דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ד
ישיבה קצ"ט
הישיבה המאה-ותשעים-ותשע של הכנסת העשרים
יום שלישי, ד' בשבט התשע"ז (31 בינואר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
נאומים בני דקה 3
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 3
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 4
ענת ברקו (הליכוד): 4
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 7
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 7
דב חנין (הרשימה המשותפת): 8
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 9
יהודה גליק (הליכוד): 10
מאיר כהן (יש עתיד): 10
שרן השכל (הליכוד): 11
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 12
הצעות לסדר-היום 14
ציון מאה שנה לארגון ניל"י 14
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 14
יהודה גליק (הליכוד): 15
מירב בן ארי (כולנו): 16
איל בן ראובן (המחנה הציוני): 19
שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 20
הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2016 24
ניסן סלומינסקי (יו"ר הוועדה משותפת): 24
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 26
עפר שלח (יש עתיד): 29
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 32
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 32
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ד' בשבט תשע"ז, 31 בינואר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו גם מקבלים בברכה את אורחינו ביציע, נציגי שירותי הכבאות וההצלה.
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2017, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת החוץ והביטחון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם. בבקשה, מי שמעוניין להירשם יוכל לעשות זאת. חבר הכנסת מסעוד גנאים יפתח היום את הנאומים.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום היה דיון בוועדת הכספים על פקודת הקרקעות, ובהצעת החוק משרד האוצר מביא הצעה להפחית את הפיצויים לאנשים או לאזרחים שהופקעו האדמות שלהם. אדוני היושב-ראש, אני חושב שבסוף, מדינה וממשלה, המטרה שלהן זה לשמור על זכויותיו של האזרח, ולא לגזול ממנו יותר את הזכויות שלו. לא מספיק שהפקיעו להם את האדמות, עכשיו מפחיתים, וגם חוקקו חוק עוקף, כדי לא להחזיר את האדמות האלה, משום שהיה חוק שאומר: אם מטרת ההפקעה לא מומשה, והאדמה והקרקע הופקרו, בעל האדמה שהופקעה יכול בסוף להחזיר אותה. חוקקו חוק כדי שלא להחזיר את האדמה שהופקעה, גם אם לא מומשה ולא בוצעה המטרה של ההפקעה. היום מביאים עוד תקנה, כדי להפחית מערך הפיצוי לאזרחים שהופקעה אדמתם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
תודה, מכובדי היושב-ראש, הגשתי אתמול הצעה לדיון מהיר על המצב במשרד הרישוי בדרום, בעיר באר-שבע, אחרי שביקרתי שם ביום חמישי האחרון. ראיתי המון אנשים, מאות אנשים, שממתינים בתורים ארוכים, ואז ישבתי עם מנהל המחוז הדרומי, שם, והוא הסביר לי שהוא מבקש שוב ושוב, מפנה בקשות, כדי להוסיף כוח-אדם שם – יש מחסור אדיר בכוח-אדם, דבר שגורם סבל רב לכל אלה המגיעים לשם כדי לקבל שירות.
לכן – משום מה לא התקבל הדיון המהיר הכל-כך חשוב הזה, כדי להוסיף עוד כוח-אדם למשרד הרישוי היחיד בדרום, שהוא המרכזי בנגב ומשרת את כל האוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני שמחה לראות כאן את הכבאים, את הכבאיות, את לוחמי האש ולוחמות האש. כל הכבוד לכם, הרבה מאוד הערכה ואהבה על כל מה שאתם עושים בשבילנו, לא רק כשיש הצתות, ולא רק כשיש שרפות, אלא ביום-יום שלכם, בעשייה היומיומית שלכם, כשאתם מגיעים לכל אחד ואחת שקוראים לכם. תודה רבה מכל הלב.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר כמה מילים על פוליגמיה, ואני רוצה לדבר על הציוץ של יושבת-ראש הוועדה למעמד האישה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שזה מה שהיא אומרת כאחת שאחראית למעמד האישה: תזמון תוכנית מיגור פוליגמיה מעלה חששות כבדים שמקורה טמון בגישה גזענית, פטרונית, ולא בכוונה כנה לרווחתן של האזרחיות הבדואיות והערביות בכלל. אז מה בעצם היא אומרת? פוליגמיה נוגדת את החוק; סחר בנשים, ייבוא נשים עם מוהר זול, נוגד את החוק, גם אם יש לנו כאן חבר הכנסת שהוא ביגמיסט, והוא עבר על החוק. זאת אומרת – שמה? שיושבת-ראש הוועדה למעמד האישה – או השמאל, שבדרך כלל דואג לזכויות נשים, פתאום קולו לא נשמע? נאלם דום? איך יכול להיות דבר כזה?
לצערי הרב, אדוני, אנחנו רואים ניצול של קופת המדינה בכסות של משפחות חד-הוריות, כשיש 20 ילדים, ואני יודעת מה קורה לנשים שהן חד-הוריות בחברה הבדואית, למשל; הן לא נשארות כדי לשרוד את זה. עוקפים את החוק דרך נישואים שרעיים, ודרך זה גם מכבידים על קופת המדינה, גם חיים בהשפלה, גם ילדים מקנאים אחד בשני, גם יוצרים בעיות במשפחה, וגם המשפחה הפטריארכלית הופכת להיות משפחה מאוד מאוד בעייתית.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
למה את מסיתה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
ולכן, אני מקווה ששרת המשפטים, אדוני, כפי שהבטיחה לי, תפעל למיגור הפוליגמיה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
חבר הכנסת סעדי, אני מניחה שאפשר – – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – בקושי מסתדרים עם אישה אחת – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – לא צריך ארבע נשים, ולא צריך להביא מעזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
גם ביגמיה לא מזכה בדקה נוספת, כן? זה רק דקה אחת.
<ענת ברקו (הליכוד):>
בדיוק, תודה, אדוני. אני מודה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, בשבוע האחרון נחשף בעיתון "הארץ" שראש היחידה לאכיפת דיני התכנון והבנייה, שכיום היא במשרד האוצר, מתגורר ביישוב – במאחז בלתי חוקי בגדה המערבית, על קרקע פלסטינית, ואני תוהה איך זה יכול להיות, שמי שעומד בראש היחידה שאמורה לאכוף את הבנייה הלא-חוקית, את הבנייה ללא היתר, הוא עצמו חוטא באותה עבירה שהוא אמור למנוע מאחרים. כבוד היושב-ראש, נושאי תפקידים בכירים בשירות הציבורי במדינה אמורים לשמש דוגמה לאחרים, הן ברמה המקצועית, הן ברמה הערכית, ולכן אנחנו ברשימה המשותפת פנינו לשר האוצר, לנציב שירות המדינה, ודרשנו להשעות מתפקידו לאלתר את ראש היחידה ולברר בכלל את נסיבות מינויו.
אגב, ראש היחידה השתתף בדיון שהיה אתמול על הצעת חוק שאמורה להחמיר עם הבנייה ללא היתר והבנייה הלא-חוקית. זה, לדעתי, אבסורד לגמרי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כולכם מכירים את חברת "בורגראנץ'", יש לה סניף בקניון הראל. ויש פרסומת שלהם: "רעבים אבל מפחדים לצאת מהבית בגלל הפקקים? משלוחים לכל אזור מבשרת והסביבה, קסטל, עין-חמד, מוצא-עילית, בית-זית, יד-השמונה, נטף, רמת-רזיאל, נווה-אילן, גבעת-יערים ובית-נקופה; אל תישארו רעבים, חייגו, והבורגר בדרך אליכם". אז מה לעשות שיש כמה כפרים באזור שהם כפרים ערביים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
ג'בל-מוכבר למשל.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
תפסיקי, תפסיקי להסית – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
למה לא לג'בל-מוכבר?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – – הסתה ושנאה.
יש כמה כפרים ערביים, אדוני היושב-ראש, בסביבה: אבו-גוש, עין-ראפה ועין-נקובא.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
מתקשרים להזמין מ"בורגראנץ'", וכשאומרים להם: אנחנו מאבו-גוש ומבקשים להזמין, אומרים: אין לנו משלוחים. כשאותו אדם מתקשר ואומר להם: נווה-אילן, אומרים לו: כן, בוודאי, תן לנו כתובת ואנחנו נביא את זה.
זאת גזענות לשמה. אנחנו פנינו במכתב, ואני מבקש את התערבותך, אדוני היושב-ראש, כדי לשים קץ לתופעות גזעניות כאלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה, אדוני היושב-ראש, ביום השואה הבין-לאומי פרסם ממשל טראמפ הודעה שמתעלמת משואת היהודים. זה מעשה חסר תקדים, אבל זה בעצם לא צריך להפתיע אותנו, כשאנחנו רואים שזה ממשל שמוצף באנטישמים מכל הגוונים. הכוח שמאחורי טראמפ, סטיב באנון, לא הסכים לשלוח את בנותיו לבית-ספר כי יש שם יותר מדי יהודים, והוא לא אוהב את הדרך שבה היהודים מחנכים את ילדיהם להיות יללנים. אבל מה אפשר באמת לצפות מאדם שדיבר בחיוב על כוח האופל והתייחס לדארת' ויידר ולשטן כמודלים לחיקוי?
