דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ה'
ישיבה קע"א
הישיבה המאה-ושבעים-ואחת של הכנסת העשרים
יום שני, כ"ח בחשוון התשע"ז (29 בנובמבר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 4
יעל גרמן (יש עתיד): 5
אכרם חסון (כולנו): 6
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 6
איתן ברושי (המחנה הציוני): 7
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 7
מירב בן ארי (כולנו): 8
יהודה גליק (הליכוד): 9
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 11
ענת ברקו (הליכוד): 12
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 13
אלעזר שטרן (יש עתיד): 14
הצעות לסדר-היום 15
ציון יום הגליל 15
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 15
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 16
יגאל גואטה (ש"ס): 18
עודד פורר (ישראל ביתנו): 21
אלעזר שטרן (יש עתיד): 22
אראל מרגלית (המחנה הציוני): 24
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 27
השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי: 28
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 34
הצעות לסדר-היום 36
ציון יום המשפחה הישראלית 36
היו"ר חמד עמאר: 36
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 38
יהודה גליק (הליכוד): 42
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 44
יעקב מרגי (ש"ס): 46
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 48
שר הפנים אריה מכלוף דרעי: 50
הצעות לסדר-היום 54
ציון יום היציאה והגירוש של יהודי מדינות ערב ואיראן 54
היו"ר חמד עמאר: 54
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 55
מירב בן ארי (כולנו): 56
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 57
עודד פורר (ישראל ביתנו): 59
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 61
איציק שמולי (המחנה הציוני): 65
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ח בחשוון תשע"ז, 29 בנובמבר 2016. להזכיר לכולנו – כ"ט בנובמבר. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי חברת הכנסת מרב מיכאלי ביקשה להסיר את שמה מהצעת חוק האגודות העות'מאניות (רישום ופיקוח), התשע"ו–2016, שמספרה פ/3250/20. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם לנאומים. בבקשה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, פתח, בבקשה, היום את הנאומים. חברת הכנסת יעל גרמן אחריך.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערי, למרות כל הביקורת, ראש הממשלה והקואליציה מעלים מחר להצבעה את חוק האד'אן.
אדוני היושב-ראש, הקאדים השרעים ובתי-הדין השרעיים המוסלמיים הצטרפו היום בגדול לעמדה הנחרצת נגד החוק הזה. הם הביעו היום את עמדתם והתנגדותם הברורה והנחרצת בישיבה אצל נשיא המדינה. הם איימו שם שכל המואזינים יתפטרו אם החוק הזה יעבור ויחוקק.
במקביל, אדוני היושב-ראש, אלפי מכתבים הגיעו דרך המייל לכל חברי הכנסת מאזרחים יהודים וערבים שמבקשים להתנגד לחוק הזה. אחד המכתבים האלה הוא מטל גונן. היא כותבת ככה: שלום. מטרתו של חוק המואזין היא לא לטפל במפגעי רעש, אלא למחוק את הנוכחות הערבית מהמרחב הציבורי. זהו צעד גזעני וחמור שרק ילבה את השנאה בין קבוצות שונות בעם. אני מצפה ממך כחבר כנסת ומחברי מפלגתך להצביע נגד החוק. אני מתביישת לחיות במדינה שאלה החוקים שהיא מחוקקת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אכרם חסון.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי – יש לי פה רק חברים, אין לי חברות – חברי חברי הכנסת – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת מירב בן ארי תשמח להיות חברה שלך.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אנחנו חברות. – – אתמול אנחנו ראינו מחקר מזעזע על ברית-מילה שמתנהלת בידי אנשים לא מוסמכים. אני רוצה להזכיר לכולם שברית-מילה זאת למעשה פרוצדורה כירורגית בילד קטן, שעלולה לגרום גם לנכות, שלא נדע. לא יכול להיות שהנושא הזה יתנהל בצורה כזאת.
אני יודעת שהרבנות הראשית החלה לחקור את הנושא הספציפי הזה, אבל אני מכאן רוצה לקרוא גם לשר הבריאות וגם למנכ"ל משרד הבריאות, וכמובן גם לכל האנשים שאחראים לכך ברבנות הראשית – וזה נעשה ביחד – להקים קודם כול ועדה, מיידית. לא ועדת חקירה; ועדה שתראה באיזו דרך אפשר באמת לפקח על אותם מוהלים, שעושים פרוצדורה כירורגית. אני קוראת מכאן למשרד הבריאות לפקח על המוהלים ולהגיש לנו, לכנסת, דוח כמה מוהלים ישנם, כמה מקרים שבהם באמת יש פגיעה קורים ואיך אפשר למנוע את המקרים הנוראים שראינו אתמול בתחקיר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת אכרם חסון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<אכרם חסון (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר היום על כפר דרוזי בשם עין-אל-אסד, כפר שנמצא בגליל העליון, בשטח השיפוט של המועצה מרום-הגליל. חיות בו כ-1,000 נפשות. כפי שאמרתי, הכפר הזה הוא כפר דרוזי, והוא הוקם בשנת 1889 על-ידי דרוזים מבית-ג'ן. אני רוצה לבשר שאתמול ישבתי עם גברת שירה ברנד, הממונה על התכנון בארץ, והיא אישרה את תוכנית המתאר של עין-אל-אסד. כך, גם כאשר יש דברים טובים אנחנו חייבים לפרסם ולהגיד. במקביל, גם תוכנית המתאר של חורפיש תאושר בעוד שבועיים, ואותו דבר תוכנית המתאר של בית-ג'ן, ויש עוד שמונה תוכניות של שאר היישובים שנמצאות בקנה.
בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לכל מי שעזר ועשה, ובמיוחד לשר האוצר, שהקציב 97 מיליון שקל לתכנון. צריכים לתכנן ולתת תקווה לצעירים, ואנחנו מודים לו על כך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, אחרי השרפות אנחנו מצפים להצפות. ההצפות באופק, בימים הקרובים. השאלה הנשאלת: השרפה של הכרמל – היו מסקנות, ובשרפות האחרונות פתאום הופתענו. האם שוב נופתע בהצפות? בשנה שעברה היו הצפות, היו נזקים, היו הפסקות חשמל, היו נזקים גדולים. אני שואל: האם המדינה מוכנה? האם רשות הניקוז ביצעה את המוטל עליה? האם הרשויות המקומיות כבר הכינו את מערכות הניקוז ביישובים שלהן? האם המדינה – משרד הפנים, כבוד השר שנמצא פה – האם שאר הרשויות ומשרדי הממשלה כבר מוכנים, או שגם החורף יגיע אלינו בהפתעה? הרי אנחנו יודעים שבכל שנה יש חורף. האם נהיה מוכנים גם לחורף הזה או שנופתע, כרגיל?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, השר, חברי הכנסת והאורחים מהצפון, הכנסת הקדישה היום חלק מהזמן שלה ליום הגליל והצפון. אדוני היושב-ראש, אני חושב שמתוקף תפקידך, ובצדק, אתה דואג לאמינות של הבית הזה ואיך הוא משתקף בעיני הציבור. יש כאן מבחן גדול לכנסת ולממשלה: האם אנחנו מבצעים את מה שהוחלט ואת מה שהתחייבו, או שיש פה תרגיל בהתחמקות וויתור על העיקרון של נאמנות להבטחות. אבל לא רק שאין פה נאמנות להבטחות – יש כאן מחדל כמעט, הייתי אומר, של שנים רבות של החלשת הצפון; עד כדי כך שהשר דרעי ושרים אחרים אמרו היום בפורום רחב, לא בחדר סגור, שהגיע זמן הצפון. הצפון חלש אפילו לעומת הדרום, ובוודאי לעומת המרכז.
לכן אני חושב שמה שנחוץ היום – בהתערבות שלך ועל דעת חברי הכנסת מכל המפלגות –זה שתקציב 2017–2018 צריך לבטא את העדיפות. הרי המספרים הם לא סתם צירוף מקרים; הם ביטוי לתוכנית ולסדר עדיפויות של המדינה. אם יש הסכמה שהצפון נפגע, אם יש הסכמה שצריך לחזק אותו – זה חייב לבוא לידי ביטוי. מה שמונח פה על כף המאזניים הוא גם איך נראה השלטון בעיני הציבור.
משפט אחרון. למדתי בשנים האחרונות, גם מתפקידי וגם כאן, אדוני היושב-ראש, שככל שאתה רחוק ממוקדי קבלת ההחלטות אתה יותר מושפע מהם. ומה לעשות שהם באים ממרחק של שעות גם בדרום? אין להם מספיק נציגות במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות. לא אחת הציבור שיושב כאן נשפט על-ידי מי שהוא רואה בשישי-שבת בבתי-הכנסת או במפגש חברתי. אני חוזר ואומר: הכנסת והממשלה הן של כולם. ככל שאתה רחוק ממקומות שבהם מתקבלות ההכרעות אתה יותר מושפע מהן. לכן צריך לצאת להגנת הצפון ולעמוד בהתחייבות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, היום צוין בכנסת יום הגליל. קודם כול, אני רוצה להודות לכל מי שיזם את היום המיוחד הזה: לחברי הכנסת, לראשי הערים שהגיעו מהגליל ומהצפון ולראשי המועצות.
השתתפתי בישיבת ועדת הכלכלה וגם בישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. בוועדת הכלכלה דנו בנושא התעסוקה, אדוני היושב-ראש, ונאמר שם על-ידי ראשי הערים, שהרבה צעירים עוזבים את הצפון – ובצדק – בגלל מחסור באזורי תעשייה ובתעסוקה.
אני הדגשתי את נושא הצעיר הדרוזי שמשתחרר מהצבא. הוא נשאר בכפר שלו, כי אנחנו לא רגילים לעזוב את הבתים שגדלנו בהם. נעבוד בכל מקום, ובסופו של יום או בסופו של שבוע נחזור ליישוב שלנו, לבית שלנו, למקום שגדלנו בו. ואני אתן לך דוגמה: אזור התעשייה כסרא–סמיע–פקיעין. מדינת ישראל השקיעה יותר מ-20 מיליון שקל בהקמת אזור התעשייה, והמקום עומד ריק, אפילו לא מפעל אחד. השקענו באדמה שם – ואני אמרתי את זה – אבל לא השקענו בלהביא מפעלים לשם, ולא השקענו באיזה אופן לפתח את אזור התעשייה כדי שתהיה תעסוקה לבני-אדם. שמנו את הכסף באדמה, וחבל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת מירב בן ארי – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יהודה גליק.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על אירוע שהיה לי בשבוע שעבר, שהגעתי אליו עם חבר טוב שלי, שהוא נכה. הוא פצוע מלחמה. הוא נכה בשתי הרגליים. הגענו למקום מסוים שהיו בו חניות נכים. ניסינו לתפוס מקום בחניית הנכים, ופשוט לא הצלחנו. היו שם לפחות חמישה–שישה מקומות, ובכל מקום – לפחות בחצי מהמכוניות היו אנשים בתוך האוטו שחיכו ואמרו שהם רק חמש דקות מחכים למישהו, אוספים.
אנחנו כמובן חנינו בצד, על המדרכה, במקום שיכול להיות קרוב לכניסה לאותו אזור. אבל כל אותם אנשים שישבו באוטו – אני הלכתי אליהם אישית אחד-אחד וביקשתי מהם להפסיק עם ההרגל הזה. אני מבקשת מכל מי ששומע: אם אתה לא נכה, פשוט אל תחנה – לא לחמש דקות, לא לדקה, לא לשנייה, כי באותו רגע הנכה מגיע עם הרכב שלו ופשוט אין לו איפה להחנות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. צודקת. חבר הכנסת יהודה גליק – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב.
<יהודה גליק (הליכוד):>
תודה רבה לך, אדוני יושב-ראש הכנסת. חברותי וחברי המתוקות והמתוקים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, חברים יקרים, אני פונה אליכם. מחר הכנסת תדון בשני חוקים הנתונים במחלוקת. הדיונים בהחלט צפויים להיות טעונים. בשבוע האחרון ראינו את ארץ-ישראל היפה – מראה מקסים בעיני, שיתוף פעולה של יהודים וערבים בכל מה שקשור למלחמה נגד השרפה.
בין השאר, למשל, יעלה מחר חוק המואזין. אני, כפי ששוחחתי עם חברי חבר הכנסת עבד חכים חאג' יחיא, בהחלט קורא לבחון מחדש, למצוא דרך, אולי להקים ועדה ציבורית בראשות קאדי, לנסות לפתור את הבעיה הזאת באמצעות הידברות. הרי אלה שרוצים לחוקק את החוק לא שונאים את המוסלמים, ואלה שרוצים להפעיל את המואזין לא עושים את זה דווקא. נדמה לי שבהידברות אפשר להגיע לפתרון – אולי בראשות קאדי – שיתחשב בשכנים.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
– – –
<יהודה גליק (הליכוד):>
חבר הכנסת ברושי, תן לי בבקשה – – –
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
– – – כן, אבל למי אתה אומר את זה?
<יהודה גליק (הליכוד):>
אני פונה אליכם. אני פונה לציבור.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
למי אתה אומר, לנו? לאופוזיציה?
<יהודה גליק (הליכוד):>
תודה. אני פונה אל הכנסת. יושבים פה לא רק – – –
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
נשיא המדינה התערב – – – דיברתי אתו היום. תפנה אל הציבור שלך ותגיד: תרדו מזה. זה מה שחסר פה במדינת ישראל? – – – החוק הזה? מה, אתם השתגעתם?
<יהודה גליק (הליכוד):>
חבר הכנסת ברושי.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אתם החלטתם להדליק את המזרח התיכון.
<יהודה גליק (הליכוד):>
לא החלטנו – – –
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
זה מה שאתם עושים. פירומנים אתם, מדליקים כל מדורה שאפשר. מה זה דחוף עכשיו, החוק הזה?
<יהודה גליק (הליכוד):>
תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת ברושי, למה כאשר נשמעים פה דברי פיוס בכנסת, אז זה תמיד נגמר במחלוקת?
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
זה מתחיל במתוקים ונגמר במדורות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זה לא נגמר בשום מדורות. חבר הכנסת יהודה גליק ניסה להביע את דעתו, ותמיד זה נגמר במחלוקת. איפה נגיד דברי טעם ודברי פיוס אם לא בכנסת?
<יהודה גליק (הליכוד):>
קראתי גם – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
באספות ברחוב?
<יהודה גליק (הליכוד):>
עכשיו אני קורא אליכם, חברי באופוזיציה: מחר יידון גם חוק ההסדרה. רבותי, אין לאף צד מונופול לא על הדמוקרטיה ולא על המוסר. כל הצדדים בוויכוח הם לגיטימיים. רבותי, כולנו פועלים מתוך מה שאנחנו חושבים שהוא מוסרי. הבה ננהל את הוויכוח מחר בכבוד הדדי. אני מבקש לציין לטובה את חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, שבוועדה אצלו היה קשב רב בין כל הצדדים. הבה נאמץ את הדבר הזה גם כאן מחר. הרגשות טעונים. הבה נדע להקשיב איש לרעהו ולכבד, ולא להחליט שצד אחד הוא מוסרי ודמוקרטי, שצד אחד אוהב את בית-המשפט וצד אחד שונא אותו. תודה רבה, חברי וחברותי המתוקות והמתוקים.
ברוכים הבאים, אנשי הגליל, שחיים בדו-קיום מצוין, יהודים וערבים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו מברכים את תושבי הגליל. מבקשים שלא למחוא כפיים בכנסת. אנחנו לא בהצגה.
חבר הכנסת עמר בר-לב – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפתוח בציטוט, ואני מצטט: אני נותן לך לחתוך אצל אתיופים. זה בשר תותחים, זה הכי טוב ללמוד. על הטיפוסים האלה אתה לומד הכי טוב, כי אין שם קהל, אין אנשים, רק אני ואתה – לא תיאוריה. בפועל.
המילים המזעזעות האלה נחשפו אתמול בתחקיר. מילים מזעזעות, שפוגעות ביהדות, פוגעות ברבנות במדינת ישראל. מוהלים ותיקים עושים קופה על מתמחים, ומעל הכול – גזענות כלפי יוצאי העדה האתיופית. ישראלים, תינוקות ישראלים, שההורים שלהם, חלקם גם הם נולדו במדינת ישראל, שאולי הסבים שלהם עלו למדינת ישראל. אני חושב שאנחנו, כחברי הכנסת, אסור שניתן בשום פנים ואופן יד לגזענות הזאת. כל שבוע כמעט נחשף כאן טפח חדש בגזענות, וזה דבר בלתי מתקבל על הדעת.
מילה אחרונה, עוד הערה קטנה: המקרה המצער הזה נחשף בתחקיר של תאגיד השידור הציבורי "כאן" שבהקמה, אותו תאגיד שראש הממשלה מנסה לחסל אותו עוד לפני שקם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, אני ממשיכה בסדרת הרצאותי על אודות השקרים הפלסטיניים, וציטוט: "אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית" – – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
חמודי, כ"ט בנובמבר, אתה מורה להיסטוריה, אני רוצה להזכיר לך. "אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה שתגרור התערבות ארצות-הברית, אלא מטרתה לכרסם את המציאות המורלית הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המורליות למכות נחרצות עד שתתמוטט ישראל על-ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה" – שיסופה, הכוונה בסכינים – "זאת משום שתהליך קמילה ארוך טווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו. ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם, הפכה לאזור המסוכן ביותר בעולם ליהודים."
מזל, לא קרה. אבל בואו נאמר שעד כאן, המשפט הראשון שאמר בציטוט הזה – המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה. אבל אין כאן שום דבר חדש. זה נאמר ב-1974 בעיתון "שאון פלסטיניה", ומי שכתב אותו: הייתם אל-איובי, אחד האסטרטגים הבכירים של אש"ף בשנותיו הראשונות. זה נכתב לפני למעלה מ-42 שנה. הוא אמר שאפשר להכניע את ישראל, בעצם; להרגיש שאין טעם יותר בפרויקט הלאומי – להביא לחיסולה של המדינה הציונית. תוכנית השלבים – מוכר לכם?
היום אנחנו מציינים 69 שנה להחלטת החלוקה, כ"ט בנובמבר, החלטת החלוקה של האו"ם. עכשיו, מה השתנה מאז שהדברים הללו נכתבו? ברשותך, אדוני, עוד משפט אחד. נכון, מדינת ישראל התחזקה והיכולת להכריעה צבאית פחתה, אבל האם המוטיבציות בצד הפלסטיני השתנו כדי להגיע באמת לשלום? לא. רק התחזקו, ואנחנו רואים את זה גם במקום הזה, לצערי – בכנסת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר אריה מכלוף דרעי, היום אכן צוין יום הגליל, ואני מקווה ורוצה שבשיא הדיונים על התקציב, שאכן נעשה שרירים. אנחנו עושים שרירים כאן בתקציב. חברי הקואליציה יעשו שרירים, ולא יאשרו תקציב, בלי תקציב ברור במיוחד לבריאות. דנו על זה הרבה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, בהשתתפות נציגים של הצפון, של הגליל, כולל בתי-החולים, כולל ראש עיריית מעלות–תרשיחא. הדברים ברורים לחלוטין. אז בבקשה, כל עוד הדברים הם רק לפרוטוקול, ודיונים, וכנס גדול באודיטוריום, זה טוב ויפה, ואני בטוח שהשר אריה מכלוף דרעי, שהוא איש עשייה – אבל חייבים שאכן יהיו תקציבים מיוחדים, צבועים, לבתי-חולים ולשיפור השירות הרפואי גם מבחינה מקצועית בגליל. תוכנית לשנה, לשנתיים, שלוש – ולהתחיל לאלתר ליישם את דוח ועדת גרוטו בקשר להמלצות מבחינת הבריאות והפערים – לצמצם אותם. אם הצעד הראשון יהיה, אז כמובן אנחנו נתחיל לעלות על הדרך הטובה. לכן, בבקשה, תעשו שרירים כמו שצריך, ואכן בואו נראה איך זה התקדם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
בבקשה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, מחר הכנסת תדון בשני חוקים מיותרים, משתי סיבות מנוגדות. האחד זה חוק המואזין, שפשוט לא תהיה לו שום השפעה מעשית בשטח, בגלל שכבר יש חוק כזה. ומהצד השני חוק ההסדרה, שלא תהיה לו שום השפעה מעשית בשטח, בגלל שהוא בסוף לא יהיה, לא משנה מי יפסול אותו – בית-המשפט העליון או ראש ממשלת ישראל.
