דברי הכנסת
דברי הכנסת
ג / מושב שלישי / ישיבות קס"ג–קס"ו /
י"ב–ט"ו בחשוון התשע"ז / 13–16 בנובמבר 2016 / 3
חוברת ג'
ישיבה קס"ג
הישיבה המאה-ושישים-ושלוש של הכנסת העשרים
יום ראשון, י"ב בחשוון התשע"ז (13 בנובמבר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות עשרים-ואחת שנים להירצחו 2
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 2
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 5
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 8
שר החינוך נפתלי בנט: 13
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 21
יעקב פרי (יש עתיד): 23
רועי פולקמן (כולנו): 25
זהבה גלאון (מרצ): 27
<ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות עשרים-ואחת שנים להירצחו>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י"ב בחשוון התשע"ז, 13 בנובמבר 2016. אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במלאות 21 שנים להירצחו.
מזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת ומהקהל לכבד את כניסת נשיא המדינה בהיכנסו. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
נא לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין; אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו; נשיאת בית-משפט העליון השופטת מרים נאור והפרופסור אריה נאור; שופטי בית-המשפט העליון ונשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ורעייתו; הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו והרב הראשי לישראל לשעבר ישראל מאיר לאו; שרי הממשלה בהווה ובעבר; ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג והגברת מיכל הרצוג; נגידת בנק ישראל קרנית פלוג; חברי הכנסת בהווה ובעבר; ראשי הנציגויות הזרות; ראשי העדות הדתיות בישראל; מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ; מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ; היועץ המשפטי לכנסת עורך-הדין איל ינון; ניצבי משטרת ישראל; תלמידים, חניכי תנועות הנוער, חיילים, שוטרים וסוהרים; משפחת רבין היקרה, דליה, הנכדים, הנינים וכל בני המשפחה והחברים, ברוכים הבאים, תודה שאתם מכבדים אותנו באירוע המיוחד הזה.
אורחים נכבדים, אזרחי ישראל, אני מבקש לכבד את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בקימה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)
נא לשבת.
מכובדי, בשנת 1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק אותו ללא אחר מאשר ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון על "מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה". איש לא יחלוק על כך שלא היה מתאים ממנו להוקרה על מפעל חייו, שהוא גם מפעל חיינו, ועל כך שתרם תרומה מכרעת לחברה ולמדינה. ובכל זאת, במכתב יוצא דופן ששיגר משדה-בוקר אל השר זלמן ארן כתב לו בן-גוריון: "אני רואה חובה להודיע לכבודך שאינני רואה לי כל זכות לקבל פרס זה, כי פועלי בארצנו לא היה יותר ממילוי חובתי האזרחית, כאשר עשו זאת רבבות – – – לפי הכרתי לא מגיע לי כל פרס בעד מילוי חובה". אפשר אולי להתפלא על הצטנעות יתר שכזאת, אבל אי-אפשר שלא להתפעם מאדם שהקדיש את חייו לכינון ולחידוש של הריבונות היהודית בישראל לאחר אלפיים שנה, שהנהיג אותה ביד רמה באתגרים ובשנים קשות, אך ראה זאת רק כמילוי חובה אזרחית.
הזכרתי זאת משום שגם יצחק רבין גילם באישיותו ובדרכו את הענווה הבסיסית הזאת, הבן-גוריונית, של עשייה למען המדינה והעם שלא על מנת לקבל פרס. רבין הקדיש את כל חייו לביצורה של מדינת ישראל, למען הגנתה, למען ביטחונה ולמען שלומה. הוא גילם במידה רבה את המודל הייחודי שמצאו חז"ל בדוד המלך, עליו השלום – ושמא באחד מגיבוריו – שנקרא עדינו העצני כביטוי לכך שהיה בו שילוב לא מובן מאליו של עדינות וקשיחות, לפי הצורך. וכך אמרו: "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ".
כזה היה יצחק רבין, האיש והמפקד, הביישן והקשוח, איש המשפחה החם והמנהיג הכריזמטי. לא רבים מצליחים לשלב תכונות שונות מעין אלו ולהשתמש בהן במינון הנכון ובעיתוי הנכון. שילוב זה התבטא בהיותו מזוהה כביטחוניסט מובהק, וגם כמי שלא היסס להיות חלק ממהלכי השלום. רבין חתר בערוב ימיו להביא שלום על ישראל. רבים חלקו על כך מכול וכול וסירבו ליטול כל סיכון, והמציאות בינתיים מדברת בעד עצמה. אבל אי-אפשר שלא להעריך את העובדה שמי שלחם ב"הגנה" ובפלמ"ח, פיקד על חטיבת הראל במלחמת העצמאות, היה הרמטכ"ל בששת הימים, שר הביטחון ופעמיים ראש הממשלה, במדינה עתירת איומים ומלחמות זו, היה נכון לתת סיכוי של ממש וללכת למהלך שלפי השקפתו – למרות ואולי מפני שהיה למוד קרבות – עשוי היה להביא לנו יציבות ושקט, כדי לחזק את המדינה ולאפשר לנו לעסוק בטיפוח החברה, היצרנות והיצירתיות.
מכובדי, מעבר לטרגדיה הלאומית, האישית והמשפחתית, רצח יצחק רבין, שהתבצע על רקע פוליטי, היה ונותר פצע עמוק במרקם העדין של החברה הישראלית. הרצח הפריד בין ציבורים והקים חומות גבוהות ובצורות – חומות של חשש, של הטלת אשמה, של הטלת כתם מוסרי קולקטיבי מזה ושל תחושת דחייה וניכור מזה. בחלוף שני עשורים ומעלה אני חש שהגיעה סוף-סוף השעה להסיר את המחיצות בינינו, להניח למשקעים ולכעסים, להתעלות מעל האיבה שטיפחנו כאן בשקידה כה רבה ולחזור לדבר כבני-אדם, בגובה העיניים; כשותפים מלאים לגורל ולנשיאה בעול העם הזה, בלי מחנאות ובלי דעות קדומות, כאחים לאותה חברה אזרחית ומדינה יהודית-דמוקרטית שכולנו חפצים ביקרה.
שמחתי לקרוא לפני חודשים ספורים את דבריה הנכוחים והאמיצים של דליה רבין, שקראה לא לעשות חשבונות עם אף אחד והביעה נכונות לדבר עם כל אחד. "משפחתי ואני" – ואני מצטט – "קיבלנו החלטה שלא לכעוס", כך אמרה דליה בריאיון כן ויוצא דופן דווקא לעיתון "מקור ראשון", שכוון לקהל יעד מאוד ברור במחנה הלאומי והסרוג. אמרת, דליה, שמעולם לא האשמתם ציבור שלם. התחושות הללו, יש לומר ביושר, היו שרירות וקיימות הן בקרב מי שהאשימו והן בקרב מי שמצאו עצמם אשמים. אני מקווה ומשוכנע שקריאתך לציבור הציונות הדתית תמצא עם הזמן יותר ויותר אוזניים קשובות.
אני מצרף מכאן היום את קריאתי שלי לחברי בציבור הלאומי והדתי: אל תחרימו, אל תשמרו טינה לנצח. מנגד, אני קורא לחברי במחנה השמאל: אל תכתימו לעד ציבור גדול, יקר ומסור; אל תהפכו את הרצח הזה למחנאי, ואל תדירו חלק כה גדול בעם הזה מלהיות חלק מן הזיכרון, חלק מהפנמת הלקחים, חלק מעיבוד המשמעות הטרגית והלאומית של הרצח הפוליטי המזעזע הזה.
שמעתי גם את האזהרות שההסתה עדיין לא תמה. אכן, נשמעים בשיח הציבורי שלנו מכיוונים שונים דברים איומים ונוראיים, פסולים ומוקצים מחמת מיאוס, שיש לגנות ולהוקיע ללא סייג. הם פסולים מצד עצמם, והם הרסניים, מזיקים לחברה ומזהמים את האווירה. ההשתלחויות ההדדיות וההשמצות הפרועות הפכו היום קלות מאי-פעם. כבר אין צורך לקום ולהגיע עד לכיכר העיר; מספיק לשלוף את המכשיר הנייד בכל מקום ולפגוע בשמו הטוב של אדם בהינף הקלדה. לצערי הרב, הזמן שחלף לא הקהה את האיבה ואת הטלת הרפש ההדדית, אלא שהאמצעים הפכו זמינים יותר, התוכן הפך לבוטה יותר, ולכן, לטעמי – למסוכן יותר. הכול נאמר מהבטן. כבר לא שוקלים מילים, וגם לא את השפעתן. כפי שאמרתי לא אחת, היד הקלה על המקלדת עלולה עד מהרה להפוך, חלילה, ליד קלה גם על ההדק. איש איננו חסין מפגיעתו הרעה של השיח האלים המתחולל לעתים ברשתות ועושה בנו שמות. על כולנו, הציבור ונבחריו, להיזהר מאוד במילותינו. רק בשיח כן, רק מתוך ראיית המשותף, נוכל לבנות כאן חברת מופת החותרת למימוש יעדיה הנשגבים ולהתגבר בהדרגה על הטראומה הנוראה של הרצח.
