דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י'
ישיבה קפ"ז
הישיבה המאה-ושמונים-ושבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, ה' בטבת התשע"ז (3 בינואר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
נאומים בני דקה 3
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 3
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 4
איל בן ראובן (המחנה הציוני): 4
יהודה גליק (הליכוד): 5
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 6
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 7
איתן ברושי (המחנה הציוני): 7
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 8
ציון היום לעידוד פעילות ספורטיבית 9
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 9
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 10
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 11
יואל רזבוזוב (יש עתיד): 13
עיסאווי פריג' (מרצ): 14
שרת התרבות והספורט מירי רגב: 17
הצורך בהצגת עמדת ישראל בעולם בדבר זכותנו על הארץ 22
יואב קיש (הליכוד): 23
יואב בן צור (ש"ס): 25
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 27
איתן ברושי (המחנה הציוני): 28
יהודה גליק (הליכוד): 30
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 31
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 33
נורית קורן (הליכוד): 36
אמיר אוחנה (הליכוד): 37
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 39
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 50
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 50
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ה' בטבת התשע"ז, 3 בינואר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשע"ז–2017. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו נתחיל עם נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, תפתח את הנאומים. אחריו – חבר הכנסת מלכיאלי.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברצוני לשלוח את תנחומי למשפחתה ולהוריה של ליאן זאהר נאסר, שנהרגה על-ידי הרוצח, הפושע, בפיגוע באיסטנבול. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ברצוני לשלוח את תנחומי העמוקים ביותר למשפחת המנוחה ליאן, ובעיקר להורים. ליאן נרצחה בידי רוצח פושע, וברצוני לומר למשפחה ולהורים: אלוהים יגדיל את שכרכם, ייתן לכם נחמה וירחם על בתכם.)
מכובדי היושב-ראש, בהלוויה של ליאן היום, שנהרגה בפיגוע בחוץ-לארץ – באיסטנבול, בטורקיה – לצערי, אף נציג ממשלה לא היה. זה דבר שבאמת מחייב, שבהלווייתו של אזרח שנהרג בפיגוע בחוץ-לארץ, שיבוא לפחות נציג אחד של הממשלה שייצג את הממשלה ויביע את דעתו על פיגוע כזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. אני, בוודאי בשם כולנו, שולח תנחומים למשפחה של ליאן. סיפור טרגי; ילדה בת 19. מאחלים לחברה שלה החלמה מהירה בבית-החולים כאן, בישראל.
אני מבקש מחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי להמשיך עם נאום בן דקה, ואחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן.
<מיכאל מלכיאלי (ש"ס):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, אנחנו שומעים על המושג, על האמירה: מילים יכולות להרוג. כל פעם מחדש אנחנו מגלים שיאים חדשים, עד כמה הטירוף של השנאה יכול להוביל אנשים קטנים, אנשים שלא מייצגים, לקחת את החוק ולעשות מעשה בידיהם.
לפני כמה שעות התבשרנו על ירי כפול בחיפה לעבר דיין בבית-הדין לגיור בעיר, ומצבו מאוד קשה. יחד אתו נפצע קשה טוען רבני, גם בנושא מערך הגיור. אנחנו שומעים לא אחת תנועות וחברים מתוך הבית הזה שמסיתים וקוראים כל הזמן לשנאה נגד מערך הגיור, נגד המשרד לשירותי דת. והסיפור הזה שיש לנו היום בחיפה, של כמעט-רצח של דיין מכהן בבית-הדין הרבני, מלמד אותנו עד כמה מילים יכולות להרוג ועד כמה שנאת חינם, שלפעמים יוצאת גם מקרב חברים מהבית הזה, יכולה להוביל אנשים מסוימים לעשות מעשה קשה שכזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת איל בן ראובן. בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
<איל בן ראובן (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, בשבוע שעבר אירע לנו נס חנוכה אמיתי: מכל דלק לא מלא נדלק באזור מפרץ חיפה ולא הדליק את סביבתו, ולשמחתנו לא גרם לנפגעים. אני אומר פה לחברי הכנסת: קיבלנו עוד אור אדום בוהק בנושא, ואני קובע שאירוע רב-נפגעים באזור מפרץ חיפה, בצורה הזאת, אם לא נטפל בכך, איננו שאלה של האם אלא של מתי.
אני שומע המון דיבורים על מפעל האמוניה. זה נושא שצריך לטפל בו, אבל הוא אחד מתוך כלל השטח שנקרא מפרץ חיפה, שהוא שטח עמוס בחומרים מסוכנים, תעשייה כבדה – שטח שדורש בחינה מעמיקה ופתרון להזזת הפוטנציאל הנוראי הזה. נדרשת תוכנית אסטרטגית שלמה לכל האזור שבין חיפה והקריות, להזזת הלבה הרותחת הזאת, שמאיימת להתפרץ, ושבניגוד להר-געש, שאי-אפשר להזיז, את האיום הזה ניתן ואף חובה לפנות, לטפל ולהזיז, ורצוי – לפני ועדת החקירה, שחס וחלילה יכולה להידרש לאסון שכמדינה לא חווינו מעולם.
אני קורא לממשלת ישראל: די לסיפורים על מכרזים ושאר תירוצים. פעלו מהר, לפני שיהיה מאוחר. חייבים להכין תוכנית אסטרטגית שלמה, רב-שנתית, עם סדר עדיפויות, וחשוב להתחיל לפרק את הפצצה המתקתקת הזאת, שכבר היום מייצרת מפגעים בריאותיים, ויכולה להתפוצץ בכל רגע. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת יהודה גליק – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – לא רואה פה חברותי, אבל חברי המתוקים – השרה, אתמול בוועדה למלחמה בסמים נחשפנו לנתונים מזעזעים. בישראל, או בעולם, מעולם לא מת אדם מקנאביס, אבל מעישון – מסתבר שהוא הרוצח מספר אחת בישראל. 8,000 נפטרים מדי שנה מעישון, מעישון סיגריות. רבותי, זה פי-20 מתאונות דרכים.
נדמה לי שאם אנחנו מאשרים וצוחקים כשילדים צעירים מעשנים – אנחנו נלחמים נגד אלכוהול, אבל נגד הרוצח מספר אחת, סיגריות, סיגריות, סיגריות, מוכרחים לשנות פאזה, להכריז מלחמה. אצלנו ביישוב רב היישוב לא מכשיר לעדות אדם שמעשן, לא מעלה אותו לתורה. נדמה לי שמן הראוי שכולנו לא נקל ראש בסכנה הנוראית הזאת של עישון סיגריות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
כבוד היושב-ראש, מיום ראשון ליוויתי את משפחתה של ליאן זאהר נאסר, והיום השתתפתי בהלוויה. אני אומר, הקונסול עזר מאוד בנושא – הקונסול הישראלי באיסטנבול – בעזרה לפצועה. יש פצועה אחת ויש עוד שתי חברות שלה.
אבל הופתעתי שמשרד החוץ – אחרי שפניתי למשרד החוץ, הם היו צריכים לשלם 4,000 דולר כדי שיטפלו בהבאת ליאן לקבורה בארץ. השאלה היא: למה המדינה, בכל מקרה של מוות, בין שזה פיגוע נתעב כמו שהיה באיסטנבול, או אפילו בתאונת דרכים או בכל שיטה אחת, למה המדינה לא תממן את הבאת המת לקבורה בישראל? אם יהיה צורך להתחשבן עם המשפחה אחרי הקבורה, אחרי ימי האבלים – לבוא. בין שיש ביטוח נסיעה ובין שאין ביטוח נסיעה, הממשלה צריכה לטפל בזה – זו עלות אפסית – ולא לטרטר את המשפחה בתקופה הקשה ביותר להתחיל לחפש את הכסף ולהגיע לדואר ולשלם ולהעביר למשרד החוץ כדי שהם יתחילו לטפל בהעברת המנוחה.
מהמקום הזה אני מודה, גם בשם המשפחה, לשר דרעי, שאחרי שהם הלכו לדואר ושילמו והעבירו את הכול, אמר: אני אדאג לתשלום ואני אממן את זה ממשרד הפנים. אבל אני חושב שזה צריך להיות כלל לכל אזרח ישראלי שנמצא בחו"ל – המדינה תטפל, והיא תתחשבן, אם יש צורך להתחשבן, אחר כך. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. אדוני צודק. הסיפור הזה הובא לידיעתי, אבל עד שהספקתי לפעול – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, אני אומר הסיפור של האי-מימון הובא לידיעתי. עד שהספקתי לפעול, השר דרעי כבר קיבל את ההחלטה. אבל אתה צודק לגמרי, אסור שיתעוררו – לצערי הרב, גם כשר הקליטה הייתי צריך לטפל בסיפורים האלה. אסור שהם יתעוררו. צריך פה נוהל מאוד ברור.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
אני חושב שזה צריך להיות כלל לגבי כל אזרח ישראלי שמת בחו"ל – מימון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מאה אחוז. אדוני צודק. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרה, אתמול באי-אמון דיברתי על צו ההריסה שקיבלה משפחת זיאן מירכא – צו הריסה להרוס את הבית הפרטי שלהם. להפתעתי התקשר אלי היום ראש המועצה המקומית עוספיא והודיע לי שיש עוד שני צווי הריסה ביישוב עוספיא, שחידשו אותם אחרי ישיבה שקיימנו עם מינהל התכנון ביישוב עוספיא עצמו. יחידת האכיפה שבמשרד האוצר רואה לנכון עכשיו להתמקד ביישוב הדרוזי. אני לא מבין מה הכוונה שלהם. האם רוצים להכניס את כל העדה הדרוזית ללחץ עכשיו בנושא של תכנון ובנייה?
ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש: ביישוב עוספיא תוכנית המתאר האחרונה אושרה בשנת 1978; מגרש אחרון לחייל משוחרר שחולק ביישוב עוספיא – בשנת 1992. בוא נעשה את החישוב: קרוב ל-40 ללא תוכנית מתאר, בעצם 40 שנה ללא תוכנית מתאר, ועוד מעט קרוב ל-30 שנה ללא חלקה אחת לחייל משוחרר.
אני רוצה ששר האוצר ייקח את הנושא לידיים ויפתור את כל בעיית התכנון והבנייה במגזר הדרוזי. הגיע הזמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת איתן ברושי. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בשבוע שעבר סיימו חניכי קורס הטיס את הקורס וקיבלו הסמכה – קורס מס' 173 – ואני מברך אותם. חיל האוויר מפרט את המקומות שמהם באים הטייסים. אני רוצה לצטט ולומר שהחניך הצפוני ביותר הגיע ממועצה מקומית קצרין, והדרומי ביותר – מהמושב פארן בערבה. אבל 45% מבוגרי קורס הטיס באים מההתיישבות, מהמרחב הכפרי, כלומר, 9% מהאוכלוסייה בישראל העמידה על מגרש המסדרים 45% מהבוגרים. זה מתחלק: 24% בני מושבים, 12% מהקיבוצים, 9% מגיעים מהיישובים הקהילתיים, אבל כולם בוגרי החינוך ההתיישבותי, כולם באים מהמרחב הכפרי. 55% מתגוררים בערים. 44% מבוגרי הקורס הם בוגרי שנת שירות, ויש להם תרומה לקהילה, כולל מכינות – 15% מכינות. 70%, אדוני היושב-ראש, באים מפעילות בתנועות הנוער.
ולכן אני רוצה לומר ששמירת ההתיישבות, החינוך ההתיישבותי, תנועות הנוער, החינוך הערכי על כל המסגרות שלו – הם גורם משמעותי בהתנדבות, בתרומה לפני הצבא, בצבא, ואולי במבחן הקשה הזה של קורס הטיס והאחריות הגדולה שמוטלת על כתפיהם, ודאי למטוסים החדשים והיקרים.
ואנחנו שומעים בימים האלה שתנועות הנוער קורסות, ומשרד הביטחון לא העביר 10 מיליון שהעבירו בשנה קודמת. פניתי לגפני – ראיתי שגם חילקו לא מעט כספים לחברי הכנסת; יכולים מזה לתת לתנועות נוער, זה לא עניין פוליטי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
והשאלה של שנת השירות ותנועות הנוער היא חשובה במבחן של שירות למדינה.
ואני רוצה לומר משפט אחרון: היה לנו כאן ויכוח על החינוך ההתיישבותי. חברים יקרים, 9% מהאוכלוסייה מעמידה 45% מבוגרי קורס טיס. אין עוד דבר כזה. כדאי לזכור את זה כשבאים לעשות את החשבונות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכסת ברושי. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הבחור מוחמד אברהים, בן 20, מכפר כאבול שבצפון, עצור מ-10 במאי 2016, זאת אומרת, הוא יותר מחצי שנה נתון במעצר מינהלי. לפני כמה ימים הוארך מעצרו לשישה חודשים נוספים – וזה בלי להגיש נגדו כתב-אישום, בלי לדון בעבירות או בהאשמות המיוחסות לו בבית-משפט.
המעצר הזה, אדוני היושב-ראש, כמו שאר המעצרים המינהליים, מסתמך על תורת השב"כ – תורה שהיא החומר הסודי או החסוי. מעצרו של מוחמד והארכתו הם פגיעה בזכותו ובכבודו כאדם. מגיע לו ולמשפחתו לדעת במה הוא מואשם ולמה מחזיקים אותו במעצר כל הזמן הזה. מוחמד אברהים – למרות שהדגיש בפני חוקריו שהוא לא שייך לשום תנועה או ארגון פלסטיני, למרות כל זה כפו עליו בשב"ס לשהות באגף של "חמאס". ולא רק זה, אלא אחר כך השתמשה הפרקליטות בדבר הזה נגדו בבית-המשפט כאשר דנו בהארכת מעצרו.
הדבר הזה הוא שבירה של כל הכללים במדינה שטוענת שהיא מדינה דמוקרטית ומדינת חוק. ואני שואל: איפה הכלל – הכלל שהמואשם הוא חף מפשע עד שיורשע? כל עוד אין כתב-אישום ואין האשמות ברורות, צריך להחזיר את מוחמד לחיק משפחתו ולביתו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. עד כאן נאומים בני דקה.
<ציון היום לעידוד פעילות ספורטיבית>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור לנושא הבא בסדר-היום. חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לרגל היום לעידוד פעילות ספורטיבית, המתקיים היום בכנסת ביוזמת חבר הכנסת מיקי זוהר. בין היתר, חלק מן הוועדות דנו בהיבטים שונים של הנושא.
במציאות חיינו, הפעילות הגופנית איננה מותרות ואינה עניין לספורטאים מקצועיים בלבד. לא צריך להיות אצן ולא רץ מרתונים כדי להיות חלק ממגמה מבורכת של רבים המוסיפים לסדר-יומם פעילות אירובית – הליכה, ריצה, שחייה, דיווש – מתוך הבנה שהיא משפרת פלאים את בריאותנו בהיבטים רבים. מחקרים מלמדים כי פעילות גופנית של 30–45 דקות כמה ימים בשבוע מפחיתה במידה ניכרת סיכונים של מחלות. היא גם תורמת לחילוף החומרים, להורדת לחץ הדם, לפעילות תקינה של הלב ולשרפת שומנים, מועילה לשמירה על משקל תקין ואפילו משפרת את מצב הרוח.
