דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ב'
ישיבה קס"א
הישיבה המאה-ושישים-ואחת של הכנסת העשרים
יום שלישי, ז' בחשוון התשע"ז (8 בנובמבר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 5
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 5
אכרם חסון (כולנו): 5
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 6
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 7
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 7
יהודה גליק (הליכוד): 8
עיסאווי פריג' (מרצ): 9
יוסי יונה (המחנה הציוני): 10
אורי מקלב (יהדות התורה): 12
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 13
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 14
דב חנין (הרשימה המשותפת): 14
מירב בן ארי (כולנו): 15
רויטל סויד (המחנה הציוני): 16
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 17
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 18
הצעות לסדר-היום 19
ציון יום העלייה 19
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 19
אברהם נגוסה (הליכוד): 21
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 23
עודד פורר (ישראל ביתנו): 26
טלי פלוסקוב (כולנו): 29
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר: 30
יהודה גליק (הליכוד): 32
הצעות לסדר-היום 32
ציון שבעים שנה להקמתן של אחת-עשרה הנקודות בנגב 32
היו"ר מאיר כהן: 33
חיים ילין (יש עתיד): 34
עמיר פרץ (המחנה הציוני): 36
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 39
מירב בן ארי (כולנו): 41
השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי: 42
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 46
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 46
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ז' בחשוון התשע"ז, 8 בנובמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון מס' 22) (מטרות כספי היטל הטמנה), התשע"ז–2016.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות (תיקון מס' 5) (סמכות ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת), התשע"ז–2016, של חבר הכנסת יעקב מרגי וקבוצת חברי הכנסת.
עוד אודיעכם כי חבר הכנסת דב חנין ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – כשירות לכהונה כדירקטור בחברה ממשלתית), התשע"ו–2016, שמספרה פ/3158/20.
כמו כן, הונחה הודעת שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ על מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר הצעתם של חברי הכנסת מיקי לוי, אורלי לוי אבקסיס, אראל מרגלית, אורן אסף חזן, עיסאווי פריג' וטלי פלוסקוב בנושא: מימוש התחייבות משרדי האוצר והרווחה להקצות 25 מיליון שקל לביטחון תזונתי עבור נזקקים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מבקש מאלה שמעוניינים בכך להירשם באמצעות ההצבעה. אני מפעיל את ההצבעה. חבר הכנסת אחמד טיבי, תפתח בבקשה נאומים בני דקה. אחריו – חבר הכנסת אכרם חסון.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, היום עמיתי מוועדת המעקב, הרשימה המשותפת ותנועות אחרות, ביקרו בביר-הדאג' בנגב. הריסות אחרי הריסות אחרי הריסות; הדבר הדינמי ביותר בנגב זה בולדוזרים, כדי להרוס ולהרוס ולהרוס. התושבים זכאים לקורת גג, לתכנון נכון, לחלקת אדמה. מדובר באנשים שגרים על האדמות שלהם, שלא לדבר על אל-עראקיב, שנהרסה מספר שיא של פעמים, ויישובים אחרים, כפרים לא מוכרים.
האזרחים הערבים הבדואים בנגב הם אזרחים, ולאזרח יש זכויות. קורת הגג, האדמה, היא זכות בסיסית. מדינת ישראל מתייחסת אליהם כאל אויבים והורסת והורסת והורסת. אנחנו רוצים שהשפה בין הממשלה לבין תושבי הנגב הערבים תהיה אותה שפה שבה מדברים אל תושבים בעומר, בבאר-שבע, במקומות אחרים, ולא שפה של בולדוזרים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אכרם חסון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<אכרם חסון (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כפי שידוע לכם, מאז קום המדינה, לפני 68 שנים, העדה הדרוזית לא זכתה להיות חלק מתקציב המדינה ולא הייתה בבסיס התקציב. לפני חודש ימים פניתי אל ידידי משה כחלון, אחרי שהגישו את התקציב לממשלה ולא ראיתי שם סעיף תקציבי שאומר שאנחנו בבסיס התקציב. ואז קיבלתי התחייבות משר האוצר שהתקציב של 2017–2018 לא יאושר בלי שיהיה תקציב ייעודי, מיוחד, בבסיס התקציב של מדינת ישראל. לשמחתי הרבה – אתמול גם קיימתי בלשכת שר האוצר, ביחד עם הממונה על התקציבים – אתמול כמובן היה 7 בנובמבר – קיימנו עם אמיר לוי ישיבה מיוחדת וסיכמנו סופית שיביאו לוועדת הכספים ולאישור הכנסת 2.2 מיליארד שקל לטובת בני העדה הדרוזית, לטובת כל הכפרים הדרוזיים, והדבר הזה יהיה בבסיס התקציב.
אני כאן לא רק מבשר לכם, אני רוצה להגיד לכם שזה צעד היסטורי. יש כאלה שמטילים ספק, יש כאלה שלא האמינו, כי ישבו כאן הרבה אנשים ולא ייצגו את העדה הדרוזית, לא קידמו ולא עשו כלום, ולכן אנחנו ממשיכים לסבול. אבל לשמחתי הרבה יש לנו שר אוצר וגם אגף תקציבים שמבין שהעדה הדרוזית היא בשר מבשרה של מדינת ישראל, ומגיע לנו בזכות ולא בחסד. ולכן, תודה רבה לכל מי שעשה, ובייחוד לשר האוצר ולאמיר לוי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תכננתי לדבר על תאונות דרכים ולהגיד שמאז קום המדינה נהרגו קרוב ל-33,000 בני-אדם בתאונות דרכים – זה כמעט עיר שלמה, אדוני היושב-ראש – אבל אני נאלץ לדבר על תוכנית החומש. בשבוע שעבר הגשתי שאילתה, אחרי שראיתי פרסום של שר האוצר שבקריאה ראשונה תוכנית החומש תהיה בבסיס התקציב. על השאילתה נעניתי באופן ברור על-ידי סגן השר שתוכנית החומש לא נכללת בתקציב המדינה. אני בעצמי, אחרי שקיבלנו את התקציב, עברתי משרד-משרד ומצאתי רק במשרד הרווחה, בשנת 2018, 24 מיליון שקל למגזר הדרוזי, וגם מבני דת בשנת 2017. חוץ מזה לא מצאתי שום דבר על תוכנית החומש.
לכן, אני אומר שאם לא נכניס את תוכנית החומש לבסיס התקציב, זה אומר שהביצוע יחל בחודש יוני, יולי, אוגוסט, במקום שיתחיל בתחילת שנה. לכן אני דורש ושוב דורש, לאחר שהתברר באופן ברור שבקריאה ראשונה תוכנית החומש לא הופיעה בבסיס התקציב. העליתי את זה, אני אמשיך להעלות את זה, אני אוודא שזה נכנס לבסיס התקציב של 2017 ו-2018, וכשנבוא להצביע בקריאה שנייה ושלישית זה יהיה בבסיס התקציב. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אתמול חוקקנו את החוק של מבצע גביית קנסות, 40%; עוד לא יצאנו במבצע הזה, אלא בשבוע הבא נתחיל במבצע, אבל היום כבוד שר הפנים הודיע בוועדת הכספים שהוא גם מתכוון להיעתר לבקשותי החוזרות ונשנות ולעשות גם מבצע בארנונה. אז אני מברך אותך, כבוד שר הפנים. אתה לא מתאר לעצמך, מאז שדיברת בוועדת הכספים, את כמות הטלפונים מראשי מועצות, מראשי עיריות וגם מאזרחים שמחכים למבצע הזה.
אדוני היושב-ראש, חברי היו היום בביר-הדאג'. ביר-הדאג' הוא כפר מוכר, אדוני היושב-ראש; הוא חלק מוואחת-אלצחראא', שזה בעברית נווה-מדבר, אבל גם הוא, למרות שהוא כפר מוכר, סובל מאותן בעיות ואותן תחלואות שמהן סובלים הנגב ואחינו הבדואים בנגב. כפר של 7,000 איש – היום חברי ועדת המעקב העליונה וגם חברים שלנו במשותפת היו שם. חברנו מסעוד גנאים חזר עכשיו משם, והוא בטח יספר על הזוועות שהוא ראה שם במו-עיניו. שבעה בתים נהרסו, אדוני היושב-ראש, לפני כמה שבועות, של משפחת אבו מרחיל. המדיניות של הריסת בתים נמשכת בכל הכפרים, גם המוכרים וגם הלא-מוכרים. הגיע הזמן להכיר בכל הכפרים הלא-מוכרים, לפתח את הכפרים המוכרים ולהפסיק את מדיניות ההריסות ואת העקירה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת יהודה גליק.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברות וחברי הכנסת, היום יצוין כאן, עוד מעט, יום העלייה, ואני רוצה לדבר על עולה שלא כל כך יכול להגיע לכאן היום, אברה מנגיסטו. אברה מנגיסטו נמצא כבר כמעט 800 ימים בשבי ה"חמאס", והמשפחה שלו מרגישה נטושה. אברה עלה לארץ כילד קטן בשנת 1991 ב"מבצע שלמה" עם כל משפחתו. מאז הוא חווה שכול, כי אחיו, שהיה מאוד קשור אליו, נפטר. לאחר פטירתו של אחיו הידרדר מצבו הנפשי, ולמעשה הוא היה במצוקה מאוד קשה בשנים האחרונות – גם מצוקה רגשית, גם נפשית, גם כלכלית. הוא לא הגיע לעזה כדי לסחור בסמים, או לרגל, או שום דבר; פשוט צעיר אבוד, שננטש, שהמערכת קצת נטשה אותו, בואו נודה על האמת. והיום אימא שלו, אגרנש – היא לא קיבלה טלפון מראש הממשלה, והיא לא יודעת מה עולה בגורל בנה. המשפחה מרגישה נטושה, המשפחה מרגישה – גם אם הממשלה באה ואומרת שהיא עושה כל שביכולתה, המשפחה שלו לא חשה זאת.
אני פונה כאן, מעל הבמה הזאת, לראש הממשלה, שיפעל באמת ללא לאות להחזיר את אברה מנגיסטו הביתה למשפחתו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת יהודה גליק – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש חבר הכנסת יולי אדלשטיין, חברי וחברותי חברי הכנסת, המתוקים והמתוקות, מן הקואליציה ומן האופוזיציה – אני מקווה שעוד לא נגמרה לי הדקה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
לרגע חשבנו ששכחת את זה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני, אני חושב, אני מאוד מאוד מעריך את ראש ממשלתנו. אני חושב שהוא האדם הכי מתאים להיות ראש הממשלה של ממשלת ישראל בימים אלה. באמת איש יקר וחשוב.
אני שמח שאני חי במדינה דמוקרטית. אתמול בערב ראש הממשלה הוציא הודעה כנגד כתבת בכירה בטלוויזיה. הכתבת איילה – סליחה, אילנה דיין ראיינה אותי באופן הוגן בעבר. אולי לא הסכמתי עם כל דבר, אבל היא עשתה לי ריאיון הוגן, ואני מוצא לנכון להגן על שמה הטוב כאן בכנסת ישראל. לא מבין, לא מצליח להבין את תגובתו של ראש הממשלה, שאני מאוד מעריך ומאוד מכבד, ושמח שאני חי במדינה דמוקרטית ומותר לי לומר את תחושותי האישיות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
שלום, אדוני, חברים, בשנים האחרונות, אדוני, אנחנו עדים לכביש מס' 1 ההולך ונבנה ומתפתח מול עינינו: מנהרות, גשרים, התרחבות. בניית הכביש עוכבה כמה פעמים בגלל מציאת ממצאים ארכיאולוגיים, בתי-קברות ודברים מהסוג הזה, והיו משפטים והיו עיכובים. אבל כל זה – היה מדובר בצד היהודי. לאחרונה, בשבועות האחרונים, הכביש מתפתח בכיוון מוצא, ובכביש מס' 1 התגלה בית-קברות של יישוב בשם קאלוניה, יישוב מוסלמי מ-1948. תושבי עין-נקובא, הכפר הסמוך, באו לשם. הדחפורים הוציאו את העצמות תוך כדי עבודה; לקחו את העצמות האלה והעבירו אותן לבית-קברות בעין-נקובא.
