דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ז
ישיבה ר"ח
הישיבה המאתיים-ושמונה של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ה בשבט התשע"ז (21 בפברואר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 5
עודד פורר (ישראל ביתנו): 5
חיים ילין (יש עתיד): 6
יהודה גליק (הליכוד): 6
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 7
יואל חסון (המחנה הציוני): 8
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 8
רויטל סויד (המחנה הציוני): 9
דב חנין (הרשימה המשותפת): 10
עליזה לביא (יש עתיד): 11
יעל גרמן (יש עתיד): 11
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 12
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 13
קארין אלהרר (יש עתיד): 13
אלעזר שטרן (יש עתיד): 14
מיכל רוזין (מרצ): 14
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 15
מירב בן ארי (כולנו): 16
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 16
הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשר התקשורת ועל מילוי מקומו של שר 17
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 17
הצעות לסדר-היום 18
ציון יום הקהילה הגאה 18
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 18
מיכל רוזין (מרצ): 19
דב חנין (הרשימה המשותפת): 21
מירב בן ארי (כולנו): 23
יעל גרמן (יש עתיד): 24
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 26
אורן אסף חזן (הליכוד): 28
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 30
הצעות לסדר-היום 33
ציון יום המאבק בעוני 33
היו"ר בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 33
אכרם חסון (כולנו): 37
מאיר כהן (יש עתיד): 40
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 42
יגאל גואטה (ש"ס): 44
אילן גילאון (מרצ): 46
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 48
נחמן שי (המחנה הציוני): 50
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 52
סגן שר האוצר יצחק כהן: 59
הצעת חוק חובת אזהרה בפרסום ובשיווק של הלוואה (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017 62
עיסאווי פריג' (בשם ועדת הכלכלה): 67
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 192) (חישוב תקופת אכשרה), התשע"ז–2017 78
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 79
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 80
רויטל סויד (המחנה הציוני): 82
אורן אסף חזן (הליכוד): 85
הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון מס' 3) (הבטחת תנאים הולמים למאבטחים), התשע"ז–2017 92
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 93
הצעת חוק עמדות שמירה לעובדים בענף השמירה והאבטחה, התשע"ז–2016 98
דב חנין (הרשימה המשותפת): 99
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 101
אורן אסף חזן (הליכוד): 101
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 104
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 105
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ה בשבט תשע"ז, 21 בפברואר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון מס' 3) (הבטחת תנאים הולמים למאבטחים), התשע"ז–2017, של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי וקבוצת חברי הכנסת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, תפתח בבקשה את הנאומים.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
יום הולדת שמח.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
המבין יבין.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
המבין יבין.
תודה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, תודה לכל מי ששלח והשתתף בסרט על יום-ההולדת שלי – גם לשר חיים כץ – –
<קריאות:>
– – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – גם לעליזה וגם לחברי מהרשימה המשותפת, ולחברתי רויטל סויד, תודה.
אנחנו מציינים היום את יום העוני. יום העוני הוא יום חשוב, שצוין בכנסת בוועדות הכנסת. היום ניהלתי שתי ועדות, ועדת החוקה והוועדה לביקורת המדינה, ועסקנו בנושא הזה, של העוני. אם יש בשורה ביום הזה – וזה באמת משמח אותי, ואמרתי: זאת מתנת יום הולדת שלי, אדוני היושב-ראש – זה שהיינו היום בוועדה לפניות הציבור, שאולי חלק מחברי הכנסת חושבים שהיא ועדה לא מן החשובות, אבל אמר לי הרב חבר הכנסת אייכלר שכבוד הנשיא רובי ריבלין אמר שזאת הוועדה החשובה ביותר בכנסת. אז היום היה דיון – אני דיברתי בנאום הדקה אתמול על ביטול חובת התיאוריה והטסט לחייבים שהיו בהוצאה לפועל ורישיון הנהיגה שלהם הוגבל – בא מנהל אגף הרישוי לוועדה לפניות הציבור ובישר ששר התחבורה חתם על התקנה שמבטלת את תקנה 172, וכל החייבים שהיו עד עכשיו מעוכבים ומנועים מלקבל את רישיון הנהיגה שלהם יוכלו עכשיו לפנות למשרדי הרישוי ולקבל את רישיון הנהיגה שלהם. אז תודה רבה, ובאמת, זאת בשורה טובה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
תודה, אדוני, היום ציינו בכנסת את יום המאבק בעוני. בדיון שקיימנו היום בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות עלה הנושא של טיפולי שיניים. מי שלא יודע, מערכת הבריאות הפרידה את השיניים מגוף האדם, וכשאנחנו מגיעים לבית-חולים, חס וחלילה, עם איזושהי פציעה שיש בה גם פציעה בשיניים, יטפלו בכל הפציעות למעט אותה פציעת שיניים. גם היוזמה המבורכת של השר ליצמן למתן טיפולי שיניים חינם לילדים לא מתבצעת בפועל, בסופו של דבר, כי התקציב הזה הולך ישירות לקופות-החולים, פר-קפיטה, ולא מגיע למבוטחים.
צריך להחזיר את השיניים לגוף האדם ולאפשר שכל מתרפא וכל מבוטח יוכל לקבל טיפולי שיניים במסגרת הביטוח שלו. בדיוק כמו שהוא הולך לרופא מקצועי אחר, אורתופד, רופא עור או רופא אחר במסגרת הביטוח שלו בקופה, הוא יוכל לעשות את זה גם עם רפואת השיניים, וכך גם התקציב שמיועד לטיפולי שיניים חינם לילדים יינתן להם באמת, על-ידי רופאי שיניים מקצועיים וטובים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת ילין, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, תודה, אני מקריא מכתב, ואני מקווה לעשות את זה בדקה – מה זה להיות להט"ב בישראל 2017 – נאום בן דקה ששלח לי סער דבידוב: להיות להט"ב בישראל בשנת 2017 זה לקום כל בוקר בידיעה שברגע שתגיע לבית-הספר תצטרך להפעיל את המחסום הזה שמפתחים באוזניים, המחסום הזה שמונע ממך לשמוע את הזהות שלך משמשת אחרים בתור קללה. הלב שלך לא רוצה שתספוג את כל זה – בכל זאת זה כבר יותר מדי, פעם בחמש דקות: יא הומו, איזה קוקסינל – אתה לומד להתעלם, אתה מפתח מחסום, וזאת בדיוק הבעיה – שאנחנו מתעלמים מזה, כי בכל פעם שמישהו משתמש בזהויות שלנו כקללות, מישהו אחר נפגע מזה, ומישהו אחר שבדיוק הבין מהי בעצם הזהות שלו מתחיל לחשוב שיש משהו פסול בזהות שלו עצמו, כנראה יש סיבה לכך שכל חמש דקות מישהו משתמש בה בתור קללה, לא? לא. אין שום דבר פסול בלהיות הומו, לסבית או טרנס. אהבה זאת אהבה. להיות להט"ב בישראל בשנת 2017 זה קשה. אני פונה אליכם, חברי וחברות הכנסת, טפלו בקושי הזה בבקשה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת ילין. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<יהודה גליק (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, אדוני השר, גברתי המזכירה והסגן, היום הסתיימה אחת הפרשיות שקרעו את החברה בישראל. היום הזה ניתן גזר-הדין והגיע הזמן לאחות את הקרעים. עלינו לומר ברורות: הצבא אינו של הימין ואינו של השמאל. מערכת המשפט הצבאית אינה של השמאל ואינה של הימין. אני גאה שאני חי במדינה דמוקרטית שלא מטאטאה מתחת לשטיח הרג אדם, ומצד שני יודעת לראות את הצדדים המקלים כשמדובר בחייל מצטיין שמעד פעם אחת והרג מחבל שבא כדי לרצוח. מערכת המשפט הצבאית הביאה לנו כבוד והוציאה פסק-דין וגזר-דין מאוזנים מאוד.
אני מבקש לקרוא כמה מילים שכתבה היום העיתונאית סיון רהב מאיר: "מילה אחת – חבל. כל מילה נוספת שנכתבת על אלאור אזריה פוגעת בנו, לא בו. בנו. לא רק הוא הפסיד במשפטו, אלא אנחנו. הדיון בעניינו יצא מכל פרופורציה, משמאל ומימין. נעשה סדר: זאת תקלה מקומית של חייל בשטח. הפרשה הייתה צריכה להסתיים באותו שבוע שבו היא התחילה, בדין משמעתי ובענישה. זה היה מספיק כדי להעביר מסר ברור שצה"ל אינו צבא שמתנהל כמו כנופיה. אלאור אינו גיבור ואינו רוצח. הוא טעה. במקום זאת כולנו יחד היינו שותפים בלנפח את התקרית למשפט ארוך, מתוקשר ומיותר. כעת הגיע הזמן – איך לא לפתוח את הפצע – מה יקרה בפעם הבאה שלוחם קרבי יתבלבל תוך כדי קרב במחבלים? האם הוא יקבל גיבוי? האם הוא יחוש שהוא יכול להודות בטעות, או ימציא גרסאות? האם ייחסך מאתנו show משפטי עתיר מומחים ודוברים? האם נצליח שלא להפוך אותו לסמל ולהעמיס על כתפיו את כל הדילמות של מדינת ישראל?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת גליק. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יואל חסון.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
היום הוא יום המאבק בעוני בכנסת, והגיע הזמן שייעשו דברים רציניים ואמיתיים, שלא יהיו רק הצהרות אלא שינוי אמיתי במצב.
אנחנו שמענו הרבה הצהרות ב-20 השנה האחרונות, בעשר השנים האחרונות, בעניין העוני. נאמר לנו שצמיחה תקטין את העוני, תקטין את האי-שוויון. הנה לנו, אף-על-פי שהייתה צמיחה משמעותית בעשר השנים האחרונות, צמצום במדדי האי-שוויון, לפי כל שיטה, לא היה. כלומר המתאם בין אי-שוויון לבין צמיחה ממשיך להיות כזה שאין קשר ביניהם. הצמיחה לא מתועלת לצמצום אי-שוויון ולטיפול בעוני. הציבור הערבי, 50% ממנו מתחת לקו העוני. זאת זעקה לשמים. אי-אפשר להמשיך ככה. צריך שתהיה תוכנית ממשלתית רצינית לטפל בעוני. אנחנו מודיעים מעכשיו לא רק על תקציבי העברה שאנחנו דורשים, אלא – מקומות עבודה. אנחנו ציבור עובד, ורוצים לעבוד, תנו לנו עבודה כדי לצמצם את העוני. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אני מבקש להקריא את דבריו של עומר נחמני, יושב-ראש "גאווה כחול לבן": היום מציינת הכנסת את יום זכויות הלהט"ב זו הפעם השנייה ברציפות. בשנה החולפת לא השיגה הקואליציה דבר וחצי דבר עבור הקהילה הגאה. האלימות כלפי הקהילה מרקיעה שחקים, הצעות חוק הכרחיות לזכויות הקהילה נחסמות ומוכשלות כל שני וחמישי, חמש מהן נדחו על-ידי הממשלה רק לפני יומיים. אולם משלל המחדלים הקשורים בעניין זה, אני מעוניין לדבר על חדירתם של רבני הימין הקיצוני אל תוך צה"ל.
במכינות הקדם-צבאיות, במקומם כרבנים ראשיים ואף מתוקף תפקידם הצה"לי, רבנים כגון הרב לוינשטיין, הרב קרים, הרב עמאר ועוד רבים אחרים, לצערנו, מכרסמים בלגיטימיות של מה שהיה פעם לב-לבו של הקונסנזוס הישראלי. הניסיון להדיר, להשפיל, להקטין ולבזות את חיילי וחיילות צה"ל הוא מהלך אנטי-ציוני ואנטי-ישראלי. מיותר לציין שבכירי השרים: בנט, ארדן, רגב וראש הממשלה, שממהרים לגנות כל איש רוח מטעם עצמו, לא רק מעלימים עין אלא גם נותנים לתופעה רוח גבית.
אני פונה אליכם היום, חברי הכנסת: השאירו את צה"ל מחוץ לשיקולי הרווח הפוליטי. חדלו לממן את מסיתי הישיבות הקדם-צבאיות. דרשו לחקור את הרבנים המסיתים ולסלקם מעמדה ציבורית. אל תגידו שלא ידעתם ולא שמעתם. עזרו לנו להילחם בהסתה ובאלימות ולקדם שוויון אמיתי עבור כל חלקי החברה הישראלית. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
<מיכאל מלכיאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, היום הכנסת מציינת את יום המלחמה בעוני. העוני הוא לא רק עוני כלכלי, אלא גם עוני בדעת. הבוקר קמנו לפרסומים, שוב פרסומים, של אדם שנושא משרה בכירה במשרד החינוך, ומרשה לעצמו להתבטא: צריך לחנוק את החברה החרדית, את הציבור החרדי, בשביל לא לתת להם לגור בשכונות מעורבות, בשביל לא לתת להם לגור במקומות מסוימים, ולעשות הכול בשביל להילחם בדבר הזה. במכתב ההתנצלות שלו לפני כמה שעות הוא כותב: לא הבעתי את דעתי האישית, רק את התופעה, באתי להגדיר תמונת מצב.
ואני אומר: עד מתי? לא ייתכן שאם דבר כזה – ברור שאם זה היה קורה לציבור הערבי, או לאנשים אתיופים, לעדה האתיופית, היו כולם יוצאים בחרב וכידון, ובצדק, ואומרים שצריכים להקים ועדה ולדון ולהילחם בתופעה הזאת. כשזה עובר על הציבור החרדי זה עובר בשקט מוחלט.
אני קורא כאן לכנסת להילחם בתופעה של ההסתה המתמדת על-ידי אנשים נושאי משרות בכירות בציבור החרדי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מלכיאלי. חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
במסגרת יום זכויות הקהילה הגאה בהחלט אירחנו פה יום מדהים ומעורר השראה. אני רוצה לקרוא את דבריו של ארז בן לול, מתנדב בארגון חוש"ן: להיות להט"ב בישראל, זה תמיד דורש להצדיק חיבורים זהותיים שכאלה. בתור הומו, זה לחשוב תמיד איך ישפטו את הגבריות ש"אין לך מספיק", בתוך אמבטיה של גבריויות מתפרצות. כי פה אצלנו כולם "אחי", ו"מה המצב, יא גבר", וזה קשה, זה קשה שאתה מבין שאצלך זה לא עוד "מה המצב", זה התעסקות עוד מפעם, שנמשכת גם היום: להצדיק את מי שאתה.
וזה גם לא נגמר בזה. בתור ישראלי יהודי דתי ליברלי, זה לעמוד למשפט תוכחה תמידי – על יהדותי הפלורליסטית, על הבקשה החצופה שלי להתפלל קצת אחרת, לשנות, להתאים, לעצב מחדש את האמונה והדתיות שלי. להזכיר כל פעם, אבל כל פעם, שאלוקים הוא ללא מגדר, והאמונה והתורה היא לכולם, ולא להתכסות רק בפסוק מוויקרא, כעצת כמה מורי נבוכים.
אז ב-150 מילים, שבגימטרייה זה "קן" – תמיד אתה תוהה, האם זה הקן הבטוח שהיית רוצה לרבוץ בו? האם הוא זמני, כמו כל קן, ותפקידו רק לספק הגנה ראשונית, או שמא זה קן לתמיד, קן מבטחים, להמראות קצרות או לטווחים ארוכים?
אני מקווה, ארז, שאתה וכולנו נקבל את התשובה על כך במהרה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת סויד. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו מציינים היום בכנסת את יום העוני – יום המאבק בעוני – בדיונים רבים, ואני רוצה לדבר על ארבעה מהלכים שצריך לעשות; ראשית, מהלך בתחום התעסוקה. אנחנו מדברים על עוני באוכלוסייה הערבית – זה קשור לעובדה שרוב הנשים הערביות עדיין לא עובדות, אף-על-פי שהן רוצות לעבוד. זה קשור לאזורי תעסוקה קרובים ליישובים, זה קשור לפתיחת הזדמנויות לעבודה.
אבל זה לא מספיק, כי תמונת העוני בישראל מאוד מיוחדת; רוב האנשים העניים בישראל הם אנשים עובדים, אנשים שמגיעים בבוקר לעבודה, חוזרים בלילה להשכיב את הילדים, ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. לכן חייבים להעלות את השכר. העלינו את שכר המינימום, זה חשוב, אבל זה לא מספיק. צריך להעלות את השכר הנמוך בכלל, קודם כול, את השכר במערכת הציבוריות: השכר של עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, כל העובדות במערכת הציבורית.
מעבר לזה, צריך לטפל באלה שאינם יכולים לעבוד – בקשישים – הצעה להכפיל את קצבת הזיקנה נפלה פה בכנסת ברוב של 45 מול 45 – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – תיקו, בעצם.
צריך לטפל בנכים. נכה הוא לא חצי בן-אדם. יוזמתו של חבר הכנסת גילאון, שגם אנחנו הצטרפנו אליה, חשובה מאוד, וראוי לקדם אותה ולהשלים אותה, אם אפשר, עוד במושב הכנסת הנוכחי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת יעל גרמן.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, בג"ץ מוצא את עצמו שוב מעורב בסוגיה שהיינו אמורים, פה, בבית הזה, לתת לה מענה ופתרון. הכשרות במדינת ישראל היא מונופול. היא בידיים שלא באמת עוזרות לנו לאכול כשר, במדינה. אנחנו אוכלים הרבה יותר יקר.
אנחנו מציינים פה היום את יום המאבק בעוני במדינת ישראל. האוכל, המזון, במדינת ישראל, הרבה יותר יקר, בגלל מערכת כשרות שהיא מונופוליסטית, מסואבת, וכדאי וראוי היה שהבית הזה כולו יאפשר אלטרנטיבה ומענה ראוי ונכון.
יותר ויותר אנשים במדינת ישראל רוצים לאכול כשר. לאכול כשר זה לא אומר שהאוכל צריך להיות בידיים של מי שרואים בזה עסק כלכלי עבור עצמם ועבור צאן מרעיתם. אנחנו צריכים לאפשר תחרות בריאה. עצם העובדה שיש פה ארבע הצעות חוק – לי יש הצעת חוק, לחברים בבית הזה יש הצעת חוק, והמשותף לכולנו – שאנחנו אנשים דתיים ושומרים כשרות. ודווקא מהמקום הזה, שלנו, של הרגישות לצורך הזה – ההבנה שצריכה להיות פה מערכת מתוקנת ולא מסואבת, ולאפשר את התחרות הזאת, ודי, די, די לכל מה שקורה כאן.
אני מקווה מאוד שגם ברבנות הראשית שומעים את המחאה, את הצעקה ואת הכעס, וראוי שכאן, בבית הזה, נדע לשלב ידיים ולמצוא את המענה הראוי: כן כשר, ולא יקר. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת לביא. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
תודה, אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, אני מברכת את כל הקהל הנכבד שבטח השתתף בשני הימים, גם ביום המאבק בעוני וגם ביום הקהילה הגאה.
אני רוצה לקרוא סיפור קצר, קטע ממה שכתבה נטע, מתנדבת בחוש"ן: "אני במקלחת, רוצה לבוא לשפשף לי את הגוף?" עמדתי מאובנת וחיוורת בחדר ההלבשה, חושבת אם לצאת בריצה ולטרוק אחרי את הדלת ולעולם לא לחזור, חושבת על כך שהחלום שלי להיות מיילדת הולך ומתרחק מדי יום. הייתי אחות חדשה במחלקת נשים ויולדות. פרט לי, כל האחיות ותיקות וקבועות, נשים שעיסוקן העיקרי היה לגרום לאחיות הצעירות לברוח. פחדתי מהן פחד מוות, חששתי שהן יגלו שאני לסבית. הפחד הזה התממש אין-ספור פעמים, אבל הקשה מכולם הייתה כשנעלו מטופלת בחדר שלה ושאלו אותה בצורה מכוונת אם נגעתי בה, מה הקשר בינינו ואם תהיה מוכנה להתלונן עלי.
ההשפלה הזאת, לעמוד מול הממונות עלי בנוכחות הצוות, המטופלים ומשפחותיהם, כשאני ננזפת על כך, הייתה סוף העולם עבורי. חודש שלם העברתי בבכי, חרדות, חוסר תיאבון, חוסר שינה ומצב רוח ירוד.
ובסוף, בסוף נאלצתי לוותר על החלום שלי להיות מיילדת, ולעבור מחלקה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, הכנסת ציינה היום את יום העוני, אבל זה לא חגיגה שנתית, ואסור שזה יהיה חגיגה שנתית. העוני צריך להיות מטופל, כי זה לא גזירה משמים, זה מדיניות וזה תוצאה של מדיניות.
ראיתי שהודלף מסמך שמדבר על הסיוע למשפחות עניות, שהסתכם ב-2016 ב-44 מיליון שקל, אבל הסכום הזה מחולק למיליון ו-300,000 אנשים עניים. המשמעות של זה היא שלכל אדם עני מגיעים כ-34 שקל בשנה, ו-34 שקל בשנה לבן-אדם זה לעג לרש.
יש עמותות שמסייעות, וזו עבודה מבורכת, אבל האחריות היא אחריות של המדינה, והאחריות היא אחריות של הממשלה, ולזה צריך להכין תוכנית. התוכנית צריכה להיות ממשלתית, ואסור להגיע למצב שאנשים יגיעו לרעב, וגם אנשים עובדים יהיו עניים. זאת צריכה להיות תוכנית רחבה, כוללת, שתהיה אפילו מדורגת, אבל להגיע למצב בתוך פרק זמן מוגדר, שמטפלים בעוני. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הנאום שלי כדי לברך על מינויו של מר שמואל אבואב למנכ"ל משרד החינוך. אבוהב היה מנכ"ל משרד החינוך בעבר, היה מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, ועכשיו הוא היה גם בעמותת "אור ירוק", שהצילה חיי אדם.
אני חושב שמינויו הוא אתגר גדול, לו, כי בפניו הרבה אתגרים; האתגר הראשון זה העניין של הפערים והשסעים בחינוך בישראל, במיוחד בין החינוך הערבי לבין החינוך היהודי. בפניו גם האתגר שדנו בו היום, הדוח של מבקר המדינה על חינוך לסובלנות ונגד גזענות. הרבה כשלים במשרד החינוך, שלא לימדו ולא חינכו לחיים סובלניים ולקבלת האחר. בפניו גם כל העניין של החינוך הערבי, אבטלה של מורים ומורות ערבים. אני מאחל לו הצלחה, ושיצליח באמת לפתור את כל הבעיות שהזכרתי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברה כנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מבקשת, ביום המיוחד לזכויות הקהילה הלהט"בית, להקריא מדבריו של אודי לדרגור, יו"ר עמותת "אבות גאים": אלפי משפחות להט"ביות הן מציאות במדינת ישראל, משפחות שבראשן עומד הורה אחד, או שניים, לפעמים אפילו שלושה או ארבעה, שאחד מהם או יותר – לסבית, הומו, ביסקסואל או טרנס. המשפחות האלה מתפקדות כמיטב יכולתן תחת מכבש הלחצים של המשפחה והקהילה שהן חיות בתוכה. אין שום צורך להוסיף התעללות ממסדית שיטתית ומכוונת בצורת אי-הכרה במציאות הקיימת בשטח. העובדה שבשנת 2017 מדינת ישראל עדיין לא מאפשרת לנו להתחתן עם בחירי לבנו, לאמץ ילדים בישראל ולהיעזר בהליכי פונדקאות המוסדרים בארץ יותר מ-20 שנים, ושמורה רק לאוכלוסייה מסוימת, היא תעודת עניות היסטורית לקברניטי המדינה ולבית-המחוקקים הזה. אם את או אתה עדיין חושבים שבאמצעות מניעת ההכרה הרשמית במה שכבר מזמן הפך למציאות בשטח אתם עושים שירות טוב למישהו, כדאי מאוד שתתעוררו; אתם פוגעים עכשיו לא רק בלהט"בים, אלא באלפי הילדים הרכים שגדלים בגני-הילדים ובבתי-הספר יחד עם ילדיכם. הפסיקו את זה עכשיו, והכירו באופן רשמי ומלא במשפחות הלהט"ביות על כל צורותיהן.
