דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ט
ישיבה רי"ד
הישיבה המאתיים-וארבע-עשרה של הכנסת העשרים
יום שלישי, ט' באדר התשע"ז (7 במרס 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן עניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 4
נאומים בני דקה 5
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 5
עליזה לביא (יש עתיד): 6
ענת ברקו (הליכוד): 7
איתן ברושי (המחנה הציוני): 8
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 9
אלעזר שטרן (יש עתיד): 10
יואב בן צור (ש"ס): 11
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 11
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 12
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 13
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 14
דב חנין (הרשימה המשותפת): 14
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 15
חיים ילין (יש עתיד): 16
הצעות לסדר-היום 17
ציון יום האישה הבין-לאומי 17
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 17
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 18
עליזה לביא (יש עתיד): 20
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 21
ענת ברקו (הליכוד): 23
עיסאווי פריג' (מרצ): 25
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 27
עודד פורר (ישראל ביתנו): 31
מירב בן ארי (כולנו): 33
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: 34
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 37
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 42
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 42
הצעות לסדר-היום 43
ציון 75 שנים לטביעת האונייה "סטרומה" ולפוגרום ביאשי 43
היו"ר טלי פלוסקוב: 43
אילן גילאון (מרצ): 44
איתן ברושי (המחנה הציוני): 46
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 48
הצעות לסדר-היום 49
ציון יום האפילפסיה 50
היו"ר טלי פלוסקוב: 50
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 50
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 53
יואב בן צור (ש"ס): 55
שר הבריאות יעקב ליצמן: 56
הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017 59
רועי פולקמן (בשם הוועדה המיוחדת): 59
איציק שמולי (המחנה הציוני): 62
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 64
רועי פולקמן (בשם הוועדה המיוחדת): 67
הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 34) (תגמולים לנפגעי פעולות איבה שהתרחשו מחוץ לישראל), התשע"ז–2017 68
חיים ילין (יש עתיד): 68
הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – נפגע איבה ממעשה טרור של ארגון טרור בחוץ-לארץ), התשע"ז–2017 71
יוסי יונה (המחנה הציוני): 72
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 73
נחמן שי (המחנה הציוני): 74
הצעת חוק עובדים זרים (תיקון מס' 20) (הגנה על עובדים זרים), התשע"ז–2017 76
אלי אלאלוף (כולנו): 76
נחמן שי (המחנה הציוני): 78
הצעת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות), בסעיפים מהצעת חוק ההסדרים ובהצעות חוק בעניין תקופת לידה והורות בדבר פיצול הצעת חוק רפורמה בתקופת הלידה וההורות (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017 80
רחל עזריה (יו"ר הוועדה המיוחדת): 80
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום ט' באדר התשע"ז, 7 במרס 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה אתמול על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (תיקון מס' 19) (ראיות חסויות וערעור על החלטות ביניים), התשע"ז–2017. אבקש להודיעכם כי מספר התיקון הוא 20.
עוד אודיעכם כי חבר הכנסת יעקב מרגי ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק חג החגים, התשע"ז–2017, שמספרה פ/3983/20.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לסגן מזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, יום שלישי – נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם, מי שמעוניין. בבקשה.
חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן יכולה לפתוח את הנאומים היום. אחריה – חברת הכנסת עליזה לביא.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, אם אני מתפעלת בכל שנה מיום האישה הבין-לאומי זה בעיקר מכל הגברים הח"כים שבכל שנה מחדש מתלוננים על זה שיש לנו קדימות ביום הזה. מה לעשות? אפילו ביום הזה רוצים להתחרות בנו על הקדימות. תנו לנו את זה, פעם ראשונה. מה קרה?
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
– – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אז האמת, אני רוצה לדבר על אירוע מדהים שהיה היום בוועדה לקידום מעמד האישה. בבוקר דיברנו על איך אפשר שאנחנו, ככנסת, נאמץ לעצמנו את ה-SDGs, ובעיקר את מס' 5 – היעד שקבע האו"ם לשוויון מגדרי. כבוד היושב-ראש כיבד אותנו בנוכחותו וגם בדברים שאמר, ואני מודה לו על כך.
אבל אני חייבת לעבור לשלב השני של היום: קיימנו דיון של נשים יוצרות, מחנכות דרך האמנות לרב-תרבותיות ושיח רב-תרבותי. היו חמש נשים מדהימות, מחנכות, אמניות, שסיפרו על הניסיון שלהן. אני חייבת להגיד שזה היה מין משב רוח מרענן בתוך המבנה לדבר דווקא על אמנות; להקשיב לניסיון של הנשים האלה ולחסמים הקיימים ואיך התגברו עליהם. אני אומרת את זה כדי לעודד את חברי הכנסת וחברות הכנסת שלא השתתפו, שבשנה הבאה לא יפספסו. בדרך כלל יש לנו אירועים מדהימים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אני יכול להעיד שהיו אירועים מעניינים. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת ענת ברקו.
עליזה לביא (יש עתיד):
תודה, אדוני – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, תעשה יום הגבר?
ענת ברקו (הליכוד):
היום יש לנו קדימות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, גברתי.
קריאות:
– – –
עליזה לביא (יש עתיד):
תודה, אדוני היושב-ראש, תודה חברי, ותודה לך, חברתי היקרה, שעושה עבודה נהדרת בוועדה. היום היה באמת יום מוצלח, ואדוני היושב-ראש כיבד ואמר דברים ברורים ונחרצים. אני שמחה להיות בכנסת שמבינה שזאת לא בדיחה, אלא באמת, בחברה כל כך מגוונת ומאתגרת כמו החברה בישראל, היום הזה הוא יום של מבחן, קדימה אבל גם אחורה, ולהבין ברגישות רבה ובהבנה את המשימות המורכבות מאוד. משום שאם נחלץ את ההבנה המאוד-מאוד ברורה שקידום נשים זה לא בעיה של נשים; שהיום הזה הוא לא יום בשביל נשים – זה יום חברתי, זה נושא חברתי: קידום נשים והצלחתן, שילובן בעולם העבודה. אם נצליח באמת – חיי המשפחה זה לא בעיה של נשים אלא חיי המשפחה, ההורות המשותפת, יחד עם עבודה והגשמה – אז נגיע למקום טוב יותר, לפריון עבודה גבוה יותר.
אני מבקשת לציין בסוף דברי – תראו: במדינת ישראל יש את הדין הדתי, ואי-אפשר ביום האישה שלא לדבר על מי שכבולות באמצעות הדין הדתי. מחר, כאן, בכנסת ישראל, זו תהיה השנה הרביעית שבה אני מובילה דיון בנושא של עגונות ומסורבות גט. אני קוראת לכולם לבוא ולהשתתף באולם נגב, ב-09:30. אנחנו חייבים, חייבים לבוא ולתת מענה לאחת המצוקות שהולכות וגדלות דווקא בדור שלנו, כי מאז קמה מדינה יהודית משתמשים פה בביורוקרטיה הדתית כדי לעכב גט למסורבות גט ולעגונות. אני מבקשת שכולכם תבואו ויחד, הבית הזה שאסר הוא גם זה שיכול לחלץ את הנשים בנות-זמננו מהמצוקה. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, גברתי. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת איתן ברושי.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על התופעה שנקראת "שבוע אפרטהייד", והיום מציינים אותו בצרפת. בדרך כלל מציינים אותו בקמפוסים, במערב, גם בארצות-הברית וגם באירופה. אני רוצה לדבר על זה שבעצם לאחרונה שמענו נאום מאוד יפה מחבר הכנסת איימן עודה, שאמר: אין אפרטהייד בישראל; יש שופטים ערבים, יש חברי כנסת ערבים, אי-אפשר לדבר על אפרטהייד.
אז אני רוצה להגיד לכם איפה כן יש אפרטהייד – –
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
בתכנון ובנייה יש אפרטהייד.
ענת ברקו (הליכוד):
– – בלבנון, במדינות ערב; בלבנון, ש-70 מקצועות אסורים בעיסוק לפלסטינים; ש-250,000 איש לא נקלטו שם, פליטים – לא נקלטו שם; שאנשים שסובלים מהגבלות בתנועה, מחוסר בביטוח רפואי וביטוח סוציאלי; ובשאר מדינות ערב, כשאנחנו רואים את הצפת הפליטים והמהגרים לכיוון אירופה וגם לארצות-הברית, ומדינות ערב לא קולטות אותם – אני לא מדברת על ירדן – לא קלטו, למרות הדמיון בשפה, בדת, בתרבות. שום דבר, הם לא קולטים.
ואני רוצה לומר ולהתייחס למה שהיה, לגבי נאום יאסר ערפאת אתמול והאמירות לגבי הרחובות חאג' אמין אל חוסייני ויאסר ערפאת: אם ג'ת רוצים שיהיו להם כאלה שמות של רחובות, מצדי שיְתַחְמְשוּ, יעשו איחוד משפחות עם הרשות הפלסטינית, ייסעו דרך כיכר דלאל מוגרבי ברמאללה, יגיעו לרחוב אחמד יאסין, לסמטת חאג' אמין אל חוסייני, שחבר לנאצים, לפתרון הסופי. אנחנו דמוקרטיה, ואנחנו נגן על עצמנו. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, וקודם כול חברות הכנסת, יום האישה הוא יום חשוב גם כאן, אבל בחרתי, אדוני היושב-ראש, לדבר דווקא, מעבר לברכות, על משהו אחר: הייתי בסוף השבוע שעבר באילת ובערבה הדרומית, חבל אילות, וראיתי את חדלונה של הממשלה בוועדת שרים לחקיקה ביום ראשון בנושא שדה דב. מעולם לא הייתה הסכמה כל כך רחבה על מחדל כל כך גדול כמו היוזמה לסגור את שדה דב בתל-אביב, שתפגע אנושות קודם כול באילת ובערבה, אבל לא פחות מזה – בקריית-שמונה ובצפון ובגולן.
ואתה שואל את עצמך: האם איבדנו את כל האיזונים, כאשר מול סגירת שדה-התעופה ניצבת בנייה של אלפי יחידות דיור, שחלקן יכולות להיבנות בעיר הגדולה תל-אביב? פגשתי שם אנשים שעוסקים הרבה מאוד בנושא הבריאות, ומציק מאוד מה יקרה אם יסגרו את שדה דב כשחסרה יכולת רפואית בכל האזור, וכמובן – העניין של הכלכלה והתיירות ואיכות החיים של התושבים. הממשלה מחכה לבג"ץ. פתאום אותה ממשלה ימנית, שנדמה לה שבג"ץ מתערב יותר מדי, לא העזה לקבל החלטה על המשך פעילותו של שדה דב לעוד שנתיים. ואני אומר כאן, ולא בפעם הראשונה, ועל דעת ראשי היישובים וראש העיר וראש המועצה האזורית: אין פתרון בלי להשאיר את שדה דב, גם אם ידחו את הסגירה בשנתיים; אין חלופה אלא השארת השדה בגזרה המערבית שם, באותו מקום. מינימום שטח – מקסימום תעופה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
מוליכים פה את האנשים שולל. גם כאילו דוחים את הפתרון לתושבי אילת וגם משלים את בעלי הקרקעות הפרטיות, כאילו קרקע פרטית היא קדושה ובקרקע לאומית אפשר לעשות מה שרוצים.
אני קורא ליושב-ראש, קורא לשרים – אין פה אף שר, אבל אולי הקול הזה יישמע, ועל-פי מה שאני מבין, צריך מחר לבוא לכנסת ולאשר בקריאה טרומית את החוק, שחתמנו עליו רובנו, למנוע את הסגירה לעוד שנתיים. ואני אומר מראש: חתמתי, אבל אני אוביל כל מהלך להארכה אין-סופית – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – כדי לאפשר חיים נורמליים בערבה ובאילת, ולא לסגור את שדה דב. זה פשוט לא נכון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לרגל יום האישה הבין-לאומי אני רוצה לשלוח ברכות לכל נשות העולם, ובייחוד לנשים שנאבקות למען מעמד פוליטי, חברתי, כלכלי ותרבותי שווה, וברכה מיוחדת לנשים שנאבקות למען שחרור חברתי ולאומי (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ברצוני לברך את האישה הערבייה ואת האישה הפלסטינית ביום האישה הבין-לאומי. אני מקווה שהיום הזה יהפוך לחג – חג השחרור מכל כבלי הדיכוי, האפליה, ההשפלה והכיבוש – ואני מאחל שבעולם ישררו שלום, שוויון מלא, וצדק לכולם. תודה.)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יואב בן צור.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, ביום האישה אני רוצה לברך במיוחד את הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל. לצערי הרב, ביום הזה הן זקוקות לברכה מיוחדת. הרב יגאל לוינשטיין, ביום האישה, אמר במכינה קדם-צבאית את הדברים הבאים על חיילות דתיות ועל חיילות בכלל: "הן נכנסות יהודיות, הן לא יהיו יהודיות בקצה"; "אז מה אם תהיה מפקדת פלוגה? שאלה של שיגעון. זה שייך לבית-משוגעים".
אדוני היושב-ראש, יחד עם שר החינוך נפתלי בנט הנחנו על שולחנה של כנסת ישראל הצעת חוק שקראו לה הצעה נגד "שוברים שתיקה". כותרת ההצעה: מניעת פעולת הארגונים הפועלים נגד מטרות החינוך ונגד צה"ל. בתוך הפעולה הזאת שר החינוך יקבע כללים למניעת כל פעילות במוסד חינוכי על-ידי כל אדם או גוף חיצוני שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי, שאחת מהן היא לחנך לשירות משמעותי בצבא ההגנה לישראל ולשמור על מעמדו וכבודו של צבא ההגנה לישראל בחברה הישראלית. מי שאומר על חיילות שנכנסות לצה"ל, יהודיות, שהן לא יהודיות, פוגע בחברה הישראלית, לא רק בחיילות הדתיות.
אני קורא לשר החינוך להחיל את החוק הזה ישר, ואני קורא לשר הביטחון, שמתקצב את המכינות הקדם-צבאיות: כמו "שוברים שתיקה" – מי שמחנכת נגד, מי שנותנת במה למסית, גזען, שוביניסט שונא נשים, לא תוכל להיכנס למקומות שמדינת ישראל מסבסדת – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – ושההורים לא ישלחו את הילדים שלהם לשם. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת יואב בן צור – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איימן עודה.
יואב בן צור (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע חברת הכנסת גלאון פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה תמונה של חרדים תחת הכותרת: מה תעשו עם 50 מיליון? והיא טורחת לכתוב פוסט ארוך ומסית בנוסח של ה"דר שטרימר".
גלאון, אולי את לא מעודכנת, ולכן מרצ נראית כמו שהיא נראית – דלה ומצומקת עד כדי היעלמות טוטלית מהמפה הפוליטית. אז אני אעדכן אותך: הציבור בישראל, הדור הצעיר, לא קונה את ההסתה. הציבור מאס בניסיונות של פוליטיקאים קטנים לשסות מגזר אחד במשנהו.
הייתי מציע לך לקרוא את התגובות של הדור הצעיר לפוסט העלוב והאומלל שפרסמת. אבל בגלל שאני יודע שאת עסוקה במלחמת הישרדות, אני אטרח להקריא כאן תגובה אחת של צעירה חילונית, הגב' גליה גבעולי. והיא כותבת כך: חברת הכנסת גלאון, אני מאוד מכבדת אותך ואת המפלגה שאת עומדת בראשה, אבל הפוסט שלך מקומם ומסית. במיוחד התמונה שהדבקת לפוסט מעליבה אותי באופן אישי. יש דרך לבקר; זו לא הדרך. טעית הפעם, ואני מצפה ממך להסיר את הפוסט.
אני חושב שאחרי הדברים של הצעירה החילונית אין לי אלא להצטרף לדבריה ולקוות שתתעשתי ותתקדמי לשנת 2017 ותזנחי את ההסתה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יואב בן צור. חבר הכנסת איימן עודה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך ולציין את שמם של שני גברים בקרב האוכלוסייה הערבית שקידמו את יום האישה הבין-לאומי: אחד זה תאופיק זיאד, ראש עיריית נצרת, שציין את היום הזה כיום חופש לנשים העובדות בעירייה; השני הוא נימר מורקוס ראש מועצה מקומית כפר-יאסיף.
לפני כמה חודשים קראתי את ספרו של יובל הררי "קיצור תולדות האנושות", ושם הוא דיבר על האפליה בין גברים לבין נשים וכתב כך: האפליה מסתכמת במילה אחת, שזו מלחמה. בגלל שהמלחמה והכיבוש מחזקים את הגבר הלוחם; בגלל שהתפיסה המיליטריסטית מחזקת את האלימות, וזה בעיקר נגד האישה; בגלל המלחמה והכיבוש, כלומר, להעביר כסף מסוגיות חברתיות לסוגיות של מלחמה וכיבוש – כל זה פוגע במעמד האישה. כלומר, שוויון לנשים זה בעיקר שלום, בעיקר צדק חברתי, בעיקר דמוקרטיה – ממש שמאל פוליטי, שמאל חברתי, שמאל כלכלי, בוודאי להבדיל מהדברים והמחזה שהיה אתמול פה בכנסת.
אני רוצה לברך את חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, יו"ר הוועדה למעמד האישה. חברת הכנסת עאידה תומא, את מרגשת אותנו. תודה רבה על כל העשייה הנהדרת השלך. מילה אחרונה בשפה הערבית: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ברצוני לברך את הנשים הערביות הלוחמות ונאבקות למען הזכויות שלהן. נשים אלה סובלות מאפליה לאומית ומאפליה חברתית. יחדיו נביא לכך שחברתנו תהא חברה אצילית יותר ויפה יותר.) תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השרה גילה גמליאל, שגם אותה אני מברך, אני שולח את הברכות לכל נשות העולם, למרות שאני יודע שמיליוני נשים בעולם יכול להיות שאפילו לא מודעות ליום הזה, שיש יום חג, יום בין-לאומי לאישה. אני מקווה שבקרוב אכן גם הן יזכו לברכות וידעו שיש חג בשבילן, שביום הזה לפחות יזכו וידעו שיום חג.
יום האישה הבין-לאומי צוין לראשונה באמריקה ב-28 בפברואר 1909 לפי הצהרתה של המפלגה הסוציאליסטית באמריקה, ונשכח עד 8 במרס 1913, כשנשות העיר סט. פטרסבורג ציינו את היום הזה. מאז היום הפך ליום סמל למאבק לזכויות האישה בכל העולם. זה לא פלא שאכן, במשך עשרות שנים, עד לתקופה לא רחוקה, היום הזה צוין, אכן צוין, כיום לזכויות האישה, מאבק למען האישה בכלל, רק אצל אנשים שנקראים סוציאליסטים, אנשים שדוגלים בשוויון בפועל ולא רק בהצהרות. וטוב שעכשיו יש עוד מדינות, והנושא והעניין אכן נכנס למודעות במדינות המפותחות.
אנחנו מציינים את היום הזה, אכן, עם הישגים רבים, אבל עדיין יש הרבה מה להשיג לאישה – בשכר העבודה, בזכויות ובכלל בחברה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
אני מודה לחברתנו עאידה תומא סלימאן על היום הזה, ואנחנו עושים כל מה שצריך שאכן לא רק מודעות תהיה ביום הזה, ואני מקווה שאכן נשים יוכלו לזכות ליום חופשה לפחות ב-8 במרס, כיום חוקי במדינה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
היושב-ראש, אני מצטרף לברכות ביום האישה. אני מקווה שמחר יהיה יותר טוב ויותר משגשג; מחר של צדק ושל שוויון לכולנו.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על מקרה הירי שהיה אתמול בלילה על ביתו ומכוניתו של ראש עיריית טירה מאמון עבד אלחי. אלמונים ירו על ביתו ועל מכוניתו, וכל זה למה? בגלל שהוא קיבל החלטה בעירייה לפנות את כל הגורמים האלה שהשתלטו על המדרכות בעיר שלו, אז הוא שילם את המחיר. הם הלכו וירו עליו – ירו על ביתו ועל מכוניתו. הוא לא נפגע, ברוך השם, אבל העניין הזה של איומים על ראשי עיריות, יריות עליהם מגורמי פשיעה – צריך שכולנו נגנה אותו ונעמוד לצד כל ראשי הרשויות המאוימים מכוחות החושך והפשע האלה. וגם כל התושבים, אם זה תושבי טירה וכל הערים והכפרים הערביים – לעמוד לצד ראשי הרשויות שלהם נגד הכוחות האלה, שמנסים בכוח ובנשק להכתיב סדר-יום לעיר שלמה או לכפר שלם. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, דווקא ביום הזה, יום האישה הבין-לאומי, שבו ציינו בהנהלת עמיתתנו חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן כנס מיוחד וחשוב, אני רוצה לדבר על פערי השכר בין גברים לנשים.
בממוצע, בארץ אישה מקבלת על אותה עבודה, בהשוואה לגבר, באותו תפקיד 70% משכורת, כלומר הפער בוטה ונראה לעין. בחברה הערבית שיעור ההשתתפות, הנשים המועסקות, הוא 28%–29% בהשוואה לגבר הערבי – 65% ושיעור תעסוקת נשים בישראל – 66%–67%. ככל שהרמה האקדמית וההישגים האקדמיים של האישה עולים, האפשרות שהיא תיקלט בעבודה טובה יותר. שיעור הסטודנטיות הערביות באוניברסיטאות בארץ מתקרב ל-60%, בהשוואה ל-40% סטודנטים גברים. בטכניון השנה נקלטו כ-600 סטודנטים ערבים וערביות, 60% מהם תלמידות, סטודנטיות. המגמה הזאת חשובה. אני גאה לראות את המגמה הזאת, ויש לחזק אותה, ואני חושב שככל שנצליח כולנו לנצל את כוח העבודה של האישה, באופן כללי בארץ – אבל של האישה הפלסטינית כאן בארץ – נהיה חזקים יותר, הוגנים יותר ואנושיים יותר. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה, אדוני היושב-ראש. הערכה גדולה לדיון המרתק שהתנהל היום ביום האישה בוועדה למעמד האישה בראשות חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אכן, ביום האישה הזה יש אתגרים עצומים בפנינו. חבר הכנסת טיבי דיבר על פערי השכר. יש בעיות של אלימות נגד נשים ורצח נשים, והחודש אני קורא, אדוני היושב-ראש, על רצף מטריד מאוד של פרסומים על הטרדות של נשים דווקא במשטרה; זה דבר שנצטרך לדון בו בנפרד – אני מקווה.