אני שולח מכאן חיבוק חם לכם, בני משפחת רבין, כמו גם לכל מוקיריו וידידיו הרבים של יצחק, זיכרונו לברכה. יהי זכרו ברוך.
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כבוד נשיא המדינה ראובן ריבלין; אדוני יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין; נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור והפרופסור אריה נאור; נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ורעייתו; ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג; שרים; חברי כנסת בהווה ובעבר; הרבנים הראשיים לישראל הרב יוסף והרב לאו; אורחים נכבדים, ובהם ראשי המשטרה ומפקדים בצה"ל; מעל כולם – משפחת רבין, דליה, יובל, רחל, הנכדים, אמרתי עכשיו בהר-הרצל שהפצע שפעור אצלכם, בני משפחת רבין, יישאר פעור עד אחרית ימיכם, והפצע שפעור בגוף האומה יגליד וישאיר צלקת לדורות. מגדליהו בן אחיקם ליצחק רבין, הדברים האלה נשמרים לדורי דורות. והתיחום של השיח במדינתנו אינו דבר של מה בכך, לא רק בגלל הטכנולוגיה; משום שהמתח בין חופש הביטוי ששמור לכולם לבין הגלישה לפאתי האלימות או לתוכה הוא תחום קשה מאוד להגדרה, לגידור, אף שזה חיוני. אבל חיוני גם בדמוקרטיה לשמר את האיזון.
דווקא כאן, בכנסת, שרגילה למחלוקות נוקבות, לוויכוחים קולניים, אני מבקש לדבר היום על המאחד. ואני רוצה לדייק – אני רוצה לדבר על הנושא המרכזי שהיה מזוהה עם יצחק רבין במהלך כל חייו ומאחד, לטעמי, את רוב שדרות העם, וזהו כמובן הביטחון. ליצחק רבין, זיכרונו לברכה, הייתה תרומה משמעותית לחיזוק קיר הברזל שמגן עלינו מפני אויבינו. רבין לא היה איש ימין, אבל הוא גם לא היה ההפך הגמור מזה. בנושאים חיוניים לביטחון המדינה הוא ייצג מכנה משותף גדול מאוד בעם ומכנה משותף גדול מאוד בינינו. רבין חתר בכל מאודו לשלום, אבל כאיש ביטחון הוא ידע שהשלום ייכון רק אם יובטח ביטחוננו והשלום יתקיים רק אם יובטח ביטחוננו.
אלה שלושת הנדבכים המרכזיים בתפיסת הביטחון של יצחק רבין: הנדבך הראשון, אקטואלי מאוד, הוא יחסינו עם ארצות-הברית. רבין עצמו ביקש מלוי אשכול לשמש כשגריר בוושינגטון לאחר שהוא סיים את כהונתו כרמטכ"ל ב-1968. הוא היה יכול לבקש כל תפקיד אחר – שר בממשלה – והוא ביקש להיות שגריר בוושינגטון. והוא אמר: אני רואה בהידוק הקשר עם ארצות-הברית וחיזוק ההגנה האסטרטגית בינה לבין ישראל את האתגר המדיני הגדול שלנו ותנאי הכרחי להתעצמותו של צה"ל. רבין למד בשנותיו בוושינגטון להכיר את מכלול הערכים המשותפים ואת מכלול האינטרסים המשותפים שקושרים בין ארצות-הברית לישראל.
שלא תטעו, גם בשנות ה-60 וה-70 נתגלעו חילוקי דעות עם הממשל האמריקני, היו הבדלי השקפות, היו לחצים. סיפרתי עכשיו בלשכתך, אדוני היושב-ראש, כיצד פגשתי בפעם הראשונה את יצחק רבין ב-1975, כשבאתי כסטודנט מארצות-הברית להציע לו – במפגש ברחוב בלפור יחד עם אבי, זיכרונו לברכה – מהלכים לבלום את הלחצים שהופעלו אז מממשל פורד על ממשלתו של יצחק רבין. רבין לא נרתע. הוא התנגד בתוקף לפתרון כפוי בסכסוך הערבי–ישראלי; הוא התעקש על צורכי הביטחון שלנו; הוא גם קידם את העברת הסיוע הצבאי לישראל. מאז, הקשר הזה בין שתי המדינות התחזק עוד יותר, הלך והתחזק. אין לישראל ידידה קרובה יותר או חשובה יותר מארצות-הברית, ואין לארצות-הברית ידידה נאמנה יותר מישראל. הברית בין שתי המדינות חזקה, יציבה, איתנה.
חתמנו לאחרונה על הסכם הסיוע הצבאי הגדול ביותר בתולדות ארצות-הברית. אני מכיר על כך טובה לנשיא אובמה, ואני נושא את מבטי קדימה. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ הוא ידיד אמת של ישראל. אנחנו מכירים לא מהיום. שוחחנו לאחר הבחירות בשבוע שעבר. אני מצפה לביקורי, ביקור שהוא הזמין אותי אליו, בוושינגטון, לעבוד אתו בשיתוף פעולה מלא ולהוסיף נדבכים חשובים ליחסי שתי המדינות, בדיוק כפי שעשה יצחק רבין בזמנו.
הנדבך השני בתפיסתו הביטחונית של יצחק רבין קשור בהסדר אפשרי עם הפלסטינים. רבין רצה מאוד בשלום; הוא פעל למען השלום, הוא ניסה למען השלום, הוא הושיט יד לשלום. אבל בבסיסו של דבר הוא הבין שכינון שלום וקיומו מותנים בגישה אחראית ומפוכחת ובהתעקשות שהוא אף פעם לא ויתר עליה, כולל עד נאומו האחרון, בדיוק במקום שאני עומד – התעקשות על הסדרי ביטחון שהם חיוניים לישראל, הסדרי ביטחון שעד היום הפלסטינים לא הסכימו להם.
בנאומו האחרון בכנסת, באוקטובר 1995, הוא הדגיש שהפלסטינים יוכלו לנהל את חייהם בצורה עצמאית; ואנחנו, הוא הוסיף, אנחנו נשמור על ירושלים מאוחדת ונציב את גבול הביטחון המזרחי שלנו בבקעת-הירדן. זה לא דבר של מה בכך. זה לא דבר שהם אומרים: בסדר, אנחנו מקבלים את זה, כולם מסכימים לזה. הם לא מסכימים לכלום; לא הסכימו אז, ולצערי, עדיין, עדיין לא מסכימים היום.
רבין ידע שרק טיפוח עוצמותינו הוא ערובה לשלום.
פיגועי הטרור הקשים באותן שנים, וגם מאז, לימדו אותנו, לצערי, שאין הפוגה במאבק באויבינו. לצערי, החברה הפלסטינית ממשיכה עד היום לקשור כתרים לראשם של מרצחים. ההסתה החמורה נגד יהודים ונגד ישראל נמשכת. ארגוני הטרור חוזרים שוב ושוב על כוונתם להחריב את ישראל. יש להם מטרה ברורה: לשוב לחיפה, כפי שהם אומרים, ליפו ולעכו ולעקור אותנו מהארץ שלנו. וכמו רבין, גם אנחנו מושיטים להם פעם אחר פעם יד לשלום, יד למשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים. פעם אחר פעם. גם אנחנו מתייצבים איתן נגד ניסיונות לכפות עלינו הסדרים בין-לאומיים או ניסיונות כפייה שרק יקשיחו את עמדות הפלסטינים וירחיקו את השלום.
ויש נדבך שלישי בראייתו הביטחונית של יצחק רבין. שורש הסערה ששוטפת את אזורנו היום נעוץ בהתחזקות האסלאם הקיצוני. רבין נקב פעמים רבות בשם המפורש: איראן – נקב בשמה של איראן כמי שמזינה את הלהבות של קיצוניות זו. הוא הזהיר משאיפתה של איראן לפתח נשק גרעיני, שאיפה שעד היום, במאמצים מגוונים, קודם כול של מדינת ישראל, הצלחנו למנוע את מימושה. הוא גם הצביע על חתרנותה הנרחבת של איראן, שמערערת את היציבות באזורנו.
