דברי הכנסת

דברי הכנסת יב / מושב שלישי / ישיבות קצ"ב–קצ"ד / י"ח–כ' בטבת התשע"ז / 16–18 בינואר 2017 / 12 חוברת י"ב ישיבה קצ"ב הישיבה המאה-ותשעים-ושתיים של הכנסת העשרים יום שני, י"ח בטבת התשע"ז (16 בינואר 2017) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות המחנה הציוני, מרצ, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8 1. התנהלות מושחתת ולא חוקית של ראש הממשלה בקבלת מתנות וטובות הנאה; 8 2. לא יהיה כלום כי אין כלום; 8 3. מדיניות הריסת הבתים – הרס 11 בתים בעיר קלנסואה; 8 4. ממשלה שאינה מיישמת את החלטות הקבינט המדיני-ביטחוני אינה יכולה להישאר בתפקידה 8 יואל חסון (המחנה הציוני): 8 זהבה גלאון (מרצ): 12 השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: 14 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 43 השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: 47 מיקי לוי (יש עתיד): 51 השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: 53 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 56 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 57 עליזה לביא (יש עתיד): 59 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 61 עודד פורר (ישראל ביתנו): 64 מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 65 אורי מקלב (יהדות התורה): 66 אילן גילאון (מרצ): 68 שר החינוך נפתלי בנט: 69 ישיבה מיוחדת לזכרו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמעון פרס, זיכרונו לברכה 74 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 75 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 77 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 79 הודעה אישית של חבר הכנסת אילן גילאון 84 אילן גילאון (מרצ): 84 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 85 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 85 בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת 86 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 86 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 87 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 87 הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18), התשע"ז–2017 88 אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 88 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 89 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 91 דב חנין (הרשימה המשותפת): 94 עיסאווי פריג' (מרצ): 96 יואל חסון (המחנה הציוני): 100 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 105 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 115 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 118 יוסי יונה (המחנה הציוני): 120 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 123 ענת ברקו (הליכוד): 131 הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון מס' 33), התשע"ז–2017 131 אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 132 הצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ז–2017 136 יצחק וקנין (בשם הוועדה המשותפת): 137 הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017 139 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 140 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 141 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 141 נחמן שי (המחנה הציוני): 143 יהודה גליק (הליכוד): 144 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 146 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 148 איציק שמולי (המחנה הציוני): 149 איתן ברושי (המחנה הציוני): 151 רויטל סויד (המחנה הציוני): 153 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 155 מאיר כהן (יש עתיד): 157 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 159 מירב בן ארי (כולנו): 160 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 165 הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47) (מניעת השתתפות בבחירות בשל התבטאות מועמד) 170 עודד פורר (ישראל ביתנו): 170 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 173 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 174 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 175 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 178 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 181 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 182 נחמן שי (המחנה הציוני): 186 יהודה גליק (הליכוד): 187 דב חנין (הרשימה המשותפת): 188 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 189 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 199 איציק שמולי (המחנה הציוני): 202 איתן ברושי (המחנה הציוני): 204 יוסי יונה (המחנה הציוני): 207 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 210 מיקי לוי (יש עתיד): 211 עיסאווי פריג' (מרצ): 212 יעל גרמן (יש עתיד): 215 מיכל רוזין (מרצ): 216 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 217 עודד פורר (ישראל ביתנו): 218 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום יום שני, י"ח בטבת התשע"ז, 16 בינואר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (תיקון מס' 6) (אמצעי זיהוי ביומטריים), התשע"ז–2017. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 46) (בחירות בבתי-סוהר ובמקומות מעצר), התשע"ז–2017, של חברי הכנסת אילן גילאון ועליזה לביא; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 68) (הוראות שונות), התשע"ז–2017, מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/3670/20 וכלה בהצעת חוק פ/3708/20 – הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – שטח ציבורי פתוח בתוכנית למגורים), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, אוסאמה סעדי, חיים ילין, יואב בן צור, יגאל גואטה, איילת נחמיאס ורבין, עיסאווי פריג', איל בן ראובן, איציק שמולי ועמר בר-לב; הצעת חוק זכות ערר על החלטה בעניין רישוי מקצועות רפואיים (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון (תיקון – איסור עישון בגן-שעשועים), התשע"ז–2017, מאת חברת הכנסת מירב בן ארי; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת עמיר פרץ, נחמן שי, יעל כהן-פארן, מרב מיכאלי, יצחק הרצוג, ציפי לבני, עמר בר-לב, יוסי יונה, אראל מרגלית, איציק שמולי, מנואל טרכטנברג, מיקי רוזנטל, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, רויטל סויד, יואל חסון ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – עידוד ייצור בנגב והגליל), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, רועי פולקמן, איילת נחמיאס ורבין ועודד פורר; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ז–2017, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (פרסום דוח מבקר העירייה ודוח הצוות לתיקון ליקויים), התשע"ז–2017, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חינוך ממלכתי התיישבותי), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת איתן ברושי, איל בן ראובן, יצחק וקנין, יעל כהן-פארן, יחיאל חיליק בר, חיים ילין, יעקב מרגי, אילן גילאון, מנואל טרכטנברג, איציק שמולי, עמר בר-לב, איתן כבל, יצחק הרצוג ונחמן שי; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – כשירות לכהונה של נבחר ציבור, חבר הממשלה או סגן שר), מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (הנחה בארנונה להורה עצמאי של חניך במכינה קדם-צבאית או מתנדב בשנת שירות), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת סתיו שפיר, אכרם חסון, איל בן ראובן, עמיר פרץ, יחיאל חיליק בר, עמר בר-לב, יואל חסון, יעל גרמן ואורן אסף חזן; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – צמצום מספר תאגידי המים והביוב), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת שרן השכל ואמיר אוחנה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (חשבון השקעה), התשע"ז–2017, מאת חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת עפר שלח, יעקב פרי ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק עסקאות ביטחוניות בעלות היקף כספי גבוה, התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת אראל מרגלית, שלי יחימוביץ, מנואל טרכטנברג, עמר בר-לב, איתן כבל, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, איל בן ראובן, יוסי יונה, יעל כהן-פארן, רויטל סויד, יואל חסון, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, איתן ברושי, זוהיר בהלול, סתיו שפיר, יצחק הרצוג, עליזה לביא, עפר שלח, מיקי לוי, מיכל רוזין, חיים ילין, יואל רזבוזוב, יעקב פרי, מאיר כהן, קארין אלהרר, איציק שמולי, זהבה גלאון, אלעזר שטרן, יעל גרמן, אילן גילאון ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק לימוד עזרה ראשונה בבתי-ספר (תיקון – הצבת מכשירי החייאה במוסדות חינוך), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, קארין אלהרר, אילן גילאון, זוהיר בהלול, יואל חסון ומירב בן ארי; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – ביטול שלילת רישיונות נהיגה לחייבים), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת אוסאמה סעדי ואחמד טיבי; הצעת חוק העברת הכנסות מהימורים לתמיכה במרכזי גמילה מהימורים, התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק האזורים הימיים, התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, אורי מקלב, משה גפני, יעקב פרי, זהבה גלאון, יואל חסון, מנואל טרכטנברג, יוסי יונה, איל בן ראובן, מיכל רוזין, ג'מאל זחאלקה, נחמן שי, יחיאל חיליק בר, שלי יחימוביץ, יעל כהן-פארן, תמר זנדברג, קסניה סבטלובה, מיכל בירן, רוברט אילטוב, איציק שמולי, עיסאווי פריג', אכרם חסון וסתיו שפיר; הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון – קביעת יום פתיחת שנת הלימודים כיום בחירה), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, יעקב מרגי ומירב בן ארי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הקמת מערך מידע וניתוח נתונים לשיפור התחבורה הציבורית), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת דב חנין, איתן כבל, אורי מקלב, ישראל אייכלר, טלי פלוסקוב, מירב בן ארי, יעקב אשר, תמר זנדברג, יוסף ג'בארין, אוסאמה סעדי, עבד אל חכים חאג' יחיא, אילן גילאון, איילת נחמיאס ורבין, רויטל סויד ומאיר כהן; הצעת חוק השירותים החשאיים, התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת עפר שלח ויעקב פרי; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – סמכות שיפוט בהסכמה בעניין אזרחי), התשע"ז–2017, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – הסעת תלמידים), התשע"ז–2017, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת עפר שלח, קארין אלהרר, מיקי רוזנטל ומאיר כהן; הצעת חוק העונשין (תיקון – הפצת מידע על נפגעים מזירות אסון), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת ניסן סלומינסקי, מרדכי יוגב, בצלאל סמוטריץ ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ניכוי הוצאות החזקת רכב), התשע"ז–2017, מאת חברת הכנסת קסניה סבטלובה; הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון – הענקת רישיונות לעריכת-דין בידי המדינה), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר ומירב בן ארי; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – מינוי מומחה מטעם בית-המשפט בתביעת נזיקין בשל עבירת מין), התשע"ז–2017, מאת חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החזר אגרת נסיעה באמבולנס), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת יעקב אשר, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק הגנת השכר (תיקון – התיישנות), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, קארין אלהרר, מנחם אליעזר מוזס, יוסי יונה ומירב בן ארי; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – איסור על חקירה פלילית נגד ראש הממשלה במהלך תקופת כהונתו), מאת חבר הכנסת דוד אמסלם; הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (החזקה או שימוש לצריכה עצמית של סם מסוג קנבוס או שרף של קנבוס), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת שרן השכל, אבי דיכטר, אמיר אוחנה, יהודה גליק, יואב קיש, מכלוף מיקי זוהר, נורית קורן, תמר זנדברג, אילן גילאון, מרדכי יוגב, אלי אלאלוף, איל בן ראובן, טלי פלוסקוב, קסניה סבטלובה, יואל חסון, מירב בן ארי, יואל רזבוזוב, מיכל רוזין, חיים ילין, רועי פולקמן, איציק שמולי ודב חנין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – סיוע ליוצאים בשאלה), התשע"ז–2017, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (החזקה או שימוש לצריכה עצמית של סם מסוג קנבוס או שרף של קנבוס), התשע"ז–2017, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – מסירת מידע להורים החיים בנפרד), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת יחיאל חיליק בר, מאיר כהן, איתן ברושי, איתן כבל, איציק שמולי, דוד ביטן, רוברט אילטוב, חמד עמאר, יואב קיש, טלי פלוסקוב, יהודה גליק, רועי פולקמן, זוהיר בהלול, נאוה בוקר, ענת ברקו, עבדאללה אבו מערוף, יוסף ג'בארין, אכרם חסון, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, איל בן ראובן, יואל רזבוזוב, יעקב מרגי, אלעזר שטרן, עמר בר-לב, אורלי לוי אבקסיס, איימן עודה, מסעוד גנאים, עבד אל חכים חאג' יחיא ומיכאל מלכיאלי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מתשלום דמי ביטוח לתלמיד על-יסודי), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי ויגאל גואטה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס לגמלאים על תשלומי פנסיה), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – תגמולים לנפגעי פעולות איבה מחוץ לישראל), התשע"ז–2017, מאת חבר הכנסת מאיר כהן; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – הקמת ועדת חריגים לנפגעי פעולות איבה שהתרחשו מחוץ לישראל), התשע"ז–2017, מאת חברי הכנסת חיים ילין ודוד ביטן. הודעות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיונים מהירים – בהצעתם של חברי הכנסת חיים ילין, יהודה גליק ועמר בר-לב בנושא: אי-פתיחת שנת הלימודים במעונות יום לא ממוגנים בעוטף-עזה; בהצעתם של חברי הכנסת אורן אסף חזן ומאיר כהן בנושא: יחסו השנוי במחלוקת של מנהל בית-ספר "תיכונט" להמנון ולסמלי המדינה; בהצעתם של חברי הכנסת אורי מקלב ויעקב פרי בנושא: מחסור חמור וכשלים במערך האבטחה במוסדות החינוך. הודעת שר החינוך על מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת קארין אלהרר, איציק שמולי ויפעת שאשא ביטון בנושא: ביטוח לילדים עם מחלות כרוניות. הודעת שר החינוך על מסקנות הוועדה לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום של חברי הכנסת נחמן שי, דב חנין, יהודה גליק, אורלי לוי אבקסיס, חיים ילין, תמר זנדברג, אכרם חסון, יגאל גואטה ומנחם אליעזר מוזס בנושא: צעדת השוויון – מחאה ודרישה לצמצום פערים בין המרכז לפריפריה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, מרצ, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. התנהלות מושחתת ולא חוקית של ראש הממשלה בקבלת מתנות וטובות הנאה;> <2. לא יהיה כלום כי אין כלום;> <3. מדיניות הריסת הבתים – הרס 11 בתים בעיר קלנסואה;> <4. ממשלה שאינה מיישמת את החלטות הקבינט המדיני-ביטחוני אינה יכולה להישאר בתפקידה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, סדרת הצעות אי-אמון בממשלה. הראשונה, מטעם המחנה הציוני – התנהלות מושחתת ולא חוקית של ראש הממשלה בקבלת מתנות וטובות הנאה. מי שינמק את ההצעה הוא חבר הכנסת יואל חסון. עד עשר דקות לרשות אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אתם יודעים, אני באמת במשך שנים ארוכות מאוד מבקר את נתניהו, תוקף את נתניהו. גם כשהייתי בליכוד, אדוני היושב-ראש, מעולם לא תמכתי בנתניהו ולא ראיתי בו מישהו שיכול לייצג אותי. לא התרשמתי מתפיסותיו, לא אהבתי את סגנונו, אבל אני חייב לומר שאף פעם, באמת אף פעם, לא הייתה לי איבה אישית כלפי נתניהו. ההפך, אפילו במובנים מסוימים חיבבתי אותו וחשבתי שראש הממשלה הוא יריב פוליטי רציני ביותר. חשבתי שהוא אדם מרשים, בוודאי, וחשבתי שיש לו יתרונות רבים; חשבתי גם שאני לא מסכים אתו בהרבה-הרבה מהדברים. אגב, היו רגעים או תקופות קצרות, אדוני היושב-ראש, שאפילו קצת נתתי לו צ'אנס וחשבתי שאולי יהיה משהו ואולי הדברים ישתנו, לפחות דברים שאני חושב שצריכים להשתנות. אבל משהו קרה בקדנציה הזאת. בקדנציה הזאת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו השתנה, והשתנה לרעה. אני חושב שיכולנו לראות או לשים לב לזה קודם, אבל היה פה אירוע לפני כמה חודשים, והוא מצטבר, קרה יותר מפעם אחת: ישב ראש הממשלה בכיסאו ושמע דברים לא פשוטים שאמרו עליו כאן מעל לדוכן הזה – והאמת שהוא רגיל לזה, כי שנים אומרים עליו דברים לא קלים מהדוכן הזה. נתניהו בדרך כלל היה מקשיב, אולי היה מעוות קצת את פרצופו, אולי מניע את הראש בסימן של "לא מסכים", אבל לפני כמה חודשים הוא פיתח מנטרה, שלדעתי מספרת את הכול. נתניהו, כשהוא שומע היום – פה בכנסת, לא באיזה אירוע; בכנסת, בבית-המחוקקים, בהיכל הדמוקרטיה של מדינת ישראל, בגוף שמפקח על עבודת הממשלה – כשהוא שומע היום אנשים מעל הדוכן הזה תוקפים אותו, אדוני היושב-ראש, מה שנתניהו, ראש הממשלה, עושה הוא תנועת זלזול עם היד, תנועה כזאת עם היד. אני זכיתי לתנועה כזאת, חבר הכנסת אראל מרגלית זכה לתנועה כזאת – ככה, זלזול כזה עם היד, ככה, בהתנשאות, בזלזול – חברי כנסת אחרים זכו לתנועה הזאת. אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש? אלה בדיוק הרגעים שבהם אתה מבין שהוא את שלו כבר עשה. אין לו כבר סבלנות לאף אחד, לא מעניינים אותו פה סדרי ממשל ושלטון, לא מעניינים אותו תהליכים בריאים בין אופוזיציה לקואליציה; הוא עסוק רק רק רק בעצמו. הזלזול הזה, חשדנו בו גם בעבר. לא היו עדויות משמעותיות, אבל דווקא אתמול בלילה, ממש לפני שהתארגנו ללכת לישון, יצא פוסט מבית ראש הממשלה, ממנו, שבו ראש הממשלה למעשה מודה קודם כול שהוא שיקר לציבור. מספר ראש הממשלה בפוסט: אני הקדמתי את הבחירות, פיזרתי את הכנסת, בגלל חוק "ישראל היום" שעבר בכנסת הקודמת. הוא פיזר כנסת שלא הספיקה לכהן אפילו שנתיים, אפילו לא שנתיים, בהחלטה של הינף יד. לא על מחלוקת מדינית עצומה, על סוגיה אסטרטגית משמעותית, על אי-קבלת מדיניות התקציב של הממשלה – "ישראל היום", הפרויקט, הפרויקט של נתניהו עמד בסכנת חיסול ונתניהו היה חייב לעצור את זה. ושאלו אותו אז בצורה ברורה: אדוני ראש הממשלה, האם אתה מפזר את הכנסת בגלל חוק "ישראל היום"? נתניהו אמר: לא ולא, מה פתאום? בשום פנים ואופן. הוא סיפר על פוטש וסיפר על כל מיני דברים שאלוהים יודע שלא היו קיימים. והיום ראש הממשלה מודה, מודה בצורה ברורה. עכשיו, מה עוד כותב ראש הממשלה – צריך לומר, חברת הכנסת גלאון, הלא-מעורב בענייני "ישראל היום"? מה עוד כתב ראש הממשלה? שהוא הצליח למנוע את החוק, והוא שמח שכיום העיתון "ישראל היום" משגשג ופורח. איזו מחויבות רגשית, איזו מעורבות רגשית, בעיתון. מדהים, אני לא פיתחתי אף פעם מעורבות רגשית כזאת כלפי איזשהו עיתון, אדוני, גם לא כלפי עיתון בית"ר כשהייתי חניך בתנועת הנוער, אף שאהבתי מאוד לקרוא אותו, אבל לא פיתחתי אליו כזאת מחויבות רגשית. ופה באמת הוא שמח על זה שהעיתון משגשג ופורח. טוב. כל השנים, למעשה משנת 2008, אני מנהל מאבק ציבורי וגם מאבק משפטי – מינהלי אפשר לקרוא לו – שבו אני טוען ש"ישראל היום" הוא מתנה אסורה, תעמולה לכל דבר, שניתנה לנתניהו, ונתניהו עושה בה שימוש. פניתי למבקר המדינה, אספנו עדויות, ובכלל זה עדויות של פרסומים שונים כאלה או אחרים. נאמר לי כל הזמן על-ידי אנשי מבקר המדינה: אנחנו צריכים את האקדח המעשן, אנחנו צריכים את האקדח המעשן. תראה, ראש הממשלה, באמצעות באי-כוחו, חותם על הצהרות חד-משמעיות שבהן הוא אומר – ממש כתוב: אני לא מעורב בעיתון, לא בתכניו, לא בענייניו, לא יודע מה הולך שם, אין לי קשר אליו, אני לא מחובר אליו רגשית. את זה ראש הממשלה, באמצעות אנשיו, הצהיר בפני רשויות המדינה – לא מבקר המדינה, בפני רשויות המדינה: היועץ המשפטי לממשלה, יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית, מבקר המדינה. היום, גם אחרי ההודעה של אתמול, גם אחרי ההקלטות או התמלולים מההקלטות בינו לבין המוציא לאור של "ידיעות אחרונות", מוזס – זה, בעיני, היה שיח של מו"לים, קודם כול, שיח של מו"לים: שני מוציאים לאור יושבים ומנסים לתאם אחד עם האחר איך לחיות יחד בכל זאת. יכול להיות שגם בעבר היו ישיבות מו"לים בין המו"ל של "מעריב" למו"ל של "ידיעות", בתקופות ה"חמות" ביניהם – חמות במירכאות, כמובן. חברים, האקדח על השולחן. יש אקדח, הוא נראה כמו אקדח, הוא מתנהג כמו אקדח, הוא אקדח. אין מנוס עכשיו מלבדוק או לוודא שהוא מעשן. אין אפשרות לברוח מזה. אף אחד יותר לא יוכל לברוח מהספיח הזה של פרשיות ראש הממשלה – שהן ייבדקו בזירה אחרת ויהיה מה שיהיה אתן. תאמינו לי, אני אומר את זה באמונה, לא הייתי רוצה לראות את נתניהו לא באזיקים, לא בבתי-משפט ולא עם כתב אישום. כן הייתי רוצה – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> גם לא תראה, אל תדאג. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא רוצה לראות, אני אומר לך שאני לא רוצה. אני לא רוצה. אתה יודע איך אני רוצה לראות אותו, חבר הכנסת אוחנה? בכפכפים בבריכה בקיסריה. אני גם אבוא לשתות אתו משהו כראש ממשלה לשעבר. נחלוק פוסט-מורטם על הכהונה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אני יכול לפרגן לך? לפרגן לך אפשר? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אם היושב-ראש יתיר. <אמיר אוחנה (הליכוד):> כל הכבוד על העמדה בנושא באסל גטאס. כל הכבוד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מאה אחוז, אנחנו בנושא אחר. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה מציל את כבודה האבוד – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תודה רבה. אני בא ואומר: אני לא יודע מה יהיה עם החקירות האלה. הדברים ייחקרו וייבדקו. אני סומך על מערכת אכיפת החוק והצדק. אבל הספיח הזה של "ישראל היום" זה דבר שאנחנו לא נעבור עליו לסדר-היום, נקודה. "ישראל היום" זה כלי תעמולה של נתניהו, שמשרת את נתניהו. אני מדבר על הכלי עצמו, אני לא מדבר על העיתונאים שעובדים שם. צריך לומר, יש עיתונאים טובים שעובדים ב"ישראל היום", אנשים טובים שרוצים לעשות עיתונות ומרגישים שהם עושים את העיתונות הזאת ב"ישראל היום". הם לא אשמים במוטיבציה להקמת העיתון הזה, וכנראה הם גם לא כל כך שולטים או משפיעים על הקו הכללי של העיתון. הם אנשים טובים ברובם שרוצים לעשות עיתונות. לכן, לסיום, חברי חברי הכנסת, ההתנהלות הזאת שדיברתי עליה בתחילת הדרך – הזלזול, הזחיחות הזאת של ראש הממשלה – היא ההוכחה לזה – יחד עם השימוש הציני שלו בכלי ובמשאב מדינה בכל דרך שיש לו – היא באמת הסיבה שהכנסת הזאת תביע אי-אמון בראש הממשלה ובממשלה. אני בטוח שגם אם זה לא יקרה היום, אדוני היושב-ראש, זה יקרה הרבה יותר בקרוב ממה שאנחנו חושבים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון, שהציג הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני. מטעם סיעת מרצ: לא יהיה כלום כי אין כלום. מי שתנמק את ההצעה היא חברת הכנסת זהבה גלאון. <אמיר אוחנה (הליכוד):> כותרת יפה. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. הכותרת הזאת מיוחסת לראש הממשלה נתניהו, כמובן, שעשה עליה סיבוב גדול. אתמול הוא אמר, ואני רוצה לשתף אתכם באמירה קורעת הלב: מתנהל נגדי מסע מתוזמר – לא פחות ולא יותר – אמר ראש הממשלה. הוא אמר את זה על רקע הפרסומים הקשים של ההקלטות בין מו"ל "ידיעות אחרונות" לבינו, דברים שמתפרסמים. הוא טוען שמתנהל נגדו מסע מתוזמר. במערכת הפוליטית, הקואליציה בגדול שותקת, ולא רק שהיא שותקת – מגבה שחיתות, אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. הגדיל לעשות אתמול שר החינוך נפתלי בנט, שאמר: לא הולכים לבחירות על סיגרים. מה זה מזכיר לי? אחד שעומד במזבלה, מרחרח, מרחרח, משהו לא בא לו טוב. אה, זה רק סיגר, אדוני. אז זה לא רק סיגר. זה הצוללות, ויש עורך-דין שעוד לא ברור מה חלקו ומי גוזר קופונים; זאת קצבה חודשית של 20,000 שקלים בחודש לסיגרים במשך שנים על שנים על שנים, שזה מגיע למאות-אלפי שקלים; זאת התערבות בוטה בתאגיד השידור הציבורי; זאת התערבות בעניינו של ערוץ 10; זאת התערבות בעניינם של "בזק" ו"וואלה". אני שואלת: האם האיש הזה, שמתפרסמות הקלטות כאלה דרמטיות של שיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", יכול להמשיך ולכהן כשר תקשורת? היעלה על הדעת? זה לא מתקבל על הדעת. מי שהיה צריך לומר לו את זה ולהגיד לו: אתה צריך לעזוב את תפקידך – אני בכלל חושבת שהוא היה צריך לעזוב את תפקידו כראש ממשלה, אבל בוודאי כשר התקשורת – זה היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, שיותר ויותר מתנהג כיועץ המשפחתי של ראש הממשלה ולא כיועץ המשפטי, כמי שצריך להגן על האינטרסים של הציבור. לכן, אני קוראת ליועץ המשפטי לממשלה להשעות את עצמו מטיפול בכל ענייניו של ראש הממשלה. לא יכול להיות שאנחנו שומעים היום מין נימה כזאת, נימת אתרוג, הייתי אומרת. אז על פרשת ה-1000, כפי שהיא מכונה, הסיגרים, אולי יש כאן בסיס פלילי, אולי יוגש כתב אישום, אבל פרשת ה-2000, מה הם כבר אמרו? יש כבר מי שמאתרג את ראש הממשלה ואת מו"ל "ידיעות אחרונות" כדי למנוע כתבי אישום: מה הם כבר אמרו? הרי ממילא זה לא יצא לפועל. הקלטות האלה, חברות חברים, חברי חברי הכנסת, מספרות לנו סיפור של מה שהיה הוא לא יהיה. לא מתקבל על הדעת שאנחנו נוהגים או מאפשרים להתנהג כמו ברפובליקת בננות. עכשיו, אני רוצה לומר שאין כאן צדיקים בכל הסיפורים האלה. כשראש הממשלה אומר הבוקר, הבוקר, שהוא פיזר את הכנסת והלך לבחירות בגלל חוק "ישראל היום", זה צריך להדיר שינה מעינינו. אף אחד לא חשב ש"ישראל היום" הוא עיתון של צדיקים. ידענו שמדובר בביטאון, במגזין יקר שמממן שלדון אדלסון כדי שלראש הממשלה יהיה כלי ביטוי. צדק חבר הכנסת יואל חסון בפנייה שלו למבקר המדינה לבדוק אם יש כאן עבירה על חוק מימון מפלגות. אבל המהלך שעשו כאן בניסיון לחוקק חוק, שהוא חוק של סתימת פיות לעיתון – שאנחנו לא אהבנו אותו, ולא אהבנו שהוא "ביביתון", כמו שקראנו לו – ראינו מערכת לחצים ואנחנו שומעים איך ראש ממשלה ומו"ל מתחרה, שכל מה שהוא רצה זה לבצר את המונופול שלו בשוק התקשורת – כאילו שהיו כאן איזה שיקולים ומניעים אלטרואיסטיים מצדו של "ידיעות אחרונות". מדובר במאבק על כסף גדול, שאת המחיר שלו משלמים חברי כנסת שהלחיצו אותם, שהם נלחצו, ששיתפו פעולה – וכאלה שלא שיתפו פעולה. תראו מה נחשף עכשיו? האם אתם חושבים שראש ממשלה שפרשות כאלה נכרכות בשמו יכול להמשיך ולכהן כראש ממשלה? האם הוא לא היה צריך להכריז על נבצרות עכשיו? אני חושבת שכן, ומייד. אבל ודאי שהוא לא יכול לכהן כשר תקשורת. כל המטרה שלו בהחזקת התיק הזה ובכל הפעולות שהוא עשה בשנים האחרונות, המטרה שלו היא אחת ויחידה: שתהיה פה תקשורת כנועה, צייתנית וממושטרת, בלי יכולת לבקר, בלי להביע דעה ביקורתית, בלי לומר משהו שהוא לא לרוחו של ראש הממשלה. מתנהל נגדי מסע מתוזמר – זה מה שיש להגיד למי שמנהל את מסע הרדיפה נגד כל מי שמבקר את מדיניות השלטון; מסע רדיפה נגד כל מי שלא אוהב את המדיניות של השלטון. אז ראש הממשלה מזיל דמעות תנין, על מה? הוא יודע שיש לו גיבוי מהיועץ המשפטי לממשלה, שאתמול אסר על המשטרה לחקור את ראש הממשלה ורעייתו בו-בזמן. איפה זה נשמע הדבר הזה, התערבות בוטה כל כך של יועץ משפטי לממשלה בחקירה כזאת דרמטית, כשפרסומים כאלה מתפרסמים? חברי חברי הכנסת, אני חושבת שאנחנו נמצאים ברגעים מאוד מאוד דרמטיים, ממש דרמטיים לחוסנה של הדמוקרטיה. בדמוקרטיה תקשורת צריכה להיות חופשית – כמובן, תקשורת ציבורית, שידור ציבורי – צריכה להיות חופשית, אמיצה, וצריכה לאפשר לעיתונאים שלה למלא את תפקידם בלי מורא, כמו שנאמר פעם, ובלי משוא פנים. אנחנו רואים מאבקים כלכליים. כשמו"לים רבים ביניהם אפשר אולי עוד להבין את זה, אבל כשראש ממשלה מתנהג כאחרון הסוחרים ומנהל כאן סחר-מכר מול מו"ל של עיתון כדי שיפנקו אותו, כדי שיצ'פרו אותו, כדי שיהיה עליו סיקור חיובי, ומי שלא מתיישר אז מורידים לו את הראש – זה דבר שאי-אפשר לעבור עליו לסדר-היום. זה לא פחות מרעידת אדמה, בעיני. אז יש כאן שלושה גורמים: 1. ראש הממשלה; 2. מו"ל "ידיעות אחרונות"; 3. הצורך לבדוק את עניינו של "ישראל היום". ומעל הכול מרחפת דמותו של היועץ המשפטי לממשלה, שבעיני מנוע מלטפל בענייניו של ראש הממשלה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. אני מתכבד להזמין את השר צחי הנגבי להשיב בשם הממשלה על שתי ההצעות האלה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מציעי ההצעות, לא היה מקום להצעות האי-אמון האלה; בוודאי לא בנושא החקירה; בוודאי לא על-ידי המחנה הציוני ובוודאי לא על-ידי מרצ, מכיוון שגם יושב-ראש המחנה הציוני וגם יושבת-ראש מרצ זכו להיחקר במשטרה שעות ארוכות. נדמה לי, זהבה, שאת נחקרת 13 שעות רצופות – – <זהבה גלאון (מרצ):> וכמה זמן ביבי נחקר – – – <תמר זנדברג (מרצ):> זה הכי טוב שלך? שוב פעם השמאל? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> סליחה, סליחה, סליחה, לא הפרעתי, שמעתי אתכם בקשב רב. – – והתיק שלך נסגר. אצל בוז'י הרצוג עוד לא נפלה החלטה, ואני מאחל לו שהתיק שלו ייסגר. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – המלצה – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני לא מכיר שום המלצה, אני יודע שיש דבר כזה שנקרא החלטה. החלטה לא התקבלה בעניינו. אנחנו מאחלים לו שהיועץ המשפטי לממשלה – לאחר שיבחן את הראיות – יקבל החלטה לסגור את התיק, כי אנחנו רוצים לצאת מנקודת הנחה שיש חובה על המשטרה לחקור וחובה על הפרקליטות לסייע לחקירה. היינו רוצים לדעת – איך אמרת, אין פה הרבה צדיקים – שכולנו צדיקים. <זהבה גלאון (מרצ):> לפי ההיגיון הזה אתה גם לא צריך להשיב, בתור מי שנחקר, אדוני השר. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> בדיוק. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה גם לא צריך להשיב, היית צריך למצוא שר אחר שישיב במקומך. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> ההפך, ההפך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אז אל תטיף מוסר – מי שיש לו חמאה על הראש. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מבין שאת כועסת, אני מבין שנתפסת בקלקלתך, זהבה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, כי אם אתה נזכר בסיפור מלפני 17 שנה, זה מעיד על חולשת הטיעון. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> זה לא נעים. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, זה נעים לי מאוד, זה נעים לי מאוד, אדוני. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אדוני, אני יכול לקבל הגנה? אני לא הפרעתי לה. <זהבה גלאון (מרצ):> מי שיש לו חמאה על הראש, שלא יצא אל השמש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, השר צודק בנקודה שהוא פתח בה, שהוא הקשיב קשב רב לדוברים ועכשיו הוא מתכוון להשיב. בואו לא נפריע לו. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מעלה את הדברים מכיוון שיש גבול גם לציניות וגם לצביעות. <אילן גילאון (מרצ):> ציניות זה להשוות את – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> האופוזיציה, יש לה זכות אחת: לזעוק את זעקתה. אין לה זכות לסתום את הפה לממשלה כשהיא משיבה לכם. <תמר זנדברג (מרצ):> או, ממש הקוזק הנגזל. מי סותם לכם את הפה, תגיד? מה זה? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> למה אתם כועסים? אני אגיד לכם למה אתם כועסים: כי כואב לכם לשמוע דברי אמת. <תמר זנדברג (מרצ):> כי יש לנו ראש ממשלה מושחת – בגלל זה אנחנו כועסים – שנאחז בכיסאו וכולכם מגינים עליו. בגלל זה אנחנו כועסים. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> לא, אני אגיד לכם למה אתם כועסים: כי אתם חוששים ששוב לא יהיה כלום, כי אין כלום. <יואל חסון (המחנה הציוני):> נו, די. <תמר זנדברג (מרצ):> לא, זה אתם חוששים. את זה אתה לא יכול להגיד. אנחנו לא חוששים. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> זה החשש שלכם. <תמר זנדברג (מרצ):> אנחנו יכולים לישון בשקט בלילה – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת תמר זנדברג – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אתם אלה שרועדים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת תמר זנדברג, אני מבקש לאפשר לשר להשיב. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> ולחשש שלכם יש על מה להתבסס. למה? כי באמת במשך תקופה ארוכה הייתם מיואשים, פעם אחר פעם אחר פעם ניגשתם אל הקלפיות ועמדתם לקבל את פסק-דינו של הבוחר, והאמנתם שאולי זה הרגע הגדול – ולא היא – – <תמר זנדברג (מרצ):> הבחירות הן למפלגות, לא – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – לא ב-2009 ולא ב-2013 – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא לעולם חוסן. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אדוני, אני באמת מבקש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת תמר זנדברג. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – ולא ב-2015. הבוחר דחה בשאט נפש את כל טיעוניכם והעצים את כוחו של ראש הממשלה. למרות הצוללות והמעונות ורהיטי הגן והבקבוקים והגלידה פיסטוק – – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא היו אז צוללות וגם לא היה אז – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת תמר זנדברג, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> פעם אחר פעם אחר פעם העליתם מן האוב – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה לא מתבייש – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – פרשייה אחר פרשייה, ולא היא. הציבור – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כמי שהורשע והורחק מהכנסת אתה מטיף לנו מוסר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מבין ששלי יחימוביץ – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – על אלו שנחקרו? אתה מטיף מוסר – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מבין ששלי יחימוביץ דאגה לרענן את זיכרונך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מטיף מוסר למי שנחקר ועניינו נסגר – על-ידי מי שהורשע והורחק מהכנסת? אותך הרחיקו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא נוח לך – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אל תגידי לא נכון. <זהבה גלאון (מרצ):> אני אומרת את הדברים שלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – היית צריך למצוא שר אחר שישיב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש להפסיק, חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> להפסיק את ההשוואות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מבין, זהבה גלאון, שכואב לך שנחקרת יותר שעות ממה שנתניהו נחקר בשתי החקירות שלו. זאת עובדה. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה הורשעת, ולא תטיף מוסר. אתה הורשעת ואתה מטיף מוסר. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מבין שכואב לך שהמשטרה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מטיף לי מוסר. טול קורה מבין עיניך. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מבין שכואב לך שהמשטרה סגרה את אחת הפרשיות שלך לא מחוסר אשמה אלא מחוסר ראיות מספיקות. אני מבין שעברת תקופה קשה. דווקא מתוך אותה תקופה, מן הדין היה שתכבדי את הפער הגדול בין כותרות – כמו אלה שהיו בעניינך – לבין החלטה סופית של מערכת אכיפת החוק. את האחרונה שיכולה בבית הזה להטיף מוסר לראש הממשלה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני הראשונה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> האחרונה. <זהבה גלאון (מרצ):> הראשונה. אתה האחרון שיכול לעמוד כאן – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> עכשיו, אחרי שסיימתי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אין לכם חסינות משום דבר. כל אחד יכול לומר את שלו. אל תחלק ציונים. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אחרי שסיימתי לטפל במרצ, אני רוצה לטפל במחנה הציוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כן, בבקשה, טפל בנו. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> המחנה הציוני – – <מיכל רוזין (מרצ):> מאפיה? הוא מטפל בנו? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – מעבר לעובדה שיש לו מנהיג שעדיין העננה מרחפת מעליו – כי עדיין לא ניתנה החלטה בעניינו, ואני חושב שזו הסיבה שהוא גם לא בא והעלה היום את האי-אמון, כי הוא אדם הגון – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא לא מעלה את האי-אמון. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – והוא ידע שזה מגוחך שהוא ידבר על חקירה תלויה ועומדת כשבעניינו חקירה תלויה ועומדת. אז הוא שלח שליח. השליח דיבר בצורה מנומסת ומכובדת, ואני חייב לומר שהשכלת לייצג את העמדה שלך בדרך שאיננה קיצונית. אבל לפני כמה חודשים, מעל הבמה הזאת, נציג אחר של הסיעה שלך דיבר בדיוק באותו עניין. זה לא סתם נציג, זה אדם שמעמיד את עצמו להנהגת מפלגת העבודה. וברוב – הייתי אומר – חוצפתו, כשהיו שמועות על חקירה שעומדת לטלטל את המערכת הפוליטית ורעידת האדמה תזעזע פה את אמות הספים – על בסיס אותן שמועות ניצב על הדוכן הזה חבר הסיעה שלך – ואני מצטט, כדי שלא אואשם שאני מגזים – והוא מפנה, לראש הממשלה, ושואל אותו: אדוני ראש הממשלה, תוכל בבקשה לומר "האם לבן-משפחתך הוצא דרכון תחת שם אחר? האם אותו שם מופיע במסמכי פנמה? האם אותו בן-משפחה מחזיק בחשבון בפנמה? האם נכון הוא שלאותו חשבון הוזרמו כספים זרים? האם יש אמת בפרשת 'הון, דרכון, עולם תחתון'"? החצוף הזה עד לרגע זה לא עלה על במת הכנסת להתנצל, להתבייש, לחזור בו על שהוא נתן הד לשמועות שווא, לשקרים, לספקולציות – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> לא יעזור לכם, רבותי. זה לא יעזור, האמת טופחת על פניכם. <תמר זנדברג (מרצ):> והיא מה? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> תמר זנדברג, ידידתי היקרה – – <תמר זנדברג (מרצ):> היא די טופחת על – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – שמחזיקה בדגל המוסר – – <תמר זנדברג (מרצ):> כן? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – היית צריכה לפנות לאותו חבר כנסת – שאני לא מזכיר את שמו כדי לא לתת לו יותר סיכוי בבחירות במפלגת העבודה – ולהגיד לו: מה שעשית מביש אותי כחברת אופוזיציה. אתה לא יכול לעלות כאן – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אתה מטיף מוסר לכל עבר. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מטיף לכם מוסר, ואתם תלמדו – – – <תמר זנדברג (מרצ):> בינתיים באולם הזה כרגע יש רק אחד שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, וזה לא אני ולא – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אתם תלמדו לקבל – – – לא יעזור, זה לא יעזור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> לא יעזור. <תמר זנדברג (מרצ):> וזה לא אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – תמר זנדברג. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא מטיף לה מוסר. בינתיים היא לא הורשעה בעבירה שיש עמה קלון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את כבר עם – שלוש קריאות את רוצה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את כבר עם שתי קריאות לסדר, נו. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> ובבית הזה – – – <אילן גילאון (מרצ):> יש קריאות שיש עמן קלון? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> בבית הזה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עוד לא. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – לא על פנינו – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> כיוון שאני נמצא בבית הזה יותר מכולכם – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – שלכם, לא שלנו. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> כיוון שאני נמצא בבית הזה יותר מכולכם – – <תמר זנדברג (מרצ):> רצוף אתה נמצא? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – ואני תשע – – <תמר זנדברג (מרצ):> רצוף? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – תשע פעמים נבחרתי רצוף – – <תמר זנדברג (מרצ):> רצוף נבחרת תשע פעמים? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – ואני אמשיך להיבחר עוד הרבה פעמים כשאתם כבר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> וכמה פעמים הורחקת מהבית הזה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת תמר זנדברג, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <אילן גילאון (מרצ):> מה אתה רוצה? זו חקירה נגדית, מה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <אילן גילאון (מרצ):> זו חקירה נגדית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עדיין – – – <תמר זנדברג (מרצ):> זה הוא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עדיין בכנסת ולא בחקירות. <תמר זנדברג (מרצ):> זה הוא – – – הוא לא עונה – – – הוא בא כדי לטפל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת תמר זנדברג, אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית. תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> אני כבר לא אטפל בך, לשמחתך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר גמור. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה, חברת הכנסת תמר זנדברג. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> כיוון שסטטיסטית הסיכוי שלי להישאר פה יותר מכולכם הוא הרבה יותר גדול – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא בטוח. לא לעולם חוסן. <מיכל רוזין (מרצ):> זה לא – – – (חברת הכנסת תמר זנדברג יוצאת מאולם המליאה.) <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – אז אני יכול להעיד שכאשר אופוזיציה מתקוממת על תשובת הממשלה, הדבר הזה מעיד על נחיתות בטיעונים שלה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, זה מעיד על חולשת הטיעון שלך, אם לזה אתה נזקק. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> זה מעיד על הדרך שבה אתם לא – – <זהבה גלאון (מרצ):> אם לזה אתה נזקק, תתבייש לך. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – מסוגלים להתמודד עם המציאות. <מיכל רוזין (מרצ):> עם מה אנחנו לא מסוגלים להתמודד? אתה לא מתמודד עם המציאות – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אתם לא מסוגלים להתמודד עם המציאות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> השר הנגבי, איך נתמודד עם ההגנה האוטומטית שלך, כשאתה גם לא יודע – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – ההגנה הכי טובה זו התקפה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – מה יש כאן? הרי יכול להיות שתצטרך לאכול את הכובע בעוד כמה שבועות, אז מה תגיד? <מיכל רוזין (מרצ):> תפסיק כל הזמן להתקיף אותנו. עכשיו, כרגע, ראש הממשלה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> – – בחקירות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מיכל רוזין – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז תגיד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – בשם השוויון אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <מיכל רוזין (מרצ):> פתאום מתחילים בשוויון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שלא נקפח אותך בתוך סיעתך. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אז אני מניח שזה מציק, כי הדרך אל הקלפי כבר סתומה בפניכם. קיוויתם שתהיה איזו פרשייה עם חשבון דולרים מבעבע ועם דרכון פיקטיבי. <זהבה גלאון (מרצ):> מי קיווה? איפה שמעת אותנו אומרים את זה? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> נציג האופוזיציה קיווה. אני עכשיו ציטטתי את הדברים שהוא אמר כאן, מעל הבמה הזאת – – <זהבה גלאון (מרצ):> אל תייחס את זה אלינו. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – והעלה את הדברים לאחר מכן, ונתן לזה הד ברשתות החברתיות. ולא היא. מסתבר שכל הפרשייה הזאת עוסקת בדברים פחותים בחשיבותם, במשמעויותיהם ובמשקלם הפלילי. ולכן, אדוני היושב-ראש, הדבר הנכון הוא לעשות כך: לא להציע הצעות אי-אמון שמשקפות אך ורק תסכול של האופוזיציה מכך שהפרשה איננה מגלה שום דבר דרמטי – – <מיכל רוזין (מרצ):> המשפט: מי שיש לו חמאה על הראש לא יוצא לשמש, נכתב עליכם. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – לא לנסות וללחוץ באופן מלאכותי באמצעות הדלפות מגמתיות. <מיכל רוזין (מרצ):> מה מלאכותי? ראש הממשלה בחקירת משטרה. זה מלאכותי? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אדוני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, זו אמת או שקר? אני לא יודעת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <מיכל רוזין (מרצ):> מה שאנחנו קוראים בתקשורת זה שקר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מיכל רוזין, תודה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> בפעם הבאה תבקשי מחברת הכנסת גלאון לתת לך את זכות הדיבור, ואז לא תרגישי ריקנות – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני לא מרגישה ריקנות, אתה מעוות את המציאות – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – ובעיית אנרגיה. וחוץ מזה יש גם דיון – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – ואומר שהמציאות – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – ואנחנו עוסקים בפרלמנט תרבותי, ובדיון תוכלי להירשם ולהביא את דברייך. <מיכל רוזין (מרצ):> אבל אתה אומר: אין שום דבר, אז למה יש חקירת משטרה? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אבל לא תצליחי לסתום את הפה לממשלה. זה לא עוזר. <מיכל רוזין (מרצ):> מי סותם? מבקשים תשובות, לתת תשובות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רוזין, נו, מספיק. נו, מה, אנחנו מתחילים עם הוצאות מן המליאה סתם. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, שייתן תשובות. יש כל כך הרבה אנשים, לא – – – את זמנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את לא באמת מצפה שלהצעת אי-אמון שנקראת: לא היה כלום כי אין כלום, או משהו כזה, מישהו ייתן תשובה מנומקת. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נו, באמת. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כולנו מבינים את כללי המשחק. בואו, תפסיקו. <אילן גילאון (מרצ):> – – – בעניין הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> בשונה מכמה כלי תקשורת שאתם חביבים עליהם, פה אי-אפשר לסתום לנו את הפה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> פה אי-אפשר לסגור לנו מיקרופונים. פה צריכים להאזין בקשב רב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה אתה לא מתייחס ל"ישראל היום", למה שאמרתי על "ישראל היום"? תתייחס אלי, לדברים שאני אמרתי – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מסביר לך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – לא למה שאמר מישהו לפני שבועיים. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני מסביר לך. לא הבנת. מה שאני אומר הוא כך: כיוון שלמדנו – אני, למשל, על בשרי למדתי, ורבים אחרים – כולל זהבה גלאון, גם הם למדו על בשרם, ואני מקווה שגם הרצוג ילמד על בשרו; וגם ראשי ממשלה כמו אהוד ברק – למד על בשרו, וגם מזכיר הממשלה לשעבר הרצוג, שנערכה נגדו חקירה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> רק ביבי לא למד. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> תפסיקו להפריע. <מיכל רוזין (מרצ):> הוא לא למד כלום. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אני יודע שהעובדות כואבות. תפסיקו להפריע. <מיכל רוזין (מרצ):> להפריע? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> כל האנשים שאני – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – מפריעה לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מיכל רוזין, מספיק. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, באמת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מספיק. <מיכל רוזין (מרצ):> יושב-ראש הכנסת, אנחנו מפריעים לו? האופוזיציה מפריעה לו לתפקד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> את מפריעה. כן, כרגע עם קריאות ביניים את מפריעה. <מיכל רוזין (מרצ):> לא עכשיו. הוא אומר שהאופוזיציה מפריעה לו לתפקד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> היא מפריעה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> באמת, הדמוקרטיה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האופוזיציה – לא האופוזיציה, אלא חברים מסוימים כרגע מפריעים עם קריאות ביניים, מפריעים ומפריעות. מה לא ברור בזה? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – זה לא מה שהוא אמר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברת הכנסת מיכל רוזין, מספיק. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> חברת הכנסת רוזין, אני מבין שאת מעריכה משום מה – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה כבר מבין, או. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – שהבחירות קרובות וצריך להוכיח בפריימריז של מרצ שאת מאוד אנרגטית, אז אני רוצה – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני חושבת שאת האנרגטיות שלי אני מוכיחה פה כל הזמן – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> – – להרגיע אותך: הבחירות רחוקות. אני מאחל לך הצלחה בפריימריז של מרצ. <מיכל רוזין (מרצ):> – – ובנושאים מאוד חשובים. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> לא תהיה תפארתך על זה שאת תנסי לסתום את הפה לנציג הממשלה. זה לא מכובד, וודאי שזה לא מתאים לך. זה מתאים לאילן גלאון, הוא פרא אדם וצועק. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – זהבה גלאון, אילן גילאון, זה – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> לך זה לא מתאים. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> היום הוא רגוע, את מחליפה אותו. לא מתאים. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא לא פרא אדם. מה זה הסגנון הזה? <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> פרא אדם. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> פרא אדם – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> רבותי, אני רוצה לסכם. <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה צריך להיות? אל תדבר עליו ככה. <אילן גילאון (מרצ):> פרא אדם – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> ראשית, אני חושב – – – <קריאות:> – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> הוא אוהב את – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – צחי הנגבי, ונראה מי פרא אדם, תחזור כמה שנים אחורה – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> הוא אוהב את הביטוי הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, הוא לא אוהב את זה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> הוא מתגאה בו. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו לא אוהבים את זה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> הוא אומר על עצמו דברים יותר קשים וזה בסדר גמור. <זהבה גלאון (מרצ):> נו, באמת, הוא יגיד על עצמו – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אדוני נעלב מההגדרה שלי? <אילן גילאון (מרצ):> אני אענה לך על הדוכן. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אם אתה לא נעלב, אז אני לא חוזר בי. אם אתה נעלב, אני חוזר בי. <אילן גילאון (מרצ):> – – – נעלב – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> היום היית כמעט רגוע, אז מיכל רוזין תופסת את מקומך. אני אסיים בכך שאומר, בתשובה למה שיואל חסון שאל אותי בשאלת אגב: הדבר הנכון – בחקירות בכלל, קל וחומר בחקירות רגישות ומורכבות – הוא שהכנסת, כמו הממשלה, תישמר מכל משמר מלחרוץ דין, מלהפעיל לחצים. אנחנו רוצים ששלטון החוק הוא שבסוף יאמר את דברו. אני, כמי שזכה לכהן כשר המשפטים שנים ארוכות וכשר לביטחון הפנים, משוכנע שההחלטות של המערכות, גם המשטרה וגם הפרקליטות, ובוודאי היועץ המשפטי לממשלה, יהיו ענייניות, יהיו על בסיס מקצועי, ללא שום נטייה מפלגתית, אידיאולוגית או פוליטית. אני סומך עליהם. אני מציע שגם האופוזיציה תסמוך על מנגנוני אכיפת החוק, ולא, באופן ציני, במקום שבו נכשלו להחליף את הממשלה בבחירות דמוקרטיות פעם אחר פעם, תנסה בדרך מלאכותית להביא לנפילת הממשלה. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר צחי הנגבי על תשובתו. אנחנו נעבור להצעה הבאה, מטעם סיעת הרשימה המשותפת: מדיניות הריסת הבתים – הרס 11 בתים בעיר קלנסואה. ינמק את ההצעה חבר הכנסת איימן עודה. <אילן גילאון (מרצ):> הודעה אישית של פרא אדם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. <אילן גילאון (מרצ):> בסדר? תהיה לי הודעה אישית של פרא אדם? אני נרשם. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, באחד מלילות ההצבעה הארוכים במליאת הכנסת פנה אלי ראש הממשלה, שישב בכיסא שלפני, ושאל: מה אתה עושה עכשיו, איימן? לא הספקתי לענות והוא כבר ירה שאלה רטורית נוספת: אתה יודע איך אני מבלה את הלילות שלי? הוא המשיך בפנים רציניות: אני חושב ופועל למען האזרחים הערבים במדינה. לרגע התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק. האם האדם שיושב מולי האמין בכל לבו לבדיחה שזה עתה סיפר? אבל נראה שצדקת, נראה שאתה באמת מבלה את הלילות שלך בדאגה מה תעשה עם האזרחים הערבים. לראש הממשלה יש מטרה אחת ברורה: איך להפוך את האזרחים הערבים לאויב מספר אחת, לסמן אותם, לחבוט בהם, ועל הדרך להרוס כל סיכוי לחברה משותפת במדינה. ראש הממשלה נתניהו דואג כל כך לאזרחים הערבים עד שבאחד מדיוני הממשלה סביב עמונה הוא הורה להרוס, כנקמה, בתים ביישובים הערביים. בחוצפה רבה מעז נתניהו להגיד שלא תהיה איפה ואיפה, ועושה דין אחד למתנחלים בעמונה – שגזלו וגנבו אדמה פרטית, ועוד בשטח כבוש – ולאזרחים ערבים, שבונים על אדמתם הפרטית שלהם. חודשים רבים הייתה הממשלה הזאת עסוקה רק בדבר אחד: הסדרת מצבן של 40 משפחות בעמונה. הממשלה התכנסה שוב ושוב כדי להעביר חוק שהוא עבירה על החוק הבין-לאומי. נבחנו חלופות, ניתנו פיצויים של מיליונים, וכמובן, ראש הממשלה גם פרסם סרטון בעמוד הפייסבוק שלו, שבו הוא הביע הזדהות אישית עם כאבם ומצוקתם של מתנחלי עמונה. גם על ההריסות בקלנסואה נתניהו פרסם פוסט, מחושב ומוקפד כמו תמיד. הוא בחר לפרסם כתבה דווקא מאתר אזוטרי, תחת הכותרת: כוחותינו הורסים בתים של ערבים – "כוחותינו" במלחמה מול מדינת האויב קלנסואה. חברי כנסת, כעומק החקירה, גובה ההסתה. אנחנו משלמים כעת את מחיר חולשתו הפוליטית של ראש הממשלה. את מחיר כישלונותיו ומחיר זעמו על הביקורים בחדרי החקירות. אולי הוא יושב עם סיגר טבול בשמפניה ורודה, אבל אנחנו יודעים שזו אכזריות שנובעת מחולשה. אדוני ראש הממשלה, ילדי קלנסואה יהיו כאן גם אחרי שאתה והשחיתות שלך תהיו רק זיכרון אפל. חברי הכנסת הנכבדים, בואו נדבר ברצינות על הבנייה ללא היתר, שהיא אולי הבעיה הכואבת והקשה ביותר של הערבים בישראל. בנייה ללא היתר היא לא תחביב של הציבור הערבי; בנייה ללא היתר היא מדיניות מוצלחת ביותר של ממשלות ישראל. לאורך עשרות שנים הופקעו עשרות-אלפי דונמים של אדמות מהאזרחים הערבים ותוכניות מתאר של ערים וכפרים ערביים נתקעו בכוונה במשך שנים על גבי שנים. ליישובים הערביים לא התווספו שטחי שיפוט. מאז קום המדינה נבנו בישראל 700 יישובים חדשים. 700 יישובים חדשים ליהודים ואף לא אחד לערבים. בישראל היום יש 930 יישובים קהילתיים; 930 יישובים שבהם אסור בפועל לערבים להתגורר. דבר כזה לא היה קיים, למעט בדרום-אפריקה, בתקופת האפרטהייד. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> למה אתה מסית? למה אתה מסית עם השקרים האלה? <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> במשך עשרות שנים למדנו להבין: כשמדובר על הפקעת אדמה לטובת צורכי הציבור – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – האדמה היא ערבית והציבור הוא יהודי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת פורר, לפני שהגעת כבר הוצאתי ח"כים מהאולם. מספיק. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני, אני מבקש את הזמן שלי, בבקשה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר גמור, אני אוסיף לך. זהו. נרגענו. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> במשך עשרות שנים למדנו להבין: כשמדובר על הפקעת אדמה לטובת צורכי הציבור, האדמה היא ערבית והציבור הוא יהודי. בקרב חלקים גדולים מהציבור היהודי רווחת האמונה שהסיבה לסוגיית הבנייה הלא-מורשית בציבור הערבי היא חוסר רצון לקבל אורח חיים עירוני ובנייה רוויה. אך זוהי טענה שקרית, שנובעת מקולוניאליזם תרבותי כלפי הערבים. כיום סך שטחי השיפוט של הרשויות הערביות משתרע על כ-2.5% משטחה של המדינה. במילים אחרות, 20% מאזרחי המדינה גרים על 2.5% משטחה. בזמן שלא הורחבו תחומי השיפוט של הרשויות הערביות, השטח הבנוי בהם גדל פי-16. בסח'נין מוקצים 191 מ"ר לנפש, בשעה שבכרמיאל מוקצים 524 מ"ר לנפש. לנצרת חצי שטח ממה שניתן לנצרת-עילית השכנה, אף שגודל האוכלוסייה בה הוא כפול. תאמינו או לא, גם בקרב הערבים יש מי שמעוניינים לחיות בכפר וכאלו שמעוניינים לחיות בעיר, וזכותנו, בדיוק כמו היהודים, למגוון האפשרויות. הבעיה אינה סגנון חיים ערבי אלא גזענות ממשלתית. אתם באמת חושבים שהערבים מעדיפים לחיות בבית ללא היתר? הקשבתם פעם לעצמכם? מי שמתגורר בבית ללא היתר משלם בדרך כלל עשרות-אלפי שקלים בשנה על קנסות. משפחה שחיה כך היא משפחה שאין לה שקט נפשי. איך אפשר לחיות בשקט כאשר סכנת הריסת הבית מרחפת מעליך? בנייה ללא היתר נעשית כצעד אחרון ונואש להבטיח קורת גג למשפחה, ולא מתוך כוונה להפר את החוק. כנסת נכבדה, אנחנו רוצים להביא לפתרון רציני ופרגמטי לסוגיה. הממשלה יודעת היטב שאין פתרונות קסם. אי-אפשר להרוס 50,000 בתים לא מורשים ולזרוק מאות-אלפים לרחובות. כשראש הממשלה מורה להרוס 11 בתים מתוך 50,000, לכולנו ברור שלא מדובר בטיפול בסוגיה אלא בספין פוליטי ריק, שכל מטרתו היא לספק את תאוות הנקם של הימין הקיצוני וההתנחלותי. אנחנו צמאים לתכנון הולם, ועל שולחן הממשלה עדיין מונחת ההצעה שלנו להסדרת הסוגיה כולה. ההצעה כוללת שני מרכיבים: מצד אחד הקפאת הריסות הבתים, כשבזמן הזה המדינה תשקיע משאבים כדי לאשר תוכניות מתאר שיסדירו את הרוב המוחץ של הבתים ביישובים הערביים ויספקו פתרונות לעתיד; מצד שני, אנחנו נפעל, יחד עם ראשי הרשויות המקומיות, בתוך הציבור הערבי על מנת שלא יבנו מבנים חדשים ללא היתר בתקופת ההקפאה. רק כך ניתן לפתור את הבעיה. אך זה מצריך רצון פוליטי. שרים רלוונטיים בממשלה, כמו שר הפנים דרעי ושר השיכון גלנט, כבר הביעו תמיכה בהצעה. אולם זה לא משרת את השיקולים הפוליטיים הצרים של ראש הממשלה. השביתה ביום רביעי הייתה צעד חשוב במאבק. ביום שישי השתתפו אלפים בהפגנה בקלנסואה, וזו רק ההתחלה. לא נהסס לפתוח בקריאה למרי אזרחי. נתמוך בכל מי שיחליט לא לשלם את הקנסות ויבחר ללכת במקום זה למאסר. בשירה של הזמרת הלבנונית האגדית פיירוז נאמר: (אומר בערבית ומתרגם:) אל תפחדו, בכלא אין מספיק מקום לכל האנשים. הם יוכלו להכיל רק חלק ויישאר ההמון, ועם ההמון נמשיך. חברים נכבדים, ראש הממשלה, בחוקיו הגזעניים, בהרס, בשנאה ובהסתה, מנסה בכוח להפוך את האוכלוסייה הערבית לאויב שיוכל לנופף בו מול הציבור. אחרי עשרות שנים שבהן חונקים לנו את היישובים, מונעים כל פיתוח או התקדמות, חוסמים את כניסתנו למאות יישובים אחרים, מבטלים מכרזים ומסרבים למכור או להשכיר לנו דירות בערים, אנחנו מתקרבים לנקודה שלא יהיה לנו מה להפסיד יותר. (אומר בערבית: כאן, על חזיכם, אנו נשארים כמו גדר). הגזענות לא תשבור אותנו, וההריסות לא ירתיעו אותנו. (אומר בערבית ומתרגם:) זוהי מולדתנו האהובה והיחידה, ואין לנו מולדת אחרת מלבדה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אין לנו יותר מה להפסיד, אבל יש לילדינו עתיד להיאבק עליו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. אני מתכבד להזמין את השר צחי הנגבי, בשם שר האוצר, להשיב על הצעה זו. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת איימן עודה, אני יודע שאתה מדבר מדם לבך. דיברנו על הנושאים האלה בעבר, גם בשיחות אישיות, ואני יודע עד כמה זה נושא שכואב לך ושאתה מרגיש – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> כבוד השר, לכולנו כואב. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> נכון. אני מדבר אל המציע בשם כל המפלגה שהעלתה את ההצעה. אבל, להערכתי, עם כל ההבנה לאמוציות, הנושא הזה ממש איננו נושא פוליטי, והוא בוודאי אינו נושא שקשור, חס וחלילה, לגזענות. אני אתן את הפרטים. אני לא יודע אם הם ישכנעו, אבל חשוב שהציבור – גם הציבור הישראלי בכלל, שבוודאי כואב את כאבכם, וגם הציבור במגזר הערבי – חשוב שיבין את הדברים. הממשלה השקיעה משאבים רבים בשנים האחרונות כדי לתכנן ולקדם תכנון מתארי מפורט ביישובים הערביים. נתמקד, באמת באיזה zoom-in כזה, על קלנסואה, כי על זה יצא הקצף. לעיר קלנסואה יש תוכנית מתאר חדשה. היא נמצאת היום בשלבי פרסום מתקדמים, ולגביה ניתנה החלטה למתן תוקף ממש לפני תקופה לא ארוכה, באוגוסט 2015, על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – מרכז. התוכנית הזאת, חבר הכנסת איימן עודה, אני מניח – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ב-2003, אדוני השר, הוגשה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> היא הוגשה. ניתנה החלטה למתן תוקף ב-3 באוגוסט 2015. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז למה – – – אז היו מחכים – – – <קריאות:> – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> לא נחזור על מה שהיה בפעם הקודמת. תקשיבו לתשובה עד הסוף, יש אחרי זה דיון, תוכלו להתייחס, אני אקשיב לדברים. התוכנית מייצרת בסיס תכנוני אורבני לעיר כדי שהיא תוכל לתפקד על בסיס סטטוטורי מוסכם, ומייעדת שטחים לפיתוח שעתידים לתת מענה על צורכי האוכלוסייה של קלנסואה בשנת 2020, במסגרת תחום השיפוט של העיר. בין היתר, התוכנית הזאת קובעת הוספת 2,800 יחידות דיור לעיר קלנסואה; אני יכול לעבור עיר-עיר, וזו באמת לא מטרת הדיון כרגע. אבל אני רוצה להדגיש, שכל הבתים שנהרסו, כולם מבנים חדשים בשלבי הקמה שהם מחוץ לתוכנית המתאר. אני רוצה להדגיש שמינהל התכנון והוועדות המחוזיות ומוסדות התכנון הארציים פועלים בהתאם למדיניות של הממשלה ומשקיעים משאבים רבים כדי להביא בשורה ושינוי בתחום התכנון והבנייה לציבור הערבי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני השר – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> שנייה, שנייה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש לאפשר לשר להשיב. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה בתוך התוכנית. זה מה שנאמר לה על-ידי – – – שזה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה לא נקרא לשאול, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, זה נקרא להתווכח. השר כרגע הזכיר איזשהו פרט, שזה היה מחוץ לתוכנית המתאר. אתה לא מסכים, אז עוד מעט יש דיון, ואז מישהו מכם יכול לומר שהשר לא מדייק. בבקשה, אדוני השר. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> כיוון שהנושא חשוב ורגיש, אנחנו לא נותנים לזה תשובה של אופוזיציה–קואליציה: אתם אופוזיציה, אנחנו נגד; אנחנו רוצים להסביר על מה מדובר ולקיים על זה את הדיון אתכם. את התוכנית הזאת אנחנו מקדמים תוך היוועצות ושיתוף פעולה הדוק עם ראשי הרשויות המקומיות, עם ראשי הערים ועם נציגי הציבור הערבים, כולל עם כל אחד מכם. מה שנעשה במסגרת השנים – באמת, אני אומר בתמצית, יש לי פה שישה עמודים, אני לא אקרא אותם, אבל בכותרות: 1. קידום הכרזה על 22 מתחמים מועדפים לדיור ברשויות ערביות, מתוכם, בתוכניות במסלול של הוועדה לבנייה של מתחמי דיור מועדפים, אושרו תוכניות לטורעאן, לבסמת-טבעון, ביר-אלמכסור. יש תוכנית אחת לפני מתן תוקף, ארבע תוכניות בהפקדה ו-14 תוכניות בהכנה. קידום התוכניות במסלול של ותמ"ל מאפשר מימוש היקף יחידות דיור גדול בטווח זמן קצר, תוך התמודדות ומתן פתרון לחסמים שמקשים על התכנון ברמה הארצית. ממש בעצם הימים האלה נמצאות בהכנה תוכניות מפורטות, המקודמות לראשונה על-ידי מינהל התכנון, גם לפוריידיס, גם לטורעאן. הן יקודמו במסלול של ותמ"ל ואמורות לתת מענה לתוספת ניכרת של יחידות דיור ביישובים האלה. יש העמקה כרגע במאמץ של הממשלה לקידום תוכניות מתאר ליישובים ערביים בכלל. מתוך 110 יישובים במגזר הערבי, ל־99 יש תוכניות מתאר כוללות, מאושרות, או בשלבי קידום שונים; ל-61 יישובים יש תוכניות מאושרות משנת 2000 ואילך. ל-38 יישובים מקודמות תוכניות מתאר חדשות הנמצאות בהליכי אישור או תכנון או קדם-תכנון. יש קידום תיקוני חקיקה שאושרו על-ידי הכנסת. מטרתם – ליצור כלים תכנוניים ותמריצים משמעותיים להגדלת היצע הדיור ולעידוד בנייה על קרקעות פרטיות ביישובי המיעוטים, גם במחוז הצפון, גם במחוז חיפה, גם במחוז המרכז. שוב, אני לא אכנס לכל הפרטים, זה מוכר לכם היטב, ובוודאי לראשי הרשויות המקומיות. משהו לעניין צווי ההריסה: הצווים האלה הוצאו, חברי, למבנים חדשים שנבנו כאמור מחוץ לתוכנית המתאר החדשה והמעודכנת של קלנסואה, במקומות שאין בהם הליכי תכנון רלוונטיים, אין בהם אופק תכנוני. הם בניגוד לתוכנית המתאר המחוזית והם בסמוך לתשתיות לאומיות. בשבעה מהם, מהמבנים, זו בנייה בלתי חוקית על רצועת תשתית שבה מתוכנן כביש 554, וארבעה מבנים נוספים נבנו על נחל-אלכסנדר, מתחת לתשתיות חשמל. כל צווי ההריסה האלה הוצאו בהתאם למדיניות האכיפה של היחידה הארצית, שאושרה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. הם לא מבטאים שום דבר מלבד הרצון להשלים בדרך מקצועית את כל התוכניות שעליהן דיברתי, אבל לתת מענה אכיפתי כאשר אנשים לוקחים את החוק בידיהם וגורמים בזאת נזק, גם ליכולת לממש את תוכניות האכיפה וגם לציבור הערבי. הרי גם הציבור הערבי ייהנה מכביש 554, ונחל-אלכסנדר הוא חלק חשוב – והיכולת של הציבור הערבי ליהנות ממנו; תשתיות החשמל הרלוונטיות שלגביהן דיברתי – הן לא חשמל ליהודים אלא חשמל גם לתושבים הערבים. לכן, מה שהייתי מצפה, עם כל הכאב ועם כל הצער, הוא דווקא לתמוך במאמצים האלה, כי בסופו של דבר בראייה כוללת הממשלה עושה מאמץ – שלא נעשה הרבה מאוד שנים על-ידי הרבה מאוד ממשלות – לקדם את נושא התכנון והמימוש במגזר הערבי. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר צחי הנגבי על תשובתו. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מיקי לוי להציג הצעת אי-אמון מטעם יש עתיד: ממשלה שאינה מיישמת את החלטות הקבינט המדיני-ביטחוני אינה יכולה להישאר בתפקידה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, השרים, חברי חברי הכנסת, לפני כשבוע היינו עדים לפיגוע קשה מאוד בטיילת ארמון-הנציב. הממשלה קיבלה מייד החלטה בקבינט שלפיה לא יחוזרו גופות מחבלי ה"חמאס". למרות זאת, חמישה ימים לאחר מכן, קיבלה החלטה; הוחזרו ביום שישי לפני כשבוע שתי גופות של מחבלים שה"חמאס" פרס עליהם את חסותו לאחר מותם. הגופות היו עטופות בדגל "חמאס" וזכו להלוויות מכובדות. הלוויות המוניות, רחבות היקף. והכבוד המפוקפק שלו זכו אותם מרצחים נראה בכל פינה ברחבי מדינת ישראל. ומה מצפה הממשלה הזאת, כשצעירים רואים את אותו כבוד מפוקפק שלו זכו אותם צעירים? מה אתם חושבים יעשו צעירים שראו את זה יום למחרת? הרי השאיפה שלהם היא לזכות באותו כבוד. וכבר נאמר: תפסיקו להחזיר גופות – וזו לא הפעם הראשונה שאני אומר את זה מעל הדוכן הזה. זו ממשלה של הכול דיבורים – דיבורים לחוד ומציאות לחוד. כבר שנה וחצי של טרור יחידים שמשתולל פה, והממשלה מנהלת מולו מדיניות חלשה, לא נחושה ולא עקבית. זה התחיל במהומות בשכונות עוטף-ירושלים, זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, ונמנעו מלהכניס כוחות; הסתפקו בכוחות המקומיים, לא הכניסו כוחות פנימה. איפוק – על איפוק דיברו פתאום, כאשר מדובר בביטחון אזרחי השכונות הירושלמיות או בעוטף-ירושלים. זו הייתה המדיניות. במקביל התחילו עימותים שבוע לאחר שבוע בהר-הבית, שהיה צריך לעצור מייד. לא היה צריך לתת לאותם צעירים לעלות להר-הבית, ורק אחרי כשלושה חודשים, כשעמדתי מעל הדוכן הזה וצעקתי לכיוון השר לביטחון פנים: תגבילו את גיל הכניסה של אותם צעירים להר-הבית – רק אז הפסיקו שלהוב הרוחות והמשלהבים עצמם לעלות להר ולהדליק אש. לקח שלושה חודשים כדי לתת את ההוראה הזאת. והייתם חייבים למנוע מכל מיני נבחרי ציבור מתסיסים להדליק את המקום הנפיץ ביותר במזרח התיכון. ואני כבר הזהרתי כמה פעמים חברי קואליציה ושרים שהסיר המבעבע הזה יגלוש לכם. כשהסיר בהר-הבית גולש, זה נגמר בדם ואש. אני אומר לכם – אני הייתי שם. בשנה וחצי הזו של טרור ניהלתם מדיניות מבולגנת ולא קוהרנטית. הצבא משחרר גופות מחבלים והמשטרה ביד שנייה אינה משחררים גופות מחבלים. יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. ככה זה בממשלה הזאת. נמנעתם מיד קשה, ואתם מתחבאים מאחורי כל מיני תירוצים משפטיים, אבל לדבר אתם יודעים. איזו רטוריקה. מדברים גבוהה-גבוהה אבל לא עושים כלום. רק אתמול יושב-ראש הקואליציה דוד ביטן יצא בהצהרות על הצעת החוק שהגיש לגירוש משפחות מחבלים שהיו מעורבים בפעולות הטרור, בין בידיעה ובין בצורה אקטיבית. אנחנו ביש עתיד, חברי לסיעה, כולנו תמכנו בהצעת החוק וחתמנו עליה כיוזמים. אני חתמתי עליה בעצמי – לא באמצעות שליח. ומה מחליטה ועדת השרים אחרי הצהרות ראש הממשלה ושר הפנים? לדחות את הדיון בשלושה חודשים. תתביישו לכם, פחדנים. אפילו את זה אין לכם יכולת לעשות. למה אתם מחכים בדיוק? לפיגוע הבא? ומייד אחרי הפיגוע שמענו את ראש הממשלה מצהיר הצהרות לוחמניות – נעשה, ניזום, נגרש. אבל אפס עשייה. אפס. דיבורים. הכול דיבורים. תפסיקו להתחבא מאחורי תירוצים משפטיים. תתחילו לנהל יד קשה מול הטרור. ככה אי-אפשר לנהל מלחמה בטרור. ואיך אתם רוצים לעצור את המחבל היחיד הבא? איך? תסבירו לי. מה בדיוק ירתיע אותו? רק אם הוא ידע שמשפחתו תשלם מחיר כבד, אישי, רק אז יש סיכוי שיחשוב פעמיים. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתמול הצביעו נגד. <מיקי לוי (יש עתיד):> ודאי. זו ההצעה שאנחנו חתומים עליה, הרחקת המשפחות. שר הפנים אמר: אני אחתום. הצעת חוק – ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה את זה בשלושה חודשים. בושה. אתם חייבים לתת כלים אפקטיביים בידי מערכת הביטחון כדי להרתיע את המחבל הבא ולהילחם בטרור. אבל אתם לא מסוגלים. אתם פוחדים מהצל של עצמכם. מתחבאים מאחורי תירוצים משפטיים. כולנו ראינו מה קרה כשהאשמתם את בג"ץ שהוא כובל את ידיכם ולא מאפשר לכם להרוס את בתי המחבלים. בג"ץ שאל אתכם: מדוע לא הרסתם הרבה בתי מחבלים שבג"ץ אישר? מדוע? נאלמתם דום, כי הכול "פלברות". ממשלת הכול דיבורים. צריך לעלות מדרגה ולגבות מחיר אישי כבד ממשפחות המחבלים. רק ככה תייצרו הרתעה אפקטיבית. אמרתי אלף פעם גם מעל הדוכן הזה, ואני חוזר ואומר: צריך לגבות מחיר כבד ואישי ממשפחות המחבלים כדי ליצור הרתעה אפקטיבית. אסור להחזיר גופות מחבלים. הם מקיימים הלוויות, והצעירים שואבים השראה מההלוויות ההמוניות האלה ומהכבוד המפוקפק. צריך לגרש את המשפחה הגרעינית של המחבלים, ולשלול מהם את תעודת הזהות. זה מה שאמר ראש הממשלה; זה מה שאמר שר הפנים שהוא יעשה. יש להם תעודת תושב, אין להם תעודת אזרח. למה אתם מחכים? צריך לפוצץ בית מחבל תוך 48 שעות. לא להרוס ולא לחכות. לפוצץ. חייבים לשלול את דמי הביטוח הלאומי ממשפחתו של המחבל. לא ייתכן שאשתו של המחבל שרצח בשבוע שעבר ארבעה קצינים בצה"ל בארמון-הנציב תלך בעוד שבועיים לסניף הדואר הקרוב ותקבל בעבור ילדיהם את דמי הביטוח הלאומי. זה טירוף מערכות, תבינו. אתם התחלקתם על השכל. הכול דיבורים. דיבורים. אבל אתם לא עושים כלום. מפקירים את ביטחונם של אזרחי ישראל. אדוני היושב-ראש, אני מתכוון למה שאני אומר, ואיני מדבר סתם דברי רהב כמו כל מיני אנשים. אני מדבר מהניסיון האישי שלי כמפקד מחוז ירושלים שלחם בטרור הרבה שנים, ומכיר את הצד האחר. הגיע הזמן להפסיק את פרפור החדרים הזה. הלב הזה דואב. לקבל החלטות קשות, אמיצות, לעמוד מאחוריהן ולבצע אותן בנחישות ובעקביות. אין דרך אחרת להילחם בטרור. אסור לפחד. אסור להשפיל מבט. צריך להיות נחושים. אחרת לא תביאו מזור וביטחון לאזרחי מדינת ישראל – טרור שמשתולל ברחובותינו מעל שנה וחצי. אדוני היושב-ראש, ממשלה זו אינה מקיימת את המדיניות של עצמה. הרי היא החליטה – אני מצטט את מה שהיא החליטה – אבל לא עושה דבר. ולכן אני מבקש להצביע אי-אמון בממשלה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. ישיב השר צחי הנגבי בשם שר הביטחון. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> שלום, אדוני יושב-ראש הישיבה. תכף יתחילו להפריע, אז אני מבקש – בעדינות. תן להם לפרוק. אני מבין שאנחנו מתקרבים לפורים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> או לבחירות. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> או לבחירות. אז התחפושת שאתם עוטים עליכם, כאיזו מפלגה סופר-ימנית – עקפתם את הבית היהודי, עקפתם את הליכוד, עקפתם את ליברמן; להרוג, להשמיד ולאבד. הדנ"א של הציבור זה ימין. יש עתיד ספגה מפלה בפעם הקודמת – עכשיו היא תהיה ימנית: עכשיו אנחנו נלמד את הימין איך מגרשים, מחסלים. בסדר גמור. אנחנו שמחים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> מיקי, שמעתי. לא הגבתי. עכשיו אני מגיב. אנחנו שמחים שיעקב פרי בימין, עפר שלח בימין, מאיר כהן בימין. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – אנחנו בימין בשביל החבר'ה. <השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:> מעולה. אנחנו ביחד. בממשלה הבאה תהיו בממשלתו של בנימין נתניהו. כבר אין טעם לבזבז את זמנכם. אתם אנשים שעשיתם – כל אחד מכם עשה דברים חשובים. תיכנסו לעשייה – אפשר כבר עכשיו, אבל עכשיו עוד יש האשליה הזאת שהבחירות קרובות. אני מכבד את השאפתנות. זה הכלי המרכזי בפוליטיקה. בלי שאפתנות לא מתקדמים, בסדר. אבל לגופו של עניין, חבר הכנסת לוי, זה קצת מגוחך, אני חייב לומר. אני ידיד שלך. ביחד פתחנו את הר-הבית בדיוק על-פי התיאורים שנתת, בנחישות ובתקיפות. אתה היית מפקד המחוז, הייתי השר לביטחון הפנים. שאלתי אותך: האם כצעקתה כל הדרמה הזאת, שאומרים לנו? אם, חס וחלילה, נפתח את הר-הבית לביקורי יהודים אחרי שערפאת נתן שלוש שנים וטו על כניסת יהודים להר-הבית, האם באמת יהיו נהרות של דם? אמרת לי: תשמע, לא נראה לי בעיה. נכון? הערכת שיהיה בסדר, והיה בסדר. מאז עברו 13 שנה, מאות-אלפי יהודים, מיליוני מוסלמים, מאות-אלפי תיירים מבקרים בהר-הבית. לא נפתחו שערי הגיהינום. אז עליך אני יודע שכשאתה מדבר מדם לבך – לצערנו, מעבר להיותך בן למשפחה שכולה – זה אמיתי. אבל להגיד שהממשלה הזאת נכשלה במאבק מול הטרור, זה קצת, בוא נאמר, זה אפילו לא אינטליגנטי. אנחנו התחלנו את ההתמודדות עם האינתיפאדה השלישית – והזהירו אותנו כל הזמן: האינתיפאדה השלישית בפתח. זה היה בסוף ספטמבר, תחילת אוקטובר. בשנה וחצי שעברו אמרו, איך נעמוד מול דור הפייסבוק? מול המחבלים שהם לא חלק מתאים, והם לא חלק מאיזה תכנון, והם לא חלק מתשתית, הם רק לוקחים את ההגה ודורסים, הם לוקחים את הסכין ודוקרים – חיינו לא יהיו חיים, המדינה תהיה משותקת. אנחנו ניתחנו את המצב. כמובן, זה לא רק אנחנו, זה לא הממשלה; זה גם הממשלה, וגם שר הביטחון, הקודם והנוכחי, וגם הרמטכ"ל, הקודם והנוכחי, וגם כל זרועות הביטחון והשב"כ, הקודם והנוכחי. לאורך זמן הבנו את הדרך להתמודד והצלחנו לראות עקומה של עשרות פיגועים בחודש הולכת ויורדת מאוקטובר. אחרי זה, עד אפריל היה סוג של רגיעה, ומאפריל 2016 ועד היום – שישה, שבעה, שמונה חודשים – אנחנו רואים ממש כמעט אפס. וזה לא אומר שלא יהיה הלילה פיגוע או מחר, אבל זה אומר שאנחנו הצלחנו לפענח את הקוד הגנטי הזה של פעילות מחבלים וטרור, שהיא תולדה של הסתה, של excitement מתוך הפייסבוק, מתוך הרשתות החברתיות, והיא לא פרי פקודה כזאת או אחרת של מנהיג ארגון טרור. הצלחנו לפתח כלים יעילים מאוד מאוד. אני יכול לומר לך, חבר הכנסת מיקי לוי, כיוון שהיום אני ממלא תפקיד מרכזי במשרד החוץ – אני למעשה נועד מטעם שר החוץ, ראש הממשלה, כמעט עם כל מנהיג שמגיע שהוא לא בדרג ראש ממשלה או נשיא, וגם עם ראשי ממשלה ונשיאים – אני שומע את ההשתאות שלהם. כי היום כל העולם נלחם בטרור, וכל העולם מבין שחלק גדול מהטרוריסטים הם לא טרוריסטים שאפשר להגיע אליהם דרך 8200 או האזנות להם, אלא דרך ניסיון לאתר מתוך הקבוצות ברשת החברתית, מתוך הפייסבוק, מתוך הווטסאפ, מתוך הדברים שהם לכאורה סמויים מן העין – אפשר לאתר בהם מבעוד מועד כוונה לפיגוע. הם לא מבינים איך הצלחנו לעשות את זה. והם יושבים ולומדים, והם מתגאים ביכולת שלהם ללמוד יחד אתנו – שיתופי פעולה שיש להם היום חיזוק עצום למעמד המדיני של ישראל. זה לא אומר שהמלחמה הסתיימה, לצערנו. הייאוש בצד האחר, חוסר התקווה, חוסר התוחלת, התהליך המדיני שתקוע, לצערנו, לא באשמתנו – כל אלה הם עדיין קטליזטורים לטרור, בוודאי לאירועים ספורדיים שהתקשורת מעצימה ומייחסת להם משקל מופרך, בוודאי עניין הר-הבית שהזכרת, בוודאי דברים אחרים. אבל אין טעם להלקות את עצמנו, וגם בוויכוח אופוזיציה–קואליציה אפשר לשבח את הממשלה על כך שהשכילה לאתר דרכים יעילות מאוד מאוד ולהביא את הטרור לממדים, דרך אגב, טובים יותר ממה שהיה באוקטובר-ספטמבר ההם. זה לגוף הטענות שהעלית בנושא המאבק בטרור. אבל יש גם נושא שהיה הנושא לאי-אמון, ואני מסכים אתך לגביו. העמדה של שר הביטחון, שאותו אני מייצג בדיאלוג הזה, היא שיש לשר התנגדות מוחלטת להחזרת גופות מחבלים באשר הם. המדיניות הנוכחית נקבעה בהתאם להחלטת הקבינט בישיבה האחרונה בנושא, ושם נקבע שגופות המחבלים תוחזרנה רק על-פי קביעת גורמי הביטחון ובהתניות הנדרשות של תנאים מגבילים. גופות שישתייכו ל"חמאס" לא תוחזרנה. גופות מחבלים שביצעו פעולות טרור ועלולים לשמש סמל וחיקוי עבור מפגעים פוטנציאליים לא תוחזרנה. מערכת הביטחון תבחן פרטנית מעת לעת – ומי כמוך מכיר את החובה לעתים להיות קצת יותר גמיש וקצת יותר ריאלי בנושאים ספציפיים שהם בתוך התמונה הכללית. חלק מהגופות מוחזרות בתנאים שמערכת הביטחון מגדירה ועומדת על ביצועם. התנאים האלה מבטיחים שאם יש הלוויות, הן תהיינה שקטות, הן תהיינה רגועות ככל האפשר. נקבעות בהקשר הזה מגבלות כמו הגבלת מספר המשתתפים בלוויות, עריכת הלוויות בשעות הלילה, ועוד תנאים שהמטרה היחידה המוצהרת שלהם היא למנוע מהחזרת הגופות להפוך לאירוע של עידוד טרור והסתה. תודה, אדוני. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. אנחנו עוברים לדיון. חבר הכנסת מיקי רוזנטל מהמחנה הציוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא ענית לי – – – המשפחות האלה לעזה או רמאללה. לא ענית לי, אדוני השר. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת מיקי רוזנטל. עד שלוש דקות, בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> שלוש דקות יספיקו לי, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אל תטעו. אל תטעו. הביטחון העצמי שנתניהו מנסה לשדר לגבי גורל החקירות נגדו הוא ביטחון מזויף לחלוטין. ראש הממשלה מזיע. ראש הממשלה לחוץ מאוד. הראיות שהצטברו נגדו קשות ועלולות להיות גם מפלילות. אני לא יודע אם החקירות הללו יבשילו לכדי כתב אישום פלילי, אבל אני יודע בוודאות שכתב האשמה הציבורי כבר מונח לפתחך, מר נתניהו, והוא זועק חמס, והוא זועק שחיתות, והוא זועק: ככה לא מתנהג ראש ממשלה. כי עבריין לא יכול להיות מנהיג. ואיש בלתי מוסרי לא יכול לעמוד בראש מדינה דמוקרטית. כי הנהגה זה קודם כול, ולפני הכול, עמדה מוסרית. אתה מנסה, מר נתניהו, להוליך שולל את הציבור, ואתה מנסה להשתיל פה אתוס שקרי שלפיו מנסים להפיל פה ראש ממשלה באמצעים לא כשרים ולא דמוקרטיים. כאילו כל התקשורת חברה להפיל אותך, וזה שקר. כאילו הפרקליטות והמשטרה והיועץ המשפטי קשרו קשר להדיח אותך. וזה שקר ואתה יודע היטב שזה שקר. כי היועץ המשפטי שהורה על פתיחת החקירה נגדך הוא מינוי שלך. ומפכ"ל המשטרה, שבודקת את החשדות הכבדים נגדך, הוא מינוי שלך, מר נתניהו. וגם חלק ניכר מהתקשורת – אפשר לומר את זה בשקט – נתון לשליטתך, מר נתניהו. ובכל אופן אתה רדוף ולחוץ ומזיע, ובצדק אתה מזיע. כי כל מה שעומד מאחורי מפגן הביטחון הזה, לכאורה, ומאחורי ההסתה נגד המשטרה והפרקליטות וכל שומרי הסף, הוא רק ניסיון להלך אימים על הפרקליטות ועל היועץ המשפטי לממשלה כדי להרתיע אותם. מפני שהעובדות – העובדות הן קשות מאוד מאוד, מר נתניהו, ואתה יודע אותן. יש ראיות שקיבלת מתנות בהיקף של מאות-אלפים. זה לא משנה אם זה בכסף, בסיגרים, בוודקה, או כל שוחד אחר. יש ראיות לכאורה שקשרת עסקה אפלה, אפלה מאוד, עם נוני מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות", שעיקרה הוא שאתה תבטיח את המשך שלטונך, והוא רצה למכור לך את נשמת העיתון שלו, "ידיעות אחרונות". וזאת עסקה אפלה ומטונפת, והיא אנטי-דמוקרטית. ולא יעזרו כל ההסברים, כי אין לך הסברים, ואתה גם לא מכחיש את העובדות, מר נתניהו. אתה אומר: נגדי, נגדי, נגדי. אבל העובדות – מה עם העובדות? הן צועקות: שחיתות, שחיתות, שחיתות. זה בעיני ה"אימ-אימא" של השוחד, וזו קבלת טובות הנאה, וזו הפרת אמונים. והעובדה שאתה מודה בה היום – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – שהלכת לבחירות – משפט אחרון – לא על שאלות מהותיות כמו שלום או מלחמה, או שאלות חברתיות או שאלות כלכליות, אלא רק כדי להציל את גורלו של העיתון שהוא הפמפלט שלך, היא כשלעצמה מצדיקה את זה שתלך הביתה לקיסריה, והדרך לקיסריה קרובה משאתה חושב. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. עד שלוש דקות, בבקשה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השרים יריב לוין ושטייניץ, לצערי השר הנגבי יצא. הוא רצה לשמוע את הנימוק. אבל כנראה שהוא נימק, או ענה להצעת האי-אמון בעניין הריסת הבתים, כולל בקלנסואה – משרד האוצר נתן לו, והוא, התשובה שלו לא מספקת ולא עניינית בכלל. מן הראוי שמשרד האוצר היה מתייצב כאן – הוא עכשיו אחראי על התכנון והבנייה – והיה מתחייב אכן להתחיל צעדים נכונים, חדשים, לפי מה שמקובל במדינה נאורה שמכבדת את כל אזרחיה. בעניין הספציפי של קלנסואה, הבתים האלה שנהרסו, 11 הבתים היו אמורים להיכנס לתמ"א 35, שאכן אושרה ביוני בשנה שעברה. ולכן מה שהוא אמר, מה שהוא טען – תוכנית המתאר הייתה ב-2003, ולקח לה 12 שנים עד שאושרה, אז זה לא פוליטי? זה לא קיפוח? זה לא אפליה? 12 שנה לאשר תוכנית מתאר, מ-2003? ובינתיים, כמובן, העיר קלנסואה התרחבה. מה לעשות, מתחתנים ויש ריבוי טבעי, זה טוב, ככה צריך להיות. בתמ"א 35 המקום הזה והבתים האלה היו אמורים להיכנס, וכבר נכנסו, הם בתוך הקו הכחול. לכן, הנימוקים של ההצעה לא מקובלים עלינו והבתים האלה לא היו אמורים להיהרס. זה מעיד על כמה הקיפוח נמשך, כמה האפליה נמשכת. דרך אגב, חוק התכנון והבנייה משנת 1965, נכון? בשנות ה-70 הוכשרו 10,000 בתים של האזרחים הערבים, שלא היו מאושרים. למה? החוק מ-1965, מה היה מ-1965 עד אמצע שנות ה-70? למה הוכשרו 10,000 בתים של אזרחים ערבים? בנו, נבנו בלי היתר, אבל למה החוק לא נתן להם את ההיתרים? מישהו נותן את התשובה? צריך לחשוב הרבה? להיות בקי בפוליטיקה? למה מ-1965 עד אמצע שנות ה-70, 1975, לא נתנו היתרי בנייה? ואושרו, אושרו 10,000 בתים. למה? כי ראו שאכן היה צריך להכשיר אותם. מובן שהכדור נמצא אצל ועדות התכנון, עם המדיניות הממושכת של האפליה, שהם לא מאשרים תוכניות בנייה, לא תוכניות מתאר, לא תוכניות מפורטות. אני אישית נתקלתי בזה לפני חמש שנים ולפני שבע שנים, עם תוכנית מפורטת, עם כל האישורים הדרושים. ולא רק – כל אזרח ערבי נתקע עם התוכניות המפורטות והם לא מאשרים. לא מדברים על הרחבה, על שטחי שיפוט, על תוכניות מתאר, על תוכניות רחבות, על מאות דונמים; תוכנית מפורטת של 25 – של 10 דונם אפילו, שאנשים רוצים לבנות, לא מאשרים אותה. דרך אגב, עוד משהו: כמה בתים ללא היתרי בנייה יש בכלל בארץ? 800,000 בתים ללא היתרי בנייה. איפה נהרסים הבתים? רק אצל אזרחים ערבים. למה? קשה להכשיר את הבתים? מה קשה? תוכנית מתאר אחת לוקחת כמה שנים. נכון שעכשיו יש איזשהן תוכניות, ותמ"לים – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – יש מסלולים כלשהם, אבל זה עדיין תקוע. זה עדיין תקוע, והרבה חסמים. ומה עוד? <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> סליחה, ברשותך, חצי דקה. מה עוד? בהיטל אולי יש כוונות טובות, אולי, במסתורין. בא חוק קמיניץ, וראש הממשלה נותן לנו לדעת, לראות, שאכן צריך את חוק קמיניץ, מלחמה על האזרחים הערבים. למה צריך את חוק קמיניץ, ריבונו של עולם? אם יש כוונות טובות, כמו שאמר צחי הנגבי, כבוד השר, אז למה צריך את חוק קמיניץ, שהם רוצים לחוקק אותו בצורה דרקונית מאוד? לכן, עדיין המדיניות הזאת של הקיפוח, של האפליה, של הגזענות, נמשכת. הכדור נמצא אצל שלטונות התכנון והבנייה. אכן, יש להסדיר את כל הבנייה הלא-מוסדרת. עוד פעם אני אומר: אין בנייה לא חוקית, יש בנייה לא מוסדרת, וצריך להסדיר אותה דרך שלטונות התכנון והבנייה המורשים לזה – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – כמה שאפשר מהר. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת הכנסת עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש, חברותי, חברי חברי הכנסת, מדינת ישראל, אין ספק שהיא המדינה המאותגרת בעולם. מספיקים רבע מהנושאים שעל סדר-יומה כדי למלא לוח זמנים של כל מנהיג במדינה מערבית. וכשאני מסתכלת על סדר-היום של ראש הממשלה שלנו, אני לא יכולה שלא לתהות מתי נשאר לראש הממשלה ביבי נתניהו זמן לעבוד. במישור הפלילי, אני יודעת שיש לנו מערכת חוק מצוינת, שנמשיך להתגאות בה, ואנחנו ניתן לה לסיים את העבודה, אבל אותי מטרידה שאלה אחרת לגמרי: על מה מכלה הממשלה והעומד בראשה את זמנו ומתי נשאר לראש הממשלה זמן לעבוד. וכשאני אומרת "לעבוד" אני מתכוונת לנושאים האמיתיים והמהותיים שמטרידים את כולנו, את אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל ביום-יום. מדינת ישראל סבלה בשנה האחרונה מטרור של דריסות, סכינאות, הצתות, פיגועי ירי. מדינת ישראל סוגרת שנה נוספת של עלייה במחירי הדיור, השנה בעוד 8%. מדינת ישראל תחת מתקפה שיטתית של החלטות עוינות של האו"ם ושל מדינות האיחוד האירופי ושל ועידות חד-צדדיות ושל סימון מוצרים ושל הסתה וגינויים. ואז אני מסתכלת ואני שואלת, מה מעסיק את ראש הממשלה שלנו, עם האחריות הכבדה ביותר בעולם בשנה האחרונה? מה ממלא את סדר-היום שלו, על מה הוא גרר אותנו לבחירות, כשהוא מודה היום בפה מלא שהוא גרר את המדינה לבחירות מיותרות שהעלות שלהן היא כ-2 מיליארד שקלים. על מה? על עיתון שנותן לו כיסוי חיובי? על זה הוא גורר מדינה שלמה, עם בזבוז כסף נוראי, לבחירות? וישיבות על גבי ישיבות של ראש ממשלה עם מוציא לאור של עיתון מסחרי סביב השאלה מה יכתבו עליו. ועוד ישיבות וישיבות וחודשים על חודשים על חיסול של תאגיד השידור, שעדיין בכלל לא קם. וישיבות על גבי ישיבות וחודשים על גבי חודשים על חוק הסדרה שאין לו שום כוונה להשלים את החקיקה שלו, ורק בעצם לעבוד בעיניים ולזרות חול בעיני ציבור שאולי יאמין לו. וכ-2 מיליארד שקלים מיותרים שנשפכים, נשפכים, שוב, על בחירות שלא היה צריך אותן. וישיבות על גבי ישיבות על חוקי מואזין, כאשר כבר יש חוק ולא רוצים ולא צריכים עוד חוק שכזה. וכעת, בימים האלה, האדם שאמור להיות עסוק וטרוד מכולם בעניינים שלנו, באתגרים הביטחוניים, טרוד בחקירות מעל הראש שלו. במדינת ישראל, שנת 2017, משרד התקשורת משועבד לחלוטין לאינטרסים זרים ולניגוד עניינים, ובראשו שר שאסור שימשיך ויהיה שר התקשורת של מדינת ישראל ולו דקה נוספת אחת. אצלנו בישראל ב-2017 יש קבינט ומועצה לביטחון לאומי שאינם מתפקדים, מדצמבר 2015 לא התמנה ראש מל"ל. ובמדינת ישראל שלנו משרד חוץ מפורק לרסיסים – – <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים, בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – ולא יכול לתת מענה לכל מה שקורה. ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, למדינת ישראל מגיע יותר, ולאזרחים ולאזרחיות מגיע יותר. והיום קמות ארבע משפחות משבעה, ארבע משפחות שאיבדו את היקירים שלהן: סג"מ יעל יקותיאל, סגן שיר חג'אג', סגן שירה צור וסג"מ ארז אורבך. והמשפחות קמות היום ולהן וליקיריהן שנרצחו, ולנו כולנו, מגיעים ממשלה טובה יותר וראש ממשלה שאת כל הזמן שלו יקדיש – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – לטובת מדינת ישראל, לאזרחיות ולאזרחים, ולא לטובתו שלו. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. עד שלוש דקות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, נהרות-נהרות של צביעות זורמים כאן בבית הזה בימים האחרונים. אנחנו הרי שנים כבר צועקים שהתקשורת היא מוטה, שהיא כלב השמירה של השמאל ולא של הדמוקרטיה. אתרגתם את שרון בגירוש, זה לא היסטוריה כל כך רחוקה; השתקתם את ה"מיצובישים" באוסלו – אגב, לפני כמה שבועות הזכרתי כאן שהיה חוק עוקף-בג"ץ אחרי פסק-דין של בג"ץ כדי להכשיר את ה"מיצובישי" הזה של גולדפרב, כדי להשיג איזה רוב מלאכותי להסכמי אוסלו. ששש; לא שמענו מילה על קץ הדמוקרטיה ועל אובדן שלטון החוק, כי צריך לאתרג, כי צריך לקדם איזו אג'נדה. אפילו על אולמרט היה קשה להם לוותר. אנחנו תמיד ידענו שכעומק החקירה כך עומק העקירה, או הפוך, כן, כעומק החקירה כך עומק העקירה – כי זו הדרך היחידה לקבל חיבוק ואִתרוג תקשורתי. עכשיו אנחנו לא רק צועקים ולא רק יודעים, גם יש לנו הוכחות מוקלטות. יש לנו אקדח מעשן. ואחרי שיש לנו פה אקדח מעשן, במה מתמקדים כולם? יש איזו הצעת אי-אמון של מרצ, וקודם חברת הכנסת עליזה לביא דיברה על זה – כולם מתמקדים בראש הממשלה. יש צד אחד במשוואה הזו שלא קיים: נוני מוזס. עומד המו"ל של העיתון הגדול במדינת ישראל – ועל זה, אגב, אין ויכוח – ומציע שוחד בצורה חד-משמעית לראש ממשלת ישראל, ובבית הזה – דממה. יכולתי לעשות את מה שראש הממשלה עשה באו"ם, נכון, עמד ושתק. תפסיקו לפחד, חברים. אז נכון, אז העיתון הכי גדול במדינה, ולמו"ל שלו יש הרבה מאוד כוח. אילן, אני לא מבין איך נוני מוזס נשאר עוד יום אחד המו"ל של עיתון "ידיעות אחרונות". אתה מוכן להסביר לי את זה? <אילן גילאון (מרצ):> לא מכיר אותו, לא דיברתי אתו – – – אתה יודע – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני שואל אותך, לא קראת לו להתפטר? אני שואל, אני רק שואל. <אילן גילאון (מרצ):> – – – עיתון, לא בטלפון – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני רק שואל: האם קראת לו להתפטר, ואתה אחד שיודע לומר את דעתו? קארין אלהרר, יושבת-ראש הוועדה לביקורת המדינה, קראת לו להתפטר? <קארין אלהרר (יש עתיד):> הוא לא מבוקר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> קראת לו להתפטר? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אה, לא מבוקר. חבר הכנסת פרי, חבר הכנסת שלח – נורא מעניין בטלפון – קראת לו להתפטר? אני שואל. <אילן גילאון (מרצ):> ממה? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מלהיות המו"ל של העיתון הגדול במדינה, כשמתברר היום שהוא סחר בעיתון הזה ובאינטרסים שלו ומכר את כל – אנחנו הרי תמיד מדברים על הצורך בתקשורת חופשית בדמוקרטיה. זאת תקשורת חופשית? תקשורת שמקדמת אג'נדות ומקדמת אנשים בהתאם לאינטרסים כלכליים? אני שואל אותך, אילן. אתה לא ידוע – אילן, אתה לא חבר במנזר השתקנים. אתה לא מאלה שאין להם דעה בשום דבר שקורה, אתה יודע יפה מאוד לומר את דעתך כמעט בכל נושא שזז. אני מסתכל פה, אדוני היושב-ראש, על הכיסאות, אני לא רואה את החברים באופוזיציה באים וקוראים לנוני מוזס, שהיום ברור שנתן שוחד, להחזיר את המפתחות. <אילן גילאון (מרצ):> מה זאת הסימטריה הזאת? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אתה יודע מה, בחינם לתת את העיתון הזה, לשחרר אותנו מהשחיתות ומהצביעות ומהחורבן שעושים לדמוקרטיה הישראלית. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה צודק, אבל – – – <קריאות:> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תפסיקו לפחד ותפסיקו להיות צבועים ואל תעשו מכל דבר פוליטיקה. <אילן גילאון (מרצ):> אני גם לאלפרון קראתי להתפטר, אבל לא יודע – מאיפה אתה רוצה שיתפטר? מה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אתה קראת לנוני מוזס להחזיר את המפתחות? זה בסדר מבחינתך שהוא ממשיך לכהן כמו"ל של העיתון הגדול במדינה? אילן, זה הזוי. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת סמוטריץ. תודה. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חבר הכנסת עודד פורר. <אילן גילאון (מרצ):> על זה נאמר: מה עניין שמיטה לכלי תקשורת – – – <קריאה:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. יש לך עד שלוש דקות. אתה יכול לעלות ולדבר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> כן, אתה רשום. עד שלוש דקות, בבקשה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני. אני חייב לומר שישבתי כאן בחלק שהציגו את הסיבות להגשת האי-אמון, ופשוט נדהמתי לשמוע את חבר הכנסת איימן עודה זועק את זעקת הקוזק הנגזל. קוראים להפגנות בגלל הריסת בנייה בלתי חוקית? נו, באמת, יש פה חברי כנסת שמעודדים בנייה בלתי חוקית ומעודדים את הפרת החוק, גם פה – אף אחד לא פוצה פה. מה, אתם השתגעתם פה, באופוזיציה? זה נראה לכם נורמלי שחברי כנסת מגנים את העובדה שהורסים בנייה בלתי חוקית? שלום, גברתי השרה. ממשיכים עוד כאן, מעל במת הכנסת, ומפיצים ומוסיפים שקרים, ואומרים: אתם מגרשים אנשים מבתיהם. הבתים האלה שנהרסו היו בכלל בתים בבנייה; אלה לא היו בתים שגרו בהם אנשים. ואומרים: יש 50,000 בתים בלתי חוקיים בגלל שאין תוכניות מתאר. אבל מה לעשות, הציג כאן גם השר, מתוך 110 יישובים במגזר הערבי, ל-99 יש תוכניות מתאר בהליכים כאלה ואחרים, ומהן 61 כבר אושרו. ואיפה שיש תוכנית מתאר, אתם יודעים למה לא מיישמים אותה? לא מיישמים אותה כי בחלק מהקרקעות שעליהן יש תוכנית מתאר, אתם יודעים מה יש? יש בנייה בלתי חוקית. והבית הזה, במקום להוקיע את מי שקורא להפרת החוק ולהבעיר את השטח בגלל שהורסים בנייה בלתי חוקית, יושב בשקט. אני חייב לומר בעניין הזה שבמגזר הערבי שמדבר על הבנייה הבלתי-חוקית ומאדיר אותה, מה שיש שם – פשוט, הבעיה היא שבמקום חוק התכנון והבנייה יש שם את חוק הבנייה והתכנון. בונים בנייה בלתי חוקית, ואחר כך יש בעיה ליישם את התכנון ואת תוכניות המתאר. אני רוצה לומר פה בהקשר הזה להנהגה של הציבור הערבי: בעובדה שאתם נמנעים מלממש את תוכניות המתאר האלה ומעודדים את הבנייה הבלתי-חוקית, בכך אתם פוגעים בציבור שלכם, בסופו של דבר. היכן שיש בנייה בלתי חוקית אי-אפשר לעשות תשתיות ואי-אפשר להעביר ביוב ואי-אפשר לסלול כבישים ומדרכות כמו שצריך, ומגיעים בסוף למצב שאתם מצליחים להוקיע את מדינת ישראל גם על זה שבניתם בנייה בלתי חוקית וגם על זה שאת היישובים שיש בהם בנייה בלתי חוקית לא מצליחים להסדיר ברמה תכנונית ראויה. אני חייב לומר שזה אחד מרגעי השפל של הבית הזה כשחברי כנסת מהללים מהלכים בלתי חוקיים וכועסים על כך שמיישמים צווים של בית-משפט. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה. עד שלוש דקות. <מיכאל מלכיאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, שרים, היום אנו מקיימים בכנסת ישראל ישיבה לזכרו של נשיא המדינה התשיעי מר שמעון פרס. ברצוני להדגיש כמה דברים מנקודות חייו של נשיא המדינה, שדיבר לא אחת על שמירת הסטטוס-קוו במדינה, במיוחד מה שיש בו, לצערי הרב, כרסום בימים האלה – שמירת השבת. הייתי רוצה לצטט מדבריו של מר שמעון פרס, שאמר: אילו הייתה לי באמת היכולת שכל היהודים יכבדו את השבת ושתהיה להם האפשרות לעבוד רק שישה ימים בשבוע כמצוות התורה, הייתי פועל כך. לא פעם התבטא מר פרס על חשיבות השבת ושמירת הערכים הבסיסיים של עם ישראל. הוא, כאחד ממקימי המדינה, הבין שעם ישראל ישמור על קדושתו, ישמור על צביונו, רק אם השבת תהיה חלק בלתי נפרד מעם ישראל. הייתי רוצה לציין נקודה נוספת בחייו של מר פרס: הקשר ההדוק, הצמוד, שהיה לו לאורך כל השנים עם מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה. ידוע ומפורסם – החברותא הקבועה שהייתה בין מר פרס לרב עובדיה זצ"ל ברמב"ם. לא אחת הוא התבטא – הוא אמר ככה: בן-גוריון התבקש לשחרר כ-150 בחורי ישיבה מפני שבכל העולם ישנן ישיבות, ודווקא אצלנו הייתה סכנה שלא יהיו. ואז, הוא אמר: בן-גוריון הטיל עלי את המשימה. ניהלתי פגישות רבות עם הרבנות, עם הרבנים, ולא יכולתי שלא לראות בכל אחד מאנשי הישיבות את סבא שלי, שהיה הרב של וישניבה ונשרף בבית-הכנסת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין על-ידי הנאצים. לדבריו: ידעתי כי ייחודו של העם היהודי הוא האמונה הנצחית. אנחנו לא איזה ארגון או איזה מוסד, אלא אנחנו עם, ויש לשמור את רוחנו בגאווה גדולה. זה היה הכבוד העצום של מר פרס, שאנחנו היום מעלים את זכרו, לשמירת הסטטוס-קוו של השבת ולשמירת מעמדם של בני הישיבות. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אורי מקלב. עד שלוש דקות לרשותך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה. מכובדי היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אבקש לשלוח תנחומים לחבר הכנסת הרב ישראל אייכלר על פטירת אביו, ובשעה זו מתקיימת לווייתו של אביו. הוא היה צריך לעמוד פה ואני ממלא את מקומו. בנחמת ציון וירושלים תנוחם. אדוני היושב-ראש, מטבע הדברים, בהצעות אי-אמון חברי הכנסת מדברים על מסר שלהם, בקשה שלהם, ביקורת שלהם על הממשלה. במקרה הזה, גם כחבר קואליציה, הייתי מדבר והייתי מקדיש את כל שלוש הדקות האלה להגיד לממשלה, בנושא שעל סדר-יומה – נושא פתיחת מרכולים בשבתות והניסיון להגיע לפשרות: אנחנו מתנגדים לפשרות האלה, ואנחנו אומרים: אין פשרות בשמירת השבת. והנה, באים ואומרים לנו מצד אחד: תל-אביב זה אחרת, צריך להבין, בתל-אביב צריך גמישות, יש דברים שהיו. התפרסמו השבוע כתבה וגם דוח על מה שקורה בירושלים, עיר הקודש, בנושא שבת: בתקופה האחרונה עשרות חנויות, מרכולים, בתי-עסק, מופעים, פאבים בתוך מתנ"סים, בתוך המרחב הציבורי, קיוסקים ועוד, נפתחים. זה המסר. אם אנחנו לא נשמור שם את השבת ושם לא יהיו מסרים ברורים, אותו דבר – זו התופעה שאנחנו רואים בירושלים עיר הקודש. מי האמין, מי פילל. לכן, הייתי רוצה להרחיב בנושא הזה, אבל מכיוון שאי-אפשר היום להתעלם מהנושא של תקשורת ושלטון – הנושא שעל סדר-היום. אנחנו, מטבע הדברים, מי שמופתע יותר, מי שמופתע פחות; אבל אם אנחנו יודעים, הציבור קיבל את זה בהפתעה רבה, באיזה סוג של משבר: איך זה יכול להיות שקשרי תקשורת ושלטון מגיעים עד כאלה ממדים של התנהלות. אם זה נכון או לא נכון – אבל בכל אופן, החשד. אם פעם היה ויכוח מה יותר, תיק 1000 או תיק 2000, אנחנו היום יודעים שהשיח הציבורי, לא מההיבט הפלילי ולא מההיבט של מה יגיע לכתב אישום או מה יפיל ממשלה או לא, אלא מההיבט הציבורי, איך הציבור מרגיש את זה – הציבור היה מופתע שזה יכול להיות. חשבו שעד היום תקשורת ושלטון זה אולי קווים מקבילים אבל לא קווים שנפגשים ביחד, והנה, כשרואים בסופו של דבר שהכול זה שאלה של אינטרסים, כאן הציבור מופתע. אבל אני רוצה לגעת בנקודה אחרת, משהו שאנחנו לא שמים לב אליו, וזה הדור הצעיר – מה המסר אליו, מה ההשלכות כלפיו, משבר הערכים שיכול להיות לו. נער, בחור בן 17, נער יותר צעיר אפילו או בחור קצת יותר מבוגר, שמלמדים אותו על דמוקרטיה, על חופש הביטוי, על חופש עיתונות, הנה, בבת אחת הכול מתרסק לו. כל החומות האלה, כל החומה שמבוססת על מצע של דמוקרטיה, של חברה נכונה, של אמת, שהכול זה שאלה של השקפה, וכל מי שכותב בעיתון, הכול בא מתוך מחשבה, גם אם יש ויכוחים, מתוך מקום נכון ואמיתי – הוא רואה שהכול לא נכון. איך אנחנו מגינים עליהם? מה הוא יגיד כשהוא רואה שהאבא נאנח, אם זה בנסיעה ואם זה בכלל, בסעודה, במפגש, מדבר על משבר, מה קורה במדינה הזאת; מה הוא יגיד על זה? זה לא דבר שהוא רק פרטי, על מישהו פרטי, זה הרבה יותר עמוק מזה. ולכן, אנחנו צריכים להגיד: דמוקרטיה וחופש ביטוי – כל הדברים האלה הם לא ערכים שעומדים לבד. בלי ערכים נלווים אליהם, ערכים שהם שורשיים, שהם חברה מתוקנת, חברה נותנת, חברה גומלת, חברה של עזרה הדדית, חברה שהאמת היא הנר ולא הדברים האלה, באמת אפשר להגיע למשבר. אבל אם החינוך יהיה אחרת ונחליף את הערכים האלה, שהם לא ערכים שחיים לבד, בערכים הרבה יותר מסורתיים, הרבה יותר ערכיים, אז נוכל באמת להתמודד עם תופעות כאלה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. עד שלוש דקות, בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי הכנסת, גם אני רוצה להצטרף לתנחומים לחבר הכנסת אייכלר, מהמקום הזה. שלא תדע יותר צער. כבוד היושב-ראש, לא היה כלום כי אין כלום, ואני כבר לא יודע. אתה מבין, אני נמצא באווירה שכל אבן שאנחנו מרימים, יש מתחת לאבן הזאת שחיתות ולענה, ואתה לא הופך אבן בלי – אם פעם זה לא הסיגרים אז זה השמפניות; ואם זה לא השמפניות זה מנהלת הלשכה; ואם לא מנהלת הלשכה, אב הבית; ואם לא אב הבית, ההובלות, הצוללות, הגלידות, החשמלאי, רהיטי הגן, הכביסה, "ידיעות אחרונות", מקליטים עיתונאים, "ישראל היום". אז אולי בכל זאת יש משהו, אדוני. ואני אומר לך, אולי גם אין שום דבר פלילי. מההתנהגות הזאת – וכל אלה, תביא בחשבון, כשמדובר באדם שעוד לא יודע להפעיל כרטיס אשראי. יש בעיה מאוד מאוד רצינית אישיותיות בראש ממשלה שכל הדברים האלה מתחברים אליו, ואין כלום כי לא היה כלום. ואינני מדבר בכלל במישור הפלילי, אדוני, אני מדבר על אותם דברים שבית ראש הממשלה מודה בהם, מה שאחרים קוראים it's not done, אלה דברים שלא ייעשו. אנחנו נלחמים להעלות את קצבת הנכות מ-2,342 שקלים כאשר סיגר אחד עולה מחצית המחיר של הדבר הזה. על מה אנחנו מדברים, אדוני היושב-ראש? אני חושב שראש הממשלה הזה הביא את מדינת ישראל למצב פסיכולוגי של הפרעת אמונים. הסיטואציה היא כאן הפרעת אמונים. ובנורמות האלה, אדוני, כל משרת ציבור אשר ילך לציבור ויאמר לו: את שור מי עשקתי וחמור מי גנבתי, הציבור יחשוב שהאיש הזה מוזר, לא מתאים למערכת, לא מתאים לפוליטיקה; מתאימים לנו, אדוני היושב-ראש, דברים אחרים לגמרי. וגם אם כל הדברים האלה אין בהם שום היבט פלילי, זאת איננה התנהלות, זאת איננה הדמות של מי שצריך לעמוד בראש ממשלת ישראל בשום צורה שהיא מן הבחינה הנורמטיבית. ולכן, יעשה טוב ראש הממשלה – ואולי המעשה הגדול ביותר שהוא יוכל לעשות זה שהוא יגאל אותו מנוכחותו, ממנהגיו, מהשמפניות שלו, מהסיגרים שלו. למה לכם סיגריות "קוהיבה"? בואו תקבלו ריבה, זה הרבה יותר צנוע והרבה יותר טוב. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה מבטיח מיום שנכנסתי לכנסת. <אילן גילאון (מרצ):> תקבל. אתה קיבלת – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> לא קיבלתי. <אילן גילאון (מרצ):> לא? היום אתה תקבל. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אילן גילאון (מרצ):> אני מבקש מהעוזרים שלי, שרואים את זה ב-99, להעביר לחבר הכנסת אמיר אוחנה צנצנת ריבה במיידי. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אני לא יכול לקבל מתנות – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה. יסכם את הדיון השר נפתלי בנט. בבקשה. <שר החינוך נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, וכבר יש אורחים יקרים, בימים האחרונים אנחנו עדים לקמפיין חוצות מסיבי, במיליוני שקלים – ראיתם? של שלטים בערבית ברחבי הארץ. לא ראית, אריה? אתה ראית? יש שילוט כזה בערבית, "פלסטין". ככל הנראה המטרה של אותו קמפיין היא לשכנע את הציבור הישראלי להקים את פלסטין. א. כיועץ לקמפיינרים – לא קמפיין מוצלח, אבל אני כן מסכים עם דבר אחד: אני חושב שאחרי 50 שנה מאז שחרור ירושלים, מאז שחרור אדמות הארץ, באמת ניצבת בפנינו שאלה, ובפעם הראשונה זה בידינו; אין לנו על מי להפיל ואנחנו צריכים להכריע. ולכן אני מברך דווקא על קמפיין כזה, על דיון ציבורי רחב של לאן פנינו. ואני חושב שבסוף זה מתמצה בשתי אפשרויות: או פלסטין בלב ארצנו או ריבונות, וזו השאלה שניצבת בפני מדינת ישראל. יש כמובן רצון להסיט את הנושא הזה, אבל אני אגיד: גם בתוך הממשלה זו שאלה שניצבת לפתחנו בימים אלה. אני רוצה גם לשלוח מכאן חיזוק ליועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדבליט. הוא נתון תחת סד לחצים כבד מכל הכיוונים. אני חושב שכולנו התברכנו בכך שיש לנו יועץ ישר, עם שכל ישר, שלא נראה לי שהוא נתון ללחצים. אנחנו צריכים לתת לו לעשות את אותה עבודה בשקט ולכבד כל החלטה שלו ונפעל על-פי חוק. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, באירוע הבא להנצחת הנשיא התשיעי שמעון פרס אני לא אהיה אחד הדוברים – אני אהיה, אבל לא אחד הדוברים – אני רוצה, ברשותכם, להקריא מכתב שהוא שלח לי שלושה שבועות לפני מותו. רק כרקע, אומנם אנחנו ניצבנו בשני צדי הקשת הפוליטית, אבל אי-אפשר היה שלא להעריץ את שמעון פרס, את החזון שלו, את היצירתיות הבלתי-נדלית. אז הוא שלח לי: נפתלי בנט היקר, לפני זמן מה חשתי שאני סובל מקשיי ראייה. פניתי לרופא העיניים שמטפל בעיני, הוא בדק אותן ואמר שלא חלה כל הרעה במצב עיני. בכל זאת שאלתיו – כתב פרס – אולי עדשות משקפי זקוקות לחידוש? הוא נענה לבקשתי ושם במשקפי עדשות חדשות. הן לא הועילו. ואז אמר לי, שלדעתו מה שאני זקוק לו באמת הן לא עדשות חדשות אלא יותר אור – ככה כתב פרס שלושה שבועות לפני פטירתו. יותר אור, ואפילו אורות שיאירו כל דף קריאה – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש מחברי הכנסת לשבת. בבקשה. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – אורות רבים, לא רק אור אחד. משהחלפתי את המנורות הזדמן לי לקרוא את מאמרו המופלא של עמוס עוז "אורות ולא אור", שבו הוא שופך אורות חדשים עלינו כעם, עלינו כאנשים. אורות רבי-אנפין, חדשנים ומפתיעים, עמוקים, מקוריים, צללים נעלמים, סודות נחשפים, ומה שנראה בעינינו כריב מתמיד אינו אלא אחדות יוצרת המאירה גם את הנסתר בשמים וגם בשבילי חיי היום-יום, כתב פרס. ואז הוא סיים: חשבתי עליך כשר חינוך ואני בטוח שדבריו יעשירו אותך כפי שהעשירו את רוחי. בידידות, שמעון פרס. האופטימיות במכתב ואותה רוח של שירה ואהבה של המדינה שלנו ניבטת מבין הדפים. אני אספר עוד משהו: במפגש האחרון באתי למכון פרס, וזה היה ביום השנה ה-40 לאנטבה. היו אירועים באנטבה, פרס נשאר בארץ, ואמרתי לו: ספר לי. ואז הוא שפך. הוא סיפר הרבה דברים מעניינים, אבל מה שעניין במיוחד זה שכשפרס קידם את התכנון של הרעיון החצי-הזוי של ללכת ולחלץ את בני הערובה מאנטבה, היו ציניקנים שכינו את העבודה שלו "מטה הפנטזיות". "מטה הפנטזיות של פרס". אני חושב שאפשר ללמוד מזה: לחלום, להעז, לעשות דברים שנראים בלתי אפשריים. לפעמים הפנטזיות מצליחות, לפעמים פחות, אבל הדרך הזאת, הדרך הפֶּרֶסית, של פריצת הגבולות, של מחשבה לא שגרתית, אני חושב שהיא חסרה לנו היום. אני חושב שאנחנו יכולים לשאוב מפרס את אותה תעוזה; אותה תעוזה נדירה בחלומות ואותה יכולת נדירה גם לבצע. כי הוא לא היה רק חושב והוגה גדול אלא היה גם איש ביצוע: מהנשק הצ'כי, דרך "מפעל הטקסטיל", דרך בריתות ורעיונות. נושא שהוא דיבר אתי עליו כעוד רעיון חדש היה שכל חיילי ישראל יעשו במקביל תואר, תואר ראשון. כך שבמקביל לשירות הצבאי – פרס העלה רעיון, שוב, רעיון מהפכני, פֶּרֶסי – שיתחילו בי"ב את התואר הראשון, במקביל לצבא יעשו תואר, ואז בעצם חייל משוחרר יצא גם חייל משוחרר וגם עם תואר. אז אני חושב שמעבר ליום-יום העמוס של כולנו, אנחנו צריכים לדעת להרים את הראש ולחשוב על חלומות גדולים. אני רוצה כאן גם לבשר על משהו שהיה קרוב ללבו של פרס. זה לא סוד שבעשור האחרון הייתה הידרדרות חמורה מאוד בלימודי המתמטיקה והמדעים במדינת ישראל. בעוד האוכלוסייה הישראלית הולכת וצומחת, מספר מסיימי חמש יחידות במתמטיקה ירד ב-40%, מ-13,000 ל-8,500. באחת הפגישות הראשונות שלי עם פרס אמרתי לו: בוא תירתם – ביטן נתן לי אור ירוק להמשיך – אז אמרתי, יש לך מוניטין גדול. פרס נרתם להוביל את הקמפיין. אז לו פרס היה פה היום הייתי מבשר לו שרק ביום חמישי האחרון ביקרתי באופקים. ומה ראיתי באופקים? ראיתי עיר שעד לפני שנתיים רק 2% מהילדים עשו בה חמש יחידות במתמטיקה. כן, בקריית-אונו 26%, ברמת-השרון 25%, ובאופקים 2% ובחצור-הגלילית 2%. ככה במדינת ישראל 2015. מה, אלוהים חילק יותר שכל באזור המרכז? אז הייתי מבשר לשמעון פרס: תדע שעמלך נשא פרי והיום כבר 13%–14% מילדי אופקים בדרך לחמש יחידות במתמטיקה. ככה באנגלית וככה במדעים. הכלי היסודי היום לצמצום פערים בישראל, יותר מכל דבר אחר, יותר מרווחה, יותר מכלכלה, הכלי מספר אחת לצמצום פערים במדינת ישראל זה מתן הכלים של מתמטיקה, מדעים ואנגלית לכל ילדי ישראל. אין משימה יותר קדושה מזאת כיום במדינת ישראל; אין משימה, לא בביטחון ולא בשום דבר. ומה שמדהים – אנחנו בשבועות הקרובים נפרסם את הנתונים – מה שמדהים: הצטרפו אלפי ילדים בפריפריה. ומה היינו מצפים? שהציונים ירדו, כי כאילו ילדים חזקים פחות נכנסו; ממוצע הציונים לא השתנה. במילים אחרות: עברנו מגישה שממיינת תלמידים לגישה שנלחמת על כל תלמיד ותלמיד. אנחנו לא מוותרים לאף תלמיד. לכן, היו לנו בשורות טובות. ומכאן רק להגיד: שמעון פרס, תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לשר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט שסיכם את הדיון בהצעות האי-אמון. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על סדרה של הצעות אי-אמון. הראשונה שבהן – מטעם המחנה הציוני: התנהלות מושחתת ולא חוקית של ראש הממשלה בקבלת מתנות וטובות הנאה. מי בעד ההצעה? מי נגדה? אפשר להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 42 נגד – 53 נמנעים – 1 הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 42 בעד, 53 נגד, אחד נמנע. אני קובע כי הצעת האי-אמון לא התקבלה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> רגע, כבוד היושב-ראש. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כבוד היושב-ראש, אני לחצתי נגד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון טעתה בהצבעה. זה לא משנה את התוצאות. <קריאה:> כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא יהיה כלום כי אין כלום, מטעם סיעת מרצ – אני מבקש להצביע. מי בעד ההצעה? מי נגדה? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 47 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 47 בעד, 55 נגד, אין נמנעים. הצעת האי-אמון של מרצ לא התקבלה. מדיניות הריסת הבתים – הרס 11 בתים בעיר קלנסואה, מטעם הרשימה המשותפת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 45 נגד – 55 נמנעים – 1 הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 45, נגד – 55, נמנע אחד. אני קובע כי הצעת הרשימה המשותפת לא התקבלה. ממשלה שלא מיישמת את החלטות הקבינט המדיני-ביטחוני, מטעם סיעת יש עתיד – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 37 נגד – 56 נמנעים – 11 הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 37, נגד – 56, 11 נמנעו. אני קובע כי גם הצעת יש עתיד לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. <ישיבה מיוחדת לזכרו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמעון פרס, זיכרונו לברכה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי מזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אבקש מחברי הכנסת והשרים והקהל הנכבד לכבד בקימה את כניסת נשיא המדינה. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.) נא לשבת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה השמיני ונשיא המדינה התשיעי של מדינת ישראל שמעון פרס, זיכרונו לברכה. כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו והגברת שרה נתניהו, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור, שופטי בית-המשפט העליון, שרי הממשלה בהווה ובעבר, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, חברי הכנסת בהווה ובעבר, מבקר המדינה השופט יוסף שפירא, נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק ורעייתו, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, היועץ המשפטי לכנסת עורך-הדין איל ינון, ראשי רשויות, משפחות השבויים והנעדרים – במיוחד המשפחות שהנציגים שלהן נמצאים כאן: משפחתו של גיא חבר, משפחתו של אורון שאול, משפחתו של זכריה באומל, וודאי כל שאר משפחות השבויים והנעדרים, תלמידים, חניכי תנועות הנוער, חיילים, שוטרים וסוהרים, ואחרונים חביבים, משפחת פרס היקרה: הילדים צביה, יוני וחמי, הנכדים והנינים וכל בני המשפחה – תודה שאתם מכבדים אותנו בנוכחותכם, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל. נכבד את זכרו של שמעון פרס בדקת דומייה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) נא לשבת. בשנותיו האחרונות נשאל שמעון פרס: מהו סוד הדינמיות המפורסמת שלך? שלוש תשובות היו בפיו לשואל. השואל היה מיכאל בר-זהר, והתשובות הובאו בביוגרפיה שכתב על אודותיו. האחת, אל תסתכל לאחור. העבר לא חשוב, רק העתיד. בהכירנו את פרס כמי שהוקיר מאוד את עברו ואת שורשיו, מותר להניח שהוא התכוון לכך שאין לשקוע בעבר אלא יש להביט קדימה. הדבר השני: אל תעסוק בקטנות אלא רק בדברים הגדולים, בתוכניות ובחלומות. והשלישי: אל תצא לגמלאות. כך המליץ מי שאכן לא הרשה לעצמו להיות גמלאי, ולו ליום אחד. עיניו היו נשואות אל יום המחר, אל האתגר הבא. הוא היה חסר מנוחה במובן הטוב. כל עוד סבור היה שיש דבר שיוכל לשפר למען עתיד המדינה הזאת, נרתם ללא היסוס למשימה. הביטוי הנעלה ביותר של פטריוטיות הוא ליטול סיכון היום כדי ליצור סיכוי למחר, כתב פעם. דרך זו – לשרת את עמי ואת ארצי – למדתי מדוד בן-גוריון. המנהיג שידע להבחין בין טפל לעיקר, הוסיף והמחיש זאת בחוק השבות שהביא בן-גוריון להצבעה, אף שלא נראתה אז תקווה לגלי עלייה, רק מפני שהיה זה בעיניו מימוש חזון הציונות. מכובדי, חלק נכבד משנות חייו, בעיקר כפוליטיקאי וכאיש ציבור, הקדיש שמעון פרס למימוש חזונו לשלום בין ישראל לשכניה. אך הדיון הציבורי על האפשרות למימוש חזון זה, כמו גם שאלת המחיר הכבד הכרוך בכך לדעת רבים, ואני בתוכם, גרמו לכך שהמושג שלום הפך לצערנו מגונה בקרב חלק ניכר מן הציבור. שאיפה טבעית זו, המשותפת לכל בני-אנוש, הפכה לסלע מחלוקת, שקרע, ועדיין קורע, את החברה הישראלית לגזרים. גם דרכו של שמעון פרס עצמו לא הייתה סוגה בשושנים, לפחות עד הגיעו לבית הנשיא. רוב ימיו הייתה דרכו שנויה במחלוקת עזה, וגם הוא היה מושא למתקפות ולהשמצות. זו דוגמה לדרך שבה אסור לנהל כאן מחלוקת. הלוא לפחות יובל שנים אנחנו חלוקים כאן על סדרי עדיפויות, תוך מאבק בין פנים לחוץ, בין לאומי לאוניברסלי ובין גיאוגרפי לדמוגרפי. חילוקי דעות הם לגיטימיים ונחוצים, אבל לא כשהם יוצאים מכלל שליטה. הוויכוח הופך אצלנו מהר מאוד לאיבה, ליריבות עמוקה ולתיעוב, והדרך מהם אל ההסתה והביוש בפומבי קצרה. דווקא משום כך עלינו להידרש למלוא מובנו של השלום. כמעט שכחנו, אבל זהו מושג נשגב מאין כמוהו; אזכורו הבלעדי בהקשר האקטואלי של היעדר מלחמה גורם גם לזילותו. לצערי, הולך ערכו ונשחק עד דק. כיצד עוללנו כך לערך שעליו אמרו: "גדול הוא השלום, ששמו של הקדוש-ברוך-הוא נקרא שלום". במובנו העמוק, שלום מבטא שלמות אישית, ערכית ומוסרית, וגם שלמות מדינית, צבאית ולאומית. כל אלו צועדים יד ביד. עלינו מוטלת אותה חתירה מתמדת לשלמות, כפרטים, כעם וכמדינה. אנחנו חיים באקלים שבו רבים עושים הכול כדי להרבות פילוג, איבה ושנאה בין חלקי החברה הישראלית. לא צריך להתאמץ למצוא לכך סיבות, אבל דווקא משום כך נדרשת מאתנו מלחמה על השלום. עלינו לחולל מאבק בלתי פוסק כדי להשרות שלום בתוכנו, בין מגזר למגזר, בין עדה לעדה, בין אחים החלוקים ביניהם על השקפת עולם. מכובדי, חלום ודמיון הם המרכיבים העיקריים בהתהוות הסמויה של חיינו, כתב פרס בספרו "עם הרצל לארץ חדשה". לדבריו, ישראל היא המקום היחיד בעולם שאת מציאותו לא ניתן להבין ללא השתתפות הדמיון. רבים מהישגי המדינה נישאו לא מעט על כנפי הדמיון, החלום והתעוזה. אני מאמין גדול בהווה של המדינה הזאת, ולכן – גם בעתידה. עלינו להמשיך לחלום ולהאמין שבעזרת השם נשיג עוד בימינו שגשוג כלכלי וחוסן חברתי, שיתופי פעולה והסדרים אזוריים, מתוך עוצמה מדינית וביטחונית. "על שלושה דברים העולם קיים, על הדין, על האמת ועל השלום", נאמר במקורותינו. נוסיף לייחל לשלום במובן הרחב של שלמות ושל הרמוניה, שלום שיבטא תיקון עולם בכל המובנים. שמעון פרס, מהבודדים שכמעט לכל אורך שנות המדינה ישבו ליד הגאי ההנהגה, נמנה עם המעטים שיכולים היו להתבונן בסיפוק על הישגיה ולהיווכח כי חזונו גם התגשם במידה רבה. מפועלו, מכוחו ומרוחו אנחנו שואבים, ועוד נשאב, תעצומות רבות. על סף יובל למלחמת ששת הימים, בשנת ה-70 לישראל, בדומה לקורותיו של מר פרס, ראוי גם השלום שיזכה לעדנה מחודשת; שלום שיתחיל מתוך החברה הישראלית פנימה, וכך יהפוך נחלת הכלל במלוא מובנו. יהי זכרו של שמעון פרס ברוך, ופועלו למען מדינת ישראל ואזרחיה ייוותר לעד חקוק בלב האומה. אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מכובדי נשיא המדינה ראובן ריבלין, יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, חברי הכנסת ושרי הממשלה בעבר ובהווה, יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור, שופטי בית-המשפט העליון, מבקר המדינה, נגידת בנק ישראל, משפחות השבויים והנעדרים, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות, וכמובן בראש ובראשונה משפחת פרס היקרה: צביה, יוני, חמי, הנכדים, אני לא יודע אם יש כאן נינים, מכובדי הרבים, שלושה מעברים גדולים עיצבו את דרכו ואת השקפתו של שמעון פרס, זיכרונו לברכה. ראשית, המעבר מן הגולה להגשמה ציונית בארץ-ישראל; שנית, המעבר מיישוב חסר עצמאות לקיום לאומי ריבוני, ושלישית, המעבר מן המאה ה-20 למאה ה-21. המעבר הראשון, ההתנתקות מן הגולה וההתבססות בארץ: עבור שמעון, הגולה סימלה חולשה, חורבן ואש. הוא תמיד דיבר על קולו של סבו האהוב. הוא הזכיר את זה בכמה וכמה מפגשים שהיו לי ולרעייתי עמו במהלך השנים. הוא דיבר על איש העיירה היהודית בבלרוס, והקול שלו המשיך להדהד באוזניו, אבל זה היה קול שנדם בתופת הנאצי. כאן בארץ פתח שמעון בחיים חדשים, וניצת בו הרצון לתרום לבניין הבית הלאומי בחקלאות, בהתיישבות, בביטחון ובתחומים רבים אחרים. המעבר השני, מיישוב למדינה, היה לא פחות דרמטי, ושמעון שיחק בו חלק חשוב ביותר. הוא היה כמעט נער צעיר לצדו של בן-גוריון, והוא שקד בגיל הצעיר הזה על ביסוס קיומנו ועוצמתנו. לזכותו נזקפים הישגים בולטים וחשובים בהשגת נשק, בכינון התעשיות הביטחוניות, בפיתוח מיזמים אסטרטגיים. אלה היו חשובים מאוד בשעתם וחלקם חשובים מאוד גם היום, חשובים לדורות. לאחר פטירתו של שמעון הייתה לי הזכות להוביל את היוזמה לקרוא למתחם שבו פועלת הקמ"ג, הקריה למחקר גרעיני, בדימונה, על שמו – מרכז פרס למדעי הגרעין. זהו גמול מתבקש על התושייה והנועזות וההתמדה שהוא גילה בשנים שבהן הופנו כלפינו איומי השמדה חדשות לבקרים. ועדיין, הכלל המנחה אותנו הוא זה: הבא לסכן את קיומנו, נסכן את קיומו. אותה נועזות פורצת דרך של שמעון קיבלה גם ביטוי בפעולת החילוץ באנטבה. שמעון, כשר הביטחון בממשלתו של יצחק רבין, זיכרונו לברכה, צידד במבצע והיה שותף בכיר בתכנונו ובאישורו. צה"ל שוגר ללב אפריקה ושחרר את החטופים. כוחות הטרור ספגו מכה ניצחת, העולם החופשי זקף את קומתו. מאז צה"ל התעצם מאוד, הפך לכוח מוביל באזור, ובמובנים לא מעטים – גם בעולם. ואני מנצל את ההזדמנות לשלוח לרמטכ"ל שלנו, לגדי איזנקוט, איחולי הצלחה בטיפול הרפואי שהוא מקבל. כאיש חזון ומעש, שמעון פרס טבע את חותמו בשורה ארוכה של תחומים נוספים: בפיתוח הארץ, בעיצוב הכלכלה, בהגברת העלייה, בהרחבת קשרינו הבין-לאומיים, בטיפוח החדשנות ובחתירה לשלום. העשור האחרון של המאה ה-20 שם קץ לעימות בין המזרח למערב. מדינות רבות התפרקו, מדינות חדשות נולדו. שמעון דיבר על מזרח תיכון חדש. הוא דיבר על עולם שבו השלום הוא הביטחון. הוא ייחל לעידן הזה, עידן של רציונליות, עידן של קדמה, עידן של סובלנות והבנה בין בני-אדם, בין האומות. לצערנו, המגמה הזאת לא התממשה, כי המעבר השלישי שהזכרתי, אל המאה ה-21, לימד אותנו שבאזורנו, ולא רק באזורנו, גלי הקנאות ממשיכים להיות גבוהים. כוחות האסלאם הקיצוני התחזקו. הסופה שהם מחוללים שוטפת את המרחב סביבנו ומתפשטת ליבשות אחרות. בנסיבות אלה, ברור – ואני חושב שגם לשמעון זה היה ברור – שבצד שאיפתנו לשלום, עלינו לבצר כל הזמן את כוחנו. כל הזמן. עלינו למנוע פגיעה בריבונותנו ולסכל איומים על ביטחוננו. אני זוכר את שמעון בשלהי כהונתו כנשיא, כשהוא מתגייס – מגויס בכל כוחו – להבטחת חוסננו במבצע "צוק איתן". שמעון הוקיע את ארגוני הטרור שמבצעים פשעי מלחמה, הן נגדנו והן נגד בני עמם. בה-בעת שמעון, כדרכו, לא אמר נואש ביחס לסיכויי השלום. הוא הצביע על יסודות מתונים בעולם הערבי, שקצו בקנאות האסלאמיסטית, שמבקשים לרקום שיתופי פעולה עם ישראל. כך באמת קורה בשנים האחרונות. אנחנו שוקדים על כך, אנחנו מטפחים בהתמדה – בהתמדה, לפעמים בהסתר, לפעמים פחות בהסתר – יחסים עם מדינות שונות באזורנו, גם בביטחון וגם בחדשנות; גם בחדשנות, שהייתה בבת-עינו של שמעון. הידע, הטכנולוגיה, כושר ההמצאה הם גשר אמיתי של ידידות, הם בוודאי גשר אמיתי לבריתות של אינטרסים. השינוי הגדול שמתחולל באזורנו מבוסס על מערכות יחסים כאלה, ויש בכוחו ליצור שיתופי פעולה אזוריים בנושאי הביטחון, ובהמשך – אם אלה יבשילו – גם התקדמות לשלום. זאת תהיה התקדמות הדרגתית, משום שעלינו לגמול את העולם הערבי וגם את העולם הפלסטיני מתעמולת השטנה נגד ישראל והעם היהודי. זה ייקח זמן, אבל האפשרות הזאת לרקום בהדרגה ובמקביל התקדמות עם העולם הערבי, התקדמות ביחסים בינינו לבין הפלסטינים – ההתקדמות הזאת היא אפשרית יותר מתמיד. אבל דבר אחד ברור, השלום לא יושג בכפייה ומלמעלה, לא בוועידות סרק ולא בתכתיבים זרים. הוא יכול להיות מושג רק במשא-ומתן ישיר בין הצדדים. הוא יכול לקבל רוח גבית מהתקדמות כלכלית, טכנולוגית וביטחונית ברמת השטח, ברמת העמים. חברי הכנסת, ביום הולדתו ה-90, שמעון פרס אמר בסיפוק: "בילדותי ישראל הייתה יותר אגדה ממציאות. היא בקעה מתוך חלום, והיא גדולה היום מחלומה". שמעון הבין היטב את המעבר השלישי, המעבר לעולם הקדמה והטכנולוגיה, הוא הבין היטב את הפוטנציאל הכביר שטמון בעם היצירתי