אבל אני רוצה לדבר דווקא על הקשר בין מאבק הנשים לבין המאבק לשינוי, לשחרור ולשוויון חברתי. כמו שאמר חברי חבר הכנסת אבו מערוף, זה מתחיל מהכרזת יום האישה, בארצות-הברית 1909, לציון השביתה של הפועלות שנה קודם לכן בארצות-הברית ב-1908. יום האישה הבין-לאומי מוכרז על-ידי האינטרנציונל הסוציאליסטי בקופנהגן בשנת 1910. לפני כ-100 שנה, מהפכת פברואר, שמפילה את שלטון הרודנות של הצאר ברוסיה, מתחילה בהפגנת הנשים של 8 במרס בלוח החדש – חודש פברואר בלוח היוליאני. ולאחרונה הפגנת מיליון הנשים בוושינגטון מול ונגד הנשיא טראמפ היא שוב מפגן מרשים של נשים שמבינות ששחרור האישה הוא חלק מרכזי משחרור האדם; לא יהיה שחרור האישה בלי שחרור בני-האדם בכלל, ולא יהיה שחרור בני-האדם בכלל בלי שחרורן של הנשים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – בבקשה, אדוני. אחריו, אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת חיים ילין.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה. אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, בגמרא כתוב שעם ישראל נמדד בשלושה דברים: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. חלק מהדברים שמאפיינים אותנו כעם, בדנ"א שלנו, זה שאנחנו ביישנים, רחמנים – מרחמים על הזולת – וגם גומלי חסדים. בהלכה כתוב שאחד הדברים שעם ישראל הצטיין בו בערב חג הפסח זה שהלכו וגבו כסף בבית-הכנסת, בקהילה, מאנשים שיש להם, עבור מעות חטים, מה שנקרא קמחא דפסחא. העניים ידעו שעם הגיע חודש ניסן הם מקבלים סל מזון או כסף, כל קהילה לפי עניינה, ועם זה היו מקיימים את חג הפסח שלהם.
במדינת ישראל הבינו והפנימו, ולמשרד הרווחה יש מדי שנה תקציב לקמחא דפסחא. השנה התבשרנו, כמו עוד הרבה אנשים – ואני קראתי את זה באתר שנקרא "כל הזמן" – שמשרד הרווחה החליט לקצץ בתקציב של קמחא דפסחא. עכשיו, אני יודע שהשר כץ משקיע משאבים רבים בעבור העניים והדלים, אבל אני חושב שהדבר הזה – צריכה לצאת קריאה מכנסת ישראל שהדבר הזה, שיש לו מקור של כל כך הרבה שנים עם מעות חטים, קמחא דפסחא, לא ייפסק אלא אפילו יגבר. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני קודם כול רוצה לציין את יום האישה הבין-לאומי ולהגיד שאני זכיתי כראש מועצה לעבוד עם נשים שהיו 52% מהמנהלים שהיו, שתפקדו – ענת, תקשיבי – שתפקדו תחת אש – – –
ענת ברקו (הליכוד):
למה אתה חושב שאני לא מקשיבה? אני אישה, אני יכולה לקרוא ולהקשיב לך.
חיים ילין (יש עתיד):
אני רוצה שתסתכלי עלי, בגלל זה אני אומר.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
גם עליך, מסעוד, אני מסתכלת – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – – שתפקדו ב"עמוד ענן" וב"צוק איתן" בצורה בלתי רגילה; שידעו לטפל באוכלוסייה. אני חושב שאנחנו כולנו, במיוחד הגברים, לא מבינים את הכוח, ואנחנו כולנו מפסידים. אבל 80% מהמורות הן נשים. איך הן לא מצליחות לגדל דור שיש לו סובלנות ופתיחות כלפי אנשים, ופותח ביחד, כולם, דרך החינוך, את תקרת הזכוכית הזאת?
ואם על חינוך דיברנו, כבוד היושב-ראש, במקום שכל שרי החינוך לשעבר ולשעבר ולשעבר ילכו מכות, פעם אחת כולנו בכנסת, בואו נחוקק חוק על ערכים ועל חינוך, כי בסופו של דבר אנחנו רוצים חמש יחידות של בני-אדם, ולא חמש יחידות של מתמטיקה או ספרות. מצוינות ומיצוי זה שני דברים שונים לגמרי.
אני מסכם – ודב חנין, זה קצת אליך: למעלה יש פה אנשים מדהימים מדפוס "בארי" שנמצאים בעוטף-עזה ומייצרים גם רישיונות נהיגה וגם הרבה מאוד דברים שאנחנו לא תמיד יודעים עליהם. וכשנלחמנו, דב, בחוק הביומטרי – למה HP צריכים להרוויח עוד חצי מיליארד שקל, שיכולים ללכת לבריאות ולרווחה – נשאלת השאלה למה אי-אפשר להביא עוד 100 עובדים משדרות ועוטף-עזה בשביל שהייצור יהיה כחול-לבן.
אני, כבוד היושב-ראש, לפעמים תמים ולא מבין הרבה מאוד דברים. אבל לפחות להם יישר כוח, שהם ממשיכים לייצר מול ה"קסאמים" ומול הפגזים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. עד כאן נאומים בני דקה להיום.
הצעות לסדר-היום
ציון יום האישה הבין-לאומי
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברות וחברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בהצעות לסדר-היום מס' 6473, 6391, 6461, 6497, 6527, 6529, 6557 ו-6562, בנושא: יום האישה הבין-לאומי, המצוין ברחבי העולם מחר, והיום אנחנו מציינים אותו כאן בכנסת.
במעמדן של נשים בחברה המערבית נעשתה כברת דרך ארוכה וחשובה. המציאות שאנו מכירים איננה דומה לזו שתיארה סימון דה-בובואר בספרה הנודע "המין השני", ואני מצטט: "העולם היה שייך מאז ומתמיד לגברים בלבד", ואף אחד מן ההסברים שהוצע לכך לא היה מספק. "שני המינים מעולם לא חלקו את העולם בשוויון, וגם כיום – – –", כתבה סימון דה-בובואר בשנת 1949, "האישה עדיין מוגבלת מאוד"; "גם כאשר מוענקות לאישה זכויות באופן תיאורטי, הרגל רב-שנים מונע את ביטוין הממשי באורחות החיים".
להרגלים נפסדים כאלה יש, לצערנו, אחיזה של ממש גם בישראל ב-2017. אולם ביום חגיגי זה חשוב לומר כי מעמדן של נשים אינו דומה למה שהכרנו, וקולן במרחב הציבורי נשמע רם וצלול מאי-פעם, לפחות במדינות המפותחות, ובהן, ודאי, ישראל.
המודעות לזכויות כל אדם ללא הבדלי מגדר הופכת את יום האישה ליום שאיננו הוקרה חד-פעמית לנשים אלא הזדמנות לחשבון נפש של התקדמות מחד ושל הטעון שיפור מאידך. נשים תופסות אצלנו עמדות מפתח, ניהול והנהגה וממלאות תפקידים משמעותיים במגזר הציבורי והפרטי כאחד. הכנסת העשרים רושמת מספר שיא של חברות כנסת: 33. להשוואה, מי שלא זוכר, בכנסת הראשונה היו 12 נשים. ועדיין, לפנינו מרחק רב לעבור כדי להגיע לשוויון של ממש גם בייצוג הפרלמנטרי.
גם בקרב עובדי הכנסת נשים מהוות 53%, והן מובילות גם בשיעור ההשתכרות שלהן – אפרופו, חבר הכנסת אחמד טיבי, דיברנו פה על פערי שכר: דווקא בכנסת, הודות לכך שרבות ממלאות תפקידים בכירים, השכר הממוצע של נשים אפילו יותר גבוה מזה של גברים. למרות ההבדלים הטבעיים בין המינים, שמהם אין צורך להתעלם, שוני מגדרי אינו יכול להוות תירוץ לקיפוח או לאפליית נשים בשכר, במעמד או בתפקיד.
שורה של דברי חקיקה שיצאו במשך השנים מהבית הזה הסדירה את השוויון בין גברים לנשים; בראשם חוק שיווי זכויות האישה, הקובע כי דין אחד יהיה לאישה ולאיש בכל פעולה משפטית וכי אין תוקף להוראה חוקית המפלה אישה לרעה, למעט שונות עניינית.
ביום זה אנו מעלים על נס את הנשים, הישגיהן ותרומתן האדירה לבניית חברה איתנה, שיסודה בטיפוח המשפחה – שבה היה ונותר לאישה תפקיד ייחודי גם בעידן המודרני – לצד קריירה, עבודה, פעילות ציבורית ושאר התחומים.
כפי שכבר ציינו רבים, בקיום יום האישה הבין-לאומי באירועים שונים בכנסת יש לא מעט זכויות ליושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, והיא גם ראשונת המציעים של ההצעות לסדר-היום, אז אני מתכבד להזמין אותה לשאת דברים. אחריה – חברת הכנסת עליזה לביא, קודמתה בתפקיד, וחברות הכנסת מרב מיכאלי, ענת ברקו, וכן הלאה על-פי רשימת הנרשמים.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
תודה רבה, כבוד היושב-ראש. אני פותחת בזה שאני מברכת קודם כול את כלל הנשים אזרחיות מדינת ישראל, יהודיות וערביות. אני מברכת אותן בברכת ה-8 במרס, יום האישה הבין-לאומי: ברכות על כל המאבקים, ברכות על כל ההישגים שהצלחנו להוביל לאורך כל השנה ואיחולים להצלחות עתידיות בכדי שנגיע לשוויון, דמוקרטיה, צדק חברתי, ולפני הכול – שלום.
מדברים רבות על אחוות נשים. בתחילת המודעות הפמיניסטית שלנו דיברו כולם על אחוות נשים ועל שנשים, בהיותן נשים, יכולות להבין אחת את השנייה ויכולות להשתתף במאבקים כי הן נשים. אני באה לערער על זה היום ולהגיד: עצם העובדה שנבראנו נשים לא עושה אותנו מזן מיוחד, אבל ברור שזה לא עושה אותנו זן נחות. ואנחנו כנשים חלוקות הרבה פעמים בדעותינו, במחשבות שלנו ובצורות המאבקים שלנו. כל עוד לא נשכיל ולא נבין כולנו ביחד – אנחנו וכל המאבקים שלנו צריכים להיות על ארבעת העקרונות האלה: שוויון לכולן, שוויון בין-מגדרי ושוויון תוך-מגדרי, דמוקרטיה לכולם, צדק חברתי וכמובן שלום וביטחון לכולן.
מכיוון שאני מבינה שאחוות הנשים עוד לא מושתתת טוב מאוד בתוך החברה הישראלית, אני מקדישה את נאומי לנשים הנאבקות בניצול ובהטרדה יומיומית במקומות העבודה; לנשים עובדות הקבלן והעובדות במשפחתונים; לנשים שלא מקבלות שכר מינימום והנאבקות בתנאי תעסוקה מחפירים; אני מקדישה את נאומי לנשים הישראליות, יהודיות וערביות, הנאבקות למען שלום וביטחון אמיתי של אזרחיות ואזרחי המדינה, וגם לנשים הפלסטיניות הנאבקות נגד הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני ורוצות גם הן לחיות בשלום ובביטחון במדינה שלהן; אני מקדישה את נאומי לנשים שנהרסו בתיהן או הן נמצאות תחת האיום של הריסת הבתים (אומרת בערבית: לנשים באל-עראקיב, בקלנסואה, באום-אלחיראן, ולכל אישה ערבייה שחווה בימים אלו) את הפחד והאימה שהן ומשפחתן יאבדו את קורת הגג; מקדישה את נאומי לנשים והצעירות האמיצות אשר יצאו, למרות הפחד וההכפשות, וחשפו הטרדות מיניות ואלימות ואיומים שמרחפים מעל ראשיהן; הנשים שהתלוננו נגד שוטרים, ח"כים, ראשי ערים ומפקחים ובעלי הון אשר הטרידו אותו והשתמשו בכוח נגדן, ונתנו בהתנהגות שלהן כוח לכל מי שלא היה לה הכוח עד עכשיו לעשות את זה.
אני רוצה לברך את הנשים שהצליחו במישור האישי, את כל הנשים שהצליחו להגיע לאקדמיה, לעמדות מפתח, לעמדות קבלת ההחלטות, לראשות הערים, לחברות המועצות, למורות האמיצות שהופיעו היום אצלי בוועדה; ולכל אלה שמובילות מאבקים בתוך מדינת ישראל ומבינות שההצלחה האישית שלהן תישאר לא מלאה כל עוד הן לא מובילות מאבק למען שינוי כולל, למען תפיסה יותר כללית, שיהיה טוב לכל הנשים, שנשתית את החברה העתידית שלנו על ערכים – שוב, אני אומרת את זה – של שוויון, דמוקרטיה, צדק חברתי ושלום.
ותנו לי לברך גם את עובדות המשכן הזה, ביניהן עובדות הכנסת ומנהלות הלשכות, מנהלות הסיעות ועובדות הסיעות, וגם כן העובדות של נותני השירותים בכנסת. אנחנו מכבדות אתכן. ברכות ל-8 במרס.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת מרב מיכאלי.
עליזה לביא (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש – תודה גם על הדברים שאמרת ושאתה חוזר ואומר כל שנה, על החשיבות של הבית שלנו בשמירה ובקידום של השוויון, שוויון בין המינים לטובת כולנו; חברותי, חברי חברי הכנסת, השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, חברתי יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה – שוב ברכות על היום ובכלל על העבודה. אני רתומה לנושא של נשים ועבודה, לקדם שוויון מגדרי, מיומי הראשון כאן בכנסת ישראל, וזאת זכות גדולה אבל גם חובה גדולה מאוד. אנחנו עדיין לא נמצאות במקום טוב וזה נושא שחייב להיות נושא משותף כאן בבית הזה. הזכות הזאת היא חובה: חובה להתעורר כל בוקר, כל יום מחדש, למאבק בלתי פוסק שיאפשר לכל אישה ולכל נערה ולכל ילדה את הזכות להגשים את עצמה; את הזכות ללכת מוגנת ברחוב מבלי לחשוש; את הזכות להשתכר באופן שווה; את הזכות להיות מיוצגת בעמדות מפתח; ואת הזכות להיות מי שאת, ללא חסמים, ללא סייגים, ללא מעצורים וגם ללא דעות קדומות, בכל מקום, בכל זמן ובכל מגזר.
ואני רוצה מעל הבמה הזאת לבקש מכם להקשיב לאמנה, אמנה למען שמירה על הביטחון ועל הזכויות של כל ילדה, נערה ואישה. אמנה שהתחילה כפרויקט של ענת אבישר קורן, שהייתה קורבן לאלימות, ויחד עם עמותת "לא לאלימות", המפעילה מקלטים לנשים, הצטרפו ליוזמה ולכתיבה ליהיא לפיד ורוני ארנון וכל נשות יש עתיד. לרגל יום האישה 2017 הם החליטו להרחיב אותה, מעבר לביטחון האישי, גם לשוויון הזדמנויות, בתקווה שבאמת היא תהיה נכונה וראויה ותלויה בכל משרד ובכל מוסד ובכל מקום ציבורי, ונצליח כולנו לסייע לעוד ילדה ולעוד נערה ולעוד אישה לחיות בביטחון ולהגשים חלומות.
התקנון והאמנה הזאת אומרים שהזכות של כל אישה היא לחיות, ואין ולא יהיו סיבות חברתיות או תרבותיות המקלות, או מצדיקות רצח נשים; זכותה של כל אישה לביטחון בביתה ואין סמכות לשום אדם, כולל בני משפחה, לנקוט שום סוג של אלימות כלפי ילדה או כלפי אישה; זכותה של כל אישה להגנה מפני כפייה מינית, גופה ומיניותה של ילדה ואישה הם ברשותה בלבד – הטרדה מינית, ניצול מיני, נישואים בכפייה או באונס אסורים בהחלט; זכותה של כל אישה לחופש. ולאף אדם אין ולא יהיו זכויות קניין על ילדה או אישה, ואין למנוע תנועה לכלוא או לשעבד נשים; זכותה של כל אישה לקיום, ולא תתאפשר מניעת אוכל או קורת גג וטיפול רפואי; זכותה של כל אישה לקבל הזדמנות לשכר שווה ולעבודה שווה ולעבוד ולהרוויח בדומה ובשווה לכל אדם; זכותה של כל אישה ללמוד, לא תישלל מאף ילדה או אישה הזכות הבסיסית לרכוש השכלה – השכלה היא כוח ומניע, מניעת השכלה היא שעבוד; זכותה של אישה לקחת חלק במרחב הציבורי, זכותה של כל אישה לבחור ולהיבחר ולהביע את העמדה שלה ללא מורא, בדומה ובשווה לכל אדם; וזכותה של כל אישה להגשים את השאיפות שלה ואת החלומות שלה.
ואת הבשורה הזאת אנחנו כולנו צריכים לשנן ולתלות ולשתף, ולעבוד בזה יום-יום. ישראל צריכה להיות מופת של העצמה נשית, של שוויון מגדרי שהוא גם שוויון חברתי. ואנחנו צריכים להפסיק עם הפלסטרים ולהתחיל ליישם את התוכנית הלאומית, שאנחנו מדברים עליה כבר כל כך הרבה שנים. יש ידע, יש רצון, יש תקציבים, צריך באמת לרצות להבין שזאת לא בעיה של נשים, זו סוגיה חברתית, כן, לשלב נשים בעולמות עבודה, להביא את המשפחה אל עולם העבודה, את ההורות המשותפת. זה לטובת כולנו.
ולבסוף, אני מברכת על היוזמה שהכנסת פתחה בה לשיתוף פעולה עם האו"ם לפיתוח בר-קיימא. אבל במקביל אנחנו חייבים להילחם בכל הכלים והגינויים נגד ישראל מדי שנה באו"ם בנושא מעמד האישה והיחס לנשים; זה לא רק צביעות מכוערת, זה גם פוגע במאבק לקידום נשים בארץ ובעולם.
את האמנה הזאת אנו חייבים להביא אתנו החוצה מישראל ולהניף את דגל השוויון המגדרי, החירות והזכות להיות אישה. תודה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת מרב מיכאלי – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת ענת ברקו.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת שבאו לציין אתנו את היום הבין-לאומי לזכויות נשים, קודם כול, אני רוצה לקבל בברכה – אדוני, ברשותך – את האורחות שלנו, בנות-המצווה שהיו אתנו עכשיו באודיטוריום באירוע בת-מצווה פמיניסטי לכבוד יום האישה הבין-לאומי והיו מדהימות ומהממות ונותנות תקווה ועתיד לכולנו.
אנחנו הוצאנו אותן, אדוני, מהאודיטוריום אל שנת הבת-מצווה ושנות החיים העתידיות שלהן בתור שגרירות של שוויון. ואני שמתי על כתפיהן – המוכנות, צריך להגיד; הן לקחו את זה ברצון – את המשימה, את השליחות הזאת, את מחויבות החיים הזאת לא לשתוק על אי-שוויון; להיאבק למען שוויון בכל מקום שאתן נתקלות בו, לא משנה כמה גדול או כמה שולי זה נראה. וגם, כמובן, אם זה לא קורה לכן אלא זה קורה לכאלה שנמצאות ונמצאים לידכן.
אבל אדוני, לנו, בבית הזה, יש מחויבות במיוחד כלפי הדור הזה. לנו יש חובה בבית הזה לנסח, לעצב ולהעביר כאן את החוקים שימגרו את האי-שוויון שהיום חלק מהחוקים האלה מייצרים במו עצמם. לנו יש חובה להעביר את החוקים שמייצרים את המציאות הזאת שאתה ציינת כעובדת חיים, שלפיה לנשים עדיין יש חלק יותר גדול בעבודות הבית וגידול הילדות והילדים. אנחנו צריכות וצריכים להעביר כאן למשל חופשת לידה שוויונית, שתשנה לא רק את המחויבות ואת החלק של נשים וגברים בתוך הבית אלא תשנה גם את עולם העבודה ופתאום האי-שוויון בשכר לא יהיה כל כך גדול.
אנחנו צריכות וצריכים לדבר לא רק על הפערים בשכר שמשולם בעבודה אלא על השכר שלא משולם בעבור העבודה השקופה של עבודת הבית וגידול הילדות והילדים, שעדיין ב-85% לפחות נעשית על-ידי נשים, בלי שיש עליה פנסיה, בלי שמקבלות עליה ביטוח לאומי, בלי שיש הכרה בערך הכל-כך דרמטי שלה לקיומה של חברה, לקיומו של המין האנושי.
אנחנו, אדוני, צריכות וחייבות להעביר כבר סוף-סוף את החוק שמוציא את הזנות מחוץ לחוק. אדוני, החוק לביטול הזנות הוא לא פחות, אם לא יותר, מהחוק לביטול העבדות בשעתו; אנחנו לשמחתנו במדינה שמעולם לא הייתה בה פורמלית עבדות, אבל זנות היא באמת העבדות הגרועה מכולן והיא העבדות המגדרית הזאת, היא העבדות של מין אחד ששולט באמצעים איומים ונוראיים במין אחר. וכל זמן שלא נוכל לבטל את הזנות, לא נתמודד כמו שצריך במאבק נגד כל סוגי הפגיעה המינית, על כל צורותיה המגוונות.
אנחנו, אדוני, בשביל להעביר את כל אלה, אין מה לעשות, חייבות גם לעזור בחקיקה לנו, הנשים, להפסיק להיות כאן בבית הזה מיעוט.
ולכן, אני קוראת לכולם ולכולן, המעטות והמעטים שנמצאים כאן – אבל אתה כאן – לתמוך מחר, גברתי השרה לשוויון חברתי, בהצעת החוק שלי למינימום ייצוג של 40% לכל אחד מהמינים בכל רשימה שרוצה לרוץ לכנסת ישראל, אבל בוודאי לא להמשיך ולאפשר למפלגות שלא מסכימות לתת כניסה לנשים לשורותיהן להיבחר, כאילו זה עניין דמוקרטי במדינה שהיא דמוקרטיה.
חברות, בנות, בנות-מצווה ובעיקר האימהות המדהימות שלהן, שעשו את כל הדרך ועושות באופן קבוע את כל הדרך של האימהות וההשקעה והגידול והטיפוח והפמיניזם והדרך שאתן צריכות לעבור במו-עצמכן: אני מתחייבת לכן כאן, כמו שאני מחויבת לכן מאז ומעולם, ורבות ורבים בבית הזה שותפים להבטחה, שאנחנו נעשה את מקסימום המאמץ.
אתן, אל תהססו, כמו שאמרה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן שבאה לברך באירוע; אל תהססו להעמיד אותנו במקום, אם חלילה אנחנו כושלות או כושלים מלעשות את זה. כן, יום אישה שמח לכולנו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. אני מתרשם, חברת הכנסת מיכאלי, מהיכולת של בנות-מצווה להקשיב. אמרתי כדרך אגב באודיטוריום שלא מוחאים כפיים במליאה, אז הנה, לא מוחאים כפיים. הקשיבו, בשונה מן האודיטוריום.
חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
ענת ברקו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה ביום האישה הבין-לאומי להקדיש את הנאום לאימא שלי. אימא שלי, קלייר, שהגיעה לארץ בגיל 10 מעיראק, השילה את גלימת הפליטות ובעצם שיקמה את חייה. ילדה ילדים, הקדישה את זמנה גם לבית, גם לתרבות, גם להעשרה וגם לנו, כדי שנהיה מסוגלות לעשות קריירה, כפי שאנחנו עשינו.