לא הרבה השתנה מאז, ואם כן השתנה – אז לרעה. המשטר האיראני הצהיר פעמים רבות על שאיפתו להכחיד את ישראל, ואיראן עדיין לא זנחה את תוכנית הגרעין שלה. היא מוסיפה לטוות רשתות טרור ברחבי העולם, מחמשת בנשק מסוכן ארגוני טרור בקרבתנו וגם מול מדינות אחרות באזור. המדיניות שלנו ברורה: נמשיך להילחם בטרור של איראן וגרורותיה וגם בטרור של "דאעש"; לא נאפשר לאיראן להתחמש בנשק גרעיני וגם לא נאפשר התבססות של כוחות איראניים או מיליציות שיעיות מטעם איראן בסוריה.
אם כן, אלה הם שלושת העקרונות המרכזיים של יצחק רבין שנטועים בלב מדיניות הביטחון שלנו גם היום: חיזוק הברית האיתנה עם ארצות-הברית, הבטחת השליטה הביטחונית ממערב לירדן והתייצבות נחרצת מול האיום האיראני. חלוף הזמן לא גרע מחשיבותם של עקרונות אלה; להפך, הטלטלה באזורנו רק נתנה להם משנה תוקף.
חברי הכנסת, ראוי שנתלכד מאחורי שלושת העקרונות הללו, שמשותפים ליצחק רבין ולנו. זכרו של יצחק רבין יוסיף להיות נצור בלב האומה, והמחויבות שלו לביטחון לישראל תמשיך לשמש לנו מפה ומצפן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
מכובדי כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין; יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יואל יולי אדלשטיין; ראש הממשלה בנימין נתניהו; נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור והפרופסור אריה נאור; המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין; שופטי בית-המשפט העליון; הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון השופט מאיר שמגר ורעייתו; כבוד הרב הראשי לישראל לשעבר הרב ישראל מאיר לאו; שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר, כולל כאלה ששירתו בממשלותיו של יצחק רבין ובסיעתו; מכובדי סגל א' של המדינה; עובדי מרכז רבין לחקר ישראל ועמותת ההנצחה; אנשי מחנה רבין של מפלגת העבודה ו"חוג ה-4 בנובמבר" של מפלגת העבודה; נציגי מכינת רבין; ובמיוחד אתם, יקירי, בני משפחת רבין, דליה, הנושאת יום-יום בנטל המרכז, מרכז רבין, יובל, רחל, הנכדים והמשפחה, מכובדי כולם, 21 שנים, כמעט שנות דור, אנחנו חוזרים ועולים לחלקה בהר, לכיכר ההיא ולדוכן הזה כדי לזכור ולהזכיר, כדי לנסות להבין ולהתמודד עם מה שקרה אז ומאז.
הדמעות יבשו, הנרות כבו, אבל תחושות הצער, התדהמה והזעם, האובדן וההחמצה, הבושה והחרדה לעתיד, לא מרפות מאתנו לרגע ולא מרפות את רוחנו מלהמשיך את דרכו. ישראל כבר לא מחכה לרבין, אבל חסרה אותו מאוד. היה לך אותו, ישראל – מהטובים בבנייך, נער טהר-חלומות, בר לבב, נקי כפיים, ארג תקוות יום יבוא. אין לך טובים ממנו. נסיך תנועת העבודה, יפה תואר וביישן, הבן של רוזה האדומה, הבוגר המצטיין של "כדורי", הלוחם והמפקד בכל מערכות ירושלים וישראל, שצמח ועלה מהפלמ"ח עד לראשות המטה הכללי של צה"ל, במפואר שבניצחונותיו, שגריר מוערך ואהוב, מנהיג תנועת העבודה, שר ביטחון וראש ממשלת ישראל.
בטחנו בו, האמנו לו ובו, במנהיג שידע לקבוע סדרי עדיפויות, לקבל החלטות ולקחת אחריות. מר ביטחון שחתר לשלום. וכן, אהבנו אותו מאוד מאוד. הוא נלקח מלאה, אהבת חייו ואשת נעוריו, מילדיו, מנכדיו, מידידיו וחבריו ומן העם כולו.
"השלום" – כתב יצחק רבין בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות", שיצא לאור ב-1979 – "טמונות בו גם סכנות, אולם, כאדם שהנהיג את מאבקה של ישראל, הן כחייל בשדה הקרב והן כדיפלומט וכראש ממשלה, אין בלבי ספק כי סיכוני השלום עדיפים אלפי מונים על ודאותה הקודרת של כל מלחמה". כתב ולא ידע כי כעבור 14 שנים הוא יעמוד מול הברירה והוא שיקבל את ההחלטה שעדיפים סיכוני השלום אלף מונים על פני כל מלחמה.
מה בער בו כל כך, ביצחק? מה הניע את המוטיב העמוק כל כך בתפיסת עולמו, מוטיב השלום? תוכלו למצוא זאת בתרשומת לקונית וכואבת עד מאוד ביומנו של דוד בן-גוריון באמצע יוני 1948, בזמן ההפוגה הראשונה של המלחמה לעצמאותנו, שבה הוא מצטט דיווח של מפקד חטיבת הראל יצחק רבין, שאותו הוא הגדיר כ"מפקד טוב", ודיווח לו – ואני מצטט: בשני גדודי הראל היו 617 פצועים, 220 הרוגים, 200 תשושים, נשארו לי 750 לוחמים.
מאות שמות של חללים שחקוקים על אנדרטת חטיבת הראל מאחורי בית-המשפט העליון שלנו, לא הרחק מכאן, הם שעיצבו את תפיסת עולמו של רבין, שעליה חזר עד נאומו המפורסם בקבלת פרס נובל לשלום ועד רגע הירצחו. תמציתה של תפיסת עולמו – הוא הביע אותה בהופעתו בבית-הנבחרים האמריקני ב-1976, במלאות 200 שנה לעצמאות ארצות-הברית, וכך אמר: מסורתנו היא מסורת של שלום, לא של מלחמה. איננו מפארים את המלחמה. אני עצמי הייתי חייל לא מרצון, אלא מכורח. ידועים לי מוראות המלחמה, הבזבוז שלה, הייסורים. אנו, עמי האזור, נועדנו לחיות יחדיו לצמיתות.
הם, אחיו ופקודיו לנשק, חללי חטיבת הראל, במלחמה העקובה מדם לעצמאותנו, עיצבו את תפיסתו של יצחק רבין ואת כל פנקס שירותו הארוך; מלחמה נחושה עד לניצחון ועלה של זית. ביטחון ושלום דרו אצלו בכפיפה אחת, מושלמת, מאוזנת, בבחירה שהיוותה את צו מצפונו ושליחותו.
אדוני היושב-ראש, האתגר שרבין נרצח על מזבחו – שלום מלא עם שכנינו ומימוש חזון שתי המדינות בסוף הדרך – לא פס מן העולם. הוא חיוני היום ביתר שאת.
רבין ייחס חשיבות עצומה ליחסים עם ארצות-הברית ונשיאה. זכור ביקורו המיוחד אצל הנשיא בוש האב בבית-הנופש במיין בקיץ 1992 ויחסיו המיוחדים אתו ועם הנשיא ביל קלינטון. דווקא בחירתו של הנשיא החדש של ארצות-הברית, דונלד טראמפ, מציבה את האתגר של רבין היום ביתר חדות ובהירות. הפעם היא מציבה את הדילמה בפניך, ראש הממשלה, במלוא עוצמתה, כאמת עירומה ונוקבת כדלקמן: לכאורה לא עוד לחצים לוויתורים ונסיגות ולא עוד דרישה למימוש חזון שתי המדינות; לכאורה אתם ממשלת הימין מלא-מלא, ויכולים לספח ולבנות בלי חשבון. אבל למעשה, זהו רגע של אמת לך ולממשלתך, למליאה הזאת ולעם כולו. נגמרו התירוצים שמטילים כל גחמה על הממשל האמריקני. ישראל ניצבת מול גורלה, ועליה להכריע בעצמה מה טוב לה. אנחנו כאן, בבית הזה, צריכים להחליט מה טוב לישראל ומה אנחנו מיישמים כתוצאה מכך.
