דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ט'
ישיבה קפ"ד
הישיבה המאה-ושמונים-וארבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ז בכסלו התשע"ז (27 בדצמבר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 13:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
נאומים בני דקה 3
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 3
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 4
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 4
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 5
דב חנין (הרשימה המשותפת): 6
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 7
הצעות לסדר-היום 7
ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה 7
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 7
יהודה גליק (הליכוד): 8
חיים ילין (יש עתיד): 10
זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 12
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 13
צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תקופת מבחן) (תיקון), התשע"ז–2016 18
אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 18
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 22
דב חנין (הרשימה המשותפת): 23
יצחק כהן (ש"ס): 24
חיים ילין (יש עתיד): 26
עיסאווי פריג' (מרצ): 31
רויטל סויד (המחנה הציוני): 33
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 34
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 36
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 36
הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 116), התשע"ז–2016 36
דוד ביטן (בשם ועדת הכלכלה): 37
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ז בכסלו תשע"ז, 27 בדצמבר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תקופת מבחן) (תיקון), התשע"ז–2016. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נעבור לנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, תפתח את הנאומים.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התקשורת היום מדברת על ההחלטה או הכיוון של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה. ההאשמות: הפרת אמונים, שוחד – אלה עבירות שהן מאוד חמורות. השאלה היא אם יקציבו לזה זמן, שהחקירות יתנהלו מהר מאוד, כי אם ההאשמות האלה יתבררו כנכונות, חמור מאוד שראש הממשלה ימשיך בתפקידו.
לכן הייתי קורא: או שיקציבו זמן, או שראש הממשלה ישעה את עצמו עד לבירור. כי אם יש עבירות חמורות, או חשד לעבירות חמורות, צריך להתנהל שווה בשווה נגד כל בעלי התפקידים, ולא יכול להיות שראש ממשלה או חבר כנסת אחר או כל אחד אחר – תהיה איפה ואיפה בהתנהלות אתו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני. חברים, חברות וחברי הכנסת, קודם כול, חג שמח לכולם, וגם חג כריסטמס שמח לחברי העדה הנוצרית בישראל.
בנר ראשון של חנוכה, ביום ראשון, הדליקו גם באיזושהי דרך לא ברורה מכל גדול של נפט בבתי-הזיקוק בחיפה. האש בערה שם שעות רבות, ללא יכולת כיבוי, ועם חשש אמיתי של התושבים – של כל התושבים שחיים מסביב לבתי-הזיקוק, שהבינו אולי יותר מתמיד את הסכנה שטומן בחובו האזור הזה, המפרץ; כל התעשייה, מכלי הדלק, כמויות אדירות של מכלי דלק, ואותו מכל בודד, שעמלו באמת שעות רבות לכבות אותו, ולדאוג שהמכלים מסביבו לא יתפסו אש, העמיד בסכנה, בסכנה אמיתית, חיים של עשרות ומאות אלפי אנשים.
אני רוצה לקרוא מעל הבמה הזאת לממשלת ישראל, לכנסת שלנו, להתעשת, להבין שמה שהיה כאן ביום ראשון זה קריאת השכמה לפני האסון הבא, לפני שנתעורר ונראה שלא רק מכל אחד דולק. יש הצעת חוק שמונחת על שולחן הכנסת, להביא לשינוי משמעותי במפרץ חיפה. לנוכח האסון האחרון, אני באמת קוראת לממשלה, קוראת לכולם, להתעורר ולהביא לשינוי אמיתי, לטובת כל תושבי מפרץ חיפה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר שטייניץ, אתמול שמענו שראש הממשלה לפני זמן מה התריע שמחירי הדירות יעלו, ולכן הוא פנה אז לתושבים: תלכו תקנו דירות, כאילו שהייתה אפשרות אז, לפני שנתיים, או שנה, או שלוש שנים, לאזרחים לקנות דירות; הדירות היו במחירים סבירים או נמוכים, ואלפי דירות היו בשוק, ולא היה מי שקנה במחירי הדירות אז. פשוט מאוד, כנראה – או שכבוד ראש הממשלה לועג לאנשים, או שהוא לא מבין מה מתרחש במדינה מבחינת הדירות, מחירי הדירות.
דוגמה אחת: מחירי הדירות לא רק מזנקים בצורה חדה מאוד, באחוזים רבים – רק להשוות דבר קטן מאוד: בן-אדם רגיל, ממוצע, בישראל, אזרח, אם הוא רוצה לקנות דירה, הוא צריך 140 משכורות. 140 משכורות לחלק ל-12, כמה זה? ב-24 שנים הוא לא יכול לא לעשות כלום, רק לקנות דירה ב-140 משכורות. זה הממוצע, ולהווי ידוע שלביטוח הלאומי יש – ב-102 יישובים בישראל צריך 259 משכורות. לעומת, למשל: בשווייץ צריך 60 משכורות; במדינה כמו ארצות-הברית – גם 60 משכורות; בשבדיה – 30 משכורות. אז איפה מחירי הדירות, אם אזרח פשוט, או אפילו אזרח לא פשוט, אזרח ממוצע – דירה ממוצעת, צריך 140 משכורות.
ואנחנו יודעים שיש אפשרות מאוד קלה להוריד את מחירי הדירות, לא צריך להיות גאון; כל האדמות, 93% מהאדמות בישראל, שייכות למדינה. אז קשה להוריד את מחירי האדמות, האדמה בכלל, ולבנות, ואכן מחירי הדירות ירדו? בתוך חצי שנה אפשר לעשות את זה; בתוך שנתיים. אנחנו כבר שנתיים מסתובבים סביב עצמנו – הכוונה היא שר האוצר, עם כל הלהט שלו להורדת מחירים, ועדיין, הדבר לא רק עומד במקום, אלא המחירים מזנקים. ולכן, עם כל הכבוד, בבקשה, שר האוצר, יש אפשרות להוריד את מחירי הדירות, אז תפעל בהתאם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חג שמח לכם. היום היינו אמורים לציין בכנסת את יום זכויות החולה, שנדחה משום מה. אבל באמת אני חושש שמדינת ישראל מפנה עורף לחולים שלה: חדרי המיון והמחלקות בבתי-החולים עמוסים באופן חסר תקדים, עומס כבד מאוד, שמגיע עד כדי 200%. מדובר אפילו, מעבר לאי-נוחות ולסבל שנגרמים לחולים, ולפגיעה בפרטיותם, בסיכון חייהם ממש, ממש סיכון חיים, כי הרופאים לא עומדים בעומס והמחלקות קורסות.
ואני מציע – אני חושב שהממשלה צריכה להכריז עוד היום על מעבר להיערכות חירום. זה, אגב, מה שאנחנו עושים במצב מלחמה, חלילה, או כשיש איזה אסון הומניטרי ברחבי העולם: מדינת ישראל מתגייסת, מקימה בתי-חולים שדה, ועושה מעשים ראויים מאוד. ואין כמו המצב הנוכחי כדי להחליט על הכרזה על מצב חירום, כי אם לא נעשה כן זה עלול לעלות בחיי אדם. וודאי שצריך להתחשב בסבל הנורא של החולים.
מספיק רק לדבר על בריאות ועל תקציבים; ראוי להתחיל לעשות מעשים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש, אכן, נדמה שלא היה יום מתאים יותר מאשר היום לציין בו את יום החולה, כאשר אנחנו קוראים בעיתונים על המצב הקשה בבתי-החולים, על התפוסה הבאמת-בלתי-אפשרית; על העובדה שדיברו פעם על הזקנה במסדרון אבל היום אלה זקנה וזקן וזקנים רבים, וגם צעירים, שנמצאים במסדרונות בתי-החולים – אגב, הרבה בתי-חולים. אני מכיר את המצוקה באיכילוב בתל-אביב, אבל מצוקה כזאת יש גם בבתי-חולים במקומות נוספים בארץ.
אבל אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להקדיש את חצי הדקה שנותרה לי לראש הממשלה נתניהו, שפעם נוספת הוכיח השבוע עד כמה הוא לא יודע לקרוא את המציאות. בשבוע שעבר הוא התהדר בכך שמצבנו הבין-לאומי נפלא, ואנחנו, הוא וממשלתו, זוכים לתמיכה ולאהדה מקיר לקיר, מעולם המצב לא היה נפלא יותר, רק כדי לראות שביום שישי מועצת הביטחון מחליטה החלטה חריפה מאוד, ברוב של 14 תומכות ונמנעת אחת – פה-אחד – בגנות מדיניות ההתנחלות של הממשלה.