מן המפורסמות הוא שעודף משקל והשמנת יתר הם אחת המגפות הכואבות והנפוצות בימינו בקרב אוכלוסיית העולם המערבי, וגם כאן בישראל. פעילות גופנית היא האלף-בית של המאבק במגמה הזאת. למרות היתרונות הידועים והמוכחים שלה, רבים עדיין נמנעים מכך – על-פי רוב בהיעדר מוטיבציה לקחת את עצמנו בידיים ולהתחיל לזוז. אלא שזו אחריותנו. מדובר בגופנו ובבריאותנו, ולכן הדבר בידיים וברגליים שלנו. גם כאן – הכול מתחיל בראש.
יום זה הוא תזכורת חשובה לאלו בינינו שטרם הפנימו כי פעילות גופנית היא חיונית לבריאות תקינה, ודאי בעידן המודרני, שבו רבים מאתנו בעיקר יושבים רוב השעות כמעט ללא תנועה. הדבר עלול לנוון אותנו ולזרז מחלות שונות ותופעות שאנחנו ממש לא רוצים בהן. אז בואו נחלץ עצמות ונתחיל לנוע.
תודה לכל היוזמים. תודה לכל אלה שכפי שראינו – חלקנו אפילו השתתפנו – כיסו את הקומה התחתונה בכנסת במכשירים שונים ובבדיקות הגופניות השונות. נמצאת אתנו גם שרת התרבות והספורט, והיא תשיב למשיבים – למציעים, סליחה.
אנחנו קודם כול נשמע את ראשון המציעים, חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר. אחריו – חברי הכנסת מסעוד גנאים, נחמן שי ויואל רזבוזוב. עד חמש דקות לרשות אדוני.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, היום ערכנו יום בכנסת שמעודד פעילות ספורטיבית. אני חייב להדגיש, לא מדובר כרגע דווקא על פעילות ספורטיבית במסגרות מקצועניות, אלא על פעילות ספורטיבית של כל אזרח, על מנת לשמור על אורח חייו ובריאותו.
אז כפי שאמרתי היום בדברי הפתיחה – אחזור על זה פה שוב: ספורט, בסופו של דבר, יש בו נדבכים נוספים, מעבר לעניין הבריאותי: יש עניין של חינוך, יש עניין של משמעת ויש עניין של התמדה. טוב יהיה שכולנו נעודד כמה שיותר פעילות, כמובן במסגרות הרלוונטיות, כל אחד כפי שהוא אוהב אותה, אם זה במסגרת מקצוענית – וזה כמובן מבורך – ואם זה במסגרת פרטית אישית, על מנת לשמור על כושר גופני, ובסופו של דבר לשמור על בריאותנו.
אז לכן אני רוצה לומר שהיום הזה היה יום מאוד מאוד מבורך. כנסת ישראל היא גוף שמטפל במגוון הנושאים שעל סדר-היום הציבורי היום, ולפעמים אנחנו נוטשים או שוכחים נושאים שלא כל כך דנים בהם ביום-יום. אז נכון שאנחנו דנים יום-יום בנושא הביטחוני, ונכון שאנחנו דנים בנושאי הבריאות והרווחה והחינוך, אבל חלק מרכזי מנושא הבריאות, שלעתים אנחנו שוכחים לציין, זה הנושא של הספורט הגופני וההשתתפות בו. לכן, הכנסת, מעל במה זו אני, כמי שיזם את היום הזה יחד עם חברי, רוצה לקרוא לציבור: תעשו כמה שיותר ספורט בזמנכם הפנוי, תשמרו על בריאותכם, כי אזרחינו, בסופו של דבר, הם הדבר החשוב ביותר לנו, נבחרי הכנסת, נבחרי הציבור. רוצים חברה בריאה, חברה חזקה וחברה מוצלחת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה ליוזם הדיון, חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים – גם לו הצעה לסדר-היום. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להדגיש שהפעילות שאנחנו מדברים עליה היא לא הספורט המקצועי, המאורגן, אלא הפעילות שאני מכנה "בינך לבין עצמך". אתם יודעים, הפתגם היווני העתיק אומר: נפש בריאה בגוף בריא. אנחנו צריכים לעודד פעילות גופנית כדי שנהיה בריאים גם בגוף וגם בנפש. יש לנו מסורת בעל-פה, למשל, של הנביא מוחמד, עליו השלום, שאומר: (אומר בערבית: אתה מחויב כלפי הגוף שלך.) הכוונה היא שאתה צריך לשמור ולתחזק את הגוף שלך. נכון, אלוהים ברא אותך בצורה הזאת, אתה צריך לשמור על הגוף שלך.
הפעילות הגופנית – נכון, יש בה תועלת גופנית לבריאות, לבריאות הנפש, אבל כאשר היא הופכת למין תרבות, למין הרגל, אבל שאתה עושה כי בחרת בזה, כי אתה נהנה מזה, החיים שלך גם – אתה נהנה מהחיים יותר. הייתי אומר מה שאמר שמעון פרס פעם, כי הוא אופטימי. הוא אמר: גיליתי שהאופטימי והפסימי בסוף מתים באותה צורה, אבל לא חיים באותה צורה. וגם הספורטיבי והלא-ספורטיבי – מי שחי ועושה פעילות גופנית חי בצורה מהנה, לפי דעתי, יותר, בריאה יותר מזה שלא עושה את הפעילות הזאת, במיוחד בעידן שלנו, בעידן החדש, עידן המרותקים – המרותקים למחשב, לנייד; כל העולם אצלך, אתה אפילו לא זז, אתה לא מפעיל את האברים שלך, את הגוף שלך, את הרגליים שלך, את השרירים שלך; אתה באוטו למכולת.
הייתי אומר גם לחברי הכנסת: נכון שאולי בכנסת השריר – חבר הכנסת טיבי – הלשון, אנחנו רק משתמשים בשריר אחד או באבר אחד שיש לו הרבה שרירים, שהוא הלשון שלנו.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
16 שרירים.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אנחנו מדברים הרבה. 16 שרירים. אבל אנחנו יכולים גם – הלשכה שלי בקומה 0. אני ספרתי, חבר הכנסת עיסאווי פריג', את מספר המדרגות מקומה 0 עד 3 – 79 מדרגות. אם אתה כל יום, על כל הצבעה, על כל דיון, לא משתמש במעלית אלא משתמש במדרגות – אתה יודע מה, כמה קלוריות אתה שורף? כמה שרירים אתה מחזק? שמעת, חבר הכנסת עיסאווי? אתה בקומה 1 ולכן מפספס אולי 10 או 13 מדרגות, לא יודע – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – אבל מקומה 0 ספרתי 79 מדרגות. אם אתה שלושה ימים בכנסת, שני, שלישי, רביעי, אתה מקומה 0 או מקומה 1 בא למליאה ברגל, לא משתמש במעלית – לפי דעתי זאת פעילות גופנית נהדרת ואתה נהפך ליותר בריא. יש לי עוד מתכון: למשל, אני בדרך כלל לן בבית-מלון "פלאזה". בדרך כלל אני הולך ברגל, במיוחד בבוקר. זה רבע שעה מקסימום, ואם הבוקר ככה אביבי, וליד גן-הוורדים, עם הוורדים האלה, אתה מגיע לכנסת בצורה נפלאה וטובה מאוד, ואם אתה עשית כושר על הבוקר, הרחת את ריח הוורדים בדרך, אז אתה מגיע מצוין. נכון, יכול להיות במליאה איזה דיון שהוא מעצבן, אז אתה מגיע למציאות עגומה, אולי – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
עד שאתה מגיע למליאה.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – אבל הרווחת פעילות גופנית ונפשית.
בסוף, אדוני היושב-ראש, אני חושב שלעודד אורח חיים בריא זה טוב לבריאות, לנפש, זה טוב גם למשפחה, אם אתה עושה את זה משפחתי, עם הילדים שלך, עם המשפחה, ואני חושב שהחיים שלך הופכים ליותר טובים, יותר מהנים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת יואל רזבוזוב – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. נעדרת היום מהמתקנים, אז נאלצתי להתמודד עם אלכס אברבוך שם. אמרתי, אם כבר ספורטאי אולימפי ולא אתה, אז אלכס אברבוך. אני בטוח שהצלחת, אם זה בפינג-פונג.
<יואל רזבוזוב (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, קודם כול, אני רוצה לברך את כבוד היושב-ראש שנענה להצעה הזאת, ליום ספורט בכנסת, וליוזם חבר הכנסת מיקי זוהר. אני חושב שזה יום חשוב ביותר, ואנחנו מציינים כאן את היום לעידוד הפעילות הספורטיבית.
אני חושב שכולכם ראיתם את המחקר שפורסם לאחרונה, מחקר שנערך על-ידי שורה של חוקרים בהובלת ד"ר יוסי הראל-פיש מאוניברסיטת בר-אילן. המחקר מגלה עד כמה גרוע מצבנו בתחום הפעילות הספורטיבית בקרב הילדים והנוער. על-פי המחקר, 20% מילדי ישראל דיווחו שהם לא עשו ספורט בכלל במהלך השבוע. רק 11% דיווחו שעסקו בפעילות ספורטיבית למשך 60 דקות בכל יום – שזוהי המלצת ארגון הבריאות העולמי. והתוצאות הן ברורות: ילדי ישראל סובלים מהשמנת יתר, ועקב כך גם יש עלייה בסיכון לבעיות התנהגות. אז אם יש עוד מי ששואל עד כמה חשוב לעשות ספורט, תקשיבו גם לנתונים האלה.
על-פי המחקר, הילדים שלא ביצעו פעילות ספורטיבית כנדרש נמצאים בסיכון של כ-50% יותר לשימוש בסמים, ובסיכון של כמעט פי-שניים לעישון. בתחום הלימודים ישנה הסתברות לשלושה נכשלים ומעלה בתעודה בקרב אלה שלא עוסקים בספורט, שזה פי-2.2 לעומת ילדים שעוסקים בספורט במשך 60 דקות ביום. 11% מהילדים בני ה-11 סובלים מהשמנת יתר. בני-הנוער שלא מבצעים פעילות גופנית נמצאים בסיכון של פי-3.4 לסבול מתסמין פיזי כלשהו ביום, וסיכון של פי-2.5 לסבול מתסמין נפשי כלשהו בכל יום. תלמידי תיכון בישראל במקום האחרון מבין 41 מדינות בעולם המערבי מבחינת היקף הפעילות הגופנית שהם מבצעים מדי יום. לממצאים האלה יש השלכות ברורות על דור העתיד בישראל, אבל גם על ביטחון המדינה – חיילי צה"ל מגיעים לצבא כאשר הם בכושר ירוד.
לכן הגשתי הצעת חוק שמבקשת להוסיף לפחות שעת חינוך גופני אחת בשבוע לתוכנית הלימודים – הצעת החוק שתמנע מהמדינה הוצאות של מיליארדים שקלים בהמשך. ההערכות מדברות על עלויות של עשרות-מיליוני שקלים בשנה כדי להוסיף עוד שעת חינוך גופני שבועית בכל בתי-הספר, אבל נזקי ההשמנה והסוכרת יעלו למדינה הרבה הרבה יותר, כי אין ספק שילדים בריאים עולים פחות למערכת. כעת, שוב, על שרי הממשלה בוועדת שרים להחליט אם הם מעדיפים להשקיע בעצמם, בסקטורים, בג'ובים למקורבים, או בכלל הציבור בישראל ובבריאותו.
אני סבור שמערכת חינוך היא הבסיס לחינוך ספורטיבי ומקור להקניית ערכים של ספורט ויצירת תשתית של ספורט. רק כך נוכל להרחיב את פירמידת הספורטאים, שבבסיסה מאות-אלפי ספורטאים עממיים ובקודקודה עשרות עד מאות ספורטאים אולימפיים, שמביאים הישגים בזירה הבין-לאומית וכבוד למדינת ישראל.
זה לא סוד שהמדינה לא משקיעה מספיק בספורט ובחינוך לספורט. תקציב משרד הספורט הוא זעום ביחס לתקציב המדינה – רק 140 מיליון שקלים. ככה מעודדים ספורט? המאבק הפוליטי והציבורי שיזמנו עשה את שלו, ולפי הסיכומים בין משרד האוצר למשרד הספורט נראה שהגזירות הקיימות בתקציב המדינה לא יהיו דרמטיות כל כך עבור הספורט הישראלי. הראינו שלספורטאים בישראל יש כוח, רק חבל שנדרשנו לפעול בכוחנות כדי להגיע למובן מאליו: תקציב ראוי לספורט הישראלי.
כולי תקווה שביום מן הימים יתקיימו אותן ההבטחות ששמענו לאחר האולימפיאדה להגדלת תקציב הספורט ולא נידרש להילחם על הקיים. זו הסיבה שגם מחר אגיע לוועדת הרפורמות. אני מתכוון לוודא שהשינויים התקציביים שמבקש משרד האוצר לא יפגעו בספורט שלנו. צר לי שהממשלה נוהגת כאילו ספורט הוא רק תחביב. הספורט הוא כלי חברתי ותרבותי שעולה למדינה מעט כסף אבל נותן הרבה חזרה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה, אדוני.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, מכובדתי השרה, חברים, מיקי, זה יום מעניין, אבל אנחנו רוצים להפוך את העניין הזה ואת מה שעשינו היום באמת לתוצאות מעשיות בשטח.
ראשית, תן לי לברך את היושב-ראש, שנתן רוח גבית ליום הזה, ולברך את האקדמיה בווינגייט, שגם נתנה חלק, וחלק מכובד. אני לקחתי חלק בפעילות הגופנית היום, ועד עכשיו אני מרגיש את הרעננות – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנרגיה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – מלווה בעייפות, אבל בכללי זה טוב.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
מזל שלא שמו שם כדורי פלאפל.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
בכללי זה טוב.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
ומזל שלא שמו שם כדורי פלאפל.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אה, כדורי פלאפל. לא, זה לא הזמן; עכשיו אנחנו די ערים, לא צריך.
אדוני היושב-ראש, מכובדתי השרה, השרה מירי רגב, עכשיו אנחנו לא נשמיע, אנחנו נמצאים באותו צד. את יודעת מה החברים שלי המורים בכפר-קאסם אומרים לי? אומרים לי שהילדים שמעורבים בפעילות ספורט, שרשומים בבתי-ספר לכדורגל או לכדורסל, פחות אלימים בתוך בית-הספר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ברור.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אומרים לי את זה באופן מוחלט.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ברור.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
את שומעת, השרה רגב?