זה מביא אותי לזה שבהרבה מאוד מקרים, כשיש לנו קריירות, צריך לחפש את האישה שעומדת, לפעמים בצל, ועושה את הדברים, כי כך הדברים נראים. ככה גם אצלי, כאשת קריירה בצבא ובאקדמיה: אימא שלי תמכה בי לאורך כל הדרך. אנחנו רואים תפקידים שהיו נחלתם של גברים בלבד, בטח מהדור שלי, והיום אנחנו מתייחסים אליהם בטבעיות. גם בנות-המצווה שיושבות כאן, בטוח שכשהן גדולות באופן שבו הן מגודלות היום – שיש אבא ואימא או בני-זוג מאותו מין וזה לא משנה – הדברים נתפסים ביתר טבעיות כשאבא מחתל ואבא מטייל, כל הדברים האלה שפעם הם היו משהו מאוד מאוד חריג. אם בעבר העוולות היו גלויות לעין, היום התיקון גלוי לעין והשיח המגדרי הוא כבר לא העניין. זאת המהפכה האמיתית. כך בעצם כתבה אליענה אלמוג בבלוג שלה על לחימת נשים ובצדק.
היום אנחנו לא מתרגשים כשאנחנו רואים שופטות – ויש לנו נשיאת בית-משפט עליון; רופאות, רופאות מוטסות אפילו; אנחנו רואות נשים בתפקידים בכירים במערכת הביטחון, בהייטק, בלואו-טק; סופרות מוכשרות, נשים בתיאטרון, שחקניות; נשים שבחרו, וזאת בחירה, להיות בבית ולהתמקד בגידול הילדים, וזה גם משהו שצריך לכבד אותו, זה הדבר הכי קשה בעיני; אנחנו רואים נשים בכירות בתקשורת, בכלכלה ובכל מקום. ישנן זוכות פרס ישראל, פרס נובל לשלום, פרס נובל כזה או אחר. הן נמצאות באזורי אסון ומסייעות, רואים נשים בכל מקום ומקום.
זה לא בחסד, ממש לא בחסד. לחשוב שעד לפני 100 שנה לא הייתה זכות בחירה לנשים, 100 שנה פחות או יותר, בארצות-הברית. אפילו בשווייץ, רק ב-1971, אדוני היושב-ראש, ניתנה זכות בחירה לנשים, לא ייאמן, אחרי תימן. היום, ערב-הסעודית – הבשורה הגיעה רק ב-2011. אצלנו, במדינת ישראל, מיום הקמת הכנסת נשים לא הופלו, הן בחרו. היו לנו לוחמות בתש"ח והיו לנו חלוצות והדרך לשוויון הזדמנויות נסללה עקב – תרתי משמע – בצד אגודל.
אני רוצה לדבר על אוכלוסייה שקרובה ללבי, גברתי השרה, חיילות וקצינות צה"ל. כאן, בבית הזה, הוועדה לקידום מעמד האישה הייתה להם בית. התיקון לחוק שירות הביטחון, שפרץ את הדרך לשוויון הזדמנויות של חיילות וקצינות צה"ל, קבע כי לכל אישה זכות השווה לזכותו של גבר למלא תפקיד בשירות הצבאי. יחד עם זה, החוק התחשב גם בשונות וגם בעניין של רלוונטיות התפקיד.
השונות, במקום שהיא לא רלוונטית אז היא לא רלוונטית. לכן אנחנו רואים היום לוחמות, ופתיחת תפקידים משמעותיים לנשים. אנחנו ראינו שאפילו באירוע של טרור מפקדת הפלוגה הייתה קצינה – זה לא נתפס כמשהו חריג – דבר שבעבר לא כל כך ראינו. טייסות – אני יכולה לספר מהניסיון האישי שלי שכשהבת הקטנה שלי טסה אתנו באיזו טיסה צבאית, היא שאלה אותי: אימא מי מטיס את המטוס כשמביאים לי כוס מיץ? היא חשבה שהטייסת יוצאת ומגישה לה כוס מיץ, כי זה נראה לה הכי טבעי שבעולם. אז תודה לאל, אפשר לומר שכשהיא הייתה בצבא כבר היו טייסות, וזה דבר מאוד מאוד מבורך.
אני רוצה להחזיר לנו את יום האם. אתם יודעים מה? יום המשפחה זה דבר חשוב, תייחדו לו יום, אבל אני חושבת שלנו האימהות מגיע שיהיה יום האם, כמו שהיה פעם. מירב, יום האם זה מאוד חשוב, את תראי.
מירב בן ארי (כולנו):
אנחנו תומכים בך.
ענת ברקו (הליכוד):
כשנסעתי עם קיטבג בתוך האוטו כי לא ידעתי איפה אני אלד – נסעתי לפיקוד דרום ולא ידעתי אם אני אלד ב"תל-השומר" או ב"סורוקה" ואיך זה יסתדר לי בלו"ז – אז אני חושבת שאני עשיתי את זה, ולא אישי. לכן אני רוצה את יום האם חזרה.
אדוני היושב-ראש, אני כבר מסיימת. המלאכה לא תמה; יש דברים רבים שצריך לעשות ולשפר. לדבר על רצח ואלימות כלפי נשים, אלימות כלכלית, חילול כבוד המשפחה, פוליגמיה, שזה נושא שעלה, ניצול נשים, סחר בנשים. צריך להתייחס לכל הנשים במרחב של המזרח התיכון, שסובלות – סחר בנשים – אני חושבת שהנשים נפגעות באופן מיוחד; גם נשים שמוכרחות והן נלחצות לפינת אין מוצא כדי לעשות פיגועי טרור בשם כל מיני נורמות התנהגות פסולות. יש לנו במה להתגאות אך הדרך עוד ארוכה. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אדוני היושב-ראש, מכובדתי השרה לשוויון מגדרי, חברים, אדוני, למען האמת אני חשבתי פעמיים אם אני צריך לנאום היום ביום האישה, כי – לתת את ההזדמנות לחברות שלי הח"כיות, מיכל, תמי או זהבה. הסיבה פשוטה: אני כגבר, כמה שאני אנסה, קשה לי להבין את הקשיים והאתגרים שעומדים בפני אישה באופן רשמי. אני לא אישה. אבל כדי לצאת מזה, אמרתי שאני אבא לשש בנות. אנא אבו אל-בנאת, ככה קוראים לזה. שש בנות, אז אני נמצא כאן לדבר בשמן.
שאלתי את הבת הבכורה שלי לפני שעליתי. אמרתי לה: מה את רוצה שאני אגיד? היא אמרה לי משפט, ואני רוצה להתחיל בו. אמרה לי: אבא, תגיד שלא יהיה שוויון על בסיס דתי או לאומי בלי שוויון על בסיס מגדרי. זה מה שהיא אמרה לי להגיד. אמרה לי: אנחנו בחברה הערבית, כל הזמן רודפים אחרי שוויון, רוצים דמוקרטיה ואומרים שדמוקרטיה זה עקרון השוויון; אבל אם אנחנו כחברה ערבית מסתכלים בראי, אנחנו לא מקיימים את השוויון הזה בתוך עצמנו.
כאן אני רוצה לייחד את דברי לחשבון הנפש ביני לבין החברה שלי. אני אתן לכם מנוחה, אדוני, אני לא אתן את חשבון השוויון הכללי, עוד נדבר עליו רבות. אבל ביום האישה – ואני מאוד חולם ורוצה שנגיע ליום שלא צריך יום אישה; זה יהיה דבר טריוויאלי, רגיל, שכולם שווים, כל אחד לפי הכישרונות, לפי ההזדמנויות. אבל מה לעשות, זה המצב.
אדוני היושב-ראש, על שלושה נושאים אני רוצה לדבר ביום הזה לגבי האישה הערבייה, כדי לגרום לכך שהחסמים יישברו בפני האישה הערבייה. אני רוצה להתחיל בשוק התעסוקה. יש סיטואציה מעניינת שמתפתחת וקורית אצלנו בחברה הערבית. מה המצב? אין לנו מספיק מקומות עבודה להציע לנשים הערביות, וכתוצאה מכך – הנשים רוצות לעבוד, אין לנו להציע. לחברה הערבית בתוך עצמה אין מספיק עבודה ואין לה מקומות עבודה להציע, אז נוצר מצב שקולטים את הנשים האלו בשכר שהוא רק על בסיס הוצאות, או פחות משכר מינימום. כי המעסיק הערבי אומר: אין לי מקום, אבל אני מוכן לקלוט, כדי להעסיק את האישה. אז חוסר מקומות תעסוקה לנשים, במיוחד במגזר הערבי, הוא אחת מהבעיות שאני רוצה שנציין אותן.
הדבר השני שאני רוצה להתייחס אליו בחברה הערבית, מאחר שאנחנו אומרים שיש לנו בעיה של חוסר כבוד לנשים בהרבה מקומות בחברה הערבית, ולפעמים אנחנו משתמשים בזה, בעיסוק האובססיבי במה שקרוי "כבוד האישה". אז אני אומר לכם, העיסוק האובססיבי – איך נקרא לזה, "כבוד המשפחה".
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
כבוד המשפחה.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אין כבוד.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
כבוד המשפחה. אנחנו מתעסקים עם זה הרבה. חברים, גברתי יושבת-ראש הוועדה למעמד האישה, עאידה, אני אומר: אישה עצמאית – תקשיבי טוב – היא לא פוגעת בכבוד המשפחה. מי שפוגע בכבוד המשפחה הוא הגבר האלים. ואלו הנתונים, שאנחנו סובלים.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
מה זה כבוד המשפחה? משפחה – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
אנחנו עוסקים בזה. אני מציין את זה. אני מסיים, זמני לא מאפשר לי להרחיב. אני רוצה לעשות כדי להבטיח – להסיר כל חסם בפני כל אישה שאני יכול, לפחות בסביבה הקרובה שלי, כדי להגשים חלומות, ושלא תהיה מגבלה. מה שנכון לגבר, נכון לאישה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אני מאוד מקווה שביום האישה הבא מצבנו יהיה הרבה יותר טוב. תודה, גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – בבקשה. חמש דקות לרשותך, בבקשה.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, כידוע, היום מציינים את יום האישה הבין-לאומי. מן הנהוג, בכל שנה ביום הזה מפלחים נתונים של הנשים: גובה השכר שלהן, כמה הן מרוויחות, כמה חד-הוריות יש, כמה נשואות, איפה הן עובדות, באיזה משרות. בכל שנה אנחנו מקבלים באתרים השונים גרפים איפה מעמד האישה נמצא, כמה אלימות הייתה סביב נשים – דבר מצער כשלעצמו. מדברים, נגמר היום, שוכחים את הנתונים, או מעכלים אותם, וממתינים לשנה הבאה.
מעמד האישה ביהדות לא נאמד ולא נמצא לאור יום מסוים של יום האישה. כל השנה, בכל יום, מחנכים אותנו מגיל קטן בגן הדתי על תרומתה של האישה. שלמה המלך, החכם מכל אדם אומר: "חכמות נשים בנתה ביתה". הדבר העיקרי – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
הוא החזיק אלף מהן.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – והחשוב ביותר הוא האישה. אבל – ופה מגיע האבל הגדול – הרמב"ם כותב שאם אתה רוצה לכבד את אותה אישה, יש גם דרך. אומר הרמב"ם: אוהבה כגופו – הרמב"ם החכם – ומכבדה יותר מגופו. כולנו מכירים את המשפט של רבי עקיבא: שלי ושלכם – שלה. רבי עקיבא יוצא מהבית שלו לבד, עם הארץ, לא יודע קרוא וכתוב. ואיך הוא חוזר אחרי 12 שנה, ואחרי זה אחרי 24 שנה? עם 24,000 תלמידים. וכשהוא פוגש את משפחתו, הוא אומר שהכול זה בזכות האישה. אשתו לא הייתה לצדו, היא לא עזרה לו פיזית, אבל שום דבר. הכוח שהיא נתנה לו הוא – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בתו של כלבא שבוע, היא לא נתנה לו שום דבר פיזי? אתה עושה צחוק?
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
לא, היא לא הייתה צמודה אליו – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
היא נתנה לו את הבסיס. בלי הבסיס הזה – – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – והיא נתנה לו הכול. יפה, ולכן הוא אמר – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
בלי הבסיס הזה שהיא נתנה לו, הוא לא יכול היה ללמוד כלום, האברך הגדול עקיבא.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
ולכן הוא אמר: שלי ושלכם – שלה. בגלל הכוח שהיא נתנה לו, הוא נתן את הכול. אבל לא – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
ואז הוא הלך להתחתן עם איזו נסיכה זרה. בוא, בוא.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
שום נסיכה זרה. הוא נשאר נשוי לה – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
נסיכה זרה – – – נסיכה.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
לא, לא, לא. לא, לא, אני לא יודע מה המקורות שלך. המקור של הסיפור הזה הוא התלמוד – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לא, זה נכון.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
– – ושם – – –
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
זה נכון, אבל אחרי זה הוא הלך והתחתן עם איזו נסיכה בת מלך.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
לא, לא, בגמרא שלי זה לא כתוב. אני לא יודע מה יש אצלך.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אחד הכובשים או הנכבשים.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
בגמרא שלנו הוא נשא לאישה – המקור הזה הוא הגמרא, הוא לא ממקום אחר. אבל עליתי לכאן בשביל לומר משהו אחר. יום האישה לא נמדד ולא מסתיים בלתת זר פרחים לאישה, אלא מעבר: כשאנחנו מפלים בין נשים זה דבר שצריך לעלות ביום האישה. כשיש נשים חרדיות שעובדות בהיי-טק ומקבלות חצי ורבע מהנשים החילוניות, או הלא-חרדיות; כשגננות חרדיות מרוויחות שליש מגננת שאינה חרדית; כשרואת-חשבון חרדית, שעברה את המסלול בדיוק כמו אישה לא חרדית, ולמדה באותו מסלול – אותם גרפים מציינים שהשכר שלה הוא פחות משליש. איפה אנחנו מציינים את יום האישה החרדית?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
בכל מקום.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
את יום האישה שאכפת לה לשמור על סביבת עבודה כמו שהדת שלה וכמו שהמצפון שלה מחייבים אותה? וכמו שהיא חינכה ומחנכת את הילדים שלה? בסוף היום, תלוש המשכורת שלה הוא שליש משל אישה אחרת. אני אסיים בתקווה שבשנה הבאה – ואני גם קורא לך, כיושבת-ראש הוועדה למען מעמד האישה – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
קיימתי דיונים בדיוק על הנושאים שהעלית.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
יפה. אני אשמח להשתתף. – – שבשנה הבאה אנחנו נציג פה לא רק את יום האישה, אלא גם את יום האישה החרדית, זאת שעובדת והיא שוות זכויות בשכר שלה כמו כולם. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חבר הכנסת עודד פורר – בבקשה, אדוני. חמש דקות לרשותך.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, גברתי. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חברותי חברות הכנסת, ראשית, אני אפתח אולי בדברים שאמר חבר הכנסת מלכיאלי. בהחלט, אני בלי אשתי לא הייתי יכול לעמוד כאן. ואני מיעוט גברי בבית – אישה ושלוש בנות ואני, אז אני חייב להיזהר בדברי. אני חושב שיום האישה הבין-לאומי הוא לא יום שצריך לציין אותו כיום מיוחד, אלא זה משהו שצריך להיות חלק שטבוע גם בהתנהלות וגם בהתנהגות שלנו. דווקא בהקשר הזה אני הייתי רוצה לספר על סיפור שפורסם לפני כחודש, על חיילת שמשרתת בקריה בתל-אביב. היא סיימה את יום השירות שלה, ורצתה לחזור לביתה שבגבעת-שמואל אחרי עוד יום של שירות, ועלתה על האוטובוס שייקח אותה מהבסיס לבית שלה בגבעת-שמואל.
לדאבון לבה, מסלולו של האוטובוס בדרך לגבעת שמואל עובר בבני-ברק. ובבני-ברק באותו הזמן התרחשה אותה הפגנה של הפלג הקיצוני – ואני מדגיש, של הפלג הקיצוני – של העדה החרדית בכלל כנגד נושא הגיוס, ואפילו כנגד מי שמגיע ודוחים את שירותו, שחס וחלילה, לא יגיע אפילו ללשכת הגיוס כדי לדחות את שירותו. או בכלל, אפשר לומר, כנגד כל מה שמדינת ישראל מייצגת כמדינתו של העם היהודי.
וברגע שהאוטובוס עבר שם, איפה שנחסם הכביש, היא החליטה שהיא יורדת מהאוטובוס והולכת את כמה מאות המטרים שנשארו לה עד הבית ברגל. וכשהיא הלכה ברגל, אז החלו לצעוק לעברה קריאות גנאי, ולהקיף אותה, חבורה של נערים, ולנסות להפחיד אותה ולבייש אותה, ולהטריד אותה, בסופו של דבר, כי היא הייתה מוטרדת באותו רגע.
עכשיו, אותם נערים שעשו את זה, לא רק שמה שהם עשו הוא מעשה חמור; הוא חמור שבעתיים כי הם עשו אותו לשם שמים. הם מבחינתם באותו שלב מקדשים את שם השם כשהם עכשיו פוגעים ככה באותה חיילת שיצאה לשרת.
ואני חושב שדווקא אולי – זה קורה בכל שנה, כי באזור חודש מרס, ה-8 במרס, שמציינים את יום האישה הבין-לאומי, באותו אזור גם פורים, אז ממש בשבוע הבא נחגוג את חג הפורים – אני חושב שחג הפורים בעצמו מספר על אישה גיבורה ועל מה שהיא עשתה, על אותה אסתר המלכה.
עכשיו, מה המשמעות של מה שעשתה אסתר המלכה? אסתר המלכה הלכה ונישאה לאחשוורוש בניגוד להלכה – היא פעלה בניגוד להלכה, הרי אסור לה להינשא לגוי – הלכה ונישאה לאחשוורוש. וכשמבקש ממנה מרדכי היהודי ללכת לאחשוורוש כדי לבקש ממנו בעצם למחול ולא לפגוע ביהודים, היא חוששת. והיא אומרת למרדכי: "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". ואומרים למרדכי את דברי אסתר, ומרדכי אומר להשיב לאסתר: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – אם את לא תעשי את מה שאנחנו מבקשים ממך עכשיו, היהודים יינצלו אבל את לא תהיי זאת שמצילה אותם. "ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
אומר לה מרדכי היהודי: זה התפקיד שלך. ועכשיו התפקיד שלך הוא ללכת למלך, והמשמעות של ללכת למלך זה אומר שהיא נוהגת שם בניגוד להלכה. והיא הולכת אל המלך, אבל היא עושה את זה כדי להציל את העם היהודי. אז זו הגבורה של אסתר, קודם כול, שאנחנו יכולים ללמוד עליה, על גבורתן של הנשים, ויש מספיק סיפורים כאלה בהלכה.
אבל אני חושב שראוי שאותם נערים שרדפו אחרי אותה חיילת ילמדו אולי את הפרק הזה קצת, שכשהם עושים דברים לשם שמים ובשם ההלכה ובכזאת קנאות, שומרים על איזושהי הלכה כזו או אחרת – שבכלל לא מבטאת לא את היהדות ולא את מה שאנחנו גדלנו עליו וחונכנו עליו ונחנך את ילדינו עליו – כדאי שהם ילמדו קצת איך נוהגים בכבוד, לא רק עם כל אישה אלא עם בני-אדם, וילמדו קצת על הגבורה של אותה אישה שקראו לה אסתר, שעשתה את זה תוך כדי שהיא לא נוהגת על-פי כללי ההלכה, כשהיא נישאה לאחשוורוש וכשהיא הלכה אל אחשוורוש. תודה, גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת עודד פורר. חברת הכנסת מירב בן ארי – האישה היום אצלנו. לא הייתי בטוחה שתחזיקי מעמד עד 8 במרס.
מירב בן ארי (כולנו):
אל תדאגי, יש זמן.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אולי היא תלד גם ב-8 במרס.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אגיד לך, עשינו exchange: היא בהיריון ולי יש צרבת. אז מצבה ממש בסדר.
היו"ר טלי פלוסקוב:
נכון. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך.
מירב בן ארי (כולנו):
אתם יודעים, שאפילו להגיע לפה אני מתנשפת.
תודה. גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה – קודם כול, חבר הכנסת פורר, אני רוצה להגיד לך שאסתר הייתה האנוסה הראשונה. האנוסים, התופעה של ה-Conversos, אותם יהודים שהמירו את דתם – אז היא האנוסה הראשונה, כי אומרים בתנ"ך שהיא לא אמרה את עמה ומולדתה. אז זה תמיד מעניין, כשלומדים על האנוסים יודעים שהתחלנו שם.
אז אני רוצה קודם כול להגיד שחשבתי המון מה אגיד ביום האישה. למרות שאני באמת גם בימים כאלה שבהם יש לי אישה קטנה בבטן, אני מודה, אז כאילו אמרתי: על מה אדבר? אבל אז הסתכלתי על סיפור חיי וגיליתי שלאורך כל הדרך כל הדמויות שהסתכלתי עליהן היו גברים. זאת אומרת, הייתי בצבא, אז היו לי שני מפקדים: אחד, זיכרונו לברכה, ארז גרשטיין, שנהרג בלבנון, היה דמות נערצת; אחריו היה לי מפקד חטיבה, ייבדל לחיים ארוכים, רב-אלוף גדי איזנקוט – עוד אדם שהסתכלתי עליו. תמיד הסתכלתי עליו.
סיימתי, הגעתי לאקדמיה, אז פרופ' רייכמן, שהיה הנשיא שלי, שנתן לי את ההזדמנות להתקבל לאקדמיה – גם הוא היה גבר. ואחרי זה המשכתי, הגעתי לקרן רש"י. מי היה מנכ"ל קרן רש"י? חבר הכנסת, כמו שאיילת קוראת לו, מסייה אלאלוף. ואז הגעתי למפלגה, וראש המפלגה שלי גם הוא גבר, משה כחלון. באמת, גברים משמעותיים בחיי, שגם נתנו לי הזדמנות.
וכל הזמן אמרתי לעצמי שיש לי הרבה הערכה לגברים האלה; באמת הם שינו לי את החיים – שינו לי את החיים – גם בצבא, גם פרופ' רייכמן, גם כחלון. אבל עם כל זה, אני מאוד מקווה שהבת שלי, בעזרת השם, כשהיא תגיע למסגרות האלה של צבא, עבודה, היא תוכל לשאת עיניים ולראות אישה, לפחות אחת, בכל הרצף הזה של החיים. לראות אישה ולהעריץ אותה ולהסתכל עליה.