אני כמובן מצטרפת לקריאה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, קודם כול, תודה. ביום הלהט"ב רציתי לספר שסיימתי – קיימנו דיון בקהילה שאני גר בה אם לקבל להט"בים או לא לקבל, כשעוד הייתה ועדת קבלה, והלכתי לבית-כנסת אחר, שאני מתפלל בו לפעמים בגוש-דן – של אבא שלי – ואמרו לי שזה זוג הומואים. שאלתי מישהו: הם עולים לתורה פה? אז הוא אמר לי: בוודאי, אנחנו לא נכנסים לחדר המיטות של אף אחד. ואני מציע גם לחברה הישראלית שלא להיכנס לחדר המיטות של אף אחד.
והדבר השני, אני לא יכול ביום כזה שלא להצטרף לקולות שכבר עלו פה – משפט אלאור עזריה. בית-המשפט אמר את דברו. הנזק שנגרם לאורך התהליך, בעיקר כתוצאה ממעורבות פוליטיקאים, היה נזק לצה"ל ולחברה הישראלית, ואני קורא לכל השרים וחברי הכנסת למשוך את ידם, לא לייעץ, לא לרמטכ"ל ולא לאלוף הפיקוד, ולתת למערכת הצבאית להמשיך לעשות את תפקידה על הצד הטוב ביותר, כפי שהיא עשתה אותו עד היום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<מיכל רוזין (מרצ):>
תודה לך, אני בדרך כלל מדברת משם, אבל רציתי לפנות לחברי קהילת הלהט"ב המדהימים, שהגיעו לכאן היום בהמוניהם, אפשר לומר. קודם כול, תודה לכם שהגעתם והשתתפתם מ-9:00 בבוקר ועד עכשיו בדיונים מרתקים שהתקיימו פה, באמת, דיונים שעלו – אני חייבת לומר לך, יושב-ראש הכנסת – עלו קומה, מכיוון שבשנה שעברה היינו עסוקים באמת כל כך בהתרגשות מעצם העובדה שמתקיימים דיונים, והשנה יכולנו באמת לצלול לעומק ולקיים דיונים מעמיקים, רציניים, שמובילים גם לפתרונות, גם לעשייה.
עוד יש לי נאום, אז אני רק אקריא פה, באמת, מדבריו של ביסקסואל, יליד 1997, מקריית-מלאכי. וכך הוא כותב: בכיתה ז' הבנתי שאני שונה, שאני ביסקסואל. שנתיים של ייסורים פנימיים עד שקיבלתי עצמי כביסקסואל והתחלתי את היציאה מהארון. בכיתה י' יצאתי מהארון מול ההורים שלי. בתגובה הם הצהירו: או המועדונים בתל-אביב, או הבית. חזרתי לארון. גדלתי בקריית-מלאכי. בתל-אביב לא היה מקום בשבילי, ובקהילה לא תמיד קיבלו אותי כביסקסואל. תמיד חלמתי שתהיה גאווה בפריפריה: בקריית-מלאכי, בדימונה, בקריית-גת ובקצרין. בועה תל-אביבית גאה היא לא הפתרון, אבל חינוך והסברה הם כן הפתרון. החסך בגאווה בפריפריה גוזר על אנשים ונשים כה רבים סבל, נידוי ולפעמים גם חיים. אני עברתי את זה, והיום אני שלם עם עצמי. כל כך הרבה אחרים – לא. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת מיכל רוזין. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, תראה, אנחנו היום מציינים את יום המאבק בעוני, ששותפים לו כמה חברי כנסת, בהם כמובן חבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
אני רוצה לומר שבכנס המרכזי, באודיטוריום, דיברנו על קו העוני, והאם הוא באמת רלוונטי למדוד אם משפחה נמצאת באמת בקו העוני, האם לא ראוי לקחת מדדים נוספים, כמו למשל ויתורים מסוימים, ולמדוד אותם כצרכים שהיו אמורים להימדד? אם 50% מאלה שמתחת לקו העוני מוותרים בעצם על שירות רפואי – ככה לפי המחקרים – אז, האם זה נכון? אמר שר הרווחה באותו כנס: האם שבעה השקלים שאולי יעלו את הבן-אדם ראסמית מעל קו העוני – האם הם יוציאו אותו מהעוני? הצענו איזשהו קו עוני אלטרנטיבי שבא לבדוק באמת מה המצב של אותן משפחות.
ואני רוצה בהקשר הזה להקריא שיר שכתב רוני סומק, "על קו העוני": "כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני. / הנה הלחם שבצבעי איפור זולים נהיה שחור, / והזיתים בצלחת קטנה / על מפת השולחן. / באוויר, עפו יונים במטס הצדעה / לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה, / והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית. / הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, / בשכונה שאמרו עליה מעברה. / הקו היחיד שראיתי היה קו האופק, ומתחתיו הכול נראה / עוני." תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה, גברתי. אחריה, אחרונת הדוברים היום – חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גם אני הייתי כל היום עם הקהילה הגאה. גם ניהלתי דיונים, גם אני יושבת-ראש משותפת לשדולה, ואני מברכת את כל הקהל שנמצא כאן היום. אני אתייחס בנאום הארוך שלי יותר למה שהיה כאן, אבל גם אני רוצה להקריא – מדבריה של מיקי קילשטיין, אישה ביסקסואלית, מתנדבת בחוש"ן, באגודה, וממקימות הפורום הביסקסואלי:
לגדול בשנות ה-80 בראשון-לציון ולהיות שונה מכל מי שסביבי, לא היה קל. קראתי בספרים וראיתי בקולנוע שיש עולם אחר – הקהילה הגאה. כאשר מצאתי קהילה גאה, מצאתי בעיקר זלזול ופקפוק בזהות המינית שלי. לאנשים הומואים ולסביות היה קשה לקבל את העובדה שאני ביסקסואלית, בדיוק כפי שהיה קשה לאנשים הטרוסקסואלים לקבל את העובדה שאני כזו. מכל כיוון – חברתי ומשפחתי – ניסו לגרום לי להתיישר, לבחור, להגיע להחלטה. אנשים סביבי סירבו לקבל את העובדה שאני נמשכת לאנשים ממגדרים שונים. כאב ההדרה ועלבון המחיקה של הזהות שלי עדיין מלווים אותי, גם בגיל 39. אני חושבת שזה כך כי אנחנו עדיין רחוקים, כחברה וכקהילה גאה, מלקבל אותנו. אני פועלת כיום דרך ארגוני הקהילה במטרה לשנות זאת. הדרך עוד ארוכה וקשה, לצעוד בה בלי תמיכה, אבל אני עדיין צועדת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה, גברתי.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
תודה. אדוני היושב-ראש, גם אני רוצה להצטרף ולברך את כל המגיעים וכל האורחים בשני הימים המיוחדים – היום לציון זכויות הקהילה הגאה והיום לציון המאבק בעוני. אני רוצה לדבר על המאבק בעוני; העוני, שהוא תולדה של המדיניות הכלכלית של – בואו נגיד – 20, 30, אולי 40 השנים האחרונות. אי-אפשר להתכחש לזה. אנחנו מדינה הרבה פחות של רווחה, הרבה יותר רווחית, שדואגת הרבה פחות לנזקקים ולחלשים ביותר.
אני רוצה לספר איזשהו סיפור קצר, מדברים שעלו היום בוועדה לצדק חלוקתי ושוויון חברתי, בנושא של מעונות היום, ואנשים שמאבדים את עבודתם כשהם לא מסוגלים לשלוח את הילד שלהם למעון היום. זה סיפור קצר, אני מקווה שאספיק אותו.
זה סיפור על מירי, שהיא אם חד-הורית לילדה בת שנתיים, שרשמה את בתה למעון יום כדי שהיא תוכל לצאת לעבודה, אבל בגלל כל הפרוצדורות והביורוקרטיות, רק אחרי ארבעה חודשים נקבעה לה דרגת סיוע, ובינתיים הצטבר לה חוב. ומכיוון שהיא התקשתה לסגור את החוב שנוצר, ובכל פעם היא החזירה רק סכומים קטנים – מה לעשות – החלו איומים בהוצאת הילדה מהמעון. האיומים הפכו לממשיים, וילדתה הוצאה פעמיים מהמעון, בכל פעם למשך כמה ימים, שבהם היא הפסידה, כמובן, את שכר העבודה – היא עבודה בעבודה שעתית, או יומית. מנהלת המעון אמרה למירי שעליה לגייס סכום כסף משמעותי כדי שהילדה תוכל לחזור למעון. היא גייסה מעט כסף מקרובים והסתייעה גם במחלקה לשירותים חברתיים. הילדה חזרה למעון, אך עדיין נותר מעט חוב. אחרי עוד חודש, בוקר אחד היא הגיעה עם הילדה למעון, יצאה אליהן אחת המטפלות ופשוט אמרה לה שהיא מצטערת, אבל היא לא יכולה להיכנס עד שהיא לא תסיים את החוב ותסדיר אותו.
מירי חזרה לביתה עם ילדה מושפלת וכאובה, וגם היא הייתה מאוד מושפלת וכאובה, ובפעם הזאת היא גם פוטרה מעבודתה. הסיפור שלה הוא רק דוגמה אחת, שמשותפת להרבה מאוד משפחות, שלא מסוגלות לצאת מהמצוקה הכלכלית, בין השאר משום שהמערכת עולה עליהן ולא מאפשרת להן לצאת משם. אנחנו חייבים לשים לזה סוף. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. עד כאן נאומים בני דקה.
<הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשר התקשורת ועל מילוי מקומו של שר>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מתכבד להזמין את השר חיים כץ לעלות לדוכן. השר ימסור את הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של ראש הממשלה בתפקיד שר התקשורת ועל מינוי ממלא-מקום לתפקיד שר התקשורת. בבקשה, אדוני. אין צורך בהצבעה על ההודעה הזאת.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודיע בשם ממשלת ישראל על הפסקת כהונתו של ראש הממשלה בתפקיד שר התקשורת, ועל מינוי ממלא-מקומו, השר צחי הנגבי, לתקופה של שלושה חודשים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר חיים כץ.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הקהילה הגאה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לרגל יום הקהילה הגאה – הצעות לסדר-היום מס' 5321, 5847, 6151, 6358, 6360 ו-6367. במרוצת השנים עברה קהילה זו, ועברנו כולנו, כברת דרך עד למעמד המשמעותי שהיא זוכה לו כאן בישראל. היחס האישי והחברתי למי שנטיותיו האישיות שונות הוא אבן בוחן לא רעה ליחס שלנו כחברה מתוקנת אל פרטים וקבוצות בתוכנו, השונים מאתנו. מסתבר שקבלת השונה והאחר, בכל מובן, היא עדיין משימה לא מובנת מאליה בחלקים רבים של הציבור הישראלי.
בעוד ישראל נותנת לציבור הלהט"בי מקום של ממש במרחב הציבורי, במישור הפרטני הדברים שונים. אין זה סוד שחוגים שמרניים מסויגים מאורח החיים הלהט"בי, וזאת אפילו בלשון המעטה. מותר ולגיטימי לשלול או לחלוק עמוקות על תפיסות או על אורח חיים אחר, אולם כבוד הזולת הוא הבסיס, שהרי "דרך ארץ קדמה לתורה". בדין אנו מצפים מכל אחד לכבד את אורח חייו, דתו והנהגותיו של אדם, באשר הוא – חרדי, ערבי, בודהיסט, או בהאי. ישראל חרתה על דגלה, עוד בהכרזת העצמאות, לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין, ולהבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. לכן, חייב להיות קו גדול, חד וברור, בין מחלוקת ושלילה עקרונית, תפיסתית, של אורח חיים, לבין שלילת הלגיטימיות, עד כדי פסילה, ביזוי ושיסוי של האחר והשונה.
לצערנו הרב, היה בקצה המחנה מי שחצה באופן מסוכן את הגבול הזה. הרצח של הנערה שירה בנקי, למרות – ואולי דווקא משום – העובדה שלא הייתה חברת הקהילה, אלא הגיעה למצעד הגאווה כדי להביע תמיכה, היה קו שבר כואב, שעליו להותיר את רישומו בחברה שלנו כתמרור אזהרה: אלימות, מכל סוג, היא מחוץ לסיפור, גם בהקשר למחלוקת ביחס לקהילה הגאה. מותר לחלוק, אבל אסור לשלול ולבזות. מותר להתווכח, אך אסור בשום אופן לגדף או להרים יד, כי במקום שבו נשלול את העדפותיו ואת אורח חייו של הזולת, יקיץ, חלילה, הקץ על החברה הישראלית הבריאה, המוסרית והסובלנית שאנחנו עמלים כל כך על טיפוחה.
יום הקהילה הגאה חייב להיות היום שבו נכניס את האלימות ואת הפלגנות עמוק עמוק לתוך הארון.
אני מתכבד להזמין עכשיו את אלה שביוזמתם מתקיים הדיון במליאה. ראשונת הדוברים תהיה חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי. ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. עד חמש דקות לרשות גברתי.
<מיכל רוזין (מרצ):>
תודה רבה. אז באמת אני רוצה להתחיל, עיסאווי פריג', חברי, עם השותפות שלי לשדולה – על היום המדהים הזה, יום זכויות הלהט"ב: חברת הכנסת יעל גרמן, חברת הכנסת מרב מיכאלי, חברת הכנסת מירב בן ארי וחברת הכנסת שרן השכל, שיחד הרמנו את היום המדהים הזה, עם היועצים והיועצות. אני חייבת לומר שאומנם זו הפעם השנייה שאנחנו מקיימים את היום, ולכאורה, היינו אמורים ואמורות להתרגל, אבל זה בהחלט יום מרגש. ובאמת, מ-09:00, כשהגעתי, התחלתי לעבור מדיון לדיון לדיון, ובכל פעם הצטערתי שהייתי צריכה לצאת מדיון, כי רציתי להישאר, רציתי לשמוע, רציתי ללמוד. גם כמי שפועלת בתחום הזה כבר – לא נעים להגיד – עשרות שנים, רציתי להיות שם כדי לשמוע וללמוד, כי אני חושבת שהקהילה, קהילת הלהט"ב, גדלה ומתפתחת, ואפשר להגיד שזו כבר לא קהילת הלהט"ב, אלא קהילות הלהט"ב, כי אי-אפשר לצבוע אותן רק בצבע אחד, אלא – הצבעים רבים, באמת יש שם קהילות שונות ומעניינות.
בשנה שעברה הכנס המרכזי, וגם הנושא המרכזי שנבחר, של קהילת הלהט"ב, היום השנתי והמצעד, היה בנושא טרנסג'נדרים. השנה הם בחרו בנושא של ביסקסואלים, ואנחנו בחרנו לעסוק בכך היום בכנס המרכזי. הנושא הזה, של ביסים וביסיות, כשהוא בא אלינו, גם אנחנו אמרנו: מה נדבר עליו? אנחנו לא מבינות בזה, אנחנו לא יודעות מספיק. התחלנו לחקור, התחלנו לאסוף חומר, והתחלנו ללמוד, ואני חושבת שהכינוס היום לימד אותנו עוד יותר ממה שידענו, ובאמת, למדנו. אתם יודעים בטח, שמסבירים לנו לא פעם שביסקסואלים הם הומואים שלא מוכנים לקבל את מי שהם, או לסביות – ביסקסואליות זה רק דרך ללסביות עוד לא לצאת לגמרי מהארון, ובכלל, כל המחיקה, הטשטוש של האמירה הזאת – ביסקסואלים, שזאת בעצם תופעה שלא קיימת, אלא חוסר החלטיות, חוסר הכרה עם עצמך וחוסר שלך להכיר במציאות – ולא כך הדבר.
המשפטים האלה, שהם שומעים בקהילה, הביסים והביסיות, הם רק קצה הקרחון של המחיקה של התופעה של ביסקסואלים. ביסקסואלים הם ציבור שמחוק לא רק בקהילה הרחבה, אלא גם בתוך קהילת הלהט"ב. ומה שניסינו לעשות היום זה בעצם להרחיב עוד יותר את המנעד הזה של הקהילה, ולשמוע גם על קהילת הביסקסואליות.
רק היום התפרסם מחקר בארצות-הברית שמראה שבמדינות שבהן אושרו נישואים של זוגות מאותו מין, האובדנות בקרב חברי הקהילה ירדה באופן משמעותי – וזה לא כי הם התחתנו; אני לא בטוחה שזה מציל מאובדנות. אבל מה שזה מלמד, זה מלמד שאתה מכיר בקהילה, אתה מכיר בזוגיות שלו, אתה מכיר באהבה שלו. האהבה האחרת שלו, אתה מכיר בה שהיא אהבה כמו כל אחד, ברגע הזה רמת האובדנות או הייאוש יורדת, ואני חושבת שאנחנו צריכים ללמוד מכך הרבה.
אין הבנה חברתית לנטייה המינית שמבוססת על מנעד רחב של מחשבות, רגשות והתנסויות שיוצרות אותה. עבור הרבה אנשים, כמו שאמרתי, בקהילה ומחוץ לקהילה, העולם הזה הוא של שחור לבן. כמו שלאורך שנים חשבנו שיש רק גברים ונשים, ואחר כך למדנו שיש עוד מגדרים, גם בעניין הזה, של ביסקסואלים, אנחנו לומדים שזה לא רק הומו או לסבית, אלא גם ביסקסואלים.
עכשיו, זאת השנה השנייה שאנחנו עומדים פה ומדברים, מעלים מודעות, אבל צריך לזכור גם שזו השנה השנייה שבה אנחנו מציינים את השנאה, אנחנו מציינים את ההסתה, ולצערי הרב, ההסתה הזאת בשנה האחרונה גברה. אני רוצה להקריא לכם מעט מעט מהציטוטים הנוראים שהיו השנה. "בשביל זה המציאו את הסוטים – כדי שנלמד מה זה אומץ, מהאנשים הכי הזויים בעולם. חיים את הדבר הכי שפל ומסתובבים ברחובות ירושלים זקופי קומה. בשביל זה המציאו אותם, בשביל שנלמד מה זה גאווה; אם הזבל שבזבלים יכול ללכת גאה, קל וחומר הקודש שבקודשים". את זה אמר השנה רב בישראל. לא סתם רב – רב ומחנך, הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם-צבאית בעלי. על דברים כאלה שר חינוך במדינה דמוקרטית היה צריך להעיף אותו, היה צריך לפטר אותו.
"אם אפשר גם לתת ילד לשני גברים שחיים במשכב זכר, כשכל הבית מסריח ממה שהם מתעסקים כל היום, וכך מחנכים ילד" – את זה אמר רב בישראל, ולא סתם רב – מחנך ומנהיג, הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת "הר המור", מהאישים המשפיעים ביותר בזרם הדתי-לאומי, ועל דברים כאלה שרת המשפטים אינה חושבת שהיא צריכה לעלות על בריקדות ואינה מעמידה אותו לדין על הסתה. אבל הוא לא לבד, הרב טאו. ראינו רבנים רבים, כולל הרב הראשי לישראל, לצערי, שלמה עמר, הראשון לציון, שקרא קריאות קשות מאוד כלפי חברי קהילת הלהט"ב.
אני רוצה לומר שאנחנו צריכים להפסיק את ההסתה הזאת. צריכים להפסיק אותה, צריך לקרוא פה, מהבית הזה – שרים, חברי וחברות הכנסת. איננו חייבים להסכים על הכול; אנחנו חייבים להסכים ששנאה לאחר והסתה אינן מקובלות עלינו, ולהתאחד נגד זה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש, ראשית, הערכה לכן, חברותי ראשות השדולה: מיכל, יעל, מירב, שרן, והרבה הערכה לפעילות ופעילי קהילות הלהט"ב, על – – –
<אלי אלאלוף (כולנו):>
אתה צריך להגיד פעמיים מירב.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
מיכל, יעל, מירב, שרן – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ומרב.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – ומרב – אכן, אכן, מרב שתיים. תודה – והרבה הערכה לכם, פעילות ופעילי קהילות הלהט"ב, על המאבקים והעשייה הרבה שלכם.
אדוני היושב-ראש, היום העשיר הזה בדיונים בוועדות הכנסת ובשדולה היה יום של מפגן כוח, וגם מפגן של אופטימיות. היו כאן הרבה אנשים שהגיעו גם לספר על קשיים ומורכבויות, אבל גם לתאר מאבקים והישגים, וההישגים הם גדולים מאוד.
אני זוכר, אדוני היושב-ראש, ואני מניח שגם אתה זוכר: לפני תשע שנים אני הייתי חבר כנסת מאוד צעיר במשכן הזה, וכשהיה היום הזה בכנסת, כשרצינו לציין את היום הזה, הייתה לפעמים תחושה, כמעט הייתי אומר, על גבול אולי הפרובוקציה, חס וחלילה. לא שמישהו מאתנו התכוון לעשות פרובוקציה, אלא האווירה סביב היום הייתה מאוד טעונה, והייתה אפילו, עד כמה שאני זוכר, היערכות של משמר הכנסת, כדי שלא יקרו כאן תקריות.
אני אומר את הדבר הזה כדי לציין את ההתקדמות הגדולה מאוד שהכנסת עשתה. היום אנחנו קיימנו דיונים, הייתי אומר, כמעט בכל ועדות הכנסת, כולל בוועדות של הכנסת שבראשן עומדים חברי כנסת שהמפלגות שלהם לא מאוד מזוהות עם מאבקי קהילות הלהט"ב. אבל הייתה פה התקדמות גדולה בצורת הדיון, צורת ההתייחסות והנכונות לשים את הדברים על השולחן בצורה מכבדת, בצורה שמאפשרת דיון, מאפשרת חשיבה ומאפשרת דיאלוג. לכן, ההישגים הם אמיתיים. ההישגים הם אמיתיים גם בכנסת וגם בעשייה ובחברה, ואנחנו רואים את ההתקדמות שקיימת.
ההישגים האלה לא צריכים להסתיר מעינינו את האתגרים הגדולים שעדיין ניצבים בפנינו, וניצבים בפנינו אתגרים גדולים. אני ניצב כאן היום בתחושה של תסכול מסוים, כי, חברי וחברותי, אנחנו כולנו ניסינו לקדם לקראת היום הזה הצעות חוק, והבאנו אותן בפני ועדת השרים לענייני חקיקה – הצעות חוק שנועדו להפוך את היום הזה לא רק ליום של דיבורים יפים, אלא ליום של מעשים נכונים. בכנסת הקודמת, אדוני היושב-ראש, הייתה לי הזכות להעביר את הצעת החוק שאוסרת הפליה מטעמי נטייה מינית וזהות מגדרית במערכת החינוך. זו הצעת חוק חשובה, והשינוי שהיא עושה במערכת החינוך הוא משמעותי וגדול.
הפעם ניסיתי להתקדם בתחום שנראה לי הרבה יותר פשוט; אנחנו כולנו מכירים את המורכבויות ואת הזרמים במערכת החינוך, ולכן העברת החוק הקודם הייתה כל כך קשה. הפעם ניסינו לקדם הצעת חוק שתגדיר איסור הפליה מטעמי נטייה מינית וזהות מגדרית באוניברסיטאות ובמכללות. זה נראה יותר פשוט. למרבה הצער, ועדת השרים לענייני חקיקה בלמה את ההצעה הזאת, וגם הצעות אחרות, כמו הצעה לגמרי מתבקשת של פעולה נחרצת נגד פשעי שנאה. אדוני היושב-ראש הזכיר את רצח שירה בנקי, ואנחנו צריכים מנגנונים נגד פשעי שנאה כאלה, וגם מנגנונים שיכירו בקורבנות של פשעי השנאה האלה.
אז יש לנו אתגרים גדולים. אבל ביום הזה אני רוצה לסיים דווקא באמירה יותר אופטימית: יש לנו מרחבים משמעותיים של חופש וחירות, בחברה הישראלית, שאנחנו השגנו. יש ערים ומרחבים שבהם האווירה היא יותר חופשית, יותר פתוחה. גם בערים האלה יש מה לעשות ויש מה לתקן ולשפר, בהחלט, אבל הדבר הכי חשוב, כשאנחנו חושבים על מרחבי החירות שקיימים אצלנו, זה לזכור ששום מקום איננו בועה. אני בישיבת השדולה הזכרתי את שירו היפה של ג'ון דאן מ-1624, No Man Is an Island: שום אדם איננו אי, כולנו חלק מהיבשת. כולנו חלק מהיבשת, ולכן, כשקורה משהו ביבשת, הוא רלוונטי לחיים שלנו, הוא קורה גם לנו – הוא קורה גם לנו.