במלאות יובל למלחמת הניצחון של רבין, עומדת מדינתנו רגע לפני שזה יהיה מאוחר מדי בפני הכרעה אם ללכת לתהליך שלום אמיץ ומחודש עם הפלסטינים, יחד עם שותפים אזוריים חזקים, על בסיס יוזמה אזורית מקיפה שתביא את הצדדים, אותנו ואת הפלסטינים, למשא-ומתן מלא על סוגיות הליבה, ובכך לשנות אחת ולתמיד את פני האזור ועתידנו, או שמא להקשיב למצהלות ראשי יש"ע מן הליכוד ומן הבית היהודי, לבנות בלי חשבון ולקלוט מיליוני פלסטינים בתוכנו; לעקר את מהותה ובסיס קיומה של מדינת ישראל ולדרדר אותנו לאבדון של מדינה אחת, ערבית-יהודית, המבטיחה גיהינום לעמנו.
זהו רגע האמת. זהו רגע של סיכוי עצום ורגע של סיכון עצום – סיכוי להיפרד מן הפלסטינים, לרכוש בעלי-ברית חדשים, ליצור עתיד טוב יותר לאזור ולילדינו ולפרוץ השלום, או רגע של סיכון נורא שבו ההזדמנות תחמוק, שפיכות הדמים תגבר ולא נוכל עוד להיפרד מן העם השכן.
הכרעותינו הקיומיות אינן נגזרות מזהותו של היושב בבית הלבן אלא מהיכן שנכון שיהודים יתיישבו כדי לשמר את הבית שלנו היהודי והדמוקרטי. לא תוכל עוד, ראש הממשלה, להמשיך במדיניות הזיקית: מול אובמה מדיניות אחת, מול מועצת יש"ע מדיניות אחרת, מכאן ומכאן. הגיע רגע האמת והגיע רגע ההכרעה.
כי יצחק רבין הוא שאמר: השלום ייכון כאשר מנהיגי ערב יצלחו סוף-סוף את הרוביקון ויעברו מעימות תוקפני לקיום יחדיו בשלום. אז לא תיוותר בעיה שלא ניתן לפותרה במשא-ומתן. ואכן, הוא זכה לראותם חוצים את הרוביקון, והוא עצמו חצה את הרוביקון. ומאז, כמעט שנות דור אנו ניצבים בפני אותה הכרעה בדיוק, אותה הכרעה שהגדיר דוד בן-גוריון במילים נוקבות: "בין שלמות הארץ", הוא אמר, "למדינה יהודית, בחרנו במדינה יהודית". וגם היום, בלי תירוץ ובלי התחמקות, עלינו להכריע בכך, שכן כפי שרבין אמר, עדיפים סיכוני השלום אלף מונים על פני כל מלחמה.
מכובדי, את אשר יש לומר בכיכר אמרתי בכיכר במילים ברורות, ואת אשר יש לומר בכנסת, בית-הנבחרים שלנו, אומר כאן. לא בתאונת דרכים מצא יצחק רבין את מותו, גם לא ממחלה ארורה שלקחה אותו. כוח האלימות, רעל הגזענות, השנאה וההסתה, מעורבים בשתיקה, הם שהיו ערוגת הרצח. "אני נושא עמי את צער השתיקה", כתב המשורר. ואכן, השתיקה, הפניית הפנים להסתה ולשנאה, היא הסכנה הניצבת בפנינו במלוא חומרתה היום.
אנחנו כאן היום כי, לצערנו, ב-1995, על המרפסת הארורה ההיא באותה כיכר, נורו אותן מילים שנמצא הרוצח שהפך אותן לכדורים בגבו של ראש ממשלת ישראל ובגב הדמוקרטיה שלנו. לאלה שהיו שם – הם לא התכוונו אבל גם לא מנעו. חודשים נמשך גל הסתה נוראי בכל פינות הארץ: "בדם ואש את רבין נגרש".
גם בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, חוזרת אותה הסתה, אותה התלהמות, מסומנים ציבורים ואוכלוסיות, קבוצות וארגונים, נורות מילים שטוענות באבק שרפה את אותם כדורים ואותם אקדחים שבידי אותן ידיים שעלולות לירות במערכה האחרונה. ייתכן שהרוצחים הבאים כבר מסתובבים בקרבנו, והאחריות לעצור אותם ולעשות הכול כדי למנוע את הרצח הבא מוטלת בראש ובראשונה, מתוקף תפקידך, עליך, אדוני ראש הממשלה.
הכיכר היא עכשיו בתקשורת, בכנסת, בכיכרות הווירטואליות וברשתות החברתיות. התהלוכה יצאה לדרך. ראינו אותם מקללים את נשיא ישראל; רצים בהתקפת אמוק אחרי עיתונאי גיבור ישראל ומייחלים לשרפתו. ראינו אותם תוקפים את מפקדי צה"ל וחייליו – –
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
– – –
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
– – ראינו אותם מכנים בטירוף שר ביטחון ורמטכ"ל "כלב". ראינו אותם מייחלים למותו של חבר כנסת ערבי או של מנכ"ל ארגון זכויות או של כל מי שמשמיע דעה אחרת. ראינו אותם מאיימים על אמנים ועל יוצרים. גם כשהמחלוקת חריפה, במיוחד כשהנפש מתקוממת נגד אמירות ומעשים של ארגונים וקבוצות, גם כשהדם רותח, על המנהיגות האחראית לנווט, לקרר, להנמיך את גובה הלהבות, ולא להבעיר כדי לחמם ולהתפרנס מהן. ואתה, אדוני ראש הממשלה, חייב לחנוק את האש בעודה באיבה.
השותקים אינם רוצים באלימות וברצח הבא, הם רק עוצמים עיניהם מולה. הם עצמו עיניים בנובמבר 1995 ובחודשים שקדמו לו. שתיקה איננה מחלה מידבקת, היא פשוט זקוקה ללגיטימציה. וכאשר הנהגת המדינה, מראש הממשלה ודרומה, שותקת אל מול תופעות של הסתה ושנאה כלפי שומרי סף, הממסד האחראי, עובדי מדינה ועיתונאים ששואלים שאלות לגיטימיות, כאשר האחריות הלאומית מפנה את מקומה לשתיקה, אז תמצאו את חיילי ההסתה והאלימות עושים את דרכם לאירוע הבא שיכה באומה שלנו ויזעזע אותה עד היסוד.
יצחק רבין בכל כהונתו לא שבע נחת מהתקשורת וממערכת המשפט. תחקיר עיתונאי ולחץ ממערכת המשפט והיועץ המשפטי הביאו להתפטרותו מכס ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שלו. אבל הוא לא ראה זאת כמערכה אישית; הוא לא ראה זאת כעניין אישי, מכיוון שהוא לא חשב שהמדינה היא שלו. הוא היה דמוקרט שהבין את כללי המשחק וכיבד אותם. הוא הבין שביקורת היא דבר לגיטימי במשטר דמוקרטי. והוא שאמר אמירה כל כך אותנטית וכל כך רלוונטית ליום הזה; הוא אמר: אין לנו מדינה "ספייר". ואני מוסיף: אין לנו דמוקרטיה "ספייר".
על הדמוקרטיה הזאת שלנו, היחידה באזורנו, עלינו להגן מכל משמר, להילחם למענה ועליה, להגן על מוסדותיה, על בתי-המשפט, על חירויות הביטוי, המחשבה וההפגנה, על חופש העיתונות והתקשורת החופשית, על חדוות היצירה והאמנות ועל הרוח המיוחדת המפעמת בקרבנו.
יצחק רבין נפל חלל כלוחם למען השלום, אבל גם, וכעת בעיקר, במלחמה על הדמוקרטיה. דבריו האחרונים על כרסום יסודות הדמוקרטיה מהדהדים היום, קורעים את הלב ביתר שאת, כצוואה רועמת שלקחה עדיין לא נלמד דיו.
מכובדי, אסיים במילותיו הנפלאות של ליאונרד כהן, זכרו לברכה, יהודי אהוב ואוהב אדם ואוהב ישראל, שנפרד מאתנו השבוע, שכתב בשירו "המנון" את המילים הללו: בכל דבר קיים סדק אשר דרכו חודר האור. משפחת רבין היקרה, אזרחי ישראל, גם בתוך עצבות האבל והיגון, גם בחומות האיבה, הקיצוניות והלאומנות, אני רואה את הסדקים אשר דרכם יחדור האור שיאיר את דרכנו, דרכו של יצחק, דרך התקווה והשלום, החירות והדמוקרטיה.