ואני רוצה קודם כול להגיד לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – קודם כול להתנצל שלא הייתי, הייתי כל היום עם אלאלוף בוועדה. אבל את נהדרת. אני אתך בוועדות, את עושה דיונים חשובים, את מקדמת את האוכלוסיות הכי מוחלשות במדינת ישראל. אז גם להתנצל מפה, וגם להגיד לך שתמשיכי, אני אתך. את יודעת שלכל הסיורים – אני לא מוותרת, וכל פעילות. אבל באמת לברך אותך. לא אמרתי את זה בתחילת דברי כי הייתי חייבת לעשות את החיבור, אבל בהחלט כל הכבוד ותמשיכי בעבודה.
אתם יודעים, קראתי ביומיים האחרונים, בטח גם קראת, היו הרופאות, והמדעניות ב"רפאל", והיו הספורטאיות, שהייתה עליהן כתבה נהדרת, וראינו נשים באמת בכל התפקידים – ראינו את מנכ"לית "פייסבוק" שאירחה כמה נשים. והסתכלתי עליהן ואמרתי: וואי, מדהים, מדהים, כמה נשים. את יודעת, גברתי היושבת-ראש, את יושבת כאן עכשיו, זה גם נורא סמלי בעיני. אבל אני חייבת לומר שדווקא את הדברים שלי הייתי רוצה להקדיש לנשים שהן גיבורות אמיתיות בעיני. הן גיבורות והכול בסדר, אבל בעיני הגיבורות האמיתיות זו באמת אותה גננת בדואית שפגשנו בסיור, שלמרות כבלי המסורת והמשפחה הולכת ועובדת; וזו נג'אח הדרוזית שפגשתי בפקיעין, שלבת שלה יש צליאק – ואף אחד בכפר בכלל לא יודע מה זה צליאק, זה לא כמו אצלנו שכולם יודעים – והיא פתחה מאפייה מיוחדת בשבילה; ואני רוצה גם להגיד לעמית, הטרנסג'נדרית שלי, שגם את הכרת, שמגדלת ארבעה ילדים ומתמודדת עם קשיים לא פשוטים, כמו שהיא קוראת להם, דובים: מגדלת ארבעה ילדים כאישה כבר, למרות שפעם היא הייתה גבר. ואני רוצה גם להגיד לאם החרדית – ואפרופו, מלכיאלי, אני לא חושבת שזה צריך להיות: החרדים והדתיים וכולם, אנחנו חלק מפסיפס של נשים גיבורות. אותה אם חרדית שפגשתי מגדלת עשרה ילדים וגם הולכת לעבוד. זאת אומרת, אתה יודע, כל הזמן יש לי את הקושי, ואני אומרת לעצמי: אני, בעזרת השם, אגיע עם ילדה אחת, אבל עשרה ילדים – והיא עוד הולכת ועובדת ומרוויחה, נכון, לא מספיק, אבל גם היא גיבורה בעיני. ואתה יודע, פגשתי את אותה צעירה יוצאת אתיופיה חסרת בית שגדלה בפנימייה והגיעה לצבא, הייתה חיילת בודדה, והיום היא שוכרת דירה – היא גם גיבורה בעיני, כי כל אותן נשים כאלה הן חלק מפסיפס מורכב.
יש לי כאן עוד מלא דוגמאות לנשים, גברתי היושבת-ראש, שלא רק סודקות את תקרת הזכוכית, כי אולי הן עוד לא הגיעו לשם – כי לצערי הן עוד שקועות קצת עמוק בבטון של החברה שלנו; אנחנו כחברה חייבות לתת להן את ההזדמנות – לא לנפץ, פשוט לצאת מעומק הבטון שהן נמצאות בו ולהצליח, בניגוד לחברה, לדת, למסורת, וכל הדברים שלפעמים קצת מושכים אותן אחורה. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי, והייתי אומרת, לעוד מישהי שהיא בן ארי – זה שתי נשים שהיו כרגע כאן. אנחנו עכשיו מתחילים בתשובתה של הממשלה, וראשונה אני מזמינה את סגנית השר ציפי חוטובלי, סגנית שר החוץ – בבקשה, גברתי.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
חברי וחברותי חברי הכנסת, זה יום מיוחד במינו, יום האישה הבין-לאומי. גם אני אפתח אותו בהכרת תודה. גם אני רוצה להכיר תודה לאימא שלי הנפלאה, רוסיקו חוטובלי, שכל מי שמכיר אותה יודע שהיא באמת יכלה להיות ראש ממשלה. אני מתרגשת על הזכות הזאת לשרת בכנסת ישראל בזכות התמיכה הנפלאה ממנה; בשעה הזאת, כשרוב האימהות הולכות ומוציאות את ילדיהן מהגנים, אימא שלי היה זאת שהתנדבה להיות חצי אימא במשרה מלאה, אומנם כסבתא, אבל היא עושה את זה באהבה נורא גדולה, והיא בשבילי מקור השראה לאורך כל הדרך, כמי שלימדה אותי שאישה יכולה לשאוף להיות כל דבר, בכל תחום, בלי שזה סותר לא את החיים הרוחניים ולא את החיים בעולמות ההשפעה כאן, במדינת ישראל.
אחרי התודה הזאת אני חייבת לומר משהו מפתיע. השנה בחרתי לעשות סקר בקרב נשות ישראל ולשאול אותן מה הן רוצות. בדרך כלל ביום הזה אנחנו מדברות על כל הדברים שהיינו רוצות עבורן, אבל כנבחרת ציבור אני חושבת שזה חשוב גם להקשיב להן, לשאול אותן: מה הייתן רוצות שנעשה עבורכן כאן, בבית-המחוקקים? הייתי יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ואני מברכת את יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה הנוכחית. אני רואה בזווית העין את דלית, מנהלת הוועדה המיתולוגית, ואני אומרת לעצמי: כמה פעמים דיברנו על הסוגיה של השוויון בשכר, ודיברנו על סוגיות, באמת, של ייצוג שווה במערכת הפוליטית; אבל כשאתה מציב בפני נשים את השאלה: מה אתן רוצות, ובסקר ברשתות החברתיות, באמת, כל מי שרצתה, יכלה והצביעה, התוצאות היו מאוד מפתיעות.
במקום הראשון לא רק שלא היה הייצוג הפוליטי – הייצוג הפוליטי זכה למקום האחרון; במקום הראשון בחרו נשות ישראל, לפחות אלה שהצביעו בסקר אצלי, שהן רוצות יותר שעות פנאי עם הילדים ופחות שעות עבודה. במקום השני הצביעו אותן נשים שהן רוצות שוויון בין המינים. במקום השלישי דיברנו על מימון מסגרות חינוך לגיל הרך, שזה מאבק מאוד מאוד חשוב שהכנסת הזו מנהלת הרבה מאוד שנים, וגם לי הייתה הזכות לקחת בו חלק. ורק בסוף, כמו שאמרתי, החיים הפוליטיים. זה מאוד מעניין, כי מה אנחנו תמיד אומרים? קודם כול ניאבק על השוויון בשכר. נדבר על האפשרות להוריד את יוקר המחיה. אנחנו בכלל לא מדברים על איכות החיים.
משפחה ישראלית היא משפחה ייחודית במערב. האישה הישראלית היא האישה עם הכי הרבה ילדים במערב, לא רק במגזרים שידועים בריבוי הילדים, כמו המגזר הדתי-לאומי והחרדי, אלא באמת, גם האישה החילונית בישראל, יש לה שלושה ילדים. זה דבר מאוד חריג ונדיר במערב.
אני חושבת שעל זה לא מדברים. לא – על הזכות להיות הורה, על זה כולם מדברים; על הזכות להיות הורה בפועל. כי מה קורה לנו, בעצם? שעות העבודה ושעות הלימודים הן לא בהלימה. החופשות של הילדים והחופשות של ההורים הן לא בהלימה. הילד או הילדה מסיימים את גן-הילדים ב-16:00, ובמערכת החינוך הפורמלית, מכיתה א', ב-13:00 או ב-14:00. מה קורה בפער שבין השעה שבה הילדים מסיימים את שעות החינוך הפורמלי, לבין השעה שבה הורים חוזרים היום מהעבודה – 20:00, 21:00, יש היום משרות בהיי-טק ובעריכת-דין שאנשים גם מגיעים הביתה ב-22:00. מתי מתקיימות הפעילויות של שעות המליאה? הבניין הזה, איך הוא יכול לשנות את עצמו כדי להתאים את עצמו לעולם שבו הורים רוצים גם לנהל חיי משפחה?
אני חושבת שזה האתגר האמיתי. צריך להקשיב לקול הזה שעולה מלמטה, מהשטח, מהנשים, ולשאוף לשוק עבודה שמאפשר גם לגברים וגם לנשים שהם הורים לראות את ילדיהם בשעות שבהן ילדים פעילים, שזה בין 16:00 ל-20:00 – ואם מדובר בילדים של פוליטיקאים, כנראה זה גם 21:00 ו-22:00.
מירב בן ארי (כולנו):
יש לי פה מקום לאופטימיות.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
הנקודה החשובה בעיני היא קודם כול לדבר על "משרות הורים", ולא על "משרות אימהות", כי כשהופכים את האישה למי שנשארת מאחור בתקופה שבה היא מגדלת ילדים, הופכים את זה לבעיה של נשים; וילדים הם לא בעיה, ובטח לא של נשים. ילדים הם ברכה של כל החברה שלנו.
אני רוצה להגיד לך משהו באופן אישי, מירב. כשאני הגעתי לבית הזה לפני שמונה שנים ישבתי בוועדת האתיקה של הכנסת ושלי יחימוביץ הייתה היושבת-ראש. לראשונה הגיעה לפתחנו השאלה מה קורה כשחברת כנסת יוצאת לחופשת לידה. מעולם, בתולדות מדינת ישראל, 60 שנה לא יצאה חברת כנסת נבחרת ציבור לחופשת לידה. היועץ המשפטי של הכנסת אמר: נבחרי ציבור, אין להם חופשת לידה, אי-אפשר להחליף אותם. אז אני מקווה שעוד אנשים חושבים שקשה להחליף אותנו, למרות שאנחנו מתחלפים, ופשוט ניסינו בכל דרך אפשרית לאפשר לחברת הכנסת בזמנו אנסטסיה מיכאלי לצאת לחופשת לידה, והיא הייתה הראשונה. מאז, שש נשים – אני רואה את אורלי, ואני רואה את גילה, אני עצמי ילדתי כאן שתי בנות. באמת, היו עוד חברות כנסת שילדו. את, בדרך – ואני מברכת אותך מכל הלב שתהיה לך לידה קלה וחזרה לכאן בקלות, זה לא פחות מאתגר. אני אומרת לכם שהשינויים בבית-המחוקקים – אני רואה יותר ויותר אבות צעירים שאכפת להם לראות את הילדים שלהם, כמו שאמר חבר הכנסת פורר, והדברים האלה צריכים לפעם בבניין הזה.
פניתי ליושב-ראש הכנסת בשבוע שעבר. יולי אדלשטיין, מעבר לעובדה שהוא באמת יושב-ראש כנסת נפלא, הוא גם פמיניסט, וכשאני ילדתי את בתי הראשונה הוא אפשר לי להפוך את הלשכה שלי לחדר תינוקת ולהביא לשם מטפלת בשביל להמשיך את חופשת הלידה מהכנסת. אני רוצה להגיד לכם שדנו ביחד בשאלה איך מתאימים את שעות העבודה של הכנסת לשעות עבודה של משרה רגילה; לא משרה שהיא משרה שנייה, כמו שהבית הזה התחיל. איך הבית הזה התחיל? כמקום לגברים שבאים אחרי שעות העבודה הפורמליות לעשות פעילות ציבורית, כמשרה שנייה. מאז ביטלו את היכולת של חברי הכנסת לעבוד בעוד עבודה, אבל הבניין הזה ממשיך להתקיים בשעות דיונים ארוכות לתוך הלילה, מ-16:00. אז פתחנו את זה לדיון ואני כבר מזמינה את חברותי חברות הכנסת להציע הצעות איך לייעל את שעות הדיונים בכנסת כדי שבסוף נגיע למספר שווה של חברים וחברות בכנסת.
אני חושבת שהמהפכה הבאה היא המהפכה בשוק העבודה, התאמה של שעות העבודה ליכולת לקיים חיי משפחה. ובינתיים, ברכות לכל חברותי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לסגנית השר ציפי חוטובלי. אני מתכבדת להזמין את השרה לשוויון חברתי, חברת הכנסת גילה גמליאל, שעושה לא מעט למען נשים.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
כבוד היושבת-ראש, חברות הכנסת, חברי הכנסת, כל מי שהגיעו לכאן היום, ראשית אני רוצה לברך את מי שהעלו את הנושאים שעל סדר-היום ביום שלאורך כל היום מציינים אותו בכנסת. יום האישה הבין-לאומי זה יום שמבחינתנו הוא יום חג עבור הנשים. ביום הזה אנחנו בוחנות ובוחנים איך התקדמנו, מה יש עוד לעשות על מנת להתקדם. הראייה היא ראייה יותר אופטימית, עם הצבת יעדים מובנים, ורוצים ורוצות כולנו לראות איך התקדמנו.
סגנית השר ציפי חוטובלי, בהחלט אנחנו רואות יותר ויותר גם חברות כנסת צעירות. אני זוכרת שכשהתמודדתי בפעם הראשונה לכנסת זה היה כשהייתי בגיל 24. אני זוכרת שהייתי במקום ריאלי ברשימה, וירדנה ארזי כמראיינת אמרה: מה זה, כזאת צעירה? אני אצטרך להביא חיתולים לכנסת. היא לא התכוונה לילדים, אבל לימים מסתבר שכן, היא צדקה. אז כן ירבו, כמה שיותר, וזה באמת מבורך. בעזרת השם, חברת הכנסת מירב בן ארי, לידה קלה, וכן, כמה שיותר.
אני רוצה להתייחס לדברים שנאמרו כאן היום. תראו, בעיקרון היום הכנסת נמצאת עם מספר חברות הכנסת הגדול ביותר, אבל עדיין מצבנו לא כזה טוב. 33 מתוך 120 זה אחוז ממש זועק לשמים לשינוי, אבל כשאני רואה את העתיד אני די נמצאת בסיטואציה שבה, גברתי היושב-ראש, אני לא רואה בראייה אופטימית את העתיד של הייצוג של הנשים פה, בבית הזה. הסיבה היא פשוטה. אם אני בוחנת את זה אובייקטיבית, חברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי אמרה: יש כאן סיעות בבית הזה ללא נשים. אבל לא רק זו הבעיה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
שלא מרשות לנשים.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
הבעיה היא שיש לנו כאן סיעות שהיושבי-ראש שלהן הם גברים והם ממנים את הנשים, אבל כשיש להם הזדמנות למנות לממשלה זה לא מקבל את הביטוי. כלומר, המצוקה שקיימת, שיותר ויותר מפלגות הן יותר עם ממונים וממונות מאשר נבחרים ונבחרות – זו בעיה דמוקרטית אקוטית בעיני גם בהיבט של הייצוג של הנשים במערכת הציבורית. כי אישה שנמצאת ברשימה וצריכה לחשוש מעמדת היושב-ראש שלה, שהוא גבר רוב הזמן, אז יש פה באמת מצוקה, וצריך לבחון אותה – את שינוי שיטת הממשל במדינת ישראל: מצב שבו מי שיקבע את הרשימות זה יהיה הציבור שבא להצביע. כאשר תהיה אפשרות שכל אזרחית ואזרח יגיעו לקלפיות ושם הם יצביעו לגבי הרשימות – אז, אני מאמינה, הסיכוי שבבית הזה יהיה רוב לנשים, או שוויון לגבי נשים, יהיה הרבה יותר, מוחלט.
לגבי ההיבט של מה אנחנו רוצות ורצינו ומה המשרד שלי כשרה לשוויון חברתי קידם בשנה האחרונה, כבר אני שמחה לבשר שבפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ניתנה לי הזכות כשרה לשוויון חברתי לממש את החלטת הממשלה בנושא תקציב מגדרי. בפעם הראשונה משרדי הממשלה הם אלו שהגישו לאן הכסף עובר, בין נשים לגברים. ולעתיד לבוא, היעד הבא שלנו הוא שהתקציב, יבנו אותו מלכתחילה מתוך ראייה מגדרית.
אני גם שמחה לבשר שבהקשר הזה סגרנו עם מנכ"ל משרד הפנים ושר הפנים שאנחנו נעביר סדנה לכל הגזברים והתקציבאים ברשויות המקומיות, על מנת שגם הם, את התקציב של הרשויות המקומיות יתחילו לבחון בראייה מגדרית. זה שינוי דרמטי, כי הכסף מאוד מכריע ומשפיע על השוויון במדינת ישראל. לטעמי, זוהי אכן בשורה מאוד טובה לגבי מה שדיברתי עליו קודם, שאנחנו מתקדמות מפעם לפעם, משנה לשנה. אבל אין ספק שהדרך עוד ארוכה ביכולת שלנו להגיע לשוויון מלא.
בנושא של פערי השכר – אחד המרכיבים הבעייתיים ביותר זה נושא השעות הנוספות, ונשים פחות מממשות את השעות הנוספות שלהן בעבודה. אז הובלנו את אותו פיילוט של ההכרה בשעות נוספות מן הבית – כלומר, עבודה מהבית תתחיל להיות מוכרת, וכאן אני מאמינה שזה יצמצם באופן חלקי את הפערים.
בעיה נוספת זו בעיה של כוננויות. במרכיב השכר יש בעיה של כוננות. נכון להיום, ממה שלמדתי את החומר לעומקו, הכוננות זה לא משהו שנתון לשיקול דעת. זו בדיוק הבעיה האמיתית שקיימת במדינה: אין אסטרטגיית שכר במדינת ישראל במגזר הציבורי. כלומר, בגופים שיש להם יותר כוח של ועדים חזקים, השכר באופן אוטומטי הוא יותר גבוה; במקומות שבהם אין ייצוג מספק, השכר הוא נמוך. הכוננויות הן אותן פשרות שאנחנו שומעים תמיד שאותם ועדים מגיעים אליהן בסופו של יום, הטבות השכר, וזה מקובע בקיבעון מובנה ולא מגיע לפתחן של רוב הנשים במגזר הציבורי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
וכך או כך, השכר כבר 14 שנה – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
ההיבט הזה של הכוננויות זה דבר חדש שעלינו עליו – כתוצאה ממה? מהפירוט של התקציב המגדרי. אז רואים בדיוק איפה הבעייתיות וממה היא נובעת. סוגיית הכוננויות צריכה להיבחן, אני כבר דיברתי על זה עם יושבי-ראש ההסתדרות והממונה על השכר בניסיון למצוא איזשהו פתרון שייתן מענה להיבט הזה של צמצום פערי השכר.
יש הרבה מה לעשות בהרבה מאוד מהתחומים. אני באמת ובתמים מאמינה שהייצוג של נשים כאן, בבית הזה, הוא קריטי, ועל כן כמה שיותר נשים צריכות גם להתמודד במקומות של המפלגות שבהן כן יש אפשרות להתמודד. ואני אומרת, כשאנחנו כאן – אנחנו רואות את זה, חברות הבית מכול הסיעות: כשאנחנו מאוחדות, אנחנו מובילות את השינויים בהיבט המגדרי. אני, כשרה לשוויון חברתי, לא רק שלא מעכבת הצעות חוק פרטיות של חברות כנסת שמציגות הצעות חוק שנוגעות לפן המגדרי, אלא אני דורשת שלא תהיה הצעת חוק ממשלתית שתעכב אלא אנחנו נקדם ונעודד ונתמוך, ואנחנו רואות את המצע המאוד-נרחב של חוקים שמתקדמים פה על מנת לקדם את הנושא של העצמת הנשים.
אני רוצה לעדכן אתכם לגבי יום האישה הבין-לאומי. האו"ם, במהלך השנה האחרונה, רוצה לאמץ את העקרונות של ה-SDGs, אלה יעדי פיתוח בר-קיימא שהאו"ם מציב. כשבחנתי שם את ההיבטים שאותם הם הציגו והתכווננו אליהם, אנחנו נמצאות במדינת ישראל במקום מאוד מאוד מתקדם. מרבית הסוגיות שעלו – אנחנו כבר נתנו עליהן את המענה, ומבחינת מדינת ישראל אנחנו מאוד מאוד מתקדמות ומתקדמים בעניין הזה. היעדים שהם הציבו שעוסקים בשוויון המגדרי ובהעצמת נשים ונערות בעצם כוללים תתי-סעיפים כמו הפסקת כל סוגי האפליה נגד נשים ונערות. במדינת ישראל החקיקה בהיבט הזה מאוד מתקדמת. יש הרבה מה לעשות בפן של האכיפה.
הפסקת כל סוגי האלימות נגד נשים ונערות, כולל סחר בנשים וניצול מיני – במדינת ישראל הוקמה ועדת חקירה בזמנו, שתטפל בסחר בנשים, ואני שמחה לומר שאנחנו כמעט ומיגרנו לחלוטין את בעיית הסחר בנשים במדינת ישראל. גם הקמת הגדר מול מצרים סייעה בכל ההיבט הזה. אבל יש לנו הרבה מה לטפל בנושא של האלימות נגד נשים, למרות החקיקה המתקדמת. וגם לפתחי – הגשתי תזכיר חוק בנושא אלימות כלכלית, קיבלנו שם הרבה הערות מהציבור ובקרוב זה יגיע לפתחה של הכנסת גם כן להצבעה וייתן גם את המענה, ולא רק זה; גם סוגיות האלימות האחרות שכן יש להן מענה חקיקתי-ענישתי במדינה.
מיגור נישואי קטינות – אני שמחה שניתנה לי הזכות לקדם את העלאת גיל הנישואים לגיל 18 במדינת ישראל. מה שאני רוצה לומר, שמבחינתנו זה מחייב גם את האכיפה של העניין, לא רק פן החקיקה, ואלה דברים שאנחנו יותר ויותר דורשות בראייה כללית. מילת נשים – כמעט לא נתקלים בה בארץ, וזה דבר שאולי מצריך בחינה נוספת כי זה בזמנו עלה כבעיה שהחלה, לצערנו, באזור דרום הארץ, ולשמחתי אנחנו לא ממש מקבלות עוד תלונות בשיח הזה.
ההכרה בעבודה שהיא לא משולמת ועבודה מהבית – אז כמו שאמרתי קודם, יש את הפיילוט להכרה חלקית בעבודה מן הבית, אבל צריך גם יותר ויותר לעגן את העבודה הפיזית מהבית שלא קשורה למקומות העבודה. כלומר, כשאני בוחנת את הנושא של נשים, אנחנו רואות שנשים, בפרק מסוים בחייהן, בחתך גילאים של כמעט כעשור, ממש יוצרות סיטואציה – השילוב של ההורות והקריירה: הרבה מאוד מהפעמים או שהן מוותרות על הקריירה בכלל או שהן מצמצמות את פעילותן להתקדמות בקריירה על מנת להוביל את השילוב. אז כאן אנחנו נלחמים על כמה דברים – – –
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אנחנו נלחמים על כמה דברים ומנסים לקדם כמה דברים, וברובם זה מקומות עבודה תומכי משפחה, שזה טוב לעסק וטוב למשפחה, על מנת לעודד את בעלי העסקים שתמומש ההורות הזאת, עבור העובדים. אבל לא פחות חשוב, יש את החקיקה שקידמנו כאן במהלך הקדנציה הזו, גם הסוגיות של חופשות הלידה, גם ההכרה שאנחנו מעניקים לגברים ומגלמים להם את זה ממש בהכנסה, ובעיני לא פחות חשוב – ההכרה שצריכה להיות כבר בבית הזה לגבי ביטול חזקת הגיל הרך. גם בהיבט של גירושין, המדינה צריכה לתפוס את ההורות השוויונית כדבר שהולך לאורך כל הדרך, ועל כן, בעיני, זה חלק מרכזי בראייה הכללית של הנושא.
