד פעם. מי שמבקש הצעה דחופה לסדר-היום, פירושה שהוא רוצה דיון במליאה. אולי היא לא דיברה על העניין הזה, אבל ביקשו להעלות את הנושא הזה – וזה מליאה. אבל חברי הכנסת רוצים שפה יהיה משהו ממה – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
התשובה היא – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
פה במליאה אפשר לחכות בערך חצי שנה עד שיהיה דיון. אם אתם רוצים את הדיון הזה, זה נראה לי במצב הזה בערך משהו כזה. אם הם רוצים ועדה, אז הם צריכים לשקול בעתיד שלא לבקש כאלה בקשות.
<מיכל רוזין (מרצ):>
למה?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אי-אפשר לבוא לבקש. התקנון הזה – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
זו הפרוצדורה של התקנון. אפשר להעביר למליאה ואפשר לוועדה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אם אדוני לא מסכים, מותר לאדוני לא להסכים.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
לא, זה לא לא להסכים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אתם יכולים רק למליאה, אתם לא יכולים לוועדה. אם סגן השר לא מבקש ועדה, אז אנחנו מצביעים אם להסתפק בהודעת סגן השר או שאנחנו הולכים למליאה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
באיזה סעיף בתקנון זה?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
תיתנו לה את הסעיף. גם אנחנו – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
סעיף 51. גברתי תפתח.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני אפתח.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
סעיף 51. אם סגן השר מציע להעביר לדיון בוועדה, אנחנו יכולים להצביע.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
קודם כול תודי. לא, חברת הכנסת רוזין תודה במה שאני אמרתי, ואחר כך אני אסכים לוועדה. תבדקי.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
סגן השר, כיוון שהעלית פה כמה נקודות שמצריכות המשך בירור, גם העניין הזה של 1,000 יחידות שהן תקועות בעניין של חסמים ביורוקרטיים, אז צריך להמשיך וללוות את זה בוועדה, לא בעוד חצי שנה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני נשאל כעת על-ידי יושב-ראש הישיבה מה אני מבקש. אז אמרה חברת הכנסת רוזין שהיא רוצה ועדה. אז אני אומר: ברגע שמישהו מבקש דיון במליאה, בהצעה דחופה, זה דיון במליאה, הוא לא יכול עכשיו לבקש אחרת. אפשר לבוא לקראת.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אז תבוא לקראת.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
סעיף 53(ד)(1). מזל שיש לנו סגן מזכירה בקי כל כך. אנחנו כמובן מודים לו.
<קריאה:>
לא חשוב, שיבקש מליאה – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני רוצה שיודו, שיודו בכך שהם – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
סליחה, היא רשאית להגיד שהיא רוצה לאשר או לא לאשר. זה לא אומר שהוא היחיד שיכול לבקש. "אחרי הנמקה – – – רשאית הממשלה להביע את עמדתה ביחס להצעה ולהודיע על הסכמתה או על התנגדותה לכלול את הנושא המוצע בסדר-היום של הכנסת, או להציע שהנושא" – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
כן, אבל חבר הכנסת שהציע הצעה דחופה לסדר-היום, ודאי שהוא התכוון למליאה. הוא לא יכול עכשיו להגיד: ועדה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא, אבל אנחנו דנו פה, ואנחנו מבקשים שהמשך הדיון – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
משנים את הבקשה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא, דנו פה. אנחנו מבקשים – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
לא דנו.
<מיכל רוזין (מרצ):>
סגן השר – – –
<קריאה:>
המשך דיון. מה הבעיה?
<מיכל רוזין (מרצ):>
מכיוון שבוועדה ניתן להזמין נציגי סטודנטים, ניתן להזמין נציגים, תושבי המעונות, אפשר לשמוע מידע, ולכן בהחלט זו אופציה.
עכשיו באים? דיברתי אליך, לא היית.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
תגידי עוד פעם.
<מיכל רוזין (מרצ):>
סמוטריץ, הוא מבקש שאני אעלה להגיד שוב.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני השתעלתי.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני סגן השר, תבקש להעביר את זה לוועדת החינוך וזהו. מה הבעיה? זה נושא כל כך חשוב לסטודנטים – להמשך בירור שם. מדובר במעונות.
