דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ו' ישיבה קע"ה הישיבה המאה-ושבעים-וחמש של הכנסת העשרים יום רביעי, ז' בכסלו התשע"ז (7 בדצמבר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים שאילתות דחופות 7 265. סיוע המדינה לילד שהורכבו לו ידיים ביוניות 7 יגאל גואטה (ש"ס): 7 שר הבריאות יעקב ליצמן: 7 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 9 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 9 261. מחסור ב-6,000 עובדי סיעוד 10 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 10 שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 11 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 13 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 15 264. הפיכת מעונות הסטודנטים בית-מילמן ברמת-אביב לבנייני יוקרה למכירה 16 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 16 סגן שר האוצר יצחק כהן: 17 עודד פורר (ישראל ביתנו): 18 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 18 260. הקפאת המכרז הבין-לאומי להפעלת הרכבת הקלה 20 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 20 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 20 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 23 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 24 הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – עידוד השקעות זרות בישראל), התשע"ו–2016 32 יואב קיש (הליכוד): 32 סגן שר האוצר יצחק כהן: 34 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 35 יואב קיש (הליכוד): 37 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת מכשיר שקילה במכר טובין לפי משקל), התשע"ו–2016 40 יעקב אשר (יהדות התורה): 40 סגן שר האוצר יצחק כהן: 41 הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – תנאי המאבטחים), התשע"ו–2016 42 יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 42 הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – הבטחת תנאים הולמים בעמדות אבטחה), התשע"ה–2015 44 אורן אסף חזן (הליכוד): 44 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 46 איתן כבל (המחנה הציוני): 47 הצעת חוק לאשרור אמנת רומא, התשע"ו–2016 49 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 49 השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 56 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 58 ענת ברקו (הליכוד): 59 חילופי גברי בוועדות הכנסת 61 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 61 הצעת חוק היועץ המשפטי לממשלה (מינוי וכהונה), התשע"ו–2016 61 יואל חסון (המחנה הציוני): 62 השר צחי הנגבי: 65 יואל חסון (המחנה הציוני): 70 הצעת חוק גדר הביטחון, התשע"ו–2016 73 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 73 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 76 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 84 הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ה–2015 92 מיקי לוי (יש עתיד): 92 סגן שר האוצר יצחק כהן: 97 מיקי לוי (יש עתיד): 106 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 107 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 108 הצעת חוק הטבות ברכישת דירה יד שנייה לזכאים לרכישת דירה בתוכנית מחיר למשתכן שלא זכו בהגרלה, התשע"ו–2016 108 מאיר כהן (יש עתיד): 108 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 117 מאיר כהן (יש עתיד): 120 הודעה אישית של חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון 124 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 125 הצעת חוק הכנסת (תיקון – קביעת שכר חברי הכנסת בידי ועדה ציבורית), התשע"ו–2015 130 יעל גרמן (יש עתיד): 130 שר התיירות יריב לוין: 138 יעל גרמן (יש עתיד): 145 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ו–2016 148 אילן גילאון (מרצ): 148 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבת נכות לגובה שכר המינימום), התשע"ה–2015 160 דב חנין (הרשימה המשותפת): 160 שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 162 אילן גילאון (מרצ): 164 דב חנין (הרשימה המשותפת): 167 דוד ביטן (הליכוד): 182 הודעה אישית של חבר הכנסת אורן אסף חזן 186 אורן אסף חזן (הליכוד): 186 הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – קרן לתמיכה בחיילים משוחררים בודדים), התשע"ז–2016 191 יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 191 שר הביטחון אביגדור ליברמן: 193 הצעות לסדר-היום 195 הסכנה במצבור הדלקים והחומרים המסוכנים במפרץ-חיפה תחת איום השרפות 195 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 195 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 198 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 199 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 200 דב חנין (הרשימה המשותפת): 202 הצעות לסדר-היום 203 בעיית הכשרות ברפורמת המזון 203 יעל גרמן (יש עתיד): 203 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 204 השר לשירותי דת דוד אזולאי: 205 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 209 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 213 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 215 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 215 הצעות לסדר-היום 215 ביטול הכריזה בשפה הערבית באוטובוסים בבאר-שבע 215 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 216 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 218 תמר זנדברג (מרצ): 219 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 220 דב חנין (הרשימה המשותפת): 241 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 241 הצעה לסדר-היום 244 מצוקת המורים מהצפון המלמדים בדרום הארץ 244 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 244 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 247 דב חנין (הרשימה המשותפת): 249 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 249 שאילתות ותשובות 250 644. מחלות נדירות 250 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 250 שר הבריאות יעקב ליצמן: 252 הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016 254 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 255 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 279 זאב בנימין בגין (הליכוד): 282 ציפי חוטובלי (הליכוד): 283 יאיר לפיד (יש עתיד): 288 תמר זנדברג (מרצ): 289 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 292 יעל גרמן (יש עתיד): 293 אילן גילאון (מרצ): 295 דב חנין (הרשימה המשותפת): 296 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 297 עיסאווי פריג' (מרצ): 299 קארין אלהרר (יש עתיד): 300 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 301 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 302 אלעזר שטרן (יש עתיד): 303 אמיר אוחנה (הליכוד): 304 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 307 חיים ילין (יש עתיד): 308 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 312 מיכל בירן (המחנה הציוני): 315 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 317 מאיר כהן (יש עתיד): 319 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 320 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 321 אכרם חסון (כולנו): 322 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 324 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 325 עפר שלח (יש עתיד): 328 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 329 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 330 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 332 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 333 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 335 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 336 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 338 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 339 עליזה לביא (יש עתיד): 343 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 345 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 348 רויטל סויד (המחנה הציוני): 350 יהודה גליק (הליכוד): 353 נחמן שי (המחנה הציוני): 354 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 356 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 358 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 363 איתן ברושי (המחנה הציוני): 367 יואל חסון (המחנה הציוני): 369 אורן אסף חזן (הליכוד): 371 ציפי לבני (המחנה הציוני): 373 יואב קיש (הליכוד): 377 שר החינוך נפתלי בנט: 388 <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ז' בכסלו התשע"ז, 7 בדצמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו נפתח בשאילתות דחופות. אני מתכבד להזמין לכאן, לדוכן, את שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן להשיב על שאילתה דחופה שמספרה 265 מאת חבר הכנסת יגאל גואטה; הנושא הוא סיוע המדינה לילד שהורכבו לו ידיים ביוניות. בבקשה, חבר הכנסת גואטה, נא לקרוא את נוסח השאילתה באוזנינו. <265. סיוע המדינה לילד שהורכבו לו ידיים ביוניות> <יגאל גואטה (ש"ס):> תודה, אדוני היושב-ראש, כבוד השר – סיוע המדינה לילד שהורכבו לו ידיים ביוניות. הילד איבד את שתי ידיו. בניתוח בארצות-הברית הורכבו לו שתי ידיים ביוניות בעזרת תרומות של אזרחים טובים, ומיליון שקלים עדיין חסרים. ברצוני לשאול את כבוד השר: 1. האם המקרה ידוע לכם? 2. אם כן – מדוע הביטוח לא מממן את כל ההוצאות? 3. מה אפשר לעשות כדי לסייע לילד הזה? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת גואטה. בבקשה, אדוני השר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> תודה, אדוני היושב-ראש, 1. חבר הכנסת גואטה, המקרה מוכר לאגף השיקום של משרד הבריאות ולמכון לואיס. מכון לואיס הוא שמספק את השירותים עבור משרד הבריאות – מכשירי שיקום. 2. הילד פנה וקיבל שתי תותבות מתחת למרפק במרס השנה. מעבר לכך לא הייתה פנייה נוספת למכון לואיס או לאגף השיקום לבקשת תותבות ידיים ביוניות. משרד הבריאות, באמצעות מכון לואיס, מפרסם את רשימת התותבות שנמצאות בסל הבריאות. התותבות הנמצאות בסל הן באחריות המשרד – התוספת השלישית – והוא נושא גם בעלות תיקונים והחלפות בעת הצורך. תותבות ביוניות אינן נמצאות בסל הבריאות ולכן אינן ממומנות. 3. במקרים קודמים שבהם ביקשו נכים צעירים אביזרים מיוחדים אשר אינם ברשימת האביזרים המפורסמת על-ידי המשרד, הם פנו לוועדת חריגים, המופעלת על-ידי מכון לואיס, אשר יכול לבחון, בין היתר, אפשרות של מתן תקציב לפונה בשווה-ערך של האביזר הכלול בסל הבריאות במקום לספק לו את האביזר הקיים בסל, והוא יוכל להשתמש בתקציב זה למימון האביזר שהוא רוכש בעצמו. מסלול זה פתוח גם במקרה הנ"ל. במקרים שמתעוררים קשיים בבניית האביזר והתאמתו, או שמתעורר צורך בהתייעצות נוספת ו/או במכשור חריג, המבקש יכול לפנות גם כאן לוועדת חריגים. ואני אוסיף סעיף – שאתה יכול לפנות גם אלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. האם יש שאלה נוספת לחבר הכנסת גואטה? כן. לאחר מכן – חברת הכנסת נחמיאס ורבין. רצית שאלה נוספת? חבר הכנסת באסל גטאס. <יגאל גואטה (ש"ס):> תודה, כבוד השר, אני בהחלט משתמש ברשות שנתת לי לפנות, ואני אכן אפנה, כי באמת מדובר פה בילד עם רצון עז להשתלב בחברה. שוחחתי אתם, שוחחתי עם האבא, ובאמת זה מקרה מרגש מאוד. ילד בגיל 12 – זה קצת לא נראה נורמלי שילד בגיל 12 יסתובב עם פרוטזות קרס מגיל כזה. נורא לראות את זה, מעבר לנזק שהפרוטזות עושות לאורך זמן בעצמות הכתפיים. לכן, תודה רבה. אני בהחלט אשתמש ברשות שנתת לי. אני מקווה שנוכל לעזור לו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – שאלה נוספת. אחריה – חבר הכנסת באסל גטאס. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, לא מזמן התגייסה מדינת ישראל גם לטובתה של דינוש ריבקין, שנזקקה לניתוח מאוד מאוד מסובך בוושט. אני חושבת שחלק מהמורכבות – ולדעתי, חבר הכנסת גואטה התייחס לזה בשאילתה שלו – היא מה באמת עושים במצבים האלה של ניתוחים חיוניים. שם זה היה משהו שקשור לחיבור לוושט, משהו מאוד קשה. אני מאוד מאוד אודה לשר – ואגב, חבר הכנסת גואטה, אני נעזרת לא אחת בשר ומודה לו על כך, אבל אז הציבור אסף 1.5 מיליון שקלים ב-24 שעות – אני חושבת שקופות-החולים חייבות לנהוג מידה אחרת במצבים האלה. תודה רבה, אדוני השר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת באסל גטאס. לאחר מכן נשמע את תשובת השר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אני מעלה פה שאלות שאני יודע שכבודו כבר מטפל בהן, אבל, לצערי, עוד אין תשובה מספקת, או שאין פתרון מספק. הראשונה היא בעניין הקורסים לסטודנטים בוגרי רפואה שחזרו מחו"ל. כידוע לך, יש דרישה יותר מההיצע. ההיצע הוא בשליטת משרד הבריאות, ואני יודע על המאמצים שעשית בשביל לפתוח קורס אחד באיכילוב ובדרך עוד אחד או שניים. אבל, לצערי, בינתיים יש מאות שאין להם פתרון. אני רוצה לשאול מה קורה בעניין הזה. והעניין השני הוא שוב בעניין סטודנטים לרפואה. כידוע לך, הרפואה אצל תלמידים ערבים, סטודנטים ערבים, זה דבר כל כך אטרקטיבי, שהם מחפשים את הרפואה אפילו בסין. יש אוניברסיטה שיש בה כבר מאות שלומדים, אוניברסיטת ארמניה, בארמניה. כשהתחילו ללמוד היא הייתה אוניברסיטה מוכרת. בינתיים משרד הבריאות שינה את דעתו כנראה והפך אותה לבלתי מוכרת, ויש כבר בוגרים של אותה אוניברסיטה, שלא לדבר על הסטודנטים שהתחילו ללמוד שם. גם פה אני מחפש ממך פתרון שיפתור את הבעיה רטרואקטיבית, עד לאלה שיבואו אחר כך, שיגידו להם: אל תלכו ללמוד שם, כי זה לא מוכר. מי שכבר התחיל ללמוד, או מי שכבר בוגר – מה אשמתו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת גטאס. בבקשה, אדוני השר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> חבר הכנסת גואטה וגם חברת הכנסת ורבין, יש דיונים בסל החדש כרגע. נסיים בעוד שלושה שבועות. בואו נחכה ונראה אם גם הדברים שאנחנו מדברים עליהם ייכנסו. כידוע לכם, השנה הצלחנו להגדיל את הסל ב-200 מיליון שקל, וכל הסיכויים שנוכל להרחיב ולהכניס את זה גם כן. בכל זאת, בלי קשר לכל הדברים, תפני אלי ונראה אם אפשר לעשות. חבר הכנסת באסל, שני דברים: בקורסים – בכמה אני כבר מטפל. עד לפני שבועיים – הייתי בחו"ל עשרה ימים – עד אז טיפלתי ממש בלי סוף בכל הבלגן הזה. אני מנסה לעשות מה שאני יכול לעשות. הרחבנו עוד אחד ועוד אחד. האמת היא שמאז חזרתי, בימים האחרונים לא עודכנתי איפה זה עומד, אז אני אנסה לבדוק אחר כך, להתעדכן אם הצלחתי בעוד מקום אחד. אבל דבר אחד תן לי להגיד, לגבי הארמנים – לא נכיר, וגם אתה יודע שאנחנו צודקים. לא נכיר בלימודים שם. אם יש מה לעשות רטרואקטיבית – נראה לי שזו בעיה, אבל אני מוכן לבדוק את זה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן ולכל השואלים. אני מזמין את שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חבר הכנסת חיים כץ לעלות לדוכן על מנת להשיב על שאילתה דחופה מס' 261 מאת חבר הכנסת עמיר פרץ. הנושא: מחסור ב-6,000 עובדי סיעוד. בבקשה. אדוני יקרא את השאילתה. <261. מחסור ב-6,000 עובדי סיעוד> <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, 27,000 בני-אדם נמצאים במצב סיעודי, והאזרחים בישראל נדרשים למצוא פתרונות להתמודדות עם המצוקה. ברצוני לשאול: 1. מה הוא פתרון הבעיה לפי תפיסתכם? 2. מדוע טרם נחתמו הסכמים בילטרליים עם מדינות שמהן מגיעים עובדים אלו, כפי שנעשה בהצלחה בתחומים אחרים – חקלאות ובניין? 3. והשאלה החשובה: האם יש תוכנית להכשיר עובדים ישראלים? כפי שאתה יודע, אני מעדיף עובדים ישראלים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת עמיר פרץ. אדוני השר, בבקשה. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נכון שהתחלת לשאול על הסיעוד, אבל אני אענה לך גם בכללי. ככלל, המדיניות של מדינת ישראל היא למנוע הבאת עובדים זרים שיתחרו בעובדים ישראלים. אני אישית באתי לשר הפנים ואמרתי לו: תשמע, לא יכול להיות שאין מבנאים. אין מבנאי מטוסים, ואתה מאלץ חברות בארץ לשלם למבנאים שאתה מביא מחו"ל 50 דולר לשעה, או 42 דולר לשעה, בשביל שהם ייקראו "מומחים", כשבאירופה אתה שוכר אותם ב-15 דולר לשעה, והם מוכנים לבוא לפה ב-15 דולר לשעה. אתה משלם להם 50. זה הזוי, הזוי. אני יודע שזה גורם נזק והפסדים, והלוואי שהיו נותנים לנו את מה שהם מפסידים שם, להשקיע בעוד פיתוח של מקור עבודה או משהו כזה. זה גורם להפסדים של עשרות מיליונים של דולרים, רק העניין הזה. יחד עם זה, ענף הסיעוד שונה מענפי החקלאות והבניין, ששם קבעו מכסות. אין הגבלה על מספר העובדים הסיעודיים שיגיעו לארץ; הם ניתנים לקשישים שעומדים בתנאים. כשמישהו עומד בתנאים, הוא מקבל עובד זר. הוועדה הבין-משרדית להסכמים בילטרליים מקדמת הסכמים בילטרליים בענף הסיעוד. לפי המידע שנמסר מרשות האוכלוסין וההגירה, כבר נחתמו שני הסדרים על תוכניות פיילוט להבאת עובדים זרים בסיעוד מנפאל וסרילנקה במסגרת הסכם בילטרלי. במסגרת תוכניות אלו כבר הגיעו כ-70 עובדים. אז אתה אומר לי – 70, חסר 27, אבל התחילו; ונחתם. רשות האוכלוסין וההגירה פועלת להבאת עובדים נוספים במסגרת הסדרים אלה. במקביל לכך, מתקיים משא-ומתן בכוונה להרחיב פיילוטים אלה. אגף ההכשרה של משרד העבודה מנסה להכשיר עובדים ישראלים לסיעוד, אבל גם העלות על המעסיק וגם הקושי בעבודה יוצרים מצב שלא יותר מדי ישראלים רוצים לעבוד בעבודה הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת עמיר פרץ, וכמו כן – לחברי הכנסת אוסאמה סעדי וטלב אבו עראר. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> כבוד השר, אני בהחלט חושב שהכניסה שלך למשרד היא כניסה מרעננת, ואני יודע שאתה יודע לרדת לפרטים בתחומים רבים. אני חושב, בהחלט, אתה נתת את הדוגמה של המבנאים בתעשייה האווירית – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא רק. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – כדוגמה נכונה. אכן, השאלה הנשאלת היא איך אנחנו מצליחים לעודד ציבור של ישראלים לחזור ולהסכים להיות מטפלים בקשישים, כשזאת עבודה מאוד קשה, מאוד מחייבת, לא פשוטה בכלל, וגם מחייבת הרבה מאוד הקרבה אישית. אין ספק שהפתרון של העובדים הסיעודיים הזרים שמגיעים, עובד שמגיע לכל משפחה, הוא פתרון שמוכיח את עצמו באופן כללי, והתיקונים שנעשו לשמירה על זכויותיהם, לא לקחת את הדרכונים שלהם, הם בהחלט צעדים נכונים. יחד עם זאת, כשמדובר על המוסדות הסיעודיים, שם המגבלה הרבה יותר קשה. שם, גם אם קשיש היה זכאי לעובד בבית שלו, כשהוא עובר להיות – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> סיעודי. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – מטופל במוסד סיעודי, המכסה לא עוברת אתו, הוא לא יכול לעבור אתו, ואני מבין – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> גם התשלום לא עובר אתו. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> שנייה. אני חושב שהסוגיה היא מורכבת. אני חושב שיש נקודה נוספת שצריך לבחון: האם אנחנו מצליחים, כאשר מקרה סיעודי מעדיף עובד ישראלי, להגדיל לו את הקצבה, כדי שבאמת השוק הזה יהיה שוק יותר אטרקטיבי. במחירים שמציעים היום לישראלים, מעטים מאוד מסכימים, כי, לצערי הרב, אולי העובד שמגיע מנפאל, מה שהוא מקבל מאוד טוב לו מבחינת מה שהוא שולח הביתה, אבל עובד ישראלי עם השכר הזה בטח לא יכול להתקיים בכבוד, כפי שאתה יודע. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, חברי עמיר פרץ אמר שכניסתך לתפקיד היא מרעננת, אז אני אומר, היא מרעננת ומבורכת, ואנחנו רואים את הפירות במגזר הערבי, פירות שמתחילים. אנחנו מקווים כמובן ליותר, על מנת באמת – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> שלא תתרגלו ליותר מדי טוב. כל דבר במידה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אנחנו "טמאעין". אתה יודע מה זה "טמאעין", אדוני השר – אנחנו רוצים תמיד יותר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תמשיך, תמשיך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הפערים פשוט, אדוני השר, כל כך רחבים וכל כך גבוהים, שבאמת צריך להשקיע ולתת העדפה מתקנת על מנת לצמצם פערים. אתמול נפגשתי אתך, אני וחברי חבר הכנסת אחמד טיבי, והודעת, וגם מנכ"ל הביטוח הלאומי הודיע כבר, שפותחים ארבעה סניפים ונקודות שירות במגזר הערבי – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כל הכבוד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – בטירה, בכפר-קאסם, בבאקה-אל-ע'רביה ובתמרה בגליל. זה צעד חשוב מאוד למגזר הערבי, וחשוב מאוד שגם בעיר לוד אתה הורית והחלטת לפתוח סניף; שם יש 25,000 תושבים ערבים, שכבות חלשות, הכי עניות. אנחנו מברכים אותך, אדוני השר. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אף שר לא קיבל את ההחלטה הזאת קודם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הייתה לי אתמול תחושה שמה שחבר הכנסת אוסאמה סעדי קרא "פגישה עם השר" זה אותו רגע שכל הזמן הפריעו כאן לשר עם טלפונים, אבל הייתה לי תחושה שזה לתכלית ראויה, כפי שאומרים משפטנים. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> תודה, מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברת "קבוצת עזריאלי" החליטה על אי-העסקת עובדים בדואים כמאבטחים או עובדי ניקיון בקניון "הנגב" בבאר-שבע. מה יעשה משרדך בעניין? ולמה לא מטילים קנסות על חברות שנוקטות צעדים גזעניים כאלה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. השר יודע שבשאלות שקשורות לנושא השאילתה השר ישיב במקום; אם יש דברים נוספים שנשאלו, אתה יכול להשיב או יכול להשלים בכתב. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני אענה לו, אני אענה לו. קודם כול, לחברי חבר הכנסת עמיר פרץ. הבעיה היא לא שהוא לא לוקח את הרישיון אתו; הבעיה הגדולה האמיתית היא שמי שהולך למוסד מפסיק לקבל את קצבת הסיעוד. הביטוח הלאומי לא מאפשר קצבת סיעוד למי שהולך למוסד, רק למי ששוהה בביתו, אז בפועל יוצא, אין לו גם איך לשלם. גם המוסד – אני לא צריך להגיד לך – לצערי, המחירים הם 15,000 שקלים, 14,000 שקלים לחודש; 15,000 שקלים לחודש וצפונה. בלי העזרה של ה-4,000–5,000 שקלים שהוא מקבל לעובד הזר, זה בכלל הזוי. לצערי, הישראלים לא עובדים, ואתמול שמעתי גם – לא שמעתי, אני אומר לך – נכנסתי למשרד וראיתי: מהנדסים. אני מדבר על מהנדס באגף הפיקוח והבטיחות של משרד העבודה, מתקבל לעבודה במתח דרגות 37–39, זאת אומרת הוא מתחיל ב-37 כשהפנסיוני זה 3,200­–3,300 ובסוף דרכו הוא יכול להגיע ל-39, פנסיוני, ושם זה 4,200 והוא הולך להשלמה לשכר מינימום. ו-70% מעובדי המדינה מקבלים השלמה לשכר מינימום. דרך אגב, המשרד הולך להגיש הצעת חוק – לקבוע שכר מינימום כדרגה תחילית, תחילית. מעבר לזה, שיהיה הלאה. משרד העבודה, אני חושב, יעשה בזה זעזוע במשק. והישראלים, מה לעשות, הם לא רוצים לעבוד בסיעוד, לא רוצים. והתגמול – אם נעשה באמת שכר מינימום – עשינו למטפלות במעונות, עשינו להן שכר תחילי עכשיו, מינואר 2017, של 5,400 שקל למטפלת מתחילה במעונות-היום. 5,400 שקל פתיחה. אני מקווה שאולי זה יהיה הסדק שישנה את פני השכר בישראל. אבו עראר, אני מכיר את הסיפור הזה של הבדואי שעבד בקניון בבאר-שבע, ומפני שלדעתם בדואים פרצו לקניון, חברת "אפל", או מי שעמד בסביבה אמר: לא להעסיק בדואים. אני חושב שזה צעד מביש, מביש. אני חושב שהוא צריך לפנות לבית-משפט. אני חושב שמשרד העבודה – אני לא חושב: משרד העבודה יעשה כמיטב יכולתו לעשות סוף לאי-קבלה לעבודה על רקע גזעני. תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חיים כץ, שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. אני מתכבד להזמין את סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן לעלות לדוכן על מנת להשיב על שאילתה דחופה מס' 264. בעצם, היו לנו שלושה חברי כנסת ששאלו שאילתה זהה או דומה: הפיכת מעונות הסטודנטים בית-מילמן לבנייני יוקרה למכירה בתל-אביב. חבר הכנסת אוסאמה סעדי ישאל, יקרא את נוסח השאילתה, ושאלות נוספות יבואו מחברי כנסת עודד פורר וקסניה סבטלובה. <264. הפיכת מעונות הסטודנטים בית-מילמן ברמת-אביב לבנייני יוקרה למכירה> <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד סגן השר, בית-מילמן משמש כבית-מגורים בשכירות לסטודנטים מהפריפריה ומחתך סוציו-אקונומי נמוך הלומדים באוניברסיטת תל-אביב. לאחרונה נודע כי תוכנית לבניית מגדלי יוקרה במקום בית-מילמן נדונה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בתל-אביב. ברצוני לשאול: 1. האם הדבר נכון? 2. אם כן – מה ייעשה למציאת דיור חלופי לסטודנטים? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה, אדוני היושב-ראש. חברי חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בוועדה המחוזית תל-אביב מקודמת תוכנית לחלקה שעליה בנוי בית-מילמן. חלקה זו נמצאת בבעלות פרטית וייעוד הקרקע המאושר לחלקה הוא "אזור מגורים". בית-מילמן נבנה בראשית שנות ה-60 כמעון לשיכון עולים ומשמש כיום להשכרת דירות לסטודנטים ולמסחר בקומת הקרקע. התוכנית שהוגשה על-ידי חלק מהבעלים הפרטיים של הקרקע – הבעלים הפרטיים של הקרקע – מציעה הקמת אגף מזרחי חדש לבניין, בן 16 קומות מעל הקרקע, שיכלול כ-90 יחידות דיור. האגף המערבי – הקיים – ישופץ ויכלול שמונה קומות מעל קומת הקרקע וכ-40 יחידות דיור שישמשו כדירות להשכרה או כמעונות סטודנטים ללא מגבלת זמן ובבעלות אחת. התוכנית הופקדה באוגוסט 2016. הוגשו לה כמה התנגדויות, ואלה יישמעו על-ידי הוועדה המחוזית בשבועות הקרובים. דיור לסטודנטים. נוסף על זה המתאפשר במסגרת התוכנית כאמור, התוכנית כוללת גם פתרון לסטודנטים: סמוך לאוניברסיטת תל-אביב יש מתחם מעונות סטודנטים "ברושים" – אתה מכיר את זה – הכולל קרוב ל-1,800 חדרים. בימים אלה מוצאים היתרי בנייה לתוספת של עוד 480 חדרים, כך שהוא יכלול כ-2,300 חדרים. נוסף לזה, יש תכנון להרחבת מתחם מעונות הסטודנטים הקיים, איינשטיין, על-ידי תוספת של כ-150 חדרים. הלוואי עלינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האם לחבר הכנסת אוסאמה סעדי יש שאלה נוספת? אכן. ולאחר מכן – חברי הכנסת פורר וקסניה סבטלובה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, סגן השר, בשנה האחרונה דנו המון במצוקת הסטודנטים בכלל ובאוניברסיטת תל-אביב בפרט, במיוחד מצוקת הדיור הקיימת בתל-אביב והמחירים המופקעים. כיום בית-מילמן מספק 250 מעונות לסטודנטים בשכירות של כ-1,000 שקל. אתה עכשיו אומר לנו שהם רוצים – הבעלים הפרטיים – רוצים לבנות מגדלי יוקרה של 16 קומות, אבל לסטודנטים מקצים רק 80–90. אני הייתי מצפה שאם באמת הם רוצים – קודם כול, אמרת שבתחילת שנות ה-60 באמת זה היה להתיישבות עובדת. נתנו להם היתרים. אז עכשיו, כשהם רוצים להרוויח, ולהרוויח בגדול, מן הראוי להתנות את זה כך שלפחות תהיה אותה כמות לסטודנטים ובאותם מחירים. מי יבטיח שהמחיר יהיה אותו מחיר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת עודד פורר – בבקשה, אדוני. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני. הרי ברור ש-40 דירות, כפי שציינת שיש בתוכנית הזאת, לא ייתנו מענה על 250 המיטות שנעלמות. גם התוכניות שציינת, לבניית מעונות סטודנטים נוספים, הן מבורכות. אבל אני מבקש, אולי, ששר האוצר, שהיום כל רשות התכנון גם נמצאת תחת ידיו, יתנה באמת אישור של תוכנית כזו: א. שלא יפחת מספר מיטות הסטודנטים בבית-מילמן; ב. אם יפחת, לא לתת אישור עד שלא ייבנו מעונות הסטודנטים האחרים, כי מעונות הסטודנטים האחרים נמצאים בתוכניות כבר כל כך הרבה שנים. אולי זה יזרז – אם יתנו את בניית בית-מילמן במעונות הסטודנטים האחרים, אולי זה יזרז אותם לבנות. בינתיים, מה שעושים זה גורעים 250 מיטות ולא נותנים שום פתרון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת פורר. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. לאחר מכן נשמע את התייחסות סגן שר האוצר. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד סגן השר, ברצוני לשאול על אודות התהליכים, וכיצד ייתכן שאדמה ציבורית שהוענקה לסוכנות היהודית אי-שם בשנות ה-60 מתגלגלת בסופו של דבר לקרן הפנסיה של הסוכנות ושל יזמים פרטיים והופכת למקור רווח. אנחנו הרי מדברים, כמובן, על מרכז תל-אביב, וזו קרקע שרבים לוטשים את עיניהם אליה, אבל יש לה ייעוד. במהלך עשרות שנים סטודנטים התגוררו שם. וכמובן, אם אנחנו מדברים על תל-אביב, העיר היקרה בישראל, אין לנו כל אפשרות להכריח את הסטודנטים להתפנות ממעונותיהם ולחפש דירות בשוק הפרטי, כי אנחנו הרי יודעים – במיוחד לסטודנטים מהפריפריה – זו משימה בלתי אפשרית. הסופר-טנקר של דיור טרם נחת במחוזותינו, אז, אדוני סגן השר, כיצד קורה שמדבר טוב, מדבר שהוענק בזמנו על-ידי המדינה, אנחנו פתאום שומעים על פרויקט יוקרה ועל דברים שהם מסחריים, למטרת רווח? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת סבטלובה. בבקשה, אדוני סגן שר האוצר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בסך הכול אמרתי שהקרקע היא קרקע פרטית, העסקה היא עסקה פרטית. הוועדה המחוזית של תל-אביב בוודאי מכירה את כל הנתונים שאת מסרת. לגבי הסטודנטים – גם במתחם הזה יהיו 40 יחידות השכרה לסטודנטים. סך הכול, אם מביאים בחשבון את 1,800 החדרים ועוד 480 – זה 2,300; עוד 150 – יוצא 2,450; עוד 40 – זה 2,490 יחידות השכרה לסטודנטים. אני חושב שהפתרון בצד התוכנית. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – אישור התוכנית של בית-מילמן – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אני פירטתי מה התוספות שיהיו. אתה מגיע ל-2,490, אחרי שאתה מוסיף – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> כשהן יהיו מוכנות הדירות האלה, אין בעיה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בשביל ש-40 הדירות של בית-מילמן יהיו מוכנות צריכים לבנות אותן. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא, כשה-2,500 יהיו מוכנות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני חושב שזה פתרון מקסים. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. אני מזמין את שר התחבורה והבטיחות בדרכים חבר הכנסת ישראל כץ לעלות לדוכן ולהשיב על שאילתה דחופה מס' 260 מאת חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. הנושא: הקפאת המכרז הבין-לאומי להפעלת הרכבת הקלה. בבקשה, גברתי. נא לקרוא את נוסח השאילתה. <260. הקפאת המכרז הבין-לאומי להפעלת הרכבת הקלה> <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה. אדוני השר, אדוני היושב-ראש. בסוף השבוע נודע לנו שהמכרז הבין-לאומי שפרסמה חברת נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים, וכולנו כאן יודעים שהם אחראים מטעם הממשלה להקמת הרכבת הקלה – להפעלת הרכבת הקלה נדחה למועד לא ידוע. ברצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מדוע הוקפא המכרז בשלב מאוחר כל כך? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני השר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כנסת נכבדה, השואלת איילת, מועד הגשת ההצעות למכרז ההפעלה והאחזקה של הקו האדום בתל-אביב וגוש-דן נדחה עקב שינויים שיזמה חברת נת"ע בתנאי המכרז, כדי להבטיח רמה נאותה של תחרות במכרז. השינויים המוצעים נבחנו על-ידי חברת הבקרה הבין-לאומית, אשר המליצה למשרדי ולמשרד האוצר לאשר שינויים אלה. השינויים שנעשו בתנאי הסף נועדו להרחיב את פוטנציאל מספר החברות הניגשות למכרז ההפעלה ולאפשר מכרז תחרותי יותר, באמצעות מתן אפשרות להובלה של מפעילי תחבורה ציבורית ישראליים. כך, לדוגמה, בתנאי הסף המקוריים התאפשר מבנה משפטי יחיד למציע: החברה המובילה במיזם המשותף תהיה בעלת ניסיון בתפעול ותחזוקה של רכבת קלה, ותחזיק ב-50% מהמיזם המשותף לפחות; השינוי בתנאי הסף מאפשר מבנה משפטי נוסף: חברה בעלת ניסיון בתפעול ותחזוקה תוכל להחזיק ב-30% מהמיזם המשותף לפחות, ובתנאי שהיא ומפעיל תחבורה ציבורית ישראלי יחזיקו יחד ב-70% לפחות. במקביל להשלמת תהליכי האישור, ממשיכה ועדת המכרזים בחברת נת"ע בקיום הליכי המכרז, ובכלל זה מתן מענה על שאלות הבהרה שהוצגו על-ידי המציעים הפוטנציאליים. מועד הגשת ההצעות ייקבע מחדש מייד לאחר קבלת האישורים הנדרשים, ולוח הזמנים של הפרויקט לא ייפגע כלל, מכיוון שמכרז זה אינו בנתיב הקריטי של הפרויקט כלל ועיקר. למעשה, המפעיל ייבחר כארבע שנים לפני מועד הפעלת הקו האדום כמתוכנן בשנת 2021. תקציב ההקמה של הקו האדום הוא 16.1 מיליארד שקלים. נת"ע עומדת בתקציב לביצוע הפרויקט. משרד התחבורה וחברת נת"ע פועלים במקצועיות ובנחישות לעמידה בלוחות הזמנים שהוגדרו להפעלת הקו האדום באוקטובר 2021. עבודות ההקמה מבוצעות בכמה אתרים במקביל: עשר תחנות תת-קרקעיות בתל-אביב, רמת-גן ובני-ברק. בנייה של הדיפו בפתח-תקווה – מרכז אחסנה, טיפול ותפעול בקרונות. מכונות ה-TBM לכריית המנהרות מורכבות בימים אלה, לקראת שיגורן במהלך מחצית השנה הראשונה של 2017. העבודה לא נעצרת גם בתכנון ועיצוב הקרונות במפעל בסין. נוסף על כך, על-פי תוכנית העבודה, ב-2017 יחלו בביצוע עבודות הנדסה אזרחית במפלס הקרקע בתוואי הדרומי של הקו האדום – אזור יפו ובת-ים. הפרויקט הוא מורכב, אך אני סמוך ובטוח שעובדי משרד התחבורה וחברת נת"ע ידעו להתמודד עם כל הקשיים המכרזיים והביצועיים, במטרה לעמוד ביעד החשוב שהצבתי בפניהם – הפעלת הקו האדום בשנת 2021 ועמידה בתקציב הפרויקט. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גברתי, שאלה נוספת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני השר, סיימת את התשובה? כן. האם לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין שאלה נוספת? בבקשה, גברתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מודה לך. אדוני השר, המשמעות של מה שאמרת היא שבעצם המפעיל צריך להיבחר ב-2017, ואנחנו בעצם ממש לפני 2017, ארבע שנים לפני הפעלה – בתקווה, אמן – באוקטובר 2021. ואמרת שזה לא בנתיב הקריטי, ואמרת שאין עיכוב – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כמה, אבל? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לא, ממש לא אני. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ביטן, גם בשאילתות אתה צריך להפריע? <דוד ביטן (הליכוד):> לא, אמרתי לו שיקצר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הוא בסדר גמור. השר בסדר גמור, עזוב אותו. אמרת שזה לא בנתיב הקריטי, אבל אנחנו מבינים שאנחנו על פני 2017. ואני מסכימה מאוד שחשוב לשלב חברות ישראליות, מפתיע אותי שלא הייתה אפשרות כזאת במכרז קודם. מה שכן הייתי מציעה לאדוני זה, אולי אפילו ביוזמתך, דיון דחוף בוועדת הכלכלה, כדי שנבין איך הלו"ז באמת צפוי לקרות, בגלל – תסלח לי, אדוני השר, כמי שרואה את הפרויקט הזה הרבה שנים מקרוב, אני באמת סומכת עליך מאוד, אבל מאוד הייתי רוצה להאמין שהמכרז החדש לא מעכב את לוחות הזמנים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. לפני שהשר משיב יש לנו עוד שתי שאלות. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, תחילה אני רוצה לברך אותך, כבוד השר, הייתה לי ישיבה יעילה מאוד ואפקטיבית עם הנהלת "נתיבי ישראל" ביום ראשון בקשר לכביש 754, שעובר בין משהד לכפר-כנא, ריינה, עד נצרת – כביש שהוא ידוע, כביש הסבל של מאות-אלפי תושבים בגלל כל הפקקים. הציגו בפנינו את התוכניות, את התקציבים. אני רק מקווה שהם יזרזו את העניינים שם. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> על איזה כביש אתה מדבר? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> 754. העניין השני, כבוד השר, זה התאונה הקטלנית שהייתה בכביש 79 בצפון, שבה נהרגו שלושה אזרחים ערבים. הכביש הזה – אני יודע שיש מעשים, מנסים לפתח ופיתחו אותו – כן, הרחיבו, אבל שם עדיין חסרה גדר ההפרדה בין שני המסלולים. וגם חסר עוד דבר – הרבה חברי הכנסת גם ביקשו אותו ודרשו אותו – עניין הרמזור בכניסה לכפר עילוט. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> הכניסה שם מסוכנת מאוד. אני מקווה מאוד, כפי שאנחנו מכירים את כבוד השר ומשרדו, שתזדרזו – כדי למנוע את התאונה הבאה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. שאלה נוספת לחבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד השר, אני מדגיש שוב את דבריו של חבר הכנסת גנאים: יש כבישים שכולם יודעים שהם כבישי דמים, אחד מהם הוא 79. לדעתי, זה כמה הרוגים לפחות בכל שנה. זה אחד מהם. והכביש האחר הוא 66 – כבר דנו בזה כמה פעמים גם בוועדות הכנסת; גם הוא כביש דמים, לאורך האזור של מגידו. אני מקווה שיימצא פתרון לשני הכבישים הללו. ואחזור רק לרכבת הקלה. אני מקבל פניות מתושבי נצרת, שהרכבת הקלה המתוכננת לא עוברת בתוך היישוב. יש פשוט רק תחנה אחת שהיא צפונית לנצרת. אני מקווה שהשר יבדוק את הנושא. אין שום סיבה שהרכבת הקלה לא תעבור בתוך נצרת ותאפשר כמה תחנות הורדה והעלאה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לכל חברי הכנסת שלקחו חלק בשאילתה. בבקשה, אדוני השר, נא להשיב. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> טוב, לגבי המשך דבריה של חברת הכנסת איילת ורבין, מעבר לעניין הפרוצדורה, אני לא חושב שיש צורך בדיון דחוף בוועדת הכלכלה – בדרך כלל אני לא מתנגד לדיונים – מאחר שהתשובה כאן היא ברורה מאוד. אכן, ב-2017 המכרז הזה כבר יתממש. הוסבר למה היה צריך לעכב בתקופה קצרה את המכרז עצמו, ויש מרווח של כארבע שנים בין המכרז לבין ההפעלה עצמה. אני חושב שזה היה דבר חשוב: לאפשר שילוב של חברות ישראליות באופן פוטנציאלי, אם תזכינה, ביכולת להתמודד על הפעלת הרכבת הקלה. כמו שפירטתי כאן, העבודות מתבצעות תוך עמידה בלוח הזמנים. כל התפתחות שיש, מוצאים לה את הפתרונות. כך זה גם לגבי כל נושא המערכות. גם לגבי הנושא ההפעלה – מטפלים בדברים, בודקים אותם. הפרויקט הזה מתקדם, עבודות התשתית מתבצעות, הולכות להתרחב. צריך להבין שכמו שבקו הרכבת לירושלים, שמכונות ה-TBM הענקיות האלה חפרו כאן, ובעצם סיימו את כל החלק הזה, ועכשיו עובדים על הנחת מסילות קו תל-אביב–ירושלים, גם בתל-אביב, בחודשים הראשונים של השנה הבאה, המכונות – שאחת מהן כבר בעצם מורכבת באתר גלי-גיל, מתחילה להיות מורכבת – יתחילו לחפור מתחת תל-אביב. מתחת גוש-דן. יהיו שמונה מכונות כאלה שיחפרו, יבצעו את העבודה, ידפנו בבטון את אותן מנהרות, יפנו את החומרים. עבודה בהיקף רחב מאוד, שכולה מתבצעת, מתקדמת, מתפתחת. וכל המכרזים הנוספים האלה באים לאפשר התחברות לעבודת התשתית בעיתוי המתאים מבחינת מערכות הפעלה. שלב ההפעלה הוא השלב האחרון. לכן, מאחר שהיה רצון – ויש רצון – לבחור כמה שמוקדם יותר – כדי שמי שייבחר יוכל עדיין תוך כדי הביצוע, לבוא, ללמוד, להשתלב – אז הדבר הזה משאיר מרווח גדול. הדבר הזה מתבצע תחת בקרה, פיקוח. אני לא שולט בדיונים בוועדות, אני לא חושב שהדיון הזה נגזר מתוך השאילתה במקרה הזה, כי התשובה ברורה מאוד. בואו נמתין לביצוע עצמו – כמו שהחברה אומרת – של הדבר הזה בעצמו. ואני גם רוצה לומר, בכלל בקשר לרכבת הקלה, הרכבת התחתית – כל האמירות האלה: זה כבר מיושן, זה כבר קרה לפני 50 שנה בעולם – נכון, אז יש כאן פיגור, בעיקר בגוש-דן, של למעלה מ-50 שנה. אבל גם בפריז ובלונדון היום מקימים מערכות כאלה. זאת אומרת, מה שהקימו אז, מקימים היום עם השכלול הנדרש. וזה מה שאנחנו עושים, אנחנו בונים מערכת שלמה. היינו בדיון על מוניות שירות – יש האוטובוסים, נתיבי התחבורה, אכיפה, הרכבות המהירות, כל הדברים האלה מתחברים – המוניות הרגילות – למערכת תחבורה ציבורית שבה הרכבת הקלה היא נדבך חשוב בתוך הערים הגדולות. נהפוך את ישראל למדינה שיש בה תחבורה נגישה ומודרנית, וביחד עם זה אנחנו ממנפים ומפתחים את התחבורה הציבורית בכל רחבי הארץ, בכל היישובים, בכל סוגי היישובים, גם במקומות שלא הייתה בהם תחבורה ציבורית בעבר: בפריפריות, ביישובים ערביים, במקומות אחרים. וזה פרויקט כבד מאוד, פרויקט נכבד, שאני גאה להוביל אותו, ביחד עם הרבה מאוד גורמים, כדי לאפשר התפתחות כלכלית ושוויון חברתי לכל אחד, ואפשרות למטרופולין הכלכלית המרכזית לפעול ולהמשיך להתפתח, ולא להיתקע ולהיסתם. לכן אנחנו עושים את מה שנדרש, ואני בודק ומפקח ומכוון. אני שמח תמיד על ההתעניינות ועל הבקרה, וכולנו צריכים להיות שותפים לאותו מאמץ כדי לקדם. כמו שהבטחתי בתשתיות – ויש היום מהפכה ענקית בתשתיות – של הכבישים, של המסילות, של כל הדברים האחרים – ותמיד, זה טוב, ואתייחס לזה, שרוצים עוד. מתי רוצים עוד? כשרואים שזה קורה. כשלא קרה 70-60 שנה, לא רצו עוד, כי אמרו: בלאו הכי אין סיכוי, מה אני צריך להתאמץ? אבל כיום, כשרואים שזה קורה ורואים שהכבישים כבר עובדים ופועלים, אבן הפינה שהנחנו בערד – כל אחד שאני מסתכל עליו, ביחד דיברנו, פעלנו, עשינו לחבר פריפריות, לפתוח את המרכז. כל הדברים האלה קורים, ואני מבטיח לכם, זה יהיה גם בתחבורה הציבורית. אנחנו נהיה ברמה המתקדמת בתהליך שאנחנו מפתחים אותו כעת, שהוא תהליך נדרש. לגבי חבר הכנסת מסעוד גנאים, אני שמח שאתה מקיים ישיבות ומקבל את הנתונים לגבי כבישים שמבוצעים, מתבצעים ומתוכננים. לגבי כביש סוללים–ריינה, קודם כול – תאונות דרכים, כל צעיר או צעירה, בוגר או בוגרת, כל אדם הוא עולם ומלואו. זה כואב למשפחתו וזה כואב לכל הציבור ולכל מדינת ישראל. אני גם רוצה לומר, שכולם נדרשים לגלות אחריות וזהירות בנהיגה. לא הממשלה נוהגת, הנהג נוהג. הממשלה צריכה לעשות את מה שמוטל עליה והעירייה צריכה לעשות את מה שמוטל עליה ומנהיגי ציבור צריכים לעשות את מה שמוטל עליהם בכל תחום, והנהג נוהג. הנהג נוהג כי האחריות היא בידיים של הנהג. לפני שאסביר מה קורה בכביש: במדינות בעולם, גם מדינות מתקדמות מאוד, יש המון כבישים שהם דו-מסלוליים, של נתיב ונתיב, ובלי הפרדות. ועדיין נוסעים שם ונוהגים שם, ואין סיכוי שכל העולם יהפוך לאוטוסטרדה אחת גדולה עם קירות ודברים. אנחנו בישראל היום, בקנה-מידה שלנו פועלים בצורה יוצאת דופן. אנחנו מחליפים כבישים אדומים בכבישים בטוחים. אנחנו מחברים את הפריפריה; אנחנו עושים מערכות להסעת המונים בערים הגדולות בקנה-מידה שהיה אולי בארצות-הברית לפני למעלה מ-100 שנה ובאירופה לפני קרוב ל-70 שנה, ובאסיה – בעשרות השנים האחרונות, ועושים את זה בכל מקום וללא אפליה ומחברים את כולם ומטפלים בכול. אני נמצא יותר משבע שנים וחצי בתפקידי. גיבשתי תוכנית, הבאתי אותה לממשלה, ראש הממשלה העלה אותה בממשלה, הממשלה אישרה אותה, הוצאנו לדרך – הייתה תוכנית של יותר מ-100 מיליארד שקלים. אמרו לי, זה חלומות, זה לא יקרה. הבעיה קודם כול הייתה שאמרו שלא צריך כי זה לא כלכלי לעשות רכבות וכבישים אסטרטגיים בגליל או בנגב או בכל מיני מקומות. לא קיבלתי את זה, והוצאנו את זה לדרך, וביצענו את הדברים, והרבה כבר עובד; חלק באמצע עבודות. עכשיו אישרנו תוכנית המשך לחמש השנים הבאות, מהפכה ענקית שמשדרגת ומצילה חיים. צריך להבין שבעוד כמה ימים המחלף האחרון בצומת שוקת – כבר יהיה לפני – הוא עם פנייה ללא רמזור לכיוון באר-שבע ומבאר-שבע, וזה מתחיל – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא כבר פתוח. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> פתוח לכיוון אחד – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נכון. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – ועכשיו ייפתח לכיוון האחר. הכביש מערד כולו בוצע עד אזור חורה – לא אפשרו להפקיע, ועכשיו משלימים את העבודות – ומחלף שגם יחבר את הכול; מחלף שיחבר את כל הדברים. נוסעים היום עד יקנעם וייסעו עד קריית-אתא וגם עד צומת עמיעד – בלי רמזורים. המחלפים קיימים והדברים קיימים. היה ויכוח קשה מאוד איך מטפלים בכביש 31, שהוא כביש מסוכן, אדום, עם תנאים בלתי אפשריים. אני הכרעתי שנעשה שם את כביש 6, נאריך אותו. ומשוקת ועד ערד נעשה כביש באותה רמה בדיוק גם כן, עד ערד. אמרו לי: לא, בוא נתקן פה, נעשה צומת כלשהו, רמזור; זה לא כלכלי, עוד אין מספיק תנועה באזור הזה. אמרתי, אנחנו משיקול לאומי רוצים לחבר את האזור הזה, רוצים להחליף כביש אדום בכביש בטוח. היו לי מאבקים להוציא את הפרויקט לדרך. היו לי מאבקים באמצע הדברים – שרצו להקפיא אותם. כל חכמי הכלכלה וכל הגורמים האחרים – אין לכם מושג כמה זה להילחם על כל פרויקט מהסוג הזה. אבל פתאום כשזה מוכן זה מחליף את הכביש הישן, הופך אותו למשהו פנימי כזה או מבטל אותו. זאת התשובה האמיתית. אנחנו עושים. מטפלים במוקדי סיכון. מטפלים בדברים. אבל התשובה האמיתית היא להחליף את זה בתשתיות מתקדמות אמיתיות שהן גם בטיחותיות והן גם מחברות מבחינה כלכלית וחברתית את האזורים האלה לכלכלה החזקה של מדינת ישראל, שהיא מדינה חזקה מבחינה כלכלית. לכן כביש סוללים–ריינה – קודם כול, התאונה הזאת מזעזעת והנסיבות נחקרות. על פניו בטוח שהיו שם בעיות נהיגה קשות מאוד ויש פס לבן שאם חוצים אותו – אסור לחצות אותו – זה לא קשור לכלום. צריכים להכניס לתודעה של הנהגים והצעירים והאחרים, לא חוצים פס לבן, לא עוברים ברמזור אדום. בכביש 431 – תאונה מזעזעת, ארבעה צעירים הרוגים. ראיתי את הסרטון הזה שהמצלמות צילמו – אולי גם אתם – אין כביש יותר בטוח. אני לא מבין למה פתאום רכב בורח ימינה, נתקל, הורג את יושביו ואת הנהג וחוזר לאמצע הכביש. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה הממצאים של הבדיקה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> מה לא היה ברור שם? לא היה שם כביש שהוא לא בטוח. <נחמן שי (המחנה הציוני):> משהו בנהג? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> חוקרים. חוקרים את הדברים. לפי אחד הנתונים שקיבלתי, זה נהג שמעולם לא הוציא רישיון. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לנהג לא היה רישיון? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לא הוציא, לא שהיה בשלילה, נהג צעיר שמעולם לא הוציא רישיון – זה לפי הנתונים שקיבלתי – לוקח שלושה מחבריו, וכמו שנראה לפחות בסרטון, פשוט הורגים את עצמם, הורג את חבריו ואת עצמו. יש כאן עניין של תרבות נהיגה, שכולנו כנבחרי ציבור ומנהיגי ציבור, וברשויות, בכל מקום, קודם כול צריכים לפנות לעניין הזה ולאכוף חוק וסדר. עכשיו לגבי כל מה שאנחנו עושים בפריפריה. ברור שאתה עושה ואתה צריך לעשות עוד ואתה צריך לעשות עוד. אני ראיתי שבאיזה מקום – הרי אני מקדם את כביש סוללים–ריינה כבר כמה שנים – גם כשקידמנו את התכנון והיו אילוצים של משרד האוצר וקבעו שהפרויקט יבוצע, שנה-שנתיים יותר מאוחר צריך להבין, מדובר בפרויקט – חבר הכנסת אראל מרגלית, אפילו לך אין הון כזה של 600 מיליון שקלים, אני חושב. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מאיפה אתה יודע, ספרת לו? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני מעריך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני הייתי מציע לכם לא להסתכן. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לא להמר על הדבר הזה. אוקיי, לא להמר. אבל בוא נאמר כך, כשאני ראיתי בחלק מכלי התקשורת שאומרים, סוף-סוף משרד התחבורה הולך לעשות משהו בכביש הזה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כי ראיתי הרבה טעויות – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> קודם כול הרווחת ביושר, אני מאחל לך, זה לא – להפך – – – הולך לעשות משהו בכביש הזה, שאלתי אותם, תגידו, מה התקציב שלכם בשנה, הוא מעל 600 מיליון? <היו"ר טלי פלוסקוב:> של מי? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> של כלי תקשורת שכותב שהולכים לעשות משהו. מקדמים כבר שנים תכנון, מקדמים תקצוב, הולכים להשקיע בגליל, שם, להמשיך כביש בין סוללים לריינה – כביש שכבר נעשה בחלקו. 600 מיליון שקלים הולכים להשקיע. זה נקרא לעשות משהו? זה נקרא להיות מחויב. זה נקרא שיש כאן אידיאולוגיה. זה נקרא שיש כאן נחישות ומימון וביצוע שמתחיל כבר ממש עכשיו. ואגב, התחיל כבר. כדי להקדים את המאוחר, חברת "נתיבי ישראל" כבר התחילה לפנות תשתיות, והקבלן הזוכה גם יתחיל בעבודה. הולכים להשקיע שם 600 מיליון שקלים בכביש. זה ייקח כמה שנים לבצע אותו. בונים אלטרנטיבות של מסלולים לעקוף וכו'. הנהיגה חייבת להיות זהירה לפני, תוך כדי וגם אחרי, כמו בכביש 431. יש כאן כל הדוגמאות ביחד. אסור לפטור נהגים מאחריות כי זה המפתח בסופו של דבר בכל מקום ובכל תנאי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> צריך להשקיע בהסברה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> יש קו הפרדה וחצו אותו, חצו פס לבן גם שם, ואסור להצדיק דברים כאלה, כי קודם כול האדם פוגע בעצמו ופוגע בחברים שלו. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני השר, צריך להשקיע בהסברה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני אגיד לכם יותר מזה. אחד מחברי הכנסת מהרשימה המשותפת תקף אותי ואת ראש הממשלה: למה אתה לא מתייחס בנושא התאונות לזה שאלה ערבים, מפני שהם ערבים וכו'. בואו, אני אומר לכם, הרי יכולתי לעמוד ולקחת את העובדה הסטטיסטית הנוראית של עלייה דרמטית בהיקף התאונות במגזר הערבי – שפוגעת קודם כול במי שנוהג ומי שנוסע ובמי שמעורב – ולהגיד מה שאמר כאן חבר הכנסת חמד עמאר פעם: אם היינו מורידים את הסטטיסטיקה לסטטיסטיקה הרגילה, אז היינו בין המקומות הראשונים בעולם. אנשים הם לא סטטיסטיקה, ולא רציתי להפנות אצבע מאשימה כלפי המגזר הערבי, שהוא עושה תאונות. להפך. להפך. יש כאן בעיה שצריך לטפל בה – אנחנו צריכים, המשפחות צריכות, המנהיגות המקומית, חברי הכנסת. לא נוותר בעניין הזה. נדרוש חוק וסדר ביישובים. אם נוהגים בגיל העשרה ללא רישיון שם ברחובות – לשרש את התופעה הזאת. משם זה מתחיל. משם זה מתחיל. מי שרוצה להציל חיים בכביש, הוא צריך לעשות – עוד קודם בכל מקום ומקום, וגם הסברה, וגם אכיפה שהמשטרה צריכה לעשות, וגם שדרוג של הכבישים, שאנחנו באמת עושים בקנה-מידה חסר תקדים. לגבי הרכבת הקלה מחיפה לנצרת – במקרה הזה, אני ישבתי עם ראש עיריית נצרת כמה פעמים, וכל נושא התחנות מתואם עם העיר נצרת, כמו שהוא מתואם עם נצרת-עילית, כמו שהוא מתואם עם קריית-אתא ועם חיפה. אנחנו בכל מקום מתאמים את התכנון ומתאימים אותו בדיון תחבורתי ולפי צורכי העיר, לפי הצרכים של העיר עצמה. בדיון האחרון שהייתי, זה המקום שנקבע. וראש העיר – הוא מייצג את העיר, הוא מייצג את הצרכים של העיר, ואם נקבע אתר התחנה במקום מסוים – כי זה מה שהוא רצה. וגם על זה, אגב, יש ויכוחים והפקעות ודברים לא פשוטים, רק שתדעו. אני הייתי בדיון שלם אתו לקבוע, וראיתי את הצדדים דנים, גם לפנַי, וממשיכים אחרי זה, כדי לקבוע את התוואי הנדרש והתחנות הנדרשות לפי הצרכים. עכשיו, צריך להבין: מדובר בפרויקט – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> יש הסכמה כבר? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> הכול מתואם ויהיה מתואם. מדובר בפרויקט, גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, שעלותו – רכבת קלה בין גוש נצרת-עילית–נצרת לחיפה, עם חיבורים בהרבה מאוד יישובים בדרך – עלותו כ-7.5 מיליארד שקלים, מתקציב מדינת ישראל, והביצוע דרך המגזר הפרטי. התכנון מקודם עכשיו, התכנון לקראת הפרויקט, וקיבלנו החלטת ממשלה, ואני, כמשרד התחבורה, סיכמתי וחתמתי עם משרד האוצר על ביצוע הפרויקט הזה בשנים שיבואו. זה דבר שהוא כבר בגדר החלטה. זה אומר לחבר את המרחב הזה לעיר הגדולה, העיר הגדולה שמחוברת, נוסף על הרכבת בתחנת עפולה, נוסף על רכבת העמק, נוסף על הרכבות בגליל, כרמיאל, שנאריך אותה עד קריית-שמונה וטבריה, נוסף על רכבת הנגב וכל הדברים האחרים. אנחנו משקיעים בצורה חסרת תקדים בכל אזור, בכל יישוב, בלי שיקול כלכלי מוקדם וסינון כלכלי מוקדם. בסוף זה גם כלכלי, כי בסוף כדאי לגור שם ולהקים שם עסקים וגם לנסוע שם, ולנסוע שם בבטיחות ובביטחון. ולכן, כשאני מדבר על מה שאנחנו עושים, אני מדבר על מה שכבר זכיתי לעשות, וגם על מה שעכשיו קורה, וגם על מה שאני יודע שהולך לקרות בעתיד. לגבי כביש 66, מאחר שקיימתי דיונים, וצריך לקבל החלטות, הכביש הזה יטופל בהתאם לפתרון הנדרש. הפתרון הנדרש נקבע במסגרת התכנון הכללי. אנחנו החלטנו שאין צורך להפוך אותו לאיזו אוטוסטרדה ענקית שם, אלא להשקיע בו, בכל החלקים שלו. הזכרתי גם רמזורים, כניסות הרחבות; אפילו נעשית שם העתקת כביש בחלק מהמקומות – כבר מבוצע, בעצם. אנחנו לא מחכים. עם השנים מטפלים בכביש הזה כדי שיהיה בטוח ובטיחותי. לא בכל מקום צריך שישה מסלולים. איפה שצריך, אנחנו עושים: עשינו מגולני לעמיעד, עכשיו – מחלפים בטורעאן ובכל המקומות, במקום הרמזורים – מחלפים. כורים את המנהרות ליד יקנעם, שגם יחברו את כל הכביש הזה, כביש 6 צפון-מזרח בעצם, מאזור עמיעד–קריית-שמונה למרכז, בלי רמזורים. אנחנו מבטלים את הרמזורים מיקנעם לצומת ישי, ואנחנו מחברים את כל המרחב והגליל. אתם שואלים על הגליל? שואלים גם על יישובים שאתם גרים בהם? אז אנחנו הולכים לחבר אותם בתשתית הכי מודרנית שיש בכבישים, רכבות מהירות, רכבות קלות, לחבר אותם ביניהם ולחבר אותם למרכז, ובעצם לחבר את כל המדינה. ובתוך זה, הדגש על הבטיחות הוא השיקול הראשון, מהמדרגה הראשונה. <דוד ביטן (הליכוד):> די. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני, בתחום שאני אחראי לו – תשתיות, בטיחות רכב – פועל ללא לאות כדי לקדם את הדברים האלה, וביחד כולנו צריכים לפנות לנהגים ולמשפחות על מנת שמילדות ובחרות ולאחר מכן – לגלות אחריות בנהיגה. כמו שנאמר במקורותינו ונאמר במקורות הדתיים של כולם: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. זה הציווי וזה המסר שצריך להעביר, וגם לאכוף את החוק. כשלא אוכפים, לא עושים טובה לילד או לנער בזה שלא אוכפים. להפך. חושפים אותו לסכנות, ובעניין הזה אין מחלוקת אידיאולוגית ואין שום עניין של שיוך ושום דבר. כולנו צריכים. אני עושה בתחומים שאני אחראי להם, ואתם וכל אחד צריך לעשות את המוטל עליו. תודה רבה לכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר התחבורה והבטיחות בדרכים חבר הכנסת ישראל כץ. <הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – עידוד השקעות זרות בישראל), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3330/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים לחקיקה, והצעת החוק הראשונה שנדון בה היא הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – עידוד השקעות זרות בישראל), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת יואב קיש ואלי כהן. ינמק חבר הכנסת יואב קיש. בבקשה, אדוני, יש לך עד עשר דקות להציג לנו את הצעת החוק שלכם. בבקשה, אדוני. <יואב קיש (הליכוד):> כבוד היושבת-ראש, שרים, חברות וחברי הכנסת, OECD – 0, ישראל – 1. מי שלא שמע אני אגיד עוד פעם: OECD – 0, ישראל – 1. זאת הייתה הכותרת של ה"וול סטריט ג'ורנל" בעקבות המהלך שהובלנו בחקיקה בנושא הזה של המיסוי, של עידוד השקעות הון זרות בישראל. המשמעות הייתה ברורה. אני אתחיל רגע מהבעיה: הבעיה הייתה שחברות הענק שנסמכות על טכנולוגיה לוקחות את ההכנסות שלהן, שהן מניבות בכל העולם, למקלטי מס. ב-OECD נמאס מהדבר הזה, והם אמרו משהו מאוד פשוט: אתם יכולים לקחת את ההכנסות שלכם, להכיר בהן במדינות אחרות, אבל לא סתם במדינה שיש בה משטר מס נוח אלא במדינה שבה פתחתם את ה-IP; ה-IP – ה-Intellectual Property, איפה שנעשה פיתוח התוכנה. זו הייתה יריית הפתיחה להזדמנות הכי גדולה לכלכלת ישראל בשנים הבאות, ואני מאוד שמח שמשרד האוצר ומשרד ראש הממשלה הבינו את זה, פעלו מהר והובילו בחקיקה בחוק ההסדרים הנוכחי, שנצביע עליו לקראת סוף השנה, שיאפשר את השינוי הדרמטי הזה ויאפשר לנו לפעול לעידוד השקעות זרות בישראל. ומה המשמעות? המשמעות היא שסכומי כסף עצומים שלא הוכרו כרווחים אף שנבעו מפיתוח טכנולוגי בישראל, יחזרו לישראל וישלמו עליהם מס. ונכון, המס לא יכול להיות המס הרגיל שאנחנו גובים בפעילות שוטפת שמקורה בישראל, כי אחרת הם לא יבואו לפה; הוא חייב להיות תחרותי במסגרת העולמית של העניין הזה. אבל הסכומים שבהם מדובר פה והמכפלות שיגיעו לפה הם עצומים, ויצדיקו את הוויתור במדרגת המס. צריך לשים לב שאם לא היינו הולכים למהלך הזה אז היה גם סיכון של הצד השני, שחברות בין-לאומיות שנמצאות פה, בישראל, היו מוציאות את הפעילות שלהן ולוקחות אותה למקומות מתחרים בנו – אירלנד, שווייץ, למזרח. את התהליך הזה אנחנו מונעים. התהליך הזה לא יקרה. אנחנו נקווה ונראה מיליארדים בהכנסות מגיעים לישראל ומשלמים עליהם מס, וזו המטרה של החוק הזה. הוא נבע משינוי ה-BEPS בשוק ה-OECD. ישבנו רבות עם משרד האוצר, עם משרד המשפטים, עם חברות ההיי-טק, גם המקומיות וגם אלה שאולי יבואו לישראל. אני רוצה להגיד לכם שיש רחש, והדבר הזה מכה גלים. אני מקווה מאוד שכבר החל מהשנה הבאה נראה את הדברים ונתחיל לקצור את הפירות של הדבר הזה. הסטת הרווחים של החברות הרב-לאומיות למקלטי מס שקורית היום – אני מאמין שעם החקיקה הזאת נראה את זה מגיע למדינת ישראל. אני רוצה להודות באמת. אני הולך להצמיד את ההצעה הזאת לחוק ההסדרים, וועדת הכספים היא שתטפל בזה. אני כמובן כמובן מברך גם את מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד וגם את מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר שהובילו את המהלך הזה, שתומכים במהלך הזה. וכמובן, המהלך הזה הוא מהלך ממשלתי. נכנס ידידי סגן השר איציק כהן. אני בדיוק מסיים את דברי ואני אומר שההצעה הזאת נתמכת על-ידי הממשלה, תקרה בחוק ההסדרים, ותוביל, בשאיפה גדולה, להכנסה – ליצירה של זרם השקעות גדול מאוד מהחברות הרב-לאומיות, כולל העסקה של המהנדסים בישראל. אני מבקש רק להקפיד שכן אנחנו מנסים, באותה הצעת חוק, יחד עם אראל מרגלית ידידי, שגם בפריפריה נקבל תגמול עודף לחברות כאלה שילכו למקום הזה. אנחנו נילחם על זה בוועדה ונקווה שנצליח להביא לשינוי. ובכלל, בוועדה בראשותו של חבר הכנסת גפני אנחנו עובדים על כמה שינויים שמטרתם, בסופו של דבר, לעודד את הצמיחה שכל כך נחוצה לנו בשנות התקציב הקרובות. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואב קיש. אני לא מבינה למה יש רעש כזה גדול מצד המחנה הציוני. או חברי הכנסת או הצוות, נא להירגע. בבקשה, זה מאוד מפריע. חבר הכנסת נחמן שי אפילו לא שומע את בקשתי. נא להוריד את הקול. ישיב על הצעת החוק סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, אדוני. אתה זוכר שיש לך עד עשר דקות לתגובה, כן? עד עשר דקות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אני לא אנצל את זה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני אקדים ואומר, גברתי, שהצעת החוק של חברי חברי הכנסת יואב קיש ואלי כהן – ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לתמוך בה בקריאה טרומית, ואחריה תוכפף להצעת חוק ממשלתית. האם חברי מקבלים את התנאי? <יואב קיש (הליכוד):> מה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנחנו נתמוך בה בקריאה טרומית ובסוף נאחד אותה עם הצעת – – – <יואב קיש (הליכוד):> מאשר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מאשר. אם מאשרים, אז בבקשה. אפשר להצביע בעד. עוד חוק בקונסנזוס. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יופי. תודה רבה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. כאמור, רבותי, אנחנו נעבור להצבעה. יש לנו בקשה להתנגד. בבקשה. חבר הכנסת באסל גטאס, זכותך. בבקשה, אדוני. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – באסל – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> כבר השיב. סגן השר כבר השיב. כעת יש בקשה להתנגד, ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה. עד שלוש דקות לרשותך, אדוני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תודה. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, יש כאלה פוליטיקאים, במיוחד, לא יודע – מטפחים לעצמם תיאוריות על-פי משוואות קלאסיות; קראו אותן בעיתונים, במיוחד בעיתונים הכלכליים, בשנות ה-80 וה-90, והם חושבים שזה תורה מסיני: לך תעשה הנחות מס לחברות טכנולוגיה והן יבואו ויזרמו לך מיליארדים. אם בכלל, אם בכלל במקרו-כלכלה, אפשר להבין את מה שנעשה פעם עם "אינטל", שנתנו מענקים ובתמורה הביאו, בנו מפעלים, והייתה תעסוקה. זה מוסר השכל כלכלי ברור: 1 פלוס 1 שווה 2. אוקיי? <יואב קיש (הליכוד):> גם לזה התנגדת. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא, לא, לא. <יואב קיש (הליכוד):> גם לזה – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כאן זה לא. שנייה. אני מסביר לך. הטבות המס הן לא הכלי – זה כבר ברור, אני יכול להפנות אותך לספרים. הטבות מס – לפחות לא תמיד – הן לא הכלי לעודד השקעות מחו"ל. זה – 1. 2. בהקשר של Intellectual Property, בהקשר של קניין רוחני – עוד יותר. קניין רוחני היום הוא כשלעצמו דילמה לא פשוטה. בעידן הנוכחי, בעידן הנוכחי, יואב קיש, אתה לא יודע איפה הקניין; הקניין הרוחני הוא לא רק תוצאה של המקום שבו נעשה. והמקום הוא – היום אתה יכול, קבוצות פיתוח יכולות לעבוד על אותו מוצר. ואני לא מדבר רק על תוכנה; זה 1,001% יותר בעניין של התוכנה. יכולות לעבוד קבוצות בסין ובברזיל וברוסיה ובישראל, בכל מקום, ביחד. איפה הקניין הרוחני? איפה? תגיד לי. איפה הקניין הרוחני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אנחנו רוצים שזה יירשם אצלנו. <יואב קיש (הליכוד):> בדיוק. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל זה – – – <יואב קיש (הליכוד):> כי זו היכולת. זה בדיוק – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הכלי לעשות ככה הוא לא הטבות מס. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אז מה אתה רוצה? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתה לא יכול. הם ימצאו – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – אפל היום – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> ימצאו אלף ואחת דרכים לעקוף את זה ולעשות את זה במקומות אחרים. ההטבה היחידה שנוצרת מזה, שעוד פעם חברות בין-לאומיות ייהנו מהטבות מס. וזה, בסופו של דבר, בשורה התחתונה, יפגע בהכנסות ולא יוסיף הכנסות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת יואב קיש רוצה להגיב. בבקשה, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> יואב – – – <יואב קיש (הליכוד):> האמת – – <מיקי לוי (יש עתיד):> יואב, יואב – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – שזה מאוד פשוט. <מיקי לוי (יש עתיד):> מגמה אחת. זה לא יצליח – – – במדינת ישראל – – – <יואב קיש (הליכוד):> לא, זה מאוד פשוט. אני – בוא, אני מתייחס לדברים שהוא אמר. קודם כול, מה אמר ה-OECD? אתה יכול להכיר בהכנסות שלך במקומות שאתה עשית את הפיתוח, מחקר ופיתוח, R&D, והמקומות שבהם הקניין הרוחני יצא לפועל. זאת אומרת שהם חיברו את שניהם ביחד, וזה היתרון של מדינת ישראל – הפיתוח פה. הרי מה עשו? אני אתן לך את הדוגמה הכי קלאסית: Waze. מכיר את Waze? משתמש ב-Waze? יום אחרי שקנו אותם – טאק. הוציאו את ה-IP החוצה. הפיתוח היה פה. הם לא יוכלו לעשות את זה יותר. אנחנו נקבל את כל ההכנסות האלה. לא רק זה. הרי זה בדיוק האינסנטיב, זה התמריץ לתת לחברות האלה גם לקחת מקומות אחרים. אמרת: יושבים צוותים בארץ, יושבים בכל העולם, מפתחים. עכשיו, איפה נשים את ההכנסות, הם אומרים? אהה, בישראל יש הטבת מס – הכול עובר לשם. ואנחנו מובילים פה על כל המדינות האחרות, והכספים יגיעו לפה, ואתה תקבל מיסוי והכנסות שלא היית רואה. ואתה רוצה שהכול ילך לאיבוד? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> שאנחנו נפספס את הכול? <קריאה:> – – – <יואב קיש (הליכוד):> כי אם אנחנו לא ניתן את מדיניות המס הזאת, נפסיד את זה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> נפסיד את זה לאירלנד. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> המהנדסים שלנו יעשו להם relocation לאירלנד. נפסיד את זה לשווייץ, לסינגפור. אין שום בעיה. האנשים האלה הם אנשים איכותיים. relocation קורה כל הזמן, והחברות האלה פשוט עומדות היום בפני החלטה דרמטית. עד היום היה להן קל: הלכו למקלטי מס. היום ה-OECD אמר להן: אין יותר, נגמר המשחק. כולם, כל ההנהלות הבכירות של התאגידים הבין-לאומיים חושבות עכשיו: איפה אנחנו נמקד את ה-IP שלנו, איפה נשקיע מאמצים ב-R&D ואיפה נשלם מס שיהיה מקובל עלינו. וזו התשובה של מדינת ישראל. והם יגיעו לפה על אפך ועל חמתך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואב קיש. רבותי, כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – עידוד השקעות זרות בישראל), התשע"ו–2016, בקריאה טרומית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 42 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 9 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – עידוד השקעות זרות בישראל), התשע"ו–2016, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 42 חברי כנסת בעד, תשעה מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק לעידוד השקעות הון (תיקון – עידוד השקעות זרות בישראל), התשע"ו–2016, עברה בקריאה טרומית ועוברת לוועדת הכספים להכנה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת מכשיר שקילה במכר טובין לפי משקל), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3144/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת מכשיר שקילה במכר טובין לפי משקל), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב. הנמקה מהמקום של חבר הכנסת יעקב אשר. בבקשה, אדוני, יש לך דקה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> תודה, גברתי היושבת-ראש. אנחנו מדברים על חוק צרכני ממדרגה ראשונה. התורה אומרת: "אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך". התורה נותנת לנו את הבסיס לניהול חיי מסחר, ומחובתנו גם לתת לצרכן את הכלים לנהל צרכנות נבונה ולדעת, בעת שהוא מחליט לרכוש מוצר, כמה ישלם עליו בקופה. החוק היום מחייב את המוכר לסמן את התשלום, אבל אינו מחייב, כמובן, בנושא של משקל. ואז יוצא מצב שאדם שמגיע לקופה, הוא קנה שקית עם מוצרים בתפזורת, פירות ודברים מסוג זה, ומתברר שזו כמות גדולה וממילא הוא גם ישלם הרבה – הוא לא יחזור מהקופה בחזרה כדי להחזיר את זה, ואז הוא קונה את זה. החוק הזה מדבר בעצם על כך שברשתות ובחנויות גדולות יהיה משקל, תהיה חובת הצבת משקל, לנוחות הציבור. כל אדם שבוחר לעצמו יוכל לבדוק כמה זה שוקל וממילא כמה זה עולה. הסכמתי שזה יהיה בהסכמה עם משרד הכלכלה. אני מודה למשרד הכלכלה ולצוות העוזרים שלי. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אשר. ישיב לנו סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גם פה החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת החוק בקריאה טרומית בלבד, בכפוף להסכמת משרדי הכלכלה והאוצר. התנאי מקובל עליך? עליכם? הרב מקלב, אתה גם חתום על ההצעה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא גם הצהיר על כך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. ולפני הקריאה הראשונה תוחזר הצעת החוק לוועדת שרים. עד כאן? בסדר גמור. סך הכול ההצעה טובה, הצעה ראויה. ולא שחלילה חושדים בספקים וביצרנים, אין שום קשר. על כל פנים, אני מבקש מחברי חברי הכנסת ומרבי מאיר הכוהן לתמוך בהצעה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לסגן השר חבר הכנסת יצחק כהן. אנחנו עוברים להצבעה. אין צורך לחזור לכאן. אנחנו נצביע כעת על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת מכשיר שקילה במכר טובין לפי משקל), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 46 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת מכשיר שקילה במכר טובין לפי משקל), התשע"ו–2016, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 46 חברי כנסת, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הצבת מכשיר שקילה במכר טובין לפי משקל), התשע"ו–2016, עברה בקריאה הטרומית ועוברת לוועדת הכלכלה להכנה לקריאה ראשונה. לפרוטוקול, חבר הכנסת איתן כבל מבקש להצטרף – כתומך, אני מבינה. <הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – תנאי המאבטחים), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3237/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – תנאי המאבטחים), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי וקבוצת חברי הכנסת. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת יוליה מלינובסקי. בבקשה. אני חושבת שזאת הצעת החוק הראשונה שלך. אז ברכות. עד עשר דקות, גברתי, לרשותך. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, אדוני השר, זו הצעת החוק הראשונה שאני מעלה פה לקריאה טרומית, וזה גם כן בתמיכת הממשלה. אז בכלל, עושה לי שמח בלב שזכיתי שהממשלה הבחינה והבינה ותומכת בחשיבות של תנאי עבודה נאותים למאבטחים. אנחנו כולנו עדים, וראינו את זה לא פעם, שעומד בן-אדם בכניסה לבית-ספר, לגן-ילדים, לסופר, לגן-אירועים, והוא חשוף לשמש, לגשם; יש לו מקסימום כיסא ליד הקיר, ואין לו גישה, לא למים, לא לשירותים, לא לחשמל – דברים בסיסיים ביותר, וכל אחד שעובד במשרד או במקום מסודר אפילו לא חושב שיכול להיות דבר כזה. קיבלנו פניות רבות ממאבטחים מכל רחבי הארץ – חיפה, אשדוד, ערד, באר-שבע – והתמונה הייתה עגומה ולא משמחת: ב-2016 אנחנו צריכים לדבר על דברים כל כך בסיסיים כמו כבוד האדם. בן-אדם עובד, והוא זכאי וראוי לתנאי עבודה ראויים ומכובדים במקום העבודה שלו. וכמה שיותר ראיתי את התמונות האלה – והיה גם דיון בוועדה לפניות הציבור בנושא בית-החולים סורוקה – התגבשה בי עמדה שכנראה אין מנוס ואנחנו צריכים לחוקק חוק. אף שחבל, אף שזה ברור, אף שזה בסיסי, אף שזה מובן מאליו שבן-אדם הוא בן-אדם, הוא עובד, והוא זכאי לתנאים נאותים. אז גיבשנו הצעת חוק שמדברת על תנאים פיזיים ראויים למאבטחים. מדובר על ענף שמחזיק 70,000 עובדים, אותם אנשים שכולנו רואים, כולנו אומרים להם שלום כשאנחנו נכנסים למקום כזה או אחר, ולא שמים לב איך הם עובדים. ובעיני עבודה זה ערך, בן-אדם שעובד ומתפרנס בכבוד זה ערך, ואנחנו צריכים לדאוג, בכל המוסדות, גם ציבוריים וגם פרטיים, לתנאים נאותים לאותו בן-אדם. כמובן, זה נוסף על השכר, אבל כרגע – תנאים פיזיים, משהו שהוא לכולנו אותו דבר. גם מלכה וגם מנקה, כולנו בני-אדם. זה לא היה קל, כי כמובן לחוק הזה יש עלויות, כמו שכל דבר טוב בחיים עולה כסף, אין חוכמות. דברים רעים קורים בעצמם, דברים טובים עולים כסף. הייתה פה התגייסות של גורמים רבים שעזרו ותמכו. זה התחיל מהסתדרות העובדים הלאומית, שנתנה לי את המידע הראשוני, והתגלגל לתמיכה של ההסתדרות הכללית, שגם כן מאוד עזרו בקידום החקיקה הזאת. גם כן שרים רבים, כולל סופה לנדבר, השרה סופה לנדבר, שיושבת בוועדת שרים לחקיקה, שמאוד עזרה שם; השר יריב לוין, שקיימתי אתו שיחות רבות שיתמוך, כי היו חששות, שלא יהיו בּוּדקות, שלא כל מדינת ישראל תהיה בודקות. אז לא, אנחנו לא מדברים על בודקות, אנחנו מדברים על תנאים נאותים – שתהיה הצללה, שתהיה הגנה, שזה לא יהיה כיסא באמצע שום דבר. גם שר הרווחה, שבקדנציה הקודמת היה יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה וקידם את החוק בנושא של שכר – גם הוא לקח חלק מאוד פעיל בחקיקה הזאת והמשרד שלו תמך. מה החוק אומר? מזמין שירות יהיה אחראי לתנאים הפיזיים של המאבטחים. לא קבלן, לא חברת ביצוע – מזמין שירות. זה תנאי קבע. קבלנים יכולים לבוא וללכת, אבל זה יישאר, וזה שייך למזמין השירות. ומי שלא יעמוד בהוראות החוק ייענש, כולל קנס אישי – עד אחריות פלילית. כי לא ייתכן שפוגעים באנשים מטעמים כספיים ולא נותנים מספיק חשיבות לתנאי העבודה של אנשים – ולא חשוב מה עושה הבן-אדם, מאבטח או מנכ"ל החברה הכי גדולה; זה אותו בן-אדם, וזה יכול להתגלגל, אף אחד לא יודע איפה אנחנו נמצא את עצמנו בסיבוב הבא בחיים. אז זה החוק, זאת הצעת החוק, ואני מקווה מאוד שהיום אנחנו נעביר את זה בטרומית. חבל שחבר הכנסת אלי אלאלוף איננו פה כרגע, כי החוק הזה הולך לוועדה שלו, ואני מקווה מאוד שברגע שנסיים את התקציב ואת כל החוקים האחרים, אנחנו נריץ את זה במהירות שיא, כדי לתת בשורה ל-70,000 מאבטחים – שאנחנו, שוב פעם, רואים אותם, אומרים להם שלום. הם מגינים עלינו, אז עלינו לדאוג להם. כי שוב, עבודה זה ערך, וערך מאוד חשוב. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יוליה מלינובסקי. שוב ברכות. <הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – הבטחת תנאים הולמים בעמדות אבטחה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/2007/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש לנו הצעת חוק שהוצמדה: הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – הבטחת תנאים הולמים בעמדות אבטחה), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת אורן אסף חזן וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני, יש לך עד שלוש דקות להציג את ההצעה שלך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, השרה, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, מי מאתנו לא עבר לפחות – אני לא רוצה להגיד פעם בשבוע, אבל לפחות אחת לחודש – ליד קניון, אתר בנייה, רשות, ולא ראה מישהו שיכול בקלות להיראות כמו הסבא או הסבתא של כל אחת ואחד מאתנו עומד, לעתים בשמש הקופחת ממרום בחום בלתי נסבל, לעתים בחורף, כשהגשם יורד והמטרייה כבר כולה מקופלת מהרוח, ולא נקרע לו הלב. לפעמים אני תופס את עצמי ושואל, ריבונו של עולם, למה בגלל פקידות שלא מבינה, כנראה, מאיפה היא הגיעה, ולא יכולה להעלות על הדעת שבשלב כזה או אחר בחיים אולי היא תוכל להיות באותו מקום בדיוק – אנחנו כל כך אטומים. לפני יותר משנה הגשתי הצעת חוק שאומרת דבר פשוט: זה בסדר לשמור על הביטחון האישי של כל אחד ואחד מאתנו; זה בסדר שאנחנו צריכים לוודא שלא יהיו גנבות ולא יהיו פריצות; זה בסדר שאנחנו צריכים לדאוג שאף אחד לא ייכנס לחניון או לקניון בצורה שאולי תסכן מישהו; זה אפילו בסדר לחשוב שאנחנו מוטרדים מערימה של קרשים שרגע לפני כן שימשו לפיגומים באתר בנייה, וחלילה מישהו יבוא וייקח אותם. ואתם יודעים מה – גם מהכיוון ההפוך: שילד או ילדה צעירים ייכנסו וישחקו באתר, וחלילה יקפחו את חייהם. הכול טוב ויפה. אבל לא טוב ולא יפה שאנשים שבסך הכול רוצים להביא מעט כסף הביתה, כדי שיהיה להם במה למלא את המקרר – מתייחסים אליהם כאילו הם לא בני-אדם; מתייחסים אליהם כאילו הם האחרונים בשרשרת המזון; כאלה שאפשר לצחוק עליהם, לבזות אותם, לפגוע בהם. אני הגשתי את הצעת החוק, שאומרת דבר פשוט: אדם רוצה לכבד את עצמו, להתפרנס בכבוד, יוצא לעבוד ומצא עבודה באתר בנייה, מצא עבודה בקניון, מצא עבודה בכל מקום אחר שמצריך עבודת אבטחה – לא יכול להיות מצב שאנחנו לא נספק לו את התנאים הבסיסיים הפשוטים ביותר: שכשהוא קם בבוקר כמו אדם הוא יוכל לחזור לביתו לא כשהוא ספוג מים בחורף או מזיע כל כולו מהשמש בקיץ. כי גם ברמה הנורמטיבית של הביטחון של מה שאנחנו מנסים לייצר לא יכול להיות מצב כזה. לא יכול מצב שאדם יוכל לעשות את עבודתו כשהוא כל רגע עסוק איך וכמה ולא. זה לא עניין של נוחות בכלל אלא עניין של אנושיות. במשך שנה מאוד ארוכה היה מי שתקע את החוק הזה. אני שמח שסוף-סוף יש התקדמות, ואנחנו נביא בשורה. בעזרת השם, מזמין עבודת אבטחה או מספק עבודת אבטחה לא רק יסתכל על הכיס שלו ועל הרווח הנקי שנכנס לו לכיס, אלא יזכור שאלה שמשרתים אותו, בסופו של יום הם בני-אדם וצריך לשמור עליהם ככאלה וצריך להתייחס אליהם ככאלה. אנחנו נבנה בודקות ממוזגות, נוחות – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – להגן מהשמש ומהגשם, לאותם עשרות-אלפי מאבטחים ברחבי הארץ. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אורן אסף חזן. ישיב לנו, בשם שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, השר יובל שטייניץ. בבקשה, אדוני. אדוני, אני רק רוצה להזכיר שגם לכם יש עד עשר דקות להשיב. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> זה הרבה יותר קצר. גברתי היושבת-ראש, חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, ברכות על הצעת החוק הראשונה שלך; חבר הכנסת אורן חזן, ברכות על הצעת החוק שלך. אני מקריא תשובה מטעמו של שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: חוק הזכות לעבודה בישיבה קובע, בין השאר, חובה של מעסיק לספק לעובדו מושב לעבודה. וכן, אסור למעסיק למנוע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה. הפרת חוק זה יכולה להביא לתביעה אזרחית שבסופה ניתן לפסוק פיצוי לדוגמה שהוא פיצוי עונשי, ללא הוכחת נזק, וכן היא עילה לתובענה ייצוגית. החוק לא קובע עבירות פליליות בגין הפרתו. תכלית הצעת התיקון היא ראויה ונכונה, כיוון שהיא מבקשת להסדיר תנאים פיזיים בסיסיים למאבטחים, שלעתים עומדים במשך כל המשמרת בעמדה ללא צל בחום כבד או ללא חימום בקור כבד. לפי ההצעה, המעסיק יהיה חייב להעמיד לרשות המאבטח עמדת אבטחה שבה מזגן, חימום, נקודת חשמל ומי שתייה, וכן לאפשר לעובד ללבוש ביגוד התואם את מידותיו ואת תנאי מזג האוויר. הצעת החוק מבקשת לתקן את החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב–2011, ולקבוע אפשרות של הטלת עיצומים כספיים על מפרי ההוראות המוצעות. כן מוצע להוסיף לחוק הזכות לעבודה בישיבה את הגדרת מזמין שירות, מעסיק בפועל, קבלן כוח-אדם וקבלן שירות, כך שתהיה השוואת תנאי עבודה לעובדי מזמין שירות – מה שלא הוצע בהצעות חוק דומות בעבר. ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לתמוך בהצעה כפוף להסכמה עם המשרדים הבאים: משרד הכלכלה והתעשייה, משרד האוצר, משרד התיירות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, משרד המשפטים, משרד הבריאות והמשרד לביטחון הפנים. הצעת החוק תוחזר, אם תאושר, לוועדת השרים לפני קריאה ראשונה. בברכה, שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, שאני מקריא כאן את תשובתו בשמו. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר שטייניץ. רק לבדוק אם מקובל – חבר הכנסת איתן כבל מבקש להתנגד; בבקשה, אדוני. היית יכול גם לעלות לכאן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא חשוב. גברתי היושבת-ראש, ברשותך, ההתנגדות שלי היא לא התנגדות – החוק הזה, הנחתי אותו כבר לפני כמה קדנציות, ובמשך כמה קדנציות אני מנהל קרב אימים מול הממשלה. אני שמח בשביל חברתי הגברת מלינובסקי, שגם הסבה את תשומת לבי – ותודה על זה. אבל אני מצר. אני הנחתי מחדש את החוק, ואני מצפה שהממשלה תיתן גם לי להיות מצורף לחוק הזה שאני עמל עליו שנים. אני רוצה להזכיר שבמושב הקודם כאן ביקש ממני השר לדחות את הדיון בעניין הזה. באתי בדברים עם המשרדים השונים. ושוב, אני מברך מכל הלב על העבודה החשובה שלך, הגברת מלינובסקי – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – אבל יחד עם זה אני לא מתכוון לוותר, וכשיגיע התור שלי להביא את זה לוועדת השרים – אני תובע שהם יאשרו את זה. תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אצביע אתך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, חבר הכנסת איתן כבל. אני פה מקבלת ממזכירת הכנסת הצעה בשבילך, שאולי תצמיד את ההצעה שלך בקריאה הראשונה, ואז נראה איך נתקדם. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. יהיו לנו שתי הצבעות נפרדות. כעת נצביע על הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – תנאי המאבטחים), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 51 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – תנאי המאבטחים), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 51 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – תנאי המאבטחים), התשע"ו–2016, עברה בקריאה טרומית, ועוברת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה ראשונה. כעת נצביע על הצעת החוק שהוצמדה: הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – הבטחת תנאים הולמים בעמדות אבטחה), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת אורן אסף חזן וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 55 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – הבטחת תנאים הולמים בעמדות אבטחה), התשע"ה–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 55 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון – הבטחת תנאים הולמים בעמדות אבטחה), התשע"ה–2015, עברה בקריאה טרומית, ועוברת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק לאשרור אמנת רומא, התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3092/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק לאשרור אמנת רומא, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת יוסף ג'בארין וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, יש לך עד עשר דקות להציג לנו את הצעת החוק שלך. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, צר לי ששרת המשפטים אינה נוכחת כדי להשיב ישירות על נושא חשוב זה ושהיא העדיפה להעביר תשובה בכתב. <קריאה:> יש הצבעה? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> יש הצבעה, כן. בנאומו במושב הפתיחה של ועידת רומא, ביוני 1998 – ביוני 1998 היה מושב הפתיחה בעניין אמנת רומא; אמנת רומא היא האמנה שהקימה את בית-הדין הפלילי בהאג – נאם מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה והיה גם ראש המשלחת הישראלית לוועידה, אליקים רובינשטיין, שהוא כיום שופט בבית-המשפט העליון. הוא הדגיש את האינטרס המיוחד שיש לישראל בגיבוש חוקת בית-דין פלילי בין-לאומי, נוכח היותו של העם היהודי הקורבן של פשע מהנוראיים הידועים לאדם – השואה.גם היועץ המשפטי של משרד החוץ כתב דברים מפורשים כשאמר ש"ברור כי לעם היהודי, לניצולי השואה ולצאצאיהם הנושאים עמם בכל יום את צלקות מעשי הזוועה, יש אינטרס ברור וייחודי בייסוד בית-דין כאמור, שבו יישפטו מבצעי השמדת עם, זורעי מוות והרס באשר הם". היועץ המשפטי גם כתב: "כבר מראשית הדרך ראתה עצמה מדינת ישראל כמדינה שחברה באו"ם ובקהיליית האומות הנאורות" – ככה הוא כתב – "כבעלת אחריות מוסרית לא רק למעקב אחר הקמת בית-דין פלילי, אלא גם בלקיחת חלק פעיל בעיצובו, מתוך מטרה למנוע חסינות מפני ענישה ולהבטיח רדיפה אחר הצדק ופעולה של בית-הדין בלי שיהיו בה השפעות פוליטיות וזרות". למרות כל הדברים החשובים הללו, עד היום מדינת ישראל לא הצטרפה לאמנה הזו והיא עדיין לא מדינה חברה באמנה. בשאילתה שהגשתי למשרד המשפטים: מדוע מדינת ישראל לא מצטרפת לאמנה – – <ענת ברקו (הליכוד):> ממדרים אותך, הא? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – נעניתי על-ידי משרד המשפטים – ככה כתבו לי בתשובה: "למרבה הצער, מאז הוקם בית-הדין נראה כי החששות לא היו בעלמא וישנם ניסיונות מובהקים לעשות שימוש פוליטי וציני בבית-הדין באופן שפוגע במטרות החשובות שלשמן הוקם. מדינת ישראל מתמודדת בשנים האחרונות עם מאמצים מצד גורמים שונים לפתוח בהליכים בבית-הדין נגד הפועלים מטעמה, כדוגמת הארגון IHH, ומצדה של הרשות הפלסטינית". ואני שואל, האם העובדה שמישהו מבקש לבחון את מעשיה של מדינת ישראל מפרספקטיבה של משפט בין-לאומי היא עובדה שצריכה להטריד את מדינת ישראל, להטריד את משרד המשפטים ולהטריד את משרד החוץ? הרי כל הרעיון של הקמת בית-דין בין-לאומי בהאג – זה בשביל לבחון את המקרים הללו. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – BDS – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אז, גברתי היושבת-ראש, אני רוצה להגיד לך שכנראה יש סיבות מדוע בישראל באמת לא רוצים להצטרף לאמנה של בית-הדין הפלילי בהאג. אני כאן מסתכל על עמדת היועץ המשפטי לממשלה – חברת הכנסת ברקו, זה לא ארגון זכויות האדם – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – במדינה כזאת – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – זה לא האו"ם, זה לא האיחוד האירופי, זה היועץ המשפטי לממשלה, לממשלת ישראל, שבא ואומר שקידומה של החקיקה המוצעת – הכוונה לחוק ההסדרה – לקידומה של ההצעה הזו עלולות להיות השלכות משמעותיות בזירה הבין-לאומית, משמעויות מדיניות או משפטיות. זאת אומרת, היועץ המשפטי לממשלה אומר במפורש שלחקיקת חוק ההסדרה יש השלכות משפטיות בזירה הבין-לאומית. מה זה השלכות משפטיות? אני רוצה להגיד לכם מה הן השלכות משפטיות. חוקת בית-הדין הפלילי הבין-לאומי מגדירה מהו פשע מלחמה – פשע מלחמה שעליו אפשר לשפוט פושעי מלחמה בפני בית-הדין. בסעיף 8 נקבע במפורש, שהמושג פשע מלחמה כולל העברה על-ידי המדינה הכובשת של חלק מהאוכלוסייה שלה, במישרין או בעקיפין, לתוך השטח הכבוש על-ידיה. שמעת, חברת הכנסת ברקו, מה זה פשע מלחמה לפי חוקת בית-הדין? חברי לספסלי האופוזיציה במחנה הציוני, יש עתיד, אתם שמעתם איך האמנה מגדירה את המושג הזה – פשע מלחמה? אני רוצה לחזור ולהגיד את זה שוב. חברי ברשימה המשותפת, אתם בטח מכירים את החומר הזה, אבל כנראה צריך לחזור על הגדרת המושג הזה דווקא מעל הבימה הזו. שוב: פשע מלחמה, לפי הגדרת המושג באמנה, כולל העברה על-ידי המדינה הכובשת של חלק מהאוכלוסייה שלה, במישרין או בעקיפין, לתוך השטח הכבוש על-ידיה. זאת אומרת, שהמשפט הבין-לאומי – ולענייננו האמנה שהקימה את בית-הדין הפלילי בהאג – קובע במפורש שהעברת מתנחלים, אזרחי ישראל, אל השטח הכבוש בגדה המערבית, זה בדיוק עונה על הגדרת פשע מלחמה. על פשע מלחמה כזה – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> לא נמצא שום קשר. אין שום קשר. <ענת ברקו (הליכוד):> אין קשר – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – אפשר להעמיד אחראים לדין בבית-הדין הפלילי בהאג. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> אין קשר – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ואם בעברית זה לא מספיק משכנע, אני אקריא לכם מה כתוב באנגלית. <נורית קורן (הליכוד):> באנגלית אתה לא יכול. רק בערבית. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> האמנה קובעת: war crimes include the transfer directly or indirectly – – – <נורית קורן (הליכוד):> אתה לא יכול באנגלית – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תתרגם את זה לעברית, בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> תרגמתי את זה. עכשיו אני אומר מה הנוסח המקורי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא. תתרגם את זה לעברית – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> לא, לא. אני מקריא את הסעיף. אסור להקריא את הסעיף? <נורית קורן (הליכוד):> אתה לא יכול להקריא את הסעיף באנגלית. אתה לא יכול להקריא באנגלית. אלה החוקים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> זה הסעיף באמנה. אל תגזימי. למה באנגלית זה מפחיד אותך? <נורית קורן (הליכוד):> סליחה, אלה החוקים של הכנסת. אתה לא יכול. אתה לא יכול. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אז אני אתרגם את זה מייד לאחר מכן. <ענת ברקו (הליכוד):> למה, בערבית אתה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אז אני אתרגם את זה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה. <ענת ברקו (הליכוד):> בערבית. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> בערבית או בעברית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, או בערבית או בעברית, כן, בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> Article 8 of the Rome Convention that defined what's a war crime – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא מתרגם, הוא מתרגם. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – says that war crimes include the transfer, directly or indirectly, by the occupying power of parts of its own civilian population into the territory it occupies. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תעבור בבקשה לעברית, לשפה שלך. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> So it is clearly about the Israeli settlements in the West Bank – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת יוסף ג'בארין, אתה לא רוצה שאני אוריד אותך מהבמה. חבר הכנסת ג'בארין. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – and this is clearly about – – – that now the Knesset is trying to legislate – – – <קריאה:> הוא לא שומע אותך בכלל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה ממש לא מכובד, אתה יודע. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> בסדר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בפעם הבאה אני גם אשתמש בכלים שיש לי. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אסור להקריא סעיף? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אמרו לך מה מותר – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אז אני אתרגם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – אז בבקשה לפעול לפי התקנון. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> התרגום של הסעיף ברור מאוד. התרגום של הסעיף ברור מאוד, ולכן כשקוראים את העמדה של ארגוני זכויות האדם מבינים שיש כאן אחריות פלילית בבית-הדין הבין-לאומי בהאג לכל מי ששותף להעברת החוק הזה. הכנסת, כל חברי הכנסת שמצביעים בעד חוק ההסדרה, לפי האמנה הבין-לאומית של בית-הדין הפלילי בהאג, יכולים להיות אחראים לפשעי מלחמה, לפי הסעיף שבדיוק הקראתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני, אני מבקשת לסיים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> לכן, חברי חברי הכנסת, אין שום ספק שחוק ההסדרה, אם יעבור בכנסת, יהיה עבירה על האמנה הבין-לאומית של בית-הדין הבין-לאומי בהאג. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> וכל מי שיתמוך בחקיקה הזאת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – יכול וימצא עצמו על ספסל הנאשמים בפני בית-הדין. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. אני מבינה שבשם שרת המשפטים תשיב לנו השרה גילה גמליאל. בבקשה, גברתי. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק לאשרור אמנת רומא, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת יוסף ג'בארין ואחרים, מבקשת לאשרר את אמנת רומא משנת 1998 אשר כוננה את בית-הדין הפלילי הבין-לאומי. משמעות אשרור האמנה היא הצטרפות לבית-הדין. עמדתה של ממשלת ישראל הייתה ועודנה כי במציאות כיום אין מקום לאשרר את אמנת רומא ולהצטרף לבית-הדין. מדינת ישראל עוד מראשית ימיה מחויבת לרעיון הצדק הפלילי הבין-לאומי, ופעלה לכל אורך שנותיה כדי לתרום לפיתוחו ויישומו. בהמשך למדיניות עקבית זו, מדינת ישראל נטלה חלק פעיל במשא-ומתן לקראת הקמתו של בית-הדין הפלילי הבין-לאומי. אלא שבשלבים האחרונים של המשא-ומתן בוועידת רומא בשנת 1998, ניכרו ניסיונות מטרידים ומדאיגים לפוליטיזציה של בית-הדין, באופן אשר עלול לחתור תחת המטרות העומדות בבסיס הקמתו ולפגוע ביכולתו למלא אחר ייעודו. על כן, ישראל אומנם חתמה על המסמך המסכם של ועידת רומא – כך שההצעה של חבר הכנסת יוסף ג'בארין לא באה כהתרסה – אלא המדינה כן התקדמה בשלבים מסוימים לגבי קידום המסמך, אבל החליטה לנקוט גישה של "נחכה ונראה" כלפי בית-הדין, שכן לא היה ברור אם המבנה המוסדי של בית-הדין ודרכי עבודתו חזקים דיים על מנת לעמוד בפני הניסיונות לנצלו ככלי לניגוח מדיני ולהגשמת צרכים פוליטיים. למרבה הצער, מאז הוקם בית-הדין נראה כי החששות לא היו לשווא. יש ניסיונות מובהקים להשתמש שימוש פוליטי וציני בבית-הדין, באופן שפוגע במטרות החשובות שלשמן הוקם. מדינת ישראל מתמודדת בשנים האחרונות עם מאמצים לפתוח בהליכים בבית-הדין נגדה מצד גורמים שונים, כדוגמת הארגון תומך הטרור IHH, שהוביל את משט ה"מרמרה", ומצד הרשות הפלסטינית. למען הסר ספק, ביום 28 באוגוסט 2002 הודיעה מדינת ישראל למזכ״ל האו"ם על כך שאין בכוונתה להצטרף לאמנה ולפיכך אין היא נושאת במחויבות משפטית תחת חתימתה. עם זאת, מדינת ישראל מוסיפה לעקוב אחר פעילות בית-הדין – ואולי לעתיד יבוא יהיה לזה מקום – ומשתתפת בכינוס השנתי של עצרת המדינות החברות בבית-הדין, במסגרת מעמדה כמדינה משקיפה. מדינת ישראל ממשיכה לתמוך בקידום צדק פלילי בין-לאומי על מנת להיאבק במעשי זוועות המוניים, שלצערנו עדיין מתרחשים במקומות שונים בעולם, ופועלת לקידום השיח המקצועי בתחום המשפט הפלילי הבין-לאומי. למעלה מן הצורך, מבקשת שרת המשפטים להבהיר כי הסמכות לאשרר אמנות בין-לאומיות נתונה בידי הממשלה. אי-אפשר לעקוף סמכות זו באמצעות הגשת הצעת חוק פרטית המתייחסת לאמנה ספציפית. מדובר בסוגיה שיש לה השלכות רוחב חשובות, הנוגעות, בין היתר, להתנהלותה של מדינת ישראל במישור הבין-לאומי. נוכח האמור, הממשלה מתנגדת להצעת החוק. יש פה היבטים אחדים: ההיבט הראשון הוא שזה בסמכות הממשלה ולא הכנסת. ההיבט השני הוא שמדינת ישראל, הממשלה אכן לוקחת על עצמה, לאורך כל הדרך, לבחון את הסוגיה, ואכן פעילה בהרבה מאוד מהאורגנים שכן קשורים לעצם הנושא. אבל בפועל אנחנו כרגע לא רואים לנכון להצטרף, מפאת העובדה, כפי שנאמר כאן קודם, שעדיין, לצערנו, משתמשים בבתי-הדין הללו לא בצורה העניינית שאמורה להתבצע ביחס לכל הפשעים שקיימים בכל העולם, אלא לניגוח ציני נגד מדינת ישראל, וזו הסיבה שאנחנו בעצם לא נותנים לזה יד. אומנם זה נשמע לעתים שמציעים כאן הצעות, כביכול מבקשים לאשרר אמנות – אז כאן, חברות וחברי הכנסת, תדעו שבסוגיה הזו זה נתון לממשלה, צריך להציף את זה אל מול השרים והשרות על מנת לנסות ולקבל את האישור. עדיף להגיש את זה בשאילתה, ולא בהצעות חוק שמלכתחילה אין להן סיכוי, ואז התשובה המתקבלת הייתה אותו דבר. זה יפה להעלות את הנושא לסדר-היום, אבל מהצד האחר צריך לדעת שההליך הפרוצדורלי גם מונע את האפשרות לאשר את זה וליצור שינוי בהתנהלות הממשלה. חבר הכנסת ביטן, מצבך טוב? אני מבינה שהכול בסדר. אז הממשלה מבקשת להתנגד. תודה רבה ויום טוב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשרה גילה גמליאל. חבר הכנסת יוסף ג'בארין רשאי לבוא ולהגיב. עד שלוש דקות לרשותך, אדוני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> עלתה טענה שהגורם המוסמך לאשרר את האמנה הוא הממשלה ולא הכנסת. האמת היא שאם מקבלים את זה דרך חקיקה של הכנסת, אז החוק גובר. לכן, ברמה המשפטית אין שום בעיה בכך, ולכן הכנסת בוודאי יכולה לחייב את הממשלה להצטרף לאמנה. אני רוצה להבהיר נקודה חשובה בהקשר של בית-הדין הפלילי בהאג. באמנה נקבע שגם אם מדינה לא מצטרפת לאמנה במובן הזה שהיא לא מאשררת אותה, עדיין המדינה יכולה להיתבע בבית-הדין הפלילי בהאג. איך? אם הביצוע של פשע המלחמה הוא על קרקע ששייכת למדינה אחרת. לכן, אחרי שמדינת פלסטין – הרשות הפלסטינית התקבלה באו"ם כחברה כמדינות עולם אחרות, הרשות הפלסטינית וגם אש"ף פנו אל – קצת רעש, אי-אפשר. מה זה הבלגן הזה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אפשר לבקש – בבקשה – מחברי הכנסת קצת שקט? חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, חבר הכנסת דוד אמסלם, השר ליצמן, השר גלנט. זה מפריע לנו, תודה. חבר הכנסת דוד ביטן, יש רעש גדול מאוד באולם. חבר הכנסת גפני, אני שומעת על מה אתם מדברים; הביאו את זה בחשבון. תודה, אדוני. בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> חברי הכנסת בקואליציה, אני אומר דברים חשובים מאוד בעיקר לכם, אם היום אכן תצביעו בעד חוק ההסדרה – כי מה שאני אומר, כשמדינת פלסטין הצטרפה, או ביקשה להצטרף, לאמנת בית-הדין הפלילי בהאג – – <ענת ברקו (הליכוד):> היא לא הצטרפה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – ולכן – היא בתהליך של הצטרפות – לכן גם אם ישראל לא אשררה את האמנה, עדיין יהיה אפשר יהיה לתבוע אותך ואותך ואת כל מי שיתמוך היום בחוק ההסדרה, כמי שתומך בפשע מלחמה. כי אין שום ספק במשפט הבין-לאומי, שחוק ההסדרה בעצם אומר: ביצוע פשע מלחמה; ביצוע פשע מלחמה על-ידי העברה של אזרחי המדינה הכובשת אל השטח שהיא כבשה. <יואב קיש (הליכוד):> ממש לא. ממש לא, זה לא נכון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ג'בארין, ג'בארין – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> לכן זה לא יעזור שאתם תדחו את ההצעה הזאת. זה לא יעזור לדחות היום את ההצעה שלי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – להצטרף לאמנה, כי האחריות קיימת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אני מקווה שהיא לא תופעל, אבל אם יעבור חוק ההסדרה, נראה לי שכל אחד מכם יצטרך לחפש עורך-דין. תצטרכו לחפש עורכי-דין בקרוב. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת יוסף גב'ארין. אנחנו נעבור להצבעה. כעת נצביע על הצעת חוק לאשרור אמנת רומא, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת יוסף ג'בארין וקבוצת חברי כנסת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 74 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק לאשרור אמנת רומא, התשע"ו–2016, נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 15 חברי כנסת בעד, 74 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק לאשרור אמנת רומא, התשע"ו–2016, לא התקבלה. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש – בבקשה, אדוני – ואז אנחנו נמשיך בחקיקה. ההודעה בלי הצבעה. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> תודה, כבוד היושבת-ראש. שתי הודעות. הודעה ראשונה: אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים מטעם סיעת כולנו בוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים לתקציב הביטחון: במקום חבר הכנסת אלי כהן, תכהן חברת הכנסת רחל עזריה. נוסף על כך, אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים מטעם סיעת המחנה הציוני בוועדה המשותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון לדיון בהצעות החוק האלה: 1. הצעת חוק ההסדרה, התשע"ה–2015, פ/1973; 2. הצעת חוק ההסדרה, התשע"ו–2015, פ/3127; 3. הצעת חוק להסדרת התיישבות ביהודה ושומרון, התשע"ז–2016, פ/3433/20; ובוועדה המשותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון לדיון בהצעת חוק להסדרת התיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016, פ/3459/20: במקום חברת הכנסת ציפי לבני, יכהן חבר הכנסת נחמן שי. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. <הצעת חוק היועץ המשפטי לממשלה (מינוי וכהונה), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3191/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו ממשיכים בחקיקה. כעת נדון על הצעת חוק היועץ המשפטי לממשלה (מינוי וכהונה), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת יואל חסון וקארין אלהרר. ינמק חבר הכנסת יואל חסון; בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הצעת החוק שלי, הצעת חוק היועץ המשפטי לממשלה (מינוי וכהונה), מבקשת למעשה להחזיר את מינוי היועץ המשפטי לממשלה על-פי מתווה ועדת שמגר, כפי שהיה עד שנת 2009. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תעשי את זה את קודם. בראשית דברי אני מבקש להודות לחברת הכנסת קארין אלהרר, שיזמה אתי את החוק הזה, ואנחנו מקדמים את החוק ביחד ומקווים שאולי נופתע והוא גם יעבור היום. חברי הכנסת, הסוגיה של מינוי היועץ המשפטי לממשלה היא סוגיה רלוונטית ביותר בעת הזאת ובימים הללו. רק לפני כמה חודשים שמענו את שרת המשפטים אומרת שמבחינתה היועץ המשפטי לממשלה הוא רק יועץ. רק יועץ, לא יותר. שרת המשפטים קובעת שהיועץ המשפטי לממשלה הוא רק יועץ. יותר מזה, אנחנו רואים בימים האחרונים כמות אדירה של לחצים גלויים וסמויים על היועץ המשפטי לממשלה, כדי לכופף את התנגדותו לחוק ההסדרה. לחצים על חוק ההסדרה, לחצים על כתב-אישום כזה או אחר, לחצים אין-סופיים על היועץ המשפטי לממשלה. אתם, חברי לקואליציה, חברי הקואליציה, אמרתם כל הזמן ואומרים את זה כל הזמן, שמתווה עמונה כולל גם את חוק ההסדרה, כי רציתם – ואתם רוצים – יועץ משפטי לממשלה חלש. שרת המשפטים אומרת בריאיון ברדיו, שכדי לתת תחושה שחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בנושא חוק ההסדרה היא עניין טכני שאפשר לכופף אותו – זה רק עניין טכני. זה לא דבר מהותי, לא ערכי, לא משפטי, אין לו משקל סגולי נכבד. זה רק עניין טכני, העמדה של היועץ המשפטי לממשלה. ברור שככה הקואליציה מתייחסת כיום ליועץ המשפטי לממשלה; מתייחסת אליו כאל יועץ תחבולות, לא כשומר סף, לא כמישהו שצריך לשמור על המערכת ולהגן עליה, אלא כזה שצריך לסייע לכם בקואליציה לרומם ולקומם את התחבולות שלכם. אתם רוצים שהיועץ המשפטי לממשלה יכשיר, יאפשר, את הדברים שאתם עושים. צריך לומר את הדברים בצורה ברורה, חברי חברי הכנסת. היועץ המשפטי לממשלה הוא ממש לא רק יועץ. הוא קודם כול שומר סף. הוא קודם כול עומד בראש מערך התביעה הפלילית. הוא לא עוד איזה פקיד במערכת, הוא לא איזה גורם שאנחנו צריכים לתמרן אותו, או שאנחנו צריכים להוביל אותו למה שנוח לנו. חברי חברי הכנסת, ראשי ממשלה, ראש ממשלה, נשיא מדינה, שרים, חברי כנסת, ישבו בכלא, עברו כתבי-אישום, בגלל יועץ משפטי לממשלה. יועץ משפטי לממשלה שקיבל את ההחלטה הזאת. קיבל החלטה וחתם בידו על כתבי-אישום חמורים וחסרי תקדים. ראש הממשלה לשעבר, עליו השלום, יצחק רבין, לא התפטר מכהונתו הראשונה, על רקע פרשת הדולרים, בגלל איזו עצה כזאת או אחרת, אלא מפני שהיועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק התערב ולא הותיר לו שום ברירה. לא ייאמן שאז, חברי חברי הכנסת, בגלל כמה מאות דולרים בחשבון זר – כמה מאות דולרים – מצא עצמו ראש ממשלה מתפטר מתפקידו במדינת ישראל. וכיום? כיום עסקאות מפוקפקות, עורכי-דין פרטיים, ראש ממשלה שמעורב בעסקאות של מיליארדים בפרשות כאלה ואחרות, וכל אלה, מקסימום-מקסימום, מצליחות להוציא מהיועץ המשפטי לממשלה צורך בבדיקה. לבדוק. זה המקסימום שיוצא. כמה מאות דולרים הביאו להתפטרות של ראש ממשלה. איך הבאנו, חברי חברי הכנסת, או איך הגענו למצב הזה? אז סקירה היסטורית קלה. כפי שאתם זוכרים, בשנת 1997 התפוצצה לכולנו בפנים פרשת בר-און–חברון. אז היה מדובר לכאורה בדיל פוליטי עם ש"ס והמינוי של היועץ המשפטי לממשלה: דרעי קיבל הבטחה ג'נטלמנית שיוגש נגדו כתב-אישום בלי קלון, ובתמורה ש"ס תבטיח את העברת הסכם פינוי חברון. יומיים אחרי זה היה אותו מינוי של רוני בר-און, שהתפטר, ולכולם במערכת הפוליטית היה ברור שצריך לעשות שינוי בדרך מינוי היועץ המשפטי לממשלה. ובעקבות הפרשה הזאת באמת קמה ב-1998 ועדה ציבורית בראשות השופט שמגר, שקיבלה מנדט להגיש המלצות לגבי הדרך הראויה למינוי יועץ משפטי לממשלה – כך שפרשיות מן הסוג הזה לא יחזרו. הוועדה הזאת, חברי חברי הכנסת, ועדת שמגר, ישבה שנתיים על המדוכה והוציאה מתחת ידה דוח מפורט ומעמיק. ומה אמרה אותה ועדת שמגר? חבר הכנסת השר הנגבי, אתה מכיר בדיוק מה אמרה הוועדה הזאת, כי אתה יזמת חוק כזה בעבר. ועדת שמגר המליצה להסדיר בחקיקה את מינויו של היועץ המשפטי, כך שבמקום להיות מינוי אישי של ראש ממשלה ושר משפטים, היועץ המשפטי לממשלה ייבחר על-ידי הממשלה מבין מועמדים שוועדה ציבורית בודקת ומסננת. בוועדה הציבורית הזאת ראוי שיהיו חמישה נציגים: שופט בית-המשפט העליון בדימוס, שר משפטים או יועץ משפטי בדימוס, חבר כנסת מוועדת החוקה, חוק ומשפט, נציג לשכת עורכי-הדין ונציג האקדמיה. עוד קבעה הוועדה שרק ברוב של ארבעה מתוך חמישה חברים תוכל הוועדה להמליץ על מועמד ליועץ המשפטי לממשלה. הכנסת צריכה לדעת ולהבין, ויש לה הזדמנות לעשות את זה, שהמנגנון הזה שבנתה ועדת שמגר הוא זה שמבטיח איזון עדין בין ריבונות הממשלה לבין הצורך להבטיח הליך נקי בבחירה של מועמדים רציניים, מקצועיים ובלתי תלויים. חשוב להדגיש, גם עם מסקנות ועדת שמגר הממשלה היא שממנה את היועץ המשפטי, יש לה מרחב של שיקול דעת; הוועדה היא שמסננת את המועמדים ומבטיחה שהאינטרסים הפוליטיים לא ידרסו את האינטרס הציבורי. המתווה הזה, מתווה שמגר, אומץ בשנת 2004, וכך למעשה – במסלול הזה, בהמלצות הללו – נבחר היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בממשלת שרון. אבל אז קרה דבר מעניין – ואתם יודעים מה, חברי הכנסת, גם לא כזה מפתיע, גברתי סגנית היושב-ראש: בשנת 2009 החליט נתניהו – אחת ההחלטות הראשונות שלו כראש הממשלה – החליט, קיבל החלטה אסטרטגית, שהוא הופך את כל הכללים והופך את כל שומרי הסף למופע החבובות הפרטי שלו. הוא ביטל, ראש הממשלה נתניהו, את מתווה שמגר בהינף החלטת ממשלה. חברי הכנסת, גברתי היושבת-ראש, ההמשך ידוע. מייד אחרי ביטול המתווה מונה פרקליטו האישי יהודה וינשטיין ליועץ משפטי לממשלה. ידע נתניהו מה הוא רוצה; נתניהו רצה יועץ משפחתי לממשלה, כזה שיאפשר לו לעשות דברים שהוא עושה ועשה עד היום. ואותו יהודה וינשטיין, במשך ארבע שנים מסמס את פרשת "ביביטורס", נבהל מהצל של עצמו כמעט בכל פרשה שהייתה על השולחן, ולא קיבל שום החלטה משמעותית. חמש שנים שקטות של כהונת וינשטיין, והדבר הזה רק השתכלל. ראה נתניהו כי טוב, והפך באמת את העניין לשיטה של דלתות מסתובבות, ומי שרק עד לא מזמן היה משרת אמון של נתניהו הפך בן לילה ליועץ משפטי לממשלה. יש לי הערכה וכבוד למנדלבליט, אני לא מכתיר ולא קובע אם הוא טוב או רע, אבל אי-אפשר לדלג ככה ממשרת אמון ישר למשרה כזאת של יועץ משפטי לממשלה. ולכן, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת הייתה הזדמנות, והיא עדיין הזדמנות לחברי הכנסת לחזור למסלול שמגר, לדעת שהיועץ המשפטי לממשלה לא צריך לעבוד אצל ראש הממשלה, לא צריך לעבוד אצל ראש האופוזיציה ולא צריך לעבוד אצל אף אחד מאתנו; הוא צריך להיות שומר סף נקי מכל רבב, חופשי מכל איום, כזה ששומר על האינטרס הציבורי מעל הכול. ולכן, ראוי שהצעת החוק הזאת תעבור היום כאן, בכנסת העשרים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. ישיב לנו השר צחי הנגבי; בבקשה, אדוני. אני רוצה להזכיר גם לאדוני יושב-ראש הקואליציה וגם לשר שעדיין גם השרים מוגבלים לעשר דקות להשיב על הצעות חוק. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אז שמים להם שעון גם כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מפעילה. אם היית שמה לב מתחילת הישיבה, היית רואה את זה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <השר צחי הנגבי:> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, חבר הכנסת המציע, יואל, אתה יודע שאני מכבד אותך ומחבב אותך ויש לנו עבר משותף של הרבה שנים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> למה להזכיר את זה? <השר צחי הנגבי:> אני לא יודע אם אתה כתבת את הנאום או מישהו נעזר בך כדי להביא את הדברים האלה לכנסת, אבל הדברים האלה שאמרת פשוט נטולי בסיס עובדתי באופן מוחלט; ואני כבר לא מדבר על זה שלא מתאים לבקר פה בלשון לא הכי ראויה שני יועצים משפטיים לממשלה, בעיקר אנשים ששלטון החוק נישא בפיהם והם נאבקים על כך שלא ייפגע מעמדו של מוסד כל כך חשוב כמו היועץ המשפטי לממשלה. אבל העובדות הן הפוכות, ונתבקשתי לענות מכיוון שאני הייתי שר המשפטים ב-1996, שמינה את ועדת שמגר, שאימץ את מסקנות ועדת שמגר, שהביא אותן בפני הממשלה, והיא אימצה את מסקנות ועדת שמגר, ומאז כל ההנחיות שוועדת שמגר המליצה ממולאות ככתבן וכלשונן, בלי סטייה, אחת לאחת, וכך מונו כל היועצים המשפטיים לממשלה מאז 1996. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז למה המתווה בוטל? <השר צחי הנגבי:> מישהו הטעה אותך, לא בוטל שום מתווה. ממש כל ההנחיות של ועדת שמגר, כל הדרך שוועדת שמגר למעשה הכתיבה לממשלה, הדרכים והנהלים למינוי של יועץ משפטי לממשלה – כך מונו כל היועצים מאז היועץ רובינשטיין, שמונה לפני שאומצו מסקנות ועדת שמגר, ולאחר מכן האחד אחרי השני – מזוז, וינשטיין ומנדלבליט. ואני חושב שבאמת טוב עשתה ועדת שמגר שביטלה את הנוהל שמפלגת העבודה הכתיבה עשרות בשנים. אם היה באמת יועץ משפחתי שמונה היה זה היועץ המשפחתי הפרטי, כך אומרים, של יצחק רבין המנוח, שהוא היה המינוי האחרון לפני המהפך של 1996. דרך אגב, הוא היה אדם טוב, הוא היה שופט, אבל הוא באמת היה – לא הסתיר מעולם את הקשר האישי שלו לראש הממשלה דאז יצחק רבין. ב-1996 פעלנו על-פי הנוהל שהיה קיים, הסתבכנו במינוי שעורר ביקורת מוצדקת, וחזרנו בנו בתוך ימים. כתוצאה מן העובדה שבאמת הייתה מחאה – כפי שאני אומר, מחאה שהיה לה בסיס – על הדרך הזאת שבה מונו יועצים משפטיים עשרות בשנים, מאז למעשה 1948, עשינו שינוי טוטלי: הסמכות כבר לא הייתה סמכות של הפורום הפוליטי הבלעדי, הממשלה – שר המשפטים ממליץ לממשלה, הממשלה ממנה – אלא קמה ועדת שמגר, שבה ישבו שרי משפטים נכבדים שביקשתי מהם לשבת בוועדה, מכל גוני הקשת הפוליטית; גם ממפלגת העבודה, שר המשפטים שקדם לי, דוד ליבאי, ישב בוועדת שמגר, וכמובן הנשיא שלה היה הנשיא מאיר שמגר. לדעתי ישבו גם השרים צדוק וגם נסים, אבל אני לא זוכר בוודאות, וישבה משפטנית נכבדה, וכתוצאה מזה גובשו כללים חדשים. ויואל, חבר הכנסת חסון, אני מתפלא: אם זאת העמדה של המחנה הציוני היום, מדוע ממשלת ברק, שהייתה אחרי ממשלת נתניהו, לא שינתה את החוק ולא אימצה את מה שאתה מציע היום – לקחת את כללי ועדת שמגר ולהפוך אותם מהוראה מינהלית מחייבת לחוק? ועוד אשאל אותך: מדוע ממשלת קדימה – שאתה תמכת בה, וגם אני הייתי שותף בה, לא כשר אבל כחבר – גם ממשלות קדימה, גם בראשות אריאל שרון וגם בראשות אהוד אולמרט, במשך שנים לא הפכו את המתווה הזה, את התקנות האלה, את החלטת הממשלה הזאת לחוק? אז אנא, תתייעץ עם היועץ המשפטי של הכנסת. אגב, הוא עצמו היה מועמד נכבד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ודאי מועמד ראוי. הוא יאמר לך שגם במינוי הזה שבו הוא היה מועמד וגם במינויים קודמים שבהם הוא לא היה מועמד, הממשלה הקפידה לעצב את תהליכי המינוי ברוח ההחלטה שלה על מינוי היועץ המשפטי לממשלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> שר הקליטה ואני והשר להגנת הסביבה באמצע אוכל. <השר צחי הנגבי:> עד שאני לא מקבל הנחיה מהשרה עליזה בראשי, אני לא יכול להפסיק. לכן, רציתי בעניין הזה לומר שהכללים מכובדים. אין שינוי במתווה. הליכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה מעוגנים באותה החלטת ממשלה שמבוססת על המלצות ועדת שמגר. הממשלה לא רואה שום עילה – כמו ממשלות קודמות, מכל המפלגות; הזכרתי פה ממשלה של ברק, וממשלה של שרון, וממשלת אולמרט, וגם הממשלה שלנו – לא חושבת שמן הראוי לשנות את המציאות הזאת ולעבור לחקיקה ראשית, שבסך הכול תכבול את ההתנהלות השוטפת של הממשלה בעתיד. זו יכולה להיות ממשלה שהיא היום ממשלה של האופוזיציה. אני גם חושב – ואני יכול לפנות פה לשרת המשפטים לשעבר ציפי לבני: גם בתקופת כהונתך כשרת המשפטים, אחרי שוועדת שמגר אימצה את הכללים שמכוחם פועלת הממשלה, ככל הזכור לי, לא חשבת לראוי – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> תקופה שבה הממשלה שמה לעצמה גבולות, והיא לא טענה שהיועץ המשפטי לממשלה הוא רק יועץ ונצפצף עליו. <השר צחי הנגבי:> לא, אני מדבר על העניין העקרוני. חשבת שזה נכון להותיר על כנו את המצב המשפטי – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> הממשלה הזאת עוברת על מה שלא כתוב בחוק וגם על מה שכתוב בחוק. <השר צחי הנגבי:> זו כבר אמירה באמת אופוזיציונית, אבל משפטית, גם את וגם שרי משפטים אחרים שכיהנו באותן שנים, כולל דניאל פרידמן וכולל רבים אחרים – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> סליחה, הודיעה שרת המשפטים שהיא לא מוכנה לוועדת איתור. היא רוצה למנות את מי שבא לה. אנחנו רוצים לחייב אותה לפחות – – – <השר צחי הנגבי:> היא לא רוצה מה? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> הודיעה שרת המשפטים שהיא רוצה למנות יועץ משפטי בלי ועדת איתור, מטעמה. אז חשבנו, חשב חבר הכנסת יואל חסון, שנכון הדבר – – – <השר צחי הנגבי:> את מדברת על היועץ המשפטי הבא, שיהיה בעוד שש-שבע שנים? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> מה זה משנה מתי? <השר צחי הנגבי:> אם זה מה שהיא אמרה – לא שמעתי אמירה כזאת. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> היא אמרה: יועץ משפטי לא צריך ועדת איתור; שר המשפטים צריך למנות. חבר הכנסת חסון החליט – – – <השר צחי הנגבי:> עכשיו אני מכיר את המוטיבציה שהובילה לחקיקה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – בלי קשר לזהות. דרך אגב, מבחינתי, טריגר – – – לזהות היועצים המשפטיים. <השר צחי הנגבי:> אני לא מכיר שינוי מדיניות נכון לרגע זה. הממשלה רק לפני תקופה יחסית קצרה פעלה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> נתניהו ייכנע, ואתה תצטרך להצביע בעד. <השר צחי הנגבי:> כן, אבל שרת המשפטים, הרי היא שניהלה רק לפני שבועות לא רבים את תהליך המינוי של היועץ המשפטי לממשלה – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <השר צחי הנגבי:> – – על דרך המלצות ועדת שמגר. לפיכך, אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעת החוק. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר צחי הנגבי. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אתה רוצה לעלות? בבקשה, אדוני. רק היית צריך לבקש. לחבר הכנסת יואל חסון יש אפשרות לתגובה, עד שלוש דקות. בבקשה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, השר הנגבי, קודם כול, מכיוון שאנחנו מכירים הרבה שנים, כדאי שתדע – ואני חושב שאתה מכיר אותי ושאתה יודע שאף אחד לא כתב לי את הנאום ואף אחד לא הכתיב לי מה לומר ולא הטעה אותי; אני בודק בדרך כלל את מה שאני אומר. אגיד לך כמה דברים. קודם כול, לגבי העיקרון של חוק, למה צריך חוק – אתה הנחת חוק בעצמך. בשנת 2000 אתה הנחת הצעת חוק. אני יכול לומר לך אפילו את המספר. אתה הנחת הצעת חוק בעצמך בעניין הזה. הצעת חוק הממשלה, או השינוי, או למה צריך חוק – עד 2009 לא היה צריך חוק, כי הממשלה לא שינתה ושיחקה בדבר הזה, אלא הלכה לפי אותם כללים – מה יותר מה פחות, אבל לא שינתה את זה כל הזמן. החוק נדרש כדי שיפסיקו לעשות את המשחק הזה. <השר צחי הנגבי:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ב-2009 – אני יכול לקרוא לך – למעשה ביטלו את המתווה הזה וקבעו ששר המשפטים יביא ארבעה מועמדים לממשלה. <השר צחי הנגבי:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה? <השר צחי הנגבי:> זה לא נכון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה כתוב פה. בוא תראה את ההצעה. בוא תראה את החלטת הממשלה. <השר צחי הנגבי:> זה לא נכון – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> החלטת הממשלה ביטלה את המתווה שהוועדה מביאה את ארבעת המועמדים. <השר צחי הנגבי:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אומר לך, זה המצב. תבדוק את עצמך גם אתה. בלי קשר, אני טוען שבמצב – – – <השר צחי הנגבי:> אתה מדבר על המינוי? היה בעקבות ועדת איתור. היו חמישה אנשים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מאה אחוז. שורה תחתונה: אני חושב שצריך, אדוני, להוציא את זה מידיו של ראש ממשלה. שיבוא מחר ראש ממשלה אחר ויחשוב שהוא רוצה דרך אחרת למנות יועץ משפטי. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> התהליך מתבצע היום בחוק. הבעיה היא ששרת המשפטים הודיעה שהיא רוצה לבטל אותו, לכן חשוב לעגן את זה בחקיקה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז שלא יהיה משחק, לא של שר משפטים ולא של ראש ממשלה, אלא שזה יעוגן בחוק ויהיה ברור, וגם לציבור יהיה ברור, איך בוחרים יועץ משפטי לממשלה במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. כעת נצביע על הצעת חוק היועץ המשפטי לממשלה (מינוי וכהונה), התשע"ו–2016, של חברי הכנסת יואל חסון וקארין אלהרר. כעת אני מבקשת להצביע. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 41 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 53 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק היועץ המשפטי לממשלה (מינוי וכהונה), התשע"ו–2016, נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 41, נגד – 53, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת החוק היועץ המשפטי לממשלה (מינוי וכהונה), התשע"ו–2016, לא אושרה. <הצעת חוק גדר הביטחון, התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3345/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> כעת אנחנו עוברים להצעת חוק גדר הביטחון, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת עמר בר-לב וקבוצת חברי הכנסת. סליחה. לפרוטוקול: חברת הכנסת חנין זועבי בעד הצעת החוק הקודמת. בבקשה, חבר הכנסת עמר בר-לב, עשר דקות לרשותך. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני רוצה הצבעה שמית. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רגע. דקה, אדוני, דקה, אדוני. אני אבקש, ברשותך, דקה, ואני מבקשת, על-פי בקשתה של חברתי מירב בן ארי, לברך את קבוצת קציני פיקוד ומטה, קבוצת פו"ם אלון, שנמצאת אצלנו בקהל. ברכות. בבקשה, אדוני. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. בדיוק לפני חצי שנה, בשעת ערב מאוחרת, פילחו קולות ירי מנשק אוטומטי את האוויר ברחובות תל-אביב. פיגוע ירי מחריד התרחש ממש בלב-לבה של ישראל, במתחם הבילויים שרונה. ארבעה אזרחים ישראלים נהרגו. הסיפור הקשה הזה התחיל יומיים קודם לכן, כאשר שני מחבלים פלסטינים מהכפר יטא יצאו לכיוון שטח ישראל כדי להגיע ממש למרכז הארץ. הדבר היחיד שהיו צריכים לעשות כדי להגיע לתוך מדינת ישראל היה לפסוע מעל אותו קו וירטואלי, לא גדר ולא שום דבר, לפסוע בקלילות ולהיכנס לתוך מדינת ישראל. משם כבר הייתה הדרך פתוחה למרכז שרונה. אבל לא רק משם. דרך הפרצה באין-גדר שיש סביב באזור גוש-עציון עשרות מפגעים ומחבלים הגיעו וחדרו למדינת ישראל ועשו פיגועים בתוך מדינת ישראל. חברי חברי הכנסת, זה הרגע, לרגע אחד לקחת אחריות לחיים עצמם. זוכרים את הביטוי "החיים עצמם"? כן, הגיע הזמן לקחת אחריות לחיים עצמם ולביטחון שלנו, אזרחי מדינת ישראל. הביטחון הוא הצורך הקיומי שלנו לחיים והחיים שלנו עצמם תלויים בו. התלות הזאת בביטחון ובחיים איננה מפרידה בין דת, גזע, מין ומגדר. זו האחריות הכי בסיסית שיש לנו כנבחרי ציבור, לדאוג קודם כול לביטחון אזרחינו. אז למה כאשר מגיעים לנושא הליבה, הביטחון, אנחנו תקועים כבר עשור ויותר עם אותה החלטת ממשלה בלתי מיושמת ולא משלימים את בנייתה של גדר הביטחון סביב כל יהודה ושומרון – גדר שנועדה למנוע את כניסתם של מחבלים, של שוהים בלתי חוקיים, של עבריינים כאלה ואחרים, כל זה משטחה של הרשות הפלסטינית לתוך מדינת ישראל. חשיבותה של הגדר לביטחון כבר מזמן לא נתונה לשאלה. אני רואה שיש כאן בקהל לובשי מדים; צה"ל והשב"כ, שביטחון ישראל הוא הדבר היחיד, הדבר היחיד שמנחה אותם, ממליצים בכל פה להשלים את בנייתה של הגדר סביב כל יהודה ושומרון. אז למה, למה כבר 14 שנה כל מה שאתם עושים זה מעכבים ודוחים, משהים ומחכים? ב"אתם" אני מתכוון לממשלות ישראל, לממשלת ישראל הנוכחית, ונראה מה תצביע הקואליציה. למי ולמה אתם מחכים? לעוד מסתננים? לעוד גורמי טרור אחרים שייכנסו אלינו לתוך המדינה? למה? אם הנושא הזה של החיים עצמם כל כך קרוב ללבו של ראש הממשלה, למה אתה, ראש הממשלה, לא דואג לעשות את המובן מאליו ומשלים את בנייתה של הגדר? למה לא לעשות אחת ולתמיד את הדבר הנכון, המוסרי, הצודק ביותר ולדאוג לביטחוננו? למה אתה מחכה, אדוני ראש הממשלה, לפיגוע נוסף? לעוד פצועים? לעוד הרוגים? חס וחלילה, כמובן. אז אני אומר לכם מדוע בניית הגדר איננה מושלמת. זה ממש לא בגלל בעיית תקציב, לא בגלל בעיית תקציב. ממש בימים האלה אנחנו רואים בהכנה לפינוי עמונה; כשהממשלה רוצה היא מוצאת עשרות ואולי אפילו מאות אלפי שקלים. הסיבה היחידה שבשלה אתם מפקירים את הביטחון, את ביטחון אזרחי מדינת ישראל, היא פוליטית. פשוט סיבה פוליטית. אתה, נתניהו, וממשלתך מעדיפים שיקולים פוליטיים על פני ביטחון אזרחי המדינה. אני יכול להמשיך ולשאול למה, ואתה, נתניהו, יכול להמשיך ולהתעסק ב"אכלו לי, שתו לי". ואני קורא לך, ראש הממשלה: תפסיק לשבת על הגדר. אי-אפשר, אי-אפשר לשבת על הגדר כי אין גדר. וזה הזמן לבנות גדר. לא להמתנות ולא להשהיות אלא שינוי אמיתי בסדר העדיפויות. לשים את הביטחון ואת החיים עצמם בראש הרשימה. ותחליט על השלמת בניית הגדר, גדר הביטחון סביב יהודה ושומרון, כפרויקט לאומי מועדף, דחוף ומיידי. זה מגיע לנו, לאזרחי מדינת ישראל. הצעת החוק המונחת כאן לפניכם, חברי, מטרתה להגן על העורף הרך ולמנוע פעולות טרור, למנוע חדירה לישראל לביצוע פשעים ולמנוע חדירה של שוהים בלתי חוקיים. בעצם, אפשר לנסח את המטרה בצורה מאוד פשוטה: להגן על חיי אזרחי מדינת ישראל. זאת המטרה. מעטות ההצעות שבהן זה כל כך ברור, כל כך חד וחלק וכל כך פשוט. ההצעה הזאת תצמצם את הטרור, תצמצם את הפשיעה כנגד אזרחי ישראל. על-פי ההצעה הזאת, תחויב הממשלה להשלים את בניית הגדר סביב יהודה ושומרון בתוך שנה וחצי. כן, אם לא נותנים מגבלת זמן, גם זה לא יקרה. אנחנו רואים ש-14 שנים, כבר לפני 14 שנה ממשלת ישראל בזמנה החליטה והממשלות מאז החליטו, רק שזה לא מקוים. וזה ברור. זו עמדת מערכת הביטחון, כפי שהזכרתי, צה"ל ושב"כ. תמימות הדעים בעניין הזה היא מוחלטת, אבל "מר ביטחון", ראש הממשלה – "מר ביטחון", במירכאות כמובן – בוחר להשאיר את הגדר פרוצה. וממשלת ישראל ממשיכה ותומכת במגמה הזאת, מבוהלת, קואליציה מבוהלת. ביבי, בנט, ליברמן לא מקבלים הכרעות, לא במקרה הזה וגם לא במקרים אחרים. גם הפעם קשה למצוא את ההיגיון בהתחמקות שלכם מהחלטה. קשה למצוא, כי אין היגיון. פשוט אין היגיון. למה להשהות את ההחלטה הזאת כשברור לכולם שמדובר בביטחון, במרכיב ביטחון מרכזי? חברי, ההצעה שאני מביא עכשיו, יחד עם חברי מהמחנה הציוני, אני מביא אותה עכשיו ולא במקרה. ממש בעוד כמה ימים נשב כאן כולנו לאשר או להתנגד – תקציב המדינה. זה הזמן לקרוא לכם, חברי הכנסת, תתעוררו: אם לא נקצה את המשאבים האלה עכשיו, זה לא יקרה בשנתיים הקרובות, כי זה לא יהיה בתקציב המדינה, ומדינת ישראל תהיה פרוצה לאירועי טרור, גנבה ופשיעה מהרשות הפלסטינית. אותה נחישות שהפגנתם בהגנה על 40 בתים בלתי חוקיים בעמונה, ראוי שתפגינו גם פה למען אזרחי ישראל. והפעם לא מדובר בכמה עשרות אזרחים כי אם במיליונים. במשך שנים אני עוסק במשימה החשובה לי מכול: שמירה על ביטחונה של מדינת ישראל והגנה על אופייה כמדינה דמוקרטית, יהודית ודמוקרטית. שנים ארוכות עשיתי זאת כלובש מדים ועכשיו כאזרח כאן, בכנסת, במאבקים שאני מנהל כאן. בימים האלו יותר מתמיד ברור לי שאם אנחנו רוצים להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל ואת ההגנה על אופייה כמדינה יהודית ודמוקרטית, שאם הציונות היא בנפשנו, באמת בנפשנו, עלינו להוביל את מדינת ישראל למהלך של היפרדות מהפלסטינים, ובניית הגדר היא שלב חשוב בכיוון הזה. לסיכום, אני אופטימי. כן, אני אופטימי. את זה אני אומר לא פעם, ואני אמשיך לומר זאת כל עוד אני נמצא כאן. אני אופטימי, כי אני יודע שזמנה של הממשלה הזאת קצוב ואני יודע שמתקרב היום שבו ההנהגה הפחדנית הנוכחית תתחלף בהנהגה שבאמת ובתמים תפעל לביצור ביטחונה של מדינת ישראל. אני מציע כאן מתווה. אני מציע להגן על אזרחי המדינה, ואני גם יודע שזה ייקח זמן, אבל בסופו של דבר קול ההיגיון ינצח. חברי חברי הכנסת, אני קורא לכם: אם ביטחון אזרחי המדינה יקר לכם וחשוב לכם, תתמכו בהצעת החוק הזאת. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. ישיב לנו סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. בבקשה, אדוני. להזכירך שגם לשרים ולסגני שרים שמשיבים על הצעות החוק יש מגבלה של עשר דקות. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת עמר בר-לב מציע לקבוע בחקיקה את חובתם של ממשלת ישראל ומשרד הביטחון להשלים את בניית הגדר לא יאוחר מ-18 חודש מאישורו של החוק. עוד מוצע כי פרויקט השלמת הגדר ושיקומה יוגדר כפרויקט לאומי מועדף. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> עד עכשיו, נכון. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> עד עכשיו הסכמת אתי. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אתה הסכמת אתי. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> במשפט הבא אני לא יודע אם תסכים אתי. <חיים ילין (יש עתיד):> כל מילה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> הממשלה מתנגדת להצעת החוק. <חיים ילין (יש עתיד):> ברור, כי אתה לא יודע איפה הוא יעבור – דרך סנסנה או לא יעבור דרך סנסנה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> לא מפתיע אותך, אני מניח. <חיים ילין (יש עתיד):> לא. אתה לא רוצה לקבוע גבולות. זה פוליטי. זו לא גדר ביטחון, זו גדר פוליטית. כך אתה רואה את זה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני מניח שאתה יודע שממציא הגדר לא היה מהמחנה הימין. מי שבא עם הרעיון האדיר הזה – לעשות גדר – קראו לו חיים רמון. ופה בשקט, אני יכול להגיד לכם בסוד – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מה עם אריק שרון? מה עם אריק שרון? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> לא, לא, לא, לא, לא. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, לא, לא. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> מי שהמציא את הגדר – בוא נאמר את האמת קודם כול – – – <חיים ילין (יש עתיד):> עוטף-ירושלים זה לא היה אריק שרון, חס וחלילה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> שאלתם, אני אומר. לפחות על עובדות לא נתווכח. מי שהמציא את הגדר היה חיים רמון, וכולנו יודעים מה הוא רצה. הוא רצה לקבע את קווי הגבול של מדינת ישראל על הקו הירוק. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> הוא רצה להפסיק את פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> הוא רצה לקבע את הקו הירוק כגבולה של מדינת ישראל. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אל תשנה את ההיסטוריה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> ענייני הביטחון, תאמין לי, לא עניינו אותו. לא זה מה שהטריד אותו. לא זה מה שהטריד אותו. הטריד אותו מאוד הקו הירוק. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> הם מנעו את הפיגועים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אלי, בהחלטת ממשלה כתוב שהגדר לא תהיה גבול. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> ודאי. בוודאי. נו, מה יכתבו? אחרת? מה חשבת? בוודאי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אז אל תמציא. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אבל מה עמד מאחורי זה? מאחורי זה עמד בצורה ברורה הרצון לקבע את הקו הירוק כגבולה של מדינת ישראל – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא נכון. אוטובוסים מתפוצצים במדינת ישראל – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> – – ורבותי, זה לא יהיה. הקו הירוק – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – עשרות ישראלים נהרגו. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> הקו הירוק לא יהיה גבולה של מדינת ישראל. לא יהיה. אז בוא נוציא את זה מהלקסיקון. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא הצעתי שיהיה הקו הירוק. תחליט אתה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> לא, אני עניתי לחברך, חבר הכנסת ילין, שאני מאוד מכבד ומעריך. עם כל הכבוד וההערכה, רבותי, לקבוע את חובתה של מדינת ישראל להקמת גדר בחקיקה, זה דבר שאין לו תכלית, אין לו תקדים – דבר שלא קיים. מדובר בנושא תפעולי וביצועי שמונחה על-ידי גורמי הביטחון והגורמים הביצועיים. אין תקדים לכך שחובה תפעולית תיקבע בחוק. עוד מעט גם נקבע בחוק שצה"ל חייב לרדוף אחרי מחבלים, או נקבע בחוק שאת הפעולה המסוימת תבצע סיירת "דובדבן" ולא סיירת מטכ"ל. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> הדברים הללו – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> הדברים הללו, עם כל הכבוד – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – רוצה בגדר – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> גם אני רוצה את הגדר. כולם רוצים את הגדר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אבל כרגע לא מדובר מי רוצה את הגדר. כרגע מדובר על עניין אחר לגמרי – האם הגדר הזאת תיקבע בחוק או לא. וזאת שאלה אחרת לחלוטין. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מה מונע? עזוב את החוק. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> זאת לא השאלה שמדברים עליה. <חיים ילין (יש עתיד):> למה הוא מביא חוק? הוא מביא כי אתם לא עושים גדר. מה אתה רוצה מאתנו? מה אתה רוצה ממנו? כשאתם לא עושים, התפקיד שלנו הוא לחוקק. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> מצוין. <חיים ילין (יש עתיד):> לא נחכה – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> מצוין. והתפקיד שלנו הוא להתנגד. זה בסדר גמור. כל אחד יעשה את תפקידו. <חיים ילין (יש עתיד):> לא נכון, לפתור לגופו של עניין. גם לאופוזיציה יש היגיון. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני אומר לכם, רבותי, אתם יודעים לבד שמדינת ישראל ומערכת הביטחון עושה ומשלימה את הגדר. עבודות הגדר גם באזור שבו חשבתם, סנסנה, יש. <חיים ילין (יש עתיד):> לא באתי בטענות. יש. ברוך השם, יש שם. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> העבודה נעשית ומתקדמת. נכון שכמו כל דבר במדינת ישראל – דברים לוקחים זמן, אינם נעשים מהיום למחר. כידוע לכם, מאות קילומטרים של גדר הוקמו במדינת ישראל על-ידי מערכת הביטחון בכל המקומות, סביב רצועת-עזה וסביב גבולות מדינת ישראל, כך שאין שום צורך והיגיון לקבוע את הדבר הזה בחקיקה. לכן אני מציע לכנסת להתנגד להצעת החוק הזאת ולהסיר אותה מסדר-היום. אין מקומה של חובה תפעולית במסגרת חקיקתית. אני רוצה לומר לכם עוד – – – <דוד ביטן (הליכוד):> לא לרדת. לא לרדת. <ענת ברקו (הליכוד):> לא לרדת. <דוד ביטן (הליכוד):> תישאר. דבר על פרשת השבוע. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני אגיד לכם פרשת היום, לא פרשת השבוע. אני רוצה לומר לכם, רבותי היקרים, היום התפרסם שבעקבות פסק-דין של בית-המשפט העליון צריך להרוס את האנדרטה שהותקנה – שהוקמה – בנתיב-האבות לזכרם של שני חיילים, שני קצינים, סגן עזרא אשר וסא"ל עמנואל מורנו. אני רוצה לומר לכם: רבותי, הייתי במקום וראיתי את האנדרטה הקטנה שהוקמה. למעשה זה מצפה שצופה על פני השטח. כידוע לכם, בנתיב-האבות, מה שנחשד, אולי, כאדמה של ערבים, מדובר בפס ברוחב של בין מטר ל-2 מטרים, והמקום שבו מוקמת האנדרטה הזאת מסתיים – כפי שקראו לזה, "אותה תולעת" – בנתיב-האבות. אני רוצה לומר לכם: האנדרטה הזאת לא תיהרס. קבענו בסופו של דבר שהאנדרטה תועבר צפונה, אולי 5 מטרים או 6 מטרים מהמקום שהיא נמצאת, ולא יהיה צורך להרוס את האנדרטה הזאת, כי באמת הריסת האנדרטה היא דבר לא מוצדק, לא הגיוני, לא סביר – במיוחד, כפי שאמרתי לכם, שמעולם לא הוכח שהתולעת הקטנה הזו – השטח שנראה כמעובד – שייך באמת לערבים. יש כאן פתרון טוב וראוי, ואני חושב שכולנו צריכים לשמוח על כך שחס ושלום לא יהיה מצב שאנדרטה לזכרם של גיבורים, חיילי צבא ההגנה לישראל, תיהרס. האנדרטה, כפי שאמרתי, תוזז כמה מטרים צפונה, מקום שלגביו לא נטענה שום טענה של ערבים פלסטינים שהאדמה הזאת שייכת להם, מקום שברור לכול שאין כל קשר בין התושבים הערבים לבין האדמה הזאת. אין להם שום קניין שם, שום טענה, ולכן לשם תועבר האנדרטה, ולא נזדקק לראות מראות כאלה שהם באמת מראות שמזמן נשכחו, ואיננו רוצים לראות אותם – הרס של אנדרטה של גיבורי ישראל. <דוד ביטן (הליכוד):> רד. רד. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> לפחות אני מסכם בעניין הזה. אני קורא לכנסת להתנגד להצעת החוק, כי אין מקומה של הצעת חוק כזאת בכנסת. חובה תפעולית איננה נקבעת בחקיקה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לסגן שר הביטחון, חבר הכנסת אלי בן-דהן. חברים, על-פי בקשת 21 חברי כנסת מהאופוזיציה, ההצבעה תהיה שמית. אתה רוצה לחזור? אוקיי, חבר הכנסת עמר בר-לב מבקש להשיב. שלוש דקות לרשותך, אדוני. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תודה. ראשית, אם סגן שר הביטחון שכח, אז הגדרות שבנתה מדינת ישראל הוכיחו את עצמן. סגן שר הביטחון, אני מדבר אליך, נראה ששכחת שהדרך היחידה, כמעט היחידה, שבה הצליחה מדינת ישראל לעצור את גל פיצוצי האוטובוסים הייתה בעזרת בניית הגדר סביב השומרון; אחרי זה את ההסתננות מסיני לישראל; אחרי זה – עוד לפני זה, את הפיגועים מעזה. לכן, אתה אומר שהסיבה היחידה שאני או אחרים בעד השלמת הגדר היא מדינית, אני חושב שגם אתה יודע שזה לא נכון. אני רוצה גם לצטט לך את ראש הממשלה. אני רוצה לצטט לך, סגן השר בן-דהן, את ראש הממשלה מפברואר השנה, שאמר, ואני מצטט: נקיף עצמנו בגדרות ובמכשולים כדי להתגונן כנגד חיות הטרף שסביבנו. כך הוא אמר. הדבר השני שהוא אמר באותה הזדמנות הוא שהממשלה מכינה תוכנית רב-שנתית לבניית הגדרות והשלמת הגדרות סביב מדינת ישראל. אני יכול להגיד לך, גם בתור חבר בוועדת חוץ וביטחון, שאני לא מכיר את התוכנית הזאת שהממשלה בנתה, והוא אמר את זה בפברואר. אז אתה שואל אותי, או שאלת, למה צריך חוק? צריך חוק כי, לצערנו, הממשלה הזאת, כמו גם הממשלה הקודמת של ראש הממשלה הנוכחי, בדיבורים הם חזקים, במעשים – מאוד חלשים. ההחלטות היחידות של הממשלה הזאת שהיא החליטה, שהיו, להשלים קטעים מסוימים בגדר, באו כתוצאה מפגיעות בנפש שמחבלים נכנסו למדינת ישראל ועשו פיגועים. אז ישבה הממשלה והחליטה להשלים עוד קטע קטן באזור עוטף-ירושלים ועוד קטע קטן, ולשפץ את הגדר בחלק באזור הדרום-מערבי של יהודה ושומרון. אז הגיע הזמן, מכיוון שאתם לא מסוגלים לבצע את ההחלטות שאתם מחליטים, שראש הממשלה אמר, הגיע הזמן לחוקק חוק שיחייב אתכם לעמוד באמירות של ראש הממשלה ויחייב אתכם לבצע את זה ולהשלים את זה, למען ביטחון אזרחי מדינת ישראל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. כאמור, רבותי, ההצבעה תהיה שמית. בבקשה לשמור על השקט באולם. אני מבקשת ממזכירת הכנסת להתחיל בהצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – נגד אמיר אוחנה – נגד מיכאל אורן – אינו נוכח דוד אזולאי – אינו נוכח ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – נגד יעקב אשר – אינו נוכח זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – אינו נוכח נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – אינו נוכח נפתלי בנט – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – אינו נוכח יגאל גואטה – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – נגד זהבה גלאון – אינה נוכחת יהודה גליק – נגד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – אינו נוכח יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – אינו נוכח צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – אינו נוכח שרן השכל – נגד יצחק וקנין – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – נגד אכרם חסון – נגד יואל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – אינו נוכח <קריאה:> הוא אמר – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> יוסי יונה בעד. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – אינה נוכחת חיים ילין – בעד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד יעל כהן-פארן – בעד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – נגד ירון מזוז – אינו נוכח <קריאה:> נגד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מזוז כאן? חברים, אנחנו מבקשים לשמור על השקט. כל הצוות שעומד שם – או שתצאו החוצה; אל תפריעו לנו, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד יוליה מלינובסקי – נגד מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – אינו נוכח אברהם נגוסה – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – נגד רחל עזריה – נגד חמד עמאר – אינו נוכח רועי פולקמן – נגד עודד פורר – נגד טלי פלוסקוב – נגד יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – אינה נוכחת מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – אינו נוכח יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד אלעזר שטרן – אינו נוכח נחמן שי – בעד עפר שלח – בעד איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – אינה נוכחת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר טלי פלוסקוב:> הנה, היא כאן והיא אמרה: נגד. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשם חברת הכנסת) עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. עכשיו אני מבקשת לעבור על שמות של חברי הכנסת שלא השתתפו עד כה בהצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – אינו נוכח מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – אינו נוכח דוד אמסלם – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח יעקב אשר – אינו נוכח זוהיר בהלול – אינו נוכח איל בן ראובן – אינו נוכח נפתלי בנט – אינו נוכח יוסף ג'בארין – נגד יגאל גואטה – נגד באסל גטאס – נגד זהבה גלאון – אינה נוכחת משה גפני – אינו נוכח אבי דיכטר – אינו נוכח יצחק הרצוג – בעד יצחק וקנין – אינו נוכח יואל חסון – בעד שלי יחימוביץ – אינה נוכחת חיים כץ – אינו נוכח יאיר לפיד – אינו נוכח מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח אראל מרגלית – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח אוסאמה סעדי – נגד חמד עמאר – אינו נוכח יעקב פרי – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – אינה נוכחת יואל רזבוזוב – אינו נוכח אלעזר שטרן – אינו נוכח איילת שקד – אינה נוכחת <היו"ר טלי פלוסקוב:> האם יש באולם חברי כנסת שעדיין לא הביעו את דעתם ורוצים? חבר הכנסת דוד אזולאי – השר אזולאי, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשם חבר הכנסת) דוד אזולאי – נגד <היו"ר טלי פלוסקוב:> עוד מישהו? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הצבעתי, נכון? <היו"ר טלי פלוסקוב:> הצבעת, אני זוכרת. תמה ההצבעה. גברתי, אני מבקשת לסכם את ההצבעה ולהציג בפנינו את התוצאות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תמה ההצבעה? <קריאה:> – – – גם אתה וגם אני. <קריאה:> נגמרה ההצבעה? נגמרה ההצבעה. <קריאה:> אפשר, אפשר. <קריאה:> היא אמרה שנגמר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברים, ההצבעה תמה. ברגע שאמרתי "תמה", אין אפשרות לתקן. <קריאה:> תמה זה נגמרה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נכון. להלן תוצאות ההצבעה: בעד – 27 חברי כנסת, מתנגדים – 67, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק גדר הביטחון, התשע"ו–2016, לא התקבלה. <הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/646/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת מיקי לוי) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת מיקי לוי. בבקשה, אדוני. חבר הכנסת מיקי לוי, לרשותך עד עשר דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק שאני מביא היום אינה עולה ולו פרוטה אחת. אין בצדה מניע פוליטי, אין בצדה עניין פוליטי; יש בצדה יושרה בלבד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לכן הממשלה נגדה. <יואב קיש (הליכוד):> מי אמר שהיא לא עולה כסף? – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לכן, באמת נראה אתכם הפעם אומרים: בואו נפעיל את השכל הישר ונצביע בעד הצעת החוק הזו, שבאמת יכולה לאחד, שמאל, מרכז, ערבים, חרדים – כולם. <יואב קיש (הליכוד):> אתה יודע כמה עולה להפעיל פרוטוקולים? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני פשוט – הדעת אינה תופסת מדוע לא העברתם אותה. <יואב קיש (הליכוד):> למה לא עשית את זה כשהיית בממשלה, מיקי? <מיקי לוי (יש עתיד):> תראה, עוד פעם ועוד פעם – עייפתי מזה, מלדחות. הרי לא רוצים לעשות את זה, אז החלטתי לבוא. ואם זה מחר יתפוס קצת כותרות – אולי – אז אני אולי הרווחתי את הסיבוב הבא. בשנים האחרונות אנחנו עדים לשורה ארוכה-ארוכה של הרשעות בכירים בפרשיות שחיתות ברמה המוניציפלית והלאומית שמוטיב אחד חיבר את רובן: תכנון ובנייה. פעם אחר פעם אנחנו שומעים את הפרטים המתמיהים: מי אישר, איך אושר, מי שילם, מה היו האינטרסים ואיך הגענו למצב שמאושרות, בהיקפים גדולים, תוכניות בנייה שבינן ובין האינטרס הציבורי פעורה תהום של תימהון. המצב הזה, חברי חברי הכנסת, לא יכול ולא צריך להימשך. הגיע הזמן להכניס את אור השמש אל תוך דיוני ועדות התכנון ולפתוח אותן באופן שינגיש אותן לכלל הציבור. במסגרת המאבק בשחיתות הציבורית שאנו מובילים, אני מביא היום להצבעה הצעת החוק המבקשת לחייב לנהל פרוטוקול רשום, מוקלט, בכל ישיבה וכן לצלם את הישיבה בווידיאו ולהעבירה בשידור חי באתר אינטרנט של מוסד התכנון. מה רע בהצעה הזאת? מה לא בסדר בה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה רע בהצעה הזאת, כי אתה מציע אותה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מוכן שהממשלה תיקח אותה. זה לא מעניין אותי שהיא נרשמת על שמי או לא נרשמת על שמי. ענייניי ניקוי האורוות, ענייניי מינהל תקין. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה בדיוק מה שמטריד אותם. <יהודה גליק (הליכוד):> כשהיית מפקד מחוז – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> כשהייתי מפקד מחוז, אז קודם כול זה ביטחוני – 1. דבר שני – לא צריך להביא לידיעת הציבור, ידידי יהודה וילק – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> חזרת לימים של – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ויתרה מכך, אני מבקש שתקרא את הצעת החוק, היא מחריגה מתקנים צבאיים, שמא הסודיות תפעל נגדנו, רחמנא ליצלן. הגיע הזמן, בשנת 2016, שישיבות המשפיעות על הסביבה הציבורית שאנו חיים בה תהיינה פתוחות ונגישות באמת לציבור. אזרחים רבים שהנושא נוגע לחייהם אינם יכולים לעתים להגיע פיזית לישיבה, כיוון שהישיבות נערכות במהלך יום העבודה, ונמנעת מהם בפועל הזכות לקחת חלק בדיונים. בעידן המודרני שאנו חיים בו, עידן של רשתות חברתיות ושקיפות כלפי הציבור, גופים רבים פותחים עצמם ביוזמתם לציבור ומשדרים בשידור חי ישיבות באתרי האינטרנט הרלוונטיים. אין סיבה שלא. הכנסת על כל ועדותיה – הכנסת שבה אנחנו חיים, המליאה הזו מצולמת מסביב לשעון, וכל הוועדות אפילו הכניסו שיפורים של צילום בזוויות שונות בכל הוועדות בו-זמנית; כל אלה מצולמים בערוץ הכנסת ובאתר אינטרנט. אז רשויות מקומיות, יש רשויות שעשו זאת מיוזמתן, ואין שום סיבה שדיונים כל כך קריטיים לציבור יהיו סגורים בפניו בפועל, כאילו ההחלטות – לא כאילו; ההחלטות מתקבלות במחשכים, אף אחד לא יודע מה הייתה מהות קבלת ההחלטה, רק ההחלטה הסופית. המהלך החשוב הזה רק יגביר את אמון הציבור במוסדות התכנון ויחזק את החלטותיהם. ולכן, גברתי היושבת-ראש, לא ברורה לי בכלל החלטת ועדת השרים לחקיקה להתנגד להצעה הזו. יש לי איזה חשד שמפני שזה אני, מישהו אולי חמד לצון, מפני שאני תוקף מישהו. אבל בסדר. מדוע אתם נגד עירוב הציבור ושקיפות במקומות כל כך רגישים? מדוע? מדוע אינכם רוצים שיהיה שוט ציבורי שירתיע מראש מעשיית עבירות על החוק ומעשים פליליים? מדוע? הרי מדובר בתחום מאוד רגיש, שקבלת החלטה עקומה בו פוגעת באופן בלתי נסבל ובלתי הפיך בנוף, באיכות החיים, בסביבה שאנו חיים בה. פעם אחר פעם אתם נותנים לגיטימציה למהלכים של שחיתות ציבורית. זה חוזר על עצמו עם קרן קיימת, זה חוזר על עצמו עם חוק הקלון, עם הצעה אחרת שהתנגדתם לה לשידור באינטרנט של ישיבות מועצות עיר, ועכשיו בהצעה הזו. אמרתם: לא רוצים להעביר את ישיבת מועצת העיר לציבור הרחב – גם את הצעת החוק הזו הגשתי. אמרתי: נו, מה יש לכם כבר להסתיר בישיבת מועצת העיר? איזה דברים סודיים יש שם? ועכשיו ועדת תכנון ובנייה. אני שואל את עצמי: השתגענו? יש פה דפוס מאוד בעייתי של נתינת יד לשחיתות. פשוט כך. אתם, חברי היושבים כאן בקואליציה, בעצם ההצבעה שלכם היום נגד החוק הזה – שאין לו עלויות, אין בו שום נדבך פוליטי, לא נדבק בו ריח פוליטי, הוא יכול להקיף בצורה רחבה ימין, שמאל, מרכז, ערבים, יהודים, חרדים, את כולנו. אני רוצה להאמין שכל היושבים בבית הזה הם נגד שחיתות. יש פה דפוס מאוד בעייתי, לשחיתות, פשוט כך, אף-על-פי שההצעה הזו אינה עולה ולו שקל אחד. חברי חברי הכנסת, אני מבקש מכם לבחון את ההצעה הזו בלב חפץ. ואתם יודעים מה? אולי יש לכם משמעת קואליציונית, אבל בואו, אדוני, חברי סגן שר האוצר, תעבירו אותה בטרומית, ותנסו לשנות אותה כראות עיניכם בוועדות השונות. מה רע? מה רע בהצעה הזאת? כל כך קריטי למהלך חיינו התקין, לשקיפות, ליושרה. בשביל מה? אני מבקש מכם לבחון את ההצעה הזו בחפץ לב, ולא לשחק משחקי קואליציה–אופוזיציה. מצדי, קחו את ההצעה הזאת ותגישו הצעת חוק ממשלתית, איני חפץ שהיא תירשם על שמי. אני גם מתחייב לא להדביק אותה אפילו לממשלתית. רק תעשו טובה, תעבירו אותה בשביל היושרה, בשביל העתיד. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. ישיב לנו סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן; בבקשה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> איציק, מה עוד נשאר לומר? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> שהממשלה, לא בא לה. זה לא בא לה טוב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> פשוט תגיד שלא בא לכם. עכשיו תסביר לנו הסברים על הסברים על הסברים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> איציק, קצר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איזה קצר – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מה הבאת היום, תהילים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> שלום, סטופר. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מה יש לך נגד תהילים? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, הוא כל פעם מביא פרשייה אחרת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, הוא לא גרבוז. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – שלוש שעות פה בכנסת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם אקרא מדברי ההסבר של חברי חבר הכנסת מיקי לוי – אני קורא מהצעת החוק שלך, מיקי, חברי היקר. האמת, היא הצעת חוק טובה, מצוינת. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בגלל זה אתם דוחים אותה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל היא מיותרת. היא מיותרת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז היא לא טובה. אם היא מיותרת, היא לא טובה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, בעיקרון, אם לא היו המכשירים שנספר עליהם עכשיו, אז היא הייתה מתבקשת. אבל מכיוון שיש כבר את כל הדברים האלה – חוץ משידור, חוץ מתחנות שידור – מלבד זה יש הכול, מיקי. אסביר לך. קודם כול אקרא מדברי ההסבר שלך, כי אני צריך להרוויח זמן. זה מה שאתה כתבת, מיקי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לפחות אתה מודה בזה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה, פעם הכחשתי? <יואל חסון (המחנה הציוני):> לפעמים אתה מכחיש. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז, עליזה, כדאי שתתחילי לעבוד. בשנים האחרונות הולכת וגדלה תחושת האי-אמון של הציבור – זה מתוך הצעת החוק, דברי ההסבר של מיקי לוי. נסביר ואחרי זה נסביר למה לא. בשנים האחרונות – כך אומר ידידי מיקי לוי, לשיטתו – הולכת וגדלה תחושת האי-אמון וכו' וכו' בפקידות ובתהליכים המתרחשים. אגב, כמי שרוצה להגן על הפקידות, אני מוחה, יש לי אמון מלא בפקידות. לתחושה הזאת תרמה, בין היתר, גם שורת הרשעות – עוד פעם, אתה משמיץ פה אנשים יקרים, מיקי. נוכח האמור, אין צורך להכביר מילים על חשיבות השקיפות והנגישות – לזה אני מסכים. גם היושבת-ראש מסכימה, אני מניח. את מסכימה שתהיה שקיפות, נכון? – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בוודאי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – של המוסדות העוסקים בתכנון ובנייה עבור הציבור, שהחלטות המוסדות משפיעות עליו ומשמעותיות ביותר לגביו. עם זאת, הנגישות הפיזית וכו' וכו' וכו' מהאזרחים מצומצמת. זאת, הן מטעמי מועדים – זה לא נכון – באשר מועדי ישיבות המוסדות הם לרוב בימי עבודה שבהם אנשים עובדים – לא נכון, כי אנשים שיש להם הצעה בתכנון מגיעים, הם מתאמים. בעידן המודרני – אתה אומר, ידידי מיקי לוי – ניתן להגביר את תחושת האמון של הציבור על-ידי שקיפות מלאה – א. אני מסכים אתך – באמצעות צילום ושידור. <חיים ילין (יש עתיד):> גם אני מסכים אתך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אני קורא מדברי ההסבר שלו. ל-80% אני מסכים, ל-20% אני לא מסכים. בגלל ה-20% ההצעה הולכת ליפול, לצערי. יש מספר רשויות – אתה כותב, מיקי – שכבר החלו לשדר ביוזמתן את ישיבות מועצות הערים וכו'. עכשיו, אתה גם אומר, שהצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת התשע-עשרה על-ידי חבר הכנסת דוד צור, המכונה דודי. טוב, עכשיו לתשובה של הממשלה. אני מקווה שהם עובדים. הם עובדים? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. <מיקי לוי (יש עתיד):> צריך להיות fair enough, זה של דוד צור. אני לא רוצה לגנוב לו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז לגבי הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), של ידידי חבר הכנסת מיקי לוי, פ/646 – עד כאן הכותרת – גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <דוד ביטן (הליכוד):> רגע, לא לרדת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נו, אתה רואה שאני לא יורד, אבל זה ילך מהר מאוד. על כל פנים, בשביל שלא אשאיר אתכם במתח, הממשלה מתנגדת להצעת החוק מהנימוקים הבאים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תקשיב למה, אולי אשכנע אותך. מיקי, היום ישיבות הוועדות מתנהלות בשקיפות מלאה – מיקי, תקשיב, עזוב אותו – שקיפות מלאה, באחריות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מה זה השקיפות המלאה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני אסביר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כל אחד יכול להיכנס, למשל? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> התשובה היא לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוועדות פתוחות לציבור ומתפרסם פרוטוקול לכל ישיבה, מיקי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא פרוטוקול, זה תמצית. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני לא מדבר על זה, אני מדבר על תכנון ובנייה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גם במגזר הערבי? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא פרוטוקול, זה סיכום, זה לא אותו הדבר. ראוי שהממשלה לפחות תענה תשובה מדויקת. בושה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה לא פרוטוקול? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מתפרסם סיכום ישיבה ולא פרוטוקול. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תקשיב עד הסוף, מיקי, תקשיב עד הסוף. אני חוזר על זה כי מיקי הפריע לי. כיום ישיבות הוועדות מתנהלות בשקיפות רבה. הוועדות פתוחות לציבור ומתפרסם פרוטוקול לכל ישיבה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זו בושה שהממשלה עונה ככה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנו סבורים, מיקי, כי ההסדר החוקי הקיים נותן מענה מספק לעיקרון החשוב של שקיפות בדיוני מוסד התכנון. כאמור, בכל ישיבה נערך פרוטוקול והישיבה מוקלטת. מיקי – דאבל מיקי – הישיבה מוקלטת, פרוטוקול הישיבה פתוח לעיון הציבור והקלטת הישיבה פתוחה לציבור לצורך האזנה. נו, עד כאן לא טוב? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא קורה. אדוני, זה לא קורה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה קורה. זה קורה. אני אחראי למה שכתוב פה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא מצולם. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כי הם לא פוטוגניים. כאמור, בכל ישיבה נערך פרוטוקול והישיבות מוקלטות. פרוטוקול הישיבה פתוח לעיון הציבור והקלטת הישיבה פתוחה לציבור לצורך האזנה. העיון וההאזנה כאמור הם ללא תשלום. בהינתן האמור, אנו סבורים כי העלות הכספית הכרוכה בשידורי ישיבות מוסדות התכנון אינה מוצדקת כי אין צורך בה. כיום משלם מינהל התכנון עבור הקלטת אודיו של הוועדות הארציות והמחוזיות בלבד כ-70,000 שקל בממוצע לחודש, 840,000 שקל בשנה. אני לא שומע את עצמי. <דוד ביטן (הליכוד):> תמשיך, תמשיך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הנחת המוצא היא שהקלטת וידיאו תעלה הרבה יותר. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה רוצה אינפוזיה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, למה? <מיקי לוי (יש עתיד):> הקלטת וידיאו זה גרושים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל יש לך הקלטה, יש לך פרוטוקול מפורט עם הקלטה ואתה מוזמן להאזין, מה אתה רוצה? <מיקי לוי (יש עתיד):> הקלטת וידיאו תעלה כסף, שמעתם? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל לא צריך את זה, מיקי. מיקי, זה כספי ציבור, למה צריך את זה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> תשתה מים. <מיקי לוי (יש עתיד):> כי הפרוטוקול הוא סיכום, טוב? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הנה הוא המליץ: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אמן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> שתיתי, נחמן. <נחמן שי (המחנה הציוני):> ברוך השם. בירכת? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא ענית, אני עקבתי אחריך. לא ענית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כל ההפרעות מהאופוזיציה, אני מוסיפה זמן לסגן השר, קחו את זה בחשבון. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כמה זמן שהוא רוצה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בוא נראה כמה כסף רוצה מיקי לוי לבזבז לנו. הקלטת אודיו של הוועדה בוועדות הארציות בלבד זה 70,000 שקל בממוצע לחודש, 840,000 שקל בשנה. כמעט מיליון שקל. אתה יודע כמה עניים אפשר להאכיל עם זה? כשזה דבר מיותר, מיקי רוזנטל, זה מיותר. יש לך הקלטה, יש לך פרוטוקול, מה אתה רוצה – לראות את הפנים היפות שלו? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תקשיב – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אין לך מספיק נתונים לקבל מהקלטה ומפרוטוקול? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל אני אומר לך שכשאתה בא לבקש לא נותנים לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אין דבר כזה, אין דבר כזה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ואם אני אראה לך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תראה לי. אין דבר כזה. <מיקי לוי (יש עתיד):> איציק, זה סיכום, זה לא פרוטוקול. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה, הקלטה זה סיכום? אולי קריוקי? <מיקי לוי (יש עתיד):> זה סיכום. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, זה הקלטה של כל הדיון. <מיקי לוי (יש עתיד):> אז אולי תבקש גם בוועדות הכנסת בלי צילום? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה משהו אחר. מיקי, זה משהו אחר. <מיקי לוי (יש עתיד):> למה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם היית אומר לי דיונים בבית-המשפט העליון, יש לזה ערך מוסף. אבל כשיש לך פה הקלטות, זה נותן לך מענה לכל הצרכים שאתה רוצה, לגבי השקיפות, לגבי מה נאמר, מה הוקלט, מה לא הוקלט. יש לך האזנה מלאה. מה אתה עוד צריך? בדיקה ראשונית שנערכה מול הכנסת העלתה כי עלות ציוד הצילום ותחזוקתו לצורך הקלטה – זה כבר אמרנו. נוכח האתגרים הניצבים בפני מוסדות התכנון היום, ובכלל זה המשאבים הרבים המוקצים לצורך הכשרת ועדות מקומיות – זאת בהמשך להעברת סמכויות רבות אליהן במסגרת תיקון 101 לחוק – אנו סבורים כי הצעת החוק יוצרת תעדוף לא נכון בעניין זה. למרות שמיקי לוי יש לו בדרך כלל הצעות טובות, הצעה זו הממשלה מתנגדת לה ואני מבקש לדחות אותה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה, לרשותך עוד שלוש דקות להגיב לתשובתו של סגן השר. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן שר האוצר, אנחנו חיים ב-2017 עוד שלושה שבועות, מה הבעיה לצלם ולשדר החוצה? אלה פרוטות. בכל מצלמה ביתית אפשר לעשות את זה. למה לא לפתוח את זה לציבור? למה הציבור צריך לבזבז את זמנו? אפשר לשלוח את זה אפילו לסמארטפון. מה הבעיה? לפלאפון. זה הרי עולה גרושים. זה פשוט לא להנגיש את זה לציבור, זה פשוט לא לעשות את זה פתוח לציבור, זה פשוט לא לרצות להוציא את השחיתות ולא לעשות את זה שקוף. כל ועדות הכנסת הן שקופות, משודרות, בזמן אמת, כולל המליאה הזאת – אז אתה מספר לי שלא צריך את זה? נו באמת. חבל, חבל, חבל. אם הייתם מעבירים את זה בטרומית, יכולתם לפחות לעבד את זה והיינו יכולים להאמין לכם שאתם רציניים, אבל אתם לא רציניים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה, וכעת נצביע על הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ה–2015. מי בעד, מי נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 51 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> העמדה של השר אזולאי לא פועלת שוב. איך התכוונת להצביע? נגד, אוקיי. אז בעד – 38 חברי כנסת, 52 מתנגדים, כולל השר אזולאי, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ה–2015, לא התקבלה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת, הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016, של חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, יואב קיש, שולי מועלם-רפאלי, דוד ביטן ואורן אסף חזן. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <הצעת חוק הטבות ברכישת דירה יד שנייה לזכאים לרכישת דירה בתוכנית מחיר למשתכן שלא זכו בהגרלה, התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/3018/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעת חוק הטבות ברכישת דירה יד שנייה לזכאים לרכישת דירה בתוכנית מחיר למשתכן שלא זכו בהגרלה, התשע"ו–2016, של חבר הכנסת מאיר כהן וקבוצת חברי כנסת. בבקשה, חבר הכנסת מאיר כהן, עשר דקות לרשותך. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת הנכבדים, משבר הדיור הוא המחדל הגדול ביותר של השנים האחרונות. ממשלות ישראל הפרו באופן בוטה – אני מבקש, גברתי היושבת-ראש, להוסיף לי דקה, ושיהיה שקט, אי-אפשר – את חובתן מול האזרחים. זהו מחדל שראוי היה לבחון אותו באמצעות ועדת חקירה ממלכתית, לא פחות. למרבה הצער, על אף הניסיונות הכנים של שר האוצר ושר הבינוי והשיכון לפתור את המשבר, הוא עדיין כאן, ואף הולך ומעמיק, הולך ומתעצם. רק בשבוע החולף דווח על עלייה של 9% נוספים במחירי הדיור בארץ. תוכנית הדגל של שר האוצר במאבק במשבר הדיור היא תוכנית מחיר למשתכן. תוכנית זו אמורה להעניק לזכאים ולזכאיות הזדמנות אמיתית לרכוש דירה. בכל זאת אי-אפשר להתעלם מהמציאות בשטח. הבעיות הרבות ששטחו בפני צעירות וצעירים שנמצאו זכאים להשתתף בתוכנית הן רבות. ראשית, אדגיש כי לאחר תהליך הרישום נדרשים אותם מבקשי דיור שהוגדרו כזכאים – אורלי לוי, תקשיבי, יקירתי – לגשת להגרלה. נשאלת השאלה: האם משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון החליטו לאמץ את מודל מפעל הפיס? האם במצב החירום שבו נמצא שוק הנדל"ן, כל מה שהמדינה יכולה להציע לאותם צעירות וצעירים זו הגרלה? ואם לא די בכך, בואו נדבר על הסיכויים הנמוכים של אותם זכאים לזכות בדירה, כפי שפרסם העיתון "דה-מרקר" בסקירה מקיפה על הפרויקט: מתוך 56,000 משקי-בית שניגשו להגרלות עד כה, זכו 5,000. אחד מתוך 11. אלו הם סיכויי הזכייה. כל העשרה הנותרים נאלצים להידחף לתור הולך וגדל לקראת ההגרלות הבאות. בינתיים, נזכיר שמחירי הדיור הולכים ומאמירים. רשימת היישובים בפריפריה שבה פועלת התוכנית היא מרשימה. שימו לב: בדרום – דימונה, באר-שבע, ירוחם, מצפה-רמון, אילת, שדרות ועוד. בצפון – קריית-מוצקין, חצור-הגלילית, קריית-שמונה, טירת-כרמל, נצרת ועפולה. בטרם אציג את הצעת החוק אקדים ואומר כי בעניין זה מתמקדת ההצעה בפריפריה ולא במקומות אחרים. ראשית, מדובר בצורך לתת חיזוק לתושבי הפריפריה. ואני אומר לכם, אתם שתצביעו כנגד הצעת החוק הזאת, כשתיכנסו לאותן ערים, תסתכלו לתושבים בעיניים ותגידו להם, בקריית-שמונה: אני הצבעתי נגד ההצעה; בדימונה: אני הצבעתי נגד הצעת החוק. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> בכל מקום תגידו. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אני מבקש מקבוצת המעודדות להירגע שנייה. אי-אפשר שכל פעם מדברים ואת מפריעה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני לא מפריעה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> תקשיבי. תלמדי להקשיב. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> וכשתיכנסי לקריית-שמונה היום בערב, אז תגידי לתושבים שלך שאת הצבעת נגד. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – 580,000 שקל בקריית – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> שימו לב – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> שימו לב – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – מה שאני מציע – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> לא, לדייק. <מאיר כהן (יש עתיד):> מה שאני מציע – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אבל עכשיו הוא מדבר. <מאיר כהן (יש עתיד):> שימו לב – תלמדי קצת לפני שאת צועקת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> תלמד גם אתה, לפני שאתה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> תלמדי. שאשא ביטון – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – לא נבחרת כדי לצעוק כל הזמן. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אז אני מבקש: אל תפריעי לי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> פשוט אל תפריעי לי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני רוצה להפריע, אוקיי? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת שאשא ביטון, בואו ניתן לחבר הכנסת כהן להשלים את דבריו. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> שימו לב, שימו לב לפער הגדול. איזה פערים עצומים, של מאות-אלפי שקלים לכל יחידת דיור במחיר למשתכן, בין המרכז לבין הפריפריה. שימו לב, מי שזכה במחיר למשתכן בדירה של ארבעה חדרים בהרצליה נהנה מהנחה של 800,000 שקל, לעומת 150,000 שקל בפריפריה. בירוחם, מי שנהנה מהמחיר למשתכן – ההבדל הוא של 150,000 שקלים. בהרצליה ובראשון-לציון ההבדל הוא 800,000 שקלים. עכשיו, למי שאומר לי שהכול יחסי, אני משיב כך: כל סיפור הפערים ההולכים וגדלים בין המרכז לפריפריה הוא יחסי. תחת המילה "יחסי", שאני שומע מפקידי האוצר, ניתן לתרץ את הפערים בחינוך, ברווחה, בבריאות. יתכבדו המדינה ושר האוצר וישוו את ההשקעה התקציבית במרכז ובפריפריה, למשל באמצעות הגדלה של היצע הדירות בפריפריה, בהגדלה של המענקים לאלה שרוכשים בפריפריה, ובעוד הרבה מאוד צעדים שיצמצמו את החרפה הזאת. המספרים של הפרויקטים בבנייה ומספר הזוכים המצומצם אינם מדגדגים את משבר הדיור, שהולך ומתעצם. ההתעלמות הגורפת של האוצר מהצעת החוק מעידה על יהירות, על היעדר מחשבה ועל קיבעון תחת רעיון אחד, שהולך ומתפוצץ לנו מול הפנים. כל זאת, מול מציאות קשה שאמורה לעשות ליושבים באוצר את ההפך. לו רק היו מתייחסים להצעה הזאת באופן שקול ורציני, היו מבינים שהצעת חוק זו מהווה חלק משלים וחשוב למחיר למשתכן. מה שאני מציע הוא כך: מסלול נוסף לאותם צעירות וצעירים בפריפריה שנמצאו זכאים על-פי אותם התנאים שקבעו, ומזלם לא שפר עליהם והם לא זכו בהגרלה. על-פי הצעת החוק הזאת הם יהיו זכאים לקנות בפריפריה דירה יד שנייה. זה הכול. תנו להם את אותן זכויות של מחיר למשתכן בפריפריה, ולא לחייב אותם לקנות דירה חדשה מקבלן. כי ממה נפשנו? אבי דיכטר, אדוני, תקשיב: אחרי שעשו מחיר למשתכן בדימונה, דירה עולה 650,000 שקלים או 700,000 שקלים. דירה מקבלן עולה 800,000 שקלים. ממה נפשנו? אז איפה ההשקעה בפריפריה? אז מה שאני מציע: בפריפריה תעשו – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> כן, אורלי. פחות. בוודאי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> לגמרי. אם רק ייתנו להם תנאים, הם יהיו בעלי דירות. בדימונה יש דירות, ובירוחם. דירות יד שנייה שעולות – ובקריית-שמונה – 400,000 שקלים, תן להם את ההטבה הזאת והם ישקיעו. ותן להם משכנתה, כמו שאת מציעה – זה כתוב. והם יקנו דירה. יהיו בעלי דירות עם 80,000, 70,000, 100,000 שקל. זה סכום שהם יכולים להביא מהבית. במקום זה, מחייבים אותם לקנות דירה מקבלן. אז אם אין צדק, אז באמת. אם אתם מצביעים, החבר'ה מהקואליציה, נגד הצעת החוק – מה אתם עושים? מה אתם עושים? נכון שזה יעלה קצת יותר כסף, אבל בפריפריה, שמתוכה אתם באים, בפריפריה זה ייתן הזדמנות יוצאת מן הכלל למאות-אלפי משפחות, זוגות צעירים, שבאים ואומרים לי: מאיר, אין לנו, ואומרים לאורלי ואומרים גם לך, ז'קי: אין לנו כסף לקנות מקבלן, אבל כן אנחנו יכולים לקנות דירה יד שנייה, שהמחיר שלה הוא 400,000 שקל. לא נלך לקנות דירה יד שנייה שמחירה גבוה יותר מהמחיר למשתכן, זה לא יהיה. אבל תנו לה משכנתה, תנו לנו מענק, כמו שאני קניתי בדימונה ב-1980, ז'קי. אני קניתי דירה ב-1980 – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אתה, אלי כהן, כחלון. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – בדימונה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> קיבלתי 90% במענק, וחלק מהמשכנתה הפך להיות מענק, אם גרתי ביישוב עשר שנים. <ז'קי לוי (הליכוד):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אז – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> הלוואת מקום. אז כל מה שאני מבקש בהצעת החוק, כל מה שאני מבקש בהצעת החוק – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אומר לך סגן השר – – – <ז'קי לוי (הליכוד):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> באמת – – – <ז'קי לוי (הליכוד):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> תראה, אני, תראה, ז'קי, אני – – – <קריאות:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> לא, לא מכסה. לא, לא בהצעה – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – של מחיר למשתכן. במשכנתה את צודקת, אורלי. במשכנתה את צודקת. עכשיו, מה שאני מבקש הוא כזה: אם אדוני העונה, סגן השר או השר, בא ואומר: אני אתן תשובה בעוד שלושה חודשים – אני מוכן, כי אין בזה פוליטיקה. יש בזה צורך שעולה מתוך הבית שלי, מתוך הבית שלך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – ביחד. גם אני מחכה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> בבקשה, גם את מחכה. אז אני מקווה שבאמת זה ייפול לא על אוזניים ערלות, ושנוכל להיכנס לדימונה ולקריית-שמונה. וביחד, בלי שום שייכות פוליטית, להגיד: אנחנו, שגרים שם, הצלחנו לעשות משהו טוב. תודה רבה, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. משיב על ההצעה בשם הממשלה שר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברים, קצת יותר שקט, נקשיב לשר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> – – שרי הממשלה, לעניין הצעת חוק הטבות ברכישת דירה יד שנייה לזכאים לרכישת דירה בתוכנית מחיר למשתכן שלא זכו בהגרלה, המוגשת על-ידי ידידי חבר הכנסת מאיר כהן, חבר הכנסת דודי אמסלם ואחרים, שמטרתה, בתמצית, לקבוע כי לאותם זכאים שלא זכו בהגרלה תינתן האפשרות לקנות דירת יד שנייה ביישוב בפריפריה שבו התקיימה תוך מימוש הטבת מענק בגובה 40,000–60,000 שקל: ראשית, אני מבקש לתת לכם עדכון קצר במה שקורה בתוכנית מחיר למשתכן, כיוון שלטעמי, הנתונים שמוצגים כאן אינם נכונים, והם עושים עוול עם מי שעובד על התוכנית הזאת ופועל במסגרתה. התוכנית הזאת החלה לפני כשנה וחצי, במאי 2015, כאשר הממשלה התייצבה לתפקידה – אפשר לסדר פה קצת שקט? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ננסה. חברי הכנסת, אי-אפשר ככה לנהל דיון. אדוני יושב-ראש הקואליציה. יש לי הזדמנות להעניש אותך עכשיו, אדוני יושב-ראש הקואליציה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בצלאל. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> יש לי הרבה מה להגיד על הדיור. עכשיו, בתקופה של שנה וחצי, אני רוצה לספר לציבור מה נעשה. זה נכון במיוחד כאשר אני עונה לך, ידידי מאיר כהן, משתי סיבות: 1. כי אתה בא מהפריפריה ו-2. כיוון ששנה וחצי לפנינו הייתה ממשלה אחרת, שאתם הייתם חלק מרכזי בתוכה, ובוא נזכור את הדברים. התוכנית מחיר למשתכן, שהחלה לפני שנה וחצי, הביאה עד היום למצב שיש לנו קודם כול מיפוי והגרלה של חלק מהאוכלוסייה. עד כה נרשמו לתוכנית כ-75,000 איש. סידרנו אותם בסדרה ראשונה של כ-60,000 ועוד 15,000. אנחנו רואים את קצב הכניסות, ומה שאני יכול לומר לך זה שלחבית הזאת יש תחתית, כי אנחנו רואים שמה שהחל בהאצה, יש בו גם האטה מסוימת, ואני מניח שנגיע ל-100,000 זוגות, ל-120,000 זוגות. בסופו של דבר אנחנו נמצה את התהליך הזה. אגב, ראוי לומר מילה טובה לאנשים במשרד הבינוי והשיכון, לדרג המקצועי, שהתארגן בתוך פרק זמן קצר ביותר, ולמעשה הצליח לייצר תמונת מצב של מי זכאי, דרך קבלה של מקורות ממשרדי הממשלה העיקריים, ובראשם הטאבו ומס רכוש מצד אחד, ומשרד הפנים מצד שני, היתוך של האינפורמציה הזאת והגעה לקבוצה של אלה שהם אינם בעלי דירה מצד אחד, ומצד שני – יש להם הזכות, כי הם נשואים וכן הלאה, להיכנס לתוך התוכנית. ואני רוצה לומר לך קודם כול מי זו קבוצת האנשים, ודרך זה אתם תבינו מה גודל הבעיה: בקבוצת האנשים שלנו, מתוך 75,000 הזוגות יש למעלה מ-50% – בעיקר העוזרים מדברים. כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אבל אין לי טענות. מתוך הקבוצה הזאת של כ-75,000 איש, יש כ-50%, למעלה מ-50%, שהן משפחות שבני-הזוג הם בגיל 40-30 ויש להם שלושה ילדים. ללמדך שאלה בעיות שהיינו צריכים לפתור לפני עשור, כאשר האנשים האלה היו בני 20–30 והיה להם ילד אחד או שהם רק נישאו. זאת אומרת, הממשלה הנוכחית, שר האוצר משה כחלון, אנוכי וכל מי שמסייע במאמץ הזה, למעשה עוסק בפתרון בעיה שטווח היווצרותה הוא למעלה מעשור. זה דבר ראשון. דבר שני, כאשר אנחנו מנסים לפלח את הקבוצות השונות, אז נכון שעד היום יש כ-60,000, 58,000 שניגשו להגרלות, מתוכם זכו כ-6,000, ולמעשה, עד סוף השנה יהיו כ-10,000 זוכים. אבל אנחנו מזהים כאן תנועת מספריים, זאת אומרת, מצד אחד, מספר הזוגות הנרשמים עולה, אבל בקצב הולך ויורד והוא ילך ויתייצב, ומצד שני, אנחנו רואים את התהליך הולך ונסגר, ואני אסביר: אנחנו פרסמנו לשיווק רק בשנה וחצי האחרונות 45,000 יחידות דיור. שיווקנו בהצלחה כ-25,000 יחידות דיור לקבלנים, ומתוכם התקבלו כבר כ-4,000 היתרי בנייה. זאת אומרת, המצב בעת הזאת הוא שיש 6,000 זוכים, שאכן מהווים רק 10% או פחות ממספר הנרשמים, אבל מצד שני, הדירות הולכות ונצברות, ההגרלות הולכות ומתקדמות ומספר הקבלנים ומספר ההיתרים הולכים וגדלים. ובהקשר הזה, אני יכול לומר לכם איך ייראו השנים הבאות: שנת 2017 הולכת להיות שנה של כניסה מסיבית של אנשים לתוך התוכנית וזכייה שלהם. אני מעריך שעד סוף השנה נהיה על למעלה מ-30,000 זוכים. הדבר השני – הקבלנים ירכשו, להערכתנו, 60,000–70,000 יחידות דיור במסגרת המכרזים. בשנת 2017 יהיו היתרים בהיקפים גדולים מאוד. שנת 2018 הולכת להיות שנה של בנייה מסיבית ברחבי הארץ, והשנים 2019 ו-2020 הולכות להיות שנים של אכלוס מסיבי. ולכן, רבותי, אם אנחנו משווים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת, העוזרים במרפסות, קצת יותר בשקט. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> לכל מי שמעביר ביקורת, ובמיוחד כמו שאני מסתכל על הדברים – בואו ניקח את שתי תקופות הזמן שבהן הונעו שתי תוכניות מרכזיות: האחת, התוכנית מחיר למשתכן, שהונעה בשנה וחצי האחרונות, והשנייה, התוכנית מע"מ אפס, שהייתה בשנה וחצי לפניה. תוכנית מע"מ אפס הביאה אפס של תוצאות; דבר לא אירע. לעומת זאת, תוכנית מחיר למשתכן מביאה תוצאה. התוצאה היא שעד סוף 2016 יש כבר עשרות-אלפי יחידות ששווקו, אלפים שזכו. עד סוף 2017 יהיו עשרות-אלפים שזכו, וכל האנשים האלה ילכו וישתכנו במהלך השנים הקרובות. ולכן, מדיניות משרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר והממשלה היא לאפשר ולרכז מאמץ, במשאבים שעומדים לרשותנו, באותם זוגות שאין להם דירה, בפריפריה, במרכז הארץ ובכל מקום אחר. ודרך אגב, כשאני עובר בפריפריה – ואני נמצא בכל עיר בפריפריה, כולל בדימונה, חבר הכנסת מאיר כהן – בכל המקומות האלה אומרים לי: מזל שהגעתם, ברוכים הבאים, עד היום שכחו אותנו. ולכן, כאשר אנחנו שואלים מהו השימוש המיטבי במשאבים שעומדים לרשותנו – השימוש המיטבי הוא מחיר למשתכן, והתוכנית הזאת תיתן פתרון לפחות ל-70,000 זוגות צעירים במהלך השנים הקרובות, ואני מעריך שזה יהיה גם זרם מצנן בשוק הלוהט של מחירי הדירות. לאור המצב הזה ולאור העדיפויות של הממשלה, אנחנו מציעים להתמיד בתוכנית מחיר למשתכן, ולפיכך, הממשלה מתנגדת להצעת החוק הזאת. תודה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – חצי שנה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת מאיר כהן, אדוני, שלוש דקות לרשותך. תנסה לשכנע אותנו בכל זאת. <דוד ביטן (הליכוד):> רגע, תחזור גם על המתקפה על הממשלה. <מאיר כהן (יש עתיד):> חברי הטובים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> את עמונה אתם מביאים בפחות מ-24 שעות – – – אתם לא מתביישים? <מאיר כהן (יש עתיד):> דודי, דודי, מותר, ויעיד חבר הכנסת אלי אלאלוף, בוועדה שאני יושב אתו: כשזה ענייני, אז באמת אין אופוזיציה וקואליציה. אני חושב שזאת הצעה מצוינת. אני חושב שזאת הצעה שתיטיב בראש ובראשונה עם עיירות הפיתוח, תיטיב עם אוכלוסיות חרדיות, שפונות אלי יום-יום. אז אנא מכם, אני מוכן לדחות בשלושה חודשים – אדוני שר השיכון, אדוני שר השיכון – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני שומע אותך כמו שאתה שמעת אותי. <קריאות:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אמרתי – יואב, אתה מתעצבן, אה? לא מתאים לך. תפסיק, נו. תפסיק. אני לא מכיר את יואב. אני רוצה לשמוע את השר. <קריאות:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני השר, כמה תלמידים קשי עורף היו לי, תאמין לי, והסתדרתי. אדוני השר, אני מבקש, אם אני אדחה את זה בשלושה חודשים, האם אפשר יהיה לבוא בדין ודברים לגבי הצעת החוק הזאת? <דוד ביטן (הליכוד):> כמה אתה רוצה? <ז'קי לוי (הליכוד):> – – – לוח זמנים – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אני אעשה שוב את – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני לא מבטיח שום דבר. לדבר אני מוכן. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה מבטיח. אוקיי, אם כך – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> להבטיח, אני לא מבטיח. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – אנחנו נצביע על ההצעה, ואני מבקש שתהיה הצבעה שמית. <ז'קי לוי (הליכוד):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> לא. אני מצטער. אם השר אומר – ז'קי, אני מכבד אותך מאוד ואני אוהב אותך אהבה גדולה, אבל השר צריך להגיד את דברו, לא אתה. <דוד ביטן (הליכוד):> אבל הוא לא יכול להתחייב שמיישמים את זה. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> מה רצית שהוא יתחייב? <דוד ביטן (הליכוד):> מה אתה רוצה? שהוא יתחייב מראש? <יואב קיש (הליכוד):> הוא מוכן לשבת לדבר, אבל – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב, חברים, אני חושב שאנחנו נתקדם. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה ענית – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה שר השיכון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> את המשא-ומתן אתם לא מנהלים ככה על – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אוקיי, אני מוכן שלושה חודשים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אלו הבנות שצריך להגיע אליהן לפני. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני דוחה בשלושה חודשים, נפגוש ונדבר. תודה רבה, אדוני. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> צריך להצביע, לא? <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אם יש הסכמה בין המציע לבין הממשלה אנחנו נודיע שההצבעה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> יש הסכמה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> התשובה כבר הייתה, אבל ההצבעה תהיה במועד אחר. <יואב קיש (הליכוד):> בסדר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים, אם כן, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום הצעת חוק הכנסת (תיקון – קביעת שכר חברי הכנסת בידי ועדה ציבורית), התשע"ו–2015. <קריאה:> – – – <הודעה אישית של חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אה, סליחה, אני מתנצל, נכון. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון ביקשה הודעה אישית. בכבוד, גברתי, שלוש דקות יהיו לרשותך. חמש – אני מתנצל. תודה רבה, אדוני סגן המזכירה. חמש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> תודה רבה, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביקשתי לעלות להודעה אישית בעקבות ההתבטאות האומללה של חברי חבר הכנסת מאיר כהן. לא ייתכן שבכל פעם שננסה לדייק קצת את הדברים או יישמע איזה קול מהכיוון שלי, זה יהפוך להיות "להקת מעודדות". אנחנו שומעים פה לא פעם ולא פעמיים התייחסות מצד חברי הכנסת, ואני לא זוכרת שנזרקה לחלל האוויר הערה כזאת. אז אני רוצה לומר, חברים, אני מבטיחה לכם שבכל פעם – במיוחד כשזה נוגע, נכון, לגליל ולקריית-שמונה, ואני מודה שיש לי רגישות מיוחדת. אתם לא נוהגים לשמוע אותי מתפרצת בדרך כלל – אבל בכל פעם שיהיו דברים – – <מאיר כהן (יש עתיד):> בכל פעם – בכל פעם שאני אגיד – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – שייאמרו באופן לא מדויק ולא נאמן לאמת, כן, אני אמשיך להגיב ולדייק את האמת. ובהקשר הזה חשוב לי לומר, גם ההתנשאות: "תלמדי את הדברים" – אז בוא, אני רוצה לומר לך מה אני יודעת על הדברים כמי שחיה שם: במשך עשר שנים ויותר נבנו דירות בודדות בקריית-שמונה, בודדות, על כף יד אחת אפשר לספור אותן. אנחנו מדברים היום, בעקבות מחיר למשתכן – – <מאיר כהן (יש עתיד):> מה זה שייך? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – ובעקבות זה שאנחנו – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – את לא יודעת – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – משחררים שטחים שם, חסמים של 20 שנה שאנחנו שחררנו בכמה חודשים, 1,000 יחידות דיור חדשות לזוגות צעירים – – <מאיר כהן (יש עתיד):> מה זה שייך? זה לא שייך להצעת החוק. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – ולמשפרי דיור. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – פריפריה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> זה לא שייך. אפילו לא קראת את הצעת החוק. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אתה יודע איך אתה נראה? אתה מדבר על להקת מעודדות? אז, הנה, תסתכל רגע על עצמך. <קריאות:> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> את רוצה לדייק באמת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני רוצה לדייק באמת. והאמת אומרת שבגליל ובקריית-שמונה – – <קריאות:> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> יפעת, המחירים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ששש. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> המחירים בשנה האחרונה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת שמולי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – 1,000 יחידות דיור שיאפשרו דיור לזוגות צעירים – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – עלו ב-8%. את זה השר לא אמר. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> מחיר למשתכן, ואמרתי לך את זה מהמקום. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> ב-8% המשיכו לעלות המחירים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> 580,000–600,000 שקל, מחיר למשתכן לזוג צעיר – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> את הנתון הזה השר לא אומר. בשביל מה אתם מדברים? <מאיר כהן (יש עתיד):> האמת – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – דירה חדשה של 120 מ"ר – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זה הדיוק האמיתי – 8% בשנה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – אני חושבת שזה דבר מבורך. <מאיר כהן (יש עתיד):> תדייקי את באמת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אנחנו מדברים על מחירים אטרקטיביים מאוד – – <מאיר כהן (יש עתיד):> תדייקי באמת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – גם למשפרי דיור. זאת האמת, אתה מוזמן ללמוד את המספרים. כשאנחנו מדברים גם על 90% במשכנתה למחיר למשתכן – – <מאיר כהן (יש עתיד):> את אומרת שעכשיו – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – וגם זה, גם זה חידוש ובשורה. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – בקריית-שמונה – – – 700 דירות במחיר למשתכן, זה מה שאמרת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> לא. אני אמרתי 1,000 יחידות דיור, מחיר למשתכן ומשפרי דיור, אתם מוזמנים לפתוח את ההקלטה ולשמוע. ואתה יודע מה, חבר הכנסת מאיר כהן, אם היית מקשיב לדברים שלי גם מהמקום, לא היית מגיב כפי שאתה מגיב. תודה רבה, כבוד היושב-ראש, על ההזדמנות. ואני מקווה שאנחנו לא נשמע יותר בכנסת התבטאויות כאלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. <הצעת חוק הכנסת (תיקון – קביעת שכר חברי הכנסת בידי ועדה ציבורית), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2132/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים, אם כן, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק הכנסת (תיקון – קביעת שכר חברי הכנסת בידי ועדה ציבורית), התשע"ו–2015, של חברת הכנסת יעל גרמן וקבוצת חברי כנסת. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת גרמן במשך עשר דקות שיעמדו לרשותה מרגע זה, בהצלחה. <יעל גרמן (יש עתיד):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, השרים, חברי וחברותי חברי הכנסת – קצת שקט, בצלאל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב, זה מורכב. אני דיברתי לא רע ביום שני עם הרעש. <יעל גרמן (יש עתיד):> מה? מה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני דיברתי לא רע עם הרעש פה ביום שני. <יעל גרמן (יש עתיד):> אה, כן, זה נכון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גרמן, בצדק, מבקשת שיהיה קצת יותר שקט באולם. זה לא מכובד, המרפסות שם של הקואליציה, ששש. <יעל גרמן (יש עתיד):> הצעת החוק הזאת נוגעת לכל אחד ואחת מאתנו. הייתי רוצה שלרגע תצאו מהאולם שבו אנחנו נמצאים, מאולם המליאה, ותנסו לדמיין אותנו, את חברי הכנסת, בפני תלמידי ותלמידות תיכון, בפני סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה, ובפניהם נסו לחשוב על כך שאנחנו מספרים להם ששנה אחר שנה השכר שלנו, של חברי הכנסת, עולה אוטומטית בהתאם לשכר – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> די כבר עם – – – די. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מבקשת שתשתיק את – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני אשמח לא לקבל הוראות, חברת הכנסת גרמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> כן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> היא גם מורה וגם – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אבל, חבר הכנסת חזן, די, באמת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מורה וצבא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן. <יעל גרמן (יש עתיד):> שנה אחר שנה השכר שלנו עולה בהתאם לשכר הממוצע במשק. אנחנו, השופטים ונשיא המדינה, היחידים המוצמדים לשכר הממוצע במשק. ורק כדי שאנחנו נבין, השכר הממוצע במשק עלה בעשור האחרון ב-30%, בעוד המדד לא עלה אפילו ב-25%. זאת אומרת שיוצא שאנחנו, חברי הכנסת, כל שנה מקבלים אוטומטית העלאה שאף אחד במגזר הציבורי לא מקבל, אפילו לא השרים וראש הממשלה, ודאי שלא אף אחד אחר במגזר הציבורי, ולהערכתי גם לא עצמאים ולא במגזר הפרטי. אנחנו, שצריכים לשמש דוגמה, אנחנו, שאנחנו נציגי העם, נציגי הציבור, שהגענו לכאן – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> גרמן, יש לך פנסיה תקציבית? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – לא בשביל השכר, אנחנו מקבלים כל שנה תוספת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, אבל שאלה אמיתית. יש לך פנסיה תקציבית? <יעל גרמן (יש עתיד):> ושלא נשלה את עצמנו. אין לי ספק – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תספרי לציבור אם את מקבלת פנסיה תקציבית. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, אני לא מקבלת פנסיה תקציבית. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בטוחה? <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, אני לא מקבלת פנסיה תקציבית. את השקר הזה שלך כבר שמעתי כמה פעמים. אני מקבלת פנסיה מביטוח מנהלים, ואני גם אותו לא מקבלת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> מ-1998, אדוני, חבר הכנסת אורן חזן – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן, מספיק, נו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> רק שאלתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אין פנסיה תקציבית. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, אני רק שאלתי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני אקרא אותך לסדר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> רק שאלתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה רק. גם אני אשאל. תגיד לי, אתה מטומטם? אני רק שואלת, סליחה. <קריאה:> מה זה היה? <קריאות:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אני רק שאלתי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, זה שיח לא מכובד. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> למה? למה? מה זה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> עכשיו תורי, גרמן, המורה המחנכת. <יעל גרמן (יש עתיד):> כן. <קריאות:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> למה לקרוא לו מטומטם? למה? מה קרה פה? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גרמן, אני חושב שטוב שתחזרי בך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עכשיו תורי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני חוזרת מהשאלה אם אתה מטומטם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עכשיו, עכשיו תורי, גרמן, עכשיו תורי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא, זה לא יפה. לא יפה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עכשיו תורי. ריחמתי עלייך מספיק, בסדר? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה תגיש בקשה. ששש. די. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני רוצה להמשיך בנושא של השכר שלנו ולבוא ולומר לחברי הכנסת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> עכשיו תורי. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – לא יעלה על הדעת שאנחנו כנציגי ציבור נקבע לעצמנו את השכר. לפני שנה הופיעה ועדה ציבורית, ועדה מקצועית, בפני ועדת הכנסת ואמרה שאין כל סיבה שאנחנו נעלה את השכר, מאותה סיבה שאמרתי: מפני שהשכר הממוצע במשק עלה; מפני שהשכר שלנו כבר היום גבוה פי-3.7 מהשכר הממוצע במשק; מפני שאין כמעט אף אחד שקובע לעצמו את השכר. קבעה ועדה ציבורית – שאנחנו, חברי הכנסת, קבענו אותה – באה ואמרה שאנחנו לא צריכים להעלות לעצמנו את השכר. מה עשתה ועדת הכנסת? דחתה את ההמלצה. באה ואמרה, אני לא מקבלת את ההמלצה. והעלתה את השכר. עכשיו, חשוב לדעת שהשכר הממוצע במשק מורכב גם מהעלייה של שכר המינימום. שכר המינימום, ככל שהוא עולה, כך גם השכר הממוצע עולה. אז אני חייבת לציין שיושב-ראש ועדת הכנסת אז, חבר הכנסת דוד ביטן, בא ואמר שאנחנו נקזז 1% משכרנו. אבל עדיין עלינו הרבה יותר ממה שכל אחד במשק עלה. והנה מגיע סוף שנת 2016, 2017 בפתח, ובאופן אוטומטי, חברות וחברים יקרים, השכר שלנו יעלה ב-1,200–2,400 ש"ח לחודש, תלוי אם השכר הממוצע יעלה ב-2% או ב-3%. וגם אם, דוד ביטן, אנחנו ננכה את העלייה של שכר המינימום, אז ירדו 160 שקל, אז השכר שלנו יעלה ב-760 או ב-1,140. עדיין זה שכר שעולה בצורה בלתי רגילה. אני חייבת לומר, אנחנו עובדים קשה מאוד. אני אתמול עזבתי ב-21:00 ואני יודעת שעדיין נשארו חברי כנסת בוועדת הכלכלה והם עזבו את הכנסת ב-23:30. והיום בבוקר, ב-07:00, כבר פגשתי חברי כנסת שהגיעו למשכן מוקדם. אני יודעת שאנחנו עובדים בשבוע עבודה הרבה יותר אינטנסיבי מהרבה מאוד עובדים במשק, ושבוע עבודה שלנו הוא תמיד מעל ומעבר ל-45 שעות והוא קשה ואינטנסיבי. אבל עדיין אין הצדקה לכך שאנחנו נקבע את השכר שלנו. אין לכך הצדקה ציבורית, אין לכך הצדקה מוסרית. ההצעה שלי, ההצעה שמונחת היום בפניכם, באה ואומרת שאנחנו, חברי הכנסת, נהיה פטורים מהבושה, מהאי-נעימות לקבוע לעצמנו את השכר. נפקיד את התפקיד הזה בידי ועדה ציבורית, וועדה ציבורית היא זו שתקבע את השכר שלנו. אם נרצה ונחשוב שהוועדה הייתה מאוד לא הוגנת ולא סבירה, נוכל לערער לבית-משפט. אבל אז ההחלטה תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור. אני רוצה לומר לכם שהשכר שלנו היום הוא מהגבוהים במשכורות של הפרלמנטים בעולם. את זה אומר הממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת. ולכן, חברים יקרים, אני יודעת שהקואליציה החליטה להצביע נגד, אבל אני מקווה שהציבור ששומע זאת יאמר את דברו. תודה. עוד דבר אחד, סליחה. אני רוצה להודות; אני רוצה להודות לתנועה לאיכות השלטון שתמכה לאורך כל הדרך בהצעת החוק הזו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת גרמן. ישיב על ההצעה השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. עשר דקות, אדוני. זה נוהג חדש פה. אומרים שהתקנון אמר את זה מראש רק שתמיד לא הפעילו שעון. <שר התיירות יריב לוין:> אני מודה שאכן התקנון אמר את זה מראש. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה עם "הפועל תל-אביב"? מה עם "הפועל תל-אביב"? <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת נחמן שי, יש עניינים שצריך להקדיש להם יותר מאשר עשר דקות. אבל אני מאמין שגם מהמצב הקשה הזה, והוא באמת מצב קשה, נצא מחוזקים. חברתי חברת הכנסת גרמן, הקשבתי לדברים שלך ותהיתי אם את מכירה או יצא לך לשמוע על רונה-לי שמעון. מכירה אותה? שמעת עליה אי-פעם? <יעל גרמן (יש עתיד):> לא. <שר התיירות יריב לוין:> לא. אז רונה-לי שמעון, למי שאיננו יודע – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – למי שאיננו יודע, היא רקדנית, אפילו די מפורסמת, בישראל. ואני מוכרח לומר שכאשר – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> סליחה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני משתדל. ואני מוכרח לומר, חברת הכנסת גרמן, שגם היא, והיא באמת בעלת יכולת נדירה בתחום הריקוד, לא הייתה מצליחה לרקוד ריקוד "מה יפית" כל כך מרשים כמו הנאום שלך והצעת החוק שהגשת. ואני אומר את זה דווקא לך משום שאני חושב שכאדם שהוא באמת אדם רציני – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> יש לך הצעה דומה. <שר התיירות יריב לוין:> תכף. אני בוודאי אתייחס, תאמיני לי. אני חושב שאת אדם – באמת אי-אפשר לקחת ממך, לא את עשייתך ולא את ניסיונך ולא את יכולותייך. אבל אולי די? אולי באמת די עם זה כבר פעם אחת ולתמיד. כמה נמוך כבר אפשר לרדת עם הפופוליזם הזה, עם ההלקאה העצמית הזאת, ותסלחי לי אם אני אומר – גם עם ההתעלמות המוחלטת מהמציאות. ואני אומר לך, חברת הכנסת גרמן, וזה לא סוד, אין ספק, ואני חושב שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהשיטה שבה אנחנו קובעים את שכרנו היא לא טובה. אין על זה ויכוח. אבל יש עוד שני דברים שלא יכול להיות עליהם ויכוח: הדבר הראשון הוא שבמדינה דמוקרטית צריך להיות שוויון בין שלוש רשויות השלטון, שוויון מלא. לא יכול להיות מצב שרשות אחת תתנשא ותגדל מעל רעותה, משום שזה מפר את עקרון הבסיס של האיזון והשוויון המלא שצריך להיות בין הרשויות. והשוויון הזה, חברת הכנסת גרמן, חייב לבוא לידי ביטוי גם במובן הסמלי של העניין, לרבות בנושא של תנאי שכר. אני חושב שלא יכול להיות מצב שנשיאת בית-המשפט העליון תרוויח כמעט כפול מראש הממשלה או מיושב-ראש הכנסת. אני חושב שזה מבזה את הכנסת, אני חושב שזה מבזה את הממשלה, אני חושב שזה משדר מסר מאוד מאוד בעייתי לציבור, שאומר: תראו, אנחנו בעצמנו חושבים שאנחנו כאלה קטנים והם כאלה גדולים, שאנחנו כאן והם מעלינו. אני גם חושב, חברת הכנסת גרמן – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יריב, יריב, למה אתה לא אומר על מפכ"ל המשטרה? <שר התיירות יריב לוין:> רגע, רגע, אני אגיד לך. אני מסכים אתך, חבר הכנסת שטרן, ותכף תראה גם מה אני מציע. אני מסכים. אני כבר לא מדבר על האבסורד שכתוצאה ממבנה השכר העקום שישנו, יש מצב שלא רק פקידי ציבור בממשלה, אלא כאן, בבניין הזה, בכנסת, עובדים אנשים שמרוויחים יותר מהיושב-ראש. מה, זה יכול להיות? את יודעת למה הם מרוויחים יותר מהיושב-ראש? כי הם צמודים לשכר השופטים. בגלל זה. עכשיו, מי שיסתכל על מצב שכרם של השופטים לעומת חברי הכנסת והשרים, יגלה פערים מטורפים, והם, אגב, פערים לכל רוחב הגזרה, החל בעובדה ששופט מכהן עד גיל 70 ומשכורתו מובטחת לו, המשך בעובדה שהוא נהנה מתוספות כמו תוספת ותק, כמו – אגב, תאמינו או לא – אתם יודעים ששופט לא יושב על כס השיפוט ומתחיל לשפוט בלי שמדינת ישראל משלמת לו תוספת שפיטה? תאמינו לי, יש דבר כזה. הם מקבלים אותה כולם. זה כמו שמישהו ייתן לנו, לא יודע מה, תוספת ועדות, כי הואלנו בטובנו להשתתף בישיבות ועדות הכנסת. <חיים ילין (יש עתיד):> תוספת רוויזיה. <שר התיירות יריב לוין:> בדיחה. תוספת רוויזיה. עכשיו, אני אומר לך יותר מזה, חברת הכנסת גרמן, נוצרה מציאות שבה יש שופטים בבית-משפט השלום שמרוויחים יותר מיושב-ראש ועדת הכספים שלנו, שנמצא בכנסת הזו כבר רבע מאה, עם כל הוותק וכל הניסיון. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> גם יותר מראש הממשלה. <שר התיירות יריב לוין:> ודאי. יש שופטים בבית-משפט מחוזי שמרוויחים לא רק יותר מראש הממשלה, הם מרוויחים יותר מיושב-ראש הכנסת, הם מרוויחים יותר מכל שר, מרוויחים בוודאי יותר מכל חבר כנסת. ואני חושב שזה מצב פסול מהיסוד. הוא לא נכון עניינית, הוא לא נכון מבחינה סמלית, ואין לו שום הצדקה. אני חושב, חברת הכנסת גרמן, שלבוא ולדבר רק על חברי הכנסת ולצייר תמונה כאילו כאן יושבים איזה נהנתנים שמקבלים העלאות שכר מכיוון שהם צמודים לאיזה מדד בעוד אחרים מקופחים או נמצאים במקום אחר, אני חושב שזה לא נכון, אני חושב שזו הטעיה של הציבור. ואני אגיד לך מה אני מציע לך, חברת הכנסת גרמן. אני אחזור על מה שהצעתי לך כבר בעבר בעניין הזה, ואני חוזר ומציע לך: בואי נגיש חוק כזה, ואני מתחייב לעשות הכול כדי שהוא יעבור בוועדת שרים לחקיקה. בואו באמת נוציא את כל העניין הזה מהכנסת, נוציא אותו לוועדה חיצונית – על זה אני לא מתווכח. אגב, אני גם כאן מוכרח להעיר הערה: ההצעה שלך אומרת, כמובן, שמי שיעמוד בראש הוועדה החיצונית? בואו ננחש, זה לא קשה מדי: כמובן, שופט בית-המשפט העליון בדימוס. כלומר, שוב ניצור מצב שאפילו בעניין השכר ניקח את השופט – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – ונשים אותו מעלינו כדי שהוא יעמיק את הפער הזה. אבל אני מציע לך הצעה אחרת. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אפשר לבקש – – – <שר התיירות יריב לוין:> בואו נקים ועדה – חברת הכנסת אלהרר, באמת, אני מציע את זה ברצינות – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> גם אני. <שר התיירות יריב לוין:> – – וחברת הכנסת גרמן יודעת, כי זאת לא הפעם הראשונה שדיברתי אתה על העניין. <קארין אלהרר (יש עתיד):> גם אני מבקשת – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני מציע, בואו נקים ועדה חיצונית – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – שאכן תטפל בעניין הזה. אפשר להציע כל מיני הרכבים שלה; זה דבר שאפשר לדון בו. אבל אנחנו נקבע בחוק מראש עיקרון שאומר את הדבר הבא: תהיינה דרגות שכר. דרג א' – נשיא המדינה, או האזרח מספר אחת. התפקיד הבכיר ביותר צריך לקבל את השכר הגבוה ביותר, גם אם זה בשקל. בדרג ב' יעמדו שלושת ראשי הרשויות: ראש הרשות המבצעת, ראש הרשות המחוקקת וראש הרשות השופטת. בדרג ג' יעמדו, לצורך העניין, שופטי בית-המשפט העליון יחד עם שרים, או כל החלטה אחרת שתיקבע. ואז החוק יקבע – חברת הכנסת גרמן, תהיי אתי, כי אני מציע לך את זה, ולא בפעם הראשונה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואז החוק יקבע, באופן חד וברור, את הדבר הבא: הוועדה תהיה סוברנית ומוסמכת להחליט כפי שתמצא לנכון. אבל התנאי היחיד הוא שהשכר של כל מי שנמצא באותה דרגה יהיה שכר שוויוני לחלוטין, שווה לגמרי, על השקל, על האגורה. ואז יהיה לנו ראש ממשלה, נשיא בית-משפט עליון ויושב-ראש כנסת שיקבלו אותו שכר, וכן הלאה לאורך המדרג. לתוך הדבר הזה – חבר הכנסת שטרן, אתה צודק – אני מציע להכניס גם את שאר בעלי התפקידים, כדי להבטיח מצב שמפכ"ל המשטרה לא ירוויח יותר מהשר לביטחון פנים; שזאת בדיחה גם כן, ודבר חסר היגיון. אם אנחנו נלך לשם – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מה זה יותר? כפול זה יותר? <שר התיירות יריב לוין:> כן. אם אנחנו נלך לשם, חברת הכנסת גרמן – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה אתה לא מציע את זה? אתה בממשלה. <שר התיירות יריב לוין:> אני מציע. אני אומר לך, חבר הכנסת חסון, אני מציע – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תביא הצעת חוק ממשלתית. <שר התיירות יריב לוין:> – – אבל אני אומר לך עוד דבר, ואתה מכיר את דרכי בעניין הזה לא מהיום. אני חושב שהצעות מהסוג הזה, נכון להביא אותן בהסכמה רחבה. כך עשיתי כאשר הובלתי את התיקון לתקנון הכנסת, שהעברתי אותו כאשר הייתה כאן הסכמה פה-אחד של כל חברי הכנסת. לא היה אפילו אחד שיכול לומר כאן שעבר סעיף אחד שהוא התנגד לו. אני חושב שזה נכון לפעול ככה, כי זה באמת לא עניין, לא של קואליציה ולא של אופוזיציה; לא של טהורי וטהרני יש עתיד אל מול אנשים אחרים. אני חושב שזה עניין אמיתי שצריך להיות חשוב לכולנו. יודע השר לפיד שכשהוא רצה להוביל מהלך של קיצוץ של 10% בשעתו בשכר חברי הכנסת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני השר, כמי שהוביל את תיקון התקנון בהסכמה רחבה, אדוני ודאי מכיר את הסעיף בתקנון האומר מה עושים כשנגמר הזמן. <שר התיירות יריב לוין:> אני מכיר. לא בהכרח כל מה שאני מכיר אני מייד מיישם, אבל אני מכיר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חזקה עליך שכן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יש לכם היכולת בקואליציה לעשות דבר כזה, אז תעשו את זה. <שר התיירות יריב לוין:> לא, לא, חבר הכנסת חסון, אני באמת אומר לך, אני חושב שלשם צריך ללכת. אני חושב שזה דבר נכון; אני חושב שזה יתרום מאוד לדימוי הכנסת. אני חושב שזה בכלל ייצור הסדר צודק ושוויוני. אני רק רוצה לומר לך, חברת הכנסת גרמן: כן, זה מצריך דבר אחד. במקום להיראות יפה רק בעיני הציבור, זה גם מצריך להתעמת עם הרשות השופטת, כי תנאי השכר שם הם שערורייה, חד-משמעית. השכר שמשולם שם הוא לא פרופורציונלי, הוא לא הגיוני. מספיק אם תראי את הטבלאות שמראות את גובה הפנסיה שמשולמת היום לשופטים ברשות השופטת לעומת כל גורם אחר בשירות הציבורי. אז אני מציע לך: בואי נלך יחד למהלך הזה. אני בטוח שתהיה לו כאן תמיכה רחבה. בואו נעשה בזה סדר אמיתי, ולא איזה אקט שהוא אקט פופוליסטי שאין מאחוריו כלום. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> יש לך מזל, אדוני השר, שאני עכשיו על הכיסא פה, אז אני לא יכול לתקוף אותך על הפגיעה בבית-המשפט העליון, מאושיות הדמוקרטיה שלנו. חברת הכנסת גרמן מבקשת לשוב ולשכנע אותנו בצדקת הצעת החוק שלה במשך שלוש דקות. בבקשה, גברתי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> גרמן, יש לך הזדמנות להתנצל. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני השר לוין, היה בינינו דו-שיח, אבל לא יכולתי לענות לך, אז אני עולה כדי להשיב לך. ודאי שאני מכירה את ההצעה שלך. אני רק חושבת שזה לא סביר. מאוד סבירה ההצעה שהשכר ייקבע לכולם על-ידי ועדה חיצונית; שלא השופטים ולא חברי הכנסת, לא ראש הממשלה ולא הנשיא – אף אחד לא יקבע לעצמו אם הוא כן מעלה או לא מעלה. אבל מה שאתה מבקש לעשות נראה לי קצת בלתי סביר, ואני לא חושבת שזה נעשה: לקחת שכר ולהוריד כדי להשוות אותו? <שר התיירות יריב לוין:> מי אמר שיורידו? <יעל גרמן (יש עתיד):> זאת אומרת, בואן נפקיד את ההחלטה בידי ועדה. <שר התיירות יריב לוין:> נכון. לגמרי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה יודע מה? אני הולכת אתך. אני חושבת שזאת הצעה נכונה, ויש בה הגינות, ויש בה, מה שנקרא, היגיון ציבורי; היגיינה ציבורית. ברצון רב. אבל – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> רגע, רגע, בוא לא נמהר. אבל מכיוון שהגענו להסכמה הזאת, אז מה הרבותא? ומה מונע ממך היום? בוא נתחיל בחברי הכנסת. אנחנו בסוף החודש – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא. <יעל גרמן (יש עתיד):> למה לא? למה לא? אז תסביר לי. אני הולכת אתך – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – אנחנו במצב הרבה יותר נמוך מהם – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – מה ההיגיון בזה? – – – במה שהצעתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> השר לוין, בסדר, אנחנו לא חייבים להסכים; אנחנו יכולים להסכים על דבר אחד. אבל אני עומדת כאן כדי לנסות בכל זאת לשכנע. אני חושבת שהמהלך הזה הוא נכון, ואני אשמח מאוד להוביל אותו יחד אתך, או שאתה תוביל ואני אצטרף אליך. נדמה לי שדיברנו על כך במסדרונות הכנסת כבר לפני שנתיים, ועכשיו תהיה לנו אולי הזדמנות לממש. עדיין אני חושבת שבסוף החודש הזה, בעוד שלושה שבועות, שוב תעלה המשכורת שלנו. זה לא דבר נכון, זה לא דבר צודק. אנחנו יכולים – יש לנו הזדמנות לעצור את זה עם החוק הזה. לחבר הכנסת אורן חזן – אתה מתפרץ, מעליב, פוגע, אבל אני עומדת כאן, ואם נפגעת ממה שאמרתי, אני מתנצלת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. גם ההתנצלות הייתה במקומה. אנחנו נעבור כעת להצבעה על הצעת חוק הכנסת (תיקון – קביעת שכר חברי הכנסת בידי ועדה ציבורית), התשע"ו–2016, בקריאה טרומית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 29 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 48 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק הכנסת (תיקון – קביעת שכר חברי הכנסת בידי ועדה ציבורית), התשע"ו–2016, נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אורן, מספיק לך? מה, היא התנצלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עמדת ההצבעה האלקטרונית של השר אזולאי איננה עובדת, ואנחנו מצרפים את הצבעתו – נגד. 49 נגד, 29 בעד. הצעת החוק לא התקבלה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ו–2016> [הצעת חוק פ/2633/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נעבור כעת לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת אילן גילאון וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת גילאון יציג את הצעתו במשך עשר דקות ברציפות; עד עשר דקות, מתקנים אותי. עשר דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי חברי הכנסת, נשתדל לנהל את הדיון קצת יותר בשקט. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> חבר הכנסת המאוד-מכובד, סגן יושב-ראש הכנסת לשעבר בהתכתבות אורן חזן, אתה מפריע לי לדבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא מפריע לך – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני יודע שאתה אומנם מפורסם, כתבו עליך גם ב-Waze: "מפגע בצדי הדרך", אבל אל תפריע לי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, זה כתבו ב-Waze, לא אני. כתבו עליך ב-Waze. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, חבר הכנסת גילאון, זה לא ראוי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אורן, הוא רק מציין עובדה. <אילן גילאון (מרצ):> לי אל תפריע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – קלנועית הוא יבקש אני – – – לו. <אילן גילאון (מרצ):> אל תיתן לי חשמל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן, אתה תקבל הודעה אישית מייד אחרי ההצבעה על הסעיף הזה. <אילן גילאון (מרצ):> אני מודה לך, כבודו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא מציין עובדה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תקבל הודעה אישית מייד אחרי ההצבעה על החוק הזה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, האמת שאני די מאוכזב ממך. חשבתי שתגן בחירוף נפש על בית-המשפט העליון, אבל אתה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני נמנעתי רק בגלל התפקיד הממלכתי שיש לי כאן, ואני לא רוצה לפגוע באף אחת מהרשויות. <אילן גילאון (מרצ):> אני מבין שבימים האלה אתה מאוד טרוד באמוניה – בעמונה – ואני מבין שלא יכולת. אמוניה, אמוניה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה מבין מה זה? את מכלי האמוניה עוד לא הזיזו, אבל את עמונה מזיזים. <אילן גילאון (מרצ):> תשמע אותי כשיהיה הנושא. הנושא שלי רציני מכדי להתבדח כרגע. אתמול צוין ברוב עם בכנסת ישראל היום הבין-לאומי לאנשים עם מוגבלויות, והגיעו לכאן – – <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> סליחה רגע, השרה, אני מבקש ממך, זה מפריע לי. – – אנשים כאלה שהולכים יותר באטיות ושומעים יותר באטיות ורואים יותר באטיות וחושבים יותר באטיות, וכאלה שתמיד מועדים למעוד, בדיוק כמו שאני, בכל פעם שאני עולה על הדוכן הזה אני מפחד שמא אמעד. וחברי הכנסת מכל סיעות הבית פגשו אותם בכל ועדות הבית והרעיפו את השבח וההלל על העבודה של עצמם, והתבטאו גם – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אילן, והתרגשו מאוד. <אילן גילאון (מרצ):> – – – והתרגשו מאוד, והדבר נגע ללבבם, וכל נקבוביות החמלה עבדו. והיום, יום אחרי מה שנקרא היום של המאני-טיים, היום זה היום שבו צריך לשים את הכסף במקום שהפה שלכם דיבר אתמול, מה שקוראים האנגלים:put the money where your mouth is, אלא אם כן דובר אתמול באיזה נשף מסכות שנתי, והיום בעצם אנחנו נסיר את המסכות האלה. את ההצעה להגדלת הקצבה ולהשוואתה לשכר המינימום יש חברים בתוכנו שמעלים לפרקים, כל פעם שהפז"ם עובד. אני לא אסביר אותה היום, משום שהסברתי אותה עד זרא. משום שאינני מאמין לא בחמלה ולא בחברתיות ולא בחברתנות ולא בחברותיות. אני מאמין בחלוקה ובאוניברסליות, והניסיון שלנו היה לקבוע כאן רף שבסופו של דבר הוא שקובע את האמיתה שעוני הוא תוצאה של חלוקה לא נכונה, או לא הוגנת, של עושר, כפי שאנחנו אומרים. ולכן, אדוני, מכיוון שאינני הולך להסביר את ההצעה, כי שמעתם אותה ממני עד זרא ואני לא רוצה לשעמם אתכם – כל חברי הכנסת ידעו שבכך אנחנו דנים עכשיו, בוודאי כל אלה ששפכו את ההלל על המאמצים שנעשים כאן כדי לשלב אנשים עם מוגבלויות בתוך החברה – – – <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אדוני, אי-אפשר לקיים כאן דיון, תסלח לי. סליחה רגע, סליחה רגע – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עליזה, המרפסת של הקואליציה – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, אני פשוט ארד ואני אוציא אתכם, סליחה. <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת זוהר, בואו תרגיעו שם את – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – כי את הכי נשמעת, ותארגני, כי את מצליחה לארגן, את חזקה. אולי את לא צודקת, אבל את משכנעת. אני מבקש שתעשי סדר. אתמול היה יום לאנשים עם מוגבלויות. לי יש הפרעות קשב וריכוז, וזה מפריע לי מאוד. ואלה גם דיוני סרק, כי הם לא מביאים לשום מקום. ולכן, אדוני, משום שכל כך הרבה פעמים הסברתי את ההצעה הזאת, ואינני מתכוון להסביר אותה מחדש, כי חבל על הזמן, אני רוצה לומר את האמת כפי שהיא ניבטת, את כל האמת על רגל אחת, מה שנקרא, כמו שאני תמיד עושה – בשתיקה. לא רק בשתיקה, להפך – אני רוצה לתת לחברי הכנסת שמתעתדים להצביע, שהם יסבירו לי, קודם כול אלה שמתכוונים להצביע נגד ההצעה הזאת, למה הם מתכוונים להצביע, או לחלופין – איך הם מתכוונים לממש את הדברים הנשגבים והגדולים והעצומים שהם אמרו אתמול, כי אחרת נבין שאתמול היה זה רק נשף מסכות, והמעמד הזה הוא מעמד של הורדת המסכות ובו בעצם קלונכם יצא ברבים. אז משום שאני אינני נוהג בגימיקים ואני לא קורע כאן ניירות ואף פעם לא השתמשתי באביזרים ולא בהינומות או בדברים אחרים, אני אשתמש בכלים שהדוכן מאפשר לי, אדוני. יש לי עוד ארבע דקות פסיק שמונה, אני אשתוק, ואני אבקש מחברי הכנסת, בהערות ביניים – לא פרועות מדי כדי שהיושב-ראש לא יוציא אתכם – שתסבירו לי – אני בעיקר מסתכל על הצד הזה, אבל יכול להיות שזאתי דעה קדומה, אולי דווקא מכאן יצביעו בעדי – מדוע, חברותי וחברי, תכשילו שוב את ההצעה הזאת, שרק אתמול דיברתם כל כך בזכותה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא כולם ביחד. לא כולם ביחד. <אילן גילאון (מרצ):> תאמין לי, אדוני, בשבילי זה הרבה יותר מאמץ לעמוד מאשר לדבר. כושר הדיבור שלי הוא הרבה יותר טוב מכושר העמידה. אבל עכשיו אני אשתוק ואעמוד. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אילן, הכי קשה זה לשתוק ולעמוד ביחד. <אילן גילאון (מרצ):> בדיוק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה מעניין אותם? מה זה מעניין אותם? קצבה נכות – מה זה מעניין אותם? <מירב בן ארי (כולנו):> למה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה, זה מעניין. <מירב בן ארי (כולנו):> בשביל הפרוטוקול? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מעניין אתכם? מעניין? נשף המסכות. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אם זה מעניין אז תצביעו בעד. <מירב בן ארי (כולנו):> איזה נשף? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שהיה אתמול והיום. <קארין אלהרר (יש עתיד):> רגע, אז את מצביעה בעד? <יהודה גליק (הליכוד):> יש הזדמנות שכמה דקות יהיה פה שקט באולם. בואו ננצל את זה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> את בעד? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> המטרה היא לא השקט. המטרה היא ההסברים למה הם לא תומכים. <מירב בן ארי (כולנו):> למה לא עשיתם את זה בממשלה הקודמת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> תסבירי – איך אמרה אורלי? למה את לא תומכת – – – <מירב בן ארי (כולנו):> כל פעם אנחנו לא – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> עזבי את הממשלה הקודמת. למה אתם עכשיו לא עושים את זה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> למה את לא מתקנת – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תנסו להציג איזשהו הסבר, אולי המטרה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> יש שר, אנחנו סומכים עליו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השר הוא – – – עכשיו הוא שר. <מירב בן ארי (כולנו):> השר מקשיב, באמת מקשיב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נשמע את תשובתו – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> השר צריך – – – <מירב בן ארי (כולנו):> תארגני לו. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מה את – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אלאלוף, מה צריך לעשות? <מירב בן ארי (כולנו):> כל זמן שלא השתקתם אותו אז הוא מדבר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> את – – – חברתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השר הכי חברתי שהיה אי-פעם. שר הרווחה הכי חברתי. <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני מנוע. <חיים ילין (יש עתיד):> אילן, שתיקה לא שווה אלף מילים, רק תמונה שווה אלף מילים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חיים כץ אמור להגיב – – <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – השר החברתי. <אילן גילאון (מרצ):> תאמין לי שאני יותר מעשר דקות לא יכול לעמוד. <אלי אלאלוף (כולנו):> אילן, אתה יודע שאתה צודק, וגם אני. אבל הדרך הנאותה היא לא הדרך שאתה נוקט היום. אתה יודע שאנחנו כולנו היינו רוצים לראות שכל מי שזקוק – שיגיע לשכר המינימום. כל מי שזקוק. אבל היום כל תוספת שהולכת – – – הולכת flat על כולם, גם לאלה שיש להם אמצעים. החוק שאפשר השבוע תוספת של 310 מיליון שקל – – – <אילן גילאון (מרצ):> זה 70 שקלים לנכה, אדוני. <אלי אלאלוף (כולנו):> לא, לא, אתה נתת לי זמן לענות. <אילן גילאון (מרצ):> אתה צודק, אני שותק. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – ובידידות שיש בינינו אני סומך עליך. <אילן גילאון (מרצ):> לגמרי. <אלי אלאלוף (כולנו):> אז אני אומר שאפשר לעשות את זה וצריך לעשות את זה, אבל בדרך הנכונה. השבוע הייתה תוספת – אתה יודע, היית נוכח – של 310 מיליון שקל להשלמת הכנסה – – – <אילן גילאון (מרצ):> 70 שקלים למשפחה, אדוני. <אלי אלאלוף (כולנו):> אין ברירה. אבל תסתכל על הסכום הגלובלי. זה לא מספיק, אבל זו התחלה, וחייבים להמשיך. היום לבוא ולקבוע מראש, בצורה אוניברסלית, שכר מינימום לכל האנשים עם צרכים מיוחדים, זה לא נכון. אתה יודע כמוני שיש כאלה שלא זקוקים לא ל-70 וגם לא ל-100 שקל כדי להתקיים. ולכן, כדאי לחשוב על זה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת גלאון, יש לך עשר שניות אחרונות לשתיקת סיכום. <אילן גילאון (מרצ):> חבר הכנסת גילאון ולא גלאון. כבר הסברתי לך שגילאון זה אוקסימורון, כי כמה שיש יותר גיל יש פחות און, ואתה צריך ללמוד, אדון אמוניה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בקיצור, שתיקת סיכום. תודה רבה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אתה התבלבלת בין עמונה לאמוניה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה אחלה סיכום. <אילן גילאון (מרצ):> התבלבלתי בין אמוניה לעמונה, נכון. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבת נכות לגובה שכר המינימום), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/987/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת דב חנין, יש לו הצעה מוצמדת, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבת נכות לגובה שכר המינימום), התשע"ה–2015, והוא ינמק את הצעתו הצמודה בזמן של עד שלוש דקות. שלוש דקות לרשותך, אדוני, בבקשה. מבטיח לא להפסיק אותך בשלוש השניות האחרונות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אכן, עמיתי חברי הכנסת, אם הכנסת תדחה את הצעות החוק האלה, זה יהיה רגע של שפל לכנסת הזאת. זה יהיה רגע של שפל לכנסת הזאת מכיוון שהאמת היא שכולנו בבית הזה יודעים שאין בן-אדם שיכול לחיות מקצבה של 2,342 שקלים. אין בן-אדם שיכול לחיות מקצבה של 2,342 שקלים, וזו היום קצבת הנכות לבעלי דרגת נכות מלאה. זה בלתי אפשרי לחיות מסכום כזה של כסף. זה בלתי אפשרי לחיות מסכום כזה של כסף גם לבן-אדם בריא, שאין לו שום מוגבלות ואין לו שום נכות; על אחת כמה וכמה שאנשים נכים עם מוגבלויות, שלפעמים צריכים להעסיק עובד שיעזור להם, לא יכולים לחיות מסכום כזה. זו סיבה ראשונה מדוע חייבים לאמץ את הצעת החוק הזו. סיבה שנייה, מדוע חייבים לאמץ את הצעת החוק הזו, היא שכולנו התחייבנו לזה. הרי אנחנו אמרנו כאן בכנסת, כשהעלינו ביחד את שכר המינימום, שהשלב המשלים להעלאת שכר המינימום, שהוא היה מהלך דרוש ונכון וחיוני, השלב המשלים לדבר הזה זה העלאת קצבאות הנכות. כי יש כל כך הרבה נכים שצריכים להעסיק עובדים שיעזרו להם וצריכים לשלם לאותם עובדים שיעזרו להם את שכר המינימום לפחות. סיבה שלישית, עמיתי חברי הכנסת, שחייבים לתמוך בהצעת החוק הזאת, היא שהדבר הזה מחלץ הרבה מאוד אנשים ויחלץ הרבה מאוד אנשים מעוני, והמאבק בעוני הוא אחד המאבקים המרכזיים שהחברה הזו חייבת לעשות. עכשיו, אני רוצה להקדים את התשובות שאני אקבל פה מהממשלה, ואני אומר מראש שהטענה שלי היא לא לשר הרווחה והשירותים החברתיים, שאני משוכנע שלו זה היה בידיו היה מאמץ בעצמו את הצעת החוק הזו ומוביל אותה; הטענה שלי היא לממשלה ועל סדר העדיפויות של הממשלה. אז יגידו: אין כסף. אבל אותה ממשלה שאומרת לנו שאין כסף היא אותה ממשלה שהורידה את מס החברות ב-2%, עכשיו, בחוק התקציב הנוכחי, מ-24% ל-22%, ובזה היא נותנת 4.5 מיליארד שקלים לאלה שיש להם ויש להם הרבה. אז אני שואל, אם אין כסף, איך מחלקים מתנות לעשירים? אני רוצה להזכיר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שכשבנימין נתניהו נבחר לתפקיד שר האוצר בשנת 2003, שיעור מס החברות בישראל היה 35%. היום זה 24%, ורוצים להמשיך ולהוריד. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> טענה שנייה שאני שומע מספסלי הממשלה: למה לתת קצבאות לכולם? אולי ניתן קצבאות לאלה שבאמת צריכים? אני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, אמר גם חבר הכנסת אלאלוף: אם הממשלה תביא הצעה רצינית בכיוון הזה, אנחנו מוכנים לקבל. בבקשה, הכדור בידיכם. תבואו, תגידו לנו, אנחנו נקדם הצעת חוק – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חנין, משפט סיכום בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – שהנכים ובעלי המוגבלויות שבאמת צריכים יקבלו הכפלה כדי שיחיו בכבוד. הכדור, עמיתי חברי הכנסת, בידיכם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, חבר הכנסת חנין. תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> החובה של כל אחד ואחת מאתנו היא להסתכל באותם אנשים ולתת להם מענה אמיתי כדי שיוכלו לחיות בכבוד. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. משיב על ההצעה, בשם הממשלה, שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני רוצה להגיד גם לדב חנין וגם לאילן גילאון, אתם צודקים. אבל ישבנו אתמול, אילן גילאון ואני, אחרי שנסגרה המליאה, היינו בחדר האוכל, והיו שם ראשי הארגונים של אנשים עם מוגבלויות, והם אמרו לאילן: למה אתה ממהר? אנחנו רוצים את הכסף, אנחנו צריכים את הכסף, אבל למה לא עושים תוכנית ויושבים וחושבים לאט ומעלים פה 100 שקל ושם 100 שקל ומגיעים? כי גם הם מבינים. ואתה צודק, גם אתה, אילן. אני לא יודע איך אני אצביע פה. כי כל חצי שנה אתם באים ואומרים, גם אתה, דב, וגם אילן: ואללה, אתה אכבר חבר כנסת, אתה עוזר ואתה זה, ואחר כך אתם הולכים ואומרים: אתה נגד הנכים. ואני לא. אבל אין לי 7 או 6.8 מיליארד שקל. אין לי. אז אם הממשלה הייתה מתנהלת אחרת והייתה משנה את סדר העדיפויות; או אם חברי הכנסת היו באים ואומרים, דב: זה הנושא הכי חשוב במדינת ישראל ואנחנו לא מחוקקים יותר ולא מבקשים תוספת של שקל אחד בשום נושא, כי אנחנו רוצים שהנכים יקבלו שכר מינימום; או אם מגדירים שזה יעלה 4 מיליארד ולא מחוקקים יותר – זה היה נראה אחרת. אבל אתה עולה פה על הדוכן כל שבוע ומביא נושא חשוב. אתה מביא נושא חשוב, בטח בנושאים החברתיים. אתה רוצה להעלות את הבסיס של קצבת הזיקנה מ-1,500 ל-5,000, וזה כו-לו 42 מיליארד, כו-לו 42 מיליארד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אז תעשו דיפרנציאציה. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אז צריך לבוא – תקשיב, דב – אתה היית מוכן ללכת למהלך, להעלות את קצבאות הנכות לנכים למקסימום ולא לחוקק יותר בשום נושא? שמים את כל הכסף, כל הכסף: פה 80 מיליון, פה 90 מיליון, פה 100 מיליון, ואומרים: נותנים לנכים. היית מוכן? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – הייתי מוכנה לקחת את מס החברות – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> קודם כול, אני שמח שאתה בחור טוב. שנה אתה לא מחוקק. כדי לחדד, תגיד: בימים שישי, שבת, ראשון. בסדר? תהיה לארג' אתי גם בחמישי. העלות של החוק, אמרתי לך, היא 6.8 או 7 מיליארד שקל, והלוואי שהיה לנו הכסף הזה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אם הולכים על דיפרנציאלי – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> נכון. אם אתה בא ואתה לא מחוקק – תקשיב, כמה ח"כים קיזזו אותי וישבתי עכשיו על הקטע של העלאת גיל פרישה לנשים, מול האוצר. דנתי, הראיתי להם והסברתי להם. ישבנו והייתה יופי של ישיבה. בסוף אנחנו נביא תוצאה וגיל הפרישה יידחה, זאת אומרת הוא לא יעלה. אנחנו נביא תוצאה. אבל ישבנו. גם פה, אם ישבו ויראו בסבלנות ויחליטו על סדר עדיפויות, אפשר יהיה להביא תוצאה. אבל לבוא בהצעה ולהגיד: אנחנו, בצד הזה האנשים הטובים ובצד הזה האנשים הרעים, הם רוצים נגד הנכים ואנחנו בעד – גם אתה יודע שזה לא מחזיק מים. זה לא ככה. זה לא ככה, כי גם פה יש אנשים שיודעים שהנכים לא מסוגלים לחיות ב-2,300 שקל. לכן, אני לא רוצה להפיל את הצעת החוק הזאת. הייתי מבקש מכם, דב, ממך ומאילן, מה שביקשו אתמול הנכים. אתה יודע מה הם ביקשו ממנו? אל תעלה את החוק. הוא היה שם. לא אני ביקשתי, הם ביקשו ממנו. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בסדר גמור. אי לכך, אף-על-פי שאילן ודב חנין באים בידיים נקיות ורוצים שהנכים יקבלו את מה שמגיע להם – וזה נכון, וגם אני רוצה בדיוק כמו שאילן ודב חנין רוצים, אבל, לצערי, ועדת שרים לענייני חקיקה קבעה אחרת – לכן אני קורא לכנסת ישראל להצביע נגד הצעת החוק. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני השר. חבר הכנסת גילאון מעוניין בשלוש דקות נוספות של שתיקה, לנסות לשכנע אותנו להצביע בעד החוק? שלוש דקות, אדוני, בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> נגמרה, אדוני, תענית השתיקה. היא רק נועדה להוכיח את מסכת הצביעות שיש כאן. אכן, השיחה אתמול בערב התקיימה. חברת הכנסת אורלי, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, הסכת. אדוני יושב-ראש ועדת הכספים. אדוני היושב-ראש, אתה לא שולט בעניינים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. <אילן גילאון (מרצ):> כל הזמן נכנסים לך טלפונים של מעריצים, אתה חייב לשלוט בזה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מאוד אשמח לקבל ממך השתלמות מאוחר יותר איך לעשות את העבודה טוב. <אילן גילאון (מרצ):> אני מעולם לא הייתי יושב-ראש הכנסת. לא נראה לי שיבחרו אותי לתפקיד הזה אי-פעם. אני פשוט לא מתאים כמו כבודו. אבל אני רוצה לומר שאכן התקיימה אתמול הפגישה בינינו. כל אחד שילם בכרטיס האשראי שלו, כי גם חיים וגם אני יודעים להפעיל כרטיס אשראי – זה לא דבר מובן מאליו בפוליטיקה. נכון שארגוני הנכים אמרו את הדבר הזה, אבל הם אמרו, השר: האם אנחנו מוכנים לפעימות? אמרתי שאני מוכן לפעימות; מוכן לפעימות. אדוני השר אמר: אין לי כסף. הוא אמר את זה ביושרה ובאומץ, ומאוד הערכתי את הדבר הזה. אמרת או לא אמרת? <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אמרתי. <אילן גילאון (מרצ):> יפה. אז מה בדיוק? אתה לא חושב שזה הפך לזרא להגיד: אלה טובים, אלה רעים? אני מעולם לא טענתי את הטענה הזאת. תעשו לי טובה, אל תדברו לי יותר בטובים ורעים. זה נמאס עלי. אני אומר לך, חברי היקר והאהוב מאוד, חבר הכנסת אלי אלאלוף, איפה הטעות שלך. <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, אני לא יכול. חבר הכנסת מרגי, תירגע. חברת הכנסת אורלי לוי, חשוב לך לשמוע אותי. הטעות, אדוני, אני אומר לך: השיטה שהממשלה ומוסדותיה ממשיכים בה, שיטה של הכפלה בשתיים וחלוקה לרגליים היא איננה שיטה טובה. לכן צריך ללכת על אוניברסליות. צריך ללכת למבנה שבו אנשים מקבלים את קצבתם על-פי הסטטוס שלהם ומשלמים מסים על-פי ההכנסות שלהם. כאן אתם לא מתמודדים. אני בתוך 30 שניות יכול להראות את המקורות. יש לכם כבר היום עודפי גבייה אבל אין לכם מספיק גבייה, כי יכולתם גם לגבות יותר. לכן מקורות תקציב, מצד אחד, צריכים לכסות את תשלומי ההעברה מן הצד השני. אני אגיד לך מה המטרה שלנו, אדוני השר. גם של דב חנין, גם שלי וגם שלך, תסלח לי, גם שלך; אני מבין את המציאות שבה אתה נמצא. אנחנו רוצים להעלות את קו העוני. קו העוני תמיד יתקיים. אנחנו רוצים להעלות אותו מ-2,200 שקלים – שזה לא לא קיום בכבוד, זה לא קיום בכלל – ל-5,500, ל-6,000. נכון שההצעה הזאת עולה 6 מיליארד שקלים. 30 שניות ייקח לי לתת לך 17 אלטרנטיבות, כולל בגבייה, כדי שלא תגיד שאני פופוליסטי. שאני לא אבוא בטענות שהצוללות שקניתם לא מונגשות או משהו כזה, לא אומר כלום. אני אומר שאנחנו עוסקים רק בדבר אחד – בשאלה מי מקבל ומי משלם, ועלינו לקבוע את הרצפה ואנחנו יכולים לקבוע אותה. אני כבר מסיים, אדוני, תסלח לי. לכן כל הצעות החוק שאני מעלה כאן הן הצעות חוק חלוקתיות. אני לא מאמין במילים. לא בחמלה, לא במילים, לא בחברתיות ולא בחברותיות; בחלוקה הוגנת, בהגינות ובאוניברסליות, כי אז גם הציבור ייתן אמון בממסד. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> תודה. אני אבקש מכולם בשם כולם להצביע בעד. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. חבר הכנסת דב חנין, גם לך שלוש דקות, בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, אתה אמרת לנו כאן ביושר ובהגינות שאילו זה היה תלוי בך היית תומך בהצעת החוק הזאת והיית מעביר אותה. אתה אמרת לנו כאן גם ביושר – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים, אני מבקש שקט כאן בצד ימין. חברים, חברים. בבקשה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אתה אמרת לנו גם בהגינות, וגם זה נכון, שאנחנו עוסקים בסדרי עדיפויות. אני שואל אתכם, עמיתי חברי הכנסת, האם יכול להיות משהו שהוא יותר נכון, יותר צודק, עדיף, מאשר לתת לבן-אדם שהוא נכה לחיות בכבוד? האם יש מישהו בבית הזה שמאמין שבן-אדם יכול לחיות בכבוד מ-2,400 שקלים? אם אנחנו כולנו מסכימים על הדבר הזה, בואו נשאל את עצמנו: איך אנחנו מממנים את זה? יש כל כך הרבה דרכים לממן את זה, החל במס חברות, שאפשר לבטל את ההורדה שלו, כי חיינו נהדר עם מס חברות של 24% וממש לא דחוף ושום בעל חברה לא הולך לגווע ברעב אם מס החברות יישאר 24% ולא ירד בעוד 2%. אפשר לעשות דברים אחרים. אפשר לקנות פחות צוללות. אני שומע שהצבא, אגב, מעוניין לקנות פחות צוללות. <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, אדוני, אני אפריע לך. חבריא, אי-אפשר ככה. גם מכאן לא שומעים. אנא לא לדבר בטלפון. סגנית השר ואדוני יושב-ראש הוועדה, לא מדברים בטלפונים באולם המליאה, תודה רבה. סגנית השר וחבר הכנסת מיקי זוהר, דברו בטלפונים בחוץ. תודה רבה. בבקשה, אדוני. סליחה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה, אדוני היושב-ראש. אז יש מקורות שאפשר לקחת כסף מהם. הזכרתי את הצוללות, שהצבא לא מעוניין בהן אבל החליטו לקנות אותן. זה עולה המון. בכל צוללת אפשר לממן לעשרות-אלפי נכים ובעלי מוגבלויות חיים בכבוד. עמיתי חברי הכנסת, ההצבעה הזאת היא מבחן לכל אחד ואחת מאתנו. אני רוצה שכשאתם מצביעים תחשבו על אותם נכים שהיו כאן במסדרונות אתמול. תחשבו על אותם אנשים ותחשבו, האם אתם יכולים להבטיח להם קיום בכבוד וחיים בכבוד? אני רוצה לסיים בהצעה פרקטית: כיוון שאתה, אדוני השר, באת בגישה מעשית, ההצעה שלי, ואני בטוח שגם חבר הכנסת גילאון יסכים לזה: תעבירו את הצעת החוק הזאת בקריאה הטרומית, נקיים עליה דיון מאוד מאוד ענייני בכנסת. נידבר עם הממשלה. לא ננסה לעשות מחטפים חד-צדדיים, נרצה לקיים כאן בבית הזה דיון אמיתי, פתוח ורציני על השאלה איך מסייעים לנכים ולבעלי המוגבלויות, איך מתחילים באלה שמצבם הכי קשה. יכול להיות שפתרונות דיפרנציאליים יעלו. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בבקשה, אנחנו מוכנים לדיון, אנחנו רוצים לדון. הבית הזה זה המקום לעשות את הדיון הזה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> והדרך לעשות את הדיון הזה היא אם הצעת החוק תעבור בקריאה הטרומית ונוכל לדון עליה בוועדה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אם כן, אתם מבקשים הצבעה – המציע, בבקשה. אנחנו עוברים, ברשותכם, להצבעה שמית, להצבעה שמית, על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ו–2016. בבקשה, גברתי המזכירה, הצבעה שמית. אני מבקש. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> לא, לא, ההצבעה היא שמית. בבקשה, גברתי. בבקשה, נא להקריא את השמות. רגילה או שמית? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני כבר הכרזתי על שמית. בסדר? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי, אז אנחנו עוברים להצבעה לא שמית. אלקטרונית, בבקשה. הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 42 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 39 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת קצבת נכות לשכר המינימום), התשע"ו–2016, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> 42 בעד, 39 נגד. אבל השר אזולאי וחבר הכנסת אלאלוף – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> השר אזולאי וחבר הכנסת אלאלוף, זאת אומרת 42. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> כן, אבל אתה לא לחצת. חברי הכנסת אלאלוף ואזולאי. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אם כן, 42 בעד, 41 נגד. <קריאות:> אצלי זה לא נלחץ, תוסיף אותי. <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים – לאיזו ועדה אנחנו מעבירים? הרווחה והבריאות. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> שנייה, רבותי. אם כן, אנחנו מעבירים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת גילאון וכל החוגגים, אנחנו רוצים להמשיך בסדר-היום. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה רגע היסטורי. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבריא, ביקשו שתי ועדות – גם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות וגם הוועדה לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי. הצעת החוק תעבור לוועדת הכנסת. תודה רבה. אנחנו ממשיכים בהצבעה, הצעת חוק הביטוח הלאומי – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אני ביקשתי שמית. <היו"ר מאיר כהן:> לא, אתה אמרת: אלקטרוני. <דוד ביטן (הליכוד):> כן – – – <היו"ר מאיר כהן:> לא. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים – – – <קריאה:> מה עכשיו? מה עכשיו? <היו"ר מאיר כהן:> חברים, עם כל הכבוד שאני רוחש לכם, נמצאת כאן מזכירת הכנסת. אמרתם: שמית, ולאחר מכן אתם כולכם צעקתם: אלקטרונית. <דוד ביטן (הליכוד):> לא – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> ביקשתי לשבת. אי-אפשר. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – שמית. שמית – – – <היו"ר מאיר כהן:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אני שיניתי – – – חזרה. אמרתם לי שאי-אפשר. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת ביטן, חבר הכנסת ביטן, מילא תטיל בי דופי, אבל לא במזכירת הכנסת – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת פריג', תודה רבה על העידוד, אבל כדאי שתשתוק. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני עובר להצעת החוק הבאה: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבת נכות לגובה שכר המינימום), של חבר הכנסת דב חנין. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> ביקשתי – – – שמית. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – הפסדת בזה. <דוד ביטן (הליכוד):> לא נכון, ביקשתי שמית. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חסון, קריאה ראשונה. אתם סגני יושב-ראש הכנסת. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> שמית. גם אז רציתי שמית – – – <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אני ביקשתי שמית – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אם כך, הצעת החוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבת נכות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – כבוד, תפסידו בכבוד – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני חוזר: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגדלת קצבת נכות לגובה שכר המינימום), של חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת ביטן, אנחנו רוצים לשמוע בקולך, יושב-ראש הקואליציה: האם הצבעה שמית או אלקטרונית? <דוד ביטן (הליכוד):> שמית. אני רוצה לערער על כך. ביקשתי שמית. תחזרו לשמית. <היו"ר מאיר כהן:> עכשיו שמית או אלקטרונית? <דוד ביטן (הליכוד):> עכשיו שמית – – – <היו"ר מאיר כהן:> עכשיו שמית. בבקשתי, גברתי. שמית. בבקשה. <דוד ביטן (הליכוד):> צעק – – – צעק מישהו – – – אני לא צעקתי, ולא אמרתי – – – <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו מצביעים על הצעת החוק של דב חנין, הצבעה שמית. גברתי המזכירה, תתחילי את ההצבעה. <דוד ביטן (הליכוד):> אני ביקשתי שמית או לא? – – – <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> לא, לא, תסלח לי. אני ביקשתי שמית. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מישהו משם צעק – – – אני אגיד את זה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד אמיר אוחנה – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח יעקב אשר – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – אינה נוכחת דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – אינו נוכח נפתלי בנט – נגד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – אינו נוכח עמר בר-לב – אינו נוכח ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד יגאל גואטה – אינו נוכח באסל גטאס – בעד אילן גילאון – בעד זהבה גלאון – אינה נוכחת יהודה גליק – נגד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד שרן השכל – נגד יצחק וקנין – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – בעד תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד אכרם חסון – נגד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – בעד מנואל טרכטנברג – אינו נוכח מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – אינה נוכחת חיים ילין – בעד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – בעד יעל כהן-פארן – בעד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד יוליה מלינובסקי – נגד מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – אינו נוכח אברהם נגוסה – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – אינו נוכח בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – בעד איימן עודה – בעד רחל עזריה – אינה נוכחת חמד עמאר – אינו נוכח רועי פולקמן – אינו נוכח עודד פורר – נגד טלי פלוסקוב – נגד יעקב פרי – אינו נוכח <היו"ר מאיר כהן:> רבותי, אני מבקש, לא מצליחים לנהל כאן הצבעה. אנא מכם, כל אלה שבצד – סדרנים, אני מבקש – אי-אפשר ככה לנהל הצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עיסאווי פריג' – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד יואב קיש – אינו נוכח איוב קרא – אינו נוכח מירי רגב – נגד מיכל רוזין – אינה נוכחת מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – בעד עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – אינה נוכחת עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש. יש כאן מישהו? היא תתחיל מחדש, המזכירה, את השמות. בבקשה, גברתי, סיבוב שני. מי שלא נכח, נא להקשיב. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) דוד אמסלם – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח נאוה בוקר – אינה נוכחת איל בן ראובן – אינו נוכח איתן ברושי – אינו נוכח עמר בר-לב – בעד יגאל גואטה – נגד זהבה גלאון – אינה נוכחת גילה גמליאל – אינה נוכחת יצחק וקנין – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – בעד שלי יחימוביץ – בעד יצחק כהן – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח יאיר לפיד – אינו נוכח מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח אראל מרגלית – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח ניסן סלומינסקי – נגד רחל עזריה – אינה נוכחת חמד עמאר – אינו נוכח רועי פולקמן – אינו נוכח יעקב פרי – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח יואב קיש – אינו נוכח איוב קרא – אינו נוכח מיכל רוזין – אינה נוכחת עפר שלח – אינו נוכח סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – אינה נוכחת <היו"ר מאיר כהן:> יש מישהו שלא קראו בשמו? ההצבעה תמה. בבקשה, גברתי. אם כן, בעד – 44, נגד – 49. הצעת החוק לא עברה. כן, אדוני, יושב-ראש הקואליציה, בבקשה. <דוד ביטן (הליכוד):> אבקש הצבעה חוזרת על ההצעה הראשונה, כי ביקשתי שמית ולא ביטלתי. אתה אמרת לי שאתה לא יכול לבטל, ולכן אמרתי: בסדר, אז תשאיר שמית. ופתאום קראת, זה הכול. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, אדוני – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אתם – זה המצב. לא ביקשת. אני ביקשתי שמית במפורש. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, אדוני, אני לא אעשה הצבעה חוזרת, ואם יש – סליחה, היושב-ראש דודי ביטן. <דוד ביטן (הליכוד):> מישהו מהקהל צעק, מאחורה. זה לא אני, אבל. <היו"ר מאיר כהן:> יושבים כאן שלושה איש, שלושתם שמעו אותך אומר – – <דוד ביטן (הליכוד):> אני אמרתי: כן – – – <היו"ר מאיר כהן:> – – אומר אלקטרונית. <דוד ביטן (הליכוד):> אז אני אגיד לך מה היה בדיוק. אני אמרתי: כן. אמרת שאי-אפשר, ופתאום אחר כך – – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, סליחה, סליחה, שאלנו אותך והמזכירה שאלה אותך ואתה אמרת, אז אנא ממך. <דוד ביטן (הליכוד):> אני ביקשתי שמית או לא? <היו"ר מאיר כהן:> אתה רשאי לערער. לא תהיה הצבעה חוזרת. אם תערער איפה שצריך ויוחלט אחרת, אני – – – <דוד ביטן (הליכוד):> על מה – – – אדוני שקבע פה משהו אחר? <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, עם כל הכבוד שאני רוחש לך, תקשיב, תקשיב. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – שקבע משהו אחר? אז מה? <היו"ר מאיר כהן:> תקשיב. אתה יושב–ראש הקואליציה, אתה לא מעל הכנסת. <דוד ביטן (הליכוד):> זה נכון, אבל גם אתה לא מעל הכנסת. <היו"ר מאיר כהן:> ודאי שגם אני. אבל אם אני והמזכירה וסגן המזכיר ראו אותך ושמעו בקולך – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אמרתי כן ושיניתי. ושיניתי. <היו"ר מאיר כהן:> אז אנחנו נבדוק. אנחנו נבדוק. דודי, אנחנו נבדוק. <דוד ביטן (הליכוד):> אמרתי כן, ושיניתי את זה, אבל. <היו"ר מאיר כהן:> דודי, יושב-ראש הקואליציה – – <דוד ביטן (הליכוד):> אתה אמרת שאי-אפשר לשנות. אמרתי לך – – – זה מה שהיה. <היו"ר מאיר כהן:> – – באמת שזה לא יעזור לך כי אתה אמרת, שמעתי אותך, וזה יתברר. וחבל מאוד שאתה מתנהג כך. אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, בבקשה. <דוד ביטן (הליכוד):> אז מה היה? בהתחלה אמרתי כן – – <היו"ר מאיר כהן:> דודי, הרי – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אז הוא אמר. שיניתי, חזרתי, הוא אמר: אי-אפשר לשנות, אמרתי – – – <היו"ר מאיר כהן:> – – – בדיוק. אנחנו, ברשותכם, עוברים להצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – קרן לתמיכה בחיילים משוחררים בודדים), התשע"ז–2016. אני מזמין את חברת הכנסת יוליה מלינובסקי. בבקשה, גברתי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי. יוליה, אני מבקש את סליחתך. <הודעה אישית של חבר הכנסת אורן אסף חזן> <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן ביקש הודעה אישית. בבקשה, אורן. עד חמש דקות לרשותך. בבקשה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, תראו, חברת הכנסת גרמן, היא שזכתה לכינוי "המורה" – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש, חיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברת הכנסת גרמן, מי שזכתה לכינוי "המורה", היום התנהגה כמו תלמידה בכיתה טיפולית. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מבקשת לענות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> יש לך מה ללמוד ממנה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מבקשת לענות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> כמו תלמידה בכיתה טיפולית. עד כמה תת-רמה יכול להיות ולאן נגיע, גרמן? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא, לא. די. די. די, אורן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני יכול להבין שאתם, במפלגה של הלבנים, בעיניכם אני לא נולדתי בצבע הנכון. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> זה לבן, זה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבין, גרמן, שבעינייך ובעיני חברייך לא נולדתי בצבע הנכון. אני מבין שאתם במפלגה של הלבנים בטוחים שרק לכם החוכמה, רק לכם היופי, רק לכם הבינה, הדעת. אני ואפסי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אורן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אבל, חברת הכנסת גרמן, אתם, המפלגה של הלבנים, לקחתם את הציבור לבחירות, והעם בעט אתכם. העם שלח אתכם רחוק-רחוק – לספסלים האחוריים של האופוזיציה. אז בינינו, מי באמת המטומטם? אני מנסה להבין איך מי שהייתה שרת בריאות, ולקחה את מערכת הבריאות בישראל לכישלון – היום יש שר שצריך קודם כול לתקן את מה שאת הרסת. השארת אחרייך אדמה חרוכה במשרד הבריאות. ומי כמוני יודע, יוצא לי בעוונותי לבלות לא מעט בבתי-חולים. כל מה שהרסת, היום צריך לתקן. ובסוף מה? את מתנהגת כמו ילדה בכיתה טיפולית. אני חייב להגיד. <מיקי לוי (יש עתיד):> אורן, הוא לקח 80% מהמלצות ועדת גרמן ויישם אותן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עכשיו, חברת הכנסת גרמן, אני קורא אותך לאתגר. את חושבת שאת יותר חכמה, יותר טובה, יותר מוצלחת, בואי, תבחרי את, מה את רוצה מולי – משחק שחמט? מה? מבחן IQ, "ראש בראש", "טריוויה"? חברת הכנסת גרמן, בואי תתעמתי, בואי תתמודדי, ואז תראי גם את – אולי אז ייפקחו העיניים שלך ושל החברים שלך במפלגה הלבנה, המתנשאת, היהירה, שחושבים שהם כל כך טובים ומעל כולם. בסוף אנחנו נבחרנו ואנחנו שולטים, ואנחנו מנהלים את המדינה, ואתם צועקים ומצפצפים, ואולי כותבים איזה פוסט או שניים. זהו. מה נותר לכם? מה נותר לכם, חברת הכנסת גרמן? לשבת ולבכות? <היו"ר מאיר כהן:> חברים בצד שמאל, אני מבקש. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברת הכנסת גרמן, אם תזדקקי, אני מוכן להגיש לך, לא רק ממחטה, גליל שלם של נייר טואלט כדי לנגב את הדמעות. אני מבין שקשה לך, אני מבין שכואב לך, אבל תשמעי, מוישה אופניק מכר אוויר בשקל, את מוכרת לוקשים ופוליטיקה זולה. פופוליזם בגרוש. מספיק. אני מבין שאת חושבת שכולם מטומטמים, אבל הציבור לא מטומטם, חברת הכנסת גרמן, התלמידה גרמן, מי שצריכה לצמוח אט-אט במעלה הסולם, רק לזכות בחזרה בתואר של המורה. אני לא כועס עלייך – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אורן, יש תלמידים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> להפך, אני שמח שהם יראו איך חברת כנסת עולה מעל הדוכן, באיזה יהירות, באיזה התנשאות מרשה לעצמה. אני, שאני לא עושה חשבון לכלום, שאני לא מתבייש להגיד, מעולם לא העזתי להרשות לעצמי לדבר ככה. יש מי שמסתכל עלינו, לא רק פה ביציע. אגב, ברכות לחברי מועצת התלמידים של פתח-תקווה, מועצת הנוער, שנמצאים פה אתנו, נוער נפלא. זה מה שאת מדגימה להם? זה מה שאת מנחילה להם? מה? אני שמח לראות שלפחות הייתה בך קצת תבונה לעלות ולהתנצל. אמרתי לך, אני לא כועס עלייך, אני באמת מחבב אותך. אני גם חושב שאני יכול ללמד אותך הרבה. אני חושב שאם תיקחי רגע ונשימה עמוקה ותשכילי לפתוח את האוזניים ולהקשיב – לא לשמוע, להקשיב – אולי גם תלמדי משהו. אולי. אולי אנחנו, שנולדנו לא בצבע הנכון בעיניכם, נולדנו לא בצבע הנכון, אולי אנחנו נצליח ללמד אתכם, הלבנים, משהו, מי יודע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני נולדתי בצבע הכי נכון שיכול להיות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אורן, אני בצבע הנכון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גם אני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא רוצה לעשות לך סכסוך פנים-מפלגתי. <חיים ילין (יש עתיד):> היום בערב "מכבי תל-אביב" – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> "מכבי תל-אביב" באזור הצבע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני רוצה לסכם את דברי ולהגיד לך: אני באמת לא כועס עלייך, ואני רק מאחל לך שתהיה בך קצת בינה להשכיל ולהבין מי פה באמת המטומטם. שיהיה לך יום מקסים, חברת הכנסת גרמן. יום מקסים. מי ייתן ותזכי לחייך ככה כמו שאת מחייכת עכשיו. רק במילה אחת על שכר חברי הכנסת. חלאס עם הבולשיט, יושבים פה עשרות חברי כנסת שמקבלים פנסיה תקציבית, שלא מקבלים משכורת בכלל מהכנסת. לא מקבלים, מקבלים השלמה קטנה, ובפופוליזם זול עושים עוול לכנסת הזאת. תפסיקו, אלה חברים שלכם, חברות שלכם. האנשים האלה – אתם משרתים אתם ביחד את הציבור – להתראות, אחים ואחיות – בשביל מה, גרמן? בשביל איזה הודעה קטנה בעיתון? <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. זמנך עבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בשביל איזה ססמה מיותרת שתניב לך כותרת בעמודים האחוריים? <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אם את רוצה פרסום, אני מזמין אותך לבוא לעשות אתי איזה סלפי או סרטון. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבטיח לך שתקבלי הרבה יותר מוכרות. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. תודה רבה, אדוני. <הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – קרן לתמיכה בחיילים משוחררים בודדים), התשע"ז–2016> [הצעת חוק פ/3489/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, בבקשה. אני מזכיר: הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – קרן לתמיכה בחיילים משוחררים בודדים). בבקשה. גברתי, עשר דקות לרשותך. בבקשה. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, שרינו, כנסת נכבדה, הנושא שאנחנו כרגע נעלה על סדר-היום הוא לא נושא שכר, זה לא צהוב, זה לא כחול, זה נושא של חיים. ופה ביציע, אני מבקשת לשים לב, יושבים חיילים, יושבים אנשים, שהם חיילים בודדים, שכרגע השתחררו מהצבא ומצבם לא פשוט. אנשים ששירתו את המדינה, שלא היו צריכים וחייבים ובחרו לעסוק בכך. זה כבוד גדול לארח אתכם היום פה. יש פה סיפורים שכדאי שאנחנו נקשיב ונפתח את לבנו אליהם – כבוד יושב-ראש הקואליציה, אני מבינה שהפסדנו בהצבעה, אבל הנושא הזה מאוד מאוד חשוב כרגע, זה החוק על אנשים ובשביל אנשים, ולא נושאים כאלה ואחרים שעושים כותרות. יש פה חייל שביום שהוא השתחרר מהצבא וגזרו לו את החוגר, לא היה לו כסף לחזור הביתה והוא הלך ברגל. חייל בודד מאוקראינה. יושב פה בחור שמסיבות אישיות התגלגל מגיל 14 בלי בית, ועכשיו הוא השתחרר מהצבא, לפני ארבעה שבועות, ואין לו איפה לגור. אלה הסיפורים, אלה האנשים, זו המציאות. לפני כמה שעות העברנו פה חוק על המאבטחים, על התנאים הפיזיים של המאבטחים, שזה גם כן בשביל אנשים ועל אנשים. אנחנו מדברים פה, וזה פרי של עבודה משותפת שלי ושל חבר כנסת מהמחנה הציוני, יותר נכון מפלגת העבודה, כי ככה אני רגילה להגיד, איציק שמולי. זה אומר שבנושאים הללו אנחנו צריכים, חייבים ויכולים לשתף פעולה, כי יש נושאים שהם חוצי מפלגות, נושאים שצריך לפתוח את הראש ואת הלב להם. בהצעת החוק אנחנו מבקשים להקים קרן שתסייע לחיילים בודדים אחרי השחרור. חיילים בודדים, יש דפוס חשיבה שזה רק חבר'ה מחו"ל, שמגיעים לפה לשרת. אז לא. 50% מהם – – – <היו"ר מאיר כהן:> אנא ממך. אני מבקש שם בצד שמאל. בבקשה. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> 50% מהם הם אנשים וחבר'ה צעירים, בנים ובנות, שהחיים שלהם לא היו פשוטים, וגם הם הוגדרו בצבא "חייל בודד". אז אנחנו רוצים להקים קרן שתסייע לחיילים בודדים אחרי השחרור מהצבא, צבא ההגנה לישראל, במשך שנה, סיוע עד 1,000 שקלים בחודש, כדי להתבסס בחיים אחרי השחרור. הקריטריונים ייקבעו על-ידי הקרן לחיילים משוחררים, וזה ייתן פשוט אפשרות לחבר'ה צעירים אחרי השחרור להרגיש שהם לא נזרקו מהצבא אחרי שעשו משהו בשביל המדינה, אלא המדינה ממשיכה לדאוג להם. האנשים האלה לא היו חייבים לשרת בצבא; זו לא חובתם. הם היו יכולים שלא להגיע, או לבקש פטור מסיבות אישיות, אבל בחרו לעשות כך, וזה כבוד גדול. אני ומפלגת ישראל ביתנו תמיד מחזיקים בדעה שמי שנותן צריך לקבל; מי שנאמן – מגיע לו. אז אני מצדיעה לכם, אני מכירה לכם תודה, וזו רק התחלה. אנחנו נעשה הכול כדי לסייע לחיילים משוחררים, ולחיילים בודדים בפרט. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. ישיב בשם הממשלה שר הביטחון אביגדור ליברמן. אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יישר כוח, יוליה. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> תודה. <שר הביטחון אביגדור ליברמן:> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, כנסת נכבדה, קודם כול, אני רוצה להודות ליוזמי החוק יוליה מלינובסקי ואיציק שמולי. ובאמת, עצם העובדה ששני אנשים שונים משתי מפלגות, מהקואליציה ומהאופוזיציה, חוברים לחוק מן הסוג הזה, זה רק מורה עד כמה הקונסנזוס סביב צבא ההגנה לישראל הוא רחב, כמה הוא חשוב לחברה הישראלית, ואנחנו מחויבים שככה גם יישאר בעתיד. לדבר על החוק הזה אפשר באמת ללא הפסקה, שעות, אבל אני רוצה לעשות אולי פרפראזה על דברי קנדי, ובמקרה הזה המדינה צריכה לשאול את עצמה: מה אנחנו עשינו עוד עבור אותם חיילים שעזבו את הבית, עזבו את המדינה, חלקם הגדול הגיעו מיבשת אחרת, והתגייסו, ורובם התגייסו גם ליחידות קרביות? אנחנו מדברים על 2,000 חיילים בממוצע שמתגייסים כל שנה לצבא ההגנה לישראל, ולמעשה הם בודדים פה במלוא מובן המילה. הם מגיעים, חלקם גם לא שולטים בשפה העברית, לחלקם אין פה לא קרובים ולא חברים – – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני השר, סליחה שאני מפריע לך. אי-אפשר ששר מדבר או מציע הצעה ואי-אפשר לשמוע אותו. תכבדו אותו. בבקשה, אדוני. סליחה. <שר הביטחון אביגדור ליברמן:> – – ולכן, בהצעת החוק הזאת אני רואה באמת חשיבות עליונה כמחויבות של החברה הישראלית, מדינת ישראל, לאותם חיילים. צבא ההגנה לישראל, בניגוד לצבאות בהרבה מדינות אחרות, הוא לא רק מגן של המדינה; הוא גם כור היתוך של החברה הישראלית. ככה הצבא הזה נוסד מ-1948, ושום דבר לא השתנה עד היום. לכן פה המחויבות היא מחויבות הדדית. אני כשר מאוד משתדל לעודד את החלק החברתי, את התרומה של הצבא לחברה, והפוך. לכן אנחנו תמכנו ואני תמכתי מהרגע הראשון בפרויקט חשוב שהתחלנו לפני כחודש וחצי, "ממדים ללימודים". זו הפעם הראשונה שכל אותם חיילים מיחידות קרביות יקבלו שכר לימוד מלא לצורך השכלה גבוהה; אנחנו הסכמנו ונתנו תגמול למשרתי מילואים העצמאים, העלינו את זה ב-25% באופן אוטומטי; אנחנו הוספנו לפרויקט "נתיב" כ-17 מיליון שקלים בשנה מתקציב הצבא. כל הדברים האלה באים לחזק את הצד החברתי ואת המחויבות החברתית לצבא ההגנה לישראל. אני יכול להזכיר עוד כמה פרויקטים שבדומה לשכר-דירה לחיילים בודדים תורמים ומחזקים את הפריפריה. ההחלטה להעביר את מפעלי מש"א מתל-השומר לנצרת-עילית ולייצר בנצרת-עילית, בצפון, 2,000 מקומות עבודה, היא תרומה אדירה לחיזוק הפריפריה. מי שסייר בעיר-הבה"דים בדרום וראה מה הפרויקט הזה עשה לכל הדרום – זה פשוט אדיר: מאות-אלפי מקומות עבודה לתושבי הדרום שבאים מירוחם, מערד, מדימונה, ומועסקים שם; הרבה חברות קטנות וקבלני משנה שבאמת בזכות אותם פרויקטים בדרום הארץ פורחים היום. אפשר, כמו שאמרתי, להמשיך, אבל גם פה – שכר דירה, סיוע בשכר דירה של 1,000 שקלים בחודש לחיילים בודדים הוא תרומה משמעותית. עם כל מגבלות התקציב ועם כל הקיצוצים, זה מראה שהממשלה הזאת קשובה ורוצה לקדם את הצד החברתי. אנחנו מדברים כרגע על 1,000 חיילים שיקבלו כ-1,000 שקלים לשכר דירה בחודש בשנה הראשונה, ואנחנו כבר עובדים על הרחבת הפרויקט הזה לא רק ל-1,000 חיילים אלא לכל החיילים הבודדים, ויש יותר מ-1,000 חיילים בודדים שמשתחררים בכל שנה. לא כולם זקוקים לסיוע בשכר דירה, אבל אני רוצה להגיע למצב שכל חייל בודד שמשתחרר, כולם יקבלו ללא יוצא מן הכלל את הסיוע הזה של 1,000 שקלים בחודש לשכר דירה. עוד פעם, אני רוצה לברך את היוזמים, ואני רוצה לברך גם את הכנסת, שלמרות כל חילוקי הדעות הפוליטיים, למרות מגבלות התקציב, היא קשובה לכל הצרכים של החיילים, ואנחנו ממשיכים לשפר ולקדם את הנושא למרות כל המגבלות. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אם כך, אנחנו עוברים להצבעה. אני מבקש לשבת. אני מזכיר, אנחנו מצביעים על הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – קרן לתמיכה בחיילים משוחררים בודדים), התשע"ז–2016. בבקשה. כולם יושבים, בבקשה. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 45 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – קרן לתמיכה בחיילים משוחררים בודדים), התשע"ז–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> 45 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הוועדה המוסמכת לדון בהצעת חוק זו הנה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה רבה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> להוסיף לפרוטוקול את חברת הכנסת יעל גרמן. הצביעה בעד. <הצעות לסדר-היום> <הסכנה במצבור הדלקים והחומרים המסוכנים במפרץ-חיפה תחת איום השרפות> <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום. שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יענה לשלושה חברי כנסת על הצעות לסדר-היום מס' 5250, 5270 ו-5291. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה – הסכנה במצבור הדלקים והחומרים המסוכנים במפרץ-חיפה תחת איום השרפות. גברתי. השר נמצא כאן? מי עונה בשם השר? השר שטייניץ? אוקיי, בבקשה. יש שר כאן, נכון? <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> יש שר. השאלה אם הוא עונה לנו או לא. <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, גברתי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> טוב, אפשר הצעה לסדר-היום גם ללא שר. <היו"ר מאיר כהן:> שרת התרבות, בבקשה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה. <היו"ר מאיר כהן:> את עונה בשם השר שטייניץ? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כן. <היו"ר מאיר כהן:> גברתי, בבקשה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברות וחברי הכנסת, רבות דיברנו כאן על השרפות בשבוע שעבר, השרפות שהיו לפני כשבועיים בחיפה, שהיו בכל הארץ, אבל אני לא יודעת כמה מכם זוכרים שאחת השרפות הראשונות שניצתו, דווקא באותו בוקר של 24 בנובמבר, הייתה בחוף שמן, והיא דווקא כנראה קרתה מטעות של זריקת סיגריה ברשלנות. אבל מה שאותי הדאיג, כששמעתי באותם רגעים על אותה שרפה, היה המיקום שלה: חוף שמן, קרוב למצבורי הדלק של חברת "פז", לא כל כך רחוק ממכל האמוניה וממכלים נוספים שנמצאים שם. באותו רגע הייתי בחרדה, עד ששמעתי שאותה שרפה כובתה. כמובן, לאחר מכן היו שרפות רבות נוספות, ולכל אורך אותו היום לא הפסקתי לחשוב מה היה קורה אילו. פה אני רוצה להגיד, שכל העניין, כל השרפה שהייתה בכרמל, צריכה להיות לנו קריאת השכמה; קריאת השכמה לשנות את המציאות במפרץ-חיפה. במפרץ-חיפה מאוחסנים מאות-אלפי טונות של דלקים, דלקים נוזליים, גפ"מ. כל המכלים שם, מעבר לזיהום שאנחנו מדברים על כך שהם מפיצים, הם פציצים. אם השרפה הנוראה שהייתה בכרמל הייתה מתקרבת לבתי-הזיקוק, אני בכלל לא רוצה לדמיין איפה היינו היום ומה היה קורה במפרץ-חיפה, איזה אסון נוראי יכול היה לקרות שם. אני חושבת שצריך לשים לב: כל בתי-הזיקוק, כל המכלים, נמצאים שם בקרבה גדולה מאוד. לפעמים יש מרחק של 150 מטרים, בין בתים של אנשים, כמו רחוב דגניה בקריית-חיים, למכלי הנפט של תש"ן – תשתיות נפט. המצב הזה הוא לא סביר בעליל. אנחנו צריכים כאן לקום, לקום בעקבות אותה קריאת השכמה של השרפות, ולשים לזה סוף, כי מדובר כאן בסכנה אמיתית שאורבת ורובצת לפתח. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אני חוששת מאוד ממה שעלול לקרות שם. אנחנו צריכים לדאוג – רק אסיים, אדוני – שהמצבור הגדול ביותר במזרח התיכון של חומרים מסוכנים – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – ודליקים יפונה מהמפרץ. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת אבו מערוף – בבקשה, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר שטייניץ, אנחנו לא במקרה מעלים את הנושא ולא בפעם הראשונה. אנחנו רוצים שהנושא יישאר בתודעה ובמודעות, לא בשביל לעשות פרוטוקול, שדיברנו בכנסת – רואים את הנוכחות של חברי הכנסת – אלא כדי שאכן העניין יטופל בצורה הנכונה, המתאימה, הסכנה הזאת הכרוכה בדליפת חומרים מסוכנים – או אם במקרה קטסטרופלי ביותר יהיה איזה פיצוץ. דיברנו על זה כמה פעמים, לא בגלל השרפה שעכשיו הייתה, והיא הייתה באמת מסוכנת מאוד, שמשהו יקרה. למה? כי הצעדים הדרושים, המניעתיים, למנוע את האסון הבא, עדיין לא ננקטו, או ננקטו בצורה אטית ביותר. הם לא מספיקים, ואנחנו רצים עם זמן, ולא יודעים מתי יקרה האסון הבא. לפני זמן מה הייתה רעידת אדמה קלה, אבל אם תהיה רעידת אדמה קשה יותר, או דבר אחר שאנחנו לא צופים – אנחנו יודעים, גם אזור הצפון הוא בסיכון גבוה לרעידות. אני מודע ויודע שיש צעדים שננקטים בעניין, והשר להגנת הסביבה זאב אלקין גם מתריע ומאיים לא לתת רישיון להמשך הפקת חומרים מסוכנים, אם המפיקים לא ינקטו את האמצעים הנכונים והמתאימים. הוא גם אמר שעד ינואר 2019 לא ימשיך, אבל עדיין הדבר רק על הנייר, האמצעים לא ננקטו. כמה שנים מדברים על העברת מכל האמוניה, ועדיין בדרום לא החלו בהקמת התשתיות למפעל. זו הסכנה הגדולה ביותר. יש עוד כלור, יש עוד ברום. ולא במקרה המצב הוא של סכנה רבה מאוד. ואנחנו דורשים שאכן יינקטו האמצעים המניעתיים הנכונים, המהירים, כדי למנוע את האסון הבא. אני רוצה לדבר על הוועדה שהוקמה בשנת 2007 ועל המלצותיה. הייתה זו ועדה ציבורית שהוקמה והמלצותיה היו מקובלות או לא. היא המליצה, מה לעשות, ליצור מרווח רב או מרחק רב של אוכלוסיות מהמתקנים, מהחומרים המסוכנים. וגם זה לא נעשה. כמובן, אני יודע, מודע לכך שזה דבר שהוא קשה, אבל אם אנחנו רוצים לשמור על חיי אדם, על בריאות – אפשר לעשות. אבל עכשיו הדברים דורכים במקום. אפשר להגיד, אם נהיה אובייקטיביים, שיש קצת התקדמות, אבל זה עדיין לא מספיק. ולכן יש מקום שגם שר התשתיות הלאומית וגם השר להגנת הסביבה ינקטו את הצעדים הדרושים לאלתר אכן למנוע ולהפחית את הסיכונים הקיימים והכרוכים הפוטנציאליים בדליפת החומרים המסוכנים. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, כבודו. שלוש דקות, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת, כבוד השר, אנחנו יודעים, השאלה אם אנחנו מודעים. יש מצבים שאנחנו לא יכולים לשנות, אנחנו נמצאים באזור מלא חומרי נפץ אנושיים ופיזיים. המלחמות בסוריה, המלחמה בלבנון שנמשכת כבר הרבה שנים, ההתחזקות של ה"חיזבאללה", הפעילות של איראן – כל הדברים האלה ידועים ומתפרסמים ומפורסמים, וכיום כבר אין סודות. אבל בתוך האין-סודות אנחנו צריכים לזכור שני דברים: שאת המצב והמציאות הגלובלית לא נוכל לשנות, גם לא את הרצון של הרוסים לבוא לאזור ולהשפיע כאן. גם מציאותנו כאן כעם, מיעוט מוקף בגדרי תיל מסביב – גם את זה אנחנו יודעים. גם את מה שנאמר בתורה, בנביאים ובכתובים ובחז"ל, על איך אנחנו יכולים להינצל מכל האויבים מסביב על-ידי תורה, תשובה, תפילה, צדקה, חמלה וכל הדברים האלה – אנחנו יודעים. אבל האדם חייב לעשות השתדלות. וההשתדלות איננה רק הצטיידות התקפית, אלא גם הצטיידות הגנתית. יושבים פה חברים בוועדת החוץ והביטחון, גם אנחנו – באותה ועדה שעוסקת בהגנת העורף, ואני רוצה לומר לכם, שכל מה שהתפרסם, ומבקר המדינה דיבר על כך, וכל הדברים שעומדים ומסכנים את הקיום בצפון ובמרכז ו"בעד בעד חיפה", ועד תל-אביב, וכל הארץ בעצם כולה, מחייבים אותנו להשקיע גם כסף, גם מחשבה, ומודעות למנוע ולהתמודד עם סכנות. אדוני היושב-ראש, אתה יודע שבכל דבר רע יש טוב, כך אמר הבעל שם טוב. בשרפה הנוראה שהייתה בשבוע שעבר, שזכינו בה לנס גדול מאוד, שלא כל מדינה יכולה להתארגן בצורה כזאת, שבשרפות כאלה בתוך מקומות מיושבים, כולם עד אחד, זקנים וקשישים וילדים, יפונו ולא ייפגעו בנפש. זה נס גדול מאוד שנעשה על-ידי השתדלות גדולה מאוד של הרבה מנגנונים. זה היה תרגיל באש חיה על מה שעלול לקרות, אדוני היושב-ראש, במלחמה הראשונה, שלא תבוא. אם נתפרסם בכל כלי התקשורת בעולם ובארץ על 150,000 טילים ועל 5,000 טילים ביום, שמכוונים נגד אותם אזורים מיושבים – אנחנו צריכים להתארגן בשיא הרצינות כאילו זה קורה מחר בבוקר. כמו שהתארגנו, ואני רוצה לומר את כל דברי השבח לכל מי שנתן יד – לעצירת השרפה מילא – אבל להצלת האנשים ולהתארגנות. ואפשר לומר: היה לנו תרגיל חשוב מאוד, אולי זה אות משמים שאנחנו צריכים להתארגן יותר, להיות מוכנים למצבים שלא יבואו, בכל הארץ, לא לזלזל בכל הוראות החירום שנראות כל כך פשוטות ולא נחוצות למחר בבוקר – כן, למחר בבוקר אנחנו צריכים להיות ערוכים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ובזה, בעזרת השם, בפעם הבאה, שלא תבוא, נהיה ערוכים ונוכל להציל בני-אדם. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> אמן. תודה רבה, אדוני. השר שטייניץ ישיב בשם הממשלה על ההצעות לסדר-היום. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הממשלה בכלל ומשרד האנרגיה בפרט וגם המשרדים האחרים עוסקים בהקטנת סיכונים במיגון חומרים מסוכנים בכל רחבי הארץ וכמובן גם במפרץ-חיפה. באזור מפרץ-חיפה קיימות, בין השאר, כמה תשתיות הכרחיות של משק הדלק והאנרגיה, כמו למשל מתקן הניפוק של חברות הדלק "פז", "דלק" ו"סונול" בחוף שמן, מתקן חברת חשמל שנמצא סמוך להן. יש חשיבות לקיום חוות הדלק והתשתיות באזור, בגלל החיבור לבתי-הזיקוק ולנמל הדלקים. לכלל מתקני התשתיות של משק הדלק במפרץ-חיפה, כולל חוות הדלקים בחוף שמן, יש אישור של כבאות אש והצלה. עובדי המתקנים האלה עוברים הכשרה מיוחדת להתמודדות עם שרפות. במתקנים עצמם מחזיקים ביכולת כיבוי מתקדמת הכוללת מערכות קצף, זרנוקי מים, מערכות קירור ומערך כוננות מיוחד להתמודד עם שרפות בהתאם להנחיות כל הגופים האחראים. נוסף על כך, כחלק או במסגרת היתר הרעלים של הגופים המתפעלים את המתקנים, המתקנים הללו מונחים על-ידי המשרד להגנת הסביבה לעמידה בדרישותיו, והדרישות האלה, למיטב ידיעתי, מבוססות על תקנים בין-לאומיים. לכן, כמו גם בשאר רחבי הארץ, מתקנים של דלקים, אנרגיה וחשמל הייתה עליהם הגנה בשרפה האחרונה. היו גם מתקנים כאלה בפרוזדור ירושלים שבאזור שלהם השתוללה שרפה. לשמחתי, אף מתקן תשתית חיוני של אנרגיה, דלקים או גם חשמל ואספקת מים, לא נפגע. לא שלא הייתה אש באזורים הללו, אלא שפעולות הכרחיות, כמו רצועות נקיות מצמחייה מסביב למתקנים, כמו זרנוקי מים, כמו כבאיות וכבאים של חברת חשמל וכמו המון המון אמצעים אחרים, ננקטו מראש עוד בטרם מצב החירום וכמובן תוגברו מאוד מייד עם מצב החירום. לכן לא הייתה פגיעה במתקנים האלה, לא באזור חיפה, מפרץ-חיפה או חיפה רבתי, לא באזור פרוזדור ירושלים ולא באזורים אחרים. חלק, דרך אגב, בגלל העבודה המסורה של עובדי חברות כמו חברת חשמל, גם "מקורות", במהלך השרפה, שהגנו על המתקנים הללו בצורה מוצלחת מאוד. <היו"ר מאיר כהן:> לוחמי האש. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לוחמי האש כמובן. לוחמי האש כבר שיבחנו אותם, אפשר לשבח עוד פעם, אבל נוסף על לוחמי האש, עובדים מסורים מאוד של כל המתקנים במשק האנרגיה, הדלקים, החשמל והמים. ביקרתי בעצמי בכמה מתקנים תוך כדי האש והשרפה באזור וראיתי את ההגנות האלה. ההגנות האלה כמובן הועילו. הן הועילו במיוחד מפני שננקטו מראש אמצעים כדי למנוע התקרבות של השרפה למתקנים האלה וכדי שתהיה אפשרות להתגבר על כל אירוע של שרפה או התלקחות במתקנים האלה. מובן שתמיד יש מה לעשות, להפיק לקחים ולשפר. גם בעקבות השרפה האחרונה אנחנו בכל חברות התשתיות ובמשרדי הממשלה, כולל במשרד האנרגיה, מפיקים לקחים ורואים מה עוד אפשר לשפר. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני השר. המציעים, האם אתם מסתפקים בדברי השר או רוצים להעביר את זה לוועדה מסוימת? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> להעביר לוועדת הפנים. <היו"ר מאיר כהן:> לוועדת הפנים. אנחנו נצביע על זה. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, יש שתי ועדות. שאלת איזו ועדה. <היו"ר מאיר כהן:> דב, בבקשה, הבעת דעה, דקה לרשותך. אמרו המציעים – לוועדת הפנים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, הסכנות במפרץ-חיפה הן סכנות ריאליות, אמיתיות ומשמעותיות. כאן בכנסת עבדה ועדה, שהייתה לי הזכות לעמוד בראשה. הוועדה הזאת קיבלה החלטות, המליצה המלצות, כל גורמי המדינה בירכו על ההמלצות האלה. הרשויות המקומיות הרלוונטיות, העיריות בצפון, אמרו שזאת מפת דרכים. אבל, למרבה הצער, כל ההחלטות שאנחנו החלטנו לא מתממשות במציאות, ומציאות שבה חומרים מסוכנים בריכוז גבוה כזה נמצאים בסמיכות לריכוז אוכלוסייה גדול כל כך במפרץ-חיפה היא מציאות מסוכנת. יכולה להתרחש מלחמה, והיא תגרום חס וחלילה לפגיעות המוניות. יכולה להתרחש רעידת אדמה, יכולה להתרחש תאונה. הזמן לפעול בנושאים האלה הוא לא אחרי האסון אלא לפני האסון. אנחנו לא מעוניינים בוועדת חקירה ממלכתית, אנחנו מעוניינים בהצלת חיי אדם ובהגנה על חיי האזרחים. ולכן הפעולה חייבת להיות עכשיו. <היו"ר מאיר כהן:> תודה, אדוני. אם כן, הוצעו – גם לוועדת הפנים וגם לוועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת אייכלר. אם כך, אנחנו נעביר את זה לוועדת הכנסת ושם תתקבל ההחלטה. אנחנו לא צריכים להצביע על זה. צריכים לעשות? נצביע על זה. אנחנו מעבירים את הצעתם של המציעים, ההצעות הדחופות לסדר-היום, לוועדת הכנסת. בבקשה – מי שמצביע בעד מעביר את זה לוועדת הכנסת. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> 11 בעד, אין מתנגדים. 12 בעד, כי השר אזולאי, העמדה שלו לא פועלת. אם כן, ההצעות עוברות לוועדת הכנסת. <הצעות לסדר-היום> <בעיית הכשרות ברפורמת המזון> <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעות הבאות לסדר-היום: בעיית הכשרות ברפורמת המזון – מס' 5253, מס' 5293, מס' 5302 – שעליהן ישיב השר דוד אזולאי, השר לשירותי הדת. בבקשה, חברת הכנסת יעל גרמן. שלוש דקות לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, נכבדי השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, המחאה החברתית בשנת 2011 הביאה לכמה תוצאות – לא הרבה אבל לכמה תוצאות. אחת מהן הייתה מודעות שאנחנו חיים כאן ביוקר מחיה שאין כמוהו כמעט בעולם. כל מי שמבקר באנגליה, באירופה או אפילו בארצות-הברית מתפעל מהמחירים הזולים בסופרמרקט. הממשלה החליטה אז שהיא יוצאת להורדת מחירים ויצאה לדרך רפורמת הקורנפלקס. ברפורמת הקורנפלקס יש משהו פשוט מאוד מאוד. היא מדברת על כך שהממשלה תתיר ייבוא מקביל. לא יהיה יבואן אחד, יבואן שיש לו מונופול, יבואן ראשי שהוא זה שקובע את המחירים, אלא יתאפשר גם ליבואנים מקבילים להביא את אותה סחורה לארץ ועל-ידי כך ליצור תחרות שתוריד את המחירים. אבל מה קרה, אדוני היושב-ראש? אכן הרפורמה עברה ואפילו נכנסה לתוקפה ואפילו מחירים התחילו לרדת. למשל, יבואן מקביל של קקאו ושל שוקולד הצליח להוריד דרמטית את מחירי השוקולד. אבל אז פתאום הגיעו היבואנים הראשיים והרבנות והחליטו שתעודת הכשרות מהמפעל שממנו מביאים גם היבואן הראשי וגם היבואנים המקבילים את אותה סחורה, תעודת הכשרות שייכת ליבואן הראשי. יש מפעל, הוא כולו כשר, הוא אושר על-ידי הרבנות, הוצאה תעודת כשרות, בא היבואן הראשי ואומר: תעודת הכשרות היא שלי. באה הרבנות ואומרת: בבקשה, תשיגו תעודת כשרות; אבל תעודת הכשרות היא ליבואן. המפעל כשר ומפני שאין כרגע ליבואנים המקבילים תעודת כשרות ומפני שהרבנות משתפת פעולה עם היבואנים הראשיים, פגענו באחת הרפורמות החשובות שהייתה יכולה באמת להוריד את המחירים. מפני שאם יבואן מקביל לא יכול להביא סחורה כשרה, הוא לא יכול למכור את זה ברשתות המזון, במרבית רשתות המזון. אז מה שקרה, המחירים עלו. אחת הדוגמאות, כמו שאמרתי קודם, זה אותו יבואן שאני לא רוצה לציין את שמו, לא נעשה לו פרסומת, יבואן שוקולד – זה דבר שלא יעלה על הדעת. אני חייבת לספר ולומר שמכון התקנים מבין זאת. מכון התקנים משתף פעולה עם הרפורמה, ובמקום שבו למפעל מסוים יש באמת הסמכה ומכון התקנים מכיר בו, אז אם יש יבואן מקביל שמביא מאותו מפעל, מכון התקנים מקבל את זה, הוא לא מבקש עוד אישורים. אז אני רואה שחברי אייכלר מקשיב בקשב רב, ואני גם מקווה שהשר שנמצא כאן מקשיב בקשב רב; אני מבקשת שנדון בזה. אין לי ספק שעם רצון טוב אפשר לפתור את הבעיה ולהוריד את מחירי המזון במדינת ישראל. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, הרבה הרימו גבה, וביניהם כבוד השר אזולאי, כשראו שאני מגיש הצעה דחופה ומצטרף להצעתה הדחופה של חברתי בעניין כשרות, אבל באמת, אני חושב שהנושא הזה שאני הצטרפתי אליו, כמובן לא בגלל תנאי הכשרות וכל הדברים האלה, אבל גם אצלנו, הרב אייכלר אמר לי, שגם אצלנו יש שחיטה "חלאל", ומקפידים על הדברים האלה, ובאמת, על העניינים של בריאות ואיכות אין מחלוקת. מדובר בדברים שהם חוצי מגזרים ומגדרים, ומשלמים על זה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> הם משלמים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – כמובן משלמים על זה. וגם אני קראתי, לפני יומיים היו כתבות, אדוני השר – מדברים על כל העניין הזה, של הכשרות – בינתיים אני מקווה שאלה חשדות לכאורה, יש חקירות, שמועצות דתיות – אפילו יש תשלומים בשחור, מתחת לשולחן, ותשלומים שלא כדין, וזה מעלה את המחירים, והעניין הוא שכל העניין של מהפכת הקורנפלקס – אני לא ראיתי שהמחירים ירדו. מוצרי יסוד, מצרכים בסיסיים, אדוני היושב-ראש, כשאנחנו נוסעים אפילו לאירופה, רואים שאפילו אותם מוצרים שמיוצרים פה, המחירים שלהם בחו"ל יותר זולים מאשר המחירים פה, במדינה. ולכן, אני לא רוצה לתלות את הכול – ואני לא חושב שחברתי יעל גרמן ואפילו חברי איציק שמולי תולים את כל העניין הזה בכשרות, אבל אם באמת יש דברים שמפריעים, דברים שלא תורמים להורדת יוקר המחיה, להורדת מחירים, ושבאמת מוצרי היסוד האלה יהיו נגישים לכלל הציבור ולכלל האזרחים, במיוחד לשכבות החלשות, אני חושב שאנחנו צריכים לבדוק בכל פינה ולהפוך כל אבן כדי להגיע באמת למצב שנצליח להוריד את יוקר המחיה ולהוריד את המחירים. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת איציק שמולי – לא נמצא. אדוני השר, בבקשה. לאחר מכן – הבעת דעה של חבר הכנסת אייכלר. בבקשה, אדוני. אנחנו לא נוכל לפתוח – אתה ביקשת ממנו? <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תיארתי לעצמי שהנושא הזה, של הכשרות, בוא יבוא, אבל כדאי לשים כמה דברים על דיוקם, ואני אגיד למה אני מתכוון: א. חבר הכנסת אוסאמה, אני רוצה להגיד לך, באמת התפלאתי, ורציתי לשמוע ממך מה הסיבה, אבל אני מכיר במגזר הערבי, שגם הם מקפידים, ואני זוכר בעכו העתיקה פעם היה בית-שחיטה, והיו באים הרבה ערבים לשחוט את העוף אצל חמי, זיכרונו לברכה, שהיה בבית-השחיטה בעכו. ככה שאני יודע בדיוק למה העלית את הנושא, במיוחד שמחברים פה את הכשרות ליוקר המחיה. אז אני חושב שאי-אפשר לחשוד בציבור שלנו, או ברבנות, חלילה וחס, שיש להם עניין להעלות את יוקר המחיה. אנחנו אזרחים במדינה הזאת, אנחנו רוצים שיוקר המחיה ירד, רוצים שהמוצרים יוזלו, ושאף אחד לא יחשוד שאנחנו נמצאים במקום הזה. רק מה, לצערי הרב, הכי קל תמיד – כשהספינה טובעת, הדבר הכי קל לעשות זה קודם כול לזרוק את הטלית והתפילין, שהספינה לא תטבע; מה יותר פשוט מאשר להגיד: בגלל הכשרות יוקר המחיה הולך ועולה. אבל זה לא נכון. אז בואו קודם כול נגיד דבר אחד כולנו, שידעו את זה: לא מכריחים אף אחד לקחת כשרות. מי שרוצה כשרות, בבקשה. מי שלא רוצה, הוא לא חייב, אבל אנחנו לא ניתן יד שניתן כשרות לכל מי שרוצה – בתנאים שלו. הכשרות היא על-פי ההלכה, בתנאים של הרבנות. מי שלא מסוגל לעמוד בתנאים האלה, שלא ייקח כשרות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני רוצה לומר משהו: זו לא הבעיה. הבעיה היא שמפעל מסוים, שניתנה לו תעודת כשרות, ליבואן הראשי של אותו מפעל, של אותו מוצר, הרבנות נותנת את התעודה, ואדם אחר, יבואן מקביל, שקונה מאותו מפעל שהרבנות נתנה לו כשרות, הרבנות לא מכירה – לא נותנת לו תעודת כשרות, ולכן הוא לא יכול למכור פה. אין תחרות, ולכן המחירים לא יורדים. על זה אנחנו מלינים. שתהיה כשרות. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> חברת הכנסת יעל גרמן – כבר כמעט קראתי לך רבנית, בגלל הבקיאות שלך. אני רוצה שתדעי דבר אחד, חברת הכנסת יעל גרמן, באותו מפעל שאת מדברת עליו יש שני פסי ייצור – בדיוק אותו מפעל, אותו בעל-בית, אותו יצרן, הכול, יש שני פסי ייצור: האחד תחת השגחה, ויש לו משגיחים ויש לו כשרות; השני, מה עושה? מנצל את המצב הזה, וגם הוא מביא, ואומר: גם זה כשר, ולא נכון להגיד את זה. באותו מפעל, כשיש שניים-שלושה פסי ייצור, לאחד יש כשרות, לשני יש כשרות, ולכן, הרבנות דורשת שיהיה סימן גם לפי הקוד, גם לפי פס הייצור וגם לפי זיהויים שונים שהרבנות עושה כדי לא לערבב את הכשר בשאינו כשר. אני רוצה רק להגיד לך, חברת הכנסת יעל גרמן, אני אספר לך משהו אישי: לפני פסח, אני הולך – מה לעשות – גם אני הולך לקניות בסופר, ואני הולך עם המשקפיים, ואני מסתכל. אז באה אלי איזה גברת אחת ואומרת לי: אדוני, אתה יודע, שם יותר זול. אותו מוצר, אבל שם הוא יותר זול. אני אומר לה: גברתי, אני לא מחפש את המחיר, אני מחפש את הכשרות. הציבור שלנו לא מסתכל על המחיר, הוא מסתכל קודם כול על הכשרות. גם אם זה זול וזה לא כשר, הוא לא יקנה לעולם דבר כזה. אין דבר כזה אצלנו. <יעל גרמן (יש עתיד):> אין ויכוח. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> דבר ראשון, הכשרות. עכשיו, אני רוצה שתדעי – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אל תיתנו את הכשרות לאותו מוצר ולאותו ליין רק ליבואן הראשי. מה שקורה זה שהיום הרבנות משתפת פעולה עם היבואנים הראשיים, ואותו מוצר, שנמצא באותו ליין של ייצור, לא מקבל, הרבנות לא משתפת פעולה עם היבואנים המקבילים. זה מה שאנחנו מבקשים. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> אז אני מציע לך, חברת הכנסת יעל גרמן, אני מציע לך – בעניין הזה הרבנות מאוד מאוד מסודרת, במיוחד בכל מה שקשור לייבוא מוצרים מחוץ-לארץ. רק שאנחנו מדברים, ומנסים לקחת את כל הנושא של הכשרות ולהגיד שבגלל זה יוקר המחיה עולה. יש פה בעיה אמיתית, וצריך לשים אותה על השולחן: כשאותה ועדה להורדת יוקר המחיה התכנסה וקבעה כל מיני כללים, אחד הכללים הקטנים-קטנים שהיא שכחה זה פשוט לשתף גם את הרבנות באותה ועדה, שגם היא תאמר את דברה. ואת זה, לצערי הרב, הם לא עשו. אני מקווה שאחרי הדברים שאני אומר כאן, מישהו ייקח את זה לתשומת לבו ויזמין גם את הרבנות לאותה ועדה, כי לרבנות יש מה להגיד. אני לא אקריא את מה שאמרו לי, אבל, חברי חברי הכנסת, אין כמונו, מהציבור, שמעוניינים ורוצים לתת כשרות אבל לא להעלות את יוקר המחיה. ושאף אחד לא יבוא עם כל מיני חישובים גרנדיוזיים של מיליארדים שכביכול הם בגלל הכשרות. אנחנו לא אלה שמעוניינים להעלות את יוקר המחיה. דבר נוסף שאני כן רוצה להגיד – התייחסו לזה כאן, זה בעניין הכתבות שהתפרסמו לאחרונה, כתבות תחקיר בנושא הכשרות, בנושא המועצות הדתיות. אני רוצה להצהיר כאן, על בימת הכנסת: אני לא מגבה ולא אגבה עבריינים שעוברים על החוק. אנחנו ננקוט את כל האמצעים העומדים לרשותנו. מייד עם היוודע הדבר הזה הקמתי ועדה, יחד עם המנכ"לים – של הרבנות, מנכ"ל המשרד לשירותי דת – יושבים על המדוכה. אני לא מתכונן לעבור לסדר-היום. אני חושב שהדבר הזה – אם הכתבה – אם הדברים בכתבה נכונים, אני רואה את העניין הזה בחומרה רבה, ולכן אנחנו ננקוט את כל האמצעים. אני רוצה גם לנצל את הבמה הזאת, לצערי הרב, לגבי אותו מוהל שהתבטא בצורה כל כך מבישה, הייתי אומר, מביישת אותנו, הציבור הדתי, בהתבטאויות מהסוג הזה. הפעולה הראשונה שעשיתי, דבר ראשון: השעיתי אותו עד לבירור כל הנושא הזה. אני מאוד מקווה שהתוצאות יתפרסמו בקרוב ונוכל להגיד: אנחנו, ידנו לא הייתה במעל הזה. אבל צריך לזכור: רבותי, מדובר על שתיים-שלוש מועצות דתיות. מאז קום המדינה – אני מוכן שכל אחד יבדוק את זה – כמה ראשי מועצות דתיות הועמדו לדין? כמה ראשי מועצות דתיות הוגש נגדם כתב-אישום? כמעט זה לא קיים. זה מעיד שבמועצות הדתיות יש נוהל תקין, יש ביקורת, יש עבודה מצוינת של ראשי המועצות הדתיות, של חברי המועצות הדתיות. ואני מבקש מחברי היקרים: אנא מכם, אל תשפכו את התינוק עם המים, מפני שנעשית עבודת קודש במקומות האלה. משתדלים לשפר את שירותי הדת במדינת ישראל. מאז כניסתי לתפקיד אני שוקד יומם ולילה לשפר, להנגיש את שירותי הדת, להוזיל איפה שרק אפשר להוזיל, ואני מאוד מקווה, בעזרת השם, שהדברים גם יבואו לידי ביטוי, וכבר בחלק מהמקומות – אם רק אציין, כדוגמה קטנה, שאנחנו, במסגרת ההתייעלות הכספית – חלק גדול מהמועצות הדתיות, יותר מ-15 מועצות דתיות, הורדנו להן חשבים מלווים בגלל ההתייעלות. אבל תדעי לך דבר אחד – אני אמרתי את זה אתמול בוועדת הכספים: למרות ההתייעלות, למרות הקיצוצים, למרות הצמצומים, אנחנו לא זוכים להעלאת תקציבים. הולכים ופוחתים בתקציבים. התקציבים של המשרד לשירותי דת במשך שנים לא עלו, אפילו שאוצר המדינה חסך הרבה כספים: במינוי רבני שכונות, במינוי רבני ערים, במינוי דיינים. במשך שנים לא עשו את זה. וביקשתי מיושב-ראש ועדת הכספים בקשה קטנה: אנא ממך, תפנה למרכז המחקר והמידע של הכנסת, תבדוק כמה מדינת ישראל חסכה בגלל חוסר פעילות של שירותי הדת היהודיים – חסכה ולא העבירה אותם חזרה לטובת שירותי הדת. בכל אופן, אדוני היושב-ראש, לסיכום: אין לי בעיה, ירצו להעביר את זה לכל ועדה – – <היו"ר מאיר כהן:> כן – – – <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> – – אנחנו נשמח לבוא – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> – – לקיים דיון מרחיב. אני אשמח להופיע בפני הוועדה, כי אני חושב – יש דברים שנאמרים ואין להם כיסוי – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> – – ויש דברים שנאמרים גם מחוסר ידיעה, וזאת תהיה ההזדמנות ללבן את הדברים בוועדה. <היו"ר מאיר כהן:> אם כן, אנחנו – – – <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני השר. אם כן, אנחנו מעבירים את הנושא לוועדת העבודה והרווחה. שאר המציעים, בבקשה. אז אנחנו נעשה הצבעה. ולפני זה אנחנו ניתן לחבר הכנסת אייכלר הבעת דעה של דקה. וגם לחבר הכנסת חאג' יחיא. בבקשה, אדוני. דקה. בבקשה. יש? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> עכשיו יש. <היו"ר מאיר כהן:> כן. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר, בדקה הזאת בלבד, שעלות הכשרות היא אפילו לא אחוז, פרומיל, מעלות המזון. לא יאומן כי יסופר, שיש יבואנים שקונים בשקל שוקולד באיזה מפעל ומוכרים פה ב-5, 6, ו-7 שקלים, והכשרות לא עולה להם אפילו פרומיל אחד. למה להשתמש בכשרות כמנוף במאבק בתחרות בין היבואנים? את זה אני לא מבין. אם חברת הכנסת גרמן יודעת שמכון התקנים, למשל, נותן פיקוח ליבואן זה ואחר באותה מידה, אני מצפה שגם הרבנות תעשה את אותו הדבר. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני לא רוצה שתהיה שום אפליה, והרבנות לא תהיה מעורבת בשום עניין מסחרי – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – יפה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – רק עניין כשרותי. ובכל הדיונים בוועדה, שכולנו רוצים להוריד את יוקר המחיה, בכוונה כולנו – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אז כולנו אמרנו את זה: שהכשרות לא תיפגע בשום פנים ואופן. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אייכלר, דקה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אבל עוד משפט. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אייכלר, דקה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אבל שאלה אחת – – <היו"ר מאיר כהן:> יש יום – יש סדר-יום עמוס. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – למה לא יגידו על רישוי עסקים, על כבאים – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – על וטרינרים, ועל בריאות – על רופאים – שהם מזייפים ולוקחים מתחת לשולחן? רק על משגיחי כשרות. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> על זה אני מוחה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני לא מוכן לקבל את עלילת הדם – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אייכלר, ביקשת הבעת דעה. נתנו לך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – נגד היהודים מאות שנים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז זהו. אני מוחה רק – – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הדקה – רק שמרתי על מה שאמרתי. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> על המחאה, על הדיבור על הכסף השחור: כסף שחור ויהדות – זאת אנטישמיות. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אייכלר. תודה רבה. חאג' יחיא, דקה. שזה לא יהיה כזה מידבק. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש – – <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – כבוד השר, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, מבחינתנו, אני כאיש שומר דת, אני בעד הכשרות, כי לנו בקוראן כתוב: (אומר בערבית: "ומותרים לכם מאכלותיהם של אלה אשר ניתַן להם הספר לפניכם",) שזה אומר שהאוכל הכשר, גם הוא כשר מבחינתנו. אבל הייתי מציע: היות שמדברים רבות על העניין של משגיחי הכשרות, וכמה הם עולים, ומתווכחים אם זה פרומיל או יותר או פחות, אני חושב שיש מקום, כדי לגמור את הסאגה הזאת סופית, שמשגיחי הכשרות יהיו עובדי מדינה, ולא יבואו המפעלים והאנשים שיש להם מפעלים, ובגלל זה הם מעלים את המחיר – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אנחנו בעד. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – ומתחבאים מאחורי זה – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – שלא ישלמו. <קריאה:> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> המפעלים, האנשים, שמקבלים את הכשרות, את השירות הזה של הכשרות – הם לא ישלמו למשגיחי הכשרות ולא ישלמו לאף אחד, ושהסאגה הזאת תיגמר, ואז תהיה כשרות למי שירצה, בלי עלות. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> אנחנו בעד. <היו"ר מאיר כהן:> אם כן, אנחנו עוברים להצבעה. אתם מציעים להביא את זה לוועדת העבודה והרווחה. אנחנו עוברים להצבעה. מי שמצביע בעד – להעביר לוועדת העבודה והרווחה. בבקשה. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 10 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> עשרה בעד – פלוס השר אזולאי, 11 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעות לסדר-היום עוברות לוועדה – לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מאיר כהן:> אדוני סגן המזכירה, הודעה. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> תודה, אדוני. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 8), התשע"ז–2016; והצעת חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016 – שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. החלטה בדבר תיקון טעויות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 18), התשע"ז–2016. מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעת חברי הכנסת קארין אלהרר, איציק שמולי ויפעת שאשא ביטון בנושא: ביטוח לילדים עם מחלות כרוניות. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <הצעות לסדר-היום> <ביטול הכריזה בשפה הערבית באוטובוסים בבאר-שבע> <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא: ביטול הכריזה בשפה הערבית באוטובוסים בבאר-שבע – מס' 5251, 5297 ו-5310. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – בבקשה, גברתי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מאיר – – – <היו"ר מאיר כהן:> מה? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, גברתי. שלוש דקות. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, לאחרונה נחשף כי ראש עיריית באר-שבע מר רוביק דנילוביץ הורה למשרד התחבורה לבטל את הכריזה בערבית שהושמעה באוטובוסים של חברת "דן" בעיר. השפה הערבית, כידוע, מוגדרת שפה רשמית במדינת ישראל. באר-שבע היא המטרופולין של הנגב, ונמצאים ועובדים בה דוברי ערבית רבים, שחלק לא מבוטל מהם משתמשים בתחבורה הציבורית. כמי שמתיימר לעמוד בראש מטרופולין אשר משרתת את כל תושבי האזור, ראוי היה כי ראש עיריית באר-שבע ומשרד התחבורה לא ייכנעו לדרישה, שהיא דרישה גזענית במהותה, לבטל את הכריזה בערבית, ויעמדו על זכותם של תושבי הנגב דוברי הערבית לקבל שירות בשפתם. אני רוצה להזכיר לכולכם שהממשלה הנוכחית העבירה חוק – בקול תרועה רמה – חוק שבעצם מגדיר את השפה הערבית כחובה מכיתה א'. אני זוכרת איזה מחיאות כפיים היו כאן במליאה, ואיזו שמחה זאת הייתה, ואיזה הודעות לתקשורת יצאו, ובעצם הממשלה סימנה לנו ואותתה שהיא גאה בכך שהשפה הערבית היא לא רק השפה של האזרחים הערבים בישראל, שהם 20% מהאוכלוסייה, אלא השפה הזאת שגורה בפי הרבה ישראלים יהודים, שבעצם באו ממדינות ערב ועדיין דוברים את השפה הזאת. ההחלטה העגומה לבטל את שירותי הכריזה בערבית נובעת ממניעים גזעניים. במקום לדחות את בקשת ראש עיריית באר-שבע לאלתר, מצא משרד התחבורה לנכון להיענות לבקשה זו ולהסיר מייד את מערכות הכריזה, בצעד דורסני ולא שוויוני. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אני קוראת למשרד התחבורה לחזור בו מהחלטתו – – <קריאות:> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – ולהחזיר את מערכת הכריזה בערבית לשירותי התחבורה הציבורית בנגב. אסור לנו להיכנע לקולות של גזענות, לקולות של אי-קבלת האחר, לקולות שרואים בכל אחד שדובר את השפה הזאת – שהיא שפה עתיקה, שפה שמית, שפה של כל האזור, שפה שהיא לינגואה פרנקה של המזרח התיכון, שפה שאנחנו חייבים לשלוט בה כדי להבין את שכנינו טוב יותר, והרי המצב שלנו לא מזהיר כלל וכלל, אם כי ראש הממשלה שלנו כל הזמן אומר שהנה, אנחנו עכשיו נמצאים בקשרי ידידות טובים ועמוקים עם כמה ממדינות האזור. רק אם ניטיב באמת להשקיע זמן, ונשקיע את המאמצים, ונשקיע את המשאבים לא רק בשיפור השפה הערבית במדינת ישראל, אלא גם בהבנת האזור, בלימודי המזרח התיכון ובהבנת השכנים המיידיים שלנו, שהם שותפים לנו בבניית המדינה, האזרחים הערבים, אנחנו באמת נוכל להרים את מעמדה של מדינת ישראל כאן, באזור המזרח-תיכוני. ואם מישהו רואה בכריזה בתחנות אוטובוס בבאר-שבע או בכל עיר אחרת בשפה הערבית איום, אז הבן-אדם הזה קודם כול ראוי שיתבייש בעצמו ויפשפש טוב-טוב במעשיו ובמילותיו, כי אנחנו, מספיק לנו מהסתה, מספיק לנו מהגזענות, אנחנו רוצים להתקדם לשלב הבא, ויחדיו לבנות את מדינתנו היפה, הלוא היא מדינת ישראל. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת טלב אבו עראר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, ראש העיר באר-שבע חשף את פניו הגזעניים כאשר נענה לבקשתם של תושבי עירו היהודים – כאשר רצו כמה מהם למנוע את השימוש בשפה הערבית בכריזה במסלול הנסיעה של האוטובוסים של חברת "דן" בבאר-שבע, מיהר מר רוביק, ראש העיר, לדרוש ממשרד התחבורה לסלק את המפגע. משרד התחבורה נענה ברצון. וטוב שיושב מולי השר. כבוד השר, שאני באמת מתפלא אם כמו שפורסם בכלי התקשורת הוא אישר את זה, כולי תקווה שזה לא מדויק, או לא נכון, מה שפורסם. כך כתוב: נענה ברצון לחברת האוטובוסים, הוא כאילו ביקש מהם לחדול מן השימוש בשפה הערבית בכריזה. אני, בשמם של כל הערבים-בדואים בנגב, רואה בחומרה רבה את ההחלטה הגזענית, שנועדה לעצור את חדירת השפה הערבית למרחב הציבורי של העיר באר-שבע. השפה הערבית היא שפה רשמית, במיוחד בבאר-שבע. (אומר בערבית: יעני, איך אומר אדון אוסאמה? באר-שבע מדברת ערבית, הנגב מדבר ערבית, האדמה כולה מדברת ערבית.) כך אמר לי אדון אוסאמה: בבאר-שבע מדברים ערבית; בנגב מדברים בערבית; בכל הארץ מדברים ערבית. מה פתאום השפה הערבית כבר מפריעה? אמרתם על המואזין שהוא באמת מרעיש, ככה אמרתם באמת. כתוב באמת שהוא מרעיש. 70 שנה לא הרעיש, רק הפעם, בגלל נתניהו. השפה הערבית, גם כשמכריזים בה באוטובוס, במרחב ממש מצומצם, גם זה מרעיש? כניסת הערבים הבדואים לקניון בבאר-שבע – זה מרעיש. אז אולי קיומנו כאן גם מרעיש? לא, אני אומר ההפך: מי שלא נוח לו לגור בארץ הזאת – שיחזור מאין שבא, זה הפתרון. אם כולנו מרעישים, אז למה באתם אלינו? באר-שבע, המקור שלה הוא בדואים, ערבים, ולכן אני ממתין לתשובתו של השר, שישיב לנו. ואם לא יחזור משרד התחבורה מההחלטה הכל-כך גזענית, כל כך הורסת יחסים, אני אשתדל ואפנה לערכאות משפטיות, שיבטלו את ההחלטה האומללה הזאת, הגזענית הזאת, שהורסת את מרקם היחסים שנבנה לפחות בנגב, בבאר-שבע. תאר לעצמך, אם הבדואים יחרימו את הקניון, אם יחרימו את השוק – – – בבאר-שבע – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – אם יחרימו את התחבורה הציבורית, באר-שבע לא תיראה כעיר ולא תיראה – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – כמקום שנקרא בירת הנגב. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אבו עראר. תודה רבה, חבר הכנסת. בבקשה, חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה ישיב שר התחבורה. גברתי. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, האמת, אני חייבת להגיד שזה מרגיש קצת – אני מרגישה קצת במבוכה לעלות כאן ולהגיד שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל, שמטרופולין באר-שבע משרתת עשרות-אלפי דוברי ערבית שמשתמשים בכל שירות במרחב הזה: שירותי בריאות, תחבורה. זה חלק לא ברור למה לפגוע בשירות שלהם; שהפניות להוריד את השפה ושלא רוצים לשמוע, ומה זה פה, עזה, ושעירייה פונה למשרד התחבורה, ועירייה בישראל, ראש עיר, מבקש להשתיק שפה ערבית, שזה נובע מגזענות – כל הדברים האלה הם ברורים והם מובנים מאליהם. השאלה שלי היא באמת אליך, אדוני השר, ואני שמחה שאתה נמצא כאן אתנו ותעלה אחר כך להשיב – למה? מה קרה? למה בכל צומת שבו יש שתי אפשרויות ושתי דרכים לנהוג, או הדרך הסבירה והמובנת מאליה או הדרך הגזענית, הפחדנית והמתקפלת, אתם בוחרים בשנייה? למה? אני רוצה לנצל את ההזדמנות שיושבים כאן באמת שלושה חברי ליכוד, ולהקריא לכם את הדברים של חברת מועצת העיר באר-שבע מטעמכם, מטעם הליכוד, אורטל פרלמן שמואלי – אני בטוחה שאתם מכירים אותה, אני בטוחה שרבים מכם יפנו אליה כדי שתצביע לכם בפריימריז – והיא אומרת ככה: כמי ששייכת למחנה הלאומי, אני חושבת שכיתוב וכריזה בערבית לא פוגעים בזהות הלאומית שלי. יש אוכלוסיות שונות ומגוונות בחברה, רובן מעוניינות להשתלב ולהוות חלק אינטגרלי של החברה. עלינו לעשות הכול כדי ליצור חברה שתדע להכיל את כל המגזרים והזהויות השונות. זה כל כך פשוט. מה קשה לכם? למה כל פעם לבחור דווקא בדרך ההפוכה? דווקא בדרך הקשה? להורות על ביטול כריזה בערבית? באמת? ודווקא אתה, אדוני השר, שאתה יודע איזה מאבק היה – ויושבים כאן עוד חברים – יש מאבק על הנראות ועל ההישמעות ועל המקום של השפה הערבית במרחב הציבורי. יש על זה מאבק. זה היה ברכבת הקלה בירושלים – זה נמצא בכל מקום שיש בו מרחב משותף. אבל אתם פשוט בכל פעם מחדש בוחרים באופן מודע, וכל אחד בתחום משרדו – שרת התרבות כרגע יצאה מכאן בכעס, כנראה קשה לשמוע את האמת, כי היא עושה את זה בכל מקום שבו היא נוגעת, וגם מתגאה בזה. אבל למה בכל מקום שיש אפשרות או לעשות את הדבר הנכון או לעשות את הדבר הגזעני, אתם בוחרים בשני? למה? איך יכולה לצאת ממשרד התחבורה – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <תמר זנדברג (מרצ):> – – הוראה לבטל כריזה בערבית – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – בשירות תחבורה שמשתמשים בו דוברי ערבית במדינת ישראל? <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. אדוני השר, בבקשה. יעלה כבודו להשיב. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בהתאם להחלטת הממשלה מס' 922, לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים, משרד התחבורה משקיע משאבים רבים מאוד בהנגשת שירותי התחבורה הציבורית והמידע לנוסעים. בשנים האחרונות יש מהפכה של ממש במגזר הערבי: השקענו מאות-מיליוני שקלים בפרויקטים של תשתיות שיאפשרו כניסת אוטובוסים לתוך הערים, והוספנו 323 קילומטר שבועי של נסיעות אוטובוס. כמו כן נוספו 44 קווים חדשים, תוגברה תדירותם של 95 קווים קיימים והוארך מסלולם של 58 קווים בתוך היישובים הערביים, עקב עבודות תשתית, והכול נמשך ונמצא בעיצומה של עשייה. יצוין כי באשכול עירוני באר-שבע מופעל שילוט אלקטרוני בתוך האוטובוסים בשפות עברית וערבית, אולם הכריזה הזאת הופעלה טרם זמנה, למשך פחות מיממה, בלי לקשר אותה ולחבר אותה באופן רציף לשירותי כריזה משלימים ביתר קווי התחבורה הציבורית באזור, בכל המרחב. לדוגמה, בעיר רהט עדיין לא מופעלת כריזה בשפה הערבית. כלומר, הייתה כאן פעולה שהיא לא הייתה מתוכננת לפי קריטריונים, ואכן הייתה פנייה גם של ראש עיריית באר-שבע למשרד התחבורה עצמו. הוא לא שוחח אתי בעניין הזה, וכתוצאה מזה המשרד הסיר את הכריזה בערבית בבאר-שבע. <תמר זנדברג (מרצ):> אבל למה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כרגע – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אז זה רק יום אחד – – – <היו"ר מאיר כהן:> תאפשרו לשר – – – נשמע את תשובתו. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> תקבלו תשובות על הכול. אלה דברים שאני בדקתי וזו המציאות. המשרד, כמו שצריך להיות, לא ברמה של פקיד, רמה אקראית, מקדם כרגע תוכנית להרחבת הכריזה בפריסה ארצית, בהתאם לקריטריונים, מתודולוגיה סדורה. אחרי שתגובש תוכנית סדורה, עם קריטריונים, התוכנית הזאת תופעל. עכשיו אני רוצה לומר, אחרי האמירה הרשמית הזאת, של הדברים, חבר הכנסת טלב אבו עראר, האמן לי, אני מבין אותך כבר יותר מאשר את חברת הכנסת תמר זנדברג. היא תמיד מתחברת לדברים הלא-מעשיים, ותמיד היא באה ומחפשת במעשה של אחרים דברים שהיא לא עשתה וחבריה לא עשו באף שנה, גם כשהיו בשלטון וגם ברמה העירונית שהם נמצאים. חברת הכנסת זנדברג לא מספרת כאן שהייתה חברת מועצת העיר תל-אביב, נדמה לי, תל-אביב–יפו – תל-אביב–יפו – למה באוטובוסים שנוסעים בתל-אביב אין כריזה בערבית? יש כריזה? הגשת שאילתה כשהיית במועצת העיר? <תמר זנדברג (מרצ):> אתה שר בממשלה, או שאתה טוקבקיסט? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כמה זמן את חברת כנסת? הגשת פעם הצעה, שאילתה, הצעת חוק, לכריזה בערבית בתל-אביב–יפו? <תמר זנדברג (מרצ):> אני הבעיה – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אולי זה מפריע לך ליד הבית, את תמיד מחפשת רחוק. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה חצוף. תגיד לי, אתה שר בממשלה, או שאתה טוקבקיסט? מה זה התשובה המפורצצת הזאת? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> את תמיד מחפשת רחוק, אצל אחרים. כל הצביעות הזאת – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – כשאין תשובות – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כל הצביעות הזאת – – – את והחברים שלך – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – מצאת את האשמים – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כל הצביעות הזאת. למה לא הכנסתם תחבורה – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה גזען וחצוף – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג – – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא, סליחה, אני מצטערת, אני לא אעבור על זה לסדר-היום – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אנחנו נתנו לה לדבר ללא הפרעה. קשה לשמוע את האמת. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> – – אני קורא אותך פעם ראשונה. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – אתה יכול לקרוא לי, זה בסדר. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – כשאין תשובות – – – <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> קשה לשמוע את האמת. <תמר זנדברג (מרצ):> תתבייש לך, גזען. אתה גזען, ואתה – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> למה הנתונים שהקראתי כאן, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג, אנחנו הבנו. אני מבקש ממך, תאפשרי לשר להשלים את דברו. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לא קל, לא קל. אני יודע, לא קל. לא קל להתמודד עם העובדות. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה גזען – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לא קל כשהמסווה מוסר מעל הפנים. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לא קל. אני מבין את חבר הכנסת טלב אבו עראר – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אתה שר בממשלה – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני בז למה שאת עושה. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני השר – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כל הצביעות הזאת. כל הצביעות הזאת. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> אני הבעיה עכשיו? אתה שומע – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> למה כשהייתם בממשלה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – תתבייש לך – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג, אני מבקש ממך – אני קורא אותך פעם שנייה. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להוציא אותך. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש. אבל את חייבת – את אמרת כאן דברים, הקשבנו לך רוב קשב. זכאי השר לענות גם אם זה לא נעים לאוזנייך. <תמר זנדברג (מרצ):> אבל הוא לא עונה. במקום לתת תשובה – – – הוא תוקף אותי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> שיסוי זה לא – – – <היו"ר מאיר כהן:> אז אנא ממך, אנא ממך. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> לא. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> קשה לשמוע את האמת. <תמר זנדברג (מרצ):> איזו אמת? מה המחדלים שלך? מה אתה לא – – – הגזענות שלך? איזו – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> למה כשאת וחברייך הייתם בשלטון – נו, באמת, אתה לא צריך כרזה ולא צריך כריזה. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג, די. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> למה כשהייתם בשלטון – – – <תמר זנדברג (מרצ):> איזה שלטון? מה? מה אתה רוצה? <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג, אני קורא אותך קריאה שלישית. אנא ממך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – שלטון? <היו"ר מאיר כהן:> קריאה שלישית – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> מרצ לא הייתה בממשלה אף פעם? <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש ממך. סליחה, אדוני – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> מרצ לא הייתה בממשלה? לא היו שרים? <תמר זנדברג (מרצ):> מרצ בממשלה? זו הבעיה שלך? <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג, קריאה שלישית. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – איזה שלטון? – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> היה לכם שר חינוך, שרת חינוך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – מתי – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> למה לא עשיתם את זה כשהייתם? (חברת הכנסת תמר זנדברג יוצאת מאולם המליאה.) <קריאה:> אבל מה הקשר? לא מבין מה הקשר. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> ויותר מזה – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת סבטלובה, כבר אחת זכתה לכבוד לצאת מכאן, אז אנא ממך, תפסיקו. תנו לשר להגיב. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כדאי להציג את הדברים, כדאי להציג את הדברים. למה לא עשו ולא הכניסו תחבורה ציבורית למגזר הערבי וליישובים הבדואיים, ולכל המקומות האחרים? למה מה שפירטתי כאן, שזו מהפכה גדולה, מהפכה לטובת היישובים והתושבים ולטובת מדינת ישראל – זה מחזק את מדינת ישראל. אתה בא מן הנגב, אדוני היושב-ראש, היית ראש עיר, אתה גר בדימונה, אתה רואה את העשייה שאנחנו עושים לכלל האוכלוסייה, בכלל, וליישובים הבדואיים, וכל אחד רואה באזור שלו את המהפכה שאנחנו עושים בהכנסת תחבורה ציבורית אמיתית. מי שלא הכניס תחבורה ציבורית והפלה יישובים במשך עשרות-עשרות שנים, היום בא לשאול מה עם הכריזה, מה עם האוטובוסים – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אתה – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – מה עם המשאבים שהשקיעו במקומות אחרים, ולא באוכלוסייה הזאת, שמתיימרים להיות הפטרונים שלהם. די עם הפטרונות הזאת. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> הם תמיד קופצים. למה הם לא עשו את זה? למה, כשהיא הייתה במועצת העיר תל-אביב–יפו היא לא דאגה לדברים האלה? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> יש משהו פחדני – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני לא מכיר. אני מדבר על ההיסטוריה שאני מכיר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> ולכן, זה לגיטימי לבוא ולשאול, ולגיטימי לבוא ולהעיר, ולבקש. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – שר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> עכשיו אני רוצה להגיד משהו מעבר למסך הצביעות הזה, שהיה צורך כבר לקרוע אותו אחת ולתמיד, כי כל פעם זה קורה מחדש – אלה שלא עשו, ומתיימרים להיות קרובים ואפילו פטרונים, באים ומטיפים למי שעושה. באר-שבע היא לא עיר מעורבת; באר-שבע היא לא עיר ערבית ולא עיר מעורבת. מבחינה עובדתית עכשיו. עכשיו, אמרתי – התחילו כריזה בלי קריטריון. פנה ראש העיר, המשרד עשה. אני אומר את הדברים כמו שהם: האם בראשון-לציון יש כריזה בערבית? לא. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כלומר – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> האם בתל-אביב–יפו יש כריזה בערבית? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> למה ביטלתם? למה ביטלתם? על זה תענה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> תלמדי משהו, האמיני לי. אני לא יודע אם ייתן לכם רשות אחרי זה עוד פעם לדבר – תלמדי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – היסטוריה – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> תלמדי, תקשיבי. גם אני הקשבתי. גם אני הקשבתי. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – אתה השבת? – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אתה תענה למה אתם ביטלתם. <היו"ר מאיר כהן:> טלב. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> ברכבת הקלה בירושלים יש. ברכבת הקלה בירושלים, באופן הגיוני, לפי מהותה של העיר, לפי הרכב אוכלוסייתה, לפי השימוש, אחרי בדיקה מסודרת, אכן יש כריזה בערבית, כי זה צורך שקיים. אז קודם כול, קרה כאן דבר אקראי, שבוטל. אני בהחלט הוריתי לבדוק, כמו שאמרתי, ולגבש קריטריונים אמיתיים ואובייקטיביים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> זאת גזענות, אדוני השר. זאת גזענות – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> ברור שביישובים ערביים צריכה להיות כריזה בערבית. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> זו גזענות. תתבייש לך, אדוני. אין לך – – – <היו"ר מאיר כהן:> טלב אבו עראר, אני קורא אותך פעם ראשונה לסדר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – תתבייש לך – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני קורא אותך פעם שנייה לסדר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> טלב אבו עראר, שמע, כשהיו לך השגות על חוק המואזין, ראיתי בטלוויזיה איך הפלאת לסלסל בקולך ולהשמיע את הקריאות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> טלב. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אז מה, אתה רוצה עכשיו להחליף את הכרוז גם? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> באמת – – – כל הזמן כיבדתי אותך, אבל עכשיו – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אי-אפשר, אדוני היושב-ראש, אי-אפשר להיאחז כל הזמן בססמאות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> חסרי בושה, חסרי כבוד. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני מכבד את האוכלוסייה הערבית, אני חושב שהיא אוכלוסייה שווה במדינה, אני מכבד – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת טלב אבו עראר, אני קורא אותך פעם שלישית לסדר. אנא ממך, צא מהאולם. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא רוצה לשמוע. (חבר הכנסת טלב אבו עראר יוצא מאולם המליאה.) <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני מכבד. דברים צריכים לעבוד לא בדמגוגיה, לפי קריטריונים. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת ברקו. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת ברקו, אני לא זקוק לעזרה שלך. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – את צריכה להירגע. <היו"ר מאיר כהן:> תודה לך. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אם ייקבע אחרי בדיקה מסודרת – וזה מה שעושים – שבכל כריזה צריכה להיות גם קריאה בערבית, אז תהיה בכל מקום. אם ייקבע שביישובים ערביים או בערים מעורבות וכו', אז גם כן – הדברים צריכים להיקבע לפי קריטריון. לא ייתכן – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני אומר, עכשיו, אחרי שכבר הדבר מתחיל להיבדק – דברים כאלה לא נקבעים באופן אקראי – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – כי כאן – מה עשה חבר הכנסת טלב אבו עראר? זה שהוא השיג על העניין הזה, אני מבין את זה, אני מבין אותו. אבל מה הוא התחיל להגיד? באר-שבע הייתה עיר ערבית. זאת אומרת, מתחילים כבר להכניס אלמנטים וטיעונים שאני חלוק עליהם וחולק עליהם, והם בכלל מתחום אחר, והם לא קשורים לתחום ניהול התחבורה. רוצים להתווכח – אנחנו נתווכח מי זה אברהם אבינו, ומה השפה שהוא דיבר – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – ומי הקים את באר-שבע, ומי קיבל אותה מאבימלך מלך גרר – את שבע הבארות ואת באר-שבע, ומי היה שם. אבל אנחנו עובדים בצורה הרבה יותר פשוטה. אנחנו עובדים ללא אפליה, בניגוד לחברת הכנסת זנדברג והחברים שלה, לדורותיהם, שהפלו, התעלמו ונהגו בצביעות ובפטרונות כלפי האוכלוסייה הערבית – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – אנחנו רואים בהם אוכלוסייה שווה מבחינה אזרחית. אני הובלתי את המהפכה של הכנסת תחבורה ציבורית בהיקפים מדהימים – שעדיין לא מספיקים – והכנת תשתיות מיוחדות, וגם מיניבוסים ברחובות צרים, ולהרחיב ולעשות ורכבות והכול. ואכן, מי שתיקן – ואם ראש העיר פנה ואמר, כשתקבעו קריטריון לכל הארץ תעשו את זה גם בבאר-שבע, הטיעון הזה – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> למה זה התחיל בכלל? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> נכון. היה עדיף לא להתחיל מאשר להפסיק. אבל לבוא עכשיו עם טיעונים אידיאולוגיים ולהגיד: העיר הזאת היא עיר ערבית – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – עיר מעורבת – באר-שבע היא עיר גדולה, שכולם נכנסים ויוצאים משם – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – אנחנו לא רוצים לשמוע את השפה הזאת – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – והיא מוקפת באוכלוסייה יהודית ובדואית, וכלל האוכלוסיות, וצריך לנהוג בה כמו שנוהגים. מי שלא שם תחבורה ציבורית עם כריזה בערבית בתל-אביב–יפו, כחברת מועצת העיר, וכשהיו גם שרי חינוך ממרצ, שלא יבוא להטיף מוסר ולשים תווית על באר-שבע. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת סבטלובה, את קיבלת שלוש דקות, ואת מדברת במקביל לשר. זה מפריע. אנא ממך. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> יש משמעות לדברים האלה – עדיף לא להתחיל מאשר להפסיק. אבל אם זה כבר עומד כמו שזה עומד, דברים צריכים להיקבע לפי קריטריון, ולא לפי תווית שמדביקים. יש יישובים ערביים גאים מאוד בערביות שלהם, בשפה שלהם, במורשת שלהם, בתרבות שלהם, ביום-יום שלהם, ואף אחד לא יבוא עכשיו ויגיד: אני עכשיו אתעקש לשנות את צביון העיר הזאת. כריזה זה אמצעי. זה אמצעי להגיד איפה התחנה. זה אמצעי, זה לא ויכוח אידיאולוגי. זה לא אמצעי לשים חותמת ולהגיד: העיר הזאת שונה מעיר אחרת, יש לה מאפיין, יש כאן עניין אידיאולוגי וכו'. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אני כמעט האחרון, כמעט – לא כמו הצבועים האלה – שאפשר לבוא אלי בטענות. תחנת הרכבת בכרמיאל צמודה לעיר כרמיאל. היא תחנה של היישובים הערביים בסביבה לא פחות מאשר של כרמיאל. אותו דבר באופקים, ובשדרות, או בנתיבות, ובעפולה, ובכל מקום שאנחנו עושים – גם המחלפים נקראים על שם היישוב שלידם. המחלפים בכביש 6, שמחליף את כביש המוות הזה, 31, נקראים בשמות היישובים. כביש 6 צפון-מזרח – גולני–עמיעד, גולני–יקנעם, על שם היישובים; מחלף טורעאן יהיה מחלף טורעאן, על שם היישוב – טורעאן – וכך בכל מקום, וכך גם ביישובים בדרום, במחלפים שהוקמו. אין כאן החרמה של השפה, גם במחלפים וגם בשלטים. היה עדיף שהדבר הזה לא היה קורה, אבל מאחר שהוא נבחן כרגע, הוא ייבחן באופן אובייקטיבי, לפי קריטריונים שאפשר לעמוד מאחוריהם, ולא דרך דבר כזה להגיד שבאר-שבע שונה מדימונה. למה באר-שבע צריכה להיות שונה מדימונה? למה היא צריכה להיות שונה מאשקלון? למה היא צריכה להיות שונה מראשון? היא לא צריכה להיות שונה. גם באום-אלפחם צריכים באופן אובייקטיבי, לפי הצרכים של האוכלוסייה, תוך כיבוד החוקים והכללים שנהוגים, לתת את השירות ואת הסיוע לאזרחים ולנוסעים, לפי הצורך, בלי לחצות קווים, חוקים ודברים אחרים. זאת הבדיקה שמתבצעת. היא מתבצעת על רקע העשייה הגדולה הזאת. יש היום רפורמה גדולה בכל המרחב הזה, של תחבורה ציבורית, שמשדרגים ומרחיבים, כמו שאנחנו עושים היום בכל חלקי הארץ. לכן – זאת האמת. כל מי שינסה להכניס את זה לוויכוח אידיאולוגי, יקבל תשובה אידיאולוגית; כל מי שינסה לנצל את הדבר הזה כדי לכסות על מה שהוא לא עשה ולנהוג בצביעות, יקבל גם את התשובות. הסובלנות הזאת, לשמוע דברים כל כך חצופים, וכל כך צבועים, של מי שלא עשה ומנופף כביכול באידיאולוגיה של אחווה – אחוות עמים ושוויון וכל הדגלים האלה – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – למה לא שמתם? את במפלגה? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – אז אתם לא תעשו שום דבר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> למה אתם לא שמתם תחבורה ציבורית במגזר הערבי? למה? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – שיעורי היסטוריה, כבוד השר. אתה לא עושה – למה אתה לא קם ועושה? תגיד, אלה לא עשו, ואני כן אעשה – – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, אתה – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לא מגיע להם? אין להם אותן זכויות? אין שם נשים שצריכות לעבוד? גברים? בריאות? סטודנטים? אחרים? למה הם הופלו? למה הם קופחו? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – למה אתה עכשיו? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> למה אני עושה את זה? כי אני באמת מאמין בשוויון. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> למה אתה לא עושה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> לכן, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר מאיר כהן:> כן, אדוני. זהו. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – אין לי בעיה שידונו בזה בכל המקומות. התשובה היא תשובה. אני שוב אומר, היה עדיף שהתקלה לא הייתה קורית, אבל הבדיקה שבה הדברים מתבצעים תהיה בדיקה אובייקטיבית, שקופה. אני אשמח לדווח עליה גם לכנסת ולכולם בדרך שבה צריכים לעשות את הדברים, ולא להלביש על הדבר הזה דברים שלא קשורים לעניין. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. אני מבקש להכניס את חברת הכנסת זנדברג ואת חבר הכנסת אבו עראר לקראת ההצבעה. דב חנין, אדוני ביקש הבעת דעה, וגם חבר הכנסת סעדי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, הדיון הזה, מטבע הדברים, מאוד מתוח וקשה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להתייחס לגופו של עניין. כריזה היא אמצעי עזר מאוד חשוב לאנשים כדי להשתמש בצורה טובה בתחבורה ציבורית. אנחנו מעוניינים שישתמשו בתחבורה ציבורית – דוברי עברית ודוברי ערבית. אנחנו מעוניינים שגם דוברי עברית וגם דוברי ערבית ירגישו בנוח בתחבורה הציבורית. אגב, אני חושב שצריך סוף-סוף להעביר את המסר שאין שום בעיה, אין שום קושי, זה לא מאיים על אף אחד שיש שימוש בשפה הערבית, כמו שזה לא מאיים שיהיה שימוש בשפה העברית. הגישה שלי, אדוני היושב-ראש, היא שבכל הארץ – בכל הארץ; לא משנה באיזה יישוב – תהיה לנו כריזה גם בעברית וגם בערבית. אני חושב שזה ייתן לכולנו תועלת, גם כמשתמשים בתחבורה ציבורית וגם כאזרחים שמבינים שבארץ הזאת חיים דוברי עברית ודוברי ערבית. הם צריכים לחיות יחד, והם יחיו יחד. זה לא מאיים על אף אחד. זה יתרון גדול, וזה לא חיסרון. <היו"ר מאיר כהן:> תודה, אדוני. חבר הכנסת סעדי, בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני מנצל את ההזדמנות שנמצאים כאן אתנו ביציע תושב הדרום שהיה עצור בשבועיים האחרונים והיה בכותרות, אנס אבו דעאבס, ואשתו רוקייה. אהלן וסהלן פיכום. זה מתקשר גם לשפה הערבית – הוא נעצר לכמה ימים רק בגלל סטטוס סאטירי שתרגמו אותו לא נכון ב-Google Translate. אז אם הכריזה בערבית היא מפגע, והמואזין הוא מפגע, אני לא יודע לאן אנחנו הולכים – המדינה הזאת מאבדת את עצמה לדעת. אני חושב, אדוני השר, שאין ספק – ואנחנו כמה פעמים אמרנו והודינו לך על – באמת – המהפכה שאתה עושה בתשתיות, בתחבורה הציבורית, אבל אני חושב שהתשובה שלך היום התחילה כתשובה מתחמקת – סלח לי – והסתיימה בהתקפה ארסית על תמר זנדברג, שהעזה כביכול להעלות נושא של ביטול כריזה בשפה הערבית. <היו"ר מאיר כהן:> תודה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני חושב, אדוני היושב-ראש, אם היו מבטלים את כל הכריזה, גם בעברית וגם בערבית, ואומרים: אנחנו רוצים לקבוע קריטריונים, אז היינו מבינים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל אם רק מבטלים את השפה הערבית, ואחרי זה בדיעבד רוצים לקבוע קריטריונים – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אז אני חושב שזה באמת גזענות. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך, אדוני. חברי הכנסת המציעים, לאיזה ועדה? תמר? <תמר זנדברג (מרצ):> כלכלה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כלכלה. <היו"ר מאיר כהן:> כלכלה כולם. אז אם כן, אנחנו מצביעים, אדוני השר. מי שמצביע בעד – להעביר את זה לכלכלה. בבקשה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כלכלה ובג"ץ. אדוני השר, אני כיבדתי אותך עד הרגע הזה – – <היו"ר מאיר כהן:> אבו עראר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – עד שעלית לפה להשיב. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תשעה בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. ההצעות לסדר-היום עוברות לוועדת הכלכלה. <הצעה לסדר-היום> <מצוקת המורים מהצפון המלמדים בדרום הארץ> <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעה לסדר-היום: מצוקת המורים מהצפון המלמדים בדרום הארץ, מס' 5301, של חבר הכנסת באסל גטאס. אדוני, בבקשה. יגיע סגן השר, מה אתה דואג? תעלה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני החלטתי להביא למליאה בהצעה רגילה לסדר-היום עניין כה חשוב וכה מרכזי, עד כדי כך שהחלטתי להוריד הצעת חוק שכבר דרשתי אותה, וזה מחמת הנושא הכאוב, ממש כאוב, אין לי מילה אחרת להגיד על מצוקת המורים הערבים והמורות הערביות מהצפון, שעושים – למה שתי דקות? אתה על תקן מתקן אפליות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אתקן. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני סומך עליך שתתקן את הזמן. על מה מדובר? על מה מדובר? מדובר על זה ששנים רבות מערכת החינוך נעזרה באלפי מורים ומורות ערבים מאזור המרכז והצפון והעבירה אותם לדרום, וזה בשל המחסור החמור שהיה בכוח-אדם להוראה בדרום. וזה נעשה, וזה טוב, ואנחנו בעד, ואני רוצה להגיד שאנחנו מברכים על התופעה הזאת, שמורים ומורות באים ללמד את בני עמם בחברה הערבית הבדואית בדרום. ואנחנו גם, אדוני סגן השר, מברכים על המגמה שיש לאחרונה, שמורים ומורות מבני המקום מוכשרים בשנים האחרונות, ואכן מספר המורים והמורות מהצפון הוא בירידה. המספרים שאצלי מדברים על 1,800 מורים ומורות ערבים מהצפון ומהמרכז שהיום מלמדים בדרום; כ-700 מהם, אדוני היושב-ראש, כל שנה מבקשים לעבור חזרה למקום מגוריהם, כפי שהובטח להם בהתחלה. מה קורה? תשמע אותי טוב, סגן השר, אני העליתי את העניין הזה בפני השר עצמו, קיימתי אתו שתי ישיבות על העניין, קיימתי ישיבה עם מנהלי החינוך הערבי, ואחר כך קיימנו ישיבה במשרד החינוך עם צמרת המשרד כדי להעלות את הנושא. ולכן החלטתי להביא את הסוגיה הזאת, כי זו סוגיה שאני לא ארפה ממנה. כל חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, ואני מקווה שגם מסיעות אחרות, יעמדו אתנו כדי שלא להרפות ממנה. אם התפרסם לאחרונה, רק השבוע, על הפערים בין החינוך הערבי והיהודי במבחני פיז"ה, על ההידרדרות בלימוד המתמטיקה והבנת הנקרא – זו תוצאה, בעצם, של התסמונת שאני אדבר עליה. וארחיב עכשיו. ואני רוצה להגיד לכם, פעם ראשונה אני מכנס מורים ומורות מהדרום. פגשתי אותם בבאר-שבע בשבוע שעבר. מה ששמעתי שם מהם זה מזעזע. למרות בקיאותי בפרטים, מה ששמעתי, עדות חיה ממורים ומורות שמרגישים שמתעללים בהם – עד כדי התעללות, עד כדי דברים הגובלים בפלילי – מורים אומרים לי: אנחנו שילמנו כסף, שוחד, בשביל שיבטיחו לנו לעבור לצפון, ואפילו נותנים פרטים מי קיבל את הכסף. איך הבעיה נוצרה, אדוני סגן השר? אני אסביר את זה באופן מאוד קל להבנה. במשרד החינוך יש שני מסלולים לשיבוץ מורים. יש מסלול אחד שנקרא העברות, ויש מסלול שני שנקרא שיבוץ למשרות חדשות. מסלול העברות נפתח בפברואר, ואז כל המורים מהדרום נכנסים למערכת – היום – ממוחשבת, וכבר בפברואר מכניסים את כל הפרטים ודורשים לעבור לצפון. ואפילו מקבלים דירוג, ואף אחד לא יודע מה הנוסחה, מה הניקוד, שהוא מספר – 1 או 2 או 3 או 4 – הוא או היא. והמסלול הזה, באופן טבעי, נסגר ב-31 באוגוסט, כי אם המורֶה שהיום מלמד בחורה, או בסייד, או ברהט – או המורָה – צריך לעבור לצפון, ב-1 בספטמבר, אם הוא לא הועבר, הוא צריך לחזור לבית-הספר שלו. אז זה נסגר ב-31 באוגוסט. אבל מסלול השיבוץ נמשך – רשמית ממשיך עד סוף ספטמבר, אבל דה-פקטו נמשך עד היום. ואז מה קורה? קורית תופעת שחיתות, corruption, ממדרגה ראשונה, שנעשית במזיד, או בכוונה תחילה, או בתכנון, כשיד רוחצת יד. מנהלי בתי-הספר – לא כולם, אני מכאן מתנצל בפני אלה שעושים את עבודת הקודש שלהם, אבל אני מדבר על התופעה, שיש מנהלי בתי-ספר, יש מפקחים ויש ראשי מועצות שמחביאים, אדוני היושב-ראש, שעות. פתאום בבית-הספר, אחרי 1 בספטמבר, יש משרות חדשות, שלא היו באוגוסט ולא היו ביולי, כשתכננו את השנה הבאה. ואני אומר לכם שבישיבה עם צמרת משרד החינוך זעק אחד הבכירים, אמר לסמנכ"ל: ברגע הזה, שאנחנו מדברים, יש 3,500 שעות לימוד שעוד לא נוצלו, והן ינוצלו בימים הקרובים. איך ינוצלו? בא מנהל, אומר: עכשיו, יש לי כיתה חדשה, יש לי שעות חדשות. הולך הוא, וראש המועצה, ומשבצים מורים חדשים – מהקרובים, מהסמוכים לשולחן – ואחר כך באים ומתלוננים ושואלים למה בפיז"ה יש 116 נקודות הבדל בין יהודים לערבים במבחני המתמטיקה. תשאלו את עצמכם על מערכת החינוך הערבית, תשאלו את עצמכם על מינוי המורים, על הכשרת המורים. אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, זה מתחיל מכאן, ואני זועק את זעקתם של המורים האלה, בדרום, שמגיע להם. המצב הגיע עד שמשפחות נפרדו. <מאיר כהן (יש עתיד):> נגד מי הזעקה? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> נגד משרד החינוך. הבקשה המרכזית שלי, אנחנו נקיים את הדיון – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> משרד החינוך נותן את הסל הסופי רק בסוף ספטמבר. רק אז כל השעות בסל הסופי, ויש לעתים הבדל גדול בין מה שאתה מתחיל ב-1 בספטמבר לבין הסל הסופי, שמוקצה לעתים גם בסוף אוקטובר. אז אני לא בטוח שיש כאן – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל אם מאחדים את מסלול השיבוץ עם מסלול ההעברות – כלומר כל בית-ספר אמור לקראת 31 באוגוסט לדעת מה מצבת התלמידים שלו. לפחות, אדוני מנהל בית-הספר לשעבר וראש העיר לשעבר, לפחות 99%, 95%, אבל לא פתאום, אחרי 1 בספטמבר. תראה את מידת הכפייה שאני אומר, שזה הפוך על הפוך; בעולם מתוקן, המורים האלה שעברו לדרום צריכים לזכות בניקוד נוסף, לא רק ניקוד של שנות הוותק; בתמריצים, בפרסים. הם – א. לא משלמים להם את מלוא שכר הדירה. לא משלמים להם את מלוא הנסיעות. מטרטרים אותם. בסוף, כשהם באים ומבקשים לעבור, אומרים להם: אוקיי, אבל בשביל שתהיה לנו גמישות, תגידו שאתם מוכנים לעבור לחלקיות המשרה. אני אומר לך, מורים עוברים ממשרה מלאה בדרום לשליש משרה ולרבע משרה רק כדי לעבור למקום מגוריהם. כשאימא עם ילדים גרה בבאר-שבע או ברהט והבעל שלה גר בעראבה או בסח'נין או בדיר-חנא או במקומות אחרים, זה המצב. ראיתי מורים שאחרי 17 שנה – פרודים. הבעל לבד, האישה לבד עם הילדים, והם לא מצליחים לעבור, והם רואים שאנשים שעברו לדרום אחריהם, או מהכפר שלהם, ששובצו והתחילו ללמד באותו בית-ספר שהוא ביקש לעבור אליו, אחרי 1 בספטמבר. יד רוחצת יד. הפרוטקציוניזם חוגג. השחיתות חוגגת. זה, לצערי הרב, המצב במערכת החינוך הערבית. אני שוב חוזר ומדגיש שזה, מכל בחינה שהיא, גם בחינה הומנית, גם בחינה מקצועית – אני מאמין לשר כשהוא אומר שהוא רוצה לסגור את הפערים ולתקן את המצב, אבל זה מתחיל מכאן, אדוני שר החינוך: לשרש את תופעות השחיתות ותופעות האי-שקיפות, בלשון ממש מנומסת; לעקר אותן, ולעשות מסלול שקוף של העברה ושיבוץ, ולתת עדיפות למורים האלה, שפתרו לכם בעיה – שנים פתרו לכם בעיה – לתת להם אפשרות לחזור ללמד בכבוד במקום היישוב שלהם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. אני מזמין את סגן שר החינוך מאיר פרוש להשיב על ההצעה. <קריאה:> – – – שתהיה בפנים צורה – – – או מה שהוקרא, חוץ מהתשובה לפני שנתיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני סגן שר החינוך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נוהל השיבוצים במגזר הערבי קיים יותר מ-20 שנה. מדובר בנוהל שגם גובש עם הסתדרות המורים, הסתדרות המורים כארגון היציג של מורים עובדי מדינה. הנוהל הזה גם מתעדכן מדי שנה, והוא נועד לטפל במיוחד בכל נושא השיבוצים של מורים שטרם הגיעו לקביעות, וכן בהעברות, מרצון העובד, כמובן, והשלמות משרה לעובדים קבועים. נוהל זה, שיש לי אותו כאן, אני מחזיק אותו ביד – הנוהל הזה גובש נוכח מצוקת המשרות במחוזות שבהם קיים ריכוז של אוכלוסייה ערבית, אל מול הביקוש הרב של מבקשי עבודה. הנוהל מסדיר את בקשות עובדי ההוראה באופן הוגן, תוך מתן ביטוי לפרמטרים מנבאי איכות, שנועדו להבטיח ככל האפשר קליטה של עובדי הוראה איכותיים במערכת החינוך במגזר הערבי. אני מבקש להבהיר כי נוהל השיבוצים במגזר הערבי – אני מתאר לעצמי שאתם יודעים, אבל לאחר שנאמרו כאן דברים קשים מאוד על-ידי חבר הכנסת באסל גטאס, אני חייב להבהיר כי נוהל השיבוצים של המגזר הערבי נבחן בהליכים משפטיים רבים ובבתי-הדין, ובאופן עקבי נמצא הנוהל הוגן וראוי, נוכח המצב הקיים בשטח. הנוהל נועד לפתור, כמו שאמרתי קודם, את מצוקת המשרות בהוראה במגזר הערבי. אשר לטענה או ההצעה שיש לאפשר העברות מעבר לתאריך הקובע, 31 באוגוסט, כלומר לאחר פתיחתה של שנת הלימודים, נושא זה נדון בעבר בערכאות המשפטיות, ודווקא בתי-המשפט קיבלו את עמדת משרד החינוך, שלפיה הטעם העיקרי העומד בבסיס ההחלטה הזאת הוא הבטחת התנהלותו התקינה של בית-הספר לטובת התלמידים. עובדי הוראה קבועים הם עמוד השדרה של בית-הספר. כדי להבטיח את פתיחת שנת הלימודים כסדרה ולאפשר למנהל בית-הספר להכין מערכת שעות ותוכניות שנתיות מסודרות, מנהל בית-הספר חייב לדעת מראש ומוקדם ככל האפשר מהי מצבת המורים העומדת לרשותו בשנת הלימודים הנפתחת. יתרה מזאת, מתן אפשרות לבדיקת בקשות העברה לאחר המועד הקובע עלול להוביל ללחצים על מנהלים לשחרר מורים קבועים, שמלמדים בבית-ספרם, גם במחיר של יצירת קשיים בפתיחת שנת הלימודים או במהלכה, תוך גרימת נזק לתלמידים. הדבר הזה גם נקבע על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בתיק מסוים שהתנהל – יש לי פה את מספר התיק – וגם עתירה לבג"ץ שהגישה עובדת הוראה נדחתה, ובג"ץ קיבל את עמדת משרד החינוך ואת פסיקתו של בית-הדין הארצי בעניין זה, וגם לזה יש לי את מספר התיק. אני סבור, אדוני היושב-ראש, שחבר הכנסת המציע, אין לו לדעתי עניין שהדבר הזה יתנהל כאן, במליאה. הוא היה מאוד רוצה שהדבר יועבר לוועדת החינוך. על כן אני מציע שהנושא יועבר לדיון בוועדת החינוך, ושם, אני מתאר לעצמי, גם חבר הכנסת באסל גטאס יציג את הדברים שלו עם יותר פרטים מאשר נתן כאן. המשרד, משרד החינוך יוכל להביא את הפרטים ואת התשובות שיש לו, וכך הדבר הזה יוכל להתבהר יותר. אם אפשר לשפר, כולנו נהיה מרוצים מכך. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אני מבין שסגן השר מציע ועדה. חבר הכנסת מסעוד גנאים ביקש. חברי הכנסת דב חנין ומסעוד גנאים ביקשו. בבקשה. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. שתי עמדות נוספות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, הנושא שהועלה כאן הוא בעל חשיבות מאוד מאוד גדולה, ואני רוצה להפנות את תשומת הלב להיבט אחר של אותו נושא. אנחנו נמצאים היום במצב שבו יש מאות מורים ומורות שרוצים לעבוד בתחום ההוראה, בציבור הערבי, ואין להם מקומות עבודה. לעומת זאת, המצב האבסורדי הוא, שחסרים מורים. במדינת ישראל חסרים מאות מורים ואולי אפילו יותר מזה. הפנייה שלי, אדוני סגן שר החינוך, יש מקום לשים ולהציב מורות ומורים ערבים במערכת החינוך גם בשפה העברית. בוודאי מורים ומורות לערבית. מורים ומורות למתמטיקה. מורים ומורות לאנגלית. מורים ומורות לכל המקצועות. זה נכון מבחינת מערכת החינוך, שזקוקה למורים, זה נכון מבחינת אותם צעירים וצעירות, מורים מצוינים ומורות מצוינות שרוצים לעבוד בתחום, וזה נכון מבחינת העתיד שלנו בארץ – כאשר ילדים ייפגשו עם מורה ערבית, מורה ערבי, ילמדו ממנו, זה טוב לכולם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. עמדה נוספת. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, תודה, כבוד סגן השר, אני מודה לחברי באסל גטאס שהעלה את הנושא החשוב הזה. הנושא הזה, אדוני היושב-ראש, מעסיק אותנו זה שנים. אני זוכר את עצמי מאז 2009, ואני מלווה את העניין הזה, את המורים מהצפון שמלמדים בדרום. היטיב לתאר את זה חברי באסל, שזאת באמת טרגדיה. זאת טרגדיה למשפחות, למורים ולמורות. כבוד סגן השר קרא בפנינו את הדרך שבה משבצים מורים בחברה הערבית. בתיאוריה זה נהדר. אנחנו קראנו את זה. היו שני דיונים בוועדת החינוך בנושא הזה. בתיאוריה זה נהדר. לא על זה אנחנו מדברים, אנחנו מדברים על ביצוע, על כך שצריך שיהיו קריטריונים ברורים, ושקיפות. משום שכדי להעביר את המורה או המורה מהדרום לצפון צריך הרבה דברים, אבל צריך להציב קריטריונים ברורים, בסוף, וגם שקיפות וכנות בביצוע הכללים שכבוד סגן השר קרא אותם. עוד נקודה – כדי לפתור את בעייתם של אלה המועברים, צריך לעשות הכול כדי לפתור בעייתם של אלפי מורים ומורות מובטלים, וזאת דרך למצוא להם משרות ומקומות עבודה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אם כן, סגן שר החינוך הציע לעביר את הדיון לוועדה. מי שבעד הצעתו – יצביע בעד. מי שרוצה להסיר מסדר-היום – יצביע נגד. אני מפעיל את ההצבעה. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 9, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הנושא יידון בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. <שאילתות ותשובות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש לנו שאילתה לשר הבריאות. בבקשה, אני מתכבד להזמין את שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן להגיע לכאן כדי לענות על שאילתה מס' 644. הנושא: מחלות נדירות. השואל הוא חבר הכנסת ד"ר עבדאללה אבו מערוף. בבקשה, חכה רק שהשר יתמקם, ואז תוכל לשאול. בבקשה, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, גש למיקרופון, תשאל את השאלה. <644. מחלות נדירות> <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר יעקב ליצמן, שר הבריאות, חברי כנסת נכבדים, בשדולת מחלות נדירות שאני עומד בראשותה הודיע כבוד השר ליצמן, שר הבריאות, כי בכוונת המשרד, יחד עם סגן שר האוצר, לקדם את נושא סל הבריאות למחלות נדירות. זה היה לפני חודשים מספר, וחיכינו כמה חודשים. השאלה היא – וניסיתי לברר: 1. מה נעשה לקידום הנושא? 