וכנראה כדי לפצות על התחושה הזאת, שהוא לא מצליח לקרוא את המציאות, הוא התהדר בכך שלפחות את העלייה במחירי הדירות הוא חזה, והוא המליץ מראש לכולנו לקנות דירות. מה לעשות, יש רבים שלא יכולים לקנות דירות גם כאשר ראש הממשלה ממליץ. צריך לומר גם שאת ההמלצה הוא לא פרסם בזמן – הוא פרסם אותה באיחור של כמה שנים. אבל החשוב מכול, ראש הממשלה נתניהו לא יכול להמליץ לאנשים לקנות דירות כי המחיר יעלה; ראש הממשלה נתניהו צריך לעשות מעשה כדי שמחירי הדירות בפועל ירדו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. האם לא שמתי לב למישהו שביקש להירשם? חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. אצלי ברשימה – הרשימה תמה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, ביום גשום זה, ביום סוער כזה, המדינה הורסת את בתיהם של אזרחיה הבדואים בנגב. זה מראה כמה הממשלה הזאת היא ממשלה ממש גזענית, וממשיכה בהדרה, בקיפוח, בזלזול. לא מספיק שמזג האוויר הסוער העיף כמה בתים, כמה צריפים שם, והותיר את התושבים בלי קורת גג, במקום שנתניהו וממשלתו ידאגו לעזור ולסייע לאזרחים הבדואים, למשפחות האלה, באים והורסים להם. זה מראה חוסר אחריות, גזענות, הדרה, זלזול באזרחים הערבים הבדואים שם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. עד כאן נאומים בני דקה.
חברי הכנסת, דרך אגב, רק התייחסות קטנה לגבי יום זכויות החולה, יום חשוב שהכנסת תמיד מציינת: הוא נדחה, הוא ודאי לא בוטל, ולמיטב הבנתי – בהסכמה עם כל המציעים. אני לקחתי על עצמי לשבץ את ציון היום הזה בשבועות הקרובים ולא לדחות אותו "עד בכלל".
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
מצוין.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, מס' 5436, 5470 ו-5542.
יום מיוחד זה טרי למדי בחיינו הציבוריים, ומיוזמה אזרחית ברוכה הפך בהחלטת הממשלה ליום ממלכתי אך לפני כשנתיים. רשמית הוא צוין השנה בט"ו בכסלו.
כ-70,000 איש ואישה בישראל נושאים על גופם ובנפשם את צלקות מערכות ישראל ופעולות האיבה. מלחמות ישראל ומבצעיה, וכן פיגועי הטרור לאורך השנים, גבו מחיר אישי כבד מרבים כל כך, חיילים ואזרחים, והם משלמים אותו יום-יום ושעה-שעה. לכל אלו שלחמו והגנו על כולנו בגופם אנו חבים חוב של כבוד על שהיו נכונים לצאת חלוצים לפני המחנה ולהסתכן ביקר להם מכול. לכן, זו הזדמנות פז וזכות של ממש להתוודע אליהם, לחבק אותם ולשמוע על העובר עליהם בשגרת יומם; כיצד הם מתמודדים עם הפציעה, לעתים תוך הפגנת רוח אנושית יוצאת דופן ונחישות להוסיף לפעול, ליצור ולחיות את החיים במלואם על אף הפציעה.
קיומו של יום מיוחד וחשוב זה, על שלל הפעילויות המיוחדות שהתקיימו במהלכו – מהרצאות ושיעורים ועד לצעדה ועצרות תמיכה – הם מגילויי האחווה המרשימים של החברה הישראלית.
דומה שאין הולמים יותר מימים אלו, בעיצומו של חג החנוכה, כדי להעלות על נס את גילויי הגבורה, המסירות וההקרבה של רבים כל כך העומדים על משמר ארצנו. גבורתם איננה נמדדת רק באומץ בשדה המערכה אל מול האויב; גבורה היא לעתים היכולת להתעלות ולא להיכנע לחולשות גופניות, למגבלה או לנכות שלפתע קפצה עליך בלא כל הכנה מוקדמת.
ביום הזה, בשם אזרחי ישראל וכנסת ישראל, אנחנו מוקירים אתכם, מצדיעים לכם, שולחים לכם חיבוק של אמת ואומרים לכם תודה גדולה, מקרב הלב. תודה לכם, אחינו פצועי מערכות ישראל ופעולות הטרור. ברכות חמות להוגיו ומוביליו של יום ההוקרה לפצועים, שהולך ומתקבע בסדר-היום הציבורי והלאומי כאילו היה כאן מאז ומעולם, והוא אכן הצלחה גדולה כמפעל חברתי ולאומי חשוב.
כמה חברי כנסת יזמו הצעות דחופות לסדר-היום בנושא הזה. אני מתכבד להזמין את הראשון שבהם, חבר הכנסת יהודה גליק; בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין. בבקשה, אדוני.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, גברתי מזכירת הכנסת, הגברת ירדנה, חברי וחברותי מן הקואליציה ומן האופוזיציה, מתוקים ומתוקות, באשר אתם, יהודים ושאינם יהודים, בעיצומו של חג החנוכה מתכנסים אנו כאן, מתכנסים קודם כול להודות לקדוש-ברוך-הוא על זה שאנחנו חיים כאן, בארץ-ישראל, על הנסים, ועל הנפלאות, ועל התשועות, ועל הנחמות, ואנחנו אומרים גם: ועל המלחמות.
לכאורה, מה יש להודות על מלחמות? מה יש להודות על מלחמות? נדמה לי שאנחנו שחזרנו לארץ יכולים להסביר יותר מכול מה יש להודות. איש מאתנו לא רוצה מלחמות, לא שש אל מלחמות. כולנו, שואפי שלום אנו; כולנו רוצים להגיע אל היום שבו הארץ הזאת תהיה כל-כולה ארץ של אור, שמחה וחיים. אבל גם על מלחמות צריך להודות, ואני אסביר למה. אנחנו זוכרים מה עבר עמנו לפני 80 שנה, עת נלקחנו כצאן לטבח ולא יכולנו להילחם; לא הייתה לנו האפשרות לעמוד; לא היינו עם עִם מדינה ועם צבא. לא יכולנו להילחם. יהודה המכבי קם כאיש מן העם ואמר: רבותי, אנחנו לוקחים את גורלנו לידינו. אנחנו עם שיכול לעמוד ולהגן על עצמו. אנחנו עם שיכול לעמוד ולהגן על עצמו.
גם בימים אלו יש לא מעט שלא בחרו להיות חיילים אבל המציאות כפתה זאת עליהם, המציאות שאנחנו חיים בתוכה כעם עצמאי בארצו. המציאות כפתה עליהם חיים לא פשוטים. לפעמים אנחנו יכולים לראות אותם ולא לשים לב אליהם; הם יושבים באוטובוס, הם יושבים בבתי-הקפה, הם הולכים ברחוב, אבל בלילה, על משכבם, הם סוחבים כאב, בכי, דמע. הם יכולים לסחוב טראומה או פוסט-טראומה; הם יכולים לסחוב כאב פיזי או כאב נפשי, והם סוחבים את זה אתם יום-יום. הם לא שוכחים את אותו פיגוע שהם נפגעו בו, את אותה מסעדה שהם הלכו לצאת לבלות בה עם החברה והתפוצץ להם שם מתאבד חלאת אדם. הם לא ישכחו את זה. את זה הם לא שוכחים, יום-יום הם לא שוכחים, ואנחנו חיים את חיינו פה.
ברוך השם, גם אני מודה על הנסים שקרו לי באופן אישי לפני שנתיים בניסיון להתנקש בחיי. כן, ברוך השם, חזרתי, אני עומד על הרגליים, אני היום חבר כנסת, אבל אולי אתם לא יודעים שגם אני סוחב אתי 53% נכות, אני סוחב אתי כאב 24 שעות ביממה, וברוך השם, אני יצאתי בטוב. יש אנשים שסוחבים אתם כיסא גלגלים; יש אנשים כרותי איבר; יש אנשים שסוחבים אתם כאבים פנימיים שלא תמיד רואים. כולנו כאן חיים בזכותם – שלא תמיד הם יודעים לקטר ולהתלונן ולהתבכיין על מצבם. הם סוחבים את זה אתם כי הם יודעים שהם שילמו את המחיר הנקודתי עבור כולנו, כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות כאן להיות חזקים.
אנחנו מכאן, היום, בשם כל כנסת ישראל, שולחים להם קודם כול חיבוק גדול גדול, מחזקים את ידיהם, שותפים אתם בכאב היומיומי, שותפים אתם בתחושת השליחות שלהם. כן, אתם הייתם בחזית שלא בחרתם בה. אתם, נפגעי האיבה, נפגעי השנאה, בזכות עמידתכם האיתנה אנחנו עוד נוכל להרים פה לא איבה, אלא אהבה.
ירושלים – עיר שחוברה לה יחדיו. אני כרגע מגיע מתערוכה שאנחנו פתחנו היום בוועדת החינוך על כך שירושלים, שלכאורה בכל העולם רואים אותה תמיד – תמונות: מחסומים, פצצות, פיגועים – ירושלים, יש בה חיים יומיומיים עם אהבה גדולה, עם שלום. יהודים ושאינם יהודים חיים כאן כולם יחד. משרתים. אני נפגעתי על-ידי מוסלמי, שירה בי, אבל מי שניתח את החזה שלי, ד"ר פיראס, גם הוא מוסלמי. בירושלים יש מנהלי בתי-מלון, יש אנשים ערבים שמנהלים מה שאתם רק רוצים; בכל הדרגות. מהנדסים, אנשי היי-טק – וכך אנחנו נמשיך. ובכל זה, אתם, נפגעי האיבה, משלמים את המחיר יום-יום, ולכן אנחנו מכאן שולחים לכם: היו חזקים, היו ברוכים, יחד אנחנו נצליח להתקדם, לחיי – ולתפארת – מדינת ישראל. תודה לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת חיים ילין; בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת זוהיר בהלול.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, עצוב לי – אני מודה שעצוב לי, שבימי שלישי המליאה ריקה. אני אומר לכולנו שאנחנו חייבים לעשות איזשהו שינוי, שלא יהיה כאן ריק בימי שלישי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לצערי הרב, גם בימים אחרים היינו עדים למחזה דומה. גם לי עצוב.