בשורה התחתונה, מה שאני רוצה לבכות כאן, זה מה כן נרוויח מזה – שהקיצונים בשני הצדדים ירוויחו. אלה יגידו: מדינת ישראל מסיתה נגד האסלאם, ואלה יגידו: הנה המתיישבים, תראו מה שהם עושים למדינת ישראל בעולם ולבית-המשפט העליון, רק נזק. אני חושב שתפקידנו כאן לשמור על הדברים האלה.
ולך, אדוני היושב-ראש, אם אני יכול להגיד תודה, לפחות נכון לעכשיו, זה שלא יהיו דיונים בשבת. בגלל שבהיסטריה הזאת של מה אנחנו עושים פה בשביל לדון בחוק ההסדרה, מה אנחנו דורסים, אני מתפלא שזה עוד לא פיקוח נפש שדוחה שבת.
<יהודה גליק (הליכוד):>
חכה, חכה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
ואני רציתי להודות לך על זה. תודה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
חכה, חכה, אתה עוד לא יודע.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני רוצה להתחייב, בלי נדר, לפני הכנסת, שלא יהיו דיונים בשבת על חוק ההסדרה.
<שר הפנים אריה מכלוף דרעי:>
אל תיתן להם רעיונות פה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הגליל>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא: ציון יום הגליל – הצעות לסדר-היום מס' 4410, 5133, 5176, 5194, 5198, 5199 ו-5206.
אנחנו מעלים היום על נס חבל ארץ ייחודי בעל מעמד היסטורי וחשיבות עליונה למדינת ישראל. הגליל, על חלקיו, הוא יותר מחמישית שטחה של ישראל – 21% – ומתגוררים בו כמיליון ו-300,000 איש, יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים. במרחב הגליל לא פחות מ-16 ערים ו-15 מועצות אזוריות. אזור הגליל משופע בנופים מרהיבים, באתרי עתיקות ובמבנים המלמדים על התיישבות קדומה באזור. בימי בית שני, בתקופת התנאים ולאחר מרד בר-כוכבא, הייתה בו פריחה של יישובים יהודיים והוא הפך מוקד גם לפעילות שלטונית, בין היתר בציפורי, בפקיעין ובבית-שערים.
חשיבותו של הגליל הייתה ונותרה משמעותית לדופק החיים הישראלי. אף שהורגלנו שהגליל הוא פריפריה ומרוחק ממרכז הארץ, גיאוגרפית ותודעתית, במרוצת השנים הוא הלך והתקרב הודות לפיתוח מואץ של כבישים ומחלפים, לצד רכבות מתוכננות.
אולי אין זו יד המקרה שאנחנו מציינים יום זה דווקא בכ"ט בנובמבר. היום לפני 69 שנים החליטה עצרת האומות המאוחדות, בהצבעה דרמטית, על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל. תוכנית החלוקה המפורסמת של ועדת אונסקו"פ הציעה לחלק את הארץ למדינה יהודית, למדינה ערבית ולשטח בשליטה בין-לאומית. גורלו המיועד של אזור הגליל, על-פי אותה תוכנית, משקף את המורכבות של החלטה כזו בעבור הציבור היהודי והציבור הערבי. ההצעה, נזכיר, הייתה להקצות את חלקו המזרחי, מעפולה וטבריה עד צפת ומטולה למדינה היהודית, ואת חלקו המרכזי, מנצרת ועד תרשיחא, וכן המערבי, מעכו עד נהריה, למדינה הערבית. קשה להעריך כיצד היו חיות בשלום שתי מדינות כאלו זו לצד זו בשטח כה קטן בתוך המרחב הלא-גדול של הגליל.
ממרחק הזמן נראה הפיצול הטריטוריאלי והמדיני שהציע האו"ם אולי כהצעה סבירה והוגנת לשעתה, אבל קשה מאוד ליישום. זוהי מעלה גדולה כאשר כולם חוסים תחת קורת-גג שלטונית אחת, אך זוהי גם אחריותנו להוסיף לצמצם את הפערים בין האוכלוסיות ובין כל תושבי הגליל לתושבי המרכז, בכל התחומים.
נתן אלתרמן כתב את אחד משירי ההלל הנודעים על הגליל: "מעלי שמי מרום / לרגלי מי מרום / ערפל בגיא שוכן / רד דודי אל הירדן / ליל גליל, ליל גליל / רוח בא, קל קליל". מי ייתן ותשרה על הגליל רוח טובה כזאת.
אנחנו מחזקים כאן היום את תושבי הגליל – חלק נמצאים אתנו, כולל חלק מראשי הציבור בגליל – את ראשי הרשויות, את המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל שבראשו עומד השר אריה דרעי, שעוד מעט ישיב על הצעות לסדר-היום בנושא, ואת כל העוסקים במלאכה החשובה של פיתוח חבל ארץ חשוב זה. אני מודה לחברי הכנסת שהציעו הצעות לסדר-היום.
יש לנו שינוי פה בסדר הדוברים. יפתח את הדיונים חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני, אתה תהיה ראשון הדוברים. ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. עד חמש דקות לרשות אדוני.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה אני מברך את כל היוזמים של היום המיוחד והחשוב הזה; לא רק כי גם אני מהגליל, אלא מפני שהנושא הוא חשוב. אני מברך גם כל האורחים שבאו מהגליל ביום המיוחד הזה כדי לחזק אותו.
אדוני היושב-ראש, היום היו דיונים בוועדות בכל הנוגע לכל התחומים בגליל: בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות היה דיון על המצב הבריאותי והדוח של הוועדה לשיפור שירותי הרפואה בצפון. אז אמרתי, אדוני היושב-ראש, שלא צריך להסתפק בססמאות או להשביע אותנו בססמאות שהצפון במרכז. צריך מעשים. צריך עובדות בשטח. עובדות כדי לשפר את המצב באזור, שכולנו מתגאים בו: טבע יפה, נוף יפה, ירק, מים. אבל מה עם האדם שם? מה עם הבן-אדם שחי שם? מה הם תנאי מחייתו?
ואם באים לדבר על האדם, אדוני היושב-ראש – וזה חשוב – צריך לחשוב שבגליל עדיין הרוב הוא ערבי. כ-52%, נדמה לי, משהו כזה, 53%, הם ערבים, אדוני היושב-ראש. לכן, כאשר מדברים על פיתוח הגליל, על שיפור המצב שם, צריך לדאוג לשפר ולהשקיע באלה שזקוקים מאוד לשיפור הזה, זקוקים מאוד לפיתוח הזה. למה אני אומר את זה, אדוני היושב-ראש? משום שעברו ימים ושנים, התייחסו לפיתוח הגליל כאל דבר אסטרטגי-דמוגרפי, ויש שרים שאמרו בגלוי שב"פיתוח" – אנחנו מתכוונים לייהוד הגליל; הכוונה לעשות הכול כדי שיהיה רוב יהודי בגליל.
אדוני היושב-ראש, מדיניות כזאת היא מדיניות גזענית. אם אתה רוצה לשפר מצב באזור גיאוגרפי, אז לכל תושביו, בלי הבדל, באופן שוויוני; לערבים וליהודים. אדוני היושב-ראש, אני עוד זוכר משנות ה-70, כילד קטן – אולי גם אתה זוכר, אני לא יודע – היה בגליל הממונה על מחוז צפון, ישראל קניג. היו ימים שהתייחסו לגליל כך שהערבים הם איום: אולי יעשו איזה מדינה, יכריזו על מדינה פלסטינית בגליל; לא יודע. היה השיא של הפקעת אדמות של ערבים בשנות ה-70. אז הזכירו לי הזקנים של ג'בל-אל-כמאנה, מהבדואים של הסועאד, שכאשר הלכו לממונה על המחוז, ישראל קניג, לנצרת, שעשה למען הפקעת האדמות בג'בל-אל-כמאנה והעברתם לוואדי-סלאמה, אמרו לו: מה קרה לך? אנחנו פה מאות שנים. האבות שלנו, המחיה שלנו. הוא אמר להם את המשפט האדנותי, המשפט שאנחנו לא רוצים שיימשך כמדיניות; הוא אמר להם על הר, ג'בל-אל-כמאנה, הר-אל-כמאנה הגבוה: ההר הזה יותר מדי יפה בשביל ערבים. זה מצוטט.
אדוני היושב-ראש, הנתונים על המצב בגליל – שהוא פריפריה, אבל פריפריית הפריפריה בגליל זה הערבים בגלל המצב הסוציו-אקונומי הירוד שלהם – הם נתונים מדאיגים; אם זה בתעסוקה, אבטלה, עוני, אם זה בבריאות. בבריאות, אדוני היושב-ראש, לפי הדוח של משרד הבריאות, של הוועדה לשיפור הבריאות במחוז צפון, בגליל, אדוני היושב-ראש, מחסור ברופאים, מחסור באחיות, מחסור בחדרים, מחסור במיטות, מחסור במומחים. מחסור, מחסור, מחסור. מה העודף? מה הדבר שאין בו מחסור? מה הם הדברים שהם בעלייה? פחות מיטות, פחות בריאות, יותר תמותה, יותר תחלואה.
אדוני היושב-ראש, את המצב הזה – צריך החלטה אסטרטגית של הממשלה שאנחנו משפרים את המצב בגליל. מתקנים אותו. תומכים שם באדם ובתושבים ללא הבדל בלאום – לערבים וליהודים. והערבים, בגלל מצבם הירוד ביותר, הם זקוקים יותר לתמיכה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת יגאל גואטה – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, האורחים המדהימים, החבר'ה הצעירים מהגליל, אנחנו מציינים היום בכנסת את יום הגליל, ואני רוצה לדבר עליו קצת מזווית אישית; מהזווית של מי שנולד בקריית-שמונה שבגליל ומצא את עצמו מתבגר ונאלץ לעבור למרכז הארץ לצורכי פרנסה. קרוב למרכזי התעסוקה, או הייתי אומר אפילו: קרוב למדינת ישראל. כי לפי ההתנהלות עד הרגע, לא נראה שהגליל הוא חלק ממרכז מדינת ישראל.
לצערי הרב, הצפון והגליל סובלים מהגירה שלילית גבוהה במיוחד. צעירים רבים מהגרים למרכז הארץ, מי בשל מוסד הלימודים האקדמי ומי לצורכי תעסוקה, או גם וגם. רבות דובר על הצורך בפיתוח הגליל, והממשלה אף הכריזה לפני כשנה וחצי על תוכנית בעלות כ-18 מיליארד שקלים, הכוללת רשימת פרויקטים ומיזמי ענק בתחומי התשתיות, הבריאות, התעסוקה, התחבורה, החינוך, הדיור ועוד. המטרה היא לצמצם את הפערים בין הצפון למרכז, וכיום – לצערנו ולשמחתנו –צריך כבר לצמצם את הפערים בין הצפון לבין הדרום.
לצערי הרב, התקציב לתוכנית לפיתוח הצפון הוסר מסדר-היום, וכך הממשלה התנתקה מהגליל, וממשיכה את המדיניות של לא לתקצב תוכניות משמעותיות לגליל. ברור שאם זה לא ייכנס לתקציב המדינה לשנים 2017–2018, לא יהיה תקציב משמעותי לפיתוח הגליל, לצערנו, ודאי עד לאחר הבחירות הבאות. אומנם השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל הרב אריה דרעי – שנמצא כאן אתנו – עושה רבות למען הגליל והפריפריה, אבל עדיין מדובר ביכולת מוגבלת של משרדו, כאשר כל תקציב המשרד עומד על סכום צנוע של 300 מיליון שקלים, והרי כדי ליצור שינוי משמעותי – גם הממשלה הבינה – צריך תקציב במיליארדים. יתרה מזו, בכנס שהתקיים כאן היום במסגרת יום הגליל בנוכחות החבר'ה הצעירים המדהימים הללו – שמזכירים לי את תקופת צעירותי בקריית-שמונה, הייתי כמוהם, עומד על פרשת דרכים – הבטיח השר דרעי כי הוא ייאבק ככל שיידרש כדי שהתוכנית לפיתוח הצפון תיכנס לתקציב 2017–2018, וכבר בימים הקרובים תתקבל החלטה על הוספת תקציבים בסך מאות-מיליוני שקלים כדי שהתוכנית סוף-סוף תצא לדרך.
אגב, חברים, אגיד לכם את האמת, אני לא מופתע מכך שהאוצר הסיר את התוכנית מסדר-היום, ולמה אני מתכוון? בעוד אנחנו נאבקים על תוכנית לפיתוח הצפון – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
בשם השם, תדייק.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
לא, כתוכנית. כתוכנית.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
בשם השם, תדייק.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
מה שהיה – לפני כמה ימים פורסם כי בכוונת הממשלה לבטל את המענק שיינתן לרופאים שיעשו את התמחותם בפריפריה. אנחנו כל היום מדברים פה על איך פותרים את הבעיות של הצפון, ועם היד השנייה פוגעים בצפון. ברור לכולם כי ביטול המענק יכול ליצור מצוקה ומחסור ברופאים בפריפריה. אבל פריפריה – למי בכלל זה אכפת? אז כן, רבותי, זה אכפת לנו. לכן אני קורא מכאן לשר האוצר – ולכל הנוגעים בדבר – שיודע מהי פריפריה, ומהו מחסור, אל תיתן את ידך למסמוס התוכנית להצלת הגליל, ובשיתוף המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, ביחד, תצעידו את הגליל קדימה. אני יכול להבטיח דבר אחד לשר האוצר – יפעת – השר דרעי ייתן לו את כל הקרדיט. מבטיח. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יגאל גואטה. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון – בבקשה, גברתי.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
בחייך, אתם לא עושים ישיבות סיעה, משהו, לתאם? הוא לא סומך עליך.
תודה רבה, כבוד היושב-ראש. ברוכים הבאים, אנשינו מהגליל. חבר הכנסת גואטה, גם נציג מקריית-שמונה – בואו נודה, אף פעם בכנסת לא הייתה נציגות כזו חזקה, לא של הגליל ולא של קריית-שמונה, זה בהחלט מרגש כשלעצמו – אבל קצת עדכונים: דבר עם ראש הסיעה שלך, אתה יודע, כשאתה עולה לפה, לפחות הדברים יהיו מדויקים.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
מה לא מדויק?
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אני אפרט. אני, ברשותכם, רוצה דווקא ביום החגיגי הזה לדבר גם על החוזקות של הגליל, ואני אדבר בנימה אישית, כמי שמגיעה משם, כמי שעדיין גרה שם. גרה שם לא כי אין ברירה – יש לי ברירה. אבל אני שם כי אני אוהבת את המקום, ואני אוהבת לחזור אליו בסוף כל יום. ואני חושבת שאפשר רק לקנא בי שאני נמצאת במקום כל כך שפוי בסופי שבוע. ונכון, לצד כל החוזקות, אם זה מבחינת נופים, ומבחינת האנשים המקסימים שיש שם, והאנשים החזקים – אגב, כל הזמן מדברים על להביא הון אנושי חזק לגליל. יש הון אנושי חזק לגליל. יש חינוך טוב בגליל. יש אקדמיה טובה בגליל.
ואני אומרת את זה לא כדי להמעיט בחשיבות תוכנית גליל, אלא להפך, כי אם אנחנו בכוחותינו שלנו, ללא סיוע, במשך כל כך הרבה שנים, הצלחנו להגיע בחלק מהמקומות בגליל להישגים גבוהים, סימן שבמעט השקעה מצד המדינה, תחשבו לאן אנחנו עוד יכולים לצמוח. ועל כן אנחנו עושים את המאבק בחודשים האחרונים, כדי שהגליל כן יקבל את מה שמגיע לו בזכות, ולא בחסד, כעוד חבל ארץ של מדינת ישראל, וביחד אנחנו נוכל להחזיר את הצעירים שלנו הביתה, ולתת לכל הילדים שלנו הזדמנות שווה לכל ילד אחר במדינת ישראל.
אנחנו הרבה פעמים אומרים: לקרב את הצפון למרכז, או להביא את הצפון למרכז. אני לא חושבת. ברמה האישית אני אומרת שאני רוצה את הצפון בצפון, ושהמרכז יהיה במרכז, אבל שלשניהם, לילדים שגרים באותם מקומות ולאזרחים שנמצאים באותם מקומות, תהיה הזדמנות שווה – בחינוך, בבריאות, בהשכלה גבוהה, בתעסוקה ובכל הפרמטרים האחרים. כאן אני רוצה להיכנס לנושא של תוכנית הגליל. אז נכון שהיה שיח שלם סביב תוכנית הצפון בכלל, שכפי שיצא לי לומר כאן לפני שבוע או שבועיים, לא בדיוק נגעה בגליל כפי שהיינו רוצים שיקרה. החלטנו שאנחנו מתכנסים, ושר האוצר כחלון בליל התקציב אמר: אני מוכן לקחת אחריות ולהוביל את זה יחד עם השר דרעי, שיושב כאן, והוא שותף מלא בהובלה של התוכנית, ויחד עם השר ליברמן ושרים נוספים שהצטרפו, וביחד עם ראשי הרשויות, הכניסו נופך ייחודי, שקשור לעומק הפריפריה, לעומק הגליל. כי משום מה, בכנסת, לפחות עד לפני שנתיים, הצפון היה עד חיפה, והגליל – אם היו מאוד לארג'ים אתנו, הגיעו עד נצרת ועפולה – שהן חשובות, וצריך להשקיע בכולן. אבל, חברים, הגיע הזמן שאנחנו ניכנס לעומק הגליל ונדאג גם בציפורן שם, בקצה, לאותם התנאים ולאותן ההשקעות.
ועל זה אנחנו עמלנו במהלך החודשים האחרונים. יפרט על כך אחר כך השר דרעי. לילות כימים, צוותים של המשרדים השונים, שישבו ודקדקו בפרטים כדי שאנחנו נוכל להביא תוכנית שמוסכמת על כולם, עם החוזקות שאנחנו מבקשים לקדם בשנתיים הקרובות. כמובן, לצד זה גם תוכנית שתתנהל לטווח הארוך, כי, כפי שאתם יודעים, אי-אפשר לבנות את העולם ביום אחד. התוכנית לא תסתיים בשנתיים, אלא באמת נצטרך להמשיך אותה לטווח הארוך. אני לא רוצה לראות בזה מופע חד-פעמי. אני רוצה לראות בזה מדיניות שנמשכת, שהגליל הוא חלק ממדינת ישראל ושאנחנו נמשיך להשקיע בו כל הזמן.
