דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ט' ישיבה קכ"ו הישיבה המאה-ועשרים-ושש של הכנסת העשרים-וחמש יום רביעי, א' בטבת התשפ"ד (13 בדצמבר 2023) ירושלים, הכנסת, שעה 09:00 תוכן העניינים דברי יושב-ראש הכנסת 4 היו"ר אמיר אוחנה: 4 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכיר הכנסת דן מרזוק: 5 הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 14) 6 הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 24), התשפ"ד–2023 6 הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2023, התשפ"ד–2023 6 אליהו רביבו (בשם ועדת הכספים): 7 ולדימיר בליאק (יש עתיד): 12 אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): 17 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 22 מיכל שיר סגמן (יש עתיד): 25 עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): 28 גלעד קריב (העבודה): 32 נאור שירי (יש עתיד): 36 שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): 42 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 56 יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): 60 יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): 63 נעמה לזימי (העבודה): 67 שלי טל מירון (יש עתיד): 71 עידן רול (יש עתיד): 75 ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): 76 פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): 78 שרון ניר (ישראל ביתנו): 80 מירב כהן (יש עתיד): 83 יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 86 רון כץ (יש עתיד): 88 ירון לוי (יש עתיד): 92 יוראי להב הרצנו (יש עתיד): 93 סימון דוידסון (יש עתיד): 98 דבי ביטון (יש עתיד): 106 מיקי לוי (יש עתיד): 108 מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): 110 טלי גוטליב (הליכוד): 114 שמחה רוטמן (הציונות הדתית): 119 << נושא >> דברי יושב-ראש הכנסת << נושא >> << דובר >> היו"ר אמיר אוחנה: << דובר >> חברי הכנסת, בוקר טוב. אני פותח את ישיבת הכנסת היום, יום רביעי א' בטבת התשפ"ד, 13 בדצמבר 2023. בטרם נתחיל בסדר-היום, אדוני השר, יש חוב שלקחתי על עצמי ואני מבקש לקיים אותו בישיבת המליאה הזאת – חוב לאב שכול ולמשפחה שכולה. סמל ראשון עמית בונצל, זכרו לברכה, הקדיש את כל-כולו למען עם ישראל בחייו ובמותו. כבר בגיל 16 החל עמית להתאמן, יצא לכל הגיבושים, ולא ויתר עד שמצא את מקומו בסיירת הצנחנים. הוא נלחם בעוז ב-7 באוקטובר ונלחם בעוז מאז ועד שנפל בקרבות בעזה. גם בחייו וגם בנופלו עמית הציל חיים. הוא הספיק לחתום על כרטיס אדי לתרומת איברים. בפיהם של הוריו, נועה ואיציק בונצל, יש בקשה שהשמיעו בפניי ובפני רבים ממנחמיהם, כל כך צנועה וכל כך מתאימה לאופי של עמית – די לרעל, די לארס, די לשנאה בינינו. הדברים של איציק עוצמתיים וחשובים, וראוי שנהרהר בהם כולנו, דברים שיצאו מהלב ונכנסו היישר לתוך הלב. הלוואי ונמצא כולנו דרך חדשה להמשיך את החיים המשותפים כאן, לא בלי מחלוקות אך כן בלי שנאה, בלי הרבה מהדברים שהיו כאן לפני 7 באוקטובר. עמית בונצל, זכרו לברכה, גיבור ישראל, תודה שהיית, תודה שנלחמת, תודה שנתת את כולך למען העם והמדינה. הלוואי ונהיה ראויים לכך. משפחת בונצל, תודה שגידלתם גיבור שגם בחייו וגם אחרי לכתו מוסיף להציל חיים ולהוות השראה לכולנו. נברך את כל חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון שיצליחו במשימתם הקדושה וישובו בשלום לבתיהם. ננחם מכאן את משפחות כל 442 גיבורינו החללים שנפלו, המשפחות השכולות, ובהן גם החללים שנוספו הלילה: סא"ל תומר גרינברג, רס"ן רועי מלדסי, רס"ן משה אברהם בר-און, סמל אחיה דסקל, סרן ליאל חיו, רס"ן בן שלי, רס"ל רום הכט, סמ"ר אוריה יעקב, השם ייקום דמם. נאחל איחולי החלמה מהירה לפצועים. יהי זכרם של עמית ושל כל הנופלים ברוך. << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> הודעה למזכיר הכנסת. << דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >> ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה השנייה ולקריאה השלישית: הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 14) – שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 24), התשפ"ד–2023, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2023, התשפ"ד–2023, שהחזירה ועדת הכספים. מסקנות הוועדה לביטחון לאומי בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מירב בן ארי, עופר כסיף, שרון ניר, יונתן מישרקי, פנינה תמנו ואפרת רייטן מרום בנושא: חלוקת הנשק ללא מעורבות של משרד הרווחה והביטחון החברתי עלולה להחריף את האלימות בתוך המשפחה. הודעות שר האוצר על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת חוה אתי עטייה, יוסף עטאונה, זאב אלקין, אימאן ח'טיב יאסין ומשה טור פז בנושא: הגנה על זכויות הסטודנט ושכר לימוד בשל שביתות של סגל אקדמי או מקצועי באוניברסיטאות; על מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת חנוך דב מלביצקי בנושא: ההליך התכנוני המוקדם על ידי עיריית טירה באזור החקלאי הפתוח; על מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אביחי אברהם בוארון, שמחה רוטמן וזאב אלקין בנושא: הונאות יבוא של הרש"פ, נזק של מיליארדים לישראל; על מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת עופר כסיף, אברהם בצלאל, גלעד קריב, סימון דוידסון, משה רוט, מיכאל מרדכי ביטון וואליד אלהואשלה בנושא: התייקרות מחירי התחבורה הציבורית. הודעת שר האוצר על מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת יאסר חוג'יראת בנושא: חסמי בנייה של רשות מקרקעי ישראל מונעים פיתוח המרחב הכפרי שבנגב ובגליל. הודעת שר הרווחה והביטחון החברתי על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אורנה ברביבאי, מיכאל מרדכי ביטון, גלעד קריב, יוסף עטאונה וואליד אלהואשלה בנושא: התמודדות הממשלה והשלטון המקומי עם המחסור בסייעות בגני הילדים. הודעת שר הבריאות על מסקנות הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יונתן מישרקי, משה רוט, יצחק קרויזר, אושר שקלים ורון כץ בנושא: מחדל חברתי: מאות קשישים מתים בבתיהם כשאיש לא יודע על כך בזמן אמת; על מסקנות ועדת הבריאות בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום של חבר הכנסת אחמד טיבי בנושא: הצעת חוק פיקוח על מחירים, שיווק וסבסוד של מזון ללא גלוטן, התשפ"ג–2023, ושל חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין בנושא: הצעת חוק סבסוד מוצרים ללא גלוטן, התשפ"ג–2023. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה למזכיר הכנסת. << הצח >> הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 14) << הצח >> [מס' מ/1661; דברי הכנסת, חוב' ב', ישיבה 107; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) << הצח >> הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 24), התשפ"ד–2023 << הצח >> [מס' מ/1684; דברי הכנסת, חוב' ח', ישיבה 121; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) << הצח >> הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2023, התשפ"ד–2023 << הצח >> [מס' מ/1687; דברי הכנסת, חוב' ח', ישיבה 123; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> על סדר-היום, רבותיי, דיון משולב בהצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 14), הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 24), התשפ"ד–2023, והצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2023, התשפ"ד–2023. הישיבה תתקיים בהתאם לסדרי הדיון המיוחדים שקבעה ועדת הכנסת. אני מזמין את חבר הכנסת אליהו רביבו להציג את הצעות החוק בשם יושב-ראש ועדת הכספים. בבקשה, אדוני. << דובר >> אליהו רביבו (בשם ועדת הכספים): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, קמנו לבוקר קשה עם בשורות נוראיות מרצועת עזה, עוד בוקר נוראי. בראשית דבריי אני מבקש לשלוח את תנחומיי הכנים למשפחות ההרוגים שהצטרפו למעגל השכול. יהי שמם וזכרם של הנופלים הגיבורים ברוך. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אמן. << דובר_המשך >> אליהו רביבו (בשם ועדת הכספים): << דובר_המשך >> לא ניתן לנאום מעל במה זו בלי לחזור ולהזכיר את 135 אחינו ואחיותינו המוחזקים בשבי של ארגון טרור רצחני. עלינו החובה לעשות הכול כדי שהם יחזרו לחיק משפחותיהם. חשוב לי לומר, אדוני היושב-ראש, שקשה להתקדם וקשה לדבר על נושאים ולשאת נאומים אפילו בנושא תקציב, שאמור להשליך באופן ישיר על הצורך של מדינת ישראל להתקיים בצל ימי המלחמה, מבלי שנזכיר גם כן את כל אלפי הפצועים והפצועות, אשר חלקם נפצעו תוך כדי כך שהם נלחמו למען המולדת, ויישאו צלקות, הם ובני משפחותיהם, על גופם ועל נפשם. אנחנו נילחם עד הניצחון, למען גיבורי ישראל וכלל אזרחיה. אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה והשלישית את הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 24), התשפ"ד–2023, את הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2023, התשפ"ד–2023, וכן את הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 14). אדוני היושב-ראש, 7 באוקטובר הוא יום שחור שייזכר לנצח בתולדותינו. מדינת ישראל קיבלה דרישת שלום כואבת מההיסטוריה של העם היהודי, ואנחנו, כולנו כאן, כל אחד במילותיו שלו מבהיר שלא עוד. מאז אותו היום גם סדרי העדיפויות הכלכליים של מדינת ישראל השתנו באופן משמעותי, ולפיכך לא היה מנוס מהגשת תקציב חדש לשנת 2023, כזה שיהיה מותאם למציאות החדשה שנכפתה עלינו. בנוסף, כפי שדרשתי מאז תחילת המלחמה וכפי שהתחייב משרד האוצר בעקבות דרישתי, גם לא יהיה מנוס מהגשת תקציב חדש לשנת 2024, וארחיב על כך בהמשך. משרד האוצר הציג לוועדת הכספים את מצבה הכלכלי של המדינה ערב המלחמה. המצב היה יחסית טוב – האבטלה הייתה כמעט אפסית, האינפלציה במגמת ירידה, ונראה היה שפנינו לעבר צמיחה גבוהה מהתחזיות. מצב זה אפשר למדינת ישראל, ועדיין מאפשר לה, להתמודד כלכלית עם הוצאות המלחמה הביטחוניות והאזרחיות. תקציב המדינה הוא תקציב אין ברירה. חובת כולנו להתאחד ולהבין כי מציאות חיינו מאז פרוץ המלחמה הביאה ללוחות זמנים צפופים, וכי צורכי המשק מחייבים אותנו לנהוג באחריות. בשל המלחמה נדרשה הממשלה להגדיל את מסגרת התקציב שנקבעה במאי לשנת 2023, וזאת כדי שניתן יהיה להוציא סכומים נוספים לצורכי הלחימה ולצרכים האזרחיים הנובעים ממנה, אשר לא ניתן היה לחזות בעת שהתקבל חוק התקציב שהעברנו לשנת הכספים 2023 כאמור. הצעות החוק שלפנינו מטרתן להתמודד עם ההשלכות התקציביות הנובעות ממצב המלחמה כאמור. חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב–1992, קובע את תקרת הגירעון כאחוז מהתוצר. מוצע להגדיל את תקרת הגירעון לשנת 2023 ולקבוע כי בשנת 2023 לא יעלה שיעור הגירעון הכולל על 7.7%, במקום שיעור של 2.75% מהתוצר המקומי הגולמי. כמו כן, מוצע בהצעת החוק להגדיל את ההוצאה הממשלתית המותרת לשנת 2023 בשיעור של 3.75% לצורך מימון ההוצאות הדרושות לצרכים צבאיים, ובשיעור של 1.95% לצורך מימון ההוצאות הדרושות לצרכים אזרחיים הנובעים במישרין ממצב הלחימה. שיעורים אלה משקפים 17 מיליארד ש"ח ו-8.8 מיליארד ש"ח, בהתאמה. מוצע לקבוע כי הגידול בסכום ההוצאה הממשלתית לא יובא בחשבון לצורך חישוב ההוצאה הממשלתית בשנים הקרובות. אדוני היושב-ראש, סעיף 3(ג) לחוק-יסוד: משק המדינה, קובע כי במקרה הצורך רשאית הממשלה להגיש בתוך שנת הכספים הצעת חוק תקציבית נוספת. בהתאם לכך, ונוכח שינוי הנסיבות שמקורו במלחמה כאמור, המצריך תיקונים משמעותיים ברוב סעיפי התקציב, שינוי בתיעדוף הוצאות הממשלה והגדלת מסגרת ההוצאה הממשלתית, מוצע לראשונה לקבוע חוק תקציב נוסף לשנת 2023, שהוראותיו יובאו במקום הוראותיו של חוק התקציב שהעברנו לשנת הכספים 2023. יחד עם התקציב המקורי, שאושר במאי לשנת 2023, תוקן גם חוק-יסוד: משק המדינה, ונקבע בו מנגנון התכנסות שיחול בשנה שבה הונח חוק התקציב במועד מוקדם משישה חודשים לפני תחילת שנת התקציב, לדוגמה במצב שבו ישנו תקציב דו-שנתי. בהתאם לחוק-היסוד יוקצה תקציב התאמות, אשר ישמש את הממשלה במעבר שבין שתי שנות התקציב. לשנת 2024 נקבע תקציב התאמות בסכום של כ-2 מיליארד ש"ח. כמו כן, נקבע בחוק-היסוד כי הממשלה, לפי הצעת שר האוצר, תגיש לכנסת, בתקופה שבין 15 באוקטובר ל-1 בנובמבר, דוח הפרשים, שהוא דוח מקצועי לעניין קיום או אי-קיום הפרש הוצאות או הפרש גירעון הצפויים בשנת התקציב, אשר יכלול את התחזיות המעודכנות לגבי שנת התקציב עצמה. דוח ההפרשים לא הוגש על ידי הממשלה במועד שנקבע כאמור בחוק-יסוד: משק המדינה ועד היום, ועל כך אכן יש להצר. במקום דוח ההפרשים הגישה הממשלה הצעת חוק שמטרתה הייתה לדחות בהוראת שעה את המועד שנקבע להגשת דוח ההפרשים, ובהתאמה – את המועדים שנקבעו בחוק-יסוד: משק המדינה להגשת תוכנית מאזנת לכיסוי ההפרשים ולביצוע תוכנית זו. בנוסף, בהצעת החוק הציעה הממשלה לבטל את סמכותה של ועדת הכספים להציע שינויים בתוכנית להפחתת ההוצאה הממשלתית המותרת. בדיון שהתקיים בוועדת הכספים הסבירו נציגי הממשלה כי נוכח חוסר הוודאות לגבי משך הלחימה והשפעותיה על המצב הכלכלי של המשק לא ניתן היה באותה עת להגיש דוח הפרשים שישקף תחזיות מעודכנות ביחס לשנת 2024, ולצערי אפילו דוח שהיה אמור להיות מונח גם אם לא הייתה פורצת המלחמה לא הוגש כנדרש וכמבוקש. חברי הוועדה סברו כי יש לקבל הבהרות לעניין אופן התמודדות הממשלה עם החריגות התקציביות הצפויות בטרם יקודם הליך החקיקה לשינוי חוק-היסוד. במהלך דיוני הוועדה הוחלט לשנות את הצעת החוק כך שייקבע בה מנגנון קבוע, שלפיו במצב שבו מתרחש אירוע חריג ובלתי צפוי שיש לו השלכה פיסקלית משמעותית המשפיעה במישרין על הנתונים שבבסיס דוח ההפרשים, ובשל סמיכות האירוע לא ניתן להגיש במועד שנקבע בחוק-היסוד דוח הפרשים הכולל נתונים מעודכנים כנדרש, הממשלה תהיה רשאית, לפי הצעת שר האוצר, באישור הכנסת, לאחר שקיבלה את המלצתה של ועדת הכספים, לדחות את המועד להגשת דוח ההפרשים ואת יתר המועדים שנקבעו בחוק-היסוד בהתאמה, לתקופה אחת שלא תעלה על 50 ימים. אני מודה מכאן לחברי הוועדה, אשר קיבלו את המלצתי זו. אם החליטה הממשלה להביא הצעת חוק תקציב נוספת לשנת התקציב, הצעת החוק תונח על שולחן הכנסת 30 ימים לפחות לפני תום התקופה כאמור. חבריי חברי הכנסת, התקציב החדש לשנת 2023 יעמוד על 636.6 מיליארד ש"ח. מדובר בתוספת של 25.9 מיליארד והסטה של 3 מיליארד לצורכי המלחמה, ומתוכם 17 מיליארד להוצאות ביטחוניות, ימי מילואים והצטיידות; 6.1 מיליארד ש"ח סיוע לנפגעים ולמפונים, שיקום במלונות, מסגרות חינוך חלופיות ומינהלת תקומה; 1.8 מיליארד לתגבור מערכי הביטחון האזרחיים – משטרה, שב"ס, כיתות כוננות והצטיידות לרשויות מקומיות; 1.8 מיליארד נוספים להלוואות בערבות המדינה, תמריצים לתעסוקה, סיוע לחקלאות ולמעונות היום, פיצוי מוסדות תרבות ועוד; מיליארד ש"ח למערכת הבריאות, למיגון בתי חולים ולמערך בריאות הנפש ולמטרות חשובות נוספות. יש בתקציב החדש הרבה מאוד בשורות רבות, ובכל אופן, בימים שבהם אנו צופים סביבנו בקריסה של קונספציות רבות, בתחום הביטחוני, בתחום המדיני ובתחום הכלכלי, הגיע הזמן לשנות גם את הקונספציה סביב תקציב המדינה ותהליכי ההבניה שלו ושל עוד כמה בדרך. מדינת ישראל הצליחה להוכיח שהיא יודעת לצאת ממשבר כלכלי ואף להיות הראשונה מבין מדינות המערב שעושה זאת בכמה מקרים, לדוגמה בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את העולם בתקופת הקורונה. עם זאת, נכון להיום, התהליכים להעברת התקציב הם תהליכים חולים. לא יכול להיות שבעקבות התנגדויות תהליכיות ארוכות שנים של פקידי האוצר, חכמים ומוכשרים ככל שיהיו, תקציבים חשובים ומשמעותיים נקראים "כספים קואליציוניים", וכך הם נותרים מתחת לשולחן ומסומנים כפוליטיים עם ניחוח של לא לגיטימיים. כספים שמקצה ממשלה נבחרת, אדוני היושב-ראש, למטרות ראויות בעיניה צריכים להיות – ונכון שיהיו – מונחים על השולחן בבסיס התקציב. במקביל, ובמיוחד בעת הזו, על כספים לא חיוניים והכרחיים מספיק יש לוותר. בדרך הזו, מצד אחד נחסוך כסף למדינה, ומצד שני נדאג באופן שוויוני לכלל המגזרים. לפיכך הגיע הזמן לוותר על קונספציית הכספים הקואליציוניים. אני דורש זאת במפגיע במשך תקופה ארוכה, ואני שמח שהקריאה הזאת קורמת עור וגידים ומקבלת גיבוי מכלל סיעות הבית. בשנת תקציב התקציב הבאה, 2024, עלינו לומר באופן ברור: או לבסיס התקציב או לפח. פשוט ולא מתחכם. אסור לנו לסמן לדוגמה את זק"א, את הגרעינים התורניים, את המשכורות למורים, את המכינות, את ביטחון היישובים ביהודה ושומרון ויעדים ראויים וחשובים נוספים כלא מספיק לגיטימיים כדי להיות בבסיס התקציב. בדיוק כפי שתושבי יהודה ושומרון נלחמים ומקריבים את חייהם למען המולדת כמו כל שאר עם ישראל, כך גם מגיע ליישובים ביהודה ושומרון להיות מוגנים ובטוחים כמו שאר היישובים בארץ ולהיות מתוקצבים לצורך כך על ידי המשרדים הרלוונטיים, בדיוק כפי שפועלים ומגיבים כלפי כלל היישובים בארץ. בכלל זה אבקש לציין שוב כי לא נעשה מספיק גם למען אחינו הדרוזים, אשר נלחמים איתנו שכם אל שכם ושוכלים את מיטב בניהם למען מדינת ישראל. חברים, תקציבים ופתרונות תקציביים עבור הדרוזים הם לא פוליטיים – הם הכרחיים, הם ראויים, הם מוסריים וצודקים, והגיע הזמן שבעזרת השם הם יהיו בבסיס התקציב, ושניתן על כך את הדעת לא רק כאשר אנו מקבלים בשורת איוב בנפול עוד אחד מבני העדה הדרוזית הנפלאה. מפרוץ המלחמה קראתי לחוקק את תקציב 2024 מן היסוד, ואני איאבק על תוכנו, על היקפו ועל התהליכים להשגתו. בתקציב 2024 אסור יהיה לנו ללכת לפתרון הקל ולהגדיל את הגירעון; עלינו לבצע חריש עמוק בתוך משרדי הממשלה על מנת למצוא מקורות תקציביים למימון המלחמה. להגדיל גירעון ולשחק על המינוס כמוצא יחיד או עיקרי אלו לא ערכי הליכוד, אדוני היושב-ראש, ואלה לא ערכיי שלי. לצד הקיצוצים הקשים שנידרש להם בתקציב 2024, עלינו לבצע כולנו סדר עדיפויות לאומי חדש ולהחליט החלטות קשות ואמיצות – מה בפנים ומה בחוץ. מכיוון שאני מייחל כי אז כבר לא יהיה יותר המושג "תקציבים וכספים קואליציוניים", אז לא יהיה שיח רעיל שימשיך ללבות את המחלוקת בתוך סיעות הבית ויפשוט אל תוך הרחוב. בכלל זה אבקש לציין שוב ולהבהיר שכסף שלא צריך להיות בעת הזו, לא יהיה. לצד הביקורת – ומי שעוקב אחרי הדיונים יכול היה להיווכח בכך לא פעם – אנחנו מוכרחים לנהוג באחריות: מדינת ישראל במלחמה, וכך צריך להגיב אליה. מדובר כאמור בתקציב אין ברירה. אנחנו מוכרחים להניע את המשק ולספק לו מנועי צמיחה ואסור לנו לפגוע בתהליכים מחויבי המציאות ולעכב כספים. לכן השינוי האמיתי יהיה בתקציב 2024. זהו היעד שהצבתי, ואני מתחייב לעשות כל שביכולתי כדי גם להגיע אליו, בעזרת השם, ביחד עם חבריי מהקואליציה והאופוזיציה בוועדת הכספים. קיבלתי לכך התחייבויות מראש הממשלה ומשר האוצר, וסיכמתי זאת גם כן עם יושב-ראש ועדת הכספים, שבשליחותו אני מדבר מעל במה זו. אנחנו לא נאפשר תהליכים עקומים; מגיע לעם ישראל תקציב שמבטא את צורכי השעה באופן שקוף, ענייני ומוסדר. רק ככה נוכל לצאת מהמשבר חזקים ומאוחדים יותר. אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזו ולקרוא מכאן גם כן ליושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד: זוהי עת לאחדות ולא לצעקות מהיציע; אם אתה באמת מעוניין להשפיע ולהיות חלק מהתהליכים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים, בוודאי בעת הזו – היכנס מתחת לאלונקה, תראה מנהיגות. הגיע הזמן. ברצוני להודות, אדוני היושב-ראש, ליושב-ראש ועדת הכספים כבוד הרב חבר הכנסת משה גפני, לחברי ועדת הכספים, ליועצת המשפטית לכנסת עו"ד שגית אפיק, ליועצת המשפטית לוועדה עו"ד שלומית ארליך, שעבדה עד לפנות בוקר כדי להכין את כל החומר הנדרש שיאפשר לנו לפתוח בדיון הזה; למנהל הוועדה עו"ד טמיר כהן ולצוותו, על עבודה מאומצת מסביב לשעון, כדי שנוכל להגיע למעמד הזה. אני מודה מכאן לראש הממשלה, לשר האוצר ולאנשי אגף התקציבים. לסיום אני מבקש להודות מעל במה זו ללוחמות וללוחמים המסורים שלנו. במהלך השבוע התרגשתי לראות אותם מדליקים נרות חנוכה בלב-ליבה של רצועת עזה. אתם תמשיכו להדליק אור בתוך החושך, בלב המקום האפל ביותר בעולם. את הרוח של העם היהודי אף אחד לא יכול לעצור, ואף אחד לעולם לא יצליח לעצור. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. האמנתי בכך תמיד, אדוני היושב-ראש, וכיום אני בטוח בכך עוד הרבה יותר. אבקשכם, כמובן, לאשר את הצעות החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית ולהצטרף לתפילתי לבורא עולם שיגיד די לצרותינו וייתן את ידנו על העליונה. תודה רבה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אמן ואמן. תודה לחבר הכנסת רביבו. יעלה ויבוא כעת חבר הכנסת ולדימיר בליאק. הוא ראשון מנמקי ההסתייגויות בהתאם לסדרי הדיון שקבעה ועדת הכנסת. הרשימה מונחת בפניי להמשך, והבאה בתור – אורית פרקש הכהן. בבקשה, עד 30 דקות לרשותך, אדוני. << דובר >> ולדימיר בליאק (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברות הכנסת, אדוני השר, זה בוקר קשה. בפתח דבריי אני רוצה לשלוח מכאן את תנחומיי הכנים למשפחות הנופלים ולאחל החלמה מהירה לפצועים. האמת היא שמאוד קשה לעשות את המעבר לתקציב המדינה, ובכל זאת; 68 ימים מדינת ישראל במלחמה, 1,400 הרוגים ונרצחים, אלפי פצועים. החיילים הגיבורים שלנו נלחמים בחזית גם בשעות האלה. עשרות אלפי אנשים פונו מבתיהם, הפכו לפליטים בארצם, וחווים קשיים משמעותיים יום-יום. 135 חטופים, אזרחים שלנו, עדיין נמצאים בידי החמאס בעזה. אני פוגש ומדבר עם המשפחות שלהם כל יום גם בכנסת, גם בכיכר החטופים, בכל מקום בעצם. בכל יום זה יותר ויותר קשה. והחטופים הם לא הבעיה של המשפחות – הם הכאב שלנו, של כולנו. מבחינתי, ואמרתי את זה לא פעם, שחרור החטופים, כל החטופים עד האחרון, הוא המטרה הכי חשובה של המלחמה הזאת. זו מטרה מספר אחת, הראשונה במעלה. 68 ימים מדינת ישראל במלחמה, ויש לה מחיר כלכלי לא פשוט; מחיר יקר, מחיר כבד. על פי ההערכות האחרונות של בנק ישראל מדובר ב-190 מיליארד שקלים לפחות. המשק בהאטה, ואגב, היה בהאטה עוד לפני המלחמה, מסיבות שכולנו זוכרים. האזרחים מתקשים לסגור את החודש; מילואימניקים עצמאים חרדים לגורלם של העסקים שלהם; הגירעון התקציבי בחודש נובמבר הסתכם ב-17 מיליארד שקלים. מתחילת השנה הוא כבר הגיע ל-3.4%, וזו רק ההתחלה, לצערי. באנו לדון היום לא בעוד תקציב; באנו לדון בתקציב המלחמה, בתקציב המלחמה שהקואליציה הפכה – ואני אומר את זה בצער ובכאב – לתקציב הבושה. לתקציב מלחמה במדינה מתוקנת יש כללים מאוד פשוטים ומאוד ברורים. כל שקל מקופת המדינה בעת הזאת מופנה לצורכי החזית והעורף. רוצה לומר, את רוב הכספים הקואליציוניים – והשנה מדובר בלא פחות מ-5.8 מיליארד שקלים – יש להקפיא ולהפנות למטרות חדשות, בהתאם לנסיבות. בנוסף, לסגור לפחות חמישה-שישה משרדים מיותרים, גם בזה ניתן לחסוך 1.5 מיליארד שקלים לפחות. מדוע זה חשוב? משתי סיבות: ראשית, מול ההתגייסות המופלאה של הציבור הישראלי למאמץ המלחמתי ראוי שגם הממשלה תפגין דוגמה אישית. סיבה נוספת, הצורך החיוני לנהל גם בעת המלחמה מדיניות פיסקלית אחראית, כי אם לא, אנחנו עלולים לקבל תגובה חריפה מאוד מהשווקים הבין-לאומיים ואף להסתכן בהורדת דירוג האשראי של מדינת ישראל, עם כל ההשלכות החמורות הן לתקציב והן למשק. נגיד בנק ישראל, קרן המטבע העולמית, קהילת הכלכלנים הבכירים בישראל, כולם המליצו לממשלה לקצץ 70% מהכספים הקואליציוניים לפחות. גם שר האוצר, שר האוצר של מדינת ישראל, הבטיח לקצץ 70% מהכספים הקואליציוניים לשנת 2023 – הבטיח, ולא הבטיח לקיים. בסופו של יום השנה, שנת 2023, בתקציב המלחמה הממשלה בחרה לשמור על כמעט 5 מיליארד שקלים – ליתר דיוק, 4.96 מיליארד שקלים – מהכספים הקואליציוניים הסקטוריאליים. זה מעל 85%, 85% מהסכום המקורי. המשרדים המיותרים, לא זו בלבד שלא נסגרו – התקציבים שלהם גדלו. כמובן, הדוגמה הכי בולטת והכי מקוממת היא תקציב משרד ההתיישבות של השרה סטרוק, אשר קפץ מ-133 מיליון שקלים לסכום אסטרונומי של 543 מיליון שקלים, כאשר עוד 110 מיליון שקלים מחכים בקוצר רוח להכשר משפטי בסעיף הרזרבה במשרד ראש הממשלה. תקציב משרד התפוצות של השר שיקלי הגיע ל-91 מיליון שקלים; משרד המורשת של השר אליהו – ל-101 מיליון שקלים; משרד המסורת של השר פרוש – ל-68 מיליון שקלים, כולל, כמובן, 40 מיליון שקלים להילולה במירון – המדורה היקרה בהיסטוריה בפער משאר העולם. מדובר בבזבוז בלתי נתפס של כספי ציבור תוך כדי המלחמה. שר האוצר טען כי התוספת למשרדה של השרה סטרוק – אני רוצה להזכיר שוב, מדובר ב-410 מיליון שקלים, אדוני היושב-ראש – משמשת למרכיבי הביטחון של הרשויות ביהודה ושומרון; טען ושיקר. שימו לב, מתוך 543 מיליון שקלים בתקציב משרד ההתיישבות אין שקל אחד למרכיבי הביטחון – לא ביהודה ושומרון ולא בשום מקום אחר ברחבי הארץ. לעומת זאת, יש בו כמובן הרבה דברים אחרים: 98 מיליון שקלים לפרויקטים בתחום הזהות היהודית; 94 מיליון שקלים לחטיבה להתיישבות; 52 מיליון שקלים לגרעינים התורניים, ועוד. בואו נודה על האמת: בעת המלחמה שר האוצר עשה בחירה מושכלת לשמור על השמנת הקואליציונית במשרד, שמשמש בתור קופה קטנה – לא כזאת קטנה – של מפלגת הציונות הדתית, על חשבון האינטרס הציבורי הרחב. אני רוצה לשאול מכאן דווקא את חברי הליכוד: חברים יקרים, היכן המחויבות שלכם לתושבי הפריפריה, שהממשלה הזאת פשוט הפקירה – לנתיבות, לאופקים, לאילת? הבטחתם לאלי לנקרי, ראש עיריית אילת, לקדם מתווה סיוע מיוחד לעיר. מה קרה עם זה? הייתי פעמיים בעיר אילת בתקופה האחרונה. נפגשתי עם המפונים, עם בעלי העסקים, עם ראש העיר. העיר אילת קלטה בשיא כ-60,000 מפונים. נוצרה איזושהי תחושה כי היות שהעיר הכפילה את עצמה, יש בה כוח צריכה מוגדל. אז הייתי באילת, ונוכחתי לדעת שזה בדיוק ההפך – העיר ספגה ועודנה סופגת פגיעה כלכלית משמעותית. העליתי לא פעם בוועדת הכספים את הצורך במתווה סיוע מותאם. חברי הליכוד, הבטחתם לסייע, ושוב הפקרתם את אילת. העדפתם להיכנע לגחמות הסקטוריאליות של שר האוצר. באזור הכינרת פגשתי את מפוני קריית שמונה – עוד עיר בפריפריה שבה הליכוד קיבל בבחירות תמיכה נרחבת. פגשתי ילדים בגילי בית ספר יסודי שכבר חודשיים לא לומדים. הפקרתם אותם. יש יישובים בצפון – אני מדבר על דלתון, סער, עבדון ועוד – שלא פונו; התושבים לא זכאים לשום פיצוי. שגרת החיים ביישובים הללו לא קיימת: אין תעסוקה, אין חינוך, הכול נעצר – ואין פיצוי. הפקרתם אותם. אני מתקשה להאמין כי מתוך 32 חברי סיעת הליכוד אין אחד או אחת שלא רואים את גודל הביזיון שבתקציב הזה ולא חשים את הבושה. אני לא מאמין. אז מדוע אתם שותקים וממשיכים לתמוך בדבר הזה? שמעתי כי שר הכלכלה עשה קולות ואיים להצביע נגד התקציב. בסוף הוא קיבל 240 מיליון שקלים למשרד שלו, וכצפוי התקפל. זה כמובן עצוב, אבל גם משעשע למדי. מדוע זה משעשע? אתם זוכרים כי כאשר שר האוצר הציג את המתווה הראשון, העלוב, לפיצוי לעסקים, 4.5 מיליארד שקלים לחודש אוקטובר, הגיח לוועדת הכספים שר הכלכלה עם מצגת משלו – הייתה תקופה שכל שר כלכלי הסתובב בכנסת עם מצגת משלו – ושר הכלכלה מחה, ובצדק, כנגד המתווה. בסופו של דבר, לא מעט ואפילו הרבה בזכות חברי האופוזיציה בוועדת הכספים, המתווה גדל, שימו לב, מ-4.5 מיליארד שקלים לחודש אוקטובר לכמעט 17 מיליארד שקלים לחודשים אוקטובר ונובמבר. הוא גם הוארך לחודש דצמבר. 