דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ז'
ישיבה קע"ז
הישיבה המאה-ושבעים-ושבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ג בכסלו התשע"ז (13 בדצמבר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
תוכן העניינים 2
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
איתן ברושי (המחנה הציוני): 5
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 6
יוסי יונה (המחנה הציוני): 6
נורית קורן (הליכוד): 7
עליזה לביא (יש עתיד): 8
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 8
עודד פורר (ישראל ביתנו): 9
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 10
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 10
יהודה גליק (הליכוד): 11
מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 12
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 12
נחמן שי (המחנה הציוני): 13
דב חנין (הרשימה המשותפת): 14
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 14
אורן אסף חזן (הליכוד): 15
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 15
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 16
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 16
עמיר פרץ (המחנה הציוני): 17
הצעות לסדר-היום 17
ציון יום זכויות האדם 18
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 18
זהבה גלאון (מרצ): 19
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 21
יעל גרמן (יש עתיד): 23
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 24
יואב בן צור (ש"ס): 25
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 27
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 31
הצעה לסדר-היום 32
יובל להענקת פרס נובל לסופר ש"י עגנון 32
יעקב מרגי (ש"ס): 33
שרת המשפטים איילת שקד: 35
דב חנין (הרשימה המשותפת): 37
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 37
הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 16) (החלטה לעניין מעצר של מפר צו הגנה), התשע"ז–2016 38
מיכל רוזין (מרצ): 39
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 41
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 45
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 47
דב חנין (הרשימה המשותפת): 48
ענת ברקו (הליכוד): 49
אלעזר שטרן (יש עתיד): 52
הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 10) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016 54
אורן אסף חזן (הליכוד): 54
הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 11) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016 59
יעל גרמן (יש עתיד): 60
הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 12) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016 61
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 62
דב חנין (הרשימה המשותפת): 64
אלי אלאלוף (כולנו): 65
אורי מקלב (יהדות התורה): 67
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 70
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 70
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י"ג בכסלו התשע"ז, 13 בדצמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
הסכם בדבר הפקה משותפת של סרטי קולנוע בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת הרפובליקה הפורטוגלית.
הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017–2018), התשע"ז–2016.
הודעת שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ על מסקנות הוועדה המיוחדת לפניות הציבור בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין בנושא: יחס בבידוק הביטחוני כלפי אזרחים ערבים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, לפני שנעבור לנאומים בני דקה, נזכיר רק שבימים אלה אנחנו מציינים גם במדינת ישראל, גם כאן בכנסת, יובל לזכייתו של הסופר ש"י עגנון בפרס נובל. אומנם מאז 11 ישראלים נוספים זכו בפרס נובל, אבל הוא היחידי שזכה בפרס נובל לספרות. כן ירבו, אפשר לאחל. במהלך היום תהיה, אני מבין, הצעה רגילה לסדר-היום בנושא, התקיים גם אירוע חשוב בספריית הכנסת, ורציתי גם כאן, במליאת הכנסת, להזכיר את הנושא הזה – ושרת המשפטים מאוד מפריעה עם השיחה הקולנית במליאה, דבר שבהחלט לא מקובל.
אנחנו נעבור לנאומים בני דקה. מי שמעוניין להשתתף – אנחנו נוכל להצביע על מנת להירשם. בבקשה, מי שמעוניין, יירשם. חבר הכנסת איתן ברושי יפתח את הנאומים. אחריך – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביוזמת חברת הכנסת שאשא ביטון הקדישו היום דיון משותף של חברי כנסת ומורים וגננות מתקופות העבר, בדרך כלל תקופות הילדות, בהשתתפות מנכ"לית משרד החינוך, ובהמשך גם השר.
אני רוצה קודם כול להודות על היוזמה, ולומר שאני הבאתי למשכן את ברכה מעיין, שהייתה מורה שלי בכיתה ב', ג' וד'. היום היא כבר כמעט בת 78, אבל בהחלט בדעה צלולה דיברה בחשיבותו של החינוך. בהמשך הייתה כמובן התייחסות למעמד המורה ולחשיבותו של המחנך והמורה, אם תרצו גם המדריך, דווקא בעידן של אין-סוף אמצעים וטכנולוגיה. אין ספק שהמגע הבלתי-אמצעי, היכולת לראות אחד את השני, להסתכל בעיניים, מגע הידיים, היו ונשארו הכלי העיקרי ביכולת לעצב את דור העתיד.
נדמה לי שהבעיה היא לא כל כך הזיכרונות – והם טובים, ונהניתי והתרגשתי כמו רבים אחרים – אבל בעיקר השאלה היא: האם באמת מעמדו של המורה נשמר? האם תוצאות החינוך כפי שפורסמו באחרונה מעידות על חולשה ועל נחיתות? האם אנחנו באמת מתמודדים עם האתגרים של מחר? האם המדינה שאומרת שלהיות מורה זה חשוב גם מתגמלת בהתאם? אין ספק שמשבר השכר המיותר הזה – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
– – שיקדישו לו דיון ביום חמישי בוועדת החינוך, לא מעיד באמת על אותה רוח שההוראה והמחנכים הם המרכיב העיקרי בעוצמה, בוודאי של מי שאין לו הרבה משאבי טבע. ההון האנושי היה ונשאר העוצמה העיקרית שלנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אני מודה למורים במשך כל השנים ומאחל לנו שנדע לשמור על המשאב הזה. תודה למי שיזם את היום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, אנחנו מציינים היום את היום הבין-לאומי לזכויות האדם, ואחת הזכויות הבסיסיות היא הזכות לתרבות. אתמול היה לנו דיון בוועדת החינוך של הכנסת על תמיכה ציבורית במוזיאונים בישראל, תמיכה של משרד התרבות ומשרד החינוך. קיים חוק המוזיאונים משנת 1983, ומסתבר שבתוך 56 מוזיאונים שהוכרו לפי חוק המוזיאונים, ולכן מקבלים תמיכה לפי החוק הזה, אין ולו מוזיאון ערבי אחד – לא במשולש, לא בנגב ולא בגליל. אין ספק שזו פגיעה בזכות לתרבות, בזכות לפיתוח התרבות, ובהחלט הגיע הזמן שגם משרד התרבות וגם משרד החינוך יפעלו לכך שיהיה מוזיאון או מוזיאונים מוכרים בתוך היישובים הערביים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת יוסי יונה – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת נורית קורן.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו מציינים היום יובל לזכייתו של ש"י עגנון בפרס נובל לספרות. אם להשתמש בז'רגון מעולם תוכן אחר, שאולי לא ירצה את עגנון, הרי שהסופר החשוב הזה שם אותנו על מפת היצירה הספרותית העולמית. כתיבתו המופלאה, ששאבה את השראתה הן משפת המקרא והן מנופי הארץ, ובעיקר מירושלים, תיארה את סיפור חייהם של גיבוריו על מלוא מופעיהם ומורכבותם האנושית. זו היכולת שהבטיחה לו את מקומו בפנתיאון של הגדולים בין סופרינו ובין סופרי העולם לדורותיהם.
הספרות העברית העמידה מאז סופרים גדולים, כמו סמי מיכאל, א.ב. יהושע, צרויה שלו, עמוס עוז, יוכי ברנדס, אהרן אפלפלד, רות אלמוג ורבים אחרים, אך הישגו של ש"י עגנון לא שוחזר עד כה במחוזותינו. מי ייתן וגם מקרבם של סופרים וסופרות אלו יצאו חתני פרס נובל נוספים לספרות.
ובמעבר חד ומצער – היום הלכה מאתנו בטרם עת ולאחר מאבק ממושך במחלה הארורה אמנית ויוצרת ענקית, אהובה עוזרי. האישה האמיצה והמיוחדת הזאת הותירה אחריה מורשת עשירה. האישה הזאת פילסה את הדרך לאמנים רבים שבאו אחריה ושאבו מהמעיין הנובע של שירתה. צלצולי פעמונים נשמעים בשמי מרום, מקבלים את פניה של האישה המופלאה הזאת. תנוחי בשלום על משכבך, אהובה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חברת הכנסת נורית קורן – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת עליזה לביא.
<נורית קורן (הליכוד):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, היום, לפני כמה שעות, הלכה לעולמה הזמרת אהובה עוזרי. בחצי השנה האחרונה הייתי בכמה מופעים שלה. היא גם הופיעה ב-21 ביוני פה, בעת שפתחתי את השדולה לחקר האמת בפרשת ילדי תימן. לצערי, פשוט אני כואבת את זה שהיא הלכה לעולמה – ממש בטרם עת; עוד לא הספיקה לעשות הרבה. אומנם היא הייתה החלוצה שלנו בשירה הים-תיכונית – ופשוט לא האמנתי שככה, כל כך מהר היא תלך.
פגשתי אותה לפני כחודשיים באילת. היא שימחה את האנשים שבאו לשמוע את ההופעה, יחד עם שגיב כהן ודקלון. צריך לומר שבשנה האחרונה היא הייתה יחד עם שגיב ודקלון, והם נתנו קונצרטים בכל הארץ. הייתי בטוחה שהיא תמשיך הלאה והמחלה לא תכריע אותה. לצערי הרב זה נגמר היום, ואני כואבת על הליכתה. כמו שאמר חברי חבר הכנסת יוסי יונה קודם – שבאמת צלצולי פעמונים יקבלו אותה למעלה. יהי זכרה ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נורית קורן. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה. אדוני היושב-ראש, חברותי, חברי חברי הכנסת, היום מציינים פה בכנסת 50 שנים לזכיית ש"י עגנון בפרס נובל, ואני באה עכשיו מאירוע מרגש, מרתק, שהיה בספרייה של הכנסת. חברי כנסת, חוקרים ויוצרים – דיברנו על עגנון, כל אחד מהמקום ומהחוויה האישית שלו. אני סיפרתי על "תהילה" ועל המקום שאני פוגשת את "תהילה" והדמות: כשאני מתגעגעת למודל החיקוי בחיי, לסבתא שלי, על תהילה הפרטית שלי.
אבל גם דיברתי על האחריות היהודית, החל בדברים שעגנון אומר בטקס קבלת הפרס: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס, מלך רומי, את ירושלים וגלה ישראל מארצו" – ואז הוא ממשיך ואומר: "אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים"; המקום הזה של שרשרת הדורות, של הגעגוע, של האחריות.
בריאיון האחרון, ממש לפני שהוא עוזב לבית עולמו, הוא מספר ברגישות ובהתרגשות רבה על הקוראים שאין לו. הוא זוכר את ששת המיליון שאין. הוא מדבר על הקוראים ואומר: "הם היו רבים, אך ששת מיליון היהודים שהרג היטלר – המשכילים והכותבים והאמנים והקוראים הצנועים אשר ישבו ויקראו וייהנו מקול ומילה, אשר לא יבליטו את עצמם ולא יאמרו: 'הנה, אני קורא שלך' – הללו חסרים". אז החרדה הקיומית, האחריות, הגעגוע והזיכרון לדורות. ש"י עגנון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום מציינים בכנסת את יום זכויות האדם הבין-לאומי, שהעולם מציין ב-10 בדצמבר בכל שנה, וזאת בעקבות ההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם, שנחתמה באספה הכללית של האומות המאוחדות ב-10 בדצמבר 1948.
מדובר בזכויות אדם, לא בזכויות אזרח, שזה יותר רחב – הזכות לחיים, הזכות לשוויון, הזכות לחירות. אנחנו ציינו את זה בכנסת וגם בוועדות, והיה כנס על השאלה האם תקציב המדינה הוא חברתי אם לאו, ביוזמת האגודה לזכויות האזרח עם חברי הכנסת – חברי אילן גילאון, אני וחבר הכנסת גואטה, שהוא היחיד שהעז – במירכאות או שלא במירכאות – לבוא לכנס הזה ואמר שהוא בא עם שכפ"ץ, כי הוא קיבל סמ"סים ואיומים לא לבוא לכנס הזה. אז, חבר הכנסת גואטה, באת בשלום ויצאת בשלום, ואני מברך על השתתפותך ועל היוזמה שלך.
רק מילה אחת לאופוזיציה, שמקומם נפקד בכנס הזה – מלבד חברי כנסת ממרצ לא ראיתי אף חבר כנסת לא מהמחנ"צ ולא מיש עתיד. צריך לתמוה על כך.
אני פונה אליך, אדוני היושב-ראש, כי קיבלתי עכשיו מייל להשתתף בוועדה המשותפת שדנה בחוק ההסדרה ב-17:15, וגם עם הערה שיכול להיות שביום רביעי, במקביל למליאה, תתקיים הישיבה. גם אתמול רצו לעשות את זה. לנו יש היום ציון יום זכויות האדם הבין-לאומי, ואחרי זה יש חוקים ואחרי זה – אני מבקש מכבודך, אני לא רואה את הדחיפות. הרי ממילא זה לא נדון, ולא נתעסק בעמונה, עמונה ירד. למה הדחיפות? אנחנו היום מ-09:00 עד 16:00, ועכשיו מ-17:15; מחר גם ואתמול. אני חושב שהאישור הזה לקיים דיונים בוועדות במקביל למליאה – אני חושב, כבודך, שעדיף לשמור על זה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת עודד פורר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
תודה, אדוני. כפי שכבר נאמר, היום מציינים יובל להענקת פרס נובל לספרות לש"י עגנון. כשאני מנסה לחשוב באיזה מילים אפשר יהיה לתאר, או לדבר על מי שהיה אמן במילה, אז אני בהחלט חושב שנאומו בטקס קבלת פרס נובל הוא מופת וצריך להילמד. א. בפתיחה, הצניעות – הוא פותח את הנאום בעת קבלת פרס נובל בברכת "הטוב והמיטיב"; בהמשך, כמובן, כשהוא מתאר את עצמו ובעצם מתאר את כולנו – כפי שהקריאה הגברת עליזה לביא – כמי שנולד בירושלים; הוא מסיים במילים שגם הן כל כולן צניעות עת שהוא עומד במעמד הכי מכובד הזה. אני חושב שיהיה טוב פשוט להקריא אותן: "קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר: אם שיבחתי את עצמי יותר מדי, למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי, מאוד קטן אני בעיני. כל ימי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד המלך: 'ה' לא גבה לבי, ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני'. אם מוצא אני חיזוק לעצמי הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת אותה לנו, כמו שכתוב ביחזקאל: 'וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב, אשר ישבו בה אבותיכם, וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם'".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. רציתי לנגוע במה שקורה בתחום הסדרת הדיור. אני קורא לזה "הסדרה". האוצר והשיכון מזרימים כספים להסכמי גג עם רשויות מקומיות – 100,000 ש"ח לכל יחידת דיור. הוותמ"ל מאשר אלפי תוכניות. רק בשבוע שעבר הודיעה מתכננת הוותמ"ל שהצליחו לאשר כבר 30,000 יחידות דיור, ובתוכן מענה לצורכי הערבים. במרכז התוכניות – המחיר למשתכן. אך כשבאים לבנקים לממש את הזיכיון על-ידי השלמת המשכנתה, הבנקים מקשיחים את התנאים. לדוגמה, אדוני היושב-ראש, זוגות צעירים שזכו במכרזי מחיר למשתכן באופקים, ברכסים – שזה נטו פריפריה – מתבקשים להביא תלושי משכורת של 14,000 שקל לחודש. כמה זוגות צעירים מרוויחים סכום כזה? ומי שכן מרוויח, האם הוא צריך את פרויקט מחיר למשתכן, או האם הוא הולך להתגורר בפריפריה, באופקים, בדימונה – מי שמשתכר כזה סכום? צריכים להחזיר את המושג של סבסוד משכנתה, סיוע להחזר משכנתה, כי אם לא, הרי זאת הלקאה עצמית; מצד אחד מסבסדים את הפיתוח והבינוי במאות מיליונים, ומצד שני הלקוח אינו יכול לממש את זכייתו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אני אדבר על מכירת אלכוהול לקטינים. נתחיל מזה שבדת האסלאם צריכת אלכוהול מכל סוג ובכל כמות היא אסורה. בחוק במדינת ישראל יש איסור על מכירת אלכוהול למישהו מתחת לגיל 18. היישום של החוק הוא בכך שצריך לתלות במקומות מכירה שלט שמורה על כך.
תופעת השכרות בגיל צעיר מאיימת על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי; זאת אמירה של המשטרה. בניסוי שבוצע על-ידי צעיר בן 17 בתל-אביב, הוא נכנס לעשר פיצוציות; בתשע מכרו לו בלי לשאול ובלי לבדוק, ובעשירית ביקשו תעודת זהות. זה אומר ש-90% מוכרים ויודעים שהם עוברים על החוק, וזאת עבירה.
אני שואל, איפה האכיפה ואיפה ההורים, שמאפשרים לילדים שלהם לצרוך ולקנות? במיוחד שזה מזיק לציבור ומזיק לבריאות. צריך להעמיד דברים במקומם, ולמנוע את המשך התופעה הזאת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת יהודה גליק, ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי המתוקים והמתוקות מהקואליציה ומהאופוזיציה, גם אני אדבר על היום הנפלא הזה, יום כיף שהיה פה בכנסת, ביוזמת בית-עגנון והנהלת ועדת החינוך. באמת הייתה לי זכות גדולה, יחד עם מנהלת הוועדה, להוביל את היום הזה.
דובר לא מעט על אהבתו הגדולה לירושלים – אבל הוא אמר שהפרס הגדול ביותר היה עבורו היכולת לכתוב סיפור בשפה העברית. זאת האהבה הגדולה ביותר.
אני רוצה להקריא, ברשותכם, קטע קצר שהוא כותב, ולדעתי, יכול להיות שהוא כותב את זה על הכנסת. הוא מתאר חלום שלו. הסיפור נקרא "התזמורת", והוא מתרחש בערב ראש השנה, יום של חשבון נפש. זה מה שהוא כותב: "נטלתי את כתב הכניסה ונכנסתי. האולם היה מלא. כנרים וכנרות, מתופפים ומתופפות, מחצצרים ושאר בעלי כלי זמר. כולם עמדו לבושים שחורים וניגנו בלי הפסק. המנצח הגדול" – סליחה, אדוני היושב-ראש – "לא נראה בבית, אבל המנגנים ניגנו כאילו אחד עומד על גבם ועושה בשרביטו. וכל המנגנים והמנגנות מכירי מיודעי היו – – – ", אני אדלג, "כל מנגן ומנגנת, כל אחד מנגן לעצמו, ברם כל המנגינות כולן", שימו לב, "מצטרפות והולכות לשירה אחת וכל מנגן ומנגנת מקושרים לכלי שיר שלהם. וכלי השיר מחוברים לרצפת הבית, וכל אחד סבור שהוא בלבד קשור ומתבייש הוא לבקש מחברו שיתירנו, או אולי יודעים הם המנגנים שהם מחוברים לכליהם וכליהם מחוברים לקרקע", כל אחד תקוע, "אלא שהם סבורים שמעצמם ומרצונם הם וכליהם מקושרים ומעצמם ומרצונם הם מנגנים. ברם, זה ברי, אף-על-פי שעיניהם על כליהם, אין העיניים רואות מה הידיים עושות משום שכולם כאחד סומים. וחוששני להם שמא אף אוזניהם אינן שומעות מה הם מנגנים, שמרוב שהם מנגנים נתחרשו".