ייצוג הולם והשתתפות נשים בהנהגה בכל הרמות ובקבלת החלטות בפוליטיקה ובכלכלה, אלה דברים שאנחנו, במדינת ישראל, מהצד האחד מאוד מאוד מתקדמות – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
יש כבר מועמדת לראש הממשלה, אז הכול בסדר.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אני אומרת, כשאנחנו מסתכלות ומסתכלים – כן ירבו. הייתה לנו ראש ממשלה במדינת ישראל. יש לנו – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
ראיתי שאיילת הודיעה שהיא תתמודד, כל הכבוד.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
כן ירבו. הלוואי ונשמע שהרבה מאוד נשים מתמודדות, זה דבר מבורך. אני בעד שכמה שיותר נשים יתמודדו, גם לכנסת, גם על עמדות מפתח, גם על הנהגת המדינה. זה דבר שהוא דבר נכון וטוב למדינה דמוקרטית וזה דבר שלא צריך להיות מופתעים ממנו אלא צריך לעודד אותו וכמה שיותר. אני אומרת – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
גברתי השרה, אנחנו צריכים לסכם.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אני במשפט סיום. אני רוצה לברך את הוועדה לקידום מעמד האישה, שהיום התקיים בה דיון מאוד מקצועי בעניין נשים בחברה הערבית.
קידמנו בהצעה, החלטת הממשלה על שילוב האוכלוסייה של המיעוטים בישראל, ממש מענה ייעודי לשילובן של נשים ערביות. הצבנו גם יעד אסטרטגי של 42% בתום החומש הקרוב, עוד ארבע שנים כבר, כי עברה שנה בתוך התוכנית, וכולי תקווה שגם כאן, ואני מאמינה, נראה תוצאות מבורכות.
אז שיהיה לכולנו יום אישה בין-לאומי שמח. אנחנו מתקדמות אבל אין ספק שצריך להאיץ את הקצב ולשלב כמה שיותר זרועות על מנת להגיע למצב המיוחל: נשים חרדיות, ערביות, מכל המגוון הרחב של הקשת היפה שקיימת במדינת ישראל, בשוויון חברתי ובשוויון מגדרי. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לשרה לשוויון חברתי, חברת הכנסת גילה גמליאל. גברתי השרה, אני מבינה שאת מציעה להסתפק בתשובתך. האם חברי הכנסת שדיברו כאן, כולם מסכימים לכך? אני רואה תשובה חיובית, לכן אנחנו מסתפקים – – –
קריאה:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
לא, לא, לא צריך להצביע. אם כולם מסכימים להסתפק בתשובתה של השרה, אין צורך בהצבעה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר טלי פלוסקוב:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת. בבקשה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורים) (מס' 29), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת הכספים.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק עובדים זרים (תיקון מס' 20) (הגנה על עובדים זרים), התשע"ז–2017, של חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 34) (תגמולים לנפגעי פעולות איבה שהתרחשו מחוץ לישראל), התשע"ז–2017, של חברי הכנסת חיים ילין ודוד ביטן.
החלטת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות), בסעיפים מהצעת חוק ההסדרים ובהצעות חוק בעניין תקופת לידה והורות, בדבר פיצול הצעת חוק רפורמה בתקופת הלידה וההורות (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017; החלטת ועדת הכספים בדבר פיצול חלק שפוצל מהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, אדוני.
הצעות לסדר-היום
ציון 75 שנים לטביעת האונייה "סטרומה" ולפוגרום ביאשי
היו"ר טלי פלוסקוב:
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לציון 75 שנים לטביעת האונייה "סטרומה" ולפוגרום ביאשי, מס' 6554, 6564. האנייה טובעה בלב ים בפברואר 1942 כשעל סיפונה 768 מיהודי רומניה, ניצולי השואה, גברים, נשים וגם 103 ילדים. עמם נספו גם עשרה אנשי צוות.
הטרגדיה של "סטרומה" וגורלם של מאות נוסעיה היא המחשה למר גורלם של היהודים באירופה באותה תקופה, בצל השואה, שנאלצו לברוח מאימת המשטר הפאשיסטי בדרך לא דרך אבל כעם בלי בית, שלא היה רצוי בשום מקום.
האונייה לא הגיעה ליעדה המתוכנן, איסטנבול. היא גורשה ונגררה ללב ים בלי מזון, ולבסוף טובעה בידי צוללת סובייטית. האונייה הרעועה שקעה במהרה למצולות, ורק אדם אחד הצליח להינצל: דוד סטוליאר, שלימים לחם בצבא הבריטי, בהגנה ובמלחמת השחרור, ניהל עסקים ברחבי העולם ונפטר לפני כשלוש שנים, בן 91.
אנחנו מציינים היום גם אירוע אחר שהתרחש ברומניה, לפני "סטרומה", ובמידה רבה השפיע על יהודי רומניה לעזוב בכל מחיר. זהו הפוגרום האכזרי שהתרחש בעיר יאשי, שבמהלכו נרצחו למעלה מ-14,000 יהודי העיר בהוראת שליט רומניה, בידי חיילי הצבא הרומני ובסיוע כוחות גרמניים. רבים אחרים הוכו, עונו והושפלו. בתים ועסקים נבזזו ונהרסו. משפחות שלמות נורו למוות בבתיהן. אלפים גורשו ברכבות מסע, רבים מהם מתו כבר בקרונות הצפופים והחנוקים. פוגרום יאשי הוא אחת מנקודות השפל המשמעותיות של שואת יהודי אירופה, והיה אחד האירועים הקשים שנתן את האות לתחילת רצח העם היהודי.
שני אירועים אלו חקוקים היטב בזיכרון הציבורי שלנו גם כיום ומהווים תמרורי אזהרה ותזכורות חשובות לכך שעם שאין לו קרקע משלו תחת רגליו הופך עד מהרה למרמס ולטרף קל, בוודאי כשמדובר בעם היהודי, שתמיד היה מטרה ראשונה וקורבן לשנאה.
גילויי האנטישמיות מהסוג שאנחנו רואים גם כיום הפכו בימים של טרם מדינת ישראל מהר מאוד לקשים בהרבה: להתעמרות, לאלימות ולטבח אכזרי וגזעני – בלי שהייתה לנו, כאומה, יכולת של ממש להתמודד אתה. תודה לאל, לא עוד, ובעזרת השם, לעולם לא עוד. תודה.
אני מזמינה את חבר הכנסת אילן גילאון להמשך הדיון בנושא. אגב, העיר יאשי זו עיר שאנחנו אומרים שמאוד קרובה לעיר שנולדתי בה, מולדובה, במדינת מולדובה. אני חושבת שבדרך לישראל עברנו דרכה. בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך.
אילן גילאון (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, גם אני נולדתי במולדובה. גברתי, אני באמת נרגש מאוד לארח – ובעצם זו סגירת מעגל – את כבוד ראש עיריית יאש, כך יש לומר, יאש.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אנחנו אמרנו יאסי בזמנו, נכון?
אילן גילאון (מרצ):
אצלנו אומרים יאש. כבוד ראש העיר מיכאי קיריקה, סגן ראש העיר – – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אפשר באמת לברך את ראש עיריית יאש פה אצלנו.
(מחיאות כפיים)
אילן גילאון (מרצ):
את חרבג'יו גבריאל וסילי, זה סגן ראש העירייה. את נציגת השגרירות אדינה קנדראה. את הרב יוסף וסרמן, חברנו הטוב, מחולל מצעד החיים בדורוחוי ויאש, ואת כל חברי הטובים, שאני רואה אותם ביציע, שהמתינו בסבלנות רבה, ואני מודה לכם על כך, לאירוע הנוכחי, שאנחנו מציינים כאן.
אני מוכרח לומר, גברתי, שזה אירוע מרגש ביותר כי אנחנו, 76 שנים אחרי, בעצם סוגרים מעגל עם ראש עיריית יאש; אותה עירייה שהייתה לה אחריות מכרעת לגבי הפוגרום הגדול בעיר יאש, בירת מולדובה בצד שאני נולדתי בו. הפוגרום התרחש ב-29 ביוני 1941. "פוגרום", כידוע לך, בא מהמילה השמדה, הרס. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב העביר שטחים לידי הרוסים והאוקראינים בבסרביה, ובצפון טרנסילבניה – לידי ההונגרים. המלך הוגלה, ובנו בן ה-19 הומלך במקומו, כשלמעשה השלטון היה בידי הגנרל אנטונסקו, הרודן הפאשיסט באותה תקופה. אנשי דת ולאומנים רומנים שברחו מפני הרוסים האשימו את היהודים ששיתפו פעולה עם הקומוניסטים וטבחו בנוצרים הרומנים.
הפרת ההסכם וההתקפה על ברית-המועצות הביאו את גרמניה לכבוש שטחים שנמסרו לרוסים ב-1941. תוך מספר ימים, תחת שלטון צבאי גרמני, הוציא אנטונסקו פקודה לגרש ולנקות את העיר יאש מהיהודים, ובמידה שתהיה התנגדות בנשק חם, יש לירות ולהשמיד את המתנגדים.
יהודי יאש הרגישו בפעילות הרוחשת סביבם, חברים נוצרים התריעו שעומדים לפגוע בהם, אינטלקטואלים ואנשי רוח עזבו את העיר, מחשש לעצמם וגם כי לא ירצו לקחת חלק במעמד ובמתרחש. נוצרים סימנו את בתיהם, גברתי, בצלבים, כדי לסמן את הרכוש. היהודים הואשמו באופן גלוי כי הם אחראים להפצצות הסובייטיות מהאוויר. צעירים יהודים גויסו לחפור בורות גדולים בבית-הקברות היהודי. מפקדים במשטרה ובצבא הפיצו ידיעות כי היהודים עוזרים להפצצות וליריות בתוך העיר. הפוגרום ביאש היה דומה לזה שנערך שנה קודם בדורוחוי. ההבדל המשמעותי בין שני הפוגרומים היה בהיקף המספרי ובשיתוף הפעולה של האוכלוסייה האזרחית: הם הובילו את הצבא והמשטרה אל מגורי היהודים, למקלטים שבהם הסתתרו היהודים.
המשמר הקומוניסטי הרומני הכחיש במשך שנים את היקף ההשתתפות של האוכלוסייה הרומנית האזרחית והאשים את הצבא הפאשיסטי הרומני והגרמני בטבח של יהודי יאש. היהודים שהובלו לחצר ה"קסטורה" נשדדו והוכו על-ידי השוטרים, גם הצבא הגרמני שיתף פעולה. הרצח ההמוני בוצע באלות ובגרזנים, נשק ההמון. זה היה נשק ההמון. אלו שלא נרצחו בדרך הובלו לתחנת הרכבת, הועלו על רכבת המוות. בגלל הדוחק אלפים נחנקו למוות.
בפרעות יאש נספו, גברתי, 15,000 איש. ככל שחוקרים את השמדת יהודי אירופה בתקופת השואה עולות שאלות מטרידות לגבי שיתוף הפעולה של האוכלוסייה האזרחית המקומית, עוד לפני שנתבקשו או נצטוו, וחדוות ההרג של השכנים – החבר לעבודה, השותף לעסקים, הרופא, המורה. מה גורם לאדם רגיל ונורמטיבי להפוך לרוצח? האם הדבר הזה יכול להתרחש בנסיבות כאלה בכל מקום אחר? אני אומר לך, גברתי: כן. פעם הסיתו נגד היהודים במה שנהוג לכנות "עלילות דם". מהי בעצם עלילות דם? בהוויה האקטואלית זה בדיוק ה-fake news: זה להסית ולהצית ולפלג ולהפריד ולהפחיד. זאת השיטה.
ולכן, אני לא יכול לסיים את הנאום הזה, גברתי, אלא בציטוט של חנה ארנדט מתוך הספר "אייכמן בירושלים": "האמת העצובה היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים".
הדבר החשוב ביותר, גברתי, זה הלקח. סגירת המעגל הזה עם ראש עיריית יאש כאן היא אג'נדה של חיים עבורנו – עבור המדינה שלנו, עבור הקהילה הקטנה שלי, שאני כל כך גאה להשתייך אליה; וצריך להיזהר שדברים כאלה לא יקרו בנסיבות אחרות ובמקומות אחרים. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. מאוד קשה לא להסכים למילים שלך, זה ברור. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לרשותך.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הערה לפני הדברים, הסעיפים – גברתי היושבת-ראש – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
כן, כן.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – ונשיאות הכנסת: הסעיפים החשובים שדנים בהם ביום שלישי הם בסתירה לריקנות של הכנסת. אולי תשקלו אם זה נכון לנהל את ימי שלישי כפי שהם מתנהלים, וזו לא הפעם הראשונה.
הכנסת מציינת היום, בצער רב, 75 שנים לטביעתה של אוניית המעפילים "סטרומה". אני מצטט: "מוקדם בבוקר צוללת סובייטית ירתה עלינו טורפדו. הספינה התאיידה מסביבי, מייד נהרגו כ-500 נוסעים. אני הוטחתי אל הים עם כמה מאות אחרים. במשך 36 השעות הבאות אף אחד לא בא לעזרתנו. כולם מתו. כולם, חוץ ממני".
כך מתאר דוד סטוליאר, הניצול היחיד מ-769 הפליטים שעלו על האנייה בדרכם להימלט מהשלטון הפאשיסטי ברומניה. השבוע לפני 75 שנים טבעה אוניית המעפילים הרומנית "סטרומה". הטביעה הייתה האסון הימי הגדול ביותר בתולדות מפעל ההעפלה והאסון הימי האזרחי הכבד ביותר במלחמת העולם השנייה.
בדצמבר 1941 עלו בנמל קונסטנצה שברומניה 769 פליטים יהודים שניסו להימלט מרומניה הפאשיסטית על סיפונה של אסדה ישנה להובלת בקר, ששמה היה "סטרומה", כדי להעפיל לארץ-ישראל. "סטרומה" הייתה אונייה בולגרית שנבנתה בשנת 1867 בניוקאסל אנגליה כספינת נהר, ורוב הפלגותיה היו בעיקר בדנובה.
הצפיפות בספינה הייתה קשה, ולא היו בה אמצעי תברואה ובטיחות. האונייה יצאה לדרכה כחצי שנה אחרי ראשית הטבח ביהודי בוקובינה ובסרביה, בעת שהקהילה היהודית ברומניה חיפשה דרכים להתמודד עם המציאות החדשה. האונייה הגיעה לאיסטנבול שבטורקיה לאחר שחוותה כמה תקלות חמורות במנוע כלי השיט. השלטונות הטורקיים לא התירו לה לעגון מחשש כי נוסעיה יישארו בטורקיה לאחר ששלטון המנדט הבריטי יסרב לאפשר את כניסתם לארץ-ישראל.
עשרה שבועות היו המעפילים כלואים בספינה באזור המיועד לאוניות בבידוד, ומצבם הלך והחמיר. הם ניסו לתקן את הספינה להמשך ההפלגה אך נתקלו בקשיים רבים. נעשו מאמצים רבים לשכנע את הבריטים להתיר את כניסתם של העולים לארץ-ישראל על חשבון מכסת העלייה המותרת, אך לשווא. ממשלת טורקיה דחתה בתוקף את הבקשה להעביר את העולים, עד שתוסדר עלייתם, למחנה זמני שימומן בידי ארגונים יהודיים.
כאמור, במשך 70 יום שהתה האונייה בנמל איסטנבול כשהנוסעים סובלים מתנאי מחיה קשים. לבסוף נואשו הטורקים מהניסיון למצוא פתרון מוסכם, וב-23 בפברואר 1942 נגררה האונייה אל מחוץ לנמל לעבר הים השחור. בבוקר שלמחרת, בזמן שהאונייה נסחפה אל לב ים משום שהמנוע שלה עדיין היה משותק, ירתה לעברה צוללת רוסית, טורפדו שפגע בה וגרם לשקיעתה. כל נוסעי האונייה, ובהם 103 ילדים, טבעו או קפאו למוות, למעט ניצול אחד בשם דוד סטוליאר, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים בגיל 91. הטבעתה של האונייה "סטרומה" נחשבת לאסון הכבד ביותר בשנות ההעפלה לארץ, ולאסון האזרחי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה.
גם היום ישראל היא מדינה חזקה ובית לכל יהודי בעולם. הקהילה היהודית הגדולה נמצאת בישראל, אבל רוב היהודים עדיין לא עלו ארצה. ועל רקע גילויי האנטישמיות בעולם כולו – שאותם אנחנו מגנים – לרבות בארצות-הברית, צריך לקרוא ליהודים לשמור על זהותם בד בבד עם חיזוק והעמקה של הזדהותם עם מדינת ישראל, לעלות לארץ-ישראל ולבנות כאן את ביתם, ובכך להבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית למען הדורות הבאים; ולהישבע ולומר פעם נוספת מכאן – ואני בהחלט רואה בזה הזדמנות לומר פעם נוספת – שלעולם, אבל לעולם לא יהיו היהודים הפקר בכל מקום ובכל זמן. יהא זכרם של הנספים ברוך.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. אני מזמינה את השרה גילה גמליאל – בבקשה – להשיב על ההצעות לסדר-היום.
אלי אלאלוף (כולנו):
בשם הממשלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בשם הממשלה, כמובן. תודה, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
גברתי היושבת-ראש, כבוד ראש העיר של יאשי, חברי וחברות הכנסת, אנו מציינים היום כאן בכנסת ישראל יום מיוחד לציון 75 שנה לטביעתה של אוניית המעפילים "סטרומה" ולפוגרום יאשי שברומניה. מעל מחצית מיהודי רומניה הושפלו, עונו ונרצחו.
השלטון ברומניה, שהיה בברית עם גרמניה הנאצית, החל לבצע רצח המוני של היהודים בתחומי שליטתו בדיוק בזמן שבו החלו הגרמנים לעשות זאת במזרח פולין, עם הפלישה לברית-המועצות בקיץ 1941. היהודים ברומניה היו הקהילה השלישית באירופה אחרי רוסיה ופולין, עם אוכלוסייה של 850,000 יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הושמדה מחצית הקהילה, בעוד המחצית השנייה נשארה בחיים הודות למהלכי הצלה של ראשי הקהילה היהודית – רבנים – והמלכה הרומנייה, שאף זכתה להיות חסידת אומות העולם.
השואה ברומניה החלה בעיר יאשי. מעשי הרצח והפרעות היו פרי יוזמתו של המשטר הפאשיסטי הרומני, בסיוע הצבא הגרמני. בפוגרום יאשי נרצחו כ-15,000 יהודים, כשליש מיהודי יאשי. מרביתם נרצחו במשך יומיים בלבד. רצח יהודי יאשי נעשה באכזריות רבה, מלווה בפרעות, שבאו לידי ביטוי במעשי ביזה בבתי יהודים, בעסקים ובמוסדות ויהודים רבים אף הוכו, עונו והושפלו.
בנוסף לפוגרום יאשי אנו מציינים היום 75 שנה לטביעתה של האונייה "סטרומה", שגם היא יצאה מגבולותיה של רומניה. באונייה "סטרומה" טבעו בלב ים 769 יהודים – גברים, נשים וטף. סיפורה של האנייה מסמל את המאבק הנחוש של דור השואה ואת תקומתה של מדינת ישראל בארץ-ישראל. אדישות אומות העולם, שבאה לידי ביטוי באירוע טראומטי זה בהשלכתם של גיבורי "סטרומה" ללב ים, לא תימחק לעולם. זהו האסון הימי שהוא מהגדולים בהיסטוריית המלחמה, ואחד האסונות הגדולים של יהודי אירופה. מי שנושא באשמה לא פחות הנן מעצמות אירופה, שהכשילו באטימות לב ניסיונות הימלטות של הפליטים היהודים חסרי הישע. אנו כאן בכנסת ישראל, אנו בני הדור הזה, שקראנו, שמענו, הכרנו את הזוועות שעברו יהודי רומניה, אנחנו כאן היום מקבלים שליחות של עבר ושל עתיד, אחריות לזכור ולהזכיר. אנחנו מחויבים להעיד ולתעד.
לניצולי השואה, הנושאים בגופם ובלבבם את צלקות התופת, אני מבקשת לומר כי אנו מרכינים את ראשינו מולכם, ניצולי השואה, בענווה. אתם, החיים בצל הזיכרון כל ימות השנה, אתם ראויים לחיים של כבוד במדינת ישראל. החברה בישראל וממשלות ישראל חייבות להבטיח לכם ולכן זאת. זוהי חובתנו המוסרית שתחיו בארץ-ישראל בכבוד.
הבחירה שלכם בחיים היא המבט אל העבר והקריאה שלנו לעתיד. ניצולי השואה הם בעבורנו, כבוד היושבת-ראש, סמל התקומה. הם, שעברו את מוראות השואה ראויים לחיות את שארית ימיהם בנחת ובשלווה, כדברי הנביא זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם, ואיש משענתו בידו מרב ימים". ברוב ימים, בבטחה, ברווחה ובכבוד – זה בדיוק תפקידנו, לוודא ולעשות.
התאריך העברי של הטבעת "סטרומה" הוא ז' באדר, יום הולדתו ויום פטירתו של משה רבנו. מדובר בתאריך סמלי. משה רבנו רצה לעלות לארץ-ישראל ולא זכה להיכנס אליה, ומקום קבורתו לא נודע. אנשי "סטרומה", עולי "סטרומה", מעפילי "סטרומה" חתרו לארץ-ישראל ולא זכו, וכמו משה רבנו מקום קבורתם אינו נודע, אבל זכרם יהיה עמנו תמיד. יהי זכרם ברוך.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה, גברתי השרה גילה גמליאל. אני מבינה שההצעה תהיה להסתפק בתשובתה של השרה, נכון? אין פה התנגדויות. אז נסתפק בתשובתה של השרה.
הצעות לסדר-היום
ציון יום האפילפסיה
היו"ר טלי פלוסקוב:
כעת אנחנו פותחים דיון מיוחד לרגל יום האפילפסיה, הלוא היא מחלת הנפילה, הצעות לסדר-היום מס' 6561, 6271, 6516, 6530. היום מצוין ברחבי העולם בחודש זה בשם: היום הסגול הבין-לאומי.