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אני שומעת. אתה תשמע את מה שיש לי להגיד לך אחר כך.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
את רואה, את מתחילה, יש לי גם – תקשיבי למה שאני אומר. אני רוצה להגיד לך ולכוון אותך לדברים טובים. את לא יכולה לחשוב על התשובה. גם יש אלמנטים חיוביים שאפשר להקשיב להם.
אז אומרים לי שילד שרשום בבית-ספר לכדורגל הוא פחות אלים, יותר ממושמע ויותר חיובי בבית-הספר. זה נתון. ואם אנחנו – במיוחד בחברות החלשות, כולל במגזר הערבי – יש לנו את בעיית האלימות החוגגת, ואנחנו רואים שחלק מהפתרונות האלה באים דרך פעילות ועיסוק בספורט, אז יש לנו כיוון.
אני שואל את המערכת ואת השרה, שבין היתר יש לה נגיעה בתחום: למה אנחנו לא מציבים לנו מטרה להתחיל את החינוך בגיל מוקדם, כדי להרוויח דור בריא, דור תורם, דור נותן? אנחנו רואים את זה – הספורט הפך להיות העיסוק שכל צעיר, כל ילד, רוצה לקחת חלק באיזה תחום ספורט. האהבה הזאת והתשוקה הזאת של הילדים, אם נצליח לתרגם אותה ולמקסם את התועלת ממנה, אנחנו הרווחנו גיל בריא יותר, גיל יותר חזק, וחסכנו המון כסף במשרדים אחרים.
אז עצתי בתחום הזה לכל הנוגעים בדבר: חייבים להתמקד ולמקד את העשייה שלנו בבתי-הספר היסודיים בפעילות של חינוך גופני, כי התרומה וההשלכות של זה ילוו אותנו עד שאנחנו מתבגרים.
הדבר השני, אדוני היושב-ראש – היום ילדי ישראל בתיכון, כדי לקבל זכאות לבגרות, חייבים שיהיה להם ציון בספורט. חייבים. זה מקצוע חובה לצורך קבלת זכאות. חייב להיות ציון בספורט. אני שואל אותך, אדוני, ואת החברים: מה מידת הבדיקה שאנחנו עושים לילדים האלה בתיכון בשביל לתת להם את הציון? הציון בבגרות בשביל לקבל זכאות הפך להיות "עובר". אין לנו את תהליך הבדיקה, תהליך הפעילות. יעני, מסעוד, אתה היית מורה בתיכון. היום אני רואה את הילדים אצלנו ביישובים הערביים, בספורט מקבלים 100, 100, 100, 100, 100, 100, כי כולם רונלדו, כולם מצטיינים. אני שואל: קיבלת 100 וקיבלת זכאות לבגרות בזכות זה – איזו פעילות גופנית, איזו פעילות ספורטיבית עשית? לא עשינו כלום, המורה נתן לנו 100. אז זו נקודה מאוד חשובה שמחייבת התייחסות משר החינוך, משרת התרבות בעניין הזה, שמקצוע הספורט בתיכון חייב להיות הלכה למעשה מיושם. מי שמקבל 100 אז הוא טוב בתחום מסוים, אבל ברגע שאנחנו, אדוני היושב-ראש, נמשיך להתייחס לספורט, יאללה, קיבלת – ככה אנחנו נראים.
אדוני היושב-ראש, אני מסיים. זה יום חשוב, מבורך. ספורט מפתח אותנו שכלית, נותן לנו רעננות, ובנוסף, זה המחבר היחידי שהפך להיות בינינו בשונות שקיימת. אז בוא נשמור על הספורט. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. אני מתכבד להזמין את שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב להשיב למציעים.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
תודה רבה לך, כבוד היושב-ראש. אני רוצה לברך אותך בתחילת דברי על ההיערכות של הכנסת לקיום היום החשוב הזה כאן בכנסת. זה בהחלט מעביר מסר חשוב לאוכלוסייה במדינת ישראל כשנבחרי ציבור משמשים דוגמה ועוסקים בספורט.
אני רוצה להודות לך, מיקי זוהר ידידי, על כך שאתה עוסק רבות בסוגיית הספורט, אתה מעורב רבות בנושאים רבים שקשורים בספורט הישראלי, ואתה שותף להרבה מאוד מהלכים יחד עם משרדי. אתה עושה זאת גם כיושב-ראש ועדת המשנה לוועדת החינוך וגם כיושב-ראש השדולה, ואני בהחלט רואה בזה ברכה גדולה ומודה לך. תמשיך לעשות ולהצליח.
אני מודה לכל חברי שהציעו את ההצעות לסדר-היום, מיקי, מסעוד, נחמן ויואל, ולכל אותם חברי כנסת שלא הציעו הצעות לסדר-היום אבל סוגיות הספורט מעניינות אותם והם בהחלט תומכים. ראיתי אותם גם בדיון האחרון שהיה בעניין תקציב ה"טוטו", ואני בהחלט חושבת שזה ראוי שכל אחד ואחת מאתנו יעסוק בסוגיות האלה.
אנו כנבחרי ציבור צריכים להוות דוגמה לכלל החברה הישראלית מתוך ראייה והבנה שפעילות גופנית בשגרת היום-יום, כמו בשעות הפנאי, תורמת רבות לבריאות היחיד ולרווחת החברה. הספורט, כמו גם התרבות, הוא גשר לשלום, הוא גשר לשיח בין אנשים ולחיבור בין אנשים, ולכן אני שמחה שסוף-סוף מצאנו לנו כמה נושאים שבהם נתווכח פחות ונעשה יותר ביחד.
אני שמחה גם לבשר לכם שבמשרד התרבות והספורט אנו פועלים בשנה האחרונה במספר רב של ערוצים לעידוד פעילות גופנית עממית בקרב ילדים ובני-נוער באמצעות תוכנית "פרחי הספורט" ובאמצעות סל הספורט, אשר מעודד פעילות לכל הגילים. השנה הגדלנו את התקציב בסל הספורט בהרבה מאוד כסף על מנת לעודד יותר ויותר מסלולי הליכה, מסלולים עממיים, מסלולים שיגיעו ויביאו לידי ביטוי את אותו רצון של האוכלוסייה בערים ובמועצות.
הבשורה הגדולה ביותר בעיני היא תוכנית המתקנים החדשה 2020: אפשרנו בפעם הראשונה, בפעם הראשונה משרד ממשלתי אפשר ללא מצ'ינג הקמת אולמות, מגרשים, מגרשים גדולים ומגרשי "סחבק" קטנים לכדורגל.
חברי חברי הכנסת מהמגזר, חבל שאתם לא שותפים לעשייה הזאת, אבל אם תלכו בין כל ראשי המועצות שלכם לא תראו ראש מועצה אחד – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
את לא יודעת, אני מעורב.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – לא תראו ראש מועצה אחד שיכול לבוא ולהגיד מילה רעה על משרד התרבות והספורט. השינויים שעשינו השנה בספורט ובתרבות במגזר הערבי ובמגזר החרדי – לא היה דבר כזה. במקרה נכנס לכאן אחמד טיבי, שהוא כן מכיר וכן יודע על העשייה שאנחנו עושים בספורט – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – מתוך ראייה שבכל מקום שיהיה מגרש כדורגל סמוך לבית, שיהיה אולם סמוך לבית, יותר ויותר אנשים יעסקו בספורט. זה החזון שלנו – הנגשת תרבות וספורט לכלל האוכלוסייה.
ואנחנו רואים את זה בנצרת, ובכפר-קאסם, וברכסים, ובאלעד, ובקריית-שמונה, ובדימונה. בדימונה היה השבוע אירוע של ספורט מוטורי שמעולם לא היה בעיר הזאת; מעולם לא היו אירועי ספורט מוטוריים כאלה. ויותר ויותר אירועי ספורט, לא רק לאומיים, אלא בין-לאומיים, נארח כאן במדינת ישראל. וזה הודות לכך שהמממן העיקרי – אני לא אוהבת את זה, ידידי רזבוזוב, אני לא אוהבת את זה, יואל. לא אוהבת את זה. הלוואי שיכולנו אנחנו לשלם את כל תקציבי הספורט והפיס, אבל מה לעשות, התקציב של המדינה קטן עלינו ולכן יש "טוטו" ופיס. כולנו מתנגדים להימורים, אבל התקציב הגדול ביותר של הספורט הוא ה"טוטו", והלוואי שיכולנו לבטל את ההימורים, אך אנחנו לא יכולים לבטל את ההימורים.
ולכן נלחמנו, ואתה היית יחד אתנו במאבק, לא לפגוע בתקציבי הספורט, כי פגיעה כפי שהם ניסו לעשות, האוצר, בתקציבי הספורט הייתה מביאה לגזירות בלתי אפשריות בענפי הספורט השונים ובתוכנית המתקנים החדשה שאנחנו מובילים. והשנה, בעזרת השם, יהיו יותר ויותר אולמות ומתקנים שנחנוך. השנה, לראשונה, אנחנו נקיים אירוע לחניכת בריכה ברהט – הבריכה הכי יפה בדרום. הכי יפה בדרום. שמנו שם 20 מיליון שקלים. אז שאף אחד לא יגיד לי מה זה שוויון; שאף אחד לא ידבר אתי על שוויון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
תפסיקי – – – בלי – – – דברי לעניין – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
לא. שאף אחד לא ידבר אתנו על שוויון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – תעזבי את האיומים – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
ביום הזה, הכנסת – זה לא איום. אני אומרת שאף אחד לא ידבר אתנו על שוויון.
ביום הזה אני מבקשת לציין את התוכנית "מאלפים לאלופים". התוכנית "מאלפים לאלופים" היא תוכנית שיוצרת תשתית רחבה של עוסקים בספורט, מתוך הבנה שככל שיותר אנשים יעסקו בספורט יהיו לנו יותר ויותר ספורטאיות וספורטאים מדליסטים אולימפיים. ככל שנרחיב את המעגל הזה. ולכן, התוכנית הזאת, "מאלפים לאלופים", היא תוכנית שיצאה לדרך לא רק בהנגשת יותר ויותר מתקנים, אלא גם במימון, בהרחבת סל הספורט, בהרחבת המשאבים התקציביים שלנו, כדי לעודד יותר ויותר אנשים לקחת חלק בפעילות הספורטיבית, בכל שכבות האוכלוסייה: ילדים, ילדות כמובן, בני-נוער, עד לאוכלוסיית הוותיקים.
אני גם שמחה לבשר לכם, כפי שהתחייבתי בעניין הספורט הנשי, שסיכמנו בשבוע שעבר עם המועצה הלאומית לספורט נשי "אתנה" שלראשונה נממן את ליגת "מאמאנט" וליגת הכדורשת. זאת ליגת אימהות, נשים, וכשילדים רואים את האימהות שלהם מתחרות, מתמודדות, יוצאות מהבית לעשות פעילות גופנית, גם הם מבינים את החשיבות של העיסוק בספורט. אנחנו רואים את ליגת "מאמאנט" גם ביישובים היהודיים וגם ביישובים הערביים. לצערי, עוד לא הצלחנו להגיע למגזר החרדי. אני מקווה שנצליח, יחד גם עם חברי הכנסת והשרים מהמגזר החרדי, להיכנס גם למגזר החרדי. אני חושבת שיש שם צימאון לכך, וזה יהיה נכון שנראה גם נשים חרדיות עוסקות לא רק בספורט עממי אלא גם בספורט ליגה, בספורט הישגי.
השנה הייתה שנה אולימפית, שנה רוויית הישגים בספורט הישראלי. הביאו לנו הרבה מאוד כבוד הספורטאיות והספורטאים האולימפיים והפאראלימפיים שלנו בחמש מדליות: אורי, ירדן, ענבל, מורן ודורון, ואני רוצה גם להודות להם וגם לאחל להם המשך הצלחה.
השנה הזאת הייתה גם הצלחה שבה הרוח ניצחה את הכסף הגדול. "מכבי תל-אביב" נשארה בצד. כל אותן קבוצות גדולות עם כסף גדול לא היו בקדמת הבמה. ראינו דווקא – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
עד עכשיו היית בקונסנזוס. עכשיו הסתבכת.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
מה לעשות. "הפועל באר-שבע" ו"מכבי ראשון" – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
קריית-גת ירדה – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
"הפועל באר-שבע" – לא, לא, אבל אני מדברת על מי שהביא את האליפות: "הפועל באר-שבע" ו"מכבי ראשון" בכדורסל, שתי קבוצות שהפתיעו והביאו לנו ניצחונות גדולים והביאו את הפריפריה למרכז הבמה.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
– – – גברתי השרה, הוא אמר שקריית-גת יורדת ליגה, אבל קריית-גת – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
– – – השאלה מה עוד יכול לעזור להם להישאר בליגה. אז אם הוא יעזור להם, הן עוד יישארו בליגה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
זה יותר מסמלי שביום שהכנסת מציינת את יום הספורט, אנחנו במשרד התרבות והספורט מקיימים בפעם השנייה את טקס המצטיינים, פרס האוסקר לספורט הישראלי, בפעם השנייה. הוועד האולימפי, הפאראלימפי ו"אילת" – יואל – יתכנסו הערב באירוע מכובד ומרגש ב"הבימה". האירוע ישודר בערוץ 5; אתה מן הסתם תגיע, יואל. שם נעניק תעודות וגם פרס כספי למצטיינים שלנו בענפים השונים.
זהו, חברים. אני באמת רוצה להגיד לכם שאני מרוצה. תמיד צריך לעשות יותר, ונעשה יותר. יש לנו הרבה מאוד אתגרים השנה. לא סיימנו עדיין את אתגר ועדת הרפורמה של האוצר. יש לנו דיונים שמתחילים כבר מחר. הצלחנו למנוע את עניין המיסוי, אבל לא הצלחנו למנוע דברים אחרים. ממחר המאבק שלנו ממשיך, כדי שלא לפגוע בתקציבי הספורט הישראלי – כי הספורט עושה טוב לגוף ולנפש, ואפשר להתחיל כבר מחר, חברי שנמצאים כאן ושצופים בנו בכנסת.
גם אני מתעצלת לפעמים לקום בבוקר ולעשות ספורט. זה לא קל; כדאי לישון עוד שעה. אבל כשאני כבר קמה לעשות ספורט בבוקר, אני רואה כמה כוח זה נותן לי לכל היום. אז אפשר להתחיל כל יום מחדש לעשות הליכה עם חבר, עם חברה, עם בני-זוג, עם הילדים; לעשות טוב גם לגוף וגם לנפש.
אז זהו. כולנו מתחילים וממשיכים לעשות ספורט, ושיהיה לנו יום טוב, לכולם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השרה מציעה להסתפק בתשובתה או להעביר לוועדה?