<מיכל רוזין (מרצ):>
זה עוד לא היה לי בכנסת. אני חייבת לומר. "אחרי שנשמעה" – סעיף 53(ו) – "אחרי שנשמעה עמדת הממשלה, ואם לא נשמעה – אחרי ההנמקה, רשאים שניים מחברי הכנסת להביע את עמדתם ביחס להצעה, ורשאים הם להציע" – דרישה נוספת – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אבל חברתי הייתה רשומה כמציעה בדיון, היא לא הביעה דעה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
חברי כנסת אחרים, לא את. חברי כנסת אחרים, לא את.
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא, אני – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני סגן השר – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא, אחרי סיום הדיון – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת רוזין, חברת הכנסת רוזין – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – שניים מהחברים שהציעו רשאים לדרוש דיון בוועדה. נו, מה?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת רוזין – – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אז הנה, יש שניים שמציעים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברי הכנסת, אני מבקש רגע לעשות סדר.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אני מציע – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא, לא, אתה לא מציע עכשיו. עכשיו אני מדבר, חבר הכנסת אבו עראר, במחילה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
הרציונל של הצעה לסדר-היום – מי שמבקש את ההצעה לסדר-היום מבקש דיון במליאה, ואנחנו רואים בתקנון בצורה ברורה: מי שיכולים להציע או להסיר מסדר-היום או להביא לדיון בוועדה אלו גורמים שאינם נמנים עם מציעי ההצעה, קרי: או הממשלה באמצעות מי שמשיב מטעמה, או חברי כנסת נוספים שמבקשים הבעת דעה, והם יכולים לבקש דיון. צודק סגן השר. כל העניין של הצעה דחופה לסדר-היום זה דיון במליאה. מי שמבקש להוציא – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
תקרא את הסעיף. מדובר בשניים מחברי הכנסת, לא מהמציעים. שניים מחברי הכנסת – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברתי, אז אמרתי, המציעים אינם יכולים. המציעים אינם יכולים לבקש להעביר לוועדה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אז הנה, יש שניים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מי שיכולים להעביר לוועדה אלו אנשים שאינם נמנים עם המציעים, כיוון שהמציעים הם – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא כתוב גם את זה, אדוני העורך-דין – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – – שלושה מציעים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברים, אני אינני מתווכח.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אדוני העורך-דין, לא כתוב שחברי הכנסת הם לא המציעים.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
שלושה חברי כנסת – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני סגן השר מבקש להסתפק בדברים או מבקש להעביר לדיון במליאה?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
טוב, אנחנו נצביע – אדוני סגן המזכירה, אנחנו נצביע – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
– – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
משנים את התקנון. אני פה כבר ארבע שנים, שלא נדבר על למעלה מ-20 שנה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני סגן השר, אני רק רוצה להבהיר את הדברים. מה אדוני מבקש שנעשה עם ההצעה?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני חושב שנתתי תשובה ברורה – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני מבקש להסתפק בהצעה. אז אנחנו מצביעים עכשיו – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
– – תשובה ברורה ומנומקת, אבל אם החברים רוצים שזה ילך לוועדה – שילך לוועדה. אבל אי-אפשר ליהנות משני העולמות.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני סגן השר מוכן, אז אנחנו נצביע כעת – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – גם אם לא, אבל אתה טועה בפרשנות.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אם אדוני סגן השר מוכן, אנחנו נצביע כעת על העברה לדיון בוועדת החינוך של הכנסת. מי בעד? מי נגד? מי בעד להעביר לוועדת החינוך של הכנסת ומי נגד?
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת רוזין, אני אשב אתך אחר כך על התקנון ואני אסביר לך את הסעיף. אני סבור שאת טועה, ואנחנו נבחן את זה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אם אני טועה, אז זה בסדר.