אני לא רוצה לדבר על הממשל האמריקני; אני רוצה לדבר על ממשלת ישראל. מדאיגה אותי ההתרפסות בפני טראמפ. זאת לא רק התרפסות בפני טראמפ, זה קשרים הדוקים וחמים עם מפלגות הימין החדש האנטישמיות בכל אירופה. אני שומע שמזכ"ל החזית הלאומית של לה-פן, מפלגה שממשלת ישראל מחרימה אותה עדיין, מבקר בארץ ונפגש עם יו"ר צעירי מפלגת נתניהו. איזה פער עצום מהליכוד של מנחם בגין, האיש שדיבר בזמנו על קשירת הקשרים הדיפלומטיים עם גרמניה של אדנאואר כ"תועבה שלא הייתה כמוה בתולדותינו".
אנחנו תמיד מזכירים את הפער העצום בגישה לדמוקרטיה, את הפער העצום בטוהר המידות, בצניעות, בצניעות האישית, אבל, אדוני היושב-ראש, איזה פער עצום יש כאן בכבוד הלאומי, או בחוסר הכבוד הלאומי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, היום יום הצדעה ללוחמי האש, אז – אני גם מכבד אותם, תודה רבה על מה שהם עושים, והם עושים עבודתם נאמנה.
אבל יש לי טענות קטנות – לא אליהם, אלא למי שאחראי להם. בטכניון בוצעה עבודת מחקר על הרדיוס – המרחק בין תחנות כיבוי אש. המחקר קבע מרחקים מסוימים, אנחנו דנו פעם, בוועדת המשנה, ודיברו על אותו מחקר, כששאלנו על היישובים הערביים. אבל במחקר הזה היה חסר נתון אחד – שהמרחק לא צריך להיות מרחק אווירי, אלא מרחק נסיעה. היות שהיישובים הערביים, רוב הכבישים המובילים אליהם הם משובשים, הנסיעה אליהם ארוכה מדי.
רק בארבעה יישובים ערביים יש תחנות כיבוי אש. אני חושב שהגיע הזמן – יש מקומות, יש ערים גדולות – אפילו כשאתה בא לאזור מסוים, מרכז הרדיוס צריך להיות העיר הגדולה ביותר. לא יכול להיות שטייבה, למשל, צריכה לקבל שירות מכפר-סבא או מנתניה, ואותו דבר קלנסואה ומקומות אחרים. כפר-קאסם, הייתה שם שרפה לפני שנה, והם לא היו – האזרחים שם כיבו, והיו אסונות בהרבה מקומות – הם מגיעים לשטח ועושים את העבודה, אבל לפעמים, לצערי הרב, הם מגיעים אחרי שהזמן עבר, או שהשרפה באה על כל הבית ועל כל הרכוש שנמצא שם, או שאנשים הספיקו לעזור למנוע אסון. לכן, חשוב מאוד ביום הברכה הזה גם לדאוג ליישובים הערביים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת יהודה גליק – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מאיר כהן.
<יהודה גליק (הליכוד):>
באתי לכאן רק כדי לראות אתכם, אנשי כבאות והצלה. באמת, בשם כולנו – ימין, שמאל, יהודים ולא יהודים – תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מתוקים ומתוקות, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, היה לנו עכשיו דיון בשדולה לעידוד לימוד התנ"ך. ישבו שם יחד, שמאל, ימין, דתיים וחילונים, והתחברו, באמת, חיבור גדול של העם הנפלא הזה, שיש בו זהות משותפת ויחד משותף.
תוך כדי, קיבלנו דיווחים שהימים הקשים של הפינוי של יישוב בישראל הולכים ומתקרבים. יש לי חברים רבים שם. הפינוי הזה באמת כואב לי מאוד. באמת, אני שולח את חיבוקי לתושבים שם. יחד עם זה אני רוצה לומר שאלה גם רגעי מבחן לעם ישראל, רגעי מבחן לכולנו. אני קורא לכל מי שמעורב בפינוי: גלו אחריות, אל תיתנו לאירוע הזה לפלג ולפצל אותנו. הפינוי הזה הוא לא פינוי מדיני, הוא לא פינוי משנאה, הוא פינוי משפטי. אני מבקש מכולם לכבד זה את זה, לכבד את בית-המשפט, ולדאוג שהימים האלה לא ישאירו על כולנו שריטה, מעבר לכאב ולצלקת על עצם הפינוי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת מאיר כהן – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת שרן השכל.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני חושב שלכבודה של הכנסת שהיום אנחנו מצדיעים ללוחמי האש, שמעט מהם נשארו כאן, ואני מלא ברכות – כולנו מלאים ברכות – לחברת הכנסת נאוה בוקר.
אני רק רוצה להזכיר: דבר אחד זה הפער הגדול בין מה שצריך לבין המציאות; פער של רכבים, פער של לוחמים, שאנחנו יודעים ועומדים על כך. דבר שני, לצד כל החיבוקים והטפיחות על השכם, שמגיעים לגמרי ללוחמי האש, אנחנו צריכים להבין שכחברי כנסת אנחנו אחראים לכך שיסופק להם כל צורכם. אני משער שאם חלילה יהיה אירוע רב-נפגעים, או אירוע לאומי, אנחנו לא נצטרך לסמוך לא על כבאים מטורקיה, לא על מטוסים מיוון ולא על כבאים מארצות-הברית. מה שיהיה בכוחנו הוא שיפתור את הבעיה. לכן, שימו לב לנתונים האלה: צריכים 700 רכבי כיבוי – יש 300. כך אמרת, אדוני, נכון? צריכים 6,000 לוחמים – יש רק 2,940 – כמעט 50% בכל היבט של בניית הכוח שצריכים לתכנן לכיבוי.
אבל בכל מקרה, אדוני היושב-ראש, זה שהואלת לארח את היום הזה, זה כבוד לכנסת. אכן, לאנשים האלה מגיעות כל המחמאות. יישר כוח.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. חברת הכנסת שרן השכל – בבקשה, גברתי.
<שרן השכל (הליכוד):>
תודה רבה, יושב-ראש הכנסת, שלום רב לכל לוחמות ולוחמי האש שנמצאים אתנו כאן, ותודה רבה על כל העבודה הקשה שאתם עושים למעננו ולמען המדינה.
דווקא הנאום שלי היום קצת נוגע גם לכם, משום שדווקא בחודשים האחרונים אנחנו שומעים יותר ויותר קולות שמנסים לקחת אותנו כמה צעדים אחורה. אתמול התקיים דיון בוועדת חוץ וביטחון בנושא של שירות נשים בתפקידי לוחמה. אז אני רוצה לעמוד כאן עם מסר אחד לנערות ישראל: התגייסו לצה"ל והיו לוחמות. החוויה של נשים בצבא היא אחת החוויות הכי המעצימות שיכולות להיות לאישה. זו גם חוויה לימודית עבור גברים, שרואים איך נשים מתפקדות בשטח ומה אנחנו מסוגלות לעשות.
מבחינה מבצעית, לא רק שאנחנו יכולות לעשות את העבודה, לפעמים אנחנו גם יכולות לעשות את זה קצת יותר טוב. גם אנחנו, הנשים, מעוניינות ורוצות לקחת חלק בהגנה על המדינה שלנו, על החברים שלנו ועל המשפחה שלנו, ולא ניתן לאף אחד לומר לנו אחרת. עשינו זאת כנשים עוד לפני קום המדינה; מי מאתנו לא שמע על סיפורי הגבורה של שרה, גיבורת ניל"י, חנה סנש ועוד רבות אחרות שסייעו ונלחמו למען המדינה ולמען העם היהודי? אף אחד לא עשה להן טובה בכך שהכניס אותן למערך הלחימה, הן אלה שעשו לנו את הטובה הזאת.
גם בישראל של 2017 המסר צריך להיות אותו המסר: נשים צריכות לקחת חלק במערך ההגנה והלחימה של מדינת ישראל, בכל תפקיד שירצו ויוכלו למלא. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שרן השכל. חברת הכנסת אילת נחמיאס ורבין – בבקשה, גברתי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני, שלא כנהוג במליאה, רוצה לדבר מייד אחרי חברת הכנסת שרן השכל על הדיון שיזמתי אתמול בוועדת החוץ והביטחון על הדה-לגיטימציה המאוד-מאוד רצינית בעיני שעושים לשירות נשים קרבי בצבא, בין היתר באמירות ששמענו בחצי השנה האחרונה, שאם נשים בטנק חייל וחיילת יחד אז בסוף תשעה חודשים אין ספק שייוולד לנו טנקיסט. וכמו שאני חוזרת ואומרת, אני נשואה לשריונר, נולדו לי שלושה טנקיסטים בפוטנציה, אבל לא יכול להיות שיטילו את כל האחריות על עצם שירותן של נשים בצבא, ובוודאי שירותן בקרבי, במיוחד משום שהצבא זקוק לנשים לוחמות.