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
לדעתי, אני מציעה להסתפק בתשובה. מן הסתם אנחנו מקיימים הרבה מאוד דיונים בסוגיות ספורט. כבר מחר ניפגש בוועדת הרפורמות, וכמובן, תמיד, אם יש נושא ספציפי שכדאי להרחיב אותו בוועדה, אני אשמח להגיע לוועדה, וגם גופי המקצוע במשרדי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. אז אם המציעים מסתפקים בדברי השרה, לצערי לא יוכלו להביע עמדות נוספות. יש חברי כנסת שביקשו.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
יש מזימה נגדי מאז פתיחת המליאה היום – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, אבל יש איזונים – זה נגדך ונגד נורית קורן.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אבל אתה זוכה – כל פעם שאתה נכנס נותנים לך – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – – יש עכשיו דיון שתוכלו להירשם ולדבר.
<הצורך בהצגת עמדת ישראל בעולם בדבר זכותנו על הארץ>
["דברי הכנסת", מושב שני, חוב' י"ט, עמ' 10548.]
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברים, אנחנו עוברים לנושא הבא: הצורך בהצגת עמדת ישראל בעולם בדבר זכותנו על הארץ, דיון בעקבות הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת יואב קיש, בצלאל סמוטריץ, עודד פורר ויואב בן צור. תשובה והצבעה, דרך אגב, במועד אחר. תשובה והצבעה על הצעות הסיכום במועד אחר, ליתר דיוק.
יפתח את הדיון אחד המציעים המקוריים, חבר הכנסת יואב קיש. לאחר מכן – רשימת הדוברים שנמצאת לפנינו. מי שרוצה להירשם יכול לעשות זאת. אני עוד מעט סוגר את הרשימה.
<יואב קיש (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראשית, אפתח בגילוי נאות: אני קצת מתקשה, כשאני עומד פה מעל בימת הכנסת בבירתנו הנצחית ירושלים, כשמאחורי מצד אחד דגל המדינה, מצד שני חוזה המדינה, להתחיל לנמק את הסיבות מדוע זכותנו על ארץ. הרי זה כל כך טריוויאלי. אני יודע מה הסיבות. אני מחנך את ילדי לאור הסיבות האלה, מצפה מהם שיחנכו את ילדיהם, וכך הלאה וכך הלאה. וזו האמת. עצם הדיון בכלל על זכותנו על הארץ הוא מציק.
אבל לא עליתי בשביל רק לדבר על הדברים שמובנים מאליהם, אלא גם לחשוף את השקרים – השקרים שראינו, בין השאר, בנאומו האובססיבי של מזכיר המדינה קרי והשקרים שחוזרים על עצמם, לצערי, בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. השקר הראשון הוא המשפט שההתנחלויות הן המכשול לשלום. זה אחד השקרים הגדולים ביותר שהסכסוך הערבי, וההובלה שלו על-ידי ערבים, הצליח להכניס ללקסיקון. הרי לפי השיטה הזו עד 1967 היה פה שלום פורח, הושטנו יד אחד לשני, ברכות, אידיליה של חיים משותפים על האדמה הזו. זה שקר. כבוד היושב-ראש, לא ההתנחלויות הן מכשול לשלום, אלא הפלסטינים, שבחרו פעם אחר פעם באלימות נגד מדינת ישראל, הם המכשול לשלום.
סבי, זיכרונו לברכה, בשנת 1929, מונה לחוקר של מאורעות תרפ"ט, של רצח היהודים בחברון. מה בין זה להתנחלויות? אנחנו, היהודים, חזרנו לארצנו הנצחית, ובעצם פה, כשבאנו בהתחלה לחיות באמת בשלום עם אותם תושבים מקומיים שהיו כאן – זה הפך למאבק מזוין כנגדנו. אנחנו מדברים על מעל 100 שנים של מאבק. ראינו את זה ב-1929, ראינו את זה ב-1948 וב-1967, ואנחנו רואים שאנחנו ממשיכים והמאבק הזה נמשך. אבל לבוא ולהאשים את ההתיישבות במאבק הזה זה שקר.
השקר השני – שמדברים ואומרים: כן, יש פרטנר, בואו תעשו שלום. אז אני רוצה להסביר, או אולי להזכיר לכולם, אם לא שמתם לב לכותרות העיתונים, שאותו פרטנר הוא בהסכם פיוס ושותפות עם ארגון טרור שיושב בעזה, עם דם על הידיים – לצערי, דם של יהודים. וכששואלים את אותם בכירי הרשות אם ה"חמאס" הוא ארגון טרור, אז הם אומרים: לא, מה פתאום, ה"חמאס" איננו ארגון טרור. ארגון ששולח עשרות-אלפי רקטות ללא הבחנה על תושבי המדינה מצפון לדרום, ארגון שעושה מנהרות ומשתמש במלט, במקום לשקם את עזה, בשביל לחפור ולמסד מנהרות בשביל לתקוף את אזרחי המדינה, זה – צדיקים. ואם מסתכלים קצת אחורה, אז אותו ארגון היה אחראי גם לאותם אוטובוסים שחורים מפיח של שנות ה-90 – אז גם דיזנגוף וגם ירושלים וגם עוטף-עזה. הם נלחמים על זכותנו, ואנחנו נילחם כנגדם, ולשים לב שפרטנר זה לא.
אז, חברים, תעשיית השקרים הזו היא מהמתקדמות בעולם, חוצה גבולות ויבשות, ולצערי אף הצליחה לחדור לתודעה הבין-לאומית, ומשכנעת בדרך גם חלק מהישראלים. אם מדברים על סטרט-אפ, אז זו אחת ההמצאות הגדולות שתופסות ומצליחות. מולה אנו נציג את האמת שלנו. יש להעמיד את נבואת השקר הזאת מול האמת. ולכן גם אם אני אומר שלי הסיבות ברורות, נכון וראוי, כשמדברים אל אומות העולם, לחזור ולהסביר את זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל. יש אמת אחת, ואליה אני מתייחס.
המסר לאומות העולם חייב להשתנות. אנחנו חייבים לשנות את השיח. אנחנו בפתח של ממשל אמריקאי חדש, בראשות דונלד טראמפ, ואנחנו חייבים, בשיחות עם הממשל, ובוודאי ובוודאי עם הנשיא המיועד, לומר את האמת: העם היהודי חזר לארצו המובטחת לאחר גלות ארוכה. פעמיים ניסו לגרש אותנו וחזרנו. ארץ-ישראל ניתנה לעם היהודי, ובה אנחנו מקימים ובונים את מולדתנו, עם היסטוריה של מעל 3,000 שנים. ואסור ולא נכון להתעלם מהעבר. מי שבא ואומר: עזבו את העבר, בואו נראה מה קורה – אני רוצה לשאול אותו: נניח הוא היה מתעורר למחרת בבוקר ולא זוכר את העבר שלו, איפה הוא למד, מי השכנים שלו, מי המשפחה שלו, מה השם שלו, ועכשיו הייתי מדבר אתו – מה הוא היה מציג לי? כלום. הכול מבוסס על ההיסטוריה, והזכות שלנו נכתבה בספר הספרים. אנחנו הגענו לארץ-ישראל עוד הרבה הרבה לפני שכל אומות העולם שנמצאות שם באו"ם מחליטות אם העם היהודי יש לו קשר לירושלים, כן או לא; היסטוריה של מעל 3,000 שנה הם מנסים למחוק בהחלטות חד-צדדיות באו"ם.
היום ביקר אותנו בכנסת ידיד אמריקאי, המושל לשעבר מייק האקבי, והוא אמר משפט שנגע ללבי, ואני חושב שיש לו מסר מאוד חשוב לכולם: כשרוצים לנסות ולחלק את ארץ-ישראל, אז זה בדיוק כמו ששלמה המלך ניצב בהחלטה מה הוא עושה עם התינוק במשפט שלמה. לא ניתן לחלק אותה. זו ארץ-ישראל שהובטחה לעם ישראל, וזו מדינת ישראל.
אני רוצה לומר שאני מוביל, יחד עם שדולת ארץ-ישראל וחברי בשדולה, מהלך של החלת ריבונות במעלה-אדומים – "מעלה-אדומים תחילה". את המהלך הזה אנחנו נתחיל – התחלנו אותו כבר בעבר, בנינו את הצעת החוק. אנחנו נתחיל את כינוס המליאה בעניין הזה אחרי 20 בינואר, כי ברור לנו היטב שמי שנאחז בשולי הכהונה שלו בארצות-הברית שבוי בשקרים – שבוי בשקרים שדיברתי עליהם. אנחנו נחכה שהוא יעזוב, ואנחנו נפעל מהבית הזה בשביל לשנות את השיח, בשביל שהאמת תיכנס לשיח הבין-לאומי.
הגיע הזמן לומר את זה: אין יותר מדינה פלסטינית. החלום של הפלסטינים לערער על המולדת שלנו מבוטל. אנחנו פה במדינתנו בזכות, ואנחנו נתחיל עם "מעלה-אדומים תחילה", ומשם נמשיך להחיל את זכותנו על הארץ הזאת.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
עוברים גם את הירדן?
<יואב קיש (הליכוד):>
השנה אנחנו גם נציין 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון ובקעת-הירדן. נעשה זאת באירוע חגיגי במיוחד. את הסיפור הציוני לא ניתן לסלף. העובדות ההיסטוריות הן-הן שקושרות אותנו לאדמה הזאת 4,000 שנה. בזאת לא ניתן לפקפק.
ואיתן ברושי, אם באמת תסתכל על המפה, אז תראה כמה מדינות ערביות מסביבנו – תראה את כל צפון-אפריקה, המזרח התיכון עד אסיה, ופיסת האדמה היחידה שהעם היהודי קיבל זו מדינת ישראל.
ואני אגיד לך במשפט סיום: אנחנו לא כאן בזכות הכוח; אנחנו בכוח הזכות. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה לחבר הכנסת יואב קיש. אני עובר לרשימת הדוברים הבאים הרשומים: חבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה. אחריו – חברי הכנסת אחמד טיבי, מיקי מכלוף זוהר, איתן ברושי, ואז נמשיך. בבקשה, אדוני.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה לא סוד שהשיתוק בבנייה מחוץ לגבולות 67', מעבר לכך שהוא לא בדיוק סייע לביטחונה של מדינת ישראל או למעמדה בעולם, אף תרם תרומה ניכרת למחירי הדירות המאמירים. כשאני מדבר על שיתוק בבנייה, אני לא מדבר רק על גבעות ומאחזים מבודדים; אני מדבר על גושי התיישבות גדולים, לרבות אריאל, ביתר, מודיעין-עילית, כוכב-יעקב, וכן גם, לצערי, חלקים מירושלים. הבנייה במקומות האלה הוקפאה כמעט כליל, למעט חריגות מינוריות של אישורי בנייה, שניתנו בדרך כלל כתגובה על רצח יהודים חפים מפשע. השיתוק הזה לא פוגע רק בהתיישבות, אלא גם במחירי הדיור במדינת תל-אביב וגלילותיה.
השיתוק הזה נובע מכך שחלקנו, גם כאלה שיושבים בבית הזה, לצערי, לא בטוחים בזכותנו על הארץ ומחכים לשמוע מה יאמרו הגויים, מה יאמר האו"ם, מה יאמר אובמה; עוד כמה ימים הוא כבר לא יאמר. כי אנחנו זקוקים לאישור של מישהו על זכותנו ההיסטורית על ארץ-ישראל ועל ירושלים.
בלעם בן בעור אמר: הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הוא לא אמר את זה כגנאי; הוא אמר את זה כדברי ברכה, שזו ההצלחה של עם ישראל – שעם ישראל ידע להנהיג, להסתכל קדימה, להוביל קו, להנהיג אידיאה, ולא כל הזמן לפזול לצדדים מה פלוני אומר ומה אלמוני חושב. וכשאני אומר שלא להתחשב בגויים, אני לא מתכוון לצפצף על העולם; כשאני אומר לא להתחשב בגויים אני מתכוון לכך שקודם כול אנחנו בקרבנו צריכים להיות בטוחים בזכותנו על ארץ-ישראל, בזכותנו על ירושלים המאוחדת, המזרחית והמערבית, ולא לתת לאו"ם ולכל מיני ארגונים המשרתים את הטרור לערער את אמונתנו ואת ביטחוננו בזכותנו ההיסטורית, הטבעית והמשפטית על הארץ. וכשאנחנו כולנו, ימין ושמאל, דתיים ושאינם כאלה, נהיה בטוחים בכך, נוכל להשמיע את דעתנו בעולם ללא חת; נוכל לשכנע את העולם בצדקת דרכנו ובזכותנו הטבעית על הארץ. אבל אם לפני כל בנייה של יחידת דיור בביתר, באריאל, במודיעין או בירושלים נחכה לשמוע מה העולם חושב, אדוני השר הנגבי, ונבקש כעניים בפתח את הסכמת העולם, לא נגיע רחוק.
תראו מה קרה באו"ם, ארגון האומות המאוחדות. בשנת 2014 ה"שמום" העביר 20 החלטות המוקיעות ומבקרות את ישראל ורק ארבע החלטות על שאר מדינות העולם גם יחד. החלטת גינוי אחת בלבד הופנתה כלפי המשטר הסורי של בשאר אל-אסד, אשר רצח 200,000 מאזרחיו, אחת לאיראן, אחת לאוקראינה ואחת לצפון-קוריאה. מדינות המתעללות באופן שיטתי באזרחיהן לא זכו אפילו לרמז של גינוי: סין, קובה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<יואב בן צור (ש"ס):>
– – מצרים, פקיסטן, רוסיה, ערב-הסעודית וכו'. בשנת 2015 האו"ם העביר 22 החלטות נגד ישראל ורק אחת נגד איראן ואחת נגד צפון-קוריאה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מילות סיכום, בבקשה.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אני מייד מסיים, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<יואב בן צור (ש"ס):>
לכן, חברי חברי הכנסת, הגיע הזמן שנשמיע את דעתנו הנחרצת על זכותנו ההיסטורית על הארץ, אבל לא רק נשמיע, אלא גם נפעל בהתאם לזכותנו, נבנה בתחומי ירושלים רבתי, לרבות מעלה-אדומים, נבנה בביתר, במודיעין ובאריאל. המקומות הללו התברכו בעתודות קרקע של מאות-אלפי יחידות דיור, ואם אנחנו רוצים לדאוג לציבור בישראל, לזוגות הצעירים, עלינו להתחיל לבנות. בשביל לבנות לא צריך פיגועים – צריך רצון, נחישות ואמונה בצדקת הדרך. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת בן צור. חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
חברי חברי הכנסת, אדוני סגן היושב-ראש, הדיון היום הוא דיון מבורך, אבל בעיקר הוא דיון נכון, כי הוא מגיע במקום הנכון ובזמן הנכון. אחרי שראינו את נאום קרי מייד בסיום קבלת ההחלטה ההזויה שהתקבלה באו"ם, הגעתי למסקנה אחת ברורה, ואני אומר את זה בצער רב: לא משנה מה נעשה, לא משנה כמה נתרפס בפני העולם, לא משנה כמה נושיט את ידנו לשלום – תמיד יפעלו נגדנו, תמיד יכפישו אותנו ותמיד יאמרו שאנחנו לא הוגנים כלפי הפלסטינים. זה לא משנה כמה נעשה, נתנצל ונסביר – המסקנות בעולם, לצערי הרב, יישארו זהות.