כל אחד עומד תקוע בעצמו, מקשיב לעצמו. כמה נפלא יהיה אם נדע שכולנו יחד בהרמוניה אחת, תזמורת אחת, ביחד, ורק, וכוחנו הוא בזה שאנחנו מכירים ומקשיבים זה לזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):>
תודה, אדוני היושב-ראש. שוב על עגנון. ש"י עגנון ב"פרקי המדינה", מתוך ספרו "סמוך ונראה", היטיב לתאר בשפתו העשירה את האופן שבו נוהגת מדינה, מדינה היפותטית כלשהי, בבואה להתמודד עם סוגיות שעל הפרק. כך כותב עגנון: "מנהגה של מדינה זו, אין עושים דבר אלא אם כן דנים עליו תחילה, ואין דנים אלא נואמים ודורשים. נאמו נאומים ודרשו הדרשה, רואים בני המדינה את עצמם כאילו כבר עשו מעשה. אם הלכה אותה צרה – מוטב, ואם לאו – מוסיפין לה נאום. עד שבאה צרה קשה ממנה ומעמידין נואם אחר. אם בטלה הצרה – מוטב, ואם לאו", וחוזר חלילה. אומנם עגנון לא התכוון דווקא להתנהלותה של מדינת ישראל ולאו דווקא לכנסת, אך נראה כאילו צפה ממרומי יציע האורחים על אשר קורה כאן במליאת הכנסת לעתים קרובות מידי.
מגדילה לעשות הממשלה הזאת, אשר "מטפלת" בסוגיות החשובות המעסיקות את אזרחי המדינה בנאומים בוטים, בדיונים עקרים, בהבטחות שווא. פתרונות אין, אך במילותיו של עגנון: "נאמו נאומים ודרשו הדרשה, רואים את עצמם כאילו כבר עשו מעשה".
הלוואי שלפחות היה לנואמי הנאומים חוצבי הלהבות של היום ולו קמצוץ מהעומק המחשבתי ומהתחכום הלשוני שהיו לעגנון. אני מציע לכולנו, אך בעיקר לאלה ששמו את עצמם כמגינים על מורשת ישראל מטעם עצמם, לחזור ולקרוא ולעיין בעגנון, ואולי משהו מתכונותיו הנפלאות ידבק גם בהם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום הבין-לאומי לזכויות אדם אני רוצה לדבר על זכות, שלפי דעתי היא זכות בסיסית, שבלעדיה אין טעם וחשיבות לכל השאר, וזה הזכות לחיות ולהיות בין החיים. אני מזכיר את זה כי בימים האלה, בשעות האלה, יש קטסטרופה אנושית הומנית שמתרחש בעיר הסורית חאלב. אני עכשיו מדבר על אסון זה כאדם וכערבי, ומסיר מעלי כל אינטרס או כוונה פוליטית לצד הזה או לצד אחר בכל המלחמה בסוריה.
אני בא היום ועכשיו להביע את העצב, את הזעם והזעזוע על רמיסת כבוד האדם והתרת דמו ועל הניצול ועל הריגת אזרחים, נשים ומבוגרים חפים מפשע. אני לא בא להגן. לא מעניין אותי לא המשטר בסוריה ולא כל הקבוצות החמושות למיניהן גם בסוריה; מעניין אותי שהעולם, או מי שנשאר ממנו, יתערב כדי לעצור את הטבח ולהציל את האזרחים הנצורים בחאלב ובכל סוריה. אני מתבייש בכל מעשי ההרג והטבח שקורים בסוריה ובחאלב ובכל מדינות ערב.
בסוף אני אומר, צר לי על זה; צר לי על האזרחים הפשוטים שנפלו בסוריה קורבנות למשחק האינטרסים של המעצמות הגדולות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להצטרף לדברי חברי שהביעו צערם וכאבם על מותה של אהובה עוזרי. אהובה עוזרי הייתה פה בכנסת כמה פעמים בשנה, שנה וחצי האחרונה, בפעם האחרונה אולי לפני חודש. היא דיברה בשאריות קולה, כבר אי-אפשר היה לשמוע מה היא אומרת. היא באה להילחם את מלחמתם של האמנים הוותיקים במדינת ישראל; אמנים שהיו להם ימים ושנים של תהילה, אבל עם הזמן היא עוברת. אז הם שוקעים, לא רק בדיכאון אישי, כי היא גם חלתה, אלא הם שוקעים גם מבחינה כלכלית, כי אין להם אמצעים לקטע האחרון של חייהם. מה שהיה עצוב וחשוב כל כך זה שהיא לא באה לדבר על עצמה – היא לא ביקשה לעצמה כלום, כל אחד הבין שימיה ספורים – אלא היא דיברה על מחנה גדול של אמנים שהם חלק מהתרבות שלנו, שמעצבים את מדינת ישראל החדשה, ושמדינת ישראל חייבת להם לפני שהם הולכים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יצוין כי בחנוכה יתקיים אירוע בכנסת, האירוע המסורתי של הדלקת הנר, שילווה בכמה אמנים מהסוג שאתה הזכרת, שפעם היו מאוד חשובים לתרבותנו – הם עדיין חשובים אבל מושמעים פחות בימים אלה. הכנסת הזמינה אותם להופיע כאן, כך שאנחנו כיוונו לדעת גדולים.
בבקשה, חבר הכנסת דב חנין, הכרזתי עליך, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, תודה, עמיתי חברי הכנסת, בבית הזה כבר יצא לי כמה פעמים לדבר על המלחמה הקשה והאכזרית בסוריה. אבל ביום הזה, יום זכויות האזרח, יום זכויות האדם, אני לא מתכוון לחזור לדבר על המלחמה, לא על האינטרסים הזרים ולא על הניתוח הפוליטי. אני מתכוון לדבר היום על פשעי המלחמה. בסוריה, למרבה הכאב והצער, נעשים פשעי מלחמה רבים, גם מצד הג'יהאדיסטים שנלחמים נגד המשטר וגם מצד המשטר שנלחם נגד הג'יהאדיסטים.
גם בעצם היום הזה, אדוני היושב-ראש, אומרת לנו נציבות זכויות האדם של האו"ם, שגם בעצם היום הזה נעשים בחאלב פשעי מלחמה איומים. פגיעה מכוונת באזרחים היא פשע מלחמה. בסוריה נפגעו, נרצחו, נטבחו בהפצצות ובדרכים שונות ומשונות ילדים, נשים, גברים, זקנים, אזרחים. כל אלה, אדוני היושב-ראש, בני-אדם, ודמם לא יינקה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אחריה – חבר הכנסת אורן אסף חזן.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, יש משפט אחד שפותח את הסיפור שלדעתי אף אחד בישראל לא צריך להגיד לו מי כתב, כשאומרים: "זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת הייתה וחכמה הייתה וחיננית הייתה וענוותנית הייתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום". באמת "תהילה" הוא משהו שמלווה את הנעורים של כמעט כל נער ונערה בישראל, ויש בו המון המון עוצמה, כי עגנון כתב בצורה מתונה, זהירה; אולי צריך ללמוד ממנו, היום כשאנחנו משתמשים בשפה – להשתמש קצת יותר באנדרסטייטמנט.
ועדיין אני מוכרחה להגיד לכם שהאקטואליה האחרונה שבה עגנון חלף לי בראש הייתה דווקא בשרפה. מי שזוכר, במסעדה "המטבח של רמה" בנטף הייתה חתונה שבעצם האש הגיעה לקראתה. כמובן, אני מאחלת לבני-הזוג שהתחתנו שם את החיים הכי מאושרים שיכולים להיות, אבל אני מודה ומתוודה שעגנון, שהסמליות היא הדבר הכי דומיננטי בספרים שלו – הוא היה מדבר על כך שאם נר כבה תחת החופה אז אוי ואבוי מה הולך לקרות לנישואים האלה. סליחה, זוג צעיר, שאני לוקחת אתכם – אני מאחלת לכם בכל לבי נישואים טובים. את עגנון אנחנו זוכרים גם היום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת אורן אסף חזן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, אני באמת פונה אליך מהלב: כבוד הכנסת הרי חשוב לך, אתה נוטה להזכיר את זה בכל הזדמנות. היום אנחנו מתבשרים בפרסום של יוסי בן עטר מ"גלי ישראל" שוועדת האתיקה של הכנסת אפשרה לחנין זועבי לנסוע במשלחת לחו"ל על חשבון ה"חמאס", לא פחות ולא יותר.
עכשיו, ראינו את הפגיעה בכבוד הכנסת בשבוע שעבר כשראינו חבר כנסת שהולך ומוליך שולל את הכנסת, את חבריה ואת ועדת האתיקה באיזושהי נסיעה מופרכת לחיפוש אחר קנגורו. הבנו שאין נהלים ברורים, אבל כשאנחנו רואים – וגם אם נניח לרגע בצד את העובדה שאני, לפחות אני, ואני לא מתבייש לומר את זה, מתייחס אליה, לזועבי, כמחבלת. אם אנחנו נסתכל – אם כנסת ישראל לא תגיד די לתופעות האלה שבהן אנחנו נותנים לכל אחד לנסוע, גם על חשבון אויבינו הגרועים ביותר, איפה אנחנו ואיפה כבודנו?
אני קורא לך להתערב בדבר הזה ולקבוע נהלים ברורים לנסיעות חברי הכנסת, גם משלחות שיוצאות מהכנסת ובטח ובטח אלה שיוצאות מחו"ל ועל חשבון אויבינו הגרועים ביותר. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חזן. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אני רואה מחזות קורעי לב ושומע על מה שמתרחש בסוריה בעיר חאלב. מתרחשים שם פשעי מלחמה. פשעים אלה מתבצעים על-ידי צד זה ועל-ידי הצד ממול – על-ידי המשטר ועל-ידי הקבוצות הג'יהאדיסטיות, מה שקרוי. אני רואה תמונות של ילדים, אני רואה בתים הרוסים. במשך שנים מתבצעים שם פשעי מלחמה, וראוי שכל אחד מאתנו ירגיש לא רק צביטה בלב אלא הרבה בושה ברמה האנושית על שהדברים הנוראיים האלה ממשיכים להתרחש והעולם כולו שותק. מגרש שבו משחקים כוחות בין-לאומיים, כאשר הדם של ילדים סורים, נשים, זקנים וטף, הוא המחיר, כאילו היה מדובר בדלק ופטרול, הוא כתם שחור על כל האנושות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מהתחלת השנה נהרגו בתאונות דרכים 151 בני-אדם – עלייה בעשרה בני-אדם מהשנה שעברה. אם ניקח את החודש הזה – 18 בני-אדם נהרגו מהתחלת החודש ועד עכשיו, יותר מאדם אחד ביום; ואם נלך למגזר הערבי, 116 בני-אדם נהרגו מהתחלת השנה – עלייה של 16% יחסית לשנה שעברה.
הנתונים מזעזעים. יותר מפעם דיברתי על הנושא הזה. אמרתי שחייבים להקים ועדת שרים שתטפל בנושא. אנחנו חייבים להוריד את מספר ההרוגים במדינת ישראל. ואם אני אתמקד במגזר הערבי, כשאמרתי ש-116 בני-אדם נהרגו – זה שליש מההרוגים במדינת ישראל, והם מהווים רק 16% מהנהגים בישראל. חייבת ההנהגה של המגזר הערבי – ואני מתחיל קודם כול בהנהגה של המגזר הערבי – להיכנס בעובי הקורה; חייבים משרדי הממשלה להיכנס לתשתיות ולתחבורה ציבורית במגזר הערבי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
חייבים להוריד את מספר ההרוגים בתאונות דרכים במדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ.
<מיכאל מלכיאלי (ש"ס):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, היום מציינת הכנסת את יום זכויות האדם. אני חושב שהמקור ליום זכויות האדם הוא דברי הגמרא: "חביב אדם שנברא בצלם". האדם הוא צלם של הבורא.
אני חושב שכשאנחנו מדברים על יום זכויות אדם, אפשר לומר שנכשלנו בכמה דברים. כשבישראל 2016 עומדים ראשי ערים ואומרים: אני לא רוצה את הציבור החרדי – שיבוא לגור אצלם; כשמשרד הבינוי והשיכון מוציא מכרזים עם דירות שאנחנו יודעים מראש שהן לא מתאימות לציבור החרדי, כי אין שם מרפסת סוכה ואין שם מבני ציבור שמתאימים לציבור החרדי – אני חושב שיש פה כישלון קטן של "חביב אדם שנברא בצלם". אם ניקח אנחנו, הממשלה, הכנסת, המשרדים שלנו, ונבין ש"חביב אדם שנברא בצלם" זה גם האזרח החרדי, שיכול להתגורר בכל עיר ועיר – זה יום של "חביב אדם שנברא בצלם". תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מלכיאלי. חבר הכנסת עמיר פרץ – בבקשה, אדוני.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, התלבטתי למה אנצל את הדקה שעומדת לרשותי. היה לי קשה מאוד להחליט: האם אדבר על דוח העוני; על חוק הג'ובים; על מוצג הפסל או הכרזה הלא-ראויים והמסיתים נגד ראש הממשלה; ש"י עגנון, שכתביו ילוו אותנו; או קולה של אהובה עוזרי שמהדהד בחוצותינו ותהפכו לנצח?
דווקא היום, כשמדברים על זכויות האדם, החלטתי לדבר על הקשר המיוחד שנגלה לעינינו במלוא עוצמתו בימים אלה, הקשר המצמרר בין החיים למוות, בין המוות לחיים. החלטתי לדבר על האב ובנו, עמרי ועילי ניר, שבחייהם ובמותם לא נפרדו, ולדבר על שירי האם, שעשתה את המעשה האציל של תרומת האיברים. איש לא יוכל להתעלם מתמונתם של האב ובנו – ואתה מביט בהם ומסרב להאמין שברגע אחד הם נהרגו והשאירו אחריהם צער וכאב כל כך גדולים. ובאותה עת אתה רואה את המשפחות שמודות על כי חייהם של יקיריהן ניצלו.
משפחת ניר, שכולנו מחבקים ומחזקים, הם עבורי היום הסמל לכבוד האדם, ערך האדם וזכויות האדם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. עד כאן נאומים בני דקה להיום.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום זכויות האדם>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בהצעות לסדר-היום מס' 1093, 5315, 5369, 5391, 5393 ו-5413 בנושא: יום זכויות האדם הבין-לאומי, שנקבע על-ידי ארגון האומות המאוחדות ב-10 בדצמבר, שבו נחתמה בשנת 1948 ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.
אנחנו מעלים על נס את מה שאמור להיות מובן מאליו, את זכותו של כל בן-אנוש, בלא קשר לשיוכו, לגילו או למוצאו, לחיים, לצורכי הקיום, לביטחון ולכבוד. עקרונות יסוד אלה זכו גם לעיגון בדין הישראלי – בחוקי-היסוד שלנו ובפסקי-דין שגיבו עקרונות הנגזרים מהם. אבל בעולם שבו הגלובליזציה היא השלטת ואידיאולוגיות קיצוניות מבקשות לערער את הסדר החברתי, העוני, האכזריות, העריצות והדיכוי לא רק שהם עדיין כאן, אלא הם הולכים ומתפשטים בקצב מדאיג.
למרבה הצער, תשומת הלב העולמית מחטיאה לא אחת את העיקר. כך, למשל, בדארפור שבמערב סודאן מתנהל כבר למעלה מעשור טבח, רצח עם, שגבה את חייהם של כחצי מיליון איש, אישה וילד. כ-3 מיליון איש הפכו פליטים. גם במלחמת האזרחים המתמשכת ממש כאן לידנו, בסוריה, כפי שהזכירו כמה חברי כנסת במהלך הנאומים, מוערך מספר ההרוגים בחצי מיליון, מחציתם אזרחים, ובהם למעלה מרבבת ילדים ומעל 7,000 נשים. מספר הפצועים הוא כ-2 מיליון. כ-6 מיליון איש נמלטו על נפשם מן המדינה שסועת הקרבות והפכו פליטים. ממש היום הגיעו דיווחים מחאלב על מעשי זוועה, על טבח המוני שמתרחש בכל שעה, על הוצאות להורג ועל עשרות גופות המוטלות ברחוב.
זכויות האדם מופרות אפוא בריש גלי, בהיקפים נוראיים. אבל, לצערי, זה לא מפריע לכמה שמכנים עצמם "ארגוני זכויות אדם" להתמקד, כמובן, בישראל ולהציג אותה כאם כל חטאת. מדינה קטנה זו, המוקפת אויבים שמנסים להפוך אותה לטרף, נאלצת – כן, נאלצת, לא בוחרת – לחיות על חרבה כדי לשרוד ולהתקיים בבטחה, אך מוצאת עצמה השכם והערב מתנצלת על כך שהיא עומדת על נפשה. מדינת ישראל חרתה על דגלה ערכי שוויון, חירות, חופש דת וחופש ביטוי לכול, והמקום הזה והבמה הזאת, הדוכן הזה מימיני, יוכיחו.
לצערי, המושג זכויות אדם הופך לעתים קרובות למושג סלקטיבי. העולם החופשי מתעניין, כך נראה, בעיקר בסבל האנושי הקרוב ללבו והמתרחש בתחומו. ניתן רק לשער כי התגובות בעולם היו שונות בתכלית אילו, חס ושלום – ודאי חס ושלום – היו מתרחשים אסונות שעליהם דיברנו זה עתה, אפילו בסדר גודל קטן רבה יותר, בלונדון או בניו-יורק. נראה שגם בימינו, ברוח אורוול, יש שווים ויש שווים יותר. אל לאיש לנכס לעצמו את המושג זכויות אדם. הוא איננו נחלת השקפה זו או אחרת. זכויות היסוד מגיעות לכל אחד, תהא דתו או אמונתו אשר תהא, משני צדי הקו הירוק.
לזכויות היסוד האנושיות שורשים עמוקים בתורת ישראל ובדברי הנביאים, כפי שגם ציינו חברי כנסת. גם זאב ז'בוטינסקי חקק אותן באותיות של זהב באמצעות חמשת המ"מים שעל המדינה לספק לאזרחיה: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. על כולנו לעמוד על המשמר כדי שנוסיף להיות מדינה המהווה מופת של ערכיות מוסרית ושוויון זכויות לכל איש ואישה.