והזכרנו אתמול בדיון – ויושב כאן גם חבר הכנסת איל בן ראובן, שהשתתף בדיון – הזכרנו אתמול בדיון את הדר כהן, אני רוצה להזכיר היום גם את סגן מאיה פלד – כמובן הדר כהן, זיכרונה לברכה, והיום הזכרתי גם את סגן מאיה פלד, תיבדל לחיים ארוכים, שבעצם ירתה לעבר המפגע בארמון-הנציב, ונמנע אסון גדול הרבה יותר.
התפקיד של הלוחמות – אומר את זה גם הצבא בצורה מפורשת – התפקיד של הלוחמות ברור. אנחנו זקוקים ללוחמות, ויושבת כאן גם חברת הכנסת מירב בן ארי, שיזמה יחד אתי את הדיון הזה. לא יכול לראות שנראה איך נעשית דה-לגיטימציה, איך מנסים לכרסם בעצם החשיבות של שירות נשים בקרבי בצבא, ואני רוצה לשבח את קציני הצבא – בהם היוהל"ם – שהיו אתמול, על הדברים שהם אמרו ועל האופן שבו הם מוודאים שההשתלבות של נשים בצבא תיעשה בצורה הטובה ביותר – מבחינה מבצעית, לא מבחינה מגדרית.
היה חבר כנסת בדיון אתמול – סליחה, אני כבר מסיימת, אדוני היושב-ראש – שאמר שערך הצניעות קודם לערך השוויון.
<שרן השכל (הליכוד):>
הוא תיקן את זה אחרי זה. הוא – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
חברת הכנסת השכל, מה שהוא אמר זה שהמבצעיות קודמת לצניעות. הוא לא תיקן את עצמו בנושא השוויון. ואני רוצה להגיד לכם, היה לי מאוד מאוד מאוד קשה להקשיב לזה, עם כל הכבוד שאני רוחשת להבדל בין ציבורים שונים במדינת ישראל, וגם להם יש חשיבות בהשתלבות בצבא. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון מאה שנה לארגון ניל"י>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ואנחנו עוברים לציון 100 שנה למחתרת ניל"י, הצעות לסדר-היום מס' 5743, 5744, 5990, 6031 ו-6057.
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד, במלאות 100 שנים למחתרת ניל"י, המחתרת העברית הראשונה, שהוקמה ב-1915, פעלה נגד השלטון הטורקי בישראל, ולפני 100 שנים נתפסו חבריה, והיא חוסלה.
רשת הריגול הנודעת, שפעלה בתעוזה ובמקוריות, הוציאה מתוכה דמויות יוצאות דופן, כמו המייסד, אבשלום פיינברג, אהרן אהרונסון, שעמד בראשה, ואחותו שרה אהרונסון, ילידת זיכרון-יעקב, שהייתה הרוח החיה בניל"י וניהלה את פעילותה בארץ. לאחר שגילו הטורקים יונת דואר ששלחה שרה אהרונסון, נחשפו אנשי המחתרת, נתפסו ועונו קשות. באוקטובר 1917 נתפסה שרה אהרונסון ועונתה במשך כשלושה ימים. היא עמדה בייסורים, לא גילתה דבר, וניסתה לשים קץ לחייה ביריית אקדח. כעבור ימים ספורים מתה מפציעתה, והיא בת 27 בלבד.
שרה וחבריה הותירו מורשת יוצאת דופן של לחימה ונחישות. לא בכדי היא זכתה לכינוי "שרה, גיבורת ניל"י", כפי שאמרת לפני דקות ספורות חברת הכנסת השכל, כשם ספרה הנודע של דבורה עומר, המתאר את קורותיה. משמעות המאבק מונצחת גם בשמה של המחתרת, הלקוח מן המעמד שבו בישר שמואל הנביא לשאול כי המלוכה נקרעה ממנו. כך אמר: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".
"נצח ישראל" הפך במרוצת הדורות למטבע לשון המבטא יציבות והמשכיות. ב"שיר על שרה אהרונסון", שכתב, תיאר יעקב שבתאי את האווירה במושבה זיכרון-יעקב בימי הדמדומים של ניל"י, וכך כתב: "זה היה סוף הסתיו בזיכרון-יעקב / סוף הסתיו, שרַתִי... / ברחוב הראשי בין בתי מושבה / היא נישאה לאטה על כפיים / והארץ הייתה רחבה וקרובה / אך קרובים עוד יותר השמים…". אהרונסון וחברי ניל"י הם מופת להקרבה, לעוז רוח ולמסירות למען עם ישראל וארצו. יהי זכרם ברוך, ודרכם תוסיף להיות לנו מקור השראה.
אני מתכבד להזמין את ראשון הדוברים, מיוזמי היום, חבר הכנסת יהודה גליק. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, חברי השר שטייניץ, חברי הכנסת וחברות הכנסת מן הקואליציה ומן האופוזיציה, מתוקים ויקרים, מזכירת הכנסת ירדנה, סגן מזכירת הכנסת נאזם, קלדניות יקרות, כל עובדי המשמר, אני מודה לך, קודם כול, אדוני היושב-ראש, על זה שניאותָּ לקיים את הדיון הזה. אני יודע שרצו להגיע לפה בני משפחה של פיינברג ואהרונסון, ועקב אילוצים לא יכלו להגיע, ובעיקר אני שולח מפה – אני יודע שהיא צופה בנו כרגע, חברת הכנסת לשעבר תמר אשל, שהיא כבר קצת יותר מבוגרת ממני, אחייניתו של אבשלום פיינברג, הבת של אחותו צילה.
חברים, ניל"י, כמו שאמרת, אדוני היושב-ראש, נצח ישראל לא ישקר. לא הנצח ולא ישראל. לא הזמן ולא העם. ניל"י הוא ארגון מחתרתי שהוקם בשנת 1915, פעל ביישוב היהודי בארץ-ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה – מה כבר היה פה, ומנה בשיאו פחות מ-30 חברים. עסק בעיקר בריגול, בניסיון לסייע לצבא הבריטי לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית, במטרה לקדם את הקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. המחתרת היהודית הראשונה אחרי אלפיים שנה.
נוסף על פעולות הריגול עסקו אנשי ניל"י בהברחת כספים מחוץ-לארץ כדי לסייע ליהודים לבוא לארץ-ישראל, לסייע ליהודי ארץ-ישראל, ולקדם הישגים מדיניים לטובת היישוב היהודי. חייהם של אלפי אנשים ניצלו בעקבות המודיעין שסיפק ניל"י. על-פי הערכה בריטית לאחר המלחמה, נחסכו חייהם של כ-30,000 חיילים בריטים. פעולותיו של אהרן אהרונסון בקרב הקצונה והדיפלומטיה הבריטיות גרמו ללא ספק לשיפור היחס כלפי היהודים בתחילתו של המנדט הבריטי. תועלת נוספת מהותית הייתה הצלת רבים מאנשי היישוב ממוות ברעב, על-ידי הברחת כספים על סיפון ה"מָנָגֶם". קשה לומר במדויק כמה אנשים ניצלו כך, אך אפשר להעריך שמדובר במאות או באלפים.
בעוד אבשלום פיינברג היה כנראה הוגה רעיון המחתרת, הרי בפועל, אולי עקב מותו המוקדם, כמעט כל נטל הביצוע במשך מלחמת העולם הראשונה היה על כתפיהם של מנהיגי המחתרת, אהרן אהרונסון ובני משפחתו. בעיקר תצוין האחות שרה, שבאמת בזכות הסופרת דבורה עומר כולנו מכירים, והיא ניהלה בפועל את רוב הפעילות בארץ ובסביבתה. האח צבי והאב אפרים פישל אהרונסון, שכידוע נתפסו על-ידי הטורקים, עונו בידיהם, שרה וצבי, כזכור, מצאו בעקבות זאת את מותם. אפילו שני האחים האחרים לבית אהרונסון, אלכסנדר ושמואל, סם, שהיו בזמן ההוא בחו"ל, השתתפו גם הם בפעילות ניל"י.
זה עתה, לאחרונה, גילה אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, כי שמואל היה הנציג הרשמי של המחתרת הבריטית, וכי לכן, יחד עם אהרן, כמובן, הוא קיבל לידו טיוטה של הצהרת בלפור, וכתב עליה הערות. ממסמכי המודיעין הבריטי שנחשפו לאחרונה עולה כי לאהרן אהרונסון, כמנהיג ניל"י, היה חלק בניסוח הצהרת בלפור ב-1917, שכידוע, כולנו כאן בזכות זה שהיא העניקה ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל. אם כן, אני רוצה לומר שבאמת כבוד גדול שכנסת ישראל בוחרת ביום הזה, להקדיש את הדבר הזה.