אני חושב שהגיע הזמן לעשות לזה סוף. הגיע הזמן לעצור רגע, לחשוב. יש ממשל חדש, ממשל רפובליקני שצריך להיכנס לתפקידו, וזה ממשל שאפשר לעבוד אתו בכיוון הנכון, בכיוון שמתאים לאינטרסים של מדינת ישראל.
צריך להסתכל בעיניים אל מול השנאה שקיימת נגדנו בעולם; צריך להישיר מבט לעבר האנטישמיות הרווחת כלפינו ברחבי העולם – והיא לא הולכת להסתיים בקרוב – ולומר באופן ברור: לא עוד. האינטרס הבלעדי שלנו הוא מדינת ישראל וזכותו של העם היהודי בארצו. אם אנחנו נאמר את הדברים האלה בלי להתנצל ובלי להתבלבל, אין לי בכלל ספק שאנחנו נוכל להביא את הרעיון האמיתי של יישוב ארץ-ישראל השלמה, ריבונות מוחלטת על כל פיסה בארץ הזאת, מתוך הבנה שזאת הדרך היחידה לשמור על ביטחון האזרחים ועל העיקרון שבו הנחה אותנו הקדוש-ברוך-הוא באמצעות ספר מאוד מיוחד, ספר התנ"ך, שקובע חד-משמעית באופן היסטורי שהארץ הזאת היא אך ורק שלנו.
היום אירחתי את המושל מייק האקבי. אני חייב לומר לכם, שמעתי ממנו דברים שחבל שחלק גדול מחברי הכנסת שיושבים בבית הזה לא אומרים אותם. והאיש הוא לא אזרח ישראל; האיש הוא ידיד ישראל, ידיד נפש של ישראל, אחד מידידיו הקרובים של הנשיא החדש דונלד טראמפ. הוא אמר בצורה ברורה: הארץ הזאת היא שלכם, של העם היהודי. אין מקום לשום פשרה לגבי הארץ הזאת.
הפלסטינים מוזמנים לחיות כאן בשגשוג ובפריחה; אף אחד לא רוצה לסלק אותם. אבל שיכירו בעובדה אחת: מדינת ישראל שייכת לעם היהודי, והם מוזמנים לחיות פה יחד אתנו בשלום ובשלווה. אין דרך אחרת. בכל פעם שמסרנו שטחים או נתנו שטח לגורם פלסטיני – ראינו מה קרה. הדוגמה נמצאת בעזה: זה הפך לקני טרור, לשטחים לפעולה צבאית נגד מדינת ישראל. אנחנו לא נאפשר את זה. אנחנו נציע שלום, שגשוג ופריחה לעם השוכן פה לידנו, אבל בתנאי אחד – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
– – בתנאי שנשמור על עיקרון אחד ברור: מדינת ישראל היא אחת, ולא שתי מדינות; מדינה אחת לעם אחד בשלום ובשלווה יחד עם שכנינו הערבים. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת זוהר. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה. אחריו – חברי הכנסת מרגלית וגליק, אם יהיו כאן.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אין ספק שזה דיון חשוב, וכנסת ריקה לא מעידה בצורה חיובית על הנכונות להיכנס לדיון הזה כשאנחנו עוד מעט מציינים 50 שנה לששת הימים.
אני רוצה לומר, כמי שבששת הימים עוד לא היה חייל, אבל גדל מאז בהתיישבות, שאנחנו גדלנו על זכותנו על הארץ לא פחות ממה שחברים פה מתבטאים. אבל הייתה ונשארה מחלוקת לא על זכותנו, אלא על היכולת לממש אותה. גדלנו עם ממשלה שעמדנו בראשה; מי שיצא אז למלחמת ששת הימים כמלחמת אין-ברירה – ממשלה בראשותנו ששחררה את ירושלים. מי שפיקד על הצבא היה רב-אלוף במילואים יצחק רבין, זיכרונו לברכה. וגם העלייה לרמת-הגולן הייתה פרי דרישה של קיבוצים בצפון, שאמרו שאינם יכולים יותר לחיות מתחת לגולן תחת אש הסורים, ועלו לגולן. שאותנו לא ילמדו מה זה אהבת הארץ ומה זה התיישבות.
אבל אני חושב שהשאלה היא מה הדבר הנכון לישראל, מה הם הגבולות הנכונים כדי לשמור כאן על מדינה יהודית, דמוקרטית ועצמאית. ישראל היא המדינה החזקה ביותר בטווחים של 1,500 קילומטר ויותר, והיא חייבת לקבל החלטות, קודם כול, לא מה טוב בארצות-הברית, ולא מה אומרים שם באמת, אלא מה הדברים הנכונים לנו כאן, בישראל. יש מחלוקת, אבל אנחנו, כמי שממשיכים את דרכו של בן-גוריון, שחילק את הארץ, ואת דרכו של רבין, שנאבק עליה וקיבל הכרעות של הסדר מדיני, כיורשיהם משוכנעים שצריכים לקבוע את הגבול – אנחנו כאן והם שם – תוך הקפדה על הביטחון ועל שמירת ההתיישבות.
זאת תהיה טעות, חברי, לבוא היום עם הסיפור של מעלה-אדומים. אנחנו רואים את מעלה-אדומים כחלק מירושלים, חלק מהגושים. זה לא מפתיע. רבים יודעים שתמיד ראינו את הגושים כחלק מישראל של העתיד ואת מעלה-אדומים כחלק מהבטחת קיומה של ירושלים בירתנו. אבל מה אתם אומרים? עכשיו נעשה את מעלה-אדומים, ואחר כך את איתמר או את יצהר. על זה יש מחלוקת. לכן, יש שתי אפשרויות: או לשנות את קווי היסוד – אתם הודעתם לראש הממשלה שאם הוא משנה את קווי היסוד, הממשלה שלו מתפרקת, משום שהבית היהודי וקבוצת קיצונים מהליכוד הפכו את הממשלה לקיצונית הימנית ביותר מאז הקמת המדינה. האפשרות השנייה, שאי-אפשר להתנגד לה, היא ללכת למשאל עם ולשאול את אזרחי המדינה; לצאת מהמרחב החסום הפוליטי של ממשלה שאיננה רוצה לממש את מה שיחייב ראש הממשלה; לצאת לאזרחים ולשאול אותם איזו ישראל הם רוצים.
אני מציע לך, אדוני השר, להכריז שביוני 2017, 50 שנה לששת הימים – מלחמת אין-ברירה, ניצחון מפואר, אבל שאלה שלא נפתרה – נצא לשאול את העם, את כל העם – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
– – מה דעתו. זה חוצה מפלגות.
ראינו רק לאחרונה – ובזה אני מסיים – את הסקר שפורסם, וזה ידוע פה לכולם. גם אם העם הלך ימינה, רובו נשאר חפץ במדינה יהודית ודמוקרטית. לכן, אני מציע שלא לנצל את הרוב הדורסני של הקואליציה, ולשאול את העם איזו מדינה אנחנו רוצים, מה הם גבולותיה. על-פי ההחלטה, בהקדם ככל שניתן, המדינה תפעל כדי לממש את הרצון של הציבור כולו. זאת שאלה גורלית. הזמן מחייב אותנו לקבל הכרעות. הגיע הזמן להחליט איזו ישראל אנחנו רוצים להיות. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת גליק נמצא – בבקשה, אדוני.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש היקר והמתוק, חברי חברי הכנסת, חברותי חברות הכנסת – נורית, את מצילה את המצב – המתוקים והמתוקות, אדוני השר, היקר והמתוק, הקלדנית, סגן המזכירה, חברי המשמר, חברות המשמר, כנסת נכבדה, רבותי, ב-100 השנה האחרונות אנחנו עדים לתופעה שאין כמותה בהיסטוריה האנושית: עם עזב את מולדתו ושב אליה; החיה את השפה, החיה את התרבות. והדבר המדהים – שכל זה כתוב מילה במילה בתנ"ך: "אם יהיה נִדַּחֲךָ בקצה השמים משם יְקַבֶּצְךָ ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה". כלומר, השיבה של העם היהודי לכאן, תופעה חד-פעמית בהיסטוריה האנושית, שהקדוש-ברוך-הוא החזיר אותנו בנס גדול פי-עשרות מנס יציאת מצרים. במצרים היינו בארץ אחת; בגלות היינו ב-180 ארצות. ממצרים חזרנו אחרי 240 שנה; מגלות חזרנו אחרי אלפיים שנה. ולאן חזרנו? חזרנו למולדתנו. אנחנו כאן לא בגלל האו"ם; אנחנו כאן בגלל שהעם היהודי שב הביתה. אנחנו כאן, וכל מי שמכיר את ההיסטוריה האנושית יודע שהעם היהודי שב למולדתו.
שבנו לכאן כדי לבנות כאן מדינה, כדי שנוכל להיות אור לגויים, מדינה שתהיה תפארת בתחום המוסר ובתחום היהדות. היהדות אומרת שאנחנו ניתן את מלוא הזכויות למיעוטים, אבל זאת תהיה מדינה יהודית.
אמר פה היום המושל האקבי שהחלטת האו"ם נבעה מתוך שום דבר אחר – רק שנאה. זה מה שהוא אמר: hate, שנאה. הרי הנשיא אובמה יודע שהוא כבר לא הולך לשים פה תוכנית – הוא הולך בעוד 16 יום, שעתיים ו-12 שניות.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
11, 10.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אבל לשם מה – 11. למה הוא עשה את זה? אך ורק כדי להראות שהוא יראה לנו מה זה. חברים, אנחנו לא פה במאבק, אנחנו פה בקיום; אנחנו פה כי זאת ארץ מולדתנו. אנחנו חזרנו למקומות. כשאני מורה דרך ולוקח אתי קבוצות נוצריות שבאות לארץ, אני שואל אותם: למה באתם לפה? הם אומרים: זה המקום היחיד בעולם שאפשר להסתובב בתנ"ך וללכת לטייל איפה שהסיפורים האלה התרחשו. אני אומר להם: זה לא רק זה, זה המקום היחיד שבו אפשר ולראות את נבואות התנ"ך מתקיימות לנגד עינינו. והנה, הן התקיימו לנגד עינינו.
ולכן, לא צריך להוכיח את הקשר שלנו לירושלים. כל זוג שהתחתן ואמר "אם אשכחך ירושלים" יודע את זה; כל מי שעושה סדר פסח ואומר "לשנה הבאה בירושלים" יודע את זה; וכל יהודי שאכל חתיכת עוגה ואמר "על המחיה" ו"בונה ירושלים" יודע את זה. ירושלים הייתה על שפתנו.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו לא צריכים להתבייש מאף אחד. העם היהודי שב לכאן, והוא יחיל את החוק הישראלי על כל יהודה ושומרון, ונכבד את כולם באופן דמוקרטי. מדינה יהודית ודמוקרטית. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת גליק. חבר הכנסת עמר בר-לב; שטרן; שמולי; אייכלר; יעל גרמן; זחאלקה; לביא; כהן-פארן; מיקי לוי; סויד; סעדי; אמיר אוחנה; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – ראיתי אותה, היא יצאה; חבר הכנסת אכרם חסון; טרכטנברג; בהלול; ורבין; חסון יואל; אמסלם; חיליק בר – מנוע מלדבר כרגע; יוסי יונה; כהן; בן ארי. יוגב.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
כבוד היושב-ראש חבר הכנסת בר, השר צחי הנגבי, חברי היקרים – אני אתייחס לאולם כאולם מלא – אורחים נכבדים, הצורך בהצגת עמדת ישראל בעולם בדבר זכותנו על הארץ אכן הובאה לידי ביטוי הרבה יותר מובהק לאחר נאומו של קרי ולאחר אי-הטלת הווטו של ארצות-הברית במועצת הביטחון. בנקודת המעבר הזאת, שהיא נקודה היסטורית בין ממשל שלצערנו התגלה כבעייתי למדינת ישראל, במאמצים שלהם לכופף אותנו ולהקים פה מדינת טרור פלסטינית – שלא הייתה פה מעולם ולא תהיה פה לעולם – ברור שהצורך הזה להציג את עמדת ישראל בעולם הוא קריטי, נכון וחשוב.
יהודה ושומרון, כמו תל-אביב ורמת-גן, היו מאז ומעולם ארץ אבותינו, ארצנו הקדושה, שזכינו בה מידי ריבונו של עולם לפני למעלה מ-3,800 שנה. כל מי שחי – וכפי שאמר פה חבר הכנסת יהודה גליק, התנ"ך לנגד עיניו, וכך רוב-רובו של העולם התרבותי, העולם הנוצרי, גם העולם המוסלמי – בקוראן נכתב שבעתיד וברבות הימים, העם היהודי יחזור לארצו ויירש את נחלתו.
זוהי האמת ההיסטורית, והיא שמחייבת אותנו. באמת חשוב שיתקיימו בה שני דברים: הדבר הראשון שחשוב הוא ההסכמה הלאומית הישראלית, אדוני היושב-ראש. לכן, במאמצינו צריך גם להמשיך וליישב את הגולן, את הגליל, את הנגב, את ההר, את בקעת-הירדן, את יהודה ושומרון, כמו את כל ארץ-ישראל.
צריך להמשיך גם להשיב לאומות העולם, גם את הדבר שהם יודעים – שבית-אל ושילה היו ראשית הממלכה וראשית ההתכנסות של ישראל במשכן ישראל במשך קרוב ל-400 שנה; חברון – מאז ערשם של אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב ומקום קבורתם של האבות והאימהות, דרך תחילת מלכות בית דוד. כך גם יתר המקומות: סבסטיה – היה היום דיון בוועדת החינוך – היא עיר ואם בישראל, עיר מלכות ישראל, וכך יתר המקומות, גם ביהודה ושומרון כמו בנגב ובגליל.
ומה תשובותינו לצורך העניין? התשובה הראשונה היא התשובה ההיסטורית היהודית. אמרנו אותה בחנוכה רבות. אמר אותה ראש הממשלה – דברי שמעון החשמונאי לאנטיוכוס: לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא על נוכרים השתררנו אלא חזרנו אל נחלת אבותינו. וכאשר הייתה לנו שעת כושר השיבונו אלינו את נחלת אבותינו. וארץ-ישראל שייכת לעם ישראל, נקודה. תשובתנו המדינית: ישראל חזקה, ואלה שישתפו אתנו פעולה – ירוויחו, ואלה שישתפו פחות – יפסידו.
ואני אומר, נחיל את הריבונות הישראלית על כל מקום שההסכמה הלאומית קובעת ואומרת – על רמת-הגולן ועל בקעת-הירדן, על מעלה-אדומים ועל כל מקום שאפשר, ונציב את החזון של ריבונות, שהוא גם חזון אידיאולוגי, הוא גם חזון ביטחוני והוא גם חזון הומניטרי, גם לפלסטינים שחיים פה, שיחיו פה טוב יותר מבכל מדינה ערבית שכנה.