<חיים ילין (יש עתיד):>
לא, לא אמרתי שזה מהיום שאני הגעתי, אבל – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, אני אומר לך, ניסינו כבר לחשוב לא לקיים את הימים החשובים האלה ביום שלישי. זה לא – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
נקים ועדה. יש רעיונות.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אדוני, כבוד היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, בכל עיר במדינה יש צלקות. צלקות מפיגועים, ממלחמות, מירי, משרפות – צלקות שלא התאחו ולא יתאחו. עשרות-אלפי אזרחים ואזרחיות המדינה, גם בשירות הצבאי, נפלו קורבן למעשים שהשאירו בהם חותם שלא יעבור לעולם. לאחר פיגוע אנחנו, כחברה, מנסים להמשיך הלאה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת.
<חיים ילין (יש עתיד):>
גם המעט שיש – הם מפריעים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת אוסאמה סעדי ודוד ביטן, אנחנו מדברים על פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אז לא בטוח שמתאים להפריע.
<חיים ילין (יש עתיד):>
זה כנראה כן מתאים. הם דנים עכשיו בביומטרי, אתה מבין מה קורה שם?
לאחר פיגוע אנחנו, כחברה, מנסים להמשיך הלאה, אבל משפחות רבות שעל גופן צלקות הפיגועים נשכחות מאחור ונותרות לבד בכאבן ובסבלן.
סבך הביורוקרטיה שאתו נאלצים להתמודד הנפגעים, גם מול משרד הביטחון וגם מול הביטוח הלאומי, הוא מהכשלים הגדולים שלנו כנבחרי ציבור וכמדינה ביחסנו אליהם. עלינו לוודא, לפעול ולהילחם שכל זכויותיהם יכובדו, ביתר שאת, במהירות ובקלות, כדי לסייע להם להמשיך בנתיב חייהם ולא לחיות את האירוע בכל יום מחדש דרך מסע ייסורים ביורוקרטי. אל לנו לזכור את נפגעי ונפגעות פעולות האיבה רק בעת טרור, ועלינו לתת לנפגעים את היכולת לאסוף את כל כוחם כדי להמשיך לחיות את החיים חרף הטראומה הקשה שפקדה אותם.
כבוד היושב-ראש, נורא רציתי להביא חוק היום. נורא רציתי להביא חוק שנועד לנסות להכיר באנשים שעברו טראומה, שאין להם צלקות גופניות שאתה יכול לראות, אלא הצלקת היא פנימית, נפשית. הסבך הביורוקרטי להביא חוק כזה הוא כל כך גדול – כל כך הרבה אנחנו חווים את זה בעוטף-עזה, כל כך הרבה אנחנו חווים את זה בחלקים נוספים במדינת ישראל; גם מי שעבר תאונת דרכים, וגם מי ששומע את ה"צבע אדום" או את האזעקה. הרי לפעמים, אני אומר, הטרור לא מבחין בין ימין לשמאל, אז למה החוקים שבאים לכבודם מופרדים בין ימין לשמאל, בין קואליציה לאופוזיציה? למה? יש מקומות שאנחנו חייבים להוציא את הפוליטיקה מהם. יש מקומות אנושיים, שאנחנו חייבים כולנו להתאחד, ולא להסתכל רק על הקטע החומרי, אלא על המעשה האצילי, האנושי, שאנחנו, כריבון, יכולים לעזור לאזרחי מדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת זוהיר בהלול. בבקשה, אדוני.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
תוסיף לי את הדקה שלו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מוסיף לך 15 שניות.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, אני יודע שאני ממקד לא מעט עניין ואולי גם לא מעט סקרנות בעובדה שדווקא אני נבחרתי לדבר אליכם ביום הזה. ואני הסכמתי – וזה וידויִי האישי – בלי למצמץ ואף להסס, מכיוון שזו הזדמנות פז של עבדכם הנאמן לומר שכאבה של האם העברייה הוא בדיוק כאבה של האם הערבייה.
השכול, חברות וחברים, איננו מבדיל בין הצד הזה לצד האחר, כי בסך הכול רק קו דמיוני חוצץ בין הכאב כאן לכאב שם. אני בן המדינה הזאת, אבל אני גם בנה של האומה השכנה הקרובה. אנחנו חווים מאז הבריאה יותר מלחמות – האנושות ידעה למן הבריאה יותר מלחמות – מהסכמות, יותר יריות משיחות פיוס, יותר איבה ושנאה מסובלנות ואנושיות.
מדינתנו הקטנטנה, שהיא סיפור הצלחה מאין-כמותו, חוותה יותר מעשר מלחמות למן תקומתה לפני 68 שנים. יוסי שריד, עליו השלום, מורי ורבי, לפחות מהבחינה הרוחנית והאידיאולוגית, אמר פעם: למה מהשלום מתייאשים מהר כל כך ומהמלחמות אף פעם לא? שאלה רטורית, סוגסטיבית, שמהדהדת לה בכל עולם שיש בתוכו אנשים שהלבבות שלהם פועמים. לא תמיד פעימות הלב חושפות את אנושיותו של האדם, כי יש לבבות, באופן מטפורי, שלא פועמים. יש לבבות שאכן פועמים בחוזקה, כאשר תעצומות הנפש מביאות את האנשים האלה אל מחוזות האנושיות.
אני חווה כאב לא פעם ולא פעמיים, במדינתנו הקטנה, ואני בוודאי יודע בתוך לבבי ובתוך התחושות התוך-עורקיות שלי, שאנחנו צריכים – ומצווים – אפילו פעם אחת בחיינו, לחשוב על הדורות הבאים שלנו יותר מאשר על הרגע שבו אנו חיים. אנחנו מצווים לבנות גשרים אל העתיד של הדורות הבאים שלנו, של בנינו, של בנותינו, כדי שנאמר: די לשפיכות הדמים. די למלחמות הארורות. לעזאזל היריות והרקטות. די לשיח המתלהם והמיליטנטי. מדינת ישראל לא נולדה כדי שתחווה יום-יום רק אימה מפחד השכן, והשכן לא צריך לחשוש יום-יום מאימתה של מדינת ישראל החזקה ובעלת הנשק המודרני הטוב ביותר עלי אדמות.
מדינת ישראל והחברה הישראלית, יש להן מספיק כדי להתהדר; זוהי מדינה שפעם אחר פעם, אדוני היושב-ראש, מגיעה לאדני פרס נובל למדעים, לרפואה, לפיזיקה, לכימיה, לְמה לא? זאת מדינה שיכולה להיות בשורה לעמים, והיא צריכה לחשוב – ולומר אחרי החשיבה הזאת, של המוח היהודי: די לנו ממלחמות, welcome לשיחות, לפיוס, ודי לשפיכות הדמים.
אדוני היושב-ראש, דיברת על יותר מ-70,000 פצועים, נושאי צלקות, כדבריך. נושאי הצלקות האלה, אנחנו חשים בהם – אנחנו חשים בהם רק ביום הראשון, ואולי ביום השני, ואז הם נכנסים לאזור הדממה – או מה שנקרא לאזור הדמדומים – ואתה ואני ואת והיא הולכים לבתינו וחוזרים לשגרת חיינו. אבל האימהות – גם האם העברייה וגם האם הערבייה – ישהו ליד מיטת החולה, הבן היקר מפז, והן וחייהן לא יהיו דומים לאותם ימים שלפני אותן צלקות, אדוני היושב-ראש, שדיברת עליהן.
אני מנצל את ההזדמנות הזאת, שהעיניים מתמקדות בי, ואומר לכם: אנחנו מחויבים מצו אלוקים לחזור אל האנושיות שבנו ולבנות לנו שדרות חיים אחרות; די לאותה חשיבה מצמררת שרק דרך החרב ודרך הפצצה ודרך המטוס נוכל לבנות לנו חיים שקטים. החיים השקטים והשלווים יבואו אלינו כאשר נשנה את הדנ"א שלנו, ונשוב להיות בני-אדם, ונרחיק מאתנו עד קץ העולם את הדמעות, את השכול ואת היתמות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. אני מתכבד להזמין את סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן להשיב למציעים בדיון המיוחד הזה, ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופיגועי הטרור.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום הזה הוא אכן באמת יום מיוחד, ואגב, הוא מסמל, אני חושב, לכולנו, איך יכולה לבוא יוזמה חוץ-פרלמנטרית, יוזמה טובה וראויה, שבסופו של דבר הכנסת מאמצת אותה.