המשמעות של הפעילות הייתה במחלוקת עמוקה ביישוב היהודי ולוותה בפולמוס שנמשך במובן מסוים עד היום. מדובר ברעיון נועז, שרבים ביישוב ראו בו סכנה: יציאה נגד אימפריה ששלטה מווינה בצפון ועד תימן בדרום, ממרוקו במערב ועד איראן במזרח. ריגול נחשב בזמנו ביישוב תופעה מאוסה, ולא משהו שצריך להיות חלק מסל הכלים של היישוב בדרך לריבונות, אבל בסופו של דבר ניל"י היו ראשית כוח המגן העברי העצמאי. אבשלום היה קצין המודיעין הראשון. כל המחתרות כולן, שהוקמו לקראת הקמת המדינה, קיבלו השראה מניל"י. אנשי ניל"י, כפי שאמרנו, קיבלו את הטיוטה של הצהרת בלפור.
כמובן, קשה להשוות תקופה לתקופה, אבל בהחלט אפשר לומר שבאמת אבשלום פיינברג, שחונך בידי סבו, הרב מאיר בלקינד, ירש ממנו את אהבת התנ"ך, ואמו היא שהגתה את דגל ישראל כפי שאנחנו מכירים אותו היום. בהחלט, בזכות אותה גבורה של אנשים שפעלו בזמן שעוד לא הייתה מדינה, בזמן שהיינו מתי מעט פה, בלי איזשהו ארגון, ארגנו את עצמם, גברים ונשים, משפחה, בארץ ובחוץ-לארץ, כדי שאנחנו היום נכיר להם טובה על פעילותם המאוד-מאוד אמיצה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק על דבריו. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מירב בן ארי; בבקשה, גברתי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, ראשית, אני רוצה להודות לחבר הכנסת יהודה גליק – כבר הודיתי לו היום גם בשדולת לעידוד לימוד התנ"ך, אבל גם, באמת, על הנושא של ניל"י. אני, כמו רבים, לפחות מבני גילי, גדלנו על הספר של דבורה עומר שציינת.
היה לי נורא ברור, היום, כשדיברתי עם היועצים שלי, שהם זוכרים את התמונה של שרה באמבטיה, אחרי ההתאבדות, שתיארת, ולצערי, הרבה לא יודעים ולא מכירים, ולכן חשוב לי לדבר עליה, על שרה. אני רוצה לדבר – אומנם שמעתי את הדברים שלך, וחלק באמת כמובן ציינת, אבל אני רוצה להגיד משהו על שרה. חיים, תשמע, אתה לא יודע את זה, אוקיי? שרה אהרונסון, אתם כנראה גם – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברים יקרים – חברים יקרים, אדוני השר, שב ליד יעקב פרי ותוכלו לדבר בשקט.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני כן רוצה שתקשיבו, כי בעיני זה חשוב. אני יודעת שזה אולי נושא שחולף ליד אנשים, אבל בעיני זה אחד מהדברים הכי חשובים, בעיקר לחבר'ה צעירים כמוני, שרואים בשרה, גיבורת ניל"י, גיבורה שלהם. דיברו חברות הכנסת השכל ונחמיאס ורבין על הדיון אתמול בוועדת החוץ והביטחון. פה התחלנו. כאן התחילה בעצם הגבורה של נשים.
כמה מילים על שרה אהרונסון, שגדלה, כפי שאנחנו יודעים, בזיכרון, דיברה שש שפות, למדה לרכוב על סוס, למדה לירות בנשק בגיל מאוד צעיר, והתחתנה כשהיא בת 24 עם חיים אברהם ועברה אתו לטורקיה.
הרבה אנשים ששומעים על שרה, גיבורת ניל"י, תוהים למה היא החליטה לעזור דווקא לבריטים. הרי אין היגיון בלעזור לבריטים; רוב המחתרות שהוקמו אחר כך בכלל יצאו נגד הבריטים. אז כשקראתי עליה הבנתי בעצם מה גרם לה להזדהות עם הבריטים ולצאת נגד העות'מאנים. מסתבר שהנישואים שלה לא הצליחו, וכשהיא עזבה את טורקיה, אחרי שנה, ואת בעלה, היא עלתה לרכבת – זה היה ב-1915, ובדיוק בזמן הזה, מי שיודע, ואני מניחה שאתם יודעים, החלה שואת הארמנים. אני באופן אישי גם ביקרתי בארמניה, פעמיים, ואני מכירה את הסיפור, לכן חשוב לי לציין את זה. היא נסעה שלושה שבועות בקרונות מלאים בחיילים בדרכים של אנטליה, ולאורך כל הדרך היא ראתה את הרצח של העם הארמני. אהרן אהרונסון, יום אחרי שהיא הגיעה, כתב ביומן שלו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים, ראתה מאות פגרים של ארמנים מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם". בתזכיר שהוא שלח למשרד המלחמה הבריטי, הוא כתב את העדות של שרה על הנסיעה. "מאז אותו מסע, כל אזכור של הארמנים שנעשה בנוכחותה גרם לה להתקף היסטרי"; בתחנה אחת היא ראתה "אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה ליד ולצד הפסים – – – אותה עדה ראתה רכבות מגיעות" – זה מאוד מוכר, לצערי – "עמוסות 60–80 ארמנים בכל קרון" – כאשר 40 בלבד יכולים למלא קרון אחד – "בתחנה נמצאו עשרה או 20 מהם, מתים" – מרעב או טיפוס. הוא כותב בהבהרה: "הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם".
בעצם זה סיפור מאוד מעניין, כי לא ידעתי שהשלב של ההזדהות שלה עם הבריטים, בניגוד לעות'מאנים, ששלטו, החל שם, באמת, בנושא של ארמניה. וכמו שתיארת, אדוני היושב-ראש, שרה התחילה להעביר מידע. מספרים על האונייה שהייתה עוברת בחוף ומעבירה את המידע. היא אפילו נסעה למצרים כדי להביא בעצמה את המידע, ולמרות כל ההתראות, ואפילו שאמרו לה שזה מסוכן, ואפילו שהיא ידעה, היא המשיכה בפעילות שלה, לצערנו, וכמו שתיארת, עם אותה יונת דואר שהגיעה לבית של אחמד בק בקיסריה.
חשוב גם לומר – תיארת את זה – שבמשך שלושה-ארבעה ימים בבית עינו אותה, ולמרות זאת היא לא נשברה, ולא חשפה את החברים שלה, ולא חשפה את האנשים. ואפילו אחרי שהיא ירתה בעצמה – היא נפצעה אנושות – כשהרופא הגיע, היא אמרה לו: רק תדאג שאני אמות כמה שיותר מהר. אני לא יודעת כמה אומץ וגבורה צריך כדי להגיד דבר כזה, אבל זה פשוט סיפור אנושי ומדהים בעיני.
אני הייתי בזיכרון כמה פעמים, גם במוזיאון של שרה, כי באמת, בעיני היא הייתה גיבורה, היא ממש הייתה גיבורת ילדות שלי. אני לא יכולה לשכוח את התמונה הזאת, באמבטיה, אבל אני גם לא יכולה לשכוח את הקבר שלה, כי הקבר שלה, אגב, בניגוד לקברים, אתה יודע, שבדרך כלל כותבים – כתוב רק: שרה. אפילו לא כתוב שם משפחה.
לסיום רק אומר שבעיני אי-אפשר לדבר היום על גיבורות ועל לוחמות בלי לזכור את ההיסטוריה שלנו, ובטח של גיבורה כמו שרה אהרונסון. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי, גם על כך שהזכרת את העדות של שרה אהרונסון על רצח העם הארמני. אולי כשבפעם הבאה נדון כאן, נזכור גם את העדות הזאת. חבר הכנסת איל בן ראובן – בבקשה, אדוני. אחריו נשמע את תשובתו של השר יובל שטייניץ.
<איל בן ראובן (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, ראשית, אני מברך אותך, חבר הכנסת גליק, על היוזמה, ואותך, יושב-ראש הכנסת, על האישור והכבוד שאנחנו נותנים כאן היום בכנסת לארגון החשוב הזה. אני מוכרח לומר שחבל שיושבים פה כל כך מעט חברים. חבל, הם ראויים ליותר.
100 שנים חלפו מאז, בעיירה הקטנה זיכרון-יעקב מתעצב לו סיפור גבורה ייחודי, שהשפעתו על ההיסטוריה היהודית בארץ-ישראל חשובה ביותר. אין ספק שמורשתה של קבוצת ניל"י, נצח ישראל לא ישקר, חקוקה בפנתיאון סיפורי הגבורה של תהליך הקמתה של המדינה היהודית כאן בארץ.