אני רוצה לברך את חברי השדולה ואת יושבי-ראש השדולה לקידום הגליל על היום הנפלא הזה. אני רוצה לברך את עמותת "לב בגליל", שהייתה שותפה בהכנה שלו, את הארגונים השונים ואת החבר'ה הנפלאים שהגיעו לכאן וצופים בנו.
אני חושבת שהרוח הגבית, השיח הציבורי שהתעורר בחודשים האחרונים הוא שיח חשוב. חשוב שהקול של הגליל יישמע, וזה בעצם מחזק אותנו, העוסקים במלאכה, כדי שנוכל להמשיך ולעשות. בעזרת השם, לכל הסקפטיים, לא נשאר עוד הרבה זמן לחכות. בסך הכול בעוד שבוע-שבועיים, שתוכלו לראות את התוכנית על פרטי פרטיה, עם התקציב שלצדה, ואני מקווה שגם תעמדו במילה שלכם, כל חברי הבית, אופוזיציה וקואליציה, ותצביעו על התקציב שיכלול את תוכנית הגליל. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חבר הכנסת עודד פורר, חמש דקות, בבקשה.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא חושב שיש הרבה נושאים שיש עליהם הסכמה כל כך רחבה בבית הזה, אבל בטח שפיתוח הגליל הוא אחד מהנושאים עם הסכמה כזאת. אבל אני תמיד נדהם מהמנעד, הפער בין ההסכמה הרחבה שקיימת בכנסת – ולא רק בכנסת הזאת, אלא בכל הכנסות שהיו – למציאות בשטח. והמציאות בשטח היא לא פשוטה, והיא קשה, ואני חושב שהיא מחייבת באמת חשיבה וחזון מחודש. אני שמח לשמוע – גם מהדברים שנאמרו כאן קודם וגם מהדברים שאמר השר דרעי בכינוס באודיטוריום – שיש תוכנית ויש חשיבה, והיא חשיבה אמיתית, חשיבה כדי לייצר פתרונות.
אבל אני רוצה לפנות אליך, אדוני השר: אתה יודע, זה יום הגליל, אבל זה לא פחות חשוב מפיתוח הנגב. בסוף, כשאנחנו מדברים – זה הפריפריה; זה לקחת את המקומות שלא משקיעים בהם בדרך כלל ולהשקיע בהם. ואת זה עושים עם דיפרנציאציה; את זה עושים עם זה שעבודה מועדפת בגליל לא תהיה כמו עבודה מועדפת בתל-אביב, כי בסוף, כשמתחרים על אותם צעירים – אם אני רוצה לתת לו לעבוד במסעדה בגליל, כדי שהוא יישאר שם אני צריך להכיר לו בזה כעבודה מועדפת, ולמי שעושה את זה בתל-אביב – לא להכיר לו בזה כעבודה מועדפת; כן להרחיב, אולי, את מגוון הפתרונות שנותנים לאותם הצעירים.
חשוב לי, וחשוב שתשמע את זה, אדוני השר – סליחה, חבר הכנסת גפני – כשאתם בממשלה הולכים לייצר פתרונות לגליל, אני חייב לומר – אמר את זה שר החקלאות בזמנו, וזה עולה לפעמים – העתקה של מכון וולקני צפונה. אני חושב שראוי להקים מכון מחקר חקלאי בגליל. זה חשוב. זאת הדרך לפתח את הגליל. זה לא צריך לבוא על חשבון מקומות אחרים ותוך כדי זה שהורסים משהו קיים. היתרונות של מכון וולקני הם, בין היתר, גם בגלל הקרבה שלו לכל מיני מקומות אחרים. תקימו מכון מחקר חדש בגליל. ראוי. אפשר לתקצב את העניין הזה. אגב, אני חושב שזה יעלה פחות מההעתקה, עם פחות מריבות, והרבה יותר מהר, כי בסוף תכלו את זמנכם במריבות על מכון וולקני, וכשתגמר הקדנציה לא יהיה שם מכון, ובינתיים גם במכון וולקני נהרוס את מה שהיה.
לסיכום, אני כן רוצה לתת נקודה אחת שלדעתי היא המפתח לפתרון לגבי הצמיחה של הגליל, וגם של הנגב והפריפריה בכלל, וזה עלייה וקליטה. לפני שבוע או שבועיים ציינו פה בכנסת את יום העלייה, וכולנו דיברנו על החשיבות של זה. כשאתה רוצה להביא ציבור גדול יותר, מספר רב יותר של מתיישבים, בהחלט הפוטנציאל של העלייה והפוטנציאל של לתת דווקא לעולים את אותן הטבות כדי להתיישב שם הוא הרבה יותר גדול. לשיטתי, עם תוכנית מיוחדת – ויש תוכניות כאלה, משותפות, של משרדך, של המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל יחד עם משרד העלייה והקליטה, אבל הן קטנות מדי, הן מינוריות מדי; נותנים פה ושם בסוף ל-50 זכאים או ל-100 זכאים. כדי לעשות שינוי צריך לתת ל-5,000 זכאים ול-10,000 זכאים בכל שנה, ואפשר לעשות את זה, בטח היום, בגלי העלייה שצפויים, אם מצרפת או ממקומות אחרים באירופה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. חמש דקות, בבקשה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אדוני השר, זה אכן נושא אופי של חג בכנסת, יום הגליל, אבל אני מודה שקשה לי להצטרף לחגיגה הזאת. אבל לפני זה, תראו: הגליל הוא אכן מודל למדינת ישראל. אנחנו חיים שם יחד, יהודים וערבים, ואני חושב שזה סוג של חממה לפיתוח יחסים. דיברנו הבוקר בוועדת הרווחה על מה שקורה בבתי-החולים – איך מאושפזים, אנשי צוות, רופאים, מנהלי בתי-חולים, יהודים, דרוזים, ערבים; ואיך אמר לי – חבר הכנסת איימן עודה, שפגשתי אותו שם – איך אמר לי ד"ר פאיד חכים? תגיד, אם סומכים עלי שנפתח לכם את הבטן, למה לא סומכים שאפשר לחיות ביחד? ואני בטוח שאפשר לחיות יחד. אני, להבדיל מעמיתי מהסיעה המשותפת, באתי לגליל בגלל ייהוד הגליל. אני רוצה להגיד את האמת, ואני לא מתבייש בזה, ואני לא חושב שזה עומד באיזושהי סתירה לדו-קיום, לשיתוף פעולה, לשוויון הזכויות המלא שצריך להיות לבני כל העדות והדתות – ויש לנו מה להשתפר בזה. אבל יחד עם זאת, מותר לנו שלא לחשוב על המושג ייהוד הגליל כאמירה גזענית, אלא כאתגר ציוני, ובשביל גם זה באנו למדינת ישראל. אני אומר את זה עם כל הכבוד. דרך אגב, אני חושב שכל עמיתי שדיברו פה קודם נולדו בגליל. אני בחרתי לבוא לשם, ואני לא מצטער על זה אפילו לרגע.
אני אומר לעמיתי, שהלוואי שהיינו זוכים לתשומת הלב שזוכות לה 40 או 50 משפחות בעמונה. הלוואי שראש הממשלה, ויושבי-ראש הסיעות, ויושב-ראש הקואליציה, וכל האטרף הזה – סליחה על הביטוי – שאנחנו מקדישים בכנסת לעמונה, עם כל החשיבות שלה, היינו יכולים לייחס אותה או להקדיש אותה לגליל. אבל אני אומר את זה בכאב. למה? בגלל שזה לא הבדל של יומיים בכנסת, זה הבדל של 20 ו-30 שנה. כשבאנו לגליל עם קרוונים, עשינו טעות אחת: אמרנו שבאנו להקים יישוב קהילתי, ולא אמרנו התנחלות; אמרנו שבאנו להתיישב בגליל, ולא אמרנו: להתנחל בגליל. בגלל שיכול להיות שאם היו קוראים לנו מתנחלים – דרך אגב, זה שם מפרגן מאוד. לצערי הרב, אצל חלק מהאוכלוסייה בישראל הוא הפך קצת גם לסימנים של אי-נחת, אבל בעיני, התנחלות זאת מילה יפה; גם התיישבות היא מילה יפה. ואני חשבתי שאולי עשינו טעות באמת שלא קראנו לזה ככה.
בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת דיברנו היום על שירותי הבריאות, ואני חושב שזה אכן נדבך בתוכנית הכללית. אני לא אומר שממשלת ישראל, גם זאת הנוכחית, לא עושה שום דבר בגליל; עושים, מקדמים. אבל אנחנו לא צריכים צעדים קטנים ועוד צעד ועוד צעד. יהיה לנו מאוחר. אין עיר בגליל שיש אליה או ממנה הגירה חיובית. ערי הגליל תופסות את המקומות המובילים בהגירה שלילית בקרב הערים בארץ, מהמקום הראשון – עם קצת הפרשים אחר כך – עד המקום התשיעי. אני חושב שאם באמת כנים דברינו וכנים דבריהם של מי שעומדים מאחורי ארגון היום הזה בכנסת – אני מדבר כרגע דווקא לחברי מהקואליציה – שיקדישו את אותם מאמצים שמקדישים בימים האלה לחוק ההסדרה, לגליל. רק את אותה תשומת לב.
אני כבר ביכיתי קודם. אני לא ראיתי הסכם קואליציוני אחד – אנחנו קוראים לזה באמת "כספים קואליציוניים", למרות שכאילו אסור להשתמש במונח הזה, אבל לצערי הרב יש כספים קואליציוניים – אבל אני לא ראיתי אף מפלגה שיכלה לדרוש או דורשת כספים קואליציוניים בהסכם הקואליציוני לגליל. אחרי זה אנחנו יכולים לבוא לפה ולהגיד את כל מה שאנחנו רוצים, אבל אין את הדברים האלה.
מכון וולקני, כפי שחברי עודד פורר ציין פה, הוא דוגמה לעניין הזה, באמת. כמה סיבות למה לא – אני, יש לי ניסיון ממערכות אחרות – אז אני מסיים, אדוני, אני מבין סימנים כאלה. למה לא? בדרך כלל יש 950 סיבות; למה כן? שתיים אולי, אבל הן הצודקות. ואני חושב שבהקשר הזה, העברה של תעסוקה, בריאות והתקציב הזה של 18 מיליארד – שהוא יבוא על חשבון דברים אחרים, זה ברור – אם באמת, כמו שאמרתי, כנים דבריכם, אז תחליטו על התוכנית הזאת. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. חמש דקות, בבקשה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חברות הכנסת, חוגגים את יום הגליל, אבל באירוע המרכזי של יום הגליל, שבו היו אמורים לנאום גם ראש הממשלה ושר האוצר – משום מה הם לא הגיעו. ואני אומר: זה נחמד שכולם מלטפים פה אחד את השני, קואליציה ואופוזיציה. גם קואליציה וגם אופוזיציית מחמד זה נחמד, אבל אני אומר לכם שמה שצריך זה תוכנית הרבה יותר חדה, הרבה יותר אמיצה, הרבה יותר – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אתה לא יודע מה יש.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
יודע יותר טוב ממך. – – הרבה יותר חדה, הרבה יותר אמיצה והרבה יותר נועזת.
<קריאות:>
– – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
אתה לא יודע מה אתה מדבר.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
זה חלק מהבעיה.
<קריאות:>
– – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
ועל כמה דברים אנחנו מדברים: 1. שירותי הבריאות בגליל מתחת לכל ביקורת – רופאי משפחה חסרים, רופאי נשים חסרים, רופאי ילדים, גריאטריה, נוירולוגיה. הרבה מאוד מהשירותים הרפואיים – היום דיברו על זה בוועדת העבודה והרווחה – מתחת לכל ביקורת.
ורבותי, כולם אוהבים את הגליל, אבל תעסוקה. הממשלה הזאת נותנת פירורים, ואנחנו מבקשים הטבות מרחיקות לכת לתעסוקה. שתתחיל בקריית-שמונה, בגולן, בצפת, במסר אחד גדול של תעסוקה שמחברת חקלאות, מזון ורפואה. בגליל המערבי – במעלות, בתפן, בכפר-ורדים, בנהריה, בעכו, סביב תיירות ותעשייה בסיסית, שזה מתכות מרוכבות, זה פלסטיקה, זה רובוטיקה, זה דברים ענקיים שישראל כבר בונה בקטן ויכולה לבנות בגדול, סביב "אורט בראודה".
ואז אנחנו באים לכרמיאל. כרמיאל צריכה לגדול מ-50,000 איש – אני גדלתי בכרמיאל – ל-100,000 איש בשבע השנים הקרובות. הדרך היחידה היא אם העיר הזאת, יחד עם התעשיות הביטחוניות שיש בגוש-שגב, תעשה אזרוח של תעשיות, תיקח את הנושאים של "אורט בראודה", ויחד עם אוניברסיטת חיפה תהפוך למוקד אזורי סביב מה שנקרא Industry 4.0 – תעשייה עם טכנולוגיה ביחד, באיזשהו מסר חדש.
ועוד דבר מאוד מאוד חשוב; אני יודע שאין לי הרבה זמן אז אני אומר את זה בצורה מאוד פשוטה: רבותי, גם תרבות ומרכזי ערים. המרחב הכפרי בגליל בהרבה מאוד מקומות מפותח; המרחב העירוני מוזנח. קריית-שמונה, חצור-הגלילית, צפת – הרבה מאוד מהערים צריכות כוח, הן צריכות מרכזי עיר, הן צריכות מקום עם תרבות, הן צריכות מקום עם קולנוע, הן צריכות מקום עם בילוי. חבר'ה הם לא סוסים שעובדים וישנים; הם צריכים לבנות את החיים שלהם באופן יצירתי.
והאוכלוסייה הדרוזית – האוכלוסייה הדרוזית היא אוכלוסייה שכולנו יודעים לבקש, וכולנו יודעים לראות כמה ולהודות להם על ההקרבה, אבל מעט מאוד מאתנו יודעים גם לתת להם בחזרה, השקעה. האנשים האלה חוזרים הביתה, והם רוצים מקומות עבודה גם לאקדמאים, גם לעסקים קטנים, גם לנשים, גם לגברים. יש תוכניות ממשלתיות שבלעדיהן העסק הזה לא יזוז בגדול. יש אזור תעשייה ענק ליד תפן, של 300 דונם, שהיה מיועד למגזר הדרוזי, אבל צריך תוכנית גדולה, וצריך השקעות וצריך הטבות.
המגזר הערבי – רבותי, מעולם לא היה כישרון כל כך גדול כמו של הערבים הצעירים שנמצאים היום ומוכנים להיכנס, יחד עם החבר'ה הדרוזים הצעירים, למעגל הכלכלה החדשה במדינת ישראל. "באבקום" היא מין תוכנית של היי-טק התחלתי, אבל 3,000 העובדים שעובדים שם מראים שאפשר. הם התחילו ב-3,000–4,000 שקל לחודש, במה שנקרא "משהו בסיסי"; היום חלק מהם מרוויחים 15,000, 16,000, 17,000. זה אותו דבר כמו במגזר החרדי במרכז הארץ – אנשים שנותנים להם את הדרך להתחיל, ובתוך שנתיים–שלוש מוכיחים שאפשר.
אז אנחנו אומרים את הדבר הבא: תראו, יש עכשיו את תוכנית ה-BEPS, של הטבות המס של 6% לחברות הענק. אני ביקשתי דבר אחד – מחר אני אבקש את זה בוועדת הכספים בחוק לעידוד השקעות הון: ביקשתי שתהיה עוד מדרגת מס אחת, מעבר לכביש עכו–צפת צפונה ומעבר לבאר-שבע דרומה. כלומר, אם נותנים במרכז הארץ 6% לחברות הענק ו-12% לחברות שמתחת ל-10 מיליארד, בואו ניתן עוד מדרגת הטבה אחת. לא יבואו – לא יעלה למדינה; יבואו – זה יעלה. אני אומר, באוצר יש היום אנשים שלדעתי מבינים את זה ומוכנים ללכת על זה. זה דבר פשוט. זה ייתן לנו אתגר להביא גם את החברות הגדולות ולהגיד להן: תראו, אם אתם באים לכפר-סבא אתם מקבלים 6%, אם אתם שמים את ה-IP בארץ; אבל אם אתם באים לקריית-שמונה, או אם אתם באים לתפן, או אם אתם באים לצפת, שם אתם מקבלים – אני ביקשתי חצי, 3%. אני מוכן שזה יהיה גם אפס, אבל תנו לנו משהו, תנו לנו כלי.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
זה לא משרד האוצר בכלל.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
זה יהיה כלי – לא כלי לעניים אלא כלי למצליחים. אנחנו רוצים להצליח שם ואנחנו יכולים להצליח שם – –
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – והעתיד הכלכלי הבא של מדינת ישראל יבוא מהצפון, בהכוונה נכונה.
<קריאה:>
יישר כוח.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת מרדכי יוגב.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ברשות היושב-ראש, ברשות שר הפנים, הפריפריה, הנגב והגליל, חברי חברי הכנסת והאורחים היקרים מהצפון, הצעירים מקריית-שמונה, תל-חי, "שינוי כיוון", "אוהלו" וגורמים נוספים מהצפון שנמצאים פה, ובראשם אני רוצה לציין את עמותת "לב בגליל", אופיר שיק וחבורתו, שלקחו על עצמם את דחיפת כולנו, יושבי-ראש שדולת הגליל. אבל אני מניח שכל מי מחברי הכנסת שנמצא פה, מכל המפלגות שנמצאות פה – לא אומר שמות, יש קריית-שמונאית אחת – אז כולם אכפת להם. כולם פשוט אכפת להם מהגליל, ולכן הם פה.
קיימנו היום את יום הגליל, שנדחף על-ידי השדולה ועמותת "לב בגליל", וקיימנו אותו משום החשש. כבר אמרתי שאני זכיתי להיות בחיפה ברחוב הגליל ולהסתכל צפונה, לצפות – הוא נקרא כך משום שהוא צופה – לצפות על הנופים היפים וגם לעשות הרבה משנותי בצפון, בגליל. שמונה מילדי, הסתבר לי כשספרתי, למדו בגליל; שניים מהם גם גרו בגליל, ולצערי לא נשארו בגליל. את החשבון הזה עשיתי עכשיו; חשבתי שבעה, פתאום ראיתי – שמונה. לא נשארו בגליל. וההסתכלות שלנו והצפייה שלנו מרחוב הגליל היא על גליל יפה, אבל גליל שאמרתי שנמצא כרגע בסיכון, בהתמעטות יושביו, בחוסר תעסוקתי – כבר הזכירו קודמי – בקשיי בריאות. ואם הזכרתי פיזיותרפיה – אז שיקום. ונער או ילד או ילדה שזקוקים לשיקום בקריית-שמונה, צריכים לנסוע עד רמב"ם, או לכל היותר אם יש משהו, חלק מהמחלקות, בצפת או בפוריה.
וגם לא נשארה חברה, או מהמקום שאני בא, גם בחלק מבתי-הכנסת בערים מסוימות פשוט לא נותר מניין. מכיר סיפור בנצרת-עילית, הלכו לחפש את רב ספיר והוא היה חולה, אז היו רק תשעה. וכך סיפור אחר סיפור.