שישה תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה תעבור לדיון בוועדת החינוך של הכנסת.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<הצעות לסדר-היום>
<פער גדול ובלתי מוסרי בין סטודנטים במרכז לסטודנטים בפריפריה בתחום ההשכלה הגבוהה>
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אנחנו עוברים בשעה טובה לסעיף הבא והאחרון שיש לנו על סדר-היום: פער גדול ובלתי מוסרי בין סטודנטים במרכז לסטודנטים בפריפריה בתחום ההשכלה הגבוהה, הצעות לסדר-היום מס' 4732 ו-4741. ראשון הדוברים – חבר הכנסת יגאל גואטה. לרשות אדוני 180 שניות שלמות. אנחנו נבקש ממנו לעמוד בכך. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, כבוד סגן השר, חברי חברי הכנסת, אני באמת חושב שאין נושא ראוי יותר לפתוח אתו את מושב החורף של הכנסת, עבורי, כמו הנושא של פערי ההשכלה בין צעירים מהמרכז לצעירים מהפריפריה.
רק אתמול נערכה הפגנה מחוץ למשכן הכנסת והיו דיונים בוועדות בשל הסרת התוכנית לתקצוב הצפון מסדר-יומה של הממשלה.
רוזין, אני מבטל את הבקשה שלי.
אנחנו מציינים השבוע שלוש שנים לפטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, שמפעל חייו היה הדאגה הרוחנית והגשמית לאותן אוכלוסיות מוחלשות. מבדיקה שנערכה לאחרונה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי צעיר המתגורר ברעננה, יש לו סיכויים גבוהים פי-2.5 להגיע לתואר ראשון מאשר לצעיר שמתגורר בנתיבות. מה את אומרת על זה, חברת הכנסת רוזין?
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא שמעתי – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
סטטיסטיקה: צעיר שמתגורר ברעננה, סיכויים שלו להגיע לתואר ראשון הם פי-2.5 מאשר של אחד משדרות.
<מיכל רוזין (מרצ):>
זה מתחיל בגן – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
עיון בנתוני הדוח מראים כי יש קשר ישיר בין מקום המגורים של אותם צעירים ודירוגם הסוציו-אקונומי לבין סיכוייהם להגיע לתואר ראשון, וככל שהדירוג – – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – – ערערה-בנגב – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
חכה, חכה. – – – ככל שהדירוג הסוציו-אקונומי של היישוב שבו הם מתגוררים גבוה יותר, כך הסיכוי להגיע לתואר ראשון גבוה יותר. הסיבה העיקרית לכך היא בראש ובראשונה מימון, מעבר למודעות החברתית, כי ברור שאם אתה גר ברעננה, אז כל היום רק מדברים על זה שתואר ראשון זה כמו בגרות. צעיר מהמרכז בעצם מקבל מהוריו תמיכה וסיוע במימון שכר הלימוד, אך צעיר מהפריפריה לא רק שלא יקבל תמיכה ומימון, אלא סביר להניח שהוא גם יצטרך לעבוד בלילות כדי לפרנס – לא את עצמו אלא את המשפחה שלו.
אני רוצה רק להגיד בקול רם את מה שכולם יודעים וכל כך הרבה מדברים ומדברים ומדברים ומדברים, וזה נראה כבר לא נורמלי, הדבר הזה. אותם צעירים מהפריפריה הם האוכלוסייה המוחלשת ביותר בישראל, ורובם אם לא כולם הם שוב ושוב בני מיעוטים, מזרחים וחרדים.