חברי וחברות הכנסת, קשה להבין מה הם שורשי הכוחות שמניעים קבוצת אנשים – כשבשיא פעולתו הארגון מונה 32 אנשים ועוד סייענים – מה מניע אותם לקום ולצאת למאבק נגד הצבא העות'מאני בארץ-ישראל, ונגד עמדת רוב היישוב היהודי שנמצא אז כאן, בארץ-ישראל. ההיגיון האסטרטגי ברור יותר: הצבא העות'מאני הולך ונחלש למול הצבא הבריטי, שעוסק בתכנון דרכו לכיבוש ארץ-ישראל, ויש בכך תקווה לשיפור מצב היישוב היהודי בכיוון לאוטונומיה כזו או אחרת, לתמורה מדינית בעבור סיוע לתכנון ולביצוע המהלך הבריטי. אלו נראים, בראיית ההיסטוריה, לכאורה ברורים. אבל בפרספקטיבה אחרת, של התבוננות מהצד האנושי, באין מוסדות מדיניים ומערכות ביטחוניות – אין אמ"ן, מוסד, שב"כ – ברור שיוזמתם של אהרן אהרונסון, אחיו אלכסנדר, אחותו שרה, אבשלום פיינברג, האחים נעמן ואיתן בלקינד, יוסף לישנסקי ועוד כמה עשרות מבני המושבות, יוזמתם להקמת ארגון ריגול פעיל, יוזם ומביא תוצאות ראויה להערכה וללימוד, ראויה למקום של כבוד בהיסטוריית הקמתה של הארץ.
משימתם העיקרית של חברי ניל"י, שהוגדרה על-ידי ראשי הארגון ובתיאום עם הצבא הבריטי, הייתה לעקוב אחר תנועות הצבא העות'מאני, לאתר הגעת תגבורות, תנועת רכבות, ואחרות. הם פעלו במרחב יחסית גדול, מדמשק בצפון ועד באר-שבע בדרום. הידיעות הועברו באמצעות שליחים למרכזים אזוריים, ומשם לעתלית, לתחנה לניסיונות חקלאיים של אהרן, ומעתלית – באמצעות ספינה בריטית שהייתה פוקדת את החוף לעתים מזומנות – כך הועבר המידע לבריטים. כמו כן התבצע שימוש נרחב ומעניין ביוני דואר.
הגודל והאינטנסיביות של הארגון, לצד היתרונות, היו גם נקודת חולשתו, שכן ברור שהרמה המקצועית הייתה של ארגון מתנדבים, ולא מעבר לכך. ואכן, בספטמבר 1917 מתחילה להיחשף פעילות הארגון. רבים מהחברים נתפסים ומעונים קשות בידי הטורקים.
קצרה היריעה כאן מלספר את סיפורם האישי של כל אחד מהלוחמים של הארגון הנועז הזה. די להזכיר כאן את סיפורה של שרה, המייצג את רוח הארגון, שיחד עם יוסף לישנסקי – הם מנהלים את פעילותו. ב-1917 שרה מגיעה למצרים. אחיה אהרן מייעץ לה להישאר שם, אבל היא מחליטה בגבורה גדולה לשוב לזיכרון. בסתיו 1917 אחת מיוני הדואר, הנושאת מסר לכוחות הבריטיים, נתפסת בקיסריה, ובעקבות מעצרו של נעמן בלקינד הרשת מתחילה להיחשף.
חברים, אתם מפריעים פה. קצת כבוד לארגון הזה, ואללה, תקשיבו גם.
שרה, למרות עצתם של הבריטים, הדוחקים בה לברוח דרך הים, מסרבת, ונשארת בזיכרון. באוקטובר הרשת מתמוטטת. שרה נתפסת ומעונה קשות במשך שלושה ימים, ולא מגלה דבר. היא יורה בעצמה כדי לעצור את העינויים ולהימנע מלחשוף מידע על חבריה לארגון. היא פצועה קשה, שוכבת על ערש דווי במשך שלושה ימים, ונפטרת. נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נתפסים ומוצאים להורג. אהרן אהרונסון, שאי-אפשר שלא להזכיר את היותו בוטנאי, אגרונום – הוא מגלה את אם החיטה ב-1906 – והיה מייסד הארגון, נהרג בתאונת מטוס מסתורית מעל תעלת למאנש ב-1919.
חברי וחברות הכנסת, אני מברך על היוזמה לציון הארגון המופלא הזה, ניל"י, היום, כאן, בכנסת ישראל. "נצח ישראל לא ישקר" הוא ביטוי מספר שמואל א'. הוא מבטא את נצחיותו של עם ישראל. כילד צעיר אני עוד זוכר את הסקרנות שעורר בי הארגון הזה, ויותר מכך – אנשיו. אין ספק שארגון ניל"י ומורשתו ראויים ללימוד במערכות החינוך בישראל. אנחנו כאן, היום, מעריכים, מוקירים וזוכרים את אנשי הארגון ואת תרומתם להקמת המדינה. אנחנו חייבים להמשיך לשמר ולפתח את נצחיותו של עם ישראל כאן, כמדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, מוסרית וצודקת. תודה לכם, חברי ארגון ניל"י. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. אני מתכבד להזמין את השר יובל שטייניץ להשיב למציעים.
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו מציינים היום 100 שנה לארגון ניל"י – נצח ישראל לא ישקר. ארגון ניל"י מסמל – הוא לא תחילת הציונות; היהודים החלו להתיישב בארץ-ישראל בעת החדשה הרבה שנים קודם לכן – אבל ארגון ניל"י מסמל את הפעם הראשונה שהיהודים הבינו שלא די להתיישב בארץ, לבנות ולהיבנות בה ולעבד את אדמתה, אלא היהודים צריכים גם לקחת את גורלם במו ידיהם ולקיים, בצוק העתים, גם פעילות בעלת אופי צבאי, או במקרה הזה – מחתרתי-מודיעיני.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
בר-כוכבא היה – – –
<שר התשתיות הלאומיות האנרגיה, והמים יובל שטייניץ:>
לא, אמרתי: בעת החדשה, בעת שלנו, כן? בלי לפגוע בזכויות של בר-כוכבא, של החשמונאים – –
<מאיר כהן (יש עתיד):>
– – – אם אמרת בעת החדשה – – –
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:>
– – של דוד ויהונתן, של השופטים ושל – – –
<מאיר כהן (יש עתיד):>
– – –
<שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:>
בסדר, בלי לפגוע בזכויות של – יש לנו, ברוך השם, 3,000 – תן לי לעשות את החשבון – 3,600 שנות היסטוריה בערך בארץ-ישראל, תלוי איך מודדים, אבל בערך – יש כאלה שאומרים 3,700, מאז שאברהם אבינו הגיע לפה. והאמת, גם אברהם אבינו היה עסוק כמה פעמים גם בפעילות מלחמתית או צבאית, בצוק העתים.
אבל בעת החדשה, בציונות, במדינת ישראל המתחדשת, מחתרת ניל"י היא בעצם הדוגמה הראשונה והכי מובהקת לכך שהיהודים בארץ-ישראל, מתוך יושבי הארץ, הבינו שהם צריכים לנקוט צעדים, ובאמת הקימו מחתרת שבעיקר סייעה מודיעינית לכיבוש הבריטי של הארץ מידי האימפריה העות'מאנית, כאשר היה ברור שיהיה מאוד קשה, עד בלתי אפשרי, להקים את מדינת ישראל, להקים פה בית יהודי תחת האימפריה העות'מאנית. לאחר מכן הסתבר שגם עם הבריטים זה לא קל, ואז קמו המחתרות הבאות בתור, שפעלו גם לגירוש הבריטים, כאשר אלה החלו להיכנע ללחצים הערביים ולהגביל את עליית היהודים ואת התיישבות היהודים בארץ.
אז ביום החגיגי הזה אני רוצה להקריא את דבריה של שרת התרבות והספורט מירי רגב כאן מעל הבמה: בינואר 1917, לפני כ-100 שנים, אבדו עקבותיו של אבשלום פיינברג ז"ל, לוחם וחולם במחתרת ניל"י. 50 שנה לאחר מכן נמצאו עצמותיו והובאו אחר כבוד לקבורה בהר-הרצל. ב-1956 הפך בית משפחת אהרונסון למוזיאון לתולדות ניל"י, והמוזיאון הזה נתמך היום על-ידי משרד התרבות – נתמך ב-197,000 שקל בשנת 2016. משרד התרבות פועל ללא לאות להגדיל ולהרחיב את התמיכה במוסדות ואתרי מורשת, מתוך הבנה שהשורשים להווייתנו כמדינה יהודית מצויים בתחומי המורשת והמחקר ובאתרים המנציחים את חזקתנו על הארץ המבורכת הזאת.
מאחר שמחתרת ניל"י הייתה בין הסנוניות הראשונות למאבק היישוב היהודי בארץ-ישראל לכינונה של ישות לאומית עבור העם היהודי, נעשו מהלכים רבים להנצחתה. ספרים וכתבים רבים פורסמו כדי להנציח את פועלם של אנשי המחתרת. מי מאתנו לא קרא בנעוריו את "שרה, גיבורת ניל"י", שכתבה דבורה עומר בשנת 1967? בשנת 1981 הוענק עיטור לוחמי המדינה לאנשי ניל"י, וכן גם אות ניל"י; אנדרטה על שם אבשלום פיינברג ז"ל מוצבת בפארק נחל-חדרה; בזיכרון-יעקב קיימים גופים הנושאים את השם ניל"י; קיים מושב בשם גבעת-ניל"י וכו'.