כידוע לכם, היוזמה לעריכת יום הוקרה לפצועי צה"ל ופעולות האיבה באה מיוזמה של בחור צעיר, במקרה מבאר-שבע, מרכז סניף "בני עקיבא" בבאר-שבע, שאמר: לא יכול להיות שאנחנו כל הזמן מזכירים רק את הנופלים, ולא זוכרים את הפצועים; הגיע הזמן שגם אותם נוקיר וגם להם נייחד יום. ואכן, היוזמה הזאת התגלגלה עד להחלטת ממשלה – בממשלה הקודמת – וליום הזה נבחר, לא לחינם, יום כ"ט בנובמבר – בתאריך העברי שלו – היום שבו אומות העולם החליטו על הקמת מדינה לעם היהודי, כאן, בארץ-ישראל.
אני חושב שאנחנו צריכים לזכור פה כמה דברים. 1. היום הזה הוא באמת יום מיוחד, שבו אנחנו מוקירים את אלה שמסרו את גופם, גופם ממש, בעבורנו, בעבור תקומתה של מדינת ישראל, כדי להגן עלינו, כאן. ובאמת צדקת, חבר הכנסת זוהיר בהלול, שהם אינם מסתפקים ביום אחד; אנחנו זוכרים את יום הפציעה, בעבורם המלחמה לעולם לא תמה. בעבורם המלחמה נמשכת יום-יום, שעה-שעה, ובאמת, הם ממשיכים להיאבק כדי לחזור למסלול החיים הרגיל, שבו הם נעו לפני הפציעה. לרוב, לצערנו הרב, הם לא יכולים לחזור לאותו מסלול, אבל משתדלים להגיע כמה שאפשר, ואנחנו עושים מאמצים גדולים מאוד שכל מי שנפצע יוכל להגשים את מאווייו, להגשים את חלומותיו, כדי שירגיש שבאמת הפגיעה הזאת היא לא כזאת פגיעה שבגללה הוא הפסיד את עולמו כולו.
אבל אני רוצה לומר, ביום זה אנחנו צריכים להוקיר לא רק את הפצועים, אלא גם את משפחותיהם. צריך לדעת שהפציעה היא לא רק פציעה של הפצוע עצמו – הנפגע – אלא גם של בני המשפחות. כל המשפחה הופכת להיות רתומה למאמץ הגדול להחזיר את הבן למסלול החיים הרגיל. המשפחה כולה – חלקם מפסיקים לעבוד, מפסיקים הרבה מאוד ממסלול החיים הרגיל שלהם, ונרתמים למשימה הגדולה להשיב את הבן שנפצע למסלול החיים שבו הוא נע לפני הפציעה. וביום הזה אני רוצה לומר מכאן תודה, תודה גדולה, לא רק לפצועים, אלא גם למשפחות שלהם, שבאמת עושות מאמץ גדול ואדיר.
אני הקשבתי לדבריך, חבר הכנסת בהלול, ואני רוצה לומר שאכן, באמת הכאב הוא כאב משותף, לגבי אלה שנפצעו בעבור תקומתה של ישראל, לא רק יהודים, אלא גם דרוזים, בדואים, נוצרים, צ'רקסים, כל מי שנפל בחלקו להגן על מדינת ישראל – אכן, הכאב הוא כאב משותף לכולם.
אבל אם כוונתך הייתה לרמוז שאולי צריך להשוות את הכאב של אם של מחבל שנפצע לכאב של אם של חייל שנפצע, בעניין הזה, לצערי, אני לא אוכל להסכים אתך. אני חושב שיש הבדל גדול ועצום בין שני הדברים: אנחנו מעולם לא ראינו אימא של חייל שנפצע שיוצאת בשמחה ובצהלה. אולי היא שמחה שבנה נשאר חי, אבל היא ודאי לא שמחה שבנה נפצע. ואנחנו רואים, לצערנו, לפעמים – מחזות שלא ייאמנו – שאימא של מחבל טרוריסט שמחה על כך שהוא נהרג, או שמחה על כך שהוא נפצע. בעניין הזה, אני מקווה שתסכים אתי, אין מה להשוות. הכאב הוא – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
אני לא מסכים אתך שאתה מעלה את זה ומקלקל את השורה היפה שהוא העלה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אני אמרתי, אם זאת כוונתו – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
לא, לא ירדת לסוף דעתו – – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
יכול להיות שלא הבנתי, לכן אמרתי שאם זאת הכוונה, אני שמח, הלוואי, אני אשמח שתתקן אותי. אמרתי: אם זאת הכוונה, ודאי שלא, ואם הכוונה היא, כפי שהזכרתי בדברי קודם, חבר הכנסת גילאון, אמרתי שבאמת אני רואה ביום הזה יום של כולם, כל מי – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
אין אימא ששמחה על מות בנה, זה בניגוד לטבע, אדוני.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
מה?
<אילן גילאון (מרצ):>
זה בניגוד לטבע, הדבר הזה שאתה אומר. אין אימא ששמחה על מות בנה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אני אראה לך מחזות – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
תסתכל, אתה כנראה לא רואה את כל המחזות שאנחנו רואים, ואני מציע לך לראות אותם, ותראה איך הדברים נעשים.
בכל אופן, אני רוצה באמת לסכם ולומר שביום הזה אנחנו צריכים להוקיר ולהעריך את פצועי ונפגעי פעולות האיבה, את בני המשפחות שלהם, לזכור שמלחמתם לא הסתיימה, אלא היא מלחמה שנמשכת יום-יום, ואני מקווה שגם הדיון הזה כאן יוביל אותנו לעוד תיקוני חקיקה.
אני רוצה לומר שאנחנו – חבר הכנסת ילין, תדע לך שיש פעילות גדולה בעניין הזה במשרד הביטחון בשבועות ובחודשים האחרונים, ואני מקווה מאוד שאתה גם תראה את תיקוני החקיקה ותיקונים נוספים שיגיעו בזמן הקרוב. באמת, כי אנחנו חושבים שאין ערך לכל מה שנעשה – ונוקיר את פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, לעולם לא נוכל להשלים את מה שהם חסרים, אבל אנחנו לפחות נעשה כמיטב יכולתנו להקל על חייהם מכאן ולהבא. תודה רבה לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מה סגן השר מציע, להסתפק בדבריו?
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
כן.
<חיים ילין (יש עתיד):>
לא, אני מציע – אני מבקש שנעביר את זה לוועדת החוץ והביטחון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר גמור.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אם נצליח – אני אומר בכנות – אם נצליח להקים ועדה משותפת של ועדת העבודה והרווחה יחד עם ועדת החוץ והביטחון, אז השגנו משהו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
גם סגן השר הודיע שהוא לא מתנגד. הוא מבקש להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון. תכף נצביע.
לפני ההצבעה אני מבקש לומר שאדוני סגן השר – וגם לשר שטייניץ אני אומר את זה, וגם למציעים – אני פוגש – דיבר פה חבר הכנסת זוהיר בהלול על כך שאנחנו פוגשים את הפצועים יום-יומיים אחרי פציעתם, ואחר כך הם נעלמים, ונשארים עם המשפחה, וזה תהליך כואב וטבעי ומצער – אני פוגש לא מעט אנשים שסירבו להיכנע לפציעה, ויצאו לחיים אחרים כספורטאים במערכת בתי-לוחם. וכל פעם כשאני מגיע – ואני מגיע על בסיס קבוע להתאמן אתם – הם אומרים לי: למה אתה לא מארגן איזושהי קבוצה של חברי כנסת שיבואו ונתחרה ונעשה פה איזה יום, וכן הלאה? ואני תמיד אומר: אתם יודעים מה? לארגן קבוצה של חברי כנסת ולתאם בין כולם? אז הנה, אדוני סגן השר חובב בדיוק אותו ענף כמוני, וגם השר שטייניץ, אני אגלה לך. אז אולי אנחנו פעם, לפני שנדבר על דברים גדולים בחקיקה, נבוא לאחד מבתי-הלוחם ונשמח את האנשים, וגם נחטוף מהם, כי הם טובים מאוד בספורט.
<חיים ילין (יש עתיד):>
הם ינצחו אותנו. בגדול הם ינצחו אותנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זהו, אז אני אומר, אנחנו גם נחטוף מהם, אבל אין בזה בושה. אבל אני מציע, באמת, בואו נתאם את הדברים האלה, נארגן קבוצה של חברי כנסת, ונוכיח שלא רק ביום ההוקרה אלא גם בשאר הימים אנחנו זוכרים אותם.
חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. סגן שר הביטחון הציע להעביר את נושא יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה לדיון בוועדת החוץ והביטחון. לכן, מי שמצביע בעד – העברה לוועדה; מי שמצביע נגד – מבקש להסיר מסדר-היום. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בעד – 12, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יידון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
<צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תקופת מבחן) (תיקון), התשע"ז–2016>
[נספחות.]
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לחקיקה – צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תקופת מבחן) (תיקון), התשע"ז–2016. בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט – חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה.
מי שרוצה להירשם – אנא הירשמו אצל מזכירת הכנסת. מייד לאחר מכן נוכל לסגור את הרשימה. בבקשה, אדוני.
<אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, תודה, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד, מטעם יושב-ראש ועדת החוקה, להציג בפניכם צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תקופת מבחן) (תיקון), התשע"ז–2016.