אני מתכבד להזמין את חברי הכנסת שיזמו הצעות לסדר-היום, והראשונה שבהם היא חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה, גברתי. אחריה – חברי הכנסת שלי יחימוביץ, יעל גרמן, יואב בן צור ויוסף ג'בארין.
<זהבה גלאון (מרצ):>
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האורחים ביציע האורחים, לפני 68 שנים אימצה עצרת האו"ם את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. זו הכרזה ארוכה ומשמעותית, אבל מאחוריה עומדת הצהרה פשוטה, והיא אומרת שלבני-אדם יש זכויות שגם למדינות אסור להפר.
אחת הזכויות שאני רוצה לדבר עליהן היום ולשים עליה דגש, אחת הזכויות היסודיות והמהותיות, היא הזכות לחופש ביטוי. ואני רוצה להתחיל מהדבר הכי אקטואלי, שכולם מדברים עליו, והוא הכרזה שנתלתה אתמול ב"בצלאל". ואני מודה, כשאני ראיתי את הכרזה הזאת עם ראש הממשלה נתניהו וחבל משתלשל על צווארו, אני חייבת לומר שנעתקה לי הנשימה; נאמר לי שזה דוחה, שזה מיותר, שזה מסוכן. זו כרזה מפחידה. ואחר כך ראיתי את הכרזה בקונטקסט הכולל. אין ספק שהיא חלק מעבודה שלמה שמדברת על איך נראית הסתה. אבל עדיין, גם כשמדובר בכרזה כוללת כזאת, מכיוון שאנחנו בימים מאוד מאוד רגישים, לא נוח לי עם ההסברים, לא נוח לי עם העבודה הזאת.
אבל אחרי שאמרתי את זה, אני רוצה לומר בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, שצריך להשאיר שוליים רחבים ביותר לחופש הביטוי ולהצר אותו ולפגוע בו רק אם קיימת סכנה קרובה וודאית להתרת דם, לפגיעה ממשית. אנחנו כבר ראינו, לצערי, לא אחת – ומקרה אחד מפורסם ביותר – איך מילים הורגות, איך מילים הפכו לאצבע על ההדק.
אבל עם כל הביקורת שלי הזאת על הכרזה שנתלתה אתמול – ואני חושבת שהיא בטעם רע, ועל טעם וריח אין מה להתווכח, ואני לא מבקרת אמנות – אני שואלת: מה עבר לכם בראש? מה עבר לכם בראש, לכל מי שתקף את אותה סטודנטית? סטודנטית אלמונית תולה כרזה באיזה פרוזדור צדדי ב"בצלאל", מגנים אותה, הכרזה מוסרת מייד, אבל כולם על הרגליים, והתלייה הזאת מפחידה אתכם. מה קורה? היועץ המשפטי לממשלה, מישהו פה השתגע, פתח בחקירה, באיזה מהירות – חקירה נגד הסטודנטית שתלתה את אותה כרזה דוחה ומיותרת. לא ראיתי את היועץ המשפטי לממשלה פותח בחקירה כל כך מהירה, למשל, על סוגיות קצת יותר כבדות משקל. מה עם הצוללות? מה עם צ'יפור מקורבים? מה עם מעונות ראש הממשלה? שם הוא משתמש במילה המכובסת הזאת "בדיקה". שם אנחנו בודקים. מה, אנחנו ממהרים לפתוח בחקירה מהירה נגד ראש הממשלה?
זה מצער אותי מאוד שכל מה שנוגע להסתה אתם – הצד השני, אני אנסח את זה כך, הוא מאוד סלקטיבי. כי כשיש גרפיטי בעמונה, וקוראים "מוות לשוטרים", ויועץ של שר הביטחון – אני ראיתי, שמעתי את זה אתמול – יועץ של שר הביטחון מספר שהוא הותקף בעמונה, הותקף פיזית בעמונה, אני שואלת: איפה מנדלבליט? איפה היועץ המשפטי לממשלה? ואיך הגענו למצב ששר חינוך מסתובב פתאום עם אבטחה מוגברת מחשש מפעילי ימין? זאת הסתה, זה חשש לפגיעה. איפה היועץ המשפטי לממשלה? אז אתם פותחים את הפה על הסתה? לא ראיתי שפתחו את הפה על הסתה של מתנחלים, של רבנים שקראו להתייצב בעמונה ולהתנגד לפינוי. מקסימום תשמעו את שר החינוך מבקש בנימוס מהחברים שלו שלא לנהוג באלימות. מה, מה קרה פה? השתגעתם?
השרה רגב – מה היא אמרה אתמול כשהכרזה פורסמה? אני אדאג לשלול מ"בצלאל" את המימון שלהם. ישר סתימת הפיות הזאת, ישר הרדיפה הזאת. לא יודעת, אחרי שראיתי שהצמידו לשר בנט אבטחה – ואני מגנה את זה; זה לא ייתכן שהשר בנט יצמידו לו אבטחה כי יש פעילי ימין. אני ממש לא אוהבת את המתווה של עמונה, אבל כשלא אוהבים את המתווה של עמונה – לא יודעת, אולי כדאי שבנט ישלח את אסא כשר לעשות קוד אתי לחברים שלו, לא? מה אתם חושבים? על מתנחלים לא ממש מאיימים בשלילת תקציבים כמו שאיימו על "בצלאל" או על תיאטראות או על גופים אחרים שחופש הביטוי שלהם הוא לזרא לשרת התרבות. איפה היא? איפה שרת התרבות מירי רגב? שרת התרבות מקבלת הלשנה על כל ביצוע של ההמנון, אבל כשאנשים לבושים בחולצות של "כהנא צדק" מבקשים ממנה תמונה – להצטלם אתה עם תמונות של "כהנא צדק", של כהנא שהוצא מחוץ לחוק, שהכנסת הזאת לא הסכימה לקבל אותו בין שורותיה – היא לא רואה, היא לא שומעת, היא מצטלמת. אבל יש כרזה אנונימית – ושרת התרבות מאיימת להפסיק את התקציבים ל"בצלאל".
אני מצטערת שבנוגע להסתה אתם לא רק סלקטיביים, אתם חסרי בושה. כי בישראל הסתה הורגת, אבל איכשהו תמיד יש רק צד אחד שהורג וצד אחד שנהרג. ובמקום להיות מוכנים להתעמת עם הסכנה הברורה הזאת, החלטתם לחפש כל תירוץ קלוש להסתה משמאל כדי לנקות את המצפון שלכם: כרזה – הייתי אומרת פקקטה כרזה ב"בצלאל".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אני מסיימת, אדוני. הממשלה הזאת הבטיחה ביטחון, אבל המאבק העיקרי שהיא מנהלת הוא מאבק בעמותות, בבתי-ספר לאמנות, בשחקני תיאטרון. הם אויבי הציבור החדשים. אז ההסתה וסתימת פיות הן בהחלט שני הדברים שהממשלה הזאת מתמחה בהם.
אבל אולי הגיע הזמן, חברי חברי הכנסת, שתשימו לב למפלצת שגדלה כאן בחצר האחורית שלכם, כי היא מאיימת לאכול את כולנו. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת יעל גרמן.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אתייחס בדברי ביום זכויות האדם לזכות מאוד מאוד בסיסית ומובנת מאליה – אנחנו אפילו לא טורחים לחשוב עליה – והיא הזכות להתהלך חופשיים במרחב הציבורי בלא כל דאגה. זאת זכות שהיא מובנת מאליה לאדם התקין והסביר שהוא לא עבריין, לא חשוד בדבר וחצי דבר, ומתהלך בסביבה בטוחה יחסית, אבל היא זכות שלא שמורה לקבוצה בינינו שלמרבה הצער והכאב מסומנת על-פי דבר אחד, והוא צבע עורה.
היום, לפני שעלה על האוטובוס ונסע לאחד מדיוני ועדות הכנסת במסגרת יום זכויות האדם, עצר בחור צעיר בשם ירון בקפה בשדרות-רוטשילד בתל-אביב ושתה; הזמין אספרסו, ועמד ושתה אספרסו. סביבו היו עוד הרבה צעירים אחרים – אגב, בחור עם עגיל באוזן, לבוש באופן אופנתי ביותר, אני חייבת לומר. ואז ניגש אליו שוטר ושאל אותו את השאלה הפשוטה – לא באלימות; הוא שאל אותו: מה אתה עושה כאן? למה דווקא אל הבחור הזה, דווקא אל ירון, ניגש אותו שוטר? כיוון שהוא בחור ממוצא אתיופי ועורו שחום, והמראה של ירון שותה אספרסו ב-loveat בשדרות-רוטשילד נראה לשוטר איכשהו לא תקין. הוא שאל אותו: מה אתה עושה כאן? ירון ענה לו. הסיפור נגמר תוך שתי שניות. לא הייתה שם אלימות משטרתית, לא קרה דבר וחצי דבר. רק המגע הקטן הזה – כמה הוא צורב, כמה הוא מיותר, כמה הוא מכאיב, כמה הוא גזעני. והוא שמור אך ורק לקבוצה מסוימת. ככל שעורך כהה יותר וככל שאתה גבר וצעיר יותר, כך אתה חשוף יותר להטרדות מסוג זה, ואני מדברת על הטרדות יומיומיות, בנאליות שכאלה: מה אתה עושה כאן? האופניים האלה הם שלך? – שאלה שנשאלים נערים צעירים שרוכבים לפי דעת השוטר ששואל אותם על אופניים שלא מתאימים להם.
אני רוצה לסייג ולומר: אני באמת ממעטת למתוח ביקורת על המשטרה, יש לי כבוד והערכה רבים מאוד למשטרת ישראל ולשוטריה. אני חושבת ששוטרים בישראל עומדים בפני אתגרים ששום שוטר בעולם לא עומד בהם – גם מלחמה בטרור, ששום שוטר בשום מדינה נורמלית לא נדרש לה, וגם מלחמה בפשיעה. החיים בישראל מאתגרים אותם קשות. מדובר באנשים שעובדים קשה, מרוויחים מעט, עובדים בשירות המדינה ובשירות הציבור. ולפעמים מכאיב לי לראות שמי שעוצר אדם מסוים בגלל שעורו כהה, ורק בגלל שעורו כהה, הוא שוטר שמגיע מאותו מוצא בדיוק. יש כאן משהו שהוא מסולף לחלוטין, וזה דבר שהוא טבוע עמוק עמוק בלב.
אני, לילדים שלי הייתי אומרת, כשהם היו קטנים, שלכל אחד יש גזען קטן בלב וצריך להיות מודע אליו ולהשתלט עליו יום-יום ושעה-שעה. ההתייחסות באופן הכל-כך שונה לקבוצה באוכלוסייה – ליוצאי אתיופיה, לאנשים בעלי "חזות מזרחית", במירכאות כפולות ומכופלות – זה מגע שהוא יוצר צריבה לנצח נצחים, של עוינות כלפי המשטרה במקום של יחס מכבד כלפיה, של אפליה, של דיכוי, של גזענות.
שני מעצרי השווא האלה – אני אפילו לא אקרא לזה מעצרים, אבל לפעמים גם מעצרים ממש – נסמכים על שני חוקים שהגיע הזמן להוציא אותם מספר החוקים, ואני מתכוונת לעשות זאת עוד השבוע ולהניח הצעת חוק שמבטלת אותם. אני מדברת על איסור שוטטות. מה זה איסור שוטטות? האם מישהו אי-פעם הורשע בשוטטות? מעולם לא. האם בכתב אישום אי-פעם היה סעיף של שוטטות? מעולם לא. זה אך ורק עילת מעצר, בגלל פרופיילינג של אנשים מסוימים, משטור יתר. או החזקת חפץ החשוד כגנוב. האם אי-פעם היה כתב אישום על סעיף כזה? האם אי-פעם הורשע מישהו בשל סעיף כזה? לא. זה רק עילה לעצור אדם שמחזיק חפץ שנראה לא מתאים לצבע עורו, לכן הוא חשוד כגנוב. שני הסעיפים האלה בחוק, דינם לעבור מן העולם.
היום דובר בוועדת העלייה והקליטה על המצלמות שמתעדות את עבודת השוטרים. אני באמת באמת מאמינה שאין פתרונות טכניים לסוגיית הגזענות, ובאופן ספציפי – להצרת זכותו של הפרט להתהלך במרחב באופן חופשי. ואני כן חושבת שמדובר בעבודה שהיא תודעתית והיא חינוכית, ושוטרי משטרת ישראל, שיקרים לי מאוד, צריכים לעבור, מעבר להכשרה הטכנית, גם שיחות עמוקות על המשמעות של איתור אדם על-פי צבע עורו וזיהויו לפיכך כחשוד.
ואם מישהו לא מבין על מה דיברתי, שידמיין את עצמו יוצא בבוקר מביתו לפי תומו, לעבודתו – או סתם כך להתהלך ברחוב ולנשום אוויר צח, או להליכת ספורט, ובאופן קבוע לחוש את המורא התמידי מפני שוטר שייגש אליו וישאל אותו: מה אתה עושה פה? אני הייתי מאוד רוצה שביום הזה, ביום זכויות האדם, נזכור את הדבר הכה-פעוט, אבל כה בסיסי, של זכותו של אזרח ישראלי, או אדם בכלל, להתהלך ברחוב בלי המורא הזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יחימוביץ. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת יוליה מלינובסקי.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, האמת היא שמרגע שאנחנו קמים בבוקר ועד הרגע שאנחנו הולכים לישון, מרגע שאנחנו נולדים ועד הרגע שאנחנו מתים, יום-יום אנחנו רואים או חווים פגיעה בזכויות אדם. זכויותיהם של כמיליון תינוקות וילדים הנמצאים מתחת לקו העוני נפגעות יום-יום בכך שהם אינם מקבלים מזון ראוי, בריאות ולעתים גם מחסה; יום-יום נפגעות זכויותיהן של נשים החוות אלימות מילולית ופיזית מבני-זוגן; נפגעי עבירות מכל הסוגים, וכמובן, בעיקר נפגעי עבירות המין, סובלים מפגיעה קשה בזכויות היסוד שלהם להגנה ולכבוד; השיימינג של הילדים ובני-הנוער ברשתות החברתיות הנו פגיעה בזכות יסוד לכבוד; זכויותיהם של זקנים ונכים החיים מ-2,600 שקלים לחודש נפגעות יום-יום; העדפת חולה מפני שהוא יכול לשלם על הטיפול הרפואי הנה פגיעה בזכות של כל החולים לשוויון; מצב החברה הערבית – היעדר ביוב ותשתיות, מקורות תעסוקה, תקציבי חינוך ובריאות – הנו פגיעה מתמשכת בזכויות אדם; האיסור הקיים על נישואים בין בני אותו מין, האיסור על פונדקאות להורים גאים והיעדר הבחירה בכלל בסגנון הנישואים הם פגיעה בזכות הבחירה למימוש האהבה ופגיעה קשה בזכות של כל אחד ואחד מאתנו, הזכות להורות; היעדר תחבורה ציבורית בשבת פוגע בזכותם של צעירים וקשישים שאינם בעלי מכוניות פרטיות לממש את הזכות לחירות התנועה; מניעת האפשרות לתפילה בסגנון שבו מאמין האדם הנה פגיעה בזכות לממש את אמונתך בדרך שבה אתה מאמין, ובאותה מידה, פגיעה בבית-כנסת הנה פגיעה חמורה בזכות האדם לממש את אמונתו; עד לפני כמה ימים שללה המדינה מיוצאי העדה האתיופית את האפשרות לתרום דם ובכך פגעה אנושות בזכותם לשוויון ולכבוד.
יש מכנה משותף לכל מי שפוגעים: כל מי שפוגע הוא בעל כוח – כוח פיזי, כלכלי, חברתי או פוליטי. ובהקשר הפוליטי אנו עדים לפגיעה מתמשכת בזכויות האדם, בחופש הביטוי, בסדרה של חוקים כמו חוק העמותות וחוק ההדחה ובניסיון לפגוע בשידור הציבורי. יש פגיעה בזכות ההתכנסות דרך חוק המישוש, ועכשיו – הניסיון הבוטה לפגוע בזכות הקניין באמצעות חוק ההסדרה.
הממשלה של היום, לדאבוני, לא למדה את משנתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל, שאמר כי "מי שבידיו כוח השלטון אינו מגלה חוכמה יתרה בהופכו אותו לשלטון הכוח". תבונת השלטון היא איך לא להשתמש בכוח העומד לרשותו. תבונת השלטון, אני רוצה להוסיף, היא איך לשמור על זכויות האדם של האזרחים ללא מורא וללא משוא פנים.
וחשוב לי לומר, לסיום, ששמירה על חופש הביטוי, חופש ההתכנסות, חופש הבחירה, החירות לתנועה ולהבעת מחשבה, שמירה על כבוד האדם וחירותו ושמירה על זכות הקניין אינן בשום פנים ואופן נחלת השמאל בלבד. מי שמסמן את המגינים על זכויות האדם כשמאלנים עושה, לדעתי, עוול גדול לרבים-רבים בימין, שלדאבוני לא נמצאים כאן, המביטים בדאגה רבה ברמיסת זכויות האדם ושואפים לכך שהחברה שלנו תהיה שוויונית וצודקת. רבים בימין מאמינים עדיין בדברי מנחם בגין, ש"מאז נטלנו לידינו את דגל ציון, אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שוויון זכויות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, לאום ומוצא".
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חברת הכנסת גרמן. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יואב בן צור, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. עד חמש דקות, גברתי. בבקשה.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי, היום אנחנו מציינים את יום זכויות האדם, אבל תופתעו לגלות שאנחנו, הנשים, גם אנחנו בני-אדם, ויש לנו זכויות, ויש לנו זכויות על גופנו, ועל חירותנו, ולחיות בלי פחד – מה שכנראה לא ברור לחלק מהאוכלוסייה במדינת ישראל. כנראה, להתנהג באלימות, גם פיזית וגם מילולית, ולהטריד מינית, עד מקרי אונס, כלפי נשים יהודיות, זה בסדר; זה מותר, ואסור לדבר על כך – כי זה לא פוליטיקלי-קורקט, כי זה לא נעים לשמוע, כי זה נושא שהוא לא נוח.