מחתרת ניל"י פעלה לסייע לבריטים לכבוש את הארץ, במטרה לקדם את הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ-ישראל. המחתרת כללה גרעין קשה של כ-30 חברים פעילים, בהם אהרן אהרונסון, המייסד ומנהיג ניל"י, אבשלום פיינברג, אלכסנדר ושרה אהרונסון, יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד ואחרים. ממסמכי המודיעין הבריטי עולה כי לאהרן אהרונסון, כמנהיג ניל"י, היה חלק חשוב בהצהרת בלפור ב-1917, אשר הכריזה על זכותם של בני העם היהודי לבית לאומי בארץ-ישראל. מסתבר כי אהרן ואחיו שמואל קיבלו לעיונם את טיוטת נוסח ההצהרה.
אנו גאים במורשת שהנחילה ניל"י ופועלים להנצחתה, למען ידעו בני ובנות הדור הזה והדורות הבאים, העתידים לבוא, כי אף-על-פי שארצנו נקנית בייסורים, עד עצם היום הזה, אנו יודעים כי הקשר בינינו לביו הארץ הזאת הוא לנצח נצחים.
בכוונת משרד התרבות להמשיך לבסס את התמיכה ב"בית אהרונסון", מוזיאון המנציח את עשיית המחתרת, ולהרחיב את העשייה בתחומי ההנצחה הקשורים לבתי המייסדים של מדינתנו. אדוני היושב-ראש, תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לשר יובל שטייניץ על התשובה בשם שרת התרבות והספורט. אנחנו בזה סיימנו את ציון 100 שנה לארגון ניל"י. תודה ליוזם, חבר הכנסת גליק, ולכל הדוברים.
<הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2017>
[מס' כ/672; "דברי הכנסת", חוב' ו', עמ' 18652; נספחות.]
<(קריאה שנייה וקריאה שלישית)>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים להצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2017, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. מזכירת הכנסת כבר הכריזה על הנחת החוק, ולכן אני מזמין את יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת החוץ והביטחון לדיון בהצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, להציג את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית.
<ניסן סלומינסקי (יו"ר הוועדה משותפת):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בשם הוועדה המשותפת – ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ושלישית.
אבל בראשית דברי אני רק רוצה להשתתף בנושא של עמונה – הם החליטו להתפנות. המדינה מפנה אותם ברגעים אלו, או תוך 48 שעות – רק לומר להם, שיש להם חלק גדול מאוד בחיקוק החוק הזה, חוק ההסדרה.
עכשיו, מדינת ישראל, עם הקמתה, הגבולות שלה נקבעו על-ידי – מבחינה צבאית – במקומות שהצבא הגיע, ומבחינה התיישבותית – במקומות שהצלחנו ליישב. בתוך המדינה, בתוך גבולות המדינה, נשארו הרבה מאוד – מאוד – שטחים שהיו בבעלות של ערבים, כפרים ערביים – לפחות 400, ואולי יותר, שעליהם כיום יושבים הרבה מאוד קיבוצים – יש לי רשימה של 82, אבל יכול להיות הרבה יותר, בהם גם קיבוצים של "השומר הצעיר"; על הכפר שיח'-מוניס יושבת אוניברסיטת תל-אביב, ו"מגדלי אקירוב" יושבים על אדמת הכפר סומייל, וכהנה, ועוד ועוד ועוד. מדינת ישראל מצאה את הדרך, ובהקדם, בתוך שנים מעטות, להסדיר את הנושא הזה, וכך קבעה שכל הקרקעות שנרשמו בתקופת המנדט על שם הנציב העליון, בשם ממשלת ישראל, לפי סעיף 29 לפקודת הקרקעות, כולן עברו לרשות מדינת ישראל. כל הקרקעות שטרם הוסדרו, וננטשו על-ידי המחזיקים בהן, זכות הבעלות עליהן חזרה למדינה, על-פי חוק הקרקעות העות'מאני, כקרקעות מוברות, "מחלול". קרקעות אלה עברו לבעלות של הרשות לפיתוח לפי חוק רכישת מקרקעין, התשי"ג–1953, וכל הקרקעות שבהן נסתיימו ההליכים – וכו' – בכל אופן, מדינת ישראל מצאה את הדרך לטפל בכל אותן אדמות פרטיות ואדמות נעדרים, והעבירה את זה לרשותם.
מלחמת ששת הימים, 1967, הביאה את צה"ל לגדות הירדן, ומאז כמעט כל ממשלות ישראל היו שותפות בדרך זו או אחרת להקמת יישובים במרחבי ארצנו. לאחרונה, ואולי גם בסיוע של גופי שמאל, הוגשו תביעות בעלות על קרקעות של מקומיים – בעלות בקרקעות ביישובים קיימים. התביעות כיום מוגשות ישירות לבג"ץ, שנאלץ לפסוק בנושא. מאחר שיש שטף גדול של תביעות, שמתוכננות גם, זה אומר שלמרות – לא למרות – עברו 50 שנה, אבל הגיע הזמן להסדיר את ההתיישבות ביהודה ושומרון, שגרים בה 450,000 יהודים. עכשיו, מי יסדיר את הנושא הזה – בית-המשפט העליון או מדינת ישראל? אני חושב שמי שצריך להסדיר את זה זה מדינת ישראל, וכך גם החוק חושב. והחוק הזה מסדיר את ההתיישבות הקיימת ביהודה ושומרון.
הוועדה קיימה, במסגרת ועדת החוקה, תשע ישיבות על חוקי ההסדרה, ואחר כך, במסגרת הוועדה המשותפת – עוד 13 ישיבות, ובסך הכול 22 ישיבות. מבחינת שעות, 16.5 שעות ועוד 29 שעות בוועדה המשותפת, בסך הכול 45 שעות של דיונים אינטנסיביים בנושא, שבהן שמענו מומחים, פרופסורים, משפטנים ואנשים מהציבור, ובישיבה סגורה שלנו – גם את נציגי היועץ המשפטי ומשרד הביטחון, כך שהוועדה באמת קיימה דיונים לעומק, רציניים, מאסה של 45 שעות. שמענו מומחים מכל הכיוונים, ואכן, התברר שכמו שאנחנו, חברי הכנסת, חלוקים בדעותינו, ובנקודות מסוימות מקצה לקצה, כך גם המומחים והפרופסורים ואנשי הציבור חלוקים בעמדותיהם, באותן נקודות, מקצה לקצה.
אני רוצה עכשיו להגיד כמה מילים על החוק: החוק מתייחס אך ורק להתיישבות הקיימת. הוא לא מדבר על ההתיישבות שתהיה, בעזרת השם. אלה כללים שנקבעו לגבי ההתיישבות שכבר קיימת. דבר שני, זה מתייחס אך ורק לאותם יישובים שנמצאים – שקמו – על אדמה לא מוסדרת. אני אציין רק כמה נקודות מהחוק, כי אני מניח שהחוק לפניכם, ואתם תדעו. קודם כול, מדברים אך ורק על יישובים שהייתה עליהם הסכמת מדינה. הסכמת מדינה – זה יכול להיות במפורש או במשתמע, מראש או לאחר מעשה, ויכול להיות או אישור מפורש להקמה או סיוע בהנחת תשתיות, תמריצים, תקציבים וכו', אבל היה סיוע של המדינה – רק לגביהם זה מתייחס.
שנית, החוק מבחין בין שני מצבים – מצב אחד, שהקרקע שעליה היישוב קיים, אין לה בעלים או מי שטוען לבעלות, ואז הממונה ירשום את אותן קרקעות כרכוש ממשלתי, לפי סעיף 2ג לצו בדבר רכוש ממשלתי, ואז זה הופך לרכוש ממשלתי. אותם מקרקעין שעליהם קיימים יישובים או חלקים מהם שיש להם בעל זכות, יש מישהו שטוען לבעלות, והוכח שאכן הוא הבעלים, רשויות האזור יתלו את זכויות השימוש – לא לוקחים את הקרקע ממנו, לא מפקיעים, אלא לוקחים את זכויות השימוש, והחזקה במקרקעין, מעבירים לממונה, והממונה, אם מצא שהסכום שהושקע בבניית התשתיות עלה בשעת הבנייה על השווי של המקרקעין – הוא זה שנותן – משכיר – נותן את זה ליישובים. נטילת הזכויות במקרה הזה תהיה עד להכרעה מדינית בדבר מעמד האזור וההתיישבות בו.
דבר נוסף, מאחר שיש בעלים, ורק לקחו את זכות השימוש, באותם מקומות שיש, יהיה פיצוי, והאיש יקבל פיצוי או יקבל קרקע חלופית באזור, אם ירצה, או 125% הערך הראוי של דמי השימוש, או היוון שלהם, שיקבל את זה במכה אחת על כל הדברים האלה. דבר שני, תקום ועדת השומה, שיש כאן רשימה מי יהיו אנשיה, והם קובעים את דמי השימוש. דבר נוסף, יש ועדת השגות. אם למישהו יש השגות על הנושא הזה, הוא יכול להשיג ולעשות את זה.