הדוח של הלמ"ס מראה באופן מובהק את הקשר בין הדירוג הכלכלי-חברתי של היישוב לבין שיעור הסטודנטים לתואר ראשון שגדלו בו. בתחתית הדירוג, כאמור, נמצאים החרדים והערבים, כאשר במקום המפוקפק והאחרון נמצאת, לצערנו הרב, ג'סר-א-זרקא, עם 4.5% בלבד מקרב הצעירים שלמדו לתואר ראשון, ואף לא אחד שלמד לתואר שני, וחס וחלילה, בטח ובטח לא לתואר שלישי, לא דוקטורט.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
הם גם במקום אחרון בבגרות – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
נכון. אבל זה כנראה לא כואב לאף אחד. יש פתגם שאומר: חינוך והשכלה עולים כסף רב, אבל הבורות לא פחות יקרה. ואני אומר, אדוני היושב-ראש: הניסיון לחסוך בהוצאות השכלה וחינוך באותם יישובים עולה לנו הון תועפות. אנחנו אומרים את זה כל יום בכל ועדה. שקל שהמדינה לא תשלם עכשיו – היא תשלם בעתיד 10 שקלים; זה עולה לנו בכל מיני עלויות בדמות תקציבי רווחה, אבטלה והטבות שונות שצריכים אחרי זה לתת להם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
יש לאדוני משפט סיכום.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
הרי ברור שכושר ההשתכרות של אותם צעירים ללא השכלה נמוך מכושר ההשתכרות של בעלי השכלה. לכן, אני חושב שאנחנו לא עושים מספיק כדי להשוות את האזורים ואת הצעירים האלה, ומגיע להם שישוו אותם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
ולסיום, אדוני היושב-ראש, אומרים שכשנותנים לאדם דג לאכול, אולי הוא יהיה שבע בארוחה הזאת, אולי באותו היום; אבל אם אנחנו נלמד אותו לדוג, אז יש סיכוי שהוא יהיה שבע כל החיים. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה, חבר הכנסת גואטה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. שלוש דקות, אדוני.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נכון, הפער גדול, כמו שציין חברי, בין הסטודנטים במרכז לסטודנטים בפריפריה, אבל במגזר הערבי הפער הוא יותר עמוק. לכן, בהשוואת שיעור האוכלוסייה בעלת השכלה על-תיכונית בין המגזר היהודי למגזר הערבי ניתן להבחין כי שיעור האוכלוסייה בעלת השכלה על-תיכונית במגזר הערבי עומד על 24% לעומת מעל 50% במגזר היהודי.
הסיבות לכך רבות מאוד ומגוונות, וחלקן מופיעות עוד בשלב החטיבה והתיכון. אמנה כאן את חלקן: 1. השתתפות נמוכה של התלמידים הערבים במערכת החינוך, ומנגד שיעור גבוה של נשירה. שיעור ההשתתפות משלב חטיבת הביניים ועד שלב התיכון ירד מ-98% ל-86%, לעומת כ-92% במגזר היהודי, וזאת בשל מחסור בכיתות לימוד, אוסאמה סעדי, חבר הכנסת, וריבוי התלמידים בכיתות; 2. תנאי הקבלה הקשים להם, חלקם טמון בהבדלי השפה. כך, מתוך כלל הסטודנטים לתואר ראשון, מספר הסטודנטים הערבים עומד על כ-13%, ויש 10% לתואר שני וכ-5% בלבד לתואר שלישי; 3. רמת הכנסה נמוכה יותר לשכירים משכילים מהמגזר הערבי. לראיה, השכר השעתי הממוצע של ערבי עם מעל 16 שנות לימוד הוא 54 שקלים לשעה – אלה נתונים מדויקים – לעומת 82 שקל לשעת עבודה ממוצעת של יהודי בעל השכלה זהה; 4. הגבלת המקצועות הנלמדים. לכן הסטודנטים הערבים מתמקדים בתחומי לימוד כגון מקצועות עזר רפואיים, חינוך והוראה – 35%, לעומת 15% בקרב הסטודנטים היהודים – ונעדרים מתחומים כגון הנדסה, משפטים, אדריכלות ומינהל עסקים – 19%, לעומת 37% בקרב הסטודנטים היהודים; 5. חוסר שוויון בהזדמנויות תעסוקה, כי תמיד מעסיקים יעדיפו שלא להעסיק ערבי. נכון, היושב-ראש?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
המעסיקים אצלכם יעדיפו להעסיק יהודי מאשר להעסיק ערבי. 6. חוסר נגישות של תחבורה ציבורית, דבר המקשה להגיע למוסדות להשכלה גבוהה, ובמיוחד באזורי הנגב, ביישובים הבדואיים, שבדרך כלל ממוקמים מחוץ ליישובים הערביים. במגזר היהודי מוסדות ההשכלה הגבוהה קרובים יותר, ולזה מקל עליהם להגיע; 7. מצב סוציו-אקונומי נמוך בקרב האוכלוסייה הערבית, וזה ידוע לכולם: החברה הערבית הבדואית סובלת מאבטלה, האבטלה שם גואה, ולכן המצב לא מאפשר, לא מקל על הסטודנטים להגיע למוסדות ההשכלה הגבוהה. דיברו על המעונות.