כ-80,000 ישראלים, על-פי ההערכות, סובלים ממחלה זו. היא פוגעת בחולים באופן לא צפוי וללא התראה מוקדמת, ומטבע הדברים, בשל התסמונות שלה היא גורמת לחולה אי-נעימות רבה, שכן הגוף מתנהג לפרק זמן באופן חריג.
יש להזכיר כי מדובר בהפרעה נוירולוגית הגורמת מפעם לפעם לפרכוסים ולתופעות נוספות כמו אובדן הכרה וניתוק זמני מהסביבה. ההתקף גורם גם לחרדה ולאי-נוחות לסובבים, בעיקר לאלה שאינם מודעים למה שעובר על החולה ואינם יודעים כיצד להגיב. הדבר יכול לקרות, למשל – וזאת דוגמה מהמציאות – בעיצומו של כנס רב-משתתפים, כשמישהי בקהל מפרה את הדממה במהלך הרצאה תוך התקף כזה, בלתי רצוני. רוב הקהל אינו מבין מה קורה לה ומה פשר ההתנהגות המוזרה שלה, ולכן גם אינו ערוך למתן עזרה. זה קורה גם לילדים בכיתה, שעלולים ללקות בהתקפים במצבים שונים ליד חבריהם בעיצומו של יום לימודים, עם כל ההשלכות של הדבר. אגב, כמה דמויות בולטות בהיסטוריה לקו באפילפסיה: יוליוס קיסר, נפוליאון וואן-גוך.
מעבר להתמודדות המורכבת עם המחלה עצמה, חוסר המודעות אליה הוא קושי נוסף שעמו מתמודדים הסובלים ממנה. רוב ההתקפים חולפים מעצמם, אבל חשוב שהציבור ידע על התופעה וכיצד להתמודד אתה. לכן טוב עשתה חברת הכנסת יוליה מלינובסקי שיזמה את הדיון המיוחד כאן בכנסת, ואם תרמנו בכך להעלאת המודעות למחלת הנפילה – היה זה שכרנו. יישר כוח.
אני מזמינה את חברת הכנסת יוליה מלינובסקי להביע את עמדתה בנושא. לרשותך עד חמש דקות, בבקשה.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, גברתי השרה, מה זה אפילפסיה? מה אנחנו יודעים על המחלה הזאת? ואיך אנחנו כחברה רואים את האנשים שחולים במחלה הזאת?
יותר מ-80,000 בני-אדם במדינת ישראל חולים באפילפסיה, זאת אומרת 1% מהאוכלוסייה. זאת אומרת שברגע נתון בכנסת יש לפחות חבר כנסת אחד שהוא חולה אפילפסיה ועוד כמה עובדי כנסת. האם אנחנו מוכנים לקבל את זה? מה אנחנו יודעים על המחלה הזאת? למה למחלה הזאת יש דימוי של משהו כזה – קלון, משהו לא בסדר? יש לזה היסטוריה ארוכת שנים, כי בהתחלה חשבו – זה לא מהיום – שיכול להיות ששדים נכנסים לגוף האדם; גם אמרו שזאת מחלה קדושה. יכול להיות ששד נכנס, ואז הנביא, ואז יש משם בשורות. אבל המציאות היא אחרת. זאת מחלה לכל דבר ועניין.
ואני רואה פה – אדוני שר הבריאות, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, אני כל כך נרגשת שאתם שניכם מדברים פה, זקני השבט, אבל אני מבקשת מכם, תפנימו: יש לנו בעיה עם מחלת האפילפסיה, כי, ראשית, קיימים משאבים, אבל הם לא מנוצלים טוב. למשל, בבית-חולים "סורוקה" – יש במדינת ישראל ארבעה מרכזים לאפילפסיה, שניים במרכז הארץ, אחד בירושלים ואחד בצפון. בבית-חולים "סורוקה" אין, אדוני השר. לכל הדרום, בית-חולים "סורוקה", אין מרכז שמטפל שאפילפסיה, ובכל בית-חולים "סורוקה" יש רופאה נוירולוגית אחת שמטפלת בילדים חולי אפילפסיה. המצב הוא עגום.
יתרה מזאת, הקימו בבית-חולים "סורוקה" חדר מיוחד, כי חולי אפילפסיה, כדי לאבחן אותם, צריכה להיות מיטה מיוחדת עם צילומי וידיאו וצוות מיוחד. הקימו, השקיעו, אבל בגלל שזו רק רופאה אחת והיא לא מסוגלת להפעיל את זה כל הזמן, היא מפעילה את זה פעם בשבוע. כבר השקיעו, כבר עשו, כבר קנו את הציוד היקר הזה, ולא מנצלים את זה.
אחרי כל הדיונים שאנחנו קיימנו פה בכנסת, גם בזכות יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חבר הכנסת אלי אלאלוף, שאתמול נתן לי זכות לנהל את הדיון – וגם היום בוועדת המדע, ישבתי ופשוט לא היה מה להוסיף: יש כאלה פיתוחים טכנולוגיים, הם נכנסים למצב שמתקנים גנים של חולי אפילפסיה. אבל החומר הזה, הידע הזה, הוא מפוזר, אין מישהו שירכז את כל זה.
יש מחקרים מדהימים: נכנסים למוח, מכניסים לשם צ'יפים חשמליים כדי למנוע את ההתקפה הזאת. הם הגיעו היום לכנסת, והייתה התגייסות מדהימה, מיטב רופאי ישראל, כולל פרופסור שכמעט לא נמצא בארץ, וזה מחזה נדיר שהוא בכלל הגיע כדי להתגייס ובעזרתנו לחשוב ביחד מה עושים. איך אנחנו עוזרים ל-1% באוכלוסיית מדינת ישראל, יותר מ-81,000 בני-אדם, שסובלים ממחלה מאוד קשה.
אז קיימנו דיון גם בוועדת העבודה והרווחה, גם במדע, והיום היה גם כן דיון בחינוך. הבעיות שילדים נתקלים בהן – הילדים הם עם רע, אנחנו יודעים את זה כולנו, וכשקורה התקף בתוך מערכת החינוך, כשהמורות והצוות החינוכי בעצמם מפחדים ממה שקורה, כשהמורות נכנסות להיסטריה ולדמעות, אז כמובן ילדים מגיבים לא פרופורציונלית, והמצב הוא עגום. חוזר מנכ"ל של משרד החינוך לא עודכן מ-2001, יותר מ-15 שנה, בנושא אפילפסיה. אבל הם נמצאים במערכות, זאת אומרת, הם לא נעלמים.
ילד חולה אפילפסיה הוא ילד רגיל לכל דבר ועניין כאשר אין לו התקף. גברתי היושבת-ראש קראה פה שמות, ואני יכולה להמשיך את השמות האלו. אנשים מתפקדים רגיל, לומדים, מביאים ילדים לעולם, מקימים משפחות, אבל כשזה קורה – זה קורה, וזה בלתי צפוי.
אנחנו חייבים לפעול בכמה מישורים: קודם כול, בנושא ההסברה, להסביר לעם ישראל: אנחנו כביכול חברה מודרנית, כולנו עם פלאפונים, אבל באיזשהו שלב פה במוח, בתת-מודע, אנחנו מאוד פטריארכליים. זה מפחיד לראות, והאמת, זה מחזה לא נעים. היום הקרנו סרט, איך נראה התקף אפילפסיה. נכון, אם אתה לא יודע מה לעשות ואיך להתמודד, זה מפחיד. אז זו בדיוק המטרה – קודם כול, להעלות מודעות, להסביר שזו מחלה לכל דבר ועניין; זה לא מידבק, זה לא איזשהו – לא נעים, אף אחד לא אשם, ככה זה קורה. זה יכול להיות גנטי, זה יכול להיות בגלל טראומה, בתאונת דרכים, אף אחד לא יודע למה זה קורה, אבל זה קורה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני מבקשת לסיים.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
כן, אני מסיימת. אז בצד אחד, להעלות את המודעות. בצד שני, אחרי כל הדיונים שראיתי, וההתגייסות המדהימה של כל הארגונים, ורופאים, ומשרד הבריאות, ביטוח לאומי, אני חושבת שאנחנו עברנו לשלב שאנחנו צריכים תוכנית לאומית לטיפול באפילפסיה, כדי לאחד את כל המשאבים, את כל משרדי הממשלה, כולל בריאות, כולל חינוך, כולל ביטוח לאומי, כולל ארגונים חברתיים כאלה או אחרים, כדי לבנות משהו ולהשתמש במה שקיים. ויכול להיות שצריך לעשות חלוקת משאבים מחדש, כי המשאבים נמצאים, הרצון נמצא והמחלה הזאת לא תיעלם, היא תהיה פה, ל-1% מאוכלוסיית מדינת ישראל.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
אז אני מודה מאוד לכנסת, ליושב-ראש הכנסת, שהרשה – ואני חייבת לציין שזו פעם ראשונה בתולדות הכנסת שאנחנו מקיימים יום מיוחד לאפילפסיה – לקיים את הדיונים האלו, והיום לדון על זה במליאה. ואני מקווה מאוד שאנחנו נראה, באמת נראה, בעוד חצי שנה התקדמות ונראה תוכנית לאומית לטיפול באפילפסיה. תודה. ואני מאוד שמחה שאדוני השר פה, וזכיתי ששמעת אותי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת יוליה מלינובסקי. אני חייבת להגיד לך, אני פעם אחת חוויתי התקף – באמת מפחיד. זאת אומרת, זה נשאר אתי הרבה זמן, מאוד היה קשה לי לשכוח את הרגעים האלה, כי לא ידעתי. יכול להיות שאת צודקת.
חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה, אדוני. חמש דקות, בבקשה, אדוני.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר ליצמן והשרה גילה גמליאל, לפני שנדבר על המחלה אני רוצה להודות לחברת הכנסת יוליה מלינובסקי על ארגון היום הזה, שמטרתו הייתה העלאת המודעות למחלה, ואומנם היום הזה התבטא לא רק בהעלאת המודעות אלא סלל דרך לצעדים הראשונים להתייחסות חדשה למחלה וקביעת סטנדרטים חדשים כדי להוביל לשינוי משמעותי בכל ההתייחסות למחלה בכלל.
מחלת הנפילה, מה שנקרא: כפיון, ושמה הרפואי: אפילפסיה, היא מחלה נוירולוגית כרונית שיכולה להיות בכל גיל, פוגעת קשות באיכות החיים ומשפיעה לא רק על החולה עצמו אלא על כל בני-המשפחה וכל הסובבים אותו. כרופא יצא לי, לצערי, לא מעט פעמים לטפל באנשים הסובלים ממחלת הנפילה. האפילפסיה הנה מחלה קשה, והגורמים לה יכולים להיות גנטיים, התפתחות לא תקינה של המוח, פגיעה במוח, אירועי מוח, גידולים שפירים או חס וחלילה, ממאירים במוח. חולי האפילפסיה סובלים מהתקפים נוראיים ולא צפויים, וילדים הסובלים מהמחלה נוטים לפתח בעיות רגשיות והתנהגויות המתעוררות בשל הסטיגמה השלילית על המחלה בכלל, דבר הפוגע בילדים בחיי החברה ובבית-הספר. וכאן אחד המסרים העיקריים שלנו מהיום הזה, שהוא העלאת המודעות למחלה ושינוי ההתייחסות אליה לא רק מבחינה רפואית אלא גם מבחינה חברתית.
בישראל ישנם כ-86,000 חולי אפילפסיה, ורובם חיים באיכות חיים ירודה מאוד, לא מאוזנים תרופתית, וחלק לא קטן מהם לא מקבלים את כל הזכויות שמגיעות להם מביטוח לאומי. אתמול ועדת העבודה, הרווחה והבריאות דנה בעניין, והיום דנו בוועדת המדע והטכנולוגיה, עם גדולי המומחים המובילים בתחום בארץ. טוב שהדיון היה בוועדה הזו, ועדת המדע והטכנולוגיה, כי עלינו לקדם את המחקר הקשור למחלה, כדי שבסופו של דבר ייתן את המענה הנכון לטיפול במחלה – דבר שיביא תועלת רבה, גם כלכלית וגם בריאותית וייתן מענה, כך שאכן חולי האפילפסיה לא יהיו נטל כלכלי ויהיו חלק רגיל מהחברה.
כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בישראל עדיין לא נכללות התרופות החדשניות לטיפול במחלה בסל התרופות, ועקב זה, עדיין יותר מ-30% מהחולים לא מאוזנים תרופתית. התרופות החדשניות מאושרות רק לאחר טיפול בשלוש תרופות כטיפולים ראשוניים, והן תרופות שיש להן תופעות לוואי וגורמות סבל רב למטופלים. ולכן על משרד הבריאות לאשר את התרופות החדשות כטיפול קו ראשון, או אפילו טיפול קו שני, דבר שיחסוך סבל רב לחולים, ייתן להם איכות חיים טובה, ויפחית את מעורבות קרובי החולה בכלל, והסביבה, בחיים שלו, וזה גם דבר שאכן יחסוך למדינה בסופו של דבר.
כמו כן, חסרים רופאים נוירולוגים מומחים לטיפול במחלה, ועל משרד הבריאות והמועצה המדעית להכשיר רופאים נוירולוגים לטיפול במחלה ולהכין תוכנית לתת-התמחות באפילפסיה. אומנם בדבר הזה עדיין יש חילוקי דעות בקרב המומחים ובמועצה המדעית, אבל בכל זאת הדעה הנוטה יותר שאכן שתהיה תת-התמחות באפילפסיה.
ידוע שבכל הצפון בכלל, מחיפה והלאה, ואפילו יותר דרומה, ישנם רק שני רופאים נוירולוגים שמתמקדים בטיפול ובמעקב אחר חולי אפילפסיה. בישראל חסרים מרכזים למעקב ולטיפול במחלה. לפי מה ששמענו היום בוועדת המדע והטכנולוגיה, ישראל יכולה להיות בעמדה המובילה בעולם בכלל בטיפול במחלה ובכלל בחקר המוח, ולכן יש צורך בהשקעה בנושא, כולל בגנטיקה – דבר שיכול להבריא את החולה.
בשנה שעברה העלינו את הנושא ודנו על אפילפסיה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ולצערי שום דבר לא קודם בעניין. על הממשלה להכין תוכנית לאומית לטיפול עתידי במחלה, כולל העלאת המודעות, ובמיוחד בבתי-הספר; הנגשת טיפול מתאים לכל החולים, כולל בפריפריה ובקרב אוכלוסיות מוחלשות; הקצאת כוח-אדם וציוד מתאים למרכזים ייעודיים שיכולים להיות לעניין של אפילפסיה; חינוך החולים ובני משפחותיהם, מורים ועובדי ציבור ומעסיקים להתייחסות הולמת למחלה ולחולים ולהימנע מדעות קודמות הקשורות למחלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה. לאחר מכן השר ליצמן יסכם לנו את הדיון. חמש דקות לרשותך, אדוני.
יואב בן צור (ש"ס):
תודה. גברתי יושבת-ראש הישיבה, מכובדי השר, גברתי השרה, יושב-ראש ועדת העבודה הרווחה והבריאות, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך על היום החשוב הזה, שבו כנסת ישראל מציינת את יום האפילפסיה. על-פי נתוני משרד הבריאות, השכיחות של אפילפסיה פעילה היא בערך בין חמישה לעשרה אנשים על כל 1,000 אנשים. עד 5% מהאנשים חווים פרכוסי חום בזמן כלשהו בחייהם. אין ספק, לצערנו, שמדובר בתופעה רחבה, ואפילו רחבה מאוד, וכהיקף התופעה, כך חשוב שתהיה רמת המודעות לתופעה. ולכן, היום הזה, שהוא חלק מהעלאת המודעות למחלה, הוא ללא ספק יום חשוב, וצריך להגיד תודה לחברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שהעלתה את הנושא.
אבל ברשותכם, כאיש חינוך לשעבר, הייתי רוצה להפנות זרקור דווקא לחולי האפילפסיה מקרב התלמידים בישראל, אבל לא אליהם ישירות אלא למעגל הקרוב להם ולחולים האחרים הנתונים בסכנת חיים – אלו ההורים לילדים עם צרכים רפואיים ייחודיים, ובהם הורים לילדים חולי אפילפסיה עם התקפים קשים. לצערי, ואני אומר את זה בכאב, משפחות שלמות מתמוטטות ומתרסקות נפשית, פיזית וכלכלית בגלל לקות כזאת או אחרת של אחד מהילדים, לקות שמחייבת השגחה צמודה על הילד, שלעתים נתון בסכנת חיים של ממש.
לפני כשבוע אירחתי במשרדי שלוש אימהות לילדים חולי סוכרת נעורים ברמה קשה וחריגה. הם סיפרו לי בבכי קורע לב כיצד חייהן השתנו. לדבריהן, מאז שהילד אובחן כבעל צרכים רפואיים ייחודיים הן לא הצליחו לישון לילה אחד שלם כמו שצריך. הן נאלצו לעזוב את מקום העבודה כדי להישאר צמודים לילד 24/7, בלי מנוחה, בלי הפסקות ובלי רגע אחד של הפוגה.
חברים, אנחנו מדברים פה על ילדים הנמצאים בסכנת חיים; על הורים שנאלצים להיות צמודים לילדים הללו כדי חלילה שלא לאבד אותם. ואני שואל את עצמי מה אנחנו כמדינה עושים למען אותן משפחות, למען אותם הורים, שנאלצים להתמודד יום-יום עם ילד בעל צרכים מיוחדים הכרוכים בסכנת חיים. האם אנחנו כחברה לוקחים חלק ונושאים בנטל של אותם הורים? האם אנחנו מאפשרים לאותם הורים להמשיך בשגרת חייהם לצד הדאגה לבן או בת משפחתם?
בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות 11/13 נקבעה זכות למלווה אישי צמוד לתלמידים עם צרכים רפואיים ייחודיים במוסדות החינוך, ובהם חולי אפילפסיה קשה.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
היום יש רק 130 ילדים שזכו לסייעת.
יואב בן צור (ש"ס):
חוזר המנכ"ל קובע שהזכות הזאת היא עד השעה 13:00 ורק מגיל שלוש. ואני שואל כאן, חברים, עד גיל שלוש ההורים לא צריכים לחיות? עד גיל שלוש ההורים צריכים להיות צמודים לילד? לא לצאת לעבוד? לא לישון, כדי שחלילה לא יקרה משהו לא טוב? ואחרי גיל שלוש ההורים צריכים לחזור מהעבודה כבר בשעה 13:00? אתם שמעתם על מישהו שמסיים לעבוד בשעה 13:00? זה נשמע לכם סביר?
בימים אלה אני מנסה לטפל בעניין, קיבלתי את עידודו של שר הבריאות, ואני עכשיו אוסף את הנתונים. אני מתכוון להגיש הצעת חוק שתסדיר מלווה אישי לכל ילד עם צרכים רפואיים ייחודיים גם מתחת לגיל שלוש, לדוגמה, ילדים חולי סוכרת נעורים מגיל אפס עד גיל שלוש – כ-130 ילדים בכל הארץ – וגם לאחר השעה 13:00, כי רק כך אנחנו נאפשר להורים להמשיך את חייהם עד כמה שניתן. אנחנו כחברה חייבים לקחת חלק בנטל הזה.
אני מקווה שחברי חברי הכנסת, בוודאי מכובדי השר, יסייעו לי בעניין הזה, באמת, לעזור ולסייע למעגל הראשון של הילדים בעלי הצרכים הרפואיים הייחודיים, ורק כך נוכיח שאנחנו חברה בריאה ומלוכדת, שאינה זונחת אף אחד מחבריה. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת יואב בן צור. כאמור, שר הבריאות שלנו, חבר הכנסת יעקב ליצמן, ישיב על ההצעה.
שר הבריאות יעקב ליצמן:
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, האפילפסיה היא מחלה נוירולוגית שכיחה, המתבטאת בנטייה להתקפים אפילפטיים חוזרים, פרכוסים, ספונטניים. שכיחות האפילפסיה באוכלוסייה נעה בין 0.5% ל-1%, והיא עלולה להופיע בכל גיל, אך השכיחות הגבוהה ביותר היא בקרב קשישים וילדים קטנים.
מחלת האפילפסיה, הנקראת גם מחלת הנפילה, היא מחלה המלווה את האדם מהתגלותה, כל חייו. סביב מחלה זו יש אמונות, רובן טפלות, ומיתוסים, והם גורמים לאותם אנשים עם אפילפסיה להתמודדות – מלבד עם התופעות הגופניות של המחלה – עם תופעות פסיכולוגיות וחברתיות. הפרכוסים גורמים לבלבול, פחד, סטיגמה ובידוד חברתי. העמדה של הציבור כלפי המחלה נובעת במקרים רבים מחוסר ידע. זו מחלה שנחשבה בעבר מפחידה, אך מרבית החולים, מעל 70%, זוכים לחיים רגילים ומלאים, אולם הרבה מהם תוך הסתרה וחשש שמישהו מסביבתם ידע על מחלתם, וזאת בשל הסטיגמה המלווה את המחלה.
אפילפסיה יכולה להיות גם מחלה חמורה המקצרת את תוחלת החיים. בישראל יש מדי שנה כ-3,800 אשפוזים בגלל אפילפסיה לסוגיה, ומספר המאושפזים שהם חולים עם אפילפסיה – גם אם זו לא סיבת האשפוז, רק בנוסף – נע סביב 5,900 בשנה.
משרד הבריאות רואה חשיבות רבה בטיפול באנשים עם אפילפסיה. בשנים האחרונות הכנסנו לסל הבריאות תרופות חדשות לטיפול באפילפסיה, וכן אמצעים מיוחדים, כולל קוצבים וניתוחים לחולים עם פרכוסים בלתי נשלטים. בכמה בתי-חולים יש מרכזים שלישוניים עם צוותים רב-מקצועיים המתמחים בטיפול באנשים עם אפילפסיה. מטרת הטיפול – חיים ללא פרכוסים וללא תופעות לוואי – ניתנת להשגה ליותר מ-70% מהאנשים עם אפילפסיה.
יש מה לעשות בנושא העלאת המודעות למחלת האפילפסיה, ואני שמח על ציון יום האפילפסיה בכנסת. הסטיגמה, אם קיימת, עלולה לגרום לבידוד, ומוסיפה לעול ההתמודדות עם המחלה. הפגיעה החברתית יכולה להיות גדולה; לעתים עול זה גדול מהעול הגופני של המחלה. בנושא החברתי, הטיפול בסטיגמה ישפר את איכות החיים של אנשים עם אפילפסיה. יש לעזור להם לשאוף לחיים מלאים ופוריים, למידה, הקמת משפחה והשתלבות משמעותית בחברה. בואו נשאיר את הפחדים בצד.
אני אמשיך לפעול עם הצוותים המקצועיים במשרדי להוביל לרפואה מיטבית לאנשים עם אפילפסיה, הן בקהילה והן בבתי-החולים במדינת ישראל, על מנת לעזור לאנשים עם אפילפסיה להשתלב באופן מיטבי בחברה. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה, אדוני השר.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
– – –
שר הבריאות יעקב ליצמן:
שמעתי מה שאמרת. אני אבדוק את זה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה, אדוני השר.