אני קיבלתי המון פניות מנשים יהודיות מערים מעורבות שהוטרדו מינית על בסיס לאומי, על בסיס זה שהן יהודיות, על-ידי בני מיעוטים. זו תופעה שקיימת, זו תופעה חמורה מאוד, ואנחנו מסתירים אותה; מנסים להגיד שזה לא קורה כי זה לא נוח. ניצב במשטרה, מפקד מחוז ירושלים לשעבר אריה עמית, כתב בפייסבוק שלו לפני שנה: יש נושא שמוצף עכשיו עקב תוכנית הסעות נפרדת בשומרון. אסור כמובן לדבר על כך בקול רם, זה לא כל כך פוליטיקלי-קורקט. זה כמו כל בעיה בשכונה שלנו: מטאטאים אותה מתחת לשולחן, וזה נגוע בגזענות. אז שיהיה ברור: יש בעיה קשה, בעיה נרחבת, מציקה מאוד, בלתי מטופלת. הטרדות מיניות גסות ואגרסיביות של נערות ונשים על-ידי ערבים במקומות שונים בארץ. העלאת הבעיה איננה גזענית; יש בעיה גדולה גדולה. ואל תגידו שגם יהודים עושים את זה. זה נכון, אבל ממש לא רלוונטי. אז מותר לנו לדון על נושא הטרדות מיניות בצבא פה בכנסת ובמקומות אחרים, אבל במה שנוגע לסקטור הזה, שהוא בעל אופי לאומני, זה כאילו לא מקובל.
היום קיימנו דיון בוועדה למעמד האישה בנושא הזה. להגיד שזה היה דיון רציני ומעמיק זה לעשות צחוק מעצמנו. אומנם הדיון היה, אבל ניסו בכל דרך אפשרית להסתיר עובדות, כולל משטרת ישראל, שמתברר שהיא לא מכירה במסמכים שלהם ובסטטיסטיקה שלהם. מה שיצא מהמשטרה על-ידי מחלקה אחרת – זה לא מוכר. יש לי פה עדויות של נשים רבות שעברו הטרדות מיניות, ולא הייתה להן זכות לדבר ולספר מה עבר עליהן, כי הסיטו את הדיון לנושא שבכלל לא היה על סדר-היום של הוועדה. מישהי טענה שהוטרדה על-ידי עוזר פרלמנטרי, אז זה תפס כותרות – כי זה צהוב, כי זה מעניין, כי זה משהו שעושה כותרות. אבל לא מוכנים להודות בבעיה קיימת, חמורה, שבנות ישראל פשוט מפחדות לצאת מהבית בשעות נורמליות – לחזור מהעבודה, לצאת מהבית, לצאת עם הכלב; שריקות, רכבים, מילות גנאי וכו' וכו'. יש לי פה עדויות מילדות מבית-ספר פה בירושלים, ילדות בנות 15 שמוטרדות על בסיס קבוע יום-יום. וכולם מכירים את הבעיה, ואף הציבו ליד בית-הספר – פה, בירושלים – שתי ניידות של שוטרים. לאן הגענו?
אנחנו מציינים את יום זכויות האדם. כפי שאמרתי, כל אדם הוא אדם, כולל אישה, ולכולנו יש זכות לחירות שלנו, לנפש שלנו, לגוף שלנו. ואני מבקשת מכל יושבי הבית: הטיפול בבעיה מתחיל בכך שאנחנו מכירים בבעיה; טיפול במחלה מתחיל בזה שאנחנו יודעים שהיא קיימת. לא צריך להיות בהכחשה – צריך להכיר, ואז, ברגע שנכיר בבעיה, נדע כבר גם לטפל בבעיה הזאת. תודה, כבוד היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחברת הכנסת מלינובסקי. חבר הכנסת בן צור, בבקשה. אחרון הדוברים לפני תשובת השרה יהיה יוסף ג'בארין.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
אבל אין שרה פה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אמורה להשיב שרת המשפטים. השרה נמצאת פה – איילת שקד יושבת שם בצד. בסדר?
<יואב בן צור (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראש ובראשונה אני רוצה לברך את אחיותי הגדולות, שנמצאות פה ביציע יחד עם חברותיהן. הן הגיעו לרגל היובל לפרס נובל לש"י עגנון. ברוכות הבאות.
לצערי, בשנים האחרונות נעשה מסע דמוניזציה והשחרה של המונח זכויות אדם, דווקא על-ידי ארגונים שנושאים את שמו לשווא, במטרה לנגח את מדינת ישראל, את מדיניות הביטחון של ישראל ואת הצורך שלנו לשרוד כעם וכמדינה. וכשאני מדבר על ארגונים שנושאים את דגל זכויות האדם לשווא, כוונתי לכל אותם ארגונים אשר מזינים את שונאי ישראל בעולם, החל ממועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם, שהוקמה בשנת 2006, ומאז הספיקה במהלך קיומה לגנות את ישראל תשע פעמים על הפרת זכויות אדם, מתוכן שמונה בשנה אחת, בעוד שאף דיקטטורה בעולם לא גונתה בה יותר מפעם בשנה; ועד כל מיני ארגוני שמאל קיצוניים וקיקיוניים הממומנים על-ידי אחרוני שונאינו, שאף הם מדברים בשם זכויות האדם כדי להגן על מחבלים, תוך הפקרת חייהם של חיילי צה"ל ושל ביטחון המדינה.
אבל, מורי ורבותי, אסור לנו לטעות: זכויות אדם זה לא מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם, לא "שוברים שתיקה" וגם לא "בצלם". השימוש הנלוז הזה של אותם ארגונים, שכאמור ממונים ברובם על-ידי אחרוני שונאינו בעולם, עושה עוול בל יתואר ובל יכופר למונח זכויות אדם. זכויות אדם, בעיני, הן קודם כול כאן, אצלנו, בבית – אצל הנכים והקשישים, אצל החולים ומעוטי היכולת, אצל הזוגות הצעירים ותושבי הפריפריה. אלה הן זכויות האדם. כל עוד קיימים פערים בין המרכז לפריפריה בחינוך, בבריאות, בתעסוקה ובמה לא, אזי טרם הפנמנו את המונח זכויות אדם; טרם השכלנו להבין שאדם הוא אדם, ומקום מגוריו לא אמור להשפיע על הזכויות הבסיסיות שהוא זכאי להן כאדם, מעצם היותו אדם, ולא משנה איפה הוא גר – גם אם הוא גר ביהודה ושומרון, גם אם הוא גר במשולש, גם אם הוא גר בכל מקום אחר במדינת ישראל, עדיין הזכויות הבסיסיות שלו כאדם עומדות לו בכל עת ובכל שעה.
אם זוג צעיר לא יכול לרכוש קורת גג במחיר שפוי, עד כדי כך שהם נאלצים להתגורר ביחידות דיור בחניונים, בדירות מרתף, אז אין זכויות אדם; אם חולים שמגיעים לבתי-חולים נאלצים לישון במסדרונות בתי-החולים בגלל מחסור במיטות, זה לא זכויות אדם. זה מה שמעניין את אלה שמשום מה נהוג לקרוא להם "האזרח הקטן", שלשמם ולמענם אנחנו כאן. זה זכויות אדם. ואני שואל אתכם, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש: היכן אנו נמצאים במדד זכויות האדם? האם אנחנו נמצאים במקום שבו היינו רוצים לראות את עצמנו? התשובה היא, חד-משמעית: לא.
אם נשים לב נראה כי המילה אדם היא מילה שניתנת להיאמר רק ביחיד. אין מונח של רבים למילה אדם, כי כל אדם הוא אוטוריטה עצמאית, בעלת זכויות עצמאיות, בהתאם לצרכיו העצמיים; לא מגזרו, לא דתו, לא מינו ולא מקום מגוריו של האדם אמורים להשפיע על זכויותיו. ולצערי, אנחנו עדיין רחוקים מכך.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מדי פעם בפעם אנחנו מציינים ימים מסוימים בכנסת כחלק מעבודתה של הכנסת. למשל, היום ציינו יובל להענקת פרס נובל לש"י עגנון. זה יום חשוב, וחשוב לציין אותו לאו דווקא בגלל הפרס – הגם שנשמע את יושב-ראש ועדת החינוך, ידידי חבר הכנסת יעקב מרגי, שהגיש הצעה לסדר-היום בנדון; אבל אנחנו מציינים אותו בגלל האיש ופועלו, למען הספרות הישראלית.
יום כזה, עצם קיומו הוא דבר מבורך וחשוב לנו כחברה. אבל את יום זכויות האדם לא מספיק לציין; לא די בהעלאת זיכרונו, אלא אנחנו צריכים לפעול וליישם, לחתור לשוויון מבלי להתעלם מהשוני, ואולי אף לשמר את השוני, כי יופייה של החברה ברבגוניותה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לך, חבר הכנסת בן צור. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. אחרון הדוברים. שרת המשפטים איילת שקד תשיב מייד אחריו.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
אין שר באולם?
<חיים ילין (יש עתיד):>
יש יש. תסתכל משמאל – – –
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
צריך לתקן את תקנון הכנסת.
<חיים ילין (יש עתיד):>
היא בחרה במחנה הציוני, לשבת שם.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יכול להיות שהשרה מתביישת לשבת על כיסאות הממשלה, שמביישים את המדינה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
היא מנהלת את המדינה עכשיו בטלפון.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
הדיון הוא לרגל ציון היום הבין-לאומי לזכויות האדם, ואני רוצה להגיד לכם שאין שום סיבה לאווירה חגיגית ביום הזה. היום, כשהייתי בוועדות הכנסת, בכנס, ופגשתי פעילי זכויות אדם שהיו בכנסת, אפשר היה לראות את התחושות הקשות שיש לפעילי זכויות האדם לגבי המצב בארץ כיום.
בשנה האחרונה הכנסת הזו "הצליחה" להעביר כמה חוקים שפוגעים קשות בזכויות האדם. זאת, כאשר האווירה הכללית שקיימת במדינה היא אווירה של גזענות, של פגיעה בזכויות האדם ושל חיזוק, אולי, האחיזה והכיבוש בשטחים הפלסטיניים משנת 1967. היה לנו בשנה האחרונה את חוק העמותות; היה לנו את חוק הדחת חברי הכנסת; היה לנו את חוק החיפוש – הרחבת סמכות החיפוש; היה לנו החוק בעניין החטיבה להתיישבות; ועוד חקיקה ועוד חקיקה, שרק פוגעת בזכויות אדם.
פוליטיקאים ומנהיגים לא חסכו באמרות גזעניות בוטות, בעיקר כלפי הציבור הערבי, והאחרונה שבהן הייתה התבטאותו של יושב-ראש הקואליציה דוד ביטן, שאמר במפורש שהוא היה מעדיף שהאזרחים הערבים בכלל לא יגיעו לקלפי. וזאת, כאשר אנחנו נתקלים בשתיקה, שתיקה מוחלטת, בקרב הממשלה; לא ראש הממשלה, לא יושב-ראש הכנסת, לא שום שר אחר מצא לנכון להתייחס לאמרה הזו.
אני רוצה להגיד לכם שאולי הזכות הכי בסיסית שהמשפט הבין-לאומי הכיר בה, והיא מצאה את ביטויה באמנה הבין-לאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות, זאת זכות ההגדרה העצמית של העמים. ולכן סעיף 1 באותה אמנה פותח באותו משפט מרכזי: לכל העמים הזכות להגדרה עצמית. לכל העמים הזכות להגדרה עצמית. הדיון הזה, על הזכות להגדרה עצמית, יכול לקחת אותנו אחורה, להחלטת החלוקה מ-1947, שדיברה על שתי מדינות. אחת קמה, וקמה על שטחים שמהווים 78% מפלסטין המנדטורית, והמדינה השנייה, לא רק שעדיין לא קמה, אלא העם הפלסטיני מזה כחמישה עשורים ממשיך לסבול תחת הכיבוש הישראלי, מאז 1967, ולכן זכויות בסיסיות של העם הזה אינן מתקיימות.
כשאני מדבר על 1947 ועל 1948 ואני חושב על העם הפלסטיני כיום, אני רואה שהחלק שנשאר בתוך מדינת ישראל וקיבל אזרחות ישראלית סובל מהפרה בסיסית של הזכות לשוויון. הוא לא זוכה לשוויון במדינה שהגדירה את עצמה כמדינה יהודית, ומתייחסים אליהם כאל אזרחים סוג ב' או סוג ג'. החלק של העם הפלסטיני שנמצא בגדה המערבית ובעזה, עד היום שוללים ממנו את זכותו הבסיסית להגדרה עצמית. החלק השלישי של העם הפלסטיני זה הפליטים, שמאז 1948 מספרם גדל, אולי ממיליון פליטים – היום אולי 4–5, ואולי יותר. אז הנה, כשאנחנו חושבים על כ-11 מיליון פלסטינים היום, נראה ש-1.5 מיליון מהם סובלים מאפליה בתוך ישראל – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
– – 4–5 מיליון פלסטינים סובלים תחת כיבוש מזה 50 שנה; ו-4–5 או 6 מיליון פליטים, עד היום נשללת מהם זכות השיבה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת ג'בארין.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא יהיה. לא תהיה זכות שיבה. לא יעזור.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שרת המשפטים איילת שקד, בבקשה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תלכו על דברים שבהסכמה.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יום זכויות אדם הוא הזדמנות טובה לדבר על דברים שקורים פה בישראל, במדינה, דברים שקורים במזרח התיכון. שמעתי את חבר הכנסת ג'בארין מדבר על חוק הטרור. אני רוצה לספר לכם שמכל העולם באים לפה, לישראל, ללמוד איך דמוקרטיה חזקה מתמודדת עם טרור, כשמצד אחד שומרים על זכויות אדם ועל ערכי הדמוקרטיה ומצד שני נלחמים בטרור בכלים הדמוקרטיים שיש לנו בידיים שלנו. אז מדינת ישראל, לצערנו, היא עם הרבה ניסיון והיא מודל לחיקוי בתחום הזה.
אתמול בכנס "גלובס" ניסה לתקוף אותי בכיר פלסטיני שמכהן כסגן ראש הוועדה הפלסטינית לקשר עם הציבור הישראלי. הוא התריס כלפי על זה שלא מפנים את עמונה ולא מקיימים את פסק-הדין. אז אני אמרתי לו שהמדינה כן מקיימת ותקיים את פסק-הדין. הוא שאל אותי מה הוא, כפלסטיני, צריך לעשות. אמרתי לו שמה שהוא צריך לעשות – ואם אנחנו מדברים על זכויות אדם – זה לבטל את החוק המביש, הגזעני והמפר זכויות אדם באופן הכי בולט שיש, של עונש מוות למי שמוכר קרקע ליהודי; עונש כזה לא ראוי שיהיה בספר החוקים. כשהוא שאל אותי: מה אני יכול לעשות? אמרתי לו שזה מה שהוא יכול לעשות. זה חוק שהוא מנוגד לכל ארגוני זכויות האדם ולכל ערך של זכויות אדם, וצר לי שלא שמעתי את ארגוני זכויות האדם מדברים ומנסים לפחות להשפיע על הרשות הפלסטינית לטפל ולבטל את העונש הזה.
במשרד המשפטים אנחנו פועלים הרבה מאוד בתחומים נרחבים על מנת להגן על זכויות אדם ולהגן על זכויות מיעוטים פה בישראל. אתן כמה דוגמאות: אנחנו פועלים ללא הרף לשוויון הזדמנויות לבני העדה האתיופית. בשבוע הבא אזכה סוף-סוף להשביע – הנשיא ישביע; נהיה בטקס השבעת שתי שופטות יוצאות העדה האתיופית. אני חושבת שבאמת מדינת ישראל התקדמה כברת דרך. אותן שופטות, דרך אגב, נבחרו לא בגלל שהן בנות העדה האתיופית; הן ראויות בכל קנה מידה אובייקטיבי. כשנכנסתי לתפקיד זה היה די מוזר בעיני שעד היום אין שופט או שופטת בני העדה, וכשביררתי למה זה, הסתבר לי שהם בעצם חששו להגיש את הטפסים; הם חשבו שהם לא יתקבלו. ואני שמחה שתיקנו את המעוות. ואני בטוחה שביחד עם הדוח האחרון שהגישה מנכ"לית משרדי אמי פלמור, שעמדה בראש הוועדה למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה – ביחד עם המסקנות האלה נטפל בכל גילויי גזענות שיש בישראל.
יש לי פה רשימה ארוכה של דברים שעשינו במשרד – לא אכנס עכשיו לכל הפרטים – אבל בין אם זה טיפול בזכויות של חשודים; בזכויות של חסויים; בזכויות של נפגעות עבירה ונפגעי עבירה – ופה גם שיתפנו פעולה עם חברות הכנסת שיושבות פה בכל מיני הצעות חוק כאלה ואחרות; בתיקונים שנועדו להגן על קטינים. דרך אגב, עכשיו דב חנין הגיש הצעת חוק שלקטין ניתן יהיה לקצוב את העונש לאחר חצי שנת מאסר, ולא לאחר שני-שלישים. זו סוגיה שאני בהחלט מתלבטת בה; יש יתרונות לכאן ולכאן. אערוך כמה ישיבות בשבועיים הקרובים, ובהחלט אגבש דעה. אנחנו מנסים, איפה שאפשר, להקל וללכת במשרד המשפטים בגישה של שיקום – גם שיקום של עבריינים, גם שיקום של חייבים. איפה שאפשר.
אני חושבת שבסך הכול יש גם בקואליציה וגם באופוזיציה שיתוף פעולה בעניינים כאלה. שמעתי את חברת הכנסת גרמן אומרת נכון – זכויות אדם זה לא נחלת השמאל. עובדים על זה ביחד כל חברי סיעות הבית, ואני מקווה שבמושב הקרוב באמת נקדם עוד כמה חוקים בכיוון הזה. בכל אופן, אני רואה הרבה עשייה, גם של האופוזיציה, גם של הקואליציה, בתחום הזה, ואני גאה להיות ולחיות במדינת ישראל, שזכויות האדם הן פה נר לרגלינו. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, גברתי השרה. רק מה את מציעה לפני שאת – – –
<שרת המשפטים איילת שקד:>
להעביר את זה לוועדת חוקה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אוקיי. השרה מציעה להעביר את הנושא לוועדת החוקה. חבר הכנסת אבו מערוף – עמדה נוספת, בבקשה, לפני ההצבעה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השרה, טוב מאוד שהכנסת מנצלת את היום הזה, יום זכויות האדם, אבל אני, לצערי הרב, צריך להיות פסימי, ודווקא ביום הזה רוצה להסתכל על העניין לא בצורה חגיגית אלא מהצד השני, שהוא פסימי.
ישנן זכויות בסיסיות לבן-אדם ללא שום קשר לזהותו, למי הוא, אלא לו כבן-אדם. זכויות בסיסיות. והן עדיין, לצערי הרב – במאה ה-21, במדינת ישראל, אחת המדינות המפותחות ביותר בעולם, אחת ממדינות ה-OECD – כולן חסרות: אלה הן הזכויות הבסיסית למחסה, למרפא, למורה, למאכל ולמלבוש. עדיין יש כפרים לא מוכרים, בלתי מוכרים, ויש שם תושבים ללא קורת גג, ועדיין אין להם את הזכות הבסיסית. עכשיו, ברוך השם, יש שיטפונות, יש הרבה גשם, אבל הם נשארו גם בלי קורת גג וגם תחת השיטפונות. עדיין מחירי הדירות לא ירדו; עדיין העוני, לצערנו הרב, במספרים גבוהים; עדיין תלמידים וילדים עניים יש הרבה, ועדיין רובם לא יכולים לקחת אתם לבית-הספר אפילו פרוסת לחם, או פרוסת לחם מרוחה במשהו קטן – גבינה או ריבה קטנה. זה מה שיש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
עדיין מערכת הבריאות צולעת ובמשבר; עדיין מערכת החינוך – אין לה מענה אפילו לתת הנחות, ולא אגיד חינוך חינם, במוסדות להשכלה גבוהה, אלא להוריד את שכר הלימוד.