תשובתנו לארגון שנקרא או"ם – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט אחרון, בבקשה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ואם תשובתנו האחרונה – אני לא מזלזל במה יאמרו הגויים, אבל הכי חשוב זה מה יאמרו היהודים, שידעו לומר שזאת ארצנו וידעו גם לעשות ולחזק את שלטוננו עליה, ואז יהיה אור וטוב לא רק לנו כעם ישראל אלא גם למיעוטים שבתוכנו וגם לכל המזרח התיכון, שיהיה יציב יותר, וגם לעולם כולו.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, שלוש דקות לרשותך. אחריו – חברת הכנסת נורית קורן וחבר הכנסת אמיר אוחנה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
חשוב לי להשתתף בדיון הזה, למרות שאני מופתע מכם, חברי בימין, על הדיון הזה, כי קודם כול, באמת, תודה שכינסתם דיון שמדבר על זכותו ההיסטורית של העם היהודי. גיליתם לנו את אמריקה, כמו שאומרים, וואו – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
– – – האווירה הבין-לאומית – – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
רגע, רגע, יואב, גיליתם לנו את אמריקה. אתה יודע מה, זה כמעט חמור כמו – לא חמור, כן? זה בסדר לדון על זה – אבל זה כמעט מיותר; כמו ההחלטה באונסק"ו אם יש לנו זיקה לירושלים או אין לנו זיקה לירושלים, וזה כאילו משנה שאונסק"ו החליטה שאין לנו זיקה לירושלים, ופתאום הזיקה שלנו נגמרה.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – – אנחנו צריכים להילחם על האמת הזאת בזירה הבין-לאומית.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
לא, אני אגיד לך משהו: לא אתה צריך להילחם. אני חושב שהדיון הזה פוגע – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
– – – אסור לתת לשקרים שלהם לנצח.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
– – – אתה יודע את מי הוא – – –? את זכותו של העם היהודי – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
אסור לתת לשקרים האלה – – – אותנו.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
ואגב, בוא תאר לך, יואב, שאתה עכשיו תלך – לא יודע מה – לשירותים, ויהיו פה שלושה חברי כנסת, וההצעה לסדר-היום תיפול. אז זכותו של העם היהודי על הארץ תינתק כי נפלה הצעה לסדר-היום? ולכן, יואב – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
אבל זו לא ההצעה, חיליק.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
זה לא משנה. הדיון הזה, באמת, לא צריך להיות. אבל מובן שאין מישהו שיכול לערער על זכותו ההיסטורית, התנ"כית, הפוליטית והמוסרית של העם היהודי בארצו, כמובן לא – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
אבל השותפים שלך הפלסטינים עושים את זה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
בסדר גמור. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים.
<יואב קיש (הליכוד):>
ואנחנו בזירה הבין-לאומית נילחם על זה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אנחנו בכנסת, לא בזירה הבין-לאומית. אגב, בזירה הבין-לאומית אני רואה יותר את עצמי מאשר אותך נלחם על זכותה של ישראל, ואתה גם יודע את זה.
<יואב קיש (הליכוד):>
אתה יותר בחוץ-לארץ ממני?
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
נכון, ואתה גם יודע את זה, ואני מסביר על זכותה, כולל בפרלמנט האירופי – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
אתה עושה עבודה טובה. אני מודה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
לפני שבועיים דיברתי בפני הפרלמנט האירופי וגיניתי והגחכתי את ההחלטה של אונסק"ו – ואגב, מצאתי שם הרבה הרבה תומכים. השאלה היחידה – כי הרי לבוא ולדבר על המובן במליאה, עוד פעם, זה אפילו להעליב את הנושא. השאלה היחידה – אתה יודע, תמיד היו פה ישראלים, יהודים, אדומים, חתים, יבוסים, הכול, ועכשיו יש פה גם פלסטינים. והשאלה שאנחנו צריכים לדון בה בבית הזה היא לא על זכותנו – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
בסדר, מה שעשינו לחתים.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אוקיי, רגע, אין בעיה. מה שעשינו לחתים – הכול בסדר, זאת זכותך; אני לא יודע אם לגיטימי או לא, אבל זו זכותך. השאלה היא לא אם זו זכותנו, כי זה להעליב את עצמנו ואת ההיסטוריה ואת הקשר שלנו. כי מה לעשות עם החתים, עם האמורים, היבוסים, הפלישתים, או לצורך העניין הפלסטינים של 2017, אחרי 50 שנה, מלחמת ששת הימים, ולהגיד להם: חבר'ה, יש לנו זכות על הארץ הזאת, היא שלנו, אתם מוזמנים להיות פה אורחים שווי זכויות, לקבל ביטוח לאומי, חינוך, תשתיות, וכן, גם את היכולת להצביע לכנסת או לא. וזה, יואב קיש, צריך להיות הדיון האמיתי והאמיץ שהבית הזה צריך לעסוק בו, והממשלה שלך מתחמקת ממנו חזור וחמוק, וממשיכה בגלל זה גם לדבר על דברים מובנים מאליו, שזכותנו ההיסטורית – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
– – – שתי מדינות. אתה רוצה מדינת טרור בלב מדינת ישראל. בסדר, הבנו מה שאתה רוצה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אני אומר דבר אחד: פחות מנטרות, פחות עובדות היסטוריות ותנ"כיות, כי זה כמובן חשוב ומובן מאליו; יותר אומץ מדיני, כי קבלת החלטות והכרעות – זה קצת חסר לכם. תודה, אדוני.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. חברת הכנסת נורית קורן. אחריה – חבר הכנסת אמיר אוחנה. שלוש דקות, גברתי, לרשותך.
<נורית קורן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר צחי הנגבי, חברי חברי הכנסת ורשמת נכבדה, אני ניצבת פה היום אחרי שאתמול ניהלתי דיון סוער על החלת הריבונות במעלה-אדומים. ואני אומרת לכם, נרשמו פה כל כך הרבה אנשים מהרשימה המשותפת, המחנה הציוני, יש עתיד – איפה כולם? איפה כולם? איפה כולם? איפה כולם? איפה כולם?
<קריאות:>
– – –
<נורית קורן (הליכוד):>
הנושא הזה הוא נושא חשוב ביותר, ויש לנו זכות על מדינת ישראל, על ארץ-ישראל. אני, כבת להורים יוצאי תימן, עולים מתימן, ובעצם ברגע שעם ישראל עזב את מולדתו, כל הזמן הייתה כמיהה לחזור לציון, וכבר ב-1882 הם הגיעו לירושלים. זה היה המושא שאליו כל כך השתוקקו העולים מתימן להגיע, והם הקימו את כפר-השילוח. כפר-השילוח נוסד ב-1882. אם רואים תמונות של אותה תקופה – אתם רואים את הבתים של היהודים התימנים שהיו שם. יש בית-כנסת, ויש שם בתים. ואם מסתכלים היום, רואים שכונה של ערבים שגרים שם, והם באו הרבה אחר כך; הם לא היו שם. עובדה שבית-המשפט העליון בפעם הראשונה נתן פסק-דין לגבי בית-הכנסת התימני, שהוא שייך ליהודים. ויש גם כמה בתים ששייכים ליהודים. וגם מה – המשטרה עזרה לפנות את בית-הכנסת, ובעזרת השם, אני הייתי אמורה להכניס ספר תורה בחנוכה, אבל מכיוון שרציתי שתהיה הילולה מאוד גדולה, בהשתתפות שרים רבים, החלטתי להמתין עם ספר התורה, ואנחנו נכניס אותו, בעזרת השם, בחודש הבא לבית-הכנסת של התימנים.
ואתם יודעים מה? הזכות שלנו על מדינת ישראל היא זכות אבות. לא ייתכן שגם אונסק"ו באה והחליטה שאין לנו זכות על ירושלים. אין דבר כזה. לא יכול להיות דבר כזה. כל החפירות הארכיאולוגיות מראות שאנחנו היינו פה לפני כולם.
שירת הברבור של קרי שהייתה בשבוע שעבר – פשוט לא הבנתי, לא הבנתי: מה? קרי פרס את משנתו של אובמה? הוא השליט החדש? הוא הנשיא הנבחר שהוא היה צריך לבוא ולספר מה בדיוק האג'נדה שלו לגבי מדינת ישראל ועל השלום? איך קורה כזה דבר?
חברים, אני יודעת שאנחנו נחיה פה לנצח. לא יעזור לפלסטינים ולא יעזור לאף אחד. זאת זכותנו על הקרקע, וכאן אנחנו נישאר. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חברת הכנסת קורן. חבר הכנסת אמיר אוחנה, בבקשה. אחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
תודה לך.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כשאני שומע את המילה – או המילים, יותר נכון – "ויתורים אמיצים", כפי שהזכרת כאן, אדוני היושב-ראש, כשהיית על הדוכן, אני מתמלא פחד, כי אני נזכר מה קרה ומה היה כאן כשהייתה מנהיגות שהלכה לוויתורים אמיצים: אני נזכר באוטובוסים המתפוצצים, אני נזכר בבתי-הקפה, בקניונים; אני נזכר בשערים של העיתונים, מה שהיינו רואים במשבצות כמעט בכל יום, או לפחות בכל שבוע; את התמונות של הבחורים הצעירים שנרצחו בפיגוע הזה ונרצחו בפיגוע ההוא.
אדוני, ניסינו את זה בעבר. עשינו פעמיים את הטעות המרה שבמסגרתה חשבנו שוויתורים טריטוריאליים יביאו או יקרבו איכשהו את השלום. הפעם הראשונה הייתה כמובן ב-1993, בהסכמי אוסלו. אדוני, אני לא יודע כמה ישראלים יודעים שלפני 1993 לא היה בישראל מחבל מתאבד אחד. טרור היה, אבל זה העלה אותו לרמה אחרת לגמרי, וזה התפוצץ לנו בפנים, ליטרלי. הרי מה עשינו ב-1993? ייבאנו, מלשון import, אלפי מחבלים שהיו נרדפים בתוניסיה ובכל מקום שהם היו נמצאים בו, הבאנו להם טריטוריה ונשק, ומדים, אמרנו להם: אוקיי, חבר'ה, knock yourself out, לכו על זה, תשלטו בעצמכם.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
בלי בג"ץ ובלי "בצלם".
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
בלי בג"ץ ובלי "בצלם". והם באמת הקימו אוטונומיה, עם ממשלה, עם מערכת חינוך, עם מערכת משפט, עם משטרה וכו'. אבל זה התפוצץ לנו בפנים באלפי נרצחים שידענו מאז הסכמי אוסלו. זאת הפעם הראשונה.
והפעם השנייה, אדוני – ההתנתקות ב-2005. אנחנו החלטנו – איך אמר ראש הממשלה דאז? לסיים את הכיבוש, ונסוגונו וגירשנו אלפי תושבים מגוש-קטיף. לקחנו את המתנחלים החוצה, ולקחנו את החיילים החוצה. אפילו את המתים הוצאנו מהקבר, כי ידענו מה יעשו להם לו נשאיר אותם שם. פוליטיקאים, גם בישראל, אבל גם מחוצה לה, אמרו: עזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון. ייבנו שם בתי-מלון, יש רצועת חוף יפהפייה, ישקיעו בחינוך, ישקיעו ברווחה, בכל מה שעם רוצה – לחיות. תחיו. מה קיבלנו במקום זה? מנהרות מתחת ליישובינו וטילים שיוכלו להגיע יותר רחוק ולהרוג עוד ועוד ישראלים. זאת הפעם השנייה.
אדוני, לא תהיה פעם שלישית. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. זו כמובן החלטה של עם ישראל.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
נכון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני רק מציין. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. יש לו חמש דקות? לגלות לו שהוא לא מוגבל? נאזם אומר שאתה לא מוגבל. אני לא יודע אם הוא התכוון בזמן או בכלל.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
לא מוגבל – התכוונת בשכל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, נאזם אמר: בצלאל לא מוגבל. בבקשה, יסכם את הדיון חבר הכנסת סמוטריץ.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
לא נעשה את זה באריכות רבה.
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
אני רק רוצה לחדד: אתה אומר שזה תלוי בעם ישראל – לא בוושינגטון, לא בבריסל ולא באף מקום.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
גם בזה אני מסכים אתך.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח – ואני קצת אענה לך, אדוני היושב-ראש, על דבריך כאן על הדוכן – יש כנראה דברים שהם כל כך ברורים וכל כך טריוויאליים, ולמרות זאת צריך לומר אותם. צריך לומר אותם מסיבה פשוטה: העולם מתחבר לטיעונים, לנרטיב של צדק, של מוסר, של ערכים. העולם לא מוכן להשתכנע, ובצדק רב, מתירוצים. והעמדה הישראלית שמושמעת בעולם, למרבה הצער, בשנים האחרונות היא עמדה של תירוצים – אמרתי את זה כאן אתמול – למה כן, אבל לא עכשיו. כן מדינה פלסטינית – אומרת מדינת ישראל בעולם: זה הפתרון הרצוי, זה הפתרון הצודק והמוסרי. כך צריך לסיים קונפליקט שמתנהל כאן, בחלקת הארץ הזו בלמעלה מ-100 שנות ציונות. הפתרון לסכסוך היהודי–ערבי הזה עובר דרך חלוקת הארץ, אבל – לא עכשיו, כי אין פרטנר; כי המצב הביטחוני לא מאפשר; כי לא הגענו לסיכום על סידורי ביטחון בבקעת-הירדן. ואז אומר העולם, בצדק: אם אתם אומרים שלשם צריך לחתור, אז חלאס עם התירוצים.
ישנו הפתגם הידוע: אפשר לעבוד על קצת אנשים הרבה זמן, ועל הרבה אנשים קצת זמן; אי-אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. בואו נסתכל על עצמנו במראה ונאמר את האמת: אנחנו עובדים על כולם כל הזמן.
<יואב קיש (הליכוד):>
הרבה זמן.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
הרבה זמן. הרבה מדי זמן, חבר הכנסת קיש. והעולם לא קונה את זה. כי לתירוצי ביטחון – אגב, יהיו אמיתיים ככל שיהיו; אני לרגע לא מקל ראש במציאות הביטחונית המורכבת שבתוכה נמצאת מדינת ישראל. אבל לביטחון יש פתרונות. אפשר להגדיל את חבילת הסיוע; אפשר לצייד בעוד כמה מטוסי F-35 מתקדמים, לייצר לחיל האוויר עליונות אווירית, נכון? חבר הכנסת הטייס, יואב קיש, מכיר את זה היטב. אפשר לצייד אותנו בעוד כמה מערכות – "חץ", "שרביט קסמים", "כיפת ברזל". יש פתרונות.