והשיר היפה הזה מסתיים במשפט: לעולם אל תשאל למי צלצלו הפעמונים – הם מצלצלים לך. אז – הפעמונים של השנאה ושל ההסתה ושל הפגיעה בקבוצות מיעוט ושל הפגיעה בשונה והאחר, חברותי וחברי חברי הכנסת, תמיד מצלצלים לנו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת מירב בן ארי. אחריה – חברת הכנסת יעל גרמן.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, כנסת נכבדה, גם אני כמו חברותי לשדולה הייתי חלק בלתי נפרד מהיום הזה, של הקהילה הגאה, בכנסת. אני רוצה קודם כול להודות לחברות שלי לשדולה, לחברות הכנסת שרן השכל, יעל גרמן, מרב מיכאלי ומיכל רוזין, באמת, על השדולה החשובה הזאת. אני דווקא מהצד של הקואליציה, ואני רוצה לדבר אולי קצת על משהו אופטימי קצת יותר. שמעתי גם את הנאומים של דב חנין, שייאמר לזכותו שליווה אותנו כל היום ביום הזה. משהו קצת טוב.
אני רוצה לדבר, וקודם כול להגיד לך תודה, אדוני, יושב-ראש הכנסת. אני רוצה לומר לך שההתנהלות פה היא לא ברור מאליה, וגם חבר הכנסת חנין התייחס לזה, אבל באמת, שכל הכנסת, קרוב לעשר ועדות היום ניהלו דיון בנושא של הקהילה הגאה – זה לא דבר ברור מאליו. היינו בפרלמנטים בעולם, ראינו: אין דיונים כאלה. היום אמרה יושבת-ראש האגודה של הלהט"ב, שאפילו הדיון שקיימנו בשדולה זה דיון שאף פעם לא היה, וזה נראה לנו מובן מאליו.
אני יכולה להגיד לך שאני הייתי בפרלמנט בברלין, ודיברתי שם עם חבר פרלמנט שעוסק ב-LGBT, כל מה שקשור לזכויות של הקהילה, והוא אמר לי: מירב, אנחנו רחוקים מכם. וכשבאתי וסיפרתי את זה פה, צחקו עלי, אמרו לי: מה פתאום, זה לא נכון. אמרתי להם: אתם לא מבינים כמה שהפרלמנט הישראלי הרבה יותר ליברלי ממה שחושבים עליו.
ובעניין הזה אני רוצה גם להגיד לך משהו אישי; שאחרי שעשיתי את התהליך ופרסמתי על ההיריון שלי, התראיינתי לכתבים זרים, והדבר הראשון ששאלו אותי הכתבים היה: איך קיבלו את זה בכנסת, את העובדה הזאת, שלא עשית במשפחה רגילה? ואמרתי להם: אתם לא מאמינים כמה התקשרו אלי, חרדים וחברי כנסת ערבים, וכמובן חברות הכנסת וחברי הכנסת מהמפלגות האחרות, וכל הזמן אמרתי להם משפט אחד, אדוני היושב-ראש, אמרתי להם: הכנסת שלנו היא הרבה יותר ליברלית ממה שחושבים עליה, וחברי הכנסת שלנו הם הרבה יותר ליברלים. אולי אנחנו נתפסים כעוד מדינה במזרח התיכון, אבל אנחנו רחוקים משם קילומטרים, רחוקים גם באג'נדה – בכלל, כלכלית – אבל גם באג'נדה חברתית. ואני אומרת לך, התראיינתי לגרמניה, לאנגליה, לכתבים זרים מכל העולם, ופשוט הייתי גאה להיות חלק מהפרלמנט הזה.
ואני רוצה גם לומר: אני יודעת שמחר יהיה פה יום קשה, ואני יודעת שמחר יעלו הצעות חוק, ואני אהיה במקום מאוד קשה, כי אני גם חברה בשדולה, וגם קשה לי להיות במקום שמדיר, אבל אני כן רוצה להגיד את הדברים הטובים שעשינו בשנה וחצי, אם זה ברווחה – באמת, גם שר הרווחה פה: גם להקים הוסטל, גם להקים shelter לקהילה הגאה, לצעירים שברחו מהבית.
חשוב לומר שבחינוך היום נפתחה תקנה, ובפעם ראשונה אחרי שנים – אחרי שנים – בתי-ספר יוכלו להזמין ארגונים גאים, והם יקבלו כסף, ולא יעשו את זה בהתנדבות. זה כסף ששמנו, ייעודי, באמצעות, באמת, שר האוצר, שצריך להגיד לו מילה טובה על 10 מיליון שקל לטובת הקהילה בבסיס התקציב, כך שגם אם לא נהיה, תמיד יהיה מי שימשיך.
אני רוצה לומר: גם בבריאות – יש לנו עוד דרך, אבל התחלנו. ישבה היום שרת הבריאות לשעבר, שמעה. אנחנו עדיין נעקוב, אבל התחלנו כאן תהליך ש – שוב, לא היה. וכמובן, הליווי של הארגונים ושל האגודה. אי-אפשר שלא לפרגן ולומר מילה טובה. אנחנו שומעים המון על הסתה ודברים נגד הקהילה הגאה, אבל אנחנו באמת באמת עושים, גם בתוך הקואליציה וגם בוועדות.
ואני רוצה גם להגיד תודה ליושבי-ראש הוועדה: חברי חבר הכנסת אלאלוף, שתמיד נותן בי אמון ונותן לי לנהל, וגם חברי חבר הכנסת מרגי. אני זוכרת שבשנה שעברה אמרו לי: מה, למה הוא לא יכול לנהל בעצמו? אז אמרתי: מעבר לעובדה שאני מנהלת הרבה ועדות גם בלי קשר ללהט"ב, אני חושבת בהחלט שהנושא הזה, של לבוא ולהתגייס ולהגיד: אני רוצה להעלות את הקהילה הגאה על סדר-היום של הוועדה שלי, זה בעיני לא פחות חשוב, וחשוב לפרגן גם להם.
ומילה אחרונה לסיום היום הזה. היה יום מדהים, יום חשוב. יש לנו עוד צעדים ארוכים בדרך, אבל אנחנו שם. גם מהקואליציה – למרות מה שחושבים, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת מירב בן ארי. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת מרב מיכאלי.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, נכבדי השר, חברי וחברותי, אני רוצה קודם כול לומר תודה לך, אדוני היושב-ראש, שאפשרת את היום הזה. אני יודעת שהפתיעו – ההמונים שהגיעו הפתיעו, ואני יודעת שזה גרם להרבה מאוד מבוכה ובעיות לוגיסטיות, אבל אני מלאת הערכה, קודם כול לרצון הטוב, ושנית ל-איך באמת הסתדרו כל עובדי המשכן הזה, כמובן בראשותך ובראשות המנכ"ל. ותודה מיוחדת ליוסי, קצין הכנסת, שפשוט לא רק עושה עבודה טובה, הוא עושה את העבודה עם הלב.
אז אני מתחילה בכך, וגם אני רוצה להמשיך ולומר תודה לחברתי מירב בן ארי – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני פה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
את כאן? למירב בן ארי במיוחד, כן. גם, כמובן, למרב מיכאלי ולמיכל רוזין ולשרן השכל, אבל אני רוצה לומר תודה מיוחדת למירב בן ארי, שבאמת לקחה את כל הנושא הזה, ובשנתיים האחרונות המשיכה, אני רוצה לומר, לקחה מקל והמשיכה אתו, ובאמת האירה את הדרך לכולנו.
ואחרי שאמרתי את המילים היפות האלה, והודיתי, ואני מלאת הערכה, אני רוצה לומר לכם שאני עומדת כאן בעצב רב. בעצב רב, מפני שיש סתירה בלתי רגילה בין, באמת, הנכונות של הבית הזה להעביר חוקים להט"ביים, בין הרצון של הבית הזה להביא לכך שיהיה שוויון זכויות אמיתי בהרבה מאוד תחומים, לבין ההצבעה בפועל. אמרה מירב בצדק, אנחנו מחר נהיה כאן, וחוק אחרי חוק, שיש לו רוב – קודם כול בציבור, ושנית בכנסת – חוק אחרי חוק, יצביעו נגדו.
אנחנו מחר נביא את חוק ברית הזוגיות. ברית הזוגיות, שלמעשה מעבר לזה שהיא אומרת שכל אדם יכול לבחור את בן-זוגו ויכול לבחור את הדרך שבה הוא רוצה לכרות אתו את ברית הזוגיות, או אם תרצו – נישואים – מעבר לזה, זה חוק שמאפשר לשני גברים להקים משפחה, להתחתן, להינשא. גם לשתי נשים. זה חוק כל כך צודק, זה חוק כל כך נכון, והוא לא יעבור.
ומחר יבואו החוקים שדב סיפר עליהם. ונוסף עליהם יבוא גם חוק שבו אני מבקשת פשוט להוסיף – בחוק שכבר יש לנו כבר, על איסור קריאות גזעניות במגרשי הכדורגל – להוסיף גם את הקריאות הלהט"ביות. שאם מישהו קורא קריאה נגד הלהט"בים, מעליב אותם או פוגע בהם, זה ייחשב גזענות. הרי אין בזה לא דת ולא מדינה, אין בזה לא ימין ולא שמאל, ובכל זאת, הכנסת מחר תצביע נגד החוקים האלה.
ומה יוצא? יוצא שאנחנו נושאים באמת את הקהילה על ראש שמחתנו, כולם מהללים ומדברים, כולם מבינים שהם צריכים שוויון זכויות, אבל הקהילה הגאה היא קהילה שמופלית על-פי חוק. ואנחנו מדברים על מדינה דמוקרטית, שבה צריך להיות שוויון בפני החוק, כולם צריכים להיות שווים בפני החוק. אבל בואו נראה: בנישואים – הם לא שווים.
פונדקאות – זכות שהוכרה כזכות יסוד על-ידי השופט ג'ובראן, שאמר שהזכות להיות הורה היא זכות יסוד, שמגיעה לכל אחד. אבל הנה, בחוק הפונדקאות משנת 96' הזכות הזאת מוענקת לגבר ואישה; היא לא מוענקת לאישה ואישה, והיא לא מוענקת לגבר וגבר, ומדוע? אפילו הזכות לאמץ ילדים – גם בתחום האימוץ מפלים את הקהילה הגאה. אז מה זה שווה שאנחנו יושבים ואנחנו אומרים שמגיע להם, ומה זה שווה שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים שוויון זכויות, ומה זה שווה שבאמת, כאשר עושים את כל הסקרים, הציבור אומר: כן, ואם אנחנו נעשה פה סקר בקרב כל חברי הכנסת, גם הם יאמרו: כן, אבל בפועל הבית הזה מצביע נגד? אז מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהבית הזה יצביע בהתאם למצפונו ואמונתו, ולא בהתאם להסכמים קואליציוניים שמאלצים את כל הבית, או יותר נכון את חברי הקואליציה, להצביע בניגוד למצפונם?
אז לאחר שהודיתי לכולם, ולאחר שעברנו יום מרגש בצורה בלתי רגילה, באמת יום מאלף, מעשיר, שגם השאיר לי המון כוח להמשיך הלאה ולהמשיך למען הקהילה – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
נכון.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – לאחר שאמרתי כל זאת, אני כל כך עצובה שזו קהילה שעדיין מופלית, ועדיין לא שווה בפני החוק במדינת ישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חברת הכנסת גרמן. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אורן אסף חזן.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
תודה, אדוני היושב-ראש, יום חג, שנה שנייה ברציפות שבאדיבותך אנחנו מציינות ומציינים את יום זכויות הקהילה הגאה.
השנה הייתה ישיבה בוועדת החוץ והביטחון. ניהל אותה חבר הכנסת אמיר אוחנה, ופתחנו אותה – פתח אותה אמיר – בכבוד שהוא עשה לחבר הכנסת לשעבר, פרופסור עוזי אבן. עוזי אבן סיפר איך בשנת 1993, למעשה בפברואר 1993, הוא הגיע לכנסת להשתתף בדיון ראשון מסוגו על סוגיית הלהט"ב, הקהילה, ההומואים והלסביות, שקיימה חברת הכנסת יעל דיין – שצריך להגיד שלדעתי היא הייתה ראשונת חברי הכנסת ששמה את הנושא הזה ככה על סדר-היום של הכנסת. בדיון ההוא הוא סיפר על התלאות, הייסורים והסבל שהיו מנת חלקו בצה"ל – שאז צה"ל עדיין באופן פורמלי לא קיבל הומואים ולסביות – ומול מערכת הביטחון ומול הצבא. הוא באמת עבר ייסורים לא מבוטלים. כשהוא יצא מהדיון, סיפר פרופסור עוזי אבן, ניגש אליו איתן הבר, שהיה אז ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין המנוח, ואמר לו: אני דיברתי עליך עם ראש הממשלה, ואנחנו רוצים להחזיר אותך לצבא, לתקן את העוול.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הוא היה קצין, נכון?
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
כן, הוא היה סגן-אלוף.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – –
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
ואמר לו עוזי אבן: אני לא רוצה לחזור לצבא, אני רוצה לשנות את החוק. הלך הבר לרבין ואמר לו: הוא לא רוצה לחזור לצבא, הוא רוצה לשנות את החוק. הוא רוצה שאחרות ואחרים לא יצטרכו לעבור את מה שהוא עבר.
אמר לו רבין, כך לפי סיפורו של עוזי אבן: מה צריך לעשות בשביל לשנות את החוק? והוא אמר: אתה יודע, נקים ועדה, ו-sure enough, קמה ועדה, אבל בתוך שלושה חודשים שונו הפקודות בצה"ל באופן כזה שהיום צה"ל מדורג במקום העשירי – –
<אמיר אוחנה (הליכוד):>
התשיעי.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
– – התשיעי, סליחה, מהצבאות שהכי מכילים, והכי מקבלים, והכי שוויוניים לקהילת הלהט"ב, הלהטב"ק, מכל הצבאות בעולם, שזאת תעודת כבוד, באמת, לכל דבר ועניין. ואמר חברי אמיר אוחנה בדיון, בצדק: יש מצב שהמצב בצה"ל עוד טוב בהרבה ממה שהוא בחברה הישראלית ככלל. ואני אומרת: אכן, יש מצב, ואני רק מחזיקה אצבעות שזה יישאר המצב, משום שאני אומרת לעצמי, ולכן ולכם, חברותי וחברי, בדיוק בהמשך לדיון שהעלו כאן כל אלה שעלו לפני, על החקיקה שסביר להניח שלא תעבור מחר במליאת הכנסת, שעניינה להשיג שוויון פורמלי להומואים, לסביות, טרנסים, קווירים, מה שלא יהיה – בדיוק בהמשך לזה אני אומרת: מזל, איזה מזל, שיצחק רבין דחף ואפשר לשנות את פקודות הצבא אז, ב-93', משום שהיום לא היינו יכולות ויכולים להעביר שינוי כזה.
בצבא של היום, שבו רבנים, כוחות רבניים באמת רבי עוצמה, א. מרשים לעצמם לקרוא לחברי וחברות הקהילה "סוטים" וכינויים אחרים; מיכל רוזין, חברתי פה, חזרה על חלקם, אני פחות נהנית לחזור עליהם, אבל מעבר לזה, גם דורשים, ולפעמים אף מקבלים, אזורים סטריליים מנשים. בצבא כזה לא היה אפשר להעביר היום פקודה של שוויון להומואים ולסביות. צבא שנאלץ להיכנע לדרישות של רבנים ומוציא את פקודת השירות הראוי, המשולב, המשותף, מה השילוב הראוי או מה שזה לא יהיה – תסלחו לי, אבל זה לא באמת חשוב, כי זאת פקודה שיוצרת אי-שוויון אקטיבי לנשים – בצבא הזה לא יכולנו היום להעביר שוויון לבני ובנות הקהילה, בדיוק כפי שאנחנו לא יכולות להעביר שוויון פורמלי לבנות ולבני הקהילה בבית הזה.
ועל זה אני רוצה להגיד, לסיום, חברות וחברים – וחבל, כמובן, חברי החרדים והאורתודוקסים לא נמצאים כאן בשביל להגיד: באמת, ממה נפשך? האם עוד לא הבנו שאיברי הרבייה שנולדת או נולדתָ אתם ומי שאתה נמשך או את נמשכת אליו לא מגדירים אותךָ או אותךְ כאדם? האם לא הבנו שזה לא מונע מאף אחד ואף אחת מאתנו זכויות אזרח בסיסיות? כי עד שלא נגיע לשם, לא נהיה חברה דמוקרטית מתוקנת, וגם לא יהודית באמת. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת אורן אסף חזן. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, קודם כול, באמת צריך להתחיל בתודות למי שהוביל את המהלך הזה כבר בשנה שעברה והמשיך אותו היום. עצוב לומר שלקח כל כך הרבה זמן עד שהיה באמת מי שהרים את המושכות. עוד יותר עצוב לומר שדווקא בישראל של 2017, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו עדיין מנסים לתת מענה או התייחסות כזאת או אחרת לכאלה שלא מבינים שהקהילה הגאה היא לא קהילה, היא חלק בלתי נפרד מאתנו. אני חושב שעצם הכותרת היא משגה. אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו נפנים שכולנו בני-אדם שווים בני שווים, כל אחד בדרכו, בחייו, בעמדותיו, בנטיותיו, בדתו. אני חושב שהגיע הזמן שנפסיק לתת במה לרוע ושנאה, שמגיעים לפעמים ממקום של בורות, לפעמים ממקור של תמימות ולפעמים פשוט ממקור של באמת רוע ושנאה, פשוטם כמשמעם.
בסופו של תהליך, אני זוכר את עצמי, גם בתור ילד קטן, וגם לאורך כל החיים, כשאנחנו מסתכלים על אנשים שהם קצת שונים מאתנו – אגב, זה לא משנה בכלל אם השוני באמת מגיע כהגדרה, כהבנה מינית או כמגבלה כזאת או אחרת – שום חוק בעולם לא יכול לתקן את קו המחשבה של אדם. אני חושב שיותר נכון מלרוץ ולמהר – אין ספק שכבודם של החוקים האלה במקומם, ואנחנו צועדים צעדים גדולים, באמת, לקראת שוויון אמיתי. יש לנו מחלוקות. אני וחבר הכנסת אמיר אוחנה, שאמיר, מאז שנכנס לכנסת עשה, באמת, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שינוי אמיתי בתפיסה, בהבנה, בדרכי חקיקה, לגבי דבר שהוא אמור להיות היום בנאלי ובסיסי – הבנה בלתי נפרדת שהקהילה הגאה היא חלק בלתי נפרד מאתנו. אמרה מרב יותר טוב מכולם: בני-אדם שווים בני שווים.
אז גם לנו יש מחלוקות – מחלוקות על ברית הנישואים, שלפעמים שוכחים שכשמדברים על מוסד הנישואים היהודי, הוא לא מתייחס אך ורק לנישואי בני אותו מין. אבל גם המחלוקות האלה לא מונעות מאתנו להבין שכשאנחנו קמים בבוקר ומחליטים לקדם חקיקה כזו או אחרת, שוויון כזה או אחר, אנחנו צריכים לזכור שמדובר בבני-אדם, בראש ובראשונה, ובראש ובראשונה בבני-אדם שהם חלק בלתי נפרד מהחברה; בני ובנות אדם שקמים בבוקר, כשהם ילדים הם הולכים למערכת החינוך, כשהם גדלים הם מתגייסים לצבא, והם לא יכולים להיות שווים רק כשאנחנו צריכים לקבל מהם, אבל כשצריך לתת להם חזרה, לתת להם להרגיש חלק בלתי נפרד מאתנו, אז מתחיל מצעד התירוצים – ותאמינו לי, תירוצים לא חסרים.
אז זה נכון, זה נכון, מרב, שמחר לא יעבור החוק, וזה נכון שייקח עוד קצת זמן, וזה נכון שמוסד הנישואים במדינת ישראל לא ייפתח ולא ישתנה בקרוב, אבל הפער בין זה לבין לתת לאנשים את הדבר הבסיסי – להרגיש תחושת שייכות מלאה גם אם הם חושבים אחרת, גם אם הם מרגישים אחרת, גם אם הם חווים אחרת, אוהבים אחרת – את הדבר הזה אנחנו צריכים לשנות בשיח שלנו, קודם כול.
אני חושב שלא היה צריך לחכות לרצח של שירה בנקי כדי להבין איפה אנחנו נמצאים; לא היה צריך לחכות לפגיעה כזו או אחרת, השפלה כזו או אחרת, מסכת מטורפת של הכפשות ושיימינג ברשתות, כדי להבין שנחצו כל הקווים האדומים. דברים שצריכים להיות בנאליים, שאדם יהיה גאה להגיד: אני אולי שונה מכם – אגב, שונה זה לאו דווקא אדם שמסתכל או חושב או מרגיש שהוא אוהב את בן או בת אותו המין, אלא יכול להיות ששונה זה גם אנחנו, בדיוק ההפך. אנחנו צריכים פשוט להתחיל לדבר אחרת, להתחיל להרגיש אחרת. אותה תחושה של התכווצות בכיסא במקום כשאנחנו שומעים שמישהו שונה מאתנו צריכה להיעלם. לא יכולה להיות מציאות שבה בישראל של 2017 אומרים על הרבה מאוד דברים: די. הקדמה, העולם, השינוי – איפה?
לפעמים אומרים עלי: ואללה, אתה פרימיטיבי, אתה מרוקני של פעם. קודם כול, זו לא בושה, זה בסדר, זה טוב. זה לא משהו שצריך להתבייש בו. בדיוק כמו שלא צריך להתבייש כשמישהו הוא לא כזה, כשמישהו הוא היום, כשמישהו הוא עכשווי.
יש פה אווירה – נכנסתי למליאה היום – ובזה אני מסיים – יש כאילו אווירה קשה, לא נעימה. בדיוק להפך. ביום כמו היום, שבו ציינה כנסת ישראל את יום הקהילה הגאה, ביום שאתם יושבים פה ועולים אחד אחרי השני ואומרים תודה אחת לשנייה והשנייה לאחד על זה שעליתם ודיברתם והבאנו את הנושא, האווירה בכנסת צריכה להיות טובה. גם הכנסת הריקה, שלזה כבר התרגלנו, לא אמורה לשנות את זה, וגם אולי כנסת שהיא עייפה, או מבוגרת, או אני לא יודע מה עובר עליה. האווירה צריכה להיות טובה. כי ביום שאנחנו ניכנס למליאה ונעלה נושאים עם חיוך על הפנים, אחרים שמסתכלים עלינו מבעד לעדשת המצלמה, מעבר למרקע או מעל הזכוכית פה מלמעלה, יבינו שהדברים שיוצאים לנו מהפה יוצאים מהלב, והכוונה שלנו לאותה אמירה – שלא נגמרת אף פעם ומתאימה תמיד – שכולנו שונים, אבל כולנו שווים, היא אמירה שהיא חלק בלתי נפרד מחיינו. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורן אסף חזן. משיב על ההצעה שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חבר הכנסת חיים כץ. אדוני, בבקשה.
אני רוצה בינתיים לברך את שגריר פרגוואי בישראל, מר מקס הבר, ואת סגן שר החוץ של פרגוואי, מר אוסקר קבלו: ברוכים הבאים.
(מחיאות כפיים)
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
בבקשה, אדוני.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים אמון בין היתר על הטיפול בבני-נוער, צעירים וצעירות מנותקים חברתית הנמצאים במצבי סיכון ומצוקה. באמצעות השירות לנוער, צעירים וצעירות, המשרד שוקד על הרחבה ופיתוח של תוכניות ומענים עבור אוכלוסייה זו.
המשרד חרת על דגלו הבטחת סיוע לבני ובנות קהילת הלהט"ב הנמצאים במצבי סיכון ומצוקה. בשנה האחרונה הוגדל התקציב לקבוצות הסיכון בקהילה בכ-3 מיליון שקל, המיועדים להרחבת המענים באמצעות הרשויות המקומיות.