לכן, אני מקווה ואני רוצה שבשנה הבאה – אנחנו לקראת התקציב, ודווקא ביום הזה, לקראת הדיון בתקציב, היה מן הראוי שהכנסת תבוא ותגיד: יש לנו רק נקודה אחת – להוריד את מחירי הדירות, או לשפר את תקציב הבריאות – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
– – ולתת עוד 500 מיליון שקל לטובת האזרחים כולם. לצערי הרב, זה איננו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת אבו מערוף.
אנחנו עכשיו עוברים להצבעה על ההצעות לסדר-היום – להעביר אותן, לבקשת השרה, לוועדת החוקה להמשך דיון. אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
16 בעד, ללא מתנגדים ונמנעים. אני קובע כי ההצעות לסדר-היום בדבר ציון יום זכויות האדם תעבורנה לוועדת החוקה להמשך דיון.
<הצעה לסדר-היום>
<יובל להענקת פרס נובל לסופר ש"י עגנון>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום בנושא: יובל להענקת פרס נובל לסופר ש"י עגנון, מס' 5392, של חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה, יציג אותה. תשיב שרת המשפטים איילת שקד.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, הכנסת ציינה היום בדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת 50 שנה למתן פרס נובל לסופר ש"י עגנון. את הדיון ניהל במקומי חבר הכנסת יהודה גליק – היינו באיזה ביקור פתע עם שר החינוך בבית-ספר מעורב ליהודים וערבים ברמלה.
אותו סופר, ש"י עגנון, שאמר: איני יודע אף שפה פרט ללשון העברית; כן, אותו ש"י עגנון, שב-18 באוקטובר 1966 – אני הייתי אז בן שש. ש"י עגנון, שכמעט שכחנו שהוא שמואל יוסף עגנון, הוא נחרת בזיכרוננו כש"י עגנון, ולצערי הרב יש כאלה שהוא נחרת אצלם כלא יותר מאותה דמות על השטר של 50 ש"ח.
לפני כ-50 שנה צלצל הטלפון ברחוב קלאוזנר, וכתב "קול ישראל" יגאל לוסין שואל אותו: האם ידוע לאדוני שכבודו זכה בפרס נובל? כן, כפי שאנחנו שומעים. עגנון, בפשטות הראויה לו, אותה פשטות שכולנו מתגעגעים אליה, משיב: אני לא איש של פרסים, ולא הייתה לי תשוקה לכך. ולוסין משיב לו באותה סולידריות, שגם אליה אנו מתגעגעים: אתה אולי לא איש של פרסים, אבל אנחנו שמחים בזכייתך, וכל ישראל שמחים בזכייה.
ואכן, ב-20 באוקטובר באותה שנה זה קרה: האקדמיה למדעים בשטוקהולם הכריזה על זכייתו של ש"י עגנון בפרס נובל לספרות. ש"י עגנון, בסגנון המתאים לו, קבע: "אני מעריך ביותר את פרס נובל, אך סבורני שהטובה הגדולה ביותר שתצמח מכך היא שהעולם יקרא את יצירותי – יצירותיו של אדם שכתב בלשון הקודש" – וכך ישראלים רבים יקראו את יצירותי. בישראל הצעירה דאז הפרס העסיק את ראשי המדינה עוד הרבה לפני שהוענק, כי הפרס היה אז מעין הכרה נוספת של העולם בחשיבותה ובקיומה של המדינה.
עגנון לא התבייש להבליט את מקורות ההשראה שלו. עגנון אומר: מקורות ההשראה שלי הם כתבי הקודש, הפוסקים היהודיים, המשוררים, מראות הטבע, חכמים והרמב"ם, ובראשם גם עוברי האורח. וכן, כפי שהוא אמר: הטבע, מראה ים-המלח שאני רואה מגג ביתי ונחל ארנון שטבלתי בו. כך ש"י עגנון מספר לנו על מקורות ההשראה שלו.
ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בדורות האחרונים – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מבקש שם שקט. בבקשה.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
– – עלה לארץ בשנת 1908. באותה שנה כתב את הסיפור "עגונות", ומאז שינה את שמו, בחתימת ידו על הסיפור, לעגנון. הרי זה לא היה שמו המקורי.
ביקורת חיובית שכתב על היצירה של עגנון כתב המשורר יעקב פיכמן: "כלום לא ב'העומר' קראנו אותה היצירה של ש"י עגנון. זו היצירה האמיתית והמלאה כוח מקורי רב – – – היצירה 'עגונות' – מסופקני אם הרבה מקוראינו יודעים זאת", היא היצירה שהזיו והשירה שבה "מזכירה לנו את מעשיותיו היותר-פואטיות של רבי נחמן מברסלב – – – "ואולם", אומר המבקר, עולה היא, על היצירות, לפי טעמנו, על דבריו של הראשון", הוא מכוון – "הראשון" זה ש"י עגנון, עולה, יצירתו עולה, הן בשפתה המופלאה ובחיטובה מעשה ידי אמן. ביקורת אחרת אומרת ש"עגונות" עצמה מהווה ארון קודש שכזה המנסה להכיל תוכן יהודי בכלים מודרניים ובה התוכן מצליח להשתלט על המבנה ולהפוך את היצירה לשלמה יותר. ש"י פנואלי אומר על יצירתו של עגנון: "קריאת סיפורי עגנון – – – אפשר שתביא את הקורא לא רק לידי התרשמות אלא גם לידי למידה. הספרות היא גם אמנות" וגם תורה שצריך לבררה. "כאמנות היא קוסמת לו לאדם – – – וכתורה היא מבררת ומלבנת את הדברים".
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בטקס פרס הנובל נשא עגנון דברים, ובתוך דבריו הזכיר: "חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם", הם פחדו, "שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום", לכן "השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה" – גדלותו של סופר ומשורר כמו ש"י עגנון, שהיצירה הגלויה שלו היא בלתי נדלית; הוא מצר על כך, אם הוא היה, ותארו לכם שהוא היה כותב ולא שוכח את מה שהוא היה משורר בלילה, בחלום – "שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה. כדי לפייס אותי", הוא אומר, ש"י עגנון, "על שנטלו ממני לשיר בפה, נתנו לי לעשות שירים בכתב".
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תקשיבו, אי-אפשר לשמוע פה. אני ממש מצטער – שם, איתן. חברת הכנסת תומא סלימאן, אני מבקש לדבר בחוץ. תודה.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
ש"י עגנון היה מחובר למקור השראתו בחיבור מולד. אי-אפשר היה לנתק אותו ממקור ההשראה לכתיבה. זה הלך יחד.
ש"י עגנון נפטר בירושלים – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שנייה, חבר הכנסת מרגי. אני מבקש מהיועץ של איילת שקד, אני לא זוכר שם, אני מבקש לצאת החוצה. איילת. סליחה, אדוני, אני מדבר אליך. אדוני, אתה ממש מפריע. חבר הכנסת חנין, תכבדו קצת את החברים שלכם.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
ש"י עגנון נפטר בירושלים בי"א באדר 1970, שנת תש"ל. ארכיונו נמסר על-ידי משפחתו לבית-הספרים הלאומי.
לסיום, ש"י עגנון ידע לבטא בשירה וכתיבה את אותה נפילה ממצב של קדושה נשגבה למצב של חולין, ובזה הוא פילס לעצמו את הדרך להגדרה כמי שידע לפרוץ את החיץ המבדיל בין הספרות העתיקה לספרות החדשה. כתיבתו ושירתו של ש"י עגנון אכן פורצות מחיצות, אכן, לא רק בין ספרות עתיקה לספרות חדשה; מי שקורא ומעמיק בספרותו של ש"י עגנון, יש בה הרבה למידה, כאז גם היום. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת מרגי. השרת שקד, בבקשה, תשיב בשם שרת התרבות והספורט.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מציע ההצעה לסדר-היום, חבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, יובל חלף מאז הוענק פרס נובל לספרות לסופר ש"י עגנון. העולם הספרותי חלק כבוד גדול לסופר המוכשר ששורשיו היו נטועים בבית-המדרש ובארון הספרים היהודי. אין ספק כי שמואל יוסף עגנון הוא מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה.
עגנון נולד בגליציה המזרחית, עלה לארץ בשנת 1908, ואחרי שהות של 12 שנים בגרמניה חזר לארץ, ב-1924, והשתקע בה עד סוף ימי חייו. ספריו הרבים נטועים עמוק בשושלת הספרות היהודית.
כדי לשמר את מורשת עגנון, משרד התרבות והספורט תומך בבית-עגנון בירושלים, שהנו אתר לאומי, מוסד תרבות וחינוך, קודש ליצירתו של הסופר ולהיכרות עם תולדות חייו ותרומתו. הבית, ברחוב קלאוזנר 16 בשכונת תלפיות הישנה, נבנה בשנת 1931 ובו נכתבו מרבית מיצירותיו הידועות, בהן: "סיפור פשוט", "תמול שלשום" ו"שירה"; אני קראתי לבתי שירה בגלל הסיפור הזה, שהוא בעיני יצירת מופת. בקומתו העליונה של הבית שוכן חדר העבודה, הכולל את שולחן הכתיבה המקורי של הסופר ואת חפציו האישיים. בסמוך לספרייה – פרס נובל לספרות. הבית שופץ ושוקם לאחרונה ביוזמת משרד התרבות. משרד התרבות השתתף גם ב-700,000 שקלים בשיפוץ המקום במהלך השנים 2008 ו-2009, ובעוד שיפוץ של 800,000 בשנים 2012 ו-2013. כמו כן, המשרד תומך בבית-עגנון בהיקף של כ-800,000 שקלים מדי שנה.
בבית-עגנון מקיימים אירועי ספרות, תרבות, מופעים, ימי עיון, כינוסים. באולם המרכזי בבית מוצגות מעת לעת תערוכות מתחלפות. השנה, שנת היובל לזכייתו של עגנון בנובל, מעביר משרד התרבות תמיכה מיוחדת נוספת בסך 115,000 שקלים לקיום אירועים מיוחדים.
מנהלת בית-עגנון כיום היא ד"ר אורית מיטל, ואנחנו מודים לה על יוזמתה לציין מועד מיוחד זה היום מעל בימת הכנסת.
חשוב לציין כי השנה נוסד פרס חדש על שם ש"י עגנון. הפרס משותף למשרד התרבות, לעיריית ירושלים ולבית ש"י עגנון. גובה הפרס 40,000 שקלים, והוא יחולק בדצמבר.
אני באמת חושבת שהוא גדול הסופרים של מדינת ישראל. אני, בתור תלמידה, זוכרת עד היום בעל-פה קטעים מהסיפור "תהילה" שלמדנו לבגרות, ואני מקווה מאוד שילדי ישראל ממשיכים לקרוא את יצירותיו. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה מציעה גברתי?
<שרת המשפטים איילת שקד:>
להעביר לוועדה של מרגי, ועדת החינוך.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר. יש עמדה נוספת מהצד של חבר הכנסת חנין, ולאחר מכן – של חבר הכנסת טיבי.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה, אדוני היושב-ראש, תודה לך, חבר הכנסת מרגי, על כך שהעלית את האירוע החשוב הזה גם כאן, במליאת הכנסת. הייתה לי הזכות, אדוני היושב-ראש, להשתתף יחד עם חברי כנסת נוספים באירוע מיוחד שהיה היום בספריית הכנסת, ואנחנו, כל אחד מהזווית שלו, דיברנו על מה אנחנו למדנו מעגנון, איך אנחנו מתחברים לעגנון. אני דיברתי על הביקורת החברתית הנוקבת שיש ב"סיפור פשוט" ואיך הביקורת הזאת מתארת תמונה נוקבת וקשה של החברה שעליה כותב עגנון. אני קורא לכנסת לקיים יותר אירועים כאלה שבהם נעסוק לא רק בשאלות הפוליטיות והחברתיות שבמחלוקת, אלא גם ננסה להעמיק את החשיבה שלנו לשאלות של תרבות, לשאלות של חשיבה, לשאלות של רוח. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת טיבי, בבקשה. לאחר מכן נעבור להצבעה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אסמעי, עאידה. אדוני היושב-ראש, ש"י עגנון מבחינת השפה – ואני אוהב שפות, בעיקר את הלשון העברית – הוא אחד הטובים בעולם. השפה שלו ציורית, ספרותית, נכנסת באופן ציורי לפרטי הפרטים של האדם, של הרגשות. יש בעיה עם הדעות, אבל אני רוצה להאיר בפניכם זווית שאתם לא מכירים. בת-אחותו של ש"י עגנון נישאה למהנדס פלסטיני מירושלים המזרחית, משפחתו מתגוררת בירושלים המזרחית, חלקם בניו-יורק היום. הוא מאוד כעס על בת-אחותו, מאוד.
הקשר – – –
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
הקשר כמעט ניתק. הקשר כמעט ניתק. אבל למה אני מתעניין? כי אני אוהב להכיר את האחר גם כשהוא לא מסכים אתי, חולק עלי, או עוין אותי אפילו. לכן למדנו את ביאליק, "אל הציפור", "צפרירים"; למדנו את טשרניחובסקי; אני מוכן ללמוד ולקרוא את אורי צבי גרינברג – אנשים שאני לא מסכים אתם.
הגיע הזמן שבכנסת הזאת תלמדו משורר בין-לאומי, את מחמוד דרוויש – האיש שיש לו אסכולה של הכרת האחר, איש האהבה, האדם, הערכים, הלאום. הכרת האחר היא דבר שחוצה גבולות וממיס דעות קדומות. מי ייתן ותדמו לנו בהכרת האחר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה. עד כאן שיעור בהיסטוריה עגנון-פלסטינית מאת אחמד טיבי.
מי בעד העברת – חברות וחברים, אני מצביע אם להעביר את זה לוועדת החינוך. מי בעד? מי נגד? בבקשה. נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
14 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי ההצעה לסדר-יום בנושא: יובל להענקת פרס נובל לש"י עגנון, תעבור להמשך דיון בוועדת החינוך.
<הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 16) (החלטה לעניין מעצר של מפר צו הגנה), התשע"ז–2016>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/669); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים עכשיו להצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 16) (החלטה לעניין מעצר של מפר צו הגנה), של חברת הכנסת זהבה גלאון, אבל תציג את זה חברת הכנסת מיכל רוזין בשמה של חברת הכנסת גלאון. בבקשה, עד עשר דקות, גברתי.
<מיכל רוזין (מרצ):>
יש פה שר?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה?
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני לא רואה שר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
היא הודיעה שהיא יוצאת לדקה וחוזרת, בסדר? באישור.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כנסת נכבדה, הצעת החוק הזאת שמה סוף לפחד התהומי של נשים רבות שחיות בישראל, ואני חושבת שכבוד הוא לנו להעביר בקריאה ראשונה היום, בשבוע זכויות האדם הבין-לאומי, הצעת חוק שתהפוך סוף-סוף צווי הגנה למשהו שיאפשר באמת להגן באמצעותו על נשים רבות.
אלפי נשים בישראל קמות כל בוקר בידיעה הנוראית שיש סיכוי שיירצחו על-ידי בן-הזוג או קרוב משפחה אלים. כיום, מי שמתלוננת על אלימות כלפיה יכולה אומנם לקבל צו הגנה, אבל הצו הזה לא שווה כלום, כי גברים שמפרים אותו שוב ושוב נעצרים רק לעתים רחוקות כשהם עושים זאת. הצעת החוק שיזמה חברת הכנסת זהבה גלאון, חברתי, יושבת-ראש המפלגה, שנכתבה בסיוע המקצועי והרציני של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, מתקנת מצב אבסורדי שצווי הגנה בעצם לא שווים את הנייר שהם כתובים עליו. מרגע שיעבור החוק תחויב המשטרה לעצור את מי שהפר צו הגנה, או להסביר למה היא בחרה להשאיר גבר אלים חופשי ברחוב.
הלב נחמץ כשנחשפים למספרים: רק ב-2016 נרצחו 15 נשים על-ידי קרוב משפחה, בן-זוג או גבר שהכירו, והן מצטרפות ליותר מ-100 נשים שנרצחו בנסיבות דומות בחמש השנים האחרונות; ואלה רק מי שנכנסו לסטטיסטיקה של המוות. כל צו הגנה שמופר יכול להסתיים באסון, וזה קורה מאות פעמים בשנה. גם השר לביטחון פנים גלעד ארדן ושרת המשפטים איילת שקד לא נשארו אדישים לנתונים המזעזעים והתגייסו לתמוך בהצעה.
נשים לא צריכות לעמוד לבד אל מול האלימות הקשה שמופנית כלפיהן. הגיע הזמן לתת לצווי ההגנה שיניים: בכל פעם שגבר שיפר צו הגנה ולא ייעצר, המשטרה תידרש לכתוב הסבר מנומק להחלטתה לשחרר אותו. אם יש לכם הסבר משכנע – שישכנעו, בבקשה; אנחנו מחכות לשמוע. ומעניין כמה שוטרים ירצו באמת לחתום על שחרור של גבר שמאיים ברצח כשיצטרכו להסביר ולנמק זאת.
אני מבקשת מכולכם לתמוך בהצעה הכל-כך חשובה הזאת, שתשנה את חייהן של אלפי נשים ואת חיי החברה בישראל. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חברת הכנסת רוזין. אני עובר לרשימת הדוברים: זוהיר בהלול; עיסאווי פריג'; בר-לב; מרגלית; טרכטנברג, חאג' יחיא – מוותר? גנאים – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מבקש – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא לא, חבר'ה. מי שנרשם. לא, לא.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – ברשימה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז רגע, אין בעיה – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – יש לי כספים, אני רוצה לסיים עם זה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע, בוא נראה מה המצב פה: גנאים; זנדברג; גליק – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
גנאים, גנאים. אני רוצה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה רוצה במקומו? בבקשה, בבקשה. אתה רשום, חבר הכנסת טיבי?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר. אז בבקשה, ידבר חבר הכנסת טיבי, וגנאים – במקום טיבי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
תודה רבה, אדוני. תודה, חבר הכנסת מסעוד. אני חייב ללכת לכספים, אבל – – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אבל תביא לנו כסף משם.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
בשבוע הבא יהיה משהו בתרבות.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר הן כרופא והן כחבר כנסת. היום השתתפתי בדיון בוועדה למעמד האישה בראשות חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – דיון הזוי עד גבול הפתולוגיה הנפשית. הכותרת הייתה: טרור מיני בערים מעורבות.
