דברי הכנסת

דברי הכנסת ז / מושב שלישי / ישיבות קע"ו–קע"ח / י"ב–י"ד בכסלו התשע"ז / 12–14 בדצמבר 2016 / 7 חוברת ז' ישיבה קע"ו הישיבה המאה-ושבעים-ושש של הכנסת העשרים יום שני, י"ב בכסלו התשע"ז (12 בדצמבר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 נאומים בני דקה 7 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 7 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 8 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 8 מיקי לוי (יש עתיד): 9 איציק שמולי (המחנה הציוני): 9 ענת ברקו (הליכוד): 10 חיים ילין (יש עתיד): 11 איתן ברושי (המחנה הציוני): 11 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 12 נחמן שי (המחנה הציוני): 13 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 14 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 14 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 15 דב חנין (הרשימה המשותפת): 16 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 17 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016) (תיקון מס' 2), התשע"ז–2016 17 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 18 הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9) 21 הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 51), התשע"ז–2016 21 משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת): 21 הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16), התשע"ז–2016 25 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 25 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 37 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 40 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 40 יעל גרמן (יש עתיד): 43 מאיר כהן (יש עתיד): 45 עפר שלח (יש עתיד): 46 חיים ילין (יש עתיד): 48 מיקי לוי (יש עתיד): 50 אלעזר שטרן (יש עתיד): 52 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 55 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 70 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 70 הצעת חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת), התשע"ז–2016 70 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 70 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 74 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 74 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 76 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 8), התשע"ז–2016 76 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 77 דב חנין (הרשימה המשותפת): 78 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 81 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 85 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 87 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 91 ענת ברקו (הליכוד): 94 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 103 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 106 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 113 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 121 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 128 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 130 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 132 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 137 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 140 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 142 עיסאווי פריג' (מרצ): 146 איציק שמולי (המחנה הציוני): 148 איתן כבל (המחנה הציוני): 149 איתן ברושי (המחנה הציוני): 150 נחמן שי (המחנה הציוני): 153 יוסי יונה (המחנה הציוני): 154 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 156 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 157 הצעת חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016 162 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 162 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 164 יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 168 משה גפני (יהדות התורה): 174 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 177 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 177 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 77), התשע"ז–2016 177 השר צחי הנגבי: 178 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 179 מיקי לוי (יש עתיד): 185 הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 19), התשע"ז–2016 189 השר צחי הנגבי: 189 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 192 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ב בכסלו, התשע"ז, 12 בדצמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 185) (הארכת משך הזכאות לגמלת סיעוד בתקופת אשפוז), התשע"ז–2016. לדיון מוקדם – החל בהצעת חוק שמספרה פ/3550/20 וכלה בהצעת חוק שמספרה פ/3577/20: הצעת חוק פיקוח על תנאי התברואה וההיגיינה במעונות ובגני-ילדים (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – החרגת עיקול ביטוח רפואי בידי צד שלישי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי, יגאל גואטה, יצחק וקנין, יואב בן צור, יוליה מלינובסקי, עודד פורר, יהודה גליק, ניסן סלומינסקי, יעקב מרגי, מירב בן ארי, איציק שמולי, רוברט אילטוב, עבדאללה אבו מערוף, נורית קורן, חמד עמאר ויעקב אשר וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חובת אזהרה על גבי מוצרי הימורים, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, יעקב מרגי, ענת ברקו, מנואל טרכטנברג, יחיאל חיליק בר, חיים ילין, קסניה סבטלובה, יעל כהן-פארן, עמר בר-לב, עודד פורר, שולי מועלם-רפאלי, אורן אסף חזן, יהודה גליק, מירב בן ארי, קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס, מיקי לוי, אלעזר שטרן ודב חנין; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – קביעת מועד למתן פסק-דין בערעור בתביעת קשיש), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן ודוד ביטן; הצעת חוק חינוך פיננסי, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, מנואל טרכטנברג, זהבה גלאון, איל בן ראובן, יוסי יונה ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק פיצויים לבעלי עסקים נפגעי עבודות תשתית מתמשכות, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק הפסקת שיטת ההעסקה הקבלנית, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת קרוב משפחה בודד), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עבדאללה אבו מערוף, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין ויוסף ג'בארין; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – איסור הפליה על רקע מעמד חברתי-כלכלי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, תמר זנדברג, עבדאללה אבו מערוף, אוסאמה סעדי, עאידה תומא סלימאן, חיים ילין, רויטל סויד, אחמד טיבי, יואב בן צור, יגאל גואטה, יצחק וקנין, איילת נחמיאס ורבין, עיסאווי פריג', איל בן ראובן, שולי מועלם-רפאלי, אלי אלאלוף, איציק שמולי, עמר בר-לב, קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס, מיכל רוזין, מיקי לוי ואיתן ברושי; הצעת חוק הסדרת שוק הכשרות בישראל, התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, יהודה גליק, יעל כהן-פארן, יוסי יונה, איילת נחמיאס ורבין, נחמן שי, אלעזר שטרן, מאיר כהן, עמר בר-לב ואמיר אוחנה; הצעת חוק ערבות למשכנתאות (תיקון – ערבות מדינה לדירה יחידה) (הוראת שעה), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק הגבלת כהונה בגופי ספורט (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, יעקב מרגי, אכרם חסון, איתן כבל ויוסי יונה; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הוספת ענפי ההסעדה והאבטחה ביישובי הגליל והנגב לרשימת העבודות המועדפות), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תנאי זכאות לדמי לידה), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון – הקראת המנון המדינה במוסד חינוך רשמי), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אורן אסף חזן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – זכאות למענק עבודה מועדפת ועבודה נדרשת לעובד עצמאי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יואל חסון ועודד פורר; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – שיעור מענק השקעה למפעל ביישובי שדרות ועוטף-עזה ובמחוז הצפון), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – תדירות עבודת לילה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב, יוליה מלינובסקי, אורן אסף חזן וקסניה סבטלובה; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – תדירות עבודת לילה), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת קסניה סבטלובה; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – תדירות עבודת לילה), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, אלי אלאלוף, איילת נחמיאס ורבין ועפר שלח; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – תדירות עבודת לילה), התשע"ז–2016, מאת חבר הכנסת אורן אסף חזן; הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – סכום מענק שחרור), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – הארכת תוקף הזכאות לדירה ציבורית), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון, אלי כהן, טלי פלוסקוב ואורי מקלב; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – מתן שירות טלפוני חינם על-ידי תאגיד בנקאי), התשע"ז–2016, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, יעקב מרגי, מיכל רוזין, איציק שמולי, דב חנין, אילן גילאון, נורית קורן ועליזה לביא; הצעת חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת הסימנים) (תיקון – העלאת שיעור השידורים שילוו בתרגום לשפת סימנים), התשע"ז–2016, מאת חברת הכנסת נורית קורן וקבוצת חברי הכנסת. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעת חברי הכנסת אורן אסף חזן ומאיר כהן בנושא: יחסו השנוי במחלוקת של מנהל בית-הספר "תיכונט" להמנון ולסמלי המדינה. עוד אודיעכם, כי חבר הכנסת איציק שמולי ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעה על-ידי אזרחים בחוץ-לארץ), התשע"ו–2016, שמספרה פ/3346/20. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו נעבור לנאומים בני דקה. מי שמעוניין להשתתף בנאומים יוכל להצביע. אני כבר מפעיל את ההצבעה. בבקשה, מי שרוצה להירשם יכול לעשות זאת באמצעות ההצבעה. חבר הכנסת חמד עמאר, תפתח היום את הנאומים, וחבר הכנסת איימן עודה אחריו. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אתמול עלתה הצעת חוק שהגשתי לוועדת השרים. ועדת השרים דנה בה. בתרגיל מבריק של ועדת השרים והאוצר מסמסו את הצעת החוק בלי להפיל אותה. דחו אותה בשבועיים. הצעת החוק שלי היא הצעת חוק שנוגעת לתקציב 2017–2018, להכניס את תוכנית החומש של המגזר הדרוזי בבסיס התקציב. הממשלה החליטה על תוכנית חומש, הממשלה אומרת שיש תקציב. אני רוצה פשוט להכניס את זה לבסיס התקציב, כי אני רוצה שהביצוע יהיה בינואר – אחרי שאנחנו מעבירים את התקציב – ושלא יהיה באוגוסט, ביולי, בספטמבר, כי עד עכשיו התקציב וביצוע התקציב התחיל רק בחודש אוגוסט או יולי. אדוני היושב-ראש, אני פונה לשר האוצר ופונה לוועדת השרים לחקיקה. הצעת החוק הזו היא חשובה מאוד. אנחנו צריכים לקדם את המגזר הדרוזי ולהעלות אותו על דרך המלך. הכנסת התוכנית לבסיס התקציב תקדם אותו מאוד. לכן, אני פונה אליהם שוב לשנות את ההחלטה שלהם ולהביא את זה להצבעה כמה שיותר מהר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת איימן עודה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> יושב-ראש הקואליציה דוד ביטן מעדיף שהערבים לא יצביעו. זו רוחו של המפקד. הקול קולו של יעקב, והידיים ידי עשיו. הם מפחדים. בשנות ה-90, כשראש הממשלה היה יושב-ראש האופוזיציה ורבין נשען עלינו, מנענו ממנו להיות ראש ממשלה. ב-1996 ההפרש בינו ובין פרס היה 30,000 קולות, כלומר, אנחנו יכולים להשפיע. בשנת 1999 הוא הפסיד ב-43%, כלומר אנחנו הדחנו אותו. מפה אנחנו יכולים להבין למה הרימו את אחוז החסימה, למה הערבים נוהרים לקלפיות, למה מאשימים אותנו שאנחנו מניפים דגלי "דאעש", למה חוקקו את חוק ההדחה, למה מאשימים את הערבים בשרפות, למה נאמו את נאום דיזנגוף. אנחנו עוכרי ישראל, גיס חמישי, פורעי חוק, נשק בלתי חוקי, בנייה בלתי חוקית – הכול מכוון בשביל לעשות לנו דה-לגיטימציה. אבל אנחנו נתעצם, אנחנו נתחזק, ועוד יראו בבחירות הבאות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה מינה ועדת משילות. כאילו לא מספיקות כל הסמכויות שיש לו ולשרים. כדי למשול הוא רוצה לבטל את כל העניינים של ניגוד עניינים במינויים בזמן מינוי העובדים במשרדי ממשלה וחברות ממשלתיות. זו בעצם פגיעה בחוק חובת המכרזים. זה בעצם שם אחר לתפירת מכרזים. במצב כיום השר יכול למנות, באישור הממשלה, את המנהל הכללי של משרדו, והוא זה שקובע את המדיניות וזה שמבצע – והוא מינוי אישי. אז מה הוא צריך את שאר המינויים? מה יעשו מומחים שאינם חברים של מפלגות השלטון או שאינם מקורבים לשרים או לאלה שתורמים לשרים? הם לא יכולים לקבל מינויים. אנשים מוכשרים יצטרכו להצטרף, אולי, למפלגות השלטון כדי שתהיה להם הזדמנות לקבל מינוי. מה יהיה עם המומחים ועם אנשי המקצוע הערבים, אם הם אינם מקורבים לשרים ולאלה שתורמים להם? אז הם יודחו מהאפשרות של לקבל מינוי? זה מה שאומרים הון-שלטון, או בלשון אחרת: שחיתות. לכן אני מבקש לא להמשיך בזה, כי זה נגד כל החוקים הדמוקרטיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. <מיקי לוי (יש עתיד):> בוקר טוב, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנה קמנו לבוקר נוסף, מבטיח, עם ידיעה מרעישה: ראש הממשלה מבקש להיות כמו טראמפ. אדוני, ראש הממשלה, אתה רחוק מאוד מלהיות טראמפ. ראש הממשלה מבקש לעקוף את נציבות שירות המדינה ולאפשר מינויים פוליטיים, כאילו רק זה חסר לנו. הכול בסדר. מה רע במכרזים? כשלא מתאפשר מכרז, מה רע בוועדה שתמיין ותמנה את המתאים ביותר? הנה, בדיוק נפתח הפתח לחוק הג'ובים. אין לזה שום מילה אחרת ושום אמירה אחרת. אז, אדוני ראש הממשלה, קודם כול בוא ננקה את האורוות שלנו, רק אחר כך תפנה לדרך קלוקלת מן הסוג הזה. פשוט בושה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, היום בבוקר פורסם – כמו בכל שנה – דוח העוני האלטרנטיבי, שכמה מפתיע, מראה פעם נוספת שהעוני לא ממוגר, וגם לא מתקרב בכלל לאיזה מצב שבו לא יהיו עניים במדינת ישראל. כל ישראלי שלישי חי מתחת לקו העוני. מיליון ילדים עניים. 41% מהקשישים אומרים שהם לא מסוגלים לחיות בכבוד. 35% מהאימהות החד-הוריות אומרות שהן חיות מתחת לקו העוני. מה שנדרש לעשות עכשיו זה ליישם בדיוק את התוכנית של אלאלוף. אלאלוף כבר עשה עבודה רצינית, מקיפה, ואמר דבר פשוט: כדי להתמודד עם העוני צריך לשים כ-7 מיליארד שקל בבסיס התקציב. אנחנו בתקציב הזה לא עושים את הדבר הזה. אז אני מציע גם לממשלה וגם לכנסת להפסיק עם כל פסטיבלי העוני בראש השנה ובפסח. בואו נחסוך את זה מאתנו ופעם אחת ולתמיד נעשה את מה שצריך לעשות בתקציב הנוכחי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת חיים ילין. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, כנסת נכבדה, אני ממשיכה בסדרת הרצאותי על אודות השקרים הפלסטיניים, והפעם על הבלוף רב-השנים שנקרא חד"ש – מפלגה יהודית-ערבית. לא סתם מפלגה יהודית-ערבית, אלא המפלגה היהודית-ערבית היחידה, כמו שחבריה אוהבים להדגיש כל השנים. וכדאי להדגיש את הבלוף הזה רק עכשיו, במיוחד לאור דברי הפרידה המרגשים שנישאו על-ידי אנשי המפלגה הזאת עם מותו של הרודן פידל קסטרו. ולמה בלוף? משתי סיבות עיקריות. הראשונה: נכון, במפלגה זו מקפידים פעם אחר פעם להציב נציג יהודי במקום ריאלי, חוץ מפעם אחת שהתפקשש להם. אבל מי שבודק את הסטטיסטיקה של תוצאות הבחירות מגלה פעם אחר פעם שעבור המפלגה הזאת מצביעים לא יותר מכמה אלפים בודדים של יהודים. זה תמיד נע לכל היותר איפשהו בין רבע לשליש מנדט, מה שנקרא, הנציג היהודי לא ממש מחזיר את עצמו, אך תפקידו לשמש עלה תאנה לטענה שמדובר במפלגה יהודית-ערבית. ופה אני מגיעה למקור השני של הבלוף: אומנם יש למפלגה הזאת מעין מעטה אזרחי של דמוקרטיות, שוויון זכויות, אחוות עמים, כמובן ברוח הקומוניזם, שכידוע לאורך ההיסטוריה היטיב להוכיח מהי אחוות עמים, אבל בשורה התחתונה מדובר במפלגה ערבית לאומנית. זה היה כך מאז ומתמיד, בוודאי מאז הפיצול ממק"י ב-1965. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <ענת ברקו (הליכוד):> ברשותך, אדוני, משפט סיום. היום יש לנו חבר הכנסת עודה. כן, אותו חבר כנסת שהשתטח על קברו של עז א-דין אל-קסאם, מאור הגולה של ה"חמאס", ובעיניו ה"חיזבאללה" אינו ארגון טרור. איך זה מסתדר עם דמוקרטיה, שוויון ואחוות עמים? למרטין לותר קינג הישראלי פתרונים. חבר הכנסת עודה מוכיח לנו שקומוניסטים בתחפושת אף פעם לא מתים, הם רק מתחלפים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ברושי. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, בדרך כלל מעלים פה בנאומים בני דקה נושאים פוליטיים, וגם עקיצות כאלה ואחרות, אני בחרתי היום לדבר על משפחת ניר. אני לא מכיר את עמרי ניר, זיכרונו לברכה, אבל אני חושב שהמעשה שהוא עשה ביום שישי בטיול בנחל-צאלים – אני חושב שהוא מופת למשמעות של המילה "אבא", ואני חושב שמה שהוא עשה כשניסה לגונן על בנו זה משהו שמלמד אותנו, כבני-אדם, כי מאחורי התדמית של חברי כנסת מסתתרים גם בני-אדם, הורים, ילדים, משפחות. אני חושב שהמעשה הזה הוא מרגש. עוד יותר מרגש זה הכוח של אשתו לתרום את איבריו של בנו, עילי, להציל חיים אחרים. אני חושב שכולנו יכולים להסכים שאנחנו צריכים לקחת את הסיפור הזה, לקחת אותו אתנו, ולנסות, באמת, מההקרבה הזאת – אנחנו, כמחוקקים – ללמוד מהם איך אנחנו יכולים לעשות מדינה הרבה יותר טובה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חיים ילין. אנחנו ודאי, כולנו, משתתפים בצערה של המשפחה. חבר הכנסת ברושי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר וחברי הכנסת, אני רוצה להקדיש את הדקה לדוח על מצב הבריאות בפריפריה, שפעם נוספת הוכח שהטענות שחיים פחות, ומשלמים יותר, מוצדקות, ועל רקע הדוח על מוכנות העורף – גם חיים באזור של סכנה יותר גדולה. אז גם הסכנה יותר גדולה, גם הביטחון הרפואי והתחושה שאין מענה מיידי לכל צרה – החיבור הזה הוא חיבור רע מאוד, בוודאי כשמדברים על היכולת לחזק את הנגב ואת הגליל. הדוח הזה, שפורסם בשבוע שעבר, מראה תמונה קשה, שמדגישה פעם נוספת את ההבדלים בתחום הבריאות ושירותי הבריאות בין המרכז והפריפריה, הנגב והגליל, ואין אפשרות להפריד את הפערים הרפואיים מהפערים של ביטחון, ודאי באזורי הגבול מול הלבנון, רמת-הגולן, ברצועת-עזה ובעוטף-עזה. מהדוח הזה עולה שאנחנו – כפי שנאמר – בכל קריטריון, יש פחות בצפון, פחות בדרום, לעומת המרכז, והפערים האלה, במקום להיות מתוקנים, ובמקום שייסגרו, הם מתרחבים. ועל רקע האיומים הביטחוניים והביקורת ההולכת ומתחזקת על מוכנות העורף – החיבור בין מוכנות עורף לא תקינה לבין מצב בריאותי או תשתית לא ראויים – החיבור הזה הוא רע מאוד, גם לממשלה, ודאי לאזרחים. אני חושב שצריך לומר פה, עם כל הכבוד לשר הבריאות, שנחשב לשר טוב, שאין לנו – ואמרתי את זה יותר מפעם אחת, אדוני היושב-ראש – אין לנו מפת בריאות; יש מפה כמעט לכל תחום, אפילו בתיירות, בחקלאות, בתעשייה, בשיכון, בקרקעות. אין מפת בריאות, אין תוכנית לאומית לבריאות, אין סדר עדיפויות לבריאות, ואין גם מועד לסגירת הפערים, שהיא מרכיב חיוני בחוסנה של האוכלוסייה, ודאי ביכולת לפזר אותה לנגב ולגליל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת מסעוד גנאים. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יושב-ראש הקואליציה ביטא עמדה שהפכה לאמת של העקרונות הפוליטיים והשיח הפוליטי והתרבות הפוליטית של הימין הלאומי בישראל: הוא לא היה רוצה שהערבים ילכו לבחירות ויממשו את זכותם לבחור את מי שהם רוצים. אדוני היושב-ראש, האמירות האלה, אני חושב שזה היה ז'אן-פול סארטר שאמר: האנטישמיות היא לא בעייתם של היהודים, היא בעיית העמים. לכן, אני חושב, יש בעיה; יש בעיה בתרבות הפוליטית, בשיח הפוליטי, של הימין הלאומי. יש לו בעיה – הבעיה היא שהוא רוצה לראות "ערבי כבקשתו". הערבים לא יהיו כבקשתכם, לא של נתניהו ולא של ביטן. אדוני היושב-ראש, בלבלתם אותנו; אתם רוצים שהערבים ישתלבו בחיי המדינה, או שיסתגרו ויתבדלו? וגם העניין המסוכן שככל שהערבים במדינה מנסים להשתלב – מנסים להשתלב במשחק הפוליטי הדמוקרטי – הימין מקצין יותר, האנטישמיות והגזענות גם הן עולות יותר נגדם. ערבי כבקשת ביטן – לא יהיה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי, חברותי, אני מחזיק את הצעת חוק שמירת הקדושה של הכותל המערבי ורחבתו. ממשלת ישראל הודיעה – והחליטה – שהיא מתירה לזרמים דתיים יהודיים מסוימים להתפלל בקטע של רחבת הכותל. ההודעה הזאת, שבאה אחרי משא-ומתן ארוך, גרמה לשמחה רבה בקהילות יהודיות רבות בעולם, שמכבדות את הקדוש-ברוך-הוא ואת תורת ישראל בדרכן שלהן, וכך צריך להיות. אבל ההחלטה הזאת נלקחה, והממשלה אמרה: נחליט מחדש. ולתוך הוואקום הזה, שהוא כל כך רגיש וכל כך מזמין רגישות ובעייתיות – מופיעה פתאום הצעת חוק שחתומים עליה חברי כנסת והיא מערערת מהיסוד את ההסכם הזה. עכשיו, אני אומר לכם, מיליוני יהודים ברחבי העולם מצפים להחלטה של ממשלת ישראל, מיליוני יהודים, והמשקל שלהם הוא משקל רב, גם כיהודים וגם כאנשים שמדינת ישראל חשובה ויקרה להם. ואני קורא מפה לבלום את הצרה הזאת ואת הרעה הזאת, לפני שהיא ממריאה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כל אחד רשאי ורשאית לכבד את הכותל המערבי בדרכו, וכך צריך להיות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת טלב אבו עראר. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, עלייה דרסטית במספר ההרוגים בתאונות דרכים; רק בשנה זו, מתחילת השנה, 352 הרוגים, בהם 114 ערבים. בתוך יממה, 24 שעות, שלושה הרוגים במגזר הערבי הבדואי בנגב, והם מוחמד סלמאן אבו גאנם אל גורעאן, מסרי עבד אלסלאם אלסייד, עבד אלרחמאן מחמד אבו ג'ועייד, עליהום רחמת אללה, נוסף על כמה פצועים. ואני כאן שואל, איך אפשר לעצור את מרחץ הדמים בכבישים? האם לא הגיע הזמן שהממשלה אולי תקצה תקציבים להסברה תעבורתית, כדי שהנהגים ינהגו בזהירות ובאחריות? זה המצב באמת שהגענו אליו, אנחנו מאבדים – הרבה אבדות בנפש בכבישים, וגם דוח מבקר המדינה ציין שיש כשל מצד המשטרה וגם משרד התחבורה, שלא מטפלים בעניין. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, גם אני מבקש לדבר על המינויים האישיים שראש הממשלה מבקש, שהעלה אתמול בישיבת הממשלה, וכך צוטט. הוא אמר: טראמפ ממנה 4,000 איש ואנחנו לא יכולים למנות כמה מאות. אז קודם כול העובדות: אם לוקחים את המספר היחסי של תושבי מדינת ישראל מול תושבי ארצות-הברית, אז אנחנו החלק ה-40 מהם, והמשמעות היא שאם טראמפ ממנה 4,000, אז אנחנו צריכים למנות בערך 100. אבל, לא תאמינו: מספר המינויים האישיים במדינת ישראל עולה על 300 – מנכ"לי משרדים, ראשי לשכות, דוברים וכו' וכו' – יש הרבה מאוד מינויים אישיים. אז קודם כול, זה לא שזה בלתי אפשרי. 2. בארצות-הברית זה לא שטראמפ מחליט והאיש נכנס ומתיישב על הכיסא. יש הליך סבוך מאוד של בקרה, של שימוע בסנאט – אם אתה שגריר במדינה מרכזית, אם אתה ראש ה-FBI, ראש ה-CIA, וכל התפקידים הבכירים עוברים בסנאט. בסנאט צריך רוב; רוב לתפקיד. זה לא שעכשיו יש הפקרות כמו שראש הממשלה מבקש לעשות פה: פוליטיזציה של השירות הממשלתי, למנות את מי שהוא רוצה ולשים בצד את נציבות השירות המדינה. צריך גם לייעל את המערכת מצד אחד, אבל מצד אחר חשוב מאוד שיהיו גם שומרי סף. לתחושתי ולהבנתי, ראש הממשלה מבקש למחוק את שומרי הסף, לתת גט כריתות לפקידות הציבורית האחראית והטובה שיש למדינת ישראל ולהכניס את כל חברי מרכז הליכוד לתפקידי מפתח – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – והדבר הזה, אסור שיקרה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת רוזנטל. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, התפרסם היום דוח העוני האלטרנטיבי. מצוין בו שכשליש מאזרחי המדינה חיים מתחת לקו העוני, יותר מ-35% מהילדים חיים בעוני ודוחק, ולפעמים גם בלי ארוחות. מצוינות בו עובדות קשות מאוד על מצב העוני במדינת ישראל. מי שאחראית למצב הזה בראש ובראשונה היא הממשלה. ובתוך הסטטיסטיקה הזו אנחנו יודעים שיותר מ-50% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני ויותר מ-60% מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני. אפרופו הדברים וההתבטאויות של יושב-ראש הקואליציה ביטן, הייתי חושבת שמן הראוי שיתעניין יותר בתפקוד הקואליציה שהוא עומד בראשה, במקום להגיד שעדיף שהערבים לא יגיעו לקלפי ויצביעו. ועל הדיבורים שלו בעניין כמה אנחנו מייצגים את האוכלוסייה שלנו, בדוח העוני האלטרנטיבי – בסקר שנעשה – נאמר ששר הרווחה מקבל לא יותר מ-3 מתוך 10, ציון של 3.5; השר כחלון מקבל כ-4; ראש הממשלה כ-2.9 – ציון מהציבור הרחב. אז מי שמדבר על כמה שהרשימה המשותפת מייצגת על סמך אחוז ההצבעה, שיסתכל סביבו ויראה כמה הציבור מרוצה מאוד מהתפקוד גם של השרים וגם של הממשלה וגם מהקואליציה עצמה שהוא עומד בראשה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת זוהיר בהלול. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה, עמיתי חברי הכנסת, מחר אנחנו נציין בכנסת את יום זכויות האדם, ואני רוצה להביא בפניכם כמה נקודות בעניין מעצרים מינהליים, שהפכו למכת מדינה. לפי שירות בתי-הסוהר, ישראל מחזיקה כיום קרוב ל-700 עצירים מינהליים. אלה הם עצירים שמוחזקים ללא משפט וללא הגשת כתב-אישום. הם מוחזקים בתנאים של אסירים ביטחוניים, זכויות רבות שלהם מופקעות ללא כל הסבר וללא כל הצדקה. חוץ מזה שמפקיעים מהם את החירות האישית, יש אי-ודאות לגבי מועד השחרור שלהם – אם בכלל. זה פוגע לא רק בעציר אלא גם במשפחתו. הם סובלים מאיסורים על ביקורי משפחות, הגבלות על מפגש עם עורך-דין. אין ביקורת שיפוטית אמיתית על המהלך הזה, היות שהביקורת של בית-המשפט הצבאי נעשית בדיעבד. בג"ץ בוחר לא לדון במעצרים המינהליים בצורה מהותית, אלא רק בוחן אותם בזווית טכנית מצומצמת. גם הנאשם וגם פרקליטו לא מודעים להאשמות הספציפיות שקיימות נגד העציר. הכול מוסתר ומסווג, ונסתר מהעין. מאז 2014 אנחנו עדים לשימוש גובר והולך בפרקטיקה הזו. זה התחיל בעשרות, זה מגיע כיום למאות. המדינה מנסה בכל כוחה לדכא מחאה נגד מעצרים מינהליים ומפעילה לא מעט סנקציות נגד שובתי הרעב בשל המעצרים המינהליים, החל מבידוד, ענישה, אי-העברה לבית-חולים אזרחי – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – הפחדה והתעמרות. אדוני היושב-ראש, הגיע הזמן לעשות שינוי בתחום הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חנין. חבר הכנסת בהלול – בבקשה, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על רוחב הלב. אני, בגילוי אישי, אומר לך שאני מעדיף את ההפוך על פני הקפה הערבי עם ההל; אני, אולי באופן מוזר, אומַר לך שאני מעדיף את השוקו הישראלי על פני חלב העזים; אני גם רוצה לציין בפניך שאני מעדיף את שכני היהודי ששמו יאצק פלינט, אולי על פני כמה וכמה מקרובי משפחתי; אני גם אוהב את שפתכם ואני מפלרטט אתה, חולם בה, ואהבתי בלתי ניתנת לערעור; אני גם אוהב את חוה אלברשטיין שחגגה 70 – מת עליה – כמו שאני אוהב את סמי מיכאל, כמו שאני אוהב את עמוס עוז, ורבים וטובים מחברי, מאיר שלו ואחרים. אבל לעולם אני אשאר ערבי. אף אחד לא ייקח ממני את דתי המוסלמית. אני מנצל את חצי הדקה שנותרה כדי לומר לראש הממשלה בנימין נתניהו: הסר, ולאלתר, את הצעת החוק נגד האד'אן, נגד המואד'ין, בעגה שלכם, מואזין, ואני כמעט ביום-יום אומר מואזין מבלי להרגיש. זו יכולה להיות נקודת הנפץ המרכזית שיכולה לגרום לא רק למבוכה אלא לסכנה אמיתית ליחסים המשותפים של ערבים ויהודים. רגע לפני נפילת הפור, עדיף שהשכל הישר יישר את מחשבתו ואת החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הייתי ערבי, איוותר ערבי ואמות ערבי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאחלים לך עד מאה-ועשרים, אל תמות. חברי הכנסת, עד כאן נאומים בני דקה. <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016) (תיקון מס' 2), התשע"ז–2016> [מס' מ/1083; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' 17809, חוב' ו', עמ' 18652; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לחקיקה. הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016) (תיקון מס' 2), התשע"ז–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני – בבקשה, אדוני. אנא, הצג לנו את הצעת החוק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הצעת החוק המונחת בפניכם עניינה סכומי השיפוי שיועברו למוסד לביטוח לאומי בחודש דצמבר 2016 כדי לאפשר את הקדמת מועדי תחילת התשלום המיועד לחיסכון לכל ילד. הצעת החוק פוצלה מתוך סעיף 143 להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית שהכנסת דנה בה בימים אלה, כדי שניתן יהיה לחוקק את העברת סכום השיפוי בהקדם האפשרי. בכך יוגדל סכום השיפוי המועבר מאוצר המדינה למוסד לביטוח לאומי בחודש דצמבר 2016 מ-45.1% כפי שנקבע בהוראת השעה שבחוק ההסדרים הקודם, ל-91.3%, כפי שמוצע עתה. אני מבקש להסביר לחברי הכנסת. מדובר על הצעת חוק שמקורה בהסכם קואליציוני של יהדות התורה. במהלך ההיסטוריה חשוב שנדע את האמת. והחוק, בסופו של דבר, הנושא של קצבאות הילדים, לאחר דין ודברים ומשא-ומתן שנוהל מול הממשלה ומול האוצר, נקבע כי 50 שקלים יועברו מקצבת הילדים לתוכנית חיסכון של הילד עד שהוא יגדל, ואז הוא יקבל את הסכום המלא. זה בא לדיון בוועדת הכספים. ועדת הכספים ביקשה כמה דברים, חלק היא קיבלה וחלק לא. ועדת הכספים ביקשה שההורה יוכל להפקיד, נוסף על 50 השקלים הללו, סכום נוסף, כדי שהסכום יהיה גבוה יותר, לפחות שיוכפל, אם ההורה רוצה. 50 השקלים הראשונים הם לא מבחירה, אלא מכיוון שזה מה שנקבע בחוק. אנחנו ביקשנו להוסיף, ואז, לאחר דין ודברים בוועדת הכספים עם משרד האוצר, סוכם שיהיה אפשר להוסיף 50 שקלים. טענו לנושא של מס הכנסה, לנושא של המיסוי של תוכנית החיסכון, ונקבע בסופו של דבר כי ביום שבו הוא יוציא את הכסף הוא מקבל 500 שקלים נוספים מהאוצר, כדי לכסות, פחות או יותר, בסכום הנוסף, את תשלומי המס, כדי שהסכום יהיה בסוף נקי ממסים. אני חושב שזה דבר ראשון, אחרי הרבה שנים – מי שזוכר את תקופת "דן חסכן", אי-פעם בעבר – זו פעם ראשונה שהתוכנית הזאת יוצאת עם תוכנית חיסכון לילד שנולד, שהוא יוכל – כשהוא יגדל, שיהיה לו סכום שהוא יוכל להשתמש בו. במשא-ומתן שלנו האוצר ביקש שזה לא יחול מייד, אלא ב-2017, רטרואקטיבית מהתקופה שבה זה אמור להיות, אבל זה יחול רק ב-2017. אנחנו, אגב, ביקשנו – אני ביקשתי בדיונים עכשיו עם האוצר – את אותם 500 שקלים להקדים לתשלום עכשיו, כדי שזה יצבור רווחים, שלא יישאר רק ביום האחרון, כי ביום האחרון 500 השקלים כבר יהיו שווים פחות. לא קיבלתי מהם עדיין תשובה. אם תהיה תשובה, נכניס את זה בחוק ההסדרים, ואז 500 השקלים יתווספו לנושא של קצבת הילדים. עכשיו, אני רוצה להגיד לכם משהו, משהו אישי, אדוני היושב-ראש: פעם קצבת הילדים הפכה להיות מסע הסתה נגד הציבור החרדי. אז הייתה דרישה גדולה שלנו. לא משנה, אני לא נכנס לפרטים. היום קצבת הילדים הפכה להיות נושא שכולם מתהדרים בו. זאת אומרת, כל אחד מנסה לנכס את הנושא של תוכנית החיסכון לכל ילד, שמקורה בקצבת הילדים – כל אחד רוצה לנכס את זה לעצמו, ואני גאה על כך. אני שמח. בשבילי זה לא פחות חשוב מהנושא עצמו, אלא שהנושא הפך להיות נחלת הכלל. אם מותר לי להגיד פה – בארבע עיניים – לפי דעתי, היה שינוי גם בציבור החילוני; הציבור החילוני, יש לו היום יותר ילדים ממה שהיו לפני עשר שנים. לא היה אפשר לעשות את הפגנת העגלות בשדרות-רוטשילד – כשהייתה מחאה חברתית – לא היה אפשר לעשות אותה הרבה שנים קודם; היו פחות ילדים. היום למשפחה ממוצעת יש הרבה יותר ילדים, ואני מברך על כך. אני חושב שזו ברכה, אני חושב שזה דבר חשוב: יש יותר ילדים מכפי שהיו בעשור הקודם. בסך הכול הכללי, במה שאנחנו מביאים כאן – זאת אומרת, גם משרד האוצר וגם אנחנו, ועדת הכספים – אנחנו מביאים תוכנית שהיא חיובית במהותה; היא תוכנית שבמקורה כסף שהילד צובר לזכותו. זה נמשך על פני אותן שנים שבהן הוא עדיין לא עומד בכוחות עצמו, לא עומד בזכות עצמו, והכסף הזה בסופו של דבר נצבר לזכותו. אנחנו בוועדה אישרנו את זה פה-אחד. מה שאני מבקש עכשיו זה – אחרי שפיצלנו את חוק השיפוי, אנחנו מבקשים עכשיו להקדים – למה פיצלנו? כי האוצר הסכים להתחיל לשלם כבר ב-2016, מסיבותיו הוא, שהן חשובות גם לנו. אנחנו רוצים שיוקדם התשלום הראשון, שעל-פי ההסכם אמור להיות ב-2017, ואז לא היה צריך פיצול ולא היה צריך את הבקשה של עכשיו. היות שהאוצר הסכים לשלם את זה כבר ב-2016, היינו צריכים את הפיצול, שזה יחול ב-2016, וזאת הצעת החוק שאנחנו מבקשים כאן – אדוני היושב-ראש, אני מבקש את תמיכת הכנסת בנושא הזה של הקדמת תוכנית החיסכון ל-2016. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. מי שמעוניין להצביע – חברי הכנסת, נא לשבת. הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016) (תיקון מס' 2), התשע"ז–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. אנחנו נצביע על כל החוק – אין הסתייגויות – כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אפשר להוסיף אותי לפרוטוקול? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש קריאה שלישית, חבר הכנסת אשר, אתה תוכל להצביע, כולנו נדע מה עמדתך. הצבעה מס' 2 בעד סעיפים 1–2 – 19 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 19, אין מתנגדים ואין נמנעים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ברוב קולות הקואליציה – אה, אין קואליציה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית – הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016) (תיקון מס' 2), קריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גפני, אתה רואה? רק כי זה אתה לא הפלנו את החוק. רק בגללך. הצבעה מס' 3 בעד החוק – 20 נגד – אין נמנעים – אין הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016) (תיקון מס' 2), התשע"ז–2016, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, התמיכה עלתה: 20 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה כנדרש בשלוש קריאות. <הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9)> [מס' מ/1081; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' 17809; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 51), התשע"ז–2016> [מס' מ/1083; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' 17809, חוב' ה', עמ' 18490; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9), לקריאה שנייה ושלישית גם כן. יציג את ההצעה יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים, הלוא הוא חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפני הכנסת שתי הצעות חוק שעניינן אחד אבל צריך לעשות אותן בשתי הצעות חוק: האחת היא חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9), והשנייה – הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 51), התשע"ז–2016. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני רוצה להציג את שתי ההצעות? <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> את שתיהן יחד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אני רק אכריז לפרוטוקול – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> בבקשה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – שחבר הכנסת גפני באותה הזדמנות מציג גם את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 51), התשע"ז–2016, גם כן לקריאה שנייה ושלישית. ודאי שנצביע בנפרד. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לומר לחברי הכנסת, הנושא של תקציב הביטחון ושל הגופים הביטחוניים, מה שהיה בפעם הקודמת – הצגת התקציב הקודמת הייתה די מבישה. לא שהיום אין בושות, אבל היום זה מסוג אחר. אבל שם בטכניקה היה דבר שהיה מאוד מבייש. אנחנו נדרשנו – בוועדת הכספים, אנחנו נדרשנו לאשר תקציב, כולל תקציב הביטחון, כאשר בוועדה המשותפת של תקציב הביטחון הצביעו – כל החברים, כולל חברי הקואליציה, הצביעו נגד. אמרו לנו במשרד האוצר: בסדר, אבל אתם תאשרו, ואני לא הסכמתי בשום פנים ואופן. לא יכול להיות מצב שהוועדה המשותפת שעוסקת בענייני תקציב הביטחון לא מתעלמת, מצביעה נגד, ואנחנו נצביע בעד. אמרתי שהם שיפתרו קודם כול את הבעיות. בסדר, מכיוון שלא הצבעתי, היה צריך לכנס את הוועדה המשותפת, ומכיוון שהיושב-ראש לא היה – הוא איש ליכוד והוא היה באיזה אירוע של הליכוד – אני נדרשתי לנהל את הוועדה. זאת אומרת, בסוף חשבתי שאני זורק את זה למישהו אחר, אז אני הגעתי לשם. הגיע מנכ"ל משרד הביטחון דאז, והוא אמר: יש הסכם בין משרד הביטחון לבין משרד האוצר, ומכיוון שאת ההסכם הזה אנחנו לא יכולים להראות בוועדה, בוועדה המשותפת – הם הלכו להתייעצות וחזרו ואמרו שרק אני, היושב-ראש, אוכל לראות את ההסכם. הייתי בטוח שאני אמצא שם את מערך הטילים של איראן, לפחות שאני אדע מה קורה, אני יודע, באיזו מדינה עלומה בעולם על הנושא הזה. יש הסכם סודי שחברי ועדת החוץ והביטחון לא יכולים לראות, רק אני. טוב, אני, בכל אופן יש לי עבר בישיבה, בסדר. אני הסכמתי, יצאתי החוצה וישבתי חצי שעה עם ההסכם הזה, שלא היה בו שום דבר סודי. כלום. היה הסכם בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון, כולם היום מכירים אותו. חזרתי לוועדה ואמרתי לחברי הוועדה: אלה הסעיפים, אני לא יכול לפרט כי סיכמנו שאני לא אפרט, אין בעניין הזה שום דבר שהוא סודי – היו דברים סודיים בדיון, לא קשור בכלל להסכם, נושאים אחרים שהיו בדיון והם באמת היו סודיים. אבל – הדבר הזה צריך להיפסק. אותו דבר אנחנו עברנו עם הגופים הביטחוניים; היה צריך לאשר ביולי תקציב שאישרנו בינואר – מין דבר כזה לא מסודר. השנה, אדוני היושב-ראש, הנושא שונה לחלוטין. קודם כול, ישבה הוועדה המשותפת והצביעה על תקציב הביטחון, והוועדה אמורה לקיים דיון ולאשר את תקציב הגופים הביטחוניים. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לאשר עכשיו שני חוקים; החוק האחד זה חוק-יסוד: משק המדינה – מה שאנחנו מציעים זה לקבוע כי הצעת התקציב המפורטת של הגופים הביטחוניים לא תונח על שולחן הכנסת, אלא תונח על שולחן הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון. שנית, בתיקון לחוק יסודות התקציב מוצע לקבוע כי הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון תהיה מוסמכת לדון בהצעת תקציב הגופים הביטחוניים בהתאם לסמכותה על-פי הוראות סעיף 18 לחוק יסודות התקציב. וההצעה הנוספת – ששתי הצעות החוק ייכנסו לתוקף ביום קבלתן, כלומר כבר היום, כדי שיוכלו לאשר גם את תקציב הביטחון בתוך תקציב המדינה, וגם את תקציב הגופים הביטחוניים בתוך תקציב הביטחון, שזה מאפשר קיום דיון מסודר ונורמלי, לא דבר שהוא רטרואקטיבי, לא דבר שהוא בדיעבד, אלא דבר שהוא עכשווי, שזה התקציב, וכמובן עם כל הסודיות הנלווית לעניין הזה, ואנחנו נבקש לאשר את שני החוקים האלה. עכשיו, המחנה הציוני והחברים האחרים, אתם תצביעו בעד? לא, כי אחרת יש לי נאום. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אנחנו נמנע מחבר הכנסת גפני לנאום, כי הוא מגלה סודות מדינה ברצף מעל דוכן הכנסת, אז לא כדאי. חברי הכנסת, שתי הצבעות נפרדות. הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9), קריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? יוכל להצביע. הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–2 – 32 נגד – 8 נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 32, נגד – 8, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9) – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד החוק – 31 נגד – 6 נמנעים – אין חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 9) נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 31, נגד – 6, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק התקבלה בשלוש קריאות. לכן נצביע גם על הצעת החוק השנייה שהציג חבר הכנסת גפני, שהיא בעצם באותו עניין: הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 51), התשע"ז–2016. גם כאן אין הסתייגות, גם כאן זו קריאה שנייה. נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–2 – 35 נגד – 6 נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 35, נגד – 6, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו יכולים לעבור להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 51)? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 37 נגד – 8 נמנעים – אין חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 51), התשע"ז–2016, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 37, שמונה מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 51), התשע"ז–2016, התקבלה כנדרש בשלוש קריאות. <הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16), התשע"ז–2016> [מס' מ/1083; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' 17809; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נעבור להצעה הבאה: הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16), התשע"ז–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את ההצעה חבר הכנסת משה גפני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי השרים, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16), התשע''ז–2016. בהצעת חוק זו מוצע לתקן את חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב–1992, ולשנות את תוואי הפחתת הגירעון הקבוע כך שתקרת הגירעון בשנת 2017 תהיה 2.9%, במקום 2.5% הקבועים בחוק היום, ובשנת 2023 ואילך היא תהיה 1.5%, במקום 1.5% משנת 2021 כפי שקבוע כיום. כמו כן, מוצע לשנות את כלל ההצמדה לסכום ההוצאה הממשלתית, כך שבמקום הצמדה למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תיעשה הצמדה לממוצע שיעורי השינוי של מדד המחירים לצרכן שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשלוש השנים שקדמו לשנה הקודמת לאותה שנת תקציב. נוסף על כך מוצע בהצעת החוק לקבוע הוראות שעה לשנים 2017–2020 בדבר הגדלת סכום ההוצאה הממשלתית באותן השנים, כך שבשנת 2017 הממשלה תהיה רשאית להגדיל את סכום ההוצאה הממשלתית בשיעור נוסף שלא יעלה על 2.4% ביחס לסכום ההוצאה הממשלתית בשנת 2016, ובשנת 2020 בשיעור נוסף שלא יעלה על 0.7%. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. לפיכך, אבקשכם לאשר את הצעת החוק המונחת בפניכם בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. אני מבקש להסביר לחברי הכנסת: היה דיון מעמיק בוועדה לגבי יכולת התחזית מה יהיה הגירעון בעוד כמה שנים וכו'. אני, האמת, בשעתו התנגדתי לחוק תקציב דו-שנתי; אני סבור שאין אפשרות לחזות בפרק זמן ארוך, כלומר, אנחנו מאשרים היום תקציב – התחלנו את הדיון בממשלה ביוני, ואנחנו בעצם הולכים לאשר לעוד שנתיים וחצי, בסוף שנת 2018. אני סברתי שתקציב דו-שנתי הוא תקציב שאין בו יכולת לחזות, לא את תחזית הצמיחה, לא את יעד הגירעון, לא מה הולך להתרחש, במיוחד שאנחנו נמצאים במדינה מזרח-תיכונית – אני סברתי שצריך שיהיה תקציב חד-שנתי. אגב, המקום היחיד בעולם שיש שם תקציב דו-שנתי זה בחריין, ואני חס וחלילה לא בא לפגוע במדינה הזאת, להפך, מדינה טובה, אני יודע, לא הייתי שם אף פעם, אבל זו המדינה היחידה בעולם. בכל המדינות האחרות, גם בעולם המערבי וגם בעולם המזרחי, התקציבים הם תקציבים חד-שנתיים. אני לא יכול להתעלם מהרצון לשמר יציבות. לשמר יציבות – יש לזה גם משמעות כלכלית. אני לא יכול להתעלם מהעניין הזה. אבל אני לא בטוח שהממשלה הזאת תיפול בגלל תקציב. אני לא זוכר בהיסטוריה שממשלה נפלה בגלל תקציב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בגלל משמעת קואליציוניות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, ממשלה נפלה על הרבה דברים. אגב, שאלו פעם את קיסינג'ר, האם יכול להיות שמדיניות החוץ של ארצות-הברית נובעת בחלקה מנושאים אישיים? אז הוא אמר, מה פתאום, לא יכול להיות דבר כזה, מדיניות החוץ של ממשלת ארצות-הברית כולה ממניעים אישיים. זאת אומרת, בסוף ממשלה נופלת על איזה מסמר קטן, על בעיות שהן לא בעיות הרות גורל. כפי שאמרתי, בתקציבי מדינה לא קרה, וזה אחד החוקים הבודדים – אם החוק הזה נופל ולא עובר, הממשלה נופלת והולכים לבחירות. לא היה דבר כזה. לא נפלה ממשלה על תקציב. ולכן, עם כל הרצון – באמת צריך שתקציב ייתן יציבות לממשלה, למשרדים, לכנסת, בסדר, כחבר בקואליציה אני קיבלתי את העמדה הזאת, ואני הבאתי תקציב דו-שנתי, ומכאן ואילך אנחנו מתחילים להרגיש שהתחזיות עלולות להיות תחזיות שאינן עומדות במבחן המציאות, מכיוון שאין יכולת. אף אחד באוצר איננו נביא. אף אחד מהכלכלנים שעושים את התחזיות לא יכול לדעת מה יהיה – בקושי ב-2017, אבל ודאי לא ב-2018. אני לא מבין מה הולך בקואליציה הזאת – עד מתי אני צריך לנאום? ואז אני אצטרך להסביר לכם בדיוק על יעד הגירעון ועל הכול. <דוד ביטן (הליכוד):> תמשיך לנאום. <חיים ילין (יש עתיד):> גפני, אתה רוצה לפצל את הגירעון גם? <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> לא, לא. <קריאות:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> טוב, אז זה כדי – יש פה חברים שהם לא חברים בוועדת הכספים, אז כדי שהם לא יפסידו את מה שקורה בוועדת הכספים, אני רוצה לשתף אתכם במה שהיה ביום רביעי בוועדה. אחמד טיבי סיפר לי בדיחה, והיה – לא חשוב מה זה קשור לוועדה, ואני אמרתי לחברים – היה דיון מתוח בנושא של הרשויות המקומיות, בנושא של קרן הארנונה, היה מתח; היו ראשי רשויות, והיו נגד ובעד – סיפור שלם. רציתי להוריד מהמתח, הבאתי את הבדיחה של חבר הכנסת אחמד טיבי. אלעזר, אתה מקשיב? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כל מילה. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> פעם היה – אומר לי אחמד טיבי – פעם היה יהודי קשיש. מר כהן. קשיש. והיה לו כלב. יום אחד, הכלב – תקשיב, מוזס – הכלב, לא עלינו, מת. הלך לעולמו. מגיע מר כהן, הקשיש, היהודי הזה – אומר לי אחמד טיבי – הוא מגיע לרב של בית-הכנסת, ואומר לו: תגיד לי, כבוד הרב, אני רוצה להגיד קדיש על הכלב. אפשר אצלך בבית-הכנסת? הוא היה רב מרבני "צהר". אז הוא אומר לו: לא. אצלנו אומרים קדיש רק – – <חיים ילין (יש עתיד):> על מת. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> לא. – – על בני-אדם, לא על בעלי-חיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כמו הכלב של – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> לא, לא. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הכלב של כולם. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> רגע. <קריאות:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> והוא אומר לו: אבל ממול, יש שם, ברחוב השני – זה אחמד טיבי אומר, זה לא אני, אל תבוא אלי בטענות, אלעזר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא לא לא לא. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> ממול יש בית-כנסת, ברחוב השני, שהוא רפורמי, ושם הם אומרים קדיש גם על כלב. <זהבה גלאון (מרצ):> מזמן לא אמרת משהו טוב על הרפורמים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> לא לא לא לא לא, רגע. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> רגע. תשמעי עד הסוף – – <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> – – תחליטי אם זה טוב או רע. אומר אחמד טיבי: אומר לו היהודי הקשיש הזה: תסלח לי, כבוד הרב, אני מתנצל שאני שואל אותך, אבל אם אני אלך להגיד שם קדיש הם ייקחו ממני 100,000 דולר על זה? אני אוכל לתת הם את ה-100,000 דולר? אומר לו הרב: מה? אתה הולך לתת להם 100,000 דולר? למה לא אמרת מראש שהכלב הוא יהודי? <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> אחמד טיבי. עכשיו, תחליטי אם זה טוב או לא טוב. <קריאה:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – היא עלינו. זה עלינו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גפני – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה עלינו – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גפני – – – <קריאות:> – – – <קריאה:> הצעת חוק – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> זה אנטישמי, הא? <קריאות:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> דוד, אני עכשיו אתחיל פה עם בדיחות. דוד, מה המצב? <דוד ביטן (הליכוד):> עוד בדיחה – – – <קריאות:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> טוב. אני חוזר ליעד הגירעון. <קריאה:> גפני – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> מה? <דוד ביטן (הליכוד):> יש דוברים – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש דוברים – – – גפני – – – גפני – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש רשימת דוברים. יש בקשות דיבור. <זהבה גלאון (מרצ):> יש לי בדיחה – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> הרי הם יכולים לא לדבר. – – – מה זה הדבר הזה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> הם יכולים לא לדבר. <זהבה גלאון (מרצ):> יש לי בדיחה – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> טוב. מה? מה? <זהבה גלאון (מרצ):> יש לי בדיחה על מוישה. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> על מה? <זהבה גלאון (מרצ):> על מוישה. <חיים ילין (יש עתיד):> בדיחה על מוישה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש דוברים, גפני. תרד. <זהבה גלאון (מרצ):> בדיחה על מוישה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> על מה אתה עומד? <זהבה גלאון (מרצ):> רוצה לשמוע בדיחה על מוישה? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש דוברים. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רגע. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> רגע, רגע. שנייה. רק לפני זה אני אספר לך עוד בדיחה של אחמד טיבי. אחמד טיבי מספר – תשמע. אני מדבר עם זהבה גלאון. <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> אחמד טיבי אומר: באוניברסיטה בלונדון בא מרצה, שהיה כומר, אבל הוא היה מרצה שם. לפני שהוא מתחיל את ההרצאה – ככה מספר אחמד טיבי, סיפר את זה במליאה – לפני שהוא מתחיל להרצות, הוא אומר: אני אשאל אתכם שאלה, הסטודנטים; מי היה האיש הכי חשוב בהיסטוריה? קם סטודנט אחד, מצביע, אומר: האיש הכי חשוב בהיסטוריה היה – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> – – אלכסנדר מוקדון. <מאיר כהן (יש עתיד):> ביבי. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> אלכסנדר מוקדון. טיבי מספר את זה. <קריאה:> לא – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> אמר לו הכומר המרצה: לא, אתה טועה. <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> קם שני, סטודנט שני בלונדון, מצביע: האיש הכי חשוב בהיסטוריה היה נפוליאון בונפרטה. אומר לו הכומר המרצה: טעית. קם סטודנט שלישי, מצביע, אומר: האיש הכי חשוב בהיסטוריה היה ישו. בסדר, הכומר מבסוט, קורא לו – 100 דולר – קורא לו. ההוא עולה לבמה, הוא הולך לתת לו את 100 הדולר, הוא רואה שזה סטודנט יהודי עם כיפה. הוא אומר לו: אתה, כל הכבוד לך, 100 דולר, הנה, בבקשה. אבל תגיד לי, אתה, כבוד הסטודנט, היהודי עם הכיפה: איך הגעת לישו? אז הוא אומר לו: תשמע, אדוני הכומר, האמת היא שהאיש הכי חשוב – ככה אומר אחמד טיבי, לא אני – – – <זהבה גלאון (מרצ):> ברור. <משה גפני (יו"ר הוועדה המשותפת):> האמת היא שהאיש הכי חשוב בהיסטוריה היה משה רבנו, אבל ביזנס זה ביזנס. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים. רבותי, כאמור, אין לנו הסתייגויות, אך יש לנו בקשות רשות דיבור, ולכן אני אעבור על השמות של אלה שביקשו לדבר. חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח; חברת הכנסת ציפי לבני – אינה נוכחת; חברת הכנסת שלי יחימוביץ – אינה נוכחת; חברת הכנסת סתיו שפיר – אינה נוכחת; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר; חבר הכנסת עמיר פרץ – אינו נוכח; חברת הכנסת מרב מיכאלי – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן כבל – אינו נוכח; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג? <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חבר הכנסת אראל מרגלית – כן. <יהודה גליק (הליכוד):> יש לך בדיחה טובה או לא? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני – – <יהודה גליק (הליכוד):> אם אין לך בדיחה טובה אתה לא עולה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – יש לך עד חמש דקות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אנחנו נמצאים בעיצומו של בג"ץ שרציתי לספר לכם עליו בכנסת. <יהודה גליק (הליכוד):> מה אתה אומר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה סירב להיכנס לחקירה – באזהרה – של אחת הפרשות המושחתות ביותר בתולדות מדינת ישראל, הפרשה של קניית הספינות והצוללות, שעל-פיהן עורך-הדין הפרטי של ראש הממשלה, שמרון, ובן-דודו, והאנשים שהם מקורביו, נכנסו והטו עסקה שהייתה עסקה של מכרז שהתנהלה לה אי-שם ב-2014, והפכו את העסקה הזאת לעסקה עם חברה גרמנית בשם "טיסנקרופ", שהאיראנים הם חלק מבעלי המניות שלה, ורבים מהאנשים במערכת הביטחון לא ידעו על זה דבר וחצי דבר, ואנחנו מבקשים שהדבר הזה ייכנס לחקירה באזהרה, כדי שלא יהיו שיבושים במהלכי חקירה, ואנחנו אומרים שהגיע הזמן שבנימין נתניהו, ראש הממשלה, שעורך-הדין הפרטי שלו הוא אחד מאלה שמנהלים את העסקה, ומשלשל לכיסו עשרות רבות של מיליוני יורו – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> לא – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – ייחקר באזהרה בצורה ברורה. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> אראל, סליחה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש שאלה – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – האם נתניהו ידע, או האם נתניהו לא ידע? אבל גם אם ידע וגם אם לא ידע, לא ייתכן שעורך-הדין הפרטי שלו, אותו עורך-דין פרטי שפתח את החברה למימרן, ומימרן הוא גדול הפושעים באירופה בשנים האחרונות, ואתו בחר נתניהו, דרך עורך-דינו, להתקשר, ועל-פי הודאתו של נתניהו הוא קיבל ממנו כספים – אם 40,000 יורו, 170,000 יורו, או מיליון יורו. אני לא יודע, יש כמה גרסאות – לא ייתכן שאותו עורך-דין שמלווה את נתניהו בענייניו האישיים הוא זה שנמצא בליבת עסקת הנשק הגדולה במדינת ישראל, אחרי שהיה מכרז מסודר ואחרי שהמכרז הוטה לחברה אחת בלבד. רבותי, יש פה ריח וניחוח וקול של שחיתות ציבורית ממדרגה ראשונה. אנחנו דורשים מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור תחת אזהרה. ואם הוא לא יחקור, אנחנו בעיצומה של מחאה. מחאה ציבורית – שב-24 השעות האחרונות יותר מ-10,000 איש נרשמו אליה – שבג"ץ יורה ליועץ המשפטי לממשלה, שכנראה רואה את נאמנותו לנתניהו כמקום גבוה יותר מנאמנותו לחוק במדינת ישראל. את הדרישה הזאת אנחנו מגבים באלפי אזרחים שמצטרפים אלינו, ובקרוב נצא לרחובות, ובקרוב נעמוד בקרנות רחובות ונבקש צדק במדינת ישראל – כי מדובר על ביטחון הילדים שלנו, החיילים שלנו, וביטחונו של צבא ההגנה לישראל. תודה רבה. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> סליחה, אדוני, סליחה, אם אפשר לשאול. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – אינו נוכח. חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת. חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח. חבר הכנסת זוהיר בהלול – בבקשה, אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני מצטער, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> את זה לא רושמים על המסך. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני נוכח, את לא – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אה, סליחה, אדוני. אתה מעוניין לדבר? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז אני אקריא את שמך שוב, כן. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני מרשה לעצמי, חברות וחברי הכנסת, לחזור פחות או יותר על מה שאמרתי בנאום בן הדקה. אני מעדיף את הקפה ההפוך שלכם על פני הקפה הערבי עם ההל שלי; אני מעדיף את השוקו שלכם על פני חלב העזים שלי; אני מעדיף את שכני יאצק פלינט על פני קרובי משפחה שלי; אני מעדיף לחלום בשפתכם, והפלירט שאני מנהל אתה, עם השפה שלכם, מסב לי הנאה שלמה; אני מעדיף להאזין לשיריה של חוה אלברשטיין שחגגה לפני ימים אחדים 70, ושתחיה עד מאה-ועשרים; אני מאוד אוהב לקרוא את כתביהם של סמי מיכאל ושל עמוס עוז ושל ידידי מאיר שלו, אבל לעולם איוותר ערבי, אף שאני אוהב הליהוקים המנוגדים האלה. חוק המואד'ין, או בשפתכם: המואזין, זה חוק שיסב ליחסים בינינו סכנה גדולה. זהו חוק נפיץ שעלול לגרום לעימות בין-דתי במקומותינו ובמחוזותינו. נא ואנא פנו אל ראש הממשלה בנימין נתניהו שיסיר את החוק הזה מן המדף, שמא אשנא את הקפה ההפוך ואשנא את השוקו, ולא אוהב את השירים של חוה אלברשטיין ואת הכתבים של עמוס עוז, של מאיר שלו ושל סמי מיכאל. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. אנחנו ממשיכים. מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, העמדה שלך די, ככה – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כן, אני יודע, אני בצד מאחורה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני. עד חמש דקות – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מה שנקרא הספסלים האחוריים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עד חמש דקות לרשותך. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני בספסלים האחוריים, אבל אני – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> או הראשונים, זה תלוי איך אתה מסתכל על זה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> טוב לי, אני בחרתי להיות שם. אני – קודם. אני רוצה לדבר על המינויים של ראש הממשלה. קודם כול, אם הייתי ראש הממשלה הייתי קצת נזהר במינויים האישיים. עד היום רוב המינויים שלו היו על הפנים; שלושה ראשי לשכה שלו בחקירות, אחד שהוא רצה למנות לראש המועצה לביטחון לאומי בחקירות. בקיצור, האיש לא יודע בדיוק לבחור אנשים נכונים. ועכשיו, בישיבת הממשלה אתמול אמר ראש הממשלה, ואני מצטט מהתקשורת: אם טראמפ ממנה 4,000 אנשים בממשל האמריקני, למה שאנחנו לא נמנה כמה מאות? כמה מאות. קודם כול, בוא נגיד את האמת שראש הממשלה לא סיפר לציבור, יש בישראל כמה מאות מינויים אישיים, ראשי לשכות, דוברים, מנכ"לים של משרדים וכו' וכו', להערכתי – אני ספרתי – יש יותר מ-300, אני חושב שהמספר יותר גדול. 2. אם אנחנו משווים את אוכלוסיית ישראל לאוכלוסיית ארצות-הברית, הרי אוכלוסיית ישראל היא החלק ה-40. זאת אומרת, אם בארצות-הברית על 320 מיליון אמריקנים צריך למנות 4,000, נחלק את ה-4,000 האלה ל-40. יוצא שבישראל צריך למנות רק 100 מינויים אישיים, אז כבר עברנו את המכסה. אבל בוא נדבר עכשיו על התכל'ס. ראש הממשלה מבקש להעביר את חברי מרכז הליכוד להיות יועצים משפטיים, להיות חשבים, להיות מנכ"לים של משרדים וכו' וכו', ולשבור את נציבות שירות המדינה ואת הפקידות המקצועית של מדינת ישראל – שגאווה גדולה יש לנו עליה במשך הרבה מאוד שנים – לכאורה בשם היעילות. הוא אומר, מה, אני רוצה להגשים את המדיניות שלי, אז אתם לא נותנים לי. כבר שמונה שנים הוא רק מייבב כל היום על התקשורת ועל זה שלא נותנים לו ליישם את המדיניות שלו. אדוני, אתה לא מיישם את המדיניות שלך כי פשוט אין לך מדיניות. חוץ מהישרדות אין לך שום מדיניות שאתה מנסה ליישם, ואת זה הפקידים מתקשים להבין. אבל אותי הרבה יותר מטריד הנושא הזה של טוהר המידות. טוהר המידות. מדינת ישראל מדינה מושחתת למדי. יש לנו הרבה מאוד בעיות של טוהר מידות, ועכשיו רוצים להכשיר את זה כחוק. זאת אומרת, לוותר על המכרזים, לוותר על ועדות האיתור, לוותר על הבקרה, ובניגוד לארצות-הברית, ששם יש תהליך בקרה. הלוואי שראש הממשלה היה מאמץ את התהליך האמריקני. הרי אם נשיא ארצות-הברית רוצה למנות שגריר בטוקיו, או את ראש ה-FBI, או את ראש ה-CIA, אז מה? הוא אומר לו: בוא תשב במשרד וזהו? לא. המועמד עובר בסנאט תהליך קשה של שימוע, והוא צריך לקבל רוב, רוב מקרב חברי הסנאט, ואם הוא לא מקבל את זה, הלך המינוי. אז את זה ראש הממשלה לא רוצה לאמץ מהאמריקנים. ראש הממשלה לא רוצה שתהיה שום בקרה על המינויים הגרועים שהוא מינה עד היום. אם היינו מבקרים את המינויים האישיים שלו, יכול להיות שהיינו מצילים אותו מכמה ביזיונות איומים ונוראיים שהוא בעצמו עשה. ואני חושב שהרעיון הזה – קודם כול צריך, אם זה מסייע ליעילות השלטונית, אדרבה ואדרבה. אם אתם רוצים למנות בתפקידים ספציפיים אנשי אמונכם, תביאו רשימה של תפקידים. אבל לא זה מה שראש הממשלה רוצה. ראש הממשלה רוצה להחליף את כל היועצים המשפטיים כי אלה מפריעים לו; הוא רוצה להחליף את כל החשבים כי אלה עוצרים אותו; והוא רוצה להחליף את כל מבקרי הפנים כי הוא רוצה שיהיו שם נציגי מרכז הליכוד. בקיצור, האדון נתניהו מבקש לייסד פה איזה סוג של קיסרות. אנחנו לא ניתן לו. זה לא יקרה. אנחנו לא ניתן להשחית את השירות הציבורי כפי שראש הממשלה מתכוון. לא נאפשר פוליטיזציה שלו שתהרוס אותו ואת המוניטין רב-השנים שלו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. אנחנו ממשיכים ברשימת בקשות רשות הדיבור: חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת; חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי. חמש דקות לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית, אבל מי שמסתכל בפנים, מבין שלמעשה הממשלה רוצה להעלות את הגירעון, לא להפחית אותו. היא רוצה להעלות אותו כך שבמקום 2.5% יהיה 2.9, ובפסקה (13), במקום 2.25 יהיה 2.9, ובפסקה (14) במקום 2% יהיה 2.5%, ובפסקה (15) במקום 1.75% יהיה 2.25%. אז אני מבינה שלממשלה היה קשה מאוד מאוד לנסח את זה כך שכולם יבינו, שלמעשה רוצים להעלות את הגירעון, לא להפחית אותו. ובואו נחשוב, מה הממשלה רוצה לעשות עם הכסף שיהיה – הרי אם מעלים את הגירעון, יש יותר כסף. למה הממשלה עומדת לייעד את הכסף? האם היא מייעדת אותו להורדת מספר העניים במדינה? שמענו שיש לנו יותר מ-2 מיליון ו-200,000 עניים, מתוכם למעלה מ-750,000 ילדים עניים, האם לכך מייעדת הממשלה את הפחתת הגירעון? האם בכוונת הממשלה אולי בכל זאת להעלות את הקצבאות של הנכים? הממשלה התנגדה לחוק של אילן גילאון וחברים, חוק כל כך צודק, חוק שבא ואומר שצריך להשוות את הקצבאות של הנכים לשכר המינימום, כדי שנכים יוכלו לחיות בכבוד. גם שכר מינימום זה לא חיים בכבוד, אבל בוודאי שממה שהנכים חיים – זה ממש לא בכבוד. אבל במקום זה, כאשר בטעות החוק עבר בגלל מצפון של כמה מחברי הקואליציה, שלא נכחו כי לא יכלו – מצפונם לא נתן להם להצביע נגד חוק כל כך צודק – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> זה מה שקרה, חברתי ענת. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אני לא שומעת אותך. <ענת ברקו (הליכוד):> למה שר האוצר שלך לא עשה את זה כשהייתם בכנסת הקודמת? <יעל גרמן (יש עתיד):> מה את שואלת אותי? בואי תעשי את זה עכשיו את. <ענת ברקו (הליכוד):> למה לא עשיתם את זה? שר האוצר שלך. היה לך שר אוצר, יושב-ראש מפלגה, למה הוא לא עשה את זה? <יעל גרמן (יש עתיד):> נורא קל לשאול, אתם בשלטון, בוא נראה אתכם עושים את זה. אולי בשביל זה באמת מעלים את הגירעון? <ענת ברקו (הליכוד):> – – – לא עשיתם את זה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל אני חוששת, חברים יקרים, שאף שהחוק הצודק, היפה והנכון, שכל כך הרבה מחכים לו כל כך הרבה שנים, אף שהוא עבר לפני שבוע, אני חוששת שעם העלאת הגירעון ועם העודפים התקציביים ששמענו שיש – עודפי תקציב ועודפי גבייה – עם הכול אני חוששת מאוד מאוד שהממשלה הזו לא תיתן לחוק הזה לעבור, אפילו לא במתכונתו ההדרגתית. אז אני באה ורוצה לומר לכם – אם כבר יש עודפי תקציב, ויש; אם יש עודפי גבייה, ויש; ואם אתם העליתם את הגירעון ואפשר ליצור גירעון יותר גדול, אז אני מבקשת שלפחות דבר אחד תעשו, תתמכו בחוק של אילן גילאון. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח. חבר הכנסת יעקב פרי. מאיר, אתה מעוניין לעלות לדבר? <מאיר כהן (יש עתיד):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני. לא ראיתי אותך, לא היית במקום. בבקשה. חמש דקות לרשותך. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, בתקציב עסקינן ובגירעון עסקינן, אבל היום התפרסם הדוח האלטרנטיבי של "לתת" בנושא העוני. היות שהיה לי הכבוד למנות את חבר הכנסת אלי אלאלוף, וביחד לשבת על המדוכה ולכתוב את דוח העוני, בעזרת עשרות מומחים מהאוניברסיטאות, אנשי חברה יוצאי דופן, התפלאתי לראות שבתקציב 2017–2018 יש נגיעות ראשונות של טיפול בעוני, אבל לצערי הגדול, במדינה שיש בה כל כך הרבה כסף – ואני רוצה שתדעי, גברתי היושבת-ראש: יש מספיק כסף בקופתה של מדינת ישראל. תוכנית דוח העוני נותנת מתווה ברור, מסודר – שרק אדם כמו אלי אלאלוף יכול היה לכתוב אותו – מתוקצב, שכל מה שהמדינה, כל מה שהממשלה ושר האוצר ושר הרווחה היו צריכים לעשות זה לעמוד על דעתם, לקחת את הדוח הזה ולשים את הכסף כדי לפתור את בעיית העוני. במקום זה הם בחרו לחלק את הכסף להסכמים קואליציוניים, להשקיע בכל מיני מקומות, בגלל לחצים פוליטיים, ואנחנו ממשיכים לראות את המראות, לשמוע את הקולות, וגם אם מישהו יציין בדוח הבא שירדו 20,000 או 30,000 עניים, עדיין אנחנו מדברים על בין 800,000 למיליון ילדים מתחת לקו העוני, אנחנו עדיין מדברים על כ-22% קשישים מתחת לקו העוני. אז אני פונה לחברי השר לשירותי דת אזולאי ולגפני, שאין לי שום ספק ברצינות כוונותיהם – באמת היינו צריכים להשאיר את הטיפול בעניים מאחור? האם זה לא חשוב אפילו יותר משאלות של דיור? האם לא היה צריך לבוא ולשים כסף תוספתי, 4 מיליארד שקלים? ואם אתם חושבים שהכסף לא קיים, אתם טועים, הוא קיים – איפה הוא נמצא? בהסכם קואליציוניים. במקום זה אנחנו ממשיכים להתכחש לאנשים האלה, לנהוג בהם בהסתר פנים, כאילו הם לא קיימים; ויושבים חברי כנסת ומצביעים פעם אחרי פעם כנגד עניים, כנגד נכים, כנגד מוגבלים. וכשאתה פוגש אותם במסדרונות, הם אומרים: מאיר, אתם צודקים, אבל מה לעשות, הסכמים קואליציוניים. ילד, כשהוא הולך לישון רעב, אינו חושב על הסכמים קואליציוניים. קשיש שאין לו כסף לקנות תרופות אינו חושב על הסכמים קואליציוניים. תלמיד שלא יוצא לטיול שנתי או שלא יכול להביא אוכל לבית-הספר, אינו חושב על הסכמים קואליציוניים. אז למען השם, אולי פעם אחת גם אתם תפסיקו לחשוב על הסכמים קואליציוניים? ואני קורא לך גפני, היושב-ראש הנמרץ של ועדת הכספים – והאמן לי, למרות היותנו בשני הקצוות, יש לי הערכה גדולה אליך וליכולת שלך לשנות – – <יעל גרמן (יש עתיד):> מאיר – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – שעכשיו, בימים האלה שנותרו, לפחות תשאל את השאלה, תבקש לדעת איזה תקציבים נוספים – ושלא ימכרו לוקשים ויגידו: זה נמצא built-in בתוך התקציב, כי את זה אנחנו יודעים לעשות, את זה אנחנו יודעים לעשות, אלא צריך להוכיח שזה כסף תוספתי, ולא ללכת ללקט כל מיני תוכניות, שממילא היו קיימות. אני לא העזתי לעשות את זה כשר רווחה, לבוא להגיד: הנה אנחנו משקיעים 2 מיליון שקלים, כי זה ממילא היה קיים. לכן אני פונה אליכם, כמו שחלק מכם גילו אומץ ראוי להערכה בהצבעה האחרונה של החוק של חבר הכנסת גילאון – ואני מקווה מאוד שהחוק הזה יקודם – פעם אחת תשתחררו מהכבלים האלה, ואני פונה לאנשי הקואליציה אחד אחד: כשמדובר בילדים, כשמדובר בקשישים, כשמדובר במעוטי יכולת, בואו לא נסתכל עליהם דרך הפריזמה של הסכמים קואליציוניים. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת יעקב פרי – מוותר. חבר הכנסת עפר שלח. אחריו – חברי הכנסת חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, ונמשיך. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. <עפר שלח (יש עתיד):> תודה, גברתי. אתמול בישיבת הממשלה היה לראש הממשלה מסר מאוד מאוד חשוב בנושא שראש הממשלה אמון עליו, חברתי יעל גרמן, הלוא הוא המשילות. אין דבר שראש הממשלה הזה אוהב יותר מן המשילות. יותר משאהבה המשילות את בנימין נתניהו, אהב בנימין נתניהו את המשילות. ומה הוא אמר? חזר על זה קודם חברי מיקי רוזנטל – נתלה כמובן באילן גדול: בממשל האמריקני, בשיטה אחרת לגמרי, עם איזונים ובלמים אחרים לגמרי, עם כוח אחר לגמרי של הפרלמנט – הנשיא ממנה 4,000 איש, בואו אנחנו נמנה כמה מאות. אז בואו נפרק, נעשה דקונסטרוקציה – בעוונותי למדתי ספרות פעם, זאת אחת הדיסציפלינות שאני מכיר; קודם כול, יש הדיסציפלינה שמדי פעם, כשאתה רוצה, חברי עמר בר-לב, לדעת מה ראש הממשלה באמת חושב, אתה צריך ללכת לספסלים האחוריים בליכוד. ושם יושב חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, שפעם נכנס לוועדת הכספים, בראשית ימי הכנסת, וישב שם ראש רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב, ואמר לו מיקי זוהר, אתם צריכים לבטל את נבחרת הדירקטורים – שכמו שאתם זוכרים, חברי, יאיר לפיד עשה כשהוא היה שר האוצר. אתם צריכים לבטל. למה? כי היא לא מבטאת את רצון העם. מהו רצון העם, כמובן? <יעל גרמן (יש עתיד):> ג'ובים. <עפר שלח (יש עתיד):> שאנחנו מהליכוד נתמנה, ונמנה את החברים שלנו. זהו רצון העם, על זה קיבלנו 30 מנדטים. אז זה הדבר הראשון שעומד מאחורי הצהרת ראש הממשלה, אבל יש בו כמובן עוד הרבה יותר. הדבר הבא הוא התמה הקבועה של בנימין נתניהו בעניין: "אני לא אחראי"; אני רק ראש הממשלה פה, אני לא אחראי, תמיד יש מי שעוצר אותי. ולכן, למשל, אני לא אאייש את רוב התפקידים הכי חשובים בממשלתי – לא את שר החוץ ולא את שר הכלכלה, ומפלגתי, שהיא מפלגת השלטון, לא תיקח, לא את האוצר, ולא את הביטחון, ולא את המשפטים, ולא את החינוך, כי אני בסופו של דבר רק ראש הממשלה פה, מישהו אחר תמיד ישלוט, מישהו יקבע את סדר-היום – את סדר-היום יקבעו, למשל, נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ, שמניעים את הממשלה סביב הטירוף הקרוי חוק ההסדרה כבר שבועות. וכשנגמרו לנו הפוליטיקאים, ונגמרו לנו הגו'בים, מה נשאר? נשאר כמובן בית-המשפט. תמיד אפשר להאשים את בית-המשפט, שהוא איננו נותן לנו לעבוד. לא רק בית-המשפט היושב על הגבעה ממול, אלא גם היועצים המשפטיים, הפקידים, פקידי האוצר – אלה תמיד האנשים שלא נותנים לנו לעבוד, אז עכשיו בואו ניטפל לשירות הממשלתי, לשירות הממשלתי כולו. אנשים שעושים כמיטב יכולתם, שקמים בבוקר לעבוד, שבתוך הסבך הביורוקרטי העצום שיצרה מדינת ישראל – ובסבך הביורוקרטי הזה צריך לטפל – רבים מהם, רובם המכריע, עושים עבודה נאמנה, ופשוט נודיע להם שמכיוון שהם לא אנשים שלנו, חברי יעקב פרי, הם לא עושים את העבודה כמו שצריך. כי את העבודה כמו שצריך יכולים לעשות רק אנשים שלנו, או כמו שהיה נהוג להגיד במפא"י: פון אונזערע – משלנו, במרוקאית מדוברת. ולכן ראש הממשלה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> דיאלנה. <עפר שלח (יש עתיד):> דיאלנה זה במרוקאית, זה כשאנחנו נגיע לשלטון, מאיר. בינתיים זה פון אונזערע. וזה מה שעושה ראש הממשלה – הוא בונה מדי פעם – מדי ישיבת ממשלה – תמונה של הסחת דעת, של הטחת האשמות, של עיסוק בזוטות, של תליית האשמות באחר, של תמונה שבה לא הוא מנהל את העסק אלא מישהו אחר, וככה הזמן עובר לו. דוד בן-גוריון כבר מזמן מאחורינו, ומי יודע מה עוד לפנינו. תודה רבה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לרשותך. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, אני משתתף, לדעתי, באחד החוקים שצריכים להשפיע הכי הרבה על יוקר המחיה במדינת ישראל – החוק של תחרות בנקאית. עכשיו, החוק הוא מעניין, כאילו, יש הרבה מאוד היבטים, שם, אבל אחד הדברים הכי מאפיינים שיש בישיבות – וכבר היו שבע, פחות או יותר, אם אני לא טועה – זה שממוצע חברי הכנסת הוא בערך בין שניים לחמישה, פחות או יותר, זה מה שבא, ומספר הלוביסטים שיש שם נע בין 19 ל-26 – אנשים עם שרוכים כתומים. עכשיו, למה אני אומר את זה? כי כל הזמן הם מציינים – עכשיו, מגיעים בנק ישראל והממ"מ ומביאים את הנתונים, ואני רוצה שתקשיבו לנתונים, שבעצם מביאים לזה שיוקר המחיה למשפחות העניות הופך להיות יותר גבוה. לאנשים שיש להם הרבה מאוד כסף, ברשתות גדולות, חברות האשראי גובות 0.7% עמלה, אבל מעסקים קטנים הן גובות 3.5%. תראו איזה פלא: 0.7; 3.5. למי שזקוק להלוואות ויש לו נכסים גדולים מאוד, נותנים הלוואות ב-1.9% בממוצע. למשקי-בית ולקמעונאות ולעסקים קטנים נותנים את אותה הלוואה ב-5.5%. שימו לב לפער. עכשיו, למה אני מדבר על הפערים האלה? כי עכשיו בפעם הראשונה הצלחתי להבין למה הם צריכים לגבות בפערים כאלה – כי מגיע דייג – אתם יודעים, דייג הולך לדוג, הולך לדוג – ומי הדייג, בתרגום מאוד פשוט? פישמן. מגיע עם 4.5 מיליארד שקל, הלך לדוג בים, דג דג. נתנו לו – דג ענק, של כל המערכת הבנקאית – 4.5 מיליארד שקל. אם נחלק את זה, יש דג קטן, 1.8 מיליארד שקל, של בל"ל, ועוד דג אחד, 1.8 מיליארד שקל, של בנק הפועלים. סך הכול שלוש – את מס הכנסה, 190 מיליון שקל, אנחנו לא סופרים, זה כסף קטן, זה דג רקק. ככה זה. והדייג הולך ודג. מה לעשות שהדג כל כך גדול – הספינה טבעה יחד עם הדג. מי משלם את המחיר? מי משלם, כבוד היושבת-ראש? מי שמשלם 3.5% עמלה ומי שמשלם 5.5% ריבית. זאת אומרת, העניים הם אלה שמשלמים את המחיר של אותן מחיקות ותספורות שהם עושים. וזה מקומם, כי יש פה – ואני רוצה להקריא לך, כבוד היושבת-ראש – סך הכול 8 מיליארד שקל מחיקות לחוב של אג"חים, בסך 18 מיליארד שקל. אני לא אקריא את כל השמות, כי פשוט אני אזדקק לעוד שעה. איפה היה בנק ישראל? איפה המערכת הבנקאית? מי שומר על הכסף שלנו? מי שומר על הכסף של האזרחים במדינת ישראל? למה החזירות הזאת? הרי מה, מישהו רוצה לחוקק חוק בשביל להגביל את התחרות מול המערכת הבנקאית? מישהו רוצה לחוקק חוק של פערי תיווך בירקות? מישהו רוצה להיכנס לתוך איזה שוק חופשי ולשים רגולציה כי בא לו לשים רגולציה? או אולי מישהו הגזים, רצה עוד רווח על חשבון הציבור, עד שאנחנו המחוקקים אומרים: די, מספיק, לא ייתכן שתמשיכו לעשות סיבוב על כל הציבור. ואנחנו באים עם החוק, ומחוקקים אותו, ומנסים לעשות כמה שיותר טוב. אבל אנחנו גם נלחמים לא רק מול הטייקונים – גם מול תפיסה שמרנית שמפחדת מתחרות. ואת זה אנחנו רואים בחוק – שבהיעדר תחרות אנחנו צריכים לקבוע גם שכר, נתוני מינימום או עמלות מינימום. זה לא יעלה על הדעת. כבוד היושבת-ראש, אני אומר לך את זה ככה, בצורה הכי פשוטה: בידיים של ממשלת ישראל באמת לפתוח את התחרות, לפתוח את כל השוק שאפשר, בלי לשים רגולציה, ולעשות אותו אחרת לגמרי, כך שיוקר המחיה ירד. זה לא יעזור לראש הממשלה לבוא ולבחור את האנשים שהוא רוצה – זה לא מה שיוריד את המחירים. ולסיכום, כבוד היושבת-ראש, אני מברך את שר הביטחון, את ראש הממשלה ואת ממשלת ישראל על ה-F-35 – כל אחד עולה כ-400 מיליון ש"ח – אפשר לעשות דברים מאוד יפים – אני תמיד שואל אם זה יעזור נגד המנהרות ואם זה יעזור נגד הסכינאות בירושלים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <חיים ילין (יש עתיד):> צריך בסוף להתפאר בביטחון שלנו, אבל צריך לדעת מה האלטרנטיבה לכסף. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת; חבר הכנסת יואל רזבוזוב – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – אחרון הדוברים, אלעזר שטרן. חמש דקות לרשותך, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. תקציב המדינה המונח לפנינו הוא תקציב בזבזני, ביזיוני, שמי שיצטרך להתמודד עם ההשלכות שלו הוא שר האוצר הבא. מילא החלטתם להרחיב את הגירעון ל-2.9%. במצב של תקציב נורמלי זה לא מומלץ בעיני, אבל אתם יודעים מה? נסבל, מכיוון שבמידה שקורות תקלות, עדיין היה אפשר לתקן. כאן מדובר בתקציב דו-שנתי, וכבר עמד כאן לפני יושב-ראש ועדת הכספים ואמר בלשון המעטה – והוא היה עדין כי הוא חבר בקואליציה – שלא היה רצוי והוא לא הסכים לכך. הוא היה עדין מאוד מאוד. בתקציב דו-שנתי אנחנו מכניסים את עצמנו לגירעון ששר האוצר הבא יפתור. זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה. ואתם יודעים מה? כשחושבים על זה, זה לא תקציב דו-שנתי – לא, לא, לא. זהו תקציב תלת-שנתי שימשיך אתנו עד בחירות 2019 במידה שהממשלה הרעה הזו תשרוד, ואני מקווה שהיא לא תשרוד. לפי מה שקורה פה, כל בוקר קמים עם רעיון חדש, ולא ניתן לחזות את ההכנסות ממסים, ולא ניתן לחזות צמיחת המשק כראוי, ולא ניתן להתמודד כנדרש עם הוצאות חריגות. מה שניתן לחזות זה דבר אחד: כאוס כלכלי עצום ואולי מיתון והעמקת הגירעון. כשמדברים על תקציב דו-שנתי – הוא אינו תקציב דו-שנתי, כי אם הממשלה הזו תשרוד, כפי שאמרתי, זה אומר שהבחירות יהיו ב-2019. זה אומר שעוד הפעם החשבת הכללית באוצר, או סליחה, החשב הכללי הבא באוצר, יהיה אחראי, יהיה מלך תקציב המדינה בששת החודשים הנותרים של 2019. הרי שר האוצר יבוא ויגיד: אני לא עושה תקציב לחצי שנה. והנה, אנחנו מתגלגלים לפתחו של תקציב עבור שלוש – שנתיים-וחצי. הרבה מאוד מסעיפי התקציב הם חד-פעמיים, כמו קרן קיימת, שעוד לא ראינו את הכסף – וכבר היום נודע לנו שהאוצר מגלגל 400 מיליון שקל לחינוך כי הכסף מקרן קיימת מצוי במחלוקת. כסף מרשות שדות התעופה, הטוטו, כספים שחונים פה לשנתיים, כספים שחונים בביטוח לאומי. מי יצר את הבור שיצרתם? מובן ששר האוצר הבא הוא אשר יצטרך לתת פתרונות. גם אתם יודעים שבשיחות סגורות עם אנשי אגף התקציבים, התקציב הזה מכונה יום הכיפורים של אגף התקציבים. התקציב הזה בלשונם הם: יום הכיפורים של אגף התקציבים. מסכן שר האוצר הבא. אין להם מושג איך הם ינהלו תקציב בעוד שנתיים, ואני מניח שכל בעלי התפקידים יברחו מתפקידם כדי לא לקחת אחריות. אתם מסתירים מהכנסת את העובדה שאתם מתכוונים לבצע קיצוץ רוחבי נוסף של מיליארדי שקלים בינואר. כבר עתה הקיצוץ הרוחבי הוא 5.2%. מיליארדי שקלים. פחות רווחה, פחות חינוך, פחות תשתיות, פחות בריאות. וכבר מדברים על 6 מיליארד נוספים בתקציב בתחילת השנה הבאה. אין מנועי צמיחה בחוק ההסדרים. הצמיחה כיום נובעת אך ורק מהצריכה המקומית. המשק לא יוכל להתנהל כך לעד. אי-אפשר להסתמך על מנוע הצמיחה המקומי. המנגנון שהוצע הוא בלוף שכל מטרתו להשקיט את המצפון מהפשע הכלכלי שאתם מובילים ומאשרים בעוד זמן קצר. אתם לוקחים מעצמכם את הכלי המרכזי שיש בידי הממשלה והאוצר להתמודד עם משברים כלכליים, עם מיתון וקטסטרופות כלכליות אחרות שיכולות להתרגש עלינו. לא יהיה לכם תקציב וחוק הסדרים כדי לנווט בים הכלכלי הסוער. זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה, והכול בשביל שרידות פוליטית של ראש הממשלה ושקט. זה תקציב 2017–2018. חברים, התקציב הזה הוא תקציב בלוף. הוא לא ראוי. הוא תקציב הישרדותי שרוצה להבטיח את ראש הממשלה מפני כאבי ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> כבר, גברתי. משפט אחרון. ולכן, חברים, התקציב הזה יהיה תקציב יום הכיפורים של אגף התקציבים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת אלעזר שטרן, אחרון הדוברים. ולאחר מכן נעבור להצבעה. לידיעתכם, יש לנו בקשה מהממשלה להצבעה שמית. בבקשה, אדוני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גברתי היושבת בראש, תודה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מתבשרים שפינוי עמונה ייעשה בהסכמה. אני רוצה לברך את הממשלה אם היא מגיעה לדבר הזה. אני חושב שזה חשוב. אבל ממשלה נורמלית לא הייתה צריכה לשגע את המדינה במשך חודשים על הדבר הזה. לא הייתה צריכה להסית כלפי בית-המשפט העליון וכלפי היועץ המשפטי לממשלה. לא הייתה צריכה להחזיק מאות-אלפי חיילים ושוטרים, להתאמן על הפינוי הזה. הרי הכול היה ידוע מראש. אז באמת למה היה צריך להגיע לדבר הזה? אדוני שר הדתות, אני לא מבין. סגן שר הביטחון, סליחה. אתה רואה? אתה עוד אצלי. אבל אני באמת שואל. את הכול שכחנו. זה מה שהבית החרד"לי, סיעת – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אין שום דבר שכסף לא פותר, מסתבר. <קריאה:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כן. אתה אומר: גם אצל החבר'ה הטובים, אצל מלח הארץ. <קריאה:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא. אבל אני שואל באמת את סגן שר הביטחון: למה הבית החרד"לי התעסק רק בזה בחצי השנה האחרונה? עכשיו, אני אגיד למה הגיעו להסכם? מפני שגם בעמונה ראו שאפילו מנהלי החינוך הממלכתי-דתי אומרים לא לעלות לעמונה. מי שנשאר לעסוק בעמונה, בעיקר, זה תושבי עמונה והפוליטיקאים של הבית החרד"לי. רק זה, רק אתם. וכאילו שכחתם את הכול, את מה שקורה בכותל, ואת מה שקורה בגיורים. סליחה, אמרתי גיורים – סליחה. יש בשורה: הראשון לציון הודיע שהבת של נשיא ארצות-הברית הנבחר היא יהודייה – בשורה עצומה. אני אגיד לכם מה קרה. הרי לפני כמה חודשים הודיעה אותה רבנות ראשית שהיא לא מכירה בגיורים של הרב שגייר אותה. ומה קרה? חבר הכנסת גפני, כיוון שדיברת על בתי-כנסת קודם – מאחמד טיבי – אולי גם פעם אזכה שתצטט אותי, זו זכות גדולה. אני התפללתי בבית-הכנסת עם הבעל שלה, של איוונקה טראמפ, בניו-יורק. בית-כנסת אורתודוקסי, גם אתה היית מתפלל שם. ולא הבנתי – – – <קריאה:> גם אני התפללתי – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי, גם חברנו פורר התפלל שם. אבל לא הבנתי באיזה זכות רבנות ראשית בישראל, שנכון, נבחרה בחסות הבית החרד"לי, גם הרב הזה, אבל מה – – – <קריאה:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גפני, אני – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, בסדר. <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> אנחנו נהנים לראות – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בסדר, בסדר. לא הבנתי באמת למה פוסלים גיורים של הרב לוקשטיין. לא הבנתי את זה. עכשיו, מה קרה? חבר הכנסת גפני, אני רוצה להגיד לך משהו. שתלמד. מה קרה? פשוט מאוד לשמחתנו, או לשמחת העם האמריקני, או לא לשמחת העם – זה לא ענייננו – אבל אבא של איוונקה נבחר להיות נשיא ארצות-הברית. ואם הוא נבחר להיות נשיא ארצות-הברית, אז הגיורים – גיורים. מה זה משנה עכשיו מה פסק הרב הזה או הרב הזה של הרבנות הראשית? אפילו הרב יוסף אמר שאם אבא שלה יהיה נשיא ארצות-הברית, אז בוא נגיד שהיא יהודייה כבר. באמת, מה נפקא מינה? מה השתנה לנו כאן כאילו. ובאמת, אני חושב שהדבר היחיד שהשתנה – וזה יפה – שהרבנות הראשית לישראל לא מתחשבת בצורכי העם בישראל; לא אכפת לה התבוללות פה, לא אכפת לה התרחקות פה, לא אכפת לה שאנשים לא מתחתנים כדת משה וישראל; זה לא מעניין. אבל אם יש אישה שאבא שלה נבחר לנשיא ארצות-הברית, אז ההלכה תתיישר, וזאת בשורה גדולה בהקשר הזה. אבל אני רק רוצה להציע דבר אחד, שלא יגידו לאיוונקה מה אמר הרב הראשי על התפקיד של הנשים בעולם, על התפקיד של הבנות בעולם. אני אגיד לכם מה הוא אמר, לצערי הרב, רק השבוע, באותו יום כמעט שבו הוא מאשר את הגיור של איוונקה, הוא אומר מה הציפיות שלו מנשים: "ברור שהנשים שהלכו שם הלכו לכבס. הן לא לבשו מדים ומכנסיים וכדומה, ודאי שלא. הכול בצניעות, הכול בקדושה. יוצאת ללכת לבשל להם, צריכים ללכת לכבס להם בגדים" – אלה הנשים שהלכו לצבא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בסדר. אז אני רוצה להגיד לאיוונקה, ברוכה הבאה לעם היהודי, אבל אנחנו מברכים אותך: ברוכה את, בתנו, לה', בתקווה שלא רק תכבסי ולא רק תבשלי, אלא תהיי חלק אמיתי מאתנו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. יסכם את הדיון חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת – אלעזר, לאן אתה הולך? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הקואליציה ביקשה הצבעה שמית, ואנחנו מברכים על זה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תיקון. הממשלה ביקשה הצבעה שמית. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה שאנחנו חושבים, שאולי זה תרגיל, כי הפסקנו לסמוך על המילה של הממשלה – – – הפכה עבד נרצע של הממשלה, קובעת דיונים, מבטלת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אלעזר שטרן, אתה את הנאום שלך סיימת פה. ברשותך, זה הזמן של חבר הכנסת משה גפני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני רוצה לשאול, האם להגיש גם אנחנו הצעה, בקשה, להצבעה שמית, או ההודעה – – – אמרה שאם הממשלה תבטל אנחנו נוכל להגיש ישר הצבעה שמית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> קודם כול, זכותכם להגיש – בהגשה של יותר מ-20 חתימות – הצבעה שמית. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו רק מבקשים לדעת, אם הממשלה תבטל – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> זכותכם להגיש בקשה להצבעה שמית. כאשר יש לנו – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אלעזר, מה הדיון? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אם הממשלה תמשוך – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אם הממשלה תיסוג מהבקשה להצבעה שמית – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אם היא תיסוג, תהיה הצבעה אלקטרונית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני חוזרת: אם הממשלה תמשוך את בקשתה להצבעה שמית, אתם יכולים להגיש בקשה להצבעה שמית. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מאה אחוז. זו אותה הצבעה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו רוצים לדעת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן, אתם צריכים להגיש לנו, למזכירות, רשימה. תכינו, תתכוננו, אני לא יכולה לתת לכם להתארגן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יש, אנחנו מוכנים – – – את תודיעי לנו? <היו"ר טלי פלוסקוב:> בוודאי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי, תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אין שום בעיה. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, מי שמתנגד – אלעזר, אתה לא יוצא עכשיו מהאולם – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, אני בא. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אני הולך לדבר אתך, אתה ביקשת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני יודע, אני תכף בא. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מי שהכי מתנגד להפרדת הדת והמדינה בבניין הזה זה חבר הכנסת אלעזר שטרן. למה? אני עוקב אחרי הנאומים שלו, יש לו נאומים יפים – אני עוקב אחרי הנאומים של אלעזר שטרן; מה היית עושה ועל מה היית מדבר אם במדינת ישראל הייתה הפרדת דת ממדינה? <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא אלוף בצה"ל, יש לו הרבה מה לדבר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל אני לא מדבר על זה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אולי לא הייתי בא לפה בכלל. גפני, אולי לא הייתי בא לפה. לא אם הייתה הפרדה. אני לא חושב שצריך הפרדה. אם הייתה יהדות נורמלית – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אז אני נגד הפרדת הדת מהמדינה – – – איך הייתי מסתדר בלעדיך? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גם אני נגד. תקשיב לי יותר. תקשיב לי הרבה, לא מספיק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> טוב, אני רוצה להגיד לך ביקורת בארבע עיניים. ישבה ועדת הכספים ודנה בתקציב משרד הדתות, בתקציב בתי-הדין הרבניים, בתקציב הרבנות – הנה שר הדתות נכנס – בתקציב עובדים ברבנות, עובדים טכניים. ומה יצא מכל הדיון הזה מבחינתך? אני אגיד לך מה יצא מבחינתי; מבחינתי יצא שלפני שאנחנו מדברים על מהות – ומהות זה נוגע לחקיקה, צריך לעשות חוק, גיור ככה, גיור אחרת, רבנות כך, רבנות אחרת, כשרות כך, כשרות אחרת – זה נוגע בחקיקה. אבל כל עוד אלה החוקים הקיימים, העובדים שמקבלים את השכר הכי נמוך, הכי נמוך – אף אחד לא מתווכח על זה – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל אני הייתי אתך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> רגע, רגע. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הייתי אתך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – זה עובדי הרבנות הראשית. עובד טכני ברבנות הראשית שפועל על-פי החוק מקבל את השכר הכי נמוך. בתי-הדין הרבניים, שאנשים מגיעים אליהם, מגיעים מכל שכבות הציבור – זה החוק. הפער בכוח העזר, עובדי הסמך שיש בבתי-הדין הרבניים, שאנשים מגיעים לשם עם מצוקה, בתקופה קשה בחיי הזוגיות שלהם, הם מגיעים לשם, אין להם שום עזרה, הם צריכים לצבוא על הדלתות, בשעה שבבתי-המשפט המצב שונה באופן דרמטי. התייחסות מבחילה, לבתי-הדין; בחיפה המבנה עובר מעל נחל, שזורם, ולבתי-המשפט בונים בתים חדשים. מה יגיד האזרח הפשוט שלפעמים זה המפגש היחיד שלו עם המערכת הרבנית? הוא יגיד שהרבנים, אין להם שום גישה לנושא של – לא של איכות הסביבה, לא של איכות – לאט-לאט, לאט-לאט – לא של איכות השירות, לא כלום. אני הייתי מצפה, חבר הכנסת אלעזר שטרן, לפני שאתה מדבר על המהות, כשאתה עולה פה, והדיון הוא על תקציב, על יעד הגירעון – הדיון הוא לא על גיור. הדיון הוא לא בית-הכנסת בניו-יורק. לא הייתי שם, כי לא הייתי בניו-יורק בכלל. הנושא הוא לא הדברים המהותיים, על זה תגיש הצעת חוק, יהיה לך רוב – זה יעבור, לא יהיה לך רוב – זה ייפול. הנושא הוא יעד הגירעון, תקציב המשרדים, מה נותנים לעובדי המדינה, מה עם ההסכם הקיבוצי, שהם לא שם, מה עם המבנים הפיזיים – שמתקצבים את בתי-המשפט ובתי-הדין הרבניים. <אלי אלאלוף (כולנו):> למה לא – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> למשל. אבל הוא דיבר על המהות, אז אמרתי, קודם שידבר על מה השירותים שניתנים על-ידי המדינה, כשאנחנו מדברים על יעד הגירעון. זה היה דיון בוועדה, והמשמעות היא ממש – – – אני רואה שאתה חבר של הרב בן-דהן. אני לא הבנתי – מה אמרת על החרד"לים? <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא חשוב. אני נלחמתי בשביל הרב בן-דהן, כשהוא היה מנהל בתי-הדין הרבניים, לעומת אחרים, שלא רצו אותו – ולא מהציבור החרדי. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בוודאי שאני משתמש, אין לי ברירה, זה החוק. אוי ואבוי לי אם אני צריך להגיע לזה. אבל אם צריך להגיע לזה, אני שם. כמו כל אדם במדינת ישראל, אין מציאות אחרת. אין מציאות אחרת. החוק מחייב, אם בן-אדם מגיע ליחסים משפחתיים או לנושאים שהם בחוק, הוא צריך להגיע לבית-הדין הרבני. אם אתה מגיע לבית-משפט, אתה מדבר על יחסי ממון, אתה מגיע לבית-משפט לענייני משפחה, אתה מקבל משהו אחר לגמרי – על אותו נושא ובאותו דיון, אותו זוג. עוד מספרים לי, אני הרי באתי מהישיבה, אני לא כל כך מבין באזרחות, אומרים לי שמדינת ישראל היא מדינה שוויונית, היא מדינת חוק, דמוקרטית. על מי עובדים? איזה מדינה שוויונית? איזו מדינת חוק? איזו דמוקרטיה? אני הולך לבית-משפט לענייני משפחה, אני מקבל שירות; אני הולך לבית-הדין הרבני, אני צולל שם באיזה נחל שעובר מתחת לבית-הדין בחיפה. אני צריך סייע, או סייעת, אני צריך משהו כשאני נמצא בבית-הדין הרבני – אני לא מקבל. הרב בן-דהן, אתה מסביר לו את המצוקה של בתי-הדין? <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. האמת היא, למען האמת ההיסטורית, אתה היית אתי, זה נכון, אלעזר, אני מסכים. אבל אני אגיד לך – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> על מה היית מדבר? – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> באמת, הייתי צריך לדבר על פרשת השבוע. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה היית מדבר – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. אבל אז, אם זה היה אכפת לך מאוד, היית צריך להעלות את זה עכשיו פה במליאה בנושא של יעד הגירעון. לגופו של עניין – תגיד לי, אני לא הבנתי מה זה, בקואליציה חושבים שאני אדבר פה כל הלילה? <קריאות:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לגופו של עניין, לגבי יעד הגירעון: האמת היא שהאופוזיציה צודקת, זו האמת. אבל האמת היא שכל אופוזיציה הייתה צודקת. כאשר מדברים על יעד גירעון, כאשר מדובר על תחזיות שהן לכמה שנים, הדבר לא רציני. אני לא זוכר מקרה אחד שבו הייתה תחזית והיא אכן התממשה, תמיד היו שינויים. אני מסכים אתכם. אם אני הייתי חופשי בהצבעתי, הייתי מצביע אחרת על יעד הגירעון. אתם יודעים, אני גם אמרתי את זה בוועדה. אז הורדנו כמה שנים – הורדנו מ-23 ל-21. הורדנו. אבל אם מישהו יכול כאן להתחייב, לעלות לדוכן הזה ולהגיד שמה שאנחנו מציעים ביעד הגירעון ומה שאנחנו מציעים בחוק הזה אכן הולך לקרות – אף אחד לא יאמין לו. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> לא. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא. נכון. אני מסכים. אבל מה, צריך לקבוע יעד גירעון, זה החוק. אז קובעים. אומרים את הדבר שהוא הכי קרוב למה שלא יצחקו. אז מביאים את מה שמביאים, אבל הביקורת בעניין הזה היא ביקורת נכונה. אני עברתי הרבה ממשלות שהביאו יעד גירעון. היה מצחיק, לא התממש, אבל על זה הצביעו קואליציה, נגד אופוזיציה, ואופוזיציה נגד קואליציה. אני סבור שצריך למצוא שיטה חדשה, פרופסור טרכטנברג. צריך למצוא שיטה חדשה. בעניין הזה אתה גם הצעת חלק מהדברים בוועדה. צריך לשנות את זה, זה דבר שהוא לא הגיוני. אני מסכים. מיקי, הבעיה המרכזית שיש לי עכשיו עם החוק הזה היא שאין להם רוב. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גפני, עוד בדיחות של אחמד טיבי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אי-אפשר בלי זה, בסדר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יאללה, גפני, די כבר, מה אתה רוצה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> פרשת השבוע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה תעשה כשייגמר התקציב? <נחמן שי (המחנה הציוני):> סולם יעקב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני אגיד לכם אמירה שהיא אמירה מעניינת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גפני, לא מתאים לך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עיסאווי, מה אתה חושב, אני נשחק מהקואליציה, אתה לא מבין את זה? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – דואגים לך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כתוב בתורה ככה – תקשיב עכשיו, עיסאווי, אני מדבר דברי תורה עכשיו. כתוב בתורה ככה: "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך". תשי, זה שכחה. מה פירוש הפסוק הזה, אני אגיד לכם. תשי זה שכחה. "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך" – מה הפירוש של הפסוק הזה? אז אני אספר לכם סיפור. פעם קראו למישהו לדין בבית-המשפט, והוא מאוד פחד מהמשפט הזה, מה הולך לקרות אתו. הוא הלך לעורך-דין גדול ואמר לו" אני רוצה ממך עזרה. אמר לו: איפה כתב-האישום? נתן לו את כתב-האישום. הוא אומר: כתב-אישום חמור. אומר לו: מי השופט ששופט אותך? אז הוא אמר שם של שופט. אמר לו עורך-הדין: אני לא יכול לייצג אותך, זה שופט רע, אתה לא תצא מזה נקי. אבל מה, אני מבקש ממך 5,000 דולר – אמר לו עורך-הדין – אני אתן לך עצה ותצא בסדר מהעניין. הוא אמר לו: תשמע, תלך לחנות ממול, לפני המשפט, שם מוכרים כל מיני חצוצרות ותופים, תקנה חצוצרה. כשהשופט ישאל אותך שאלה תחצרץ בחצוצרה. ככה אמר לו עורך-הדין. הוא מגיע לבית-המשפט, השופט שואל אותו: מה השם שלך? תוקע בחצוצרה. שואל אותו: איפה אתה גר? חצוצרה. אתה מודה באשמה? חצוצרה. אמר השופט לשוטרים, לתובע, אמר: מה הבאתם לי אחד משוגע כזה, תיקחו אותו מפה, לא רוצה לשפוט אותו. לקחו אותו – יצא נקי. עורך-הדין פוגש אותו ככה ברחוב, אומר לו: תגיד לי, מה יצא עם המשפט שלך? אז הוא אומר לו: עשיתי מה שאמרת, תקעתי בחצוצרה, והוא הוציא אותי נקי. אמר לו עורך-הדין: 5,000 דולר. ההוא מוציא את החצוצרה ותוקע בחצוצרה. אמר לו עורך-הדין: תשמע, לחצרץ בחצוצרה זה בבית-המשפט, אצלי תשלם 5,000 דולר. זה כתוב בתורה. "צור ילדך תשי" – הקב"ה נתן לנו כוח של שכחה. אם לא היינו שוכחים, לא היינו יכולים לחיות. לכל בן-אדם יש במהלך החיים שלו יום קשה שהוא לא יכול להתגבר על זה. אלא מה, מה שמועיל לו זה השכחה. הוא שוכח. "צור ילדך תשי" – הקב"ה נתן לנו את כוח השכחה, ואנחנו משתמשים בזה נגדו – "ותשכח אל מחוללך". אנחנו כאילו שוכחים את הקב"ה. זה מה שכתוב בתורה. טוב, אחרי שתקענו בחצוצרות, אני מודה לכם אם תתמכו בהצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. כאמור, הממשלה ביקשה הצבעה שמית. אוקיי, הממשלה ויתרה על הצבעה שמית. אני עדיין לא קיבלתי רשימה של הבקשה להצבעה שמית. לכן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. כעת אנחנו נצביע על הצעת חוק הפחתת הגירעון – רבותי, ביקשנו להגיש את זה בזמן. ההצבעה בקריאה שנייה תהיה אלקטרונית, ובקריאה שלישית היא תהיה שמית, על-פי בקשת האופוזיציה. לכן, רבותי, אנחנו כעת נצביע על הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16), התשע"ז–2016, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד סעיפים 1–5 – 49 נגד – 31 נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 49 חברי כנסת בעד, 31 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק אושרה בקריאה השנייה. כעת אנחנו עוברים להצבעה השמית. גברתי מזכירת הכנסת, בבקשה להתחיל בהצבעה שמית. רבותי, אנחנו מבקשים שקט באולם, כדי שנעשה את זה מהר ואיכותי. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד אמיר אוחנה – אינו נוכח מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – בעד יעקב אשר – בעד זאב בנימין בגין – בעד זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – אינו נוכח מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – אינו נוכח נפתלי בנט – בעד יחיאל חיליק בר – נגד איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – אינו נוכח יגאל גואטה – בעד באסל גטאס – נגד אילן גילאון – אינו נוכח זהבה גלאון – נגד יהודה גליק – בעד יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד שרן השכל – בעד יצחק וקנין – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח ציפי חוטובלי – אינה נוכחת אורן אסף חזן – בעד דב חנין – נגד אכרם חסון – בעד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – אינו נוכח שלי יחימוביץ – אינה נוכחת חיים ילין – נגד איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – נגד יעל כהן-פארן – נגד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – בעד עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – נגד ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – נגד יריב לוין – בעד יעקב ליצמן – אינו נוכח סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – בעד שולי מועלם-רפאלי – אינה נוכחת ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – אינה נוכחת יוליה מלינובסקי – בעד מיכאל מלכיאלי – בעד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – אינה נוכחת רויטל סויד – אינה נוכחת ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – נגד רחל עזריה – אינה נוכחת חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – בעד עודד פורר – בעד טלי פלוסקוב – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – אינה נוכחת יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – אינו נוכח יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד אלעזר שטרן – נגד נחמן שי – נגד עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – אינה נוכחת עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. נא לעבור על שמות חברי הכנסת שלא השתתפו עדיין בהצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אמיר אוחנה – אינו נוכח קארין אלהרר – אינה נוכחת אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח דוד ביטן – בעד איל בן ראובן – אינו נוכח יוסף ג'בארין – אינו נוכח אילן גילאון – אינו נוכח יואב גלנט – אינו נוכח יצחק וקנין – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – אינה נוכחת חיים כץ – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – אינה נוכחת יעקב ליצמן – אינו נוכח יאיר לפיד – אינו נוכח שולי מועלם-רפאלי – אינה נוכחת מרב מיכאלי – אינה נוכחת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – אינה נוכחת רויטל סויד – אינה נוכחת בצלאל סמוטריץ – אינו נוכח אוסאמה סעדי – נגד רחל עזריה – אינה נוכחת עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – אינה נוכחת מיקי רוזנטל – אינו נוכח סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – אינה נוכחת <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. האם יש חברי כנסת באולם שעדיין מעוניינים להצביע? תמה ההצבעה. נא לסכם את התוצאות – בבקשה – ולהציג לנו אותן. בעד – 52 חברי כנסת, 37 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16), התשע"ז–2016, התקבלה בקריאה שלישית. כעת אני קובעת כי הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 16), התשע"ז–2016, התקבלה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי חבר הכנסת איתן כבל ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעה על-ידי אזרחים בחוץ-לארץ), התשע"ו–2016, פ/3346/20. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <הצעת חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת), התשע"ז–2016> [מס' מ/1076; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ו, עמ' 16890 ועמ' 16891; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעת חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת), התשע"ז–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, עכשיו לא יהיו בדיחות, עכשיו – רציני. אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת), התשע"ז–2016. הצעת חוק זו היא מיזוג של שתי הצעות חוק, הצעת חוק ממשלתית, מס' מ/1076, והצעת חוק פרטית, מס' פ/3212/20, שיזמו חברי הכנסת חמד עמאר, יעל כהן-פארן ורוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת. מטרתה של הצעת החוק היא לעודד השקעה במתקנים לייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת. הצעת החוק מתייחסת לשני מתקנים לייצור חשמל כאמור: טורבינת רוח, המפיקה חשמל באמצעות הרוח, ומתקן פוטו-וולטאי, המפיק חשמל באמצעות קרני השמש. ועדת הכספים המתינה להצעת חוק ממשלתית זו זה כמה שנים. הוועדה קיימה כמה דיונים לקידומן של החלטות ממשלה בנושא זה, ואף סייענו בקביעתן ובאישורן של תקנות לפטור מארנונה לצרכן הביתי לגבי מתקן כאמור. עתה, בהצעת חוק זו, מוצע לקבוע הטבות מס למי שהתקין מתקן לייצור חשמל על גג ביתי או על קרקע. לפי הצעת החוק, צרכן ביתי שמתקיימים לגביו התנאים שנקבעו בהצעת החוק, יהיה זכאי לפטור ממס על הכנסה ממכירת חשמל שסכומה הכולל בשנת המס אינו עולה על 24,000 ש׳"ח, או לתשלום מס בשיעור 10% על ההכנסה ממכירת חשמל עד 99,000 ש"ח, מעודכן לשנת 2016, לפי בחירתו. הצעת החוק הממשלתית המקורית קבעה הטבות בסכומים נמוכים יותר – 20,500 ש"ח במקום 24,000 ש"ח, וסכום גג של 60,000 ש"ח במקום 99,000 ש"ח, אך לבקשת חברי הוועדה הסכימה רשות המסים לפשט את מנגנון ההטבה ולהגדיל את הסכומים כאמור. כמו כן, בהצעת החוק מוצע לקבוע הטבות מס ליחידים בעלי מקרקעין, לרבות מבנים הבנויים על המקרקעין, שישכירו אותם לצורך התקנת מתקנים לייצור חשמל ומכירתו, באופן שבו יהיו פטורים ממס על ההכנסה מהשכרת המקרקעין שסכומה הכולל בשנת המס אינו עולה על 5,000 ש"ח, או יחויבו בתשלום מס בשיעור 10% על ההכנסה מהשכרת המקרקעין, לפי בחירתו של הנישום. בהצעת החוק מוצע לקבוע הטבות גם לעניין פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות על ההכנסה ממכירת חשמל, וכן הקלות נוספות במע"מ ובמס הכנסה לעניין פטור מרישום והגשת דוחות וניהול פנקסי חשבונות. בהצעת החוק הממשלתית המקורית נקבע שההטבות יינתנו לתקופה שלא תעלה על 20 שנים, וכי החוק המוצע ייקבע במסגרת של הוראת שעה לעשר שנים בלבד. נוכח חשיבותו של חוק זה קבעה הוועדה כי ההטבות יינתנו לתקופה שלא תעלה על 25 שנים, וכי החוק לא יחוקק במסגרת של הוראת שעה, כלומר הוא יחול מכאן ועד עולם – בעזרת השם, גם כשהמשיח יבוא. מדובר בהצעת חוק חשובה שתקדם את השימוש באנרגיה ירוקה ובייצור חשמל על-ידי צרכנים. אני בטוח שהציבור ייהנה מהטבות המס המוצעות בהצעת חוק זו. להצעת החוק לא צורפו הסתייגויות או בקשות רשות דיבור. לפיכך, אבקשכם לאשר את הצעת החוק המונחת בפניכם בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. ואני מוסיף שיש כאן לא רק הטבות מס ועידוד אנרגיה ירוקה, שיש לה חשיבות רבה ועצומה; יש פה קריאת כיוון: גם הממשלה וגם הכנסת מעודדות את התהליך הזה, והתהליך הזה הופך להיות, בעקבות הצעת החוק הזאת, שבה יש הרבה פרטים, והיה לא פשוט גם מול הממשלה – בהצעת החוק הזאת יש קריאת כיוון מאוד מאוד משמעותית. גם בחוק עצמו, שהוא מאוד חשוב ומשמעותי, גם בדרך ובכיוון שאליו מובילות הכנסת והממשלה. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני מבקש לאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים. כאמור, רבותי, להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות ואין בקשות דיבור. לכן אנחנו נעבור מייד להצבעה, וכעת נצביע על הצעת חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת), התשע"ז–2016, בקריאה השנייה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – לברך אחרי ההצבעה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> לברך אחרי ההצבעה. בוודאי, כן. אבל קודם כול, בואו נצביע, כי אני כבר אמרתי "הצבעה". מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 1–14 – 32 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–14 נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 32 חברי הכנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. וכעת נצביע על הצעת החוק הזאת בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 38 נגד – אין נמנעים – אין חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת), התשע"ז–2016, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 38 חברי הכנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת), התשע"ז–2016, התקבלה בקריאה שנייה ושלישית, והחוק נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. וכעת, מי שביקש לברך זה יוזם החוק, חבר הכנסת חמד עמאר. <קריאה:> גם הממשלה רוצה להגיד כמה מילים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> גם הממשלה, כמובן, אדוני השר יוכל – – – <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אי-אפשר לתת לשני חברי כנסת לברך. תבחרו מי מכם. הבקשה אלינו הגיעה בהתחלה מחמד עמאר, והוא הראשון. בבקשה, אדוני. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרים, קודם כול, אני רוצה להודות למשרד התשתיות על התמיכה בחוק; לאוצר, ואני חושב, הכי חשוב להודות לשותפתי להצעת החוק, חברת הכנסת יעל כהן-פארן, וגם לחבר הכנסת רוברט אילטוב, שהוא החתום השלישי על החוק, על תמיכתו בחוק. אני חושב שהצעת החוק היא מאוד חשובה; היא יכולה לעודד את האנרגיה הירוקה, היא יכולה לעזור לשמירת הסביבה, לכן היה חשוב לקדם אותה. אני הגשתי אותה גם בכנסת הקודמת, בכנסת התשע-עשרה, ולא הצלחנו להביא את זה כחוק. בכנסת העשרים הצלחנו לעשות את זה, אז שוב, אני רוצה להודות לכולם. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חמד עמאר. אני הבנתי שגם השר שטייניץ רוצה לברך; בבקשה, אדוני. רק בקשה אחת, אדוני השר, בקצרה – הדברים הכי חשובים שאתה רוצה להגיד. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להודות לחמד עמאר וליעל כהן-פארן – איפה היא? – על הצעת החוק החשובה הזאת, שאוחדה עם הצעת חוק של הממשלה, של רשות המסים והאוצר. אני רוצה גם להודות לאוצר. הכנסת עושה היום מהלך חשוב לטובת אנרגיות מתחדשות. בעצם אנחנו חותכים את הביורוקרטיה, פוטרים ממסים, מאפשרים לבעלי גגות במדינת ישראל, בפטור סביר ממס, להתקין מתקנים של אנרגיה סולרית על הגגות, בלי ביורוקרטיה, עם הרבה פחות ביורוקרטיה, עם הרבה פחות מסים. זה מהלך משמעותי מאוד, שהופך את ישראל, שוב – כמו שהיה עם דודי השמש בשנות ה-60 – הופך את ישראל גם למדינה מתקדמת ביותר מבחינת הפקת חשמל סולרי על גגות, על גגות פרטיים, על גגות של בעלי עסקים. אז אני מודה גם לאוצר על שיתוף הפעולה עם משרד האנרגיה, ואני גם מודה לשני חברי הכנסת שהובילו והצטרפו יחד עם הממשלה למהלך החשוב הזה. תודה רבה לשניכם. אנחנו נמשיך. אנחנו כבר השנה גם מוציאים 1,000 מגה-ואט של אנרגיות מתחדשות במכרזים. זה יותר ממה שנעשה ב-30 השנים האחרונות. זה מה שיהיה ב-2017. הגדרתי את 2017 כשנת האנרגיות המתחדשות. אנחנו פועלים לא רק בגז טבעי ולא רק בהחלפת פחם מזהם בגז טבעי, אלא גם בפעולה נמרצת באנרגיות מתחדשות. הסיוע כאן מהכנסת – גם מהאוצר וגם מחברי הכנסת – חשוב מאוד, דוגמה לשיתוף פעולה טוב בין כל הגורמים. ברכות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר שטייניץ. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי, יש לי בקשה קצת לפנים משורת הדין. יעל כהן-פארן הייתה ממש ממש הרוח מאחורי הדבר הזה. אם תוכלי לתת לה דקה, דקה וחצי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני מצטרף. אפילו הממשלה תומכת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אפילו מהצד. קריאות: בעד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש כל כך הרבה חברי כנסת שמבקשים שאני לא יכולה להגיד לא. אז חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בקצרה בבקשה. את יכולה לבוא לפה. דברים היסטוריים קורים פה. אנחנו מבינים את המשמעות. בבקשה, גברתי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה רבה, גברתי, ותודה רבה לכל התומכים, לשותפי חבר הכנסת חמד עמאר, על הובלת הצעת החוק הזאת, שלא הייתה עוברת בלי שיתוף פעולה יוצא דופן עם הקואליציה, עם האופוזיציה והממשלה, שנרתמה לדבר, וחבר הכנסת, כמובן, יושב-ראש ועדת הכספים משה גפני; בלעדיך ההצעה הזאת, ברור שלא הייתה עוברת השנה. היא עברה בקריאה ראשונה רק בלילה האחרון של כנס הקיץ של הכנסת, ואנחנו כאן היום מעבירים אותה. היא חלה על כל 2016, וזה לא פחות מבשורה לכל העולם הסולרי שמחכה, שמתחנן שכבר נפתח את הדלת, שנסיר חסמים. ואוסיף עוד דבר: היום בוועדת הפנים הסרנו עוד חסם בחוק ההסדרים – פטרנו חלק מהגגות הגדולים גם מהיטל השבחה שעיריות הטילו עליהם בלי שום הצדקה, כי באמת מדובר פה בייצור אנרגיה מתחדשת על הגגות לטובת כולנו, לטובת כולם. היום זה הדבר הכי נכון, הכי כלכלי, הכי חברתי והכי סביבתי שאנחנו יכולים לעשות, כל אחד בבית שלו. כל עסק על הגג שלו. לשם צריך ללכת. אני רק רוצה, ברשותך, דקה, להודות שוב גם להרבה מאוד פעילים חברתיים סביבתיים שעזרו וסייעו ודחפו את ההצעה הזאת, כמו איתן פרנס וארנון פנץ, נעם סגל, יונתן אייקנבאום, ואנשי רשות המסים, שנתנו ממש את הנשמה כדי לגמור ולסיים עוד השנה את העברת החוק הזה. תודה רבה על שיתוף הפעולה. ותודה גם לשר על הברכות. אני ממש ממש מקווה, שבאמת 2017 תהיה שנת בשורה לאנרגיה המתחדשת בישראל. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. זאת דוגמה של סיפוק של חברי הכנסת, שחוקים מסוג זה עוברים. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 8), התשע"ז–2016> [מס' מ/1091; "דברי הכנסת", חוב' ד', עמ' 18294; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 8), התשע"ז–2016, קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו היא הצעת חוק ממשלתית, שהייתה כבר ב-2002 כהוראת שעה, ועכשיו הבקשה להפוך אותה להוראת קבע. משמעות הצעת החוק היא שגם כשהמשטרה חוקרת חשוד בעבירות ביטחון, היא לא תצטרך תיעוד חזותי או קולי בעבירות האלה. זה קיים מ-2002 כהוראת שעה, ועכשיו הבקשה היא להסיר את זה. מה הן הסיבות? מצד אחד, יש רצון שיהיה תיעוד, כי הרי כמעט בכל הפעמים כשיש הודאה של הנאשם, אחר כך הוא בא ואומר: רבותי, אנסו אותי, כפו אותי, בעל כורחי. אז אם יש תיעוד חזותי, אפשר לראות באמת מה היה. אז זה הצד אחד, למה שכן יהיה. מצד אחר, יש שתי סיבות מרכזיות למה לא: סיבה אחת, שברגע שיש תיעוד כזה, ארגוני הטרור יכולים ללמוד את כל שיטות החקירה, את הדרכים וכו', ואנחנו לא רוצים שארגוני הטרור ילמדו את דרכי החקירה – – – <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – של השב"כ גם – זה לא הדיון כרגע – אבל גם של המשטרה. טיעון שני, שהוא רלוונטי מאוד, זה שבדרך כלל מהחשוד בעבירות ביטחון מנסים להוציא גם את הסביבה; אם הוא יודע את הקשרים ואת החוליות הנוספות ודרכי קשר וכו', כדי לא להסתפק רק בו אלא לתפוס את כל הסביבה העוינת ואת ארגוני הטרור האחרים. הסיכוי שהוא יספר את כל זה קיים, אבל אם הכול יהיה בתיעוד חזותי, אין שום סיכוי בעולם שחשוד בעבירות ביטחוניות יפתח את לבו ויספר, כי הוא יודע שהמשמעות היא שלמחרת הורגים את כל משפחתו. הדברים האלה – ברגע שיש תיעוד חזותי, תמיד זה יצא החוצה, ולכן הוא לא יודה ולא יספר שום דבר. לכן הוראת השעה הזאת קיימת כבר מ-2002, ועכשיו ועדת חוקה אישרה להפוך את זה להוראת קבע, כלומר לחוק בלי הוראת שעה. אנחנו מטילים על זה שלושה דברים: דבר ראשון, בהתאם להמלצות ועדת צ'חנובר הוחלט שתהיה בקרה אקראית. החוקר המשטרתי לא ידע – במקום נפרד, בכניסה נפרדת, יוכל מתי שיוחלט מפקח, שלא קשור בהכרח למשטרה, יוכל לבוא, להסתכל ולהתבונן. מאחר שהחוקר אף פעם לא ידע אם מישהו מתבונן בו או לא, אין שום חשש שהוא יעשה בחקירה דברים שהם בניגוד לחוק, כי אולי בדיוק מסתכלים עליו. זו הייתה ההמלצה, ואנחנו מאמצים את זה למקרה הזה – דבר ראשון. דבר שני – יהיה דיווח שנתי לוועדת חוקה על יישום ההסדר. והדבר השלישי – שהנהלים הפנימיים של משטרת ישראל יהיו טעונים אישור של השר לביטחון פנים, שנמצא עמנו פה, ושל היועץ המשפטי לממשלה, ויובאו לידיעת – – – <קריאה:> הוועדה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא כל הוועדה, כי הנהלים הם נהלים שלו – לידיעת יושב-ראש ועדת חוקה. ברגע שכל הדברים הללו יתקיימו, אני חושב שזה איזון נכון ומתאים בין שמירה מקסימלית ככל האפשר על זכויות החשוד; מצד אחר, דאגה כנה מאוד וגדולה לביטחון המדינה. יש כאן הסתייגויות. אני מבקש מחברי שיסירו את ההסתייגויות, ונוכל להעביר את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. כאמור, הוגשו הסתייגויות. כעת נעבור למסתייגים. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אני מבינה שיש פה שתי הסתייגויות, אז אדוני ינמק יחד את שתיהן. עשר דקות, אדוני, לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק גרוע, חוק מסוכן, חוק בעייתי. לפני שאפרט, אני אנסה להסביר על מה אנחנו מדברים. מהו תיעוד חזותי? תיעוד חזותי של חקירה זה בעצם סוג של הקלטה והסרטה של החקירה. זה קיים במשפט הישראלי ביחס לעבירות חמורות, וזה כלי טוב, זה כלי אפקטיבי, זה כלי שבא לעזור לבתי-המשפט לעשות צדק; זה בא לסייע למערכת להגיע לתוצאות טובות, וכן, זה גם בא להבטיח זכויות של נחקרים, של נחשדים, של אנשים שעומדים לדין. אם הכלי הזה כל כך חשוב, אם הכלי הזה כל כך תורם, אם הכלי הזה כל כך חיובי, איך זה שהממשלה באה ומציעה לבטל אותו, או בעצם להחריג אותו בשורה ארוכה של עבירות? הסיבה לזה, גברתי היושבת-ראש, כמו בהרבה מקרים אחרים היא, שזמנים רעים מייצרים חוקים קשים, בעייתיים ומוטעים. והזמן שבו נולדה הצעת החוק הזאת במקור היה, כמו שאמר יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, שנת 2002. אלה היו ימי האינתיפאדה השנייה, ואז באו והסבירו ואמרו לכנסת: אנחנו נמצאים בתקופה יוצאת דופן מאוד, מיוחדת מאוד, מאוד קצרה, ולתקופה הזאת אנחנו צריכים מכשירים מיוחדים שיפעלו ויהיו אפקטיביים ויהיו בתוקף במשך תקופה קצרה. והתקופה הקצרה הזאת מוארכת פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם. עכשיו אומרים לנו בעצם שזו איננה תקופה מיוחדת, זה איננו מצב יוצא דופן. זו מעכשיו – כך מציעים לנו – זו מעכשיו הנורמה, כך צריכה להתנהל המערכת, מהיום ולנצח. זו בעצם האמירה של הממשלה, זה מה שהממשלה באה להציע לנו היום. המנגנון הזה – הקביעה הזאת – הוא קביעה בעייתית מאוד מאוד. קודם כול, נתחיל בכך שהתיעוד החזותי הוא מערכת חשובה שנועדה להבטיח משפט צדק ולמנוע הרשעות שווא ועיוות דין. זו בעצם המערכת שמאפשרת לנו, או יותר נכון לבית-המשפט, לבית-המשפט הישראלי, לבדוק אם ננקטו אמצעים פסולים, אם חס וחלילה נעשו שימושים בכוח, ואולי בעינויים. זה תנאי לביקורת אפקטיבית. החשיבות הקרדינלית של התיעוד החזותי בהבטחה של הגינות החקירה יכולה להיות מוכחת, בין היתר, מהניסיון המצטבר, למשל, בארצות-הברית. בארצות-הברית נחשפו בשני העשורים האחרונים מאות מקרים של הרשעות שווא. אנחנו מבינים שהמצב הזה של הרשעות שווא איננו מצב יוצא דופן, איננו מצב חריג, אלא הוא חלק מהותי מאוד ממה שקורה בבתי-המשפט, כאשר אין מספיק פיקוח על החקירה. ולכן הצענו בוועדה, במסגרת הדיונים בהצעת החוק הזאת, להרחיב את חובת התיעוד החזותי, לא רק ביחס לעבירות קשות וקיצוניות שהעונש עליהן עשר שנים ומעלה, אלא להחיל את החובה הזאת של תיעוד חזותי גם על עבירות נוספות, כדי שבמקסימום עבירות יהיה פיקוח מקסימלי על החקירה, וכדי שבמקסימום חקירות יהיה לבתי-המשפט הכלי האפקטיבי הזה שמושג על-ידי התיעוד החזותי. הממשלה עושה את ההפך: במקום להרחיב את החובה לתיעוד חזותי, היא מצמצמת את החובה לתיעוד חזותי, ובעצם מוציאה מתחום התיעוד החזותי את כל העבירות הביטחוניות. אבל דווקא בעבירות ביטחוניות, מטבע העניין, יש סיכון יותר גדול להפעלה של אמצעים פסולים, ליצירת לחצים – לפעמים החקירות הביטחוניות האלה נעשות בלחץ זמן, יש גם חששות, יש גם פחדים – איך אתם תמיד אומרים, פצצה מתקתקת – ואז דווקא בגלל הסיטואציה הזאת יש יותר מוטיבציה לייצר לחצים ולהשתמש באמצעים פסולים. צריך להגיד דבר נוסף: כשאנחנו מדברים על עבירות ביטחון, אנחנו מדברים על מצב שבו ממילא הזכויות של החשודים מצומצמות מאוד. בעבירות ביטחון אפשר למנוע את המפגשים של החשודים עם עורכי-דין, ובטח לדחות את המפגשים האלה מאוד מאוד. אפשר להורות את המעצרים לתקופות ארוכות יותר, אפשר להשהות את הבאת החשוד בפני שופט. אפשר לקיים דיונים בבית-המשפט, בהארכת מעצר למשל, שלא בנוכחותו של החשוד. זאת אומרת, אנחנו מדברים על מצבים שבהם ממילא הזכויות של החשודים מצומצמות יותר. אנחנו אומרים שדווקא במצבים האלה צריך לאזן את הפגיעות בזכויות החשודים שקיימות מכוח דינים אחרים על-ידי זה שלפחות נבטיח שהחקירה שלהם היא הוגנת, ראויה, מפוקחת בצורה טובה ונעשית כאשר יש לה תיעוד חזותי. אמר את הדברים האלה גם המשנה לנשיאת בית-המשפט העליון דאז, השופט ריבלין, בפרשת פלוני נגד מדינת ישראל. הוא אמר כך: "המשמעות של מכלול ההוראות הנוגעות לשלבי החקירה הראשוניים של חשודים בעבירות ביטחון עלולה להיות איון" – איפוס – "האפשרות לקיים ביקורת אפקטיבית מינימלית על שמירת זכויותיו של העצור במסגרת הליכי המעצר והחקירה. למעשה" – אומר השופט ריבלין – "הן שמות רטייה על עינו הפקוחה של בית-המשפט – זו המבקשת לפרוץ מבעד לעיניה העצומות של אלת הצדק – וכך נפגם חלק בלתי נפרד וחיוני מחוקתיותו של מעצר לצורך חקירה". גם מסקנות הוועדה לסדר דין פלילי וראיות, בראשות השופטת דאז מרים נאור, כללו אמירה מפורשת שתיעוד חזותי ותמלול של חקירות הם ערובה משמעותית לחקירה נאותה. עכשיו אני רוצה לשאול, אם יש פגיעה כזאת קשה בזכויות, האם יש הצדקות לפגיעה הזאת? אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שהאמת היא שגם בפני הוועדה לא הוצגו שום הצדקות לפגיעה כזאת קשה בזכויות העצירים וביכולת של מערכת המשפט לנהל משפטי צדק. אומרים לנו שזה יפגע בחשאיות החקירות. למה? אתם הרי טוענים כל הזמן שאתם יכולים לשמור על מאגרים סגורים, ואנחנו אפילו לא מדברים פה על מאגר, אנחנו מדברים על חקירה מתועדת, על כך שהכלי הזה צריך להיות מוצג לבית-המשפט כאשר יש לעצור טענות שהחקירה לא הייתה הוגנת. אז מה בדיוק הטענה, שבתי-המשפט, שהשופטים ידליפו את זה לארגוני טרור? אני גם לא הצלחתי להבין מאיפה אתם מביאים את הטענה שדווקא תיעוד החקירה, הצילום של החקירה הוא זה שיעזור לארגוני הטרור. הרי גם בלי תיעוד הדברים שאותו חשוד אמר נמצאים בפרוטוקול, מוגשים לבית-משפט, ואם החשוד שיתף פעולה, ממילא זה התפרסם, ואם זה הדבר שישמש את ארגוני הטרור בפעולתם, הם לא צריכים את הצילום, יש להם כל המסמכים בתיעוד של בית-המשפט שקיים ממילא. אבל מעבר לדבר הזה, עמיתי חברי הכנסת, אם אתם טוענים שיש פגיעה בביטחון, למה אתם לא מציעים לנו מנגנונים אחרים, יותר מידתיים, פחותים, לא כל כך קיצוניים, שבאמצעותם אפשר להגן על צורכי הביטחון מבלי לפגוע בצורה כל כך קיצונית בזכויות של הנחשדים ובמערכת המשפט? למשל, אפשר היה להתיר לבית-המשפט ולסנגור של הנאשם לעיין בתיעוד, בלי להעתיק את התיעוד הזה. ואז הוא רואה את התיעוד, יכול להתרשם ממנו, ולא יכול להעתיק אותו ולא יכול להשתמש בו למטרות אחרות. אפשר היה גם לסייג את הפטור באמצעות עילות שיוגדרו בחוק ויצמצמו את הפגיעה בזכויות החשודים והנאשמים – כל הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, לא נעשו בהצעת החוק שהממשלה הביאה. ולכן – אני מתקדם לסיכום – הצעת החוק הזאת היא לא נכונה, היא לא ראויה והיא גם בלתי חוקתית, היא פוגעת בזכויות יסוד, היא פוגעת במערכת המשפט והצדק, והיא לא נוקטת אמצעים אחרים, פחותים בחומרתם, שהיה צריך לנקוט בעניין הזה. אני קורא לכם, עמיתי חברי הכנסת, לעיין גם בהתנגדויות של גורמים מקצועיים, של הסנגוריה הציבורית, של האגודה לזכויות האזרח, של הקליניקות המשפטיות לזכויות עצורים ונחשדים באוניברסיטאות – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – לקרוא את הנימוקים שם ולהבין שאת הצעת החוק הזאת אסור לנו לאשר. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. עשר דקות. שתי הסתייגויות – עשר דקות. בבקשה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, בטרם אתייחס להצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), ואגיד כמה הערות בנושא הזה, אני חייב – היום 12 בדצמבר, זה יום – אנחנו חיכינו ליום הזה. ואתה יודע, חבר הכנסת איימן עודה – אתה יודע מה יש היום, 12 בדצמבר? <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – סעדיה – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> סעדיה. אמרת לי סעדי, לכן אני אומר לך. איימן עודה, וחברי, היום משתחרר ממעצר מינהלי האסיר ששבת רעב במשך יותר מ-60 יום, ואנחנו ליווינו את המאבק שלו, כל המגזר הערבי והכוחות הדמוקרטיים היהודיים. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> האסיר שובת הרעב בילאל קאיד. בילאל קאיד, אתם זוכרים שאנחנו העלינו את הנושא שלו פה מעל דוכן הכנסת; הוא ריצה מאסר של 14 שנים וחצי, חבר הכנסת אבו עראר – 14 שנים וחצי, אתה זוכר את המקרה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואז, ביום השחרור, נתנו לו את צו השחרור ביד ימין, אבל מה, נתנו לו צו מעצר מינהלי לשישה חודשים ביד שמאל. ואז הוא פתח בשביתת רעב. אני – אדוני השר, אתה זוכר שאני הלכתי וביקרתי אותו בבית-חולים באשקלון, ואז אני אמרתי לך שאנחנו נעבוד על העניין הזה, כדי שבאמת הוא יפסיק את שביתת הרעב שלו, ואנחנו נבטיח את השחרור שלו. ואז, באמת, אחרי עתירה לבית-המשפט העליון, אנחנו, עם עורכי-הדין שלו, הגענו להסכמה שלפיה הוא ישוחרר ב-12 בדצמבר, ולכן היום הוא השתחרר ממעצר מינהלי, ועכשיו הוא נמצא בחיק משפחתו בכפרו עסירה-א-שמאליה, ואני מכאן שולח לו ואומר לו (אומר דברים בערבית, להלן תרגומם: מזל טוב על השחרור, יא בילאל. נוסף על כך, לפני כמה ימים שוחררו עוד שני אסירים, עבדאללה אבו מערוף, מוחמד ומחמוד אל-בלבול, ממחנה הפליטים דהיישה,) – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – שגם הם היו במעצר מינהלי ושבתו שביתת רעב, והם השתחררו לפני כמה ימים, ואנחנו הלכנו וקיבלנו אותם ובירכנו אותם על השחרור מהמעצר המינהלי. אני אומר לך, אדוני השר, שיש היום שני אסירים מינהליים שהם שובתי רעב, הם בסכנת חיים: אחמד אבו פארה ואנס שדיד. אנחנו ביקרנו אותם, אני וחברי אחמד טיבי ביקרנו אותם בבית-החולים "אסף הרופא", והם כבר הגיעו ליום ה-78 לשביתת הרעב שלהם, ובאמת יש סכנת חיים. זה אומר שאנחנו נגד המעצרים המינהליים באופן עקרוני, אמרנו את זה ואנחנו חוזרים על זה, ולא משנה אם זה ערבים או יהודים; אם יש עבירה על החוק, אם יש מישהו שעבר על החוק, אדוני השר, שרשויות הביטחון יתכבדו ויגישו כתבי אישום, ולא יסתפקו בדרך הקלה, שזה מעצרים מינהליים. זה מביא אותי, אדוני השר, להצעת החוק שבפנינו, והיא הצעת חוק שלמעשה ממשיכה לתת יתרונות והקלות לגורמי הביטחון ופוגעת בזכויות בסיסיות. הפטור הזה שניתן למשטרה ופוטר אותה מתיעוד חזותי או קולי של החקירות של חשודים בעבירות ביטחון, הוא כזה גורף, אין לו סייגים, אין לו מגבלות, ולכן כמובן עולות הרבה טענות נגד הפטור הזה, ועולות טענות על חקירות באמצעים פסולים; עולות טענות על חקירות בעינויים וגביית הודאות בכוח; עולות טענות ומתנהלים משפטים, משפטי זוטא רבים, כי אין תיעוד לחקירות שמבוצעות על-ידי המשטרה. אבל אני אמרתי, ואני חוזר ואומר פה: הבעיה שלי עם החוק הזה היא לא רק שהוא נותן פטור לשוטרים; אנחנו יודעים שבעבירות ביטחון החקירות ברוב המקרים מתנהלות על-ידי חוקרי שב"כ, ואז, ממילא החוק שהיה קיים, כהוראת שעה, לא התייחס, גברתי היושבת-ראש, לחקירות שב"כ. וכמו שאנחנו יודעים – ואני הייתי עורך-דין, וגם התעסקתי בעבירות האלה ובתחום הזה – ברוב המקרים שהגיע הנחקר לחוקר המשטרה, הוא כבר היה בשל – הוא כבר נתן את הגרסה שלו בפני חוקר השב"כ, הוא כבר מסר את כל הדברים לחוקר השב"כ, חוקר השב"כ כתב ורשם את כל הדברים האלה, הוא העביר את כל המידע הזה לחוקר המשטרה, ואז חוקר המשטרה, למעשה תפקידו הוא פורמלי, אך ורק לגבות את ההודאה – בעי"ן או באל"ף, חבר הכנסת זוהיר בהלול – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הודאה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – ברוב המקרים זה הודאה – באל"ף – ואז הוא רק רושם את זה. ולכן אני אומר, למה את השלב הזה אפילו אתם רוצים לפטור מתיעוד חזותי או קולי – של ההודאה או ההודעה של הנחקר בפני איש משטרה? אני לא מדבר על זה שצריך לחקור ולתעד את החקירות בשב"כ, כי רוב הטענות מתייחסות לשלב של החקירה בשב"כ. חברי דב חנין התייחס לדוח ועדת נאור, נשיאת בית-המשפט העליון כיום, ואז, בשנת 2012, היא מסרה דוח לשר המשפטים דאז יעקב נאמן, והיא כתבה כך: "רוב חברי הוועדה סברו שאין מקום לעת הזו להמליץ על קביעת נוכחות עורך-דין בחקירה בחוק, בין היתר משום שתיעוד חזותי ותמלול של חקירות הם ערובה סבירה לחקירה נאותה. הוועדה סבורה שישנה חשיבות רבה לתיעוד חזותי ולתמלול של חקירות לחקר האמת, ועל כן המלצת הוועדה היא שלא לפגוע בהוראות הקיימות בדבר תיעוד חקירות בחוק חקירת חשודים. הוועדה ממליצה להרחיב את תיעוד החקירות בעתיד ככל שיתאפשר תקציב בשביל זה". זאת אומרת, ישבו כמה ועדות, הראשונה, ועדת טירקל; אחרי זה ועדת נאור, והן אמרו שלא רק – כדי להבטיח ביצור והגנה על זכויותיהם של נחקרים, להגנה על כבודם ולהבטחת קיומו של הליך הוגן, להבטחת הגינות בחקירה, וכדי למנוע הרשעות שווא – אני כאן מזהיר שאי-תיעוד חקירות יכול להביא – אפילו מקרה אחד של הרשעת שווא, זה לא שווה את כל מה שאמר חברי ניסן סלומינסקי בדבר לימוד שיטות החקירה אם אנחנו נתעד את זה. אז דרך אחת שהצענו בוועדת החוקה – אמרנו שאם באמת הארגונים מחכים לתיעוד של ההקלטות האלה כדי לחשוף את דרכי הפעולה של חוקרי השב"כ, אפשר להגיש את התיעוד הזה ואת ההקלטות האלה לעיונו של בית-המשפט בלבד, ולא לפרסם את זה ברבים. ולכן, גברתי היושבת-ראש, לסיכום, אני חושב שמוטב שהצעה כזאת – לא להפוך את זה להוראת קבע. אם הממשלה והכנסת חיו עם זה מאז שנת 2002 כהוראת שעה, אני לא מבין למה אצה הדרך לממשלה, אדוני השר, להפוך את זה להוראת קבע – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – ועל-ידי כך לפגוע פגיעה קשה בזכויות בסיסיות. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת איימן עודה. אחריו – חברי הכנסת מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, ונמשיך. גם לך, אדוני, יש עשר דקות להגיש הסתייגויות לשני סעיפים. בבקשה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, חברי אוסאמה סעדי, תודה רבה על דברי הטעם, ולפניך – דב חנין. טוב, ומי הבא בתור? זה יושב-ראש הקואליציה, ביטן. וכמו שנאמר, הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו. כך, נכון? אז – זו רוחו של המפקד, שעושה את הכול בשביל לעשות דה-לגיטימציה לאוכלוסייה הערבית. עדיף שלא יבואו להצבעה. אבל למה? זו לא רק גזענות, זו אסטרטגיה פוליטית. חבר הכנסת זוהיר בהלול, חבר שלי, אבו עאדל, אתה זוכר, בשנות ה-90 היו שלושה אירועים מכוננים עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחד, אנחנו הערבים מנענו ממנו להיות ראש ממשלה – בתקופת ממשלת רבין. כי לרבין לא היה רוב, והוא נשען עלינו; אז מנענו מביבי להיות ראש ממשלה. אז – בן-אדם שכל יום קם בבוקר, מסתכל על המראה ואומר: מראה מראה שעל הקיר, מבחינתו, הדבר החשוב ביותר הוא להיות ראש ממשלה. אנחנו, הערבים, פשוטי העם, מנענו ממנו להיות ראש ממשלה. בשנת 1996 הוא גבר על פרס רק ב-30,000 קולות. אז – אנחנו הערבים יכולים להחליט מי יהיה ראש הממשלה. אז זה עוד אירוע מכונן. בשנת 1999 הוא קיבל 43%. כלומר, אנחנו הצלחנו להדיח אותו. אז מבחינתו הערבים הם איום, אבל לא איום עבור כולם, איום עבור ראש הממשלה אישית. לכן הוא מעלה את אחוז החסימה. לכן הוא אומר ביום הבחירות שהערבים נוהרים לקלפיות, לכן הוא מסתכל עלינו פה בכנסת ואומר שאנחנו מניפים דגלי "דאעש". לכן חוק ההדחה, לכן נאום דיזנגוף – הערבים גיס חמישי, הערבים פורעי חוק, בונים ללא היתר, נשק בלתי חוקי. לכן הוא מחרים אותנו בשבוע הראשון של המושב הזה. לכן כאשר יש שרפות, הוא מצית את השנאה נגד אוכלוסייה שלמה. ועם רוחו של המפקד ממשיך ביטן ואומר שהוא מעדיף שהערבים לא יגיעו לקלפי בכלל. כי פשוט מאוד הם רוצים להוציא אותנו ממעגל הלגיטימציה, או מעגל ההשפעה. אבל, חברי, אבו עאדל, זוהיר, אני חושב שלא צריך לפנות פה אל הימין. הימין – אנחנו יודעים מה האינטרס שלהם. אנחנו צריכים לפנות לאנשים שנמצאים פה. אם הם לא יבינו ולא יפנימו עמוק-עמוק שאם האוכלוסייה הערבית לא תהיה לגיטימית בפוליטיקה, הם אלה שלא יחזרו לשלטון. לכן, כאשר חברתי עאידה תומא מביאה את הצעת החוק על קורבנות הטבח בכפר-קאסם, ופה מצביעים נגדה, זו לא רק פגיעה ערכית, זו גם פגיעה טקטית. אם מסיתים נגדנו משם, ופה לא יוצאים חוצץ נגד, אז הם גם פוגעים בעצמם. אני חושב שזו המשוואה הכי חשובה לשנה הבאה – אם האוכלוסייה הערבית, שהיא 20% מכלל האוכלוסייה, היא אוכלוסייה לגיטימית, או לא. מבחינתי, זה הדבר הכי חשוב בשנה הבאה. אם אנחנו, ה-20%, נהיה לגיטימיים בפוליטיקה, הימין יצטרך לשכנע יותר מ-65% מהיהודים במדינה. אם אנחנו מחוץ למעגל הלגיטימי, הם יכולים להסתפק רק ב-51% מהיהודים, כי אנחנו מחוץ למשחק; אז מספיק לשכנע 51% מהיהודים, והם יהיו בראשות הממשלה. לכן, את הדבר הזה צריכים להבין בעיקר המחנה הציוני, עם כולנו ועם יש עתיד, ואני בטוח שמרצ מבינים ומפנימים, בעיקר ערכית הם מבינים את זה, אבל גם טקטית מבינים את זה. אני התבקשתי לדבר עד הסוף, עשר דקות שלמות, כי אנחנו, חשוב גם לנו להעביר זמן. אז אני רוצה לדבר פה על נושא יחסי הערבים והיהודים. אין בהרבה מקומות רוב שמתעקש להיות עם מנטליות של מיעוט כמו היהודים במדינה. מה זאת אומרת מנטליות של מיעוט? זה לא רק בשביל העבר – עבר של מיעוט ומנטליות של מיעוט – ולא רק חלק מהמזרח, שרובו ערבים. אני מסתכל, למשל, איך הם מנסים לקדם חוקים לאומיים – חוק הלאום, למשל. אני נכנס לגוגל – אבו אל-אמיר, אני כותב בגוגל "זכויות קיבוציות לרוב" – לא למיעוט, לרוב. גוגל משתגע. אחרי שהוא מתעשת, הוא מוציא לי באייטם הראשון זכויות קיבוציות למיעוט, לא לרוב. כי אין דבר כזה זכויות קיבוציות לרוב. יש למיעוטים. כי הרוב מקבל את הזכויות הקיבוציות שלו ביום המכונן – העצמאות, היום הראשון, במגילת העצמאות. אחרי זה, דמוקרטיה זה בין היתר זכויות של מיעוט – קיבוציות, לאומיות, של מיעוט. רק במדינת ישראל הרוב מקדם זכויות קולקטיביות של רוב. אבל גם אני מרגיש שיש רוב – באיזה מקום יש חזקים שבאיזה מקום מרגישים חלשים, וגם מאוימים, וגם מפחדים. אני מסתכל על חברי הכנסת מהימין, איך הם מתלהמים, מזיעים, יורדים מהבמה, באים, אומרים להם: כל הכבוד. ואני שואל: הם רוב? הם חזקים? למה הם מתנהלים בצורה הזאת? אבל כנראה במצבנו יש עוד כמה דברים שהם ייחודיים לסכסוך הזה. למשל, שהארץ היא ארץ קודש. את זה אתה לא תשמע, לא באוסטרליה, לא בקנדה, לא בארצות-הברית, לא בדרום-טירול באיטליה. לכל אבן יש משמעות דתית, לכן זה עוד מקשה על הסכסוך. אני מבין את הדבר הזה. אבל יש עוד דברים שגם הם מעניינים בסכסוך שלנו: 1. אני חושב ששני העמים הם עמים גאים. היהודים – עם הספר, עם הנביאים, פרסי נובל, גם פרויד, גם מרקס, גם קפקא, גם שפינוזה, גם איינשטיין. והערבים? הערבים שלטו בעולם במשך 700 שנים. לא שלטו כאנשים פרימיטיביים שהשתלטו; היו אבות התרבות, הציוויליזציה, המדע, והעבירו את המדע לאירופה. עם כל כך גאה, הוא לא יכול לקבל השפלה. אבל יש עוד דבר מעניין: לא חשוב מה נכון מבחינה היסטורית לגבי מי יליד, מי לא יליד. אם היהודים הם אותם יהודים שהיו לפני 2,000 שנה, האם במשך כל ההיסטוריה הייתה תחושה של לאום, או שהלאום הוא תוצר של 300 השנים האחרונות? זה פחות חשוב. זה חשוב לאקדמאים, אבל מרגישים כך. והערבים, האמת, לא כל כך חשוב אם הם צאצאי הכנענים, או שבאו עם הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב, או שחלק מהם אפילו בא לפני 400 שנה. זה פחות חשוב. העיקר שיש פה שני עמים, אבל עם תחושה של ילידים, של בני המקום. ויש פסיכולוגיה שלמה של עמים ילידים. זה לא המהגר. זה לא טורקים שנמצאים בגרמניה, רוצים לשפר את מצבם הכלכלי. אלה אנשים שחשוב להם גם הסמל, גם הדגל, גם איך מעצבים את הטוב הכללי; את הכול. גם לכן זה לא קל. לכן, אין ספק שהסכסוך הוא מורכב. אכן מורכב. אבל מי שמאמין בכוחו של הבן-אדם, מי שמאמין שאפשר להגיע לאינטרס האמיתי, העמוק, של בני העמים, של בני שני העמים, הוא אכן יכול להגיע לעמק השווה, לאינטרסים הלאומיים וגם האזרחיים של בני שני העמים. ואני מתבונן בחודש האחרון באמירתו של ג'ונסון, שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. אני מסתכל על מאבק על עשרה בתים בעמונה, ובמקום אחר אמור להתנהל דיון על יותר מ-360 מיליארד שקלים תקציב המדינה. אף אחד לא מדבר על תקציב המדינה. מדברים על עשרת הבתים של עמונה. זה בדיוק הפטריוטיזם שהוא מפלטו האחרון של הנבל. במקום לדבר על הדברים העיקריים, החשובים, על חיי היום-יום של האנשים, מדברים על עשרה בתים של אנשים שנישלו, שגזלו – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – אדמות פרטיות של פלסטינים. אני הצלחתי להעביר את עשר הדקות ולמשוך את הזמן, אז – תודה רבה לכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איימן עודה. עמדת במשימה בהצלחה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. גם לך יש אותה משימה? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> יש לי? לא. עד עשר דקות כן, אבל אני לא יודע – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> טוב, אדוני. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – כל אחד והכושר שלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה נכון. לרשותך עשר דקות. בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הנדונה פה, במליאת הכנסת, להצבעה, היא כמו בן-אדם שרוצה לסגור את הווילונות של החלון, על החלון שלו. מי שרוצה לסגור את הווילונות כדי שלא יראו מה הוא עושה בחדר, אז הוא מסתיר משהו. הוא עושה – וגם זו החרגה. הכוונה של הוראת השעה היא לתעד את החקירה, אם חזותית ואם קולית. משתמשים בזה גם בבתי-המשפט ומול השופטים. אבל בעניין חקירות ביטחוניות, או חקירה על רקע עבירה ביטחונית, הבקשה הזאת תמוהה. טבעי שהיא מעלה את החשדות ואת השאלות לאור העבר, הניסיונות של העבר והמאורעות של העבר. תאמינו לי, אני עדיין ככה מחזיר בזיכרון שלי את מה שהביאו על המסך לפני שלוש-ארבע-חמש שנים – אני כבר לא זוכר – את החקירה של האסיר, השיח' הלבנוני עבד אל-כרים עובייד. בזמנו, החוקר – שמו היה קפטן ג'ורג' – ולא יודע איך הדליפו את הקלטת. מה שהיה שם זה מצמרר. זה מפחיד. מפחיד מה שעשה החוקר לבן-אדם הזה. הייתה שם רמיסה של הכבוד שלו, השפלה, חוץ מהביטויים, שלא רוצים להזכיר – בטח – או להיזכר בהם. אז אם המדינה היום מבקשת שחקירה בעבירת ביטחון – רוצים להחריג מחובת התיעוד החזותי והקולי – אז אומרים לחוקרים: יש לך יד חופשית, תעשה מה שאתה רוצה כדי לגבות מהנחקר מה שאנחנו רוצים. בסוף כל נחקר הוא חשוד ובסוף לכל חשוד יש זכויות. יש לו זכויות אדם – לא לרמוס את כבודו, לא להשפיל אותו, לא לענות אותו, לא לגבות ממנו בכוח מה שהחוקר רוצה. כי מה שקורה הוא שהחוקרים מבצעים את המשימה שרוצה השב"כ או כל גורם אחר: הנחקר הזה, אנחנו רוצים להוציא ממנו את האינפורמציה או את העדות הזו. בהיסטוריה של מדינת ישראל היו הרבה מקרים של בני-אדם חפים מפשע שבגלל העינוי, בגלל ההתנכלות, בגלל צורת החקירה האכזרית, הודו במעשים. האם זה מה שאתם רוצים? האם זה הצדק? בסוף כולנו רוצים את הצדק. בסוף כולנו רוצים את האמת. אבל איך לגבות אותה? איך להשיג אותה? איך להוציא אותה? – יש דרכים. אז הבקשה הזו, כפי שהזכרתי, גברתי היושבת-ראש, היא תמוהה ומעלה הרבה שאלות. החקירה צריכה להיות חקירה הגונה ונכונה ובלי לעבור על זכויות אדם בסיסיות. לבוא היום ולהגיד שאני לא רוצה שהחלון שלי יהיה פתוח כדי שיראו מה אני עושה בתוך הבית או החדר; גם אם החלון הוא מזכוכית, אני לא רוצה שיראו מה אני עושה שם, ואני רוצה לסגור את הווילונות; תסלחו לנו, להחריג אותנו, אנחנו, בעלי החקירות הביטחוניות, לסגור את הווילונות כדי שנעשה מה שאנחנו רוצים – זה לא שלטון חוק, זו לא שמירה על כבודו של אדם ולא על זכויות אדם. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר היום על ההתבטאויות של יושב-ראש הקואליציה דוד ביטן. התבטאויות אלה, אדוני היושב-ראש, חשפו לא רק את העמדה הפרטית האישית שלו – אולי הוא רוצה קצת פופוליזם. הוא כל חודש, שבוע, שבועיים, שלושה שבועות, יוצא במשהו, פעם על רבין, שזה לא רצח פוליטי, פעם אני יודע מה, והיום – על ערבים. כל תקופה מסוימת הוא מעורר איזו סערה, אולי כדי לשרת – לא אולי – כדי לשרת את האינטרס הפוליטי שלו, פריימריז, מתפקדים, בחירות. זה אופנתי וזה הולך וזה משתלם. בימין זה משתלם. כאשר אתה תוקף ערבים, יורד על ערבים, דופק את הערבים, זה משתלם, זה הרבה קולות, זה הרבה תמיכה. נו, בעל השיטה הראשון, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא הרוויח בחירות על חשבון הסתה נגד הערבים. נהירתם לקלפיות – הלוואי שהיו נוהרים, הלוואי שהייתה נהירתם הרבה יותר מסיבית וגדולה כדי שנהיה בכנסת לא 13 חברי כנסת אלא 15 ו-20. אני מקווה שאמירתו של דוד ביטן לפני יומיים תעורר את אלה בחברה הערבית שעדיין חושבים שלא צריך להצביע בבחירות לכנסת. אני מקווה שזו תעורר אותם ותגרום להם לנהור לקלפיות ולבחור ברשימה המשותפת ובחברי הכנסת הערבים. ביטן, בצורה – לא בצורה, זה מה שמאפיין את הימין הלאומי בישראל, העליונות, האדנותיות – הוא גם רוצה להגיד לערבים במי לבחור: אל תבחרו ברעים, המשותפת רעים, ערבי רע. תבחרו בערבי טוב, ערבי טוב הוא זה שמשלים עם האג'נדה של נתניהו. ונתניהו כבר כמה פעמים אמר: רוצים פלוני ואלמוני – אה, זה ערבי טוב. הוא כמו מורה, נותן לנו ציונים: אתה עברת, אתה נכשלת. אדון נתניהו-ביטן, אנחנו לא ערבי כבקשתך. אנחנו לא נלך לפי התנאים והקריטריונים שלך למי זה ערבי, מי לא ערבי; מי משקף ומי מייצג את האינטרסים של הערבים ומי לא. החברה הערבית, האזרחים הערבים, יש להם כל הכוח ואת התודעה לבחור במי שמסמלים ומייצגים את האינטרסים שלהם. והם, נכון, יותר מ-90% בחרו ברשימה המשותפת. אדוני היושב-ראש, זה דבר מסוכן מאוד. מסוכן מאוד שהתרבות הפוליטית בישראל – האקלים הפוליטי בישראל הפך עוין לערבים; או שאתה תהיה ערבי לפי מה שאני רוצה – ככה אומרים ביטן ונתניהו וכל הימין הלאומי בישראל – או שאתה, אין לך לגיטימציה אפילו להשתתף בבחירות. אמירה כמו אמירתו של ביטן במדינה דמוקרטית נורמלית הייתה ראויה לכל גינוי, מכל הקשת הפוליטית. מי גינה את אמירתו של ביטן? מכל הקואליציה יש רק קול אחד ששמענו, של השרה גילה גמליאל – ובני בגין. השאר שתקו, כי הם מסכימים אתו. ערבים, אם אתם רוצים ללכת לבחירות, תבחרו במי שאנחנו רוצים. אם לא, תישארו בבית. כאילו הבחירה זו לא זכות, כאילו זה חסד – שלהם, הם נותנים אותו מתי שהם רוצים. אדוני היושב-ראש, אתה יודע שמשנת 1948 היינו ערבים טובים? תבדוק את כל תוצאות הבחירות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> האמת, עד 1997 הייתם בסדר. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אני יודע, גם אתה חושב כמוהו. גם אתה חושב כמוהו. כי בחרו במפלגה שלך. עד שנות ה-70, 80 אולי, אני לא זוכר בדיוק, הם בחרו במערך, בעבודה, במפא"י. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נו, מה רע? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> מה רע? בסדר, מה הייתה התוצאה? כל הפקעות האדמות היו בתקופה ההיא. כל האפליה הייתה בתקופה ההיא. מה נתתם? שרנו בכל חגי העצמאות של ישראל, כל שנה – כל שנה היו חגיגות. אני זוכר את עצמי, בטח המבוגרים יותר ממני יש להם ניסיון עשיר יותר ממני, אבל אני זוכר בבית-הספר, כאשר שמו את התמונות, ואוי לך אם לא זכרת, זה זלמן שזר, נשיא המדינה, זאת גולדה מאיר, ראשת הממשלה, או יצחק רבין, בזמננו, ראש הממשלה, אפילו את הרמטכ"ל מוטה גור או אחר, לא יודע, לא זוכר – היינו ערבים טובים, אבל המצב שלנו היה רע מאוד. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. עד עשר דקות, אדוני, לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לכאורה, דבריו של חבר הכנסת ביטן מתייחסים או מיוחסים לשלטון הימין, הליכוד, והאינטרסים הפוליטיים הקוניונקטורליים של מחנה פוליטי מסוים ושל מפלגה מסוימת, שזאת מפלגת הליכוד. זה נכון, אבל השאלה של ההשתתפות בבחירות היא עתיקת יומין, ויש מאמר משנת 1942, בעקבות הקונגרס הציוני במלון "בילטמור" בניו-יורק, שבו הוחלט על הקמת מדינה יהודית, או, בלשון אותם ימים, Commonwealth יהודי, ככה אמרו, בארץ-ישראל, ואז האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט כתבה מאמר ושאלה את השאלה הבאה: כיצד אתם רוצים להקים מדינה יהודית ודמוקרטית? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לשמור על השקט שם. אלעזר שטרן, באמת, אי-אפשר לשמוע אפילו מפה – לדבר, אבל בשקט. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> חנה ארנדט כתבה – כיצד אפשר לרבע את המעגל, כיצד אפשר שתהיה מדינה יהודית ודמוקרטית כאשר רוב התושבים הם ערבים? איך אתם הולכים לעשות זאת? ואז היא אמרה, אתם תעשו זאת רק אם הערבים יסכימו להיות אזרחים דרגה שנייה ולא ישתתפו בבחירות; אז תהיינה בחירות, יהיה רוב יהודי, ותהיה מדינה יהודית, כאשר הערבים יהיו משוללים זכות הצבעה. לחלופין, היא אמרה, זה אפשרי אם יגורשו תושבי הארץ הערבים ממנה, ואז אפשר גם ליצור רוב יהודי, ותהיה מדינה יהודית לתפארת, כאשר תהיה הצבעה, מבחינת ההליך הפורמלי של ההצבעה, רוב ומיעוט, כביכול דמוקרטית. ואנחנו נדרשים שוב ושוב לאותה שאלה, לאותה בעיה, שמדינת ישראל צריכה להחליט אחת ולתמיד אם היא מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית. אני חושב שנכשלתם – נכשלתם כישלון חרוץ בלעשות את שני הדברים; או שתהיה מדינה דמוקרטית, או מדינה יהודית לא דמוקרטית. או מדינה דמוקרטית לא יהודית, לא ציונית, או מדינה יהודית – ולא דמוקרטית. אתה לא יכול להחזיק מקל כל כך ארוך בשני קצותיו, אתה צריך להיות להטוטן. ואנחנו כל הזמן בלהטוטים האלה, פעם ביטן מתבטא ככה, פעם ראש הממשלה מתבטא בצורה כזאת. אני חושב שחוזרים כאן לחטא הקדמון משנת 1948. הפתרון שניתן אז היה פתרון של טרנספר, כדי ליצור כאן רוב יהודי ולהקים מדינה יהודית ודמוקרטיה ישראלית על חורבות העם הפלסטיני. <ענת ברקו (הליכוד):> הייתה מלחמה, לא אנחנו התחלנו בה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> העובדה היא – העובדה היא, גברתי – תתווכחי עם עובדות, יש לך בעיה. <ענת ברקו (הליכוד):> אבל לא אנחנו התחלנו, הייתה מלחמה. תגיד: הייתה מלחמה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> העובדה, עובדה, עובדה – תסכימי שהיה טרנספר ב-1948, ונוצר רוב יהודי בצורה מלאכותית. <ענת ברקו (הליכוד):> תסכים שהייתה מלחמה – אנחנו קיבלנו את החלטת החלוקה; אנחנו קיבלנו אותה, מישהו אחר לא קיבל אותה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא קיבלתם. לא לא, זה לא נכון, את לא צודקת. את רוצה, אני אתווכח אתך אחר כך. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מכירה את ההיסטוריה, וגם אתה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אז תשבי ותלמדי פרק ב' – דמוקרטיה אמיתית מהי. <ענת ברקו (הליכוד):> אני אלמד, ובטח שלא תטיף כאן על דמוקרטיה כשאתה עומד כאן על הדוכן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זו דמוקרטיה מזויפת, מעוותת. <ענת ברקו (הליכוד):> היא מזויפת? אתה על הדוכן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> יש הבדל בין דמוקרטיה, ועקרונות דמוקרטיה, ובין המונח האחר שנקרא דמוקרטיה ישראלית, שהוא שונה מדמוקרטיה אמיתית. זה לא אותו הדבר, אין זהות – אין זהות בין שני הדברים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> באמת קשה לראות במדינות ערב דמוקרטיה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> רוב מדינות ערב הן לא דמוקרטיות, אבל אני דמוקרט. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני דמוקרט. אני נבדל ממך, אני יותר דמוקרט ממך. עם כל הכבוד לשר שטייניץ, אני אדם מאוד דמוקרט, והומניסט יותר מכל החברים כאן. <ענת ברקו (הליכוד):> זו ממש דמוקרטיה, מה שאתה עושה. <שרן השכל (הליכוד):> בזכות מדינת ישראל אתה יכול להיות דמוקרט. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אי-אפשר לשלול מאנשים את זכויות האדם הבסיסיות שלהם ולהשתין עליהם מלמעלה בשם הדמוקרטיה. מספיק, יש גבול לחוצפה. <ענת ברקו (הליכוד):> חס וחלילה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> יש גבול. אתה לא יכול להפקיע את האדמה שלי, לגרש את העם שלי, להרוג, להרוס ולהשתין עלי מלמעלה, בשם – – – <ענת ברקו (הליכוד):> אפילו את הבית הלא-חוקי שלך לא הורסים כאן. אפילו את הבית הלא-חוקי שלך לא הורסים כאן, מה אתה רוצה? רק תלונות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת השכל, לפני – – – <ענת ברקו (הליכוד):> הבית הלא-חוקי שלו לא נהרס, אני לא מבינה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תעלי לדבר ותגידי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> דבריו של חבר הכנסת ביטן נטועים עמוק באותו מתח בלתי ניתן לגישור בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. זה מתח בלתי ניתן לגישור; כל האקרובטיקה, אם זה של אהרן ברק, ואם זה של פרידמן, ואם זה של נתניהו, ואם זה של אולמרט, ואם זה – מי שאתם רוצים, אי-אפשר, אי-אפשר, זה – איך אומרים – עבודה בעיניים. אתם צריכים להחליט, אתם רוצים מדינה יהודית – תגידו: מדינה יהודית לא דמוקרטית; נתמודד עם זה. אתם רוצים מדינה דמוקרטית לא יהודית – אנחנו נשלב זרועות ונבנה דמוקרטיה ליהודים וערבים. זה אפשרי, וזה טוב לילדים שלנו ולילדים שלכם. אנחנו רוצים חיים בצוותא, חיים משותפים בשוויון מלא בין בני-אדם. <ענת ברקו (הליכוד):> זה מה שיש כאן. זה מה שיש כאן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא, על-פי העיקרון של האדם השווה, לא האדם ההייררכי – התפיסה המודרנית, של משטר מודרני, של משטר דמוקרטי מודרני, מושתתת על העיקרון של האדם השווה, ולא האדם ההייררכי, מי שהוא שווה יותר מהשני. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה מדבר כאדם הייררכי או שאתה מדבר – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זו התפיסה של ימי הביניים. זו התפיסה של העדפת קבוצת אוכלוסייה על קבוצה אחרת. יש לזה שם בעברית ובאנגלית ובכל שפות העולם. אנחנו רוצים דמוקרטיה אמיתית, שמושתתת על פרטים שווים, פרטים שווים, לפי התפיסה הפיתגורית של אחד ואחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד – כולנו כאזרחים שווים, אין הבדל, אין יתרון של אזרח אחד על השני. ומעל זה, לאדם יש זכויות קולקטיביות. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – המדינה היחידה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> יש זכויות קולקטיביות ליהודים ויש זכויות קולקטיביות לערבים. אי-אפשר להתכחש לכך. יש לכם זכות, ויש לנו זכות, לשייכות תרבותית, לבנייה תרבותית משגשגת. אני, אם אני חוזר לחנה ארנדט – מה שאתם הצגתם כאן בפנינו זו לא האלטרנטיבה היהודית היחידה – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – הייתה אלטרנטיבה – – <ענת ברקו (הליכוד):> אני רואה את הבנאליות של הרוע מסביבנו – – – שאתה מדבר על חנה ארנדט. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – של "ברית שלום", של חנה ארנדט, של מאגנס, שדיברו על – – <ענת ברקו (הליכוד):> את הבנאליות של הרוע מסביבנו אני רואה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> peoplehood, not statehood – –, והזהירו – אני מזכיר – – – <ענת ברקו (הליכוד):> כל הנשק הסורי היה מיועד להשמיד את מדינת ישראל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת ברקו – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מספיק. חלאס. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – אני מבקש, את מפריעה ללא הפסקה. <ענת ברקו (הליכוד):> למה לא? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אבל את מפריעה ללא הפסקה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – אינטליגנטית אחת. <ענת ברקו (הליכוד):> אי-אפשר להשוות – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז בסדר, הערת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – כי את אומרת דברים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הערת. <ענת ברקו (הליכוד):> ואם הוא לא – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כשתהיה לך זכות דיבור – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> את מדברת שטויות. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – אז נענה לו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – תעלי. כשתהיה לך זכות דיבור לדבר. <ענת ברקו (הליכוד):> אוקיי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זכותו להגיד מה שהוא רוצה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני מחזיר אתכם – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה חלק מהמדינה הדמוקרטית. אז בסדר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני מחזיר אתכם – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – – ענת – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – הוא מדבר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – לאנשים מאוד רציניים, שאני בטוח אם היו מדברים היום, הייתם מכניסים אותם לבית-סוהר. <ענת ברקו (הליכוד):> כן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> פרופסור מאגנס – – <ענת ברקו (הליכוד):> כן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – נשיא האוניברסיטה העברית, היה מבחינתך אדם שצריך לשים אותו בבית-סוהר. <ענת ברקו (הליכוד):> כן, בטח. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הוא בוודאי לא היה עובר 7א של הכניסה לכנסת. <ענת ברקו (הליכוד):> בטח. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הוא דיבר על מדינה דו-לאומית – – <ענת ברקו (הליכוד):> כן. דיבר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ודיבר על כך שצריך לדבר על peoplehood, not statehood – – <ענת ברקו (הליכוד):> כן – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – והתנגד, הוא וחבריו, להפרדה בין העמים. אמר: צריכים לחיות יחד – עם לצד עם, עַם עִם עַם – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ולבנות כאן תרבות דו-לאומית אחת. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> זו הייתה תפיסה, ויהודים יכלו לחיות בה – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ולחיות בכבוד, ולא משטר של עליונות על אחר. כאשר חבר הכנסת ביטן אומר – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – שעדיף שהערבים לא יצביעו – הוא לא מדבר בשמו. אני חושב שהוא ציטט במדויק את מה שחושב נתניהו, מה שחושב שטייניץ, מה שחושבים אנשים כאלה. זו המחשבה שלהם. הם רוצים שהערבים יצביעו כמה שפחות. הם ניסו אתנו, דרך אגב, להעלות את אחוז החסימה – אנחנו הגברנו את כוחנו. עכשיו הם רוצים להוריד את אחוז החסימה בשביל להחליש אותנו. לא תחליש אותנו. אנחנו חזקים, ואנחנו ויהודים נאורים נבנה כאן חברה צודקת לכולם: לילדים שלי ולילדים שלך, לבנות שלי ולבנות שלכם. ותודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת זחאלקה. השר שטייניץ ביקש להתערב. האם זה בשם הממשלה? סליחה, אתה צריך לענות לנו. השר שטייניץ – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – האם זה בשם הממשלה? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בשם הממשלה. תודה, אדוני. <קריאה:> הוא לא הופיע – – – <קריאה:> הוא לא הופיע? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש לשר, בכל שלב של הדיון, זכות להתערב, אם זה בשם הממשלה, ואין לי יכולת – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא, לא. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מאוד מכבד את הדוברים, כולל חבר הכנסת זחאלקה, אבל אי-אפשר לעבור על הדברים החמורים, המוטעים והמטעים, שנאמרו פה, בשתיקה. קודם כול, מי שתומך בהקמת מדינה פלסטינית, אני מניח פלסטינית דמוקרטית, לא יכול לומר שפלסטינית דמוקרטית זה הולך יחד אבל יהודית ודמוקרטית זו סתירה. יש בעולם המון מדינות לאום דמוקרטיות. יש צרפתית ודמוקרטית – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יש מדינת כל אזרחיה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – יש שבדית ודמוקרטית – – <קריאה:> לא – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – ויש אנשים – – <קריאה:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – ויש אנשים שבעד מדינה פלסטינית ודמוקרטית. נדמה לי שחבר הכנסת זחאלקה תומך בהקמת מדינה פלסטינית. אני בטוח שאם נשאל אותו, הוא מתכוון מדינה פלסטינית ודמוקרטית. משום מה, פלסטינית ודמוקרטית זה טוב ויפה, זה הולך יחד. יהודית ודמוקרטית? זו סתירה. זה לא הולך ביחד. אין שום סתירה במדינת לאום שמכבדת ונותנת זכויות שוות לכל אזרחיה. אין שום סתירה במדינה עם זהות לאומית ודמוקרטיה. וכל מה שאמרת כאן, כאילו זה מקל שאי-אפשר להחזיק בשני קצותיו; ביום שתגיד שהמדינה הפלסטינית לא תהיה דמוקרטית, או שהיא תהיה דמוקרטית ולכן לא תהיה פלסטינית ערבית – – <קריאה:> לא תהיה. לא תהיה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – יהיה איזה יושר בדבריך. אבל הרי, אם המדינה שאתה רוצה להקים תהיה דמוקרטית ולא פלסטינית, אז מה הטעם להקים אותה? גם החלטת האו"ם ב-1947, החלטת האומות המאוחדות ב-1947 על הקמת שתי מדינות לשני עמים – כתוב בהחלטה: מדינה יהודית. כך כתוב: מדינה יהודית – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – ואני בטוח שהאו"ם לא התכוון שיהודית – היא לא תהיה דמוקרטית; ומדינה ערבית – ואני בטוח שלא התכוונו שמכיוון שהיא ערבית, היא לא יכולה להיות דמוקרטית. זאת המצאה שאין לה שום בסיס. אבל זה לא הדבר הכי חמור שנאמר פה; הדבר הכי חמור הוא סילוף ההיסטוריה בשני מובנים אחרים. המובן האחד – מי לא קיבלו את החלטת החלוקה, מי דחו אותה. הרי על זה יש כל כך הרבה תיעוד היסטורי והצהרות רשמיות – גם של מדינות ערב, שפלשו לכאן בגלל החלטת החלוקה, כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית, וגם של כל המנהיגות הפלסטינית, שלא הסכימה לקבל את החלטת החלוקה. שלא הסכימה – מדינה יהודית ומדינה ערבית, אלא דרשה שלא תהיה מדינה יהודית. דרשה שלעם היהודי לא תהיה מדינה משלו. לעם הפלסטיני תהיה מדינה משלו, לעם המצרי הערבי כן תהיה מדינה משלו, לעם הסורי תהיה מדינה משלו, לעם הלבנוני תהיה מדינה משלו; לעם היהודי – לא תהיה מדינה משלו. זאת גזענות, ולא ההפך. הקמת המדינה היהודית היא לא גזענות. הניסיון לחסל או למנוע מהיהודים את זכות ההגדרה העצמית שלהם – זו גזענות. ואנחנו גם יודעים, לא רק מי סירב לקבל את החלטת החלוקה, אלא מי ניסה לגרש מכאן או להשמיד ב-1948 את היהודים שהגנו על נפשם בחירוף נפש, כי לא רק הפלסטינים, אלא צבאות משבע מדינות ערב, שלא ברור מה היה להם לחפש פה, הגיעו לכאן בניסיון להשמיד, לא רק את המדינה היהודית – את העם היהודי. יישובים שנכבשו הוחרבו. חלקם נבנו מחדש, חלקם לא, או לקח עשרות שנים. אז, חבר הכנסת זחאלקה, עם כל ההערכה שיש לי אליך ולכישורים שלך, אל תאמר דברים שהם עובדתית שגויים לחלוטין מבחינה היסטורית, ואל – דווקא כדוקטור, תפסיק עם הדבר הזה, שאתה בעד מדינה פלסטינית ודמוקרטית, כי זה הולך יחד, אבל מדינה יהודית ודמוקרטית זאת סתירה. כי הסתירה נמצאת אצל מי שאומר: פלסטינית ודמוקרטית – הולך; יהודית ודמוקרטית – לא הולך. זו סתירה. ואני מצפה ממך, זכותך להגיד כאן כל דבר, אבל אני מצפה ממך לקצת יותר יושר אינטלקטואלי וכבוד לאמיתות היסטוריות. אדוני היושב-ראש, תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני השר. חבר הכנסת אחמד טיבי. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – תגרום לי לעלות עוד פעם אחרי כל אחד מכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני כבר צופה שיעור היסטוריה מעניין פה מכל הצדדים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – אדוני השר, עומדת על רגליים מאוד – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עד עשר דקות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה. השר שטייניץ, רבותי חברי הכנסת, תקשיב, השר שטייניץ, כי אנחנו נמשיך את הוויכוח האידיאולוגי שהתחיל אותו עמיתי חבר הכנסת זחאלקה. מהי דמוקרטיה? דמוקרטיה, בבסיסה, היא שוויון בין כלל האזרחים, כלומר יובל שווה לג'מאל, כי שניהם אזרחים – זאת דמוקרטיה ליברלית, זאת דמוקרטיה מודרנית. חוץ מהדמוקרטיה הישראלית, האתנוקרטיה שמוגדרת בחוק-יסוד כיהודית ודמוקרטית כבר יותר משלושה עשורים. אבל מה זה יהודית ודמוקרטית אם לא אוקסימורון, אדוני הפילוסוף השר שטייניץ? זה דבר והיפוכו, כי דמוקרטית זה שוויון בין כלל האזרחים; יהודית – אתה מתאר את המדינה תיאור אתני מובהק, מצמק, לקולקטיב אחד בלבד, כלומר: יובל עדיף על ג'מאל, ואז זה מתנגד ליובל שווה לג'מאל. הבנת מה זה אוקסימורון, אדוני השר? זה אוקסימורון בהגדרתה של המדינה. ולכן, מה שקרוי הדמוקרטיה הישראלית הוא דמוקרטיה של הרוב, דמוקרטיה אתנית, אתנוקרטיה. יותר מזה, היא דמוקרטיה ליהודים, יודוקרטיה, זה משהו מיוחד. עכשיו, מה הם הערבים אזרחי מדינת ישראל? הם נסבלי הדמוקרטיה, שנהנים מהשוליים, סובלים אותם, הרוב הזה סובל אותנו. וכל יום שני, כל יום, כל בוקר, אומרים לנו: תגידו תודה שיש לכם טיפות-חלב, שיש לכם כבישים, שיש לכם כיתות לימוד, שלפעמים אוטובוסים עוברים ברחובות שלכם, בתוך היישובים. כל בוקר אתם מבקשים שנגיד לכם תודה, (אומר בערבית: שנגיד לכם תודה.) ואני אומר לך: ממש לא תודה. כי הממסד הזה הוא נטל על האזרחים הערבים, הוא דוחק אותם אל הפינה, מאז 1948 עד היום. ולפני 1948 לערבים היו כמעט 90% מהאדמות בבעלות פרטית. כמה יש לנו היום, אדוני השר? 3% בלבד. איפה נעלם השאר? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> 2.5%. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> נעלם, כי הפקיעו אותו מהערבים לטובת הציבור. איזה ציבור? הציבור היהודי. לכן, זה שלטון הגמוני של הרוב היהודי על המיעוט הערבי הלאומי ה-indigenous, המקורי, היליד כאן. עכשיו יש רוב לאומי יהודי ויש מיעוט לאומי ערבי. המיעוט הערבי הלאומי הזה לא נפל מהשמים, הוא שייך לאיזה קולקטיב, לאיזה לאום – ללאום הזה קוראים הפלסטינים. לכן, הערבים במדינת ישראל הם אזרחים ישראלים וערבים פלסטינים. באישיותו של כל ערבי במדינת ישראל יש שני מרכיבים: המרכיב האזרחי – זה האזרחות, של מדינת ישראל, והמרכיב הלאומי – זה ערבים פלסטינים. ולכן, יש להתייחס אל המיעוט הלאומי: א. להכיר בו. ולכן אני אומר שהמדינה לא צריכה להיות מוגדרת מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא מדינת כל לאומיה; יש לאום של הרוב, ויש לאום של המיעוט. אנחנו לא פרטים בודדים. עכשיו, במדינה כזאת, מלבד העובדה שערבים יוכרו כמיעוט לאומי, יהודים – דיברת על קבוצות – יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, שומרונים, בכל הארץ והמולדת הזאת יהיו שווים, כי זאת דמוקרטיה. והדמוקרטיה מתייחסת אל מיעוטים לאומיים – דמוקרטיה מודרנית – בצורה שוויונית, עם affirmative action, עם העדפה מתקנת, דבר שלא קורה כאן. אנחנו 20% מהאוכלוסייה, אבל רק 9.9% מהמועסקים בשירות הציבורי. יש חסמים, החסמים הם חסמים לאומיים – לאומיים. יש מוסדות ממשלה, חברות, משרדים, שמדירים את הערבים, והממשלה וראש הממשלה עושים סרטוני וידיאו באנגלית כדי להסביר. היום ראש הממשלה העלה מחדש את הסרטון ההוא באנגלית על (אומר בערבית: התושבים הערבים היקרים) – הוא אמר בערבית, ודיבר בגאווה, בנימין נתניהו (אומר בערבית: הוא ולא אחר) – דיבר בגאווה על זה שיש רופאים, שיש חברי כנסת, שיש פרופסורים, שיש מרצים, שיש שופטים, כאילו הוא היטיב עם האנשים האלה, ובלעדיו לא היינו רופאים, לא היינו חברי כנסת, לא היינו מרצים, לא היינו פועלים. אנחנו איפה שאנחנו, אדוני השר, ושתדע כל כנסת ישראל, למרות בנימין נתניהו, למרות ממשלת ישראל, ולא בגלל. אנחנו הגענו לאן שהגענו משום שאנחנו טובים, כנגד כל הסיכויים, כנגד המחסומים והחסמים, כנגד האפליה, כנגד הגזענות, עברנו את כל זה והגענו להתקבל – 600 סטודנטים ערבים בשנה א' בטכניון, עם רוב של סטודנטיות – למרות סמוטריץ, למרות ביטן, למרות נתניהו, למרות התזה שאתה הצגת. יש להרכין ראש בהערצה למיעוט הערבי הפלסטיני במדינת ישראל, שכנגד כל הסיכויים הגיע לאן שהגיע, למרות האפליה, למרות ההדרה, למרות הדחיקה אל השוליים. זה סיפור הצלחה בממדים בין-לאומיים. ולכן, יש לומר כל הכבוד לסטודנטית, לרופא, למהנדסת, לפועל – – <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – לנהג המונית, לעובד במסעדה – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – שגם אם גזלו את אדמתם – – <ענת ברקו (הליכוד):> יש 20% בטכניון, איזו אפליה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – גם אם מערכת החינוך מופלית לרעה, גם אם אין בית-חולים בשום יישוב ערבי, גם אם אין אוניברסיטה בשום יישוב ערבי, הגענו לאן שהגענו, כנגד כל הסיכויים. <ענת ברקו (הליכוד):> בזכות היהודים. בזכות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה ראוי להערכה. אנחנו אומרים את זה בכל במה בעולם, זה מציק לכם, זה מציק לרבים, אבל תדעו לכם שאנחנו – – – <יהודה גליק (הליכוד):> לכן – – – תתגייסו לצבא. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תדעו לכם – – <יהודה גליק (הליכוד):> תתגייסו לצבא. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – אנחנו – – – <יהודה גליק (הליכוד):> תתגייסו לצבא של המדינה שלכם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני יודע שאני מביך אתכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת גליק. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא קל, לא קל לשמוע טיעונים ענייניים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כשהשר דיבר הם הקשיבו באמת בנימוס. בואו נכבד גם דברים שלא מוצאים חן. <יהודה גליק (הליכוד):> אני מכבד אותו. הם מוצאים חן בעיני מאוד. <ענת ברקו (הליכוד):> אין כאן שום דבר שלא, שהוא בעייתי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, אז בואו ניתן, יש לו שלוש דקות. <יהודה גליק (הליכוד):> אני שמח שישתלבו, שישתלבו גם בצבא. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מאוד שמחה שיש בטכניון סטודנטיות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עכשיו, אדוני השר, תראה מה קורה, ראש הממשלה, ערב הבחירות, אמר: ערבים נוהרים אל הקלפיות; בדרך אמר: הצתות וטרור ערבי; אתמול יושב-ראש הקואליציה, הדובר של ראש הממשלה, אמר שהוא מעדיף שהערבים לא יגיעו לקלפיות. בכל מדינה דמוקרטית – דיברנו על דמוקרטיות – אומרים לכלל האזרחים: תלכו להצביע, לא חשוב מה. תלכו להצביע, תשתתפו בבחירות. פעם חששתם מהלאום שלנו, היום אתם חוששים מהאזרחות שלנו. (אומר בערבית: פעם חששתם מהלאום שלנו, היום אתם חוששים מהאזרחות שלנו,) וזה ההבדל. אז אנחנו רוצים לפתח גם את הלאום, את התרבות, את הנרטיב, וגם את האזרחות, כדי להיות אזרחים שווים. זה רחוק, אבל אנחנו עובדים כדי לצמצם פערים. והרשימה המשותפת קמה כדי לצמצם את הפערים האלה, כדי להיות פה לכלל האזרחים הערבים, והציבור הערבי כמעט כולו – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – מעל 90% הצביע עבור הרשימה המשותפת. הם מצביעים על-פי מצפונם, לא על-פי הדרישה של ביטן & company, של האגף הזה, וכל מי שחושב ביחס אדנותי אל הערבים. הדבר המצחיק ביותר את כל חברי ברשימה המשותפת, כאשר מישהו מכאן אומר: תגידו, אתם לא מייצגים את הציבור הערבי, אתם עוסקים בעזה ולא עוסקים בעניינים של הציבור הערבי. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – מייצגים, צריך להקשיב לכם. <שרן השכל (הליכוד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני השר, למה אתה דוחה את ההצעה שלנו, שהגשנו לך, ברשימה המשותפת, לחבר את הבתים של הציבור הערבי לחשמל? מי דוחה אותה, ממשלת סוריה או אתה, או בנימין נתניהו? למה הקואליציה הזאת דוחה את ההצעה שלי להנחות בכביש 6? למה דחיתם את ההצעה של ג'מאל על מיעוט לאומי ושוויון? למה דחיתם את ההצעה של אבו עראר על הכרה בכפרים הלא-מוכרים? למה דחיתם את ההצעה של אוסאמה סעדי על שכר לימוד והנחות לסטודנטים? ושל עאידה בענייני נשים ותעסוקת נשים ערביות? הגיע הזמן שתתייחסו אל הנושאים שאנחנו מציעים באופן שוויוני, כאילו היה מדובר בחברי כנסת שווים, ולא להתייחס אל גופו של המציע, המייצג את הלאום ואת הציבור הערבי בצורה גאה, בצורה שוויונית, בראש מורם, בלי לגמגם, ולדרוש את הזכויות שלנו, ולומר בוז ליחס האדנותי שמגלה חלק מהבית הזה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – כלפי מנהיגי הציבור הערבי, שיושבים כאן, בכנסת, בזכות ולא בחסד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת טיבי. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – – <יהודה גליק (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – ואחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <יהודה גליק (הליכוד):> כן, תתגייסו – – – <ענת ברקו (הליכוד):> זה מה שחסר לך? זה מה שחסר לך? זה מה שישפר את הבעיה? <יהודה גליק (הליכוד):> שיעשו שירות לאומי. כן, יעשו שירות לאומי. <ענת ברקו (הליכוד):> לא. כי ההצהרות שלו חתרניות נגד צביונה של מדינת ישראל. <יהודה גליק (הליכוד):> שיעשו שירות לאומי, כן יעשו שירות לאומי. <ענת ברקו (הליכוד):> כי הוא מזדהה עם האויבים של מדינת ישראל, זאת הבעיה, לא שהוא לא משרת בצבא. מה יש לו לשרת בצבא? מה זה הרעיון הזה? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש – – – <ענת ברקו (הליכוד):> זה מה שמטריד אותך? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת ברקו. עשר דקות לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, תודה, כבוד חברי הכנסת, אני חושבת שהדיון שמתקיים פה הוא דיון אמיתי וכן, והלוואי ששאר חברי הכנסת – ובמיוחד השרים האחרים – היו גם כן יושבים במליאה הזו ושומעים ועונים על האתגר שהעמידו חברי בפניהם: לענות על השאלות המהותיות. מי באמת אחראי למצב של האוכלוסייה הערבית ולמדיניות האפליה השיטתית שמתקיימת במדינה הזו מאז קומה עד היום הזה, והולכת ומחמירה בחודשים האחרונים בהנהגת ראש הממשלה? כל השרים, כמעט כל השרים, מתגייסים למימוש מדיניות זו. ולא רק הם, חברי קואליציה שרוצים להתבלט ורוצים לקבל איזה סיקור תקשורתי יודעים היום את הסוד הכמוס – בזה שיתנפלו על ערבים; בזה שיתנפלו על המנהיגים של האוכלוסייה הערבית. ככה הם חושבים שגם ימצאו חן בעיני – כנראה – חברי מרכז הליכוד, וככה ימצאו חן בעיני האדון השליט ראש הממשלה, וגם ימצאו חן בעיני הכוכב העולה, יושב-ראש הקואליציה מר ביטן. ואם מדברים כבר על דמוקרטיה, מספיק להסתכל על מה שקורה בבית הזה, ולראות איך מתנהל הבית הזה, ובאיזה דורסנות מנהלים את העניינים, כדי להבין שאם מדברים על עניין הדמוקרטיה, לא מדברים רק על זכות המיעוט. נכון שזה מדד עיקרי כדי לבדוק את הדמוקרטיה בכל מדינה. מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, צריכה להיות קודם כול דמוקרטית כלפי מיעוט לאומי, שקיים אפילו מלפני קום המדינה. אבל לא רק זה: אם מסתכלים על הצעות החוק שמביאים בקרים ולילות למשכן הזה, שמתנכלות לא רק למיעוט, אלא לכל קול שונה. מה שהפריע לביטן שניסה להסביר את עצמו כשאמר: הייתי רוצה לראות את כל אלה שמתנגדים, לא מגיעים לקלפי – אז אם זאת לא מחשבה של עריצות, של דיקטטורה, שרוצה רק לשמוע את עצמה מדברת, שרוצה רק שמי שמצביע בעבורה ומאמין בדעותיה יגיע לקלפי – היום זה wishful thinking, זה לחשוב ולקוות. השאלה אם בממשלה הזו זה יעצור אצלה בלקוות. איך שאנחנו רואים את זה: אתם טובים מאוד בהוצאת החלומות שלכם לביצוע. שמענו את זה על הדוכן הזה משרת המשפטים, שמענו את זה מחבר הכנסת סמוטריץ, שמענו את זה משר החינוך, כשאמרו: תתרגלו לזה, אנחנו נמצאים בשלטון ואנחנו ניישם את המדיניות. רק מה, המדיניות הזאת מיושמת לא רק נגד האוכלוסייה הערבית, היא גם מיושמת בכל מיני פריטים קטנים, שמגיעים גם לזכות התפילה של חלק מהיהודים במדינה הזו. דיברת על מדינה יהודית? כבוד השר, מיהו יהודי? באמת אתם סגורים על זה מיהו יהודי? תגדירו לנו, שנבין, כשאומרים מדינה יהודית, המדינה של מי? כאשר מדובר על יהודים, אתם תיתנו לכל היהודים זכות תפילה כמו שרוצים, או ששוב תפעלו לפי הרצונות שלכם וההגדרות שלכם ומה שהכוחות בתוך הקואליציה ינחו אתכם לעשות? עוד משהו בבית הזה, שקורה ביומיים האחרונים, ושכדאי מאוד להעלות כדי להבין איך כשמתחילים לכרסם בדמוקרטיה, הולכים עם זה עד הסוף. היועצת הפרלמנטרית של חבר כנסת אלאלוף, גברת מוריה סילפן, והיועצת הפרלמנטרית של חברת הכנסת מרב מיכאלי עוכבו 40 דקות בכניסה למשכן הזה, למה? היו חסרים להן כמה סנטימטרים בחצאית שלהן? מי נתן את ההוראה האומללה הזו של קוד לבוש, שמסתכלים ומודדים את אורך השמלה לנשים שנכנסות למשכן הזה? <ענת ברקו (הליכוד):> – – – חצאית, זה פשוט לא ייאמן. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> מה זה? מה הפטרוניות הזו? מה השוביניזם הזה? באיזה זכות אתם רוצים לקבוע? אני פה שואלת: מעכשיו והלאה איך נקרא למשמר הכנסת? משמר הצניעות? אתם יודעים מי יש לו משמר הצניעות. בדיוק אותן מדינות שביקרת פה, אבל רצים לעשות אתן קשרים. אנחנו ברורים מאוד וגלויים מאוד, אנחנו מבקרים את המשטרים האפלים ואת המשטרים הדיקטטוריים וחוסר הדמוקרטיה, אבל אתה פה ביקרת אותם ורץ לעשות אתם קשרים ולחזק אותם – למה? ולא רק זה, מעתיקים. עכשיו צריך לבדוק טוב מאוד כל אישה שנכנסת לכנסת, מה היא לובשת. <ענת ברקו (הליכוד):> עאידה, זה לא בסדר, אבל בחברה הערבית רוצחים על אורך החצאית. זה לא בסדר, אבל מספיק עם הצביעות הזאת. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> ועוד דבר – – <ענת ברקו (הליכוד):> את מדברת על זה? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – להטיל על משמר הכנסת – – – <ענת ברקו (הליכוד):> דברי על זה – מה קורה בחברה הערבית – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אבל להטיל עליהם גם כן משימות של אכיפת קודים כאלה או אחרים? מה זה צריך להיות? אנשי המשמר צריכים להתחיל לבדוק את הלבוש? מתי זה יגיע לחברת כנסת שתעוכב בכניסה? מתי יגידו לחברת כנסת: הלבוש שלך לא הולם ואת לא יכולה להיכנס? מי נתן את הכוח הזה לידיים של משמר הכנסת? אני אנצל את ההזדמנות הזו ואפנה ליושב-ראש הכנסת שיתערב מייד להפסיק את העלבון הזה ואת הביזיון הזה ואת הניסיון לפגוע בנשים בצורה לא מתקבלת על הדעת. אומרים ליועצת אחרי שעיכבו אותה 40 דקות והחזירו אותה הביתה להחליף בגדים: אנחנו מבקשים שלא תגרמי לנו עוד פעם עוגמת נפש כזו. האם זאת לא התנהגות של אנשים שמבצעים אלימות נגד נשים ואחר כך אומרים להן: למה גרמת לי לעשות את זה? זה בדיוק מה שקורה במשכן בימים האלה, ואי-אפשר לשתוק על זה. זה חלק מהדמוקרטיה או מה? אלה ערכי דמוקרטיה וכבוד אדם. לא סומכים עלינו שנדע איך להתלבש או שלא סומכים על אחרים. אז הנה, על חברי כנסת, או אולי על עובדים אחרים. אם ככה חושבים שהכנסת נראית מכובדת יותר, אז תתעוררו. הכנסת תיראה יותר מכובדת כאשר תפסיק להנפיק הוראות כאלה וכאשר תפסיק להנפיק חוקים שהם נגד הדמוקרטיה. אם כבר מדברים על דמוקרטיה, ואם מדברים על זכויות של מיעוט, יושב-ראש הקואליציה התגאה בזה ואמר שאנחנו כרשימה משותפת לא מייצגים את האוכלוסייה הערבית. על איזה אוכלוסייה ערבית מדבר יושב-ראש הקואליציה? הוא מכיר את האוכלוסייה הערבית ומחליט בעבור 97% מהבוחרים, שהם לא ידעו מה לבחור כי לא בחרו מה שהוא רצה? הניסיון הנואש הזה לצייר לעצמכם את הערבי הטוב, הערבי שבדיוק בא במידות שרוצים שיהיה – תפסיקו את הניסיונות האלה, כי זה לא יקרה. לא יקרה. אי-אפשר לצפות שאנחנו נתנהג בדיוק כפי שאנחנו אמורים כדי למצוא חן. בעיני מי? בעיני מי שמפלה נגדנו? בעיני מי שמונע מאתנו לעשות את העבודה הפרלמנטרית הראויה – שאנחנו יודעים טוב מאוד לעשות אותה ואנחנו עושים אותה? ואנחנו מביאים הצעות חוק ואנחנו מבקשים דיונים – משום מה אי-אפשר לקבל הצעות חוק שלנו, שמדברות על זכויות של האוכלוסייה הערבית. <ענת ברקו (הליכוד):> בדרך כלל – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> היום התפרסם דוח העוני האלטרנטיבי – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – במדינה. זה הכול. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אולי תקשיבי ותלמדי משהו? <ענת ברקו (הליכוד):> אז אולי שלא יהיו הצעות חתרניות. אולי תפתחי את הוועדה שלך, תפתחי את הוועדה שלך לחיילות צה"ל אולי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> היום פורסם דוח העוני האלטרנטיבי – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> עד מתי – – – <ענת ברקו (הליכוד):> אולי תפתחי את הוועדה שלך לחיילות צה"ל? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת אורן חזן, רק נכנסת ואתה כבר רוצה לצאת? אני יכול לארגן לך את זה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה לצאת? לפחות אני נכנס. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עוד לא נכנסת ואתה כבר צועק. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> דוח העוני האלטרנטיבי הוא פניה – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לפחות אני נכנס. חיילות לא נכנסות אליה לוועדה, לפחות אני נכנס. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – האמיתיות של ממשלת נתניהו הנוכחית והקודמת. <ענת ברקו (הליכוד):> חיילות צה"ל לא נכנסות לוועדה שלה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אלה הן הפנים האמיתיות – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את מנהיגת אפרטהייד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מנהיגת אפרטהייד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תפסיק להתחנף אליה כבר, לך תתמודד – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לסיים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מוסיף לה דקה, בזכותכם, בזכותכם, על ההפרעות – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה יש? שמעתי אותה והתקוממתי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז שקט. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> הוסיפו לה זמן אחרי שהיא סיימה, אחרי שהיא סיימה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, יש לך עוד דקה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אבל זה לא פייר, חיליק, נגמר הזמן. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> דוח העוני האלטרנטיבי שחושף היום חוסר שביעות רצון וניקוד נמוך שהציבור נתן לכם על המצב הקיים במדינה, ש-30% מהאזרחים חיים בעוני ובדחק, הוא בדיוק התשובה הטובה לביטן, שאומר שאנחנו לא מייצגים את הציבור. תתעוררו כבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מתי את עשית משהו לציבור שלך? עאידה, מתי עשית משהו בשביל הכפרים של הערבים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת עאידה סלימאן. אני קורא לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מתי עשית משהו בשביל הערבים עם האזרחות הישראלית? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, השר מבקש להתערב שוב בשם הממשלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בסח'נין היו צריכים עזרה בשביל האצטדיון ובאו לבקש ממני, כי אתם לא רואים אותם ממטר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה מדבר? כל הזמן אתה מדבר – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אלי בא אבו יונס לבקש עזרה, אלי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מאמין שתשובת השר תספק אותך, תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אבו יונס בא לבקש עזרה ממני, כי אתם לא סופרים אותו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שוב מוצא את עצמי נדרש להגיב על חלק מהדברים שנאמרו פה, ואני אפתח בדברים שאמר ידידי וגם יריבי, חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי. דוקטור, בהחלט, רופא ודוקטור. קודם כול, אני אפתח בדברים שאמרת על ההישגים של הציבור הערבי בישראל. אני רוצה לומר לך שהזדהיתי עם חלק גדול מהדברים שאמרת בתחום הזה. אני גא ואני חושב שכולנו גאים בהישגים של ערביי ישראל. אני שמח על כל דוקטור וכל פרופסור, על כל תעשיין וכל איש היי-טק, על כל מורה וכל סטודנט. אני חושב שבאמת לאוכלוסייה הערבית בישראל יש הישגים מרשימים, ואנחנו גאים בהם, כי אלה אזרחי ישראל, אזרחים שלנו, אזרחים שווי זכויות. אנחנו גאים בהישגים הגדולים של אזרחי מדינת ישראל הערבים. רופאים מעולים – בעצמי טופלתי כמה פעמים בידי רופאים ערבים מהשורה הראשונה שיש. ובהחלט מדינת ישראל – וכל אזרח בישראל צריך להיות גאה בהישגים של היהודים ובהישגים של הערבים אזרחי ישראל. וטוב שציינת את הדבר הזה. לא רק אתה גא, גם אני גא בהישגים של ערביי ישראל. כן ירבו. יש לנו כממשלה וכציבור וכעם וכאזרחי מדינת ישראל כולנו, אינטרס לצמצם פערים ולגרום לכך שערביי ישראל יהיו מעורבים בכלכלה ובתרבות ובאקדמיה ובהיי-טק ובבריאות ובמחקר המדעי ובכל תחומי החיים בישראל. עם זאת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל הלכה למעשה? הלכה למעשה? תתייחס הלכה למעשה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> עם זאת, צריך לעשות, ועושים. יש לנו לא רק אוכלוסיות ערביות שלא משולבות עד הסוף, יש לנו גם האוכלוסייה החרדית, שלא משולבת במידה המתאימה, וצריך לשלב אותה באקדמיה ובכלכלה ובבריאות ובמדע; יש לנו האוכלוסייה של עולי אתיופיה שעדיין רחוקים משילוב מלא וצריך לעשות יותר כדי לשלב אותם. כך המדינה חייבת לתמוך בכל אוכלוסייה בכלל, ובוודאי באוכלוסיות שבינן לבין הממוצע יש עדיין פערים. ואני רוצה לומר לך עוד דבר. אני גם מודע לזה שלא קל להיות ערבי בישראל. אני רוצה לגלות סוד: גם לא קל להיות יהודי, בעולם בכלל וגם בישראל, בלב המזרח התיכון. אבל כיהודי שיודע שלא קל להיות יהודי בעולם הזה, אני מודע לכך שגם לא קל להיות בן המיעוט הערבי, מוסלמי או נוצרי, זה לא חשוב, זה מיעוט. ובתנאים של הקונפליקט במזרח התיכון בין מדינת ישראל לחלק גדול משכנותיה – זה עושה את החיים לעוד יותר קשים. לכולנו. ולכן אני מכבד ומעריך את ההישגים של ערביי ישראל. אתה צודק, אף אחד מאתנו לא מצפה מאזרחינו להגיד לנו תודה על כל דבר. יש הישגים, וההישגים האלה הם לתפארת. הם לתפארת האוכלוסייה הערבית; הם לתפארת מדינת ישראל. אבל – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ד"ר שטייניץ – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לא להפריע לי. אני לא הפרעתי ואני מבקש גם להקשיב לי. אבל אני רוצה לומר לך, אני לא אלך לעבר הרחוק: בממשלה וגם אני אישית כשר – גם כשר האוצר לשעבר וגם היום כשר אנרגיה – רואה את עצמי, בלי קשר לשאלה מה בחר הציבור הערבי וכמה אחוזים קיבלה כל מפלגה – ואני, דרך אגב, לא הייתי מתגאה בכך שציבור מסוים, ערבי או חרדי, בוחר בשיעור 90% במפלגה מסוימת. אני לא בטוח שזה הדבר הכי טוב מבחינה דמוקרטית, אבל ניחא, אני שם את הנקודה הזאת בצד. אבל בלי קשר לשאלה מי מצביע בעדי ובעד מפלגתי או בעד הממשלה ומי בעד המפלגות באופוזיציה – זה בכלל לא קשור – אני שר של כל אזרחי ישראל. יהודים כערבים. ומהבחינה הזו צריך להיות שוויון מלא. אמרת שג'מאל ויובל צריכים להיות שווים כאזרחים, ואני מסכים אתך לא במאה אחוז אלא באלף אחוז. או באלף פרומיל. אבל, ראשית, אין להתעלם ממה שדווקא הממשלה הזו, דווקא בראשותו של בנימין נתניהו, עושה. אלה מעשים חסרי תקדים, שלא היו בעבר, גם מבחינת ההיקף התקציבי שלהם, כדי לקדם את היישובים הערביים ואת האוכלוסייה הערבית מבחינה כלכלית ומבחינה בריאותית ומבחינת תנאי החיים ומהמון המון בחינות. אנחנו משקיעים בזה, לא רק תקציבים, אלא גם מחשבה וגם תשומות ניהול. וזו חובתנו. זה לא שאנחנו צריכים לקבל על זה פרס. זו חובתנו כממשלה, ואנחנו משתדלים למלא את חובתנו. כאופוזיציונר יכולה להיות לך ביקורת על השאלה כמה אנחנו עושים וכמה מוצלח. זה לגיטימי – אבל אנחנו עושים פה מאמץ גדול. העובדה שיש עדיין פערים בחברה שלנו בין יהודים לערבים, ממנה לגזור שיש פה אפליה מכוונת – המרחק רב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> או, או, איך אתה – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> גם החרדים יכולים לומר – ובהחלט אם תבדוק סוציו-אקונומית את היישובים החרדיים תגלה שיש פערים גדולים בממוצע של רמת החיים או הרמה הסוציו-אקונומית של היישובים לבין הממוצע במדינה. אז לפי הגזירה שלך אפשר גם לטעון שמדינת ישראל מפלה נגד יהודים – דתיים, או חרדים – וכך הלאה והלאה. הגזירה הזאת מבחינה לוגית אינה מתחייבת. אבל אני רוצה לומר לך עוד משהו, וזה על הלאומיות שדיברת. הגיע הזמן שאחרי 67 שנים מאז הקמת מדינת ישראל, מאז החלטת האומות המאוחדות על הקמת – אני שוב מצטט את זה, כי אתם מתעלמים מזה. כתוב שם – הרי לא ידעו שיקראו לה מדינת ישראל. כשהייתה ההצבעה ההיסטורית באו"ם לא ידעו שיקראו לה מדינת ישראל, ולכן בהחלטת האו"ם כתבו "מדינה יהודית". כך כתבו בהחלטת האו"ם: "יהודית". זה מה שכתוב בהחלטת האומות המאוחדות: יהודית ומדינה ערבית. כי הנוסחה של האומות המאוחדות הייתה בעצם שתי מדינות לשני עמים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> החלטה 181. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> נכון. עכשיו – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> בוא נחזור אליה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> עכשיו, אני רק אומר לך את הדבר הבא. זה שיש במדינת ישראל ערבים ודרוזים וערבים נוצרים וערבים מוסלמים ויהודים ויהודים דתיים ויהודים חרדים ודתיים-לאומיים ויהודים חילונים וגם ערבים חילונים וערבים דתיים יותר ופחות – זה ידוע ומוכר. זה גיוון שצריך לכבד, ולכולם יש זכויות שוות. אבל הניסיון לשלול את זכותו של העם היהודי למדינה משלו הוא ניסיון, לא רק שלא יצלח, אלא שהוא לא מוסרי. לעם היהודי שהוא עם עתיק, בן 3,700 שנים, יש זכות למדינה משלו, להגדרה עצמית משלו. עם הזכות הזו באה גם חובה – כמדינה דמוקרטית – לתת זכויות שוות לכל האזרחים ולקדם את כל האזרחים. כל אזרח הוא שווה; שווה בפני החוק, שווה בפני מוסדות המדינה. אבל העובדה שהדגל כאן הוא דגל עם מגן-דוד היא לגיטימית למרות הימצאות מיעוטים. למה הדבר דומה? אם תיקח, למשל, את בריטניה. בריטניה נחשבת – יש ויכוח אם בריטניה או צרפת או ארצות-הברית, אבל בריטניה על-ידי רבים נחשבת למדינה הדמוקרטית הראשונה, לערש הדמוקרטיה, מלשון התחלת הדמוקרטיה בעולם המודרני. בבריטניה חיים מאות-אלפי יהודים, גם מאות-אלפי, אולי יותר, מיליוני, מוסלמים וערבים. בריטניה היא דמוקרטית, אבל בדגל שלה יש צלב. המלכה שלה היא ראש הכנסייה האנגליקנית. יש לבריטניה זהות מסוימת מבחינה לאומית, היסטורית ודתית, ולמרות זאת, איש לא אומר שבריטניה איננה דמוקרטית או שגרמניה איננה דמוקרטית או איטליה או צרפת. במדינות האלה יש זהות לאומית חזקה עם אלמנטים דתיים. כי מה המבחן האמיתי? המבחן האמיתי הוא אם יהודי או מוסלמי או ערבי בבריטניה הוא אזרח שווה זכויות; לא אם היהודי הוא לאום שווה זכויות, אלא אם הוא אזרח שווה זכויות. זה המבחן האמיתי בדמוקרטיה. כי השיטה הדמוקרטית יש לה מעלה גדולה אחת: היא מכבדת את האדם שנברא בצלם, כל אדם וכל אזרח, וזה היתרון הגדול של השיטה הדמוקרטית. זה שאצל אבו מאזן כתוב באתר של המשמר הנשיאותי, אתר האינטרנט, שהיהודים הם לא עם – כך כתוב שם שחור על גבי לבן, שיהדות זה דת ולא עם – ולכן לא מגיעה ליהודים מדינה משלהם או זכויות לאומיות משלהם, זאת גזענות. זאת גזענות כלפינו. וכמו שיכולה להיות גזענות כלפי ערבים, יכולה להיות גזענות כלפי יהודים. מילה אחרונה, ובזה אני אסיים. העובדה שהיו פה תלונות מצד הדוברים הרהוטים מאוד – קודם כול, ד"ר אחמד טיבי, אבל גם אלה שדיברו לפניו ואחריו – על קיפוח, מראה אולי מבחינות מסוימות על השתלבות מלאה במדינת ישראל, כי במדינת ישראל אין כמעט ציבור שלא טוען על קיפוח, ואפשר להבין כל אחד מנקודת מבטו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אפשר להבין כל אחד מנקודת מבטו. אני אסיים, אחמד טיבי, ואני אומר: הגיע הזמן – אבל זה דורש גם מכם, מכל הצדדים – שהשיח יהפוך קצת פחות מתלהם, שנכבד האחד את השני – – <קריאות:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – שתכבדו, שתכבדו, שתכבדו את זכות העם היהודי, העם היהודי, למדינה משלו, כמו שנאמר בהחלטת מועצת הביטחון 181; ושנכבד זה את זה. והחלק החיובי בדברים שלך שמאוד שמחתי עליו למרות הצגתו כמחאה או קיפוח – לא אכפת לי, אני מסוגל גם להבין קצת מחאה וקיפוח, זה טוב גם מבחינה פוליטית – היה גם חלק חיובי בדברים שלך, לא רק שלילי – זה העובדה שעמדת פה בגאווה וציינת את הישגי מדינת ישראל, הישגי הערבים במדינת ישראל. הישגי הערבים במדינת ישראל – – – <קריאה:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> הערבים במדינת ישראל, לשיטתך ולשיטתי, הם חלק ממדינת ישראל – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – והישגיהם הם חלק מהישגי הקולקטיב של אזרחי מדינת ישראל. ואני אומר לך – אני מקווה שבתוך לא הרבה זמן, לא הרבה שנים – אנחנו נצמצם ונסגור פערים וההישגים של היהודים ושל הערבים במדינת ישראל בכל התחומים רק ילכו ויתרחבו, ילכו ויתעצמו. ואם נדע לעבוד ביחד, ואתם גם כנציגים של ערביי ישראל בכנסת תדעו גם קצת לעבוד ביחד עם הממשלה, ולא רק תמיד אנטי ואנטי ואנטי – הרי תמיד אתם באופוזיציה. גם כשיש ממשלות שמאל אתם באופוזיציה; אתם אף פעם לא מצטרפים אפילו לממשלה, ואחר כך אתם מתפלאים שרוב ההצעות שלכם לא מתקבלות. אם הייתם קצת יותר פרודוקטיביים בעצמכם ומשתלבים וקצת פחות חייבים כל הזמן למחות ולהתנגח, זה היה יכול לשרת את כולנו, את היהודים ואת הערבים. את כולנו ביחד. אני מקווה שיגיע יום שתדעו להשתלב יותר במערכת ולא רק לבנות כל הזמן על ניגוח וניגוח וניגוח. כי אתם נורא נעלבים לפעמים מדברים שנאמרים, ולפעמים אני יכול להבין אתכם. אבל אתם גם פוגעים ומעליבים לפעמים. פוגעים ברגשות היהודים סתם שלא לצורך. ולכן, איך אומרים? טול קורה מבין עיניך. אני לא אומר לך את זה אישית. אני מציע שנגיד את זה לכולנו. הגיע הזמן שנלמד לכבד יותר ולא לפגוע. אני רוצה לומר לך, גם יהודים הם בני-אדם. גם יהודים נפגעים מהרבה דברים שאומרים פה נציגים ערבים בכנסת, כאן בבניין ומחוץ לבניין. גם אנחנו נפגעים לפעמים מדברים בוטים שנאמרו, כולל מדברים שנאמרו פה היום נגד המדינה היהודית – – <קריאות:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – באצטלה של – כאילו בשם הדמוקרטיה העם היהודי חייב לוותר על זכות ההגדרה העצמית או על מדינה משלו. תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני השר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הנה, המנהרה נפתחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי, ולאחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <קריאה:> להזמין מלון? להזמין מלון? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אל תגרמו לו להגיב. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה יפה. אבל אתם הוגנים שאתם צועקים גם עליו – – – <ענת ברקו (הליכוד):> יש דברים שחייבים להגיב. אני שמחה שיש – – – זה מאוד משמח אותי – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אדוני. עד עשר דקות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, מדברים על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים). זו הצעת החוק והיא מכוונת לחקירת אנשי הביטחון, אנשי השב"כ, לזה הם מתכוונים. והנושא הזה הוא לא מהיום. יש חוק הוראת שעה, רוצים לעשות את זה חוק קבוע. אחרי החלטות בג"ץ יצרו את המונח "לחץ פיזי מתון", מרשים לחץ פיזי מתון. אבל זה לא נכון. מה הם מבקשים היום? מבקשים לא לתעד, לא חזותית ולא בקול, את החקירה עצמה. אבל בוא נשאל למה. זה אומר, קודם כול, שיכולים לענות את האסירים, את החשודים לכאורה, בכל האמצעים עד להוצאה הודאה או לא הודאה, אם כי אם לא מתעדים אז הם יכולים לרשום גם הודאה שהיא לא קיימת; זה דבר אחד. 2. למה לא לתעד? אמרו שהם דואגים לאנשים שנחקרים. מה דואגים? אולי העם שלהם יתקוף אותם או יענה אותם. אז אתה מענה מחשש לעינוי אחר – איזה יופי – אבל אפשר להעביר את הסרט של התיעוד הזה גם לשופט, כי רוב הנחקרים הפלסטינים, הרי הם מוענשים אחרי שמגישים לשופטים חומר חסוי, חומר שהם לא יכולים לענות עליו, עורך-הדין שלהם לא יכול להתנגד, לא יכול לדעת. הם נשפטים על חומר חסוי. הבדיחה בחוק הזה היא שמאפשרים ביקורת פתע למבקרים שיבואו ויראו ויבדקו אם הם מענים או לא מענים, וזה בכל שעה, בלי להודיע לחוקרים. מה, איך ידעו שנחקרים באותו רגע? איך ידעו מה הם עושים ואם אלה המבקרים הם יותר נאמנים מהשופטים, שלהם אפשר להראות את העינוי עצמו? אבל ברור שפלסטיני, כשמעונה, אפילו אם הוא מגיש תלונה, עד היום איש שב"כ אחד לא נחקר, לא הוענש, על כל העינויים, ואפילו במקרים של מוות תחת חקירה, והנחקר התאבד בכל פעם. אני שואל, הרי העובדה היא כך, הפלסטיני שנכנס לחקירה, הוא כבר אשם, רק צריך לסדר את התיק. ואם התיק, לא מאפשרים לסדר אותו, יש להם האופציה הבאה, שזה פתרון הקסם, מעצר מינהלי. אז – החוק הזה כל כך טיפשי, כל כך מיותר, כי מי שאתם רוצים להכניס לכלא נכנס כבר. אז למה כל החוק הטיפשי והאנטי-אנושי, החוק הזה שלא מתקבל על הדעת? מהחוק הזה אני פונה למשהו אחר. התפרסם היום המצב ברפואה, המצב של מחסור ברופאי משפחה, ואני – במעבר חד; מתחת לאף קורס לו עוד מנגנון רפואי: במדינת ישראל יש מחסור ברופאי משפחה, העומס בלתי אנושי, וזמני האבחנה התקצרו לכארבע דקות בממוצע למטופל. בואו נבין, מטופל שמגיע לרופא משפחה, שבסך הכול יכול לבדוק אותו, ד"ר עבדאללה אבו מערוף, ארבע דקות יספיקו שהחולה ייכנס, הרופא צריך לקלוט את הפרטים שלו, הוא לוקח את הכרטיס המגנטי שלו, שואל אותו שאלות, ואז אין לו זמן לבדוק אותו, אז הוא כבר מכין את המרשם. אבל יכול להיות שהחולה הזה יש לו מחלה קשה, הוא לא צריך רק את האנטיביוטיקה הקלה או את משככי הכאבים. לכן יש אנשים שבאים וחוזרים עד שהם מתמוטטים ועד שיצטרכו בתי-חולים ולפעמים גם מאבדים את החיים שלהם בגלל העומס הזה. מדינת ישראל, שיש לה תקציבים – 60 מיליארד שקלים בתקציב של 16' עוד לא נוצלו. למה לא להוסיף תקציבים – ואנחנו בהכנת תקציב לשנתיים – להקטין את הלחץ הזה? כי גם הרופאים כבר, רופאי המשפחה יוצאים למאבק. למה לא להקטין? נוסף על זה, יש דבר אחר – עד ששולחים חולה לבדיקת רופא מקצועי, הוא מגיע, אבל הוא בודק כמה זמן בין חולה לחולה אחר אצל הרופא המקצועי, שצריך לבדוק – כבוד היושב-ראש, הוא צריך לבדוק, ולדייק, ולקחת את הזמן שלו – לפעמים זה שלוש דקות עד חמש דקות, ולפעמים גם פחות מזה. למה? כי לאותה שעה רושמים שניים או שלושה, כי אסור לבזבז את הזמן של הרופא, אתה, כחולה, תחכה, כך שאם מישהו לא יגיע, או יבטל, לרופא לא יהיה זמן ריק. עושים את זה בלחץ, וגם הרופא המקצועי שולח לבדיקות, שולח לצילומים – אתה מגיע עם הדרישה, אחרי שהפנה אותך רופא מקצועי, אתה צריך להגיע למחוז, ובמחוז יחליטו אם הרופא שברשימה של הקופה שלהם, אם הוא בסדר או לא בסדר, ואז הם קובעים אם מאשרים בדיקה של CT או MRI, או כל בדיקה אחרת, ולרוב מחזירים אותך לבדיקה שהיא פחות מדויקת ועם הקרנה יותר גדולה. לכן, הנושא הזה זה משחק בחיי אדם – זה משחק בחיי אדם, ואת המצב הזה צריך לשנות. יש הרבה אנשים שמחכים שיאשרו להם לעבוד ברפואה, והבחינה הזאת, שבאה רק כדי להכשיל – אנשים שעבדו כרופאים בחו"ל שנים על שנים, הבחינה הזאת נועדה להכשיל אותם. למה? כי הם רוצים את המחסור הזה, כי העיקר – כמה זה עולה, ולא משנה אם זה חיי אדם או לא, העיקר הכסף. לכן זה נושא שחייב להיות מטופל, ובנושא הזה הגשתי שאילתה, שהיום נדחתה. עוד נקודה מאוד חשובה – יש לי עוד קצת זמן – משרד האוצר והמשרד לפיתוח הנגב והגליל מגבשים תוכנית לתמוך בפיתוח המדע והתעשייה בגליל, על בסיס התוכנית שגובשה במשרד הכלכלה, תוכנית בסך 400 מיליון שקלים. על זה גם הגשתי ונדחיתי בנשיאות. תוכנית זו תוגש לממשלה בימים הקרובים. אני שואל, בתוכנית הזאת, מה החלק של האוכלוסייה הערבית? הכסף הזה מיועד אך ורק לגליל, הוא לא בפריסה ארצית – רק לגליל. הערבים הם רוב בגליל; הערבים בגליל הם שני-שלישים מהערבים במדינת ישראל. מה יהיה החלק שלהם מה-400 מיליון? האם הממשלה תעשה אפליה מתקנת אולי? תזרים את רוב הכסף, אפילו כולו, לאוכלוסייה הערבית? מדובר על דוח העוני – בדוח הקודם 52.6% מהערבים היו מתחת לקו העוני. האם הממשלה תפנה את התקציבים ליישובים הערביים שרובם במצב סוציו-אקונומי נמוך, 3 ומטה? האם התוכנית הזאת תיצור מקומות עבודה לערבים שם, תאפשר ליישובים גם לקבל הכנסה מארנונה של המפעלים האלה ומארנונה גם של האנשים שיעבדו, כי היום הם מובטלים? האם המצב הזה ישתנה? אנחנו צריכים לראות את התוצאות של התוכנית הזאת; כשמדברים על העוני, והשר עלה ואמר: הפערים, ומצמצמים פערים – אף-על-פי שאנחנו לא מבקשים צמצום פערים, אנחנו רוצים לסגור אותם, ואם הממשלה תכין תוכנית, היא יכולה לסגור אותם. אבל הבדיקה היא – בימים הקרובים הביטוח הלאומי יפרסם את דוח העוני שלו. היום מדברים על הדוח האלטרנטיבי, לא הרשמי של המדינה – האם אנחנו נראה בדוח הזה שאחוז הערבים מתחת לקו העוני קטן, או גדל, או נשמר? זו הביקורת הראשונה על התפקוד של הממשלה הזאת, ואני חושב שהמצב הולך ונעשה רע יותר. לכן הממשלה הזאת, דינה, גם, לא להמשיך לשלוט פה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, אדוני. אנחנו עוברים לחברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, כ-40% מהאוכלוסייה הערבית בנגב, כ-80,000 בני-אדם, מתגוררים ב-35 כפרים ערביים בדואיים שמדינת ישראל, הדמוקרטית-לכאורה, מסרבת להכיר בהם ולהסדירם, תכנונית או מוניציפלית. 80,000 שמתגוררים ביישובים, כל יישוב מונה 3,000-2,000 לפחות וחלק מהיישובים מונים כ-5,000. אבל כשאנחנו רואים שכל המדינה, עם כל מוסדותיה, ממשלה, משטרה – כל המדינה עומדת על הרגליים כדי לאשרר ולהכשיר יישוב ל-100 איש, או פחות מ-100 איש, על אדמה פלסטינית פרטית – ועדיין ממשיכים לומר שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. יודגש בהקשר זה, מכובדי השר, כי השלטון העות'מאני, וגם הבריטי, בישראל הכיר בזכויותיהם הקנייניות של הערבים הבדואים – בשיטת הקניין המסורתית שלהם. ולכן, מה אפשר לעשות כדי לקדם פתרון צודק, מערכתי ובר-קיימא, שוויון לאזרחים הבדואים? כל פתרון ראוי לסוגיית ההתיישבות של הבדואים בנגב חייב לעמוד בעקרון השוויון. כדי לממש את עקרון השוויון יש להתחשב באפליה ההיסטורית ובעוול המתמשך שנגרם להם מאי-הכרה בכפריהם ובזכויותיהם הקנייניות. יש להשוות את מצבם התכנוני של היישובים הבדואיים למצב התכנוני של היישובים היהודיים, דהיינו להכיר ביישובים, לתכנן ולפתח אותם. על כל פתרון התיישבותי לעמוד באמות מידה בסיסיות של שוויון בהקשר של הקצאת קרקעות. הכרה ביישובים הבלתי-מוכרים: בבסיס כל פתרון עומד עקרון ההכרה בכפרים הלא-מוכרים, במקום מושבם, במציאות התכנונית, ההיסטורית והחברתית. אמות המידה הראויות להכרה הן גודל היישוב או הקהילה, זיקת התושבים למקום, המבנה הקהילתי והלכידות החברתית של התושבים, ואופי הפריסה הפיזית של היישוב. כל 35 הכפרים הבלתי-מוכרים עונים על אמות מידה אלו. שיתוף הציבור הערבי-בדואי בתכנון: שני עקרונות תכנון מרכזיים הם שהתכנון חייב לפעול למען רווחת הציבור, ועליו לשקף עקרונות של הגינות וצדק חברתי. עקרונות אלה מטילים על המתכנן חובה להתייחס באופן מיוחד לצרכים של קבוצות חלשות באוכלוסייה. הגנה על קניינם ותרבותם של הערבים-בדואים והימנעות מהעברה כפויה: על כל פתרון להתיישב עם עקרונות ההגנה על קניינם ותרבותם של מיעוטים ילידיים, ובכלל זה יש להימנע מפתרונות שיש בהם העברה – חלקית או מלאה – של הבדואים ממקום מחייתם והושבתם מחדש ללא הסכמתם החופשית. הכרה במערכת הקניינית הבדואית: המערכת הקרקעית המסורתית של הבדואים שרירה וקיימת; לבדואים הייתה תמיד תפיסה טריטוריאלית וקניינית ברורה, ועד להקמת מדינת ישראל היה בה סחר קרקעות מתועד. יש להכיר בזכויות הקניין המסורתיות של הבדואים על אדמותיהם ההיסטוריות, בלי שהמדינה תתחרה אתם על הזכויות בקרקע. ההכרה במערכת הקרקעית המסורתית עומדת בלבו של כל פתרון המכוון לתקן עוול היסטורי ממושך ולהבטיח זכויות שוות לכל אזרחיה. הקפאת הריסת בתים: אחת ההשלכות של אי־הכרה בכפרים הערביים הבדואיים היא שאין להם תוכניות מתאר, ולפיכך תושביהם לא יכולים להוציא היתרי בנייה בהתאם לחוק התכנון והבנייה. מכאן שכל בנייה ביישובים הללו נחשבת בלתי חוקית, אף-על-פי שחלקם היו קיימים עוד לפני קום המדינה. בעקבות זאת, ובשל הצורך הבסיסי בקורת גג, הבדואים נאלצים לבנות ללא היתרים. במקום להכיר ביישובים הבדואיים, להסדירם תכנונית ומוניציפלית ולאפשר לתושביהם לבנות בהתאם לחוק, הרשויות נוקטות מדיניות של הריסת בתים בכפרים הלא־מוכרים. מדיניות הריסת הבתים לא זו בלבד שהיא פוגעת בזכותם של הבדואים לכבוד ולתנאי מחיה הולמים, היא אף איננה אפקטיבית. כל מטרתה להלך עליהם אימים, והיא אך מגבירה את חוסר האמון והניכור בין האוכלוסייה הבדואית למדינה. מכאן שיש להקפיא מדיניות זו ולקדם תכנון והכרה בכפרים הערביים הבדואיים. לסיכום, האזרחים הערבים-הבדואים בנגב סובלים מאפליה קשה ונושאים בהשלכותיה כבר 68 שנים. זוהי מציאות חיים בלתי נסבלת ובלתי מתקבלת על הדעת, שבה אזרחים ערבים מופלים באופן ברור ומובהק ביחס לאוכלוסייה היהודית באותו אזור ממש. הם חשופים לאפליה בהקצאת משאבי קרקע, תכנון ודיור, לאי-הכרה בכפריהם, למניעת שירותים חיוניים מתושביהם ולאי-הכרה במערכת הקרקעית המסורתית שלהם. אם המדינה מבקשת לשים קץ לסכסוך המתמשך בינה ובין הבדואים בנגב ולפתור את מצוקתם של תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים על בסיס של שוויון אזרחי, יהיה עליה לאמץ פתרון מערכתי כולל, המבוסס על כיבוד זכויות האדם של האוכלוסייה הבדואית ולהכיר בכל 35 הכפרים הלא-מוכרים בנגב, במקומם הנוכחי, על בסיס אמות המידה התכנוניות האובייקטיביות המקובלות, והן במערכת הקניינית המסורתית שלה. אלה שני תנאים מרכזיים העומדים בבסיסו של כל פתרון שנועד להביא את הסכסוך לקצו. על רשויות המדינה לנהוג בשקיפות ולשתף את הציבור הבדואי בפתרונות המוצעים לו, ולהימנע מפתרונות שיש בהם עיגון חקיקתי חד-צדדי ודורסני, או מפתרונות שיש בהם העברה כפויה של אוכלוסייה ממקומה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני, חבר הכנסת. חבר הכנסת יוסף ג'בארין. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס, ואחרון המציעים של הסתייגויות, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, אחריו. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> תודה, כבוד היושב-ראש, אני רואה שאין שר, אז אפשר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> איפה השר? השר פה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אני יכול לדבר בחופשיות, ואז – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש לך ראייה מיוחדת שאין לנו, חבר הכנסת גליק? אני יודע שעור מיוחד יש לך, רוצים בצה"ל לעשות ממנו שכפ"ץ, אבל ראייה מיוחדת גם? אתה הולך להתחיל עם עשר דקות, ואם תצטרך נוסיף לך. בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> האמת היא שחברי שפתחו את הדיון בחוק הזה באמת פירטו את ההסתייגויות העיקריות שיש לנו לחוק, והטענה המרכזית שלנו היא שבחוק הזה פשוט הממשלה עושה בדיוק את ההפך ממה שצריך; במקום לחייב תיעוד של החקירות הביטחוניות, שם עולה החשד לפגיעה בזכויות החשודים הנחקרים, הממשלה עושה בדיוק ההפך, ודווקא שם כנראה יש לה מה להסתיר, ולכן היא מבקשת לעגן את הפטור הזה. כבוד היושב-ראש, אני גם מנצל את העובדה שהשר שטייניץ נכנס למליאה, ואני אומר שבשעה האחרונה התנהל דיון מאוד מעניין וחשוב לגבי הסתירה בין המדינה היהודית לבין הדמוקרטית. אני חושב שחברי באמת התייחסו לנקודות העיקריות. אבל אני רוצה למקד את הדיון בהיבט נוסף שעדיין לא עלה כאן, ובכך אני רוצה להשלים את הדיון שהיה כאן, השר שטייניץ, בעניין ההתנגשות בין המדינה היהודית לדמוקרטית. אחד הדברים החשובים מאוד, לדעתי, בדיון הזה, שעד עכשיו לא עלו בדיון, הוא העובדה שבמדינת ישראל קיימים עשרות חוקים – עשרות, ואני לא מגזים – עשרות חוקים שנותנים עדיפות באופן מפורש לאזרחים היהודים בתוכה; חקיקה מסוימת אפילו נותנת עדיפות גם ללא אזרחים, והחקיקה הזאת נוגעת כמעט בכל התחומים הרלוונטיים ליחסי מיעוט ורוב. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אתה מתכוון, למשל, שיהודים חייבים להתגייס לצבא? – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אני תכף אתייחס. קודם כול, אפשר להתחיל בסמלי המדינה, למרות שזה אולי לא הכי חשוב. תראה לי מדינה דמוקרטית בעולם ש-20% מאזרחיה הם תושבים ילידים – וכל מערכת הסמלים שלה היא מערכת יהודית, ציונית, דתית באופן בלעדי. לכן לאזרח הערבי, לא רק שאין לו מה לעשות עם הסמלים הללו, אלא הסמלים הללו משקפים את הנרטיב, אפילו הנגדי שלו. אבל זה לא רק עניין של סמלים, זה גם ענייני הגירה וחוק השבות. תחשוב על מצב, כבוד השר, שיהודי ובני משפחתו בכל מקום בעולם, גם אם מישהו בכלל לא יהודי ולא יודע עברית ומעולם לא היה בישראל, יכול אוטומטית לעלות לישראל ולקבל אזרחות, ואילו אנחנו, אם לי יש בן-דוד שמתאהב בבת-דודה שלו בשטחים, אין לו היום אפילו אפשרות משפטית להביא אותה ולחיות אתה בישראל. <יהודה גליק (הליכוד):> אחרי שנחיל את החוק הישראלי על השטחים, הוא יוכל. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> נחשוב גם על חקיקה בתחום השירותים הדתיים; האם כבוד השר מודע לכך שאין חקיקה שמסדירה את כל שירותי הדת בישראל, שמקבילה לחקיקה בציבור היהודי? האם השר מודע לכך שאין בכלל אפילו הנהגה דתית נבחרת לציבור הערבי בישראל? אפילו משהו שהוא אולי פשוט, סמכות דתית שתכריז מתי חל החג שמסיים את הרמדאן, למשל. אין בכלל איש דתי שיש לו הסמכות הזו, כי אין חוק שנותן את הסמכות. וזה גם נכון לענייני לשון ותרבות. כמעט כל החקיקה שמתייחסת לנושאי התרבות, חקיקה שלפעמים לא חושבים עליה, חוק רשות השידור – רואים את מטרות השידור הציבורי ורואים במפורש: חיזוק המורשת היהודית והתרבות היהודית, והמורשת הציונית וכו' וכו' וכו', והשאלה, מה קורה עם הציבור הערבי? כלום, כלום, בקושי יש התייחסות לדוברי הערבית. ולכן – וזו הנקודה העיקרית שאני רוצה להוסיף לדיון הזה – במדינת ישראל קיימים עשרות חוקים. אתה נתת את הדוגמה הנכונה של אנגליה, שהדגל שם מבטא איזו זיקה לעם מסוים, ואני מסכים אתך – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> דת מסוימת. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> דת מסוימת. אבל באנגליה, חוץ מהדגל, אתה לא תמצא כלום בחקיקה שם או בביטויים הפורמליים. זהו, זה נעצר שם. הלוואי שזה היה המצב בישראל, הלוואי שזה המצב בישראל. בישראל זה הרבה מעבר לכך. אמרתי, עשרות חוקים, גם בתחום האזרחות, גם בתחום ההגירה, גם בתחום הסמלים, ואני עוד לא דיברתי על בעלות בקרקע, על המעמד המיוחד של המוסדות הלאומיים היהודיים, של הקרן הקיימת ושל הסוכנות היהודית. הקרן הקיימת עד היום אומרת בריש גלי שהיא משרתת רק את העם היהודי, וזה 13% מהקרקע במדינה. באיזו מדינה דמוקרטית יש לך עד היום מוסדות מוכרים בחוק שמשרתים בריש גלי רק את אוכלוסיית הרוב? ולכן הטענה שלי היא שהניגוד שקיים בין המדינה היהודית והדמוקרטית – שהמדינה היהודית שאימצה את כל החקיקה הזו לא מקיימת את העיקרון הבסיסי בדמוקרטיה שזה עקרון האזרחות השוויונית והמשותפת. אגב, זו אזרחות שהובטחה עוד במגילת העצמאות, עוד בהכרזה על הקמת מדינת ישראל. איפה האזרחות המשותפת כאן? עם חקיקה – אני לא אגיד גזענית, אגיד מפלה, אגיד מדירה. אז אם היסוד המרכזי במשטר דמוקרטי, שזה היסוד של אזרחות משותפת, לא מתקיים במדינת ישראל, אז איך אפשר להגיד שזו מדינה דמוקרטית – כאשר יסוד דמוקרטי לא מתקיים בה? לכן אני טוען שהאזרחות במדינת ישראל היא לא אזרחות שוויונית, כי קיים בה סיווג, קלסיפיקציה. יש אזרחים סוג א' שהם האזרחים היהודים, שנהנים בעצם מכל החקיקה הזאת, גם מהסמלים, וגם מהאזרחות, וגם מחוק השבות, וגם מהמוסדות הלאומיים, וגם מהשירותים הדתיים וכדומה. כל מי שלא שייך לקולקטיב הזה, לקולקטיב היהודי, הוא באזרחות סוג ב', סוג ג'. וזה לא ניתוח תיאורטי, זה פשוט ניתוח על-פי החקיקה בישראל. לכן, במדינה היהודית אנחנו אזרחים סוג ב' וסוג ג' לפי אותה חקיקה בדיוק, ולכן זה לא דר בכפיפה אחת עם מדינה דמוקרטית. מכאן הטענה שלנו, שמקבלת חיזוק בכל החקיקה הזו, שיהודית ודמוקרטית לא הולכים ביחד עם חקיקה כזו. אני אומר לך, כבוד השר, אין לנו טענה שיש משהו טבוע ביהדות, אינהרנטי ביהדות, שהוא מפלה. זו לא הטענה שלנו. ההפך, אנחנו יכולים לצטט: "ואהבת לרעך כמוך" כאמרה מרכזית אולי במורשת היהודית, שדווקא מדברת על שוויון. אבל המדינה היהודית בעבורנו היא כל החקיקה הזו שהדירה אותנו; היא כל החקיקה הזו שהפלתה אותנו; היא כל החקיקה הזו שסיווגה אותנו בתור אזרחים סוג ב' ואולי סוג ג', אם לא סוג ד'. אין לך מדינה אחרת בעולם שמגדירה עצמה כמדינה דמוקרטית והיא כוללת את כל האפליה הזו ואת כל ההדרה הזו. אם מדברים על החלטת החלוקה, אני רוצה להזכיר משהו חשוב מאוד בהחלטת החלוקה. החלטת החלוקה, אומנם אתה צודק, השר שטייניץ, דיברה על מדינה יהודית. אתה צודק, היא אמרה מדינה ערבית ומדינה יהודית. אבל החלטת החלוקה לא כללה שום אמרה או שום משפט שנותן ליהודי באותה מדינה שנקראה מדינה יהודית, עדיפות על האזרח הערבי-פלסטיני. באותה מדינה 45% היו אמורים להיות ערבים, אם לא היה מתרחש גירוש. 45%. והחלטת החלוקה דיברה על כך שכל אחת משתי המדינות תקבל חוקה דמוקרטית, democratic constitution. אבל מעבר לכך, החלטת החלוקה דיברה על כך שכל חוקה בכל מדינה תכלול את עקרון השוויון, ובמונח האנגלי, שתבטיח את ה-equal protection of the laws, ההגנה השווה של החוק. לכן אין שום הוראה, אין שום משפט, אין שום מילה בהחלטת החלוקה שיכול להכשיר מתן עדיפות, מתן פריבילגיה, לאזרחים היהודים על פני האזרחים הערבים. אמרתי ואני מדגיש, הם היו אמורים להיות 45% אם לא היה גירוש. החלטת החלוקה דיברה על חוקה דמוקרטית, על עקרון השוויון. החלטת החלוקה דיברה על כיבוד זכויות מיעוטים, לרבות הזכויות הלשוניות, לרבות השימוש בשפה הערבית בבית-המחוקקים, מה שאי-אפשר לעשות כאן כי אין תרגום, ובבתי-המשפט ובכל משרדי הממשלה. לכן, מי שרואה את החלטת החלוקה ומי שרואה את כל החקיקה המפלה שאני מדבר עליה, הוא רואה בעצם שבכלל המדינה כיום היא לא ביטוי של החלטת החלוקה; היא עשתה בדיוק ההפך, שלא לדבר על מה שקרה ב-1948. אבל מבחינת שמירה על הערכים האוניברסליים שהחלטת החלוקה ביטאה, זה פשוט פער תהומי בין מה שהובטח שם לבין מה שקיים. אז בדיוק בשביל כל זה אנחנו טוענים שמדינת ישראל אינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. מי שלא מסכים, מתבקש להסביר. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת ג'בארין. אני רוצה לציין שאני הרבה זמן בכנסת – במיוחד בקדנציה הזאת – זו הפעם הראשונה, אדוני השר, שמתנהל דיון רעיוני בין חברי הכנסת הערבים של הרשימה המשותפת לבין שר בממשלת ישראל, ואני רוצה להודות לך על שהתערבת בדיון, והדיון היה משני הצדדים, למרות חילוקי הדעות, דיון מכובד. תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כבר הודיתי לו. <היו"ר אחמד טיבי:> אז אני מודה לו בתור יושב-ראש הישיבה. הלוואי שירבו ויכוחים רעיוניים כאלה. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. אני בטוח שאתה תוסיף לדיון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אי-אפשר בלי להתחיל מהחוק עצמו, אבל מהזווית הזו: זה אך טבעי שחוק כזה יובא על-ידי הממשלה הזאת. זה אך טבעי שממשלה שבעצמה – זאת וזאת שהייתה לפניה – מינתה ועדות חקירה שהמליצו בפניה המלצות ברורות, חותכות, ועושה בדיוק ההפך. מביאה חוק שהוא הפוך מההמלצות של הוועדות המקצועיות שהיא הקימה. זו אותה ממשלה שמינתה צוות מומחים שלה – מנכ"לי כל המשרדים הרלוונטיים, בראשות ראש אגף התקציבים – שהפיק דוח שנקרא "דוח צוות 120 הימים". אני לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלצטט אותו שוב ושוב ושוב. תרגמנו אותו כמובן. ובא השר, עומד כאן ומדבר: מה, אפליה? יש אפליה? אז מפיך – יש פתגם בערבית שאומר – (אומר בערבית ומתרגם:) מפיכם אני מרשיע אתכם. לא מה שאנחנו מפיקים, לא הדוחות שלנו. לא המידע שאנחנו בעצמנו מייצרים, אלא המידע שלכם, שאומר במפורש, לדוגמה, שכל משבר הדיור בכפרים וביישובים הערביים הוא תוצר של מדיניות מכוונת של כל הממשלות בישראל מ-1948. זה נכתב בדוח וכו', וכו', וכו'. אבל מה קורה כאן, רבותי? למה זה אך טבעי? משני טעמים. הטעם הראשון – אני אחזור אליו גם כשאני אחזור לדבר על נושא המדינה היהודית – כי פה יש מציאות קולוניאלית במהותה. אי-אפשר לא לראות ולא לקשר את כל השיח שהיה כאן לפני כן, למהות, לדנ"א הקולוניאלי של המשטר בישראל. המושג הזה צריך להשתרש גם בשיח שלנו. זה לא עניין רק של מיעוט ורוב ואפליה בין שחורים ולבנים, כמו לדוגמה בארצות-הברית, או בין קבוצות מהגרים בצרפת לבין הרוב. זה לא ככה. יש פה פרויקט קולוניאלי שלא הסתיים. אנחנו לתומנו חשבנו שבגבולות 67' קמה מדינה שהכיר בה העולם, שחברה במוסדות מועצת האו"ם, ולפחות כאן – האפליה עכשיו היא עניין של אפליה אזרחית; כמובן שהכול על רקע לאומי. אבל הביטויים של האפליה נובעים מהקשרים של הרוב שהשתלט על המיעוט, שהדיר אותו. ואז, אדוני השר, באות לנו, יום ולילה, הוכחות. עזוב את השיח של ההסתה, של ההדרה, של השנאה. יום-יום אתם מפקיעים עדיין קרקעות בנגב. שמים 250,000 ערבים בידי השר אורי אריאל – הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב – ומוציאים שני כפרים – אום-אלחיראן ועתיר – ממקומם, ואתם הבאתם אותם לשם לפני 60 שנה. מתכננים ליהודים. לא שזה בשמורת טבע, במקום שאסור לבנות בו. באותו מקום אתם מתכננים ובונים ליהודים. מה זה? תגיד לי, בכל מקום בעולם מה זה? אתה יודע מה? אני תרגמתי לאנגלית, שחור על גבי לבן, מה שהיה כתוב במינהל התכנון בישראל. שינוי מס' 9 של תמ"מ 2, שזה מחוז הצפון. מה היו הוראות התכנון למתכננים? המטרות של התכנון: א. ליצור רוב יהודי בגליל – שחור על גבי לבן; ב. למנוע רצף טריטוריאלי בין יישובים ערביים – מסמך רשמי של ממשלת ישראל. כשתרגמנו את זה לאנגלית שלחתי את זה לכמה מקומות. אז הייתי באגודת הגליל, גייסנו כסף להקמת מוסדות תכנון משלנו. זה מנקר עיניים. בשפה האנגלית, כשזה כתוב – תסתכל לדוגמה בארצות-הברית, אם באיזו מדינה יגידו ליצור רוב לבן באיזו עיר. באטלנטה תתכנן בשביל ליצור רוב לבן, או תמנע רצף טריטוריאלי בין שכונות של שחורים, לדוגמה? אבל המציאות הקולוניאלית הזו, שגם השר עצמו עמד כאן ודיבר – הוא דיבר על משטר דמוקרטי, דמוקרטיה, מדינה ליהודים – אם אתה בעד מדינה ליהודים, מה אתה עושה בגדה המערבית? מה אתם עושים בימים האלה עם חוק ההסדרה? תגידו לנו. איזה שקר זה. אתה רוצה מדינה יהודית-דמוקרטית; איפה, אדוני השר, בגבולות 67' או בכל פלשתינה? כי פרויקט הכיבוש עוד לא נגמר? הפרויקט הקולוניאלי עוד לא נגמר. עוד אדמה, ועוד אדמה. אז אני חוזר לעניין הלאום. כאן המציאות הקולוניאלית התחילה בזה שהיה פה עם ילידי, ובאו מהגרים. מהגרים. יכולים לטעון שהיינו פה לפני 3,000 שנה. דווקא הראשונים היו חילונים רובם, אתה יודע, בכל העליות שהיו. אבל השתמשו בספר, ההבטחה האלוהית וכו'. בסדר. כשבאו הצלבנים לכאן, היו להם גם סיבות לבוא ולהשתכן. הם השתכנו כאן 250 שנה, וטענו – הקבר של ישו, הזיקה לארץ הקודש וכו'. אבל מה קרה? היה תהליך היסטורי. באו לכאן מהגרים – מכל סיבה שהיא – והוכרו בזכות ההגדרה העצמית שלהם. העם הילידי הכיר בזה. לא אתווכח עכשיו על המלחמה עצמה. בסופו של דבר, קמה מדינה שהייתה אמורה לממש את זכות ההגדרה העצמית של היהודים הישראלים שהגיעו לכאן. לא כל יהדות העולם. והעם הערבי ועמי ערב קיבלו את זה, בתקופות היסטוריות מסוימות. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> באסל, בחייך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זה – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מדינות ערב – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כשהשר שטייניץ – לא, תן לנו. תן לנו. אני מתווכח עם השר שטען שזה שאנחנו בעצם אומרים שאי-אפשר שתהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, מה שהסביר באופן קולע חברי יוסף, כאילו אני שולל את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. זה לא נכון. אני לא רוצה להשתמש במילה אחרת, אבל זה פשוט לא נכון. זה פשוט לא נכון. אבל שאני אכיר בזכותו של כל יהודי בעולם, שהוא לא אזרח, שברגע שיעלה לישראל יקבל אזרחות אוטומטית, ואני, בן העם הזה שגר כאן מאות בשנים, האזרחות שלי מוטלת בספק אפילו עד היום? אדוני השר, יהודית ודמוקרטית – יהודית, לא בגלל האופי. אנחנו לא מדברים על אופי. כל מדינה שיש בה רוב, הרוב – השפה שלו, התרבות שלו, הדת שלו, כמובן המאפיינים השונים – נותן את האופי. אנחנו לא מדברים על האופי. אנחנו מדברים על זה שהיהדות של המדינה, כפי שאמר יוסף, שורשה בחוקים, בחוקי-על, בחוקי-יסוד, שמפלים אותנו. אתה תעמוד במקומי. תתאר לך שאתה ערבי – אולי קשה, לא יודע; אבל אני בטוח שיש בך צד הומני חזק – תגיד אני בן לעם המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל. האם הייתי מסכים להיות אזרח סוג ב'? אנחנו כולנו נולדנו בני תשע. תשעה חודשים. ח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב, הח'ליף השני באסלאם – אספר את הסיפור הזה ואגמור. השליט של מצרים אז, עמרו אבן אל-עאץ, נתן לבן שלו להרוג מישהו או לתקוף מישהו. אז הוא קרא לבן שלו, ואמר למי שהותקף – נתן לו דִרא, עצאיה – יעני מקל – ואמר לו: תכה. תעניש אותו. הוא אמר לעמרו אבן אל-עאץ השליט: (אומר בערבית: עד מתי תשעבדו את האנשים שאימהותיהם ילדו אותם בני-חורין?) אתם לא יכולים לשעבד את האנשים שנולדו בני-חורין על-ידי האימהות שלהם. זה מה שאני אומר לך. אנחנו נולדנו בני-חורין בארצנו. זה המולדת שלנו, ולא נסכים לרגע להיות אזרחים סוג ב'. אנחנו כאן אזרחים בעלי זכויות, והזכויות שלנו – לא רק האזרחיות. אנחנו בעלי זכויות גם בצד האזרחי. אף אחד לא עושה לנו טובה. אף אחד. גם בתשלומי מסים, גם בכל מה שאנחנו נותנים ומייצרים, וגם מפני שאנחנו בני העם הערבי הפלסטיני, שהוא בעל המקום בדיוק בדיוק בדיוק – אנחנו מוכנים לשוויון הזה. אנחנו שני עמים שגרים כאן. אני תמיד השתמשתי במילה: שנגזר עלינו לחיות ביחד, ותיקן אותי כבוד הנשיא היום, אז חבר הכנסת: שנועדנו לחיות יחד. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת אבו מערוף, בבקשה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> חיליק, זה אומר שמתקרבים לסוף הישיבה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שש-שבע שעות אתה בבית. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מסתבר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אחרון המציעים. יש אחרי זה בקשות דיבור. נראה מי יהיה פה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר שטייניץ, האמת, אפשר לדבר לא רק עשר דקות, ואפשר להצטמצם לשתי דקות, אבל היות שיש כאן שיעורים בהיסטוריה, צריך להתייחס גם לזה. זה טוב שמתייחסים להיסטוריה שהיא לא רחוקה, ועדיין הזיכרון הלא-רחוק ישנו. השר שטייניץ דיבר על עניין החלוקה, והוא התייחס לזה ממבטו שלו, אבל הוא נכנס לעניין הדמוקרטיה, וכמעט נכנס לעניין האינטרנציונליסטי. תודה רבה לך. כמעט לא שמת לב לעצמך. הייתה גם הצעה שמקובלת, של המפלגה הקומוניסטית, שנוסדה כאן ב-1919 על-ידי קבוצה של יהודים, המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, שאכן אמרה: מדינה דו-לאומית לכל אזרחיה. מי לא היה? התירוץ הזה שהערבים לא רצו – זה תירוץ. לא אכנס לכל מיני פרטים, פה ושם, איך הוקמה המדינה ואיך החלוקה. זה תירוץ שמדינות ערב לא רצו. הייתה נכבה, וזאת עובדה. תאר לעצמך שלא הייתה נכבה, והיו חצי-חצי אזרחים. אז תלמד היסטוריה טוב. הדבר השני, בקיצור, אתה אמרת עניין אופוזיציה וקואליציה. אני חושב שאתם באופוזיציה. אנחנו אומרים: בבקשה, שתי מילים: שוויון ושלום. שלום ושוויון. בבקשה. יש לכם האומץ לשני הדברים האלו, שוויון ושלום? בבקשה. מי אומר שלא? הנה הקואליציה. יש מישהו בקואליציה של שוויון ושלום? בבקשה. אז הם מדברים. נשים את השלום בצד, אז בוא נדבר על שוויון, והנה החוק הזה שאנחנו עכשיו דנים עליו, ושוב יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט לא שכנע אותנו. דיברנו על זה הרבה פעמים. הרבה פעמים, ומתווכחים. עצם העובדה שאין שוויון ויש אפליה – אז יש החוק הזה. הנה, עובדה, לא צריך לעשות ויכוח. הייתה ועדה של כבוד השוטפת נאור, ועדה של טירקל, ועדה של צ'חנובר; שתי ועדות שאמרו שהחוק הזה לא חוקתי ולא דמוקרטי. לא. יש עוד ועדה, שלישית, בסדר. באה ועדת צ'חנובר. מה אמרה? שיהיה מפקח שיסתכל ויתבונן, איך מתנהלת החקירה. זה ממש הזוי. מי יסתכל על המפקח הזה ועל הפקח הזה, שמסתכל איך מתנהלת החקירה? זה מזכיר לי מה שעשו בימי הצאר לפני המהפכה הבולשביקית, כשהיו שלושה שמסתכלים על האסיר, על העצור בתא של הצאר: אחד מסתכל על האסיר, אחד מסתכל על החייל ועוד אחד מסתכל על החייל. ככה רוצים בחוק הזה. כמובן, לא ניכנס לחוק. זה חוק אנטי-דמוקרטי, שאין לו שום ערך. בשנת 2002 הייתה הוראת שעה. 14 שנה נמשכה, ועכשיו שוב ממשיכים אותה. עד מתי? עד אין-סוף. אז איפה הפנים של השלום? איפה הפנים של השוויון? הנה הסתירה. כל דבר שנקרא בחוק הזה, זה יעורר הרבה – גם יעורר הרבה עניין של הסתות, גם הסתה וגם הדברים של ביטן, דברים של ראש הממשלה. רק לפני כמה ימים ביקרנו אצל נערים קטנים בני 16 ו-17 בכפר ג'דיידה-מכר ליד ירכא, שנעצרו בחשד להצתות. בזדון. החקירות שהיו שם לנערים המסכנים האלה, שישה נערים – אחר כך שחררו אותם, מפני שלא מצאו שום הוכחה בכלל שהם עשו שרפות. ואיך התנהלו החקירות? אללה יסתור. נערים בני 16 ו-17, אפילו קצין מבחן ועובדת סוציאלית לא הביאו להם. עצרו אותם שבוע שלם. אתה רוצה לומר לי שהחוק הזה דמוקרטי? זה לא נכלל בחוק הזה. ביטחון. מיסטר ביטחון. כל דבר כשר, אם זה ביטחון. למה? למה? כל דבר כשר אם זה ביטחון. מעצמת-על, מדינת ישראל. כל דבר כשר אם יש ביטחון? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> פרה קדושה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> פרה קדושה, הבנו. על זה דיברנו כמה פעמים. לכן, כמובן – לא אכנס להרבה היבטים – החוק, שוב אנחנו אומרים, לא חוקתי, לא דמוקרטי. החוק הזה הוביל אותנו לוויכוח אידיאולוגי כזה שאני מתווכח תמיד, ושמח שיש לנו ויכוח אידיאולוגי, וטובות התשובות של השר. אכן צריך את האומץ לומר את האמת. בבקשה, הכדור לא אצלנו. הכדור אצלכם. תתחילו את הצעד הראשון של שוויון. תתחילו את הצעד הראשון להחזיר אדמות שהופקעו ללא צדק בשנת 1965 והלאה עד שנת 1977-1976; ויום האדמה. בבקשה, תתחילו את הצעד הנכון והדרוש. אפשר? יש לכם האומץ? נעזוב את האמירה "מדינה יהודית ודמוקרטית". בבקשה, לא נתווכח על זה. אז תעשו את הצעד הדמוקרטי הנכון השוויוני לאזרחים שישנם כאן. בבקשה, איזה צעד? אנחנו מתווכחים על חוקים יום-יום בכל הוועדות. בכל הוועדות מתווכחים על חוקים יום-יום. <מיקי לוי (יש עתיד):> המפלגה הקומוניסטית בארץ. אולי יותר טוב ממה שאתה אומר. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> בבקשה. שיהיה קומוניזם בארץ; אני בעד. שיהיה סוציאליזם בארץ; אני בעד. בבקשה. לזה הוא חתר. בסוף הוא אמר דמוקרטית. אז בבקשה, אני מקבל דמוקרטית, אבל המהות זה אינטרנציונליזם. אתה רוצה? בבקשה. יהיה לך האומץ? ללא קשר לקפיטליזם, לדעות הקפיטליסטיות ולמונופולים שישנם. ללא קשר, בבקשה. יש אזרחים שחיים כאן. תתייחסו כבני-אדם. זה מה שצריך. לא צריך יותר. האם זה הרבה? לא מבקשים הרבה. בבקשה. לא מבקשים הרבה. ויש הרבה דוגמאות שאפשר לתת. אז טוב שיש אומץ. אני מקווה שהאומץ הזה יתבטא בעשייה, והעשייה הראשונה שתהיה היא ביטול החוקים האלה שהם חוקים מפלים. לא צריך חקיקה. צריך עשייה, החלטות של ממשלה. גם חקיקות, להחזיר אדמות, תכנון ובנייה, לטמון את חוק קמיניץ המתוכנן שעבר בקריאה – וככה אפשר לומר שאכן יש צעדים ראשונים של שוויון, ואכן נדבר על מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו סיימנו עם המסתייגים. אנחנו עוברים עכשיו לבקשות – מה, מהצד? אה, השר. שמעתי: עיסאווי. אוקיי. סליחה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אחרי יעלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא לא לא, אני פשוט שמעתי "עיסאווי", והיא אמרה: "השר". <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מי שכח פה את משקפיו? שלך? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ואתם אומרים שהממשלה לא נותנת לכם כלום. בבקשה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, נאמרו פה דברים רבים. לא אגיב על כולם, רק אומר כמה דברים. ראשית, קודם כול לגבי האמת ההיסטורית. העם היהודי זה לא סתם אנשים שהגיעו לפה במקרה מכל מיני קצוות העולם כמו שהוצג פה. לעם היהודי יש מולדת אחת, ארץ-ישראל. הוא היה כאן לפני אלפי שנים, הוא גורש מכאן בצורה מתוכננת על-ידי האימפריה הרומית, בעיקר אחרי מרד בר-כוכבא, המרד השני, והוא חזר לכאן היום. לגבי דמוקרטיה אני אגיד רק את הדבר הזה: ראשית, דרך אגב, אם מדברים על דמוקרטיה, אני חייב להביע כאן – כדמוקרט, ואני בטוח שכל חברי, משמאל ומימין, מצטרפים – זעזוע עמוק מההסתה הקשה לרצח או לאלימות בדמות תמונה של נתניהו עם חבל תלייה. זה מצטרף גם למיצג המזעזע של הפסל שהופל בכיכר-רבין בתל-אביב, ואני רוצה לומר לכם: תגידו לא ירו מהימין, כן ירו מהימין – מי שמוכן, וראיתי כבר תגובה של "בצלאל": אולי זה לא טוב, אבל זה במסגרת חופש הביטוי. כשמציגים ראש ממשלה או כל אדם עם חבל תלייה; כשמפילים פסל – כשעושים, קודם כול, פסל כזה, של ראש ממשלה, ואחר כך מפילים אותו – זאת הסתה לאלימות. וכואב הלב ש-20 שנה אחרי רצח רבין, וזה לא חשוב אם זה ראש ממשלה מהימין או מהשמאל, שוב יש כאן הסתה מהסוג הזה. מי שלא יגנה את ההסתה נגד נתניהו כפי שהיה מגנה הסתה נגד רבין או נגד שמעון פרס ז"ל, או כל מנהיג שמאל, מוביל אותנו לאלימות ואנרכיה. <קריאה:> זה פסול ונתעב. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> יפה. אני בטוח שאנחנו מסכימים בזה. ועוד מילה אחת על דמוקרטיה. היה פה טיעון כללי שדמוקרטיה חייבת להיות מדינת כל אזרחיה, ולכן לדמוקרטיה, לכאורה – אני עושה עכשיו הכללה של הטיעון – לא יכולה להיות זהות. כל הדמוקרטיות בעולם, או כל המדינות הדמוקרטיות בעולם, צריכות להיות בדיוק אותו הדבר, כי אסור שלמדינה דמוקרטית תהיה איזו זהות קולקטיבית או כללית, כי כל זהות קולקטיבית וכללית – דגל עם מגן-דוד, דגל כמו בנורבגיה או בריטניה, עם צלב – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יש הבדל בין חוקים – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> רגע, רגע, אני אענה גם על זה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – לבין – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אתה צודק. דגל עם זהות, כל מדינה עם זהות, לכאורה, מאחר שזו זהות אחת, יהיו פרטים שלא מרגישים בנוח או שהזהות שלהם שונה, ולכן היא לא דמוקרטיה. אז אין טעם להקים בכלל מדינות בעולם, שהכול יהיה מדינה אחת, של כל אזרחיה, כי כל המדינות דומות, כולן – רק כל אזרחיה. זו לא המציאות בעולם הדמוקרטי. יש מדינות עם זהות, עם שפה, עם היסטוריה, עם דגל, עם זהות דתית יותר או פחות, עם זהות לאומית יותר או פחות, וגם מדינת היהודים, או מדינת ישראל, היא מדינה יהודית. היא חייבת שוויון אזרחי וזכויות לכל אזרחיה, אני מסכים לחלוטין עם הדברים האלה, אבל העובדה שאתם מנסים באמצעות התביעה המוצדקת לשוויון לבצע מהלך של שלילת שוויון מהעם היהודי כעם, ולהגיד – מדינה פלסטינית כן, מדינה יהודית לא; מדינה ערבית מצרית כן, מדינה יהודית לא; מדינה צרפתית כן, ואיטלקית כן, מדינה יהודית – לא – פה אתם טועים, פה אתם פוגעים, פה אתם שוללים את זכות העם היהודי, הלגיטימית, כפי שהוכרה על-ידי כל המדינות. ולסיום, מאחר שנאמר פה על-ידי חבר כנסת ערבי מסוים על ישראל "דמוקרטיה לכאורה", אני לא מבין למה כל טענה על חוק מפלה או על אי-שוויון או על פערים זה טענה נגד הדמוקרטיה. אני רוצה לסיים במה שאמרה הערב ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי על מדינת ישראל. אני מקריא את הציטוט של מה שהיא אמרה. שימו לב מה אמרה ראש ממשלת בריטניה ביחס לשאלה האם ישראל היא דמוקרטיה, או דמוקרטיה לכאורה, או דמוקרטיה פגומה. היא אמרה כך, אני מצטט. כך אמרה ראש ממשלת בריטניה על ישראל – היא לא יהודייה, היא לא אזרחית ישראל, היא ראש ממשלת בריטניה: ישראל דמוקרטיה פורחת, מגדלור של סובלנות, מנוע של חדשנות, דוגמה ומודל לשאר העולם לאופן שבו מתגברים על קשיים ומכניעים חסרונות. ועוד אמרה תרזה מיי: רק כשאתה מתהלך בירושלים או בתל-אביב ורואה מדינה שבה בני כל הדתות והמינים מרגישים חופשיים ושווים בעיני החוק – אתה מבין. מותר שיהיו פה ויכוחים, מותר שיהיו פה טענות, מותר שתהיה פה שאיפה לשוויון, ואני אתכם בשאיפה לשוויון, אבל כדאי שבמזרח התיכון הנורא הזה – – <קריאה:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – תכירו גם אתם במה שאומרת ראש ממשלת בריטניה הערב: ישראל – דמוקרטיה פורחת. <קריאה:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני השר. חבר הכנסת פריג', בבקשה. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, לא? אה, רגע, אנחנו עוברים לבקשות דיבור. אז בסדר, שנייה. אנחנו עוברים לבקשות דיבור. ראשון הדוברים – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – הרצוג, לבני, ונראה מי יהיה פה ומי לא. בבקשה. עד חמש דקות, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר שטייניץ, לאן אתה הולך? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני מקשיב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, חברים וחברות, אני, למען האמת, בתחילת הדיון אמרתי לעצמי – הדיון הזה ייקח איזה חצי שעה, נגיד את ההסתייגויות, וסיימנו בכך. אבל הדיון התפתח לדיון מאוד מהותי, מאוד מעניין, מאוד מאתגר, וסוף-סוף, אחרי ארבע שנים בכנסת, אני שומע דיון ענייני, שנוגע במהות המדינה. אני, ידידי השר – ותרשה לי להגיד לך ידידי – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> בכיף. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אני על לפני 1948 לא רוצה לדבר. ב-1948 קמה מדינת ישראל. המדינה הוגדרה מדינה יהודית ודמוקרטית. עזוב את היהודית. אני רוצה להתמקד ב"מדינה דמוקרטית", כי הדמוקרטיה היא חלון ודלת הכניסה שלי ושל כל המיעוט הערבי הלאומי במדינה. היא דלת הכניסה שלי למדינה, עזוב את הוויכוחים האחרים. אני רוצה להתחיל מכאן. אני, כאבא, כערבי, כבן למיעוט לאומי במדינה, אני יכול לתת לבן שלי, לבת שלי, חינוך – יכול לשלוח אותה לאוניברסיטה, שתלמד את המקצוע הכי טוב, יכול להשקיע בה, יכול לעשות לה הרבה חלומות. אבל אני, כאבא, לא יכול לסלול כבישים, לא יכול לתכנן ערים ולא יכול לקחת את המחויבות של המדינה כלפי כאזרח. ידידי אחמד טיבי עמד כאן ואמר נתונים שהם מוכרים, והם גאווה: לטכניון השנה התקבלו 600 סטודנטים וסטודנטיות ערבים. בפקולטה לרפואה בלבד נתקבלו כ-50 סטודנטים ערבים. בטכניון, שנה א'. מהם, חברים, 70% נשים. אני, יש לי נגיעה אישית שם, בגלל זה אני מכיר את הנתונים. 70% נשים. אלה נתונים לתפארת. האוכלוסייה הערבית, יש לה חסמים במוסדות להשכלה גבוהה. היא רוצה ללמוד, ויש חסמים. קיבלו החלטה לפני כמה שנים לנסוע – בעשרות אלפים, ומאות-מיליוני שקלים עלו ויצאו מהמדינה – לירדן. למדו מקצוע, בעיקר רוקחות. יותר מ-20,000 איש – סטודנטים ערבים – מהמדינה נסעו לירדן, וזה עלה מאות מיליונים. למה אני אומר מאות מיליונים? כי הם נסעו, שילמו במיטב כספם, המשפחות ביקרו שם כל חודשיים-שלושה, וחזרו. עכשיו, מקצוע הרוקחות מוצף בערבים. השתלטו על המרחב בכל בתי-המרקחת. הפסיקו. כי יש לנו תשוקה, רוצים ללמוד, רוצים ללמוד. אז הסטודנט הערבי גילה מקומות אחרים. התחילו לנסוע, באלפים, בהמוניהם, התחילו לנסוע לחו"ל, והיום לומדים אלפים בארצות אירופיות שונות. עכשיו אנחנו מגלים חסם חדש; מחלקת הבחינות של משרד הבריאות אמרה: מה, זה לא משתלם, הערבים השתלטו לנו על כל המקצועות. אז מחלקת הרישוי של משרד הפנים התחילה להעלות חסמים וחסמים בפני הסטודנטים שסיימו בחו"ל – לא לאפשר להם לעשות את בחינת ההסמכה, האוניברסיטה לא מוכרת. אנחנו מזמינים אתכם – ומבטלים. גורם האפליה מכוון נגד המגזר הערבי, נגד הסקטור הערבי. אלה העובדות הקיימות עכשיו. אנחנו משתדלים למרות כל הקשיים וכל החשיבה שמונחת – אני רוצה תשובה לגבי הסוגיה הזאת. לגבי הסוגיה השנייה, הדמוקרטית, חברים, כשאני אומר דמוקרטית, מה זה דמוקרטיה? אני מציע ליושב-ראש הכנסת שכל מי שנכנס לבית הזה יעבור קורס בדמוקרטיה, מה זה דמוקרטיה. ב"שבתרבות" בשבת, חבר הכנסת דוד ביטן מהליכוד, שנבחר על בסיס דמוקרטי, שנבחר במשטר דמוקרטי – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסיים. – – אמר: הייתי מעדיף לא לראות את הערבים באים לקלפי. חבר כנסת במדינת ישראל, שהיא דמוקרטית, אומר אמירה אנטי-דמוקרטית, והוא לא מבין מה הוא אמר. הוא לא מבין מה שהוא אמר. אז, חברים וידידי השר, אנחנו רק דבר אחד מבקשים מכם, תסירו את החסמים בפני האוכלוסייה הערבית, ואתם תראו, אנחנו ניתן לכם "פייט" בחינוך, בלמידה, בהשכלה. אתם מפחדים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אני מקריא את רשימת הדוברים: יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי. בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לרשותך. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני לא צריך חמש דקות. עליתי רק כדי להתייחס למיצג הזה שהופיע היום ב"בצלאל". בעיני זה דבר חמור מאוד, זה מיצג שכולו הסתה וטירוף, שבינו לבין אמנות אין דבר וחצי דבר. חופש הביטוי וחופש האמנות במדינה דמוקרטית זה דבר חשוב מאוד, אבל אסור בשום פנים ואופן שהם ישמשו עיר מקלט לתופעות של קריאה לפגיעה וקריאה לאלימות, וזה מה שיש היום ב"בצלאל", וכנגד הדבר הזה אנחנו מחויבים לצאת. דווקא אנחנו, שאנחנו באים מתוך מחנה פוליטי שנרצח לו המנהיג על רקע של הסתה פוליטית, אני חושב שאנחנו צריכים להיות הראשונים לקום ולהתנגד לדבר הזה, ולא משנה מאיזה כיוון מגיעה ההסתה. אנחנו צריכים להשמיע קול ברור מאוד מאוד כנגדה. אז על ההיסטוריה, על חלקו של ראש הממשלה, יש פה בבית ויכוח. את חלקו בהסתה ההיא, את זה כבר ההיסטוריה תשפוט, אבל מה שקורה היום בכנסת – על ההתנגדות שלנו לדברים שקורים כאן – זה צריך להיות במסגרת הוויכוח והמאבק הפוליטי הלגיטימי, אבל ממשלה מחליפים בקלפי ואך ורק בקלפי. הדברים הללו חייבים להיאמר בצורה ברורה מאוד. אני מקווה מאוד מאוד שגם המוסד יסיר מהר מאוד את אותה יצירה – אם אפשר לקרוא לה כך – כי באמת זה לא ראוי. זה באמת דבר שהוא לא ראוי והוא מסוכן. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – אם בדברים האלה המשטרה לא תטפל ומערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק, אנה אנחנו באים? זה יהפוך לחיזיון נפרץ נגד מנהיגים פוליטיים מכל הכיוונים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני מסכים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – מוותר; חבר הכנסת עמיר פרץ – אינו נוכח; חברת הכנסת מרב מיכאלי – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, רציתי לנצל את ההזדמנות הזאת לדבר על העניין של המיצג שהיה היום ב"בצלאל". אני לא יודע מי עשה את זה, זה גם לא משנה מי עשה את זה – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> בבקשה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני חושבת שהנושא מספיק חשוב. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – אני מתייחס לזה ברצינות מאוד מאוד, ואני לא מתכוון לייצר לעניין הזה זילות או להתייחס לזה בצורה זלזלנית. העניין הזה, שמנקודת המבט שלי מצאתי לנכון לא רק לעלות ולגנות בכל מחיר – אין לי מילים. כשראיתי את התמונה הזאת הרגשתי באמת כמו אגרוף אל תוך הבטן. הרגשתי כמו אגרוף אל תוך הבטן. בעיני רוחי כל מילה של גינוי יכולה רק להמעיט את עוצמת שאט הנפש. נכון, אומרים שזה תלמיד שהביע את עצמו. אני לא מקבל את זה. לא מקובל בעיני. אמירות מן הסוג הזה, גם אם מישהו רצה להביע את עצמו ממקום פוליטי כזה או אחר, זה לא מסוג הדברים שישנו את התמונה פה. זה לא מסוג הדברים שיעשו פה מצב אחר. זה בדיוק אותו דבר, ממקום אחר. כשאנחנו, איתן ברושי, גינינו בכל תוקף את הצד האחר – ואני לא רוצה לתת סימנים – אני לא רוצה להתחיל לדבר על קלישאות, עשבים שוטים או כל מיני דברים כאלה. זה מעשה נבזי, מעשה נבלה, ומי שיתפסו אותו שהעלה את זה, צריך להעיף אותו מבית-הספר. אי-אפשר שבשם חופש הביטוי יהיה חופש השיסוי, חופש הביזוי. אני לא מקבל את זה. אני עולה לכאן בדיוק כמו שאני תוקף ללא רחם כל אמירה מהצד האחר – כך אני מוצא לנכון – לא לשם האיזון אלא כי יש דברים שאסור שייאמרו ואסור שייעשו. <יהודה גליק (הליכוד):> השאלה היא, מה האווירה הציבורית שיצרה את זה? זאת השאלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אומר את זה לך באמת מכל הלב – אבל בואו לא נעסוק באווירה. אני לא רוצה להיכנס לאווירות. אני לא רוצה שנמצא את עצמנו עוסקים באווירה. אני יודע להגיד בעניין הזה שזה מעשה נבלה, מעשה שאסור שייעשה, ואני מקווה באמת שהוא לא אווירה או ייצוג של דברים שאני לא רוצה שייאמרו או שייעשו. תודה רבה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. בעיני זו התייחסות ראויה מאוד. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי רוזנטל – אינו נוכח; חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – מוותר. חבר הכנסת איתן ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, השר וחברי הכנסת, בהמשך לדברים שנאמרו פה אני רוצה לומר מילה. בכל זאת הממשלה יש לה היכולת לבדוק, לחקור ולהעניש. שר המשטרה וראשי זרועות הביטחון שאמונים על חקירה של עבירות שנעשות, בוודאי בנסיבות שתוארו כאן, זה בידי הממשלה. לא רק לגנות. חופש הביטוי הוא לא חופש מאחריות, ואני חושב שיש כאן גיבוי מקיר לקיר להעניש ולהרתיע ממעשים דומים. אני רוצה לומר שהכנסת עוסקת בימים אלה באופן אינטנסיבי בתקציב ובחוק ההסדרים 2017–2018, תקציב דו-שנתי. חלק מהשאלות שנאמרו כאן בשולי הדיונים הקודמים קשור לשאלה של סדר העדיפויות של החברה הישראלית. ואני חושב שמה שבולט בתקציב הזה – שמי שיושב הכי הרבה שעות בוועדת הכספים זה משה אשר מרשות המסים. הממשלה, לפי דעתי, בצורה מדהימה – יושב פה שר שהיה שר האוצר – עשתה תרגיל: היא קבעה קודם כול את השימושים ועכשיו היא מחפשת את המקורות, עד כדי כך שמשה אשר הפך להיות הנציג המרכזי של האוצר ברוב ישיבות ועדת הכספים. זאת אומרת שתקציב 2017–2018, אחרי שחילקו לפי ההסכמים הקואליציוניים ואחרי שרוקנו את הקופה הציבורית, נשען בעיקר על יכולת המיסוי, ולכן גם יש כל כך הרבה מחלוקות. עד עכשיו כמעט לא גמרו שום סעיף בוועדת הכספים, וגפני עומד חסר אונים מול קואליציה מתפרקת ואופוזיציה שלוחמת, וטוב שכך. ואנחנו עומדים ערב סיום הדיונים בלי תקציב – לפי דעתי בסעיפים מרכזיים – כי חלק מאלה שכאילו דואגים לדירה השלישית, הטבות לצעירים ועוד שאלות נוספות, הם קודם כול ניסיון של האוצר לגייס כספים. כאילו מורידים מסים – מס הכנסה, מע"מ ומסי חברות – אבל מעלים ומוסיפים מסים וגם מאיימים על היכולת לקיים משק יצרני. כאשר ראש אגף התקציבים ומנכ"ל האוצר יושבים בסקירה כללית ומציינים שהגידול הוא ממכירת מכוניות ומנסיעות לחוץ-לארץ, כאילו חוזרים להיפוך הפירמידה, הפוך. פעם היו מדווחים על הקמת מפעלים, על תוספת בחקלאות, בתיירות – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מנוע צמיחה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> עכשיו מנוע צמיחה הוא מנוע מקרטע של רכישת מכוניות ונסיעות לחוץ-לארץ. זה דבר הזוי, ממשלה שחוזרת להיות ממשלה של עם של צוענים וסוחרים. אני רוצה לומר בהקשר הזה שהממשלה גם לא פועלת נכון, על-פי השקפתה, לפיזור אוכלוסייה. תראו, בימים האחרונים – אני לא יודע אם ליצמן מתבייש לבוא הנה אחרי הדוח – בימים האחרונים פרסמו דוח שמאמת את מה שידענו, שהנגב והגליל מקופחים בכל מה שקשור לבריאות. בגליל מתים יותר, חיים פחות, מקבלים פחות שירותים ומשלמים יותר. איפה נשמע דבר כזה שהמדינה רוצה לחזק את הנגב, את הגליל – דרך אגב, שם יושבת גם רוב האוכלוסייה הלא-יהודית, הערבית – המדינה אומרת שהיא מחזקת, ובאותו זמן היא נותנת שם שירותים ברמה נמוכה יותר, כאילו האזרחים שם הם סוג ב' ואולי יותר מב'. אבל באותו יום, המבקר פרסם דוח על מוכנות העורף. מה אומרת הממשלה על הדוח הזה? שהיא בודקת. כאילו לא ידענו שהייתה מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" ושהעורף לא מוגן. אז מצד אחד הבריאות לקויה, מצד אחר סכנת ההיפגעות גדולה. יש איומים של טילים, וצה"ל פרסם 10,000 מטרות של "חיזבאללה". גדל המתח בחזית הצפונית והסורית, והמדינה לא ממוגנת ושירותי הבריאות לא ערוכים. ואיך אפשר יהיה להסביר את המחדל הבא, עם כל הכבוד לנחיתת המטוסים? דבר אחד ברור, יחסי ישראל–ארצות-הברית הם ברמה גבוהה, אבל המוכנות כאן היא לא מספקת. אז גם אין שירותי בריאות, גם אין מיגון, גם יש חשיפה לאיומים בגבול הצפוני והדרומי, גם אין תוכנית תעסוקה. כלומר, הממשלה מביאה תקציב שאין בו בשורות גדולות, יש בו גם גזירות. היו אולי תוכניות מרחיקות לכת לחלק מהגזירות, אבל בסופו של דבר חברה שיש בה הרבה מאוד מתחים – יש בהחלט מצבי משבר כמו הדוח על העוני, יש שאלות של מערכת היחסים והקיפוח של המגזר הלא-יהודי, יש הזנחה של הנגב והגליל בתחום הבריאות, אין מקומות תעסוקה, והתקציב נשען על מיסוי, לא על מנועי צמיחה ולא על יצירה. אין ספק, אלה מרכיבים מדאיגים של חברה שעוד נכונו לה מבחנים. וליתר ביטחון, גם מחסלים את החקלאות. ביום שני הבא, בשעה 11:00–12:00, אמורים להתייצב כאן מול הכנסת אלפי חקלאים. יושב-ראש הכנסת כבר התחייב לקבל משלחת של החקלאים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – יהיו כאן אלפי חקלאים שישדרו מצוקה גדולה מאוד. אולי אם יהיה הסדר בעמונה, שרי הבית היהודי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – יתפנו לטפל בהתיישבות ובחינוך. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת. חבר הכנסת נחמן שי. אחרי נחמן שי – קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני אחריו? <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה מה שרשום. בבקשה, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, התמונה שבית-הספר לאמנות "בצלאל" הגיש הערב לאזרחי מדינת ישראל היא בגדר חרפה. אני אומר את זה כמי שמעריך ונותן כבוד ומשקל גבוה לחופש האמנות והיצירה. אני מאמין גדול שדמוקרטיה יכולה למתוח את עצמה ולהגמיש את עצמה ולהתמודד עם אתגרים מכל סוג שהוא, כולל על עצם היותה מדינה דמוקרטית. אבל במדינת ישראל בשנת 2016, עוד מעט 2017, מוטב שאוזנינו ועינינו יהיו כרויות כולן לגילויים על סף של אלימות, של קריאה לאלימות, של הסתה, של תופעות שפוגעות ושוחקות את עוצמתה של הדמוקרטיה. כזה היה המיצג המחתרתי הזה שעלה, הופיע ונעלם במסדרונות של בית-הספר "בצלאל". אני ציפיתי כבר לשמוע מהנהלת בית-הספר. אני לא שמעתי. אני מקווה שהיא פועלת. אני מקווה שהמשטרה תדע להיכנס לשם. אני לא אוהב משטרה בתוך מוסדות אקדמיה, אבל אנחנו צריכים תמיד, והיום במיוחד, להבחין בתופעות הקטנות או בסימנים, סימני האזהרה, לפני שהם מתפתחים לממדים גדולים. אז אי-אפשר לבלום אותם יותר. זה סוג הדברים האלה. זה הולך על מין חבל דק כזה. הלוא בסך הכול זה מין סוג של בדיחה ולא התכוונו וכן הלאה. מדובר בראש ממשלת ישראל, מדובר באיום, מדובר בקריאה לאלימות. אנחנו בכנסת ישראל, אנחנו בציבור הרחב צריכים לגנות, צריכים להילחם, צריכים לפעול נגד וצריכים להבין שאפילו בדמוקרטיה – דווקא בדמוקרטיה – דמוקרטיה שמקדשת את חופש הביטוי וחופש היצירה, ליצירות כאלה אין מקום. מותר להגיד את זה, צריך להגיד את זה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת קסניה סבטלובה? אינה נוכחת. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין? אינה נוכחת. חבר הכנסת יוסי יונה – בבקשה, אדוני. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, ראשית, אני גם מצטרף לגינוי והבעת שאט נפש מהמיצג שנעשה ב"בצלאל". אין לזה מקום, יש לגנות את זה באופן חד-משמעי, נקודה. עכשיו אני רוצה, ברשותכם, לעשות משהו שהוא – קצת להפיח איזושהי רוח חביבה פה במליאה. אתם יודעים, לפני ימים מספר רוברט צימרמן, הידוע בשם בוב דילן, קיבל את פרס נובל לספרות. יש המון המלעיזים והמון המקטרגים – מה פתאום? ההבחנות העבשות האלה בין ספרות לבין פרוזה. אני בין אלה שחושבים שהוא יוצר מדהים, מקורי, חשוב, מהחשובים ביותר במאה ה-20 בתחום של שירה, פזמונאות. איש שלמעשה השפיע במידה משמעותית מאוד על תנועות חברתיות. לכן ביקשתי, התאמצתי, לתרגם אחד מהשירים הראשונים שלו, מ-1963, שזה למעשה שיר שהוא שיר מחאה. כשקראתי אותו אמרתי: וואו, כמה הוא מתאים גם לימים האלה שלנו, למציאות של הגלובליזציה, המציאות שמפעלים נודדים והולכים למקומות שבהם העבודה זולה יותר; לפגיעה בזכויות עובדים ועוד. אז הנה, ברשותכם, ברשותך, גברתי היושבת-ראש, פואמה של בוב דילן מ-1963 – בתרגום שלי – שנקראת "בלוז המדינה הצפונית". <דוד אמסלם (הליכוד):> יוסי, מה זה קשור לנושא? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לא קשור. לא קשור, דוד. <דוד אמסלם (הליכוד):> טוב. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לא קשור, כן. לא קשור, דוד. ברשותך. בסדר? אז הנה ככה: "בואו התקבצו סביבי חברים," – וביניהם דוד – "ואספר לכם מעשייה, / על מכרות ברזל אדומים, / שפעם רב היה מספרם. / אך עתה חלונות בלוחות קרטון עטופים / והקשישים המסבים על הספסלים / מספרים סיפור אחר על המקום, / שהפך לעיירת רפאים. // בפאתיה הצפוניים של העיירה, / גדלו וצמחו ילדי, / אך אותי גידלו הרחק משם. / אמי לקתה במחלה, בדמי ימי, / ואחי מילא את מקומה. // מחצבי הברזל ניגרו, / והשנים על-פני הדלת חלפו. / המסילות והאתים השמיעו רחשם, / עד שבאחד הימים אחי לביתו לא שב, / בדומה לאבי, לפניו. // ובכן, חורף ארוך מתרגש ובא, / ואני משקיפה מחלוני. / מי ישווה לו, רוחב לבם של חברי? / לקצם הגיעו לימודי, / כשאותם נטשתי באביב, / כשג'ון תומס, כורה, ביקש את ידי. // ובכן, ימים באו וימים חלפו, / והיבול טוב היה, / תיק ארוחת הצהריים נמלא בכל עונה, / אך עם שלושה תינוקות שנולדו, / קוצצה לפתע העבודה, / לחצי משמרת יומית, ללא כל סיבה. // ואז נסגר הפיר במהרה, / והיקף העבודה עמו ירד, / והאש באוויר, דומה כי קפאה, / ואז בא איש ודיבר, / והוא אמר שבעוד ימים שבעה, / מכרה 11 ייסגר. // הם משלמים מחיר יקר מדי, / מתלוננים שם במזרח, / את המחצב, הם אומרים, / לכרות כבר לא כדאי, / כי שם למטה, בדרום אמריקה, בעיירות הכורים, / ירד מחירו עד בלי די, // וכך נסגרו המכרות, / ונרקב הברזל האדום, / ובחדר עמד ריחה הכבד של השתייה, / והשיר החרישי והנוגה, / האריך עד מאוד את השעה, / כשהמתנתי לשקיעתה של החמה. // ימי חלפו על אדן החלון, / בעוד הוא לעצמו מדבר, / וכך נוסדה דממת הלשון. / ואז כשהפציע השחר בוקר אחד, / נותרה המיטה יתומה, / נשארתי עם שלושה ילדים, באחת. // הקיץ חלף, / האדמה נעשית קרה, / החנויות נסגרות / האחת בעקבות רעותה. / כשיגדלו ילדי הם מייד מכאן ילכו, / כי לא נשאר דבר שעבורו הם פה יישארו." כפי שאמרתי, הפואמה הזו מיטיבה לתאר גם מציאות של היום, של ימינו, של ארצות רחוקות אבל גם של הארץ שלנו. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> פואמה מאוד יפה ומרגשת, אבל זה לא פרס נובל לספרות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> השר שטייניץ – יש לנו חמש שניות – מסתייג, אבל בהערה אחת לשר שטייניץ: בתקופה הזאת שעוד היינו עומדים יחד במחאות ובהפגנות, מן הסתם היית אז מתפעל יותר. אבל – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> זה לא קשור לזה. זה לא קשור, זה לא פוליטי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה רבה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> תודה לך, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת איל בן ראובן, ואחריו – אחרונת הדוברים, אם תהיה באולם, יעל כהן-פארן. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, חברי וחברות הכנסת, ראשית, אני רוצה לומר שהמיצג ב"בצלאל", כמו אירוע הפסל בכיכר-רבין, מתחיל לייצר רצף אירועים חמור ביותר. אני קורא לחברי המחנה שלנו וכל המחנות האחרים: זה בזוי, זה מסוכן. חדל עם הדברים האלה – וחשוב שהקריאה תצא מכאן מקיר לקיר לפני שיהיה מאוחר. אני רוצה לדבר על נושא נוסף: דוח העוני שהתפרסם היום מראה תמונה חשוכה ומדאיגה מאוד בחברה הישראלית. כשליש מהישראלים החיים במדינה הזאת הם אנשים עניים. זה מדד שאינו נתפס. 29% מהאוכלוסייה בישראל, ילדים ובוגרים, 2 מיליון אנשים ו-436,000 חיים מתחת לקו העוני. התמונה המחרידה הזאת נוגעת יותר לשיעור העוני בקרב הילדים. אני מוכרח להגיד שאני, כאב לשישה ילדים גדולים וקטנים, אני פשוט נחרד כשאני מסתכל על הנתונים האלה. מתברר כי 11% מהילדים לא אכלו בשנה האחרונה במשך יום, כיוון שלא היה להוריהם כסף לדאוג לכך. 61% מההורים לא רכשו לילדיהם תרופות עקב מצוקה כלכלית ו-54% לא רכשו לילדיהם ציוד בסיסי לבית-הספר. זה חמור. נוסף על כך, ילדים הולכים לבית-הספר ללא כריך, מצמצמים את גודל הארוחות ומדלגים עליהן בגלל מצב כלכלי קשה של הוריהם. אני מוכרח להגיד שכשאני גדלתי, אני זוכר שעלתה תמיד השאלה האם יש בישראל אנשים רעבים. התשובה בעבר הייתה לא, וכיום – במספרים שהולכים וגדלים. העוני הזה הוא מלכודת שקשה מאוד להיחלץ ממנה, היא מחייבת לערוך שיקולים וויתורים כואבים. תחשבו על האם והאב שצריכים לבחור בין הצורך לאוכל מזין לילדים לבין תשלום שכר הדירה וחשבונות הבית. אם נמשיך בדרך זו, לילדים העניים של היום יהיה קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהמלכודת הזאת. אם לא נתייחס לבעיית העוני הזאת כאל מצב חירום לאומי ונמקם אותה בראש סדר העדיפות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד כעשר שנים חיים במצב של כאוס חברתי, בחברה שהיא עוד יותר משוסעת ועוד יותר לא סובלנית. כאילו חסר לנו משהו כיום. חברי הכנסת, בעיית העוני היא בעיה של כולנו. היא מעל הפוליטיקה והיא מעל הסקטוריאליות. כנבחרי ציבור, אסור לנו לתלות את תפקיד המבוגר האחראי לטיפול בבעיה בעמותות. הן לא יכולות לפתור את זה. הן אינן תחליף לאחריות החברתית שיש לנו כאן כלפי הציבור. הממשלה צריכה כתנאי ראשון להכיר בכישלון בנושא. זה תנאי ראשון: מכירים בכישלון – אז אפשר גם לתקן. כדי לתקן את העיוות הנורא הזה ולעצור את התנועה במדרון ולהביא למגמת ירידה בהקדם, אנחנו צריכים לעבור למעשים שיבואו על חשבון הדיבורים ומס השפתיים. ואני אומר, די להכחשת תופעת העוני העצומה בעוצמתה. יש עניים בישראל, והרבה יותר מדי, והתופעה הזאת – אם לא נפתור אותה – עלולה לפגוע קשות בחברה וביסודות ובערכים שעליהם הוקמה החברה הישראלית, ויש לנו עוד המון המון אתגרים. רק על-ידי מדיניות מתאימה, סדר עדיפויות ותוכנית ממשלתית אסטרטגית אמיתית, יהיה נכון למגר את התופעה הזאת. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני. ולאחר מכן נגיע להצבעה, רבותי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יש לך כאן אולי את הצעת החוק? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כוס מים? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הצעת החוק. כי נתתי – – – לכן אני רוצה – – – גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני רק רוצה לסכם, ואני מקווה שנספיק, שנעשה את זה בקצרה, את הסיכום. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברים בקואליציה, בבקשה, אנחנו מבקשים שקט. קשה מאוד בשעות האלה גם להשיב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אומר, הנושא של תיעוד חזותי של חקירה – ואנחנו מדברים על המשטרה אך ורק בנושא הביטחוני – יש בו פלוס ומינוס. הפלוס של התיעוד החזותי הוא שבמידה – זה קורה כמעט תמיד – שהחשוד מודה ואחרי כן, כשמגיעים לבית-משפט, או כדי להציל את עצמו או כדי שלא יפגעו בו, הוא אומר: איימו עלי, אנסו אותי בכוח, זה לא לרצוני, ואם יש תיעוד חזותי אתה יכול לראות אם אכן זה היה לרצונו או לא לרצונו. זו הסיבה למה טוב לעשות תיעוד חזותי. מצד אחר, יש כאן שתי בעיות קשות בתיעוד החזותי: א. דרך זה ארגוני הטרור יוכלו ללמוד את שיטות החקירה של המשטרה, וכנראה גם השב"כ, ולהתארגן לקראת זה ולעשות הכנות לכל אחד מהעוסקים, איך להתמודד מול החקירות, ולזה ודאי שאנחנו לא רוצים לתת יד ולסייע לארגוני הטרור; ב. דבר יותר חשוב, אם אנחנו רוצים – חלק גדול מהחקירות, גם של השב"כ וגם של המשטרה, בנושא הביטחוני הן לא רק לגבי האיש עצמו – שאותו כבר תפסו – אלא לנסות להוציא ממנו מידע על תאי טרור, על ארגונים, על קשרים נוספים. אני אפילו לא מדבר על פצצות מתקתקות, אני מדבר על כל המערכת כולה. ומצליחים. אם מתעדים את הדבר, לא יהיה אדם אחד שימסור את האינפורמציה, כי התיעוד הזה הרי יגיע לבית-משפט וידעו כולם שהוא מסר, ולמחרת כל משפחתו נרצחת, כולל הוא עצמו. אז לא יהיה אדם אחד שיהיה מוכן למסור. ואז איבדנו 90% מכל החשיבות של החקירה הזאת. לכן בשקלול הזה, ודאי שעדיף שלא יהיה תיעוד חזותי לחקירה הביטחונית. לכן חשוב שלא יהיה. לעומת זאת, נכון שקיים חשש שחוקר תוך כדי חקירה קצת יאבד את הצפון, או ייכנס להתלהבות יתר, ויכול להיות שייפגעו זכויות אותו חשוד. כדי להתגבר על זה הוועדה אימצה את מה שהמליצה ועדת צ'חנובר בנושא השב"כ וכו', שתהיה בדיקה אקראית. הכוונה היא שיהיה מפקח שאינו קשור לשוטרים החוקרים ויכול להיכנס בלי שאף אחד מהמשטרה ידע. הוא יוכל בכל עת שהוא רוצה לבוא לפקח ולהשגיח ולראות שהכול מתנהל בסדר. מאחר שכל חוקר שחוקר את החשוד לא יודע אם המפקח יושב שם ומשגיח עליו או לא, גם זה כשלעצמו – מעבר לנושא שאנחנו לא חושדים באף אחד מהחוקרים – אבל אני אומר, זאת תהיה תוספת גדולה שכל חוקר ידע לשמור על כל הזכויות שמגיעות לנחקר. זה משלים את החשש. נוסף על זה, ליתר ביטחון דרשנו עוד שני דברים: א. דיווח שוטף לוועדה, כדי שאנחנו נוכל לעקוב בקפידה על הנושא. ודבר נוסף, שכל הנהלים הפנימיים של משטרת ישראל ייקבעו לא רק על-ידי המשטרה אלא על-ידי השר לביטחון פנים עם היועץ המשפטי לממשלה, ומצד אחר, יובאו לידיעת יושב-ראש ועדת החוקה – לא לכל הוועדה, כי אתה לא יכול להביא את כל הנהלים האלה בפני ועדה שלמה – אבל לידיעתו של יושב-ראש ועדת חוקה. ברגע ששלושת האלמנטים האלה מתממשים, זה נותן הגנה מפני החשש שמא ייפגעו זכויותיו של החשוד. ומצד אחר, חשוב לנו מאוד שלא יהיה תיעוד כדי שגם לא ילמדו את דרכי החקירה, ובעיקר שיאפשרו למי שהגיעו אליו לתת את כל האינפורמציה לגבי תאים נוספים, ארגונים נוספים וקשרים נוספים. דודי. דודי. דוד. דוד, אתה לא יכול לעמוד עם הגב אלי. תגיד לדוד שהוא עומד עם הגב אלי. זה לא מכובד. אתה עומד עם הגב אלי. <קריאה:> דוד הוא כולו פנים. כולו פנים. מאחורה, מקדימה, פנים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה עוד אני יכול לרמוז? <היו"ר טלי פלוסקוב:> עליזה נותנת לו את – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן? אז אני חושב שההסדר הזה שהצענו הוא הסדר ראוי, הגון, שמאזן בין צורכי הביטחון מצד אחד לשמירה על זכויות הפרט מצד אחר. לכן אני מבקש מחברי להוריד את ההסתייגויות בהצבעה ולאשר את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. כאמור, רבותי, אנחנו נעבור להצבעה. ההצעה תהיה קצת ארוכה כי יש פה הסתייגויות. כעת אנחנו נצביע בקריאה שנייה. לסעיף 1 אין הסתייגויות. לכן אני מבקשת להצביע. מי בעד ומי נגד סעיף 1, כנוסח הוועדה? בבקשה. רבותי, נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד סעיף 1 – 45 נגד – 16 נמנעים – 1 סעיף 1 נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 45 חברי כנסת, 16 מתנגדים, אחד נמנע. סעיף 1 אושר בקריאה שנייה. לסעיף 2 יש לנו הסתייגויות של חברי הכנסת דב חנין, אוסאמה סעדי, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס ועבדאללה אבו מערוף, להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. נצביע על הסתייגות מס' 1 לסעיף 2. מי בעד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד ההסתייגות – 19 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 19 חברי כנסת בעד, 44 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 1 לסעיף 2 לא התקבלה. וכעת אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 2 לסעיף 2. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 16 נגד – 47 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 16 חברי כנסת בעד, 47 מתנגדים, אין נמנעים. הסתייגות מס' 2 לסעיף 2 לא התקבלה. כעת, אחרי שהוסרו הסתייגויות לסעיף 2, ולסעיף 3 אין הסתייגויות, אנחנו נצביע על סעיף 2 וסעיף 3 בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. סעיפים 2 ו-3 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 14 בעד סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה – 46 נגד – 17 נמנעים – אין סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 46 חברי כנסת בעד, 17 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 2 וסעיף 3 אושרו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. כעת, אחרי האישור בקריאה שנייה, אנחנו נצביע על כל החוק בקריאה השלישית. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 8), התשע"ז–2016 – נא להצביע. הצבעה מס' 15 בעד החוק – 46 נגד – 17 נמנעים – אין חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 8), התשע"ז–2016, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 46 חברי כנסת בעד, 17 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 8), התשע"ז–2016, עברה בקריאה שנייה וקריאה שלישית ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016> [מס' מ/634; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' כ"ה, עמ' 12680; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה) היא הצעת חוק פרטית של שניים מחברינו, של חבר הכנסת משה גפני ושל חבר הכנסת אורי מקלב, שאנחנו מביאים עכשיו לאישור בקריאה שנייה ושלישית. אנחנו כמדינה – – מה הרעש הזה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברים, אנחנו מבקשים קצת שקט באולם, בבקשה להירגע. כל הצוות היפה והנפלא, נא להירגע. בבקשה. תודה רבה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – יש לנו שתי מטרות חשובות: א. שיהיה שוויון באוכלוסייה, שלכולם יינתן סיכוי שווה; ב. כמדינה יש לנו אינטרס גדול שכל חלקי האוכלוסייה יהיו שותפים, ייטלו חלק בנטל, בעבודה, בניהול של חברות, בכל אותם דברים, כי זה בנפשה של המדינה. ונכון, יש סעיף 15א לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט–1959, שבו נקבעה חובה לתת ביטוי הולם גם בקרב עובדי שירות המדינה לייצוגם – וגם בקרב הדירקטוריונים אחר כך – וכאן יש רשימה של כמה שהמדינה הבינה שקשה להם יותר, הם מופלים יותר, ולכן נותנים להם עדיפות. מקדמים אותם. ברשימה הזאת חסרים שני מגזרים חשובים שנמצאים במדינה, ולמדינה, כמו שאמרתי קודם, יש אינטרס גדול גם לעשות את השוויון וגם לתת – לשלב אותם בתוך כל המעגלים האלה; זה בנפשה של האומה, שהם יהיו משולבים. המגזרים האלה הם המגזר החרדי – שכולנו יודעים שהוא גדֵל, ברוך השם, ואנחנו רוצים שהוא יהיה שותף מלא וייקח חלק וייתנו לו את הסיכוי, כמו לכולם – וגם העולים החדשים – שחלקם באמת משתלב נפלא אבל חלקם עדיין – אנחנו יודעים על פרופסורים שאפילו עבודה של ניקוי רחובות לא מקבלים. לכן הצעת החוק הזאת באה ואומרת, שלאותו סעיף יש להוסיף גם את האוכלוסייה החרדית וגם את העולים החדשים. אנחנו מציעים לתקן את החוק, וההגדרה של חרדים לעניין זה היא: מי שמשתייך לאוכלוסייה החרדית ושהוא, ילדיו או בן-זוגו למדו או לומדים במוסד חינוכי חרדי מהסוג שיפורט בתוספת – זו הגדרה של חרדי – ועולה חדש לעניין זה יהיה: מי שעלה לישראל בהיותו בגיר וטרם חלפו 12 שנים מיום עלייתו. את התוספת יש להוסיף גם בנושא של עובדי שירות המדינה וגם בנושא של ייצוג הולם – חובת ייצוג הולם בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. אני חושב שזה דבר חשוב מאין כמוהו, שניתן באמת את הסיכוי השווה לאוכלוסייה החרדית ולאוכלוסיית העולים החדשים, כפי שפורט פה. אין לחוק הזה הסתייגויות, ולכן אני מבקש מחברי להצביע ולאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. כאמור, לא הוגשו הסתייגויות, אך יש לנו בקשות רשות דיבור. חבר הכנסת משה גפני? <משה גפני (יהדות התורה):> מוותר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חבר הכנסת אורי מקלב? <קריאה:> מוותר, מוותר, מוותר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני לא שמעתי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אייכלר, ואחרי זה אני. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני לא שמעתי, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אייכלר. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. חמש דקות – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, השרה, חברי הכנסת, אני רוצה לברך את חברי הרב משה גפני והרב אורי מקלב על הצעת החוק הזאת. זאת הצעת חוק שכבר מתגלגלת הרבה שנים. כבר הזכרתי את זה. אני הגשתי הצעות כאלה – אבדל לחיים – הרב רביץ בשעתו והרב פרוש. כמעט כל הנציגים שלנו. כי כל פעם שעלו הצעות ייצוג הולם לערבים ולאתיופים ולנשים, תמכנו בזה, כי אמרנו שלכאורה במדינה נורמלית, במדינה דמוקרטית, לא צריך חוק ייצוג הולם כאשר אדם בא לעבודה. כי מי שרוצה – עובד. צריך לקחת את העובד הטוב ביותר, בלי אפליה ובלי שום הבדלים. כמו שבעל חנות חייב למכור לכל אזרח בלי הבדלים; כמו שכל מקבל שירות ציבורי או עסקי, אסור להפלות אותו על רקע דת וגזע. אבל לא כן היה גורלו של הציבור החרדי במשך 70 שנה, עד היום הזה. אני יודע שגם בהיסטוריה, אפילו בארגון בעלי העגלות או סוחרי היערות והקרקעות – אז לא אסרו תמיד על יהודים להתפרנס. זה היה רק בתקופות חשוכות במיוחד. אבל אמרו: הוא פשוט לא שייך אלינו. לא יודע את המקצוע. גם פה, בארץ-ישראל, לא אמרו: יהודי חרדי לא יוכל לעשות את העבודה. רק בנו כזאת מערכת של איתורים וקבלת אנשים לפי תנאים ולפי תארים, כדי שיהודי חרדי לא יוכל להגיע לשום משרה; אפילו לא כמגיש תה או פקיד זוטר או בכיר. זה מפני שאין לו תעודת בגרות והוא למד דברים אחרים ולא בדיוק את מה שלומדים בבתי-הספר הממלכתיים. ככה היו הרבה אנשים דתיים שנכנעו והכניסו את הילדים שלהם לבתי-ספר ולתארים ולאוניברסיטאות, כי לא הייתה להם ברירה. הם היו צריכים degree. היו צריכים תעודה. בכל מדינות העולם זה היה ככה. אגב, הקומוניסטים השתלטו ככה על נפש האדם, על-ידי זה שעשו את ה-degree, את תעודת הבגרות ואת התעודה האוניברסיטאית לדבר הכי חשוב בכל משפחה. וכך המוני מיליוני יהודים נכנסו לאוניברסיטאות ברוסיה והתבוללו כולם, וכך גם בארצות-הברית. פה, בארץ, היהדות החרדית רצתה לשמור ולשמר את המסורת ואת הזהות היהודית ואת החינוך היהודי כפי שהיה, אז התוצאה הייתה שכשיצא תלמיד הישיבה מן הישיבה או מתלמוד-התורה, אמרו לו: אדוני, אתה לא יכול להיכנס פה. אתה לא יכול בכלל להתמודד על משרה, כי אתה, אין לך תעודת בגרות. אני הופעתי – אמרתי את זה הרבה פעמים – הופעתי הרבה שנים בתקשורת. תמיד כאורח. לא יכולתי להיות עובד ברשות השידור; אפילו לא מגיש תה. כי אין לי תעודות כאלה. ואני לא הייתי מסכן. אני מדבר על 2 מיליון ו-436,000 העניים בישראל, שחלקם הגדול, לא רק חרדים, גם אנשים מאוכלוסיות הפריפריה, שלא הצליחו כל כך בתעודות הבגרות. כן הלכו לבתי-ספר ממלכתיים, אבל לא הצליחו באוניברסיטאות לקבל תארים. הם מנועים מלקבל תפקידים ועבודות: גם בשוק הפרטי הבנקאי, וגם בשוק – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה? <אלי אלאלוף (כולנו):> הרי הם לא כלולים – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן כן, יש היום – – – <קריאה:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> רגע. <אלי אלאלוף (כולנו):> לא כלולים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אם הם לא כלולים – – <אלי אלאלוף (כולנו):> לא כלולים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – אני מציע ליושב-ראש הוועדה, יושב-ראש ועדת הרווחה, חבר הכנסת אלאלוף, ואני מוכן לחתום על החוק, לאפשר גם לאנשים שאין להם תעודות מסיבות סוציאליות שונות – שיוכלו להשתלב בעבודות שהם יכולים לעשות ולהכשיר אותם לעבודה. ואני רוצה לספר לך, חבר הכנסת אלאלוף: עוד לפני שכתבת את דוח העוני, בשנת 2004, עמדתי על הבמה הזאת, ושר האוצר היה נתניהו, ואמרתי כמעט את אותם הדברים. כי אז דרשתי לא ייצוג הולם לחרדים; דרשתי שלא יתנו תפקיד שאיננו מחייב דיפלומה מסוימת, לא יחייבו בתארים אקדמיים. יכול אדם להיות בכל מיני עבודות שהוא יכול להיות מוכשר להן בלי תארים אקדמיים. ואז שר האוצר נתניהו הגיע עם השיירה פה אחר-הצהריים ביום רביעי וביקש להסיר את זה. הוא הבטיח: במקום שתעשה את זה חס וחלילה בפגיעה ברמת השירות של המגזר הציבורי, אנחנו נכיר בלימודים תורניים, כאקוויוולנטיים ללימודים אוניברסיטאיים. ואני הסכמתי. כבר עברו משנת 2004 – 12 שנים. עדיין לא נעשה דבר. ולכן אני חייב פה היום את הייצוג ההולם, שזה לא הפתרון האמיתי. הפתרון האמיתי, מה שאמרת, חבר הכנסת אלאלוף: שלא יהיה קשר בין התפקיד הספציפי של האדם לבין דיפלומות אחרות שאינן נוגעות לתפקיד שלו. אם הוא מומחה לזמר סיני, לזמרה סינית, והוא מקבל תואר שני, אין שום סיבה שכשהוא עובד כנהג אוטובוס או כפקיד, הוא יקבל משכורת גדולה יותר ממי שלא יודע את הזמר הסיני, אבל הוא יודע לנהוג באוטובוס ויודע לעשות את עבודתו. אז אני מאוד תומך ברעיון שלך, לנתק בין התארים האקדמיים הכלליים לבין התארים הדרושים לאדם לצורך תפקידו. ואני רוצה להגיד שטוב שזה נעשה במגזר הציבורי, וצריך לעשות את זה גם במגזר הפרטי. שוב, אני מברך את חברי הכנסת שיתמכו בחוק הזה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת אורי מקלב? <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, בבקשה. <קריאה:> – – – <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> – – – זה כבר לא אכפת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת, שרים, כנראה אנחנו כבר בכזה מצב שלא אכפת לנו מזמן ומשעות. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, אכפת לנו. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> אה, אכפת לנו? לי זה כבר לא. הילדים שלי כבר ישנים, אני פנויה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – אם ישנים, לא ישנים, אני – – – <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני אגיד לכם. יש לי: מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג. אתה לא רשום, אדוני. בבקשה, גברתי. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> אני שמחה מאוד על החוק הזה, ואני חייבת להודות פה לחבר הכנסת גפני, לחבר הכנסת אשר, לכל החברים שלנו מהמפלגות החרדיות שעזרו ותמכו. אבל, כמובן, הנושא החשוב פה הוא ייצוג הולם לעולים חדשים בשירות המדינה. אני לא אחזור על דברים שכבר דיברתי עליהם קודם בוועדה, אני רק אתן כמה מספרים; ואתה יודע, לפעמים לא צריך יותר ממספרים. אחוז העולים החדשים במשרד האוצר – 3%; במשרד החוץ – 3%; במשרד התרבות והספורט, המשרד, עלייה מחבר המדינות, עלייה מתורבתת, הביאו הרבה דברים לארץ – 1%; משרד הפנים – 1%; הנהלת בתי-משפט – 3%, וזה מתוך 2,626. 69 עובדים עולים חדשים – 3%. מתמחים, מי יכול לנחש כמה מתמחים עולים חדשים יש לנו? אז אין לנו מתמחים עולים חדשים. גפני, חבר הכנסת גפני, תנחש, אתה מומחה במספרים, ועדת הכספים, כמה עולים חדשים מתמחים יש לנו? <משה גפני (יהדות התורה):> מתמחים? <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> מתמחים במשפטים. <משה גפני (יהדות התורה):> אה, יותר מחרדים. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> אפס. לא יותר. <משה גפני (יהדות התורה):> אה, לא – – – <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> אפס עולים חדשים מתמחים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שעברו את הבחינות או לא עברו? <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> לא, המתמחים הם כבר אלה שעברו את הבחינות. המספר הבא הוא גם כן מאוד מעניין. כבאות, כמה כבאים עולים חדשים יש לנו? <משה גפני (יהדות התורה):> כמה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> גם אפס. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> אפס. זה לפי הנתונים של נציבות שירות המדינה. כמה משרות סטודנטים שעולים חדשים השתלבו בהן יש לנו? 1%. מתוך 3,215 משרות סטודנטים, 34 הם עולים חדשים. איזה הישג. איזה יופי. נציבות שירות המדינה יחד עם משרד המשפטים יכולים להיות גאים במה שאנחנו רואים פה. אבל יש מקום אחד שעולים חדשים שם הם 100%. חבר הכנסת אילטוב, אני מנסה למשוך את תשומת לבך: אולי תנחש מה המקום בשירות המדינה ששם העולים החדשים הם 100%? אז אתה לא תנחש. <דוד אמסלם (הליכוד):> מרכז קליטה. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> הגנה על עדים. זה עובד אחד והוא עולה חדש. אז זה 100% עולים חדשים. אלו, דרך אגב, נתונים, כבוד היושבת-ראש – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> היום כדאי לה. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> – – מהנתונים של – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> כמה יושבי-ראש – – – <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> סליחה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> מה? מה שאלת? <אלי אלאלוף (כולנו):> כמה יושבי-ראש – – – <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> זהו, זה עוד עשר שנים. <אלי אלאלוף (כולנו):> 100% – אחד על אחד. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> עכשיו אני רוצה לברך על החוק הזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> גם יושב-ראש הכנסת אחד. <יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):> אני הייתי שמחה שהיינו מגיעים ל-15 שנים, כי עולה חדש שמגיע ארצה, בחמש שנים הראשונות הוא צריך בכלל להבין איפה הוא, אחר כך קצת ללמוד ולהבין, ואחר כך כבר להתקבל למקום עבודה נורמלי. הוועדה דחתה את ההסתייגות שלי ל-15 שנים. הגענו להסכמה בעבודה משותפת עם היושבת-ראש, חברת הכנסת טלי פלוסקוב, ל-12 שנה, וזה כבר בסדר. זה כבר יותר טוב. ואנחנו, לא את, כבוד היושבת-ראש, ולא אנחנו ולא אתה, חבר הכנסת אילטוב, לא נזכה להעדפה מתקנת לפי החוק הזה, אבל הבאים בתור, אלו שיעלו ארצה, יהיה להם יותר קל. זאת בעצם המטרה, זה מה שחשוב. אולי הם לא יצטרכו לעבור את הקשיים ואת הבעיות שאנחנו חווינו על בשרנו. טוב שזה קרה עכשיו, ורק חבל שזה מאוחר מדי. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יוליה מלינובסקי. חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת אילן גילאון – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת תמר זנדברג? אינה נוכחת. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. וכעת נצביע על הצעת חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד סעיפים 1–2 – 33 נגד – אין נמנעים – 3 סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 33 חברי כנסת, אין מתנגדים, שלושה נמנעים. אני קובעת כי הצעת החוק עברה בקריאה השנייה. וכעת נצביע – – – <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> בשלישית אתה תצביע כבר, וזה יהיה בפנים. כעת נצביע על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 17 בעד החוק – 35 נגד – אין נמנעים – 3 חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 35 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, שלושה חברי כנסת נמנעו. אני קובעת כי הצעת חוק ייצוג הולם של בני האוכלוסייה החרדית ושל עולים חדשים בשירות הציבורי (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, והחוק נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, מבקש לברך כאחד היוזמים. בבקשה, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תצרפי אותי, בבקשה, היושבת-ראש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לפרוטוקול, חבר הכנסת נחמן שי גם תומך בהצעת החוק הזאת. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני מבקש להודות ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי שהעביר את החוק בכל הקריאות. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצלחנו לעשות שנים רבות. אני מדבר גם בשם חברי חבר הכנסת אורי מקלב, שחתום יחד אתי על החוק, וחבר הכנסת יעקב אשר, חבר הכנסת בן צור, חברים נוספים שהיו שותפים ליוזמה. אנחנו רק אלה שחתומים על החוק. אני רוצה להודות לכל הסיעות בבית, כולם תמכו בזה, גם המחנה הציוני, גם יש עתיד, גם מרצ. הסיעות הערביות נמנעו, אבל לא בגללנו. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> לא, ממש לא. <משה גפני (יהדות התורה):> ואני מבקש להודות לכל סיעות הקואליציה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז זה בגלל מי? בגלל עולים חדשים? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> הם נמנעו בגלל העולים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בגלל העולים נמנעו? <משה גפני (יהדות התורה):> כן, בסדר. <דוד אמסלם (הליכוד):> האמת היא, משה גפני – – <משה גפני (יהדות התורה):> הם לא הצביעו נגד. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – שגם כשהם מסכימים קשה להם להצביע בעד. <משה גפני (יהדות התורה):> אוקיי. על כל פנים, אני מבקש להודות לצוות הוועדה שעסק בעניין הזה, אבל אני יותר מכול, גברתי היושבת-ראש, אני מבקש להודות – להודות? להזכיר – בהזדמנות הזאת את חבר הכנסת הרב אברהם רביץ, זיכרונו לברכה, יושב-ראש דגל התורה. לפני עשר שנים הוא עמד כאן על הדוכן עם הצעת החוק הזאת, והצעת החוק נפלה ב-48 נגד 47, והוא צעק: למה הצבעתם נגד? מה יש בחוק הזה שהצבעתם נגד? והוא התמוטט כאן על הדוכן והרופא הגיע. היה צריך לפנות אותו לבית-החולים. הערב הזה הוא ערב שאנחנו משלימים בעבורו את המעגל. זה לא חוק שיפתור את הבעיות של עם ישראל, זה לא חוק שיפתור את הבעיות של הציבור החרדי, אבל זה חוק שמראה כיוון. זה חוק שאומר שהציבור החרדי – מי שראוי להיות בתפקיד יהיה בתפקיד. ירושלים – רועי פולקמן, אתה גם מירושלים? אתה לא ירושלים. בירושלים, 37% מתושבי העיר הם אנשים חרדים. בעיריית ירושלים עובדים 1.3% אנשים חרדים. מדינה שוויונית. אני לא אומר, מי שלא מתאים שלא יתקבל. <דוד אמסלם (הליכוד):> גם זה לא בהרבה בתפקיד ניהול. <משה גפני (יהדות התורה):> מה? <דוד אמסלם (הליכוד):> גם זה לא בהרבה בתפקיד ניהול. <משה גפני (יהדות התורה):> זה גם לא בתפקידי – תשמע, לא הגזמתי, אני לא מגלומן. לפחות שיהיו עובדי ניקיון חרדים, גם זה אין. <דוד אמסלם (הליכוד):> הם לא אוהבים להיות עובדי ניקיון. <משה גפני (יהדות התורה):> לא נעליב. אוהבים. היום כבר עושים הכול. <יעקב אשר (יהדות התורה):> דודי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> תאמין לי, היום עושים הכול. החוק הזה מראה כיוון, הוא מסיר כתם שהיה על הכנסת כל השנים. אנחנו בסיעת יהדות התורה הצבענו כל השנים על העדפה מתקנת – נשים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, אנשים עם מוגבלות, עולים – מאתיופיה, מה שהביאו לפה, אנחנו תמכנו. כמה שניסיתי, אני אומר לכם, הייתי בוועדת הפנים, הייתי בוועדת החוקה, ניסיתי להכניס חרדים, לא הצלחתי, לא הצלחתי, וזה היה כתם. למה לא? מוציאים חרדים, מה בדיוק הבעיה? מי שלא מתאים, זו תהיה אות מתה, אבל לפחות הצהרנו. היום הוסר הכתם הזה, ואני אומר – כמה שאפשר להגיד, הרב רביץ, זיכרונו לברכה, אנחנו השלמנו היום את המורשת שלך. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעת חברי הכנסת נאוה בוקר, איל בן ראובן, עבדאללה אבו מערוף, חמד עמאר ואכרם חסון בנושא: בית-החולים הממוגן במרכז הרפואי רמב"ם. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 77), התשע"ז–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1096); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 77), התשע"ז–2016 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק, בשם שרת המשפטים, השר צחי הנגבי. בבקשה, אדוני. <השר צחי הנגבי:> גברתי היושבת-ראש, תודה, כנסת נכבדה, פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי קובע סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס. מדובר בעבירות שנועדו להסדיר תחומי חיים מסוימים, למנוע סכנות וכדומה, אשר הסדר עבירות הקנס מייעל את האכיפה לגביהן, ויש בו כדי למנוע את הסטיגמה הפלילית שכרוכה בהעמדה לדין, כגון עבירות תעבורה, הגנת הסביבה, חוקי עזר של רשויות מקומיות וכדומה. כיום עבירות הקנס מתחלקות לשני סוגים: יש עבירות מסוג ברירת קנס ועבירות מסוג ברירת משפט. ההבדל בין שני הסוגים הוא בברירת המחדל. בעבירות מסוג ברירת קנס אדם מקבל הזמנה למשפט, אך ניתנת לו ברירה – לשלם קנס בשיעור שנקבע במקום להישפט, ואילו כשמדובר בעבירות מסוג ברירת משפט, אדם מקבל הודעת תשלום קנס, ואם הוא מעוניין להישפט על העבירה, עליו לבקש זאת במפורש. ההסדר של ברירת משפט יעיל הרבה יותר, שכן יש אנשים רבים שלא משלמים את הקנס בברירת קנס, לאו דווקא בשל טענה לחפות, אלא מטעמים טכניים, למשל הם שוכחים לשלם וכו'. כיום הם מגיעים לבית-המשפט, ומערכת המשפט נאלצת להקדיש זמן שיפוטי, גם במקרים שאין לנקנס שום טענה נגד הטלת הקנס. בניגוד לברירת הקנס, בברירת משפט, אם האדם שקיבל את הדוח לא נוקט צעד כלשהו, המשמעות היא שהקנס מועבר לגבייה. ההסדר של ברירת קנס הלך ובוטל עם השנים בהרבה תחומים. עדיין הוא נותר בחלק מהרשויות המקומיות, למשל מטעמים היסטוריים וללא סיבה עניינית. מטרת התיקון המוצע היא לבטל לחלוטין את ההסדר של ברירת קנס, ולהפוך את כל עבירות הקנס לעבירות מסוג של ברירת משפט, ולאור האמור, הממשלה מבקשת לתמוך בהצעת החוק. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר צחי הנגבי. רבותי, אנחנו עוברים לרשימת הדוברים, ואני מודיעה כעת שרשימת הדוברים נעולה. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – נוכח, ואתה מעוניין לשוחח? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> מוותר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חבר הכנסת יוסף ג'בארין; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. <דוד אמסלם (הליכוד):> אתה בטוח שאתה רוצה לדבר? <היו"ר טלי פלוסקוב:> לאחר מכן – איציק שמולי, אורן אסף חזן, עבדאללה אבו מערוף, מירב בן ארי, יעל גרמן, ונמשיך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, שמעתי את הערתו של חברי דוד אמסלם, בהצבעה הקודמת: אמר שגם אם אנחנו תומכים, קשה לנו להצביע בעד. אז אני מפתיע אותך, ואתה יודע את זה – כשיש חוק צודק, אנחנו תומכים בזה, וחוק כזה – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> זה לא צודק? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> איפה? <דוד אמסלם (הליכוד):> החוק הקודם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, לכן נמנענו, בגלל הכריכה של – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> גם כשאתם חושבים שהוא צודק, אתם נמנעים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, שם פשוט כרכו גם את העניין הזה של החרדים, עם העולים. אנחנו עם החרדים כמובן, אנחנו – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> מה הבעיה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אנחנו לא נוכל להצביע בעד העולים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה לא באג'נדה שלהם להביא עולים למדינת ישראל. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא באג'נדה, ולכן נמנענו, אבל בחוק הזה – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אחרי זה נראה. יש לי שלוש דקות. <דוד אמסלם (הליכוד):> אבל העולה כבר פה, שלא יעבוד? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, שיעבוד, אבל כשיש כמות מוגבלת של משרות בשירות המדינה, ויש ייצוג הולם גם לערבים, כמות המשרות מצטמצמת ממילא. <דוד אמסלם (הליכוד):> אבל גם לערבים יש ייצוג. גם לערבים יש ייצוג. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל גם היה ויכוח על עולים, אם זה עשר שנים, אם זה 30 שנה. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – לא היו מצביעים פה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל אני רוצה להצביע על החוק הזה. <דוד אמסלם (הליכוד):> אם היהודים לא היו מצביעים פה, גם ייצוג הערבים לא היה עובר. אז היהודים מצביעים בעד הערבים, והערבים לא מצביעים – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> איפה הצבעתם בעדנו, בחייאת דינכ – – <דוד אמסלם (הליכוד):> אבל הרי יש ייצוג הולם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אתה יודע שיש אפליה קשה – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אמסלם. חבר הכנסת אמסלם, תנו לנו להמשיך דיון מתורבת. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> השר הנגבי, אנחנו כמובן תומכים בהצעת החוק הזאת, אנחנו מברכים על הצעת החוק הזאת. אני חושב שמדובר בהצעה ראויה. אני אומר לכם שבעניין מסוים – ולכן ביקשתי לעלות לדבר – אתם יודעים, למשל, שהמשטרה היום לא אוכפת בעבירות של אי-החזקת תעודת ביטוח. כששוטר עוצר מישהו, הוא שואל אותו על רישיון נהיגה, על רישיון רכב, אבל לא שואל אותו על אישור ביטוח. לכן יש כיום 500,000 רכבים, חבר הכנסת אלי אלאלוף, שנוסעים בכבישים בלי ביטוח. למה? כי השוטר, אם הוא נותן דוח, אז זה ברירת קנס, ואז זה מחייב זימון לבית-משפט, ואז יש לחץ על בתי-המשפט לתעבורה, ולכן אומרים: אנחנו לא שואלים על עבירות ביטוח. עכשיו, אחרי שמתקנים את החוק הזה, והופכים את הכול לעבירות ברירת משפט, נותנים את הדוח, ואם בן-אדם חושב שהוא זכאי, שיגיש בקשה להישפט, אבל זה חוסך מכמות התיקים שמגיעים לבית-המשפט. בסופו של דבר, אני חושב שגם אפשר לברך, אלי אלאלוף, סוף-סוף יש מכונת כספומט ראשונה ביישוב הערבי חורה בנגב. תראו, במאה ה-21, על מה אנחנו מברכים, דוד אמסלם, שהצלחנו, אחרי חודשים – – – <מירב בן ארי (כולנו):> יש גם יישובים יהודיים בלי כספומט. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל את מדברת על יישוב – 30,000, שישה יישובים מוכרים – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – כל כפר-שלם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – 100,000 תושבים בנגב שאין להם סניף בנק. עכשיו הצלחנו להכניס סוף-סוף מכונת כספומט – אז מגיעה תודה לחברת הדואר – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> אני מקווה שלא יתקשרו – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תודה לחברת הדואר, ומברוכ לאהאלי חורה. תודה. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – שלא יתקשרו – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. אני רק רוצה להגיד לכם, כשאני הייתי ראש עיריית ערד אני התחננתי שיעשו כספומטים גם בכסייפה וגם בחורה, כדי שלא יגיעו לערד ב-28 בחודש. <דוד אמסלם (הליכוד):> נקווה שהכספומט הזה יישאר חודש שם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן, גם זה נכון. חבר הכנסת איציק שמולי – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותר. חבר הכנסת אורן אסף חזן. <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא, כי זה היה תור לא נורמלי, לא חס וחלילה – תבינו. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי? <נחמן שי (המחנה הציוני):> מוותר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חבר הכנסת מיקי לוי, תורך. אחריו – אכרם חסון, עאידה תומא סלימאן, ישראל אייכלר, אחמד טיבי, טלב אבו עראר, ונראה, ההמשך עוד יבוא. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אלי, אני מוכן לוותר אם מחר תיתן לי שנה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני שעה קלה הוציא היועץ המשפטי של הכנסת, עורך-הדין איל ינון, מכתב דחוף ליושב-ראש הכנסת, ובו הוא מתריע כי לנוכח הבלגן – אני קצת אעשה את זה בשפה ציורית – והדיונים הלא-ממצים שנערכו בוועדת הכספים, למרות – אני חייב להגיד – ניסיונו של יושב-ראש הוועדה ליישר את ההדורים ולדון עניינית בנושאים השונים שהובאו בפני הוועדה במסגרת חוק ההסדרים, שלא צלח; יצא מכתב התרעה חסר תקדים ליושב-ראש הכנסת, שמתריע בפני יושב-ראש הכנסת כי לאור כך שהוועדה לא סיימה את דיוניה, יש סיכוי סביר שחוקים רבים יפוצלו מחוק ההסדרים. לא היה כדבר הזה. היום הקואליציה נראתה ונחשפה במלוא מערומיה בוועדת הכספים, גם לאור ניסיוננו, ניסיונם של חברי האופוזיציה להשכין שלום מתוך הבנה שחלק מן החוקים חשובים מאוד מאוד להמשך תפעולה של המדינה הזאת, ומתוך אחריות. אני מודה שלא הצלחנו. למחר נקבעה ישיבה מהשעה 10:00 ואילך. גם אם נסיים את כל הדיונים בוועדת הכספים בנושא חוק ההסדרים, לא בטוח שהיועצים המשפטיים יצליחו לעבור על כל הנוסחים החדשים שסוכמו בחוקים החדשים. משם זה צריך לרדת אל הדפוס. יש סיכוי סביר, חברים, אלה ששמעו אותי עכשיו – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> קודם הנסחים, שם הפקק הגדול. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא שמענו אותך, אדוני יושב-ראש ועדת החוקה. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> זה עובר לנסחים, שם הפקק הגדול. <מיקי לוי (יש עתיד):> עוד יותר גרוע. עובר לנסחים, ומשם ליועצים, ומשם לדפוס, ומשם לחברי הכנסת וליושב-ראש הכנסת. חברים, לא היה כדבר הזה – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> מה אתה מציע? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לא מציע. אני מביא לידיעתכם. <דוד אמסלם (הליכוד):> אנחנו יודעים, ראינו היום – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני כאופוזיציה, אתה רואה את החיוך שלי, אדוני יושב-ראש ועדת הפנים? <דוד אמסלם (הליכוד):> אתה טוען – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> אבל למה אתה לא נותן להם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, אני אפילו מתוך אחריות רציתי – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> מה אתה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> תשאל את חברי – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> תשאל את חברי. אמרתי שה-cap הרפואי, אם לא יעבור, אנחנו פוגעים – פוגעים – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> אז למה אתה מחייך? <מיקי לוי (יש עתיד):> בגלל הבלגן. אתם רוצים שאני – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> אם יש בלגן אתה מחייך? <מיקי לוי (יש עתיד):> אתם רוצים שאני אעשה לכם סדר? יש לי ניסיון רב בזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אבל יש לך עוד שתי שניות. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יופי. תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת אכרם חסון? <אכרם חסון (כולנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותרת; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותר; וחבר הכנסת איל בן ראובן – – <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותר. רבותי, אם כן, סיימנו את רשימת הדוברים, וכעת נגיע להצבעה. נצביע על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 77), התשע"ז–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 23 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 77), התשע"ז–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 23 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 77), התשע"ז–2016, עברה בקריאה ראשונה, ועוברת לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 19), התשע"ז–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1098); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק האחרונה להיום, הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 19), התשע"ז–2016, קריאה ראשונה גם כן. בשם שרת המשפטים יציג לנו את הצעת החוק, שוב, השר צחי הנגבי. בבקשה, אדוני. <השר צחי הנגבי:> תודה, גברתי היושבת-ראש. הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 19) מאגדת בתוכה תיקונים שונים לחוק איסור הלבנת הון שנועדו לשפר ולייעל את המאבק בהלבנת הון ובמימון טרור. החוק הזה הוא חוק יעיל מאוד מאוד. נפלה בחלקי הזכות להביא אותו בפני הכנסת בכהונתי כשר המשפטים בשנים 1996–1999. מאז החוק שודרג בהקשרים רבים, וגם הפעם רוצים לסייע להגברת האפקטיביות שלו בכמה תחומים שאני אפרט באופן תמציתי. ביוני 2016 מדינת ישראל הצטרפה כמשקיפה לארגון ה-FATF, ארגון שקובע את הסטנדרטים הבין-לאומיים בהלבנת הון ובמימון טרור. כדי שישראל תתקבל לארגון זה כחברה מן המניין ותהיה שותפה לעיצוב המדיניות העולמית בתחומים משמעותיים אלה, אנחנו נעבור בשנתיים הקרובות ביקורת מקיפה שבה תיבחן העמידה של מדינת ישראל בסטנדרטים. מכאן הצורך בתיקוני החקיקה. אחד התיקונים העיקריים שנכללים בהצעה הוא הפחתת העונש לפי סעיף 3(ב) לחוק. החוק קובע חובות על בעלי מקצוע מסוימים לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון על פעולות שמבצעים לקוחותיהם ברכוש. כדי למנוע מצב שבו אדם מנסה בכוונה לעקוף את חובות הדיווח, נקבע כי מי שעושה פעולה ברכוש בכוונה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח לא נכון, עונשו יהיה עשר שנות מאסר. אנחנו מציעים להפחית זאת לחמש שנות מאסר. תיקון נוסף הוא בסעיף 4 לחוק, סעיף שקובע עבירה שעונשה שבע שנות מאסר על מי שמבצע ביודעין פעולה ברכוש אסור – רק כאשר הרכוש הוא אחד מסוגי הרכוש המנויים ששוויו מעל ל-150,000 שקל, או כאשר הפעולה נעשית בכספים מעל ל-500,000 שקל. הניסיון מלמד כי הלבנת הון נעשית בסוגי רכוש משתנים ולא רק בסוגי הרכוש המנויים בחוק, ולכן מוצע לבטל את האבחנה בין סוגי רכוש ולהוריד את הרף הכספי לסכום של 50,000 שקל. מוצע תיקון סעיף העברות המידע, כדי לאפשר העברת מידע ישירות מהרשות לאיסור הלבנת הון לגורמים נוספים, כגון הרשות לניירות ערך, המחלקה לחקירות שוטרים ועוד רגולטורים שונים שאחראים לפיקוח וגם לעמידת הגופים הפיננסיים ובעלי המקצוע בחובותיהם לפי החוק. מוצע גם לתקן את התוספת הרביעית לחוק, ובין היתר להפחית את סכום הכספים המינימלי שחייב בדיווח במעברי גבול, תוך התאמה לרף המקובל בעולם. הוראת שעה מסמיכה את הממונה על נותני שירותי מטבע להטיל עיצום כספי על נותני שירותי מטבע לא רשומים. גברתי, הצעת החוק תסייע, להערכת הממשלה, במאבק בעבירות הלבנת הון ומימון טרור ותעמיד את ישראל בשורה אחת עם המדינות המובילות במאבק בתחום. לפיכך, אנחנו מבקשים מן הכנסת לתמוך בהצעת החוק. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר צחי הנגבי. רבותי, אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. וכעת אני מכריזה על סגירת רשימת הדוברים. חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חבר הכנסת עמר בר-לב – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותר. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותר. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת. חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח. חבר הכנסת איציק שמולי – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותר. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח. <קריאה:> הוא פה. הוא פה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> סליחה? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> ראיתי, ראיתי. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה, שלוש דקות שלך. בבקשה, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר, אנחנו רוצים להילחם באופן ממש חזק בהלבנת הון, אבל החוק הזה מקל. הכול הקלות. ולכן – – – <השר צחי הנגבי:> מייעל. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לא מייעל. מקל, סליחה, לא מייעל. עם כל הכבוד, שאלתי את כבוד השר – והכול הקלות. אם אנחנו במדינה של חוק ודמוקרטיה ואכן הלבנת הון ופשע – אמרת טרור? בסדר – והכול, אז אתה מקל. הכול הקלות, מעשר שנים לשבע שנים, מ-150,000 ל-50,000. לכן אני חושב שלתמוך בחוק הזה כפי שהוא מונח ומוצע, זה לא מכובד לכנסת. להקל בהלבנת הון. או לייעל. מה זה לייעל? זה עוד לעשות פשע, ותהיה עוד יותר הלבנת הון. עם כל הכבוד, ככה הוצע בחוק, ולכן – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה יודע על מה אתה מדבר בכלל? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> ככה הוצע בחוק. <מירב בן ארי (כולנו):> זה לא נכון. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה יודע על מה אתה מדבר? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אנחנו לא בוויכוחים כרגע. זכותו להביע את עמדתו. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – מציאות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת מירב בן ארי? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותרת. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – תפסיקו להיות כל דבר – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – זה צריך מאוד. זה בכל העולם נהוג – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אמיר אוחנה? אינו נוכח. <קריאה:> הוא לא יודע. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה לא ייעול. זה הקלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת עליזה לביא? אינה נוכחת. <קריאה:> זאת הקלה. אני עבדתי – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה? אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי? <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת אכרם חסון? <אכרם חסון (כולנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותרת. חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – מוותר. וחבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. כעת נצביע על הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 19), התשע"ז–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 22 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 19), התשע"ז–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 22 חברי כנסת בעד, שני מתנגדים ואין נמנעים. הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מס' 19), התשע"ז–2016, עברה בקריאה ראשונה, ועוברת לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, י"ג בכסלו התשע"ז, 13 בדצמבר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:30.>