ובכן, המשכתי לכתוב, וניגש אלי חבר הכנסת אמיר אוחנה, שקראתי עליו היום בעיתון שהוא יצביע עם הקואליציה, כי הוא קודם כול הוא נבחר בתנועת הליכוד, והוא לא נבחר בשמו האישי; הוא נבחר בתנועה והוא מייצג את ערכי התנועה. זה לא אומר שהוא לא מייצג את מה שהלהט"בים צריכים. והוא אמר לי: בוא, אני אגיד לך מה לכתוב, אומנם זה כתוב גם אצלנו, אני רוצה להגיד את מה שאמיר אוחנה אמר:
הממשלה הנוכחית עשתה, פעלה וסייעה בנושא הלהט"בי יותר מכל ממשלה אחרת בתולדות המדינה, כולל ממשלות שמאל וכולל ממשלות שלא היו בהן חרדים. תקציבי הרווחה, המפעילים בין היתר את "בית דרור", עלו ב-50% – זה עלה ל-165,000 ל-14 ילדים, 11,500 שקל לחודש לילד; תקציבי התרבות הוכפלו. לא שזה מספיק, הוא אומר לי, אבל זה הסימן שיבשר, זה הסדק בקיר, כי זה נכנס לבסיס התקציב, ומפה זה רק יכול לגדול.
וזה מה שהוא אומר: תקציבי החינוך, ובפרט "איגי", עלו משמעותית וימשיכו לעלות; תקציב השירות הפסיכו-סוציאלי כמעט הוכפל; הנראות הלהט"בית במרחב הציבורי והפוליטי בעלייה; בפעם הראשונה תקציבים ללהט"בים מעוגנים בבסיס התקציב. כל זה לא היה מעולם, גם תחת ממשלות שמאל שהדירו חרדים.
תודה רבה לכם. תודה רבה לך. אנחנו נמשיך לעשות כמיטב יכולתנו לשפר את כל האוכלוסיות, גם הלהט"בים, אלה שזקוקים. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. אדוני השר, מה אתה מציע לעשות עם ההצעה?
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
מה אתם מבקשים?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
היו היום הרבה דיונים בוועדות.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
מה אתם מבקשים?
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
נסתפק בתגובת השר.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
מה אתם מבקשים? להוריד מסדר-היום? להכניס לוועדה?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא, לא להוריד. להסתפק.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
מה אתם רוצים, להעביר את זה לוועדה? איזו ועדה?
<קריאה:>
מרב, מדברים אלייך.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני, מבחינתי – –
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
איזה?
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
– – להוריד מסדר-היום.
<קריאה:>
להסתפק.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
להסתפק. אוקיי, אז אני מציע להסתפק.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. אז אנחנו גם לא מצביעים. תודה רבה, אדוני השר.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום המאבק בעוני>
<היו"ר בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אנחנו עוברים לסעיף הבא על סדר-היום: ציון יום המאבק בעוני – הצעות לסדר-היום מס' 5438, 6068, 6170, 6270, 6338, 6349, 6356 ו-6361.
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לרגל יום העוני. האומנם בישראל שנת תשע"ז יש עוני של ממש? שאלת מפתח זו מהדהדת שוב ושוב בחלל השיח הציבורי שלנו. עוני איננו רק דרי רחוב ואנשים מזי רעב המצויים בסכנת חיים, אלא גם מי שהכנסתם איננה מספקת כדי קיום בכבוד ובתנאי מחיה סבירים.
ז'בוטינסקי טבע את חמשת המ"מים כחובת המדינה כלפי אזרחיה: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. המחמירים סבורים כי בישראל כמעט 2 מיליון איש, ובהם כמיליון ילדים, עונים על ההגדרה של "עניים" על-פי כמה מדדים – היקף שהוא מבהיל לכל הדעות. גם אם נלך לקולא, על-פי נתוני הביטוח הלאומי, הבוחן בעיקר את מבחן ההכנסה, ומוצא ששיעורי העוני נמוכים קצת יותר, אין חולק כי העוני נוכח בקרבנו בממדים מטרידים. הוא הולך ומעמיק; הפערים בישראל מתרחבים.
לעתים, קשה להלום את המראות הסותרים במקומותינו – איך רבבות ישראלים פוקדים שוב ושוב את שדה-התעופה בדרכם לחופשות; רמת החיים הגבוהה כאן; ישראל ממוקמת גבוה במדד הפיתוח האנושי ובמדדים נוספים ביחס לעולם – ומצד שני אי-אפשר להתעלם מהיקף כה גדול של אלו שאין להם מספיק אפילו כדי צורכי מזון ובריאות נאותים, שלא לדבר על חינוך והשכלה, כדי ליצור סיכוי טוב יותר ועתיד לילדיהם.
הייתכן כי במדינה שחרתה על דגלה להיות מדינת רווחה והענקת סעד לחלשים ולנזקקים בתוכה נוצרו פערים כלכליים כל כך אדירים? אסור לנו לאפשר לשוק החופשי שלנו, שעליו גאוותנו, להפוך לקפיטליזם חזירי המזניח מאחור את מי שלא שפר עליהם גורלם, את מי שעול הפרנסה או נסיבות החיים מקשים עליהם להתקיים. אסור לנו לעצום עיניים נוכח עוני ומחסור, שלצערנו קיימים בהיקפים גדולים. די לראות את התורים הארוכים בערבי פסח וראש השנה, לראות את חבילות הסיוע והמזון המחולקות בכל רחבי הארץ באלפים רבים, ביישובי פריפריה ובערים הגדולות.
חברים, בכל חברה היו ויהיו עשירים ועניים. תורתנו כבר אמרה: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". לכן היא גם הציבה במקום גבוה וכערך מרכזי תיקון חברתי זה של הושטת יד וסיוע למעוטי היכולת. אחת מנבואות ישעיהו הנוקבות ביותר מזהירה אותנו שלא נטעה לחשוב שצומות הם תחליף לסולידריות חברתית. "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע", שואל העם, והנביא משיב: "הכזה יהיה צום אבחרהו – – – הלזה תקרא צום". אי-אפשר לקחת חלק בפולחן דתי ובו-בזמן להתנהג באטימות לזולת, אלא, אומר הנביא: "הלוא זה צום אבחרהו פַּתֵּחַ חרצֻבות רֶשע – – – הלוא פרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערֹם וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם". זו איננה רק קריאה לעם היושב בציון בימי הבית הראשון או לעתיד לבוא, זוהי קריאה לכולנו, כאן ועכשיו, בישראל של שנת תשע"ז – קריאה לחמלה ופתיחת הלב, שחשוב כי תצא ביום הזה גם מכאן, מהכנסת בירושלים.
קראתי בזכות גדולה, בגאווה גדולה, את דבר יושב-ראש הכנסת, שנכתב על-ידיו. אני בכל זאת רוצה, בנימה אישית, להוסיף שתי נקודות: עוני הוא ללא כל ספק אובייקטיבי במובנים רבים, אבל הוא גם הרבה שאלה של עמדה נפשית ושל סובייקטיביות. חז"ל אמרו לנו בפרקי אבות: איזהו עשיר, השמח בחלקו. החכם באדם, שלמה המלך, במשלי אומר לנו: "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". לא תמיד העושר הוא מפתח לאושר, ולא תמיד העוני הוא מפתח למסכנות. יש עשיר ורע לו, יש עני וטוב לו. המבוגרים בינינו כאן יזכרו בטח שיר שהושר כאן, נדמה לי, הרבה שנים אחורה: טוב לגור באוהל דל על אדמת מולדת – נכון? – מלגור בארמון זהב על אדמת נכר.
אני אומר את זה לא, חלילה, כדי להקל בחובתה של המדינה לפעול לצמצום פערים וקידום מי שאין לו, אבל אני חושב שלצד כל הצעדים החשובים הללו אנחנו צריכים גם לעסוק בחינוך: חינוך להסתפקות במועט, חינוך לשמחה בעמל כפיים – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
חינוך שלא לגזול – – – מאלה שאין להם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני מניח שתכף את – נדמה לי שתכף את מדברת.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – חינוך לסדרי עדיפויות נכונים של הורים כלפי ילדים, סדרי עדיפויות בין הסמארטפון והטיסה לחו"ל לדברים אחרים, חשובים יותר. בסופו של דבר, שוב, בלי לפטור את המדינה מחובתה, יש פה גם, אני חושב, הרבה מאוד מקום לחינוך לערכים חברתיים.
הנקודה השנייה, אולי בצד השני של המטבע: תחשבו על הפרשנות – מה אתה אומר, איציק?
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
לפני שמדברים עם הציבור על חינוך פיננסי, צריך שיהיה לו מה לנהל.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אבל אני לא דיברתי עכשיו על חינוך פיננסי. אני דיברתי עכשיו על חינוך להסתפקות במועט, על חינוך לשמחה במועט, על חינוך ל-איזהו עשיר, השמח בחלקו. איזהו עשיר, השמח בחלקו – זה הצד השני של לתבוע ולדרוש כל הזמן מהמדינה – ושוב, אני ממש לא פוטר לרגע את המדינה מחובתה.
אבל אני רוצה להגיד לכם את הצד השני. תחשבו על הביטוי הזה, "גמילות חסדים". כשאני גומל משהו למישהו, זה בדרך כלל בתמורה למשהו. היה נכון יותר לקרוא לזה: "מתן חסדים" או "עשיית חסדים". הרי אני גומל משהו – העני עשה לי משהו שאני צריך לגמול לו טובה?
אז זה כמובן נכון מאוד מאוד. חז"ל, כשנקטו את המינוח הזה, של "גמילות חסדים", זה בדיוק מה שהם רצו לומר לנו: כשאנחנו עושים חסד, כשאנחנו נותנים משהו לעני, אנחנו בעצם נותנים לעצמנו, אנחנו בעצם מחזירים לעני. פה, אני לא רוצה להיכנס עכשיו לדרשה ארוכה על – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – המקום של העוני, אבל כמה אנחנו כחברה חייבים לאותן חוליות חלשות בחברה על התיקון החברתי שאנחנו זוכים לו בקיומן. הרי אם לא היו אביונים, אם לא היו חוליות חלשות בחברה, היינו חברה, בעיני, הרבה פחות מתוקנת, עם הרבה מאוד בעיות מוסריות. יש לנו הזדמנות לתקן את עצמנו, לבנות כאן חברה יותר צודקת, יותר מוסרית, עם יותר חמלה, בזכות – במירכאות – אותם אנשים שנטלו על עצמם את התפקיד הקשה הזה בחברה, ברצון או שלא ברצון: החוליות החלשות.
ולכן, כאשר אנחנו עושים חסד אנחנו לא נותנים להם מתנה, אנחנו לא עושים להם טובה, אנחנו גומלים להם על התפקיד החשוב שהם מקיימים עבורנו בחברה.
ראשון הדוברים – חבר הכנסת אכרם חסון.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אני מקווה שאתה סיימת את הדרשה שלך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אתה רשום, חבר הכנסת מאיר כהן, ותכף תוכל – יהיו לך חמש דקות שלמות לומר את דבריך. מאחר שמקובל שגם ליו"ר מותר לומר משהו, אני אמרתי את דברי.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אבל העניים הם לא ניצבים בסרט שלך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מי? חס וחלילה, לא אמרתי דבר כזה, לרגע.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
הם לא קיימים כדי שאתה – – – אותם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא. הם ממש לא קיימים כדי – אתה יודע, עזוב, זה ויכוח תיאולוגי – – –
<מאיר כהן (יש עתיד):>
היה זהיר בדבריך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אז אני רק אומר לך, מאיר, היה אתה זהיר בדבריך, מאחר שמה שאמרתי עכשיו אלה דברים עמוקים מאוד, שמקורם בחז"ל, ואני מצפה ממך דווקא לכבד. לא בטוח שהסברתי – אולי – יכול להיות שלא הסברתי את עצמי טוב, כנראה, כי לא הבנת, ואולי זו ככה מסגרת קצרה מדי כדי להסביר סוגיה רחבה כל כך – – –
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אני מקבל את זה שלא הסברת את עצמך – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אז אני מוכן לקחת את זה. ועדיין, תחשוב על המשמעות של המונח "גמילות חסדים".
חבר הכנסת אכרם חסון, חמש דקות לרשותך.
<אכרם חסון (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, תרשו לי לברך את האורחים: אתנו אורח מיוחד, עורך-דין נאדר חילף, חבר מועצת בסמת-טבעון, אשר הגיע במיוחד ב-8:30 בבוקר, ונשאר אתנו עד עכשיו, ליווה אותי לכל הוועדות, כי הוא נלחם למען שוויון לבדואים בישראל. אז תבורך, נאדר, ברוך הבא.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
איפה הם?
<אכרם חסון (כולנו):>
בשנת 1987 הכריזה "תנועת העולם הרביעי", התנועה הבין-לאומית למען משפחות החיות בעוני קיצוני ובהדרה חברתית, על היום הבין-לאומי למלחמה בעוני. בשנת 1992 הכריזה עצרת האו"ם על יום זה כיום כלל עולמי לציון המאמץ לביעור העוני.
חברי היקר לסיעה אלי אלאלוף, אשר עושה עבודת קודש, מוביל זו השנה השנייה את ציון יום המאבק בעוני בכנסת ישראל, ולכבוד הוא לי להוביל יום זה אתו השנה. יום המאבק בעוני השנה מצוין בסימן קיום בכבוד. מאז הגדיר בית-המשפט העליון את הזכות למינימום של קיום בכבוד, לא נפרטה זכות זו לנוסחה מעשית, שתיצוק תוכן בזכות ותאפשר לעמוד על קיומה או היעדרה. לפני כשנתיים הגישה ועדת חריס, הוועדה לבחינת תוכנית הפירעון בהליך פשיטת רגל, דוח שכלל לראשונה מדד לקיום בכבוד, שיאפשר להבין אם ההוצאה המשפחתית של פושט רגל הולמת את הצרכים הבסיסיים הדרושים לה לקיום בכבוד.
קיימנו היום כנס באודיטוריום בהשתתפות שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חבר הכנסת השר חיים כץ, ובהשתתפות חברי להובלת היום: אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה; אילן גילאון, שעושה גם עבודת קודש; עבדאללה אבו מערוף, ומאיר כהן, סגן יושב-ראש הכנסת, ועם נציגי הפורום למאבק בעוני בישראל. בכנס דנו בשאלת המדד לקיום בכבוד, משמעותו, חשיבותו וכיצד אפשר לפעול ליישומו. לתפיסתי, מדובר בזכות שמשמעה לא רק התנאים שאדם זקוק להם כדי להבטיח לעצמו קיום פיזי נאות, אלא גם התנאים שיאפשרו לו לקחת חלק פעיל בחברה, בסביבה ובכלכלה ויאפשרו לו התפתחות אישית.
לצערי, הפער בין הזכות הזאת לבין המציאות הוא עצום. קצבאות הקיום – נכות, זיקנה והבטחת הכנסה – אינן מתקרבות לאותו קו של מינימום מחיה בכבוד. קצבת הבטחת הכנסה נעה היום בין 1,600 ש"ח ליחיד ל-4,269 ש"ח למשפחה. בחלק מהמקרים מדובר בלא יותר משליש מהסכום המינימלי למחיה בכבוד לפי נוסחת ועדת חריס. אנו דנים את אזרחינו הסומכים על סיועה של המדינה – לעוני.
כיצד אנו, כחברי כנסת וקובעי מדיניות, יכולים להצדיק את שמן של אותן קצבאות כקצבאות קיום, אם אין בהן כדי לאפשר את אותו מינימום של קיום אנושי בכבוד? אנחנו משכפלים כך את העוני, אנו מבטיחים את המשך היותו של העוני בעיה רב-דורית ואנחנו מתעלמים מהעובדה שהעוני הוא הרבה יותר מבעיית רקע, אלא הוא הבעיה עצמה והמקור לתופעות הנלוות אליו.
כדי להוציא אנשים מהעוני אנחנו חייבים לאפשר לאנשים פניוּת להתעסקות עם מה שמעבר למיידי, אנחנו חייבים גמישות, ואנחנו חייבים תיאום. העוני חוצה עדות ומגזרים, הוא נוגע בכל עיר בישראל, ללא הבדלים של מין וגיל – יש משפחות שלמות שהעוני מלווה אותן בכל צעד ושעל בחיי היום-יום. אני, כבן לעדה הדרוזית, רואה זאת יום-יום במשפחות שלמות שחיות ממשכורת אחת ובמציאות של התמודדות יומיומית.
ראשית, אני קורא להעלאה של גובה קצבאות הקיום, תוך יצירת קשר בין הסכום שלהן לקו העוני, והצמדה שלהן לשכר ולא למדד המחירים, שנותר קפוא זה שנים ארוכות. שנית, אני קורא להבניית התיאום בין משרדי הממשלה, למאבק בעוני. אנו רואים תקצוב הולך וגדל לנושא העוני, וזה מבורך מאוד, אך עד שהמשרדים לא ילמדו לשוחח זה עם זה ולאגד פעולות, לא נגיע לשינוי המיוחל. צמצום העוני מחייב הסתכלות והתמודדות רב-ממדית ובין-משרדית. ושלישית, עלינו לפעול לפשט ולייעל תהליכים, במטרה להגביר את מיצוי הזכויות וצמצום הנטל הביורוקרטי, שמהווה חסם כמעט בלתי עביר עבור אנשים החיים בעוני בפני מימוש ומיצוי זכויותיהם.
אני רוצה להודות לכל מי שהגיע היום: לפורום למאבק בעוני; לפרופסור יונה רוזנפלד; לקרן לידידות ולרב אקשטיין שעומד בראשה; לחברי חברי הכנסת אלי אלאלוף, עבדאללה אבו מערוף, אילן גילאון ומאיר כהן; ליושבי-ראש הוועדות שהקדישו היום דיונים לציון יום העוני; לכל העובדים ולכל העוזרים שעסקו במלאכה.
אדוני היושב-ראש, האמת היא שהעוני זה לא גזירה משמים. העוני זה תוצאה של אפליה, הזנחה, חלוקה לא צודקת. אנחנו רואים את זה בפריפריה, וכל הזמן אמרנו שהמדינה נגמרת בחדרה ובגדרה, ולכן אנחנו רואים שגם החרדים עניים – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט סיכום בבקשה.
<אכרם חסון (כולנו):>
– – גם הערבים עניים וגם אלה שחיים רחוק ממרכז העניינים ורחוק מתל-אביב – הם ממשיכים להיות עניים. אני מקווה שאנחנו נאגד כוחות, ולא תהיה לא אופוזיציה ולא קואליציה, ונעמיד את הדברים יחד כדי לתקן את העוול, שנמשך שנים רבות. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה, אדוני. חמש דקות, אדוני. בבקשה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, רק משהו, כדי להמשיך את הדברים שלך, בהלכות מתנות עניים. "מצוות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם הייתה יד הנותנת משגת, שנאמר 'פתֹח תפתח את ידך לו', ונאמר 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' ונאמר 'וחי אחיך עמך'. וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
עובר בלאו.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
– – ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה, שנאמר 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון'".
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שיהיה ברור: אין מחלוקת, אם מישהו חשב שאני חולק.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
יופי. אז אני שמח.
חברי חברי הכנסת, אכרם, תודה רבה – איפה אכרם? תודה רבה לך, אדוני. אני לא אחזור להודות לכולם, כי עשית את זה בשם כולנו, ואני מודה לך על כך. אלי אלאלוף, ידידי הטוב, אדוני השר, אילן גילאון, חברי, אני – בדברים קצרים –
אני בחרתי הבוקר להזמין – כשנבחרתי להיות שר הרווחה, סיפרתי, ואני חוזר על זה, זה הדבר הראשון שעשיתי. אחרי שבדקתי את נתוני העוני, מצאתי מגירות מלאות של טפסים שמספרים על נתוני העוני. לא מצאתי אפילו תוכנית אחת שמדברת על איך לתרגם את הנתונים האלה, מה לעשות אתם. ואז קראתי לידידי הטוב אלי אלאלוף, שתגובתו הראשונה הייתה: מאיר, עכשיו יצאתי מ-40 או 50 שנות פעילות, תעזוב אותי, אני יוצא לפנסיה, תן לי לנוח. אכרם, אמרתי לו: אתה לא נח, לא יעזור לך, חביבי. תתייצב כאן. והתייצב אלי, ובאמת אלי כמו אלי – בחרנו יחד אנשים נהדרים, ואחרי עוד כמה עיכובים, כי רצינו להיות הכי הכי מדויקים, שמנו על שולחן הממשלה את הדוח הראשון שאומר לממשלת ישראל מה צריך לעשות כדי למחוק את החרפה הזאת. מאז קום המדינה לא היה דוח כזה, אני רוצה שתדעו.
אני חייב להגיד לך שלא התקבלו בברכה אצל הרבה מאוד שרים, לרבות ראש הממשלה. מה הם אמרו? הם אמרו: בשביל מה אתה כותב דוח? מה אתה יושב עם אלי לכתוב דוח? אם אתה תכתוב דוח, כל פעם יגידו לך מה לא עשית מתוך הדוח, לא יגידו לך מה עשית מתוך הדוח. ואמרתי: לא יכולה מדינה להתנהל בלי שיהיה לה "אני מאמין" מאוד ברור שאפשר לפרוס אותו, לגזור אותו, וכל שנה להתקדם צעד אחר צעד. ונסעתי ל-OECD. נסעתי לסמינר של שבוע, וישבתי כל יום 13-12 שעות ב-OECD לראות מה עושים. אני זוכר את המשפט שאמרו לי ב-OECD, ואתו פתחו את הסמינר שאני ביקשתי. אמרו לי כך: באים לכאן שרי רווחה, באים לכאן ראשי ממשלות, באים לכאן שרים כאלה וכאלה, ואנחנו בחפץ לב יושבים אתם שבוע, שבועיים, כמה שצריך. וכשהם חוזרים למדינות שלהם הם מתחילים לטפל בנתוני העוני, לא בעוני. ויש הבדל גדול בין לטפל בנתוני העוני לבין לטפל בעוני; יש הבדל גדול בין לטפל בנתוני האבטלה לבין לטפל באבטלה.
כדי לשנות את החברה הישראלית, 300 ו-400 ו-500 מיליון לא יספיקו. אומר אלי בדוח שלו: צריך בין 4 ל-5 מיליארד שקל כסף תוספתי כל שנה. זה לא אומר שחס ושלום אני אעמוד כאן ואגיד שמה שנעשה לא בסדר; אני מברך את שר האוצר ואת שר הרווחה על כל דבר שהם עושים. אבל אם אנחנו באמת רוצים לעשות שינוי דרמטי – זה להוסיף – תקציב תוספתי. עכשיו, אין בעיה של כסף במדינת ישראל, חבריא.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
כל שנה, מאיר.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
כל שנה, כל שנה. וזה חינוך, וחינוך וחינוך, כמו שאמרת, אכרם. וזה דיור. ולא בכדי הלכתי – ואני מודה מעומק לבי לשר ליצמן – ופתחתי את יום העוני בבית-חולים בדרום, במחלקה מאוד בעייתית, ואמר לי השר מהיום להיום: אני בא. והוא יצא איש בשורה, ייאמר לזכותו. וישבתי עם מנכ"ל משרד הפנים, עם מרדכי כהן, והבנתי ממנו שמשרד הפנים עושה – עם שר האוצר – מענקי האיזון, שכשאני הייתי ראש עיר היו 1.8 מיליארד שקלים, הגיעו היום ל-3.2 מיליארד. זה הישג יוצא מן הכלל, אפשר רק לברך על זה, כי יישובים חלשים בפריפריה מקבלים היום מענק איזון הרבה יותר משמעותי, שמאפשר להם את המצ'ינגים האלה, וזה טוב, ועל זה אנחנו מברכים.
אני רוצה להתחבר למה שאמרת, ובזה לסיים. כמו שכתוב בדוח – ובעצם זה משפט המפתח של הדוח – משרד הרווחה או משרד זה או אחר אינו אמון על פתרון בעיית העוני. כולנו מחויבים לדבר הזה, כל משרדי הממשלה – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט סיכום.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
כן, אדוני. – – וככל שיתכתבו ביניהם משרדי הממשלה, וימצאו את השיח, ובכל משרד יהיה אדם שממונה על צמצום הפערים – בחינוך אדם שזה תפקידו – והאנשים האלה יושבים יחד – רק כך אנחנו נוכל להביא את המדינה למקום אחר. ואני לא אסיים בלי – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
עוד חצי שנייה.