חברי חברי הכנסת, הנושא הזה, של הצו, הוצא מכוח חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע–2009. עכשיו, קצת היסטוריה, לא ארוכה: הצו אושר היום, 27 בדצמבר 2016, בישיבת ועדה משותפת של שתי ועדות הכנסת הפועלות מכוח החוק האמור; בדברי אתייחס אליה כוועדת הכנסת המשותפת: אחת היא ועדת הכנסת המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדת הפנים והגנת הסביבה וועדת המדע והטכנולוגיה, שהיא הוועדה שמלווה את החוק ואת תוכנית המבחן – הפיילוט – שבה עוסק צו זה, וכאמור, אני מילאתי את מקומו של היושב-ראש; השנייה היא ועדת הכנסת ליישומים ביומטריים, הפועלת בענייני אבטחת מידע ופעילות רשויות הביטחון לגבי המאגר הביומטרי לפי חוק זה, במקביל לוועדה הזאת.
הצו קובע כי תוכנית המבחן, הפיילוט, הפועלת מכוח הצו הקיים והחוק, שאמורה לפקוע ב-31 בדצמבר 2016, בעוד כמה ימים, תוארך עד 28 בפברואר 2017. זו הפעם השלישית שהוועדה המשותפת נעתרת לבקשת שרי הפנים – כי לא מדובר באותו שר – להאריך את תוכנית המבחן המקורית, שנמשכה שנתיים. ביוני 2015 התבקשנו על-ידי השר סילבן שלום להאריך בפעם הראשונה, ולאחר מכן, במרס 2016, נתבקשנו על-ידי השר המכהן להאריך בתשעה חודשים נוספים – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סליחה. חברות הכנסת סויד וזנדברג, מה קרה?
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
היא נסערת מאוד.
<אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
– – וכעת מדובר בהארכה קצרה, בנסיבות חדשות.
לפי סעיף 41(5) לחוק הביומטרי, נדרש אישור מליאת הכנסת לצו האמור. הבאתו של צו לאישור מליאת הכנסת איננה דבר שבשגרה. הוועדה שחוקקה את החוק הביאה בחשבון את הרגישויות וההשלכות של הקמתו של מאגר ביומטרי לצד תעודות זהות ביומטריות, והחליטה שלאור חשיבות הנושא, הוא יובא לפתחה של מליאת הכנסת לאישור סופי.
נוסף על האישור של ועדות הכנסת שהזכרתי, לצו זה נדרשו בתוך הממשלה הסכמת שר האוצר, התייעצות עם שרת המשפטים ואישור ועדת השרים לעניינים ביומטריים.
אנו נמצאים בסיטואציה מיוחדת עם סיום תוכנית המבחן; על-פי החוק שמכוחו פועל צו זה, עם תום תקופת המבחן שר הפנים יוכל להחליט על כמה אפשרויות פעולה, ובהן: 1. לקבוע בצו כי ההוראות לפי החוק הביומטרי יחולו על כלל התושבים; 2. לקבוע בצו כי החלת החוק תהיה הדרגתית ובתנאים שייקבעו בצו; 3. לא להוציא צו או צווים כאמור לעיל. אם לא הוצא צו כאמור עד תום שנתיים נוספות מתחילת תקופת המבחן, היינו עד 29 ביוני 2017, יימחק המאגר הביומטרי.
שר הפנים קיבל החלטה. הוא החליט כי עם תום תקופת המבחן, שלא להחיל את הוראות החוק כמות שהן, כי אם לשנות את כלל המתווה הקיים בחוק הנוכחי ולהציע הסדר חלופי. ההסדר הזה – אנחנו הצבענו עליו לא מזמן בקריאה ראשונה – מופיע בהצעת החוק שעברה ביום שני שעבר, ב-19 בדצמבר 2016. עם הנחת ההצעה, התבקשה הכנסת לסיים את תהליך החקיקה לפני תום תקופת הפיילוט, היינו עד סוף שבוע זה, שבו חל חג החנוכה.
בגלל השבוע הזה, בגלל המורכבות, היו כמה אפשרויות, ואני אקריא מה החליטו יושבי-הראש והאנשים שהיו קשורים לעניין. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, העומד בראש הוועדה המשותפת לפי החוק, אשר דנה בממצאי תוכנית המבחן בשלוש השנים האחרונות, סבר, בהיגיון רב, כי אין מקום שדיון בהצעת חוק כה כבדת משקל יתקיים בסד זמנים צר של שבוע בלבד, וכי יש לאפשר דיון מעמיק בהצעת החוק בנפרד מקיומו של הפיילוט. אני מבין שזה גובה גם על-ידי היושב-ראש, שלא לעשות את זה בצורה מהירה, או אפילו שתיראה מהירה.
שר הפנים סבר, במקביל, כמובן לפי הייעוץ המקצועי שהוא קיבל במשרד שלו, וברשות האוכלוסין וההגירה, כי פקיעתו של צו תוכנית המבחן בלי שהחוק יתוקן במקביל וייכנס לתוקף תהיה פגיעה באזרחים שיצטרפו לתוכנית המבחן ויקבלו מסמכי זיהוי אלקטרוניים וירצו שירות בעבור המסמכים שיקבלו. אני מביא דוגמה: אדם שלא יבוא מ-1 בחודש ולא ייתנו לו תעודת זהות ביומטרית אלא תעודת זהות רגילה, כי אין חוק, ולאחר מכן בעוד חודשיים הוא יבוא עוד פעם – אנחנו מטילים באמת על אנשים טרחה רבה.
במצב זה ראה יושב-ראש הוועדה עין בעין עם שר הפנים כי יש מקום להאריך, ולא באופן טכני, את תוכנית המבחן, כדי שלא תונף מעל דיוני החוק חרב הפגיעה האפשרית באזרחים. עם זאת, הוועדה לא ראתה עין בעין עם נציגי השר אשר הגיעו לוועדה אשר למתכונת של הצו אשר התבקשה הארכתו בחודשיים. אבל צריך לציין: היא לא ראתה עין בעין, אבל בסופו של דבר כולם הסכימו להצעה שקיבלנו היום בוועדה.
מרבית חברי הוועדה, קואליציה ואופוזיציה גם יחד, סברו כי עם הרוחות הטובות של השינוי שנושבות מהצעת החוק שהביא לנו השר, שהיא הצעה הרבה יותר רכה, ואחרת מהצעת החוק המקורית והפיילוט שהיום מתקיים – הצו היה צריך לחול על המתכונת הקודמת – הרי שלא הגיוני כי הפיילוט יתבצע על בסיס החוק הקיים, שלפיו ניטלות מתושבים טביעות אצבע ותמונות פנים ומוכנסות למאגר. הוועדה חששה כי אין הדבר הוגן כלפי האזרחים אשר יבקשו כעת תעודת זהות ביומטרית וייכנסו למאגר עכשיו, בתקופת הפיילוט, ומצבם יהיה שונה משל אזרחים שיבקשו תעודה ביומטרית עם כניסת החוק לתוקף ולא יחויבו להכניס את טביעות אצבעותיהם למאגר.
אני רק אגיד, במאמר מוסגר, שגם אם הצעת החוק הייתה מתקבלת בשבוע הזה – גם שם הצעת החוק מבקשת שפיילוט יימשך עוד תקופה כדי לתת זמן שהחוק ייכנס לתוקף ולהטמיע אותו בצורה שהחוק יחוקק.
אני כבר מסיים. אחת מההצעות שהועלו נוכח הצעת החוק החדשה היא שטביעות אצבע שיילקחו במועד הארכת הפיילוט כלל לא ייכללו במאגר ויימחקו לאחר הנפקת תעודת הזהות או הדרכון הביומטריים. לצערנו, נציגי משרד הפנים טענו כי פתרונות אלה מחייבים היערכות מיוחדת שהם אינם יכולים לעמוד בה.
לפיכך, אנו קוראים כאן לשר – זאת מטרה ופנייה – לוודא כי תושבים המבקשים תעודות זהות ביומטריות או דרכונים ביומטריים בתקופה שבין 1 בינואר 2017 ל-28 בפברואר 2017, חודשיים, שבה יחול הפיילוט, יקבלו הסבר ברור וחד-משמעי על המצב.
במקביל לצו שהבאנו בפניכם היום, תצא מהוועדה פנייה לשר הפנים בעניין זה, כדי שתושבי ישראל ידעו כי בעוד חודשיים, מתחילת השנה, ככל הנראה, הם יוכלו לקבל תעודת זהות ודרכון ביומטריים, אבל טביעות אצבעותיהם ייכנסו למאגר ביומטרי רק מרצון, או לפי מה שהם יבקשו. כמו כן יש לעדכן תושבים אלה, שאם כן יבקשו תעודת זהות כאמור בתקופת הארכת הפיילוט הנוכחית, יצטרכו בעתיד לבקש באופן מיוחד את מחיקתם מהמאגר וכן להוציא תעודה חדשה. זה המצב עכשיו.
אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, וחברי חברי הכנסת, יכול להיות שעם הצעת החוק אנחנו גם נכניס דברים לתוכה שישפרו את המצב. בסד הזמנים שאנחנו היום קיבלנו, זו ההצעה. זה האופן שבו קיבלנו את אישור הצו.