אני רוצה למחות כאן על ההתנהלות של מבצעי כביש מס' 1. אני חושב שגם למת יש קדושה, והיה אפשר לנהוג אחרת, וזה לא מאוחר, אדוני, כששומעים את ההודעה הזו. מה שקורה בכביש מוצא וההתפתחות וההרחבה של כביש מס' 1 הוא – איך אני אגדיר את זה, אדוני – זה חוסר כבוד וחוסר רגישות לאוכלוסייה, למת, כי, כפי שאמרתי, גם למת יש קדושה. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
איך זה שהליכוד לא – – – על ראש הממשלה? זה לא הוגן. איפה הקואליציה? ראש הממשלה – – –?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת יוסי יונה. תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
איפה הקואליציה? ראש הממשלה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
דווקא הקואליציה דיברה יפה מאוד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, כפי שדווח אתמול באחד מערוצי הטלוויזיה – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
איפה הליכוד – – –
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אחמד טיבי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
ראש ממשלת ישראל, ככה תוקפים אותו ואף אחד לא מגן עליו – קואליציה? שרים?
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
איפה האיזון?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
איפה האיזון?
<קריאה:>
שר – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
לא, הוא לא חבר – – –
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
הוא לא חבר כנסת. אסור לו לנאום – – –
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אחמד טיבי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מפעיל את השעון מחדש, אדוני. בבקשה, דקה לרשותך.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
תודה. אדוני היושב-ראש, כפי שדווח אתמול באחד מערוצי הטלוויזיה, ביוזמתה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, התבשרנו שמשרד האוצר ביטל את המענקים למתמחים בפריפריה. פקידי האוצר טוענים שאין עוד צורך במענקים האלה. למה? האם לדעתם נגמרו הפערים, נסגרו הפערים בין המרכז לבין הפריפריה?
אני לרגע חשבתי שאולי באמת הם צודקים ואולי אני טועה, כי אני תחת הרושם שאכן הפערים האלה עומדים בעינם. אז הלכתי, אדוני היושב-ראש, ובדקתי, והנה נתונים שכולנו צריכים לדעת באשר לפערים המתקיימים: על-פי מחקר, קיים מתאם שלילי בין היצע המיטות בבתי-החולים לזמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים. בתל-אביב וחיפה, אדוני היושב-ראש, יש בין 2.5 ל-2.2 מיטות ל-1,000 תושבים; בדרום – 1.3 ל-1,000 תושבים. חצי. ומה בנוגע לרופאים? אחמד טיבי, מה בנוגע לרופאים? במחוז צפון יש 2.3 רופאים ל-1,000 תושבים, מול ממוצע ארצי של 3.2 רופאים ל-1,000 תושבים. ומה בנוגע לאנשי צוות רפואיים אחרים? ובכן, בעוד במרכז יש ארבעה רופאים ל-1,000 תושבים, בצפון ובדרום יש שני רופאים ל-1,000 תושבים, אדוני שר הפנים.
<שר הפנים אריה מכלוף דרעי:>
אני מציע שנחזיר את טיבי לרפואה – – –
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
בדיוק, כן.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
ולהכפיל לו את המענק.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
הנתונים האלה באמת מלמדים עד כמה פקידי האוצר עושים עבודה מעמיקה ורצינית כאשר הם באים – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אני מסיים, אדוני היושב-ראש. – – כאשר הם באים ומציעים לבטל את ההטבות. אני מאמין ואני חושב שאופן ההתנהלות שלהם הוא משל לפער בין ההצהרות של הממשלה לכך שהיא מחויבת לקדם את הפריפריה לבין המעשים שלה בפועל. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת אורי מקלב – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כמו רבים, עם תחילת קריאת התורה בספר בראשית אנחנו נתקלנו ברש"י הראשון, ששם אומר רבי יצחק: למה התורה התחילה בספר בראשית ולא במצווה הראשונה של קידוש החודש? כדי שתהיה לנו תשובה לאותן אומות העולם, שיבואו ויגידו לנו: אתם ליסטים, אתם גזלתם את הארץ משבעה עמים שהיו פה. אז אנחנו אומרים להם: הוא ברא, וזכותו לתת למי שישר בעיניו; כפי הישר בעיניו, ככה הוא יכול לעשות.
נשאלת השאלה, ודאי שואלים: מי שלא מאמין במי שברא – איזה תשובה יש; מי שצועק לנו: ליסטים, הוא לא מאמין במי שברא; איזו תשובה אני נותן לו בעניין הזה? התשובה שאנחנו אימצנו לעצמנו – וזו לא תשובה לאומות העולם, זה תשובה עבורנו; התשובה עבורנו היא שאם אנחנו רוצים לאחוז בארץ הזאת אנחנו צריכים באמת להאמין בתורה ולקיים אותה.
אני אומר את זה שוב, ואנחנו שואלים, לאור השיח שהיה היום בוועדת הפנים והביקור בכותל: מי שלא מאמין בתורה, שלא מקיים אות אחת מכל התורה – באיזו זכות הוא בא ודורש מאתנו שניתן לו לרקוד אתה? העם היחיד שרוקד עם ספר החוקים שלו זה העם היהודי. יש חוקים בעוד מדינות; אף אחד לא רוקד עם ספר החוקים. רק מי שמאמין בו, לא רק רואה בזה ציווי. אנשים, קבוצה שהיא מזערית בתוך העם היהודי, שקורעת מסידור התפילה בכלל את החזון על ירושלים, את החזון על ארץ-ישראל, באה ומבקשת כאן אחיזה בעניין הזה, ומנסה לקעקע את האחדות, את המקום היחיד שבו עוד יש אחדות בעם היהודי, שזה הכותל המערבי – בצורה אנרכיסטית, בלי חוק, כפורעי חוק. בכוח, בפרובוקציות, פועלים כדי לקעקע את האחדות. מי שקעקע את העם היהודי מבפנים, כמו סרטן בתוך העם היהודי, קעקע אותו מבפנים, רוצה גם היום, כאן, בארץ-ישראל, לקעקע את האחדות שלנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
את הלגיטימיות הזאת אסור לנו לתת בעניין הזה. השאלה היא לא אם מקום כזה או מקום אחר בכותל; זה עצם הלגיטימיות בכלל לפעול בעם היהודי, כפי שפעלו במקומות בעולם עד היום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בציבור הערבי בנגב שורר זעם רב על המשך הריסת הבתים, על הגדלת כוחה של מינהלת הבדואים בנגב – שאמרו קודם שצריך לבטל אותה – על כך שהשר אורי אריאל רוקח תוכניות בסתר – אף אחד לא יודע מה הוא מכין – בלי שיתוף האוכלוסייה.
אנחנו הצענו דבר פשוט מאוד: את רוב הבעיות בנגב ניתן לפתור; אלה לא עניינים שאי-אפשר לפתור. 95% – לא לפי עדות שלי, לפי עדותו של חבר הכנסת לשעבר ג'ומס – 95% מהבעיות ניתן לפתור בהסכמה; 5% – ניתן לעשות מתווה לפתרונן. למה בכוח ולמה בצורה חד-צדדית?
מתווה פראוור, חוק פראוור – נפלו. השיטה הזאת לא תעבוד. לא ננטוש את אדמותינו, את בתינו, את כפרינו בנגב. צריך הידברות. אנחנו באים להידברות, פנינו להידברות, אל תכפו עלינו עימות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הרשו לי לצטט ממכתב שנשלח היום על-ידי סיעת המחנה הציוני אל היועץ המשפטי לממשלה. אני מצטט: בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין ששודרה ביום 7 בנובמבר 2016 – אתמול – עלו ממצאים חמורים לגבי התנהלות ראש הממשלה. ממצאים אלו ראויים שייבדקו בידי הגורמים המקצועיים המוסמכים, ואין להשאירם תלויים באוויר במסגרת תוכנית תחקירים. אנו מבקשים כי תפעל במסגרת סמכותך על-פי חוק, ותורה לגורמים המוסמכים לכך לבדוק את הממצאים והעדויות שעלו בתחקיר ללא כל דיחוי.
ואני מוסיף, אדוני: תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית, בין היתר, הוא לבקר את השלטון. לראש הממשלה יש יותר מדי עיסוקים חשובים מכדי שיתפנה לעסוק במתקפה אישית על עיתונאית. במקום לתקוף עיתונאים, נתניהו צריך להתעסק בהורדת יוקר המחיה, בקידום בניית המכשול הקרקעי בעזה, במלחמה נגד הגזענות ועוד ועוד. אם במקום כל זה הוא בוחר להשתלח בתקשורת, אז כנראה באמת הגיע הזמן להחליף אותו.
לסיום, אני מתחייב באופן אישי, כמו גם חברי לסיעה ולאופוזיציה, להמשיך ולעמוד כחומה בצורה לצד העיתונאים המותקפים ולהמשיך לפעול למען חופש העיתונות בישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש. כמו רבים, גם אני שמעתי בתדהמה את השתלחותו של ראש הממשלה נתניהו בעיתונאית, כפי שהדברים באו לידי ביטוי אתמול בטלוויזיה. אני, אדוני היושב-ראש, לא זוכר התנהלות כזאת של ראש ממשלה כלפי עיתונאי וכלפי איש תקשורת.
מצער במיוחד שזה חלק מרצף. רק השבוע אמר לנו יושב-ראש הקואליציה שהם עשו מעקב אחר עמודי הפייסבוק של עיתונאים, ומצאו שיותר מדי עיתונאים בתאגיד – לפי טעמו של יושב-ראש הקואליציה – הם אנשי שמאל. ציד מכשפות מקארתיסטי הפך למדיניות הגלויה של ראש הממשלה נתניהו. וכאשר השלטון מסמן את מי שמבקר אותו בתור מטרה לחיסול, הסכנה מאיימת על כולנו.
אני רוצה להגיד כמה מילים – ולנצל את ההשתתפות של שר הפנים בדיון – על הכפר הערבי הבדואי ביר-הדאג', כפר בנגב שכבר בשנת 2004 הוכר בידי המדינה. יש אפשרות לפתור את כל הבעיות בכפר הזה. תושבי הכפר מוכנים להגיע לפתרונות כאלה ונמצאים בדיאלוג עם גורמי התכנון השונים. ולכן, מצער במיוחד שלפני שלושה שבועות מגיע לשם כוח משטרה גדול והורס בתים של אנשים. אתמול המשטרה חוזרת שנית, מפנה בכוח אוהלים, מזרנים, לולי תינוקות של תושבים, והם נותרו ללא קורת גג.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
זו הדרך הלא-נכונה. הדרך הנכונה היא להידבר עם התושבים ולנצל את ההזדמנות שקיימת שם כדי להגיע לפתרונות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת מירב בן ארי. אחריה – חברת הכנסת רויטל סויד.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד משהו על יום העלייה, כי לא אדבר במליאה, וכן היה לי חשוב לומר משהו שגם אמרתי שם – דווקא ממקום אחר, לא ממקום של העלייה לארץ, אלא דווקא על הדברים שאנחנו שומעים היום על היהודים האמריקנים.
אני חושבת שההתבטאויות האלה – וזה בכלל לא יהדות ארצות-הברית; יש רפורמים וקונסרבטיבים גם בקייב, גם ברוסיה, גם בכל מדינות אירופה, וגם פה בישראל: אפילו ברעננה גרים יהודים רפורמים, אפילו בתל-אביב גרים יהודים רפורמים. ולבוא ובסופו של דבר לצאת כל הזמן נגד היהדות הזאת, ולא לראות בה כחלק ממדינת ישראל – בעיני זה נורא.