הזה שיושב כאן בציון. הוא הבין את כושר ההמצאה, כושר החדשנות, כושר – הוא קרא לזה חוסר הרצון להסתפק בקיים וכל הזמן לחדש. הוא הבין את זה והוא ביקש בצוואתו – שחמי הראה לי לפני שעה קלה במשרדי – הוא ביקש שמרכז פרס יהיה חלון הראווה של העתיד. אז שמעון, מדינת ישראל במידה רבה היא כבר היום חלון הראווה של עתיד האנושות. כך רואים את זה רבים רבים בעולם, באסיה, באפריקה, באמריקה הלטינית; גם במערב. ישראל ממשיכה לשאוף מעלה, להגשים מטרות, לממש יכולות, להפוך חלומות למציאות, ובמעלה הדרך, עם כל פריצת דרך חדשה, עם כל פריצת דרך מדעית וטכנולוגית, רוחו של שמעון תוסיף לדרבן אותנו לכבוש פסגה אחר פסגה. יהי זכרך, שמעון האהוב, יהי זכרך ברוך ונצור בלב האומה לעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מכובדנו כבוד נשיא המדינה ראובן ריבלין, יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יואל יולי אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו והגברת שרה נתניהו, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור וחברי בית-המשפט העליון, מבקר המדינה השופט יוסף שפירא, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר, חברי הכנסת המכובדים שלנו מכל קצות הבית, מכובדי סגל א', נציגי המשפחות השכולות, נציגי משפחות השבויים והנעדרים, וכמובן משפחת פרס היקרה: הילדים צביה, יוני וחמי, הנכדות והנכדים וכל בני המשפחה, צוות לשכתו הנאמן של שמעון פרס ועוזריו היקרים, חבריו ומוקירי זכרו וחברי ההנהלה ומוסדות מרכז פרס לשלום ולחדשנות, כנסת נכבדה. לו היה ספר הספרים נכתב בימינו אלה, הוא היה מתחיל במגילת שיר השירים בפסוק הבא "שיר השירים אשר לשמעון", שכן שירת חייו ומגילת חייו של שמעון פרס, נשיאנו התשיעי וראש ממשלתנו המנוח, הייתה כל כולה שיר אהבה גדול ועצום ומתמשך למדינת ישראל. שמעון פרס חיזר אחר המדינה, אחר עמה, נופיה ואתגריה, ואהבת חייו הייתה המדינה שלנו. שירתו, שירת חייו, קודש לשגשוגה והצלחתה, צמיחתה וביטחונה – עמה ועתידה, כנאמר: "אני לדודי ודודי לי". חד הם שמעון ומדינתו. הוא היה ללא ספק מגדולי המדינאים והמנהיגים של האומה היהודית בדורות האחרונים; לא בהכרח בשל מנהיגותו הפוליטית, אלא בזכות מעשיו פורצי הדרך בכל התחומים; בזכות תפיסתו את בניין הכוח ובמעשיו לביסוסו, מדימונה עד אנטבה; בזכות החתירה המתמדת שלו לשלום והודות לפועלו למען בניית שמה הטוב של ישראל באומות, כפי שראינו בלווייתו, שהפכה להיות אחד מהאירועים הגדולים בתבל. שמעון פרס היה ממקימי מערכת הביטחון, ממעצבי תפיסת הביטחון ומאדריכליו של צה"ל וכוח המגן שלנו. הוא היה מיוזמי ומקימי תשתיות הכלכלה והתקשורת של ישראל, מהמתכננים והמבצעים הגדולים של קליטות גלי העלייה השונים ומצילה של הכלכלה הישראלית. אין כמעט תפקיד של שר שהוא לא מילא, ואין כמעט התרחשות לאומית שהוא לא היה שותף מרכזי בה. כל מה שצמח כאן במדינת ישראל, צמח כשידיו האדירות של שמעון פרס מלוות את צמיחתו. יצחק נבון, זכרו לברכה, נשיאנו החמישי, סיפר בזיכרונותיו על יחסו של האב המייסד של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, ליד ימינו הצעיר שמעון פרס, וכך כתב, ואני מצטט: אחד האנשים שלבן-גוריון היה אמון בהם היה שמעון פרס. בן-גוריון תמיד בטח ביכולתו של פרס ובכישרונו – – – בכוח רצונו והתמדתו הצליח פרס להוביל להישגים בתחום ההצטיידות של ישראל בנשק ובממדים ובאיכויות מיוחדים במינם. בהזדמנות אחת – מספר נבון – לאחר שהצליח פרס להשיג ציוד צבאי חיוני לצה"ל, טפח בן-גוריון על שכמו של פרס ואמר: עם ישראל לא יודע כמה הוא חייב לבחורצ'יק הזה. גם תרומותיו של שמעון פרס לרווחה, למדע, לתרבות, לחינוך, להתיישבות, לחקלאות, וכמובן לתעשיות העילית של ישראל ייזכרו כאן לדורות. אבל נראה כי יותר מכול ייזכר שמעון פרס בדפי ההיסטוריה של ישראל כמי שהביט למציאות בעיניים, ובמקום להירתע מפניה או לנסות לשמר אותה, בחר לשנות אותה, להכתיב אותה, ליצור מציאות חדשה, טובה יותר, למען כולנו ולמען הדורות הבאים. פרס היה מנהיג אופטימי, וזה קשה להיות מנהיג אופטימי, כי תמיד קל יותר למנהיג לצייר חזיונות אפוקליפטיים. הרבה יותר קשה לשאת מבט אל העתיד, לסמן יעדים ולצייר תקווה. פרס, ייאמר לזכותו, מעולם לא נרתע מפני אתגרים שכאלה, קשים ככל שיהיו. הוא הוכיח לכולנו שתפקידו של המנהיג הוא לדבוק באמת שלו ולא לחשוש מקבלת החלטות, גם אם הרות גורל, ולא להתקפל בתקופות קשות או תחת לחצים קשים. פוליטיקה, כידוע לכולנו, היא עניין ציני, בוודאי אנחנו מרגישים בכך עוד יותר בתקופה הזאת. אבל יורשה לי לומר שפרס, הגם שהוא ניחן בציניות הפוליטית וגם סבל ממנה לא מעט, אי-אפשר היה לקחת ממנו דבר אחד: את היכולת לטוות בצלילות רבה חזון ולהתוות דרך ליישום החזון ולהגביה עוף למרחוק כדי ליישם את החזון. דרך שתוביל את העם כולו. דרך שהוא לא היה מוכן בשום אופן לראות אותה כפסימית. הוא לא היה בשום אופן מוכן להיות מנהיג חרדתי, אלא הוא חזר וטען, ואני מצטט: כבר מאז קום המדינה נוצרו סיכויים ולא רק סכנות. ואכן הוא ידע, כעוף טורף, כפרס, לעוט על טרפו ולנצל כל סיכוי וכל הזדמנות אשר נקרתה בדרכו. בכל פינה בישראל, בכל עיר, מושב, קיבוץ וכפר, ישנן תזכורות למעשי ידיו של שמעון פרס. הוא הקדיש לרעיון הציוני את כל חייו, את כל מרצו. הוא השכים מדי בוקר מאז ימי נעוריו לעבוד אותו ולהגשימו. להגשים את החזון של בית לאומי לעם היהודי. בית לאומי צודק, דמוקרטי, שוויוני, בטוח, חזק ויציב. בית לאומי של ביטחון ושלום, חמלה, צדק חברתי, אהבת הזולת ושוויון בין אזרחיו, ללא קשר למוצאם, דתם, נטייתם או מינם. בית לאומי שחזון הנביאים ניכר בכל שביל ורחוב ובית בו. פרס עשה זאת מבלי לסכסך את העם ומבלי לנסות לפלג אותו. הוא היה נשיא מאחד ואהוב, ומעולם לא ניסה לשסות שבט בשבט, קבוצה בקבוצה, אדם באדם. הוא סלד מגזענות וכיבד את המיעוטים ואת כלל הקבוצות בחברה הישראלית באשר הן. הוא היה מנהיג של שלום, מנהיג של הידברות, מנהיג של לוחמה בגזענות ובשנאה. מנהיג של אומץ לב ומנהיג של עמידה נחושה ועיקשת על דעותיו ועמדותיו. נדמה כי בתקופה האחרונה היה ניסיון מסוים לעמעם את משנת השלום של פרס, את אמונתו בחזון שתי המדינות והחתירה לשלום מלא עם שכנינו הפלסטינים. לכן חשוב שנזכיר כאן ועכשיו במליאה הזו את משנתו. ביחד צעדו יצחק רבין ושמעון פרס למעשה נועז, כדי להבטיח את מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה הדמוקרטית האחת והיחידה של עמנו. עד ימיו האחרונים האמין פרס וחזר וציטט מדברי מורו ורבו בן-גוריון שאמר באפריל 1949 בכנסת, ואני מצטט, כי "צה"ל יכול היה בתש"ח לכבוש את כל השטח בין הירדן לים, אבל איזו מדינה תהיה לנו – – – כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ, בחרנו במדינה היהודית בלי שלמות הארץ". אכן, פרס דבק בזה, וזו התפיסה של מורו ורבו. הגם שהיה מאבות ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא היה אמיץ מספיק ומפוכח מספיק לשים את יהבו על גושי ההתיישבות כהישג הנדרש של הציונות. הוא הביע חשש אמיתי לצביונה של המדינה ואמר, ואני מצטט: "ישראל חייבת להיות בעלת רוב יהודי. אך רוב זה מוטל בספק אם לא יהיה הסכם שלום ובמהרה. ישראל חייבת לדבוק בערכים יהודיים. כי ערכים לא פחות חשובים מנכסים. שליטה על עם אחר מנוגדת לערכים המוסריים שלנו כיהודים. ולכן, רבותי, לרדוף שלום", הוא אמר, "זו מצווה. זה גם מאוד מאוד מעשי, וגם מאוד מאוד יהודי". בערוב ימיו שמעו רבים בבית הזה את דאגתו העמוקה לעתיד הבית הלאומי במידה שלא נאזור אומץ להיפרד מן הפלסטינים. הוא חשש משחיקת עולם הערכים הישראלי, היהודי והדמוקרטי, ואמר על קברו של דוד בן-גוריון, בנאומו אך לפני שנה וחצי, כי "הברירה הבלתי-נמנעת והקשה העומדת היום לפנינו היא בין פשרה היסטורית או התנגשות שאין לה קץ. לאחרונה", הוא הוסיף, "החלו להופיע אצלנו סימנים מדאיגים של מיעוט קנאי, שבשם הדת, כביכול, הוא מפיץ גילויים רעילים של אלימות וסממנים של גזענות. עלינו", הוא הוסיף, "להתייצב כאיש אחד וכחומה בצורה נגד תופעות אלה ולחפש דרכים למנוע סכסוך דתי ולקרב שלום מדיני". מכובדי, לרבים רבים במליאה הזאת יש זיכרונות אישיים מיוחדים וייחודיים משמעון פרס. בנימה אישית, אני חייב לומר שאני נושא כל כך הרבה זיכרונות מדמות שהייתה בעבורי מעין דמות אב פוליטי; דמות מרכזית מאוד בחיי עוד משחר ילדותי. הוא וסוניה, זכרה לברכה, היו חברים קרובים מאוד של הורי. אמי אורה, תיבדל לחיים ארוכים, תמיד סיפרה לנו בחיבה ובהומור שהיא שקראה בכף ידו בשנות ה-50 כי יבוא יום ויהיה ראש ממשלת ישראל. כעבור שלושה עשורים הטיל עליו אבי, חיים הרצוג, זיכרונו לברכה, כנשיאה של מדינת ישראל, להרכיב את ממשלת האחדות הלאומית בראשותו, שחוללה פלאים במדינה. היו לי אלפי שעות פרס וזכיתי בזכות גדולה לשמש כעוזרו, אפילו כעורך-דינו, כחבר קרוב. הוא וסוניה היו חלק בלתי נפרד מנוף חיינו ברגעי שמחה ועצב. זכיתי לכהן לצדו כחבר בממשלות ישראל ולזכות בתמיכתו הנחרצת בהתמודדות לראשות הממשלה בבחירות האחרונות. ראיתי אותו מקרוב ברגעים גדולים וקטנים, בחוויות מסעירות ובמשברים אישיים. ראיתי מאות סטודנטים יפנים צעירים מתגודדים סביבו בפליאה ושותים בצמא את דבריו. ראיתיו נושך שפתיו כשהתבשר על נפילת חיילים ששלח לקרב, וראיתי אותו מתקשר בשעת בוקר מוקדמת, לבד, לנכדו האהוב לאחל לו מזל טוב בהתרגשות ובאהבה אין קץ. חדותו והיכרותו עם המציאות הן ללא תחרות. ידעתי תמיד שהוא חושב על העתיד, שידע לעוץ עצה טובה. ניסיון חייו העשיר כיוון אותו למפעלי החיים הבלתי-נגמרים שיימשכו עוד לדורות. סיפוריו היו שובי לב, ותמיד נתן לכל שומעיו להבין שהמפעל של המדינה שלנו נבנה מאבן על אבן, ערוגת צמחים אחת אחרי האחרת, בצעדים אטיים, מדודים ומורכבים. הוא ידע ליצוק בבן-שיחו או בבת-שיחו את ההערכה העצומה שרחש תמיד לפלא שנקרא מדינת ישראל. אני אנצור בלבי לעד את אותה פליאה, את אותה אהבה גדולה למדינה, את אותה אמונה באנשיה, בביטחונה ובעתידה. אבל פרס, כמובן, ככל אדם, היה בשר ודם. הוא היה פגיע, הוא היה רגיש, הוא לקח ללב. לעתים קנאי. כמובן, לא פעם התווכחנו, כפי שהתווכח עם רבים מהיושבים באולם הזה. אבל תמיד זאת הייתה זכות גדולה לשבת ולשוחח אתו, כי ראיתי איזה חוט מקשר ממנו לדוד בן-גוריון. תמיד הגדרתי אותו כמתנה הגדולה של עם ישראל. אספר על תמונה אחת שנחרתה בזיכרוני, שלא אשכח אותה: רגע החלפת השלטון בין שמעון פרס לבנימין נתניהו ב-1996. בנימין נתניהו הגיע מלווה באביגדור ליברמן ללשכתו של פרס. הכונניות מאחור היו ריקות. נפתחה הדלת ביראת כבוד מסוימת, ושמעון פרס קם לכבוד ראש הממשלה הנכנס, כמורה המקבל את תלמידו. בפנים עגמומיות. הם נותרו לבד כמה דקות. לאחר מכן יצא פרס מן החדר בפנים חתומות. אנחנו כולנו היינו אבלים וחפויי ראש, אבל כבר לאחר כמה דקות הוא ביקש מאתנו להתייצב בלשכתו למחרת והתווה את העתיד. זה היה שמעון פרס. תמיד עם הצוות הנהדר שלו, עם משפחתו החמה והאוהבת, שליוותה אותו והייתה משענת גדולה ועצומה בשנות נשיאותו ולאחריה. הוא תמיד ידע לתת לכל אחד מהם תחושת שיתוף נדירה. מכובדי, פרס קבע שיאים גדולים בפוליטיקה הישראלית. 48 שנים ישב כאן בכנסת ישראל. הוא היחיד עד כה שהיה גם נשיא המדינה וגם ראש הממשלה. אנחנו יודעים כמה אכזבות הוא נחל, כמה מפחי נפש ספג. במפלגת העבודה הוא זכה גם לתהילה וגם למרורים. אבל אנחנו יודעים שלא היה מנהיג כמותו, שקם כל פעם מחדש, מחוזק יותר, נחוש יותר. "שבע יפול צדיק וקם" בוודאי נאמר עליו. הוא מעולם לא הרים ידיים, הוא מעולם לא ויתר. הוא לימד אותנו שהמסע הפוליטי הוא מסע רב-תהפוכות. מי שלא יודע לקבל תקופות של שפל, לעולם לא יזכה לראות את הניצחון ואת הבקעת הדרך של המחנה. אבל יותר מכול, אני חושב, פרס לימד אותנו שאסור אף פעם לאבד את התקווה. תקווה לעתיד טוב יותר למדינתנו, לילדינו, לשכנינו, לחיים משותפים בשלום עם שכנינו הקרובים והרחוקים; תקווה לחברה מוסרית, דמוקרטית, חסינה, חומלת, תומכת וסולידרית. ואמונה, במיוחד אמונה יוקדת בדור הצעיר והשכלתו. שמעון היקר, לדאבוננו הגדול איבדנו אותך, אבל אני מבטיח לך מעל דוכן זה, שעליו עמדת מאות – ואולי אלפי – פעמים, שלא נרשה לעצמנו לאבד גרם מן התקווה שלך, לא נרשה לעצמנו להיכנע לפחד ולייאוש. שירת חייך, להבת התקווה והעשייה שהצתָ בנו ובעם כולו, אשר ליוותה אותך עד יומך האחרון, לא כבתה, והיא תמשיך להאיר את דרכנו, דרכך, לתמיד. יהיו שיר השירים שלך, זכרך ותרומתך הייחודית והעצומה לעם ולמדינה, צרורים וברוכים בלב אומתנו לעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. תמה הישיבה המיוחדת לזכרו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר שמעון פרס, זיכרונו לברכה. אני רוצה להודות פעם נוספת לכל המוזמנים שהגיעו, ובראש ובראשונה לבני משפחתו של שמעון פרס, לצוותו המסור, שנמצא אתנו כאן, ולכל הקהל הנכבד. מזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד בקימה את נשיא המדינה ביוצאו. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.) <הודעה האישית של חבר הכנסת אילן גילאון> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. לפני המלצת ועדת הכנסת, אדוני חבר הכנסת קיש – עוד דקה. אני חייב הודעה אישית לחבר הכנסת אילן גילאון, שהסכים לדחות אותה עד תום הישיבה הזאת. בבקשה, חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, המעבר מקודש לחולין הוא לא פשוט והוא קשה – אחרי האזכרה לשמעון פרס. ביקשתי הודעה אישית משום שהשר צחי הנגבי, אדוני, בחר לכנות אותי "פרא אדם". והאמת היא שאני לא באמת חניך המוסד של חנה בבלי, ואולי נימוסי לא תמיד משובחים וטובים, אבל מכאן ועד ל"פרא אדם", אדוני – אינני מבין את הקשר. מדוע לכנות אותי "פרא אדם"? האם זה, אדוני, משום שאני במשך שנים חי באותו בית, עם אותו טלפון, עם אותה אישה, עם אותן דעות, באותה מפלגה, באותה עיר, בעתות של החולות הנודדים האלה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה סתם עושה אותך משעמם. <אילן גילאון (מרצ):> משום שבאופן פשוט ביותר לא גיבשתי את העמדות שלי מעולם על-ידי הצ'טים שמתרבים באינטרנט או על-ידי הסקרים? משום שכל חיי עישנתי סיגריות "טיים" ולא "קוהיבה"? משום שאף פעם לא נסעתי במחלקת עסקים? משום מה לקרוא לי, אדוני, "פרא אדם"? משום שאני כל חיי מנסה לממש פסוק אחד מתוך תהילים – ולא תמיד מצליח, האמת; אולי זה הקטע של ה"פרא אדם" – של "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו"? שאני חי בתוך הבית הזה כל כך הרבה שנים ותמיד, בכל שלב, תמיד אהיה אותו ילד עם צרכים מיוחדים, שגר בבלוק, בן לפועלת ייצור פשוטה וחשמלאי, ושזה המעמד שאני מייצג? מדוע אני ראוי, אדוני, להיקרא "פרא אדם"? ואם השר הנגבי, חברי משכבר הימים, שלמד אתי באוניברסיטה – דווקא באותם ימים שלא ברור מי אז היה פרא אדם בדיוק, ואני הייתי אחד מאלה שזכו ליהנות מנחת זרוען של השרשראות של האופניים באותה תקופה; אבל ניחא, אם הוא התכוון לומר את הדברים בהלצה, לא ממש נעלבתי. אבל אני לא ממש פרא אדם במקור. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קלאסי. תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש. המלצת ועדת הכנסת בדבר בחירת סגן יושב-ראש הכנסת. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> כבוד היושב-ראש, יש לי גם שתי הודעות לפני, ברשותך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> תודה. אדוני היושב-ראש, השרים, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות חוק ובהצעה לסדר-היום, כדלקמן: ועדת הכלכלה תדון בהצעת חוק המכר (דירות) (תיקון – זכות להחלפת חברת ניהול), התשע"ו–2016, פ/2691, הצעת חוק של חבר הכנסת מיקי לוי, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעה לסדר-היום בנושא: הסכנה במצבור הדלקים והחומרים המסוכנים במפרץ-חיפה תחת איום השרפות, הצעת חברת הכנסת יעל כהן-פארן. ועדת הכלכלה תדון בהצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו–2016, פ/2522, הצעת חוק של חברת הכנסת שולי מועלם וקבוצת חברי הכנסת, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. ועדת הכספים תדון בחוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 56), התשע"ו–2016, מ/1068, ובהצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 62) (סופיות הסליקה במסלקות), התשע"ו–2016, מ/1072, לשם הכנתן לקריאה שנייה ושלישית. <בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת> <יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהתאם לסעיף 2(א) לתקנון הכנסת, החליטה ועדת הכנסת בישיבתה היום להמליץ לכנסת לבחור בחברת הכנסת טלי פלוסקוב מסיעת כולנו לכהן כסגנית יושב-ראש הכנסת. לטלי יש ניסיון בניהול הישיבות, ואני יכול להגיד מנקודת מבטי האישית שאני נהנה מאוד מניהולה את המליאה. לכן, בהתאם להמלצת ועדת הכנסת, אבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת קיש. חברי הכנסת נא לשבת, כי ההמלצה של ועדת הכנסת טעונה אישור בהצבעה לגבי בחירתה של חברת הכנסת טלי פלוסקוב לסגנית יושב-ראש הכנסת. מי שלא מבין את זה, כי אנחנו התרגלנו שהיא מנהלת את הישיבות – הבחירה הייתה לפרק זמן מסוים וועדת הכנסת ממליצה בעצם להאריך את זה. מי בעד המלצת ועדת הכנסת? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד הצעת ועדת הכנסת – 49 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת לבחור את חברת הכנסת טלי פלוסקוב לסגנית ליושב-ראש הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 49 בעד, אין מתנגדים או נמנעים. אני קובע כי חברת הכנסת טלי פלוסקוב, בהתאם להמלצת ועדת הכנסת, נבחרה לסגנית יושב-ראש הכנסת. ברכות, ואני גם מביע שמחה אישית על כך. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, הכרזה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 27), התשע"ז–2017, והצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 28), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בנושא: תלמידי התיכונים בישראל במקום האחרון בהיקף הפעילות הגופנית שלהם – לפי ארגון הבריאות העולמי, הצעתם של חברי הכנסת מירב בן ארי, זוהיר בהלול וג'מאל זחאלקה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18), התשע"ז–2017> [מס כ/667; "דברי הכנסת", חוב' ד', עמ' 18316; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18), התשע"ז–2017, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי – ממלא-מקום, אורי מקלב. חבר הכנסת אורי מקלב. <אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש, בשם יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, את הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18), התשע"ז–2017 – פסק-דין פלילי של בית-משפט צבאי כראיה בהליך אזרחי, הצעת חוק של חברת הכנסת ענת ברקו, לקריאה השנייה והשלישית. סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971, קובע שהממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי שמרשיע נאשם, יהיו קבילים כראיה לכאורה במשפט אזרחי. הוראה זו מאפשרת לקורבן העבירה "לחסוך", במירכאות, את ניהול ההליך האזרחי כאשר בית-משפט קבע מסקנות ברמת הוכחה גבוהה, כנדרש בהליך פלילי. אולם, בצד מערכת המשפט בישראל, קיימת מערכת של בתי-משפט צבאיים ביהודה ושומרון, שפועלים מכוח צו בדבר הוראת ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 6511), התש"ע–2009. יש מקרים שלבית-המשפט הצבאי ולבית-משפט בישראל סמכות שיפוט מקבילה כלפי תושבי אזור יהודה ושומרון, ותיקים דומים עשויים להיות נדונים בכל אחת מהערכאות. בעוד שפסק-דין בתיק פלילי שהתנהל בבית-משפט בישראל יהיה קביל כראיה לכאורה בהליך אזרחי, במקרה שהתיק התנהל בבית-משפט צבאי התעוררה שאלה פרשנית לגבי קבילות פסק-הדין. עמדת היועץ המשפטי לממשלה הייתה כי לפי החוק הקיים פסק-הדין אינו קביל בהליך האזרחי. מצב זה מביא לחוסר אחידות בין נפגעי עבירה ולפגיעה בנפגעי עבירה שעניינם נדון בבתי-משפט צבאיים. הוועדה השתכנעה שלמרות השוני בין המערכות קיים דמיון בין בתי-המשפט הצבאיים לבין בתי-המשפט בישראל בכמה היבטים שכן מצדיקים לתקן את החוק ולהחיל את הוראות סעיף 42א גם על פסק-דין פלילי של בתי-משפט צבאיים – ובעיקר אותם כללי ראיות החלים במערכת של בית-המשפט הצבאי כמו בישראל. בנוסף, נזכיר כי מדובר בשופטים מקצועיים ועצמאים הקובעים את הממצאים ואת המסקנות בפסק-הדין. אדגיש כי תיקון זו אינו בא לקבוע כי בתי-משפט צבאיים ייחשבו כבתי-משפט ישראליים לפי החוק הישראלי; ההפך הוא הנכון: מדובר במערכת נפרדת וזרה, וכך גם ברור מנוסח התיקון. אזכיר עוד כי בית-המשפט אינו חייב להתבסס על הראיה, הוא רשאי לתת לראיה זו משקל אפסי ואף לאפשר לנתבע להביא ראיות לסתור את האמור בפסק-הדין. כל תכליתו של התיקון המוצע היא לאפשר לבית-המשפט להתבסס על אותם ממצאים ומסקנות ולחסוך את ההליך הכפול. להצעת חוק זו הוגשו הסתייגויות, ואני קורא לכנסת לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שאישרה הוועדה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לדיון. אני מזמין את חברת הכנסת רויטל סויד. יש לך עד חמש דקות. בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> מוותרת. אוסאמה סעדי, בבקשה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, עד חמש דקות. בבקשה, עד חמש דקות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, החוק הזה הוא המשך של סדרת חוקים שכנראה אנחנו נהיה עדים להם בתקופה הבאה. היום היינו בוועדת הרפורמות, אני וחברי עבדאללה אבו מערוף, וקיימו דיון בנוכחות סגן שר הביטחון, תחת הכותרת: השוואת החקיקה בענייני תכנון ובנייה בין ישראל לבין מה שמכנים יו"ש, שזה השטחים הכבושים משנת 1967. ורוצים – ושמענו את נציגי היישובים ונציגי המועצות והעיריות, שמבקשים שאותם חוקי תכנון ובנייה יחולו גם עליהם. ואני וחברי אמרנו: זה סיפוח, תקראו לילד בשמו האמיתי, אל תעמדו – מכבסת מילים, "השוואה"; מדובר בסיפוח זוחל. גם הצעת החוק שמתכננים להביא אחרי ה-20 בחודש, מעלה-אדומים תחילה, זו תחילת החלת החקיקה והחוק הישראלי במעלה-אדומים כהתחלה להחלת הריבונות על שטחים שמסונפים – C. ואני אומר, גם החוק הזה שדוחפת חברת הכנסת ברקו, להכיר בפסקי-דין של בתי-משפט צבאיים שהוקמו מכוח תחיקת ביטחון, עומד בסתירה למערכת המשפטית שקיימת מאז ומתמיד, שראתה בשטחים משנת 1967 כנמצאים תחת דיני התפיסה הלוחמתית. ולכן, מדובר במערכת משפטית זרה. ולכן, במשך עשרות שנים לא הכירו בתי-המשפט, וגם משרד המשפטים – היועץ המשפטי לממשלה לא הכיר בפסקי-דין אלה כפסקי-דין של בית-משפט בתוך ישראל, שאז אפשר להחיל את סעיף 42 לפקודת הראיות. אני רוצה לקרוא לכם כמה ציטוטים מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה לבית-המשפט העליון בשנת 2009, באותו נושא ממש. היועץ המשפטי לממשלה פותח ואומר שעמדתו בתמצית היא כי פסק-דין חלוט של בית-משפט שאינו מוסמך לדון בישראל, לרבות פסק-דין של בית-משפט צבאי, אינו – באל"ף – אינו יכול לשמש כראיה לכאורה במסגרת הליך אזרחי בישראל. עמדה זו עולה מלשון הסעיף ומתכליתו, מעקרונות שיטתנו ומכללי המשפט הבין-לאומי. ובהמשך כותב היועץ המשפטי לממשלה: "מטבע הדברים, בפסקי-דין של בתי-המשפט הצבאיים ניכרת השפעת המשפט הישראלי, ובתי-המשפט הצבאיים מאמצים לא אחת את ההלכות שנפסקו בבתי-המשפט בישראל. כמו כן, החלטות בתי-המשפט הצבאיים נתונות, במקרים המתאימים, לביקורת של בג"ץ". ואז המסקנה, כותב היועץ המשפטי לממשלה, "המסקנה העולה מהאמור היא כי מערכת בתי-המשפט הצבאיים הנה מערכת נפרדת ועצמאית אשר הוקמה מכוח דיני התפיסה הלוחמתית של המשפט הבין-לאומי ופועלת לפי תחיקת הביטחון החלה באזור. הדין הישראלי אינו חל לגביה במישרין ואינו מקנה לה את סמכותה, על כן בית-משפט צבאי הנו למעשה בית-משפט זר לסוגיה זו". אומנם היוזמים של הצעת החוק אומרים שהם רוצים להקל על המשפחות שתובעות בישראל, ואני מקריא לכם את הסיכום של עמדת היועץ המשפטי לממשלה – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש: כידוע, המדינה מסייעת רבות למשפחות השכולות על מנת לשקם משפחות אלה ככל האפשר בנסיבות הטרגיות והמצערות. אכן – כך כותב היועץ המשפטי – מסתבר שיקל על המשפחות לנהל את תביעתן בעזרתם של פסקי-הדין של בית-המשפט הצבאי. ברם, בהליך שלפנינו מונחת בפני בית-המשפט הנכבד שאלה משפטית כללית אשר יש לבחון אותה בהתאם. והמסקנה שלו – שאין להכיר בפסקי-דין כאלה כפסק-דין שניתן להכיר בו לפי סעיף 42 לפקודת הראיות – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – ולכן אנחנו אומרים שעמדתנו היא שאנחנו מתנגדים – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – להצעת החוק הזאת. <ענת ברקו (הליכוד):> אתם לא רוצים להקל על משפחות שכולות – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – מה לעשות. <היו"ר חמד עמאר:> חברת הכנסת מיכל רוזין – איננה נוכחת. חבר הכנסת זוהיר בהלול. עד חמש דקות, בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ידידי אוסאמה סעדי, עורך-הדין אוסאמה סעדי, אני הפעם חולק עליך. למרות היותך משפטן מיומן שבדרך כלל מעמיק בדברים, אני לא מקבל את הניסוח המאוד-סובלימטיבי שלך על סיפוח זוחל. זו הספחה, מלשון הנחתה. זו הספחה דה-פקטו של החוק או פסקי-הדין הצבאיים לבתי-המשפט האזרחיים במדינת ישראל. כאשר פסקי-הדין האלה יהיו קבילים גם בתוך ישראל, משמעות הדבר שזו הרבנה, מה שנקרא החלת הריבונות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון – על-פי הטרמינולוגיה שלי הגדה המערבית, שזהו שטח כבוש. לא במקרה ולא בכדי חברת הכנסת ענת ברקו עמלה קשות כדי להעביר את החוק הזה, רק כדי להנציח את המצב הבלתי-נסבל של כיבוש ישראלי – – – <ענת ברקו (הליכוד):> סיפורים, זה ממש לא היה. זה סתם. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> שטח כבוש. <ענת ברקו (הליכוד):> זה לא שטח כבוש. זה לא מדבר לגבי השטח. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שטח משוחרר. <ענת ברקו (הליכוד):> לא, זה לא מדבר על השטח. זה מדבר על להקל על קורבנות טרור, שכנראה לא מעניינים את מי שמתנגד לחוק. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני לא נכנס לדקויות של שטחA , שטח B ושטח C. <קריאה:> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני רק אומר, חברת הכנסת ענת ברקו, את בעצם מתכחשת בהצעת החוק שלך לדינמיקה הבין-לאומית, שמחייבת את ישראל לחשוב פעמיים אם ברצונה להנציח את הכיבוש של מעל 2 מיליון בני-אדם – – <ענת ברקו (הליכוד):> אין קשר בין הדברים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – באמצעות חקיקה קשה, חקיקה שמצניחה את פסקי-הדין הצבאיים אל תוך מדינת ישראל ונותנת לגליזציה לחקיקה זרה על-פי כל הפירושים של המשפט הבין-לאומי. נדמה לי שההתנתקות מזיקה כלשהי למה שקורה בעולם – זה הופך את החוק הזה לחוק שצריך לקרוא לו בשמו: חוק שמנציח את הכיבוש הישראלי על השטחים הפלסטיניים. רק עתה הסתיימה לה ועידת פריז. בוועידה הזו, שהייתה מאוד מעודנת ומרוככת למדינת ישראל – לא למדינה, למדיניות של מדינת ישראל – שם דיברו על שתי מדינות לשני עמים. מישהו כאן לפני קרא באופן ציני, סרקסטי, על כך שהיו כמה וכמה מודעות בעיתונות הישראלית בשפה הערבית, כדי לחשוב פעמיים: האם אתם רוצים לאבד את היתרון היהודי שלכם ולאפשר למדינה אחת בהנהגת ובהנהלת המיעוט היהודי לנהל את האזור הזה מהים אל הנהר. על כל פנים, אינני חושב שמישהו בבניין הזה מבין עד כמה אנחנו נכנסים למבוך, כל כך חשוך, כדי לנתק את ישראל מכל זיקה בין-לאומית. הבידוד הפך להיות עובדה ניצחת, עובדה בלתי ניתנת לערעור. נדמה לי שבעניין הזה השרים וגם חברי הכנסת של ממשלת הימין הישראלית – היא צריכה לחכוך בדעתה לפחות פעם או פעמיים לפני שהיא מחליטה לתת את ההרשאה לאחת מן ההחלטות הקשות ביותר. צריך רק להזכיר שהבניין הזה, פעם אחר פעם, בהנהגתכם, הופך את החקיקה האקטיביסטית הזו לחקיקה אנטי-דמוקרטית. פעם אחר פעם אתם מתעמרים בזכות שלכם להיות אולי המדינה היותר-דמוקרטית במזרח התיכון. נדמה לי שזו זכות שאתם צריכים לשמר אותה מכל משמר, שמא תאבדו את היתרונות שיש לכם על פני עמים אחרים באזור. על כל פנים, יתרון או שליטה הוא לא מתכון להצלחה. דווקא ראייה מפוכחת ודווקא שיקול דעת מחודש על אותו כיבוש, שאו-טו-טו, עוד כמה חודשים 50 שנה לאותה מלחמה – מבחינת הישראלים ארורה – ב-1967, שהשחיתה לא מעט ערכים ישראליים יהודיים ידועים. חבל, עדיף לחשוב רגע לפני שאתם מנחיתים עוד הספחה ועוד הרבנה על אותה מדיניות כושלת שלכם במזרח התיכון. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. יעלה חבר הכנסת דב חנין – גם לך חמש דקות, ואחריך – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה, אדוני היושב-ראש. חברי חבר הכנסת עורך-הדין אוסאמה סעדי היטיב לתאר את הביקורת שיש לנו על הצעת החוק המזיקה והבעייתית הזאת. הצעת החוק הזו היא חלק ממסע שלם של תיקוני חקיקה בעייתיים מיותרים וגם מאוד מאוד מזיקים. צריך לראות אותם בהקשר הכולל של מה שקורה אצלנו בארץ בתקופה האחרונה. אני רוצה לפתוח בחקירתו של ראש הממשלה נתניהו. יש לנו פה בעצם שתי חקירות. חקירה אחת עוסקת בטובות הנאה שעל-פי החשד ראש הממשלה קיבל מבעלי הון. חקירה שנייה עוסקת בדיל ענקי של חלוקת שלל וטריטוריה בין ראש הממשלה לבין המוציא לאור של העיתון הגדול ואתר האינטרנט החדשותי המרכזי שקיים בשפה העברית. קשה להחליט, עמיתי חברי הכנסת, איזה משני התיקים האלה מעורר ריח יותר קשה. האם הצחנה של הסיגרים והשמפניה הוורודה שנותנים בעלי הון למר נתניהו, או שמא זו העסקה שמתרקמת בלי בושה ובלי מעצורים בין ראש הממשלה לבין מר מוזס. יש משותף לשני המקרים האלה, עמיתי חברי הכנסת, וזו אותה תחושה של היעדר גבולות. הכול מותר, הכול אפשרי, לא חייבים באמת דין-וחשבון לאף אחד. לא חייבים באמת דין-וחשבון לנורמות מוסריות עקרוניות. הבעיה הגדולה במקרה של נתניהו נמצאת לא רק בבעיות ובחקירות הפליליות שלו; הבעיה הגדולה במקרה של נתניהו נעוצה גם בשיטת ההתמודדות שלו עם חקירות ועם טענות שמופנות כלפיו. המודל היחיד שנתניהו מכיר הוא המודל של מציאה וסימון של אויב. בשבוע האחרון זו הייתה התקשורת. איך נתניהו יכול לנסות לשכנע אותנו שהתקשורת עוינת אותו כאשר בהקלטות עצמן אנחנו רואים איך הוא שולח את ידיו עמוק-עמוק לתוך העיתון ואתר האינטרנט שהיו ביקורתיים כלפיו? עמיתי חברי הכנסת, התקשורת סומנה השבוע כאויב, אבל קשה לה באמת למלא את המקום של האויב הקלאסי שנתניהו מסמן, וזה הציבור הערבי. בשבוע שעבר הייתי בקלנסואה, חברי חברי הכנסת שנמצאים כאן ביקרו גם הם בבתים ההרוסים של אנשים שבנו את בתיהם על אדמותיהם הפרטיות וחטאם היחיד, חטאם היחיד הוא שהם אזרחים ערבים, לכן הרסו את הבתים האלה. לפי מה אני אומר את זה? אני אומר את זה פשוט כי ראש הממשלה כתב את זה. הוא הרי כתב בגאווה גדולה: כוחותינו הרסו היום 11 בתים של ערבים. בזה ראש הממשלה מתגאה. האם תושבי קלנסואה צריכים להיות הקורבן של חוסר היכולות הפוליטיות של נתניהו לפתור בעיות? האם האזרחים הערבים צריכים להיות אלה שפעם אחר פעם משלמים מחירים על עניינים שאין להם שום קשר אליהם? עמיתי חברי הכנסת, אבל גם כשאני אומר את הדברים האלה, ובכך אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר כאן בצורה ברורה: החשדות שפורסמו נגד ראש הממשלה נתניהו חמורים בצורה בלתי רגילה, ולמרות זאת אני מתנגד להסרת חסינותו בהליך מזורז. אני מתנגד לכל ניסיון שיהיה, אם יהיה כזה, להדיח אותו מהכנסת לפני שיוגש נגדו כתב אישום ולפני שהוא יורשע כדין. כי אני חושב שאנחנו ככנסת צריכים להתמקד בעבודתנו הפוליטית ולא להפוך את עצמנו לטריבונל פוליטי כנגד יריבים פוליטיים. ראש הממשלה צריך כנראה לעמוד לדין פלילי, אני מקווה שזה יהיה גם המצב, אבל לא הכנסת צריכה לשפוט אותו אלא השופטים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג'. לך צירפנו חמש דקות. חבר הכנסת עיסאווי פריג', יש לך עשר דקות – חמש שלך וחמש שנידבה לך תמר זנדברג. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מה זכויות היתר האלה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אני אשאיר לך חמש. <היו"ר יצחק וקנין:> הוא אמר שהוא ישאיר לי חמש. הוא מוותר לי על חמש. אחריו יעלה יואל חסון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אנחנו ממשיכים עם הסרט הנע – איך אמרו לפני, הסיפוח הזוחל. שמעתי שהיית בטירה, החבר'ה משבחים אותך שם. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה רואה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וואי, שמעתי דברים יפים, אני חייב להגיד את זה מכאן. <ענת ברקו (הליכוד):> הלכתי לבקר את המשפחה השכולה בטירה, באוהל האבלים, והאימהות, והנשים, ודיברתי אתן וניחמתי אותן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הייתי שם ושמעתי את זה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – לא מפחיד – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר, הנה, אמרתי את זה במליאה, שהזכירו אותך שיפה עשית. <ענת ברקו (הליכוד):> זה לא משהו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, וחברת הכנסת ענת ברקו, השיטה הזאת של החקיקה של הכיבוש הזוחל, הסיפוח הזוחל – בסדר, להמשיך בה, נראה לאן יגיע בסוף. אבל אני רוצה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> זה לא סיפוח. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא סיפוח, כן – כן, כן, סיפוח שטח ללא תושבים. כן, כן. אנחנו עוד נגיע ליום, וזה קרוב, נראה לי, שהשימוש במילה כיבוש יהפוך להיות עבירה שצריך לשלם – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, לא, זה בדרך, זה בתהליך חקיקה. להשתמש במילה כיבוש – זה יהפוך להיות עבירה על החוק. חברי הכנסת מהליכוד ומהבית היהודי במשא-ומתן, ומתחרים ביניהם מי אמור להביא את הצעת החוק הזו לאישור ולדיון במליאה, וגם שתעבור. אבל אני רוצה לדבר מזווית אחרת, חברים, לגבי מה שעובר על ראש הממשלה וכל החקירות, והחשדות והשחיתות. שר החינוך, נפתלי בנט – ואני בחרתי בו – אמר, אדוני היושב-ראש: על סיגרים לא מפילים ממשלה. שר החינוך של מדינת ישראל, שאמור לחנך אנשים ודורות וצעירים ותלמידים – היה עדיף לשתוק; אל תדבר, אל תוציא. אבל עצם האמירה של שר חינוך – מה הוא אומר לתלמידים, מה הוא אומר לציבור? תשחדו, תקבלו שוחד, תגנבו, תהיו מושחתים, הכול מותר, רק אל תיגעו בעמונה; כשאתם נוגעים בעמונה, החבר'ה שלי, זה אסור. זה המסר ששר החינוך של מדינת ישראל אומר לאזרחי המדינה: הכול מותר, תהיו מושחתים. איזה סטנדרטים מכתיבים ומעבירים לציבור? וזה מתקבל גם ממחיאות הכפיים שראש הממשלה קיבל היום בישיבת הסיעה, כשרצו הפעילים אחד אחרי השני. זה מסר ששר החינוך מעביר לנו, שאומר: מותר להיות חסר ערכים, אבל אל תיגע בכיבוש. הדבר השני שרציתי להתייחס אליו, אדוני, היום, כשאתה נוסע בנתיבי-איילון, או פותח עיתון בבוקר, אתה נכנס לבהלה, נכנס לפחד: ערבית על כל נתיבי-איילון, פלקטים, ערבים. (אומר בערבית: אנחנו נהפוך לרוב, משהו כזה.) אנחנו נהיה הרוב – ערבי. בעיתון אתה פותח אתה רואה מודעה בערבית. ואללה, אני אימצתי את השיח שראש הממשלה נהיה ראש ממשלה בגללו. החבר'ה, ואללה, הפחד מהערבים הוא צריך להיות הסלוגן שלנו כדי לחזור לשלטון. להראות להם את השפה בנתיבי-איילון, שיפתחו את העיתון בבוקר, יראו ערבית – תפחדו, ערבים באים. אני כערבי, אני אחד מהערבים האלה, תפחדו ממני. כשאתה מגיע למסקנה הזאת שהשיח, שכדי לחזור לשלטון אתה חייב לאמץ שיח של שנאה, לא משנה מאיפה – השמאלנים כאילו, שמאלנים – כדי לחזור לשלטון, ולהתחזק, אתה חייב לאמץ שיח של הדרה, שנאה והפחדה. אבל החברים שמתיימרים לחזור לשלטון, שחולמים להיות אלטרנטיבה שלטונית, אני אומר לכם: החיקוי לא יביא לחזרה לשלטון. האנשים ירצו את המקור, המקור שמייצר את השנאה, את ההדרה, את ההפחדה. להיות מודל לחיקוי זה מזויף, זה לא אתם. לכל המפקדים לשעבר שמתיימרים להיות אלטרנטיבה שלטונית, לנצל את השנאה לאחר ולהפחיד את האנשים מהשפה (אומר בערבית: אנחנו נהפוך לרוב): אנחנו נהיה הרוב בכל נתיבי-איילון. <ענת ברקו (הליכוד):> זה לא יקרה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא משנה. עצם המחשבה, עצם המחשבה מראה לאן הגענו. מרכז, לא מרכז, העיקר שלטון. ומה המשותף? איך לתקוף את הערבי. איך להפוך – המלל מפחיד, המלל מפחיד. (אומר בערבית: אנחנו נהפוך לרוב.) זה התהליך שאנחנו עוברים בעשר השנים האחרונות, תהליך מאוד מסוכן. אתם עכשיו יושבים, מחייכים – – <ענת ברקו (הליכוד):> אגב, זאת הטרמינולוגיה של השמאל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אנחנו החזקים, אנחנו השליטים, מותר לנו להיות מושחתים, גנבים, הכול מותר לנו, העם אתנו. העם בחר בנו בקלפי. אבל לדרדר את המוסר ואת הערכים, זה לא מעניין אתכם. זה לא יעניין אתכם, כי: אני ככה. אבל, לאט-לאט, אתם – איך אומרים בערבית, אדוני היושב-ראש (אומר בערבית: תרנגולת חפרה ועל ראשה עפר זרקה.) – יעני, איך אני אתרגם את זה? תתרגמו לי את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> התרנגולת, כשהיא חופרת את האדמה, היא זורקת על עצמה את זה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היא זורקת על עצמה, בדיוק, זה מה שאתם. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מתרגם אותו. <ענת ברקו (הליכוד):> הגענו לזמנים טובים, עיסאווי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> (אומר בערבית: תרנגולת חפרה ועל ראשה עפר זרקה.) <היו"ר יצחק וקנין:> במרוקאית אומרים: מי שחפר בור ייפול בו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בדיוק, וזה מה שאתם עושים. אתם חופרים את הבור הזה, ואתם מתעקשים, למרות כל האזהרות, שהבור הזה עוד יהיה יותר עמוק ויותר עמוק, ואתם חופרים – – <היו"ר יצחק וקנין:> בסוף לא ויתרת לנו על כלום, אני רואה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – בכל החקיקה האנטי-דמוקרטית, החקיקה הזו, המאוסה שלכם, אתם מתעקשים שהבור שלכם יהיה עמוק, כדי שיקבור אתכם פוליטית להרבה שנים, וימים יגידו. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת יואל חסון. חמש דקות, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני אתייחס בתחילת דברי באמת לחוק הזה, ואני אומר לחברת הכנסת ברקו ולחבר הכנסת אוחנה: זה חוק של פחדנים. זה חוק של פחדנים. <ענת ברקו (הליכוד):> נו, באמת, נו באמת. אולי תמצא משהו יותר טוב לומר? <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואני אגיד לחברת הכנסת ברקו – – <ענת ברקו (הליכוד):> יאללה, באמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – למה זה חוק של פחדנים. <ענת ברקו (הליכוד):> פחדנים מי שלא טיפלו עד היום בקורבנות הטרור. בזה שאתם לא מצטרפים לחוק הזה, אתם הפחדנים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כי אם הייתם נאמנים לדרככם ואם הייתם נאמנים למה שאתם אומרים לבוחרים שלכם ולמה שאתם נואמים בכנסים הפוליטיים שלכם, והייתם נאמנים למה שהבטחתם, לא הייתם עושים טלאי על טלאי על טלאי – פה חוק כזה, שם חוק אחר. הייתם פשוט מספחים. מספחים. למה אתם לא מספחים? למה אתם לא עושים את מה שהבטחתם? הרי אתם מדברים, חבר הכנסת אוחנה, בכל מקום על הזכות ההיסטורית שלנו על יהודה ושומרון, ואתם מדברים על הזכות ההיסטורית על כל מילימטר-מילימטר של סנטימטר של רגב אדמה שם. <אמיר אוחנה (הליכוד):> יואל, למה שמשפחה שנפגעה מטרור – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חכה, אז אני אומר לך יותר מזה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – אם יש פסק-דין של בית-משפט צבאי, למה – – – למה אתה תצביע נגד החוק הזה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת אוחנה, תפתור את הבעיה בזה שתספח – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> עזוב עכשיו את זה. למה תצביע נגד? <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה אתה בורח מהאמת? <אמיר אוחנה (הליכוד):> למה אתה פוגע במשפחות של נפגעי טרור? <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה אתה לא מקיים את מה שהבטחת, ואתה מספח? קחו אחריות על האמונה שלכם. קחו אחריות על האמונות שלכם. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – משפחות של נפגעי טרור. <יואל חסון (המחנה הציוני):> קחו אחריות על האידיאולוגיה שלכם. אתם הרי יודעים באמת מה המשמעות של סיפוח. אבל אתה יודע מה? בגלל שאתם מבינים את המשמעות של הסיפוח אתם לא מספחים; כי אתם יודעים את האמת, שסיפוח זה הסתבכות גדולה מאוד, וזה להביא לפה 2.5 מיליון פלסטינים לפחות ולהעניק להם תעודת זהות כחולה. אבל למה? אם יש לכם כל כך הרבה תפיסות ואתם יודעים מה החזון שלכם למדינת ישראל קדימה, תציגו תוכנית מדינית. איך יכול להיות שיושב ראש ממשלה כמעט עשר שנים ברציפות ולא מציג אף פעם לכנסת חזון מדיני ותוכנית מדינית? הציג אחת, נאום בר-אילן, כולם יודעים שזה כבר לא קיים ולא רלוונטי, אבל מאז – שום דבר. אין תוכנית מדינית. אתה יודע מה? אני לא בא ואומר מה התוכנית המדינית. התוכנית המדינית יכולה להיות סיפוח. בסדר גמור, יש על מה לדבר, יש על מה להתווכח. לא סיפוח? התוכנית המדינית שלכם היא שמירה על גושי ההתיישבות ואוטונומיה פלסטינית. מאה אחוז, בואו נתווכח, בואו נדבר. התוכנית המדינית שלכם – שתי מדינות, עם גושי ההתיישבות. מאה אחוז, בואו נדבר. משהו, תציגו משהו, חזון. <קריאה:> אחרי ה-20 לחודש יהיה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גם אז לא יהיה. אני אומר שגם אז לא יהיה. באמת. אתם יודעים, אתם צריכים להיות באמת, אחת ולתמיד, נאמנים באמת לבוחרים שלכם. אתם, אתה יודע – יום אחד צריך להשמיע כאן את כל השטויות שאתם אומרים לבוחרים שלכם. אני רואה את זה בפייסבוק, לפעמים, את הנאומים שלכם בכנסי הליכוד. זה פשוט – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה עוקב? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני עוקב, ודאי שאני עוקב. <היו"ר יצחק וקנין:> אל תשכח מאיפה הוא בא. <יואל חסון (המחנה הציוני):> דע את היריב, דע את היריב. אז אני אומר לכם: אתם ככה מלהיבים את הקהל, באמת: לא תהיה מדינה פלסטינית, אנחנו נספח, אנחנו נשמור את כל יהודה ושומרון, יהיה מה שיהיה. נאומים, באמת, והקהל מריע. אתה נכנס חזרה לאוטו שלך, אדוני חבר הכנסת אוחנה, וגם את, חברת הכנסת ברקו, ואתם יודעים שדיברתם שטויות, ואתם יודעים שלא תעשו מזה שום דבר. הרי יש פה ממשלת הכי ימין שהייתה פה, לדעתי, בהיסטוריה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה עושה משהו לא הגון. אתה מכיר אותי ואתה יודע שאני אומר בדיוק מה שאני מתכוון. יכול להיות שאתה לא מסכים עם זה, אבל אני מתכוון למה שאני אומר. את הטעות הזו שאתם עשיתם, שמסרנו להם שוב ושוב – לא נעשה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה אמיתי? <אמיר אוחנה (הליכוד):> כן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה יודע מה תעשה? תניח פה חוק סיפוח. תביא חוק סיפוח. <אמיר אוחנה (הליכוד):> יואל, למה אתה פוגע במשפחות של נפגעי טרור ומצביע נגד החוק הזה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא חוק מעלה-אדומים, וחוק זה וחוק זה. תביא חוק סיפוח. תביא חוק סיפוח. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – צריכים לעבור שבעה מדורי גיהינום – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תן לי תשובות מה אתה עושה עם 2.5 מיליון פלסטינים. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – כדי להוכיח שיש פסק-דין. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תן לי תשובות. אתה רוצה לתת להם תעודת זהות כחולה? תן להם. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה לא עונה למה אתה מצביע נגד הצעת חוק שעוזרת למשפחות של נפגעי טרור. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה רוצה לתת להם אוטונומיה? תן להם, נראה מה יהיה. אני אגיד משפט אחד לסיום, אדוני. זמני תם, אבל תן לי עוד עשר שניות: כי אתם יודעים את האמת – 300,000 פלוס פלסטינים עם תעודת תושבות בירושלים – תושבות, לא אזרחות – משום מה, תודה לאל, לא מצביעים בבחירות המוניציפליות בירושלים. יום אחד יבוא איזה קטארי או יבוא איזה מיליארדר סעודי ויגיד לכל אחד מאלה: תצביעו, תקבלו 2,000 דולר אם אתם הולכים להצביע. איזה מועצת עיר תקבל בירושלים, אמיר אוחנה? איזה ראש עיר תקבל בירושלים, אמיר אוחנה? <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה לא מדבר על החוק – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה יודע את התשובה. זה הולך להיות הפרומו למה שיהיה אם אתם תוציאו לפועל את התוכניות שלכם. <אמיר אוחנה (הליכוד):> חבל שאתה לא מסביר למה אתה מצביע נגד החוק. חבל שאתה לא מסביר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. יעלה חבר הכנסת יוסף ג'בארין, ולאחריו – איילת נחמיאס ורבין. חמש דקות לרשותך. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חבר הכנסת, למציעת החוק, חברת הכנסת ענת ברקו – כמובן, זה בתמיכת הממשלה, אני גם רואה שחבר הכנסת אמיר אוחנה משתלב בדיון. האם באמת את חושבת שפסקי-דין של בתי-המשפט הצבאיים הם באמת פסקי-דין מקצועיים, אובייקטיביים, נייטרליים? <ענת ברקו (הליכוד):> כן. יש שופטים מצוינים – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> האם באמת את חושבת כך? אם את חושבת כך, כנראה לא היית שם. היית שם? <ענת ברקו (הליכוד):> הייתי שם? אני 20 שנה הייתי שם. עשיתי שם מחקרים. יש שם שופטים מצוינים. מצוינים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כסטודנט למשפטים שנה ב' ביקרתי בבתי-המשפט הצבאיים. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה תוכל – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ביקרתי בבתי-המשפט הצבאיים כסטודנט שנה ב', והדבר האחרון שאני יכול להגיד על בתי-הדין הללו הוא שהם שומרים על זכויות הנאשמים, שהם שומרים של זכויות האדם, שהם עצמאיים, שהם אובייקטיביים. <ענת ברקו (הליכוד):> אל תבלבל את המונחים המשפטיים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> זה הדבר האחרון שאפשר להגיד על בתי-המשפט הצבאיים – – <ענת ברקו (הליכוד):> הם מצוינים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – ואת יודעת את זה טוב. ואת יודעת את זה טוב מאוד. <ענת ברקו (הליכוד):> הם מצוינים. הם לומדים – – – בכל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – בלי הפסקה. תראי. הערה אחת, שתי הערות, אבל לא – – – בלי הפסקה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, ברגע שאתה נכנס לאולם בית-המשפט הצבאי, הדבר הראשון שאתה רואה מול עיניך – – <ענת ברקו (הליכוד):> אתה רואה את הדגל. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – אתה רואה את הפרקליטות הצבאית במדים של הצבא ואתה רואה את השופטים במדים של הצבא. יא סלאם, איזה צדק, איזה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> צבאי זה צבא – מה הפלא? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הפרקליטות והשופטים במדים של הצבא. איזה מקצועיות ואיזה אובייקטיביות. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת ענת ברקו. גם כשהדברים לא מוצאים חן בעינינו, אנחנו לא יכולים להפריע בלי הפסקה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ואני לתומי, אדוני היושב-ראש, אני לתומי חשבתי שאולי התבלבלו – מה פתאום שופטים במדים של הצבא, של הכיבוש, של מי ששולטים באנשים. מה, אלה יהיו השופטים העצמאים? כולנו יודעים שאין זכות של נאשמים שנשמרת בבתי-המשפט הצבאיים ולא מתקיים הליך הוגן כפי שמתבקש בבתי-המשפט הצבאיים, ואת העמדה הזו ביטא גם היועץ המשפטי לממשלה, לא רק אני – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> אפשר שאלה? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – שבעצם אמר שאפשר בבירור להעביר את החוק שפוסל אפשרות כזו, שהממצאים הללו יתקבלו בבית-משפט ישראלי. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה יכול לענות על שאלה אחת? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ולכן, אני חושב שלא רק שהחוק הזה אינו מוסרי; אני חושב שהחוק הזה בבירור גם לא חוקתי אפילו בסטנדרטים של המשפט הישראלי. לכן אני רוצה לקוות שבית-המשפט העליון באמת יפסול את התיקון הזה כתיקון שאינו חוקתי – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – כי שופטי בג"ץ יודעים שאי-אפשר לסמוך על ההליכים שמתקיימים בבתי-הדין הצבאיים בשטחים הכבושים. <אמיר אוחנה (הליכוד):> מאיפה אתה מביא את זה? מאיפה הם יודעים? את זה אתה אומר. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אין ספק שאי-אפשר להבין את החוק הזה מבלי להתייחס לכל חוקי הסיפוח שאתם מביאים לנו למליאה הזו. <אמיר אוחנה (הליכוד):> שיעורי ההרשעות בבתי-משפט הצבאיים דומים לשיעורי ההרשעות בבתי-המשפט האזרחיים הפליליים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> מה המשמעות של החוק הזה? המשמעות של החוק הזה היא שאתם – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> למה פסק-דין פלילי אפשר להביא להליך אזרחי, אבל פסק-דין של בית-משפט צבאי לא? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> המשמעות של החוק הזה, שמפסיקים להתייחס – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> אתה יכול לענות? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – לפסקי-הדין של בתי-המשפט הצבאיים בשטחים כאל פסקי-דין זרים. זו המשמעות. אתם רוצים שהמשפט הישראלי – – <ענת ברקו (הליכוד):> המשמעות היא שקורבנות טרור – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – יתייחס אל פסקי-הדין האלה כאל פסקי-דין מקומיים, שכאילו מתנהלים לפי תורת המשפט הישראלית, מה שלא קיים – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> זה אכן כך. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – בפועל. <אמיר אוחנה (הליכוד):> זה אכן כך. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> מה שלא קיים בפועל. <אמיר אוחנה (הליכוד):> דיני הראיות, דיני המשפט הפלילי – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> חבר הכנסת אוחנה, אני לא בטוח שאתה ביקרת שם, אבל – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> אני ביקרתי, תתפלא. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אז כנראה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> כולם לא ביקרו, רק אתה היית שם בשנה שנייה למשפטים. אף אחד לא היה שם. אנחנו לא באנו מהשמים. אנחנו פה, אנחנו מכירים, ולכן עלה הצורך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הצורך – – – <ענת ברקו (הליכוד):> ואם אתה חס על קורבנות הטרור, אתה צריך לתמוך בחוק הזה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – – בגלל – – – ובגלל – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> תפסיקי. תפסיקי. תפסיקי עם התירוץ הזה של טרור. <ענת ברקו (הליכוד):> בדיוק ככה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> מי שילך לבית-משפט בתוך ישראל, יכול לנהל את המשפט הזה לפי כללי המשפט בישראל. <ענת ברקו (הליכוד):> תקל עליהם. תקל עליהם. תקל עליהם. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> את יודעת שאין הליך הוגן? לא יכול להתקיים הליך הוגן – – <ענת ברקו (הליכוד):> הליך הוגן מאוד. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – כאשר השופט עצמו הוא מהצבא – – <ענת ברקו (הליכוד):> אז מה? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – כאשר השופט הוא חלק מהכוח ששולט באנשים – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – זה בית-משפט צבאי. <אמיר אוחנה (הליכוד):> בבית-משפט אזרחי יש הליך הוגן? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – במשך חמישה עשורים. ולכן – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> בבית-משפט אזרחי יש הליך הוגן? שיעור ההרשעות בפלילים הוא דומה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> מה זה קשור? מה זה קשור? <אמיר אוחנה (הליכוד):> אני אסביר לך. כאילו, את גזר-הדין – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אתה מדבר – בהליך האזרחי בישראל – – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> – – אפשר להביא כראיה בדין האזרחי, אבל למה אתה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> בהליך האזרחי בישראל אתה מדבר על שני צדדים שווים. בבתי-הדין הצבאיים זה מקום אחר לגמרי, לא לפי הסטנדרטים הבין-לאומיים, ואפילו לא לפי הסטנדרטים הישראליים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אתה יכול להגיד שיש – – <אמיר אוחנה (הליכוד):> אחרי היום – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – שם משפט הוגן? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אוחנה, הוא כבר סיים את זמנו. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> משפט הכיבוש לא יכול להיות משפט הוגן, תבינו את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. תעלה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחרי שאנחנו מסיימים את הרשימה, יש בקשות דיבור, וגם להם אני צריך לאפשר לדבר, אם יהיו פה. לפי מה שאני רואה אין הרבה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אפשר מהקואליציה? <היו"ר יצחק וקנין:> אם אתה מופיע, בוודאי. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אפשר לבקש? <היו"ר יצחק וקנין:> לא, אם אתה מופיע. מה שמונח פה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא יהיו בקשות דיבור, אדוני היושב-ראש. לא יהיו בקשות דיבור. <אמיר אוחנה (הליכוד):> אה, לא יהיו בקשות. <היו"ר יצחק וקנין:> אתם מסירים אותן. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אוחנה, אתה מטיל חתתך. <היו"ר יצחק וקנין:> בקשות הדיבור הן של יש עתיד בלבד, והם מודיעים לי שהם מורידים אותן. אם כן, מייד אחרי שנסיים אנחנו נתחיל להצביע. מי שצריך לסכם, יסכם; יושב-ראש הוועדה צריך לסכם, ואחרי כן. אני אפילו עוד לא לקחתי זמן. חמש דקות, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אין בעיה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מוכרחה להגיד לכם, הפיתוי לעלות לכאן ולדבר על פקודת הראיות, גדול ככל שיהיה – עם כל הכבוד, אני מרגישה שאי-אפשר לדבר על זה אחרי הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שמנסה להסביר מדוע הוא המתין עם חשיפת פרשות 1000 ו-2000 – שמות מעניינים ניתנו לחקירות האלה. אני לא יודעת אם 1000 זה משהו על השמפניה ו-2000 זה משהו על הסיגר, או קוואנטרו. כל הדברים האלה – אני מודה ומתוודה שאני לא מצליחה להבין איך האדמה לא רועדת תחת רגלינו כאן. אני חייבת לומר לכם את זה בדאגה מאוד מאוד גדולה. קרה משהו מטורף במדינה הזאת. קו ישר נמתח בין פרשת הצוללות, לפרשת המספנות, לפרשיות האלה שנחשפות לפנינו, למה שנחשף בין ראש הממשלה לבין עיתון "ידיעות אחרונות". באמת, נתניהו פשוט לא מסתפק בלהיות מוציא לאור של עיתון אחד; הוא רוצה להיות מוציא לאור של התקשורת. ברור שאנחנו כאופוזיציה היינו חייבים לפנות – וטוב עשה יושב-ראש האופוזיציה שפנה וביקש שוב – האמת, בפעם האלף אנחנו מבקשים שיסיר ראש הממשלה את ידיו מתיק התקשורת. למה הוא לא מסיר את ידיו מהתיק הזה? אדוני היושב-ראש, מה הפיתוי האדיר כל כך? והנה, לאט-לאט נחשפת התמונה בפנינו – הפיתוי הוא גדול. כי באמת ראש הממשלה, לא מספיק לו ולא די לו להיות מוציא לאור של עיתון אחד משמעותי ומרכזי במדינת ישראל; צריך להגיד, "ישראל היום" תופס מקום נכבד מאוד בציבוריות הישראלית של ימינו, אבל זה לא מספיק לראש הממשלה. ולראש הממשלה לא מספיק הניסיון לשלוט במה שקורה בזיכיונות וברישיונות בערוץ 2. ולא מספיק לו לשלוט אם ייסגר ערוץ 10 או לא ייסגר ערוץ 10. הוא חייב לשלוט גם במה שכתוב בעמוד הראשון של עיתון "ידיעות אחרונות". ואני אומרת לכם, האדמה רועדת תחת רגלינו, ואנחנו כולנו, תסלחו לי, יושבים כאן, דנים בעניינינו, חבר הכנסת מיקי לוי, כאילו לא קורה כאן שום דבר. ואני מוכרחה להגיד לכם, אני פשוט לא מצליחה להבין את זה. חברים וחברות, האדמה רועדת תחת רגלינו, ואני לא מתפלאת שכל כך מעט שרים בממשלת ישראל יוצאים להגנתו של ראש הממשלה. חברים, מאוד מאוד מאוד קשה להגן על מערכת יחסים כמו זו שנחשפת בפרשת 1000, בתיק 1000 – אני אומרת לכם, השמות שלפעמים מוצאים ביאח"ה. מאוד מאוד קשה להגן על הדברים האלה. איך אפשר להגן על הדברים האלה? ואנחנו מתבדחים בינינו, נכון, חבר הכנסת יואל חסון: כן שמפניה ורודה, לא שמפניה ורודה. אנחנו מתבדחים בינינו, אבל אנחנו שנינו יודעים: זה לא מצחיק. זה לא מצחיק. ואז אנחנו מגיעים היום לדון בחוק V15, ואנחנו רואים איך הקואליציה, במלאכת מחשבת, מוודאת שאף אחד לא יוכל להשפיע על השיח הציבורי במדינת ישראל למעט אותו עיתון שראש הממשלה חפץ ביקרו. הצעת חוק שנרקחה במשרדו של עורך-דין שמרון, שאנחנו כבר יודעים שגם אין לו הסכם ניגוד עניינים. תקשיבו, זו לא המדינה הפרטית של אף אחד. <מיקי לוי (יש עתיד):> את טועה. את טועה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זו גם לא המדינה הפרטית של נתניהו. <מיקי לוי (יש עתיד):> את טועה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אה, כן? לא, אני לא טועה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זו המדינה שלו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, זה לא. <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא עושה בה כבתוך שלו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה בדיוק העניין. זו לא המדינה הפרטית של נתניהו. זו לא המדינה הפרטית של משפחתו. זאת המדינה של כל אחת ואחד מיושבי הבית הזה. ואנחנו לא ניתן לשכוח את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אם על עיתון הוא בזבז 2 מיליארד שקל. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ולא ניתן לשכוח את זה, חבר הכנסת לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה מה שעלו הבחירות – 2 מיליארד שקל. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו לא ניתן לשכוח את זה. זאת המדינה של כולנו, ולכולנו יש אחריות למה שקורה כאן. והאדמה רועדת תחת רגלינו. חברים וחברות, אל תתבלבלו: גם אם זה נראה כאילו אנחנו מסתובבים כאן מחויכים, האדמה רועדת תחת הרגליים. תוודאו שאתם מתחת למשקופים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. יעלה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. ואחריו – אחרון הדוברים, יוסי יונה, ונעבור להצבעות על החוק. חמש דקות לרשותך, אדוני. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, בקלנסואה הממשלה הרסה 11 בתים בצווים מינהליים. וראו איזה פלא, ביום ראשון, 8 בינואר, בשבוע שעבר, נמסרו צווים. ביום שלישי, 10 בינואר, יומיים אחרי זה, מהבוקר הדחפורים ו"כוחותינו" – "כוחותינו", כי באים לאויב – הרסו את 11 הבתים. קודם כול, לא נתנו להם את האפשרות ללכת לבית-משפט ולהוציא צווי עיכוב, שזה המינימום. למה נותנים את פרק הזמן? ולא רק זה, הם זייפו, כי רשמו על אותם הצווים את התאריך של 19 בדצמבר, כאילו עבר הזמן. אפילו תכננו, כי מבצע של 800 שוטרים מלווים זה מבצע שצריך להתכונן לו. זו הייתה ממש מלחמה. למה הרסו? כי ראש הממשלה יצא בהצהרה: אנחנו רוצים אכיפה שוויונית. אבל בואו נראה את השקר הזה, איפה יש הריסה שוויונית. בשטחים הכבושים אלפי בתים על אדמות גזולות ללא היתר וללא בעלות. לא אוכפים ומוסיפים חטא על פשע: מנסים להסדיר אותן. ולא רק זה, אלא כדי שהם יתקיימו הם מקבלים מימון ממשלתי, ולא ישיר: נותנים לרשויות כאילו, לכאורה – שזה גם פשע; קיומם בשטחים הכבושים הוא פשע, אבל לכאורה הם קיימים לפי החוק, או לפי החלטות ממשלה, כי אף פעם לא יכול להיות לפי חוק – והם מזרימים את הכסף לאותם מקומות, ובאלפים. במושבים מאות-אלפי בתים שקיימים בשטחים חקלאיים ללא היתר, בעילה של סככות – לא הורסים. זה השוויוניות. מתחמי מסחר גדולים, שהרבה שנים נמצאים וקיימים ועושים שם עסקים הם ללא היתר, לא תואמים תב"ע, לא תואמים מתאר, מתפשרים אתם על קנסות. זו האכיפה השוויונית, זה השקר. ועדת אור הכריזה ופשוט דיברה על הממשלה, דיברה אל העם: אסור להתייחס לאזרחים הערבים כאל אויבים. ראש הממשלה ממשיך להתייחס אלינו כאל אויבים. ומה עוד? ביישובים הערביים לא מאשרים תוכניות מתאר או פירוט. המחסור קיים בכל היישובים. זה לא שנמצא מחסור ביישוב אחד ואתה יכול לעבור למקום אחר. בקלנסואה, שהרסו בה את הבתים, לכולם יש היתכנות תכנונית. תוכנית המתאר הוגשה לוועדה המחוזית ב-2003, עד היום לא אושרה, והתוכנית הזאת באה לתת תשובה לצרכים של אותו יישוב עד 2020. אפילו אם יאשרו את התוכנית היום, עד 2020 אנחנו לא נבנה בית אחד שם. אנשים לא יתאדו, ואנשים לא יהגרו ואנשים יהיו באותו מקום. מה רוצים האזרחים הערבים? 1. לאשר תוכניות מתאר ואז לבנות כמו שצריך, מתוכנן, ולקבל היתרי בנייה; 2. לקנות ביישובים היהודיים, ואז נדרוש גם את המסגד, גם את בית-הספר וכל הצרכים שאנחנו צריכים כערבים באותם מקומות; 3. לבנות על אדמתנו בלי היתר, כי אתם לא יכולים להרוס את כל הבתים. אותם בתים שהרסו – יש הרבה בתים מסביב, שהם לא ייהרסו. צריך לשנות את הגישה. ראש הממשלה לא מסתפק במה שהוא כותב, הוא מצטט אתר, והאתר הזה אומר: "כוחותינו פועלים כעת להריסת 12 מבנים ערביים בלתי חוקיים בקלנסואה. הריסת המבנים נעשית כעת בשלושה מתחמים שונים", כאשר 800 שוטרים מאבטחים את האזור. כוחותינו. את זה ראש הממשלה מצרף לפייסבוק שלו, תחת הכותרת "אני לא נרתע מביקורת, וכפי שהנחיתי אנחנו ממשיכים ליישם אכיפה שוויונית". שקר וכזב. אבל מה הכותרת שלו? אני מפרשן אותה: כוחותינו תקפו את האויב, חזרו בשלום והם מתכננים את התקיפה הבאה. אנחנו, כאוכלוסייה ערבית, לא צריכים לשלם את המחיר על הריסת עמונה, והוא עשה את הקשר הישיר ביניהם. עצם קיומה של עמונה הוא פשע של מלחמה, והפשע הזה מתקיים, אבל אנחנו כאילו צריכים לשלם תג מחיר. מה שעשו פה זה תג מחיר, ותג מחיר זה פשע, ומי שמבצע פשע הוא פושע. אני אוסיף גם משפט מאותו מקום, של השר ארדן. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני מסיים. "אני משבח את כוחות המשטרה על מבצע הריסת המבנים הבלתי-חוקיים שהיא מאבטחת כעת בקלנסואה. המבצע המורכב מבטא יישום שוויוני באכיפת החוק בישראל, כפי שצריכה אכיפה להיות". שקר וכזב. גזענות ופשע מאורגן. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת יוסי יונה. חמש דקות לרשותך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אנחנו עוסקים בנושאים מאוד מאוד חשובים, בין אם זה עמונה, בין אם זה תיקון לחוק הראיות, בין אם זה הפרשה שמטלטלת אותנו באשר ליחסי הגומלין המאוד-בעייתיים בין עיתון לשלטון – נשתמש בביטוי הזה כמטפורה. אבל הנה, גם בימים הללו קורים או אנחנו מתוודעים לממצאים מאוד מאוד בעייתיים, והנה, הם עוברים על פנינו וכאילו לא באו לעולם. ואני מתכוון, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לשני דוחות שהתפרסמו במהלך השבוע הזה. גם הדוח של "מרכז אדוה", שאני שמח להגיד ששנים ארוכות הייתי חבר בהנהלה שלו, אדוני היושב בראש, וכן גם הדוח של המועצה לשלום הילד. והנתונים שנחשפים בפנינו – אדוני יושב-ראש הקואליציה, הנתונים – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אני אתך. אני אתך. אני מקשיב לך בלי הפסקה כל הזמן. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני בטוח ואני מעריך זאת מאוד, אדוני יושב-ראש הקואליציה. ובכן, הנתונים שנחשפים בפנינו, פשוט אפשר לומר שהם מקוממים, מזעזעים, והייתי אומר שאפילו יש בהם מרכיב של פשע נגד החברה הישראלית. כיצד יכול להיות דבר שכזה? כיצד יכול להיות שהחברה הישראלית, או אם תרצו מדינת ישראל, ואם תרצו המשק הישראלי, שהוא כל כך איתן וכל כך מצליח – הנה אנחנו מדווחים, מדי תקופה כזאת או אחרת אנחנו מדווחים על הצמיחה הכלכלית המאוד-יפה, על ההכנסה פר נפש הגדולה מאוד, על התל"ג הגבוה מאוד. ואנחנו לא אוהבים לעסוק – אנחנו, בואו נאמר שאני מדבר בלשון קולקטיבית, אבל אני דווקא אוהב לעסוק בחלק, אם תרצו, החשוך של הירח, החלק האפל של הירח, שמצד אחד הוא מואר; ואנחנו מבקשים להדגיש את האור שנובע ממנו, שהוא מקרין אלינו, אדוני היושב-ראש, אבל יש צד אפל של הירח, והצד האפל של הירח, אם כן, זה הפערים המאוד-מאוד עמוקים שמאפיינים את החברה הישראלית. <מאיר כהן (יש עתיד):> ה"פינק פלויד". <יוסי יונה (המחנה הציוני):> סליחה, מאיר? <מאיר כהן (יש עתיד):> ה"פינק פלויד". <יוסי יונה (המחנה הציוני):> שמיעתי לקויה, ולך יש קול די גבוה, ואתה משום מה מתקמץ להשתמש בו. <מאיר כהן (יש עתיד):> ה"פינק פלויד". <יוסי יונה (המחנה הציוני):> ה"פינק פלויד". יפה מאוד. יפה. אני שמח לאסוציאציות האלה, מאיר כהן, חברי. אז אם כן, בואו תראו את הנתונים הללו, שצריכים לזעזע אותנו, לזעזע את קברניטי המשק, את שרי הממשלה, אותנו, חברות וחברי הכנסת. 2015 – ההכנסה הכספית ברוטו של משק בית שבראשו שכיר עמדה בעשירון התחתון על 4,644 שקלים, בעוד שבעשירון העליון היא עמדה על 58,293 שקלים. פערים אדירים. שני העשירונים הגבוהים, אדוני היושב-ראש, התשיעי והעשירי, נהנו מ-43.9% מכלל הכנסות משקי הבית. שוב, שני העשירונים העליונים נהנו מ-43.9% מכלל הכנסות משקי הבית בעוד ששמונה העשירונים התחתונים התחלקו ב-56% הנותרים. מקומם. מזעזע. בלתי מוסרי. גם שימו לב מה מתלווה לפערים הללו. אנחנו עומדים כאן, מדברים, קוראים, גוערים, מפצירים בממשלות ישראל שישנו את המדיניות הכלכלית שלהן. והנה, שוב אנחנו מגלים את העובדות האלה, המקוממות, שההוצאה האזרחית של ממשלת ישראל היא אחת מהנמוכות במדינות ה-OECD – היא עומדת על כ-41%, כאשר במדינות ה-OECD היא עומדת על כ-50% מהתל"ג. לידיעתכם, כל 1% בתל"ג הוא כמעט 10 מיליארד שקל, אדוני מאיר כהן, שמקשיב לי בתשומת לב מאוד מאוד רבה, זאת אומרת שחסר לנו בתקציב, בשוטף, כ-100 מיליארד שקל. 100 מיליארד שקל שנעדרים מהתקציב השוטף בהשוואה למדינות ה-OECD, והם אחראים במידה מאוד מאוד רבה ליוקר המחיה. כי מה זה יוקר המחיה? מצד אחד ההכנסה שלך, שהולכת ומצטמצמת, מעמד הביניים הולך וקורס – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר, לסכם. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – ומצד שני, המדינה מעבירה את האחריות למימון השירותים החברתיים לאזרחיה, וכך – עם השכר המאוד-נמוך של חלק ניכר, הולך וגדל, מהשכירים במשק, ומצד שני, הצמצום – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני מסיים, אדוני היושב-ראש. מצד שני, הצמצום באחריות של המדינה למימון השירותים החברתיים, ואנחנו מקבלים את התמונה הנוראית הזאת של פערים עמוקים, של יוקר מחיה כל כך גדול – שוב, שאין לו שום הצדקה, משום שאנחנו מדינה חזקה, עשירה, אבל חלק ניכר מאזרחיה חי במצוקה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. אדוני השר יובל שטייניץ ביקש להתערב בדיון, ואחרי כן יושב-ראש הוועדה, אם יהיה וירצה לסכם, יסכם – – – <קריאה:> בשם. <היו"ר יצחק וקנין:> בשם – ודאי, ודאי – בשם יושב-ראש הוועדה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתפלא על דבר אחד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> רק על דבר אחד? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> בהקשר של הצעת החוק הזאת. אתה צריך לחכות לסיום המשפט, יואל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מתי מספחים את מעלה-אדומים? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מתי מספחים את מעלה-אדומים? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> חכה גם אתה לסיום המשפט, זה המשפט הבא. אני מתפלא על דבר אחד לגבי הצעת החוק הזו. אני מתפלא על הוויכוח שהיא יוצרת. בסך הכול, הצעת החוק, שיזמה ידידתי חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – היא הצעה שנועדה להקל על משפחות של נפגעי טרור, ועל נפגעי הטרור עצמם, בבואם לתבוע פיצויים על הנכות או הנזק שנגרם להם בבתי-המשפט בישראל. ומה אומרת הצעת החוק הזו? שאם ישנם ממצאים, מסקנות, פסקי-דין, גזרי-דין, בבתי-המשפט הצבאיים, הממצאים והמסקנות שיתקבלו בבתי-המשפט הצבאיים יהיו קבילים כראיות וישתמשו בהם בבתי-הדין האזרחיים כאשר אותם נפגעי טרור באים לתבוע פיצויים מאלה שפגעו בהם או מאלה שעמדו וסייעו ועודדו את אלה שפגעו בהם. אז איפה כאן הסיבות למחלוקת? זאת הצעת חוק הומנית מאין כמותה, שבסך הכול נועדה להקל על נפגעי טרור ובני משפחותיהם בבואם לבקש צדק ומזור ופיצויים הולמים. הרי חלק גדול מהטרוריסטים ומעושי הטרור נשפטים בבתי-משפט צבאיים. ולכן, אם הראיות הללו, המסקנות הללו, פסקי-הדין הללו, לא יהיו קבילים במערכת המשפט האזרחית בישראל, אז אותן משפחות שהפיגועים שבהם נפגעו יקיריהן מתבררים בבתי-משפט רגילים בישראל, יכולות לנהל תהליך ולהסתמך על הקביעה של בתי-המשפט בישראל שמדובר באירוע טרור שהתבצע על-ידי ארגון כזה או ארגון אחר, ביוזמה כזו או ביוזמה אחרת; ואותם נפגעים שהבירור המשפטי של מעשי הטרור המחרידים הללו כלפיהם היה בבתי-המשפט הצבאיים, עליהם יש עכשיו נטל ההוכחה מחדש. אז א. נוצר פה אי-שוויון בין שני סוגים של נפגעי טרור; ב. נוצר פה עיוות – לא עיוות – עינוי דין מיותר, עיכוב דין למשפחות, ואנחנו צריכים לעשות הכול כדי לאפשר להן צדק משפטי מהיר ככל האפשר. עכשיו אני שומע, להפתעתי, שאחד הטיעונים של המתנגדים הוא שההכרה בפסקי-הדין של בתי-הדין הצבאיים במסגרת דיונים משפטיים בבתי-המשפט הרגילים בישראל, משמעותה סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל. אז אני רוצה לומר לחברי מסיעות השמאל, לאלה שמתנגדים ולאלה שמתלבטים – מהרשימה הערבית המאוחדת, מסיעת מרצ, ממפלגת העבודה, גם – נדמה לי שאתם תומכים, נכון, יש עתיד? <קריאה:> תומכים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אין טענה יותר אבסורדית מהדבר הזה. לפי הטענה הזו אפשר לטעון גם שאם מיישמים פסקי-דין של בתי-הדין הצבאיים וכולאים את אותם טרוריסטים בבתי-סוהר בישראל, זה סיפוח, כי לוקחים את פסקי-הדין של בתי-הדין הצבאיים ומחילים אותם או מקיימים אותם בתוך מדינת ישראל. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – בכלא "נפחא" – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מישהו טען פעם שהעובדה שטרוריסט יכול להישפט בבית-הדין הצבאי ביהודה ושומרון ולהישלח לריצוי עונשו בכלא "נפחא", זה סיפוח? איזה סיפוח יש פה? איזו טענת סיפוח יש פה? הרי בתי-הדין הצבאיים ממילא פעילים. גם זה לא סיפוח. אבל העובדה שמתחשבים בפסקי-הדין שלהם במערכת המשפט האזרחית בישראל, אין בה שמץ של סיפוח, ולכן, הטענה שזה סיפוח בדלת האחורית של השטחים, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהטענה הזו היא עלבון לאינטליגנציה. לכן, אני מציע לחברי במפלגת העבודה – סליחה, המחנה הציוני – במפלגת מרצ, ובמפלגת הרשימה הערבית המאוחדת – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לך לא מתאים – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> למה לא מתאים לי? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> עוד פעם. סליחה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הרשימה המשותפת, הרשימה השלישית בגודלה בכנסת – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אוקיי, אני מודה לך שאתה מדייק אותי. הלוואי שכולנו היינו תמיד מדייקים בכל העובדות, כולל במתווה הגז. הרשימה המשותפת, לא הרשימה הערבית המשותפת – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני מתנצל על – – – <קריאות:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לא, לא, על דיוק בנתונים. אני תמיד דייקתי, האמת היא נר לרגלי. אחרים לא דייקו – חלקם בטעות וחלקם בכוונת מכוון או בזדון. אבל, דב חנין, הרי הרשימה המשותפת – כך היא קוראת לעצמה וכך אני אקרא לה – ולא הרשימה הערבית המשותפת, אני מודה לך על התיקון, לא התכוונתי חלילה וחס לפגוע בך או בכבוד הרשימה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> יש לי המון ביקורת עליכם ועל מה שאתם מייצגים, אבל לא התכוונתי לשנות את שמכם ולפגוע בכם בצורה כזו זולה. לא מתאים לי ואני מודה לך על התיקון, לכן. אני חוזר ואומר, דב, אבל, וזה הטיעון המרכזי, ואני מקווה שאוזניך עכשיו – אחרי שתיקנתי ואמרתי נכון את שם הרשימה שאתה משתייך אליה אני מקווה שאוזניך קשובות: הטענה שהחוק ההומני הזה הוא סיפוח השטחים בדלת האחורית היא טענה שלא מחזיקה מים, ולמעשה היא באמת גובלת בעלבון לאינטליגנציה. לכן הייתי שמח אם גם הרשימה הערבית – סליחה, הרשימה המשותפת, הלא-ערבית – הרשימה המשותפת, הייתה מצביעה בעד ההצעה הזאת. אני בכלל, כפי שאתם יודעים, חברי וחברותי חברי הכנסת, מכבד את בתי-המשפט – לפעמים אני חולק על עמדתם באשר הם – וגם את מערכת המשפט הצבאית. אני חושב שיש לנו מערכת משפט צבאית מפוארת, שאמורה לשפוט ושופטת על-פי ראיות, על-פי ממצאים, על-פי טיעונים ועל-פי החוק. הגנתי על מערכת המשפט הזו בפרשת ההתלהמות כנגדה בעקבות פסק-הדין שהרשיע את החייל אלאור אזריה וההתלהמות ברחובות כנגד השופטים וכנגד מערכת המשפט הצבאית – וכנגד כמה מחברי לכנסת, שאפילו דיברו על משפט מבוים או משפט ראווה. אני חושב שכולנו צריכים לכבד את בתי-המשפט הצבאיים בישראל, שעושים עבודה מצוינת. כמובן, גם ובעיקר כאשר הם שופטים טרוריסטים, מחבלים, שביצעו או תכננו פיגועים נוראיים. אנחנו צריכים לתת לבתי-המשפט האלה את אותו גיבוי ציבורי ואותו כבוד. זה לא אומר שלפעמים לא מותר לבטא אי-נחת או לחלוק על עמדתם של בתי-המשפט בישראל. לסיכום, רבותי וגבירותי, מאחר שחברת הכנסת עליזה בראשי מאותתת לי שהיא השתכנעה מדברי, אני מסיים בזאת וקורא לכולכם לתמוך בחוק החשוב וההומני הזה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר יובל שטייניץ. חברי הכנסת, אורי מקלב, ממלא מקום יושב-ראש – לא. יש הסתייגויות לחוק; אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות. לסעיף 1 יש הסתייגות מס' 1, של חברי הכנסת זוהיר בהלול, יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; של חברי הכנסת אוסאמה סעדי, יוסף ג'בארין, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, באסל גטאס ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת; ושל חברי הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ. מי בעד ההסתייגות לסעיף 1, הסתייגות מס' 1? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 46 נמנעים – 1 ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 46 מתנגדים, 36 בעד, אחד נמנע. אם כן, הסתייגות מס' 1 לסעיף 1 לא נתקבלה. הסתייגות מס' 2 לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 34 נגד – 45 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 45 מתנגדים, 34 בעד, אין נמנעים. אם כן, הסתייגות מס' 2 לסעיף 1 לא נתקבלה. הסתייגות מס' 3 לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 46 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> מתנגדים – 46, בעד – 35, אין נמנעים. אם כן, גם הסתייגות מס' 3 לסעיף 1 לא נתקבלה. אם כן, אנחנו מצביעים על סעיף 1, כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 9 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 49 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 49 בעד, 34 מתנגדים. אם כן, סעיף 1 נתקבל כהצעת הוועדה, וגם עבר בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. כן, אדוני, נא לפתוח את המיקרופון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני מבין שיש עתיד תומכים בחוק, ולכן אני מבקש, בשם הרשימה המשותפת, לראות בהצעה הצעת אי-אמון בממשלה. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, הממשלה יכולה לבקש הצבעה מייד או – – – <קריאה:> הצבעה. <היו"ר יצחק וקנין:> הצבעה מייד. אם כך, שימו לב: מי שמצביע בעד הוא בעד הצעת החוק ונגד האי-אמון; מי שמצביע נגד, הוא בעד האי-אמון ונגד החוק. שיהיה ברור: מי שמצביע בעד הוא בעד החוק ונגד האי-אמון. זה גם בקריאה שלישית. אם כן, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד החוק – 45 נגד – 34 נמנעים – 4 חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18), התשע"ז–2017, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 45 בעד, 34 מתנגדים, ארבעה נמנעים. אם כן, גם ההתנגדות – גם האי-אמון ירד, וגם החוק עבר בקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אם כן, חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 18), התשע"ז–2017, עבר בקריאה שלישית ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני רוצה להזמין את חברת הכנסת ענת ברקו לברך. <דוד ביטן (הליכוד):> ענת – – – <ענת ברקו (הליכוד):> החוק הזה שווה ברכה, אדוני יושב-ראש הקואליציה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, החוק לעיגון מעמדם של בתי-המשפטים הצבאיים אינו מדבר על סיפוח או שינוי סטטוס של שטחי יהודה ושומרון; הוא מדבר בסך הכול על הכרה בתוצרים של בתי-המשפט הצבאיים, כדי לחסוך מקורבנות טרור לעבור את כל התהליך הזה מחדש כדי להוכיח שהטרוריסטים שפגעו ביקיריהם אשמים. אני רואה חובה נעימה להודות לשרת המשפטים איילת שקד וליועץ שלה גיל ברינגר, ליושב-ראש ועדת החוקה ניסן סלומינסקי, לסיגל קוגוט, שהייתה היועצת המשפטית של ועדת החוקה, לאפרת חקאק, עוזרת ליועצת המשפטית של ועדת החוקה, לאסף פרידמן, מנהל הוועדה, לתמר הרן, היועצת הפרלמנטרית שלי, על עבודה מצוינת שלה, ולהודות לחבר הכנסת ביטן, יושב-ראש הקואליציה, ולסיעה, לחברות שעזרו שהחוק יעבור וקראו לכל סיעות הקואליציה – לעליזה, לדנית, לשלי ולילנה, להודות לכן על העבודה המאומצת. אני שמחה שהחוק הזה עבר. החוק הזה הוא חשוב מאין כמותו, ומה שאפשר ללמד כאן זה דבקות במשימה; בפעם הקודמת החוק נפל בקריאה ראשונה כי שני חברי כנסת לא הואילו בטובם לבוא להצביע – יום למחרת הגשתי אותו לוועדת שרים. החוק הזה עבר, הוא חשוב, והוא נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה רבה לאלה שתמכו בו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. <הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון מס' 33), התשע"ז–2017> [מס' מ/831; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ט"ו, עמ' 9249; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, אנחנו עוברים להצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון מס' 33), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> ערב טוב, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. תרשו לי כמה משפטים אישיים לזכרו של שמעון פרס. הייתה לי הזכות הגדולה להכיר אותו, להיות אתו ולפגוש אותו בעשרות הזדמנויות, גם אינטימיות, גם עם מחלוקת, ולפעמים, ורוב הזמן, בהנאה מלאה. את האיש הזה הכרתי כעולה חדש. הוויכוח הראשון היה על אופקים, וזה נמשך לכל אורך התקופה. אני גם שמח שכשהקמנו את מוזיאון המדע בבאר-שבע על-שם קרסו, הוא ביקש שתהיה שם תערוכה על הכור האטומי של דימונה, שנוגע למטרות שלום. אני רוצה לומר לכם, חברים, המרגש בזה הוא שהתערוכה, כמו כל התערוכות האחרות, גם בעברית וגם באנגלית, ואני רוצה לציין במיוחד – בערבית, והתרגום של התערוכה לערבית נעשה על-ידי פיזיקאי תושב חברון שנשלח אלינו על-ידי הוועדה לאנרגיה אטומית בווינה. לשמעון פרס הייתה רגישות חברתית מדהימה. החזון וההכרה שלו במה ובאילו כיוונים המדינה צריכה ללכת – זה פשוט בלתי נשכח. אני רוצה לציין רק אנקדוטה קטנה, ויכוח עם אשתי. יום אחד אני מקבל טלפון, ואומרים לי: שמעון רוצה שתבוא אליו ביום שישי בבוקר בג'ינס. שמעון מבקש – כמובן, חייבים לעמוד בדרישה. אשתי רואה אותי ביום שישי בבוקר קם, לובש ג'ינס, ואומרת: לאן אתה הולך, אדוני? אמרתי לה: לנשיא המדינה. אומרת: הצחקת אותי, בג'ינס כזה? אז הבאתי את ההוכחה אחרי צילום של הפגישה המרתקת, שהייתה קשורה לקידום מדענים צעירים בישראל. אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת החוק הממשלתית, הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (תיקון מס' 33), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ושלישית. הצעת חוק זו מעגנת את המלצותיה של ועדת ברנע, שהוקמה בשנת 2003 על-ידי שר האוצר דאז בנימין נתניהו, על מנת לבחון את הדרכים לצמצום הפגיעה בקרנות הפנסיה הוותיקות כתוצאה משינויים בעקום הריבית. ועדת ברנע הגישה את המלצותיה בשנת 2011 לשר האוצר דאז, היום חבר הכנסת ושר האנרגיה ד"ר יובל שטייניץ, שמצא לנכון להמליץ ולהעביר את זה הלאה כדי שההמלצות יטופלו כראוי. היא המליצה על אופן החישוב והגובה של כריות ביטחון שיעמדו לרשות הקרנות הוותיקות שבהסדר. אני מזכיר שהקרנות האלה, ב-1995 ביקשו מהן להפסיק לצרף חברים חדשים ומאז הן רק משרתות את הוותיקים, שהולכים ומזדקנים, והקופות שלהן מידלדלות, לצערי, כפי שאמרתי, בגלל הריבית. הצעת החוק מציעה להעמיד לקרנות שבהסדר כריות ביטחון בשיעור שעליו המליצה הוועדה, בסך – תקשיבו טוב, חברים, זה סכום אדיר, כולנו נלחמים לפעמים על כמה מאות-אלפי שקלים וכמה מיליונים בודדים; ההמלצה של כריות הביטחון, בחישוב של 2008 – 11.320 מיליארד שקל. שמונה קרנות ותיקות היו בהסדר: "מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ" – חברים, גם הסכומים לא מפחידים? אני יכול לבקש קצת שקט, גברתי היושבת-ראש? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן, אדוני. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אני חושב שיש חוקים שכדאי שניהנה מהם. זה אחד החוקים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה נכון. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> חברים יקרים, איימן חברי, אני מבקש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת יהודה גליק. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תקשיבו כי זה נוגע לאוכלוסיות רבות – מיליון איש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> השר אורי אריאל, אנחנו מבקשים לתת כבוד לאלי. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> יהודה, אתה לא מספיק זקן כדי ליהנות מזה אבל הרבה אנשים ייהנו. "קרן מקפת – מרכז לפנסיה ותגמולים", "נתיב – קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ", "קרן ביטוח ופנסיה לפועלים חקלאיים ובלתי מקצועיים בישראל – אגודה שיתופית בע"מ", "קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות בע"מ", "קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות", "קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ" ו"קופת הפנסיה לעובדי הדסה". אני חייב להגיד ששמירת הפנסיות, הגופים האלה, לאנשים בכל הרמות שנמצאים בהן, לצערי אני לא בטוח שנמצא את זה בקרנות החדשות. בבקשה, חברים, זו עבודה אדירה שהושקעה בחוק הזה, שהוגש על-ידי הממשלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת סמוטריץ, חבר הכנסת גואטה וכל הצוות של הבית היהודי, אנחנו מבקשים שקט באולם. תודה רבה. <יגאל גואטה (ש"ס):> את השמות של הבית היהודי את לא יודעת? רק את שלי הזכרת. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> יגאל גואטה היקר, עבדת, היית גם פה בדיונים. דרך החישוב של כרית הביטחון נקבעה בעקבות המלצות, כפי שאמרתי, של ועדת ברנע, למעט כמה חריגים ותנאים נוספים שהגבילו את מימוש הכריות: א. התקרה – תקרה נוספת למקרה שבו גובה הכרית יעלה על 11.8% מהתחייבויות הקרן. בהצעת החוק המקורית דובר רק על 8%, ופה אני חייב לציין את מאבקו העיקש של שר הרווחה, מר חיים כץ, למרות שהוא לא היה אמור להיות בדיון. אז הכרית עומדת על 11.8%, לעומת 8%. רק הקרנות המצויות בגירעון יוכלו להסתמך על הכרית. במקרה שיינתן בעתיד סיוע נוסף לקרנות, מעבר לסיוע הניתן היום, הוא יופחת מסכום הכרית. העברת סכומים בפועל מתוך הכרית תיעשה רק כשיאזלו הנכסים של הקרנות ולפי הוראה של הממונה – היום הממונָה – על שוק ההון, וזאת למרות שכבר כיום הקרנות מסתמכות על הכרית ברישומיהן. אני חייב לציין את הגמישות הזאת, שמוכיחה שרצו באוצר ללכת לקראת המבוטחים באותן קרנות. הצעת החוק כוללת – גם לגבי קרנות הפנסיה הוותיקות שאינן היום בהסדר, אשר בזמנו היו מאוזנות אך כעת חלקן נקלעו לקשיים ומעוניינות להשתמש בכרית. חלק מקרנות הפנסיה הוותיקות שאינן בהסדר והתקרה המיועדת להן נקבעה, אלה הקרנות "יוזמה – קרן פנסיה לעצמאים" – בסכום של 119 מיליון שקל; קרן הפנסיה "עתודות" – 573 מיליון שקל; "קרן פנסיה ה.ע.ל" – 821 מיליון שקל; "קופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לארץ-ישראל בע"מ" – 144 מיליון ש"ח, וגילוי נאות, אני שייך לפנסיה הזאת בזכות עבודה של 25 שנה בסוכנות; "גילעד – גמלאות לעובדים דתיים" – 520 מיליון שקל. כתנאי למתן כרית הביטחון בשיעור שונה של הקרן דרושה הצעת החוק – הקרנות יעשו צעדים לצמצום הפער בין נכסיהן להתחייבויותיהן, בדומה לצעדים שהוטלו על הקרנות הוותיקות שבהסדר; הקרנות יחויבו להעלות את הגיל שבו הפנסיה מתחילה להיות משולמת ולגבות מכל תשלום באחוז מסוים סכום לטובת הקרן. רק קרן שתתקן את תקנונה בהתאם, או שתיקנה כבר את התקנון שלה, תהיה זכאית ליהנות מכרית הביטחון. הסכום הכולל של כריות הביטחון של הקרנות שאינן בהסדר בשלב זה הוא גם כן סכום לא מבוטל, 2.5 מיליארד שקל, והתנאים למימוש הכריות מקבילים לתנאים שנקבעו לגבי כרית הביטחון הכללית. הצעת חוק זו מגבירה את הוודאות הפנסיונית של קבוצת אזרחים, כפי שאמרתי, כמיליון אזרחים, ומעל הכול, תדעו שזה גם מגיע לאוכלוסיות החלשות ביותר של המדינה. ההצעה הזו הנה בעלת מורכבות בלתי רגילה בשל הפן המקצועי והחישובים האקטואריים שנאלצו לעשות המומחים כדי להגיע לסכומים האלה. לכן, אני רוצה להודות באמת קודם כול לפרופסור ברנע ולצוותו על העבודה המאומצת, שנמשכה שנים רבות, והוא המשיך ללוות את זה עד לישיבה האחרונה – דהיינו, עבודה של כמעט 14 שנה. על החישובים האקטואריים אני רוצה להודות לד"ר פפרמן ולנציגי האוצר, הראל שרעבי ואגף התקציבים, שליוו אותנו במשא-ומתן אינטנסיבי ומפורט. אני חייב להגיד שהמעט שאני מעז להגיד שאני יודע זה רק בזכות השיעורים הפרטיים שאני קיבלתי. אני רוצה להודות במיוחד גם ליחידה המשפטית, ליועצת המשפטית שלנו נועה בן-שבת ולצוות הנפלא שלה, שהכין את הצעת החוק, ולצוות של הוועדה – לענת כהן. הרשו לי לציין – אף שזה לא רק בגלל שאני שייך לסיעת כולנו, אבל גם גאה להיות כזה – את שר האוצר, שדחף אותנו להגיע לסיכום של דבר שנמשך, כפי שאמרתי, שנים רבות. לכן אני מעז לבקש מכם, מכל חברי הכנסת בבית הזה, לאשר בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות ולא בקשות דיבור, לכן אנחנו נעבור להצבעה. כל מי שמעוניין להצביע, נא לחזור למקומותיכם. כעת נצביע על הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון מס' 33), התשע"ז–2017, בקריאה שנייה. מי בעד, מי נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 1–13 – 49 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–13 נתקבלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 49 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. וכעת אנחנו נצביע על אותה הצעת חוק בקריאה שלישית. מי בעד, מי נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד החוק – 51 נגד – אין נמנעים – אין חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון מס' 33), התשע"ז–2017, נתקבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בעד – 51 חברי כנסת, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון מס' 33), התשע"ז–2017, עברה בקריאה שנייה ושלישית ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. לפרוטוקול: חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן תומכת. עוד מישהו רוצה להצטרף? חבר הכנסת סלומינסקי וחבר הכנסת נגוסה. תודה רבה. <הצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ז–2017> [מס' מ/1008; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' י"ז, עמ' 9677; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ז–2017, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת יצחק וקנין, בשם יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה וועדת הכלכלה. בבקשה, אדוני חבר הכנסת וקנין. <יצחק וקנין (בשם הוועדה המשותפת):> גברתי היושבת בראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם, בשם חבר הכנסת דוד אמסלם, יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת הכלכלה, את הצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ז–2017, שיזמה הממשלה. הצעת החוק המונחת בפניכם מבקשת לבצע רפורמה כוללת בניהול משק המים, לתקן עיוותים קשים הקיימים היום במשק המים ולהוביל הוזלה של ממש בתעריפי המים הביתיים וגם החקלאיים. הוראות החוק הקיים קובעות כי היטלי הפקה הנגבים ממפיקים פרטיים מועברים היום לאוצר המדינה. מבנה ההיטל יוצר עיוותים במשק המים. עניין זה מתבטא, בין השאר, בהיעדר הלימה בין היטלי ההפקה לתעריפים הנקבעים בכללים על-ידי מועצת רשות המים, הגורם להבדל לא מוצדק בין מפיק מים לבין ספק מים אחר שאינו מפיק מים. היעדר הלימה זה בא לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר בהבדלים שהוא יוצר בין חקלאים שונים באזורים שונים. בנוסף, הוראות החוק הקובעות כי היטלי ההפקה יועברו לאוצר המדינה, מביאות לכך שכספי היטלי ההפקה יוצאים ממסגרת משק המים הכללי, משמשים לצרכים כלליים של אוצר המדינה ואינם משמשים את צורכי משק המים. כדי לתקן עיוותים אלו ולהוביל להוזלה של ממש בתעריפי המים מבקשת הצעת החוק לבצע שינויים משמעותיים בחוק המים: לבטל את היטלי ההפקה הנגבים היום לאוצר המדינה ולבצע במקביל התאמות ותיקונים בהוראות לעניין עלויות ותעריפי דמי המים – זאת, על מנת לקדם את המהלך של ניהול משק המים כמשק כספים סגור, וכן להגביר את אמצעי הפיקוח על השחקנים הפועלים היום בשוק המים, ובעיקר על רשות המים הארצית, או בשמה המוכר, "מקורות". גברתי היושבת-ראש, אני לא אכנס לפרטי ההצעה ולהסדרים המורכבים שנכללים בה וגם להסדרים המשלימים שמלווים אותה, שכן אף שהתכוונו להביא את החוק לידי סיום היום, בהצעת החוק התגלו טעויות משפטיות בסעיפי הפיקוח והעיצומים הכספיים, אשר אינן משפיעות על ההסדר כולו, ויש לתקנן על מנת למנוע פגיעה בזכויות. על כן, לבקשת יושב-ראש הוועדה המשותפת חבר הכנסת דודי אמסלם, אני מבקש, בהתאם לסעיף 91 לתקנון הכנסת, להחזיר לוועדה את הסעיפים המפורטים להלן כדי שאפשר יהיה לתקן את הטעויות ולהביא את ההצעה לקריאה שנייה ושלישית כבר בשבוע הבא. אני אפרט בדיוק את הסעיפים שהחזרתם מתבקשת. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני, לא כל החוק חוזר לוועדה. <יצחק וקנין (בשם הוועדה המשותפת):> ודאי, ודאי. לכן אני מדגיש, הדגשתי זאת: לא כל החוק חוזר, רק הסעיפים שאני אקריא אותם עכשיו יוחזרו לוועדה, יתוקנו, ויבוא כל החוק בשבוע הבא, במכלול המושלם שלו, להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. אם כן, אני מפרט את הסעיפים: סעיף 124ו לחוק המים, המוצע בסעיף 26 להצעת החוק, כשהמטרה היא לבטל את סימן ג' לפרק הרביעי לחוק הקיים, שיוצר סנקציה כפולה; סעיפים 150ב(ב)(2), 150יז(ג), 150יח, 150כב לחוק המים, המוצעים בסעיף 28 להצעת החוק – הסעיפים עוסקים במנגנוני הפיקוח של רשות המים ויש בהם טעויות שיש לתקנן. כפי שאמרתי, רק סעיפים אלה יוחזרו לדיון בוועדה כדי לתקן טעויות משפטיות שנפלו בהם, ואי-אפשר להביא את הצעת החוק לאישור לפני שיתוקנו. אבקש מהכנסת לאשר את החזרת הצעת החוק לוועדה, בהתאם לסעיף 91 לתקנון הכנסת, בעניינים מסוימים אלו. אבקש להעמיד את העניין להצבעה עכשיו. אבקש גם את תמיכת חברי הכנסת בהצעה, תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק וקנין. כאמור, מה שאנחנו מבקשים כרגע הוא להחזיר את הצעת החוק לוועדה להמשך הדיון, ואז יחזירו לנו את זה רק בסעיפים הספציפיים שהקריא לנו חבר הכנסת וקנין. אז כמובן כבר לא יהיו עכשיו בקשות דיבור, הכול יהיה בדיווח הסופי. לכן אני אבקש להצביע על העברת החוק, הסעיפים שהוקראו על-ידי חבר הכנסת וקנין, לוועדת הפנים – בחזרה לוועדה המשותפת. מי בעד, מי נגד – נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה – 52 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להחזיר לוועדה המשותפת לוועדת הפנים והגנת הסביבה ולוועדת הכלכלה את העניינים ביטול סנקציה כפולה ומנגנוני הפיקוח בהצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ז–2017, נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 52 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לוועדה המשותפת להמשך דיון, לתיקון הסעיפים שהוקראו על-ידי חבר הכנסת וקנין. <הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1107); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה. אני לא רואה כרגע את שרת המשפטים. יש מישהו מהשרים שמציג את החוק בשם שרת המשפטים? אם אין אף שר שמוכן להציג – כן, בבקשה, אדוני, אני מוכנה להמתין עוד כמה דקות. <יואב בן צור (ש"ס):> אפשר להעביר לשבוע הבא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> שנייה, שנייה, רבותי, לא ממהרים, בודקים כרגע את העניין. השר שטייניץ, אתה מוכן להציג את החוק? יופי. אנחנו עוברים לדיון על הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק, בשם שרת המשפטים, השר שטייניץ; בבקשה, אדוני. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני מציג בשם שרת המשפטים ועל-פי בקשתו של יושב-ראש הקואליציה דוד ביטן את הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 39). מוצע לקבוע – אוקיי, סליחה, שנייה. הצעת החוק מבקשת לתקן את חוק הלשכה, לשכת עורכי-הדין, בשני היבטים. התיקון הראשון עוסק בעיקרו בנושאי התמחות בעריכת-דין, משכה והפיקוח עליה. ברקע להצעה עומדים ועדות שבחנו את הנושא בעבר, דוח מבקר המדינה והמתווה שגובש לאחרונה בין ראש לשכת עורכי-הדין, נציגי המוסדות להשכלה גבוהה, נציגי הסטודנטים למשפטים, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ושרת המשפטים. אשר לתקופת ההתמחות, משך ההתמחות השתנה במהלך השנים: הוא עמד על שנתיים, 18 חודשים, ובחוק הקיים – 12 חודשים. הוועדה המליצה כי תקופת ההתמחות תוארך לשנה וחצי. יהיו שני מסלולים: אחד של 18 חודשים, שבו יחויב מי שהשכלתו האקדמית היא תואר בוגר בתחום המשפטים בלבד; ושל 12 חודשים, שיתאפשר בתנאים מוגדרים למי שנוסף על היותו בעל השכלה משפטית גבוהה הוא בעל תואר אקדמי בתחום לימודים נוסף. <חיים ילין (יש עתיד):> יובל, רואים שזה לא מתווה הגז. בחיי – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אוקיי. נראה לי שהצגתי מספיק. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר שטייניץ. כרגע אנחנו עוברים לדיון, ולכך אני מודיעה על נעילת רשימת הדוברים. ראשון הדוברים, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. לרשותך, אדוני, עד שלוש דקות. בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושבת-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, הגשתי אתמול שאילתה ישירה, והיא נדחתה. ועל מה היא מדברת? היא מדברת על אפליה פשוטה, אפילו בשילוט. כשמגיעים לנמל תעופה רואים שילוט. בשילוט הזה יש אפליה. יש שינוי. בשפה העברית יש נוסח מסוים, השורה הבאה היא באנגלית – אותו תרגום – אבל בערבית יש משהו אחר בכלל. יש תוספת, שהיא לא מתאימה בכלל למה שצריך להיות שם. וזה, זה הנוסח של השלט: נא השאר את כבודותיך לא נעולות. בסדר? באנגלית – אותו תרגום. אבל בערבית (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אתה מתבקש לא לנעול את התיקים שלך באמצעות מנעול אבטחה, וזאת על מנת שיושלם הבידוק הביטחוני.) מה התוספת הזאת אומרת? תשמע, אתה ערבי. אתה קורא בשפה הערבית. אתה חשוד, ותשאיר את הכבודה שלך פתוחה, לא נעולה, כי אנחנו צריכים להשלים את הבידוק הביטחוני. למה לא רשמת את זה בעברית? למה לא רשמת את זה באנגלית? למה השפה הערבית צריכה להיות שלישית, לא שנייה? כי השפה הרשמית השנייה היא לא אנגלית. אפליה אפילו בשילוט הזה בתוך נמל התעופה. לא הגיע הזמן שהממשלה הזו תבין שהערבים פה הם אזרחי המדינה, תפסיק להתייחס אליהם כאל אויבים? לא הגיע הזמן? ועדת אור אמרה לכם: תפסיקו להתייחס לאזרחים הערבים כאל אויבים. אפילו בזה? הרי כולם יודעים למה משאירים את התיקים פתוחים – כי יש בדיקה, יש ביקורת. אבל דווקא לערבי אתה רוצה להשלים את זה, להגיד לו: תשמע, אתה שונה. הרי אנחנו קוראים את השפה. אז תפסיקו עם האפליה ועם הגזענות הזו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חאג' יחיא. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. שלוש דקות לרשותך, אדוני. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אני מנצל את ההזדמנות של הצעת החוק כדי להעלות את זעקתם של בעלי הבתים שנהרסו בקלנסואה לפני כמה ימים. גברתי היושבת-ראש, זאת פעם ראשונה, אלה 11 בתים בבת-אחת. זה היה מבצע צבאי לכל דבר. אני לא יודע. אני שמעתי את השר הנגבי משיב על הצעת האי-אמון שלנו בקשר להריסה, ואני לא מאמין. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – של פסק-דין – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> חברים, ראש העיר קלנסואה – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> תקשיב פעם. תקשיב, תקשיב. אתה תמיד לא חושב. הלשון שלך תמיד מקדימה את השכל שלך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> תפעיל את השכל – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> תקשיב לראש עיריית קלנסואה שהתפטר. למה הוא התפטר? הוא אמר: יא ג'מעה, שלוש שנים, שלוש שנים אני רץ אחרי ועדת התכנון ברמלה, המחוזית, כדי לדון רק בהצעה של הרחבת תחום המתאר – שהרבה בתים מהבתים שנהרסו כלולים בה. האנשים בנו שמה, משום שהאזור הזה שם היה מוצע להיות חלק מגבולות המתאר של העיר קלנסואה. אז אתם יודעים מתי קראו לו ברמלה לבוא כדי לדון בבקשה שלו? היום. הוא היום שם, בשעה 14:00 או 14:30, אחרי שלוש שנים שהאיש רץ אחריהם, מתחנן אליהם: בואו נדון בעניין, הגשנו בקשה להרחיב את השטח, להרחיב את תחום המתאר, כדי שהאנשים יבנו בצורה חוקית ולפי היתרים. אבל התעלמו ממנו. האיש – לא נותר לו; האיש – אוי לו מהאנשים והאזרחים שלו, שאומרים לו: אתה לא עושה כדי להרחיב את השטח, ואוי לו כאשר 11 בתים נהרסו. מה יעשה? הוא אומר: זהו. אני, את המפתח הזה של העירייה זורק למשרד הפנים, כי אני חסר אונים. אני לא יכול לשרת את האזרחים שלי בדבר הבסיסי, שזהו הדיור, קורת גג, כדי לחיות, כדי להיות שם בטוחים, במיוחד הזוגות הצעירים. ובאותה העת, השלטונות, משרד הפנים, המדינה שאמורה לסייע לו – כי מבחנה של מדינה לא בהריסה, אלא בבנייה. תבינו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי, ולאחר מכן – חבר הכנסת יהודה גליק. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הדבר החשוב ביותר שיכול לעשות ראש הממשלה היום הוא להסיר את ידיו מתיק התקשורת. תיק התקשורת מוחזק על-ידי ראש הממשלה מתחילת כהונתה של הכנסת הזאת. לכאורה, היו כבר ימים כאלה שראש ממשלה החזיק עוד תיק, הוא החזיק שני תיקים, שלושה תיקים, ארבעה תיקים. אבל העניין הוא לא העומס שמוטל עליו, העניין הוא מהותי: האם ראש ממשלת ישראל, בנסיבות האלה, יכול עדיין למשוך בחוטים ולהשפיע כאשר כל סוגיית יחסיו עם כלי התקשורת המרכזי במדינת ישראל – אולי כבר לא הנפוץ ביותר, חלקו כן, חלקו לא – עומדת מולו, ולילה לילה, כמו שהיה גם הערב במהדורת ערוץ 2, נחשפים עוד ועוד פרקים באותן שיחות ששני החברים ניהלו ביניהם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> הערב זה היה על ממדי הקיצוץ שיחול בעיתון "ישראל היום", בכמה התפוצה שלו תקטן, ועניין המודעות: איזה מודעות, האם אפשר לשלוט בכמות המודעות שתופיע בעיתון, כולל מודעות ממשלתיות. זו הייתה תשובה, אגב, לכל אלה שטענו שבסך הכול היה פה איזשהו משחק בין שני האישים. לא היה משחק. היה פה משא-ומתן אמיתי. אני מרגיש, כאיש תקשורת שעסק בתחום הזה אולי שני-שלישים מחיי, שאלה הם הימים הנוראים של התקשורת הישראלית. אלה הם הימים שבהם התקשורת הישראלית נראית במלוא כיעורה. וזה מציק לי לא מפני שיש מערכות שלא מתנהלות בסדר, כבר היו כאלה ויהיו כאלה, אלא מפני שלתקשורת הישראלית יש חלק מרכזי בחיים הדמוקרטיים של מדינת ישראל, של כל מדינה. ואם יתגלה לנו שבתוך עבודתה של התקשורת נשקלים שיקולים זרים, שאינם ממין העניין, ויש התערבות חיצונית שמשפיעה על התכנים, הציבור ממילא יאבד את האמון שלו בתקשורת. לא רק שהוא לא ייקח עיתון ליד או לא ייכנס לאתר אינטרנט, אלא הוא יאמר לעצמו: אני לא יכול להאמין לדברים שאני קורא או רואה. ואם כך, התקשורת בעצם תאבד את מעמדה החשוב. ומהי הדמוקרטיה אם לא חופש הביטוי, ומהי התקשורת אם לא חופש הביטוי. כשהפרשה הזאת תסתיים, בסופו של דבר, ואני לא יודע מתי, תצטרך התקשורת הישראלית כולה לבדוק את עצמה, לעשות את חשבון הנפש. גם העיתונאים והעיתונים שמעורבים, גם אלה שקופצים היום על גבם וגם אלה שחושפים את חייהם של האחרים ואת פעילותם המקצועית. כאן התגלו כל מיני מערכות יחסים, שעדיין מוקדם להציג אותן. אבל בסופו של דבר אני מקווה, אני מקווה מאוד, שמתוך כל המהומה הזאת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – והימים האלה, תהיה לנו מחדש תקשורת חזקה, פעילה, בריאה, כמו שמדינת ישראל זקוקה לה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת יהודה גליק, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <יהודה גליק (הליכוד):> חברי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, גברתי היושבת-ראש, סגן המזכיר, הקלדנית היקרה, וכולם, אני נורא מתנצל, אני יודע שהאירוע החשוב ביותר שמתרחש בעולם השבוע זה נוני את ביבי, או ביבי את נוני. אני יודע, וזה הדבר שמטריד את כולכם. אבל יש עוד איזה אירוע שולי שמתרחש בעולם השבוע. אני יודע שהוא לא כל כך חשוב כמו נוני וביבי וביבי ונוני. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אתה מתכוון לאירוע שאתה טס אליו? <יהודה גליק (הליכוד):> בעזרת השם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אתה מתכוון לאירוע שיש לפניו ויש אחריו כהווייתכם? <יהודה גליק (הליכוד):> בעזרת השם – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> בעזרת השם. <יהודה גליק (הליכוד):> – – אני ביום רביעי מתעתד לטוס לארצות-הברית, אם מישהו מהאופוזיציה יואיל בטובו לכבד אותי בקיזוז, לאירוע עולמי של הכתרת נשיא חדש למדינה, אולי החשובה בעולם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> זה יותר חשוב מאולי יש חקירה נגד ראש הממשלה? <יהודה גליק (הליכוד):> ואני רוצה לשאת אתי, יחד אתכם, תפילה להצלחתו. הצלחתו להביא שלום לעולם, הצלחתו להביא טוב לעולם. ולכן אני רוצה לקרוא פרק תהילים שנאמר לכבוד מלכותו של שלמה המלך אבל הוא נכון לכל מלך: "לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך. ידין עמך בצדק, וענייך במשפט. ישאו הרים שלום לעם, וגבעות בצדקה. ישפט עניי עם, יושיע לבני אביון וידכא עושק. ייראוך עם שמש, ולפני ירח דור דורים. ירד כמטר על גז, כרביבים זרזיף ארץ" – תהיה כלכלה נהדרת – "יפרח בימיו צדיק, ורב שלום עד בלי ירח. וירד מים עד ים, ומנהר עד אפסי ארץ. לפניו יכרעו ציים, ואיביו עפר ילחכו. מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו. וישתחוו לו כל מלכים, כל גויים יעבדוהו. כי יציל אביון משוע, ועני ואין עזר לו. יחֹס על דל ואביון, ונפשות אביונים יושיע; מתוך ומחמס יגאל נפשם וייקר דמם בעיניו. ויחי ויתן לו מזהב שבא, ויתפלל בעדו תמיד, כל היום יברכנהו. יהי פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו ויציצו מעיר כעשב הארץ. יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו ויתברכו בו כל גויים יאשרהו. ברוך ה' אלהים אלהי ישראל, עשה נפלאות לבדו. וברוך שם כבודו לעולם, וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן". ולוואי שאנחנו לפני תקופה גדולה של ירושלים כעיר העולמית של שלום, ושגרירות ארצות-הברית תעבור לירושלים והיא תכיר בה כבירת מדינת ישראל. כי היא בירת מדינת ישראל. ומי שאיננו מעביר את שגרירותו לירושלים פשוט מנותק מהמציאות. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <חיים ילין (יש עתיד):> יהודה – – – לתל-אביב, מה אנחנו עושים עם זה? תתפלל עוד קצת, אולי בסוף המדינה תעזור להם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, כמובן, יש בהצעת חוק לשכת עורכי-הדין צדדים חיוביים, שאנחנו מברכים עליהם, כדוגמת שינוי המבנה של הבחינה, שיכלול גם דברים מעשיים, גם מינוי שופט בדימוס שיהיה נציב לקבילות ותלונות של המתמחים, גם העניין של הסדרת העניין והכרה במכללות. יש גם העניין שהוא שנוי במחלוקת – גם אצלנו בתוך הרשימה המשותפת, אני מודה ומתוודה – של הקיצור או ההארכה, תלוי איך מסתכלים, כי תקופת ההתמחות הייתה שנה ובמקור רצו להאריך את זה לשנתיים. אנחנו בסוף לחצנו, ויש את הפשרה עכשיו, היא מקובלת גם על משרד המשפטים וגם על לשכת עורכי-הדין, שתקופת ההתמחות תהיה שנה וחצי. אז יש כאלה, הסטודנטים, אנחנו מבינים שהם רוצים עדיין שתקופת ההתמחות תעמוד על שנה, ולכן כמובן נדון בזה בוועדת החוקה. אבל אני רוצה לנצל את שאר הזמן ולדבר על המבצע הצבאי שהיה בקלנסואה ביום רביעי שעבר, כשכוחות המשטרה וכוחות ההרס פשטו על הבתים והרסו 11 בתים. ולמה אני אומר "מבצע צבאי", ודיברו על זה החברים שלפני? כאשר ראש הממשלה מתגאה שכוחותינו עכשיו פועלים בשטח, אז אפילו ראש הממשלה מַשווה ומְשווה את המבצע הזה למבצע צבאי. ואדוני השר לביטחון פנים, עוד לפני שכוחות המשטרה התחילו להרוס ולאבטח, הוא כותב פוסט: "אני משבח את כוחות המשטרה על מבצע הריסת המבנים הבלתי-חוקיים שהיא מאבטחת כעת בקלנסואה. המבצע המורכב מבטא יישום שוויוני של האכיפה, כפי שראוי שיהיה". אדוני השר לביטחון פנים, חברי חברי הכנסת, אני זוכר איך רק לפני פחות מחודש כל הקואליציה, הממשלה עמדה על רגליה על מנת להסדיר התנחלות בודדת של גזלנים, שודדים שגזלו קרקע של פלסטינים, עמונה. כל הממשלה – הממשלה הזאת כמעט נפלה והתפרקה, ואחרי זה הביאו הצעת חוק להסדיר עוד עשרות נקודות, התנחלויות בודדות. לא ראיתי אז את ראש הממשלה והשר לביטחון פנים שמדברים על אכיפה שוויונית, לא ראיתי שהורסים 11 בתים ביישוב יהודי, כאשר באים למגזר הערבי. ועמד פה השר צחי הנגבי והודה שתוכנית המתאר של העיר קלנסואה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – הוגשה ב-2003, גברתי היושבת-ראש. עד היום לא אושרה תוכנית מתאר. מה אתם מצפים מאתנו? החיים ממשיכים. אנחנו חייבים לבנות. באנו בהצעה להסדרת העניין עם הממשלה, אמרנו: אנחנו מוכנים להתחייב לא לבנות במשך שנתיים-שלוש תמורת התחייבות של הממשלה לא להרוס במשך התקופה הזאת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אתם ממשיכים להרוס, ואתם מאלצים גם את ראש העירייה להתפטר, ומאלצים אותנו להתנגד, ואנחנו נתנגד בכל האמצעים למדיניות של הריסת הבתים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואנחנו נתנגד בכל האמצעים למדיניות של הריסת הבתים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, אדוני. הדובר הבא, חבר הכנסת אראל מרגלית – מוותר. חבר הכנסת זוהיר בהלול – בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני מביט על חיינו בעיניים כלות, נוגות ותוגות. אם אני מתייחס לליהוק הקודם שלי ולעולם שמילא אותי ברוחניות שלו, בייעוד שלו, בשליחות שלו, קרי התקשורת, אז באותן עיניים כלות, נוגות ותוגות אני יכול לומר שיר רקוויאם על אותה תקשורת, שמידרדרת פעם אחר פעם, ובתקופה האחרונה מסתבר שגם היא מתבוססת באותה ביצה נוראית, שבה התקשורת רוקחת דילים עם הממשלה. ואותו שיר עצוב מלווה אותי גם כאשר אני רואה את ממשלת ישראל, באמצעות ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, שנכנס אל חדרים אפופי עשן, מנסה לפוגג את החשדות, אבל כל ערב אנחנו מתוודעים לחשדות שהולכים וגוברים. ומסתבר שהשחיתות פושה בתוך שורות ממשלת ישראל, ובמקום שראשי הימין הישראלי יתעשתו ויאמרו בהודאה די אמיצה: טעינו, שגינו, ואנחנו מפנים את הזירה ומאפשרים למדינה הזו להתעצב דרך ממשלה אחרת, הממשלה הזו או הימין הישראלי לא עושה זאת, ואנחנו כמובן גם לא מצפים מכם שתעשו זאת. כנסת ישראל מתחרה, כמו בתוכנית ריאליטי, פעם אחר פעם על חוקים הדרתיים גזעניים. הכנסת היא בעצם הסמן, סמן ההסתה מספר אחת במדינה. רק לפני כמה דקות התחוללה כאן חנגה, חגיגה גדולה, כאשר את הקרנבל מובילה חברת הכנסת ענת ברקו, ששמחה על כך שההספחה קורמת עור וגידים במדינת ישראל, שרוצה להשתלט על עוד 2, 2.5 מיליון פלסטינים. ומה עם החיים המשותפים במדינה, בין ערבים לבין יהודים? כאן השבר הוא עוד יותר עמוק, ואנחנו נכשלים במבחן הבסיסי של הקיום האנושי. כאן אנחנו בעצם מקבלים את עמונה אל מול קלנסואה. צדק לא קיים בתוך כנסת ישראל ובתוך החיים המשותפים. אם מדובר ביהודי שתקע יתד באדמה פרטית של פלסטיני אז הכנסת נזעקת, הממשלה מזדעקת, ומאפשרים אתנן מאוד מוכשר – מוכשר מהמילה כשרות – כדי להכשיר עוד ועוד הנאות ותענוגות לאלה שפלשו אל אדמה לא שלהם. ואני זועק מכאן את זעקתה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה אובדת לכם מבין הידיים, היא חומקת לכם מבין הידיים, אתם מאבדים את הסמן הכי טהור והכי נשגב שהיה לכם עד היום, נכס צאן הברזל שלכם התפוגג לו, התאייד לו והלך לעולמו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת איציק שמולי. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חברותי חברות הכנסת, אני עליתי לדבר לשם שינוי על החוק. דיברו פה היום על הרבה דברים, אבל לא על החוק הזה שאנחנו דנים בו. אני חושב שצריך לקרוע את המסכות מעל הפרצופים של כולם. ברור, וזו אג'נדה – זה בסדר גמור, זה לגיטימי – האג'נדה של לשכת עורכי-הדין הנוכחית היא לקדם את התהליך של הארכת ההתמחות ולסגור את שוק התעסוקה בפני סטודנטים שמסיימים את לימודי המשפטים. יש טענה בדבר הצפה של שוק עורכי-הדין, של שוק עריכת-הדין במדינת ישראל, ולפי המדדים זה אכן המצב. אבל נשאלת השאלה, איך אנחנו צריכים לתקוף את הבעיה, כי מה הועילו חכמים בתקנתם, גברתי היושבת-ראש, אם אנחנו נותנים לסטודנטים ללמוד וללמוד וללמוד, להיכנס לעוד מסלולים של לימודי משפטים – לא רק באוניברסיטאות אלא גם במכללות – ובסוף הדרך אנחנו אומרים להם: תראו, בגלל שיש יותר מדי עורכי-דין במדינת ישראל, נעשה לכם התמחות יותר ארוכה, כדי לעכב אתכם, לעשות עוד איזה מכשול בדרך לפני שאתם נכנסים לשוק התעסוקה? אני אומר לכם, לי אין בעיה שמדינת ישראל תבוא ותגדיר שצריכים להיות פחות עורכי-דין, אבל הדרך לטפל בזה זה לא לגרום לסטודנטים להיכנס למסלולי המשפטים, ללמוד תקופה ארוכה של ארבע שנים, לעשות עוד שנה של התמחות, ואחרי זה עוד לבוא ולהגיד להם: עכשיו אתם צריכים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מה? למה? <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> לא שמו פה זמן, זה מה שהתכוונתי להגיד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא שמו זמן, סלומינסקי. בבקשה, אדוני. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – ואחרי זה עוד לבוא ולהגיד להם: עכשיו אתם צריכים לעמוד במטלות נוספות. אם רוצים שיהיו פחות עורכי-דין, שייתנו לפחות סטודנטים להיכנס ללימודי המשפטים באוניברסיטה ובמכללה, אבל מה, לא למועצה להשכלה גבוהה במדינת ישראל ולא לאף אחד מהגורמים יש את האומץ לבוא לסטודנטים ולהגיד את זה. הרי אם יש משהו שהמועצה להשכלה גבוהה לא עושה זה להסתכל על המקרו במדינת ישראל. כל היום מסתכלים לך – כמישהו שישב שם – על תיקוני-תיקונים, על סילבוס כזה וסילבוס אחר, מה יש בתוכנית כזאת ובתוכנית הזאת. אף אחד לא בא ושואל כמה רופאים צריכים להיות במדינת ישראל, כמה עורכי-דין, כמה מהנדסים; ואז מגיעים למצב שבו כבר חושבים להביא אנשי היי-טק מהמזרח או אני לא יודע מאיפה, כי אין מספיק אנשי היי-טק במדינת ישראל. זה נובע מחוסר התאמה מוחלט בין צורכי שוק התעסוקה לבין מה שהאקדמיה מכשירה אליו. חוסר תיאום מוחלט. ודבר אחד נוסף, אדוני – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – הם לא ועדה לתכנון ותקצוב, אין תכנון. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> נכון. <אלי אלאלוף (כולנו):> יותר גרוע מזה, בשם החופש האקדמי אסור להכשיר פסיכולוגים קליניים בשפה ערבית, למה? כי זה מפלג. תראו איזה אקדמיה עם ראש פתוח – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> נכון, אתה צודק במיוחד, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. דבר אחרון, אדוני יושב-ראש ועדת החוקה, אני מניח שזה יגיע אליך: אתה בוודאי יודע שנחתם הסכם בין התאחדות הסטודנטים לבין הלשכה, אולי גם הממשלה, והצעת החוק הזו לא משקפת את ההסכמות שאליהן הגיעה התאחדות הסטודנטים. הסטודנטים, לפי ההצעה הזאת, נדרשים לשלם על הקורס, הסטודנטים לפי ההצעה הזאת לא מספיק מוגנים. הרי החוכמה זה לא רק להאריך את ההתמחות. אנחנו יודעים שיש תופעות ששולחים היום מתמחים במשרדים להביא קנקן מים וללכת להדפיס משהו במכונת צילום. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עכשיו אני מבקשת לסיים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לפני הדברים האלה – לדברים הללו הייתה אמורה לתת מענה גם הצעת החוק, וזה לא מופיע כאן, ואני מקווה שהתיקונים האלה יוכנסו במסגרת העבודה בוועדה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, השיא של גידול בהכשרת עורכי-הדין היה כשעברו לאצטדיון "טדי" כדי לקיים את טקסי הסיום ומתן התארים. במקביל, אנחנו הקטנו את הערנות ואת התמיכה במקצועות הטכנולוגיים, עד כדי כך שכפי שהוזכר פה, מביאים עכשיו לפה עובדים מחוץ-לארץ. אבל גם יש מחסור גדול מאוד, עד לאחרונה גם היה פער במתן נקודות זיכוי לבוגרי ההשכלה האקדמית, כאשר ההשכלה המקצועית קופחה: נקודה אחת להשכלה הכללית, ולמקצועית – חצי נקודה. בחוק ההסדרים, בחוק שיזמנו מירב בן ארי ואני, השווינו את ההשכלה הזאת להשכלה השנייה. אני חושב שזה לא נכון שהממשלה – ראינו את זה היום בדיון על המעונות: אין לה שום הכוונה וראייה כוללת בהכשרה של כוח-אדם צעיר לצורכי המשק, צמיחתו ופיתוחו. זה גם לא מתארגן לפי אזורים, ולמשל המגמה לחזק את הנגב ואת הגליל לא באה לידי ביטוי בהכשרה נכונה ובהקמת תשתית של מפעלים. אנחנו מוכרחים לחזור ולתת מעמד וכבוד לאדם העובד. הפגיעה האנושה בחקלאות ובתעשייה הקטינה את היכולת לראות אותן כיעד ומטרה לדור הצעיר. הגיל הממוצע בחקלאות הוא למעלה מ-65. אנחנו יודעים שיותר מפעלים הוקמו בחו"ל וקווי ייצור עושים הגירה שלילית אל מעבר לים. לכן, הגידול והצמיחה בישראל בשנים האחרונות היו ביציאות לחוץ-לארץ וברכישת מכוניות. מעולם ישראל לא ראתה בזה מנופי צמיחה ומנועים לחיזוק המשק. לכן אני חושב שיחד עם הקידום של הנושאים שעל סדר-היום, ישראל זקוקה לתוכנית תעסוקה רב-שנתית, ובהמשך לתוכנית תעסוקה רב-שנתית – תוכנית הכשרה, ולימודים שיכשירו את הדור הצעיר ואת הלומדים בכל התחומים כדי לענות על צורכי המשק, אבל לא פחות – לתת להם את האפשרות להתפרנס. למשל, במגזר הערבי יש כמות עצומה של מורים. אני בא מהצפון, מורים נשלחים כל יום ומורות צעירות, אימהות לילדים; הם נוסעים מאכסאל ועמק-יזרעאל עד באר-שבע והדרום. אין שום התאמה בין קליטת אנשים שמשלמים כסף יקר לרכוש מקצוע ובין הכנה התשתית שתאפשר להם להתפרנס בכבוד, תוך שילוב של המגמות של חיזוק הנגב והגליל ופיזור האוכלוסייה. לכן אני חושב שצריך להתחיל את המהלך הזה. אין פה אף אחד שלוקח את זה ברצינות. הרי כבר חודשים ושנים – בשנתיים האחרונות אין בדיוק שר כלכלה, אין שר תעשייה. היינו לפני כמה ימים בוועידת התעשייה וראינו אלף תעשיינים מקטרים על הממשלה, עד כדי כך שהוקמה ועדה – אלא מה, בראש הוועדה עומד מנכ"ל האוצר; הוא זה שאחראי ליצירת המשבר, ועכשיו אומרים לו: תפתור את הבעיה. משפט אחרון. היה היום דיון בוועדת הכספים. תראו איזה חוסר אחריות. הייתה התחייבות לחברה זרה שמפתחת את התשתית בתמנע, של מתכת. עוסקים שם מאות עובדים כבר תקופה ארוכה, בהשקעה גדולה מאוד. הנה בא אגף תקציבים – באמת, אנשים חסרי אחריות אבל מקבלים יכולת לקבל החלטות מעבר לעבודה וליכולת שלהם. <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. בבקשה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> בא אגף תקציבים ומודיע שהוא חוזר בו מהסיכומים. אפילו גפני איבד את השלווה שלו. נתן להם יושב-ראש ועדת הכספים ארכה של עשרה ימים עד שבועיים לחזור עם תשובה, תוך כדי איום על אגף תקציבים שהוא ייתקל בקושי גדול להעביר החלטות בוועדת הכספים אם הוא לא יחזור בו. ישבו שם אנשים מחוץ-לארץ וישב שם יושב-ראש ועד העובדים. אין מקומות עבודה בערבה ואין מקומות עבודה באילת. והנה, באים אנשים ואומרים שלא אכפת להם שהמפעל יעבור לירדן. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אז כנראה יותר טוב ללמוד עריכת-דין, לקבל את התואר באצטדיון "טדי" – – <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת ברושי, תודה רבה, עברת מזמן את הזמן. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – ולהישאר בלי תעסוקה. ממשלה בלי חוט שדרה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת יוסי יונה, פרופסור יוסי יונה – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חברת הכנסת רויטל סויד – בבקשה, שלוש דקות לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו התרגלנו, התרגלנו לשעשוע היומי. אנחנו פותחים כל יום בשעה 20:00 את מהדורת החדשות ואנחנו צופים בתמלילים. אנחנו שומעים על שיחות, קשירת קשר. אנחנו באים ואנחנו שומעים איך שני אנשים, אחד מהם הוא ראש הממשלה שלנו והאחר הוא מו"ל, באים ומנסים לראות איך זה ימליך את זה לראש ממשלה לאורך זמן; השני יראה איך הוא יכול – לכאורה, הכול לכאורה – איך השני יכול באמת להפחית את תפוצת עיתוני "ישראל היום" כדי להעלות את הכסף. אז אנחנו באים ואומרים: פרשיית 2000, פרשיית 1000, יש כתב אישום או אין כתב אישום? יבשיל ויגיע לידי רף פלילי או לא יבשיל ויגיע לכדי רף פלילי? האם בסופו של דבר ראש הממשלה שלנו – יוגש כתב אישום והוא יצטרך לזוז הצדה או לא? כל מה שאנחנו שואלים אחד את השני פה – לא רק אנחנו, גם השיח בכלל, של הציבור: יש פלילי, אין פלילי, יהיה כתב אישום, לא יהיה כתב אישום – אני שואלת: מישהו עצר לרגע ושאל את עצמו, האם אלו הקריטריונים היחידים שבהם אנחנו מודדים את ראש הממשלה שלנו? האם אלו הקריטריונים היחידים שבהם אנחנו בוחנים את נבחרי הציבור שלנו? האם רק השאלה אם זה מגיע לרף פלילי או לא, וכשיוגש כתב אישום, אולי, האם הוא ישעה את עצמו או לא ישעה את עצמו? איפה הערכים, איפה המוסר, איפה הנראות? איפה בכל הסיפור הזה יש מנהיגות שצריכה להוות דוגמה? איפה בכל הסיפור הזה אנחנו מסתכלים על מישהו שמנהיג את המדינה? ראש הממשלה מחזיק בלפחות עוד ארבעה תיקים. משרד החוץ מרוסק לחלוטין. משרד התקשורת – ידענו ועכשיו כבר ברור שיש ניגוד אינטרסים, עם כתב אישום או בלי כתב אישום, עם רף פלילי או בלי רף פלילי. איפה אנחנו נמצאים? ראש הממשלה לא רק חייב להתפטר מתיק התקשורת. ראש הממשלה לא רק חייב לפזר את כל התיקים שלו בצד. ראש הממשלה חייב לתת לנו דין-וחשבון. אתמול בפוסט בפייסבוק אנחנו הבנו שהלכנו לבחירות בעלות של כ-2 מיליארד שקלים למשק – 2 מיליארד שקלים, תארו לעצמכם מה היינו עושים אתם – בצפון, בדרום, בנגב, לחולים, לחולי הסרטן, בכלל למערכת הבריאות, למערכת הרווחה. כל זה בגלל חוק "ישראל היום", כך נכתב בפוסט בפייסבוק של ראש הממשלה. מישהו פה אומר: תן לנו דין-וחשבון, תסביר לנו מה זה? במקום זה, אנחנו מחכים ל-20:00 לשמוע את המהדורות ולדון: האם יהיה כתב אישום והאם, כשיהיה כתב אישום, האם תהיה נבצרות כן או לא? אני אומרת כאן לציבור: תזכרו מה שאנחנו כנראה נוטים לשכוח. יש ערכים, יש מוסר, יש דרך, יש נראות, יש מחויבות של מנהיגות לראות איך העם שלה רואה אותה. זה מה שצריך לעמוד לנגד עינינו. ראש הממשלה, שיסיק את המסקנות, לא רק לגבי תיק התקשורת, לגבי כל התיקים האחרים שהוא מחזיק. תן לנו דין-וחשבון. תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יישר כוח. <היו"ר נאוה בוקר:> הדובר הבא, חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו כאזרחים ערבים במדינה זו מתמודדים מול פשע מאורגן, פשע הריסת הבתים בנגב, בקלנסואה ובכל יישוב ערבי. למר נתניהו אין איפה ואיפה, אלא שוויון מוחלט באכיפת החוק. כך הוא מצהיר, אין איפה ואיפה. לכן הוא מבטל הריסת בתים בעמונה, למרות שישנה החלטת בג"ץ, והוא הורס בתים של ערבים בקלנסואה. נתניהו מפצה 40 משפחות בעמונה, כל משפחה בכמיליון שקל, ואף ישב מספר ישיבות עם תושבי עמונה והתחנן בפניהם לקבל את הצעותיו, ולמרות החלטת בג"ץ, מזה חודשים או יותר, כל יום, כל חודש, מבקשים לדחות. מנגד, הגיבור נתניהו, בנאום עמונה, הבטיח שהאזרחים הערבים יקבלו על הראש, ואף הנחה את הרשויות להגביר את הריסת הבתים שנבנו על אדמה ערבית פרטית. כאשר מדובר באזרחים ערבים, גברתי היושבת-ראש, הוא מאיים ואוכף. אבל למתנחלים הוא מתחנן, ואפילו לא טרח לדבר עם תושבי קלנסואה, למרות שנהרסו שם 11 בתים שעלו מיליונים, מיליוני שקלים לתושבים שם. וכאילו הוא נלחם במדינה אחרת, במדינת אויב, כשהוא אומר "כוחותינו". איזה מין ראש ממשלה זה? כוחותינו הרסו 11 בתים – מה, במדינה אחרת? נתניהו וממשלתו חושבים שכל הזמן אפשר להרוס בתים בלי התנגדות? מעל בימה זו אני מזהיר שאינתיפאדה תפרוץ בלב-לבה של המדינה הזו על-ידי אזרחים ערבים שיתנגדו להריסת בתים. ואם צעירינו יתעמתו עם כוחותיכם, מה יעשו? מה נעשה? מה נקבל כאן? <יהודה גליק (הליכוד):> יש פה מדינה, תפסיקו לאיים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> להרוס בית של ערבי כאילו לא קרה כלום? איזה מין ראש ממשלה? איזה מין ממשלה? איפה ואיפה. רק החטא שלהם שהם אזרחים ערבים? הורסים בתים בלי למצוא פתרון, בלי להציע אלטרנטיבה, כלום, רק להרוס ולהשאיר משפחות שלמות בלי קורת גג. <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. בבקשה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> נכון, כולנו יודעים שבגלל שהוא הסתבך עם כל מיני שחיתויות הוא רוצה באמת – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. בבקשה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – להסב את תשומת הלב של העולם ושל האזרחים כאן לכך שהוא מגביר את האכיפה במגזר הערבי והורס את הבתים. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, אני מסיים בכך: די להריסת בתים, אחרת יישא באחריות נתניהו, וממשלתו, לכל תוצאה שתהיה בחברה הערבית בישראל. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת; חבר הכנסת מאיר כהן – בבקשה, שלוש דקות לרשותך. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני רק רוצה שתשימו לב לדבר אחד, במיוחד החבר'ה שתומכים בחוק. רציתי מאוד לתמוך בחוק הזה, אבל, מירב יקירתי, בסעיף של החוק מאריכים את תקופת ההתמחות. <מירב בן ארי (כולנו):> שנה וחצי. <מאיר כהן (יש עתיד):> שנה וחצי. עכשיו, אני רק רוצה להסב את תשומת לבכם לדבר אחד, ואני פונה כאן ללשכת עורכי-הדין, שהם היום גם השושבינים של החוק הזה: מעסיקים עורכי-דין בהתמחויות כעבדים במשרדים של עורכי-דין. שזה לא ייעלם מאף אחד מכם. אני פוגש מתמחים שמספרים לי – וזה אלפים – שהם כוח עבודה מצוין בתוך משרדים, אבל בגלל שהם בחזקת מתמחים, אפשר להעסיק אותם כמה שרוצים, מאיזה שעות, ואין שום – – – <מירב בן ארי (כולנו):> כן, אבל יש בחוק – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> שנייה, שנייה, מירב – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> למי את נותנת לפקח, ללשכה? <מאיר כהן (יש עתיד):> מי בדיוק מפקח על זה? <מירב בן ארי (כולנו):> קודם כול, יש שם אנשי – – – וגם המאמן שעושה את ההתמחות – גם אני הייתי בהתמחות – המאמן צריך לוודא – – – <היו"ר נאוה בוקר:> פספסת את תורך. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> זה לא – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> מירב, מירב, מירב, אי-אפשר לייפות – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני הייתי – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> מירב, מירב, אני סומך על הגינותך. בואי, תני לי לומר רק משפט אחד ואני יורד. באמת, אי-אפשר לחשוב שכל מי שאתה פוגש, כולם, בלי יוצא מן הכלל – אי-אפשר לחשוד בהם שהם בכיינים. הם כולם רוצים להיות עורכי-דין, עורכי-דין טובים. אבל, למען השם, אני פונה כאן לאותם משרדי עורכי-דין שעובדים אצלם המתמחים האלה, וכנראה שהחוק יעבור ותקבלו אותם לשנה וחצי: היו הגונים עם הסטודנטים האלה. החבר'ה האלה עבדו קשה מאוד, אין שום סיבה להעסיק אותם 12 שעות ביום. וגם אם ממלאים, ויש פיקוח כזה, הרי הם לא מצייצים, כי עד שהם מוצאים מקום להתמחות בו – הם מוכנים לבוא בכל מחיר. ואנחנו צריכים לעצור את התופעה הזאת. חבל מאוד שהחוק הזה, אין בו סעיף שבא ואומר שהתשלום צריך להיות תשלום הוגן והיחס צריך להיות יחס הוגן ולא צריך להעביד אותם מעבר לשעות העבודה המקובלות. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני בחרתי לנצל את ההזדמנות לעלות לדוכן ולדבר, למרות שאני לא הולכת לדבר על החוק עצמו. לא שאין לי מה להגיד, ברור שיש לי, ואני חושבת שזה חשוב מאוד גם כן להביע דעה בנושא. אבל אי-אפשר לעבור לסדר-היום ולא לדבר על מה שקרה ביום שלישי שעבר, כאשר הדחפורים נכנסו והרסו 11 בתים בעיר קלנסואה. ואי-אפשר לעבור לסדר-היום כאשר אנחנו רואים איך התייחסה התקשורת הישראלית, המאוד-אובייקטיבית, בזה שהעלימה את הפשע הזה, בזה שלא התייחסה באותו יום ויום למחרת, עד שפנינו ודיברנו. כנראה שלהרוס 11 בתים כאשר הדיירים שלהם הם ערבים זה לא נושא לתקשורת בעברית, וזה לא נושא שמעניין אף אחד כאשר ממשלת ישראל פותחת במתקפה על 20% מהאזרחים שלה. כי צריך להבין: כאשר הורסים 11 בתים בקלנסואה, זה איתות על המשך המתקפה על האוכלוסייה בכל מה שקשור ללצייר אותנו כפורעי חוק ולצייר את הציבור הערבי במדינת ישראל כאילו בא לו ככה סתם לבנות בלי שיעבור את כל התהליך החוקי שאמור להתקיים. אף אחד לא מדבר פה על העבירות של הממשלה עצמה, שמלינה שנים את תוכניות המתאר של הכפרים הערביים ושל הערים הערביות ולא נותנת לציבור להתפתח בצורה שבה כל ציבור רוצה להתפתח – לבנות, להקים בתים ולחיות על אדמתו. הבתים האלה בנויים על אדמה פרטית של האנשים שבנו, הם לא גזלו אדמה של אף אחד והם לא בנו על מה שנקרא אדמות מדינה, להבדיל מכל הבנייה הלא-חוקית או הלא-מוסדרת בציבור היהודי, ששם רוב המבנים הקיימים ושלא קיבלו אישור – בצד היהודי, שביצעו אזרחים יהודים – נבנו על אדמת מדינה, כאשר הבנייה באוכלוסייה הערבית היא על אדמה פרטית של האנשים עצמם. רוב הבתים, אם היו מאשרים את תוכניות המתאר בצורה הנכונה, הממשלה – ועדות התכנון והבנייה – אם היו מאשרים את תוכניות המתאר בזמן, הבתים האלה היו נכללים. מה שלא אמר השר פה על הדוכן, שחלק מהבתים שנהרסו בחיפזון היו צריכים – הם אכן חלק מתוכנית המתאר שהוא התפאר שעכשיו מעבירים אותה. אז אם ידעתם – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. בבקשה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – שהבניינים האלה היו מוכשרים, למה לחפש ולהרוס אותם בצורה כל כך מגעילה, אם זה לא צעד פוליטי ולא שייך לעניין החוקי בכלל? <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חברת הכנסת נורית קורן – אינה נוכחת; חברת הכנסת מירב בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני דווקא כן רוצה להתייחס לחוק הזה ולא לדברים אחרים. הצעת החוק של לשכת עורכי-הדין היא קודם כול הצעת חוק טובה בעיני. אין ספק שצריכים לעשות בה שינויים, וכשהיא תגיע לוועדת חוקה, גם היושב-ראש של ועדת החוקה וגם חברי הכנסת יוסיפו את השינויים שלהם. אבל לחברת הכנסת אלהרר, שגם את, נכון, וגם אני עשינו התמחות, וגם יש פה עוד הרבה חברי כנסת, כי עורכי-דין יש, כמו שאנחנו יודעים, בלי סוף. אבל – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> כמו זבל. <מירב בן ארי (כולנו):> כן, זה את אמרת, לא היה לי נעים לומר את זה. אבל בעיני זה חוק מאוד מאוד נכון. אני אסביר את הטיעונים שלי. ראשית, אני חושבת שהארכת התמחות לשנה וחצי היא דבר נכון – כשההתמחות טובה, לא כשאתה נער שליח לטאבו או לרשם. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מירב – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני יודעת. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מירב יקרה – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אבל ההצעה לא מטפלת בזה, מירב. <מירב בן ארי (כולנו):> לא נכון. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מה שאת – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אז הנה, אני רוצה להסביר לכם, רגע. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> פקיד אחד שמפקח על כל המתמחים בארץ? <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא, זה לא. <קארין אלהרר (יש עתיד):> כמה מתמחים יש – – – <מירב בן ארי (כולנו):> קודם כול, יש לך מאמן, והמאמן מחויב לוודא שאתה עושה, מהגשת כתב הגנה לכתב תביעה לצו – אתה בסופו של דבר עובר תהליך בהתמחות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – יש בשוק, שבכלל לא רואים את המתמחים. <מירב בן ארי (כולנו):> נכון. דרך אגב, יש גם מתמחים שלא באים לעשות את ההתמחות שלהם, יש מתמחים שמגיעים וגם מנוצלים, אני יודעת את זה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אבל עדיין – אבל אי-אפשר להשאיר את המצב הקיים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אבל איזה מין פיקוח באמת יש? <מירב בן ארי (כולנו):> אז זה בדיוק מה שהחוק מנסה – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אז אני רוצה רגע לא רק לנהל ויכוח אלא גם לומר משהו. בעיני, להשאיר את המצב הקיים כמו שהוא זה לא הגיוני וזה לא יכול להמשיך ככה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> שמתמחים נהיים נערי שליח של משרד עורכי-דין. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אין בעיה, בתנאי שיש באמת פיקוח על – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אבל יש. יש שופט – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אין. <מירב בן ארי (כולנו):> – – שהוא הנציג. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מירב, הדוח של המאמן – – – <מירב בן ארי (כולנו):> והיום אין לך את זה בכלל, את יודעת. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מירב, את הדוח של המאמן – – – <מירב בן ארי (כולנו):> תראי, אני אגיד – יש לי דקה, אני רוצה להגיד משהו בעניין הזה. קודם כול, אני באמת חושבת שצריכים לעשות עוד שינויים בחוק, ונראה לי שגם יושב-ראש הוועדה יודע את זה, ומהיכרות אתו – הוא גם יעשה את השינויים. אבל – וזה משהו – חברת הכנסת גלאון, רגע, את שומעת, אני רגע פה בניהול שיחה ערה עם קארין. אני באמת חושבת, א. צריך לעשות שינוי; ב. צריך להעריך שהיא התמחות מהותית טובה, לא סתם בשביל הניצול של החבר'ה הצעירים; ודבר שלישי, כן חשוב בעיני שכשאתה עובר התמחות, למאמן שלך יהיה איזשהו פיקוח, והוא יוכל לדעת בדיוק מה עברת, והיום זה לא קורה. ואגב, יש כאן גם בתוך החוק משהו מאוד נכון, וזה מסלול ההכרה של המכללות הלא-מתוקצבות. זה שנים שהן כבר צריכות לעבור תהליך אחר מהמוסדות להשכלה גבוהה, למרות שהן הוכרו כדי להעביר תואר, שזה גם חשוב. לכן, אני מציעה לחברי הכנסת מהאופוזיציה להצביע בעד החוק, להגיע לוועדת החוקה, ולתמוך שם בשינויים שצריכים להיות. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <מירב בן ארי (כולנו):> אבל אין ספק שצריך להצביע, זה חוק נכון וזה חוק ראוי. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. סגן השר איוב קרא – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי. הרשימה סגורה מזמן, נכון. אחרון הדוברים – חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת – – <מירב בן ארי (כולנו):> אחמד, תדבר על החוק. אוקיי? זה חשוב. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ציבור עורכי-הדין, זהבה, חברת הכנסת גלאון, חבר הכנסת וקנין, אני מבקש את תשומת לבכם. <קריאה: > או. <איתן כבל (המחנה הציוני):> שכל העיניים יהיו נשואות אליך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל שיהיה מעניין. <יעקב מרגי (ש"ס):> הבן היחיד של הכנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שיהיה מעניין. <קריאות:> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> למה את השמות שלנו לא אמרת? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא הסתיר, הוא הסתיר, הוא הסתיר. עודד, אני מבקש את תשומת לבך. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> פניתי אליך, ואתה קשור לנושא, כי אתה התבטאת היום בעניין. רבותי חברי הכנסת, עיסאווי – – <זהבה גלאון (מרצ):> כן, חבר הכנסת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – מזה כמה שנים אני מטפל בנושא תכנון ובנייה בקלנסואה, בנושא הבתים, ויש צווי הריסה נגד בתים רבים, כמו בכל יישוב במגזר הערבי, כמו יישובים רבים בחברה הדרוזית. בדרך כלל כשמוציאים צווי הריסה נותנים לבעלי הבית אפשרות לפנות לבית-המשפט. במקרה הזה של משפחות אבו עראר וכדיג'ה וחליפה, הודבק הצו ביום ראשון, וההריסות בוצעו אחרי 48 שעות. <זהבה גלאון (מרצ):> מי נתן את ההוראה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עכשיו אני נזכר בדבריו של ראש הממשלה בעת הדיונים על עמונה. הוא אמר שהוא נתן הוראות להגברת האכיפה במשולש, באזור ואדי-עארה, בגליל, בנגב. כלומר, להרוס לערבים. הוא כינס כמה ישיבות קבינט, פנה לבג"ץ כדי לדחות את הפינוי וההריסה בעמונה. ואחרי הריסה בקלנסואה, שבוצעה תוך 48 שעות, לא ראינו שהוא כינס ישיבות קבינט כדי לדון איך להסדיר את הבנייה על קרקע פרטית בקלנסואה. הוא לא פנה לבג"ץ כדי לבקש ארכה, כי כבר לא הייתה פנייה לבית-משפט, לא נתנו אפשרות למשפחות, לשלוש המשפחות. <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ואז הוא אמר: תהיה אכיפה שוויונית. הדבר היחידי שהוא שווה בשני המקרים, יא עיסאווי, הוא שהבעלים של הקרקע בעמונה והבעלים של הקרקע בקלנסואה הם פלסטינים, הם ערבים. <היו"ר נאוה בוקר:> משפט אחרון, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אחד פלסטיני אזרח ישראל והשני פלסטיני מהגדה המערבית. ולכן, אני תוהה, האם בכל פעם שגיא פלג יקריא ויחשוף, ייהרס בית. אני קורא – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – לסנקציות נגד גיא פלג, האחראי להריסות בתים. כל פעם שגיא פלג חושף משהו, נהרס בית. כל פעם שגיא פלג – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה עברת מזמן את זמנך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – מקריא מהפרוטוקולים ומההקלטות, יש אסון כנגד הערבים. <חיים ילין (יש עתיד):> נוני, נוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תופסק – – – <מירב בן ארי (כולנו):> מי אשם? <היו"ר נאוה בוקר:> הוא לא מקשיב. חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תופסק חשיפתם – גברתי, את לא יורדת לעומק העניין. <היו"ר נאוה בוקר:> אתה עברת מזמן את הזמן. סליחה, אדוני, הכנסתי אותך לפנים משורת הדין, החזרתי אותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני מודה לך, אני מודה לך. <היו"ר נאוה בוקר:> אז בבקשה, אל תחרוג יותר מדי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני בהחלט מודה לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אחרון – – – <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> אתה כבר מעל דקה מעל הזמן שלך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הנה, בזה אני מסיים. וכבר אמרתי, אדוני סגן השר: כעומק החקירה בירושלים כן עומק ההריסה בקלנסואה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה לך. חברים, אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 36 נגד – 10 נמנעים – 3 ההצעה להעביר את הצעת חוק לשכת עורכי-הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר נאוה בוקר:> בעד – 36, נגד – 10, שלושה נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה ושלישית, כמובן. <מיקי לוי (יש עתיד):> סליחה, בבקשה, אני חושב שזאת ההצבעה – אני בעד ולחצתי בטעות נגד, לפרוטוקול. <היו"ר נאוה בוקר:> אוקיי, חבר הכנסת מיקי לוי. לפרוטוקול, בבקשה, יירשם שהוא בעד, לחץ בטעות נגד. תודה. <הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47) (מניעת השתתפות בבחירות בשל התבטאות מועמד)> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/675); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נאוה בוקר:> אנחנו עוברים להצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47) (מניעת השתתפות בבחירות בשל התבטאות מועמד), לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת עודד פורר. בבקשה. עשר דקות לרשותך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה, גברתי. תראו, אי-אפשר להתחיל לדבר על החוק הזה בלי לדבר קצת על מאיפה הוא נולד, מה שנקרא, מה מביא אותנו לנושא. ומה שמביא אותנו לנושא, וכדאי קצת לשמוע – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – זה הצבעה על הקיים? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – ציטוטים ששמענו אותם כבר כמה פעמים, גם בדיונים שנערכו בוועדת הבחירות המרכזית, בדיונים שבאו בוועדת הבחירות המרכזית, וביקשו לפסול מועמד או מועמדת או רשימה מלהתמודד בגלל שהם לא עומדים בקריטריונים של סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, שקובע מה הם התנאים שבהם אפשר לפסול מועמד, והכוונה היא כמובן למי שבמעשיו יש כדי לשלול את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, או להסית לטרור, או לקרוא לטרור, או לתמוך במאבק המזוין נגד מדינת ישראל. אז אתה הולך קצת לציטוטים, כמו למשל הציטוט שאמרה חברת הכנסת חנין זועבי סמוך למבצע "צוק איתן": "על מאות-אלפי מתפללים לעלות על אל-אקצא כדי לעמוד מול מזימה ישראלית להתרת דמם של תושבי מזרח-ירושלים. כיום, יש פעילות של יחידים בלבד, אבל נחוצה תמיכה עממית". אנחנו ממשיכים לאמירות של חבר הכנסת אחמד טיבי, שאמר בזמנו: בהיסטוריה של העמים ובמאבקיהם השהיד הוא שיא התפארת. השהיד הוא סמל המולדת. ברכות לאלפי השהידים במולדת ובנכר. ברכות לשהידים שלנו ושלכם בתוך הקו הירוק. הכובש רצה שיכנו אותם מחבלים, אנו אומרים כי אין דבר נעלה יותר מאלה שמתו למען המולדת. או, למשל, הציטוט של ראש הרשימה הערבית המשותפת, חבר הכנסת איימן עודה, כאורחו של "הבית הפלסטיני" בטורונטו, מדבר על המנהיג מרואן ברגותי: לוחם גדול ומודל לעמידה בסבל וסובלנות. כדאי אולי להזכיר קצת על מה יושב אותו מנהיג גדול בכלא, על איזה פעולות. כמובן, הציטוט של חברת הכנסת חנין זועבי כשנשאלה בריאיון ברדיו אחרי חטיפת שלושת הנערים: האם את לא מגדירה את החוטפים כטרוריסטים? היא השיבה: "הם לא טרוריסטים – – – הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם והם נאלצים להשתמש באמצעים האלה". מה זו, אם לא הצדקה לטרור? בסוף, היום נמצא אתנו חבר הכנסת יהודה גליק, שעל ניסיון ההתנקשות בו היא אומרת: "זאת תגובה על הדיכוי במזרח-ירושלים". זאת אומרת, ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק, יש לו הצדקה. אפשר להוסיף את עמידת דקת הדומייה עם משפחות המחבלים, או את הודעת הגינוי שהוציאה אחת המפלגות שם לסעודיה, בגלל שזו קבעה ש"חמאס" הוא ארגון טרור. מפה ואילך ברור לנו שכל האמירות האלה הן אמירות שהדעת לא סובלת שחבר כנסת במדינת ישראל אומר אותן. כל ההסתה הזו, הפרועה, והתמיכה בטרור, זו תמיכה שהדעת לא סובלת. אז אתה אומר, יש ועדת בחירות מרכזית, חוק-יסוד: הכנסת הסמיך אותה לפסול מועמדים מלהתמודד במידה שהם מסיתים לטרור. מה עשתה ועדת הבחירות המרכזית? פסלה. מה עשה בית-המשפט העליון לגבי הפסילה? הפך את ההחלטה. הפך את החלטה, כי היא אמרה – עמדת הרוב היא שאין באמירות של חברת הכנסת זועבי כדי לבסס אותה, הן מתקרבות מאוד לגבולות עילות הפסילה אבל הן לא שם עדיין. רוצה לומר, חסרים המעשים, יש פה רק דיבורים, למרות שאמר בדעת מיעוט השופט רובינשטיין: צריך לבחון את האמירות הפומביות האלה של חברי הכנסת במסגרת פעילותם הפוליטית ולתת להם – כדי להבין מהי תפיסת העולם ממש. יש משקל הרבה יותר גדול דווקא לאמירות האלה מאשר לתצהיר שהם נותנים לבית-המשפט כשכבר באים לפסול אותם. עכשיו, אותו סעיף 7א תוקן כבר בשנת 2002. הוכנסו בו שלושה שינויים: ראשית, אוחדה עילת הפסילה המתייחסת לשלילת האופי הדמוקרטי של המדינה עם העילה המתייחסת לשלילת האופי היהודי. זאת, בשל הרצון שלנו ליצור, מבחינה תוכנית, עילת פסילה שמאחדת את שני הרכיבים הללו. מה אומר, בזמנו, מי שהיה חבר כנסת, אופיר פינס-פז? הוא לא מהצד של המחנה הפוליטי שלי, הוא דווקא מהצד שלכם. אומר אופיר פינס-פז במהלך הדיונים על הצעת החוק הזו: אדם שרוצה לשרת בבית-המחוקקים של מדינת ישראל, אסור שהוא לא יסכים לקבל את העיקרון שהמדינה הזו היא מדינה יהודית ודמוקרטית. ככל שהוא לא מקבל את העיקרון הזה, הוא לא יכול לקחת חלק במשחק הזה. כי אתה לא יכול להגיד: אני משחק את משחק הכדורסל, אבל החוקים שלי הם שונים. לכן אנחנו צריכים לקבוע את הכללים האלה. כדי שלא נמצא שוב את השופט רובינשטיין בדעת מיעוט, בא התיקון הזה לחוק-יסוד: הכנסת, שהמשמעות שלו היא ברורה ופשוטה. נוסיף ל"מעשיו" של אותו חבר הכנסת את המילים: "לרבות בדבריו", כי למרות שחוות הדעת המשפטיות אומרות ש"לרבות בדבריו" כלול ב"מעשיו", בית-המשפט בחר לאורך השנים למצוא פרשנות יותר ויותר מצמצמת, וזה בדיוק המקום שלנו. זה בדיוק המקום שלנו להבהיר ולחדד, חברים: מי שבדבריו לא מקבל את הערכים של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, מי שמסית נגדה, מי שקורא למחבלים "שהידים", ומי שחושב שהוא יכול מצד אחד לאחוז פה בדמוקרטיה הישראלית ומצד שני, עם היד השנייה, לנסות ולהחריב אותה – צריך להבין שזה לא יכול להיות; לא במדינת ישראל ולא באף מדינה דמוקרטית אחרת. אחרי שנאשר את הצעת החוק הזו, אז בפעם הבאה שאותם חברים יחליטו להסית נגד מדינת ישראל, הם יצטרכו לראות את הכנסת הזו מבחוץ. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים. אגב, רשימת הדוברים סגורה. בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערי הרב אנחנו עוד פעם עדים לאיזה שפל, איזה שפל של זלזול בדמוקרטיה ובחופש הביטוי. אבל השפל הוא בפרשנות שנותנים לדמוקרטיה או לחופש הביטוי ולמובן של תרבות דמוקרטית או משטר דמוקרטי. גברתי היושבת-ראש, יש שני מושגים שהפכו לשני אלים, שבשמם מקריבים, שעל המזבח שלהם מקריבים את חופש הביטוי והדמוקרטיה. הראשון הוא הדמוקרטיה עצמה. בשם זה שמדינת ישראל דמוקרטיה במגננה, מתגוננת, הם רומסים את הדמוקרטיה ומוסיפים עוד משטרה: משטרת מחשבות ומשטרת התבטאויות גם. מי ימדוד, כפי שמדדו את ההפרעה שלנו, את הדציבלים של האד'אן – זו הפרעה של הערבי; עכשיו פורר ומי שכמותו, מאבירי הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ימדדו מה מידת החומרה של ההתבטאות על סולם ריכטר של חופש הביטוי ושל הסכנה לדמוקרטיה, שהם חושבים שהיא תישאר דמוקרטיה אחרי כל הצעות החוק האלה, האנטי-דמוקרטיות. הדבר השני, שהוא האל הראשון, זה אל הביטחון. בשם שמירה על ביטחון מדינת ישראל, הם רומסים גם את חופש הביטוי. הם עושים סתימת פיות לכל האחרים, במיוחד חברי הכנסת הערבים והציבור הערבי. גברתי היושבת-ראש, פעם אני אמרתי שהדמוקרטיה הישראלית, אני מדמה אותה ככה – אומרים לנו בישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחרים: הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא ישראל; אני אומר שהדמוקרטיה הישראלית זה כמו אחד שאומר לך: תסתכל על השמים, תסתכל על הכוכבים היפים האלה, ובינתיים הוא מושך את האדמה מתחת לרגליים שלך, מפקיע את האדמות שלך, הורס את הבתים שלך. זה דומה מאוד לאמרה של הנשיא הקנייתי הראשון, ג'ומו קניאטה, שאמר: באו הלבנים, באו האירופים, אלינו האפריקנים, ואמרו לנו: תעצמו העיניים, תהיו נוצרים טובים, תדברו עם אלוהים, ובינתיים, כאשר עצמנו את העיניים, גנבו לנו את האדמות שלנו. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מה שרוצה החוק הזה – הוא בא לשנות את השפה, את המשמעות של המילים, ולפרש. מוצע להבהיר כי "מעשיו של האדם", המונח הזה, המשמעות שלו כוללת גם התבטאויות. ומה הוא אומר עוד? – "כפי הגישה המקובלת בפסיקה". אז תשאיר את הדברים לפסיקה, מה אתה בא להתערב גם בפסיקה? אבל בואו נשאל מה זה דמוקרטיה. זה בראש ובראשונה חופש ביטוי. האם בגלל התבטאות שלא מתיישבת עם הימין פוסלים אדם מלהתמודד לבחירות בכנסת, או את הרשימה שלו? האם החוק הזה, שבא לדבר על מעשים של איש או רשימה – הפרשנות הזו יכולה לעמוד במונחים של הדמוקרטיה? ואם כן, האם הביטוי – מבקשים מדינה יהודית-דמוקרטית, אז לפחות המובן הוא שהם שווים, כאילו שני המונחים צריכים להיות ביחד. האם חופש הביטוי הזה, שרוצים למנוע מאתנו, האם זה צריך להיות גם תואם את האידיאולוגיה שלכם, של הרוב? לא מספיקה העריצות של הרוב בחקיקה, שהיא לפעמים טיפשית ומיותרת, אשר מושתתת על גזענות? ומי שבא ומתבטא בגזענות, מתבטא באנטי-דמוקרטיות – צריך לפסול אותו? אני אתן דוגמאות. המשפט: כוחותינו הורסים בתים בקלנסואה – "כוחותינו", כאילו שאתה מדבר על אויב, האם זה דמוקרטי? זה אנטי-דמוקרטי לגמרי, כי אתה מדבר על מישהו זר ואתה מדבר על אזרחים. לאזרחים הדמוקרטיה חד-משמעית. זו התבטאות אנטי-דמוקרטית. האם פוסלים את ראש הממשלה או את השר לביטחון פנים מלהתמודד בפעם הבאה בגלל התבטאות כזו? אתם מדברים ורוצים שני מונחים: גם יהודית, גם דמוקרטית. האם ההתבטאות של ראש הממשלה בדיזנגוף על שתי מדינות, מדינה בתוך מדינה בשני חוקים – האם זה דמוקרטי? אז פוגעים בדמוקרטיה. אני רוצה לשאול, האם המונח "מדינת כל אזרחיה" או "כל עמיה", שזו ההגדרה של מדינה דמוקרטית בכל העולם – האם ההתבטאות הזו היא תפסול מישהו, או רשימה שתרוץ תחת הכותרת הזו? הרי בג"ץ לא פסל. הוגשו קודם עתירות, החלטות בוועדת הכנסת ועתירות לבג"ץ – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – ובית-המשפט, בג"ץ, אישר לאנשים לרוץ. האם החוק הזה גם יבטל את האפשרות הזו? זה חוק טיפשי, גזעני, אנטי-דמוקרטי, לכן צריך להתנגד לו. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבין שהערב הוגשו 70 החתימות הנדרשות כדי להתניע את ההליך של הדחת חבר הכנסת גטאס לפי חוק ההדחה. <ענת ברקו (הליכוד):> זה היה צריך להיות כבר מזמן. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אני רוצה לומר לכם, כשאני אומר "אנחנו", זה לא רק הרשימה המשותפת – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – משכורת, טרוריסט – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – זה כל האופוזיציה, כולל המחנה הציוני ויש עתיד. התנגדנו בכל תוקף לחוק ההדחה וטענו שזה חוק לא לגיטימי, חוק שנותן כוח שיפוט פוליטי בידי הרוב כדי גם לדכא את המיעוט, ואנחנו גם עתרנו לבג"ץ כנגד החוק הזה. <ענת ברקו (הליכוד):> מה זה – – – טרוריסט, הבן-אדם נכנס, הבריח לטרוריסטים פלאפונים – זה דיכוי? או שזה ניצול המעמד של חבר כנסת – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כפי שאתם בקואליציה אומרים שראש הממשלה זכאי להתגונן בהליך משפטי על חפותו – – <ענת ברקו (הליכוד):> אז שיתגונן. שיפסיק להיות חבר כנסת ושיתגונן. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – אני חושב, לפי אותו היגיון, שגם חבר הכנסת גטאס זכאי להתגונן בפני רשויות החקירה ובפני בית-המשפט. <ענת ברקו (הליכוד):> הוא בגד בכנסת, הוא ניצל את מעמדו. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> הניסיון הזה הוא בעצם ניסיון לקבוע נורמה חדשה שלא הייתה קיימת עד כה בכנסת. <ענת ברקו (הליכוד):> זה היה ניסיון שלו. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> והנורמה החדשה אומרת שאם פותחים חקירה כנגד חבר הכנסת, אז אפשר להדיח אותו. אז אם רוצים להדיח חבר כנסת גטאס, בבקשה. <ענת ברקו (הליכוד):> אם הוא טרוריסט, כן, צריך להדיח אותו. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> לפי הנורמה הזאת, צריך להדיח גם את ראש הממשלה. אם ראש הממשלה נהנה מחזקת החפות, כפי שאתם טוענים בקואליציה – – <ענת ברקו (הליכוד):> הבן-אדם הבריח פלאפונים – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – אז גם חבר הכנסת גטאס צריך ליהנות מחזקת החפות וצריך לאפשר בירור הטענות נגדו, לא בבית-משפט שדה – – <ענת ברקו (הליכוד):> למה הוא צריך להיות חבר כנסת? <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – לא כאן בכנסת, אלא בהליך משפטי בפני בתי-המשפט בישראל. <ענת ברקו (הליכוד):> הוא יכול להתפטר, שיתפטר. תקראו לו להתפטר. שיתפטר, אנחנו לא צריכים לשלם לו משכורת. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תגרמו לו להתפטר, ותפתרו את המבוכה הזאת. <ענת ברקו (הליכוד):> תקראו לו להתפטר. שיתפטר, לא צריך לשלם לו משכורת. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אני רוצה להגיד לכם, חוק ההדחה לא מאפשר הדחה בכל מקרה או בכל עבירה. חוק ההדחה מאפשר, גם בנוסח שאתם קיבלתם, הדחה רק – בנוסף להסתה לגזענות – על הסעיף של תמיכה במאבק מזוין. עילה כזו, אני חושב שאתם צריכים להסכים אתי שבינתיים זה לא על הפרק, ואם זה עולה על הפרק, אז צריך לאפשר לרשויות המשפטיות, לרשויות החקירה, לברר את הנושא הזה. <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> וממילא אם בית-המשפט ירשיע אותו, הוא לא יוכל להמשיך להיות חבר כנסת. אז לכן היוזמה הזו היא יוזמה פסולה, ואני מקווה שהיא תיעצר ולא תימשך. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חבר הכנסת ביטן, יש לי הרגשה שאתם בקואליציה, יחד עם חבר הכנסת פורר, רוצים כנסת ללא ערבים, ללא חברי כנסת ערבים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> ללא תומכי טרור. זה שיש חברי כנסת ערבים – – – תומכי טרור. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עזוב. יש חוק, אתה מנסה לשדרג את החוק כדי להתאים להתבטאויות של ח"כים ערבים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – כשאתה תקרא למחבלים שהידים – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה רוצה לבדוק את ההתבטאויות, ולפי זה "תִתפסֵר", להלביש עליו חוק. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אם מישהו קורא למחבל – – – הוא לא יוכל – – – מה לעשות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ואז – בדרום-אפריקה, אנשים שהיו בכלא, הם היו מנהיגים לאומיים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אנשים שהתפוצצו – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הלבנים קראו להם טרוריסטים; מה שנראה מפה כך, נראה הפוך מהצד השני – זו תמונת היפוך וניגוד. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> טרוריסטים לא מנהיגים – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לכן אני אומר, עד כמה אתם מובילים את הפסאודו-דמוקרטיה הישראלית? עד כמה? את הדמוקרטיה האתנית הישראלית – לאיפה? לאיזה מחוזות עוד? עכשיו, הקדים אותי חבר הכנסת ג'בארין לגבי חוק ההדחה. בואו נראה מה יש לנו כאן: יש חבר כנסת שמודה שהוא עשה מעשה, ואומר: אני לוקח על עצמי אחריות והולך לחקירה. הוא נחקר. אומר: אשלם את המחיר באופן אישי, תנו לי הליך הוגן. לא רק שלא נותנים לו הליך הוגן – בהליך בזק מסירים את חסינותו. אחר כך עוצרים אותו, כשהוא חבר כנסת, ולא שואלים אותו שאלות. עכשיו מבקשים להדיח אותו עוד לפני שיש כתב אישום. אני דיברתי עם כמה חברים מהאופוזיציה שאצה להם הדרך לחתום על היוזמה הפאשיסטית לחוק ההדחה, ואומרים לי: אבל הוגש כתב אישום. אבל עובדה שלא הוגש כתב אישום. אפילו הבורות מוליכה חלק מכם. בורות. אחר כך אני אומר: הרי יהיה שימוע, בסופו של דבר. תנו לאיש את זכות השימוע. אחר כך יפסוק בית-המשפט מה שיפסוק. הוא נושא באחריות למעשיו, הוא אומר שהוא נושא באחריות למעשיו. ושאף אחד מכם, מהאופוזיציה, לא יטיל עלינו, על המשותפת, לא תנאים ולא הגבלות, ולא ינסה לדחוף את x או את y לפינה. אנחנו לא בעמדה הזאת. למה את כל ההליך הזה לא עושים נגד חברי כנסת או שרים יהודים, או נגד ראש הממשלה? חבר הכנסת יאיר לפיד אמר על ראש הממשלה: עומדת לו חזקת החפות. מה זה, חפות ליהודים בלבד? לא עומדת חזקת החפות לנאשם ערבי, חבר כנסת ערבי, שקל מאוד להתנפל עליו כי הוא מבל"ד? העמדה שלנו ברורה וחד-משמעית לגבי הכלים הפרלמנטריים של חברי הכנסת – גם בטיפול באסירים, ביקור, פנייה לנשיא, דיבור עם השר לביטחון פנים בוועדות, בהפגנות. אלה הם הכלים שחברי הכנסת של הרשימה המשותפת, ורק הם, משתמשים בהם. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן אני אומר שיש כאן "עליהום" רציני. מישהו הריח דם ועט על הדם הזה, כי הוא דם של חבר כנסת ערבי. אל תיתנו יד לחוק הנורא הזה. תנו להליך הרגיל של שימוע, אחר כך כתב אישום, שהוא יכריע לכאן או לכאן. ותמיד עומדת זכות החפות לכל חבר כנסת, גם אם קוראים לו באסל, גם אם קוראים לו חבר כנסת ערבי. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השרה סופה לנדבר והשר אורי אריאל, ההסתה ששמענו בנימוק של מציע החוק על יושב-ראש הרשימה המשותפת, החבר איימן עודה, מעידה כמה בכלל הדמוקרטיה כאן היא בסכנה, כשההסתה הזאת לא קשורה בכלל להצעת החוק, וכמה במדינה המתפארת שבמזרח התיכון היא מדינה דמוקרטית אכן הדמוקרטיה בסכנה. אנחנו עדים למהלכים היסטוריים בשנות ה-50, במדינת הדמוקרטיה בעולם החופשי – אנחנו יודעים מה זה עולם חופשי בכלל? – מה שנקרא בזמנו המקארתיזם, שנזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. חוקים כאלה, הם ייזרקו, במוקדם או במאוחר, לפח האשפה של ההיסטוריה. אנחנו התרענו ומתריעים שיש סכנה של פאשיזם, ואני מדבר על זה מעל הדוכן הזה, שאכן יש סכנה של פאשיזם. כולכם זוכרים ויודעים את הסיפור – או מוכר לכם הסיפור של הכומר שנשאר לבד, אין מי שיגן עליו. הסכנה היא לא על מי שהוא חבר כנסת מהרשימה המשותפת או חבר כנסת ממרצ, או חבר כנסת אחר – שיגיד: "נייט", יגיד "לא" לחוקים הפאשיסטיים שמחוקקים לאט-לאט, וזה כדור שלג ומידרדר ומתגלגל והוא יסחף את הכול. לא מבינים שיש סכנה לדמוקרטיה, בכלל. יש מה שנקרא בחוק הזה שדרוג – המילה "ההתבטאות". מה זה התבטאות? אולי לשים את מי שרוצה לעמוד כמועמד לכנסת בפוליגרף, לראות מה המחשבות שלו? לאן אפשר להגיע עם החקיקות הגזעניות האלה, הפאשיסטיות? אני לא מדבר על גזעניות; זה לא גזעני, זה משהו פאשיסטי. ואכן זו התחלה של פאשיזם, כי ההגדרה של פאשיזם השתנתה בכלל – לא צריך לקחת אנשים, לשים אותם בשורה ולירות בהם. חקיקות כאלה זה התחלה של פאשיזם, ועורך-דין שמתפאר בחקיקה הזאת צריך לחשוב כמה פעמים, וכל הכנסת צריכה לחשוב כמה פעמים, גם הקואליציה, לאן אנחנו מידרדרים בכלל. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אתה אל תענה כשאני מדבר. אל תענה כשאני מדבר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אל תענה כשאני מדבר, אני מבקש. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת עודד פורר, אתה מפריע לו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אל תענה כשאני מדבר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לכן זה יום שחור לכנסת הזאת, אם תעבירו את זה אפילו בטרומית, בקריאה ראשונה. זה יום שחור לדמוקרטיה הישראלית. יש בתי-משפט, ויש מה שנקרא בג"ץ. הוא יחליט אם מועמד זה או אחר ראוי להיות בבחירות או לא על התבטאות – שדרוג של חוק תחת כל מיני תירוצים אנטי-דמוקרטיים. בושה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על הצעת חוק שאמרנו בוועדת חוקה שהיא הצעה מיותרת מבחינה חוקית. אם תקראו את דברי ההסבר להצעת החוק, היא אומרת: "מוצע להבהיר כי 'מעשיו של אדם' כוללים גם התבטאויות, כפי הגישה המקובלת בפסיקה", ואת זה שמענו וקראנו. גם היועצים המשפטיים אמרו שהיום בית-המשפט העליון, בכמה הלכות ופסקי-דין תקדימיים, קבע שכאשר בודקים את המועמד, לוקחים בחשבון גם את מעשיו אבל גם את התבטאויותיו. לכן, הצעת החוק הזאת באה לומר דבר אחד: אנחנו רוצים להדיר את חברי הכנסת הערבים ולקבל כנסת נקייה מערבים. אם הייתם שומעים את הנימוקים של יוזם החוק עודד פורר בוועדת חוקה – הוא הביא שלל התבטאויות שלפי דעתו פוסלות את אומריהן מלהתמודד ולהיות חברי כנסת. הוא התחיל בנאום השהידים של חבר הכנסת אחמד טיבי, והנושא הזה כבר נלעס ונלעס. הוגשו תלונות ליועץ המשפטי, למשטרה, נבדקו, והיועץ המשפטי קבע שאין שום עבירה פלילית ואין שום פסול בהתבטאות הזאת. אחרי זה הוא דיבר גם על התבטאויות של חברת הכנסת חנין זועבי, גם של איימן עודה, גם של מסעוד גנאים. הוא היה מגיע להתבטאויות של כל חברי הכנסת מהמשותפת. למה? כי ברגע שאתה שם את חבר הכנסת גם כחוקר, גם כתובע, גם כשופט, ודאי שגזר-הדין ידוע. ואני אומר לכם, גם לעניין חוק ההדחה – חוק ההדחה מדבר על שתי עילות: העילה הראשונה היא תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, או הסתה לגזענות. אבל תראו מה קרה פה – עדיין אין כתב אישום, יש עדיין טיוטה, אין עדיין שימוע, וכבר 72 חברי כנסת חתמו על בקשה להדיח את חבר הכנסת באסל גטאס, והבקשה הוגשה ליושב-ראש הכנסת, ומתחילים בתהליך, כאשר, ריבונו של עולם, עוד אין כתב אישום. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אין כתב אישום. <ענת ברקו (הליכוד):> הבן-אדם טרוריסט. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל אין כתב אישום. <ענת ברקו (הליכוד):> הוא הבריח – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> את שמה את עצמך כשופטת? כתליין? <ענת ברקו (הליכוד):> להבריח לכלא לטרוריסטים טלפונים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה מה שאת רוצה, לתלות אותו? <ענת ברקו (הליכוד):> אתה, זה נראה לך – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> היום יושב-ראש יש עתיד – – – <ענת ברקו (הליכוד):> נראה לך שמישהו היה עושה את זה – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יושב-ראש יש עתיד יאיר לפיד פתח ואמר: לראש הממשלה יש חזקת החפות – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – לטרוריסט – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – וניתן את כל הזמן למשטרה. למה לבאסל גטאס אתם לא נותנים? <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> למה לא נותנים את הזמן ליועץ המשפטי – – <ענת ברקו (הליכוד):> שיתפטר. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – לקבוע את העמדה הסופית שלו – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <ענת ברקו (הליכוד):> שילך. הוא לא צריך להיות חבר כנסת. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – ולהסביר על הגשת כתב אישום? <ענת ברקו (הליכוד):> סלמאת. שילך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אולי אין שום עבירת טרור, ואז אין – – – בחוק הדחה? <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת אוסאמה סעדי, זמנך תם. <ענת ברקו (הליכוד):> הוא לא חבר כנסת. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> למה? <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <ענת ברקו (הליכוד):> שילך. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תודה, גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, ביקשתי שהכנסת תקיים דיון בוועדת העבודה והרווחה על נושא הקריטריונים לקבלת מענקי החימום לקשישים – נושא מה-זה משעמם. מה אכפת לחברי הכנסת ולנשיאות הכנסת שעכשיו, בחורף הזה, שהוא מהקרים, מהקרים שמדינת ישראל ידעה בשנים האחרונות, החליטו בביטוח הלאומי להקטין את הקצבאות, או להוציא ממעגל מקבלי התמיכה לחימום בחורף אלפי-אלפי קשישים בכל הארץ? קרה נס – בחלק מהאזורים חלה התחממות. יכול להיות שזה קשור להתחממות כדור-הארץ. פתאום חלה התחממות, ואז הוחלט בחוגים שכנראה חם להם במשרד, כי יש להם מכשירי חימום, להוציא מהרשימה יישובים מסוימים שעד עכשיו היו כלולים בה. כל הדבר הגדול הזה הוא 533 שקלים ל-32,000 קשישים שהגיעו לגיל פרישה, שמקבלים השלמת הכנסה ומתגוררים באזור שמוגדר קר – ירושלים, ירוחם, כפר-ורדים. אולם יש אזורים או מקומות חדשים שהוצאו השנה מהרשימה. בטח למישהו נמאס לשלם כסף, או שהוא אמר לעצמו: לא כל כך אכפת לנו איך מרגישים אותם קשישים, אנשים מבוגרים שחיים שם. זה פחות מעניין אותו. ואז צמצמו את הרשימה, הוציאו עשרות-אלפי אזרחים ותיקים במדינת ישראל מהרשימה, ומעכשיו הם לא מקבלים את הקצבה הזאת. אנחנו מקבלים סיפורים קשים מאוד על אנשים שנאלצים להחליט מה הם עושים: הם מחממים את הבית? הם קונים תרופות? הם קונים אוכל? הם מרשים לעצמם לצאת לשתות קפה, חס וחלילה, מחוץ לבית? לא. הם לא יכולים להרשות לעצמם, הם צריכים לעשות עדיפויות. ככה נראית מדינת ישראל בשנת 2017. ככה היא נראית – המדינה מונעת מהעניים ביותר והחלשים ביותר את הדברים האלמנטריים שהם ראויים להם כדי להקל במשהו על חייהם. יש בכנסת הזו שדולה לאזרחים ותיקים, לגמלאים, שחברי שמולי ואני, יחד עם טלי פלוסקוב, מובילים. אנחנו נדון גם שם בעניין הזה, אבל אני אומר לכם, לא יכול להיות שהכנסת תעצום עין, או עיניים, ולא תראה את המצוקה הגדולה הזאת. תודה לך. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת יהודה גליק. שלוש דקות לרשותך. <יהודה גליק (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, גברתי השרה, מזכירת הכנסת, חברי וחברותי חברי הכנסת וחברות הכנסת המתוקים והמתוקות מן האופוזיציה ומן הקואליציה, האמת היא שרציתי לוותר, אבל כששמעתי את הנאומים ששמענו כרגע לא יכולתי. פשוט לא יכולתי. אני משתגע מכם, חברי חברי הכנסת הערבים. ב-70 השנים האחרונות נרצחו בעולם 11 מיליון מוסלמים על-ידי מוסלמים. האויב הגדול ביותר של מוסלמים הוא הטרור האסלאמי. היה מצופה שאתם תהיו הראשונים שתעמדו ותדברו נגד גורמי טרור. במקום זה אתם אומרים שמישהו פה רוצה מדינה נקייה מערבים? אנחנו רוצים מדינה נקייה מטרוריסטים. אני מתחייב לחתום על הדחה אם יהיה פה חבר כנסת אחד שיתמוך בפעולת טרור; יהודי שיתמוך בפעולת טרור – אני אחתום על הדחתו. <ענת ברקו (הליכוד):> איך אתה משווה בכלל? <יהודה גליק (הליכוד):> איזו התנהלות זאת? אתם הייתם צריכים להיות. אתם יודעים אל מי אתם הולכים – כל יום ראשון. ואל תגידו שהוא לא אתם. אומנם הוא לא חדש, חבר הכנסת איימן עודה, אבל יש ביטוי ביידיש: אל-צדיק קבל אל-טריק; תבדוק מי אתך יושב. יום עצוב בכנסת, שחתמנו 72 חתימות על הדחה, אבל אצלכם במפלגה יושב אדם שמסייע לטרוריסט. אתה לא מזועזע מזה? אתה לא משתגע מזה? אנחנו רוצים מדינה נקייה מערבים? הרי עכשיו אנחנו נחיל את החוק הישראלי על כל יהודה ושומרון. יהיו פה עוד 20 חברי כנסת ערבים – מצוין – אבל אף אחד מהם לא יהיה תומך טרור. לא נסכים, בשום אופן. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין. תודה רבה. שלוש דקות לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה, גברתי היושבת-ראש. גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, את החוק הזה אנחנו חייבים לראות בהקשר רחב. תסתכלו על הבית הזה שאנחנו יושבים בו ותראו בו בוודאי הרבה מאוד חולשות, הרבה מאוד בעיות, הרבה מאוד חסרונות; אבל תראו בו גם דבר חשוב וחיובי שקורה, והוא העובדה שאנחנו יכולים לשבת בבית הזה, אנשים שיש ביניהם ויכוחים נוקבים מאוד, שלא מסכימים בנושאים מאוד עקרוניים – נושאים של השקפת עולם, לפעמים נושאים של אמונה; לא מסכימים בשאלות ערכיות בסיסיות – אבל אנחנו יושבים כולנו בבית הזה, מייצגים ציבורים מאוד מגוונים ומאוד שונים, ומסוגלים להחליט ביחד החלטות. ועל הדבר הזה, עמיתי חברי הכנסת, יש איום. יש איום, ומול האיום הזה צריך לפעול, לא רק אלה שנמצאים היום באופוזיציה. כמובן, תמיד יש מצבים בעייתיים. האם זה נעים לי לשמוע שיש האשמות כל כך קשות כלפי ראש הממשלה? תאמינו לי שזה לא נעים, באמת לא נעים. האם זה נעים לי לשמוע שיש האשמות חמורות כלפי חבר כנסת? בטח שזה לא נעים. <יהודה גליק (הליכוד):> ממפלגתך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> מהרשימה המשותפת. לא נעים. ודאי שלא נעים. אבל זוהי טעות ממדרגה ראשונה לקחת את המצבים האלה ולהפוך אותם למנופים פוליטיים. יש האשמות, ההאשמות צריכות להתברר, וזה לא משנה אם זה מהמחנה שלי או מהמחנה ההפוך. ההאשמות צריכות להתברר בהליך הוגן, ויש מסגרת לברר האשמות – יש בתי-משפט. אפשר גם את בתי-המשפט, אגב, לבקר. אנחנו רוצים שבבתי-המשפט יהיו הליכים הוגנים. אבל הליך הוגן בבית-המשפט – זו הדרך לברר האשמות, בטח כשמדובר בהאשמות חמורות. ומה שקורה אצלנו, עמיתי חברי הכנסת – – <היו"ר נאוה בוקר:> תתכונן לסיים, בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – זה מהלך הפוך לחלוטין: במקום לברר – מתלהמים; במקום לנהל הליך הוגן, מוותרים על כל הכללים של הגינות ומשפט. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ואת הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו חייבים לדחות. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. שלוש דקות. אני מחכה לך, עוד לא לחצתי. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גבירותי ורבותי, אני לא מאמין למה שאני עושה. היום הזה הוא תקדים עולמי מבחינתי. שנה ועשרה חודשים אני מכהן בכנסת ישראל ובפעם הראשונה אני עולה לדבר בפעם הרביעית באותו היום. אני מחשיב את המילים. המילים אמורות להיות עם טעם, המילים אמורות לגעת, ולכן אני ממעט לדבר, ורק כשצריך אני עולה לדוכן, לפודיום, כדי לומר את דברי, ואני חוזר אל הענווה הקלאסית שלי. מה קרה היום? אני מנסה היום להדוף פעם אחר פעם מסכת חוקים גזענית מאין כמותה. אני כאילו מנסה בתמימותי כי רבה להשתמש בשתי כפות הידיים שלי, בעשר האצבעות שלי, להיות מעין סכר לפרץ הגזענות ששוטף את כולנו מכל עבר. מי שצופה בכנסת ישראל מרחוק אומר: היכן התאייד לו המוח היהודי המזוקק? כיצד חלפה לה תהילת הדמוקרטיה שהפכה לאגדה בלתי נתפסת? אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת פעם אחר פעם. איך יכול להיות שהמוח היהודי המזוקק – באמצעותו של אחרון המחוקקים עד לנקודה הזאת של הזמן, עודד פורר, שמנסה להגביל את מחשבתנו; הוא מנסה לעשוק את האינטליגנציה הבסיסית שבקרבנו; הוא רומס ברגל גסה את הדמוקרטיה בזה שהוא רודף ערבים פר-אקסלנס. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זו הסתה. מה שאתה עושה זה הסתה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> תדיח אותו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> מה שאתה עושה זה הסתה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אביר המילים הנאורות. עודד פורר – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> הסתה – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – אביר המילים הזכות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה אביר המילים הזכות – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה האחרון שידבר – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> ובשם חופש הביטוי – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה האחרון שידבר בזכות המילים המזוקקות. אתה – ארס בפיך, רעל בדרכך. אתה רומס ברגל גסה כל פיסה טובה בבניין הזה. בימין, בימין יש עדיין דמויות פרגמטיות, לא כל הימין הוא כוללני, אבל אתה מחרחר דם; אתה במו-ידיך ובמועל פיך מנסה להגביל את הערבים רק בשל מוצאם. <היו"ר נאוה בוקר:> תתכונן לסיים, בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הריח הנודף – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תתבייש לך על מה שאתה אומר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הריף הנודף מהחקיקה ההדרתית שלך הוא ריח רע. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – אתה מסית, אתה תומך בטרוריסטים שתומכים בטרור – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה מרעיל את בארות הדמוקרטיה של המדינה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – במקום להוקיע את הטרוריסטים, אתה מוקיע את מי שנלחם בהם, וזו הבעיה שלך. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה האחרון – תשמע אותי טוב. את יכולה לבקש ממנו שנייה? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> כי תאמין לי, גם לבד – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> את יכולה לבקש ממנו שנייה? <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת זוהיר בהלול – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בסדר – – – על זמני. <היו"ר נאוה בוקר:> – – אתה כבר מזמן עברת את הזמן שלך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני האחרון – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אם אתה פונה אלי, אתה תקבל תשובה. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה תיתן לו לסיים את דבריו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני האחרון – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תקבל תשובה – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל תן לי לדבר. אני האחרון, מר עודד פורר – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני – – – לך להמשיך ולהסית. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני האחרון, מר עודד פורר, שיתמוך במעשים בלתי חוקיים – – <היו"ר נאוה בוקר:> משפט אחרון. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – כנגד מדינת ישראל. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זה מה שאתה עושה עכשיו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני האחרון. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זה מה שאתה עושה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ואני הראשון שיתעב מעשה טרור נגד מדינת ישראל, כי אני כאן, באתי מרחם האדמה הזאת הרבה לפניך. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה לא תלמד אותי. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת זוהיר בהלול. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני באתי מרחם האדמה הזאת יותר ממך – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה לא תלמד אותי מה הן הלכות של הדמוקרטיה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה לא תלמד אותי שום דבר על דמוקרטיה. אתה לא יודע כלום על דמוקרטיה. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת זוהיר בהלול, אני מבקשת לרדת מהדוכן. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה סותם את הפיות של הבית הזה. אתה איש של ארס ואיש של רעל. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> אפשר לקרוא למישהו להוריד אותו? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> מי שמדבר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה מחרחר דם – כי אני שומר חוק יותר ממך. <היו"ר נאוה בוקר:> אני לא מתכוונת לצעוק. תורידו אותו בבקשה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה מסית. אתה מתיר את דמי – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אנחנו שומרי חוק יותר ממך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תתבייש לך. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת עודד פורר, מספיק. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תרד מהדוכן. תרד ותתבייש לך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> זה בסדר ככה? <היו"ר נאוה בוקר:> אתה המשכת הרבה יותר מעבר לזמן. ביקשתי ממך – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אל תעשי לי באצבע הזאת – – <היו"ר נאוה בוקר:> – – – שלוש פעמים לרדת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – כי את נתת לו לתקוף אותי במהלך כל הנאום שלי. <היו"ר נאוה בוקר:> אני הערתי לו בדיוק כמו שהערתי לך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני תקפתי אותך? <היו"ר נאוה בוקר:> זמנך עבר. אני מצטערת מאוד. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> את עשית מעשה שלא ייעשה, כי נתת לו במשך שלוש דקות להפריע לי באופן קונסיסטנטי. <היו"ר נאוה בוקר:> אדוני הנכבד, הערתי לו בדיוק כמו שהערתי לאחרים. תודה רבה. <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> את הערת לו, והוא נכנס לו בדברים. הוא לא הצליח להגיד – – – <היו"ר נאוה בוקר:> הוא סיים את דבריו, הוא לא היה אמור להיות פה על הדוכן. הוא היה אמור לרדת בזמן שהוא צעק עליו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הוא הפריע לי לפני. לפני הוא הפריע. <היו"ר נאוה בוקר:> אני לא חייבת לתת לכם הסברים. תודה רבה. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה. <קריאה:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – בושה וחרפה. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת עודד פורר, אני מבקשת ממך שלא להפריע. אני לא רוצה לקרוא לך – זה החוק שלך, ואני לא רוצה להוציא אותך החוצה. אז בוא – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> למה לא להוציא אותו? אם הוא מפריע שלוש דקות, אפשר להוציא אותו. <היו"ר נאוה בוקר:> אני אחליט אם להוציא אותו או לא, בסדר? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא – – – הוא הפריע לי שלוש דקות – – – <היו"ר נאוה בוקר:> כשאתה תסיים בזמן, אז אנחנו נדבר. <קריאות:> – – – <היו"ר נאוה בוקר:> בבקשה, שלוש דקות לרשותך. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתבונן בדיון במליאה, ואני חושב האם האבחנה היא פוליטית או פסיכולוגית. אני לא מכיר עוד מקום בעולם שנאבקים בו למען זכויות קולקטיביות של רוב. כאשר נכנסים לגוגל וכותבים "זכויות קולקטיביות לרוב", גוגל משתגע. אחרי שהוא מתעשת, הוא מוציא לנו את האייטם "זכויות קולקטיביות למיעוט", כי הרוב מקבל את הזכויות הקולקטיביות שלו ביום המכונן, בשנה הראשונה, במגילת העצמאות. אחרי זה, דמוקרטיה, בין היתר, זה זכויות קולקטיביות למיעוט, ולא לרוב. ואני מתבונן בהתנהגות. אני אומר: מה קרה עם הרוב הזה, שבא, משתלח, מתלהם, מזיע על הבמה, יורד, באים ומעודדים אותו איך שהוא מתלהם? האם יש עוד דבר כזה בעולם? אני מזהה שיש פה רוב עם מנטליות של מיעוט; חזקים עם מנטליות של חלשים ומפחדים. ועוד פסיכולוגיה חשובה: סליחה, האם גנבתם משהו בשנת 1948 ואתם לא בטוחים בעצמכם, לכן אתם כל הזמן רוצים לשמוע שאתם מדינה יהודית? תכירו בנו לא רק מבחינה עובדתית, אלא מבחינה אידיאולוגית תכירו בנו. האם גנבתם משהו בשנת 1948? <ענת ברקו (הליכוד):> מי גנב ממי? <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> מה אתם רוצים להוכיח? <ענת ברקו (הליכוד):> מי גנב? <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת ברקו. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> מדינה יהודית ודמוקרטית – – – <ענת ברקו (הליכוד):> לא צריך להוכיח כלום. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> טוב, אז אם יש לנו ויכוח אינטלקטואלי על מדינה יהודית ודמוקרטית – – <ענת ברקו (הליכוד):> הייתה החלטת חלוקה, ואתם לא רציתם לכבד אותה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> חוצפן שכמוך. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – מה זה מדינה יהודית, בבקשה? <ענת ברקו (הליכוד):> תקפתם ב-1948 – – – <היו"ר נאוה בוקר:> חברת הכנסת ברקו, אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> האם זו מדינה יהודית לפי התפיסה של מרצ, למשל, של המחנה הציוני, של קדימה, למשל, של התנועה, של הבית היהודי, של הליכוד, של ישראל ביתנו? מה זה מדינה יהודית? אולי אנחנו צריכים לחתום על דף ריק ואחרי שתגיעו להסכמה אתם תמלאו את החסר והחתימה שלנו נמצאת כבר שם? אם אני רוצה שהמדינה תהיה גם שלי, גם שלי – – <ענת ברקו (הליכוד):> היא גם שלך. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – אז היא מדינת היהודים או מדינת כולם? והאם מדינת היהודים סותרת את היותה מדינה של כולם? אז אם אני רוצה שתהיה מדינת כל אזרחיה, זה סותר שתהיה מדינת היהודים, אבל לא רק היהודים, גם הערבים אזרחי המדינה? <ענת ברקו (הליכוד):> היהודים וכל אזרחיה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אז מותר לי לנתח את הדברים הללו, או שאני כבר עכשיו עברתי על החוק ואני לא יכול להתמודד בפעם הבאה? לאן אתם מוליכים אותנו? לאן? תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני אומנם מתנגד לחוק, אני לא חושב שהוא מאוזן, אבל, איימן חברי, שמעתי את דבריך, ואי-אפשר שלא להגיב עליהם. מה, זה חדש לך שלעמים על הגלובוס יש זכות להגדרה עצמית? עצם העובדה שהיהודים הגיעו לכאן מכל קצוות תבל כדי לממש את זכותם ההיסטורית לבית לאומי ושיהיה להם מקום סוף-סוף – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> מסכים אתך, אבל גם אני נמצא פה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> ואני לא מתכחש לקיומך. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אני מסכים אתך, אבל גם אני נמצא פה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> ואני חושב שכל זמן שיהיה פה מאבק לטובת שוויון, לטובת מיגור האפליה, אנחנו שם. אבל בסופו של דבר, בתוך מדינת ישראל – מדינת ישראל הוקמה כדי לממש את השאיפות הלאומיות של העם היהודי. זה לא מקרי שיש פה חוק שבות, שאפשר להסתכל עליו ולהגיד: תשמעו, זה חוק גזעני. מבחינתי זה לא חוק גזעני; זה חוק שמממש עד תום את הזכות להגדרה עצמית של יהודי העולם לעלות לכאן ולממש את זכותו של העם היהודי. וזה לא פוגע כהוא-זה במאבק שלי לצדך, לצדכם, לכך שיהיה פה שוויון מלא. כשאני מסתכל על מה שקורה בקלנסואה בימים האחרונים – זה מביש. זה פשוט מביש שכאשר רוצים להסיט את תשומת הלב מדברים שלא נעימים לשלטון, ישר הולכים – כמו שאמר חברי חבר הכנסת אחמד טיבי: מוצאים את השעיר לעזאזל והולכים להרוס כמה בתים, בוחרים בפתרון הקל. איפה תוכניות המתאר? איפה התשתיות? איפה מערכת החינוך במגזר הערבי בכלל, ובדרום, בפזורה הבדואית בפרט? איפה כל הדברים האלה? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – כל הכבוד – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני חושב שבסופו של דבר אלה המאבקים שהבית הזה יכול להתאחד סביבם. אבל כאשר הוויכוח נוגע בזכות ההגדרה העצמית שלי, זה מקום שאני לא יכול כמובן להסכים לו. כשאני חושב על השאיפות והתקוות של סבא שלי וסבתא שלי, שעשו את כל הדרך מעיראק כדי לבוא לפה ולהיות שותפים, אחרי כל התלאות שהם עברו בכל מדינות העולם – במקרה הזה בעיראק – כדי לבוא לכאן לארץ-ישראל ויש מאין להקים בית יהודי – זה מה שמגדיר אותי, זו סיבת הדברים כולם, ולדבר הזה אי-אפשר להתכחש. אז אני אהיה שותף מלא שלכם תמיד למאבקים על דמוקרטיה, על שוויון, על מיגור אפליה – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – אבל לא על חשבון ההגדרה העצמית של העם היהודי כאן במדינת ישראל, כביתו הלאומי של העם היהודי. תודה רבה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת איתן ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, יש רגעים שמנהיגות לא יכולה לברוח מהחלטות ומאחריות. יש רגעים שחברי הכנסת אולי לא צפו שהם יעמדו בהם, ויש מצבים של צירוף של אדם, מקום וזמן, שנדרשת היכולת לקבל את ההכרעה, גם אם לא התכוננת אליה מראש. והמעשה הזה של חבר הכנסת גטאס מעמיד את הכנסת בפני מבחן קשה. הוא הצליח לאחד את הקואליציה והאופוזיציה בתחושה שאנחנו הגענו לקו שאי-אפשר להסכים לו, והוא לא מתחלק רק בין ימין ושמאל אלא הוא יוצר איזושהי תחושה שמכאן אנחנו קוראים לו להתפטר. אני בטוח שגם חברי הכנסת ברשימה שלו היו מעדיפים שהוא יקום ויעזוב את הכנסת, משום שלא היה צפוי – גם מי שהתנגד לחוק ההדחה, זה לא חוק שפוגע בערבים; זה חוק שמגן על הדמוקרטיה במקרה הזה, כי אנחנו התנגדנו לחוק הזה, גם אני, אבל אנחנו נמצאים בסיטואציה שאי-אפשר לשאול מה אמרנו לפני כמה חודשים. הכנסת צריכה להגיד כרגע לציבור בישראל מה היא חושבת על מקרה שחבר כנסת, בחסות הדמוקרטיה – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – בחסות הכנסת, מעביר אמצעים לאסיר על רצח, כאשר כל עם ישראל ראה מה הוא מוציא מתחת למעיל, יודע מה אמר היועץ המשפטי לכנסת, יודע מהו סוג העבירה שנעשתה כאן ומהי המשמעות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> רגע. אנחנו יודעים – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> תנו לי רגע לסיים. זה לא שאלה של ערבים ויהודים; זה היה נכון גם אם היה עושה את זה מישהו אחר. אני לא צריך שיעורי מולדת ולא שיעורי דו-קיום. אני לא רק דיברתי על זה, אני גם עשיתי את זה. אני גדלתי ופעלתי באזור של יהודים וערבים. אל תלמדו אותי מה זה. אבל אני אומר לכם, יש קווים שאי-אפשר להשלים אתם. והמחנה הציוני לא יכול להסתתר, ולא – חלק מאנשיו התבטאו כאילו בגלל שהתנגדנו לחוק אנחנו לא יכולים עכשיו להיות שותפים למהלך של הגנה על הכנסת, הגנה על הדמוקרטיה. האם אנחנו יכולים להתעלם מהסכנה שטמונה בהתנהגות כזאת, שבחסות הכנסת מחדירים אמצעים לאסירי עולם על רצח? אנחנו אחראים לביטחון לא פחות מכל אחד שיושב פה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אנחנו שולחים את הילדים שלנו ליחידות המובחרות לשירות משמעותי כדי להגן על המדינה, לא כדי לחפש מתחת למעיל של חבר כנסת. אנחנו פה נמצאים במציאות, ובמה שתלוי בי – באמת אסור לפרש את זה מעבר למה שנאמר, אבל אסור לחברי הכנסת להסתתר תחת כותרות משפטיות. זו לא רק בעיה משפטית; יש כאן מבחן של הכנסת, איך הציבור יראה אותנו כאשר אנחנו נותנים יד, מנימוקים לא מובנים, להסתתר מאחורי במקום להסיק מסקנות וללכת. הרי הוגש כבר מכתב של היועץ המשפטי. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> יש כאן הגדרה של איזה עבירות נעשו. אנחנו לא יכולים להשלים עם זה, ואני אומר לכם, תקראו לו ללכת מפה. אנשים הלכו על דברים יותר פשוטים. הוא לא יכול להישאר בכנסת – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – ואם הוא לא ילך לבד, נצטרך להוליך אותו. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת יוסי יונה, פרופסור יוסי יונה, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אלף-בית של הבנה בדמוקרטיה – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> איזה דמוקרטיה יש – – – <ענת ברקו (הליכוד):> מה זה דמוקרטיה? זאת דמוקרטיה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – אתה בית-משפט? <היו"ר נאוה בוקר:> אני מציעה שתתחיל. נוסיף לך עשר שניות. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אוקיי. תודה. אני הסתכלתי על החוק הזה, ואכן, דיברתי גם עם ידידי עודד. אמרתי לו: תגיד, מה הרבותא? למה צריך את זה, ההתבטאויות – כן, הוספת את המילה הזאת. ואז נזכרתי, בעודי מדבר אתו: היה איזה פילוסוף שמת לפני המון שנים, נקרא ג'ון אוסטין. הוא כתב ספר שנקרא How to Do Things With Words – איך לעשות דברים במילים. על פניו, כאילו יש לנו כאן איזושהי אמירה מצדו של עודד שגם במילים ניתן לעשות דברים. אני מסכים שבמילים ניתן לעשות דברים, אבל מעבר להערה הזאת, האזכור של הפילוסוף, אני באמת חושב שהחוק כפי שהוא נמצא, חוק-יסוד, הוא די מאוזן; הוא מגן עלינו. אני יודע, עודד, העלית איזשהו חשש, אמרת: תראה, ישנם מקרים כאלה ואחרים שבהם לשון החוק אינה מספקת. אני לא יודע. אדרבה, אתה רוצה לדאוג למקרים ספציפיים שהחוק יחול עליהם, אבל זה גם גורף מדי, כי ברגע שאתה בא ואתה אומר "התבטאויות שיש בהן משום", אתה יודע שזה כל כך גורף, שעכשיו הפרשן – ואולי בסוף אנחנו גם נכפיף את זה לחוק ההדחה ונגיד: אוקיי, הנה, האדם הזה, בהתבטאויות שלו יש משום פגיעה באופייה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. <זהבה גלאון (מרצ):> ואז נדיח את ברושי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> סליחה? <זהבה גלאון (מרצ):> ואז נדיח את ברושי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לא. ברושי משוריין. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גדול אתה. גדול, יוסי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לכן – לא ניתן להדיח משוריינים. אבל מה שאני רוצה להגיד באמת, גברתי היושבת-ראש – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – אני, כמי שמגדיר את עצמו יהודי, ציוני, מאוד בטוח במדינתי. אני לא חש – באמת, עודד – שכל אחד שבא ומדבר באופן כזה או אחר, יש בו משום איום עלי. אני חסון, ואני מדבר עכשיו באופן באמת קולקטיבי. אני מרגיש כמישהו שהוא פה בעל-הבית, שיש לו את התעצומות המוסריות, ויש לו גם את התעצומות הפיזיות, והוא יכול לעמוד בדברי ביקורת. זאת אומרת, הביקורת אינה מפחידה אותי. לכן, אני מציע לכולנו: חבר'ה – אני באמת לא רוצה, חס וחלילה, עודד, להטיל ספק בכוונותיך הטובות, אבל ישנה מין תחרות. על פניו נראה שאנחנו רוצים להקצין את השיח – לא יודע אם זה כדי למצוא חן בעיני קהל כזה או אחר. חבר'ה, יש לנו חוקה, ישנם חוקי-יסוד, חוקי-היסוד האלה מאוזנים, הם יפים, נכתבו לאחר מחשבה טובה ומעמיקה. הבה ונשמור עליהם כך, וגם כאשר יהיו מקרים שיאתגרו אותנו – הרי אתה לא יכול להגיע לאיזושהי ודאות. כן, בית-המשפט ישב ויבחן; כן, בית-המשפט ישב ויתלבט, ויכול להיות שהחלטה כזאת תהיה לרוחך, החלטה אחרת לא לרוחך. הבה ונשאיר את המצב כפי שהוא, מתוך אמונה בכוח המוסרי שלנו – – <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – מתוך אמונה ביכולת שלנו לקבל ולהכיל ביקורת. הביקורת לא תהרוג אותנו. לכן, מתוך נקודת מבט – גברתי, משפט אחד – כן ציונית, כן יהודית: יש לנו את החוסן לחיות עם ביקורות, ואני ממליץ בפני חברות וחברי הכנסת לא לקבל את החוק הזה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה. <קריאות:> – – – בין ביקורת לטרור? <זהבה גלאון (מרצ):> יוסי, אתה איש ממש טוב שאתה לא מטיל ספק בכוונותיו הטובות. אתה ממש איש טוב. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> עם כוונות טובות כאלה הדרך לגיהינום קצרה. <זהבה גלאון (מרצ):> כוונות טובות – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אמרת דבר כזה? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה הם באו לקחת את הקומוניסטים, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט; ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט; ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר באיגוד המקצועי; ואז הם באו ולקחו את היהודים, ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי; ואז הם באו ולקחו אותי וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי. המילים הנוקבות האלה נשמעות ביתר שאת וביתר עוצמה היום, כאשר אנחנו מתמודדים עם סדרה של חוקים אנטי-דמוקרטיים, חוקים גזעניים, חוקים פוגעניים שפוגעים בכולנו. כולנו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית; כולנו חיים במדינה שאנחנו חולמים שתהיה טובה יותר. אבל החוקים שהחברים כאן מציעים גורמים לכך שהמדינה הזאת תהיה טובה פחות, תהיה כל הזמן טובה הרבה פחות. ואם אנחנו עכשיו נאפשר לחוקים האלה לעבור בלי להניד עפעף – בסדר, בואו נתקדם עם החקיקה האנטי-דמוקרטית הזאת; בואו נתחיל בזה שנאסור פשוט על אנשים להביע את עמדתם. אם היא לא מוצאת חן בעינינו אז שלא יביעו, שישתקו. עדיף. ואם הם כן יעזו וירימו את קולם, נאשים אותם בזה שהם שמאלנים והם אוהבי ערבים – כאילו שזה פשע וחטא גדול שהם אוהבי ערבים. ואז אנחנו נתמקד עוד יותר במה שהם עושים, ואנחנו נגיד: אלה? הם בכלל כרתו ברית עם השטן הכי גדול – לא, לא איראן, לא "חמאס", לא "אל-קאעידה" – התקשורת הישראלית. זה השטן הכי גדול, ומהשטן הזה כל הזמן מפחידים אותנו, מנסים ללמד אותנו לפחד ממנו ולדעת שזה האיום הכי גדול על כל אזרח במדינת ישראל. זה מה שעושה ראש הממשלה, בשיטתיות. עכשיו, כשהכול נחשף, ועכשיו, כשהכול ידוע, והקלפים נמצאים על השולחן ואין יותר משחקים, אי-אפשר יותר להתגונן ולהגיד: לא ידעתי ולא שמעתי. הוא אמר את הדברים שהוא אמר, הוא הציע את העסקה שהוא הציע; הוא הציע שוחד נוראי למו"ל משפיע של עיתון, ואנחנו פה מדברים על שיטה קלוקלת כולה, שעומדת להחריב עלינו את הבית הזה שאנחנו בונים. הבית שלנו עוד לא גמור. אנחנו כל הזמן בונים אותו ושמים עוד לבנה, עוד לבנה ועוד לבנה. אבל עם הסדרה של החוקים שעכשיו מציעים – וזה רק אחד; החוק שאנחנו עכשיו דנים בו, החוק של עודד פורר הוא רק אחד מרבים, שעומדים בסופו של דבר להתנקם בכולנו, גם בכאלה שעכשיו מצביעים בעד החוק הזה וגם בכאלה שמתלבטים ואומרים: טוב, בסדר, אנחנו אולי נעשה מה שנראה כדבר הנכון בעיני חלק מהבוחרים שלנו, שמא יתנקמו בנו אחרי זה בבחירות. ואני אומרת שיש לנו אחריות מוסרית לעצור עכשיו את החקיקה הזאת, לעצור את הפגיעה בתושבי ואזרחי מדינת ישראל הערבים, בכאלה שלא מסכימים לדעת הרוב, בכאלה שמעזים עדיין לדבר ולומר את האמת: שהמצב במדינה שלנו הוא רע מאוד, ואנחנו חייבים לעשות הכול, אבל הכול, כדי לקדם את ההסדר המדיני במדינה שלנו, לקדם את הדמוקרטיה שלנו, להצעיד אותה קדימה, וכל הזמן לחתור ולחשוב איך אנחנו יכולים לשפר את מצבם של המיעוטים במדינה שלנו, לא לפגוע בהם. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. שלוש דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי כנסת, בשבועות האחרונים אנחנו מסתכלים על מחול שדים שמתחולל בארצנו, ופרצופו של ראש הממשלה מביט אלינו מכל עיתון אפשרי, מ"מעריב" אל "הארץ", מ"הארץ" ל"ידיעות", מחדשות 10 לחדשות 2, מחדשות 2 לערוץ 1 – מכל מקום ניבט אלינו פרצופו של ראש הממשלה. הרי זה בדיוק מה שהוא רצה. בסחר-מכר, כאילו היה סוחר סוסים, ביקש מבעלי "ידיעות אחרונות" סיקור נרחב ואוהד יותר. היום, להפתעתי כי רבה ולהפתעת כולנו, בפעם הראשונה צייץ ואמר: הפלתי את הממשלה בגלל חוק עיתון "ישראל היום". גררת את כולנו למערכת בחירות שעלותה כ-2 מיליארד שקלים. הייתכן? גם אתם מהצד הזה, וגם אנחנו מהצד הזה, כשבנקים כשלו וביצעו עבירות בחוץ-לארץ אמרנו שעל ראשי הבנקים לשאת בתשלום, והרי כאן – כאילו אוצר המדינה היה חשבונך הפרטי? פירקת ממשלה ועשית שימוש בכספי ציבור, 2 מיליארד שקלים. מה היו אומרים על זה הכלכלנים? אתה מתנהל בחשבון הבנק הממלכתי כאילו היה חשבונך הפרטי, כאילו הקיסרות נועדה לך, אתה ואין בלתך. זה לא יאומן, לא יאומן, פשוט. ועוד הצד הזה, אני שומע אתכם – לפחות תשתקו – בכל מיני ראיונות רדיו וטלוויזיה איך אתם מגינים, מגוננים: לא היה כלום. אז מה אם היו מתנות? אז מה אם היו סיגרים? אז מה אם היה משקה ורוד צרפתי – אני יודע מה זה היה? שמפניה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> "דום פריניון". <אילן גילאון (מרצ):> "דום פריניון". <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אפילו לא יודע להגיד את זה. ובאמת, לאן הוא גורר אותנו? איזה ערכים אנחנו צריכים להציג כאן? מה אנחנו מאבדים? אבדה הבושה, אבד המוסר, אבדה היושרה, אבדו הערכים, אבד השם הטוב של הבית הזה, ורק אתה – זה שיושב כאן מולי הביא את זה עלינו. תתבייש לך. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חברת הכנסת נורית קורן – מוותרת. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. בבקשה, שלוש דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים, אתם יודעים מה? המילים נגמרו קצת, אבל בואו נעשה שינוי. חבר הכנסת עודד פורר, אתה יודע מה? אני מסכים להצעת החוק, היא בסדר, אני קיבלתי אותה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה תתמוך? <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. שמע, תתחייב כאן שהיא תחול גם על יהודים. אנחנו כולנו נגד – נגד ההסתה לגזענות ונגד כל הסתה שתכלול – אני אגיד לך מה – שתכלול את יושב-ראש מפלגתך, את ליברמן. תכלול אותו. אני אזכיר לך גם – אתה בא עכשיו, אומר בהצעת החוק: אני מכניס רק מילה – ההתבטאויות שוות למעשים. אז בואו נלך להתבטאויות של יושב-ראש המפלגה שלך וההתבטאויות של הגזען, המסית, יושב-ראש המפלגה – נכיל אותן בחקיקה. תראה את ההתבטאויות: לשפוט ח"כים ערבים כמו בנירנברג, יעני, להשוות ח"כים ערבים לרוצחים הנאצים. זה מה שהיושב-ראש שלך אמר. אמרו גם – היושב-ראש שלך אמר: לשלוח את פעילי השמאל שהוא האשים אותם כסייעני הטרור – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – סייעני הטרור – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה מאוד. ההתבטאות שלו. אתה בא ואומר לי: ההתבטאות זה כמו המעשה. אז תתחיל – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יושב-ראש המפלגה שלך, בהתבטאויות, בהסתה, בגזענות שמתאפיינת אצלו, הוא ראש החץ. אתה ניזון משם, אבל אתה חד-סטרי, חד-סטרי. הבנת מה אתה? חד-סטרי. כשאנחנו אומרים לך: זה חוק נגד ערבים, זה חוק אנטי-דמוקרטי, חוק גזעני שבא מתוך התפיסה הגזענית שלכם, שאתה ניזון מבעל-הבית שלך – אנחנו צודקים. כי אם אנחנו ניקח את ההגדרה שלך ונשליך אותה רוחבית על כל החקיקה, אתם בבעיה – אתם הראשונים שצריך להדיח מהכנסת. חבורת מסיתים, חבורה שמתאפיינת בהסתה ובגזענות. זהו. אתה מבין את מה שאני אומר? תתחיל עם היושב-ראש שלך, ואז ניאבק כולנו בהסתה – בתנאי שתכלול את היהודים המסיתים. אם זה ככה, זה בסדר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה נסחף. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה לעשות, אני רוצה – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> מה לעשות, אין הבדל – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה שתעמידו את ליברמן, שר הביטחון, הבוס שלך – – <היו"ר נאוה בוקר:> נא לסיים. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – הגזען, המסית הלאומי – שישלם את מחיר החקיקה שלך. שמעת? <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חבר הכנסת פריג'. תודה רבה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אין הבדל, מבחינתנו, אין הבדל בין עזמי בשארה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה קשור – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> שניהם מחבלים. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת אילן גילאון – אתה מוותר? חברת הכנסת יעל גרמן? <עיסאווי פריג' (מרצ):> היושב-ראש שלך, המסית – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> נגד מחבלים. מי שתומך במחבלים – – – <היו"ר נאוה בוקר:> שלוש דקות, בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי, אילן, אני מתנצלת שלקחתי לעצמי את זכות הדיבור, אבל הייתי חייבת לבוא ולומר לך, עודד, שהצעת החוק שלך היא פשוט מיותרת, ואתה יודע זאת. הרי אתה יודע שבית-המשפט, בהרבה מאוד פרשנויות ובהרבה מאוד פסקי-דין, לקח ופירש גם התבטאות כחלק ממעשה. אבל אתה גם יודע שבית-המשפט ביקש לצמצם ככל האפשר את השימוש בסעיף 7א(א)(1), (2) ו-(3), מפני שבית-המשפט – ממש כמו שאתה אמרת בדברי ההסבר לחוק שלך, ונראה שבדברי ההסבר לחוק שלך אולי באיזשהו מקום – אני לא יודעת אם אתה ניסחת אותם או מישהו אחר ניסח אותם, אבל יש לי הרגשה שמי שניסח אותם מפקפק בחוק עצמו, מפני שמה שאתה אומר בתחילת דברי ההסבר הוא שהזכות החוקתית לבחור ולהיבחר היא מהזכויות החשובות ביותר במדינה דמוקרטית – כך אתה מתחיל, וזה נכון – ומפני שהזכות להיבחר היא אחת הזכויות החשובות ביותר במדינה דמוקרטית, בא בית-המשפט העליון ואמר שהוא לא רוצה לנצל את סעיף 7א(א), לא (1), לא (2) ולא (3), ובגלל זה הוא בחר לפרש אותו בצמצום רב. אז אתה בא, ובניגוד למגמה של בית-המשפט רוצה להרחיב את הסעיף, להרחיב אותו כך שמישהו יוכל לתת – ומי? אנחנו, חברי הכנסת, נוכל לתת פרשנות להתבטאות כזאת או אחרת. אני חושבת שהחוק הזה מסוכן. קודם כול הוא מיותר, ושנית – הוא מסוכן, והוא הולך עוד צעד אחד, לדאבוני הרב, בניסיון של חוקים רבים להשתיק, לסתום פיות ולמנוע מאנשים להביע את דעתם. חבר הכנסת עודד פורר, אני בטוחה שאתה תסכים אתי שהזכות להביע את הדעה היא לא כאשר אתה מסכים לה, והסובלנות לשמוע את הדעה זה לא כאשר מה שאתה חושב זה מה שהאחר אומר. החוכמה שלך ושלי ושל כולנו היא לעמוד כאן ולשמוע את הדברים הכי מרגיזים שבעולם. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אבל אנחנו גם קובעים את הגבולות בחוק-יסוד. נקבעו הגבולות בחוק-יסוד – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> יש לנו חוק-יסוד. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> חברי עודד פורר, יש לנו חוק-יסוד. חוק-היסוד פורש על-ידי בית-המשפט העליון. לא היה צורך להוסיף לו דבר, והתוספת הזאת רק מזיקה – מזיקה לחוק, מזיקה לדמוקרטיה ומזיקה לאחד מעקרונות היסוד שגם אתה מאמין בו, וזה עקרון חופש הביטוי. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה, חברת הכנסת יעל גרמן. חברת הכנסת מיכל רוזין. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני יושבת ומקשיבה לכם, איך אתם מנסים כל הזמן לחלק את הבית הזה לתומכי טרור ולמתנגדי טרור. כל מי שתומך בדמוקרטיה ובחופש הביטוי הוא אוטומטית אצלכם אויב ותומך טרור, וכל השאר – אתם, שאתם נגד הטרור, אתם מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד בחופש ביטוי ובדמוקרטיה ובהצרת הזכויות של הפרט. ואנחנו רואים את זה חקיקה אחרי חקיקה אחרי חקיקה: חוק הטרור שהעליתם, חוקים אחרים, חוק ההדחה, שעכשיו גם החתמתם 70 חברי כנסת – והצטרפו אליכם, לבושתם, חברי כנסת מהאופוזיציה – כי אנחנו, חברי הכנסת, אותנו מינו להחליט מי יהיה פה ומי לא יהיה פה. הציבור הוא שמחליט מי יהיה פה, הוא שנותן את המנדטים – אותו מנדט לי, אותו מנדט לך, אותו מנדט לראש הממשלה. כל מנדט שווה אותו מספר קולות, ואף אחד אחר לא יחליט. מה זה, משפט חברים? משפט שדה? אנחנו מחליטים מי נוח לנו שיהיה פה ומי לא נוח לנו שיהיה פה? בשביל זה יש בית-משפט, בשביל זה יש חוק, ותחכו עד שיהיה כתב אישום ועד שתהיה פסיקה על מנת שלא אתם תחליטו – בית-המשפט יחליט. ואם בית-המשפט לא יחליט אז הציבור יחליט, כי זה התפקיד שלו. אנחנו לא עושים פה משפט חברים למי שלא מוצא חן בעינינו, למי שדעתו לא מוצאת חן בעיני – וגם מעשיו. ואין ספק שגם מעשים וגם הדרך וגם ההתבטאויות הרבה פעמים לא מוצאים חן בעיני – לא של באסל גטאס ולא של ראש הממשלה. כי מה שמזיק לדמוקרטיה זה לא רק הטרור; מזיקים לדמוקרטיה גם שחיתות ומינהל לא תקין. גם זה מזיק לנו מאוד. גם זה טרור נגד אזרחי ואזרחיות המדינה. אז כל הזמן לחפש פה משפט חברים ואיך להפוך את הבית הזה למתנגדי טרור ותומכי טרור – תתביישו לכם. פשוט תתביישו לכם. כל הטענות האלה הן טענות סרק, הן טענות פופוליסטיות שבאות לשכנע את הציבור שיש מי שנגדו ויש מי שבעדו. אז זה לא עובד כך. אנחנו בעד הציבור ואנחנו בעד הדמוקרטיה, ואנחנו נשמור עליה עד טיפת דמנו האחרונה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברות וחברי הכנסת והשרים, תראו, החוק שעולה כאן עכשיו הוא באמת איזושהי מראה; מראה שלנו, של המקום שאנחנו נמצאים בו, ברגע הזה, בדמוקרטיה הישראלית; מראה – מה אני אגיד לכם? שלא ממש כיף להסתכל עליה. מה אתה אומר לנו, עודד פורר, בחוק שלך? שעכשיו תתחיל רדיפה פוליטית אחרי התבטאויות לא רק שלנו, של חברי הכנסת שיושבים כאן בחדר, אלא של כל אחד שאולי ירצה להיות חבר כנסת אי-פעם, מתישהו בעתיד, והוא עכשיו צריך לשמור היטב היטב על כל מה שהוא מוציא, על כל ציוץ, על כל אמירה בפייסבוק, על כל התבטאות בתקשורת, כי מי יודע, בעוד עשר שנים, בעוד 15 שנה, בעוד שלוש שנים, הוא ירצה להיבחר לכנסת, ואז יתחילו לדלות לו מהעבר שלו כל מיני התבטאויות שהיום אנחנו מסתכלים עליהן כך ובעוד שלושה חודשים או שלוש שנים יגידו: זאת הסתה, זאת אמירה כזאת וזאת אמירה אחרת. אני גם חוויתי את זה בבחירות האחרונות. בבחירות האחרונות תקפו כמה מחברי סיעת המחנה הציוני על דברים שהם אמרו בעבר, ואותי היו שואלים על זה בפאנלים, בחוגי בית. עד היום שואלים אותי על זה – על דברים שנאמרו כשמישהו היה בן 18. אתם מבינים מה אתם עושים בחוק הזה? אתם מבינים שזו לא פגיעה לא מידתית – אין מה לומר שהיא לא מידתית – זו פגיעה בכלל לא הגיונית. אנחנו הולכים כאן לכיוון של מדינה שבה כל אחד לא רק יירדף על דבריו – אז כדי שהוא לא יירדף על דבריו בעתיד, משטרת המחשבות תתחיל לפעול ממחר בבוקר, וזאת הסכנה של החוק הזה. זאת משטרת מחשבות; זאת משטרת עצירת התבטאויות מאוד מאוד מתוחכמת, מאוד חכמה. היום אתם חושבים שזה איזשהו שינוי קטן, איזושהי תוספת קטנה, עד היום זה היה רק למי שעשה ומעכשיו זה למי שיתבטא. אבל אני אומרת לכם שלא, שזה בדיוק המדרון החלקלק הזה שהדמוקרטיה הישראלית כבר היום נמצאת בו, וכבר היום ראינו עם הגשת 70 החתימות על חוק ההדחה שעבר כאן רק לפני חצי שנה – כבר היום אנחנו במדרון הזה, והמדרון הזה ייקח אותנו מהר מאוד למטה. תודה. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה. חבר הכנסת דוד ביטן. אחרון הדוברים, חבר הכנסת דוד ביטן, בבקשה. <דוד ביטן (הליכוד):> חבר הכנסת פורר צריך לסכם. <היו"ר נאוה בוקר:> חבר הכנסת עודד פורר, אתה רוצה לעלות לסיכום? בבקשה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה דווקא לפתוח את סיכום הדיון בלברך: יושב-ראש הקואליציה, אני רוצה לפתוח את הדיון בלברך אותך; השר אלקין, אני רוצה לפתוח את הדיון בלברך אותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, אפשר הערה? ממתי עולים לסכם את הדיון בקריאה ראשונה? הוא לא היה רשום, ביטן היה רשום. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> הוא היה רשום כדובר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה לא יכול להחליף אותו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> הוא ויתר על זכות הדיבור ואני עולה לסכם את הדיון. <היו"ר נאוה בוקר:> אנא המשך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> השר אלקין, אני רוצה דווקא לפתוח את סיכום הדיון בלברך אותך, שהצלחת במהלך שהתחלת בו, באיסוף 70 החתימות כדי להתחיל את ההדחה של אותו חבר כנסת שפעל בצורה מחפירה, שביישה את כולנו כשעשה מה שעשה והבריח טלפונים ומסרים לאותם אלה שיושבים כאסירים ביטחוניים בכלא. אז קבל את ברכותי. <השר להגנת הסביבה זאב אלקין:> אנחנו גם נצליח עם 90. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לפני שאתייחס לעניינים המשפטיים, אני רוצה לענות לך, חברת הכנסת סבטלובה, על הדברים שאמרת. אני מכיר את האמירות האלה, הקבועות, ואני רוצה לומר לך כך: תחילה הם כינו את המחבלים שהידים, ואתם לא השמעתם את קולכם, כי התבלבלתם בין הסתה לדמוקרטיה; אחר כך הם הלכו לעמוד דקת דומייה עם משפחות המחבלים, ואתם לא השמעתם את קולכם, כי התבלבלתם בין הסתה לדמוקרטיה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> השמענו, ואתה משקר. נאוה, אני מבקשת לענות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אחר כך הם גינו את סעודיה בגלל שהיא קבעה ש"חמאס" ארגון טרור, ואתם לא השמעתם את קולכם, כי התבלבלתם שוב בין הסתה לדמוקרטיה; אחר כך הם עלו על משטים של תומכי טרור, ושוב לא השמעתם את קולכם, כי התבלבלתם בין הסתה לדמוקרטיה; אחר כך חברת הכנסת זועבי קבעה שחוטפי הנערים הם לא טרוריסטים, ולא השמעתם את קולכם, כי התבלבלתם בין הסתה לדמוקרטיה. ובסוף, אחד מאותם חברי כנסת מסיתים – חשוב שתקשיבי – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אתה ממשיך לשקר. <היו"ר נאוה בוקר:> אני מבקשת לא להפריע. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – אחד מאותם חברי כנסת מסיתים מבריח טלפונים ומסרים לאסירים ביטחוניים בכלא, וכולם מגלגלים את העיניים לשמים: איך זה קרה? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אבל בזה החוק יכול לטפל. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> איך זה קרה? איך לא שמנו לב שיושב פה מישהו שמרשה לעצמו להבריח טלפונים ומסרים לאסירים ביטחוניים? התעוררנו. <שרן השכל (הליכוד):> אתה מייצר משטרת מחשבות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אז, חברים, הצעת החוק הזאת – אני דווקא אקרא לכם את עמדת הייעוץ המשפטי של הוועדה. אני אקרא לכם דווקא מהייעוץ המשפטי של הוועדה. כדאי שתקשיבו למה שהם אמרו, כי הם מעלים פה טיעונים משפטיים, אז חשוב שנכיר גם את העמדה המשפטית וחשוב שנדע גם מה אמר כבוד השופט רובינשטיין ואיך מפרש השופט רובינשטיין את החוק. רק הוא בדעת מיעוט, ומה לעשות – כשמפרשים את החוק צריך לבוא ולהבהיר, ואנחנו באנו לכאן לבוא ולהבהיר. אמר השופט רובינשטיין על החוק הקיים: "סבורני כי מעיקרא ניתן וראוי לפרש את המונח 'מעשים' בסעיף 7א ככזה הכולל בתוכו גם התבטאויות". אבל באים שופטים אחרים בבית-המשפט העליון ומפרשים את זה בפרשנות יותר מצמצמת. וכאן באנו אנחנו כמחוקקים, עם האחריות שלנו לבוא ולומר: חברים, מי שמסית לטרור, מי שתומך בטרור, מי שלא מוכן לקבל את כללי המשחק הדמוקרטי שאנחנו כולנו שותפים לו, לא יכול להיות שותף במשחק הדמוקרטי הזה, ואנחנו נעשה את זה אחרי שנסיים את הליך החקיקה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> די לשקר. <היו"ר נאוה בוקר:> תודה רבה לחבר הכנסת פורר. חברים, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה. הצבעה על הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47) (מניעת השתתפות בבחירות בשל התבטאות מועמד) – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 36 נגד – 26 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 47) (מניעת השתתפות בבחירות בשל התבטאות מועמד) לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר נאוה בוקר:> 36 בעד, 26 נגד, אין נמנעים. הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה וחוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. אין שאילתות. תם סדר-היום. אין שאילתות. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, י"ט בטבת התשע"ז, 17 בינואר 2017, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:57.>