יהיו זכרו ודרכו של יצחק רבין ברוכים לעד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, לפני שנמשיך בסדר-היום, נשיא המדינה ביקש למסור את התנצלותו הכנה לשאר הדוברים ולמליאת הכנסת; הוא נאלץ כרגע לעזוב אותנו. מזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את הנשיא ביציאתו. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
נא לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את שר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט לשאת דברים, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
אדוני היושב-ראש חבר הכנסת יולי אדלשטיין; ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו; ראש האופוזיציה בוז'י יצחק הרצוג; נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור; הרב הראשי לישראל לשעבר הרב לאו; נגידת בנק ישראל קרנית פלוג; משפחת רבין היקרה, כנסת נכבדה, התכוונתי לשאת נאום אחר. בוז'י, מה שעשית זה בדיוק הפוך ממנהיגות, בדיוק הפוך ממנהיגות, כי אנחנו פה בבית הזה יכולים לחלוק, וראוי שנחלוק, ומה שאתה מנסה לעשות זה להשתיק חצי ממדינת ישראל ולהפיל על חצי ממדינת ישראל את האשמה.
<קריאה:>
מה אתה אומר?
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
פשוט לא הקשבת לכלום.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
שמעתי כל מילה.
<קריאות:>
– – –
<קריאה:>
תחזור לנאום.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
לא – – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
לפני 21 שנה החל מסע, להאשים את ראש הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, כאילו הוא הסית.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
כאילו? הסית.
<קריאות:>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
ויצרתם בדיעבד – – –
<קריאות:>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
אני ראיתי פעם אחרי פעם – הוא עלה לבמה – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
כאילו?
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – והוא אמר: אנחנו נחלוק, אבל יש גבול למחלוקת.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
פעם אחרי פעם. אבל זה לא מפריע לכם – –
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – כי מה שאתם רוצים זה לבלום – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – – תשובה קצרה.
<קריאות:>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – להשתיק. ואנחנו צריכים – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
תראו, רבותי, לפני אלפיים שנה הייתה לנו פה מדינה יהודית. הייתה לנו פה מדינה יהודית – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – הצעת חוק ההסדרה היום.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – והרומאים עלו עלינו. והייתה לנו הזדמנות לעמוד בפני הדבר הזה, אבל הקיטוב בתוך העם גרם לזה שכל צד שרף לשני את מחסני המזון, ובגלל זה נפלנו.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
הסיקריקים שרפו את התבואה בירושלים – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
במרד גטו ורשה הייתה הזדמנות להילחם ביחד – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – והיו צריכים לצאת בארונות קבורה ליבנה כדי להציל את היישוב היהודי – – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – אבל גם בשיא מרד גטו ורשה הימין והשמאל לא ידעו להתאחד.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
הסיקריקים, החברים שלך היום.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
בשיא מרד גטו ורשה.
<קריאה:>
תתבייש לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
רק שנייה, אדוני השר. אני פשוט מנוע מלבקש אישור ממשפחת רבין. אילו יכולתי לגשת אליהם, הייתי עכשיו מבקש מהם את האישור לסיים בזה את הישיבה ולהתפזר.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
אני דווקא פונה מכאן לדליה רבין, כי דליה רבין – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני אומר לכם, אם אנחנו נמשיך באווירה הזאת, זה מה שאני אעשה.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – – דליה רבין עשתה בדיוק את הדבר ההפוך: היא הושיטה יד אמיצה – וישבתי אתה כמה וכמה פעמים – לציונות הדתית, לימין. וכן, גם אני בתקופת אוסלו חשבתי שזו שגיאה נוראה. הייתי אז מ"פ במגלן, וההתנהלות בימים שאחרי, בחודשים שאחרי, בשנים שאחרי, הייתה: שלא תעז להתבטא בכלל, אתה אשם, המחנה שלך אשם. לא שתקתם, ושתקתם, לא עשיתם, כן עשיתם. לא. אני היום אומר, כשר החינוך של מדינת ישראל: אנחנו נתווכח. אתה סבור שהדרך שלי מביאה לסוף מדינת ישראל – אני מבין. אני סבור הפוך. אני סבור שהדרך שלך, דרך המדינה הפלסטינית, תציף את ישראל בפליטים ותחריב – – –
<קריאה:>
מה הקשר? אין שום קשר.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – – אבל החוכמה זה גבולות גזרה. החוכמה זה לא להאשים ולא להפנות אצבע.
<קריאות:>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
לפני כמה דקות אתה עמדת פה, ושוב, מה שעשיתם 21 שנה, המשכת לעשות.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
– – –
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
טול קורה מבין עיניך.
<תמר זנדברג (מרצ):>
קמפיין הבחירות שלכם לא היה הסתה? על מה אתה מדבר?
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
ביום האזכרה של יצחק רבין אתם מביאים את חוק ההסדרה.
<קריאות:>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
בי"ב בחשוון, 4 בנובמבר 1995 – –
<קריאות:>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – לקח בן-עוולה – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זהו. מספיק.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
לא מספיק.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – לקח בן-עוולה נתעב את החוק לידיו, וגדע באחת את חייו של מפקד ומנהיג, ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, זכרו לברכה.
ונכון, היו מחלוקות, אבל לרגע לא היה לי ספק בטיב כוונותיו של רבין, כמו לרוב המוחץ של הימין, כולל ראש הממשלה דהיום נתניהו. הוא היה חלוק על גישתו, וזה במתחם הלגיטימיות. ללכת רטרואקטיבית ולהאשים זה דבר שלא יעבוד יותר, וזה לב העניין ולב המסר שאני, כשר החינוך, אעביר לילדי ישראל – מסר שמזהיר מפני הסכנה הנוראה שעליה התריע רבין בעצמו, וזו שהובילה למותו: הסכנה בהסתה, בשנאה, בחריגה מגבולות המחלוקת הלגיטימית.
תופעת השנאה לגופו של אדם קיימת גם היום בחברה הישראלית, ואפשר להביט בתגובות הנאצה שמופיעות חדשות לבקרים בפייסבוק שלי, של זהבה, של איילת – של כולם. וזה לא תוקף צד אחד, ואתם יודעים את זה וגם אתם יודעים את זה. זו מחלה שכולנו צריכים להירתם ולפצח את זה – –
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
לא לחץ על ההדק איש שמאל.
<שר החינוך נפתלי בנט:>
– – כדי להבין שהדרך עוד ארוכה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
מעולם לא לחץ על ההדק איש שמאל – – –
<קריאות:>
– – –
<שר החינוך נפתלי בנט:>
זה לא עניין של שמאל וימין. לשנאה אין גבולות של מפלגה כזאת או אחרת, והסתה ואלימות לא יכולות להיות אסטרטגיה פוליטית של אף צד.
הדי היריות שפילחו את הכיכר לפני 21 שנים ביקשו להתנקש לא רק בראש ממשלה נבחר, אלא גם באחת מאבני היסוד שעליהן מושתתת מדינת ישראל – השיטה הדמוקרטית. הרוצח, שלמרבה הבושה נולד וגדל בארץ שלנו, ביקש להחליף את פתק הבחירה באבק השרפה ואת הקלפיות בכדורי אקדח קטלניים.
הרוצח יימק בכלא עד סוף ימיו. הדמוקרטיה הישראלית, לעומתו, תשגשג ותפרח, אבל היא תעשה את זה רק אם אנחנו כולנו נמשיך ללמוד את לקחי הרצח. וזוהי המחויבות של מערכת החינוך ושלי, כעומד בראשה: לשוב ולהזכיר את לקחי הרצח המזוויע ולהיאבק כאיש אחד בשנאה, בבורות ובהקצנה.
אני יודע, כמי שממונה על מערכת החינוך, שהיא הייתה כל כך קרובה ללבו של יצחק רבין. אני יודע שהוא היה גאה היום לראות את תלמידי ישראל, בני דור העתיד, מקור הכוח.
דליה היקרה, אני מתחייב בפנייך להמשיך לצמיתות את עצרת יצחק רבין של תנועות הנוער, של משרד החינוך, יהא אשר יהא. זה בשביל כולנו. אני רוצה שיגדל כאן דור שיכבד את היום הנורא הזה. כשר החינוך, אני נחוש לעשות הכול על מנת להחזיר ליום הנורא והמכובד הזה את היכולת לאחד ולהכיל את כל חלקי העם בהנצחה, גם תוך מחלוקת, באופן ערכי וראוי באמת. וכך אעשה.