ואני חייבת לומר: לא ידעתי מה זה. עד שנסעתי בפעם הראשונה באמת עם הסוכנות היהודית לא נחשפתי. אני חושבת שיש אצלנו בורות רבה בהתייחסות שלנו ליהדות הרפורמית. אנחנו לא יודעים, ואנחנו שוטפים את עצמנו בכל הדעות הקדומות שלנו. ואני רוצה לומר את זה, ואמרתי את זה גם היום בשדולה: אם לא נדע לחזק את היהדות הזאת, שנמצאת בחו"ל, היא לא תגיע לכאן לארץ.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
וזה בדיוק הקשר ליום העלייה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חברת הכנסת רויטל סויד. אחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר – השרים, חברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בשבועיים שבהם אנחנו שומעים שתוכנית לפיתוח הצפון כנראה לא תיכנס לתקציב המדינה. אף שהתקבלה החלטת ממשלה להעביר 18 מיליארד שקלים לפיתוח הצפון, זה לא ייעשה, לפחות לא עכשיו. אנחנו נמצאים אחרי יום שבו שר הפנים, שגם נמצא פה עכשיו, עמד על הדוכן ואמר – אתמול בשעת השאלות – שמצוקת הדרום – הפריפריה בדרום – והצפון מאוד גדולה.
ואני שואלת: איך יכול להיות שאף שהתקבלה החלטה בשנת 2011 על-ידי משרד האוצר ומשרד הבריאות להעניק מענקים בסך 300,000 שקלים לרופאים שיעבדו בפריפריה, יעברו לפריפריה, מתמחים, בכל זאת החליטו שלא להמשיך את התוכנית הזאת ולא לחדש אותה, כך שלא יעברו רופאים לפריפריה? זה לא 18 מיליארד; זה מענקים למתמחים כדי שילכו ויתגוררו בפריפריה. זכאים אנשי הפריפריה לקבל רפואה מתקדמת; זכאים תושבי הפריפריה לקבל רפואה חדשנית; זכאים תושבי הפריפריה לקבל את כל מה שמקבלים אנשים במרכז.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
מה יותר נכון מאיזון בהענקת אותם מענקים לרופאים המתמחים, שיפור הרפואה?
אני קוראת לממשלה לא לבטל את המענקים האלה ולהמשיך בתוכנית הזאת. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות למען הפריפריה, ולו לגבי הבריאות שלהם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאחר שהכנסת מעלה היום את העניין של 70 שנה להקמת 11 נקודות יישוב יהודי בנגב, החלטנו ברשימה המשותפת להעלות את הסיפור האחר של הנגב, סיפור התושבים האסלים, הערבים הבדואים, שהיו שם בנגב אפילו לפני קום המדינה.
באתי עכשיו מסיור בכפר ביר-הדאג' עם חברי בוועדת המעקב הערבית, וגם חברי כנסת. עמדנו שם על ההריסות של שבעה בתים של משפחת אבו מרחיל, וגם הרבה בתים שיש עליהם צו הריסה. אדוני היושב-ראש, איך אפשר לעכל את זה, כשמדברים על פיתוח הנגב, על החייאת הנגב, על שגשוגו של הנגב – –
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
אתה בעד – – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – ובאותו זמן עושים עוול עם התושבים הילידים והאסלים של הנגב, שחלק מהם נעקרו מאדמותיהם וממקומם על-ידי המדינה והועברו למקומות אחרים, ולא נתנו להם לא את האדמות, לא בעלות על אדמות ולא הכרה בכפרים שלהם? איך אפשר לדמיין שאפשר להחיות מקום על עוול כזה ואי-צדק, כאשר ביר-הדאג', כ-8,000 תושבים, יש להם רק 6,000 דונם – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – ושכניהם מיישוב רביבים, יש להם 30,000 דונם, והם 650 תושבים?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
בהתחלה צריך לעשות צדק עם הערבים בנגב, ואחר כך לדבר על החייאת הנגב ושגשוגו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי כנסת וחברות כנסת נכבדים, לפני כמה ימים שודרה בטלוויזיה כתבה מאוד גדולה של אושרת קוטלר על המצב בנגב – זה היה של אושרת, אם אני לא טועה. לצערי הרב, גם התקשורת נפלה במלכודת הזאת שאי-אפשר לדבר על מצב האזרחים הערבים הבדואים בנגב בלי להזהיר קודם כול שקיימת איזושהי סכנה של הקצנה, שמגיעה עד להצטרפות ל"דאעש", והאיום הזה. וזה נותן לגיטימציה לחשוב למה המצב של הערבים הוא כזה ולדבר על האפליה רבת-השנים שקיימת בנגב נגד האוכלוסייה הערבית. כאילו אי-אפשר לדבר על זכויות של אזרחים במדינה הזו בלי להפחיד שחס וחלילה הם יכולים להגיע ל"דאעש", אסור לחשוב על העוולות שנעשות נגד ציבור שלם בלי להפחיד שאם לא נעשה את זה יקרה אסון.
אני חושבת שאת השיח הזה, המפחיד והמבהיל, לציבור בכללותו, כדי להצדיק אפילו את המחשבה לדבר על העוולות, צריך להפסיק, ומייד. האזרחים הערבים הבדואים בנגב הם אזרחי המדינה הזו. הם חייבים לקבל טיפול נאות מצד רשויות המדינה. יש להם זכות לקבל את מלוא זכויותיהם, ולא לגור בפחונים, עם אחוזי אבטלה מאוד גדולים, עם מחסור בתשתיות הבסיסיות לקיום, ומעל הכול – לא לסבול כל יום מהריסות של הבתים, הפחונים שדיברנו עליהם בהתחלה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום העלייה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא יום העלייה והקליטה, הצעות לסדר-היום מס' 4736, 4786, 4838 ו-4869.
חברי וחברותי חברי הכנסת, גברתי שרת העלייה והקליטה, שר הפנים ופיתוח הפריפריה, אף שגלי העלייה הגדולים לעת עתה מאחורינו, יהודי העולם מוסיפים לעלות לכאן באלפים ורבבות. מאז קום המדינה ועד שנת 2015 עלו לישראל למעלה מ-3.2 מיליון עולים, ומהם כ-1.2 מיליון מברית-המועצות לשעבר.
העלייה היא אחד המאפיינים הייחודיים של העם היהודי ושל הזיקה שלנו למולדתנו. היא מתבטאת בחוק השבות הייחודי, במשרד ממשלתי מיוחד ובפעילות ארגונים שונים ברחבי העולם המעודדים עלייה. מהותה של העלייה מתחיל בשמה. הגדרתה טומנת בחובה את הסיפור כולו. בניגוד למקבילותיה בשפות אחרות, שמשמעותן נייטרלית ועוסקת בהגירה גרידא, המעבר לישראל מקפל התקדמות לשלב חדש, העפלה לפסגה ומימוש של שאיפה ותקווה. הביטוי עלייה ביחס להשתקעות בארץ נעוץ במקרא. כך, למשל, בתגובה למרגלים שהוציאו דיבה על הארץ וריפו את ידי העם מלהיכנס אליה אמר נשיא שבט יהודה, כלב בן יפונה, בדעת מיעוט: "עלה נעלה וירשנו אֹתה כי יכול נוכל לה".
מובן שמאפייני העלייה – רובה, לפחות – שונים מאז הימים הלא-רחוקים שבהם השלטונות מנעו מיהודים את הזכות לעלות ושלחו לכלא פעילי עלייה ושוחרי ציונות. רוב העלייה כיום נעשית מבחירה, מרצון, ובדרך כלל גם מתוך רווחה כלכלית, ולא מתוך מצוקה. האנטישמיות אומנם מרימה ראש, בעיקר באירופה, אבל על-פי רוב יהודים אינם נרדפים על-ידי השלטון כבעבר ואינם נאלצים להתקיים במחתרת. לכן, חשוב מתמיד לדבר על ציונות, על ישראל כמוקד וכביתו של העם היהודי.
משמח להיווכח ששנת 2015 הייתה שנת שיא, שבה עלו לכאן כמעט 30,000 עולים. בסך הכול נוספו אשתקד למרשם האוכלוסין מעל 34,000 איש, אם מוסיפים גם את השתקעותם של "אזרחים עולים" – אזרחים חוזרים, כפי שקוראים להם במשרד הקליטה, שנולדו בחו"ל לאזרח ישראלי וחזרו ארצה. ראוי לציין שגם ב-2014 נרשמו נתונים לא רעים, עם כ-24,000 עולים, 6,500 מהם עלו מצרפת ואלפים הגיעו מאוקראינה, מרוסיה ומארצות-הברית.
השתלבותם של רבים מהעולים ניכרת בכל תחומי העשייה, גם אם אסור לנו להתעלם מקשיים ומכישלונות. העולים לשעבר הם כבר חלק בלתי נפרד מנוף חיינו – בכלכלה, בעסקים, במדע, בניהול, באמנות, בספורט, וגם כאן, בהנהגה ובפוליטיקה. הם משתלבים בטבעיות בכל המפלגות בישראל.
מספיק להוסיף, אדוני השר, שאת הדיון יפתח יושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות אברהם נגוסה, ותסכם בשם הממשלה שרת הקליטה והעלייה סופה לנדבר, אז זה כבר מדבר בעד עצמו.
<שר הפנים אריה מכלוף דרעי:>
ומאזין השר אריה דרעי. גם – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נכון, נכון.
היום אנחנו מצדיעים לכל אותם רבים העוסקים במלאכת הקודש של עידוד העלייה, של קליטת העלייה ושל סיוע לעולים, החווים חוויות מורכבות. ראויים להערכתנו גם כל העוסקים בגיורם של אלו מבין העולים הזקוקים לכך ובהכנתם לכך. מעל לכול, אנחנו מצדיעים ומוקירים היום את העולים עצמם, שהופכים אותנו מאז ומתמיד למעצמה. אני משוכנע שהעולים יוסיפו להיות מנוע צמיחה משמעותי של מדינת ישראל בכל התחומים ושהעלייה עוד רחוקה מלומר את המילה האחרונה. יישר כוח ליוזמי החוק, ליוזמי היום חשוב זה ולכל העוסקים במלאכה.
כפי שאמרתי, אנחנו פותחים דיון במסגרת הצעות לסדר-היום. ראשון המציעים הוא חבר הכנסת אברהם נגוסה, יושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. אחריו – קסניה סבטלובה, עודד פורר, יגאל גואטה – סליחה, קסניה סבטלובה, עודד פורר וטלי פלוסקוב. שרת העלייה והקליטה חברת הכנסת סופה לנדבר תסכם את הדיון.
<אברהם נגוסה (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני נרגש לעמוד כאן היום כשהכנסת מציינת לראשונה את יום העלייה.
ביום ט"ו בסיוון התשע"ו, 21 ביוני 2016, אישרה הכנסת בקריאה השנייה והשלישית את חוק יום העלייה, התשע"ו–2016. בחוק נקבע יום ציון שנתי שייקרא "יום העלייה", מתוך מטרה להכיר בחשיבותה של העלייה לארץ-ישראל כבסיס לקיומה של מדינת ישראל, להתפתחותה ולעיצובה כחברה רב-תרבותית, ולציון מועד הכניסה לארץ-ישראל, שהיה ביום י' בניסן. יום העלייה יצוין מדי שנה ביום ז' בחשוון, והוא יצוין בדיונים מיוחדים במליאת הכנסת ובוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, באירוע מיוחד בישיבת הממשלה, בבית הנשיא ובפעולות חינוכיות במערכת החינוך, בצבא ההגנה לישראל ובמשטרת ישראל, שיוקדשו ללימוד תרומתם של העולים, קבלת השונה ורב-תרבותיות.
אני שמח שנציגי העם בכנסת והממשלה הכירו בחשיבותה של העלייה ותמכו בעיגון החזון הציוני בחקיקה ראשית. ההכרה בכך, יחד עם הפעולות החינוכיות שהחוק קובע שיש לקיימן, יביאו להטמעת הידע בדבר תרומתם של העולים לחיזוקה ולהתעצמותה של מדינת ישראל, יעודדו את העלייה לארץ-ישראל, ואולי אף יביאו לשיפור היחס לעולים החדשים ולהכרה בעובדה שכל עולה חדש שמגיע לישראל מביא עמו תרומה משמעותית למדינה.