אנחנו עוברים לסעיפים הבאים – לסעיפי החקיקה.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
אנחנו רוצים בעוד חצי שנה לקיים דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת.
שר הבריאות יעקב ליצמן:
אין לי בעיה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז נעלה להצבעה?
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
אתה מסכים?
שר הבריאות יעקב ליצמן:
כן.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
כי אנחנו רוצים לראות – – –
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אז אנחנו נצביע על העברת הנושא להמשך דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
שישה תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה תועבר להמשך דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת.
הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017
[מס' מ/1083; "דברי הכנסת", חוב' א', עמ' 17809, חוב' ב', עמ' 17971; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אנחנו עוברים לסעיפי החקיקה. סעיף ראשון: הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת רועי פולקמן, בשם יושבת-ראש הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות) ובסעיפים מהצעת חוק ההסדרים. חבר הכנסת פולקמן, אדוני, בבקשה.
רועי פולקמן (בשם הוועדה המיוחדת):
תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני יושב-ראש הקואליציה, גברתי השרה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת החוק להסדר ההימורים בספורט, התשע"ז–2017. בח' בחשוון, 21 באוקטובר 2015, מינה שר האוצר ועדה לבחינת ייעול שוק ההימורים החוקיים ומודל הקצאת הרווחים ממנו. הוועדה בחנה היבטים כלכליים ופיסקליים של פעילות הגופים העוסקים בהימורים חוקיים בישראל ובדקה, בין השאר, אם ניתן לייעל את הוצאות התפעול של אותם גופים ואת מנגנוני ההקצאה.
בדיונים בוועדה גם עלתה הסוגיה של המינון הנכון בין הימורים חוקיים להימורים לא חוקיים. אנחנו דנה בשאלה אם, מצד אחד, רצוי לבטל בכלל את ההימורים החוקיים, או נכון שתהיה כמות מסוימת של הימורים חוקיים. יותר מזה – הוועדה דנה גם באותו רעיון של מוצרים ממכרים, בדגש, בדיונים שעלו בוועדה, על מרוצי הסוסים, הקזינו, מכונות המזל; לומר, שלא כל המוצרים החוקיים, ההימורים החוקיים, הם אותו דבר.
חוץ מזה, הוועדה נסמכה בין השאר על מסקנות צוות לבחינת ההסדרה של ההימורים החוקיים בישראל, שמונה לפי החלטת ממשלה והתבקש לבחון את ההסדרה הנדרשת למניעת השפעות שליליות של הימורים – מה שנקרא ועדת הראל, במשרד המשפטים. הצעת החוק באה ליישם את ההמלצות של הוועדה לבחינת ייעול שוק ההימורים החוקיים ועיקרה בהפנמת מודלים כלכליים לחלוקת רווחים מאוזנת והפחתת התמריצים לעידוד השתתפות בתוכניות הימורים חוקיים בישראל.
יצוין כי הצעת החוק אומנם עוסקת בהסדרת פעילותה של המועצה להסדר ההימורים בספורט, היות שזו מוסדרת בחוק, אולם בד בבד נעשתה הסדרה דומה בפעילותו של מפעל הפיס, אשר פועל בכפוף להיתר שניתן לו על-ידי שר האוצר מכוח חוק העונשין. כמו שכולם זוכרים, מ-1 בינואר 2017 אין יותר מכונות מזל, אבל באופן כללי ההיתר הותאם.
מוצע בהצעת החוק לחייב פעילות של ועדת ביקורת אשר תכלול שלושה חברים, ובהם עובד מדינה ונציג ציבור שימונה בהתייעצות עם גופי הספורט. מוצע לקבוע כי המועצה, באישור שר האוצר ושרת התרבות והספורט, תמנה מנהל כללי למועצה שתקופת כהונתו תהיה חמש שנים – קרי, קצובת כהונה – וגם למנות סגן מנהל כללי לענייני כספים, שיתמנה לפי דרישות וכישורים מקצועיים שתקבע המועצה.
הצעת החוק מבקשת לקבוע מודל עמלות חדש שבו יוגבל סך התשלומים שמשלמת המועצה בשנה לבעלי תחנות המוכרות זכות להשתתף בתוכניות הימורים, כדי להקטין את התמריץ להגדיל את ההיקפים שמוכרים אותם זכיינים. קבענו כי המודל יחול באופן הדרגתי ויתחיל לפעול ב-1 בינואר 2018, עד לכניסה מלאה של המודל החדש בינואר 2019, כדי לתת לאותם זכיינים, שזה מקור פרנסתם, אפשרות להסתגל.
במסגרת ייעול פעילות המועצה מוצע להגביל את הסכומים שתוכל המועצה להוציא על פרסום בכל שנה. הגבלנו את ההיקפים של הפרסום וגם קבענו סייגים לאופן הפרסום: שעות אסורות לפרסום, כדי למנוע הגעה לילדים ולמזער את החשיפה לפרסום הימורים ונזקיו.
סעיף 8ב לחוק הסדר ההימורים בספורט עוסק בתוכניות הימורים של מפעיל זר. מוצע בהצעת החוק לבטל את הסעיף. כאן הייתה החלטה שהתקבלה באופן חפוז לפני כמה שנים ואפשרה את כניסתם של מרוצי הסוסים לישראל. התיקון בחוק שאתם מתבקשים להצביע עליו עכשיו בעצם מאפשר לבטל את אותו סעיף ולהפסיק את אותם מרוצי סוסים הנהוגים היום בישראל. הטענה היא שתוכנית זו ממכרת ביותר, ועל כן מוצע לבטל אותה. היות שההסכם בין המועצה למפעיל הזר מסתיים רק בשנת 2018, מוצע לקבוע הוראת מעבר ולפיה עד לביטולו המלא של הסעיף יהיה שר האוצר רשאי לבטל את התוכנית, אם מצא שטעמים של טובת הציבור דורשים זאת. עלויות הביטול האלה, אם יהיו, יתוקצבו בתוכנית נפרדת, שלא תפגע בתקציבים של הספורט בישראל, ותבוא לאישור ועדת הכספים של הכנסת.
פרק נוסף בהצעה עוסק בהכללת מנגנון ואמצעי זיהוי להלבנת הון, היות שלא אחת משמשים כספי הזכיות אמצעי בידי עבריינים להלבנת הון. מוצע לקבוע נוהל לרישום פרטים – נוהל מקודד לפרטי המשתתף בתנאים הקבועים בהצעה.
חברי וחברות הכנסת הנכבדים, להצעת החוק הוגשה הסתייגות אחת, ואני אבקש שהיא תידחה, ותאשרו את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שאישרה הוועדה.
אני רוצה לומר שזה חלק ממהלך. לאורך שנים רבות, גם ב"פיס" וגם ב"טוטו" הייתה רגולציה בעייתית שאפשרה כניסה של מוצרים מזיקים. בא שר האוצר ואמר: לא יכול להיות שתהיה אג'נדה חברתית ויחד עם זאת נאפשר הימורים ממכרים בהיקפים כאלה. ולא רק זה – בדגש רב יותר הם פוגעים בשכבות החלשות, סוג של מס על השכבות החלשות.
אני אומר עוד דבר: המהלך המשלים להצעה הזאת צריך להיות הקמה של רגולטור, גוף מתמחה, שיביא את הידע, גם ביחס ל"טוטו" וגם ביחס ל"פיס", כדי להחליט איזה מוצרים אפשר להכניס, איזה הגבלות, איזה פרסומות. כל הדברים האלה צריכים לעבור שדרוג, אבל אנחנו עושים היום צעד חשוב בכיוון הנכון, ואני מבקש מכם לתמוך בהצעת החוק החשובה הזאת. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת רועי פולקמן. להצעת החוק הוגשה הסתייגות אחת בלבד, של חבר הכנסת איציק שמולי. אדוני ינמק אותה במשך שלוש דקות. לאחר מכן – בקשת רשות דיבור, ונצביע. חמש דקות לרשותך, אדוני. בבקשה.
מירב בן ארי (כולנו):
יש לך הסתייגות?
איציק שמולי (המחנה הציוני):
כן, יש לי הסתייגות.
דוד ביטן (הליכוד):
אין בעיה, נוריד אותה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
יש לו הסתייגות, נו, הוא מנסה לנמק אותה, אדוני יושב-ראש הקואליציה.
קריאה:
לא, ביטן רוצה לדעת אם הוא צריך להביא – – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, לפני שאנמק את ההסתייגות אני רוצה לנצל את הבמה ולהגיד איזו מילה על הצעת חוק חשובה שתעלה כאן מחר. אני מנצל את העניין שגם אתה, אדוני היושב-ראש, נמצא פה. מחר יעלה חוק שדה דב, שאותו אנחנו מקבלים.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
אדוני יושב-ראש הקואליציה, אדוני יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת ביטן. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אתה עושה רעש כמו חצי מליאה.
דוד ביטן (הליכוד):
לא, יש לי את השרה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני אגיד על זה רק משפט, כי אני רואה הרבה דיסאינפורמציה בעיתונות. אני רוצה להגיד מילה טובה גם לך, אדוני יושב-ראש הקואליציה דוד ביטן – יא אללה, זה לא יאומן.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
ביטן, ביטן.
דוד ביטן (הליכוד):
מה?
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני אומר לך תודה, זה הכול. זה הכול. על שדה דב. אתה יכול להמשיך לדבר.
לצערי, בחודשים האחרונים בעלי הקרקע בשדה דב העמידו אותנו במצב בלתי אפשרי, ומכריחים אותנו להכריע בין הצרכים של הפריפריה, הצרכים הכלכליים, התיירותיים, הבריאותיים – כי יש הרבה חולים שמגיעים לקבל טיפול במרכז – לבין הזכויות שלהם בקרקע. אנחנו לא מתעקשים ולא מתכחשים לזה שלאנשים יש זכות מלאה לממש את הקניין שלהם; אנחנו רק אומרים – כפי שאמרה החלטת הממשלה המקורית, וכפי שגם קובע ההיגיון – שהדבר צריך להיעשות בצורה מדורגת ובצורה מאוזנת. זאת אומרת שכל זמן שאין חלופה לשדה דב, אין מה לדבר על פינויו, וממילא השדה הצבאי נשאר במקום ולכן אי-אפשר להתחיל לקדם, ובטח שלא לבנות, שום מגדל ושום דבר שם. ולכן אין שום היגיון שכל זמן שהשדה הצבאי נשאר במקום, השדה האזרחי יפונה, ותהיה פגיעה לא מידתית בתושבי הפריפריה.
ואם בשבועות האחרונים בעלי הקרקע עשו כל מאמץ כדי לגרום לנו להכריע בין הפנטהאוזים ומעגן היאכטות הפרטי שלהם לבין הצורך לשמור על הצרכים של העיר אילת והערבה, ולוודא שהחולים האונקולוגיים יוכלו להמשיך ולנחות בשדה דב, אז ברור לנו מהי הבחירה הנכונה. וגם ברור לי שאף אחד בכנסת הזאת, ואף אחד בממשלה הזאת, לא יחתום על גזר-דין מוות לעיר אילת ולערבה.
בקיצור רב, לגבי הצעת החוק, אני אומר לכם: הצעת החוק הזאת היא אומנם מבורכת. ההסתייגות שלי נגעה למשהו שהוא הרבה הרבה יותר רחב מהצעת החוק, וזה העובדה שהממשלה הביאה לפה הצעת חוק שהיא לא מבושלת; היא לא מבושלת מבחינה זו שכאשר מבקשים מאתנו, חברי הכנסת, להגיש הצעת חוק שיש לה עלויות תקציביות, מבקשים, לפני שאנחנו מקדמים את החוק, להגיד כמה זה עולה. כאשר הממשלה מביאה רפורמה בסדר גודל כזה, שההשלכות התקציביות שלה עלולות להגיע ל-150–200 מיליון שקל פיצוי בגין פעילות כזאת או אחרת, אני הייתי מצפה שקודם כול יסגרו את מה שצריך לסגור עם החברה הבריטית שאותה אנחנו נצטרך לפצות פה ורק אחרי זה יביאו לפה חקיקה. אחרת, אם הופכים את היוצרות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב לא נעים.
אני רוצה להגיד עוד מילה. אני חושב שאפשר היה ללכת ולפעול בצורה נדיבה יותר מול הזכיינים. אנשים פה – אני חושב שזה 2,000 או 3,000 זכיינים – איבדו את מטה לחמם, או שהוא לפחות נפגע בצורה דרמטית מאוד מאוד. אלו אנשים שבסך הכול ביקשו להתפרנס בכבוד, ואם הממשלה יום אחד שינתה את המדיניות שלה לגבי מה שהם מוכרים, אז ראוי היה לאפשר זמן התארגנות ארוך יותר, וגם לפצות אותם בצורה נדיבה יותר. תודה רבה.
היו"ר בצלאל סמוטריץ:
תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. הוגשו שתי בקשות דיבור. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת מרב מיכאלי. חמש דקות, גברתי. בבקשה.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני. גם אני אתחיל בלברך על הצעת החוק הזאת; לא הצעת החוק, חוק, תכף יהיה חוק, וראוי, כמו שראוי היה לבטל את מכונות המשחק האלקטרוניות, שהן אסון. אגב, יושב פה חברי איציק שמולי – גם לזה יש עלות גדולה מאוד. זה רווח של מעל חצי מיליארד שקל בשנה למפעל הפיס.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני לא אומר לא לבטל.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
אבל הנזק שהן גורמות הוא לאין שיעור – – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני לא אומר לא לבטל, אני רק אומר אם היינו – – – יכול להיות שהיינו יכולים לבטל ב-1 בינואר 2018, זה הכול.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
לשיטתי, כל הימור שאפשר לבטל אותו, צריך לבטל אותו, כי הוא גורם נזק בכל יום שהוא מתקיים. כל סוגי ההימורים האלה, הנזק שהם גורמים בכל יום שהם מתקיימים – יושב פה חברי, חבר הכנסת אלי אלאלוף, שהיה חתום אתי על הצעת החוק לביטול מכונות המשחק של מפעל הפיס; הנזק, העלות הכלכלית שלו – ואם תרצה להסתכל אפילו רק על העלות הכלכלית שלו – היא עשרות מונים גדולה יותר מהעלות הישירה של הפיצויים שצריך לשלם לזכיין. משום שהאופן שבו ההימורים האלה פשוט מחרבים חיים של אנשים, של משפחות – שאחר כך לדורות יצטרכו לשלם חובות שלא יוכלו לצאת מהם, שיהיו קבורים בחיים שהם לא יכולים לנהל אותם עם חשבונות, או עם כרטיסי אשראי, או עם הכנסה, או עם לימודים, או עם מקצועות, משום שהם לנצח יהיו רדופים על-ידי ההימורים שהם הוציאו עליהם את הכסף הזה. הנזק הזה הוא גדול לאין שיעור, ועולה למדינה עשרות מונים יותר כסף.
ולכן, לצערי, הצעת החוק הזאת, ככל שהיא עושה שיפור, היא לא עושה מספיק שיפור; היא לא מבטלת מספיק משחקים; היא לא מגבילה מספיק הגבלות; היא לא מרסנת את הגופים שנשארים גופים שמטרתם היא לגדול, לצמוח, להכניס יותר כסף, למכור יותר משחקים, למכור יותר הימורים – ומבחינתם, אגב, בצדק, כי הם גופים כאלה, חצי-מסחריים, שאמורים כל הזמן להתייעל, כל הזמן לגדול, כל הזמן לצמוח.
את זה אנחנו, חברות וחברים, צריכות לשנות מהשורש. יש היגיון להפעיל מפעל הימורים לאומי. ממש – זה סביר. לא צריך להרוג לחלוטין את המפעל הזה. אבל המפעל הזה צריך להתנהל בלי שיקולי רווח; הוא צריך לכלכל את עצמו, אבל הוא לא צריך להתנהל כמו חברה מסחרית שרוצה להרוויח כמה שיותר כסף ולא משנה המחיר. ויתרה מזו, חברות וחברים, אז יש הגבלות עכשיו על הפרסום. אם אתן שואלות אותי, אסור לנו בכלל לפרסם הימורים. זה דבר אחד שאנחנו נאפשר את צינור הקיטור הזה למי שבאמת חייבות וחייבים קצת להמר פה ושם; זה דבר אחר לגמרי לפרסם ולשדל את הציבור לבוא להמר בגלל שזה ישפר את חייהם, באופן ישיר או במשתמע.
ונקודה אחרונה, משום שיש לי רק חמש דקות, והנושא הזה, אפשר לדבר עליו פה ימים ארוכים: נכון, אנחנו ניהלנו מאבק כדי לשמור על זכויות הזכיינים, שבאמת, אפשר היה להבין למה הם לא האמינו שבאמת יבטלו להם את מכונות המשחק, ומצאו את עצמם מול שוקת שבורה. צריך היה לדאוג להם, וטוב שדאגנו להם, וטוב שהם מקבלים פיצויים. אבל – וזה כזה אבל, חברות וחברים שלי – הנפגעים, וגם קצת נפגעות, מההימורים, המכורות והמכורים, להם אנחנו צריכות וצריכים לדאוג יותר מכול, חברי יושב-ראש הקואליציה, שלא שומע. להם אנחנו צריכות וצריכים לדאוג, משום שהם אלה שלקחנו להם יום אחד – cold turkey קוראות לזה – פשוט חתכנו להם יום אחד את ההתמכרות הזאת. ועשינו טוב, אבל בשביל שהם לא יהיו אלה שעכשיו מפרנסים של עוד ועוד הימורים לא חוקיים, בשביל שהם לא ימצאו את עצמם מתמכרים לדברים אחרים, איומים לא פחות, אנחנו חייבות וחייבים – ויש התחייבות של האוצר להשקיע לפחות 20 מיליון שקל בתוכניות, אבל הן צריכות להיות מיושמות כאן ועכשיו – ולא כסף על המדף, 20 מיליון שקל – תוכניות שיצילו את המכורות והמכורים האלה, ואני חוזרת ואומרת: כאן ועכשיו. ולזה אנחנו חייבות, חברי פולקמן, להיות מחויבות ומחויבים, ממש בכל רגע ובכל שעה. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יש לנו עוד בקשה לרשות דיבור. יואל רזבוזוב – אינו נוכח.
כעת אנחנו נצביע. לסעיפים 1–15 אין הסתייגויות.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני מוריד את ההסתייגות.
היו"ר טלי פלוסקוב:
מוריד את ההסתייגויות, אז אני יכולה להצביע על כל החוק. אם ההסתייגויות הוסרו – איציק שמולי הודיע על ביטול ההסתייגות – כעת אנחנו נצביע על הצעת החוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017, כולל לוחות התיקונים, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד סעיפים 1–17 – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–17 נתקבלו.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בעד – 13 חברי כנסת, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה אושרה בקריאה שנייה.
וכעת נצביע על אותה הצעת חוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017, נתקבל.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בעד – 13 חברי כנסת, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובעת כי הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017, אושרה בקריאה שנייה וקריאה שלישית ונכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל.
חבר הכנסת רועי פולקמן, בבקשה, אתה יכול לברך.
רועי פולקמן (בשם הוועדה המיוחדת):
תודה, גברתי היושבת-ראש. רק להגיד תודות, וגם להגיד מילה לחברי חברי הכנסת שמולי ומיכאלי, משפט באמת על נושא מטה לחמם של אותם זכיינים. אז באמת אנחנו מחויבים לדיאלוג אתם, עשינו הרבה מאוד שעות אתם, ונעשה את המקסימום כדי למנוע פגיעה במטה לחמם.
אני רוצה כמובן להודות למשרד האוצר על העבודה המאוד-מאומצת שנעשתה, כמובן בהנחיית שר האוצר, ומי שהוביל את המהלך המקצועי היו מנכ"ל המשרד שי באב"ד ואיתי טמקין מאגף תקציבים. אני רוצה להודות לעדנה הראל ממשרד המשפטים על העבודה החשובה מאוד, גם בוועדה שהיא עמדה בראשה. אני רוצה להודות לצוות מאוד מקצועי של משרד התרבות והספורט, כמובן לשרת התרבות והספורט, אבל מי שהוביל את העבודה המקצועית היה מנכ"ל משרדה יוסי שרעבי וצוותו.
אני רוצה להודות כמובן לכל הגופים הקשורים שהיו בדיון הזה, לחברי הוועדה – כמובן חלקם יושבים כאן והיו מאוד מעורבים: גם איציק שמולי, גם מרב מיכאלי, גם דוד ביטן שהיו מאוד מעורבים בדיונים והוסיפו הרבה מאוד, ואני רוצה להודות לכם ולכל שאר חברי הוועדה; כמובן – ליועצת המשפטית של הוועדה ורד קירו-זילברמן, וכמובן לאריאלה מלכה, מנהלת הוועדה. נעשתה שם עבודה חשובה, מורכבת, כדי להגיע להסכמות, היו הרבה אי-הסכמות בין משרדי הממשלה. תודה רבה לכל העוסקים במלאכה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת רועי פולקמן. כמובן, ברכות על הצעת החוק.
הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 34) (תגמולים לנפגעי פעולות איבה שהתרחשו מחוץ לישראל), התשע"ז–2017
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/637); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר טלי פלוסקוב:
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 34) (תגמולים לנפגעי פעולות איבה שהתרחשו מחוץ לישראל), התשע"ז–2017, לקריאה ראשונה, של חברי הכנסת חיים ילין ודוד ביטן. אני מזמינה את חבר הכנסת חיים ילין להציג את הצעת החוק. לידיעתכם, יש לנו הצעה שהוצמדה להצעת חוק הזאת, ויציג אותה אחר כך חבר הכנסת יוסי יונה. אדוני, לרשותך עד עשר דקות.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושבת-ראש, תודה. חברי וחברות הכנסת, כנסת נכבדה, אני נרגש ללוות את המסע המיוחד של החוק הזה, שחשף את חברי הכנסת ואותי לנושא כל כך חשוב, נוגע ועצוב. לפני כשבועיים, כחלק מהכנת החוק לקריאה הראשונה, דנה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על הכנת החוק ואירחה כמה משפחות שאיבדו את יקיריהן בפיגועי טרור רצחניים בחו"ל. לשמוע את זעקות המשפחות, שלרוע מזלן נקלעו למסעות רצח מחרידים של טרוריסטים בחו"ל וישראל לא הכירה בהן – הן הרעידו את אולם הוועדה ונגעו בכולנו, בכל אחד שהיה שם ושמע אותם. הבטחתי להם ולהן כי לא נרפה ולא ננוח עד שעננת הביורוקרטיה תוסר מעל החוק הקיים.