שנים, שנים, שנים, שהערבים מדברים על צדק, על מוסר, על היסטוריה, והיהודים מדברים על ביטחון. וזה לא תופס. וזו הסיבה המרכזית ל"קוראלס" המדיני הבין-לאומי שמדינת ישראל נמצאת בתוכו. אנחנו מזמינים עלינו את הלחץ – אני אומר באמת – כאן בכנסת. אנחנו לא יכולים לבוא בטענות למועצת הביטחון, שקיבלה החלטה שכל גוף נורמלי היה מקבל על רקע העמדה הישראלית שנשמעת במשך הרבה מאוד שנים במסדרונות שונים בעולם. אתם אומרים שאתם רוצים להקים מדינה פלסטינית? אז מה, לכל הרוחות, חבר הכנסת אוחנה, אתם מקימים התנחלויות ותוקעים אצבע בעין לחזון שתי המדינות? צודק. לוגי. הגיוני.
ולכן, הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזור לדבר בשיח של זכויות, בראש ובראשונה, שמבוססות על התנ"ך – שהעולם מכיר בו; על זכויות היסטוריות. חברים, המשפט הבין-לאומי – ועוד רגע אני מגיע לזכויות משפטיות – מכיר מאוד בזכויות היסטוריות כזכויות משפטיות. בואו לא נשכח שרוב-רובו של המשפט הבין-לאומי התפתח באמצעות כללים מנהגיים; אחר כך הגיעו הכללים ההסכמיים, האמנות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אבל גם על זה מדברים עם ישראל.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
כללים מנהגיים מבוססים על היסטוריה. לא – מי שמתייחס ליהודה ושומרון כאל שטחים שנתונים בתפיסה לוחמתית, שזה מונח משפטי שלקוח מהמשפט הבין-לאומי, מתכחש לעובדות ההיסטוריות. בוודאי ובוודאי אלפיים שנה לאחור. וכמו שאמרתי, המשפט הבין-לאומי מכיר בהנחות היסוד ההיסטוריות הללו, וההיסטוריה מקנה, על-פי כללי המשפט הבין-לאומי, זכויות משפטיות.
אבל למה ללכת אלפיים שנה אחורה? בואו נלך בקושי 100 שנה אחורה. דיברנו על התנ"ך. דיברנו על זה שעם לא יכול להיות כובש בארצו. אבל משפטית, התפיסה שמתייחסת ליהודה ושומרון כאל שטח שנתון שבתפיסה לוחמתית, יש בה כשל משפטי מובנה. היסודות הכי בסיסיים של המונח occupied territory במשפט הבין-לאומי לא קיימים ביהודה ושומרון. הרי לא נטלנו את החזקה בהם מאף גורם שהחזיק בהם כדין. הכיבוש הירדני, שהיה בסך הכול 19 שנה ביהודה ושומרון, לא הוכר, למעט על-ידי שתי מדינות. הליגה הערבית כמעט הדיחה את ירדן מחברות בליגה בגלל הכיבוש הלא-חוקי של מלך ירדן על שטחי יהודה ושומרון. אנחנו לא נטלנו את החזקה בהם מאף ריבון שהוכר על-פי כללי המשפט הבין-לאומי, לכן זה לא יכול להיות שטח כבוש.
יתרה מזו, המסמכים הבין-לאומיים האחרונים שנמצאים בתוקף הקצו את השטח הזה כולו לטובת המדינה היהודית, החל מכתב המנדט וסן-רמו. תוכנית החלוקה אחר כך, שלכאורה ניסתה לחלק את השטח הזה, לא קיבלה תוקף משפטי בין-לאומי, מכיוון שהצד השני דחה אותה. אמר כאן אתמול השר בנט – הקביל את זה לדיני החוזים, הצעה וקיבול: הייתה הצעה, לא היה קיבול, ולכן לא נחתם הסכם. אז המסמכים הבין-לאומיים המחייבים משפטית, שקיבלו תוקף משפטי בין-לאומי, שנמצאים עד היום בתוקף, משייכים ומייעדים את כל שטחה של ארץ-ישראל, לפחות זו המערבית – אתה יודע שבכתב המנדט דיברנו גם על החלק המזרחי, שאחר כך נגרע לטובת הממלכה הירדנית.
אז מבחינת המשפט הבין-לאומי, שטחי יהודה ושומרון הם חלק מהטריטוריה שמיועדת לעם היהודי – עוד פעם, על-פי המשפט הבין-לאומי, גם בגלל הזכויות התנ"כיות וההיסטוריות, שמוכרות במשפט הבין-לאומי. מה זה indigenes, ילידים? אלו זכויות היסטוריות שהמשפט הבין-לאומי מעניק להן לגיטימציה ותוקף משפטי חוקי. אז אנחנו ילידים בארץ הזאת, וזה מקנה לנו תוקף משפטי. והארץ הזו יועדה לנו על-פי המשפט הבין-לאומי באותן החלטות שעד היום נמצאות בתוקף, ולא בוטלו בתוכנית החלוקה – שלא נכנסה לתוקף. וכמובן, כמו שאמרתי, אי-אפשר לכבוש שטח מגורם שלא הוכר על-ידי המשפט הבין-לאומי, וירדן לא הוכרה.
כאשר אנחנו נחזור, אדוני היושב-ראש, לשיח הזה, נהיה קודם כול במקום אחר בכלל; נגיע לשלב הדיון הפרקטי של השאלה מה עושים עם החתי והיבוסי – ועוד רגע אני אתייחס לזה ממש בקצרה; אני לא אעכב אתכם הרבה זמן, בלי נדר – אבל נגיע לשיח הזה ממקום אחר בכלל, עם תוקף מוסרי, עם עמדה לגיטימית. היום יש ויכוח בין שני צדדים שאחד מהם הוא לא לגיטימי – אנחנו השודדים, הכובשים, הלא-לגיטימיים בשטח, אל מול האוכלוסייה המוגנת, של התושבים המוגנים, שזכאים להכרה ולהגנה במשפט הבין-לאומי. זה קרב לא הגון, אבל זה קרב שנשען בעיקר על שקר. ורק כאשר מדינת ישראל תחזור ותדבר על זכותה התנ"כית, וההיסטורית, והמשפטית, אף אחד לא יוכל להאשים אותנו לא בכיבוש, לא בפשעי מלחמה – מקסימום בטיפשות. אתם טיפשים. יש לכם מצב מורכב, ואתם, הימין, מציעים דו-לאומית. אבל טיפשות זו עדיין לא עבירה פלילית, אי-אפשר להגיע אתה להאג, ולכאורה, גם לא אמורים לקבל החלטות במועצת הביטחון על טיפשות.
עכשיו אני גם אסביר למה זה הדבר האחרון שאפשר להגדיר אותו כטיפשות – ושאלת מה עושים עם הערבים שחיים כאן. תראה, חיליק, חברי היקר: אחת הבעיות, אני חושב, שלנו היא שאנחנו מרגישים צורך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש. אנחנו חכמים, אנחנו נבונים, אנחנו דעתנים. יצרנו כאן מפעל מחודש ב-68 שנה, בחסדי שמים, בסייעתא דשמיא גדולה מאוד. אבל אתם יודעים, לא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש. מותר לנו קצת להסתכל אחורה, ללמוד מההיסטוריה, להפיק לקחים, ולפעמים גם ליישם פרקטיקות, או נכון יותר, אסטרטגיות שעבדו נכון היסטורית. בשונה מההיסטוריה של העת החדשה, שבה לא היה כאן אף אחד לפנינו – אתה יודע יפה מאוד כמוני, זה בלוף. הנה, אנחנו עכשיו 150 שנה למארק טוויין, שביומן המסע שלו מספר איך הוא צועד במשך שלושה ימים בארץ-ישראל, שלושה ימים לא שומע ציוץ של ציפור. הארץ הזאת הייתה שממה.
אגב, זה כתוב בתורה, בתוך פרשיית הברכה והקללה, בפרשת בחוקותי, בתוך הקללה, כאשר התורה מתארת מה יקרה, חלילה, אם עם ישראל יחטא וילך לגלות, אומרת התורה: "ושממו עליה אֹיביכם". הרמב"ן ו"אור החיים" במקום מסבירים: זה הבטחה, איזושהי ברכה שגנוזה, מוחבאת כאן בתוך הקללה. "ושממו עליה איביכם" – אף אחד לא יצליח להכות שורש בארץ כשאנחנו לא נהיה בה, וככה גם מלמדת ההיסטוריה. מי לא ניסה להיאחז בארץ ישראל באלפיים שנות גלות שלנו? הממלוכים והטורקים – אף אחד לא הצליח. היה כאן חול וביצות ומלריה. כל התחייה המחודשת הזאת של ארץ-ישראל, שחוזרת לתת פירותיה בעין יפה לבניה כי קרבו לבוא, מתרחשת עם התהליך של שיבת ציון. כל הערבים שהיו כאן ב-1948 הגיעו לכאן אחרי ובעקבות העליות הראשונות. זה מתחיל מתלמידי הגר"א, ואחר כך העלייה הראשונה. אז פתאום הארץ הזאת מתחילה לפרוח, ויש כאן פרנסה, אל-מסרי באים ממצרים, ואחרים. כל השמות שלהם מלמדים, כל אחד, מה ארץ המוצא שממנה הוא היגר לארץ, ביחד ובעקבות החזרה של ראשוני היהודים שהחיו את השממה בארץ הזאת מחדש.
אבל כאשר יהושע בן נון נכנס לארץ לראשונה, הוא מכניס את עם ישראל אחרי יציאת מצרים לארץ-ישראל, היו כאן באמת לפנינו – שוב, מה שאי-אפשר לומר עלינו היום. אז ישבו כאן שבעת העמים לפנינו. מה עושה אתם יהושע? אומרים לנו חז"ל: שלוש איגרות שולח יהושע בן נון ליושבי הארץ; שלוש חלופות, שלוש אופציות, שלוש דלתות הוא פותח בפניהם – קיש כבר שמע את זה היום: הרוצה להשלים – ישלים; הרוצה ללכת – ילך; הרוצה להילחם – יילחם. הבסיס, חיליק, לאסטרטגיה של יהושע בן נון זה שהעובדה שאנחנו כאן היא עובדה. עם ישראל בא לארץ-ישראל, זו הארץ שלנו, באנו לנחול אותה. זה לא פתוח למשא-ומתן, זה לא עומד על שולחן הדיונים. זאת עובדה. עכשיו, על גבי הבסיס הזה יש אך ורק – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
קיר ברזל.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
קיר הברזל, נכון. על גבי קיר הברזל הזה יש שלוש חלופות. אין אופציה רביעית. אגב, עובדתית, שלוש החלופות הללו מתאימות לשלושה סוגי אופיים ואישיויות של אנשים: הראשונה זה הרוצה להשלים – ישלים. זה אותו אחד שמסוגל לוותר על שאיפותיו הלאומיות ומעדיף לחיות כאדם פרטי במדינה יהודית. הוא מוותר על השאיפה הלאומית. אין מקום לשתי שאיפות לאומיות בארץ-ישראל; יש אחת בלבד – זו של העם היהודי. ישלים. מה בדיוק מעמדו? אם יהיה לנו זמן, תכף נדבר. זה לא אומר שהוא מקבל זכות הצבעה, אבל הוא מקבל הרבה מאוד דברים שאין לו 360 מעלות באף אחת מהמדינות מסביב. ובואו נהיה הגונים, לפחות עם עצמנו, בעניין הזה: ערביי ישראל ודאי, וגם ערביי יהודה ושומרון, חיים היום חיים טובים לאין-ערוך בכמה וכמה רמות בכל אחד מהווקטורים שתבחן – כולל, אגב, ערכים דמוקרטיים. חופש ביטוי – תראה לי איפה בדיוק במדינות ערב מסביב יש חופש ביטוי כמו שיש לפלסטינים ביהודה ושומרון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
וזה מסתדר עם המשפט הבין-לאומי, שאתה צידדת בו עכשיו – אי-מתן זכות הצבעה?
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אני תכף אתייחס. בוודאי, בוודאי שכן. יש גם דוגמאות.
אבל הרוצה להשלים – עוד פעם, הבסיס למי שרוצה להישאר כאן זה הגניזה המוחלטת של השאיפה הלאומית, או הרצון לבטא אותה כאן, כי אין כאן מקום להגדרה לאומית מלבד זו של העם היהודי. הרוצה ללכת – ילך. חברי, שאיפות לאומיות זה דבר טבעי. רגש לאומי, הפטריוטיות, כמו שהיא מאפיינת אותנו, והיא מאפיינת עמים אחרים בעולם, היא דבר טבעי, ויש בהחלט הרבה מאוד אנשים שלא יכולים לוותר עליו. יש לכם 20 וכמה מדינות "דאעש" מסביב; תבחרו באיזה "דאעש" אתם רוצים לגור: ב"דאעש" של סוריה, ב"דאעש" של מצרים, ב"דאעש" של איראן אצל חומייני, אצל ה"חיזבאללה" בלבנון. תבחרו איפה כיף לכם לממש את השאיפות הלאומיות. אופציה שלישית: הרוצה להילחם – יילחם. מי שחושב שהוא יישאר כאן אבל הוא לא מקבל על עצמו את אופייה ואת זהותה היהודית של מדינת ישראל והוא חושב שהוא יוכל כל הזמן לחתור תחת עצם קיומה או תחת הזהות היהודית שלה – יילחם. אנחנו, ברוך השם, בעזרת השם, הוכחנו כבר שאנחנו יודעים להסתכל דרך כוונות, להילחם ולנצח.
אין אופציה רביעית. אתה יודע מה? אולי יש אופציה רביעית, וזה להמשיך לנהל כאן סכסוך עקוב מדם עוד 100 שנה. יש כאן שתי שאיפות לאומיות שסותרות האחת את השנייה, נאבקות ביניהן כבר 100 שנה. אגב, לאורך כל ההיסטוריה אנחנו תמיד היינו נכונים לפשרות. הסכמנו לוותר ולנסות איכשהו ליישב את שתי השאיפות הללו ביחד על בסיס חלוקה גיאוגרפית. זה לא עבד. הם דחו את תוכנית החלוקה, הם דחו את קמפ-דייוויד, הם דחו – אני לא יודע, אולמרט, התפרסם לפני שנכנס לכלא, גם כן הסכים למכור את עצמו, את נשמתו לשטן.
<יואב קיש (הליכוד):>
הם פוצצו אוטובוס אחרי אוסלו.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
ודאי. הם מעולם לא הסכימו. אתה יודע יפה מאוד, חיליק, שהססמה – זה שאתם – אגב, בכישרון אסטרטגי נהדר – הצלחתם לייצר איזו אקסיומה, כאילו לשמאל יש יופי של תוכנית – two-states solution, נכון? באנגלית זה נשמע עוד הרבה יותר מרומם – חזון שתי המדינות, פתרון שתי המדינות, אתה יודע יפה מאוד שזאת אשליה. זה מעולם לא היה ריאלי, מכיוון שהמקסימום שמנהיג השמאל הקיצוני ביותר במדינת ישראל מוכן לתת זה הרבה פחות מהמינימום שהמנהיג המתון ביותר אצל הערבים מסוגל לקבל ולהישאר יומיים בחיים, לא יותר מזה. לכן, אגב, לא במקרה זה לא מצליח.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – –
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
זה ססמה נורא נורא נחמדה מלמעלה, מורידים אותה למטה, אז פליטים – הרי אנחנו לא מוכנים להציף כאן 6 מיליון פליטים.