כמי שהיה מיוזמי חוק יום העלייה ואף דאג לקדם את חקיקתו בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, אני סבור שחשוב מאוד להדגיש אחת לשנה, במיוחד למען הדורות הבאים, את סיפורה של מדינת ישראל, שהוקמה בזכות עולים חדשים רבים, שעזבו את ביתם ורכושם בארץ מולדתם כדי להגיע ממניעים ציוניים למדינת ישראל, ליישב אותה, לבנות אותה ולהיבנות בה. עולים המגיעים ארצה היום, כמו בראשית ימיה של המדינה, תורמים לכלכלתה, לביסוסה ולהעשרת תרבותה. אין ספק שהעלייה מהווה את אחד מעמודי היסוד של מדינת ישראל. מבחינתי זה הגשמת החזון הציוני, העלייה לארץ-ישראל.
החוק מסמיך את שר העלייה והקליטה לקבוע פעולות נוספות לציון יום העלייה, ובכלל זה פעולות שיתקיימו בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל וההסתדרות הציונית העולמית. אני מאמין ששרת העלייה והקליטה תביא לידי כך שיתקיימו אירועים שונים בארץ ובעולם, והכול מתוך מטרה לעודד את היהודים בתפוצות לעלות לישראל.
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בראשותי קיימה היום ישיבה חגיגית לציון היום החשוב הזה, ואף פתחנו תערוכת צילומים ייעודית המתעדת את העולים לאורך ההיסטוריה, על תרומתם ועל מצבם בעת הגעתם אל ארץ-ישראל. תיעוד זה מאפשר מבט בפרספקטיבה רחבה על כור ההיתוך הישראלי ועל המציאות כיום. אני מבקש להודות בהזדמנות זו למשרד העלייה והקליטה על היוזמה לקיום התערוכה ועל מימונה, וגם ללשכת העיתונות הממשלתית על התמונות המדהימות.
הוועדה בראשותי תמשיך לפעול כדי לאפשר ליהודי התפוצות המבקשים להקים כאן את ביתם לעשות כן בדרך המיטבית. במקביל, נפעל במסגרת הוועדה כדי לשפר את קליטתם ולצמצם ביורוקרטיה – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<אברהם נגוסה (הליכוד):>
– – ככל הניתן בשיתוף שותפינו לדרך: משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית וארגונים כמו "נפש בנפש", קרן הידידות וארגוני העולים, שפעילותם חשובה וראויה לציון.
מעל במה זו – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אדוני כבר מדבר שתי דקות מעבר לזמן, אז אנא ממך.
<אברהם נגוסה (הליכוד):>
אני מסיים. מעל במה זו אני מבקש מכל הגופים שנדרשים על-פי החוק לקיים פעולות לציון יום העלייה, לעשות זאת באופן מכובד ומושקע כדי לקיים את מטרת החוק, שכן התרומה שבציון יום זה היא תרומה חשובה ביותר, ואת פירותיה אנחנו נראה בעתיד. חג שמח לכולם.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. תודה רבה לך. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. אני רק מבקש להקפיד על חמש דקות. אפסיק אתכם אחרי חמש דקות. תודה. בבקשה, גברתי.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
תודה.
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שרים, "אנחנו הבית של כל יהודי בעולם, אנחנו המקלט, אנחנו גם האחריות" – כך אמר יצחק רבין המנוח בקונגרס הציוני בירושלים בשנת 1992. ישראל היא לא רק מדינה קולטת עלייה; היא מדינה שהוקמה על-ידי עולים למען העולים, למען כל הישראלים. וכל ישראלי – אנחנו יודעים את זה היטב – אם הוא לא עלה בעצמו הוא ילד או נכד לעולים שבאו ממקום כלשהו.
<היו"ר מאיר כהן:>
ילין, חבר הכנסת ילין, אתה עוד מעט עולה לדבר, וזה יהיה לא נעים שיפריעו לך.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
הזהות הישראלית המעניינת והצבעונית עוצבה על-ידי עולים שהגיעו מכל קצוות תבל עם מנהגיהם ועם התרבות שלהם. אנחנו יוצרים ככה פסיפס ייחודי במינו, פסיפס כל כך ישראלי, כל כך צבעוני, על-ידי חבירה של כל החלקים האלה בפסיפס. ואם מוציאים אחד מהם, אנחנו יודעים מה קורה לפסיפס: הפסיפס מתרסק ונופל; הוא לא מחזיק מעמד אפילו אם חלק אחד קטן חסר בו.
ישראל היא יותר מבית; זה רעיון שהחזיק מעמד במשך אלפיים שנה, שרד אין-ספור אתגרים וקיבל את הביטוי האולטימטיבי בגלי העלייה, שהחלו עוד בשלהי המאה ה-19 ונמשכים עד היום. אבל "עלייה" זו גם מילה טעונה מאוד. אנחנו המדינה היחידה בעולם שמכנה את מעשה ההגעה ארצה "עלייה" ולא "הגירה". חווינו התעלות גיאוגרפית ונפשית גם יחד במעשה הציוני של השתקעות בארץ. אבל אם נהיה כנים, עלינו להודות בכך שעלייה גם נושאת בתוכה הרבה כאב; זה הגעגועים לבית, זה הגעגועים לפעמים לאקלים, לחוויה, למראות, למערכת החינוך, לתרבות, שלפעמים לא מוצאת מספיק מקום בתרבות המקומית שאליה מגיעים העולים.
אני הייתי רוצה, כמישהי שהגיעה בגיל 14 ארצה ולמדה פה את השפה העברית אבל גם את השפה הערבית – הייתי רוצה שבמערכת החינוך שלנו, הישראלית, אנחנו נראה ביטוי גם לווטרנים היהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה בגבורה רבה וניצחו – ניצחו למעננו, למען הילדים שלהם והנכדים שלהם; גם לסיפור ה"פרהוד" הכאוב-מאוד; גם לתרומתם של יהדות ארצות ערב והאסלאם וגם לכמיהה לירושלים ולמסע הבלתי-אפשרי של יהדות אתיופיה לארצנו.
יום העלייה נועד להזכיר לנו שני דברים חשובים: מאין באנו ולאן אנו הולכים. עלייה נמשכת כמה ימים בלבד. במקרה של יהודי אתיופיה זה הרבה ימים, אבל במקרה של יהודים שבאים עכשיו מצרפת או מחבר המדינות או מאירופה זו בסך הכול טיסה קצרה. אבל הקליטה היא הנמשכת לפעמים שנים רבות, ולפעמים עד סוף חייו הטבעיים של אותו עולֶה או אותה עולָה. כולנו אוהבים עלייה ומדברים על חשיבותה ותרומתה לישראל, אבל חשוב גם לראות את אותם עולֶה ועולָה ואת הקשיים הייחודיים שלהם: את הפרנסה, את עניין הפנסיה לאנשים מבוגרים שעד היום חיים פה, בארץ – ומדובר ברבבות של ישראלים שבקושי סוגרים את החודש – שלא לדבר, או בעצם כן, על מותרות – וחייבים לבחור בין אוכל לתרופות.
אני מדברת, לצערי הרב, גם על ביטויי גזענות קשים שאנחנו חווים כעולים. אני יכולה להגיד לכם שחוויתי את הדברים האלה על בשרי כעולה חברת כנסת ישראל, שלצערי הרב מדי יום כמעט פוגשת בהעלבות ובכינויי גנאי בעמודי הפייסבוק שלי.
ומה נגיד על מערכת החינוך שלנו? מחקר של הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך שהוצג אתמול בוועדת העלייה והקליטה מצביע על כך שעולים רבים לא מרגישים שייכים וסובלים מאלימות מילולית על רקע גזעני מצד חבריהם לספסל הלימודים, ולפעמים אפילו מהמורים. עוד הראה המחקר כי גם בגילים מאוד מאוד קטנים לא צולחת דרכה של מערכת החינוך להפוך את ילדי העולים וכאלה שמכונים "בני העולים" – כן, חברי היקרים, גם ישראלים מלידה, שנולדו כאן, בארצנו, שמכונים "בני העולים", גם הם סופגים את הגזענות הקשה מאוד, קשה מנשוא. בעצם בית-הספר, שזה מקום תהליך החברוּת הטבעי של אותם ילד וילדה, הופך למקום ששם הם מתייסרים. מדובר על מעל 30% מהעולים והעולות שחווים גזענות. בקרב ילדים יוצאי ברית-המועצות לשעבר מדובר בכ-25%; 30% בקרב העלייה מאתיופיה.
לצערי הרב, גם בישראל של 2016 יש עדיין לא מעט גילויים של גזענות המבוססים על שנאת האחר. הדרך שלנו היא דרך של קונסנזוס; הדרך שלנו היא דרך של פיוס; הדרך שלנו, של מדינת ישראל, היא דרך של אחדות. אנחנו למדים מההיסטוריה הארוכה כל כך והקשה כל כך של עם ישראל, שאם יש דבר אחד שיכול להחריב את הבניין הזה, את הבניין המטאפיזי הזה שאנחנו כולנו נמצאים בו, את מדינת ישראל, הרי זה שנאת חינם, וזה ריב בין האחים, וזה מלחמות היהודים הקשות מאוד, שבסופו של דבר החריבו את בית-המקדש.
המצב הזה הוא לא גזירת גורל, ויש פתרונות, גם על-ידי ערנות וגם על-ידי הדרכה של מורים ועל-ידי חקיקה. אני באמת מציעה לבית-הנבחרים שלנו שאנחנו שוב נדון ונעלה, ושהממשלה תאמץ את שני החוקים החשובים כל כך – אחד מהם זה חוק לימוד של התפוצות, שכולנו באמת נדע מה הם אותם החלקים של התצרף שאנחנו לא מכירים. וההיכרות הזאת מהבית – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אני ממש מסיימת במשפט אחד. והחוק השני הוא כמובן חוק חינוך חובה נגד גזענות. אנחנו בישראל לא יכולים להיות סובלניים כבר כלפי התופעה הזאת, לא כשמדובר בבני העלייה האתיופית, לא כשמדובר בבני העלייה מחבר המדינות – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
– – ולא כשמדובר ביהודים אורתודוקסים, רפורמים או קונסרבטיבים, שגם הם סופגים הרבה מאוד גזענות והסתה.
אני מקווה מאוד שביום העלייה הבא אנחנו נהיה הרבה יותר מאוחדים ושהעלייה שלנו תגבר ותעלה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
ואני באמת מאמינה שאת, שרת העלייה והקליטה, תעשי כל מה שביכולתך גם להילחם על התקציבים וגם – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
– – בעצם להיטיב עם העולים שמגיעים לארצנו.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת פורר, בבקשה.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
תודה, אדוני. אגב, שמתי לב באמת, אדוני השר, שמרשימת הדוברים ביום העלייה אני היחיד שנולד כאן. אני חושב שזה אולי בגלל – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אבל מהנוכחים לא. גם ירדנה נולדה כאן.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
עודד, עודד, אני תמיד אומר שאני עליתי מצפת לירושלים. גם אתה.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
בפרשת ניצבים כתוב: "ושב ה' אלֹהיך את שבוּתך ורִחֲמך ושב וקִבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נִדחֲך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יִקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתהּ והיטִבך והרבך מאבֹתיך". מפרש את זה רש"י: ושב ה' אלוהיך את שבותך – היה לו לכתוב: והשיב את שבותך. רבותינו למדו מכך שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלים הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם – הקדוש-ברוך-הוא ישוב עם עַם ישראל כשהוא חוזר מן הגלות – ועוד יש לומר שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש-איש ממקומו.
