דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת א' ישיבה קנ"ט הישיבה המאה-וחמישים-ותשע של הכנסת העשרים יום רביעי, א' בחשוון התשע"ז (2 בנובמבר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 8 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 8 שאילתות דחופות 8 243. כישלון תוכנית הסיוע הממשלתית לנשים בזנות 8 מיכל רוזין (מרצ): 8 שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 9 241. אישור אחסנת חומרים מסוכנים במפעל בעכו 11 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 11 סגן שר הפנים משולם נהרי: 11 דב חנין (הרשימה המשותפת): 13 יהודה גליק (הליכוד): 14 244. מחסור בכיתות לגנים בשגב-שלום 16 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 16 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 16 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 17 דב חנין (הרשימה המשותפת): 18 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 19 245. תוכנית החומש למגזר הדרוזי 26 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 26 סגן שר האוצר יצחק כהן: 27 יעקב אשר (יהדות התורה): 28 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 29 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016 30 אלי כהן (כולנו): 31 סגן שר האוצר יצחק כהן: 32 הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הצבעת שוהים במוסדות), התשע"ו–2016 34 דוד ביטן (הליכוד): 34 סגן שר הפנים משולם נהרי: 35 הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016 36 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 37 שר התיירות יריב לוין: 39 מיכל רוזין (מרצ): 40 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 41 הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (פטור מבחינות), התשע"ו–2016 43 אלי אלאלוף (כולנו): 43 שר הבריאות יעקב ליצמן: 44 הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016 46 זהבה גלאון (מרצ): 46 הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016 50 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 50 שר התיירות יריב לוין: 51 זהבה גלאון (מרצ): 56 אורן אסף חזן (הליכוד): 62 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 63 הודעה אישית של חבר הכנסת אילן גילאון 71 אילן גילאון (מרצ): 71 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 72 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 72 הצעת חוק להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, התשע"ו–2016 73 יואל חסון (המחנה הציוני): 73 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 76 יואל חסון (המחנה הציוני): 79 הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחו"ל, התשע"ו–2016 85 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 85 הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015 90 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 91 הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015 92 זהבה גלאון (מרצ): 92 סגן שר הפנים משולם נהרי: 93 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 99 שר התיירות יריב לוין: 102 הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, התשע"ו–2015 105 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 105 הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, התשע"ו–2015 110 עיסאווי פריג' (מרצ): 110 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 114 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 124 עיסאווי פריג' (מרצ): 124 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 133 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 134 הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת סכום אגרת רישיון רכב), התשע"ו–2016 136 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 136 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 139 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סימון תוצרת חקלאית שיוצרה במדינת ישראל), התשע"ו–2016 141 חיים ילין (יש עתיד): 141 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 145 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה מועדפת לאחר שירות קבע והרחבת תחום הסיעוד), התשע"ו–2016 148 נחמן שי (המחנה הציוני): 149 שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 151 נחמן שי (המחנה הציוני): 154 שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 156 הצעת חוק המכר (דירות) (הסדרת בנייה במסגרת קבוצות רכישה) (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016 157 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 161 הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (פסק-דין פלילי של בית-משפט צבאי כראיה בהליך אזרחי), התשע"ו–2016 163 ענת ברקו (הליכוד): 163 שרת המשפטים איילת שקד: 165 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 168 הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – זכות להחלפת חברת ניהול), התשע"ו–2016 173 מיקי לוי (יש עתיד): 173 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 175 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 177 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – מחיקת רישום פלילי בהיעדר ראיות), התשע"ו–2015 182 מיקי לוי (יש עתיד): 182 הצעה לסדר-היום 185 הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא המשבר בכבישי ישראל – תאונות דרכים, עומס והיעדר תחבורה ציבורית 185 תמר זנדברג (מרצ): 185 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 189 הצעה לסדר-היום 195 עידוד העלייה להר-הבית חרף האיסור ההלכתי החמור ועל אף ההסלמה הנגרמת מכך 195 יואב בן צור (ש"ס): 195 שר התיירות יריב לוין: 198 יהודה גליק (הליכוד): 199 אורן אסף חזן (הליכוד): 201 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016; 202 הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9); 202 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; 202 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; 202 הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016 202 שר האוצר משה כחלון: 203 הצהרת אמונים של חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי 230 מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 231 שר הפנים אריה מכלוף דרעי: 233 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016; 234 הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9); 234 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; 234 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; 234 הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016 234 זהבה גלאון (מרצ): 235 עיסאווי פריג' (מרצ): 237 תמר זנדברג (מרצ): 246 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 248 מיכל רוזין (מרצ): 257 מיקי לוי (יש עתיד): 259 אילן גילאון (מרצ): 263 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 266 דב חנין (הרשימה המשותפת): 270 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 273 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 276 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 277 נחמן שי (המחנה הציוני): 280 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 282 יעקב פרי (יש עתיד): 284 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 285 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 291 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 296 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 298 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 299 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 305 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 309 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 310 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 312 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 314 עליזה לביא (יש עתיד): 318 מירב בן ארי (כולנו): 320 יעל גרמן (יש עתיד): 324 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 326 איציק שמולי (המחנה הציוני): 329 רויטל סויד (המחנה הציוני): 331 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 334 חיים ילין (יש עתיד): 337 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 341 איתן ברושי (המחנה הציוני): 344 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 347 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 349 יוסי יונה (המחנה הציוני): 351 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 353 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 356 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 357 סגן שר האוצר יצחק כהן: 360 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 372 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 372 הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016; 372 הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9); 372 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; 372 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; 372 הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016 372 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום א' בחשוון תשע"ז, 2 בנובמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת מכתבו של יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת אבי דיכטר בדבר הארכת תוקף ההכרזה על מצב חירום. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לשאילתות דחופות. אזמין לדוכן את שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חבר הכנסת חיים כץ על מנת להשיב על שאילתה דחופה מס' 243 מאת חברת הכנסת מיכל רוזין. נושא השאילתה: כישלון תוכנית הסיוע הממשלתית לנשים בזנות. בבקשה, גברתי. <243. כישלון תוכנית הסיוע הממשלתית לנשים בזנות> <מיכל רוזין (מרצ):> תודה לך. כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, 12,000 אנשים בזנות יש במדינת ישראל לפי נתונים אחרונים, 95% מהם נשים, 10% קטינות. הזנות היא בעיה לאומית, גם אתה יודע את זה. דוח הערכה של התוכנית הממשלתית לטיפול בזנות חושף כי התוכנית כשלה ורק כ-10% מהנשים בזנות מקבלות סיוע כלשהו מהמדינה, ביניהן נשים בזנות שהן תחת קורת-גג – בודדות – המקבלות סיוע, כלומר, מה שאנחנו קוראים דירות דיסקרטיות. וכן מצוין שאימהות לילדים לא מקבלות. ברצוני לשאול: מה יעשה משרדך לבניית המענים הנדרשים לנשים בזנות תחת קורת-גג ואימהות? תודה. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> את רוצה את התשובה בשורה אחת או בשתי שורות? <מיכל רוזין (מרצ):> עשר. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בעשר שורות. אז כמו שאמרת, זנות היא תופעה חברתית נפוצה בעולם ולצערנו גם בישראל, והיא נמצאת בקצה הקשה ביותר של רצף האלימות נגד נשים. המשרד מכיר בתופעה ונלחם על מנת לצמצם אותה. נלחם – זאת אומרת שב-2017 התקציב יעלה ב-10% וב-2018 הוא יעלה עוד ב-20%, כלומר, בשנתיים הקרובות התקציב שהמשרד יקדיש למלחמה הזאת יעלה ב-30%, ואני מקווה שנוכל, ולו במקצת, לשפר את המצב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. האם יש שאלה נוספת? בבקשה, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה. אני שמחה מאוד לשמוע ומפרגנת ואני מקווה מאוד שכך גם התמיכה שלך בחוק להפללת לקוחות – הוא יעבור וזה יוסיף למאבק למיגור הזנות. רציתי לשאול, קיימת בעיה קשה, שנשים רבות בזנות, כאשר הן כבר מגיעות ללשכות רווחה לקבל סיוע כזה או אחר, חוסר המודעות או ההכשרה של העובדים והעובדות הסוציאליות בעצם לא מאפשר להם לראות שהנשים האלה הן נשים בזנות ובעצם להמליץ להן או להעביר אותן לקבל מענה מהתוכנית, מאותם מוסדות שאתם מתקצבים ומסבסדים לתמיכה בזנות, לטיפול בנפגעות הזנות. בעצם לא מעבירים אותן למקום הזה – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא לתמיכה בזנות, לטיפול באלה שנותנים שירות – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא, חס וחלילה, לתמיכה בנשים בזנות. סליחה, חס וחלילה. אף אחד לא יכול לחשוד בי. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא יודע, אי-אפשר לדעת היום כלום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הפרוטוקול יבש, כידוע. <מיכל רוזין (מרצ):> אתה צודק, לתמיכה בנשים בזנות, שורדות זנות, כמו שאנחנו קוראות להן. ולכן, האם באמת ניתנת איזו הכשרה ייעודית לעובדות ועובדים סוציאליים לזיהוי ואיתור של נשים בזנות? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מאחר שאני מתייחס אלייך ברצינות, את כל מה שהקראת עכשיו תעבירי לי בכתב, אני אעביר לגורמים המקצועיים ואני אעביר לך תשובה מוסמכת, על מנת שלא אשלוף לך פה משהו בשביל העניין. אז תקבלי תשובה. תעבירי לי, תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לשר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חבר הכנסת חיים כץ על תשובתו. אנחנו עוברים לשאילתה דחופה מס' 241. אני מזמין את סגן שר הפנים משולם נהרי, בבקשה. השאילתה הדחופה מס' 241 היא מאת חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. הנושא: אישור אחסנת חומרים מסוכנים במפעל בעכו. חבר הכנסת דב חנין נרשם לשאלה נוספת. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תודה, כבוד היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רק רגע, בואי ניתן לסגן שר הפנים לעלות, להתמקד. בבקשה, גברתי. <241. אישור אחסנת חומרים מסוכנים במפעל בעכו> <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> הוגשה בקשה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעכו להפיכת מפעל אלומיניום למחסן לחומרים מסוכנים וייצור חומרים לתעשייה האווירית. רצוני לשאול: 1. מה הם אותם חומרים מסוכנים? 2. מה היא רמת מסוכנותם? 3. האם נשקלו מקומות אחסון מרוחקים ממרכזי האוכלוסייה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> 1–2. ברשותי רשימה ארוכה מאוד של החומרים הרעילים וגם באיזה קבוצת סיכון כל אחד מהם. זה לשתי השאלות, את בהחלט יכולה לעיין, זה נמצא אצלי גם פה; אם את רוצה, את יכולה לעיין. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אשמח לקבל את הרשימה, אדוני. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> לגבי השאלה השלישית, אני קודם כול חייב להדגיש שהשאלה בעצם הייתה צריכה להיות מופנית למשרד להגנת הסביבה ולא למשרד הפנים, כי בסופו של דבר זה כל תהליך האישור, גם של החומרים וגם של המיקום. במקרה הזה, המהנדסת של עיריית עכו טוענת שהמקום שנבחר הוא המקום הטוב ביותר; הוא מרוחק על-פי כל הכללים, ובעצם המשרד להגנת הסביבה לא ייתן שום אישור בלי שיבדקו את כל הפרמטרים הללו. אבל בכל זאת ביקשנו מהם התייחסות לנושא הזה – זאת שאלה חשובה, אלה הם דברים חשובים, ואם אפשר לקצר את ההליכים אז עושים את זה וכך עשינו – הפנינו את השאלות ואלה התשובות שקיבלנו. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> שאלה נוספת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני חייב לומר כן, גברתי, בוודאי, שאלה נוספת גם לך, גם לדב חנין וגם ליהודה גליק. התלבטנו, אדוני סגן השר, ואתמול גם שאלתי לגבי השר המשיב, אבל הבנתי מה ההיגיון בכך שזה הופנה למשרד הפנים. אבל בהחלט, חשבתי גם אני שאולי גם השר להגנת הסביבה אמור להיות פה. <<סגן שר הפנים משולם נהרי:> > אנחנו גם נותנים שירות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> האמת, נכון, גם אצלנו הייתה התלבטות רבה למי להפנות, במיוחד שזה כבר בוועדה לתכנון ובנייה. לא היה ברור למי לפנות בנושא הזה, אבל אני חושבת שאמשיך לבדוק את הפנייה. הייתי רוצה לדעת – לא ענית לי, כבוד סגן השר, על רמת המסוכנות: עד כמה החומרים שיאחסנו – עכו, נהריה וחיפה, כמה שיגידו עליו דברים טובים, ויש הרבה דברים להגיד, זה אזור שמוכה בכל מיני חומרים, גם מסרטנים וגם מזהמים ויכולים להוביל להרבה מחלות אחרות. להוסיף, עוד פעם, אחסון של חומרים כאלה, כאשר עדיין יש אזורים שהמשרד אמור לפנות ועוד לא עשה זאת, וחומרים שמחלחלים למי תהום ולמי הים – האם לא שקלתם להתערב ולהפסיק את התהליך הזה כדי לשקול את זה מחדש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי. חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק, ואז סגן השר ישיב לכולם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, הדילמה שהייתה בפני נשיאות הכנסת בשאלה מי מהשרים צריך להשיב מעידה על המצב המסובך שאנחנו נמצאים בו. זה תחום שבו האחריות המקצועית היא של המשרד להגנת הסביבה, אבל משרד הפנים הוא האחראי לשלטון המקומי, ואנחנו מדברים פה על פעולה של רשות מקומית, ומשרד האוצר הוא שאחראי היום, מכוח כל מיני שינויים שנעשו, למוסדות התכנון. התוצאה היא שנושא כל כך חשוב עלול ליפול בין הכיסאות. אני רוצה להמשיך את ההערה של חברתי חברת הכנסת תומא סלימאן. אדוני מדבר על רשימה ארוכה של חומרים מסוכנים שאושרו לאחסון במקום הזה, אבל, לצערי הגדול, הרשימה הארוכה של החומרים המסוכנים שממוקמים במפרץ עכו וחיפה – הם לא רק במקום הזה. אנחנו מדברים על כמויות עצומות של חומרים מסוכנים – כולל חומרים מסוכנים מאוד – שממוקמים באזור צפוף אוכלוסייה שנמצא בסכנה גדולה. הייתה לנו לפני עשר שנים מלחמת לבנון השנייה, וכולנו ראינו איך בימינו לא צריך את פצצת הגרעין האיראנית כדי לייצר נזקים פנטסטיים, כולל, חס וחלילה, פגיעות קשות בחיים ובבריאות של המוני אזרחים. אנחנו מדברים על מלחמה, אבל יכולה להיות גם רעידת אדמה; אנחנו מדברים על האזור של שבר יגור – אזור מאוד רגיש. ולכן, הפנייה שלי, מעבר לפנייה אליכם כמשרד הפנים, ולמשרד להגנת הסביבה ולמשרד האוצר, היא פנייה לממשלה כולה. הממשלה צריכה לעשות כאן חשיבה רוחבית, רצינית ודחופה: מה אנחנו עושים עם ריכוז כל כך גדול של חומרים מסוכנים באזור מסוכן וצפוף אוכלוסייה? כדאי מאוד שהבחינה הזו תיעשה לפני שיתרחש אסון וכולנו ניזקק, חס וחלילה, לוועדת חקירה ממלכתית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת יהודה גליק, ולאחר מכן תשובתו של סגן שר הפנים. <יהודה גליק (הליכוד):> האמת היא שחשבתי שזה לאדוני שר הרווחה, אבל אני אשאל את השאלה ומי מכם שירצה – בתקופה הקצרה שבה אני חבר כנסת נחשף בפני – הרבה תודות לכמה חברות כנסת חרוצות מאוד, בין השאר מיכל רוזין ועליזה לביא, מירב בן ארי ותמר זנדברג – המצב הקשה של אותן נשים שנמצאות בסיכון ובעצם מתדרדרות לזנות. בעקבות פניות שהיו אליך, בעיקר מחברת הכנסת רוזין, אדוני השר, העברת מענק שמנע את סגירת "החצר הנשית" בחיפה. השאלה שלי היא, האם בכוונתך להמשיך לתקצב את החצר? אם לא, איזה מענה אתה מציע לנשים צעירות בסיכון, שבין היתר, עלולות, חלילה, להתדרדר למצב של זנות? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יהודה גליק, אתה איחרת עם השאלה הנוספת, היית אמור להפנות אותה לשר הרווחה. אבל טוב. אם הוא יבחר לענות לך – – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – ופה הדלת פתוחה. <עליזה לביא (יש עתיד):> האמת שבאתי כל כך בזמנים – – – אנחנו רצנו כדי להגיע ב-11:00 ולא הספקנו. <יהודה גליק (הליכוד):> אני בכלל רציתי לתת לך הזדמנות. אדוני השר, רציתי פשוט לתת לך הזדמנות לדבר ולהגיד שאתה הולך לתקצב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. יש רק בעיה אחת: מי שנותן הזדמנות לדבר כאן, זה עדיין יושב-ראש הישיבה ולא חבר כנסת. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אנחנו מצטערים. זה נושא כל כך חשוב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאה אחוז. אז כפי שאני מכיר את השר כץ, הוא ייגש אליכם ויגיד לכם מה שיש לו להגיד. בבקשה, אדוני, סגן שר הפנים, חבר הכנסת דב חנין ולפניו חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן שואלים שאלות נוספות. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> אנחנו חוזרים לשאלות הראשונות. אכן, יש עוד משרדים שמעורבים בתהליכי האישור של הנושא, אבל המשרד המְתַכְלֵל, שהוא מוביל את הכול, הוא המשרד להגנת הסביבה. אני חוזר: לטענת המהנדסת של עיריית עכו, המקום – המחסנים שוכנים בלב אזור תעשייה כבדה, ומבחינתם זה המקום המתאים. זה מקום שהוא מרוחק מבתי-המגורים הקרובים ביותר. אני בכל זאת חושב שאם רוצים יותר הבהרות, צריך לפנות למשרד להגנת הסביבה ואולי למהנדסת של עיריית עכו, שתוכל לתת לכם את כל הפרטים. ברשותה פרוטוקולים וכל תהליכי האשרור של כל הנושא הזה. יש להם היתר. הם עברו את כל התהליכים ומכולם לא היו התנגדויות; מכולם הם קיבלו את האישור לקיים שם את המחסנים. באשר לרשימה, את מוזמנת לעיין בה ולראות במה מדובר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לסגן שר הפנים משולם נהרי. אני מתכבד להזמין את סגן שר החינוך מאיר פרוש על מנת להשיב על שאילתה דחופה מס' 244 מאת חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. הנושא: מחסור בכיתות לגנים בשגב-שלום. יהיה גם שואל נוסף, חבר הכנסת טלב אבו עראר, שהגיש שאילתה – לא זהה, אבל באותו נושא. אם לא יהיו שואלים מסיעות נוספות אני אאפשר לחברי הכנסת חנין וגטאס לשאול שאלות נוספות. <244. מחסור בכיתות לגנים בשגב-שלום> <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד סגן השר, בשגב-שלום, שגיב-סלאם, שבנגב יש מחסור חמור בכיתות לגני טרום-חובה לבני שלוש עד חמש. כ-70 ילדים אינם מגיעים אל הכיתות בגלל המחסור. פניות רבות הוגשו לשר החינוך בעניין זה בעבר. ברצוני לשאול: 1. האם המצוקה ידועה? 2. אם כן – מה יעשה השר כדי לטפל בעניין? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, השואל: המועצה האזורית שגב-שלום נערכה כנדרש לשנת הלימודים הנוכחית, התשע"ז, אדוני היושב-ראש, והיא פתחה את מוסדות החינוך ברשות בהלימה למספר הילדים הרשומים ועל-פי הנהלים המתחייבים. לאחר כשבוע מפתיחת שנת הלימודים, התקבלה הודעה במשרד החינוך על הצתת שני גני-ילדים בשכונה ב' במועצה. אחד הגנים הוצת עד היסוד והעניין הועבר לטיפול משטרתי. המועצה שיפצה את הגן שניתן היה לתקן, והלימודים חזרו לסדרם. כמה ימים לאחר מכן – אני מפרט את זה במפורש, אני רוצה שחברי הכנסת ידעו – כמה ימים לאחר מכן, הוצתו הגנים בשנית ונשרפו כליל. המשטרה הוזמנה שוב לטיפול בנושא. שתי השרפות הותירו את המבנים במצב שלא מאפשר את תיקונם והשמשתם מחדש. לאור האמור, פעלה המועצה המקומית למציאת פתרון עבור תלמידי הגנים, ובתאריך 30 באוקטובר 2016, לפני ימים מספר, הודיעה למשרד החינוך על כוונתה להשמיש שתי כיתות לימוד בבית-הספר היסודי במועצה, אשר ישמשו כחלופה זמנית לגני הילדים שנשרפו, כאמור. הצעת הרשות נבדקה על-ידי הגורמים המקצועיים במשרד החינוך, ונשלחו לרשות הנחיות מקצועיות לביצוע על מנת שאפשר יהיה לשכן את התלמידים בכיתות בהקדם האפשרי. עם קבלת המסמכים הנדרשים לפתיחת הגנים, יפעל המשרד לאשר את הפעלתם, מהר ככל האפשר. לסיכום דברי אני רוצה לחזור ולומר: בשגב-שלום, עם פתיחת שנת הלימודים, לא היה מחסור בגנים. פתחו את שנת הלימודים עם גנים לכולם. שנת הלימודים נפתחה כסדרה וניתן מענה חינוכי לכלל הילדים. עקב שרפת שני גני-ילדים, כפי שתואר לעיל, נוצרה הבעיה. כעת פועלת המועצה, בשיתוף משרד החינוך, למציאת מקום חלופי לתלמידים. אני גם מבקש להביא לידיעת חברי הכנסת שמדובר בכ-70 ילדים ומדובר בשני גנים: אחד חובה, ואחד הוא טרום-חובה. זה מה שיש לי לומר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן השר. שאלה נוספת לעבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – טלב אבו עראר, דב חנין, באסל גטאס. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כבודו, שרפת הגנים זה מעשה פלילי שאין ספק שהמשטרה צריכה לטפל בו, אבל משרד החינוך צריך למצוא את הפתרונות המיידיים. משרד החינוך יכול להביא כיתות בקרוונים, יבילים, ולא להשאיר את הילדים שבועות ארוכים שלא בתוך הכיתה. השאלה: עד שמאשרים ובודקים את החלופה של המבנה הקיים – כי רק אתמול פגשתי את ראש המועצה, והנושא הזה לא מתקדם, והילדים בבית. אז אתה מחדש לי, ואתה מדגיש שיש גן חובה, אפילו לא טרום-חובה, והם יושבים בבית, ובמקומות אחרים משרד החינוך היה דואג מייד למצוא כיתות, אפילו זמניות, יבילים, כדי להכניס את הילדים לשם ולא להשאיר אותם בבתים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> תודה, מכובדי היושב-ראש, מכובדי סגן השר, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, נוסף על מה שהזכיר כאן חברי עבד אל חכים, במושב הקודם העלינו נתונים מדאיגים: כ-5,000 ילדים גילאי שלוש עד חמש ללא מסגרת חינוכית. למרות העלאת הנושא במליאה והדיון בוועדת החינוך, העניין עדיין קיים בלי שום פתרון. ולכן אני פונה בשאלה לכבוד סגן השר: האם למשרד החינוך יש תוכנית לקליטת תלמידים אלה שעדיין יושבים בבתים או מסתובבים ברחובות, דבר שחושף אותם לסכנת חיים? זו השאלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת אבו עראר. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני סגן השר, בהמשך לשאלות על מצב מערכת החינוך ביישובים ערביים-בדואיים בנגב, אני רוצה לשאול שתי שאלות קצרות: 1. ביישובים לא מוכרים אין, כפי שאדוני יודע, תוכניות בניין עיר מאושרות. הדבר הזה יוצר קושי גם להקים ולהפעיל גני-ילדים. אי-אפשר להקים את גן-הילדים בצורה חוקית, כי אין תוכנית מתאר בכלל לאותו מקום. התוצאה היא פערים בלתי נסבלים ברמת חוסר השירות שהציבור מקבל, בנושא של גני-ילדים, כולל לגילאי חובה: שלוש עד חמש. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> בקריאת ביניים: יש לך איזו עצה איך אפשר לגרום לכך שלא יהיו יישובים לא-מתוכננים ושלא יהיו חאפערים כאלו? יש לך דרך? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> קודם כול, אדוני מעלה שאלה גדולה ורצינית. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לא. אתה העלית, אז אני מנסה לשאול. אולי אתה, תוך כדי דיבור, יכול להגיד לי שאתה בא בדברים עם כל מיני חברים, כאן בכנסת – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אנחנו, אנחנו בהחלט – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – והם חושבים להתקפל ולהגיע ליישובים מתוכננים ולבנות בעבורם – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הם בהחלט רוצים. הם בהחלט רוצים יישובים מתוכננים. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מה הבעיה? אני חושב שיש מינהלת מיוחדת לדברים האלה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני סגן השר, אני מוכן להעביר לידיך גם תוכנית שלמה של הסדרת כל היישובים האלה בצורה מתוכננת, תוכנית שנעשתה בידי אנשי מקצוע. וכמובן, זו המטרה שכולנו צריכים לשאוף אליה. אבל באופן נקודתי, עד שהדבר הזה יקרה, הפתרון חייב להיות מבנים יבילים – שאתם תספקו – שיאפשרו לילדים להיות בגני-ילדים. אם בעתיד היישוב הזה יצטרך להשתנות – או לעבור שינוי – מוציאים – או משנים – את המיקום של אותו מבנה יביל. זה פתרון שקיים במקומות אחרים, והוא צריך לחול גם שם. שאלה שנייה נוגעת לנושא ההסעות. היישובים הערביים בנגב הם שיאני המדינה בהסעות לבתי-ספר. עכשיו, זה היה סביר, אולי, אם היינו מדברים על תשתיות, על כבישים מתקבלים על הדעת וסבירים. אבל כאשר התשתיות הן על הפנים, השאלה היא האם לא-נכון לבנות תוכנית שתפזר את מוסדות החינוך כך שילדים לא יצטרכו לנסוע שעות באוטובוסים, בתנאים בלתי אפשריים, ממקום למקום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חנין. חבר הכנסת באסל גטאס. לאחר מכן – תשובתו של סגן שר החינוך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, סגן השר, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן השר, האם בהיות משרדך אחראי להשכלה הגבוהה, נחשף בפניך השבוע עניין בחינות יע"ל, שנבחנים בהן הסטודנטים הנרשמים למוסדות ההשכלה הגבוהה – מי ששפת האם שלו אינה עברית – ושהבחינות האלה, ציון מסוים – הצלחה בהן – הוא תנאי הכרחי לקבלה? האם ידעת שהאוניברסיטאות העלו את הרף הנדרש, מה שגרם להרבה סטודנטים ערבים לא להתקבל? במיוחד שבשנים שעברו הם התקבלו ברף ציונים מסוים, ונתבקשו על-ידי האוניברסיטה לשפר את הציון שלהם במשך הלימודים. השינוי הפתאומי הזה במדיניות גרם למאות סטודנטים בעצם לא להתקבל בהרבה מוסדות. גם במקצועות שהשפה העברית היא לא – יש לה כאילו משמעות גדולה. זה לא ללמוד היסטוריה או עברית, גם במקצועות ההנדסה ובמקצועות מדעיים, למשל בטכניון, זה נעשה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גטאס. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אדוני היושב-ראש. קודם כול, חבר הכנסת השואל, חבר הכנסת חאג' יחיא, אני חלילה לא חשבתי לרגע להטיל אשמה ולומר שכאשר נשרפו הגנים יש מישהו שנמצא כאן ויודע מי עשה את זה. חלילה. לא רציתי לחבר אף אחד – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – לשום מעשה פלילי. הוא אומר: זה מעשה פלילי וזה לא בסדר. ודאי. הרי זה דבר שמיותר לומר. ברור שזה מעשה פלילי. ולכן אמרתי גם שהמשטרה בתמונה. עכשיו, כאשר המשטרה בתמונה, יכולים להיות כמה וכמה כיוונים לדברים האלה. זאת אומרת שאם, בסופו של דבר – – – <קריאה:> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> נשרפו פעמיים; פעמיים. פעמיים היו ניסיונות. פעם אחת, אחד הוצת כליל ולא היה שמיש יותר, השני היה שמיש. ובפעם השנייה, שניהם יצאו מכלל שימוש. אני לא נמצא בתוך נבכי החקירה, אבל יכול להיות שיש מישהו שעושה את זה בצורה זדונית. ואז, אם אתה מביא מבנה יביל, קל מאוד לעשות את זה בשלישית, ואחר כך תגיד: אתה, אולי נביא עוד פעם יבילים – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – ואז יהיה בפעם הרביעית. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – שיישארו בבית? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אז אמרתי כך: קודם כול, פתיחת הדברים. ילדים לא נמצאים בכיתות. אין כיתות בשגב-שלום. זאת אומרת, פתיחת שנת הלימודים הייתה במצב שלכל ילד, כולל טרום-חובה, היה להיכן ללכת. הייתה להם כיתת גן. הרשות – מדינת ישראל, משרד החינוך – דאגה שיהיו כיתות גן לכל הילדים. יש גורם שעושה מעשים שלא ייעשו, ושני גנים יצאו מכלל שימוש, ואז יש – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כמה זמן יישארו בבית? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ואז אמרתי – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כמה זמן יישארו בבית – – –? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ואז אמרתי שמצאו פתרון, המועצה מצאה פתרון, שאפשר לשכן אותם בבית-ספר. ואת זה הולכים לעשות. עכשיו, אני – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> עוד כמה זמן? – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני לא יודע להגיד לך כמה זמן יהיה, ייקח, עד שבבית-הספר יהיה מקום לשני גני-הילדים. התכנון קיים. הולכים לבצע את זה. אני כן יכול לומר לך שגם בדרך המהירה ביותר, גם אם משרד החינוך יעביר את התקציב, גם אם יעשו את כל מה שצריך לעשות – שלא תחשוב לרגע שמבנה יביל יכול להגיע יותר מהר מאשר פשוט לקחת שטח בתוך בית-הספר ואותו להכין כדי שיהיה ראוי לשני גני-ילדים. אני מכיר – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אז אתה לא נותן תשובות – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> בוא, הרי אתה לא תציע שמדינת ישראל מלכתחילה תלך להקים מבנה יביל, בלי שזה יעבור את הליכי ההיתר ואת כל מה שצריך לעשות סביב הדבר הזה. אני לא יודע איפה השטח שאפשר להעמיד עליו, אבל נגיד שמצאנו את השטח. האם הוא מתוכנן? האם זה מקום לגני-ילדים? זה מקום לבית-ספר? אני לא יודע לְמה זה. להזמין את זה אצל הקבלן – אתה לא מזמין לפני שיש לך תוכנית מאושרת – עד שהקבלן הביא את זה. אני לא בטוח גם שהקבלן – אלה שעושים את היבילים – הם כרגע עם יבילים עודפים, שיכולים להביא את זה מייד. אחרי פתיחת שנת הלימודים הם העבירו כמויות גדולות של מבנים יבילים. לכן, אני לא בטוח מה יותר מהיר. מה גם שאני מבין שיש קשר בין המועצה בשגב-שלום לבין משרד החינוך. אם הצעה זו נראית בעיני המועצה, היא יכולה להגיש את ההצעה הזו למשרד. אני חושב שזה לא יהיה יותר מהר מאשר – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> רק הילדים – – – אחריות המשרד – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – – זה לא יהיה מהר – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> תאמין לי, תאמין לי, אתמול אמרתי במשרד החינוך, כאשר דיברתי עם פקיד בכיר לגבי בנות שלא מסודרות במוסד – ודרך אגב, לא על רקע עדתי, לא על רקע עדתי, בעיות דתיות, בעיות אחרות שיש; לא על רקע עדתי – אמרתי שכשאני הייתי בעיריית ירושלים הממונה על תיק החינוך, והיו בנות שלא היו מסודרות במוסדות, העירייה פתחה מוסד לבנות. כל בת שלא היה לה מקום ללמוד – העירייה קלטה אותן. אם את לא יכולה ללמוד בבית-ספר זה, תלמדי בבית-ספר אחר. העיקר שיהיה בית-ספר. אז אני לא בא להגיד לך עכשיו מה לעשות. העובדה היא שהיו גני-ילדים. הציתו את זה פעמיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ואני מקווה שמהר מאוד יהיה פתרון בתוך בית-הספר. חבר הכנסת אבו עראר שאל לגבי אותם 5,000 ילדים. אני זוכר שהייתה – אני לא יודע אם שאילתה או הצעה לסדר-היום. עניתי אז. הנושא הזה עבר לוועדת החינוך. אני לא יודע. מה שאני עניתי אז, עניתי את האמת, ומה שעניתי אז היה רלוונטי ויכול להיות שדברים השתנו. יכול להיות שהדברים האלה נדונו גם בוועדת החינוך, ובוועדת החינוך עלו דברים חדשים שאני לא מודע להם. אם אתה רוצה אני יכול לבדוק את זה שוב, אבל אני לא יודע מה קרה אחרי שאני עניתי על הנושא הזה. חבר הכנסת דב חנין, דיברת על יישובים לא מוסדרים. אני לא מבין איך אפשר להביא ליישוב לא מוסדר – אתה מבקש שהמדינה תביא לשם יביל. זאת אומרת, גם שהמדינה תהיה בתוך החגיגה הזו שהיא בונה בלי רישיון – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> מדובר בבנייה במבנים שהם לא מותרים – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> היא גם מצטרפת לחגיגה הזו. אתה רוצה אולי גם שהיא תעשה את זה מפחים או מכל מיני מתכות, העיקר שיתפסו עוד ועוד אדמות? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני לא חושב שזה נכון. אני לא חושב שזה נכון שהמדינה תצטרף ובאזור לא מוסדר היא תבוא ותניח מטעמה. זו שצריכה לאכוף את החוק, היא באה ושמה יבילים כנגד החוק. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זה נכון גם לגבי מאחזים? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מה? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זה נכון גם לגבי המאחזים בשטחים? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני לא אחראי במשרד השיכון בדיוק להגיד לך בנושא הזה, או במשרד החקלאות, ואני לא יודע לומר לך. אבל כשזה קורה להם – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> הלוואי ששניהם יקבלו את אותו יחס. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> כשזה קורה במאחזים, ויש כאלה שפונים לבית-משפט, אז בית-המשפט אומר להוריד את זה. מה יהיה אז? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא, השאלה היא אם אתם מביאים – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> זה קורה. זה קורה. אתה שאלת אם זה קורה, זה קורה. הנה, אנחנו יודעים שאולי יש משבר סביב העניין של עמונה, מכיוון שבית-המשפט אמר: אסור להניח שם את המבנים הניידים, צריך להוריד אותם. אז בית-המשפט קובע. נו, אז גם אם זה יקרה שם – אז אתה רוצה שהמדינה תצטרף לחגיגה הזו? אני חושב שמיותר לענות גם על השאלה של ההסעות. אתה יכול גם לשאול: מה פתאום רק בתי-ספר, ומה עם בתי-חולים? ומה עם מכולות? אחד גר ביישוב לא מוסדר, הוא גר ביישוב לא מוסדר; אחד בחר לעצמו לא לגור בתוך יישוב מרוכז, לא בעיר מיושבת, אלא הוא רוצה לגור דווקא בכפר. בכפר הוא מרוחק יותר. לשאלה שחבר הכנסת באסל גטאס שאל – אני לא מכיר את הסוגיה הזאת, לא יודע לענות לך תשובה על זה. אם אתה פנית אל מישהו אחר במשרד, בוודאי יענו לך. אם אתה רוצה שאני אהיה זה שיטפל בזה, תעביר את הכול בכתב. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, על הזמן – שאפשרת לי לענות לחברים הנכבדים ששאלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לסגן שר החינוך מאיר פרוש על התשובות, בוודאי לעבד אל חכים חאג' יחיא ושאר חברי הכנסת ששאלו. אנחנו עם עוד שאילתה אחת, שאילתה דחופה מס' 245, מאת חבר הכנסת חמד עמאר: תוכנית החומש למגזר הדרוזי. המשיב הוא סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן, שנמצא אתנו, ואני מזמין אותו אכן לעלות לדוכן ולהשיב. שנייה אחת, חבר הכנסת חמד עמאר, ניתן לסגן שר האוצר להתארגן. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני אתן לו את כל הכבוד. אני אחכה לו עד שיעלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש להם היום יום תקציב. אל תתפוס אותם ביום כזה על קטנות. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אמרו לי שהיה תקוע בדרכים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זאת שאילתה לשר התחבורה, העוסק בנושא הזה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> שר התחבורה, הוא צריך לדאוג לו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. בבקשה, חבר הכנסת חמד עמאר: תוכנית החומש למגזר הדרוזי. <245. תוכנית החומש למגזר הדרוזי> <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד סגן השר, לאחרונה צוטט שר האוצר בעיתונות כי תוכנית החומש למגזר הדרוזי תוכנס לבסיס התקציב 2017–2018. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – איזה סכום מתוכנית החומש יעוגן בתקציב 2017–2018? 3. אם לא – מה ייעשה למימוש התוכנית בתקציב 2017–2018? 4. אילו תקציבים כבר הועברו במסגרת התוכנית ב-2016 למשרדים האחראים ליישום? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. בבקשה, אדוני סגן שר האוצר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חורף בריא, א געזונטע ווינטער. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> א געזונטע ווינטער. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> 1–4. הממשלה החליטה על תוכנית חומש למגזר הדרוזי בהיקף של 2 מיליארד שקלים לשנים 2015–2019. משרד האוצר מיישם את החלטת הממשלה בדבר התוכנית ודרישות המשרדים לתקצוב הסעיפים בהחלטה – בהתאם למוכנותם, בהתאם להתפתחות התוכניות במשרדים. הצעות התקציב לשנים 2017–2018 מביאות בחשבון גם את היקף ההתחייבויות וההוצאות הנגזרות מתוכנית זו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת חמד עמאר, לאחר מכן – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ממה שהבנתי, אדוני סגן השר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שנייה, אדוני. שאלה נוספת לחבר הכנסת חמד עמאר, לאחר מכן חברי הכנסת יעקב אשר ואוסאמה סעדי גם ביקשו להפנות שאלה נוספת. בבקשה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ממה שהבנתי, אדוני סגן השר, אתה אומר באופן ברור שהיא לא נכנסה לבסיס התקציב של 2017–2018. זה ייצור מצב כפי שהיה ב-2015, שזה לא היה בבסיס התקציב ואז הייתה שנת בחירות, וכל 2015 לא עבר אפילו שקל אחד מתוכנית החומש. ב-2016 – אם מאושר התקציב, יועבר להם רק ביולי-אוגוסט. אז כל הפרסום שהיה של שר האוצר, שזה נכנס לבסיס התקציב, זה לא נכון, וזה מה שאתה אומר לי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כל מה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רגע, רגע. נשמע את כל השאלות הנוספות ואז סגן השר ישיב. בבקשה, חבר הכנסת יעקב אשר. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, חורף בריא. אני לא רוצה להתקיל את זה כשאלה, אבל אם מותר על-פי התקנון – כבקשה. כשמדברים על התוכנית הזאת, תוכנית החומש למגזר הדרוזי, שאנחנו בהחלט תומכים בה, אנחנו עדים לכך שהיו כמה החלטות ממשלה על הקמת מינהלת לנושא של פיתוח אצל הצ'רקסים, ויש דברים שהמדינה קיבלה בהם החלטות שצריך לעשות תוכנית מיוחדת למגזרים מסוימים. אנחנו את מצוקת הדיור בציבור החרדי מכירים היטב, אתה מכיר אותה היטב, והייתה החלטת מחליטים בקבינט הדיור לפני כמה חודשים, שנותנת איזו פלטפורמה לפתרון מצוקת הדיור הקשה והייחודית של הציבור החרדי, כי יש לו הצרכים הייחודיים שלו. אני מבקש, כמו המינהלת הצ'רקסית והדברים האלה – לפעול במסגרת תפקידך כסגן שר האוצר להקמת מינהלת שתטפל במצוקת הדיור, מינהלת תחת משרד האוצר ומשרד השיכון. כי אנחנו יודעים, גם כאנשי מקצוע ואנשים שקצת עשו דברים מסוג כזה בחיים, שמשרד גדול, אם אין בתוכו מינהלת מכוונת מטרה – או אגף או רשות – שזה העניין שהיא צריכה לייצג והיא משתתפת בכל פורומי התכנון והשיווק למיניהם, בסופו של דבר אנחנו נישכח, והציבור הזה, שסובל ממצוקה, בסוף יראה את האחרים מסתדרים והוא לא. אנחנו רוצים לפתור את מצוקת הדיור לכולם, אבל גם לציבור החרדי. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת יעקב אשר. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. לאחר מכן – תשובת סגן שר האוצר. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תודה, אדוני היושב-ראש, מכובדי סגן השר, קודם כול, אני מודה לך על העזרה שלך במרכזי שירות ברהט ובאום-אלפחם. הבנתי שבשבוע שעבר היו הנציגים של רשות המסים באום-אלפחם, אז זו הזדמנות להודות לך על המאמצים שהשקעת. שאלתי: חברי חמד עמאר דיבר על תוכנית החומש של המגזר הדרוזי. אנחנו כמובן לא מחלקים, מדובר באוכלוסייה ערבית, אבל שאלתי היא בעניין התוכנית הכלכלית של האוכלוסייה הערבית, ואנחנו עומדים בפתחו של אישור התקציב לשנים 2017–2018: האם התוכנית הכלכלית 922 מוכנסת לבסיס התקציב? אנחנו יודעים שוועדת הכספים אישרה 650 מיליון שקלים על חשבון מענקי הפיתוח לרשויות המקומיות; האם כל התוכנית מוכנסת בבסיס התקציב של 2017–2018? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת סעדי. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שאלות נוספות. חבר הכנסת חמד עמאר, בוודאי, כפי שאמרתי, התוכנית נכללת בתקציב של 2017–2018. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – – סעיף-סעיף בתקציב, אין במשרדים. מה שהיה – יהיה. זה יהיה במשרד ראש הממשלה, נקווה שזה יעבור. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני אשמח מאוד שתראה לי את זה, ואני אביא לך גם חומר נוסף. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני אראה לך את זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מאה אחוז. לגבי השאלה של חבר הכנסת הרב יעקב אשר, אכן יש מצוקה קשה מאוד בציבור החרדי. אני חושב שהיא אחת המצוקות החמורות ביותר בנושא הדיור. נעשתה עבודה יוצאת מן הכלל בתחום הזה. המינהל הלאומי לדיור, בראשותו של אביגדור יצחקי, מקדיש לזה שעות רבות, ואנחנו עוקבים אחרי זה. לגבי הרעיון שלך להקים מינהלת מיוחדת לציבור החרדי, אני חושב שזה רעיון טוב וצריך לשקול אותו. אני חושב שאני אביא אותו בפני ידידי אביגדור יצחקי, לעשות קבוצת מיקוד ספציפית שתטפל בנושא הזה. לגבי התוכנית למגזר הערבי, אכן התוכנית פורטה בפניכם. אתם יודעים בדיוק את השלבים שלה. לדעתי זה רעיון מצוין, כולל אבני הדרך. אני חושב שזה עומד בתוכנית כפי שתוכנן וכפי שהוצג לכם. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן ולכל השואלים. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3044/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת אלי כהן) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לחקיקה. הצעות חוק לקריאה טרומית. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אלי כהן להציג לנו את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016. ישיב לו וימסור לנו את עמדת הממשלה בחוק הנ"ל סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. <אלי כהן (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הגשתי הצעת חוק לתיקון חוק התכנון והבנייה – פיצול דירות; הוראת שעה למשך חמש שנים. במסגרת השאילתה האחרונה דובר על הנושא של משבר הנדל"ן, וכאמור, על עליית מחירי הדיור, שלא פסחה גם על מחירי השכירות, שעלו משמעותית בשמונה השנים האחרונות. בד בבד עם עליית מחירי השכירות הולכת ונרשמת ירידה משמעותית בהיקף הבנייה של דירות קטנות, של שני חדרים ושלושה. לפני כ-15 נבנו 17,000 דירות של שלושה חדרים, ובשנת 2015 נבנו 3,000 דירות בלבד. הצעת החוק הזאת מאפשרת פיצול של דירות צמודות קרקע בתהליך מקוצר ללא היתר. בעבר היו הצעות שדיברו על פיצול דירות בכלל – דבר שיכול היה ליצור עומס על תשתיות, על חניה ועל מוסדות ציבור. לכן, מטרת ההצעה הזאת היא לתת הליך מקוצר לדירות צמודות קרקע. כל דירה לאחר הפיצול לא תפחת מ-60 מ"ר, ויהיו מטבח, חלון, כניסה נפרדת. יחידת דיור של 60 מ"ר היא בהחלט מכובדת ובת-מגורים, ותאפשר להגדיל את מלאי הדיור להשכרה, מצד אחד, ולאותם זוגות צעירים ואנשים מבוגרים שצריכים דירות קטנות תהיה אפשרות נוספת. הפתרון כאן הוא לא רק לבוא ולהוריד את מחירי הדיור להשכרה, אלא ברגע ששטח הדירה הוא קטן יותר, הנגזרת היא שעלויות התחזוקה השוטפות ומחיר הארנונה גם הם נמוכים יותר, וזה חשוב במיוחד לזוגות הצעירים בתחילת דרכם, כשההכנסה הפנויה שלהם היא נמוכה יותר. כיום יש בישראל 250,000 דירות מסוג זה, שעונות על הקריטריון של דירות צמודות קרקע. אנחנו מקווים שבמהלך הזה אנחנו נגיע למצב שתהיה תוספת של כ-4,000 דירות מדי שנה בתקופת הוראת השעה. בישראל בונים 50,000 דירות חדשות נוספות מדי שנה – מדובר בתוספת של כ-10%, שתתווסף למלאי הדירות. זה בהחלט פתרון חשוב שיינתן גם לנושא מלאי הדירות. כאמור, פתרון משבר הדיור מתחיל קודם כול בהגדלת ההיצע. במקרה הזה מדובר בהגדלת ההיצע בצורה פשוטה ומהירה. כיום זה יכול לתת מענה גם לאנשים מבוגרים שגרים בדירות שלפעמים גדולות ממידותיהם כי הילדים עזבו; בעבורם זאת יכולה להיות גם הכנסה פסיבית וגם הורדה של נטל תחזוקה שוטפת ונטל ארנונה מהם. המהלך הזה נכון לשוכרים, נכון לבעלי הדירות צמודות הקרקע, והוא נכון למדינה. ההשפעה שלו יכולה להיות השפעה מיידית ומהירה שתוכל לסייע בפתרון משבר הדיור. כאמור, אנחנו מקיימים את המהלך הזה בהתייעצות עם הגורמים הרלוונטיים, גם עם השלטון המקומי וכמובן עם משרד האוצר ועם משרד הפנים. לכן בשלב ראשון הלכנו אך ורק על פתרון של דירות צמודות קרקע. במסגרת ההכנות לקריאה ראשונה ושנייה ושלישית נעשה את הבחינה של נקודות נוספות, שהובאו לנו לאחר הדיון בוועדת השרים. לכן, חברים, אני קורא לכם לתמוך בהצעת החוק לפיצול דירות צמודות קרקע, שתסייע בהגדלת מלאי הדיור עבור הזוגות הצעירים וגם בהקטנת התחזוקה השוטפת. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אלי כהן. ישיב בשם הממשלה סגן שר האוצר יצחק כהן. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אלי כהן, אני רוצה להודות לך על הצעת החוק הנפלאה שלך, ולבשר לך שהממשלה – ועדת השרים לענייני חקיקה – החליטה לתמוך בהצעת החוק שלך, כפוף, כמובן, להסכמה של משרד הפנים ומשרד האוצר ובתיאום עם משרד המשפטים; וההתניות האלה מקובלות עליך – – – <אלי כהן (כולנו):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני גם מבין וחושב שזה נכון לעשות את זה, ואני מבין שיש לך הסכמה עם חבר הכנסת דודי אמסלם שהמשך החקיקה יעבור לוועדת הרפורמות שבראשותך. אכן? <אלי כהן (כולנו):> אכן, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז אני מבקש, גברתי, להעביר את זה לוועדת הרפורמות בראשותו של חבר הכנסת אלי כהן. אני מאחל לכולנו ולך הצלחה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. כאמור, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו נצביע כעת על הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. יש בעיה בעמדה של יושב-ראש הקואליציה דוד ביטן. בבקשה. נא בדיקתכם. איך אתה מצביע? <דוד ביטן (הליכוד):> בעד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 34 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, לוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות בשוק הבנקאות בישראל; הוועדה המשותפת עם ועדת הכלכלה לדיון בהצעת חוק לתיקון פקודת היבוא והיצוא (מס' 3) (מעבדות מוכרות לייבוא טובין); הוועדה המשותפת עם ועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון בהצעת חוק פינוי ובינוי נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 35 חברי כנסת, כולל דוד ביטן, אין מתנגדים, אין נמנעים. חברת הכנסת מירב בן ארי הצביעה בטעות בעמדה של בצלאל סמוטריץ. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> וגם הצבעת בשלך? אז אחד צריך להוריד. כרגע אני קובעת שהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, עברה בקריאה טרומית, ועוברת לוועדת הרפורמות להכנה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הצבעת שוהים במוסדות), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/ 2612/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הצבעת שוהים במוסדות), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת דוד ביטן ודוד אמסלם. הנמקה מהמקום, אני מבינה, חבר הכנסת דוד ביטן? <דוד ביטן (הליכוד):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, חבר הכנסת דוד ביטן, הנמקה מהמקום. <דוד ביטן (הליכוד):> כל מה שאנחנו מבקשים בהצעת החוק הזאת זה בעצם כמעט להשוות לבחירות לכנסת; שגם בבחירות לרשויות מקומיות בבתי-אבות, כולל מוסדות סיעודיים, אפשר יהיה להציב קלפי בבית-האבות, כדי שאפשר יהיה להצביע ולא לטרטר את הקשישים לקלפיות מרוחקות יותר. אני קיבלתי את העמדה של משרד הפנים בכל מה שקשור לכל מיני תיקונים. זה מקובל עלי. בתקנות אנחנו נקבע את כל הכללים של הצבת הקלפיות, איך מציבים, איך מצביעים וכו'. אני חושב שצריך לעשות את זה כי חשוב מאוד שהקשישים יבואו לידי ביטוי גם בבחירות לרשויות המקומיות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד ביטן. ישיב לנו סגן שר הפנים משולם נהרי. בבקשה, אדוני. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק מבקשת לקבוע שבכל בית דיור מוגן, מעון לזקנים ומוסד סיעודי ששוהים בו 50 בעלי זכות בחירה, תוצב קלפי מיוחדת בבחירות לרשויות המקומיות, והשוהים במוסדות אלה יוכלו להצביע בקלפיות המיוחדות. המצב הנוכחי מקשה על האוכלוסייה המבוגרת המתקשה בניידות ממקום למקום וגורם הלכה למעשה לאי-שוויון ולפגיעה בזכות הדמוקרטית של האזרח המבוגר להצביע ולבחור. החוק היום קובע הסדרים מיוחדים להצבעת אנשים המוגבלים בניידות. לפי סעיף 31א לחוק, בכל רשות מקומית יהיה לפחות מקום קלפי אחד שיש בו ואליו סידורי גישה והצבעה המתאימים לאנשים המוגבלים בניידות. ברשות מקומית שבה יש מעל 20 קלפיות יהיו שני מקומות קלפי נגישים כאמור; וברשות מקומית שיש בה מעל 10,000 תושבים יהיה מקום קלפי נגיש כאמור לכל 10,000 תושבים. בקלפיות נגישות אלה יכולים לבחור כל המוגבלים בניידות באותה רשות מקומית, על אף כלל הריתוק לקלפי. עם זאת, החוק אינו נותן עדיפות מסוימת להצבת הקלפיות דווקא במוסדות שמוצעים בהצעת החוק. הצעת חוק זו עלתה לדיון בוועדת השרים ב-16 ביוני 2016, ובנוסחה המקורי היו קשיים משפטיים ומעשיים רבים, ולכן הוחלט בזמנו לדחות את הדיון בוועדה ולבוא בדברים עם המציע. נערכה ישיבה עם המציע, חבר הכנסת דוד ביטן, ובמסגרתה גובשו כמה עקרונות שיאפשרו את תיקון הצעת החוק באופן שייתן מענה לתכלית שעמדה ביסוד הצעת החוק כפי שהובהרה על-ידי המציע כעת. ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לתמוך בהצעת החוק בכפוף לתיאום הליכי החקיקה עם משרדי הפנים, המשפטים והרווחה. אני קורא לחברי הכנסת להצביע בעד הצעת החוק. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לסגן שר הפנים משולם נהרי. רבותי, אין בקשות להתנגד, לכן אנחנו עוברים להצבעה. כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הצבעת שוהים במוסדות), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 47 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הצבעת שוהים במוסדות), התשע"ו–2016, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 47 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הצבעת שוהים במוסדות), התשע"ו–2016, עברה בקריאה טרומית ועוברת לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנה לקריאה ראשונה. אוקיי, רבותי, אנחנו כרגע בודקים אם להעלות את הצעת החוק הבאה. <הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/2522/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו נעבור – שולי כאן – להצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, עשר דקות לרשותך להציג לנו את הצעת החוק שלך. עד עשר דקות לרשותך, גברתי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חודש טוב, חברי וחברותי חברי הכנסת, אדוני השר. טוב, "איראן זה כאן" ו"משטרת מחשבות" ו"סוגרים את האינטרנט" ו"איפה הבחירה החופשית?" – את כל זה כבר שמעתי השבוע. חופש, חופש ועוד קצת חופש. כל הציטוטים האלה נשמעו במהלך השבוע בתשובה על הצעת החוק שלי לסינון אתרים. האמת, אני לא יודעת מה יותר מזעזע – העובדה שמבוססת במחקרים שהגיל הממוצע של חשיפה לאתרים פורנוגרפיים במדינת ישראל הוא תשע, או העובדה שיותר מ-9% מהילדים בגיל 12 כבר צופים בפורנוגרפיה דרך קבע; אז האם זה העובדות המזעזעות, או שמא – מה מטריד את מי שזעק בפופוליזם זול "חופש, חופש, חופש" ו"איך הצעת החוק של שולי מועלם פוגעת בבחירה החופשית"? אז בואו נעשה סדר, למען כל לוחמי החופש בכל מקום שהם נמצאים. הצעת החוק לסינון אתרים שאני מבקשת עכשיו שתצביעו עליה בקריאה טרומית קובעת שכאשר צרכן מתקשר עם ספקית אינטרנט, יודיעו לו מלבד בארבע הדרכים הקבועות היום בחוק, בעוד שתי דרכים – במסרון ובמייל – שיש לו אפשרות לקבל חינם אינטרנט מסונן. לא היינו צריכים את הצעת החוק הזאת אם ספקיות האינטרנט היו עושות מה שהיום הן חייבות בחוק וכבר מציעות את הדבר הזה. אבל ספקיות האינטרנט רוחצות בניקיון כפיהן ולא מציעות סינון, ובטח ובטח לא מספרות שהוא חינם. הנוסח הזה עבר ריכוך, בהסכמה עם משרד התקשורת. אף אחד, חברים, לא סוגר את האינטרנט; אף אחד לא עושה פה רשימות שחורות – ותכף נדבר עליהן. וחופשי, כמאמר השיר, זה עדיין לגמרי לבד. הנוסח המקורי – כן, הנוסח המקורי שלי, שחתמו עליו 15 חברי כנסת מכל סיעות הבית – ביקש לחייב את ספקיות האינטרנט לסנן פורנוגרפיה ואתרי אלימות קשים כברירת מחדל, כך שרק מי שיבחר לבטל את הסינון הזה יקבל אינטרנט לא מסונן. אני ועוד אנשים רבים בחברה הישראלית ואנשים רבים בבית הזה נמשיך לעשות את המאבק הזה. זה לא במקום חינוך ולא במקום אחריות הורית. לאף אחד אין כוונה בחוק הזה שקמפיינים משמעותיים, כמו מודעוּת לסרטן השד, יתחילו להיות מסוננים. אל תספרו לעצמכם סיפורים; תתמודדו עם העובדות, כל לוחמי החופש. אני אמשיך להילחם, כי הרשת מלאה תכנים נוראיים, פוגעניים, אלימים, פורנוגרפיה קשה שכולנו היינו שמחים שגם הילדים שלנו וגם הנוער שלנו וגם המבוגרים שלנו יפסיקו להיחשף אליה. היום הרבה יותר קל לילד לצרוך תכנים פוגעניים ברשת מאשר לקנות ארטיק במכולת השכונתית. ילד אחד, בכתבה בערוץ 2, באומץ לב, בפנים גלויות, ילד בכיתה ו', נועם, מספר את הסיפור הבא: קרה לי הרבה פעמים שקפצה לי בחורה עירומה במחשב, ויש חבר ששולח לי ממש אתרים. מגיל קטן כבר נחשפנו לזה. אז יש משחקים ברשת שנראים מבחוץ תמימים, אבל יש בהם תכנים מיניים איומים ונוראים. יש משחק שכל הילדים מכירים, שהמטרה שלו היא לפתות נערות לקיים יחסי מין בכמה שיותר תנוחות מיוחדות ומורכבות; "ומורכבות", חברים. אז משרד הבריאות מוציא את "מקדונלד'ס", ומשרד החינוך מוציא את הבייגלה והמשקאות המתוקים; כולם דואגים לדורות הבאים. אבל ההשפעות ההרסניות, לפי מחקרים שנעשים שוב ושוב בארץ ובעולם, הפגיעה הבלתי-נסבלת במיניות בריאה, בחיים של כולנו – לזה אף אחד לא דואג. מי שרוצה לצרוך פורנו – בבקשה. שמורה לו זכות הבחירה לבקש שיפתחו לו את האתרים. אני לא מתווכחת עם אף בן-אדם מבוגר לאן הוא רוצה לגלוש. אני גם האחרונה שתגיד שהאינטרנט הוא מרחב לא טוב. האינטרנט הוא מרחב מעולה, הוא מאפשר לנו דברים מופלאים, אבל גם הוא צריך כללים, חברים. והמטרה היא למנוע את הקלות הבלתי-נסבלת של הגעת ילדים, נוער ומבוגרים לאתרים שגורמים נזק לחברה הישראלית. לוחמי החופש, האמת, אתם עבדים – אתם עבדי ספקיות האינטרנט. איך אף אחד מאלה שזעקו "חופש, חופש", לא שמעתי אותו מדבר כשחברות שמספקות טלוויזיה – בממיר הביתי ערוצי הפורנו סגורים, ואם אתה רוצה לפתוח אתה צריך לפתוח? אז איך שם אין בעיה של רשימות שחורות? איך שם פתאום זה לא מפריע לאף אחד שאתה צריך לבקש לפתוח ערוצים פורנוגרפיים? פתאום יש רשימות שחורות. ואיפה האיזון, חברים יקרים, בין החופש של הפרט לאחריות החברתית? בסיום הדברים שלי אני רוצה לשתף בנתון שהוא הדרייב מבחינתי להמשיך את המאבק, להמשיך את ההגעה ל-default אמיתי בחברה הישראלית: 70% מהציבור במדינת ישראל בעד חיוב ספקיות אינטרנט לסנן פורנוגרפיה ואתרי אלימות קשים כברירת מחדל. ואני לא אפסיק להילחם למען הדבר הזה. בבריטניה חוקקו חוק דומה וזה מצליח שם – זה מאזן נכון בין החופש הפרטי לבין האחריות החברתית; זה מאזן נכון בין הרצון של אנשים מבוגרים והזכות שלהם להיות איפה שהם רוצים במרחב הווירטואלי לבין הכללים שאנחנו חייבים לקבוע למרחב הטוב הזה. המטרה שכולנו צריכים לבחור בה היא למנוע את ההשפעות ההרסניות שיש לאתרים שאותם אנחנו מבקשים לסנן על כל אחד ואחת מאתנו. זה לא רק ילדים, זה לא רק נוער וזה לא רק מבוגרים – זה פניה של החברה הישראלית. וכאן בבית הזה אנחנו מציבים רף ערכי, מוסרי, אתי להתנהלות במרחב הווירטואלי, שהוא ברוך ורצוי לכל אחד ואחת מאתנו. תודה רבה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. יש לנו שר שמשיב? השר המקשר בין הממשלה לכנסת יריב לוין, בבקשה. לאחר מכן יש לנו בקשה להתנגד. בבקשה, אדוני השר. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, בהתאם לסעיף 4ט רבתי לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב–1982, ספק גישה לאינטרנט יציע למנוייו ויספק למנוי שביקש זאת ללא עלות נוספת שירות יעיל לסינון של אתרים פוגעניים ותכנים פוגעניים באינטרנט בשים לב למקובל בתחום. על ספק הגישה לאינטרנט ליידע את מנוייו על קיומו של שירות סינון כאמור בדרכים האלה: א. בעלון מידע מודפס שיישלח למנוי בדואר במועד ההתקשרות בהסכם לקבלת שירות גישה לאינטרנט ובמועד חידוש ההסכם, חידוש ההתקשרות, וכן אחת לשנה לפחות במהלך תקופת ההסכם; ב. באתר האינטרנט של ספק הגישה לאינטרנט; ג. המידע יצוין בהסכם שנחתם עם המנוי; ד. המידע יימסר למנוי על-ידי נציג שירות הלקוחות של ספק הגישה לאינטרנט. בהצעת החוק מוצע לשנות את ברירת המחדל הקיימת בחוק ולקבוע כי ספק האינטרנט יהיה חייב לספק לכל המנויים שירות יעיל לסינון אתרים או תכנים שהוגדרו כפוגעניים ללא תוספת תשלום. בהנחה שהמנוי אינו מעוניין כי תחול עליו ברירת מחדל של הסינון האמור, על המנוי לבקש זאת מספק הגישה לאינטרנט. ספק השירות יודיע למנוי בדבר אפשרותו להימנע משירות הסינון באחת הדרכים הבאות, לאחר שווידא שהמנוי אינו קטין: א. בהודעה בכתב או בעל-פה בעת ההתקשרות עם הספק; ב. בפנייה טלפונית למוקד שירות הלקוחות של הספק; ג. באמצעות אתר האינטרנט של הספק. ביום 30 באוקטובר 2016 החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת החוק, אולם בתוכן שונה ממה שנכלל בהצעה שהוגשה. לפי הנוסח החדש, שגובש בהסכמה עם המציעה, ההסדר הקבוע בסעיף 4ט לחוק התקשורת יישאר, וחובת היידוע הקיימת על ספקיות הגישה לאינטרנט תעודכן ותורחב, כך שיתווספו לסעיף 4ט(ג) עוד שתי דרכים ליידע את המנויים על האפשרות לבקש סינון תכנים: שליחת הודעת דואר אלקטרוני ושליחת מסרון. אדגיש שהממשלה מתנה את התמיכה שלה בהצעה בכך שהיא לא תסטה מההסכמה שהושגה בוועדת השרים. אני מבין שהמציעה מסכימה ומתחייבת בהתאם. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אמרתי את זה מעל הדוכן. <שר התיירות יריב לוין:> לפיכך, אני אבקש כי מליאת הכנסת תתמוך בהצעת החוק על בסיס ההבנות שיש עם המציעה, בהתאם לנוסח שבו תמכה ועדת השרים לענייני חקיקה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת יריב לוין. יש לנו בקשה להתנגד של חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד חברי וחברות הכנסת, אני חושבת שמי שכבר מכיר אותי פה לא יכול לחשוד בי לרגע שאני תומכת בפורנוגרפיה ולא נלחמת בהשלכות הקשות של פורנוגרפיה. עם זאת, הצעת החוק הזאת כוללנית מדי, בעייתית מדי, לחופש הביטוי ולחופש הפרט. ההצעה הזאת שקובעת ששר פוליטי – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אם תקשיבי לי אז אולי תקבלי גם צד אחר. הצעת החוק לא מדברת על פורנוגרפיה, היא מדברת על אתרים פוגעניים. כאשר שר תקשורת – שר פוליטי, היום זה נתניהו, מחר זה יהיה אורי אריאל או ליצמן, והם יחליטו שהאתר של "איגי", או אגודת הלהט"ב, או אגודת הטרנסג'נדרים, או כל אחד מנושאים שבעיניהם נראים פוגעניים, יהיה חלק מהחסימות האוטומטיות לציבור, ואז יתחילו להכין רשימות: מי מבקש לפתוח את אגודת הלהט"ב, מי מבקש לפתוח אתר של טרנסג'נדרים וכדומה. אנחנו נגד העניין הזה. זאת הרחבה גדולה מדי של הפגיעה בחירויות הפרט, הרחבה גדולה מדי. במקום באמת למקד את המאבק בפורנוגרפיה – דרך אגב, אני בטוחה שתסכימי אתי שצריך להיות בעיקר מאבק חינוכי רציני מאוד. אם הממשלה הזאת הייתה מוצאת לנכון גם לעשות תוכניות במערכת החינוך בעניין וגם לעשות קמפיינים רציניים שיובילו את השינוי הזה מלמטה, אז זה היה נכון. הצעת החוק הזאת – אני חושבת שחברת הכנסת מועלם כבר הסכימה לכך – היא כל כך רחבה. היא הופכת את העניין לכל כך פוליטי, שמחר אנחנו נמצא את עצמנו חוסמים אתרים אידיאולוגיים כי הם ייחשבו לפוגעניים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי יש זכות להשיב בשלוש דקות ולשכנע. לאחר מכן, חברי, אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חברתי חברת הכנסת רוזין, אני מתפלאת – אחרי שעמדתי פה ואמרתי דברים כל כך ברורים על הבחירה, להגיד שההצעה עדיין נורא רחבה? ברור, ספקיות האינטרנט לא עושות את מה שהן צריכות לעשות, וכולכם עובדים בשבילן. כל מי שלא יצביע בעד הצעת החוק הזאת – שצומצמה, לצערי; אני טענתי שהיא צריכה ללכת ב-default על סינון. המציאות הקשה שבה נתונה החברה הישראלית – לא יכולה להיות ההתעלמות יפת-הנפש הזאת. "לא אמרת ככה", "אמרת ככה" – יש שכל ישר. כמו שאמרתי, לאף אחד אין כוונה להפסיק קמפיינים של מודעות לסרטן השד כי שד זאת מילה בעייתית; היא לא מילה בעייתית. פורנוגרפיה ואלימות קשה הן בעיה. משרד החינוך יש לו תוכנית, וגם לאחריות ההורית יש משמעות. יחד עם זאת, אנחנו שומעים שוב ושוב את הנתונים המבהילים, ואני אציג אותם שוב: הגיל הממוצע של חשיפה לפורנוגרפיה במדינת ישראל הוא תשע. ריבונו של עולם, ילד בן תשע רואה פורנוגרפיה כי אף אחד לא מסביר לספקיות האינטרנט שזהו, שהשליטה שלהן על המרחב הציבורי נגמרה, שאינטרנט זה דבר גדול וטוב, אבל גם הוא צריך כללים להתנהל בדרך הזאת. לכן, חברים, אני חושבת שחייבים להצביע בעד ההישג הקטן שהשגנו היום ולהמשיך את המאבק. תודה רבה לכל חברי חברי הבית שחתומים על ההצעה הזאת, שמחזקים את ההצעה הזאת ופועלים כל אחד במקום שלו כדי לשפר ולקדם את הפנים של כולנו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 49 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 16 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת התקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 49 חברי כנסת בעד, 16 מתנגדים, אחד נמנע. אני קובעת כי הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016, עברה בקריאה טרומית ועוברת לוועדת הכלכלה – זה מה שרשום – להכנה לקריאה ראשונה. <יואב קיש (הליכוד):> צדק חלוקתי, צדק חלוקתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> צדק חלוקתי. זה אומר שזה עובר לוועדת הכנסת לקביעת המשך הטיפול בהצעת החוק הזאת. יש הערות – כן. השר דוד אזולאי מבקש להוסיף אותו לפרוטוקול כתומך בהצעת החוק. דוד ביטן גם הוא הצביע בעד. עדיין עמדתו לא פעילה, נכון? אז 50 בעד. <הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (פטור מבחינות), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3185/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת אלי אלאלוף) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודות הרוקחים (פטור מבחינות), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת אלי אלאלוף. בבקשה, אלי אלאלוף, עד עשר דקות לרשותך להציג את הצעת החוק שלך. <אלי אלאלוף (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, השרים, במיוחד השר ליצמן, שר הבריאות, אני חייב להגיד שזה המשך ישיר של שינויים בחקיקה המאפשרים רישוי ופעילות של מקצועות הבריאות שהיו זקוקים לתיקונים. אני חייב לציין שאחרי התיקון שנעשה עבור רופאי השיניים, היום אנחנו מביאים הצעת חוק הקשורה – וואו, חבר'ה, החוק הוא כל כך חשוב. אפשר לבקש, גברתי היושבת-ראש, קצת שקט שם מצד היועצים? גברתי היושבת-ראש, היועצים שם, יש להם הרבה דיונים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> דודי אמסלם, קצת כבוד לקולגה שלך, שהוא גם יושב-ראש הוועדה. <אלי אלאלוף (כולנו):> הוא גם חבר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, קצת שקט באולם, בבקשה. <אלי אלאלוף (כולנו):> היום הרוקחים שלמדו בחוץ-לארץ וגם עבדו בחוץ-לארץ, כדי לחזור ולהיות רשאים לפעול בארץ חייבים – אחרי חמש שנים של ניסיון בחוץ-לארץ, ובמצבים מסוימים זה גם כאילו לקבוע שלא יחזרו לפה או יעלו לפה. אנחנו מבקשים לקצר את התקופה הזאת מחמש לשנתיים. בשנה הראשונה לאחר שיגיעו לארץ ילוו בייעוץ של רוקחים נוספים, ולא יצטרכו שום בחינה כדי לפעול במקצוע שלהם. אנחנו מבקשים את התיקון הזה. זה נעשה בהתייעצות מלאה, כמובן, עם משרד הבריאות. אני חייב לציין בשמחה את תמיכתו הבלתי-רגילה של השר ואת ההבנה של כל הפקידות הקשורה לזה, וכמובן את כל הארגונים של הרוקחים שמבינים שהמקצוע הזה חייב לקבל תגבור של כוח-אדם. לכן, אני מציע לאמץ את ההמלצה, דהיינו, לקצר את התקופה מחמש שנים לשנתיים ניסיון בחוץ-לארץ, עם ליווי בשנה הראשונה. אני מבקש לתמוך בהצעה הזאת שרק מיטיבה עם כל אזרחי המדינה שחוזרים, וגם עם עולים חדשים שיגיעו, לשמחתנו, כולם לארץ. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אלי אלאלוף. ישיב לנו שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן. בבקשה, אדוני. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, בהצעת החוק המונחת לפניכם מוצע לתקן את פקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א–1981, המסדירה כיום את העיסוק ברוקחות בישראל, ומטרתה להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בתחום הרוקחות, וכן להגן על שלום הציבור ועל בריאותו. בפקודה מפורטים התנאים לקבלת רישיון לעסוק ברוקחות בישראל, וכן, בין היתר, נקבע כי על המבקש לקבל רישיון לעסוק ברוקחות לעמוד בבחינת רישוי ממלכתית. בחינת הרישוי מחייבת את כלל מבקשי רישיון לעסוק במקצוע, הן בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה בארץ והן בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה בחוץ-לארץ. לאור גל העלייה לישראל של עוסקים בתחום הרוקחות, וכדי להסיר חסמים ולסייע לעולים חדשים להשתלב ולעסוק במקצוע הרוקחות גם בישראל, אנו במשרד תומכים בהצעת החוק אשר במסגרתה תינתן אפשרות לשיקול דעת מצד המנהל לפטור מהבחינה הממשלתית. יצוין כי ההקלות ייקבעו באופן שיאזן בין אינטרס קליטת העלייה לבין הצורך להגן על שלום הציבור ובריאותו. תיאומים נוספים ביחס לפרטי ההצעה יבוצעו בין המציע לבין משרד הבריאות. מתן הפטור בהצעת החוק עולה בקנה אחד עם הקבוע בפקודת הרוקחים ובפקודת רופאי השיניים. אשר על כן, ובהתאם להחלטת ועדת שרים לענייני חקיקה, אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק, אשר תקודם בתיאום עם משרד הבריאות. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר ליצמן. כאמור, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (פטור מבחינות), התשע"ו–2016. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 60 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (פטור מבחינות), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 61, כולל חבר הכנסת דוד ביטן, אין מתנגדים, אין נמנעים. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> שוב, הוספתי את הקול שלך, זה לא פועל? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (פטור מבחינות), התשע"ו–2016, עברה בקריאה טרומית ועוברת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3165/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת. יש לנו פה הצעה שהוצמדה, של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. כרגע, חברת הכנסת זהבה גלאון, יש לך עד עשר דקות להציג את הצעת החוק שלך. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אתמול הכנסת ציינה בישיבת אבל 15 שנה להירצחו של גנדי. בשנת 2005 הוכנס לספר החוקים הישראלי החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, המוכר בכינויו גנדי. הצעת החוק שאני מגישה היום מבקשת לתקן את העוול הזה, בעיני, לגבי גנדי, בוודאי אחרי שפורסמו טענות כל כך חריפות, כל כך מסמרות שיער, כפי שהובעו או כפי שהובאו בתחקיר המקיף של "עובדה". חברי חברי הכנסת, המדינה מממנת את ההנצחה של גנדי בסכומי עתק, בתקציבים שגבוהים בהרבה ממה שמפנים למורשת הרצל, למורשת ז'בוטינסקי. ואני חושבת שאסור לתת לכנסת לציין ולממן מורשת של עבריינות. מה שהתברר הוא שגנדי אינו דמות מופת, וההנצחה שלו אינה יכולה להיות הנצחה של מורשת. כי אדם שהואשם – ותכף אתייחס למה זה אומר אשמה על אדם לאחר מותו – אדם שהואשם, כפי שהתגלה בתחקיר של "עובדה" ובעדויות הנוספות שיצאו בעקבותיהן, אדם שהואשם שהוא התעמר בחיילות, שהוא אנס אותן, שהוא תקף אותן מינית, ניצל אותן מינית, אדם שהנחה לרצוח שבויים ולהתעלל בגופות שלהם, אדם שסיכן חיי חיילים, הילך אימים על עיתונאים, שלח רוצחים לנסות לפגוע בעיתונאית סילבי קשת – זו אינה דמות מופת, חברי חברי הכנסת, זו אינה דמות שמדינה צריכה להנציח אותה ולשלם מיליונים על ההנצחה שלה. אני רוצה להתייחס לטענה, חברי חברי הכנסת, שהיא טענה רצינית. גנדי נרצח רצח נתעב. חייבים לומר את זה. אמר ראש הממשלה אתמול – קראתי את הדברים שלו – הוא דיבר על הכחשת ההיסטוריה, והוא אמר שהוטחו נגד גנדי האשמות שהכאיבו לכולנו, בעיקר למשפחתו. ומה עם אותן נשים שגנדי הכאיב להן והן נושאות את הצלקות האלה עד היום, והן חשות פגועות ומצולקות בגופן ובנפשן? מה עם אותן נשים? אמר ראש הממשלה: הוא לא יכול להתגונן. זה נכון. אי-אפשר להוכיח את העובדות. עומדת לו זכותו לשם טוב. ואני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת, שמוות אינו נותן פטור. נכון, זו סיטואציה ייחודית, אבל מוות אינו נותן פטור. להגיד שמעשיו של גנדי, כמו שאמר ראש הממשלה, אהבת הארץ וההתייחסות שלו לנופיה ולדמותה – אני בטוחה שגם יש לו זכויות, והיו לו זכויות – האם זה מכשיר את השרץ, חברי חברי הכנסת? אהבתו לארץ? ומה עם אהבת האדם? ומה עם אותן נשים שהוא פגע בהן? אני כבר לא מדברת שהוא היה אבי תורת הטרנספר, ומה היו העמדות שלו ביחס לאזרחי ישראל הערבים ובכלל. אבל, נכון. הוא נרצח בנסיבות טרגיות. האם זה אומר שעכשיו צריך לעשות מעשה הנצחה ב"חאן", ובכלל לייצר סימטריה כאילו גנדי הוא בכלל רבין; כאילו הוא לחם בפלמ"ח והיה מפורצי הדרך לירושלים. לא, לא צריך לעשות את זה. ולא צריך לעשות ימי זיכרון, ולא צריך לעשות מורשת, ולא צריך לתת לגיטימציה לאנשים שתקפו מינית נשים, שפגעו בהן. חברי חברי הכנסת, היו אז זמנים אחרים. הצבא היה אחר, נשים חששו להתלונן. מפקדים התייחסו לחיילות צעירות כאילו הן רכוש, כאילו הן משהו שאפשר לבוא אליהן ולבצע בהן את זממם. זה לא הולך יותר. ונשים – בוגרות יותר, אני יכולה לומר, מבוגרות יותר – הפנימו את השיח החדש שנשים לא שותקות יותר על תקיפה מינית. וגם הן, אחרי שנים שהן נשאו ונצרו את הדבר הזה בלבן, החליטו לצאת והחליטו לומר את הדברים. וחייבים להגיד, אני לא תמיד חותמת בשתי ידי על תחקירים של "עובדה", וגם תחקירים עיתונאיים זה לא כזה ראה וקדש, אבל בעקבות התחקיר המקיף והרציני ש"עובדה" עשו, הרבה מאוד נשים, כולל כאלה – לפחות שתיים מהן צלצלו אלי, הן לא הופיעו בתחקיר, וסיפרו לי את הסיפורים שלהן, את מעשי התקיפה שהן עברו. אז האם זה אומר שעכשיו המוות נותן פטור? האם אנחנו צריכים לעבור לסדר-היום? האם המדינה צריכה להבליג על זה שכשיוצאים סיפורים שאלוף בצה"ל הורה להתעלל בגופות שבויים – נראה לכם סביר שהמדינה תנציח את זה? זו מורשת? מה אחר כך הדיבורים על פקודה בלתי חוקית בעליל – להתעלל בגופות של שבויים? זו המורשת שהכנסת הזו רוצה להנציח? עכשיו אני רוצה לומר – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> בשנים הראשונות אחרי הירצחו של גנדי הנשים היו תחת הרושם הנורא של הרצח. זה היה רצח נורא. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אבל ברבות השנים התפרסמו עדויות איומות – אני לא מדברת על התורה שלו, המזעזעת, שהייתה ידועה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה לא רלוונטי. <זהבה גלאון (מרצ):> התפרסמו עדויות איומות על מעשים ומעשי תקיפה. האיש היה עבריין מין, האיש היה קשור לפשע המאורגן, ואתם כמו רחמים, רק "רחמים לא ידע"? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת: אל תתנהגו כמו רחמים, "רחמים לא ידע". אתם יודעים. חברת הכנסת שאשא ביטון, עכשיו את יודעת מה הוא עשה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> וחברי הקואליציה – הם יודעים מה הוא עשה. האיש היה שייך לפשע המאורגן. האיש תקף מינית, היה עבריין מין. וכנסת ישראל – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ואת בית-משפט. האדם לא יכול להגן על עצמו. <זהבה גלאון (מרצ):> כנסת ישראל אינה יכולה להנציח עבריינות כזאת. זאת המורשת. נכון, הכנסת היא לא בית-משפט, אבל המוות לא נותן פטור על עבריינות, חברת הכנסת מועלם. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> נשים שהותקפו יוצאות ומדברות על זה. אתן הראשונות שצריכות להתבייש שבכלל נשארתן פה אתמול לציין את המורשת שלו, ואני מצפה מכן שתצביעו על ביטול החוק. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, חברת הכנסת זהבה גלאון. <הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3164/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> כאמור, יש לנו הצעה שהוצמדה, של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. בבקשה, גברתי, לרשותך עד שלוש דקות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי וחברות הכנסת, את הצעת החוק הזאת, לביטול הנצחת זכרו של רחבעם זאבי והמורשת שלו, הגשתי בדיוק לאחר ששמעתי את התחקיר שדיברה עליו ידידתי חברת הכנסת זהבה גלאון עם עוד קבוצה של חברי כנסת. יש סבירות גבוהה שהצעת חוק זו לא תזכה להצלחה משגשגת, והנצחת זיכרונו של גנדי תימשך, אז אני רוצה להצטרף אליכם בחגיגה הזאת. אני אנציח את זיכרונו של המנוח, אבל בלי זיופים; אנסה להיות אובייקטיבית כמה שאוכל ואגיד את האמת עליו, ולא פחות. איך אפשר להתעלם מדמות ציבורית כזאת ולא להנציח אותה? אכן, צודקים אתם. גנדי לא פספס שום הזדמנות לבלוט כשהנושא המדיני עלה על הפרק: התנגד להסכם הביניים עם מצרים ופרש מתפקידו כיועץ של רבין דאז; סירב להיבלע בתוך הקונסנזוס והצביע נגד הסכם השלום עם ירדן; במסע השלום והפיוס עם הפלסטינים התנגד בנחרצות לכל הליך מדיני, חוץ מההליך המדיני שמשלו – טרנספר לכל דובר ערבית מהארץ הזאת; ויום אחד לפני ההיפרדות התעקש להיות מיוחד ולהישאר בכותרות, והתפטר מהממשלה יחד עם שותפו, שנמצא היום בבית-המחוקקים, ליברמן, במחאה על יציאת צה"ל מהשכונות אבו-סנינה וח'רבת-א-שיח' בחברון. זה אדם שלפי העדויות הנחה רצח שבויים והתעללות בגופותיהם. איך נעבור הלאה בלי להנציח את פעולותיו? הוא זכה לאהדה ציבורית מיוחדת מכל מרכיביה של החברה הישראלית, מארגוני פשע ועד פושעי מלחמה בממשלות ישראל העוקבות. בתקשורת – דאג ש"יטפל אישית" בכל מפריע. לפני תקופה עלתה התוכנית "עובדה" וחשפה לנו מה שלא ידענו לכאורה על פעולותיו: היה לו קשר מיוחד עם נשים, מיוחד מאוד. לפי המידע, הוא מואשם שהוא חיבק אותן, לפעמים אפילו נגד רצונן; נישק אותן אפילו כשהרחיקו אותו; אנס, דחף והטריד – זה חלק ממה שנחשף ועוד נשמע. את פעולותיו של גנדי הספקתי להנציח בשלוש דקות, אבל את מורשתו אני לא אנציח. אני בטוחה שהממשלה שיושבת היום תספיק להנציח אותה מורשת של גנדי. אתמול כל היום עמדה תמונתו של גנדי באולם הזה. שני-שלישים מחברי הבית הזה נעלמו מהאולם בזמן שההצגה המסוכנת הזאת של הנצחת זכרו התקיימה. אני שמחה לראות שהרבה ח"כים וח"כיות התעשתו והראו שעמדות פוליטיות ומוסריות לפעמים מתבטאות בהיעדרות ממקומות ומאירועים. אבל אני פונה אליכם – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – עוד צעד של אומץ – תצביעו לביטול הנצחת זכרו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. זהו, רבותי. בשם ראש הממשלה ישיב השר יריב לוין. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, כבוד השרה, חברות וחברי הכנסת, אולי אומר כמשפט פתיחה את הדבר הבא: תראו, מחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן אני באמת כבר לא מצפה לשום דבר. היא הרי חברה בסיעה שחבריה מהללים ומשבחים רוצחים מתועבים, טרוריסטים – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אתה עשית – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – אנשים ששוחטים ילדים במיטותיהם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> למה אתה בורח מהנושא? <שר התיירות יריב לוין:> ולצערי הרב, רבות מאוד הן הדוגמאות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אנשים שאין להם מקום בשום פרלמנט בעולם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא להפריע לשר להשיב. אף אחד לא הפריע לכם לדבר. <שר התיירות יריב לוין:> אנשים שלא ידעו לכבד את המדינה, לא יודעים לכבד את סמליה, לא ידעו לכבד את נשיא המדינה שמעון פרס ז"ל, ולכן אי-אפשר לצפות שידעו לכבד את זכרו של רחבעם זאבי הי"ד. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני גם מניח שרחבעם זאבי, לו יכול היה לשמוע את הדברים, היה מרגיש, בוא נאמר, ולו מידה, אולי אפילו לא קורטוב של צער על כך שאלה הם מקטרגיו. אבל דווקא מחברת הכנסת זהבה גלאון היו אמורות לפחות להיות לי ציפיות אחרות לגמרי. חברת הכנסת גלאון, אקדים ואומר שאני חושב שהצעת החוק הזו היא בושה וחרפה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – זו הבושה. <שר התיירות יריב לוין:> אבל לא אסתפק בלומר את זה, אלא אני חושב שההצעה הזו היא חמורה פי כמה כשהיא באה ממך ומספסלי סיעתך. סיעת מרצ, גברתי היושבת-ראש, הסיעה שחרתה על דגלה כביכול את עליונות המשפט, את כבוד האדם, את זכויות האדם, רומסת כאן ברגל גסה, באופן שאין לו תקדים, כל זכות אדם בסיסית של מי שחי, ואפילו של מי שכבר איננו. חברתי חברת הכנסת גלאון, הזכות לשם טוב היא זכות יסוד, היא זכות בסיסית של אדם. כל אדם באשר הוא זכאי להגן על שמו הטוב. לכן הציפייה היא והדרישה היא שמשמעלים טענות כנגד אדם, הן תועלינה באופן שהוא יכול להשיב עליהן, והן תתבררנה – ככל שמדובר בטענות שנושאות אופי פלילי או אופי שמצריך בירור משפטי – בבית-המשפט. כך נוהגים בחברה דמוקרטית. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אלה הם הדברים שאתם מדברים עליהם גבוהה-גבוהה כל הזמן. אבל כשזה מגיע למישהו שהעז ללכת בדרך אחרת, חושב אחרת מכם, זוכה להערכה של רבים-רבים-רבים, הרבה שנים אחרי שהלך מאתנו בנסיבות טרגיות, כאשר זה נוגע לזכותו של אדם שאיננו מהמחנה שלכם, פתאום המסך יורד, העיניים נעצמות, אתם לא רואים שום דבר. אתם רק רואים את הרצון למחוק ולטשטש מורשת, דרך שציבור עצום מאמין בה. הניסיון הזה שלכם לטשטש את הדרך והמורשת של רחבעם זאבי ושל רבים אחרים ששותפים לבניין הארץ הזאת, הניסיון הזה – בכל מיני אמתלות כאלה ואחרות – לא יצליח. את רחבעם זאבי הצליחו בני עוולה לרצוח, את מורשתו – אף אחד לא יוכל למחוק. עכשיו אני אומר לחברת הכנסת גלאון: אני הייתי פשוט מלא התפעלות. שתי נשים צלצלו אלייך, ואני מכבד כל אחת ואחת מהן, והנה בזאת את קיבלת רישיון להיות החוקר, להיות התובע, להיות השופט ולהיות גם המוציא לפועל. זהבה גלאון, אבירת זכויות האדם, זאת שמדברת על עליונות המשפט. איזה מין דבר זה? יש תלונות – היה ראוי שתישמענה כשהאיש בחיים. אני מבין את הקושי. אני מכבד אותו. אין לי שום טענה על כך שמישהו או מישהי, לקח לה שנים כדי להוציא את שעל לבה, ככל שהדברים נכונים; אבל מרגע שבחרה שלא לעשות את זה כאשר האדם בחיים, מנעה את בירור האמת, וזה דבר בסיסי בכל מערכת משפט. לכן, לעמוד כאן ולהפוך את הטענות לעובדות, ולהפוך את העובדות להרשעה, ולפגוע באדם שעשה כל כך הרבה ושמעולם לא הורשע באף אחד מכל הדברים האלה שטענתְ כלפיו כאן, זה הדבר הכי לא דמוקרטי. זו הפגיעה הכי קשה בזכותו של אדם שאפשר לעשות. עכשיו אני רוצה לומר לך עוד דבר. תראי, נמצא אתנו באולם חברנו חבר הכנסת אילן גילאון. נדמה לי, אילן, אני לא אטעה, ואני מקווה שאני לא טועה – אתה בעצם אחרון אנשי מפ"ם שיושב כאן אתנו. אני חולק על דרכה של תנועת מפ"ם, זה לא סוד, אבל אני לעולם לא אקח ממנה וממנהיגיה את יושרתם, את תרומתם למדינת ישראל, את העובדה שעשו כל מה שעשו על-פי דרכם ואמונתם. והנה, אחרי שנים שאנשים אינם כאן, אחרי שהלכו לבית עולמם, אחרי עשייה ציבורית אדירה – שמות שגם בשבילי, שבא מהמחנה השני, הם שמות שיש לי כבוד עצום כלפיהם: חבר הכנסת לשעבר אלעזר גרנות, חבר הכנסת לשעבר משה סנה – הנה מתפרסמים, רבותי, לא עדויות ולא מילים אלא מסמכים, ולא של יריבים פוליטיים אלא של שירות ביון זר, שבאים ואומרים שהם כביכול – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> רגע, תן לי לסיים. <אילן גילאון (מרצ):> זו שטות – – – זו שטות. <שר התיירות יריב לוין:> פעם אחת תיתן לסיים עד סוף המשפט: – – שהם כביכול עסקו כאן בריגול או סייעו למעצמה זרה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – מה. <שר התיירות יריב לוין:> ואני אומר לך, חבר הכנסת גילאון, אני ראשון האנשים שאגן על שמם הטוב, ראשון האנשים. אלה אנשים שעשו המון, שתרמו המון, ושאינם כאן ולא יכולים להזים את הטענות הפוגעניות האלה שמוטחות בהם. בושה. בושה שאתם עכשיו, כאשר מועלות הטענות האלה כנגד האבות המייסדים של מפלגותיכם, באים לכאן עם הצעה מהסוג הזה. חבר הכנסת גילאון, אני אומר לך יותר מזה – חבר הכנסת גילאון, חשוב שתשמע: אני קראתי את התשובות שנתנו בני המשפחה של אותם חברי כנסת, ולבי יצא אליהם. מה הם אשמים? מה הם יכולים כבר לומר? למה זה מגיע להם, הדבר הנורא הזה? אנשים שבאחת מוצאים את עצמם במקום שבו הם צריכים להגן על שמם הטוב של הוריהם מבלי שיש להם את היכולת, מבלי שיש להם את המידע. ואיזה נזק נורא הדבר הזה גורם להם, למשפחות, לבנים, לבנות, לנכדים ולנינים? איזה נזק, חברת הכנסת זהבה גלאון? להם אין זכויות אדם, לבני המשפחות האלה? לבני משפחתו של חבר הכנסת לשעבר אלעזר גרנות אין זכויות? לא מגיע להם שנשמור על שמו הטוב? היו טענות, הן היו צריכות לעלות כשהאיש בחיים; הוא איננו – מי אנחנו שנשפוט אותו? על-פי מה, על-פי מה? חבר הכנסת אילן גילאון, יש במודיעין, העיר שבה אני גר, רחוב על שמו של משה סנה. מה אתה מציע, שבגלל המסמכים האלה נשנה את שם הרחוב? נפסיק את הנצחתו? זה מה שאתם מציעים? ודאי שלא, כי הוא בא מהמחנה שלכם. אני אומר לכם: בושה וחרפה. אני אלחם על זכותם של חברי הכנסת לשעבר גרנות, ריפתין וסנה לשם טוב, כפי שאעשה זאת ביחס לרחבעם זאבי, ואני מצפה שאתם, שרוממות זכויות האדם בפיכם, רוממות השוויון בפיכם, תעשו אותו דבר. לא מאוחר, חברת הכנסת זהבה גלאון, למשוך את הצעת החוק המבישה הזאת – – <דוד ביטן (הליכוד):> חבר'ה – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – לא מאוחר לבוא ולומר: טעינו; לא מאוחר להציל מעט מן הכבוד שלכם כבני-אדם שמתיימרים להיות כאלה שזכויות אדם חשובות להם. אנחנו נמשיך, חברת הכנסת גלאון, להנציח את מורשתו של רחבעם זאבי. נמשיך להיות גאים בו ובעשייתו, ולא יעזור לכם שום דבר. לא תצליחו לטשטש את האמת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר יריב לוין. רבותי, הוגשה בקשה של חברי הכנסת להצבעה שמית על הצעת החוק הראשונה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> את מבקשת לשכנע? בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> להגיב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש אפשרות לשתי חברות הכנסת לעלות ולשכנע. בבקשה, גברתי, שלוש דקות לרשותך. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, עמד כאן השר לוין על הדוכן ואמר שהצעת החוק הזאת היא בושה. אז אני רוצה לומר לשר לוין, ואני לא רואה אותו: השר לוין, יש בושה גדולה ויש בושה קטנה. הבושה הגדולה היא שאתה, שר בממשלת ישראל, מעז לעמוד כאן על הדוכן – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את מדברת. את מדברת, זהבה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – ולהכשיר עבריינות מין, עבריינות פוליטית. <אורן אסף חזן (הליכוד):> את מדברת. אני לא שומע אותך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מכשיר כאן אדם שהתחקירים ודברים שנאמרו – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> יא צבועה אחת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – בעקבות התחקירים חשפו פן של אדם שלא רק אהבת ארץ-ישראל הייתה בראש מעייניו. אדם שתקף נשים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> זהבה, מה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – אדם שהורה להתעלל בגופות – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> זהבה, מה הסיפורים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – אדם ששלח לאיים על העיתונאית סילבי קשת ועיתונאים אחרים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> את לא מתביישת – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – להשתיק אותו? <זהבה גלאון (מרצ):> ועכשיו אני רוצה להתמודד עם הטענה שלך על זכותו של אדם לשם טוב, בעיקר אחרי מותו, ועל חוסר היכולת שלו להתגונן. יש מתח, וכדאי שתכיר במתח הזה, בין זכותו של אדם לשם טוב – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברת הכנסת זהבה גלאון – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אורן חזן, אני מבקשת להפסיק. <זהבה גלאון (מרצ):> – – לבין זכות הציבור לדעת את האמת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> ולא הכול משפטי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אורן חזן, אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה. <זהבה גלאון (מרצ):> ולא הכול זה בית-משפט. ויש נורמות ציבוריות, גם אם הן לא עמדו למבחן בית-משפט. מי כמוך, הראשון שמדבר על זה, נורמות ציבוריות של מוסר, של אי-מתן לגיטימציה לתקיפת נשים, לעבריין מין – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – עבריין מין סדרתי. ועמד כאן ראש הממשלה אתמול, ועכשיו אתה מחרה מחזיק אחריו ומדבר על הפגיעה במשפחתו – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> איך את לא מתביישת? <זהבה גלאון (מרצ):> – – ומה עם אותן נשים? <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה עשית בשביל מדינה? <זהבה גלאון (מרצ):> ואני אומרת, אדוני השר, החוצפה שלך, לעמוד כאן ולגזור גזירה שווה בין אדם שהיה שייך לפשע המאורגן, אדם שהיה עבריין מין, לחברי מפ"ם, לאופן שבו הם מילאו את תפקידם – מה זה החוצפה הזאת שלך בכלל? <אורן אסף חזן (הליכוד):> את חצופה. כמה שנאה יש לך בעיניים. <זהבה גלאון (מרצ):> אני קוראת לכם, חברי הכנסת, תתעשתו – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – תתעשתו – גברתי היושבת-ראש, זה לא יכול להיות. <קריאות:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – שר בממשלה נרצח על-ידי מחבלים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא יכול להיות שאת לא משתיקה אותו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אורן חזן, אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תתביישי לך. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, לא רק גנדי היה עבריין מין. לצערי, גם בכנסת ישראל יושבים אנשים שיוחסו להם עבירות לא פחות חמורות, ומי שמעז לזמזם לי באוזן – בתור מה אתה מגן על גנדי – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אורן חזן, אני קוראת אותך לסדר בפעם השלישית. <זהבה גלאון (מרצ):> – – בתור מי שסרסר בנשים? בתור מה אתה מגן על גנדי, שהוא עבריין מין? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא שכחתי מה זה להיות יהודי. <זהבה גלאון (מרצ):> יושב בכנסת ישראל חבר כנסת שהואשם בסרסור נשים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מבקשת לצאת מהאולם עד ההצבעה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – ואתה יושב ומגן על גנדי? מי אתה בכלל שתעז – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כן, אתה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מבקשת מהסדרנים לבקש מחבר הכנסת אורן חזן לצאת מהאולם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא שכחתי מה זה להיות יהודי, זהבה. (חבר הכנסת אורן אסף חזן יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – בבקשה, גברתי. גם לרשותך עד שלוש דקות. <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אני מבקשת להירגע, אנחנו ממשיכים בדיון. חבר הכנסת דוד ביטן, תרגיע בבקשה שם את החבר'ה ממולך. <דוד ביטן (הליכוד):> לא. אני עונה לו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא צריך להשיב. חבר הכנסת איימן עודה, אני מבקשת שקט. חברתך נמצאת פה. בבקשה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> השר לוין, פתחת את דבריך – שאתה לא מופתע שחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן הגישה את הצעת החוק הזאת, ופתחת לאחר מכן במסע הסתה נגדי ונגד חברי הכנסת מהרשימה המשותפת. חוסר ההפתעה שלך הוא כבוד לי. הוא כבוד לי, כי בעצם אתה יודע שמי שיעמוד על המשמר ומי שינסה לחשוף את כל הפשעים, ואת כל העבירות על המוסר, ואת כל העבירות על החוק, זה יהיה אנחנו, הרשימה המשותפת, ואתנו גם מרצ ועוד כמה אנשים שהתביישו אתמול ולא נכחו באולם במחזה המביך שהיה אתמול – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> לא אנחנו אלה שצריכים להתבייש. אני חושבת שזה ניסיון הצלה, אולי, של מה שנשאר מהמוסר ומהכבוד. אתה מטיף לי על הכבוד לחוקים? אתה עמדת לפני יומיים ושללת החלטות של בית-משפט במדינת ישראל. התנכרת ואמרת שלא היה טבח ושלא נרצחו אזרחים. אתה מטיף לי ולחברי? רחקת מזה. אתה לא יכול לעשות את זה. אני חושבת שמי שצריך להתבייש זה אלה שיושבים פה ומגינים על עבירות ועל הדם של מי שנאשם על-ידי נשים ונשים מאוד מכובדות. וההיסטוריה הפוליטית – – <נורית קורן (הליכוד):> הוא לא נאשם – – – הליך פלילי – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – מעל הכול, גם כן מעידה על הדברים שדיברנו היום. איזה מורשת אתם רוצים להנציח? <נורית קורן (הליכוד):> פלילית הוא לא נאשם אפילו. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> איזה מורשת אתם רוצים להנחיל לילדים שלכם? מורשת של רצח? <ענת ברקו (הליכוד):> לא, של תמיכה ב"חיזבאללה". <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> ראש הממשלה רוצה להנחיל מורשת של רצח שבויים, כנראה זה לא צריך להפתיע אותנו. כן, אנחנו לא מופתעים. אנחנו יודעים שהממשלה הזאת רוצה להנחיל ערכים מעוותים או חוסר ערכים, רוצה להנחיל את הגזענות, את מדיניות הטרנספר, מחבקת את אחרון או ראשון הטרנספריסטים בתוכה, רוצה להנחיל מורשת שמתנכרת לאחר, שלא מכירה בנרטיב של האחר, שמוכנה גם לאנוס נשים וגם להטריד נשים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כל הכבוד. תתעשתו. תצילו את בניכם מזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. רבותי, כאמור, אנחנו נתחיל בהצבעה, אבל להצעת החוק הראשונה של חברת הכנסת זהבה גלאון הוגשה בקשה של קבוצת חברי כנסת להצבעה שמית, לכן אני מבקשת מסגן מזכירת הכנסת להתחיל בהצבעה. ואני מבקשת שקט באולם, כדי שנוכל לבצע את זה כמה שיותר מהר ולשמוע את ההצבעות של החברים. תודה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> (קורא בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד אמיר אוחנה – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – אינו נוכח רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – נגד יעקב אשר – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – אינה נוכחת מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד נפתלי בנט – נגד יחיאל חיליק בר – אינו נוכח איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד יגאל גואטה – נגד באסל גטאס – בעד אילן גילאון – בעד זהבה גלאון – בעד יהודה גליק – נגד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – אינו נוכח יעל גרמן – אינה נוכחת אבי דיכטר – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – אינו נוכח שרן השכל – נגד יצחק וקנין – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – בעד תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד אכרם חסון – נגד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – בעד מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח אלי כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – אינו נוכח יעל כהן-פארן – בעד חיים כץ – נגד ישראל כץ – נגד עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – אינו נוכח יריב לוין – נגד יעקב ליצמן – אינו נוכח סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד יוליה מלינובסקי – נגד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – אינו נוכח אברהם נגוסה – נגד איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת בנימין נתניהו – נגד קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – אינה נוכחת ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – בעד איימן עודה – בעד רחל עזריה – אינה נוכחת חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – נגד עודד פורר – נגד טלי פלוסקוב – נגד יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – אינו נוכח יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד אלעזר שטרן – אינו נוכח נחמן שי – נחמן שי? לא משתתף בהצבעה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא אמר בעד. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> (קורא בשמות חברי הכנסת) נחמן שי – בעד <נחמן שי (המחנה הציוני):> נמנע, אמרתי נמנע. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> (קורא בשמות חברי הכנסת) נחמן שי – נמנע עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, אדוני. נא לחזור על שמות חברי הכנסת שלא השתתפו עדיין בהצבעה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> (קורא בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח ישראל אייכלר – אינו נוכח קארין אלהרר – אינה נוכחת גלעד ארדן – אינו נוכח מיכל בירן – אינה נוכחת יחיאל חיליק בר – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת משה גפני – אינו נוכח יעל גרמן – אינה נוכחת אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – אינו נוכח יצחק וקנין – אינו נוכח חיים ילין – אינו נוכח איתן כבל – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת מיקי לוי – אינו נוכח יעקב ליצמן – אינו נוכח יאיר לפיד – אינו נוכח אראל מרגלית – אינו נוכח איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת רויטל סויד – אינה נוכחת רחל עזריה – אינה נוכחת יעקב פרי – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח יואל רזבוזוב – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח סתיו שפיר – אינה נוכחת <היו"ר טלי פלוסקוב:> האם יש באולם חברי כנסת שעדיין לא הצביעו ורוצים להביע את דעתם? מי? הצביעו. אוקיי, ההצבעה הסתיימה. נא לסכם את ההצבעה ולהציג לי את התוצאות, בבקשה. תוצאות ההצבעה: בעד – 30 חברי כנסת, 56 מתנגדים, נמנע אחד. אני קובעת כי הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת לא עברה. כעת, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה אלקטרונית. נצביע על הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 18 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 52 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 18 חברי כנסת, 52 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן לא עברה. <הודעה אישית של חבר הכנסת אילן גילאון> <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש לי בקשה מחבר הכנסת אילן גילאון להודעה. בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, דברי באים בעקבות דבריו של השר לוין, אשר התייחס אלי ­– ואני מודה לו על כך – בתור אחרון המפ"מניקים. אינני אחרון המפ"מניקים בארץ; יש עוד רבים. אתה יודע, אני מאוד מחבב אותך, יקירי, ואני גם מכבד ואפילו מזדהה – לבי לבי על העבודה המלוכלכת שאתה צריך לעשות כאן. אבל אני מבקש ממך, כאשר אתה מזכיר את השם אלעזר גרנות במחיצה אחת עם השם גנדי – רחבעם גנדי – צחצח שיניך ושל נעליך. אין איוולת ושטות יותר גדולה מאשר לייחס איזו חשיבות חוץ משטות לדברים, גברתי, שפורסמו בעיתון. מדובר על תקופה שכל נציג של השגרירות הסובייטית היה שפיון – היה מרגל – והם נפגשו עם כל דכפין. רק להרגיע אותך, אדוני: אלעזר גרנות, זכרו לברכה, חברי הטוב, באותה תקופה שבה הדברים אמורים שימש כרכז הדור הצעיר של מפ"ם – עמדה אסטרטגית עליונה, אדוני. 30 שנה אחרי הדבר הזה שימשתי אני בתפקיד הזה. אני מבטיח לך ששום גורם ביון לא התעניין בכלל בידע שנצבר אצלי. אבל אתה צודק, אדוני, הגיע הזמן באמת להנציח את אלעזר גרנות ולא לשרבב את שמו ואת שמם של אחרים – של משה סנה ואחרים – של מי שהוא כבוד למדינת ישראל, שכיית חמדה לציונות, עם הכתם הגדול הזה. מה אתם מגלגלים שם עיניים לשמים? אתם יודעים שמדובר על עדויות של אנשים חיים שאיש לא הפריך אותן. על מה אנחנו מדברים? <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אבל, גברתי, אם זכרו של גנדי מכבד אתכם ואתם מכבדים אותו – אתם ראויים לו והוא ראוי לכם. לפני חודשיים קיימנו כאן, גברתי, את האזכרה לז'בוטינסקי. אינני בטוח שז'בוטינסקי בהצבעה הזאת היה עומד באותו צד שעמדו כביכול יורשיו, אלה שהיום הוא לא היה מזהה אותם. דיר באלכ, אל תערבב קודש בחול. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. <שר התיירות יריב לוין:> אצלכם קדוש מה שאצלנו זה – – – <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להודעה לסגן מזכירת הכנסת. בבקשה, אדוני. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לדיון מוקדם, הצעת חוק להסדרת התיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016, של חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, יואב קיש, שולי מועלם-רפאלי ודוד ביטן, שמספרה פ/3433/20. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <הצעת חוק להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3327/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעת חוק להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת יואל חסון וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני, סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת יואל חסון. יש לך עד עשר דקות להציג לנו את הצעת החוק שלך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בחברה הישראלית קיימים שסעים עמוקים ומסוכנים בין קבוצות שונות בציבור. שסעים אלה מאיימים לפורר את החברה הישראלית ולהרוס את מה שנבנה בעמל רב לאורך שנים. בהקשר הזה, מסקנות ועדת ביטון מהוות קריאת השכמה לציבור ולמנהיגיו, מאחר שהן מפנות לדרך היחידה שבה ניתן לאחות את השסעים – לא באמצעות הסתה, לא באמצעות ביטול הדדי, לא באמצעות העצמה של רגשות נקם, בידול וקיפוח, אלא באמצעות חינוך עשיר, מתקדם ופלורליסטי, שמזהה ומכבד את העושר והייחודיות של אחת מהקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית. פה, חברי חברי הכנסת, קראתי לכם מדברי ההסבר שלי להצעת החוק, שמבקשת לקבע את יישום מסקנות ועדת ביטון בחוק. לפני כמעט חצי שנה פורסמו מסקנות ועדת ביטון. הדוח הזה, מסמך מעמיק וארוך, בחן את מערכת החינוך לאורכה ולרוחבה ומצא שכל נושא – חברי חברי הכנסת, כל נושא מורשת יהדות ספרד והמזרח כמעט שלא מטופל על-ידה. במילים אחרות, ילד בישראל, משלב בית-הספר היסודי ועד שהוא מגיע לאקדמיה, כמעט לא נתקל בשום ידע שנוגע להיסטוריה המפוארת של היהודים בארצות ערב. הוא כמעט לא נתקל בשום יצירה, שיר או סיפור, שנכתבו על-ידי יוצרים ויוצרות מעדות המזרח. כשהוא לומד את הציונות ועל הציונות ממקדים אותו בעיקר בעליות הראשונות ובתפיסות הציונות שהתגבשו באירופה. חשובות ככל שיהיו, הן לא יכולות לבדל ולהסתיר את הסיפור של עליית יהודי ארצות ערב, עם כל המורכבות והמטענים שכרוכים בו ומלווים לצערי את החברה הישראלית, ועד היום נדחקו לשוליים. הדוח הזה של ביטון מטיל פצצה, שגם ככה נוגעת בעצב חשוף בחברה הישראלית. וכולם מיהרו, חברי חברי הכנסת, לברך על החשיבות של הדוח הזה, ואמרו שייקחו את הדוח הזה וילמדו אותו לעומק, כדי להחליט מה ליישם. אבל, חברי חברי הכנסת, כמו שאמרתי, חצי שנה עברה, והפוליטיקאים בוחרים בדרך הקלה. הם משתמשים בדוח הזה כקרדום לחפור בו, בירכו בתקשורת שנייה אחרי שפורסם אבל לא קראו משפט אחד מתוכו. יותר מזה, גברתי היושבת-ראש, פוליטיקאים השתמשו בדפים שלו, בדפי הדוח הזה, כתוסף דליק למדורת השסע העדתי שהם כל כך אוהבים לטפח. מבחינתם הדוח הזה הוא לא קריאה לתיקון, לעשייה, לפעולה, אלא עוד אמצעי שאפשר לעשות ממנו הון פוליטי קל. לא סתם כתב ארז ביטון בחוכמה את הדברים הללו. ארז ביטון אומר: "אני מאמין שהגשת הדוח לא רק למשרד החינוך אלא לכלל הציבור בישראל תפתח שיח אמיתי בשאלת הזהות הישראלית, תוך מתן ביטוי לנוכחות המזרחית, שהיא חלק אורגני ממנה. שיח כזה יכול להביא לקבלה הדדית של חלקי האוכלוסייה מעדות שונות, שלא אחת מתכתשות זו עם זו באמצעי התקשורת ובניסיון מתמשך של הדרה ודעות קדומות". ארז ביטון חשש, בצדק, שאת הדוח שלו ייקחו וישימו בצד; הוא חשש, בצדק, שדוח שהוא עבד עליו רבות לא ייצר שיח עמוק ונכון אלא התלהמות נמוכה. הצוות שלי ואני למדנו את הדוח. אני חייב לומר, גברתי היושבת-ראש, אני לא מזדהה עם כל מה שכתוב בדוח; יש לי הערות, יש לי גם מסקנות אחרות. אני לא מביא בהצעה הזאת קריאה לאמץ את הדוח הזה ככתבו וכלשונו. אני בסך הכול מבקש להציע, קודם כול: הדוח הזה מצביע על בעיות אמיתיות ומציע דרכים לתקן אותן, ולכן, כדי להפוך את הדוח הזה לדוח אמיתי, צריך להקצות לכך משאבים, כוח אדם; צריך להקים מינהלת מיוחדת שתפעל לייצר את התכנים הללו ולהטמיע אותם, ולמינהלת הזאת, כפי שאמרתי, צריך תקנים ותקציב. וצריך לאפשר גם הוראות ממשרד החינוך, כדי שהמל"ג תייחד פעילות עבור הדבר הזה. אבל לא הופתעתי. חברי חברי הכנסת, כולם העריצו, שיבחו את זה שעברנו לכנסת ירוקה, והונח לנו על השולחן החסן, דיסק-און-קי מה שנקרא, שבו מופיע התקציב. כל דפי התקציב נמצאים בהחסן הזה. אבל מה לעשות, גברתי היושבת-ראש, עברנו על ההחסן הזה, ההחסן שניתן לנו, חברי הכנסת, סעיף-סעיף בהחסן הזה, ולא מצאנו, לא סעיף, לא תת-סעיף, לא תת-תת-תת-תת-סעיף, שמתייחס לדוח ביטון. לא מצאנו. אין התייחסות, אין תקציב, אין תקנה. אין שום אפשרות שהממשלה תוכל בשנתיים הקרובות ליישם אפילו משהו אחד קטן מדוח ארז ביטון, כי פשוט בהחסן שקיבלנו אין שום סעיף שמקצה תקציב, שמקצה תקציב למינהלת, לכוח אדם. זה פשוט לא קיים, חברי חברי הכנסת. הדוח הזה היה לא יותר ממסיבת עיתונאים מהוללת, מושחזת, מתוכננת ומהוקצעת, שסימנה "וי", סימנה "וי" על איזה סוג של בעיה כואבת, אמיתית, של אנשים שזה באמת בוער בהם. וחבורת ציניקנים שמרכיבה את הקואליציה הזאת ואת הממשלה הזאת, ובראשם שר החינוך, השתמשו באדם כל כך יקר כמו ארז ביטון. עשו בו שימוש ציני, מבזה, מבייש, באדם הזה, וגם באנשים שבאמת באמת רצו ללמד וללמוד את תרבות יהדות ארצות ערב, ובאמת לדעת וללמוד קצת שירה וקצת סיפור, ושלדבר הזה יהיה באמת מקום במערכת החינוך. אבל אף אחד לא באמת התכוון ליישם את הדוח הזה. הצעת התקציב שהונחה על שולחננו מוכיחה שהשיח שם הוא תמיד רדוד אבל אפשר לבוא ולהבעיר את המדינה הזאת, ולחלק אותנו לשבטים, ולדבר על קיפוח עדתי, ולספר סיפורים על כמה באים ופועלים לצמצום הקיפוח העדתי, ולא מקצים לזה אפילו שקל אחד. אז מילא ששר החינוך עלה על גבו של ארז ביטון. אבל איפה גדולת המקופחות, מנהיגת המקופחים, השרה רגב, שלא ראיתי ממנה אפילו משפט ומילה בממשלת ישראל, שתבוא ותגיד: אני על תקציב כזה בממשלה לא חותמת ולא מאשרת, כי דוח חשוב כמו דוח ארז ביטון לא קיבל אפילו שקל כדי שיהיה אפשר ליישם את מסקנותיו. ואני לא מדבר על אותם חברי כנסת בקואליציה, חבר הכנסת – רגע, צריך להדגיש את זה – מכלוף, מכלוף מיקי זוהר, שחתום על ההצעה הזו; ומר מכלוף מיקי זוהר לא מוצא לנכון לדרוש להכניס לתקציב הזה סעיפים. וחברת הכנסת נורית קורן, ועוד רבים אחרים בקואליציה הזאת. וחבר הכנסת גואטה, איך תחזור הביתה היום בערב אם לא תצביע בעד ההצעה הזאת? ומה עושה ועדת שרים לחקיקה? מה עושה ועדת שרים לחקיקה? דוחה את זה, מעכבת הצבעה. לכן, לסיום, גברתי היושבת-ראש, אני יכול לומר לכם, חברי חברי הכנסת, אם דוח ביטון, אם דוח ארז ביטון היה מאחז בלתי חוקי, הממשלה הזאת הייתה רצה להסדיר אותו, הייתה רצה להקצות לו תקציבים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הייתה רצה להעביר בנשיאות חוק כדי לאפשר הנחה של הדבר הזה. אז עשיתם צחוק מארז ביטון, אתם עושים צחוק מעדות רבות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מעולם לא הייתה לכם כוונה רצינית לקדם וליישם את מסקנות דוח ארז ביטון. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. ישיב לנו סגן שר החינוך מאיר פרוש; בבקשה, אדוני. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד לענות על הצעת החוק של חבר הכנסת יואל חסון, שביקש להעביר הצעת חוק – מבקש להעביר הצעת חוק להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. בהצעת החוק הזו של חבר הכנסת חסון, כאמור, הצעת חוק להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, ועדת השרים לענייני חקיקה של ממשלת ישראל בקדנציה הזו דנה בישיבה מיוחדת. היא הוזעקה בקריאת אל-חזור, בדחיפות עליונה, כדי לדון בהצעת החוק הזו של חבר הכנסת חסון. והיא התכנסה – אני חייב לומר לך, חבר הכנסת חסון, שוועדת השרים התכנסה בדחיפות, ללא שום אפשרות לדחייה – ובישיבה שהתכנסה ב-30 באוקטובר 16', ועדת השרים, לאחר דיון מעמיק, החליטה שהיא דוחה את הצעת החוק, את המשך הדיון – מבקשת לדחות את המשך הדיון – בארבעה חודשים. בדרך כלל, כאשר ועדת שרים דנה בהצעת חוק כה חשובה היא גם משתדלת שיהיו נימוקים הגיוניים לדרישה לדחות דיון בהצעת חוק כה חשובה. בוועדת השרים הזו ביקשו מנציגי משרד החינוך שיופיעו, והם הופיעו. נציגי משרד החינוך הסבירו שמשרד החינוך, בעצם, נמצא בעיצומו של תהליך. מדובר על תהליך לגיבוש תוכנית להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך ובהשכלה הגבוהה, אבל לא בגלל הצעת החוק שחבר הכנסת חסון מבקש להעלות, לדון בה ולהצביע, אלא מכיוון שיש לכך המלצות של ועדת ביטון. אם אני לא טועה, חבר הכנסת חסון היה גם יושב-ראש של אותה ישיבה שבה אני עליתי כאן לדוכן כדי לדחות הצעות בנושא ועדת ביטון. אני פירטתי אז, פרט אחרי פרט מכל הדברים שוועדת ביטון דנה בהם, ומה הן ההמלצות. גם הודעתי על דעת שר החינוך, שהמשרד הולך ליישם את ההמלצות האלה, ואף להוסיף עליהן. התוכנית הזו – שבעצם נמצאת בהמלצות ועדת ביטון – התוכנית הזו עתידה לדון בכל ההיבטים וגם בכל העקרונות; אבל היא תדון – התוכנית הזו תעסוק בכל ההיבטים, והעקרונות של אותם היבטים עולים בקנה אחד עם עקרונות הצעת החוק הזו. כלומר, חבר הכנסת חסון לא חידש דבר ברעיון שלו להביא לכאן הצעת חוק להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא, אני לא מציע – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> יכול להיות שחבר הכנסת חסון התעמק מאוד בחומרים שעלו בפני ועדת ביטון; שוחח עם החברים, דיבר אתם. יכול להיות שלא. יכול להיות שמתוך כך שהוא מכיר את האוכלוסייה הזו, הדבר הזה מופנם אצלו, והדבר הזה כאילו מיותר שמישהו יאמר לו מה לעשות. אבל בפועל, מה שמתברר, כאשר אנחנו שומעים ומתעמקים ובודקים מה בעצם מונח בהצעת החוק של חבר הכנסת חסון, אנחנו רואים שבעצם הוא לא מחדש שום דבר, וחוזר, בעצם, על הדברים שהיו ונדונו בוועדת ביטון. לכן, מבחינת משרד החינוך בעצם הצעת החוק הזו מקדימה את המאוחר. היא כאילו לרתום את העגלה לפני שעוד יש סוסים. ההמלצה של ועדת השרים הייתה לדחות את הדיון בארבעה חודשים. למה ארבעה חודשים? אני אומר שאנחנו לא נמצאים הרבה פעמים בסיטואציה כזו שוועדת השרים נותנת כאילו את הצ'אנס, שהיא אומרת: אני לא דוחה. היא אומרת: בואו נדחה את זה בארבעה חודשים. מה שיותר מקובל תמיד זה שוועדת שרים דוחה. אם זו הצעת חוק של חבר הכנסת שהיא לא ראויה, או מפני שהוא באופוזיציה, וסיבות מסיבות שונות, אז ההחלטה בוועדת השרים היא לדחות. במקרה שלנו, ההצעה של ועדת השרים היא לדחות אותה בארבעה חודשים. ארבעה חודשים זה אומר שבעצם ועדת השרים חשבה, דנה, בדקה והיא חושבת לפעול ולכן מבקשת דחייה של ארבעה חודשים, כדי שאחרי ארבעה חודשים משרד החינוך יוכל לבוא ולומר מה הוא בעצם תכנן; מה בכוונתו לעשות; מה הוא בעצם חושב שצריך לעשות. ההמלצות של ועדת ביטון הן המסמר לאותם דברים שמשרד החינוך הולך ליישם. לכן, לבוא ולהגיש הצעת חוק – ואני אומר כאן במפורש, זו ממש לא מלחמה על קרדיטים. זה לא כאילו חבר הכנסת חסון הציע הצעת חוק. חבר הכנסת חסון גם יודע שהקואליציה פה תדחה את ההצעה שלו. אם היא רוצה היא תפעל כמו שוועדת שרים מבקשת. אם ועדת שרים מבקשת לדחות את הצעת החוק אז הצעת החוק הזו תיפול, אבל בכל זאת, ועדת השרים סברה שמכיוון שהנושא הוא חשוב, אולי גם מאוד חשוב – חשוב מאוד למשרד החינוך לפעול בעניין – היא אמרה: לא נדחה את זה לגמרי אלא נמתין ארבעה חודשים. זה בעצם מה שוועדת השרים באה ואמרה: בואו נדחה את זה בארבעה חודשים ונראה מה משרד החינוך, מה המל"ג מתכוון להציג, ואיך הוא חושב ליישם את העשייה הכוללת בנושא הזה. המשרד סבור – אנחנו סבורים – שאפשר להגיע לתוצאות המצופות שעולות מהצעת החוק הזו ממש בלי החגיגה. מכיוון שזה לא דבר שכאילו היה לפני עשור, חמש שנים, שנה. ועדת ביטון דנה וסיימה את העבודה לפני עשר שנים ומאז לא עשו כלום? באה הצעת חוק של חבר הכנסת חסון שאומר: צריך לעשות משהו. לא, ממש לא. זה דבר שקרה לפני חודשים מספר, ואני פה על הדוכן הודעתי בשם משרד החינוך שמשרד החינוך מתכוון ליישם את הדברים האלה ואולי גם להוסיף עליהם במידת הצורך. כך שהתוצאות המצופות מהצעת החוק הזו של חבר הכנסת חסון הן דומות מאוד למה שהמשרד חושב לעשות בהתאם להמלצות ועדת ביטון. אני רוצה גם לומר שבעצם גם ועדת ביטון אינה דבר שאליו התקבצו להם אנשים, הוגי דעות, אנשים שחשוב להם, אנשים שרוצים לגרום להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, אלא דווקא שר החינוך, מתוקף תפקידו, ומאחר שהוא מעוניין וחשוב לו והוא רוצה באמת להרחיב את הידע ולהטמיע – לא רק הצעת חוק ולדבר מעל לדוכן, ואחר כך הקואליציה מצביעה, מורידה את זה ואז לא נשאר מזה כלום – אלא שר החינוך חשב שיש כן מקום שוועדה, ועדה ציבורית, ועדה חיצונית, תהיה זו שבוחנת את הנושאים, זו שבוחנת את הדברים, והוא הקים את ועדת ביטון. הדבר לא נכפה עליו בחקיקה. השר היה – והוא עדיין נחוש גם – לבצע צעדים מרחיקי לכת ולהביא למהפכה בנושא. משרד החינוך, בהנחיית השר, בוחן בימים אלה בצורה רצינית את כלל המלצות ועדת ביטון ואופן הטמעתן ואין הוא רואה צורך בסיוע בהטמעת נושא שיזם. אני רוצה גם להוסיף שמערכת החינוך והאקדמיה כבר החלו ליישם חלקים מהמלצות הדוח, ובה בעת נבחנות דרכים נוספות להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח. הנה, רק לפני כמה ימים הושקה התוכנית "חדשות מהעבר – יהדות המזרח", שהיא תוכנית חדשה שעוסקת בסיפור של היהודים בארצות האסלאם ומעלה על נס את הצד הפחות-מסופר של המעשה הציוני. נוסף על זאת, ובעקבות המלצת ועדת ביטון, הוחלט לאחרונה על ביצוע הפעולות הבאות: מעתה לימודי ההיסטוריה יכללו התייחסות מעמיקה ליהודים בארצות האסלאם – פעילות ציונית, פריחה תרבותית ופוגרומים. נקבע גם שמערכת החינוך תציין את יום היציאה והגירוש ממדינות ערב ב-30 בנובמבר. כמו כן, נכתבה תוכנית חדשה, "אור ממזרח", להעצמת תלמידות באמצעות לימוד על נשים פורצות דרך מיהדות מזרח וספרד, שכוללת 28 נשים פורצות דרך בהיותן מנהיגות, בעלות השפעה חברתית ומובילות בתחומן. התוכנית תהווה חלק משיעורי מחנך ותשולב לקראת טקסי בנות ובני מצווה, לקראת יום האישה הבין-לאומי, במסגרת עבודת שורשים ועוד. המל"ג גם היא יצאה למהלך בחינה רוחבי באשר לנושאים הקיימים בחומר הנלמד באוניברסיטאות, וכן עתיד לתגבר ולתקצב מחקרים בנושא יהדות ספרד והמזרח. על כל אלה יש פעולות רבות נוספות מתוכננות, ובבוא העת יפרסם משרד החינוך בצורה מסודרת את יישום הדוח בכללותו. לאור האמור, ומאחר שחבר הכנסת חסון בחר להעלות את הצעת החוק בהתנגדות, אז אני מבקש להצביע נגד הצעת החוק הזאת. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לסגן שר החינוך מאיר פרוש. אני מבינה שחבר הכנסת יואל חסון מבקש לנסות לשכנע חברי כנסת כן להצביע בעד הצעת החוק שלו. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת נחמן שי, אם תוכל רגע, אני דווקא רוצה לפנות למכובדי ראש הממשלה. אתמול הקשיבו לך יותר מדי, חברי הקואליציה, כי אתה ביקשת ממני, אדוני ראש הממשלה, להתבגר. חברי הקואליציה התבלבלו, כי אולי המראה שלי קצת מטעה, שאני אולי צעיר מדי ואולי אני חדש מדי ואולי אני לא כל כך מכיר איך הדברים כאן עובדים, אדוני ראש הממשלה, חברי בקואליציה; וכאילו אני לא מספיק שנים פה לדעת, אדוני ראש הממשלה, שכשוועדת שרים בתחילת מושב דוחה דיון בחוק בארבעה חודשים, זה ברור מאוד מה אומרת ועדת השרים, אדוני. ואני מספיק בוגר לדעת, אדוני ראש הממשלה, שאתם רציתם לזרוק לפח את הצעת החוק הזאת ואתם לא באמת רוצים לקדם את דוח ארז ביטון. אתם לא באמת רוצים לטפל בבעיות ובחינוך של נושא התרבות של יהדות מזרח. חברי, הצעת החוק הזאת היא של קואליציה ואופוזיציה. אדוני ראש הממשלה, חצי מהחותמים כאן הם אנשי הקואליציה שלך. אני באתי להצעה הזאת בטוב. ואני אומר גם לסגן השר פרוש: אני לא מציע פה הצעות אחרות, אני לא הגדרתי פה את תרבות יהדות מזרח; אני אמרתי: כל מה שארז ביטון ביקש, המסקנות שלו – אגב, בלי שאני מסכים לכולן; יש גם דברים שאני לא מסכים להם, אבל בואו נקים איזו מינהלת, בואו נכניס לזה סעיף בחוק, בואו ניתן לזה תקציבים, בואו ניתן לזה התייחסות; לא נעשה רק מסיבות עיתונאים מתוזמרות ויפות נורא. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> חבר הכנסת חסון, ביקשו ממך לחכות ארבעה חודשים, אולי – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> קודם כול, אני אומר לך, סגן השר פרוש, לא אתה ולא שר החינוך – שאפילו לא טרח להיות כאן – לא הצעתם לי שום הצעה. לא פניתם אלי. באתם ואמרתם: בואו נדחה בארבעה חודשים. אז אני מספיק בוגר לדעת, אדוני ראש הממשלה, שכשאתה מבקש מחבר כנסת לדחות בארבעה חודשים, אתה סוגר את המושב, אתה מוחק את הסיכוי של החוק הזה, החוק הזה לא יעלה ולא תהיה עליו הצבעה. אני מספיק מנוסה בבית הזה לדעת שאם אתם, חברי הקואליציה, הייתם רציניים והייתם באמת מבקשים לקדם את תרבות יהדות ספרד ויוצאי מדינות ערב, והייתם רוצים באמת שילמדו קצת ספר וקצת שיר מהתרבות הזאת, הייתם בכיף מעבירים את החוק הזה. הייתם מבקשים ממני לתאם את זה עם הממשלה, והייתי עושה את זה בשמחה. אז עכשיו אני רואה את כל חברי הכנסת המזרחיים, שחלקם עשו הכול לחפש קיזוזים רק כדי לא להצביע על החוק הזה. אני גם רואה את אלה, כמו חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר וחבר הכנסת גואטה וחברת הכנסת קורן ועוד חברי כנסת רבים אחרים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – שהולכים להצביע נגד בית אבא, נגד בית אימא, נגד התרבות שהם גדלו עליה. תודה רבה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. להצעת החוק הזאת הוגשה בקשה להצבעה שמית. אני מבקשת מסגן מזכירת הכנסת להתחיל בהצבעה, ושוב חוזרת על בקשתי לשמור על השקט באולם. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> (קורא בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – אינו נוכח אמיר אוחנה – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – אינו נוכח ישראל אייכלר – אינו נוכח רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – נגד יעקב אשר – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד נפתלי בנט – נגד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד יגאל גואטה – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – בעד זהבה גלאון – אינה נוכחת יהודה גליק – נגד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד יעל גרמן – אינה נוכחת אבי דיכטר – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – אינו נוכח שרן השכל – נגד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד אכרם חסון – נגד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – אינו נוכח יעל כהן-פארן – בעד חיים כץ – נגד ישראל כץ – נגד עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – בעד מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – אינה נוכחת ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד יוליה מלינובסקי – נגד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – נגד קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – בעד רחל עזריה – אינה נוכחת חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – נגד עודד פורר – נגד טלי פלוסקוב – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – אינה נוכחת יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – אינו נוכח אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – בעד עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – אינה נוכחת עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, אדוני. אני מבקשת לחזור על שמות חברי הכנסת שלא השתתפו בהצבעה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> (קורא בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – אינו נוכח דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח יגאל גואטה – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח זהבה גלאון – אינה נוכחת גילה גמליאל – אינה נוכחת יעל גרמן – אינה נוכחת אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח ציפי חוטובלי – אינה נוכחת אחמד טיבי – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – אינו נוכח עליזה לביא – בעד שולי מועלם-רפאלי – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח רחל עזריה – אינה נוכחת עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד מירי רגב – אינה נוכחת יובל שטייניץ – נגד עפר שלח – אינו נוכח איילת שקד – נגד <היו"ר טלי פלוסקוב:> האם יש באולם חברי כנסת שעדיין לא הצביעו ורוצים להביע את עמדתם? לא. תודה, אדוני. ההצבעה תמה. נא לסכם את ההצבעה. תוצאות ההצבעה הן: בעד – 43 חברי כנסת, 56 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק להטמעת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת יואל חסון וקבוצת חברי הכנסת, לא התקבלה. <הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחו"ל, התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/2504/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברות הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחו"ל, התשע"ו–2016, של חברות הכנסת קסניה סבטלובה ומיכל בירן. תציג לנו את הצעת החוק חברת הכנסת קסניה סבטלובה; בבקשה, גברתי. לאחר מכן יש לנו עוד שתי הצעות שהוצמדו להצעת החוק הזאת. לרשותך עד עשר דקות, בבקשה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, שרים "להיות עם חופשי בארצנו". האם אתם זוכרים את הססמה הזאת? זה כולל גם חופש להתחתן בכבוד בארצנו, ללא כל קשר לנטייה מינית, דתית או אידיאולוגית. חברים יקרים, היום השתתפתי בהפגנה של כלות וחתנים ישראלים וישראליות, שבאו לכנסת ישראל בשמם של כמיליון ישראלים, אזרחים ישראלים שאינם מסוגלים לממש את הזכות הטבעית ביותר – זכות טבעית, זכות לנישואים אזרחיים. לצערי הרב, במדינת ישראל יש רק דרך אחת להינשא, דרך המונופול האורתודוקסי של הרבנות הראשית. כל מי שלא מעוניין להיכנס בשעריה של הרבנות האורתודוקסית, או שלא יכול להיכנס בשערי הממסד הזה – אנחנו מדברים על כ-350,000 אזרחים ואזרחיות של ישראל שמוגדרים בשם המביש "חסרי דת". מי קבע שהם חסרי דת בכלל? הם היו מספיק טובים כדי לשרת בצה"ל, הם מספיק טובים כדי – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> הם מספיק טובים כדי לשלם פה את המסים. הם לא מספיק טובים כדי להתחתן במדינת ישראל. ואני רוצה להגיד לכם שהמצב הזה הוא אבסורדי – מדינה שלא מאפשרת לאזרחיה להתחתן על אדמתם. עד לאן הגענו? עד לאן הגענו באפליה הסיסטמטית של אזרחי ישראל, שבסך הכול רוצים לכרות ברית זוגיות ולהתחתן האחד עם השני. <קריאה:> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> המצב הזה נמשך יותר מדי זמן, חברים יקרים. תודה על התמיכה – – <קריאה:> קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. <קריאות:> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – אני בינתיים מסתדרת לבד, והגיע הזמן לשים לזה סוף. הזכות לחתונה אזרחית היא זכות טבעית – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת יהודה גליק, קצת כבוד לחברת הכנסת שנמצאת כאן. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> הזכות לחתונה אזרחית היא זכות טבעית – – <קריאות:> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – שאמורה להיות מובנת מאליה. מדינת ישראל, שמתהדרת בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> קסניה, I do. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – צריכה להיות הראשונה שמעגנת את החוק. תודה, יקירי אורן, אבל החתן שלי מחכה לי בבית. ואני רוצה להגיד לכם שעכשיו, בנעליים של כל אותם האזרחים הישראלים שאינם יכולים או שאינם רוצים להתחתן ברבנות, נמצאת גם אני, כן, יהודייה הלכתית שכבר התחתנה בישראל ברבנות והתגרשה ברבנות, ועכשיו רוצה להיכנס לפרק ב' המבורך בחיי; אני לא יכולה לעשות זאת, כי אני מסרבת להתחתן ברבנות האורתודוקסית. ואני נאלצת, יחד עם בן-זוגי, שאף הוא יהודי ושירת בצה"ל ושילם פה מסים – אנחנו נאלצים לנדוד מחוץ לגבולות של מדינת ישראל על מנת להתחתן האחד עם השנייה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> קסניה, זו מדינה יהודית. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> זוגות רבים כבר פנו במהלך השנים האלה לבית-המשפט ודרשו פתרון למצב הביניים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> בית-המשפט הזדהה באופן מוחלט עם הטענות האלה אבל הפנה אותם אלינו, למחוקקים במדינת ישראל. אז אני שואלת אתכם, רבותי וגבירותי, אלה שעומדים להתנגד לחוק הזה, אני שואלת אתכם: למה? למה אתם מאפשרים לדיכוי הזה, לאפליה המתמשכת של אזרחים ואזרחיות במדינת ישראל, להימשך? ואם כבר אתם נותנים יד לאפליה הזאת, אז תודו שהמדינה חייבת לשלם. נכון, על כפייה דתית מישהו חייב לשלם. עד שממשלת ישראל תתקן את העוול המתמשך הזה, שמדיר כל כך הרבה ישראלים וישראליות מלממש את זכותם הבסיסית להתחתן לפי השקפתם ורצונם, חובתה לקחת אחריות על שליחתם של אזרחי ישראל להינשא בחו"ל. האם אתם מדמיינים, חברי חברי הכנסת, את תחושת הבדידות של זוג צעיר, שגם כך, אם מדובר במקרה של עולים חדשים, גם ככה אין להם משפחה גדולה, והם חייבים לנדוד לחוץ-לארץ, לקפריסין, לפראג, למקומות אחרים בעולם, ושם, לבד לגמרי – כיוון שהם לא יכולים לממן את הנסיעה הזאת לקרובי המשפחה שלהם ולחברים – שם הם צריכים להגיד את ה"I do" הזה, שאתה, אורן, אמרת עכשיו; ואתה יכול להתחתן בקלות רבה, אבל מונע זאת מאנשים אחרים. תחושת הבדידות הזאת היא תעודת עניות למדינת ישראל. אנחנו לא יכולים להמשיך את המצב הבלתי-אפשרי הזה. אנחנו לא יכולים להמשיך את המצב של כפייה ודיכוי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – הבאת כוס לשבור? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחו"ל, התשע"ו–2016, מבקשת לעגן בחוק החזר של אוצר המדינה על ההוצאות הכספיות של בני-הזוג שבחרו להתחתן חתונה אזרחית בחו"ל, לרבות הוצאות טיסה, מלון, חתונה וכמובן כל השהות שלהם בחוץ-לארץ. אני מבקשת מכל אחד ואחת מכם לתמוך בחוק החשוב הזה, כדי שאנחנו, אזרחי מדינת ישראל, כולנו, עם האחדות שלנו, נוכל ליהנות מכל הזכויות הטבעיות, שמעוגנות מעצם הלידה שלנו במדינת ישראל, להינשא עם בחיר או בחירת לבנו בדרך שתואמת את ההשקפה. אני רוצה לבקש מכם עוד דבר אחד: בואו לא נסתפק בחוק הזה, בואו לא נסתפק בחוק שאמור להיות בסך הכול כלי פוליטי וכלכלי על ממשלת ישראל, כדי להתקדם לעבר מימוש זכויות טבעיות של בני-אדם. בואו, נסדיר בחוק את הנישואים האזרחיים, שיאפשרו לכל אחד וכל אחת שחיים בינינו להתחתן בכבוד, בחוג המשפחתי, עם החברים הקרובים שלהם, כמו שאנחנו הישראלים אוהבים לעשות את זה, עם החתונה השמחה, הצוהלת. ואם הם בוחרים בדרך של היהדות הקונסרבטיבית או היהדות הרפורמית, בואו נאפשר להם גם כן. כי הרי מה קורה היום? כל אלה שמתחתנים בחוץ-לארץ, אם בקנדה, אם בפראג או בקפריסין הסמוכה, בסופו של דבר כן מקבלים את ההכרה מהמדינה, הם כן מקבלים את החותמת הזאת, אבל רק אחרי שעשו את ה"ויה דולורוזה" הזאת לחוץ-לארץ. היום, כשהפגינו נהגי "אגד" ליד הבניין של כנסת ישראל אני אמרתי להם: חברים, אני אתכם, בואו תהיו גם אתם אתנו. בואו לא נאפשר לחתנים ולכלות לטוס ב"אל על" לחוץ-לארץ לחתונה שלהם. בואו אנחנו נסיע אותם ב"אגד" לחתונה האזרחית שלהם בארץ. זה מה שנקרא איחוד המאבקים. אז אני פונה שוב לכולכם, כל מי שנזכר בחתונה שמחה שהיה בה פעם, וכל מי שמונע את אותה השמחה ואת הזכות הטבעית להינשא מכל האזרחים האחרים: בואו תתמכו בחוק הזה, בואו תתמכו בחוק הכי הגיוני. אנחנו לא צריכים להכריח את הזוגות הצעירים, שגם ככה יומם ולילה אנחנו דנים במצב הקשה שלהם, במצב הכלכלי הקשה שלהם, גם להוציא סכומים לא מבוטלים על הליך מיותר לחלוטין בחוץ-לארץ. אם המדינה מונעת, היא צריכה גם לשלם. אז כל מי שטס ידע שלפחות, כן, מונעים ממנו את הזכות לממש את הזכות להינשא במדינת ישראל, אבל לפחות הוא יקבל החזר כספי על העוול הזה, העוול המתמשך, שנמשך בעצם מאז שקמה מדינת ישראל. אז אני חוזרת עוד הפעם על המילים שאנחנו כל פעם שרים בהתרגשות רבה ועם דמעות בעיניים מתוך ההמנון הלאומי שלנו: להיות עם חופשי בארצנו. זה כולל גם את הזכות להתחתן. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. <הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/617/20; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת מרב מיכאלי) <היו"ר טלי פלוסקוב:> כאמור, יש לנו שתי הצעות חוק שהוצמדו להצעה הרגילה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> קסניה מה עם הכוס? – – – טבעת, לא שברת כוס. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> יש לי, יש לי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> איך את רוצה – – – <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> כעת אני מזמינה את חברת הכנסת מרב מיכאלי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו דנים על הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין – חבר הכנסת אורן חזן, אתה מפריע לי עכשיו – אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ו–2015. בבקשה, גברתי, לך יש עד שלוש דקות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, גברתי, ותודה רבה לחברתי קסניה סבטלובה, שהציגה בצורה מאוד ברורה את הרציונל של הצעת החוק הזאת. אני אגיד מאוד בקצרה, גברתי: מדינת ישראל מונעת זכות אדם בסיסית, זכות אזרח ואזרחית בסיסית מאוד מכל מי שהיא לא מוכנה לתת לו את תו התקן של: הוא יהודי לפי טעמה, או יהודייה לפי טעמה. אני כבר לא מדברת על דברים יותר "גרועים", חס וחלילה בני ובנות אותו מין, חס וחלילה פגומים מבחינה הלכתית – כן יהודים אבל פגומים, נגיד גרושה, נגיד כוהן, חלילה, שהיא מאוהבת בו או הוא מאוהב בה. לא צריך להכריח את האנשים האלה להתחתן בבית-הדין הדתי. אדרבה ואדרבה. אגב, יכול להיות שיש בתי-דין דתיים יהודיים שיסכימו לחתן אותם, נגיד קונסרבטיביים, נגיד רפורמיים, אבל אלה לא מוכרים במדינת ישראל, גברתי היושבת-ראש. מדינתו של העם היהודי, מדינת הלאום של העם היהודי, היא המדינה היחידה בעולם שלא מכירה היום בכל סוגי היהודיות והיהודים. זה המצב האבסורדי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. צריך להגיד שרק הבוקר ניסו יהודיות ויהודים מאמינים להתפלל עם ספר תורה בכותל, והותקפו על-ידי יהודים אורתודוקסים בשל אמונתם וניסיונם להתפלל בכותל לפי אמונתם. יהודים תוקפים יהודים אחרים על זה שהם מנסים להתפלל בכותל. אולי כדאי שמישהו יעשה לעצמו קריאת השכמה. מה שאנחנו מציעות בהצעת החוק הזאת זה ממש המינימום; אם המדינה שולחת אנשים להתחתן במקום אחר, המינימום שהיא צריכה לעשות זה לפצות על ההוצאות שזה עולה להם. אני כבר לא מדברת על עוגמת הנפש שנגרמת לאלה שלא יכולות ויכולים לערוך בישראל חתונה כדת וכדין, מה שלא יהיו הדת והדין האלה, עם משפחתם, עם חברותיהם וחבריהם, עם הקרובות והקרובים להם, במדינה שבה הן אזרחיות ואזרחים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. <הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1195/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> עוד הצעת חוק שהוצמדה היא של חברת הכנסת זהבה גלאון, הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015. בבקשה, גברתי, גם לך עד שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, אני הנחתי את הצעת החוק הזאת, להחזר הוצאות כספיות, כבר בכנסת השבע-עשרה, כשפנה אלי זוג שנסע להינשא בקפריסין ואמר בצדק: יש כאן מונופול של הרבנות, אין אפשרות להינשא בנישואים אזרחיים. אחד מהם היה מה שנקרא מנוע חיתון, השנייה הייתה מישהי שהמצפון שלה וההכרה שלה לא אפשרו לה להינשא באמצעות הממסד האורתודוקסי הדתי. הם פנו אלי, סיפרו לי שהם נסעו להינשא בקפריסין, וביקשו החזר הוצאות. טוב, מובן שאין חוק שמאפשר החזר הוצאות. פנינו לבג"ץ, ובג"ץ אמר בצדק: הדבר הזה צריך להיות מופנה למחוקק. ולכן, אני רוצה להודות לחברותי קסניה סבטלובה ומרב מיכאלי שהעלו את ההצעה הזאת. אנחנו מנסים לקדם אותה מאז הכנסת השמונה-עשרה. לא יכול להיות שבמדינה מתוקנת אין בחירה בנישואין. איך זה יכול להיות? אני לא מתנגדת ליכולת להינשא באמצעות הממסד האורתודוקסי; מי שמאמין בזה שילך לשם, זה בסדר גמור, אבל למה המונופול הזה? למה לא מאפשרים למי שחפץ בנישואים אזרחיים או בנישואים רפורמיים או קונסרבטיביים להינשא כאוות נפשו? ואם הם לא יכולים לעשות את זה בארץ והם בוחרים לעשות את הזה בקפריסין או בפראג או בקנדה או במקום אחר, תתכבד המדינה, שיש לה אחריות כלפי אזרחיה, ותממן את ההוצאות הכספיות שנגרמו להם בגין המהלך הזה, שלא מאפשר להם, בניגוד לזכות אדם בסיסית, שאנשים יוכלו להינשא עם בחירי לבם או עם בחירות לבן, איש ואישה, אישה ואיש, אישה ואישה או איש ואיש – מדינה מתוקנת צריכה לאפשר לאנשים לממש את הזכות שלהם לאהוב. ולכן, חברי חברי הכנסת, אני קוראת לכם עכשיו לא לתמוך בנישואים אזרחיים, אני קוראת לכם לתמוך במתן החזר על נישואים שלא בוצעו בארץ. לאט-לאט אני מקווה שיתבטל המונופול הזה של הרבנות, שישראל תהפוך למדינה מתוקנת שתאפשר גם בחירה בנישואים. אבל תעזרו לזוגות האלה; הם אזרחי המדינה, הם נסעו להינשא בחו"ל, למה שהמדינה לא תיקח על זה אחריות? תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. ישיב לנו סגן שר הפנים משולם נהרי. בבקשה, אדוני. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, חודש טוב ומזל וטוב לכלה של הכנסת – חסר לנו רק חתן. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> הוא בבית. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> הוא בבית. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – מצדי תדבר על פרשת השבוע. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> הצעת החוק מבקשת לקבוע – אז מה אתה רוצה, את פרשת השבוע? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> פשוט תגיד כן. Just say yes. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> הצעת החוק מבקשת לקבוע – – – <קריאות:> – – – <סגן שר הפנים משולם נהרי:> נו, חבר'ה, אל תפריעו לי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> משולם, נהיה לי חשק להתחתן. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> יש כבר חתן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> קסניה, נתת לי רעיון טוב, שתדעי לך. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> זה חוק שעבר כבר. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> נו, אז תבוא לפה, ואחר כך אני אוכל לברך גם את החתן וגם את הכלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני עם החברה על הקו, אני מספר לה שקיבלתי חשק. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> הצעת החוק מבקשת לקבוע כי על המדינה לשאת בהוצאותיהם הכספיות של בני-זוג היוצאים להינשא בחו"ל מאחר שאין ביכולתם וברצונם להינשא בארץ בהתאם לדין האישי החל עליהם בישראל. ראשית, על-פי סעיף 2 בחוק המוצע, הגדרת הזכאים להחזר הוצאות היא רחבה מאוד וכוללת את כל מי "שבחרו בחירה חופשית שלא להינשא על-פי דין דתי, או מנועים מלעשות כן". הגדרה זו, הכוללת בחירה מצפונית-סובייקטיבית שלא להינשא על-פי הדין הדתי, מרחיבה למעשה את פוטנציאל הזכאים על-פי החוק עד לכלל אוכלוסיית המדינה, בכך שאינה מתיימרת לחול רק על האוכלוסייה אשר מנועה מלהינשא על-פי הדין הדתי, בשונה מהצעות חוק בעניין זה אשר הוגשו בכנסות הקודמות. שנית, הצעת החוק מתעלמת מחקיקתו של חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע–2010, אשר במסגרתו הסדירה המדינה אפשרות לעריכת ברית זוגיות בארץ לחסרי דת, למי שסברה כי נכון יהיה לאפשר זאת, ולא לכל מי שאינו מעוניין להינשא בהתאם לדין האישי החל עליו. ברור כי אין מחויבות למדינה לממן הליך נישואין בחו"ל למי שאינו עומד בתנאי החוק. מאחר שאני רואה שלא מקשיבים, אולי לפרשת השבוע כן יקשיבו. פרשת השבוע – פרשת נח. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – פרשת השבוע. אני מתה על פרשת השבוע, אבל אם אין לך מה להסביר נעבור להצבעה. <קריאות:> – – – <סגן שר הפנים משולם נהרי:> לא, כי אני רוצה לדבר על דור המבול. נח, למה קראו לו נח, את יודעת? למה קראו לנח בשם זה? והתשובה היא: הפסוק אומר: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". נח מלשון מנוחה, ולא מלשון נחמה, אחרת היה צריך לקרוא לו מנחם. אם הכוונה לנח זו נחמה, היה צריך לקרוא לו מנחם. אבל הכוונה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> נח מלשון מה? <סגן שר הפנים משולם נהרי:> נח זה מלשון: נחה האדמה, מנוחה, ולא נחמה, כי אז היה צריך לקרוא לו מנחם. אבל נח, כשנחה האדמה – עד אז היית זורע חיטה והיה גדל קוץ ודרדר, עכשיו האדמה נחה. ודבר חשוב, נח היה איש האדמה הראשון, החקלאי הראשון שהמציא כלי עבודה, את המחרשה – איך לעבד את האדמה, איך לזרוע, ונטל כלים, ולימד – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> פרשת – – – מה שנקרא. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> – – ולימד את כולם איך להוציא מהאדמה את המיטב שאפשר מבחינה חקלאית. אחרי שיצא מהתיבה, כתוב שנח נטע כרם: "ויחל איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלֹה". איש האדמה – המפרשים אומרים: ויחל: נעשה חולין. היה עליו לעסוק בחינוך. אחרי שראה דור מבול, אחרי שראה איך האנושות השחיתה את דרכה על הארץ, ראה לאן הידרדרו האנשים ולאן הגיעו, לאיזו דיוטה תחתונה הם הגיעו, היה צריך לגדל דור חדש, לחנך אותם. במקום לחנך, לעסוק בחינוך, העדיף לנטוע כרם ולשתות מהיין, ואז השתכר, ומי שנפגע בסופו של דבר זה הילדים. ולסיום, הצעת החוק – יושב-ראש הקואליציה, אתה מפריע לי – ולסיום, הצעת החוק מבקשת להסמיך – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> הוא כבר נשוי, מה אכפת לו. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> – – את שר הפנים – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> עוד לא הגעת להפטרה. משולם, עוד לא הגעת להפטרה, יש לך מפטיר. בוא. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> שלישית, הצעת החוק מבקשת להסמיך את שר הפנים לממונה על ביצוע החוק. ואולם, שר הפנים אינו השר המופקד על הנישואים בישראל ואין יסוד להסמכתו כממונה על ביצוע החוק המוצע. הוא לא אחראי לכך, למוסד הנישואים, כך שלא הוא שצריך להיות ממונה על ביצוע החוק. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אז למה אתה עולה להציג? <סגן שר הפנים משולם נהרי:> מכיוון שהשאלה הופנתה אלינו, והיה צריך לתת תשובה, אז אנחנו משיבים, וחלק מהתשובה זה לכוון אתכם למי שצריך להשיב. יש רעש. <היו"ר יואל חסון:> אתה יכול להמשיך. זה לא רעש שהוא שונה מהמקובל, לצערי. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> לא, אבל הם לא מקשיבים. מילא היו מקשיבים. <היו"ר יואל חסון:> אין חדש. לא, אל תצפה פה להקשבה, אתה יודע. אתה מספיק ותיק להכיר את המקום. <סגן שר הפנים משולם נהרי:> בכל אופן, ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בנושא והחליטה להתנגד, ועל כן אני קורא לכל חברי הכנסת להתנגד להצעת חוק זו. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. המציעות ביקשו לעלות להגיב. ראשונת המציעות, חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה. שלוש דקות עומדות לרשותך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> קסניה, אני רוצה לראות אותך שוברת את הכוס. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת חזן, תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מתרגש מהכלה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. מזל טוב לחברת הכנסת סבטלובה. בבקשה, גברתי, שלוש דקות. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, אני מאוד מכבדת את סגן השר משולם נהרי, אבל מדברי ההסבר שלו ומהנימוק שלו אני הבנתי רק דבר אחד – שאין הסבר; אין הסבר הגיוני לכך שאזרחי ישראל אינם יכולים להתחתן בארצם. ואני פונה אליך, כבוד ראש הממשלה, שיושב כאן: איך אתה, אתה שכל הזמן אומר: אני ראש הממשלה של כולם – האם כולם זה לא כולל את אותם מיליון ישראלים וישראליות שנאלצים לנדוד לחוץ-לארץ כדי לממש את הזכות הבסיסית, הזכות שלהם לאושר? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אמר פה סגן השר משולם נהרי – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת מיקי זוהר, תודה רבה. אורן חזן, תודה רבה. נא לשבת. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – והוא דיבר על תחושה סובייקטיבית. אני יכולה להגיד לך שגם אהבה, הרגש הנעלה ביותר שאנחנו ניחנו בו, גם היא רגש סובייקטיבי, ואין לאף אחד זכות לעצור שני בני-אדם מלאהוב אחד את השני ולחיות בכבוד בארצם, להתחתן בארצם. אתה דיברת על חסרי דת. קודם כול, אני מוחה על השימוש במונח המשפיל הזה. מה זה חסרי דת? איך אתה אומר לבן-אדם שכל חייו חי כיהודי, חי עם המנהגים היהודיים – – <סגן שר הפנים משולם נהרי:> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – היה חלק מהעם היהודי, אבל מה לעשות – הרבנות האורתודוקסית לא מכירה בו ככזה – – <סגן שר הפנים משולם נהרי:> את לא הקשבת, סליחה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – איך אתה יכול להגיד לו "חסר דת"? ואם חסר דת כזה רוצה להינשא או רוצָה להינשא ליהודי – מה אז? אז אתה שולח אותם לקפריסין. אז אני יכולה להגיד לך, לפני שכבוד ראש הממשלה, אתה בפעם הבאה תגיד שאתה ראש הממשלה של כולם, אז תיזכר באותם אלה שגם נאלצים לעמוד בהוצאה כספית – – <דוד אמסלם (הליכוד):> תשאל אותה איפה שמים את המעטפות. <היו"ר יואל חסון:> מעטפות זה נושא רגיש. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – גבוהה ביותר, הוצאה כבדה מאוד לכיס של הזוג הצעיר. אבל אתה, אתה והממשלה שלך, גם גורמים להם לתחושת ניכור, לתחושת ניכור קשה מאוד מהעם בישראל שיש לו הזכות הזאת לממש את הזכות לאהבה. אנחנו מדברים פה על אהבה, אנחנו מדברים על זכויות אדם, אנחנו מדברים על פלורליזם דתי, על כל הדברים האלה שלצערי הרב הם לא באג'נדה של אותה ממשלה. אז אני עוד פעם קוראת לכם, אני קוראת לך, אורן, אני אומרת: אתה, שעומד במקום שם, תתמוך בהצעה הזאת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אנחנו לא מבקשים מהרבנות לעשות משהו שהיא לא מוכנה לעשות, אבל פה אני פונה למדינה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> המדינה היא שאחראית להחזרת ההוצאות לאותם זוגות שנאלצים לנדוד הרחק מכאן ולהתחתן – בלי עדים, בלי קרובי משפחה, בלי חברים שלהם, בלי לחוות את החוויה הכי יפה, אולי הכי יפה בחיים של הבן-אדם, שזו החתונה. ואנחנו הישראלים, שכל כך אוהבים לשמוח ולחגוג ולהשתתף בחתונות ולרקוד שם ולזמר את כל הזמירות היפות שמזמרים בדרך כלל לחתן ולכלה ביום החתונה שלהם – זו האחריות שלנו, המחוקקים, וכך קבע בית-המשפט העליון. זו האחריות שלנו, ובית-המשפט העליון הביא את זה לשולחננו-שלנו, המחוקקים והמחוקקות. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, אני מבקשת מכם לתמוך בחוק הזה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. חברת הכנסת מיכאלי, את גם ביקשת? לא. חברת הכנסת זהבה גלאון, גם מבקשת? לא. אז לפני שניגשים להצבעה, השר יריב לוין ביקש להגיב. עד חמש דקות, אדוני השר. בבקשה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת ברקו. השר לוין, עד חמש דקות. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, שרים, חברות וחברי הכנסת, אדוני, אומרים לי שלא שומעים, אז – – – <היו"ר יואל חסון:> כן, אם אפשר להגביר טיפה. פשוט לא שומעים, באמת. אני לא שומע. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אמסלם, אני מבקש ממך לשבת. לא, באמת, אל תנהל מפה דו-שיח אתי, זה לא אפשרי. וגם לא רב-שיח. נא לשבת. סוכריות זה בשבת חתן, זה לא בחתונה. קדימה. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, אני מוכרח לומר שמתרחש בכנסת למן תחילת המושב תהליך שהוא בעיני בעייתי מאוד, ואדוני היושב-ראש, אני מוכרח לומר לך, תהליך שצריך, אני חושב, להדאיג את כולנו, מכיוון שיש פה תופעה הולכת ומתרחבת של חברי כנסת שמבזים את הכנסת, מבזים את אולם המליאה, מגחיכים את כולנו וגורמים פשוט נזק עצום לכל היכולת של הכנסת ולמעמדה. זה התחיל באירוע המביש של הכרזת דקת דומייה יש מאין של חבר כנסת מתי שמתחשק לו, זה נמשך בחברי כנסת שעומדים ומתפללים במליאה, משל הייתה מסגד או בית-תפילה, ועכשיו זה נמשך בהצגה התיאטרלית הלא-מכובדת הזאת של חברת הכנסת סבטלובה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני קורא לכולנו כאן: בואו נכבד את המקום שאנחנו נמצאים בו ועובדים בו; בואו נשמור על כבודה של הכנסת ועל הכללים. אני חושב שכולם כאן יודעים להעלות את טיעוניהם ולומר את הדברים בצורה ברורה ורהוטה, ואין צורך בכל ההצגות האלה. הן לא משכנעות אף אחד, הן רק מזיקות. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, השר יריב לוין. אנחנו ניגשים להצבעה על הצעת החוק הראשונה – הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחו"ל, התשע"ו–2016, של חברות הכנסת קסניה סבטלובה ומיכל בירן. הצבעה. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 40 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 52 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחו"ל, התשע"ו–2016, נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 40 בעד, 52 נגד. הצעת החוק לא עברה. אני מוסיף את הצבעתה של טלי פלוסקוב, ולכן זה 53 נגד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יואל חסון:> לא. פה הייתה תקלה מסוג אחר. אני יכול להוסיף לפרוטוקול את זה שהצבעת בעד, אני משער. מאה אחוז. 53 נגד, 40 בעד. הצעת החוק לא עברה. אנחנו עוברים להצעת חוק נוספת באותו עניין, של חברת הכנסת מרב מיכאלי. אנחנו מצביעים, בבקשה. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 53 נמנעים – 1 ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 38 בעד, 53 נגד, נמנע אחד. הצעת החוק לא עברה. עוברים להצעת חוק נוספת באותו עניין של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי כנסת. הצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 39 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 53 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 39 בעד, 53 נגד, אין נמנעים. גם הצעת החוק הזאת לא התקבלה. <הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2284/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יואל חסון:> עוברים להמשך סדר-היום: הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, התשע"ו–2015. יש לנו שתי הצעות חוק בעניין. ראשונת המנמקות – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. בבקשה, גברתי. עשר דקות עומדות לרשותך. עד עשר דקות. בבקשה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת וחברות הכנסת הנכבדים והנכבדות – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אמסלם, נא לצאת מהמליאה עם הטלפון. סגן השר נהרי, אני מבקש ממך לא לעמוד בצורה הזאת. יש פה ממש בלגן. אני מבקש. תפוס כיסא – איזה שתבחר. חבר הכנסת גפני, אתה ממש מתחת לדוכן. שומעים כל מילה. בבקשה, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תודה, כבוד היושב-ראש. אני מתכבדת היום להציע את הצעת החוק להנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, בשמם של חברי הסיעה המשותפת וגם כהמשך של מסורת של חברי כנסת לשעבר של חד"ש, שהגישו אותה מדי שנה: חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה, חבר הכנסת לשעבר המנוח תופיק טובי והמנוח מאיר וילנר, שגם כן חשפו – עמלו קשות כדי לחשוף – את הטבח הזה. ב-29 באוקטובר 1956 טבחו קצינים וחיילים של צבא מדינת ישראל בפאתי כפר-קאסם באנשים, נשים, ילדים וגברים, אזרחי המדינה, בני כפר-קאסם, שחזרו לתומם מעבודתם לבית בכפר. כוחות הביטחון חיכו להם בכניסה לכפר; אמרו להם לרדת מהעגלות ומכלי הרכב; העמידו אותם, ופשוט ירו בהם בדם קר. כך נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, עשרה נערים בגיל 14–17 ושבעה ילדים בגיל 8–13. היו אלה אזרחי מדינת ישראל שנטבחו אך ורק משום שהיו ערבים, פלסטינים. היה זה רצח מתוכנן על-ידי בכירי השלטון במדינת ישראל. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> את באמת חושבת ככה? את באמת חושבת ככה? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כן. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אז – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כן. ואם תקשיב לי תבין בדיוק מה אני חושבת. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> ב-7 בדצמבר 1956 פרסם נתן אלתרמן את השיר הזה: "לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט, ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים, גם ישירים וגם לא-ישירים, ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו כל כך – שנשתרשו – ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה" – – אני חושבת שהקול שלך, חבר הכנסת, יותר גבוה משלי. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת ביטן, יושב-ראש הקואליציה, לא מדברים במליאה בנייד. תודה רבה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – "ולא יעיר בה את חשבון הנפש והאחריות. וזאת מחוץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים". שר התיירות לוין טען אתמול במליאת הכנסת כי השימוש במונח טבח, בהקשר לטבח כפר-קאסם, שקרי. הוא המשיך וטען במופע – בעיני – מבזה, והכחיש את האירוע והסביר אחר כך שהמילה טבח – הוא לא מוכן להשתמש בה, כי היא הפכה לנרטיב, שמשמש – והוא מתכוון לאוכלוסייה הערבית – משמש להטיל כתם ודברים פוגעניים במיוחד וחסרי בושה במדינת ישראל. הכתם נעשה כאשר טבחו באזרחים חפים מפשע, ולא כאשר מגלים את האמת. הכתם נדבק כאשר ממשיכים להכחיש עובדה היסטורית שהכירו בה בתי-משפט ישראליים, ואמרו עליה שהיו שם הוראות בלתי חוקיות בעליל. זהו הכתם, השר לוין, ולא ההכרה וגם לא החשיפה. מה שמתרחש ביומיים האחרונים, האמירות האלה וההתבטאויות של שרים, מוכיח שוב את מה שאמרנו תמיד: ממשלת ישראל הנוכחית ממשיכה את דרכן של ממשלות בישראל ושל הדרג המדיני, שכל הזמן ראו באוכלוסייה הערבית אויב וחלק מאויב. עדיף להיפטר מהאויב הזה. לצערנו הרב, ממשלת בן-גוריון דאז ראתה בנו, הערבים, אויבים, והיה קל לה לתת הוראות לא חוקיות בעליל – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זה לא נכון. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – כפי שקבע בית-המשפט – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> את יודעת שבן-גוריון לקח את השיר שאת ציטטת, הדפיס אותו ב-100,000 עותקים וחילק אותו לחיילי צה"ל. את יודעת את זה? מה את מדברת שטויות? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כפי שקבע בית-המשפט אז – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> איזה שטויות. זה לא – – – של בן-גוריון – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – ולענות על שאלות מה לעשות – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זה לא – – – של בן-גוריון – – – באמת. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – מה לעשות עם ילדים שישובו לאחר העוצר, אמרו המפקדים – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> תירגע. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני רגוע, תאמין לי. אני לא – – – אני מכיר בזה. אתה מכיר במאורעות תרפ"ט? אתה מכיר בטבח בגוש-עציון? <קריאות:> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כן, תכיר גם אתה. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת שמולי, תודה רבה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא צריך למתוח, לא צריך למתוח. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. מספיק. תודה רבה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – מה לעשות עם האזרחים שחוזרים לביתם לאחר שעת עוצר? אמרו המפקדים: "אללה ירחמו". כי הם ידעו שזה מה שהולך להיות, וכן נתנו את ההוראות להקדים את שעת העוצר, כשידעו שאין דרך להגיד ולהודיע לציבור שנמצא מחוץ לכפר. אז בואו לא נשלה את עצמנו. כל מי שמנסה לשנות את ההיסטוריה רק תורם לחיזוק הדרך הזאת; הוא רק תורם לחיזוק התהליך הזה שלא היה מקרה חריג. בכפר-קאסם היה טבח, והיה כאב גדול, והוא עודנו פצע מדמם. אבל הוא אירוע מתוך כמה אירועים שמוכיחים שזוהי המדיניות. ב-1976 נרצחו שישה אזרחים שכל מה שהם עשו, יצאו להפגין נגד הפקעת אדמות ביום האדמה, ולאחר מכן 12 אזרחים בשנת 2000. והיועץ המשפטי סגר את התיקים. אפילו הגרוש של שדמי לא היה שם. אפילו החודשים המעטים לא היו שם. זאת מדיניות. ואני רוצה להזכיר לכולם: כדי שיקרה טבח, מישהו אמר, צריך רק פושע, קורבן ומיליון אנשים שמסתכלים הצדה. ובבית הזה יש עשרות אנשים שרוצים להמשיך להסתכל הצדה ולא רוצים להסתכל בעיניים ולהודות שאכן קרו דברים ואכן הם חלק מהנרטיב שלנו כאוכלוסייה ערבית, והם אמורים להיות חלק מההיסטוריה של המדינה הזו, כדי שהדורות הבאים ילמדו את הלקח, כדי שהבנים והבנות של כולנו יוכלו להכיר בזוועות שהיו וכדי להנציח את זכרם של אלה שנטבחו. הפצע הזה אצל המשפחות בכפר-קאסם, ראינו אותו עדיין מדמם בתהלוכה שהייתה לפני שבוע. כל מי שחשב, ועדיין חושב, שהגדולים ימותו והצעירים ישכחו – שישכח מזה. הצעירים זוכרים, הצעירים עדיין מנציחים את זכרם של הנטבחים. והפעם, השנה, עברו 60 שנה – והייתה התהלוכה הכי גדולה. אלפים ועשרות אלפים הגיעו כדי להגיד דבר אחד: לא שוכחים ולא סולחים ותכירו במה שהיה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זאת הייתה האמירה. ואני קוראת לכולם לתקן את העוול שנעשה לפחות בהנצחת זכרם של הנטבחים והכרה בטבח. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. <הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2194/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יואל חסון:> הצעת חוק נוספת שהוצמדה היא של חבר הכנסת עיסאווי פריג'. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. אני לא אומר "עד", כי כנראה תמצה אותן עד תום, כפי שאני מכיר אותך ובנסיבות העניין. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברים וחברות והנעדר מהמליאה, השר יריב לוין, וצר לי מאוד על כך. לשם שינוי, הוא היה אמור להיות כאן, ולשמוע, שנלמד אותו קצת היסטוריה. חברים, אני רוצה לדבר על הסוגיה מזווית אחרת. מדינת ישראל הוקמה ב-1948, הטבח בכפר-קאסם היה ב-29 באוקטובר 1956, דהיינו שמונה שנים אחרי קום המדינה. לכל מדינה בעולם יש היסטוריה, והטבח הזה, כבוד השר וכל מי ששומע אותי, הוא חלק מההיסטוריה הישראלית. חלק מההיסטוריה הישראלית. ובתוך ההיסטוריה הזו ובתוך מדינת ישראל יש אזרחים ערבים. והעובדות: יחידה ממשמר הגבול טבחה בהם. נכון, אדוני השר? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הרגה בהם, כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הרגה בהם. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> נכון, הרגה, כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה מאוד, הרגה בהם. וזה עוד מחזק את דרישתנו, בחוק הזה, להכרה רשמית. כי תהליך ההכחשה וההשכחה שהתחיל עם השר יריב לוין – אני שומע את זה מפיך גם עכשיו. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> לא, לא, לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שומע את זה מפיך. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני פה, אני לא משפיע – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אגיד לך למה, אדוני. אני אגיד לך למה – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני בעד שזה יילמד ויהיה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה אמרת "הרג". להעמיד אנשים – תקשיב. אני רק רוצה – לשם שינוי, הוועד העממי בכפר-קאסם אתמול קרא לי ושלח חוברת כזאת, כדי ללמד אתכם את ההיסטוריה. ובתוך החוברת הזאת – – <היו"ר יואל חסון:> תניח, תניח, תניח. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – הוא רק ציטט את העדויות של המרצחים, של מלינקי ושדמי, שאני מתאר לעצמי שאתה מכיר אותם. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> שדמי, כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שדמי, יפה, שקוּדם וכו'. אני, לשם שינוי, רוצה לקרוא לך רק חלק מהעדויות, כדי שהשר יבין – השר לוין, שהפך להיות מפלצת חסרת מצפון ומצפן, שחושב בצורה כזאת – רק לאן הגענו, ההכחשה הזו. <היו"ר יואל חסון:> לפני שאתה קורא, אני זיהיתי מבעוד מועד ששלוש הדקות לא יספיקו לך, אז אני נותן לך עוד דקה, וזהו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, כן, אני כבר סיימתי? <היו"ר יואל חסון:> כן, כבר. אז אני נותן לך עוד דקה, אבל תהיה חייב לסיים בדקה הזאת. אז קדימה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מעדויות, חברים, של כל ה-11 שהשתתפו ברצח, נאמר להם במפורש – תקשיבו מה אמרו להם: עדיף כמה הרוגים מלהסתבך במעצרים, הייתה תשובתו של מלינקי על שאלת אחד מחייליו על אודות ביצוע המעצרים. לנהוג, הייתה תשובתו של שדמי לשאלתו של מלינקי – אני לא רואה, חבל – כיצד יש לנהוג בתושבים הערבים שאינם – סליחה, אני לא רואה, אין לי את המשקפיים. אני אעזוב את זה, אני אעזוב את זה. חברים, אני אנצל את הדקה ואני – – – <היו"ר יואל חסון:> תהיה לך אפשרות לעלות שוב אחרי תשובת השר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אני אעלה שוב בהחלט. <היו"ר יואל חסון:> אז תודה, אז בוא נסיים, כי יש לך 15 שניות ואנחנו חייבים להתקדם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אשלים את זה בשלוש הדקות הבאות. <היו"ר יואל חסון:> תשלים את זה בהמשך. תודה רבה. אני מודה לך, חבר הכנסת פריג'. השר המשיב? סגן שר החינוך משיב. לכל המשימות הקשות שלחו אותך היום, סגן השר פרוש. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – – המשימה הזאת – – – <היו"ר יואל חסון:> אין ספק שראוי היה שממשלת ישראל תקבל החלטה להתייחס בנושא הזה, זה מקומה של הממשלה ולא של הכנסת, אין ספק. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בלכתי לדוכן אמר לי היושב-ראש חבר הכנסת חסון, שאת כל המשימות הקשות הטילו עלי. אז אני חייב לומר שאת המשימה הזאת, כפי שאמרה חברת הכנסת עאידה סלימאן, את המשימה הזאת מבצע שר או סגן שר מדי שנה. כי כפי שהיא נומקה על-ידי חברי הכנסת, זו פנייה מוכרת לחברי הכנסת לאו דווקא בקדנציה הזו. אני חושב שכל שנה במשך כנראה 60 שנה, או אולי פחות, מדי שנה מעלים את הצעת החוק הזו, וזה פורט גם בדברי ההסבר. ומה ההצעה הזו אומרת? – שמשרד החינוך והמדינה יכירו באחריות לטבח בכפר-קאסם ושמשרד החינוך גם יקדיש בתוכניות הלימודים שלו שעת מחנך ללימוד האירוע וללקחים ממנו בכל בתי-הספר במדינה. הצעת החוק מתייחסת לתקצוב של העמותה שבאה להנציח את זכר קורבנות כפר-קאסם. אז ראשית נעשה סדר בדברים האלה. המשרד מבקש, מאחר שיש התנגדות של חברי הכנסת – ואני חייב גם לומר באופן רשמי בשם המשרד: לקבוע חיוב בדבר תוכניות לימודים לבתי-ספר בדרך של חקיקה ראשית מהווה חריגה מהוראות סעיף 4(א) לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג–1953. <מיכל רוזין (מרצ):> כשהקואליציה מביאה כאלה אתם מצביעים בעד. <היו"ר יואל חסון:> תודה, חברת הכנסת רוזין, תודה רבה. הערה חשובה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ההערה חשובה? <היו"ר יואל חסון:> ההערה חשובה. <זהבה גלאון (מרצ):> מי אסר עליכם להכניס את זה? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – של אורן חזן. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ומה שאני אמרתי – – – <היו"ר יואל חסון:> גם חשוב. מה, זה נוגד? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ההערה שלה הייתה חשובה? מה שאני אמרתי בשם החוק לא חשוב? <היו"ר יואל חסון:> ההערה שלה חשובה לדיון. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ומה שאני אמרתי בשם החוק – חשוב או לא? <היו"ר יואל חסון:> חשוב לדיון. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אז תגיד לי בבקשה שמה שאמרתי חשוב, כי אמרתי מטעם החוק; ומה שהיא אמרה – יש לה הערה. <היו"ר יואל חסון:> גם מה שאתה אמרת – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני אמרתי מטעם החוק – זה חשוב או לא חשוב? <היו"ר יואל חסון:> החוק מעל הכול. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> יפה, תגיד את זה, שמה שאני אמרתי זה מעל הכול – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אבל אם קבעת עובדה וזה לא נכון, אז – – – <היו"ר יואל חסון:> טוב, די, מספיק. די, חברת הכנסת רוזין, תודה רבה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ואם לא, אני אעשה את זה מעל הדוכן. <היו"ר יואל חסון:> ממתי נהיית כזה רגיש? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לא, לא, אתה יושב-ראש הישיבה של כולם. <היו"ר יואל חסון:> של כולם, לחלוטין. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אז ההערה שאני אמרתי זה בשם החוק, וזה חשוב. <היו"ר יואל חסון:> אני פשוט לא ראיתי את זה כהפרעה, אני ראיתי את זה כהערה חשובה לדיון. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אבקש לציין שאתה יושב-ראש הישיבה מטעם כולם ומה שאני אמרתי – בשם החוק. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> סגן השר, הערה לסדר: האם זאת טיוטה משנה שעברה? אתה מוכן להעביר לנו ולחסוך? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מאחר שהצעת החוק היא באותו טקסט כמו שנה שעברה, אז גם התשובה שלי תהיה בהתאם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אז אולי – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אחמד טיבי, תודה רבה. מספיק, אני אתחיל לקרוא פה לסדר. סגן השר, תתקדם בבקשה עם תשובתך. אתה מוגבל בזמן, אגב, על-פי התקנות. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אתה תוסיף לי כמו שלחבר הכנסת פריג' הוספת דקה. אתה תוסיף לי. <היו"ר יואל חסון:> קיבלת עוד דקה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לא, עוד דקה אתה תוסיף לי. <היו"ר יואל חסון:> אתה קיבלת עוד דקה וזהו, ואתה תמשיך את דבריך. תמשיך את דבריך. אתה יוצר פה דרמות מיותרות. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לא, אתה אל תיצור דרמות כאלה, אתה יושב-ראש של כולם. אתה לא תעשה את זה. אתה לא תעשה את זה מעל הדוכן. <היו"ר יואל חסון:> במה אתה מרגיש מקופח? במה אתה מרגיש מקופח? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אתה לא תאמר לה שההערה שלך חשובה ממה שאני אומר על הצעת החוק. <היו"ר יואל חסון:> אני לא עשיתי השוואה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אתה יושב-ראש כנסת. <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. אני לא עשיתי השוואה בין ההערה שלך להערה שלה. נא המשך בדבריך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אל תעיר לי ותיתן לי להתקדם, בבקשה. אוקיי? <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ואני אסיים כשאני צריך לסיים. <היו"ר יואל חסון:> לא, אתה תסיים על-פי לוח הזמנים. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לא לפי ההפרעות שלך. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> איזה מין התנהגות זאת? כדי שחברי הכנסת יבינו, אני רוצה לומר שוב. אני מתחיל לומר משהו בשם החוק ואתה יוצר לי הפרעה – – – <היו"ר יואל חסון:> אתה חוזר לעניין הזה? תמשיך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> לא, אני רוצה לומר את זה שוב. אני רוצה לומר את זה. <היו"ר יואל חסון:> מי מעורר פה מהומות? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני דיברתי על משהו בחוק, והייתה נשמעת ממך איזו נימה של זלזול על החוק. <היו"ר יואל חסון:> חס ושלום. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני רוצה לומר את זה ברצף. <היו"ר יואל חסון:> אתה לא המצפון והמצפן שלי להתייחסות שלי לחוק, אז תמשיך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אז מה שאני אמרתי זה בשם החוק, וזה חשוב. <היו"ר יואל חסון:> מעולה, תמשיך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני רוצה לחזור על זה. <היו"ר יואל חסון:> היא שאלה אם אתה נוהג כך גם במקרים אחרים, וזאת שאלה לגיטימית. מה לא היה לגיטימי בדיון הזה? אני לא מבין מה אתה כל כך נרגש מהעניין. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אתה הבנת. <היו"ר יואל חסון:> אני לא מבין, אבל זה לא עניין – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אתה הבנת. אתה מתחיל להפנים. <היו"ר יואל חסון:> נמשיך את זה אחר כך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אוקיי. אז אני רוצה לומר שלקבוע חיוב בדבר תוכניות לימודים לבתי-ספר בדרך של חקיקה ראשית מהווה חריגה מהוראות סעיף 4(א) לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג–1953. ההוראות האלה מדברות על כך ששר החינוך הוא בעל הסמכות לאשר את תוכניות הלימודים במערכת החינוך, בהתאם להמלצתה של המזכירות הפדגוגית. ככלל, אנחנו צריכים לדעת, חברי הכנסת, שתוכניות לימוד אינן נקבעות בחוק. זה מלכתחילה נושא שנתון לשיקול דעתם של השר והדרג המקצועי שמנחה את המערכת מעת לעת, ועל-פי הצורך – באמצעות הוראות שונות וחוזרי מנכ"ל. דרך זו מאפשרת גם גמישות ורלוונטיות בתכנים על-פי העתים והצרכים. הבקשה הזאת של תקצוב העמותה שמנציחה את זכר קורבנות כפר-קאסם היא דרישה לתקצב עמותה פרטית על-ידי אוצר המדינה. מי שמכיר את הוראות סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה–1985, יודע שזאת חריגה מהוראות סעיף זה, והסעיף הזה מדבר על תמיכה במוסדות ציבור על-פי קריטריונים שוויוניים ידועים פומביים. אני כן מבקש להוסיף ולציין שהנושא הזה של הטבח בכפר-קאסם נלמד במסגרת לימודי האזרחות לחטיבות עליונות בפרק שעוסק בשלטון החוק ובפקודה בלתי חוקית בעליל, בהרחבה. יהודים וערבים כאחד לומדים על אודות האירוע, וכמובן עם הפנים לעתיד, ועוסקים בערכים כמו שוויון, שמירה על זכויות האדם וקדושת החיים. במשרד החינוך גם רואים בעיסוק באירוע הזה חשיבות רבה וגם רואים בכך חובה אנושית ומוסרית וגם הזדמנות לשוחח על פיוס, ומנגד – להציב בפני הדור הצעיר דוגמאות חיוביות שהיו וישנן לבניית בסיס לחיים משותפים. אבל אני רוצה להוסיף לחברי חברי הכנסת: זה לא סוד שמדינת ישראל מצויה מאז הוקמה במאבק בלתי פוסק מול ארגוני טרור, ולא רק מול ארגוני טרור – לעתים גם מול מדינות ערביות. במאבקים – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה זה קשור? מה זה קשור? מה זה קשור בכלל? – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת גטאס, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. תודה רבה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אין התייחסות להצעת החוק. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. סגן השר, אתה יכול להמשיך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מדינת ישראל מצויה מאז הוקמה במאבק בלתי פוסק מול ארגוני טרור, ולא רק מול ארגוני טרור – לעתים גם מול מדינות ערביות. במאבקים שיש למדינת ישראל מול ארגוני הטרור, במלחמות האלה מול מדינות ערביות, בהחלט כל אחד מאתנו יודע שהצבא הישראלי עובר סדנאות ותדרוכים על טוהר הנשק. אני לא רוצה לדבר על דברים שהיו לפני חמש שנים, עשר שנים, 20 שנה. אני לוקח רק את הדוגמה של מבצע "צוק איתן". כל אחד מאתנו יודע מה היה. כל אחד יודע שארגוני טרור ירו מטחים של רקטות וטילים על האוכלוסייה כאן במדינת ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה קשור? מה זה קשור? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני אסביר, אני אסביר. ודאי שזה קשור, אני אסביר גם למה. אם זה היה ב-1956 ואתם מנהלים את זה כל שנה, סימן שזה קשור. כל היותנו כאן, מאז הוקמה המדינה שלנו ולפני זה, הכול קשור, האחד בשני, אחרת למה אתה מעלה דבר שהיה לפני 60 שנה? כל אחד מאתנו יודע מה היה. כל אחד יודע שארגוני טרור ירו מטחים של רקטות וטילים על האוכלוסייה כאן במדינת ישראל. לעתים המטחים האלה באו מתוך ריכוזי אוכלוסייה. יש דילמה מה עושים בדיוק במצב שיש מטחים של טילים או רקטות על אוכלוסייה כאן במדינת ישראל. מה הצבא הישראלי צריך לעשות, כאשר משגרים שוב התראות ושוב התראות – אני רוצה את עשר הדקות האלה – כאשר גם יודעים שהמטחים לפעמים מגיעים מתוך ריכוזי אוכלוסייה? הם נעזרים גם בבתי-חולים ובבתי-תמחוי. למה זה קשור? זה קשור מכיוון שאם אנחנו נבוא ונמסד את העניין הזה בחוק, כאשר בפועל, כמו שאמרתי, לומדים את זה בשיעורי אזרחות, אלה שעומדים מאחורי החוק יבקשו למנף את זה, כדבר שכאילו זאת הדרך, זאת ההתנהלות של מדינת ישראל. הדבר הזה – אסור שיקרה. לכן, כמו שאני אומר תמיד, אי-אפשר למסד את הדבר הזה כאשר מדינת ישראל בוודאי לא מעודדת. מדינת ישראל מתנהגת ההפך מכך – היא מתריעה לפני שהיא הולכת לגרום ולתת תשובות על מטחים וכדומה. לבוא ולתת גושפנקה ולומר שכך מדינת ישראל נוהגת זה דבר שאסור שיקרה, ולכן אנחנו נגד הצעת החוק. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני סגן השר. חברת הכנסת תומא סלימאן – בבקשה, גברתי. יש לך עד שלוש דקות. חבר הכנסת פריג', אתה גם תרצה אחר כך, גם אתה תקבל שלוש דקות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, סגן השר פרוש, חבל. חבל שהסכמת למלא את הפקודה הזאת. חבל שלקחת על עצמך את הבושה הזאת, לזלזל בצורה כל כך בוטה בכאבם של אזרחים, של נכדים, של ילדים, של אוכלוסייה שלמה, מיעוט לאומי בתוך מדינת ישראל. לקחת על עצמך את הבושה הזאת וניקית את ראש הממשלה, שיושב והוא בעצמו היה צריך, כשהוא מדבר על השתלבות של האוכלוסייה הערבית, לעמוד פה ולתת את התשובה. לברוח לתשובות טכניות זה מביש. להסית תוך כדי הצעת חוק כזאת ולקשור בין טבח שעשתה המדינה והצבא שלה ב-49 אזרחים, לקשור את זה לרקטות? מה עושים – אז יורים באזרחים? סגן השר פרוש, זה מה שעושים? זה מביש. זה מביש עוד יותר שיושבים ומקשיבים לדברים כאלה. ועוד נלחמת על זכותך לקרוא תשובה שנכתבה בשנה שעברה. אני הצגתי את הצעת החוק הזאת בשנה שעברה וקיבלתי את אותה תשובה עם אותן מילים. לפחות תתאמצו, לפחות תנסו להסביר משהו – לא לי, לאוכלוסייה הערבית שיושבת וצופה בכם עכשיו, שצופה בראש ממשלה שלא אכפת לו אפילו לשמוע. מדברים על השתלבות כלכלית? תתעוררו. ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, תתעורר. השתלבות באה מתוך כבוד לאוכלוסייה הערבית; מתוך זה שמכירים בכאבה; שמכירים שנעשה טבח באנשים חפים מפשע, שכל חטאם – שהיו ערבים שצעדו אחרי שהקדימו את שעת העוצר. המחזה שהתקיים היום אפילו מביש אפילו עוד יותר. חשבתי שבשנה ה-60 להנצחת זכרם של 49 אזרחים, כולל נשים וטף, שקצת תהיה חמלה, שקצת תהיה בושה, שקצת תהיה אנושיות – אנושיות. אבל זה, כנראה, לא קיים בממשלה הזאת. אי-אפשר לחפש אותו. בורחים לעניין שאפילו מי שכתב את התשובה הזאת – אתם תמכתם בהצעת חוק ללימוד השפה הערבית, אתם כן מתערבים בתכנים של החינוך. תפסיקו להיתמם. תפסיקו לשקר. תודו שהיה טבח. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת פריג', בבקשה. גם לרשותך עומדות שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה מר בנימין נתניהו – אדוני ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, אולי תקשיב לי? אני מבקש את תשומת לבך – לשתי דקות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא לא לא, כאזרח במדינת ישראל, אדוני. אני, כנכד לפצוע מטבח – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תראה מה הוא ענה לך – שיש לך קרחת – – – כל הזמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, כן? אתה רואה? אני לא שמעתי. אז אתה רואה? אתה רואה לאן אתה מרחף, אדוני ראש הממשלה? אתה רואה לאן אתה מרחף? אתה רואה? אתה רואה לאן אתה מרחף, אדוני ראש הממשלה? אני לא שמעתי אותך. <היו"ר יואל חסון:> זה בסך הכול בעיית – זו רק בעיית ראייה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מגיע לך. לא רק "ידיעות אחרונות" טועים. <היו"ר יואל חסון:> ראש הממשלה לא רואה מספיק למרחוק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה הסימפטום. כולם אחמד בעיניכם. כולם. תקשיב לזה טוב, אחמד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני ראש הממשלה, זה – מה לעשות, יש לי קרחת. גם לברוורמן הייתה קרחת. אדוני ראש הממשלה – אדוני ראש הממשלה, אני, כנכד – עכשיו אני פונה אליך אישית. שלחתי לך מכתב בעניין. אני, כנכד לפצוע מהטבח בכפר-קאסם – אח של סבי מצד אמי נרצח, אח של סבי מצד אבי נרצח, דוד שלי, אח של אבא שלי, פצוע, וסבא שלי פצוע. אני פונה אליך אישית, אדוני ראש הממשלה. אתמול השר יריב לוין בחוץ אמר: שקר. לא היה טבח. אנשים ירו בעצמם, לא נטבחו. <שר התיירות יריב לוין:> הדברים לא נכונים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני השר לוין, חזרת על זה שלוש פעמים. <היו"ר יואל חסון:> השר לוין. <שר התיירות יריב לוין:> זה לא נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וזה מוקלט, וחזרת. <שר התיירות יריב לוין:> אני יודע טוב מאוד מה אמרתי. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השר יריב לוין, שמנסה לשכתב את ההיסטוריה, שהטבח בכפר-קאסם, אדוני, חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. <היו"ר יואל חסון:> השר לוין, אתה יכול לעלות להשיב אם אתה רוצה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וזה גם חלק אפל בהיסטוריה; צריך גם עוצמה בשביל לשאוף להיות חברה מוסרית. אני פונה אליך אישית לבוא לכאן ולהתנער מדבריו, כי הניסיון של השר לוין – שזה שקר, לא היה טבח, והניסיון הזה להכחיש ולשכתב את ההיסטוריה – – <שר התיירות יריב לוין:> שקר. <היו"ר יואל חסון:> השר לוין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – מחייב אותנו לאמץ את הצעת החוק ולהכניס – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה משקר, ותשתוק. אמרת לי שלוש פעמים. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <היו"ר יואל חסון:> השר לוין, אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <היו"ר יואל חסון:> השר לוין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתבייש לך, לאן הגעת? זה לא מתאים לך. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. תם זמנך. תודה, אדוני. משפט אחרון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הצעת החוק שאני מניח כאן, אדוני ראש הממשלה – אדוני ראש הממשלה, בואו נתנתק מהפוליטיקה ונלך למוסר; אני פונה אליך אישית, כנכד, כאזרח של מדינת ישראל: תבוא לכאן ותתנער מדבריו, כי תהליך ההשכחה, שהתחיל, נראה שזה עוצר אצל יריב לוין. יריב לוין הוא שר בממשלתך, הוא מייצג אותך, אדוני. הוא מייצג אותך, והכול מוקלט. הכול מוקלט. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. חבר הכנסת פריג', תם זמנך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא לא אומר לך את האמת. אני אשלח לך את ההקלטה. חברים, ההצבעה נגד הצעת החוק להכניס את זה למסגרת הלימודים, אני אומר לכם, היא מתן לגיטימציה למה שהשר יריב לוין אמר. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם, בהצבעה שלכם אתם נותנים לגיטימציה לתהליך – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. תם זמנך. אני מבקש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> תגיד את האמת. <היו"ר יואל חסון:> זה לא מקובל עלי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני ראש הממשלה, אתמול עמדת כאן ואמרת – כתף אל כתף – על הכחשת ההיסטוריה. אני אקריא לך את מה שאמרת אתמול. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. אנחנו עוברים להצבעה. אם השר לוין לא יפריע, אנחנו ניגש להצבעה על הצעת החוק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא אסלח לך. <שר התיירות יריב לוין:> תתבייש לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתבייש לך אתה. תתבייש לך. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פריג', נא לשבת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא אסלח לך. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <היו"ר יואל חסון:> השר לוין, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. אדוני השר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה משקר. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פריג', אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. תודה. ניגשים להצבעה על הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, התשע"ו–2015, של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן וקבוצת חברי הכנסת. הצבעה. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הכנסת נותנת לגיטימציה לשכתוב ההיסטוריה. <שר התיירות יריב לוין:> טוב מאוד – – – הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 18 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 60 נמנעים – 1 ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, התשע"ו–2015, נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 18 בעד, 60 מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע שההצעה לא עברה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פריג', אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. אני מבקש ממך. אני לא רוצה להוציא אותך. אני מבקש ממך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני מבקש להצביע על הצעת החוק השנייה באותו נושא, שהוצמדה, של חבר הכנסת עיסאווי פריג'. הצבעה. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כמעט חשבתי שמפלגת העבודה יותר גרועה מהליכוד. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 18 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 60 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק הנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר-קאסם, התשע"ו–2015, נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 18 בעד, 60 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק לא נתקבלה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אתה נקרא לסדר פעם ראשונה. תודה רבה. אנחנו עוברים להמשך סדר-היום. חבר הכנסת זחאלקה, נא לשבת, או לצאת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני קורא את חבר הכנסת זחאלקה לסדר פעם שלישית. נא להוציא אותו החוצה. תודה רבה. (חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה יוצא מאולם המליאה.) <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יואל חסון:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת בר, חברת הכנסת תומא סלימאן – תודה רבה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> – – – הצעת חוק שירות הציבור (הצהרת הון), התשע"ז–2016, והצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שנוספו על – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת תומא סלימאן, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> ואל תשכח – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת בר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תתבייש. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת גטאס, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת בר, אני מבקש ממך. אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. חבר הכנסת בר, חבר הכנסת חיליק בר, אני מבקש ממך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת גטאס, תודה רבה. אנחנו מנסים לחזור לדיון. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני חוזר על ההודעה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שירות הציבור (הצהרת הון), התשע"ז–2016, והצעת חוק הפחתת תוספות פיגור שנוספו על קנסות הנגבים בידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (הוראת שעה), התשע"ז–2016, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3) (תיקון), התשע"ז–2016. אמנה בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת קנדה בדבר מניעת כפל מס ומניעת התחמקות ממסים בזיקה למסים על הכנסה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. <הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת סכום אגרת רישיון רכב), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3101/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יואל חסון:> המשך סדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת סכום אגרת רישיון רכב), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת אוסאמה סעדי ואחמד טיבי. חבר הכנסת סעדי, בבקשה. עשר דקות עומדות לרשותך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, בטרם אכנס להצעת החוק שהגשנו לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת סכום אגרת רישיון רכב), אי-אפשר שלא להתייחס למה שקרה לפני כמה דקות בהצבעה על הצעות החוק של חברי עאידה תומא ועיסאווי פריג'. אנחנו מצפים, וציפינו, לעמדת הממשלה וראש הממשלה, שהיא ידועה לנו ואנחנו מרגישים אותה על בשרנו מאז אותו יום בחירות והסתה שמוביל אותה ראש הממשלה. אבל, חברי באופוזיציה: עם אופוזיציה כזאת בנימין נתניהו ימשיך לשלוט והממשלה הזאת תאריך ימים. ואלה שבאופוזיציה גררו רגליים וברחו מהאולם, ואלה שהצביעו עם הממשלה – תתביישו לכם. אנחנו – כל הזמן מאשימים את חברי הכנסת הערבים שהם מתעסקים בעניינים פוליטיים ולא משרתים את האזרחים שבחרו בהם. אין שקר גדול מזה. גם העניין הזה של הצעות החוק שהיו היום בשם הרשימה המשותפת, ושל חברתנו עאידה תומא סלימאן שמתייחסת לטבח שהיה בכפר-קאסם ב-1956 – אנחנו היינו שם ביום שבת שעבר, והיינו בתהלוכה, וראינו את האלפים, גם זקנים אבל גם צעירים, תלמידי בית-ספר, שזוכרים ומכבדים את זיכרון הטבח הזה. אבל השבוע, בתחילת המושב הזה, אדוני היושב-ראש, אנחנו, ברשימה המשותפת, הצלחנו להעביר הצעת חוק בקריאה שנייה ושלישית – וביום שני היא תאושר בקריאה שנייה ושלישית במליאה – הצעת חוק בדבר מבצע חד-פעמי שמפחית 40% מהקנסות ומהדוחות שנגבים על-ידי המרכז לגביית קנסות. מדובר בחוב של 4 מיליארדי שקלים כנגד 300,000 חייבים. הממשלה – אנחנו יזמנו את הצעת החוק הזאת – הסכימה למחוק 40% מהחובות האלה. המבצע הזה יתחיל ב-15 בנובמבר ויימשך ארבעה חודשים. כך שמי שאומר שאנחנו לא מתעסקים בענייני דיומא ובבעיות של החלשים, של השקופים, של האוכלוסייה שלנו, מטעה במכוון. הצעת החוק הזאת, אדוני היושב-ראש, שהנחתי יחד עם חברי, היא גם הצעת חוק חברתית ממדרגה ראשונה. אדוני שר התחבורה, אנחנו ביחסי עבודה במשך כל התקופה האחרונה, ואנחנו מעלים את הבעיות של האוכלוסייה שלנו. נפגשנו אתך פעמים אחדות, ועם כמה ראשי מועצות, ונענית לחלק מהבעיות של היישובים הערביים, ובראשן כביש 444 בטייבה שכבר נכנס לתקציב 2017–2018 בסכום ענק של 150 מיליון שקל. הכביש בפסוטה – – – <קריאה:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נכון, נכון – זה הכביש של טיבי, שאתה קורא לו כל הזמן "כביש של טיבי". הכביש בפסוטה – 12 מיליון שקל. גם היינו עם סח'נין ועם עראבה. אבל, אדוני השר, אני מדבר על האזרח הקטן, ומדברים על אגרת רישיון רכב, ואני מתפלא שוועדת השרים לענייני חקיקה התנגדה להצעת חוק חברתית כזאת שמתייחסת לכלל האזרחים במדינה, ערבים ויהודים, חרדים, דתיים, פריפריה ומרכז. אנחנו מתייחסים אך ורק לכלי רכב פרטיים ולא לכלי רכב מסחריים ולא לאוטובוסים. אני משווה, אדוני השר, כאשר כיום האגרות הן בסכומים של אלפי שקלים, למדינות אחרות. בארצות-הברית, רישיון רכב לא עולה יותר מ-30 דולר, וגם באירופה הסכומים נמוכים מהמחירים של האגרות בישראל, כאשר המכס המוטל הוא מהגבוהים במדינות העולם. אני מזכיר לכם, אדוני היושב-ראש ואדוני השר, שאתמול קראתי את דוח מבקר המדינה. תשמעו, חברי חברי הכנסת: ל-450,000 אין ביטוח חובה. כמעט חצי מיליון כלי רכב נעים בכבישי הארץ בלי ביטוח חובה. למה? כי ביטוח החובה יקר. יש כלי רכב שגם נוסעים בלי ביטוח ובלי רישיון רכב. תראו לאן הגענו. לכן, במקום שאנחנו נבוא לקראת האנשים האלה ונוריד את האגרות האלה ונוריד את ביטוח החובה, כך שכל האנשים וכל כלי הרכב שינועו בכבישי המדינה יהיו עם רישיון בתוקף ועם ביטוח בתוקף, אנחנו מרשים ל-500,000 כלי רכב לנוע בלי ביטוח. תארו לעצמכם כמה נפגעים בלי ביטוח. ואז, אדוני השר, זה חוזר כבומרנג, כי בסופו של יום, "קרנית" הממשלתית, הקרן הממשלתית, צריכה לפצות את האנשים האלה, ואז המחיר שאנחנו משלמים הוא פי כמה מזה שהיה אם משרד האוצר היה מסכים להוריד את אגרות הרכב. דיברתי עם כבוד השר ישראל כץ, והוא אמר: זה עניין של משרד האוצר. דיברתי עם סגן שר האוצר, ודיברתי עם יושב-ראש הקואליציה, ואנחנו נמשיך לדון בזה. לכן אני מסכים להעביר את העניין הזה להצעה רגילה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. ישיב השר ישראל כץ. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <היו"ר יואל חסון:> לא שומע. מה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – להשיב? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא. לא צריך – – – <היו"ר יואל חסון:> אתה לא חייב להשיב, אם אתה – – – אתה לא חייב. אז להצביע. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <היו"ר יואל חסון:> זה בתמיכת ממשלה, אני מבין. אה, זו הצעה לסדר-היום. טוב, נצביע. בבקשה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לא. אני רק – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יואל חסון:> זו הצעה לסדר-היום. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – מאחר שסוכם בין המציע לבין יושב-ראש הקואליציה וסגן שר האוצר שתהיה הידברות, והוא בחר להפוך את זה להצעה לסדר-היום, אני כמובן מכבד את הנושא הזה ומקבל את זה. <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. תהיה הידברות. הבנו. אז אנחנו נעביר את זה – מציעים להעביר את זה? השר, אתה מציע להעביר את זה? מה לעשות עם זה? להעביר לוועדה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> דוד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כלכלה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> איזו ועדה? <היו"ר יואל חסון:> כלכלה. בסדר גמור. <דוד ביטן (הליכוד):> כלכלה בסדר. <היו"ר יואל חסון:> כלכלה. בסדר גמור. מי שבעד הוא בעד להעביר לוועדת הכלכלה, מי שנגד הוא למעשה בעד להוריד מסדר-היום. בבקשה, הצבעה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 33 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להפוך את הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת סכום אגרת רישיון רכב), התשע"ו–2016, להצעה לסדר-היום ולהעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 33 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק הומרה להצעה לסדר-היום. ההצעה לסדר-היום תועבר לדיון בוועדת הכלכלה. <הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סימון תוצרת חקלאית שיוצרה במדינת ישראל), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3123/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יואל חסון:> הנושא הבא: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סימון תוצרת חקלאית שיוצרה במדינת ישראל), של חבר הכנסת חיים ילין וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת ילין, תורך. חיים ילין, חבר הכנסת, בבקשה. יש לנו יום ארוך, בואו נהיה יעילים. חבר הכנסת ילין. בבקשה, אדוני, עשר דקות עומדות לרשותך. עשר דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> זה תמיד מעניין עם החוק הזה, בכל פעם שהוא עולה יש רחש-בחש. אדוני כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק לסימון תוצרת כחול-לבן לא עולה שקל, לא פוגעת באיש. הצעת החוק היא הגיונית ביותר למי שרוצה לתמוך בחקלאים, לסייע לצרכנים, אוהב את החקלאות, מרגיש ציוני ומרגיש חלק ממדינת ישראל. למרות העובדה שחברי כנסת מהקואליציה חתומים על ההצעה – וביניהם יצחק וקנין, רוברט אילטוב, יואב בן צור, אלי אלאלוף, עודד פורר, אורי מקלב, נאוה בוקר; מירב בן ארי מהקואליציה מכהנת כיו"ר שדולת כחול-לבן, נכון? – ששר החקלאות הודיע מעל כל במה שהוא תומך ונלחם בשביל זה וראש הממשלה בעצמו הודיע כחודש לאחר שהחוק נפל במושב הקודם שהוא יפעל כשר הכלכלה לקדם תקנות בנושא, למרות הכול, הקואליציה שוב תפיל את החוק. למה? ככה. אין הסבר. האמינו לי, אין הסבר. אמרתי את זה אתמול: קחו את החוק – כל חבר ליכוד שרוצה ואכפת לו מהחקלאות – קחו את החוק, אני מסב אותו אליו, רק תעבירו אותו. רק תעבירו אותו. אין פה עניין של מפלגות, אין פה עניין של ימין ושמאל, אין פה עניין שחיים ילין מביא וצריך להפיל את זה כי הוא אופוזיציה. איפה החקלאים והחקלאות? איפה הצרכנים של מדינת ישראל? הם קצת יותר חשובים. אנחנו מייצגים אותם. זה שאנחנו רבים, קואליציה ואופוזיציה, זה לא משרת את העם, זה רק פוגע בעם ובצרכנים. פתחו את הייבוא – פתחתם את הייבוא. אדוני שר האוצר פתח את הייבוא – עגבנייה מטורקיה, עגבנייה מירדן, עגבנייה מכל מקום יותר חשובה מעגבנייה של מדינת ישראל. אבל כרגיל, ברגע שמגיעה ההצבעה, לקואליציה יש משמעת קואליציונית. כל הצד הזה יכול להיות בוגד, אנטי-ציוני ועוכרי ישראל, אבל עכשיו, כשצריך להצביע כמו פטריוטים בעד כחול-לבן, מי הולך להיות פה האנטי-ציוני והבוגד? מי? למה אתם לא מתביישים, לפעמים, ולא מקשיבים לעצמכם כאשר מתנפלים על חברי כנסת ועל חקיקה שהיא הגיונית לחלוטין? בעולם, כשאתם מדברים על ה-BDS, קואליציה נחמדה, ואתם רוצים לגייס את כולם נגד ה-BDS, אז אתם מתנגדים למוצר שהוא כחול-לבן? אתם באמת רוצים להיות חלק מה-BDS, קואליציה נחמדה? אתם באמת רוצים להיות במקום הזה שאתם לא מוכנים לסמן תוצרת חקלאית כחול-לבן? מילא לא היה ייבוא – מילא לא היו פותחים את הייבוא, אני מסכים, לא צריך את זה, למה צריך את החוק הזה? אבל את החוק הזה הבאתי כי פתחתם את הייבוא, זה כל הסיבה. אין שום סיבה בעולם, אני אומר לכם, לעודף רגולציה. אין שום סיבה לתוצרת כחול-לבן חקלאית אם רק אנחנו מספקים לעצמנו את הצרכים, אבל ברגע שפתחתם את הייבוא, ממשלת ישראל, תהיו גם קצת אחראיים, תכבדו את החקלאים, תכבדו תוצרת כחול-לבן, היא יכולה להיות לא רק מהתעשייה. החקלאות גם היא ציונות, היא גם מחכה לגשם, היא גם מחוברת לאדמה, והיא גם מפרנסת את התעשייה, והיא גם מביאה לכל אחד מאתנו את הסלט הביתה, כחול-לבן. אבל תנו לזה צ'אנס, תנו שהצרכן הישראלי יוכל לבחור אם הוא רוצה לקנות את העגבנייה מטורקייה או את העגבנייה של מדינת ישראל. אתם בעצם הולכים להצביע בעד כל המדינות שנפתח הייבוא אליהן, שגם מקבלות – מקבלות סובסידיה ישירה – זה הורג אותי לגמרי, הדבר הזה, כבוד היושב-ראש – אבל על תוצרת ישראל: "נייט", אין, על זה אנחנו לא מוכנים לעבור. כשכולם פותחים את דלתות הייבוא, להוריד את המחירים – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי, את מפריעה. <חיים ילין (יש עתיד):> שמן הזית שמגיע מספרד מסובסד שם ב-10 שקלים, אנחנו צריכים להתמודד עם זה פה, במדינת ישראל. כשהדגים מסין באים, אבל לא יודעים אם זה מסין, הם צריכים להתמודד מול הדגים של מדינת ישראל. איך הצרכן יודע את זה? תנו צ'אנס. תנו צ'אנס. הצרכן הישראלי מספיק חכם, הוא יודע בדיוק מה לקנות וידע מה לקנות ברגע שיהיה סימון. והאמינו לי שלחוק הזה בפעם הראשונה הצלחתי לגייס את כל הארגונים החקלאיים יחד, כמעט כולם מחוברים. כתבו מכתב לשר הכלכלה, כתבו מכתב לראש הממשלה. בפעם הראשונה אני גאה – וקנין, מכתב חתום על-ידי כל הארגונים החקלאיים. תגיד לי, מתי בפעם האחרונה ראית דבר כזה? <יצחק וקנין (ש"ס):> השאלה כמה זמן זה יחזיק מעמד. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל לפחות במכתב זה החזיק מעמד, מה אתה רוצה? <יצחק וקנין (ש"ס):> יש לי קצת ניסיון בבית הזה. <חיים ילין (יש עתיד):> חברים יקרים, תקשיבו טוב. תקשיבו טוב גם למה שחבר הכנסת וקנין אמר אתמול, ואני אחדד את זה היום: אתם רוצים להוזיל על-ידי פתיחת הייבוא, עכשיו אני אספר לכם את הסיפור האמיתי: עלות ייצור קילו תפוח אדמה – 2.23 שקלים; גזר – 1.23; עגבניות – 2.35 שקל – הכול נתונים של משרד החקלאות, כבוד השר – מלפפון – 1.95 שקל; פלפל – 3 שקלים – יש פה תלות גם במחיר המים ואיפה מגדלים אותו. כל מה שהחקלאי רוצה, תוסיפו לזה חצי שקל. עכשיו תגידו, אם הוא ירוויח חצי שקל על כל קילו, ואנחנו כצרכנים קונים את זה בפי-ארבעה, פי-חמישה, איך אתם רוצים להוריד מחירים? גם מי שמוכר לנו את העגבנייה ומביא אותה מטורקיה, אתם חושבים שהוא לא ירוויח? הוא לא יעמיס על המחיר של הייבוא, שבו הוא קונה, את הרווחיות שלו, שמסתכמת ב-400%-300%? הוא ימשיך לעשות את זה. בואו ניתן לכחול-לבן לנצח במלחמה הזאת, בואו ניתן לכחול-לבן, לציונות ולחקלאות ולערכי החקלאות להגיע לשולחן של כל בית במדינת ישראל. ואני מבקש בקשה מכל חברי הכנסת, ומהשרים במיוחד, מהממשלה: תפסיקו להתנפל על החקלאים. החקלאות במדינת ישראל זולה ב-15% מבכל המדינות ב-OECD. 15%. הרי מה הם בודקים? הם בודקים את הנתונים שאני הקראתי, את הנתונים שמשרד החקלאות מוציא החוצה. ה-OECD לא בודק בכמה רמי לוי מוכר את הירקות שלו – כן, אותו רמי לוי שהדליק את המשואה ביום העצמאות, אותו רמי לוי שיש לו חברה פרטית שקונה מהחקלאים בחצי מהמחיר שאמרתי, מוכרת לו, לעצמו, בפי-חמישה, והוא אומר שהם לא מרוויחים. למה? כי בחברה הפרטית אף אחד לא יכול להיכנס אליו. ב"השקמה" לא ניתן להיכנס, כי זו חברה פרטית. והוא גומר את החקלאות במדינת ישראל ואתם נותנים יד לזה – אתם נותנים לזה יד בגלל שאתם מתנפלים במקום הלא-נכון. ואם רוצים להוריד את יוקר המחיה, אתם חייבים, חייבים לשים פערי תיווך – חוק שגם אותו הפלתם – פערי תיווך שנעים בין מה שהחקלאי מקבל למה שהוא העלות האמיתית של מה שהצרכן צריך לשלם. ואז המחירים ירדו. ואני אומר לכם, בסוף מי שמשלם את המחיר זה המשפחות העניות, זה המשפחות ברוכות הילדים, זה אותן משפחות שאין להן לגמור את החודש. תסלחו לי, קואליציה יקרה, לא רק שאתם דופקים את החקלאים, אתם גם דופקים את המשפחות העניות – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – ושר האוצר, שבא ורצה להיות שקוף מולם, ביד שמאל מנסה לעזור ובצד ימין דופק אותם. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. תודה רבה לך, חבר הכנסת ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מבקש מכם חד-משמעית להצביע בעד החוק הזה, או להביא תקנות – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – שיעשו סדר בבלגן. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ילין. ישיב שר החקלאות, השר אורי אריאל. בבקשה, אדוני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ברשות היושב-ראש, לפי הצעת חבר הכנסת דוד ביטן, יושב-ראש הקואליציה, בהסכמת – חבר הכנסת חיים ילין, חיים, אני צריך את הסכמתך. חבר הכנסת ילין, אני צריך את הסכמתך – בהסכמת חבר הכנסת חיים ילין אנחנו מבקשים לדחות את ההצבעה בחודש. עד אז נבוא בדברים עם המציע וננסה לגבש הצעה על דעת – – – <קריאות:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הוא חייב לערער בממשלה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אתם רוצים התייעצות סיעתית, מפלגת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא, לא, לא. מה שקרה הוא שוועדת שרים הצביעה נגד, ולכן, אם אין – צריך לערער בפני ועדת שרים, אחרת כל מה שאנחנו סוגרים עכשיו לא – – – <קריאות:> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אז ראו את זה כאילו אני הגשתי ערר. <דוד ביטן (הליכוד):> עשיתי את זה הרבה פעמים – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני הגשתי ערר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <קריאות:> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> די, די. חיים, חיים, זה לא עוקץ ולא כלום. בואו, אנחנו דיברנו – – <היו"ר יואל חסון:> בסדר, הדברים ברורים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – אנחנו מכבדים אחד את השני, ואנחנו מציעים לדחות את זה בחודש ימים, והצבעה תיערך בעוד חודש, אחרי שנדבר ונשתדל להגיע לסיכומים במה שאפשר. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אז על-פי הסיכום – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> לא, אין הצבעה, אז הוא לא יכול לעלות. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אני רוצה – – – <היו"ר יואל חסון:> אז תגיד, בוא תגיד. זה לא נאום, זו הודעה קצרה. זה לא נאום. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, חבר הכנסת ביטן, אני מודיע שאני מסכים לחודש הזה. אני חושב שהסימון חשוב יותר מכל דבר אחר – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – ואם בסופו של דבר כולנו נצא נשכרים מזה – הצרכנים והחקלאים – כולנו הרווחנו. תודה. <היו"ר יואל חסון:> אני מודה לך. אנחנו לכן לא מקיימים הצבעה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה מועדפת לאחר שירות קבע והרחבת תחום הסיעוד), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3222/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יואל חסון:> עוברים להמשך סדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה מועדפת לאחר שירות קבע והרחבת תחום הסיעוד), של חבר הכנסת נחמן שי וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. עשר דקות עומדות לרשותך. בבקשה, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק שאני מביא היום לפני הכנסת לא תשנה סדרי עולם, היא לא תשנה את מסלול כדור-הארץ והיא לא תעשה דברים גדולים, אבל היא יכולה לעשות קצת טוב, קצת טוב לאוכלוסייה חשובה במדינת ישראל, אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, שאני וחברי איציק שמולי, יואב קיש וטלי פלוסקוב מובילים את השדולה שלהם בכנסת ישראל. אנחנו מתברכים באוכלוסייה ותיקה שהולכת ומתבגרת במדינת ישראל. אנחנו שוברים שיאים עולמיים. ב-20 השנים הקרובות יעלה מספר האזרחים הוותיקים במדינת ישראל מ-900,000 ל-1.6 מיליון; מ-900,000 ל-1.6 מיליון. כבר היום יש לנו למעלה מ-960,000, 960,000 אזרחים ואזרחיות ותיקים במדינת ישראל. זאת גאווה גדולה ואני מברך עליה, אבל יחד עם הברכה הזאת באות גם צרות; גם זה חלק מהחיים. והצרה העיקרית היא שאנשים בחלק האחרון של חייהם מתקשים – מתקשים בהליכה, מתקשים בתפקוד, מתקשים בצרכים האישיים שלהם וזקוקים לעזרה. מדינת ישראל הקימה מערך סיעוד, והיא אמורה לסייע להם כראוי וכצפוי במדינה מתקדמת, ואנחנו מנסים לסייע להם בכל דרך שהיא – במקרים מסוימים באמצעות אשפוז, במקרים אחרים בסיעוד ביתי. אני רוצה לציין, מתוך דוח שאני מחזיק – אגב, כל הדברים שאני אומר לכם, לא המצאתי אותם – אדוני השר, אני מברך על השתתפותך – לא המצאתי אותם; נייר של משרד ראש הממשלה שמתאר את ההיערכות להזדקנות האוכלוסייה, סקירה בתחום הסיעוד, ודוח שמייד אצטט ממנו של הצוות לבחינת ענפי התעסוקה המזכים במענק עבודה מועדפת, של משרד הרווחה, משרד הכלכלה, משרד האוצר והמוסד לביטוח לאומי, דוח שכבר הוגש לפני קרוב לשלוש שנים, ביום הראשון של 2014. ההוצאה הציבורית בסיעוד הולכת וגדלה. המדינה מתקשה לספק אותה, ולכן היא מציעה תחליף – היא מציעה תחליף שאנשים יקבלו סיעוד בבתיהם, וגם זה פתרון. הם צריכים לעמוד במבחנים מסוימים, יש דירוג – אני לא אלאה אתכם, כולכם תהיו שם בבוא הזמן; אני מקווה שתהיו במצב טוב, אבל אנחנו לא יכולים לדעת, ואז כל אחד מכם כבר יבדוק איפה הוא עומד במדרג הסיעוד של מדינת ישראל ואיזו עזרה הוא אמור לקבל מהמדינה. במוסדות יש סוג אחד של סיוע, ובבתים פרטיים אצל משפחות יש סיעוד ביתי, וזה סוג אחר של סיוע. והמדינה נערכת, היא חייבת להיערך לקראת הצונאמי הזה. בעיני זה צונאמי מבורך, מיוחד, בעל חשיבות חברתית וציבורית ממדרגה ראשונה. ולכן, כאשר יש לנו כבר היום – כבר היום, אגב – 200,000 איש שזקוקים לסיעוד, אנחנו הולכים לפתרונות. אמרתי לכם שחלק מהם הולכים לאשפוז או לסיעוד מוסדי. חלק אחר מקבל את הסיעוד שהוא זקוק לו בבית. הוא יכול לקבל אותו משתי אוכלוסיות: אחת – מאוכלוסייה של מטפלים זרים שבאה לישראל, והאחרת – מאוכלוסייה של ישראלים שמוכנים לעסוק בעבודה שהיא קשה, על פניה, דורשת מעורבות פיזית, דורשת מעורבות נפשית. מה אני אגיד לכם – לא נעים לפעמים. כל אחד מאתנו שהיו לו או יש לו הורים מבוגרים עבר את זה אתם, וכל אחד יודע מה הם סימני הזיקנה ומה הם סימני החולשה. זה לא נעים, אבל זה האבא שלנו והאימא שלנו, ולפעמים זה מישהו שבא לעזור לנו כדי שנוכל לטפל באוכלוסייה הזאת. ועל רקע זה בא דוח של צוות לבחינת ענפי התעסוקה המזכים במענק עבודה מועדפת, ושם מתברר שכבר לפני הרבה שנים המדינה זיהתה שאוכלוסיית החיילים המשוחררים היא גם מקור לכוח-אדם שיכול לעזור בסיעוד הביתי. בסיעוד המוסדי יש 180 חיילים משוחררים שבחרו לעסוק בכך. 180, אדוני השר, זה אפס מאפס של אחוז. באמת לא מושך אותם. אמרה הוועדה, הדוח הזה אמר: אולי נוכל לשכנע אותם לעבוד בסיעוד ביתי, ונקל עליהם, כלומר, נעשה כמה פעולות מינהליות שיעודדו אנשים צעירים לבוא ולעזור בסיעוד ביתי. אני אומר לכם, אין משימה אנושית יותר גדולה מהמשימה הזאת. יותר קל בעיני לעבוד בתחנת דלק; יותר קל בעיני לעבוד במלון; יותר קל בעיני – אני יכול למצוא לכם עוד כמה עבודות, והן באמת העבודות המובילות. לעבוד עם אנשים מבוגרים כדי לעזור להם בתפקוד היומיומי שלהם בחרו 180 חיילים, אולי יש היום 200. אתם מבינים שזה לא הרבה. ואז אמרה הוועדה הזאת – אמרתי, ועדה משותפת לכל הגופים במדינת ישראל שעוסקים בנושא הזה: בואו נראה איך אנחנו עוזרים לחיילים ומעודדים אותם. הם מציעים שתי הצעות, וזה בדיוק הבסיס לחוק שלי, לא המצאתי שום דבר; הייתי שמח להמציא משהו, כי אלה האנשים שקרובים ללבי, אני מרגיש חלק מהם, אני כבר בגיל שלהם, ואני אומר לעצמי: היום אני פה ומחר אולי אני אהיה שם, ואני רוצה ליצור את המסגרת שתוכל לסייע להם. אז אנחנו מציעים בהצעת החוק הזאת, שחתמו עליה 38 חברי כנסת – היא חצתה בקלות את המגרש הזה מקצה לקצה, כי באמת אין חבר כנסת אחד שיכול לאטום את לבו בפני הצרכים של אוכלוסיית האזרחים והאזרחיות הוותיקים במדינת ישראל. אין כזה. אמרנו: בואו נלך לראות עד כמה ניתן לסייע להם. יש שני דברים שאנחנו מבקשים בהצעת החוק הזאת, שני דברים בלבד. אחד, לקבוע שהיקף התעסוקה הביתי יהיה יותר נמוך ממספר השעות המקובל – במקום 44, יהיו 36 שעות; 36 שעות, באמת, במטלה הכבדה הזאת של לסייע לאנשים מבוגרים בחיי היום-יום שלהם, תאמינו לי, זה מספיק קשה. ואני חוזר ואומר לכם את מה שעומד לנגד עיני: זוג הורים שהייתה להם מטפלת בבית, וראיתי מה זה אומר לטפל בצרכים היומיומיים, יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה של אנשים מבוגרים שמתקשים לתפקד, בגלל סיבה כזאת או אחרת. אמרנו שאנחנו נקל במספר השעות, ואמרנו שנאפשר גם – במקום מסוים, שבו סיוע ביתי כרוך בקבלת אישור מהמדינה להביא עובד זר, נאפשר במקרים האלה שאותו חייל משוחרר יוכל להיכנס בנעליו של המטפל הזר. זאת אומרת, מי שקיבל אישור למטפל זר ויש לו חייל שמוכן לעשות את העבודה, יוכל להמיר: במקום המטפל הזר יבוא חייל משוחרר או חיילת ויעשו את העבודה במקומם. זה הכול. כל העניין מיועד, אני חוזר ואומר, להגדיל את אוכלוסיית האזרחים והאזרחיות בישראל, הצעירים, משוחררים מצה"ל, שיבואו ויסייעו לחברה הישראלית למלא את המשימה הכבדה הזאת שאנחנו חייבים בה. במאמר מוסגר, חשבתי לעצמי שזה לא יהיה אסון אם אנשים צעירים – ואנחנו עובדים על זה בכל הדרכים: יש רצון להשכיר חדר בבית לאדם צעיר, לסטודנט, שיבוא לסייע לבעלת הדירה או לבעל הדירה כדי שיהיה עוד מישהו שם בבית שידבר אתם וישמח אתם וכדומה – אז לא יזיק לחברה הישראלית אם הצעירים שבה, שמתחילים את חייהם, יתקשרו לדור שמסיים את חייו, בדרך כזו או אחרת. אין דבר יותר חשוב בעיני מאשר קשר בין-דורי, בין צעירים לבין מבוגרים, בידיעה הזאת שיום אחד גם אותם צעירים יהיו שם, 50 שנה אחר כך או 60 שנה אחר כך. ולכן כשהם מטפלים בהם הם מטפלים בעצמם; כשהם תורמים להם הם תורמים לעצמם. זאת הייתה הכוונה שלנו, 38 חברי כנסת, ואני אומר לכם, יכולתי להביא עוד. אני יודע, ואני לא אבוא בטענות לאלה שתכף יצביעו נגד החוק; אני כבר מכיר את כל המשחקים בבית הזה מא' ועד ת' ומת' עד א', מכיר את כולם. אני לא כל כך מנוסה כמוך, אדוני השר, מה לעשות, אבל השערות הלבנות שעל הראש שלי כבר יכולות להתמודד עם השערות הלבנות שלך. למדתי משהו, אז אני לא בא בטענות. אבל אני ראיתי רצון טוב ותמיכה ועניין בדבר שהוא א-פוליטי לחלוטין, הוא ציבורי, הוא אנושי, הוא מוסרי והוא חיוני. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> למרות שהפסדתי במאבק בין השיער הלבן שלך לשיער הלבן שלו, אז אני בכל זאת אקרא לך, אדוני השר. מה, צריך פה שיער לבן כדי להיחשב יודע? מה עם מי שיש לו שיער ג'ינג'י? אדוני השר, בבקשה. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> קודם כול, אני שמח שגם נחמן שי, שדיבר בפתוס, רואה את מצוקת המבוגרים – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא בפתוס, בהתרגשות. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – אבל תבוא היום ב-16:30, יש דיון על הנושא הזה – אוצר, ביטוח לאומי. פה, אני לא יודע, נתנו לי איזה אולם. אנחנו חושבים שיצטרכו הרבה מאוד עובדים, מאחר שבמדינת ישראל יש 16,000 אנשים מעל גיל 86 – ועליהם הלכנו – עריריים, שאנחנו רוצים לתת להם שש שעות סיעודיות בשבוע. שש. שעה ביום – שייכנסו, יראו אם הם חיים. אני מדבר על אנשים שלא מקבלים שום דבר בשעת הסיעוד, כלום. ואנחנו רוצים לתת להם שעה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> זו לא אוכלוסיית סיעוד. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא. גיל וערירי. גיל וערירי, שעה ביום. שייכנסו הביתה, יראו אם הם חיים, יראו בקופסת התרופות אם הם לקחו את התרופות היומיות. יפתחו את המקרר, יראו אם יש שם חמגשית, ואם אין שם אוכל – לתת להם. זה יצריך, אם יעשו ארבעה כאלה ביום – אנחנו רוצים שש שעות. אנחנו רוצים לתת את העבודה, אנחנו מתכוונים לתת את זה לאלה שמקבלים הבטחת הכנסה שהם מהדור הוותיק, ואז 30 שקל לשעה או 25 שקלים לשעה, 30 יום – זה ייתן להם 2,000 שקל. באת אלי, והנושא חשוב, למרות שאני לא כל כך מסכים אתך. גם אני חוויתי, ואצל האנשים המבוגרים אין שמחה להכניס הביתה עובד. אין. כי הם מודים שהם – לאבא שלי, שהוא לא כל כך הבין, הבאתי את העובד הזר ואמרתי: זה חבר מהמילואים, אין לו איפה לישון, שיישן אצלך בשבת; כי הוא לא הסכים. האנשים האלה גם מתקשרים. ואם אתה לוקח מישהו שבא לעבודה מועדפת והוא בא לפרק זמן קצר – אני לא יודע, הבן-אדם מתקשר. הוא בא, הולך – אני לא יודע אם זה כל כך טוב. יחד עם זה, אנחנו דנים בזה. אני אומר לך, סדר-היום שלי מונח פה על השולחן, פה יש היום דיון: אוצר, ביטוח לאומי – חוק סיעוד, וכל ההנחות הולכות להיות לזה. אמרתי לך, אני לא רוצה להפיל, אבל אמרתי: תמתין, תצמיד את החוק, כי אנחנו עובדים על זה. אנחנו עובדים על הצעת חוק מורכבת. אנחנו נצטרך המון המון עובדים – המון, כי יש 16,000, ואם יעשו ארבע אז זה 4,000–5,000 עובדים. אני חושב שוואללה, היית מקשיב והיית אומר לי: טוב, אני אחכה – כי אנחנו שם. בתקציב הזה הקצבנו כסף – אתה אתי, נחמן? הקצבנו כסף לעניין הזה. בערך 250 מיליון מוקצבים למה שאני אומר לך. אז יש שתי אופציות. איך אמרת לי? תפילו ואני אעשה את זה בעוד חצי שנה – כי אנחנו שם, אנחנו דנים, אנחנו רוצים לעשות את זה, אנחנו רוצים לעשות את זה נכון, ויש לנו את אותה מטרה. וזה לא פוליטי, אין פה שום עניין של מפלגה כזאת, מפלגה כזאת. גם אתה לא חושד. שיער לבן, שיער ירוק. אתה יודע, היום זה לבן, מחר אתה יכול לעשות את זה גם בז'. אתה צובע. <אילן גילאון (מרצ):> שיער סגול, חיים. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לפיכך, מאחר שאנחנו נמצאים בתוך דיון, בתוך דיון לעשות את זה, ובשביל לעשות את זה טוב, אני חושב שהצעת החוק של נחמן שי – שהיא ראויה – מקדימה את זמנה. צריך לעשות בדיקה מקפת. לכן אני קורא לחברי הכנסת, אני מבקש, הייתי שמח אם נחמן שי היה מושך את הצעת החוק שלו, אבל אם הוא לא, אז אני מבקש מחברי הכנסת – – – <קריאה:> – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> נחמן, אתה מוכן למשוך את זה? לחזור עוד פעם על מה שאנחנו הולכים לעשות? <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא. אני אסביר למה לא. אם תסכים, אז בבקשה. אסביר. אני חושב, אדוני השר, שאם תעביר את ההצעה ותשמור אותה אצלך, ובעוד חודשיים, שלושה חודשים, ארבעה, תצטרף ההצעה הממשלתית, בלאו הכי היא תיבלע בתוכה ולא ידעו כי באה. <היו"ר יואל חסון:> נכון. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אבל לפחות אני אדע שהעליתי את הנושא על סדר-יומה של הכנסת. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> העלית את הנושא על סדר-היום כשישבת פה ודיברת. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא, אני מדבר בכל כך הרבה הזדמנויות. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אוקיי. אז אני מבקש מחברי הכנסת שלא לתמוך בהצעת החוק. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני השר. נחמן שי, יש לך שלוש דקות נוספות להתייחס לדברי השר, ואולי לשכנע אותו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, אדוני השר. קודם כול, אני רוצה באמת להודות לגורם שעזר לנו להכין את ההצעה, וזה בדיוק מתייחס לדברים האחרונים שאמרתי, לפורום "קול הדורות", ארגון של צעירים ששם לנגד עיניו את האוכלוסייה הוותיקה במדינת ישראל. הוא השתתף אתנו ביום המיוחד לגמלאים שהיה פה בכנסת לאחרונה, וביחד כולנו קידמנו את הנושא הזה לטובת האוכלוסייה המבוגרת והמתבגרת במדינת ישראל. עכשיו, אני רוצה לומר לך, אדוני השר: אני משוכנע ומאמין בכל מילה שאמרת. ואני מאוד שמח גם על הדבר החדש, שש השעות וכדומה. לזה תהיה עלות, לזה תהיה עלות ממשלתית; ההצעה שלי לא עולה כסף. היא לא עולה, כי היא באה מתוך אותו מאגר קבוע, אותו חייל משוחרר יוכל לתדלק מכוניות או לעבוד. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני רוצה לתת מענה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. בסדר, אני בעד, אתה יודע את זה, לא ביום הראשון – אני בעד לתת כל עזרה לאוכלוסייה הזאת. אבל אנחנו בסך הכול רוצים להרחיב את המאגר, להוסיף עוד עובדים. הצורך הוא גדול מאוד. אתה אומר שהיום ב-16:30 אתם יושבים על זה, עוד שלושת-רבעי השעה, אז תלמדו את כל הנתונים הקשים האלה. יש לי דוגמה לא טובה – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עוד ישיבה, לא – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> יש לי דוגמה לא טובה, אדוני השר. לפני חמישה חודשים, אולי יותר, העליתי פה הצעה, להוריד, בעניין הבדיקות, את ה-ADL, להוריד את הגיל. כרגע צריכים לעבור אותן כולם, אמרנו: בוא נגיע לגיל יותר נמוך. באו אלי חברי ממשרדך – חבריך – ואמרו לי: נחמן, או-טו-טו הממשלה עומדת להגיש, תחכה עם זה, תמתין. וההצעה הזאת כבר העלתה עובש, היא לא זזה לשום מקום. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא, היא – שאענה לך גם על זה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא, אבל – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> יועצת הביטוח הלאומי בתקנות הולכת להוריד את זה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> בסדר. להוריד את זה או לעשות את זה? <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> להוריד את הגיל. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אז מצוין. אבל אם אני בדרך הנכונה, ואם ההצעה שלי נכונה, אפשר לאשר אותה, שמים אותה בצד, ואחר כך, כשנגיע להצעה הממשלתית, נבליע אותה. לא נתקלתי עוד במצב שיש הצעה, שאתה אומר לי שהיא גם נכונה, היא גם בכיוון הנכון – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא אמרתי לך, אמרתי: אני לא יודע אם היא נכונה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> בסדר. אם היא לא תתאים, תוכל תמיד לעצור אותה בשלבי החקיקה המתקדמים, אתה יודע את זה כמוני. זו תמיד אופציה שעומדת לרשותך. קשה לי לראות את כנסת ישראל נוטלת את הסיכוי הזה, גם לצעירים וגם לאוכלוסייה הוותיקה, המבוגרת, שאנחנו חייבים לה כל כך הרבה, את הסיכוי לקבל עזרה מצעיר או צעירה ישראלים, חיילים משוחררים, שרוצים לממש את האחריות החברתית שלהם בדרך של עזרה לאוכלוסייה מבוגרת. לא מבין את זה. אני מבין הרבה דברים בפוליטיקה, את הדבר הזה אני לא מבין לחלוטין. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> אדוני השר, אולי מחשבה שנייה? אולי אתן לך לעלות, אולי יש פה סיכוי, כיוון חיובי. יאללה, אדוני השר, אתה הבולדוזר. נחמן שי, כדאי שתאזין, יכול להיות שתהיה פה הפתעה לטובה. בוא, אולי הצלחנו לעשות משהו טוב היום לקהילה הוותיקה. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עוד פעם, שמעתי את הדברים של נחמן. ואני חוזר ואומר, כמי שהיה שם, כמי שהיה שם עם ההורים שלי, להכניס עובד זר – – – <היו"ר יואל חסון:> כבן יחיד. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כבן יחיד, שמכיר את התופעה ומכיר את זה. אני חושב שהיא לא במקומה, היא מקדימה את שעתה. ולכן אני מבקש מחברי הכנסת לא לתמוך בהצעת החוק. תודה. <היו"ר יואל חסון:> טוב. חבל. אנחנו ניגשים להצבעה – הצבעה על הצעת החוק. בבקשה. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 29 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 48 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עבודה מועדפת לאחר שירות קבע והרחבת תחום הסיעוד), התשע"ו–2016, נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 29 בעד, 48 מתנגדים. אני מודיע שהצעת החוק לא התקבלה. אני מוסיף את הצבעתו של חבר הכנסת איימן עודה, שאומר שהוא בעד, לפרוטוקול כמובן. וגם את חבר הכנסת אראל מרגלית, שמצביע בעד – לפרוטוקול. <הצעת חוק המכר (דירות) (הסדרת בנייה במסגרת קבוצות רכישה) (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3099/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת מיקי לוי) <היו"ר יואל חסון:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום – הצעת החוק לא עברה. הצעת חוק המכר (דירות) (הסדרת בנייה במסגרת קבוצות רכישה), של חבר הכנסת מיקי לוי. בבקשה, אדוני. <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> אדוני, אז בפעם הבאה נשים לב. זה לא היה משפיע על תוצאות ההצבעה גם כך. טוב. בבקשה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> סוכם שההצבעה במועד אחר. <היו"ר יואל חסון:> אה, אתה מועד אחר? <מיקי לוי (יש עתיד):> אסכים. שר השיכון יעלה ויגיד. אני לא רוצה להצביע. <היו"ר יואל חסון:> בסדר. אז עומדות לרשותך עשר דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אעשה את זה בפחות. <היו"ר יואל חסון:> עד עשר דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעקבות משבר הדיור הפכו קבוצות הרכישה לדרך נפוצה לרכישת דירה בישראל, שמטרתה להוריד את מחירה הסופי של הדירה. קבוצות הרכישה פעלו עד היום בשוק חופשי ופתוח, ללא כל התערבות מצד המדינה וללא פיקוח והסדר כלשהו, והיו עניין עסקי פרטי של המשקיעים. במשך השנים, ככל שהתרחבה התופעה, נחשפנו לתקלות רבות, בעיות שונות שהתנהלו והתגלו, ואף למעשי רמייה של ממש, כתוצאה מהיעדר פיקוח והסדרה מינימליים של השוק. במקרים לא מועטים רוכשים נאלצו להוסיף כספים רבים מעבר למחיר שהוסכם, זמני הפרויקט התארכו שנים רבות, ובמספר מקרים חלק מהרוכשים אף איבדו לגמרי את כספם. השיא הגיע בשנה האחרונה עם התפוצצות פרשת ענבל אור, שחשפה בפנינו את הבעייתיות הרבה בהתנהלותן של קבוצות הרכישה והסיכון הכספי העצום שרוכשים חשופים אליו. עד נקודה זו הייתי איתן בדעתי שעל המדינה לאפשר לקבוצות הרכישה להתנהל בחופש מלא ולא להתערב בדבר. סברתי שמדובר בהחלטה עסקית פרטית של אנשים, וסמכתי על ההיגיון העסקי והכלכלי שיביא רוכשים לוודא בעצמם שאינם שמים את כספם על קרן הצבי. לצערי – זה נורא אצלכם. בתא של הליכוד, בבקשה. <היו"ר יואל חסון:> בתא? תא המומחים. <אלי אלאלוף (כולנו):> אל תשכח אותנו. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל אצלכם היה שקט, אלי. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת ברקו, את מפריעה יחד עם מנהל הסיעה או סגן מנהל הסיעה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה. <היו"ר יואל חסון:> את ממשיכה, אחרי שאני מעיר? <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אסכים, אדוני השר. זה בסדר, ההסכם שלנו שריר וקיים. משבר הדיור החריף שאנו מצויים בתוכו, שבמסגרתו מחירי הדיור ממשיכים לעלות, מאלץ את הרוכשים לפעול מהר, לחפש פתרונות שונים כדי להוריד את מחיר הדירה, ולעתים אף לקחת סיכונים גדולים שמביאים לא אחת לאיבוד כספם. חברי חברי הכנסת, היות שדירה היא ההשקעה הגדולה והמשמעותית ביותר שאדם עושה בכל מהלך חייו, תפקידנו כנבחרי ציבור להתערב במקרה זה, לנוכח הליקויים שכולנו נחשפנו אליהם, לקבוע כללים בסיסיים ברורים לפעילותן קבוצות הרכישה ולהבטיח את כספם של האזרחים, לצמצם את החשיפה לסיכונים גבוהים ולמנוע את ההפקרות השוררת בשוק הזה. אדוני היושב-ראש, הצעת החוק שאני מביא היום להצבעה באה להסדיר את השוק ולהגן על הרוכשים. ניסינו להתייחס למכלול ההיבטים מצד אחד וליצור מסגרת שתאפשר לקבוצות הרכישה לפעול, אך מצד שני לא להגביל מדי, כדי להשאיר מרחב שיקול דעת מספיק לרוכשים. ההצעה קובעת, בראש ובראשונה, מהי קבוצת הרכישה ומה הן החובות החלות על מארגניה. בהצעה ביקשתי לקבוע רף מינימלי של עשרה אנשים המתארגנים, על מנת שלא תחול על בני משפחה או קבוצות קטנות של אנשים המעוניינות לבצע השקעה עסקית כזו או אחרת. מטרת ההצעה כאמור היא הגנה על הרוכש הפרטי. כמו כן, ההצעה מחייבת כבר בעת החתימה על ההסכם בין הצדדים קביעה של מחיר מרבי וסופי לדירה. זהו סעיף חשוב מאוד, שנועד לתת מענה לאחת הבעיות העיקריות שעולות חדשות לבקרים בקבוצות הרכישה. כיום, עם החתימה על ההסכם ולאחר שהרוכשים מעבירים מקדמות כספיות למארגן הקבוצה, הם הופכים בפועל ללקוחות שבויים. ברוב המקרים הרוכשים מוצאים את עצמם משלמים בסופו של דבר מחיר שמשמעותו עשרות אחוזים יותר מהמחיר הנמוך שהוצג להם בעת החתימה. קביעה זו בהצעת החוק תגן על הרוכשים ותאלץ את המארגנים לשים על השולחן כבר בתחילתו של הפרויקט את כל הפרמטרים המשפיעים על המחיר, ובפועל להעלות את העלות האמיתית. זה יאפשר לרוכשים להחליט אם העסקה מתאימה להם ולכיסם. הצעת החוק גם מחייבת עריכה של הסכם שיתופי שיסדיר את מכלול היבטי פעילות הקבוצה בינה לבין עצמה ובינה לבין גורמים חיצוניים. לדוגמה, ההצעה קובעת שהמארגן יהיה חייב ללוות את הקבוצה עד סיום ביצוע הפרויקט, עובדה שנראית לכולנו ברורה מאליה, אך לא מחייבת כיום. כמו כן הצעת החוק קובעת את אחריותו של הקבלן כלפי חברי הקבוצה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כדי להגן על הרוכשים, הצעת החוק מכפיפה את קצב התשלום למארגן – בהתאמה – להתקדמותו של הפרויקט. במסגרת המנגנון המוצע, בין היתר לא ישולמו יותר מ10% משכרו של המארגן בטרם העביר את הזכויות בקרקע לחברי הקבוצה, ולא ישולמו ה-20% האחרונים מהתשלום למארגן הקבוצה עד אשר תימסר הדירה. מעל כל אלו, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לחייב במסגרת הצעת החוק ערבות בנקאית או פוליסת ביטוח שתלווה את הפרויקט, למעט מחיר הקרקע והמסים שהוטלו בגין רכישת הקרקע למקרה שלא יהיה אפשר להשלים את הבנייה. בעיני זהו אחד הסעיפים המרכזיים בהצעה. לא ייתכן שכל חסכונותיהם של זוגות צעירים במדינת ישראל ירדו לטמיון בגלל המצב הקשה השורר בשוק הדיור בימים אלו. יש לנו מחויבות להגן על הזוגות הצעירים במדינת ישראל המבצעים את העסקה הכי גדולה וחשובה בחייהם. אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק. הגעתי לכדי סיכום, אני רק מבקש שהשר יעלה ויכריז על כך שההצבעה תהיה במועד אחר, כי השר אמר שהממשלה עומלת על הצעת החוק ואני אצורף אליה, אז אני רק מבקש לשמוע. אני אוותר על ההצבעה עד למועד אחר, בתנאי שהממשלה תגיש חוק משלה, כי לא חשוב שהחוק יהיה על שמי, חשוב שנגן על הזוגות הצעירים, ואני מוותר על זכותי זו. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אני מודה לך. השר ישיב ויאמר את עמדתו. השר גלנט, בבקשה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בעניין הצעתו של חבר הכנסת מיקי לוי, העוסקת בקבוצות רכישה, על רקע הגידול שחל בשנתיים האחרונות בהיקפי הפעילות – הן במספר הקבוצות, הן בהיקף שלהן והן בגודלן, כי לעתים הן מונות גם מאות אנשים, וכן על רקע כשלים שעלו בפעילות של חלק מהקבוצות האלה. על-פי הצעת החוק, רבים מהמצטרפים לקבוצות אינם מודעים למכלול ההיבטים והסיכונים של הפרויקט, לרבות העובדה שהם לא רוכשים דירה במתכונת דומה למי שרוכשים דירה מקבלן או מיזם, כי המחיר המוצג בפניהם אינו סופי, וזוהי הבעייתיות. כיוון שמדובר בבנייה עצמית של חברי הקבוצה, ולא ברכישת דירה מיזם או מקבלן, חברי הקבוצה אינם נהנים מההגנות החלות על רוכש דירה מיזם או מקבלן במסגרת חוק המכר (דירות), שכן חוקים אלה אינם חלים על מסגרת בנייה מהסוג הזה. למעשה, יש לראות את כל המתאגדים כצד שהוא צד הרוכש, אל מול הקבלן, שלאחר מכן מבצע, ולכן הדבר הזה לא מתאפשר במסגרת החקיקה הרגילה. על רקע זה, בהצעת החוק מוצע לקבוע הוראות המתקנות את חוק המכר בהקשר של קבוצות רכישה. במסגרת התיקונים האלה תוגדר קבוצת רכישה: קבוצה הכוללת לפחות עשרה קונים, המתארגנת לצורך רכישת קרקע, לשם בניית מבנה הכולל דירות מגורים וכדומה. בהקשר זה, הריני להזכיר כי משרד המשפטים הקים בחודש יולי 2016 צוות בין-משרדי שחברים בו גם נציגי משרדי, אשר בוחן את נושא קבוצות הרכישה ומגבש תיקונים נדרשים בחוק בהקשר זה. לאור הקמתו של צוות ממשלתי זה, המקדם את תיקוני החקיקה בנושאים האמורים, ההצעה היא, בתיאום עם חבר הכנסת מיקי לוי, שלכשתובא הצעת החוק להחלטה, היא תיעשה בצורה משותפת בדרך שתימצא, ובכל מקרה יינתן זמן עד לסיום העבודה הממשלתית, שמתבצעת בזמן זה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אז אני מבין שההצבעה במועד אחר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> זו ההצעה. <היו"ר יואל חסון:> זו ההצעה. היוזם, אתה בעד? חבר הכנסת לוי? אתה מוכן. אז אנחנו עוברים להמשך סדר-היום. ההצבעה על הצעת החוק הזאת תהיה במועד אחר. <הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (פסק-דין פלילי של בית-משפט צבאי כראיה בהליך אזרחי), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/2690/20; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת ענת ברקו) <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להמשך סדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (פסק-דין פלילי של בית-משפט צבאי כראיה בהליך אזרחי), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת ברקו. את לא יכולה להגיע לכאן יותר בשקט? <ענת ברקו (הליכוד):> לא. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק שכפי שידוע לכם חיכתה חצי שנה כדי לעלות שוב, ואני רוצה לומר במה מדובר. מטרת החוק המוצע היא לסייע לקורבנות טרור בתביעותיהם נגד ארגוני טרור והמסייעים להם. מדינת ישראל, מתוקף סמכותה כריבון באזור יהודה ושומרון, הקימה מערכת שיפוט כפי שמתחייב מאמנת ז'נבה, מערכת שיפוט שיש בה ערכאת ערעור ושיפוט לנוער. אין דבר דומה לזה בשום מקום אחר בעולם. אין דבר כזה מערכת שיפוט לנוער בבתי-משפט צבאיים, רק במדינת ישראל. לא זו אף זו, במהלך השנים בית-המשפט הצבאי באיו"ש קיבל על עצמו הליך סדור של בחירת שופטים וניתק את עצמו גם מינהלית מהפרקליטות הצבאית. מדובר בערכאת שיפוט שעומדת בכל המבחנים של ערכאת שיפוט עצמאית ורצינית. בתי-המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון פועלים כחלק מהשלטון הישראלי ביהודה ושומרון, ולכן המערכת עומדת בכל הסטנדרטים של מערכת המשפט הישראלית, והיא פוסקת בהתאם לדיני ראיות החלים בישראל. פסקי-הדין שלה הם, על כן, פסקי-דין של מערכת שיפוט ישראלית ולא של מדינה זרה. חשוב מכך, לפסיקותיה ולתוצריה יש חשיבות בכל הקשור לערכאות המשפט הישראליות, באשר לדיני ראיות. מכך, מדינות מכירות בתוצרי שיפוט אף של מדינה זרה בלי להתייחס למעמד השטח. הלכה למעשה, בהליכים שנעשו לפני בתי-המשפט באיו"ש יש הכרה דה-פקטו, והצעת החוק שאפרט מייד משלימה דה-יורה הצעה והכרה זו. הצעת החוק בעצם מדברת על כך שכיום מתקיימת קורלציה בין פסקי-דין; פסק-דין שניתן בהליך פלילי מתקבל כראיה בהליך אזרחי, אך מה דינו של פסק-דין פלילי הניתן בבית-משפט באיו"ש? הצעת החוק קובעת שגם פסק-דין פלילי שניתן בבית-משפט באיו"ש יהיה קביל כראיה בהליך אזרחי. למשל, חבר הכנסת ג'בארין, עושי הלינץ' הפלסטינים ברמאללה הורשעו בבית-משפט צבאי באיו"ש, אך כדי שמשפחות הקורבנות הישראלים יגישו תביעה אזרחית, אין צורך להביא את כלל העדים והנחקרים שבעצם הציגו בבית-המשפט הצבאי, כלומר לא יצטרכו להביא לא את המשטרה, לא את השב"כ, לא עדים, ובכלל – אין צורך לקיים את ההליך המשפטי כדי להוכיח שהם עשו זאת, אלא נקודת המוצא של פסק-הדין שניתן בבית-המשפט הצבאי אשר התקבל – להמשך התביעה האזרחית. כלומר, לא יהיה צורך לעבור את כל שלב ההוכחות המכביד והמתיש שוב ושוב. לסיכום, אני מוצאת חשיבות רבה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת ג'בארין. <ענת ברקו (הליכוד):> תראה, טרוריסטים נשפטים בבית-משפט צבאי. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> כן, נכון, אתה צודק, טרוריסטים נשפטים בבית-משפט צבאי והם מורשעים בבית-משפט צבאי. רצוי שיישפטו שם, זה המקום. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> שהיועץ המשפטי לממשלה – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה, חבר הכנסת ג'בארין. תודה רבה לך. תמשיכי, חברת הכנסת ברקו. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מוצאת חשיבות רבה בקבלת הצעת החוק. היא מתיישבת עם המגמה העולמית של שיתוף המידע ומיסודו, במיוחד של עבירות ביטחון, אדוני היושב-ראש. קיומה של מערכת שיפוטית באיו"ש היא עובדה קיימת. כאמור, יש בה ערכאת ערעור ואפילו בית-משפט לנוער שאין כמוהו במקומות אחרים בעולם. אני רוצה לסכם ולומר, כי קיומה של מערכת בתי-משפט פלילית באיו"ש היא עובדה קיימת ומוגמרת, אי-אפשר להתעלם ממנה ולנהוג מנהג בת-יענה בתוצריה. כיום, בעניין שיתוף המידע במלחמה בטרור מתחזק הצורך להתייחס לתוצריה של ערכאת שיפוט זו, שעל חוקיותה אין חולק. בכוונת החוק לתת עזרה לנפגעי טרור בתביעות אזרחיות נגד אלו שגרמו למות יקיריהם או לפציעתם. אין בחוק זה משום שינוי של סטטוס בתי-המשפט הללו, שערכאת השיפוט בהם עולה בקנה אחד עם אמנת ז'נבה ומשפט האזור. אודה על תמיכתכם בחוק כה חשוב, שיהיה בו להקל, ולו במעט, על משפחות קורבנות הטרור שסובלות יום-יום את האובדן או את הסבל של יקיריהן. אודה על תמיכתכם. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. תשיב שרת המשפטים, השרה שקד. בבקשה. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, אנחנו דנים שוב בחוק הזה. הוא נפל במושב הקודם, כי אחד מחברי הכנסת היה צריך ללכת לנוחיות. <היו"ר יואל חסון:> פרט היסטורי חשוב. <שרת המשפטים איילת שקד:> לא, כי זה מה שקרה. אנחנו כבר דנו בזה. הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות של חברת הכנסת ענת ברקו מבקשת לתקן את סעיף 42א לפקודת הראיות ולקבוע כי פסק-דין חלוט מרשיע של בית-משפט צבאי יהיה קביל במסגרת הליך אזרחי בישראל. זאת אומרת, שמשפחות של נפגעים יוכלו לתבוע, לדוגמה, את הרוצחים דרך הרשות הפלסטינית. סעיף 42א לפקודת הראיות בנוסחו כיום קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם". מטרת הסעיף היא להשיג סימטריה דיונית ויעילות שיפוטית לאור העובדה ששני ההליכים, הפלילי והאזרחי, מתקיימים בתוך אותה מערכת משפטית הפועלת לפי הדין הישראלי. עם זאת, חשוב להבין שהסדר זה הוא בבחינת חריג לכלל המקובל במשפט האזרחי, שלפיו המוציא מחברו עליו הראיה, והוא הסדר מיוחד לעניין קבלת עדות שמיעה, שכן קביעותיו של השופט הפלילי מבוססות על דברי העדים שהעידו בפניו. וכעת לתיקון המוצע. בהתאם לדין הקיים, ערבים תושבי יהודה ושומרון מועמדים לדין פלילי לעתים בבית-משפט צבאי ביהודה ושומרון ולעתים בבית-משפט אזרחי. ההחלטה בעניין זה היא בהתאם למדיניות התביעה והזיקות הרלוונטיות של האירוע. ככל שנאשם הועמד לדין בבית-משפט אזרחי, פסק-הדין המרשיע בהליך הפלילי נגדו קביל כראיה לכאורה בהליך אזרחי, בהתאם לפקודת הראיות. אולם, במקרים שבהם הנאשם הועמד לדין בבית-משפט צבאי, פסק-הדין המרשיע של בית-המשפט הצבאי אינו ראיה לממצאים ולמסקנות שבו לצורך הליך אזרחי בבית-משפט אזרחי. לכן, הצעת החוק מבקשת ליצור אחידות בין התובעים ולהקל על משפחות קורבנות פיגועים התובעות את המורשע או את שולחיו בהליך אזרחי בבית-משפט אזרחי לשם קבלת פיצויים. אם ניקח לדוגמה את תקופת האינתיפאדה השנייה – אם החוק הזה היה קיים, משפחות של נרצחים היו יכולות בעצם לתבוע את הרשות הפלסטינית או את המנגנונים, אם הם באמת היו מעורבים בפיגועים או היו קשורים אליהם. אף שמערכת המשפט האזרחית ומערכת המשפט הצבאית הן שתי מערכות נפרדות – ובכך יש הבדל כמובן מהליך פלילי ואזרחי שמתנהלים שניהם בתוך אותה מערכת ממש – הרי שלעניין דיני הראיות, תחיקת הביטחון ביהודה ושומרון קובעת כי "בדיני הראיות ינהג בית-משפט צבאי לפי הכללים המחייבים בעניינים פליליים בבתי-המשפט של מדינת ישראל". גם באשר לסדרי הדין ונושאים נוספים אפשר למצוא דמיון רב לבתי-המשפט האזרחיים. לאור האמור לעיל, הממשלה תומכת בהצעת החוק. אני מברכת את חברתי ענת ברקו על ההצעה החשובה. אני מתנצלת בשם הקואליציה הקודמת שהצעת החוק נפלה והיינו צריכים להתחיל את ההליך הזה מההתחלה. אני חושבת שיש כאן – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הקואליציה זו אותה קואליציה. <היו"ר יואל חסון:> לא, זו לא הייתה אותה קואליציה. <שרת המשפטים איילת שקד:> היא קצת התחזקה, אין מה לעשות. בקואליציה הקודמת חבר כנסת אחד הלך לשירותים וההצעה נפלה. <היו"ר יואל חסון:> במילים אחרות קוראים לזה ניצחון של האופוזיציה, אפשר לפרגן. את יכולה. גברתי, יום אחד גם את, אני משער, תשבי על ספסלי האופוזיציה. <שרת המשפטים איילת שקד:> נכון, נכון, אבל הנה, אתה רואה שהקואליציה עקשנית – – <היו"ר יואל חסון:> במהרה בימינו. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – והיא מביאה את החוק הזה שוב. <השר להגנת הסביבה זאב אלקין:> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אה, כן? זה אירוע מכונן. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה אומר הייעוץ המשפטי? <שרת המשפטים איילת שקד:> הייעוץ המשפטי של משרד המשפטים, דרך אגב, ראה קשיים משפטיים בהצעת החוק. יחד עם זאת, חברי ועדת שרים לחקיקה החליטו לתמוך בהצעת החוק. אין כאן משהו לא-חוקתי או משהו קיצוני. יש כאן בעיות. יושב כאן יושב-ראש ועדת החוקה המוכשר. אנחנו נעביר את הצעת החוק הזאת לוועדת החוקה, וביחד עם חברת הכנסת ברקו – אני בטוחה שהם יצליחו לפתור את הבעיות ולנסח הצעת חוק טובה ומאוזנת. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, השרה שקד. חבר הכנסת סעדי מבקש להתנגד. בבקשה. בבקשה, עד שלוש דקות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, כבוד שרת המשפטים, אני מבין שאת תומכת בחוק הזה מבחינה פוליטית. זה מתאים למצע של המפלגה שאת מייצגת. אתם רוצים לא רק להכיר בפסקי-דין, אלא אתם רוצים להחיל את כל החוק הישראלי על השטחים הכבושים. אני מבין את העמדה הפוליטית. אני מתנגד לה, אני לא מקבל אותה. אבל את עומדת פה כשרת משפטים במדינת ישראל, ואני מתפלא איך את מגינה על הצעת חוק כזאת שהיא לא-חוקתית. חברת הכנסת ברקו, אתם הפסדתם במערכה הראשונה. את, לפני כמה ימים, צייצת שאני חייכתי ואני מגן על רוצחים – – – <ענת ברקו (הליכוד):> צייצתי את הציוץ שלך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שלי? אז אני אומר לך, מחייך מי שמחייך אחרון. גם אם תזכו במערכה הזאת, אנחנו נזכה בקרב בסוף. ואני אומר לך, גברתי שרת המשפטים, החוק הזה לא-חוקתי ולא יעבור את מבחן בג"ץ. אני אצטט לך – את אמרת בלשון רפה, שהיועץ המשפטי אומר שיש קשיים משפטיים, אז אני אומר לך ואני אקריא לך מה אמר היועץ המשפטי לממשלה. הוא אמר: המסקנה היא, שמערכת בתי-המשפט – ואני רוצה שכולכם תשמעו, חברי הכנסת מהקואליציה שהולכים לתמוך בהצעת חוק כזאת – מערכת בתי-המשפט הצבאיים באזור היא נפרדת ועצמאית ממערכת המשפט הישראלית, וזה עולה בקנה אחד אף עם כללי המשפט הבין-לאומי המסדירים את משטר התפיסה הלוחמתית – אנחנו במשטר של תפיסה לוחמתית – ולפיהם על המפקד הצבאי לכונן בתי-משפט צבאיים ובלתי תלויים במערכת המשפט של המדינה. העולה מהאמור – הוא מסכם – כי מערכת בתי-המשפט הצבאיים באזור הנה מערכת משפטית עצמאית, שבה מכהנים שופטים מקצועיים ומתנהל הליך הוגן, בהתאם לכללים המקובלים. יחד עם זאת – תשמעו טוב – אין חולק כי בתי-המשפט הצבאיים אינם יונקים את סמכותם מכוח החוק הישראלי ואינם מוסמכים לשפוט בישראל. משכך, מדובר בערכאה זרה לעניין סעיף 42א לפקודת הראיות, ומטעם זה לא ניתן לקבל פסק-דין צבאי כראיה לכאורה במסגרת הליך אזרחי בישראל. ואני אומר לכם – אדוני היושב-ראש, אני אצטט רק – – – <היו"ר יואל חסון:> יש לך 18 שניות לזה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> עמדת היועץ – כן. <היו"ר יואל חסון:> 16. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי שרת המשפטים, עמדת היועץ המשפטי לממשלה, בתמצית, היא כי פסק-דין חלוט של בית-משפט שאינו מוסמך לדון בישראל, לרבות פסקי-דין של בתי-משפט צבאיים, אינו יכול לשמש כראיה לכאורה במסגרת הליך אזרחי בישראל. עמדה זו – תשמעו טוב – עמדה זו עולה – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – מלשון הסעיף, מתכליתו, מעקרונות שיטתנו ומכללי המשפט הבין-לאומי. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> יואל – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי שרת המשפטים, מה שאני אמרתי – – <היו"ר יואל חסון:> מה, אתה נותן לי עצות? נהיית יועץ? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – זו עמדת – – – <היו"ר יואל חסון:> יועץ פרלמנטרי? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי שרת המשפטים – – – <קריאות:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שרת המשפטים – איילת, שרת המשפטים, תסתכלי עלי, פה, שנייה. <היו"ר יואל חסון:> שרת המשפטים לא תסתכל עליך – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הנה. <היו"ר יואל חסון:> – – כי אתה צריך לסיים. <קריאה:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מדינת ישראל – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. תודה רבה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – משרד המשפטים – זו העמדה של היועץ המשפטי לממשלה. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת סעדי, תודה רבה רבה לך. תודה רבה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> איך אתם מצביעים נגד עמדת היועץ? <היו"ר יואל חסון:> אנחנו ניגשים להצבעה. חברי הכנסת, ניגשים להצבעה. בבקשה. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 54 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 38 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (פסק-דין פלילי של בית-משפט צבאי כראיה בהליך אזרחי), התשע"ו–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 54 בעד, 38 מתנגדים. אני קובע שהצעת החוק עברה הפעם. תודה רבה. אנחנו עוברים להמשך סדר-היום. הצעת חוק המכר, של חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> יואל – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת חנין מבקש להירשם בפרוטוקול כמי שהתנגד. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הצביע נגד – – – <היו"ר יואל חסון:> התנגד, כמובן, הצביע נגד. <הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – זכות להחלפת חברת ניהול), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/2691/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת מיקי לוי) <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת מיקי לוי – מהמקום. הנמקה מהמקום על הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – זכות להחלפת חברת ניהול). הנמקה מהמקום במשך דקה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רוכשי דירות בבניינים משותפים חדשים הפכו עם השנים לאסירים בידיהן של חברות ניהול שנכפות עליהם למשך שנים רבות על-ידי הקבלנים. במקרים רבים חברות ניהול אלו גובות סכומי כסף גבוהים מהמקובל בשוק ונותנות תמורתם שירות ירוד ובעייתי לדיירי הבניין. הן עושות זאת כיוון שהן יודעות שהדיירים הם בבחינת לקוחות שבויים, והן מנצלות את המצב. בחלק מהמקרים חברות ניהול אלו אף שייכות בכלל לקבלנים עצמם, שהשתמשו בהן כדי להוציא עוד כסף מדיירים, מה שמגדיל כמובן את עלותה של דירה בישראל. הצעת החוק שאני מעלה היום להצבעה, בתמיכת הממשלה, תשים סוף למצב המעוות הזה. על-פי ההצעה, נקצר לשנה אחת בלבד את פרק הזמן שאפשר לכפות על הדיירים חברת ניהול. בשנה הראשונה לא תמיד כל הדירות בבניין חדש מאוישות. לדיירים יש ארגונים רבים סביב המעבר לדירה החדשה – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. אדוני – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – ומטבע הדברים – דקה, בבקשה. <היו"ר יואל חסון:> – – זו הנמקה מהמקום, וצריך להתכונן לזה מראש. <מיקי לוי (יש עתיד):> דקה, בבקשה. <היו"ר יואל חסון:> לא, לא דקה. זה משפט אחרון. <מיקי לוי (יש עתיד):> משפט אחרון – – – <היו"ר יואל חסון:> יש לנו סדר-יום ארוך היום. <מיקי לוי (יש עתיד):> משפט אחרון – – <היו"ר יואל חסון:> אחרון. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – הצעת החוק הזאת תשים סוף לתופעה – – <היו"ר יואל חסון:> אוקיי. תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – ותגביל את התקופה הראשונה להתקשרות. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. האם השר מבקש להתייחס? השר גלנט? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> כן. <היו"ר יואל חסון:> אז תתייחס בקצרה, כדי שנתקדם בסדר-היום. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> מה זאת אומרת בקצרה? <היו"ר יואל חסון:> אתה יכול גם באריכות, אבל אני מציע בקצרה, כי זו הנמקה מהמקום ויש לנו עוד סדר-יום ארוך. זו הייתה הנמקה מהמקום וזה בתמיכת ממשלה. אבל תגיד את מה שאתה חושב. בבקשה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, על-פי הצעת החוק, כבילת דיירי הבית המשותף להתקשרות עם חברת ניהול מסוימת עלולה לפגוע בטיב השירות שהדיירים מקבלים. נוסף על כך יש חשש כי מינוי חברת ניהול כזו או אחרת מטעם הקבלן יניב לו רווחים על חשבון הדיירים. על רקע זה מוצע כי תוקפה של תניה בחוזה ההתקשרות הראשון עם חברת הניהול, השוללת או מגבילה את הזכות של נציגות הבית המשותף או של בעלי הדירות להביא את החוזה לסיום, תהיה תקפה עד שנה מיום תחילת הניהול והאחזקה, אלא אם כן החליטו בעלי הדירות בבית המשותף להאריך את החוזה. כחלק ממהלך מקיף שהובלנו במשרדי לתיקון מעמיק של חוק המכר (דירות) משנת 1973, הוגשה הצעת חוק ממשלתית המתייחסת לנושא זה ממש. הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה במושב הקודם, והיא נמצאת כעת בדיון בוועדת הכלכלה, להכנה לקריאה שנייה ושלישית. במסגרת הצעת החוק קבענו הסדר שלפיו תוקפה של תניה בחוזה ההתקשרות הראשון עם חברת ניהול, השוללת או המגבילה את הזכות של נציגות הבית המשותף או של בעלי הדירות להביא את החוזה לסיום, יהיה עד שנתיים מיום תחילת הניהול והאחזקה על-ידי חברת הניהול, על בסיס המלצת צוות מקצועי בין-משרדי שקיבלנו וקידמנו, שלפיה תקופה של שנתיים היא נקודת איזון נכונה בהקשר זה, ואילו תקופה של שנה ממועד כניסת הדייר הראשון לבניין עלולה להיות קצרה מדי לצורך גיבוש עמדה מבוססת של רוב משמעותי מקרב דיירי הבניין ביחס לחברת הניהול ואופן תפקודה. בהתאם לאמור לעיל, מצאנו לנכון להתנגד להצעת החוק האמורה, שכן הנושא מטופל במסגרת הצעת החוק הממשלתית, אשר צפויה לעלות לאישור המליאה בקריאה שנייה ושלישית. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אדוני השר, כתוב אצלנו כאן שזה בתמיכת הממשלה, אתה בטוח שאתה מתנגד? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> כן. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> ועדת השרים – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני יודע מה הייתה – – – <היו"ר יואל חסון:> ועדת השרים לחקיקה התנגדה? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ועדת השרים לחקיקה אישרה, אז אני לא מבין. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> מה עושים? <מיקי לוי (יש עתיד):> ובהנמקה מהצד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אי-אפשר. הנמקה – – – <היו"ר יואל חסון:> חברים, מה שהשר אמר, זה מה שקובע. <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> ועדת השרים לחקיקה תמכה בחוק. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא יאומן – – – <היו"ר יואל חסון:> השר אומר שהוא מתנגד לחוק. <מיקי לוי (יש עתיד):> תסתכל – – – <היו"ר יואל חסון:> אני יודע, אני יודע, זה כתוב. חברים, אני רואה מה כתוב כאן. זה בתמיכת הממשלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אבל שר השיכון, השר הרלוונטי, מודיע על התנגדות. <קריאות:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הצבעה, אדוני. הצבעה. <קריאה:> הצבעה. <מיקי לוי (יש עתיד):> הצבעה. <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להצבעה. קדימה, הצבעה. <מיקי לוי (יש עתיד):> נראה אתכם מצביעים נגד ועדת שרים. נראה אתכם. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 17 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – זכות להחלפת חברת ניהול), התשע"ו–2016, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 37 בעד, 17 מתנגדים. אני קובע שהצעת החוק עברה ותועבר לדיון בוועדת הכלכלה. <נורית קורן (הליכוד):> – – – רגע, רגע – – – בטעות לחצתי נגד במקום בעד. <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. לא משנה את ההחלטה. חברת הכנסת קורן אומרת שבטעות הצביעה נגד והיא מתכוונת לבעד. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אלאלוף אמר גם: בעד. <קריאה:> – – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> בעד. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני הצבעתי בעד – – – <היו"ר יואל חסון:> מה? מה? <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> טוב. אני עברתי להמשך סדר-היום. אנחנו – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני לא – – – די, עברתי לסדר-היום. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> בעד. <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני עברתי כבר. בעד. חבר הכנסת בגין בעד. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> מה אתה אומר? אני לא מבין. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת מיקי זוהר מציע את הוועדה – איך נקראת הוועדה? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – לצדק חלוקתי. <היו"ר יואל חסון:> הוועדה לצדק חלוקתי. לכן, ועדת הכנסת תקבע היכן נדון בהצעת החוק הזאת. אנחנו עוברים – תם פרק החקיקה הנוכחי. לפני הדיון המשולב בהצעת חוק התקציב אנחנו עוברים להצעה רגילה לסדר – מה? סליחה, סליחה, סליחה. סליחה, טעות שלי. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – מחיקת רישום פלילי בהיעדר ראיות), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2088/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת מיקי לוי) <היו"ר יואל חסון:> הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – מחיקת רישום פלילי בהיעדר ראיות), של חבר הכנסת מיקי לוי – תשובה והצבעה במועד אחר. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. חבר הכנסת מיקי לוי, אתה מאוד נרגש, אבל אתה חייב להגיע הנה, לדוכן. בבקשה. <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה, עשר דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אומנם שכחתי את הנאום שלי על השולחן, אבל מכיוון שאני שולט בחומר והצעת החוק הזאת עולה כבר פעם שלישית – היא עלתה עוד בכנסת הקודמת, זה היה יחד עם חברי חבר הכנסת ממפלגת העבודה משה מזרחי, ולא עברה רק בגלל פרוצדורה, והנה אני מעלה אותה פעם נוספת. מדובר בעבירות פליליות, לכאורה עבירות קלות, שעוברים צעירים טרם גיוסם ואף לאחר שחרורם. למשל, הם עומדים בתור לקולנוע ועקב ויכוח מחליפים מהלומות עם מאן דהוא ולוקחים את כולם לחקירה. החקירה אינה יכולה למצות את עצמה, אני מכיר את זה מהצד השני, ובאופן אוטומטי החוקר או קצין החקירות סוגר את התיק מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור. ההצעה עסקה בכך שאותו צעיר שמשתחרר מהצבא, או גם לאחר צבא, אם הוא עשה עבירה של מה בכך ולא נפתח נגדו הליך פלילי מעבר לחקירה והתיק נסגר מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור, רישום פלילי נשאר לו עכשיו לכל החיים. בחור, מפקד פלוגה שמוביל פלוגה אחריו, פתאום לא יכול לקבל רישיון לנשק ולשמור בסופרמרקט; לא יכול לקבל תעודת יושר ולנהוג באוטובוס. אבל כשהוא מתגייס למילואים נותנים לו 90 איש להוביל בשדה הקרב. זאת ועוד, נותנים לו נשק כיתתי, מחלקתי, פלוגתי, והוא מפעיל את כל הארמייה הזו, אבל בחיים האזרחיים הוא מסוכן. ולא אחת מונחות על שולחני פניות מצעירים שלומדים באוניברסיטה או לא מצאו מקום עבודה ורוצים לעסוק, למשל, באבטחת התחבורה הציבורית – יש מחסור במאבטחים נושאי נשק – ומסתבר שהם לא יכולים לקבל נשק. באתי בדברים גם עם משרד המשפטים וגם עם משטרת ישראל, ואמרתי: חבר'ה, אני לא מבקש למחוק ר"פ, למרות שהתיק נסגר מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור, בעבירות קשות כמו חשד לסחר בסמים, חשד לאונס, רצח, הריגה וכו' וכו'; אתם תקבעו את הרשימה של מה שניתן לסגור בו את התיק. מה ביקשתי? שלא יסגרו תיק מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור. זה הילדים של כולנו, זה אזרחי מדינת ישראל. אנחנו סוגרים להם את העתיד. זאת ועוד, אמרנו שפרקליט המדינה או פרקליט המחוז, תהיה בידו הסמכות, במקרה של חילוקי דעות, והוא יקבע איזה תיק ייסגר מחוסר אשמה ואיזה תיקים יישארו בחוסר ראיות או אין עניין לציבור בחשד של מה בכך או בעבירה קשה. בכל פעם מחדש החוק הזה נכשל, כל פעם מחדש. אתם יודעים מה, אפילו כאלה שמבקשים להתגייס לשירות בתי-הסוהר והיה להם איזה רישום פלילי והתיק נסגר מחוסר עניין לציבור, אינם יכולים להתגייס; לא למשטרה, לא לשירות בתי-הסוהר, לא להיות מאבטחים בתחבורה הציבורית – זה לא יעלה על הדעת. באמת, אנחנו במו ידינו – ואני מכיר את זה מהצד של המשטרה: כשחוקר, אין לו סבלנות, אין לו עצבים והוא לא יודע להצליב ראיות, ואת מכירה את זה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, הכי קל לו לכתוב: חוסר עניין לציבור או חוסר ראיות. היד שלו תרעד לכתוב: חוסר אשמה. מה, בעוד כמה שנים יבואו ויעשו לו נו-נו-נו. ואני אומר, בואו נתקן את המעוות הזה למען עתיד ילדינו, ואני נכשל כבר פעם שלישית בלהעביר את החוק הפשוט הזה, שלא עולה כסף ורק בא להקל על אזרחי מדינת ישראל. באמת, כשבסוף המנדט לסגירה סופית מחוסר אשמה יינתן לפרקליט המחוז, לא למשטרה ולא לאף אחד. מה רע בזה? אז עוד פעם זה נפל. האמת היא שזה לא נפל, זה נדחה בארבעה חודשים, אבל לדחות בארבעה חודשים זה לבוא ולהרוג את החוק הזה. למה, אנחנו נהיה באמצע המושב, ואנחנו מכירים את התרגילים אלה, ויש ותיקים ממני כאן, בבית הזה, שיודעים מה פירוש העניין: נדחה בארבעה חודשים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> בבקשה. אז עכשיו אני נתלה – כי לא מעניין אותי שהחוק הזה יירשם על שמי. באמת לא מעניין אותי. שייקחו את זה ויעשו את זה ממשלתי. אבל פנה אלי חבר הכנסת דודי אמסלם, שיש לו חוק דומה מאוד, ואמר לי: אל תעלה את זה, אני אצליח לקדם את החוק. ואני, בכלל לא אכפת לי שהחוק הזה יירשם על שמי. הנה, אני מודיע שאני מוותר עליו. הלוואי שחבר הכנסת דודי אמסלם, לטובת הנוער ואזרחי מדינת ישראל, יצליח להעביר את אותו חוק בדיוק. אני אצדיע לו על כך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – בגלל הפנייה של חבר הכנסת דודי אמסלם, חברי, אני נעתרתי לבקשתו. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – דקות, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> הנה, על חשבוני, אני אפסיק עכשיו. אני נעתרתי לבקשתו, ואני מבקש – אני מוותר על ההצבעה. ההצבעה תהיה במועד מאוחר יותר. אם אפשר, אדוני היושב-ראש – חבר הכנסת דודי אמסלם, על חשבוני. יש לי עוד – – – <היו"ר חמד עמאר:> לא, לא. יש תקנון הכנסת ואין אפשרות. תודה רבה. תשובה והצבעה במועד אחר. <הצעה לסדר-היום > <הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא המשבר בכבישי ישראל – תאונות דרכים, עומס והיעדר תחבורה ציבורית> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום בנושא: הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא המשבר בכבישי ישראל – תאונות דרכים, עומס והיעדר תחבורה ציבורית, מס' 4713, של חברת הכנסת תמר זנדברג. יש לך עשר דקות. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אנחנו התחלנו את מושב החורף הזה בנובמבר 2016. עד היום, נובמבר 2016, נהרגו למעלה מ-309 אנשים בתאונות דרכים, רק השנה, והשנה עדיין לא נגמרה. שניים מהם – רק היום. <היו"ר חמד עמאר:> 315. <תמר זנדברג (מרצ):> כן, 309 – זה נכון ללפני כמה ימים. שניים מהם – רק היום. אדוני הוא יושב-ראש השדולה למען בטיחות בדרכים, אז אדוני מכיר את הנתונים. בשנה הזאת מסתמן שעומדת להיות עלייה, זו השנה השלישית ברציפות, ועלייה יחסית דרמטית, במספר ההרוגים בתאונות דרכים, השנתי, שמטפס מאז שנת 2013. בשנת 2015 נרשמו במשטרת ישראל למעלה מ-12,100 תאונות דרכים עם נפגעים, שנפגעו בהן בני אדם. מאז שנת 2012, כאמור, חלה עלייה מתמדת במספר ההרוגים בתאונות כל שנה. באותו זמן, בשנים האלה הולך ועולה בהתמדה מספר כלי הרכב החדשים שעולים על הכביש. בשנת 2015 לבדה עלו על הכבישים למעלה מ-256,000 מכוניות חדשות, כלי רכב חדשים, ומבין כלי הרכב הממונעים בישראל – יש 3 מיליון כאלה, 3 מיליון כלי רכב ממונעים – מהם, למעלה מ-2.5 מיליון הם רכבים פרטיים. אני חייבת להגיד מייד בהתחלה שהקשר הזה שבין הפיגור – אני בכוונה משתמשת במילה קשה – הפיגור בתחבורה הציבורית במדינת ישראל ובין מספר ההרוגים בתאונות הדרכים ותאונות הדרכים עם נפגעים, לא מספיק מדובר. כשאנחנו מדברים על תאונות דרכים, יש שלושה גורמים שאנחנו מדברים עליהם: אנחנו מדברים על התשתיות, אנחנו מדברים על אמצעי הבטיחות במכונית או בכביש, על התאורה וכו', ואנחנו מדברים על הגורם שתמיד אוהבים להאשים אותו: הגורם האנושי. אבל אני רוצה לצטט לכם ממחקר של ארגון התחבורה הציבורית האמריקני משנת 2016, עכשיו, בספטמבר, לפני חודשיים. פורסם מחקר שבדק את מספר ההרוגים בתאונות דרכים לכל 1 מיליארד מייל של נוסע לפי סוג אמצעי התחבורה. והממצאים הם כאלה: באופנוע – 237 הרוגים לכל מיליארד מייל של נוסע; מכונית פרטית או משאית קלה – 6.53; מעבורת – לא חשוב; רכבת בין-עירונית – 0.36; רכבת עירונית או קלה – 0.33; ואוטובוס – 0.2 הרוג לכל מיליארד מייל נוסע בלבד. כלומר, באמת בדיון שבו אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להעלות לסדר-היום את נושא הרוגי תאונות הדרכים ותאונות הדרכים עם נפגעים, אנחנו מפספסים את הגורם המרכזי שיש בכוחו להוריד דרמטית, בצורה חסרת תקדים, ששום אמצעי אחר לא יכול להתחרות אתו, להפחית הרוגים ולהפחית תאונות, והוא עידוד תחבורה ציבורית. בכל מקום בעולם, בכל עיר ובכל מדינה שהשקיעו בתחבורה ציבורית, בנתיבי תחבורה ציבורית, ירד מספר התאונות וירד מספר ההרוגים. אלו מספרים שאי-אפשר להתווכח אתם. ולמרות כל זאת, זה לא סוד, אני יכולה לגלות לכם, שבמדינת ישראל כמעט אין סיבה לעלות על אוטובוס. לא צריך להיות מבקר המדינה שפרסם רק אתמול דוח חריף בנושא הזה כדי להבין שהתחבורה הציבורית היא קלוקלת, היא אטית, היא צפופה, היא מקרטעת והיא מגיעה לשום מקום. מספיק להיות נוסע בתחבורה הציבורית כדי לעמוד בתחנות שאין בהן צל, לעלות על אוטובוסים שלא מגיעים בזמן לפי לוח זמני היציאה של הרכבת, להצטופף שם כמו סרדינים, וזה במקרה שאתה לא עומד בתחנה ומתייבש עד שיבוא האוטובוס הבא לפי תדירות בלתי סבירה. כדי להבין את זה לא צריך להיות מבקר המדינה, מספיק להיות נוסע בתחבורה הציבורית. אבל מה שכן נחשף בדוח מבקר המדינה זה שמאז סוף שנות ה-90, במשך קצת פחות מ-20 שנה, הוכנו במשרד התחבורה חמש תוכניות שבהן מודגשת חשיבות התחבורה הציבורית. ולמרות זאת, המסקנות של כל אחת מהחמש האלה או שלא יושמו בכלל או שיושמו בצורה חלקית או באטיות. לא זו אף זו, מספר המשתמשים והנוסעים בתחבורה הציבורית בשנים האחרונות, אדוני השר, יורד. הוא יורד. דוח מבקר המדינה קבע עוד משהו; הוא קבע שלמרות העובדה שהמשרד כבר לפני כמה שנים שם את עידוד התחבורה הציבורית על ראש שמחתו, וקבע את זה בתוכנית האסטרטגית שלו, דווקא בתמונת התקציב – ואדוני השר, אתה עומד בראש אחד ממשרדי הממשלה שיש להם את התקציבים הגדולים ביותר, אתה אחד השרים הוותיקים ביותר בממשלה, אם לא הוותיק ביותר בהם, ואתה נחשב שר ביצועיסט ובולדוזר – איך זה יכול להיות שהתחבורה הציבורית כל כך מפגרת? איך זה יכול להיות שלפי דוח הממ"מ, מרכז המחקר והמידע שלנו, של הכנסת, חסרים עשרות מיליארדים ולפחות עשר עד 15 שנה כדי להרים את התחבורה הציבורית לרמה של מדינות ה-OECD? עכשיו, אני לא מדברת – ואתה תכף תעלה לכאן, ואני מכירה את הדברים שלך, אני שומעת אותך לא מעט – אני לא מדברת רק על הרכבות, גם לא על הרכבות הקלות, בטח לא על הכבדות. רכבות זה פרויקט תשתית גדול, הוא קשיח, יש פס אחד, מסילה אחת, ואז כשהרכבת עומדת בתחנה מסתבר שאי-אפשר להגיע אליה באוטובוס. צריך לנסוע באוטו כדי להגיע לתחנה שנמצאת בשולי הערים. אתה יודע שיש במדינת ישראל תחנות שאנשים מגיעים אליהן עם האוטו ומכיוון שאין חניה הם מחליטים לנסוע עם האוטו לתל-אביב? מכיוון שאין חניה בחניון של הרכבת, הם לא יכולים לעלות עליה. רכבות, לא כבדות ולא קלות, הן לא חזות הכול. אנחנו חייבים להתקדם מהר לפתרונות תחבורה ציבורית, אוטובוסים, מיניבוסים ואמצעי תחבורה אחרים, שישלימו את החסר ויפרסו במדינת ישראל רשת תחבורה ציבורית שטוב לעלות עליה, שכדאי לוותר על הרכב בשביל להגיע אליה. אני רוצה לספר לכם על סקר שערכה עמותת "אור ירוק", שבדק את אחוזי השימוש של אזרחים בתחבורה הציבורית: 88% מכלל המשתמשים בתחבורה הציבורית משתמשים בה בתדירות כלשהי, אבל רק 19% משתמשים בה כמעט כל יום. על השאלה למה אתה לא משתמש בתחבורה הציבורית השיב רוב מכריע – 85% – כי הוא לא נוהג להשתמש בתחבורה הציבורית משיקולי נוחות, הוא לא רוצה להיות תלוי בלוחות הזמנים. 27% דיווחו שהם נמנעים משימוש בתחבורה הציבורית בגלל בעיות טכניות: איחורים, צפיפות, חוסר מקום לשבת, גישה ליעד וכו'. ובהקשר הזה אני רוצה לומר שיש נושא אחד, אדוני השר, ששנינו חלוקים בו בצורה מאוד מאוד כבדה, והוא אחד הנושאים שעומדים במוקד חוסר היכולת שלנו לפתח את התחבורה הציבורית באופן מלא ואפקטיבי, והוא התחבורה הציבורית בשבת. אני יודעת, אתה עוד רגע תעלה כאן ותגיד שאנחנו לא נפר את הסטטוס-קוו ואנחנו לא נתחיל מחדש במלחמות השבת. אבל אחד המחדלים הקשים בתחום התחבורה הציבורית הוא שהיא פשוט מושבתת, מושבתת, שישית מהשנה לאורך זמן. שורה ארוכה מאוד של מחקרים קובעים שאנשים נמנעים מלוותר על הרכב הפרטי ונמנעים מלהשאיר אותו בבית כי התחבורה הציבורית לא פעילה בשבת, ולכן אנשים ממשיכים לנסוע ברכב הפרטי שלהם גם באמצע השבוע. ואת התוצאה אנחנו רואים בהרוגים בתאונות הדרכים, בפקקים, בזיהום ובעלויות המיותרות. אני רוצה לסיים בסקר שנערך – סקר מאוד מעניין שכדאי לכל אחד מאתנו לשמוע עליו – השוואה בין פרבר של שטוקהולם, שבדיה, ובין רעננה, שישמש כאן לצורך העניין על תקן פרבר של תל-אביב, שנערך בשנת 2012. הנתונים הם כאלה: בעיר השבדית, בעיר הפרברית – 74% מהתושבים הם בעלי רכב פרטי, אבל 80% מהם משתמשים כל יום בתחבורה הציבורית; לעומת תושבי רעננה, ש-80% מהם הם בעלי רכב, אבל רק 27% מהם משתמשים באופן קבוע בתחבורה הציבורית. <היו"ר חמד עמאר:> לסכם בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> המשיבים בשבדיה העידו שאם התחבורה הציבורית לא הייתה זמינה להם בסוף השבוע, סביר שהיו מפחיתים את השימוש בה גם במהלך השבוע. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> וכך הם מאששים שורה של מחקרים שמעידים אותו דבר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> התחבורה הציבורית הישראלית מקרטעת, מושבתת, לא זמינה, לא אפקטיבית, ולכן היא תתקשה לתת את המענה שמדיניות – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – התחבורה הישראלית כל כך זקוקה לו. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> ישיב שר התחבורה והבטיחות בדרכים חבר הכנסת ישראל כץ. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, חברת הכנסת תמר זנדברג, מגישת ההצעה, שמעתי את דברייך בקשב רב. אני מסכים לחלוטין עם הנחת היסוד שגלומה בדברים, ששימוש מוגבר בתחבורה ציבורית מפחית תאונות דרכים ומפחית נפגעים בתאונות דרכים. ולכן, במסגרת הפעילות הכוללת של משרד התחבורה – זה יותר משבע וחצי שנים שאני מכהן כשר התחבורה והבטיחות בדרכים – אנחנו שמים דגש מוגבר על פיתוח וקידום תחבורה ציבורית במדינת ישראל. אני גם יכול לומר באופן קטגורי, בהתחייבות מוחלטת, שמה שאני עשיתי בהובלתי לתשתיות במדינת ישראל, שכל הציבור רואה מדן ועד אילת, את הכבישים, את הרכבות, את המחלפים, את הגשרים, את המנהרות, אני עושה ואעשה בתוך שנים ספורות לתחבורה הציבורית במדינת ישראל. בתוך שנים ספורות התחבורה הציבורית במדינת ישראל, בכל מה שקשור לשירות האוטובוסים – שהוא השירות בעל היקף הנוסעים הגדול ביותר – תגיע לרמה אירופית מתקדמת. כדי שהדבר הזה יקרה, נוסף על כל הפעילות שאנחנו עשינו ועושים, חייבים להבשיל ולהיות מושלמים כמה דברים שאנחנו נמצאים באמצע הביצוע שלהם. כדי שהאוטובוס יצא מתחנה שהיא במצב תקין, צריך להשמיש ולחדש את כל התחנות המרכזיות – אנחנו עושים את זה ונעשה את זה; כדי שהוא ייסע בכביש בטוח, תקין, שאפשר לנסוע בו במהירות מתאימה ובבטחה, צריך לבנות מערך כבישים – כמובן שאנחנו עושים את זה; וצריך להתקין נתיבי תחבורה ציבורית מיוחדים, גם בין הערים וגם בערים עצמן, כאשר המאבק הוא בין הרכב הפרטי לבין התחבורה הציבורית והאוטובוס. אנחנו מקימים רשת נת"צים, במסגרת תוכנית מיוחדת, מתוקצבת ומתוגברת, ואנחנו גם העברנו בחקיקה את סמכות האכיפה בנתיבי התחבורה הציבורית לרשויות המקומיות באמצעות אכיפה אלקטרונית, מצלמות. בקרוב זה יתחיל בעיריית תל-אביב, וימשיך הלאה לרחבי גוש-דן ולמקומות אחרים, כאשר האכיפה על-ידי הרשויות תהיה אכיפה אפקטיבית, אלקטרונית, והיא תוודא שהמסלולים מתפנים לתנועה מהירה ולהגעה מהירה של האוטובוסים עצמם. המערכת הזאת, כמובן, מלווה באוטובוסים חדישים, שמספרם הולך ועולה – אוטובוסים שמושמשים גם לבעלי מוגבלויות, גם מצוידים בכל המכשור המתקדם ביותר וגם מצטיינים ברמת זיהום נמוכה ביותר ובתקן אירופי גבוה, יורו-6. וכל הדברים האלה קורים ומתאפשרים גם הודות לרפורמה שעשינו בייבוא אוטובוסים, בקניית אוטובוסים, שהוזילה בכ-50% את מחיר האוטובוסים והיום מאפשרת, לצד החברות הישראליות שמרכיבות אוטובוסים כאן, לחברות התחבורה הציבורית לייבא בלי מעורבות ממשלתית אוטובוסים בחצי מהמחיר – 650,000–700,000 במקום 1.3–1.4 מיליון שקלים ששילמו עבור כל אוטובוס. זה מאפשר להכניס הרבה יותר אוטובוסים חדישים ובכמות גדולה יותר לתוך המערכת. בתחנות אנחנו הולכים ומתקינים ציוד, מכשור של שילוט אלקטרוני ו-GPS שמראה את זמן ההגעה המדויק ומתריע על זמן ההגעה המדויק של האוטובוסים לתחנות. התחלנו להנהיג עלייה מהדלת האחורית בקווים עמוסים. אנחנו הולכים ומגבירים את זה, ונעביר את זה לכל המקומות שבהם פועלים אוטובוסים. כל הדברים האלה שמבוצעים, עם הנת"צים והאכיפה והתחנות והאוטובוסים והשילוט האלקטרוני וכל הדברים – זה בעצם מה שקורה היום במדינות המתקדמות באירופה ובמקומות אחרים; זה מה שלא קרה במדינת ישראל במשך קרוב ל-70 שנה. שואלת חברת הכנסת זנדברג: מדוע, למרות שאני שר שמכהן בתפקידו בגאווה הרבה שנים וידוע גם ביכולות לקדם דברים, עוד לא הגענו בתחבורה הציבורית לאותו מקום שאנחנו עתידים להגיע אליו בתוך כמה שנים? כי הפיגור, גם בגוש-דן וגם בפריפריה, היה פיגור מוגבר ופיגור גדול ביותר ביחס למדינות המתקדמות בעולם, וגם ביחס למדינות פחות מתקדמות בעולם. וההבדל בין תחבורה ציבורית לבין תשתית רגילה הוא שתשתית רגילה, אתה מקים אותה, השלמת פרויקט, והוא עובד. בתחבורה ציבורית יש כמה מרכיבים שצריכים להתחבר אחד לשני: התחנה, הכביש, האוטובוס, הנהג, האכיפה, השילוט האלקטרוני. מכלול הדברים האלה צריכים להתחבר עם התשתיות עצמן ולתת את אותו שירות, ונוסף על זה כמובן רכבות התחתית והרכבות הקלות שאנחנו מקימים היום בגוש-דן, בירושלים, המטרונית בחיפה, העיר לדוגמה שאנחנו עושים בתחבורה הציבורית באשדוד ובהרבה מאוד מקומות אחרים. סוגיה נוספת שאני מתפלא על חברת הכנסת זנדברג – – <היו"ר חמד עמאר:> אדוני השר, התשובה מוגבלת לעשר דקות. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – שהיא לא הדגישה אותה – דווקא היא הייתה אמורה להדגיש אותה מתוקף השקפת עולמה; אולי אני לא מצפה ממנה שתשבח – זה כל נושא הטמעת והחדרת תחבורה ציבורית במגזר הלא-יהודי. אני חייב לומר שכשנכנסתי לתפקידי, רמת השירות של התחבורה הציבורית, היקף השימוש בתחבורה ציבורית במגזר הערבי, במגזר הלא-יהודי, שאפו לאפס. לא נכנסו אוטובוסים, מיניבוסים, שירות תחבורה ציבורית, כמעט לכל היישובים הערביים והיישובים הלא-יהודיים האחרים. אני הובלתי במשך השנים מהפכה, מהפכה ענקית, שמתבטאת בזה שבמספר גדול מאוד של יישובים נכנסת תחבורה, פועלת תחבורה. מגבירים את התחבורה. חברת הכנסת זנדברג, גם המגזר הערבי הוא חלק מהמדינה. דווקא ממך הייתי מצפה, כשאת מדברת על פיגור בתחבורה הציבורית, לדבר על זה. אני לא מצפה שתשבחי כאן את מה שקורה לידך בתל-אביב, וגם לא את מה שקורה במגזר הערבי. יכול להיות שאני, אם הייתי מגיש הצעות לסדר-היום, הייתי נוהג אחרת. כי דיברנו על ציבור ודיברת על ציבור. הציבור רוצה אמת, לא את האמת ההיא ששמים בקלפי. הציבור רוצה דברים אמיתיים. ואם היית אומרת: אני מלאת הערכה על מה שמתבצע – הכנסת תחבורה ציבורית בקצב אדיר, הולך וגובר, במגזר הערבי; הכנסת מערכות הסעת המונים בתל-אביב. לא ראיתי אותך לידי כאשר פוצצנו את גשר "מעריב". הייתי שם לבד, אף אחד לא התנדב להגיע. אתם יודעים למה? אז התחיל פרויקט הרכבת הקלה, יצא לדרך. כי כנראה לא האמינו שזה הולך להצליח. אמרו: בסדר, שהוא יפוצץ את הגשר. שש פעמים בעבר הניחו אבני פינה לרכבת הקלה בתל-אביב. שש פעמים עשו טקס והניחו אבן פינה לתחילת העבודות. היו עבודות? לא היו עבודות. אני הכנתי במשך שנים – וזו תחבורה ציבורית – את כל הפרויקט הזה. הוצאנו אותו לדרך. ומה קורה היום? הרי הזהירו אותי ואמרו: כל תל-אביב וגוש-דן, מאשדוד ועד נתניה, יהיו מלאים בפקקים, וכל העיר תל-אביב תהיה מלאה בחולדות, אמרו. טוב, אז היום יש שם חולדאי אחד, ראש עיר שעושה את העבודה, אבל אין חולדות. הפקקים נסבלים ומתנהלים, ואני אומר לכם: אמרנו שתהיה רכבת ב-2021, ובעזרת השם היא עוד תהיה קודם לכן. ובשנה הקרובה אנחנו מוציאים לדרך שני קווים נוספים, גם מכיוון ראשון וחולון לכיוון תל-אביב והרצליה, גם מכיוון קריית-אונו והמזרח לתוך תל-אביב. והמחמאה הכי גדולה שאני קיבלתי לגבי האמינות שלי זה שברמת-גן – לא על הקו שעושים עכשיו; על הקווים שעומדים להוציא ב-30 מיליארד שקלים בשנה הבאה, שימו לב, כבר מפגינים כ-1,000 אזרחים בהפגנה שרוצים שהתוואי ישונה ויעבור במקום אחר. זאת אומרת – אנחנו נדבר אתם, כן – אנשים מאמינים ורואים שהדברים מתבצעים; דברים שלא קרו 70 שנה. בערים, בכפרים, בקיבוצים; וכן, גם ביישובים הערביים, גם ביישובים הערביים ששם היה הפיגור הכי גדול. ביישובים הבדואיים, ביישובים הערביים, הדרוזיים, הצ'רקסיים. בכל המקומות. אני מציע לצאת מתוך הבועה. אפשר להצטרף אלי לסיורים ואפשר ללכת לבד, ולראות מה קורה במדינה הזאת. אני אגיד לכם עכשיו – כאשר נותנים נתונים – כשאני אומר שהמלאכה היא קשה והפיגור היה גדול כי הדברים לא נעשו – אבל לבוא ולהגיד ולהראות את הדברים שמבוצעים בקצב שלא היה מעולם – זה נקרא אמינות. אני אתן לכם נתונים פשוטים וברורים: אנחנו הוצאנו רפורמה בתעריפים בחודש ינואר השנה; ובחודש אפריל עמדתי על זה, ויחד עם שר האוצר הרחבנו את הרפורמה גם לגליל וליישובים אחרים ובפריפריות ובשומרון ובכל מקום, וקבענו שלא יהיה יישוב אחד ישראלי שלא יהיה ברפורמת התעריפים, במסגרת האשכולות. מה התוצאות עד עכשיו – שנמדדו עד המדידה האחרונה? יש עלייה שהיא משמעותית ביותר כשמדובר בתחבורה הציבורית. בין החודשים ינואר לאוגוסט נרשמה עלייה של 6.5% במספר הנוסעים באוטובוסים. אמרת שיש ירידה. את מתבססת על סקרים. אני מציע להפסיק עם הסקרים ולראות מה קורה במציאות. אלה נתוני אמת. נתונים של נוסעים שסופרים אותם וגם משלמים עליהם סובסידיה. ברכבת – עלייה מינואר של 15.2% – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – ברכבות שעובדות, ועכשיו מתחילה לעבוד רכבת העמק, שאנחנו הובלנו ולא אתם. זו תחבורה ציבורית לפריפריה. לכו, תראו מה קורה בתחנות העמק. ובכרמיאל בשנה הבאה – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – כרמיאל וכל היישובים בסביבה – יהודיים, ערביים, כולם – יתחברו לתחבורה ציבורית משוכללת. ומה קורה בתחנות שדרות, נתיבות ואופקים? כאשר קידמתי את פרויקט הרכבת אמרה לי פקידות האוצר לדורותיה, אנחנו מתנגדים להשקעה – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – כי אף אחד לא ייסע שם. זה לא כלכלי. ומה קורה היום, חברות וחברי הכנסת, בשדרות, בנתיבות ובאופקים? כדאי שתשמעו – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> ודאי. בתחנות. יש עשרות-אלפי נוסעים בכל תחנה בכל חודש. אמרו שלא יהיה נוסע אחד. בונים פעילות מסחרית. כל היישובים בסביבה – קיבוצים, מושבים, יישובים ערביים, בדואיים ואחרים – נוסעים ומשתמשים בתחנות. האוטובוסים מתוך הערים והמועצות מתוזמנים בקצב הולך וגובר עם זמן יציאת הרכבות. אנחנו מובילים כאן מהפכה אדירה של תשתיות ושל תחבורה ציבורית. דבר משולב בדבר. מי שאומר שהשקעה בתשתיות היא על-חשבון התחבורה הציבורית אינו יודע מה הוא סח. אני לא יודע מי נסע פה בתקופת החגים, ובכלל, בכבישים החדשים בצפון שמובילים לגליל המזרחי: גולני, עמיעד; אלה היו כבישים אדומים. אנשים נהרגו שם בתאונות חזית. היום אלה כבישים פתוחים שהולכים ומתחברים. מי נוסע בנגב ורואה את כביש 6 שמגיע לשוקת? מי רואה את כל כביש 6 צפון וכביש 6 דרום? את כל הפעילות הזאת, שהיא פעילות משולבת. אני פניתי לראשי הערים בגוש-דן ולראשי עיריות תל-אביב וראש-העין, ואמרתי שאני דורש נת"צים על-חשבון הרכב הפרטי. ואכן קיבלנו נת"צים. 90% כבר חתמו על הסכם ואנחנו – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – מה אתה עושה עם זה? <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, בבקשה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אנחנו מממנים מימון של 100% ומקימים את זה, ונדאג לאכיפה של זה. לכן, חברת הכנסת זנדברג, הנושא הוא חשוב. המטרה היא מטרה מוסכמת. אבל לבוא ולהתעלם מכל מה שמתבצע, זה מציג אותך באופן חסר אמינות; כי כל אזרחי המדינה שמיוצגים כאן בכנסת מימין, משמאל ומרכז, יהודים ולא-יהודים, יודעים את האמת: שיש כאן מהפכה שהולכת ומתקדמת. היא דומה למהפכה שהייתה בארצות-הברית של אמריקה לפני כמעט 200 שנה; מהפכת תשתיות שהביאה לחלק מגדולתה של אמריקה: כבישים, רכבות – כך נכבש המערב – מהפכה שקרתה באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה; מהפכת תשתיות אדירה שקרתה באסיה בעשרות השנים האחרונות והביאה צמיחה והביאה פיתוח. והדבר החשוב ביותר: יושבת כאן חברת הכנסת אורלי לוי, היא ילידת בית-שאן ותושבת בית-שאן וגרה ליד. אז תשאלי אותה מה זה כשאין רכבת, וחייל צריך לנסוע במוצאי-שבת במקום ביום ראשון חזרה לבסיס. אותו דבר בכל התחומים האחרים. אנחנו עושים כאן מהפכה לאומית. מחברים את הנגב, את הגליל, את ירושלים עם הערים הגדולות. מהפכה כלכלית; והכי חשוב – המהפכה החברתית הכי גדולה שהייתה כאן שנותנת לכולם להתחבר, לנוע, להתפתח ולצמוח בצורה שוויונית. לכן, אדוני היושב-ראש, אני דוחה את ההצעה להקים עוד ועדות. אני מציע להמשיך בעשייה. אנחנו מתמודדים, עושים ונביא את ישראל בדיוק למקום שהיא ראויה להיות בו לטובת כלל אזרחי מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכנסת – 29 נגד – 48 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכנסת לא נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 29, נגד – 48, אין נמנעים. הבקשה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית ירדה מסדר-היום של הכנסת. <הצעה לסדר-היום> <עידוד העלייה להר-הבית חרף האיסור ההלכתי החמור ועל אף ההסלמה הנגרמת מכך> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום של חבר הכנסת יואב בן צור: עידוד העלייה להר-הבית חרף האיסור ההלכתי החמור ועל אף ההסלמה הנגרמת מכך. עשר דקות, בבקשה. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת – אדוני היושב-ראש, אי-אפשר לדבר ככה. <היו"ר חמד עמאר:> יש עשר דקות, בבקשה. <יואב בן צור (ש"ס):> בראש ובראשונה אני רוצה לברך את המשמר הנכנס, חברנו חבר הכנסת החדש, שיושבע בעוד דקות ספורות, חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, איש צעיר ונמרץ, מוכשר, רגיש חברתית. אין ספק שנראה את פועלו ופעילותו בכנסת, רבות. אני מברך אותו שיעלה ויצליח בתפקידו. חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, בראש ובראשונה אני רוצה לפתוח את דברי דווקא בהחלטת אונסק"ו – אותו גוף שכבר מזמן הפך את עצמו לגוף פוליטי בלתי רלוונטי, חד-צדדי; ובהחלטתו האחרונה בעניין הר-הבית הפך את עצמו לגוף הזוי ומנותק מהמציאות, מנותק מההיסטוריה ומנותק מהעובדות, עד שהפך את עצמו מאונסק"ו לפיאסקו. גוף שמעביר ברוב החלטה שהשמש זורחת בלילה או שהירח מאיר ביום, מזלזל קודם כול בעצמו. הוא הופך את עצמו לגוף הזוי, מנותק ותימהוני. רק תימהוני יכול להתווכח עם מציאות; רק תימהוני יכול לקרוא לאור חושך ולחושך אור ולשכנע את עצמו שהוא צודק; רק תימהוני לא נותן לעובדות לבלבל את כסילותו; ורק גוף כמו אונסק"ו יכול לקיים הצבעה ולהחליט ברוב לשנות מציאות היסטורית עובדתית. אני רוצה מכאן לשלוח דברי חיזוק לחברנו שגריר ישראל באונסק"ו, חבר הכנסת לשעבר כרמל שאמה-הכהן, על עבודתו החשובה, על הישגיו הדיפלומטיים המרשימים, על ההתמודדות הקשה בזירה מרובת תימהונים שמקיימים הצבעה על המציאות ומחליטים נגדה. זו בהחלט התמודדות לא קלה, לא פיזית ולא נפשית. לבי-לבי עמו, ולא נותר לי אלא לאחל לו בהצלחה במשימתו. אבל, ברשותכם, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לחזור לנושא שלשמו התכנסנו. קדושת הר-הבית וחשיבותו לנו כעם וכאומה אינן נתונות לוויכוח. שום גוף, שום ארגון, לא אונסק"ו ולא פיאסקו, אין להם הזכות והסמכות לפקפק בקדושתו של הר-הבית לעם ישראל ובבעלותנו על ירושלים כולה. קדושתו של הר-הבית לאומה היהודית גם לא נדרשת לחיזוקים של אותו קומץ אנשים אשר ברגל גסה רומסים את קדושתו של ההר – בניגוד גמור להחלטות מועצת הרבנות הראשית לישראל לדורותיה, בניגוד לפסקי-דין של רוב מניין ובניין של גדולי התורה, מכל העדות והחוגים, אשר קבעו שעלייה להר-הבית כרוכה באיסור כרת. כבר בשנת 1914, כשנודע לרב קוק שהברון רוטשילד עלה להר-הבית, הוא כותב כך: "לבי נמחץ מאוד, מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר אסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים. וה' הטוב יכפר". יומיים לאחר שחרור הר-הבית התכנסה מועצת הרבנות הראשית והוציאה נוסח החלטה: "מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לציבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר-הבית, עד שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו". ורק לאחרונה, בשנת תשע"ה, חתמו שוב 100 רבנים על האיסור לעלות להר-הבית. אני שואל, אם כך, הכיצד אנשים שחלקם מגדירים את עצמם כדתיים, אנשים שלא היו מעזים לאכול ביום כיפור בגלל איסור כרת, מוצאים את העוז לעלות להר-הבית חרף איסור כרת לפי דעת רוב מניין ובניין של גדולי התורה? חברי חברי הכנסת, לא ספק כרת יש כאן; לצערנו ולמגינת לבנו, יש כאן ודאי של פיקוח נפש. כל גורמי הביטחון, בלי יוצא מן הכלל, מצביעים על קשר ישיר בין עלייה להר-הבית להסתה הפרועה של אותם אנשי דת קיצונים, אותה הסתה שמובילה לרצח יהודים חפים מפשע על-ידי חיות אדם, מרצחים צמאי דם. אז נכון, אני יודע שיהיו כאלו שישאלו אותי אז מה אני מציע. האם בשל כך צריך להיכנע לטרור? התשובה היא: אם אדם אחד יינצלו חייו מפירות ההסתה, אז כן. קדושת החיים איננה כניעה לטרור. אנחנו, בשונה ממשנאינו – שמקדשים את המוות, שמחלקים סוכריות וחוגגים את התאבדות יקירם, ששמחים ברצח נשים וילדים וחפים מפשע – אנחנו מקדשים את החיים. תורתנו מקדשת את החיים. פיקוח נפש דוחה את השבת ואת יום הכיפורים ואת התורה כולה, כי החיים הם ערך עליון. וקדושת החיים הוכיחה את עצמה על פני קדושת המוות, ומדינת ישראל היא ההוכחה הטובה לכך: תראו איפה אנחנו ואיפה הם – בעיראק, באיראן, במצרים ובסוריה; מה ההישגים שלנו בשנות קיומה של מדינת ישראל ומה ההישגים של אותם מקדשי המוות, ההרג והחורבן. אני קורא מכאן לחברי ורעי: חובתנו לנהוג באחריות ובתבונה. בעלותנו על הר-הבית אינה צריכה הוכחות. אין שום מצווה לעלות להר-הבית, ולא רק שאין שום מצווה, אלא יש איסור לעלות להר-הבית. מחר בערב יחול יום הזיכרון במלאות שלוש שנים לפטירתו של מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, מנהיג ומקים תנועת ש"ס, רבנו עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה. גם הוא, ובפרט הוא, ידע והדגיש מהי קדושת החיים. אין לנו ספק שהמורשת שמרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, השאיר לנו בהחלט מצדיקה את הדברים שעכשיו אני אומר: אין לנו שום היתר, אפילו בגלל ספק קל שבקלים, אם תהיה סכנה למישהו שאולי ייפגע כתוצאה מפרובוקציה כזאת או אחרת, ובמיוחד שיש איסור הלכתי לכך, לעלות להר-הבית. יהי זכרו של מרן רבנו עובדיה יוסף, עליו השלום, ברוך. אנחנו נמשיך ונעבוד לאורו, ובפרט אהבתו הגדולה לעם ישראל, לחלשים ולעניים. ואני רוצה לסיים בתפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים – – – ושם נעבודך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות". <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. ישיב, בשם הממשלה, שר התיירות חבר הכנסת יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, מכובדי מגיש ההצעה, ידידי חבר הכנסת בן צור, ראשית, אדוני, אני מוכרח לומר בנימה אישית שאני דווקא מאלה שמאמינים שיהודים זכאים ורשאים ויכולים לעלות להר-הבית, וכמוהם בני עמים אחרים ובני דתות אחרות וכל מי שחש שהוא רוצה לבקר במקום, בין כתייר ובין בדרך אחרת. אני אישית מאמין שזו זכותו, כמו בכל מקום אחר. אבל אני מודע לכך שיש רבים שמאמינים כפי שמאמין חבר הכנסת בן צור, וטוב שאנחנו כולנו חיים במדינה שבה איש באמונתו יחיה, וכל אחד יכול לפעול ולקיים את הדברים כפי שהוא מאמין בהם. אבל ברור לגמרי שממשלת ישראל כמובן מחויבת לשמור על הסטטוס-קוו ועל חופש הגישה להר-הבית. פסקי ההלכה השונים ביחס לעלייה להר הם כמובן לא עניין של הממשלה אלא עניין לשיקול ואמונה אישית של כל אדם, ולא הממשלה כמובן תפסוק בין רבנים ומורי דרך גדולים, כל אחד על-פי פסיקותיו ועל-פי השקפתו. אני בוודאי לא חושב שממשלת ישראל צריכה להפעיל מין "דתומטר" כזה – היא לא צריכה וגם לא יכולה – שיקבע אמונתו של מי חזקה יותר או תפיסתו ההלכתית של מי נכונה יותר. בשל הרגישות הגבוהה של הר-הבית נדונות כמובן מעת לעת סוגיות ביטחוניות בהערכת מצב שמקיים ראש הממשלה עם גופי הביטחון הרלוונטיים, ובהתאם לכך הוא מקבל את ההחלטות בנוגע לסדרי העלייה להר בכל זמן נתון – שוב, בלי לגרוע מהגישה העקרונית שאומרת שכל אחד באמונתו יחיה ושככלל נכון שכל אחד יוכל להגיע ולבקר גם במקומות הקדושים, כמובן תוך כיבוד המקום ותוך כיבוד כל הגורמים שרואים במקום הזה מקום קדוש. תודה. אגב, אדוני היושב-ראש, אני מוכן שהנושא יועבר לדיון, בין בוועדה ובין במליאה, או שנסתפק בכך, כפי שימצא לנכון המציע. מבחינתי זה מקובל לחלוטין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה המציע מבקש, דרך אגב? <יואב בן צור (ש"ס):> פנים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועדת הפנים והגנת הסביבה. עמדה נוספת – חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה. לא, לא. מן האולם, עד דקה. <יהודה גליק (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת המתוקים והיקרים מן האופוזיציה ומן הקואליציה, חברי, בראש ובראשונה אני מבקש לציין – חבר הכנסת יואב בן צור, אנא, כבד את העובדה שיש דעות אחרות משלך. אי-אפשר לכפות על האחרים את דעתך. <יצחק כהן (ש"ס):> זה לא דעות שלו, זה דעות של גדולי רבני ישראל. זה לא דעה שלו, זה גדולי רבני ישראל. <יהודה גליק (הליכוד):> סיימת להפריע? 300 רבנים שתומכים בעלייה להר-הבית, שהם ראשי – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אין אף אחד שתומך בעלייה להר-הבית. אף אחד לא תומך. <יהודה גליק (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, האם תוכל לקרוא אותו לסדר כדי שאוכל לגמור את המשפט שלי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי חבר הכנסת יהודה גליק, תכף אני אוסיף לך זמן. אדוני סגן שר האוצר, אנחנו לא בישיבה כרגע ולא בפולמוס. אנחנו במליאת הכנסת. לי אין מושג איך מחלקים גדולה בין הרבנים. אז תן לחבר הכנסת יהודה גליק את הדקה שלו. בבקשה, אני מחזיר לך את הזמן. <יהודה גליק (הליכוד):> חבר הכנסת בן צור, תכבד את העובדה ש-300 רבנים, רבני עיר, ראשי ישיבות, רבנים גדולים מאוד, חושבים שזה מותר. למשל, רבי משה בן מימון, הרמב"ם, שכותב ב"יד החזקה" שמותר לעלות להר-הבית. אני יודע שהוא לא היה תלמיד של הרב עובדיה יוסף והוא לא מגיע לכפות רגליו, אבל הוא פוסק שמתיר. אבל הדברים שאמרת הם חמורים פי-כמה. השבוע אני מציין שנתיים לניסיון הרצח שלי. אתה עמדת כאן ואמרת שאני אשם בזה. זה כמעט כמו להגיד שיהודי חברון אשמים בתרפ"ט, זה כמו להגיד שיהודי גרמניה אשמים בשואה, זה כמו להגיד שיהודי ספרד אשמים באינקוויזיציה. אדוני חבר הכנסת, האשמים בטרור הם הטרוריסטים ואלה שמשלחים אותם. הגישה שהתרחקה מהר-הבית, היא זאת שהביאה לאונסק"ו. מפני שהזנחתם אותו, הערבים חושבים שזה שלהם וזה לא של אף אחד אחר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אין לך כלום בהר-הבית, סביב הר-הבית. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה בכלל יודע מה זה הר-הבית? היית שם פעם? אתה יודע מה זה? <יהודה גליק (הליכוד):> אני מבקש לאפשר לי לגמור את המשפט, תודה. חבר הכנסת בן צור, אני מבקש ממך לכבד דעות אחרות, ואני מבקש ממך להפסיק לעודד אונסק"ואים ולהפסיק לעודד את אותם אנשים שמעודדים את הטרור. אני מזמין את הציבור, ביום שני הבא, יש כנס באודיטוריום של "דורשי ציון", שבו נציין את ההודיה על הצלתי וכן נציין את הקשר החזק בין עם ישראל לבין הר-הבית. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גליק. חבר הכנסת חזן, דעה נוספת. לאחר מכן נשמע את השר כחלון שיציג לנו את התקציב לקריאה ראשונה. בבקשה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אגיד את זה בפשטות: במציאות של ישראל 2016 השאלה והשיח פה במליאת הכנסת זה בכלל לא עניין הלכתי. יש רבנים שפוסקים לעלות, יש אחרים שאומרים להתרחק. יש כאלה שאומרים, אין לדעת איפה עברה הקדושה ואין לדעת איפה עברה השכינה, אין לדעת איפה אפשר לפסוע ואיפה אי-אפשר. אבל במציאות שבה בעולם כולו עושים חדשות לבקרים מעשים כדי להרחיק אותנו ולנתק אותנו מהזהות שלנו, שמקבלים החלטות תמוהות, הזויות, חבורה של נמושות באונסק"ו ובכל מקום אחר, שעושים הכול כדי שלא להכיר "מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים", דווקא בעת הזאת צריכה להתקבל החלטה – במיוחד, אגב, כשהמשטרה אומרת שאין שום בעיה עם זה – כן לאפשר, למי שדתו ואמונתו מרשים זאת, לעלות להר-הבית. אני אסכם את דברי ואומר בפשטות: שאלת השאלות, הכי גדולה, שמגדירה את הקונפליקט, לא בינינו לבין אלה שמגדירים עצמם פלסטינים או כל דבר דמיוני אחר, אלא קודם כול בינינו לבין עצמנו, היא – באיזו נקודת זמן התחילה ההיסטוריה? ואני אומר לכם, רבותי, ההיסטוריה שלנו התחילה בבריאת העולם, בדרכי אבות, באברהם, יצחק ויעקב, וגם עברה בדרך בבית-המקדש הראשון ובבית-המקדש השני שנבנו על הר-המוריה. רק לא מזמן סיפרנו את סיפור העקדה בראש השנה. בשורות טובות לעם ישראל, ובמהרה בימנו נשוב ונזכה להיות עם חופשי בארצנו וגם לעלות להר-הבית, יהודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. עד כאן הצעות רגילות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אנחנו כבר עם חופשי בארצנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עד כאן הצעות רגילות. אנחנו עוברים לנושא הבא. <קריאה:> לא הצבענו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אכן, צודק, צודק. אני כבר כולי כנראה עם הראש בתקציב. חבר הכנסת המציע, חבר הכנסת בן צור, הציע שהנושא יעבור לוועדה. השר המשיב יריב לוין לא רואה עם זה שום בעיה ולכן יש הסכמה ביניהם. מי שבעד, יצביע בעד. מי שרוצה להסיר מסדר-היום, יצביע נגד. הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 15 נגד – 3 נמנעים – 3 ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 15, נגד – 3, נמנעו – 3. אני קובע כי הנושא יידון בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016;> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1082); נספחות.] <הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9);> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1081); נספחות.] <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016;> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1083); נספחות.] <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016;> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1083); נספחות.] <הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1083); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא, כפי שכבר הכרזתי: הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016, לקריאה ראשונה; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9), לקריאה ראשונה; הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016; הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016, הכול לקריאה ראשונה. דיון משולב יתקיים לאחר שהשר, שר האוצר משה כחלון, יציג לנו את החוקים הנ"ל לקראת קריאה ראשונה. בבקשה, אדוני השר. <שר האוצר משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, סגן השר, אנשי משרד האוצר – מי שעשה את העבודה – עיתונאים, לפני שנה עמדתי כאן והצגתי תקציב לשנים 2015 ו-2016, מה שנשאר מ-2015 וכל 2016. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה תקציב של הממשלה, אז למה אין אף שר. זה לא מעניין את השרים? <שר האוצר משה כחלון:> היו הרבה שפקפקו. היו הרבה שאמרו וצעקו: אלו הבטחות בלי כיסוי. אני רוצה בחלק הראשון באמת לבוא ולתת לכם דין-וחשבון על מה שהתחייבנו ועל מה שעשינו. ואני אפילו – אין לי אישור, זה בסמכות היושב-ראש, אבל אם יש הערות על משהו שלא נכון – אני מוכן שיעירו לי, אם היושב-ראש יאשר. הבטחנו ששכר חיילי החובה יעלה ב-50%. חברים, מעל 600 מיליון, הביטחון קיבל תוספת לעניין הזה. אני רוצה לומר לכם שלא יכול להיות דבר יותר מחמם את הלב מלשמוע את הרמטכ"ל, רב-אלוף איזנקוט, הרמטכ"ל המוערך שלנו, מספר לי שהמהלך הזה עודד גיוס ועודד חיילים ליחידות קרביות. אני חושב שאלה רגעים שאיש ציבור – לי יש הרבה רגעי נחת באופן יחסי – שאין לו הרבה רגעי נחת, כשהוא שומע דבר כזה הוא מבין שהכסף הלך למקומות הנכונים. אני לא הולך לפרט עכשיו אם זה שווארמה או פלאפל; אני מקווה שהם לא מעשנים – או שזה קופסת סיגריות. לא בריא לעשן. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> רק שלא יעברו. <שר האוצר משה כחלון:> דבר נוסף, השלמת הכנסה לקשישים, חד-הוריות, ניצולי שואה. אני שמח שיצא לי באמת סוג של סגירת מעגל. ניצולי שואה מעדות המזרח שלא הוכרו. הייתה צריכה להיות החלטה מינהלית של שר האוצר, ורצה בורא עולם שהגעתי להיות שר אוצר, ושאלתי למה על מאורעות ה"פרהוד" לא מקבלים, למה יוצאי אלג'יריה לא מקבלים, למה יוצאי מרוקו לא מקבלים? אז אמרה לי ראש האגף: זאת החלטה מינהלית של שר אוצר. אמרתי: רגע, שר האוצר מחליט אם הם סבלו? אמרה: שר האוצר לא מחליט אם הם סבלו, אבל שר האוצר מחליט אם משלמים להם את מה שמגיע להם. ואני מעולם לא דיברתי על עצמי בגוף שלישי, אבל שר האוצר אמר: תיתנו להם, ועכשיו, ואת כל מה שמגיע להם. ולצערי, אין לנו מספיק לתת להם. מגיע להם הרבה יותר. אבל זה עוול של הרבה מאוד שנים. בשני הרבעונים האחרונים נתוני הצמיחה של מדינת ישראל פשוט מרשימים, וקיבלתי אינדיקציות – פה אני לא יכול להגיד נתונים; אני יכול להגיד אומדנים של הרבעון השלישי, שגם הוא ממשיך במגמה של צמיחה. יחס החוב–תוצר של ישראל, אני אומר לכם בצניעות, מעורר קנאה – אצל אחרים. הוא מהנמוכים שיש, ירד לפחות מ-65%. הגירעון המצטבר, ואני לא בא להתחשבן עם אף אחד ולא עם אף אחת, שדיברו על 3 ו-3.2 ויחרוג – עומד במצטבר כרגע על 2.2. שימו לב שהצמיחה כרגע היא בממוצע 3.6, הגירעון 2.2 – חברים, זה משק איתן. כמו שמשק בית חייב 1,000 והוא מרוויח 1,500, נגיד, זאת ההכנסה שלו. המשק איתן. אתם יודעים, פרשנויות יש, אבל אין לי עניין להתחשבן עם אף אחד. חברות הדירוג המובילות בעולם כמובן ממשיכות להביע את אמונן בעוצמתה הכלכלית של ישראל, וישראל שמרה על דירוג האשראי שלה ואפילו שיפרה בחלק מהמקומות. ובימינו זה לא פשוט. חברים, אתם יודעים מה קורה באירופה, על מה שמה קורה סביבנו אני בכלל לא מדבר, מה קורה בעולם בכל הגלובליזציה; מדינת ישראל שומרת על יציבות, והיא מקום טוב להשקעות. אני בדרך כלל – בבית שגדלתי בו דיברנו על חינוך, על עבודה, קצת בית-כנסת. אבל כרגע, בשנה וחצי שאני נמצא כאן, אני רוצה לומר לכם שאין זכות – אני לא מכיר – יותר גדולה מזו שנפלה בחלקי: לעבוד ולעשות ולהתאמץ. אני יודע שלא תמיד זה מספיק, ואני יודע שאפשר לעשות יותר, ואני יודע שאפשר במקרים אחרים לעשות אחרת, אבל לקום בבוקר ולדעת שאתה קם והולך לעשות למען אזרחי מדינת ישראל – אזרחי מדינת ישראל היהודים, הערבים, המתנחלים, תושבי הקיבוצים והמושבים וכל מדינת ישראל – זה כיף לא נורמלי. ואני חושב שממש נפלה בחלקי זכות גדולה לעשות את זה. אני מבקש לשתף אתכם בחוויה קטנה ממש, מאתמול, ואני מכיר את כל הסקפטיות בנושא הדיור – ונדבר גם עליו – וזה בסדר; זה מאבק לא קל. תמיד אני אומר: אל תשכחו שאני לא יצרתי את המשבר, אני רק התנדבתי לפתור אותו, ואנחנו יודעים מה קורה למתנדבים. אז זה בסדר. אני שמח ואני מאושר, ואני עשיתי מאמץ גדול להיות שר אוצר, וזה לא סוד שאנחנו, מבחינה קואליציונית אנחנו מפלגה חשובה בקואליציה, ויכולתי לבחור, חוץ מראש ממשלה, כל תפקיד שרציתי – לא שהייתי מתאים, אבל הייתי יכול – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> למה ראש הממשלה והשרים לא באים לשמוע דיון כל כך חשוב? <שר האוצר משה כחלון:> הוא עסוק. הוא עסוק. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> השר כחלון, היינו הרבה שנים בכנסת – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> הוא עסוק בתאגיד. לא חשוב התקציב. רק התאגיד – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> השר כחלון, ראינו הרבה תקציבים – – – <שר האוצר משה כחלון:> תנו לי ליהנות. תנו לי ליהנות. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> תן לנו ליהנות. <שר האוצר משה כחלון:> זה מועדון ההנאה ההדדית. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> זה לא – – – זה זלזול בעבודה הקשה שאתה עושה. <שר האוצר משה כחלון:> אני חושב שנרשם בפרוטוקול. עמיר, עמיר, בוא תשמע דברים טובים. עזוב – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> לא, זה לא מכובד. זה היחס של ראש הממשלה למצבם של האזרחים. זה היחס. זה היחס. <שר האוצר משה כחלון:> הוא יודע. העברתי לו את הנאום. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – – <קריאות:> – – – <שר האוצר משה כחלון:> עמיר, יש לי 15 עמודים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עמיר פרץ, ותיק חברי הכנסת, אתה יודע שהיום – – – <שר האוצר משה כחלון:> תראה, יואב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שר האוצר, רגע. <שר האוצר משה כחלון:> יואב גלנט פה? אני לא רוצה לומר מה המשקל שלו מול – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני פונה גם אליך. זה באמת כואב לי. הייתי פה בהמון תקציבים – – – <שר האוצר משה כחלון:> שלא יכאב לך, עמיר. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> שר האוצר מדבר, ואין פה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נער הייתי גם זקנתי, וגם אני זוכר שולחן ריק, אבל לא משנה. אני רק מזכיר לכולנו: שר האוצר צריך להציג לנו מה שמכונה בשפה פשוטה בוחטה של חוקים. יש לו, הוא אומר, 15 דפים. הוא מוגבל בזמן לחצי שעה. לכן אני מבקש, אל תפריעו לו. אלו שבאו, באו לשמוע אותו, אז אל תפריעו לו. <שר האוצר משה כחלון:> אילן, מצבנו יציב. מצבנו יציב. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> הממשלה יודעת ששר האוצר – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> הם פשוט סומכים עליו, זה הכול. בגלל זה הם לא באו. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> השר גלנט, תאמין לי, אני אומר את זה בכאב: יש גם נראות לכל דבר. <שר האוצר משה כחלון:> אל תגיד בכאב כלום. עזוב, שלא יכאב לך. שיכאב לאחרים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> לא, לא, זה משפיע על היחס כלפי האזרחים. <שר האוצר משה כחלון:> חבר הכנסת עמיר פרץ, אתמול השתתפתי בבחירת דירות של 250 חבר'ה צעירים בקריית-מוצקין, ואני אומר לכם – כולכם הייתם נהנים. לראות את הזוגות האלה, בני 27-26 – לא שזה מספיק. זה לא מספיק. עשינו שם אלפים, ועוד נעשה, ובעזרת השם, כמה שההיצעים יגדלו, והמלאי יגדל, אנחנו נשלים את זה. זה לוקח קצת זמן, משימה לא קלה, אבל נעשה אותה. אבל לראות את האנשים האלה מאושרים ושמחים, והאחת עובדת בכרמיאל, והשני עובד ברפא"ל – יצא חרוז, בלי כוונה, זה נכון, שניהם עובדים שם – ובאים לגור במוצקין הצעירה, ובונים את החיים שלהם, וקיבלו מהמדינה. פעם ראשונה שם המדינה באה אומרת: זה לכם, לחסרי הדיור – לא, למחוסרי הדיור, נכון? <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> מאיפה זה בא עכשיו? איזה סרטן? מאיפה הבאת לנו סרטן? אני גר שם. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – אם לא נדע, לא נמות. <שר האוצר משה כחלון:> אני גר שם. את גרה שם? <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני לא גרה שם. <שר האוצר משה כחלון:> אני גר שם, וילדי גרים שם, ורעייתי גרה שם, אז זה בסדר. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> בתקציב הבא אני נותן על הגנת הסביבה – מה עשינו למען חיפה והתושבים ואיך עצרנו את ההרחבה של בתי-הזיקוק. אני לא יודע מה את עשית, אבל אני מודיע לך שאני עצרתי את ההרחבה של בתי-זיקוק היום – לפני יומיים-שלושה. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני מאוד מודה לך. <שר האוצר משה כחלון:> אל תודי לי. אל תודי לי. מה שאני עושה, אני עושה למען אזרחי מדינת ישראל. אני באמת אודה לכם אם נישאר בעניין. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> מה עוד יש לנו? אני חושב שאחד הדברים הגדולים שעשינו, ואני מתפלא שזה לא נעשה עד עכשיו, זה הפסקת הספסרות בקרקע. חברים, אין ספסרות בקרקעות מדינת ישראל. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תבדוק את זה, אדוני השר. <שר האוצר משה כחלון:> לא, לא. שנייה. אני אשלים. אורלי, אני אשלים. אין ספסרות בקרקע לבנייה רוויה. תני להשלים. הם קצת – אבל אנחנו יותר סבלניים. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> מי זה אנחנו, אדוני השר? <שר האוצר משה כחלון:> אנחנו זה האופוזיציה, והם זה הקואליציה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> מיקי, אחר כך אני אגיד לך, אם תרצה. על כל פנים, המהלך הזה באמת עזר לכל האוכלוסיות. יש היום אלפי דירות במחיר למשתכן למגזר הערבי; חברים, זה דבר שלא הצלחנו לעשות בעבר, כי עד שלא הפסיקו עם זה, לא היה אפשר לעשות את זה. לדעתי, לדרוזים אפילו אין עדיין. איפה אכרם? לדרוזים שמנו? <קריאה:> – – – <שר האוצר משה כחלון:> עוד לא. אתה רואה, צריכים להיזהר. אבל במגזר הערבי – אלפי יחידות, וזה ייתן דחיפה גדולה מאוד. נכון שזה שינוי, נכון שהם יגורו בבנייה רוויה, אבל זה ישחרר המון לחץ. עד היום הגרילו אנשים בראשון-לציון, ברעננה, בראש-העין, בירוחם, בעפולה, בלוד, בדימונה, באופקים, בבית-שמש, במעלות-תרשיחא, בעתלית, בשדרות ובירושלים. בקרוב – כשאני אומר בקרוב, זה ממש בשבועות הקרובים – ייסגרו ההגרלות בהרצליה, בבית-דגן, בשוהם, במודיעין, ביבנה, בגן-יבנה, במבשרת-ציון, בחיפה ובקריית-ביאליק. כל אחד שייגש למקומות האלה, ומדובר על עשרות אלפים, יזכה בהנחה של בין 300,000 שקל – וזה יכול להגיע גם ל-500,000 שקל, תלוי בערך הקרקע. בפריפריה תמיד זה פחות, אבל באחוזים זה הרבה. אני שמח שהשר גלנט פה, לנושא של הדיור הציבורי. <קריאה:> שכונות לחרדים. <שר האוצר משה כחלון:> יש גם שכונות חרדיות. יש, יש. דיור ציבורי: השר גלנט, בשנה שעברה, שיפץ מאות דירות שהיו סגורות ולא משופצות, ואנשים נכנסו לגור. אם אתם תראו את הסרטונים, ואי-אפשר ללכת לכל בית לראות; רבותי, זה מרגש, מרגש, מרגש, לראות את האנשים האלה שקיבלו דירות. בנוסף, משרד הבינוי והשיכון רכש עוד 600 דירות. אני שמח שמשרד הבינוי, באמת, בהובלת גלנט, התעקש גם לשפץ את הדירות האלה – דבר שלא עשו בעבר, לא עשו בעבר. בתקציב הקרוב נכלל פרויקט משותף עם הסוכנות היהודית לבניית 3,000 יחידות, וחצי מיליארד ש"ח יגיעו מחוק המכר, ועוד מיליארד ש"ח יגיעו מהנפקת אג"חים. אני אמרתי שלא תהיה הפרטה. לא תהיה הפרטה. השבוע הודיע משרד הבינוי והשיכון – ומטה הדיור – על זכייה של שש חברות בין-לאומיות לבנייה. אנחנו יודעים שיש לנו בעיה בארץ, ואני מאוד רגיש להבאת עובדים זרים כי אני חושב שצריך לספק מקומות עבודה לאזרחי מדינת ישראל. אבל, יש בעיה באמצעי ייצור, גם בעובדים רגילים, שעובדים עבודה רטובה, מה שנקרא, ומהנדסים, ומפעילי מנופים וטרקטורים, והחברות האלה מביאות אתן, כל חברה, 1,000 עובדים ואת המנופים שלהם ואת כלי הצמ"ה שלהם ואת כל מה שדרוש כדי לעזור לקבלנים. זה לא נגד הקבלנים. הקבלנים הלכו לבג"ץ. זה לא נגד הקבלנים. הקבלנים צריכים עזרה. היום השוק צריך יותר דירות משהיו בעבר, וכוח העבודה מוגבל. החברות יגיעו לתקופה מוגבלת, יסיימו את העבודה, והם ממש מגיעים כאגודה אחת, ולא כל אחד מביא עובד והעובד הזה מתחיל לעבור ממקום למקום. אני חושב שהמהלך הזה הוא שייתן זריקה נוספת לבנייה במדינת ישראל, שגם כך יש לנו אתה בעיות, כמו שאתם יודעים. בכל הנושא של התקציבים החברתיים, אתמול – יוסי, זה היה אתמול או שלשום? מתי הייתי בוועדת הכספים? <קריאה:> שלשום. <שר האוצר משה כחלון:> תאמין לי, התאגיד הזה הוציא אותי מריכוז. <זהבה גלאון (מרצ):> גם – – – <קריאה:> – – – שיש פתרון, אדוני. אולי תגיד לנו אותו. <שר האוצר משה כחלון:> יש. קיבלתם את זה דרך התקשורת. בנושאים התקציביים, שלשום הופעתי בוועדת הכספים והקפדתי שכל חבר כנסת יקבל נייר ממש מפורט עם כל התקציבים, שאפשר יהיה לבדוק אותם. חשוב לי שכשאני נותן נתונים, יבדקו אותם. אני שמח שבאמת קיבלתי שם אפילו מחמאות, אבל בעניין הזה אני באמת מוצא בכנסת – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> על חשבון – – – <שר האוצר משה כחלון:> גטאס, עוד פעם אתה? ואללה, סטנה שוואיה. קיבלתי שם מחמאות, ואני באמת מצאתי בעלי-ברית אמיתיים, לפחות לנושאים החברתיים, בוועדת הכספים. זו הזדמנות גם להודות לכם. חברים, למי שלא חבר בוועדת כספים, חשוב לי להגיד לכם שתפיסת העולם שלי, ואני חושב שחלקכם מכירים אותי כי אני מטייל בבית הזה הרבה זמן, היא: ילד זה ילד. אני גדלתי על ערכים של ממלכתיות. ילד זה ילד, ולא חשוב איפה הוא נולד, ולא חשוב אם ההורים שלו מדברים עברית, רוסית, אמהרית או ערבית, ולא חשוב אם הוא חובש כיפה או לא חובש כיפה. ילד זה ילד. אדם זה אדם, אזרח זה אזרח, אם הוא גר במושב, בכפר או ברבבה ג'. בשבילי, כולם אותו דבר. חברים, החזרנו את קצבאות הילדים. הקצבאות האלה תורמות תרומה ישירה גם במישור החברתי וכמובן במאבק בעוני, בעידוד צמיחה וגם בצמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל. אני לא נגד קצבאות, ואני מותקף על זה הרבה. אני חושב שצריך לצמצם. אני חושב שקצבאות זה סוג של צמצום פערים, וצריך לתת אותן. זה עוזר, זה עוזר, זה עוזר. עשינו את ה"חיסכון לכל ילד". חברים, כשמדובר ב"חיסכון לכל ילד", זה אומר שמדינת ישראל מפקידה בחשבון של הילדים – לא משנה כרגע אם זה בקופת גמל או בבנקים – ובסוף הדרך הם נפגשים עם 20,000 שקלים. יכול להיות שחלק מהאנשים יושבים ואומרים: מה זה 20,000 שקלים? אני אומר לכם שיש אנשים שאם בגיל 18 יהיו להם 20,000 שקלים, זה יביא אותם למקום אחר; יביא אותם לתקווה – להתחיל עם משהו. בכסף הזה הוא יכול, אם ירצה – להתחתן, אם ירצה – לפתוח עסק, לימודים, כמעט כל מה שהוא ירצה. הגדלת הקצבה לקשישים מקבלי הבטחת הכנסה: אני חושב שזה מהלך חברתי. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי שהתופעה הזאת, שרוב העניים הם קשישים, צריכה לחלוף. אנחנו עובדים בכיוון הזה. מאז אני שר האוצר, אני חושב שהשקענו שם באמת הרבה – לא הרבה הרבה אבל הרבה מיליארדים או לפחות מאות-מיליוני שקלים, כדי לצמצם ובאמת להיפרד מהעניין הזה שהעניים או רוב העניים הם קשישים או שרוב הקשישים הם עניים. יחד עם עמיתי השר אריה דרעי והשר ישראל כץ נתנו דחיפה גדולה להוזלת התחבורה הציבורית, מחירי התחבורה הציבורית, כי אנחנו יודעים בסוף מי נוסע בתחבורה הציבורית. לא יכול להיות שלנסוע במכונית יהיה יותר זול מאשר לנסוע בתחבורה הציבורית. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אתה יכול לצרף אותי למשרד – – – <שר האוצר משה כחלון:> הכול, אני למדתי – – – <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אתה לא חייב להגיד. <שר האוצר משה כחלון:> מגבירים את החלוקה הדיפרנציאלית של תקציבי החינוך והרווחה, על מנת להפוך את הססמאות של שוויון הזדמנויות למעשים. סיימנו הסכמי שכר עם ההסתדרות, ובאמת בפעם הראשונה זה הולך לפי אחוזים, כך שהחלש מקבל יותר. אני אסביר את זה ממש בשני משפטים. לדוגמה, נעשה את זה עגול: ברגע שמוסיפים 10%, לתקופה, אדם עם 60,000 מקבל תוספת של 6,000, ואדם עם 6,000 מקבל 600. לא מספיק שכבר מן אללה יש הפער הזה בין 60,000 ל-6,000, אנחנו נותנים לו עכשיו עוד מכה ועושים לו עוד 5,400. אני באמת רוצה להגיד מילה טובה ליושב-ראש ההסתדרות. זה לא היה קל. חבר'ה, הוועדים הם חזקים. בדרך כלל, החזקים גם יודעים להילחם, אני מרגיש את זה מצוין. אף פעם לא ראיתי את החלשים נלחמים בי, תמיד נלחמו בי החזקים. החזקים הם חזקים, אבל הם מעט, כנראה, ואלה שלא נלחמים הם הרבה והם יותר שותקים. אז אני חושב שזה מהלך משמעותי מבחינה חברתית למדינת ישראל. אני רוצה באמת להדגיש שממדי האבטלה במדינת ישראל הם הנמוכים ב-50 השנים האחרונות כמעט. זה לא סתם שאני חוזר על זה שלוש פעמים. חברים, האסון, התחושה – אני לא רוצה להגיד אסון, חס וחלילה – התחושה הכי גרועה לבן-אדם היא שהוא לא עובד והוא לא מסוגל לפרנס את המשפחה שלו. אין בעיה שאני מכיר שהיא יותר גדולה מזו. אני לא רוצה אפילו להיזכר בתקופות האלה, שאבא שלך מגיע הביתה – או לא מגיע הביתה – יושב, ואין לו עבודה. ואתה לא יכול לבקש – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני השר, אחת הסוגיות המרכזיות בתחום הזה היא שהשכר הריאלי בישראל לא עלה כבר יותר מעשור, זאת אומרת, גם כשאנשים נכנסים לשוק העבודה, אני מאמין שאתה יודע את זה היטב, עדיין – – – <שר האוצר משה כחלון:> יוסי, אני מסכים אתך. יוסק'ה, אתה יודע, אנחנו רוצים לעשות הכי טוב, ואנחנו עושים טוב. אתה צודק. אם הייתי יכול עכשיו לתת לכל אחד שכר 15,000 שקל, הייתי עושה את זה. אתה יודע, יש מגבלות. להגיד לך שאתה לא צודק? להגיד לך שזה הוגן שבן-אדם הולך עם 5,000 שקל הביתה? אני אומר לך לא. לא. אותי פרנסו עם 5,000 שקל בסכומים של היום, זה לא פייר. וזה פייר שבן-אדם מגיע הביתה בחג עם סרוויס והשני, עובד קבלן, עם שוקולד? זה פייר? זה לא פייר. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> זה פועל יוצא של מדיניות. <שר האוצר משה כחלון:> בסדר, אבל עכשיו אתה רואה, אתה רואה. כל יום אתה שומע: 200, 300, 500, 700. מאיפה זה בא? מאיפה זה בא כל קליטת עובדי הקבלן האלה? מה, הם באו מהשמים? למה לא היה עד עכשיו? כי אנחנו עושים את זה. שמים על זה כסף ועושים את זה. כל העוולות האלה – עכשיו, אני לא יכול לתקן עוולות של 60 שנה בשעתיים. צריך זמן לזה, אבל אם אתה רואה 300 פה, ו-500 פה, ו-200 פה, ושער-מנשה – סיפר לי עכשיו אבי ניסנקורן, שקלטו בשבוע שעבר 50 נשים ערביות מהמשולש, עובדות בשער-מנשה – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> כן, זה בית-חולים. אתה יודע איזה כיף זה? אתם יודעים שאני עמדתי מול 300 האיש האלה, נשים וגברים, ובאמת עולות מאתיופיה ומרוסיה, וצבריות, ויהודים וערבים, לראות אותם בעיניים, ערב ראש השנה, ואמרתי להם: באנו לפה להגיד לכם שאתם עובדים מן המניין; ואז איזו אישה צועקת: תודה. אמרתי לה: את לא צריכה להגיד תודה, בסך הכול באנו להחזיר לכם את מה שלקחו מכם. באנו להחזיר לכם את הטיפת-כלום שלא היה לכם ולקחו מכם; כמו חופשה נורמלית, כמו תנאים סוציאליים. לראות את האנשים האלה הולכים ערב החג הביתה בתחושה הזאת – ואני לא רוצה להיות יותר מדי רגשי, אבל אני ארשה לעצמי – כשעמדתי והסתכלתי עליהם, אמרתי: איפה היה משה כחלון כשאבא שלי ישב שם בשורה הזאת? ולכן, יוסי, הלב שלנו, הנשמה שלנו שם, ואנחנו עושים את זה ומיישמים את זה, ונמשיך ליישם את זה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> אנחנו מנצלים את הצמיחה לתקציבים החברתיים, לתקציבים האזרחיים, ולא בכדי אתם רואים את המיליארדים האלה לחינוך, לרווחה, לבריאות, לדיור ציבורי – כל הפעולות האלה מגיעות מהצמיחה. אנחנו לא מדפיסים כסף, אנחנו לא מגדילים את החוב, אנחנו לא מגדילים את הגירעון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – לדיור הציבורי. <שר האוצר משה כחלון:> אורלי, גם להנפיק עולה כסף. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> בסדר – – – <שר האוצר משה כחלון:> אין חינם כלום. חוץ מגשם – גם על גשם עוד מעט נתחיל לשלם. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זו מכירה של דירות, זו הקטנת המלאי. <שר האוצר משה כחלון:> ברור. ברור. אנחנו מתקנים עיוותים בתחום המס. הורדנו את מס החברות מ-26.5%, זה יגיע בהבשלה מלאה ל-23%. זה הוכיח את עצמו. בשנה שעברה התחלנו במהלך. זה יגדיל את הצמיחה. הורדנו את המע"מ – זה הגדיל את הצריכה. אנחנו רואים את התוצאות היום. עשינו רפורמה אדירה בשוק ההיי-טק. כבר היום מגיעות חברות, קיבלנו על זה מחמאות, באמת, מכל העולם. ואנחנו מביאים לפה מפעלים חשובים, גדולים, שיעודדו את הצמיחה. יש לנו עניין יוקר המחיה – אנחנו נאבקים ונלחמים ביוקר המחיה, ואני ממש-ממש שמח שגם ה-IMF פרסם בדוח שלו, ואני לא אפרט הכול. ברושי עכשיו יתעצבן, אבל לא חשוב. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> יש לי סבלנות. <שר האוצר משה כחלון:> חברים, ההתערבות הממשלתית בשלוש מדינות בעולם גרמה להורדת מחירים. זה פרסום של IMF, לא שלי. ונכון שזה מרגיז, יש פה קבוצות כוח שאף פעם לא נגעו בהן ולא התעסקו אתן, אבל יש 8 מיליון איש. 8 מיליון איש בשנה שעברה שילמו 17 שקלים על עגבנייה ירוקה. למה? הנה, השנה שילמו 4 שקלים, על אדומה. למה? דגים, בשר, שמן. פתחנו לייבוא. כן. אנחנו במשא-מתן עם החקלאים, אנחנו שומרים על החקלאים. <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> תספר לנו איפה אתה קונה ב-4 שקלים, שאני אוכל לקנות – – – <שר האוצר משה כחלון:> למה, איפה אתה קונה? אני לא רוצה לעשות פרסומות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מייבאים אותן ממדינות שמסבסדות את החקלאים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> שמענו את כולם, ואני כל כך שמח – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – זה מה שיצא. <שר האוצר משה כחלון:> שמעתי. אני כל כך שמח, חברים, אני כל כך שמח שכל המחקרים האלה הם של ה-IMF ולא של משרד האוצר. כך לפחות אם אתם רוצים, תרימו טלפון ותתווכחו אתם. <קריאות:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – מוכרים ב-5, 6, 7. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ילין, לפחות תשב. אני לא אוהב שצועקים גם כשיושבים. <חיים ילין (יש עתיד):> כשמעבירים את התקציב אני לא יכול לשבת. כואב לי הגב מרוב משקל. <שר האוצר משה כחלון:> התקציב שאנחנו מביאים היום הוא תקציב של צמיחה, של צמצום פערים חברתיים, של הגדלת ההוצאה הציבורית, של הפחתת מסים והמשך תנופה של כל משרדי הממשלה, בדגש על המשרדים החברתיים. חברים, תקציב מערכת הבריאות יגדל בכ-8.5 מיליארד ש"ח על פני שנתיים. לא אחת. דו-שנתי. זה הגידול השנתי הגבוה ביותר במערכת מאז ומעולם. זה מה שכתבו לי, ליצמן. זה נכון? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> ההסכם עם האוצר הוא תלת-שנתי. <שר האוצר משה כחלון:> אז תלת-שנתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה רואה, וזה לא עוזר, כי לחבר הכנסת ילין עדיין כואב הגב, כמה שלא תוסיף תקציב. <שר האוצר משה כחלון:> הגידול התקציבי במשרד הבריאות ביחד עם השינויים המבניים המקודמים בשנים האחרונות מצביעים על החשיבות הרבה שאנחנו מייחסים למערכת הבריאות הציבורית. ואני אומר לכם, יש לנו מערכת בריאות ציבורית טובה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – בפריפריה. <שר האוצר משה כחלון:> – – – צריך להמשיך עם זה. יש לנו מערכת בריאות טובה. יישום התוכנית לקיצור תורים וליישום חוק הצינון – לשם כך יוקצו השנה 780 מיליון ש"ח. סל הבריאות – ליצמן – סל הבריאות – תוספת של חצי מיליארד ש"ח. כסף. כשישבתי עם השר ליצמן ב-02:30 כדי לסגור את התקציב, שאלתי אותו: השר ליצמן, מה אנחנו עושים כדי למנוע את התמונה שאימא או אבא או בן או בת יגידו על האימא: אם היה לנו כסף היא הייתה ניצלת? הוא אמר: רק סל בריאות משמעותי. ולא הוספנו ב-5%, 7% – חצי מיליארד שקל. חברים, זה מספר אדיר. ואני מקווה מאוד שלא יצטרכו אותו, אבל אם אזרחי מדינת ישראל – ולא תהיה פה רפואה לעניים, רפואה לעשירים. סל הבריאות הוא לכולם. זה מה שאנחנו מנסים לעשות ולשם אנחנו דוחפים. תקציב החינוך יגדל ב-6.8% – מ-52.2 מיליארד ב-2016 ל-55.8 מיליארד עד 2018 – בהבשלה מלאה. תקציב הרווחה יגדל ב-13.7% – מ-6.5 מיליארד ל-7.4 מיליארד. שיקום שכונות – עלייה בתקציב המיועד לשיקום שכונות פיזי וחברתי בהיקף של כ-70%, מ-90 מיליון שקלים ב-2016 לכ-160 מיליון שקלים ב-2018-2017. התקציב הזה משקף תפיסת עולם, כמובן חברתית. תוכנית הצפון – יחד עם השרים ליברמן ודרעי סיכמנו על ועדת מנכ"לים שתביא ליישום התוכנית כבר במסגרת 17'–18', מסגרת התקציב. במסגרת הצעדים המתוכננים, העברת מחנות צה"ל לצפון – אם תרצו, נקרא לזה "שהם 4"; העתקת פעילות של חברות ממשלתיות שאנחנו נותנים להן תמריצים, כבר דיברנו עם חלק מהחברות; השקעה של מיליארדים בתשתיות ותקצוב וכלים נוספים לעידוד התעסוקה. אנחנו רואים את אחת הבעיות שם, בעיית תעסוקה. תוכנית החומש – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אם לא תהיה תוכנית לצפון – – – <שר האוצר משה כחלון:> בוא, אראל, אראל, בוא, את – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא לא, באמת – – – <שר האוצר משה כחלון:> את ההצגה שלך כבר עשית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה אתה אומר הצגה? מי אתה שתגיד לי הצגה? <שר האוצר משה כחלון:> כי את ההצגה שלך עשית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני, יש לי מה להגיד, זה לא הצגה. אתה לא רוצה – – – <שר האוצר משה כחלון:> את ההצגה שלך עשית בוועדת הכספים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם יש לך מה להגיד, יש לך חמש דקות עוד מעט להגיד את זה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איזה הצגה? איך אתה מדבר? <שר האוצר משה כחלון:> את ההצגה שלך עשית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מרגלית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מרגלית, אתה רשום לדיבור. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה, אתה לא עושה הצגות? אני אומר לך שאתה עושה הצגות? מה זה הצגה? <שר האוצר משה כחלון:> אתה לא רוצה שאני אפרט לך אותה, תאמין לי. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> סליחה, בוא תפרט. מה זה הדיבור הזה? מה זה הצגה? <שר האוצר משה כחלון:> מה שעשית בוועדת כספים – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני עשיתי בוועדת כספים? דיברתי אתך בוועדת כספים. <שר האוצר משה כחלון:> דיברת אתי? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <שר האוצר משה כחלון:> הבאת ילדים שם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא, אני לא הבאתי את הילדים. אני הבאתי את הילדים? – – – תגיד לי, מאיפה אתה לוקח את זה? <שר האוצר משה כחלון:> טוב, אראל, ממשיכים הלאה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בוא'נה, תקשיב, מה אתה חושב, מה אנחנו פה? <שר האוצר משה כחלון:> טוב. חבר הכנסת מרגלית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <שר האוצר משה כחלון:> אמרתי את מה שיש לי. אתה רוצה לדבר – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הצגה. <שר האוצר משה כחלון:> – – תעלה. כן. הצגה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תגיד, אתה לא מתבייש? <שר האוצר משה כחלון:> לא, כי אתה עושה הצגות. אני יודע מי עובד ומי מדבר. אתה עושה הצגות, אתה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מרגלית, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תגיד, מה זה? מה זה הדיבור הזה? <שר האוצר משה כחלון:> במסגרת הצעתי, כמו שאמרתי, תוכנית חומש למגזר הערבי זה משהו חסר תקדים בהיקפו – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בושה. <שר האוצר משה כחלון:> – – התוכנית מתוקצבת ונכללת בתקציב. עד היום הועברו יותר ממיליארד שקלים – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – מקום עבודה אחד בצפון? <שר האוצר משה כחלון:> – – ו-800 מיליון שקלים נמצאים בצינורות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בושה. <שר האוצר משה כחלון:> קראתי בכל מיני מקומות על כל מיני דילים – מס דירה שלישית תמורת זה – חברים, אני עומד פה ואומר: אין דילים, לא היו דילים ולא יהיו דילים. אני מאמין במס הזה, ואני מבקש לנסות להבהיר במשפט אחד; אני שומע המון טענות, שאומרים: אדם שיש לו שתי דירות בתל-אביב – ב-20 מיליון, ואדם שיש לו שלוש דירות בפריפריה – במיליון וחצי או שניים. <קריאה:> שאלה טובה. <שר האוצר משה כחלון:> אדם שיש לו דירה ב-20 מיליון, מן הסתם הוא לא גר בשתיים, נכון? אז הוא משכיר אחת. השכר זה יותר מ-4,700? סתיו, את יודעת את המספרים במדויק, מעל איזה סכום משלמים מס? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> 5,000. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> 5,100. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, 5,070. <שר האוצר משה כחלון:> 5,070. נלך על 5,100. אז הוא משלם מס. אי-אפשר להגיד – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> או שכן או שלא. <שר האוצר משה כחלון:> – – שהאדם הזה, שיש לו דירה של 20 מיליון, לא משלם מס, וזה שיש לו דירות קטנות משלם מס. אז הוא משלם מס. ואני אומר שוב, זה מס ריבוי נכסים. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אבל מס על השווי, לא – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> והאכיפה – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> זה מס על ההכנסה, ולא מס על השווי. <שר האוצר משה כחלון:> כן – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – כ-10% מאלה שאמורים לשלם – – – <שר האוצר משה כחלון:> – – אבל שם זה אחוז. שם זה אחוז מערך הדירה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> בסדר, רק חשוב שתדעו שהוא גם משלם. לא, נוצר איזה מצב כאילו אנשים שיש להם דירה של 20 לא משלמים. משלמים. המס על שלוש דירות זה מס ריבוי נכסים, והמס – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> בפועל לא משלמים – – – <קריאה:> מה מטרת – – – <שר האוצר משה כחלון:> למה לא משלמים? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כי האכיפה של המס הזה – – <שר האוצר משה כחלון:> אה, האכיפה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – בסוף תגיע ל-10% ו-15% – – – <שר האוצר משה כחלון:> טוב, אכיפה, אכיפה – נצטרך לעשות דברים נוספים. <קריאות:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אדוני השר, מס על שכר דירה לא נאכף בישראל כמעט באופן – – – <שר האוצר משה כחלון:> אנחנו נתגבר את מערכת האכיפה. <קריאות:> – – – <שר האוצר משה כחלון:> הדוח האחרון של קרן המטבע העולמית מציין את ישראל – אמרתי את זה, אבל עכשיו אני אומר את זה מהכתוב – מציין את ישראל כאחת המדינות הבולטות שבהן מדיניות הממשלה הביאה לירידת מחירים במזון. על-פי נתוני הלמ"ס, בשנה האחרונה ירדו מחירי הירקות והפירות ב-3.6%, וכשאני אומר "ירדו", ראשית, צריכים להיות מאושרים שזה לא עלה, ושנית – ירד. מחיר המזון ירד ב-1.6%, ומחירי התחבורה והתקשורת – בכ-3%, השר דרעי. בשנה האחרונה אנחנו רואים שינויים, לא מספיק, אנחנו ממשיכים לעשות – יש קבוצות כוח מאוד מאוד חזקות שנלחמות בנו בכל התחומים. אנשים עם כסף יש להם יתרון, אין מה לעשות, יש להם כסף. מי שיש לו כסף – יש לו כוח. מי שיש לו כוח – יש לו קול, שומעים אותו; הוא יודע לארגן – הוא יודע לארגן, יודע לאסוף, ולכן האנשים האלה הם אנשים חזקים. זה לא סתם שהגענו להיכן שהגענו. ועדת הכספים של הכנסת אישרה פה-אחד – וזאת הזדמנות גם להגיד תודה לאופוזיציה – את החוק להגבלת שכר הבכירים. דבר נוסף, בתיאום עם יושב-ראש הוועדה, הרב גפני, העברנו חוק שהחזיר הטבות מס להרבה מאוד – הרבה מאוד – יישובים בצפון ובדרום, שיצאו מהמעגל הזה. התוספת היא כ-400 מיליון שקלים. ואני רוצה לסיים – ואני הייתי פה בממשלה – לא הקודמת, לפניה – אני חושב שמה שמוצג בפניכם היום, חברי הכנסת, זה תקציב חברתי, מאוזן, צודק ככל שניתן – צודק ככל שניתן – שוויוני, מנסה לעשות צדק כמה שרק אפשר, ואני מקווה מאוד – אני כמעט בטוח שזה יקרה, אבל אתם יודעים למי ניתנה הנבואה – שבעוד שנה אני אעמוד כאן ואתן לכם דין-וחשבון על השנה שחלפה, ואני כמעט בטוח שאני אוכל לעמוד באותו ביטחון שעמדתי כאן ולהגיד לכם את כל מה – – – <קריאה:> – – – <שר האוצר משה כחלון:> לא. שנה שנה שנה. ההצבעה היא דו-שנתית, אבל התקציב הוא לשנה ועוד שנה. ובאמת, כפי שאמרתי, לכל המגזרים – למושבים, לקיבוצים, ולעיירות הפיתוח וליהודה ושומרון, ונגב וגליל ולכולם – יהודים, ערבים, דרוזים. כפי שאמרתי, לגבי המגזר הדרוזי, עשינו גם תוכנית חומש ב-2.2 מיליארד שקלים – אכרם חסון פה; אפשר להירגע, הכול בסדר – ובאמת ניסינו לחלק את זה כמה שרק אפשר בצורה הוגנת, צודקת ועניינית. אני מבקש את תמיכת הכנסת בתקציב, ואני כמעט בטוח שאני גם אקבל – לא מכולם, אבל לפחות בלב אתם אתי. תודה רבה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אנחנו מאוד ענייניים, משתדלים להיות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לשר האוצר משה כחלון. <הצהרת אמונים של חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, לפני שנפתח בדיון אני אבקש לשבת, וקצת שקט. חברי הכנסת. אדוני השר, אדוני שר האוצר, אני חושב שאם אתה תשב אתה תזכה – אני מניח – בעוד קול בהצבעה על התקציב. ואם לא תשב, אנחנו לא נוכל לשמוע הצהרת אמונים של חבר כנסת נוסף, ואז יהיה לך קול אחד פחות. חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, שעל-פי סעיף 43 לחוק-יסוד: הכנסת, עם הפסקת חברותו בכנסת של השר אריה דרעי, שנכנסה לתוקפה היום, יום רביעי, א' בחשוון תשע"ז, 2 בנובמבר 2016, בא במקומו חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. <קריאות:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> טוב, הוא לא מגיע. הבא בתור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא מחכה לו, אני מחכה לקצת שקט באולם. אני עוד לא קראתי לו. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אם הוא לא מגיע, הבא בתור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יכול להיות, אבל גם לבא בתור, חבר הכנסת כבל, אנחנו ניתן אותו כבוד בדיוק. נדבר, נעמוד, נקום, נטייל, אין לנו בעיה היום. אנחנו מגיעים למקומות, ממש, שגם ותיקי הבית כבר לא זוכרים. בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת, אני מזמין את מיכאל מלכיאלי – מלכּיאלי או מלכיאלי? – לעלות לדוכן. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, אקרא בפניך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת, ואתה תשיב: "מתחייב אני". וזה נוסח ההצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". <מיכאל מלכיאלי (ש"ס):> מתחייב אני. אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, מחר, יום ג' בחשוון, יחול יום השנה השלישי לעלייתו לגנזי מרומים של מנהיג הדור, מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה. פטירתו של מי שסימל את עמוד האור לפני המחנה הותירה חלל גדול עבור ציבורים גדולים במדינת ישראל, המתגעגעים למנהיגותו הנדירה, המלאה באהבת ישראל זכה. קשה לי לשכוח את המעמד המיוחד, כשעליתי למעונו לעצה וברכה, והוא, עם סטירת החיבה הייחודית שלו, הרעיף עלי אהבה, הורה דרך ועודד אותי להמשיך ולדאוג לאלו הממתינים ליד מושטת לעזרה. הרגעים המרוממים האלה נצורים בי לעד, מהם אני שואב כוח ועידוד בפעילותי הציבורית. הבוקר עליתי לציונו הקדוש לשפוך שיח להצלחת עם ישראל ולקבל את ברכת הדרך בשליחותי החדשה. גדלתי בירושלים להורים עמלי יום, מור אבי שמואל ואמי מירה, ה' ישמרם ויחיים, הנמצאים עמנו פה, אשר לא חיסרו ממני דבר בגשם וברוח והתוו את דרך המסירות לזולת. כילד התחנכתי בתלמוד-תורה "יקירי ירושלים", ומאוחר יותר בישיבת חברון המעטירה, אשר בה צללתי לעומק סודות התלמוד וממנה שאבתי חוכמת חיים יהודית יקרה מפז. לאחר נישואי בחרתי לגדל את ילדי בפריפריה הירושלמית, בשכונת נווה-יעקב, ובה התחלתי את דרכי הציבורית כיושב-ראש מינהל קהילתי. בשכונה זו נפגשתי עם מצוקות היום-יום של האוכלוסייה המוחלשת המשוועת ליד חמה ומכוונת. במקביל, סייעתי לבני התורה השוקדים על תלמודם ומבקשים את קורת הגג הנאותה ומוסדות החינוך לילדיהם. כחבר מועצת העיר בירושלים וכחבר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה השתדלתי לפתוח דלת לכל פונה בתחום היתרי הבנייה או הקלה בסבך הביורוקרטיה. אני גאה ונרגש לעמוד כאן היום כנציג נאמן של תנועת ש"ס המפוארת, וארתום את כל יכולתי, בעזרת השם, להביא עמי לבית-המחוקקים רוח צעירה ונמרצת, המושתתת על דגלי התנועה – עזרה וסיוע לשכבות המוחלשות וחיזוק המסורת היהודית. אבטא בגאון את קולם של עמלי התורה – בני הישיבות ואברכי הכוללים שבחרו בחיי הסתפקות במועט למען שימור הגחלת של התורה והמורשת היהודית. יהודים יקרים אלו, העושים תורתם קבע ומלאכתם עראי, ומוכפשים לא אחת בשיח הציבורי, הם סיירת המטכ"ל של הרוח היהודית וערובה להמשך קיומו של עם ישראל כחוליה בלתי מנותקת מעברו. במעמד זה אשא תפילה לבורא עולם כי אזכה להיות ציר נאמן לשולחי, הלוא הם מועצת חכמי התורה, ובראשם הגאון הגדול, חכם שלום כהן שליט"א, אשר מתווים את דרכנו ומאירים את נתיבותינו, ולאורם אנו הולכים. מעל במה זו, המכובדת, ברצוני להביע את רחשי לבי כלפי אדם מיוחד ומופלא שרשם בשתי ידיו את דברי הימים של יהדות ספרד בארץ-ישראל, הלוא הוא יושב-ראש תנועת ש"ס, שר הפנים, הפריפריה, הנגב והגליל, הרב אריה דרעי. כבר כנער צעיר רותקתי לדמותו המהפכנית, החותרת נגד הזרם בתעצומות נפש, מתוך דבקות במטרה הנעלה של השבת עטרה ליושנה וזקיפת קומתם של בני עדות המזרח. הפריחה המלבבת של הדור הספרדי הצעיר, הערכי, המשכיל, הנראה מול עינינו היום, היא פירות החרישה והזריעה של מרן הרב עובדיה יוסף ושלוחו השר הרב אריה דרעי, אשר כבר לפני 30 שנה, בארץ לא זרועה, במדבר השממה והניתוק, עשו לילות כימים להשיב לב בנים על אבותם. העובדה שאני עומד כאן לפניכם בכנסת ישראל, כבן לדור המהפכה הספרדית, היא אות הניצחון הגדול שלהם. בהזדמנות זו אני מבקש להודות על אמונו של הרב בי, על עידודו הנמרץ לאורך כל הדרך, וגם על המהלך האצילי שלו למען כניסתי לכנסת, מתוך דוגמה אישית של קידום צעירים ושילובם בעשייה הציבורית. ולסיום דברי, ברצוני להודות לאשתי היקרה תהילה, העומדת לימיני ומלווה אותי לאורך כל הדרך בחיים הציבוריים, ומגדלת את ילדינו בחום ובמסירות גם בזמנים רבים שבהם אני נאלץ להיעדר מהבית. ייתן ה' ונראה ברכה ונחת מכל ילדינו. ואסיים בתפילת רבי נחוניה בן הקנה במשנה מסכת ברכות: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי. אמן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. אתה יכול לרדת, ילוו אותך למקומך. אתה כבר הוזהרת שבמהלך היום תצטרך להצביע ידנית, כי עדיין המחשב במקומך לא פועל. חברי הכנסת, אבקש לשבת, כדי שנשמע את אותו השר אריה דרעי, שהוזכר בנאום הקודם, מברך את חבר הכנסת החדש. חברי הכנסת, אבקש לשבת כדי לשמוע את השר אריה דרעי. אני מזכיר לכולנו שיש לנו עוד דיון – הייתי מגדיר אותו "קצת ארוך". בבקשה, הסדרנים, אמיר – בבקשה תיקחו את חבר הכנסת החדש למקומו. חברי הכנסת חנין, טיבי, מיכאלי, בואו ניתן כבוד, חבר הכנסת החדש רוצה לשמוע את המברך. כדי שהוא יהיה חבר כנסת נאלצתי בלב כבד לחתום על מכתב ההתפטרות של חבר הכנסת לשעבר אריה דרעי. נו. בבקשה. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זה מבטיח שאתם לא פורשים. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי וחברות הכנסת היקרים, משפחת מלכיאלי הרחבה, היקרה, ברוכים הבאים, יום חג לכם, אנחנו מתרגשים בשמחה שלכם. כל האורחים שנמצאים כאן, וכמובן, אחרון חביב, חתן המסיבה – הרב מיכאל מלכיאלי, חבר הכנסת החדש שלנו. לא אכחד מכם: אני מתרגש. אני מתרגש כשאני רואה אברך צעיר, מהילדים הקטנים שלנו, שגדל, והוא, בצניעותו, לא פירט את שאר – עוד מעלות אחרות שלו. נכון, אמרו שהוא למד בישיבת חברון, תלמיד חכם, חיבר חיבורים תורניים, מרצה מבוקש, אבל אני מוסיף עוד כמה דברים שאולי חלק מחברי הכנסת, זה גם ימצא חן בעיניהם: תואר ראשון בחינוך, עומד לסיים תואר שני במנהיגות ציבורית, ועוד שורה של דברים. ולכן, בשבילי זה, אני אומר לכם את האמת, יום מאושר, לא חלילה כי אני הולך מפה – אני אוהב להיות כאן, ואני נשאר כאן כשר – אני שמח שאני רואה את דור העתיד שלנו, של מנהיגות צעירה, בטוחה, מוכשרת, נמרצת, נכנסת, ולאט-לאט נעביר להם את המושכות ואנחנו נוכל ללכת לביתנו. אין שמחה יותר גדולה מזו שאתה רואה שברוך השם יש דור המשך. אני מברך אותך, מיכאל, אותך ואת משפחתך, שבעזרת השם, כשם שהתחלת היום ברגל ימין, בנאום יפה ומבריק, תצליח. ובעיקר תזכור, בסוף בסוף בסוף, הבית הזה הוא חשוב, והעבודה בו היא חשובה, אבל הדבר החשוב ביותר זה להיות קשוב לאזרח הפשוט – מה שנקרא פשוט – להיות קשוב, לשרת אותו, לזכור שזאת המשימה העיקרית: לתת מענה לכל מי שזקוק לעזרה שלך, שלנו, ולא חלילה וחס לשכוח. לזכור, כמו שעשית עד היום, בנווה-יעקב, בעיריית ירושלים, בכל מקום שעשית, עשית את זה בצורה הטובה ביותר, וכוחך היה בעממיות שלך, בפשטות שלך, עם כל המטען, ההשכלה הרחבה שיש לך. תמשיך בדרך הזאת, ובעזרת השם אנחנו נהיה גאים ושמחים בהצלחתך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אריה דרעי. ברוך הבא לחבר הכנסת מלכיאלי, וגם ודאי לבני משפחתו, בנות משפחתו, שנמצאים אתנו כאן ביציע. <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016;> <הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9);> <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016;> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016;> <הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016> (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זורקים אותו ישר למים, כי אנחנו נכנסים לדיוני התקציב וחוק ההסדרים. ראשונת הדוברים – כל דובר חמש דקות – ראשונת הדוברים תהיה חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה – עיסאווי פריג', תמר זנדברג, אראל מרגלית, מיכל רוזין, וכן הלאה, על-פי הרשימה – כן כן, ראיתי את הפתק שלך, אבל אתה רשום. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אין טעם להיכנס לדיונים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה תגיד את דבריך, ממילא שר האוצר מסכם אחר כך. ואם אכן יהיה צדק בדבריך, נצטרך להתייחס לזה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול רוצה לברך את חבר הכנסת החדש, מיכאל מלכיאלי, את כל המשפחה שלו, אני רואה אותה יושבת נרגשת, אני מודה שזה מרגש לראות אתכם. יש לך פה הרבה אתגרים, בכנסת הזאת, והמון הצלחה. אתה מגיע ברגע שאנחנו אמורים – וכמובן, אדוני השר, לא התייעצת קודם, אבל בסדר, טוב. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אני מודיע לך ששבוע הבא ביום שני אני פה – – – לשעת שאלות. אז ככה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני אתכונן לזה, אדוני, בהחלט. סמוך עלי. חברי חברי הכנסת, אנחנו דנים כאן – או בעיצומו של דיון – על התקציב. הציג את התקציב שר האוצר משה כחלון, ואני רוצה לומר משהו שאמרתי לשר, גם באופן אישי וגם באופן ציבורי אני אומרת אותו: מרצ לא תהיה אופוזיציה לתקציב שיש בו אלמנטים חברתיים, ובסוגיות מסוימות אנחנו כמובן נתמוך. אבל מה שמובא לנו כרגע זה תקציב שנצטרך להצביע נגדו, לצערי. ולפני שאני מדברת או צוללת לגופו של התקציב, אני רוצה לומר, או לתת איזו דוגמה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, רק שתדעי, אני עוצר את השעון. דברי – – <זהבה גלאון (מרצ):> בסדר גמור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – כל עוד לא יהיה כאן שר לא אפעיל מחדש את – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מאה אחוז. כדי להבין איך הממשלה מתייחסת לתקציב המדינה שהונח כאן על השולחן מספיק להסתכל על מה שקורה עם תאגיד השידור הציבורי. חברי חברי הכנסת, אנחנו התבשרנו לפני שעה קלה שיש סיכום בין ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר על הקמת ועדה לבחינת גורל התאגיד. אני אומרת לכם שהמשמעות של הקמת הוועדה היא בעצם לקבור קבורת חמור את תאגיד השידור הציבורי. חבל, אדוני שר האוצר, שאתה הולך עם ראש הממשלה לוועדה הזאת. אז אם לא ייקבר התאגיד החדש, מה שיקרה – עלול לקרות – שהם עלולים להגיע ביניהם להסכמה לחסל את שרשרת הפיקוד הבכירה, שנקבעה על-ידי גורמים מקצועיים – שהם יהיו אלה שינהלו את התאגיד. בכל מקרה, גם אם הם לא יקברו אותו סופית, הם יביאו אנשים צייתנים ברוחם ובדמותם, כי ראש הממשלה נתניהו רוצה שליטה פוליטית על תוכני השידור, והוא יעשה הכול, הכול, כדי להשיג אותה. והוא מוכן על הדרך לרמוס עיתונאים. גם ברשות השידור הישנה נותרו אנשים ללא ביטחון תעסוקתי, לא סגורים על מה יעלה בגורלם. בתאגיד החדש 500 איש נותרו ללא ביטחון תעסוקתי, עכשיו הם צריכים להמתין לוועדה החדשה. חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה לא בוחל בשום אמצעים כדי לשלוט על התקשורת, להפחיד אותה, להכניע אותה, להפוך אותה לצייתנית וממושטרת. וההתייחסות של ראש הממשלה נתניהו לתאגיד השידור הציבורי על בסיס מספרים ושיקולי עלות מפספסת את הסיפור. אמרתי שלשום לשר האוצר, בהופיעו בפני ועדת הכספים – הוא הסביר לנו על התקציבים והכספים – אמרתי לו: למה אתה מטיל וטו כלכלי? במקרה הזה צריך להטיל וטו מוסרי, כי אין כאן שאלה כלכלית, השאלה מה תהיה דמותה של הדמוקרטיה בישראל, שנמצאת במתקפה חזיתית של ראש ממשלה היסטרי – היסטרי. והוא מטלטל את המדינה כולה בשביל האינטרסים הפוליטיים והציניים שלו. וזה גם הסיפור של התקציב. הדוגמה של התאגיד זה הסיפור של התקציב כולו, שעושים בו כל מיני פעלולים פיננסיים, הייתי אומרת, שנועדו לשרת את הפוליטיקאים, וודאי שלא את העם; פעלולים פיננסיים כדי להסביר איך התקציב הזה בעצם הוא תקציב חברתי. אז לא, הוא לא מספיק חברתי, חברי חברי הכנסת. והתקציב הזה נכנע בעצם, או הוא שיקוף של כניעה לשלושה ממסדים סחטניים: הממסד הביטחוני, הממסד המתנחלי וגם הממסד החרדי. ואחר כך זה כל השאר לצרכים חברתיים. אז אני רוצה להזכיר לחברי הממשלה: התקציב הזה קובע איך ייראה היום-יום של 8.5 מיליון תושבים בישראל, אזרחים בישראל. ומאחורי המספר הזה, של 8.5 מיליון, יש אנשים חיים, אמיתיים, בשר ודם. ואני רוצה להזכיר לכם כמה מהדברים שהתקציב הזה קובע עבורם: התקציב הזה קובע, למשל, כמה זמן ייקח לאישה בצפון שגילו לה ממצא מחשיד בשד – כמה זמן היא תצטרך לחכות בתור לאולטרה-סאונד; התקציב הזה קובע כמה תלמידים יהיו בכיתה בבית-ספר יסודי; התקציב הזה גם קובע כמה דמי אבטלה תקבל אישה בת 60, אישה שפוטרה ולא מצליחה למצוא עבודה; והתקציב הזה גם קובע מה גובה הקצבה החודשית שיקבל הקשיש שמתקשה להתלבש או להתרחץ בכוחות עצמו; התקציב הזה קובע אם אם חד-הורית שרוצה לעבוד תהיה זכאית למעון-יום מסובסד, ואם תהיה לה תחבורה ציבורית נורמלית למקום העבודה החדש שלה; והתקציב הזה קובע, חברי חברי הכנסת, אם לניצול השואה יהיה כסף לחמם את הבית בחורף הקרוב. אבל למה יעניינו חיי האזרחים את שרי הקואליציה? עמד כאן שר האוצר על הדוכן, הציג תקציב, ואף שר אחד לא ישב באולם. איזו התייחסות זו לתקציב? איזה ביזיון – איזו התייחסות זו לתקציב? מה זה אומר בעצם? הם עסוקים מדי, אבל במה הם עסוקים? הם עסוקים בלרדוף אחרי הזנב של עצמם. הממשלה הזאת עסוקה בלרדוף אחרי הזנב של עצמה, והפרקטיקה הזאת, של הפתיחה והסגירה של תאגיד השידור הציבורי, היא רק ביטוי ליחס המזלזל של הממשלה לכספי הציבור, לציבור ולתקציב כולו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <מיכל רוזין (מרצ):> עיסאווי, אין שר, אתה יכול לדבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אין שר במליאה. אז שומעים אותנו בטלוויזיה, או רואים אותנו מחר בתקציר, אני יודע. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – יושב מרותק בבית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רואה שרק חברי מרצ נמצאים אתנו, ואיזה שלושה חברי כנסת מיש עתיד. <יעל גרמן (יש עתיד):> יש עתיד תמיד פה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וחבר כנסת מהמשותפת. זה נחמד. <אילן גילאון (מרצ):> ותודה ליושב-ראש – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. אה, ולשם שינוי חברת הכנסת שרון השכל. <שרן השכל (הליכוד):> שרן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שרן. אדוני היושב-ראש, עכשיו, תוך כדי ישיבה שם, קראתי את ההתייחסות של שר האוצר ב-2015, כשאישרו את התקציב של שנה קודם, והקשבתי – בטלוויזיה אומנם, לא במליאה – לדברי שר האוצר לגבי התקציב ל-2018-2017. קראתי את מה שאמר לפני שנה, ומה שאמר עכשיו שמעתי. אני חייב להודות, השר כחלון הוא אכן שר חברתי. באמת הוא שר חברתי. <אילן גילאון (מרצ):> לפי דעתי עושים לו שמיכה עכשיו – – – מהארץ. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא לא, הוא שר חברתי, אילן. הוא שר חברתי. אבל יש הבדל – לא לא לא, אין שר, אדוני. בינתיים אין שר, אז אני מרשה לעצמי. אין שר, יש לנו זמן. אדוני היושב-ראש, אין שר. <היו"ר חמד עמאר:> שמעת אותי אומר מילה אחת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, נכון. <היו"ר חמד עמאר:> נתתי לך לדבר, לא התחלתי את השעון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז יש משפט ששמעתי את השר אומר בוועדת הכספים, אמר: לא באתי להיות גזבר, באתי לשנות סדר עדיפות. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה מה שהוא עשה פה היום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, זה מה שאמר בוועדת הכספים. אני הלכתי לנאום של השר ב-2015, ומה אמר באותו הקשר? מה אמר? תקשיב, מיקי, מה אמר? <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', כל עוד אין שר נוכח במליאה, השעון לא יופעל. אתה יכול לדבר, וכל מי שיעלה, אני אתן לו לדבר. אתה תחליט מתי אתה יורד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. עכשיו, אני קראתי מה שאמר. אמר בוועדת הכספים: לא באתי להיות גזבר, באתי לשנות סדר עדיפות. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה לא מפסיקים את הדיון? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שמע, אלי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה לא דוחים את הדיון לשבוע הבא? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שטרן, אז מה אמר היום? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> עיסאווי – – – אפשר כמה זמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נעמוד דקה דומייה? אתה רוצה שנעמוד דקה דומייה, קבורת התקציב? באמת. אסור לי לבקש דקה דומייה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> נפנה ליושב-ראש הכנסת – – – נדחה את הדיון לשבוע הבא, כי הממשלה מזלזלת בכנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה לא מחדש שהממשלה מזלזלת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, גם בחוקים, בכל דבר. אין דבר כזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> על-פי הדמוקרטיה, יש שלוש רשויות: רשות מבצעת, רשות מחוקקת ורשות שופטת. בעידן של הביביזציה, עידן ביבי, אין שלוש, הכול יתכנס ברשות אחת, רשות בנימין נתניהו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל למה היושב-ראש משתף פעולה עם פגיעה במעמדה של הכנסת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> תדפוק, אדוני היושב-ראש, ואתה נועל את הישיבה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> את מי מענישים? <היו"ר חמד עמאר:> אני נתתי לך לדבר. אם אתה לא רוצה לדבר, אתה יכול לרדת, אני אזמין את אחריך בתור. לא ירצה, אני אמחק אותו. תודה רבה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה תזמין? <היו"ר חמד עמאר:> התקנון לא מדבר על זה שאני מפסיק את הדיון. התקנון לא מדבר על זה שאני מפסיק את הדיון. תודה רבה. תודה רבה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, אני קראתי את התקציב ועברתי עליו, חברים, ומה לעשות, אנחנו צריכים גם לשכפל את עצמנו ולחזור ולהגיד אותם הדברים. מדובר על טייס אוטומטי, עם מצ'פרים מסביב לטייס הזה. <אילן גילאון (מרצ):> מדובר על אסטרונאוט אוטומטי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, יש לו חסרונות? מצ'פרים בטייס הזה את האנשים שמבטיחים את המשך כהונתי כראש ממשלה, ושר האוצר יסלח לי שאני מגבה את מה שאמרה יושבת-ראש מרצ, זהבה, בעניין הסוגיה החברתית, שאנחנו תומכים ולא מתנגדים. אבל שר האוצר, עם כל הכוונות הטובות שיש לו, הוא כלי. הוא כלי, ועם כוונות טובות לא הולכים למכולת. היום מה שהיה, ההצגה שהייתה בוועדת הכלכלה – – – <אילן גילאון (מרצ):> תשאל ב-101 איפה הממשלה, כי אולי קרה משהו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא לא, בסדר, הם רואים, עוקבים אחרינו. מהניסיון שהיה לנו בוועדת הכספים ובכל התקציבים שהיו בשנים האחרונות – והשנה אני לא חבר בוועדת הכספים, אבל יצא לי להשתתף לא מעט בדיונים – מונח כאן תקציב פיקציה, תקציב טייס אוטומטי, פיקטיבי, ובמהלך התקופה מתחיל שטף שינויים בתקציב. השינויים בתקציב, שמגיעים לעשרות ומאות מיליונים, בעצם הם התקציב האמיתי. אז איפה הרשות המחוקקת ואיפה השקיפות ואיפה הציבור, בכל הדבר הזה? ועולם כמנהגו נוהג; כאן מונח תקציב כביכול על-פי חוק, מספרים, טבלאות "אקסל" יפות, מחברים אותם למחברות כחולות. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא טבלאות "אקסל", טבלאות של כיתה ח'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כיתה ח'. בכחול כן, ראיתי את זה. מביאים את זה בספרים כחולים, והכנסת השנה, לשם שיפור, והמלחמה הירוקה, חילקה לנו USB, שלא נוכל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> דיסק-און-קי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> דיסק-און-קי? דיסק-און-קי. חילקה לנו דיסק-און-קי, שמי שרוצה יוכל להדפיס ולעיין. קבעה מראש – קבעה מראש שחברי הכנסת זה פיקציה, ממילא זורקים את זה, ונתנה לו את הדיסק-און-קי: לך לחדר שלך ותדפיס, אם בכלל אתה רוצה. יעני, ממילא, זלזול מוחלט. זלזול מוחלט. <מירב בן ארי (כולנו):> מה רע בדיסק-און-קי? תתקדם, עיסאווי, תתקדם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה לעשות, זה חלק מתהליך החיסכון שקיים בכנסת, זה יפה. זה יפה. עכשיו אני רוצה להיכנס למטרות התקציב שמונח כאן. <קריאה:> כפיים, כפיים, כפיים. <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה, יש לך חמש דקות, אני מבקש שתעמוד בזמן. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. שר האוצר אמר, ותמיד אומר: זה תקציב שבא לעודד צמיחה, לצמצם פערים ולצמצם את יוקר המחיה, ולתת מנוף למשק. וכאן הנתונים שראש הממשלה אמר בנאום שלו ביום שני, שהתגאה בהם: מה אתם רוצים? שיעורי צמיחה גבוהים, אנחנו עוצמה, עוצמתיים, בכל פרמטר, יחס חוב–תוצר ירד, כל המשקיעים רוצים לבוא לכאן, להשקיע. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא ראיתי חברה אחת. חברה אחת לא ראיתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בינתיים שמענו את זה, שמענו את זה בתקליט, שר האוצר חזר על אותו תקליט ששמענו מראש הממשלה. יפה. אני שואל את עצמי: באמת, נתונים יפים, צמיחה על-פי המספרים שראינו עולה, 3.6%, הגירעון הציג פחות או יותר 2.2% שעומדים פה, יחס חוב–תוצר פחות מ-65%. תראה איזה מספרים יפים. יפה. אני שואל את ראש הממשלה ואת שר האוצר רק דבר פשוט: כשאנחנו מדברים על צמצום פערים, יש דבר שנקרא עוני. שכחנו שיש עוני? עוני. מדינת ישראל היא המדינה הענייה ביותר – בשיעורי העוני – בכל מדינות ה-OECD. זאת עובדה. אלא מה, העוני נמצא בשכבה ערבית וחרדית. היא פחות מעניינת אותי, אז היא לא נספרת? זאת האמת. זאת האמת. עובדה שיש התעלמות טוטלית מהעוני, והגידול בפערים במשק – התעלמות טוטלית. זה מראה על היחס של ראש הממשלה ושל שר האוצר לסוגיה הזאת. הייתה ועדת אלאלוף, שהוא, אלאלוף, חבר בכולנו. ועדת אלאלוף – אני קורא את המסקנות של הוועדה לעומת יישום, מרחק בין שמים לארץ. והנושא השני שאני רוצה להתייחס אליו הוא הסוגיה של המגזר הערבי, החברה הערבית. מה לעשות, גם היא חלק מהמדינה. צר לי מאוד, אני לא הייתי בעד זה, אבל זה מה שקרה. החברה הערבית מטופלת וטופלה דרך החלטות ממשלה. היו החלטות ממשלה 1838, 1841, 1844, ולאחרונה הייתה החלטת ממשלה 922, שעדיין לא הסכימו ולא ידעו בכמה מדובר, האם מדובר ב-9 מיליארד או ב-15 מיליארד. עדיין אין לנו תשובה. אבל מה לגבי ההחלטות האלה? יפה, אנחנו מברכים. אני שואל, מה לגבי מנגנון התקצוב? מה לגבי התקנות הרלוונטיות לגבי הכסף הזה שהולך לעבור לחברה הערבית? עדיין יש ערפול מלא. הכסף נרשם ולא מתקבל, לא מנוצל בסוף השנה, מכל מיני שיטות סחבת – ועכשיו אני אתייחס לדוגמה, לקראת הסוף – ועובר לעודפים, ומתמסמס ברובו. אני אביא דוגמה ממשרד התרבות, ראיתי את השרה, שרת התרבות. ב-2015, חברים, תקשיבו, זה כסף קטן – ב-2015 יש תקנת פרסים במשרד התרבות, פרסים שנותנים לסופרים ולכותבים וכו'. התקנה היא 5 מיליון שקל לשנה, מהם 600,000 מיועדים לחברה הערבית. ב-2015 כל התקנות חולקו, המגזר הערבי – לא חולק. 600,000 לא חולק. פניתי למשרד; זה עובר לעודפים לשנה הבאה. אז ב-2015 לא חילקו פרסים. הגענו ל-2016 – 5 מיליון, מהם 600,000 לחברה הערבית – לא חולקו, ועכשיו אנחנו לקראת הסוף. פניתי שוב – לא חולקו. אז בינתיים שנתיים לא חולקו, 1.3 מיליון. שאלתי עוד שאלה: למה? יש בעיה בוועדת הפרסים, שהשרה מירי רגב עוד לא אישרה את הוועדה, הוועדה שמחלקת את זה. <היו"ר חמד עמאר:> משפט סיום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וזאת השיטה. זה בקטן – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זאת השיטה, אמרתי את זה בקטן במשרד התרבות, שנתיים השרה לא מחלקת פרסים, עם שיטות הסחבת שלה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הנתונים לא נכונים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ובגדול – יש לי נתונים ביד, בגדול, וזה המדינה – לגבי התקציב. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. חמש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש, אנחנו עומדים פה כמו כל שנה, לפעמים כל שנתיים – כמו הפעם – זה אחרי הריטואל השנתי שבו מוגש תקציב המדינה, זו לא הפעם הראשונה שאין בו חזון, אין בו שינוי כיוון, אין בו כוונה לסגירת הפערים החברתיים, אין בו מנועי צמיחה, אין בו שום דבר מהסוג הזה, אבל אז מוגש חוק ההסדרים יחד עם התקציב, ויש כאן הריטואל השנתי שבו הכנסת עומדת על שלה ותובעת את כבודה, ובמקום אחת ולתמיד לבטל את חוק ההסדרים, הלא-דמוקרטי, שמכניס פנימה סל של הצעות חוק וכל מיני שברירי רפורמות שלא מצאו דרך אחרת להעביר, הכנסת נעמדת על רגליה האחוריות, ובמקום אחת ולתמיד לבטל את חוק ההסדרים, מתחיל תהליך המשא-ומתן, והפיצולים, וההוצאות, והקיזוזים. וגם השנה חל הריטואל הזה, וכל אחת מוועדות הכנסת, והארגונים, וחברי הכנסת – ניסינו ולחצנו וניסינו להוציא החוצה ולפצל החוצה כמה שיותר דברים, כדי לדון בהם כמו שצריך במקום שיועברו כאן בכפיפה אחת בחוק ההסדרים. והיה נושא אחד, היה דבר אחד, תחום אחד, שאף חוק ואף רפורמה ואף הצעה לגביו לא יצאו מחוק ההסדרים, הכול נשאר בפנים, וזה תחום הדיור והתכנון. יש כאן הצעות – תכף אכנס אליהן קצת יותר בפירוט – שבהן משרד האוצר, אביגדור יצחקי, ראש מטה הדיור, נעמדו על הרגליים האחוריות ואמרו: לא, זה ארגז הכלים המפורסם שלנו, שעליו דיבר שר האוצר שהציג כאן בהתרגשות די ניכרת – הציג את תקציב המדינה. כשהוא נבחר לתפקידו הוא דיבר על ארגז כלים, ולא בכדי. שר האוצר נבחר, זה כבר שר האוצר השני, למעשה, שנבחר כדי לטפל במשבר הדיור. זה המנדט שלו – אפשר כמעט להגיד: הוא ולא אחר, והוא רוצה ארגז כלים, רק מה? הזמן עובר, מחירי הדיור לא יורדים, להפך, הם במידה רבה רק עולים, ועדות על ועדות שכאן דנו בכנסת, ותמ"ל וול"ל ווד"ל וכל מה שלא תרצו, מנסות לפתור את משבר הדיור. השרה רגב מחייכת, כי היא הייתה יושבת-ראש ועדת הפנים שישבה על המדוכה בכנסת הקודמת והעבירה חלק מהרפורמות האלה, והנה, בחוק ההסדרים היום עוד כמה דברים, עוד כמה קיצורי דרך, עוד כמה לחיצות. אני כבר לא מדברת על מס דירה שלישית ועל כל הדברים האלה. אני מדברת ככה, שימו לב: פטור מהיתר בנייה למתקני תקשורת, הקלות לצורך ביצוע עבודות תשתית, הפרטת תהליך רישוי עסקים למכוני בקרה פרטיים, תיקונים לחוק התכנון והבנייה הקשורים לעסקים, קביעת מנגנון לשינוי תנאים למתן היתרים שנקבעו בתוכנית מתאר – לזה אני עוד רגע אגיע – אישור תוכנית ארצית מפורטת במועצה הארצית ללא צורך בהחלטת ממשלה, הכללת הוראות מפורטות למבני ציבור בתוכניות מתאר כוללניות, ועוד ועוד. את כל הדברים האלה תיאר ראש מטה הדיור ויושב-ראש המועצה הארצית, אביגדור יצחקי, בצורה הטובה ביותר בדרך הבאה: אני אומר לך, שייקחו שק שינה בבוקר יום ראשון, יגיעו לעבודה, יישנו על הרצפה ויחזרו ביום חמישי. זה לא מעניין אותי, אני לא אחכה לכבישים בשביל לבנות דירות. אני פשוט לא אחכה להם, אני לא יכול לעמוד בזה שלאנשים לא יהיה איפה לגור. כלומר, יש לנו כאן עסקת חבילה שמוצעת לנו; כדי לפתור את משבר הדיור, אנחנו פשוט נבנה עוד ועוד ועוד דירות, ונבטל את כל מה שקשור לאיזה חיים יהיו לאנשים שיגורו בדירות האלה. נבטל את הצורך, ונקנה להם שקי שינה, זה ככה, מתנה מהממשלה, זה בכרטיס גירוד. לא אכפת לנו שלא יהיו גני-ילדים ובתי-ספר, לא אכפת לנו שלא יהיו תחבורה ציבורית, או כבישים, או משהו. לא אכפת לנו שליד המגורים האלה יהיו אנטנות סלולריות, כי אנחנו ביטלנו את הצורך – ניתן פטור מהיתר אם הדירה נמצאת ליד מתקן תקשורת. אנחנו לא נבצע בדיקות קרקע, כך שלא נבדוק אם הקרקע מזוהמת, ונחכה עוד 20 או 30 שנה לוועדת החקירה על תחלואת סרטן באותן קרקעות מזוהמות. לא נבנה גינות ציבוריות, לא בתי-כנסת, לא תשתיות, לא שום דבר כזה. דירה – ושק שינה. רק מה, המחיר של הדירה הזאת גם לא יורד, אדוני היושב-ראש – למה? כי בית שלא טוב לחיות בו, בית שזורקים אותו באמצע שום מקום ואומרים לשר האוצר לרוץ אחרי המחיר למשתכן ואחרי המחיר לדיור – – <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. משפט אחרון בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – לא יציע פתרון אמיתי למשבר הדיור, אבל זה הדבר היחיד שהייתה כאן עמידה על הרגליים האחוריות בספר הזה וזה לא מבטיח פתרון לזה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אראל מרגלית. נא להקפיד על חמש דקות. יש 80 דוברים; אם לא נקפיד על הזמן, נישאר גם עד הבוקר. <מיקי לוי (יש עתיד):> מצוין. זה תקציב לשנתיים, תעשה חשבון שאתה לא צריך לשבת כאן בשנה הבאה. <היו"ר חמד עמאר:> כן, אבל הקציבו זמן של חמש דקות, תתכננו לדבר חמש דקות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, חברותי חברות הכנסת, שר האוצר משה כחלון החליט לקרוא להערת הביניים שלי על הצפון ועל זה שאין תוכנית: הצגה. האמת, כחלון, אני מסתכל עליך כשר האוצר, ובאמת, יש לי סימפתיה אליך כאדם, אבל האמת, חראם. אני מסתכל על בן-אדם שלא מבין בכלכלה, שהוא חלק מממשלה שמה שהיא עושה לכלכלה הישראלית זאת בושה. אני שומע תוכנית שאין לה ריח, אין לה כיוון, אין לה תוחלת, אין לה הבנה על איך להניע שום דבר בכלכלה או בתעשייה או בטכנולוגיה הישראלית. אבל אני אומר לעצמי, כחלון אולי חברתי, אולי הוא בכל זאת קשוב למצוקות, אול הוא פתוח עם לבו למחאת תושבי הצפון ולצעירי הצפון. אבל אז אתה קורא לזה שהגיעו ביום ראשון 250 חבר'ה מהצפון, הצגה? למה מי אתה שתקרא להם הצגה? תקשיב, הצגה – זה מה שאתה שמת פה. האנשים נחמדים אליך כי אתה איש נחמד. אבל אתה עשית הצגה בשולחן ממשלה, בלי ראש ממשלה, בלי אף אחד מהשרים, והגשת פה תקציב שאין לו כיוון ואין לו כלום. תושבי הצפון שאינם מסוגלים לקבל שירות רפואי וצריכים לנסוע לתל-אביב לטיפול בסרטן – זו הצגה? חבר'ה שגומרים את תל-חי, את "אורט בראודה", את מכללת "אוהלו", ואין להם מקום עבודה ברמה כמו שיש במרכז הארץ. חבר'ה, זאת הצגה? על מה אתם מדברים? אין בית-קולנוע בצפון. אתם מבינים את זה? מקריית-שמונה צריך לנסוע שעה וחצי כדי לראות סרט. למה מה? הם סוסים שם בצפון, שהם רק עובדים במפעלי אני-לא-יודע-מה? החבר'ה האלה הם מוכשרים כמו החבר'ה במרכז. החבר'ה הדרוזים והחבר'ה הערבים והחבר'ה היהודים, הקיבוצניקים, וחבר'ה מקריית-שמונה וחבר'ה מהמושבים ומחצור-הגלילית ומצפת – הם מוכשרים כמו החבר'ה בהרצליה-פיתוח או בתל-אביב או בכפר-סבא או בהוד-השרון או בכל מקום אחר. הצגה אתה קורא לזה? מי אתה שתקרא להם שהם עושים הצגה? הזעקה שלהם אמיתית. הזעקה שלהם היא לקבל מקום עבודה. ישבו חבר'ה בגליל המזרחי. בנו, יחד אתי, יחד עם אחרים, תוכנית: לקחת את הנושא של חקלאות ומזון ורפואה ולהפוך אותו לאחד ממעוזי הצמיחה בצפון. זאת נקראת הצגה? הצגה – זה מה שאתם עושים. שמתם שר כלכלה, את דרעי. הוא התחיל ללמוד את הנושא. הוא הגיע לצפון – החלפתם לו תפקיד. ואז התנהלתם בלי שר כלכלה. בלי כיוון. ראשי הרשויות שלכם – חבר'ה מהליכוד – באו ודרשו כיוון כלשהו, איזה matching, איזה משהו. אז מה אתם זורקים להם: איזה מעבר של בסיס בעוד שמונה שנים לצפון, ולזה אתם קוראים תוכנית כלכלית. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – תלמד את מה שבונים, אראל – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> "תלמד את מה שבונים" – יפעת שאשא ביטון, אני שמעתי מאיפה הוא אומר שזו הצגה. שמעתי את התדרוכים שנתת לחלק מהעיתונאים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני לא עשיתי תדרוכים ולא אסתיר את האמת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כי אני מכיר את חלק מהחבר'ה הצעירים בצפון, אז אמרתם שהבאתי אותם. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> הצגה זה לספר לתושבי הצפון סיפורים – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> גברתי, אתם עם הממשלה הזאת – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. תודה רבה. יש לך, אם את רוצה לדבר – תירשמי. תדברי חמש דקות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – שאין לה כיוון, אין לה תוחלת. אין לה כיוון, אין לה תוחלת. התוכנית עכשיו, שאתם שמים על הצפון – היא פארסה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> מאיפה אתה יודע – – –? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה פארסה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> מאיפה אתה יודע? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתם שמים כמה מנכ"לים כדי להעביר כמה בסיסים, כדי שאנשים יהיו שם רתכים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> נמאס מהפוליטיקה שאתם עושים על הגב של אחרים כל הזמן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> החבר'ה רוצים לעבוד במקומות איכותיים כמו החבר'ה במרכז. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> והם יעבדו. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> וזו זכותם. בשביל זה צריך לתת אזור פיתוח א'א' לקריית-שמונה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה מה שעושים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כי אם יש את מה שקורה ביקנעם – לא יגיעו לשם מפעלים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כי – – – זה מה שעושים. זה מה שעושים. תלמד לפני שאתה מדבר. <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע, היא הפריעה לי. <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. נא לסכם. היא לא הפריעה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל היא הפריעה לי. <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. דיברת והיא לא הפריעה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע, אבל היא הפריעה לי. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע – – <היו"ר חמד עמאר:> תסכם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אבל היא הפריעה לי. <היו"ר חמד עמאר:> כן. תסכם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ובשביל זה צריך לתת לגליל המערבי – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – את הכיוון שלו. ולכרמיאל, שרוצה לגדול מ-50,000 ל-100,000 – צריכים לתת – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – את הכיוון שלה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הממשלה הזאת, התקציב הזה – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – היחס לצפון הוא בדיחה. ומי שקורא לו הצגה – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אין לו זכות מוסרית – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – לעמוד פה ולדבר לעם ישראל. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – למכור לתושבים שלנו סיפורים. <היו"ר חמד עמאר:> סליחה, חבר הכנסת אראל מרגלית. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> תלמד את הדברים ואחר כך תדבר. <היו"ר חמד עמאר:> חברת הכנסת מיכל רוזין. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מי את בכלל? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> מה לעשות, תיצמד לעובדות. <תמר זנדברג (מרצ):> לא הבנתי. את מגינה על זה – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – מגינה על זה שמספרים להם סיפורים שיש עובדים – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה את רוצה? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> הוא יודע בדיוק מה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נו, בחייך – – – בלילה אחד? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> די, בחייך. תני כבוד לציבור. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> את היית צריכה להיות הראשונה שנאבקת לתוכנית הזאת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – אני לא. זה אתם. אתם נאבקים, צועקים, רבים. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני יושבת ובונה את התוכנית יחד עם – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אוי, נו, בחייך. מה, אנחנו לא יודעים שקיצצו את התוכנית הזאת בלילה אחד בישיבת ממשלה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> קשקוש. <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> קשקוש. <היו"ר חמד עמאר:> יש לך חמש דקות. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> קשקוש – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני אתן לך את הזמן. אז תתחילי לדבר, אני אפעיל את השעון. בבקשה. יש לך חמש דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> כן. טוב, אז מכיוון שהואשמנו בהצגות – שלום, כבוד סגן יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, חברי, מי שפה שורד, ההרגשה היא כאילו 02:00, אני לא רגילה שבשעה כזאת המליאה ריקה. מה קרה? שבוע ראשון ללימודים וכבר מבריזים? אז אני בכל זאת אדבר עם מי שכאן ועם הציבור במדינת ישראל, שבאמת אינו מבין איך מצד אחד שר האוצר מספר לנו שאנחנו עושים הצגות ושאנחנו לא מבינים על מה מדובר – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז אולי אני אצטט מדבריו. את יודעת, אם הוא זה שצודק בכול, אז אני אצטט מדבריו. אני אתחיל אפילו ממנכ"ל המשרד שלו שאמר שהתקציב הדו-שנתי הוא שנוי במחלוקת ולא מקובל עליכם – על משרד האוצר; הממונה על התקציבים אמיר לוי הבהיר שעמדתו היא חד-משמעית נגד התקציב הדו-שנתי – "דבר שאינו נהוג בשום מקום בעולם", הוא אמר, "למעט בחריין". ואנחנו יודעים שתקציב המדינה הוא הדרך של הממשלה להצהיר על סדרי העדיפויות שלה. אז לא יכול להיות שהדין-וחשבון יהיה אחת לשנתיים. אומר, בצורה ברורה, שר האוצר – חד-משמעית, ואני מצטטת – במרס האחרון, לא לפני שנים; הוא אומר: "יש לי התחייבויות קואליציוניות לתקציב דו-שנתי. אני חושב שמקצועית זה לא נכון. אין ספק שאנחנו מקבלים דוחות מכל החברות הבין-לאומיות", הוא אומר, "שמדרגות אותנו מעט יותר נמוך בגלל חוסר יציבות פוליטית. אני אומר לכם שאפשר לעשות תקציב שנתי, ואחר כך נמשיך שנה ועוד שנה. לקשור את התקציב לקואליציה – זה לא נכון". לא אני אמרתי את זה. לא חברי לאופוזיציה אומרים את זה. מרס 2016. אומר את זה שר האוצר כחלון. גם בזה אני מטעה? גם בזה אני אומרת לא נכון? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כששר האוצר יצא – – – שנה. תטילו חנק – – – תפסיקו ללכת מסביב. <מיכל רוזין (מרצ):> בדיוק מה ששר האוצר אומר. אומר חד-משמעית שתקציב דו-שנתי – – <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – הוא תקציב לא טוב, לא נכון. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> לא, אני – – – <מיכל רוזין (מרצ):> ולקשור את זה ליציבות, להישרדות הקואליציונית, זאת טעות. אומר את זה גם יושב-ראש ועדת הכספים – וחבל שהוא לא פה – חבר הכנסת גפני: "אני נגד התקציב הדו-שנתי, אבל אצביע בעדו". באמת, אנחנו יודעים היטב ולא צריך לספר לנו את הסיפורים האלה. מונח על שולחן הממשלה חוק הסדרים ענק, חסר תקדים בהיקפו. רק השבוע שמענו איך מדינת ישראל מדורגת לפי מדד ה-OECD במדד העוני לקשישים וילדים, מתחת – שמונה מקומות מתחת לממוצע של ה-OECD. לא שמענו את שר האוצר מתייחס לזה. לא שמענו אותו אומר איזה תוכניות מדהימות הוא הולך לתקצב כדי לשפר את הנושא. מוריד את מס החברות וההכנסה שגורע 5 מיליארד שקלים מהכנסות המדינה ב-2018-2017. כמחיר לכך הוא מקצץ 2% מכל משרדי הממשלה, מה שמביא לחיסרון של 2 מיליארד שקלים, בעיקר בחינוך, בבריאות, ברווחה. מחסור גדול מאוד להשכלה הגבוהה של 47 מיליון; בחינוך חסרים 177 מיליון שקלים; לבריאות – בריאות הנפש – אנחנו רואים את המצוקה האדירה של המחלקות הפסיכיאטריות ובתי-החולים הפסיכיאטריים. אנחנו לא רואים תשובה בתקציב הזה; לתרופות מצילות חיים – 167 מיליון שקלים שחסרים; הרווחה: רק היום שאלתי את שר הרווחה לגבי התוכנית להצלת נשים בזנות, להוצאת נשים ממעגל הזנות. התקציב יעלה באופן הדרגתי מאוד, באטיות רבה מאוד. לצערי הרב, עלות כל ההסכמים הקואליציוניים שעליהם חתם נתניהו עם כל המפלגות – היקפם 9 מיליארד שקלים. אולי פה צריך להגיד את האמת לציבור: הכסף – זה לא שהוא איננו. הכסף נמצא. הציבור צריך לשאול לאן הכסף הולך. הכסף הולך לתקציבים למפלגות החרדיות, הכסף הולך לתקציבים להתנחלויות. הכסף אינו מגיע לחינוך, לרווחה ולבריאות. אני מקווה מאוד שהציבור יתעשת ויצא לרחובות, יחד אתנו, למחות נגד תקציב, באמת, כל כך אלים כלפי החברה כולה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי לוי. <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> רגע, אדוני, רגע, תן לי להסתדר. כל שנייה חשובה לי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא לא ילחץ על הכפתור. <היו"ר חמד עמאר:> אל תדאג. אני לא לוחץ על הכפתור. אמרתי: עד שתוציאו את המשפט הראשון, אני לא מפעיל את השעון. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר חמד עמאר:> אבל תעמדו בחמש דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – חברי חברי הכנסת, זה לא תקציב. זה סיפורים. קודם כול, אני אמשיך ממה שאמרה חברתי מיכל רוזין: תקציב דו-שנתי. אנחנו השתגענו, אומר שר האוצר; אומר ראש אגף התקציבים; אומרים בכירי הכלכלנים בעולם. אומר יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני: תקציב דו-שנתי הוא תקציב התאבדות. אקדח מופנה כרולטה רוסית לראשה של הכלכלה הישראלית כי אי-אפשר לדעת את מחירי הסחורות בעולם, כי אי-אפשר לדעת את נתוני הצמיחה, כי אי-אפשר לדעת שינויים גיאו-פוליטיים. אי-אפשר לדעת מחירי הנפט ועוד כהנה וכהנה, וכבר היינו שם. ב-2011–2012 היה תקציב דו-שנתי – 39 מיליארד שקל גירעון. ועם זה אתה בא ומציג לנו כאן תקציב? אין בתקציב הזה מחוללי צמיחה. כלום. לא שמעתי פה כלום – שמעתי סיפורים. אין כאן תוכנית כלכלית. יש כאן תוכנית גזברות של חלוקת תקציבים. כל התקציב הזה וחוק ההסדרים מטרתם אחת: מסים, מסים, מסים. למצוא מתחת לבלטה כסף כדי לכסות על הגירעונות שהממשלה הזאת יצרה בגלל כספים קואליציוניים. ויש קיצוץ רוחבי של 5 מיליארדי שקלים, כמעט 6%, שר האוצר לא דיבר על זה. דיבר על תוספות בטבלה, אפילו לא טבלת "אקסל". טבלה פשוטה כזאת, עם רובריקות, שכל ילד בכיתה ח' יודע לעשות. 5 מיליארד שקל קיצוץ. זה יהיה קיצוץ בבריאות, ברווחה ובכל התקציבים. והוא עומד כאן ואומר: יש תוספת לרווחה, תוספת לבריאות. סליחה, התוספות האלה נובעות מכוח החוק של תוספת אוטומטית בגלל הגידול באוכלוסייה. ואל תספר לנו סיפורים. וכן הלאה וכן הלאה. כל הדיבורים האלה על תוספות נובעים מהגידול באוכלוסייה. חוק ההסדרים מנופח של 80 סעיפים – חבל על הזמן. דווקא הסעיפים החשובים יותר של מאבק ומלחמה בהון השחור הוצאו מכל מיני טעמים. מחר הולכים לעשות מלחמה בוועדת הכנסת, איך לא ילכו סעיפים מסוימים שרוצים להעביר אותם אקספרס ולהפנות אותם לוועדה של אלי כהן. אין מנועי צמיחה בחוק הזה, ובתקציב הקרוב מנועי הצמיחה הם אפסיים. אין דברים משמעותיים לגבי היצוא והגדלת הפריון, יש רק ססמאות. מנוע הצמיחה היחיד הוא הכספים שמוציאים אנחנו, האזרחים. ומספר שר האוצר על זה – איך אמר? רגע אחד, אני אגיע לזה – הוא דיבר על מקום טוב להשקעות. אני לא רואה חברות מחו"ל שעומדות בתור כדי לבצע פה השקעה ולהקים מפעל, אפילו לא אחד. סיפר סיפורים על כך שכיף לו לקום בבוקר – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> הוא לא סיפר – – – מה סיפר סיפורים? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – זו לא כלכלה. זו לא כלכלה. הוא היה בקריית-מוצקין והיה לו כיף; זו לא כלכלה. הוא סיפר על חיסכון לילדים; זה מבורך אבל זו לא כלכלה. הסכמי שכר עם ההסתדרות – זה מבורך אבל זה לא תקציב ולא תכנון כלכלי. סיפר לנו שהחזקים נלחמים בו ולא החלשים, זה סיפורים ולא תכנון כלכלה. רשימה של "מה עשינו יופי, כל הכבוד, מחמאות" – מה עם תכנון התקציב וכלכלת ישראל ל-2017–2018? יש מומחים גדולים ממני לנושא החקלאות. למרות הדברים של שר האוצר, החקלאות קורסת, מושמדת. כן, יש גם דברים טובים: התוספת של חצי מיליארד שקל לסל הבריאות. אבל תקצוב הגליל הוא כמו ועדה. הרי אנחנו מכירים, כשרוצים לקבור משהו מקימים ועדה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> חבר הכנסת לוי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> והוא פירט רשימה ארוכה של הגרלות; הגרלות פה, והגרלות שם. יופי, מבורך. אבל חברת הכנסת המכובדת, לא נאמר לנו כמה דירות נבנו. תפתחו רגע את הפרוטוקול – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני לא מבינה, יש הערות לדוברים? מה זה? <היו"ר חמד עמאר:> נא לסכם. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אני אגיד לך: תעשי גוגל ותגלי כי יש ירידה של 7% במחצית 2016 – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – תעשי רק גוגל, לא יותר מזה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> ולכן, זה לא תקציב, זה בולשיט. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת אילן גילאון. <מיקי לוי (יש עתיד):> תעשי גוגל, אולי את לא מבינה – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני לא מאמינה לגוגל, אני מאמינה לשר האוצר. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – 7%. <מיכל רוזין (מרצ):> זה תורנות? <טלי פלוסקוב (כולנו):> איזה תורנות? <מיכל רוזין (מרצ):> אני שואלת – – – הייתה פה מירב – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני הלכתי לאכול וחזרתי – – – אז תשמרי – – – שיחליף אותי – – – במקומי – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני בודקת, אני עושה רישום. <טלי פלוסקוב (כולנו):> תרשמי, תרשמי. <מיכל רוזין (מרצ):> אני רושמת. <היו"ר חמד עמאר:> חמש דקות בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> שלא יסלקו אותך – – – את יודעת. שלא יסלקו אותך – – – יותר מדי – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני דווקא רוצה לפרגן לך. אתם היחידים שמחזיקים את הגחלת פה. תסתכלו, בדיון הכי חשוב, אין חשוב ממנו. הרי תקציב המדינה הוא תכלית הכול; הוא קובע חיים ומוות. תראו מה שקורה כאן. המתנו פה 20 דקות עד ששרת התרבות תואיל בטובה להגיע. אבל, חברים, תראו, אני לא יודע, אם היה אפשר לבחון את הדברים על-פי הכוונות הטובות, אם היינו הולכים על מבחן הכוונה, ולא על מבחן התוצאה, כבוד השר, אני באמת הייתי מעניק לשר משה כחלון ציון לשבח. כי אני בטוח שכוונותיו טובות. אני היום הייתי קצת מוטרד, כי כאשר שר האוצר מתחיל לדבר על עצמו בגוף שלישי – איפה היה משה כחלון; כשמשה כחלון לא היה לו מה לאכול – האמת, זה קצת מטריד אותי. אני אביא כמה דוגמאות, בזעיר אנפין, כדי שנראה מה השינוי ואיפה מנועי הצמיחה, כי חלק מהדברים שנאמרו כאן, איך אומרים? כִּבְדָיָה היו. לא הבנתי את הקשר בין התקציב לבין הדברים שנאמרו כאן, שכנראה היו wishful thinking. זה רצון טוב, ואני מאמין ברצון טוב הזה, אבל בואו ניקח דוגמה, למשל, מספר שישנו בתוך התקציב: הוקצו 300 מיליון שקלים להעלאת הקצבאות של הנכים. כלומר, כל נכה יקבל כ-120 שקלים יותר לחודש. להזכירכם, במדינת ישראל, חברות וחברים, 20% מן התושבים הם אנשים עניים, על-פי דוח ה-OECD. עכשיו, אולי זה היה נסבל אלמלא קו העוני לא היה עובר ב-2,200 שקלים בחודש. תמיד יכול להיות עוני, אבל הוא יכול להיות ב-5,500. קיום בכבוד. האם באמת הממשלה חושבת שאפשר יהיה לצמצם פערים, כבוד היושב-ראש, עם עוד 120 שקלים לחודש תוספת? אני אגיד לכם למה זה יותר חמור מאשר לא לעשות שום דבר: כי זה לעג לרש. זה גמ"ח, זו קופת גמילות חסדים. אני לא זקוק לחמלה של הממשלה. מדינה לא יכולה להתקיים על חמלה. זורקים 200 לאלה ו-100 לאלה, כאשר, אדוני היושב-ראש, תסלח לי, אבל בחורי הישיבות, מפני שהיה להם הסכם קואליציוני, מקבלים פי-עשרה מהתוספת שהנכה מקבל. חוק ההסדרים, הרי אתם יודעים מהו בדיוק: חוק ההסדרים הוא בית-הקברות של כל החוקים החלוקתיים, איך מחלקים יותר באופן ציבורי. הוא גם חוק המסתדרים – באותו זמן. וראו בחוק ההסדרים רפורמה במס? חס וחלילה, אין שום דבר. הרפורמה היחידה במס, בואו תראו איפה היא נמצאת. הרי איזו הצדקה יש, אדוני, שמס החברות יופחת והרפורמה שנעשתה במס לגבי פרטיים, אלה שמקבלים 6,000 שקל, הם יזכו בעוד 80 שקלים. הם יתעשרו מאוד – בערך כמו הקצבה של הנכים. ואלה שמקבלים 16,000 שקלים, הסכום שלהם הרבה יותר נכבד. אבל את התיקון ברפורמה במס, שהייתה צריכה להיות מלווה בתיקון בדרגות המס – אתה יודע מה הייתי אומר? הייתי רוצה רפורמה שאומרת שיש איחוד מסים בתיקון מדרגות מס. לקחת את הביטוח הלאומי, את מס הבריאות ואת מס הכנסה, להכניס לאותו מס אחד, וליצור חוק ביטוח לאומי חדש. אבל להעלות במסים במדרגות הגבוהות עד כדי 70% ו-80%. אף אחד לא בורח. מישהו אומר צמיחה, ראו את הצמיחה. צמיחה my foot. למי הצמיחה הזאת הולכת? איך היא מתחלקת? ולכן, אדוני, לא רק שאין פה שום בשורה, אלא השינוי היחיד שיש, זה לפגוע בקולקטיב. ואיפה הולכים לעשות את הרפורמה במס? בקיבוצים. אותה החברה הקולקטיבית שאיננה מס חברות. אם עד עכשיו היא שילמה את הממוצע של ההכנסה של הקיבוץ, עכשיו הם רוצים לקחת מכל פרט ופרט על-פי הכנסתו. כדי מה? כדי לפורר את הדבר היחיד שנשאר על בסיס קולקטיבי, ואי-אפשר לסבול אותו. כי זה היה מסע מתמשך מאותו יום שמנחם בגין דיבר על המיליונרים האלה שמשתכשכים בבריכות שלהם, ועד עצם היום הזה איך כותשים אותם ורומסים אותם והורסים אותם. דבר הכי חשוב. זאת היא הרפורמה היחידה שיש שם. אדוני, יש, נכון – ואני באמת חייב לסיים כי הסתיים זמני. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אילן גילאון (מרצ):> כן, כן, באמת רק עוד דבר אחד באמת קטן, כי צריך לדבר עליו. ורציתי לדבר גם על סמכויות של משרד התעסוקה, משרד הכלכלה, שלא עברו למשרד הרווחה, לפחות מבחינת הביטוי התקציבי זה לא קרה. אבל דבר אחרון, הבריאות, ויש תוספת מבורכת לסל הבריאות של חצי מיליארד שקלים. אבל, אדוני, זה לעג לרש, משום שמערכת הבריאות במדינת ישראל היא אחת הטובות בעולם, אבל ההשתתפות העצמית של האנשים, של האזרחים בתקציב הבריאות היא הגבוהה ב-OECD. התוצאה היא של ממשלה שהיא ממשלה של עולם שלישי, בתוך מדינה שמבקשת להיות מדינה מתפתחת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> אין בשורה, אין חלוקה חדשה. המעטים יזכו, הרבים יסבלו. אסור, אסור לתמוך בתקציב הזה. וכל מה שנאמר לנו פה, לא הבנתי את הקשר בינו לבין המציאות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, בשם הנכים, על 100 השקלים שניתנו להם בחודש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. יעלה חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו – חבר הכנסת אמיר אוחנה. אם הוא לא יהיה באולם המליאה – דב חנין אחריו. חמש דקות לאדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, לפני שאדבר על התקציב אדבר אל שר האוצר. באמת חשבתי שהוא יהיה פה – ודווקא רציתי להחמיא לו – באמת אני מתכוון לכל מילה, ולא בציניות – על עמידתו האיתנה בזכות השידור הציבורי במדינת ישראל. זה לא עניין פשוט, ויש הרבה שאומרים: רגע הוא נכנע, הוא הקים ועדה. אני אומר לכם שכל הציבור צריך לעמוד עכשיו מאחוריו ולחזק אותו, כי הוא מחזיק את האצבע בסכר לפני השיטפון הגדול שצפוי לנו; או בפרפראזה על מה שאמרה פעם שרת החינוך: חלילה שיוקם תאגיד שמירי רגב ודומיה ישלטו בו. אז באמת אני – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> העיקר שאתם תשלטו בו. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, לא, אנחנו ודאי לא נשלוט בו, אבל אתם, גם לא תשלטו בו. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> בסדר, אז לא. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אחרת באמת הוא לא שווה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתם כבר שולטים, זאת בעיה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כן. הבעיה היא ששרת התרבות לא כל כך מבינה את מהות הדמוקרטיה ומה זה שידור ציבורי. זאת הבעיה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – הדמוקרטיה. הפנקס האדום שלכם זה שיא – – – זה שיא הדמוקרטיה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> את יודעת כמה שנים אין פנקס אדום? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אבל עדיין אתם – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יותר מהגיל שלך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אבל עדיין – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל עדיין את מפיצה שנאה. שרת ההסתה, בקיצור. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> זה העוני שלנו. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> שרת ההסתה במלוא הדרה. עכשיו נדבר קצת על התקציב. תראו, התקציב הוא – אני לא יודע איך להגדיר אותו, אבל אני אומר ככה – הוא לא נורא. האמת, לא נעים להודות, הוא לא נורא. זה מוזר, אבל אין בו גזירות דרמטיות, למשל. אין בו גזירות, אבל גם אין בו בשורה. מצד שני, אין בו דברים איומים. אין בו גזירות, אבל אין בו גם בשורות. כשאני מדבר על בשורות אני מדבר על זה שבמדינת ישראל, ממשלה אחראית הייתה אומרת: בואו ניקח תחום אחד שאנחנו בבעיות בו במדינת ישראל ונטפל בו כראוי. נטפל בו כראוי. עכשיו, זה יכול תחום החקלאות, וזה יכול להיות תחום הבריאות, זה יכול להיות תחום החינוך, וזה יכול להיות תחום הפריון, זה יכול להיות תחום השכר, וזה יכול להיות – אבל משהו אחד. לא נוסיף למשרד הרווחה קצת ולמשרד הבריאות קצת. וכל דבר כזה, תוספת – אל תראו אותי, אני לא מזלזל, אני יודע מה המשמעות שלה, לפעמים זה מציל אנשים, הכול נכון – יש תוספת בתקציב הזה לעניינים אזרחיים ולעניינים חברתיים, ואני מברך את שר האוצר על זה, למרות היותי מהאופוזיציה. אבל אין בו בשורה. ומה זה בשורה? אני רוצה להסביר מה זה בשורה. יש בו טעות אחת שהיא טעות קרדינלית בעיני, וזה בנושא המיסוי. ההחלטה – מפני שיש עודף גבייה, החליטה הממשלה במקום להוריד את המע"מ על המוצרים מ-16% ל-15%, מה שהיה מיטיב עם כלל הציבור, היה מוזיל את יוקר המחיה, החליטו להוריד את מס החברות. הורידו את מס החברות ב-1%, שזה גם צעד שאין לי בעיה אתו, אבל – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ב-2%. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ב-2%, סליחה. תודה רבה, חבר הכנסת חנין, שתיקנת אותי. הורידו 2%, שזה בסדר, כי צריך גם לעודד את – אבל אפשר היה ב-2% האלה שהערך שלהם הוא, כמה זה? מיליארד וחצי? <מיקי לוי (יש עתיד):> 4.5 מיליארד. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> 4.5 מיליארד. אפשר היה להוריד את המע"מ באחוז, או בשניים, ואז כל הציבור היה יוצא נשכר. המחירים היו יורדים, וכו'. וזאת טעות בעיני. אבל אני רוצה בעיקר לדבר על מה שאין בו, כאמור, על הבשורות שאין בו. תראו, מדינת ישראל – הכלכלה שלה במצב סביר, וזה קצת מתעתע, זה קצת מבלבל. התעסוקה מלאה פחות או יותר. הצמיחה סבירה יחסית לעולם, אף שהיא בירידה או בנסיגה, אבל כמו שכולנו יודעים, זאת צמיחה שיסודה בצריכה וזאת צמיחה בעייתית, אבל עדיין היא בצמיחה יחסית גם לדמוקרטיות מערביות אחרות ולעולם המפותח, והמשק בסך הכול במצב טוב, אבל יש בו כמה סדקים שעלולים לפרק אותו. אחד הסדקים האלה הוא נושא השכר. השכר הנמוך שתקוע כבר עשר שנים במדינת ישראל קשור ישירות לסוגיית הפריון. אם הממשלה הייתה אומרת: אנחנו מעלים את הפריון באופן דרמטי וכך נוכל להעלות את השכר, כי לא נעלה את השכר באופן מופקר – למה הפריון במדינת ישראל נמוך? כולם יודעים: אמצעי מחשוב גרועים, תרבות ניהול עגומה, חינוך בעייתי, אי-השקעה במחקר ופיתוח; יש שורה של דברים שעולים כמה מיליארדים. אבל אם מדינת ישראל הייתה אומרת: אנחנו מעלים את הפריון כל שנה בחמש השנים, בתוכנית חומש, ב-10% – זאת משימה אפשרית. המדינה הייתה צריכה להשקיע בזה כמה מיליארדים. כל הציבור היה יוצא נשכר מזה, כי השכר שלו היה עולה בהתאם, המדינה הייתה משגשגת. זה בעיני חזון. אותו דבר אפשר היה לעשות גם, למשל, בתחום החינוך. יש כסף. יש המון כסף בחינוך. המון. מי שקרא את דוח מבקר המדינה שפורסם אתמול גם ראה שהכסף לא הולך לשום מקום. אף אחד לא מתעל את הכסף באופן נכון, חוץ מאלה, הפוליטיקאים שמושכים את הכסף וצובעים אותו בכל מיני צבעים. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים, אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל הכסף הזה לא הולך לחינוך. ואם מדינת ישראל הייתה מחליטה – רק מחצית מתושבי מדינת ישראל מסיימים בגרות. זה מצב עגום ביותר. וכשאנחנו מעלים את מספר מקבלי תעודת הבגרות ב-10% בעשור או בתוכנית חומש, משקיעים בעניין הזה כמה מיליארדים – לא מסובך לעשות את זה, אבל מכריזים על זה כעל יעד לאומי. על זה אני מדבר שאין חזון. היה אפשר לקצר את התורים לאנשים בבתי-חולים; היה אפשר לפתור משברים אחרים, בתפוקה בחינוך, כאמור, בהרבה מאוד תחומים. ולא לקחו תחום אחד ואמרו: בואו נפתור בעיה, אלא "אה" כזה. אז כאמור, זה תקציב לא רע. בחוק ההסדרים, אגב, יש כמה דברים טובים מאוד. אבל מצד שני, הוא יביא אותנו לחקיקה איומה, מהירה ולא אחראית וזכויות יסוד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, נא לסיים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל בסך הכול אנחנו כאופוזיציה נהיה ענייניים. במקומות שאפשר לתמוך נתמוך, ואיפה שזה גרוע נתנגד. אני מאחל לשר האוצר שיעמוד איתן ולא יישבר אל מול הגל העכור בנושא התאגיד. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – מנואל טרכטנברג. אחרי כן ידבר חבר הכנסת אמיר אוחנה, שביקש לדחות את זמן הדיבור שלו. אדוני, לרשותך חמש דקות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, אני שומע כאן כמה מחברי, ואני אומר לכם, חברי, אנחנו כנראה לא קראנו את אותו טקסט. אנחנו כנראה לא קראנו את אותו תקציב. אני רוצה בכל זאת להגיד, לנסות להגן על חברי שאמרו שבתקציב הזה יש גם דברים טובים, ולהגיד שאולי זו אשמת הטכנולוגיה. פשוט נתנו לנו צ'יפ ולא כולם הסתדרו עם המערכת החדשה. אני אומר את הדברים בצורה ברורה: התקציב הזה הוא תקציב גרוע. תקציב הוא ההחלטה הכלכלית-חברתית הכי משמעותית של הממשלה. הממשלה הזו היא ממשלה רעה, והיא מביאה תקציב רע. היא מביאה תקציב איום ונורא. לא פחות מזה, איום ונורא. הקול – קולו הנעים של השר כחלון, אבל הידיים, הידיים הנוראיות של בנימין נתניהו. התקציב הזה הוא תקציב של ברית מילה: מקצצים לקטנים ומחלקים עוגות לגדולים. בואו נדבר על מה שעושים כאן בתחום המיסוי. <היו"ר יצחק וקנין:> מזכירות הסיעה בצד ימין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תראו את השערורייה הזו של הפחתת מס החברות. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אדוני, רק רגע. חבר הכנסת דב חנין, שנייה אחת. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני רוצה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מזכירות הסיעה, עם כל הכבוד, אתן מרימות את הקול יותר מדי. שומעים אתכן עד פה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, השערורייה הזו של הפחתת מס החברות. אני רוצה להזכיר לכם, כשבנימין נתניהו נבחר להיות שר אוצר, מס החברות בישראל עמד על 35%. אני לא שמעתי על קטסטרופות. היום מס החברות 25%, ורוצים להוריד אותו ל-23%. אלה מיליארדי שקלים. מיליארדי שקלים שנותנים לבעלי הון; מיליארדי שקלים שיהיו חסרים בסל הבריאות; מיליארדי שקלים שיהיו חסרים לקשישים; מיליארדי שקלים שיהיו חסרים לפתרון בעיות חברתיות. איזה מהלך חסר לב, איזה מהלך אנטי-חברתי. יש הורדות נוספות, אגב, במסים לבעלי הון. ראיתם את המנגנונים על חברות טכנולוגיות. יש בחוק הזה מנגנונים של הפרטה, מכוני בקרה פרטיים בתחום הרישוי – עוד דרך להרחיב את השחיתות ולפרק את המערכות הציבוריות. ואם מדברים על מערכות ציבוריות, תראו מה עושים למערכות התכנון, תראו את הפטור מהיתרי בנייה למתקני תקשורת, תראו את מערכות ההקלה לתשתיות, מערכות לגמרי מיותרות, שנועדו לאפשר להעביר החלטות גדולות נגד הסביבה, נגד הבריאות, נגד החברה, נגד האזרחים, נגד הדמוקרטיה. תראו את מנגנוני ההארכה לזיכיון ההרסני הזה של קצא"א. באמת, כמה דמיון ויצירתיות היו צריכים בשביל לייצר כאלה הסדרים נכלוליים. תראו את הקיצוצים האכזריים. תראו את המיסוי על פיצויי פיטורים של העובדים. תראו את דחיית יום חינוך ארוך. דוחים את יום חינוך ארוך, על זה אתם לא מדברים? תראו את הפחתת שעות הלימוד בקבוצות הקטנות. ככה נראית השקעה בחינוך? ככה נראה סדר עדיפויות שנותן לחינוך מקום ראשון? דיברו על הבריאות? כן, הוסיפו כמה שקלים, אבל זה יותר מלעג לרש. זה הרבה פחות ממה שמערכת הבריאות צריכה פשוט כדי לעמוד בגידול הדמוגרפי. מערכת הבריאות נמצאת בדיאטה רצחנית. בתי-החולים עומדים בסכנת קריסה; רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים. מערכת הבריאות היום מבוססת על תשלומים פרטיים. אתם רואים לזה פתרון כלשהו? דיברו אפילו מתוך הממשלה, אדוני היושב-ראש, על זה שחייבים להכניס את הביטוח הסיעודי לסל הבריאות. אתם רואים את זה פה? שום דבר. מדברים על עוני בקרב הקשישים. אנחנו פה בכנסת העלינו – זה נפל בגלל תיקו בהצבעה על הכפלת קצבאות הזיקנה. אתם רואים פה הכפלה של קצבאות הזיקנה? אתם רואים פה אולי מנגנון של לפחות 5,000 שקל מינימום לכל קשיש וקשישה בישראל? <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תוכנית הסיוע לצפון. הבטיחו, אז הבטיחו. התחייבו, אז התחייבו. יקימו ועדה. הנה, אז מה? פתרונות דיור? פתרונות לשכירות? מחירי השכירות עולים פי-שניים כמעט מאשר ב-2011, כשהייתה פה מחאה חברתית. אתם רואים פתרון לזה? זו ההחלטה הכלכלית הכי חשובה של הממשלה הזו, ונגד ההחלטה הזו כולנו באופוזיציה צריכים להתייצב. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אין בתקציב הזה דברים טובים. אנחנו לא נפתור לקואליציה בעיות. אנחנו לא נפתור להם קשיים פנימיים שיש להם, אנחנו נתייצב נגד התקציב ונתייצב נגד הממשלה, כי לעם הזה, לאנשים שחיים בארץ הזאת, מגיע תקציב אחר ומגיעה לו גם ממשלה אחרת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, ואחריו – חבר הכנסת אמיר אוחנה. חמש דקות לרשותך, אדוני. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, הגשת תקציב – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, רק רגע, אני רוצה להודיע הודעה, כדי שיהיו הדברים ברורים. אני מודיע על סגירת הרשימה. זה היה צריך להיות עוד בהתחלת נאומי הדוברים. כל מי שצריך להירשם ולא נרשם ויושב פה, אם יירשם בדקות – עד סיום דבריו אני ארשום אותו. ולא, אני סגרתי את רשימת הדוברים. תודה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> רק תתחיל מחדש את חמש הדקות. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אתן לך עוד דקה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, הגשת תקציב מדינה לכנסת הייתה צריכה להיות רגע שיא במהלך עבודתה של ממשלה על פני השנה, הזדמנות פז להציג חזון, להניף דגל, להתוות דרך, לנטוע תקווה. מאז כינונה של ממשלת נתניהו הראשונה ב-2009 השתרש הנוהג הפסול הזה, הלא-נכון, המזיק, של העברת תקציבים דו-שנתיים, ועל כן החשיבות של גיבוש תקציב ודיון בתקציב הכנסת עולה פי כמה. רבותי, אני מעיין בדפי התקציב ורוחי נופלת. מה שמאפיין את התקציב הזה יותר מכול הוא מה שאין בו. אין בו בשורה, אין בו אופק, אין בו מעוף, אין בו התוויית מדיניות מקפת בשום תחום, ועל כן אין בו תקווה לעתיד טוב יותר. ואני אומר זאת בצער רב, כי זה תקציב של כולנו. זה התקציב שיקבע את רמת החיים, את הפרנסה, את העתיד של כל אחד מאתנו. ואני אומר זאת בכאב רב, כי אני יודע ששר האוצר משה כחלון בא לתפקיד הקשה וכפוי הטובה הזה עם כוונות טובות ורצון עשייה. אבל כגודל הציפייה גודל האכזבה. חברי חברי הכנסת, רשימת האין, מה שאין בתקציב, היא ארוכה מאוד, אבל הרשו לי לציין כמה מסעיפי ה"אין" שזועקים לשמים. אין בתקציב הזה תוכנית כלשהי לעידוד הצמיחה במשק ולעידוד הפריון. אין בתקציב הזה פתרונות מספיקים למשבר הדיור. רבותי, פתרונות בדקה התשעים שאנחנו חיים בה בתחום הדיור, ידרשו – אין מנוס מזה – גם השקעת כספים רבים, ואלה לא סומנו בתקציב הזה. אין אסטרטגיה להקטנת פערים. אפילו אין מתיימרים שיהיו כאלה. מה יש שם? הפחתת מסי חברות. לא, זה לא בדיוק תורם להקטנת פערים. אין זכר לתוכנית הלאומית לפיתוח הצפון. מספיק דובר על כך. אין בשורה לתחבורה ציבורית, למה שאולי יחלץ אותנו מהפקקים – ראו דוח מבקר המדינה שפורסם אתמול. אין כלל מהלך להעצמת ההשכלה וההעשרה הטכנולוגית והמקצועית במדינת ישראל, וזאת על אף ההבטחות שהפריחו בכירי האוצר. על כן לא נראה גידול בפריון, לא נראה גידול בשכר. אין מענה להוצאות העצומות על טיפול בגיל הרך, הוצאות שכל כך מכבידות על המשפחות הצעירות. אין אסטרטגיה לחיזוק הרפואה הציבורית ולצמצום הרפואה הפרטית. אין פתרונות לפנסיה העתידית של מאות-אלפי עובדים. זו פצצה מתקתקת. אין אסטרטגיה לחקלאות בת-קיימא. נמצאים כאן חברי הכנסת עמר בר-לב וברושי, שמדברים רבות על הדבר הזה, וגם אתה, אדוני היושב-ראש. אומרים: אבל אין גזירות בתקציב הזה. נכון, כמעט שאין גזירות גלויות במובן של קיצוצים ממוקדים, מינוסים. אבל יש בשפע גזירות סמויות, קיצוצים רוחביים, משכון העתיד והיעדר עשייה בתחומים חיוניים. אלה הגזירות האמיתיות. נעבור על זה. כדי לסגור את התקציב ולהימנע מגזירות גלויות, הנחיתו כמה קיצוצים רוחביים במהלך השנה החולפת, ועוד קיצוץ של כ-2% לקראת התקציב החדש, והיד נטויה. שמענו זאת. רבותי, אין דבר יותר קל ויותר לא-נכון מקיצוץ רוחבי. מהותה של מדיניות כלכלית זה לקבוע מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. לזה צריך מנהיגות. קיצוץ רוחבי זה פחדנות. בשביל זה לא צריך שר אוצר וראש ממשלה, מספיק מחשב אישי. גזירה סמויה נוספת – משכון העתיד. הממשלה פרצה את מגבלת ההוצאה ואת מגבלת הגירעון. יופי. אלא מה? בו-בזמן מורידים מסעיף חברות. אז מה יהיה? היום מוציאים יותר, יהיו פחות תגמולי מסים – מה יקרה מחר? שמישהו אחר ישבור את הראש. זה משכון העתיד. רבותי, גם אין מכסים – חלק מהבור התקציבי – באמצעות העברות חד-פעמיות מקק"ל ומרשות שדות התעופה; מה יקרה מחר, כשלא יהיו העברות כאלה? והדבר הכי בולט לחוסר העשייה זה, כמובן, עניין אוזלת היד בעידוד הצמיחה. רבותי, תקציב האין-בשורה הזה גוזר על המשק קיפאון. אין מענה למשבר הדיור, אין צמיחה, אין צמצום פערים. כאשר אין כל אלה המסקנה ברורה: אין מקום לממשלה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> – – שזה תקציבה. תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה יכול להמשיך עוד הרבה זמן כי אין שר. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> למה אין שר? כרגיל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> השרה יושבת פה. <מיקי לוי (יש עתיד):> סליחה, סליחה, גברתי השרה. לא קרה כלום. לא הבחנתי בך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת אמיר אוחנה שביקש שאני אדחה אותו – לא נמצא כרגע. חבר הכנסת עמיר פרץ, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. חמש דקות. <קריאה:> – – – השר. <היו"ר יצחק וקנין:> למה לא היה שר? יש שר כל הזמן. <קריאה:> לא עכשיו. אז. בהתחלה. בהתחלה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, גברתי השרה, אין בכלל ספק שההגדרה של התקציב הזה שהוא תקציב ללא גזירות, אבל זהו תקציב ללא בשורות. ברור שהשילוב הזה הוא הדבר המאפיין ביותר את העובדה שהתקציב הזה מגיע תחת חוסר מדיניות מוחלט. אין פה דרמה של ויכוח על תפיסת עולם. אומר שר האוצר: פה הוספתי קצת, פה הוספתי קצת, פה מנעתי גזירה. ואנחנו מבינים ששר האוצר מבין שהמבחן שלו זה מה יקרה בשוק הדיור. שם יבחנו אותו, שם ישפטו אותו. לכן, מבחינתו, שאר התקציב, שאר הנושאים, אינם הדבר המרכזי. אני אומר משפט אחד ראשון באשר לתפיסת עולם: במקום שבו בנימין נתניהו הוא המנטור, גם כחלון לא יעזור. זה המצב, זאת האמת. כי מה שאנחנו רואים היום זה המשך תפיסת העולם של בנימין נתניהו. המשך הורדת המסים הישירים. לצערי הרב, מדובר פה באחד התרגילים הבעייתיים ביותר. הצעירים בישראל אולי אינם מבינים את התעלול הזה עדיין. כי בעצם מה עושים באוצר? הם באים עם מסר: אנחנו מורידים מסים. זה נשמע כל כך יפה, זה נשמע כל כך נכון. אבל אילו זוג צעיר היה יודע שלא מורידים לו מסים, ואולי הוא ישלם עוד 1% מס, אולי עוד 2% מס, אבל במקום זה הוא לא ישלם 2,500 שקל לכל ילד במעון כשיש לו שני ילדים – כי מה עושים בעצם? אומרים לך: אנחנו מורידים לך כמה שקלים במשכורת, מוסיפים לך כמה שקלים, פוטרים אותך מגובה המס, ואז יוצרים מחסור תקציבי לרפורמות אמיתיות. זאת האמת כולה. כי אם הייתה פה החלטה אמיצה לטפל באי-שוויון, היו הולכים לתהליך הפוך. בראש ובראשונה, בשום פנים ואופן לא הורדות של המיסוי הישיר. בשום פנים ואופן. הרחבת התקציבים שלנו. אני בהחלט מבין שמדובר פה בתקציב שהמטרה שלו היא "לעבור אותו בשלום", כמו שאומרים. אני יודע שכחלון הוא עם כוונות טובות, אבל עם כוונות טובות לא משנים מדינה; עם כוונות טובות לא מייצרים דינמיקה אמיתית; עם כוונות טובות לא מייצרים דרמות שמשפיעות על האדם באמת. שמעתם שהיו 30 איש בפרדס-חנה שהתקבלו כעובדי חברת כוח-אדם, והייתה עוד מסיבה ל-300 איש. זה נחמד. זאת אומרת, תארו לכם שבימים שהייתה עבדות בארצות-הברית היו באים אותם נשיאים עם תפיסת עולם ואומרים: פגשנו 30 עבדים ושחררנו אותם. באמת. שבוע אחר כך פגשנו עוד 300 עבדים ושחררנו גם אותם. איזה יופי. ואיך הם חייכו, ואיך הם שמחו. אבל יש עוד מיליון עבדים, 2 מיליון עבדים. היום, לצערי הרב, יש לנו 250,000 – ואולי 300,000 – עובדי חברות כוח-אדם. האם שר האוצר נוכח בעצמו ששחרור העבדות המודרנית בישראל היא המפתח – אולי החשוב ביותר – לסיכוי לייצר דינמיקה של צמצום הפערים, לסיכוי לתת הזדמנות לאנשים להרגיש שהמדינה נותנת להם הזדמנות שווה ומחזירה להם את כבודם האישי? לכן, אני חושב שיש כמה דברים מרכזיים. האחד – בכל מה שקשור לצמצום הפערים, צריך להוציא מהחוק את עובדי חברות כוח-אדם. להוציא אותם מהחוק. לקבוע שחברת כוח-אדם כמעסיק איננה חוקית. תפקידן של חברות כוח-אדם לעסוק בהשמה ובהכשרה מקצועית, ולא יותר מכך. זה התפקיד האמיתי. שנית, צריך לעבור לבנייה תקציבית. זה בסדר שאומרים שיביאו חברות. אני מאוד מקווה שזה לא יקבע לכאן דינמיקה חדשה שמשאירה אוכלוסיות חלשות מאוד, שלא יהיו להם מקומות עבודה אחרי שיגיעו לכאן חברות של סינים עם 1,000 ו-2,000 איש. אני כל כך חרד, מה תהיה התוצאה. שם אחת הבעיות הכי קשות – צריך אומץ לב, אדוני היושב-ראש, כפי שעשו בשנות ה-90 – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – כפי שעשו בשנות ה-60 – לא להתבייש. אני יודע שבנימין נתניהו, כשהוא שומע "בנייה תקציבית", נודדת שנתו. כי זה שינוי בתפיסה. לא יכול להיות שהמדינה תהיה מעורבת – המדינה חייבת להיות מעורבת כשיש משבר חירום לאומי. הדיון הוא במשבר חירום לאומי, ורק שינוי בתפיסה יביא גם לשינוי במגמה. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. חמש דקות לרשותך, אדוני. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני לא אהיה הראשון וכנראה גם לא האחרון שיאמר מעל הבימה הזאת שבתקציב הזה אין חזון, אין כיוון, אין מקום לתקווה. שכחנו בכלל שמדובר בתקציב דו-שנתי; שבכלל הדיונים עכשיו יתמקדו ב-2017, ו-2018 ככה תסתתר מתחת לשטיח. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות. הנקודה הראשונה – משבר הדיור. אמר כאן הפרופסור מנואל טרכטנברג לפני שבתקציב אין מספיק התמודדות עם משבר הדיור. מדובר על הצעה של מיסוי דירה שלישית. אני בהחלט מודע לכך שרכישת דירה להשקעה היא כמעט הדבר היחיד שאין עליו מיסוי כזה או אחר. אנחנו ממוסים על המשכורת, ממוסים בבורסה וכן הלאה, ועל דירות אין מיסוי. אבל גם פה, במקום להתעסק בנושא בצורה רחבה – בנושא המיסוי על הדירות, ומצד שני בנושא עידוד זוגות צעירים לרכוש דירות ולהכיר בהחזר המשכנתה שלהם כחלק מההוצאה – אז שוב בחר שר האוצר ללכת על פרוסה צרה מאוד מאוד בנושא הזה. המיסוי על הדירה השלישית לא יוריד את מחירי הדירות. דעתי האישית היא שהוא גם לא יוריד את מחיר השכירות. לכן, לסיכום הנקודה הזאת, מצד אחד כן צריך למצוא את הדרך למסות דירות להשקעה, אבל באותה נשימה צריך למצוא את הדרך להקל על זוגות צעירים לרכוש דירות, לקחת הלוואות, לקחת משכנתאות, ושיוכרו לצורכי מס. היום התחיל הדיון, אני חושב הראשון, בוועדת הכספים על תקציב משרד החקלאות. שוב דוגמה קלאסית שכל הדיון יוסב על 2017, אבל 2018 טואטאה מתחת לשטיח – נראה מה יהיה. בכלל לא התפתח דיון על 2018. אבל, אדוני היושב-ראש, אתה היית בדיון ובאמת אמרת דברים שקרעו לכולנו את הלב. למי שלא היה בדיון אני יכול לומר – אני אשאל אתכם, אף שאני יודע שאתם לא תדעו את התשובה: בכמה גדל תקציב משרד החקלאות, או אמור לגדול, ב-2017 לעומת 2016? ב-2016 התקציב היה 1.861 מיליארד, ב-2017 הוא יהיה 1.831 מיליארד. זאת אומרת, יותר קטן מאשר היה בשנה שעברה. אז כמעט, אני שואל את עצמי, בתור אחד – יחד אתך, אדוני היושב-ראש – המארגנים של יום החקלאות אתמול, וכל 120 חברי הכנסת, כולם הביעו אמפתיה וסימפתיה לחקלאות בישראל, ובאמת אני נוטה להאמין שרובם התכוונו שבאמת החקלאות צריכה להיות גם ערך; אבל איך זה בא לידי ביטוי בסופו של דבר? בסופו של דבר זה צריך לבוא לידי ביטוי בתקציב המדינה. בסופו של דבר זה צריך לבוא לידי ביטוי בחקיקה. יושב כאן חיים ילין, שהציע הצעת חוק בנושא פערי התיווך. אתה, אדוני – אתה ואני הצענו עוד בכנסת הקודמת, ואתה הצעת עכשיו הצעת חוק נוספת. אבל הצעת החוק הזאת, גם הקואליציה דוחקת אותה לפינה, ובעצם אין, לא חקיקה ולא בשורה בתקציב משרד החקלאות, וזה בעצם התקציב היחיד שהספקנו לדון בו היום. אני רוצה לומר שתי מילים על משרד הביטחון ותקציב משרד הביטחון. מה לגבי המכשול הקרקעי סביב רצועת-עזה? המכשול הקרקעי סביב רצועת-עזה לא מופיע בשום שורה תקציבית בתקציב שיונח כאן היום לקריאה ראשונה ל-2017–2018. אם זה יקרה, לא יהיה מכשול קרקעי סביב רצועת-עזה. חבר הכנסת ילין, אתה יודע מה המשמעות, אתה יודע איך חיים שם האנשים היום. <חיים ילין (יש עתיד):> שר האוצר הבטיח לראשי המועצות שכסף זה לא מגבלה, אין מגבלה. הבטיח להם, אמר להם לבוא – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ראש הממשלה הבטיח את זה גם לי. אבל בסוף, היום, כשאנחנו מגיעים לתקציב, אנחנו רוצים לראות שורה תקציבית. ובתקציב 2017–2018 אין שורה תקציבית למכשול קרקעי סביב רצועת-עזה. שכל חברי הכנסת ידעו מה המשמעות: המשמעות היא שעוטף-עזה, לפחות עד 2020, פרוץ למנהרות התקפיות והיוזמה עוברת לידי ה"חמאס". זאת המשמעות. ולכן התפקיד שלנו הוא לראות שלפני קריאה שנייה ושלישית הנושא הזה ייכנס. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> עוד מילה אחת בהקשר הזה. אני הגשתי הצעת חוק – היא עוד לא הונחה כאן על שולחן המליאה – להשלמת הגדר סביב יהודה ושומרון. גם זה נושא ביטחוני, ולא ייתכן שבכל פעם שיש פיגוע בשרונה או במקום אחר מחליטה הממשלה לבנות עוד קטע מסוים של הגדר. צריך לבנות את הגדר, היא חשובה לביטחון מדינת ישראל, וכל השיקולים הפוליטיים – שהיא תסמן את הגבול העתידי וכן הלאה – נכון להיום צריך לשים אותם בצד ולבנות את הגדר הזאת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. אם לא – חבר הכנסת איל בן ראובן. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לשמש פה ל-960,000 האזרחים הוותיקים במדינת ישראל, כי הם זקוקים למישהו שידבר בשמם, ולצערי הרב, הכנסת היא לא המקום שנענה לבקשות, לדרישות ולצרכים המיוחדים שלהם. זה או-טו-טו מיליון, ובעוד כ-20 שנה זה יהיה 1.6 מיליון. נפלה צרה על מדינת ישראל: הוותיקים שבנו מסרבים להיפרד, הם החליטו להישאר פה. כל שנה תוחלת החיים גדלה בחודשיים. לא יודע איך זה קורה, אין לי מושג, כי אנחנו יודעים שמערכת הבריאות קורסת והיא גרועה והכול רע פה; מסתבר שלא כל כך. יש איזו חיות מיוחדת לאזרחי מדינת ישראל, והם פה והם נשארים. והגיל הממוצע – תוחלת החיים, של גברים ונשים, וכמובן נשים עוד מובילות – הולך ועולה. אני יכול להמשיך ולפרוס פה יריעה מאוד מאוד רחבה: היו לאחרונה פרסומים ועבודות, וישראל היא באמת אחת המדינות שתוחלת החיים בהן צומחת באופן לחלוטין בלתי צפוי. מה הייתם מצפים? שממשלת ישראל תיתן דעתה לאסון הזה, מה עושים. נו, קצת נהרגים בתאונות דרכים, אבל לא מספיק; קצת מתים במסדרונות, אבל כנראה לא מספיק; יש גם קצת נגיפים בבתי-חולים, זה בסדר, אבל זה לא מוריד, לא עוזר. זה גדל כל הזמן, הציבור הזה, והוא ממשיך לגדול. אז צריך להתחיל לחשוב איזה חיים יש להם, גיל 62 ומעלה לנשים, 67 – ויש עוד, אנחנו מדברים כבר על הגיל הרביעי, זה כבר לא הגיל השלישי, מ-80 ומעלה. מה יהיה פה? אני הייתי מצפה שממשלת ישראל תכין תוכנית אסטרטגית; תכין תוכנית אסטרטגית ותציג אותה בתקציב. כי זה כבר לא מחר – זה פה, עכשיו, זה מיליון איש במדינת ישראל. מה עם הסיעוד? כמה פעמים צעקנו בבית הזה: מה עם הסיעוד? נגמר הסיעוד הקולקטיבי, תוכניות הסיעוד הפרטיות גם כן לא נושאות את עצמן, חברות הביטוח מזניקות את התעריפים, דוחים ודוחים, בשיטה הישראלית, ומאות-אלפי אנשים נשארים בלי ביטוח סיעודי. הם צריכים להביא את הכסף מהבית מחר; אין להם. דובר על להעביר לקופות-חולים וכן הלאה – זה לא עובד. אז מי שיש לו יש לו, ומי שאין לו, מה הוא יעשה? המשפחה תיקח על עצמה אחריות? ואם המשפחה לא יכולה? טיפולי שיניים. רצה שר הבריאות להעביר שתי רפורמות: הוא גם רצה את הסיעוד בתוך ביטוח הבריאות וגם רצה להעביר טיפולי שיניים. מה יעשו האנשים המבוגרים, שהשיניים הן אחת הבעיות הקשות שלהם – לא רק, אבל גם? אין בכלל התייחסות לזה. אז נכון, יש כמה נושאים שהממשלה כן הקצתה להם כסף, אני לא יכול לבטל אותם. יש אותה עזרה לניצולי שואה, שהתחילה באמת אצל יאיר לפיד והממשלה הקודמת ועברה לממשלה הזאת. יפה, אני מכבד את זה. יש גם ניסיון, בעזרתו של השר ליברמן, שדאג לקבוצה מסוימת של אזרחים ישראלים שעלו מברית-המועצות ולא הספיקו לצבור מספיק שנות פנסיה – גם לעזור להם. אז במקומות שצריך לברך אני מברך, זה קצת יותר כסף. אבל זה לא עונה על הצרכים העצומים שהולכים ומסתמנים. על מי רוצים להטיל את האחריות? על הילדים, על ההורים – ילדי הסנדוויץ' האלה, שיש להם מצד אחד ילדים צעירים ומצד שני הורים מתבגרים והם לא יודעים לאיזה צד להסתכל, ימינה או שמאלה? אז הם ייקחו על עצמם אחריות להורים שלהם, לצרכים המיוחדים שלהם, לדירה שהם צריכים לנוע בה והם לא יכולים, לנגישות? ואני לא מדבר על המרחב הציבורי, שצריך להתאים את עצמו לאוכלוסייה מבוגרת. העליתי פה פעם חוק על מעברי חציה, שצריך להאריך את משך הרמזור. רק אתמול ראיתי כתבה בטלוויזיה: עולה אדם מבוגר, קשיש קוראים לו, עומד בקצה הרחוב, והוא לא יודע מה לעשות. הוא לא יודע כמה זמן נשאר בירוק, אז הוא בניסוי וטעייה, הוא מתחיל להתקדם וללכת, אחורה–קדימה, הוא לא יודע, הוא בודק את הנהגים. אז לא פלא שהתמותה בקרב הולכי הרגל המבוגרים היא פי-שלושה מאשר בכלל האוכלוסייה. לא פלא, כי הם נהרגים על מעברי חציה. כל הדברים האלה צריכים לעמוד לנגד עיניהם של כל שרי ממשלת ישראל, אפילו שרת התרבות, שאם אני לא טועה היא יושבת פה, נכון? זאת שרת התרבות? אני לא ראיתי, בגלל השיער. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> ועכשיו אני גם קשישה כבר. <נחמן שי (המחנה הציוני):> את עוד לא קשישה, אבל את גמלאית. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> קשישה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> את לא קשישה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אבל אני אומר שגם בתרבות הצרכים של האוכלוסייה המבוגרת צריכים – אני יודע שבחלקם כן, ויש גם שם שדה גדול מאוד – זה לא רק "שלישי בשלייקעס", זה שבעה ימים בשלייקעס, שבעה ימים בשלייקעס. תודה רבה. שבוע – ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם בשבעה ימים? זה הזמן. תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת משה גפני – איננו. חבר הכנסת איל בן ראובן, ואחריו – חבר הכנסת, שכני, יעקב פרי. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, בפתח דברי ועוד לפני שאגש לתקציב אני רוצה לומר לכם, חברי הכנסת, ולעם ישראל: אנחנו במאבק קשה על דמותה של החברה הישראלית, על מי אנחנו רוצים להיות. מאבק על הדמוקרטיה, על חופש הביטוי, לנוכח ניסיון בוטה של ראש הממשלה להשתלט על השידור הציבורי, להרחיק ממנו כל מי שחושב, כותב ומתבטא אחרת. כל זה נעשה בתהליך קבלת החלטות כושל, וכל מנהל ארגון היה מודח ברגע על הצעה שכזאת. שמחתי לראות שמבקר המדינה החליט לבדוק את הפארסה הזאת. לך, שר האוצר כחלון, אומר שיש לך הזדמנות לגלות מנהיגות אמיתית מהי. אנחנו במאבק על שמירת החוק והמוסר כנגד ניסיונות למשחקים עוקפי-בג"ץ, להכשרת מעשים בלתי חוקיים – וחוזר היועץ המשפטי ומזהיר כי הם אינם עומדים בהלימה לחוקי מדינת ישראל; וההמשך, ההמצאה האחרונה של רעיון החוק להחלשת עוצמתם וכוחם של שופטי בית-המשפט העליון. אני קורא לחברי בקואליציה: זה לא משחק, זאת דמותה של החברה הישראלית; וחלקכם יודע שמורשת אבותיכם האידיאולוגית לא הייתה מאפשרת פגיעות שכאלה בעמודי התווך הערכיים והמוסריים של החברה הישראלית. ומכאן לתקציב, הרעוע בהגדרה, בהיותו דו-שנתי, ששרידות הממשלה עומדת במרכזו. אני אתייחס למספר קטן של נושאים שעניינם, שוב, דמותה של בחברה הישראלית. אם אפשר לא להפריע שם מצד שמאל – זה קצת מפריע. אתמול בילינו כאן בכנסת עם חקלאי מדינת ישראל, אלו שמחזיקים בידיהם המיובלות, לצד צה"ל, את ביטחוננו הלאומי בצפון, בדרום, במזרח ובמרכז; אלו שמבטאים את הקשר האמיתי והעמוק לאדמה הזאת, שכל כך יקרה לנו. הם באו אלינו לזעוק "הצילו". הגיל הממוצע שלהם 65, הבנים אינם חוזרים לחקלאות, והמתווכים והסוחרים חוגגים. התקציב הנוכחי לא מתקרב, לא מנסה לעצור את המפולת. במקרה הטוב, הוא משמר את המורד התלול. אמר ראש הממשלה: נקיים דיון בממשלה, ואני קורא לך, ראש הממשלה: בוא ביחד נתקן את העיוות, לא במילים – במעשים ובמשאבים ובתקציב. אני ממשיך לעבר יישובי הצפון. אין בתקציב המוצג כרגע זכר לתוכנית הלאומית לפיתוח הצפון, שכל כך התגאיתם בהחלטות הממשלה בנושא שלה – שכרגע לפחות נראות כהונאה. אני מקווה כי בחודשיים שנותרו לאישור התקציב תעשו מעשה. הצפון, מרמת-הגולן, הגליל העליון, המזרחי, המערבי – הצפון שנושק לגבולנו הצפוני חייב במימוש תוכנית אסטרטגית קיימת. ואל תתכסו באין-תוכנית. יש תוכנית, והתוכנית הזאת כוללת בראש ובראשונה יצירת מקומות עבודה, הקמת אזורי תעשייה, העברת תשתיות ומו"פ כמו מכון וולקני ועוד. אני מקווה שבחודשיים שנותרו תעשו מעשה. אמרת, השר כחלון, ואני אשמח לראות שמה שאמרת אכן יקרה. אוסיף לצפון ממד נוסף וחשוב, מהיכרותי שלי את האיום הביטחוני האמיתי על האזור. לצערי, האיום הזה, והלוואי שאני טועה, הוא כמעט בלתי נמנע; לא מחר, אולי, הוא אכן לא צועק כרגע, אבל הוא יצעק גם יצעק כשיתממש. זה הזמן לשפר. לא נכון שאנקוב כאן במספרים; אומר שבקו שבין אפס ל-10 קילומטר מהגבול, שעדיין יחטוף את עיקר מאסת האש במערכה גדולה, אחוז גבוה, מעל 50% מהתושבים אינם ממוגנים כראוי מפני האיום. חייבים היום להשקיע בתוכנית רב-שנתית סבירה ובהובלת המדינה לקידום הנושא. אל תגידו לא ידענו, ותשאירו לוינוגרד או למחליפו את ועדות החקירה שאחרי. אני קובע, ולא רק אני – בכירים במערכת הביטחון – שהצפון איננו ממוגן כראוי. תוכניות הפינוי למיניהן אינן מספקות מענה, ולא ארחיב מעבר לזאת ולא אוסיף בנושא הביטחוני על דברי חברי עמר בר-לב בנושא קיר המגן מול עוטף-עזה. הדבר האחרון שאני רוצה להעלות כאן הוא ההוצאות העצומות על הטיפול והחינוך בגיל הרך, של גילאי חצי שנה עד שלוש. חברי וחברות הכנסת, הנפגעים העיקריים הם הצעירים, אלו שאחרי שירות צבאי מתחתנים, רוצים לעבוד, לבנות את ביתם, להביא ילדים ולהקנות להם חינוך טוב. צאו לשטח ותראו במו-עיניכם. ולכם, ממשלת ישראל, אין כרגע בשורה להם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> אני מסיים. חברי וחברות הכנסת, תקציב הוא מדיניות, ולכם, ממשלת ישראל, אין מדיניות ברורה כמעט בכלום. התקציב הנוכחי בשום אופן איננו כרגע מעשה להתגאות בו, ועדיין אפשר לתקן. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. יעלה חבר הכנסת יעקב פרי, ואחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר, שהתחלפה עם חבר הכנסת יהודה גליק. עשיתי את ההחלפה ביניכם, חברת הכנסת סתיו שפיר. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, לפני הביקורת אני מבקש מעל הדוכן לחזק את ידיו של שר האוצר בעמידה האיתנה שלו לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי, בנוסף, כמובן, על השמירה על הקופה הציבורית. אני מאוד מקווה שהעמידה האיתנה שלו תחזיק מעמד גם בוועדה שנקבעה היום. זה חשוב לדמוקרטיה, זה חשוב לכולנו. אדוני היושב-ראש, התקציב הזה והתנהלות הממשלה הזאת לא מקדמים את מדינת ישראל; הם מחלישים אותה, מפלגים אותה, מחזירים אותנו שנים לאחור. הממשלה הזאת עסוקה בפנקסנות, ברשימות לבנות ושחורות ובסגירת חשבונות אישיים. נראה שבהיעדר ענייניות וחזון אמיתי לממשלה הזאת אפשר להניח על שולחן הכנסת כל רעיון שהוא, גדול או קטן, משמעותי או חסר טעם ופוגעני. אפשר להגדיל את הגירעון מבלי להביא בשורה אמיתית לתושבי רמת-הגולן, שהופקרו כליל, לחקלאים, לתעשיינים, לאנשי מעמד הביניים, שקורסים תחת הנטל וסוחבים על גבם את אלה שאינם יוצאים לעבוד; להגדיל את הגירעון על חשבון עם ישראל כולו. נאמר כבר שהתקציב חסר חזון ושהממשלה הזאת שוב גוררת את מדינת ישראל אחורה בזמן. ממשלת פליק-פלאק לאחור, או אם תרצו, ממשלת הצעדה לאחור. ממשלה שמתעלמת לחלוטין מכל ועדה ומכל ביקורת, ואם היא לא מתעלמת, היא תוקפת את המבקר ופועלת להשתיקו ולבטלו. נראה שהממשלה אוהבת באופן כללי לבטל, להטיל דופי, לרמוס, למחוק כל מי שקורא עליה תיגר וכל מי שאינו שותף לעמדתה, אם מבקר המדינה או בית-המשפט, אם כלי תקשורת או ועדה מקצועית. מצוקות העם והבעיות פחות מעניינות את הקיסר ועושי דברו. כל שמעניין את הממשלה שלנו הוא להמשיך ולשלוט ממרום האולימפוס. הוא אינו בוחל באמצעים. זה עצוב שראש ממשלה, זה שבבחירות אישר תשדיר המהלל את סגירת רשות השידור, אותו ראש ממשלה שרק בחודש אפריל האחרון איחל למועצת תאגיד השידור הישראלי הצלחה במילוי תפקידה – זה מטריד שראש הממשלה מתנהג ככה. חברי הקואליציה, שאלתי: מי יאמין לכם בפעם הבאה כשתשימו רפורמה משמעותית על שולחן הכנסת? מי יאמין לכם כשתגידו שאתם רוצים לפתח את הצפון או לעזור לאוכלוסיות חלשות, שלא תחזרו בכם כמו שעשיתם אין-ספור פעמים בכנסת הזאת – ובתקציב הדברים משתקפים באופן לגמרי ברור? היושב באולימפוס, ראש הממשלה, שר התקשורת, שר החוץ והשר לשיתוף פעולה אזורי, אינו מחויב להחלטותיו ואפילו לדעותיו המתחלפות בכיוון הרוח. רשימה ארוכה של חוקים שחוקקו בכנסת הקודמת בהובלתו של נתניהו בוטלו על-ידי הממשלה הזאת, והרשימה ארוכה. הזיגזוג בהחלטות שעולות עשרות ומאות מיליוני שקלים לעם ישראל והסיאוב הנוראי הזה חייבים להיפסק. בדוחות האוצר מודים כי הפערים באוכלוסייה והאי-שוויון רק עולים וצפויים לעלות. ישראל ממשיכה להיות ריכוזית, בעלת שווקים עם מאפיינים מונופוליסטיים, ולצערנו היא מן המדינות שהכי קשה לעשות בהן עסקים. במקום לעסוק במציאת פתרונות והפניית תקציבים ראויים לפתרון הבעיות, אתם עסוקים בהכנת רשימות שחורות של עיתונאים, עסוקים בשמירה על שרידותכם הפוליטיות. חברי הממשלה והקואליציה, הבאתם לפתחנו תקציב לא משמעותי, תקציב של בזבוז ונהנתנות. שנה וחצי היו לכם להתכונן, אבל לא הבאתם תקציב וחוק הסדרים של קדמה ועתיד אלא הנצחתם את תחלואי העבר ובעיות ההווה, שכן אתם מסרבים להציע פתרונות אמיתיים של בעיות המוטלות על כתפי האזרחים. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. תעלה חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חבר הכנסת זוהיר בהלול. חמש דקות לרשותך, ועוד 26 שניות שהשאיר לך יעקב פרי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה ליעקב, תודה לך, כבוד היושב-ראש. בעוד כמה שעות יצביעו פה חברי הכנסת על חוק לא אמיתי. על תקציב לא אמיתי. אף אחד מהם, אף אחד מכם, לא יודע מה יש בתקציב הזה. זה לא כי לא קראתם בו – אומנם הוא הגיע רק שלשום, אבל זה לא רק זה; זה לא כי לא הספקתם, זה לא כי לא העמקתם. זה משום שהתקציב הזה הוא לא אמיתי, וזה נאמר בהגדרה על-ידי משרד האוצר. ישבנו השבוע בוועדת השקיפות בדיון על התוכנית לחיזוק הצפון – 18 מיליארד שקלים שהיו אמורים לעבור בהחלטת ממשלה כדי לחזק את הגליל והגולן; ושם בדיון הודו אגף התקציבים והודו חברי מפלגתו של שר האוצר שהתקציב הוא לא אמיתי: אל תדאגו, זה שאין שקל אחד מהתוכנית לחיזוק הצפון בתקציב, שאנחנו מצביעים עליו היום, זה לא באמת ככה, כי התקציב הוא לא סופי. כלומר הכנסת, כבוד היושב-ראש, הולכת להצביע בקריאה ראשונה על תקציב, על מסמך, על חוק, שהוא לא חוק. הוא פשוט לא חוק, והם הודו בזה בפומבי. אותו דבר קורה עם התוכנית לחיזוק המגזר הערבי. גם שם קרוב ל-10 מיליארד שקלים שהובטחו, ובהחלטת ממשלה – אפס שקלים בתקציב. גם שם אומרים במשרד האוצר: אל תדאגו, זה לא התקציב. זה לא התקציב. אנחנו עוד נכניס שינויים. אז על מה אנחנו מצביעים כאן היום? על מה? למה אנחנו יושבים פה עכשיו כמה שעות ודנים? על מה? איך אנחנו יכולים לשבת ולכבד את המשכן הזה כשאנחנו הולכים להצביע על חוק שקרי, שבהגדרה אומרים לנו שהוא שקרי? חברים, רק לפני כמה שעות בוועדת הכספים הקואליציה נכנסה ובחמש שניות הצביעה על 40 מיליון שקלים שעוברים מכספי המסים של אזרחי ישראל לטובת הסכמים קואליציוניים, ואף אחד מחברי הקואליציה לא ידע על מה הוא מצביע. וצעקנו: אתם לא יודעים על מה אתם מצביעים, כרגע נכנסתם. אבל זה לא מעניין, כי הכול הפך להיות משחק מכור. הממשלה הזאת לא מתעניינת בתפקיד. כל כך הרבה שנים בשלטון, ואתם שכחתם. כל כך הרבה שנים בשלטון, ואתם שכחתם שאתם כאן בשביל אזרחי ישראל. כל כך הרבה שנים בשלטון, ואתם שכחתם מה תפקידה של הכנסת. אתם שכחתם כמה חשוב לשמור על כל שקל מכספם של אזרחי ישראל, שעובדים כל כך קשה בשביל לשלם כאן גם את כספי המסים שלהם לטובת המדינה, ומקווים שהכספים האלה הולכים כדי לבנות תשתיות יותר טובות, ולהרחיב פתרונות דיור, ולתת חינוך טוב יותר לכל אחד, ולתת לכל ילד סיכוי לחיות פה כאזרח מאושר ועצמאי, ולדאוג לחלשים בחברה, ולדאוג לסבים ולסבתות שלנו, שהקימו את המדינה הזאת, ועכשיו חלקם יושבים ומקוששים – צריכים לבחור בין לקנות תרופות לבין לקחת אוטובוס ולבקר את הילדים ואת הנכדים. אנחנו אמורים לחשוב על כל שקל שהאזרחים האלה נתנו לקופת המדינה, ואנחנו חייבים לחשוב, בכל הצבעה על חוק, אם זה לטובת האזרחים האלה או לא. אבל הממשלה הזאת שכחה שהיא אמורה לדאוג לאזרחים, היא שכחה את התפקיד שלה. קואליציה שמאפשרת לסרסור, שזה מה שהוא חושב על נשים, להסתובב כאן בכנסת, זאת אותה קואליציה שיכולה לדברר על יהדות ועל ערכי היהדות ועל כבודנו. ובקואליציה הזאת מאפשרים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מציע, גברתי הנכבדה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – מאפשרים לסרסור להסתובב. אדם שגם מקלל ומשפיל אנשים עם מוגבלות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא, רגע, סתיו, סתיו. חברת הכנסת סתיו שפיר, אני מציע לך לעשות רוורס. יש דברים שמותר לך לומר ולעשות הכללות – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> יש דברים שהוכחו בבית-משפט – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – ולעשות הכללות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – בבית-משפט, ומותר להגיד אותם. <היו"ר יצחק וקנין:> תשמעי, אני מציע לך לכבד את עצמך. זה לא כבוד בשבילך, מה שאת עושה עכשיו. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ואני אגיד אותם כאן. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אומר לך את זה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני מדברת מתוך כאב, ואני יודעת שגם אתה, אדוני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אז אל תעשי הכללות על קואליציה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> גם אתה, אדוני, חש. אני בטוחה שאתה מזדהה עם כל מילה. זה כואב לי וזה כואב לך – – <היו"ר יצחק וקנין:> זה לא – תקשיבי – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – וזה לא צריך להיות. זה העניין, שזה לא צריך להיות. לא צריך לשבת בממשלה סגן שר ששולף סכין באמצע ויכוח. הוא לא צריך להיות פה. הוא צריך להיות מפוטר. לא צריכים לשבת פה אנשים שחשודים בהטרדות מיניות. לא צריכים לשבת פה אנשים שמשפילים אנשים חלשים מהם. <קריאה:> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זה לא צריך להיות. זה לא מגיע לעם ישראל. זה לא מגיע לאזרחי המדינה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אבל אתם שכחתם, הממשלה הזאת – ורק שלשום התבטא יושב-ראש הקואליציה, הוא אמר: טוב, אם בוועדת כנסת אחת, ועדת הכלכלה, הם אולי לא יצביעו כמו שרוצה ראש הממשלה על חוק התאגיד, אז נקים ועדה אחרת, שהיא תצביע נכון. או פתאום לא מתאימה ההצבעה בוועדת כספים, שהולכת להיות, בחוק ההסדרים, אז יעבירו את זה לוועדה אחרת בשליטת הליכוד. כאילו החקיקה פה אמורה לשרת את העסקנים של הליכוד והבית היהודי. כאילו כספי הציבור אמורים לשרת מפלגות ופוליטיקאים. זה לא. <היו"ר יצחק וקנין:> זמנך תם, גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא לזה נועד האמון שנתן בנו הציבור, ולא זה מה שמגיע לאזרחי מדינת ישראל. אני מבקשת מכם, מעומק הלב, בבקשה, תשקלו מחדש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת סתיו שפיר. יעלה חבר הכנסת זוהיר בהלול. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> סתיו, רק אני מבקשת – – – כי אני הייתי בוועדה, אף אחד לא – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> את אמרת אתמול שזה לא התקציב. את אמרת. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – מבינים משהו. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> לא, אני אמרתי לך – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> את אמרת, זה לא התקציב. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, נא לא לנהל את הוויכוח. אדוני, חמש דקות. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> הסבירו לך – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תעמדי מאחורי הדברים שאת אומרת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת סתיו שפיר, אנא שבי במקומך. חמש דקות לרשותך, אדוני. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> גם אני – – – בתקציב. כי לא אמרו – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברות הכנסת, אנא מכן. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה שאת לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, את ביקשת, ואת לא רשומה, ואמרתי שאני מאשר חמש דקות. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – שהיא תתנצל. היא אמרה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אל תנהלו את הוויכוח ביניכן. זה לא עוזר כלום. אתם מפריעים לדובר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> סתיו, אנא ממך. זה מפריע לדיון. חמש דקות. את מפריעה לחבר שלך מהסיעה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני רק מפנה אותך לשעון, שכבר התחיל לתקתק על חשבוני. <היו"ר יצחק וקנין:> אל תדאג. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גבירותי ורבותי, ובעיקר גבירותי שמשמאל, יש לי תשבחות, באופן מפתיע, לא מעטות, להרעיף על ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זו הממשלה הטובה ביותר זה עידן ועידנים בקבלת החלטות, והיא מקבלת החלטות בצורה מדהימה – אפשר לומר אפילו באופן אקסטרווגנטי. שימו לב לתוכניות שהיא החליטה להוציא אל הפועל: התוכנית הלאומית לפיתוח הצפון, הקמת ועדת גרוטו לצמצום הפערים הבריאותיים בין הצפון לשאר חלקי הארץ, התוכנית לחינוך למלחמה בגזענות, ונוסיף על כך כמובן תוכנית רביעית: מיליארדים לטובת המיעוט הערבי. בקבלת החלטות זו הממשלה הטובה ביותר מאז 1948, ואפשר לתת את התעודה האקסקלוסיבית הזו לממשלתו של בנימין נתניהו. אבל בביצוע – אפס. זו ממשלה שיודעת לקבל החלטות אבל אינה מסוגלת להוציא אותן אל הפועל. נדמה לי שעל כך אפשר לומר – זו ממשלה סכיזופרנית, ומי שסובל מסכיזופרניה, ראוי שיקבל טיפול פסיכיאטרי. התוכנית לחיזוק הצפון התאיידה לה חיש מהר, ואני חייב לומר לכם שמתגנב אל לבבי ספק לא קטנטן, שהתוכנית הזאת לחיזוק הצפון, בשיעור 18 מיליארדי שקלים, לא יוצאת אל חלל האוויר אולי בשל העובדה שבצפון מעל 50% הם אזרחים ערבים, ואיך ניתן את הכסף הזה לצפון. כך הופך הצפון לטרגדיה של מדינת ישראל, מכיוון שהצפון לאט-לאט הופך להיות בית-אבות של החברה הישראלית. זקנים וקשישים, שאני רוחש להם כבוד רב, נשארים, והצעירים – הגירה שלילית. ועדת גרוטו, השם הזה כיכב בשמינו בתקופה האחרונה. היו אמורים להעביר 800 מיליון שקלים כדי לצמצם את הפערים הרפואיים, הבריאותיים, בין הצפון לבין המרכז. גבירותי ורבותי, אני פקדתי את המחלקה האונקולוגית ברמב"ם בחיפה כמעט חמש שנים, וראיתי את הטרגדיות אל מול עיני. חולים מגיעים מקרטעים, בדחילו ורחימו, מושכים את עצמם ומגיעים יגעים וחסרי נשימה אל המחלקה האונקולוגית, מכיוון שאין ליד ביתם ומגוריהם בית-חולים שיכול להעניק להם טיפול במצב קריטי. הם מכתתים רגליים ומכתתות רגליים יותר מ-100 ק"מ, כדי להגיע מקריית-שמונה, מקום מגורייך, ד"ר יפעת שאשא ביטון, לרמב"ם. אני ראיתי את הסצנות האלה בלב דואב וכואב, עד כדי כך שלפעמים שכחתי את הטרגדיה האישית שלי והזדהיתי עם הטרגדיה שלהם. אין מיטות לשיקום ילדים בצפון, והחמור יותר – תמותת התינוקות בצפון כפולה מבשאר חלקי הארץ. איזו מדינה שוויונית זו? איך יכול להיות שמתים יותר תינוקות בצפון מאשר במרכז? איך יכול להיות, גבירותי ורבותי, שתוחלת החיים בצפון היא כחמש שנים פחות מבשאר חלקי הארץ? זו מדינת עשירים וענייים. טולסטוי צריך להגיע לכאן כדי לכתוב ספר חדש – לא על המלחמה והשלום או שלום ומלחמה אלא על עשירים ועניים. זו המדינה שהייתה אמורה, פוטנציאלית, להיות הבשורה לאנושות, והיא במובנים רבים בשורה לאנושות, אבל במובנים אחרים היא טרגדיה לאנושות. הדבר האחרון, תוכנית החינוך למלחמה בגזענות. מבקר המדינה, לא אני, דיבר על כך שלא יכול להיות שמשרד החינוך והתרבות לדורותיו, אף שהיה מתוקצב, לא הוציא אל הפועל תוכניות לחיזוק החיים המשותפים כאן במדינה. איך אנחנו יכולים לדבר על תקציב בלי ערכים? תקציב זה תפיסת עולם. מה זה תקציב? רק כסף? רק מיליונים? תקציב זו דרך. ואין דרך בתקציב הזה, מכיוון שמי שלא מטפל בעניין של חיים משותפים בוגד בייעודו. הרשו לי לסיים, ויש לי עוד דקה וחצי בערך – – – <היו"ר נאוה בוקר:> לא. אנחנו הוספנו לך עוד דקה. יש לך 15 שניות. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, לא, לא. לא נכון, לא נכון. יש לי דקה שנגזלה ממני. <היו"ר נאוה בוקר:> הוספתי אותה, כשעליתי. הוספתי. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, הנה. אבל, השעון מתקתק עדיין. יש לי דקה. <היו"ר נאוה בוקר:> הוספנו שתי דקות. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל יש לי דקה. אני לא – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> זוהיר – – – <היו"ר נאוה בוקר:> אני מסבירה לך שהוספנו לך לדקה שהייתה לך דקה נוספת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> זה לא נכון. תני לי את הדקה שנגזלה ממני. <יצחק וקנין (ש"ס):> חבר הכנסת זוהיר בהלול, אני הוספתי לך דקה על הזמן – – – אתה כבר חרגת מהזמן – – – <היו"ר נאוה בוקר:> – – – לזמן. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> טוב, אז מכיוון – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> ואתה יכול לסמוך על היושר שלי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> טוב. מכיוון שיושרו – כמובן שגם יושרךְ, סליחה – אבל אני ביושרו של מר וקנין אינני מטיל רבב, אז אני בהכנעה מקבל את פסיקתךָ. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת זוהיר בהלול. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה בשבילי כמו שלמה המלך, שיודע לפסוק באופן הוגן. אז אני מוותר. באמת רק ממש מילה אחת על דבריו של נשיא המדינה ב-2014 בכפר-קאסם, כאשר דיבר על אחריותה של המדינה לכפר-קאסם – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – הוא מוביל את השיירה, וכנסת ישראל משתרכת מאחור, לצערי הרב. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת איימן עודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> על רגל אחת עשית נאום מצוין. תאר לך, על שתי רגליים. <היו"ר נאוה בוקר:> חמש דקות? בבקשה. אתה יכול להתחיל. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מדי כל שנה או שנתיים מאושר כאן תקציב, והמדיניות שנוקטת הממשלה, ממשלת ישראל, כלפי האוכלוסייה הערבית היא אותה המדיניות. לכן, התקציב הזה, אני מאמין שהוא לא יסייע בפתרון הבעיות בכל התחומים: כלכלה, חברה, בריאות, חינוך ותשתיות. ביישובים הערביים המצב קטסטרופלי, ובמיוחד בחברה הערבית הבדואית בנגב. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מקבלים יותר מדי. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מקבלים יותר מדי. במגזר הערבי הבדואי בנגב 230,000 נפשות: 130,000 ביישובים מוכרים וכ-90,000 בני-אדם, אזרחי מדינת ישראל, נטולי הכרה. 90,000 בני-אדם, מאז קום המדינה עד היום, בלי מים. האם, גברתי היושבת-ראש, יכול יהודי לחיות 60 שנה או 65 שנים בלי מים? או שיחיה 65 שנים תחת איום של צו הריסה לביתו, להפקיר אותו ללא קורת גג? 90,000 בני-אדם, אזרחי מדינת ישראל, ללא שירותים חברתיים, ללא כבישים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כמה יישובים? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> באיזה מעמד הם? איך מתייחסת אליהם המדינה? אני רוצה לשאול. אני שואל: מה אלה, מי הם? אני חושב שהם בני-אדם, לא? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> עב"מים, עב"מים, עב"מים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אה, עב"מים. הם בני-אדם. הם אזרחים שעובדים ומשלמים מסים גם. והמדינה אומרת: לא, אנחנו נכיר בכם כאזרחים במדינה הזו רק כשאתם תחתמו, תסכימו למסור לנו את הקרקעות שלכם. קשה לי להבין. למה בחוק, בכל החוקים הישראליים, חוקי-יסוד, מדברים על כך שכל אזרח במדינת ישראל זכאי לשירותים חברתיים, זכאי למים, זכאי לחינוך? 5,000 או יותר ילדים גילאי שלוש עד חמש – ובשנה שעברה דיברנו על זה – הם ללא מסגרת חינוכית. דנו בזה במליאה וגם בוועדת החינוך. כלום לא השתנה. כלום לא זז. האם התקציב הזה באמת יספק מסגרות חינוכיות לילדים האלו? גברתי, יש פילוסוף אנגלי שקוראים לו מיל. הוא אמר: אם מיטיבים עם המיעוט – סאמע, יא אוסאמה? – החברה כולה תהיה בריאה יותר. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שתרוויחו – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אי-אפשר להמשיך עם המדינה הזאת, כשאחד מעקרונותיה זה הגזענות כלפי המיעוט הערבי. ככה ממשיכים, ויש תחרות בין כל מפלגות הבית – רוב סיעות הבית – מי יותר קיצוני כלפי האוכלוסייה הערבית. ואז, מי שמוביל בקו הזה – ראש הממשלה. כל יום יש לו הצהרה, כדי לקבל עוד ועוד כוח פוליטי, עד לאחרונה, כשהוא בעצמו קרא להחרמת הרשימה המשותפת. אבל אני לא יודע, אני לא ראיתי שהחרימו. למה לא החרימו? איך מתנגדים להוראה, מסרבים להוראת ראש ממשלה להחרים את הנאומים שלנו? למה לא החרמתם? לא החרימו. למה? לכן, די להסתה. שתתחיל הממשלה הזאת להתייחס לאזרחים הערבים הבדואים בנגב כאל אזרחי המדינה. <היו"ר נאוה בוקר:> תתחיל לסיים, בבקשה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> די להריסת הבתים, די לקיפוח ולהדרה – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – כן לבניית בתי-ספר, מסגרות חינוכית לילדים מחוסרי המסגרות האלו. זה מה שאנחנו מבקשים. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, הקשבתי היטב לדבריו של שר האוצר משה כחלון, הייתי מרוכז, מפוקס, וראיתי דברים חיוביים, אני חייב לומר. אני רוצה להתחיל ממקום שהוא חיובי. התוכנית הכלכלית עבור האוכלוסייה הערבית, 922: אני שמח שבשבוע שעבר כבר הוחלט בוועדת הכספים להעביר 750 מיליון שקלים – זה דבר טוב – אף שהם לא היו בבסיס התקציב. הבטיחו לנו שזה אכן יועבר במשך השנה, וזה הועבר. היום גם ישבתי עם שר השיכון גלנט ודיברנו על כל מיני הסכמים בקשר לוותמ"לים, כל מיני, בנייה פה, בנייה שם. למרות כל ההערות, ויהיו לנו הערות, אבל זה גם משהו, בגדול בכיוון החיובי. ואפשר גם לבקר, כי אנחנו יודעים שבשביל להגיע לשוויון מלא ברמה האזרחית צריך 64 מיליארד שקלים, וחוץ מזה, כל התוכנית בנויה ברמה הליברלית, כלומר, מה שנקרא אצל האוצר "כסף טוב", כסף שאתה משקיע והוא חוזר אליך דרך מסים וכל מיני דרכים אחרות. מה שחסר בתוכנית הזאת זה הפן החברתי, כלומר הרווחה, הגמלאים, המוחלשים ביותר. מכיוון שזה נתפס כסף "לא טוב", לא נגעו בו. מבחינתנו זה הכסף הסוציאלי הכי טוב והכי מוסרי בכל חברה, וזה מה שחסר בתוכנית הזאת. השר גם אמר כמה דברים טובים, ואני לא מקל ראש אפילו כאשר הוא מדבר על חיסכון לילדים שכשהם יגיעו לגיל 18 הם יקבלו 20,000 שקלים. אני חושב שגם זה דבר מבורך. גם כאשר מדברים על ניצולי השואה, אנחנו פה אתמול העברנו הצעת חוק מאוד חשובה, מאוד מוסרית, למען ניצולי השואה, אפילו כאשר הוא מדבר על מדינות ערב, כמו ה"פרהוד" בעיראק בשנת 1941, כמו המקרה בלוב, כמו פה, כמו שם – להיות בן-אדם בכל מקום. ואלה הן החלטות חשובות. אבל סליחה, על מה אנחנו מדברים? כל מה שהזכרתי, כמה זה, 70 מיליון שקלים הכול ביחד? איפה 360 מיליון השקלים? איפה הכסף של התקציב? איפה 200 מיליארד השקלים בתקציב? למה? כי אף אחד פה, אבל אף אחד, לא מהקואליציה, לא מהאופוזיציה, דיבר על המשרד הגדול ביותר, והוא משרד הביטחון. מה הבעיה פה? הבעיה שיש מדיניות. זה לא כחלון לבדו, זה ראש הממשלה, זו הממשלה הימנית ביותר, ממשלה של מתנחלים. אז לוקחים את הכסף שלנו, אנחנו האזרחים, ומעבירים אותו למה שנקרא ביטחון, התנחלויות והעמקת הכיבוש – על חשבון השכבות המוחלשות. מי מאתנו לא רוצה ביטחון? אנחנו רוצים ביטחון אמיתי, אבל אנחנו יודעים מהי הדרך הקרדינלית לביטחון, והיא דרך השלום. לכן, במקום לתפוס דברים קטנים פה ושם – לראות לאיפה העיקר מגיע, לאן הוא מגיע, המשרד השני בגודלו זה משרד החינוך. לא שמעתי כלום על משרד החינוך, דיפרנציאלי ולא דיפרנציאלי. גם בתוכנית הכלכלית לאוכלוסייה הערבית דיברו, על הנייר, על 9.7 מיליארד, חוץ מהחינוך. טוב, אדוני, מה עם החינוך? אנחנו רוצים לראות, אנחנו רוצים לקרוא. ועוד משהו, הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. מה זאת חברה מוחלשת אם לא החברה הזאת? גברתי היושבת-ראש, במדינת ישראל במאה ה-21 יש 130,000 אנשים ללא מים, ללא חשמל, כל הזמן; ילדים קטנים, בגיל חמש, שש, שבע, שמונה. גברתי השרה גילה גמליאל, מדובר על התקציב, יש כפרים בלתי מוכרים, ילדים בגיל 11-10 הולכים 20 קילומטרים כל יום ברגל כדי להגיע לבית-הספר. מדברים על שקופים? אלה הם השקופים, השקופים ביותר. למה לא מדברים עליהם? מפני שהם ערבים. זוהי הגזענות. זה לא מוסרי לתמוך בהצעת חוק של תקציב כזה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כשאני רוצה להעריך תוכנית תקציבית, אני מסתכל קודם כול על הצרכים, על הצרכים החברתיים ועל הצרכים הכלכליים של מגזרי האוכלוסייה השונים, וככל שזה נוגע לציבור הערבי, קודם כול אני מתייחס לנתון שאומר שהם מהווים 20% מכלל האוכלוסייה בישראל, ובקרב צעירים הם מהווים כ-25%. ולכן אני שואל את עצמי, בשאלה הראשונה, עד כמה באמת זה גם חלקם פחות או יותר בסך כל התקציב הזה, שמגיע ליותר מ-400 מיליארד שקל; ואני גם יודע שהצרכים החברתיים והכלכליים של היישובים הערביים הם צרכים שעולים בהרבה על שיעורם הכללי. כולנו יודעים שממדי העוני בקרב המשפחות הערביות מגיעים ליותר מ-50%, זאת אומרת, מעל 50% מהמשפחות הערביות הן משפחות עניות, ובקרב ילדים, שני ילדים מכל שלושה ילדים הם מתחת לקו העוני. ולכן אנחנו מדברים על ממדי עוני גבוהים ביותר. כשאנחנו מתייחסים לדירוג הסוציו-אקונומי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אנחנו רואים שכל היישובים הערביים נמצאים בתחתית הסולם הזה, בין 1 ל-3, בקושי מגיעים ל-4, אבל אנחנו גם רואים שכמעט כל אלה שנמצאים בתחתית הסולם הם יישובים ערביים. ולכן, לפי כל הנתונים הרשמיים צריך כמובן להשקיע תקציבים באופן מוגבר בתוך היישובים הערביים כדי להתמודד עם תופעת העוני, עם מצוקת התעסוקה, עם היעדר אזורי תעשייה, עם מצוקת האבטלה בקרב נשים, עם העוני בקרב קשישים, עם העוני בקרב ילדים. ולכן אני שואל את עצמי האם באמת יש בתוכנית הממשלתית הזאת תשובה לאוכלוסיות המוחלשות. הייתי מצפה משר האוצר שמציג את התוכנית, שהדבר הראשון שיענה עליו הוא האם יש בתוכנית הזאת תשובה על המצוקות החברתיות של האוכלוסיות המוחלשות, ולעניין הדיון שלי – לאוכלוסייה הערבית. לא שמעתי שום בשורה בכיוון הזה. אני רוצה לומר ששנה ועוד שנה ועוד שנה ועוד שנה אומנם אפשר להצביע על שיפור מסוים: אולי קצת בחינוך, אולי קצת בתעסוקה, תעסוקת נשים; אבל כעיקרון, הפערים בין יהודים לערבים במדינה אינם מצטמצמים; הפערים נשמרים או גדלים. ואם יש לי מה ואת מי להאשים, אז אני מאשים את התקציב הזה ואת הממשלה שמביאה את התקציב הזה. ולכן כששר האוצר מדבר באופן חגיגי כזה: מיליארד שקל לאזרחים הערבים – תודה רבה. לפי כל הנתונים שלנו, הצרכים שלנו היום מצריכים יותר מ-6.5 מיליארד שקלים בשנה – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אז מה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – לא מיליארד אחד. לא מיליארד אחד. מיליארד אחד זה פחות מ-20% ממה שאנחנו צריכים. ולכן – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> ומה עם הנכים – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ולכן, עם תקציב כזה, חברתי הנכבדה, עם תקציב כזה – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – הפערים בין יהודים וערבים רק יגדלו, רק יגדלו. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני לא נגדכם, אני רק רוצה לשאול שאלה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> לא, אני יודע שאת לא נגדנו, אבל אני אומר לך – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אבל אני אומר לך לא להתגאות – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – אז מה הטענות? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הטענות הן שיש כסף כשצריך אותו. כשצריך את הכסף הזה להסכמים הקואליציוניים אתם מוצאים אותו; כשצריך את הכסף הזה להתנחלויות אתם מוצאים אותו – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – כשצריכים את הכסף הזה כדי להמשיך לדכא את העם הפלסטיני אתם מוצאים אותו – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – אבל האוכלוסיות המוחלשות – את יודעת מה, קחי את כל האוכלוסיות המוחלשות, גם את האוכלוסייה הערבית וגם את האוכלוסייה החרדית – – <היו"ר נאוה בוקר:> תתכונן לסיים בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – וגם אנשים עם מוגבלויות, ואני אשמח אם זה יתחלק ביניהם באופן שוויוני. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. תודה רבה, סיימת את זמנך, בבקשה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני אשמח – – – אין הבדל, אין הבדל – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אבל, לצערי, גם עבורם המצב ילך – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – בין ערבים ליהודים במדינת ישראל – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> גם עבורם המצב ילך ויחמיר – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> בחוסר שוויון את לא יכולה להעניק אותם תקציבים – – – <היו"ר נאוה בוקר:> סליחה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ולכן אני אומר – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> בחוסר שוויון זה לא חוכמה לתת אותם תקציבים – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני נגד תקציבים ליהודים וערבים – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אבל אין מה לעשות, זה יישובים. <קריאות:> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חברים, תנו לו משפט אחרון. משפט אחרון, חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת טלי פלוסקוב, תני לו לסיים משפט אחרון. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> חברת הכנסת פלוסקוב, אם נתוני העוני מראים שיש אוכלוסיות מסוימות שהן מקופחות באופן מיוחד בחתך הלאומי, אז אני חייב להתייחס לזה. אם מצבה של האוכלוסייה הערבית היה מצוין – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – לא הייתי מתייחס לזה בכלל. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אז תבדוק את המקורות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ולכן אני אומר, התקציב הזה רק יחמיר את העוני בקרב האוכלוסייה הערבית. אין בו שום בשורה. ההתייחסות – – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ההתייחסות לחלקה של האוכלוסייה כאילו זה חסד שניתן היא התייחסות לא מקובלת עלינו, ולכן אנחנו גם נצביע, כמובן, נגד, נגד התקציב הזה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> (אומר בערבית: יום הפועלים הבין-לאומי.) <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> בבקשה, תתחיל. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> (אומר בערבית: יום העמלים.) <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – לקשישים עכשיו – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חברים, זה לא לדיון במליאה. החבר שלכם רוצה להתחיל לדבר. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> כל הבעיות של המדינה – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יש שר כאן? <היו"ר נאוה בוקר:> יש. השרה גמליאל יושבת פה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז אני אמשיך לדבר עד שהיא תיכנס. אני שמעתי גם, כמו כולם – – – <היו"ר נאוה בוקר:> היא פה, היא פה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שרת השוויון. שרת השוויון, כשאין עקרון שוויון במדינת ישראל. אתם יודעים שאנחנו הגשנו הצעת חוק – חברת הכנסת גרמן וגם חברתי עורכת-דין רויטל סוֵיד – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> סוִיד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> סויד, סויד. סליחה. את יודעת שעקרון השוויון לא מופיע בחוקי-היסוד במדינת ישראל, ואפילו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו רצו להכניס את עקרון השוויון, ויש התנגדות. ואני, גם חברי ד"ר יוסף ג'בארין, הגשנו הצעת חוק בעניין הזה, להכניס ולהכיר בעקרון השוויון כעקרון יסוד במדינת ישראל, והממשלה הזאת כמובן מתנגדת בכל תוקף. מובן שלנוכח היחס שהם מגלים כלפי המיעוט הערבי בתוך המדינה, אנחנו ציפינו לזה, אבל זה מראה את היחס של הממשלה הזאת למגזר ולאוכלוסייה הערבית. דיברו חברי טלב אבו עראר, איימן ויוסף על זה שבתקציב הזה אין בשורה לא רק למגזר הערבי אלא, אני חושב, לכל השכבות החלשות, המקופחות, הפריפריה. רק לעניין של הצפון, ואנחנו גם מהצפון: אני השתתפתי עם חברי דב חנין בהפגנה של אנשי הצפון לפני יומיים פה, מול הכנסת. הם באו ודיברו בפני שר האוצר בוועדת הכספים והשמיעו זעקה אמיתית. ומה הייתה הבשורה שנתנו שלושת השרים הבכירים? מקימים ועדה. זה המתכון לקבור נושא, להקים לו ועדה. אני, כמוכם, שמעתי את שר האוצר אומר שמדובר בתקציב חברתי, שוויוני, ואני אומר: לא חברתי ולא שוויוני. אם אני מסתכל, ואני קצת מבין במספרים, חבר הכנסת דב חנין, אומרים לנו שהתקציב של 2017 בסך הכול זה 446 מיליארד, אבל התקציב הרגיל הוא כמה? 359. למה? כי יש גם תשלום חובות של 88 מיליארד שקלים. מה זה תשלום חובות? חלק מתקציב הביטחון. אבל שמים את זה במשבצת. אבל אחרי זה אני מסתכל על תקציב הביטחון, 80 מיליארד. זאת אומרת, מחצית מהתקציב הזה הולכת לתקציב הביטחון וחלק נוסף הולך להתנחלויות, ומה נשאר לרווחה, סגן שר האוצר הקודם? משרד הרווחה – 6 מיליארד. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל הכול זה הגידול של האוכלוסייה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> בדיוק. לכן אני אומר, איזו בשורה יש כאן? איזו בשורה יש לעניים במגזר הערבי, ודיבר על זה חברי יוסף ג'בארין, ש-50% מהם חיים מתחת לקו העוני, חיים באבטלה? עשרת המקומות הראשונים בטבלה, אנחנו מככבים בה, עשרה יישובים ערביים – באבטלה, בחוסר תעסוקה. בנגב – ודיברו על הכפרים הבלתי-מוכרים – גם בחינוך, יש מצוקה של אלפי כיתות, במיוחד בנגב. היום שמענו שאפילו גנים בכפרים שם, בכפרים המוכרים, אפילו אין כיתות לגנים. תשתיות – אין. ולכן – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. תסיים בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אנחנו אומרים: התקציב הזה, אדוני שר האוצר – היה עדיף להביא באמת תקציב חברתי. אתה מדבר כל הזמן על תקציב חברתי, אבל התקציב הזה אינו חברתי, אינו מביא בשורה, ולכן אנחנו כמובן מתנגדים לתקציב הזה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> תודה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, המשורר הערבי-לבנוני ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, בשירה שהיא ארוכה, "אל-מואכב", אחד מהדברים שהוא אמר שם בערבית הוא (אומר דברים בערבית ומתרגמם:) – הצדק של האנשים הוא כמו שלג; כאשר השמש זורחת הוא נמס. אז אנחנו שמענו היום מפי השר כחלון – שאני מאמין לו, אני מאמין לו שהוא שר חברתי באמת והוא רוצה לעזור לשכבות החלשות ולנזקקים. אני באמת מאמין לו, וגם התפעלתי מאוד מההקדמה של התקציב ההוא, הקודם, כאשר הוא אמר: תקציב זה לא כסף, תקציב זה ערכים, וזה נכון. אז אם הוא כזה, והוא כזה, משום שתקציב זה לא רק לחלק כסף אלא זה לקבוע מדיניות, זה מעיד מה המדיניות שלך. אז אם הוא ערכים, אז הצדק הוא ערך; השוויון – ערך; הצדק החברתי – ערך; הצדק החלוקתי – ערך; חופש ביטוי – ערך; דמוקרטיה – ערך גם. אז עם כל הכוונות הטובות של השר כחלון, שאני מאמין לו, כאשר זורחת השמש של האינטרסים של נתניהו בלשרוד, בלשלוט ובלכונן פה משטר כמעט אבסולוטי – כל זה נמס. גברתי היושבת-ראש, התקציב יהיה צודק ויהיה חברתי כאשר הוא יעשה צדק עם המגזרים ועם השכבות החלשות, והוא עדיין לא עושה את זה. שיעור החברה הערבית הוא כ-20%; עדיין החלק שלנו במשרדים השונים לפעמים הוא אפס, לפעמים 1%, לפעמים 2%. אז איפה הצדק ואיפה החברתי? גברתי היושבת-ראש, לאחרונה היינו עדים לפרשה ולכל העניין של התאגיד הציבורי. כל הוויכוח על התאגיד הציבורי והתנהלותו של נתניהו הם מגמה, מגמה שנתניהו וממשלת הימין התחילו בה, ועושי דבריו ושופריו, כמו השרה מירי רגב וכמו דוד ביטן, אומרים את זה. הם אומרים: נכון, ניצחנו בשנת 1977 כימין, אבל לא שלטנו, לא משלנו, והגיע הזמן שאנחנו נשלוט, שאנחנו נמשול, ואתם תחושו את היד הכבדה שלנו. וכל זה בשם שלטון הרוב, כאילו הדמוקרטיה היא רק בחירות ושלטון רוב, כאילו אין זכויות אדם, אין חופש ביטוי, אין לתת חופש יותר למיעוט, להתבטא. וכל זה התחיל בכל החקיקות של העמותות, של הטרור, של ההדחה של חברי הכנסת ושל ההדרה, ועכשיו הוא עושה למען הדרת תקשורת חופשית אמיתית. גברתי היושבת-ראש, הממשלה הזו היא ממשלה אנטי-דמוקרטית שחותרת למשטר אבסולוטי לאומני. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברות וחברי הכנסת, שר האוצר משה כחלון עמד כאן קודם והציג לנו את חוק התקציב. ובין הדברים שהוא אמר כאן, הוא הזכיר שהוא עצר את הרחבת בז"ן: אני עצרתי את הרחבת בז"ן, הוא לקח על זה את כל הקרדיט. אז אני חייבת לדבר על זה. אני לא יודעת על מה הוא דיבר, אני גם מנסה לברר את זה מולו. אני לא מפסיקה לקבל סמ"סים ווטסאפים מפעילים ומארגונים, כי בעצם הוא עצר, אולי, באיזה תהליך זמני, והחזיר את הדיון למועצה הארצית לתכנון ובנייה, לדיון שהיה עקר וחסר כל תכלית, וכל מי שהגיע לשם נדהם לגלות שבכלל לא ברור על מה הדיון ועל מה הוא מתקיים; אבל אז זה עבר ליועץ המשפטי לממשלה ובינתיים הבנו שזה כן יחזור לתהליך התכנון. אבל הוא עמד כאן והצהיר שהוא עצר את הרחבת בז"ן. אז מה, המועצה הארצית לתכנון ובנייה – מה? <יעל גרמן (יש עתיד):> אם הוא יעצור, ניתן לו את כל הקרדיט. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> ניתן לו את כל הקרדיט, אבל מה שאני מנסה להגיד, שהוא עושה פה הצגות. המועצה הארצית לתכנון ובנייה היא הגורם המוסמך לדון ולהחליט על עצירת הרחבת בז"ן, כרגע, נכון לעכשיו. <יעל גרמן (יש עתיד):> והוא אחראי לה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> והוא אחראי לה, אבל אולי הוא כבר קיבל את ההחלטה, וכל הדיון בה הוא מיותר? באמת, אולי לא צריך את המועצה הארצית הזאת לתכנון ובנייה – דמוקרטיה או לא דמוקרטיה. קיצור הליכי התכנון, שאנחנו גם רואים בחוק ההסדרים, מקבל כאן איזו משמעות חדשה הערב. ובאותו עניין של מינהל התכנון, אני לא יודעת כמה מכם שמעו על החדשות מהשבוע האחרון, שראשת מינהל התכנון הודיעה על הפסקת עבודתה בעקבות עתירה לבג"ץ. העמותות שעתרו פנו בעניין ניגודי עניינים שלה ומדוע הוארכה כהונתה; אז היא, כדי להסיט את האש הציבורית ממנה, הודיעה על הפסקת כהונתה. כל הכבוד לה, אבל יש כאן משהו בלתי נתפס בעיני: התפקיד של ראש מינהל התכנון, אני חושבת שברמת ההחלטות שמתקבלות בו הוא כמו של שר בכיר; אלו החלטות לטווח ארוך עם משמעויות אדירות למשק, ליישובים, לכל תושבי מדינת ישראל. אם אכן היא פעלה בניגוד עניינים או לא פעלה – בית-משפט כנראה לא ייתן על כך את הדעת, בסופו של דבר, אבל זה צריך ממש להדאיג כל מי שיושב כאן בחדר הזה, כל מי שיושב בממשלה, איך דבר כזה התנהל בכלל. אני רוצה לדבר על חיפה. שר האוצר התגאה קודם שהוא הגיע למכירה של דירות לזוגות צעירים בקריית-מוצקין. זו בדיוק הדוגמה, שאם זוג סוף-סוף מצליח לקנות דירה אז הוא מגיע לאזור שהוא מאוד מזוהם ואף אחד לא עושה דבר כדי לטפל בו, למרות הצהרות חוזרות ונשנות. אני ממש חיפשתי את השורה בתקציב של הצלת מפרץ חיפה, התקציב לצמצום זיהום האוויר במפרץ חיפה, שהמשרד כל כך מתגאה בו. תתפלאו לשמוע – לא מצאתי. תראו, תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא התקציב הנמוך ביותר ביחס שלו לעומת תקציב המדינה ביחס לכל מדינות ה-OECD. אנחנו מדברים על פחות מאלפית מהתקציב – 0.0008% מהתקציב של מדינת ישראל הוא תקציב המשרד להגנת הסביבה. לי עושה רושם שיש למישהו אינטרס להשאיר את המשרד הזה קטן וחלש ולא מסוגל באמת להתמודד עם האתגרים, עם המפעלים, עם הגורמים החזקים ביותר במשק, שהוא עומד מולם וצריך להיאבק בהם וצריך להראות ידע וצריך להראות כוח. אז משאירים אותו קטן ומוחלש בכוונה. מה שקורה במפרץ חיפה בחודשיים האחרונים צריך להדיר שינה מעיני ראש הממשלה, אבל במקום זאת, פעם אחת התערב ראש הממשלה בעניין מפרץ חיפה, וזה היה לפני שבוע, כשראש הלשכה שלו הרים טלפון למר יונה יהב, ראש העיר חיפה, וביקש ממנו – יפה אולי, או לא – להסיר את צו הסגירה שהוא נתן למפעל של תשלובת בז"ן, "כרמל אולפינים". הטיעון היה ביטחוני; פתאום צץ לו איזה דוח של המל"ל – שאני ממש ממש לא מאמינה שהוא קיים – האומר שהמפעל הזה חשוב ביטחונית. אני התייעצתי עם הרבה מאוד אנשי מקצוע, אני לא הצלחתי להבין מה ביטחוני במפעל הזה, אבל כנראה הביטחוני הוא כסות להרבה דברים אחרים. בסיכומו של דבר, אני רוצה לומר כאן, מעל הבמה הזאת: מעבר לכל הדברים שחסרים בתקציב – חזון, מנועי צמיחה, צמצום פערים חברתיים – אני רואה בעיקר איך התקציב הזה משקף את השקרים של הממשלה הזאת – – <היו"ר נאוה בוקר:> תתכונני לסיים. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – כשלא מפסיקים להגיד שנפעל ונפעל ונצמצם את זיהום האוויר, ולא שמים שקל לנושא הזה; כשאנחנו משאירים ארגון כמו המשרד להגנת הסביבה חלש, מוחלש, בכוונה – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – כדי שלא יוכל להתמודד עם מפעלים מזהמים – זה מה שיש בתקציב הזה, זה החזון שיש בתקציב הזה. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת אורלי לוי. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושבת-ראש, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, תקציב של מדינה הוא הצהרה על המדיניות וסדר העדיפויות שלה. התקציב הוא לא סתם מספרים, כי זה סדר העדיפויות שלה, מה חשוב לה, מה היא מקדמת ואיפה היא שמה את הדגש. מה שאנחנו רואים זה לא תקציב מדינה אלא תקציב ממשלה, והוא מסתמך על חלוקה בין המרכיבים והרצונות של המרכיבים של הממשלה. ומי שאינו בממשלה, כל סקטור שלא נמצא שם, אין מי שידאג לו. כי בסופו של דבר אנחנו רואים חברי כנסת שמגיעים לפה ומצביעים אפילו בלי לקרוא את התקציב, בלי לראות אותו, בלי לחשוב עליו, כי יש משמעת קואליציונית. אבל בתוך הקואליציה, מי משפיע? אף אחד, כי ראשי המפלגות יושבים, קובעים, מחלקים את העוגה, והשאר רק מרימים את האצבע – או לוחצים, היום, זה יותר קל – ויש תקציב. אנחנו ברשימה המשותפת מייצגים כ-20% מתושבי המדינה. אנחנו לא שותפים בממשלה. אבל השאלה: מי ידאג לנו, מי יחשוב על השוויון – ויחשוב ויעשה, לא ידבר. אי-אפשר לבוא ולהגיד שמקבלים אותו דבר, והפער ממשיך לגדול ולגדול, וזה רק דיבורים. ובואו נחשוב, אני אתן נתונים. ההחלטה של הממשלה, שבה מתפארים ומדברים עליה, החלטת ממשלה 922, באה עם הצהרה לצמצם את הפערים. השאלה: למה לא לסגור את הפערים? תוכנית חומש – תבואו עם תוכנית לעשר שנים, שבסופה מגיעים לשוויון. אבל בתוכנית הזו אנחנו לא רואים את הסעיפים המוגדרים של הביצוע והיישום של התוכנית הזו. אז התוכנית עדיין היא הצהרה. אני לא רוצה להגיע למצב שאנחנו נצטרך בכל פעם לדפוק על דלתות, ולבקש ולדרוש, ולבקש העברות, וזה דרך ועדת הכספים, ולחכות. ואז לפעמים לכרוך את זה – מה שהיה בתקציב של השנה הזו, רצו להעביר תקציבים לרשויות המקומיות הערביות שהם מאושרים לפי תוכנית החומש – לכרוך אותם עם העברת תקציבים להתנחלויות. האם זה ייתכן? זה מה שקורה. לכן אנחנו רוצים לראות בתקציב סעיפים ברורים עם שורות מוגדרות לאוכלוסייה הערבית לפי התוכנית הזו. אנחנו לא רואים בשורה ולא חזון לאנשים עם מוגבלויות, זקנים – התקציבים שלהם. איפה שמשקיעים – בהתנחלויות – ומדברים על שתי מדינות. אז איפה שתי מדינות עם כל ההשקעות שנמצאות שם? ומקטינים את מס החברות. ובאים עם הצעות להשוות, אפילו בהדרגה, את הקצבה של הנכים, של הזקנים, לשכר מינימום. והממשלה דוחה. למה? אין תקציב. לא נכון, יש כסף, אבל זה לא בסדר העדיפויות. זאת מחויבות מוסרית לאלה עם המוגבלויות. ומי שלא מתחשב בהם, הוא מוגבל שכלית והוא זה שצריך לקבל טיפול. תקציב החינוך – כמה שאילתות על שני דברים עיקריים באוכלוסייה הערבית: יש לנו אלפי בוגרים שצריכים להיות מורים ומחכים שנים. ויש אנשים שבאים ואומרים: תצילו אותנו, אנחנו לא יכולים לתרום עוד. אנחנו רוצים לפרוש לפנסיה, תוציאו אותנו. במקום כל מורה אפשר להכניס שניים מאלה המובטלים. התקציב לא מרשה. מי קבע שהתקציב לא מרשה? הממשלה, כי היא לא רוצה. ובנוסף, אחרי ארבע שנים של לימודים בבתי-ספר להכשרת מורים, מבקשים סטאז'. ואז הסטאז' הזה, שהוא כאילו להתאמן, אמור להיות עשר שעות בשבוע, ולכל בית-ספר נותנים רק עשר שעות. וראו איזה פלא: המורה שהולך להתאמן צריך להיכנס לכיתה לבד. אז עם מי הוא מתאמן? מי המאמן שלו? למה לא להכניס את הסטאז'רים האלה לתוך הכיתות עם מורים אחרים, ואז להגדיל את המספר שלהם? ולא רק זה, אותם מורים לא יכולים להיכנס לרשימת ההמתנה כדי לקבל מינוי כל עוד הם לא עברו את הסטאז'. אז אתה לא נותן להם סטאז' ואז אתה כאילו פטור מהמינוי שלהם. העניין של המצ'ינג – – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> שני משפטים. <היו"ר נאוה בוקר:> אוקיי, משפט לסיום. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> המצ'ינג – באים עם תקציבים לאוכלוסייה הערבית. אבל אם אתה מבקש מצ'ינג, זה אומר שאין מקורות תקצוב ברשויות הערביות, ואז התקציב הזה פשוט נבלע ונשאר אצל הממשלה. הם לא יכולים ליישם אותו, כי אין להם. לכן אני מבקש ודורש: כדי שזה יהיה תקציב חברתי, לבטל את המצ'ינג לכל הרשויות במצב סוציו-אקונומי 4 ומטה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת אורלי לוי, בבקשה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> לגבי הרשויות אני מסכימה אתך, זה מזמן כבר היה מתבקש. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – אין שר באולם? <היו"ר נאוה בוקר:> השרה גמליאל, היא יושבת שם. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אה, אוקיי. תראי, אני חייבת לומר שאני פה ברגשות מעורבים. ישבתי כאן כאשר שר האוצר כחלון הציג את ה"אני מאמין" שלו, את ההישגים שלו, את השקפת העולם שלו, ואני נוטה להאמין. כי מי שמכיר את ההיסטוריה של השר כחלון יודע שהוא בא מהמקומות האלו, מכיר את המצוקות האלו ואמור להיות רגיש לאנשים הללו. ואני חייבת לומר שכשהקשבתי לדברים, בחלק מהדברים הוא צדק לחלוטין. יש שינוי. החזרנו את הכסף לילדים – הטעות שעשינו בכנסת הקודמת; החזרנו את טיפולי השיניים לילדים. באמת, יש הישגים. אבל בדברים מסוימים לא רק שאנחנו צועדים במקום – הפתרונות המוצעים הם דלים בחלק מהמקרים ועד חסרים בחלק האחר של המקרים. ואני בכוונה רוצה להיכנס לנושא של הדיור הציבורי, כי זה נושא שאני מלווה שנים, וזה אחד מהעיוותים החברתיים הקשים ביותר במדינה – מה שנעשה בעשורים האחרונים למה שהיה ספינת הדגל החברתית של מדינת ישראל, לאותן אוכלוסיות שהן קצה הרצף החברתי, שלא יכולים להעמיד קורת גג לילדים שלהם. אותו דיור ציבורי היה תפארת למדינה, ואפילו זוגות צעירים, מאחר שהיה מלאי, ולא משנה באיזה מצב סוציו-אקונומי הם נמצאים, יכלו לגור בדירה, לחסוך קצת כסף, לבנות לעצמם את ההון העצמי, וביחד עם ערבות מדינה היו מקבלים משכנתה 90%, ויכלו לצאת מהדיור הציבורי לחיים חדשים עצמאיים ולקורת גג משלהם. ציפיתי, כאשר השר כחלון נתמנה לשר אוצר ולקח לידיו את כל נושא הדיור והקים את קבינט הדיור, שתהיה לו בשורה אמיתית. עכשיו, הסתכלתי, ואני מודעת למה שנעשה גם במשרד השיכון. אבל מה שנעשה זה בעיקר היה בתוך משק סגור. זאת אומרת, כל התיקונים או כל מה שעשינו, אי-אפשר להניב יותר מכך. הדירות הריקות שהיו, אז שיפצו אותן ואכלסו אותן – זה מצוין. אבל אי-אפשר לחזור כל הזמן על ההישג הזה ולומר: שיכנו 600 משפחות. 600 משפחות זה המון, זה חשוב, בעיקר אם נחשוב על כך ש-600 המשפחות האלו היו מחוץ ל"לופ". אבל יש עוד אלפי משפחות שמחכות בתור והמדינה לא עוזרת להן, כי גם כאשר היא נותנת להן סיוע בשכר דירה, הסיוע הזה לא ריאלי. ניסיתי לחפש פתרונות בתקציב המוצע, מה הלאה, כי כבר אין פתרונות בתוך המשרד, לא נשארו דירות בתוך המשרד, בתוך אותו מלאי מצומצם; ושמחתי מאוד כאשר שר האוצר משה כחלון בא לוועדת הכספים ואמר: אנחנו מוסיפים מיליארד שקל לדיור הציבורי. זו בשורה. 2017 – מיליארד שקל לדיור ציבורי. אמה-מה, כששאלתי מה המקור התקציבי, השר נאלץ לצאת החוצה, אני מתארת לעצמי שהיו לו הרבה דברים חשובים, ונשאר אמיר לוי, מאגף התקציבים באוצר, כמובן. וכששאלתי אותו מאיפה הכסף, אז הפלא ופלא – מאיפה? חצי מהסכום אמור להגיע ממכירה של דירות של דיור ציבורי. זאת אומרת, הקטנת המלאי. חצי מיליארד – יש בכלל דירות למכור? ואני שואלת: על כל דירה או על כל כמה דירות שמוכרים, כמה דירות אפשר לקנות במקביל? התוצאה היא אחת: הקטנת המלאי של הדיור הציבורי. אין פה בשורה. ושאר הכסף? שאלתי. ובכן, שאר הכסף, אומר לי אמיר לוי, יגיע מכך ש"עמידר" תגייס כספים. עכשיו, חבר'ה, מי שהיה פה במושב הקודם יודע איזה מאבק ניהלנו בכוונה של "עמידר" להפריט את הדיור הציבורי. והיה בכלל רעיון לתת במתנה את כל הדירות שנשארו בדיור הציבורי, כ-45,000 דירות, ל"עמידר", וש"עמידר" תלך ותנפיק אותן בבורסה, ותשים אותן כעירבון לגיוס כספים. האם זו הכוונה? כי אם זו הכוונה זו הפרטה של הדיור הציבורי וניתוק הקשר בין המדינה לבין הזכאים. ומיהי "עמידר"? איזה ישות היא? מבקר המדינה אומר שלא רק שהיא לא מסוגלת לעמוד במה שהיא מחויבת, היא גם עושה טעויות קשות. והיא רוצה להיות חברה יזמית להתפתחות עירונית, זאת אומרת, להוריד בתים מסוימים, לבנות אחרים, ואני שמעתי על תוכניות של למכור אותם גם לשוק החופשי. אני קוראת לשר כחלון לבוא ולהסביר לנו במה מדובר ואיך מגייסים את הכסף. דבר נוסף ששמנו לב – – <היו"ר נאוה בוקר:> תתכונני לסיים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – והוא דז'ה-וו למה שהיה לנו בתקציב הקודם – את זוכרת, היית בוועדת הכספים, אם אינני טועה – זה היה הנושא שגילינו ברגע האחרון, שמענק הרופאים לפריפריה נעלם מהתקציב, מתקציב הבריאות. וכשאנחנו גילינו את זה אמר לי גפני: זה לא יכול להיות. <היו"ר נורית בוקר:> אורלי, משפט אחרון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הוצאנו את המסמך הזה. היום אנחנו מחפשים מה קורה עם עידוד הרופאים לפריפריה. לא מצאתי את הסעיף הזה, אינני יודעת אם הוא מתוקצב, אבל אני שואלת שאלה אחת, וחשוב שנשאל אותה כולנו, כי אתם, בקואליציה, יכולים לשנות: הפערים בין הפריפריה למרכז בתוחלת החיים הם בערך ארבע שנים. וזה לא זיהום אוויר. זה בגלל חוסר נגישות לשירותים רפואיים ובגלל חוסר ברופאים. אידלמן חושש – – – <היו"ר נורית בוקר:> אורלי, תודה רבה. את חייבת לסיים. את חורגת בהרבה מהזמן. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כן, אני מסיימת. משפט אחרון. יושב-ראש הר"י, רציתי לברר אתו. גם הוא לא יודע מה קורה עם זה. הוא לא מצא את התקציבים האלה. והוא חושש, כי עדיין הפערים הם גדולים מדי. כמי שחרת על דגלו את החברתיות – – <היו"ר נורית בוקר:> תודה. תודה רבה, חברת הכנסת אורלי לוי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – צריך לדאוג לצמצום הפערים. לא הספקתי לדבר על הדיפרנציאלי, על התקצוב הדיפרנציאלי. חבל מאוד. תודה. <היו"ר נורית בוקר:> תודה רבה. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי. <עליזה לביא (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברותי, חברי, חברי הכנסת, הסיפור האמיתי בתקציב הזה זה מה שאין בו; תקציב שהוא לחלוטין נעדר חזון, לא משתקפת ממנו – ואני באמת הקשבתי, גם בוועדת הכספים וגם כאן – איזו תפיסת עולם ארוכת טווח, משהו שיחולל צמיחה, איזו בשורה חדשה. לא באמת ברור מה יחזיר לכאן את המשקיעים שמפסיקים להגיע לכאן, מה יחזיר את המפעלים שהפסיקו להיבנות במדינת ישראל, מה יחיה את הפריפריה שמשוועת למעט תשומת לב מהממשלה. כן, לצערי הרב, את הצפון הפקרתם לחלוטין. לקחתם תוכנית טובה שעמלו עליה הרבה מאוד זמן, וזרקתם. אין כסף פתאום לצפון, אין כסף לתוכנית לאומית שהממשלה מתחייבת אליה למען תושבי הצפון. ככה, ממש אי-אפשר. ואת המכללה החרדית, את המכללה החרדית בירושלים שהקימה עדינה בר-שלום, כלת פרס ישראל, אתם סוגרים. אז אין דרך ואין תפיסת עולם, ואי-אפשר, בעצם, לקיים שום ויכוח אידיאולוגי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> זו החלטה של המל"ג. <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל זה קורה במשמרת שלכם. למה? למה לסגור את המכללה החשובה כל כך הזו? אפשר לא להסכים על נושאים שונים, אפשר. אבל זה בסדר שיש עם מי ועל מה להתווכח, ואנחנו מתווכחים פה לא על עקרונות ותפיסת עולם, אלא על גחמות ושיגעונות רגעיים, על מה החליטו היום ויבטלו מחר. אלה בדיוק הפנים של הממשלה הזו. פני התקציב כפני הממשלה. שיקוף מושלם של ה"אני מאמין" של הממשלה, שמסתכם בכלום, ובפליק-פלאק. צורה של פליק-פלאק. אתה לא באמת מבין, מבינה, מה הולך להיות השלב הבא. עושים רפורמה ומבטלים. עושים רפורמה ומבטלים. כך עם התאגיד וכך עם מתווה הכותל. עם התאגיד ישבו ולמדו ועשו. אפשר לבקר ולומר, אבל במחי יד? ככה, בלי שום תהליך? אומרת היום ד"ר תהילה אלטשולר: ביקשתי לראות את הדברים שנאמרו בדיונים כדי לבטל את התאגיד. אמרו לי: אין דיונים כאלה. אז איך, איך זה קורה? מתווה הכותל. מתווה הכותל – ממשלה יושבת ומחליטה, ואומרת – ובפעם הראשונה באמת באווירה של הבנה מול הרגישות כלפי העם היהודי – ויש דרך לעשות את זה – ובונים רחבה שלישית. שמונה חודשים – שום דבר לא עושים. למה? למה לפצוע את העם היהודי? יושבים פה חבר הנאמנים שמגיעים השבוע לכנסת ישראל, ואף אחד כמעט לא יכול לענות להם. מה נענה להם, על עוד גחמה? אז הלכתם על התאגיד, ואתם הולכים על העם היהודי ועל הראש שלו, וברגע אחד לממשלה הזו זה לא נראה, וברגע אחר זה כן נראה, ולא נראה. אז אתם ממסמסים ומורחים, גם את הכותל וגם את יהדות התפוצות וגם את התאגיד, ולא מתווה גיוס ולא לימודי ליבה. מה קורה כאן? אני באמת לא מצליחה להבין מה קורה כאן. אבל כן, יש גם רפורמות חיוביות, ואני חייבת לומר, שהובאו בחוק ההסדרים. את זה אני רוצה לומר. אחת מהן בנושא שאני מלווה הרבה מאוד זמן, וזה כל מה שנעשה בפרק של שוק התקשורת. שר האוצר וצוות המשרד בחוכמה רבה החליטו לחייב את "בזק" לאפשר למתחרות להשתמש בתשתית הפסיבית שלה. הם, שם באוצר, באמת – ופה אני רוצה לציין את זה – הבינו שמשרד התקשורת כבר מזמן הפסיק לתפקד כרגולטור והפך ליחצן של "בזק", והם הבינו שהשר הממונה הוא שליחו של ראש הממשלה, כי זה ראש הממשלה. הם הבינו שרק באמצעות חוק ההסדרים אפשר יהיה להעביר רפורמה משמעותית שתייצר תחרות אמתית בשוק התקשורת. אז כן, זה פרק של בשורה. אבל מה? משהו בחושים שלי מדאיג אותי, כי כמו שהממשלה הזו מתנהלת פה, כמו שראינו בדפוסים הללו, סביב כל תוכנית רצינית שנרקמת, אני חוששת ומוטרדת שגם הרפורמה הזו תיקבר בחלוקה של הנושאים לוועדות. אנחנו נעקוב אחרי זה. אז אני מקווה מאוד מאוד ששר האוצר יעמוד באומץ על הרפורמה הזאת ולא ייתן לקבור גם אותה, מקווה מאוד. ובמילה אחת: אני רוצה לשתף אתכם בנושא שאני מהרגע הראשון שנכנסתי פה לכנסת ישראל – וזה באמת התקציב המגדרי. תקציב מדינת ישראל מוגש, תקציב 2017–2018, בהיבט המגדרי, בפילוח מגדרי. עדיין רחוק ממה שקיווינו, שבאמת יהיו קריטריונים אחידים של משרדי הממשלה, אבל הוא מוצג – וכאן יש באמת ברכה למשרדים שהגישו את זה. הדרך עוד רחוקה. הדרך של ההצגה באמת מלמדת על החשיבות, אבל אני רוצה לסבר את אוזנכם עד כמה הפערים מתחילים בהתחלה, בחלוקה. מדינת ישראל רחוקה מאוד מאוד משוויון. בואו ניקח לדוגמה את תקציב משרד הספורט. תקציב הספורט להשקעה בנוער, בנוער. 84% מתקציב ההשקעה בנוער הולך לנערים. 84%. רק 16% הולך לספורט נערות. <היו"ר נורית בוקר:> תתכונני לסיים, בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> ספורט בוגרים – 76% מתקציב הספורט לבוגרים הולך לגברים, 24% לנשים. <היו"ר נורית בוקר:> תודה רבה. <עליזה לביא (יש עתיד):> תמיכה בקבוצות ספורט – 87% לגברים, 13% לנשים. תפקידי הנהלה, פערים בשכר – גם במשרד האוצר יש יותר עובדות, אבל רוב השכר הולך לעובדים. גם במשרד לשוויון חברתי. <היו"ר נורית בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו צריכים לבוא ולראות איך אנחנו משנים את זה. יש פה כלי שעמלנו עליו. שוויון מתחיל, גברתי, מההתחלה, ואת זה אנחנו מבקשים לתקן. תודה, גברתי. <היו"ר נורית בוקר:> תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. אחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי. בבקשה. לאחר מכן – חברת הכנסת יעל גרמן. <מירב בן ארי (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, תודה, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני הייתי פה גם בדיוק לפני שנה. ישבתי שם לבד. עכשיו יש לי גם את חברת הכנסת פלוסקוב אתי. ישבתי לבד כמעט בכל השעות ושמעתי את הדיונים. גברתי, היושבת-ראש, אני, יש לי דז'ה-וו, כי כל מה ששמענו, זה מה ששמענו גם עכשיו. סתיו שפיר מתלוננת שאף אחד לא מכיר את התקציב – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> סתיו שפיר אומרת. רגע, בוא, ג'בארין, אני אעשה לך סדר. חברת הכנסת סתיו שפיר אומרת לכולם שאף אחד לא קרא את התקציב חוץ ממנה, כרגיל. חברת הכנסת אורלי לוי מדברת על הדיור הציבורי. גם ברגשות מעורבים. גם אז היא אמרה: אני מודה לשר השיכון, אבל כמובן יש עוד מקום לשפר. לא, לא, אני רק אומרת את כל הדברים ששמעתי. וכמובן – חברי הכנסת מיש עתיד, שיפה, ייאמר לזכותכם שכל אחד מצא נקודת אור. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> נפתרה הבעיה של הדיור הציבורי, מירב? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא, לא. אני רק אומרת – אמרתי, אמרתי, אמרתי, אתם לא מקשיבים. אמרתי – נמצאה נקודת האור. אצלך – "בזק". גם חבר הכנסת לוי מצא נקודת אור. אני רק רוצה לומר משהו אחד: עמד פה שר אוצר, נתן כאן הסבר על תקציב חברתי. אני יודעת שזה קשה. אני יודעת, גם עם התאגיד – ישבנו היום בוועדת הכלכלה – ואני אמרתי לכם שיש שר אוצר חברתי, ואמרתי לכם שהוא לא גזבר אלא הוא גם שומר סף, והנה, הוכח לכולם – שמנו לב איך פתאום הצעת החוק לא תגיע ביום ראשון. זאת אומרת: יש מי שעושה את העבודה. אני רוצה לומר משהו על התקציב הזה. לבוא ולומר שאין בו בשורה, מבחינתי זה פשוט שטויות, כי בעיני זה אחד התקציבים הכי חשובים שראיתי. היא דיברה – חברת הכנסת לביא, שיצאה – דיברה על הרפורמה ב"בזק". שנים, שנים של תשתיות ששמים, שנים שאומרים שיפתחו תחרות. הנה, מגיע חוק ההסדרים ועושה את זה. חברת הכנסת אורלי לוי, אני יודעת כמה חשובים לך צעירים ונוער בסיכון. את יודעת שבתוכנית הזו, בתקציב הזה, יש 100 מיליון שקל לתוכנית לצעירים בסיכון? פעם ראשונה שמדינת ישראל אומרת: הבעיות לא נגמרות בגיל 18. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אבל לקחו 150 מיליון שקל מתוכנית ציל"ה, שזה לילדים בקבוצות סיכון – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני יודעת מה זה ציל"ה, אני הייתי בקרן רש"י שהפעילה את ציל"ה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> זה לא נכון, זה לא נכון. את טועה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – אני הייתי היום אצל שר החינוך. <מירב בן ארי (כולנו):> זה לא קשור לשר החינוך, זה שר הרווחה, אני מדברת. זה תוכנית של הרווחה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, ציל"ה זה בתוך חינוך. <מירב בן ארי (כולנו):> ציל"ה זה חינוך, אני יודעת. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> קיצצו 150 מיליון שקל בתוכנית – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אבל את מערבבת שני דברים. יש ציל"ה שזה משרד החינוך ויש תוכנית לצעירים שזה משרד הרווחה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אבל מה זה משנה, אני אומרת, פגעו בילדים ובפעוטות בסיכון ולקחו – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אבל את מערבבת שני תחומים. אני רוצה לומר משהו, העניין של תקציבי רווחה – את יודעת, היה לי דיון בשבוע האחרון עם משרד הרווחה. הם אמרו לי, אנחנו אפילו לא מבקשים עוד כסף ממשרד הרווחה, כי קיבלנו. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אוי ואבוי לשר הרווחה אם הוא לא מבקש כסף. אוי ואבוי לו – ואני אוהבת את שר הרווחה – אבל אם משרד הרווחה לא דורש כסף – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת אורלי לוי. חברת הכנסת אורלי לוי, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> התקציב של משרד הרווחה הוא תקציב של מיליארדים. מגיעים אנשים מתוך הביטוח הלאומי ואומרים, לא היה שר אוצר חברתי כזה כבר שנים. אז עם כל הכבוד, ובאמת, אני יודעת שכולכם פה באים ועולים ברגשות מעורבים: מצד אחד הוא מאוד חברתי, מצד שני למה הוא לא נותן יותר. יש כאן תקציב נהדר. מי שקרא רואה כאן בשורה, גם בביטחון, גם בחינוך, גם ברווחה. תקציבים של מיליארדים שמושקעים רק לטובת אזרחי ישראל. לבוא ולהמשיך לבלבל את המוח על הסכמים קואליציוניים – די, זה כבר נגמר, זה מאחורינו. התקציבים מיועדים למי שצריך אותם, וחבל מאוד שאתם לא רואים את זה. אנחנו נישאר פה כל הזמן במהלך הדיונים האלה כדי להסביר לכם הרבה פעמים – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> למה רק אתם היחידים, זה התקציב של הסיעה שלכם? <מירב בן ארי (כולנו):> זה תקציב של המדינה, אני גם אחראית לנוכחות של חברי הכנסת? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, זה הזוי. אתם קולטים, אין ממשלה, אין קואליציה, יש שתי חברות כנסת נציגות. <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת אורלי לוי, את מפריעה. <מירב בן ארי (כולנו):> אין לי אחריות לנוכחותם של חברי הכנסת. ואגב, אם את מוסיפה לדיון – עזבי אותי, חברת הכנסת – אבל גם כששר האוצר בא ומציג תקציב דו-שנתי וחצי, ספסלי הקואליציה – בואי נדייק כי ישבו פה החרדים ואנחנו – ריקים, זה גם מביך אותי לא-פחות מאשר אותך, תאמיני לי. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת מירב בן ארי. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת מרדכי יוגב. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, גברתי כבוד השרה, חברותי וחברי הכנסת, מירב, צר לי שאת לא רואה את המציאות, ועוד יותר צר לי שאת וחברייך, ובאמת שר האוצר שאני מאמינה שיש לו כוונות טובות, לא מרגישים שאומנם עכשיו נעים להם מאוד, ממש כמו שנעים במים חמימים שנמצאים – סיר עם מים חמימים שנמצא על האש. כי כאשר האש תמשיך לבעור, והיא ממשיכה לבעור, המים ירתחו, ואז לא תוכלו יותר לקפוץ מן הסיר. זה הזמן לקפוץ מן הסיר. איזה מין תקציב זה? תקציב שמדבר גבוהה על כך שרוצים לצמצם פערים, אבל כשמסתכלים על הפריפריה לא רואים את התקציב שהובטח לצפון. תקציב שמדבר על כך שצריך לחזק את מערכת הרפואה הציבורית ולצמצם את כל התורים שיש בה. אבל כשאת מסתכלת על התקציב, את לא רואה את הכסף שבאמת מיועד לכך. <מירב בן ארי (כולנו):> איך את לא רואה? מיליונים במשרד הבריאות. <יעל גרמן (יש עתיד):> תקציב שמדבר על ערבים ואומר שרוצים לשלב את החברה הערבית, אבל בפועל לא מפסיקים להסית נגדה. תקציב ואמירות יפות מאוד מאוד על דמוקרטיה, אבל בפועל, כל החוקים שמתוכננים ושכבר עברו הם חוקים אנטי-דמוקרטיים. ולקינוח אני רוצה לומר לך ולראש מפלגתך: כן, הוא אומנם עומד בפרץ בעניין פירוק תאגיד השידור הציבורי. כן, הוא בא ואומר שהוא לא ייתן לזה יד. אבל הוא בא ואומר, מפני שאם יבקשו ממנו תקציב הוא לא ייתן. <מירב בן ארי (כולנו):> זה לא רק בגלל התקציב, אל תהפכי אותו לגזבר. <יעל גרמן (יש עתיד):> יופי, את זה אני מצפה לשמוע, בדיוק. פירוק תאגיד השידור הציבורי הוא לא רק על כסף, הוא גם לא על דרך קבלת ההחלטות, הוא גם לא על זיגזוג. פירוק תאגיד השידור הציבורי הוא אפילו לא רק על חופש הביטוי. פירוק תאגיד השידור הציבורי הוא ביטוי מובהק לשימוש לרעה בכוח השלטון. לפני שבוע היינו – יוסף, נכון? יחד אתך היינו – המכון הישראלי לדמוקרטיה התארח במרכז מורשת בגין בדיון על 50 שנה לסיום המשטר הצבאי. שם נאמר – ציטטו את הדברים של בגין, שאני הייתי רוצה שיהדהדו כאן במשכן, שיהדהדו גם אצלכם, בכולנו, כי אין לי שום ציפיות מאף אחד אחר. וכך אמר מנחם בגין: "מי שבידיו כוח השלטון אינו מגלה חוכמה יתרה בהופכו אותו לשלטון הכוח. תבונת השלטון היא איך לא להשתמש בכוח העומד לרשותו". ולדאבוני, מי שעומד בראש הממשלה הזאת ממשיך להשתמש לרעה בכוח השלטון. הוא ממשיך להוביל אותנו לכך שרק הכוח ישלוט ורק הוא שיקבע בכל מה שקשור פה במדינה. זאת הסיבה שאנחנו צריכים להתנגד לתקציב. אם יש בו דברים טובים, אם יש בו כן קדמה – לא זה מה שחשוב. מה שחשוב, בראש הממשלה הזאת עומד אדם שכל רצונו הוא לשלוט שלטון יחיד ולקבוע את כל מה שיקרה פה במדינה, על-פי דעתו, בלי שניתן יהיה להתנגד, בלי שיהיה חופש ביטוי, בלי שתהיה תקשורת ציבורית פתוחה, בלי שתהיה חברה ערבית עצמאית, בלי שתהיינה נשים שוויוניות ובלי שיהיה שוויון במדינת ישראל. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת מרדכי יוגב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, חברי חברי הכנסת, אורחים, מדינת ישראל של שנת תשע"ז, שנות התקציב 2017–2018, איך שלא תגידו, נמצאת בכל פרמטר במקומות הראשון עד החמישי. אמרתי לחבר שהיה קצת כעוס שמדינת ישראל נמצאת בכל פרמטר במקומות השלישי עד החמישי, אז הוא אומר לי, למה אתה אומר ככה? <יעל גרמן (יש עתיד):> גם בעוני. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> לא נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> מה לא נכון, אנחנו במקום השני בעוני. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אז אני שואל אותו, למה אתה כועס? אז הוא אומר לי, כי לא צדקת, כי בהתפלת מי ים היא במקום הראשון. אז אנחנו הקטנים, כן, נמצאים במקומות הראשון עד החמישי. כן, יש בעיות, לא הכול מושלם, אבל זאת המציאות. נדמה לי שאנחנו ראשונים גם בדמוקרטיה, בוודאי במזרח התיכון, ומה לעשות חברתי חברת הכנסת – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ממש קשה לעשות השוואה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מוטי, הכול זמני. הכול זמני בחיים האלה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> ראשונים בדמוקרטיה בוודאי במזרח התיכון. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> המדד שלך זה סוריה? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – ומה לעשות שרצון הרוב הלאומי – ואנחנו מופקדים לממש את רצון הבוחרים של רוב אזרחי ישראל שבחרו בקואליציה הזאת. אני רוצה לומר עוד דבר – תקציב דו-שנתי משדר יותר יציבות ויותר יכולת, וגם את, אני חושב, תמכת בתקציב דו-שנתי בפעם הקודמת. וכשאני מסתכל היום – צה"ל שפועל לפי תקציב ויפעל לפי תר"ש "גדעון" של חמש שנים, הדבר יאפשר תכנון ארוך טווח יותר, ניצול משאבים, חיסכון, סדר עדיפויות נכון; והלוואי שהיינו יכולים גם את זה לעשות במדינת ישראל, ושלא כל שנה או שנתיים שר והתחלפותו ישנו מדיניות ואולי גם יאבדו משאבים. אומנם יש נושאים – ופה אני רוצה לעמוד עליהם – שגם אני, כחבר כנסת מהקואליציה, יש לי ביקורת עליהם ואני מבקש, ואפילו דורש, שהם יטופלו בין הקריאה הטרומית לאישור התקציב, אבל בהחלט למדתי להסתכל גם על מחצית הכוס המלאה. אני רוצה לפרט מה דרוש עוד שנטפל בו. אני קורא מכאן גם לנציגת הממשלה, השרה גילה גמליאל – נקודות שאני חושב שדרוש עוד להתחייב עליהן: בראש ובראשונה, התוכנית לפיתוח הצפון, חובתנו שהיא תופיע בתקציב הדו-שנתי וחובתנו שיהיו בצפון השקעות נוספות בתעסוקה, בדיור, בחינוך, בבריאות ועוד. אנחנו נעמוד על כך שאכן כך יהיה. שמענו את ההבטחות האחרונות ואת סיכום שר האוצר, ואנחנו נרצה לראות שזה נכנס לתקציב. הנושא השני שאני רואה את חשיבותו הוא החקלאות כערך לאומי, עמדנו גם עליו. זו אבן יסוד בביטחון ישראל. אני מקווה שגם בזה יימצאו נקודות האיזון והתקציבים שיחזקו את החקלאות, ולא, חס ושלום, יפגעו בחקלאות ובחקלאי ישראל. אני בהחלט חושב שחשוב גם שיוקצו התקציבים לתשתיות נדרשות למים, כבישים, כיסוי סלולרי, מיגון אוטובוסים לתושבי יהודה ושומרון וביהודה ושומרון ולאוכלוסיות, גם היהודית וגם הפלסטינית. נדמה לי שהבינו את האחריות הזאת בעת האחרונה ברשות המים, אחרי משבר הקיץ, והאזרחים הגרים שם זכאים לאותם דברים כמו בכל מקום. נקודה נוספת היא קיצור השירות. קיצור השירות השני הוסף בחוק ההסדרים – בעיני, תקלה וחוסר אחריות ביחס לביטחון ישראל – ועוד לא הבנו מה יעשה קיצור השירות הראשון וכבר הוסף השני. לכן בוועדת החוץ והביטחון נעמוד על כך שיהיה דיון נוסף. דיון מעמיק בוועדת החוץ והביטחון ייתן את המשמעויות השונות, ובכל מקרה, שלא יהיה איזה אוטומט שמקצר עוד פעם, ואולי יוצר בעיות שיפגעו בביטחון ישראל. <קריאה:> – – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> לו היה בידי, הייתי משקיע עוד מיליארדים כקרן להון עצמי לדירה לזוגות ישראל. אפשר יהיה לתגמל, בדרך זו או אחרת, לתת להם הון עצמי, ולהוסיף עוד הרבה זוגות שיזכו בקורת גג. כן, יש עוד מה לשפר ונעשה כל מאמץ לשפר ולתקן, אך צריך גם לדעת את האמת, תקציבים גדלו, גם בחינוך, גם בבריאות, גם בביטחון, ואני שמח על זה. מדינת ישראל, אין ספק, היא אי של יציבות, גם חברתית, גם מוסרית, גם כלכלית, וטוב שגם ביטחונית. ולצורך העניין, גם הערבים החיים בה חיים פה טוב יותר מבהרבה מדינות ערביות אחרות ומבכל מדינה ערבית שכנה, וטוב שכך. התקציב הדו-שנתי משדר וייצור יציבות שלטונית, ובעזרת השם יביא את מדינת ישראל ואת תושביה לחיים טובים יותר. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. תודה רבה, חבר הכנסת מרדכי יוגב. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, תראו, עמד כאן שר האוצר היום והציג את התקציב. אי-אפשר להתעלם מן העובדה שיש גם דברים טובים בתקציב הזה. אני חושב שהמהלך שעשתה הממשלה לאחרונה, גם עם ניצולי השואה, גם עם חיילי צה"ל – דברים שהזכיר כמובן שר האוצר – הם בהחלט מבורכים. אבל זו בדיוק הבעיה כשמדברים על משה כחלון. אל תצעקי עלי. תישארי שם. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> קוראים למשה כחלון, השר שאני מכבד: הכייס הנחמד. <היו"ר נאוה בוקר:> או-אה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא. זה במחמאה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הכייס המנומס. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> המנומס. כי הוא מסתובב בכנסת, ועם חיוכו הכובש מצליח ככה לצייר לך איזו תמונה, שהיא טובה והיא ורודה והיא נהדרת. ואז, לפני שאתה מבין את הסיטואציה, מה שביקשת התפוגג. אתה מבין שכבר לא תקבל, כי הרי כבר הכול טוב; או שאפילו, במקרה הרע, הוא הצליח להוציא ממך משהו. ולמה אני אומר את זה? <מירב בן ארי (כולנו):> מה, מה הוא יכול להוציא – – –? תגיד לי מה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> או-הו, או-הו. <מירב בן ארי (כולנו):> לא, לא – – – מה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> שאני אספר כמה פעמים ביקשת? אז סיפרו לנו היום כמה הכול טוב וכמה הכול טוב, וציטטו מה-OECD ומקרן המטבע וממי לא. וזו בדיוק הבעיה. כי כאשר מדברים על הכלכלה הישראלית, האמת הפשוטה היא שאנחנו מדברים על שתי כלכלות, לא על כלכלה אחת. בכלכלה אחת, של המקרו, שממנה ציטט שר האוצר, אכן, מדינת ישראל היא ה-Start-up Nation; מדינת ישראל – כמו שאמר שר האוצר – החוב הלאומי, לא רק שהוא נמוך בה, הוא גם יורד בצורה תלולה; האבטלה נמוכה; הצמיחה בסדר גמור. אתם יודעים מה הצרה? שאזרחי ישראל לא מכירים, לא מרגישים ולא יודעים. הם לא שמעו בכלל על הכלכלה הזאת. בכלכלה האמיתית של מדינת ישראל הסיפור הוא לא האבטלה הנמוכה. הסיפור הוא שיש יותר ויותר ויותר עובדים שיוצאים לשוק העבודה ולא מצליחים לסגור את החודש; השכר החציוני במשק – 6,000 שקלים; 15% מהעובדים במשק הם עובדי קבלן; 30% מהשכירים במשק מחליפים את מקום העבודה שלהם מדי שנה. תחשבו רק מה זה עושה לשכר. אז מדברים אתנו על קליטה פה וקליטה שם – שזה יפה. אבל כמו שאמר פה קודם עמיר פרץ: למה לא לאחוז את השור בקרניו? אם החטא הקדמון הוא העבודה הקבלנית, בואו נוציא את הדבר הזה מחוץ לחוק. דיברו אתנו כאן היום על הדיור; על פרויקט חדש שנפתח בקריית-ביאליק או בקריית-מוצקין. עלא כיפאק. אבל בואו, היעד המרכזי שנטל על עצמו שר האוצר הוא הורדת מחירי הדיור. בשנה האחרונה המשיכו המחירים לעלות – ב-8%. אז כן, יש דברים יפים וטובים שקורים: גם בפרויקט דיור למשתכן, גם בדיור הציבורי. אבל, חברים יקרים, על מה אנחנו מדברים? בסוף, מה שיוריד את מחירי הדיור זה בנייה ובנייה ובנייה ובנייה. ובעניין הזה הממשלה נכשלת כישלון חרוץ. אני לא בטוח שאם מורידים את כל החניונים ואת כל מעונות הסטודנטים – ואת כל היערות שספרתם, שמתוכננת שם בנייה; כל מיני מקומות שאי-אפשר לבנות בהם – אם בכלל מגיעים ל-40,000 יחידות דיור בשנה. אין דבר כזה. אפשר לעבור דבר-דבר. דיברו פה, התגאה שר האוצר בזה שמדינת ישראל מחזירה בקצב מהיר מאוד את החוב הלאומי שלה. המחיר הוא השירותים החברתיים שלנו, שנראים כמו שהם נראים. בואו נדבר על הרפורמה בסיעוד, שאינה נמצאת בתוך חוק ההסדרים, שאינה נמצאת בתוך התקציב הזה. במשך שנה שלמה משרד הבריאות, ובצדק, מסביר לנו כמה הרפורמה, למען ביטוח סיעודי ממלכתי, היא הדבר החשוב והדחוף ביותר במערכת הבריאות. ובסופו של דבר, הדבר הזה לא נמצא בתקציב. והדבר הזה, האיוּם הזה, הולך להתמוטט ל-190,000-180,000 קשישים ובני המשפחות שלהם על הראש; שכל זמן שאין ביטוח סיעודי ממלכתי, הם צריכים להוציא כל חודש 15,000 שקלים על אשפוז, במקרה הרע; ובמקרה הטוב – 8,000–10,000 שקלים על עובד זר לקשיש בקהילתו. <היו"ר נאוה בוקר:> תתכונן לסיים, בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אז בסופו של דבר, אני חושב שעל אף הבשורות הנקודתיות והסמליות שיש בתקציב הזה, בסוף בסוף, עם שלושה אתגרים מתמודדת הכלכלה הישראלית: עוני, פערים חברתיים והשכר שעומד במקום. ועל שלושת הדברים הללו אין תשובה אמיתית בתקציב הזה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, השרה, חברי חברי הכנסת, שלשום פתחנו את כנס החורף. פתחנו אותו עם הנחת הצעת חוק התקציב הדו-שנתי וחוק ההסדרים. בדיוק באותן השעות היו שלוש הפגנות מחוץ לכנסת: האחת, של הנכים, שזעקו מדם לבם – לא על הנכות שלהם, אלא על חוסר יכולתם להתקיים בכבוד מהסכום הסמלי שהם מקבלים מהביטוח הלאומי, מתקציב שלא מאפשר להם שום קיום מינימלי כלשהו. ולידם תושבי הצפון, אלה שמתגוררים במרחק יריקה מגבול הלבנון, ובמרחק כל כך גדול מתל-אביב. שנתיים ישבו המשרדים השונים כדי להכין תוכנית, כדי לראות איך – תוכנית לאומית לפיתוח הצפון. יש כבר החלטת ממשלה, 18 מיליארדי ש"ח אמורים לעבור לתעסוקה, להשכלה, לשירות, לבריאות. בקיצור, יצירת שוויון הזדמנויות, שכל ילד, גם באזור הצפון וגם באזור המרכז חד הם, שיקבלו בדיוק את אותו הדבר. אז הנה, אנחנו נמצאים בערב הצבעה על התקציב הדו-שנתי, ואתם יודעים כמה מתוך התוכנית הזאת, מתוך אותם 18 מיליארדי שקלים, נמצא בתקציב? כלום. אפס. אפילו לא שקל אחד. וזוהי יריית הפתיחה. ככה התחיל כנס החורף. איפה הבשורה לקשישים? איפה הבשורה לתושבי הצפון? איפה הבשורה לנכים? איפה הבשורה לסטודנטים? איפה הבשורה בתקציב הזה? אין. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז נכון, אין גזירות של ממש. נכון, אין מנועי צמיחה ואין גם גזירות של ממש, אבל זה לא מעסיק את הממשלה, זה לא מעסיק את ראש הממשלה. מה כן מעסיק אותם? הישרדות ושלטון. בואו ניקח את היומיים האחרונים בכנסת, מה היה בהם? אתמול הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק של חבר הכנסת אילטוב – הצעת חוק שנועדה להחליש את שופטי בית-המשפט העליון; הצעת חוק שמצטרפת לשורה של חוקים שכל המטרה שלהם היא להרוס את שלטון החוק, להחליש את מערכת המשפט ולפגוע בכל מי שעומד בפרץ כשיש חקיקה אנטי-דמוקרטית. חבר'ה, יש פה תוכנית עבודה סדורה. כל מה שעומד בדרכה של הממשלה: חוק, משפט, שופטים, בית-משפט, יועץ משפטי לממשלה – נחליש אותו, נרסק אותו, נהלך עליהם אימים. רק בשבוע שעבר, מייד לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אמר שהוא לא יוכל להגן על חוק ההסדרה לפני בג"ץ, הוא זכה לכינוי; הוא זכה לכינוי שהוא רק יועץ, הא ותו לא. סוג של פקיד. זהו. זלזול שכזה בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, התובע מספר אחת במדינה, זה שאמור לעמוד בפרץ, זה שאמור לומר לממשלה: כן, החוק הזה הוא אנטי-דמוקרטי ואני לא אגן עליו ואתם לא יכולים לחוקק אותו, הוא פתאום פקיד. ובואו נראה מי עוד עומד בדרכה של הממשלה הזאת. אה, בית-המשפט. שופטי בית-המשפט העליון. אז מה נעשה? הופ, מייד נוחתת אותה הצעת חוק של אילטוב על שולחן הכנסת. הצעת חוק: נשנה את השיטה לבחירת שופטים, נחליש את הכוח שלהם. פוליטיזציה של מערכת המשפט. שינוי סדרים אך ורק בשביל לשלוט שליטה בלעדית עם מסר מאוד מאוד ברור, גם אם הוא עובר באופן סמוי: תתיישרו, ולא – נחליש אתכם. וכל זה מגיע מתי? ערב ההחלטה של בג"ץ בפינוי עמונה, לדחות או לא לדחות את פינוי עמונה. ערב ההחלטה והבחירה של ארבעה שופטים לבית-המשפט העליון. אז היועץ המשפטי לממשלה? הסרנו אותו מהדרך, קבענו שהוא רק יועץ, פקיד. בית-המשפט העליון? נחליש אותם. נגיש הצעת חוק, נעביר אותה מהר, ניתן לה פטור, נעביר להם את המסר, ואז הם יבינו טוב טוב שהם צריכים להתיישר, מצוין, בהחלטות שלהם ובשופטים שהם מסכימים למנות לבית-המשפט העליון. אבל זה היה אתמול. ומה היה לנו היום? היום, בהמשך לשבועות האחרונים ולשנתיים האחרונות, התמודדנו עם תאגיד השידור הציבורי בדיון קורע לב. זה לא משנה כבר אם זה רשות השידור או תאגיד השידור הציבורי במובן הזה של המהות, כי כל הכוונה של ראש הממשלה היא להחליש את התקשורת, לעשות את התקשורת כשופר לו ולשלטון ולממשלה. כל הכוונה שלו היא לקחת את חופש הביטוי ולהעביר מסר. אז גם אם בסוף תאגיד השידור הציבורי יצא לדרך, ואנחנו נעשה הכול כדי שהוא יצא לדרך, גם אם כן, איזה מסר עבר לעיתונאים? מסר של "תיזהרו". קראתי היום למבקר המדינה, בדיון בוועדת הכלכלה, לערוך בדיקה. להתערב בנושא הזה, לערוך בדיקה של התנהלות הממשלה ושל העומד בראשה בכל הנוגע לתאגיד – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת רויטל סויד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – ולשמחתי הרבה, כך הוא עשה. אני מסיימת. <היו"ר נאוה בוקר:> כבר חרגת הרבה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז לא לטעות. זה מסע, זה מסע של ריסוק מוסדות השלטון. ועכשיו, בעוד שעות ספורות, אנחנו נצביע פה על התקציב. אנחנו נצביע על תקציב שבמקום שתהיה בו אמירה, אין בו מנהיגות ואין בו חזון. אז בואו נעשה את זה מהר, כי לממשלה אצה הדרך. אצה הדרך לרסק את כל מה שעוד מסמל את השפיות שיש במדינה. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא, אני בלי טול של כלה. אה, אבל אומרים: תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד – ואחר כך – – – <היו"ר אחמד טיבי:> את יכולה לחזור, אם את רוצה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> תודה, אדוני היושב-ראש. הפעם בלי הינומות. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, הערה לסדר: אני רוצה להזכיר לכם שאני חבר ברשימה המשותפת, ואני מנהל את הישיבה. מי שרוצה להחרים ולצאת רשאי לעשות זאת. בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ואם אנחנו רוצים לעמוד דקת דומייה? <היו"ר אחמד טיבי:> אני צריך לאשר כיושב-ראש. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, השרה, לפני יומיים נפתח מושב החורף של הכנסת. נאם פה ראש הממשלה, וסיפר לכולנו כמה טוב לחיות במדינת ישראל. אני מסכימה אתו באופן חלקי. אכן, טוב לחיות בארצנו, טוב לחיות במדינת ישראל, אנחנו אוהבים את המדינה שלנו. וסיפר לנו גם ראש הממשלה עד כמה אנשים פה מאושרים ובעצם הפערים מצטמצמים. היורדים כבר לא יורדים מהארץ והעולים מגיעים לפה בקצב מסחרר. מדינות העולם אוהבות אותנו ובעצם כל דבר מסתדר באופן פלאי, דווקא בחצי השנה או בשנה האחרונה – כי לפני שנה הרי קיבלנו את התוצאות של כל הניתוחים והמחקרים של ה-OECD, וזה דווקא בישר שבדיוק ההפך הוא הנכון. אבל הנה, ראש הממשלה בא עם בשורה חדשה ומספר עד כמה טוב לנו פה במדינת ישראל. אז אני רוצה להגיד: אדוני ראש הממשלה, אם כל כך טוב לנו, תסביר לי בבקשה למה כל כך רע לנו? למה באים נכים לכאן, לכנסת ישראל, עם כיסאות הגלגלים, למרות הקושי העצום, ומפגינים כאן, ליד בית-הנבחרים, כנסת ישראל, ואומרים שהמדינה הורגת אותם; ממש ככה. המדינה פוגעת באלה שהם הכי חלשים והכי זקוקים להגנות שלה: נכים, עניים, אזרחים ותיקים, ילדים, אזרחים שנמצאים במצוקה, דווקא בהם היא פוגעת בצורה הכי קשה. ואני אומרת ואני שואלת עוד פעם: אם כל כך טוב לחיות פה, ואם המצב שלנו כל כך משתפר כל הזמן ואנחנו עולים בכל מיני דירוגים ובכל מיני סקרים, למה אני מקבלת מדי יום מכתבים מאזרחים ותיקים, אם עולים ואם צברים, שמספרים לי על הקשיים העצומים שהם חווים מדי חודש, כאשר בעצם כבר באמצע החודש נגמר להם הכסף של הקצבה. קצבת הזיקנה עכשיו קיבלה תוספת של אולי מאות שקלים בודדים, במקרה הטוב – אני מקווה שגם זה יקרה – אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מכך שאנחנו נשווה גם את קצבת הנכות וגם את קצבת הזיקנה לשכר המינימום. רבותי, מה קורה פה? אם בן-אדם שעובד ויש לו כושר השתכרות בקושי יכול לחיות משכר המינימום, אז כיצד אנחנו מצפים מהחלשים דווקא, מאלה שזקוקים לתרופות יקרות וזקוקים לשירותים יקרים – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – איך אנחנו יכולים לצפות מהם, שהם דווקא יחזיקו את עצמם מחצי שכר המינימום שהם מקבלים, במקרה הטוב? ומה שמאפיין את התקציב הדו-שנתי הזה מעל ומעבר זה כמובן הדברים שלא נמצאים בו. אין שם בשורה, אין אופק, אין מעוף. אין כל תווית מדיניות עקבית וברורה בשום תחום, ועל כן אין תקווה לעתיד טוב יותר. בעצם בכל הבעיות שלנו, הבעיות המאוד-משמעותיות של מדינת ישראל, של הגדלה והעמקה של הפערים, העמקת העוני ויצירת פריפריה רחבה מאוד, פריפריה חברתית שנמצאת בכל עיר ועיר, ולא משנה אפילו אם העיר הזאת בירת מדינת ישראל, שמסתבר שזו העיר הענייה במדינת ישראל גם כן. אין בתקציב הזה תוכנית לעידוד, לצמיחה ולפריון, ועל כן השכר יישאר תקוע; אין פתרונות מספקים למשבר הדיור, והזוגות הצעירים וגם האזרחים הוותיקים שאין להם דירה יישארו כאלה – חסרי דירה, חסרי כל אפשרות להגיע לדירה משלהם ולחיות בכבוד במקום קבוע; אין אסטרטגיה להקטנת פערים – השינויים במיסוי עושים ההפך; אין זכר לתוכנית לאומית לפיתוח הצפון; אין בשורה בתחבורה הציבורית; אין מהלך להעצמה של השכלה והכשרה טכנולוגית מקצועית; אין מענה על ההוצאות העצומות על טיפול וחינוך לילדים בגיל הרך – ואנחנו האימהות יודעות את זה היטב, איזה עול וכמה קשה בעצם לתפקד גם כאימהות עובדות, ובעצם כל המשכורות הולכת למסגרות שונות שבהן יטפלו בילדים. ואת, חברת הכנסת בן ארי, עוד מעט תיווכחי לדעת עד כמה זאת מעמסה בלתי אפשרית על משקי-הבית, על האימהות במיוחד, על אימהות חד-הוריות. ואין שם בשורה לאימהות חד-הוריות, צר לי לומר את זה. <מירב בן ארי (כולנו):> אני לא אם חד-הורית. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אין אסטרטגיה לחיזוק הרפואה הציבורית ולצמצום הרפואה הפרטית; אין פתרונות לפנסיה עתידית של מאות-אלפי עובדים; אין אסטרטגיה לחקלאות בת-קיימא. אז מה בעצם יש בתקציב הזה? בגדול, כלום אחד גדול, וזאת הבשורה של ממשלת ישראל לאזרחי מדינת ישראל: חבר'ה, את כל הבעיות, את כל הפתרונות אנחנו דוחים למתישהו. אנחנו גם חיים באוברדרפט על החשבון העתיד שלכם, העתיד של כולנו. אנחנו מדינה שכל הזמן קולטת עלייה, אנחנו נוצרנו מהעליות שבאות לפה, נוסף, כמובן, על אזרחי מדינת ישראל הערבים, שהם 20% מהאוכלוסייה והם חיו פה מאז ומתמיד. אנחנו מדינה שכל הזמן קולטת גלים חדשים. איך אנחנו נערכים לקלוט את הגלים האלה? איך אנחנו נערכים לקלוט את העלייה מצרפת, מדרום-אפריקה, שיושבת עכשיו על מזוודות? מי הבטיח לעולים האלה שהם יוכלו למצוא פה תעסוקה, שהם יוכלו לחיות בכבוד, לפרנס את הילדים שלהם? האולפנים קורסים, אין כל תשתית שמשרתת כרגע את העולים. וזה מה שיימשך בעצם עכשיו לא רק לשנה אלא לשנתיים. אז, רבותי, אנחנו לא ניתן לאחיזת העיניים הזאת להימשך. אנחנו אומרים את זה בצער ובכאב. היינו מעדיפים לראות תקציב מאוזן שעונה על סוגיות ועל קושיות, ושבאמת גם פותר את הבעיות, גם של האזרחים הוותיקים וגם של העולים שכבר נמצאים פה עשרות שנים אבל עדיין לא נקלטו – זאת הבעיה: לא נקלטו כי אף אחד לא מנסה עדיין לקלוט אותם – וגם של כאלה שעכשיו יושבים על מזוודות ובוחרים בינינו לבין קנדה או מדינות אחרות, שככל הנראה מתאמצות יותר כדי לקלוט אוכלוסייה איכותית ולמשוך אליהן אנשים, שזה ההון הגדול של המדינה שלנו. ההון שלנו זה – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – רק ההון האנושי; זה רק האנשים שבאים לפה וחיים פה, ובהם צריך להשקיע ואותם צריך לפתח. זה בתי-ספר בפריפריה, זה תשתיות גם בכפר-קאסם וגם בשדרות וגם בכל מקום אחר במדינת ישראל. אז בואו נדבר על זה במקום לדבר על ההישגים, שגם על הנייר הם לא נראים מי-יודע-מה טוב. בואו נדבר על מה שאין, וננסה עכשיו; עדיין יש סיכוי לשנות את הדברים לטובה. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. (מזל טוב, כלה. את יודעת מה זה "ערוס"?) <מירב בן ארי (כולנו):> אנחנו לא מבינים, כי אין הינומה. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; אלי כהן – אינו נוכח; חיים ילין – נוכח. <חיים ילין (יש עתיד):> ועוד איך. <היו"ר אחמד טיבי:> ויוכיח. יעני דברי תוכחה, הכוונה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני דווקא אוהב שאין הרבה אנשים, כי לפחות מי שנמצא מקשיב, כי מי שנמצא אכפת לו, כי אחרת אין לו מה לעשות פה, הוא יכול להיות בלשכה. ואני באמת בפעם הראשונה, אולי בצורה של שיחה ולא של נאום, אני רוצה להקריא לכם משהו. מירב, איילת, רק תקשיבו עכשיו דקה. את היתר – אחרי זה תעשו מה שאתם רוצים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני אקריא לכם עכשיו את המחירים שלפי משרד החקלאות החקלאים מקבלים ועולה להם לייצר – קילוגרם אחד. שימו לב, אני רוצה שלפחות תבינו על מה אנחנו מדברים כשאתם מדברים על יוקר מחיה, ולמה, לפחות בשני תחומים, אני חושב שהכיוון לא נכון. יש גישות שונות, אבל אני טוען שהגישה שאני הולך להקריא זו גישה שונה לגמרי מהגישה שהיום לפחות מנסים ליישם לפי מדיניות האוצר. בצל – 1.24 שקל; גזר – 1.23 שקל; דלעת – 1.34 שקל; חסה – 1.84 שקל; חציל – 1.56; כרוב – – – <מירב בן ארי (כולנו):> מאיפה אתה קורא? מהחשבונית? <חיים ילין (יש עתיד):> אני קורא מהפלאפון. כרוב – 1.09 שקל; כרובית – 2.17, ובקיץ זה 1.30; מלון – אני לא אכנס לפירות כי זה משהו אחר. מלפפון זה 1.95; עגבניות שרי – שימו לב, 4.90 שקל, זה מה שעולה, ושימו לב בכמה מוכרים לכם את זה; עגבנייה – 2.35. אמרו על 4.5 היום, שר האוצר אמר 4.5; פלפל – 2.88 ו-3.31, תלוי בעונה ואיך מגדלים אותו; קישוא – 2.38; תפוח-אדמה – 2.23. אם אלה המחירים, תוסיפו לזה 30 אגורות, 40 אגורות רווח של החקלאי, אם הוא מרוויח את זה, אז למה מוכרים כל כך ביוקר? למה? שימו לב מה אמר שר האוצר. שר האוצר אמר: בפעם הראשונה מחיר העגבנייה ירד. זה המחיר של החקלאי כבר עשר שנים, הוא לא משתנה. מישהו עושה קופון על החשבון הציבור. לכן, המדיניות לא נכונה. כשפותחים את השערים מהעולם פנימה זה לא מוריד את המחיר. מה שזה עושה – זה בעצם סוגר את הייצור של השוק המקומי. מי שמייבא ימשיך להרוויח את אותו הדבר, רק מי שעכשיו מרוויח זה החקלאי הטורקי ולא הישראלי, ולכן יש פה טעות, כשלא מבינים שמי שמחזיקים את השוק אלה לא החקלאים אלא השוק הסיטונאי. מה צריך לעשות? שני דברים צריך לעשות – ואני אומר לכם שזה יפתור את כל הבעיות: קודם כול, חקיקה – אם רוצים, אפשר אחרת לגמרי – שזאת החקיקה שאני הצעתי על פערי תיווך. לא רוצים? תקבעו תקנות על ירקות בסיסיים ופירות בסיסיים, שחושבים שזה מה שמשפחה צריכה לצרוך, ותקבעו גג – מה המחיר שבו אפשר למכור. זאת אפשרות אחת. האפשרות השנייה – ואני אגיד לכם, בתחרות ההוגנת ביותר שיש בקפיטליזם – זה שוק סיטונאי. אין במדינת ישראל שוק סיטונאי. ברגע שיהיה שוק סיטונאי וכל הירקות יימכרו שם, בדיוק משוכלל כמו שיש ב-OECD, במדינות אירופה, הכול ישתנה, כי הכול יהיה שקוף, כי אף אחד לא יוכל לקנות מחברות פרטיות ולמכור לעצמו כשהרווח בתוך החברה הפרטית. זה הכול. שימו לב למדיניות – ולא צריך בכלל לפתוח את השערים לחוץ-לארץ. למה לתת לטורקים ולירדנים להרוויח? אלא – זה כבר סיפור אחר – אם זו מדיניות חוץ, זה כבר סחר בין מדינות. לזה אני לא נכנס. בזה יש היגיון, בזה יש המון תשואה פוליטית, מדינית. לדעתי, שר החוץ הוא לא שר האוצר, אבל צריך לדעת לאן הדברים האלה הולכים. ואני שמח שבפעם הראשונה אני יכול להסביר את זה בגלוי בפני אנשים ששומעים, כי אמרתי לשר האוצר היום: בוא, קח אותי לחצי שעה ואני אסביר לך – את מה שאני מסביר עכשיו לכם – ואתה תפתור את הבעיות. אני רוצה שהוא יצליח, אני רוצה שהוא יפתור את הבעיות. הרי מי בסוף נפגע? המשפחות העניות, אלה שבעצם צריכים לברור את מה שהם קונים במכולת ובשוק בשביל להאכיל את הילדים שלהם. וזה הפתרון. אני רוצה להעלות שתי נקודות בסיסיות, חברים יקרים, שלא נמצאות בתקציב – ואני אומר לכן, חברות מהמפלגה של שר האוצר, תקשיבו טוב. שר האוצר הביא את כל ראשי המועצות של עוטף-עזה ואמר להם: המכשול, יקום, יהיה בבסיס התקציב בשנים 2017 ו-2018. מיליארד שקל ב-2017, מיליארד שקל ב-2018 – לא קיים. אני לא נכנס לשאלה אם זה כלכלי או לא כלכלי, אבל ברגע ששר מבטיח, הוא חייב לקיים, כשמדובר על הביטחון של התושבים. ולפני עשור, כשהאוצר הגיע ואמר: לא ניתן מיגון לעוטף-עזה, כי זה לזרוק מיליארד דולר – זה היה 4 מיליארד שקל – לפח שלא מייצרים בו שום דבר – לכו תראו את הפריחה שיש בעוטף-עזה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> ולכן, המכשול הזה חייב להתקיים. ואני מסיים, כבוד היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> תסיים. <חיים ילין (יש עתיד):> התוכנית לצפון. התוכנית לצפון חייבת להתקיים, בדיוק כמו שקיימת בעוטף-עזה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> רגע, רגע. שנייה, מירב. אני אמרתי את זה גם ליפעת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> שמענו את זה גם בפעם שעברה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, מירב. הוא סיים. <חיים ילין (יש עתיד):> תקשיבו לי טוב: כל עוד זה נמצא בתוך התקציב של המשרדים, זה לא יהיה. אני אומר לכם את זה עכשיו. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> למה אתה אומר שזה לא יהיה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> מתוך הניסיון של עוטף-עזה, זה לא יהיה. צריך להתחיל את השנה עם תקציב ממשלתי תוספתי, שאף אחד לא יוכל להגיד שאין לו כסף. אדוני כבוד היושב-ראש, אני מודה לך מאוד – והגזמתי בדיבור. היה לי ויש לי מורה מכובד מאוד, שקוראים לו אחמד טיבי. <היו"ר אחמד טיבי:> לא הגזמת, הרחקת לכת. תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אוהב את נאומי הדקה שלך, שהם תמיד עשר דקות. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חלום חיי מתגשם – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במידה מסוימת, חבר הכנסת ילין, אני אמשיך מהמקום שאתה הפסקת. <חיים ילין (יש עתיד):> הרמתי להנחתה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה ממש. אני רוצה להגיד לך, אתמול ציינו את יום החקלאות בכנסת, ותודה לך ולחבר הכנסת איתן ברושי, חבר הכנסת בר-לב וחבר הכנסת איל בן ראובן, שהיו שותפים לכינוס. באמת, עשיתם עבודה מדהימה. אני אספר לכם שנשיא המדינה רובי ריבלין אירח בסוכת הנשיא המסורתית בסוכות את התעשייה הישראלית. הוא אירח את תוצרת כחול-לבן. מה שפעם היה מובן מאליו לכל אחד ואחת מאתנו, שאנחנו עושים מאמץ לקנות כחול-לבן, פתאום נהיה עניין לא כל כך טריוויאלי. ואני אנסה לומר לכם מה בעיני חסר בתקציב הזה בהיבטים האלה – והחקלאות כמובן, כמו שחיים אמר כל כך יפה, היא באמת כמעט האלף-בית. אתם יודעים, ז'אן ז'אק רוסו אמר – סליחה, בשעות האלה של המליאה מותר לנו גם קצת להתעסק בדברים שהם קצת יותר מרוממים נפש מאנו-עצמנו: החקלאות היא השליחות הראשונה של המין האנושי. היא המקצוע הישר ביותר, היעיל והאציל ביותר שאדם יכול לעסוק בו. פילוסוף בן המאה ה-17 הבין מה שממשלת נתניהו המאוד-מאוד-מאוד ממושכת הזאת לא הצליחה להפנים גם בתחילת המאה ה-21. אנחנו מדברים כאן כל הזמן על חוסן לאומי. זה חוסן אזרחי, זה לא רק חוסן ביטחוני. והחוסן הלאומי שלנו תלוי בדיוק בדברים האלה – הוא תלוי בחקלאות ובתעשייה. והתחושה היא, שלי גם, לאורך השנה וחצי האחרונות – אני לא רוצה להגיד שהממשלה רואה בהם אויב. אני לא מייחסת את זה לא לראש הממשלה, ובטח שלא לשר האוצר, שאני תמיד אומרת פה מעל הבמה: הלב שלו נמצא במקום הנכון. אבל צריך להבין שכדי להמשיך ולטפח חקלאות ותעשייה צריך אורך רוח, צריך אורך נשימה. הדת הזאת של יוקר המחיה יש בה הרבה טעם, אבל לחפש בעקשנות את הפתרון דווקא בחקלאות ובתעשייה – תאמינו לי שזה לא שם. וחברתי מירב בן ארי, שביקרה אתי ממש לאחרונה במפעלים באשקלון ובשדרות, יודעת שזה לא באמת נמצא שם. ובסופו של דבר החקלאות והתעשייה הן הפתרון ליוקר המחיה, הן הפתרון לקשיי התעסוקה והן הפתרון גם לבעיות הביטחון. וצריך להגיד שבתקציב הזה שמונח לפנינו אין התייחסות ואין מענה למצוקות החריפות שמהן הן סובלות. אני יכולה להגיד לכם, למשל, ביחס לתעשייה – בחקלאות עסקנו אתמול הרבה, אז אני אספר לכם שלתעשייה בשנת 2016 היו אמורים להעביר 270 מיליון שקלים. עשינו אין-ספור דיונים בוועדת הכספים, והכסף הזה לא הגיע. 100 מיליון שקלים חסרים בתקציב המדען הראשי, כסף שהיה אמור להיות שם, ובהעברות התקציביות שעשו הכסף הזה נעלם. זה אומר שאין משאבים לפרויקטים חדשים בתעשייה. התעשייה הישראלית במצוקה. אנחנו מדברים על החקלאות שבמצוקה – התעשייה הישראלית במצוקה. לא מקימים מפעלים חדשים. ב-2005 קמו 56 כאלה, ב-2014 הוקמו עשרה בלבד. כבר אי-אפשר, מפני שהביורוקרטיה הורגת, פשוט הורגת את כולם. זאת האמת. תקשיבו טוב: רישוי זה חשוב, פרוצדורה זה חשוב; ביורוקרטיה זה דבר בעייתי – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> גם אתם מצביעים לפעמים – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> סליחה, חבר הכנסת פורר, אני צריכה לשים את המשקפיים כדי לשמוע. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> גם אתן מצביעות לפעמים על הצעות חוק שהן ביורוקרטיות – – – וחופשת לידה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד לך משהו, חבר הכנסת פורר. כיוון שאני מאוד מאוד מאוד נזהרת בכלל בהגשת הצעות חוק, ורואה את עיקר תפקידי בפיקוח על עבודת הממשלה, אז אני נוטה להיות די חפה מהדברים האלה. יש דברים שצריך לאסדר. לא כל דבר שאנחנו חושבים שצריך לאסדר חייבים לאסדר, ועדיין, בתוך עולם האסדרה צריכה הממשלה להידרש לשאלות המאוד-מאוד קשות מה קריטי ומה חשוב לצורך הביורוקרטיה: איכות סביבה, דברים שהם באמת, אתה יודע, בנשמת כולנו; מה מאסדרים ומה לא מאסדרים. אני יכולה להגיד לך דבר אחד: בחוק ההסדרים הקודם העברנו את חוק חיבור מפעלים לגז. כמה מפעלים לדעתך חוברו, חבר הכנסת פורר? אני אומרת לך שאם חוברו שניים, מצבנו טוב. אתה יודע מה? מהזיכרון אני אומרת שלדעתי ארבעה. ארבעה מפעלים חוברו. שום כלום. זה פשוט נורא ואיום. כשמחפשים איך מגבירים את כושר התחרות של המפעלים בישראל, זאת הדרך – ואני מצטערת, אבל אתם בממשלה. אומנם לא היית אז בממשלה, לא הייתם אז בממשלה, אבל אני אומר לכם – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> עכשיו זה כבר – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – אני אומר לכם משהו מדהים: אפילו בענף ההיי-טק שכולנו מתהדרים בו – ובצדק, הוא בצמיחה – 81% מהמפעלים במדינת ישראל מדווחים על מחסור בעובדים. חסרים כ-10,000 מהנדסים במדינת ישראל. ואני אומרת לכם באמת: התקציב הזה לא נותן שום פתרון לבעיות התעסוקה של מדינת ישראל. זה עניין קריטי וזה עניין שצריך בשבילו אורך רוח, אבל צריך להתחיל לטפל בזה עכשיו. הוא לא מטפל כמו שצריך גם בנושא החינוך הטכנולוגי, ואנחנו צריכים להבין שאנחנו לאט-לאט פשוט נדחקים עם הגב אל הקיר, כולנו, בסופו של דבר. אלה הדברים שמתגלגלים ליוקר המחיה. אני מוכרחה לסיים באיזו מילה אישית – ואני רואה שזמני תם. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, תם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני אסיים במשפט אחד, כי באמת חקלאות ותעשייה בעיני הן נשמת אפה של ישראל. אבל אני רוצה לסיים בדיון שהיה הבוקר בנושא התאגיד, ולקוות שאולי אולי אולי בוועדה הזאת – זה לא נראה כך, אבל אולי בוועדה שהשר כחלון למעשה הודיע לראש הממשלה שהוא יקים, כי גם הוא מבין שאת התאגיד אי-אפשר לסגור בצורה כזאת, ואי-אפשר לסגור אותו בכלל – היה דיון קשה בצורה בלתי רגילה; חבר הכנסת טיבי, אתה היית בחלק ממנו. אני רוצה להגיד לכם שזה פשוט דבר נוראי, ואני אומר לך מדוע: הסתכלתי על עניין הקמת התאגיד בצורה ניהולית לחלוטין, עניינית. הייתי מודאגת לאורך התהליך מההקמה שלו, ובסופו של דבר אני אומרת: מי שביטל את הרפורמה זה נתניהו; מי שהביא את התאגיד זה נתניהו; מי שעכשיו מנסה לסגור את התאגיד זה נתניהו; מי שעכשיו ככה כל יום שוחק עוד ועוד את הדמוקרטיה הישראלית זה נתניהו. אז אנחנו פה מתעסקים בתקציב, זה נכון. בסופו של דבר הדברים האלה שזורים האחד בשני. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת איתן ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי הכנסת, התקציב, שהוא תקציב דו-שנתי, שהוא נעשה דו-שנתי מתוך בחירה, יכול היה להיות הרבה יותר מרשים והרבה יותר נועז. אנחנו יודעים שזה תקציב שאין בו בשורות, אבל גם אין בו, למען האמת, גזירות משמעותיות. כמעט כל עסק, בוודאי מדינה כמו ישראל – היה מוטב שיציגו קודם כול מהו החזון ומהם היעדים ולאן רוצים להגיע, ובוודאי כשמציגים תקציב של מיליארדים היה נכון לקיים את הדיון הזה היום. וגם שר האוצר, כאן וגם בוועדת הכספים, וגם חברים נוספים, מגיעים ישר למספרים. ראינו את זה היום בדיון על משרד החקלאות – ואומר על זה מילה. בעצם תקציב זה לא אוסף מספרים; זאת מדיניות שהמספרים הם ביטוי שלה, ולא ההפך. ואני חושב שהבעיה המרכזית של הממשלה היא להגיד מהו סדר העדיפויות שלה: האם זו ממשלת יהודה ושומרון או ממשלת הנגב והגליל; האם זו ממשלה שרוצה לפזר אוכלוסייה או להפקיע קרקעות ולבנות במרכז. אנחנו עדים, ולא בפעם הראשונה, לממשלה שחסרות לה שתי מפות בסיסיות: האחת, מפת התעסוקה – אין יכולת לפתור בעיות תעסוקה בלי המדינה. "אינטל" לעולם לא הייתה קמה בלי החלטה של רבין ז"ל ובייגה שיחיה, שר האוצר. אין לנו מפת תעסוקה, ואין היערכות לתעסוקה שקולטת עלייה, שמשאירה את התושבים בנגב ובגליל, שנותנת ביטוי למאוויים של הצעירים. אנחנו עדים, עם כל הכבוד לשר הפופולרי ליצמן, שאין מפת בריאות, וראינו את זה בדוח על הצפון. אנחנו עדים לכך שאין מדיניות ברורה של השקעות ופיתוח הבריאות במקומות, ונוצר פער הולך וגדל, וזאת אפליה בין האזורים הרחוקים למרכז. ישראל זקוקה לתוכנית חומש – להגיע אליה, ולא רק לתאר אותה. אני חושב שיש ביטוי חזק מדי לעליונות האוצר, בתקציב הזה בוודאי. היום, כשדנו בתקציב החקלאות, כשאתה קורא את המלל אתה רואה שם את פרופסור אבי שמחון ולא את שר החקלאות; אתה רואה את אודי אדירי ולא את בן-אליהו; אתה רואה את המלל של התקציב – ויש פה דבר לא נורמלי: האוצר גם כותב את המילים, גם את המנגינה, וגם שר את השיר אחר כך. היה נכון לומר שכל משרד יבטא את היכולת שלו גם במילים, ובוודאי גם בגמישות במספרים. אני חושב שאם אנחנו מדברים על החקלאות – ושמענו היום את שר החקלאות מתהדר ביבוא, ולפי דעתי הוא לא מכיר את הנתונים ויותר מדי מושפע מהפקידים. ראינו את זה גם בדברי המלל בחוברת ההסברה, שפקידי האוצר לא מתביישים להטיל את האחריות לפערי התיווך על החקלאים, וכידוע, זה שקר. אני רוצה לומר שבתקציב של משרד החקלאות, שהוא תקציב חסר – ואני מניח שיושב-ראש ועדת הכספים גפני עוד יעצור אותו – אין ביטוי למחירי המים, אין פתרון להשקעות ולפיתוח, אין פתרון לפערי התיווך, אין פתרון לעלויות העובדים ולביורוקרטיה ואין פתרון לתשתיות ביישובים הוותיקים. זאת החלטה שבוטלה על-ידי הממשלה הקודמת ולא מתחדשת בממשלה הזאת. וכשמשרד החקלאות הוא משרד החקלאות ופיתוח הכפר, הוא נועד לטפל גם ביישובים הכפריים, יהודיים וערביים כאחד. ומה כן בולט? שלשר האוצר יש סמכויות בלעדיות להוריד מסים ומכסים ולתת אישורי ייבוא. אין שום החלטה, לפי דעתי, בשום תחום בישראל, שמשאירה את השיקול בידי איש אחד. ניסינו לתקן את זה, וכמובן, ועדת השרים לחקיקה לא נתנה לזה יד. אני חושב שהבעיה העיקרית בתקציב הדו-שנתי היא לא המגבלה שהוא דו-שנתי, אלא מה עושים אתו. לא מספיק להגיד שהשר חברתי והתקציב חברתי; צריך גם לראות שזה נכון. אין פה סגירת פערים; אין פה חיזוק הנגב והגליל; אין פה היעדים של פיזור אוכלוסייה, חקלאות והתיישבות – – – <מירב בן ארי (כולנו):> איך – – – להגיד חוק ההסדרים – – – הצעת חוק שלך נמצאת שם. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> קודם כול, יש לי אותך תמיד. <מירב בן ארי (כולנו):> אני – – – עזוב, אתה מדבר – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מירב, אני מדבר על התקציב באופן כללי, ואני רוצה לומר – אתמול היה פה יום החקלאות וההתיישבות. כולם מדברים בזכותה ובשבחה של החקלאות, ויודעים להעריך את ההתיישבות מאז הקמת המדינה ועוד בטרם. אני רוצה לומר שמעולם לא היה איום כל כך גדול – ונתנו לזה אתמול ביטוי במליאה – כפי שמשתקף בדבריהם ובתחושותיהם של מתיישבים וחקלאים בכל רחבי הארץ, מכל המפלגות ומכל הדעות. אני רוצה לומר שהמציאות שאנחנו נקלענו אליה בשנים האחרונות היא מציאות מאיימת מאוד. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> עוד משפט אחד. אתמול היה ברור שגם ראש הממשלה חושב שיש בסיס לדרישה שלנו לדיון בממשלה ולמדיניות יותר ברורה, שתבטיח ודאות ויציבות. אני רוצה לומר פה, אדוני היושב-ראש, למי ששומע וגם לפרוטוקול: למדנו שבישראל שום דבר לא מגיע בגרביטציה, הכול בכוח המשיכה. ואם לא יהיה איום – לא יהיה שינוי. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אתם מובילים את החקלאים ואת המתיישבים בישראל להכריז על מרד חקלאים. לא יהיה מנוס מהליכה לצעדים מאוד ברורים וקשים. היינו בכל החזיתות, בכל המאבקים – נהיה גם במאבק הזה, אם לא תהיה ברירה, על המשך קיומן של החקלאות וההתיישבות. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> זהו יעד לאומי, ולא רק אינטרס של המתיישבים. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת באסל גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש. אני מבקש את תשומת לבך, גברתי גילה גמליאל, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על שתי נקודות. הראשונה – לגבי החוק. הונח בפנינו החוק הזה. שום דבר אחר. זה נקרא חוק התקציב לשנות הכספים 2017–2018. הוא החוק שאנחנו מידיינים עליו ונצביע עליו. החוק הזה לא שלם. אני פניתי ליושב-ראש הכנסת בתחילת הישיבה בבקשה שיתיר לי להציע הצעה לסדר. בחוק הזה חסר – וכל הדיון שקיימנו הוא לא חוקי. אני גם פניתי במשך הישיבה ליועץ המשפטי של הכנסת. מה חסר בו, שלי? חסר בו צד ההכנסה. כנסת שמידיינת כל הערב על תקציב שלא מופיעה בו מילה אחת או מספר אחד על ההכנסות – איפה נשמע דבר כזה? ראיתם חברה או עמותה או ארגון שמציגים רק מספרים על ההוצאות? לא מראים את ההכנסות? התשובה שלהם הייתה: אוקיי, זה מופיע בחוברת אחרת שבה יש ניתוח כלכלי על ההכנסות. אבל זה לא מופיע כאן. אם אתם זוכרים, בשנה שעברה היו שני עמודים של תקציר ההוצאות ואחריהם בדיוק הופיע תקציר ההכנסות – ניתוח מאיפה יבוא הכסף. אני שואל כל אחד מכם, שעליתם לכאן ודיברתם: יש לכם מושג מה ההבדל בין ההכנסות הצפויות, החזויות, לבין ההוצאות המתוכננות? איך תצביעו על תקציב כשאתם לא יודעים מה הפער בין ההכנסות לבין ההוצאות? מה זה? זה המשך של ההתבטלות של הכנסת בפני הממשלה ובפני האוצר; זה המשך הזלזול בחברי הכנסת כאילו הם מריונטות ולא מבינים כלום, ומוכנים לשבת כאן ולדבר על צד אחד בתקציב המדינה, שזה צד ההוצאות. זה לעג לרש. אני אומר לכם, כל מה שעשינו היום הוא בלתי חוקי. אבל, לצערי הרב, כנסת שלא מגינה על עצמה, כנראה זה מה שמגיע לה. נקודה שנייה – אני מסתכל על התקציב ושואל את עצמי שאלה פשוטה: מה אנחנו, אזרחי המדינה הערבים, המהווים 20%, מה אנחנו מקבלים בתקציב הזה? אדוני היושב-ראש, יש שקר נפוץ – ולצערי הרב, אפילו אנחנו, האזרחים הערבים, אימצנו אותו, ככה בתת-מודע – והוא שאנחנו, הערבים, מהווים נטל על תקציב המדינה; לא משלמים מסים, וכל מה שניתן לנו בתקציב זה טובה. מישהו עושה לנו טובה. <היו"ר אחמד טיבי:> נדיבות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אז אני רוצה להפריך פעם אחת ולתמיד את השקר הזה. אני אומר לכם, על-פי חישובים של בנק ישראל, האזרחים הערבים אחראים ל-9.8% מהתל"ג, שמגיע בערך לטריליון שקל. אנחנו מייצרים 10%. סביר להניח שבמסים הישירים אנחנו גם משלמים 10%. במסים הלא-ישירים, כלומר במע"מ – אתה הולך לחנות ואתה קונה אתה משלם מע"מ; אתה קונה שירות אתה משלם מע"מ – במסים הבלתי-ישירים אנחנו אחראים לפחות ל-15%. בסך הכול אנחנו משלמים לקופת המדינה מדי שנה כ-40 מיליארד שקל. התקציב הזה נותן מכל המשרדים, מכל סוגי השירותים, כ-5% – 5%–6%. כלומר, אנחנו מממנים את תקציב המדינה לפחות ב-10 מיליארד שקל בשנה. יעני, אדוני היושב-ראש וחברי איימן עודה, שפעלנו קשה, כולנו, בשביל החלטת הממשלה 922 – אנחנו צריכים כל שנה החלטה 922. רק בשביל להשתוות, להשיג את השוויון, אנחנו צריכים 10–15 מיליארד שקל – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> בלי לדבר על הפער – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – בלי לסגור את הפערים המצטברים ולתקן את העוול ההיסטורי. אז שאף אחד לא יחשוב – לא כחלון ולא אחרים – שברגע שמחליטים על 10 או 15 מיליארד שקל בתוכנית חומש, הוא עושה טובה למישהו ובזה הוא ישיג שוויון. <מירב בן ארי (כולנו):> סוף-סוף – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זה צעד קטן, מירב. זה צעד – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אבל הוא כבר עושה משהו טוב – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אנחנו בירכנו על זה, בירכנו, אבל זה צעד קטן כדי להשיג את השוויון. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, חבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת עודד פורר. עודד? עודד לא פה. שלי יחימוביץ? חברת הכנסת יחימוביץ, בבקשה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עד חמש דקות לרשותך, גברתי. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי כנסת, האם ראש הממשלה בנימין נתניהו טרוד במחשבותיו ברגעים אלה בסוגיית התקציב שאנחנו דנים עליו? הוא מגלגל בראשו את הסעיפים של חוק ההסדרים? האם הוא מוטרד מהקיצוץ הרוחבי? האם הוא חושב על הסוגיה האיראנית, על האיום האיראני? האם הוא חושב על הפערים בין עוני לעושר, על הבעיה הפלסטינית, על ביטחון ישראל, על עוד אלף ואחד דברים? לא. יש רק עניין אחד שראש ממשלת ישראל, אחת המדינות המורכבות והמאוימות בעולם, חושב עליו יום-יום ושעה-ושעה, 60 דקות בשעה: איך הוא יסגור את תאגיד השידור הציבורי. בחלומות הלילה הוא מתעורר מבועת: איך אסגור את תאגיד השידור הציבורי. שנתו טרופה עליו בלילות. אין דקה שהוא לא חושב על זה. זה כל כך מטורף וכל כך נטול היגיון וכל כך שקוף וכל כך בוטה וכל כך מביך וכל כך מקומם. בכל פעם נראה שנשבר איזה שיא, אבל אנחנו עדים שוב ושוב לשיא חדש. זה לא רק ארדואניזציה של התקשורת, גם ברמה האישית, כמו איזה מונרך שפשוט מאבד את זה ברגע שלא משתחווים אליו שלוש פעמים ביום, ואז הוא נתקף בהתקף של זעם ושובר דברים ואף אחד לא מבין את התנהלותו. תחשבו לרגע אחד אם בסקטור הפרטי היה קורה דבר כזה. מפעל מאוד גדול היה נסגר, נגיד, בשפה העסקית, כי יש לו הפסדים מסוימים, והיו מפטרים את כל עובדיו במחי יד, ומודיעים שבמקום המפעל שנסגר מקימים מפעל חדש לחלוטין, לאותה מטרה בדיוק, עם אותן משימות בדיוק, אבל פשוט מפטרים את כל העובדים, זורקים אותם הביתה ומביאים עובדים חדשים במקומם. והיו הרבה ויכוחים סביב זה, אבל המפעל בסופו של יום היה נסגר והיה קם מפעל אחר במקומו. ואז, יום בהיר אחד, המנכ"ל היה מתעורר בבוקר ומגלה שבמפעל החדש, שבו הוא תלה את תקוותו, לא מדברים עליו יפה מספיק; מברכים אותו אומנם ב"בוקר טוב, אדוני" מדי בוקר, אבל לא ב"בוקר טוב, אדוני המלך". ואז הוא מחליט בעצם לסגור את המפעל החדש ולהחיות את המפעל שהוא סגר. הרי היינו אומרים שהבן-אדם איבד את זה לחלוטין אם זה היה קורה בסקטור העסקי. אבל זה קורה במדינה, לנגד עינינו, בלי טיפה אחת של היגיון. לפעמים נראה שזה כבר איזה צורך אישיותי כזה, בכל פעם לפתח אובססיה לאיזו מטרה שגויה לחלוטין, לפעמים מוזרה, לפעמים שולית, ולא לנוח ולא לישון עד שהוא לא ינצח באותה מטרה לא צודקת, לא נכונה, לא כלכלית, הפסדית, לא הגיונית, איזו גחמה של רגע – והכול על-פי איזה צו עריץ ולא מוסבר. ואין שום דבר שמטילים עליו וטו ואין שום דבר שאי-אפשר להשתמש בו באותו קרב לא ברור, וכולם עומדים ומשתאים. אגב, שמעתי שבמהדורת החדשות אמנון אברמוביץ דיווח שראש הממשלה הסכים למנות ועדה וקצת לדחות את זה, כי הוא עשה סקר וגילה שהציבור נגדו – בדיוק, אגב, כמו בפרשת השבת המדומה, שלא הייתה ולא נבראה, עם הרכבת, כשהוא היה נחוש בדעתו לפטר את השר ישראל כץ, אבל אז הוא עשה סקר וראה שהציבור לא ממש אתו. אז יש רק דבר אחד שעוצר את הגחמנות המטורפת הזאת, וזה סקר דעת קהל. אז תודה לאל שיש סקרים. אבל מעבר להיבט האישיותי של הצורך הבלתי-נשלט לאחוז כל פעם באובססיה אחת ולחפור בה ולחפור בה, אני אומרת: בסדר, אף אחד מאתנו לא מושלם, לכל אחד מאתנו יש אי-אלו בעיות או מגרעות או התנהלות שלפעמים אחרים מרימים עליה גבה. אבל למה על-חשבון אזרחי מדינת ישראל, לעזאזל? למה על-חשבוננו? למה על-חשבון הדברים החשובים ביותר? למה כל המדינה צריכה להיות אחוזה באותה סערת אובססיה יחד עם מה שמתרחש בתוך ראשו של ראש הממשלה? אין בזה ולו טיפה אחת של היגיון. ואני מייחלת ומתפללת שההתקף הנוכחי יהיה מאחורינו במהרה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חבר הכנסת איתן כבל – אינו נוכח באולם. חבר הכנסת יוסי יונה. בבקשה, חבר הכנסת יוסי יונה. מי שלא נמצא באולם, זכותו לדבר פגה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> פגה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> פגה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> פג תוקף. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> גברתי – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> פוקעת. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> פוקעת. גברתי היושבת-ראש, לפני למעלה מחודש אמר ראש הממשלה נתניהו במסגרת שיחה סגורה עם עיתונאים כי אם הגברת קנפו הלכה ברגל ממצפה-רמון לירושלים, היא יכולה לעבוד. נתניהו, כפי שאתם כולכם יודעים, הוא תלמיד נאמן של מורה רוחנית שקבעה כי אין בעיה של אבטלה – יש בעיה של אנשים שאינם רוצים לעבוד. וכולנו יודעים מי אמר את זה, נכון? אנחנו לפחות יודעים מי אמר את זה. אבל זה גם לא המקרה המדויק של הגברת קנפו. כי היא יצאה לצעדתה השנייה לא מפני שאין לה עבודה. היא עובדת כבר מגיל 17, הגברת קנפו. היא עובדת כבר ארבעה עשורים. היא עובדת כבר ארבעה עשורים, אבל השתלבותה של הגברת קנפו לא מחלצת אותה מהעוני. ולכן, הפעם הגברת הזו יצאה בתביעה לתקציב חברתי. היא רוצה עבודה שתבטיח לה שהיא תוכל לגמור את החודש. והיא לא לבד. על-פי הנתונים המצויים בידינו מדובר ב-180,000 אנשים שעובדים, שמשולבים בשוק העבודה, ואינם מצליחים לגמור את החודש. עובדים עניים. אז לתשומת לבם של ראש הממשלה ושל שר האוצר, שמתגאים בשיעורי אבטלה נמוכים, שמתגאים בריבית נמוכה, שמתגאים בשיעורי צמיחה גדולים: רבים מהעובדים, עבודתם אינה מחלצת אותם מהעוני. השכר החציוני במשק היום עומד על 6,400 שקל, כלומר, 50% מהשכירים במשק הישראלי, זו תקרת ההכנסה שלהם, גברתי היושבת-ראש. בושה. חרפה. ולא רק זאת – השכר הריאלי במשק הישראלי קפוא זה מעל עשור. כלומר, כשיש צמיחה וכשהיא אכן מתקיימת, הצמיחה הזאת אינה מחלחלת; היא קפואה, היא תקועה. אז אני, אדוני ראש הממשלה, שר האוצר, מברך על כך שהחוב הלאומי שלנו קטן בהשוואה למדינות ה-OECD, מברך שהריבית נמוכה, מברך שיש לנו שיעורי צמיחה מרשימים. אבל מדינה, אדוני ראש הממשלה, מדינה, אדוני שר האוצר, אינה מפעל, אינה מפעל, שמה שחשוב שם זה שורת הרווח התחתונה; מדינה זה אזרחים, מדינה זה עובדים, מדינה זה ילדים, מדינה זה קשישים, מדינה זה אימהות חד-הוריות שאינן מצליחות לגמור את החודש. ורבים מהם נאנקים תחת יוקר המחיה ומכלים את מיטב הכנסתם על הוצאות דיור גבוהות, על חינוך, על בריאות, סעד ושירותי רווחה אחרים. נכון, שר האוצר הגדיל את ההוצאה האזרחית ואת התקציבים החברתיים, ואני מברך על כך, אבל היה מקום ששר האוצר יספר לנו שההוצאה האזרחית בישראל היא מהנמוכות בעולם המערבי. הדברים פשוטים. הוצאה אזרחית נמוכה אומרת משהו מאוד מאוד פשוט – שהאזרחים נדרשים לממן חלק הולך וגדל של השירותים החברתיים שהם צורכים. הוצאה אזרחית נמוכה זה אומר יוקר מחיה גבוה, כבד ומעיק. לו הייתה הממשלה הנוכחית ממשלת בשורה חברתית, היא הייתה פורסת בפנינו חזון, מדיניות כלכלית ארוכת טווח, שמטרתה למקם אותנו בטווח של חמש, שש, אפילו עשר שנים במקום נכבד, מכובד בקרב המדינות המתוקנות בעולם. אבל אין באמתחתה של ממשלת נתניהו חזון ואין בה בשורה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני מסכם, גברתי היושבת-ראש. ויקי קנפו יצאה למסעה השני כדי לתבוע תקציב חברתי. ויקי קנפו תובעת מהממשלה בשורה חברתית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אבל, אדוני ראש הממשלה ואדוני שר האוצר, התקציב שהבאתם אינו נותן, לא לוויקי קנפו ולא לאזרחי ישראל שום בשורה. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי, אם תהיה באולם. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. האמת היא שכמו בכל הצבעה על תקציב אנחנו הולכים וחופרים בספר התקציב ומנסים למצוא: איפה אנחנו שם? איפה החברה הערבית, הצרכים שלה, בבסיס התקציב? ואז שוב מגלים שאנחנו לא שם. אנחנו לא חלק מהתקציב על-פי צרכים, על-פי מדדים, על-פי הצורך בנושא תשתיות, בנושא חינוך, בנושא העדפה מתקנת, אזורי תעשייה, תעסוקת אקדמאים, תקציבים לבתי-ספר, בעיקר תיכוניים. פשוט לא שם. ואז אני בודק אם החלטת הממשלה 922 נמצאת שם. עד עכשיו חברי אומרים לי לא, ואני ממשיך לחפור. את רובה לא מצאתי. אני אומר רובה, כי אני רוצה להיות זהיר. תקציב לקליטת אקדמאים – אין. אנחנו 20% מהאוכלוסייה, ואנחנו פחות מ-10% מהמועסקים בשירות הציבורי, לרבות תעסוקת נשים – לא שם. הצהרות יש, לגבי הצורך להעסיק נשים ולקלוט נשים; לגבי תחבורה ציבורית שתקל תעסוקת נשים; צהרונים, פעוטונים, גני-ילדים, אזורי תעשייה. ממ"ז, אתה מפריע לי. זה ממ"ז שמפריע. אני, למשל, אגיד דבר שמעניין את איתן כבל. לפני יומיים הייתי באוצר, גברתי, נפגשתי עם אמיר לוי ועם בכירים באוצר בקשר להעברות תקציביות של 750 מיליון שקלים שהעברנו בוועדת הכספים: 100 מיליון שקלים תקציבי איזון, 650 מיליון שקלים פיתוח. הצבענו, העברנו, אבל הכסף לא הגיע, בושש לבוא. הוא מחכה – עדיין יש מחסומי מג"ב בכבישים – בגלל קרב, מלחמות, בין יהודים, בין ועדת הכספים לאגף התקציבים, ערבים משלמים את המחיר. יש ריב סמכויות. מקורות תקציב, עודפים של 20% וכדומה, והכסף שהצבענו עבורו – מאז אני בכנסת, כסף שמוצבע עליו בוועדת הכספים אמור להגיע אוטומטית. <מירב בן ארי (כולנו):> איפה הכסף? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הדבר לא שם. איפה הכסף? שואל אותי מסעוד גנאים כל יום שלוש פעמים, ובצדק. אני מקווה שבקרוב, כפי שהבטיחו גם באוצר וגם ועדת הכספים, זה יעבור. אבל למה אני אמרתי איתן כבל? כי זה היה ערב המשחק של "ברצלונה" עם "מנצ'סטר סיטי". ואז אמיר לוי – אני חשבתי שהוא מגזים, או שהוא משתחצן. הוא אמר לי: אתם תובסו בין 4:0 ל-3:0. הוא מבין. ואז הבטתי לעברו ואמרתי: שוב אתה מגזים – נערי האוצר וכדומה. הפעם, לצערי, הוא צדק. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הוא מבין בספורט. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא מבין גדול בספורט – גם בכדורסל, ובעיקר בכדורגל. לצערי הרב, התוצאה הייתה 3:1. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גם לצערי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לכן אמרתי שהנושא הזה נוגע לך. גברתי היושבת-ראש, אומנם אלה סכומים חשובים, 750 מיליון שקל, אבל הצורך שלנו בכל התחומים שהזכרתי – בעיקר חינוך, תשתיות, תעסוקה, בתי-ספר תיכוניים, מצב הישגי התלמידים – ג'סר-א-זרקא. תראי את ג'סר-א-זרקא: 16% זכאות לבגרות. זה נראה סביר? זה נראה סביר? 70% מהתלמידים בבתי-ספר יסודיים נכשלים בשפה, ולכן יש צורך, למשל, לטפל טיפול נקודתי בג'סר-א-זרקא – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ובמקומות מוחלשים כאלה. בשביל זה צריך תקציב, ובשביל התקציב והמספרים האלה, הרבים, שאנחנו שומעים עליהם, מוצפים בהם, זה אמור להופיע בספר הגדול הזה של התקציב, או בדיסק-און-קי הקטן שחילקו לנו, וזה לא שם. לא שם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אולי זה יופיע אולי באיזה מקום, אולי באייפון חדש שמחלקים לחברי הכנסת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אחמד טיבי, נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה מקומם שזה לא בבסיס התקציב. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת מרב מיכאלי – אינה נוכחת; חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני. חמש דקות לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, העקרונות הכלכליים הפוליטיים, האידיאולוגיים והמוסריים שעומדים בבסיסו של התקציב הנוכחי לא שונים מבתקציבים שהוצגו בפנינו בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז תוכנית ההבראה הכלכלית של בנימין נתניהו בשנת 2003. זוהי תפיסה של ניאו-ליברליזם קיצוני, והמילה "חברתי" היא בעצם זריקת עצמות ושאריות לעניים, לנזקקים, ונטישת האחריות החברתית-כלכלית ורשת הביטחון החברתית שכל חברה בריאה זקוקה לה. בבסיס התפיסה הזאת עמדה ההכרה שהמצב הכלכלי בישראל השתפר, יש מעמד בינוני גדול, המצב הכלכלי לא מצריך עוד את הרשת החברתית שהייתה קודם, ולכם אפשר לסגת, אפשר לתת לכוחות השוק וליד הנעלמה של השוק לעשות את שלה; אנשים יסתדרו איכשהו. והאמת היא שאנשים מהמעמדות הגבוהים יכולים להסתדר בצורה זו או אחרת. המעמד הבינוני בקושי בקושי בקושי יכול לגמור את החודש, וגם זה לא בטוח. אבל כשעושים את הנסיגה מהאחריות הכלכלית, חברת הכנסת יחימוביץ, הנפגעים הגדולים הם העניים. אין להם אפשרות להסתדר. אתה אומר: החברה יכולה להסתדר – אפשר לסגת. בסדר. אתה כאילו נותן להם לשחות – זורק אותם למים העמוקים, ונותן להם לשחות. יש אנשים שיכולים לשחות, ויש אנשים שטובעים. אתה לא נתת להם את האפשרות לשחות. ואז מה הם אומרים? אנחנו לא רוצים שהם יטבעו. לא התכוונו לזה. ואני אומר: העלמת עין, קריצת עין, התעלמות מהתוצאות אין בינה לבין כוונה תחילה שום הבדל. כאשר אתה נותן לאנשים לטבוע או שאתה מטביע אותם בכוח – אין הבדל. וזה בעצם מה שקורה כאן. הפערים החברתיים נשארו כמות שהם, וראש הממשלה בנימין נתניהו מתהדר באיזה שינוי עונתי במדד ג'יני. הוא אומר: הנה בא השינוי הגדול. אז יש לי בשורה: הוא עולה ויורד כל הזמן. זו לא עלייה לינארית, אלא הוא עולה ויורד, אבל הוא נשאר באותם מקומות. אז ישראל היא לא במקום הראשון בפערים החברתיים; היא במקום השני או הרביעי. מה זה משנה כבר? זה לא משנה מהותית שום דבר. והנפגעים העיקריים הם האוכלוסייה הערבית. וראש הממשלה ושר האוצר שלו עומדים על הבמה, ואומרים: אנחנו עשינו טובה גדולה לערבים. אנחנו ניתן להם תקציב של 10 מיליארד לחמש שנים. אנחנו, גברתי היושבת-ראש, הבאנו את מיטב הכלכלנים, המומחים, והצגנו תוכנית של הצרכים של הציבור הערבי לסגירת פערים. התקציב שהגענו אליו הוא 64 מיליארד בתוך עשר שנים, 6.4 כל שנה; 6.4 כל שנה נדרשים לסגירת פערים. הממשלה במקרה הטוב הקציבה 2 מיליארד, בסופו של דבר הגיעה למיליארד וחצי, ונשאר פער של 5 מיליארד. הוא לא פער חד-פעמי אלא פער מצטבר, כלומר, אם אתה שומר את הפערים ואת ההבדל בתקצוב ובשירותים החברתיים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – המצב כל שנה נעשה גרוע יותר. אם אתה לא סוגר את הפער, הפער מתרחב, וזה העניין. ולכן, שלא יספרו לנו סיפורים על תקציב חברתי. זה תקציב אנטי-חברתי על-פי הגדרה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, חמש דקות לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, ישבנו והקשבנו לשר האוצר, השר כחלון, השר המכונה השר החברתי. ובעיני – ניסיתי לחפש בתוך התקציב את הנקודות החברתיות, את האיים החברתיים הקטנים שהוא דיבר עליהם, וניסיתי לעשות קצת תרגיל חשבון: האיים החברתיים שהוא דיבר עליהם – לאיזה תקציב הם מגיעים? מה העלויות שלהם מסך התקציב? והאמת, כמה שניסיתי והוספתי ונתתי לדמיון שלי להרחיב ולכלול עוד ועוד סכומים, זה יצא משהו בסביבות 50 מיליון, אולי 60 מיליון, שהוא מדבר עליהם, כאשר תקציב המדינה כולו עומד על 360 מיליארד שקל. אז האם אפשר, כאילו ככה מרוויחים ביושר את התפקיד הזה של השר החברתי, או האם, בסופו של דבר, הוא יוצא השר המומחה לקוסמטיקה ופלסטיקה חברתית, בתקציב שהוא אנטי-חברתי, בתקציב שמוקדש באחוזים מאוד גבוהים למה שנקרא תקציב הביטחון? ניסיתי להבין כמה מהתקציב הזה ילך לתקציב הביטחון, שהרוב המוחץ של הדוברים לא התייחס אליו – שוב, הפרה הקדושה שאי-אפשר לגעת בה, אף-על-פי שרק לפני שבוע ימים שמענו איך משתמשים בתקציבים האדירים האלה, ואיך מחלקים שם ומוסיפים לעצמם פנסיות וסכומים אדירים במשכורות החודשיות. אבל אפילו אם מדובר בקיצוץ התקציב, ובסופו של דבר ייגעו אולי בהחלטות שאני לא רוצה לקרוא להן אלא החלטות שגויות בתוספות האלה שקיבלו, זה לא יוריד משהו רציני מהתקציב המוקדש למה שנקרא ביטחון. אם מוסיפים לזה את כלל התקציבים של ההתנחלויות, אפשר לומר בצורה הכי ברורה שזה התקציב שמבטא נכון את מדיניות ממשלת נתניהו: תקציב שמבטא את מדיניות המשך הכיבוש, הרחבת ההתנחלויות, מתן תקציבים כמעט בצורה לא מבוקרת ובמחטפים לכל מיני התנחלויות. רק אתמול הוחלט להעביר 2 מיליון שקל להתנחלות בחברון, שהיא לא אמורה אפילו להיות קיימת לפי כל כללי החוק הבין-לאומי, ובכל זאת מזרימים אליה כסף. העודף בתקציבים. מתפארים בזה שלא השתמשו עדיין בעודפים האלה חוץ מב-18% מכלל העודפים. אז שמרתם את העודפים האלה לעונת הדילים, לעונה עכשיו, שמחלקים במחטפים כל מיני תקציבים, בלי שאף אחד באמת ידקדק, כי כולנו עסוקים בלימוד התקציב מחדש, כאשר תקציבים מוזרמים בשקט – או שלא בשקט – להמשך ההתנחלויות או להמשך מדיניות הכיבוש. מצד שני, התקציב הזה שוב מבטא גם את המדיניות הכלכלית הקיימת. אי-אפשר להיות שר אוצר חברתי, ומצד שני להנהיג כלכלה ניו-ליברלית דורסנית בצורה שקיימת בתוך מדינת ישראל. שר חברתי, בעיני, זה אומר שינוי מהותי במבנים הכלכליים הקיימים כדי להזרים את הכסף לאן שצריך, כדי לסגור פערים חברתיים וכלכליים שנוצרים. איפה תקציב האוכלוסייה הערבית? צריך לחפש אותו במה? בנר או בזרקורים גדולים, כדי אולי, אולי, למצוא פה ושם. התוכנית שהשתמש בה מר נתניהו – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – בעולם כולו כדי לשפר את התדמית שלו – איפה היא בתוך התקציב הזה? איפה ומתי יזרימו כסף לטיפול בבעיות העוני שקיימות בתוך מדינת ישראל? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אפשר עוד לדבר רבות על תוכניות קיימות שימשיכו לגזול מהשכבות החלשות ויעשירו את העשירים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זה תקציב שבאמת קשה להתמודד אתו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח באולם; חבר הכנסת אלעזר שטרן – מוותר; לחבר הכנסת חיליק בר הייתה שיחה מאוד מאוד דחופה בטלפון והוא ביקש לצאת, אבל אם אין יותר דוברים – אלעזר שטרן אמר שהוא מוותר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני רוצה לשמוע את איציק. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת יצחק הרצוג רשום אצלי – גם הוא אינו נוכח באולם. לכן, לצערי הרב, גם זכותו של חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, אם הוא לא נמצא – נגמר. זה אומר שיסכם את הדיון סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, אדוני. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> איך זה קרה? <ז'קי לוי (הליכוד):> איציק – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איפה מים? <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לדאוג למים, בבקשה, לסגן השר. כוס מים, בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הכנתי פה חומר לשעתיים, חבר'ה. <חיים ילין (יש עתיד):> אם אתה הולך בעוד שעתיים, תיקח – – – מראש – – – נראה לי שהקואליציה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה תלוי בהם. <דוד ביטן (הליכוד):> איציק – – – עד שאני מגייס – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בבקשה, אתה רואה, חיימון. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מימייה – – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אל תדאג, יש פה חומר עד יום שישי. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – כי אתם תאכלו לו את הראש. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בוא ונזכה אתכם, חיימון. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אמן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חברי חברי הכנסת, התקציב שהניח שר האוצר משה כחלון לא רק תפור כלכלית בצורה מאוד מאוד מקצועית וטובה, הוא גם תקציב אידיאולוגי. מה מונח ביסוד האידיאולוגיה? זה תקציב חברתי פר-אקסלנס, אבל טומן בחובו – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> באתי מפני שאמרת – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – מהלכים מדהימים. מורי ורבותי, הוא נשען על שלושה אדנים מרכזיים. <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדנים, אדנים. <יעקב פרי (יש עתיד):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> מילה יפה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אֶדֶן אחד – הפחתת יוקר המחיה. <יעקב פרי (יש עתיד):> אַדַן, אַדַן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אַדַן. אֶדֶן, אַדַן. שולי? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אַדַן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הנה, אתה רואה? <יעקב פרי (יש עתיד):> אַדַן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> האֶדֶן השני – צמצום הפערים, והאדן השלישי – הגדלת הצמיחה והפריון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> למה אתה מדבר מהר? <עפר שלח (יש עתיד):> מה קורה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הכול בסדר. ובכן, כפי שאמרתי, אתן לכם קצת נתונים, כי אני שמעתי פה כל מיני מספרים מתעופפים באוויר. האזנתי בקשב רב לנאומי האופוזיציה, במיוחד לנאום של ד"ר אחמד טיבי, שהיה נאום – אחד הטובים. אומנם הוא היה משעמם, אבל הוא היה אחד הטובים. אז, ככה, מורי ורבותי, המספרים: התוכנית הכלכלית לשנים 2017–2018 – גובה התקציב לשנת 2017, ד"ר אחמד טיבי, הוא 359.7 מיליארד שקל, ולא 340 כפי שאמרת. זה 359.7 מיליארד שקל. לשנת 2018 זה 376.7 מיליארד שקל. מה שמעניין פה, שהגידול הריאלי בתקציב, גברתי היושבת-ראש, בין 2016 ל-2018 עומד על 8.3%, כאשר הגידול הריאלי לשנת 2017 הוא 5.2% לעומת 2016. יעד הגירעון יעמוד בשנים האלה, כפי שמתוכנן – אנחנו מבינים כבר עכשיו שזה יהיה פחות, כי גם משנים את התחזיות, אבל כפי שנבנה התקציב, חבר הכנסת יעקב פרי, הוא נבנה ב-2016–2018 על הנחה של 2.9%, אבל אני מבטיח לך, בעזרת השם, שזה יהיה הרבה הרבה פחות מזה. הם צחקו בגללנו, פרי? <יעקב פרי (יש עתיד):> מה זה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים – דודי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי זוהר, סגן השר פה. <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אני אמרתי את המספרים המדויקים. נזרקו פה הרבה מספרים. המספרים המדויקים הם כפי שציינתי אותם. על כל פנים, רבותי, כפי שאמרתי, עקרונות התקציב מתבססים על חלוקה צודקת של המשאבים הלאומיים, טיפול במשבר הדיור, הפחתת יוקר המחיה ועידוד הצמיחה ושיפור הפריון. בואו נתחיל סעיף-סעיף, ראשון ראשון ואחרון אחרון. רפורמה צרכנית – א. התחלנו ברפורמה בתקינה, וזה מופיע בתקציב בחוק ההסדרים. ההצעה פותרת כמה כשלים הנוגעים למכון התקנים שמשפיעים באופן משמעותי על המשק. השינוי כולל צעדים לאיזון הרכבי ועדות המכון, ובתוכם הוועד הפועל והוועדות המקצועיות שעוסקות בתקינה, וכן צעדים נוספים להגברת השקיפות בפעילות במכון. ההצעה תביא להתייעלות בפעילות המכון ותקטין את המעורבות של בעלי האינטרסים הדומיננטיים במשק בפעילות התקינה, שלעתים משמשת כלי להגבלת התחרות על-ידי יצירת חסמים למתחרים קטנים ובינוניים מהתעשייה המקומית או מצד מוצרים מיובאים. חברי חברי הכנסת, על מנת לקדם את אימוץ התקינה הבין-לאומית נקבע בהצעת החוק כי סטיות מתקינה בין-לאומית שהנן ייחודיות לישראל ידרשו את אישור ראש הממשלה, שר האוצר ושר הכלכלה והתעשייה. נוסף על כך אושרו צעדים לפתיחה לתחרות של שוק בדיקות העמידה בתקן של מוצרים מיובאים, אשר נבדקים נכון להיום רק על-ידי מכון התקנים, תוך מתן כלים וסמכויות אכיפה להבטחת בטיחות הציבור. כמו כן, ההצעה מטפלת בחוסר היעילות הקיימת במכון, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בפעילות הפסדית המתמשכת לאורך שנים בחלק מיחידות המכון. חלוקה דיפרנציאלית של הכנסות מארנונה ממשלתית – סך הארנונה הממשלתית שהממשלה משלמת מדי שנה בגין נכסיה עומד על סכום של כ-850 מיליון. הארנונה הממשלתית מועברת לרשויות על בסיס מיקום הנכס, כך שמרבית הכספים מועברים לרשויות החזקות, שבהן נמצאים הנכסים אשר בבעלות המדינה. תשלום על בסיס מיקום הנכס לא מאפשר סיוע ישיר לרשויות הנזקקות לכך, אם לא קיימים בהן נכסי מדינה. כעת, בעזרת הרפורמה, המדינה תעביר את הכספים לקרן שתקצה סכומים אלה לרשויות המקומיות על בסיס קריטריונים רוחביים, ולא רק על בסיס מיקומם הגיאוגרפי, כך שתגבר התמיכה ברשויות הזקוקות לכך. צמצום פערים במערכת המס – שלום, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שלום. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – הפחתת מס הכנסה, בדגש על מעמד הביניים. ביצענו הפחתה רוחבית של נטל המס על-ידי ריווח מדרגות המס באופן שמיטיב בעיקר עם העובדים בעלי השכר הנמוך והממוצע, כאשר בעלי השכר הגבוה ישלמו יותר באופן יחסי. השוואת תנאי המיסוי לקיבוצים – השוואת אופן מיסוי ותשלום דמי הביטוח הלאומי של הקיבוצים המתחדשים בדומה לשאר אזרחי ותושבי מדינת ישראל, וכן הסדרת תשלומי הביטוח הלאומי בקיבוץ השיתופי. התיקון צפוי להגדיל את הכנסות המדינה ממסים ומתשלומי הביטוח הלאומי בכ-500 מיליון ש"ח. חברות הארנק – תיקון פקודת מס הכנסה וחוק מיסוי מקרקעין כך שייסגרו פרצות המס הקיימות המאפשרות ליחידים להשתמש במנגנון של רישום כחברה לשם הימנעות מתשלום מס אמת. מס ריבוי נכסים, המס שכל כך אהוב עליכם – יוטל מס שנתי על בעלי דירות מגורים שיש להם שלוש דירות ומעלה בעד כל אחת מהדירות החל מהדירה השלישית. ההחלטה צפויה להביא לגידול בהכנסות בהיקף של כ-900 מיליון ש"ח. ההצעה צפויה לצנן את ביקוש המשקיעים לדירות, והיא חלק מאסטרטגיה כוללת של שר האוצר משה כחלון לטיפול בשוק הדיור. עוד צעד. הקמת קרן ארנונה לצמצום פערים בשלטון המקומי – בהתאם לחוק – את זה כבר הודענו. לא משנה, אני אחדד את זה. בהתאם לחוק משלמת הממשלה ארנונה בשיעורים מופחתים לרשויות המקומיות, למעט ב-60 רשויות שהוגדרו כערי עולים, ובהן משלמת הממשלה ארנונה בשיעור מלא. רשויות רבות שהוגדרו כערי עולים באופן היסטורי הן רשויות חזקות או רשויות שאינן קולטות עלייה. על מנת לצמצם פערים בשלטון המקומי ולפעול לשיפור רמת השירות לתושב ברשויות החלשות, החליטה הממשלה להקים קרן בגובה של כחצי מיליארד ש"ח לצמצום פערים בין רשויות. המקור התקציבי של הקרן יגיע מתשלום שוויוני לרשויות על הנכסים הממשלתיים הנמצאים בתחומן ותקציב תוספתי של 200 מיליון ש"ח מתקציב המדינה. תקציב הקרן יוקצה לרשויות המקומיות על בסיס אמות מידה שיעניקו יתרון ברור לרשויות החלשות. אדוני היושב-ראש, הגדלת הצמיחה והפריון. הפחתות מסים – אמרנו. הפחתת מס חברות – לצורך הגדלת ההשקעות ועידוד הצמיחה במשק הפחתנו את מס החברות, שעומד כיום על 25%, ב-2%; החל משנת 2017 יעמוד שיעור המס על 24%, והחל משנת 2018 הוא יהיה 23%. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> איציק, הגיעה שעת נעילה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה נכון. איפה עליזה? זה בשבילך, עפר, מסלול לקידום היי-טק ומשיכת השקעות לישראל. אתה בהאזנה? <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ההצעה קובעת שיעורי מס חדשים אשר ייטיבו עם חברות שיפתחו וירשמו קניין רוחני בישראל – אהבת – ובכך בעצם פועלת במטרה לתמרץ את תעשיית ההיי-טק בישראל. רישום קניין רוחני בהיקפים גדולים בישראל יתרום להצמחת התעשייה עתירת הידע ולהגדלת הכנסות המדינה ממסים מתעשייה זו. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא הבנתי. <עפר שלח (יש עתיד):> או בקיצור, תעשו טובה, תזרקו – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא ייאמן. לא ייאמן. מה שלא נותנים לכם, מה שלא עושים לכם – – – <קריאה:> – – – עד שהם יקשיבו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יש לי הצעה פה מכבוד השר: לחזור על זה עד שתקשיבו ותבינו. מכיוון שהפרעת לי, עפר, אני אחזור על זה מההתחלה. כפי שאמרתי, ההצעה קובעת שיעורי מס חדשים אשר ייטיבו עם חברות שיפתחו וירשמו קניין רוחני בישראל, ובכך בעצם פועלת במטרה לתמרץ את תעשיית ההיי-טק בישראל. רישום קניין רוחני בהיקפים גדולים בישראל יתרום להצמחת התעשייה עתירת הידע ולהגדלת הכנסות המדינה ממסים מתעשייה זו. לפי התוכנית, חברות היי-טק שהכנסותיהן השנתיות גבוהות מ-10 מיליארד ש"ח ייהנו ממס חברות – שים לב – של 6% על ההכנסות המיוחסות לקניין הרוחני, וחברות קטנות יותר ייהנו משיעור מס של 12%, לעומת 25% מס החברות המלא. כמו כן, מס המיוחס לדיבידנד שנמשך לחברה האם – ולא למחזיק מניות פרטי – הנובע מהקניין הרוחני ירד לשיעור של 4%. מס רווחי הון בעת הוצאת קניין רוחני מישראל לחברה קשורה יהיה זהה למס החברות. שיעורי מס אלה יחולו רק על חברות שיפתחו את הקניין הרוחני בישראל, או ירשמו בישראל את הקניין הרוחני שפותח בישראל בעבר. חברות שלא ירשמו בישראל את הקניין הרוחני, ימשיכו לשלם את שיעורי המס הקבועים בחוק. בנוסף, הוחלט על ביצוע שינויים במסגרת מסלול "מועדף מיוחד" במטרה להגביר את האטרקטיביות להשקעות של חברות בין-לאומיות גדולות, שאינן בהכרח חברות מו"פ. זאת, בין היתר, על-ידי הפחתת תנאי הסף, כמו מחזור המכירות של החברה, וכן הפחתת המס על הדיבידנד ל-5%. במקביל הוחלט על קביעת תנאים להבטחת התרומה המהותית של החברה המוטבת למשק הישראלי כתוצאה מכניסה למסלול המוצע. צעד זה יביא להתרחבות פעילות ההיי-טק בישראל תוך העמקת המחקר והפיתוח ועידוד החדשנות, וכן צפוי, אדוני היושב-ראש, להגדיל את הכנסות מדינת ישראל ממסים בטווח הארוך. דייוויד. ביטן, הכול בשליטה? <דוד ביטן (הליכוד):> תמשיך. בפרשת השבוע – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> רגולציה ועשיית עסקים. הסמכת מכוני בקרה לרישוי עסקים – שימו לב, רבותי, זו רפורמה מאוד מאוד משמעותית. רגולציה ועשיית עסקים. אדוני היושב-ראש, הסמכת מכוני בקרה לרישוי עסקים – ההצעה מפחיתה רגולציה לרישוי עסקים בתחומי התכנון והבנייה ואישורים נדרשים על-ידי משרדי הממשלה לצורך קבלת רישיון עסק. במסגרת זו תבוטל חובת אישור כיבוי אש מסוגי עסקים רבים והיא תתחלף בהתחייבויות עצמיות כמקובל בענף. בנוסף – פרופסור טרכטנברג, בנוסף, גובשו הקלות בהליך רישוי העסק בעירייה, וזאת, בין היתר, באמצעות הסמכת מכוני בקרה שיוסמכו על-ידי שר הפנים לטובת בדיקת תנאי אישור להשגת רישיון עסק עבור סוגי עסקים שלגביהם נקבע מפרט אחיד. כן, פרופסור יונה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> היום הייתה הודעה בעיתונות שסוגרים את המכללה החרדית. האם זה על דעתכם? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זו שאלה חשובה מאוד. הוא שואל לגבי המכללה החרדית. פרופסור יוסי יונה שואל לגבי ידיעה שהתפרסמה בתקשורת הנוגעת לסגירת המכללה החרדית פורצת הדרך של הרבנית עדינה בר-שלום. <עליזה לביא (יש עתיד):> כלת פרס ישראל. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בבקשה? <עליזה לביא (יש עתיד):> כלת פרס ישראל. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא שומע. <קריאות:> כלת פרס ישראל. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כלת פרס ישראל, בתו של מרן הגאון הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, שהלילה – היום נסעתי – בלילה האזכרה שלו. הוא נתן את הרוח הגבית. אני רוצה לומר לך, פרופסור יונה, ולחברי חברי הכנסת: היה לא תהיה. היה לא תהיה. עם כל הכבוד למל"ג ולוות"ת, היה לא תהיה. המכללה של הרבנית עדינה בר-שלום לא תיסגר. ועצה טובה למל"ג ולוות"ת: שישקלו את צעדיהם מחדש, שיעשו סדר קודם כול במיליארדים, הגירעונות שיש להם מסביב, ושלא יתנפלו על הרבנית בר-שלום. יש להם הרבה מה לעשות באוניברסיטאות. תאמין לי, אני יודע. מיליארדים של גירעונות – שיטפלו בהם קודם; אחרי זה שיתנפלו על הרבנית בר-שלום. <עליזה לביא (יש עתיד):> תגיד את זה עוד פעם. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני אגיד את זה עוד פעם. כל הבית הזה, מקיר לקיר, תומך בדבר הזה. המכללה של הרבנית בר-שלום, פורצת הדרך, כלת פרס ישראל, בתו של מרן הגאון הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה – שהלילה הזה היארצייט – המכללה לא תיסגר לפי החלטת הוות"ת, ואני מציע לוות"ת לטפל בבעיות שיש לה מסביב, קרוב אליה מאוד, שתטפל בגירעונות של האוניברסיטאות, ואחרי זה שתתנפל על הרבנית בר-שלום. <עליזה לביא (יש עתיד):> איציק, אתה מצביע? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בבקשה? לא שומע. <עליזה לביא (יש עתיד):> אתה מצביע? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בעזרת השם וישועתו. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אפשר להתחיל. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> רגע, רגע. זה דוד ביטן. עם כל הכבוד, איציק, אתה עדיין לא יושב-ראש הקואליציה. יש פה עוד דבר חשוב שמאוד יעניין את חברות הכנסת: הגברת התחרות בענף הטואלטיקה והתמרוקים – ההחלטה תביא להפחתת הריכוזיות בשוק התמרוקים, וכן להפחתת הריכוזיות של רשתות השיווק המובילות בענף הפארמה. שוק התמרוקים מתאפיין בריכוזיות גבוהה במקטע הייצור והייבוא. נתח השוק של שלושת היצרנים והיבואנים הגדולים במוצרים כגון דאודורנט לנשים ותכשירי שיזוף נע בין 66% ל־96%. על מנת להפחית את הריכוזיות יקודמו כמה הקלות רגולטוריות אשר יביאו לקיצור פרק הזמן הדרוש לאישור תמרוקים, וכו' וכו'. הוזלת תחום התקשורת. הוזלת תחום התקשורת. דוד ביטן לא עובד. הוא לא עובד, אדוני היושב-ראש, הוא לא פועל. דייוויד, כפי שאמרנו, הוזלת תחום התקשורת – הרפורמה המוצעת תגדיל את התחרות בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית וכו'. הגברת התחרות בתחום הגפ"מ – הרפורמה תקל משמעותית על צרכנים לעבור בין ספקי הגז השונים, וכן תסייע לספקי הגז הקטנים להתבסס במשק. כיום, על מנת לעבור בין ספק גז אחד לשני נדרשת חתימה בכתב של 51% מבעלי הדירות. כך, פעמים רבות לא מצליחים הדיירים לעבור לספק גז זול יותר ותחרותי יותר בגלל קשיים טכניים. במסגרת ההצעה ישונה מנגנון הבחירה כך שיידרש רוב של בעלי הדירות המגיעים לאספה הכללית של דיירי הבניין. תשלום העודף השנתי אשר משלמים משקי הבית בשל חוסר התחרות מוערך ב-400 מיליון שקלים. זהו. מורי ורבותי, פירטתי לכם חלק מהפרקים החשובים של התקציב החברתי והכלכלי הזה, שהוא בנוי לתלפיות – – <קריאה:> מעניין. בכנסת הזאת אפשר לצפות לכול. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – ממש כפתור ופרח. כפי שבתקציב הקודם הייתה צמיחה מרשימה ונתוני מקרו מרשימים, כך, בעזרת השם, גם התקציב הזה יביא את הבשורה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ואני מבקש מכולם להצביע בעד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. חברי הכנסת, נא לשבת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי חברי הכנסת אברהם נגוסה, שרן השכל, יואב קיש, ענת ברקו ואמיר אוחנה ביקשו להסיר את שמם מהצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – צמצום מספר תאגידי המים והביוב), התשע"ו–2016, שמספרה פ/3336/20. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. <הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016;> <הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9);> <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016;> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016;> <הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016> (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעות. הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016, קריאה ראשונה. מיותר לומר שההצבעות נפרדות. אני גם אומר כבר, מראש, שאני אצרף את קולו של חבר הכנסת החדש מיכאל מלכיאלי – על-פי אופי הצבעתו, ודאי – אבל הוא לא יוכל להצביע אלקטרונית. בבקשה, ההצבעה בקריאה ראשונה החלה. הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 91 נגד – 17 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 91, 17 מתנגדים, אין נמנעים. אני מוסיף את קולו של חבר הכנסת מלכיאלי, אז 92 בעד. הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, התשע"ז–2016, עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכספים של הכנסת. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. <קריאות:> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, אני יכולה לבקש הערה לסדר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. אנחנו באמצע הצבעה. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אתה לא מצביע, כבוד היושב-ראש? יש לנו עוד הצבעה אחת, בואו נלך הביתה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כשיהיה שקט אני בהחלט אצביע. <קריאה:> תקליטו את השקט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9) – בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 60 נגד – 50 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9) לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 60, מתנגדים – 50, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9) עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכספים של הכנסת. אני מוסיף גם את קולו של חבר הכנסת מלכיאלי, שזה מביא את הרוב ל-61 חברי כנסת. הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 60 נגד – 50 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 61, כולל חבר הכנסת מלכיאלי, מתנגדים – 50, אין נמנעים. גם הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), עברה בקריאה ראשונה ותועבר גם היא לוועדת הכספים של הכנסת. בהיעדר עמדות אחרות, זה מה שאנחנו נעשה. הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 20 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 60 נגד – 51 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 61, כולל חבר הכנסת מלכיאלי, 51 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות 2017 ו-2018), התשע"ז–2016, עברה בקריאה ראשונה ותועבר גם היא לוועדת הכספים של הכנסת. הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 60 נגד – 50 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 61, כולל חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, 50 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16) (שיעור הגירעון וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2017 ואילך), התשע"ז–2016, עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכספים של הכנסת. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ו' בחשוון התשע"ז – – – <קריאה:> רגע, הלו, הלו, חוק ההסדרים – – – ועדת הכספים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כספים, מה זאת אומרת? לי רשומה העמדה של הלשכה המשפטית. אף אחד לא צעק שום דבר ואני לא יכול לעשות שום דבר. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אין אוטומטית. מישהו היה צריך להציע ועדת הכנסת. אני לא יכול להציע ועדות. כל החוקים מיועדים לוועדת הכספים. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ו' בחשוון התשע"ז, 7 בנובמבר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 23:01.>