לכן אני מבקש, אדוני היושב-ראש וחברי חברי הכנסת, לאשר צו זה כפי שהקראתי אותו פה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אורי מקלב, שהציג את ההצעה בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. חבר הכנסת מקלב, אני חושב שההבדל כאן זה בין "לומדעס" לבין הלכה למעשה, כי אני לא בדקתי את הדברים בשבוע האחרון, אבל מניסיון אישי של אחד מבני משפחתי להוציא דרכון ביומטרי – נאמר לו שהיחידה הזאת מושבתת כבר כמה חודשים, ועדיין אין סוף לשביתה, כך שזה הכול "לומדעס", ולא הלכה למעשה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, זה למזלו, וטוב שכך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אה, כן, יכול להיות. דרך אגב, אם יש מישהו באולם שלא נרשם לדיון, כדי למנוע אחר כך טענות – אני סוגר, אם כן, את הרשימה, כל מי שרצה לדבר נרשם. אני רושם גם אותך, חברי.
חברת הכנסת יעל כהן-פארן תפתח את הדיון – שלוש דקות. אחריה – חבר הכנסת דב חנין.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי, חברות וחברי הכנסת, תראו, זאת הפעם השלישית, לפחות מאז שאני בכנסת, שאנחנו מצביעים על הארכת הפיילוט. זה רק מעיד פה קצת על חוסר יציבות, אולי. פעם זה היה צריך לקבל עוד החלטה, התחלף שר, עכשיו אנחנו לקראת חוק חדש – אבל בואו נשים את הדברים על השולחן. החוק החדש עוד לא נחקק, אני מקווה מאוד שהוא יהיה שונה גם מהחוק הנוכחי, שהוא שונה מאוד מהפיילוט. לכן, אני סבורה שאין מקום להאריך את הפיילוט.
אם הייתה מונחת היום על שולחן הוועדה איזושהי הצעת ביניים, שאומרת: לא למחוק את כל המאגר ב-1 בינואר, אבל לא להאריך את הפיילוט, ולא להכניס אף אחד חדש בתקופת המעבר הזאת עד שייחקק החוק הסופי – הייתי מקבלת אותה ומצביעה בעד. אבל הצעה כזאת לא הונחה על שולחן הוועדה. בכלל, כל ההליך של קביעת הדיון אתמול אחר הצהריים להיום בבוקר היה – בואו נאמר – קצת חשוד בתקינות מינהלית. אבל בסופו של דבר הצו אומר: מה שהיה הוא שיהיה עוד חודשיים. מי יודע, בסוף פברואר נתבקש להאריך את זה בחודשים נוספים. אנחנו צריכים לשים לזה סוף. החקיקה צריכה להתקדם בלי קשר לחרב המונפת על המאגר. המאגר יכול להיכנס להקפאה, ואז, כשיגיע חוק חדש, נקבל החלטה.
בסופו של דבר אזרחי ישראל לא יהיו מחויבים לתת טביעת אצבעות, וזה דבר מאוד משמעותי, וצריך לדאוג שהוא יעוגן בחוק החדש. עוד לא הגענו לדון בחוק, אבל נגיע. בסופו של דבר הפיילוט הזה, מי שנכנס אליו חייב לתת טביעות אצבעות, ומעמדו נחות ממה שייכנס לחוק, בין אם זה יהיה עוד חודשיים או עוד תקופה ניכרת יותר.
אני חושבת שגם האווירה בבית הזה, ממפלגות הקואליציה, גם, היא לשנות את רוח החוק, ובטח רוח הפיילוט לא תישאר. אז בואו נעמיד את הדברים על השולחן, נצביע נגד הארכת הצו, יביאו להצבעה, אולי בשבוע הבא, אולי אפילו כבר בימים לפני כן, מחר, מחרתיים, הצעה אחרת, שתקפיא את המאגר אבל תבטל את הפיילוט. אין מקום להאריך את הפיילוט. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, זה נושא שמלווה אותנו כמה שנים, עמיתי חברי הכנסת, ואני חייב בגילוי נאות לומר לכם שאני התנגדתי למאגר הביומטרי מהיום הראשון, מהרגע הראשון. אני התנגדתי למאגר הביומטרי גם מהטעם העקרוני וגם מהטעם המעשי; מהטעם העקרוני התנגדתי מכיוון שאני לא חושב שאנחנו צריכים לחיות בחברה של "האח הגדול", שבה המדינה ממשטרת, מנהלת ואוגרת אצלה נתוני גוף של האזרחים. מהטעם המעשי התנגדתי לחוק המאגר הביומטרי מכיוון שאמרתי כבר אז, שכל מאגר, גם אם הוא מוגן וגם אם הוא שמור, סופו להיפרץ.
הטעם המעשי הזה, עמיתי חברי הכנסת, מאוד מאוד התחזק בשנים האחרונות; ראינו דוגמאות נוספות רבות, מכל העולם, של מאגרים, כולל המאגרים הסודיים ביותר, שנפרצו. ואמרתי אז, אני אומר גם היום: אם המאגר הביומטרי של נתוני הגוף של אזרחי ישראל ייפרץ, הנזק לכל אחד ואחת מאתנו כאזרח, והנזק לנו כחברה, יהיה עצום. לכן התנגדתי למאגר.
כמו שאתם זוכרים, בסופו של דבר סוכם על הקמת פיילוט שיבחן את הצורך במאגר. הפיילוט הזה התקיים, הסתיים – הסתיים לא רק במובן שהוא מיצה את עצמו, אלא הסתיים גם במובן שבינתיים שר הפנים גיבש דעה, והוא מתכוון לקדם מאגר במתכונת שונה מזאת שהוצעה בתחילת הדרך. אז למה להאריך את הפיילוט? הפיילוט הזה הסתיים, הוא סיים את תפקידו – תפקידו היה לאפשר לשר לקבל החלטות. השר קיבל החלטה. לא צריך להאריך את הפיילוט אפילו ביום אחד.
מעבר לזה, אם אומר לנו היום השר שהוא השתכנע שאין צורך לחייב את כל אזרחי ישראל במתן טביעות אצבע, למה מבקשים מאתנו היום, עמיתי חברי הכנסת, להאריך פיילוט שכולל גם טביעות אצבע בתוכו? למה לא להביא לנו פיילוט מתוקן שיאמר שמספיקה תמונה ולא צריך טביעות אצבע? ואם מדובר בתקופת ביניים, של חודשיים, למה לא להגיד: אנחנו נשמור על המאגר הביומטרי הקיים, אבל לא נאפשר כניסה של עוד אזרחים למאגר הביומטרי, כי ממילא אנחנו הולכים לחוקק חוק חדש?
צורת ההתנהלות של הממשלה מול הכנסת בנושא הזה, גברתי היושבת-ראש, מאפיינת – ובזה אני מסיים – את התנהלותה של הממשלה בכלל; מביאים לנו דברים ברגע האחרון, מצפים מהכנסת שבלחץ זמן – כי או-טו-טו, ב-31 בדצמבר מסתיים הפיילוט – מצפים מאתנו לקבל החלטות בלחץ זמן, אחר כך באים אלינו בטענות שאנחנו לא מאריכים או כן מאריכים, בזמן שהממשלה לקחה לעצמה את כל הזמן שבעולם, וטוב שלקחה את הזמן הזה, עיני לא צרה, אבל אותה גישה שבה הממשלה מתייחסת לעצמה, ואומרת: אנחנו צריכים זמן לבחון את הדברים – בדיוק אותה גישה הם חייבים לכנסת. תודה רבה.
<היו"ר נאוה בוקר:>
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – מוותר. חבר הכנסת יצחק כהן, סגן השר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
<יצחק כהן (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני שומע את המתנגדים לביומטרי, ואני לא מבין אותם, אני מנסה להבין. דב, אף פעם לא היית בארצות-הברית?
<חיים ילין (יש עתיד):>
אבל זו בחירה.
<יצחק כהן (ש"ס):>
נסעת לארצות-הברית?
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
כן.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כן, נכון, אבל זו בחירה שלי, לא חובה.
<יצחק כהן (ש"ס):>
הגברת יעל כהן, איפה היא? מי פה לא נסע לארצות-הברית? נסעת?
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
כן.
<חיים ילין (יש עתיד):>
זו בחירה שלי.
<יצחק כהן (ש"ס):>
שמת את הידיים, שמת את הראש, הצטלמת מימין והצטלמת משמאל ולא הוצאת ציוץ? נתת את כל הנתונים – קרה משהו מזה? עשרות שנים, קרה משהו מזה? כל מה שאתם מפחידים אותנו, אני מנסה לברר מה קרה עם כל הנתונים הביומטריים שנתתם שם, בבדיקת דרכונים בכניסה לארצות-הברית – מעניין, לא קרה כלום. כל ההפחדות, כל האפוקליפסה, מה קרה? אז למה אתם מתנגדים שפה יהיה כבר סוף-סוף קו מודרני לזיהוי אזרחים עם החוק הביומטרי?
אתה יודע מה, חיים? זה מזכיר לי גם את ההתנגדות שלכם – לא רק שלכם, של מפלגת העבודה, הלייבור, הסוציאליסטים, הסוציאל-דמוקרטים – – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
לייבור זה לא מילת גנאי.