לנוכח מצג זה אי-אפשר להמשיך להתעלם מהנתונים האלה ולטמון את הראש בחול, שכן יש לפעול מייד לתיקון מצב זה, בראש ובראשונה על-ידי מינוי ועדה לבדיקת הסיבות לנשירת תלמידים ערבים ממערכת החינוך; להקצות מלגות מיוחדות כדי לעודד תלמידים ערבים בכלל וערבים בדואים בפרט לרכוש השכלה גבוהה; להשוות את השכר המשולם לבעלי השכלה ערבים לזה המשולם לבעלי השכלה יהודים; לעודד קליטת בעלי השכלה ערבים בכל תחומי המקצועות במגזר הציבורי – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת אבו עראר, משפט אחרון ממש, כי הזמן חלף עבר לו.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – כגון הנדסה ופיזיקה, כדי שאוכלוסיית התלמידים הערבים לא תתמקד במקצועות מסוימים בלבד.
ולכן, מכובדי היושב-ראש – יושב כאן כבוד השר אורי אריאל, שהוא מחזיק בתיק הטיפול בערבים הבדואים בנגב.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
מחזיק תיק הנגב.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מה?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
מחזיק תיק הנגב.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, תודה רבה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
שר הנגב. לכן, לתשומת לבך, מכובדי היושב-ראש, זה – – –
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
עושים במכללת ספיר ובמכללת קיי. עושים תוכניות כאלה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
ספיר – ספיר רחוקה. למה לא תוקם מכללה או אוניברסיטה ברהט?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת אבו עראר, זמנך תם.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
ברהט יש 65,000 תושבים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני מודה מאוד לאדוני. תודה רבה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
הגיע הזמן שבאמת מישהו יתעשת ויקים שם מכללה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. משיב על ההצעה, בשם הממשלה, בשם שר החינוך, סגן שר החינוך הרב מאיר פרוש.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי הכנסת המציעים, אחד ההישגים המרשימים של מערכת ההשכלה הגבוהה בעשורים האחרונים הוא דווקא הרחבת הנגישות של ההשכלה גבוהה בקרב האוכלוסייה המתגוררת בפריפריה ובקרב קבוצות אוכלוסייה חלשות.
בשנת הלימודים תשע"ו כ-24% מהסטודנטים לתואר ראשון למדו במוסדות הלימוד הקיימים במחוזות הצפון והדרום – קרוב ל-10% במחוז הצפון וקצת יותר מ-14% במחוז הדרום – לעומת 9% שלמדו במחוז הדרום בלבד בשנת 1990, תש"ן. שינוי משמעותי זה במפת ההשכלה הגבוהה של ישראל שהתרחש בשני העשורים האחרונים לא היה מתאפשר אלמלא הפניית המשאבים התקציביים שנדרשו לכך אל שני מחוזות הפריפריה. יצוין כי למרות ההאטה הקיימת במערכת ההשכלה הגבוהה בשנים האחרונות, מספר הלומדים במחוז הצפון גדל כמעט פי-שלושה בהשוואה לתחילת העשור הקודם, בעיקר כפועל יוצא של הרחבת התוכניות הקיימות במכללות האקדמיות בצפון ופתיחת תוכניות לימודים חדשות.
מעבר לתקצוב ולפיתוח של מערך המכללות האקדמיות בפריפריה והאוניברסיטה הפתוחה, במסגרת התוכנית הרב-שנתית מקצה ות"ת תקציבים ישירים נוספים לקידום מוסדות וסטודנטים מהפריפריה. כדוגמה ניתן לציין את הבאים: תוכנית "הישגים" – זו תוכנית המיועדת להנגשת ההשכלה הגבוהה לצעירים מיישובי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שבמסגרתה ניתנים ייעוץ והכוון ללימודים אקדמיים על-ידי רכזים ייעודיים לנושא. החל מתשע"ו פועלת התוכנית "הישגים להיי-טק", המיועדת לעידוד ולתמיכה בצעירים מהפריפריה בלימודי הנדסה ומדעים במוסדות האקדמיים המובילים בישראל.