למה הקראתי ופתחתי בעניין הזה? כי אנחנו באמת מתייחסים לעלייה כאל גאולה מאוד מאוד גדולה, ואני חושב – אולי הנס הגדול ביותר שקרה לנו. אבל כמו שהיא נס גדול, יש בעלייה הזאת קושי רב, וכל עולה צריך את הסיוע הזה, שייקחו אותו ביד, שילוו אותו, שיעזרו לו. וכך אנחנו צריכים לקלוט עלייה, וכך אנחנו צריכים ללוות ולהסביר פנים. ואני יודע, השרה לנדבר, כמי שגם זכה לשרת כמנכ"ל משרדך, עד כמה את, אולי גם כמי שחוותה את התהליך הזה, דאגת שככה אנחנו נקלוט עלייה: נלווה כל עולה ביד, עם סל קליטה, שהוא יצא כבר משדה-התעופה עם תעודת הזהות – כל הליווי הצמוד הזה.
וזה גם מתחבר למה שאמר דוד בן-גוריון בהקמת המדינה. הוא אמר: עלייה אינה הסעת יהודים לארץ-ישראל, אלא השרשתם. ואכן, מאז ימי בן-גוריון ועד היום הושרשו בארץ-ישראל מיליוני עולים, שעוד עלו לפני דוד בן-גוריון – גם דוד בן-גוריון היה עולה. וכמקום שהיישוב היהודי באמת לא פסק בו מעולם – לאורך כל ההיסטוריה היו עולים ועולי רגל, אבל זה היה, ככה, מעט; יישוב קטן, מעט עלייה. ברגע שקמה התנועה הציונית ואמרה: אנחנו שמים את העניין הזה בראש סדר העדיפויות, אנחנו שואפים לעלייה לישראל, אנחנו רואים את זה כיעד שלנו, התחילו להגיע מיליונים. וראינו איך הופך החזון הזה, החלום הזה – התפילה הזאת שכל יהודי אלפי שנים מתפלל, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הופכת מחלום למציאות.
אבל, חברים, אנחנו נמצאים עדיין בתחילת הדרך; היא לא נפסקה, ואתה יודע, יש השיר שכתבו: "ונמשכת שיירה / מן המאה שעברה". השיר הזה נכתב במאה ה-20, ואנחנו כבר במאה ה-21; אנחנו מדברים על המאות שעברו. אם אני לוקח – אמרו לי שאני לא עולה, אבל סבא-רבא שלי עלה לכאן ב-1890, ועד היום הגיעו לכאן מיליוני עולים, והשאיפה היא שעוד יגיעו.
יש – גם אמרתי את זה היום בדיון – 14.5 מיליון יהודים בעולם; רק 6 מיליון מתוכם חיים בישראל. דמיינו רגע מצב אחר, מצב שבו רוב העם היהודי חי בארץ-ישראל, מצב שבו אנחנו כאן 10 מיליון יהודים: איזו פריחה של יישובים; מה זה היה עושה לדימונה אם היו באים 10 מיליון יהודים, כמה מהם היו מגיעים לדימונה, כמה לשאר הנגב, לגליל; איך היינו מצליחים להפריח פה עוד ועוד את השמשה; איזה ביטחון היינו מייצרים פה.
<היו"ר מאיר כהן:>
השממה.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
את השממה. איזה ביטחון היינו מצליחים לייצר כאן. וזה החזון.
ואני קורא ביום הזה דווקא מכאן לממשלת ישראל, לשרה, שאני יודע שהיא שמה את זה על סדר-היום: אל תעצרי. אנחנו בכנסת הזאת נעזור לך לעשות מה שצריך כדי להביא עוד מיליונים של עולים. וכן, יצאה חברת הכנסת יעל כהן-פארן, שהזכירה את זה קודם, גם את העולה אברה מנגיסטו, שנמצא בשבי. הוא יחזור; אנחנו נחזיר אותו, ואנחנו לא שוכחים אותו, לא ביום הזה ולא בכל יום שעובר. ואנחנו נעשה את מה שאנחנו יכולים ואת הפעולות כדי להחזיר – לא רק אותו – ובאמת לגאול את שאר העולים, וגם את מי שנמצא בשבי.
ואני אסיים, ככה, פתחתי באיזה וורט קטן, ואסיים אולי: כשם שרחל אמנו לא חיכתה לישועה, היא גם מסרה ליעקב את הסימנים כדי שהוא ידע שהולכים לרמות אותו ואיך מרמים אותו, וברגע האחרון היא מסרה לאחותה את הסימנים כדי שלא להלבין את פניה ברבים; היא פעלה, היא לא הייתה פסיבית, ועל כן היא בעצם הייתה ראויה לאותה נבואת נחמה, שאני חושב שאולי אז תתקיים בנו, שאומרים: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה. כי יש שכר לפעֻלתך נאֻם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". נאחל לנו שכך נראה את יום העלייה הבא, עם עוד מיליונים ששבים לגבולם. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, בבקשה.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אני מפנה אותך לזמן – תראה איזה דיוק.
<היו"ר מאיר כהן:>
אתה מדויק, אני לא צריך להזכיר את זה. תמיד.
<חיים ילין (יש עתיד):>
יש לך עוד שלוש שניות. תישאר.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<שר הפנים אריה מכלוף דרעי:>
לא, לא, השעון – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
נכון, השעון, אבל בדרך כלל – לא ניקח את זה ממנו – הוא מקפיד על זמנים. השעון הופעל. בבקשה, גברתי. חמש דקות לרשותך, בבקשה.
<טלי פלוסקוב (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת היקרים, יום העלייה הוא יום שמזכיר לנו את אחד היסודות העיקריים שעליהם מושתתים מדינת ישראל והעם היהודי: העלייה לארץ-ישראל. חוק השבות, שנחקק ב-1950, קובע שכל יהודי זכאי לעלות לישראל. כך זכאים גם בן-הזוג, בת-הזוג, ילדיו ונכדיו לעלות לישראל. הזכות הזאת אינה דבר של מה בכך. במשך דורות רבים התפללו יהודים ליום שבו יוכלו לחזור לארץ אבותיהם.
מאז קום המדינה עלו לישראל כ-2.5 מיליון בני-אדם. כמיליון מהם עלו מאז שנת 1990. במובנים רבים לא רק הארץ קלטה את העולים אלא גם העולים קלטו את הארץ. לכל גל עלייה היו מאפיינים ייחודיים משלו, אשר תרמו תרומה משמעותית לחברה, לתרבות ולכלכלה הישראלית. במשך השנים נאספו גלי העלייה לכדי פסיפס מרתק וייחודי אשר מאפיין את החברה הישראלית.
אנחנו כל כך גאים במדינה שהקמנו כאן; אנחנו מתפארים בנופים המיוחדים שלה, ברפואה המתקדמת, בחדשנות, בקדמה הטכנולוגית. אבל אני חושבת שהגרעין של כל מה שהשגנו כאן מתחיל בסיפור המיוחד שלנו – בסיפור של מיליוני אנשים שחיו בקצוות שונים של העולם, בתרבויות שונות, ואחרי אלפיים שנה חזרו למולדתם כדי לכונן בית לעם היהודי.
לסיפור הזה אין אח ורע בעולם. הרגע הזה שבו אדם אוסף את חפציו, תרבותו וחלומותיו למען מדינה אחרת הוא רגע מכונן. אני רוצה להביא בפניכם קטע קצר מנאום הבכורה שלי בכנסת שמתאר מעט את החוויה הזאת: עליתי לארץ בשנת 1991 עם בעלי, שני ילדים קטנים, שתי מזוודות ו-10 דולר בכיס – הייתי בסך הכול בת 28. מהר מאוד הבנתי שאת הקריירה שלי כפסיכולוגית ילדים אצטרך להניח בצד כדי לדאוג בכל מחיר לקיומה היומיומי של משפחתי. העבודה הראשונה שמצאתי במדינה שלי הייתה כחדרנית בבית-מלון בים-המלח. מאוחר יותר עבדתי כמזכירה בחברת בנייה, ולאחר מכן – בבנק. במכתב ששלחתי לאבא שלי מהארץ כתבתי בצחוק: בקצב כזה, עד שאתה תגיע, אני אהיה ראש הממשלה. אגב, המכתב הזה שמור אצלי עד היום. לאחר כמה שנים הפכתי למנהלת מחלקה בבנק, ומאוחר יותר נבחרתי פעמיים ברציפות לראשות העיר ערד ולכנסת.
אני מספרת לכם את הסיפור הזה כאן והיום, כי במידה רבה הסיפור האישי שלי והסיפור של המדינה הוא סיפור של לידה מחודשת. את הסיפור הזה חולקים עוד מיליוני תושבים בארץ הזאת. יש שיגידו שאולי אני חולמת בהקיץ, או מנסה למכור אג'נדה פוליטית. אני בהחלט לא חיה בהרגשה שהכול כאן מושלם. כמי שחוותה את קשיי העלייה על בשרה אני יודעת לומר שמצב העולים טעון שיפור ושיש לנו עוד הרבה מה לעשות. אומנם הדור שלי כבר רואה את עצמו כישראלי והצליח במידה רבה להשתלב, אך ישנם עולים רבים, קשישים, שעלו לכאן בגיל מבוגר יחסית ומצבם קשה מאוד. לרבים מהם אין קורת-גג. נכון להיום יש ברשימת הממתינים לדיור ציבורי כ-27,000 עולים; רק כדי לסבר את האוזן, במשרד השיכון יש כ-3,000 ממתינים.
בשנים האחרונות אנחנו עדים לגלי עלייה גדולים מאוקראינה ומצרפת. חשוב לי לומר כאן, מעל דוכן הכנסת, ובמיוחד ביום זה, כי זאת חובתנו כנציגי ציבור לא רק להעלות את אותם אנשים לארץ אלא גם לקלוט אותם ולדאוג לצורכיהם.
אני רואה שהזמן שלי תם, אבל אני רוצה קודם כול באמת להודות למשרד הקליטה, לגברתי השרה ולכל מי שתורם לקליטה מוצלחת של עולים חדשים. ואני רוצה לקרוא לכל אותם אלו שמתלבטים אם לעלות לארץ או לא ולומר להם: בואו. בואו לקחת חלק בבנייתה של המדינה היהודית, כי כל עולה שמגיע לארץ ובוחר לבנות פה את חייו, בונה ומחזק גם את מדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. גברתי השרה תשיב בשם הממשלה; בבקשה, גברתי.
<שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר:>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, תודה לחברי הכנסת שנאמו היום ולקחו חלק פעיל מאוד ביום החג, יום העלייה הראשון במדינת ישראל.
כבוד היושב-ראש, לכבוד הוא לי כשרת העלייה והקליטה לעמוד כאן, מעל בימת הכנסת, ולברך את המדינה, את העולים ואת חברי הכנסת והשרים ביום העלייה הראשון של מדינת ישראל. אין ספק שבמדינת ישראל יש משמעות מיוחדת לציון היום הזה, כי לא רק שמדינת ישראל היא מדינה קולטת עלייה, מדינת ישראל נבנתה על-ידי עולים.
מאז הציווי לאברהם אבינו: לך לך מארצך וממולדתך, לא הפסיקו יהודים לעלות ארצה. מדינת ישראל מורכבת כולה מעולים ובני עולים, וסיפורה של המדינה נכתב בידי עולים, כי למעלה מ-3 מיליון אזרחי ישראל כלל לא נולדו כאן במדינת ישראל. אין בישראל משפחה שלא נמצא בה עולים חדשים – הורים או סבים או קרובי משפחה רחוקים. כולנו היינו פעם עולים, כולנו שייכים למורשת העלייה. גם הנכדות שלי, אלכס וקארין, תספרנה יום אחד שסבא וסבתא ואימא היו עולים.
בדפי ההיסטוריה של העם היהודי ניתן למצוא מלחמות קשות ורדיפות, גלויות קשות וארוכות של העם היהודי, שסולק מארצו וממולדתו אך אף פעם לא ויתר על החלום לשוב. זהו חלום בן אלפי שנים, והתקווה לחזור הביתה הייתה האור בקצה המנהרה. ארץ-ישראל שימשה מאז ומתמיד מקור לתקווה, לחלום, בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. ישראל היא עד היום המגנט המושך אליו יהודים מכל קצוות העולם. אנחנו זוכרים את העליות הציוניות, את מיישבי הארץ ומקימי מדינת ישראל; אך העלייה היא לא סתם מושג היסטורי של ייבוש ביצות וחלוצי "חומה ומגדל". העולים ממשיכים להגיע כל שנה, וגם השנה הזאת, ואני כשרת העלייה והקליטה, יחד עם הסוכנות היהודית והמוסדות, שמחה לבשר לכם שהעלייה בעלייה. וממש כמו אז, גם היום ממשיכים לבנות ולחזק את מדינת ישראל ואת החברה בישראל.