לא אסיים בלי ברכות לכל מי שעוסק בדבר הזה – חשוב להגיד את זה. זה לא יום של אופוזיציה וקואליציה: לשר האוצר, ושר הרווחה, ושר החינוך, וכל מי שידו. אבל עדיין, רוח המפקד חסרה כאן. עדיין אני רוצה לשמוע את ראש הממשלה אוחז בדוח אלאלוף ואומר: תסתכלו על הדוח הזה, אני אוביל, אני אחליט, אני עם הדוח הזה אשנה את החברה הישראלית. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אחריו – חבר הכנסת יגאל גואטה. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר חיים כץ, היום הזה הוא יום מיוחד, שבו הכנסת מציינת את יום העוני, יום שבו אנחנו אמורים לדבר על מצוקתם של יותר מ-1.5 מיליון אנשים אזרחי המדינה, יותר מ-750,000 ילדים עניים, ויותר מ-53% מאזרחי המדינה הערבים חיים בעוני.
אף שחבר הכנסת אכרם חסון כבר הודה בשמנו לכולם, תרשו לי בהתחלה להודות לכל מי שעבד ועמל להצלחתו של היום הזה – לחברי הכנסת כולם, ליוזמים, לפורום למלחמה בעוני, שלקחו חלק טוב מאוד בהכנה ובהצלחה של היום הזה.
כמי שגדל בעוני וחווה את השפעותיו הקשות והשלכותיו על אורח חיים נורמלי, אני מרשה לעצמי לדבר בשמם של מאות אלפי אנשים אזרחי המדינה שחיים בעוני. העוני, כמובן, הוא לא גזירה מהשמים והוא לא מצב גנטי, אלא מצב חברתי כללי שנובע משיטת היחסים הקיימים בין האזרח לבין המדינה, וליתר דיוק: בין הממסד השולט לבין האזרח, ובצורה פשוטה יותר – חלוקה לא צודקת של האוצר הלאומי, ובקיצור, כפי שנאמר, קפיטליזם חזירי, שיש לו עושר בייצור אבל חלוקה לא צודקת, לא הוגנת, חלוקה גרועה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האם זה הגיוני וצודק שההון הכללי של שמונה אנשים בעולם שווה להונם של 3.5 מיליארד אנשים? והאם זה הוגן וצודק שהעשירון העליון בישראל, יש לו כמעט כמו לכל אזרחי המדינה? זה מה שנקרא חלוקה לא צודקת ולא הוגנת.
ככל שהעוני רחב ועמוק, ההפסד של המדינה הוא כפול, ועצום. להוציא אנשים ממעגל העוני זה רווח כפול, גם למדינה וגם לאזרח עצמו. היום דיברנו על מדדי העוני ועל הקריטריונים שאמורים לתת לאדם לחיות בכבוד. אבל לחיות בכבוד, לדעתי, זה לא מספיק; צריך גם לחיות באיכות חיים טובה וראויה, ואכן, זה המדד להוציא אנשים מהעוני – חיים בכבוד עם איכות חיים טובה; איכות חיים, שהיא זכות בסיסית של הפרט, שתבטיח את התנאים הדרושים לקיום פיזי, להבטחת אופק אישי, לנגישות בסיסית של החיים התרבותיים, החברתיים ואפילו הפוליטיים בחברה עצמה – וגם הכלכליים כמובן.
כבר בשנת 1948 האו"ם הכריז על זכות בסיסית של כל אזרח לחיות בכבוד, ובספטמבר 2015 האו"ם השיק תוכנית פעולה חדשה למלחמה בעוני, שקוראים לה "אג'נדה", שחתמו עליה 192 מדינות האו"ם, ועיקרה להתמודד עם מצב העוני ולשפר את הבריאות ואת ההשכלה ואת כל הממדים של החיים האזרחיים בכל העולם. לישראל הייתה השפעה פעילה מאוד בעיצוב ואישור התוכנית הזאת, ותרמה חלק טוב מאוד בתוכנית הזאת. היעדים של התוכנית הם עד שנת 2030, ואני חושב שעד שנת 2030 זה לא הרבה זמן – 13-12 שנה. אני מקווה ואני חושב שאם המדינה והמדינות כולן יפעלו לפי התוכנית הזאת, נגיע להישגים וליעדים שהתוכנית שמה לעצמה.
אדוני היושב-ראש, הפרקטיקה הוכיחה שהמדיניות הניאו-ליברלית הקיימת זה 17-16 שנה בממשלות ישראל לא נלחמת בעוני, ואני בזהירות רבה אומר שרק לאחר שיצא דוח ועדת העוני בראשותו של יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כבוד חבר הכנסת אלי אלאלוף, שהוביל את היום הזה ואת הלחימה בעוני, התחלנו לראות שינויים במדיניות הנ"ל. זה כמובן לא מספיק, ויש הרבה מה לעשות. הדרך ארוכה מאוד, להשגת היעדים הדרושים למזעור ואף לחיסול העוני, באמצעות חינוך, תעסוקה ושכר מינימום, שאכן יבטיח חיים בכבוד עם איכות חיים ראויה.
אנחנו נמשיך לפעול לחיסול העוני, לשינוי שיטת החלוקה הקיימת, לחלוקה צודקת. ושוב אני מצהיר ואומר שאחריות המדינה להבטיח לכל אזרח בריאות, חינוך, בית, מזון ומלבוש. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת אבו מערוף. חבר הכנסת יגאל גואטה, ואחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. חמש דקות, אדוני. בבקשה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני באמת לא יכול להסתיר, מצד אחד, את הסיפוק מכך שהכנסת מציינת היום את המאבק בעוני – כי מדי שנה ברחבי העולם מציינים את יום המאבק בעוני ב-17 באוקטובר, ואנחנו כאן, בכנסת, נמצאים בפגרה. אומנם אם תשאלו לדעתי, אני חושב שאנחנו בפגרה ובפיגור לא רק בציון יום העוני, אלא במאבק בעוני עצמו; אף-על-פי שיש פה חברים שראויים להערצה, בנושא המאבק, בראשם המאסטרו של דוח העוני, אלי אלאלוף. אני שמח שכשהגעתי לכנסת הוועדה הראשונה שנכנסתי אליה היא ועדת העבודה והרווחה; למדתי שם הרבה. כל שאר החברים שבאמת אתה רואה שזה בנפשם: אורלי לוי, אילן גילאון, באמת – כיף. כל הבית – עבדאללה גם ישב אתנו בוועדה. אתה רואה שאלה באמת דברים שבנפשם. וכמובן, השרים שפועלים ללא לאות לנסות לצמצם את הפערים. הייתי אומר שחברי מהאופוזיציה יסכימו אתי שהממשלה הנוכחית היא החברתית ביותר שהייתה כאן בשנים האחרונות, ואולי מקום המדינה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
סליחה? זאת?
<יגאל גואטה (ש"ס):>
כן, ידעתי שאולי לא כולם יסכימו אתי. בכל זאת, בשביל זה אתם כאן.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
– – – על מה אתה מדבר?
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל, אדוני היושב-ראש, מי שמכיר אותי יודע שאני בדרך כלל לא עומד כאן ומדבר על הישגי הממשלה במאבק בעוני. אדרבה, אני משתדל תמיד לעסוק בנושאים שנמצאים בחצר האחורית של החברה הישראלית ולהביא אותם לקדמת הבמה, ולעלות על נס את מצוקת העניים והחלשים במדינת ישראל.
יש תיאור בגמרא של דיון תיאולוגי פילוסופי שהתקיים בנושא העוני בין טורנוסרופוס, פילוסוף רומי, לבין רבי עקיבא. הפילוסוף הרומי שאל את רבי עקיבא: מדוע הקדוש-ברוך-הוא גורם לכך שיהיו עניים, ואז מצווה אותנו לתת להם צדקה? היה עדיף שמלכתחילה הקדוש-ברוך-הוא היה בורא את העולם בלי עניים, ולא היה צורך לצוות לתת להם צדקה. על כך ענה לו רבי עקיבא כי הצדקה אינה רק פתרון בדיעבד למצוקת העוני, אלא היא מכילה תכלית נפרדת בפני עצמה. הקדוש-ברוך-הוא העדיף לברוא את העולם עם עניים, ולתת לבני-האדם להיאבק בעוני, ולעזור לחלשים, מתוך רצונו לזכות את בני-האדם במצוות וביצירת ערבות הדדית בין כל חלקי החברה.
לכן, המסר שאני מבקש להעביר פה הוא שלמרות העובדה שמדינת ישראל היא מהבולטות במדינות המערב באי-שוויון חברתי ובשיעור העוני הגבוה – ראינו את הדוח האחרון של ה-OECD, האחרון – תפקידנו כחברה ותפקידנו כאן כמחוקקים הוא לעזור למוחלשים ולהילחם ולהיאבק ללא לאות בעוני ובגורמים לו.
אם לשפוט על-פי הנוכחות במליאה – לצערי הרב, זה מבזה. אומרים, תתרגל לזה. אני לא מצליח עדיין להתרגל לזה. שנה – לא התרגלתי, ואני שמח שלא התרגלתי. כשמדברים על המאבק בעוני – 2 מיליון עניים בישראל, זאת המכה הכי גדולה שיש למדינת ישראל, ואנחנו פה בקושי מניין חברי כנסת. ממש מעליב. לכן – על כל אחד מאתנו מוטלת חובה לראות את המאבק בעוני כמאבק פרטי, אם זה בוועדות, ואם זה במליאה, להעלות את נושא העוני וצמצום הפערים ללא הרף, פעם אחר פעם, גם אם זה נשמע כמו מנטרה, וגם אם זה מתסכל, ואני יודע שזה מתסכל, אבל בסופו של דבר אנחנו מאמינים שברגע שנעלה את זה פעם אחר פעם, זה בסופו של דבר יעבוד.
כפי שש"ס, בהוראתו של מרן הרב עובדיה יוסף, חרתה על דגלה את הנושא החברתי לפני 30 שנה, והיום, ברוך השם, כל מפלגה בבית הזה מציינת במצע שלה את הנושאים החברתיים, אני חושב שזה צריך להיות באמת דגל של כולנו. כל היום לחשוב על הנושא הזה. לפני יותר מ-20 שנה התקשר אלי בני גאון, עליו השלום. הוא אמר לי: יגאל, יש לי בקשה אליך, אני עושה כנס של אנשי עסקים במלון "דייוויד אינטרקונטיננטל", יותר מ-1,000 איש, ואני מבקש שתביא לי לשם את הרב עובדיה יוסף. אמרתי לו: מה הקשר? הוא אומר לי: אני מבקש, אני רוצה. עשיתי כך – הלכתי ודיברתי, ואכן, אני עצמי הבאתי את הרב עובדיה יוסף לשם. הרב עובדיה יוסף עמד ואמר: רבותי, יש הרבה מדרגות בנתינת צדקה, כך אומר הרמב"ם, אבל שתדעו לכם שהמעלה הכי גבוהה בעולם בנתינת צדקה זה לסדר לעני עבודה – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט סיכום, בבקשה, חבר הכנסת גואטה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – כי כל פעם שאתה נותן לו צדקה, בסופו של דבר הוא מרגיש לא נעים, כי הוא מרגיש שהוא מקבל כאילו אף-על-פי שלא מגיע לו. אבל כשהוא עובד ומביא את לחמו בכבוד, זאת מעלת הצדקה הגדולה יותר. לעזור לעניים זאת זכותנו וחובתנו, כפי שציוותה עלינו התורה: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצווך לאמור: פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך ולאבינך בארצך". תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת גואטה. באמת, ברוך שכיוונתי – חבל שחבר הכנסת כהן לא נשאר להקשיב. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת יוליה מלינובסקי. חמש דקות, אדוני. בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
תודה רבה, אדוני. דווקא לבי ביום כזה הוא תמיד עם שר העבודה והרווחה. אני שמח לומר: שר העבודה והרווחה, כי שר העבודה והרווחה הוא הפרמדיק של מציאות שהוא לא יוצר אותה. בדרך כלל מי שהולך לתפקיד הזה הוא אדם חלוקתי. אני פה רוצה לקבוע, כפי שקבעתי מעל כל במה ואני מדבר כל פעם: אדוני, מדינה איננה מתנהלת בגמילות חסדים; מדינה מתנהלת בחלוקה ובאוניברסליות. מדינה קובעת מהם גבולות האחריות שהיא לוקחת על תושביה.
אמי הייתה פועלת ייצור פשוטה, עבדה בבית-אריזה לתפוזים. היא קיבלה משכורת מאוד צנועה. ובשעה 12:00, בשכונה שאני גדלתי, משרד החינוך של מדינת ישראל נתן לנו ארוחה חמה. למרבית הילדים באותה תקופה זאת הייתה הארוחה החמה היחידה שהם קיבלו במהלך היום כולו. זה היה צנוע, אבל אימא שלי הייתה בטוחה שאדון לוי אשכול בכבודו ובעצמו – הוא מביא לי את הארוחה לבית-הספר. השכר היה מדורג לפי המשכורת של ההורים. ומה שמשנה פה, מבחינת מה שאתה אמרת לגבי העוני היחסי – והעוני הוא באמת דבר יחסי מאוד – זה שהייתה לה התחושה, לאימא שלי, שאם היא תיפול, יבוא אדון לוי אשכול וירים אותה למעלה. ואז לא היה כלום, אבל היה הרבה יותר.
לכן, עוני הוא רק דבר אחד – הוא תוצאה של חלוקה לא נכונה של עושר, והוא חייב להתייחס לעושר, איך אנחנו מחלקים את המשאבים בחברה שלנו. עוני תמיד יהיה, אתה אמרת, וזה נכון. השאלה המרכזית היא אם העוני יותר עשיר, והיות שהבור איננו מתמלא מחולייתו, העשירים המופלגים צריכים להיות קצת פחות עשירים וקצת יותר עניים; זה מה שחברי יגאל גואטה קרא לו הפער, החברה "המפוערת".
כן, השאלה כמה אחרים מקבלים היא מאוד משמעותית. היכולת של מדינה לפרוס רשת רחבה לאזרחיה היא מאוד מאוד משמעותית, ולכן מה שקובע זה החלוקה והאוניברסליות. אי-אפשר לבנות חברה על גמילות חסדים; אי-אפשר לבנות חברה באמצעות המגזר השלישי, עם כל הרצון הטוב שיש. כל כלכלה, יש לה תשתיות – בעיני זה הדבר החשוב ביותר – באיזה כלים אנחנו מציידים את אזרחינו. בתוכנית הזאת כל שקל שמושקע בילד בן שנה, אנחנו חוסכים 10 שקלים בגיל עשר, ומיליארדים – ביליארדים, ביליונים – כאשר אדם עומד כאזרח בן-חורין, חיוני ועצמאי במולדתו.
הזמנים קצת השתנו, אנחנו כבר איננו מתקנים אנשים היום; אנחנו מתקנים את סביבתם. זאת, אגב, הגישה של "הסוציאליזם האורתופדי", הייתי קורא לה, שאתה מאפשר לכל אדם להגיע למחוז חפצו, מכובד ועצמאי – והדגש הוא על מכובד ועצמאי. זאת זכותו של כל אזרח בתוך חברת הביטוח הזאת שנקראת מדינת ישראל.
במקום שההשקפה היא שהמדינה היא עסק, והיא איננה חברת ביטוח, הרשת הזאת נשמטת. לראיה, אין אפילו אזרח אחד בכל מדינת ישראל שחושב שבסוף נפילתו יבוא מישהו וירים אותו מן המקום הזה. זאת הבעיה החברתית מספר אחת, מתוך מצב של הפרעה – הפרעת אמונים, אדוני. האזרח איננו נותן אמון במערכת, משום שהמערכת איננה נותנת אמון באזרח. כי כל אזרח כלפי המערכת הוא הוצאה, הוא נאשם כל עוד לא הוכיח את חפותו. לכן, כאן צריך ללכת לאמנה חדשה, אזרחית, וערסל חדש שמפשט את התהליכים, שאיננו מערבב את היוצרות.
אנחנו רגילים לבצע את כל המכניזמים אשר בסופו של דבר תוצאתם תהיה לחלק כמה שיותר לכמה שפחות, וכמה שפחות לכמה שיותר. זאת היא תוצאה של מדינה שרואה את עצמה בתור עסק; זה קפיטליזם אמיתי. עכשיו השאלה היא אם מבחינת קווי היסוד של מדינה שביקשה להיות אור לגויים, זה הדבר.
אני אדבר על הנביא עמוס, ובזה אני אסיים – או כמו שאצלנו קוראים לו, עמוס – על פרות הבשן, על החמדנות הממארת, התכונה הגרועה ביותר, שיוצרת את המציאות שמעטים מקבלים הרבה ורבים מקבלים מעט. לכן, יסוד העניין הוא בחלוקה.
אנחנו מציינים את יום העוני כל שנה. אני הייתי רוצה שמהשנה הבאה נציין את יום הרווחה, כי זו שאלה מאוד משמעותית אם קו העוני עובר, אדוני, ב-3,170 שקלים הכנסה לנפש או ב-7,500 מבחינת היכולת שלנו להשתחרר ממפלס החרדות של כל אחד מאתנו והוא נחלת כל אחד מאתנו. זאת היא תעודת הביטוח. תעצים ככל יכולתך, תהיה מועצם ללא טובה וללא גמילות חסדים וללא חמלה. אין צורך בזה במדינה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה, חבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. חמש דקות, גברתי. בבקשה.
<קריאה:>
אפשר להוסיף – – –
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
תודה. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אורחים, מה זה עוני? אני מאמינה שכל אחד מאתנו, ובכלל בציבור הרחב, חווה מצבים כאלה ואחרים בחיים שהיה קשה; שהיית צריך להחליט אם לשלוח ילד לחוג או לקנות מזון. במיוחד עולים חדשים – חווינו את זה כולנו כשעלינו ארצה ובאמת זרקו אותנו ככה: תסתדרו. רובנו הסתדרנו, חלק לא הסתדר.
אבל למי זה הכי קשה? מי הציבורים שהם הכי חשופים, הכי אין להם הגנה מרבית? זה ילדים, כי הם עוד לא יכולים לדאוג לעצמם; זה אנשים מבוגרים, כי הם כבר עשו את שלהם בחיים, גידלו, עבדו, טיפלו – אבל מה לעשות, כולנו בסוף נזדקן; דרך אגב, גם בעלי-חיים. זה מה שנקרא חסרי ישע. יש דוגמה, אקסיומה, שאומרת שהחברה נמדדת במוסריות שלה בשלושה פרמטרים: איך היא מתייחסת לילדים, למבוגרים ולבעלי-חיים. זה לא אני המצאתי, זה נמצא בספרות.
במה שקשור לילדים, אנחנו חברה שאוהבת ילדים, זה שמחתנו, אבל, מה לעשות, ילדים עולים כסף. כמה יש לך?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שישה, בלי עין הרע. כן ירבו.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
שישה. אתה יודע כמה כסף זה עולה. זאת שמחה מאוד יקרה. אנחנו, כמו הורים נורמליים, רוצים לתת להם מקסימום, ומקסימום היום זה גם חוג, זה גם קייטנה, זה גם צהרון, כי אנחנו רוצים לעבוד, ואז אנחנו צריכים שהילדים שלנו יהיו באיזושהי מסגרת. ואם אנחנו נחשב את כל שלושת המרכיבים האלה בתקציב המשפחה, זה מרכיב מאוד מאוד מאוד משמעותי. ואם זו משפחה עם כמה ילדים בגיל קטן, ואם הם ילדים קטנים, בגיל הרך, משפחתון היום – היום דיברנו על זה בוועדת השוויון – אני שילמתי על הילדה שלי בגן ילדים פרטי עד גיל שלוש 2,600 בחודש. אני לא נולדתי חברת כנסת, וההכנסה שלי לא הייתה כמו שהיום, וזה היה מאוד מאוד משפיע ומשמעותי. גם היום, כשאני משלמת על הצהרון של הקטנה ועל החוגים של הגדול – ויש לי רק שני ילדים – ההוצאה הזאת היא מאוד מאוד מאוד משמעותית בתקציב משפחתנו. וכמובן, יש משפחות שההכנסה שלהן נמוכה משלנו, והם לא מרוויחים כך – וזה בסדר גמור, כל אחד עובד וצריך להתפרנס בכבוד – אבל לכל ילד יש זכות ללכת לחוג, להתפתח. אולי הוא איינשטיין אבל אף אחד לא יודע על זה, כי אף אחד לא ראה אותו ואף אחד לא יודע שיש לו הכישורים האלה? יש לו זכות ללכת לקייטנה בקיץ, לראות את החיים מחוץ לקופסה, ללכת לצהרון ולא לבלות לבד בבית בשעות הערב. אלה דברים בסיסיים, והדברים האלה עולים המון המון המון כסף. וגם, המשפחה יושבת ומחליטה: האם הם יקנו אוכל, או ישלחו ילד לחוג? האם הם ישלמו חשבונות, או ישלחו ילד לקייטנה? אלה החלטות מאוד קשות.
ואז, לדעתי, אנחנו צריכים כחברה לשים על סדר-יומנו את ההסדרה של כל הנושא הזה של חינוך בלתי פורמלי. זה גם יעזור להרבה משפחות, וזה גם יפתח לילדינו אופקים חדשים. זה יחשוף אותם לעולם הגדול. והילד לא אשם שלאימא אין 200 שקל לחוג. מגיע לו ללכת לחוג. מגיע לו שמישהו ישמע איך הוא שר, ואיך הוא מצייר, ואולי הוא יודע דברים אחרים נפלאים, יש לו כישרון יוצא מן הכלל.
וכמובן, נושא המבוגרים. אנחנו כולנו ראינו את התמונות המאוד-מאוד-מאוד קשות מחיפה, וזה רק אומר שמשהו קרה לנו. אלה תמונות שלא היו צריכות להיות בכלל. מה לעשות, יש ילדים, אחר כך אנחנו, אחר כך ההורים שלנו. חובתנו לדאוג ולשמור ולטפל בהורים שלנו במוסריות, במסירות נפש, ושהתמונות האלה לא יחזרו לסדר-יומנו.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט סיכום.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
משפט סיכום. וכמובן, הדבר הכי חשוב בחיי בן-אדם, כל בן-אדם, זה בית. אני זוכרת את עצמי, כשגרתי באשקלון ועברתי לחולון והייתי צריכה למצוא דירה. הלכתי למתווכים, ועוד לא היה, או מה שהיה היה יקר מדי. ואני הסתובבתי ברחוב וראיתי בתים בערב, עם האור, ואמרתי: איזה מזל יש להם שיש להם בית. בן-אדם שאין לו בית, בן-אדם שאין לו לאן לחזור, בן-אדם שאין לו ארבעת הקירות האלה, הביטחון שלו, הבן-אדם הזה, חסר לו. הוא לא בטוח בעצמו, הוא לא בטוח ביום שלו.
אז שלושת המרכיבים האלה: דאגה לילדים, למבוגרים, וכמובן, נושא הדיור, הם הנושאים המרכזיים שלדעתי יכולים לשפר – ולפתור, לפחות קצת, את הנושא של העוני בחברה הישראלית. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, אחרון הדוברים.
<יצחק כהן (ש"ס):>
אני יכול גם? אתה תרשה לי? מה שתחליט.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חמש דקות, אדוני. בבקשה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, העוני אינו מכת טבע; הוא לא רעידת אדמה, הוא לא התפרצות של הר געש. הוא כולו מעשה ידי אדם. וכשאנחנו מקדישים היום את הדקות האלה, בסך הכול שלושת-רבעי שעה אולי, לדיון בנושא הזה – זו לא הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה, ולא הפעם היחידה – אנחנו צריכים לזכור שזה הכול בידנו: זה יצא מאתנו, זה חוזר אלינו, זאת האחריות שלנו, אין כתובת אחרת.
קראתי את הדוח האחרון של הביטוח הלאומי, שגילה שהעוני בקרב המשפחות במדינה עלה מ-18.8% ל-19.1%; שאחת מכל חמש משפחות נמצאת מתחת לקו העוני, שהיום עומד על 3,158 שקלים; ששיעור האנשים העניים אומנם ירד, אבל מ-22% ל-21.7% – ב-0.3%. חברים וחברות, 1,712,900 בני-אדם הם עניים, 764,200 מהם ילדים. על-פי ה-OECD, שאנחנו מזכירים כל הזמן כאיזה קו של התייחסות, 19.6% מתושבי ישראל הם עניים. והעוני מעמיק.