עדיפות בהקצאת מכסות סטודנטים למוסדות בפריפריה ניתנה הן במהלך החומש האחרון והן לחמש השנים הקרובות, על מנת לסייע בהתפתחות האקדמית והכלכלית של מכללות אלה. מעבר לכך, קיימת תמיכה משמעותית לליווי סטודנטים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך במכללות ולמכללות בפריפריה לשם צמצום נשירה ורכישת תואר איכותי. יצוין כי מודל זה מתואם עם התאחדות הסטודנטים הארצית. קרן הסיוע מעניקה מלגות לסטודנטים לתואר ראשון על בסיס מבחנים סוציו-אקונומיים שונים, לרבות אשכול חברתי-כלכלי של היישוב שממנו מגיע הסטודנט. ניתנת גם עדיפות בהקצאת המלגות לסטודנטים המגיעים מאשכולות נמוכים.
במסגרת תוכנית ות"ת והאוצר לתמיכה בהקמת מעונות סטודנטים – דיברתי על כך קודם, בהצעה הקודמת – אושר תקציב משמעותי לסיוע בבניית מעונות סטודנטים באזור הפריפריה. זאת, במטרה לשפר את הנגישות הפיזית של מוסדות אלה לסטודנטים.
לסיכום הדברים, מל"ג וות"ת רואות חשיבות רבה בהנגשת ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות בפריפריה ומשקיעות משאבים רבים בנושא. השקעה זו כבר נותנת כיום אותותיה, ולראיה – נתוני הלומדים במחוזות הצפון והדרום שאמרתי בתחילת דברי. גם בתוכנית החומש הקרובה המשרד מתכוון להמשיך במגמה הזאת.
לכן, אני שוב חוזר על מה שאמרתי קודם – שאם לא מסתפקים בדברי, אפשר לדון על זה גם בוועדה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אז מה אדוני מציע?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
לא מסתפקים. רוצים ועדה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
האם המציעים מסתפקים בתשובה?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אתה לא יכול לשאול את המציעים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא מסתפקים. בסדר, אנחנו מצביעים.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אתה לא יכול לשאול את המציעים. זאת הטעות שלכם. לא שואלים את המציעים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא, לא, לא. אני יכול לשאול אותם. אדוני סגן השר, אני בהחלט יכול לשאול את המציעים אם הם מסתפקים בתשובתך או לא. ומאחר שהם אינם מסתפקים ואדוני אמר שאם הם לא מסתפקים אז אנחנו נצביע על ועדה, אז אנחנו נצביע כעת על העברת הדיון לוועדת החינוך של הכנסת.
מי בעד ומי נגד?
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שישה תומכים, אין מתנגדים. ההצעה עוברת לדיון בוועדת החינוך.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
יש לנו הודעה של סגן המזכירה. אדוני, בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מיכל רוזין, רויטל סויד, עליזה לביא וניסן סלומינסקי בנושא: האזנות שמבצעת הרשת החברתית פייסבוק למשתמשיה – פגיעה חמורה בפרטיות; ובעקבות דיון בהצעותיהם לסדר-היום של חברי הכנסת יהודה גליק, איל בן ראובן, יוליה מלינובסקי, באסל גטאס וישראל אייכלר בנושא: תופעת שכחת ילדים ברכב.
החלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון בקריאה הראשונה בהצעות חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018 ובהצעות החוק הנלוות, וכן החלטה בדבר מועדים לשעת שאלות במושב השלישי של הכנסת העשרים: אוקטובר 2016 עד אוקטובר 2017. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה, אדוני סגן המזכירה.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, ברצות השם, מחר, יום רביעי, א' בחשוון התשע"ז, 2 בנובמבר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 20:11.>