כל עלייה תרמה את חלקה לפיתוח המדינה. כפי שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, העלייה הצילה את מדינת ישראל. אך בצד השמחה בחג הזה אני צריכה לומר כאן שעולים חווים לא מעט קשיים: קשיי שפה, פרידה מחברה, ממשפחה, ממקום עבודה ומהתרבות המוכרת. משימת קליטה העלייה לא שייכת רק למשרד העלייה והקליטה. על כולנו – אבל על כולנו – להירתם יחד כדי לוודא שישראל לא רק אוהבת עלייה, אלא גם אוהבת עולים. אני עומדת פה מעל בימת הכנסת וקוראת לכולנו: זו המשימה של כולנו לחזק את העולים, לחבק אותם, להיות סובלניים ורגישים ולעשות הכול כדי שירגישו בבית, מייד ולתמיד.
רבותי, קליטת עלייה היא משימה לאומית, וצריכים לזכור, וביום הזה לחזור על זה מיליון פעמים: קליטת עלייה היא משימה לאומית, ועולים הם נכס מאין כמותו לעם ישראל, למדינת ישראל. הם הון אנושי שאנחנו מתגאים בו. היום הזה לא נועד לחגוג את המילה עלייה אלא את האנשים – העולים. אם נדע לאמץ אותם, לאמץ את העולים לחיקנו, ונבין שהעולים הם בעצם אנחנו כולנו, הרווח שלנו כעם יהיה עצום.
רבותי, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עולים יקרים, חג שמח, חג העלייה הראשון במדינת ישראל.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. תודה רבה לך. תם הדיון.
ביקשו הבעת עמדה, לפני שאנחנו – אני מבקש מחבר הכנסת יהודה גליק. בבקשה, אדוני. ביקשת הבעת עמדה. לעשות את זה קצר, בבקשה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש היקר והמתוק, חברי וחברותי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות, אני קודם כול מצטרף לכל מה שנאמר על העלייה. אי-אפשר שלא להצטרף. אני רוצה גם להוסיף, כמי שמכיר מקרוב את פעילות משרד הקליטה וקולטי העלייה: אני מבקש מכאן לשלוח ברכת תודה רבה לכל אחד ואחד מעובדי משרד העלייה והקליטה בכל רחבי הארץ, שלפעמים זוכים ליחס של כפיות טובה, למרות שהם עובדים מאוד מאוד קשה ומאוד פרטני. אני שולח להם בשם כנסת ישראל תודה רבה, וכמובן, לכל המתנדבים ולכל הארגונים ששותפים להם; אבל בראשם משרד העלייה והקליטה. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. נורית קורן – לא נמצאת. אם כן, אנחנו נועלים את הדיון.
גברתי השרה, כל המציעים, אנחנו נסתפק – –
<קריאה:>
מסתפקים בתשובת השרה.
<היו"ר מאיר כהן:>
– – בתשובת השרה. תודה רבה. אם כך, לא נערוך הצבעה. תודה לכם.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון שבעים שנה להקמתן של אחת-עשרה הנקודות בנגב>
<היו"ר מאיר כהן:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון 70 שנה להקמתן של 11 הנקודות בנגב, מס' 4643, 4777, 4840, 4864, 4868 ו-4871.
אני מתכבד להקריא את דבריו של יושב-ראש הכנסת.
חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לציון עלייתן של 11 הנקודות בנגב – מבצע התיישבות נרחב, אירוע מכונן, ששינה באופן יסודי את האופן וההיקף של הנוכחות היהודית בנגב.
70 שנה חלפו מאז אותו מבצע לילי במוצאי יום הכיפורים תש"ז, בין 5 ל-6 באוקטובר 1946, שבו עלו על הקרקע 11 נקודות התיישבות חדשות בצפון הנגב, על אפו וחמתו של השלטון האנגלי. במהלך מורכב, חשאי ומתוכנן היטב שהוביל ארגון "ההגנה", התמקמו לא פחות מ-1,000 איש בתנאי שדה באותן נקודות שנבחרו בקפידה. הללו הפכו לימים למושבים ולקיבוצים והשפיעו מהותית על מפת האחיזה היהודית בכל השטח הגדול הזה.
תרומתו של המבצע הייתה עמוקה, משום שמעבר לנחישות הרבה שהוא הוכיח כלפי הבריטים ששלטו אז בארץ, הוא גם נתן לנו שיעור מאלף על חלוציות וציונות ועל חשיבותו הגדולה של אזור הנגב למרקם החיים שלנו כאן. אחד המאפיינים המרתקים של מבצע התיישבות רחב ההיקף הזה, שגם מקבל משנה תוקף ועניין במבט מתוך מציאות ימינו, היה השותפות הרחבה ושילוב הידיים של אנשים בעלי רקע שונה, לעתים מקצה לקצה: היו שם דתיים וחילונים, בני "הנוער העובד", "הצופים" ו"מכבי צעיר", יוצאי "השומר הצעיר", הגרעין הדתי של הפלמ"ח ו"הפועל המזרחי". כולם כאחד, ללא יוצא מן הכלל וללא הבדלי השקפות – שבוודאי היו גם אז בנושאים רבים, אך הונחו באותה עת בצד – ראו לנגד עיניהם את המשימה החשובה והדחופה: לקבוע עובדות ולא להשלים עם גזירות הספר הלבן וועדת מוריסון-גריידי, שמהותן הייתה דחיקת רגלינו ממרחבי הנגב. הם נרתמו ומסרו את נפשם, פשוטו כמשמעו, כדי לשנות את המציאות הגיאו-פוליטית באופן עמוק. גם במציאות המוכרת לנו, לצערנו, כיום, של שוק דעות והשקפות בתוכנו, ראוי שניזכר שזה אפשרי ונחוץ לגשר על חילוקי הדעות ופערי העמדות לטובת מטרות מהותיות ומרכזיות המשרתות את טובת המדינה ולטובת העם.
אורים ובארי, חצרים ותקומה, נירים וכפר-דרום – המקורי, כמובן; גלאון, משמר-הנגב, קדמה, שובל ונבטים – כולם היו לשם דבר בתולדות ההתיישבות והפכו לאבני פינה במרחבי הנגב. העובדות נקבעו; היתדות נתקעו. אנחנו מצדיעים היום למייסדי אותן 11 נקודות בנגב ומבקשים לשאוב מאותה רוח של נחישות, התמסרות ואמונה גדולה של מיישבי הנגב גם לימינו אלה. תודה ליוזמי הדיון.
יוזם הדיון מתבקש לשאת את דברו. אדוני חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. תסלחו לי, גם כאן אני אקפיד על זמן: חמש דקות לכל אחד. חיימק'ה, אחרי יום כזה – בבקשה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר – שליווה אותנו ובירך אותנו גם היום בטקס; ציון דרך, אני חושב, גם מבחינת הכנסת, דרך אגב, זו הפעם הראשונה – חברי כנסת, אורחים יקרים ומי שנשאר מוותיקי האזור, אני רואה כמה ידיים מתנופפות.
<היו"ר מאיר כהן:>
ברוכים הבאים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
ברוכים הבאים. כיף גדול שאתם פה. החזקתם מעמד עד עכשיו. יום שלישי, יש לו הדינמיקה שלו, ובדרך כלל אנשים יוצאים לסיורים, אבל אנחנו פה. כנראה, כמו שתמיד אני אומר, מה שקובע זה האיכות, לא בהכרח מעבר לזה.
בארי, גלאון, שובל, חצרים, נירים, אורים, תקומה, נבטים, משמר-הנגב, קדמה – שהוקם ב-1946 ובעצם התפרק ב-1962 ורובם נקלטו בקיבוץ בארי מתוך ציונות ואחווה. היום דנו על קדמה כפנימייה שהוקמה ב-1979, אתה היית שותף לדיון הזה. אני מקווה שדרך קדמה אנחנו לומדים את כל נושא הפנימיות – איך צריך לעזור ואיך צריך לתמוך. אבל מעל הכול, הנושא השני בוועדת החינוך היה איך אנחנו מציינים את הקמת 11 הנקודות בתוך מערכת החינוך, כחלק מהלימודים. בוועדת הפנים דנו על תוכנית של תיירות, ומסלולים שהתלמידים צריכים להגיע אליהם וללמוד על 11 הנקודות. כך הסתיים הדיון בוועדת המדע – איך מחברים את 11 הנקודות ואת הנגב לגז. אני חושב שאלה הנושאים הכי בוערים שיש היום.
אבל אנחנו, נדמה לי, לפעמים לא לומדים מההיסטוריה של עצמנו, כי יש פה בהתיישבות הזאת קבוצת צעירים חילונים, דתיים, מימין, משמאל, מכל מה שאתם רוצים, שהייתה להם משימה אחת: להקים 11 יישובים ולהפוך את הנגב לחלק ממדינת ישראל. לוי אשכול קונה צינורות, עודפי צינורות, ובעצם מחבר את אותם יישובים, כביצועיסט, ומביא מים, כי מים זה חיים. אגב, השלב הבא, שמעטים מכירים, זה שב-1982 מחברים את אותם יישובים – הפעם לשפד"ן. אבל תסתכלו איך ההיסטוריה עושה בדיוק את אותו סיבוב וחוזרת לאותו מקום. וכשהתחילו ההפגזות על אותם יישובים, ותיקי היישובים אמרו לי: חיים, זה כלום לעומת מה שאנחנו עברנו בזמנו, אבל זה עובר לדור הבא ולדור של הנכדים, ואת זה אנחנו לא מצליחים ללמוד.
האגף הזה, כבוד חבר הכנסת בגין, שלפעמים מציין היום את אותה התיישבות כשמאלנים ובוגדים – לי נצבט הלב, כי הם שהקימו את מדינת ישראל. הפילוג הזה של "הם" ו"אנחנו" לא מקובל עלי. הוא לא נכון. אפשר להתווכח. הם התווכחו, אוי ואבוי איך הם התווכחו, אבל הייתה להם מטרה אחת, והם הגיעו לשם. אנחנו יכולים להתווכח פה כמה שאתם רוצים, אבל צריכה להיות מטרה אחת: המטרה היא בעצם לאחד את העם וללמוד איך הוקמו 11 יישובים בנגב, ואיך אנחנו צריכים להמשיך לפתח את מדינת ישראל. היישובים שהיום סופגים את יד הטרור של עזה – הם, שתמיד הושיטו את היד לשלום, מקבלים טילים. אנחנו צריכים להמשיך לשאוף שהדורות הבאים ימשיכו להיות חלוצים, יעבדו עד התלם האחרון את האדמה, ובסופו של דבר נצליח להביא את מקסימום הביטחון שאנחנו יכולים להתיישבות הזאת, שהוא מעל הכול השלום.
והנאום הזה הוא יותר פוליטי מהנאום שנאמתי – כי אני חושב, אני רוצה שכולנו נלמד שכולנו משרתים מדינה ואידיאה, ולא ראיס. אנחנו נבחרנו על-ידי העם ואנחנו צריכים לשרת את העם ואת המדינה, ולא אף אחד שבא ופוקד עלינו דברים.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
בסופו של דבר – כבוד היושב-ראש, אני רק רוצה לומר תודה. זה הכול.