הבעיה היא לא כלכלית, רק המספרים מטעים; הבעיה היא קודם כול חברתית; מדינה אינה יכולה לשאת עוני כזה על גבה, וזה לא הם, זה אנחנו. אנחנו הגענו לעוני מפני שבישראל שולט היום משטר של כלכלת שוק, שבו האנשים, הפרטים, נדרסים בגלגליה של כלכלה שממצה מהם את כל יכולתם, אבל מפצה אותם במעט.
תהליך ההפרטה ההרסני שעברה החברה הישראלית, הכלכלה הישראלית, ב-20 השנים האחרונות, הוביל הרבה אנשים למדרגת העוני. הם עובדים – וזה הכי גרוע – הם עובדים, יגיד לנו שר הרווחה; האבטלה קטנה, אבל הם נאלצים להסתפק במעט. גם כששני בני-הזוג עובדים – שני בני-הזוג עובדים – עדיין משפחות רבות מוצאות את עצמן מתחת לקו העוני.
אני בחרתי בכנסת הזאת לעסוק יותר באזרחים הוותיקים, ואני אומר לכם שהתסכול הוא עצום. אז כולם ראו כתבה מסוימת בטלוויזיה, יפה מאוד, אבל הכתבה הזאת היא רק סימפטום למחלה, למחלה שתקפה את הטיפול באזרחים הוותיקים במדינת ישראל. יום אחד זה בבתי-האבות, ומחר זה בביטוח הסיעודי, ומחרתיים זה בבתי-החולים, ויום אחר כך זה במרכזי הפנאי שלהם – בכל היבט של חייהם הולכים האזרחים הוותיקים במדינת ישראל – ובכוונה אני בוחר בביטוי הזה, כי הוא מקיף כמיליון ישראלים, שנופלים לתוך הקטגוריה הזאת – והם רואים שהמדינה מתעלמת מהם.
מי שהצליח לצבור בשנותיו הטובות – אולי חי ברווחה. ומי שלא, מי שלא היה לו באותן שנים שהוא עבד, או מי שלא עבד מספיק – נופל. על-פי ה-OECD, כשאנחנו יוצאים לגמלאות מצבנו מאוד טוב, אתה מכיר את הנתון הזה; אבל אחר כך, כשמתחילים להזרים את כל התמיכות במדינות ה-OECD האחרות, אנחנו יורדים לתחתית המדרגה.
מנכ"ל הביטוח הלאומי מסיים את דרכו בביטוח הלאומי, את תפקידו, בימים אלה. אני רוצה גם – – –
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
הוא סיים, סיים.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
הוא סיים, אני מודה לו, אני חושב שהוא עשה עבודה טובה והוא ראוי לכל שבח. והוא אמר, הוא אמר, שלמה מור-יוסף: האי-שוויון בישראל עלול לעורר מחאה חברתית נוספת ואלימה הרבה יותר. נתוני האבטלה הנמוכים שבהם מתגאה הממשלה תחת כל עץ רענן לא מספרים את כל הסיפור. וילד שנולד עני, כנראה נולד להיות עני. ואנחנו, שכבר ראינו מחאה חברתית, יחסית מתונה, לפני חמש שנים, צריכים לזכור שאנחנו יושבים על הר געש. יום אחד הוא יתפרץ, וכשהוא יתפרץ, נשאל את עצמנו איפה היינו כשראינו את תחילת ההתפרצות והתעלמנו ממנה. תודה לכם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. ישיב על ההצעה בשם הממשלה שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה, אדוני.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי את הח"כים, ושמעתי את כולם, ואי-אפשר להתכחש – יש במדינת ישראל 1,712,900 עניים. יותר מדי עניים. אי-אפשר להתכחש. זה המספר. אי-אפשר להתכחש – 256,000 ראשי משפחות שעובדים נמצאים מתחת לקו העוני. גם קשישים – 187,500 קשישים נמצאים מתחת לקו העוני. אבל אני לא מכיר ממשלה אחת – ואני בכנסת שש כנסות – אין שום ממשלה שעשתה יותר מהממשלה הזאת. שום ממשלה לא עשתה יותר מהממשלה הזאת בשביל לנסות לשפר את המצב.
לאחרונה החליטה ממשלת ישראל להעביר כספים לביטוח הלאומי, לנסות לעזור לקשישים עריריים, שגרים לבד, בביקורי בית יומיים, גם אם הם לא סיעודיים, או רק אם הם לא סיעודיים; לעבור בבתים כל יום, ולראות ש – מי שהמקרר שלו ריק, לתת לו חמגשית. 250 מיליון שקל. כשהסתכלנו על דוח העוני – אין לנו את זה, ועוד לא הסכימו לקבל את זה, אבל אני מקווה שיחד עם שר האוצר, בהשקעה לא גדולה מדי, של 662 מיליון, אנחנו נוכל לגרוע מדוח העוני באופן קבוע את כל האזרחים הוותיקים במדינת ישראל.
אם אנחנו באופן חד-פעמי נשקיע 662 מיליון, ונצמיד את הקצבאות לשכר חברי הכנסת, לא יהיה בדוחות העוני שום אזרח ותיק, מהרגע שנעשה את זה. הייתה פנייה – הייתה פנייה לשר האוצר; אני מקווה שיחד עם שר האוצר – הוא לא מהמפלגה שלי, יחד עם זאת, אף אחד לא יכול להגיד שהוא לא רגיש חברתית. הוא רגיש חברתית. ואני מקווה שאנחנו נביא את ה-662 מיליון, ואז דוח העוני ירד ב-11% – מעולם זה לא קרה. כשאני מסתכל על השנים, זה ירד ב-0.1%, 0.2%, 0.1%, 0.2%. התנודות הן אפסיות. עכשיו, לשמחתי, העלינו את שכר המינימום – שכר המינימום עלה בינואר 2017, ויעלה בדצמבר 2017 בעוד 300 שקל. אתה יודע מה יקרה עם העניים?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
לשנה.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
השנה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
לא, לשנה. 300 שקל לשנה.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
בדצמבר 2017 יגדל בעוד 300 שקל – לחודש, לא לשנה, לחודש. הוא יהיה 5,300. אתה יודע מה יקרה עם העניים בישראל? מספרם יעלה, כי קו העוני זה השכר החציוני שנמדד, והוא צמוד לשכר הממוצע במשק.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
קו העוני – – –
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
וקו העוני לא צמוד למדד. לכן, אם נעלה ב-662 מיליון, אני אומר לך שזה יהיה מהלך דרמטי, שיוריד 11%. דבר נוסף שאנחנו משתדלים לעשות – ושמנו 100 מיליון שקל בינואר 2017: ילדים וילדות בסיכון, שאין להם עורף משפחתי – שאין להם עורף משפחתי, ואנחנו היינו מטפלים בהם עד גיל 18, מינואר 2017 אנחנו מטפלים בהם עד גיל 25; כי בגיל הכרונולוגי הם בגיל 18, ובגיל היכולתי הן בנות 12–13. הדרך משם עד שהן נפלטות לשוק – לחיים, למאבק בחיים, לזנות – היא קצרה. החלטנו להשקיע, כי 18 זה כנראה לא מספיק, והחלטנו להעלות עד גיל 25. שמנו 100 מיליון שקל בבסיס התקציב. תהיה בדיקה של הילדים/ילדות האלה, יכולות לימודיות, ואנחנו נשקיע בלימודים ובהשמות לעבודה, וניתן להם שכר דירה, כי אין להם לאן לחזור.
"נושמים לרווחה" – ב-93 יישובים – לא הרבה אנשים, 3,000 משפחות; אני לא אומר מאות אלפי משפחות, אבל 3,000 משפחות מקבלות ליווי כלכלי, הכשרה לעבודה, עזרה אישית, מקבלים מנטור כזה – רואים שם הצלחה ענקית. רואים שם הצלחה ענקית, באמת. רואים במשפחות האלה – זה לא יותר מדי; כשאתה אומר לי: 1,712,000, ואתה מדבר אתי על 3,000 משפחות, זה בטל בשישים.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
כל אדם הוא עולם שלם.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
זה לא בטל בשישים. כי החלטנו ללכת לפיילוט, והחלטנו לעשות שם. החלטנו להחזיר לעניים טיפה מהכבוד שלהם. לפני שבוע השקנו פיילוט של מתן כרטיס אשראי ל-10,800 משפחות בכל המגזרים. אנחנו רואים את התמונות בחגים, של אנשים שעומדים בתור לקבל חבילת מזון, ואנחנו מחליטים להם מה הם מקבלים בחבילת המזון. הלכנו לפיילוט ב-60 מיליון שקל, שאותו בן-אדם ילך לסופר, יבחר לו – אם הוא לא רוצה אורז, הוא ייקח אטריות – והוא יעמוד בתור וישלם. זה שהוא יעמוד בתור וישלם, אתה יודע מה זה עושה לו? הוא רואה את החברים שלו עומדים בתור ומשלמים, הוא מעביר את הכרטיס כמו כולם. ההרגשה שהוא כמו כולם זה משהו ענק, זה להחזיר את הכבוד.
אז יגידו לי: מה, זה 10,800 משפחות; זה נוגע בכל המגזרים: יהודים, ערבים, חרדים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים. כולם. זה נוגע בכולם. כשאתה מסתכל – אני לא יודע איך בחרו – אני לא יודע איך בחרו 10,800 מ-260,000 משפחות שצריכות את זה, כי הבחירה היא רצחנית. איך אתה בורר את האנשים? אבל הגופים שעשו את זה – לשמחתי, לא אני הייתי צריך לעשות את זה. אלה שהלכו למכרז, הם בררו את המשפחות, ואלו משפחות שידועות לרווחה. כשאתה בורר משפחה כזאת, זה משהו מטורף. ואנחנו נוגעים, ואנחנו עושים, ותקציב משרד הרווחה גדל בצורה דרמטית – מ-5.5 מיליארד ל-8 מיליארד.
ואנחנו עושים שינויים מהותיים, בייחוד בפיקוח; ראינו את מה שקרה עם הזקנים ב"נאות כיפת הזהב", ואני לא יודע, לא יכול להגיד לך שלא יכול להיות שפתאום זה יימצא גם במוסד שאני ממונה עליו, אני לא יכול להגיד שזה לא יכול לקרות. אני חושב שצריך לשים בכל מוסד כזה מצלמות, עם חדר פיקוח. אבל יש פה בעיה של צנעת הפרט, שמישהו יגיד: מה פתאום אתה מצלם אותי.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
ברור. ברור.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
מה פתאום אתה מצלם אותי. חדר פיקוח כזה, שישב במוסד, וישב שם בן-אדם על המצלמות 24 שעות, והשאלה תהיה צנעת הפרט מול שמירה על כבוד האדם שם.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
גם אם המשפחות יסכימו – – – יתנגד.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
תקשיב, הייתי שם עם ניצולי השואה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
שיביאו את המשפחות.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
הייתי שם עם ניצולי השואה, אני ביקשתי את הנתונים. מה אמרו לי? צנעת הפרט. אמרתי: אימא שלי, עליה השלום, ואבא שלי, עליו השלום, על הקבר שלהם כתוב: שרדו את השואה, שרדו את אושוויץ. הם לא התביישו בזה. אם הם היו מתביישים, הם לא היו כותבים את זה על הקבר שלהם. לא אני הייתי כותב את זה – לפי בקשה שלהם. הם לא התביישו בזה. אבל הממונה על צנעת הפרט, על מאגרי מידע, ואמר לי: אתה לא יכול לקבל את הנתונים של ניצולי השואה. דרך אגב, בשנה האחרונה, ב-11 החודשים האחרונים, נפטרו 11,861. ב-11 חודש. 11,861 מניצולי השואה הלכו לעולמם.
<זהבה גלאון (מרצ):>
יאיר לפיד קיבל את כל הרשימה של ניצולי השואה, ושלח להם – – –
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אף אחד לא קיבל.
<זהבה גלאון (מרצ):>
הוא שלח להם אימייל שיצביעו לו, למה אתה אומר שהוא לא קיבל – – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
נכון, היא צודקת. היא צודקת. היא צודקת.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
תשמעי, אני אומר לך – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
אני אומרת לך – – –
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
זהבה, בהתערבותו של היועץ המשפטי לממשלה, קיבלתי את הנתונים. התחלנו לטפל, נגענו ב-20,000 כאלה, שעזרו, אפילו שזה לא בסמכות המשרד שלי – הרשות לניצולי השואה היא במשרד האוצר. ניצולי השואה לא רוצים לעבור למשרד הרווחה, כי הטייטל של משרד האוצר הוא יותר יפה. גם במשרד האוצר עובדים על זה שלא ירצו לעבור. יחד עם זה, עקב היותם במשרד האוצר, יש אלפי ניצולים – לא אלפים רבים מדי, אבל אני יכול להגיד לך בוודאות על כ-3,000 איש – שלא מקבלים שירותים. פניתי לקארין אלהרר, העברתי לה מכתב.
אני בודק – אני יושב על מאגר הנתונים הכי גדול, הביטוח הלאומי. ברגע שקיבלתי את המאגר של ניצולי השואה, ואני משווה אותו מול הביטוח הלאומי, אז אני יודע בדיוק את המצב. את הבסיס שהיה. אני לא רוצה להגיד כלום על שבשלושת החודשים האחרונים נולדו עוד 30,000 ניצולי שואה. אבל אני לא שם. אני מדבר על הבסיס הראשוני שקיבלתי בפברואר בשנה שעברה, שהיו בו 194,486. יש שם 65,000 שהם בוודאות מתחת לקו העוני. היה שם טיפול אחד על אחד. משרד הרווחה הלך ל-1,493 בתים, באחד על אחד, ראה שם ניצולים שהם במצב אנוש, והם לא רוצים לקבל כספים מהגרמנים, ראה שם את ועידת התביעות, שלא רוצה להכיר בחלק מהאנשים, ראו שם אנשים שלא יודעים למצות את הזכויות שלהם, כי הם לא יודעים לקרוא, כי הם הזדקנו, כי הם כבר בני 93 ו-94, ואני אומר לך בלב כבד, וסגן שר האוצר לא יסכים אתי, אבל לא נעשית שם עבודה טובה.
אני יכול לתת לך את המספרים, ואני יכול לתת לך את תעודות הזהות והכתובות של אלה שלקחו מהם ולא נותנים להם כסף. לפחות 1,500 אנשים שזכאים לתשע שעות, שזה מ-1,500 שקל לחודש, לא מקבלים במשך יותר מעשר שנים את מה שמגיע להם; ואני יכול לתת לך את המספר של כמה נפטרו והמדינה לא נתנה להם את מה שמגיע להם – תעודות זהות וכתובות – תעודות זהות וכתובות, עם שמות. תחת כל תעודת זהות יש כתובת, שמות. לא לעמוד ולדבר דברים בעלמא – שמות של אנשים ואת החודשים שהמדינה עושקת אותם ולא נותנת להם את מה שמגיע להם.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
המדינה זה אתה.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
כן, אבל זה לא אצלי. אני התחננתי שזה יהיה אצלי. אני התחננתי שזה יהיה אצלי. עצם זה שזה שם, זה עושה עוול לאותם ניצולי השואה.
יחד עם זה, אני חושב שאנחנו עושים המון, לנסות למזער את העוני במדינת ישראל. המון. יכול להיות שזה לא מספיק, כי, לצערי, אנחנו לא יכולים להכיל כל מה שיש לנו פה. יש לנו בעיות בחינוך – אני שמעתי, מישהי דיברה פה על המעונות – בחמישה החודשים האחרונים – אני זוכר את הקטע שהיה כשהמעונות עברו אלי – בחמישה החודשים האחרונים נכנסו עוד 11,000 מקומות לתינוקות מאפס עד שלוש, שאימהות יכולות להיכנס למעגל העבודה ולקבל סבסוד – 11,000.
150 מעונות קיבלו סמלים, קיבלו אישור עבודה. ההכרה – אני לא יודע מי אמר את זה. את, מיכל? מישהו אמרה פה שלקח ארבעה חודשים. שילבנו את שירות התעסוקה בקביעת הזכאות והעברנו את זה משלושה חודשים לארבעה ימים. שילבנו את משרדי שירות התעסוקה לאפשרות להורים, על האפשרות לפנות למרכז מידע בטבריה, וזה עבד יפה, ולא רואים עכשיו בעיות, זה רץ יפה. הכנסנו 11,000 מקומות, אני מקווה שעד ספטמבר 2018 ייכנסו עוד 25,000 מקומות, ויהיה מקום. יחד עם זה, אנחנו צריכים לקום שעה קודם ולעשות את כל מה שאנחנו עושים בשביל למגר את העוני.
אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת שעובדים, ומסייעים ועוזרים. כל אחד שעוזר, ולו גם במקצת, עשה עבודה גדולה. תודה רבה לכם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מה אדוני מציע לעשות עם ההצעה?
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אני חושב שאם נעביר את זה עוד פעם לוועדה זה לא ייתן לנו כלום.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
נסתפק בזה.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
נסתפק בזה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. המציעים מסכימים?
<קריאה:>
כן.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
טוב, אז אין לנו גם הבעות דעה. ביקש סגן שר האוצר גם, בשם הממשלה. שלוש דקות בדיוק. אני מתנצל בפני כל מבקשי הבעת הדעה – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אפשר לפנות לחברי הכנסת המציעים ולבקש שתצביעו להעביר לוועדה כדי שהבעת דעה תהיה לחברי כנסת נוספים?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אורן, בוא, אנחנו לא – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני רוצה להציע הצעה אחרת, ולא להסתפק.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שלוש דקות, אדוני. בבקשה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני רוצה להציע הצעה אחרת מלהסתפק – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
תודה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת אורלי לוי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יגאל לא השתכנע.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
– – כבוד השר, שמעתי בקשב רב את הדברים שלך. א. אני מאוד מאוד מאוד מעריך אותך, אני יודע מה אתה עושה, אני יודע מה התוכניות שלך, אני יודע את שיתוף הפעולה עם האוצר, עם השר כחלון, איך להמשיך ולפתור את הבעיות, אבל תרשה לי לחלוק עליך מכול וכול בכל מה שקשור לרשות לניצולי השואה. הרשות לניצולי השואה, בראשות הגברת רוס, גלי וכל הצוות הנפלא שיש שם, עושה מלאכת קודש – מלאכת קודש. 4.2 מיליארד שקל – לו היה חוזר שקל אחד לאוצר, הייתי אומר שלא עושים את העבודה שלהם נאמנה. שקל אחד לא חוזר, ביצוע תקציב של 100%. אין שום סיבה בעולם שניצול שואה היום בישראל יהיה מתחת לקו העוני. אין סיבה, מכיוון שמיצוי זכויות מביא אותם למצבים שהם לא צריכים להיות מתחת לקו העוני. שיתוף הפעולה שעכשיו עושים עם הרשויות, ועם השר חיים כץ, אסור שזה יביא מציאות שיש ניצולי שואה שהם מתחת לקו העוני.
אז אני רוצה פה, מעל הבמה הזאת, להודות לעופרה, ולרשות לניצולי השואה, ושימשיכו לעשות את העבודה כמו שהם עושים, כי הם עושים אותה נהדר. לגבי הדיון היום – אני שמח על היום הזה, באמת יום חשוב, רק חבל שההשתתפות פה מלאה, מקיר לקיר.
אדוני היושב-ראש, יוקר המחיה בישראל הוא סמן מרכזי – ביטוי מוחשי לאי-שוויון. השינויים שעשינו באוצר הם דרמטיים בכל האמור, בכל התחומים. עדיין יש הרבה מה לעשות. הרפורמה להגברת התחרות בבנקים, רפורמה מבנית שתביא שינוי יסודי ותשתיתי שלא נעשה כאן 40 שנה; החיסכון למשקי הבית – הבאתי רשימה ארוכה, אבל מזכיר הכנסת, ברשותך, לא נותן לי הרבה זמן. ההפחתה במחירי המים, במחירי התחבורה הציבורית, הפחתה במיסוי, סבסוד – – – קצבת מקבלי הכנסה; המשק, בשעה טובה, צומח. צומח, ובמאמץ לא קטן, לא פשוט, של שר האוצר, של ממשלת ישראל, כל הצוותים באוצר.
אילו היה לי זמן, אדוני היושב-ראש, הייתי מפרט יותר, אבל צריכים לדעת שהמלחמה בעוני היא מלחמה ארוכה טווח, וצריכים לעשות מלחמה מתמשכת, בטיפול רציף, ולא לנוח על זרי דפנה, אלא לבדוק ולאתר – לאתר כשלי שוק, לאתר כשלים, ולפתור במיידי.
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי, אומנם לא פירטתי את כל הצעדים, אבל אשמח, אולי בוועדה, אם זה יגיע לוועדה, לפרט את שאר הצעדים של האוצר. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
לדבר. לא – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
זה לא עובד ככה, חברים. אנחנו הסתפקנו – הסכמתם להסתפק בדבריו של השר – – –
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
לא. אנחנו שתקנו כי – סגן שר האוצר עלה לדבר, אז אנחנו לא דיברנו.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שאלתי אם אתם מסתפקים.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אבל אין פה מציע – – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא. זה עושה צחוק – – –
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
– – – ואנחנו לא הספקנו להציע.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת אבו מערוף, תקשיב שנייה אחת. זה עושה צחוק, תקשיבו לי, חברי הכנסת.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אתה משנה פה את התקנון מתי שבא לך – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אנחנו ממש לא משנים את התקנון.
לגופו של עניין, השר הציע להסתפק בדברים, אתם הסכמתם – אגב, בצדק – מכיוון שהיה היום יום שלם במליאה.
<קריאה:>
לא – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
עכשיו להגיד שלא מסתפקים רק כדי לאפשר דעה נוספת, בעיני, עושה צחוק מההליך.
<הצעת חוק חובת אזהרה בפרסום ובשיווק של הלוואה (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017>
[מס' כ/644; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ב, עמ' 14404; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אנחנו מתקדמים לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
גם ששני שרים יעלו – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – חובת אזהרה בפרסום ובשיווק של הלוואה (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017, לקריאה שניה וקריאה שלישית.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אתם כל כך מפחדים שנדבר – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
יציג את הצעת החוק חבר הכנסת עיסאווי פריג', בשם יושב-ראש ועדת הכלכלה.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו פה לא – – – מסוימים שלך. א. הבטחת לי, שכחת – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
למה זה קשור?
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
כי אתה מנהל איך שאתה רוצה, והעוני כנראה לא מעניין אותך, כמו שהלהט"בים לא מעניינים אותך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא שמעתי, חבר הכנסת אלאלוף, אני אסביר את הדברים. אני רוצה להסביר.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
בתור אחד שמדבר על – – –
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – קיבלת את המסקנה של השר, לא שאלת אותנו, אז תכבד בבקשה את המציעים.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא. חבר הכנסת אלאלוף, אני אסביר את הדברים.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
אני מבקש שתביא להצבעה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – – למי שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת אורלי לוי, כשאני מנהל את המליאה אני עושה את זה, משתדל – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אתה מנהל אותה בצורה סובייקטיבית – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
את יודעת מה, אני לא אגיב על האמירות המטופשות והלא-ראויות-לתגובה שלך. את השטויות שלך תמשיכי לצעוק. אני לא אתייחס.