יהי זכרו של יצחק רבין ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת יעקב פרי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ברשות כל הנכבדים שנמצאים כאן, אני לא אחזור על הרשימה. כולכם נכבדים ומכובדים, ותודה רבה לחברינו הרבים שממלאים את היציע. תודה רבה לך, יושב-ראש הכנסת, שהואלת לתת השנה לחברי כנסת, כי הבית הזה חשוב במשימה הזאת שכולנו נושאים כאן ביחד.
ברשותכם, אתחיל בציטוט דבריו של יצחק רבין בעומדו כאן בכנסת ישראל לפני כ-22 שנים, מספיד את חיים בר-לב ואהרן יריב שהלכו לעולמם: "אט-אט פורשים חברינו מארץ החיים, ואנו נפרדים מהם בכאב. הולך וכלה מן הארץ דור אשר בהיסטוריה המפוארת של המדינה ייחקק על לוחותיו התואר 'בוני מדינת ישראל וכוח המגן שלה'. זו הייתה – ועודנה – זכות גדולה להיות בחבורה הלא-גדולה הזאת שעליהם ועל שכמותם כתב נתן אלתרמן: 'הם נשאו את עמם עלי שכם'".
22 שנים אחרי דברים אלה, 21 שנים לאחר רצח רבין, נותר הציטוט כל כך רלוונטי. איזה דור גדל ויגדל בישראל? האם מדובר בדור ממשיך לדור בוני המדינה, או שמא דור שלא יוכל להגן על הדמוקרטיה הישראלית, על כל מה שנבנה כאן, להבטיח את היותה של ישראל בת-קיימא?
יצחק רבין דיבר אז על דורו שלו. ועומדת אני כאן בפניכם ומנסה להיות קולו של דור – גם של נוער הנרות, אבל גם של דור מבוגר קצת יותר, אשר חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו בלילה שבו נרצח יצחק רבין. עומדת אני גם בשמם של אנשי מחנה רבין ו"חוג ה-4 בנובמבר" של מפלגת העבודה, שלא שוכחים לרגע.
יצחק רבין נשא את עמו עלי שכם, אך נפל בעת מילוי תפקידו על-ידי רוצח מתוך עמו שלו. שנים רבות תחושת "הקרקע הנשמטת" הייתה פיזית ממש – צריך להבין את זה – לצד תחושת אשם כבדה שלנו, שלנו, על כך שלא עמדנו שם די מול קבוצות מסיתים חסרי רסן, מלאי שלהוב, אחוזי טירוף.
אני סוגרת היום ברגליים רועדות במליאה מעגל שנפתח באוגוסט 1991 בפגישה קצרה בלשכתו המדברית של יצחק רבין, עת ישבו בה רק שמעון שבס ואיריס מגן. כשלא ידעתי עוד איך לפנות אליו, אמר לי בפשטות – רציתי לחקות אותו, אבל אני מתאפקת: יצחק, זהו שמי.
הכי קל היה לשאת היום כאן נאום תוכחה. אלמלא הייתי רואה בזאת חובה מיוחדת שלי לנסות ולשנות את כיוונה של החברה הישראלית, שכל כך יקרה לי ולכולנו, אלמלא כל זה, לא הייתי מנסה היום להניח את הכעס בצד, אדוני שר החינוך. אבל אני לא אתנצל על שאני לא שוכחת ועל כך שאסור לכולנו לשכוח תיאורים קשים מימי ההסתה, כיכרות ועצרות, ושאני תובעת – ובמחילה מכבודכם – גם מבקשת שלא לטשטש את הזיכרון. לצד כל זאת, אני ניצבת לפניכם בניסיון אמיתי להיות גשר, כי ההסתה של אז מהדהדת היום, מדי יום, ואיננו מוקיעים אותה מספיק ואין מי שדורש לפרוק אותה.
אדוני הנשיא – שלצערי כבר איננו כאן – אבל כשהוא ביקש סליחה מהנשיא שמעון פרס, מהנשיא התשיעי, זיכרונו לברכה, חשתי כיצד נמתחת הסליחה הזאת עד יצחק רבין. זה לא היה מעשה מובן מאליו לבקש את הסליחה הזאת. זה נובע מחוסר המורא לדבר על השסעים – כן, גם כאן במליאה. ובדיבור על השסעים מייצרים סיכוי לשינוי.
את הנאום הזה, חברי, לא הייתי יכולה לשאת כאן לפני 15 שנים, אני מודה. אבל את ילדינו אני לא רוצה לגדל בתחושה שנגזר עלינו לחיות יחד, שנכפה עלינו לחיות יחד, אלא על התחושה שאפשר וטוב לחיות כאן יחד. אבל זה יכול להתאפשר, אדוני ראש הממשלה, רק אם ניאבק באגרוף ברזל במסיתים ובשולי השוליים, כי אז הכאב יקבל את מקומו, וכך גם העלבון של מי שחשו את עצמם מחוץ לאבל, מודרים.
אדוני שר החינוך, אני מסכימה לאמירה החשובה שאמרת בשבוע שעבר, שלעולם לא תהיה מלחמת אחים. אבל האמירה הזאת מחייבת עשייה כדי למנוע את המלחמה הזאת, כדי למנוע את הרצח הפוליטי הבא. אחריות גדולה רובצת, אדוני היושב-ראש, על הבית הזה, ואחריות גדולה ומיוחדת, אדוני ראש הממשלה, רובצת על כתפיך, כי יותר מכל אחד אחר אתה זה שיכול לייצר את השיח האחר, שיח שבו מי שרוצה הסדר מדיני לא מואשם בחריגה מיהדותו, בחוסר ציונות ובאי-אהבת הארץ, בדיוק כפי שאני מתנגדת נחרצות לתיוג אוטומטי של מי שמתנגד לי כפאשיסט, כמתלהם, כשונא אדם. לעולם לא מלחמת אחים – זהו ציווי שמחייב איחוי, והוא לא יכול לקרות בלעדיך, אדוני ראש הממשלה. הוא לא יכול.
שנים רבות שאלתי את עצמי בצמתים שונים מה היה עושה יצחק רבין. העשייה שלו הייתה לי למצפן; גם הטעויות, אגב. הציווי "לא לאלימות, כן לדמוקרטיה" חזק ומהדהד גם היום, רק אסור שזה יהיה הד לתוך חור שחור, שהרי הדמוקרטיה היא זכות שיש לערסל ולטפח. היא פריבילגיה.
אדוני ראש הממשלה, אולי אתה תהיה בהלם: לא בחרתי בך. אבל אתה ממש ראש הממשלה שלי. אמרה את זה פעם ציפי לבני בכיכר רבין. אנחנו לא האויב, אדוני, ואתה אינך אויבי. הגיעה העת שאתה תחליט, נדרשת החלטה גם מצדך, שאתה ראש הממשלה גם של מי שלא הצביע עבורך. הגיע הזמן לשנות את המציאות שבה החברה הישראלית משוסעת לחלוטין. אדוני ראש הממשלה, המעשה הבן-גוריוניסטי ביותר שאפשר לעשות זה לפרוק את האיבה. ואתה יודע שלנהל מדינה זה לא ניווט בדד, ועל כן גם אנחנו, אדוני היושב-ראש, חברי הבית הזה, נדרשים לעזור לך במשימה הזאת.
משפחת רבין אהובי, לאה רבין הייתה מי שלימדה אותי שאפשר להושיט יד. נסעתי אתה למבוא-חורון, לעפרה ועוד. נסעתי אתה גם לאום אל-פחם. לצד הכאב והכעס היא ניסתה לפצח את החיים של נרטיבים שונים לחלוטין זה לצד זה.
דליה, חשוב כל כך שבמרכז רבין לחקר ישראל לא מוותרים על אף ציבור. התרגשתי כשביקרתם שם לאחרונה, רבותי השרים אריאל, כחלון ובנט. שמחתי כשמועצת יש"ע ביקרה שם. כן, כי למרות הקושי שמתלווה להתעקשות לזכור, רבין היה מצפה שנעשה הכול כדי לשמור על ישראל מלוכדת. דאגתו תמיד הייתה נתונה ללכידות פנימית, ומי שלא שמע את זה בדבריו של יושב-ראש המפלגה שלי, טעה.
