דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ג' ישיבה קס"ד הישיבה המאה-ושישים-וארבע של הכנסת העשרים יום שני, י"ג בחשוון התשע"ז (14 בנובמבר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. אוזלת ידה ביישום מתווה הכותל והקרע ההולך וגדל בין ישראל לעם היהודי; 7 2. כישלונה במיגור תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית; 7 3. הפקרת יישובי הצפון על-ידי הממשלה וגריעת התוכנית לחיזוק הצפון מתקציב המדינה; 7 4. התנהלות ראש הממשלה והרדיפה הגוברת אחר עיתונאים והתקשורת החופשית 7 נחמן שי (המחנה הציוני): 7 השר צחי הנגבי: 10 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 12 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 14 מאיר כהן (יש עתיד): 20 השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי: 24 תמר זנדברג (מרצ): 29 שר התיירות יריב לוין: 32 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 37 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 40 עפר שלח (יש עתיד): 43 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 45 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 52 יואב בן צור (ש"ס): 54 עודד פורר (ישראל ביתנו): 55 שר הבריאות יעקב ליצמן: 56 עיסאווי פריג' (מרצ): 57 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס: 59 דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר יעקב שמאי, זיכרונו לברכה 70 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 70 שר התיירות יריב לוין: 71 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 73 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 75 1. אוזלת ידה ביישום מתווה הכותל והקרע ההולך וגדל בין ישראל לעם היהודי; 75 2. כישלונה במיגור תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית; 75 3. הפקרת יישובי הצפון על-ידי הממשלה וגריעת התוכנית לחיזוק הצפון מתקציב המדינה; 75 4. התנהלות ראש הממשלה והרדיפה הגוברת אחר עיתונאים והתקשורת החופשית 75 הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 89), התשע"ז–2016 77 סגן שר האוצר יצחק כהן: 77 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 79 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 80 דב חנין (הרשימה המשותפת): 83 איציק שמולי (המחנה הציוני): 85 יהודה גליק (הליכוד): 86 מיקי לוי (יש עתיד): 88 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 89 יואל חסון (המחנה הציוני): 92 סגן שר האוצר יצחק כהן: 94 הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 27) (אי-מתן אשרה ורישיון ישיבה לקורא לחרם על ישראל), התשע"ז–2016 104 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 105 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 107 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 108 דב חנין (הרשימה המשותפת): 112 יהודה גליק (הליכוד): 117 מיקי לוי (יש עתיד): 118 איתן ברושי (המחנה הציוני): 119 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 120 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 122 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 125 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 127 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 130 עודד פורר (ישראל ביתנו): 138 נחמן שי (המחנה הציוני): 138 תמר זנדברג (מרצ): 141 יעל גרמן (יש עתיד): 143 עיסאווי פריג' (מרצ): 144 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 146 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 147 יוסי יונה (המחנה הציוני): 148 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 150 רויטל סויד (המחנה הציוני): 151 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 153 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 154 אורן אסף חזן (הליכוד): 156 יואל חסון (המחנה הציוני): 160 מיכל רוזין (מרצ): 170 רועי פולקמן (כולנו): 171 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 184) (זכאות למענק לידה עבור לידה בבית), התשע"ז–2016 174 תמר זנדברג (מרצ): 174 יהודה גליק (הליכוד): 176 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 177 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 181 הצעת חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות (תיקון מס' 5) (סמכות ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת), התשע"ז–2016 185 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 185 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 186 רויטל סויד (המחנה הציוני): 187 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ג בחשוון תשע"ז, 14 בנובמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים, התשע"ז–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 8), התשע"ז–2016, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים) (תיקון) (שירותי פיקדון ואשראי בלא ריבית), התשע"ז–2016; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 8) (חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ז–2016; הצעת חוק העונשין (נשיאת מאסר בעבודות שירות – הוראת שעה), התשע"ז–2016. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק להחלפת המונח מפגר (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, של חברת הכנסת מירב בן ארי וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3452/20 וכלה בהצעת חוק פ/3472/20 – הצעת חוק המפלגות (תיקון – איסור תרומה על-ידי שדלן), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור משלוחים חיים לשחיטה), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק העונשין (תיקון – הרחבת הגדרת הגזענות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת מסעוד גנאים וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (נקודת זיכוי לחייל משוחרר לפי חודשי עבודה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת נאוה בוקר, אכרם חסון, בצלאל סמוטריץ ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – הודעה מוקדמת במקרה של פטירת המעסיק או העובד), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – מספר חברי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים-ואחת – הוראת שעה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, דוד ביטן, משה גפני ויעקב אשר; הצעת חוק גירוש משפחות מפגעים על רקע לאומני, התשע''ז–2016, מאת חברי הכנסת מרדכי יוגב, שרן השכל, נורית קורן, שולי מועלם-רפאלי, אברהם נגוסה, בצלאל סמוטריץ ואמיר אוחנה; הצעת חוק תגמול מדליסטים אולימפיים, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, אורלי לוי אבקסיס, חמד עמאר ורוברט אילטוב; הצעת חוק ההסדרה, התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אורן אסף חזן; הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – הצהרה על נכסים וחשבונות בנק בחוץ-לארץ), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אלי כהן, טלי פלוסקוב ויפעת שאשא ביטון; הצעת חוק ההסגרה (תיקון – סייג להסגרת אזרח תושב ישראל), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, דוד אמסלם, רוברט אילטוב, בצלאל סמוטריץ, מכלוף מיקי זוהר, עודד פורר, מירב בן ארי, חמד עמאר, משה גפני, אורי מקלב, יעקב מרגי, ישראל אייכלר ויצחק וקנין; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – מניין שהות בישראל לעניין תושבות), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק למניעת עישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעישון (תיקון – ייעול האכיפה), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – עדכון הסכום הבסיסי לפי שכר המינימום לעניין קצבת שירותים מיוחדים), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, מאיר כהן, אורי מקלב, יעקב מרגי, מיכל רוזין, איציק שמולי, אלי אלאלוף, דב חנין, אילן גילאון, נורית קורן, עליזה לביא ועמר בר-לב; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – מינוי חברי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים), מאת חברת הכנסת זהבה גלאון; הצעת חוק המאבק בטרור (תיקון – החמרה בעונשם של עבריינים המועדים לעבירות טרור), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת ענת ברקו ואלי אלאלוף; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – הרכב הוועדה לבחירת שופטים), מאת חברת הכנסת ציפי לבני; הצעת חוק חובת התקנה של מערכת ממוחשבת לשליחת הודעה במקרה של אי-הגעת ילד למוסד חינוך או למעון-יום (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, יעקב מרגי ואיתן כבל; הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – זכויות עובד שבן-זוגו משרת שירות מילואים בנסיבות חירום), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, נחמן שי, נאוה בוקר, אכרם חסון, יחיאל חיליק בר, נורית קורן ועמיר פרץ; הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – ייצוג הולם ללוחמים), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת ענת ברקו, נאוה בוקר, בצלאל סמוטריץ, אכרם חסון, אלי אלאלוף, מירב בן ארי, יואב קיש, מנחם אליעזר מוזס, אברהם נגוסה, יואל חסון, אמיר אוחנה, יחיאל חיליק בר, איל בן ראובן, נורית קורן, איתן ברושי ומשה גפני. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. אוזלת ידה ביישום מתווה הכותל והקרע ההולך וגדל בין ישראל לעם היהודי;> <2. כישלונה במיגור תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית;> <3. הפקרת יישובי הצפון על-ידי הממשלה וגריעת התוכנית לחיזוק הצפון מתקציב המדינה;> <4. התנהלות ראש הממשלה והרדיפה הגוברת אחר עיתונאים והתקשורת החופשית> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, סדרה של הצעות אי-אמון בממשלה. הראשונה שבהן: אוזלת ידה של הממשלה ביישום מתווה הכותל והקרע ההולך וגדל בין ישראל לעם היהודי – מטעם המחנה הציוני. ינמק את ההצעה חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה, אדוני. המשיב הוא השר צחי הנגבי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברתי חברת הכנסת איילת ורבין, אדוני השר, הכנסת דחוסה מאוד, באמת יום קשה עובר עלינו כנראה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נרגעים מאתמול. <נחמן שי (המחנה הציוני):> ברגעים אלה ממש, כן, לתפארת מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת היא שהתכוונו לעסוק בסוגיית הכותל והבגידה ביהדות התפוצות, אבל בינתיים התעורר עניין חדש שקשור לדפוסי הפעולה של הממשלה הזאת ולדרך קבלת ההחלטות שלה, לכן אצרף גם אותה לעניין שלפנינו: ההחלטה בעניין עמונה. עמונה היא קודם כול סיפור עצוב, בעיקר עבור עשרות המשפחות שעתידות להיעקר מבתיהן, אבל בשום אופן אין הטרגדיה האישית הזאת יכולה להסביר את ההחלטה המתגרה והחוצפנית שקיבלה אתמול ועדת השרים לענייני חקיקה. זוהי טעות קולוסלית, שמקרינה על תהליכי קבלת ההחלטות בממשלת ישראל מודל 2016. ההחלטה לשנות תוך כדי המשחק את החוק היא כמובן פסולה מעיקרה, כל אחד יאמר זאת. בג"ץ כבר החליט לפנות את מתיישבי עמונה, והשאלה איננה האם, אלא מתי. הממשלה סטרה על פניו של בג"ץ כשהחליטה פתאום לשנות את החוק, אבל הרבה יותר מכך: הממשלה – במובהק ובמוצהר – שלחה את היועץ המשפטי החדש שלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, הביתה. אין לכך פרשנות אחרת. מי שאמר בממשלה שההחלטה הזאת פסולה ואיננה עומדת במבחן החוק, והוא לא יוכל להגן עליה – אמר את זה מנדלבליט – לא יכול עוד להמשיך בתפקידו, כי הממשלה אמרה לו שאין לה אמון בו. עצותיו של היועץ המשפטי וחוות דעתו חייבות להתקבל בממשלה. הוא לא עוד פקיד ממשלתי שממליץ והממשלה מחליטה מה לעשות. שיקול דעתו במקרים האלה הוא הקובע. הבכי והנהי של שרי הממשלה בעניין הזה הם מסוג הצביעות. הם יודעים היטב מה מעמדה של חוות דעתו של היועץ, ובכל זאת צפצפו עליה. בדרכה להכשרת עמונה ריסקה ועדת שרים גם את היועץ המשפטי לממשלה. ההחלטה עצמה, שתובא לכנסת ביום רביעי, היא לא במקום ולא בזמן, כיוון שכבר התקבלה החלטה בבג"ץ, והרי היא רק גורמת נזק עמוק למדינת ישראל. היא מזמינה, על פניה, את הקהילה הבין-לאומית, ובעיקר את ארצות-הברית, להתערב בסוגיה הישראלית–פלסטינית ובעניין השטחים. עכשיו, כשבלשכת ראש הממשלה סופרים את הדקות שנותרו לנשיא אובמה וחוששים מפעולה שלו בדקה האחרונה, הממשלה מגישה לו על מגש של כסף סיבה טובה להתערב בסכסוך. הנשיא הנבחר, טראמפ, שעוד מודד את המרחק ממלונו החדש בשדרות-פנסילבניה 1100 לשדרות-פנסילבניה 1600, לבית הלבן, לא החל אפילו את תפקידו וכבר יידרש לסוגיה הזאת, ומייד. ההחלטה מאתמול מעידה על אטימות ועל קהות חושים. אם יש דבר משותף למנהיגי אירופה המודאגים מהשינוי בארצות-הברית לממשל בארצות-הברית, לכל ממשל, ולעוד מדינות מפתח בעולמנו, הוא ההתנגדות לשליטה של ישראל בעם אחר והדרישה להסדר בדמות שתי מדינות לשני עמים. כל אותם שרים שקפצו ביום הראשון וטענו שהכול יהיה מותר עכשיו ושהכול בסדר, אינם רואים את התמונה הבין-לאומית המלאה והמורכבת. והאמת היא, דווקא ראש הממשלה התנגד להצעת החוק; התנגד – והסכים. איך הוא עשה את זה במהירות כל כך גדולה? רק כדי לא להישאר מאחורי שותפיו הקואליציוניים, שחשפו אותו בחולשתו. דווקא בעניין הזה הוא צדק. היה עליו להפגין מנהיגות ולמנוע את ההחלטה המזיקה וההרסנית הזאת. הוא לא עשה כן. הקרב על הדמוקרטיה, אדוני היושב-ראש, הוא פה ועכשיו. אמרנו – ואני חוזר ואומר: לא בעמונה מדובר, לא ביועץ, אלא בלב-לבה של הדמוקרטיה שלנו; בלעדיה ישראל לא תהיה עוד מה שהייתה ומה שהיא צריכה להיות. אין דרך אחרת, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאשר הסדר ישראלי–פלסטיני שיושתת על הפרדה, על הכרה הדדית, על סידורי ביטחון. ככל שהזמן עובר ההסדר מרצון הולך ומתרחק, והחשש לכפיית הסדר, או לחלופין לבידודה של מדינת ישראל, הולך וגדל. אתמול הלכה הממשלה עוד צעד בכיוון הזה. עכשיו אני רוצה לצרף עוד החלטה – אחרת – של הממשלה, שכפי שתראו, היא לא בדיוק זרה לעניין הזה, שדיברתי עליו, ועליה אנחנו – שוב – מביעים אי-אמון. בתחילת השנה הזאת, 2016, ב-31 בינואר, אימצה הממשלה את מתווה הכותל, מתווה חדש. המתווה הזה נועד לשים סוף-סוף קץ למאבק בן עשרות שנים שהחל במאבקן האמיץ של "נשות הכותל" ואחר כך קיבל את התמיכה של הזרמים היהודיים הגדולים בארצות-הברית, בצפון-אמריקה, הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי. הם דרשו לאורך שנים להבטיח חופש דת ופולחן, לא רק כהצהרת כוונות אלא כזכות המוקנית לכל אזרח ישראלי או לא ישראלי. עינם לא צרה בעזרה הראשונה ובעזרה השנייה, הם רק ביקשו עזרה שלישית, שבה יוכלו להתפלל בכותל כדרכם ובאמונתם. במאבק הזה, שהוא לגיטימי וראוי, הם נתמכו בסופו של דבר בהמלצות של הצוות שבראשו עמד ד"ר אביחי מנדלבליט, הגיבור מהחצי הראשון של הדברים שלי היום, שעוד בתפקידו הקודם המליץ על העזרה השלישית המעורבת לגברים ולנשים סמוך לכותל. והממשלה, ברוב של 15 נגד חמישה, קיבלה את המתווה – שאגב, היו שותפים לו גם אחרים: גם הסוכנות היהודית, זרמי היהדות השונים, הרבנים השונים, רב הכותל, הזרמים החרדיים – כולם היו שם. הכול היה מוכן לקראת השינוי הגדול, הטבעי והמובן מאליו, אבל הדבר לא התרחש. לא התרחש, כי הממשלה התקפלה. ושוב נאלצים נשים וגברים, כפי שקרה לפני ימים אחדים, לעבור במצעד מביש, תחת מטר של יריקות וקללות, ולעשות דרכם אל הכותל נושאים ספרי תורה. כל השנאה שיש בעם ישראל מופיעה פתאום משום מקום ומוכיחה כי לא שכחנו ולא למדנו דבר על שנאת אחים. אדוני היושב-ראש, הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים אינם מתכוונים לוותר. עניין הכותל גדל לממדים מיתיים. אין מפגש בינינו לבין מנהיגות ארצות-הברית ורבים מחבריה שסוגיית הכותל אינה עולה בו. לרוב הישראלים זה ממש לא חשוב, לרוב היהודים האמריקנים זה חשוב מאוד. הם מצפים גם לקבל, לא רק לתת. והנה, ממשל חדש מגיע לארצות-הברית – כבר דיברתי על כך – והקהילה היהודית בדרכה מחפשת דרכים להגיע אליו ולדבר עם הנבחרים החדשים בממשל ובסנאט. כוחה של ישראל תלוי באופן מוחלט בתמיכה האמריקנית – בתמיכה המדינית, הכלכלית, הצבאית. יהודי ארצות-הברית היו ועודם, עדיין, הגב הבטוח והאיתן ביותר שעליו מתקיימים יחסי ישראל עם ארצות-הברית כבר שנים רבות, והיא מגויסת לסייע לישראל בכל ערוץ. זיקתה לישראל ייחודית; לשום עם בעולם אין תפוצה כל כך מעורבת, כל כך תומכת וכל כך אכפתית – היום גם כל כך מאוכזבת – כמו הקהילה היהודית בארצות-הברית. הם אינם מבינים איך ההחלטה שהתקבלה בממשלה ברוב קולות – מדוע היא איננה מיושמת עדיין. הם אינם מבינים איפה עומד ראש הממשלה, שהוביל את הפתרון הזה. לפני עשרה ימים, פה, בכנסת, התארח חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית, ולפני כן אירחנו פה, בעזרתך, אדוני היושב-ראש, גם מפגשים אחרים, מכובדים וחשובים, עם הקהילות היהודיות. הבית הזה פתוח לפניהם. אבל, לצערי הרב, אין פה כבוד אליהם. בעת הזו – שעה שישראל וראש ממשלתה בונים מערכת יחסים חדשה עם אלפי עובדי ממשל חדשים ומאות הנבחרים החדשים בוושינגטון – הקהילה היהודית, כנכס אסטרטגי שלנו, משותקת. איך נישא אליהם את פנינו? איך? כשביד אחת אנו מבקשים את עזרתם וביד אחרת אנו דוחים אותם. אבל בואו נעזוב את הפוליטיקה עכשיו. גם אם היא לא הייתה פה, וגם אם לא היו פה אינטרסים, וגם אם היה זה רק מעשה יהודי-מוסרי פשוט – זכותם הבלתי-ניתנת לערעור של גברים ונשים לקיים את אמונתם בדרכם שלהם – מה רע בכך? זהו ערך אנושי, בסיסי, שאין גדול ממנו. איך אנחנו יכולים לדחות אותם? איך אפשר לומר להם שהאוהל היהודי הרחב והגדול – שידע לאכלס ולארח לאורך ההיסטוריה את כל היהודים, ושמר עליהם בדרך הזאת בטרגדיות ובאסונות שהעם היהודי עבר – האוהל הזה הוא פתאום קטן ואינו יכול להכיל אותם עוד? איך ומתי נעשתה היהדות צרה, מוגבלת ומגבילה? והנה חזרנו שוב להיבט המשפטי; כי המעגלים נסגרים, ואותו בג"ץ שבפניו מונח מקרה עמונה, לפני בג"ץ זה כבר עולה מחדש עניינם של הזרמים הדתיים ושל הכותל ושל הדרישה, המוצדקת בעיני, לאכוף על הממשלה לקיים את החלטותיה שלה. הממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש, אינה יודעת את דרכה. היא כשלה. המניעים להחלטותיה אינם נובעים מטובת המדינה, אלא נגזרים מאינטרסים פוליטיים, פנימיים, צרים ומוגבלים. זה המכנה המשותף לשני העניינים שלפנינו. הממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, צריכה ללכת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. ישיב בשם הממשלה השר צחי הנגבי. בבקשה, אדוני. <השר צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש, ידידי חברי הכנסת, ידידי חבר הכנסת המציע, או המנמק את הצעת האי-אמון, נחמן שי, לפני זמן לא רב זכינו להיות יחד. הייתה פה עוד חברת כנסת, ששנייה אחת הייתה ונעלמה – כשעליתי עוד הייתה – רויטל סויד, שהייתה אתנו במשלחת. התכוונתי להזכיר אותה, אבל היא נעלמה. וחבר הכנסת מאיר כהן; גם הוא היה במשלחת. באמת עמדנו מקרוב, בסיורנו בכמה מדינות בארצות-הברית, על התסכול והכאב שמלווה זרמים באוכלוסייה האמריקנית – אני מניח גם שלא רק בארצות-הברית – על העובדה שמתווה הכותל שהממשלה ביקשה לקדם, נכנס למעין הקפאה. ואני חושב, אדוני – אני לא יודע אם אתה יזמת את הצעת האי-אמון או שאתה רק מנמק אותה, אבל זה באמת לא נושא – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – יזמתי – – – <השר צחי הנגבי:> אוקיי. אז אני מעבה את נזיפתי הידידותית עוד יותר. זה לא נושא לאי-אמון בממשלה. כי מי כמוך מכיר את הממשלה, מי כמוך מכיר את הגוונים בממשלה ומי כמוך מכיר שאכן הייתה – ויש – לראש הממשלה מחויבות להביא לאיחוד כלל הזרמים ביהדות תחת השקפה מפייסת, תחת חזון מאחד. אבל הדברים אינם פשוטים, מאוד מאוד. הם מורכבים. אני חושב שגם אם הרכב דומה היה בראשות יו"ר האופוזיציה דהיום, הרכב דומה של מפלגות, גם הוא היה מנסה לאתר את המכנה המשותף. לא היינו מגישים אי-אמון בנוגע למאמצים האלה, כי בסך הכול, באמת מדובר באחד הנושאים האלמנטריים יותר של אחדות הגורל היהודי. אתה יכול להבין את הזרמים האורתודוקסיים, שזה הרבה מאוד שנים הם בתחושה קשה של מגננה, של קרב בלימה. אנחנו זוכרים את הנושאים שנדונו בכנסת לפני שנים רבות. כיום הם כבר אינם נדונים, כי בית-המשפט העליון, בהרבה מאוד סוגיות, פסק את דברו ואמר את דברו וניצל את הווקום הפרלמנטרי והווקום המיניסטריאלי כדי להכתיב מציאות שהיא לא קלה לעיכול לחלק מן הגורמים בחברה הישראלית. זה בכלל לא חשוב אם הם בקואליציה או באופוזיציה. הם חלק מהעם שלנו, והם מסתכלים ומביטים בעיניים כלות: נחלה אחר נחלה שבעיניהם נכבשת בידי גורמים יריבים. אני חושב שגם הזרמים הלא-אורתודוקסיים תרמו תרומה מסוימת למצב שנקלענו אליו. כי לפעמים, כשאתה "מנצח" – אל תחגוג את הניצחון. אל תעלה אותו על ראש שמחתך, כי בזאת אתה מייצר תחושה של מועקה אצל הצד האחר. אני חושב שזה לא היה נבון, וודאי שלא נבון להוסיף מאבקים אלימים ועימותים פרובוקטיביים בכותל. אין זה דבר ראוי. אני חושב שיושב-ראש הכנסת פנה, וראש הממשלה אני יודע שפנה לפני ימים לא-רבים, כדי שחיכוך כזה, שראינו לאחרונה, יימנע. כי הוא מיותר והוא בוודאי פוגע באפשרות למציאת פתרון. אני חושב שיש לנו באמת, לממשלה בעיקר, אחריות כבדה לנסות ולהגיע לריבוע של מעגל. ואפשר. אפשר לעשות את זה. עובדה היא שאכן הממשלה קיבלה החלטה על כך, וכשהיא התקבלה היא לא הייתה שנויה במחלוקת בקרב הגורמים המרכיבים את הממשלה. הדברים הידרדרו לאחר מכן מתוך, אולי, חוסר בשלות, ואולי מתוך קושי כלשהו לעכל ולקבל ולהבין שבתוך ימים לא-רבים הנושא הזה יהיה כבר עובדה מוגמרת. גם כיום נעשים מאמצים רבים כדי שלא ירחק הרגע שהוויכוח הזה יהיה מאחורינו. אני הייתי רוצה שכל מי שמעורב בדיון הזה היום, לא יתרום להעצמת הלהבות. והיינו רוצים לראות את הכותל – היינו רוצים לראות את הזרמים השונים בעם היהודי מסוגלים להתגבר על המפריד, לחזק את המכנה המשותף. ברוח הזו אנחנו נבקש מן הכנסת לדחות את הצעת האי-אמון. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר צחי הנגבי. אני מזמין את חבר הכנסת באסל גטאס לנמק הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: כישלון הממשלה במיגור תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית. ישיב לו, מטבע הדברים, השר לביטחון הפנים חבר הכנסת גלעד ארדן. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מטבע הדברים, אני לא יכול לדבר בהצעת האי-אמון שלנו רק על עניין הפשיעה הגואה בקרב החברה הערבית, מבלי לדבר ולהתייחס למה שקורה השבוע בממשלה הנוכחית, בהנהגת נתניהו עצמו. הממשלה הנוכחית, רבותי, משתוללת, בצורה שלא מביישת את הציפיות מהנשיא הנבחר דונלד טראמפ, שהעולם נבהל והופתע מעצם בחירתו להנהיג מעצמה כמו ארצות-הברית. התנהגותה של הממשלה, רק השבוע, מגיעה לשיא של קיצוניות ואי-שפיות שמגמד את המצב ששרר ערב הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. המצב ששרר ערב אותו רצח, אפשר להגיד שקו עבה מחבר בין אותו רצח לעובדה שממשלה כזו שולטת כיום בישראל; ממשלה שחושבת שהיא יכולה להתנהג כאימפריה קולוניאלית בעולם של המאה ה-19. ומה יש לנו השבוע שמייחד את השבוע הזה? הממשלה והקואליציה הזו מביאות שלושה חוקים דרקוניים, מטורפים, הנובעים רק משיכרון הכוח. ללא מעצורים. חוק פולקמן, שיידון היום, על הגבלת הכניסה לישראל של כל מי שקורא לחרם על ישראל. חוק מניעת המואזין (אומר בערבית: המואד'ין, אל-אד'אן), שזה ממש משקף את זה שהממשלה הזו הגיעה לדורסנות. זו דורסנות של כובש קולוניאלי, שרוצה לחסל את התרבות ואת עצם הנוכחות של העם הילידי בעל המולדת במולדתו. מי שבא ובחר לגור ליד מסגדים שמהם נשמעת הקריאה לתפילה, ונרגש מזה, הדבר מפריע לו, מוזמן לעבור למקום אחר. זהו חוק גזעני, מדיר, אנטי-דתי. אנחנו לא נכבד את החוק הזה אם יחוקק. השקר המגעיל, שמאות-אלפי אנשים, כפי שאמר ראש הממשלה, סובלים מקולות המואד'ין, הוא שקר. עירום. הרי הרעש, כביכול, של דקה וחצי של קריאת אל-מואד'ין בקול נעים ומלא אמונה עמוקה, שבסך הכול קורא (אומר בערבית: אללהו אכבר, אללהו אכבר, לא אילה אילא אללה,) ומוסיף עוד שניים-שלושה חרוזים, משפטים, שקוראים למאמינים לבוא להתפלל. האם אפשר בכלל להשוות את זה למקורות הרעש היומיומיים שאנשים סובלים מהם, ולא ראינו את הממשלה הזו מזדרזת ליישם את החוק הקיים למניעת הרעש? אני, אדוני היושב-ראש וחברי, גר כאן בבית-צפאפא כשהכנסת פעילה – ממש-ממש מעבר לכביש קיים מסגד – כבר שנתיים וחצי. אני לא סובל ולא מרגיש שקול המואד'ין מפריע לי, כטענת אלה שלא רוצים בעצם לשמוע "אללהו אכבר". זו האמת. ואחרון אחרון, חוק ההסדרה, שבא להסדיר את השוד של הקרקעות בשטח כבוש, שהוא עצמו, הכיבוש, הוא השוד הגדול. בניגוד לחוק הבין-לאומי ובניגוד לכל זכות בסיסית של אדם, רוצה להכשיר את אותם מעשים נפשעים של בניית התנחלויות, כאילו רק הבתים שנבנו על הקרקע הפרטית הפלסטינית הם לא-חוקיים. זו הדרך להכשיר אותם ולהשכיח את עמונה עצמה ואת שאר ההתנחלויות, שכולן, כל-כולן, הן בלתי חוקיות. ואני מוכרח גם להתייחס לכנס המביש, שהוא סימן מובהק של מה שקורה בימים אלה, שהיה בכנסת בשבוע שעבר, לצערי הרב, בהשתתפות יושב-ראש הכנסת ושרים, בקריאה לשנות את הסטטוס-קוו במסגד אל-אקצא. מה זו אם לא עדות לעוד השתוללות; השתוללות של הימין הקיצוני הדתי ההתנחלותי? זוהי אותה ממשלה שמחליטה גם לזנוח בכוונה תחילה את תפקידה הבסיסי כלפי 20% מאזרחיה – הערבים – כשהיא מפקירה את ביטחונם האישי, כשהיא לא ממלאת את תפקידה המרכזי במלחמה בפשיעה ובאכיפת החוק, כדי לאפשר קיום בסיסי של האדם והחברה. ראו נא מה המספרים אומרים, רבותי. 1,160 אזרחים ערבים נרצחו מאז שנת 2000 בפעולות פשע. 59% ממעשי הרצח במדינה מתרחשים בחברה הערבית. 55% מניסיונות הרצח. 58% מעבירות השרפה. 47% מעבירות השוד. למרות כל הדיונים שיזמנו כאן וכל ההבטחות, אין שום תוצאות בשטח. המצב הולך ומידרדר. המשטרה טוענת שרק פתיחת תחנות חדשות וגיוס 3,000 שוטרים ערבים יפתרו את הבעיה. אנחנו טוענים שלמשרד לביטחון הפנים ולממשלה אין תוכנית עבודה ואין כוונה אמיתית לטפל בבעיה. אדוני השר, ב-20 השנים האחרונות נפתחו עשרות תחנות משטרה ביישובים הערביים. זה לא גרם להפחתת הפשיעה. להפך, אני יכול להגיד בפה מלא שהסחר בנשק הבלתי-חוקי פורח מתחת לאפם של השוטרים באותן תחנות. אנחנו גם יודעים על מקרים רבים של שיתוף פעולה בין המשטרה ובין כנופיות בעולם התחתון בחברה הערבית. אנו מאשימים בפה מלא את – – – <ענת ברקו (הליכוד):> בין המשטרה ובין העולם התחתון? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כן, כן, כן. תחזרי לדיון בוועדת הפנים. <ענת ברקו (הליכוד):> אז מה, אתה מאשים את המשטרה, שהיא עולם תחתון? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תחזרי לדיון האחרון על העלייה בוועדת הפנים. אנו מאשימים בפה מלא את הממשלה הזו ואת המשטרה, שהיא בכוונה מזניחה את החברה הערבית ומשאירה אותה להתמודד לבד עם הפשיעה הגואה, בתנאים הקשים שהיא בעצמה יצרה; תנאים של עוני, של אבטלה, של צפיפות דיור ושל מצוקה קשה, שהפכה את הכפרים שלנו ואת היישובים שלנו לשכונות עוני ופשע. הממשלה הזו עוד תגלה שהפירות של מדיניות זו הם פירות באושים, שגם החברה היהודית תסבול ממנה, ואז לא תוכל להלין על תוצאות מעשי ידיה. הממשלה הזו צריכה ללכת הביתה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. אני מתכבד להזמין את השר לביטחון פנים חבר הכנסת גלעד ארדן. בבקשה, אדוני. השר ארדן ישיב בשם הממשלה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ניסיתי להאזין בקשב רב להצעת האי-אמון של חבר הכנסת גטאס, ואני חייב לומר שזה היה מתסכל מאוד, כי בעצם בדרך שבה הוא נימק את הצעת האי-אמון מקופל חלק מהטרגדיה של הציבור החשוב כל כך, של ערביי ישראל. ביקשתם הצעת אי-אמון. נימקתם אותה. קראתם לה: "הכישלון של הממשלה במיגור תופעת האלימות הגואה בחברה". מתוך עשר הדקות שמוקצות לאי-אמון, דומני – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> חמש. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> דיברת יותר מחמש. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הסתכלתי בשעון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא. שמונה דקות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני קובע לי איך אני אדבר, לא אתה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בסדר, הוולגריות שלך אינה משנה את המציאות. אתה יכול לדבוק בה כדרך חיים, אבל זה לא משנה שום דבר במציאות. במציאות בזבזת את רוב הזמן שלך על האשמות בנושאים שאני בכלל לא רוצה לעסוק בהם, ועשית טובה לציבור שלך בכך שאמרת כמה דברים, שתי דקות, שלוש דקות בסוף, כדי לצאת ידי חובה. וזה מצער. כי אם יש משהו שבאמת צריך לחולל בו שינוי דחוף במצב במדינה, זה באמת ברמת הביטחון האישי וברמת האלימות שממנה סובל רוב הציבור הערבי, שהוא חף מפשע, שהוא לא אשם, שאין לו רצון להיות מעורב באירועים פליליים או לא פליליים, זה לא משנה. אבל במקום – וזה לא כולם, דרך אגב, יש חברי כנסת שנוהגים אחרת מקרב חברי הכנסת הערבים, אבל, לצערי הרב, רוב חברי הכנסת הערבים נוהגים בדרך שאתה נהגת כרגע, וזה במקום לחשוב איך לשתף פעולה, כשיש רצון אמיתי וכן במשרד לביטחון הפנים ובמשטרה לחולל שם שינוי, אז לחפש איך להאשים, לדבר בכלל על נושאים אחרים לגמרי, ולא לעסוק בעיקר ובפצע הכואב-המאוד של החברה הערבית. אז אני, ברשותך, אתייחס לנושא כפי שהוא. לצערי הרב, תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית היא לא תופעה חדשה בחיינו; היא לא נולדה במהלך כהונתה של הממשלה הנוכחית, וגם לא בתקופת כהונתן של ממשלות ישראל האחרונות. אבל כפי שאפרט מייד, הממשלה הנוכחית היא אולי הממשלה הראשונה שהחליטה באמת להתמודד עם התופעה הזאת, לתקוף אותה ולפעול בכל הכלים העומדים לרשותה כדי למגר אותה. בשנים האחרונות פועלת משטרת ישראל בחברה הערבית בשני מישורים מקבילים: במישור האחד היא פועלת לחיזוק שירותי המשטרה הניתנים לציבור הנורמטיבי במגזר הערבי, ובמישור השני היא פועלת להגברת האכיפה כלפי מפרי חוק במגזר זה. לצורך זה הוספו במשטרה בשנים האחרונות מה שהמשטרה קוראת לו "אורגנים" – אורגנים משטרתיים חדשים, ייעודיים למגזר הערבי. הוקם ימ"ר – יחידה מרכזית – מרחב חוף, מרחב קדם במחוז ירושלים, תחנת המשטרה קדמה הורחבה – זו שקמה על בסיס תחנת טייבה – הוקמו יחידות ייעודיות בתחנות רלוונטיות, כגון יחידות סיור, בילוש, תנועה, חקירות, ונוסף על כך הוקמו ועדיין מוקמות – בשיתוף עם הרשויות המקומיות הערביות – ויש לנו שם שיתוף פעולה מצוין, אני חייב לומר ולשבח את ראשי הרשויות – יחידות שיטור עירוני, וגם נפתחו תוכניות משלבות לבני-נוער מהמגזר הערבי. נוספו תקנים וחוזקו מערכים, הכול כדי לטייב את השירות לאוכלוסייה הערבית. מטבע הדברים – וזה אולי דבר שקשה להבין ולקבל – ההתמודדות הזאת היא לא התמודדות קצרת טווח. לגייס, לצרף שוטר, לאתר אותו בכלל, להכשיר אותו ולהוציא אותו לשטח לפעילות זה תהליך – חברי חברי הכנסת, מי שלא מכיר – שלוקח לפחות שנה, אם לא למעלה מכך, זה תלוי בהתמחות של אותו שוטר. בשל חשיבות חלקה של המשטרה בהתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית ומתוך רצון אמיתי וכן להגביר את האמון כלפי המשטרה בקרב הציבור הערבי, יזמתי תוכנית פעולה רב-שנתית, לשנים 2016–2020, לצורך שיפור הביטחון האישי במגזר הערבי ולטובת חיזוק הביטחון האישי במחוז ירושלים. התוכנית הזאת אושרה בהחלטת הממשלה ביום 10 באפריל 2016, לפני כשבעה חודשים. על-פי תוכנית זו, בחמש השנים הקרובות תקים המשטרה תחנות משטרה חדשות נוספות, תרחיב תחנות משטרה קיימות ותוסיף 2,600 שוטרים חדשים – בעלות של 2 מיליארד שקלים. למעשה, חברותי וחברי חברי הכנסת, מדובר בתוכנית – אני לא יודע למה התכוונת, שנפתחו עשרות תחנות משטרה; בכל מדינת ישראל יש 70. אולי אתה לא מבחין בכלל בין תחנת משטרה, שיש בה מענה למגוון או לכל העבירות, לבין נקודת משטרה, שזה בסך הכול נקודה קדמית, שנותנת איזה מענה, מאוד מאוד מצומצם. בכל מדינת ישראל יש רק 70 תחנות משטרה, ובודדות בלבד, לצערי, ממוקדות ביישובים הערביים ונותנות להם שירות ממוקד. אני לא בא לומר שזה בסדר, בדיוק להפך, אני חושב שהיה כאן באמת עוול ארוך-שנים, וקודם כול, זאת חובתה של הממשלה ושל המשטרה לתת שירותי משטרה ואכיפת חוק וסדר באופן שוויוני, כי זה למעשה הבסיס לכל דבר אחר – כשמדברים על השתלבות בחברה, כשמדברים על היכולת להצליח, לשגשג, לבנות מערכת חינוך מוצלחת, או להביא משקיעים שיפתחו מקומות עבודה – הכול הכול מותנה קודם כול באכיפת חוק וסדר ברמה בעצם מקובלת. פה באמת הדבר העצוב, אפילו מתסכל, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שבמקום לעבוד יחד, ובמקום לשבח את הרצון הזה ואת ההקצאה של המשאבים – נכון, זה עדיין בתחילת הדרך של היישום – ובמקום להירתם למהלך ההיסטורי הזה, ולשדר גם לציבור שלכם כמה המהלך הזה חשוב, כמה כדאי שכולנו נירתם להצלחה שלו – לצערי, מוגשת הצעת אי-אמון, בעיני מיותרת לחלוטין, שלא תורמת שום דבר למצב של החברה הערבית ולמצבם של אזרחי ישראל הערבים. כדי ליישם את התוכנית החשובה הזאת אני פעלתי עם המפכ"ל להקים במשטרה את מינהלת החברה הערבית, בראשות קצין בדרגת ניצב – פעם ראשונה מאז קום המדינה שמונה ניצב מוסלמי, הלוואי שיהיו עוד הרבה כמוהו, ג'מאל חכרוש מכפר-כנא. המינהלת מסייעת למחוזות בבניין הכוח, בהקמת התחנות, בגיוס השוטרים וכן בהסברה בקרב המגזר הערבי, מתוך שאיפה להגדיל את מספר השוטרים בני האוכלוסייה הערבית. כבר כיום – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> כבר כיום – ואני מזמין אתכם, אני מזמין אתכם – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אולי כמו מינהלת הבדואים? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> כבר כיום, למרות ניסיונות להצר את צעדיה של המשטרה, וגם לאיים, פשוט לאיים, על כלי תקשורת ערביים שרוצים להשתתף בקמפיין הזה ולקרוא לצעירים ולצעירות ערבים להצטרף לשורות המשטרה – ולצערי, כלי תקשורת מקבלים איומים כשהם מעלים קמפיין כזה – כבר היום מדווחים לי על מספר חסר תקדים – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – של בקשות מצד צעירים במגזר הערבי להתגייס למשטרה – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – ואני מאמין שזה מעיד יותר מכל דבר אחר על סיכויי ההצלחה של המהלך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – במשטרה? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> חשוב לזכור כי לטיפול באלימות יש שני רבדים: לחימה בפשיעה וטיפול באלימות הפנימית. החלק של הלחימה הישירה בפשיעה מונח לפתחה של משטרת ישראל. פשיעה זו פוגעת גם במגזר הערבי עצמו – כמובן, מאבקי שליטה אלימים ועוד ועוד – וגם במגזרים אחרים, שסובלים מפשיעת רכוש נרחבת המבוצעת על-ידי עבריינים מקרב החברה הערבית. מנגד, הטיפול באלימות הפנימית, בתוך המגזר, טעון טיפול עומק חברתי, ולא רק טיפול משטרתי טהור. התשובה היא לא רק באכיפה, בהעמדה לדין ובהכתמת עתידם של צעירים או בני-נוער, אלא פה – ואני בטוח שאתם כנבחרי ציבור מבינים מצוין מה אני אומר – בלי שיתוף פעולה, בלי התגייסות, בלי אמירה פנימה, גם כלפי החברה הישראלית – שמעתי היום על כמה יוזמות דווקא מבורכות, למשל בנוגע לירי לציון שמחה באירועים – אז אני מציע, באמת, עוד פעם, שבמקום לבוא בהאשמות, לזהות שהפעם באמת יש כוונה אמיתית, שכבר מגובה בהחלטות ממשלה ובתקציבים; ואם הכוונה שלכם היא באמת אמיתית, תמצאו דלת פתוחה, תמצאו שיתוף פעולה, תמצאו כל דבר שתרצו, כדי לחולל את השינוי שכולנו כל כך רוצים בו. בתקופה האחרונה – אני שוב מציין ומברך על הרוח החדשה שאנחנו מוצאים במנהיגות הערבית, בעיקר ברמה המקומית, שמביטה פנימה, לתוך החברה, ולא רק מחפשת אשמים חיצוניים. נדמה שקולות כאלה הם תנאי בסיסי שיאפשר לחולל את השינוי הנדרש. לצערי, קולות אלה עדיין לא הגיעו מספיק לכנסת ישראל, ובטח לא בעוצמה שנדרשת כדי לחולל שינוי. משטרת ישראל בהנחייתי תעשה כל שביכולתה לסייע לכל מאמץ מנהיגותי פנימי לטיפול באלימות בכלים קהילתיים, עד למיגור התופעה. משטרת ישראל – ואפשר לראות את זה בכל מסמך מדיניות שיוצא היום מהמשטרה, בכל הקצאת משאבים – רואה בכך חלק מרכזי ממשימתה לטפל בנורמות הציות לחוק בכל מגזרי החברה. לכן, אדוני היושב-ראש – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני השר, יש לך יעד? שמת יעד? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעת האי-אמון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יש יעדים? מה היעד שלכם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר לביטחון פנים חבר הכנסת גלעד ארדן. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה היעד שלכם – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – תפיסה לא נכונה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מאיר כהן – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – לנמק את הצעת האי-אמון מטעם יש עתיד: הפקרת יישובי הצפון וגריעת התוכנית לחיזוק הצפון מתקציב המדינה. בבקשה, חבר הכנסת מאיר כהן. ישיב לו השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל שהוא גם שר הפנים – אריה דרעי. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אם היה מעט צדק בבית הזה, הצעת האי-אמון הזאת הייתה אמורה להפיל היום את הממשלה. אני מחזיק בידי מכתב שעליו חתומים לא פחות מ-18 חברים בקואליציה, ובו הם פונים אליך, אדוני ראש הממשלה – אני מצטט: לא ייתכן תקציב מדינה ללא תקצוב הגליל. האמת היא שאני יכול להקריא את גוף המכתב כהצעת אי-אמון. אני מצטט שוב, אדוני: ממשלת ישראל החליטה בשנה שעברה על גיבוש תוכנית לאומית לפיתוח הכלכלה והחברה בצפון. כ-18 מיליארד שקלים הובטחו כדי לצמצם את הפערים ההולכים וגדלים בין הצפון לשאר חלקי הארץ. בינתיים ההגירה למרכז מתרחבת, המחסור במקומות תעסוקה חמור ותשתיות הבריאות והתחבורה ירודות. כל אלה מחייבים אותנו – כותבים חברי הכנסת מהקואליציה – כל אלה מחייבים אותנו לעשות מעשה ולהציל את הגליל. אנו, חברי הכנסת מהקואליציה, נפעל להכללת התוכנית הלאומית לפיתוח הצפון בתקציב המדינה הקרוב. עד כאן המכתב, שבין היתר חתומים עליו חברי כנסת מסיעות הליכוד, יהדות התורה, כולנו, ישראל ביתנו, ש"ס והבית היהודי – מכל סיעות הקואליציה. אני רוצה לפנות לאחד החתומים, יושב-ראש סיעת כולנו, איש חרוץ, חבר הכנסת רועי פולקמן. אתה לא יכול לחייג לשר האוצר, רועי? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> שר האוצר – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה לא יכול לדבר אתו? אתה כותב לו מכתבים? ראש המפלגה שלך – אתה כותב לו מכתב? אתה לא יכול להתקשר אליו? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זו הצהרת כוונות, ואתה יודע את זה. פוליטיקה כמו כל מה שעשו – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה צריך לשלוח מכתב לראש הממשלה? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אל תפריעי, פשוט אל תפריעי לי בבקשה, אני לא מפריע לך. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אנא ממך, אל תפריעי לי, את לוקחת את זמני. אני לא מפריע לך. אתה צריך לשלוח מכתב לראש הממשלה, שבו אתה מציין שלא יהיה תקציב מדינה בלי תוכנית הצפון? יושב-ראש המפלגה שלך הוא שר האוצר, הוא מכין את התקציב, ואתה יושב-ראש הסיעה שלו, אז על מי אתה מלין? אני רוצה לפנות גם ליושבת-ראש סיעת הבית היהודי-חברתי, שחתומה על המכתב, שולי מועלם, שאני מאוד מאוד מעריך. אתמול בערב חזינו כולנו כיצד אתם, הבית היהודי, מתלכד כאגרוף ברזל ומעביר חוק למרות התנגדותו של ראש הממשלה. היכן אתם כשמדובר במאות-אלפי תושבי הגליל והצפון? היכן הנחישות שלכם כשמדובר בטיפוחו וחיזוקו של חבל ארץ שהורינו הגירו את זיעתם להפריחו? אני לא מוצא הבדל בין מתיישבי יש"ע למתיישבי הגליל, הצפון והנגב – אז למה אתם, חברי הבית היהודי, מרשים לעצמכם, בעזות מצח, להפקיר את הצפון? הורינו נשלחו לפריפריה, אדוני השר, בצו חירום, ליישב את האדמה. הקיבוצים וההתיישבות העובדת, לצד עיירות הפיתוח והיישובים הערביים, נאחזו בקרקע, ובסיפור הירואי עשו יש מאין. לעתים חבטו בהורים שלנו. אתם, ראש הממשלה וחבר מרעיו, אתם, וקואליציית ההישרדות שלכם, חובטים גם בילדים שלנו, בבנים שלנו שחיים שם. אותם צעירים וצעירות נוטשים את הצפון. רק בעשור האחרון, אדוני השר, עזבו את הצפון 25,000 אזרחים ואזרחיות. אני מכיר את הבעיה הזאת גם מהנגב. אלה שעוזבים הם אלה שעדיין יכולים לעזוב. אבל, לצערי, אלה הם דור העתיד של הצפון, שמאסו בהתעלמות הסדרתית של המדינה מהגליל והצפון. שימו לב לנתונים האלה – וחבל שלא כולם כאן לשמוע את הנתונים האלה: השכר הממוצע בצפון, שרי המכובדים, נמוך ב-30% מבמרכז. ליתר – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> אנחנו מנתחים את הנאום שלך לעומק. אנחנו מנסים להבין מה זה "חבר מרעיו" – מלשון רֵע או מלשון רוע. <מאיר כהן (יש עתיד):> לא לא, רֵעַ, רֵעַ, רֵעַ. אתה יודע שבכל זאת אנחנו שומרים על ממלכתיות – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> אז הנה, אנחנו מלמדים עליך זכות. <מאיר כהן (יש עתיד):> אז אם הוא לא הבין, תסביר לו. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> לא, להפך. <מאיר כהן (יש עתיד):> אה, הוא הבין? הוא הסביר לך? פנטסטי. השכר הממוצע בצפון נמוך ב-30% מבמרכז. ליתר דיוק, הוא קטן ב-4,500 שקלים, שכך מרוויחים השכירים בצפון. 43% מאנשי הצפון – הגברת שאשא – משתכרים שכר מינימום. שיעור העוני בצפון הוא הגבוה ביותר בישראל, 31%. כמעט שליש מתושבי הצפון נמצאים מתחת לקו העוני, לעומת 11% במרכז. האבטלה בצפון לא מותירה יותר מדי ברירות לצעירים וצעירות שחשבו להקים את ביתם: 10% אבטלה בצפון, פי-שניים מהממוצע הארצי. על הפערים בבריאות מה יש לי לדבר? זה צריך להדיר שינה מעינינו; המשוואה הנוראה היא שבצפון חיים פחות, ומתים יותר, מאשר במרכז. רק 1.5 מיטות לכל 1,000 תושבים, לעומת 2.2 מיטות בתל-אביב. רק 2.2 רופאים בצפון ל-1,000 תושבים, לעומת 4.7 רופאים במרכז הארץ. בחודש יוני אישרת, אדוני ראש הממשלה, את התוכנית לחיזוק הצפון, תחת הכותרת הבומבסטית, המאפיינת אותך: התוכנית לפיתוח כלכלי של מחוז הצפון. בעקבות ההחלטה ישבו אנשי הצפון בחריצות ובנחישות האופייניות לאנשי הפריפריה וגיבשו תוכנית יסודית, שכללה עבודת מטה, בהובלת ראשי הרשויות ושלושת האשכולות בגליל, בשיתוף תעשיינים, אנשי אקדמיה ונציגי התושבים. אדוני ראש הממשלה, 18 מיליארד שקלים הובטחו לצפון, אבל אתה, כהרגלך, בעסקנות האופיינית לך, השמדת את התוכנית ובחרת לא לתקצב שקל אחד. תוכנית שעליה אתה החלטת. במקום זה אתה ממשיך בדברי הרהב חסרי התכלית ומספר לכולנו בכל הזדמנות על גורדי השחקים בצפון ובדרום ועל הכלכלה המתפתחת. בפועל זנחת את תושבי הצפון. ואני מוסיף – כך אני מרגיש כאיש פריפריה – אתה, אדוני ראש הממשלה, בז לאנשי הפריפריה. אתה, כמובן, תמצא את הססמה שבאמצעותה אתה תנסה להוביל אותנו בבחירות הבאות. לא לעולם חוסן. אני משוכנע שכל אותם אנשי הצפון, ובראש חברי המפלגה שלך, יבינו שהפעם שמים לזה סוף. אתה לא רק פוגע בהם, אתה פוגע בילדים שלהם. אני פונה אליך, אדוני שר האוצר – אתה לא חשוד בעיני כאדם לא חברתי; יתרה מכך, אתה בא משם, אתה אומר "אני צפוני", אתה מגדיר את עצמך. אתה מודע לפערים העצומים שמניתי, אתה יודע שההתיישבות בגליל, על כל צורותיה וגווניה, נמצאת לפני קריסה. אתה מכיר את הבעיות לא רק מעל לדפי ה"אקסל" של התקציב, אתה מכיר אותן בשטח. אתה שייך לדור שלי, שכבר שבע הבטחות לא ממומשות לאנשי הפריפריה. הפעם אין לך על מי להלין – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> הפוליטיקה שעושים עלינו – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – אין לך גם את מי להאשים, אדוני שר האוצר. אתה שר האוצר. אתה מכין את התקציב, ואתה – שחתמת על ההחלטה להוציא את התקצוב מתקציב 2017 ו-2018. חברות הכנסת וחברי הכנסת, איבוד הצפון על-ידי הממשלה הזאת, הפקרת התושבים, שמשמשים לנו חומת מגן – לכולנו – הם על המצפון שלכם. אין סיבה ראויה מזו להפסיק את המשך כהונתה של הממשלה הזאת. בשמי ובשם חברי לסיעה ובשמם של חלק לא מבוטל של תושבי הצפון, אנחנו מבקשים להביע אי-אמון בממשלה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת מאיר כהן. הוא נימק הצעת אי-אמון מטעם יש עתיד. ישיב בשם הממשלה שר הפריפריה, הנגב והגליל, שהוא גם שר הפנים, אריה דרעי. <מאיר כהן (יש עתיד):> אמרתי לו ביידיש: מה אכפת לך אתה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> והוא השיב לך בצרפתית צחה. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חברות הכנסת, חבר הכנסת מאיר כהן הנכבד, לעזיז – לתרגם? זה בערך כמו "חבר מרעיו" – חבר שלי, רע. תראה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני אתחיל לדבר בספרדית בסוף. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> היות שאני מחויב גם בכבודו של ראש הממשלה, אבל לא רק בזה, אני גם רוצה להיות אמיתי בעניין. אני ישבתי עם ראש הממשלה אולי – כמה פעמים, אני לא יודע להגיד לך כמה, על תוכנית הצפון, במשך שנה ויותר, כמה וכמה ישיבות, עם כל הצוות הכי בכיר שיש לו במשרד – עם היועץ הכלכלי, מנכ"ל המשרד ואחרים – ואני חייב לומר לך שהתפעלתי מהירידה לפרטים שהוא נכנס אליה. לא על הכול הסכמנו, יש לנו חילוקי דעות – האם חיפה היא המטרופולין, או המטרופולין צריכה להיות במקום אחר. אבל ראיתי לאיזה רמה של פרטים, וגם – אמת, את האמת – הוא נתן לנו כמה רעיונות שאני חייב לומר לך שהוא מבין, הוא יודע, הוא השקיע זמן בנושא החשיבות של תוכנית הצפון. אין חילוקי דעות שהצפון היום, וטוב שאנחנו מדברים על הצפון, כיוון – – – <קריאה:> – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> דקה, דקה. צריך לומר, קודם כול, אם אנחנו מדברים רק על הצפון זה הרבה בזכות הממשלה. ראש הממשלה בממשלות הקודמות קידם גם את תוכנית הדרום, והדרום היום במצב הרבה יותר טוב מהצפון. אז זה צרות של עשירים. אבל אנחנו חייבים גם לשים את האמת: כיום הדרום במצב – בכל הדברים שמנית, חבר הכנסת כהן, במספרים הסטטיסטיים – יותר טוב מהצפון. ולכן, מדאיג עוד יותר כמה צריך לעשות למען הצפון. אני חייב לומר לך – אבל גם צריך, עוד פעם, למען האמת – התוכנית לצפון היא לא דבר חדש שנולד היום. התוכנית הזו הייתה בממשלה הקודמת כשהיה שר אוצר שקראו לו יאיר לפיד, ואחרים, ותוכנית הצפון לא קודמה אז. היא לא קודמה. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> לא, לא, לא. היא לא קודמה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> כיוון שאני לא רוצה להפוך את זה לכלי ניגוח, זה נושא של קונסנזוס – על הצפון כולנו מסכימים. אני בטוח שאתה דיברת מתוך כאב ולא מתוך איזו התגרות פוליטית או משהו כזה, כיוון שכולנו יודעים: הצפון הוא האזור הכי יפה בארץ-ישראל. אבל, לצערנו הרב, כיום הוא במצב הכי קשה. יש הגירה שלילית. כל המספרים שאמרת נכונים. אני יכול להוסיף עוד. אתה יכול להוסיף גם בנושא הבריאות את מה קורה שם בבתי-החולים, אתה יכול לדבר על תוחלת החיים. אתה יכול להוסיף עוד נתונים. לכן, זה, פשוטו כמשמעו, הדבר שלא רק מתבקש, אלא הוא ההכרחי ביותר: ללכת לתוכנית אסטרטגית לצפון. אני רוצה לומר לך את השורה התחתונה, אדוני חבר הכנסת מאיר כהן, השר לשעבר: תהיה תוכנית צפון, תרשום לפניך. עכשיו בתקציב 17'–18' תהיה תוכנית צפון. ישבנו בכמה ישיבות – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> השאלה כמה. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> דקה, דקה. אני אכנס גם לפרטים. אני אכנס לפרטים. ישבנו בכמה ישיבות בהובלת שר האוצר עם שר הביטחון. הקמנו צוות בראשותם של שניים: של האלוף איתן דנגוט, שאני גייסתי למשימה הזאת – כולכם מכירים מיהו האלוף איתן דנגוט. הוא הסכים להיכנס לעניין הזה. הוא עובד כבר שנה שלמה. הוא ריכז וסיכם עם כל משרדי הממשלה והביא אותם עם האשכולות שהזכרת, עם ראשי העיריות, עם כל הדברים הללו. שי באב"ד, המנכ"ל של משרד האוצר, בצוות הזה. הם כבר ישבו בכמה ישיבות בשבועיים האחרונים. הם אמורים עד סוף חודש נובמבר, לא הרבה, להביא לנו את הסיכומים, ואנחנו נתקצב את זה ב-17'–18'. עכשיו לגבי זה – תראה, כשזורקים את הנתון של 18 מיליארד שקל לתוכנית ארוכת שנים, אני רק רוצה להגיד לך לגבי שני סעיפים מרכזיים שם ולגבי המשמעות הכלכלית שלהם. למשל, הנושא של העברת מש"אות, מרכזי תחזוקה של הצבא, לצפון. המש"אות האלה, סעיף העלות של העברתן לצפון – זה ייתן כמה אלפי מקומות עבודה ישירים לאזור תעשייה ציפורי, מדובר על נצרת-עילית, וזה ייתן גם מסביב לכול עבודה בתחומי הברזל, וכל מה שקשור לזה, שזה דווקא די מפותח בצפון. זה ייתן המון עבודה ומקומות עבודה חדשים – זה בערך 9 מיליארד שקל. מאיפה המימון של הדבר הזה? זה לא מתקציב המדינה, זו הקרקע הכי יקרה במדינת ישראל. הם יושבים עליה היום – בצריפין, בתל-השומר. ברגע שמפנים מהקרקע אנחנו אמורים לממן את הסעיף הזה. זה, למשל, 9 מיליארד שקל מתוך ה-18. כבר מחצית הסכום. זה לא נמצא בתקציב המדינה – זה נמצא. זה התקצוב שלו. או, למשל, כל הנושא של הכבישים והתשתיות והרכבות שמתוקצב כבר במשרד התחבורה לתוכנית; רק אנחנו רוצים להקדים את זה, להקדים את התקציבים. זה יהיה מתוקצב בתוכנית. זה קרוב ל-3 מיליארד שקל. הכסף הכי דחוף עכשיו ל-17'–18' – דברים שאפשר לבצע אותם מייד. דוגמה? דוגמה. הבריאות שהיא נושא של פיקוח נפש – להוסיף מיטות, להוסיף צוות, אחיות, רופאים, ציוד. זה כסף שאנחנו צריכים ב-17', והוא מתוקצב. אנחנו הכנו תוכנית לזה. יש, למשל, נושא של עידוד תעסוקה. אנחנו צריכים לתת הטבות מיוחדות. כעומק הפריפריה כך עומק ההטבה: במס, במענק גדול יותר, בהכשרה מקצועית יותר – בשורה של דברים. אלה כספים שאנחנו צריכים ישירות ב-17'–18'. אלה דברים שאנחנו מתקצבים עכשיו, ועוד שורה – למשל, דוגמה, הפקולטה לרפואה בצפת – כל הדברים הללו שהם מיידיים. יש דברים ארוכי טווח, ומה שאנחנו צריכים זה את התקציב לתכנון, את ההרשאות לתכנון שנתחיל בו ב-17'–18'. אבל התקציב הגדול יבוא לידי ביטוי יותר ב-20'–21'. לכן, אני לא רוצה להאריך יותר, כיוון שיש לנו הצוות הזה שבאמת מתכלל. יושב. ישב עם ראשי הרשויות, ישב עם כל מי שצריך. הם יביאו את המסקנות שלהם, כיוון שהעבודה כבר מוכנה, אנחנו לא צריכים להתחיל מבראשית. עשינו עבודה, העבודה נמצאת. אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים, ויש הבטחה של שר האוצר שהדבר יתוקצב ב-2017. אנחנו עובדים ביחד. אף אחד לא מוביל. כולנו בנושא של הצפון, כולנו משרתים את הצפון, כיוון שזה נושא לאומי ממדרגה ראשונה. <מאיר כהן (יש עתיד):> שאלה. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> האם בתקציב המשרד לפיתוח הנגב והגליל היו, כמו שאני שומע, עודפים של מיליוני שקלים שיועדו לצפון ולא נוצלו? <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> במשרד הנגב והגליל והפריפריה אנחנו מנצלים כל אגורה. <מאיר כהן (יש עתיד):> לא עכשיו, מתקציבי עבר. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> לא, אני לא מכיר. אני לא יודע. אנחנו מנצלים את כל זה. משרד הנגב והגליל שעוזר הרבה לצפון אינו יכול להכיל את תוכנית הצפון, אתה מבין? ברור שיצטרכו כאן תוספות תקציב גדולות. כמה כסף בדיוק? אני לא רוצה להתחייב. אני מחכה לעבודה של הצוות. אבל כולם מבינים, מדובר פה על מאות-מיליוני שקלים בתקציב 17', שיוכל לעשות את הדברים האלה שאמרתי. יוכלו לבצע אותם. אנחנו חושבים שהתעסוקה – אם אנחנו נביא לשם מפעלים גדולים, אם ניתן הטבות מיוחדות, אם נביא לשם גם תעסוקה שיש בצדה שכר גבוה, זה יעצור את ההגירה השלילית, וכיוון שכל הסיפור של העברות המש"אות מדובר לעוד שבע שנים, שמונה שנים, זה לא דבר שמתבצע מהרגע להרגע. להעביר מחנות ממרכז הארץ לצפון – זה ייקח זמן. אנחנו מחפשים גם דברים מיידיים שהם יהיו מנוע הצמיחה. להתחיל להניע. כמו שבדרום זה לא קרה ביום אחד, אך ברגע שהטרקטורים של עיר-הבה"דים עלו, אז כל הדרום כבר התחיל להניע את עצמו. אחר כך הביאו את הסייבר והביאו עוד ועוד ועוד. זה מה שאנחנו רוצים להניע בצפון, שכבר ב-17' יהיו כמה דברים שהם מניעי צמיחה, כדי להתחיל להניע את התוכנית הגדולה. לכן, אני מבקש כמובן להסיר את האי-אמון. הממשלה הזו בראשותו של ראש הממשלה, שר האוצר וכל השרים האחרים מחויבים לתוכנית הצפון. אנחנו נפעל בתוכנית הצפון ותהיה תוכנית הצפון בתקציב 17', בעזרת השם. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ושר הפנים אריה דרעי. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי: התנהלות ראש הממשלה והרדיפה הגוברת אחר עיתונאים והתקשורת החופשית, מטעם סיעת מרצ. מי שישיב לחברת הכנסת זנדברג ולסיעת מרצ הוא השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשותך. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. נדמה לי שאני לא אחדש לכם אם אני אגיד שיום השנה ה-21 לרצח רבין לא היה כמו קודמיו. הוא לא היה רגיל. משהו יצא כאן. משהו השתחרר. אפשר לומר שיש איזה רוח בלהות שמרחפת מעל ממשלת הימין וראש הממשלה; זאת רוח הבלהות של רצח רבין. בשנה ה-21 לרצח התחיל באופן רשמי תהליך ההתנערות והמחיקה של הימין מאחריות; לא רק מאחריות להסתה שקדמה לרצח רבין, לא רק להסתה שמשתוללת היום, שדיברנו עליה אתמול הרבה, אלא גם, ואולי בעיקר, למחיקה ולרמיסה ולקטיעה של דרך רבין, דרך השלום. לדעתי, זאת הממשלה הראשונה מאז ממשלת רבין שבאופן מוצהר אפילו את מס השפתיים לתהליך השלום הפסיקה כבר לקיים. דחקה אותו הצדה, זרקה אותו לפח. קודם כול, ראינו את זה בהתנערות של ראש הממשלה מהחלק שלו בהסתה שקדמה לרצח רבין. פתאום בשנה ה-21 היה דחוף לראש הממשלה לשחרר אוסף סרטונים שמוכיחים שהוא לא הסית. למה דווקא השנה? יש לי תחושה שעל ראש הגנב בוער הכובע. וכשצופים בסרטונים האלה, לא שאנחנו אספנו, שראש הממשלה פרסם בעמוד הפייסבוק שלו, רואים את ראש הממשלה, אז ראש האופוזיציה, כולו מיוזע, פנים קודרים, כביכול קורא להפסקת ההסתה. אין ספק שהוא לא רצה. הוא לא התכוון. הוא לא תכנן שמישהו ייקח את החוק לידיים. אבל זה מעיד יותר מכול שהסתה היא נמר מסוכן, שאפשר לרכוב עליו אבל לא תמיד אפשר לשלוט בו. התוצאה היא לדיראון עולם – טראומה פתוחה בחברה הישראלית. רצח ראש ממשלה, ולא סתם ראש ממשלה, אלא ראש הממשלה שפנה לפיוס היסטורי עם הפלסטינים, שביקש לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך הארוך והמדמם הזה ולסיים את הכיבוש הישראלי על העם הפלסטיני ועל השטח הפלסטיני. וגם לא פלא שהראשונים כאן במליאה לקפוץ להגן על ראש הממשלה בעניין הזה, של חלקו בהסתה, היו מנהיגי המתנחלים והציונות הדתית, בנט וסמוטריץ. בנט, שר החינוך, עמד כאן, בדוכן הזה, אתמול ואמר: לפני 21 שנה התחיל תהליך ההסתה נגד ציבור שלם. לדעתי שר החינוך התבלבל. לא זה מה שקרה לפני 21 שנה. קרה משהו אחר, חמור בהרבה. עכשיו, אני מבינה שנבהלתם, שלא לזה התכוונתם. אני מבינה שרציתם להשתמש בהסתה, אבל אז להתנער ממנה. רציתם ליהנות מהתוצאות שלה בקלפי. שם התכוונתם לחסל יריב פוליטי, לא במציאות. אבל לא תמיד אפשר לשלוט בזה, ואת המחיר אנחנו משלמים זה 21 שנה. ועכשיו אנחנו יושבים בממשלה עם ראש ממשלה בלוגיסט. ככה הוא קרא לבנט, אבל האמת, אין הגדרה יותר קולעת מזה עבור ראש הממשלה עצמו; אין משהו שהוא נמוך מדי, שלא ייכנס לפייסבוק של ראש הממשלה. מואזין – הולך. עזרא נאווי – הולך. אונס שלא היה – הולך. אין משהו נמוך מדי בשביל הטוקבקיסט ביבי. אני רק תוהה כמה שנים ייקח עד שתאשימו את השמאל ברצח רבין, כי שכתוב ההיסטוריה כבר בעיצומו. יום אחד לא היה רצח פוליטי, ביום השני לא היה טבח בכפר-קאסם, ביום השלישי "הארץ" זה עיתון נאצי וביום הרביעי אילנה דיין היא שמאל קיצוני ונגד חיילי צה"ל. עכשיו, אילנה דיין. נאמר כבר הרבה על הקרב של ביבי נגד התקשורת; נחוש לפרק כל ביקורת, נחוש לנטרל כל הטלת ספק. דרך אגב, ממתי הכינוי "שמאל" הוא כינוי גנאי? זאת תופעה הולכת וגוברת שלצערי יש גם חלקים באופוזיציה שמשתפים אתה פעולה ונותנים לה לגיטימציה, אבל נתניהו נחוש – "השמאל" כבר הפך למילת גנאי, ויש מילות גנאי שמחכות בהמשך הרשימה. המילה הבאה שעומדת לצאת מהלגיטימציה זה "עיתונאי". עיתונאי הולך להפוך למילת גנאי. אחר כך "תחקיר", שגם הולך להפוך למילת גנאי. למה את לא עושה תחקיר על כמה מעריכים אותי בחו"ל? זה סוג התקשורת שראש הממשלה רוצה לראות: מלקקת, מפוחדת, חסרת שיניים, והוא אומר – ועושה. אחרי התקשורת, אחרי "עיתונאי" ו"תחקיר", גם "שופט" עומד להפוך למילת גנאי, או "חוק". חברי מהימין, מתי זה קרה שחוק ושלטון החוק הפכו לעניין הפרטי של השמאל והפרת חוק היא המומחיות הבלעדית של הימין? כשנחפש מתי זה קרה בדברי הימים, אחת התשובות תהיה היום, כששרי הליכוד, מפלגת השלטון עם 30 מנדטים, שמתגאים בהישג שלהם בבחירות כל יום, צפצפו צפצוף ארוך ומתמשך על החוק, על בית-המשפט, על היועץ המשפטי לממשלה, והסכימו להצביע בעד חוק שאומר שמותר לגנוב. זה כמו שאנחנו עכשיו נתכנס ונחליט שהשעה היא לא 17:04, השעה היא 08:00, ונגיד שזה הריבון, ככה הוא קבע. הכול מותר. זה מה שעשיתם אתמול; הצבעתם בעד חוק שאומר שמותר לגנוב. והאימה, האימה, הפחד של שרי הליכוד מקבוצות של מתפקדי ליכוד מההתנחלויות כל כך גדול, עד שלא נמצא אפילו שר אחד שיסכים להגיש ערר כדי לדחות את ההחלטה בשבוע. שבוע חסד. אף שר לא הסכים. בטח, מי המשוגע? מי השמאלן שיסכים להתגייס למשימה לשמור על החוק? אפילו אתה, אדוני, השר לוין, לא הסכמת להשתמש בזכות הווטו שלך. בטח, למה שתעשה את זה? <שר התיירות יריב לוין:> ודאי שלא. <תמר זנדברג (מרצ):> עמונה היא גנבה פשוטה ובוטה, גזל לאור היום. חוק ההסדרה שהצבעתם בעדו מרחיק אותנו מהתקופה הדמוקרטית מאות שנים אחורה, חזרה לתקופה הפיאודלית. אז הקרקע לא הייתה שייכת לכל האזרחים באופן שוויוני, והיא גם לא הייתה שייכת למי ששילם עליה. היא הייתה שייכת למי שהמלך החליט, והמלך יכול להחליט – למי שהוא רוצה. יש מעמד מיוחס. אבל אז אומרים: לא תושבי גבעת-עמל, לא שכונת-הארגזים, לא הבדואים בנגב ולא עבד אלרחמן עאשור, שזה אחד מבעלי הקרקעות הפרטיות בעמונה. אבל 40 משפחות ב-40 קרוונים לא חוקיים עם פסק-דין חלוט – זה כן. זה מעמד מיוחס. זהו, ביטלתם את הדמוקרטיה, חזרה לפיאודליה. הבוקר ברדיו יושב-ראש מטה המאבק בעמונה הודה – סיפר, דיווח, די בגאווה מבחינתו – שהוא היה חלק מכתיבת החוק. הבנתם? כלומר יש גם מקורבים שגם יש להם גישה לחוק – הם כותבים לעצמם, והם מצביעים, והם שופטים. נהדר. וכשלאף אחד בממשלה אין אומץ לשמור על החוק בעצמו, סומכים על הארגונים שמסיתים נגדם שיפנו לבג"ץ שמסיתים נגדם. הפשע המושלם – גם נגנוב וגם נסית נגד שומרי הסף של שלטון החוק. ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, ניתן לו בראש את נבוט הדמוקרטיה – זה דמוקרטיה, זה מה שהציבור בחר. יפה מאוד. לאחרונה גויס גם הביטחון למשימה הפוליטית. חברות וחברים, בתשובת המדינה לבג"ץ מופיעה חוות דעת של המל"ל והשב"כ, של המטה לביטחון לאומי ושירות הביטחון הכללי, שמזהירים מפני אלימות אם עמונה תפונה. זו אחת הסיבות שהמדינה השתמשה בהן לבקשת הדחייה שלה, שבג"ץ היום שם לה סוף והודיע שהוא לא ימשיך לקחת חלק בפארסה של עמונה ולהמשיך לתת לממשלה לעשות צחוק מהחוק. אני רוצה לחזור רגע, לסיום, לחלק החשוב ביותר בתחקיר של אילנה דיין, אפילו יותר חשוב מתגובת ראש הממשלה, שהייתה חשובה בפני עצמה, והוא החלק שבו נחשף איך נבחרים לתפקידם בעלי התפקידים הבכירים והרגישים. בתחקיר זה הופיע כלפי ראש המוסד, שנדרש לעמוד במבחני נאמנות אישיים, וכשסירב לעשות את זה הוא לא מונה לתפקיד. אני רוצה לשאול, האם ראש השב"כ, שמונה רק לאחרונה, השנה, לתפקידו, עבר את אותו מבחן נאמנות? האם הוא סירב, או הסכים? האם חוות הדעת המוזרה שהגיש השב"כ לבית-המשפט, חוות דעת פוליטית לכל הדעות, שבינה ובין ענייני ביטחון של מדינת ישראל אין דבר וחצי דבר – האם היא קשורה למינוי הזה? האם אחרי שראינו את תחקיר "עובדה" של אילנה דיין אנחנו באמת יכולים לישון בשקט ולדעת שאין קשר בין הדברים? האם יש לנו פריבילגיה לתמימות הזאת? נדמה לי שאוסף האירועים האלה, הלחצים הפוליטיים, הצחוק מהחוק ובסופו של דבר גיוס הביטחון למשימה הפוליטית, מוכיחים שאין לנו יותר מדי סיבות לשקט, יש לנו הרבה מדי סיבות לדאגה. לכן אני מבקשת להביע אי-אמון בממשלה ובראש הממשלה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת זנדברג. ישיב לה השר לוין. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אדוני, סוף-סוף יש שיפור, צריך לומר; פתאום נעלמו הצעות האי-אמון האלה: הכישלון של הממשלה בנושא המדיני, הכלכלי והלאומי, הביטחוני, וכל הדברים הכלליים. הנה, חבר הכנסת פרי, למדו מיש עתיד, הגישו סוף כל סוף הצעות אי-אמון נקודתיות, ואני בהחלט מברך על זה. אני לא יודע למה, אדוני היושב-ראש, משום מה נדמה לי שזה לא מקרי שזה קרה דווקא השבוע, אחרי שאני כמעט שנה שלמה מבקש שהדבר הזה יקרה. אולי זה קרה השבוע כי אפילו בשורות האופוזיציה כבר הבינו שלהגיש הצעת אי-אמון על כישלון של הממשלה בנושא המדיני וכן הלאה זה באמת גובל בגיחוך. אתה יודע, ב-9 בדצמבר 2015 נשלח מכתב חתום על-ידי 37 חברי כנסת לראש הממשלה בנימין נתניהו. המכתב היה – תאמינו או לא, אני לא ממציא שום דבר, הנה חברת הכנסת גרמן, נדמה לי אחת מחותמות המכתב, אולי היא תוכל לספק לנו הסברים, לפחות בדיעבד – "הנדון: בהול. תגובה לדבריו הגזעניים של המועמד דונלד טראמפ. היום פורסם כי בכוונת ראש הממשלה להיפגש בסוף החודש עם המועמד לראשות המפלגה הרפובליקנית מר דונלד טראמפ. טראמפ הצהיר השבוע כי יש למנוע לחלוטין כניסת מוסלמים לארצות-הברית. לאחר אמירה גזענית ושערורייתית זאת, אשר זכתה לתגובות קשות ברחבי ארצות-הברית והעולם, לא יעלה על הדעת כי הפגישה תתקיים כמתוכנן. אנו קוראים לראש הממשלה לגנות בפומבי את הדברים וכן לבטל את הפגישה עם טראמפ, עד אשר יחזור בו מדבריו". <חיים ילין (יש עתיד):> אדוני השר, ממתי ראש הממשלה שומע ל-38 חברי כנסת? <שר התיירות יריב לוין:> קודם כול, אין שום ספק, ראייה מעמיקה של המציאות, יכולת לצפות שני מהלכים קדימה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אחריות לאומית, כל הכבוד. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת ילין, לא רציתי להזכיר שגם אתה חתמת על המכתב. אל תכריח אותי. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אבל למה הוא הביא אותו? <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו רק תארו לעצמכם מה היה קורה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא ידעתי שיש כל כך הרבה כוח – – – <שר התיירות יריב לוין:> תארו לעצמכם מה היה קורה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, אם יש לי כל כך הרבה כוח בשביל שהוא לא יבוא, אז אני אחתום על עוד עצומה. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת ילין, תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> גם אתה חתום. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <שר התיירות יריב לוין:> מה היה קורה אם במשרד ראש הממשלה היה יושב אדם אחראי פחות ומנוסה פחות מראש הממשלה נתניהו? למשל, אחד מכל המועמדים האלה שלכם שרוצים להחליף אותו. באיזה מצב היינו נמצאים? <יעל גרמן (יש עתיד):> מה דעתך אתה? <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר לך, חברת הכנסת גרמן, אני אומר לך – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה לא עונה לי, אדוני השר. אתה מתעלם מדברי. <היו"ר יואל חסון:> גברתי, זה לא שעת שאלות עכשיו. <יעל גרמן (יש עתיד):> מה דעתך על ההתבטאות הזאת של טראמפ? <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת גרמן. <שר התיירות יריב לוין:> תראי, חברת הכנסת גרמן, אני אגיד לך. מי שיזמה את המכתב – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> זה לא "פייר" שהוא יפנה אלי. <שר התיירות יריב לוין:> מי שיזמה את המכתב, חברתה לסיעה של חברת הכנסת זנדברג, חברת הכנסת חברתי מיכל רוזין, שאיננה כאן, פשוט, אי-אפשר שלא להתפעל מהתבונה המדינית שהיא ראתה ביסוד המכתב שלה. תראו מה היא כתבה לנו אז: "אל לנו ליפול ברשת של נתניהו. היחסים האסטרטגיים עם ארצות-הברית אינם מובנים מאליהם" – מה את אומרת? – "ואם הממשלה תמשיך לירוק בפניהם" – אבל, איך אומרים? שנבטל את הפגישה עם מי שאחר כך נבחר לנשיא ארצות-הברית, זה כנראה לא נחשב יריקה בפנים – "כנראה נתמודד עם סכנה ביטחונית ממשית שטרם נראתה במדינתנו". מדהים, פשוט מדהים. <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה, השר לוין. לפי פרסומים, באותה תקופה שהתפרסם המכתב הזה, ממשלת ישראל העבירה מסר למטה של דונלד טראמפ שלא יגיע, כי זה ייצור מבוכה לראש הממשלה. איך אתה מסביר את זה? <היו"ר יואל חסון:> כולם חכמים היום בדיעבד. <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת זנדברג, את יודעת, זה בדיוק העניין. זה בדיוק ההבדל בין מדינאי נבון ואחראי, בין מדיניות שצופה צעד קדימה, לבין חוסר האחריות והדמגוגיה שלכם. <חיים ילין (יש עתיד):> בסך הכול – – – <שר התיירות יריב לוין:> כשראש הממשלה נסע לארצות-הברית ונאם בקונגרס אל מול איראן, אני אזכיר לכם מה אמרתם. אולי אני אפילו אצטט אם אתם רוצים, יש כמה דוגמאות: "נתניהו הורס את היחסים עם ארצות-הברית עבור נאום בחירות" – דברי המיועד מר לפיד; "פוגע ביחסים עם ארצות-הברית בגלל פוליטיקה" – ציפי לבני. מה, באמת? והמכתב הזה מהו? פגיעה ביחסים עם ארצות-הברית בשביל מה? בשביל קבלת פרס נובל? אות המוסר? מה בדיוק היה הרעיון מאחורי הדבר הזה? עכשיו אני אומר לכם, ראש הממשלה נסע לארצות-הברית, ויש לנו היום, בזכות הנסיעה ההיא, עמדה מוסרית כדי להמשיך להיאבק ולומר את האמת שלנו בנושא האיראני ולדאוג שאיראן באמת לא תגיע למקום שאסור לתת לה להגיע אליו. חתימת מזכר ההבנות שנתן לנו והבטיח לנו סיוע לעשר שנים, 38 מיליארד דולר, מהלך שחיזק את היחסים עם ארצות-הברית. כן, עם אותו נשיא, ברק אובמה – שאתם כל הזמן מחפשים רק להראות היכן יש בעיות ואיפה היחסים עם ארצות-הברית נפגעים ועוד שורה ארוכה של פעולות כאלה, שבגללן, בסוף, כשהציבור הולך לבחירות, שוקל את הדברים, הוא שומע את הדברים שלכם והוא שומע את הדמגוגיה הזאת, אבל הוא מצביע אחרת. בהקשר הזה, חברת הכנסת זנדברג, אני אומר עוד דבר. חופש הביטוי – ואת זה ניסיתי להסביר כאן בשבוע שעבר בדיון שהיה בעניין ההצעה, שאינני יכול לכנות אותה אלא מבישה, שסיעתכם הציעה בנושא של ביטול יום הזיכרון לרחבעם זאבי הי"ד – כמו הזכות לשם טוב, חופש הביטוי הוא דבר שמגיע לכולם. כפי שאין זכות לשם טוב רק לאלעזר גרנות, שכתבו עליו את מה שכתבו עליו ב"ידיעות אחרונות", ועל בסיס זה אף אחד כאן לא חושב שצריך להרשיע אותו במשהו או למחוק את ההנצחה שיש לגביו; ואותו דבר לגבי משה סנה ואחרים מהמחנה שאני אינני נמנה עמו – אותו דבר נכון לגבי רחבעם זאבי. כך גם בעניין של התקשורת. יש חופש ביטוי ויש זכות ביטוי, לא רק למי שמסקר, לא רק למי שתוקף, לא רק למי שמדווח, לא רק למי שמבקר, אלא גם למי שמבוקר, למי שכותבים עליו ולמי שחושב שגם האמת שלו ראויה להישמע, אם באורך תגובה כזה ואם באורך תגובה אחר. אני חושב שכל ההתעסקות הזאת מעידה רק על דבר אחד, אתם פשוט חוששים. אתם חוששים מזה שתהיה כאן דמוקרטיה אמיתית שבה הכנסת – הפרלמנט – מחוקקת והממשלה מבצעת ולא בית-המשפט מחליף את שניהם; שבה בוחרים שופטים בדרך שקופה ולא בחדרי חדרים בכל מיני עסקאות אפלות; בדרך שבה יש ריבוי ופלורליזם של כלי תקשורת; שבה כל הקולות כולם נשמעים. אז אולי גם אנשים יהיו פחות מופתעים מתוצאות בחירות במקום אחד ומתוצאות בחירות במקום אחר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שכל הקולות נשמעים אותו דבר. <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר לכם, אנחנו נמשיך לפעול באחריות. אנחנו נמשיך לפעול מתוך הסתכלות קדימה. אנחנו נמשיך להגן ולשמור על האינטרסים החיוניים של ישראל בכל התחומים. אנחנו גם נדאג שבמדינת ישראל יהיו חופש ביטוי, זכויות אדם ותקשורת חופשית לכולם. תודה. <קריאה:> אמן. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני השר. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, אדוני השר לוין, זה באמת לרגע נשמע – אומנם קראתי קריאת ביניים, אבל הנה אני אומר לך שכל הקולות נשמעים אותו דבר. אני חושבת שלשם הממשלה הזאת מכוונת, לפחות לפי דרכי הפעולה שלה. בכל זאת אנסה להתמקד במה שניסיתי לדבר עליו היום. איפה חברת הכנסת מירב בן ארי? חברת הכנסת בן ארי, אני רוצה להגיד לך משהו. יש לך סיבה ממש להיות מודאגת. אומנם כולנו שמחים בשמחתך. <מירב בן ארי (כולנו):> כולנו, המפלגה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כולנו, כל המפלגות, כל הסיעות, שמחים בשמחתך. אבל אני רוצה לספר לך מה אין בתקציב המדינה הקרוב. בעיקר, אני רוצה לומר לכם במה הממשלה הזאת נכשלת בצורה שיטתית, ממשלה אחר ממשלה, בראשות אותו ראש ממשלה. מדברים על יוקר המחיה. זה דבר נהדר. בכלל, יש כבר כזאת דת יוקר המחיה. אז מדברים על נושא הדיור. יושב כאן שר השיכון, אני שמחה לראות אותו, כמו תמיד. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> עבר הזמן. <היו"ר יואל חסון:> כשאיילת עולה לדבר, הזמן לא – אין זמן מבחינתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ראית? חברת הכנסת שאשא ביטון, את חזרת חדה. זה לא היה כל כך חברי, אבל בסדר, אני סולחת לך. לך אני סולחת. יושב כאן שר השיכון המטפל בנושא בעיות הדיור. השר כחלון מטפל בנושא בעיות הדיור, ואנחנו שומעים על כל מיני פתרונות. עדיין אנחנו – אני מקווה, באמת בשביל המדינה – אני מקווה שאנחנו בכיוון הנכון. אבל יש איזה מין הוצאה נסתרת כזאת שלא מדברים עליה ולא מדברים בה. כשאתה, ידידי, יושב-ראש הכנסת, יושב-ראש הישיבה, שולח את עידו למערכת החינוך, אני רוצה לספר לך שאת אף אחד זה לא מעניין כמה זה עולה לך. את אף זה לא מעניין שהבת שלי עכשיו חולה או הבת של מישהו אחר חולה ואין מי שיטפל בה. את אף אחד זה לא מעניין שאנחנו כהורים כיום פשוט מתרסקים תחת הוצאות גידול הילדים. המשפחה הישראלית, חברי חברי הכנסת, פשוט לא מעניינת את הממשלה. לצערי, את המחוקקים היא מעניינת, אבל אנחנו מתקשים להעביר את מה שחשוב בעינינו. אני מדברת אתכם מגילאי הגן. תראו, מדי פעם אני רואה שמדברים על גילאי אפס–שלוש. אז אני רוצה לדווח ולעדכן את כל מי שלא יודע, אין ילד שנולד מאפס. הוא יכול להיות גיל לידה, אבל הוא לא אפס. מאותו רגע הוא זקוק לטיפול. בשלב מסוים הוריו, בעיקר אמו, אבל הוריו בכלל, יידרשו להפסיק לטפל בו בשעות מסוימות ולצאת לעבודה. מדוע? משום שהם צריכים לפרנס את עצמם. באופן מדהים, הממשלה, המדינה, לא חושבת שילדים עד גיל שלוש צריכים לקבל חינוך חינם במדינת ישראל, ועל כן הם בבית. מעונות-יום – מעונות-יום הממשלה לא בונה. הממשלה הזאת באופן שיטתי – השר לוין, הממשלה הזאת באופן שיטתי, אף שהקצתה כסף, לא ביצעה הקמה לא של משפחתונים ולא של מעונות-יום. אין לתאר כמה דיונים עשינו בוועדת הכספים בחצי השנה האחרונה רק בנושא הזה. פשוט לא בונים מעונות. יש 400,000 ילדים עד גיל שלוש במדינת ישראל; יש מקומות ל-112,000 ילדים. אני לא יודעת, אותי הדבר הזה, הנתון הזה, פשוט מדהים. הגענו כבר, תודה לאל, לחוק חינוך חינם. האם חוק חינוך חינם, רבותי וגבירותי – שבדרך כלל יודעות – נכון, חברת הכנסת סויד? – בדרך כלל יודעות טוב יותר מאחרים כמה זה עולה; יותר טוב מהגברים – האם חינוך חינם הוא אכן חינוך חינם? התשובה היא לא. חינוך במדינת ישראל אינו חינם, גם כשהוא חינם, מה לעשות – פעם קראו לזה דמי שכלול, היום קוראים לזה תשלומי הורים. יש 5 מיליארד שקל תשלומי הורים, השר לוין, בשנה. האם כשלא ממצים את התקציב הזה, כפי שקורה בהרבה מאוד דברים, האם מחזירים אותו לכיסי ההורים? אדוני השר, גם לו יש עדיין ילדים צעירים, הוא יודע כמה עולה לגדל אותם. האם הממשלה, למשל, חושבת שכשאישה צריכה לצאת לעבודה ועל כן צריכה לקחת מטפלת – האם ראוי שהוצאות אלה יוכרו הוצאות לצורך הכנסה? מובן שלא. ניסיתי להעביר את הצעת החוק הזאת בפעם האני-לא-יודעת-כמה בכנסת. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני כבר מתכנסת לסיום. בסופו של דבר אני רוצה לומר לכם מה הדבר שהכי מטריד אותי בתקציב הזה. כמובן, לא הזכרנו – שוב – שבתקציב הקרוב חוק יום לימודים ארוך שוב נדחה. השר לוין, אני לא מבינה איך אתם נותנים יד לדחיית היישום של חוק יום לימודים ארוך. חברתי חברת הכנסת שאשא ביטון, אם חוק יום חינוך ארוך הוא לא החוק המתאים, תביאו חוק אחר – – <היו"ר יואל חסון:> תודה לך, חברת הכנסת נחמיאס. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – אל תשאירו את המשפחות הישראליות בלי פתרון. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אני מודה. חבר הכנסת סגן יושב-ראש הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. חברת הכנסת שאשא ביטון ערנית כמו תמיד. סיפור חייה. בבקשה, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, (אומר בערבית: עמיתי חברי הכנסת,) החוק המוצע לא בא סתם משום מקום. בקדנציות הקודמות ניסו יוזמי החוק נגד המואזין (אומר בערבית: נגד הקריאה לתפילה,) לומר שיש לאסור אותו, כי יש שם הסתה, במסגדים. כך הייתה הטענה הראשונית. ואז הטענה הזאת לא תפסה, וכעת אנחנו עומדים מול טענה חדשה – רעש, מפגע סביבתי. אומר ראש הממשלה שהוא רוצה להפסיק את הסבל של מאות-אלפי אנשים – למרר את החיים לאנשים, אמר ראש הממשלה, ששנים הוא ממרר את החיים של מיליוני תושבים כאן במדינת ישראל. אם הבעיה היא רעש, הרי יש חוקים, ואתם יודעים שזאת לא הבעיה. כי אם מדובר ברעש, אדוני היושב-ראש, הרי בשעה 03:00 ו-04:00 יש רעש של מטוסים מעל כל היישובים היהודיים באזור המרכז. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא רק היהודיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> או היישובים הערביים באזור המרכז, מסביב לנמל התעופה. לא רק רעש של מטוסים, מכוניות אשפה בבוקר, משאיות, ביישובים, ב-03:00, 04:00, מטרידות את האנשים. לא רק משאיות, אוטובוסים, קווי "אגד" – בבוקר, מעירים אנשים. עזוב אוטובוסים, כריזה – הכריזה של כניסת השבת, היא מעירה את כל האנשים משנת הצהריים. <היו"ר יואל חסון:> לא, זה מעיר אותך בדיוק בזמן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ויותר חמור, מבחינתנו כערבים, לגבי רגשות דת והרגלים של דתות אחרות, יום כיפור הוא סבל קשה מאוד לציבור הערבי, הלא-יהודי, ולמרות זאת אנחנו מכבדים את העובדה שלא נוסעים, גם בתוך היישובים, בתוך הערים המעורבות, ולא מבקשים לבטל את האיסור הזה, כי אנחנו מגלים הבנה לרגשות הדת של אחרים. אנחנו מגלים הבנה לרגשות הדת של יהודים, למרות הסבל, למרות הרעש, למרות המפגעים הסביבתיים. אבל יש קשר בין האסלאמופוביה – שנאת האסלאם והמוסלמים – לבין החוק הזה, לבין ההסתה של ראש הממשלה, המסית הראשי, בנימין נתניהו, הוא שעומד מאחורי החוק, הוא באופן אישי ואנשים מסביבתו עומדים מאחורי החוק. אני לפני כמה שנים עמדתי כאן ודיברתי על יחידת הכלבנים, שמאמנים כלבים לפגוע ולתקוף אנשים שאומרים "אללהו אכבר", ואז אמרתי (אומר בערבית: אמרתי אז אללהו אכבר עליכם ושאלתי ואני חוזר ושואל: אם יש פה כלבים, האם הם יעוטו עלינו בגלל שאנו אומרים "אללהו אכבר"?) האם מישהו יתקוף אותנו כי אנחנו אומרים "אללהו אכבר"? תוקפים ופוגעים בכנסיות, במסגדים (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: וזה הוא המקום שנֹאמַר בשם אלוהים הרחמן והרחום: "מנוולים מכול הם החוסמים את מסגדי אלוהים ומונעים את הזכרת שמו בהם, ואצים להחריבם. אלה, לא יוּתר להם להיכנס אליהם בלא חשש. בעולם הזה יעטו קלון, ובעולם הבא צפוי להם עונש כבד". והנוצרים שאתם מתקיפים את הכנסיות שלהם כשהם מתפללים – בבשורה על-פי לוקס כתוב: "אבינו שבשמים יתקדש שמך תבוא מלכותך יעשה רצונך כמו בשמים כן בארץ". אנחנו מכבדים את כולם. אנחנו מכבדים את ספר תהילים.) תלמדו מאתנו. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. ארבע דקות קיבלת, אדוני. נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אללהו אכבר, אללהו אכבר, אללהו אכבר, אללהו אכבר. (אומר בערבית: אני מעיד כי אין אלוה מבלעדי אללה. אני מעיד כי מוחמד הוא שליחו של אללה. בואו לתפילה.) <ענת ברקו (הליכוד):> כבר אמרת את זה <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אללהו אכבר, אללהו אכבר, אללה הוא אכבר (אומר בערבית: בואו לתפילה. בואו לניצחון. בואו להצלחה.) <קריאות:> – – – זה כנסת ישראל. <היו"ר יואל חסון:> תודה, חבר הכנסת טיבי. לא, אני מבקש ממך להפסיק עם זה. תוריד את זה בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה הקול שמפריע לכם? <ענת ברקו (הליכוד):> כנסת ישראל. <היו"ר יואל חסון:> תוריד את זה. לא שומעים שום דבר. תוריד את זה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה הקול של מסגד אל-אקצא, זה הקול שמפריע לכם? <היו"ר יואל חסון:> אדוני, אני לא רוצה להוריד אותך מהדוכן. אני לא רוצה להוריד אותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה לא קול שמפריע לכם. <היו"ר יואל חסון:> לא, אתה לא יכול לעשות את זה. סדרנים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> (אומר בערבית: אללהו אכבר עליכם ועל מה שאתם רוצים, והמואזין יקרא לתפילה, הוי העוברים בין המילים החולפות.) <היו"ר יואל חסון:> נא לרדת מהדוכן. נא לרדת מהדוכן. תודה רבה. מספיק. <חיים ילין (יש עתיד):> אחמד טיבי, אפשר להוריד "צבע אדום" גם? <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת עפר שלח. <עפר שלח (יש עתיד):> חבר הכנסת טיבי, מכיוון שאני גר במרחק 800 מטר בקו אווירי ממסגד בלוד, חשבתי שבוקר עכשיו, האמת. אבל באמת, עוד מעט, עם הממשלה הזאת – אני מציע שתיהנה מהזכות שלך והיכולת שלך להגיד לתוך מיקרופון – עוד מעט, עם הממשלה הזאת, מי יודע אם זה יהיה אפשרי. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת ברקו, מה זה? <עפר שלח (יש עתיד):> אם יש לך קריאות ביניים לנאום שלי, אני אשמח, אבל תני לי להתחיל אותו. <ענת ברקו (הליכוד):> אני אסדר לך. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת ברקו, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. תודה רבה. מספיק. חבר הכנסת ילין, תודה גם לך. <עפר שלח (יש עתיד):> חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אתמול ציינו את יום השנה להירצחו של יצחק רבין, ואני אתמול דיברתי במקום פומבי כלשהו, ודיברתי שם על רבין בהקשר – דיברתי על הרצח, דיברתי על מה שקדם לרצח, אבל בעיקר דיברתי על רבין בהקשר של אנשים כאן, במליאה הזאת – לך, ידידי יענקל'ה פרי, שהכרת אותו היטב, בוודאי זה היה מוכר – על רבין איש המעשה. רבין שבכל תפקידיו – מהממשלה הראשונה שלו, ואחר כך כשר הביטחון, ובוודאי בממשלה השנייה שלו – נשא על עצמו את מה שאלתרמן קרא "העול הפשוט כעפר", של המעשה שמתחייב מהתפקיד שלך: אתה ראש הממשלה, אתה קם בבוקר לעבוד; אתה מקבל החלטות קטנות כגדולות, אתה אחראי למעשים קטנים כגדולים, אתה לוקח על עצמך – באופן הפשוט, כמו שלקחת על עצמך להיות מח"ט הראל בגיל 26 במלחמת העצמאות – אתה לוקח על עצמך להיות ראש ממשלת ישראל, עם כל מה שהדבר הזה מבטא, בראש ובראשונה במישור המעשה. ואנחנו מסתכלים על מה שאנחנו רואים היום, על הפארסה שמתגלגלת לנגד עינינו מיום ליום, מתחילה עכשיו בדיוני התקציב, שאנחנו עסוקים בהם, בכל הסחות הדעת שממלאות את הבית הזה מפעם לפעם, כולל החוק שחבר הכנסת טיבי התייחס אליו עכשיו, ואנחנו רואים ממשלה וראש ממשלה שהדבר האחרון שמעניין אותם זה לעשות, הדבר האחרון שמעניין אותם זה העול הפשוט כעפר שנגזר מן התפקיד שאליו נבחרת, שאותו לקחת על עצמך, מהחובה שלך לציבור שלך, פשוט לקום ולעשות. וכל הזמן, כל שבוע אנחנו נתקלים פה בהסחת דעת אחרת, פעם זה תאגיד ופעם זה מואזין ופעם זה פנייה לבג"ץ, שדיברו עליה כל כך הרבה, ולקח, לדעתי, לבג"ץ מהירות האור לקרוא אותה ולהעיף אותה מפניו, כי היא מגוחכת ברמה המשפטית, כמו שחוק ההסדרה הוא חוק אבסורדי ברמה המשפטית, והמטרה של כל הדברים האלה היא לא באמת להסדיר את עמונה, והיא לא באמת לעשות מעשה, המטרה שלהם היא להסיח את דעתנו מחוסר המעשה המוחלט. ובדבר הזה, בדבר הזה הבית הזה צריך לעסוק – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים, אדוני. נא לסיים. <עפר שלח (יש עתיד):> – – על הדבר הזה יותר מכל דבר אחר צריך להביע אי-אמון בממשלה הזאת. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה לך, אדוני. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, בבקשה. יש לך מזל שאיילת לא נמצאת כאן, היא לא תשים לב לשעון. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – אתה לא תשים לב, בתור התחלה. תן לי קצת – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> תשים, תשים לב. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> תהיה קצת לארג'. <היו"ר יואל חסון:> דין אחד לכולם. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> תלמדו מסגן יושב-ראש שיש לו עתיד. <היו"ר יואל חסון:> דין אחד לכולם. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> מראש יש לי שתי דקות. <היו"ר יואל חסון:> דין אחד לכולם. שלוש דקות, גברתי. בבקשה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה, ברשותכם, לדבר על תוכנית הגליל, תוכנית הצפון והגליל. נושא בוער, תרתי משמע, בתקופה אחרונה, חשוב מאוד. כבת הגליל אני בטח לא יכולה להפריז בחשיבותה של תוכנית כזאת, אבל זה מדהים: לא משנה כמה פעמים נאמר בחודשיים האחרונים שיש תוכנית גליל בתוך תוכנית הצפון – יהיה מי שיתעקש לומר שאין תוכנית. יעמוד כאן שר האוצר, כבוד היושב-ראש, ביום ההצבעה בקריאה ראשונה על התקציב, ויספר על תוכנית, וימשיכו להתעקש שאין תוכנית; ישבו נציגי האוצר והמשרדים השונים בוועדות השונות ויספרו שיש תוכנית, ויהיה מי שיעמוד וימשיך להתעקש בצד הזה שאין תוכנית. לך תבין מה הסיבות. <היו"ר יואל חסון:> ראשי הערים אומרים שאין תוכנית. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אז יש לי חדשות בשבילכם. <מאיר כהן (יש עתיד):> ראש העיר שלך אמר. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> יש לי חדשות בשביל – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> החברים שלך. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> יש לי חדשות בשבילכם, חבר הכנסת מאיר כהן. ואני אתחיל מהסיפה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אנחנו מהצד הזה – מהצד שלך – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> יש תוכנית גליל בתוך תוכנית הצפון, ושותפים לה ראשי האשכולות, ואני מתקשה להאמין שראש העיר שלי אמר שהוא לא שותף, כי קשה לי להאמין שהוא לא מודע. <חיים ילין (יש עתיד):> הוא היה בהפגנה פה לפני שבוע. <מאיר כהן (יש עתיד):> הוא היה בהפגנה פה. <חיים ילין (יש עתיד):> הוא היה בהפגנה – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> חברים, כולם היו בהפגנה, גם אני הייתי בהפגנה, לא כי אין תוכנית – – – <היו"ר יואל חסון:> כמה תקציב יש שם? כמה תקציב? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> לא, כבוד היושב-ראש, אתה משתתף אתי בדיון? <היו"ר יואל חסון:> לא, אני שואל שאלות. בטח, מותר לי לשאול. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> את התקציב אתה תקבל, כפי שאמר השר דרעי, בעוד שבועיים-שלושה, כשנציג את התוכנית על כל פרטיה. אבל גם אני הייתי בהפגנה, כי זה כן חשוב שהקול של הציבור יישמע, ואני כן חושבת שהמחאה הזאת היא חשובה. אבל לצד זה, חוץ מהפוליטיקות שנעשו כאן, אני גם עובדת, עובדת במשך חודשיים ימים, עם כל הגורמים השותפים, ויורדת לפרטי-פרטיה של התוכנית. ואגב, למה אני אומרת "תוכנית גליל בתוך תוכנית הצפון"? כי כל אלה שצעקו בהתחלה: מזניחים את הגליל, תקיימו את תוכנית הצפון, לא טרחו בכלל לרדת לפרטים ולהבין שאין גליל בתוכנית הצפון, שתוכנית הצפון לא הרחיקה בכלל לעומקו של הגליל, הגליל המזרחי והמערבי. העיקר לצעוק. ובזכות ההתערבות שלי, וההתגייסות של שר האוצר משה כחלון, שמוביל היום יחד עם השר דרעי והשר ליברמן את תוכנית הגליל בתוך הצפון, יש התייחסות מיוחדת ומשמעותית גם לגליל המזרחי, גם לגליל המערבי, בשיתוף עם ראשי הרשויות שהביאו את התוכניות שלהם, כי לא הייתה תוכנית לגליל, והם יחד אתנו קובעים את סדרי העדיפות לשנתיים הקרובות, ואומרים איפה הם רוצים להתחיל. <מאיר כהן (יש עתיד):> תספרי להם את זה, הם לא יודעים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> הם יודעים את זה, אתה מוזמן לבדוק. ואתה יודע מה? מי שאומר שהוא לא יודע, אז כנראה הוא לא מעורב מספיק. אני חושבת שכדאי לו להתבייש לומר את זה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> בבקשה, עוד משפט. <היו"ר יואל חסון:> משפט אחרון. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כולם שותפים בעצם לסיפור הזה, ואני קוראת לכם עכשיו, לכם, כל חברי האופוזיציה, כל אותם חברי כנסת שיצרו התלהמות וצעקו, חלקם בכבוד, חלקם בפחות – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> ראשי ערים באו להפגין – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> שנייה, סליחה, סליחה, אני רוצה – משפט אחרון. <מאיר כהן (יש עתיד):> תגידי, את בסדר? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני מבקשת מכם – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> זה ראשי הערים – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני מבקשת מכם שתעמדו מאחורי הדברים שלכם. תהיה תוכנית גליל בתוך תקציב המדינה – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. מעולה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – ואתם תצטרכו להוכיח את כל מה שצעקתם בכך שאתם תצביעו על התקציב. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> עיני כל הגליל נשואות אליכם – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת כהן, תודה. תודה רבה לך. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – מקיימים את ההבטחה שלכם – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת שאשא ביטון. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – ומצביעים על תוכנית גליל בתוך תקציב המדינה. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לחברת הכנסת שאשא ביטון. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> השר אורי אריאל, בבקשה, מטעם סיעת הבית היהודי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר יואל חסון:> נא להפסיק את דיוני המסדרון. חבר הכנסת כהן – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> תצביעו על התקציב – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת שאשא ביטון, תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> את הצגת את זה פה. מה יותר מזה? תודה רבה לך. השר, שלוש דקות. בניגוד להרגלך כשר, יש לך פה רק שלוש דקות, אדוני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ברשות היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, ברצוני להודות לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, שאני חושב שנתנה אתמול נאום – נשאה דברים שיצאו מן הלב ונכנסים אל הלב, ולצערי הרב, אחרים, או: היושב-ראש שלה נהג שלא כשורה. אני לא רוצה להרחיב על זה, אלא בעיקר לשבח אותה ולומר לה שאני חושב שהיא עשתה את המעשה הנכון. אחת מההצעות שנמצאות פה כאי-אמון בממשלה היא: מתווה הכותל. אזכיר ואומַר שהצבעתי בממשלה נגד המתווה שהוצע, ולצערי התקבל המתווה המסוים הזה, שאיננו יכול להיות ואיננו יכול להתקבל. המקום שהכותל המערבי מייצג – ואת העם היהודי יותר מאשר כל דבר אחר – הוא מקום שמאז ומתמיד עבד לפי ההלכה, ובאחריות הממשלה לכבד את החוק ואת עמדת הרבנות הראשית ולתת לו להמשיך להתנהל בצורה הזאת. יחד עם זאת, אנחנו מחפשים פתרונות אחרים, שיאפשרו לזרמים אחרים למצוא את מקומם, ואנחנו מקווים להביא את ההצעה הזאת לממשלה ולהביא לשינוי שיביא יותר אחדות, יותר שלום, בין הזרמים השונים ביהדות, כפי שמתאים לנו, כפי שהכותל המערבי באמת מייצג – ומאחד. הצעה נוספת היא לגבי הצפון. יושבים פה אנשים ונואמים, אני מסתכל וחושב מה הם תרמו, מה הם עשו. טוב, אבל זה דינו של הבית הזה, וזה בסדר גמור. אמרתי ואומַר פה מה משרד החקלאות, בעזרת השם, יעשה בתוכנית הצפון, ואנחנו חלק מוועדת המנכ"לים שעוסקת בעניין הזה. אנחנו מדברים על העברת מכון וולקני לצפון, למקום שייקבע – הצפון זה עניין גדול, אבל זה הצפון, ואני מקווה מאוד שנצליח בזמן הקרוב לקדם את זה. דבר נוסף זה תמיכה בחקלאות מדייקת, כפי שמתפתחת, גם כן, בעיקר בצפון – גם באזורים אחרים, אבל בעיקר בצפון, ונעשה מאמץ לחזק את החקלאים במכסות של חלב, ביצים וכדומה, ככל שאפשר, ככל שזה אפשרי. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני השר. תם הזמן. תודה רבה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> טוב. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> תודה. זה מספיק. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה; מטעם סיעת ש"ס. <היו"ר יואל חסון:> אדוני השר, זה לא אישי, זה פרלמנטרי, אתה יודע. הכול בסדר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – – <היו"ר יואל חסון:> לא היית חייב לעלות, אתה יודע. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תודה, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, מדברים פה על הקרע בין ישראל לעם היהודי בתפוצות, אפרופו מתווה הכותל, ואני רוצה אחת ולתמיד לחשוף את המסכה שעל פרצופם של אותם אנשים שכל מגמתם היא לעורר פרובוקציות זולות ולגרום לקרע בעם היהודי. כולנו יודעים שכל אחד יכול להתפלל בכותל: נוצרים, מוסלמים, אריתראים, היספנים, יפנים. מי שנמצא בכותל רואה את מגוון האנשים מקצוות תבל שבאים להתפלל בכותל, ועדיין לא נמצא אחד שנעצר בכניסה בגלל אמונתו, דתו, מינו או צבע עורו. אלא מה, הם לא רוצים להתפלל; לא התפילה והתחינה לבורא עולם בראש מעיינם. כל מי שרוצה להתפלל, הכותל פתוח בפניו, ואף אחד לא ישאל אותו מה הוא מתפלל ולמי. הם רוצים פרובוקציה. הם רוצים מהומות. הם רוצים תקשורת. הם רוצים לגייס כסף בתפוצות על גבנו, בשם מאבקם ה"הירואי" על צביונו של הכותל. וחלקנו, חלק מבאי הבית, נופל שדוד לרגלי התעמולה הרפורמית, עד כדי כך שמגישים הצעת אי-אמון. על מה הצעת אי-אמון? על כך שאנחנו לא נותנים לעשות צחוק מהיהדות? על מה? אתם מלינים על הקרע בעם ישראל? עם העם היהודי בתפוצות? אנחנו גורמים לקרע, או שמא אותו קומץ של מתפללים שבאים פעם בחודש להתפלל תפילת שחרית עם עדת צלמים ועיתונאים שמלווה אותם בתשלום? חברי חברי הכנסת מגישי האי-אמון, אני שואל אתכם, אתם תמימים? אתם לא שמים לב שעושים ממכם צחוק? דווקא הקבוצה הכי מתקדמת ונאורה, דווקא הם מקדשים קיר ישן ומיושן, המסמל את הגלות של עם ישראל. זה לא מעורר אצלכם תהיות? הגיע הזמן שגם אנחנו נדע לכבד את אמונתנו ודתנו, את מורשתנו ומורשת אבותינו, ונאמר לאותם רפורמים: די, מספיק, יש גבול לפרובוקציות. הם לא היו מעזים לעשות את הפרובוקציות האלה בשום מסגד ובשום כנסייה, אז אסור לנו לאפשר לאותם אנשים לעשות זאת במקום המקודש לעם ישראל. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לסיים בנימה חיובית, ולהודות לראש הממשלה ולחברי השר צחי הנגבי שהובילו לחשיפת הפרוטוקולים בפרשת חטופי תימן. בשמי ובשם כלל הציבור שאיבדו את יקיריהם ואינם יודעים מה עלה בגורלם – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה רבה. <יואב בן צור (ש"ס):> – – אני רוצה לומר להם: תודה רבה. זה צעד ראשון, אבל בשום אופן לא צעד אחרון, בתיקון העוול ההיסטורי הזה, המכתים אותנו כמדינה וכחברה האמונה על כבודו של אדם. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. אני מודה לך, חבר הכנסת בן צור. מטעם סיעת ישראל ביתנו – חבר הכנסת פורר. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חייב לומר שלרשימה המשותפת יש מידה לא מבוטלת של עזות מצח, חוצפה והתרסה, להגיש אי-אמון בממשלת ישראל דווקא אחרי שראש הרשימה בחר – השבוע – ללכת לאזכרה של מי? לא של הנשיא פרס, אלא של יאסר ערפאת. זאת פשוט חוצפה שאין כמוה, שהרשימה הזאת נוהגת בה, החל בגינוי לסעודים כשהם הכריזו על ה"חיזבאללה" כארגון טרור, עבור בעובדה שהם בחרו לעמוד דקה דומייה עם משפחות המחבלים, לזכר המחבלים והטרוריסטים, וכמובן עד להחרמת ההלוויה של הנשיא התשיעי רק לאחרונה. אבל זה שהוביל את החרם על ההלוויה של פרס אץ לו רץ לו בהתרפסות שאין כמוה כדי להיות בטקס האזכרה של הארכי-טרוריסט ערפאת, ולא רק להגיע לטקס אלא גם לנאום בו. ומי זה האיש הזה, שהוא הלך לנאום לזכרו, אותו איש שלום? זה אותו אחד שבמלחמת המפרץ הביע תמיכה בסדאם חוסיין על הטילים שנורו לכאן, כדי לפגוע באזרחי ישראל הערבים והיהודים כאחד, שידיו מגואלות בדם של העם שלו. זה אותו אחד שנתן הוראה לאנשיו לטבוח 600 נוצרים בעיירה דאמור בלבנון; לא נלחם על החופש. זה לוחם החופש – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> יותר ממך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – זה אותו אחד שנתן הוראה – על-פי עדותה של אשתו, הוא נתן את ההוראה לפתוח באינתיפאדה השנייה, שגבתה את חייהם של 1,175 ישראלים, בהם 789 אזרחים. ועוד הפליא חבר הכנסת עודה, אחרי שהלך לאותה אזכרה, בריאיון לרשת "אל-מיאדין", שמזוהה עם ה"חיזבאללה", כן, זה אותו ארגון טרור שטרחתם לגנות את הסעודים כשהם טענו שהוא ארגון טרור, ואמר שם: ערפאת הוא גיבור, שאין להשוותו לפרס. זה האיש שיש כאלה שאומרים שהוא מייצג את הדו-קיום, הוא מייצג את הפיוס. חברים, הוא ביזה בהליכה הזאת את מדינת ישראל, הוא ביזה את כנסת ישראל, הוא ביזה את הנשיא פרס, הוא ביזה את כולנו, והוא ביזה גם את אזרחי ישראל הערבים שחפצים בדו-קיום – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זה נאום הסתה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – בהתנהלות שלו ובהתנהלות של הרשימה המשותפת לאורך כל הדרך. ולכן אנחנו נמשיך, ואני מקווה שנעביר את התיקון לחוק-יסוד: הכנסת, עוד במושב הזה, כדי שמסיתים ותומכי טרור כמו חבר הכנסת עודה לא יהיו בכנסת הבאה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אני מודה לך, חבר הכנסת פורר. בשם סיעת יהדות התורה, השר ליצמן, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> תודה, אדוני היושב-ראש, אני חושב שלמען היעילות של הכנסת היה כדאי שנעשה שוויון בין הקואליציה לאופוזיציה, ששבוע אחד נעשה אי-אמון בקואליציה ושבוע אחד נעשה אי-אמון באופוזיציה. גם שם יש לי כל מיני הצעות, אולי, לדבר על אי-אמון בין ראשי האופוזיציה. אני רוצה להתייחס לנושא הזה, של האוכל הבריא. מה שאנשים לא יודעים – שאנחנו צרכני סוכר מספר אחת בעולם פר-נפש. הכי גרוע. הכי גרוע. וזה משפיע על סוכרת, משפיע על מחלות לב, זה משפיע על כל הדברים – השמנה בנוער – אנחנו בין הכי גרועים בנוער בהשמנה, מספר ארבע או חמש בעולם. צריך להוריד את זה וצריך לטפל בזה. אמרתי מזמן, ואני מתכוון ליישם את זה, ובעזרת השם, בסופו של תהליך – אני יודע שבמחלבות עושים כרגע שוקו בלי סוכר, או פחות סוכר, רציתי לעשות את זה בקיץ – לאסור לתת לילדים עם סוכר, חיכיתי, כי רציתי שכל המחלבות יעשו מוצר כזה, בלי סוכר. היום כבר יש, ואני מתכוון לאסור חלוקה בקייטנות, כשמחלקים שוקו וכל הדברים האלה, ולחמניות – שזה יהיה בלי סוכר. אנחנו לא טובים בזה, וצריך להוריד באוכל הזה. זה נורא מה שקורה היום. סוכרת זו מגפה – גם עולמית, אבל בארץ אנחנו בין הכי גרועים בזה. לפעמים יש טענות מחברות, ממפעלי המזון, אבל הם צריכים להבין שהם צריכים להתכונן ולהכין את עצמם לעשות מוצרים חדשים, גם פחות מלח, גם פחות סוכר, ולעשות מוצרים בריאים יותר. אגב, גם בנושא של קמח מלא אנחנו בודקים את האפשרות. הצלחנו. הגענו להסכם עם משרד האוצר לגבי חולי צליאק, לעשות לחם מיוחד בשבילם. אבל זה לא מספיק. צריך גם להיכנס לנושא של קמח מלא, ואת זה נשאיר בעזרת השם לתוכניות שמשרד הבריאות יגיש בקרוב ממש. אני מודה, תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני שר הבריאות. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, מטעם סיעת מרצ. אחרון הדוברים. לאחר מכן ישיב השר המסכם, השר אקוניס. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, לא יודע מאיפה להתחיל, יש כל כך הרבה סיבות לקיים אי-אמון בממשלה המאוסה הזו, אבל אני לא יכול שלא להתייחס לאישור הצעות החוק והחקיקה הגזענית המתקיימת בוועדת השרים לחקיקה. אני אתייחס קצת לחוק המואזין, אבל, השר ליצמן, יש לי שתי שאלות אליך, ברשותך. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> על סוכר, על קמח, מה שאתה רוצה – פוליטיקה אני לא מבין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ביום ראשון, כבוד השר, אישרו בוועדת השרים את חוק המואזין. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> מה זה מואזין? <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. אני רציתי לברר ולשאול. תגיד, צפירת שבת, 20 דקות לפני כניסת השבת, החוק אמור לחול עליה? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני לא יודע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה צריך לברר את זה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני הולך לברר את זה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נחמן מאומן, נחמן מאומן והמשאית – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> מה זה המואזין? לא יודע מה זה מואזין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נחמן מאומן והמשאית, הצעת החוק אמורה לחול על זה? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> נחמן מאומן – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה מעניין אותי. ריקודי החסידים והאדמו"רים לפני כניסת השבת, הצעת החוק אמורה לחול על זה? חברים, אתם הגעתם לתהום שקשה לתאר. לפני כחודש, לפני כשבועיים נבחר בארצות-הברית נשיא שביסס את מערכת הבחירות שלו על הטרנד האנטי-מוסלמי. יש ח"כים מהימין שאמרו, אם טראמפ הצליח למה שאני לא אצליח לבסס את המערכת שלי על האנטי-מוסלמים? הפחד הזה מהמוסלמים והאסלאמופוביה שתופסת אתכם, אין לה גבול, אין לה גבול. אסור לדבר במסעדות בערבית, אסור ללכת עם מטפחת ברחוב, אסור להשמיע קול מואזין. מה אתם רוצים? אתם לא מסתכלים על עצמכם שהתהפכתם? <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם לא עושים חשבון נפש? הפכתם להיות אנטישמים, רק שהפעם השמים הם לא יהודים? לאן אתם מגיעים? אתם לא מסתכלים על עצמכם בראי? אתם, בתהליך החקיקה שלכם – אם זה גנבת אדמות, אם זה אנטי-מוסלמים – אתם מגיעים לתהום וכולנו נשלם את המחיר. חברים, תתעשתו. תתעשתו. תודה, אדוני. <היו"ר יואל חסון:> תודה לך, אדוני, על החמש שניות. השר אקוניס יסכם בשם הממשלה. בבקשה, אדוני. ישיב לדוברים. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הקרב על הדמוקרטיה, חבר הכנסת נחמן שי, הוכרע כבר. הקרב על הדמוקרטיה הוכרע במערכת הבחירות, ואין קרב, חבר הכנסת שי, ישנה הכרעה. הייתה הכרעה ברורה של הציבור. זוהי הרי דמוקרטיה במיטבה. בדמוקרטיה הישראלית, אדוני היושב-ראש, כמו בדמוקרטיה האמריקנית, העם אמר את דברו. אדוני היושב-ראש, הציבור החליט שאנחנו נשב כאן, בממשלה ובקואליציה, ואתם, חבר הכנסת שי, תשבו כאן, תחבשו את ספסלי האופוזיציה. אני יודע שזה קשה, אני יודע שזה לא נעים, אבל זאת הייתה ההכרעה. אדוני היושב-ראש, הדמוקרטיה, לפי השמאל, טובה רק כאשר הם מנצחים. הדמוקרטיה עומדת בסכנה כשאתם מפסידים. יש מנצחים ויש מפסידים. אלה הם כללי המשחק. איך אמר מנחם בגין במאי 1977 מעל הדוכן הזה? – תתרגלו. ובכלל, אדוני היושב-ראש, הייתי מציע לאופוזיציה – שמעתי כאן חלק ניכר מן הדיון – הייתי מציע לאופוזיציה לרענן קצת את הטיעונים, משום שלאט – או במהירות, אינני יודע – הטיעונים, חבר הכנסת שי, במידה מסוימת, מאבדים אמינות. הרי אתם חוזרים כל הזמן על אותם ביטויים שחוקים – ופבלוביים במידה רבה, אדוני היושב-ראש – הראשון שבהם והמרכזי שבהם הוא כמובן: סכנה לדמוקרטיה. אני מציע לכם להשתמש בטיעון הזה כשבאמת תהיה כאן סכנה לדמוקרטיה ולא בכל פעם, אדוני היושב-ראש, כשעולה חוק שאיננו מוצא חן בעיני האופוזיציה. זה דבר לגיטימי וטוב וחשוב שנשמע את ביקורתה של האופוזיציה. אבל אי-אפשר לקבל את המצב הזה שבו בכל פעם שעולה חוק שאיננו לפי השקפת עולמה של האופוזיציה, נזרק לחלל הדיון הציבורי הטיעון של סכנה לדמוקרטיה. אחרת מה עלול לקרות? כשבאמת תהיה סכנה לדמוקרטיה, אף אחד כבר לא יאמין. אגב, אדוני היושב-ראש, אתה בעברך היית חניך תנועה חשובה בתולדות הציונות, שלשמחתי תלמידיה ב-40 השנים האחרונות מקבלים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> יואל, הוא מדבר אליך. <היו"ר יואל חסון:> אני שומע שהוא מדבר אלי, תאמין לי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אולי גם אתה היית חניכהּ של אותה תנועה, חבר הכנסת לוי? לפחות מקורותיך טובים, כפי שסיפרת. גם ההווה הוא בסדר, אבל המקורות הם טובים. אתה היית חניך התנועה שעל מנהיגה – – – <היו"ר יואל חסון:> תצטרך לדבר על חניך התנועה השני. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני אדבר, אני אדבר אליך כשאתה תרד ואני תכף אדבר גם ליושב-ראש, הוא ודאי מכיר את הטיעון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל לא הייתי חניך בתנועה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> בלי להיות חניך בתנועה, את הטיעון אתה מכיר. ובכן, חבר הכנסת חסון, אתה היית חניכה של התנועה שעל המנהיג הראשון שלה, זאב ז'בוטינסקי, אמרו בשנות ה-30 של המאה הקודמת שהוא סכנה לדמוקרטיה, סותם פיות, וכמובן – חבר הכנסת פרי – הפאשיסט הגדול – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – הליברל והדמוקרט הכי גדול – אני קורא, גברתי. <יעקב פרי (יש עתיד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – על עריצות הרוב. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני מדבר על עריצות הרוב – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> החלק של עריצות הרוב. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – ואני מוכן לדבר גם על עריצות המיעוט. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אל תיקח את הפרקים שנוחים לך – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> חברת הכנסת לבני, שגם מקורותיה טובים, אבל לצערי במהלך השנים שכחה את מקורותיה, וגם אתה, חבר הכנסת חסון, שבמהלך השנים – השר לוין – שכחתם את מקורותיכם, תזכור – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – גם אתה וגם החברים שלך, על המקורות ששכחתם. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני מציע לך לזכור – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> על המקורות ששכחתם. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – מה נאמר על המנהיג הזה. חבר הכנסת כהן – נאמרו עליו דברים איומים; אותם דברים, אותם טיעונים, אותן השמצות. אחר כך, חבר הכנסת גנאים, הם עברו ליורשו, למנחם בגין. אני מדבר על זאב ז'בוטינסקי, מנהיג דגול, ליברל, לאומי. ואחר כך, אותם טיעונים – חבר הכנסת יונה – שאני מניח שטענת אותם בצעירותך, וזה בסדר בשיח הדמוקרטי – פאשיסט, סותם פיות, סכנה לדמוקרטיה – אפשר, אדוני, לקרוא בספרייה – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני מניח, אמרתי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אז אני רוצה לתקן טעות – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> בבקשה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – מעולם לא אמרתי את זה על בגין. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> מצוין, טוב מאוד. קיבלת ממני הרבה נקודות לזכותך, אם לא אמרת את זה. אם לא אמרת את זה, קיבלת הרבה נקודות לזכותך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אנחנו מתגעגעים לבגין. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אבל המחנה שממנו אתה בא אמר את הדברים. אותם דברים, דרך אגב – גם על הסכנה לדמוקרטיה וגם על – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תגיד, מה זה, שיעור היסטוריה? תגיד מה עכשיו. מה, אתה עושה לנו שיעור היסטוריה עכשיו. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> תחכה בסבלנות, תגיע לעכשיו. משום שאתה תראה שאצלכם שום דבר לא השתנה. זה מה שאתה תראה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אצלכם השתנה לרעה. אצלכם השתנה לרעה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זאת היא המסקנה. אחר כך, אדוני היושב-ראש, לאחר שלמדו – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> גמרתם להטיף לנו מוסר? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא, לא. סלח לי, חבר הכנסת שי, אני מבקש. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גמרתם להטיף לנו מוסר? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני מטיף לך מוסר? האם הייתה כאן הטפת מוסר עד לרגע זה? אני נותן לך איזושהי פרספקטיבה ארוכת שנים על הטיעונים הנבובים שלכם, והמשעממים שלכם, במידה רבה. אחר כך, אדוני היושב-ראש, מנחם בגין הדהים – אגב, בעוד חמישה ימים נציין את הנאום ההיסטורי של הנשיא סאדאת מעל הדוכן הזה. מעל הדוכן הזה. זה לא קרה בממשלה, חבר הכנסת חסון, בראשות מפלגת העבודה, או כפי שכונתה אז, המערך, אלא בראשותו של "האיש שעלול להביא מלחמה" – כך הוא כונה בעיתונים ביום שלמחרת המהפך ההיסטורי – והוא הביא את השלום, והוא היה ליברל, והוא היה דמוקרט. והקולות נמשכו, אדוני. חברת הכנסת – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אנחנו מתגעגעים – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני אומר לך: להתגעגע למנהיג ברטרוספקטיבה, חבר הכנסת יונה – ואתה בא מן האקדמיה – להתגעגע למנהיג ברטרוספקטיבה, זה דבר קודם כול אנושי, אני חייב להגיד לך באמת, בהגינות. זה דבר אנושי, כי אנחנו תמיד מאוד רומנטיים, אנחנו תמיד, אדוני היושב-ראש, מתגעגעים למי שהיה. עוד יתגעגעו גם אלינו. יש לי הרגשה, חבר הכנסת יוסי יונה, שיתגעגעו אפילו אלינו. לא אלינו – אל כולנו אני מתכוון. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> השר אקוניס, אני יכול להגיד ברשותך איזה משפט? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> בבקשה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> כולנו נעמוד כאן – – – בתרועות ובאהבה גדולה אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יביא הסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים. אהדתנו ואהבתנו תינתן לו. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> כלומר, אתם מבטיחים את הצבעתכם בעד. בעד ההסכם. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> בעד הסכם שלום ובעד – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אנחנו מוכנים להצביע בשבילו. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> מאה אחוז. קודם כול, זו אמירה נחמדה, אדוני היושב-ראש. רק שיש בעיה אחת, חבר הכנסת יונה – הצד האחר איננו רוצה בזה. זוהי המציאות, לצערי. אתה יודע, חבר הכנסת יונה, אני חייב להגיד לך משהו: כיוון שבשנה האחרונה אני, כשר המדע, נפגש עם עשרות שרי חוץ, שרי מדע, שרי חינוך, שרי חדשנות וגם שגרירים של מדינות זרות, כאשר מסבירים להם את זה הם משתכנעים. אתה רואה, אדוני היושב-ראש? כאשר אתה אומר לאותם גורמים בין-לאומיים – תכף נגיע לטיעון שלכם על הבידוד הנוראי שבו אנחנו נמצאים – אתה מסביר להם את זה, הם פשוט משתכנעים. הם מבינים שהבעיה איננה טמונה בממשלת ישראל או בעם היהודי או בכלל בישראלים, אלא בצד האחר. הם לא באים פשוט. לא באים. עכשיו, איך אתה רוצה להגיע לשלום? אני אתך באותה דרך – במשא-ומתן. אבל מה קורה כשהצד האחר איננו רוצה במשא-ומתן? מה קורה כשהצד האחר איננו רוצה בשלום? אני אומר לך, אני לא יודע, אדוני היושב-ראש, אם אתה תציין במליאה – אני חושב שזה רעיון לא רע – לציין כאן, חבר הכנסת יונה וחבר הכנסת בן ראובן, את נאומו של הנשיא סאדאת פה, פה על הפודיום הזה. זה לא יאומן. נדמה לי, גברתי המזכירה, שאפילו לא הוחלף, וטוב שכך. נראה לי שלא, לא יודע. זה שווה בדיקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוחלף, הוחלף. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זה הוחלף? אה, הוחלף. ובכן, הפודיום הוחלף, אבל הרעיון לא הוחלף. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אם אנחנו כבר בדיאלוג, השר אקוניס, אם אנחנו כבר בדיאלוג – ואני מברך על הנכונות שלך לקיים דיאלוג, אולי אפילו סימפוזיון – האם אתה תהיה מוכן, נניח, מעל בימה זו לומר שאתה, כמייצג את עמדת הממשלה, דוחה על הסף את אמירתו של השר בנט, חבר חשוב בקואליציה, שתם העידן של מדינה פלסטינית ואנחנו לא נישא וניתן על הרעיון הזה? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> למי שלא שמע, נשאלתי לגבי מתווה שתי המדינות. אני אגיד לך: אני נאמתי את נאומי הראשון כאן ב-4 במרס 2009, כחבר כנסת צעיר, תרתי משמע. אני אמרתי שאתנגד ואעשה את הכול כדי שלא תקום ולא תהיה מדינה פלסטינית בין הים לבין הירדן. לא חזרתי בי מאות אחת בנאום הזה או מן הרעיון שינקתי מאותו זאב ז'בוטינסקי שדיברנו עליו עכשיו, שאמר: כולה שלי. אני מאמין בזה כתפיסה אידיאולוגית, לא כתפיסה דווקנית מול האויב הפלסטיני – והוא אויב; הפלסטינים ברגע זה הם אויב, אין מה לעשות. הם מחנכים את ילדיהם לשנאתך, לא לשנאתי; אותי הם שונאים – אני מהליכוד, אני מהימין. זה כמעט בטוח – לשנאתך כיהודי. לכן אני אומר, קודם כול, אני מאמין כתפיסה אידיאולוגית; אני מוכן לדבר עם הפלסטינים, אם ירצו בכך. הם אינם רוצים בכך. אני לא מבין, אגב – אפרופו הפרובוקציה שעורר כאן חבר הכנסת טיבי – ראיתי, חבר הכנסת חסון, שאתה מיהרת להוריד אותו מן הדוכן, ובצדק, משום שהפרובוקציות האלה כבר משעממות. זה משעמם, זה לא מדבר לאף אחד. הוא לא קיבל קול אחד מן הפרובוקציה הזאת; לדעתי, הפסיד. אבל אני הבעתי את עמדתי בצורה ברורה. אני מציע שגם חברי הכנסת מן הסיעה הערבית המשותפת, במקום לעורר פרובוקציות במליאת הכנסת או במקומות אחרים – כדוגמת מעשה הזוועה של חברת הכנסת זועבי שהשתתפה בפיגוע ה"מרמרה" – פשוט לקרוא לפלסטינים לחזור לשולחן המשא-ומתן. זה מה שנדרש מהם, בין היתר. כמובן, לא יעשו, משום שאינם מעוניינים, חבר הכנסת חאג' יחיא, במשא-ומתן. צריך להגיד את האמת, זה הרבה יותר טוב להגיד את האמת מאשר להסתיר אותה, כי בסוף היא מתגלה. אני אומר לך מה שהתחלתי להגיד לחבר הכנסת יונה – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני לא שומע. אתה יכול להגביר את קולך? לא שמעתי את הערתך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – ואני אומר לך באוזן. אתה תשמע את זה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני אומר לך באמת – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> המילים שלך, אותן מילים אתה חוזר כל פעם – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני מצטער, הייתה פה אמירה מעניינת של היושב-ראש. סליחה, יושב-ראש הקואליציה, האם אינך נהנה מנאומי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא נהנה מספיק. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> דוד, אני לא מבין, אתה לא נהנה מנאומי? אתה מוריד אותי. אתה לא נהנה ממנו? <דוד ביטן (הליכוד):> נהנה מאוד. תמשיך – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני יכול למצות – – –? <דוד ביטן (הליכוד):> תמצה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אוקיי, אז אני אמצה. בכל מקרה, לחבר הכנסת חאג' יחיא: תלחצו עליהם לחזור לשולחן המשא-ומתן, נוכל להגיע למה שמבקשים חבר הכנסת יונה ורבים אחרים בציבור הישראלי. אני מדייק: כל הציבור הישראלי – מצביעי הליכוד ומצביעי ישראל ביתנו, מצביעי מרצ, התנועה, העבודה – אני פשוט לא זוכר איך קוראים לכם, סליחה, כיום. המחנה הציוני, המחנה הציוני. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ציוני. תמיד תזכור ציוני. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זה טוב ציוני. אני בעד הציונות. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> תחשוב ציוני. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני בעד ציונות, את יודעת את זה. לא בעד מפלגת המחנה הציוני, אבל בעד הציונות, וזה דבר טוב. וגם מצביעי יש עתיד ומצביעי מרצ רוצים בשלום. תביאו אותם לדבר. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אופיר, אופיר, לא הזכרת את מצביעי הבית היהודי. אני לא רוצה לסכסך, אבל זאת שאלה – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני מודה לחברת הכנסת לבני על האבחנה הדקה. זה באמת מעניין מה שאמרת, הערה מעניינת מאוד. ובכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שאומנם לא מיצינו, בשל קוצר הזמן, את הדיון – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אילוצי לו"ז. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אילוצי לוח הזמנים. – – אבל אני חושב, חברת הכנסת לבני, שרואי השחורות, הפסימיים בחברה שלנו, צריכים להסתכל בקצת יותר אופטימיות על המדינה החזקה שלנו, על העוצמות האדירות שיש בה, על הרצון הבין-לאומי לשיתוף פעולה, ובעיקר על שביעות הרצון של הציבור הישראלי מתפקודה של הממשלה. אני מבקש, אדוני, מחברות וחברי הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אקוניס, שר המדע והטכנולוגיה, שסיכם את הדיון והשיב למתדיינים. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת. השר נפתלי בנט, חבר הכנסת סמוטריץ, נא לשבת. חבר הכנסת בגין, נא לשבת. <דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר יעקב שמאי, זיכרונו לברכה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מבקש לכבד כעת את זכרו של חבר הכנסת לשעבר יעקב שמאי, זיכרונו לברכה, שהלך לעולמו לפני כחודש וחצי, בראש השנה תשע"ז, והוא בן 76. נכבד את זכרו בקימה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) נא לשבת. חברי הכנסת, יעקב שמאי, יליד ירושלים, שהיה גם חמיו של עמיתנו השר יריב לוין, כיהן בכנסת יותר מעשר שנים, החל בשנת 1985, בשלוש כנסות: האחת-עשרה, שבמהלכה נכנס לכאן, עד השלוש-עשרה. הוא היה חבר בשורה של ועדות, בהן ועדת הכספים וועדת העבודה והרווחה. הכרתי את יעקב שמאי עוד בטרם נבחרתי לכנסת, כאשר הוא כיהן כראש סיעת הליכוד בהסתדרות, תפקיד שמילא שנים רבות. באותן שנים, שהיו מכריעות לעתיד קליטת העולים הרבים בישראל – אני מדבר על תחילת שנות ה-90 – הוא הצטרף אלי ואל חברי בהפגנות שקיימנו למען העולים, בעיקר למען תעסוקה עבורם, והיה פעיל בנושא זה. יעקב היה אדם בעל רגישות חברתית מיוחדת, וגילם באישיותו מזיגה מיוחדת, שלא הייתה מובנת מאליה באותם ימים, של אדם בעל השקפה לאומית שהיה גם בעל גישה חברתית מובהקת. אך טבעי היה שמצאתי בו כתובת לנושאים חברתיים רבים, בעיקר בתחום קליטת העלייה, כפי שכבר אמרתי, שבהם הוא תמיד היה נכון לסייע, ורתם לכך את מרצו ואת כישוריו. לאחר שפרש מכהונה בכנסת מילא שמאי שורה של תפקידים, בהם ממלא-מקום יושב-ראש ההסתדרות החדשה, יושב-ראש רשת "עמל", ראש אגף מינהל ומשאבי אנוש בהסתדרות וחבר דירקטוריון בחברת החשמל – והרשימה עוד ארוכה. בשמי ובשם חברות וחברי הכנסת אני שולח מכאן את ההשתתפות הכנה בצער של המשפחה, שנמצאת אתנו, מכבדת אותנו כאן היום ביציע, ודאי לחברנו יריב. יהי זכרו של חבר הכנסת לשעבר יעקב שמאי ברוך. אני מבקש משר התיירות חבר הכנסת יריב לוין לעלות לכאן ולומר דברים. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, שרים, חברות וחברי הכנסת, משפחת שמאי היקרה: הרעיה מרים, הבנות מירב, יפעת וענבר, החתן ניר, הנכדים סהר, עידן, עדן, ניב, עדי, הראל, נועה ומיקה, מוקירי זכרו של חמי היקר יעקב שמאי, זיכרונו לברכה, לא פעם היה יעקב יושב בלשכתו בבניין זה ומספר לאורחיו על ילדותו בירושלים, שסימלה עבורו שנים של אושר ושל זיכרונות ילדות מיוחדים. אבל ילדותו הייתה קצרה מכפי שילדות צריכה להיות. משפחתו עקרה לגבעת-עדה, והחליפה את חיי העיר בקשיים הגדולים המלווים את עובדי האדמה. קשיים אלה אילצו את יעקב הנער לעזוב את לימודיו, להיפרד מילדותו ולצאת לעבוד בחקלאות כדי לעזור בפרנסת המשפחה. שם, בשדות גבעת-עדה, כאשר הוא עובד, כנער צעיר, בשמש הקופחת ובגשם הטורדני, נאלץ יעקב לראות מדי יום את שכניו בני גילו כשהם הולכים לבית-הספר, לומדים ובונים את חייהם. אפשר רק לדמיין את מה שהתחולל בנפשו של הנער הצעיר בימים הקשים ההם. אלא שיעקב, שתמיד היה אופטימי, לא נתן לכאב להכניע אותו. כשהוא מחזיק במעדר בידיו הגדולות והחזקות, לא הפסיק לחלום כי יבוא יום ויהיה בכוחו לדאוג שחייהם של ילדים אחרים יהיו שונים מאלה שנכפו עליו.   באותם ימים של עבודה קשה אשר פרנסת דחק בצדה, נחרתה בנימי נפשו הדאגה העמוקה לגורלו של האדם העובד, לכבודו ולפרנסתו, דאגה שהפכה עם השנים למנוע טורבו של עשייה ציבורית מדהימה בהיקפה. הוא החל את דרכו באגודה החקלאית בגבעת-עדה והמשיך כחבר במועצה המקומית. את הידע שצבר חלק עם מושבים רבים במסגרת עבודתו במשקי חרות-בית"ר ותרם תרומה מכרעת להקמתם ולשגשוגם. במקביל החל לפעול במסגרת סיעת הליכוד בהסתדרות, עד שהגיע לעמוד בראשה. שם מצא בית חם להשקפותיו, והפך את הסיעה לכוח משפיע ומרכזי, הן בתוך ההסתדרות והן בתוך תנועת הליכוד עצמה. יעקב שמאי נבחר לכנסת האחת-עשרה וכיהן שלוש קדנציות רצופות – אגב, שבניגוד להיום נמשכו כמעט 12 שנה. גם בכנסת לא שינה מדרכיו והקדיש את כל עשייתו לקידום חקיקה חברתית, בימים שהנושא היה עדיין בחיתוליו. הוא היה קול צלול ובלתי מתפשר בהגנה על זכויותיהם של העובדים והחלשים בחברה והוביל שורה ארוכה של מהלכי חקיקה חשובים. כך היה יעקב הראשון לזהות את הקושי העצום של אזרחים רבים לרכוש לעצמם דירה, הרבה לפני שמשבר הדיור פרץ במלוא עוצמתו והפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי ובדיונים בכנסת. חוק המשכנתאות והמהלכים שיזם בתחום זה אפשרו כבר אז לאלפי זוגות צעירים לרכוש דירה ולחיות בכבוד. לאחר כהונתו בכנסת המשיך יעקב בפעילותו הציבורית וכיהן כממלא-מקום יושב-ראש ההסתדרות תחת הנהגתו של חברנו חבר הכנסת עמיר פרץ. דווקא בימים אלה, שבהם הקיטוב בין חלקי הבית הזה הולך ומחריף, ראוי להדגיש את שיתוף הפעולה המצוין והחברות שהיו בין עמיר ליעקב, אשר אפשרו להם לקדם את הדברים הרבים שעליהם הסכימו לטובת ציבור העובדים, הגמלאים והחלשים בחברה. עד יומו האחרון המשיך יעקב בעשייתו הציבורית, כאשר כיהן כחבר הדירקטוריון ולאחר מכן כיושב-ראש של קופת-חולים מאוחדת, והוביל במסגרתה תהליכים עמוקים של הבראה ושל שיפור השירות למבוטחים. אבל למרות העובדה שכיהן כ-12 שנה בכנסת, ולמרות הקריירה הציבורית המפוארת שעשה, ראה יעקב כגדול הישגיו דווקא את כהונתו כיושב-ראש רשת החינוך "עמל". הוא היה נוהג לסייר בבתי-הספר ולומר בעיניים נוצצות: אני, הילד, שבידיים האלה נאלצתי לחרוש את השדה במקום ללמוד, שנאלצתי לראות את חברי בני גילי צועדים לבית-הספר בעודי נותר מאחור כדי לעזור בפרנסת המשפחה, עומד היום בראש רשת של עשרות בתי-ספר, אלפי מורים, והעיקר – דואג לכל כך הרבה התלמידים. התלמידים, שהיו כה יקרים ללבו, זכו תחת הנהגתו האיתנה להגשים את החלום שחלם אז בשדות – ללמוד ולבנות לעצמם עתיד מקצועי מבטיח. בכלל, ליעקב הייתה אהבה אין-סופית לילדים, והוא תמיד ידע – וזה אולי לקח חשוב לכולנו – שלפני הפעילות הציבורית, וגם אחריה, נמצאת המשפחה. יעקב היה בעל מסור, אבא אוהב לבנות וסבא נפלא לנכדים ולנכדות. ואי-אפשר שלא להתגעגע – אני משוכנע שבבניין הזה לפעמים זה מדבר לרבים מאתנו – לסמבוסקים, לחצילים מטוגנים ולשאר מאכלים שלפעמים גם אנחנו מתגעגעים אליהם כשאנחנו כאן, שהוא היה מכין באמת בהמון המון אהבה ומכל הלב. ולצד המשפחה, בלב הענק של יעקב, או שמאי, כפי שקראו לו רבים בבניין הזה, היה תמיד מקום לכל מי שנזקק לעזרה או לעצה טובה. מעטים חברי הכנסת שהיו כה אהובים על אנשי מזכירות הכנסת, על הסדרנים ועל כלל עובדי הבניין, שלא אחת נועצו בו גם בענייניהם האישיים. יעקב תמיד הטה אוזן קשבת, תמיד ניסה לעזור, ובהרבה מאוד מקרים לא רק עזר, אלא הפיח בבן-שיחו תקווה גדולה, שנשענה על הדרך שהוא עצמו עבר. אז אם בכל זאת אפשר לבקש משהו בשמו, אחרי לכתו מאתנו, זו בקשה פשוטה – שנראה את החלש ואת צרכיו, שניתן לכולם הזדמנות שווה, ובקיצור, שנהיה בני-אדם. יהי זכרו של יעקב היקר ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר התיירות חבר הכנסת יריב לוין. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עמיר פרץ. כפי שכבר הזכיר השר, יעקב שמאי היה ממלא-מקומו של עמיר פרץ בהנהגת ההסתדרות. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחת שמאי, האלמנה מרים, הבנות מירב, יפעת וענבר, כמובן יריב לוין – השר יריב לוין – שאותו הכרתי בתקופות שבהן הילך, מה שנקרא, תחת כנפיו של יעקב, לפני שהוא הגיע לכנסת – אני עומד כאן בפניכם כדי לשאת דברים לזכרו של חברנו חבר הכנסת לשעבר יעקב שמאי, שהלך לעולמו. אני עומד היום – וזה מאוד קשה לי, מאוד קשה לי, כי אני זוכר את הדמות, את האדם, את הערכים, את הכללים – אני עומד בימים שבהם כולנו עסוקים בדיונים המלווים בשסעים עצומים, בקרעים שהולכים ומתרחבים בתוך החברה הישראלית, והייתי רוצה לקחת את תכונותיו המיוחדות של חבר הכנסת שמאי ולהעמיד אותן כנייר לקמוס לדרך שבה אנו צריכים לקיים את הדיונים בתוכנו. ונכון, זה היה מזמן, ונוסטלגיה היא דבר מתעתע; היא יכולה לעתים להפוך לנוזל משכר ומשקר, שאתה אומר לעצמך: אולי בכל זאת מדובר באירוע מקרי, חד-פעמי, והנה עוד רגע כולם יחזרו לדיון הענייני ויכבדו איש את רעהו. יעקב שמאי היה אחד מסמליה של תנועת הליכוד. הוא היה איש עם תפיסה מדינית ימנית, אך היה איש עם תפיסה חברתית שמאלית מאוד. איש הפריפריה, מחובר לעבודת האדמה, אחד ממעבירי המסרים הטובים ביותר, נואם בחסד, שכאשר השמיע את דבריו בקולו הרועם חשת את הרעד העובר מלבו הרוטט אל לבותיהם של השומעים אותו. יחד אתו הצלחנו להקים קואליציה רחבה בהסתדרות, כאשר גם הליכוד, גם אנשי מרצ, גם החרדים, גם הסיעות הערביות, היו חלק מהקואליציה הזאת. זו הייתה קואליציה המבוססת על כבוד האדם, ערך האדם באשר הוא, והדבר המשותף הזה הפך למנוף ולעוצמה במאבק על זכותם של אזרחים בישראל להתפרנס בכבוד ולהזדקן בכבוד. אלה היו ימים של מאבקים אידיאולוגיים רבי עוצמה. אלה היו ימים שבהם כיהן שר האוצר בנימין נתניהו, אלה היו ימי גזירות 2003, ויעקב שמאי הפך לגורם מרכזי בצמצום רוע הגזירה. הוא התייצב מול סיעתו באומץ, באומץ לב בלתי רגיל, בכל אתר ואתר – בכנסת, בהפגנות, מול משרד האוצר, כשהיה צריך. הוא הגיע הנה כדי להפעיל את כישוריו ואת כל יכולתו לצמצם את החוקים האנטי-חברתיים. אני מתגעגע בעיקר לסוג השיח שיכולנו לקיים. אצל יעקב שמאי, גם בשיא המשבר וגם בלהט הוויכוח, הוא לא היה מכנה איש "בוגד" או "שמאלן", במובן השלילי של המילה. בדיוק להפך, הוא היה קול ממתן, קול מלכד. עבורי הוא מסמל את הליכוד החברתי-ממלכתי, שלא התחרה על אמירות קיצוניות כדי להשיג קולות. אז, בליכוד העריכו מתינות, העריכו ממלכתיות, בניגוד לנעשה היום, שמתקיימת תחרות על אמירות קיצוניות כדי לקושש קולות. יעקב ראה במערכת החינוך את הדבר החשוב ביותר, ולכן כאשר פנה אלי וביקש להנהיג את רשת "עמל" – זה נשמע דבר מופרך, לתת לאיש ליכוד להנהיג את רשת "עמל", רשת שקמה על ערכי תנועת העבודה – אני קיבלתי החלטה להפקיד זאת בידיו. הוא מעולם לא השתמש בתפקיד הזה כדי להעביר מסרים שאינם קשורים למערכת החינוך עצמה, לתכנים החינוכיים בלבד. הוא עשה הכול כדי להרחיב ולחזק את התשתית של אותה רשת, לתת לה את האפשרות להיות עם נגישות רחבה ככל האפשר, בכל יישוב ויישוב, בכל אתר ואתר, וחלק גדול מבתי-הספר של הרשת בתקופתו של יעקב שמאי היו במגזר הערבי. אני מוכרח להדגיש זאת, כדי להדגיש את ההבדל בין מה היא תפיסה של ממלכתיות בכל מקום שאתה נמצא – ובכל זאת אתה משאיר לעצמך את הזכות לשמור על השיח, לשמור על הוויכוח. דבר אחרון, לומר לכל האנשים הפוליטיים שנמצאים כאן: אנחנו לפעמים אומרים שיש לנו חברים נאמנים ואמינים, עם אותן אמונות, במערכות הפוליטיות, ולעתים אנחנו אומרים לעצמנו – הרבה פעמים אנשים פוליטיים יודעים שאומרים להם: תתקדם, אני אחריך. וכולם כאן יודעים שבפוליטיקה, אל תסמוך על האמירה הזאת, כי יכול להיות שמאחוריך ניצב מישהו עם נבוט גדול, אז כדאי שתסתכל בדיוק כשאתה הולך. אני אומר לכם, יעקב שמאי היה שותף, כשהוא אמר לך: תתקדם, אני אחריך, יכולת לנוע קדימה ולדעת שיש לך הגנה מוחלטת על גבך החשוף. יהי זכרו ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. עוד פעם, תנחומינו הכנים למרים, לבנות, לכל בני המשפחה, בנות המשפחה, שנמצאים אתנו כאן. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. אוזלת ידה ביישום מתווה הכותל והקרע ההולך וגדל בין ישראל לעם היהודי;> <2. כישלונה במיגור תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית;> <3. הפקרת יישובי הצפון על-ידי הממשלה וגריעת התוכנית לחיזוק הצפון מתקציב המדינה;> <4. התנהלות ראש הממשלה והרדיפה הגוברת אחר עיתונאים והתקשורת החופשית> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצבעה, חברי הכנסת. אנחנו נצביע קודם כול על הצעת האי-אמון מטעם סיעת המחנה הציוני: אוזלת ידה של הממשלה ביישום מתווה הכותל והקרע ההולך וגדל בין ישראל לעם היהודי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 29 נגד – 49 נמנעים – 4 הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 29 בעד, 49 נגד, ארבעה נמנעו, ארבעה נכחו אך לא הצביעו. אני קובע כי הצעת האי-אמון מטעם המחנה הציוני לא התקבלה. כישלון הממשלה במיגור תופעת האלימות הגואה בחברה הערבית – של הרשימה המשותפת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 49 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 38 בעד, 49 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת הרשימה המשותפת לא התקבלה. מטעם יש עתיד – הפקרת יישובי הצפון על-ידי הממשלה וגריעת התוכנית לחיזוק הצפון מתקציב המדינה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 49 נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 38, 49 נגד, אין נמנעים. גם הצעת יש עתיד לא התקבלה. התנהלות ראש הממשלה והרדיפה הגוברת אחר עיתונאים והתקשורת החופשית – מטעם מרצ. מי בעד ההצעה? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 48 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 38 בעד, 48 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת סיעת מרצ לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. <הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 89), התשע"ז–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1088); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, ממשיכים עם סדר-היום, יש עוד סדר-יום ארוך. הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 89), התשע"ז–2016, קריאה ראשונה. יציג את ההצעה סגן שר האוצר יצחק כהן. חברי הכנסת, קצת שקט. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 89), מ/1088, קריאה ראשונה. פרק שמיני לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) התשכ"ג–1963, שכותרתו השגה וערעור, קובע את מסלול הערעור על שומה שנעשתה לפי החוק. לפי הפרק האמור, אדם החולק על שומה, רשאי להגיש השגה למנהל. על החלטה בהשגה אפשר להגיש ערר לפני ועדת ערר של שלושה חברים, שהם שופט – יושב-ראש – ושני חברים שאחד מהם לפחות הוא נציג ציבור. אדוני היושב-ראש, במהלך השנים הושמעה ביקורת על הרכב ועדת הערר, על רקע החשש לניגוד עניינים של שני חברי הוועדה שאינם היושב-ראש. שכן בפועל, חברים אלה הם עורכי-דין, רואי-חשבון, שמאי מקרקעין, הפעילים בתחום מיסוי המקרקעין, ובמסגרת תפקידם מייצגים לקוחות בעניינים הדומים לאלה המובאים לפניהם בשבתם כוועדת ערר לפי החוק. אדוני היושב-ראש, אם לא תקשיב לי, לא תדע על מה אתה מצביע. <היו"ר יואל חסון:> אני צריך לנהל פה, אדוני. אתה לא קורא היום משום דבר? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הלוואי. לא נהנית? <היו"ר יואל חסון:> מה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נהניתי מאוד. <היו"ר יואל חסון:> לא זכיתי. הייתי בוועדת הכנסת. לא יכולתי לזכות בלעשות את זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז אני אחזור ואספר לך מה בדיוק העניין. במהלך השנים הושמעה ביקורת על הרכבה של ועדת הערר, וזאת על רקע החשש לניגוד עניינים של שני חברי הוועדה שאינם היושב-ראש. שכן בפועל, חברים אלה, אדוני היושב-ראש, הם עורכי-דין, רואי-חשבון, שמאי מקרקעין, הפעילים בתחום מיסוי המקרקעין ובמסגרת תפקידם הם מייצגים לקוחות בעניינים הדומים לאלה המובאים לפניהם בשבתם כוועדת ערר לפי החוק. אשר על כן, מוצע להסמיך את בית-המשפט המחוזי לדון בערעור מס לפי חוק מיסוי מקרקעין, תחת ועדת הערר הפועלת כיום לפי אותו חוק. כך ייפתר החשש לקיומו של ניגוד עניינים אצל חברי הוועדה וכך תיווצר אחידות בחקיקה בכל הנוגע לערעורי מס. אדוני היושב-ראש, אנחנו מבקשים שהצעה תידון בוועדת הכספים, מכיוון שמדובר בהליכי ערעור על שומת מס. ואני מבקש מכם, חברי הכנסת, לאשר את הצעת החוק ולהעבירה להכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת הכספים. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני סגן השר. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, במשך שנים רבות היו סובייטולוגים שהיו מסבירים את השיח ברוסיה הקומוניסטית מה זו דמוקרטיה ומה זה שלום, ואיך אפשר להפוך אור לחושך וחושך לאור, יום ללילה לילה ליום – באמצעות תעמולה. כשאני שומע בשבועות האחרונים את הזעקה הגדולה על הסכנה לדמוקרטיה, אני שואל את עצמי: סליחה, איפה אני חי? עד שבאו הבחירות בארצות-הברית וגיליתי שגם באמריקה – 60 מיליון מול 60 מיליון. כש-60 מיליון אלה מנצחים, זאת דמוקרטיה, ואף אחד לא יעז להגיד מילה; כש-60 המיליון האחרים מנצחים – אז זו סכנה גדולה לדמוקרטיה. אני מדבר עכשיו על הנושא שדובר עליו הרבה בימים האחרונים, העניין של חוק ההסדרה, ואני עוד לא יודע בדיוק איך הוא נראה ומה העניין שם. אבל הסכנה לדמוקרטיה היא מזה שבג"ץ אמר והיה העולם. אסור לקבל חוק שיפתור בעיה של הוצאת אנשים מבתיהם, על-פי החוק – כי בג"ץ אמר. אני מוכן לשמוע כל נימוק אחר. אם זו קרקע של מישהו – שיבוא – – – בג"ץ אמר. ואם מבקרים את הדבר הזה, זו סכנה לדמוקרטיה. מובן שבית-המשפט הוא חלק ממשטר דמוקרטי. יש מערכת שופטת ומערכת מבצעת ומחוקקת. אבל מה זה צריך להיות שמבקרים את ראש הממשלה בכל דברי חירופים וגידופים; את כל אחד משרי הממשלה אפשר לבקר עד הסוף. אפשר לבזות אותם; חברי כנסת – הס מלהזכיר. אפשר לעשות מהם, ממש לדרוך עליהם בנעליים וזה – כי זאת הדמוקרטיה. תפקידה של התקשורת לבקר את הרשות המבצעת. למה אין תפקידה של התקשורת לבקר את הרשות השופטת? איפה זה כתוב? בשום דמוקרטיה בעולם. היום התקבלה, דחה בג"ץ את בקשת הממשלה לדחות את הביצוע של פסק-הדין של עמונה. שוב, אני לא נכנס לעצם העניין, אבל עצם העובדה שבג"ץ דחה – בג"ץ קובע. רבותי, אין לך דבר אנטי-דמוקרטי יותר מאשר קבוצה של 20 או 17 או 13 אנשים שלא נבחרו, והם ינהלו את המדינה. הם צריכים להיות שופטים באופן הכי מוגבל של המילה שפיטה. דווקא הממשלה – היא צריכה להיות השולטת, ודווקא הכנסת צריכה להיות המחוקקת והמבקרת. וכל ניסיון להלך אימים על הציבור ולדבר בשם הדמוקרטיה – זה יעזור לכם כמו שזה עזר למשפחת קלינטון. 60 מיליון אנשים אמרו בוז לשקרים, לצביעות – כולל הסקרים. אנשים הבינו שגם סקר וגם תקשורת זה כלי תעמולה ולא כלי דיווח. וזה היה בברית-המועצות. כל העולם נהיה רוסיה. לא מאמינים היום, לא לצד הזה ולא לצד הזה. וזו הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה. כי תקשורת אמיתית, שהייתה צריכה באמת להביע, לשאת לפיד של ערכים – המהפכנים הגדולים ביותר היו עיתונאים, ויש בזה המון חיוב. אבל לא לשקר, בבקשה. לא להציג שאתם הדמוקרטיה והאחרים הם נגד. כמו שאני לא אוכל להגיד שאני הדמוקרטיה והאחרים הם נגד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אני מודה לך. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. שלוש דקות, בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כדי שתבינו, אני אקרא את התרגום המילולי של הפסוק הזה – – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ישמרני אלוהים מפני השטן הארור. בשם אלוהים הרחמן והרחום, "מְנֻוָּלִים מכל הם החוסמים את מסגדי אלוהים ומונעים את הזכרת שמו בהם, ואצים להחריבם. אלה, לא יוּתר להם להיכנס אליהם בלא חשש. בעולם הזה יעטו קלון, ובעולם הבא צפוי להם עונש כבד".) ומי עושק יותר ממי שמנע ממסגדי אללה להיזכר בהם שמו וחתר לחורבנם. אלה, אל להם להיכנס אליהם, אלא מפוחדים. להם בעולם הזה חרפה, ולהם בעולם הבא עינוי עצום. זו המשמעות של מניעת קול המואזין. כי קריאת המואזין היא חלק מקיום מצוות התפילה ולא תוספת, והיא לא נפרדת מהתפילה עצמה. המסגדים קיימים לפני הפקעת המקרקעין והקמת ההתנחלויות, וגם לפני ניסיון ההשתלטות על השכונות הערביות ליד המסגדים, באותן ערים מעורבות. האוכלוסייה חיה כל השנים בלי הפרעה, וקול המואזין נשמע בכל יום חמש פעמים, קורא "אללהו אכבר", קורא לבוא לתפילה, שזה היסוד החשוב ביותר ביסודות האסלאם. לכן, הניסיון הזה הוא לא רעש, לא השפעת הרעש. בסך הכול, הקריאה לתפילה היא לא יותר משתי דקות. וצריך לראות מי הם מגישי הצעת החוק הזאת. האם הם בכלל קשורים לאיכות הסביבה? כי יש אנשים שהם מעוניינים באיכות הסביבה והם מבינים שזה לא מפריע. וחבר הכנסת טיבי מנה שורה ארוכה של הפרעות קיימות, שלא מתחשבים בהן – – – אבל הנושא המרכזי הוא הניסיון הציוני לשכפל את ההיסטוריה ולנסות ולמחוק את קיום האסלאם וקיום הערבים בארץ פה. זה חלק מהסממנים. הרסו הרבה מסגדים, פגעו בהרבה בתי-קברות, ומנסים לשכפל את ההיסטוריה בפגיעה הזאת. ראש הממשלה, עם החבורה שלו של השרים ושל התומכים שלו, פשוט משקרים. אומרים שיש נוצרים שפונים אליו, אבל האמת היא – תפנו לכל מדינות ערב, לכל הערים הפלסטיניות – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. עוד משפט. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – ותראו שכנסייה ומסגד נבנים זה ליד זה. המסגד מעולם לא הפריע לכנסייה והכנסייה לא הפריעה למסגד. והזכות לקיים את הפולחן הדתי היא זכות מוקנית ולא טובה מאף אחד. <היו"ר יואל חסון:> ביום שיהיה בית-כנסת באמצע, זה בכלל יהיה מסודר. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> ואף פעם לא הפריע בית-כנסת. היו גם בתי-כנסת וגם נשמרו וקיימו את התפילות שלהם. ואם תדברו על ספרד, מי ששלט בספרד לפני יציאת ספרד זה גם היה המוסלמים, והיו בתי-כנסת והיו אנשים שהגיעו לרמה של שרים באותם הממשלים. <שר התיירות יריב לוין:> אתה רוצה לשכתב את ההיסטוריה? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אז גם לשקר בנוגע להיסטוריה אסור, במיוחד שזה בא מצד של שר. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. טוב, לא – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <שר התיירות יריב לוין:> אתה מספר לי כמה היה טוב תחת השלטון המוסלמי אז? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כן, כן – – – <שר התיירות יריב לוין:> כן? אתה רוצה לשלם דמי חסות כמו שהיהודים שילמו אז? אני שואל אותך, זה מה שאתה מביא כאן היום? מה אתה מדבר? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> היו קוראים מסים, היו קוראים מסים. אם אתה היית מכיר את ההיסטוריה – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לכם, אדוני השר, חבר הכנסת, תודה רבה לכם. שלוש דקות, דב חנין. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> טוב, חבר הכנסת גטאס, תודה רבה. חבר הכנסת גטאס, תודה רבה, שמענו אותך. חבר הכנסת חאג' יחיא, נא לשבת, הרגע דיברת. חבר הכנסת גטאס, תודה. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה, חאג' יחיא. תודה רבה. אדוני השר, גם אותך אני אקרא לסדר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, עמיתי חברי הכנסת, השבוע הזה הוא שבוע שבו הציבור בישראל יכול לראות בצורה ברורה את סדר העדיפויות של הממשלה. הגיעה לכאן השבוע, לכנסת, ויקי קנפו. היא הגיעה בצעדה ארוכה מקיסריה, ממעונו של ראש הממשלה, ואתה נכים שנדרשים לחיות מקצבת נכות של 2,400 שקל לחודש. אי-אפשר לחיות מהסכום הזה. הגיעו אתה אנשי תנועת הפריפריות, שמתרעמים על זה שבדרום בישראל חיים בממוצע פחות חמש שנים מאשר במרכז הארץ; שמתרעמים על זה שתוכנית ההשקעות בצפון – התוכנית הגדולה שהממשלה התחייבה עליה – נעלמה לחלוטין מספר התקציב. הגיעו אתה נציגים של ציבור החולים, אנשים שמדברים על מערכת הבריאות שלנו, שנמצאת כבר שנים בדיאטה רצחנית; מערכת בריאות שצמאה לעוד משאבים, לעוד השקעות. הגיעו אתה נציגי תושבים בגבעת-עמל, בשכונת-הארגזים, כפר-שלם; שכונות שבהן אנשים נאבקים על בתיהם, שנמצאים בסכנה של נישול, כי הבתים שלהם והשכונות שלהם מיועדים להיות מועברים לבנייה שממנה מישהו אחר ירוויח רווחים גדולים. כל האנשים האלה, עמיתי חברי הכנסת, היו ונשארו שקופים לגמרי לממשלת ישראל. כל האנשים האלה לא זכו להיפגש לא עם ראש הממשלה ולא עם שרים. כל האנשים האלה לא זכו לזה שוועדת השרים לענייני חקיקה תתכנס לדיון מיוחד בשעת ערב ותצטרך לקבל החלטה חגיגית לחוקק חוק כדי לפתור את הבעיה שלהם. כי, עמיתי חברי הכנסת, הבעיות האלה לא מעניינות את נתניהו. הבעיות האלה לא מעניינות את ממשלת נתניהו. האנשים האלה היו שקופים ונשארים שקופים. אז במקום לפתור בעיות, מביאים לנו חוקים. הנה, חוק מואזין. מסתבר שזו הבעיה הגדולה. זו הבעיה הגדולה בצפון ובדרום, לא בעיית מערכת הבריאות, לא בעיית האפליה, לא בעיית היעדר התקציבים. מה שהפריע להם ומפריע להם זה רק קריאות של מואזינים. לכן נתניהו באופן דרמטי אומר בפתיחת ישיבת הממשלה: אני הולך להתגייס לעניין הזה. אתם לא רואים את המגמה? מי שאין לו פתרונות עובר להסתה. ברוסיה הצארית אמרו פעם: הכו ביהודים והצילו את רוסיה. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אז בנימין נתניהו אומר: הכו בערבים והצילו את ממשלת נתניהו. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עמיתי חברי הכנסת, את הסחורה המקולקלת הזאת אסור לאף אחד לקנות. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. חברת הכנסת בן ארי, נא לא להפריע לו בדרכו לכאן. <מירב בן ארי (כולנו):> אני מלווה אותו. רק בעדינות בבקשה. <היו"ר יואל חסון:> למה את באה אחריו כל פעם? <מירב בן ארי (כולנו):> לא, אני הולכת לפה. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני באמת תמה על החוקים שמביאה הקואליציה בשבוע הזה. זה די מזכיר את הסיפור המפורסם על ה"טיטניק", שהולכת ושוקעת, הולכת וטובעת, ואנשים על הסיפון רבים איפה למקם את התזמורת ואיפה למקם את הכיסאות ואת הדגלים. בסופו של דבר, איפה שאתה לא מסתכל, אתה רואה בלגן, אתה רואה תקיעות, אתה רואה מדינה שנכנסת לבלבול ולאובדן דרך. אבל אני לא רוצה לדבר רק על העניין המדיני, כי זה בכותרות. אני רוצה דווקא להביא דוגמה מהתחום החברתי. מחר הולך יושב-ראש ההסתדרות להכריז פעם נוספת על סכסוך עבודה בגין המשבר בתחום של הביטוחים הסיעודיים הקולקטיביים. צריך להבין איזה קטסטרופה מתחוללת במקום הזה. מאז שנת 2011, למעלה מרבע מיליון ישראלים, אדוני היושב-ראש, חברות הביטוח פשוט לקחו אותם וזרקו אותם כמו כלבים לרחוב. במשך 20-10 שנה אנשים שילמו לחברות הביטוח עבור ביטוח סיעודי, וברגע האמת חברות הביטוח פשוט לקחו אותם וסיימו להם את הפוליסות. רוקנו אותן מכל תוכן. ומה עושה הממשלה? מה עושה המדינה? אחרי עשרות שנים שבהן נתנו לחברות הביטוח – בצורה רשלנית ופושעת כל כך – למכור את הפוליסות האלה בצורה כל כך מטעה, עכשיו באה המדינה ואומרת: במקום לחייב את חברות הביטוח להשאיר את המבוטחים בתוך הפוליסות, ובסך הכול לוודא שמה שהובטח למבוטחים על-ידי החברות באמת זה מה שיהיה – מה עושה המדינה? המדינה, באמצעות משרד האוצר, מגבה כבר ארבע שנים, חמש שנים, את חברות הביטוח ונותנת להן אור ירוק להעיף בזה אחר זה עוד ועוד מבוטחים מהפוליסות. עכשיו, זו דרמה. זו קטסטרופה שמותירה כל כך הרבה אנשים במדינת ישראל בחוסר כול. אני הייתי מצפה שבמקום להתעסק פה השבוע בחוק המואזין ובעוד כל מיני חוקים מוזרים כאלה, יש לבוא ולאחוז את השור בקרניו, לבוא ולדבר על הבעיות האמיתיות בתחום החברתי-כלכלי שאתן מתמודדת מדינת ישראל. שיעורי העוני האדירים בקרב קשישים – מה עושה הממשלה כפתרון בתוך התקציב הזה? משנה את הנוסחה של הוותק בקצבאות הזיקנה. הבטחת הכנסה? זה לעג לרש. ואני אומר לכם, אני מסיים, בסופו של דבר מחר אנחנו יוצאים למאבק על הביטוחים הסיעודיים, ואנחנו לא נשקוט ולא נעצור עד שיהיה פה ביטוח סיעודי ממלכתי. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה. אפשר לקרוא מהספר, נא לא להציג אותו. <יהודה גליק (הליכוד):> ספר התנ"ך. אני קורא. זה הכול. <היו"ר יואל חסון: > כן, רק לא להניף אותו ולא להציג אותו. <יהודה גליק (הליכוד):> למה אתה חושב שאני אניף משהו? <היו"ר יואל חסון:> לא אומר. אני מזהיר מראש. <יהודה גליק (הליכוד):> טוב. אדוני היושב-ראש, ידידי חבר הכנסת יואל חסון, חברי וחברותי המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, בשבת הזאת אנחנו נקרא בתורה על אברהם אבינו, שהקדוש-ברוך-הוא בוחר בו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אבינו אברהם, אבינו המשותף, חבר הכנסת חאג' יחיא, אברהם, נבחר. הקדוש-ברוך-הוא בוחר בו מפני שהוא אדם שאכפת לו מצדק. בא הקדוש-ברוך-הוא ורוצה להשמיד עיר, לא סתם עיר, עיר שכולה שחיתות. סדום. עומד אברהם אבינו ומתחנן: אנא ממך, ריבונו של עולם, אל תשחית את העיר, ומה קרה? הקדוש-ברוך-הוא אומר לו: אולי בכל זאת? ולא. הוא מנסה בכל כוחו, זהו אברהם אבינו. עומדים פה חברי כנסת, מנסים להפוך כל אבן כדי להציל עיר. 40 משפחות שחיות שם 20 שנה. ורוצים להשמיד את העיר הזאת, איזה שמחה וששון? יש פה אנשים שהולכים להשמיד את העיר הזאת, מה קרה? מה יש? אם אכן חלילה לא נצליח, אני אקרא לתושבי עמונה לא להתעמת, אלא להתפנות מרצון. אבל כל עוד יש זמן, כל עוד אפשר להאמין, אני קורא לפעול ולהפוך כל אבן למען הצדק. וכאן אני רוצה גם להתייחס אליך, חאג' יחיא. לא צריך את חוק המואזין. בערים שבהן יש אנשים עם אמון הדדי – הבוקר שמעתי את השיח' מוחמד שריף עודה מחיפה. הוא אומר: אנחנו מרצון, בבוקר מכבים את המואזין. שמעתי את השיח' סלימאן אבו סוויס מרמלה: אנחנו מרצון מכבים את המואזין. כלומר, אם יש רצון טוב – גם מוחמד הטיף להתחשב בשכנים. לא יקרה שום דבר, אבל אם נרצה דווקא לריב וכל אחד ינסה להוריד ידיים, לאן נגיע? תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל יש כבר חוק בעניין הזה, מה אתם עושים? אתם בכוונה עושים. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת מיקי לוי, בדיוק תורך הגיע, אתה לא צריך קריאה לסדר. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני רוצה לדבר – – – <היו"ר יואל חסון:> אז בסדר, תבחר, החיים קשים. <יהודה גליק (הליכוד):> אני נותן לו 48 שניות שלי. <היו"ר יואל חסון:> אני מוחק אותן בזה הרגע. <קריאה:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> זה רוחב הלב שלך. <היו"ר יואל חסון:> אתה כזה מתוק, יהודה, באמת. <יהודה גליק (הליכוד):> תודה מתוק, תודה. <היו"ר יואל חסון:> מתוק אמיתי. בבקשה, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לשם שינוי אני מדבר על החוק. לא מדבר על כל הדברים שאנחנו עסוקים בהם מסביב. מה מוצג בפנינו, איזה חוק? אז קודם כול, להשכלה כללית של אלה שלא בדקו ולא חקרו, החוק הזה הובא אל הכנסת כבר שלוש פעמים ולא עבר את הבית הזה; חד-משמעית, לא עבר את הבית הזה. וכדי להבהיר, הפרק השמיני לחוק מיסוי מקרקעין, שכותרתו השגה וערעור, קובע את מסלול הערעור שעומד בפני האזרח על שומה שנעשתה על-פי חוק. אדם החולק על השומה הזו, רשאי להגיש השגה למנהל. על ההחלטה בהשגה אפשר להגיש ערר לפני ועדת ערעור של שלושה חברים, בהם שופט, יושב-ראש הוועדה, ושני חברים, שאחד מהם לפחות הוא נציג ציבור – נציג ציבור. על החלטות ועדת הערר אפשר לערער – בבעיה משפטית בלבד – לבית-המשפט העליון. יצוין כי ועדת הערר אף מוסמכת לדון בכל החלטה אחרת של המנהל שאינה שומה, וגם החלטה כזו של ועדת הערר, אפשר לערער עליה בבית-המשפט בלבד. חברים בוועדה הם עורכי-דין מלשכת עורכי-הדין, רואי-חשבון מלשכת רואי-החשבון ושמאי מקרקעין הפועלים בתחום מיסוי המקרקעין ובמסגרתו הם פועלים. מה מבקשת המדינה באמצעות רשות המסים? אני הייתי שם. היא מבקשת שנציגי הציבור, נציג לשכת רואי-החשבון, נציג לשכת עורכי-הדין ושמאי המקרקעין, לא יהיו בוועדה, יהיה רק אדם אחד, שאני לא חושד בו שהוא יפסוק אחרת. <היו"ר יואל חסון:> למה? <מיקי לוי (יש עתיד):> למה? הטענה הלא-רצינית: אנחנו נחסוך את דמי האגרות. מי מפריע למדינה לחסוך את דמי האגרות? ששרת המשפטים תחתום על הוראה ותוריד את דמי האגרות. איזה מין טענה טיפשית? אני אגיד לכם מה מסתתר מאחורי זה: הרצון לדפוק את הציבור; הרצון שלציבור לא יהיה בוועדה נציג אמיתי, כשמו כן הוא, נציגי הציבור בוועדה. את זה צריך להביא בחקיקה? נגמרה הבושה? אני לא מבין אתכם. אתם אומרים לנו באיזה טענה מצוצה מהאצבע: רוצים להוריד את האגרות? מי מפריע לשרת המשפטים להוריד את האגרות, אדוני היושב-ראש? אני קורא לחברי חברי הכנסת לא לתת ידם למהלך הזה. אין כאן כסף, אין כאן מהלך של טיוב העניין, יש כאן רק מגמה אחת: לעשות רע לציבור. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה, אדוני. אני מודה לך. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. בבקשה, אדוני. בבקשה, חבר הכנסת אבו מערוף; בבקשה, אדוני. שלוש דקות עומדות לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר יריב לוין, כבוד הכנסת, חברים נכבדים, בדרך כלל אני לא חורג מנושא שמדובר עליו – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת גליק, שב בבקשה לידה. זה לא – – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> מצוין אבל תעשו את זה בישיבה – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> בדרך כלל אני לא נוהג לחרוג מנושא הדיון, אבל היום, בצל מה שמתרחש בשבוע האחרון מבחינת החקיקה – ואנחנו לקראת חוק ההסדרים בכנסת – הממשלה מכריחה את הכנסת לבזבז הרבה זמן על דברים שלא היו אמורים להיות, כולל חוק אל-מואזין, שהוא מעיקרו פסול. וכבר הרבה חברים דיברו על זה ואמרו כמה זה פסול וכמה זה מנוגד לערכי הדמוקרטיה, לערכי האדם וחירותו וכבודו. אפילו מבחינה דתית. יש לכבד את הדת; זאת הרי מדינה של דת, הדת לא מופרדת מהמדינה, אבל זה נושא אחר שיש עליו ויכוח רב. דבר אלמנטרי לחלוטין. לכן, אם אכן הכנסת תעז להעלותו, את החוק הזה, זאת תהיה בושה. אם החוק הזה יעבור, זאת לא רק בושה, זה ביזיון לכל הכנסת, ביזיון לערכי הדמוקרטיה, ביזיון אפילו לשם אלוהים. במה אנחנו גם מתעסקים? יש חוק ההסדרים שגם בא לוועדות ופוצל בחיפזון. אין לנו בכלל זמן לשבת בוועדה ולדון בו בצורה הנכונה כחברי כנסת, מבחינה דמוקרטית, ולהציע את ההצעות שלנו. תוך שבוע-שבועיים הכול יבוא בעסקה אחת כללית לאישור חוק ההסדרים. אולי יהיו שם איזשהם דברים חיוביים, איזשהו משהו קטן ביותר, אבל זה לא זה. לדבר שאנחנו דנים עליו: במקום ששר האוצר וסגנו יגידו שיש צורך בשינוי מס מקרקעין ויביאו רפורמה נכונה, ויפחיתו – בכלל להפחית ולא לשלם – אנחנו יודעים על עסקאות הקרקע וכמה המיסוי עולה ולהתחשב בכל מקום ומקום בשמאות – באים לעקוף את מה שקיים. חבר הכנסת מיקי לוי הסביר בצורה נכונה. אני כתבתי את זה והוא הסביר, אז הוא הקל עלי ולכן לא אבזבז את הזמן. רוצים לעקוף את הקיים ולהקשות יותר על האנשים. שבן-אדם אחד יחליט; עם כל הכבוד לו שהוא שופט, מבורך. רוצים לגזול מהציבור את הנציגות בוועדה שאכן תערער. לכן אני פונה לכל חברי הכנסת לא להצביע בעד החוק הזה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אני מודה לך, אדוני. חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת. חבר הכנסת אלעזר שטרן – לא נמצא. חבר הכנסת נחמן שי – לא נמצא. אגב, מיותר להגיד, אולי לא אמרתי, הרשימה נעולה. חברת הכנסת תמר זנדברג – לא נמצאת. חבר הכנסת אחמד טיבי – לא נמצא. חברת הכנסת יעל גרמן – מוותרת. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – לא נמצא. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – לא נמצא. חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת. חבר הכנסת באסל גטאס – לא נמצא. חבר הכנסת יוסי יונה – לא נמצא. חברת הכנסת רויטל סויד – לא נמצאת. חבר הכנסת אורן אסף חזן – לא נמצא. אנחנו עוברים להצבעה על החוק – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> רגע, רגע. <היו"ר יואל חסון:> אה, בבקשה, לא ראיתי אותך, אדוני. לא ראיתי. אני לא הספקתי לדבר. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> סגן השר, מה יש לך להוסיף? <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, סגן השר. רגע, אדוני סגן השר, אני עולה לדבר, ואז אתה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא – – – החוק הזה, ראוי שיפסיקו אותו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה? את הקומבינות תמשיכו? למה? <מיקי לוי (יש עתיד):> איזה קומבינות? – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיקי לוי. אני מזמין את חבר הכנסת יואל חסון לעלות ולדבר. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן שר האוצר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה לא אני, זה מיקי. <היו"ר יצחק וקנין:> לא משנה. לא עומדים וצורחים באמצע מליאת הכנסת. חבר הכנסת יואל חסון, שלוש דקות, ומייד אחרי כן סגן השר יעלה לסכם את הדיון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, "אני מאשים", הכריז אמיל זולא ב-1899. אותו מאמר של זולא על השחיתות שבמשפט דרייפוס שינה את פני העיתונות החופשית, ובמובנים רבים הוכיח כי התקשורת היא אבן יסוד לקיומה של דמוקרטיה איתנה ואמיצה. חלפו 118 שנים, ובא גדול דור אחר, ראש הממשלה נתניהו, ונתן אף הוא טקסט מכונן של "אני מאשים" – הפעם, למרבה הבושה, הפך הטקסט לאות קלון על הדמוקרטיה, על חופש העיתונות ועל ישראל. לכבודה של המדינה ולכבודם של נבחרי הציבור ראיתי לנכון להוכיח, ולרשום גם לדברי הימים של הכנסת, כי דבריו של נתניהו הם שקר, הסתה, סילוף וחציית כל גבול אפשרי בדמוקרטיה. "אני מאשים", אמר ראש הממשלה – אילנה דיין הוכיחה פעם נוספת שאין לה אפילו טיפת יושרה מקצועית. אילנה דיין היא בין המובילים של ה"עליהום" המתוזמר נגד ראש הממשלה. אבל רק לפני שנה – וקל למצוא את זה – אמרה דיין: התקשורת הרוויחה ביושר את הביקורת שיש לנתניהו עליה. במשך שנים נתניהו לא קיבל יחס הוגן בתקשורת. במקום הזה אני יכולה להבין אותו. בסוף השבוע האחרון אמרה לעיתון "הארץ", שגם הוא, על-פי נתניהו, בוגדני ומסומן: אנחנו צריכים גם להסתכל פנימה, אמרה דיין, לבדוק אם לא הייתה פה איזו פסיכיות של שנאת נתניהו, שהגיעה לשיא אחרי שנבחר ב-1996. במערכת הבחירות ב-2015, אמרה דיין, זה חזר שוב. וראש הממשלה, למרות זאת, המשיך לשקר ולהאשים, ואמר שכשראיינה דיין את נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, היא אמרה: רוב הציבור בישראל בחר בנתניהו לתפקיד – זה חלק מהבעיה. כלומר, לאילנה דיין יש בעיה לא רק עם ראש הממשלה, אלא גם עם העם. אבל העובדות, חברי חברי הכנסת, הן הפוכות; הפוך לגמרי ממה שהיא במציאות. מול הביקורת של הנשיא אובמה על מדיניות נתניהו, הזכירה לו דיין שנבחר פה ראש ממשלה ברוב גדול של הציבור, ואני מצטט – היא אמרה אז בריאיון לאובמה: אותו ראש ממשלה בדיוק נבחר על-ידי הרוב המכריע של הישראלים, הם רוצים שהוא יהיה המנהיג שלהם, אז אולי זו חלק מהבעיה – הבעיה של אובמה עם נתניהו. "אני מאשים", אמר ראש הממשלה – אמר שאילנה דיין היא אשת שמאל קיצוני, שלהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא מתייחסת כאל גזל קרקעות. אבל בפועל אין קשר למציאות, כי אותה דיין אמרה: חלק מהציבור הישראלי חושב שההתיישבות ביהודה ושומרון היא ערובה להמשך קיומנו. תתווכחי על זה, אחרים יתווכחו, אבל אנחנו כעיתונים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מסכם, אדוני. – – נבוא ונסכם את הדבר הזה מתוך עמדה אובייקטיבית. לבסוף, חברי חברי הכנסת, גם בעניינים אחרים ראש הממשלה שיקר וסילף, ונתן הודעה שקרית ומסולפת, והאשים עיתונאית בהאשמות קשות וחמורות. האחריות להרס הדמוקרטיה היא של כל מי שנותן יד לראש הממשלה לשקר ולרדוף עיתונאים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – בשידור חי. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני, חבר הכנסת יואל חסון. יעלה סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן לסכם את הדיון. סגן השר מסכם את הדיון, חברת הכנסת מיכל רוזין. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזאת נועדה בסך הכול להסיר לזות שפתיים. ועדת הערר, שהייתה מורכבת משופט, מעורך-דין, משמאי מקרקעין, יש בה חשש לניגודי עניינים. מה קרה, מיקי? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מאזין לך. תראה, לא הוצאתי מילה, אתה פנית אלי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כל העררים, מיקי, כל העררים, נדונים בבית-משפט. מלבד הוועדה הזאת. הגיע הזמן, ידידי היקר מיקי לוי – אף-על-פי שהוא לוי – ליישר קו גם בוועדה הזאת; להעביר את העררים לבית-משפט. ככה כולנו נהיה רגועים, ולא יהיה חשש, חלילה, של ניגוד עניינים ושל הטיית הדין, חלילה וחס. לא שהיה – אני לא אומר שהיה, אבל אתה יודע מה? הסר מכשול מבני עמי – צריך ליישר קו, מיקי, אני אתך. הייתי בטוח, כשאתה היית סגן שר אוצר – והיית סגן שר אוצר טוב – שאתה תעשה את זה, וחיכיתי וחיכיתי – ואתה לא עושה את זה. אמרתי, טוב, אם מיקי לא עשה את זה אז אנחנו נעשה את זה, נקים ועדת ערר כזאת – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מכיוון שאמרת, אדוני, להזכירך, זה הזכיר לי שהיית סגן שר האוצר לפני שהחלפתי אותך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עכשיו, אתה גם תודה שהחברים בוועדה הם פעילים. הם פעילים בתחום מיסוי המקרקעין, נכון, מיקי? עובדות. ובמסגרת תפקידם – למה סתם – לפני עיוור תיתן מכשול? במסגרת תפקידם הם מייצגים לקוחות בעניינים הדומים לאלה המובאים לפניהם בשבתם כוועדת ערר לפי החוק. אז בשביל מה לשים מכשול בפני עיוור? באנו פה בהצעת החוק להסמיך את בית-המשפט המחוזי לדון בערעור מס לפי חוק מיסוי מקרקעין, תחת ועדת – במקום ועדת ערר – הפועלת כיום לפי אותו חוק. ככה נפתור את החשש לקיומו של ניגוד עניינים אצל חברי הוועדה, שחלילה – אני חוזר ומציין – לא שתפסנו, לא שראינו, לא שהיה, פשוט – בפני עיוור לא תיתן מכשול. וככה, חברי חברי כנסת, תיווצר אחידות בחקיקה בכל הקשור לערעורי מס. מה רע בזה? למה לא להצביע פה-אחד כולם? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – את הערר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נו? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מיקי, עזוב את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא לא רוצה – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מיקי – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תן לו, תן לו, נראה לו מה זה טונה. תן. נדון גם בטונה. דבר. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מילא שהציבור רואה את המליאה כמושב לצים, אז למה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה? מה הטענה? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> בוא נצביע על זה וזהו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני רוצה להסביר לו. הוא שאל שאלה, אני רוצה לענות לו. כן, מיקי. התיישבה דעתך, אתה מצביע בעד. אוקיי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> יאללה, מספיק. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני יושב-ראש הקואליציה חבר הכנסת דוד ביטן, חבר הכנסת דוד ביטן – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוא לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – אני יודע שיש לך בעיה של שמיעה בזמן האחרון, אבל הזמן שלו מוגבל. אני רואה שאתם חושבים שיש לכם הרבה זמן. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מה, עובדים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עובדים על זה. <היו"ר יצחק וקנין:> עובדים על זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני אגיד לך, אדוני היושב-ראש, באותו לילה שירדתם לוועדת הכנסת לחלק את הוועדות מוועדת הכספים לוועדת החוקה, חוק ומשפט, ואז ועדת הכלכלה, נאלצתי – נאזם, אני באמצע הסבר – נאלצנו, אדוני היושב-ראש, להסביר. ביטן, לפחות אתה תקשיב לי. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני רוצה שאני אביא לו – אני אביא לך אולי ספר תנ"ך? משהו? שיעור בתנ"ך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא לא, לא, היה שיעור פרקי אבות, היה שיעור ב"מסילת ישרים", היה שיעור ברמב"ם. על כל פנים, אדוני היושב-ראש, נאלצנו למשוך יותר משעתיים ו-45 דקות. זה המון זמן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – מזמור לבני קורח. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה זוכר, מזמור לבני קורח. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> שיר מזמור לבני קורח. <קריאה:> אין הגבלת – – –? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אין, זה הפריווילגיה של השרים. <היו"ר יצחק וקנין:> על-פי התקנון אין הגבלת זמן בתשובה. בסיכום של דיון אין הגבלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> שרת הבריאות לשעבר, אני זוכר שהיית עולה לכאן להשיב, היית מסבירה באריכות את הצעות החוק שלך, בזמנו, אפילו שלא היה לך רוב ולנו כן היה רוב, אבל משכת את הדיון עד שגייסת רוב. מי היה יושב-ראש הקואליציה אז? אתה זוכר? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> איך אפשר לשכוח? <קריאות:> איציק, איציק – – – <חיים ילין (יש עתיד):> הפעם כנראה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> דרך אגב, אתם יודעים – – – <קריאה:> – – – פרשת השבוע של השבוע הבא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בבקשה. חבר הכנסת ביטן, דוד ביטן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דוד ביטן, אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני חושב שיש לך רוב. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם אתה לא – עדיין לא. טוב, אז להעשיר את ידיעותיכם שוב ושוב עד שתבינו. פרק שמיני לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג–1963, אדוני היושב-ראש, שכותרתו השגה וערעור, קובע את מסלול הערעור על שומה שנעשתה לפי חוק. אדוני היושב-ראש, לפי הפרק האמור, אדם החולק על שומה רשאי להגיש השגה למנהל. מה ההשגה, ברושי? על ההחלטה בהשגה ניתן להגיש ערר לפני ועדת ערר של שלושה חברים, שהם שופט – יושב-ראש הוועדה, שני חברים, שאחד מהם לפחות – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> איציק, תגיד על הטונה משהו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> דרך אגב, המחירים ירדו. ראית? המחירים ירדו, והתעשיינים לא נפגעו – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מה לא נפגעו? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – והיצוא גדל – אתה – תודה, אתה אדם הגון, תודה. תודה. תודה שטעית. ואגב, תדע לך, ברושי, באמת הם הגדילו את היצוא, הגדילו פסי ייצור. המחירים ירדו. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> איציק, היום הופיעו המנכ"ל וראש אגף תקציבים. הם הודיעו שתהיה צמיחה. איך תהיה צמיחה? נוסעים לחו"ל, קונים מכוניות. שום מפעל לא הוקם בארץ, סוגרים את כל המפעלים, את החקלאות אתם מחסלים, איך תהיה צמיחה? קונים מכוניות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנחנו לא מחסלים את החקלאות. עובדה שמדוודב היה פה. הוא כל כך חשק במסוק הזה, הוא קיבל אותו מתנה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מאיפה תממן את ה-200,000? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> רצה מסוק, קיבל מסוק. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> הכול בזכות השקעות העבר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> קיבל מסוק. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> עוד נתת לו מזל"ט במתנה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני נתתי לו? אם הייתי יכול, הייתי – – – לו את המנוע. מה אתה אומר על זה, הרב ליצמן? מגיע ראש ממשלת רוסיה, מתלהב מאיזה מסוק, מזל"ט, מקבל אותו במקום – מתנה. איזה יופי. מזל שהוא לא ביקש את השר בעצמו, היה לוקח את השר מתנה לרוסיה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, השאלה אם לימדו אותו להטיס את זה, אני לא יודע. צריכים לתת לו גם את הצוות שמטיס. אדוני היושב-ראש, במהלך השנים הושמעה ביקורת, בצדק, על הרכבה של ועדת הערר, על רקע החשש, כפי שאמרתי, לא חלילה שתפסנו משהו, או שראינו משהו, אבל היה חשש לניגוד עניינים של חברי הוועדה שאינם היושב-ראש – לא השופט – שכן בפועל, אדוני היושב-ראש, החברים האלה הם עורכי-דין, רואי-חשבון, שמאי מקרקעין – מה הם עושים ביום-יום? אדוני חבר הכנסת דוד ביטן, עליזה, אתם לא מקשיבים ואתם – אפשר? כן. מה לא? תחליטו. <קריאה:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נכון שאין תכלית לדיון בצורה הזאת, את זה צריך להגיד לקואליציה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> טוב, אדוני היושב-ראש, אני מסיים. אני מסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מסיים, אני מסיים. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אין בעיה, רק אתה לא שם לב איך הדיון מתנהל? זה לא מוסיף כבוד הרבה לכנסת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, אני מסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב – סתם למתוח את הדבר הזה בלי שום תכלית? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, תן לי לסיים. תן לי לסיים. על כל פנים – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – אם הוא עומד בזמנים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ודאי שהוא עומד בזמנים. הוא יכול לעמוד פה – הוא יכול לעמוד פה גם שעה, אין שום בעיה. השאלה מה התכלית של הדבר הזה, אם זו תכלית ראויה או לא תכלית ראויה, וזה לא תכלית ראויה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – זה מתבצע, מה אני עושה? אם הוא עומד בזמנים, הוא עומד בזמנים. <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> טוב, אני אחזור על הסיכום. אנחנו מבקשים להסמיך את בית-המשפט המחוזי לדון בערעור מס לפי חוק מיסוי מקרקעין תחת ועדת הערר הפועלת כיום לפי אותו חוק. כך נפתור את החשש לקיומו של ניגוד עניינים אצל חברי הוועדה, וכן תיווצר – אדוני היושב-ראש, אתה לא מקשיב. הוא לא מקשיב. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא – – – לך זמן, הוא – – – לך זמן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למי מחכים? <קריאה:> טוב, לשבת. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, תודה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – תיווצר אחידות בחקיקה בכל הנוגע לערעורי מס. אני מבקש להצביע על זה הצבעה פה-אחד. אין השגות, אין ערעור על ההחלטה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. חברים, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 89), התשע"ז–2016 – קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 40 נגד – 28 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 89), התשע"ז–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 40 בעד, 28 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת כספים להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 27) (אי-מתן אשרה ורישיון ישיבה לקורא לחרם על ישראל), התשע"ז–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/644); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. סעיף 5: הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 27) (אי-מתן אשרה ורישיון ישיבה לקורא לחרם על ישראל), התשע"ז–2016, של חבר הכנסת רועי פולקמן וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, אני רק אומר לפרוטוקול, הצעת החוק הזאת נוסחה על-ידי חבר הכנסת לשעבר ינון מגל, אצלנו, בתוך סיעת הבית היהודי, ויש לי הזכות הגדולה לקדם אותה, בהיעדרו, בשותפות מלאה עם שותפי, ידידי ורעי חבר הכנסת רועי פולקמן, שעשה ועושה בהצעת החוק הזאת באמת עבודה נהדרת, גם בדיאלוג עם משרד הפנים, עם יתר משרדי הממשלה. אני רוצה, ברשותכם, חברים, לדבר עכשיו על הפחד – על הפחד ועל השיתוק שאוחז בנו לא פעם, באמת, בצורה לא מובנת – הפחד מלבנות בירושלים, עיר הבירה שלנו, וביהודה ושומרון, כי מי יודע מה יגידו האמריקנים; הפחד מלהסדיר את ההתיישבות – כן, אחרי 40 שנה, 450,000 אזרחי המדינה שהולכים לצבא, משרתים במילואים, משלמים מסים, והגיע הזמן לאפשר להם לחיות וליהנות מזכויות אזרח כמו כל אחת ואחד מאתנו. אז אנחנו נורא חוששים מזה, כי כנראה לא יאהבו את זה בעולם. הפחד, חברים, מלהפסיק את קייטנת השב"ס שמקבלים אסירי ה"חמאס", כי אנחנו חוששים מהתקוממות אסירים בבתי-הסוהר, שזה מין מאזן אימה כזה. תראו, סיימתי עכשיו פגישה עם שמחה גולדין, אבא של הדר, השם ייקום דמו. הם מסתובבים שנתיים ושלושה חודשים, מחכים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> סדרנים. רק רגע, חבר הכנסת סמוטריץ. סדרנים, נא לעשות סדר. חבר הכנסת, רכז הקואליציה, כל אלה שעומדים באמצע המליאה ומדברים. חברים, זה מפריע לדיון. נראה ממש כמו שוק. אתה יכול להמשיך, אדוני. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> שנתיים ושלושה חודשים עברו מאז שנהרגו הדר ואורון, השם יקום דמם, ולכאורה מדינת ישראל מחויבת לעשות הכול כדי להחזיר את הבנים הביתה ולהביא אותם לקבר ישראל. התוכניות ידועות. לא צריך הרי להמציא שום דבר: להרע את תנאי הכליאה של אסירי ה"חמאס", להימנע מלהחזיר גופות, לעכב את השיקום ההומניטרי של עזה; במילה אחת פשוטה, להפעיל לחץ על ה"חמאס" כדי לגרום לו לרדת על ארבע ולהתחנן וכמובן להחזיר את הגופות. אבל אנחנו מפחדים. אנחנו מפחדים, כי אולי אסירי ה"חמאס" יתקוממו, כי אולי תהיה פריצה בעזה. הפחד, חברים, מלעשות את הדבר הכי בריא, הכי טבעי, הכי אינסטינקטיבי ומתבקש מצד מדינה חפצת חיים, לא לאפשר למי שנלחם נגדנו בעולם וקורא לחרמות נגד מדינת ישראל, לא לאפשר לו להיכנס אלינו כאן פנימה ולנצל את הבסיס הקדמי שלנו כדי להילחם נגדנו ולקרוא לחרם ול-BDS. אני מוכרח לומר לכם, נדהמתי, נדהמתי בוועדת הפנים כשקיימנו את הדיון בהצעת החוק הזו. נדהמתי מחברי בחלק הזה של הכנסת. חברים, ה-BDS נגד מדינת ישראל לא קשור ליהודה ושומרון. זה לא קשור לימין ושמאל. ממה אתם מפחדים? הבנייה בירושלים וביהודה ושומרון זה הדבר הטבעי ביותר. הסדרת ההתיישבות זה הדבר המתבקש ביותר והמוסרי ביותר. הפעלת הלחץ על ה"חמאס" כדי להביא את הבנים הביתה זה הדבר שאנחנו מחויבים לו ביותר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ממש. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אבל אנחנו פשוט מפחדים. אז היום, חברים, אנחנו עושים צעד ראשון בלתקן את הפחד הזה, בלהשתחרר ממנו, בלחזור לבריאות הטבעית. שוב, אדם נורמלי ובריא לא נותן למי שנלחם בו את הפריבילגיה לעשות את זה מכאן. יש כאן הרי תעשייה שלמה של אנשים וגופים שבאים לכאן על ויזות של תיירות או ויזות אחרות כדי להילחם בנו, כדי להפגין בבילעין ובנעלין וכדי ללכת ולספר אחרי זה בעולם כמה אנחנו רשעים וכמה אנחנו שוללים זכויות. אנחנו עושים לזה היום סוף; לפחות צעד ראשון שבאמת מלמד על חזרה, כמו שאמרתי, לאותו אינסטינקט של אדם בריא, לא אדם חולה, אדם בריא. אז אני מקווה, חברים, שכולם כולם, גם חברי פה במחנה הציוני, הכיסאות הכמעט ריקים, ואפילו חברי במרצ. לא עניין של ימין ושמאל – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שם הכיסאות יותר ריקים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אל תדאגי, בקואליציה עוד רגע כולם יבואו. לא עניין של ימין ושמאל, עניין פשוט של מאבק בדה-לגיטימציה, ב-BDS, תנועות החרם על מדינת ישראל. אנחנו לא צריכים לתת את הלחי השנייה. תודה רבה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זו עזרה ל-BDS. אתם עוזרים להם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. אם כן, אנחנו עוברים לתחילת הדיון בהצעת החוק. רשימת הדוברים סגורה. אני סוגר אותה. כל מי שרוצה בדקה הקרובה, יירשם, ולא, רשימת הדוברים סגורה. ראשון הדוברים – חבר הכנסת ישראל אייכלר. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. יש כ-30 דוברים, אבל לא בטוח שכולם יהיו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, יום שבת היה יום ההילולה של רחל אמנו, עליה השלום, בי"א במרחשוון. ביום שישי הגיעו אנשים להתפלל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ישראל אייכלר – אני מודיע שסגרתי את רשימת הדוברים. תודה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אדוני היושב-ראש. במוצאי שבת, לפי הערכות המשטרה, הגיעו 45,000 איש לקבר רחל. המקום כל כך צר וקצר, בפרט שבנו כל כך הרבה חומות מסביב והאריכו כל כך את הדרך. כמה קילומטרים, 2 קילומטרים או משהו כזה. זה גרם לכך שאוטובוסים חדשים לא יכלו להיכנס. אוטובוסים מלאים אנשים חיכו. אלה שנשארו שם – לא היו להם אוטובוסים לפנות אותם. זה אומנם פרט טכני, אבל אני טוען, אדוני היושב-ראש, שלא ייתכן שכשיש אירוע דתי, אם זה בכותל המערבי, אם זה במירון בל"ג בעומר, אם זה בקבר רחל ביום ההילולה של רחל אמנו, לא ייתכן מצב כזה, להשאיר אלפי אנשים תקועים. המשטרה גם לא אפשרה לצאת בהליכה רגלית מטעמים ביטחוניים, אבל נוצר מצב כזה שבסופו של דבר הם היו חייבים לאפשר את הדבר הזה; אנשים, נשים, טף וזקנים היו צריכים ללכת ברגל עד הצומת של מה שנקרא רוזמרין, וזה היה בבחינת "וכדי ביזיון וקצף". הייתי שם אתמול. נפגשתי עם מפקדי המשטרה. לא תאמינו, המפקד אמר לי מפורשות: אם היו לי שלושה אוטובוסים ריקים, "שאטלים", שמוציאים את האנשים מקבר רחל עד צומת רוזמרין, לא הייתה שום בעיה. אנשים היו באים ויורדים. באים אנשים ואומרים, אין מספיק מקום. גם במירון הם אומרים. רבותי, אמרתי להם, וזה דבר שצריך כל אחד מאתנו לדעת: אפשר וצריך באירועים גדולים להתארגן. גם גוף האדם זה מקום קטן, ועשרות ליטרים של דם מועברים בסירקולציה נכונה בגוף האדם בצורה מסודרת. אם כל כלי הדם פתוחים, אין שום בעיה, כשיש חסימה יש הרבה צרות. אם היו מאפשרים כמה "שאטלים", גם בקבר רחל, גם במירון אותו סיפור, גם בכותל המערבי. אני עומד פה בשבוע שעבר, מבקש ממשרד התחבורה שבלילות, כמו שיש קווי לילה ריקים שנוסעים מכל המועדונים בכל הארץ, שיהיה מהכותל המערבי במשך הלילה, פעמיים בשעה, אוטובוסים עד לפנות בוקר. אנשים יכולים להגיע גם לפנות בוקר, גם מאוחר בלילה, ולא היו צריכים ללכת דרך העיר העתיקה בלילות, באישון לילה. אין קול ואין קשב. ככל שזה מגיע למקום קדוש – הרמב"ן אומר שכשהוא הגיע לארץ-ישראל הוא ראה "כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו" – רק כשזה מגיע לעניין של קבר רחל, לעניין של מירון, לעניין של הציבור החרדי, אין מספיק אוטובוסים. אני חייב לציין שגם משרד התחבורה, גם "אגד", גם המשטרה עשו כמיטב יכולתם. אבל לא הייתה התארגנות טובה. מאיפה אני יודע שלא הייתה התארגנות טובה? מן התוצאה. אנחנו בוועדה לפניות הציבור קיבלנו פניות. ביום רביעי בבוקר, ב-10:00, יהיה דיון. אני רוצה להפסיק עם הנוהל הזה, שבנוגע לעניינים דתיים אין התארגנות מלכתחילה. כל מה שרוצים לעשות אחר כך, צריך לעשות מראש. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. אם לא תהיה – דב חנין. אם כן, חבר הכנסת דב חנין אחרי טלב אבו עראר. שלוש דקות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, בנוסח המקורי של הצעת חוק המואזין נכתב כי היא נועדה למנוע העברת מסרים לאומיים. הוא מתייחס בעיקר למערכות ההגברה במסגדים. פתאום המטרה היא למנוע רעש. מוזר. שקר וכזב. (אומר בערבית: הגיע הזמן שהחושך יחלוף והעוֹשֵׁק ייפול והאד'אן יתנשא.) <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה אתה מבזה את התפילה? למה אתה מבזה? אתה עושה צחוק מעצמך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, זה בסדר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי. רגע, רבותי. זה במסגרת הזמן שלו, הוא יכול להמשיך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה לפגוע ברגשות – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן, שב דקה, תן לי לומר את הדברים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הוא יכול להמשיך ככה, זו הזכות שלו. אבל אני חושב שהוא יותר מבזה את העניין שלו מאשר בזה, תאמינו לי, כי זו מליאת הכנסת וזה לא מקום של תפילה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ולכן – שימשיך. על-פי התקנון הוא רשאי. הוא יותר מבזה את העניינים שלו מאשר מה שאתם חושבים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כל עוד זה במסגרת הזמן, הוא רשאי. זו הזכות שלו, חברים. הוא מבזה את בית-התפילה שלו. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לפחות שלא יזייף. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה אתה אומר? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אלוהים, ריבוני, זוהי הקריאה המלאה והתפילה הקיימת. תן לאדוננו מוחמד את מקומו בגן העדן והאצל לו מידות תרומיות, והענק לו את המקום המשובח שהבטחת לו. אתה לא תפר את ההבטחה, והמפסידים יפסידו.) <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. יבוא חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת דב חנין – איננו. חבר הכנסת איציק שמולי. אני מודיע מראש – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא מנשק לאימאם את היד. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה כבוד הכנסת שלך. <היו"ר יצחק וקנין:> בסדר. אדוני, אם אתה תמשיך לצעוק ולצעוק זה לא יעזור. תעלה גם אתה, תעשה מה שאתה רוצה. זאת הזכות שלו לדבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא אעשה מה שאני רוצה, כי זאת הכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, שב במקומך. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, עמיתי חברי הכנסת, שימו לב למה שקורה לכנסת השבוע. שימו לב למה שקורה לכנסת השבוע. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עכשיו אנחנו מגיעים לעוד הצעת חוק משונה, בעייתית, מיותרת, מוזרה ומסוכנת. התפלאתי, אני חייב לומר לכם, לראות את שמו של חבר הכנסת פולקמן חתום על ההצעה הזאת – עד שהוא עלה לדוכן וראיתי שחבר הכנסת פולקמן הוא בעצם בצלאל סמוטריץ. <רועי פולקמן (כולנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת – דב חנין, דב חנין, דב חנין – אדוני, הדובר, אתה תקשיב לי כשאני מנהל את הדיון. כשאני קורא לך, אתה תקשיב. רבותי, אני אעשה סדר בדיון. אם אתם תעמדו ותמשיכו לצעוק בעמידה, אני אוציא אחד אחרי השני בשלוש קריאות. זה לא מכובד, מה שקורה פה. אדוני ימשיך את הדיבור. <רועי פולקמן (כולנו):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא על חשבון זמני. תודה, אדוני. אז אני התפלאתי לראות את שמו של חבר הכנסת פולקמן חתום על הצעת החוק הזאת כיוזם ראשון, עד שראיתי אותו עולה לדוכן, וגיליתי שחבר הכנסת פולקמן הוא בעצם בצלאל סמוטריץ. זאת לא טעות, זה משהו עצוב שקרה פה בכנסת לחבר כנסת, אגב, שאני מאוד מעריך. הוא איש מפלגת מרכז, הוא לא שייך לימין הקיצוני. איך זה קורה שחבר הכנסת פולקמן הופך להיות בצלאל סמוטריץ? <רועי פולקמן (כולנו):> גם המחנה הציוני תומך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני שואל את השאלה הזאת כשאלה רעיונית, מחשבתית, שאנחנו צריכים להיות מוטרדים ממנה – איך זה קורה לאיש מרכז, שהגיע לכאן עם הרבה רצון טוב וכוונות טובות, והנה הוא מוצא את עצמו מנומק כאן, על הדוכן הזה, על-ידי חבר כנסת מוכשר ללא ספק, אבל שייך לשוליים הכי ימניים של הימין הכי ימני שקיים במדינה הזאת. זה דבר שצריך, עמיתי חברי הכנסת, לעורר מחשבה. הימין מגיע לשלטון כאשר גם המרכז מתחפש לימין – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן, אמרתי שבעמידה אתה לא תקרא קריאות ביניים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – כאשר גם המרכז מתחפש לימין. וכאשר במחנה המרכז-שמאל יש כאלה שגם הם חושבים שהם צריכים להפוך להיות ימין, כאשר במחנה המרכז-ימין חושבים שהם צריכים להיות ימין יותר מהימין, התוצאה היא שהימין הולך ומתחזק ואג'נדה מסוכנת ובעייתית משתלטת על הארץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> השותפים שלך במפלגה תומכים יותר ויותר בטרור – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> החוק הזה אין לו שום בסיס ואין בו שום צורך. לשר הפנים יש היום סמכויות להכניס ולא להכניס למדינת ישראל – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> איזה חברים בוגדים יש בבתי-הסוהר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – את מי שהוא רוצה. אתם לא מאמינים בשר דרעי, בסדר, אני מבין שהשר דרעי לא מספיק ימני, לא מספיק לאומני – לא מספיק לאומני בשביל חבר הכנסת סמוטריץ וכנראה גם לא מספיק לאומני בשביל חבר הכנסת פולקמן, ולכן מסנדלים את שר הפנים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, אתה משקיף תומך טרור, דב – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – ואומרים לו: אתה לא תיתן להיכנס – – <היו"ר יצחק וקנין:> זמנך תם, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – לא תיתן להיכנס למי שאיננו מוצא חן בעינינו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן, זמנו תם, ואתה לא תפריע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נגמר לו הזמן, אז תוריד אותו. <היו"ר יצחק וקנין:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. אדוני, זמנך תם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זמני לא תם כי אדוני לקח דקה מזמני. <היו"ר יצחק וקנין:> לא לקחתי, היה לך עוד זמן מהקודם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא היה לי זמן מהקודם. <היו"ר יצחק וקנין:> זמנך תם, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זמני לא תם, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מודיע. אתה רוצה שאני אוריד אותך עם סדרנים? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אתה יכול להוריד אותי אם אתה רוצה, זמני לא תם. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אוריד אותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זמני לא תם, אני רוצה להביע מחאה על ההתנהגות שלך. <היו"ר יצחק וקנין:> מעל 30 שניות אתה עברת ולא הורדתי לך. אדוני, זמנך תם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אתה, אדוני, הערת למעירים על חשבון זמני. אני מוחה על ההתנהגות שלך. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול למחות עד מחר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה יכול למחוא כף אולי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת איציק שמולי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מוחה לא רק עד מחר, אדוני, אלא גם עד היום. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> סיימת את הדברים שלך. חבר הכנסת איציק שמולי – איננו. חבר הכנסת יהודה גליק, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. שלוש דקות לרשותך. <יהודה גליק (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, ידידי חבר הכנסת וקנין, כבוד השר, שר הבריאות, חברי וחברותי המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, יהודים ושאינם יהודים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תפסיק עם המתוקים. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן, הפתיל קצר עכשיו. <ענת ברקו (הליכוד):> בנים ובנות, ילדים וילדות. <יהודה גליק (הליכוד):> – – קודם כול, חבר הכנסת אבו עראר – אני בוודאי מסכים אתו. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אין אלוה מבלעדי אלוהים. אלוהים הוא אחד, אלוהים לעַד, לא יָלַד ולא הוּלַד, שווה לו אין גם אחד. בשם אלוהים הרחמן והרחום, השבח לאל.) אלוהים הוא אחד, שמו שלום. השבוע היה פה יום לזכר רבין, ולצערי היה פה ויכוח, כל אחד הכה על החזה של השני – מי יותר מסית ומי יותר אשם ומי לא בסדר עוד יותר ומי לא. רבותי, הבה נהפוך את היום הזה לעתיד ליום של סובלנות. הבה נכבד את המקום הזה, ולא ננסה לכפות איש את דתו על השני, איש את דרכו על השני, ולא נבזה אחרים שמתפללים, רק בצורה אחרת. הבה נפנה את המקום הזה למקום של פתיחות. "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך", "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך." <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה. חבר הכנסת מיקי לוי. יעלה חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. אם לא יהיה – חבר הכנסת איתן ברושי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו יכולים להקשיב, ולא רוצים להשתיק אתכם. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערי לא עברתי את המבדקים של מקהלתו של חבר הכנסת גליק, ולכן אני לא אסתכן בשירה מעל הדוכן הזה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו דווקא רוצים. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. אבל, תראו, הכנסת משודרת מפתיחת המליאה ועד סופה, אז מותר לצעוק, ומותר להתנגד, ומותר להביע דעה, אבל אסור לעשות מהבית הזה, אדוני היושב-ראש, שאנחנו יושבים בו, קרקס. נדמה לי שחלק מהחברים כאן עברו את הגבול, ועברו את גבול הטעם הטוב. כי אם אנחנו לא מכבדים את עצמנו, בוודאי ובוודאי שהציבור בחוץ לא יכבד את הבית הזה ולא יכבד אותנו כנציגי ושליחי ציבור. מוטב לכולנו לשים איזשהו רסן, ולא להפוך את הפרלמנט הישראלי לקרקס. אני פונה לכל אחד ואחת מכם: מותר לצעוק, מותר להתנגד, מותר לעשות הכול, בואו לא נהפוך את זה לאיזה מין בדיחה שלמחרת תמיד נפגוש את הציבור והוא יפנה אלינו אצבע מאשימה. לגופו של עניין, אני חושב שגם אם החוק הזה מיותר, ויכולנו לחיות בלעדיו, בכל זאת הוא חוק ראוי – שאם יש מי משונאי מדינת ישראל, הוא לא יבוא בקהלנו. זכותנו וחובתנו כמדינה למנוע את כניסתו לתוך גבולותיה של מדינת ישראל. אנחנו מדינה ריבונית. אפשר למצוא דוגמה כזאת במדינות אחרות בעולם. אני לא יודע כמה מכם – אני מניח שיודעים כל כך הרבה סיפורים, שאנשים שנחתו בשדות תעופה בארצות-הברית נכנסו לחדר אחד, יצאו מהחדר השני ועלו על טיסה אחר כבוד חזרה אל המקום שממנו באו. ולכן החוק הזה, אולי לא היה טוב שבא לעולם, אבל בכל זאת הוא ראוי, וטוב שנגן על עצמנו, ואני אצביע בעד. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב – איננו. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. שלוש דקות לרשותך. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השבוע זכרנו את יצחק רבין, זיכרונו לברכה, בישיבה שהייתה יכולה להתנהל בצורה יותר נכונה, והיום אנחנו בתוך סערות כשאולי הקשות עוד לפנינו; ישראל עומדת בפני הכרעות קשות, והבית הזה ישקף את חילוקי הדעות. גם אם נשדר אחדות – וטוב שכך – אי-אפשר לטשטש את חילוקי הדעות, אבל חשוב שהכנסת תתנהל בצורה יותר ראויה. אני חושב שכל חלקי הבית – ודאי כאלה שרוצים לעבוד אחד עם השני – לא יכולים ליצור מצבים – יש גם יום שאחרי. לא הכול נגמר בישיבה אחת, וההתנהלות, כפי שבאה לידי ביטוי גם בישיבה הזאת, מרחיקה גם את האפשרות לשתף פעולה בצד זה או בצד זה. אנחנו לא קרקס; אנחנו מנהיגות נבחרת של העם. ככה לא ראוי להתנהג. זו לא דוגמה. הייתי היום שותף להפגנה או להתכנסות של נשים למען השלום. פגשתי אותן גם במהלך הצעדה של רכבת העמק בעמק-יזרעאל וגם בקאסר-אל-יהוד, והיום כאן ליד הכנסת, וראיתי נשים רבות – היום זה משלחת, אבל היו אלפים, שיש להם גם חילוקי דעות, אבל יש להם מכנה משותף, ומרשימה העוצמה הזאת שאומרת: אנחנו רוצים הסדר, אנחנו רוצים משא-ומתן. אנחנו לא אומרים מהו בדיוק ההסדר, אבל ברור שלא אלימות ולא מלחמה אלא ניסיון לחיות כאן בצוותא. אני נפגשתי אתן, גם שוחחתי עם רבות מהן, ואני מביא את המסר לכאן לכנסת. יש בציבור הישראלי, על כל מרכיביו, רצון גדול לראות כאן הובלה לתהליכים של פיוס והשלמה, בלי לוותר על האינטרסים החיוניים. אני רוצה לומר שהתקיים ויכוח במחנה הציוני. אני חושב שהחוק הזה יכול היה להיות מנוסח אחרת, אבל בוויכוח שפורץ פה ובלהט שאנחנו רואים גם בישיבה הזאת, נוצר חוסר אמון, שגם אם אפשר לתמוך בהצעה כזו או אחרת – ואני מאלה שחושבים שישראל זקוקה להגנה מכל מיני גורמים שרוצים ברעתנו – אבל יש חשש, חברי, שיש כאן הזדמנות גם לניצול לרעה, או יש פה גם חשש ממה שאינו כתוב בחוק. לכן המחנה הציוני יימנע בהצבעה. אני באופן אישי חושב שיש מקום לומר מה דעתנו על מי שבא לכאן מתוך כוונה לקיים מזימות ולחרוש רעות, אבל מה שקורה, באווירה שקיימת יש חוסר אמון וחסר הבנה מדוע זקוקים לחוק כזה בעת הזו. יש סמכויות לממשלה להגן על המדינה – זה תפקידה, לרבות סמכויות של שר הפנים. בסופו של דבר במשמעת שחלה על חברי המחנה הציוני, ואני חלק מהם, אני אמנע. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. יעלה חבר הכנסת אוסאמה סעדי, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, החלפתם לי את השמות. אני מוחק ומוחק ומחליף ומוחק. אני כבר לא יודע את מי לשים. זה רק ברשימה אצלכם. תשאלו אותו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזאת היא המשך לשטף ולהצפה של חוקים אנטי-דמוקרטיים, חוקים גזעניים. רק אתמול התבשרנו בוועדת שרים לענייני חקיקה, אדוני היושב-ראש, על שתי הצעות חוק גזעניות – הצעת חוק עמונה, שמוביל סמוטריץ; הוא כופף את כל שרי הממשלה וגם את ראש הממשלה – כביכול נתניהו נכנע, אבל האמת שהוא לא נכנע, הוא רצה בזה. היועץ המשפטי לממשלה, בצעד נדיר, הגיע לוועדת שרים לענייני חקיקה, הסביר עד כמה החוק הזה הוא לא חוקתי. יש קשיים חוקתיים בחוק של עמונה, אבל גם על החוק הזה, סמוטריץ ופולקמן – אם זה החוק של פולקמן, שהוא ממפלגת כולנו, שהוא חתום על זה, והוא מגיש על זה, כנראה הוא מתבייש להציג את החוק הזה, ונתן לסמוטריץ להציג אותו. אני אומר לך, פולקמן – באמת, תתבייש לך. ומיקי לוי, ככה לא תחליפו את השלטון. ככה לא תעלו לשלטון – לא אתם ולא המחנ"צ. אם על חוק כזה אתה מצביע בעד, אתם לא תגיעו רחוק, ותמשיכו לדשדש, כי אתם מחקים את הליכוד, ומנסים לאגף את הליכוד מימין, וככה לא תעלו לשלטון. מבחינה משפטית, אמרתי, אדוני היושב-ראש, ותשמע, חבר הכנסת ביטן, יו"ר הקואליציה – אתם פה – ותשאלו את היועץ המשפטי של ועדת הפנים. יש היום מספיק סמכויות לשר הפנים. יש היום שיקול דעת רחב ביותר, לפי הפסיקה הקיימת, של בית-המשפט העליון, יש שיקול דעת רחב ביותר לשר הפנים, למי לתת אשרות. <דוד ביטן (הליכוד):> למה לא מצליחים לעשות כלום? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> עושים. אתה יודע כמה מונעים? אתה יודע כמה מגיעים לנתב"ג, וישר מחזירים אותם, באותו מטוס, ולא נותנים להם להיכנס? עשרות. והולכים לבית-המשפט, ובית-המשפט לא מתערב, כי אומרים ששיקול הדעת – רויטל סויד, את עורכת-דין. תקראו את הפסיקה של בית-המשפט. בית-המשפט קובע שיש שיקול דעת רחב ביותר לשר הפנים, ואתם פה – הנה, חברת הכנסת גרמן גם תסביר לכם את זה – אתם פה מצמצמים את שיקול הדעת. תשמעו ותקראו את מה שאמר היועץ המשפטי של ועדת הפנים בדיונים של ועדת הפנים. הוא אמר נכון – היום יש שיקול דעת רחב ביותר של שר הפנים. החוק הזה מצמצם ולא מרחיב. ואפילו שר הפנים יודע את זה. אבל בכל זאת אתם ממשיכים, כי אתם חושבים שאולי זה ייראה טוב, זה יישמע טוב. אתם רק הולכים ומסתבכים. <דוד ביטן (הליכוד):> אז מה הבעיה שלך? אם הוא מצר – – – <ענת ברקו (הליכוד):> מה יש? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, אני אומר לכם, זה קיים בחוק. אתם ממשיכים להביא עוד חוקים ועוד חוקים. <ענת ברקו (הליכוד):> מה זה מפריע לך, אם זה קיים? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני אומר לכם – החקיקה הזאת היא חקיקה לא דמוקרטית, והיא תוביל רק למאבק עם הקהילה הבין-לאומית, וככה תסתבכו עם החוק הבין-לאומי, וטוב שכך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – עבדאללה אבו מערוף. שלוש דקות, חבר הכנסת מסעוד גנאים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בימים האלה אנחנו עדים לעוד שיטפון ולעוד צונאמי מטורף של חוקים אנטי-דמוקרטיים, גזעניים, מבית-מדרשה של ממשלת נתניהו. פתאום ראש הממשלה נכנס בכל הכוח לאישור ולקידום חוק מניעת האד'אן. האד'אן בשבילו ובשביל כל גזען נהפך למקור רעש, הפרעה, מטרד. ואני אומר להם ולכל הקיצוניים האלה ולראש הממשלה: נכון. האד'אן מטרד ומקור דאגה לכל גזען ולכל פנאט שלא רוצה לשמוע מילה בערבית, כי חמש פעמים ביום "אללהו אכבר" מזכירה להם שהארץ והאדמה הזאת היא ערבית, כפי שאומרים: (אומר בערבית: האדמה מדברת ערבית,) והיא פלסטינית. יש לנו פה, חברת הכנסת. יש לנו פה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> והאדמה הזאת היא ערבית ופלסטינית. אני אומר בערבית קוראנית, ברורה, צחה: (אומר בערבית: האדמה שלנו.) <אורן אסף חזן (הליכוד):> אנחנו נסתום לכם אותו. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, נא לא להפריע לדובר. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> ומכל אלה אני אומר – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ענת ברקו, אני יכול פעם אחת, פעמיים. אני לא רוצה לקרוא שוב. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אני אומר בערבית – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה, תגיד את זה בעברית. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – קוראנית – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת, אני קורא לך פעם שנייה. אני קורא לך פעם שנייה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: האדמה שלנו, השמים שלנו, המים שלנו, האוויר שלנו. ייתן קולו באללהו אכבר. בואו לתפילה. בואו לניצחון. בואו להצלחה. אללהו אכבר. אין אלוהּ מבלעדי אלוהים, בין שירצה בכך מישהו ובין שימאן, ועל אפו ועל חמתו של כל גזען נוטר טינה ואויב אוצר משטמה. לא תצליחו להפיל את הקול הזה. אלוהים אדון לדבָרו אולם רוב האנשים אינם יודעים.) <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, אני חייב להסביר לכם משהו. כל דובר שעולה לפה רשאי לדבר מה שהוא רוצה, בשפה שלו, כל עוד זה בזמן שלו. עובר הזמן, אני רשאי להפסיק אותו. רק אם הוא מציג מצגת מסוימת זה בניגוד לתקנון. ולכן, גם כשהם מדברים בשפה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אפשר לדבר יידיש? <היו"ר יצחק וקנין:> דבר יידיש, דבר מה שאתה רוצה. זכותך בזמן שלך. ערבית היא שפה – – – <קריאה:> רשמית. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, נכון, עברית וערבית הן שפות – – – <קריאות:> – – – שפות רשמיות. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, חברי הכנסת, אנחנו עוברים לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ולאחריו – עאידה תומא סלימאן. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות לרשותך, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עבדאללה, מה קרה לרגל? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה סיפור קצת טוב. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בוא תספר לנו. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> מסיק הזיתים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אה, היית במסיק? איך לא הבאת לנו איזה פח שמן ככה טוב? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> תתנהג יפה, ברצון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא מתנהג יפה? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לא, עכשיו. כשאני אדבר. <ענת ברקו (הליכוד):> אין עליך, אין עליך, ד"ר עבדאללה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד שר הבריאות יעקב ליצמן, ה-BDS זה מאבק פוליטי נגד הכיבוש. זו עובדה. ומי שרוצה לעשות דמגוגיה ולהטעות את הציבור בשביל להסיט את השיח הציבורי שאכן יש כיבוש נתעב שנמשך מאז 4 ביוני 1967, שהוא מקור לכל מה שמתרחש פה, אסונות, הכיבוש היחיד בכל העולם שנמשך, שמנוגד לכל החוקים הבין-לאומיים – ועד עכשיו עדיין יש אנשים שאומרים, ה-BDS זה נגד מדינת ישראל. דמגוגיה, עוד דמגוגיה, עוד דמגוגיה. מה המטרה? בשביל להגיד לאנשים, תשתקו, אין כיבוש, והחרם הזה הוא נגד מדינת ישראל; עוד פעם אנטישמיות, עוד פעם דבר נגד מדינת ישראל. כל הביטחון של מדינת ישראל, מדינה אטומית, היא תילחם בחרם, היא תילחם ב-BDS. מפחדים מהעובדות, מפחדים מהדבר הנכון האמיתי. ולכן, חוק כזה שיכול להגביל במידה מסוימת את השיח הציבורי, את השיח הפוליטי – שכן הכיבוש מנוגד לכל החוקים הבין-לאומיים, וה-BDS הוא לפי החוק הבין-לאומי, חרם על הכיבוש עצמו ככיבוש. ולמה להטעות אנשים? לא ארחיב את הדיבור על זה. ולכן החוק הזה הוא עוד חוק שירתיע, בסוגריים – לא ירתיע את ה-BDS, ירתיע את האנשים שהם שוחרי השלום. זו מטרת החוק, שכל אחד יגיד: דיר באלכ, אסור להזכיר את הפרה הקדושה, הכיבוש, שהוא המקור של כל האסונות, שהוא המקור של העוני כאן. במקום שהכספים ילכו לרווחה, לבריאות, לחינוך, לקצבאות ילדים, הם הולכים להתנחלויות ולכיבוש הנתעב. זו המטרה של החוק הזה, בשביל שאנשים יפחדו מאוד ולא ידברו פוליטיקה, ולא ידברו על שלום. ולבסוף, אני רק אומר שתי מילים לחבר הכנסת פולקמן: אפילו אתה, יא ברוטוס? הרי הוא עבד קודם בעמותת "סיכוי" שהיא לזכויות אדם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתה מזכיר אותם? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חברת הכנסת עליזה לביא. אם היא לא תהיה – חברת הכנסת חנין זועבי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – פח שמן אני רוצה. הבטחת לי, מהמסיק הטרי אני רוצה. לא הפרעתי לך – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> עוד לא הבטחתי. רק תתנהג יפה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה? אמרת, לא תפריע לי, אני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, דובר בין שאר הדברים שעלו והעלו חברי הכנסת, או חלק מחברי הכנסת, מה שקורה השבוע הזה, עת מבול החוקים הגזעניים והחוקים האנטי-דמוקרטיים שמובאים אפילו בשבוע אחד, ארבעה-חמישה חוקים במכה אחת, מונחים על שולחנה של הכנסת, רוצים לסיים אותם מהר מאוד. וחבר הכנסת מיקי לוי אומר שהופכים את הבית הזה לקרקס מפני שמישהו עלה ואמר: אל אד'אן. לא שמעתי מישהו אומר שהופכים את הכנסת לקרקס כאשר עמד סגן שר בשבוע שעבר והקריא לנו פרקי אבות – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> שעות על גבי שעות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – שעות על גבי שעות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אמרנו ואני יצאתי כמחאה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זאת לא פעם ראשונה. אמרנו, אבל – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> ואני יצאתי כמחאה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> נכון, ואני גם כן יצאתי כמחאה, לא מפני שאני נגד דת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את לא מאמינה באלוהים בכלל. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – אבל כי משתמשים בה בצורה כזו. במקביל מישהו השתמש בסמל דתי – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את לא מאמינה באלוהים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – כדי להעביר מסר של התנגדות, וחבל מאוד, חבל מאוד שלא רואים שהאד'אן שהיה פה עכשיו, ואני לא מי שמוכּרת כאישה דתייה, אבל כשהופך האקט לאקט של התנגדות, נגד השתקה, נגד גזענות, נגד רצון להכניע בני-אדם, אז אני אלחם שיישמע האקט הזה ויישמע אל-אד'אן. אני חושבת שהגיע הזמן להסתכל לאן מובילים את בית הכנסת הזה – נכון, לקרקס. לא בגלל שמשמיעים בו אל-אד'אן, אלא בגלל שהממשלה חושבת שבמחטף היא יכולה להעביר את כל החוקים ההזויים, ועוד לבוא ולטעון למה יש תנועת חרם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה מחטף? מעבירים ב"פריים טיים". <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אנשים מחפשים דרך להתנגדות שהיא התנגדות לא אלימה. מה שנעשה היום על הדוכן הזה היה מעשה התנגדות לא אלים. והחרם הוא מעשה התנגדות לכל העוולות של הכיבוש וההתנחלויות, ורמיסת בני-אדם שהם העם הפלסטיני, העם שלי, כן. אבל אפילו אם זה לא היה העם שלי, הייתי עומדת פה ומגינה. אנשים שרוצים להחרים מצאו דרך לא אלימה להתנגד לכיבוש. אז אפשר לחפור באדמה ולהחביא את הראש, ולחשוב שכל העולם לא רואה. לא רוצים לראות, לא רוצים לשמוע – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – מגרשים את המחרימים, והכול טוב ויפה במדינת ישראל. זה הקרקס, חברי הכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. תעלה חברת הכנסת עליזה לביא – איננה. חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן. אם לא יהיה – חבר הכנסת עודד פורר. שלוש דקות לרשותך. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, החרם שהכריז כל העולם בזמנו נגד דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד התגלה ככלי יעיל – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – שהכריע בסופו של דבר את המשטר הבלתי-מוסרי והגזעני של דרום-אפריקה. <ענת ברקו (הליכוד):> איך אפרטהייד אם את בכנסת? <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת ענת ברקו – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> איך יכול להיות אפרטהייד? – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <ענת ברקו (הליכוד):> אם היא בכנסת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> פעם שנייה. אני אוציא אותך. את לא תפריעי לה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> מדובר בכלי יעיל – – <ענת ברקו (הליכוד):> אם היא בכנסת, איך זה אפרטהייד? לא יודעת איך זה מסתדר לוגית. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – מדובר בכלי מוסרי מהמדרגה הראשונה. יוזמי החרם היו אנשי ה-ANC, שחורים בעלי שיעור קומה ולבנים בעלי שיעור קומה, שאפשר להתגעגע אליהם בכנסת הזאת, לבנים דמוקרטים מזדהים עם המקום שבו הם נולדו, לבנים שיודעים שערכיהם הדמוקרטיים – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני גם מציע לך להזדהות ולעבור לעזה. <היו"ר יצחק וקנין:> אורן, אתה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> הצעה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה כמעט בשלישית. אני לא אאפשר לך. תראה, זה מוביל – זה שנותנים לך להפריע ולכל אחד להפריע – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, לא נותנים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – לברדק שלם פה במליאה, לחוסר שליטה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה דבר מקובל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא אאפשר לך את זה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, אבל קריאות ביניים זה מקובל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אז אתה באזהרה שלישית ואני אוציא אותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתם פוחדים ממנו? למה? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת, אל תטיף לי מוסר, באמת. מפחד ממישהו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – אל תפריע. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – לבנים, דמוקרטים, שערכיהם לא יכולים להוביל אותם אלא למקום אחד – הזדהות מלאה עם המאבק של הילידים. וגם הישראלים הדמוקרטים אין להם דרך, אלא דרך אחת להיות דמוקרטים – להזדהות עם המאבק של הילידים. להזדהות עם המאבק של הפלסטינים. זה מבחן הדמוקרטיה. זה מבחן ערכי האדם. זה מבחן השוויון והצדק. רבים שפעלו בשירות ה-ANC היו יהודים, ורוב היהודים הדרום-אפריקנים הם יוצאי אירופה שמשפחותיהם ידעו דבר וחצי דבר על אודות פירוש המונח פאשיזם, והם הזדהו עם הילדים בדרום-אפריקה. יהודי דרום-אפריקה ידעו לבדל את עצמם מהפאשיזם שטבח ביהודים ובאחרים באירופה, שדרס את זכויותיהם של היהודים באירופה, אך דווקא יהודי המולדת הזאת לא יכולים לעשות את זה, וחבל. החרם הוא כלי לגיטימי. החרם הוא כלי מוסרי כאשר הוא מופעל נגד מדינה שדורסת את הזכויות של עם אחר, מדינה אדנותית, שרוצה להשתיק את האד'אן, לא בגלל הרעש של המואזין, לא בגלל זה, אלא בגלל הרעש שהפלסטיני מעורר בתוך נפשם של הגזענים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> זה לא הרעש של האוזן, זה הרעש הפסיכולוגי. זה שלא סובלים את הקיום הזה של הפלסטיני. זה אולי שהאד'אן מזכיר להם שיש ילידים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, נגמר הזמן. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – שמרגישים את עצמם כבעלי המקום, והם חלק מהמקום הזה, הם חלק מהמולדת הזאת. זה לא עניין של זכויות דתיות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> היידה. היידה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן, אני קורא לך פעם שלישית. צא בחוץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> על מה? <היו"ר יצחק וקנין:> נא לרדת. תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> על מה? <היו"ר יצחק וקנין:> אני מוציא אותך. קורא לך צא בחוץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נגמר לה הזמן. על מה? על מה? <היו"ר יצחק וקנין:> תשמע, אתה צריך ללמוד – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> ואללה, למה אתם מתרפסים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – שפה זה לא הפקרות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הפקרות? כל היום אתם מתרפסים. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה לא תגיד לי איך לנהל את הדיון הזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אגיד לך, כי אתה מתרפס. אתה ארכי צבוע. <היו"ר יצחק וקנין:> צא בחוץ. יש פה שקט בזכות זה שאני מחזיק. צא בחוץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה סטייק על הגריל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תוציאו אותו בחוץ. נא לסיים, גברתי. (חבר הכנסת אורן אסף חזן יוצא מאולם המליאה.) <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> למען כולנו, גם ערבים, גם ילידים, צריכים שהמדינה הזאת תשלם – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה כמו סטייק, צבוע, מתהפך כל שנייה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> ועדת האתיקה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – תשלם – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> זה משפט אחרון. <היו"ר יצחק וקנין:> גברתי, את רוצה שאני אעשה מצב שגם אותך אני אוריד? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אני מסכמת. <היו"ר יצחק וקנין:> אז למה את מנצלת את זה? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יצחק וקנין:> אל תנצלי את זה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> לקחו לי חצי דקה. אני רוצה משפט סיכום. <היו"ר יצחק וקנין:> אני נתתי לך חצי דקה בלי להגיד לך לרדת. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> החרם הוא טוב לכולנו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. יעלה חבר הכנסת עודד פורר, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. תראו, רבותי, דיון יכול לצאת משליטה בשנייה אחת. ברגע אחד. בקריאות הביניים האלו, וכבר ראינו מה קרה פעם כשחנין זועבי הייתה פה ואורן חזן בלי הפסקה, בלי הפסקה, הביא אותנו לאיזה כאוס במליאה ולהתפרצות. אז מישהו צריך לקחת את האחריות פה על הדברים האלה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני אעלה רק בקצרה, כי הדיון הזה הוא באמת דיון על חרם. אתם באים פה ומדברים כל כך הרבה בגנות, ואתם מדברים איך אתם משתמשים בחרם או לא משתמשים בחרם. אתם משתמשים בחרם, גם אתה, חבר הכנסת עודה, בקריאה שלך להחרים את הלוויה של פרס ושאתה הולך לאזכרה לזכר ערפאת. עוד אתמול התראיינת לרדיו שמקורב ל"חיזבאללה" כדי להגיד שוב שערפאת היה גיבור; אין מה להשוות בינו לבין פרס. אז לא תדברו פה, כשאתם מצדיקים את הטרוריסטים, כשאתם תומכים בטרור, כשאתם הולכים לאזכרות שלהם וכשאתם עומדים דקה דומייה לזכרם. אל תבואו לפה ותטיפו מוסר לגבי חרם כזה או אחר. יושבים פה גם חברי כנסת שהם לא מוסלמים; נוצרים, שראש הרשימה שלהם הלך לאזכרה של מי שעומד מאחורי טבח של 600 נוצרים בדאמור שבלבנון. אז איך אתם מביטים לבני העם שלכם או לבני הדת שלכם בעיניים כשאתם עומדים מאחורי העניין הזה? בושה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני גורס שמדינת ישראל צריכה להילחם בכל כוחותיה נגד תופעת ה-BDS המכוערת והחמורה. ה-Boycott, Divestment and Sanctions. לעשות כל מה שהיא יכולה. היא לא עושה. שנים, שנים, שנים שהממשלה נרדמה בשמירה, ובעקבות זאת ה-BDS התפשט, הגיע למדינות נוספות, למעגלים נוספים, וקשה לעקור אותו עכשיו. רק בשנה האחרונה היא הקצתה סכום כסף גדול לכך, אבל גם כן תוך עקיפת משרד החוץ, ואני יכול להפנות אתכם לדוח מבקר המדינה האחרון שמלמד שאין תיאום בין הגורמים השונים שעוסקים בכך – המשרד לנושאים אסטרטגיים לא מתואם עם משרד החוץ, משרד החוץ לא מתואם עם משרד התפוצות, וכתוצאה מזה במקום שמדינת ישראל תפעל כמו אגרוף בפעולה משותפת ומלוכדת, זה מתפזר. אבל החוק הזה לא עוזר לנו. החוק הזה מיותר. החוק הזה הוא בגדר הצהרה, כי הוא לא נושא אתו שום פירות. אפשר גם היום למנוע כניסה של פעילי BDS לישראל, על-פי החוק הקיים. לא צריך להרחיב אותו. אז אם רוצים להעביר מסר, צריך להגיד להם: אל תבואו לישראל. שלא יבואו, הם יכולים לעשות את הפעולות שלהם בחוץ-לארץ וזה מספיק. די והותר. הם לא צריכים לבוא הנה. אבל בחוק הזה ובכלל – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> בבקשה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – אם יש פה דמוקרטיה, מה הדאגה הזו שלא ייכנסו? ייכנסו ויראו את השטחים הכבושים, גזל האדמות. אין לכם מה להסתיר. למה אתם מונעים מהם? אם אתם דוגמה באזור, למה מונעים מהם להיכנס? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אין להם מה לעשות פה, לדעתי. אני לא מייצג את הממשלה, כידוע לך. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> לא. אתה תגיד לי. אתה תגיד לי למה אתה בעד החוק הזה, גם אם הוא לא מיותר – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני חושב שאנשים שבאים לארץ – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני אסביר לך. אני גם מאבד את זמני. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת, הוא הבין את השאלה, לא צריך לחזור עליה שלוש פעמים. הוא הבין את השאלה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אנשים שבאים לארץ כדי לפעול מתוכה כנגדה, מקומם לא פה. אני לא מדבר על שיח, אני לא מדבר – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש חוק, יש משטרה, יש צה"ל, יש צבא. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני לא אצליח. <היו"ר יצחק וקנין:> חנין, את מפריעה לדובר. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני בעד לשמר את הכוחות הדמוקרטיים של מדינת ישראל – – <היו"ר יצחק וקנין:> את רוצה שהוא יענה לך, הוא יענה לך. הוא לא חייב. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – אני בעד. אם אנשים רוצים למתוח ביקורת על מדיניות מדינת ישראל, אני מוכן לקבל את זה. אני אסכים לפעמים אתם, אני לא אסכים אתם – זה לא שייך. אבל לבוא הנה ולעודד תופעה מכוערת כמו חרם נגד מדינת ישראל, נגד מוסדותיה, נגד חייליה, נגד היצוא שלה, נגד הלגיטימציה שלה – לזה מותר למדינת ישראל להתנגד ולפעול ככל יכולתה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> ואם הם רוצים לעשות את זה, שיעשו את זה בכל פינה של העולם, לא פה. אבל מה הבעיה שלי – עוד שלושה-ארבעה משפטים – הבעיה שלי היא שהפעולות האחרות שהממשלה הזאת עושה, הן תורמות לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. בעניין של עמונה – הרגע דיבר היועץ המשפטי לממשלה פה באיזה מקום, באוניברסיטה, ואמר: הוא מתנגד לכך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> זאת אומרת, אפשר להילחם בדה-לגיטימציה של ישראל גם נגד האנשים שעושים את זה, אבל אנחנו מבית מספקים את התחמושת לדה-לגיטימציה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. אם לא יהיה – חברת הכנסת יעל גרמן. שלוש דקות לרשותך. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. נחמן, רק מילה על מה שאמרת. אני רק רוצה להסב את תשומת לבך שחוק החרם המדובר, כולל כאלה שקוראים לחרם על מוצרי התנחלויות, זה לא BDS, זה לא חרם על מדינת ישראל וזה לא דה-לגיטימציה. אני רוצה להודיע לך שאני באופן אישי לא קונה מוצרי התנחלויות – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> זאת זכותך. <תמר זנדברג (מרצ):> – – כי אני לא מוכנה את הכסף שלי לתת לעוול ולהפרת זכויות אדם של הכיבוש ושל ההתנחלויות, וחוק החרם חל על זה. כך שלא הכול BDS ודה-לגיטימציה. יש בעולם הרבה מאוד מדינות, כולל אותנו, המחנה הדמוקרטי במחנה השלום בתוך מדינת ישראל, שלא מתנגדים למדינת ישראל, שאוהבים את מדינת ישראל, שתומכים במדינת ישראל, אבל חושבים שמדינת ישראל עושה טעות שיכולה להביא עליה את סופה, לפני ה-BDS וכל דבר אחר, וזה הכיבוש וההתנחלויות. אני רוצה להקריא לכם – חבל שחבר הכנסת פולקמן, היוזם של הצעת החוק הזאת, לא כאן – כי יש דמות דמיונית בשם פולישוק, שאת כל ההתרחשות פה כבר חזתה לפני שנתיים, ואני מצטטת פרק מ"פולישוק", שודר לפני שנתיים. קוזו, מזכיר הממשלה, למי שזוכר: פעילי שלום, זכויות אדם, זכויות דולפינים, זכויות פלסטינים וכל מיני אנרכיסטים מתחזים לתיירים רגילים, כאילו כלום, ואז בבת אחת, מתכנסים להפגנה ומתנגדים לכיבוש או לגדר או לשד יודע מה. ואז פולישוק שואל אותו: אז איך אני אעצור אותם? ועונה לו ראש הממשלה: אתה מפעיל את השגרירויות שלנו מול גורמי תיירות, גורמי תעופה, סוכני נסיעות, ממשלות, ודורש מהם לעצור את השמאלנים. ואז אומר לו קוזו – הוא מסביר לו איך הוא יזהה אותם: אוקיי, אוניית תענוגות לנמל אשדוד, כאילו הגיעו לקרוז, כאילו אמריקאים שמנמנים מפלורידה, כאילו לבקר במקומות הקדושים – בום, שמאלנים. אצנים אתיופים במרתון טבריה, חנונים מההיי-טק, צליינים ניגרים – בום, שמאלנים. נוער "תגלית", קבוצות ב"יורוליג" – לא עלית עליהם בזמן, אכלנו אותה בהזדהות עם הפלסטינים. והכי מסוכנים, ישראלים שהיו בחו"ל, נחשפו לתקשורת החופשית, ועכשיו חוזרים. השב"כ העביר לנו את המיילים שלהם, פחד אלוהים. תתחיל להיערך, תפעיל את משרד החוץ, כי זאת מלחמה. ברור? אומר לו פולישוק: ברור. אבל רגע, מלחמה על מה? ועונה לו ראש הממשלה: על זה שלא יסתובבו פה אנשים שלא חושבים כמונו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו נוכח. חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות לרשותך. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אגב, אדוני היושב-ראש, מי זה פולישוק? <היו"ר יצחק וקנין:> גם אני לא יודע. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, לפני שאתה מתחיל להפעיל לי, אני מבקשת לעצור. אני פשוט רוצה לומר שאני מלאת התפעלות מהדרך שבה אתה מנהל את הישיבה. אני חושבת שמגיע לך "כל הכבוד" גדול. הייתי חייבת לומר את זה לפני דברי. חברי וידידי, ואני מתכוונת לחברי וידידי מהסיעה המשותפת, ה-BDS שולל את זכות קיומה של מדינת ישראל. <קריאה:> זה לא – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> כן, יש גם כאלה שנלחמים רק נגד הכיבוש, אבל זה כבר מזמן גלש מעבר לנושא הזה. יש לי חבר קרוב שהיה כאן יועץ, עורך-דין אסף וייס – רבים מכירים אותו – שנמצא כרגע בניו-יורק, לומד שם, והוא מספר על ההשמצות הנוראות, חסרות הבסיס לחלוטין, נגד מדינת ישראל ועל ההתקפות נגד כל הסטודנטים הישראלים. חברים יקרים, אנחנו צריכים להילחם נגד ה-BDS, אבל החוק הזה לא עושה את זה, לא מתיימר לעשות את זה. החוק הזה הוא חוק מיותר לחלוטין. אני מחזיקה בידי את חוק הכניסה לישראל, שמפקיד בידי שר הפנים את הסמכות – הוא רשאי לתת ורשאי גם לא לתת – אשרה ורישיון לישיבת מעבר, אשרה ורישיון לישיבת ביקור, אשרה ורישיון לישיבת ארעי, אשרה ורישיון לישיבת קבע, רישיון זמני לישיבת ביקור, אשרה ורישיון לישיבת מעבר, ועוד ועוד. לשר הפנים יש סמכויות שהוא נוקט כדי שלא לתת להיכנס למי שהוא לא רוצה, לרבות מי שהוא חושב שיכול להזיק. ולכן, החוק הזה מיותר. מה הוא בא לעשות? הרי הוא לא יפסיק את ה-BDS. הרי שונאי המדינה ואלה שמפיצים את השקרים עושים זאת בחו"ל, הם בכלל לא עושים את זה כאן, אז מה זה יעזור, החוק הזה? ואלה שנמצאים כאן, כמו תמר, שזו זכותה לחשוב כך, ממילא נמצאים כאן ועושים את מה שהם חושבים – מתוך מצפונם. אז את מי בא החוק הזה לעצור? את אותם בודדים שרוצים לבוא ולראות מה קורה כאן? אולי הם יראו ויחשבו שטוב? אבל נוסף על כל זה, אני רוצה לומר לכם: להשתמש בחרם נגד חרם – זו חרב פיפיות; היום אנחנו נמנע את כניסתם של מי שאנחנו חושבים שנוקטים חרם, ומחר באירופה – ואני רוצה לומר לכם שכבר דנו בזה לפני שנתיים, ב-2014 – דנו באפשרות להחרים מתנחלים, לא לתת להם להיכנס לאירופה, אם הם היו מעורבים בפלילים. זה מה שאנחנו רוצים? אנחנו רוצים שאת סימון המוצרים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – יעבירו בחוק? החוק הזה לא נחוץ, מיותר ומזיק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <חיים ילין (יש עתיד):> יעל, יש עתיד הפלורליסטית – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', שלוש דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, כשאני קורא את רשימת החותמים על הצעת החוק, אני לא מתפלא, ומגיע להם – ברגע שראש ממשלה מבקש הצהרת נאמנות מראש מוסד שהוא רוצה למנות, אז למה שהם לא יבקשו את זה? הרי הכול מתחיל מראש הממשלה. וזה מחזיר אותי – לפני תקופה, הזמר אלטון ג'ון רצה לבוא לארץ, ואז ביקשו ממנו הצהרת נאמנות, משרד הפנים, אתם זוכרים את זה? עשו את זה. אז מה שאני מציע, להוציא טופס – טופס לכל תייר שרוצה להיכנס לארץ, ובואו נחבר את השאלות – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר, בואו נעשה את זה – נוציא טופס, ובטופס הזה נחבר כמה שאלות: האם אתה מצהיר אמונים לבנימין נתניהו? שאלה. האם אתה מוכן לשיר שיר משותף עם בנצי גופשטיין? תשאל. אפשר לעשות חיבור שאלות. חברים, כל מה שאתם מנסים לעשות, וכל סתימת הפיות הזאת, היא לא תעלים את העובדה שיש כיבוש. כל סתימת הפיות, בכל הצורות שלכם, שאתם מנסים להביא לכאן, היא לא תעלים את העובדה שמדינה מחזיקה מיליוני אנשים ללא זכויות. אלה עובדות, ושום חקיקה לא תעלים את העובדות האלה. תבינו. יש עובדות, והעובדות האלה, לא חוק הסדרה ולא חוק הסמכה, שבדרך, יעלימו אותן. מחר, אובמה, שהוא נגד השטחים – יש איסור לבקר בארץ; מרקל מחר תגיד: אני נגד הכיבוש – אסור. כל מי שנגד ביבי – אסור. אסור. ואני ממשיך לקרוא את החוק, חברים; הדמיון שלכם מגיע למקומות בלתי מוסברים. אם אני רוצה לתת רישיון לעובד זר, או להאריך אותו, מה כתוב בחוק? תקשיבו מה כתוב: שר הפנים רשאי, לאחר התייעצות עם שר האוצר, בהסכמת שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ובאישור ועדת הפנים – תראה איזה תהליך: שר הפנים, בהתייעצות עם שר האוצר, בהסכמת שר הרווחה – ובאישור ועדת הפנים. <היו"ר יצחק וקנין:> נגמר הזמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נגמר הזמן. אז, חברים, אתם רק פוגעים בעצמכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. אם לא תהיה – חבר הכנסת באסל גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הוא יהיה בטוח. <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות לרשותך. אני מפעיל את השעון. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כשמדברים על עמונה, השם של החוק: הסדרה. מה המשמעות של הסדרה? זה עוד סילוף, זה פשוט להכשיר את השרץ. זה גנבה באור יום, ובהסכמה של ממשלה ובעידודה. מאיפה בא החוק הזה בכלל? הרי אותם מתנחלים, שנמצאים בשטח כבוש ואדמה פרטית של אנשים, לא רצו לפגוש את השר בנט ואת השרה שקד כל עוד הם לא מקדמים את החוק הזה. מזה התחיל. כל המדינה לא מעניינת – השם, הזכויות, זכויות הקניין של האנשים, השטח הזה שהוא כבוש. לא משנה להם, העיקר שקומץ מסוים של מתנחלים מאיימים שהם לא יתמכו בבנט, ואז הוא בא ורוצה לעשות איום גדול על קיומה של הקואליציה, וזה מה שהוא עשה. האיום הזה מביא את החוק הזה. לכן, בואו נהיה כנים. זה לא חוק מקובל, לא חוק שמשוכנעים בו, אלא חוק של גזל, גנבה, והיועץ המשפטי לממשלה אמר במפורש שזה לא חוקתי, שזה לא נכון ואסור לחוקק אותו. היום, אחרי פנייה לבג"ץ, בג"ץ קבע שגם לא מאריכים ולא דוחים את ביצוע החלטת הבג"ץ. עומדים שרים פה וראש ממשלה, כשאנחנו מדברים על הריסת כפרים קיימים אחרי 60 שנים, כמו אום-אלחיראן, עונים לנו: יש החלטת בג"ץ. החלטת בג"ץ שמאפשרת לך להרוס ולא מחייבת אותך, כי הם בני רשות, לפי החלטת בג"ץ. פה יש החלטת בג"ץ, ולא פוגעים. אחרי שמחוקקים את החוק הזה החוק הזה יגיע לבג"ץ, ובג"ץ יבטל אותו. אבל אני שואל שאלה רצינית: האם השופט שיבטל את החוק הזה, צריך להצמיד לו שמירה כי חייו בסכנה, או לא? זו שאלה שראש הממשלה צריך לענות עליה. זה המצב. מה שאני אומר, החוק הזה הוא התשובה של התושבים אחרי כנס של תושבים בעמונה. מה אומרים תושבי עמונה בפנייה לראש הממשלה: אם לא תוסדר עמונה, נעמוד כחומה בצורה ביום הפינוי. מה זה אומר? באיזה כלים הם ישתמשו ומה הם יעשו? והמשפט שכל הזמן אומרים: הממשלה שלחה אותם; האם הממשלה גם זכאית להחזיר אותם בכלל או שההחלטה שלהם זה הכוח והם יקבעו, ותהיה מדינת ישראל ומדינת המתנחלים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – והמלחמה לא רחוקה. עוד משפט. לכן אני מזכיר, החוק הזה רק פוגע. יש הרבה תקדימים, אפילו של הקמת יישובים מעל יישובים קיימים. ומי שרוצה דוגמה זה היישוב הקיים, המושב בן-עמי ליד נהריה, על אום-אלפרג' שהיה קיים, היה קיים כשתכננו אותו. תכננו אותו עליו, והחלטת בית-המשפט הייתה לפנות את תושבי אום-אלפרג' ולפצות אותם בנדיבות. וזה מה שמציע החוק – לפצות את האנשים במקום להוריד את המבנים האלה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת מירב בן ארי – איננה. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת יוסי יונה. שלוש דקות לרשותך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> בנימוקי, אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, בנימוקי את הצעת האי-אמון שלנו דיברתי על איך ישראל מתנהגת כאימפריה קולוניאלית מהמאה ה-19. התכונה המרכזית של משטר קולוניאלי במנטליות של המאה ה-19 היא איוולת וטיפשות, שמביא שיכרון הכוח, שמביאה העליונות של הציוויליזציה, כביכול, של הכובש הקולוניאלי. אם יש משהו משותף לשלושת החוקים שהובאו לכאן, זה בדיוק כך – טיפשות ואיוולת. אתם יודעים מה? ואני לא מצטער על כך; שיהיה אותו חוק של הטיפשים והאווילים שהביאו אותו, אם פולקמן או בצלאל או אחרים. מה המצב הקיים בנושא הכניסה לישראל, אדוני היושב-ראש? עשרות, שאני מכיר אישית, הגיעו לנמל-התעופה בן-גוריון והוחזרו, והם לא יודעים למה אפילו. זה לא עניין של חרם או תמיכה ב-BDS. מספיק שמישהו שם על-יד השם שלהם איזו נקודה שחורה – לא אומרים להם למה. הם ניסו, כפי שאמר אחד מחברי הכנסת לפני, ניסו בבתי-משפט בישראל. לא נענו בכלל; בית-המשפט לא הסכים. אז מה החוק הזה? חוק מניעת כניסה לישראל בגלל תמיכה בחרם רק יוסיף כוח וחומר ל-BDS, בדיוק בדיוק כמו חוק ההסדרה, בדיוק כמו חוק מניעת האד'אן מהמסגדים. ואם מדברים על כיבוש, ואנחנו משתמשים במילה כיבוש להפריד בין שטחים של 67' – אותה מנטליות של כיבוש ישנה גם כאן, אותה מנטליות קולוניאלית נמצאת גם כאן. מה זה למנוע את אל-אד'אן בתוך מסגדים בתוך הקו הירוק? זה אומר שאותה מנטליות קולוניאלית אכזרית, דורסנית – טיפשות ואיוולת גם כן שולטת כאן. כיבוש זה לא רק עניין של גיאוגרפיה, זה עניין של פסיכולוגיה גם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. יעלה חבר הכנסת יוסי יונה, ולאחריו – חבר הכנסת איימן עודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, את חבר הכנסת סמוטריץ שמלווה את הדיון – ואני מעריך מאוד שהוא – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> סמוֹטריץ. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> סמוֹטריץ. ואני מאוד מעריך את זה שהוא יושב באולם ומלווה את הדיון הסוער הזה. באשר להצעת החוק שלו – ובהנחה שאכן חבר הכנסת סמוטריץ מודאג מהאפשרות הזו שארגונים כאלה ואחרים יוציאו את דיבתה של ישראל רעה – אנחנו תוהים; המון מחברות וחברי הסיעה תוהים מה באמת מוציא את דיבתה של ישראל רעה: האם הרצון הזה או ההודעה, לדוגמה, האחרונה של השר נפתלי בנט, שתם העידן של המדינה הפלסטינית, או הניסיונות של שרת המשפטים שקד ועבודתה השקדנית – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> לא היה עידן כזה – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – – ועבודתה השקדנית לכרסם ביסודות הדמוקרטיה הישראלית, האם לא זה מוציא את דיבתה של ישראל רעה? חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שהייתה לי אתמול. הגיעו לכאן אנשי עסקים מאחת ממדינות דרום-אמריקה וביקשו לפגוש אותי. והם שאלו אותי: תגיד, העניין הזה שאנחנו ערבים – היהודים ערבים למדינת ישראל ומדינת ישראל ערבה לנו – האם מדינת ישראל לא מבינה באיזה מצב עדין היא שמה אותנו? איך אנחנו יכולים להגן על עמדתה של מדינת ישראל? אתם לא חושבים עלינו, שאנחנו נמצאים בסכנה של אנטישמיות הולכת וגדלה. והאנטישמיות, חבר הכנסת פורר, אני לא אומר שהיא תיגמר אם יגיע ההסכם של שלום בינינו לבין מדינות ערב. אני לא אומר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> פוחדים – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אבל עדיין, השאלה היא למה אנחנו משתדלים ונחושים לעשות הכול כדי גם שהמתח בין יהדות העולם לבין המדינות שבהן הם חיים ילך ויגבר? האם אין לנו ערבות, אין לנו אחריות ביחס אליהם, שהם באים ואומרים לנו: חוסו עלינו, חִשבו עלינו? הצהרות מהסוג הזה, עמונה, שמנוגדות לדעת היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה אומר: חבר'ה, אני לא יכול להגן על זה בבג"ץ. בא בג"ץ ומכריע: הניסיון הזה, או הצעת חוק ההסדרה לא עולה בקנה אחד עם החוקים שלנו. ומה אנחנו אומרים? לכל הרוחות בג"ץ. מה נעשה? נשנה. נשנה את ההרכב של בג"ץ ונביא לנו הרכב שיגיד: כן, ההסדרה היא חוקית. האם אתם לא נותנים את דעתכם – סמוטריץ – האם אתם לא נותנים את דעתכם, שאתם כל יום, כל שעה, עם הצעות החוק הללו, ההזויות הללו, פוגעים בלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם? היכן האחריות שלכם? אתם באמת חורה לכם שמישהו יבוא וידבר סרה בישראל. חורה גם לנו, ואנחנו לא מעוניינים בכך, ואנחנו מתנגדים לכך, אבל בהשוואה למה שאתם עושים זה כמעט כלום. הנזק הגדול ביותר שקורה למדינת ישראל מבחינת הדה-לגיטימציה בעולם – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – זה הצעות החוק שאתם מקדמים. אנא, תנו דעתכם, גלו אחריות לאומית לעתידה של המדינה הזו ולאופייה הדמוקרטי, כי אתם פוגעים בה בשיטתיות. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. יעלה חבר הכנסת איימן עודה, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אבל אני רשומה. <היו"ר יצחק וקנין:> את תדברי אחרי איילת, אוקיי? <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, הממשלה קיבלה החלטה לקדם את החוק שמתיימר להשתיק את הקול של אל-מואזין, אל-אד'אן. חברים, יש שתי גישות: יש גישה לאומנית, מסתגרת, רוצה לראות רק צבע אחד; ויש את הגישה שלנו, שהיא גישה רב-תרבותית, וגם רואה את היופי בשוני ובמגוון. ויש עוד הבדל: יש אנחנו, אלה שרואים שהסכסוך הוא סכסוך פוליטי, אם זה ברמה של המאבק שלנו למען השוויון, אם זה בין הנכבש לבין הכובש הישראלי – זה מאבק פוליטי; ויש מי שרוצה להעביר אותנו למישור אחר: למלחמת דת. אבל העיקר מבחינתי – אני רוצה לומר לכם משהו: הח'ליפה עלי בן אבו טאלב אמר פעם (אומר בערבית: "אין פועלים לפי עמדתו של מי שלא מצייתים לו".) אם אתם רוצים להבין מה אמרתי, אז חז"ל אמרו כך: אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. (אומר בערבית: נוסף על כך נאמר: אם אתה רוצה שיצייתו לך בקש את האפשרי.) אם אתם רוצים להבין, אז אני חוזר עוד הפעם לחז"ל שאמרו: הקדוש-ברוך-הוא מנסה אדם רק אם יכול לעמוד בניסיון. אנחנו והציבור שלנו לא יכולים לעמוד בחוק הזה. אנחנו לא נקיים את החוק הזה. אנחנו קיבלנו החלטה שאנחנו נגד החוק של גיוס חובה, וגם נגד הריסת בתים. אנחנו מוכנים לעמוד מול הדחפורים. ואנחנו גם נגד חוק הנכבה. זהו החוק הרביעי שאנחנו לא נעמוד בו. אנחנו נתנגד לו. ואני אומר בסוף שאל-אד'אן היה לפני הגזענים, אל-אד'אן יישאר אחרי הגזענים, כי הוא חלק מהטבע, הוא חלק מהמרחב, הוא חלק מהמולדת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. תעלה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חברת הכנסת רויטל סויד. איילת איננה. רויטל. ואחריה – ג'מאל זחאלקה. רויטל סויד, שלוש דקות, ואחרייך חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אתם יודעים כמה הישגים היו אתמול לוועדת שרים לענייני חקיקה, כשהצביעו בעד חוק ההסדרה? אתם יודעים כמה הישגים היו להם בהצבעה הזאת? אמנה שלושה. קודם כול, שיחקו אותה, הצליחו לעבוד על תושבי עמונה. נתנו להם תקווה. נתנו להם לחשוב שאולי בדצמבר – עוד ממש שבועות ספורים – לא יפנו אותם מהבתים שלהם. מה שנקרא: זרו חול בעיניהם. לא באו ואמרו להם: תקשיבו, גם אם אנחנו חושבים שאתם צודקים, אין מה לעשות, יש החלטת בג"ץ, היועץ המשפטי כבר אמר שהחוק הוא אנטי-חוקתי – לא, שרת המשפטים ושר החינוך התעקשו שתתקיים הצבעה, והיא התקיימה. ועמדו שרים, אלה שהיו בוועדה, ופה-אחד הצביעו. וישבו שם אנשים בבתים שלהם, שלרגע אחד קיבלו תקווה: אולי בדצמבר לא יפנו אותם. וזו הונאה. אבל היה עוד הישג, הישג שני. אתם יודעים מה היה ההישג השני? איזה יופי, בג"ץ היום נתן החלטה, שהוא לא דוחה את פינוי עמונה בשבעה חודשים, כפי שהתבקש. מה אמר היועץ המשפטי? התחנן בפני ועדת שרים. הוא לא רק אמר להם: לא אוכל להגן על החוק כי הוא אנטי-חוקתי. הוא אמר גם במפורש: לא אוכל לעמוד מאחורי בקשת הדחייה, אצטרך למשוך אותה, כי כשהגשנו את בקשת הדחייה בשבעה חודשים של הפינוי, התחייבנו לא לקדם את חוק ההסדרה. איזה יופי. הישג מצוין. קיבלנו היום החלטת בג"ץ: הפינוי יתקיים במועדו. מי ישלם את המחיר? תושבי עמונה. ויש גם הישג שלישי. אתם יודעים מה ההישג השלישי? ההישג השלישי עדיין בגדר סימן שאלה: בוא נראה איך יגיב הממשל האמריקני – או זה שעדיין נמצא, הממשל של אובמה, שאי-אפשר לדעת מה הוא יעשה בחודשיים האחרונים; או, חס וחלילה, והרבה יותר משמעותי, הממשל של טראמפ, שמספיק שמישהו ילחש שם על אוזנו איזשהו משהו שבאיזושהי דרך יהפוך את דעתו. אבל מה זה משנה מה הממשל האמריקני חושב? העיקר שהצבענו בוועדת שרים על חוק ההסדרה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אבל נושא אחד נשאר לנו פתוח, והנושא הוא תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. זוכרים? זה שעומד ואומר: לא אוכל להגן על החוק, הוא אנטי-חוקתי, הוא פוגע בשלטון החוק. אבל שכחנו, אני מתנצלת, הרי הוא רק יועץ. מה המעמד שלו ממילא? תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – סתיו שפיר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה אחרי אורן חזן. שלוש דקות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לי מופיע שאני אחרי ג'מאל. <היו"ר יצחק וקנין:> אני הולך לפי הרשימה שאני כתבתי, לא מה שמדפיסים. אני לא יודע מה כתוב אצלך שם. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, רבותי וגבירותי חברי וחברות הכנסת, החוק שבפנינו הוא עוד שיקוף של המאבק ושל הסכסוך ושל העימות בין הזכות של הכוח וכוחה של הזכות. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> מה? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הזכות של הכוח וכוחה של הזכות. יש ממשלה חזקה בישראל. ישראל היא מדינה חזקה מאוד. אומרים שיש לה את הצבא הרביעי בכוחו בעולם. אני לא חושב ככה, אבל מדובר באחד הצבאות החזקים בעולם. המטוסים הכי מתקדמים, טנקים. יכולת הרס מוכחת. רק לפני שנתיים טבחו ב-2,200 פלסטינים בעזה. עם כוח פוליטי של תמיכה ושל מתן זמן להרג ולטבח. יכולת לכבוש, יכולת להתעמת, חבירה לכוחות אדירים בעולם, כמו ארצות-הברית של אמריקה. מול הכול האדיר הזה, מה יכול הפלסטיני לעשות, כדי להגן על עצמו, על כבודו, על חייו? מה יש לו? יש לו דבר אחד, והוא לדבר אל מצפון העולם; לדבר אל אנשים, אל אותו ציבור שוחר צדק – לדבר אל אותו נוער שתמך בסנדרס בארצות-הברית, וכל פעם ששמע את המילה פלסטין הוא מחא כפיים, וכל פעם ששמע את השם נתניהו שרק בוז. אותו נוער בשבדיה, אותם אנשים שנאבקים למען צדק, הם בני-הברית שלנו, כוחות האור בעולם. ומי חברו של נתניהו? אותם אנשים אנטישמיים בארצות-הברית, אותן כנסיות קיצוניות, טראמפ והטראמפיסטים. וכשאנחנו מדברים אל מצפונו של העולם ואל מצפונם של אנשים, הם לא באים – לא בטנקים, לא במטוסים, הם אומרים: אנחנו יכולים להטיל חרם כדי להציל יהודים וערבים בארץ מפני ממשלה שלוקחת את כולם אל פני תהום. היא כמובן דורסת את הפלסטינים, אבל בדרך היא מעוותת את המוסריות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ופוגעת גם ביהודים. אני חושב שחרם זה דבר טוב לכולם. צריך לתמוך בחרם. מי שעושה חרם צריך לקבל פרס על כך – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – שהוא מקדם שלום צודק. ומי שמתנגד לחרם, הוא רוצה מלחמת תמיד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <מירב בן ארי (כולנו):> פרס נובל, פרס נובל. <היו"ר יצחק וקנין:> תעלה חברת הכנסת – סתיו שפיר איננה נוכחת – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת אורן חזן. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חבר הכנסת זחאלקה, תמיד קשה לעלות אחריך כי אתה תמיד יוצר מצב שלא משנה מה אני רציתי להגיד, אני חייבת להגיד: אתם יושבים פה בבית הזה וקוראים לחרם על מדינת ישראל? אז אתה יודע מה? אז אנחנו נרצה לתמוך בחוק הזה באופן טבעי, כי אנחנו לא רוצים שיחרימו את מדינת ישראל. אני חושבת באופן אישי שהצעת החוק הזאת היא סתם, היא סתם מעורב בשום דבר. ועדיין אני אומרת, אני לא מוכנה שיעמדו פה, בבית הזה – זאת אומרת, במסגרת – זכותך כמובן להגיד את זה מבחינת חופש הביטוי, אבל אני לא רוצה שייכנסו לפה אנשים שיקראו באופן אקטיבי להחרים אותי. אני מבינה שעמדותינו שונות, אבל חבל שזה מה שאתה עושה, בוודאי בתוך האופוזיציה, כי אני, כל מה שרציתי לומר היום, שלא יכול להיות שהקואליציה מעסיקה אותנו – באמת – סתם מעורב בשום דבר, ואז מה שאנחנו מקבלים כאן זה את חבר הכנסת אבו עראר קורא קריאות של המואזין, חבר הכנסת יהודה גליק עולה לענות לו ומשיב לו בתפילה משל עצמו, ועוד מעט אני אעלה ואני אשיר שיר של ה"גבעטרון". <יהודה גליק (הליכוד):> "שיר לשלום". <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תגידו לי, מה נהיה פה? באמת, מה נהיה פה? <יהודה גליק (הליכוד):> תשירי "שיר לשלום". <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אם תהיה לי הזדמנות, אני מבטיחה לך באופן אישי, יהודה, את "שיר לשלום". האמן לי, חבר הכנסת גליק, אני יודעת לשיר אותו די טוב. אני יודעת לשיר אותו אפילו בערבית, גם. אני אומרת לכם, זה פשוט לא יכול להיות. מה שאנחנו מייצרים בחוק הזה – שכאמור, הוא סתם – אנחנו מייצרים מצב שבו באמת אנחנו, אל מול פני העולם, שוחקים את מעמדנו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, כשאני חושבת ובטוחה שהקואליציה צריכה להתעסק בדברים הרבה הרבה הרבה יותר חשובים. עדיין ברור לגמרי שאנחנו לא ניתן את ידנו לאנשים שרוצים להחרים את מדינת ישראל, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאנחנו נעשה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. יעלה חבר הכנסת אורן חזן, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון. אני, בהזדמנות זו, מברך את קבוצת "האריות" ביציע המליאה. ברוכים הבאים למליאת הכנסת. חבר הכנסת אורן חזן, שלוש דקות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, השר, חברי, רוב חברי פה, בכנסת, השאר, אני לא יכול לקרוא להם חברים – כנסת נכבדה, קודם כול, אני רוצה לברך את ראש הממשלה ואת השרים החברים בוועדת השרים לענייני חקיקה על ההחלטה הנכונה והצודקת להעביר את חוק המואזין, מה שקוראים לו בתקשורת, להוריד ולהנמיך את הרעש, שמפריע קודם כול, בראש ובראשונה, לשכנים שלכם, האזרחים המוסלמים, ואחר כך גם לנו. הדבר השני שאני רק יכול לקוות זה שאחרי שהשתקנו את זה, נשתיק את זועבי, ואת עודה, ואת גטאס, ואת זחאלקה, ואת טיבי, שאני תופס את שערות ראשי – כמעט לא נשאר מהן דבר – בשעה שאני מנסה להבין עד כמה עיוור, והזוי – שלא לומר אולי אפילו מעט מטומטם – הציבור ששלח אתכם לכאן, שאתם, במקום לכבד אותו, אתם עושים הכול כדי לפגוע בו. מתי לאחרונה פעלתם למען הכפרים? מתי לאחרונה פעלתם למען היישובים? מתי לאחרונה? <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> והציבור ששלח אותך אתה? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> הציבור ששלח אותך – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תראה, עודה, יש פה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, את ראית שאני הוצאתי אותו כי הוא הפריע, אני לא רוצה להוציא אף אחד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, יש פה חברי כנסת שראוי שלפני שהם קוראים קריאות ביניים ישטפו את הדם שיש להם על הידיים, אחרי שלחצו ידיים לאנשי טרור. אז קודם כול, בוא נירגע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תפסיק, תפסיק. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אתה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבקש לא להפריע לי. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה שומע אותו אומר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני קורא אותך פעם ראשונה, אני לא רוצה להוציא אותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל אתה שומע אותו מדבר, בחייך. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אוציא אותך – לא בעמידה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני שותק כדי להרוויח את הזמן שלי בסוף. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אם זו לא הסתה, אז מה זה הסתה? אתה שומע מה שהוא אומר. אם זו לא הסתה, מה זה הסתה – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כשיש פה בכנסת הזאת חברים שמקבלים כספים מהמדינה, רכב מהמדינה, עוזרים מהמדינה, משכורת מהמדינה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ואתה נותן לו להמשיך? אתה נותן לו להמשיך? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – והולכים ונואמים, ומכבדים ומהללים ומשבחים ארכי-טרוריסטים – הידיים שלכם גם מלאות בדם, ואנחנו לא ניתן לזה יד. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> שאלה, שאלה: רימית את מס הכנסה, זה נכון? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא שומע מה הוא אומר. הוא רוצה – הוא יכול לשאול אותי אחר כך מה שהוא רוצה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> היום פרסמו שרימית את מס הכנסה, זה נכון? <אורן אסף חזן (הליכוד):> כשמדברים שטויות – אני לא שומע מה אתה אומר. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני באמת לא שומע, בוא תתקרב, עודה. בוא תתקרב, אולי אני אוכל לשמוע מה אתה אומר. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אל תקרא לו. הוא לא יתקרב ולא זה, הוא לא יתקרב, אל תגיד לו יותר להתקרב. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עודה, תקשיב טוב, ושכולם ישמעו טוב-טוב – יכולים להגיד מה שרוצים, יכולים לספר קזינו, יכולים לספר סיפורים, יכולים לבדוק, אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? אני אוהב את המדינה הזאת, אני אוהב את העם הזה, אתה מלכלך את הידיים שלך בצבע אדום יום-יום, שעה-שעה; אתה והחברים המסיתים שלך – בגללכם אנחנו משלמים מחיר אישי כבד. ואני לא מצליח להבין איך עוד לא לקחת את הרגליים ועפת מפה. אני, אם היה הדבר נתון בידי, הייתי מסדר לך לא כרטיס, תאמין לי, במחלקה ראשונה בכיוון אחד. הצביעות הזאת שלך – הרי, אמרתי, אני לא מבין את הציבור שלכם, אתם יושבים פה ומספרים סיפורים על כיבוש כשאתם חיים על חשבון המדינה הזאת, נהנים מהמדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הם הפריעו לי, תן לי את הכמה שניות שלי, בבקשה. אני אסכם ואומר, אנחנו נעשה את הכול. אני שמחתי לשמוע את ראש הממשלה נתניהו אומר היום שהחוק, חוק המואזין, יעבור בלי הקלות, בלי הנחות, בלי שום שינוי ובלי שום ליטוש, כי צריך לעשות לזה סוף. ואני מודיע לכם, שגם לכם ולפה המלוכלך שלכם אנחנו נעשה סוף. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורן חזן. יעלה חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, אחרונת הדוברים. יסכם את הדיון חבר הכנסת רועי פולקמן. שלוש דקות לרשותך, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בואו נפסיק את ההצגה הזאת. איזה ימין זה? זה באמת ימין? זו באמת ממשלת ימין? זו חבורה של אנשי שקר, אנשים שלוקחים את הבוחרים שלהם ועושים מהם סמרטוטים, כי קודם כול הם מגדירים ימין חדש, ימין חדש שנתניהו יצר, מפלצת, מפלצת שנתניהו יצר. <<אורן אסף חזן (הליכוד):> > איפה הלב שלך? <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואני אספר לכם איפה המפלצת הזאת נולדה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יואל, איפה הלב שלך? <יואל חסון (המחנה הציוני):> בשנת 2003, 2003, קצת לפני, אולי 2002, החליט בנימין נתניהו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> איפה הלב שלך? <יואל חסון (המחנה הציוני):> תקשיב, אתה היית שם. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן, עוד פעם אתה מתחיל? ואתה עומד וצועק, ואחרי זה אתה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני שואל, אני שואל. <היו"ר יצחק וקנין:> אל תשאל אותו. שב במקומך, למה להפריע? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה אפשרת לאחרים לשאול אותי, אתה יודע, הסקתי מזה שאפשר לשאול. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> בשנת 2003, קצת לפני – אני אז הייתי יועץ ראש הממשלה אריאל שרון – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> יועץ – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – החליט בנימין נתניהו שהוא חייב – חייב – להביס את ראש הממשלה המכהן מטעם הליכוד, שרון, ולהתמודד מולו. ומה עשה אותו נתניהו? כרת ברית, ברית, עם מתנחלים, פקד אותם לליכוד, הכניס אותם בהמוניהם לתוך הליכוד – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תגיד לי, אתה לא מתבייש? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – שינה לחלוטין את פניה של תנועת הליכוד, הרס אותה לדורי דורות; הפך תנועה שהייתה תנועת ימין לאומי ליברלי לתנועה אמונית משיחית, שנכנסו לתוכה עשרות אלפים שהם משיחיים, אמוניים, אנשים שקובעים את האידיאולוגיות שלכם על-פי אלוהים, לא על-פי כתבי ז'בוטינסקי, ותפסו, לקחו בשבי, תנועה מפוארת, תנועה מפוארת שקוראים לה הליכוד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יואל, לא נבחרת בליכוד – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> והמפלצת הזו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה קרה? לא נבחרת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – המפלצת הזו היום הפכה להיות כל כך גדולה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא, אני לא יכול ככה. זה לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני ימשיך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> המפלצת הזאת הפכה להיות כל כך גדולה, שהיא כבר הרסה כל חלקה טובה בליכוד והפכה את הליכוד לתנועת ימין קיצוני, חשוכה. תנועה אנטי-ליברלית. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תנועה שפועלת בעליל נגד כל כתבי ז'בוטינסקי, פרק אחרי פרק, כולל ארץ-ישראל השלמה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> כולל ארץ-ישראל השלמה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יואל, מספיק. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם הבאתם עליכם שלטון אמוני, קיצוני, דתי, שהשתלט על תנועה מפוארת. אבל המפלצת הזאת, אדוני היושב-ראש – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתם מסרתם את גוש-קטיף. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – אני אומר לך: אתה אלוף האלופים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> כואב. כואב. אדוני היושב-ראש, כואב לי באמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> המפלצת הזאת, המפלצת הזאת. אתה יודע, אדוני היושב-ראש – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כואב לי באמת. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה כרגע באת לפה ואמרת להם שיש לכם דם על הידיים, והם שתקו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – ברור. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה לא יכול לשמוע כלום על הליכוד. מה יש? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה יודע, אדוני – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, תפסיק להפריע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה יודע, אדוני היושב-ראש, למה זה כל כך בוער? כי הם יודעים שאני יודע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה אתה יודע? <יואל חסון (המחנה הציוני):> כי אני באתי משם, ואני יודע מה עשיתם לתנועה הזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> טוב, יואל. <אורן אסף חזן (הליכוד):> כי אתה ברחת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואני יודע מה עשיתם לתנועה הזאת – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן, אני החזרתי אותך לדבר, ואתה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – מה עשיתם לימין, איזה ימין חשוך ראש הממשלה הזה יצר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ומשפט אחרון, אדוני, כי הפריעו לי. הימין החשוך הזה שנתניהו יצר, היום עוטף אותו, נועל אותו. נתניהו לא יכול לזוז – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – לא ימינה ולא שמאלה. הוא שבוי של המפלצת שהוא יצר – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – כשהיא נמצאת בבית היהודי, ויותר גרוע, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אל תגיד לי "יותר גרוע". תסיים את הדברים שלך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – היא נמצאת בתוך הבית שלו, בליכוד – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> באמת. על חשבון הזמן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ששם אתם, שם אתם מייצגים את המפלצת הזאת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – שמחסלת כל חלקה טובה במדינה הזאת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> אורן חזן, אני מזהיר אותך שפעם אחרונה – אתה תעיר, אני מוציא אותך. שלא יהיה לך ספק בכלל. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אצא לבד. לשמוע את השטויות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מיכל רוזין. צריך לשים לו קרח על הראש. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני, זו הסתה אישית, מה שעשית – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול לגרום למהפכה במליאה בשנייה אחת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אתלונן לוועדת האתיקה. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה תתלונן למי שאתה רוצה. עכשיו שב במקומך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא יכול. אתה עומד בראש הוועדה. איך אני אתלונן? <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה ניגוד עניינים. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה, כבוד סגן יושב ראש הכנסת, בהחלט ישיבה לא קלה. אני רוצה לנסות ולהסביר לחברי וחברות הכנסת שנכנסים עכשיו למליאה מדוע החוק הזה, כמו חוקים רבים שעברו בכנסת העשרים, לצערי בוועדה שבה אני חברה – ועדת החוקה תחת הנהגתו של יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת סלומינסקי – החוקים האלה לא רק מיותרים לחלוטין, החוקים האלה פוגעים בתדמית מדינת ישראל ותומכים ומסייעים לתנועת החרם על ישראל. כשאנחנו מדברים על חוק הכניסה לישראל, לדוגמה, גם חבר הכנסת דודי אמסלם, שאצלו עבר החוק, ישב ואמר: אני לא מבין מה אנחנו מחוקקים. הרי אם בחוק היום קבוע שיכול שר הפנים למנוע מכל אדם שפועל להחרמת ישראל – על-פי חוק החרם, ניתן למנוע ממנו להיכנס לישראל. אז מדוע צריך להפוך את התמונה? אז אני אגיד לכם למה. כי חברי כנסת, כמו סמוטריץ וחבריו, צריכים הצהרות חוק. אותן הצהרות חוק שהשרה שקד יוצאת נגדן במאמר של למעלה מ-30 עמודים – לדעתי, אפילו למעלה מ-40 עמודים – וטוענת שם שחברי הכנסת מחוקקים את עצמם לדעת, שאנחנו כל יום ממציאים המצאות. כמובן, היא מכוונת לאופוזיציה. היא רק שוכחת שמעולם הכנסת, הממשלה, לא חוקקה כל כך הרבה חוקים בכנסת וכל כך הרבה חוקים מיותרים. ויותר מזה, חוקים מזיקים. לא רק חוק הכניסה לישראל – חוק המואזין שיעבור ביום רביעי. הרי יש חוק הרעש. חוק מפגעי רעש. ניתן לפי החוק הזה, בהחלט, לאכוף את הרעש הגבוה. חוק ההסדרה שעומד לעבור, שאין ספק שלא יעמוד במבחן בג"ץ. אין ספק שזה פוגע גם בהתיישבות, בהתנחלויות. לא שאני דואגת מפגיעה בהן, אבל אין ספק שזה חוק רק של שופוני. תראו, הנה אני דואג לכם. חוק העמותות שעבר, בסופו של דבר נשאר בלי כלום. אני יושבת היום בוועדות ואף עמותה לא נשאלת מי הם ומה הם ומאיפה הם מקבלים כסף. כי הכול כבר שקוף והכול כבר מופיע באתרי האינטרנט, ולא היה צורך בחקיקה הזאת. וכמובן, חוק ההדחה המיותר, שלעולם לא נעשה בו שימוש. אבל מה המהות של כל החוקים האלה? כל החוקים האלה מציירים את מדינת ישראל בעולם כמדינה לא דמוקרטית. כל החוקים האלה מסייעים בידי מי שרוצה ברעתנו כהוכחה לכך שאנחנו לא דמוקרטים, כהוכחה לכך שאנחנו בעצם מצרים את זכויות המיעוטים ופוגעים בהם. זו ההוכחה הכי טובה. אתם כל הזמן מאשימים אותנו, את השמאלנים, שאנחנו גורמים לזה שיהיו נגדנו. אתם עושים את זה מצוין. אתם בעצם מציגים את מדינת ישראל כאנטי-דמוקרטית, כאנטי-חוקתית. ולצערי הרב, אתם לא מפסיקים בשעטה קדימה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. יעלה ויסכם את הדיון חבר הכנסת רועי פולקמן. <רועי פולקמן (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אין ספק שהעצבים של כולם בימים האלה חשופים מאוד פה בכל הדיונים, ואני חושב שאנחנו גם יודעים לעשות כאן לא מעט ערבוב בין נושאים, עד כדי כך שידידי היקר חבר הכנסת דב חנין נטה לבלבל ביני לבין חבר הכנסת סמוטריץ. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> קודם – לא. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> קודם סמוטריץ התחפש לפולקמן, עכשיו פולקמן מתחפש לסמוטריץ. <רועי פולקמן (כולנו):> כן. לא, לא. אז אני לא חושב שצריך לעשות את הבלבול הזה. וכמו שלצערי, גם נאמרים פה דברים על החוק הזה, שגם צריך לקחת אותו בפרופורציות. גם לי היה מאוד קשה לשמוע קודם את דבריו של חבר הכנסת חזן. ההשתלחויות האלה, בטח בציבור הערבי, לא מקובלות עלי, ובוודאי זו לא הדרך שבה אנחנו צריכים לנהל כאן את הדו-שיח. ולכן זה לא אומר שאם אני חושב, וגם בחוק הזה, שיש מקום למדינת ישראל לעשות את ההבחנה בין ביקורת לגיטימית על המדיניות שלה לבין דה-לגיטימציה, זה אומר שאני חושב שזה לגיטימי שחבר כנסת יעמוד כאן וידבר על הציבור הערבי כמו שהוא מדבר. אני לא חושב שזה לגיטימי. ואני אגיד גם יותר מזה: אני חושב שגם יש מקום, וזה עלה כאן לא מעט, לשיח, גם שיח ימני, שהוא שיח ימני ליברלי ואחראי; שהוא לא אומר להיות ימני זה אומר להיות נגד העקרונות הדמוקרטיים, זה לא אומר להיות נגד הציבור הערבי, זה לא אומר להיות נגד התקשורת, זה לא אומר להיות נגד בית-המשפט. ולצערי, אנחנו אומרים: זה או ככה או ככה. אם אתה ימני, אז אתה נגד כל הדברים האלה; אם אתה שמאלי, אז אתה בעד כל הדברים האלה. ואני חושב שזה, לצערי – לצערי, זו המציאות הפוליטית היום בישראל. ככה היא נצבעת. אבל אני לא מסכים עם זה. ואני חלק ממפלגה שממוקמת במרכז-ימין, וזה לא אומר שאני לא בעד בית-המשפט ואני לא בעד השקעה בציבור הערבי ושותפות עם הציבור הערבי בכל דבר ועניין. אז זה עכשיו, זה ככה על הדיון שהתנהל כאן. אני רוצה להגיד מילה על החוק הזה, כי דיברנו עליו – שני דברים: האחד, היה כאן דיון האם בכלל החקיקה הזאת נחוצה. אכן, החוק הזה הוא לא איזו דרמה גדולה. יש בו מרכיב הצהרתי. אמרתי לחברי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> סדרנים, יש טלפון שמצלצל פה באחד המקומות. אני לא יודע של מי זה. נא לשמור על השקט במליאה. <רועי פולקמן (כולנו):> אמרתי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, סדרנים, אלי כהן. חבר הכנסת אלי כהן. אי-אפשר להתנהל בצורה כזאת, חברים. <רועי פולקמן (כולנו):> אמרתי לחברי באופוזיציה: אני גם שותף למהלכים שבהם צריך לטפל – בצמצום החקיקה הפרטית. וצריך לעשות את זה באופן מוסדר. אבל יש גם עקרונות וערך בחקיקה, גם אם היא הצהרתית. ואני יכול לומר שבחוק הזה ספציפית, קיימתי את הדו-שיח הזה עם משרד הפנים, עם שר הפנים. רצינו לדעת אם יש בזה ערך. וכשהם אמרו לנו: כן, זה טוב לנו שמגדירים – שבהגדרה לא יכניסו גורמים שהם קוראים לחרם, ואנחנו נוכל במקרים מיוחדים לאשר אותם. מבחינתי, זה היה האישור שהדבר הזה צריך להתקדם והוא לא מיותר לחלוטין. אם שר הפנים היה אומר לי: זה מיותר, החוק הזה היה נגנז. עכשיו, יש בזה הצדקה מסוימת, ואני רק רוצה להגיד על הרציונל. הרציונל אומר שיש מקום לביקורת על מדינת ישראל, כולל מארגוני זכויות אדם. אבל יש גם מלחמה שהיא הגל השלישי. אני לא מחדש כאן הרבה. היה גל הצבאות, היה גל הטרור, ועכשיו יש גל הדה-לגיטימציה נגד ישראל. ובגל הדה-לגיטימציה נגד ישראל יש כל מיני ארגונים שלא באים לדו-שיח. וזה לגיטימי לבקר את מדינת ישראל ואת מדיניותה. אין לי שום בעיה עם זה. אבל הם לא מנהלים דו-שיח אתנו. זה לא שארגון כזה בא לארץ ואומר: תקשיבו, אני רוצה לשמוע גם את הצד שלכם וגם את הצד האחר, ואני אגבש את עמדותי; באים במטרה לאסוף מידע כדי אחר כך לעשות דה-לגיטימציה בעולם. בעניין הזה לגיטימי, וזה קיים בהרבה מדינות אחרות בעולם, שהמדינה תגיד: אדוני היקר, אם אתה מייצג ארגון שעיקר תפקידו הוא דה-לגיטימציה – כי חרם זה סוג של דה-לגיטימציה – אנחנו נשקול אם אתה יכול להיכנס. אם תגיד לנו: תקשיבו, חברים, אני בא לסדרת פגישות כזאת, כזאת וכזאת, אני מוכן גם לבוא – אפשר לאשר לו, ואין לי ספק ששר הפנים יאשר בלא מעט מקרים. אבל זה לא אוטומטי, והמהלך הלא-אוטומטי הזה הוא לא חריג, הוא קיים גם במדינות אחרות. שואלים אותי אם זה דרמה. גם היום שר הפנים יכול להתערב. לא-פעם הוא אינו עושה את זה. ולכן כשפנינו למשרד הפנים, ומשרד הפנים אמר: חברים, נראה לנו רעיון טוב שקודם כול אדם מארגון שקורא לחרם על ישראל ורוצה להיכנס בשערי מדינת ישראל, יגיש בקשה. כי באוטומט הוא לא יכול, הוא יצטרך להגיש בקשה מיוחדת ולהסביר למה הוא בא לארץ. ואם יהיה כאן מהלך שייתפס כמאוזן, כסביר, אז יאשרו לו להיכנס. ולכן אני מבין למה כל הצעה שעולה כאן – מכניסים אותה לסל. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה רוצה – – – את כל זה מה שיגרום – – – <רועי פולקמן (כולנו):> לא, לא, לא. אבל אני חושב, חברת הכנסת גרמן – גם בחו"ל, במדינות מערביות, המדינה יכולה לקבוע. היא חושבת שאדם שבא בשעריה הוא סכנה, או שהוא גורם נזק למדינה – היא יכולה לשקול. אז פה אותה אמירה אומרת: חברים, יש היום מעשה – – – הגל השלישי של המלחמה נגד ישראל הוא גל הדה-לגיטימציה. וזה לא אומר – ואני מסכים, יש נטיות במדינת ישראל לבדלנות. יש אמירה שבה מדינת ישראל אומרת לעצמה: חברים, אנחנו צריכים להילחם בחרם ובדה-לגיטימציה, ואם אתם ארגונים שזה הייעוד שלכם, דה-לגיטימציה, אז אנחנו, עם כל הכבוד, לא צריכים לפתוח את כל האפשרויות בעבורכם. הדבר האחרון שאני אגיד הוא שאנחנו נוטים לערבב כאן, בגלל הרגישות הזאת, דברים שהם לא קשורים זה לזה. אז לכן יש פה משהו מידתי, ולכן אני מבקש את תמיכתכם בחוק. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 27) (אי-מתן אשרה ורישיון ישיבה לקורא לחרם על ישראל), התשע"ז–2016, של חבר הכנסת רועי פולקמן וקבוצת חברי כנסת, קריאה ראשונה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 42 נגד – 15 נמנעים – 7 ההצעה להעביר את הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 27) (אי-מתן אשרה ורישיון ישיבה לקורא לחרם על ישראל), התשע"ז–2016, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 42 בעד, 15 מתנגדים, שבעה נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 184) (זכאות למענק לידה עבור לידה בבית), התשע"ז–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/661); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 184) (זכאות למענק לידה עבור לידה בבית), התשע"ז–2016, של חברת הכנסת תמר זנדברג, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת תמר זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. בשל השעה אני אעשה את זה ממש בקצרה. החוק הזה מתקן עוול שכבר ידוע, והיה צריך להיות מתוקן מזמן. הוא פשוט מבטל את האפליה בין נשים יולדות על-פי מקום הלידה שלהן. החוק מעניק מענק לידה – מענק להוצאות הראשוניות לתינוק או לתינוקת – כ-1,700 שקלים לילד הראשון, כ-800 לשני וכ-500 לשלישי והלאה, שמיועד להוצאות הראשוניות, להצטיידות הראשונית לתינוק. להוצאה הזו אין קשר למקום הלידה, אין קשר למקום שבו אותה אישה ילדה, ועל כן מענק הלידה לא צריך להיות מותנה. בעבר, הסיבה להענקת מענק לידה לנשים שילדו בבית-החולים בלבד הייתה שלידות בית-חולים נחשבו לבטוחות יותר מלידות בבית, אבל היום ידוע שלידה שהיא בסיכון נמוך, שמלווה על-ידי מיילדת מוסמכת, על-פי חוזר משרד הבריאות, היא לידה שהיא לא-פחות בטוחה מאשר לידה בבית-חולים, ולכן אין סיבה לאפליה הזו. אנחנו עושים היום תיקון ל-600–800 נשים בשנה שייהנו מהמענק הזה כפי שמגיע להן, ולא יצטרכו ללכת לבית-החולים ולרמות את המערכת, או לוותר על המענק, ופשוט יקבלו אותו, כי זו זכות מוקנית וטבעית. אני רוצה, בעוד שתי דקות קצרות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תזמיני את המליאה לראות את הירח. <תמר זנדברג (מרצ):> די, זה כבר – הירח זה קטן, זה לא – זה עוד ניפוח של התקשורת. זה כמו טראמפ הדבר הזה. בסוף מדובר בירח, אני לא הבנתי על מה הדבר הזה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להודות למי שעוזר ותומך. אנחנו באמצע הדרך, זאת רק קריאה ראשונה, אבל אף פעם אין מוקדם מדי או פחות מדי בתודות. קודם כול לך, אדוני שר הבריאות יעקב ליצמן. ליועץ שלך מוטי בבצ'יק, ולטל נשרי, היועצת המשפטית מהמשרד שלכם. תודה קודם כול על ההתגייסות שלך באופן אישי ועל ההובלה למטה ועל הגיוס של צוות המשרד לתמוך ולמצוא – גם כשיש בעיות וניסוחים, ולא תאמינו, גם על חוק כזה קטן אפשר למצוא דיוקים ובעיות ופוטנציאל לחוסר הסכמות. אבל בהובלה שלך זה תמיד מסתדר. תודה למנכ"ל הביטוח הלאומי שלמה מור-יוסף. ליועץ שלו אורי קנדל, שפרש מתפקידו לא מזמן, ולמחליף שלו אלעד זכות. תודה לאתי נמרודי, מנהלת תחום אימהות בביטוח הלאומי, למיכל מזוז מהלשכה המשפטית של הביטוח הלאומי. תודה לשרת המשפטים איילת שקד, יושבת-ראש ועדת שרים לענייני חקיקה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אפשר לחזור על זה? <תמר זנדברג (מרצ):> – – שתמכה והתגייסה לחוק והובילה. זה בפרוטוקול, הכול מצולם. תודה לנשים הנהדרות מארגון "נשים קוראות ללדת", שהעלו בפני את הרעיון ואת הרציונל ובאמת מלוות את הצעת החוק הזו ותומכות בה גם ציבורית. ותודה אחרונה לארגון אימה"י, ארגון מיילדות הבית בישראל, שזו חבורה של נשים באמת מעוררות השראה, שכנגד המון המון קשיים, באמת הן גם מקצועיות מצד אחד במקצוע שלהן, אבל לא פחות מזה נותנות את הלב והנשמה בעבור הנשים שהן מיילדות ובאמת באות מאהבה לנשים, לתינוקות ולכל המקצוע הזה, ובאמת תודה לכולכן. זכות בשבילי. תודה לתומכות ולתומכים. תודה אחרונה לוועדת העבודה והרווחה בראשות חבר הכנסת אלי אלאלוף ולכל צוות הוועדה, ליועצות המשפטיות ולמנהלת הוועדה, שממשיכים לקדם את החוק הזה ולתמוך בו עם ההתקדמות שלו. נתראה כאן אצלך בוועדה, אדוני, שוב לקראת הקריאה השנייה והשלישית וכאן במליאה. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חברת הכנסת זנדברג. העיקר ללדת וכמה שיותר. פחות חשוב איפה. אנחנו נעבור כעת לרשימת הדוברים. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חבר הכנסת יהודה גליק – איזה שיר אדוני ישיר לנו היום? שלוש דקות, אדוני. <יהודה גליק (הליכוד):> אדוני היושב-ראש ידידי בצלאל סמוטריץ, חברי וחברותי המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, אחרי כל המריבות והצעקות שהיו פה בכנסת היום, כל כך כיף בימים האלה לבוא ולברך את חברת הכנסת תמר זנדברג על החוק הזה, שהוא כל כך צודק וכל כך מאחד. הבית הזה עושה כל כך הרבה דברים טובים – שנזכור את הדברים הטובים. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני מצדיע ופונה לקהל במשחק "אחי נצרת" ו"צעירי לוד", שקראו לתפילת המואזין, כל הקהל בקול אחד, וזו התשובה והתגובה של הערבים המוסלמים במדינה להצעת החוק הנבזית הזו. זה – 1. 2. בהתייחס לחוק. החוק – קודם כול, אנחנו תומכים בו, ולו מסיבה אחת – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אתה מדבר על חוק המואזין? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> חוק המואזין זה כבר מהשמים, ואף אחד לא יכול למנוע אותו. זה חוק אלוהי, זה חלק מהדת שלנו, וכל ניסיון למנוע אותו לא יצליח, אז זה כבר ניסיון טיפשי. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הניסיון הזה הוא ניסיון טיפשי, לכן אני לא אתייחס עוד פעם אליו, כי – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כן, כן, כן, אני אומר בפשטות, איך יאכפו אותו? מה, המואזין – – – <קריאה:> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הרי משרד הפנים, שהוא אחראי לדת המוסלמית – האבסורד הקיים במדינה הזאת, שיש משרד דתות, והדת המוסלמית, מי שאחראי לה הוא שר הפנים. פתאום משהו משונה. לכן גם אין מספיק מואזינים בשכר – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אבו עראר, אתה מפריע לחבריך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – לכן אנשים גם יתחלפו, והקול של המואזין ימשיך, אפילו – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אבו עראר, אתה מפריע לחבר סיעתך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – אתה אדם נלעג. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> למרות כל הניסיון הטיפשי, מה שאמרתי, קול המואזין ימשיך – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת טלב אבו עראר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אני? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה מפריע לחבר סיעתך, זה לא מנומס. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת טלב אבו עראר, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. שאדוני יצא ויחזור להצבעה. חבר הכנסת אבו עראר, תצא ותחזור להצבעה. קראתי אותך לסדר פעם שלישית, אני מבקש שתצא ותחזור להצבעה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – כבר לא חוזר פעם שלישית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבל, אתה מפריע לחבר סיעתך, זה לא יפה. אתה יכול להישאר, אבל זה ממש לא יפה. בסדר, סדרן, הוא יכול להישאר. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הזמן שלי כמעט נגמר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בסדר, קח עוד דקה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני לא אצטרך את הדקה, כי עוד כמה משפטים ואני אסיים. כבוד השר, אני תומך בחוק שמאפשר תשלום ביטוח לאומי לאישה שיולדת בבית, או בכל מקום מחוץ לבית-חולים, ולו מסיבה אחת, שהאישה הערבייה תתפטר מהגזענים ומהגזעניות שלא רוצים שהנשים שלהם יהיו באותו חדר עם אישה ערבייה, כי הם לא יקבלו את הכבוד. אז אנחנו גם מהם נתפטר, ומספיק בגלל הסיבה הזאת אני אוכל לתמוך בחוק. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל גרמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> מוותרת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותרת. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תומך בחוק ומוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חברת הכנסת רויטל סויד – מוותרת. חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברת הכנסת זנדברג, אני באמת רוצה לברך אותך, כי זאת באמת הצעת חוק קטנה, והיא חשובה, כי היא מסתכלת על הצרכים של נשים, של משפחות, ולא מתעלמת מהשינויים שחלים בעולם שלנו. אני חושבת שכשאנחנו מדברים על המשפחה הישראלית, אנחנו צריכים לא להתעלם מהשינויים הביולוגיים, הסוציולוגיים. המשפחות במדינת ישראל עוברות תהליכים באמת מדהימים, ואני באמת גאה ושמחה כשהכנסת נוטלת חלק בשינוי הזה, והיא באיזשהו סוג של מנווט, סוג של GPS לשינויים האלה. אני באמת באמת מאוד גאה, וחושבת שזה חשוב – בגלל זה גם הקמתי את שדולת המשפחה הישראלית. אני חושבת שהמשפחה הישראלית היא הגרעין שממנו כולנו יוצאים, כל משפחה מכל סוג שיש כאן, ואלה הרגעים שנעים להיות במליאה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת ורבין. חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – מוותרת. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חבר הכנסת אלעזר שטרן – אינו נוכח. חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת. <מירב בן ארי (כולנו):> אני נוכחת, וגם יכול להיות שזה ישפיע עלי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת מירב בן ארי, גברתי מבקשת – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מירב, יש לך ניגוד אינטרסים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נאחל לך שיהיה בשעה טובה, היכן שתבחרי ללדת. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ועם מי שהיא תבחר להיות בחדר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת יואל חסון – מוותר. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה. חברת הכנסת זנדברג, אפשר להצביע, נכון? אם כן, אנחנו עוברים כעת להצבעה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 184) (זכאות למענק לידה עבור לידה בבית), התשע"ז–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 184) (זכאות למענק לידה עבור לידה בבית), התשע"ז–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 30 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת העבודה – – – <דוד ביטן (הליכוד):> תרשום אותי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו בדיוק דיברנו על זה. חברי, שנייה – הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. חברת הכנסת ענת ברקו, חבר הכנסת דוד ביטן, חבר הכנסת מוטי יוגב – – <יצחק וקנין (ש"ס):> אני לא – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה לא, רק – – הם מבקשים לצרף את תמיכתם לפרוטוקול. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני לא יכולתי להצביע, כי אני עדיין כאילו יושב שם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, אני כבר רשום כאן. <יצחק וקנין (ש"ס):> אבל לא יכולתי להצביע, המערכת לא פעלה, לא היו לי כפתורים להצביע. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני סגן היושב-ראש, הצוות הטכני מייד ייתן לאדוני מענה. אני הצבעתי, הכול בסדר, אנחנו עוברים בשעה טובה לסעיף הבא שעל סדר-היום. <יצחק וקנין (ש"ס):> גברתי המזכירה, את לא מבינה, המערכת עצמה לא עבדה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת וקנין, זה בסדר גמור, נתקן זאת. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אתה צריך להוסיף עוד קול – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> האם המשמעות היא שאנחנו מעלים בעוד קול? <קריאה:> אם הוא לא יכול היה להצביע. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בסדר, אז אנחנו מצרפים את חבר הכנסת וקנין לתומכים, ואם כן, התוצאות הן: 31 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק עברה ברוב עוד יותר גדול, אנחנו כמובן מברכים על כך. <הצעת חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות (תיקון מס' 5) (סמכות ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת), התשע"ז–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/663); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עוברים, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות (תיקון מס' 5) (סמכות ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת), התשע"ז–2016, של חבר הכנסת יעקב מרגי וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. חבר הכנסת מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, יציג את הצעת החוק במשך עשר דקות תמימות שעומדות לרשותו. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אדוני היושב-ראש, מאחר שזה סעיף אחרון – בחוק – והיום היה יום סוער ונרגש – לפעמים, אומר לכם בכנות, יש חשק שלא להיראות על המסך ברגעים האלה, כפי שהיו היום, אבל אני שמח שלפחות בסוף סדר-היום יש חוקים שמיטיבים עם האזרח בישראל. אני יכול לפטור את עצמי בדברי הסבר פשוטים. יש חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות (תיקון מס' 5) – עד היום החוק הזה נדון בוועדת הכלכלה. אנחנו מדברים על הסעות למוסדות חינוך, ויש תקנות שלחצנו והאצנו במשרד החינוך לתקן, סוף-סוף הם תיקנו אותן, והחוק הזה בסך הכול בא לתקן, שסמכות הדיון תהיה במקום ועדת הכלכלה, בוועדת החינוך. לכן נשאיר את המלל לקראת קריאה שנייה ושלישית, ואני רק אודה לחבר הכנסת איתן כבל, שבצורה עניינית הבין זאת, ותמך בהעברה, ואני אודה לכל חברי הכנסת שיתמכו בהעברת הסמכויות, כדי שמייד ניכנס, בוועדת החינוך, לתהליך של עבודה ותיקון התקנות, שהן לא מעטות ולא קלות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת מרגי. אם כן, נעבור לרשימת הדוברים. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> בעד, מוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותר. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בעד, מוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – מוותרת. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חבר הכנסת אלעזר שטרן – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח. חברת הכנסת תמר זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> מוותרת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותרת. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – מעוניין לדבר. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד השר, כבוד השר, החוק הזה, אני תומך בו. יש כמה דברים שצריך לתקן במצב הקיים, על זה דיברנו בוועדת החינוך, והבאתי את המקרה של ילד ביסודי, בן תשע, שהוא עיוור – עיוור ב-100%; משרד החינוך מאפשר לו הסעה, מאפשר לו סייעת לכמה שעות בכיתה, אבל מלווה שתיקח אותו מהבית עד לבית-הספר ומבית-הספר, מהכיתה לרכב בחזרה וחזרה הביתה לא נותנים, והתקנות של משרד החינוך לא מאפשרות את זה. המצב הזה הוא אבסורדי, למה? כי אנחנו מנסים לעודד נשים לצאת לעבודה, אז המצב הזה מרתק את האימא של הילד, שתהיה צמודה לבן. ומה שקרה – מוותרים על ההסעה, לוקחים את הילד לבית-הספר ומחזירים אותו. זה העניין הבטיחותי ביותר לילד עיוור. אז מה שאני מבקש הוא שאת התקנות האלה יתקנו, ושילד עיוור שיש לו אישור רפואי שהוא עיוור, יקבל גם את המלווה מהבית לבית-הספר ובחזרה. נוסף על כך, בעניין ההסעות יש גם פן שהוא פן כלכלי. רשויות מקומיות במצב סוציו-אקונומי נמוך, 4 ומטה, פשוט לא יכולות לממן את החלק שלהם במצ'ינג. לכן יש צורך לבטל את המצ'ינג ברשויות החלשות, כי הילדים הם – וההסעות הן – באחריות משרד החינוך, והוא צריך לשלם את זה במלואו. כי יש מקרים שהרשויות לא יכולות לעמוד בחלק שלהן, ואז גם ההסעה לא מתקיימת. לכן בהזדמנות הזו, חבר הכנסת מרגי, דיברנו בוועדה אצלך, ואני חושב שהגיע הזמן לתקן גם את זה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת יעל גרמן? <יעל גרמן (יש עתיד):> מוותרת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותרת. חבר הכנסת אוסאמה סעדי? אינו נוכח. חבר הכנסת יהודה גליק? מוותר. חברת הכנסת מירב בן ארי? עוד מעט תצטרכי הסעות לילדים. מוותרת. חבר הכנסת באסל גטאס? אינו נוכח. חבר הכנסת יוסי יונה? אינו נוכח. חברת הכנסת רויטל סויד? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אוי, אוי, אוי, יושב-ראש הקואליציה מוריד את הז'קט, זה מלחיץ. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת ביטן, יו"ר הקואליציה, אני אשמח אם תשמע את מה שיש לי לומר עכשיו. ואני בכוונה מנצלת גם את סוף היום, גם את האווירה הנעימה, גם את העובדה שאנחנו נמצאים עכשיו עם שני חוקים כל כך חיוביים. אני רוצה לומר משהו לכם, חברי. אנחנו נמצאים בימים מאוד מורכבים. אנחנו נמצאים בימים מורכבים כי כל אחד, מהמקום שממנו הוא מגיע, מאמין מאוד מאוד במה שהוא עושה. הוא מאמין מאוד מאוד במה שהוא אומר. הוא מאמין מאוד מאוד שמה שהוא עושה הוא עושה טוב לציבור שתומך בו ובכלל לציבור במדינת ישראל. אבל מה לעשות, מה שבצד הזה חושבים שהוא טוב, לא חושבים בצד הזה; ומה שחושבים בצד הזה, לא חושבים כאן בצד הזה; וכל אחד חושב שהאמת היא רק אצלו בלעדית. וזה בסדר גמור, כי זו הדמוקרטיה וכך צריך להתנהל. אבל שמתם לב איך אנחנו מנסים לשכנע זה את זה? שמתם לב איך אנחנו מנסים להביע את הדעה של הציבור שלנו, ששלח אותנו? שמתם לב איך אנחנו מגחיכים את עצמנו? ילדים צופים בנו, בני נוער, אנשים, מבוגרים – אנשים ששלחו אותנו לבית הזה, אנשים שאנחנו אמורים להיות הקול שלהם. וכשאנחנו עומדים פה ונוקטים כל מיני מעשי שירה או מעשי הבל ומעשי שטות – האם באיזשהו אופן אנחנו מראים שאנחנו נבחרי ציבור רציניים באמת? שנועדנו להוביל את המדינה? שנועדנו להנהיג אותה בימים הכל-כך מורכבים? אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו מפולגים ומשוסעים ואנחנו משסים את עצמנו זה בזה. עד איזו רמה נמוכה נגיע? לא מספיק שיש לנו להתמודד עם בעיות מחוץ ומבית? לא מספיק שיש לנו להתמודד – כל אחד לפי תפיסת עולמו – עם משהו שלדעתנו קורע אותנו מבפנים? זה לא מספיק? אנחנו גם צריכים לעמוד פה ולהסתכל זה על זה ולעשות דברים שנראים כמעשי קונדס? אחר כך כשאנחנו הולכים ברחוב ואנחנו מנסים באיזשהו אופן להעביר מסר, אז עומד הציבור, מסתכל עלינו ואומר – מי אתם? תסתכלו איך אתם נראים? אנחנו המומים ממה שקורה בארצות-הברית? בואו נסתכל מה קורה אצלנו בבית לפני שאנחנו מסתכלים על מנהיגים אחרים. בואו נסתכל מה קורה אצלנו בבית. ובבקשה, יש לנו כל כך הרבה לדון, כל כך הרבה על מה להתווכח, כל כך הרבה על מה להתעקש – אז בואו נעשה את זה בכבוד. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת סויד. חבר הכנסת יואל חסון? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אחרי מה שרויטל אמרה יש מה להוסיף? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותר. אנחנו, אם כן, נעבור להצבעה – חבר הכנסת מרגי, אפשר לעבור להצבעה, נכון? אדוני לא צריך לסכם. אז אנחנו נעבור, אם כן, להצבעה על הצעת חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות (תיקון מס' 5) (סמכות ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת), התשע"ז–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 31 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות (תיקון מס' 5) (סמכות ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת), התשע"ז–2016, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 31 תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לפרוטוקול – אני בעד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עזוב, נו, בדיוק דיברנו על זה היום. אתה מבקש? אז בסדר. אז חבר הכנסת אראל מרגלית מבקש להיות בעד, לפרוטוקול. חברים, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, ברצות השם, מחר, יום שלישי, י"ד במרחשוון התשע"ז, 15 בנובמבר 2016, בשעה 16:00. הישיבה הזו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 21:25.>