אני רוצה להעלות על נס את הדרך שבה ניהלה חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן את הדיון. היא רוקנה, היא הוציאה את האוויר – –
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
המזוהם.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – את האוויר המזוהם, אכן, מהבלון הפאשיסטי של מי שיזמו את הדיון: חברות הכנסת – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
יוליה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – יוליה מלינובסקי וענת ברקו, בבי"ת.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
מה זה עיר מעורבת? גברים ונשים?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
הברקה של חבר כנסת אלאלוף, ששאל אותי אם עיר מעורבת – הכוונה לגברים ונשים.
אנחנו אמרנו שהטרדות מיניות, אונס – זו עבירה מגדרית, לא מגזרית, ובואו נתאחד כולנו לטפל בדבר הנורא הזה. לפעמים ערבים תוקפים יהודיות, יהודים תוקפים ערביות, יהודים תוקפים יהודיות.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
בדרך כלל.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
על-פי רוב, מבחינה סטטיסטית. אבל הכיוון היה כאילו מדובר במשהו לאומני, וכולם הרגישו אי-נחת בוועדה. לכן אמרתי "הזוי".
ובשל כך אני מבקש להעביר בשם רבים – לא יודע כמה – בקשה: אני מעריך מאוד את ד"ר ליפשיץ, אבל הוא רופא משפחה, אין לו הסמכה בפסיכיאטריה, לכן אני מבקש מיושב-ראש הכנסת, ממנכ"ל הכנסת, להקצות חצי תקן לפסיכיאטר לכנסת. אבל אני חושש שחצי תקן – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חצי תקן לא יספיק. לא יספיק. לא יספיק.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
בדיוק. אני חושש שחצי תקן לא יספיק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מחלקה פסיכיאטרית. בוא נחליט על מחלקה פסיכיאטרית.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
לדעתי, אם תהיה מחלקה סגורה, הסדין או (אומר בערבית: איך זה נקרא – הפרגוד), פה יהיה בצד הזה, ככה. יהיה סגור.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
זה לא פייר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מאחוריך, מאחוריך – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מהשורה של אלאלוף והלאה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה נורא, מה שהיה שם, אבל שוב תודה לעאידה – אה, והייתה שם סגנית-ניצב שנתנה נתונים הפוכים מהנתונים ואמרה: יש ירידה, והמספרים שאת נותנת, חברת הכנסת מלינובסקי, הם לגבי אלימות באופן כללי, לא לגבי אלימות מינית. לא נתפס שום דבר על רקע לאומני. היא כעסה על המשטרה, אגב. אבל שוב, עאידה, תודה רבה.
ואני מקווה שהנשיאות – אגב, לא הייתי בנשיאות כשהדבר הביזארי הזה אושר – לא תאשר הצעות הזויות כאלה. בוא, לא, אני לא רוצה להחזיר אתכם להיסטוריה לפני 90 שנה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. אני ממשיך: חברי הכנסת זנדברג; גליק; אורן אסף חזן – אתה רוצה?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני מוותר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מוותר, וואו. תרשמו בפרוטוקול, בבקשה. עאידה תומא סלימאן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יש לי חוק עוד רגע. מה, אני אתיש אתכם כאן?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זועבי.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אה, סליחה. בבקשה, עד שלוש דקות.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי כנסת, קודם כול, תודה, חבר הכנסת טיבי.
אני חייבת להגיד שהצעת החוק המוצעת היא הצעה חשובה ביותר. כמי שהגיעה מתחום העשייה במאבק באלימות, אני יודעת כמה נשים מבוהלות ובדרך כלל מפוחדות כאשר יש הפרות של צווי הרחקה. ואני מברכת את חברת הכנסת זהבה גלאון ואת כל היוזמים של הצעת החוק הזו על יוזמה מסוג זה.
אבל, אני חייבת גם כן להתייחס לסאגה שהייתה בדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה. אני פניתי ליושב-ראש הכנסת כשאושר הדיון הזה – ידעתי, ידעתי שיהיה שימוש בנשים שהוטרדו מינית למען הון פוליטי גרידא של חברות הכנסת וחברי הכנסת; ידעתי גם כן שזה יהיה מסע הסתה; בדיוק כמו שדיברו על טרור ההצתה והציתו תבערה גזענית נגד האוכלוסייה הערבית, רצו לעשות אותו דבר בוועדה והשתמשו בנושא שהוא קרוב ללבנו וכולנו מגויסים כדי להיאבק נגדו.
אני מאוד מצטערת שזה גם כן לווה בסוג של הסתה נגדי באופן אישי, כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, ובכל מיני שקרים שהופצו בתקשורת ביומיים האחרונים. חברות כנסת ישבו בישיבה הזו והעליבו את נציגי המשטרה וזלזלו בנתונים של נציגי המשטרה. פתאום חברות הכנסת שמגינות על המשטרה ועל הצבא מזלזלות ומעליבות את המשטרה, ואני, שמתווכחת כל הזמן עם המשטרה, עשיתי את המוטל עלי: הגנתי עליהם מהזלזול הזה.
נוסף על כך, היה זלזול במי שהעלתה שהוטרדה מינית. פתאום, אם המוטרדת היא לא מוטרדת מערבי, אז חברת הכנסת ענת ברקו מתנפלת עליה ומזלזלת בה. אני הגשתי תלונות לוועדת האתיקה, אבל עכשיו גם הגשתי תלונה לקצין הכנסת על עוזר פרלמנטרי, יועץ פרלמנטרי, שהתנהג בצורה שהיא בעיני מאיימת. הבריונות הזו חייבת להיפסק.
אפרופו, מדברים על אלימות במשפחה – בואו נדבר על אלימות בכנסת, בואו נדבר על בריונות בכנסת, בואו נדבר על הטרדות מיניות בכנסת, ולא רק של הערבים, אלא גם של חברי כנסת מכהנים. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חברת הכנסת סלימאן. חברי הכנסת זועבי; אבו מערוף.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני מבקשת להתייחס. אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מירב בן ארי.
<קריאה:>
וואו, וואו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – אני מבקשת להתייחס.
<קריאה:>
פגז.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
גרמן.
<קריאה:>
פצצה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אוחנה, נחמיאס, אבקסיס, לביא, ברושי, יונה, זחאלקה, שי, לוי, סויד, חסון, אייכלר. מסעוד גנאים – בבקשה. אני רק מודיע שאני סוגר את רשימת הדוברים ברגע זה.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין ספק שהצעת החוק שאנחנו דנים בה היום ונצביע עליה היא הצעה חשובה ואנחנו נתמוך בה.
אני רציתי לנצל את ההזדמנות לשני דברים. הדבר הראשון הוא העלייה של עניין האלימות במשפחה, שמגיע עד רצח נשים, ובחברה הערבית אנחנו סובלים באמת מאחוז גבוה יחסית של נשים שנרצחו או על-ידי קרובי משפחה או על-ידי בעליהן או אנשים אחרים. נגד התופעה המבישה הזו לכולנו יש עמדה ואמירה עקרונית בלי כל "אבל", וכולנו מתגייסים ומגויסים כדי לבלום את התופעה הזו. את הרוצחים צריך למצוא וצריך להעניש. זה – 1. 2. אנחנו גם יודעים שיש אחריות עלינו כחברה, כהנהגה, לחנך לכבד את האישה, לכבד חיי אדם, משום שלצערי הרב אחוז הפשע והאלימות בחברה הערבית הוא אחוז גבוה.
בקשר למה שקרה היום בוועדה לקידום מעמד האישה, באמת אנחנו באנו כחברי כנסת ואמרנו שכל אישה שמותקפת או מוטרדת, אנחנו לצדה: יהודייה, ערבייה. אנחנו מזדהים עם הקורבנות האלה, היהודיות, שבסוף הוטרדו על-ידי – אפילו אם זה על-ידי ערבי. אין ספק, כל אישה. אבל המניע, הדחף, להגיד בוועדה כאילו – להסתמך על אמנת האו"ם באזורי המלחמות, כאילו שיש צדדים ואחת הטכניקות במלחמה זה עניין ההטרדה והאונס – עד איפה, עד איפה הלכנו? עד איפה?
המניע של כל הטרדה, אנחנו אמרנו, זה מניע מיני, לא מניע לאומי, לא מניע דתי. גם ערביות מוטרדות, נוצריות, מוסלמיות, יהודיות, ואנחנו כולנו נגד ההטרדות האלה, ועומדים לצדן של הקורבנות, אם הן יהודיות או ערביות. אבל הבעיה הייתה בפופוליזם ובהסתה הזו, שאין לה מקום. אפילו אני, בדיון, אפילו כאשר היינו לצד המציעים, ואנחנו מאמינים שזה נכון, רוצים לעזור, הם גם רוצים: תודו. נודה במה? נודה שזה "טרור מיני", במירכאות, שהמניע שלו הוא לאומי? איזה הזיה, איזה שטות. בואו, רוצים להילחם בהטרדות נגד יהודיות וערביות? כולנו ביחד במאבק הזה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת חנין. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש, אני מצטרף למברכים, חברת הכנסת מיכל רוזין, על הצעת החוק החשובה הזו. כשאנחנו מתמודדים עם התופעות הקשות של אלימות במשפחה, שלמרבה הצער נעשו רווחות יותר ויותר, מסוכנות יותר ויותר, אנחנו חייבים בהתמודדות רב-ממדית, ואנחנו צריכים מגוון של כלים להתמודד עם התופעות הקשות האלה. ובין הכלים האלה, צו הגנה הוא כלי מאוד משמעותי, ואת הכלי הזה צריך להפוך לכלי שנמצא ופועל במציאות; לא רק על הנייר, אלא בפועל, במציאות. ומהבחינה הזאת הצעת החוק הזאת היא הצעה חשובה, אני מברך עליה, ואני מאחל לכולנו שנדע להשלים אותה במהירות בכנסת.
אדוני היושב-ראש, הטרדה ואלימות מינית הן דבר פסול ומגונה. זה פסול ומגונה כשזה בא מצדו של יהודי; זה פסול ומגונה כשזה בא מצדו של ערבי; זה פסול ומגונה כשזה בא מצדו של כל בן-אדם. ואנחנו, כולנו בכנסת, חייבים להתאחד באמירה ברורה, חדה, חד-משמעית, של הוקעת אלימות, אלימות מינית, הטרדות מיניות. הדברים האלה צריכים להיות מחוץ לגדר המותר. אנחנו צריכים לחזור ולמתוח קווים אדומים בפני ההתנהגויות הפסולות האלה.
ואחרי שאומרים את הדברים החשובים האלה של הוקעה של הטרדה ושל אלימות מינית שבאה מצדו של כל בן-אדם, צריך גם לזכור שבהיסטוריה היו לא מעט מצבים ולא מעט מקרים שבהם סומן המיעוט כמקור לאיום על הנשים של הרוב. ואני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להזכיר לכולנו את האנטישמיות באירופה. אתם לא זוכרים את הסיפורים ואת הטקסטים על היהודי שמאיים על הנערה או על הצעירה הארית? זה הרי היה הבסיס של "דר שטירמר", העיתון הזה היה מלא בהאשמות האלה. זאת הייתה התחלת העיתון, וזה היה גם סופו. לכן אני כל כך נחרדתי כשראיתי את השפה הקשה והבעייתית, המוטעית והמטעה הזאת. הטרדה מינית היא הטרדה מינית; אלימות מינית היא אלימות מינית; הוקעה שלה צריכה להיעשות, אבל שימוש בהוקעה הזאת או שימוש במאבק הזה כדי להסית נגד מיעוט לאומי – עמיתי, חברותי, חברות וחברי הכנסת, אסור שזה יהיה במקומותינו. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת חנין. חברי הכנסת חסון; אמסלם; השכל; ברקו – בבקשה, חברת הכנסת ענת ברקו, אחרונת הדוברים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, אני חושבת שהצעת החוק היא חשובה באופן בלתי רגיל, כי כולנו נגד הטרדות מיניות, גם כלפי נשים וגם כלפי גברים, כפי שראינו לאחרונה.
מה שאני מציעה, ואני חושבת שהדברים נאמרו בצורה מאוד יפה על-ידי חבר הכנסת מסעוד גנאים – כאיש חינוך, אני חושבת – זה לחנך את הילדים מגיל מאוד צעיר. אתה, חבר הכנסת גנאים, דיברת ביושר רב על האלימות בחברה הערבית; על האלימות כלפי נשים, שכמובן, היא לא ייחודית לחברה הערבית, היא בעצם עבירה שחוצה מגזרים וחברות; וגם על הקטע של חינוך, גם לאחר – וזה עובד לכל הכיוונים.
אי-אפשר להתעלם מזה שאנחנו רואים גם התבטאויות כלפי צעירות, סטודנטיות צעירות, שיורדות מהאוניברסיטה למגרש החניה ומוצאות את עצמן מוטרדות מצעירים מעיסאוויה, שלא היו מעזים לעשות את זה לבנות בכפר שלהם, כי זה היה עולה בדם. אנחנו יודעים את זה. לכן – אני לא חושבת שצריך לפתח את הנושא יותר מדי כי אני לא חושבת שמישהו נותן לו גיבוי. יחד עם זה, לדבר על חינוך מגיל אפס, כלפי כולם, זה דבר שחייבים לעשות.
ואם בהטרדות מיניות עסקינן, אני רוצה לומר שהמבחן הטוב ביותר לטיפול בהטרדות מיניות – זה מהניסיון רב-השנים שלי גם בצבא – הוא מבחן הבת ומבחן האחות. איך היית רוצה שיתייחסו לבת שלך או לאחות שלך? איך הייתם רוצים? בזה, אני חושבת, אנחנו נותנים מענה לכל הדברים.
אני עושה כרגע הפרדה, ואני מוצאת לנכון להתייחס לדברים שנאמרו על-ידי יושבת-ראש הוועדה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. היום, במהלך דיון בוועדה, שהתפתח לכל מיני כיוונים, קמה אישה שלא אנקוב בשמה מפאת כבודה, והתלוננה שהעוזר הפרלמנטרי שלי הטריד אותה מינית – – –
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני לא הייתי פותחת את זה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
היא לא אמרה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
היא אמרה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
היא לא אמרה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
היא אמרה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
היא אמרה: עוזר.
<ענת ברקו (הליכוד):>
עוזר פרלמנטרי. היא ייחדה את הדברים אלי.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
את פתחת את זה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
ואז היא מצאה לנכון לגנוב בעצם את נושא הוועדה ואת הזמן של אנשים שהגיעו מנצרת ומכל מיני מקומות כדי לפתוח את הדברים ולעשות דיון ענייני, והיא פתחה את העניין.
אני רוצה לשתף אתכם – לפני כמה חודשים הגיעה אישה ללשכתי, התלוננה כי היא קיבלה מסרונים מאיימים מבחינה מינית מבחור שהיה לה קשר עמו מחוץ לכנסת. בסופו של דבר – ושוב, אני לא נוקבת בשמות – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, מאוד חשוב לי להעביר את הדברים האלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן, אבל את מעל – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
אם תיתן לי עוד דקה אני אתמקד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז יש לך דקה, בבקשה. דקה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני אתמקד. הופנתה – פניתי ליועץ המשפטי של הכנסת, היא הופנתה למשטרה. פניתי למשטרה, שאלתי אם אני יכולה להתלונן בשמה. נאמר לי שלא. אנחנו כחברי כנסת לא יכולים להיות גם חוקרים של המשטרה. לכן אני מזמינה אותה גם היום: אם היא מרגישה שהיא הוטרדה – כי אני רואה אותה כאן ברחבי הכנסת; היא מקללת, היא פונה אלי באופן לא נאות, ואני פניתי עכשיו לקצין הכנסת בעניין הזה. ובעצם הכתובת היא גם לא הוועדה למעמד האישה בכנסת. אפשר לפתוח את הדברים, אבל הכתובת היא – תלונה שתטופל בשיא המקצועיות על-ידי משטרת ישראל, כפי שנאמר לי גם על-ידי היועץ המשפטי של הכנסת, גם על-ידי היועצת לענייני מגדר וגם על-ידי משטרת ישראל, כשאני ביקשתי להתלונן בשמה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני מודה לכם על ההזדמנות לומר את הדברים הללו. כמובן – אני חוזרת לזה – הנושא הוא חשוב, וחשוב שנדון בו. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת שטרן, בבקשה. אני מבקש לעמוד בזמנים.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך שנתת לי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בשמחה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
כיוון שאנחנו מדברים קצת על נושאים שקשורים למשפחה, אני רציתי לדבר על צו על-תנאי שהוציא היום שופט בית-המשפט העליון מלצר נגד כוונתו של הראשון לציון לכנס דיון דחוף בנושא העגונה מצפת.
יש דיין, איש גדול בתורה, הרב לביא, שהחליט, אחרי הרבה זמן ודיון הלכתי מעמיק, להתיר לאישה להקים משפחה אחרי שבעלה, לצערנו הרב, נפגע באופן אנוש ואינו יכול לתת לה גט מטעמים של מודעות והכרה. בית-הדין בצפת, אחרי הרבה מאוד היסוסים ולבטים ודיון מעמיק, החליט להגדיר אותה כאישה שיכולה להתחתן שוב, להתיר אותה מעגינותה. לצערנו הרב, הראשון לציון, שהוא לא דיין, החליט, בלי פנייה של מי שזכותו אולי לפנות, לקיים דיון נוסף. עצם ההחלטה הזאת יש בה התעללות באישה המותרת הזאת, ואני לא מכיר מילים בשפה העברית כדי לנסות לתאר איך רב בישראל מסוגל להתעלל ככה באישה, ומזל שיש בישראל בית-משפט עליון.
במקום הזה, שבו נוהגים, לצערי הרב, חברים שלנו ושרים לשסות את הציבור בישראל בבית-המשפט העליון, ולדבר גם עלינו כמחוקקים – איך אנחנו מוכנים שבית-המשפט העליון יורה לנו מה לעשות – אם המקום הזה נתן ואפשר לרב שהוא לא דיין, כתוצאה מכוח פוליטי ולא עומק הלכתי, להיות הראשון לציון, להיות אחד משני הרבנים הראשיים – ואף אחד משניהם אין לו הסמכה של דיין, אבל אנחנו נתנו לו את הכוח להיות ראש בית-הדין העליון; כאילו – תארו לעצמכם שנשיא בית-המשפט העליון, אין לו סמכות להיות שופט, זה בדיוק העניין. ואנחנו עומדים ושותקים נוכח ההתעללות באישה האומללה הזאת, ששנים של סבל מאחוריה. והבית הזה שותק, ולצערי הרב, גם החברים שלי מהבית החרד"לי, שיכול להיות שעיקר הנושא הזה, איך נראית היהדות במדינה, היה צריך להיות מונח לפתחם – הם עוד פעם מתעסקים רק בעמונה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
הרי הם נתנו את הכוח הזה לאותו רב כשהם הטילו וטו על צירוף נשים לגוף הבוחר שהביא לבחירה הזאת.