מטרת היום הזה הייתה לעורר את כולנו. אני שמח שבאמת בישיבות הוועדות שנערכו מהבוקר – ועדת החוץ והביטחון שעסקה בקידום העברת מפעלים של מערכת הביטחון לצפון; ועדת הכלכלה שעסקה בקידום תעסוקתי; וועדת העבודה והרווחה שעסקה בקידום הרפואי, בתוכנית של פרופסור גרוטו; וועדת השוויון החברתי. וכך באודיטוריום באירוע שאני חושב – ונמצא פה שר הפנים ופיתוח הפריפריה, הנגב והגליל – אני חושב שמהיום הזה יצאו פירות. זה לא שאנחנו – "אשרי אדם מפחד תמיד" אומרים, אבל אנחנו כן רואים בו גם את הברכה. התבשרנו בימים האחרונים ממש, גם בעבודה אל מול האוצר ואל מול משרד נגב-גליל, שיש פה רצון משותף לצוותים משותפים.
אנקוב בשמות. ראינו פה היום גם את האלוף במילואים איתן דנגוט. כשאתה רואה אדם שמינה אותו השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, וכשאתה רואה אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם, וכשאתה שומע מהאוצר שאכן נעשים מהלכים בעניין, אז אני מקווה שיהיה שינוי משמעותי, כפי שנאמר גם באודיטוריום, ובין ספר התקציב הראשון לספר התקציב הסופי יהיו שורות תקציביות שמבטאות כבר תהליך רב-שנתי, ששם את כל מה שאפשר ומאגם את משרדי הממשלה, ויוצר עוד תעסוקה והרבה, עוד רפואה והרבה, עוד תחבורה, עוד חינוך, עוד דיור. ובסוף זה עוד קהילה וחברה וצעירים הרוצים להישאר בצפון.
אינני רוצה להאריך, אבל אני יכול להתחייב בפניכם, יחד עם עוד חברים מהקואליציה, ושר נמצא פה, שנרצה לראות שורות תקציביות כאלה, ומשמעותיות. ולא באנו להירדם, אלא באנו לראות איך הדברים יוצאים אל הפועל, ואיך הדברים נכתבים בספר התקציב, ואיך נזכה להיות בגליל ולהתגורר בגליל, ולראות שצעירים חוזרים ונשארים ובאים לגליל. צפון עכשיו.
חיזוק הגליל – זאת המשימה של היום הזה. ואני שמח שהתבשרנו בו גם בבשורות. אני מקווה שנראה גם את התוצאות בהתקדמות ובפיתוח הגליל. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. ישיב השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי. השר – תיקנו אותי – לא חבר הכנסת, השר.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
אדוני היושב-ראש, חברי, חברותי, חברי הכנסת, היינו היום בכנס, והיו שם הרבה צעירים וצעירות, ושמחתי לראות כמה הם לוהטים וכמה חשוב להם נושא הגליל. יש תקווה. כשיש מי שנלחם על הבית ועל האזור, סימן שבאמת יש עם מי לעבוד, ואני שמח מאוד.
אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, שראש הממשלה, שתכנן לבוא גם לכנס באודיטוריום – אני מאחל לו בריאות, קצת נח כמה שעות, גם לו מותר, יש לו שפעת קלה. שר האוצר, שהיה אמור להיות גם בדיון הזה וגם בדיון באודיטוריום, נקרא למשימת קודש, הוא נמצא בחיפה ביחד עם מנכ"ל משרדו, מטפלים בכל הסידורים כדי להקל על האזרחים שם. אני חושב שבאמת היום הזה, מי שארגן אותו – כל המארגנים, ציינו את שמותיהם, כל מי שהשתדל למען היום הזה – זה אירוע חשוב ביותר.
מתחילת כינונה של הממשלה אני רואה חשיבות עליונה בשימת דגש על אזור הגליל כאזור שטעון התייחסות מיוחדת של כלל משרדי הממשלה. זה לא נושא למשרד ממשלתי אחד. אם לא יהיה כאן טיפול מערכתי של כל משרדי הממשלה בתוכנית מסודרת לכמה שנים, אנחנו לא נצליח לקדם את האזור היפה והאדיר הזה שקוראים לו הגליל. משכך, אני אומר: גם נאה דורש ונאה מקיים. המשרדים שבראשם אני עומד משקיעים תשומת זמן, ממש תשומות זמן אדירות, כדי להבטיח השקעה וטיפוח של אזור הגליל.
עם כניסתי לתפקיד שר הכלכלה מצאתי שם תוכנית – אמצעיתה של תוכנית – שקידם השר בנט ואחרים, והמשרד קידם את התוכנית הזאת. והמשכתי לקדם אותה, עד שהבאנו את זה להחלטת ממשלה, וזה גם אירוע בפני עצמו, דבר שלא נעשה במשך עשרות שנים. הבאנו החלטת ממשלה שאומרת שתהיה תוכנית אסטרטגית רבת-היקף לגליל, והממשלה הטילה את זה עלי.
באמת בסייעתא דשמיא הצלחתי לגייס את האלוף איתן דנגוט להירתם למשימה הזאת. לא פשוט. הוא רואה בזה גם שליחות ציונית. ועם כל הקשיים הביורוקרטיים, במהלך חודשים ספורים, בישיבות ארוכות מאוד, עם כל משרדי הממשלה הרלוונטיים, כדי להכניס אותם לתוכנית, כדי להתאים אתם את התוכנית, אכן התגבשה תוכנית טובה. נכון, התוכנית – כולם מכנים אותה 18 מיליארד שקל – זו באמת תוכנית גדולה. אבל צריך גם להבין, כדי לא להשלות אף אחד, כשאנחנו מדברים על תוכנית גדולה, למשל כשמדובר להעביר את המש"אות, שזה מרכזי התחזוקה של הצבא, לאזור התעשייה ציפורי ולמקומות אחרים – זה לבד קרוב ל-9 מיליארד שקל. המימון של זה אמור להיות מהקרקע היקרה מאוד שהם יפנו במרכז הארץ. ועוד שורה של דברים, של תשתיות ואחרים.
וכדי להניע את התוכנית הגדולה הזאת – זה שנים, להזיז את המש"אות האלה, במקרה הטוב זה ייקח, הכי קצר זה ייקח שש-שבע שנים – כדי להניע מיידית יש תוכנית מסודרת, את חלקה הזכירו חבר הכנסת מרגלית וחברת הכנסת ביטון.
כשמדובר על תוכנית לתעסוקה, למשל, זה דברים מיידיים, שבתקציב של 2017 אתה מניע מייד, אתה רואה מייד. למשל, אתה מגדיל את המענקים ל"כעומק הפריפריה כך עומק המענק" – למשל – 30%. הטבות מס – הייתי הולך אפילו רחוק יותר. 3% גם נסתפק. אבל המדינה לא תפסיד, כיוון שכמו שאמר חבר הכנסת מרגלית: ממה נפשך? אם הם לא יבואו לשם, לא הפסדנו שום דבר. ואם הם יבואו לשם, זה לא בצד ההוצאה, זה בצד ההכנסה. ועם כל הכבוד, אתם יודעים מה שזה יניע? כמה אנשים יעבדו שם, כמה ישלמו מס, כמה אנשים ישלמו ארנונה, כמה יתווספו שם? לכן זה דברים שמיידית צריך לראות אותם ב-2017.
ואני יכול לבשר היום, על דעת שר האוצר ועל דעת מנכ"ל משרדו, כיוון שהקמנו צוות של מנכ"ל משרד האוצר והאלוף איתן דנגוט, שיושבים עם שאר משרדי הממשלה. בנושא אחד התקדמנו, חבר הכנסת מרגלית, פחות או יותר סיכמנו אותו: בנושא התעסוקה. זה תוספת של מאות-מיליוני שקלים.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
איזה אחוז מענק, השר דרעי, ייתנו למפעלים באזור עדיפות לאומית?
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
למה כבודו לא הקשיב? 30% אמרתי. אבל אני רוצה גם את הטבת המס – מה שדיבר חבר הכנסת מרגלית – את ההטבה הזאת, שזה צריך להיות שילוב ביחד, או שני מסלולים או מסלול אחד. חייבים להביא את המפעלים הגדולים הללו, לתת להם – כמו שאמרנו, אנחנו מדברים על הקו הרחוק, על קריית-שמונה, על הגולן, על מעלות, על המקומות האלה. אנחנו לא מדברים עכשיו, אני לא מדבר לא על עפולה ולא על מגדל-העמק ולא על יקנעם – שהם מקומות חשובים – אלה, ברוך השם – – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
– – – אוטו אוטומטי בהרצליה זה 200 עובדים. אם הוא עושה את זה בקריית-שמונה או בתפן, זה תעשייה שלמה.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
תעשייה שלמה שמתפתחת מסביב. בזה אין ספק.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
זה הסיפור. בשביל זה אנחנו דורשים את ה-3%.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
אז אני אומר: בנושא התעסוקה, שזה דברים מיידיים, זה דברים מיידיים, ולמשל הפרק הזה סוכם. ואני באמת כבר יותר אופטימי. יש לנו פרקים אחרים שאנחנו עכשיו בשלבי סיכום בהם. אנחנו יודעים שבתחום הבריאות יש תוכניות יפות, שכבר עשינו השנה. חברים, זה לא שהכוס ריקה ואנחנו עכשיו מנסים למלא אותה. קחו – מי שהשתתף, אני לא יודע, מוטי, אם היית אתי ביחד – בטקס שבו הכתרנו עשרות רופאים בפקולטה לרפואה בצפת. מי האמין שיהיה מחזה כזה? חברים, ויש שם תוכנית מיוחדת. החזרנו ישראלים וישראליות שלמדו בחוץ-לארץ, ועשינו תוכנית מיוחדת, שהם יוכלו כאן לקבל דיפלומה של רפואה, תוכנית מיוחדת בצפת. מי שראה שם – אני לא זוכר כמה, עשרות – ראה אותם שם עם הלבוש היפה והמיוחד, מקבלים את הדיפלומה בצפת – מי האמין שיהיה כזה דבר?
אז, רבותי, הפקולטה לרפואה עשתה כבר שינוי גדול ברפואה בגליל. לא מספיק: אנחנו צריכים לבנות את מבנה הקבע, אנחנו צריכים עוד להשקיע בדברים – את בית-החולים השיקומי. יש לנו תוכנית לגבי כל אזור ואזור שמנית, מה הייחודיות שלו שם – אחד בסרטן, אחד במעבדות, הדברים האלה. אבל יש גם דברים שצריך לעשות מיידית – תוספת מיטות ותוספת תקנים – כדי כבר עכשיו לשפר. לא יכול להיות שאנחנו נתמודד עם נתון – שהוא אמיתי, לצערי הרב – שתוחלת החיים בצפון קטנה יותר מתוחלת החיים במרכז. זה פיקוח נפש. ואתה יודע שבכסף אתה משנה את הדבר הזה – ברופאים, במתמחים, באחיות, בתוספת מיטות. אין מה לעשות, אנחנו חייבים לעשות את הדברים הללו. אז יש עוד כמה פרקים שלא סיימנו. אני מקווה שנסיים אותם בימים הקרובים.
אני חייב לומר, זו לא תוכנית שלי, חברים, זו תוכנית של כל משרדי הממשלה. האוצר מוביל. אנחנו כולנו נרתמים למשימה הזאת, כדי שכל משרדי הממשלה, במנגינה אחת, בשנים הקרובות, כולם – המבט והדחיפה יהיו כלפי הצפון, כלפי הגליל. רק כך אפשר להביא תקווה לאזור הזה ולהתחיל להעלות את המדדים, לעצור את ההגירה השלילית, להתחיל להשאיר את הצעירים שם, להביא עוד אוכלוסיות ולתת.
יש שם גיוון מדהים, בגליל, של קהילות מדהימות. לכל אחד יש את הייחודיות שלו. לכל אחד יש את הדברים המיוחדים שצריכים – והתוכנית מדברת על כל אזור, וגם על כל קהילה, ועל כל אחד ואחד, לגוון לו. אם זה בתיירות, או אם זה בתעשייה, כמו שהוא אמר, לנשים ערביות, לעסקים קטנים מקומיים במסגרת הקהילה. שורה שלמה של דברים שאני מקווה – אני לא רוצה לפרט אותם כיוון שאני מעדיף שבתקציב המדינה, כשאתם תצביעו, תראו שם את הסעיפים הללו, תראו את הנושאים הללו ותראו שבאמת ובתמים לראשונה, היסטורית, ממשלת ישראל הזו עשתה מאמץ גדול מאוד והכניסה – והולכת באמת לתוכנית שתעזור, ויפרח האזור היפה הזה עם האנשים הנפלאים שנמצאים בו.
ולמען השקיפות אני חייב להגיד, אני נמצא שם הרבה, כולל השבת האחרונה שם. כל הזדמנות שיש לי אני ומשפחתי נמצאים שם. זה אזור יוצא מן הכלל, אבל הוא חייב, הוא חייב, הוא חייב, את העזרה ואת הדחיפה הגדולה. ואני מקווה – חבר הכנסת חיליק בר, פה אני מתנצל שחשדתי בו וכיניתי אותו חבר הכנסת גוטמן, וראיתי כמה שזה פוגע בו – אז אתה יודע מה?
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
לא פגע, זה פשוט לא השם שלי.
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
אז, אם כך, תעשה עוד צעד. אני לא יודע. תפתח את ה"בר" הזה. תחזיר אותו, תחזיר עטרה ליושנה, אבוקרט, תחזיר עטרה ליושנה. תפסיק עם ה"בר" הזה, תחזור חזרה.
ראיתי את הלהט שלהם, של אראל, שלו, של איל בן ראובן, של ברושי, כל חברי הכנסת, באמת. הנה, חברים, אני מציע לכם, בעזרת השם, שכשאתם תראו שכל מה שאמרתי אכן מתגשם, תצביעו בעד התקציב, כהזדהות עם תושבי הגליל.
<היו"ר חמד עמאר:>
מה אתה מציע, אדוני השר?
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
מה שרוצים.
<היו"ר חמד עמאר:>
ועדה? להוריד מסדר-היום?
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
מה שרוצים, מה שרוצים.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אנחנו מסתפקים.
<היו"ר חמד עמאר:>
או שאתם מסתפקים בדברי השר?
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
מסתפקים.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
אנחנו מבטיחים לכם שבקרוב אנחנו נוביל את הממשלה ונעשה – – –
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
מה אתם רוצים עכשיו? מה אתם רוצים עכשיו?
<היו"ר חמד עמאר:>
מה אתם רוצים? אנחנו קיימנו היום דיונים בכל הוועדות בנושא.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
מסתפקים בדברי השר.
<היו"ר חמד עמאר:>
מסתפקים בדברי השר, תודה רבה. תודה רבה לכולם. אנחנו עוברים לנושא הבא: ציון יום המשפחה הישראלית. חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא יום המשפחה הישראלית, שיזמה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. המסגרת הקרויה משפחה עוברת שינויים משמעותיים בשנים האחרונות – – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
רגע, סליחה, אני ביקשתי לדבר.
<יהודה גליק (הליכוד):>
חיליק, אמרו שאתה גוטמן, מה אתה רוצה – – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
רשמתם אותי.
<היו"ר חמד עמאר:>
תסתפקו בתשובת השר. ברגע שמסתפקים בתשובת השר, אין – – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אישרתם לי, מה? ההפך, מה?
<היו"ר חמד עמאר:>
אנחנו לא יכולנו לדעת מה השר אומר, חיליק.
<יהודה גליק (הליכוד):>
חיליק, אמרו לך שאתה גוטמן. מה אתה – – –?
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
רגע, אז אם נסתפק בתשובת השר – מה, בגלל זה אני לא יכול לדבר? אני דורש הצבעה. תן לי דקה, התחייבת.
<היו"ר חמד עמאר:>
אני באמצע הנאום, אבל עם כל זה, אתה סגן יושב-ראש הכנסת, ואני מאפשר לך דקה להבעת דעה. בבקשה. בבקשה, דקה יש לך. חבר'ה, אנחנו רוצים לשמוע את חברנו חבר הכנסת יחיאל חיליק בר.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
ברושי, אתה מפריע לשר להקשיב לי. רגע, אל תתחיל לי את הזמן, היושב-ראש. היושב-ראש, היושב-ראש חמד, תאפס לי את הזמן, אני ביקשתי את תשומת לב השר.
<היו"ר חמד עמאר:>
אני מאפס לך את הזמן ואני נותן לך דקה, בבקשה.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
זו מצווה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אדוני השר, אני באמת רוצה להגיד לך, אנחנו שמענו פה היום הרבה הרבה רצון טוב והרבה הרבה מילים תומכות – אני אומר את זה גם ליפעת – ואגב, אני לא חושד בך שאין לך רצון טוב ואין לך מילים תומכות, ושמענו הרבה דיבורים של תמיכה. אבל אני אומר לכם כחבר אופוזיציה שיתמוך בכל צעד שלכם למען הצפון, את יודעת, יפעת, ואתה יודע, אדוני השר דרעי, עם מילים טובות ועם רצון טוב לא הולכים למכולת, לא מצמצמים 40 תלמידים בכיתה, לא מוסיפים מכשירי CT לבתי-חולים בצפון, לא בונים אוניברסיטה בגליל ולא מפתחים אפשרויות תחבורה לאנשים שצריכים לקחת טרמפים.
ולכן אני שב ומזהיר: אותם ראשי ערים, ופעילים ותנועות מחאה – שזה דבר אחד שלפחות צומח בצפון בשנים האחרונות – עלו לכנסת חזור ועלה בגלל שכבר היו שרים שהבטיחו, בגלל שכבר היו חברי כנסת שאמרו שיקרה ובגלל שכבר הייתה התחייבות ממשלתית לתוכניות בצפון ופיתוח וזה לא קרה, והם יודעים את זה. ולכן, אדוני השר, אני מאמין שיש לך רצון טוב. אני דורש ממך, אני שמעתי אותך היום באודיטוריום – –
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
מבקש.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
– – תעמדו על זה שתקציב 2017–2018 לא יעבור בלי אותם 18 מיליארד שקלים – שאתה יודע שהרבה מהם הרי זה לא כסף שהתושבים ירגישו. אז לפחות השאר. אם אתם את ההתחייבות הזאת לצפון תעשו, אתם תראו לא-מעט אנשים מהאופוזיציה תומכים בכם ומהללים אתכם. אבל יש לי חשש שימצאו את הסיבה – –
<השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:>
תסיים פה, תסיים.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
– – שימצאו את הסיבה שלא לעשות כן.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
הרב דרעי, השר דרעי, אני מבקש ממך לא לסגת מההתחייבות שלך לצפון, אנחנו נתמוך בך אם כן – –
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
– – ואם לא – גם לזה יש מחירים. תודה, אדוני.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת יחיאל חיליק בר.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום המשפחה הישראלית>
<היו"ר חמד עמאר:>
חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא: ציון יום המשפחה הישראלית, שיזמה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – הצעות לסדר-היום מס' 4280, 5124, 5157, 5175 ו-5195.
המסגרת הקרויה משפחה עוברת תמורות משמעותיות בשנים האחרונות; ואלו לא רק גיל הנישואין המתאחר ושיעורי הגירושין הגבוהים, אלא גם ההרכב המשפחתי המתגוון והולך. אם בעבר הלא-רחוק היה ברור למה מתכוון מי שאומר "משפחה", כלומר, לתא משפחתי ובו שני הורים משני המינים, עם או בלי ילדים, היום הפך הביטוי הזה לכינוי מאוד כללי, שקשה לדעת מה עומד מאחוריו – אבא ואימא? אב או אם לבד? שני אבות או אולי שתי אימהות? גם המעמד הזוגי כבר איננו בהכרח הנשוי, הקלאסי, כדת משה וישראל, אלא כולל אופציות נוספות כמו ידועים בציבור או נשואים בטקסים חלופיים לסוגיהם. בעידן הרבגוני, מבחינת שוק הדעות ושוק העבודה, נדמה שכך גם ב"שוק" המשפחות: כל אחד ואחת מוצא לעצמו את סוג המשפחה ואת אופן ההתקשרות המתאים לו על-פי השקפתו והעדפותיו האישיות.