נכבדי, זו לא גזירת גורל ולא ציווי אלוהי לקרוע את עצמנו לגזרים; זה מעשה ידי אדם ותלוי בנו לגמרי. ועל כן, גם אם את העבר אין בכוחנו לשנות, לא נתעלם ולא נטשטש, למען העתיד של ישראל, שאותה אהב יצחק רבין, תאמינו לי, עד טיפת דמו האחרונה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יעקב פרי, ואחריו – חבר הכנסת רועי פולקמן.
<יעקב פרי (יש עתיד):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, ראש ממשלת ישראל מר נתניהו, מכובדי כולם, ובעיקר – בהתרגשות גדולה – משפחת רבין היקרה, 21 שנים חלפו, שנים של חשבון נפש נוקב, של ניסיונות אמת להפיק לקחים, להתלכד סביב מורשת רבין, סביב אישיותו של המצביא ולוחם השלום, סביב זיק התקווה והחזון שהפיח בחברה ובעם, וכאילו דבר מכל זה לא צלח. הפילוג וחילוקי הדעת רק גברו והחריפו. דברי הבלע, חוסר הסבלנות והסובלנות, עמוקים יותר, יסודיים יותר, מאיימים איום של ממש על הדמוקרטיה ויסודותיה הבסיסיים. הסדקים התרחבו והפילוג העמיק.
ההגינות הפרלמנטרית, אדוני היושב-ראש, שתמיד סבלה מבקעים, כמעט חלפה לה מהעולם. ערכי יסוד בסיסיים, כמו אחדות, חופש הוויכוח, הבעת הדעה האחרת, תקשורת מבקרת ואמינה, קורסים בקצב רצחני ומדאיג. גם מי מביננו שאינו טוען להסתה היה לא פעם, אדוני ראש הממשלה, שותף לאווירת ההסתה ששרתה בתוכנו ערב הרצח.
והיום יותר מתמיד תהליך השלום קפוא, ללא סיכויי התאוששות הנראים לעין, וכמעט לא נותרה פרה קדושה אחת. אנשי צה"ל ומערכת הביטחון מותקפים ומעמדם הציבורי הולך ונחלש. התקשורת ברובה מתויגת, ואנחנו בפני סכנה, סכנה קיומית, לשידור הציבורי, ובעיקר למה שהוא מסמל ומייצג. הצעות חקיקה בתחומים רבים ומגוונים מכוונות נגד בית-המשפט, מוסדות הביקורת, ונגד כל מי שמנסה להרים ראש שאינו לרוחו של השלטון ושל העומד בראשו. ממדיה של הפוליטיקה צומצמו לרמת עיסוק בשולי, במפריד, בקיצוני. אני ורבים מחברי שגדלנו על דרכו, על תורתו ועל התנהלותו של יצחק רבין, זיכרונו לברכה, יודעים כי צריך ויכול להיות אחרת, וכי התארכות הזמן היא בעוכרינו, כי התקווה לא דעכה.
יצחק סמוק הלחיים, הצנוע והביישן היה מנהיג שדגל בערכים של המאחד, החופשי, היצירתי והיוזם; שידע תמיד לגבות את פקודיו ואת הכפופים לו; שעודד תמיד את חופש הדעה והביקורת; שדרש תמיד שגם ההצעה השונה תונח על שולחן הדיונים; שבאומץ לב מרשים אמר תמיד את האמת, גם כשידע שהיא קשה, מרה או לא אהודה. ברגישות ציבורית ואנושית עמוקה טיפל בתהליך השלום, בהטבת תנאי חייהם של המיעוטים בישראל, ובאותה עוצמה – בענייני רווחה, חינוך, חקלאות ובריאות. יצחק לא אהב ססמאות, רמזים, והתרחק מדברי רכיל. תוכו כברו. הוא ידע להתלבט, ויכול היית להבחין בעומק התלבטויותיו ועד כמה הן היו כנות. רגישותו האנושית לכפופים לו ואלינו, שעבדנו במחיצתו, נגעה ללב.
21 שנה, אדוני היושב-ראש, והוויכוח עדיין בעיצומו. אני מניח שלכל אחד יש תשובה שללא ספק עונה על השאלה מהי מורשת רבין. המשותף, המחבר את ההיסטוריה הפרטית המפוארת של יצחק רבין להיסטוריה הלאומית שלנו, הוא יכולתו לקבל החלטות משנות-מציאות, כפי שאמר יצחק ז"ל בטקס תחנת הכוח חדרה שלושה ימים טרם הירצחו: "לא תמיד נמצאים אנשים שיש להם את העוז, את המחשבה, את היכולת, לשנות דברים, לשנות מוסכמות, ליצור מציאות חדשה". ויצחק היה איש כזה. מנהיג שכזה – מנהיג שרוחו, דרכו ודרך השראתו למנהיגות מלוות אותנו כולנו ואותי אישית יום-יום בעבודתי ובהתנהלותי בבית הזה.
ביום הזיכרון ליצחק רבין, זיכרונו לברכה, אני קורא לך, אדוני ראש הממשלה, לממשלת ישראל, לבית הזה: הבה נתאחד תחת זיכרונו המקודש של יצחק ז"ל ונפעל יחד לתקן את המעוות, להקטין את הפירוד, להנמיך את השנאה. הבה ננהג האחד ברעהו ובעם כולו על-פי מורשת האיש הנפלא שאנו מרכינים ראש לזכרו. חבר, אתה חסר. יהי זכרו ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. חבר הכנסת רועי פולקמן – בבקשה, אדוני. אחריו – אחרונת הדוברים היום תהיה חברת הכנסת זהבה גלאון.
<רועי פולקמן (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משפחת רבין היקרה, מכובדי כולם, אדוני ראש הממשלה, לבני הבכור קוראים יאיר, והוא בן שמונה, בכיתה ב'. הוא קיבל שאלה לשיעורי-הבית שלו להיום בזו הלשון: רצח הוא מעשה אלימות שלא ייעשה. נסו להסביר לרוצח מה היה יכול לעשות אחרת כדי להשפיע; שאלה קשה בכיתה ב', ואני משבח על כך את שר החינוך. ובני ענה: לנסות להיבחר לראשות הממשלה. ולא הכנתי אותו, לא ידעתי שאלו יהיו שיעורי-הבית. כמה פשוט, ככה נכון.
ברוח השבוע האחרון אני בוחר להזכיר ציטוט של משורר שאני מאוד אוהב, ליאונרד כהן, שהתפלסף יום אחד מה הם הכוחות שמניעים פוליטיקאים, ואמר: שני כוחות גדולים מניעים פוליטיקאים: הרצון בחירות והרצון בביטחון. ואוסיף – אולי השיח של הפסד מול השיח של רווח, או אולי אפילו שיח של דה-לגיטימציה מול שיח של הכלה. לא משנה מה הבסיס האידיאולוגי או הפסיכולוגי שמניע מנהיג, כל סוג של מנהיג, ללא יוצא מהכלל – צריך תכונה אחת חשובה: היכולת לרתום את הציבור ולהפוך אותו לשותף לדרך. גיוס זה של הציבור חיוני להצלחה הפוליטית וגם ליכולת להוביל שינוי.
רבין היה מפקד, מנהיג ואיש מעשה שהצליח להנהיג שינויים מהותיים בישראל. גם הוא התקשה לא אחת לרתום את הציבור לעמדותיו, אך ידע תמיד שלא הכול כשר עבור מטרה זו. אך מה בין גיוס הציבור לאמת שלך לבין דה-לגיטימציה של היריב? ראינו כיצד זה מקטב אומה בבחירות בארצות-הברית. ומה אתנו? היום, עוד הרבה יותר מלפני 21 שנה, דה-לגיטימציה של היריב קלה מאי-פעם. בעבר כמו היום קראו אנשי שמאל לימנים פאשיסטים; אז כמו היום קראו אנשי ימין לאנשי שמאל בוגדים. פעם תפקיד המנהיגות וגם תפקיד הזרם המרכזי בתקשורת היה למתן את ההתלהמות, לא לחסוך ביקורת כשצריך אבל לעשות אותה עניינית ככל שניתן, ובעיקר – לתת מקום גם לאלו שחושבים אחרת. אם חשבנו אז שהמצב קשה, היום המצב קשה בהרבה, כיוון שדה-לגיטימציה זוכה להגברה בטוקבקים, ברשתות החברתיות, בבחירת העיתון או תחנת הרדיו שכל אחד מאתנו בוחר להאזין לה, ומגבירה ממילא את מה שרצינו לשמוע. ותפקיד מי להגיד לנו: אנחנו לא מסכימים אבל יש גם דעה אחרת? היום למנהיגות יש אחריות גדולה מאי-פעם, והפיתוי ללכת למחוזות הקיצון גם הוא גדול מאי-פעם.