<יצחק כהן (ש"ס):>
נכון. אז בוא, בוא אני אגיד לך, למה אתם מכתימים את זה? חינכתם את העם כל השנים, מברל כצנלסון ועד היום, שאתם סוציאליסטים, עם משנה קומוניסטית. כשהממשלה מביאה חוק – –
<היו"ר נאוה בוקר:>
– – –
<יצחק כהן (ש"ס):>
לרדת? דקה, אני גומר. – – חוק של מיסוי דירה שלישית, לפזר את הנכסים בין אזרחי המדינה, פתאום התהפכו – התהפכו היוצרות, הסוציאליסטים נהיו קפיטליסטים פתאום.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
עוד פעם השקר הזה. איזה שקר, שקר וכזב. שקר וכזב, אין לכם מושג מה עשיתם. אתם לא יודעים של מי הדירות האלה.
<יצחק כהן (ש"ס):>
מה עשינו? עשינו צדק חלוקתי.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
צדק חלוקתי?
<יצחק כהן (ש"ס):>
לא יעלה על הדעת שאדם אחד יחזיק עשר דירות וזוג צעיר לא תהיה לו דירה, כי הוא מחזיק עשר דירות – כן.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
די עם הבלוף הזה. שקר וכזב.
<יצחק כהן (ש"ס):>
הוא מוריד אותי בגללך. תודה.
<היו"ר נאוה בוקר:>
תודה רבה לסגן השר יצחק כהן. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. שלוש דקות לרשותך.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושבת-ראש, כבוד סגן השר איציק כהן, ידידי היקר, תקשיב, כשאני נוסע לארצות-הברית, אם אני רוצה לנסוע לארצות-הברית, זה בחירה שלי לנסוע לארצות-הברית. אם אני לא נוסע לארצות-הברית, אני לא צריך לעשות את זה. אבל פה אנחנו לא מדברים על ארצות-הברית, מדברים – שבסופו של דבר זה יהיה חובה על כל אזרח מדינת ישראל: תמונה, ולפחות בקריאה ראשונה, אצבע – וולונטרי.
אתה יודע, אצבע – וולונטרי. האצבע הזאת עלתה לכנסת 250 מיליון שקל בחלוקה לאצבעות בעד התקציב, אתה יודע. אז אני לא כל כך שש לתקציבים.
<יצחק כהן (ש"ס):>
– – – את הנתונים הביומטריים שבכניסה – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
לא, לא, רגע, שנייה. אני חייב להגיד את זה, כי זה לא שמאל–ימין פה. עלה לפני שבוע חבר הכנסת קיש ואמר: אני לא מוכן לחוק, אני מתנגד לו. זה לא עניין של שמאל וימין, לא שייך קואליציה ואופוזיציה. באמת אני אומר לך את זה עכשיו.
עכשיו, תראה משהו מצחיק. באוגוסט נגמר הפיילוט – אין פיילוט, יש שביתה. אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, ועד לפני שבוע עוד הייתה שביתה. התחננו בפנינו: תאריכו את הפיילוט בתשעה חודשים כל פעם. בסוף, כמו שאמרתי בוועדה, התחננתי לראש הממשלה שלא יחליף שר פנים, שלא יחליף; הוא החליף שלוש פעמים, כל פעם הייתה הארכה של תשעה חודשים. תראה מה זה, זה בסוף זילות.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
רגע, שנייה, שנייה, שנייה. ביטן, ביטן, בוא – משחקים אתנו, בביומטרי הגענו – זאת הפעם השלישית או הרביעית שמבקשים הארכה. כל פעם בגלל סיבה אחרת.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
עזוב, כל פעם סיבה אחרת. ביטן, לא. אני לא מתווכח. זה עניין ניהולי, זה לא פוליטי.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – – אתה יודע את זה – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
רגע, שנייה, שנייה. אז עכשיו ככה. אני אומר לכם, שמו סד של חודשיים, בסדר, על אותו פיילוט. אם תהיה שביתה, לא יקרה כלום – אם השביתה תהיה, לא יקרה כלום; עוד פעם חודשיים, לא עשינו כלום. אבל יותר מזה: אם החקיקה לא תיגמר – שים לב למה שאני אומר לך – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אל תגיד לי ככה. – – אם החקיקה לא תיגמר, אנחנו עומדים עוד פעם – נגיע לפה עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה חודשים. לא מנהלים ככה מדינה. בחייאת, ביטן, זה לא פוליטיקה, זה ניהול.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – – על השולחן – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אז עכשיו אני אגיד לך משהו.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני יודע שהיא יותר טובה מהפיילוט. הפיילוט רצה לפתוח. זה בסדר גמור. בסוף הרי לא מתנגדים פה לכרטיס או לתעודה הביומטרית; כל הוויכוח פה הוא על המאגר. רגע, שנייה. תן לי.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – – לא נרשם. מה הבעיה?
<חיים ילין (יש עתיד):>
ביטן, הכול, כל – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
רגע, ביטן. רגע.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אנשים מגיעים – – – לא מציעים להם את שני – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
רויטל, יש לך זכות דיבור, נכון?
<היו"ר נאוה בוקר:>
נא לסיים. יש לה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
ביטן, חבר הכנסת ביטן, ידידי היקר, לא מדובר פה על הכרטיס הביומטרי ועל התעודה הביומטרית, שכולנו מסכימים – –
<היו"ר נאוה בוקר:>
נא לסיים. בבקשה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כן. – – אלא רק על המאגר. עכשיו, אני אומר לך כבר עכשיו פשרה שהיא הגיונית, חלק מזה עשו בעולם, ואני חושב שאתה כולם יוכלו לחיות, גם מי שמתנגד שיהיה "האח הגדול", וזה שהמאגר הביומטרי יושמד לאחר שכל המדינה כבר נמצאת בפנים. אם יעשו את זה, אני חושב שזאת תהיה פשרה הוגנת, ואתה תמצא את האופוזיציה ואת הקואליציה יחד.
<היו"ר נאוה בוקר:>
תודה רבה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
ביטן, כמו שתמיד אתה אומר לי: הנה, בוא תעזור – תוביל למהלך הזה ותראה איך הוא יעבור בשלום.
<היו"ר נאוה בוקר:>
תודה רבה, חבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה.
<קריאות:>
– – – פלאפל – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
איפה גואטה? איפה?
<קריאה:>
ספינג'.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
גברתי היושבת-ראש, חברים, גואטה, יש מהדורה שנייה, אבל צריך שהמליאה תהיה גדושה בחברי כנסת כדי להגיד את המהדורה השנייה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – – הוא אכל 42 כדורים – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא, הוא אמר, בשיחות לא רשמיות הוא אמר 60, אבל לא משנה.
חברים, אני הייתי שותף לחוק תאגיד השידור הציבורי בשנתיים האחרונות, בכל מיני ועדות שהקימו, ותמיד מתכון הדחייה – כשאתה דוחה יישום חוק, משהו לא בסדר מתקיים. אנחנו צריכים לדבר מהזווית הזאת. עזוב את המהות, שיהיה לנו ה-big data, וכל אחד יהיה מפוקס ו-עולם חדש, והכול בשם הטרור והמלחמה ושמירה על הביטחון.
אבל אני רוצה לדבר אתכם על הדחיות. כשיש דחיות, משהו לא בסדר קורה. ועדת תאגיד השידור הציבורי – הייתה ועדת אלהרר, ועדת הנגבי, ועדת אקוניס, מה לא היה? וממשיכים, רק אתמול דחינו את זה לאפריל. למה? כי לא מסתדר, לא מסתדרים. וכנ"ל החוק הזה, המוצע – לא מסתדרים. למה המתכון למפלט מחוק מסוים הוא דחייה, ועוד דחייה ועוד דחייה? למה אתם עושים צחוק מעצמנו? אנחנו, זה תקופה ארוכה, באים כל פעם, והשרים מתחלפים, כל פעם יש לנו שר פנים אחר, שבא עם מתכון.
אני שמעתי את החברים, ועקבתי; רק אתמול השר עשה את זה, ואיך שהשר חתם על הארכה, מייד ביטלנו את ועדת החוקה – היה אמור להיות לו"ז אחר, וועדת החוקה התכנסה לדון בזה באופן בהול, באופן בהול.
חברים, קורה כאן משהו לא בסדר, משהו לא דמוקרטי, משהו לא חוקי. אז תפסיקו עם שיטת הסלאמי הזאת: בואו נדחה את זה, נדחה את זה, עד שנמצא את הנוסחה. השיטה הזאת מראה כישלון חקיקתי, השיטה הזאת מראה שאנחנו, כמחוקקים, מאלצים את עצמנו – מאלצים את עצמנו – להביא חוק, ואנחנו – ביודעין – יודעים שזה לא דמוקרטי, וחוק נגד כל – פריצת הפרטיות הזאת בצורה כזאת היא מקוממת. אז, חברים, בואו נתעשת. זה חוק שאין לו מקום, אני חושב שאנחנו צריכים לדחות אותו. תודה.
<היו"ר נאוה בוקר:>
תודה רבה. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה.
<קריאה:>
עיסאווי – – –?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אתה מדבר כמו ראש הממשלה. אתמול לא כמו היום ולא כמו מחר.
<היו"ר נאוה בוקר:>
חברים.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
תפסיקי את – – –
<היו"ר נאוה בוקר:>
אני עוצרת. חברים.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
עיסאווי, לא דיברת על הספינג', אז עכשיו תמתין. תחכה.