אני קורא פה לבניין הזה להתעשת, לברך את בית-המשפט העליון על זה שיש שופטים בירושלים, ויש שופטים בישראל; שכשאנחנו באופן ישיר או עקיף עושים עוולות של התעללות בפרט, טוב שיש בית-משפט עליון בישראל. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת שטרן. חברת הכנסת רוזין, אנחנו יכולים לעבור להצבעה?
אנחנו, אם כן, עוברים עכשיו להצבעה על הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 16) (החלטה לעניין מעצר של מפר צו הגנה), התשע"ז–2016. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
הגענו למסקנה ששר זה דבר לא חשוב.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 16) (החלטה לעניין מעצר של מפר צו הגנה), התשע"ז–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
16 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, ותחזור לוועדת החוקה, חוק ומשפט להמשך הדיון.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
לא צריך פה שר, אז מה אם יש פה – – – חברי כנסת.
<הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 10) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/671); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 10) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), של חברי הכנסת אורן חזן, יחיאל חיליק בר ואורי מקלב. יציג את החוק – נכון, אני מציין, יש פה שלוש הצעות חוק מוצמדות שיידונו בשיתוף: הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 10), שעכשיו יציג חבר הכנסת חזן – כבר אתה מתבקש לעלות לדוכן – תיקון מס' 11 ותיקון מס' 12. תיקון מס' 11 זה של חברת הכנסת גרמן, ותיקון מס' 12 זה של חברת הכנסת שאשא ביטון. אתם תעלו להציג את זה לאחר מכן. השרה נכנסה. עד עשר דקות, חבר הכנסת חזן. אתה יכול לדבר דקה. בבקשה, אדוני. בבקשה, הזמן שלך החל.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש, מזכירת הכנסת, כבוד השר או השרה – כבוד השרה, חברתי, חברי חברי הכנסת, תראו, עמדתי כאן לפני כמה חודשים ביחד עם חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון – ואני שם לרגע בצד את כל העבודה הנהדרת, המדהימה, שהיא עושה בוועדה לזכויות הילד ובכלל העבודה החברתית; אני רוצה להתייחס רק להתנהלות שלך לגבי החוק הזה. אני רוצה להגיד לך תודה, אמיתי, לא בשמי – בשם מאומצים ומאומצות.
אגב, גם ליעל גרמן, חברת הכנסת, מגיעה תודה. שוב אנחנו נתקלים באמת בשיתוף פעולה יוצא מן הכלל. גם אנשים שחושבים שהם קצת יותר חכמים מכולם בסוף משתפים פעולה, ואנחנו מצליחים להביא תוצאות. גרמן, גם כשמחמיאים לך את יכולה להתייחס, את יודעת, לא רק כשעולבים בך. גם כשמחמיאים את יכולה להתייחס.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
תודה, תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
עכשיו לגופו של עניין. תראו – – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
יש מחמאות שלא – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תגיד לי, הצלחת לשמוע את זה מהמקום שלך? כי בכל זאת, מהמקומות הנמוכים קצת קשה לשמוע. הקולות מגיעים מאוחר יותר.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
תתקדם, אורן, תתקדם.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
עזוב, לא יפה, לא יפה, לא יפה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
סליחה. אז אני חוזר לעניין. לפני כמה חודשים, כשהגיעה הצעת החוק הזאת לקריאה טרומית – עלי היא בכלל נחתה – בכלל ראיתי איזשהו פרסום בטלוויזיה על אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהחברה בישראל, אבל בעידן המודרני של ישראל 2016 הם עדיין מרגישים נבדלים לחלוטין. כי החוק, שבעיני הוא קצת מיושן – והיה מי שחלק על עמדתי בוועדה – החוק בוחר להיות עד כדי כך שמרני, שהוא מרשה, בחברה שאמורה להיות פתוחה ומקבלת ומחבקת ואוהבת ואוהדת, הוא מרשה לבדל חלקים מהחברה.
לעתים אנחנו מסתכלים, צופים בטלוויזיה, ורואים סיפור מרגש זה או אחר על אדם או גברת, נער או נערה, שבאים בגילוי לב ומספרים בטלוויזיה על סיפור חייהם: סיפור שיכול להתחיל בנטישה ממקום טוב, או סיפור שהתחיל בעצבות, אבל כולו נגמר בטוב; בזוג הורים שבחרו לאמץ. מה שהציבור בישראל לא יודע זה שמאחורי אותה כתבה, אותו אדם, גברת, נער או נערה שהגיעו לטלוויזיה לספר את הסיפור ולשתף עברו מסכת תלאות מאוד מאוד ארוכה, שכללה בקשות מרובות מגורמים במדינה, ומעל הכול – מבתי-המשפט, כדי בכלל לספר את הסיפור שלהם.
תפסתי את עצמי ואמרתי: איך יכול להיות מצב שבחברה כל כך מקבלת כמו שלנו, אנחנו, בכוח, גורמים לאנשים להרגיש חלק נפרד ממנה? מה, הם עשו משהו רע? הם צריכים להתבייש? אני זוכר את עצמי בתור ילד צעיר בשכונה, שהיה לנו שכן ליד הבית של סבתא שלי שתמיד היו מדברים בשקט-בשקט: הוא מאומץ, אימצו אותו. כאילו, למה בשקט-בשקט? מה, הוא עשה משהו רע? הוא פגע במישהו? הוא מצורע? חסר לו משהו? אנחנו כל היום מדברים על כך שאנחנו צריכים לקדם ולחבק כל אדם בעל מוגבלות, ופה אין בכלל מוגבלות. אז מה, אז בכוח לייצר אדם – לגרום לריחוק, לשנאה כלפיו? לתת לו להרגיש שהוא חלק נפרד מהחברה בישראל?
הדבר הזה כאב לי, בדיוק כמו שאני בטוח שהוא כאב לחברות הכנסת. יפעת, כמו שאמרתי, לקחה את זה לידיים שלה בוועדה וקידמה את זה, ואני הגשתי תיקון פשוט: אדם לא צריך להתבייש לספר את סיפור חייו. כל אחד ואחת מאתנו, אם נשים לרגע את הוויכוחים הפוליטיים, את המאבקים, לעתים את שנאת החינם – חלק מהעם היהודי, הרי בלתי נפרד מהדרך שלו זה אהבת חינם, ואהבת לרעך כמוך. אדם לא צריך להרגיש שהוא לא שייך ואנחנו לא צריכים לדחוף אותו לדבר הזה. ואני באתי ואמרתי דבר פשוט: אנחנו צריכים לעשות בדיוק ההפך – לחבק.
אבל זה לא רק הסיפור של הילדים, זה לא רק הסיפור של הילדות, של הנערים והנערות; זה הסיפור של ההורים, שלחלקם זה הגיע ממקום של קושי, ממקום שאולי הם לא הצליחו להביא ילד או ילדה לעולם, אולי המזל לא שפר עליהם.
אני רוצה לספר לכם סיפור אישי שלי, שקפץ לי ברגע, על מקרה שאני הכרתי בחיים שלי, שעד היום אני מתקשה להבין אותו ולא מבין למה אדם שעובר את זה לא יכול לשתף כדי לחלוק ברגש, לחלוק אולי בכאב, ולהרגיש יותר טוב. אני מטייל לי לתומי ביוון לפני כמה שנים, ופוגש שתי בנות על האונייה, והן מספרות לי שהן אחיות. אתה מסתכל על שתיהן, ואין שום קשר ושום דמיון ביניהן, שום דבר. הן אומרות לי: אבל אנחנו אחיות. אתה רואה עליהן שאחת גדלה במקום אחד והשנייה גדלה במקום אחר, אחת מדברת בשפה אחת והשנייה מדברת בשפה אחרת. כמובן, שתיהן ילדות טובות, אני לא מדבר על החינוך, אבל הלבוש והדרך. ואני שואל, והן אומרות לי: יש לנו סיפור מיוחד. אז אני אומר: אוקיי, אתן אחיות, מה הסיפור? כאילו מה – אחיות מאימא אחרת? מאבא אחר? לא, יש לנו סיפור מיוחד. אני נולדתי בטעות וההורים שלי לא חשבו להתחתן והם מסרו אותי לאימוץ. שנים אחרי הם התאהבו שוב, התחתנו והביאו עוד לא מעט ילדים לעולם. במשך שנים לא יכולתי לספר לאף אחד, וגם היום אני לא יכולה, והייתי צריכה לחכות לגיל כזה או אחר.
אז אני שם לרגע בצד את העניין המורכב של לבוא ולדעת – אגב, סוף הסיפור הוא סיפור טוב: היא פגשה את ההורים המאמצים, ההורים הביולוגיים, כולם מכירים את כולם והכול בסדר. אבל אני שם לרגע את הסיפור המשפטי המורכב ואני מסתכל על הסיפור האנושי, של ילדה שיודעת שיש לה אחים ואחיות, של ילדה שיודעת שהיא עברה סיפור, אבל אף אחד לא יכול לספר לה והיא לא יכולה לשתף אף אחד במה שעובר עליה. היא לא יכולה. והיא מרגישה לעתים שזה לא המקום שלה בכלל בעולם. ולמה? כי יש מי שגורם לה, בשם המדינה, בשם החוק, להתבייש במי שהיא ולהתבייש במה שהיא. ואותי זה מאוד ציער.
ודווקא מהמקום הזה, הכל-כך אנושי, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק. הגדירו את זה הנציגים שמייצגים את קהילת המאומצים והמאמצים בצורה הכי טובה: בשבילנו זה יום היסטורי. וכשאתה יושב בחדר הזה, גם אם אין לך סיפורים שאתה מכיר או שמעת או ידעת או ראית, כשאתה יושב בחדר הזה ואתה רואה אנשים שאומרים לך: מה שאתם עושים בשבילנו כאן היום זה היסטוריה, אנחנו יוצאים אל האור, אנחנו מרגישים חופשיים, אנחנו מרגישים שהורידו מעלינו את הכבלים – בעיני אין שליחות ציבורית יותר מזה. שימו רגע בצד את עמונה ואת התקציב; אנחנו מתעסקים פה בבני-אדם, שומו שמים. אנחנו עומדים פה פעם אחר פעם בדיונים לסדר, שבוע אחר שבוע, מסתכלים על הציבור – פה 90% מהזמן, אם לא 99% ממנו, המליאה הזו ריקה. פעם שאל אותי בכיר בכנסת, אמר לי: תגיד לי, בשביל מי אתה מדבר? כל הזדמנות שיש לך אתה עולה לדבר. בשביל מי אתה מדבר? המליאה ריקה. אמרתי: זה שהמליאה ריקה זה לא הבעיה שלי, זה שהמליאה ריקה זה בעיה של חברי הכנסת. אני מדבר אל הציבור.
אז גם במקום הזה, אני קורא לכל מי שרואה אותי לקראת סוף דברי ושישמע את חברותי אחרי, להבין שבמציאות שאנחנו חיים היום אנחנו צריכים לחבק. אני כל פעם חוזר על משפט ששמעתי בערוץ הילדים כשהייתי קטן: כולנו שונים אבל כולנו שווים. אנחנו צריכים לחבק, אנחנו צריכים להקשיב, אנחנו צריכים לשמוע, אנחנו צריכים לתת את הבמה לכל מי שנראה לנו שהוא הכי רחוק מאתנו. אני מקווה שבהקשר הזה, של קהילה שאולי על פניו נראית מאוד מאוד מצומצמת והסיפור הזה מאוד מאוד רחוק מכלל הציבור בישראל – אבל בסוף זה הסיפור של כל אחד ואחת מאתנו; זה הסיפור של האדם שעומד מולך בדואר, או הגברת שנותנת לך שירות, המנהלת שלך או המנהל שלך, אבל זה גם הסיפור של הילדים שלנו, שהולכים לגן ולבית-הספר ומסתכלים על החבר שלהם, שההורים שלו הם קצת שונים, הם לא הביאו אותו בדרך המקובלת, וזאת גם לא הייתה החסידה; הם לקחו ואימצו אותו אליהם בגלל הסיפור שלהם ובגלל הסיפור שלו. את האנשים האלה, מהמקום הכל-כך אנושי, הכל-כך רגיש, אנחנו צריכים לחבק, וזה בדיוק הזמן. אז קודם כול אני רוצה שוב להודות, ואנחנו נודה על המוגמר כשנסיים את התהליך.
אני רוצה לבקש רשות, ברשותך – איציק יצא החוצה ולקח לי את הטלפון.
מה שרציתי לעשות, לנצל את הדקה שנותרה – זה מנותק לחלוטין מהנושא, אבל אם כבר יש זמן לדבר אז אני אגיד, וזה להזכיר לציבור בישראל את מספר הימים שנמצאים בשבי בעזה הדר גולדין ואורון שאול. במהלך היום אנחנו פעמים רבות פוגשים את המשפחות או חברים של שני אחינו שנמצאים אי-שם בעזה. אנחנו כל הזמן אומרים שהדבר הכי חשוב, מהבמה שלנו בכנסת, זה לדבר ולהזכיר ולשים על השולחן. אז אני התכוונתי להקריא את מספר הימים – אם אינני טועה זה 853 ימים, אבל אני לא רוצה לטעות ולהטעות, אז אני מקווה שבפעם הבאה אני – לא בהתרגשות של העברת החוק – אבוא מוכן עם הנתון.
אבל אני כן רוצה להגיד שאני מבקש מחברי וחברותי בכנסת: כשם שאנחנו יודעים לאחד כוחות ולהילחם ולצעוק ביחד בשביל דברים כאלה, אנחנו גם צריכים שלא להתבייש לזכור שאנחנו עם אחד. רק היום בוועדת הכספים נלחמנו כתף אל כתף, אופוזיציה וקואליציה, להגדיל את התקציב משרד הבריאות ב-400 מיליון שקל. גרמן, הבאתי בשורה. תקציב משרד הבריאות יעלה מ-44.2 מיליארד ל-44.6. 400 מיליון השקלים הנוספים ילכו לקופות-החולים. גם הצלחנו לגרום למשרד הבריאות להבין שאין לקנוס בתי-חולים או קופות-חולים שלא ממהרים לשחרר חולה סיעודי או גריאטרי למוסד אם אין מוסד קרוב למקום מגוריו. נכון, יש מצוקה של מיטות, אבל גם פה אנחנו מתעסקים בבני-אדם. ואפילו לגובה ההנחה הצלחנו להגיע. ואני הגעתי למסקנה: זה נכון שכולם מרוצים, אבל במקרה הזה, אלה יש להם עוד קצת טענות ואלה יש להם קצת טענות – כנראה שעשינו דבר טוב.
אז אם אנחנו יודעים לשלב כוחות, ובלי להתייחס למאבקים האידיאולוגיים, אין באמת שמאל-ימין, כולם מבינים את זה, וכולנו צריכים לזכור דבר אחד, שבארץ-ישראל, במדינת ישראל של 2016, אין לנו אלא את עצמנו, וכולנו נתאחד יחדיו נגד מבקשי רעתנו. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת חזן. ראוי להוסיף לאזכור שלך כמובן את אחינו השבוי אברה מנגיסטו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – מנגיסטו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא – בסדר. רק הוספתי בשבילך, הוספתי בשבילך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
רק שתדע שהיה לו נאום נוסף על זה, ואני אעשה את זה בשילוב.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר, אני רק הוספתי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מקבל את הערתך באהבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 11) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/671); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברת הכנסת גרמן, בבקשה תציגי את תיקון מס' 11 לחוק אימוץ ילדים. אחריה – חברת הכנסת שאשא ביטון תציג את תיקון מס' 12.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, לא בכדי אנחנו מעלים היום את הצעת החוק. יש בזה סמליות רבה. היום אנחנו הרי מציינים את יום זכויות האדם, ואחת הזכויות היסודיות שלנו היא זכות הדיבור. אני אפילו לא מדברת על זכות הבעת דעה, על חופש הדעה; אני מדברת על דיבור. אנחנו יכולים לדבר עם אנשים, לתקשר, להשיח את לבנו, לבכות, לצחוק, לשמוע – אחת הזכויות היסודיות ביותר. אבל את הזכות הבסיסית הזאת שללו עד היום מילדים מאומצים ומהורים מאמצים. יאנוש קורצ'אק חיבר בשנת 1929 את מגילת זכויות הילד, והוא כתב בה שורה שלמה של זכויות שמן הראוי לתת לילדים. בין השאר, הוא דיבר על הזכות לגדול בחירות גופנית, מחשבתית ונפשית; הוא דיבר על הזכות של הילד לחיות בסביבה של אמון, צחוק ושמחה; הוא דיבר על הזכות לאהבה, הזכות לכבוד, הזכות להיות הוא עצמו. הוא גם דיבר על הזכות לשמור סודות.
חוק האימוץ בנוסחו הנוכחי, שנחקק לפני 25 שנה, פוגע בכל הזכויות האלה, אבל חמור מכך – הוא משדר לילד שסוד אפל אופף את קיומו, שהוא שונה מהאחרים ושאסור לו לספר על כך. סוד הוא בדרך כלל אפל ובדרך כלל מכביד, ואת הכובד הזה אנחנו הטלנו על הכתפיים של ילדים ובני-נוער, וגם של מבוגרים. האיסור הגורף על הילד לדבר על חלק כל כך משמעותי מזהותו עלול גם לפגוע בהתפתחות שלו, בהתפתחות הנפשית, ועלול להעמיס עליו קשיים בגיל ההתבגרות, שגם כך יש לו.
בפגישה הראשונה שלי עם מאמצים ומאומצים, מייד אחרי שקראתי על האיסור הארכאי והבלתי-הגיוני הזה, הם ציינו דבר ראשון שהם כל כך גאים – גאים להיות מאמצים וגאים להיות מאומצים. בשיחה שהייתה לי עם אחד ההורים המאמצים הוא אמר לי במפורש: אני כל כך גאה בבן ובבת המאומצים שלי, ואני לא יכול להבין למה החוק הזה משרה אווירה של סוד ושל בושה. אני רוצה לספר בגלוי לחברים שלי, לכל העולם, על הילד שלי, על הבת שלי, על הבן, על איך אימצתי אותם, וגם הילדים רוצים לספר זאת. אבל, כאמור, חוק ארכאי, סעיף 34 בחוק האימוץ, לא אפשר את זה עד היום.