יום המשפחה לא נועד, כמובן, כדי שמי מאתנו יתייחס בשיפוטיות כלפי תפיסת המשפחה של האחר או כלפי העדפותיו, גם אם באופן טבעי לכולנו יש העדפות כאלו ואחרות לגבי המבנה המשפחה הרצוי. יום המשפחה הישראלית נועד, למיטב הכרתי, לשתי מטרות: האחת – חיזוק המסגרת המשפחתית, שנדמה כי קרנה הולכת ויורדת בעולם המערבי כולו. ביום זה ראוי לעודד את כל מי שעוסקים בטיפוח משפחתם, במה שנתפס כשגרת החיים, בגידול הילדים ובטיפול בהם, בשימור הזוגיות ובטיפוחה, בדאגה בלתי פוסקת לשימור הבית במובנו העמוק. בעידן שבו מסגרות באשר הן – המדינה, הקהילה והמשפחה – הולכות ונעלמות לטובת אינדיבידואלים, ומפנות את מקומן לאינטרסים אישיים, חשוב שנעלה היום על נס את ערך המשפחתיות ונוקיר את המרץ שרבים מאתנו משקיעים בשימור ובטיפוח מסגרת זו.
המסר השני שחשוב כי יצא מכאן היום הוא ברכת הדרך וחיזוק המסגרת המשותפת. אנחנו אומנם ממוקדים במשפחה, אבל זה גם מודל להתאגדות, לשיתוף, לחיים בצוותא, לאחריות ולערבות הדדית. אלה ערכים שכבר אינם מובנים מאליהם ויש לרומם גם אותם בהזדמנות זו. יישר כוח ליוזמי הדיון.
חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין תפתח את היום הזה. אני רוצה להודות לך על קיום היום הזה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אין פה אף שר?
<היו"ר חמד עמאר:>
יש שר. השר ביקש חמש דקות, ואני אישרתי. תודה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אבל אני אודה לך מאוד מאוד מאוד אם יהיה שר בזמן שמי שיזם את הדיון – – –
<היו"ר חמד עמאר:>
עכשיו השר מתפלל. ביקש ממני חמש דקות – אני אאפשר לו.
<קריאה:>
– – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
מה?
<קריאה:>
– – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא. אני אדבר ללא נוכחות השר. אני מאוד מאוד מצטערת שהוא לא במליאה, אבל אני מבינה את הצרכים של המתפללים. אני לא אפריע למאמינים לממש את אמונתם. ככה אני רוצה שינהגו בי, אז אני נוהגת כך באחרים, בהתחשבות. תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה באמת היה יום מאוד מאוד מרגש – תוך כדי חוק ההסדרים, תוך כדי יום הגליל, כנסים נוספים. אבל היה לי מאוד מאוד חשוב להעלות את נושא המשפחה והאינטגרציה של מה שצריכה משפחה ישראלית ב-2016. כי ממשפחתי אני באה כל בוקר ואל משפחתי אני חוזרת, ואני חושבת שכל מי שיושב פה באולם ממשפחתו הוא בא ואל משפחתו הוא חוזר. עברי, יונתן, אסף ואלמה, שזו המשפחה הגרעינית שלי, ואימא שלי, נחמה, כי בלעדיה אי-אפשר; וגם אח שלי יואב ואשתו שירה, כי גם בלעדיהם אי-אפשר, ובלי ילדיהם, רותם, גל ואלעד. וזאת באמת המשפחה שלי, כי ממנה אני באה ואליה אני חוזרת.
אני רוצה להודות לשותפים שלי ליום הזה, למרכז להורות משמעותית באשדוד – פרויקט מדהים, באמת מדהים – ולוועדי ההורים מאשדוד שליוו אותי בכל היום הזה בכל הדיונים, בוועדת הכלכלה, בוועדת החינוך, בוועדה לשוויון מגדרי וגם בוועדת הקליטה. אני רוצה להודות לבית-הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, לפרופסור רחל פסטרנק. כאמור, אני הודיתי מרוב בלבול למרכז להורות משמעותית אבל לא הודיתי לסימונה מורלי, ליחיאל מלכה ולגילית אבטליון, שיושבים ביציע, וכאמור, לפרופסור רחל פסטרנק ולכל התלמידים המדהימים שלומדים מהי משפחה ישראלית.
דייקת מאוד, חבר הכנסת עמאר, בתיאור המשפחה הישראלית, המשפחה הנורמלית. כבר אין דבר כזה – משפחה נורמלית. פעם זה היה גבר, אישה, ילד וילדה וכלב. אני כל הזמן צוחקת, כל היום אני צוחקת – חתול אפילו לא נכנס לשם, זה היה תמיד כלב. כבר אין משפחות כאלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
יש, יש. למה אין?
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא. אני אומרת: אין כבר – –
<היו"ר חמד עמאר:>
יש, יש.
<יהודה גליק (הליכוד):>
יש – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – רק משפחות כאלה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר חמד עמאר:>
יש משפחות כאלה. יש לי משפחה כזאת.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אין כבר רק משפחות כאלה. אני חושבת שאני צריכה להוסיף כמחווה את הנאום הזה במיוחד לחברתי חברת הכנסת מירב בן ארי. היכולת לבחור איזו משפחה אתה מקים היא השינוי הגדול, היא השינוי הדרמטי של 2016.
אבל אני רוצה לומר לכם דבר מדהים, מעבר לצורך לדון בשאלה מהו המעמד המשפטי של המשפחות – אני לא יכולה להגיד לא "שונות" ולא "אחרות" – המשפחות בישראל שאינן משפחה כפי שההיא הייתה מאז ומעולם: המשפחה החד-הורית, המשפחה הלהט"בית. מעבר לדיון החיוני מאוד במעמד המשפטי שלהן, יש דבר אחד משותף לכל משפחה בישראל, וזהו חוסר השקט, כי זה באמת הדבר היציב ביותר בחייהן של משפחות בישראל.
כל יום בשעה 14:00 אני נהפכת לאדם אחר, מתפעלת בשלט-רחוק את המשפחה: מי מחכה ליונתן מחוץ לבית-הספר – ליקליק? רוני? הוא הגיע כבר לחוג? אה, רגע, אולי אימא שלי? אולי מישהו יקפיץ אותו? רגע, אבל אם יורד גשם ויש חוג כדורסל, אז מה עושים? אולי הוא ילך לחבר? למה הוא לא עונה לי לטלפון? ואז, כשהתאומים חוזרים, מתחיל כל הדפוס הזה מחדש. שעת המעברים מרגע סיום בית-הספר ועד הגעתו של הילד ליעד הבא היא הקושי הגדול ביותר של כל הורה. והאמת צריכה להיאמר: בלי הסבא והסבתא מזמן היינו קורסים.
במסגרת היום המיוחד, חבר הכנסת עמאר, ערכנו כנס הוקרה מיוחד לסבים וסבתות, במעמד השרה גילה גמליאל, וחילקנו תעודות הצטיינות לשלושה ארגונים מדהימים על תרומה לחיזוק המשפחה הישראלית ועל רוח ההתנדבות והנתינה: לפרויקט "סבא בא" מאשדוד, שמגן על סבים וסבתות כשהם הולכים להוציא את הקצבה שלהם; תוכנית "אם לאם", שהיא פרויקט התנדבותי של ביקורי בית שאימהות, סבתות, בתורן, עוזרות לאימהות צעירות; סיירת תיקונים "אור לקשיש" – אנשי מקצוע שמבצעים בהתנדבות מלאה תיקונים קלים; וגם להסתדרות הגמלאים בישראל, לשמוליק מזרחי ורות אהרן.
יוקר המחיה, חברות וחברים, לא נמצא במילקי ולא בקוטג' אלא בתשלום למטפלת ובניהול המעברים מהגן לבית ולחוגים. זאת האמת. כשאני גדלתי, אפשר היה באמת לעשות הכול. היה הורה אחד שעבד. אמרתי פה במליאה כבר יותר מפעם אחת: אפשר היה לסיים את החודש בכבוד, אפשר היה לרכוש דירה, אפשר היה לחסוך לפנסיה ואפילו לעזור לילדים בתורך. היום אנחנו אפילו לא יכולים לחלום על זה, ואנחנו יודעים שחינוך חינם אין במדינת ישראל, לא מגיל לידה וגם לא מגיל שלוש, והאמת צריכה להיאמר.
במדינות רבות באירופה מצאו פתרונות לדברים האלה, ואנחנו, עוד פעם, כפי שהזכיר חברי חבר הכנסת יעקב מרגי בדיון שערכנו אצלו בנושא מאבק החופשות, שוב נדחה יישום חוק יום לימודים ארוך, וזאת האמת. אם החוק לא מתאים לכם, רבותי בממשלה, אם החוק לא נכון ולא משרת את הציבור, בואו נמצא חוק אחר, בואו נבטל אותו. אבל יש אין-ספור דוגמאות מהעולם כיצד נותנים להורים רשת ביטחון כלכלית אמיתית, והילדים חוזרים הביתה ב-17:30 ולפעמים ב-18:00. מובן שאנחנו רוצים שהילדים יהיו גם בבית. אין פה שאלה.
אני אתן לכם עוד דוגמה: לפני כמה חודשים פנה אלי שמעון פרץ ממפעל "ארמונות הנגב" – מפעל קטן שמספק 10,000 ארוחות חמות לילדים בחברה הבדואית. הוא רוצה להקים מעון-יום לעובדות ולעובדים שלו, הבדואיות והיהודיות, היהודים ובדואים. הוא רוצה להקים להם מעון, אבל אין לו שום תמריץ. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להיות אלה שמתווים את המדיניות ואומרים: בואו, אנא, הקימו מעון-יום במקום העבודה. זה אינסנטיב למשק כולו, זה תמריץ למשק כולו. אבל בשביל זה צריך מדיניות.
אדוני השר, אני יודעת שאתה מאוד עסוק בעניינים נוספים, אבל אני רוצה לומר לכם שמה שחשוב זה קביעת מדיניות. יש לי חבר שהוא בעל חברת סטרט-אפ והוא הודיע לשתי עובדות שלו, מצטיינות, שהוא יממן עבורן את הבייביסיטר; שתיהן חד-הוריות, והוא יממן עבורן את הבייביסיטר. זה גאוני. הוא פשוט יזם חכם. הוא מבין שרמת המחויבות שלהן למקום העבודה הזה תהיה הרבה יותר גבוהה. ועל כן, אני פונה לממשלה ומבקשת מכם: כמו בהרבה מקומות בעולם, אנא מכם – שר או שרה לענייני משפחה. בבקשה, עכשיו. זה הדבר היחיד שיכול לקבוע, יכול ליישם ולייצר מדיניות טובה יותר, שרואה את המשפחה הישראלית.
אני רוצה לסיים במשהו אישי, אם מותר לי, סליחה. לעברי בעלי ולי זה ממש לא היה טריוויאלי להפוך למשפחה. את הילדים שלנו אנחנו הבאנו במאמץ מאוד גדול ומתוך רצון עמוק להיות הורים. אנחנו איננו אותם אנשים שהיינו לפני שנולדו יונתן, אסף ואלמה, אבל אני רוצה שנהיה מסוגלים לגדל אותם לתפארת המשפחה הישראלית, לתפארת מדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. תודה גם על היוזמה שלך ליום החשוב הזה. חבר הכנסת יהודה גליק. עכשיו זה מתאים, עם המתוקים והמתוקות. חמש דקות, בבקשה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת חמד עמאר המתוק, גברתי המזכירה היקרה והמתוקה, חברותי וחברי חברי וחברות הכנסת המתוקים והיקרים והאהובים – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<יהודה גליק (הליכוד):>
– – אני רוצה להגיד לך, איילת, קודם כול, כל כך תודה על שיזמת את הדיון הזה; כל כך תודה על שדיברת על הדברים האלה מתוך הנקודה האישית. באמת, גם אני הייתי שמח להזכיר פה, ברוך השם, את אבי ואמי המתוקים והיקרים, שיהיו בריאים, הייתי שמח להזכיר את כל הצאצאים, אבל 50 נכדים ו-70 נינים זה טיפה מסובך, אז אנחנו נאחל לכולם בריאות טובה, ומעל כולם – לאישה המדהימה בתבל, אשתי היקרה יפי, אימא לשמונת ילדינו וסבתא לשבעת נכדינו, שיהיו בריאים כולם, ובאמת ברכות לך על היוזמה, וגם על הדברים שאמרת.
אין ספק, כמו שאמרת, שיש מבנים שונים למשפחה – וגם אני מצטרף לברכות שלך מכל הלב לחברה היקרה. תמשיכי בטלפון, אני רק רוצה להגיד לך שאת יקרה לכולנו – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – להצטרף לברכות, אמרתי – – –
<יהודה גליק (הליכוד):>
אנחנו מאחלים שבאמת – כולנו שותפים.
<היו"ר חמד עמאר:>
כולנו מצטרפים לברכות.
<יהודה גליק (הליכוד):>
כולנו שותפים לברכות האלה.
באמת יש מבנים שונים של משפחה, ואנחנו, כמו שאמר פה חבר הכנסת חמד עמאר, היושב-ראש, לא צריכים לנהוג בשיפוטיות. אבל אנחנו כן צריכים לשים לנגד עינינו ולנסות להאדיר את המבנה הבסיסי של המשפחה. "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – איזה פסוק יפה, איזה פסוק נפלא. אדם עוזב את הקשר הטבעי שלו, את אביו ואמו, ובונה קהילה חדשה, ששלושה מרכיבים לה. המרכיב הראשון הוא הזוגיות החדשה עם האישה החדשה שהוא בונה, והתורה באמת מלמדת אותנו על הלגיטימיות לוותר על כיבוד אב ואם לטובת הזוגיות. היסוד השני, לא פחות חשוב, "ודבק באשתו". כן, המיניות היא ערך חשוב. הייתה פה עכשיו סדרה של כתבות בערוץ 10, של רועי שרון, על המיניות. כן, היהדות רואה במיניות ערך חשוב מאוד. והדבר השלישי – חוה הייתה אם כל חי, "והיו לבשר אחד", ויוצרים יצירה חדשה. העקרונות הבסיסיים של המשפחה מבוססים על שלושת הדברים האלה – על הזוגיות, המיניות והילודה.
צריך לדעת שיש לנו משבר קשה מאוד. רק לאחרונה סיירנו עם חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון וחברת הכנסת עליזה לביא, ראינו את נושא הזנות, שיש אנשים שרואים בזה דבר לגיטימי. מותר לנו לבוא ולהגיד ששימוש בשירותי מין בתשלום הוא דבר לא לגיטימי. כל עוד החוק להפללת הלקוח עוד לא עבר, מותר לנו להגיד אמירה מוסרית: לא, זה לא מוסרי. מותר לנו לומר שמצב הריבוי של הגירושין, וחוסר האמון, והניאוף – והמשבר הזה הוא משבר. לא צריך על כל דבר להגיד שהכול אותו דבר. מותר לנו לומר שאנחנו, ככנסת ישראל, רוצים להאדיר את המשפחה, מה שקראנו אלפי שנים "המשפוחה". מותר לנו להעריך ולהעריץ את אותם אבות ואימהות מדהימים, שמצליחים, וגם להיות זוג זה לא פשוט, כל אחד מאתנו יודע.
מורי ורבותי, מותר לנו ככנסת לומר שאנחנו רוצים להילחם במשבר הזה של הגירושין. כמובן, ללוות את אותם אבות ואותן אימהות שנמצאים במשבר הזה ולתת להם את כל הסיוע, וכן לתת את כל הסיוע לכל המבנים האחרים. אבל מותר לנו לומר שאנחנו רוצים לחזק את אותו תא משפחתי ושאנחנו רואים בו ערך חשוב. אנחנו רואים בו ערך חשוב, כי אנחנו רואים היום בעולם זוגיות בלי מיניות, מיניות בלי זוגיות, מיניות וזוגיות, זוג שמתחתן ולא רוצה ילדים. הדברים האלה – אנחנו, כערך, מותר לנו לשים כאידיאל, מותר לנו לומר שיש לנו אידיאל שהמשפחה הישראלית תהיה המשפחה המבוססת והרגילה. מי שלא מסוגל – ידידתי מירב הייתה שמחה לבנות זוגיות עם ילדים; לא הלך, ואנחנו ניתן לה את כל הלגיטימציה ואת כל האהבה שתצליח לעשות בבחירה שלה, הטובה והלגיטימית. אבל מותר לנו להאדיר ולומר שהמשפחה הישראלית האידיאלית – אגב, גם המוסלמית; אני משוכנע שעבד אל חכים חאג' יחיא, שידבר אחרי; גם המשפחה המוסלמית – שותפות של זוגיות היא שותפות חשובה.
ואני רוצה לומר שביהדות יש עוד שותף: הקדוש-ברוך-הוא. כולנו זקוקים לו, ולכן קשר הנישואין מבוסס על קדושה ועל טהרה. אנחנו אומרים: הרי את מקודשת. קידושין, וזה בדיוק העניין.
אני רוצה לסיים רק במילה אחת על שני ארגונים שהיום פגשתי, "חבל הצלה" ו"לצדכם" – שני גופים שעוזרים ומקדמים בנושא של גברים בגירושין, שנמצאים במצוקה, שבאמת חוו חוויות כל כך קשות, לצד אותם ארגוני נשים, שעוזרים לנשים. אנחנו צריכים לחזק את כל מי שנמצא במשבר הזה. תודה רבה לך, איילת נחמיאס.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
החיוך שלך נוגע לי עד ללב, תודה רבה. ובעזרת השם, לכולנו, בריאות לכל המשפחות.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אתה מתוק, מתוק אמיתי.
<היו"ר חמד עמאר:>
חמש דקות, בבקשה.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כל חברה מורכבת ממשפחות, ואין חוסן לחברה אם המשפחות, אם המצב במשפחות מפורר ורעוע. וכשרוצים לדבר על חברה שהיא מיוחדת, מלוכדת, טובה, אומרים: כל החברה הזאת, כל העיר הזאת, כל היישוב הזה – כמו משפחה. אז המשפחה היא האתגר, אם היא במצב שהיא מגובשת או לא מגובשת. אבל כשמדברים על משפחה צריכים לדבר על קדושת המשפחה. ואיך היא תהיה מקודשת? אם נותנים את הזכויות, נותנים את האהבה. הנביא מוחמד אמר: (אומר דברים בשפה בערבית ומתרגמם:) הטוב בכם הוא הטוב למשפחתו, ואני הטוב ביניכם למשפחתי. זו האמירה של הנביא מוחמד.
<מירב בן ארי (כולנו):>
יפה מאוד.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בנוסף, צריך לתת כבוד לאימא ולאבא. חברים, לפני מספר שנים, כנראה מספר רב של שנים, כשאתה פנית לאבא פנית בכבוד ואמרת "אבא"; פנית לאימא ואמרת "אימא". אחרי זה הגענו לזה שקראנו להם בשמות שלהם, פלוני-אלמוני. והיום אומרים: הוא והיא, הלו, את, אתה. איפה הכבוד של האבא והאימא ואיך יכולה להתבסס משפחה? זה לא יכול להיות; משפחה לא תיבנה. וגם אנחנו, האבות והאימהות, אחראים לזה. אנחנו צריכים לחזור ולחנך בשיטה אחרת, ומגיל אפס להתחיל לחנך לכבוד.