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני רוצה לומר תודה ענקית על כל הארגון של הכנסת, לכל הסדרנים, לכל עובדי הכנסת, למחלקת האירועים, לוורד ליפשיץ וברוך בוזגלו. לצוות המדהים שלי, שבלעדיו לא היה אפשר להקים דבר כזה; זה 400 אנשים שחלקם הלכו הלוך-חזור עם קלנועיות, והיה צריך סבלנות, וזה קרן, סתיו ודוד – אנשים מדהימים. ובסופו של דבר, להודות לראשי הרשויות, לסיגל מורן, גדי ירקוני, תמיר עידן, שבעצם הגיע אתנו, ולתנועה הקיבוצית, לניר מאיר, שהגיע ותמך ועזר. ולך, כבוד השר, תודה ענקית על שבאמת כיבדת אותנו בנוכחותך.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת עמיר פרץ – בבקשה, אדוני.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני אנצל את ההזדמנות להודות לחבר הכנסת חיים ילין, שהודה לכולם אבל צריך להודות לו על היוזמה ועל הארגון. עשית מעשה חשוב ביותר. אני גם מברך את התלמידים שנמצאים כאן, מהכפר מע'אר – נמצאים כאן תלמידים, וחברנו אכרם חסון מארח אותם – ולכל חברי הכנסת שהגיעו לדיון הזה בראשותו של השר אריה מכלוף דרעי.
חברי הכנסת, כתושב הנגב, לבי מתמלא גאווה כאשר אני נוסע ברחבי הנגב ורואה כמה חבל הארץ שלנו הוא חבל ארץ משגשג, עתיר יבול ותנובה. הוא מאזוריה המלבלבים ביותר של ארצנו, ועומד בהחלט בהישגים אולי של השורה הראשונה של המייסדים, המייסדים של מדינת ישראל.
ללב השממה המדברית הבלתי-מאוכלסת הגיעו אותם מתיישבים במסע חשאי ואמיץ באישון לילה עם מוטיבציית-על ליישם את ההתיישבות בנגב במסגרת המאמץ להניח את התשתית לגבולותיה של מדינת ישראל, זו שנועדה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, חברת מופת המבוססת על שוויון וצדק חברתי.
אין ספק כי השפעת המבצע על עיצוב גבולה הדרומי של מדינת ישראל הייתה מכריעה, למורת רוחו של המנדט הבריטי. ואנחנו רואים היום ותיקים בצד עולים, דתיים וחילונים, יוצאי ארצות שונות, תנועות ההתיישבות המגוונות, כולם ביחד חיים זה בצד זה בחבל הארץ המאוד-מבורך, שקלט גם את העלייה הגדולה שהגיעה מצפון-אפריקה, וחיים בשלום גם עם האוכלוסייה הבדואית שנמצאת באותו אזור. 70 שנה של אהבה ועמל; 70 שנה של אומץ והקרבה; 70 שנה של חריצות וכישרון.
אני מכיר גם את הטיעון שלפיו הקמת 11 היישובים היא דוגמה למתנחלים שנמצאים היום ביישובים המבודדים, ואני לא חושב שאפשר להתחמק מההשוואה הזאת, חברי חבר הכנסת חיים ילין. אני חושב שאין מקום להשוואה הזאת, מכיוון שב-1946, עת הוקמו 11 היישובים, הם גם הרחיקו את הסכנה הביטחונית ליישוב והעניקו לצה"ל יתרון אסטרטגי; היום, במדינת ישראל הריבונית, ההתנחלויות המבודדות – ואני מדגיש: ההתנחלויות המבודדות, לא הגושים – מגבירות את האיום, מוסיפות נטל וקושי עצום למשימותיו של צה"ל ומעצימות את החיכוך בין שתי אוכלוסיות עוינות שנמצאות באותו אזור. ב-1946 פעלו החלוצים בחשכת הליל נגד גזירות שלטון זר. ב-1946 החלטנו לשלוט על גורלנו, על עתידנו. אבל היום אנחנו שולטים על גורלנו ועתידנו, אנחנו הריבון, וכל מי שפועל בניגוד להחלטות בית-המשפט העליון פוגע בריבונות הישראלית ובלגיטימיות שלה לטווח ארוך.
האם אפשר להשוות את עמונה לניר-עם? האם אפשר להשוות את מגרון לנבטים או את גבעת-אסף לחצרים? אני חושב שלא – לא, בשל היעדים הלאומיים, ולא, בשל העובדה שהיישובים שהוקמו ב-1946 היו בקונסנזוס הלאומי, היו בהסכמה של כל היישוב היהודי באותה עת. והיום, לצערי הרב, ההשקעה הגדולה שמתקיימת סביב יישובים שהם לא בהסכמה – אנחנו לא מדברים על הגושים, אנחנו מדברים בעיקר על היישובים שמייצרים מחלוקת קשה בציבור הישראלי, מחלוקת דמוקרטית, מחלוקת מאוד עמוקה על היעדים של מדינת ישראל.
ואני אומַר שבהחלט היום אותו אזור שלנו, אותו אזור שהוקם כפי שהוקם, ממשיך להיאבק. גם היום, אחרי שעברו את מלחמת העצמאות, אותם מתיישבים, ואחר כך עברנו את תקופת ה"פדאיונים", והיום אנחנו בתקופת ה"קסאמים", אנחנו עדיין נמצאים במצב שבו איש לא יזיז אותנו מאותו חבל ארץ. אבל אני מוכרח להדגיש שהיום, כאשר שואלים תושב עוטף-עזה, אם הוא בניר-עם או בשדרות, מה מפחיד אותו יותר: האם הוא מפחד מטיל ה"קסאם" או ממכתב הפיטורים, השאלה היא לא שאלה פשוטה. כי כבר למדנו איך להתמודד עם טילי ה"קסאם" – יש מרחב מוגן לטיל ה"קסאם", יש ממ"ד לטיל ה"קסאם"; מכתב פיטורים עוקף גם בטון של 40 ס"מ ומגיע.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
"כיפת ברזל" יש.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
יש "כיפת ברזל" שמגינה.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
מי אתה שתשכח את זה?
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
תודה. אבל מה עם "כיפת הברזל" החברתית? "כיפת הברזל" החברתית זה הדבר שנדרש היום לתושבי עוטף-עזה באזור כולו, ואני מודה לחברי עמר בר-לב שהדגיש זאת.
רק שני משפטים, ברשותך, אדוני היושב-ראש. אני רואה שזמני תם.
<היו"ר מאיר כהן:>
כן.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
לצערי הרב, החקלאות היום מותקפת, מותקפת מכל עבר. לצערי הרב, החקלאות, שהייתה גם ערך מאוד חשוב, הופכת היום לגורם שמודדים באופן כלכלי בלבד, ועוד מעט נוצף ביבואנים שיוכיחו שהם מסוגלים להביא יבוא של חקלאות במחירים נמוכים יותר. יכול להיות, יכול להיות. אבל מה יקרה כשיום אחד כל השדות יתייבשו כי איש לא ירצה לגדל חקלאות במדינה הזו? מה יקרה עם הילדים שלנו? מה, הם ילמדו שעגבנייה פוגשים רק במדפים של הסופרמרקט? שאי-אפשר לפגוש אבוקדו שגדל על העצים, כי השדות יתייבשו והיבואנים יחגגו? לכן, הגיע הזמן שנחזור לאותם ערכים – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אני מסיים. משפט אחרון. יש כאלה שאומרים שאני חי בנוסטלגיה, מתגעגע לעבר, שאני אולי – כן, כן, יש הרבה דברים בעבר שאני מתגעגע אליהם: לסולידריות הפנימית, לעובדה שאנשים הרוויחו פחות. גם ההורים שלנו השתכרו בעמל רב שכר מינימום, אבל הם הצליחו לקנות דירה, הצליחו לתת לילדים שלהם את התחושה שיש להם ביטחון כלכלי, ביטחון תעסוקתי. היום, לצערנו, הצעירים בישראל עובדים מאוד קשה אבל לא מרגישים שיש להם ביטחון תעסוקתי שאכן יבטיח את עתידם.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
הגיע הזמן שנחזור להתיישבות, לתעשייה, שכל אדם יוכל להתפרנס בכבוד, להזדקן בכבוד, ונניף את שני הדגלים: צדק חברתי ושלום.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. תודה רבה. חבר הכנסת יעקב מרגי – לא נמצא. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. בבקשה, אדוני.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, הכנסת מציינת היום 70 שנה להקמתם של 11 יישובים יהודיים בנגב, ואני, ברצוני לציין את 11 הנקודות, י"א, והן: ביר-הדאג', קסר-א-סיר, אבו-קרינאת, אבו-תלול, תראבין-אלסאנע, אום-בטין, אבו-כף, אלאטרש, מולדה, דריג'את, מכחול, א-סייד ועבדה. אלה היישובים שהיו קיימים, הכירה בהם המדינה. היישובים שספר חברי חיים ילין הוקמו, לא היו קיימים.
אני לא חושב ולא מאמין שיש מקום להשוואה בין היישובים שמדובר עליהם כאן לבין היישובים שאני מעלה כאן – יישובים שהם מוכרים, אבל, מכובדי השר, לא פותחו. מי כמוך מכיר את היישובים האלו, ויודע שהם ללא כל תנאים בסיסיים, אפילו – תשתיות, חשמל, מים. בחלק קטן מהם יש את הדברים האלו. היישובים האלה גם גדולים יותר מהיישובים שעליהם מדובר. דוח מבקר המדינה דיבר על זה, ונזף בממשלה על המדיניות הננקטת כלפי האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב, שהיישובים האלו, שיש להם תוכניות מתאר מאושרות, לא פותחו. הכסף המיועד לפיתוח היישובים האלו כל שנה מוחזר לאוצר. שוב, אנחנו מדברים על אזרחים במדינה.
אני לא יודע מה הסיבה לכך. למה המדינה לא מטפלת ולא מפתחת את היישובים האלו, רק בגלל היותם יישובים של בדואים, של ערבים? למה השכנים שלהם, מכובדי יושב-ראש הכנסת – עכשיו יושב-ראש המליאה, למה הקיפוח הזה? למה האפליה הזו? יש יישוב בדואי, ולידו יישוב יהודי – אין מה להשוות, אין מקום להשוואה. אני לא מבין למה, מה הסיבה, מה הסיבה לכך.
סוגיית הכפרים הלא-מוכרים. אני חושב שהגיע הזמן – היא חייבת להסתיים. אחרי 70 שנה, מיום קום המדינה עד היום, הגיע הזמן לעשות צדק עם האזרחים – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
אז תעשה יום מיוחד על הפזורה הבדואית בנגב.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
יש את יום הנגב.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – יום הנגב – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
יש את יום הנגב שיזמתי, ואושר לנו ב-24 בינואר, ונדבר על כל זה. אבל עכשיו, אני וחברי מסעוד גנאים, ואחרים מהרשימה המשותפת, היינו בסיור בביר-הדאג', שם נהרסו בתים של משפחה שלמה. עשרה בתים בביר-הדאג', איפה שרתמים. הרסו שם, השאירו משפחות בלי קורת גג. המדינה לא דאגה להם אפילו לבית חלופי. אין. אין.
צריך להכיר ביישובים האלה, מכובדי השר. אתה שר הפנים; כשהתמנית לשר הפנים, הרבה בדואים חגגו, כי תולים תקווה שהמצב ישתפר, ושהאזרחים הבדואים בנגב ירגישו – אפשר לפתח את הנגב. למה מפתחים את הנגב איפה שיש יהודים? איפה שיש חוות יחיד, חוות יחיד – אדם, לבד, לבדו, אולי עם אשתו, או בלי אישה, אני לא יודע, יושב על שטח שמשתרע על 500 או 600 דונמים; ולידו ממש יישוב של אלפים, שאין בו כביש, אין בו מים ואין בו חשמל. זו דוגמה לדמוקרטיה, לדמוקרטיה בשנת 2016. באמת, הגיע הזמן שתתביישו. מי שאחראי, קברניטי המדינה, קצת בושה. מה תגידו לעולם? מה תגידו לעולם: בגלל שזה יהודי אני עושה שם פיתוח, מטפל בו טיפול למופת, ולידו בדואי, בגלל שהוא בדואי, בגלל שהוא ערבי – הוא לא זכאי? ככה עושים, ככה פועלים במדינה דמוקרטית.