הנוסח החדש שומר על צנעת הפרט באותו מקום שצריך לשמור, אבל סוף-סוף הוא ישחרר את הילדים ואת הוריהם לבטא את עצמם ככל אדם. אני חושבת שבכך הוא מתקן עוול של שנים. אין פלא שהאבסורד שבחוק עורר כמה וכמה חברי כנסת. עמד כאן חבר הכנסת אורן חזן, שגם הוא חוקק, ויפעת שאשא ביטון, שכיושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד עשתה עבודה נפלאה. אני חושבת שהיא פשוט לקחה את החוק וקידמה אותו מול משרדי הממשלה, והיא ראויה לתודות ולהערכה גדולה מאוד.
אני מקווה שאנחנו נזכה לעמוד כאן בקרוב ולאשר את החוק בקריאה השנייה והשלישית, ובכך נסיר את מסך הבושה מהפעולה הכל-כך אצילית וכל כך מלאת אהבה של אימוץ ילדים בישראל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חברת הכנסת גרמן.
<הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 12) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/671); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מבקש מחברת הכנסת שאשא ביטון – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, יש רשימת דוברים. יש רשימת דוברים, ואחרי זה – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הן יכולות לענות. אין סיכום של שר.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
תודה. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא אכביר מילים על חשיבות החוק. אנחנו דיברנו על כך בקריאה הטרומית, ודיברו על כך גם חברי שהיו כאן קודם – חברת הכנסת יעל גרמן וחבר הכנסת אורן חזן.
אני רק כן רוצה להדגיש שמאוד סמלי שזה עולה ביום זכויות האדם, ואני חושבת שאין זכות גדולה מזו שהילדים או המאומצים בכלל יוכלו לחיות בשלום עם הזהות שלהם ולדבר על כך בחופשיות, בלי שהחברה תכפה עליהם בושה או שתיקה או חיים בצל הסוד. כי אנחנו יודעים, במיוחד בעידן של פתיחות, שבו אנחנו אומרים לילדים כמה חשוב לדבר על הדברים ולהיות פתוחים ולשתף, דווקא יש אוכלוסייה שאנחנו אומרים לה: לא. אתם תשתקו ותשמרו את החיים שלכם לעצמכם.
אני רוצה בהקשר הזה לומר שהחוק הזה, שנכתב לפני הרבה מאוד שנים, אולי התאים לתקופה של פעם. חוק האימוץ בכלל, לא רק בסעיף – – –
<קריאה:>
– – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
1960.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – – 1984.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
כן, ב-1984 הם עוד החמירו. בשנות ה-60 נחקק החוק, ומה שקרה בתהליך – במקום ללכת ולפתוח את הדברים, קרה במדינת ישראל משהו הפוך: הם הלכו וסגרו את החוק והחמירו בהרבה מאוד סעיפים, מה שאומר שאנחנו בכלל צריכים לקחת את כל חוק האימוץ – לא רק את סעיף 34(א) – ולראות איפה אנחנו עוד צריכים לעשות התאמות למציאות המשתנה.
ודבר אחרון, אני רוצה ככה לציין גם בנושא של זכויות האזרח. היום בוועדה לזכויות הילד קיימתי דיון על זכות ההורים שילדיהם מועמדים, נקרא לזה, או עתידים לצאת מהבית או לצאת ממשמורתם – על זכות ההורים לקבל ייצוג משפטי בהליך כבר מהשלבים הראשונים, על מנת שההליך באמת יהיה הוגן וכדי ששני הצדדים יוכלו להשלים אותו מתוך תחושה שמוצו כל הכלים. בדיון עלה גם הנושא של ייצוג הילדים. הרבה פעמים אנחנו נותנים משקל מאוד גדול למשפחה ונותנים משקל מאוד גדול לרשויות, ואנחנו שוכחים שכולנו בעצם נמצאים שם כדי להגן על הילד, ואת קולו של הילד אנחנו לא שומעים. ולכן, אנחנו נקדם חקיקה גם בעניין של חובת יידוע ההורים על זכותם לקבל ייצוג משפטי, וכמובן – מתן ייצוג משפטי גם לילדים שנמצאים בהליכים בבתי-המשפט.
אז תודה רבה לכם, ואני כמובן מזמינה את כולם להצביע בעד החוק החשוב הזה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. תודה, חברת הכנסת שאשא ביטון. אנחנו עוברים עכשיו לרשימת הדוברים: בהלול; פריג'; בר-לב; מרגלית; גלאון; טרכטנברג; חאג' יחיא; זנדברג; גליק; סעדי; שמולי; סלימאן; אבו מערוף; בן ארי; אוחנה; נחמיאס ורבין; אבקסיס; לביא; ברושי; יונה; זחאלקה; נחמן; לוי; סויד; חסון; אייכלר; טיבי; רוזין; חנין; חסון – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
רגע, רגע.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אה, סליחה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – – לדלג?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא חשבתי לרגע. אבל אמרתי חנין – חשבתי חנין – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – שאלה פרוצדורלית. המזכירה, נניח שאני רשום – אני יכול לעלות שוב? איך זה עובד?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא, לא, לא.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא, אם אני נגיד עכשיו רשום. הקראת את השם שלי, בגלל זה שאלתי. לא, אני לא אעלה, סתם כדי ללמוד להבא.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני, לבקשתך, אתקן. מספר הימים שביקש חבר הכנסת חזן להזכיר זה 873 ימים שבהם אורון שאול נמצא בעזה ו-865 ימים שבהם נמצא הדר גולדין בעזה. תודה על העדכון. מניח שזה מה שרצית.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, אדוני.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. ראשית, אני רוצה לברך את שלושת היוזמים, היוזם והיוזמות של הצעות החוק החשובות האלה. אני גם רוצה להצטרף לדברייך, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון: יש מקום להסתכל באופן רחב על ההסדרים הנוגעים לאימוץ. חלק מההסדרים האלה, שנכתבו בזמנו מתוך ראייה, מתוך רצון לעשות דברים טובים, בפועל מייצרים נזקים ואין להם שום מקום בחוק שלנו.
אני רוצה לתת דוגמה של עיוות אחד גדול, והוא זכויות מאומצים לרשת. כאשר מתים קרובים של המאומץ, בעצם זכויות המאומצים מאוד מאוד חלקיות על-פי הדין הישראלי. אנחנו חייבים ליצור מצב שבו הבן או הבת המאומצת, מרגע שנעשה האימוץ, זכויותיהם שוות לאותם בן או בת שאינם מאומצים. אני קורא לכם, עמיתי חברי הכנסת, גבירותי ועמיתי היוזמים של הצעת החוק הזאת, להמשיך בעבודה ובאמת לעשות את התיקון הזה. זה עוול שאין לו שום מקום ואין לו שום הצדקה.
אני רוצה לנצל, אדוני היושב-ראש, את ההזדמנות ולומר כמה מילים בסיומו של יום ארוך שבו אנחנו ציינו את יום זכויות האדם בכנסת. ציינו את זכויות האדם בכנסת במבט על החירויות ומצבן של החירויות בחברה שלנו – חופש הביטוי, שנמצא היום תחת מתקפה. דיברנו בוועדת החינוך על מה שקורה במערכת החינוך, על זה שסטודנטים לא יכולים לממש את זכותם לחופש ביטוי. דיברנו על זה שמורים חוששים לבטא את דעותיהם ועמדותיהם. אנחנו נמצאים היום בזמנים שבהם אפילו מרצים באוניברסיטאות נמצאים תחת איום ותחת סכנה שגם הם יוכפפו לאיזה קוד אתי. אני חייב לומר שכשאני הייתי מרצה ולימדתי משפטים באוניברסיטת תל-אביב, לא האמנתי שיגיעו ימים שבהם גם החופש בתוך האקדמיה יהיה מאוים על-ידי מערכת.
כשאנחנו מדברים על חירויות ועל זכויות, צריך לזכור תמיד שחירויות וזכויות הן קודם כול זכויות המיעוט, ומה שמותר היום לבני הרוב להגיד, לא מותר לבני המיעוט להגיד – אם זה מיעוט פוליטי, אם זה מיעוט לאומי. חופש הביטוי של ערבים היום בישראל מצומצם יותר, וגם זה דבר שצריך לשים אותו על סדר-היום שלנו ביום זכויות האדם הזה.
חשוב מאוד שביום הזה עסקנו לא רק בחירויות, עסקנו גם בזכויות חברתיות: בזכות לדיור, בזכות לבריאות. צריך להבין שבלי זכויות חברתיות אין קיום לזכויות בכלל. אני אומר את הדברים כסוציאליסט, ומבחינתי אין הבדל בין החירויות לבין הזכויות; אלה ואלה הן זכויות אדם, אלה ואלה חשובות, ועל אלה ואלה צריך להיאבק, ביום הזה ובכל ימות השנה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת חנין. חברי הכנסת חסון; אמסלם; השכל; אורי מקלב. הדובר האחרון, חבר הכנסת אלאלוף – בבקשה, אדוני. הוא אחרון הדוברים, ואחריו נעבור להצבעות. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בנושא שאנחנו מדברים עליו, אם אני אדבר על הסיפור האישי שלי, אז אני עבריין. אתם יודעים את זה? גם בוועדה של יפעת אמרו לי: בתנאי שלא יהיה פרוטוקול של דברי וששום דבר לא יתפרסם משם. זה הייעוץ המשפטי שקיבלתי מהיועץ המשפטי של הכנסת, שאני מאוד מאוד מכבד. עד אותו יום לא ידעתי שאני עבריין, כי אני כל יום, בגאווה, עם החברים, עם המשפחה, עם מועמדים לאימוץ, אני מספר. עם הבן שלי אני מדבר על הנושא של האימוץ. אני מדבר על הנושא של האימוץ כי אני חושב שזה לטובתו ולטובתנו ההורים, שאנחנו, בזכותו אנחנו הורים. בזכותו הרבה מאוד משפחות הפכו למשפחות, כי אנחנו מספרים את הסיפור שלו.
אני חושב שהחוק הזה היה צריך להיות מזמן מזמן יוזמה ממשלתית, אם הפקידים היו ממלאים את תפקידם. הם היו צריכים לבוא ולהציע למערכת החקיקה, דהיינו לכנסת, לתקן את החוק – יש לי מילים קשות, אז אני אתאפק – החוק האבסורדי הזה. הניכור שיש בין הפקידים שעוסקים בנושא הזה לבין המציאות, זה פשוט נורא. ניכור נורא כזה, של חוסר הבנת המערכת את הילד, הילדה, המשפחות שהן משפחות אימוץ.
לצערי זה מתבטא בהרבה מאוד דברים. היום לאמץ ילד זה עלויות אדירות. ראינו שמשפחות שאין להן אמצעים, מימוש הזכות הבסיסית שלהן להיות הורים ולטפל בילד שלהן, היא בלתי אפשרית. הסכומים הם אדירים. יותר מזה, היות שרוב האימוצים הם מחוץ-לארץ, ההוצאות הן עוד יותר גבוהות, התהליך הוא עוד יותר קשה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – והמערכת הזאת ניתנה לעמותות פרטיות, שעושות מזה כסף רב, לצערי.
שני משפטים, ברשותך.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
לכן אני חושב שצריך לבדוק מחדש את כל המערכת. אני מודה שמבחינה אתית לא נוח לי לעשות את זה בוועדה שלי, אבל יש לבדוק בכלל את כל השירות הזה. אני חייב גם לציין שאני 25 שנה פלוס אבא של הבן שלי, ואף פעם שירותי האימוץ לא שאלו אותי, לא התקשרו, אולי אני מתעלל, חס ושלום? אולי אני פוגע? כדאי לעשות ככה וככה? ההתמודדות שלנו כהורים – כמו כל הורה, גם הביולוגיים, מתמודדים כל יום עם בעיות מיוחדות.
אני חייב גם לציין – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, בקצרה.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
כן, אני גמרתי, אני מסיים. יש צורך לתקן את זה ולעשות שגם משפחות, גם זוגות, גם בודדים שרוצים לאמץ ילד, הבעיה הכלכלית לא תעמוד בפניהם. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני הצטרפתי להצעת החוק של חבר הכנסת אורן חזן, אבל לפני שהצטרפתי אליו שקלתי בדעתי טוב, לפני שאני מצטרף, ואני רוצה לשתף אותך בהתחבטות שלי: האם הצעת החוק הזו היא עוברת רק את מבחן הזמן? דהיינו, זמנים אחרים: פעם היה ככה, היום אחרת. היום יש פתיחות יותר גדולה, היום יש תפיסות אחרות, תפיסות שונות. אנחנו יותר עושים רפורמות. מכיוון שאף אחד לא חושד שאני חסיד של רפורמות בנושאים ערכיים – אבל בנושאים כאלה, האם זה עובר את המבחן של המוסריות והערכיות? ואני חושב היום, אחרי מבחן, שזה לא רק בגלל שזה זמן אחר. אנחנו גם לא באים אולי אפילו לבקר; יכול להיות שמישהו יחשוב שאנחנו מבקרים את אלה שאז תיקנו ככה; אלה שחשבו ובאמת אסרו לספר הם אנשים שאולי היו מצומצמים בתפיסתם, ואנחנו היום מבקרים את ההחלטה שלהם.
המסקנה שאני הגעתי אליה, ובזה אני רוצה לשתף אתכם, שמאותו מקום שאנחנו אז – אותם אלה שאסרו, שחוקקו את סעיף 34 לחוק, שרצו את טובת המאמץ וטובת המאומץ – מאותה נקודה היום אנחנו חושבים אחרת, שצריך לשנות את זה. אז רצינו לשמר ולשמור אותם, ומהמקום הזה היום, באווירה שיש, בסביבה שיש – אם אז יכול להיות שהיה משהו של גנאי: אתה ילד מאומץ; זאת יכלה להיות סיבה לדחות ילד ולהגיד לו: אתה ילד מאומץ בכלל, אתה לא הבן, אתה מאומץ, וזה היה משהו של גנאי, או ממקום לא טוב, היה משהו שמבייש אותו – היום הפוך: רואים בזה בית מוסרי, בית שאימץ ילד, הורים ערכיים מאוד. יודעים שהקשר חזק בין ההורים, קשר חזק, ולפעמים יש ללמוד מזה על הקשר הביולוגי, מה שלא קורה. יש הרבה הכרת הטוב לילד המאומץ, ומצד שני, ההדדיות שיש בעניין הזה.
ואני חושב שזה מגיע באמת ממקום הרבה הרבה יותר טוב בתפיסה. זאת לא תפיסה, זאת מציאות אחרת. זה המקום לשינוי. היינו חייבים לעשות את השינוי הזה, כפי שבאמת נפגשנו וראינו את הדברים האלה.
אבל היה עוד משהו שהעיק עלי ושגם עורר אותי למחשבה: בסדר, נניח שהילד המאומץ רוצה היום לספר, והוא לא רוצה להרגיש שהוא עובר עבירה אלא שמותר לו; והפוך, זה מחזק אותו. הסביבה מחבקת אותו, הוא יכול להוציא את מה שיש לו, יש מי שיכול לתמוך בו בעניין הזה. באמת גם היום המציאות היא שילד מאומץ הוא לא ילד דחוי והוא לא ילד שרואים אותו לא בסטנדרט – הפוך, כפי שאמרתי. אבל אולי האבא המאמץ או אולי ההורים המאמצים, זה לא נוח להם? אנחנו בהצעת החוק לא מאפשרים, לא אומרים שבסדר, יש לנו רק את נושא האבא הביולוגי. אבל בין האבא המאמץ לילד המאומץ – אנחנו אומרים: אם אחד מהם רוצה.
אולי היינו צריכים לעשות איזה הבדל, גם לעשות איזה תהליך של בירור בעניין הזה? הסיפור שהיה כאן בכנסת לפני תקופה חיזק אותי – בנושא ילדי תימן – שאם המאומץ או המאמצים רוצים, אין לי ספק שזה הולך ביחד. המקרים החריגים אולי יגיעו לבית-המשפט. באופן טבעי יש דעה אחת, יש אחידות דעים בהבנה בקשר החזק הזה. כאן, לפני חודשיים-שלושה דנו בנושא של ילדי תימן. הגיעו סיפורים, ואנחנו יודעים שהילדים האלה נמסרו לאימוץ. סיפר סיפור חבר כנסת, מתוך משפחה קרובה, ואחרי זה המשפחה ביקשה ממנו לא לספר את זה בשמם ולכן אני לא אגיד את השמות. הוא סיפר על מקרה, סיפור של קרוב משפחה שלו. הוא אימץ ילד – הפוך, לקחו את הילד שלו לאימוץ ואחרי בירורים ובירורים הוא הגיע לבת שלו, להורים המאמצים שגרו בחיפה, הם היו זוג רופאים.
<היו"ר חמד עמאר:>
נא לסיים.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אני מסיים, רק את הסיפור. בסופו של דבר, לאחר מאמצים הם גם נפגשו עם הבת שלהם. היא הייתה הבת הבכורה שלהם, ולאחר מכן היו להם עוד שמונה ילדים. הם נפגשו. הבת לא רצתה להיפגש ולאחר מאמצים היא הסכימה, לעשר דקות. בעשר הדקות האלה האימא באה ואומרת לה: נכון יש לך כתם לידה בגב בצורה כזאת וכזאת? כן. זאת אומרת, היה ברור שהיא הבת שלהם, המאומצת. ועם כל זה היא אמרה להם, גם לאחר מחשבה שנייה: אני מאוד מעריכה, מכירה את ההורים הביולוגיים שלי, אבל טוב לי. אני לא יכולה לפגוע בהורים המאמצים שלי, ואני נשארת. יש לי שני ילדים. אני נשארת עם ההורים המאמצים שלי, ובזה נגמר הסיפור. הם ראו אותה פעם אחת וזהו.
מה זה אומר? שהקשר של המאומץ עם המאמצים הוא קשר מאוד חזק, ואם אחד מתחיל בתהליך, אין לי ספק ששני הצדדים ירצו בתהליך הזה. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. חברי הכנסת, נא לשבת.
אנחנו מצביעים על הצעת חוק אימוץ ילדים – יהיו שלוש הצבעות נפרדות, כל חוק בנפרד. הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 10) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016 – חברי הכנסת, נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 10) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 13, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה, ותעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט להמשך דיון, להכנתה לקריאה שנייה ושלישית.
אנחנו עוברים להצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 11) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016. חברי הכנסת, נא להצביע.
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 11) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 13, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית.
אנחנו עוברים להצעה השלישית, הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 12) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016. נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 12) (ביטול איסור הפרסום לגבי פרסום שנעשה בהסכמה), התשע"ז–2016, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 13, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, וחוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה ושלישית.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר חמד עמאר:>
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטה בדבר תיקוני טעויות בחוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, התשע"ו–2016. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ד בכסלו התשע"ז, 14 בדצמבר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:47.>