בנוסף, איך משפחה תהיה מלוכדת אם הבעל לא ייתן כבוד לאשתו ולהורים ולמשפחה של אשתו? כי היא גם משפחה שלו. וזה הדדי – גם האישה צריכה לתת כבוד לבעלה ולמשפחה של בעלה. אם לא, הבית הזה, אין לו זכות קיום. אפילו אם הוא התקיים הרבה שנים, סופו של דבר שהמשפחה הזאת תתפרק.
בנוסף, אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו. אבל השיטה של ללכת לחוקים, חוקים, חוקים, לשמור על הילד, לשמור על זכויות הילד – אנחנו שומרים על זכויות הילד, אבל חינוך צריך להיות. והנביא מוחמד הדריך אותנו איך לחנך את הילדים שלנו, ותשמעו ותלמדו: (אומר דברים בשפה בערבית ומתרגמם:) אני אתרגם, כך שמי שלא הבין יבין. לשחק אתם, לתת להם לשחק עד גיל שבע, שיעשו מה שנוח להם, שירגישו בנוח, ואז מתחילים לחנך עוד שבע שנים, עד גיל 14, גיל ההתבגרות. אחר כך, מ-14 עד 21, ללכת אתם כחברים; להפסיק את הנחתת ההוראות, ללכת כמו חברים, ואז הוא כבר מוכן להיות פעיל באוכלוסייה, פעיל בחברה, ואז הוא יכול להיות רק תורם ורק חיובי.
בנוסף, אנחנו צריכים לחנך לאהבה. האבא – יש אנשים, אבא או אימא, שקשה להם להגיד לבן שלהם: אני אוהב אותך. אח לא אומר לאח שלו: אני אוהב אותך. המילה "אני אוהב אותך" בתוך המשפחה – יש לה ערך נוסף גדול מאוד. המילה הזאת צריכה להיות בלקסיקון שלנו; צריכים לדבר עליה בתוך המשפחה. הקשרים החמים, המפגש של המשפחה אפילו אחרי שהתבגרו. אני יכול לספר, אני מכיר הרבה משפחות אצלנו, והמשפחה שלי אחת מהן. היינו נפגשים אצל אימא שלי, זיכרונה לברכה, ואנחנו ממשיכים להיפגש כל שבוע באותו בית של אימא שלי. ובהרבה משפחות באוכלוסייה שלנו – אני מכיר אותן – המפגש הזה, הקירוב הזה בין האחים, בין האחיות, בין הנכדים, בין הבנים של האחים, הוא ערך גדול מאוד בהקמת המשפחה ובמבנה המשפחה.
בנוסף, אנחנו צריכים לבדוק גם את המקרים שהם מזעזעים ולא מקובלים של גירושין. זה חלק מהטבע, חלק מהחיים; אנחנו לא יכולים להוריד את זה לאפס. אבל במקרה של גירושין – איך להתנהג. האסלאם קבע, אלוהים בקוראן אמר: (אומר דברים בשפה בערבית ומתרגמם:) המשמעות: או שאתם חיים בטוב או שאתם נפרדים בטוב. אם אתם הולכים להיפרד, אסור שתהיה מלחמה. אם הולכים להיפרד, המלחמה אסורה, כי מי שיסבול, נוסף לאבא ואימא, נוסף לבעל ואשתו – גם הילדים יסבלו רבות. אבל אם זה יהיה בהסכמה, בטוב, גם הילדים יכולים ליהנות. לכן אלוהים אמר: (אומר דברים בשפה בערבית ומתרגמם:) חייתכם ביחד, יש ביניכם הרבה דברים חיוביים. אפילו אם הגעתם לקץ של המשך החיים המשותפים, אסור לשכוח את הטוב שביניכם. ואחד הדברים הטובים זה הילדים שלכם.
לכן, כדי לקיים משפחה, כדי לדאוג למשפחה, צריך לקבוע כללים, ואני חושב שהעליתי פה חלק קטן מהכללים שצריך עליהם לבסס משפחות. ואם נלך לפי זה, אני חושב שאנחנו נגיע למצב שיש לנו משפחות ואוכלוסייה וחברה יותר טובה. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת יעקב מרגי. חמש דקות, בבקשה.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, מכובדי כבוד השר, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, שכאן המקום להודות לה על הובלת היום הנפלא הזה, יום המשפחה הישראלית, ועדת החינוך קיימה דיון, נדרשה לסוגיה זאת מההיבט של מערכת החינוך.
אחד הנושאים שמעסיקים את מערכת החינוך ואת ועדת החינוך לא מהיום הוא נושא ההתאמות הנדרשות של מערכת החינוך לצרכים של המשפחה הישראלית. נקודות מספר, ככה על רגל אחת: סוגיית אורך יום הלימודים, לעומת אורך יום העבודה; סוגיית חופשות בתי-הספר אל מול חופשות מהעבודה; סוגיית המסגרות החינוכיות המשלימות. בעקבות צרכים אלה נוצרו מסגרות נוספות. תחילה, כפי שאמרתי בוועדה, חברתי חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, ואת יודעת את זה, מעונות-היום נוצרו בגלל הצורך להוציא את האימהות לשוק העבודה. אבל מי שראה את ההגדרה בחוק שם, או בתקנות עד לפני שנתיים – אני מקווה שתוקן – ההגדרה והייעוד היה בהגדרה מבישה: "אחסון", למטרות אחסון ילדים.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
– – –
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אני מקווה שזה כבר לא מופיע בהגדרה.
כיום פותחו תוכניות נוספות בגלל הצורך הזה – מסגרות ציל"ה, מיל"ת, "בתי-הספר של החופש הגדול". ובמסגרת הניסיון של משרד החינוך והממשלה להילחם בפערים, נחקק גם חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה. עקב אילוצי תקציב, חוק זה, לצערנו הרב, יושם באופן חלקי; יושם באמצעות צו של השר, והיישום נדחה פעם אחר פעם בחוק ההסדרים, וגם השנה אנחנו בוועדה ניאלץ לדחות את יישום חוק יום חינוך ארוך בעוד שנים אחדות, בגלל אילוצי תקציב.
רק אמש שודרה כתבה בדבר הנחיצות של שיעורי הבית הגוזלים זמן איכות של ההורים וילדיהם מחיי משפחה משותפים. ברור שבכתבה היו דעות חלוקות על הנחיצות של שיעורי הבית, אבל גם כאן הורים נדרשים להשקיע שעות, ושוב הפערים מככבים. למה? כי מי שיש לו את האמצעים, יביא מורה לשיעורי הבית. ככל שהיכולת גדולה יותר, אז איכות המורה לשיעורי בית תהיה גדולה יותר, והתשלום יהיה. כאן אנחנו מנציחים פערים.
אין לנו עניין, כפי שאמרתי, בסוגיה זו של התאמת ימי החופשה – אין לנו עניין להוביל מהלך חד-צדדי מול ארגוני המורים. אנחנו כן דורשים ממשרד החינוך, מההורים, מארגוני ההורים ומארגוני המורים להיכנס לשולחן עגול. כן, לערוך התאמות – אנחנו כן נדרוש זאת. נוביל בהסכמה. אני סבור כי על המורים מוטלת חובה להטות אוזן ולהיות קשובים לצורכי המשפחה הישראלית והחברה בישראל. גם צורכי המשק בישראל הם קטר וצורך חשוב מאוד.
באחת החלופות נבחנה האפשרות כי יבוטלו הלימודים בימי שישי, כפי שהזכרנו בדיון בוועדה, ובתמורה תקוצר החופשה השנתית הגדולה. אין חולק כי צריך לערוך התאמות. אני שומע את זה כמעט מכל מי שנוגע בדבר. לא עולה על הדעת כי תקנות שהיו נכונות ומתאימות למצב בתקופת המנדט הבריטי – ועוד לפניו – אשר ממנה טובת אריכות החופשה הגדולה בקיץ, וכל זה בא אז בזמנו כדי לסייע במשק העזר ובמשק הבית. לא ייתכן שהן יהיו נכונות גם לימינו אנו, עם כל השינויים שעברו החברה, המשק, הכלכלה הגלובלית, אנחנו תקועים עם אותם הסדרים ואותן תקנות.
לסיכום, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, עלינו לשאוף לשיפור ניכר בתקציב, אשר יביא ליישום מלא של יום חינוך ארוך, ולאו דווקא באשכולות סוציו-אקונומיים נמוכים. צריך להחיל את זה על כל שדרת החברה בישראל. אני חושב שזה צריך להיכנס, צריך למצוא את מקורות המימון לכך, וקורא מכאן לשר האוצר, לשר החינוך, לתקצב את יוח"א, ולא לדחות את יישומו כל שנה. אני יודע שזה עניין של תקציב, אני יודע שזה עניין של תקציב גדול ורב, אבל הכול עניין – כפי שאומרים לנו – עניין של סדרי עדיפויות. ובחינוך אני מוכן להשתמש בתירוץ הזה – הכול עניין של סדרי עדיפויות, ואני מעתיק זאת מהאוצר.
כמו כן, אני קורא, כפי שאמרתי קודם, לשלב ידיים עם ארגוני המורים וההורים לביצוע התאמות של ימי הלימודים אל מול ימי חופשה.
לסיכום, אדוני היושב-ראש, אסור שתהיה התנגשות בין מערכת החינוך לצורכי המשפחה הישראלית, כי ברור לי שצורכי המשפחה יגברו על צורכי התלמיד ומערכת החינוך, ומצב זה יגרום לכך שהחזקים ישרדו וימצאו להם ערוצים ונתיבים להשלים את החסר, ויחד אנחנו, לצערי הרב, ננציח, נמשיך להנציח את הפערים ואף להעצים אותם, ולזה אנחנו לא רוצים להגיע.
לכן, גברתי, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, תודה רבה לך על היום הנפלא הזה. אני חושב שצריך להמשיך – לא להסתפק ביום הזה, אלא להמשיך להוביל את המגמה הזו של התאמת ימי הלימודים ומערכת החינוך לצורכי המשפחה בישראל. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת יעקב מרגי. אני מזמין את חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
היושב-ראש אמר – לחבר הכנסת מרגי יש גם יום הולדת – – –
<היו"ר חמד עמאר:>
עד מאה-ועשרים כעשרים. בבקשה, חמש דקות.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
תודה. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני מברכת את חברתי חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין על היום החשוב הזה. אני אומר את האמת: לא מפתיע שאת שמקדמת יום שכזה.
אין ספק שהמשפחה הישראלית מתמודדת עם הרבה מאוד אתגרים, במיוחד בעידן זה. אבל ככל שאנחנו מתקדמים – אני חושבת שגם בוועדה לזכויות הילד יוצא לנו, כחוט השני, מוועדה לוועדה, מדיון לדיון, לדבר על החשיבות ועל המשמעות של המשפחה ושל ההורות דווקא בעידן ובמציאות הכל-כך מורכבים האלה.
אבל אני אתחיל במשהו אישי, איזשהו וידוי. כשסיפרתי לבת שלי, כאשר עדכנתי אותה, שהיום אני אשאר כאן עד מאוחר, ואולי לא נתראה, כי אנחנו מציינים את יום המשפחה, היא אמרה לי: אולי תגידי להם בכנסת שביום המשפחה את צריכה להיות עם הילדים שלך ולא בכנסת. זה מעין בוקס בבטן, וזה, אני חושבת, ממחיש הכי הרבה, כבוד היושב-ראש, את המורכבות שבה אנחנו נמצאים, את הקונפליקט שבו אנחנו נמצאים. מצד אחד, אנחנו באמת רוצים, אני גם כאישה, להראות שאנחנו מתפתחים, ושאנחנו קרייריסטים – –
<קריאה:>
– – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
– – ושאנחנו יכולות, כן. ואנחנו גם עושות את זה – בואי נודה, חברתי איילת נחמיאס ורבין – הרבה פעמים גם כדי שנוכל להעניק לילדים שלנו כמה שיותר, ובאמת, לא נחסיר כלום, ובדרך איפשהו אנחנו משלמים מחיר כולנו, גם אנחנו כהורים וגם הם כילדים. התחושה שלי היא שאנחנו נמצאים בתוך איזשהו מירוץ שאולי זה הזמן – דווקא אפילו ביום מיוחד שכזה – לעצור רגע ולנסות לראות איפה אנחנו יכולים כן למצוא את האיזונים.
אני משוכנעת שבמחשבה נכונה אנחנו באמת נוכל למצוא גם את שביל הזהב הזה, וזה אולי יסביר להרבה אנשים שתוהים למה אני עושה את הדרך כל לילה לקריית-שמונה רק בשביל הנשיקה הקטנה שאני נותנת להם בלילה ובבוקר, רגע לפני שאני יוצאת, בשביל להבין את משמעות המשפחה.
אבל אני רוצה לדבר גם על העניין של האחריות ההורית והאחריות של המשפחה בעידן הטכנולוגיה. התחושה היא שאנחנו צריכים להחזיר חזרה את ההורות, ואת הנוכחות ואת זמן האיכות, לא רק בהקשר של להיות פיזית עם הילדים, אלא גם במובן של לדאוג להם במרחבים החדשים שנוצרו; כי מאוד קל לנו לצורך העניין, כי אנחנו נמצאים פיזית לידם, לראות שהם בסדר, שהם אכלו, שהם שתו, שהם בטוחים, שאין שום סכנה שאורבת להם. אבל כשהם נמצאים במרחב הווירטואלי – ואנחנו ככה מתמוגגים כשהם מול המסך ומצליחים לשלוט בכול – אנחנו לא באמת יודעים מה נמצא במרחב החדש שבו הם גולשים. ופה, אני חושבת שזאת הזדמנות מצוינת לקרוא לכל ההורים להיות נוכחים לא רק פיזית, עם כל הקושי והמורכבות, אלא גם להיות נוכחים במרחב הווירטואלי, המרחב החדש של הילדים, כי שם הם זקוקים להגנה שלנו לא פחות מבכל מרחב אחר.
הדבר הנוסף שאני רוצה להציע כאן ביום המיוחד הזה, זה התמיכה בהורים. אנחנו מתמודדים באמת עם הרבה מאוד אתגרים בעידן החדש. אני חושבת שאנחנו עוברים הכשרה כמעט לכל דבר. נכון שהורות זה דבר שהוא טבעי, ואולי אינטואיטיבי, ובכל זאת יש אתגרים חדשים שאני חושבת שהם מזמנים לנו הזדמנות כן להדרכה הורית, כן למרכזים שייתנו תמיכה להורות, שמי שמרגיש שהוא לא מספיק בטוח או שהוא רוצה להתייעץ, או שהוא רוצה לבוא ולראות איך להתמודד בעצמו עם כל מה שמזמנת לנו המציאות הזו, יוכל למצוא את זה במקום אחד שמרכז בעצם את כל הנושא של הדרכת הורים. יש מרכז כזה באשדוד, יש מרכזים נוספים ברחבי הארץ, ואני אשמח מאוד אם הממשלה או הוועדות השונות באמת ירימו את הכפפה ויגידו: אנחנו כאן עכשיו כדי לקדם את המשפחה, כדי לקדם את נושא ההורות, וניתן תמיכה ורוח גבית להורים שלנו.
נשארו לי 50 שניות – דיברו פה על הסבים והסבתות. ואני מוכרחה לומר שככה נצבט לי הלב ששתי הסבתות שלי לא זכו לראות שאני כאן, שתי סבתות מאוד מאוד מיוחדות בעבורי. ואני מקווה, אתם יודעים, שמשם, מלמעלה, הן כן מרגישות וגאות בי. אז תודה רבה לכולכם.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. ישיב השר אריה מכלוף דרעי, בשם שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.
<שר הפנים אריה מכלוף דרעי:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני משיב בשם השר חיים כץ, שביקש ממני. משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ממונה על שלומם ועל רווחתם הפיזית והנפשית של יחידים, משפחות וקהילות במצבי שגרה ובמצבי חירום ופועל נמרצות כדי לטפל, לשקם וליצור מענים הולמים למגוון האוכלוסיות שבטיפולו.
המשרד מפעיל ברחבי הארץ כ-200 מרכזי טיפול לילדים ולהוריהם וב"נתיבים להורות", שהם מודל מוקטן למרכזי טיפול שמותאמים לרשויות מקומיות קטנות. המרכזים עוסקים ביחסים שבין ילדים להוריהם בגילים שונים: הגיל הרך, גיל בית-הספר היסודי ומתבגרים. המרכזים מטפלים בסוגיות שונות, כגון קשיים בסמכות הורית, תפקוד הורי לקוי, תקשורת בין ילדים להוריהם ובניית מערכת משפחתית תקינה.
נוסף על כך, באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים כעשרה מרכזים בארץ – המפעילים גם שלוחות – שעוסקים בטיפול בילדים ובהוריהם, והמיקוד במרכזים הללו הוא במשפחות הנמצאות על קצה הרצף, משפחות המתעללות או מזניחות את ילדיהן הזנחה קשה, ולעומת זאת, יש סכנה בהוצאת הילדים מהבית. ההתמחות במרכזים אלה היא במצבי קיצון טרם הוצאת הילדים מהבית. נוסף על כך, המשרד מפעיל כ-80 תחנות לטיפול משפחתי, המתמקדות ביחסים זוגיים, ביחסי הורים וילדים ובראייה של כלל המערכת המשפחתית. כמו כן, מופעלים מרכזי משפחה לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים באמצעות אגף השיקום במשרד.
בנוגע למסגרות מעונות-היום, כרבע מאוכלוסיית ילדי ישראל מגיל לידה עד גיל שלוש שוהים במסגרות המפוקחות על-ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. השר – השר כץ, כמובן – פועל נמרצות להרחבת המסגרות המפוקחות ולטיוב הטיפול הניתן בהם. במסגרת זו כבר היום מבוצעים פרויקטים שונים, כגון שיפור ההדרכה והפיקוח במעונות, תוכנית "מסגרת תחילה" – ככה קוראים לזה – קשר עם ארגון "בטרם" להדרכה בנושא בטיחות והדרכות של המועצה לשלום הילד. המשרד סבור שנדרש להעמיק את איכות הטיפול הניתן בגיל הרך, וכחלק מכך אושר תקציב החל משנת 2017 להפעלת פיילוט בכמה יישובים. במסגרת הפיילוט יופעל מודל יישובי שבמסגרתו ירוכז כלל הטיפול לגיל הרך הניתן בתוך הרשות המקומית ויינתן דגש גם על הדרכות ההורים בתוך מערך תמיכה זה.
במסגרת מבחני התמיכה המוענקים להורים של ילדים השוהים במסגרות המפוקחות של מעונות-היום, המשפחתונים והצהרונים, ניתן סבסוד לכל סוגי ההורים והמשפחות, לרבות משפחות חד-הוריות ואחרות. נוסף לכך אף ניתנת התייחסות ייחודית ביחס למבנה המשפחה, לדוגמה הפחתת מספר השעות המינימלי הנדרש מהורה עצמאי, הורה יחיד, במבחן התעסוקה והתאמת חישוב ההכנסה לנפש במשפחה זו. עד כאן דברי שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.