17 מיליארד שקלים מול 4.5 מיליארד שקלים. אז עכשיו שר הכלכלה קיבל כ-5% מהסכום שהוא מחה נגדו והסיר את ההתנגדות שלו לתקציב, נו באמת. התקציב הרע הזה גורר את מדינת ישראל לאסון כלכלי כבד. בנק ישראל מזהיר שוב ושוב כי הגדלת הגירעון במקום הסטת הכספים הקואליציוניים רק מעמיקה את המשבר. פיזור הכספים הלא-אחראי עלול בנוסף גם לעכב את הורדת הריבית ולפגוע משמעותית ברמת החיים של האזרחים. השפעת ההתנהלות הכלכלית המופקרת של נתניהו וסמוטריץ' כבר מורגשת היטב בכיס של כל אזרח: המשכנתה, שזינקה בשנתיים האחרונות יחד עם הריבית, כנראה לא תרד בקרוב; הקושי להחזיר הלוואות רק ילך ויחריף; היכולת לגייס אשראי לעסק שבקשיים תישאר נמוכה מאוד, ויוקר המחיה, עוד כישלון חרוץ של הממשלה הזאת, יוקר המחיה יוסיף לעלות. אני רוצה לומר עוד אמירה משמעותית, שמוסכמת על רוב מוחלט של כלכלנים בישראל וגם על הגופים שמסתכלים מחו"ל על כלכלת ישראל: העובדה שהממשלה לא הביאה תקציב אחראי לשנת 2023, עם קיצוץ משמעותי בכספים הקואליציוניים וסגירת המשרדים המיותרים, בהכרח משליכה גם על תקציב 2024, שגם בו הממשלה הזאת בהרכב הנוכחי שלה תתקשה מאוד לעשות את ההתאמות הדרושות. אפרופו תקציב 2024, ברור לכל בר-דעת כי תקציב 2024 כפי שאושר בחודש מאי השנה לא רלוונטי. הוא לא רלוונטי מסיבות ברורות. אגב, אני אגלה לכם סוד על מדיניותה הכלכלית המופקרת של הממשלה הזאת: הוא היה לא רלוונטי עוד לפני המלחמה, וכולנו ידענו את זה בוועדת הכספים, שבכל מקרה, עוד לפני המלחמה, הממשלה תצטרך להגיש דוח הפרשים ותוכנית מאזנת בהתאם לחוק-יסוד: משק המדינה. על אחת כמה וכמה הוא לא רלוונטי היום, 68 ימים בתוך המלחמה. ביום רביעי בשבוע שעבר בישיבת ועדת הכספים נדהמנו לגלות כי הממשלה מבקשת לדחות את מועד אישורו של התקציב החדש לשנת 2024 עד 1 במרץ, ובנוסף מסרבת להתחייב על מועד הנחת התקציב החדש, המתוקן והרלוונטי על שולחן הכנסת. וזה לאחר שהממשלה הפרה ברגל גסה את הוראות חוק-יסוד: משק המדינה, לא הגישה במועד החוקי את דוח ההפרשים, וגם לא את התוכנית המאזנת. רק בזכות מאבק האופוזיציה – אגב, גם חלקים מהקואליציה – בוועדת הכספים, הצלחנו להקדים את מועד אישור התקציב – תקציב 2024, אני מזכיר – וגם להגדיר באופן ברור בתיקון לחוק-היסוד, שעולה כנראה מחר להצבעה, את המועד החוקי להגשת התקציב החדש לכנסת ל-19 בינואר 2024. התקציב החדש אמור להיות מאושר כאן בכנסת עד 19 בפברואר 2024. כפי שכבר הבנתם, ניחשתם, אין לי הרבה ציפיות מהממשלה הזאת, ודאי מהבלוק הכלכלי-החברתי שלה. ועדיין, בתקציב החדש לשנת 2024, שיהיה תקציב קשה מאוד ומאתגר מאוד, הממשלה חייבת, פשוט חייבת, לשנות לחלוטין את סדרי העדיפויות, מה שהיא לחלוטין לא עשתה בתקציב 2023 המתוקן, וב-2024 לבטל לחלוטין את כל הכספים הקואליציוניים – מדובר בכ-8 מיליארד שקלים; לסגור את כל המשרדים המיותרים, למנוע בזבוז, להימנע מהעלאת מיסים, ואני שוב אומר: להפנות כל שקל מקופת המדינה הן לצורכי הלחימה והן לעידוד הפעילות הכלכלית במשק, לצמיחה. חשוב לציין כי בכל משבר יש גם הזדמנות, חברים, וכל ממשלה שהיא טובה, סבירה ואחראית – להבדיל מממשלת ישראל הנוכחית – הייתה הופכת כל אבן על מנת לנצל את ההזדמנות הזאת לטובת הכלכלה, לרווחתו של האזרח. ממשלה טובה הייתה מחפשת כל דרך להשקיע באנשים הנכונים. ב-22 ביוני 1944 נשיא ארצות הברית רוזוולט חתם על חוק החיילים המשוחררים, החוק ששינה את ארצות הברית והזניק את הכלכלה שלה למעלה אחרי מלחמת העולם השנייה. החיילים המשוחררים קיבלו סט רחב מאוד של הטבות במגוון תחומים, אשר עזר להם לשוב לחיים ולשוק העבודה ולתרום באופן מיטבי לצמיחה במשק. היה מצופה גם מהממשלה שלנו, במקום לבזבז 5 מיליארד שקלים ועוד 1.5 מיליארד מהמשרדים המיותרים על משחקים קואליציוניים פסולים בעת המלחמה, לנקוט צעדים דומים. אתם שמעתם על צעדים כאלה? לא שמעתם, כי זה לא מעניין אותם. מה כן מעניין אותם? עוד משרד מיותר, עוד ג'ובים, עוד 100 מיליון שקלים לעסקנים פוליטיים. אגב, אנחנו ביש עתיד רואים את תפקיד ההנהגה, גם מהאופוזיציה, להציע לציבור פתרונות יצירתיים לשיפור רמת החיים. ולכן כבר בשבועות הקרובים אנו נפרסם את התוכנית הלאומית שלנו להשקעה בלוחמים ובמילואימניקים. היא כמובן תהיה מעשית ומפורטת, ובה אנו נסמן את הדרך הנכונה להחזרת מדינת ישראל למסלול להצלחה – כל מה שהתקציב הזה לא מציע. הוא מציע, ואני אומר בצער, את ההפך הגמור. אני רוצה לפנות מכאן לאיש שאני מכבד ומעריך, לשר בני גנץ. לאורך השנים בין המפלגות שלנו היו וישנם לא מעט חילוקי דעות. יחד עם זאת, אנחנו בהחלט שותפים למאבק למען מדינת ישראל יהודית, דמוקרטית וליברלית. לפני חודשיים יש עתיד סירבה להיכנס לממשלת המחדל של נתניהו. אתה סברת אחרת, אני מכבד את זה. היום אתם מתנהלים בתור קואליציה בקבינט המלחמה ובתור אופוזיציה בוועדת הכספים. בעיניי זה מוזר ומשונה, אבל זו הבחירה שלכם. אבל תקציב המדינה הוא לא סתם מסמך, לא עוד מסמך, לא עוד החלטה של הממשלה והכנסת, לא עוד הצבעה; תקציב המדינה מגדיר את סדרי העדיפויות ומסמן את דרכה של מדינה שלמה, ומשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו. השר גנץ, התקציב הזה הוא תקציב בלתי אחראי, סקטוריאלי, הרסני. מחר – לדעתי זה יהיה מחר – לא מספיק רק להצביע נגד, כאשר אתה יודע כי הרוב הקואליציוני בעד מובטח, לכאורה; אתה, השר גנץ, אתם, המחנה הממלכתי, צריכים להצטרף אלינו ולעשות הכול – הכול – על מנת לעצור את התקציב הרע הזה. באופן מעשי זה אומר להודיע כי אם התקציב הזה לא ישונה, אם לא יבוטלו הכספים הקואליציוניים, לא ייסגרו המשרדים המיותרים ולא ישונו סדרי העדיפויות – אתם תעזבו את הקואליציה ואת ממשלת המחדל, שאגב, ממשיכה לצבור מחדלים. רק כך יש לנו סיכוי יחד – יחד – לשנות את המצב. אני קורא לכם לא להסס ולעשות את המהלך המתבקש, ולהודיע עוד היום כי אם התקציב הזה בגרסה הנוכחית שלו יעבור, אתם עוזבים את הקואליציה. יש לי עוד כמה דקות, אני רוצה לנצל אותן למשהו אישי. בחודשיים האחרונים אני בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם – בערבים מול הטלוויזיה, באמצע הלילה, בדרך לעבודה בכנסת – על המשפחות שנטבחו באכזריות, על ילדי חבריי שנפלו, על היישובים שנהרסו, על הכאב הבלתי-נגמר של משפחות החטופים, על המדינה שלי, שהנפש שלה, הנפש שלה, נשרפה. אמרתי את זה עוד בהתחלה, מאוד קשה לי מדי יום לעשות את המעבר בין הודעות דובר צה"ל ב-6:00 לוועדת הכספים לעיסוק בענייני הכלכלה. הרי לכאורה, את מי זה מעניין הבוקר? אבל אני רוצה לומר לכם משהו: הבעיה שלנו היא לא רק חמאס. אנחנו הרבה יותר מוכשרים מהם, טובים מהם, חזקים מהם, ערכיים מהם ומבריקים מהם. הבעיה שלנו היא גם הריקבון שהתפשט כאן בשנים האחרונות בכל התחומים – הריקבון בשיח, בהתנהלות, במינויים וגם בתקציבים, במיליארדי שקלים שהופנו, ומופנים גם בימים אלה, לפח אשפה של עסקנות פוליטית בזויה ואנטי-ישראלית. זה בלתי נסבל, בלתי נסלח. בואו נעצור את זה ונשנה את זה ביחד, בואו נפסיק לשתוק כנגד זה. בואו ניאבק ביחד למען מדינה שהיא טובה יותר וצודקת יותר, כי זו המדינה שאני רוצה להבטיח ולבנות למען הבנות שלי, רומי ומיה; כי רק אם נשכיל להבריא מבפנים ולנקות את הריקבון לגמרי, נצליח להביס את אויבינו ולצאת לדרך חדשה, לדרך של ניצחונות והצלחה. בואו נתחיל כבר היום, היום ומחר. התקציב הזה הוא רע, וצריך לעצור אותו. אזרחי ישראל ראויים לתקציב טוב יותר וגם לממשלה טובה יותר. אני קורא מכאן לכל חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה להצביע נגד התקציב הזה עד שיתוקן. תודה רבה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה. חברת הכנסת אורית פרקש. << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל בלהרכין ראש ולהזכיר את שמות הנופלים בבוקר הקשה הזה – עכשיו התבשרנו על עוד שניים – בקרבות בשג'אעיה אתמול בצפון רצועת עזה: מג"ד 13, סגן אלוף תומר גרינברג; רב-סרן רועי מלדסי מעפולה, מפקד פלוגה בגדוד 13 של חטיבת גולני; רב-סרן משה אברהם בר-און, בן 23 מרעננה, מפקד פלוגה בגדוד 51 של גולני; סמל אחיה דסקל, בן 19 מחיפה, גם לוחם בגדוד 51 של גולני; סרן ליאל חיו, בן 22 משוהם; רב-סרן בן שלי, בן 26 מקדרון, מפקד ביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד, 669; רב-סמל רום הכט, בן 20 מגבעתיים, לוחם ביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד, גם מ-669; סמל ראשון אוריה יעקב, בן 19 מאשקלון, מגדוד 614; אלוף משנה יצחק בן בשט, מפקד חפ"ק מח"ט גולני; סמל ערן אלוני, בן 19, עוד לוחם בגדוד 51 של גולני. יהיה זכרם ברוך. במעבר חד: אנחנו נמצאים בימים חריגים, בימים רגישים, בימים שבהם מדינת ישראל היא לא אותה מדינה. ב-7 באוקטובר נפל דבר במדינת ישראל. ב-7 באוקטובר פתחו ארגוני הטרור ברצועת עזה במתקפת פתע רצחנית נגד אזרחינו, ילדינו, זקנים וטף; רצחו, פצעו, אנסו. זה אחד הימים הקשים של מדינת ישראל ושל תושבי הדרום, וכולנו בטלטלה גדולה מאז – בין עצב לגבורה לגאווה בעיצומו של מבצע חרבות ברזל, שעדיין נמשך. אדוני היושב-ראש, גם אנחנו במחנה הממלכתי הבנו שמדובר בימים לא רגילים. נכנסנו תחת האלונקה והצטרפנו לממשלה בהזדמנות הראשונה שיכולנו במטרה להתאחד מתוך שותפות גורל בימים הקשים הללו, מתוך הבנה שכולנו ביחד אגרוף אחד – אין ימין, אין שמאל. ההחלטה אצלנו התקבלה פה אחד, כי המסר היה ברור: רק ביחד ננצח. אנחנו צריכים לעשות ריסטרט לכל הכיעור והלכלוך שהיה כאן בשנה האחרונה לטובת העם הנפלא שלנו. גם ראש הממשלה הצהיר שאנחנו פותחים דף חדש, ואמר: הפילוג בתוכנו נגמר. כולנו מאוחדים, כי כשאנחנו מאוחדים, אנחנו מנצחים. שר האוצר הגדיל לעשות – יום אחרי הטבח הגדול הוא אמר: "אחדות ולכידות הן צו השעה כדי לנצח את אויבינו", אנחנו נקים ממשלת חירום לאומית, נאחד את העם. היא תרים את הרוח, תעניק גיבוי מלא לחיילי צה"ל. ועוד הצהיר, ב-15 באוקטובר, שבוע אחרי הטבח: צריך להודות ביושר, נכשלנו. סדר העדיפויות השתנה. ואלו הדברים המפורטים שלו, שחשוב לי להזכיר אותם. אומר שר האוצר שבוע אחרי הטבח: "בימים האחרונים האגף" – אגף התקציבים – "עורך מיפוי מדוקדק של כלל התקציבים שלא חיוניים לתמיכה במאמצי הלחימה, תמיכה באזרחים, ולתפקודו הרציף של המשק, על מנת להסיטם בהתאם לצרכים הדחופים של המשק. במסגרת זו נבחנים", אומר שר האוצר אז, שבוע אחרי הטבח, "כלל התקציבים שטרם שולמו וחויבו, וביניהם גם תקציבים קואליציוניים לשנים 2023–2024. חלק מהתקציבים כבר הוסטו, והיתר יוסטו בהתאם למיפוי"; "אני מבטיח לכם, אזרחי ישראל", אמר שר האוצר שלנו, "אף אזרח לא יישאר לבד; הביורוקרטיה תצומצם למינימום. כבר בשבוע שעבר, עם מעבר המשק למלחמה, הוריתי על עצירת כל התקציבים כולם וניתובם לדבר אחד בלבד: ניצחון ישראל בעורף ובחזית. אני מתכוון לפקח על כך ולטפל בכך. זו לא העת לפייק ניוז. כל