נקודה אחרונה שאני אזכיר: בתקופה של 12 חודשים מיום הפרסום של חוק זה יותלו כל הליכי האכיפה והצווים המינהלתיים הקיימים בעניין ההתיישבות ביישובים המנויים בתוספת.
אני רוצה להדגיש, שבהתאם לסיכומים שהיו, כל הנושא שקשור להחלטות של בית-המשפט, כמו עמונה, תשעת הבתים בעפרה ודרך-האבות, אותם מקומות לא נכנסים בחוק הזה. שוב אני אומר: היה דיון ארוך, דיון ממצה, נשארנו עם חילוקי דעות, ואני מקווה שגם אחרי שהחוק יתקבל, את החברות והידידות נמשיך גם אם יישארו חילוקי דעות בנושא הזה.
אני קורא לחברי לאשר את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. תודה לך, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה ליושב-ראש הוועדה לדיון בחוק – הוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להנמקת הסתייגויות. בינתיים, במזכירות התקבלו שמות של שני חברי כנסת שמבקשים לנמק את ההסתייגויות: הראשונה היא חברת הכנסת מרב מיכאלי, והשני הוא חבר הכנסת עפר שלח. לא צוין זמן, אז, גברתי, רק תודיעי כמה זמן את מבקשת. אם את רוצה לנמק את כל ההסתייגויות בבת-אחת, אחת, חלק – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אנחנו במתח.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
אני אסתפק בשלוש דקות, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה. חמש דקות אני שם לך, כי זאת הנמקה של הסתייגות אחת.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
כי אדוני לארג'.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, כי זה התקנון.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
טוב, זה סוד ידוע שאנחנו מתנגדות ומתנגדים לחוק הזה, המכונה "ההסדרה", שאנחנו רואות ורואים בו לא רק לא הסדרה, אלא ממש פריעת חוק – פריעת החוק הבין-לאומי, פריעת החוק הישראלי – ולא אנחנו אומרות ואומרים את זה, אלא היועץ המשפטי לממשלה של הממשלה שאתם בחרתם אומר את זה. אנחנו מתנגדות ומתנגדים לחוק, שהוא הרסני למדינת ישראל, הנזק שלו הוא עצום ורב, ושוב, לא רק אנחנו אומרות ואומרים את זה, ראש הממשלה עצמו אמר את זה: חוק שעלול להביא את מדינת ישראל לבית-הדין הבין-לאומי בהאג. ההתנגדות שלנו לחוק הזה לא התחילה עכשיו, היא ידועה. אנחנו מנהלות ומנהלים נגדו מאבק כמיטב יכולתנו כבר זמן רב.
אבל מה שקרה כאן אתמול, חברות וחברים, אינו נוגע אפילו בחוק עצמו, אלא נוגע בהתנהלות שלנו בכנסת, אדוני היושב-ראש. אפשר להעביר גם חוק כל כך שנוי במחלוקת, שאנחנו רואות ורואים בו באמת חציית קו אדום כזה עבה, יותר עבה מכל מה שחציתם עד היום, כנראה – וחציתם; חציתם, ברוך השם, מר סלומינסקי, חציתם – אבל גם חוק כזה אפשר להעביר באופן שמכבד את הכנסת ומכבד את סדרי הדיון של הכנסת, ולא צריך גם כאן לבוא באלימות, בדורסנות, ותוך כדי פריעת החוק של הכנסת עצמה.
נכון, שמור לכנסת – כאילו יש היום כנסת, בואו נודה על האמת, אין היום באמת ממשלה וכנסת, יש ממשלה ואופוזיציה, משום שהפרדת הרשויות תחת שלטון נתניהו נרמסה לחלוטין. הקואליציה היום היא תמיד, באופן מוחלט, ולא חשוב באיזה נושא, במשמעת קואליציונית דרקונית עוצרת נשימה. אז נכון – יש לממשלה ולכנסת ולקואליציה אפשרות להפעיל את הסעיף המפורסם 98, ולכפות סדרי דיון שלא בהסכמה, ואני מודה ומתוודה – אני, כיושבת-ראש הסיעה הגדולה באופוזיציה ומרכזת האופוזיציה, אמרתי: אנחנו לא מגיעות ולא מגיעים בחוק הזה לשום סוג של הסכמה, אנחנו לא מסכימות או מסכימים לשום תג ותו, כולל לא לסדרי הדיון שלו.
אבל גם אמרתי: אנחנו לא אמרנו מעולם שאנחנו נשתמש בכל 38 הימים שעומדים לרשותנו לפי מספר ההסתייגויות שהגשנו לנמק בהן את התנגדותנו לחוק, ולא הייתה שום מניעה להעביר את החוק הזה בצורה מכובדת, לתת לנו להתחיל את הדיון, ולראות, אולי לא יהיה צורך להפעיל את סעיף 98? אולי היינו ממצות וממצים את ההתנגדויות שלנו כעבור שעתיים, ארבע, יום? אפילו יומיים, סבורתני, אדוני היושב-ראש, שאתה חשבת שזה זמן סביר. ואז, באמת, אם היה נראה שאנחנו עושות ועושים איזה ניצול לרעה של הכלים הפרלמנטריים שעומדים לרשותנו, אפשר היה לכנס אז את ועדת הכנסת, ברוב שגם ככה יש לכם, והוא עצום ורב, ואז לכפות סדרי דיון אחרים.
אבל לא. הקואליציה, חברות וחברים, שוב, בבריונות, באלימות, בברוטליות, בלא לספור את מי שלא חושב בדיוק כמוה, עשתה סדרי דיון שלא היו כמותם בכנסת; דיון מפוצל, מעולם לא היה דבר כזה. תמיד כשדיון מתחיל, הוא נמשך עד ההצבעה; דיון מפוצל, לא במובן שהולכות הביתה לישון או הולכות והולכים הביתה לשבת, אלא במובן שבאמצע ימי כנסת שלמים – דיונים אחרים, סדר-יום אחר; דיון שמוקצים לו רק הלילות, הזמן שבו כולן – אם הם נורמליות ונורמלים ולא נאלצים לעבוד למחייתם, חלילה, בלילה – ישנות וישנים, בטח לא מקשיבות להסתייגויות ולהנמקות של התנגדות לחוק; ובסוף, ביום שני, עוד איזה זמן קצר לפני ההצבעה.
אז אנחנו, באופן פורמלי, רשמי וחגיגי, לא מוכנות ומוכנים לקבל את סדרי הדיון האלה, אדוני היושב-ראש, ולכן אנחנו לא נשתף עם זה פעולה, ולא נעמוד פה עכשיו שני לילות ונדבר, כמו שאומר הביטוי העממי, אל הלמפה. אנחנו נשמור לעצמנו את הזכות להשתמש בזמן הזה בכל זמן שנמצא לנכון. עכשיו ידבר חברי חבר הכנסת עפר שלח, ואנחנו נראה איך ניקח את זה משם.
אבל אני רוצה להגיד לסיכום חמש הדקות שלי – אתה רואה, אדוני, אסור לתת אף פעם יותר זמן ממה שמבקשות, כי משתמשות: מי שמקטרים על זה שלא היו בקבינט דיונים על המנהרות, בורחים, ממש בורחים, מדיון בכנסת על חוק שמסוכן לישראל הרבה יותר מהמנהרות האלה; מתנהלים בצורה שבסופו של דבר היא זאת שמבזה את הכנסת. כי אתם אלה שמביאים עכשיו חוק שאתם בונים על זה שבית-המשפט העליון יפסול אותו, ואחר כך תוכלו להתלונן על בית-המשפט העליון שלא נותן לכם למשול. אם יש ביזוי לכנסת, זה הגילום המפורש שלו, ולזה אנחנו ממש לא ניתן יד. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עפר שלח. בבקשה, אדוני.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
למה? זה הנמקת הסתייגויות.
<עפר שלח (יש עתיד):>
תודה, אדוני היושב-ראש, יש לי כמובן הרבה מאוד מה להגיד על חוק ההסדרה, הדבר המכונה "חוק ההסדרה", הדבר הזה שבו – הוא הקצה המופרע של קצה הזנב המכשכש בכלב – ראש ממשלה שמתנגד לחוק הזה בכל מאודו, שמנע אותו ונלחם בו בכל הסיבובים הקודמים, ונגרר עכשיו אחרי הפלג הקיצוני של הסיעה הזוטרה יחסית בקואליציה שלו אל חוק שהוא עצמו, כמו שאמרה חברתי מרב מיכאלי, פוחד שהוא יביא אותנו להאג, אל חוק שיוציא אותנו ממשפחת המדינות המתנהלות על-פי חוקות וחוקים בעולם הזה.
יש לי הרבה מה להגיד על התהליך שבו הדבר המשונה הזה מובא בפנינו, על חלקה של הממשלה בו, וכן הלאה, אבל, חברי חברי הכנסת, לא זה מה שעומד בפנינו כרגע. את כל זה עוד נגיד, תהיה לנו ההזדמנות, יש לנו זמן, את כל זה עוד נגיד. מה שעומד בפנינו, אדוני היושב-ראש, הוא הביזוי המתמשך של הכנסת על-ידי הממשלה והקואליציה הזאת באופן שיטתי.