בשנה האחרונה כולנו ראינו איך הטרור פורץ גבולות ויבשות, ואף מדינה בעולם לא חסינה בפניו. גל הפיגועים ששטף את אירופה הבליט את התעצמות הטרור הגלובלי ואת התחזקות ארגוני טרור קיצוניים כמו "דאעש". בדצמבר האחרון, בחודש אחד, שתי ישראליות מצאו את מותן בפיגועים רצחניים ואכזריים שבוצעו על-ידי פעילי הארגון. חוסר המזל המשווע שהכה בישראליות מחוץ לאדמתנו ממחיש את העובדה שהטרור נמצא בכל מקום בגלובוס ובכל זמן נתון. טרור הוא טרור הוא טרור הוא טרור הוא טרור – חברי כנסת, שמאוד מפריעים לי להמשיך לנאום.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חברת הכנסת רחל עזריה, אנחנו שומעים פה כל שיחה, ויש פה נושא כל כך מרגש, אז בבקשה.
חיים ילין (יש עתיד):
מילא היה על הימורים, ניחא, אבל כשמדובר על משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן, אני מקווה שיש קצת יותר כבוד.
נחמן שי (המחנה הציוני):
ברור שיש.
חיים ילין (יש עתיד):
מחובתנו כנבחרי הציבור, כמחוקקים ובישראלים, לוודא כי אף אחד מאזרחי המדינה לא ייפגע בשל סבך ביורוקרטי כזה או אחר.
טרוריסטים שסוגדים לרצח לא תמיד מבחינים בין יהודים, ישראלים, זרים ועוד, אלא רוצים לרצוח כמה שיותר, בלי הבחנה. אזרחי מדינתנו שלרוע מזלם נקלעים לפיגועים שכאלה חוזרים לארץ עם צלקות, ועלינו ללוות אותם לאורך כל המסע חזרה לשגרה, באמצעות כל הכלים שעומדים לרשותנו.
החוק הקיים מדיר מהכרת המדינה ישראלים שנפגעו באירועי טרור שלא כוונו למטרות יהודיות או ישראליות, ולצערנו יש המון ישראלים שנכנסים תחת הקטגוריה הזאת. כידוע, אנחנו המחוקקים מסתכלים על העתיד, אך כשמדובר בנושא הזה צריך להסתכל גם על העבר. החלת חוק רטרואקטיבית היא מאוד נדירה בחקיקה של מדינת ישראל, ולפעמים אפילו בלתי אפשרית, אך בהסכמת משרד האוצר, ובתמיכת שאר משרדי הממשלה, הוחלט להחיל את החוק חמש שנים אחורה, כך שיוכרו גם אלו שנפגעו בעבר.
לצערי, יהיו ישראלים שנפגעו בחו"ל ומשפחות שכולות שלא יוכלו להיות מוכרים כנפגעי פעולות איבה. אך חשוב לי להדגיש שעשינו הכול, ונמשיך להילחם למען הכרה בכולם. אבל לא הכול אפשרי, ועצם זה שהחוק הזה יחול רטרואקטיבית הוא הישג כשלעצמו, ועל כן אני מודה למשרד האוצר, שנעתר לבקשתנו ולא התנגד נחרצות ומיידית.
ולגבי החוק – ועדת החריגים שהצענו בוטלה, היות שכבר קיימת במשרד הביטחון ועדה הדנה בהכרה בנפגעי פעולות איבה, אך מעכשיו יוספו קריטריונים שיאפשרו הכרה גם בפיגועים שלא כוונו למטרות יהודיות או ישראליות בכמה נסיבות, הכוללות, בין היתר, הכרה של המדינה שבה התרחש האירוע באירוע כפיגוע טרור, ושהארגון שביצע את הפיגוע קרא בעבר לרצח או פגיעה בישראלים או ביהודים. נסיבות אלו יפרצו את מחסומי ההבחנה בין מקום הפיגוע וכוונת המחבל, ויאפשרו הכרה לאלו שלא שפר מזלם. כולי תקווה ותפילה כי לא נצטרך להשתמש בחוק הזה לעולם.
שוב, יש להודות לשותפי לדרך, חבר הכנסת דוד ביטן. שוב, יש להודות לשותפי לדרך, חבר הכנסת דוד ביטן.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת דוד ביטן.
חיים ילין (יש עתיד):
שוב, יש להודות לשותפי לדרך, חבר הכנסת דוד ביטן.
מירב בן ארי (כולנו):
הוא לא שומע.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת דוד ביטן, פונים אליך.
חיים ילין (יש עתיד):
שוב, יש להודות לשותפי לדרך, חבר הכנסת דוד ביטן. שוב, יש להודות לשותפי לדרך – –
דוד ביטן (הליכוד):
מחפש את הדרך כל הזמן. לא מוצא אותה. שביל עפר נהיה.
חיים ילין (יש עתיד):
– – שמלווה את הנושא אתי ביחד, ולוועדת השרים, שזיהתה את החשיבות בתיקון הלקונה, ולא הסירה את תמיכתה למרות המכשולים הרבים; ליושב-ראש הוועדה חבר הכנסת אלאלוף – אני ממש מודה לך על התמיכה ועל נחרצות הדיונים והמהירות בתיאום שלהם. תודה לענת מימון וענבר הרשקוביץ מהייעוץ המשפטי. ולדור, סתיו וגילי מהצוות שלי, שלאורך כל הדרך לא רק מטפלים בחקיקה אלא מטפלים גם במשפחות עצמן.
כבוד היושבת-ראש, אני חושב שהחוק הזה, שבעצם נתמך על-ידי כולם, הוא באמת חוק שהיו צריכים לחוקק אותו לפני. צר לי שהיינו צריכים לעבור כל כך הרבה פיגועים בשביל להבין שאת הלקונה הזאת צריכים לסגור. כולי תקווה, אני אומר את זה, שהחוק הזה יגיע לדיון בשבוע הבא, כמו שסוכם, ביום שלישי. נעקוף את ועדת השרים, כמו שחבר הכנסת ביטן אמר, והוא יגיע לפני סוף המושב לקריאה שנייה ושלישית, כך שנוכל לתת בשורה לאותן משפחות שנפגעו ויוכלו רטרואקטיבית חמש שנים לתבוע את זכאותן. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
בעזרת השם. תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין.
הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – נפגע איבה ממעשה טרור של ארגון טרור בחוץ-לארץ), התשע"ז–2017
[הצעת חוק פ/3778/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
היו"ר טלי פלוסקוב:
כאמור, יש לנו הצעה שהוצמדה: הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – נפגע איבה ממעשה טרור של ארגון טרור בחוץ-לארץ), התשע"ז–2017 – הצעת חוק של יוסי יונה. בבקשה, אדוני. רק אתה, יוסי, או שיש חברי כנסת?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
וחבר הכנסת משה גפני.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אוקיי. אז הצעת חוק של יוסי יונה וגפני. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה.
דוד ביטן (הליכוד):
פרופסור יוסי יונה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני כאן אומרת "חבר הכנסת". כאן זה תואר אחד – חבר כנסת. בבקשה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לפני למעלה מחודשיים – – –
דוד ביטן (הליכוד):
חבר הכנסת ביטן – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תודה תודה, חברי היקר, דוד ביטן. לפני למעלה מחודשיים צפינו כולנו בכאב ובהזדהות בכתבה של אילן לוקאץ' באולפן שישי, שעקבה אחרי חיפושיהם של חן ואור אלקיים אחר הוריהם בברלין. האם, דליה אלקיים ז"ל, נהרגה בפיגוע הרצחני שהתרחש אז, ואילו אב המשפחה, רמי, נמצא פצוע קשה באחד מבתי-החולים בברלין. בפיגוע טרור אחר, בחודש ינואר 2017, נרצחה הנערה ליאן נאסר ז"ל, ובפיגוע אחר נרצח שמואל בן הלל ז"ל, בבמקו, בירת מאלי.
כיוון שהם נהרגו בפיגועים רצחניים מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ומכיוון שהם נרצחו בפעולות טרור שלא כוונו במישרין נגד אזרחי ישראל, הם לא מוכרים על-פי החוק הקיים כנפגעי פעולות איבה, ולכן גם אינם זכאים לסיוע כלכלי מטעמה של המדינה. החוק שאנחנו מביאים בפני הכנסת הוא חוק שבא לתקן את מצב העניינים הזה. הוא מרחיב את הקטגוריה של נפגעי פעולות איבה גם מחוץ לגבולות המדינה. זה חוק נכון, זה חוק חשוב, זה חוק שמבטא את אחריותה של המדינה לאזרחיה גם כאשר הם שוהים מחוץ לגבולות המדינה, גברתי היושבת-ראש.
אני רוצה כבר עתה להודות לשר האוצר כחלון, שהביע את הנכונות להעמיד את המשאבים כדי שגם אלה, ובעיקר משפחותיהם, יהיו זכאים לאותן זכויות של נפגעי פעולות איבה בתוך גבולות ישראל. אני מקווה, כפי שחברי הטוב חיים ילין אמר לפני כן, שהחוק הזה יעבור את תהליך החקיקה המלא בוועדת העבודה והרווחה של חברי אלי אלאלוף במהירות האפשרית. אני רוצה גם להודות לזהבה אילני על הסיוע האינטנסיבי, ההדוק והמתמשך בהבאתו של החוק לכאן בפני מליאת הכנסת. תודה, גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. גברתי השרה, בבקשה. השרה גילה גמליאל.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לברך את היוזמים, את חבר הכנסת דוד ביטן, את חיים ילין, את פרופסור יונה. יישר כוח על תיקון עוולות בהיבט הזה, ובהחלט הממשלה תומכת, וזה יעבור לוועדה – הוועדה של אלאלוף היקר, חבר הכנסת אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כך שתסיימו עם זה כמה שיותר מהר. בהצלחה.
אלי אלאלוף (כולנו):
ביום שלישי דיון.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לשרה גילה גמליאל. יש לנו בקשות של דוברים. נחמן שי, בבקשה. אני נועלת, כמובן, את רשימת הדוברים. מייד לאחר מכן נגיע להצבעה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה, תודה. אני רוצה להביע תמיכה בחוקים החדשים האלה, בתיקוני החוק. האמת היא שאני מאוד מופתע שמדינת ישראל, אחרי עשרות שנות טרור עדיין לא מצאה פתרון לסוגיה הזאת. הרי במשך השנים הללו – זיכרוני לוקח אותי באמת עד לימים מאוד רחוקים, לגלי הטרור של "ספטמבר השחור" וכו', וישראלים ששהו בחוץ-לארץ, הן בתפקיד והן שלא בתפקיד, נפגעו בזירות רבות מאוד. אני מניח שכל פעם היה צריך להיאבק מחדש ולהכיר באירועים המצערים האלה, ואני חושב שההצעות האלה שאתם מביאים עכשיו, חיים ילין, דוד ביטן, יוסי יונה ומשה גפני – זו פריצת דרך אמיתית. חבל שהיא קורית דווקא במקומות הכי רגישים ופגיעים שלנו, אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם לא.
המאבק בטרור, כמו שכולם יודעים, הוא גלובלי, כשם שהטרור הוא גלובלי. הוא מכה, היום אולי יותר מבעבר, בכל מקום בעולם, וגם היכולות שלו גדלו. לכן, טוב שמדינת ישראל פורסת איזושהי רשת מגן או כיפת ברזל בכל זאת על אזרחיה באשר הם, אם חלילה הם נקלעו לפיגוע – חלילה, אני אומר עוד פעם – לפחות הם יוכרו כנפגעי פעולות איבה. אלה חוקים חשובים מאוד. הלוואי שלא היינו זקוקים להם, אבל מוטב, כמובן, שיהיו. תודה לכולכם.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה. תודה לחבר הכנסת נחמן שי.
כאמור, אנחנו נעבור להצבעה, ויהיו שתי הצבעות רצופות. ההצבעה הראשונה היא על הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 34) (תגמולים לנפגעי פעולות איבה שהתרחשו מחוץ לישראל), התשע"ז–2017, שהוצגה על-ידי חבר הכנסת חיים ילין. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 34) (תגמולים לנפגעי פעולות איבה שהתרחשו מחוץ לישראל), התשע"ז–2017, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
15 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 34) (תגמולים לנפגעי פעולות איבה שהתרחשו מחוץ לישראל), התשע"ז–2017, עברה בקריאה ראשונה וחוזרת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה השנייה והשלישית.
כעת נצביע על הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – נפגע איבה ממעשה טרור של ארגון טרור בחוץ-לארץ), התשע"ז–2017, שהוצגה על-ידי חבר הכנסת יוסי יונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – נפגע איבה ממעשה טרור של ארגון טרור בחוץ-לארץ), התשע"ז–2017, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
15 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – נפגע איבה ממעשה טרור של ארגון טרור בחוץ לארץ), התשע"ז–2017, עברה בקריאה טרומית, וגם היא עוברת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להמשך הטיפול.
הצעת חוק עובדים זרים (תיקון מס' 20) (הגנה על עובדים זרים), התשע"ז–2017
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/694); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר טלי פלוסקוב:
כעת, רבותי, אנחנו עוברים להצעת חוק עובדים זרים (תיקון מס' 20) (הגנה על עובדים זרים), התשע"ז–2017, לקריאה ראשונה. הצעת החוק היא של חברת הכנסת מיכל רוזין. יציג את הצעת החוק, בשם חברת הכנסת מיכל רוזין, חבר הכנסת אלי אלאלוף – בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך, אדוני.
אלי אלאלוף (כולנו):
וואו. אפשר לדבר על נושאים אחרים? מותר?
היו"ר טלי פלוסקוב:
בדרך כלל יש חברי כנסת שעושים את זה.
אלי אלאלוף (כולנו):
אז קשה לי לערבב את שני הנושאים שרציתי, אבל האמת – הייתי מנצל את רוב הזמן. עמיר היקר, ידידי. עמיר, אני אוהב אותך. עמיר פרץ.
היו"ר טלי פלוסקוב:
חבר הכנסת עמיר פרץ. פונים אליך.
עמיר פרץ (המחנה הציוני):
אוה, אחי, מה שלומך? מה אני אעשה, היא בלבלה אותי. היא בלבלה.
אלי אלאלוף (כולנו):
טוב. גברתי, יושבת-ראש הישיבה, ידידתי חברת הכנסת טלי, חברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, האמת היא שלא קל להימנע מהנאום שהייתי רוצה לנאום לכם על הנושא של יהדות אתיופיה, אבל אני אתאפק, כדי שנקיים דיון מיוחד על המצב שלהם.
אני פה בשם חברת הכנסת ידידתי מיכל רוזין, שמביאה הצעת חוק בנושא הגנה על העובדים הזרים מפני ניצול ועבירות שהם סובלים מהם. אתם יודעים שבארץ, במספר של סוף שנת 2016, נמצאים 81,330, והמספר, כפי שאתם מנחשים, הוא כבר לא אקטואלי, הוא גדול יותר, ויתווספו לו בחודשים הקרובים עוד כ-20,000 עובדים זרים בענף הבנייה שיבואו מסין. התרומה שלהם למשק ולפיתוח המדינה שלנו היא אדירה. לצערי, היחס כלפיהם הוא כמעט בפרופורציה הפוכה ופוגע בצורה אין-סופית בהם. אנחנו פה כדי להגן על זכויותיהם כל עוד הם עובדים בארץ ונמצאים תחת אחריותנו.
לצערי הרב, במציאות של היום העובדים הללו חשופים לפגיעות בזכויותיהם, לעתים אף בתחומים הבסיסיים ביותר. הם סובלים מהתעללות והתעמרות. בשנת 2016, 695 תיקים נפתחו נגד מעסיקיהם. השפיטה וטיפול המשפטי בתיקים האלה הם ארוכים, וחלק מהם ממשיכים לעבוד אצל המעסיקים שנגדם נפתחו התיקים. במידה שהם עוזבים את המעסיק, המעסיק בקלות מוצא מחליף. כוונת החוק היא למנוע מהמעסיקים שנגדם נפתח תיק על אי-מילוי התחייבויותיהם החוקיות כלפי העובדים שלהם – למנוע מהם לקבל עובדים חליפיים.
אני חייב להגיד שהניצול הוא לפעמים קשה, במיוחד בפגיעות מיניות. אני רוצה לציין שגם בשכר שלהם – היות שהם, מסיבותיהם, מבקשים לקבל שכר במזומן, דבר שקשה מאוד לפקח עליו. לכן אנחנו מבקשים שמשרד הפנים יבטל את האישורים ולא ייתן אישורים חדשים למעסיקים שפגעו בעובדיהם, אחרת אנחנו נראה תופעה של עבדות חדשה, מודרנית, שפוגעת באנשים חלשים. לצערנו, אנחנו מאבדים את כל הרגישות הנדרשת – דברים שבהם המוסר שלנו היה חייב להיות מופעל בצורה טבעית, אנחנו נזקקים לחוק כדי שאנשים ימלאו התחייבויות מוסריות בסיסיות כלפיהם.
לכן אנחנו מבקשים משר הפנים שיקבע תקנות בהקדם האפשרי. בוועדה גם נתנו לוח זמנים רצוי. ואני קורא לכם, חברי חברי הכנסת, לתמוך בהצעת החוק שיזמה, באמת ברגישות הידועה שלה, חברת הכנסת מיכל רוזין, ולאשר את הצעת החוק הזו בקריאה ראשונה.
כרגיל, כאילו זה מיותר להגיד, תודה לצוות המשפטי, לצוות הוועדה, אבל זה כל כך נעים לעשות את זה לאור המסירות הנפלאה שלהם בעבודת הוועדה שלנו. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. רשימת הדוברים נעולה. היחיד שנרשם הוא חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני.
דוד ביטן (הליכוד):
נחמן, מה?
חיים ילין (יש עתיד):
נחמן מקבל שעות נוספות היום.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
נחמן, תייצג אותנו, נחמן.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מאחר שדבר שניסיתי להעלות במסגרת אחרת לא עלה בידי, אני רוצה לומר כמה מילים, דווקא בנושא שקרוב ללבי, נושא התקשורת. אני קראתי בימים האחרונים מכתב שכתב הזמר דוד ד'אור על ניסיונותיו הנואשים להגיע לשידור ב"גלגל"צ", תחנת השידור המוזיקלית של צה"ל.
ובכן, מסתבר, למרות שהוא מופיע בתחנה בהגשת תוכניות, השירים הנפלאים שלו לא מגיעים לידי ביטוי. ד'אור הוא לא זמר בשוליים של הזמר הישראלי, הוא במרכז. הוא במרכז, הוא מוכר, הוא ידוע. הוא מופיע מעל במות בין-לאומיות. אני יכול לומר שהוא בשורה הראשונה של הזמר הישראלי. וזה מעלה אצלי תהיות מאוד קשות: איך מתנהלת תחנת "גלגל"צ" בהקשר הזה של השמעת שירים חדשים; מיהם אותם אנשים – שהם בלתי מוכרים ובלתי ידועים והם נשמרים בסוד – שלקחו לעצמם, או קיבלו, את הסמכות לקבוע לכל אחד ומאתנו, ובעיקר לזמרים ולזמרות שלנו, ששיריהם יופיעו או לא יופיעו, יושמעו או לא יושמעו. במידה מרובה הם גם גוזרים את דינם לעתיד לבוא, שלא לומר כמה השקעה יש וכמה עבודה קשה בכל שיר ושיר.
אני מכבד מאוד את עצמאות התחנה הזאת. הייתי פעם מפקד שלה ובכל מקום שיכולתי, ועד היום אני יכול, אני מגן עליה, ולאחרונה גם היה פרק שבו היה ניסיון להעביר את התחנה לאחריות שר הביטחון ומפה יצא קול צעקה, ומבמות אחרות. אומנם הרעיון הרע הזה נגנז והתחנה חזרה למקומה באחריות צה"ל ותחת צה"ל, אבל זה לא אומר שהתחנה הזאת מתנהלת לפי איזשהם קודים חשאיים. אני מבקש לדעת – אני אומר את זה מפה ואני אומר את זה גם במקומות אחרים, בכנסת ומחוצה לה – לפי מה ההחלטות מתקבלות, מי האנשים שמקבלים את ההחלטות האלה, מה הטעם המוזיקלי שלהם, באיזו מידה הם באמת משקפים איזשהו קונסנזוס רחב במדינת ישראל; האם זה משהו מוגבל, צר, או שזה באמת מאפשר לכל מאזין או מאזינה בתחנה – אגב, המואזנת ביותר במדינת ישראל, למצוא את מה שהוא או היא או הם מחפשים בתחנה הזאת.
אני חושב שצריך יהיה – אם הדבר הזה לא ייעשה – לגשת פנימה באמצעים שצה"ל מחזיק כלפי התחנה הזאת ולבחון היטב מהו הקו המוזיקלי שלה, מי מחליט עליו, איך מחליטים עליו. את כל המידע הזה אי-אפשר להסתיר יותר מהעין הציבורית. זו תחנה ציבורית והיא חייבת להיות שקופה, גלויה וברורה לכל אזרח ואזרחית, לכל מאזין ומאזינה במדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. כאמור, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. וכעת נצביע על הצעת חוק עובדים זרים (תיקון מס' 20) (הגנה על עובדים זרים) התשע"ז–2017, בקריאה הראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק עובדים זרים (תיקון מס' 20) (הגנה על עובדים זרים) התשע"ז–2017, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
15 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק עובדים זרים (תיקון מס' 20) (הגנה על עובדים זרים), התשע"ז–2017, עברה בקריאה ראשונה וחוזרת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
הצעת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות), בסעיפים מהצעת חוק ההסדרים ובהצעות חוק בעניין תקופת לידה והורות בדבר פיצול הצעת חוק רפורמה בתקופת הלידה וההורות (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017
[נספחות].
היו"ר טלי פלוסקוב:
וכעת אנחנו עוברים לסעיף האחרון: הצעת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות), בסעיפים מהצעת חוק ההסדרים ובהצעות חוק בעניין תקופת לידה והורות, בדבר פיצול הצעת חוק רפורמה בתקופת הלידה וההורות (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017. תמסור את ההחלטה יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת רחל עזריה.
רחל עזריה (יו"ר הוועדה המיוחדת):
הריני להודיע שאני מפצלת מתוך חוק רפורמה בתקופת הלידה וההורות (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017, חלק מהסעיף – הסעיף שנוגע למעונות היום, ואני מבקשת להצביע על הנושא. תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת רחל עזריה.
רבותי, אנחנו נצטרך להצביע על הצעת הוועדה. ולכן, מי בעד הצעת הוועדה המיוחדת בדבר פיצול הצעת חוק רפורמה בתקופת הלידה וההורות (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017? מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 8
בעד החלטה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות), בסעיפים מהצעת חוק ההסדרים ובהצעת חוק בעניין תקופת לידה והורות בדבר פיצול הצעת חוק רפורמה בתקופת הלידה וההורות (תיקוני חקיקה), התשע"ז–2017, נתקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
11 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה התקבלה.
רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י' באדר התשע"ז, 8 במרס 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 19:20.