אזרחי ישראל ביחד". ועכשיו, בבוקר הזה, בדיון על התקציב של שנת 2023, הכאילו-תקציב מקוצץ של שנת 2023 – בואו נדמיין רגע. חשבתי לעצמי על כל הביקורות הקשות שיש לי על התקציב הזה, עוד נגיע אליו, אבל באמת חשבתי להציג תמונה בדברים שלי: בואו נדמיין ביחד איך באמת היה אמור להיראות תקציב כזה, שבאמת אומר: נכשלנו, אנחנו משנים את סדרי העדיפויות, מה שדיבר עליו שר האוצר. אז בואו נתחיל בכלל: קודם כול היינו אמורים לשבת פה בכנסת ולעשות תקציב כולל לשנת 2023 ו-2024 ביחד, יש רק חודש מ-2023; לתפוס את הכספים המיותרים בשנה הקרובה, לעשות תוכנית כוללת ולא להיכנס לעוד פיגור בהיעדר תקציב 2024. היינו צריכים באמת לראות הסטה אגרסיבית של כספים קואליציוניים וסגירת משרדים מיותרים. היינו אמורים לראות השקעות במנועי צמיחה ושינוי בסדרי העדיפויות כדי שהציבור, החיילים, המילואימניקים, שיושבים כבר 60 יום בעזה ומקריבים את חייהם, וכל העורף, וכולנו, שנמצאים מאחור, והכלכלה תסתכל ותראה איך אנחנו באמת ביחד, עם ערבות הדדית, כדי שלא נסבול מעשור אבוד כמו שהיה אחרי מלחמת יום כיפור. אז קודם כול, תוכנית אחודה היינו צריכים לראות ל-2023. דבר שני, היינו צריכים לראות סגירת משרדים מיותרים: מורשת, שיתוף פעולה אזורי, תפוצות, מסורת וירושלים. צמצום משרדים כמו נגב וגליל, משימות לאומיות, למינימום של המינימום. אנחנו היינו צריכים לראות תוכניות עומק אמיתיות כבר עכשיו למילואימניקים ולסטודנטים, שהרוב המוחלט שלהם נמצא במילואים. מאות אלפי ישראלים נמצאים בחזית, הרבה מאוד מהם עם עסקים קטנים, עצמאים – מפגינים מסירות נפש וגדלות נפש בגופם, מסכנים את החיים שלהם. אנחנו היינו צריכים לראות כאן עוד עשייה, עוד העמקה של תוכניות הפיצוי. אני הייתי, למשל, חושבת על קרן ממשלתית בריבית מסובסדת, הרבה הרבה הרבה פחות. כן, הממשלה תכניס יד לכיס ותסבסד את הריבית לאנשים, שתיתן להם סיוע ועזרה ועוד מענקים. המפונים – היינו שוב עושים סיבוב מחודש על הדבר הזה. יש לנו כאן אירוע סוציאלי וכלכלי ממדרגה ראשונה, שמשפיע גם על הרשויות המקומיות שקולטות עשרות אלפי אנשים, וגם על המפונים עצמם. העיר אילת מ-7 באוקטובר מארחת עשרות אלפי מפונים, לא רק מהעוטף – מהצפון, מהדרום. בתי המלון בעיר נמצאים בתפוסה מלאה, אבל בפועל הנתונים מראים שמאז 7 בנובמבר ירדו הפדיונות בחנויות במרכז העיר אילת כבר ב-50%. ראש עיריית אילת התריע כבר בסוף החודש, והוא אומר: בסוף דצמבר תהיה פה, בעיר אילת, 75% אבטלה. מסלול מיוחד לעיר אילת ולערים נוספות. זה מה שהייתי עושה. דבר שלישי – חינוך. תוכנית לאומית לחינוך. אנחנו מדברים על ילדים במדינת ישראל. ולא, לא רק ילדי המפונים. הם אחרי תקופה של קורונה, בימים של מלחמה, עם טראומות, וכל הבעיות והמחלות שכבר ידועות וקיימות במערכת החינוך שלנו רק יתגברו. חינוך ברחבי הארץ – מבחני פיז"ה שלנו התפרסמו השבוע, ואנחנו במקום 35. המתווה שפורסם הוא לא מתווה מספק. גם המתווה לנוער המפונה לא מועיל. התפרסם לפני שבועיים שביישובים שקלטו תלמידים מפונים, עשרות אלפי תלמידים מתקשים לחזור למערכת החינוך, שיעור נוכחות רק של 20%, בעיות של למידה מרחוק. בחינוך, כן. שירותי רווחה – נמצא פה שר הרווחה – להגדיל את המשרד הזה בצורה דרמטית. בריאות הנפש – אנחנו מדינה בטראומה. המערך הזה, יש תוכנית, אבל ממה שאני מבינה, התקציב לא מתקדם ולא מועבר בצורה אמיתית לטווח ארוך. בואו נדבר על מנועי צמיחה. ההייטק – אני הייתי מזרימה מאות מיליוני שקלים נוספים, אם לא יותר, ונותנת המון המון כסף לכל הסטרטאפים, לכל החברות שנמצאות ב-Pre-Seed כדי לשים את הכסף שלנו, עם הבור התקציבי שנגיע אליו, שלפחות חלק מהביצים של הכסף תושמנה במקומות שיחזירו לנו תשואה. ואנחנו הרי רואים מה המצב. מכון המחקר של SNPI כתב ופרסם ממצאים שיותר מ-80% מהחברות שהשתתפו במחקר דיווחו על פגיעה במצבן. קשיי מימון בחברות הייטק – 70% מהחברות דיווחו על פגיעה ברציפות התפקודית בעקבות גיוס המילואים. תוכנית לאומית בתחומי התשתיות במדינת ישראל, אנרגיה סולרית, מים, פרויקטים אסטרטגיים, שיתוף פעולה אזורי, אקלים, ביטחון אנרגטי – כל הדברים האלה הם גם הזדמנות. הם הזדמנות גם לייצר קשר עם המדינות המתונות – ושוב, בתוכנית נורמלית, שכוללת גם את שנת 2024. אפשר לחשוב רחוק, אפשר לחשוב אמיתי. חקלאות – בהינתן הבריחה של העובדים הזרים, היינו מטפלים בזה hands on. יש, מתניעים איזה משהו, אבל שוב, זה לא בא לידי ביטוי בתקציב. מרבית החקלאות מגיעה מעוטף עזה; 75% מהירקות מגדלים בעוטף עזה. ואנחנו כבר צופים עלייה במחירי הירקות. ועכשיו בואו נדבר על הפיל שבחדר: השירות הצבאי והחלוקה בנטל בחברה בישראל. כבר מדברים על זה. בשיחות שלי עם השרים בני גנץ וגדי איזנקוט לכולם ברור, והם מדברים על זה, שהשמיכה הקיימת לא מספקת. מדברים על הארכת השירות לסדירים, מדברים על הרחבת ימי המילואים. והנושא הזה, בימים כאלה, האם זה לא הזמן להעביר מסר? להעביר את החוק שלנו, של המחנה הממלכתי, חוק השירות בצה"ל, שכולם יעשו שירות צבאי או שירות במילואים? האם זה לא הזמן לעשות את הדבר הזה בדיוק במדינת ישראל? כולנו עם לב אחד ולב נשבר. אנחנו נסתכל על המילואימניקים ונאריך להם את ימי השירות? לא מספיק העסקים שלהם קורסים? אנחנו נבוא ונאריך לסדירים? איך נסתכל למדינה, לעם שלנו, בעיניים? אז אני בתור שרת אוצר וראש ממשלה, זה מה שהייתי עושה: מנצלת את ההזדמנות הזאת ועושה את חוק השירות הישראלי; משנה את סדרי העדיפויות; עושה שירות חובה לכל אזרח ואזרח במדינת ישראל; נותנת תמריצים לאנשים מכל האוכלוסייה בישראל – כן, גם החרדים – להתגייס לצה"ל, למי שבוחר בכך. אלו הדברים שהייתי עושה. עכשיו בואו נחזור למציאות הקשה והכואבת, לצערי, במעמד הזה, בדוכן הזה, על איך נראה התקציב המופקר וחסר האחריות הזה שאנחנו הולכים להצביע עליו. אין לי מילה חוץ מבושה, אין לי מילה חוץ מתרמית. הדבר הזה באמת אוכל לי את הלב. קודם כול פיצלו, כמו נוכלים גדולים, בין שתי השנים. עושים את 2023 בנפרד ואת 2024 בנפרד. למה? אני אספר לכם למה – כדי שב-2023 יוכלו להמשיך לנפח את הכספים ולגנוב כספים קואליציוניים, כי עומק הבור לא ממש ברור. אם היינו עושים את זה ביחד, כל הציבור היה מחזיק את הראש ואומר: מה, אתם לא נורמליים; עוד מעט תבואו אלינו עם מיסים, תבואו עם גזרות, איך אתם משאירים את כל הכספים הקואליציוניים האלה ב-2023? דבר שני, כדי לדחות את העבודה הקשה – להכניס את היד לכיסים ולטפל בצורה אחראית ולהדק את החגורה כשכל חברות הדירוג מסתכלות עלינו; כי עד 2024 אלוהים גדול, והינה, ננסה להעביר בוועדת הכספים חוק שגם דוחה את תקציב 2024, את העבודה הקשה, למרץ, לאפריל, אם בכלל. בזכות הצעקות שלנו בוועדת הכספים, לפחות – אולי, אולי, בואו נחיה ונראה – אולי נראה ב-20 בפברואר תקציב. לא סגרו משרדים מיותרים; להפך, כשאנחנו מסתכלים על המשרדים למשימות לאומיות, מורשת, שיתוף פעולה אזורי, שוויון חברתי, תפוצות, מסורת וירושלים, הנגב והגליל – התקציבים שלהם עלו. זה פשוט לא ייאמן, לא ייאמן, הם עלו. המשרד למשימות לאומיות בכלל הפך לתוכנית בלשות, מככב כל ערב במהדורה, ממשרד של 133 מיליון שקלים בתקציב המקורי, אתמול גילינו בוועדת הכספים שהתקציב שלו כבר מתנפח לא רק לחצי מיליארד שקלים, כמו שהיה נכון לאתמול – נכון לאתמול בוועדת כספים אני יושבת ומגלה כזה סעיף קטן, שכתוב עליו "רזרבה לטובת הגירעון הפיסקלי". ואללה, משפט יפה, סעיף יפה. נשמע, ככה, אחראי. אני שואלת את אגף התקציבים: מה זה ה-256 מיליון רזרבה בגין גירעון פיסקלי – לא זוכרת – לשמירת הגירעון הפיסקלי? אומרים לי: תקשיבי, חברת הכנסת פרקש, אלה עוד כספים קואליציוניים, ומתוכם עוד 110 מיליון שקלים למשרד למשימות לאומיות, זה פשוט עוד לא עבר את חוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. לראות ולא להאמין. ועכשיו בואו נראה לאן הולכים הכספים הקואליציוניים שהשאירו. מתוך 5.6 מיליארד שקלים כספים קואליציוניים, השאירו כמעט 5 מיליון, 5 מיליון השאירו. אלה הדיבורים היפים של שר האוצר וראש הממשלה שלנו. זו ההנהגה בימים כאלה. וכן, אנחנו בתוך הממשלה. אנחנו בתוך הממשלה ובני גנץ וגדי איזנקוט, מזל שהם בקבינט המלחמה, אבל זה – זה לא עניין של קואליציה ואופוזיציה, זאת בושה וחרפה, זה ליקוי מאורות. בואו נתחיל לקרוא לאן הולכים הכספים שלנו, כספי המיסים שלנו, בימים של מלחמה, בימים של עוד 10 הרוגים, שאנחנו מתבשרים עליהם בבוקר: זהות יהודית – 146 מיליון שקלים; חטיבה להתיישבות – עוד 94 מיליון שקלים; התעצמות וכוננות ביהודה ושומרון – שאף אחד לא מצליח להבין מה זה, דרך אגב, כי הרי יש תקציבים למשרד הביטחון ויש תקציבים למשרד לביטחון פנים, וכשבאמת באמת באמת רוצים לטפל בהתעצמות, נותנים את זה למשרדים המקצועיים, שיכולים להגיד בדיוק לאן הכסף הולך; ועוד 255 מיליון שקלים להתעצמות דרך משרד הפנים גם, גם משרד הפנים צריך עוד להוסיף. חינוך – משרד החינוך, זוכרים שדיברתי אתכם על משרד החינוך, שאם הייתי שרת אוצר היינו עושים תוכנית לאומית לחינוך לילדי ישראל, שקורסים במבחני פיז"ה, ושיש בעיות נורא קשות עם ילדי המפונים? בואו נראה לאן הכסף הלך בתוספת התקציבית של 806 מיליון שקלים כספים קואליציוניים: תוכנית למניעת נשירה מהישיבות – 27 מיליון ש"ח; 155 מיליון ש"ח למוסדות הפטור החרדיים; לגרעינים התורניים – 10 מיליון ש"ח; לתוכנית למניעת התבוללות – 15 מיליון ש"ח; למינהל החינוך הדתי – 55 מיליון ש"ח; לתרבות יהודית – 157.5 מיליון ש"ח; למוסדות תורניים – 21 מיליון ש"ח; למענק ירושלים לחינוך – 63 מיליון ש"ח; לחינוך עצמאי חרדי – עוד 52 מיליון ש"ח. המשרד להתיישבות גם מעביר ותורם את חלקו, כי שם יש כל כך הרבה כסף שהוא כבר יוצא לה מהאוזניים, אורית סטרוק – 67.4 מיליון ש"ח להעמקת התרבות התורנית. להמשיך? להמשיך? זאת ערבות הדדית? זאת ערבות הדדית? משרד ראש הממשלה מצא את הזמן להגדיל בחזרה את התקציב למורשת גנדי. יש לו תקציב של 4 מיליארד שקלים, למשרד ראש הממשלה. המשרד לשירותי דת לא רק שלא קטן, אלא הוסיף כספים קואליציוניים ב-100 מיליון שקלים למועצות דתיות ועוד. ומה? בואו נדבר על הפיל שבחדר, על הגדלת תקציבי האברכים לישיבות ב-700 מיליון שקלים, שבהיעדר תקציב ל-2024 – כי לא אצה להם הדרך, כמו שהסברתי – משתרשר בטייס אוטומטי בערך ל-2 מיליארד שקלים בשנה הבאה. מילא, אל תשנו את הסטטוס קוו בימים של מלחמה, אל תעשו את הדברים האלה, אבל לעשות להפך? לתת עוד כסף כדי שעוד אנשים לא ישרתו בצבא גם אם הם רוצים? אני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, הימים האלה הם ימים קשים מאוד, אבל התקציב הזה באמת לא מבטא את ההבנה של הימים הללו. ובואו נדבר על המשרדים החשובים שבהם קיצצו. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> הזמן עבר, גברתי, נא לסיים. << דובר_המשך >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אני מסיימת. במשרד החקלאות קיצצו, קיצצו מאות מיליונים שקלים; במשרד הבריאות, בסעיפי הבריאות – קיצצו; ברשות החדשנות בהייטק – קיצצו; בחקלאות קיצצו 18% מהמשרד ו-33% מהתמיכות בחקלאות. ואני אסיים בסיפור. כשאני יצאתי אתמול מוועדת הכספים מעוד דיון של מפח נפש, הגיעה אליי אימא בשם דורית שיש לה ילד שלוחם בעורב בשג'אעיה, ואמרה לי: אני נמצאת פה בכנסת כי החיילים של היחידה של הבן שלי צריכים 300 חולצות תרמיות, אדוני היושב-ראש. אולי מכל הכסף הזה אפשר למצוא 300 חולצות תרמיות לחיילים שנלחמים ביחד עם הבן של דורית בשג'אעיה? תודה רבה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה. חבר הכנסת חמד עמאר. << דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד שר הרווחה, יום קשה, יום קשה לכולנו כאן בכנסת, יום קשה לעם ישראל ולכל אזרחי מדינת ישראל. אני רוצה להשתתף בצערן של המשפחות שאיבדו את יקיריהן ולאחל החלמה מהירה לכל הפצועים, ומהר מאוד אני רוצה לראות את כל החטופים כאן אצלנו. זאת משימה של כולנו, של כל מדינת ישראל. היום שוב שמעתי, פרסמו את השיחה שהייתה בין מג"ד שריון 53 סלמן ומג"ד 13 של גולני תומר. אומר לו תומר: חילצתי אותך, ואתה בא עכשיו לעזור לי. שניהם אינם, יהי זכרם ברוך. שניהם חתרו למגע, שניהם נלחמו בגבורה, שניהם מסרו את חייהם למען ביטחוננו כולנו. כמה קשה לעבור מהדברים שמדינת ישראל נמצאת בהם, המלחמה הקשה הזאת, לתקציב המעוות הזה. זה מאוד קשה לי, אבל אין לי ברירה. אבל לפני שאני עובר לתקציב, אני חייב להגיד – כי אני שומע הרבה בזמן האחרון: למה אתם, ישראל ביתנו, לא נכנסים לממשלה? למה אביגדור ליברמן לא תורם מניסיונו לממשלה? מהיום הראשון של המלחמה אמרנו, ואמרנו בצורה ברורה, בקולו של איווט: אני מוכן להיות מתחת לאלונקה. אני מוכן לתרום את ניסיוני – כשר הביטחון לשעבר, כיושב-ראש ועדת חוץ וביטחון לשעבר, כשר אוצר לשעבר – למען המלחמה הזאת, אבל אני רוצה להיות בקבינט המלחמה. תזמינו אותי לקבינט המלחמה, אני אתייצב מייד. אנחנו לא רוצים תפקידים, לא רוצים תפקידי שרים, לא כספים קואליציוניים, כלום. אנחנו רוצים דבר אחד: כשאנחנו נכנסים לממשלה, לבוא ולתרום למען הניצחון של כולנו. אבל עד עכשיו לא הגיעה ההזמנה, עד עכשיו ראש הממשלה לא הזמין את אביגדור ליברמן לממשלה ואת ישראל ביתנו לממשלה. ואני אומר שוב, אנחנו רוצים להיות מתחת לאלונקה, אנחנו רוצים לתרום לניצחון שלנו; שראש הממשלה יתעורר, יזמין אותנו ויראה אותנו באותה דקה מתייצבים כחיילים בתוך הממשלה, בתוך הקואליציה. אבל יום אחד אחרי המלחמה לא נישאר בקואליציה. וזה דבר שמאוד חשוב שכולם ידעו. התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, ואתה נכחת בהרבה ישיבות שהתקיימו על התקציב הזה – בשעת מלחמה ובאי-ידיעה איך תתפתח המלחמה בדרום ועד איפה נגיע ואיך יתפתח המצב בצפון, כי אנחנו במלחמה גם בצפון. בונים תקציב שיביא צמיחה. בונים תקציב לא לשבועיים, כאשר יש תקציב 2024 בפתח, שאנחנו חייבים גם להביא אותו מחדש – הולכים ובונים תקציב 2023 ו-2024 ביחד, עם צמיחה, עם השקעות בהייטק, השקעות בבנייה, השקעות שיביאו לצמיחה. לא מתרכזים בתקציב של 2023 ובאיך לחלק את הכספים הקואליציוניים. האם מישהו יכול להבין את הממשלה ואת מר כלכלה ביבי נתניהו, איך הוא מביא תקציב לשבועיים, כאשר יש לו את 2024 בפתח והוא נמצא במלחמה? איזה מר כלכלה זה? ואני מדבר לכיסא ריק עכשיו, כי באמת הוא לא מביא שום דבר לנושא הכלכלי עכשיו. היינו צריכים ללכת על תקציב של 2023–2024, ודבר ראשון שהיינו צריכים לעשות – לדבר את האמת; אני שמעתי את שר האוצר ושמעתי את ראש הממשלה, שמקצצים 70% מהכספים הקואליציוניים, ושמעתי את נציגי משרד האוצר ואת הנתונים שנתנו לנו ממשרד האוצר, שמדברים על קיצוץ של פחות מ-15% מהתקציבים הקואליציוניים. כספים קואליציוניים – ואתה יודע את זה – זה 6 מיליארד שקל לשנת 2023, ו-8 מיליארד שקל לשנת 2024. ב-2023 קוצצו 940 מיליון שקל, מתוך ה-6. כל ילד קטן יעשה חישוב. שר האוצר, אם היית עושה חישוב קטן היית יודע שזה פחות מ- 15% ולא 70%. אני עוד שומע את שר האוצר אתמול – אתמול או שלשום, שאני אהיה מדויק, אני לא זוכר – והוא אמר שכל הכסף שנמצא במשרד ההתיישבות יהיה לצורכי ביטחון של יו"ש. ואתמול בוועדה אנחנו יושבים ושומעים מנציגי משרד האוצר לאן הולך הכסף במשרד ההתיישבות. שתדעו, משרד ההתיישבות, התקציב שלו בתחילת השנה היה 133 מיליון שקל. אישרו אתמול בוועדת הכספים – "אישרו", כי אני הצבעתי נגד – 543 מיליון שקל, ועוד איזה סעיף מוחבא שם של רזרבות בעוד 110 מיליון שקל למשרד ההתיישבות. ביחד נגיע למעל ל-650 מיליון שקל למשרד ההתיישבות. אמרתי, צורכי ביטחון של יו"ש, בואו נשמע – שקל אחד לא הולך לצורכי ביטחון של יו"ש. אפילו להפך, רוצים עוד 75 מיליון שקל להעביר למשרד הפנים, ורצו להביא לנו את זה אתמול מעל הראש של כולם, לצורכי הביטחון של יו"ש. כולנו רוצים את הביטחון של יו"ש, של אזרחי יו"ש. אין אחד שלא רוצה את הביטחון שלהם. ואני אומר לכם, אני הייתי מצביע בעד, אבל לא בעד השחיתות ששר האוצר רוצה להביא. אז תתארו לעצמכם, משרד שהתקציב שלו היה 133 מיליון שקל – התקציב שלו עכשיו מעל 650 מיליון שקל. מה יעשו עם כל הכסף הזה? לאיזה עמותות ילך הכסף הזה? למה מיועד הכסף הזה? ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אם אני אתחיל לספור את המשרדים המיותרים שיושבים במשרד ראש הממשלה, אני לא אצליח לזכור את השמות שלהם אפילו, כמה שאני אפעיל את הזיכרון שלי. כל כך הרבה משרדים עם כל כך הרבה כספים קואליציוניים, עם כל כך הרבה חלוקה של כספים קואליציוניים, עם כל כך הרבה משרדים מיותרים שאין להם צורך, רק בשביל למלא ולהכניס שם עוד כספים קואליציוניים לטובת אוכלוסייה מסוימת, קבוצה מסוימת, סקטוריאלית, לא לטובת כלל מדינת ישראל. ואז אני אשמע אחד מהקואליציה שיגיד לי: תשמע, גם כשאתה היית שר במשרד האוצר היו כספים קואליציוניים. אז אני אעדכן אתכם, הכספים הקואליציוניים שהיו בממשלה הקודמת היו 700 מיליון שקל, והלכו לתנועות נוער, לחיזוק הפריפריה, לארגוני נוער, לצרכים שיכולים לעזור לכלל אוכלוסיית ישראל – לא כספים סקטוריאליים. ואמרתי גם אתמול: שנים רבות אני יושב בבית הזה, מעולם שר אוצר לא תקע תקציב; שר האוצר עבד יום ולילה שהתקציב שלו יעבור. שר האוצר הנוכחי מיום רביעי שעבר תוקע את התקציב, עד אתמול, כי הוא רצה לקחת כספים ולהעביר כספים לסקטורים מסוימים, ומי שהתנגד לו זה היועץ המשפטי. אבל בסופו של דבר, מה שהוא רצה להעביר הוא הביא לוועדת הכספים, והעברנו את הכספים הקואליציוניים. אז אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, קודם כול, את כל הכספים הקואליציוניים היינו צריכים לזרוק לפח בשעת מלחמה זו, גם של 2023 וגם של 2024, שמדובר שם על קרוב ל-14 מיליארד שקל; לזרוק לפח את כל המשרדים המיותרים שיושבים בהם היום שרים ולא עושים כלום. אפילו, שרים שאני דיברתי איתם לא ידעו מה התקציב שלהם ואיזה תקציב יש להם. כל משרדי השרים המיותרים הנוספים – כי יש לנו בממשלה היום, אני לא יודע, חיפשתי ולא הצלחתי לדעת, או 38 או 37 או 39; אבל הצלחתי להגיע לכך שיש לנו חמישה סגני שרים – גם אותם צריך לצמצם ולקצץ, זה הדבר הראשון שצריך לעשות. כספים קואליציוניים, משרדים מיותרים ושרים מיותרים. דבר שלישי, היה צריך לבנות תקציב של 2023–2024 עם סעיפי צמיחה למען כלל אזרחי מדינת ישראל, שאנחנו נצא מהמלחמה הזאת ונגיע לצמיחה במשק, כי קשה מאוד היום בכלכלה ובכלכלת ישראל. כולם יודעים כאן שהריבית היא 4.75% והגירעון שאושר הוא 3.7% ויכול להגיע ל-4%. כשאתה מחבר ריבית עם גירעון זה אינפלציה, זה יוקר מחיה. את זה כל אזרח ואזרח ישלם, כל צעיר וצעירה ישלמו, הכול יעלה. לכן, אין מצב כזה להכין תקציב ל-2023 בלבד, ואין מצב כזה להכין תקציב של 2024 לבד, ואין מצב להשאיר את הכספים הקואליציוניים והמשרדים המיותרים שנמצאים היום במדינת ישראל. אני אומר לכם, אם היו באים, אומרים לי – ושר הרווחה יושב איתנו כאן, לא שומע אותי, אבל חשוב שתשמע אותי, שר הרווחה; שר הרווחה, חשוב שתשמע: כל שקל שהיו צריכים להוסיף בתקציב, היה צריך להוסיף למשרד הרווחה, לא למשרדים המיותרים האלה. אני אומר לך, אני מכיר אותך שנים רבות, היית צריך להילחם שהמשרד שלך יהיה משרד ענק, כי כל המפונים היום, כל היישובים שנפגעו, צריכים כל שקל. בשיקום שלנו – גם נפשי, גם כלכלי – למשרד הרווחה יש תפקיד מאוד חשוב, ואני סומך עליך שאתה יכול לעשות את זה. היית צריך להילחם ולקחת את כל התקציב המיותר הזה למשרד שלך, ואני מקווה שתעשה את זה בתקציב 2024, כי אנחנו צריכים לשקם את האוכלוסייה שלנו. זה הזמן של כולנו, זו השעה שבה כולנו צריכים להתאחד ביחד ולעבוד ביחד למען מטרת-על. אני רוצה להגיד לכם, לא רציתי לדבר על חוק הלאום, כי אמרתי, אנחנו בשעת מלחמה ובמלחמה מתאחדים ביחד, ואני יודע ומכיר אנשים מאוד קרובים אליי במלחמה, אבל חוק הלאום פוגע בכולם. חוק הלאום, צריך או לבטל אותו או לתקן אותו, וחייבים לעשות את זה. אני אומר לכם, חברי הקואליציה, שמעתי אתכם אחרי שביקרתם ביישובים הדרוזיים, כולכם דיברתם וריגשתם אותי כי דיברתם מתוככם, אבל הבעיה שלי איתכם היא שאתם שוכחים מהר את מה שאמרתם, ושוכחים שאותם חיילים שנלחמים עכשיו, חוק הלאום פוגע בהם, ואנחנו חייבים לתקן את זה. תודה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה, אדוני, ואני מקווה שיהיו לנו בשורות בקרוב בנושא הזה וגם בנושא של קמיניץ. חברת הכנסת מיכל שיר סגמן, בבקשה. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לפתוח בלשלוח תנחומים למשפחות הנופלים הלילה: סא"ל תומר גרינברג, זיכרונו לברכה, בן 35, מג"ד 13 בחטיבת גולני; רס"ן רועי מלדסי, זיכרונו לברכה, בן 23, מפקד פלוגה בגדוד 13 של חטיבת גולני; רס"ן משה אברהם בר-און, זיכרונו לברכה, בן 23, מפקד פלוגה בגדוד 51 של חטיבת גולני; סמל אחיה דסקל, זיכרונו לברכה, בן 19, לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני; סרן ליאל חיו, זיכרונו לברכה, בן 22, מפקד מחלקה בגדוד 51; רס"ן בן שלי, זכרו לברכה, בן 26, מפקד פלוגת לוחמים ביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד 669; רב-סמל רום הכט, זכרו לברכה, בן 20, לוחם ב-669; סמל ראשון אוריה יעקב, זכרו לברכה, בן 19, לוחם בגדוד 614 של בית הספר להנדסה קרבית; אל"מ יצחק בן בשט, זיכרונו לברכה, בן 44, מפקד חפ"ק מח"ט גולני; סמל ערן אלוני, זכרו לברכה, בן 19, לוחם בגדוד 51 בגולני. יהי זכרם ברוך. אני שולחת רפואה שלמה בגוף ובנפש לפצועים ומייחלת לשובם של כל אהובינו החטופים. חברי הממשלה, לא צריך להיות פרופסור לכלכלה כדי לראות עד כמה התקציב המיוחד שאנחנו מתבקשים לאשר כעת מהווה יריקה בפרצופם של הנושאים והנושאות בנטל – החיילות והחיילים, המפונים, בעלי העסקים, תושבות ותושבי קו העימות. לא צריך ללמוד ב-MIT כדי לדעת שרווחת החיילים קודמת למשרד מורשת, שרווחת המפונים קודמת לכסף לשימון הקואליציה, אבל בסוף זה לא רק הביזה; זה להגדיל את תקציבי המשרדים המיותרים בסכומים שמסתכמים במיליארדים ללא בקרה לכספים סיבוביים, הבוז שלכם לציבור שאתם חושבים שהוא מטומטם ולא מבין שאין סיבה לתת למשרד להתיישבות או פרויקטים לאומיים או מודיעין או השד יודע איזה עוד משרד המצאתם – מיליונים שנניח שמשרד הביטחון יכול לנצל ביהודה ושומרון טוב יותר, מיליונים לכאילו משכורות למורים שאיש לא יודע שהם קיימים בכלל, כי אין כל בקרה בעמותות הפרטיות שאליהן תעבירו את כל הכסף הזה; זה האפודים לחיילים, שעמותות פרטיות והורים מממנים במקום המדינה; זה הציוד למפונים שנתרם מחו"ל במקום מתקציב המדינה, כי אחרי שהבאתם לטבח הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, חשוב לכם גם להוסיף חטא על טבח, ואת כספי הציבור התורם והנושא בנטל, משלמי מס ההכנסה ומשרתי המילואים – את הכסף שלהם אתם מעבירים למשרדים המיותרים במקום לסגור אותם, לתת את הכסף הזה למשל לאחות שכולה שצריכה לגדל את הילדים של אחותה שנרצחה במשמרת שלכם בגלל הקונספציה שלכם. אז היה לכם חשוב יותר להעביר מזוודות כסף לחמאס, ועכשיו חשובות לכם יותר מזוודות כסף למקורבים. יש לי חדשות בשבילכם: מזוודות החמאס לא קנו לנו כסף, ומזוודות הכסף למקורבים לא יקנו לכם שלטון. העם הזה מימן את המלחמה מתחילתה – הסתדר נהדר, מאוחד, נלחם, מתנדב – ואז אתם התערבתם. ומה עשיתם? לא חלילה תרמתם או עזרתם – לא, לא, לא – גנבתם מהציבור תוך כדי קרבות ולחימה. לא גנבתם רק מהשמאלנים הבוגדים, מר דודי אמסלם, או האשכנזים המרגלים או הקיבוצניקים המשת"פים, כמו שמכונת הרעל שלכם קראה להם גם כשהם נרצחו ונחטפו ונטבחו – אלא גם גנבתם ואתם גונבים גם כעת קודם כול מהציבור שהצביע לכם, אלו שהבטחתם להם ביטחון. ועכשיו מה? מה נראה לך, אדוני ראש הממשלה, מר נתניהו, שאתה תנבח על הציבור "אוסלו ומדינה פלסטינית" והציבור ישכח 1,300 נרצחים ונופלים? שנשכח לך את נאום בר-אילן, מר נתניהו, או שנשכח לך את נאום וואי? אחרי שאתה התחייבת בעצם לממש את הסכם אוסלו; אתה, מר נתניהו, ויתרת על חברון; אתה, מר נתניהו, חיבקת את ערפאת; אתה, מר נתניהו, קראת לו שותף וחבר, והתרגשת עד עמקי נשמתך כשהוא איחל לך מזל טוב ליום הולדתך. את המחליף של ערפאת, אגב, אתה הזמנת אליך הביתה לביקור ולארוחת ערב. ואללה, המשותפת לא פועלת כמוך. אתה, אדוני ראש הממשלה, באמת חושב שמישהו ישכח לך את זה וייתן לך לפזר מסך עשן בזוי שכזה, כדי שלא יראו איך אתה שודד את הנושאים בנטל והנפגעים מהטבח? מי האמין, ביבי, שאחרי שהפכת להיות סייען חמאס ומימנת אותו, אתה עושה בשבילו כעת את העבודה ופוגע הלכה למעשה באלו שנלחמים נגדו? כך תיזכר לדיראון עולם, בנימין בן בנציון וצילה נתניהו, סייען החמאס ומחריב ישראל המודרנית, מחבק רבי-מרצחים. אבל זה מי שאתה. אתה צבוע ולא רק – אלא בדרך חייך. אתה באמת חושב באיזשהו תסריט שאחרי שהבאת עלינו שואה, מישהו בליכוד או בעם ישראל יאפשר לך להגיע לתקומה? אני קוראת לכם, חברי סיעת הליכוד, כל מי שמצביע בעד תקציב הגזל מהנושאים בנטל, מסייע לקרע בעם; כל מי שלוקח מהמילואימניקים ומעביר ללא בקרה למשתמטים, הוא סייען חמאס ובושה למחנה הלאומי; כל מי שלוקח מהאימהות המפונות שאין להן איך להאכיל את ילדיהן ומעביר לעמותות עלומות במשרדים מיותרים; כל מי שמדבר אחדות, אבל עובד רק עבור אחדות הקואליציה ונגד הציבור. מי היה מאמין שהשקעת כל המשאבים של ישראל היא לא במלחמה, במשק ובנושאים בנטל, אלא בקומבינות הקואליציוניות שלכם, חברי ממשלת המחדל. אין מספיק דרכונים דיפלומטיים שתוכלו לחלק כדי לקנות את דרככם החוצה מפנתיאון הבושה הלאומי. הבוחרים שלכם מתביישים בכם, בזים לכם, כי אתם סייעני אויב. פגיעה במשרתים בשעת מלחמה היא סיוע לאויב; מניעת מקסימום תקציבים ואי-שינוי סדרי עדיפויות הם סיוע לאויב; השקר, הקומבינה, ההסתרה והעטיפה של כל זה במילים פטריוטיות – הם סיוע לאויב. ומה תגידו שלפני ההצבעה קנו גם אתכם, שרי הליכוד? בכמה לירות קנו אתכם, דיכטר, ברקת, בכמה? תקציב בלי הוד ובלי הדר; תקציב שבעצם יקים קיר ברזל בין אלה הבוזזים לבין אלה שנשבעו לשרת. איפה הבושה? איפה הערכים? איפה האמונה? לא האמונה במשיח השקר שמחבק פושעים רבי-מרצחים, אלא אמונה בנצח ישראל, בעם ישראל, במדינת ישראל, בצבא ההגנה לישראל, במשטרת ישראל, במערכת אכיפת החוק של ישראל – ואני מעיזה לומר – גם בכנסת ישראל. ממשלת המחדל, ככל שזה תלוי בי, אנחנו נתראה אחרי המלחמה לא רק בוועדת חקירה ממלכתית, אלא בטריבונל שישפוט אתכם על סיוע לאויב בשעת מלחמה. כי היחידים שישמחו שתקציב כזה יעבור הם החמאס והאיראנים, שמבינים שבגלל סדר העדיפויות המעוות שלכם, החובבני שלכם, הקומבינטורי שלכם, תאוות הבצע ושימור השלטון שלכם – הבאתם אותנו, את המדינה האהובה שלנו, את העם המדהים שלנו, אל הטבח והגיהינום הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל. ובמקום להרכין ראש, במקום לבקש סליחה, במקום לעשות את מה שנכון, אתם מתגלים בשיא אפסיותכם וגונבים ובוזזים את העם שלכם, את הלוחמים שלכם. היום שבו התפשרנו על מנהיגים נגמר. אתם לא ראויים לעם הזה. מצד שני העם הזה מסתדר לבד יפה מאוד כבר חודשיים: מממן את עצמו לבד, מגן על עצמו לבד – לא צריך אתכם. אבל אם אתם לא עוזרים, ואללה, לפחות אל תפריעו. ומכם, עם מדהים שלי, אני מבקשת סליחה. סליחה שבעת הזאת נכפה עלינו לדבר גם על פוליטיקה. ההתלבטות כחברת כנסת היא קשה מאוד. כואב, לא מתחשק – אבל אין ברירה. אז אני מבקשת מכם סליחה, כי לא מגיעים לכם הריבים האלה, לא מגיע לכם שנדבר פוליטיקה. כל כך מגיע לכם יותר. סליחה. תודה רבה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> חבר הכנסת עופר כסיף. << דובר >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש לפתוח במילות הערכה ויראה למשפחות החטופים שהגיעו בימים האחרונים לכנסת והרימו קול זעקה ותחינה למען שחרור יקיריהן המוחזקים בשבי החמאס הנורא. המשפחות חיות ומרגישות יום-יום, שעה-שעה, את מחיר הדמים האיום של המשך הקטל והמלחמה, ודורשות לעצור את האש ולחזור לשולחן המשא ומתן. כשחבריי ואני מפגינים למען הפסקת האש ולמען השלום, אנו עושים זאת במחשבה ובדאגה עמוקה לחטופים שנותרו מאחור בשבי מתוך ידיעה שרק במשא ומתן ניתן להצילם ולהשיבם לביתם, בעוד המלחמה רק מסכנת אותם ומביאה עוד שכול וכאב, כמו שראינו שוב גם היום. כפי שאמר שחר מור, שדיבר מדם ליבו בוועדת הכספים: עסקת השבויים נתנה לנו קצת תקווה, והחזירה לנו שלושה בני משפחה הביתה. אבל נותרו גם שבויים בעזה. החזרה למסלול המלחמתי מאוד קשה, וכשהצבא אומר לנו שהדרך להחזרת השבויים היא מנוף לחץ קרקעי, אני לא מאמין לו. יש לנו חובה מוסרית אחת – השבת השבויים. כך אמר שחר מור, שבני משפחתו חטופים. אלא שזעקתו וזעקת המשפחות נפלה על אוזניים ערלות בעיקר של ראש הממשלה ושר הביטחון, שהחליטו להגביר את עוצמת האש, ולמעשה לסגור כל ערוץ ודלת להידברות. הם מקריבים את החטופים, הם מקריבים אלפים שיהפכו פצועים, הלומי קרב ונכי מלחמה; הם