זה התחיל בשבוע הראשון של הכנסת הזאת. כבר אז הפעילו את סעיף 98, חברתי מרב מיכאלי, כדי להגדיל את הממשלה, כדי לשנות חוק-יסוד בהוראת שעה. לאורך כל הכנסת הזאת, חוקי-יסוד משונים בדיונים של 12 שעות – דברים שהיו פעם בדיונים של חודשים, שניתנה בהם רשות הדיבור לציבור, ניתנה בהם רשות הדיבור לחברי הכנסת, נוהלו בהם משאים-ומתנים, נעשה בהם מה שהפרלמנט הזה אמור לעשות.
אדוני היושב-ראש, פעם אחרי פעם נרמס פה ברגל גסה, וצר לי להגיד – אתה לא רק אדוני היושב-ראש, אתה גם ידידי היושב-ראש – נרמס פעם אחרי פעם ברגל גסה, באישורך. מפני שהממשלה הזאת איננה סופרת את הכנסת, איננה סופרת את ההדר הפוליטי שכולנו מחויבים בו, וזה מגיע פה אל הקצה.
אז מה מצופה מאתנו, אדוני היושב-ראש, שנהיה פה לילות, נדבר לאולם הריק הזה ולאנשים שמגיעים לפה בלילה, שתמיד אני תוהה מה יש להם לעשות פה? שננמק חלק מההסתייגויות שלנו עכשיו וחלק מחר, אחרי שייגמר סדר-היום ונציין איזה יום מיוחד או איזה חקיקה פרטית או משהו כזה? שנבוא בסופו של דבר – כן, ברור שלא היינו יכולים לעמוד פה 38 יממות, הרי לא הייתה כוונה, אתה יודע את זה, אתה פרלמנטר יותר ותיק מכולנו, אתה יודע שבסופו של דבר הדברים האלה מתכנסים למקום ההגיוני שלהם, אבל אתה גם יודע שחוק, בסופו של דבר – וחוק כל כך שנוי במחלוקת, חוק כל כך בעייתי על אחת כמה וכמה – צריך את יומו בכנסת, ויומו הוא גם דיון ראוי במליאה, הוא לא רק הדיון בוועדה, שגם הוא, חברי יושב-ראש ועדת החוקה, גם כן לא היה להיט גדול, והוא לא רק יומו בדחייה החוזרת והאין-סופית של – כן נדון בזה, ונדון בזה, והניסיון לתאם את זה עם אירועים שקורים מחוץ לבית הזה וכן הלאה. יומו הוא גם יומם של האנשים שמתנגדים לו, שיעמדו ויגידו את מה שיש להם, שיקשיבו להם, שכל זה יהיה באיזה מסגרת שמביאה את הטקס הפרלמנטרי, שהקואליציה הזאת כל כך בזה לו, היא בזה לו בגלוי, היא בזה לו לא רק מאחורי הקלעים ובמעשים שלה, יושב-ראש הקואליציה וחבריו מתייחסים לטקס הזה כאל חולשה של אנשים שלא מבינים איפה הכוח נמצא.
אז אנחנו במשחק הזה לא נשחק. אנחנו נגיד את מה שיש לנו עכשיו, אנחנו נגיד את זה בימים הבאים, אבל לא ניתן לקואליציה הזאת את התחושה שהיא תמרנה אותנו לפינה ורואה אותנו מתפתלים בפינה הזאת.
והחוק הזה, אתה הרי יודע טוב כמוני, בסופו של דבר לא יהיה. כשהוא לא יהיה, אגב, זה רק יאפשר לממשלה הזאת להפנות אצבע ולנסות לסרס עוד מוסד, עוד יסוד של הדמוקרטיה, את בית-המשפט, אחרי שהיא עשתה חוכא ואטלולא מהכנסת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עפר שלח.
חברי הכנסת, מבחינה פרוצדורלית רק, מכיוון שלא הוגשו שמות נוספים, ואנחנו בזמן הנמקת הסתייגויות, אז – גברתי המזכירה, אם ירצו לחדש, אנחנו ערוכים. רק לעדכן את חברי הכנסת: קיימתי היום ישיבה עם סגני היושב-ראש, ויש סדר ניהול הישיבות, ויש סדר, למיטב ידיעתי, תורנויות של שרים של הממשלה, שיימצאו בזמן הדיונים, כך שאני הייתי מבקש התראה הגיונית.
גברתי מרכזת האופוזיציה, אם, כפי שאמרת: אולי עוד נרצה את הזמן הזה – אם תרצו, אז תנו התראה הגיונית של, נגיד, כשעה, למזכירות, ואז נהיה ערוכים לפתוח את הישיבה – –
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – ונהיה ערוכים לדבר. לגבי, באמת, סדר העניינים, רק מכיוון שחברת הכנסת מרב מיכאלי אמרה בהגינות – הודיעה שלא תהיה שום הסכמה, בשום צורה, וחבר הכנסת עפר שלח משום מה ברח מן האולם ולא רוצה להקשיב למה שיש לי לומר בנושא הזה, אז – הטיעונים לגבי אפרופו דיון בחוק ההסדרה, בין שאר הנושאים, אני לא רק מסכים להם, אלא אני אפילו התייחסתי לצורה הזאת של דיון מאוד בתוקפנות. ביקשתי לפנות – כפי שהצעתי גם לנציגי האופוזיציה – ביקשתי לפנות את כל סדר-היום של השבוע הבא, ומיום שני עד יום רביעי, ללא כל נושא אחר – אלא אם כן ירצו להגיש אי-אמון, בזה אין לי מה לעשות – לדון ברצף בחוק ההסדרה, כי – כפי שאמרתי, זה נדמה לי כמשחק כדורגל; כשיש משחק כדורגל, בהפסקה גם יש איזו פרסומת ל"במבה". אז כך זה נראה. אבל מכיוון שלצערי הרב – – –
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
חבל שלא אלה סדרי הדיון שנקבעו. יכולתם לקבוע את זה באופן חד-צדדי – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סדרי הדיון – כפי שאמרת בהגינות, סדרי הדיון לא היו מקובלים עלייך בשום צורה, ועל החברים, וזה לגיטימי לגמרי, אבל זה גם לגיטימי שבהתייעצות עם כל הגורמים המקצועיים בכנסת, שגם יותר ותיקים אפילו ממני בבניין הזה, פרק זמן סביר הוא לא 38 ימים, ולא שבוע, וגם מבחינת הנוהג בכנסת, להתחיל את הדיונים, ואז, כמשהו לא מוצא חן בעיני הקואליציה, לכנס את ועדת הכנסת באמצע הדיונים ולשנות את סדרי הדיון זה באמת מעשה לא דמוקרטי, שלא ייעשה, לכן נקבעו דיונים – – –
<קריאה:>
– – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אבל למה לא במקום סדר-היום לתת לנו את זמננו ולדבר, במקום לבטל – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני לא מייצג כאן את הקואליציה, אבל למיטב ידיעתי הייתה הצעה כזאת. אפילו לא למיטב ידיעתי: הייתה הצעה כזאת, שביום רביעי, מהבוקר עד – מצדי – עד יום חמישי בבוקר – יהיה דיון רצוף עם הנמקת ההסתייגויות. אבל זה כרגע פשוט – מכיוון שהפרוטוקול רושם את הכול, לא רציתי להשאיר את הדברים האלה באוויר. היו הצעות מסוגים שונים, אבל עכשיו זה כבר היסטוריה.
כפי שאמרתי, אנחנו ערוכים, מבחינת מזכירות הכנסת ומבחינת נשיאות הכנסת, לפתוח את הישיבות ברגע שתעלה דרישה של אנשי האופוזיציה לנמק את ההסתייגויות, רק מבקשים התראה סבירה להביא את הסגנים התורנים ואת המזכירות לאולם המליאה – כשעה; את הסדרנים, ודאי, שהכנסת תוכל להיערך, את הרשמים.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת החוץ והביטחון בעקבות דיונים מהירים בהצעתם של חברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין, מירב בן ארי וחיים ילין בנושא: דה-לגיטימציה לשירות נשים בקרבי; ובהצעתם של חברי הכנסת עמר בר-לב, מירב בן ארי, ענת ברקו ויעקב פרי בנושא: תקצוב שנת שירות.
מסקנות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אלעזר שטרן ויעל כהן-פארן בנושא: סירוב משרד הפנים לאפשר לתשעה יהודים בסכנה לעלות מוונצואלה.
מסקנות הוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, מיקי לוי ואיציק שמולי בנושא: פערי הבריאות בצפון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
אם כן, תם סדר-היום. אם לא תתקבל במזכירות הכנסת בקשה לחידוש הדיונים, אני מודיע שהישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ה' בשבט תשע"ז, 1 בפברואר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:13.>