2. האם יקודם סל בריאות נפרד למחלות נדירות, כמו בעניין תרופות מצילות חיים? 3. מה נעשה להתמודדות עם בקשות לחריגה בעניין הזה למחלות נדירות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. בבקשה, אדוני השר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, השנה עולות לדיון לגבי סל השירותים כמה תרופות למחלות המוגדרות "מחלות יתום". אני מדגיש שוב, 20 פעם אותו דבר: אני לא מתערב בסל. אישית, לא מתערב בסל. לדעתי, לא נכון לעשות את זה. יש ועדה ציבורית, והיא עושה את זה. הוועדה דנה בכובד ראש בהחלטתה לגבי סל הבריאות, בשים לב למאפיינים המיוחדים. בהתאם לכך, לאורך השנים נכנסו תרופות שונות למחלות יתום במסגרת הרחבות הסל השונות. אני לא יודע לענות לך בדיוק על השנה, כי הוועדה יושבת בימים אלה, ומסיימת עוד שבועיים וחצי. צריך לחכות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אין שאלות אחרות, כי זאת שאילתה רגילה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> תודה רבה לך, כבוד השר, אני מודע לכך שאתה לא מתערב בסל הבריאות, בגלל זה השאלה מופנית אליך, כי אתה הרגולטור הגבוה ביותר על העניין. אני מקווה שבתוך שבועיים יהיו לנו בשורות טובות, לכן – זאת השאלה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> הוא פשוט הפריע לי. לא אכפת לך לחזור? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא שאל אם הוא יכול לקוות שבתוך שבועיים יהיו בשורות טובות. נכון? הבנתי אותך נכון? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני אגיד לך בדיוק. אני אחזור ואסביר את זה יותר בהרחבה: ועדת הסל היא ועדה ציבורית שאני ממנה, לשר האוצר יש מינויים שם. אנחנו ממנים שם אנשים – תבדוק את האנשים שנמצאים שם, כולל ערבים, אגב, כולל כולם, יש בוועדת הסל רופאים בכירים, קופות-החולים, כולם נמצאים שם. בוועדה, כשזה ציבורי, הוועדה דנה בכול. כל שנה היה התקציב שלה 300 מיליון שקל. 300 מיליון שקלים. השנה, באדיבותו של שר האוצר – כמובן אני פעלתי למען זה אבל אני חייב להגיד לו תודה רבה, הוא הרחיב את הסל, הוא הוסיף לסל – – – <קריאה:> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> זה קצת – להתחיל לשיר, או – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אדוני ישיב. הוא שאל שאילתה מאוד מקצועית. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא לא, זה כי מפריעים לי מהצד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, השר מתלונן שהוא משיב תשובה מקצועית והקולות מפריעים לו. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> השנה שר האוצר הוסיף עוד 200 מיליון שקל, יחד אתי – גדל ל-500 מיליון שקלים. גדל מ-300 ל-500. אנחנו בסל הזה מכינים שנה שלמה. מגישים את המסקנות בסוף דצמבר, התחולה מתחילה בתחילת ינואר. מייד אחרי שאני מגיש את זה, מגיש את זה לממשלה, מאשרים את זה אוטומטית. אני אף פעם לא מערער על מה שמגישים לי. שנה שלמה, עד אוקטובר, באמצע אוקטובר, הוועדה בראשות אסנת לוקסמבורג, היא עוברת – בודקים את כל התרופות החדשות, כל מה שיש, מגישים לסל. אם אני לא טועה, הסל השנה, הגישו לו תרופות במחיר של 2 מיליארד שקלים. המון. מזה רבע יקבלו אישור. כפי שאמרתי לך, אני לא מתערב באישור. היו שנים, תתפלא לשמוע, שהיו שם גם משחות לקרחת, שאישרו. זה לא בתקופתי, מעולם לא הייתי מסכים לדבר כזה. אבל אני פשוט רוצה להסביר לך שמעולם לא ערערתי, לא מערער. יש היום לחולי סרטן דברים חדשים, טיפול אינדיבידואלי בבתי-חולים – מדהימים. העלויות של זה עצומות. המון כסף. גם את זה – מביאים את זה לוועדת הסל. יש דבר אחד שלא הבאתי לסל, ואני לא אביא את זה גם כאן. כשהייתי עכשיו בארצות-הברית – חזרתי בסוף השבוע שעבר – יש דבר חדש לחולי סרטן, במיוחד לילדים וצעירים, שנקרא "פרוטון". "פרוטון" זה דבר שאלה שמקבלים רדיותרפיה, הקרנות, זה מוציא אולי את המחלה, אבל זה מזיק נזק עצום גם בסביבה, באורגנים הבריאים. ה"פרוטון" הזה מונע את זה, מונע את הנזק מסביב. נסעתי לארצות-הברית. בבית-חולים בפילדלפיה, בית-חולים לילדים חולי סרטן, שם ישנו המרכז הגדול של "פרוטון". מי מנהל את המרכז הגדול הזה? יהודי ישראלי, ד"ר זליג טוכנר, פרופסור. הוא מנהל את זה. הוא היה אצלי לפני חודשיים. ישבתי אתו ואמרתי לו שאני רוצה להביא את זה לארץ. אין הרבה כאלה בעולם. בארצות-הברית יש 22, אבל גם חלק מהמרכזים הגדולים, Sloan Kettering, עדיין אין להם, הם הזמינו כבר. בבריטניה בכלל אין, בצרפת יש שניים, בירדן יש אחד ובסעודיה יש אחד. אני חושב שהגיע הזמן שגם כאן זה יהיה. אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני חושב שהתשובה הייתה מפורטת. בבקשה, השר – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, בבקשה. השר השיב. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> ובכן, אני – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אם הצעת החוק לא בשלה – אפשר לוותר עליה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> תן לי לסיים מה שרציתי להגיד לך על ה"פרוטון" הזה. נסעתי ונפגשתי עם אנשים, פילנתרופים בעולם, שהביאו את זה. משרד הבריאות, אין לו כוח להרים את זה. משרד האוצר לא ייתן לי. זה 60 מיליון דולר. זה מדהים, אני אומר לכם את זה. זה מדהים, הטיפול הזה. נשתדל, בעזרת השם, אני חושב שאני בדרך, צריך להתפלל עוד שה' יצליח דרכי. לכן – זו התשובה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן ולחבר הכנסת השואל. <הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/672); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים, כמו שקבענו גם מראש, בסוף סדר-היום – לאחר שכל הצעות החוק הפרטיות וכל ההצעות לסדר-היום והשאילתה של חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף כבר מאחורינו – להצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016, קריאה ראשונה. תציג את ההצעה אחת מהיוזמים – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. לאחר מכן יתקיים ודאי דיון, כנדרש. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> שולי, את יודעת שאת – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בעזרת השם, יקום מחדש. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> צריך לעשות את זה. <קריאה:> בוודאי, נכון. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ברור. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מבקש. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חכו רגע אחד, לפני שאתם מתחילים להפריע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. לפחות נדע לְמה – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בדיוק, לְמה מפריעים. אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, תודה גם לך, חברי וחברותי חברי הכנסת, האמת, תמיד חלמתי להיות מורה, והערב אני מבקשת טיפה לגעת בחלום הזה, ולרענן לכולנו את מה שלמדנו בשיעורי האזרחות בתיכון. אז אני רוצה לשאול אתכם – יש פה ממש מומחים בתחום – מה ההגדרה של מדינה? יש כל מיני הגדרות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> שהיא שומרת על – – – שם היה גם לא תגנוב. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לגמרי. לגמרי. אין גנבה של משהו שהוא שייך לך. אין עם כובש בארצו, אין אדם גונב מעצמו. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> הקשר, הבונדינג, בין העם היהודי לארץ-ישראל הוא בדיוק מהמקום שאתה דיברת עליו, מאותה תורה שיש בה עשרת הדיברות. אתה יודע שרש"י, בפסוק הראשון על התורה, שואל, למה זה נפתח בבראשית, בבראשית – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> למה אברהם אבינו קנה את זה בכסף? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בבראשית. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אברהם אבינו קנה את זה בכסף? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בדיוק, אברהם אבינו הוא המתווה. גם אנחנו רוצים לקנות בכסף, או בתמורה לקרקע חליפית. אדרבה ואדרבה. <קריאות:> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> נראה לי שחבר הכנסת דב חנין מבין הכי נכון את החוק הזה. אין לי אלא להיות גאה בך על ההבנה העמוקה בתורת ישראל – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – ובחוקי מדינת ישראל. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אבל יש חוק – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ובכן, חברים – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> התורה לא מספיק? התורה לא מספיק? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> התורה מעולה. התורה, שהיא המקור של הכול, מדברת על השייכות הבלתי-ניתנת לניתוק – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> בשביל מה חוק? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – שבין העם היהודי לארץ-ישראל. החוק, המטרה שלו – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני מסבירה לך, חבר הכנסת אבו מערוף. החוק, המטרה שלו היא להסדיר את מה שאנחנו עושים ברשות התורה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לא – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אנחנו זוכים, אחרי אלפיים שנות גלות – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אישה דתייה. את נוגדת את עצמך, עם כל הכבוד. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא לא, אתה טועה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> את לא מאמינה בתורה – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אחרי אלפיים שנות גלות אנחנו זוכים וחוזרים ומקימים את מדינת ישראל, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, לא של אף אחד אחר. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – מה הקשר? – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אז מה זה מדינה? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מדינה היא יחידה שבה מתקיימים התנאים האלה: יש לה שטח וטריטוריה, יש בה אוכלוסייה – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – אנשים חיים בשטח המדינה ונתונים לשלטונה. יש בה שלטון. זה אותו גוף ששולט, באמצעות המוסדות והחוקים, על הטריטוריה של המדינה ועל האוכלוסייה שלה. <קריאות:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לגמרי. חבר הכנסת דב חנין, אתה רק מוכיח שוב ושוב כמה החוק הזה צודק. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני ממש אשמח שאתה תעלה לפה ותגיד את אותם דברים שאתה אומר עכשיו, ואז לא תהיה לך ברירה אלא להצביע בעד החוק החשוב והטוב הזה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> איזה קשקוש. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אתה לא היית פה פשוט, חבר הכנסת. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שמעתי אותך מבחוץ. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא לא, לא שמעת אותו – ניחא לי אתה אומר "קשקוש", אבל הוא אמר כאלה דברים חשובים. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> חברת הכנסת מועלם – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אתה אומר: אל תהרסי לי את הבחירות הבאות, חבר הכנסת חנין. הבנתי אותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> למדינה יש גם הכרה בין-לאומית, קבלה של המדינה על-ידי מדינות אחרות, המכירות בריבונות שלה, ויש בה עצמאות. העצמאות היא היכולת של המדינה להחליט איך לנהל את העניינים הפנימיים והחיצוניים והבין-לאומיים שלה, ללא התערבות בין-לאומית, אפילו אם אזרחי המדינה מזמינים את ההתערבות הבין-לאומית הזאת. אפילו אז הריבונות מכתיבה ניהול עצמי – לא ניהול שנעשה על-ידי אחרים. <תמר זנדברג (מרצ):> אתם רוצים לנהל אחרים – לא לנהל – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> על איזה זכויות? על איזה זכויות את מדברת? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אנחנו מנהלים את הארץ הזאת ואת המדינה הזאת. <תמר זנדברג (מרצ):> זאת לא מדינת ישראל. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל. אתם כולם מכירים את זה. <תמר זנדברג (מרצ):> זאת לא מדינת ישראל. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל, ועם ישראל חזר לפה אחרי אלפיים שנה, והקים את המדינה. <תמר זנדברג (מרצ):> למה זו לא מדינת ישראל? למה זו לא מדינת ישראל? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בעזרת השם, בשלב הבא – – <תמר זנדברג (מרצ):> השם לא יעזור לך. אל תדאגי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – מעולם לא הסתרנו את עמדתנו – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אין צורך לגייס את השם. הוא לא יעזור לך. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מעולם לא הסתרנו את עמדתנו – נחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון. נתחיל עם מה שמוסכם על כולכם, חברים, מעלה-אדומים וגוש-עציון, ונתקדם בעזרת השם. אז כל הסעיפים הראשונים – הראשון והשני והשלישי והרביעי – אין בכלל שאלה לגביהם. ואז מגיעים לסעיף החמישי, שמדבר על אותה עצמאות, על אותה יכולת לנהל בעצמנו, בלי טובות מבחוץ – טובות או רעות, תלוי את מי שואלים – ופה כבר קשה לי לסמן "וי" ליד הדבר הזה, כי אני באמת שואלת אתכם, ואת עצמי, האם מדינת ישראל באמת מנהלת את ענייניה הפנימיים, את ענייני הפנים והחוץ שלה, ללא התערבות; ללא התערבות של מי שלא שייך ומאמין שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. האם אנחנו זוכרים כי בכל רגע נתון כי יש לממשלת ישראל ולכנסת ישראל הזכות הבלעדית להפעיל פה את הסמכות העליונה, כריבון? <תמר זנדברג (מרצ):> איזה ריבון? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כפי שהגדיר מקס וובר את המושג "ריבונות" – – – <תמר זנדברג (מרצ):> זה לא ריבון. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מדינת ישראל – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה את מפעילה בדיוק? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אנחנו מפעילים את היכולת של הכנסת והממשלה – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – לחוקק חוקים – – <תמר זנדברג (מרצ):> את מפעילה – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – על אזרחי מדינת ישראל. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – שמותר לאזרחי מדינת ישראל לגנוב ממי שהוא לא אזרח מדינת ישראל. כל הכבוד. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> זאת דרך נהדרת להסתכל על זה – – <תמר זנדברג (מרצ):> כל הכבוד. זאת האמת. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – זה ממשיך את השקרים שלך מאתמול, כששאלת: מי מטפל בגבעת-עמל? <תמר זנדברג (מרצ):> זאת האמת. זה לא שקרים. זאת האמת. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> יכולת לשאול את זה, חברת הכנסת זנדברג, כשלא הייתי שם. <תמר זנדברג (מרצ):> לא. את לא – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> וראה זה פלא, כשהגעתי – – <תמר זנדברג (מרצ):> את לא עושה – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – בניגוד לך, נתתי קרדיט לשלושת חברי הכנסת שמטפלים בזה – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – חבר הכנסת דב חנין, חבר הכנסת אילן גילאון, ושפחתך החרופה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לך יש קושי להכיר בעובדות – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא מפרקת ממשלה על גבעת-עמל. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ­ – – והעובדות לא משתנות גם אם אומרים הרבה פעמים שקרים. <תמר זנדברג (מרצ):> דב חנין לא בממשלה, את בקואליציה, איפה את? איפה המשבר הקואליציוני על גבעת-עמל? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לפי כל הקולות של הבכי והנהי ששמענו בחודשים האחרונים סביב חוק ההסדרה – – <תמר זנדברג (מרצ):> אז – – – שלכם עם 40 קרוונים – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – שאלתי את עצמי – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – הבכי והנהי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – מה אנחנו מפספסים. אבל אני שמחה שהערב ייגמרו, בעזרת השם, קולות הבכי והנהי – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – כי הערב, כשיעבור חוק ההסדרה – – <תמר זנדברג (מרצ):> זה היום שחוק ההסדרה ייגמר, וגם עמונה תפונה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – שמטרתו להסדיר את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ביישובים שהמדינה הייתה מעורבת בהקמתם, כולנו נשמח ונתקדם צעד נוסף בהחלה של החיבור הבלתי-מתנתק-לעולם שבין העם היהודי לארצו, ארץ-ישראל. ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל. אין עם כובש בארצו. החוק הזה איננו מתנגד, איננו מתנגש, איננו בעייתי – עם שום חקיקה אחרת. ברור לחלוטין לכולנו, שכל יישוב שהמדינה הייתה מעורבת בהקמה שלו, והאזרחים באו להפריח את השממה, זה מעמיד להם את אותה חזקת תום לב, ואני מציעה לא לשאול שוב: המדינה שלחה אותם, המדינה שלחה אותם, כי אפשר לשאול את זה על מקומות אחרים – האם שלחנו אנשים לתל-אביב? שלחנו אנשים לבאר-שבע? אם לא שלחנו – אז לא שלחנו לשום מקום, אבל כיוון שאנחנו מאמינים שכשמדינת ישראל מקימה יישוב היא מעודדת את האנשים ללכת להתיישב שם, היא שולחת אותם לשם. אין פה החלטה פרטית של אף אדם שקם בבוקר ומחליט עכשיו לסלול כביש ולהניח תשתיות ולבנות את הדברים שמאפשרים ליישוב לפרוח. הסטטוס האבסורדי של אלפי בתים ביהודה ושומרון הוביל לכך ששני ראשי ממשלות בישראל הזמינו דוחות, והדוחות האלה הצביעו על מחדלים חמורים. הדוח של טליה ששון, שהוזמן על-ידי ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, פירט בהרחבה כיצד היו הדרגים הבכירים ביותר בכל ממשלות ישראל, ב-50 השנים מאז הנס הגדול של מלחמת ששת הימים, מעורבים בהקמה של היישובים והשכונות בכל מקום ואתר – – <תמר זנדברג (מרצ):> גם את זה לא השם עשה – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – ודוח השופט אדמונד לוי המנוח, שהוזמן על-ידי ראש הממשלה, ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> דוח ששון המליץ לפרק את המאחזים. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> דוח ששון המליץ להסדיר את עמונה. למה את זה אתה לא אומר? למה את זה אתה לא אומר? בדוח של טליה ששון היא ממליצה להסדיר את עמונה. אז איפה אתה, חברי חבר הכנסת? <תמר זנדברג (מרצ):> אז למה הזמנתם את דוח אדמונד לוי? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> דוח אדמונד לוי פירט אף הוא את המצב הבעייתי שנוצר – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז למה לא עשיתם את זה? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תשאל את החברים שלך שהגישו שוב ושוב עתירות לבית-המשפט העליון, אולי להם יש תשובה. <תמר זנדברג (מרצ):> את לוקחת מה שנוח לך – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – וקבע כי תושבי הבתים הללו הפכו לעבריינים על-כורחם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כולם אשמים. איפה האחריות שלכם? איפה האחריות שלכם? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> הנה, האחריות שלנו פה, בחוק הזה. בחוק ההסדרה נמצאת האחריות שלנו – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> בחקיקה פרטית. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – נמצא השינוי המהותי ביחס של מדינת ישראל למתיישבים ולהתיישבות ביהודה ושומרון. דוח לוי קבע שהתושבים היהודים שהתיישבו בתום לב ובהסכמת השלטונות בכל אותם בתים, שכונות ויישובים – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה זה "בתום לב"? על הרגע הראשון שהם התיישבו, הם קיבלו צו פינוי. תום לב. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – אינם צריכים לשאת באחריות למחדלים שנוצרו – – <תמר זנדברג (מרצ):> שום תום לב ושום בטיח. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – אלא המדינה היא שצריכה להסדירם. חוק ההסדרה נועד לממש עיקרון זה. המדינה, מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, תיטול על עצמה את האחריות להסדיר את מעמדם של הבתים הללו, הן בגלל אחריותה כלפי אזרחי ישראל המתגוררים בהם, והן בגלל הצורך הציבורי שהמדינה רואה בקיומה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, בהמשך ההתפתחות והשגשוג שלה. ובמקביל, כן, חברים, לפצות פיצוי הוגן את בעלי הקרקע הערבים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הם לא רוצים. אני פגשתי אותם – – – חברת הכנסת מועלם, אני פגשתי אותם – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בכל מקום אחר בארץ ובעולם בעיות מסוג זה היו נפתרות באמצעות פיצוי כספי מרצון לבעלי הקרקע שנפגעו. ביהודה ושומרון זה בלתי אפשרי. למה? כי ביהודה ושומרון יש חוק אנטישמי שאוסר מכירת קרקעות ליהודים. הוא לא רק אוסר מכירת קרקעות ליהודים, אלא הוא גוזר גזר-דין מוות על מי שהעז ועשה את זה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> בעמונה – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> החוק הזה מאלץ את מדינת ישראל לפתור את הבעיה שנוצרה בדרך של הפקעה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אתה לא רוצה בית בעמונה? <תמר זנדברג (מרצ):> אני רוצה בבית של שולי – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כפי שאמר רק השבוע שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין: אילו היינו חיים עם דבר נורמלי, הדבר הכי פשוט היה שהעותרים היו מוכרים או מקבלים קרקע חלופית. אבל הם לא עושים את זה. הם לא יכולים לעשות את זה. אז אנחנו במצב לא נורמלי, כלומר הם לא ימכרו ולא יעדיפו קרקע חלופית. במשך השנה האחרונה פעלנו, חברים רבים מהקואליציה – מהבית היהודי, מהליכוד וממפלגות נוספות – להביא פתרון אסטרטגי להתיישבות. חשבנו שיש דרכים נוספות, אף שלעניות דעתי – ואמרתי זאת יותר מפעם אחת – דרך המלך היא חוק ההסדרה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חוק הגזל, חוק הגזל. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – דרך המלך, שבה מדינת ישראל מממשת את ריבונותה ומכריזה על כך שאזרחי יהודה ושומרון היהודים אינם אזרחים מסוג ב'. יש להם חובות, הם הולכים למילואים ומשלמים מסים, ויש להם גם זכויות – והזכות הראשונה היא שתפסיק להיות מונפת חרב הגירוש מעל ראשם. <תמר זנדברג (מרצ):> ויש לכם זכויות יתר. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> הגיע הזמן, 50 שנה אחרי שחזרנו לכל מרחבי ארצנו – חזרנו ולא כבשנו – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא, יש עוד כמה שלא כבשתם. באיראן – – – יש עוד כמה שלא כבשתם. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – 50 שנה אחרי הנס שקרה לנו פה נממש את הריבונות שלנו ונסדיר את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. <תמר זנדברג (מרצ):> צאו לדרך. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> יש הרבה טענות ששמענו בחודשים הרבים, שהנושא הזה מונח לפתחנו כולנו, ונשמעו עוד קולות, והיה רצון שנדחה את זה למחר, ואם לא למחר אז למחרתיים – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אפילו חברי הקואליציה שלך לא משתכנעים, שולי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – ואולי, חברים, יום אחד זה יפוג וייעלם. לא, זה לא נעלם. הסדרת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא באחריותנו. זה הדבר שאנחנו נדרשים לעשות. לכן אנחנו מביאים את חוק ההסדרה. המשמעות שלו היא שההתיישבות ביהודה ושומרון היא עניין ציבורי וראייה אסטרטגית בהתפתחותה וצמיחתה של מדינת ישראל. <תמר זנדברג (מרצ):> חובה לגנוב מהערבים ולתת ליהודים. זאת מצווה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני כבר מסיימת, אדוני. כשהכנסת לוקחת אחריות ולא הפקידים – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – לגנוב מערבים? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – הכנסת והממשלה הן הריבון להחליט על השיח. <תמר זנדברג (מרצ):> הן לא ריבון. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – הן הריבון לקבל החלטות וחוקים במדינת ישראל. <תמר זנדברג (מרצ):> גם אם תגידי את זה אלף פעם, זה לא יהפוך את הממשלה ואת הכנסת ריבון בשטח שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, מי מסיעת מרצ ויתר על הזמן שלו לטובתך? כי את שלוש הדקות שלך את כבר מזמן סיימת. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> חברת הכנסת גלאון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, ברצינות, אני לא מבין. כולם רשומים פה לזכות דיבור, 60 ומשהו דוברים. למה צריך לצעוק? תעלו בצורה מסודרת, ואני מבטיח שלוש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> חובה לצעוק, חובה לצעוק על הדברים האלה. חובה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא רואים שם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> האוזן לא סובלת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אני מבקש לא להפריע, כי – באמת, תפסידו את רשות הדיבור. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני ממש רוצה להגיד את המשפטים האחרונים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אתחיל להוציא אנשים, ואז תפסידו את רשות הדיבור. <תמר זנדברג (מרצ):> יש לי חובה מוסרית לצעוק על הדברים האלה. זה מעל התקנון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר, אז תעשי את זה מחוץ למליאה, לא במליאה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חבל שלא שמענו אותך צועקת על דברים אחרים, שגם הם במסגרת החובות המוסריות, אבל עליהם נדבר – – – <תמר זנדברג (מרצ):> תחלקי לי מדליה ביציאה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא לא לא, נדבר עליהם אחר כך בשקט. <תמר זנדברג (מרצ):> את לא מחלקת לי ציונים, עם כל הכבוד. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא לא לא, ממש לא. אלא אני מצרה על כך שלא שומעים אותך צועקת על דברים מוסריים אחרים. <תמר זנדברג (מרצ):> אז תצרי. תצרי. אוקיי – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא פחות מזה. <תמר זנדברג (מרצ):> העיקר שאת מצרה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני רוצה להגיד משפטי סיום, בבקשה. החוק לא מנוגד לדין הבין-לאומי. <תמר זנדברג (מרצ):> מנוגד. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ההתיישבות ביהודה ושומרון היא אינטרס ציבורי. <תמר זנדברג (מרצ):> הוא מנוגד, הוא מנוגד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מנוגד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, חברת הכנסת תמר זנדברג, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חברים, אני רק מזכיר שמי שיוצא בשלוש קריאות יפסיד את זכות הדיבור. מטבע הדברים יוכל לחזור רק להצבעה. אז תבחרו. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <אילן גילאון (מרצ):> אסור קריאות ביניים במליאה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, קריאות ביניים מותר, אבל עשר דקות דיבור ברצף, כמו שעושה חברת הכנסת זנדברג, אסור. אסור. ולא לדבר על חובה מוסרית להפריע לדובר. אני שמעתי על הרבה חובות מוסריות, אבל חובה מוסרית כזאת לא ראיתי. <תמר זנדברג (מרצ):> אז לי יש חובה מוסרית. המצפון שלי מחייב אותי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועברתי כבר כמה דברים בכנסת, כמו שאתה, בשונה מחברי כנסת חדשים, יודע. ולא זכור לי שהוציאו אותי מן המליאה בשלוש קריאות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היא אומרת דברי שקר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני מבקשת להגיד את המשפטים האחרונים שלי. החוק איננו מנוגד לדין הבין-לאומי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שקר. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ההתיישבות ביהודה ושומרון היא אינטרס ציבורי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שקר. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> והמתיישבים היהודים הם אזרחי המדינה, ולמדינה יש חובה לדאוג לנורמליזציה בחיים שלהם. צריך להפסיק את מחול השדים של הרס ההתיישבות באמצעות עתירות חוזרות ונשנות של ארגוני שמאל. ישראל איננה כובשת ביהודה ושומרון. מה שקורה היום זה לא צדק, זה סדום. בסדום גם הכול היה לפי החוקים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זה באמת סדום. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אבל צריך לשנות. צריך לשנות ולהיטיב עם שני הצדדים; בתי היהודים לא ייהרסו ביהודה ושומרון, ובעלי הקרקע הערבים יקבלו פיצוי הוגן. ככה עושים צדק בכל מקום בעולם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. מעכשיו אנחנו מתחילים את הדיון לקראת קריאה ראשונה. כל דובר – עד שלוש דקות. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. אני גם נועל את רשימת הדוברים. יש הצעה אחת, קריאה ראשונה. כן. רשימת הדוברים מעכשיו, כל דובר מקבל זמן שווה, עד שלוש דקות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> סמוטריץ, מה לא אמרת שאתה רוצה להגיד? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – זהו, נכון שהאמת שאין הרבה דברים שלא אמרתי – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חוץ מסליחה לתושבי עמונה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – אני חושב שהחוק הזה הוא באמת חוק קודם כול צודק, ומוסרי, ומתבקש – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> איפה המוסר? איפה המוסר – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ואני רוצה להזכיר לכולנו שמשפט הוא בראש ובראשונה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> בואו, תנסו פעם אחת להקשיב. באמת, דב. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> השחור הוא לבן – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> האמת היא שאני עוד צרוד מעשר הדקות של צעקות פה לפני יומיים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> תגיד כל דבר, רק אל תגיד שזה צודק ומוסרי. תגיד כל דבר אחר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> משפט הוא כלי לעשיית צדק. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> איך המוסר נפגש עם החוק? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> כל עורך-דין, כל שופט, יודע שכאשר, נניח, שני בעלי-דין באים אל מול שופט, הוא שומע את התיק – כמובן, בהנחה שהוא בא בידיים נקיות ובלי דעות קדומות – הוא שומע את שני הצדדים, והוא שומע את העדים, ומתגבשת אצלו בסופו של דבר איזו תפיסה של צדק, מה נכון להכריע בתיק הזה, ואחר כך הוא כמובן בונה בניין משפטי שלם כדי להצדיק. אז הוא מסביר שלעד הזה הוא האמין, ולעד הזה הוא לא האמין – זה כמובן דבר אמיתי, אני לא טוען שזה לא אמיתי, אבל ברור שכאשר שופט יושב על כס המשפט, אין לו – זה לא מחשב שיש קלט ופלט, כן? ומוציאים איזושהי תוצאה אוטומטית, אלא הוא בן-אדם, והוא מתרשם ממכלול העובדות שנמצאות על השולחן. כמובן, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובסופו של דבר, אחרי שהוא גיבש לעצמו את תפיסת הצדק בתיק שלפניו, הוא גם יודע איך לכתוב את פסק-הדין, ולהכניס את זה לתוך הדוקטרינות המשפטיות שקשורות לדיני הראיות, וכו' וכו'. האמירה הזאת שמשפט הוא כלי לעשיית צדק היא אמירה, אני חושב, חשובה מאוד שלא פעם אנחנו שוכחים אותה. היא קשורה גם קצת לדברים שאמרתי בפעם הקודמת על העריצות שעלולה להתפתח כאשר אנחנו נצמדים יתר על המידה אל הפרוצדורה, אל המסגרת, אל הכללים, ולא רוצים להגיע אל הצדק ואל ההכרעה הנכונה בנסיבות העניין. תפיסת הצדק מושפעת לא מעט פעמים מהבסיס הערכי או מעולם הערכים שאותו מביא השופט מהבית, וזה גם דבר לגיטימי, כולנו בני-אדם. ותפיסת הצדק במערכת המשפט הישראלית בהקשר של יהודה ושומרון, מעוצבת היום לא פעם מאותן הנחות יסוד מטא-משפטיות, שמונחות, חבר הכנסת בגין, בבסיס הדיון. מי שמסתכל על יהודה ושומרון כאל שטחים בתפיסה לוחמתית, אז ההתיישבות הישראלית נעה אצלו איפשהו על הציר שבין "רק לא חוקית" לבין "פשע מלחמה" והפלסטינים הם התושבים המוגנים שעל זכויותיהם צריך לשמור – ואז ההתיישבות היא בכלל לא לגיטימית. אז היא בוודאי לא לגיטימית ויש בה גם איזו בעיית חוקיות. בסיפור שמסופר בבית-המשפט במשך הרבה מאוד שנים מתוארת תמונה עקומה כאילו יש שלטון חוק וכולם בונים באופן חוקי, ויש איזה קומבינה של כמה מתנחלים עבריינים ופקידי מדינה מושחתים שגונבים סוסים ביחד. וזו כמובן תמונה שהכי רחוקה מהמציאות שיכולה להיות. יש בלגן במינהל האזרחי, ויש טעויות, ואין שלטון חוק, ואין מערכות תכנון, ויש פי כמה וכמה בנייה לא חוקית אצל הערבים ביהודה ושומרון, בשטחי C, שהם באחריות של מדינת ישראל, מאשר במגזר היהודי. יהודה ושומרון הם לא שטחים בתפיסה לוחמתית וההתיישבות הישראלית היא סופר-לגיטימית. כאשר בית-המשפט העליון מגיע פעם אחר פעם אל ההכרעות הללו, אז הוא בסוף נסמך על אותן הנחות יסוד מטא-משפטיות, ולכן מתעצבת אצלו תפיסת צדק מסוימת והוא פוסק כפי שהוא פוסק. ותפקידנו, אדוני היושב-ראש – ואני מסיים, סליחה על האריכות – זה לקבוע מה התשתית הבסיסית, הערכית, שעליה אמור להתבסס המשפט, ועל בסיסה אמורה להתעצב תפיסת הצדק, וממילא גם להיגזר התוצאה המשפטית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת סמוטריץ. חבר הכנסת זאב בנימין בגין – בבקשה, אדוני. אחריו – ציפי חוטובלי, יאיר לפיד, תמר זנדברג, מרדכי יוגב, מסעוד גנאים, וכן הלאה לפי הרשימה. בבקשה, שלוש דקות לרשות אדוני. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זכותו של העם היהודי לארץ-ישראל טבעית ונצחית. לנו שומרון וגליל, לנו נגב ויהודה, לנו ושלנו לדורי דורות. זכותנו לארצנו משולבת לבלי הפרד בזכותנו לביטחון לאומי. משתי הזכויות האלה, יחד ולחוד, נובעות שתי מסקנות: הראשונה – אין לאפשר ריבונות זרה מערבית לירדן, והמסקנה השנייה – נדרש יישום הלכה למעשה של זכות היהודים להתיישב בארצם, כולל ביהודה ושומרון. במהלך 50 השנים האחרונות גברה התיישבות היהודים בשומרון וביהודה והתעצמה במאוד מאוד; הרחיבה את אחיזתה והעמיקה שורש בשלושה גושים: גוש יהודה, גוש שומרון וגוש בקעת-הירדן. חלוקה אחרת לגושי התיישבות היא מלאכותית וסרת טעם. אין לקבלה. זהו מפעל התיישבות אדיר ממדים, בעל חשיבות היסטורית, פרק מפואר בתולדות שיבת ציון בעת החדשה. על אף כל המכשולים, למרות כל המעצורים, יותר מ-400,000 יהודים יושבים היום בשומרון וביהודה, מהם כ-100,000 על גב ההר. כן ירבו. יבורכו. במהלך ההתקדמות היו גם תקלות. נוצרו בעיות. הן דורשות פתרון נכון ויציב. ביום ראשון השבוע, בפתח ישיבת הממשלה אפיין ראש הממשלה את הפתרון הדרוש שעליו עמלים הוא וחבריו השרים: הם מחפשים פתרון אחראי, מושכל ובגדר החוק. הצעת החוק המובאת הערב לקריאה ראשונה איננה כזאת. לו הייתה כזאת, לא הייתה הממשלה משקיעה מאמץ כה רב בחיפוש פתרון אחר. לכן אני מתנגד להצעת חוק זו, המזיקה למדינת ישראל, ועל-פי הבנתי גם להתיישבות. לכן אצביע נגדה. דבריו הנצחיים של ישעיהו הנביא, "ציון במשפט תִפָּדה ושביה בצדקה", אינם מבטאים רק הנחיה מוסרית, אלא גם עצה מעשית, טובה וחכמה. בדרך זו, ורק בדרך זו, נעמיק שורש בארצנו – בגאווה, בתבונה, באחריות, בצדק ובמשפט. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת זאב בנימין בגין. חברת הכנסת ציפי חוטובלי – בבקשה, גברתי. <קריאה:> בני – – – <חיים ילין (יש עתיד):> בני בגין, שיעור באזרחות. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> זה היה שיעור מאלף באזרחות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> דקה, גברתי, ניתן לחברי הכנסת להירגע. חבר הכנסת בגין. חבר הכנסת בגין, אנחנו חייבים להמשיך בדיון. אתם יכולים לצאת ולברך וכל מה שאתם בוחרים. תודה רבה. חברים, חברת הכנסת הבאה כבר פה. תודה. זהו, הסתיים. תודה רבה. חברת הכנסת ציפי חוטובלי. בבקשה, שלוש דקות לרשותך. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לך, חברי חבר הכנסת בני בגין, שאני מסכימה שזכות טבעית מוקנית לעם ישראל על ארץ-ישראל. אני חושבת שלכל החלק הזה של הבית הזה יש הסכמה על כך. אני אגיד יותר מזה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> סליחה, גם לנו יש הסכמה על כך. מה זה החלק הזה והחלק הזה? <ציפי חוטובלי (הליכוד):> נכון, גם לכם יש הסכמה על כך. אני רוצה להתייחס לשתי טענות שעלו לגבי חוק ההסדרה; טענה אחת נוגעת למשפט הבין-לאומי וטענה שנייה נוגעת למשפט החוקתי. החוק הזה הוא חוק שקובע עקרון יסוד בדין הישראלי. בדין הישראלי, כשמדינה, כשממשלה מיישבת על קרקע שהתברר בדיעבד שהיא קרקע פרטית, מה שעושה המדינה, היא מפצה. ומה שנכון לתל-אביב נכון לעמונה, נכון לנתיב-האבות, נכון לגוש-עציון ונכון למעלה-אדומים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אז למה יש שם שלטון צבאי? <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> העיקרון הזה, שבא לאמץ עיקרון משפטי, צודק. הטענה הזאת, שעלתה גם מהצד הזה של האולם וגם מהצד הזה של האולם – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת תמר זנדברג, אני רק רוצה להזכיר לך שכבר קראו אותך פעם אחת לסדר. הביאי את זה בחשבון. כן, בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> יש טענה שהועלתה גם על-ידי חברי בגין, שזה חוק הגזל, חוק הגנבה. <קריאה:> – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> אני מתקוממת על הטענה הזאת, זה לא נכון. מי שמפצה על ישיבה בתום לב של אנשים שהתיישבו על קרקע, שלא ידעו שהיא פרטית, הוא לא גנב ולא גזלן. אנחנו לא משנים כהוא-זה מהלכת בג"ץ אלון-מורה, שקבעה – וזה היה אביך שאמר שיהיו הרבה אלוני-מורה – שייבנו על אדמות מדינה. אנחנו מאמינים שיש לנו זכות מלאה לבנות על אדמות מדינה. שואלים אותי על המשפט הבין-לאומי – אני יושבת במשרד החוץ. כן, יש התנגדות גורפת, מקיר לקיר, בכל מדינות העולם המערבי לחוק הזה. אתם יודעים למה? לא בגלל ההסדרה, לא בגלל הפיצויים, לא בגלל המנגנון. כשאני שאלתי את פקידי משרד החוץ שאלה פשוטה, אמרתי להם: חברים, ראש הממשלה מבקש להעתיק את תושבי עמונה למקום אחר, על אדמה פרטית, האם אתם מקבלים ריקושטים, חוות דעת חיוביות ממדינות העולם על הנוסחה הזאת? <זאב בנימין בגין (הליכוד):> על אדמות מדינה, ציפי, לא על אדמה פרטית. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> נכון, על אדמות מדינה. סליחה. תוקן ונרשם בפרוטוקול, תודה רבה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> זה פרוידיאני. זה פרוידיאני. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> מה הייתה התשובה? התשובה הייתה ביושר, הם לא מקבלים את זה כי מה שמפריע להם באמת זה לא הדרך להסדרת ההתיישבות אלא מפעל ההתיישבות. <קריאה:> נכון. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> וכאן, באגף הזה של הקואליציה, שנבחרה על-ידי רוב העם בישראל, יודעים שמפעל ההתיישבות הוא מפעל שנבחרנו להגן עליו, נבחרנו לשמור עליו, נבחרנו לדאוג שהמפעל הזה יוכשר מוסרית בעיני כל מדינות העולם. זה תפקידנו. וחוק ההסדרה, בעיני, הוא חלק – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – מהמערכה הזאת – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – כולם נגד – – – סגנית שר החוץ צריכה לדעת – – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – – הוא חלק מהמבצע הזה לומר לעולם: אתם חושבים ששני בתים בירושלים מייצרים אי-יציבות אזורית? תסתכלו צפונה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – תסתכלו לסוף. אני רוצה לסיים בדבר אחד – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – מאחר שאני טוענת שזה חוק מוסרי. אתמול ביקרתי בנתיב-האבות. זאת שכונה יפהפייה שנבנתה כחלק מהיישוב אלעזר בגוש-עציון. ביקרתי בבית שבו יש מיטה קטנה בחדר ילדים שבו ישב הילד בר ואירח אותי ואמר לי: המיטה שלי היא מחוץ לתחום, אבל כל השכונה הזאת נבנתה על אדמה שהיא אדמת מדינה. "שלום עכשיו", בעיני ברשעות שאין כדוגמתה, כשהיא עותרת ורוצה להחריב בתי יהודים, עושה מעשה שהוא אנטי-ציוני. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> משתלב עם כך הרצון להרוס את האנדרטה של עמנואל מורנו. באגף הזה חתומים אנשים על בניית חלקים נרחבים ממדינת ישראל. תתנערו מהאנשים שעושים להם דגל מהחרבת בתים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <ציפי חוטובלי (הליכוד):> – – זה גם נגד העקרונות של השמאל הישראלי. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת סגנית השר ציפי חוטובלי. חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, שתי מילים. זו המומחיות של הממשלה הזאת, של הקואליציה הזאת. שתי מילים. לקחת כל בעיה, כל נושא, כל מה שמורכב ומדמם ונפיץ וכואב ומייסר ומסובך – כל מה שצריך לגעת בו ביראת כבוד, בזהירות, בחרדת אלוהים, ולהפוך אותו לשתי מילים. חוק המואזין, חוק ההסדרה, חוק ההשעיה, חוק הנאמנות, חוק העמותות. תמיד שתי מילים, תמיד אחת מהן היא חוק כדי שלא נשים לב שמדובר בדיוק בהפך מזה, שמדובר בשתי מילים שמטרתן לעקוף את החוק, לשבור את שלטון החוק, להעלים את שומרי החוק. יש משהו כמעט מרשים בכוחו של הקיצור הזה, בדייקנות הפגיעה שלו, בדרך שבה אפשר בשתי מילים לפרק את החברה הישראלית, להחליש את כוחה של המדינה, לפגוע בבית-המשפט העליון שלה, לפגוע במעמד הבין-לאומי שלה, להסית אותנו אחד נגד השני. שתי מילים שמונעות כל דיון. הן הרי יהיו הכותרת, לא משנה מה נגיד פה היום. הבניין הזה, עם כל הדרתו המלאכותית, עומד חסר אונים מול כוחן של שתי מילים. מול הביטול המוחלט של דיון רציני, מול הזלזול המופגן בצורך להקשיב לצד השני. מול הטענה שלא צריך לבלבל את המוח עם עובדות. אם יש לך שתי מילים ממש מוצלחות, ניצחת. <יהודה גליק (הליכוד):> להקשיב – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> הקואליציה תנצח היום. אני מברך אתכם. הצלחתם לקחת את המדינה הכי אינטליגנטית עלי אדמות, עם הבעיות הכי מורכבות עלי אדמות, והפכתם אותה לשתי מילים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יאיר לפיד. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יאיר, יאיר, לפעמים אתה מדבר דברים חכמים. <יאיר לפיד (יש עתיד):> לא הרבה אבל. <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יישר כוח. <קריאה:> יפה. <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, בעוד כמה שעות הכנסת כאן תצביע על דבר מוזר מאוד מאוד, כל כך מוזר עד שהופך להיות דבר חמור; כל כך חמור, עד שהופך להיות דבר שלא ייעשה. הכנסת תצביע על דבר שמשול לכך שכולנו נתכנס עכשיו להצבעה ונצביע שהשעה עכשיו היא שבע וחצי; כל כך מוזר, עד שזה משול לזה שהכנסת תתכנס ותצביע על כך שהשמש זורחת במערב ושוקעת במזרח, ויהיה לה רוב לעשות את זה כי יש כאן רוב לכל דבר. כל ההליכים שעליהם מושתתת מדינת ישראל, כל הכללים, הפכו להיות כלל אחד בלבד: יש לנו רוב. לזה מוכפף הכול – השכל הישר, המוסר, החוק, הצדק, הכול מוכפף לעיקרון אחד: רוב. ובשם הרוב הזה מותר לחוקק שמותר לגנוב. וישבו כאן אנשים ודיברו כאן הרגע ורוממות התורה וארץ-ישראל והשם בגרונם, והם עומדים להרים יד בעד זה שמותר לגנוב; אבל יש הסתייגות: לא מותר לגנוב בכל מצב; מותר לגנוב רק אם אלה שגונבים הם יהודים ואלה שגונבים מהם הם ערבים. לשם הגענו. ואז אנחנו נדבר על ריבונות – שאין בגדה המערבית – ואז אנחנו נדבר על תום לב – שלא היה בעמונה – ואז אנחנו נדבר על עמונה – שהיא לא חלק מחוק ההסדרה. עמונה הייתה בסך הכול עז, בסך הכול תירוץ, כדי להביא את הדבר הגדול, והוא החלת החוק הישראלי בגדה המערבית. יצא המרצע מן השק. בוא נקרא לילד בשמו. ואז נושאים את שם הציונות לשווא. חברת הכנסת שולי מועלם, הציונות היא שיבת העם היהודי לארץ-ישראל והקמת ריבונות בדמות מדינת ישראל – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> נכון. <תמר זנדברג (מרצ):> – – לא כל ארץ-ישראל. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כל ארץ-ישראל – – – <תמר זנדברג (מרצ):> הכיבוש, תאוות הכיבוש שלכם לכל ארץ-ישראל – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – מחריבה את מדינת ישראל. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא, לא. <תמר זנדברג (מרצ):> תתביישו לכם. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אנחנו לא צריכים להתבייש. אנחנו – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אין חורבן של החזון הציוני יותר ממה שאתם עושים. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> את טועה – – <תמר זנדברג (מרצ):> אבות הציונות מתהפכים בקבריהם – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – חורבן הציונות זה השחתה שאתם – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – בגלל מה שאתם עושים. ואף אחד לא עוצר אתכם. אומר לכם היועץ המשפטי לממשלה שזה לא חוקי ושהוא לא יגן עליכם בבג"ץ, אז אתם הולכים ואומרים שבג"ץ זה עמותות השמאל. אומרים לכם חברי כנסת שלכם שהדבר הזה הוא לא מוסרי, ואתם דוהרים הלאה. שום דבר לא עוצר אתכם בדרך לשקר, לגנבה ולגזל. לזה זה הפך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת מרדכי יוגב – אינו נוכח. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו עומדים מול הצגה, מול ההיפוך של כל מה שלמדתם באזרחות על עקרון כיבוד החוק, על עקרון מדינת חוק, על עקרון הפרדת הרשויות. מה זה החלטת בג"ץ, בית-המשפט העליון? מה זה מול מי שרוצים לרמוס אותו? בג"ץ זה לחלשים, לערבים, שמוציאים להם – לא רק הבג"ץ – שמוציאים להם צווי הריסה אף שהם בנו על אדמתם ולא גנבו אותה. החוק המכונה "הסדרה" בא להכשיר את השרץ הזה ששמו התנחלויות ומאחזים. הגנבת וגם הכשרת? גברתי היושבת-ראש, אני אמרתי פעם, כדאי במדינת ישראל להיות מתנחל, זה שווה. אתה מרוויח מיליארדים, מרוויח אדמות. כדאי להיות מתנחל עבריין, כל מפעל ההתנחלויות הוא עבריינות בין-לאומית, משום שהוא מושתת על כיבוש ועל גזלת אדמות של ערבים פלסטינים. להיות מתנחל עבריין, זאת אומרת שאני יכול לבנות איפה שאני רוצה, בסוף אולי – לא אולי – זה אחד הפתרונות שהמדינה מציעה, כדי לעקוף את בג"ץ, כדי לא להגיע לחוק הזה שיגרום למבוכה לישראל ואולי גם להגעה להאג. אני מאחל שבסוף פוליטיקאים ישראלים, מראש הממשלה עד שרים, יגיעו עד בית-המשפט הבין-לאומי בהאג ויישפטו על הכיבוש ועל הגזלה הזו. אז להיות מתנחל עבריין, זאת אומרת – הוא הרוויח גם אדמה, גם כסף, ואם הם מתחננים לפניו כדי לפתור את הבעיה הזו מהמבוכה הבין-לאומית, הם מציעים לו יותר אדמה ויותר כסף – אבל זו אותה אדמה של הערבים ושל הפלסטינים. גברתי היושבת-ראש, מה שקורה פה הוא באמת דבר שמדינת ישראל חצתה בו את כל הקווים האדומים; כוונתי, הממשלה הימנית הזו. אבל האדמה הזו, למרות כל מה ששמענו מחברת הכנסת מועלם ומסמוטריץ, האדמה שם תישאר ושמה פלסטין. ובערבית, כפי שאמר המשורר הפלסטיני הגדול: (אומר דברים בערבית, להלן תרגומם: "על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות. על האדמה הזאת גברת האדמה, אֵם כל הַתְחָלוֹת, אֵם כל הקִצִּים, שמה היה פלסטין, שמה עכשיו פלסטין", ואוסיף: ותמשיך להיקרא פלסטין.) תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה אמרת? מה אמרת? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – פלסטין. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי, אני אפילו לא מסוגלת להרים את הקול ולהתלהם, מפני שמה שאופף אותי בעיקר זה צער. צער אדיר ופליאה, איך הגענו למצב הזה? איך הגענו למצב שבו בית-המשפט העליון, שכל אדם, כל אחד בציבור, מימין ומשמאל, ערבים ויהודים, עניים ועשירים, יכולים למצוא בו באמת את המזור והמרפא ואת הפתרון ולשטוח בפניו את בעיותיהם – איך הגענו למצב שהוא הפך להיות אויב של חלק מהמדינה? איך הגענו למצב שמתעלמים בכלל מקיומו ומזלזלים במעמדו? איך הגענו למצב שמתיישבים – שלבי עליהם, באמת לבי עליהם, ובמיוחד על אלה שיצטרכו לעקור מבתיהם, זו טרגדיה נוראה שאי-אפשר בכלל לתאר – אבל איך הגענו למצב הזה שהם באים ואומרים שהם לא מאמינים בבית-המשפט העליון? איך ההסתה הזאת חדרה לחלקים כל כך גדולים בעם שלנו? אולי אתם לא יודעים, אבל בית-המשפט העליון הוא זה שהכשיר את ההתיישבות בסדרה של פסקי-דין. סדרה שלמה של פסקי-דין שבהם בית-המשפט העליון הלך עם המדינה והלך עם המושל הצבאי, והכשיר גם את ההתיישבות, וגם את גדר ההפרדה, וגם את דרך 443 ועוד ועוד דברים. אבל היה לו קו אדום, לבית-המשפט העליון. הוא בא ואמר: אני לא מוכן להכשיר התיישבות על שטח פרטי. ברגע שהמתיישבים גוזלים שטח פרטי, או מתיישבים על שטח שלא שייך למדינה ולא שייך לאף אחד מן המוסדות של המדינה, אלא שייך לבעלים פרטיים – זה הרגע שבו הם חצו את הקו האדום, והוא אמר: אני לא מוכן לכך. והנה, את הקו האדום הזה רוצים לחצות בחוק שהיום נמצא לפנינו; חוק שבסופו של דבר יפלג את העם לאלה שבעד החוק ובית-המשפט העליון ולאלה שאומרים: אנחנו מצפצפים על החוק ועל בית-המשפט העליון. ועל כך אני בוכה. בסופו של דבר, חברי חברי הכנסת, הרי כולנו יודעים – עמונה תפונה, כבר בחוק הזה זה כתוב, ואנחנו נקבל מלקות, מפני שהעולם לא יקבל את החוק הזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> זאת אומרת שבסך הכול, אחרי שעברנו על הכול ואחרי שהממשלה לא שעתה, לא לחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה ולא לחוות הדעת של היועץ המשפטי לוועדה; אחרי שהיא סירבה – אחרי שהוועדה סירבה – להביא לפנינו, לפני הוועדה, את חוות הדעת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. סיכום. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – של המומחים ממשרד החוץ, והמומחים שיכלו לבוא ולומר לנו את הסכנות הגדולות של החוק – בסופו של דבר, מה שיקרה לממשלה זה שהיא גם אוכלת את הדגים הבאושים, גם מקבלת מלקות מכל העולם וגם מגורשת מן העיר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> זה היום שלך, אילן. <אילן גילאון (מרצ):> זה יום שחור. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אחריו – חברי הכנסת ישראל אייכלר, דב חנין, באסל גטאס, עיסאווי פריג', ואחר כך נמשיך. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, חוק ההסדרה, חוק ההסדרים, אלה כולם חוקים של מסתדרים. הייתי קורא לזה: חוק ה"וג'ע ראס" – אולי יהיה כאילו יותר מדויק. גברתי, יש סרט שנקרא "לכשכש בכלב", שבו פורצת מלחמת עולם שלמה כדי לסדר עניין פעוט למישהו, וביקשתי מעוזרתי הנאמנה קסם לבדוק היום כמה פעמים דנה בחודש האחרון ממשלת ישראל בעניין עמונה – ובכן, 21 פעמים בחודש האחרון, ב-40 המשפחות האלה – שאין לי אתם שום חשבון, אגב, ואני לא רוצה לזרוק אותם לשום מקום אלא לסלון הבית שלי. 21 פעמים בחודש האחרון דנה ממשלת ישראל בעמונה. בשנה האחרונה, הממשלה דנה פעם אחת בעוני בישראל. כ-2 מיליון אנשים, ואף פעם בעשור האחרון היא לא דנה בגבעת-עמל, בשכונת-הארגזים, בליפתא, בשום מקום כזה שלכאורה היה צריך, בכל זאת, להטריד מישהו. ואני אומר לך, גברתי, איפה הדבר מטריד במיוחד: מדובר כאן בתחרות בין שני אנשים שביחד הייתי קורא להם ה"ביבנט", שעמונה היא הפרונקל של ה"ביבנט". כי כל אחד מהשניים צריך להראות לצאן מרעיתו, למעריציו, ל-40 משפחות ונוער הגבעות, למי יש מזוזה יותר גדולה, למי יש דגל יותר גדול, למי יש תורן יותר גדול, למי יש כיפה יותר גדולה. על חשבון מה? על חשבון ההרס וההתרסקות שלנו. וכחלון מחזיק להם את הנר. הם מראים לכולם למי יש דגל יותר גדול, וכחלון מחזיק להם את הנר. והם, שניהם, גברתי, אינם מנהיגים, הם סוכני מכירות. הם אקזיטורים. הם אנשים שמכשכשים בכלב, משום שהם חושבים שהם יותר חשובים ממה שהם צריכים לעשות. את מדברת עם אדם, אני, שכל כך אוהב את ארץ-ישראל, ומוצא בתוך מורשתו את הדברים הצודקים, המוסריים והנכונים. אבל אני כל כך אוהב את ארץ-ישראל, גברתי, עד כדי כך שאני מסוגל להסתפק בחלק ממנה. אני כן. אני חושב שטוב עשו – מי שעשה – ששם את פסל הזהב של ראש הממשלה בכיכר רבין, וטעות, אני בהזדמנות הזאת רוצה לגנות את אלה שחירבו את הפסל והפילו אותו כי הם הראו קהות חושים תרבותית של הבנה פוליטית, של הומור. כל כך ראויה מדינת ישראל, גברתי, היום, בזמן עמונה, לפסל זהב של ראש הממשלה, ואולי גם של רעייתו ובני משפחתו; צריך למצוא את הזהב המתאים. ואסור היה להחריב את זה. זה מתאים והולם את התקופה. ולכן, גברתי, מעבר ללכשכש בכלב אין פה שום דבר, ואסור לתת לאסון הזה יד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין. <יהודה גליק (הליכוד):> איזה פרק בתנ"ך עכשיו? אני במתח לשמוע איזה פרק בתנ"ך עכשיו. פרק היום בתנ"ך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה, גברתי היושבת-ראש. זכינו היום, עמיתי חברי הכנסת, לראות בכנסת את תחיית המתים. כאן מעל הדוכן הזה קם והתייצב בפנינו היום ג'ורג' אורוול, ובכינויו החדש: חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. כי מה אומר לנו חבר הכנסת סמוטריץ? הוא אומר שעוול הוא צדק, גזל הוא זכות, משפח הוא משפט – הכול הפוך בעולמו של חבר הכנסת סמוטריץ. תראו כמה מאמצים, כמה זמן, כמה אנרגיה הממשלה הזו מקדישה לפתרון בעיית הדיור של קבוצה קטנה של מתנחלים ביישוב עמונה שהוקם על אדמות פרטיות של פלסטינים. הלוואי שהם היו מקדישים עשירית מהזמן הזה למשבר הדיור הגדול שקיים בתוך מדינת ישראל. הלוואי שהשר כחלון היה מתגייס, כמו שהוא התגייס כאן להעביר את חוק ההסדרה, לייצר חוק הסדרה לגבעת-עמל ולכפר-שלם ולשכונת-הארגזים ולליפתא. הלוואי שמשהו מהאנרגיה הנפלאה שאתם מראים כאן, מרוח ההתלהבות, הייתם מקדישים לפתרון של בעיות חברתיות, הייתם נותנים, כן, לנכים, הייתם נותנים לזקנה במסדרון של בית-החולים, הייתם מקדישים לפתרון בעיות הבריאות. לממשלה הזו יש אג'נדה אחת ויחידה. היא שכחה מזמן את החברה בישראל, היא שכחה מזמן את ציבור האזרחים כאן – הציבור הערבי והציבור היהודי כאחד. היא לא מתעסקת בפתרון בעיות. הנושא היחידי שמעניין אותה הוא השטחים. הנושא היחידי שמעניין אותה הוא חיזוק ההתנחלויות. לזה הם מקדישים מאמץ, בזה הם משקיעים כסף, על חשבון החברה בישראל, על חשבון התושבים בדימונה, התושבים בקריית-שמונה, בנצרת, בתל-אביב ובירושלים. עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק ששבר את כל השיאים, חוק שמבטא צפצוף על בני-אדם ועל הזכויות של בני-אדם. הרי מאחורי הסיפור של עמונה יש אנשים. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, ראינו אותם, פגשנו אותם, דיברנו אתם. אנשים חיים שרוצים להמשיך לחיות על אדמתם, ורוצים להמשיך להתפרנס מהאדמה הזו. אותם הממשלה הזו לא רואה, אותם הממשלה הזו מוכנה לדרוס. ובדרך לדרוס אותם היא מוכנה לצפצף גם על הוראות החוק הישראלי, היא מוכנה לצפצף גם על עמדות היועצים המשפטיים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – היא מוכנה לדרוס את המשפט הבין-לאומי, היא מוכנה לוותר על תקנון הכנסת. כל הדברים האלה בשביל מטרה אחת שמקדשת בעיניהם את כל האמצעים, מטרה שפוגעת בעתיד של כולנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כי החוק הזה הוא לא רק חוק של עוול, החוק הזה הוא חוק של העמקת הסכסוך, העמקת השנאה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – וחורבן לכולנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לא צריך, ולא בא לי לדבר הרבה. הברברת הזו סביב החוק לא מוסיפה. צריך להגיד קצר ולעניין וישר: החוק הזה לא ישנה כלום. לא משנה כמה חוקים ישראל תחוקק, הריבונות הייתה ותישאר של העם הערבי הפלסטיני. לא משנה כמה חוקים ישראל תחוקק. אין חוק שיכול להסדיר את פשעי הכיבוש, או פשעי מפעל ההתנחלות והמתנחלים. זה נכון שהחוק הזה הוא הוספת חטא על עוול ועל פשע. אך אתם צריכים לדעת ולהבין שהמשברים המאולצים האלה סביב עמונה ושכמותה הם עבודה בעיניים, הם רק פיזור מסך עשן כדי להמשיך לגזול את הקרקע הפלסטינית ולהעמיק את הכיבוש, וכדי להמשיך להכשיר את פשעי מפעל ההתנחלויות ופשעי המתנחלים עצמם. כל הברברת הזו היא ניסיון לתת ממד אנושי לעניין פינוי עמונה ולהפוך את אותם מתנחלים לקורבן. הניסיון להפוך גיבורי פשע מלחמה לקורבנות במצוקה לא יצלח. המתנחלים עוד יגורשו ויפנו את השטחים הכבושים, כמו הכיבוש עצמו. אין הבדל בין קרקע פרטית למה שמכונה קרקע המדינה, אלא במושגים שנוצרו על-ידי הכובש ועל-ידי תעשיית הכיבוש. הריבונות הייתה ותהיה פלסטינית, וגזל הקרקעות באמצעות חוק לא ישנה עובדה היסטורית זו. אני מכריז מכאן שנפעל נגד חוק זה בכל הערכאות, כולל הערכאות הבין-לאומיות, ונלך עם זה עד הסוף. אני קורא מכאן לקהילה הבין-לאומית, שהחוק הזה הוא עוד סיבה להחרים את ישראל ואת ההתנחלויות בפרט, להטיל חרם וסנקציות. כנראה זו התשובה ההולמת לחוק הזה, וכנראה שישראל בהנהגת נתניהו מבינה רק את השפה הזאת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. <יהודה גליק (הליכוד):> תפתיע אותנו, תגיד שהחוק הזה צודק. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. אחריה – חברי הכנסת אורי מקלב, איימן עודה, טלב אבו עראר, יוסי יונה. עד כאן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גבוה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אחרי דב חנין ובאסל גטאס. בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים, אני רוצה לדבר על החוק מזווית קצת שונה, ולהיות רגוע – הפסקתי להיות מופתע מהחקיקה ומהקווים האדומים שנחצים כאן – ולהגיד דבר בזכות הבית היהודי: כל הכבוד להם, הם מאתגרים אותנו בצורה מעניינת מאוד. אני חייב להגיד: החוק הזה הוא בעיני אירוע מכונן בכל ההיסטוריה המלחמתית וכל המאבק הפלסטיני–ישראלי. השטחים הכבושים – הדבר הראשון שלמדתי לגבי השטחים האלו, כשקראתי שנים על גבי שנים, הגדירו אותם במילה: אזור. לא שטח כבוש – אמרו: האזור. ככה למדתי. עכשיו, החברים מהבית היהודי החליטו להתקדם צעד: זה לא אזור, זה חלק ממדינת ישראל, זה חוק ההסדרה. מתחיל שלב חדש, והשלב הזה – הדיון המקדמי, הטרומי – נמצא כאן, והשלב השני יגיע להאג וסוף-סוף יונח על השולחן. הבית היהודי החליט – ויכול להיות שיצא מתוק מכל הדיון הזה – החליט והשתמש במכבסת המילים ששמעתי כאן: האינטרס הציבורי, והחוק בין-לאומי לא מנוגד, וכל מיני אמירות. ישראל היא מדינה כובשת. זאת שאלת השאלות. יש חוק בין-לאומי שחל על הגדה המערבית, ועכשיו אנחנו רוצים להחיל את החוק הישראלי ובעצם לספח. ומתחיל דיון בין-לאומי, אני אומר לכם, והשלב ברור. ניפגש בהאג, ויתחיל דיון, והתוצאות של הדיון הזה, יכול להיות שיהיו אכן טובות לכו-לם – לכו-לם יהיו טובות. עוברים שלב. זה מה שאני רוצה להבהיר. כי אמנת ז'נבה ותקנות האג, והחוק הבין-לאומי שחל על השטחים הכבושים, שאוסר העברת אוכלוסייה אזרחית לשטחים כבושים – עכשיו שמים את הדברים על השולחן בצורה ברורה, חדה, וצריך שהעולם יחליט בהם. אנחנו לא מצליחים. אנחנו לא מצליחים. יכול להיות שסמוטריץ, חוק הגזל – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסיים. חוק הגזל, נקרא לו איך שאנחנו רוצים, אבל, חברים, מדובר באירוע מכונן, בחוק מכונן בהיסטוריה הישראלית-פלסטינית ושל כל האזור. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת קארין אלהרר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, קודם כול עלינו לברך את ראש הממשלה בפועל, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, שעל-פי רצונו אנחנו כולנו כאן במהלך שבועות מתעסקים בחוק ההסדרה; חוק שלמיטב זיכרוני, בקדנציות הקודמות ראש הממשלה שנבחר התנגד לו ואף איים על חברי כנסת מסיעתו שלא יצביעו בעד החוק הזה. אז ברכות, יש לנו כנראה ראש ממשלה מכהן חדש. תראו, אף אחד לא יכול שלא להתכווץ באמת בכיסא למול המראות ולמול הקולות שנשמעים מצד המשפחות שמתגוררות בעמונה. אין פה שמחה לאיד, הם באמת-באמת מסכנים שהם צריכים לעזוב את הבתים שלהם. עם זאת, אני חושבת שהממשלה, כל מה שהיא עושה זה לצחוק עליהם. הם משתמשים בהם כדי לקדם משהו. הרי כל החוק הזה התחיל מ"לא נפנה את עמונה". זה לא באמת על פינוי עמונה כי כולם מבינים שעמונה תפונה. גם השרים, גם הממשלה, מבינים שעמונה תפונה. אז על מה התכנסנו כאן הערב? מה אתם חוגגים בדיוק? זה עניין שהוא לא ברור מאוד מאוד. אין לכם פתרון אמיתי. אתם רוצים משהו, איזו תמונת ניצחון. אם זה הניצחון שאתם מביאים על עצמכם, אז תתביישו – להשתמש באנשים שאתם כאילו המייצגים שלהם. כל זה בשביל כותרת בעיתון. זה יגיע לבג"ץ, כולם מבינים את זה, אולי לא על-ידי סיעות הבית אבל זה יגיע לבג"ץ. ואז אתם לא תאמינו מה יקרה. עוד פעם יאשימו את בג"ץ שהוא פוסל חוק של הכנסת. ומי יהיה אויב העם אם לא בית-המשפט העליון בישראל? יש לי איזה דז'ה-וו. כל פעם שמשהו לא מסתדר בתוכניות של הממשלה יש אשם מיידי: בית-המשפט העליון. זה הרי לא יעמוד במבחן של בג"ץ, זה לא חוקתי, לא לפי הדין הישראלי וודאי שלא לפי הדין הבין-לאומי. אבל למה לקחת אחריות? למה לא לעמוד, להישיר מבט אל מול האנשים ולהגיד להם: זה בלתי אפשרי? לא. זה יהיה המעשה הקל. הם בוחרים בדרך האחרת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – למצוא מישהו אחר שייקח את האשמה. אז אם ככה נראית מנהיגות, ראוי להחליף אותה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת אורי מקלב – אינו נוכח. חבר הכנסת איימן עודה – בבקשה, אדוני. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, שמעתי פה שמדברים על תקנון הכנסת. מה זה תקנון הכנסת בעבור הפגיעה הקשה בחוק, בבג"ץ, בחוק הבין-לאומי? אני רוצה לומר לכם את האמת: כשהייתי בין ילד לבין ממש צעיר, חשבתי על מנהיגי ישראל. כמעט אף פעם לא הסכמתי אתם, אבל תמיד הרגשתי שיש בהם משהו רציני, שהם אסטרטגיים יותר, חושבים יותר, עושים הרבה דברים רעים עד כדי פשעים נגד העם שלי, אבל חושבים. עושים את זה בצורה שלא מפילה אותם. אני חושב שהשתנה משהו רציני בהנהגה של מדינת ישראל. הם הפכו לאנשים פופוליסטיים, מעניין אותם אולי סטטוס בפייסבוק. במקרה הכי טוב: סקר דעת קהל. אני חושב שזה חלק ממנגנון הרס עצמי, זה חלק מחטא היוהרה, משיכרון הכוח מול העם הפלסטיני. היה לנו משורר ענק בשם תופיק זיאד, שאמר פעם פתגם של פלאחים שאומר: "ואווי בלע מנג'ל". בעברית זה תן בלע מגֵל. אז הוא לא יכול להוציא אותו – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מגל. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> מגל. כן, תן בלע מגל, כן, והוא לא יודע מה לעשות עם המגל הזה. וכנראה זה מה שקרה עם מדינת ישראל אחרי 1967. אין לי שמץ של ספק שמה שקורה זה פגיעה בעם הפלסטיני. אבל לא רק. כמה אמרנו שהכיבוש משחית? אני רואה עכשיו איך הוא פוגע בבית-המשפט העליון, איך הוא פוגע במרחב הדמוקרטי, איך הממשלה הזאת רודפת עמותות, רודפת את התקשורת, אני רואה את זה יום-יום איך הכיבוש הזה פוגע בשני העמים. אכן בעם הפלסטיני בצורה הבוטה, העמוקה, הישירה, אבל האמת? הוא פוגע בשני העמים. כמעט אף פעם לא הסכמתי עם ביבי, הפעם אני מסכים אתו. כל בן-אדם שירים את היד פה ימצא את הרגל שלו בבית-הדין הבין-לאומי בהאג. חד וחלק. הפלסטינים לא יוותרו, וזאת זכותם המינימלית של הפלסטינים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. אחריו – יוסי יונה, אלעזר שטרן, אמיר אוחנה, אחמד טיבי. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אף חוק ישראלי לא יגזול מהעם הפלסטיני את אדמותיו. כל העולם יודע שמדינת ישראל היא מדינה כובשת ומכוח הכיבוש היא בונה התנחלויות בשטחים פלסטיניים, בבעלות מלאה של הפלסטינים, דבר שמנוגד לכל החוקים הבין-לאומיים ולכל האמנות הבין-לאומיות. לפי אמנת ז'נבה, כמו שהזכירו חברי או קודמי, אסור להעביר אוכלוסייה אזרחית לשטח כבוש. חוק ההסדרה אומר שזה מותר, ואני לא מבין איך אפשר להחיל חוק ישראלי בשטח כבוש, או אם יש בכלל סמכות לכנסת לחוקק חוק כדי להחיל אותו בשטח כבוש. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: לכן אֹמַר לכם שהכיבוש שלכם יחלוף ברשות אלוהים האחד והמכניע תחתיו, שכן אלוהים יִתְרוֹמָם וְיִתְעַלֶּה גדול יותר מהכיבוש שלכם ומההתנשאות שלכם, כפי שהמשורר שלנו אומר: "נגרום לסלעים להבין אם בני האדם אינם מבינים שהעמים, אם יתעוררו –הם ינצחו".) אתם תישאו באחריות; ממשלת ישראל ומי שעומד בראשה, נתניהו, יישאו באחריות. הרי הזהרנו שחיללתם את מסגד אל-אקצא; הייתם סוגרים את השערים בפני המוסלמים ומכניסים יהודים. הזהרנו מעל בימה זו שזה דבר מסוכן, דבר מקומם, דבר גורם לאי-יציבות – ואז התחילה אינתיפאדה. גברתי היושבת-ראש, החוק הזה מעורר תגובות מהעם הפלסטיני. זה מעורר ומקומם. ממשלת ישראל תישא באחריות לא רק מול העולם, אלא מול העם הפלסטיני. זו הכרזת מלחמה, כשבונים התנחלויות על שטחים פלסטיניים בשטחים כבושים, וגם בנגב עוקרים יישובים ובונים במקומם יישובים ליהודים. זו הכרזת מלחמה על העם הפלסטיני בשטח הקו הירוק וגם על העם הפלסטיני בשטחים הכבושים. אתם תישאו באחריות. תודה. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גברתי היושבת בראש, אדוני שר הבריאות, עמיתי חברי הכנסת, בשקט שלו רעם פה חבר הכנסת בגין: "ציון במשפט תִפָּדה ושביה בצדקה". אני מניח – אני לא רואה פה את ראש הממשלה ולא את השרים – לדעתי, ועדת הכנסת מתכנסת בדחיפות לשנות את משפטו של הנביא ישעיהו. הרי אפשר לפרק את הכול: אפשר לשנות חוק, להקים ועדה ולפרק ועדה; בשביל שחבר הכנסת בגין, שהוא חבר ועדת חוקה, לא יצביע בשביל החוק שיפרק את בית-המשפט העליון, אז נקים ועדה מיוחדת. אז אני שואל אותך, גברתי היושבת בראש: אי-אפשר לשנות את התנ"ך? באמת, אז מה אם כתוב "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"? בואו נשנה. יש לנו רוב. העם אמר את דברו, אז בואו נשנה את התנ"ך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם אונסק"ו שינו, גם הם יכולים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הייתי בעמונה אתמול והייתי בעפרה. בעפרה פגשתי אחים, כמו המתיישבים בגוש-קטיף, אחי גיבורי התהילה. הם מבינים שיש ערך לאדמה, שארץ-ישראל היא שלנו, אבל גם שעם ישראל – והם יעשו בערבו של יום את מה שהממשלה תגיד להם לעשות, או יותר נכון: את מה שבית-המשפט הורה להם לעשות. אני מקווה, דרך אגב, שהבית הזה והממשלה הזאת יהיו הוגנים מספיק שהם לא ייפגעו כקוצו של יו"ד מבחינות שבהן הם לא מוכרחים להיפגע, מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות. אני, לפחות, אעשה את הכול שהם לא ייפגעו. הייתי גם בעמונה, עברתי שם. אני רוצה לגלות לכם משהו: שש שנים גרתי בקרוון עם שלושה ילדים, 48 מ"ר. אחר כך העבירו קילומטר משם. אגלה לכם עוד משהו: לבת שלי נשרף הבית בשרפה בכרמל. לגמרי. בלי התראה לקחת משהו – הזיכרונות, המחשבים, התמונות – כל מה שאתם רוצים. וברוך השם, יש לה משפחה נהדרת. אז אני שואל באמת: תגידו, אנחנו השתגענו? באמת השתגענו? 40 משפחות חלוצים, גרים שם עשר שנים, 15–20 שנה. שלחנו אותם? גם אותי לא שלחו, הלכתי לגליל. אז על זה מפרקים עם? על זה מפרקים בית-משפט עליון? על זה עומדים פה שרי ממשלה ואומרים: אז מה אם בית-המשפט אמר? נשנה את השופטים. כבר ניסו להחליף שופטים, וגם השופטים הדתיים ששמו אמרו, לדוגמה, שהגיור לא יכול להיות ככה, וגם הכשרות לא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אני קורא פה, באמת, לפחות לנו – תושבי עמונה, אולי אין לי טענות אליהם. אבל האמת היא שיש לי. הם יכולים ללמוד מתושבי גוש-קטיף; הם יכולים ללמוד, לדעתי, ממה שיהיה בעמונה וגם בדרך-האבות, אם נגיע לשם – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – גם איך מצייתים לחוקי המדינה ואיך לא מפרקים הכול, על 40 – לא בתים, קרוונים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת אמיר אוחנה, ואחריו – חברי הכנסת אחמד טיבי, חיים ילין, אוסאמה סעדי, מיכל בירן. רבותי, מי שלא נמצא באולם בזמן שאני מקריאה את שמו, מפסיד את זכותו לדבר. לכן אני מקריאה ארבעה-חמישה שמות מראש, כדי שתוכלו להתארגן. בבקשה, אדוני. <אמיר אוחנה (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני לא יודע מה יהיה עם עמונה; באמת לא יודע. אינני שייך לאלה שקובעים נחרצות: עמונה לא תפונה, ואינני שייך לאלה שקובעים בפסקנות שגם אם יעבור חוק ההסדרה, עמונה תפונה. אני כן יודע מה יקרה אם עמונה תפונה – שממה ושיממון. "כרם היתה לנבות היזרעאלי", אוהב חברי דב חנין לצטט מספר מלכים; אבל לא כרם ולא פרדס, לא גפן ולא תאנה – הר טרשים קירח היה בעמונה כשבאו להתיישב בה 40 המשפחות, וזה גם מה שיהיה אחרי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ומה יש שם עכשיו? <מאיר כהן (יש עתיד):> תמשיך, תמשיך. <אמיר אוחנה (הליכוד):> לא גירשו אף אחד מביתו ולא סילקו אף אדם מאדמתו. מה שיש שם עכשיו זה משפחות שבאו, בנו – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> היית שם? <אמיר אוחנה (הליכוד):> בטח שהייתי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה יש שם? תגיד את האמת, מה יש שם? <אמיר אוחנה (הליכוד):> באו, בנו, זרעו, טיפחו, הצמיחו חיים. הולידו ילדים שאלה הם נופי ילדותם וזוהי מולדתם – לא רק במובן המילולי הצר, אלא מולדתם מכוח הזכות הטבעית וההיסטורית, כמו שאמר מי שהכריז על הקמת המדינה הזו, וכמו שאמר מנהיג אחר שלנו – בכוח הזכות ולא בזכות הכוח. והנה, עלתה טענה לבעלות על הקרקע – בעלות אחרת על הקרקע – והטענה התקבלה שנים רבות לאחר שבאו המתיישבים ובנו שם את חייהם. מה עושים? האם הפתרון האחד והיחיד ואין בלתו הוא להרוס? לגרש? ומה יצמח תחת ההריסות? מה שצמח במגרון שנהרסה – כלום. כלום, הר טרשים קירח. במקום חיים – שממה. האם לא מוטב היה לפצות – ואפילו בפיצוי נדיב, מעל ערכה הממשי של הקרקע, את הזוכים בבעלות? האין זה פתרון שבו כולם יוצאים נשכרים? מדינת ישראל ידעה, יודעת ותדע, כרוב המדינות בעולם, להפקיע גם קרקע פרטית למהדרין, תוך פיצוי הבעלים, לשם סלילת כביש או מסילת רכבת; לשון אחרת – לצרכים לאומיים. הגיעה העת שנאמר בקול: ההתיישבות היא צורך לאומי. השלום, למרבה הצער, איננו מעבר לפינה, ולא בגללנו. הגיעה העת שנפסיק להעניש את אזרחינו בעונש ההקפאה. מה שאנחנו צריכים הוא לבנות, לפרוח, לצמוח; כך, ורק כך, נסיג מלבותיהם של אויבינו את התקווה המפעמת עדיין – התקווה שנסתלק מכאן. ניסינו פשרות, ניסינו נסיגות. פעם אחת, באוסלו ב-1993 – זה התפוצץ לנו בפנים; פעם שנייה בהתנתקות ב-2005 – גם זה התפוצץ לנו בפנים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם, אדוני. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – לא תהיה פעם שלישית. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אמיר אוחנה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הכול מסודר שם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, מפעל ההתנחלויות הוא מפעל גזל. הוא עבירה על החוק הבין-לאומי. לפי החוק הבין-לאומי הוא פשע מלחמה. יש כאלה בארץ שמנסים להבדיל בין התנחלויות, גושי התנחלויות, למאחזים – חבר הכנסת חיים ילין – ואני אומר שאין הבדל: התנחלות היא התנחלות – – <יהודה גליק (הליכוד):> תל-אביב, ירושלים – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – היא עבירה על החוק הבין-לאומי. עכשיו, מה עושים? גם קרקעות שנגזלו מהבעלים הפלסטינים, קרקע פרטית; ויש החלטה של בית-המשפט העליון לפנותן ולהחזירן לבעלים המקוריים – לפלסטינים; באים כאן, בכנסת, מתגייסים: הממשלה וכל הכנסת – ורוב הכנסת, רוב הכנסת – כדי לתת לגליזציה לשוד הקרקעות הגדול ביותר שהיה בהיסטוריה המודרנית בעשרות השנים האחרונות. שוד הקרקעות הגדול ביותר, הבוטה ביותר. רבים בעולם כבר אמרו שמדובר בשוד קרקעות. עכשיו, איך מנסים להתחכם? אומרים: יש קרקעות של נכסי נפקדים. מי הנפקדים? אותם פלסטינים. זו המדינה היחידה שיש בה (אומר בערבית: חוק נוכח-נפקד,) נכסי נפקדים. הנפקד נמצא קילומטר, שניים, שלושה, ביישוב קרוב, והאדמה שלו כאן. המדינה הפקיעה אותה, כדי שבבוא היום תהיה בשימוש יהודי ולא ערבי, ישראלי ולא פלסטיני. כך עכשיו מנסים לעשות. אמנות של שוד קרקעות. והפלסטינים, בעלי הקרקעות, אומרים: הציעו לנו את כל כספי העולם. וסירבו. אני מצדיע לבעלי הקרקעות האלה. אני מצדיע לכל אלה שעומדים לצדם מהכוחות הדמוקרטיים, היהודים, כדי לשמור על הקרקעות האלה. אין ספק שמדובר בסיפוח זוחל. אין ספק שמדובר בלהרוג את חזון שתי המדינות. ולכן התשובה צריכה להיות, גברתי היושבת-ראש, מה שאמר מחמוד דרוויש: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: 'לוּ זָכַר הזית מי נטעוֹ היה נהפך פריו לדמעות / חוכמת האבות, לוּ מבשרנו נתנו לך שריון, הֲגָנוֹת / אבל הרוח המנשבת קלילות אינה מעניקה למשועבדים לה זרע, תְּנוּבוֹת / בעזרת הריסים נעקור את הקוצים והצער נֶחְרָצוֹת / עד מתי נמשיך לשאת הבושה והצלב שלנו? והעולם בשלו. נישאר בירוק של עצי הזית, ומסביב לאדמה נהיה שריון, הֲגָנוֹת. / אנו אוהבים את הפרחים, אבל את החיטה אוהבים אנו אף יותר". הביטו אל צבע פנינו הוא כצבע העפר של האדמה הזאת. האדמה מדברת ערבית.) <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. אחריו – חברי הכנסת אוסאמה סעדי, מיכל בירן, עמיר פרץ, מאיר כהן, יוסף ג'בארין. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אולי תסביר מה אמרת – – – <יהודה גליק (הליכוד):> הוא אמר: ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל על-פי תורת ישראל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תרגום מקורי, הא? בבקשה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> נחמדה אמרת? <חיים ילין (יש עתיד):> נכבדה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> לפעמים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – נכבדי כולם – – <קריאה:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני עדיין מכבד את הבית הזה, שזה כנסת ישראל. – – חוק זה הוא פסול מכל פסול; זה משפט המפתח. כי אנחנו, במו-ידינו, מנסים לכופף את החוק כך שהוא ישרת מעשים בלתי חוקיים. עכשיו, תחשבו על מה שאני אמרתי עכשיו במשפט הזה ותנסו להבין: יש חוק שאפשר לחוקק אותו נגד חוק? הרי זה בדיוק מה שקורה פה. אני אגיד לכם משהו: הציניות שבשימוש במשפחות שנמצאות בעמונה, השימוש שנעשה במתיישבים – בצד הרגשי אני מחבק אותם – זה לא אנושי. הגעתם למצב שאתם לוקחים משפחות, מסובבים אותן באותו בלנדר שתמיד אתם מסובבים את כולנו בו, ועכשיו, בצורה הכי רגשית, מבטיחים להם: עמונה לא תפונה. חברים יקרים, בצלאל סמוטריץ, צר לי שעברת בדיוק פה, אבל אני חייב להגיד לך את זה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> למה צר לך? <חיים ילין (יש עתיד):> במזרח-ירושלים ורמת-הגולן – וזה מה שאתם מפחדים לעשות ואתם לא עושים – הלכו ונתנו זכויות; שוויון זכויות לכל האזרחים שגרים שם. תעודה כחולה נתנו במזרח-ירושלים. ביטוח לאומי מקבלים. הם יכולים לבחור. אם אתם רוצים את עמונה, זה מה שצריך לעשות. לבוא ולתת שוויון זכויות לכל הפלסטינים עד גבול ירדן. ועמונה של כולנו. גם הבקעה שלנו. ארץ-ישראל השלמה. חלום חיינו. רק יש בעיה קטנה – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – שיש פיל בחדר. <חיים ילין (יש עתיד):> יש בעיה קטנה: זו כבר לא תהיה מדינה יהודית. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא תהיה מדינה יהודית. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אולי אולי אולי תהיה דמוקרטית, אבל לא תהיה מדינה יהודית. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> ולכן אני אומר לכם: הוויכוח שאנחנו, כולנו, צריכים לנהל פה הוא הוויכוח אם אנחנו רוצים את כל ארץ-ישראל או שתי מדינות לשני עמים, כך שנוכל להיות מדינה יהודית דמוקרטית. אבל חסר לי עוד משפט מפתח: ולא גזענית. כי אנחנו היום מנסים להיות מדינה יהודית, מנסים להיות דמוקרטיים, אבל אנחנו מאוד מאוד מאוד גזעניים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. אחריו – מיכל בירן, עמיר פרץ, מאיר כהן, יוסף ג'בארין, עמר בר-לב, אכרם חסון. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <יהודה גליק (הליכוד):> לא תצליחו להפחיד אותנו. זו תהיה מדינה יהודית, דמוקרטית – – – ותושב חברון – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – יהיה כמו – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת גליק, חבר הכנסת גליק, אני רוצה להזכיר לך שאתה נמצא באולם המליאה – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – ויש פה חבר כנסת – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – שזכותו כעת לדבר. <חיים ילין (יש עתיד):> אחרת, אנחנו אפרטהייד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא. אנחנו ניתן לו – – <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – את שלוש הדקות שלו אחר כך. <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, רבותי, סיימנו. סיימנו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת חיים ילין, שהחוק הזה למעשה הוא הצהרה רשמית על מות מה שנתניהו אמר: שהוא בעד שתי מדינות. <יהודה גליק (הליכוד):> נכון. נכון – – – <חיים ילין (יש עתיד):> זה הסוף – – – <יהודה גליק (הליכוד):> צודק. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <יהודה גליק (הליכוד):> צודק. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ולכן, זו המטרה האמיתית – – – <קריאות:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זו המטרה האמיתית – – <יהודה גליק (הליכוד):> נכון. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – של הצעת החוק הזאת. למעשה, איך שאמר חברי אחמד טיבי: לא מדובר בסיפוח זוחל אלא בסיפוח רשמי של השטחים הכבושים משנת 1967 למדינת ישראל. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הם מנצלים – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – את העניין של עמונה. אבל עכשיו כולנו יודעים, גברתי היושבת-ראש, שעמונה תפונה. ותפונה בשנית, אדוני השר. ואם לא בשנית אז בשלישית וברביעית. כי בסופו של יום, שם זה נקרא פלסטין, ושם תקום מדינה פלסטינית. עכשיו, גברתי היושבת-ראש, זה לא עוד חוק. אני אומנם חבר כנסת חדש, ועשרות חוקים הגיעו בתקופה הזאת. ואמרנו: יש מבול של חוקים. אבל זה חוק מכונן שמשנה את כל שיטת המשפט שלנו. הוא משנה הלכות פסוקות של עשרות שנים, הוא משנה תפיסה. אז אם ככה, תתכבד הממשלה הזאת, חברת הכנסת גרמן, ולא תחכה לאדון סמוּטריץ ויואב קיש – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> סמוֹטריץ בחולם, נו, מה הבעיה? אני מתקן אותך אלף פעמים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז אני אומר: שלא תחכה לסמוֹטריץ ויואב קיש – שתבוא ותגיש הצעת חוק ממשלתית ושתגיד: אנחנו רוצים להחיל את הריבונות על השטחים הכבושים משנת 1967. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל אנשי עמונה טוענים שהוא שמאלן עכשיו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואז באמת איך שאמר היועץ המשפטי לממשלה – ותראו, זה לא רק היועץ המשפטי לממשלה; גם היועץ המשפטי לממשלה, גם היועץ המשפטי לכנסת, גם יועצים משפטיים לוועדת החוקה – כולם אומרים שמדובר בחוק לא חוקתי ואנחנו לא נגן עליו בבג"ץ. אבל זה גם המשפט הבין-לאומי, ונתניהו אמר: החוק הזה יוביל אותנו להאג. אני אומר לו: נכון, אדוני ראש הממשלה, בסופו של יום אתה תגיע להאג אם תמשיך בחוק הזה. אני וחברי ביקרנו את בעלי הקרקעות, שאף אחד לא מזכיר אותם. אנחנו ראינו את חאג'י מרים בת 83 שמחכה ל-25 בדצמבר – אדוני השר, זה חג המולד, חג הבשורה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> והבשורה תגיע: עמונה תפונה ובעלי הקרקעות יחזרו לקרקע, ומדינת פלסטין קום תקום. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חברת הכנסת מיכל בירן – בבקשה, גברתי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע היה ראש ממשלה אחד במדינת ישראל – בצלאל סמוטריץ. אני מזכירה לכם – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אני הוגה את שמך נכון לפחות, כן. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לא שמעתי את המשפט. <חיים ילין (יש עתיד):> הדיחו אותו – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> סתם אתה קוטע את זה, ואז לא תוכל להכניס את זה אחר כך לסרטון בפריימריז שלך, בצלאל. השבוע היה ראש ממשלה אחד במדינת ישראל – בצלאל סמוטריץ. אני מזכירה לכם שלפני ארבע שנים נתניהו בכבודו ובעצמו אמר שיפטר כל שר או סגן שר שיתמוך בחוק ההסדרה. כידוע לכולנו, נתניהו מחזיק בלא מעט תיקים, אולי הוא באמת צריך לוותר על כמה מהם עכשיו. לא במקרה נתניהו אמר את הדברים האלה. הוא מעולם לא רצה את חוק ההסדרה. דוגרי, לא רק נתניהו לא רצה את חוק ההסדרה, גם בנט לא רצה אותו. אף אחד מהם לא חשב שהוא חוקתי או דמוקרטי, שהוא יכול לעבור, שלא לדבר על המצב הבעייתי שזה הולך לשים אותנו בו ברחבי העולם. אף אחד מהם לא חשב שנגיע עד כאן, והנה – הגענו. הסיבה היא, שבצלאל סמוטריץ עושה להם בית-ספר. חבר הכנסת סמוטריץ פשוט מאוד מסובב אותם על האצבע הקטנה. אז השבוע אפשר להכריז: בצלאל סמוטריץ הוא ראש הממשלה בפועל של מדינת ישראל. ומה אתם חושבים? שזה הצעד האחרון? כולנו יודעים טוב מאוד שכשנותנים אצבע, רוצים את כל היד. אל תתפלאו אם בעוד חצי שנה סמוטריץ יעלה הצעה לסיפוח כל השטחים. ומה יקרה אז? גם אז ראש הממשלה בפועל סמוטריץ יסובב אתכם על האצבע הקטנה? גם אז עתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יעניין אתכם פחות מפופוליזם לרגע? את המחיר של הפחדנות שלכם כולנו הולכים לשלם. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת עמיר פרץ – בבקשה, אדוני. איך? לא, הוא נמצא, ראיתי, הוא פשוט ישב עם השר בצד. אני די רואה מי נמצא באולם, אפילו חמישה איש קדימה. בבקשה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת – – – <קריאה:> עמיר פרץ, רוצים להקשיב לך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> תודה. אני מודה לך. אין בכלל ספק שמדובר היום בחוק שמעמיד שאלות עקרוניות מאוד מאוד במדינת ישראל; שאלות של התנגשות בין החלטות ממשלה לבין החוקים בישראל. נכון שאין לנו חוקה במדינה, ואילו הייתה לנו חוקה הדברים היו הרבה יותר בהירים, היה ברור לחלוטין מה הם יחסי הגומלין בין המוסדות השונים, בין ההייררכיות למיניהן, אבל אנחנו כאן. ואני אומר, הדבר האחרון שאנחנו רוצים כאן בכנסת – שאותן 40 משפחות יחשבו שכולנו באים כאן ומתנפלים דווקא עליהן. לא מתנפלים עליהן. אבל בוא נאמר את האמת, יצרו פה מסכת שקרית מתחילתה ועד סופה. אומרים: שלחו אותנו. הממשלה שלחה אותנו. תביאו מסמך אחד שהממשלה אישרה את הקמת עמונה. נכון, השיטה שבה שמים כמה קרוונים ואחר כך הממשלה נאלצת לספק חשמל, לספק מים, ובסוף גם צריכים להביא מי שיגן עליהם – מאה אחוז, אומרים, למה נתתם לנו מים? למה נתתם לנו חשמל? אז, הנה, הכרתם בנו. עכשיו זה לא העניין בכלל. מה זה הסיפור הזה? מעבירים 40 משפחות, שומו שמים. אתם יודעים כמה זוגות צעירים בארץ אני מכיר שהיו מוכנים שיעבירו אותם? באים כאן חברי הכנסת, ועם כל הכבוד למיכל בירן, סמוטריץ לא ראש הממשלה, הוא פה. אז סמוטריץ מבסוט. סמוטריץ לא מעניין, הוא שם את הדברים במקום שהוא יודע לשים אותם. אבל מה שמעניין כאן זה שתי תופעות קשות. אני לא מקבל את זה שאומרים: אנחנו לא נדע לשלוט בהמונים שיבואו. מה זה האיום הזה? כבר ברגעים אלה כשמישהו מקים שם חממה כדי להסתיר את האלפים שיבואו, ומקים שם צריפים להסתיר את האלפים שיבואו, הוא עובר על החוק. מישהו מכם היה יכול להקים פרגולה בלי שהיו דורשים ממנו להביא היתר בנייה? ומכינים שם ממש מאחזים נוספים, וזה לא מאחזים זה מתרסים, כנגד מי? מי הולך להגיע לשם? כוחות אויב הולכים להגיע לשם? חיילי צה"ל, צבא ההגנה לישראל. אני מציע לאנשי עמונה, וגם מציע לחברי מהבית היהודי, אתם לא תינקו בזה שאם מישהו ירים יד על חייל תגידו זה לא אנחנו, זה לא מאתנו. לא תוכלו להחזיק את החבל בכל הקצוות. אם זה יקרה, העם לא יסכים יותר. לא ייתכן שאימא בישראל לא תישן בלילה כי הבן שלה יגיד לה: אני מיועד ליחידה שהולכת לעמונה, כאילו הוא ביחידה שהולכת למלחמה בלבנון. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> מה זה הדבר הזה? ודבר אחרון, גברתי, אם מותר להשתלט על כל שטח פנוי, מה יקרה מחר אם הזוגות הצעירים בישראל יבואו, נניח, למדשאות הגולף בקיסריה? אחלה מקום ציוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נעשה – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> מה, זו לא ציונות? יבואו, יקימו כמה קרוונים ויגידו: אוקיי, עכשיו תכירו בנו בדיעבד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> למה לא? זוגות צעירים בישראל היו שמחים אם הממשלה הייתה משקיעה בהם כל כך הרבה תשומת לב, כל כך הרבה חקיקה. אם הממשלה הייתה פועלת באינטנסיביות כזאת מול הזוגות הצעירים, אני בטוח שלא הייתה לנו בעיה של משבר דיור. אבל כנראה יש אוכלוסיות שמוגנות יותר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> וכאן, היום, ברגעים אלה, בונים את מה שנקרא ישראל השנייה החדשה, שהיא עוד – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – תהיה זאת שתתקומם ותעשה את המהפך הבא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה. אחריו – חברי הכנסת יוסף ג'בארין, עמר בר-לב, אכרם חסון, זוהיר בהלול, מנחם אליעזר מוזס. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-הראש, סמוטריץ עם חולם, אני באמת לא מקנא בך ביום הזה, אני גם לא רוצה לקשור שום כתרים לא לסמוטריץ ולא לאלה שכתבו את החוק הזה והגישו אותו ועומדים היום – וגם לשולי לא. שולי, את יודעת שאהבתי כנה והערכתי אליכם הן לעתים אפילו חסרות גבולות – לך אישית. אבל באמת אני שואל, האם באמת חשבתם שהחוק הזה יעמוד במבחן בג"ץ? הרי אתם יודעים שלא. האם אתם חושבים שהוא יעמוד במבחנם של יועצים משפטיים, כולל היועץ המשפטי לממשלה? הרי אתם יודעים שלא. גם בבתי-דין בין-לאומיים, שאתם כל כך מזלזלים בהם וחושבים שאנחנו חיים בתוך בועה, הרי גם שם אתם יודעים שזה לא יעמוד. ובכל זאת אתם הולכים עם הראש בקיר. וצר לי להגיד לכם, שהבנתי את התנהגותם של אנשי עמונה הבוקר, כי הם הרגישו את מה שאמרנו כאן, אני אמרתי כאן שלשום, שאתם עובדים עליהם בעיניים. החוק הזה הוא מחזה מתעתע. ולמה אתם עושים את זה? כי במקום להישיר מבט ולהגיד להם: חברים, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו מעריכים אתכם – אגב, גם אני מכבד אותם, וגם לי המראות של הניתוק וההתנתקות היו קשים מאוד. אבל אני חושב שמנהיגות, ובמיוחד אתם כמנהיגי המתיישבים, צריכים לבוא ולהגיד להם: רבותי, זה לא חוקי. אל תתעתעו בהם, אל תמכרו אותם, אל תעשו פוליטיקה צינית על הגב שלהם. תעמדו כמנהיגים, תגידו: זה לא חוקי. תקשיבו לשר הביטחון, תקשיבו לנו, לחברים שמחבקים ואוהבים את המתיישבים; תקשיבו לראש הממשלה, שאתם סוחבים אותו באף לדבר הזה. בואו תגידו למתיישבים האלה: זה לא חוקי. זה לא יפגע באהבה אליהם, זה לא יפגע בהערכה אליהם; יתרה מכך, זה יציב אותנו, את הכנסת הזאת, כפרלמנט שאומר אמת, שעושה אמת, שלא חי בתוך בועה, שמבין שאנחנו חלק ממשפחת העמים, ובמקום שאסור לפגוע בקניין של אנשים, גם אנחנו לא נפגע. נאהב ככל שנאהב את המתיישבים ונחיה על העיקרון של ארץ-ישראל השלמה, וברגע שזה פגיעה בקניינו של האחר, שם אנחנו צריכים לשים את הגבולות. תודה רבה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הפגיעה הקשה שהצעת החוק מחוללת איננה מתקיימת בחלל ריק. משטר הכיבוש שישראל מקיימת בשטחים מזה כחמישה עשורים מוביל לפגיעה אנושה ומתמשכת בזכויותיהם האישיות והקולקטיביות של הפלסטינים, אף שהם נחשבים לאוכלוסייה מוגנת על-פי המשפט הבין-לאומי. אלא שאפילו במסגרת המשטר הפוגעני שנוצר בשטחים במשך חמישה עשורים, שמרו הרשויות הישראליות, רשויות הכיבוש, לפחות רשמית, על האיסור להשתלט על קרקעות פרטיות לצורך הקמת התנחלויות. אימוץ הצעת החוק יהפוך את הכנסת, את חברי הקואליציה בכנסת, לשותפים ולאחראים ישירים למעשה הגזל של קרקעות פרטיות; מעשה המנוגד למשפט הבין-לאומי, מעשה המנוגד למשפט הישראלי, מעשה המנוגד למוסר הבסיסי. הפלישה והגזל מתרחשים בשטחים שבהם הכנסת כלל איננה הריבון החוקי, ובשל כך איננה מוסמכת בכלל לחוקק חוקים המתייחסים לשטח זה. בכך מבקשים חברי הכנסת מהקואליציה להמשיך ולטשטש את ההבדל בין השטחים הכבושים לבין מדינת ישראל הריבונית בגבולות 67', והם עושים את זה בדלת האחורית וללא החלטה רשמית על סיפוח השטחים. בדברי הבוקר, כשהצעתי את הצעת החוק לאשרור האמנה שהקימה את בית-הדין הפלילי הבין-לאומי, ציטטתי את הסעיף בחוקת האמנה שמגדיר העברה של חלק מאוכלוסיית המדינה הכובשת אל תוך האזור הכבוש כפשע מלחמה. כפשע מלחמה. ולכן, ובהמשך לדברים הללו, אני אומר שחברי הקואליציה שיתמכו בהצעת חוק ההסדרה, הם בעצם אחראים ישירות למעשה שהוא בבחינת פשע מלחמה לפי ההגדרה הברורה-מאוד בחוקת בית-הדין הפלילי הבין-לאומי, ועל פשעי מלחמה יצטרכו לשלם את המחיר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. אחריו – אכרם חסון, זוהיר בהלול, מנחם אליעזר מוזס, עפר שלח, יעל כהן-פארן. בבקשה, אדוני. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> להנהיג, למשול, לשלוט. המנהיג מסתכל קדימה, רואה מעבר לאופק וסוחף את האחרים אחריו. המושל מנהל. והשליט שולט בכוח, בעורמה, בתחבולה. נתניהו הוא לא מנהיג. הוא לא רואה מעבר לאופק. הוא גם לא מושל, הוא שולט. היו לו שנתיים לטפל בנושא. הוא לא טיפל, כמו בדברים אחרים. הבעיה עם נתניהו שהוא גם מנהיג חלש, שולט חלש, כי מי ששולטים בו אלה בנט וליברמן. אז יש לנו ראש ממשלה שהוא לא מנהיג, הוא לא מושל, הוא שליט חלש. אבל כאן בכנסת נתניהו לא לבד. חבריו לקואליציה, בעיקר מהליכוד ומהבית היהודי, שולטים בו בכוח, בעורמה, בתחבולה. מפֵרים כל כלל מקובל, כל נורמה, כל מסורת שהייתה כאן. גלגול החוק הנוכחי הוא דוגמה – לא נעים לי לומר טובה, כי זו דוגמה טובה לנורמה הגרועה הזאת. וככל שהקואליציה וככל שהוועדה המיוחדת שהוקמה יצירתית יותר – היא מסתבכת ומסבכת יותר. אז פעם אחת רצו חוק רטרואקטיבי; ואחרי זה פיצלו אותו ואחרי זה התברר שאי-אפשר לפצל; ואחרי זה הסבירו לתושבי עמונה שהכול יהיה בסדר, ואחרי זה אמרו להם שיש חלקות נפקדים שהנה מעבירים אותם רק כמה עשרות מטרים. ועכשיו מתברר שאין חלקות נפקדים ויעבירו אותם, כנראה, לא כמה עשרות מטרים. מה שקורה כאן לקואליציה זה שהיא בולעת, היא אוכלת יותר ממה שהיא מסוגלת לבלוע. ומה קורה למי שבולס יותר ממה שהוא מסוגל לבלוע? בסופו של דבר הוא נחנק ונופל. זה מה שיקרה לממשלה הזאת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה. <אכרם חסון (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אחרי הבחירות האחרונות התבקשתי על-ידי השר משה כחלון להכין לו דוח על מצב חיבורי החשמל ובעיות החשמל בכפרים ועל מצב הבנייה הבלתי-חוקית. מובן שהנתונים ידועים לכם. אנחנו מצאנו כ-40,000 בתים במגזר הערבי, אצל הדרוזים, אצל הבדואים, אצל המוסלמים, שהם בתים לא חוקיים, וכמובן 40,000 בית גם בלי חיבורי חשמל חוקיים. הסיבות ידועות לכם: שנים רבות לא תכננו, או שהוועדות המחוזיות מרחו את ראשי המועצות בתוכניות שנשארו שם עשר ו-12 שנה, וקצב ההתקדמות בכפרים ממשיך, ולכן גם התוכניות לא מתקדמות ולא מעודכנות, והתוכניות כבר לא רלוונטיות, לא שוות. וכך הלאה התעסק הממסד הישראלי באמצעות הממשלות שלו עם הכפרים הערביים. ואני תמיד טענתי גם שהאזרחים הם עבריינים בעל-כורחם, כי אם המדינה לא מתכננת להם, לא מקימה יישובים חדשים, לא מקימה שכונות חדשות, אז מה אשם האזרח? מה אשם הבן שלי שרוצה לבנות את העתיד שלו? כאשר ביקשתי מהשר לחבר את כל הבתים לחשמל, כי מבחינה אנושית זה הדבר המינימלי שאפשר לתת לילד; שיהיה לו חלב במקרר, שיהיה לו מחשב – השר, כמובן, הסכים, כי לא הבין מדוע אין להם חשמל. אנחנו נתקלנו בבעיה אצל סגן היועץ המשפטי לממשלה קמיניץ, שעשה כל מיני התניות: צריך מינימום 50 בתים, אנשים שלא נמצאים בבתי-המשפט – זה בלתי אפשרי. אז הלכתי למשה שחל ואמרתי לו, אדוני, אתה היית שר בישראל, ואתה חבר כנסת מכובד ועורך-דין מוביל. מה קרה? למה לא רוצים? אומרים לי שהחוק שלך לא חוקי. אמרתי, בוא נאמץ את החוק שלך. הוא אמר לי בצורה הכי חופשית, ואני מעריך אותו מאוד – זה נובע מגזענות ומאפליה בלבד. החוק שלי הוא חוק, כיבדו אותו בכנסת ישראל, כיבדו אותו במשרדי הממשלה וכיבדו אותו בכל מקום. אתמול לקחנו את השר כחלון לעיר טייבה. ראש העיר עושה שם עבודה נפלאה. מתוך 10,500 בתי-אב, 5,000 לא חוקיים. מה אשם ראש העיר? העיר לא יכולה להתפתח לשום מקום. וככה אם נעבור את הכביש לעיר טירה ואם נעבור לבית-ג'ן, ואם נעבור למקומות אחרים – זה אותו דבר. כמובן, השר כחלון נתן תקציב אדיר ממש כי הבין שצריך לתכנן, ואין תקציבים במועצות שהן במצב סוציו-אקונומי נמוך, והתחלנו לתכנן. ברוך השם, לפני יומיים אושרה תוכנית המתאר של חורפיש אחרי שנתקעה שש שנים, ואושרה גם תוכנית המתאר של יאנוח, ואנחנו בדרך הנכונה. אבל עד שאנחנו נשיג את כל התוכניות האלה, ונקדם ונפתח אצל כל הכפרים הערביים, לאן נלך? למה אין לנו דין כמו שעושים דין לעמונה? אני שואל: מה ההבדל? אני ראיתי שידידי סמוטריץ עומד בראש עמותה שנקראת "רגבים". היא רדפה תושב ממשפחת עותמאן בראמה, נכה צה"ל. שני בנים קצינים בנו על האדמה שלהם. העמותה הלכה לשם, צילמה את הבית – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אכרם חסון (כולנו):> – – והגישה תביעה משפטית נגד המשפחה הזאת בבית-המשפט. אני שואל את סמוטריץ, למה אתה לא מתייחס אלינו כמו שאתה מתייחס לעמונה? תאר לעצמך שאני, אכרם חסון – גברתי היושבת-ראש – מקים עמותה ורודף את ההתיישבות היהודית הלא-חוקית? מה יגידו עלי – שאני בוגד? שאני לא ישראלי? לכן אני רוצה להגיד גם לידידי סמוטריץ – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אנטישמי. <אכרם חסון (כולנו):> – – ואני רוצה להגיד גם ל"רגבים", ואני רוצה להגיד גם לפיקוח הארצי: ראו הוזהרתם, אנחנו לא ניתן לכם יותר לדרוך עלינו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אכרם חסון (כולנו):> נגמרו הימים ההם – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אכרם חסון (כולנו):> – – שהשיח'ים באים ואומרים יהיה בסדר, מבחינת כבוד. אין יותר כבוד – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אכרם חסון (כולנו):> – – אנחנו למדנו את כל הפוילעשטיק של הממסד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גברתי ראשת הישיבה, חברות וחברי הכנסת, כלום זאת הירושה שאתם מותירים לילדיכם? ירושת העושק? ירושת הגזל? השוד? הפשע? האכזריות? הכיבוש לנצח? הכיצד תישירו את עיניכם אל עיני ילדיכם כאשר רגע האמת המוסרי יגיע והפור ייפול? מה תאמרו כאשר תדברו על היהדות ועל העם היהודי מלא הרחמים, החמלה והערכים? מה תאמרו כאשר ישאלו אתכם על השכנים, הכיצד גדעתם מהם את אדמותיהם ושיכנתם במקומם יהודים טובים שבמעשיהם עשו מעשה כפירה? אבל הם לא אשמים. האשם הוא במי ששלח אותם ואפשר להם – בנבזות כלפי האחר – לקבל אדמתו של האחר ולהמשיך את מסע ההתנחלות הבלתי-אנושי. זאת לא מלחמה פוליטית, חברות וחברים, זאת מלחמה על דמותה של מדינת ישראל. זה לא ימין ושמאל, זה לא הליכוד עם הקואליציה, וזאת לא האופוזיציה. המדינה הזאת עושה חרקירי לעצמה במו-ידיה. היא פוגעת באופן אנוש בדמותה האמיתית והערכית. פעם היהדות דיברה על שכינה מהמילה "שכנות", ופעם אחרת היא דיברה על הגר; ופעמים אחרות היא דיברה על החמלה ועל הצדק. הכיצד הם התאיידו להם באופן כל כך מהיר ממדינה שקמה על חורבות המכאובים וייצרה מדינה מהפנטת ומצליחנית? אבל לא הטכנולוגיה תעמוד לצדכם בעתיד; ולאו דווקא ההיי-טק, וההמצאות ופרסי נובל בתחומים שונים. לא כך תימדד דמותה של המדינה בהצלחתה. היא תימדד בכישלונותיה כלפי האחר; בגזל הנורא שהיא מבצעת חדשים לבקרים. זאת מדינה המובלת על-ידי אנשים שהשררה תעתעה בהם ושיכרון החושים הפך לחלק מרכזי ומהותי בהתנהלותה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> במקום שכנסת ישראל תהיה מגדלור לדמוקרטיה ולצדק, כנסת ישראל הפכה לפוגענית מאין-כמותה; מדינה שבמקום שתפיץ את ערכיה הנשגבים, היא מפיצה אל מול הנכר את גזלת האדמה של האחר ואת הפשעים האמיתיים כלפי הגר והשכן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> זו מדינה שאיבדה כיוונים, והיא באופן נואש חייבת מצפן ערכי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. אחריו – חברי הכנסת עפר שלח, יעל כהן-פארן, אורלי לוי, איל בן ראובן. בינתיים. אדוני, שלוש דקות, בבקשה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני שר הבריאות, חברי חברי הכנסת, אני גם רוצה לדבר בעניין הסדרה, אבל הסדרה של בעיות הדיור במדינת ישראל. זה גם צריך הסדרה. הממשלה הקימה חברת דיור להשכרה, שמטרתה היא לבנות דירות להשכרה לטווח ארוך בשכר חודשי מפוקח. אתמול ראיתי טקס הגרלה על 237 יחידות דיור בהרצליה. כן, כן, הרצליה במרכז הארץ, במחיר של 3,400-3,000 שקל בלבד, שכר דירה מפוקח. אני חשבתי לעצמי – אין עיני צרה, חלילה. אדרבה, ייכנסו לשם זוגות צעירים, מחוסרי דיור. אבל מה אני אגיד לכם, כשאני חושב, מדוע זה לא מגיע לציבור שלנו? מדוע ראש עיריית בית-שמש, שמוכן כמו ראש עיריית הרצליה שיבואו ויבנו דירות להשכרה בבית-שמש, במחיר של 3,000 שקל, שזה פחות ממה שמשלמים היום, לצערי, במחסנים ובחניונים ובמקומות כאלה שבכלל לא ראויים לדיור לבני-אדם – מדוע לא יהיה הדבר הזה להקל על מצוקת הדיור? אנחנו יודעים ששני-שלישים מתושבי ארצות-הברית וקנדה גרים בשכירות. זוגות צעירים מוכנים היום להיכנס לגור בהשכרה, ולאו דווקא ברכישת דירה, להיכנס להתחייבויות ולמשכנתאות שסופן מי ישורנו. ואם אני כבר מדבר על משכנתאות, אז אחד הדברים החמורים ביותר שנעשים היום אחרי שהזוג הצעיר כבר זוכה בדיור למשתכן – אז אני רוצה לספר לכם – ויש לי הפרטים והשמות – כאלה שזכו באופקים בדירות – תשמעו טוב – ובאו לבקש מהבנק את השלמת המשכנתה – מה אומר הבנק? כן, אתה רוצה 70% משכנתה? אין בעיה, רק תביא תלושי הכנסה של 14,000 שקל. אני שואל אתכם, למי יש היום 14,000 שקל תלושי הכנסה? ומי שיש לו, האם ילך לגור באופקים? ילך לגור בדימונה? בפריפריה? הבנקים תוקעים – מהצד האחר, אחרי שכבר זכו בהישג הגדול ביותר, להיות ברשימה של משתכנים – את תושבת ערד, האם יש בערד הרבה שמרוויחים 14,000 שקל כל חודש? <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> יש? אולי בקושי. אני לא מאמין. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הרבה? הרבה? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הרבה יש? <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש אנשים, עובדי "מפעלי ים-המלח". יש בערד. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אה, אלה לא זקוקים לדיור למשתכן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הכול יחסי, הכול יחסי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אבל אלה לא זקוקים לדירה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני חושבת שאיכות החיים שיש בערד, אין במקומות אחרים. אז תלוי מה את שמה על המשקל. אבל כעת אנחנו לא מדברים. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לא, אבל אלה לא נכנסים להגרלה של דיור להשתכן, של דיור בר-השגה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה משהו אחר. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – אלה גרים בהרחבה. אנחנו מדברים על זוגות צעירים – למי יש היום האפשרות של 14,000 שקל? פשוט תוקעים את זה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – וצריכים לקרוא לבנק ישראל לסדר. המפקח על הבנקים, משרד האוצר, כל הגורמים – לתת יד לביטול הגזירה הזאת. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת עפר שלח, בבקשה. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <עפר שלח (יש עתיד):> תודה, גברתי. האיש שמושך בחוטים של כתב הפלסתר הזה נגד מדינת ישראל, המכונה חוק ההסדרה, הוא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. אני מעריך את חבר הכנסת סמוטריץ, כי אני מעריך אנשים שיש להם השקפת עולם, אפילו אם בעיני היא תוביל אותנו למדינה דו-לאומית ולאובדן החזון הציוני. איש שיש לו השקפת עולם, אתה יכול להתווכח אתו ולריב אתו ובאותה עת לומר לעצמך: לפחות יש עם מי לריב ולהתווכח. הבעיה היא שחבר הכנסת סמוטריץ, נציגו של פלג עם שני חברי כנסת, בתוך מפלגה שרק אחד מכל 15 ישראלים הצביעה בעבורה, היום הוא מפעיל הכטמ"ם של ממשלת ישראל. כטמ"ם, כמו שאתה יודע, חברי עמר בר-לב, הוא הכינוי העדכני במערכת הביטחון לכלי טיס לא מאויש; לא ללא טייס אלא מופעל מרחוק. הממשלה הזאת היא מטוס ללא טייס; סמוטריץ הוא המפעיל מרחוק שלה, ולג'ויסטיק שהוא מחזיק ביד קוראים בנימין נתניהו, המכונה גם ראש ממשלת ישראל. נתניהו לא רוצה את החוק הזה, כי הוא יודע מה הוא כולל: סתירה מוחלטת של העקרונות והערכים של מדינת חוק, גלגול ישראל עוד צעד במדרון לכיוון מושבת המצורעים של האומות, סדק נוסף במבנה המאיים לקרוס של משולש הרשויות במדינה – הממשלה, הכנסת ובית-המשפט. ביבי יודע את כל זה, אבל הוא רק ג'ויסטיק, של מטוס או של צוללת, אי-אפשר לדעת. כל שותף קואליציוני מעיף אותו לכאן ולשם. כל מי שמאיים עליו מקבל כרצונו. הכטמ"ם, כידוע, חברי איל בן ראובן, לא יודע לאן הוא טס. האיש שלא ידע שהאיראנים שותפים בחברה שממנה קונה ישראל בבהילות כזאת צוללת, האיש שלא ידע שהעורף הישראלי מופקר, שלצה"ל אין תוכנית ואין הכנה למלחמה, שקבינט צריך לדון בנושאי ביטחון, לקבל החלטות ולדאוג שיבוצעו; האיש שלא יודע שום דבר ולא מתעסק בשום דבר חוץ מפוסטים ארוכים נגד עיתונאים – האיש הזה גם לא יודע איך לעצור את חוק האי-הסדרה. וכשיבואו תוצאותיו הרות האסון של החוק הזה, השר ליצמן, ויבעירו באש גדולה את מערכת המשפט ואת יחסי החוץ של ישראל, ומי יודע אם לא יותר מזה – האיש הזה גם לא ידע איך זה קרה לו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עפר שלח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – בבקשה, גברתי. ואחריה – חברי הכנסת אורלי לוי, איל בן ראובן, מרב מיכאלי, מנואל טרכטנברג, עבדאללה אבו מערוף. יש עוד חמישה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה, גברתי היושבת-ראש. חברי, בעוד כחצי שנה יציינו 50 שנה למלחמת ששת הימים ולכיבוש הגדה המערבית, שטחי הגדה המערבית, על-ידי ישראל. אנחנו בעצם בתוך שנת ה-50, שנת היובל, של המועד הזה. זה מעניין, כי שנת היובל במסורת היהודית היא שנה שבה מחזירים את הקרקע לבעליה המקוריים, היא שנה שבה משחררים עבדים, היא שנה שמציינים בשני האירועים האלה את הצדק החברתי ושואפים לשוויון חברתי. אבל כמו שאנחנו רואים, בהצעה הזאת עושים בדיוק את ההפך: גם גוזלים אדמות מבעליהן המקוריים וגם מעמיקים את חוסר הצדק החברתי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ההפך – מחזירים לבעלים המקוריים. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> אומרים לנו מגישי החוק, שזאת הממשלה שנבחרה, ממשלת ימין, ועכשיו הגיע הזמן ליישם את האידיאולוגיה הימנית שלהם ולהוציא אותה לפועל. אז בבקשה, אני מזמינה אתכם – בואו תוציאו אותה לפועל, בואו תראו לציבור הישראלי שאתם באמת מוציאים לפועל את המדיניות שלכם, את המדיניות הימנית הקיצונית שלכם. תלכו על זה עד הסוף, תדברו על סיפוח, הרי זה מה שאתם רוצים. תגידו לנו, תגידו לציבור, תגידו לעולם – מה הפתרון שלכם? מה הפתרון שלכם בסופו של דבר לכל שטחי יהודה ושומרון ולכל האנשים שחיים בשטחי יהודה ושומרון? לא רק איזה פתרון נקודתי לכמה בתים ולכמה שכונות. תגידו לנו ותגידו את זה לעולם – מה הפתרון? אבל אנחנו יודעים: הרי אין לכם פתרון. ואם יש לכם פתרון, הוא קיצוני ולא חוקי, בדיוק כמו הצעת החוק ההזויה הזאת. אז נכון, זאת ממשלת ימין. אבל בואו נשים את זה על השולחן: מפלגת תקומה לא קיבלה רוב בבחירות האחרונות; גם לא מפלגת הבית היהודי. אבל אתם מצליחים לסובב את הממשלה הזאת על האצבע הקטנה של סמוטריץ. מרבית הבוחרים לא בחרו אתכם, מרבית הבוחרים הם לא קיצונים משיחיים שמאיימים להחריב את הדמוקרטיה, שמצפצפים על שלטון החוק, שמאיימים לפגוע בחיילי צה"ל אם הם יבואו לפנות אותם. אתם קבוצה קיצונית שמוכנה לרמוס הכול בשביל כמה משפחות. אני אסיים בדברי הנביא ישעיהו: "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". אני קוראת לכם לעצור את ההרס העצמי שאתם מביאים עלינו. אני מזמינה את מעט השפויים שאולי עוד יש בממשלה הזאת ובקואליציה הזאת לא להיכנע לגורמים הקיצוניים שמנסים להחריב אותנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. בבקשה, גברתי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת – אין שר? אה, אדוני השר, תראו, אני מבינה שהממשלה מביאה את הצעת החוק הזו, וזה קצת תמוה בעיני. כי בשבועות האחרונים אני שומעת את ביבי השכם והערב – ואני אצטט אותו – אומר: מדובר בהתנהלות לא חכמה שעלולה לסכן את ההתיישבות כולה. מוסיף עליו שר הביטחון ואומר: חוק ההסדרה מרים להנחתה לכל אויבי מדינת ישראל. מצד ימין, ולא אחראי – שמנסה להוביל מהלכים ללא תכלית. שר האוצר שלנו כחלון אומר: יש מנהיגים שבורחים מאחריות ויש מנהיגים שלוקחים אחריות. מנהיגות צריכה לדעת לקבל החלטות לא לפי הכותרת ולא לפי הרוח, כי אם נאבד את בית-המשפט העליון, מה יישאר לנו? יושב-ראש הקואליציה, מר ביטן, אומר: חוק ההסדרה לא יעזור לתושבי עמונה; עמונה תפונה, לצערי הרב. זה המצב. היועץ המשפטי לממשלה, מלשכתו גם היום אומרים: היועץ המשפטי הבהיר בישיבה בצורה חד-משמעית כי קיימת מניעה משפטית לקדם את חוק ההסדרה, גם אם יורד סעיף 7, שמחיל את החוק על עמונה. מנדלבליט רואה את החוק כנוגד את הדין הישראלי והבין-לאומי וכחוק לא חוקתי מבחינת המשפט הישראלי, והוא לא יגן עליו. אבל אצל חברי הקואליציה מילים לחוד והצבעות לחוד. ראשי המפלגות, השרים וראש הממשלה אומרים חד וחלק כי החוק הוא חוק רע, הוא לא חוקתי והוא גם לא יציל את תושבי עמונה מפינוי. אך הם ממשיכים בתחרות הורדת הידיים: מי בעל-הבית בממשלה הזו. עכשיו, תראו, אני לא חסידה של פינוי משפחות מביתן; לא של פינוי התושבים מעמונה ובטח ובטח לא של פינוי משפחות מהדיור הציבורי. אני מאמינה שיש לנקוט את כל האמצעים החוקתיים כדי לאפשר למשפחות קורת גג. ולכן אני לא תומכת במהלך שכל כולו הצגה ופארסה אחת גדולה. אני תמהה למה אחרים שיוצאים בהצהרות, פתאום מוצאים את עצמם הופכים להיות חיילים במסע ההסברה או הדה-לגיטימציה של הבית היהודי. עכשיו, כשאני אומרת "בית יהודי", הדבר הראשון שעולה לי בראש זה משפחה שיושבת מסביב לשולחן בערב שבת. אבל ל-160,000 משפחות במדינת ישראל אין הביטחון הזה, אין קורת הגג הזו. אני ואת, טלי, ישבנו אתמול בדיון חירום על הדיור הציבורי לקראת התקציב. בספר התקציב יש 23 מיליון שקלים לרכישות דירות לדיור ציבורי. מה אנחנו נעשה ב-23 מיליון שקלים? אין שם, בינתיים – כי הבנתי ממשרד הבינוי והשיכון שהם נלחמים על זה מול משרד האוצר – אין שם שיקום שכונות חברתי. כבר נלחמנו על זה בתקציב הקודם, ואמר השר כחלון: לא שמתי לב, ואז הוסיף שם כמה גרושים. אבל השנה הוא גם לא שם לב? אני רוצה לומר משהו, בעוד מדינה שלמה עומדת כשבויה – והתיאורים הם תיאורים קשים. אף אחד מאתנו לא רוצה לראות אנשים מפונים, בטח לא בכוח, בטח לא מהבית שלהם. אבל מדובר ב-40 משפחות – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – ואני לא רואה את ההתגייסות של הקואליציה עבור אותן משפחות של ליפתא, גבעת-עמל, שכונת-הארגזים. שם שרת המשפטים הייתה היוזמת של החוק בקדנציה הקודמת, והיום, לצערי הרב, עושה כל שלאל ידה כדי למנוע את ההסדר החוקי, הסדר חוקי שקיים פה במדינה, שמכרו את הקרקעות עם האנשים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, גברתי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – ולא מדובר על הדין הבין-לאומי ולא מדובר על שום דין אחר, רק על דין-וחשבון שהם יצטרכו לתת ליזמים בעלי ההון. אז תסלחו לי, זה לא יהודי בעיני לפנות יהודים מהקרקע שלהם, כדי לתת אותה לבעלי ההון. יהודי בעיני לדאוג קודם כול לילדים שמפונים השכם וערב, הילדים ההומלסים במדינת ישראל. דין אחד – אל תהיו צבועים – לכולם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מדברים על חוק הסדרה – תסדירו את הדיור הציבורי. אני קוראת לחברי הכנסת החרדים, תעשו מעשה עמונה, תאיימו לפרק את הממשלה אם לא יהיה תקציב לדיור הציבורי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – דיברת על כך, מוזס. תעשו מעשה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חבר הכנסת איל בן ראובן. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> תודה, גברתי היושבת-ראש. חוק ההסדרה הוא חוק רע. לפני הכול הוא עומד בניגוד – הוא פוגע באינטרסים של המדינה כפי שהוגדרו על-ידי ראש הממשלה, שאמר יותר מפעם אחת, שהדירקטיבה העתידית היא הסדרה לעבר שתי מדינות. אם זו הדירקטיבה וראש הממשלה מתכוון לה, הרי החוק המוצע כאן הוא שקר וכזב למתנחלים בהתנחלויות, ואם הדירקטיבה היא סיפוח, אז, אדוני ראש הממשלה, אתה משקר לעם ישראל ולעולם כולו. התוצאה – בלבול ותהייה. לאן הולכת המדינה הזאת? חמור מכך, חיכוך בינינו, אזרחי המדינה. תסתכלו כאן בכנסת. תסתכלו על הציבור. תסתכלו מה חוטפים קציני צה"ל משרתים. תקשיבו לקולות המתלהמים מכיוון עמונה. אני אומר לכם, שוטר או חייל צה"ל שייפגע, חס וחלילה, ב-25 בדצמבר, אני אומר לכם, חברי הבית היהודי והחברים בקואליציה, זה על ראשכם. לך, ראש הממשלה, הגיע הזמן שתגיד מה אתה רוצה ותתחיל לכוון את המדינה. זה תפקידך. הרי בביטחון אזרחי המדינה, במיגון הפיזי שלהם מול האיומים, אתה וממשלתך אינם מטפלים. את זה אמר מבקר המדינה. אותי זה לא מפתיע. אני כבר חודשים רבים זועק את צעקת התושבים שאינם חשים את האיום, כי האיום הזה צועק רק כשהוא קורה. אני חוזר לחוק הרע הזה. על מה אנחנו מתווכחים? על המוסר שלנו כחברה וכמדינה? האם יש לנו זכות להחליט על אדמות של אנשים שאינם אזרחי המדינה? שהם חסרי זכויות אזרח בסיסיות, שחיים תחת משטר צבאי, בתי-משפט צבאיים וסממנים שלהערכתי רובנו מסכימים שאינם מתאימים לנו כעם וכחברה. החוק הזה הוא לא מוסרי לא לנו ולא לקבוצת העולם הבין-לאומי שבה בחרנו להיות חברים. את זה אומר בר-הסמכא העליון שקבענו שהוא כזה, היועץ המשפטי לממשלה. ואתם ממשיכים בדיון האווילי והמיותר של מי יותר חזק, בית-המחוקקים או בית-המשפט העליון. גושי ההתנחלויות, המרחב שבו מתגוררים 80% מהתושבים היהודים, כמו שאמר ידידי בני בגין קודם, הוא לנו, ויש הסכמות רחבות על כך. חברת הכנסת ציפי לבני הביאה את ההסכמות האלה בעבר. חוק ההסדרה המוצע הוא פגיעה אנושה בגושי ההתנחלויות האלה. אם יש הזדמנות אזורית שנוצרת כדי להתקדם היום במשא-ומתן להסדרה מדינית, הרי אתם הולכים לשבור כל אופציה שכזו. חברים, החוק הזה הוא רוח גבית, כלי עבודה לכל גורמי ה-BDS, לבית-המשפט בהאג, שכקציני צה"ל – אני אומר לכם כקצין צה"ל – אנחנו נשלם את המחיר. החוק הזה מחליש אותנו, מבלבל, שלא לומר משקר. חוק ההסדרה, חוק המואזין, הם חוקי הצתה ופגיעה איומה ומשסעת בחברה הישראלית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסכם. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> זהו האיום האמיתי. חבל ועצוב. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת מיקי רוזנטל נמצא בוועדת הכספים, לכן אני שומרת על זכותו לחזור לכאן ולדבר. חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – חברי הכנסת מנואל טרכטנברג, עבדאללה אבו מערוף, ג'מאל זחאלקה, עבד אל חכים חאג' יחיא. זה הסדר בינתיים. בבקשה, גברתי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. סביב הוויכוח המר, המאבק נגד החוק הזה המכונה באופן שקרי חוק ההסדרה – זה דיבור שכאילו מאבד את המשמעות שלו. את מכירה את זה, גברתי היושבת-ראש, כשאת חוזרת על מילה הרבה מדי פעמים היא מאבדת את המשמעות שלה, היא הופכת להיות צבר הברות. ככה יש לי תחושה שאנחנו חוזרות וחוזרים ואומרים "פגיעה בדמוקרטיה", "סכנה לעתידה של מדינת ישראל", "נזק לישראל בעולם", הכול דברים שהם אמיתיים והם נכונים והם כואבים והם עמוקים והם מסוכנים, אבל מרוב שהם נאמרים שוב ושוב ושוב הם כאילו הופכים לאיזו קלישאה, כאילו – לא יודעת – גיבוב של הברות ושל מילים. זה נובע מזה שהממשלה הזאת, וצריך להגיד שתי הממשלות שקדמו לה, פשוט כל הזמן דחפו את הגבול. כל הזמן הזיזו את הקו האדום עוד ועוד ועוד, מחוץ למה שהחוק הישראלי והחוק הבין-לאומי ודעת הקהל בעולם יכולים להכיל. אז כל פעם שדוחפים עוד קצת נשמע שזה חזרה על אותו דבר וגם הנה לא קרה כלום. לא קרה כלום. עשינו את כל הדברים האלה שהתרעתם וצעקתם ואמרתם ולא קרה כלום, החיים ממשיכים, אנחנו לא מרגישות ומרגישים בכלל את הבעיה. עכשיו אנחנו הולכות והולכים לחצות קו כזה אדום, כזה עבה. אדום עבה, עבה, עבה. איך אנחנו יודעות ויודעים שהוא כל כך עבה? כי היועץ המשפטי לממשלה – שאי-אפשר להגיד שהוא חלק מהשמאל, אי-אפשר להגיד שהוא חלק ממה שחבר הכנסת סמוטריץ עמד פה ואמר: טרור משפטי; הוא מינוי של ראש הממשלה נתניהו ושל שרת המשפטים שקד – הוא אומר, אי-אפשר, לא יכול להיות, אני לא אגן על זה בבית-המשפט העליון. אני מקווה מאוד שהוא לא יצטרך גם, כי לעשות את הסיבוב הזה שבו הממשלה והקואליציה הזאת תעביר ביודעין חוק אי-אפשר להעביר אותו, שהוא באמת עובר על כל חוק ומוסר בעולם הזה, ואז יבוא בית-המשפט העליון ויבטל אותו והם יגידו, הנה, בית-המשפט העליון מנהל לנו את החיים ולכן אנחנו צריכים לעלות עליו עם 9D – אני, פחות בא לי על המשחק הזה. אבל עכשיו אנחנו עומדות ועומדים לחצות כזה קו אדום עבה, שגם אם לא נרגיש את הנזק שלו מייד, כשיום אחד נרגיש את הנזק המצטבר של כל הצעדים הלא-דמוקרטיים האלה, שכן מסכנים את עתידה של מדינת ישראל, ובוודאי כמדינה שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, אני לא יודעת אם נוכל לתקן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אז אני רק באמת מחזיקה אצבעות לכולנו, שלא יהיה מאוחר מדי. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, יש לי חדשות מרעישות בעבור כולנו: מסתבר שיש חיים בכנסת חוץ מעמונה. בשקט, במקביל לעיסוק האובססיבי במיקומן של 40 וילות בגבעה, בגודל המדויק של הווילות האלו, מתרחשים פה בכנסת דיונים רציניים בנושא פעוט-ערך, קטנטן, קטנטן, בנושא שהוא לא נוגע לאף אחד כאן – תקציב המדינה לשנתיים. אבל מי שם לב לזה? הרי אין מה להשוות את החשיבות הקיומית של אותן 40 וילות לתקציב המדינה לשנתיים. אבל אם בתקציב המדינה עסקינן – אנחנו עושים מאמץ גדול בימים אלו לחשוף את ההונאה הכלכלית הגדולה של ממשלות נתניהו, הונאת המסים הסמויים. לאמור, אנחנו כולנו יודעים מה זה מסים גלויים: מס הכנסה, מס בריאות, ביטוח לאומי; אנחנו רואים את זה. אבל מעבר לזה אנחנו משלמים מהכיס שלנו הרבה יותר כסף על חינוך – שאמור להיות חינם אבל הוא איננו; על בריאות – שאמורה להינתן לכולנו בצורה שוויונית, ולא ניתנת, וכך הלאה. זאת המכה הכלכלית הגדולה. אלא מה? זאת הונאה, מכיוון שהכנסת לא דנה בהם, כי נתניהו אומר לנו כל פעם שהוא מוריד לנו את המסים הגלויים וזורק לנו כמה פרוטות, אבל במקביל מטיל עלינו את המסים הסמויים. רבותי, אותו דבר קורה בתחום המדיני. אומרים לנו שאנחנו פועלים ביהודה ושומרון על-פי חוק; אומרים לנו שאנחנו ילדים טובים; אומרים לנו שעמדת המדינה היא בעד שתי מדינות לשני עמים – ככה מכריז ראש הממשלה כל שבוע, לפחות פעם בשבוע; אומרים לנו שאנחנו מכבדים זכויות קניין, אבל בפועל, בשטח, מתרחש תהליך ברור ועקבי של סיפוח סמוי, כמו המס הסמוי, ושל רמיסת החוק ושל מניעה של כל הסדר עתידי שיאפשר הפרדה מכובדת מהפלסטינים. זאת הונאה. וכמו עם המסים הסמויים, אנחנו חשים בהונאה הזאת עמוק בתוך הכיס. זה יעלה 200 מיליון לפחות להעביר מגבעה לגבעה את 40 הווילות האלה. זאת כמובן פגיעה בשלטון החוק ובמעמדנו בעולם, אבל הממשלה מגלגלת עיניים ומכחישה בכל תוקף. רבותי, אתם רוצים שהמדינה הזאת תהיה חצי-חצי? פיפטי-פיפטי? אז תגידו. תגידו בפה מלא שזאת לא המדינה היהודית והדמוקרטית שעליה חלמנו אלפיים שנה, אבל אל תמשיכו להונות, אל תמשיכו לזרות חול בעיניים. כמו המסים הסמויים, אנחנו נרים את המסך ונחשוף בכל עוצמתה את ההונאה הזאת, את מחזה האבסורד שמתרחש כאן בכל תחום, בכלכלי כמו במדיני. אתם שיכורי כוח – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> – – כי הצלחתם להביא לאישור הכנסת חוק שהוא לא פחות מהזוי. אבל זה גם מה שבסופו של דבר יעצור אתכם – שיכרון הכוח. אנחנו לא נרפה עד שזה יקרה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. אחריו – ג'מאל זחאלקה, עבד אל חכים חאג' יחיא, עליזה לביא, איילת נחמיאס ורבין. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר יעקב ליצמן, אני הייתי מסתפק בדבריה של חברת הכנסת יעל כהן-פארן במצב אחר, אבל בכל זאת יש להגיד כמה מילים בהקשר של החוק הזה. מציעי החוק שאנחנו דנים בו – שהוא הזוי, כמובן, ולא חוק – כופרים שלוש פעמים: פעם ראשונה בהלכתו וצדקתו של היועץ המשפטי ובחוות הדעת של היועצים המשפטיים ובג"ץ שדוחים על הסף את החוק הזה באופן מוחלט, חד-משמעי, ורק משלוש סיבות מאוד פשוטות, בלי כל הפילוסופיה וכל הוויכוחים וכל ההסברים: א. על ההפקעה להיעשות על-פי הדין המקומי, קרי, לפי חוק הרכישה הירדני, של מדינת ירדן; דבר שני – על ההפקעה להיות לטובת האוכלוסייה המקומית כנדרש לפי תקנה 43 לתקנות האג – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> תקנות האג. – – דבר שלישי – על הליך ההפקעה להיעשות בהתאם לכללי היסוד של המשפט המינהלי. אני מבין ויודע שאפשר לכפור בחוות דעתו של היועץ המשפטי ובדמוקרטיה וביסודותיה, ולרמוס, ולעשות חוק הזוי, אבל לכפור בתורה ובתנ"ך, שהם מהשמים, על-ידי אדם מאמין, כפי שהציגה חברת הכנסת שולי מועלם את החוק, עוד לא ראיתי ולא שמעתי. זאת הפעם השנייה שמציעי החוק כופרים ומצטרפים לאמירתו של המשורר המנוח סמיח אל-קאסם, שאמר: אם באמת זה נכון שאלוהים נתן את הארץ הזאת, אז אני כופר בו. הם כופרים באמירה הזאת על-ידי החוק. עדיין אין אומץ לא למציעי החוק ולא לממשלת הימין המטורפת הזאת לקבוע את גבולותיה של מדינת ישראל, והם באים לספח את הגדה המערבית הכבושה בכיסוי האליבי של התורה. אם יש תורה, אז למה צריך חוק? התורה גם אמרה: אל תגנוב; צדק צדק תרדוף; אל תגזול אדמתו של האחר. אבל כנראה אפשר לכפור בתורה כשיש גנבה. הכפירה השלישית והגדולה של מציעי החוק – יכול להיות שהיא לא גדולה – היא בעצם קיומה. הם כופרים בעצם קיומה של מדינת ישראל משנת 1948, לאחר 50 שנים של הכיבוש של הגדה המערבית. הם רוצים לחזור למצב שהיה קיים לפני 29 בנובמבר 1947, ולהצטרף לעמדה האינטרנציונליסטית שהייתה אז, היא העמדה של מדינה אחת דו-לאומית, עם שוויון מלא, לאומי ואזרחי, לכל אזרחיה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כנראה זה הזוי וציני, לא? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מודיע מראש שההחלטה שהולכת להתקבל היום היא החלטה לא לגיטימית ודגל שחור של חוסר לגיטימיות מתנוסס מעליה. אם ההליך הוא של רוב, הליך טכני, קבלת החלטה ברוב, אז זה יכול להתקבל במסגרות רבות, כולל מסגרת של כנופיה. כנופיה יכולה להחליט לצאת לשוד. נגיד, כנופיית סמוּטריץ מחליטה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> סמוֹטריץ, בחולם. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> סמוֹטריץ, בחולם. אם חבורה של אנשים מחליטה, יושבים בדמוקרטיה, מתווכחים ביניהם ובסופו של דבר אומרים: אנחנו הולכים לגנוב את אדמתו של אחמד בן עבדאללה בן שאהין; ואתה מסתכל: איזו דמוקרטיה, תפארת, ויכוח דמוקרטי, זכות לדבר – זה מצג שווא של דמוקרטיה. דמוקרטיה היא לא רק הליך, לא רק הצבעות. יש גם זכויות. אין דבר כזה הליך דמוקרטי שהתוצאה שלו היא הפרה בוטה ורמיסה של זכויות אדם. אין הליך דמוקרטי שסופו החלטה על גנבה, על שוד. זה לא דמוקרטיה אלא דמוקטטורה. זה מה שקורה כאן. אין זכות לכנסת להחליט על השטחים הכבושים. מה שתקף כאן זה החוק הבין-לאומי ולא החוק הישראלי. הבעיה שלנו היא לא עם אדמה פרטית. כל האדמות בשטחים הכבושים שייכות לעם הפלסטיני. העם הפלסטיני הוא לא אוסף של יחידים, אלא עם שיש לו אדמות שהן אדמות הכלל. הן לא שייכות למדינת ישראל, ובוודאי לא שייכות לסמוטריץ וחבורתו. גם בנייה על אדמה שהיא כביכול לא פרטית אלא כללית, ציבורית – היא של הציבור הפלסטיני, ולא של ציבור חבורת השודדים המתנחלים בראשות סמוטריץ ודומיו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לכן, גברתי היושבת-ראש, עוד פעם אני קורע את החוק הזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חברי הכנסת עליזה לביא, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, יואל חסון, איציק שמולי, עד כה. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מסתכל פה על הלוח ואני קורא: הצעת חוק להסדרת התיישבות, כלומר, יש משהו שהוא לא בסדר. מזה מתחילים – רוצים להסדיר וקוראים לזה חוק. אז קודם כול, זה לא יכול להיות חוק, כי הוא נוגד את כל החוקים; הוא נוגד את החוק הבין-לאומי. ואני שומע גם אנשים שאומרים: החוק הבין-לאומי לא מעניין אותנו. אז בואו נתחיל בזה. מדינת ישראל קמה בזכות מה? מדינת ישראל קמה על חלק מאדמות פלסטין על סמך החלטות האו"ם, החלטות בין-לאומיות. אם החוק הבין-לאומי לא מעניין, אם הוא לא לגיטימי, בכלל מדינת ישראל היא לא לגיטימית, חד-משמעית, ואת זה שיבין מי שלא הבין. המנגנון הזה שבא ומדבר על פיצוי – איזה פיצוי? אתה מנשל מישהו מהרכוש שלו ואתה אומר לו: תשמע, אני אקבע גם מה המחיר של הרכוש שלך, ולא רק זה – ומי שיפצה אותך זה אח שלך, ברכוש שהוא לא שלי. מדינת ישראל גונבת את האדמות, ומה היא מוכנה לתת? אדמות חלופיות. של מי? של העם הפלסטיני. אתם חושבים שמישהו ירצה לקבל אפילו את כל ההון שבעולם תמורת האדמות האלה? אז אתם טועים. אני אומר לכם, יש פסק הלכה אסלאמי, דתי, פתווה, שאומרת: אסור בהחלט למכור מטר אחד מהמולדת האסלאמית הפלסטינית הערבית. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה העונש? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> העונש? זה לא מעניין אותך מה העונש. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> העונש – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה העונש? תגיד. תגיד. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אתה שואל אותי מה החוק? לפי החוק זה מוות, ומגיע לו. כן. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> ומגיע לו. אם אתה שואל אותי, אני אומר לך: גם מגיע לו. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תתבייש לך – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת סמוטריץ, עד כאן היה דיון מאוד מתורבת. אני מבקשת לשמור על תרבות הדיון. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הוא לא יכול לשמור. זה הוא. אני שואל, כשמדברים על היהודים ועל הדת היהודית, האם זה הדת של התורה או תורת המלך, שמאפשרת גם להרוג ילד פלסטיני, לא רק לנשל אותו מרכושו? אם זה תורת המלך – היא תיושם פה בכנסת? מדברים על בחירות ועל דמוקרטיה. בואו נשמע. למה לשקר לעם? מישהו, הליכוד קיבל פה 30 מנדטים. האם במצע שלו הוא אמר שהוא הולך לגנוב אדמה פלסטינית? האם הוא אמר שהוא הלך לספח? מה השקר הזה? מה השקר? <מאיר כהן (יש עתיד):> חבר הכנסת חאג' יחיא, אתה עומד מעל הדוכן של הכנסת, וקורא – מתיר את דמם של הערבים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני לא מתיר. אמרתי: החוק. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הזמן שלך הסתיים – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – לכן – משפט סיכום, ולא לענות על שאלות, אני מבקשת. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אז אתה לא הבנת, ואם לא הבנת – תחזור ותלך לפרוטוקול. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני אומר לך שהחוק מתיר, ואני תומך בחוק הזה. אם זה חוק – כן, אני מתיר. אני תומך בחוק. מה הבעיה? <מאיר כהן (יש עתיד):> איזה חוק – להרוג אותם? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> להרוג אותם אמרתי? אמרתי: חוק. <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. רבותי, תודה. תודה לחבר הכנסת חאג' יחיא. <מאיר כהן (יש עתיד):> גם בתורה אין כזה חוק. איפה יש? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> יש. אני אומר לך, יש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני אומר לך, יש. <עליזה לביא (יש עתיד):> גברתי, ייגמר הוויכוח ואז – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני ממתינה עד שיהיה שקט באולם. תודה רבה. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברותי, חברי חברי הכנסת, כבר היינו בסרט הזה יותר מדי פעמים, וזה מתחיל להיראות ולהישמע כמו תקליט שבור. פעם אחר פעם אתם מוליכים את המתיישבים שולל, כאילו אתם עסוקים בהם באמת, כאשר למעשה, חברי, אתם עסוקים אך ורק בעצמכם. בואו נודה: עמונה הפכה להיות מרתון בין הבית היהודי לליכוד, מי עושה סיבוב גדול יותר על חשבון המתיישבים. השר בנט והשרה שקד אומרים שאי-אפשר, ואז נבהלים שחברי כנסת בליכוד והשרים שם עוקפים אתכם, והכול על גב המתיישבים. אל תאמינו להם, מתיישבי עמונה. אל תאמינו להם. הלוואי שעל ההסדרה היינו מדברים פה הערב. יש כאן הכול בחוק הזה חוץ מהסדרה. לא בהסדרה עסקינן אלא בהסדרת המעמד של חברי כנסת, יוזמי החוק העלוב הזה והמובילים שלו. אתם שכחתם שמדובר באנשים, בילדים, במשפחות. כאילו לא באנשים מדובר. אתם משחקים באנשים. אתם מבטיחים, מטשטשים את המציאות, רק כדי להרוויח הון פוליטי. כן, עידוד ההתיישבות בארץ מהווה את עמוד התווך של הקשר ההיסטורי בין עם ישראל, ארץ-ישראל ותורת ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, כמו גם לפניה, עודדה הממשלה את המתיישבים, אותנו, את כולנו, להוות את חוד החנית של היישוב היהודי ביהודה ובשומרון, והם נענו, חדורי אידיאולוגיה ואהבת מולדת. וגם היום חייבת להיות אחריות למתיישבים מנציגי הציבור שלהם ובכלל. המדינה שלחה אותם לשם, אלו אחים ואחיות שלנו, בני עמנו, ואנו אחראים לכל אחד ואחת מהם. אבל בנינו מדינה יהודית ודמוקרטית. אל תהרסו לנו אותה. יש לי שם חברים. אביחי בוארון למד באותו בית-ספר שאני למדתי; אחותו עדנה הייתה בת כיתה שלי. רק לפני כחודש הלכתי עם כל בני המשפחה שלי לאוהל השבעה של אביו של אביחי, זבולון בוארון ז"ל – מורה דגול, אדם עם הרבה מאוד ידע, שהיה מורה גדול של רבים מחברי בעיר נתניה. אני מכירה את המשפחה. אביחי, אל תאמין. עושים סיבוב עליכם. למרבה הצער, מי שמנסה להתנער מהאחריות הזאת זה מפלגות הקואליציה. הן משחקות משחק פוליטי מכוער. ואני רוצה להגיד לחברים בקואליציה פה: בעמונה יש אנשים בשר ודם, כמוני וכמוכם, וכשקראתי את הכתבה ב"וואלה" על עציון דוד, שגר יחד עם רעייתו שירה במאחז זה 14 שנים, הכתבה עליהם עם ששת ילדיהם – מבחינתי זה לא עוד שם. אני מכירה את עציון שנים רבות, מכירה את ההורים שלו, מכירה את המשפחה, את הכאב של לעזוב בית שבנו ועסק שסמוך לבית; והילדים, לעזוב חדר ולעזוב משפחה וגן-ילדים. אני מבינה ומזדהה עם הכאב הזה. אבל למה אתם זורים חול בעיניים של המתיישבים? למה לאורך כל הדרך אתם לא טורחים לומר להם את האמת, את האמת שאתם עצמכם יודעים? אז אל תאמינו להבטחות של מי שמשתמש בכם פעם אחר פעם. גם פנחס ולרשטיין מתנער מכם ואומר – אני מצטטת: – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – כשהצעתי לאנשים לעלות על הקרקע בעמונה, ידעתי שמהלך ההסדרה עדיין לא הושלם. והוא מפרסם וכותב שאתם בעצם מפריעים לכל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אז אני קוראת ואומרת כאן: הציבור מבין את זה. יש פה ממשלה שהדפוס שלה הוא כל הזמן אותו דפוס. אנחנו רואים את זה לאורך כל הדרך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> משתמשים פה באנשים. אתם באמת באמת יקרים לנו. במקום למצוא את הדרך לבוא ולראות איך עושים את זה בצורה נכונה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – מוצאים את הבית ובונים את החיים בהמשך, וללמוד מטעויות העבר – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – משתמשים בכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, קשה להאמין שאנחנו עולים ומדברים על החוק הזה בהפרש של יומיים, אבל זאת המציאות, וזה מה שמעניין את הממשלה הזאת. אז גם אני אבוא ואדבר על מה שמעניין את הממשלה הזאת – ולצערי הרב, כמו שאמרתי בנאום האחרון שלי, לא אזרחי ישראל מעניינים את הממשלה הזאת. אני, ברשותך, אקרא כמה ציטוטים. <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אקרא כמה ציטוטים. חבר הכנסת גליק, תושבי יהודה ושומרון הם אזרחי ישראל. אני רואה אותם, אתם לא רואים אותם. אתם אלה שלא רואים אותם. ואני אקרא את זה בצורה פשוטה. אם לא אכפת לכם, אני אקרא ונראה מי יצליח לנחש. "ההתנחלות היהודית לא תהיה קשורה בעוול ובנישול כלשהו של תושב ערבי כלשהו במקום כלשהו בארץ-ישראל" – אני לא יודעת מי מכם יודע לנחש מי אמר את זה. לא אמר את זה אף שמאלני. לא אמר את זה מישהו שעליו אמר חבר כנסת במליאה, שטרח והגדיר את זה "טרור משפטי של ארגוני השמאל". אני אקרא לכם עוד ציטוט: "לא נוכל להסביר גם לעצמנו מדוע אנו לא מרכזים את כלל המשאבים והמאמצים לטובת גושי ההתיישבות ומחזקים בכך את הסיכוי להחזיק בהם גם במסגרת הסדר הקבע"; חברתי היושבת-ראש, אני מבטיחה לך שגם את זה לא אמר אף שמאלני, שמכונה כאן לגנאי "שמאלני". את הציטוט הראשון שהזכרתי לגבי הנישול אמר מנחם בגין, זיכרונו לברכה, שהיה אחד המנהיגים האחראיים יותר של מדינת ישראל, כי הוא טרח גם לשמור על הביטחון וגם להושיט יד לשלום. הוא הבין את הערך המוסף בדבר הזה. הוא הבין כמה זה חשוב לקיום המתמשך של מדינה יהודית ודמוקרטית בישראל. את הציטוט השני, שאמר שלא נוכל להסביר לעצמנו את מה שאנחנו אומרים פה לעתים מזומנות, שאם אנחנו לא נחזק את גושי ההתיישבות, אנחנו אלה שנהרוס את הלגיטימציה הבין-לאומית שלהם – והנה, במו-ידינו, במו-ידינו, אנחנו מפוררים את הלגיטימציה הבין-לאומית של גוש-עציון, של צמודי הגדר, של מעלה-אדומים. לא בונים שם ולא מייצרים שום לגיטימציה בין-לאומית בכלל לבנות שם. זה הכי גרוע. את הציטוט השני אמר חבר הכנסת לשעבר מיכאל איתן. איש מכובד, אפילו הייתי מגדירה אותו אינטלקטואל ימני, שאמר את הדברים האלה לא לפני הרבה שנים; ב-20 באוגוסט 2010 אמר את זה מיכאל איתן. אני רוצה להגיד לכם שכשאני ראיתי את הציטוט הזה אני פשוט נדהמתי, כי אמרתי: איפה אותו ימין של ז'בוטינסקי, שאני מוצאת את עצמי כל הזמן מצטטת אותו? אנחנו מטרללים את עצמנו לדעת, ובעיקר מטרללים את התושבים, חברי חבר הכנסת יהודה גליק. אני רואה – כפי שאתה מכיר אותי כבר – רואה את התושבים האלה, רואה את האזרחים האלה לנגד עיני, ובאמת באמת באמת נשבר לבי בקרבי על כך ששוב ושוב זורים חול בעיניהם – אני מתנצלת, אני לא מרגישה כל כך טוב – זורים חול בעיניהם, ואנחנו יודעים שפתרון לעמונה לא יהיה במתכונת שבה הממשלה טענה מלכתחילה שזה יהיה. ואני רוצה להגיד לכם, רבותי וגבירותי: זאת ממשלה שנשלטת לא על-ידי ראש הממשלה שלה, כי הוא, כפי שאנחנו יודעים, לא רצה להביא את חוק ההסדרה למליאה. אנחנו יודעים שהוא מבין את הסיכון שיש בכך, והנה – הבה גם נחמיא לראש הממשלה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני כבר מסיימת. אני רוצה לומר מילה אחת. – – אני מאוד מאוד שמחתי לשמוע שראש הממשלה נענה לקריאתו של פרנסואה הולנד, נשיא צרפת, ואמר שהוא יבוא למפגש עם אבו מאזן. לא מפני שאני חושבת שמשם יצאו – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> תרגיעי, תרגיעי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הוא כבר חזר בו? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> לא, הוא עוד לא בא. בתנאי שלא תהיה ועידה בין-לאומית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מבקשת לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> טוב, בסדר. חברת הכנסת לבני, תרשי לי רגע, ברשותך, אני בן-אדם אופטימי מטבעי, ותרשי לי להיתלות ברגע של תקווה. אני מאוד מאוד מקווה – הנה, אני אתרצה, חברת הכנסת לבני, ואני אומר: אני מקווה שהוא אכן יגיע למפגש עם אבו מאזן. אבל אני רוצה לומר משהו אחד: תראו איך מצליחים לטמטם פה את כולנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> סיכום, בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מתנצלת. זה פשוט בגלל ההפרעה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> סיכום, סיכום. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מאוד מאוד כואבת את ההרס של האנדרטה של גיבור ישראל, סגן אלוף עמנואל מורנו. זה התחיל בעתירה של "שלום עכשיו". המדינה, בסופו של דבר, באיזה סיכום שאני לא מצליחה להבין, התרצתה במסגרת העתירה. היא אמרה: בואו נהרוס את האנדרטה. ואני רוצה להגיד לכם, בסופו של דבר אני כבר לא יודעת מי אשם כאן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רק יודעת שאילו אני אלמנתו של סא"ל מורנו, אני שוב לא ישנה בלילה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. לאחר מכן – רויטל סויד, איציק שמולי, יהודה גליק, מירב בן ארי, נחמן שי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי, גברתי יושבת-ראש הישיבה, חברי חברי הכנסת, אנחנו כל הזמן שומעים מפי החברים שמקדמים את החוק ההזוי הזה, חוק ההסדרה, ומושכים בעצם את כל עם ישראל, את כל מדינת ישראל, לכיוון תהום, לכיוון של בית-הדין הבין-לאומי. על כך דיברו – עוד פעם, לא אנחנו, לא האופוזיציה; דיבר על כך ראש הממשלה בנימין נתניהו, דיבר על כך שר הביטחון אביגדור ליברמן ודיבר על כך גם אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה. אותם חברים מתעלמים מכל העובדות, מכל התיאורים, מכל הדברים המפורשים, האיומים, מהמציאות הבין-לאומית. אותם חברים אומרים לנו שכל מה שמעניין אותם זה הגבולות של הארץ המובטחת. אם – בעצם כן – הבטיחו בברית בין הבתרים, הבטיחו את עמונה – אז הם יילחמו על עמונה. הם יילחמו על כל פיסה בארץ-ישראל. ואני רוצה להזכיר להם מה פירושה של ברית בין הבתרים. בואו נדבר על זה. אז ברית בין הבתרים, כמובן, כוללת גם את עבר הירדן המזרחי. היא כוללת את הגבול שלנו, ובעצם מרחיבה אותו עד הנילוס, עד מצרים. חלק מסוריה ובוודאי חלק הארי מלבנון שייכים גם הם לארץ-ישראל על-פי ההבטחה הזאת. האם הכוונה היא שעכשיו אתה, בצלאל סמוטריץ, חבר הכנסת, עומד לפתוח במלחמה בכל החזיתות, נגד השכנים שלנו בלבנון, בסוריה, במצרים ובירדן, על מנת לממש את הברית הזאת? ואני אומרת שזה לא הגיוני; אם אתה אומר שאנחנו צריכים להילחם על עמונה כמו שאנחנו נלחמים על פתח-תקווה או על תל-אביב או על ראשון-לציון, אני חושבת שזה לא הגיוני שאתה לא תילחם גם על רבת-עמון, אולי על קהיר, אולי על אלכסנדריה, אולי על ביירות, אולי על עמאן ועל מקומות אחרים, שהרי הם הארץ המובטחת. אז אני רוצה להגיד לך, בצלאל, שעם כל ההערכה שלי אליך, כי אתה חבר כנסת פיקח וחרוץ ואני רואה את עבודתך, ויחד עם זאת אני גם מאוד מפחדת. אני מפחדת ממך, אני מפחדת מחבריך, כי אני יודעת שאתם מסכנים את מה שכבר יש לנו. אתם מסכנים את גבולות ארץ-ישראל ואת מדינת ישראל כפי שהיא הוכרה גם בחוק הבין-לאומי, כפי שהיא קיימת, כפי שהיא נראית היום, שזו מדינתו של העם היהודי. זו מדינתו של העם היהודי, ואתה מסכן גם את הרוב הדמוגרפי שלנו בארץ הזאת, ואתה גם מסכן את העתיד שלנו בתור מדינה דמוקרטית. שמענו היום את חברתך חברת הכנסת שולי מועלם – ואנחנו עושות אתה עבודה משותפת בהיבטים אחרים, חברתיים ואחרים. היא אמרה שבכל מקום בעולם מתנהגים ככה וכל מקום בעולם גם מכיר בזכות הטבעית שלנו. הרי זה שקר, זה שקר, ואולי אתם משכנעים את עצמכם, אבל כנראה אתם לא מצליחים לשכנע את עצמכם, כי חלק מהממשלה שלכם – ראש הממשלה שלכם, הוא לא אמון, הוא לא סגור על זה שזה הדבר הנכון למדינת ישראל, והוא לא סגור על זה שזה הדבר הנכון לממשלתו. אז אני אומרת: תעצרו רגע. בואו תחשבו מה אנחנו שמים פה על כף המאזניים, מה אנחנו מסכנים. אנחנו מסכנים את העצמאות שלנו שהושגה בדם; אנחנו מסכנים את הביטחון שלנו. נכון, יש לנו עוד בעיות רבות, ואנחנו עדיין עמלים על העניין הזה שנקרא הביטחון של מדינת ישראל, אבל את כל זה אנחנו עלולים לאבד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> ואני קוראת לכם היום לחשוב על זה היטב, ולהסתכל בעיניים של התושבים שהם אזרחים של מדינת ישראל, יהודים כערבים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – ועכשיו להתעלם, להתעלם מכל ההזיות המשיחיות האלה. ותחשבו רק על מה שכבר יש לנו, איך נשמור על מה שיש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. אחריה – חברי הכנסת איציק שמולי, יהודה גליק, מירב בן ארי, נחמן שי, עאידה תומא סלימאן. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת סמוטריץ, אני שמחה שאתה כאן. הגעתי עכשיו מלשכתי וראיתי חדשות, וראיתי את הזעקה של תושבי עמונה – לא רק על הפינוי אלא על ההונאה, והכעס שהם מפנים אליכם. ואני רוצה להזכיר לך שיחה שלנו, אבל גם נאומים שלי פה מעל הדוכן. והנאומים שלי פה מעל הדוכן בשבועיים האחרונים, כשאנחנו מדברים על עמונה – גם בוורסיה הראשונה של החוק וגם עכשיו, אחרי שהורדתם את הסעיף הרטרואקטיבי – היו: זה לא חוק הסדרה, זה חוק הונאה. זה חוק הונאה שלכם את ההתיישבות ואת תושבי עמונה. זה חוק הונאה כי היה ברור שתושבי עמונה יפונו, וגם אחרי שירד סעיף 7 היה ברור שזה חוק שלא יעמוד. היום בקריאה הראשונה כן; לא בטוח שבקריאה שנייה ושלישית, ובטח שלא אחר כך, אם יעבור, במבחן בג"ץ. ואנחנו רואים את התושבים שם, והם זועקים, כי הם האמינו במאת האחוזים שהם לא יפונו. וזאת הייתה הונאה – הונאה ברמה הצינית ביותר, של פוליטיקאים נבחרי ציבור את הציבור שלהם. אבל בואו נשמע מה אמרתם פה, גם חברתי חברת הכנסת מועלם וגם אתה, בצלאל, חבר הכנסת סמוטריץ – מה אמרתם פה היום כשניסיתם להסביר את החוק הזה. אמרתם: עצמאות מדינה נמדדת בניהול עצמי. נכון, אני מסכימה. השאלה היא על-פי איזו אמת מידה. גם בטורקיה עכשיו מתנהלים על-פי ניהול עצמי: עוצרים עיתונאים, סוגרים כלי תקשורת. גם שם זה ניהול עצמי. ואם אני לא טועה, הם אפילו גם קוראים לעצמם "דמוקרטיה". אמרתם: מדינת ישראל מנהלת את ענייניה ללא התערבות חיצונית. נכון. מישהו מתערב? אף אחד לא מתערב, רק עומדים וזועקים מהצד, ומחכים לנו אי-שם בבית-המשפט הבין-לאומי בהאג. אף אחד לא מתערב פה. אף אחד לא אומר כלום. החוק, עוד הוספתם, לא מנוגד לדין הבין-לאומי. באמת? האומנם? אז מה שאומר לנו היועץ המשפטי לממשלה, מנדלבליט, זה כלום? זה שום דבר? או שאולי הוא טועה. יכול להיות. ועוד אמרת, סמוטריץ: משפט הוא כלי לעשיית צדק – ואתה צודק. אבל מהו צדק? צדק הוא איך אנחנו מתבוננים בו. ולפני יומיים כשעמדת פה אמרת דברים מאוד קשים על מערכת המשפט. עמדת כאן ואמרת: מי שולט בנו – השופטים? מי ייתן לנו? והוסיפה שרת המשפטים וגם אמרה: אנחנו ניישם את המדיניות שלנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כל זה נכון – שנייה באמת, אני מסיימת – כל זה נכון. אתם יכולים ליישם את המדיניות שלכם, כי יש לכם רוב. ומה זה "המשפט הוא כלי לעשיית צדק"? ומה זה "מי אלה השופטים האלה"? אין להם דעה עצמית משלהם מלבד מורא החוק. רק מורא החוק. וזה חוק שחוקק פה, במדינת ישראל, ואותו אי-אפשר לעבור, כי חוקים אנטי-חוקתיים – מה לעשות – אין מה לעשות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> עכשיו, אני רוצה להפתיע אותך. גם אני חושבת שיהודה ושומרון הם חלק ממדינת ישראל; גם אני חושבת שכל מי שילך ליהודה ושומרון ויסתכל על רגבי האדמה שם ויסתכל על מה שטמון שם, לא יוכל שלא לראות את העובדה שהיינו שם לפני אלפי שנה. ואני רוצה לומר עוד משהו: אז מה אפשר לעשות – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – בעת הזאת, כשיש שם 2 מיליון תושבים וכשיש שם אנשים פלסטינים? <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת רויטל סויד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז מה נוכל לעשות שבזכות שלנו, כך הובטח לנו? היום צריך להגיע להסדרה. צריך להגיע להסדרה עם המתיישבים האלה, ולא באופן שאתם רוצים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא עם חוק ההסדרה, שהוא חוק הונאה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. חבר הכנסת איציק שמולי – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – ושהוא חוק הסדרה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – אינו נוכח. חבר הכנסת יהודה גליק – בבקשה, אדוני. יהודה גליק, מירב בן ארי, נחמן שי, עאידה תומא סלימאן, חנין זועבי. זה נכון לרגע זה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <יהודה גליק (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברת הכנסת היקרה טלי, חברותי וחברי המתוקים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, ישבתי והקשבתי כמה שיכולתי, כמעט לכל מי שדיבר היום, ואני רוצה לומר שני דברים. ראשית, אני רוצה להתנצל. לפני שבוע עמדתי פה והאשמתי את האופוזיציה בשמחה לאיד; היום שמעתי את הדברים שנאמרו מצד האופוזיציה; לא שמעתי שמחה לאיד, ואני שמח על כך. דבר שני, אני מאוד שמח שרוב הדוברים אמרו דברים ענייניים, ובהחלט היה פה שיח מאוד מאוד רציני. אבל עכשיו אני רוצה לעבור לעצם החוק ולדבר על החוק. רבותי, החוק הזה קודם כול לא עוסק בעמונה, לצערי; הוא עוסק בהסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון. אני מבקש שתקשיבו. אני יודע שאתם חושבים שכל המוסר נמצא בצד אחד, אבל הוא לא. אין דבר יותר מוסרי מהחוק הזה. אין דבר יותר צודק ממנו. רבותי, אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא: אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים, אלא שדנו בה דין תורה. חברת הכנסת סויד, אמרת פה: חוק, חוק, חוק. חורבן ירושלים – שדנו בה דין תורה. אומרת הגמרא: שדנו בה דין תורה, שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. אומר הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה: גזל קורה, חייב להשיבה; בנה אותה בתוך בניין, הואיל ולא נשתנית, דין תורה – דין תורה שיהרוס את כל הבניין ויחזיר קורה לבעליה. אבל תיקנו חכמים מפני תקנת השבים, שיהיה נותן את דמיה ולא יפסיד הבניין. כלומר, הצדק הוא שלא להרוס את הבניין – אפילו בסוכה, אגב. רבותי וחברי מהשמאל, לצערי, נכשלתם כישלון צורב במבחן של זכויות האדם. המאבק לזכויות האדם הוא דווקא במקום שנמצא במחלוקת, שאתם לא מסכימים לו. אני נלחם למען הרפורמים, למען מצעד הגאווה, למען אנשים שאני לא מסכים אתם. פה הייתם צריכים להילחם למען זכותם של התושבים היהודים בישראל. גם ליהודים מגיעות זכויות אדם. לפעמים אתם נאבקים על זכויות אדם של מחבלים – לפעמים בצדק. רבותי, כאן אני רוצה לעבור לנושא של פינוי עמונה, ובזה לסיים. פינוי עמונה איננו פינוי מדיני, הוא פינוי משפטי. ולכן, אני פונה מכאן לתושבי עמונה היקרים, האהובים שלי, החביבים עלי, אחים שלי: במקרה הזה ניסינו להציל. אין כאן ויכוח פוליטי אלא החלטת בית-משפט. הניצחון של החוק הצודק שיעבור היום הוא ניצחון גדול שלכם. ניצחון עוד יותר גדול יהיה אם אתם תקומו ותגידו: אנחנו אוהבים את המדינה, מקבלים על עצמנו את הדין, ולא נגרום למלחמה בין אזרחי ישראל לבין כוחות הביטחון. אנחנו רוצים לאהוב את מדינתנו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תשתה כוס מים, בבקשה, חבר הכנסת גליק. אני הפסקתי לנשום. <יהודה גליק (הליכוד):> תודה. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אמן. תודה רבה לחבר הכנסת יהודה גליק. חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. אחריו – עאידה תומא סלימאן, חנין זועבי, יחיאל חיליק בר, נורית קורן, איוב קרא, איתן ברושי. בבקשה, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת בראש וחברי חברי הכנסת, אני מקווה שהחמצתם את הכתבה על חיות הכיס שמשדר עכשיו ערוץ 2. <קריאה:> לא שומעים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני אומר שהחמצתם כנראה את הכתבה שערוץ 2 משדר ברגעים האלה על חיות הכיס. לכו לראות אותה, היא מעניינת. אני רוצה לעבור לנושא היותר-חשוב, באמת. החוק הזה מייצג יום שחור בדמוקרטיה הישראלית. מחר-מחרתיים תצטרך הכנסת להחליט באיזו דרך היא רוצה ללכת: האם היא רוצה להגן על מיעוטים, האם היא רוצה לפעול על-פי הקודים והחוקים הבין-לאומיים, האם היא רוצה לכבד את ההיסטוריה של מדינת ישראל, של העם היהודי, או שהיא בוחרת ללכת בדרך של מה שקרוי בלשון בין-לאומית "מדינה סוררת". יש כמה מדינות כאלה: צפון-קוריאה למשל, דרום-אפריקה הייתה מדינה כזאת – מדינות שמורדות בשיטה הבין-לאומית ומחליטות לעצמן על דרך משלהן, דרך שהקהילה הבין-לאומית דוחה. הטרגדיה האישית של תושבי עמונה, אסור לה להאפיל על האסון הגדול שעלול ליפול עלינו כתוצאה מהחוק הזה. אנחנו רוצים לחיות בדמוקרטיה, אנחנו מאמינים שאנחנו דמוקרטיה, אבל בשום דמוקרטיה קבוצה של 400,000 איש, חשובה ככל שתהיה, איננה יכולה להכתיב את עתידם של 8.5 מיליון איש. גם אני מבין קצת במתמטיקה. זה מיעוט קטן שרוצה להכתיב לרוב הגדול לאן ללכת ומה לעשות. זאת לא הדמוקרטיה ששרת המשפטים ניסתה ללמד אותנו פה בכמה דקות. בוועדה שעוסקת בכך ביקשתי לקבל חוות דעת של גורמים ביטחוניים וגורמים מדיניים, כי לשם כך ועדת החוץ והביטחון נמצאת שם. אמרו לי שהם חוששים לבוא – הנציגים של משרד החוץ, משרד הביטחון, המטה לביטחון לאומי; הם חוששים לבוא כי הם יצטרכו להציג את עמדתם המקצועית, ועמדתם המקצועית עומדת בניגוד לעמדת הגורמים הפוליטיים שמופקדים עליהם. הם חוששים. תבינו ותראו לאן הגענו במדינת ישראל. יוצא דופן הוא היועץ המשפטי לממשלה, שאכן הציג את עמדתו, או היועץ המשפטי של הכנסת. האחרים דוממים. מדיניות של השתקה, לא מדיניות של הסדרה. אני רוצה לקרוא מפה לממשלת ישראל – נציג אחד מחבריה יושב שם בשורה האחרונה; השולחן הזה ריק; רוב הכנסת ריקה – לעצור פה, ברגע האחרון, לפני שיהיה מאוחר מדי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תזכרו את הדברים האלה והרגעים האלה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. שוב אני חוזרת: אחריה – חנין זועבי, יחיאל חיליק בר, נורית קורן, איוב קרא, איתן ברושי. שלוש דקות, גברתי, לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תודה, היושבת-ראש. את האמת, כולם התייחסו לחוק הזה והתייחסו לסעיפים והתייחסו לתהליך של הנחת הצעת החוק הזאת על שולחן הכנסת, חלק בפרטי פרטים וחלק עברו על זה יותר מהר. מה שאני רוצה לדבר עליו, ובאמת אני חושבת שזה הדבר החשוב ביותר בחוק הזה, זה ההשלכות המדיניות של החוק. מה אומר מבחינה מדינית לחוקק חוק כזה? נכון, זה גזל אדמות; נכון, זה שוד לאור היום ולעיני כל המצלמות ולעיני כל העולם שעומד מהצד ומסתכל כבר כמה שנים על התהליכים המדיניים שקורים או לא קורים בתוך מדינת ישראל. אבל, מי שרוצה להבין באמת מה עומד מאחורי החוק הזה היה צריך להקשיב טוב מאוד לנאומו של מציע החוק, חבר הכנסת סמוטריץ, ולנאום של חברתו למפלגה, שרת המשפטים איילת שקד, שדיברה לא כשרת משפטים אלא דיברה כפוליטיקאית שמייצגת את הבית היהודי ומייצגת מדיניות ברורה יותר מכל דבר אחר. אחרת, שרת משפטים הייתה צריכה להתייחס גם לדעות המשפטיות שניתנו לה ושסותרות ומתנגדות לחוק הזה. אבל למה לה, כאשר היא אומרת באופן הכי ברור, בדיוק כמו שאמר חברה למפלגה: אנחנו עכשיו השולטים, אנחנו הרוב. נציגת מפלגה של שמונה חברי כנסת חושבת: אנחנו הרוב, אנחנו הרוב, וניישם את המדיניות שלנו; אנחנו הרוב, ונחליט מה יהיה במדינה. אני חושבת שכל הדיבורים על ראש ממשלה סחיט ועל ראש ממשלה שאפשר ללחוץ אותו קצת, עושים עוול לראש הממשלה. ראש הממשלה, לא סוחטים אותו; ראש הממשלה נותן לחבריו בקואליציה לעשות את העבודה ולהוביל את המדיניות שהוא רצה והוא הכריז עליה יומיים לפני הבחירות. מי שזוכר טוב מאוד, יומיים לפני הבחירות מר נתניהו אמר בצורה הכי ברורה: אעשה כל מאמץ למנוע הקמת מדינה פלסטינית. יומיים לפני הבחירות. והנה אנחנו רואים, כל הצעות החוק האלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> עושה כל מאמץ שישראל לא תהיה יהודית. אל תדאגי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> טוב, זו התוצאה. אני לא בטוחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני גם לא בטוחה שזה השיח שצריך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – רק לדאוג לנו. סיימתי שלוש דקות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אפילו שלוש וחצי כבר סיימת. תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> וואו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. איך הזמן רץ כשנהנים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אז כנראה המדיניות הממשלתית היא כל כך סבוכה, שהזמן עבר ככה מהר, מה קרה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> החוק סבוך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> חבל. ממש לא יכול להיות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חברת הכנסת חנין זועבי – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> צריכים לרוץ. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> לא ספרת לה, אני מקווה, על קריאת הביניים שלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. גם זמן פציעות הוספנו. בבקשה, גברתי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אוקיי, אז אני עכשיו ארוץ בדברים שלי. אדוני היושב-ראש, אנחנו דיברנו על הגזל שבחוק, אבל הגזל – שלא תבינו אותנו בצורה לא נכונה: אנחנו לא מדברים על חוק ההסדרה כחוק של גזל ושל שוד; אנחנו מדברים על פרויקט ההתיישבות כפרויקט של גזל; אנחנו מדברים על פרויקט ההתיישבות כפשע מלחמה. וזה לא חדש. הרי גם בנגב רוצים לגזול אדמות של הפלסטינים; גם בסילואן הורסים ורוצים לגזול בתים או אדמות. מה החדש? החדש הוא במשמעות הפוליטית ובהשלכות הפוליטיות של החוק הזה. מה המשמעות הפוליטית של החוק הזה? הפרויקט ההתיישבותי הציוני יצר את המדינה היהודית, את המוסדות הפורמליים של המדינה היהודית. זה יום היסטורי, נכון. למה לגזול גם את השמחה של הימין? זה יום היסטורי, כי המדינה היהודית מתנתקת מהריבונות של הפרויקט הציוני. עכשיו אין פורמליות, אין ממלכתיות, אין בג"ץ, אין היועץ המשפטי של הממשלה. הפרויקט הציוני בצורה עירומה קם לתחייה, בלי הממלכתיות – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> הללויה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – ובלי המסווה של מדינה דמוקרטית, מדינה עברית. אנחנו חוזרים, אנחנו חוזרים לפני, לרגעים ולתקופה שלפני 1948 – אין מדינה, יש פרויקט ציוני שהוא הוא לב-לבה של המדינה היהודית. הפרויקט ההתיישבותי הוא לב-לבה של – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – המדינה היהודית, אבל עכשיו המדינה, בג"ץ, היועץ – לא שאני משבחת את בג"ץ – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – שגם נתן לגיטימיות – שו אסמו האדה? – (בערבית: גדר ההפרדה). <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – גמגמי – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> גדר ההפרדה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> גדר ההפרדה הגזענית. זה אותו בג"ץ שנתן לגיטימיות לגדר ההפרדה הגזענית; זה אותו בג"ץ שנתן לגיטימיות להתנחלויות. אז אנחנו לא מגינים על בג"ץ; אנחנו מנתחים שיש ניתוק בין הממלכתיות, הפורמליות של המדינה היהודית לבין פרויקט התיישבותי, שעכשיו הוא ניצב עירום במציאות הפוליטית הזאת. המשמעות הפוליטית השנייה, שהיא כן ניצחון לימין – כן, תודו, תכירו. הצד הימני מהבניין הזה, מהאולם הזה, תכירו שזה יום היסטורי – זה המעבר של ישראל מניהול הסכסוך להכרעת הסכסוך. אנחנו לא בתקופה שמנהלים את הסכסוך או שומרים סטטוס-קוו כלשהו. לא, אנחנו מכריעים – אנחנו, ישראל, הימין – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – הסדרה – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – מכריעים את הסכסוך ומספחים, התחלה של סיפוח – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נגמר הזמן. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – של השטחים הכבושים. עכשיו המאבק – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> נגמר הזמן. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – לא יתנהל – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – ולא יוכרע פה בכנסת. זה בשטח, כאשר העם הפלסטיני – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> עוד פעם את מסיתה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – יקום, ימרוד – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> עוד פעם את – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – ימרוד בכיבוש, יתקומם נגד הכיבוש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אתם יכולים לעשות פה כל מה שאתם רוצים. זה לא יעזור לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא כל מה שרוצים. מדברים במסגרת הזמן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יש תקנון – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> כל מה שאתם רוצים, כן. לא – אתם, לא אני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה, גברתי. תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> המאבק יוכרע במאבק נגד הכיבוש. זה העם הפלסטיני, וכן – להאג. נתניהו והשרים שלו, תתכוננו להאג. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. אני מזמין את חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נשלח אותך לעזה. יא מסיתה לאומית. מופרעת. היא מופרעת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – המאבק לא יוכרע – – – הוא יוכרע בשטח. היא קוראת לאנשים – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> חברי וחברותי חברי הכנסת בצלאל סמוּטריץ; אדוני יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת בצלאל סמוּטריץ; אדוני ראש הממשלה בצלאל סמוּטריץ – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> סמוֹטריץ. סמוֹטריץ. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – נשיא בית-המשפט העליון בצלאל סמוּטריץ – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה מתבלבל. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – נכבדי כולם בצלאל סמוֹטריץ – – <קריאה:> סמוֹטריץ. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> סמוֹטריץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> גם אני רוצה להיות בצלאל סמוֹטריץ. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – גם אורן חזן ביום הזה בצלאל סמוּטריץ, ולצערי, כולנו היום – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> סמוֹטריץ. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – בצלאל סמוּטריץ. <קריאות:> סמוֹטריץ. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> סמוֹטריץ. סמוֹטריץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יא אללה שלי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ואני אגיד לכם למה אנחנו סמוטריץ, כולנו היום. כי מה שהיה לי לומר על החוק הזה, אמרתי כשבצלאל סמוטריץ ישב פה וניהל את הישיבה, ואמרתי למה החוק הזה הוא גרוע ולא דמוקרטי ולא חוקתי ויפגע בנו בעולם. אבל אני רוצה לדבר בשתי דקות שיש לי על למה כולנו בצלאל סמוטריץ – כולל אתה, אדוני יושב-ראש הכנסת, וגם אדוני ראש הממשלה בצלאל סמוטריץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סמוֹטריץ. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כי אם באחד החוקים הכי חשובים – אגב, לכולם. לנו זה חשוב כי אנחנו חושבים שזה הורס המון חלקות טובות בדמוקרטיה; לכם זה חשוב, בצלאל סמוטריץ, כי אתם רוצים להסדיר את ההתיישבות. זה חוק שיכול לפגוע בנו בעולם, זה חוק שיכול להביא את חלקנו לבתי-משפט בין-לאומיים. אבל אם בחוק כזה חשוב, מכל הסיבות, אפילו אם זה על הסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון – שזה נושא חשוב, וגם אני רוצה שזה יוסדר, אם בחוק כזה בוחר ראש הממשלה, ובוחרת הכנסת הגדולה של מדינת ישראל, להתחבא מאחורי חבר כנסת מהספסלים האחוריים של הקואליציה, מהימין הפחות-פרגמטי של הקואליציה; אם אנחנו – אם אתם, ממשלת ישראל, כנסת ישראל, בוחרים בנושא כזה חשוב להסתתר מאחורי הצעת חוק פרטית של מי ששייך, לראייתי, לימין הלא-ציוני של מדינת ישראל – כי הוא אומר, ובצדק: החוק הזה, וכל מה שאני עושה, יוביל אותנו סוף-סוף למדינה דו-לאומית, שתהיה החרבה, החרבת החזון הציוני, שתמיט עלינו אי-רוב יהודי בישראל. אז אתם צריכים להתבייש לכם, והיום כולנו בצלאל סמוטריץ. מדינת ישראל היום כולה בצלאל סמוטריץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יש סטיקרים? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ראש הממשלה מתחבא מאחורי בצלאל סמוטריץ, אף שהוא נמוך ממנו ורזה ממנו. הוא מצליח להתחבא מאחוריך. ולצערי, היום, אדוני השר חיים כץ, אנחנו כולנו, כולל אתה, ליכודניק גאה, שלא יכול היה להביא עם הליכוד, עם התנועה הלאומית הגדולה, חוק אמיתי להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. תודה רבה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – אתם מתחבאים מאחורי סמוטריץ. ואני חייב להצדיע לך רק על דבר – מעבר לזה שאתה יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה והכול – על זה שכולנו, כל הכנסת הגדולה של ישראל וכל ממשלתה, מצליחות להתחבא מאחוריך. 1.60 מטר של חריצות, שאולי תפגע בנו, אבל חריצות ראויה לציון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. חבר הכנסת סמוטריץ, אילו היה אומר רק "נמוך" הייתי נותן לך הודעה אישית; מכיוון שהוא אמר "נמוך ורזה", אני רואה בזה גם מחמאה, אז אני לא אתן לך הודעה אישית. אל תבקש. נורית קורן – איננה; איוב קרא – איננו; איתן ברושי – בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות לרשותך. <יהודה גליק (הליכוד):> תראה איך הוא איחד את כל עם ישראל. אחדות ישראל לא טובה בעיניך? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני אמרתי: כולנו מאחורי סמוטריץ. <יהודה גליק (הליכוד):> יפה. אחדות ישראל. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יש לך גם חולצות לקמפיין "כולנו בצלאל סמוטריץ"? <יהודה גליק (הליכוד):> אתה פגעת באורן. הוא רצה שתגיד לו אורן חזן. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אורן מת לנאום כזה שלי מאז שהוא חבר כנסת. אגב, בהרבה מובנים אנחנו גם הרבה אורן חזן. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מנחם בגין, זיכרונו לברכה, אמר: יהיו הרבה אלוני-מורה; יגאל אלון, זיכרונו לברכה, אמר: עוד תתגעגעו לתוכנית אלון. כנראה שניהם צדקו – יש הרבה אלוני-מורה ואנחנו מתגעגעים לתוכנית אלון. 50 שנה אחרי ששת הימים הגיע הזמן כאן, בכנסת ישראל ובממשלה, שיתקבלו החלטות על גבולותיה, דמותה ואופייה של מדינת ישראל; כפי שאמרתי, 50 שנה אחרי ששת הימים. כל הממשלות שהיו מאז, בכל ההרכבים של כל הבית הזה, לא היו מסוגלות לקבל החלטה על גבולותיה ודמותה של המדינה וגבולות ההתיישבות ביהודה ושומרון. אין ספק שאם יש מחדל של מנהיגות בישראל לאורך כל השנים, של כל הממשלות, זה חוסר היכולת שמתגלה גם הערב; גם הערב ההחלטה שמובאת כאן היא קודם כול כישלון וחוסר יכולת לקבל החלטות, כי זאת החלטה של הסדרה שהיא בעצם סיפוח של יהודה ושומרון. אני רוצה להקריא לכם רשימת יישובים שבהם יש בנייה בלתי חוקית. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, מרבית חוק ההסדרה עוסק ביישובים שמעבר לגבולות ההסכמה של הגושים, או של המתווה שאליו מתחייב ראש הממשלה לעתים קרובות, של שתי מדינות לשני עמים. נכון, זה לא בקווי היסוד, אבל מאז נאום בר-אילן ועד לימים האחרונים ראש הממשלה חוזר ואומר שהוא מחויב לשתי מדינות. מי שמחויב לשתי מדינות לא עושה חוק הסדרה מהים עד הנהר. אמנה כאן יישובים: אלון-מורה – 128 בתים; עלי – 166 בתים; כוכב-השחר – 65 בתים; עפרה – 530; נוקדים – 14. יש פה אנשים שהיישובים אומרים להם משהו. הר-ברכה – 15. ויש רשימה גדולה. הרשימה הזאת כוללת אלפי בתים, ומרביתם מעבר לגושים. לכן אני חושב שאם ניקח את מה שאמר יגאל אלון, שנתגעגע לתוכנית אלון, ואם ניקח את מה שאמר בגין, שיהיו הרבה אלוני-מורה, נאמר שהמפגש הזה של שתי התפיסות – הוא עומד כאן הערב על השולחן. וחוק ההסדרה הוא לא הפתרון, הוא הבעיה. לכן אני חושב ש-50 שנה אחרי ששת הימים הגיע הזמן שלא יעסקו בהעתקת מאחזים לא חוקיים – זה לא כל כך חשוב – אלא יקפידו ויאמרו לאן המדינה הזאת רוצה להגיע, איזו מדינה אנחנו רואים, למה אנחנו שואפים. לומר את זה גם לעצמנו, גם לסביבה וגם לעולם כולו. אני רוצה לומר עוד מילה אחת מכאן: אני קורא לממשלה, לראש הממשלה ולחברי הכנסת לפעול ככל שניתן בימים שנותרו שיהיה פינוי בהסכמה. בתפקידי כעוזר שר הביטחון עסקתי בפינוי מגרון. מגרון זה המאחז הגדול ביותר. הוא – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בכייה לדורות. ההר שם שמם, שמם. הר טרשים קירח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת ברושי. סיימת. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני רוצה רק לומר שפינוי בהסכמה הוא אפשרי. כתוצאה מהתנהלות הממשלה, הפינוי הזה יעלה כ-120 מיליון שקלים. זה לא יהיה פינוי אחד, יהיו שלושה פינויים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> היה אפשר למנוע גם את עוגמת הנפש וגם את ההוצאה הכספית שאיננה מוצדקת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני מקווה שיהיה פינוי בהסכמה, ואני מקווה שהחוק הזה לא יעבור. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול, אדוני היושב-ראש, לא זכור לי חוק שנדון כל כך הרבה בכנסת, במליאה, בכל מיני וריאציות, ונושא שעלה כל כך הרבה פעמים, חזר, עלה, ירד. אני לא יודע, אנחנו עוברים פה תקדימים על תקדימים, ויכול להיות שהחלטנו בקדנציה הזאת לייצר את כל התקדימים האפשריים, להיות אלה שיוצרים תקדימים בכל דבר – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – לא להגיד שלא התקיים דיון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – וככה לא יהיו יותר תקדימים. אף אחד לא יעשה משהו שלא נעשה עד כה. אנחנו – ואני אומר "אנחנו" כי אנחנו חלק מהבית הזה, כמובן, אבל הקואליציה הזאת באמת מביאה שיאים של התעללות אמיתית בדמוקרטיה הישראלית בכנסת, ואני קודם כול מצטער על כך. אבל אני מצטער בעיקר – וגם לא מופתע – מחוסר המנהיגות, חוסר מנהיגות שמוכח שוב ושוב, ומהפער הגדול הזה שבין בנימין נתניהו, איך שהוא נראה בציבור, לבין מה שהוא באמת, איזה ראש ממשלה הוא באמת. זה ראש הממשלה החלש ביותר שהיה במדינת ישראל. כלפי חוץ הוא נראה חזק: חזק מול ה"חמאס", חזק מול כולם, ביבי הגדול, ביבי המלך. אבל בפועל, בעובדה, ביום-יום, יושב עכשיו בנימין נתניהו מול בנט ולא מצליח לעמוד מולו. לא מצליח לעמוד מולו. לא יודע אם הוא רוצה לעמוד מולו, לא יודע אם הוא ממש מתאמץ לעמוד מולו, אבל הוא בסוף לא עומד מולו מסיבה פשוטה: כי הוא לא רוצה עכשיו בחירות והוא לא רוצה להפיל את הממשלה והוא לא רוצה לאבד את ה-base והוא רוצה לשמור על הימין. וזה לא רק הימין של הבית היהודי, זה גם הימין הסהרורי שנולד, גדל ומתרחב בשולי הליכוד שהלך לאבדון, שהשתלטו עליו כוחות משיחיסטיים. <יהודה גליק (הליכוד):> זה עם ישראל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> משיחיסטיים. זה לא עם ישראל, אל תיקח על עצמך. בוא, בוא, אל תכליל פה. <יהודה גליק (הליכוד):> לא בחרו בכם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה יודע מה? בוא נדבר על ה"לא בחרו בכם". עם כל הרעש והצלצולים של הליכוד, 25% מהציבור הצביעו ליכוד; 75% – לא. זה שאתם מנכסים גם אחרים שהם בקואליציה שלכם, שאוטומטית מי שהצביע להם מסכים לדרך המשיחיסטית שלכם, ושלא נדבר על זה שחבורה מסוימת, מסוימת, בתוך הליכוד חוברת לחבורה המשיחיסטית בוודאות בבית היהודי ויוצרת את ההגזמה ואת הקיצוניות וההקצנה הזאת, שאנשים נורמטיביים נגררים אחריכם – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – שבחרה בכם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – כשהם מסתכלים על הפריימריז, מסתכלים מה יהיה, ובדרך המדינה הזאת הולכת לאבדון; בדרך חוצים כאן קווים אדומים שבאמת באמת ישאירו כאן כאלה הריסות, שגם ביום שיבוא – והוא יבוא – כשאנחנו ננהל את המדינה הזאת, תהיה לנו עבודה מאוד מאוד קשה לשקם את מה שאתם הורסים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת אורן אסף חזן – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ציפי לבני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי השר החברתי שאני כל כך אוהב, חברתי, חברי חברי הכנסת, תראו, אני לא באמת יודע מאיפה להתחיל. האמת, קצת התאכזבתי. הייתי בטוח שאחרי עולה לסכם בשם האופוזיציה בוז'י. טעיתי. אמרתי: אולי הוא קצת יציל מעט ממה שנותר לו. בוז'י, שחושב שאם הוא יעלה כאן ויקרע נייר שעליו כתוב חוק, אז הוא יצא גבר-גבר. אבל כשמסתכלים על בוז'י הרצוג מבינים שאפילו הפסל של נתניהו שהציבו בכיכר רבין בתל-אביב, יש לו יותר כריזמה מלבוז'י. אז בוא, זה מי שרוצה להנהיג את השמאל? אבל בוז'י זה לא הסיפור. תראו, חברים, אמרתי ואני אומר את זה בצורה ברורה: הוויכוח על עמונה ועל ההתיישבות הוא לא משפטי. הוא לא. הוא ויכוח מדיני. יש רק פתרון אחד: פתרון מדיני. וכל עוד לא נקבל על עצמנו את העובדה שאנחנו מסכימים באמת ובאמונה שלמה לספח את יהודה ושומרון, שיהיו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, הפארסה הזאת לא תיגמר. בשעה שאנחנו יושבים פה היום, חלקנו מגלגלים עיניים, אחרים קוראים איזה שרבוט שכתבו להם על דף, חלק לא באמת יודעים מה יוצא להם מהפה – יש אנשים שלא ישנים בלילה, שלא מכניסים אוכל לפה, רק כי הם לא יודעים מה יהיה אתם מחר בבוקר. אגב, שלא יהיו פה אי-הבנות – יש הרבה כאלה גם בפן החברתי שצריכים את העבודה ואת העזרה שלנו. אמר אילן גילאון – אני חושב שזה היה היום – הוא קרא – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> למה אתה לא מדבר על הדיור הציבורי? על 160,000 משפחות? <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברתי היקרה, יש לי רק דקה וחצי. אם תיתני לי לסיים, תשמעי את עמדתי גם בנושא. אמר אילן גילאון, היום קרא לעמונה "אמוניה". הוא לא מבין כמה הוא צודק, כי באמת כמו שנלחמים על עמונה צריך להילחם גם על המחדל של האמוניה. ובאמת, כמו שנלחמים על עמונה, צריך להילחם על התושבים של ליפתא, גבעת-עמל, שכונת-הארגזים. אין איפה ואיפה. רק מה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה איפה ואיפה? אחד שרת המשפטים עוצרת ואחד – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> להפך, אני מסכים. אני רוצה להזכיר לחברתי שמי שהעלה את הנושאים של השכונות האלה כאן בהצעה לסדר-היום – שאחרי זה עברה לידיים טובות בוועדת הפנים, והיא מטופלת, ויש גם תוצאות שמתחילות לצאת ופירות שמתחילים לצאת – זה אני. אבל אנחנו לא פה לדבר עלי; אנחנו פה לדבר על מציאות שבה בעמונה יש אנשים שלא יודעים מה יהיה אתם מחר בבוקר. בתשעת הבתים בעפרה יש אנשים שכבר לא מבינים מה יהיה אתם. בנתיב-האבות עומדים עכשיו אנשים בעצרת, שבגלל חוסר מנהיגות הולכים לחלק להם את הבית כאילו היה איזה פאזל בלגו. חברים, אנחנו צריכים להבין דבר אחד: נבחרנו. החבר'ה פה שיושבים לימיני בספסלים האחוריים של האופוזיציה מתקשים לקבל את העובדה שהם אופוזיציה. כבר אמרתי היום בצהריים – ובזה אני מסכם, היושב-ראש – כבר אמרתי היום בצהריים שהם כל כך מתוסכלים מהעובדה שהציבור בעט אותם – בעיקר שם במפלגה הלבנה, המפלגה של יהיר – כל כך מתוסכלים, שהם עברו לקללות. אבל אנחנו בקואליציה צריכים לעשות הכול כדי לשמור על אחדות העם ואחדות הארץ. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גם אתה יודע ומאמין שארץ-ישראל היא לעם ישראל ולא לישמעאל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אורן אסף חזן. חברת הכנסת ציפי לבני – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יואב קיש יסכם את הדיון בשם המציעים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> החוק הזה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מתחיל בזה שאין הנהגה בישראל. היה פסל מזהב של ראש ממשלה בכיכר, וכאן בירושלים אין באמת ראש ממשלה. הרי מנהיג אמיתי היה מסתכל לתושבי עמונה בעיניים ואומר להם אמת: שמדינת ישראל היא מדינת חוק, וזה עצוב, אבל הם צריכים לעזוב. אבל יהודה ושומרון, הרי זה העולם שבו ראש ממשלה, דרך שר החינוך ושרת המשפטים, מתגייסים למען הלא-חוקי, כי זה המקורבים שלהם. חזרנו ל-1977, מתפייט בנט. אבל, בנט, אם כבר 1977, תקפוץ שנתיים קדימה, ל-1979 – כן, לפסק-הדין בעניין אלון-מורה, שלא ניתן להתיישב על אדמות פרטיות. וגם אז היה משבר פוליטי והיו לחצים, אבל אז היה ראש ממשלה בירושלים – בגין, מנחם בגין – שפינה את הקרקע עם עמוד שדרה של ערכים. ומה שנשאר היום מתנועת החרות ומבגין זה רק בני בגין. יש לו יושרה, אמר נתניהו כשהכניס אותו לרשימה, נוכל להשתמש בה. אבל היום הוא וחבריו בועטים בבגין וביושרה ביחד, ומכשירים גנבה שתחלחל לכל החברה הישראלית. לשלטון בחרתנו, הם אומרים, יש לנו רוב. שני המנדטים של תקומה הם לא רוב, ורוב אין פירושו צדק, אמר מנחם בגין. ואני אומרת לכם היום: אין לכם זכות, גם אם אתם רוב, לקחת רכוש של אדם, כל אדם; אין לכם זכות לצפצף על בית-המשפט ועל היועץ המשפטי לממשלה; אין לכם זכות להוביל את מדינת ישראל ואת מפקדי צה"ל להאג; אין לכם זכות להוביל את מדינת ישראל למועצת הביטחון ולפגוע בגושי ההתיישבות ובירושלים, שעליהם הגנתי יותר מכל אחד שיושב כאן באולם; ואין לכם זכות, בעיקר, להפוך אותנו למדינה דו-לאומית – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אפשר שאלה? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – כי אי-אפשר לספח את הקרקע – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> שאלה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – בלי אלה שחיים עליה, 2.5 מיליון ערבים פלסטינים, שלא יהיה אפשר לחיות אתם במדינת ישראל, המדינה היהודית, כי היא לא תהיה מדינה יהודית יותר. וזה הסיפור של חוק ההסדרה. הוא לא רק בינינו לבין הפלסטינים; הוא בינינו לבין עצמנו, קודם כול. ובסוף עמונה תפונה, והתושבים ייפגעו, והגושים ייפגעו, וחיילי צה"ל ייפגעו, וישראל תיפגע. והחוק אולי ייפסל בבג"ץ, ואז יוכלו להסית גם נגד בג"ץ. והכול בחסות הממשלה שהורסת, יחד עם הבתים בעמונה, את הדמוקרטיה, את שלטון החוק ואת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אז איזה זכות קיבלנו מהציבור בבחירות? שאלה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – והיא תעשה הכול כדי לכרוך אותנו עוד ועוד עם הפלסטינים, עד שלא נוכל להיפרד עוד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> התשובה לא רשומה בטאבלט? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ומילה אחרונה אני רוצה לתושבי עמונה: אני שומעת את הדברים שאתם אומרים, ואתם מספרים על הילדים שצריכים לעזוב. הילדים שלכם לא צריכים לעזוב כי הכנסת רעת הלב קבעה את זה, אלא כי הלכתם לגור במקום לא חוקי. לא נשלחתם לשם. אולי היו ממשלות ששיתפו פעולה, אבל זאת הייתה החלטה שלכם, כי אתם רוצים למנוע מאתנו, מכולנו, הסדר עתידי. <שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מה היה בגוש-קטיף? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אתם מתעקשים – תן לי רק להשלים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מסרתם את עזה, הבאתם אותנו – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אתם מתעקשים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חזן, לא להפריע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נגמר לה הזמן, בגלל זה הרשיתי לעצמי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא להפריע. אתה לא נותן לה לסיים. בבקשה, גברתי. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אתם מתעקשים להעביר את הילדים שלכם גם עכשיו לעוד התנחלות מבודדת, שגם לפי נתניהו לא תהיה חלק ממדינת ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אל תעבירו – משפט אחרון – אתם את הילדים שלכם סיבוב נוסף. תחזרו הביתה, אל מדינת ישראל. אנחנו נחבק אתכם כאן בהרבה אהבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יהודה ושומרון זה גם מדינת ישראל. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אתם קוראים לה מדינת ישראל הקטנה – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> יהודה ושומרון זה גם מדינת ישראל. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – זאת מדינת ישראל הגדולה באמת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> יהודה ושומרון זה גם מדינת ישראל. אל תיקחי את זה מאתנו. אין לך זכות. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – גדולה בערכים שלה, גדולה בחוקים שלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אין לך זכות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. חבר הכנסת יואב קיש יסכם בשם המציעים. בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אמרתי לך כבר פעם: יש מי שמסתכל עלייך ומזיל דמעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם הממשלה לאחר מכן תרצה להשיב, אנחנו נשמע את עמדתה. בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ציפי, איזה זכות קיבלנו בבחירות? הנה, בוז'י הגיע. <יואב קיש (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, שרים, חברות וחברי הכנסת, אני מקריא את מטרת החוק: מטרת חוק היא היא להסדיר את ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון ולהמשיך ולאפשר את ביסוסה ופיתוחה. ואני יודע – חברת הכנסת לבני, כמו שאמרת, את רוצה שהם יחזרו לשטח ישראל. מבחינתי זה שטח ישראל, והם נמצאים במקום שאנחנו רוצים שהם יהיו בו. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> ולכן, אני אומר לכם מעל בימה זו: כל הוויכוח על החוק הוא ויכוח פוליטי. אל תזרו חול בעיני השומעים שלכם פה מעל הבימה הזאת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם זורים חול. אתם זורים חול. <יואב קיש (הליכוד):> אנחנו רוצים לחזק את ההתיישבות ואתם רוצים לעקור את ההתיישבות. זה ההבדל בינינו, פשוט מאוד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם משקרים להם. <יואב קיש (הליכוד):> ולכן, למטרה זו נועד החוק. הוא נועד לייצר מציאות של הסדרה צודקת והגונה ולמנוע את ההתעמרות בתושבי היישובים, את הצגתם כעבריינים וכפורעי חוק. לא זה המצב. הרי דוח אדמונד לוי, שנכתב על-ידי שופט העליון, נגע בכל הנקודות הרלוונטיות האלה. ואתם לוקחים וטוענים שאנחנו עושים דברים לא חוקיים. הרי מה זה החוק? זה הכול חוקי. אנחנו מאמינים בזה שזה חוקי; אנחנו מייצרים את המציאות החוקית שתאפשר את ההסדרה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> אז מה הטענה, שמפני שאנחנו הרוב ואנחנו נבחרנו לממש מדיניות אז אסור לנו לעשות חוקים? בשביל מה יש הבית הזה? הבית הזה נועד לממש את מדיניות הרוב. זו דמוקרטיה. זו דמוקרטיה – בלי לרמוס את זכויות המיעוט, והן קיימות, ונשמרות. ואתם יודעים איפה דורסים אותן? ברשות הפלסטינית. למה? כי אם מישהו רוצה למכור קרקע – אתה יודע מה עושים לו? חבר הכנסת דב חנין, אתה יודע מה עושים לפלסטיני שרוצה למכור קרקע ליהודי? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אבל הם לא רוצים למכור. <יואב קיש (הליכוד):> אה, לא רוצים. קודם כול לא יודעים מי הם בכלל, אבל במקומות שהם רוצים: גזר-דין מוות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הם לא רוצים למכור. אתה פגשת אותם? <יואב קיש (הליכוד):> אני פגשתי את אלה שבורחים, את אלה שמנסים למכור והרשות מתעללת בהם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> פעם בחיים אתה פגשת אותם? <יואב קיש (הליכוד):> כן. הם בורחים. וראינו כבר מי אלה שמלשינים עליהם וקוראים להם בוגדים ומכניסים אותם. הרי זו הזכות הבסיסית. אתם מדברים על משפט בין-לאומי? בן-אדם רוצה למכור את הקרקע שלו, למה אתה לא נותן לו? למה אתה רוצח אותו? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הוא לא רוצה. הם לא רוצים. <יואב קיש (הליכוד):> זו הנקודה הכי בסיסית, ואני חושב שכשיש מולך גזר-דין מוות, כנראה גם אתה לא תמהר לעשות דברים. ואני אומר לך בצורה הכי ברורה: תפקידנו להעביר חקיקה שתדאג לצדק במקומות שיש כשל שוק. לא יכול להיות שאם ערבי, יש עליו גזר-דין מוות אם הוא מוכר את הקרקע, אנחנו נישאר אדישים לעניין הזה – גם בשבילו, כי הוא ירצה את התמורה לקרקע הזאת. הרי מה היה שם? לא היה שם כלום. לא היו בתים כמו בקפריסין, שנכנסו לבתים וגירשו את התושבים מהבתים האלה. זו קרקע שלא היה בה כלום. ולא רק זה – גם אם נהיה במקום שהקרקע הזאת תחזור, זה יישאר שלא יהיה בה כלום. אז אני אומר לך שהשימוש הכי ראוי לדבר הזה זה להשאיר את אותם בתים, לשלם פיצוי – פיצוי הוגן. פיצוי הוגן. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> אני רוצה להתייחס במילה לבג"ץ. אני רוצה להגיד לכם שדווקא הצורך לכבד את בג"ץ מחייב אותנו לחוקק את חוק ההסדרה. אישורו של החוק ימנע פסיקות עתידיות של בג"ץ לפינוי תושבי יהודה ושומרון מבתיהם, מכיוון שהחוק יהיה חלק מהמציאות החוקית שלפיה בג"ץ שופט. ואני מצטער וכואב לי הלב שממשלות ישראל לפני הממשלה הזאת לא חוקקו את החוק הזה, כי אז אולי לא היינו נתקלים במקרים המצערים שכבר קיבלנו פסק-דין חלוט של בג"ץ. נכון, היה פה ויכוח מאוד גדול, גם בכנסת הזאת – אני לא מגלה סודות – גם בין חברי הקואליציה ומפלגת כולנו, האם נכון שהחקיקה הזאת תחול גם רטרואקטיבית על מקרים כמו עמונה. ובסופו של דבר, בשביל לשמור על הספק, שיכול להיות שזה יפגע בבג"ץ, החליטו בהצעת החוק הנוכחית המציעים, ואני ביניהם, להסיר את נושא עמונה ולא לפגוע בנושא הרטרואקטיביות. אני חושב שהדבר הזה נעשה אפילו בזהירות יתר, באמת בשביל לייצר מצב שבג"ץ יראה שאין פה כוונה לפגוע בסמכותו. אבל מצד שני – ופה אני רוצה להגיד גם לשופטי בג"ץ: זה חוק עם משמעות מדינית כבדה, משמעות מדינית, ומי שאחראי למשמעות הזאת זה הבית הזה. ואני מאמין ומקווה, שכשהחוק הזה יעבור, בג"ץ יבין ויפנים את החשיבות של העניין הזה ולא יפגע במעמדה של הכנסת. החלטות בג"ץ צריכות להיקבע בהתאם למציאות ולחקיקה שהכנסת קובעת, והכנסת היא שמייצגת את העם. נכון, אנחנו רוב ואנחנו נבחרנו בשביל לממש את המדיניות. אתם, המתנגדים לחקיקה, לוקחים ומנסים להעביר את החקיקה הזאת כאילו אנחנו עבריינים ואתם שומרי החוק. אני חוזר ואומר לכם: הכול פוליטי, ואנחנו נשנה את החוק בדיוק בשביל לייצב את המציאות החוקית שתאפשר את ההסדרה. ולכן, הוויכוח שיש לי אתך, חבר הכנסת יואל חסון, עם חברת הכנסת ציפי לבני, זה ויכוח לגיטימי. זה ויכוח לגיטימי, פוליטי, שצריך לנהל אותו בבית הזה, וזה המגרש הטבעי שלו, ולא בבג"ץ. ההליכה לבג"ץ היא דבר שפוגע בנו כחברי כנסת ובכנסת עצמה. אני ממליץ לכולנו לנהל את הוויכוח הזה בבית הזה, ולקבל את החלטות הבית הזה, כי זהו מקור הדמוקרטיה. אני רוצה להוסיף ולהקריא לכם עוד חלק מהחוק, מאוד חשוב גם הוא, סעיף 3: "מצאו רשויות האזור כי בתקופה שקדמה ליום פרסומו של חוק זה נבנתה בתום לב התיישבות ישראלית במקרקעין הטעונים הסדרה או ניתנה לה הסכמת המדינה, יחולו לגבי" – שטח זה הוראות החוק. והנושא, הדבר שחשוב לי להדגיש זה נושא תום הלב. כי מה לעשות, כשרואים כותרות בטלוויזיה או שומעים ברדיו, לא תמיד מבינים את משמעות החוק. קוראים לזה: אתם באים להכשיר עכשיו כל מיני מאחזים וכמה חבר'ה שהשתלטו על איזה שטח, אז גמרנו, החוק הזה יכשיר את זה? אז לא. אני רוצה להסביר בדיוק. מדובר על בנייה שנעשתה בתום לב ובעידוד ותמיכת המדינה ורשויותיה. ולכן, כל ההתייחסות כאילו זה בא לעקור או נעשה בכוונת מכוון – אתם יודעים מה? אני מסכים. אם יש מקרים שבכוונת מכוון ידעו שזאת קרקע פרטית ובאו והשתלטו עליה, החוק לא יגן. החוק לא יגן כי כך כתוב: על מקרים אלו החוק לא יגן. אנחנו מדברים אך ורק על אותם מקרים שאותם מתיישבים הגיעו לשם, והגיעו בתום לב ובעידוד המדינה. גם במדינת ישראל, דרך אגב, במקומות האלה שיש קונפליקטים כאלה, יש זכויות גם לאותם בעלי מבנה שבנו בתום לב, בלי ידיעה שהקרקע איננה עומדת לזכותם. את הדבר הזה צריך להסדיר כמו שמסדירים גם במדינת ישראל. לסעיף 7, סעיף 7 המפורסם, שהיה לנו עליו לא מעט דיונים ובסוף הוא הוחלף והגענו לסעיף ולנוסח הנוכחי, הוספנו את ההחרגה שהחוק הזה יחול על אותם יישובים, למעט הליכים וצווים כאמור שניתנו, צווים שיפוטיים או פסקי-דין בדבר מימושם – זה בעצם מה שדיברתי עליו, על הנושא של הרטרואקטיביות. אני יכול להגיד לכם שאני מבחינתי, ברמה האישית, חושב שגם על זה בג"ץ היה צריך להבין שאנחנו רוצים שיבחן מחדש את החלטותיו, לנוכח הנסיבות שהשתנו לאחר העברת החוק, ולכן אני חושב שראוי היה כן להשאיר את זה. אבל אני אומר עוד פעם: על מנת לייצר שני דברים – גם אחדות דעים בקרב הקואליציה וגם מצד שני להעביר מסר מאוד ברור לבג"ץ שאין כוונה לפגוע בסמכות שלו בעניין הזה – החלטנו להוסיף ולהשאיר ולהוציא את נושא הרטרואקטיביות החוצה. אני רוצה להגיד דבר נוסף: בין שאני מסכים ובין שאיני מסכים להחלטות בג"ץ, אני אכבד אותן. המשמעות היא שאנחנו עשויים לצפות בקרוב בתמונות קשות וכואבות של אחינו שמפונים מביתם. לצערי, רכבת הפינוי יצאה מהתחנה, ואנחנו צריכים לעשות הכול על מנת שעמונה תהיה האחרונה במסלול הזה. אנחנו צריכים למצוא את הפתרון הכי טוב למתיישבי עמונה. השר בנט, אני יודע שאתם עוסקים בזה שעות רבות, ואני יודע שאתה שותף כמוני לאכזבה. ניסינו ביחד לשמר את המציאות שבה עמונה תישאר על הקרקע. אבל אני אומר פה גם למתיישבי עמונה, שאני מכיר מקרוב ואנחנו לחמנו במאבק שלהם, אני אומר לכם: בבית הזה עשינו הכול בשביל שנוכל לשמר את עמונה במקומה. לא היה ניתן להעביר בבית הזה חוק שהיה מאפשר את זה. אנחנו עושים מאמצים כבירים לפתור ולשמר את קהילת עמונה כקהילה, שהדבר הראשון הוא – בנכסי נפקדים, ולהשאיר אותם על ההר, כמו שראש הממשלה הצהיר גם בישיבת הסיעה, 100–150 מטרים ממקומם. בדבר הזה אנחנו משקיעים שעות. ואני אומר לכם, זו הרגשה – אומרים לנו: מה אתם משגעים את כל המדינה בשביל 40 משפחות? אז אנחנו אומרים לכם: כן, זה דם מדמנו, בשר מבשרנו, ואנחנו חושבים שראוי וצריך לעשות הכול בשביל למצוא להם פתרון. אני אומר לכם, תושבי עמונה, אם בסוף הפינוי הזה יצא לפועל, אני אומר לכם – ואני מכיר אותם, את התושבים: הם נגד אלימות. אנחנו לא נראה פה קריאה לאלימות והשתוללות. אני בטוח שגם אף אחד לא יצא מביתו בלב שלם. אבל תהיה התנגדות פסיבית. גם לאותם קיצונים ומיעוטים שינסו אולי להגיע ולחמם את האווירה אני קורא להימנע מהדבר הזה. הם צריכים לדעת שהממשלה הזאת והרוב בבית הזה באמת עושים את המרב בשביל לשמר את זה ולפחות למנוע מקרים נוספים בעניין הזה. אני חושב שהחוק הזה הוא הישג עצום לממשלה הזאת. אני אומר עוד פעם: אני מצטער שממשלות ישראל הקודמות לא העבירו את החוק הזה, אבל אם זה יהיה ההישג, ואם נצליח לשמר את עמונה על ההר, אני חושב שאנחנו בהחלט עמדנו במטרותינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסכם, אדוני. <יואב קיש (הליכוד):> אני מסכם: אני רוצה להגיד לכם שמעבר למהלך הזה, הברור, של חוק ההסדרה, אנחנו נוביל מהלכים נוספים, שבאים – אפשר כוס מים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מים תשימו לדובר. <יואב קיש (הליכוד):> מעבר לנושא ההסדרה, אנחנו נוביל גם מהלך לריבונות, ואנחנו מתכוונים להתחיל בריבונות במעלה-אדומים. זה מהלך – אני מדבר בשמי ובשם יוזמי הצעת החוק, כמובן. אנחנו חושבים שלא יכול להיות שעיר ואם בישראל עדיין לא תהיה חלק ממדינת ישראל. אני רוצה להזכיר לכולם: אמרו לנו שאנחנו פוגעים במשפט הבין-לאומי. גם בירושלים וגם ברמת-הגולן – נעשו כי כנסת ישראל האמינה בכך, והשמים לא נפלו. אני מאמין שגם אחרי ההסדרה וגם אחרי הריבונות במעלה-אדומים אנחנו נממש את המדיניות שבשבילה אנחנו נבחרנו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא רואים שהשמים נופלים. לא רואים את זה עד שהם נופלים. <יואב קיש (הליכוד):> לא רואים. גם הירח עולה, וגם השמש, והיא שוקעת, עולם כמנהגו נוהג. ואני יכול להגיד לכם שגם בנושא החוק הבין-לאומי – אנחנו מאמינים שזה חוקי גם בתפיסת החוק הבין-לאומי. מי שקורא כל היום להאג זה לא אנחנו, זה אתם. אתם כל הזמן קוראים להאג. הגיע הזמן להפסיק לדבר על האג ולהבין שבחקיקה הבין-לאומית הדבר הזה קורה. יש מודל קפריסאי שמדבר על דברים שנעשו בצורה הרבה יותר ברורה בעניין הזה – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – בתים שהטורקים נכנסו אליהם בקפריסין ואוכלוסייה שיצאה וברחה לחלק היווני של קפריסין. לאחר מכן הגישו תביעות על אותם בתים. הטורקים דיברו על פיצוי, זה נבחן בבית-הדין הבין-לאומי בהאג והתקבל. אז מספיק לאיים עלינו בבית-הדין הבין-לאומי. מספיק לאיים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> טורקיה, טורקיה זה מודל החיקוי שלנו, נכון? זאת הדמוקרטיה שרוצים כאן. <יואב קיש (הליכוד):> לא. מודל החיקוי שלנו זה ממשלת ארץ-ישראל, זה לבנות את ארץ-ישראל ולחזק אותה. זה המודל שלנו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> קפריסין זאת לא ארץ האבות. <יואב קיש (הליכוד):> מתי תפסיקו להשתמש בבית-הדין הבין-לאומי כאילו זה לדבר על ויכוח פוליטי? <קריאות:> – – – <יואב קיש (הליכוד):> הרי מה לב העניין? לב העניין זה שאתם רוצים להוריד את היישובים, להחזיר את האנשים האלה מעבר לקו הירוק ואנחנו לא. זה לב העניין. <קריאה:> סליחה? <יואב קיש (הליכוד):> אני יכול לקבל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <יואב קיש (הליכוד):> אני מסכם. מותר לי ללא מגבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לשאלת חברי הכנסת, מי שמסכם את הדיון, המציע של החוק שמסכם את הדיון לא מוגבל בזמן. אני ביקשתי בכל לשון של בקשה, גם מחבר הכנסת יואב קיש וגם מהשר נפתלי בנט, שיעלה עכשיו לדבר, שאנחנו נשמע תשובות. <יואב קיש (הליכוד):> השר מוגבל בזמן? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר יגביל את עצמו לעשר דקות. אני חושב שזה בהחלט די והותר, אחרי כל הדיבורים שהיו על החוק הזה. <יואב קיש (הליכוד):> ביטן, ביטן, ביטן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואב קיש, אני חושב שיש לך דברים ענייניים לומר, אני מכבד את זה, אבל גם לא אל תוך הלילה. <יואב קיש (הליכוד):> אני לא קורא את פרשת השבוע, אבל אני אבקש כוס מים, כי באמת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש לך שתי כוסות מים. <יואב קיש (הליכוד):> הם חדשים? לא השתמשו בהם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. בשבילך ללא מחלות מידבקות, ללא שום דבר. <קריאה:> תברך, יואב. <יואב קיש (הליכוד):> ביטן, יש עשר דקות של השר אחרי. אתה רוצה שאני אשאר? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> תבדוק – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. אדוני מסכם. <יואב קיש (הליכוד):> אז אני חוזר לעניין. אני חוזר לנושא שאני חושב שהוא בהחלט קשור, וזה כמובן כל נושא הריבונות וכל הנושא של לאן אנחנו הולכים. אנחנו נמשיך להוביל גם למהלך הזה, ואני אומר לכם שהמדינה תמשיך להתנהל לפי הרוב שהיא בחרה. זו מדינה דמוקרטית, זו מדינה שבחרה ייצוג לבית הזה, והבית הזה יוביל את הדברים לפי רוב דמוקרטי. אנחנו נבחרנו להנהיג ממשלה לאומית, וחיזוק ההתיישבות, לכל מי שזה לא ברור לו, הוא חלק בלתי נפרד ממנה. אני אסכם את דברי. אני הולך לסכם, ואני רוצה להגיד עוד פעם, כמסר, אני חושב שגם מפה הוא ילך גם למקומות הבאים: החוק הזה הוא חוק ראוי; הוא חוק שבא להסדיר בעיה, בעיה אמיתית ולגיטימית, בעיה כואבת משני הכיוונים. זה מתחיל מכשל שוק שערבי-פלסטיני לא יכול למכור, כי אם הוא מוכר, גזר-דינו מוות. הוא צריך לקבל פיצוי, ופיצוי הולם, ואת זה החוק מבטיח. זה דבר אחד. מעבר לזה, מדובר על מקרים של תום לב, ובהם אנחנו מתמקדים – בעידוד הממשלה, שממשלות ישראל שלחו, ביניהן גם איתן ברושי. גם אתה, ידידי. גם אתה עזרת, בתקופתך במשרד הביטחון, להקמה של יישובים כאלה. אנחנו נמשיך ונדאג לממש את מטרתנו, והיא לבנות בארץ-ישראל, לקדם אותה ולפתח אותה. ביטן, אני יורד. ביטן, ביטן, אפשר לרדת? יש לך עוד עשר דקות של בנט. אני יכול לרדת? יש עוד עשר דקות. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> לא, אבל יש עוד עשר דקות. <דוד ביטן (הליכוד):> לא, דבר. <יואב קיש (הליכוד):> אני, לדעתי, כבר פשוט מדבר יותר מעשר דקות, אז – אני אמשיך. אני חושב שבהצעת החוק הזו אנחנו יכולים לראות הפתעה. אנחנו יכולים לראות הפתעה, אולי במידה מסוימת הפוכה מההפתעה של חבר הכנסת אילן גילאון שזכה לה היום, וראיתי את השמחה על פניך, ואני מודה שבמידה מסוימת שמחתי גם אני אתך בעניין הזה. עכשיו, אולי גם בחוק הזה אנחנו נראה מהלך שבו נראה הצטרפות לקואליציה. מי שתומך – ואני אומר לכם, זה נושא פוליטי. מי שבאמת תומך בהתיישבות, שיצביע בעד החוק. מי שמתנגד להתיישבות ורוצה להרוס את ההתיישבות ביהודה ושומרון, שיצביע נגד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואב קיש. אני מתכבד להזמין את השר נפתלי בנט להציג לנו את עמדת הממשלה. <חיים ילין (יש עתיד):> אתה הקמת יישוב אחד שאתם מדבר ככה? אתם הורסים אותה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר שמדבר בשם הממשלה, על-פי התקנון – בדקנו עם מזכירות הממשלה, ואכן, השר נפתלי בנט ידבר בשם הממשלה – על-פי התקנון הוא לא מוגבל בזמן, אבל אני מאוד אבקש מהשר להתחשב בכך שהדיון כבר ארוך ורוב הדברים נאמרו. בבקשה, אדוני. <שר החינוך נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה שנים טבעתי את האמירה: עם לא יכול להיות כובש בארצו. וביום ההיסטורי הזה אנחנו מחוקקים את זה. לראשונה, הריבון במדינת ישראל קובע שתושבי ישראל, חצי מיליון תושבי ישראל שחיים ביהודה ושומרון, הם לא אורחים, הם לא כובשים. <קריאה:> – – – הם כובשים. הם כובשים. <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> לראשונה, המחוקק, רבותי, קובע ומכיר בתושבי יהודה ושומרון כתושבי המקום. <קריאה:> מה פתאום? <שר החינוך נפתלי בנט:> שואלים מה היסטורי פה? זה היסטורי פה. זה היסטורי פה. רבותי, מה זה מתנחלים? <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> מתנחל זה בן-אדם שבא ממקום אחד ועובר למקום אחר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאה:> זה מה שאתם. זה מה שאתם. <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל היום, ביהודה ושומרון – אני יודע שזה מפריע לכם, אבל זאת האמת. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא יעזור לכם. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – יש לא רק דור ראשון של ההורים ולא רק דור שני של הבנים ולא רק דור שלישי של הנכדים – כבר יש נינים שנולדו ביהודה ושומרון. והיום אותם נינים – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – וכולנו – – – <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – – וכולנו קובעים היום – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תספח – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – שהם – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – לספח? <שר החינוך נפתלי בנט:> – – תושבי האזור. אני רוצה לומר לכם: זה יום של גאווה גדולה; זה יום שחצי מיליון – – <קריאה:> מדהים. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – תושבי יהודה ושומרון וכל אזרחי ישראל יכולים להרים את הראש ולדעת לא רק שבאמת אנחנו העם של הארץ הזאת, אלא גם על-פי החוק בספר החוקים של מדינת ישראל. אבל אפשר היה לקרוא לחוק הזה חוק ההתחלה, כי, רבותי, זאת רק ההתחלה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> זה על דעת ראש הממשלה, מה שאתה אומר? <שר החינוך נפתלי בנט:> כי החוק הבא – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> זה על דעת – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – והצעד הבא הוא להחיל את ריבונות מדינת ישראל במעלה-אדומים. והצעד שאחרי – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תחיל – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – הוא להחיל – – <<יואל חסון (המחנה הציוני):> > תביא הצעה ממשלתית. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – את החוק – – – <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אני אחיל. כשיהיו לי 30 מנדטים אני אחיל גם אחיל, ואתה תראה. <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אמרתם שגם זה לא יקרה, והנה, זה קורה. זה בסדר. אתם תצעקו – אנחנו נבנה; אתם תצעקו – אנחנו נקים עוד בית. <קריאות:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> תמשיכו לצעוק, ובעזרת השם, אנחנו נבנה. אבל אני גם רוצה לומר תודות. תודה ראשונה לראש הממשלה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אוווו. <שר החינוך נפתלי בנט:> לראש הממשלה – – <קריאה:> אוווו. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – בנימין נתניהו – – <קריאה:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – שאנחנו בימים האחרונים עובדים מאוד מאוד קשה – – <קריאה:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – כדי לתת פה מענה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – בסוגיה לא פשוטה. <חיים ילין (יש עתיד):> מה שלום הנגמ"ש? תגיד לי. <שר החינוך נפתלי בנט:> הכול בסדר בנגמ"ש. אני חושב שאתם – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – יישר כוח. <קריאה:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל אני רוצה תודה אחרת לגמרי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אם תמשיך ככה, אתה תפרק את הממשלה הזאת. <שר החינוך נפתלי בנט:> התודה האחרת – והיא לא קשורה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה תפרק את הממשלה הזאת. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – היא לתנועת "שלום עכשיו". <קריאה:> אווו. <חיים ילין (יש עתיד):> אווו. <קריאה:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> במשך עשרות שנים "שלום עכשיו" עוסקים בתיעוד ההתיישבות ביהודה ושומרון, וזה נפלא, כי יהיה מי שייצור את הנרטיב, את הבסיס; מישהו שמתעד כל בית, כל עץ. ועל זה אני מודה ל"שלום עכשיו". <קריאה:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל היום אפשר להודות להם הרבה יותר. <קריאה:> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> כי בעצם "שלום עכשיו" שילחו בנו יתושים קטנים כאלה: עוד בג"ץ ועוד בג"ץ ועוד בג"ץ. והיום, בזכותם, בזכות האנשים הטובים ב"שלום עכשיו", אנחנו לא נלחמים יותר ביתושים; היום אנחנו מייבשים את הביצה. תם עידן עוד בג"ץ ועוד בג"ץ. <קריאה:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תגיד, בנט – – <שר החינוך נפתלי בנט:> ונכון – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – החוק על מעלה-אדומים – – – מעלה-אדומים? <שר החינוך נפתלי בנט:> אני רוצה עוד דקה אחת. עוד דקה אחת. אני גם רוצה להודות במיוחד לתושבי עמונה. <חיים ילין (יש עתיד):> ששיקרת להם – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> תושבי עמונה. בזכות תושבי עמונה – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – אנחנו לא נראה עוד מאות – – <חיים ילין (יש עתיד):> עמונות. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – עמונות. <קריאה:> כן. נכון. <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל אני גם רוצה לומר להם משהו מאוד חשוב: בשום מצב, בשום תנאי, עם ארץ-ישראל, ועל שום נושא – בל ירים יד איש על אחיו. בל ירים יד איש על אחיו, נקודה. בלי סייגים. לפני שעה קלה הותקפו אנשים מופלאים, כמו זמביש, כמו חיים פוגל. חיים פוגל הוא האבא של אודי פוגל, זכרו לברכה, שנרצח. הבתים בעמונה חשובים מאוד. השקעתי ואנחנו משקיעים אין-סוף זמן בחודשים האחרונים. אבל בשום מצב לא יוצאים נגד, האחד נגד השני. וכשאני רואה אלימות, אני אומר: לא לאבד כיוון. <קריאה:> בנט – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> תהיו נאמנים לארץ – – <קריאה:> בנט – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – אבל לא במחיר של אלימות. זה יום גדול עם טעם קל – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה יום שחור. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – ואפילו לא קל – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה יום שחור. <שר החינוך נפתלי בנט:> זה יום גדול לעם ישראל, עם טעם של חמיצות, כי הגענו לכאן בזכות מסירות של רבים, ואנחנו נמשיך מכאן. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר נפתלי בנט. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016, קריאה ראשונה. התקיים הדיון, שמענו את הממשלה, ואנחנו מצביעים. קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. אני כבר מודיע שהשר דוד אזולאי גם הפעם יצביע ידנית, כי יש תקלה במכשיר ההצבעה שלו. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 57 נגד – 51 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016, לוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד החוק – 58, בצירוף קולו של השר דוד אזולאי, 51 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016, אושרה בקריאה ראשונה ותחזור לוועדה המשותפת להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ב בכסלו התשע"ז, 12 בדצמבר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 21:56.>