<יואב קיש (הליכוד):>
צריך להגיד גם – – –
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
הם לא מוכנים לוותר על הפליטים. אנחנו לא מוכנים לחלק את ירושלים; הם לא מוכנים לוותר על ירושלים. זה לא עבד, זה גם לא יעבוד, אין לזה סיכוי בעולם. לכן, יש שתי אפשרויות: או להמשיך לנהל את הסכסוך הזה עוד 100 שנה, או להכריע אותו. והדרך היחידה להגיע לשלום ולדו-קיום ולתוצאה הכי מוסרית זה להכריע את הסכסוך הזה, לגמור את התקווה שלהם, לייצר את אותו קיר ברזל החלטי, שזו הארץ שלנו ולא תקום מדינה פלסטינית לעולם.
ועכשיו נפתחות בפני כל אחד מהם שלוש דלתות, וכל אחד יפעל על-פי נפשו: מי שירצה להישאר – יישאר. אני מבטיח לך שהוא יהיה אסיר תודה על החיים הטובים. אנחנו הרי מכניסי האורחים הגדולים בעולם מאז ימי אברהם אבינו. מי שלא מסוגל להשלים עם זה וצריך לבטא את הרגש הלאומי שלו – יש לו מספיק מקומות אחרים לעשות את זה. ומי שרוצה להילחם – אנחנו נילחם, אבל זה יהיה מהר, מהר מאוד. תהיה מלחמה ותיגמר. אין דרך אחרת, עוד פעם, חוץ מלהמשיך לנהל את הסכסוך עוד 100 שנה.
ואני סוגר את המעגל ומסיים, שלא לעייף אתכם יותר מדי, במה יעשה העולם אל מול דבר כזה, וכאן אני מסכם את הדיון שלשמו התכנסנו כאן היום. פתחתי בזה שקשה לבוא בטענות אל העולם כאשר הוא בסך הכול מבקש מאתנו לעשות את מה שאנחנו מודים שהוא הדבר הנכון והצודק. ביום שאנחנו נחזור לדבר אל העולם – אל עצמנו, אגב, בראש ובראשונה – ואל השכנים שלנו במזרח התיכון ואל העולם, ביום שאנחנו נחזור לדבר על אותו שיח, על אותו נרטיב של צדק, של ערכים, של מוסר, נדבר על הזכויות שלנו על ארץ-ישראל – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
יש הרבה בעולם שמכירים בזה.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
נסביר לעולם. פגשנו היום את מייק האקבי, לדוגמה. מה, חסר אוונגליסטים תומכי מדינת ישראל בעולם? אגב, העולם הוא ברובו עולם דתי. הזיקה שלנו אל המקומות הללו נמצאת בכתבי הדת שלהם. הם יודעים את זה.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – –
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אגב, הם גם מכירים את כל הנבואות שניבאו עלינו לפני אלפיים שנה, שעם ישראל הולך לחזור, הנבואות שאנחנו, ברוך השם, זוכים ורואים בהתגשמותן היום הלכה למעשה לנגד העיניים שלנו, בחסדי שמים אדירים. הכול כתוב. הם לקחו מאתנו; אלה אותן הנבואות בדיוק שהם העתיקו.
העולם יכיר בזה, חיליק. יהיה לא קל לשכנע, כי אחרי שבמשך 30–40 שנה אנחנו בעצמנו משכנעים את העולם בהפך, יהיה קשה לנו עכשיו לשכנע את העולם שאנחנו, וואלכ, עשינו רגע חושבים מחדש, חזרנו רגע לאמת שלנו, קודם כול – להיות אנחנו, להכיר מי אנחנו, מה אנחנו. נתחיל לדבר בשיח הזה, נסביר להם למה זה הדבר היחיד שיכול לעבוד, זה הפתרון היחידי שיכול להביא כאן באמת חיים טובים לכל הצדדים. הסכסוך הזה, חיליק – כולנו משלמים עליו מחיר. להמשיך לנהל עכשיו עוד 100 שנות סכסוך – וזה מה שאתם בשמאל מציעים, כי אתם ממשיכים לטפח אשליה שאין לה שום יכולת היתכנות מעשית, והתוצאה היחידה של הפנטזיות שאתם מנסים למכור לחברה הישראלית ולערבים זה עוד פעם אוטובוסים מתפוצצים. אתם מנציחים את התקווה שלהם לנצח אותנו. התקווה הזו היא שמניעה את גלגלי הטרור, מייצרת את המוטיבציה שלהם ללכת לטרור כדי להשיג את ההישגים שהם רוצים. אתם כופים עלינו עוד 100 שנות סכסוך, על הילדים ועל הנכדים ועל הנינים שלך ושלי.
אני רוצה עכשיו החלטה אמיצה, שהיא בראש ובראשונה אמיתית, ומכיוון שניכרים דברי אמת, העולם יאמץ אותה, להערכתי, וזה יביא מהר מאוד למצב הרבה הרבה יותר טוב. אגב – בזה אני מסיים, הבטחתי כבר לסיים חמש פעמים – ההוכחה שלי לזה שזה עובד זה היחס בין 48' ל-67'. למה קוראים הערבים "נכבה"? איזה אסון גדול יותר מבחינת הערבים – 48' או 67'?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
48'.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
48' – אגב, בצדק. אז הרסנו וגירשנו והחרבנו ובנינו ערים על חורבות כפרים של ערבים שהיו כאן לפנינו – אמרתי קודם, לא בדיוק לפנינו. ב-1967 לא גירשנו ערבי אחד, לא הרסנו בית אחד. אין יישוב אחד ביהודה ושומרון שקם על חורבותיו של כפר ערבי. למרות שזה אסון גדול יותר מבחינתם, אדוני היושב-ראש, ערביי ישראל חיו נהדר תחת השלטון היהודי עד תחילת שנות ה-90. לא היה ראאד סלאח, לא הייתה הקצנה לאומנית, לא היה שיח לאומני. אגב, ההיגיון נורא פשוט: הייתה להם תקווה גדולה לפני מלחמת השחרור לנצח אותנו, להשמיד את הישות הציונית, להקים כאן מדינה אסלאמית אחת גדולה. ובעזרת השם, בחסדי שמים גדולים מאוד, אנחנו גדענו להם את התקווה הזאת באבחה חדה. מי שרצה ללכת – הלך; מי שנשאר – כולל, אגב, לא מעט שנים תחת ממשל צבאי, בלי זכויות אזרח נורמליות – היה אסיר תודה; קם, השתחווה שלוש פעמים כל בוקר למדינת ישראל.
הם יודעים מצוין שלו הם היו מנצחים, הרי היו שוחטים אותנו, לא היו משאירים אף אחד. נתנו להם להישאר, נתנו להם ליהנות מכל השפע והקדמה והיופי והטכנולוגיה – כל מה שהעם היהודי הביא חזרה לארץ-ישראל. חיו עם זה מצוין.
איפה התחילה ההקצנה הלאומנית שלהם? כשאנחנו ברוב טיפשותנו הבאנו את אש"ף מתוניס, טיפחנו את התקווה/אשליה – מילה נכונה יותר – של הערבים ביהודה ושומרון לנצח אותנו ולהקים מדינה. ואז אומר לעצמו הערבי הישראלי הנורמלי: תגיד לי, אני פראייר? הרי הבן-דוד שלי ביהודה ושומרון או-טו-טו הולך לנצח את היהודים, לקבל מדינה, ואני יושב בשקט? ואז פתאום מתחילה ההקצנה הלאומנית, מתחיל שיח לאומי של הזדהות. הרצון שלהם לממש את השאיפות הלאומיות התעורר כאשר עוררנו אותו בידיים שלנו, כאשר הבאנו לכאן את המחבלים באוסלו.
אנחנו צריכים לחזור היום פשוט מאוד למה שקרה במלחמת השחרור. כמו שערביי ישראל חיו מצוין תחת השלטון היהודי ב-1948, כך אנחנו צריכים – זו מילה קצת קשה – לגדוע את התקווה הפלסטינית הערבית ביהודה ושומרון לנצח את היהודים ולהקים מדינה.
וכמו שאמרתי, אתה סוגר תקווה אחת – שהיא מעולם לא הייתה ריאלית, אלא אם כן נלך מפה; אפשר, יש סיכוי לממש את התקווה של הערבים אם אנחנו נוותר על שלנו. אבל בהנחה שאנחנו לא רוצים לחזור לאושוויץ, אז אנחנו לא הולכים לוותר על התקווה שלנו. אז הסיכוי היחידי זה שהם יוותרו על התקווה שלהם, ואז תיפתח להם תקווה אחרת, למי שירצה. מי שיבחר – ילך לממש את השאיפות הלאומיות שלו במקום אחר. מי שירצה – יישאר כאן, ייהנה; שוב, יש עוד מה לדון במה בדיוק מעמדו. אני מכיר לפחות שלוש אופציות שמשאירות אותנו גם מדינה דמוקרטית. אגב, 50 שנה אנחנו דמוקרטיה. כל מי שמאיים עלינו שלא נהיה דמוקרטיה – וואלכ, אם נישאר דמוקרטיה כמו שהיינו ב-50 שנה האחרונות, זה מספיק לי.
זה הסיכוי היחידי, חיליק, לגמור את הסכסוך הזה ולהביא כאן למצב של חיים בדו-קיום נוח וטוב ומשגשג, לטובת כל תושביה של הארץ הזאת – עוד פעם, עם הכרה ברורה שאנחנו בעלי הבית והארץ הזאת שלנו. וצריך לומר את זה ולדבר על זה. זה ממש לא מיותר. כל הארץ, כולל יהודה ושומרון. ואין occupied territories, ואין ססמאות מעוותות ושקריות שהטמיעו כאקסיומות במשפט הבין-לאומי. זו הדרך היחידה להגיע לשלום ולדו-קיום.
ולכן אני קורא, בסיכומו של הדיון הזה, לממשלת ישראל ולפקידיה ושליחיה הרשמיים יותר והרשמיים פחות, לחזור לשיח הזכויות האמיתי של העם היהודי על מרחבי ארץ-ישראל כולה; לקרוע את המסכה מעל השקר של תפיסת השטח הכבוש – לא היה ולא נברא – ולהציע חלופה אחרת לקונפליקט היהודי–ערבי, שמתנהל כאן בלמעלה מ-100 שנות ציונות; חלופה שמבוססת על הכרעת הסכסוך הזה, על הגדרה של ארץ אחת לעם אחד, עם הכנסת אורחים נהדרת ודמוקרטית למי שמסוגל לחיות עם זה. ומי שלא – יחפש את מזלו באחת ממדינות ערב. אגב, אולי גם באירופה רוצים אותם. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת סמוטריץ. קודם כול, אני חייב – שאפו גדול על דברים מלומדים. אני עם הרבה מהם מסכים, אגב, בטח עם העובדות ההיסטוריות, ועם הרבה מהם לא. אני רק רוצה להגיד דבר אחד – ואין לי זכות כרגע ויכולת, ואשמח להתווכח אתך על הדברים האלה, ולחלק להסכים, אבל תזכור רק דבר אחד: האמת האבסולוטית והצדק האבסולוטי ניתנו אולי לאבינו בשמים, לא לי ולא לך. ולכן יכול להיות שאנחנו טועים, יכול להיות שאתה טועה. למה אני אומר את זה?
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
לא, לא, אתה צודק, אבל יש הבדל אחד – אתה צודק: אני, את השקפת העולם המעשית שלי מבסס על אותה אמת מוחלטת שקיבלתי בתורה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
גם אני. תתפלא, גם אני, ועל זה אפשר להתווכח. אבל אני רק רוצה להגיד לך משהו: "האשמת" פה, במירכאות, שאולי המדיניות שלנו תביא לעוד 100 שנים של סכסוך. יכול להיות שזה נכון, או שהמדיניות וההשקפה שלך יביאו להנצחת הסכסוך לעוד 100 שנים.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אז בוא נסכם שאחרי 50 שנה שניסינו מה שאתה מציע – 20 שנה מאוד דומיננטיות מאז הסכמי אוסלו, אבל 50 שנה – הרי לא החלנו את הריבונות ביהודה ושומרון; 50 שנה אנחנו בעצם – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אפשר להתווכח על ה"ניסינו" הזה.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
תן לי, אחרי 50 שנה שניסינו, תן לי עשר שנים לנסות את הרעיון שלי, לא 50, רק עשר שנים לנסות את הרעיון שלי, ואז ניפגש עוד פעם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה יודע מה? אוקיי. אבל אני רוצה להזכיר לך דבר אחרון – –
<יואב קיש (הליכוד):>
בשביל זה יש לנו ממשלת ימין עכשיו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – שדיברת, אמרת פה כמה פעמים: ב-30–40 השנים האחרונות ממשלת ישראל והמדיניות של ישראל טה-טה-טה-טה. אני רק רוצה להזכיר לך שב-30–40 השנים האחרונות האלה הימין הוא שהיה בשלטון, ולא השמאל. לפחות את זה שים לעצמך כמראה.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אדייק: מי שאהב לקרוא לעצמו ימין היה בשלטון. סליחה על הדיוק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אוקיי.
חברים, קודם כול, הצעות סיכום והצבעה על הדיון החשוב הזה יהיו במועד אחר.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מבקש – הודעה לסגן מזכירת הכנסת. נאזם, בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות (תיקון מס' 5), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט.
הודעות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות בעקבות דיונים מהירים: של ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא ביטול פרויקט "בתי-הספר של החופש הגדול" לכיתות ג'-ד', הצעתם של חברי הכנסת מאיר כהן, מנואל טרכטנברג ושרן השכל; של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בנושא קשיים במבחני הסמכה למאבטחים בגלל פערי שפה – הצעתה של חברת הכנסת טלי פלוסקוב.
הודעות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות בעקבות דיונים בהצעות לסדר-היום: של ועדת המדע והטכנולוגיה בנושא תופעת שכחת ילדים ברכב, הצעותיהם של חברי הכנסת יהודה גליק, איל בן ראובן, יוליה מלינובסקי, באסל גטאס וישראל אייכלר; של הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בנושא פיקוח משרד הבריאות על האוכל בגני-הילדים ובצהרונים – הצעותיהם של חברי הכנסת מאיר כהן, אורן אסף חזן, רחל עזריה, יואב בן צור, טלב אבו עראר ויחיאל חיליק בר. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, מחר, יום רביעי, ו' בטבת, 4 בינואר 2017, בשעה 11:00. תודה רבה. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:56.>