אני רוצה להוסיף לחברת הכנסת ורבין גם באמת יישר כוח על היוזמה הזו. באמת. המונח משפחה לפעמים נשכח, וחשוב מאוד לזכור. ויש גם, את יודעת, מה שאנחנו קוראים לו הסגולות והתרופות של סבתא, שהן לפעמים הכי טובות. קצת להתכנס ביחד בחזרה, פעם בשבוע. מי חלם פעם שאפשר לאכול ארוחת בוקר, צהריים וערב בלי המשפחה יחד? כיום כל אחד תופס פינה, האייפון ביד שלו והסנדוויץ' ביד השנייה. אוי ואבוי מי שיפריע לו ומי שינסה. מזל שאצלנו בשבת אין אייפונים, אז לכל הפחות יש קשב, כן?
אני מציע – עזבו עכשיו, לא עניין של דת ולא שום דבר אחר – עצם העובדה שמשפחה יושבת פעם בשבוע, מינימום, כל המשפחה ביחד, שמים את האייפונים בצד ומדברים אחד עם השני. זה יהיה קשה. אני אומר לכם, זה יהיה קשה. היום לא יודעים לדבר זה עם זה. אבל מתרגלים. מתעניינים מה עבר הילד כל השבוע, האבא יספר על העבודה, האימא תספר על החוויות. ידברו. יהיו צעקות, יהיו ויכוחים, אבל ככה. אני לא מדבר עכשיו על זמירות ועל שירים ועל זה, אלא על עצם העובדה. האימא מבשלת או האבא – לא משנה. אוכלים ביחד, יושבים ביחד. הדבר הזה שלאט-לאט אנחנו מאבדים, חברים. זו לא רק חוויה משפחתית. זה משהו שיהיה חסר לילדים, לדור הבא. יהיה חסר להם המונח הזה של בכלל להקשיב זה לזה, לשמוע זה את זה, לקבל תמיכה וסעד. שישפוך את מה שיש לו בלב. למי הוא ישפוך היום? רק בקבוצות של פייסבוק? אחד יעביר לאחר? איפה הרגש? איפה להסתכל – מבט בעיניים? כל זה חסר היום.
אלה הדברים החשובים ביותר. בשביל זה לא צריך תקציבים, בשביל זה לא צריך תוכניות. צריך רצון של האבא והאימא. להתעקש על זה: חברים, לא יעזור לכם שום דבר, אנחנו פעם בשבוע יושבים; אחר כך תצאו לתוכניות שלכם. שעתיים משפחתיות שחייבים לקיים אותן. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
מה אתה מציע, אדוני השר?
<שר הפנים אריה מכלוף דרעי:>
מה שרוצים המציעים.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני אודה מאוד על העברה לוועדת הכלכלה.
<שר הפנים אריה מכלוף דרעי:>
בבקשה.
<היו"ר חמד עמאר:>
ועדת הכלכלה.
<שר הפנים אריה מכלוף דרעי:>
כלכלה, בבקשה.
<היו"ר חמד עמאר:>
אז אנחנו נצביע על העברה לוועדת הכלכלה. יפעת שאשא ביטון, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, את מסכימה לוועדת הכלכלה?
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
כן, אין לי בעיה, אבל לפצל את הנושא של מרכזי הורות לוועדה לזכויות הילד.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
מקובל עלי, מקובל עלי.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
בסדר – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
מקובל, מקובל.
<היו"ר חמד עמאר:>
אז בואו נצביע. נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 11, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יעבור לוועדת הכלכלה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
ומרכזי הורות – לוועדה לזכויות הילד.
<היו"ר חמד עמאר:>
ומרכזי הורות – יעבור לוועדת זכויות הילד.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום היציאה והגירוש של יהודי מדינות ערב ואיראן>
<היו"ר חמד עמאר:>
חברי חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון בנושא ציון יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן, הצעות לסדר-היום מס' 5162, 5174, 5201, 5208 ו-5211. זאת, בהתאם לחוק שהתקבל כאן בכנסת לפני כשנתיים, הקובע כי מדי שנה, ב-30 בנובמבר – שיחול מחר – יצוין יום זה וכי הכנסת תקיים בו דיון במועד קרוב.
השנה, מועד זה הוא 29 בנובמבר, יום שהיה כידוע נקודת מפנה בעת החדשה, שבו קיבל העם היהודי מנדט רשמי מאומות העולם לשוב למולדתו. שיבה זו הייתה כרוכה בהרבה חבלי לידה, במלחמות עקובות מדם, במאבקים בין-לאומיים שטרם פסקו וגם בעלייה מבורכת מכל קצות תבל – שחבלי קליטה בצדה. יהדות ארצות האסלאם הייתה בעבר הלא-רחוק ענפה ומשמעותית. היא מנתה עשרות קהילות מפוארות ומשגשגות, בין היתר במרוקו, באלג'יריה, בלוב, בתוניסיה, בעיראק, במצרים ובסוריה – שלפני קריסתן מנו כ-900,000 איש. קהילות רבות במדינות אלו סבלו בראשית המאה הקודמת מהתנכלויות, מפרעות ומנישול. רובן המוחלט התחסל ורק כשליש מחבריהן עלה לארץ.
במשך שנים רבות, סיפורם של פליטים יהודים אלה נשמע רק בקול ענות חלושה. כמעט לא היה דיון ציבורי משמעותי על תלאותיהם ועל היקף הרכוש שהשאירו מאחוריהם, שערכו נאמד במיליארדים רבים. בשנים האחרונות אנחנו עוסקים בכך גם כאן, מעל במה זו. ממשלת ישראל קיבלה סדרות החלטות חשובות לטיפול בנושא, וגם הקונגרס בוושינגטון קיבל ב-2008 החלטה עקרונית המכירה בזכויותיהם. ועדיין, נדמה שהוא אינו תופס את המקום הראוי לו בתודעה הציבורית ובטיפול בו.
לא אחת עולה סוגיית הפליטים הערבים שהתגוררו בתחומי ישראל ערב מלחמת העצמאות בהקשרים מדיניים ובדיונים בין ישראל לשכנותיה. יש לשוב ולומר גם היום, כי לא ייתכן כל דיון רציני והוגן בסוגיות אלו של פליטים בלי שיכלול גם טיפול מעמיק וממשי בזכויותיהם של היהודים שהתגוררו ברבבותיהם במדינות ערב.
יום זה הוא הזדמנות פז להוסיף ולהעלות על סדר-היום הציבורי נושא חשוב זה. תודה ליוזמי הדיון.
אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. שמעתי שגם השר דרעי התקשה להגיד מלכיאלי, אז אני יכול להרשות לעצמי גם לפעמים לטעות בשם – מלכיאלי. חמש דקות, בבקשה.
<מיכאל מלכיאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אדוני שר הפנים, היום הכנסת מציינת את יום היציאה והגירוש ממדינות ערב ומאיראן. אומרים שאין מקריות בעולם. המדפדף בלוח השנה היהודי יגלה שהיום זה יום ההילולה של אחד המצביאים הגדולים, אחד מהרבנים הגדולים ביותר של אותה קהילה מפוארת באיראן, ה"אור שרגא", שנפטר לפני 214 שנה. מסופר על אותו גאון שבכל דרשה שלו בשבת בקהילה – וככה זה נמשך עד שנות הדור האחרון, כך סיפר לי סבי, זכר צדיק לברכה – היה אומר להם: אתם כאן בארץ, אורחים במדינה הזאת. המדינה האמיתית שלכם היא שם, בארץ-ישראל. כבר לפני 214 שנה, שהיום ההילולה שלו, טרח בכל שבת לומר לתלמידים שלו: מי שיכול, שיעלה לארץ-ישראל.
דובר רבות על גירוש היהודים משם. צריך להזכיר את חיי הרוח המפוארים של אותן קהילות; איך נראתה השבת של אותן קהילות – כל היהודים כולם היו מתאספים בבתי-הכנסת, שרים ביחד, שומעים דברי תורה. כך כל הקהילות של ארצות המזרח.
גירשו את אותם יהודים מארץ מולדתם, אך לא גירשו את מורשתם. כשאנחנו באים לדבר על המורשת של אותם יהודים מארצות המזרח, הם הביאו אותה אתם ארצה, הקימו כאן קהילות, בתי-כנסת מפוארים, עם אותם מנהגים, אותם שירים. כשאני מדבר על אותם יהודים מאיראן, אי-אפשר להתעלם מאותו מכתב מפורסם שכתב מרן הרב עובדיה, זכר צדיק לברכה. והדפיס את זה בספר שלו "שו"ת חזון עובדיה – חלק א'". הוא דיבר על אותה קהילה מפוארת, עדינה, נוחה, מקשיבה, לא מתעמתת. לא לחינם קבע הרב עובדיה זצ"ל את השיעור הקבוע שלו, כ-50 שנה, בבית-הכנסת של אותה עדה, בית-כנסת היזדים בירושלים. ואף בנו, הראשון לציון, ממשיך שם את שיעוריו עד היום הזה.
הם עלו ארצה, הביאו אתם יהדות מפוארת מאוד. הבוקר, בוועדת העלייה והקליטה, ביקשתי מנציגי משרד החינוך לציין את יום הגירוש, כי זה נכון לציין את העבר, אבל אי-אפשר בלי להשקיע במורשת הדתית, המורשת הרוחנית, השירה היהודית, דברים שנהוג להתעלם מהם.
אני אסיים, אדוני היושב-ראש, בסיפור קצר. הגיע שד"ר – שד"ר אלה ראשי תיבות של שלוחא דרבנן – שליח מארץ-ישראל, שהסתובב בעיראק, והגיע אחרי זה ליהדות איראן. מנהגם היה שהיה מגיע בשבת לבית-הכנסת, אומר דברי תורה, ואחרי זה מספר לשם מה הוא הגיע. אחרי זה, כשהוא עלה לארץ-ישראל, הוא כתב ספר על המסע שלו. הוא אמר: כשהגעתי לשם גיליתי הקשבה, גיליתי הבנה – הוא אמר – גיליתי יהודים עם המסורת החמה והמורשת המיוחדת שלהם. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חברת הכנסת מירב בן ארי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על ה"פרהוד". אני רוצה קודם כול – לפני כן להודות לחברת הכנסת קסניה סבטלובה, שמהיום שהגעת לכנסת את עוסקת המון בנושא הזה, גם של יהדות ערב וגם של יהדות איראן, וזה ראוי לציון. שמעתי אותך הרבה פעמים מדברת על זה שאנשים מסתכלים עלייך ואומרים: איך את קשורה? אבל מי שמכיר את ההיסטוריה שלך יודע שבזה עסקת – במזרחנות ובנושא הזה. אז כל הכבוד.
אני רוצה לדבר על ה"פרהוד" לא כי המשפחה שלי הגיעה מעיראק; כשאני מדברת על יוצאי לוב, אני מדברת על המשפחה שלי. אני רוצה לדבר על זה כי אנחנו כבר הרבה זמן מתעסקים בוועדת החינוך בדוח ביטון. אני רוצה לומר לך – אני אומרת לך, אבל אני אומרת בכלל, למי שמקשיב – שאני קראתי על ה"פרהוד". קודם כול, אני לא למדתי את זה בכלל בהיסטוריה, ואני לא חושבת שילדים לומדים.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אף אחד.
<מירב בן ארי (כולנו):>
קודם כול, זו בושה לנו שאנחנו לא יודעים מה זה ה"פרהוד", וזה כתם. זה כתם גם בהיסטוריה של העם היהודי, אבל בכלל, של האנושות. את יודעת, על פרעות קישינב אנחנו יודעים, ועל "ליל הבדולח" אנחנו יודעים, ואנחנו צריכים לדעת על ה"פרהוד". זה אירוע טראומטי. אנחנו לא יודעים ולא שומעים. אני מקווה מאוד שבאמצעות דוח ועדת ביטון אנחנו נדע מה שקרה ליהדות עיראק.
אז רק כדי שגם מי שמקשיב לנו ידע, בשנת 1941, ב-1 ביוני, בחג השבועות, החלה תקיפה של קבוצה של יהודים מכובדים מהעיר. היו תקיפות נוספות, שהפכו למהומות. פקידי ממשלה, תלמידי בית-ספר, שוטרים ואזרחים תקפו את היהודים באותו יום. הם הוציאו אותם מהמכוניות, הכו אותם למוות, לאחר מכן גם עברו על גופותיהם בדריסה. חנויות ובתים של יהודים שסומנו באדום, נבזזו ונשרפו. ביום השני הם אפילו קיבלו נשקים מהמשטרה. בתי-כנסת נהרסו, ספרי תורה. היה שם אונס של נשים יהודיות. אירועים קשים מאוד. ילדים רבים שהושלכו לבארות מים ליד ההורים שלהם. רק לאחר יומיים הצבא העיראקי קיבל הנחיה לפזר את הפרעות. הפרעות האלה הסתיימו ברצח של לפחות 180 יהודים ובאלפי פצועים. מובן שזה לא קרה סתם – 1941, בזמן מלחמת העולם השנייה. התעמולה האנטישמית הייתה בשיאה. השגריר של גרמניה נמצא בבגדאד ומשלם הרבה כסף. הוא גם רכש עיתון, והרבה חומרי תעמולה נאציים. האירוע הזה לא קרה בחלל ריק.
כמובן, בעקבות זה יהודים פוטרו מהעבודות שלהם. אפילו את הילדים היהודים הוציאו מבתי-הספר, וכל בית של יהודי בעיראק סומן. מה שחשוב – לפחות מה שיצא מזה – שבאמצעות האירוע הטראומטי ליהדות עיראק נוצר מבצע "עזרא ונחמיה", ויהדות עיראק הגיעה לארץ-ישראל. כמובן שזה נתן דחיפה למחתרת הציונית העיראקית לעלות לארץ. אני חושבת שיש בזה גם משהו חשוב מאוד, לציין זאת ביום כ"ט בנובמבר, כי הרבה מהם הגיעו מציונות מלאה אל מדינת ישראל, כמובן, אחרי הפרעות.
אני רוצה לומר שני דברים על העניין הזה. א. אמרתי את זה בהתחלה, ואני מדגישה את זה, אני חושבת שזה עצוב מאוד שאנשים לא יודעים על ההיסטוריה של יהדות ערב ואיראן. אנחנו תמיד מדברים על זה בדוח ביטון – שחשוב לדעת את מה שקרה במזרח-אירופה, בפולין, אבל חייבים לדעת גם את מה שקרה בארצות ערב. לא יכול להיות שחצי מההיסטוריה של עם ישראל נמחקה.
הדבר השני שאני רוצה לומר בעניין הזה הוא שסבי וסבתי גם הם הגיעו מארצות ערב. הם הגיעו מלוב. אני מדברת הרבה, אני גם מלווה את המוזיאון למורשת יהדות לוב. חשוב לומר שהיו הרבה יהודים שהגיעו לכאן מציונות בשנות ה-50, הגיעו על ספינות, עברו טלטלות לא פשוטות, אבל הגיעו לכאן מתוך אהבה לציון ומתוך מקום שהיה החלום. אגב, הם נטשו שם שכנות טובה עם המוסלמים, נטשו מקומות עבודה טובים, נטשו קהילה חזקה מאוד, והגיעו לארץ-ישראל מתוך ציונות ומתוך כמיהה לשיבת ציון – על מה שהם חלמו שנים רבות. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. חמש דקות, בבקשה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרה, קודם כול, אני רוצה להודות לחברתי חברת הכנסת מירב בן ארי על הפרגון ועל המילים החמות. זה לא דבר כל כך נפוץ, לצערנו, בין כותלי הבית הזה, וזה מחמם את הלב. אני מאמינה שרק בשיתוף פעולה ורק באיחוד המאבקים אנחנו נוכל להגיע ליעד שכולנו שואפים להגיע אליו, שזה היעד של בנייה של חברה צודקת, חברה שוויונית, חברה שלא מדירה אף אחד ושום עדה, ולא מותירה חלקים מההיסטוריה הקולקטיבית שלנו, של העם היהודי, בשוליים או אפילו מחוץ לשוליים האלה, כמו שזה היה עד עכשיו.
יש רק לברך על החוק שחוקק לפני שנתיים ובזכותו אנחנו נמצאים כאן עכשיו ומדברים לא רק כאן, אלא גם בבתי-ספר, במערכת החינוך במדינת ישראל, על יום הגירוש והיציאה של יהדות ארצות ערב ואיראן. אני יכולה להגיד שכמו במקרים רבים אחרים, עם עדות אחרות, הסיפור הכל-כך חשוב הזה של כל כך הרבה אנשים במדינת ישראל נותר מחוץ לשוליים, נותר מחוץ לתודעה. אפשר לדבר על הרבה סיבות, למה זה קרה ומה בעצם אירע, מדוע תלמידי ישראל לדורותיהם – כולל אותי, וגם אני למדתי במערכת החינוך בישראל, לפחות בתיכון, ואחרי זה גם המשכתי לאוניברסיטה – לא ידעו, לא שמעו, כמו שאמרה מירב, לא רק על ה"פרהוד" אלא גם על פרעות פאס, גם על מה שאירע בגירוש של יהדות מצרים, על כך שחברים רבים שאני נמצאת אתם בקשר שוטף, יש להם בבית – כמו לבנה זמיר, יושבת-ראש הפדרציות היהודיות של יהדות ארצות ערב והאסלאם, יש לה תעודת פליט בבית.
אם אנחנו מקלידים היום בגוגל את המילה פליטים, פליטים ו-1948, אז אנחנו מקבלים בעשרת העמודים הראשונים רק תוצאה אחת: אנחנו מקבלים אך ורק את התוצאה של הפליטים הערבים הפלסטינים, פליטי 1948. מה לגבי אותם מאות-אלפי פליטים יהודים? אז אם למישהו יש סבלנות – ובדרך כלל לאנשים אין סבלנות להגיע מעבר לעמוד העשירי של החיפושים בגוגל – אז אולי הוא והיא גם יקראו משהו על הגירוש הנוראי, על החורבן של אותן קהילות עתיקות ומפוארות שהתקיימו במרחבי המזרח התיכון.
אני רוצה להגיד לכם, חברים, שבכך שלא לימדו את ההיסטוריה הזאת והתנערו ממנה, וניסו לדכא את אותם אנשים ואותן עדות, שחס וחלילה לא ישמעו אום כולתום, ולא ידברו ערבית, ולא ינגנו את המוזיקה היפהפייה הזאת, אתם בעצם שמתם טריז בינינו לבין האזור. אנחנו חיים במזרח התיכון. עד כמה חכם היה הניסיון הזה לגרום לאנשים האלה פשוט לוותר על נדבך כל כך חשוב מהאישיות שלהם, מהחיים שלהם, מההיסטוריה שלהם, מתולדות העם היהודי? כן, התולדות שלנו הן גם תולדות המזרח התיכון. אני יכולה להעיד, כמי שחרשה לעומק ולרוחב את המזרח התיכון בתור כתבת לענייני ערבים בערוץ 9, שאין מקום, לא קיים פיזית מקום כזה במזרח התיכון שבו אי-אפשר לאתר שרידים מפוארים, אבל עדיין שרידים, של תולדות העם שלנו, שנפוץ בכל רחבי האזור הזה; מקום נידח כמו בחריין, כמובן מקומות שהם לב-לבו של העולם הערבי, כמו מצרים. כאשר הסתובבתי בקהיר אמרו לי, לפעמים נהגי מוניות: את יודעת מה זה הבניין היפה הזה? זה בניין של עומר אפנדי, זה היה שייך למשפחת ציקורל ולמשפחות יהודיות מפוארות אחרות. אז בזה שאנחנו שכחנו והעדפנו לשים בצד את העניינים האלה כל כך הרבה שנים לא עשינו טובה לאף אחד; לא עשינו טובה למדינה שלנו, בטח לא לעם שלנו ובטח לא למעמדנו לא בעולם ולא במזרח התיכון.