חבר הכנסת אלאלוף, אני מבקש להסביר.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
זה לא שטויות. ברגע שנתת לסגן השר לעלות – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
כיוון שאתה שאלת אם אפשר להוסיף את שמך לרשימה, אמרנו שאין דבר כזה, ואז עורר אותי המזכיר לזה שיש אפשרות של הבעת דעה נוספת – שלחתי אליך, נרשמת.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אבל סגן השר הציע ועדה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
רגע. סגן השר לא יכול – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני לא מדבר אתך.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – – הציע ועדה, ברגע שמציעים ועדה – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מסתבר שהאפשרות של הבעת דעה נוספת היא רק אם המציעים מבקשים שלא להסתפק בהצעה אלא להעביר את זה לדיון בוועדה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
היושב-ראש, ברגע שהעלית את סגן השר – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – כאשר מי שמייצג את הממשלה זה שר הרווחה, חיים כץ – הוא ייצג את הממשלה, הוא ביקש להסתפק – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אבל ברגע שהעלית את סגן השר – – – מחדש.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – כאשר הוא ביקש להסתפק כל המציעים הסכימו, עד שהתברר שאם מסתפקים אז אין הבעת דעה נוספת.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לדעתי, להעביר את זה לוועדה רק כדי שחברי הכנסת יוכלו להתייחס – בעיני – לא מכבד את ההליך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אני מוכן לדבר – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – –
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
בסדר, הוועדה יכולה לקיים דיונים, אבל לא צריך להעביר את ההצעה הזאת לסדר, מכיוון שכבר עלתה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברים, אנחנו התקדמנו – התקדמנו לסעיף הבא – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל הוא אומר לך שלא.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – שעל סדר-היום. תודה.
חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל כולם אומרים לך שלא. הוא עושה צחוק? אני עושה צחוק? כולם עושים פה צחוק?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
היושב-ראש, ברגע שנתת – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אף אחד לא עושה צחוק, אבל מכיוון שאני מוסמך לנהל את הישיבה, זו ההחלטה שקיבלתי. אתה מוזמן להתלונן.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
תמיד זה – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
בבקשה, חבר הכנסת פריג'.
<עיסאווי פריג' (בשם ועדת הכלכלה):>
אדוני היושב-ראש – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
תמיד זה – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אם לא היה הוויכוח הזה כבר הייתה נגמרת הבעת העמדה.
<עיסאווי פריג' (בשם ועדת הכלכלה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה – – –
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת אבו מערוף, אנחנו התקדמנו לסעיף הבא שעל סדר-היום.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
שמעת אותי אומר שאני מסכים?
<קריאות:>
– – –
<עיסאווי פריג' (בשם ועדת הכלכלה):>
גואטה – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גואטה, התקדמנו לסעיף הבא שעל סדר-היום. זו סמכותי.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
בסדר, זו סמכותי. ניסיתי לנמק ולהסביר למה. אם לא הצלחתי – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אבל אתה לא יכול למנוע מהם ועדה. זו לא סמכותך למנוע מהם. אם הוא לא הסכים וביקש ועדה – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
סליחה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', תתקדם.
<עיסאווי פריג' (בשם ועדת הכלכלה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
הוא מהמציעים והוא אומר לך שהוא לא הסכים. אני מהמציעים ואומר לך שלא הסכמתי.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת אלאלוף, אני ממש מוחה על הדברים שלך, בסדר? מותר לך להסתייג.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני נזהר מאוד בכבודך, ומכבד אותך מאוד, ומבקש שגם תשתדל לשמור – אתה יודע מה, על כבודי אל תשמור.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
היושב-ראש, מה העקשנות? אני לא מבין על מה העקשנות.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אבל חבר הכנסת אלאלוף לא הסתפק בתשובת השר.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת גואטה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אני לא הסתפקתי בתשובת השר. הוא לא הסתפק בתשובת השר.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אבל הבית היהודי מסתפקים בלדבר רק קצת ולקחת הרבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברים, עברתי לסעיף הבא שעל סדר-היום. תרצה – אסביר אחר כך.
<עיסאווי פריג' (בשם ועדת הכלכלה):>
תראה, אדוני, הסוגיה מאוד חשובה. אני מבין את חבר הכנסת אלאלוף.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני מבין מאוד. אני מבין מאוד. יש תקנון, כך אני מבין אותו, כך פעלתי. ההתחכמות עם האגודל לא מתאימה לי, ולכן אני מתקדם הלאה, זה הכול. מי שלא מרוצה, זו זכותו, צר לי.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
בשביל זה יש לי סמכות כמנהל הישיבה.
<קריאות:>
– – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
למה הוא לא מכבד את זה?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברי הכנסת, אנחנו מתקדמים בדיון. אתחיל לקרוא לסדר.
<קריאה:>
תקרא לסדר.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
צר לי. כן, חבר הכנסת פריג'.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני חושבת שהיה פה mismatch.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
מה זה "אנחנו"? אתה אומר "אנחנו מתקדמים" כשאתה לבד מתקדם.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
שמים אותך בדיון למרות – – – זה פדיחה של נשיאות הכנסת.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
<עיסאווי פריג' (בשם ועדת הכלכלה):>
כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – – בושה לכנסת ולמושב הזה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני קורא אותך לסדר פעם שנייה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אתה יכול לקרוא לי – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. תצאי בבקשה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – – שאתה מעיף אותי, הרי זה ברור.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
נכון. אני מבקש ממך לצאת החוצה בבקשה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
שלא אחשוף את ערוותכם ברבים, כי אתם מבטלים את הדיור הציבורי.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני מבקש ממך לצאת, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
כי אתכם לא מעניין הלהט"ב, ומה שמעניין אתכם זה – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שמענו, המצלמות מתמקדות בך, מצלמות אותך, נותנות לך קרדיט – עכשיו את יכולה לצאת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
היושב-ראש, זה לא היה מגיע – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
סיימנו את העניין.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
– – – אז בוא נצא גם אנחנו.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אל תעליב אותה. אל תעליב אותה. היא אמרה את דעתה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מי שלא שומר על כבודי – חבר הכנסת נחמן שי, מי שלא – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
(חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס יוצאת מאולם המליאה.)
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
זה לא היה מגיע לזה אם היית מקשיב. היושב-ראש, ההשתלטות של המנהלים על התקנון – – –
<יגאל גואטה (ש"ס):>
בושה וחרפה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אבל כל המציעים הסכימו, חבר הכנסת. כל המציעים הסכימו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא נכון. הם לא ענו לך. הם לא ענו לך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
טוב, התקדמנו, חברים, הכרעתי. מי שלא מרוצה יכול להתלונן. זה בסדר, יש מעלי בעל-הבית, קוראים לו יושב-ראש הכנסת, יש לו לשכה – התקדמנו.
<עיסאווי פריג' (בשם ועדת הכלכלה):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק חובת אזהרה בפרסום ובשיווק של הלוואה (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ושלישית. הצעת חוק זו היא פרי יוזמתה של חברתי חברת הכנסת זהבה גלאון, יחד עם חברי הכנסת משה גפני, שלי יחימוביץ, רחל עזריה, מיכאל אורן, שבינתיים התמנה לסגן שר, ואיתן כבל.
כידוע, אין היום בעיה לקבל אשראי; גופים רבים נוקטים דרכי שיווק שונות, ובעיקר פרסומות, כדי לעודד נטילת אשראי. כתוצאה מכך לא פעם מתפתים לקוחות ליטול הלוואות או אשראי מוגדל, בלי לתת את הדעת על התוצאות של אי-עמידה בהחזר ההלוואות.
מטרת הצעת החוק היא לעורר את מודעות הציבור לתוצאות האפשריות של אי-עמידה בפירעון הלוואה או בהחזר האשראי. בהצעת חוק זו מוצע לתקן את חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981, את חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג–1993, ואת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו–2016, ולקבוע בכל החוקים האמורים כי על נותן ההלוואה או המעמיד אשראי ללקוחות, דהיינו תאגיד בנקאי, מלווה שאינו תאגיד בנקאי ונותן שירותים פיננסיים המפרסם פרסומת או נוקט דרך שיווק אחרת המעודדת נטילת הלוואה או אשראי, לכלול בפרסומת או בדרך השיווק את שם המלווה או נותן האשראי, ולצרף אזהרה בנוסח זה: אי-עמידה בפירעון ההלוואה עלול לגרור חיוב בריבית פיגורים והליכי הוצאה לפועל.
יצוין כי החובה לכלול אזהרה כאמור תחול גם על מי שאינו נותן ההלוואה או מקבלה אלא מפעיל מערכת מקוונת המיועדת למתן הלוואות ולקבלתן, מה שקרוי peer to peer, המתווכים למעשה במתן האשראי, אם כי החובה לפרסם את שם נותן ההלוואה לא תחול עליהם.
עוד מוצע כי תחילתו של החוק תהיה שלושה חודשים מיום פרסומו. אזכיר כי התיקון לחוק הלוואות חוץ-בנקאיות יעמוד בתוקפו תקופה קצרה, עד לכניסתו לתוקף של חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, הקבוע ליום 1 ביוני 2017. בהתאם לכך קבענו גם את מועד התחילה של התיקון המוצע באותו חוק, שכן חוק זה מעגן את הרגולציה שתחול על כל נותני האשראי שאינם בנקים. אנו מקווים כי פרסום האזהרה יביא את נוטלי ההלוואות או האשראי לשקול אם הם אכן זקוקים לכספים, ואם ביכולתם לעמוד בהחזרים.
אני שוב מודה לחברת הכנסת זהבה גלאון על ההצעה החשובה, בשמי ובשם חברי איתן כבל, ואני מקווה שזה יהיה שלב נוסף בחינוך הציבור לניהול כלכלת המשפחה.
חברות וחברים, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגות, ואני מבקש מכם לקבל אותה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'.
כאמור, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות ולא בקשות רשות דיבור, על כן אנחנו עוברים להצבעה, ראשית בקריאה שנייה, על הצעת חוק חובת אזהרה בפרסום ובשיווק של הלוואה (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017, כנוסח הוועדה.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
הם יכולים להיכנס?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
בוודאי, להצבעה כולם יכולים להיכנס.
<מירב בן ארי (כולנו):>
לא, הוא לא הוציא. הוא הוציא רק את אורלי.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מי בעד ומי נגד?
<מירב בן ארי (כולנו):>
הם יצאו עצמאית, הוא לא הוציא אותם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
זכות המחאה שמורה בדמוקרטיה לכל מי שחפץ בה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
גם הזכות להכיר בעובדה שכולם פה – – –
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–4 – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–4 נתקבלו.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
13 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים כעת להצבעה על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד?
<זהבה גלאון (מרצ):>
תודה רבה לכולם.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
את רוצה לברך, חברת הכנסת גלאון?
<זהבה גלאון (מרצ):>
לא – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
זהבה, תברכי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – לא תודה. לא, לא צריך.
הצבעה מס' 3
בעד החוק – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק חובת אזהרה בפרסום ובשיווק של הלוואה (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017, נתקבל.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
13 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שלישית ונכנסת אחר כבוד לספר החוקים של מדינת ישראל.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
הייתי פה ולא הספקתי.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא מבקש לצרף את תמיכתו – לפרוטוקול; בעד הצעת החוק.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אורן, מזל טוב.
<הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 192) (חישוב תקופת אכשרה), התשע"ז–2017>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1110); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום, בעזרת השם: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 192) (חישוב תקופת אכשרה), התשע"ז–2017, בקריאה ראשונה. מציג את הצעת החוק שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת חיים כץ.
אדוני עובד קשה היום.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הוא מפצה על כל – – – אה, השר כץ? משלים פערים.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מבוטחים רבים פונים מייד עם פיטוריהם ללשכת התעסוקה – אתה אתי?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אני אתך, אדוני השר.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
מאה אחוז.
מבוטחים רבים פונים מייד עם פיטוריהם ללשכת התעסוקה כדי שלא תיפגע זכאותם לדמי אבטלה, לאור החובה לצבור תקופת אכשרה. באופן זה, המחוקק לא מאפשר למבוטחים לחפש באופן עצמאי עבודה חלופית בלי חשש שזכאותם לדמי אבטלה תיפגע.
יש מצבים שבהם חלק מהמובטלים בוחרים, לאחר סיום העסקתם, לחפש עבודה בכוחות עצמם, בטרם הרישום בלשכת התעסוקה, ולפיכך הם עלולים לאבד את זכאותם לדמי אבטלה, רק משום שלא התייצבו מייד בשירות התעסוקה, ואותה תקופה מובאת בחישוב תקופת האכשרה המזכה.
לנכוח פניות שהגיעו מדורשי העבודה, ומתוך רצון לתת לאותם אנשים מרווח נשימה וזמן לחפש עבודה בעצמם, אני מבקש לתקן את החוק ולאפשר לציבור המובטלים לחפש בכוחות עצמם – במשך שלושה חודשים מיום הפסקת עבודתם – מקום עבודה חדש, בלי ששלושת החודשים האמורים יימנו לצורך תקופת האכשרה ולא יפגעו בזכאות לדמי אבטלה של מי שהיה זכאי לכך עם סיום עבודתו.
משכך, מוצע לתקן את הוראות סעיף 162 לחוק כך שלגבי מבוטח שבמועד הפסקת עבודתו האחרונה השלים את תקופת האכשרה, אולם לא התייצב בלשכת שירות התעסוקה מייד, וחיפש עבודה בכוחות עצמו במשך תקופה שעד שלושה חודשים מיום הפסקת עבודתו האחרונה, ועד למועד רישומו לראשונה בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה, לא ימנו את אותה תקופה בחישוב 18 החודשים לצורך חישוב תקופת האכשרה המזכה בדמי אבטלה.
אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לשר. אנחנו עוברים כעת לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת מסעוד גנאים – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת כנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני. שלוש דקות, אדוני, לרשותך.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, אתחיל בזה שאני תומך בחוק, ואני אתקדם להמשך, לדבר על יום המאבק בעוני, ואני אתחיל בזה: הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף השני אחרי הנביא מוחמד, (אומר בערבית: תפילת האל עליו וברכתו לשלום,) אמר – אני אומר את זה בערבית ואתרגם: (אומר בערבית ומתרגם:) זאת אומרת, אילו העוני היה גבר, הייתי הורג אותו. אבל לצערי, מנסים להרוג את העני, ולא את העוני.
שמעתי את כבוד השר, שענה. הייתי רוצה לשמוע שר שאומר – אנחנו רק חודשיים אחרי תחילת שנת התקציב – שהיה אומר: היעד התקציבי שלנו הוא שאנחנו מורידים את שיעור העוני ב-1%, או ב-2%, או ב-3% בשנה הראשונה של התקציב, וכמוהם בשנה השנייה. אבל הבשורה שקיבלנו מתשובת השר היא שהוא עשה, עשה, עשה, וכשמעלים את שכר המינימום – זה רק יוסיף אנשים מתחת לקו העוני. זו הבשורה ששמענו בתגובה של השר.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
זאת האמת, אבל.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
זה מה שאמרת. אתה לא יכול להגיד "לא", כי זה גם מוקלט.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
לא, זאת האמת – – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
אז אני רק רוצה לחדד כמה נתונים: מדברים על – שיעור העוני במדינת ישראל הוא 21.7%. ואני אתרגם את זה: 53.2% זה ערבים, 14.14% זה יהודים. הפער הוא פי-3.75. הפער הזה הוא תוצאה של מדיניות. הערבים רוצים לעבוד, מחפשים מקומות עבודה – המדינה לא מאפשרת, לא נותנת. אז כדי לטפל בעוני – זה המגזר, זה החברה הענייה. האם יש למדינה תוכנית? אל תגידו לי: החלטת הממשלה 992. אל תגידו, כי זו לא תוכנית למאבק בעוני. האם לשר יש – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
זה לא תוכנית למאבק בעוני. סליחה, זה לא תוכנית למאבק בעוני. זה יכול לדבר על תשתיות, זה יכול לדבר על דברים אחרים.
<מירב בן ארי (כולנו):>
איזו תוכנית זאת?
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
זה לא תוכנית – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
זה לא תוכנית לטפל בעוני, חד-משמעית. אני ראיתי את התוכנית, קראתי את התוכנית, מבין את התוכנית, והיא לא מטפלת בעוני.
לכן, היום היה דיבור בוועדה אצל יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חבר הכנסת אלי אלאלוף, ואמרתי שצריך להכניס את טיפולי השיניים בתוך חוק הבריאות, אפילו אם מעלים את מס הבריאות. אבל שני דברים אני אומר, כבוד השר: גם לעני מגיע ליהנות מהמזון, שיוכל ללעוס אותו ואז ייהנה, ירגיש את הטעם שלו, ויש לו גם זכות, כשהוא מחייך, לא לשים את היד על הפה – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
– – שיראו גם את החיוך שלו, ולא להסתיר את הפה כי חסרות לו שיניים. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי. שלוש דקות. בבקשה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני כמובן רוצה לברך על החוק, אדוני השר, שהעלית, אבל אני היום רוצה לדבר דווקא על גזר-הדין שניתן במשפטו של אלאור אזריה. אין ספק שמדובר באירוע שטלטל מאוד את החברה הישראלית, ואין ספק שמדובר בכשל של החייל אלאור אזריה, והיום בית-המשפט למעשה הביא לאיזשהו סיום את ההליך, בתהליך של איזון; איזון בין גזר-דין שמצד אחד מטיל שנה וחצי של מאסר, ואין ספק שכל מי שמכיר את עבירת ההריגה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כתם. כתם שחור על הצבא.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
– – יודע שמדובר בעונש שהוא יחסית מקל.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
מה?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – שמעת אותי – – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
לעומת זאת, העובדה שבית-המשפט שקל את השיקולים ובחר בסופו של דבר להטיל את העונש הזה, יש בה כדי לומר שגם אם אלאור אזריה שגה, והוא שגה באופן מאוד קשה, עדיין – אנחנו שלחנו אותו לחברון, אנחנו גרמנו לכך שהוא יהיה שם, והאחריות – אם לא לתוצאת המעשה, אלא לכך שבחור בן 18, חייל קרבי, היה שם – היא עלינו.
ומה שלי חשוב לומר פה, היום, מעל הדוכן, לחברי, בעיקר לחברי בבית הזה, הוא שזה הרגע שבו אנחנו לא צריכים להתעסק יותר בנושא הזה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לתת לו להיות מאחורי סורג ובריח – – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
זה הרגע שבו כל קריאה לחנינה – ולא מכיוון שאני לא חושבת שצריך לחון אותו; אני כן חושבת שצריך – אבל כל קריאה לחנינה בשלב הזה, ומייד לאחר גזר-הדין, בדיוק כמו שהיו הקריאות גם לפני כן, לפני מתן גזר-הדין – שבכלל היו מוקדמות, כי הן לא היו נכונות מבחינת הסדר של ההליך הפלילי – זה יכול רק לחבל בתהליך שבו אנחנו בסופו של דבר רוצים שהסיפור הזה יהיה מאחורי משפחת אזריה ומאחורינו – עבורנו כחברה. הצבא צריך לעשות את חשבון הנפש שלו עם עצמו, ולהטמיע את הערכים שצה"ל מחנך ומגדל עליהם דורות שלמים של לוחמים; ובמקרה הספציפי הזה ניתן למשפחה אזריה, שעברה חוויה מאוד מאוד קשה, ועל כך אין ספק, לאסוף את עצמם ואת הפצעים, ללקק את הפצעים, ומפה – לאפשר למי שמוסמך לכך לקבל את ההחלטה הנכונה אם ומתי לאפשר חנינה. ולא אנחנו, הפוליטיקאים, ניכנס לזה, כי אנחנו רק מזהמים ומרעים את התהליך. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חבר הכנסת אכרם חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת אורי מקלב – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי לוי – אינו נוכח; חברת הכנסת סתיו שפיר – –
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
מוותרת.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – מוותרת. חבר הכנסת אורן אסף חזן, בבקשה, אדוני.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא, מי שנרשם לדבר לדיון הזה.
<קריאה:>
מתי הם נרשמים?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
נרשמים דרך הלשכה, במחשב. זה אכן נוהג נפסד. אנשים נרשמים אוטומטית, ואז לא נמצאים אפילו במליאה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני בעד שמי שנרשם ולא מופיע – לפסול אותו בדיון הבא.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי כבוד השר, כנסת נכבדה, אכן, היום בעיני החלטת בית-המשפט, בית-הדין בקריה, לזרוק את אלאור אזריה מאחורי סורג ובריח – אני אומר את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: אם אלאור אזריה, חייל, לא "החייל היורה", חייל בצבא ההגנה לישראל; אני מזכיר: חיילים, תפקידם, בעת מלחמה, לחימה, ובסכנת חיים, לירות. זה לא גנאי לירות, זה לבצע את עבודתם נאמנה. אם אלאור אזריה ישב יום אחד מאחורי סורג ובריח, זה כתם שחור ומכוער על צבא ההגנה לישראל, כתם שחור ומכוער על המערכת המשפטית.
אנחנו קצת התבלבלנו, השתגענו לחלוטין; שלחנו חייל להילחם, כדי שגם אנחנו נוכל לשבת כאן, בכנסת ישראל, בשקט. לשמור על אזרחי מדינת ישראל שאנחנו הנחינו אותם לגור וליישב את היישוב היהודי בחברון.
המשכנו את הציווי של בן-גוריון, שאמר: חברון שכנתה וקודמתה של ירושלים, נעשה משגה גדול אם לא נקים בחברון יישוב יהודי הולך וגדל. הוא שעמד בפעם הראשונה מול מציאות של לחימה, של מחבל בן-בלייעל, לא בן-אדם; לא בן-אדם. מחבל ששפך דם יהודים, דם חיילים – אגב, זה לא משנה אם זה יהודים או לא יהודים; בעיני, כל מחבל שיצא לבצע פיגוע טרור צריך לסיים את האירוע עם כדור בראש. אבל זה לא השיח. השיח הוא על הטלטלה שעוברת על החברה בישראל כבר כמעט שנה. קרע של ממש. מחלוקת.
שואלים אותי לא מעט: אורן, חבר הכנסת חזן, למה אתה הולך? למה אתה מגיע לבית-הדין? למה? כי ככה הציבור מבקש. כי זה התפקיד שלי כנבחר ציבור, ללכת ולהשמיע את הקול של מי ששלח אותי לייצג אותו בכנסת ישראל. וכאשר היה פה שר ביטחון שסרח, שכשל בתפקידו והפך את אחרון החיילים, הלוחמים, לשכפ"ץ אנושי, היה צריך מי שיקום מתוך הכנסת הזאת ויעמוד לצדו של אלאור אזריה.
והיום אני פונה אליכם, חברי בכנסת, כשם שמהרגע הראשון לאט-לאט הצטרפו להגנה על אלאור אזריה חברים נוספים מהבית הזה, עד לראש הממשלה עצמו; כשם שלאורך הדרך הצטרפו לקריאה שלי מהרגע הראשון, שאם חלילה הוא יורשע אנחנו נחוקק חוק כדי לחון אותו – דיבורים, אסור שיהיו ריקים מתוכן. חברת הכנסת סויד, אם חבר כנסת אומר שהוא חושב שצריך להוביל חנינה, הוא גם צריך לעמוד מאחורי המילים האלה. כי ההבטחות שלנו והמילים שיוצאות לנו מהפה הן התקווה של האנשים שמסתכלים עלינו מבעד למרקע.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אז יותר טוב שלא יצאו מהפה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
ואני אומר בצורה ברורה – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – אני קורא לנשיא המדינה – אני מבקש מהאלוף בדימוס שלא יפריע לי, שילמד לשבת גם בשקט כשצריך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
משפט סיכום, אדוני.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני מסיים, אדוני היושב-ראש. אני קורא לנשיא המדינה להשתמש בסמכות היחידה שיש לו, היחידה, ולעשות בחוכמה ובתבונה מה שעשו לפניו נשיאים אחרים, ולהוביל לחנינה לאלאור אזריה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה, חבר הכנסת חזן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
ואם לא יקרה הדבר, ברשותך היושב-ראש – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
יאללה, אורן, אורן, אורן, נגמר הזמן, יותר טוב – אמר לך לסגור את הפה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
ואם לא יקרה הדבר – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת חזן, תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני מסיים. – – אני מגיש הצעת חוק שתיתן לכנסת – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
– – – לסגור את הפה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – ולוועדות הרלוונטיות – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
ששש.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – להגיש ולחון חייל במקרה כמו המקרה הנדון.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה, חבר הכנסת אורן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
במקום לשנות סדרי עולם, צריך שהדבר הנכון לא רק ייאמר אלא גם ייעשה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
– – – הוא אמר לך, נגמר הזמן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אל תתעצבן, אדוני חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה. חבר הכנסת חזן, תודה. אדוני השר רוצה להשיב, או אנחנו עוברים להצבעה?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אל תכעס. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אפשר לעבור להצבעה. אנחנו עוברים כעת להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 192) (חישוב תקופת אכשרה), התשע"ז–2017, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 192) (חישוב תקופת אכשרה), התשע"ז–2017, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני מבקש להוסיף אותי. אני עליתי במשקל, אז לא הספקתי לרוץ להצביע.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
11 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. לפרוטוקול, חבר הכנסת חזן מבקש להוסיף את תמיכתו בהצעת החוק. הצעת החוק התקבלה בקריאה ראשונה ועוברת לדיון ולהכנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
אבל, אדוני, לא הבנתי שעוברים להצבעה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני יושב פה.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
אנחנו עומדות פה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר'ה, עברתי, אמרתי: אני מקריא – הקראתי את שם החוק – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
לא.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
לא.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – אמרתי: מי בעד ומי נגד. חבר'ה, כנסו בבקשה לסרטון, באמת, יש גבול.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
אז אני מבקשת לפרוטוקול.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אנחנו עומדים פה, יושבים פה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אז גם חבר הכנסת נחמן שי, וגם חברת הכנסת מרב מיכאלי.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
או, איזה דיכאון.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
איזה – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
וגם חבר הכנסת דב חנין – מבקשים לצרף את תמיכתם בחוק, לפרוטוקול.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
לא שמעתי אותך מודיע על הצבעה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תאמין לי שהודעתי לאט, בסבלנות. פעמיים אמרתי שמצביעים בקריאה ראשונה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני יושב פה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
נחמן, אבל אתה עסוק בטלפון, ברצינות, נו, יש גבול.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
עזוב אותי, בחייך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
עזוב אותי, בחייך. תעשה ככה עם היד עד מחר בבוקר. לך תיכנס בבקשה לסרט הזה של המליאה, תראה את הדיון, תראה שהכרזתי לא פעם ולא פעמיים, ואל תתעסק עם הטלפון ואחר כך תבוא בטענות.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אבל אני יושב פה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אז תשב פה ותתרכז במה שמדברים אתך. אתה לא מקשיב ואז אתה בא בטענות? ואללה, חבר'ה.
<הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון מס' 3) (הבטחת תנאים הולמים למאבטחים), התשע"ז–2017>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/689); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום – נחמן, שומע? חבר הכנסת שי, אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום. תעקוב, שלא תפספס – הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון מס' 3) (הבטחת תנאים הולמים למאבטחים), התשע"ז–2017, בקריאה ראשונה. אדוני, סליחה רגע, מציגה את הצעת החוק חברת הכנסת – –
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
בקריאה ראשונה היא מציגה?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
– – יוליה מלינובסקי. ואדוני אחר כך.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
חיים, בוא תתחלף אתי.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
אדוני אחר כך יוכל.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אין בעיה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תראה מה עושים לחתן, תראה איך מכבדים את החתן – – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
בוא לערבית, בוא תשלים מניין.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
עד עשר דקות, אחר כך יש לנו הצעה צמודה של חבר הכנסת דב חנין, שינמק אותה במשך שלוש דקות, ואז נוכל לשמוע תשובת ממשלה. עד עשר דקות, גברתי. בבקשה.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
תודה רבה, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, היום אני מציגה פה הצעת חוק שהיא לא פשוטה, הצעת חוק שמדברת על 80,000 בני-אדם ברחבי הארץ – ומיהם אותם אנשים? מאבטחים, שומרים, שכל אחד מאתנו רואה אותם כל בוקר בכניסה לגן-ילדים, לבית-ספר, בקניון, במוסד כזה או אחר, ואנחנו נכנסים ואומרים: שלום, מה שלומך?
בבית-הספר של הבן שלי יש מאבטח בשם עופר, הוא הציל את הבן שלי פעמיים. כשהוא היה בכיתה א' הוא החליט שהוא אחרי בית-ספר הולך הביתה, הוא לא נשאר בצהרון. מי עצר אותו? מי החזיר אותו? מי טיפל בו? עופר. כי עופר הזה מכיר כל ילד בבית-ספר בכל כיתה, וכולל בגני-הילדים, כי יש שם מתחם גדול. אז הקטנה שלי, עכשיו כשהיא באה בבוקר, אומרת: שלום, בוקר טוב עופר – היא בת ארבע. זו דמות – פשוט, כל הילדים יודעים שעופר נמצא שם, שזה מאוד בטוח, וגם אנחנו ההורים; היום בבוקר הבן שלי שכח את המשקפיים בבית, אז רצתי לעופר, להביא לו את המשקפיים, שימסור לבן שלי. הוא לא שאל באיזו כיתה הבן שלי, הוא יודע. הוא יודע בדיוק מי הבן שלי ובאיזה כיתה הוא ולאן הוא הולך אחרי בית-ספר. פעם חיפשנו, והוא אמר: אל תחפשי פה, לכי לשם, יכול להיות שהם שם, כל החבורה.
אז האנשים האלה שומרים עלינו, האנשים האלה נותנים לנו ביטחון, אבל באיזה תנאים הם עובדים? למה אנחנו בכלל צריכים לחוקק חוק שמדבר על הדברים הבסיסיים, הבסיסיים ביותר של כל בן-אדם, שהוא צריך להיות מוגן מפני גשם ושמש, שצריכה להיות לו גישה למים, לחשמל, לשירותים? הוא בן-אדם עם כל הצרכים הבסיסיים, כמונו.
לצערי הרב, ראשי רשויות, בעלי קניונים ומוסדות ציבור כאלה ואחרים לא מכירים בכך. ולצערי, אנחנו היום צריכים פה לחוקק חוק שיסדיר באופן חד-משמעי את התנאים הפיזיים של מאבטחים ברחבי הארץ, ולא רק במוסדות חינוך ובגני-ילדים, ולא רק במקומות ציבוריים כמו ביטוח לאומי או משרד ממשלתי; גם בקניונים, גם באולמות שמחה. כי מה לעשות? מביאים שומר, והם עובדי קבלן ברובם: היום הוא בא, מחר הוא לא יבוא, בשביל מה לדאוג? בשביל מה להשקיע? כפי שפעם אמרו: אנחנו אוהבים עלייה ולא אוהבים עולים, אז אותו דבר: אנחנו מאוד אוהבים שמירה, אבל לא אוהבים את השומר הספציפי הזה, עופר פלוני-אלמוני.
אז בחוק הזה בעצם אנחנו מנסים להסדיר בצורה חד-משמעית וברורה – והחוק הזה הוא גם עם שיניים, יש פה אכיפה, הודות לשר חיים כץ, שהסכים לקחת על עצמו את הנושא של אכיפה, כי זה לא ברור מאליו; בדרך כלל משרדי ממשלה בורחים – בורחים מאחריות, לא רוצים אכיפה; שיהיה חוק, אבל בלי אכיפה. פה היה לי שיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם שר הרווחה והעבודה. דרך אגב, החוק שלי מוצמד לחוק שהוא בזמנו העביר, זכות בישיבה. גם כן, מאוד ברור שבן-אדם זכאי לשבת, אבל היינו צריכים לעשות על זה חוק, ופה הוא גם התגייס למשימה.
היו לנו ויכוחים, נכון, היו לי ויכוחים גם עם משרד המשפטים, ובסוף הצלחנו לשכנע, והיום היועצת המשפטית של משרד המשפטים אומרת לי שהיא הולכת בכל מקום ופתאום היא התחילה לשים לב לשומרים. זה מה שהחוק הזה עשה. יש לי גם שיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם משרד האוצר; זאת אומרת, גם הסכימו על האכיפה, גם הסכימו על הנוסח המשפטי, שהוא מאוד מורכב, וגם נתנו כסף. אז יש פה פלא. וכל זה קרה בזכות יושב-ראש ועדת הרווחה, העבודה והבריאות, אדוני חבר הכנסת אלי אלאלוף, שבלי עזרתך זה לא היה קורה. זאת אומרת, אם אתה לא היית נותן לי כתף וקיר ברזל, אנחנו לא היינו מתקדמים, חד-משמעית. היועצת המשפטית של הוועדה, נעה, הצוות שלי, היועצים שלנו, אנחנו עבדנו על זה שעות על שעות; בשפה פשוטה, המיץ יצא מאתנו.
אני מקווה מאוד שנעביר את זה היום בקריאה ראשונה, כי זה חוק מהפכני, חוק שהוא לבני-אדם; הוא מדבר על בני-אדם ובשביל בני-אדם. אני חייבת לציין פה גם את מרב מיכאלי, חברת הכנסת מרב מיכאלי, שהסכימה, בשם האופוזיציה, וגם את חבר הכנסת דוד ביטן, שהסכים בשם הקואליציה, שאנחנו נעלה את החוק הזה היום, ביום שלישי.
כמה מעניין, היום יום המלחמה בעוני – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
נראה לי ראוי להציג את מי שהגיש את החוק הזה עוד טרם כניסתך לכנסת – – –
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
תקשיב למשהו, אתה עכשיו רוצה לפתוח את זה? אז בוא לא נעשה את זה – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
אדוני חבר הכנסת אורן חזן, אני מבקשת ממך להתנהג בממלכתיות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
אתה עכשיו רוצה לפתוח את זה? אתה רוצה אייטם בחדשות?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – בשביל החוק.
<מירב בן ארי (כולנו):>
מה עשית בשביל החוק הזה?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
עשיתי – – – רצתי – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
חבר הכנסת אורן, חבר הכנסת חזן, אתה רשום לרשות דיבור. אתה רשום.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
עכשיו אני אתייחס לזה. סליחה, במסגרת הזמן שלי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
רגע, רגע, שנייה. חבר הכנסת חזן, אתה רשום לרשות דיבור. תוכל לומר כל מה שאתה רוצה בצורה מסודרת, לא בהתפרצות.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
עכשיו, אני רוצה לומר – היום אנחנו מציינים פה את יום העוני. אבל עוני זה לא רק כסף; יש עוני מנטלי; יש עוני שפוגע בך לפעמים אפילו יותר מכסף. אם אתה עובד במקום עבודה שבו לא מתייחסים אליך כאל בן-אדם, שלא דואגים בו לתנאים הבסיסיים שמגיעים לכל אדם באשר הוא אדם, זה עוני מנטלי, וזה מאוד פוגע גם מורלית באדם. אז החוק הזה נועד להסדיר גם את הסוגיה הזאת, כי אדם שעובד ומרוויח בכבוד את המשכורת שלו, מגיע לו לעבוד בתנאים נאותים. זה האל"ף-בי"ת של המוסר החברתי.
וכן, אני אתייחס למה שחברי חבר הכנסת אורן חזן אמר פה: הוא הגיש את הצעת החוק שלו בנושא דומה לפני, כשאני עוד לא הייתי בכנסת. אבל לא מספיק להגיש הצעת חוק; אפשר להגיש פה הצעות חוק באלפים, זה לא תורם. החוק, אם הוא באמת בנפשך, אתה עובד עליו המון שעות, אתה משקיע בו המון – נשמה, וכוח, ורצון, ומוח ומחשבה, ואתה מנסה לשכנע את כל העולם ואחותו שזה מה שצריך.
אנחנו העברנו את החוק שלי פה בטרומית, וחבר הכנסת חזן הצמיד את החוק שלו אלי, נכון, ובזה זה נגמר. זאת אומרת, כל העבודה הסיזיפית, שלא נראית לעין, שמאחורי הקלעים, מול משרדי הממשלה – סליחה – היא נעשתה על-ידי הצוות שלי, על-ידי הצוות של המפלגה שלי, אני כמובן גם הובלתי את כל העניין הזה.
בכנסת בכלל צריך לתת את הדעת על זה. בגלל התקנות, כשיש חוקים דומים, מצמידים את החוקים, ומי שנרשם ראשון – הוא זה שהגיש את החוק ראשון. לדעתי זה לא הוגן. כפי שאני לא רציתי שזה יקרה אתנו, אני גם לא רוצה שזה יקרה עם מישהו אחר. זה לא הוגן. מי שעובד על החוק, מי שמקדם אותו, מי שמשקיע בו – הוא זה שצריך להוביל. וזה מה שקרה פה. אני לא מזלזלת לרגע ביכולות של חבר הכנסת אורן חזן, וגם ברצון הטוב שלו לעזור ולקדם ולתרום. אבל מה לעשות, כל הכנסת, כולל אנשי המקצוע שהיו שותפים בקידום החוק, לא ראו פעם אחת את חבר הכנסת חזן בישיבות הפנימיות שלנו עם שבעה יועצים משפטיים של משרדי הממשלה.
אז לדעתי, פה אנחנו צריכים לחשוב לא על הקרדיטים, אלא על המהפכה – המהפכה. אני דיברתי עם יושב-ראש ההסתדרות חברי חבר הכנסת – חבר הכנסת הוא עוד לא – אבי ניסנקורן, סליחה – – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אל תאחלי לו שיהיה חבר כנסת.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
נכון. והוא אמר לי – – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
– – – בהסתדרות, לא חבר כנסת. רוצים אותו בהסתדרות.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
סליחה. אמרתי: סליחה, טעיתי בניסוח.
הוא מגדיר את זה כחוק מהפכני, שיש בו בשורה אמיתית גם לעובדים וגם למשק, וזה אמור לחלחל גם לאותם בעלי עסקים ומקבלי החלטות שצריכים להבין: הרכבת הזאת יצאה. חברים, תפנימו, תדאגו לעובדים שלכם.
אז אני מסיימת, אדוני היושב-ראש: בואו נתגייס נא יחד לטובת העובדים, לטובת האדם העובד, שיתפרנס בכבוד ויקבל, באמת יקבל, את מה שמגיע לכל אדם: התנאים הבסיסיים הפיזיים, שזו בכלל לא צריכה להיות שאלה. תודה רבה. ולהודות לגיל, הוא היועץ של השרה איילת שקד, למיכאל, היועץ של חיים כץ, וגם כמובן לנדב מהאוצר – – –
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
זה לקריאה שנייה ושלישית.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
דקה, אבל אני חייבת לפרגן לו.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה. התודות הן חשובות.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
פשוט יש פה התגייסות, זה לא מובן מאליו. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה.
<הצעת חוק עמדות שמירה לעובדים בענף השמירה והאבטחה, התשע"ז–2016>
[הצעת חוק פ/3545/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
כאמור, יש לנו הצעת חוק מוצמדת בקריאה טרומית. זה מצב מיוחד – אנחנו מצמידים להצעה בקריאה ראשונה הצעה בקריאה טרומית. חבר הכנסת דב חנין יציג את הצעתו במשך שלוש דקות. לאחר מכן, מאחר שיש טרומית, אז להצעה הטרומית יציג שר הרווחה את עמדת הממשלה, ואז נעבור לדיון ולהצבעה. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, אני שמח להציג לפני הכנסת את הצעת החוק של חבר הכנסת איתן כבל ושלי, שאנחנו מצמידים היום להצעתה של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי. ואני אומר לכם, אני מסכים אתך, חברת הכנסת מלינובסקי. אכן מדובר במהפכה. קודם כול, מהפכה במישור הערכי: להסתכל על האנשים האלה, שנמצאים בעמדת הכניסה, ולחשוב עליהם, לחשוב על זה שהם יהיו מוגנים מהשמש ומוגנים מהגשם, מוגנים מהחום ומוגנים מהקור, להתייחס אליהם כאל בני-אדם.
אני מאוד שמח על ההצלחה שלך, באמת, לפרוץ את המחסום הזה, של ועדת שרים לענייני חקיקה, כי אני חייב לומר, באמת בהערכה גדולה, אני ניסיתי בכנסות קודמות, ולא הצלחתי. אני מודה.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
כי אתה באופוזיציה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
לפעמים הצלחתי לעשות דברים באופוזיציה לעשות, את החוק הזה לא הצלחתי להעביר מהאופוזיציה.
אני רק רוצה, למען הסדר: בכנסת השמונה-עשרה הגשתי את הצעת החוק הזאת יחד עם חבר הכנסת דניאל בן-סימון, ובכנסת התשע-עשרה חבר הכנסת בן-סימון כבר לא היה, והגשתי את הצעת החוק הזאת פעם נוספת, והבאתי אותה למליאה, ומליאת הכנסת לא אימצה אותה, הקואליציה לא הסכימה, ונפלה, הצעת החוק. ואנחנו חוזרים בכנסת העשרים, ולכן, חברת הכנסת מלינובסקי – – –
<אלי אלאלוף (כולנו):>
לא לימדו אותך פטנטים?
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
מה?
<אלי אלאלוף (כולנו):>
לא לימדו אותך פטנטים?
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
לימדו אותי פטנטים. לפעמים הפטנטים עובדים, אבל מה לעשות, העובדים האלה, המאבטחים בענף השמירה, לא זכו שהפטנטים יעבדו במקרה שלהם, ולכן היינו צריכים לחכות לחברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שתבוא, ובאמת במרץ גדול ובאנרגיה גדולה, וגם בהרבה כישרון, הצליחה לפרוץ את המחסום, ואני באמת מודה לך מאוד, ומעריך מאוד את העבודה שלך, ושמח שאנחנו מקדמים ונמשיך לקדם את החוק הזה יחד, כי באמת, החוק הזה עושה את הדבר הבסיסי ביותר: מסתכל על העובדים האלה ורואה אותם כבני-אדם. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. כאמור, תשובת הממשלה על ההצעה הטרומית – אדוני שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, אני מניח שהתשובה תהיה קצרה ומתומצתת.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אני אשתדל בשבילך.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
לא, לא בשבילי. לא בשבילי, אלא בשביל שיעור תנ"ך, שהיה אמור להתחיל בשעה 19:00.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
איפה יש שיעור תנ"ך?
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
יש באולם נגב.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
באולם נגב, מייד אחרי המליאה.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
מה אנחנו לא נעשה בשביל שיעור תנ"ך? אם יוליה ודב חנין חברו יחד, אז כל הממשלה מסכימה, ואנחנו מבקשים מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק.
<קריאה:>
אבל לאיזה צד חברו? לאיזה צד?
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה. אנחנו עוברים כעת לדיון בהצעת החוק בקריאה ראשונה. אני כמובן סוגר את רשימת הדוברים. אורן אסף חזן.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
תשאל – – – תשאל מי רוצה לדבר – – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
מאחר שיש רק דובר אחד, יש רק דובר אחד שנרשם, וסגרתי את הרשימה, אין לאדוני מה לדאוג. אחר כך אנחנו נצביע על שתי הצעות החוק.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יש לי תור לרופא.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברותי, חברי חברי הכנסת, אני מחייך, כי אני לא באמת יודע איך להתייחס למה שאמרת, יוליה. אני לא כועס עלייך, באמת שאני לא כועס עלייך, ואני חושב שאפילו די כיבדתי אותך, כי יכולתי לעמוד על התקנון ולהגיד: אני היוזם הראשון, אני עולה לדבר. אני בסך הכול הערתי לתשומת לבך שגם אם את חושבת שאולי לא כולם עבדו ולא כולם עשו, אני מבטיח לך שכמו שעבדתי על חוקים אחרים – גם כאלה שלי וגם כאלה לא שלי, גם כאלה שהכנתי ואחרי זה היו פה אחרים שגנבו עליהם קרדיט או הגישו וקיבלו כותרות – אותי זה לא מעניין. אותי מעניין דבר אחד: אותי מעניין שאותו סבא או אותה סבתא, שהולכים להביא כמה שקלים כדי שיהיה להם לתת מעות פורים בעוד חודש לנכדים שלהם, כשהם עומדים בכניסה לקניון, בכניסה לבית-הספר, בכניסה לאתר בנייה, שתהיה להם קורת גג נוחה ונעימה, משהו שישמור עליהם מהכוויות של השמש הקופחת במרום בקיץ, ומהגשם שלא תמיד מגיע, אבל הקור שמלווה אותו נמצא כאן כל חורף, וזו גם הייתה הסיבה שהגשתי את הצעת החוק הזאת, וגם נלחמתי עליה. לי היה מחסום שאת הצלחת להתגבר עליו: אחד השרים אצלנו, מהמפלגה, שעמד על הרגליים האחוריות – ואנחנו לא נזכיר פה שמות כדי חלילה לא לעשות שיימינג לאף אחד – והכלים שלך יש כמי שמגיעה ממפלגה אחרת הם קצת יותר חזקים מאלה של מי שעובד אתו באותה מפלגה.
<יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):>
אז תעבור למפלגה שלי ותעביר חוקים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא. אני אעבור למפלגה שלך – את יודעת שזה לא יקרה. אבל אני מקווה שיושב-ראש המפלגה שלך, שהיום הוא שר הביטחון, יעמוד מאחורי הדברים שהוא אמר כשהוא הגיע יחד אתי לבית-הדין בקסטינה לצדו של אלאור עזריה, וכשם שהוא עשה ואמר את הדברים שהוא יעמוד לצדו וידאג שהוא ישוחרר, הוא יעשה ויעמוד מאחורי דבריו גם היום, כמי שהוא שר ביטחון, דווקא בגלל הדברים שהביאו אותו למקומו. אגב, אני לא אעבור למפלגה שלך גם כי המפלגה שלך היא מפלגת שמאל, שמדברת על חלוקת הארץ, על מדינה פלסטינית, על מסירת שטחים.
<שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אל תעני. אל תעני.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
יאללה, אורן, תשחרר אותנו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אז אני לא אעבור למפלגה הזאת, כי אני איש ארץ-ישראל, איש ארץ-ישראל השלמה, ואני אגיד את זה בצורה ברורה: אריאל תישאר בישראל, וגם אום-אלפחם תישאר בישראל, וכלום לא ילך לפלסטין, כי פשוט אין דבר כזה פלסטין. אז יש מי שגוזר כותרות, כשנוח, על דגל ימין, כשנוח על דגל חברתי, ויש מי שבאמת פועל בכנסת הזאת. ייאמר לזכותך – ואני יודע להגיד ולהכיר תודה וטובה למי שעושה – ייאמר לזכותך שבאמת פעלת למען החוק, ובגלל זה גם, כמו שאמרתי, אף שיכולתי לדרוש את זכותי ולהציג אותו, נתתי לך לעשות את זה, ובאהבה.
בשניות האחרונות שנותרו לי אני יכול להגיד דבר אחד: בסופו של דבר יש פה בכנסת הזאת לא מעט חברי כנסת שחדשות לבקרים נמצאים במרדף אחרי קרדיטים וכותרות. אני אגלה לכם סוד: כותרות לא חסר לי. אבל אני אגלה לכם משהו שכן חשוב לי: שיום אחרי שאנחנו נהיה כאן, לא משנה אם זה יהיה בעוד שנה, בעוד 20 שנה, בעוד 40 – –
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה, חבר הכנסת אורן חזן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני מסיים.
– – האנשים ששלחו אותנו לכאן יוכלו לספר שבאמת עשינו משהו בשבילם, ובהצעת החוק הזאת סוף-סוף אנחנו עושים. תודה רבה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה.
אנחנו, כאמור, מצביעים בנפרד – שומע, חבר הכנסת נחמן שי? אנחנו עוברים להצבעה, אדוני. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בהאזנה, גברתי? אנחנו נצביע, כאמור, על שתי הצעות החוק בנפרד. ראשית, הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון מס' 3) (הבטחת תנאים הולמים למאבטחים), התשע"ז–2017, בקריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד?
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה (תיקון מס' 3) (הבטחת תנאים הולמים למאבטחים), התשע"ז–2017, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
15 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה ראשונה וחוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
עכשיו אנחנו מצביעים על ההצעה המוצמדת, של חבר הכנסת דב חנין, הצעת חוק עמדות שמירה לעובדים בענף השמירה והאבטחה, התשע"ז–2016. כאמור, כאן אנחנו בקריאה טרומית. מי בעד ומי נגד?
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק עמדות שמירה לעובדים בענף השמירה והאבטחה, התשע"ז–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
15 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה טרומית ומועברת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
הודעה לסגן המזכירה. אדוני, בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 67), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
עוד הונחו מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת איל בן ראובן, נורית קורן ומסעוד גנאים בנושא: אי-שוויוניות בתמיכה בטיולים של תלמידים עם מוגבלות. תודה.
<היו"ר בצלאל סמוטריץ:>
תודה רבה לסגן המזכירה.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, ברצות ה', מחר, יום רביעי כ"ו בשבט התשע"ז, 22 בפברואר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:14.>