<היו"ר נאוה בוקר:>
בבקשה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
את נותנת מתכון?
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בשנת 2007 התקבלה החלטה לבחון את כל הנושא של המאגר הביומטרי. תשימו לב, אנחנו בשלהי 2016, ממש בסוף השנה, ואנחנו עדיין נמצאים בפיילוט, שהוארך פעמים מספר, ועכשיו מתבקשת הארכה נוספת שלו בחודשיים. מישהו עומד לרגע לחשוב למה? מדוע? התשובה ברורה: כי המאגר הזה הוא מאגר הרסני, כי המאגר הזה הוא שנוי במחלוקת, והנזק שלו יכול להיות רב על התועלת.
אנחנו כמעט עשור מנסים להכניס את עניין המאגר, ולא מצליחים. נקודת המוצא היא שאין לנו בעיה עם תיעוד ביומטרי; כל הבעיה שלנו היא עם המאגר עצמו, עם עצם השמירה שלו. ומה החשש? החשש הגדול הוא מזליגה ומהדלפת המידע. כשאומרים לנו: מלכתחילה רצינו את המאגר הזה כי אנחנו רוצים למנוע גנבת זהויות, זיוף זהויות, אנחנו אומרים: מצוין, אפשר לעשות את זה. תיעוד ביומטרי, גם של פנים, גם של טביעות אצבע, הוא מספק. למה צריך את המאגר? מדינות נאורות ומתקדמות – הולנד, בריטניה, צרפת – להן אין מאגרים כמו שרוצים לחוקק פה. להן יש מאגרים קטנים, נקודתיים: משטרה, שירות ביטחון וכיוצא בזה.
במרס 2016, בוועדת החוקה, בוועדה המיוחדת, כשישבנו יחד, אמרה היועצת המשפטית שממונה על כל המאגר: אני לא יכולה לומר שלא תהיה הדלפה. אז כשאנחנו יודעים שהיועצת המשפטית אומרת שהיא לא יכולה לומר שלא תהיה הדלפה; כשאנחנו יודעים שמרשם האוכלוסין נפרץ תשע פעמים בשנים האחרונות; כשאנחנו יודעים שבגוגל מיליוני חשבונות נפרצו רק לפני כמה חודשים, בגוגל הגדולה – מה אנחנו רוצים, שהמאגר הזה ייגנב? ייפרץ? ידלוף? זה לא רק חשש לביטחון האישי; זה בעיקר, במדינת ישראל, חשש לביטחון הלאומי שלנו.
תארו לעצמכם שמדינה עוינת אחת שמה יד על המאגר הזה. כבר ראינו את כל חילופי הדברים בין רוסיה לבין ארצות-הברית עם גנבת המיילים והעובדה שיכול להיות שהילרי קלינטון איבדה את הנשיאות בגלל הפריצה לחשבונות שלה. אז לא רק מדינה עוינת – אולי גם מדינה ידידה. תארו לעצמכם שארגון טרור שם יד על תווי הפנים וטביעת האצבע שלנו, ואז, איפה אנחנו יכולים לטייל ולהסתובב בעולם?
<קריאה:>
מה הוא יעשה?
<היו"ר נאוה בוקר:>
נא לסיים.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
מה הוא יעשה? כל ישראלי שמסתובב בעולם, אפשר לזהות אותו באופן חד-חד-ערכי.
לסיום – משפט אחרון: כאשר אנחנו אומרים שהשר בעצמו מבין שנעשה רק תווי פנים ולא ניקח טביעות אצבע – חבר'ה, אני רוצה לומר לכם, כאשר מגיעים היום למשרד הפנים לעשות תעודות זהות או דרכונים, לא אומרים להם שיש אפשרות שלא לעשות דרכון ביומטרי. אנשים עושים דרכון ביומטרי. כך גם יהיה עם תעודות הזהות, כך יהיה עם הדרכונים. לא יגידו להם שאי-אפשר – – –
<היו"ר נאוה בוקר:>
נא לסיים, גברתי.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
– – – את טביעות האצבע. המאגר הזה הוא הרסני, אסור לתת לו יד. תודה.
<היו"ר נאוה בוקר:>
תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
רבותי חברי הכנסת, הזמן קצר, עוד מעט צריך להדליק נרות חנוכה, לא אאריך, רק אומר שכבר הסתיימה השבוע השביתה, וכל מי שרוצה לקבל דרכון ביומטרי – בעקבות דיון בוועדה לפניות הציבור הם ביטלו את השביתה.
וכאן אני רוצה לשאול: כאשר אנחנו מדברים על הזהות הביומטרית – מהי תעודת הזהות שלנו כאן בארץ ציון וירושלים? בימי החנוכה מאיר אור הגאולה העתידה, ששואב את אורו מניצחון החשמונאים לטהרת בית-המקדש. בימים אלה יש הרוצים לכבות את נר ישראל כבימים ההם בזמן הזה. בימים האלה החליט האו"ם פה-אחד שמדינת ישראל היא כובשת זרה בירושלים, בכותל המערבי. אתם לא שמים לב, רבותי, שבמשך 50 שנה מה שאמרנו על אחדות הכותל המערבי – זה לא קרה? מאז החלה מלחמת המתייוונים נגד קדושת הכותל המערבי, אומות העולם התחילו להגיד, אכן, הוציאו דיבת הכותל רעה, ישראל זה איראן, אז אומות העולם השתכנעו שצריך להפוך את ירושלים לעיר בין-לאומית ששייכת לכל הדתות.
רבותי, בג"ץ עומד מחר להכריז מלחמה, מלחמת בני חושך, לטמא את קדושת הכותל המערבי ולהחשיך את נר ישראל. הם מאמצים את החלטת האו"ם שישראל, העם היהודי, איננו ראוי לשמור על הכותל המערבי.
ואני קורא מכאן: אחי, אל נא תרעו. אל תהפכו את הכותל המערבי לזירת מלחמת המתייוונים נגד קדושת הכותל המערבי ובית-המקדש. הקדוש-ברוך-הוא שולח לנו את מועצת הביטחון לתת לנו איתות ולהזהיר אותנו שאם אנחנו לא נדע לשמור על הכותל המערבי, אומות העולם בכלל והעולם המוסלמי בפרט יחלקו את ירושלים, יחזרו לרעיון של בינאום ירושלים.
אנחנו מאמינים שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם, קץ שם לחושך, ובעזרת השם אנחנו נזכה במהרה בבניין בית-המקדש, לגאולה השלמה – אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו. תודה.
<היו"ר נאוה בוקר:>
תודה רבה. זה אחרון הדוברים, אני מבינה. דוד ויתר. תמה רשימת הדוברים.
נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים – הצבעה.
הצבעה מס' 3
בעד הצו – 20
נגד – 11
נמנעים – אין
צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תקופת מבחן) (תיקון), התשע"ז–2016, נתקבל.
<היו"ר נאוה בוקר:>
בעד – 20, נגד – 11, אין נמנעים. הצו אושר.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר נאוה בוקר:>
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק להחלפת המונח מפגר (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה.
<הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 116), התשע"ז–2016>
[מס' מ/1092; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ', חוברת ד', עמ' ; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר נאוה בוקר:>
אנחנו עוברים להצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 116), התשע"ז–2016, לקריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק, בשם יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת דוד ביטן. בבקשה.
<דוד ביטן (בשם ועדת הכלכלה):>
תודה רבה. מכיוון שיושב-ראש ועדת הכלכלה חולה מאוד, אני מחליף אותו.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
מה, חולה קשה?
<דוד ביטן (בשם ועדת הכלכלה):>
40 מעלות חום.
רבותי, ביום שני, אתמול, אישרנו את פיצול חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 116), התשע"ז–2016. מכיוון שהונחה בפנינו הצעת חוק שאנחנו לא מסוגלים לסיים אותה עד סוף השנה, על רפורמה בענף מוניות השירות, החלטנו לפצל, מכיוון שב-31 בדצמבר 2016 כל הרישיונות למוניות שירות, מסתיים התוקף שלהם, ואז, בעצם, מצד אחד כל מי שעובד במונית שירות יצטרך להפסיק לעבוד, ומצד שני ייפגע השירות שהם נותנים לאזרחים. לכן פיצלנו, כדי לאשר ארכה של חצי שנה, כדי שהם ימשיכו לעבוד. בינתיים ועדת הכלכלה תוכל לדון ברפורמה שלהם באופן רציני, בלי לחץ של זמן.
לא הוגשו הסתייגויות. אני מבקש להצביע בעד ההצעה שלנו בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה.
<היו"ר נאוה בוקר:>
תודה. לחוק אין הסתייגויות ולא נרשמו בקשות דיבור.
לכן אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 116), התשע"ז–2016 – מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 4
בעד סעיף 1 – 27
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר נאוה בוקר:>
בעד – 27, אין מתנגדים, אין נמנעים. החוק עבר בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים לקריאה שלישית, כמובן. הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 116), התשע"ז–2016 – אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 26
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 116), התשע"ז–2016, נתקבל.
<היו"ר נאוה בוקר:>
26 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה שלישית.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ח בכסלו התשע"ז, 28 בדצמבר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 14:30.>