קצת חוכמה, קצת היגיון. באמת, קצת מצפון. להסתכל על הבדואים האלו בעין של דאגה. לדאוג להם, לפתח אותם. אחרת, חברים, מה יגיד הדור הצעיר, שרואה רק הריסת בתים, רואה רק את העוני ואת האבטלה?
מכובדי היושב-ראש, אני רוצה לסיים בכך שכבוד השר, וגם כבודך וכבוד כל החברים מוזמנים לבקר לפחות ביישובים שהמדינה הכירה בהם בעשור האחרון ולראות מה המצב, לאיפה הכסף הולך. איפה הכסף? תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. תודה רבה. חברת הכנסת מירב בן ארי. אחריה – חבר הכנסת אורן אסף חזן, ויסכם כבוד השר. גברתי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, כנסת נכבדה, ראשית, אני רוצה להודות לחבר הכנסת חיים ילין על היום הזה, ולשר אריה דרעי. אני הייתי בטקס וראיתי. אני חייבת לומר שכששאלו אותי למה אני מדברת, מה הקשר – אתה יודע, לא גרתי בנגב אף פעם, בניגוד אליך; וגם, כביכול, למה זה מעניין? אבל האמת היא שאחרי שהייתי בטקס – אתה לא יכול להישאר אדיש. כי אתה רואה את החבר'ה המבוגרים האלה, שקיבלו את הפרס מהשר ומחיים, ואיך אפשר להישאר אדיש? זו ההיסטוריה של מדינת ישראל. אלו אותם האנשים שהקימו את היישובים האלה. כשאתה מדבר על לוי אשכול זה נשמע לנו רחוק, משהו בהיסטוריה, אבל הנה: הם חיים, הם נמצאים, הם קיבלו תעודה מקסימה היום, הם התרגשו. אני שמעתי את אחד האנשים שקיבלו אומר לשר – נכון? הוא אמר לך תודה רבה כל כך על הערב הזה, ואמר שכל הלילה הוא לא ישן. אני חושבת שזה דבר אדיר, אז גם רציתי לדבר על זה.
וגם, כמובן, אני אודה שאני משוחדת, כי היועצת הפרלמנטרית שלי, חני, היא מקיבוץ נירים, שהוא אחת מ-11 הנקודות. אז מתוך הערכה, גם לעבודה שלה, אני החלטתי לומר משהו על נירים. קראתי היסטוריה. מאוד מעניין, אגב. באמת מעניין. דרך אגב, במושב הקודם דיברתי כאן על האצ"ל. גם, אמרו לי: האצ"ל זה רחוק; כשקראתי את הסיפור, ממש התחברתי. זאת אומרת, נכון שהציונות היום כבר עברה שינוי ואנחנו כבר לא מייבשים ביצות, אבל הציונות הזאת, אנחנו יכולים רק ללמוד ממנה.
אז רק מילה אחת על נירים, שעלה ב-1946 והוקם על-ידי גרעין ניר. הקיבוץ הותקף, כמו כל הקיבוצים, על-ידי הצבא המצרי, והיו שם שישה לוחמים ולוחמת אחת שנלחמו על הבניין. היה קרב קשה מאוד מאוד נגד הצבא המצרי. אני לא יודעת אם זה עדיין שם – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
מול חטיבה של – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
כן. מול חטיבה מצרית עמדו אותם 42 גברים ונשים עם 20 כלי נשק. כנראה שהם העבירו ביניהם את כלי הנשק, והדפו את הצבא המצרי. מספרים שם שעל בניין הביטחון שנהרס השאירו – אני אעשה לך מבחן ידע כללי: מה היה כתוב על הבניין שנהרס? אז אני אגיד לך. היה כתוב: לא הטנק ינצח כי אם האדם. זה מאוד מאוד משמעותי בעיני. אני חושבת שהתוכנית הזו, של 11 הנקודות בנגב – ואגב, כל הכבוד לך שהעלית את זה; נראה לי שזו הפעם הראשונה שמדברים על זה בכנסת. זה נותן לנו דוגמה מהי מסירות, מהי אהבת הארץ האמיתית. אני חושבת שלא צריך לגור בנגב – כמובן, צריך, אבל לא צריך לגור בעצמך כדי להתחבר ולהבין את המשמעות.
אני דווקא שמחה שאני מדברת על זה, כי הרבה פעמים הדור שלי מרגיש מנותק. אבל גם היום לא יכולתי להישאר אדישה לאירוע הכל-כך מקסים הזה, וגם – לראות שהמסירות הזו ואהבת הארץ זה דבר שלא נעלם; הוא מקבל צורות שונות עם השנים, אבל הוא בהחלט לא נעלם. וכמובן, יש לי בתוך הלשכה את קיבוץ נירים כל יום, אז יש דברים שאי-אפשר להתעלם מהם. תודה רבה גם על האירוע המיוחד וגם על ההזדמנות לדבר על משהו שונה, שהוא לא ב"מיינסטרים" הישראלי הרגיל. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת אורן חזן – לא נמצא. אדוני השר, השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, הוא שר הפנים, אריה מכלוף דרעי – בבקשה, אדוני.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חברות הכנסת, חבר הכנסת חיים ילין, יישר כוח על היוזמה. באמת יוזמה ברוכה. הכרת הטוב היא הערך העליון בתורתנו. המצווה הראשונה שנצטווינו כשהגענו לארץ-ישראל היא מצוות הביכורים, כדי להכיר טוב לבורא עולם שנתן לנו את הפירות. אז את הפרי הראשון היפה אנחנו מקריבים, מעלים אותו לבית-המקדש כדי להכיר – הכרת הטוב.
לא לחינם אמרו חז"ל שכל הכופר בטובתו של חברו, סופו לכפור בטובתו של מקום; עד כדי כך. ולכן הצעד של היום, שכולו היה הצדעה, והכרת הטוב, לאותם חלוצים וחלוצות שנשארו אתנו, שזכינו שנשארו אתנו – לא כולם, אבל אלה שנשארו אתנו, ואני מברך אותם ברכת הדיוט: שתהיה להם אריכות ימים ושנים בבריאות; לראות את הדור הזה, שכשמסתכלים ורואים באיזו מסירות נפש הם הקריבו ממש את עצמם, את גופם, הקריבו את כל מה שיש להם כדי ליישב חבל ארץ זה. אין לי ספק שאת הנחת הגדולה שיש להם כשהם רואים מה קורה היום בנגב, מה קורה בדרום, מה קרה לבאר-שבע הקטנה שהייתה אז ומה קורה היום לבאר-שבע המטרופולין, מה קורה לכל מה שמתפתח בדרום – עיר-הבה"דים וכל מה שקורה שם וההתיישבות שיש במקום – אין ספק שבשבילם, הם ראו חזון חייהם בחייהם. ולנו, ה"צעירים" – אמרתי בטקס שהיה שם היום שעליתי ממרוקו ב-1968, אחרי מלחמת ששת הימים – לראות אותם, כשאני מכיר את ההיסטוריה שעומדת מאחורי האנשים הללו, לשמוע את אהרן ידלין ואחרים שם, בשבילי זה מעמד מאוד מרגש.
אני מודה לבורא עולם שזכיתי היום להיות שותף בדבר הזה. כשפנו אלי ראשי המועצות הברוכים באזור שם, לרתום את המשרד שלנו לעזור באירועים גדולים שעושות המועצות – במהלך השנה כבר שתי מועצות עשו אירועים, ומועצה אזורית אשכול צריכה לעשות גם היא – שמחתי. זכות בשבילי שהמשרד שלנו יהיה שותף במימון של האירועים הללו. אין ספק שזו יוזמה ברוכה. בעזרת השם, שהדרום ימשיך להתפתח.
אמרתי, עד כדי כך קנאת סופרים, שהצפון היום צועק, רוצה שאת אותם דברים שמשקיעים בדרום ישקיעו גם שם. אני מקווה שגם שם, בעזרת השם, נוכל להביא את התוכנית ולהביא את הממשלה להשקיע שם.
אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה לנצל את הבמה – אתמול עמדתי כאן הרבה זמן במהלך של שאלות ותשובות. היית נוכח.
<היו"ר מאיר כהן:>
כן, כן.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
כידוע לכם, זה אמיתי, אנחנו לא יודעים את השאלות ששואלים אותנו, וזה גם היופי שבדבר. שואלים אותך שאלות על המקום. חבר הכנסת שטרן שאל אותי שאלה – למעשה לא שאלה, תקף במילים חריפות את הגישה שלנו ליהודים הרפורמים וליהדות הרפורמית, תקף על שאנחנו מרחיקים, שאנחנו לא מקרבים ואנחנו גורמים נזקים. אתה שמעת את הדברים הללו. זה לא היה דבר מתוכנן. ואני אמרתי שם תשובה על המקום, ולצערי הרב – לפי דעתי במכוון, זה לא שזו אי-הבנה – לקחו את זה רחוק היום, ביום העלייה והקליטה, שכביכול שר הפנים מוותר על היהודים הללו בארץ. לא היה ולא נברא. אפשר לפתוח את הפרוטוקול.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אגב, יושב-ראש הכנסת ציין – – –
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
אני יודע, שמעתי, שמעתי. הוא העיר את תשומת לבי, בגלל זה אני טורח להגיד את זה.
אני לא חוזר בי ממילה שאמרתי אתמול, אבל אני אומר שוב: אני לא מוותר על אף יהודי ויהודייה באף מקום בעולם, ולא משנה לי אשכנזים, ספרדים, רפורמים, קונסרבטיבים. כל יהודי ויהודייה הם בעיני יהודים, הם אחים שלי ואחיות שלי. אני חלקתי על הדרך של היהדות הזאת והסברתי מה שראיתי בכרמיאל. לא יכול להיות; חייבת להיות איזושהי מסורת, איזשהו כיוון שאנחנו פועלים בו במדינת ישראל שכולם נמצאים שם. אם אנחנו נתחיל לחלק את הכותל, או כל מקום – מחר בבוקר יבואו יהודי אתיופיה ויגידו שהם רוצים גם הם איזושהי רחבה; יבואו השומרונים, הצדוקים, או תבוא כל עדה אחרת ותגיד שהיא רוצה – אפשר לסגור מהר את הבית הזה שקוראים לו "מדינת ישראל". יש יהדות מסורתית במשך אלפי שנים. לא כולם שומרי תורה ומצוות – מי פחות, מי יותר – אבל יש לנו מסגרת אחת. לזה התכוונתי. חלילה וחס, מי שמנסה לסלף את הדברים פשוט מנסה להמשיך להתסיס את הפרובוקציה ואת המחלוקת. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה לך, אדוני. מה אדוני מציע?
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אנחנו נסתפק – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
באמת תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
בבקשה, אדוני.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
חבר הכנסת היקר, אתה יודע שאני, חלילה וחס, לא מתחמק. אני חושב, ואני גם מציע, בכל הזדמנות – אילו היית אתמול בדיון היית שואל אותי והייתי עונה לך בהרחבה. אני חושב שהדיון הזה – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – – הייתי כאן.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
דקה, דקה, דקה. הדיון היום נקבע במדויק – לא על הנגב, לא על מצב הדרום, אלא נקבע על 11 היישובים הללו, כאות הוקרה. תיזום הצעה לסדר-היום, כל דיון שתמצא. לא לערבב שמחה בשמחה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
זה לא הזמן, זה לא המקום.
<מירב בן ארי (כולנו):>
יום הנגב בינואר.
<היו"ר מאיר כהן:>
האם אתה מסתפק בתשובת השר?
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני מסתפק בתשובת השר.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה. תודה רבה לכולם. תודה רבה, אדוני השר. תודה לך.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מאיר כהן:>
הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברת הכנסת טלי פלוסקוב בנושא: קשיים במבחני הסמכה למאבטחים בגלל פערי שפה.
עוד אודיעכם כי חברת הכנסת מרב מיכאלי ביקשה להסיר שמה מהצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – כשירות לכהונה כדירקטור בחברה ממשלתית), התשע"ו–2016, שמספרה פ/3158/20. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, ביום רביעי, ח' בחשוון התשע"ז, 9 בנובמבר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:46.>