אדוני ראש הממשלה, הנה ציטוט מדבריך בכנסת הארבע-עשרה, ביום הזיכרון ליצחק רבין ב-1997, ואני אוהב לקרוא את "דברי הכנסת" וגם את דבריך: "ידידי, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הוויכוח, שהוא המהות של החיים הדמוקרטיים. אבל בואו נלמד לפעמים להיות פחות בטוחים ונחרצים, פחות מעליבים ופחות נעלבים. יותר מקשיבים זה לזה ויותר פתוחים זה לזה. ואני שם את עצמי ראשון בעניין זה, ראשון לומר שאני, כמו אחרים, צריך לעשות חשבון נפש, להושיט יד, ראשון לומר בואו נלך יחד בדרך ההידברות, בדרך ההתפייסות". אכן, דברים אמיצים, אדוני ראש הממשלה. כולנו צריכים לעשות חשבון נפש על התגובות והאמירות שלנו בימים האלה – משני הצדדים של המתרס בבית הזה.
מי שמאמין באומץ לב באידיאל "ויכוח לשם שמים" אינו יכול להישיר מבט אל אזרחי ישראל ולעורר ריב ומדון בין מזרחים לאשכנזים, בין חילונים לדתיים, בין מרכז לפריפריה ובין שמאל לימין, וכולנו עושים את זה פה בלי הפסקה. תקשורת חופשית שאינה מונעת מאינטרסים פוליטיים מאפשרת לכל ישראלי להיות נוכח במרחב המשותף ללא העדפה לאוכלוסייה או לעמדה כזאת או אחרת.
אני הצטרפתי למפלגת כולנו כי הרגשתי שזו בדיוק האידיאולוגיה הנחוצה בעת הזאת: לצמצם פערים בישראל ולחזק את חוסנה הלאומי, ובדרך לא לבכות על היעדר משילות, וגם לא להחליש את שלטון החוק. התפקיד של מפלגתי, אך גם של כל אחד ואחד מהיושבים בבית הזה, הוא לרכוש חזרה את אמון הציבור ולרתום אותו; לא לחרחר ריב אלא לאחד.
בנאום פתיחת מושב החורף דיבר נשיא המדינה על יושרה אינטלקטואלית בשיח הדמוקרטי. אל לנו לקחת את הדרך הקלה לגייס תמיכה פוליטית. גם היום בפוליטיקה, מכל הצדדים, יש קולות אחרים, המדברים על מסילות חדשות ושינויי עומק, על מחויבות לתוצאות ועל ראיית כל אזרחי ישראל כשווים בשיח הציבורי. בואו נלך יחד, הבוחרים בדרך הארוכה והאחראית, ולא בדרך הקיצור. לשם עלינו ללכת. כך נצליח לייצר מציאות טובה יותר לכולנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת רועי פולקמן. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, משפחת רבין היקרה, חברי חברי הכנסת, מכובדי כולם, קראתי אתמול שראש הממשלה אומר שיש ניסיונות מתמשכים לעוות את האמת ההיסטורית ולייחס לו, כך הוא כתב, את ההסתה שקדמה לרצח רבין. אז תן לי לומר לך משהו, אדוני ראש הממשלה: עם כל הכבוד, אתה לא הקורבן של רצח רבין. ולא יעזור נפתלי בנט, שר החינוך, שעולה כאן על הדוכן, מגלגל עיניים ואומר לראש האופוזיציה כאילו הוא הסית – ככה הוא אמר – ובעצם בדברים האלה שלו נותן הכשר להסתה.
אתה, אדוני ראש הממשלה, יכול לספר עד כמה היית נגד הרצח. ומובן שהיית נגד הרצח, ומובן שלא אתה לחצת על ההדק. אבל אין אף אחד בעולם שהרוויח מרצח רבין כמוך, כי זה היה רצח מושלם ומשתלם. אתה חייב את הקיום הפוליטי שלך לרצח, וכל אזרח במדינה יודע את זה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
את מסיתה. צריך להוריד אותך הבמה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
יסודותיו של השלטון – – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
היא מסיתה. צריך להוריד אותה מהבמה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
יסודותיו של – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת יוגב, חבר הכנסת ביטן, בסדר, בסדר.
<קריאה:>
לא, יש גבול – – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כמה שפחות תפריעו, כך חברת הכנסת תסיים יותר מהר.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
להגיד שראש הממשלה הרוויח מזה רווח ישיר? טוב שהיא לא אמרה שהוא לחץ על ההדק.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אם אני יכול להתאפק, גם אתם יכולים להתאפק. בבקשה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
חברי חברי הכנסת, שלושה ימים לפני הרצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין סיפר למה הוא סירב לפגישה אתך. אני מצטטת: "זאת תהיה איוולת מצדי לשחק בצביעות של יושב-ראש הליכוד", הוא אמר, "הוא ישב שם ונאם תחת תמונות הגסטפו, ואני אינני מאמין לו".
ואני אומרת, אדוני ראש הממשלה: זה הרי לא חדש שאתה מגנה את המעשים שלך בדיעבד ואז מבקש שימחאו לך כפיים. זה הרי לא חדש. אנחנו שמענו את זה רק לאחרונה, כשאתה התנצלת על ההסתה נגד הערבים שנוהרים לקלפיות.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
גם את זה הוא לא אמר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
ואני לא מוכנה למחוא כפיים לגינוי המגומגם שלך לאלימות דקה אחרי שעלית על המרפסת לנאום ואנשים למטה צעקו "בדם ואש את רבין נגרש". אתה שכללת לאמנות את הלגיטימציה שבהעלמת עין, וזה, לצערנו, הסתיים ברצח.
חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בשל דרכו המדינית ועל רקע פוליטי, בשל החתימה שלו על הסכם אוסלו והחתירה שלו להביא לסיום הכיבוש ולהסכם שלום, הסכם שלום עם הפלסטינים, וגם בשל היותו ראש הממשלה הראשון שחתם על הסכם קואליציוני עם הסיעות הערביות. וראש הממשלה רבין האמין בשיתוף פעולה עם אזרחי ישראל הערבים. הוא לא הסית נגדם. ואנחנו לא שכחנו, ויש מי שמנסה להשכיח, שהיו גורמים פוליטיים לאומניים ורבנים פונדמנטליסטים קיצוניים שחשבו שממשלה נבחרת וכנסת ריבונית שנסמכת על קולות של בוחרים ערבים אינה לגיטימית ואין לה מנדט לוויתורים על שטחי ארץ-ישראל. זאת הייתה הכנסת אז, ואלה היו הקולות שנשמעו אז.
אין לי ספק, אדוני ראש הממשלה, שאתה לא רצית ברצח. אין לי ספק בזה. זה לרגע לא עולה בדעתי. אבל שוחררו כאן שדים מהבקבוק, ו-21 שנים אחרי הרצח, לצערי, הוכחת שאין לך שום בעיה לשחרר את הכוחות האלה שוב, כי ההסתה ממשיכה גם היום במשמרת שלך. והרבנים שהסיתו אז, שהוציאו פסק-דין רודף ואת ה"פולסא דנורא", אותם רבנים ממשיכים להסית גם היום. לא מיצו אתם את הדין, לא עצרו אותם, והם ממשיכים לפרסם פסקי הלכה לחסידים שלהם ולעשות דין לעצמם.
והיישר ממסדרונות הממשלה וכאן מהכנסת מסיתים נגד שלטון החוק, נגד שופטי העליון, נגד ארגוני החברה האזרחית שמותחים ביקורת על מדיניות הממשלה בהתנחלויות, נגד עיתונאים, נגד אזרחי ישראל הערבים ונגד השמאל. ומי שמסמן עיתונאית – אני מצטטת: כ"רודפת חיילים", מי שטוען שעיתון "הארץ" פועל ממניעים נאציים, למד מהרצח רק איך לשכלל את ההסתה.
אני אומרת, ובזה אני מסיימת: רבותי וגבירותי, חברי חברי הכנסת, עברו 21 שנים, אדוני ראש הממשלה. אני מציעה שתפסיק להתקרבן ותתחיל לקחת אחריות על מה שאתה אומר ועל מה שאומרים החברים שלך. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, עד כאן ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.
הישיבה הבאה תתקיים בי"ג בחשוון תשע"ז, 14 בנובמבר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:16.>