עדיף מאוחר מאשר אף פעם. אני חושבת שזה מובן וברור שאם דברים כאלה מתרחשים היום – ואני רוצה להודות לשרה גילה גמליאל על הפרויקט היפהפה של הסרטונים, "והגדת לבנך", והפרויקט של איסוף החומרים שמתרחש בימים אלה ומופץ במערכת החינוך בישראל. אני מקווה שאנחנו נכנסים לשלב חדש שבו לשום עדה לא יגרמו להתבייש בעבר שלה, כי אין במה להתבייש אלא יש רק במה להתגאות. יש להתגאות בזה שכולנו כמו חלקים של פאזל, של מוזאיקה; כולנו חלק מהסיפור היהודי, כולנו חלק מהסיפור הציוני. הסיפור הציוני לא שייך רק לעדה אחת, הוא שייך גם לאותם אנשים שחיו במעברות ובנו את מדינת ישראל; הוא שייך גם לעדה שלי, שבאו מחבר המדינות וחיו פה בתנאים כאלה ואחרים ועבדו בעבודות שכיבדו את בעליהן, וגם הם בונים את מדינת ישראל. כל אחד מאתנו משקיע את מרצו ומשקיע את חייו ובעצם נמצא כאן, והוא והיא, אנחנו כולנו, בונים את הסיפור הציוני. זה לא נגמר, זה לא הסתיים, לא בעלייה השנייה ולא בעלייה השלישית, אלא זה סיפור שהולך ומתמשך.
אני רוצה להאמין שבעזרת כל החוקים שהתקבלו, הפרויקטים שמתרחשים, אני מקווה גם שבאמת יקום, גילה, כמו שאמרת, מרכז למורשת ותרבות היהודים מארצות ערב והאסלאם, ויבואו אליו תלמידים וידעו עוד לפני שהם באים לשם מה הם עומדים לפגוש שם: הם עומדים לפגוש שם את עצמם; הם עומדים לפגוש שם את הסבים שלהם, את הסבתות שלהם. אני חושבת שזה המסר הכי חשוב: כולנו שותפים לסיפור הזה. אי-אפשר לומר אף פעם שהסיפור של יהדות לוב או יהדות עיראק הוא זר לי, למי שהיא יוצאת חבר המדינות. אני רוצה להאמין שגם הסיפור שלי הוא חלק מאותה תודעה יהודית שכולנו שותפים לה, כותבים אותה ובונים אותה.
חברי חברי הכנסת, אני מאוד מאוד רוצה לקוות שעכשיו אנחנו מתקדמים לעבר שלב חדש בחיים של מדינת ישראל, שבו אנחנו, בשיתוף כולם, לא מדירים אף אחד, לא משאירים אף אחד מאחור, וכותבים את התולדות שלנו, של העם שלנו, לתפארת מדינת ישראל.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חבר הכנסת עודד פורר – אחרון הדוברים. תשיב השרה גילה גמליאל, אחרי חבר הכנסת עודד פורר.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, צר לי שהנוכחות במליאה, דווקא ביום הזה, היא לא מהעמוסות, למרות השעה. אבל הנושא הזה, דווקא הוא, הוא נושא שהייתי מצפה לראות פה קצת יותר חברי כנסת, משני הצדדים של המפה הפוליטית.
התהליך שבגינו נאלצו פליטים יהודים לעזוב את מדינות ערב לא קרה בגלל מלחמת ששת הימים, או בגלל ששחררנו את יהודה ושומרון, או שאיחדנו את ירושלים. זה תהליך שהתחיל עוד לפני מלחמת השחרור, תהליך שהתחיל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, התעצם כמובן סמוך למלחמת השחרור, והמשיך עוד בשנות ה-50, לאחר הקמת מדינת ישראל. ההיסטוריון פרופסור רוברט ויסטריך אפילו הגדיר את התהליך הזה, את אותו גירוש ממדינות ערב, טיהור אתני – טיהור אתני של האוכלוסייה היהודית במדינות המזרח התיכון; טיהור אתני שלמזלנו, בשלבים המאוחרים שלו, בשנות ה-50, כשהוא בוצע, אותו טיהור אתני, כבר היה להם לאן להגיע; כבר הייתה מדינת ישראל שיכלה, בכוחותיה הדלים, כשהיא עוד נאבקת על קיומה הראשוני, לקלוט ולהצליח להציל – מה שלא הצלחנו לגבי פליטים אחרים ממדינות אירופה.
לכן, אני חושב שהחשיבות של החוק הזה, והקביעה שלו סמוך לכ"ט בנובמבר, יום ההכרזה באו"ם – וחודש נובמבר הוא גם החודש שבו ניתנה הצהרת בלפור, שאוששה, שנתנה גושפנקה בין-לאומית, על-פי המשפט הבין-לאומי, לזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל – חשובה. וכך, כשנכתב החוק על-ידי חברי חבר הכנסת לשעבר שמעון אוחיון מישראל ביתנו – שראוי לציין אותו, וגם את חבר הכנסת לשעבר נסים זאב מש"ס – נקבע כי היום תקיים מדינת ישראל פעילות להגברת המודעות – לא רק הישראלית אלא גם הבין-לאומית – לפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן ולזכויותיהם לפיצוי. אני חושב שיש כאן חשיבות גם בהיכרות, כפי שציינה חברת הכנסת סבטלובה, ונכון ציינה, שאזרחי ישראל יכירו את ההיסטוריה הזאת, אבל גם בהכרה הבין-לאומית, בעיקר במאבק שאנחנו מנהלים היום, מה שנקרא על צדקת דרכנו.
אני לא יכול שלא להתפלא שאני לא רואה כאן את כל אלה שמזדעקים חדשות לבקרים לגבי זכויותיהם של אותם ערבים שחיו בארץ-ישראל ועזבו במצוות ההנהגה שלהם, ובגלל מלחמה שהם פתחו עם הכרזת המדינה. הם מגינים על זכויותיהם ומדברים על גזל של קרקעות כאלה או קרקעות אחרות. איפה אתם היום כשמדברים על אותו טיהור אתני ועל אותו רצח עם שבוצע במדינות המזרח התיכון? אני חושב שזה גורם להרים גבה, והייתי מצפה מחלק מחברי הבית – יש פה מפלגות שאין אפילו נציג אחד מהן – לבוא ולציין את הנושא הזה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
ישראל ביתנו זה חצי סיעה.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
זה לא חצי.
<היו"ר חמד עמאר:>
יותר מחצי סיעה. יותר מחצי.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
יותר מחצי. אם תיקחי גם את המשקל, יכול להיות שאנחנו אפילו יותר מזה.
אני חושב שיש פה חשיבות, וציינה את זה יפה חברת הכנסת סבטלובה, שהיא לא מהצד שלי של המפה הפוליטית ואני חולק על הרבה מאוד מעמדותיה בהרבה מאוד דברים אחרים: זה חלק מהמורשת שלנו, חלק בלתי נפרד, ולצערי, הרבה אנשים לא מכירים את המורשת הזאת. זה מפריע להם גם בדיון בתוך הבית וגם בדיון ברמה הבין-לאומית. ולכן, הייתי מצפה קצת שייקחו את הנושא הזה יותר ברצינות, בעיקר אלה שכל הזמן מגינים על אוכלוסייה ערבית, שלכאורה, שטוענת שהיא גורשה מכאן בעל כורחה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. תשיב השרה גילה גמליאל.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום בכנסת ישראל יום בעל חשיבות היסטורית ראשונה במעלה; יום שכולו תיקון, יום שכולו בשורה; יום שבו אנו, כעם וכמדינה, נותנים קול לדורות על גבי דורות שהושתקו, שנדחקו, שכמעט נמחקו מהקנון ההיסטורי של מדינת ישראל – הוא יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן.
הראשונים שנשאו את לפיד הבשורה של היום החשוב הזה היו חברי חברי הכנסת לשעבר ד"ר שמעון אוחיון והרב נסים זאב, וכולי תקווה שמתוקף חוק יהיה ניתן לבצע הרבה מאוד שינויים. אני בהחלט גאה לשאת, כנציגת הממשלה, את לפיד הבשורה ההיסטורית הזאת – בשורת כתיבת הפרק של יהודי המזרח בסיפור תולדות העם היהודי.
כשרה לשוויון חברתי, הממונה על יישום החוק, חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים ממדינות ערב ואיראן, ראיתי חשיבות ראשונה במעלה לציין את היום הזה בכמה שדרות מרכזיות בחיים הישראליים: בעם בכללותו, בממשלה ובבית-המחוקקים ובאו"ם.
אני רוצה כאן לציין את השר לשעבר, השר סילבן שלום, שגם קידם את הנושא באו"ם.
במסגרת זו, ומתוקף חוק, נקיים מחר בערב ב"בנייני האומה" את האירוע המרכזי לציון היום ברוב עם. אנחנו מציינים את היום החשוב הזה כיום מיוחד כאן, בכנסת, בבית-המחוקקים של מדינת ישראל, הבית שממנו יוצאת תורה והוראה לישראל, ובהמשך – גם בישיבת הממשלה.
העם היהודי פוזר בארבע קצוות תבל, והעדות השונות ביטאו את תבנית נוף גלותן; שונות זו מזו בפרצופיהן, כמו בדעותיהן, במנהגיהן וטעמיהן, כמו בהלכותיהן ונוסחיהן. אך מעבר להיותם בנות ובנים לשלושה אבות וארבע אימהות, המשותף לכל היוצאים והמגורשים, בין ממזרח ובין ממערב, הוא שכולם, כולל כולם, פיתחו מערכות חיים שלמות של תרבות, של הלכה, של הנהגות, של מנהגים, של תפיסות ושל דעות; כולם, כולל כולם, חיו חיים שהיה בהם מן הטוב והיה בהם מן הרע, שהיה בהם מן התקווה ושהיה בהם מן האכזבה; כולם, כולל כולם, העמידו גדולי עולם בשירה, בהלכה ובתרבות, הן במזרח והן במערב.
אבל החשוב מכול הוא שכולם, כולל כולם, חתמו אלפיים סדרי פסח במשפט: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". והם אכן הגיעו בהמוניהם, ממזרח וממערב, מצפון ומים. יהודי כל העולם התאחדו, מי בגוף ומי ברוח, והקימו את מדינת היהודים, את המדינה היהודית הדמוקרטית, היא מדינת ישראל, בירושלים הבנויה, זו שהרים סביב לה, זו שחוברה לה יחדיו. והם כולם, כולל כולם, כתבו פרק בסיפור תולדות העם היהודי.
במשך 68 שנה נפקד פרק אחד מסיפור תולדות העם היהודי: הפרק של יהודי המזרח – פרק אשר נדחק אל מחוץ לגבולות הקנון ההיסטורי שטופח במדינת ישראל בספרי ההיסטוריה, בערש התרבות ובשגרת התודעה והלשון. נדחק, כמעט נמחק; הושתק, נאלם, כמעט נעלם. זה לא נכון, זה לא צודק, ותכלית יום 30 בנובמבר היא לתקן את המעוות: לשמוע את הקולות, להשמיע את הקולות – לכתוב את הפרק של יהודי המזרח, על הקורות אותם שם, על הקורות אותם כאן, על המורשת והתרבות, על השירה וההלכה, על הקושי ועל התקווה.
חברותי וחברי לכנסת, כבוד היושב-ראש, התיקון הנדרש אינו רק האינטרס של היהודים יוצאי המזרח; זהו אינטרס לאומי, יהודי וציוני. זכותו של העם היהודי לדעת את מורשתו, והיסטורית – זוהי גם חובתו.
אני ניצבת לפניכם כאן היום לא רק כבת לאב יוצא תימן, שהגיע ארצה יתום, וכבת לניצולת שואה מלוב, כי סבה של אמי ואחותה נספו במחנה הריכוז ג'אדו, אלא בראש ובראשונה כשרה לשוויון חברתי שזוהי אחריותה ומחויבותה כלפי עם ישראל בשלמותו, על דורות העבר שלו ועל דורות העתיד שלו. זוהי חובתי כשרה לשוויון חברתי, וזוהי חובתנו, של כולנו, כרשות המחוקקת של מדינת ישראל, להבטיח שהפרק החשוב כל כך בסיפור תולדות העם היהודי, הפרק של יהודי המזרח, ייכתב, יילמד, יסופר וייזכר כחלק מהסיפור השלם של העם היהודי.
בשנה החולפת נפל דבר חשוב מאוד בתולדות חיי האומה הישראלית. על רקע יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן הוקמה ועדת ביטון. אחת מהמלצותיה היותר-חשובות הייתה להכניס לתוכנית לימודי החובה את מורשת יהודי המזרח. רובנו בגרנו את מערכת החינוך הישראלית, ואנחנו יכולות ויכולים להעיד בעדות של כלי ראשון שנערה ונער ישראלים אשר סיימו 12 שנות לימוד בישראל כמעט לא ידעו לומר דבר וחצי דבר על ה"פרהוד" בעיראק; כמעט לא ידעו לומר דבר וחצי דבר על הכותאב, גם לא על ג'אדו וגם לא על גאבס; הם כמעט לא ידעו לומר דבר וחצי דבר על חכמי ג'רבה ועל קדושי תפילאלת; כמעט לא ידעו לומר דבר וחצי דבר על שירתו הציונית של רבי דוד בוזגלו, כמו גם על כתביו הציוניים של רבי משה כלפון הכהן, ועוד ועוד. נערה ונער ישראלים, בין שהם יוצאי המזרח ובין שהם יוצאי אשכנז, אינם מכירים את פרק החיים של יהודי המזרח כחלק מהסיפור השלם של העם היהודי. זוהי מציאות חיינו, ואותה חובה לתקן.
הציבור בישראל רוצה לדעת. הציבור בישראל לא רק סבור שסיפור יהודי המזרח אינו מיוצג מספיק, אלא הוא רוצה ללמוד, הוא רוצה לדעת, לפני שיהיה מאוחר מדי, כשהדורות שהם עדיין בחיים יכולים לשתף ולספר לנו את כל החוויות שלהם, את כל מה שהם עברו, כבוד היושב-ראש, במהלך כל החיים: איך הם שימרו את היהדות שלהם במשך אלפיים שנה, איך הם התמודדו בכל מערך החיים, איך היו היחסים שלהם עם השכנים, מה גרם לשינויים, מה גרם לחלקם להיות מגורשים. אלה דברים שמבחינתי חובתנו לתקן.
בקרוב אביא לאישור הממשלה תוכנית לאומית שעניינה תיעוד מורשת יהודי המזרח, מפעל כמעט חסר תקדים בהיקפו: גביית עדויות מצולמות וכתובות מאזרחים ותיקים יוצאי ארצות המזרח. כך נשמע מהם, בקולם-שלהם, כסובייקטים פעילים בהיסטוריה היהודית, על חייהם שם, על הסבל והרדיפה, על השכנות הטובה, כמו על ההשתלבות והתקווה, על המנהיגות ואורחות החיים; על צורת ההתיישבות, על קשרי המסחר, על שאיפות העלייה ועל העלייה בפועל; על המעברות, על ההתמודדות. נשמע ונשמיע את סיפורם – את הסיפור הפרטי שלהם כמו את סיפורם הקהילתי ואת סיפורם הלאומי. לשם כך אקצה תקציב ראשוני של 10 מיליון שקלים לשנים 2017 ו-2018, אשר יובילו להתנעת מפעל התיעוד הלאומי.
זו בשורה דרמטית, כי מעבר לכתיבת הפרק החשוב של יהודי המזרח בסיפור תולדות העם היהודי, החידוש המשמעותי הוא שהפעם מדינת ישראל היא שעושה זאת. במשך עשרות שנים, מי שהביאו את סיפור יהודי המזרח היו חוקרים בודדים, כמעט אוונגרדיים, ותנועות מחאה – פעם היו אלה "הפנתרים השחורים", פעם תמ"י, פעם תנועת ש"ס ופעם "הקשת המזרחית". אלו תנועות חשובות מאוד, ששינו ומשנות סדרי חברה בישראל, אך הפעם תהיה זו המדינה שבקולה-שלה תודה בעוול ובקולה-שלה תורה על התיקון, והפה שאסר יהיה הפה שיתיר והיד שמחקה תהיה היד שתכתוב. וסיפור תולדות היהודים הוא סיפור תולדות כל היהודים – ממזרח וממערב.
כתיבת הפרק המזרחי בתולדות ישראל איננו אינטרס מזרחי ייחודי. זהו אינטרס לאומי; זהו עניין של העם כולו, של החברה כולה. כשרה לשוויון חברתי, אבטיח שהאינטרס הזה ייושם הלכה למעשה. כבר בחודש הקרוב נעניק את פרס ראש הממשלה למחקרים בנושא. נקדם כמה שיותר מחקרים, נדאג לכתוב ביוגרפיות של אנשים שבאו ממדינות ערב ומאיראן וכיכבו כאן במערכת הפוליטית, שעשו הרבה מאוד דברים בתרבות, במערכת הביטחון, והיום אנחנו לא יודעים עליהם דבר – לא רק בעוד דורות ועשרות שנים, כי אם כבר בדורנו-שלנו, כבר בימי שנותינו-שלנו. מה"מיינסטרים" ולא מהשוליים; מהדלת הקדמית ולא מהשער האחורי.
התיקון ייעשה, הקולות יישמעו, והפרק של יהודי המזרח יירשם בסיפור המלא של העם היהודי. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה. מה את מציעה?
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
אני מציעה מה שהמציעים מעוניינים.
<היו"ר חמד עמאר:>
מסתפקים בדברי השרה.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
תודה רבה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
עמדתה המנומקת של השרה מספיקה לנו.
<היו"ר חמד עמאר:>
לפי התקנון, אין צורך בהבעת דעה, אבל אתן לחבר הכנסת איציק שמולי הבעת דעה. יש לך דקה. בבקשה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על נדיבותך. אני רוצה לומר שאם יש נכבה כאובה במיוחד וקשה במיוחד בהיסטוריה, זו הנכבה היהודית. רק שבניגוד לדברים אחרים ולאסונות לאומיים אחרים, אני חושב שהעם היהודי החליט שלא לעשות מזה איזשהו אתוס, אלא העדיף לבנות את המורשת שלו ואת העבר שלו על דברים אחרים לגמרי. אבל האמת היא שבמדינות ערב, עוד לפני שהוכרזה הציונות והוכרה הציונות, היו מעשי טבח ופוגרומים והפקעת רכוש ושלילת זכויות המונית. והמסכת הזאת, כפי שאמרה השרה, נותרה יותר מדי שנים בצל.
וכמה טוב שאתם עושים, גילה, את מה שאתם עושים, ושהחלטתם להוציא מהאפלה את הפרק החשוב הזה בתולדות העם היהודי. ואני חושב שזה חשוב לא רק לטובת הזיכרון ההיסטורי, אלא גם כדי להזכיר לכולם כאן באזור שגם לעם היהודי יש הרבה טרגדיות, גם העם היהודי סבל הרבה, אבל המטרה היא לא להתווכח מי סבל יותר ומי גורש יותר, אלא לנסות לחפש פתרון, ולא זיכרון. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ט בחשוון התשע"ז, 30 בנובמבר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:36.>