מקריבים מיליוני בני אדם, ילדים ומבוגרים, ישראלים ופלסטינים, במלחמה של נקמת דם פרימיטיבית שכל מטרתה היא הצלת הכיסא שעליו הם יושבים. וכך גם התקציב – הוא לא נועד להביא מזור לניצולים, למפונים, לנצרכים ולכל מי שעולמו קרס עליו בחודשיים האחרונים, אלא להעניק חמצן לקואליציה מושחתת ונפשעת. במאמרו על התפרקותה של מדינת הרווחה כתב ב-2008 פרופ' אליעזר שביד את הדברים הבאים: "מול הצורך לשקם את מצבם של יחידים, משפחות וקהילות שנפגעו מהמלחמה" – הוא מתכוון פה ל-1948 – "הורגש הצורך הדחוף לנקוט עוד כמה אמצעי סעד נוסף למרכיבי הרווחה המקובלים: עבודה, שכר צודק ושירותי חינוך, בריאות ורווחה חינם; ואלו הם: שיכון לחסרי בית, סבסוד מצרכים חיוניים, השקעה בתברואה ובמוסדות חסות, קצבאות לנכים וכדומה. כל אלה נחשבו כפירעון חוב המדינה לאזרחיה שנפגעו במלחמה", כתב שביד. כך צריך היה התקציב לעשות גם היום – לתת את המענה הראוי שלו זקוקים כלל אזרחי ישראל, בראש ובראשונה נפגעי השחיטה בדרום וכלל אלה שפונו מבתיהם. בל נשכח שהתקציב איננו עניין של סכומים גרידא, אלא בעיקר עניין של שוויון מהותי, אזרחי, פוליטי, חברתי ולאומי. חלוקת המשאבים בתקציב מבטאת את יחס המדינה ליושביה, או כפי שכתב שביד, "את מידת נכונותה לפרוע את חובה לאזרחיה". התקציב שלפנינו הוא כולו ביטוי להפקרת הציבור בידי מדינתו ובגידתה בחובתה כלפיו. הפילוסוף אריסטו הגדיר עוד במאה הרביעית לפני הספירה מושג בסיסי של צדק שאותו אמורה המדינה לממש – ש"יסוד הצדק", כתב, בחלוקות, "אינו אלא התאמת חלקו של המקבל לזכות – – – שמצויה בידו". כך כתב אריסטו. זהו מושג הצדק החלוקתי שהפך למרכיב עיקרי, אם לא בלעדי, של הצדק החברתי. צדק חברתי משמעו חלוקת משאבי החברה בידי המדינה על שלל זרועותיה באופן ראוי, כלומר שכל אחד יקבל את אשר לו הוא זכאי. חוק התקציב וחלוקת כספי הקופה הציבורית, אסור שיהפכו למסחר שבו כל דאלים גבר, אלא הם חייבים להיות מונחים על ידי עקרונות של צדק, גם ביחס למה שמכונה מושא הצדק – אלו המשאבים והטובין החברתיים שמחלקים, וגם ביחס לבסיס הצדק – למי הזכות, למה ומדוע, קרי: על פי מה נקבעת החלוקה, מהם הקריטריונים לקבלת משאבים וטובין. כשהחלוקה אינה הוגנת, כשאנשים מופקרים לגורלם, כשבתי הספר באשקלון ובכפרים הבלתי-מוכרים בנגב עדיין לא ממוגנים, כשמרכזי החוסן בהתנחלויות זוכות לתוספת על חשבון המרכזים בגליל ובדרום, כשדיירי הדיור הציבורי מחויבים לשלם שכירות על הדירות כי האוצר לא מעביר כסף למשרד השיכון בזמן שמשרדים מומצאים, כמו מודיעין, משימות לאומיות ומורשת, זוכים למאות מיליונים, כשמשרד ראש הממשלה מקבל ביום האחרון תוספת של 40 מיליון ש"ח להסברה ומקים לעצמו אולפן טלוויזיה פרטי לפרופגנדה במטה ראש הממשלה בעלות של לפחות 200,000 ש"ח לחודש – אין צדק ואין חלוקה צודקת. יש רק שוד וביזה של הקופה הציבורית. 5 מיליארד שקל לכספים קואליציוניים, זהו בסיס החלוקה של התקציב; הקרבה הפוליטית למרכיבי הממשלה והכוח של כל אחד מהשרים, זה הקריטריון הבלעדי. תוספת בלתי נתפסת של 410 מיליון ש"ח למשרד ההתנחלות של אורית סטרוק, שתקציבו מגיע לחצי מיליארד שקל. 101 מיליון למשרד המורשת בשביל להבטיח את תמיכת הכהניסטים בראשות הגזען חובב האטום. 43 מיליון נוספים למשרד ירושלים, 90 מיליון לזהות יהודית של סטרוק, ועוד 368 מיליונים לזהות היהודית של אבי מעוז ותרבות יהודית במשרד החינוך. כל אחת מהזהויות היהודיות הללו, הסיקריות והחשוכות ביותר שבנמצא, זכתה להקצאה תקציבית עצמאית, כשבמקביל תקציב החטיבה להתיישבות יעמוד על 399 מיליון שקלים, ועוד כסף יוזרם למאחזי הטרור הכהנאיים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, שאינם חוקיים אפילו לפי חוקי ישראל המפלים. מי שהסתכל על דיוני ועדת הכספים ראה בדיוק מה סדר העדיפויות של הממשלה הזאת, אילו אזרחים שווים יותר ואילו פחות. וכך, בהתחלה העבירו גדודים מהעוטף לגדה. אחר כך את הנשק של כיתות הכוננות לקחו מהקיבוצים ונתנו למתנחבלים. ועכשיו את הכסף שותים מהציבור בתוך מדינת ישראל ומעבירים לעבריינים שחיים מחוץ לשטח הריבוני. בפלילים קוראים לזה הלבנת הון, בפוליטיקה קוראים לזה הציונות הדתית. למרכז מורשת הטרנספריסט העבריין זאבי, שממוקם אף הוא בהתנחלות – 15 מיליון ש"ח. מרכז מורשת גוש קטיף יזכה לעוד 4 מיליון ש"ח. ועבור הנחלת מורשת דרוקמן, תומך הטרור היהודי הרצחני ואליל העליונות היהודית הגזענית, 4 מיליון. איפה שיש מרוויחים יש גם מי שמפסידים. קיצוץ של 3.4 מיליון ש"ח מהרשות למלחמה בעוני. קיצוץ של 15 מיליון ש"ח מתקציב למען בעלי מוגבלויות. 2 מיליארד ו-550 מיליון מתוך תוכנית החומש לצמצום פערים בחברה הערבית נשדדו בידי הממשלה. 80% מאוכלוסיית הגליל ו-20% מאוכלוסיית הנגב הם ערבים, אבל 66 מיליון שקלים שמקצה משרד הנגב והגליל לפרויקטים מחוללי צמיחה כלכלית ברשויות שבפריפריה החברתית, מוזרמים כולם לרשויות יהודיות; אפס שקל לרשויות ערביות, למרות שמצבן גרוע במיוחד ושיעור האבטלה בחברה הערבית כפול מאחוז האבטלה בחברה היהודית מאז המלחמה. כך זה כשהשר האחראי הוא כהניסט שרוצה מדינה ליהודים בלבד. עוד קיצוץ נעשה בתמיכה בארגוני מתנדבים, אלו שבמשך חודשיים מחזיקים את העקורים ושאר נפגעי הטבח מעל המים. באשר למינהלת החטופים, זו טרם הוקמה, חודשיים מאז הטבח וחודש מאז החלטת הממשלה על הקמתה, ותקציבה, התיאורטי לעת עתה, עומד על 15 מיליון ש"ח בלבד. יש אלטרנטיבה – חלוקה צודקת והוגנת של המשאבים בחברה, כפי שכתב מרקס בחיבורו "ביקורת תוכנית גותהא": מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו. נכון שכוונתו הייתה לחברה הסוציאליסטית המתוקנת, אבל מה שעדיין תופס גם בחברה המקולקלת שלנו הוא ראיית הצורך של האדם, של כל אדם, כבסיס הצדק, כקריטריון לחלוקת המשאבים הראויה ודרך להשגת שוויון אמיתי. הכלכלן זוכה פרס נובל אמרטיה סן כתב כי צדק מחייב שכל אדם ייהנה מאפשרות לממש את אנושיותו, לחקור ולהתפתח כראות עיניו, ומכאן הכרחי שתהיה לו גישה למשאבים ולהזדמנויות. ההקצאה הצודקת של אלו על ידי המערכת הציבורית היא בסיס מאבקנו לשוויון – בין יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים, בין נשים לגברים, וכן הלאה. הכספים הקואליציוניים מושחתים לא רק בשל פגיעתם בשוויון בין חברי מרכז הליכוד ופורעי סמוטריץ' ובן גביר לשאר הציבור הרחב, אלא גם משום שהם מייבשים את המערכות הציבוריות ומחליפים אותן במערכות המבוססות על חסדי השלטון ובעלי ההון. במקום מאבק למען מימוש הזכויות האלמנטריות והאנושיות המשותפות לכול, שאותן המדינה מחויבת לספק, האתנן הפוליטי של הכספים הקואליציוניים – מה שכיניתי בשם "אתנניהו" – יוצר מאבק של התושבים אלו באלו על קרבתם לצלחת, נדבך נוסף בפירוק החברה לגורמיה ותקיעת טריז של עוינות ושנאה בין מרכיביה. אבל איך אפשר לדבר על הזדמנויות שוות בחברה כשאחד הכלים הבסיסיים לנגישות להזדמנויות, מערכת החינוך הממלכתית, הפכה תחת נתניהו וקיש קיש קריא לסמרטוט וסחבה מעופשת? ההשקעה בחינוך איכותי ונגיש לכול היא תנאי להצלחת האזרחים והצלחת החברה כולה. מדיניותה הניאו-ליברלית של ממשלת הזוועות מחריבה גם את חינוך ילדינו ומפקירה את דור העתיד, ובכך למעשה את כולנו. כבר היום ישנו מתאם חזק מאוד בין המעמד הסוציו-אקונומי לבין יכולת והישגים לימודיים. מבחני פיז"ה האחרונים חשפו ש-40% מתלמידי ישראל לומדים ברמה של עולם שלישי, והפערים הולכים וגדלים בין העשירונים העליונים והתחתונים. בארבע השנים האחרונות, שבהן מינה נתניהו חמישה שרי חינוך שונים, נמצא כי הפערים בין תלמידים מהעשירון העליון לתחתון הלכו והתרחבו. ההישגים של תלמידים ממעמד חברתי כלכלי גבוה עלו ב-8 נקודות במתמטיקה, בעוד אלה שבמעמד נמוך ירדו ב-12 נקודות. במדעים נרשמה עלייה של 11 נקודות בקרב החזקים, לעומת החלשים שנותרו במקום. יש גם מתאם לאומי מובהק. בתי הספר המוחלשים ביותר הם של החברה הערבית. וכך, במקום שנעצים ונתקצב דווקא את המוחלשים כדי לצמצם את הפערים, תקצה המדינה תקציבים וסמכויות מרחיקות לכת דווקא לבתי ספר של העשירים. עם מה ייוותרו העניים? עם תקציב בסיסי ומועט, ללא כלים שייתנו מענה טוב יותר לתלמידים ולצורכיהם. האפליה הזאת לא רק מעמדית, היא גם ללא ספק גזענית נגד החברה הערבית ונגד יהודים יוצאי אתיופיה ויוצאי ארצות ערב והאסלאם. ומה עושה הממשלה בתקציב הזה בתגובה? האם היא מציעה רפורמה בחינוך? מהפכה במעמד המורה? לא, היא מעבירה כספים למערכות פרטיות, לבתי ספר שעושים סלקציה מעמדית וחברתית, לא לבתי ספר שפותחים את שעריהם בפני כל הילדים. היא ממשיכה להזניח את מערכת החינוך הממלכתית-ערבית ואת המורים והמורות הערבים, שמשוועים לעבודה אך מוצאים רק אפליה בשוק התעסוקה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> עבר הזמן. נא לסיים. << דובר_המשך >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> אני מייד מסיים. אנו נמשיך וניאבק למען תקציב חברתי, דמוקרטי ושוויוני, שישרת את השכבות המוחלשות, העובדים, המפונים, הרשויות המופקרות, דיירי הדיור הציבורי, ערבים, מזרחים, חרדים וכל יושבי ויושבות הארץ הזאת. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> חבר הכנסת קריב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נאור שירי. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, בוקר טוב. בפתח דבריי אני מבקש להשתתף גם מעל הדוכן הזה בצער ובכאב של חברנו ועמיתנו השר גדי איזנקוט, היושב שבעה יחד עם בני משפחתו על בנו גל שנפל בקרבות בעזה, וכמובן להשתתף בצערן של כל המשפחות השכולות – ולצערנו מספרן רק הולך וגדל. גם הבוקר הזה בפתח דבריי אומר שתמונותיהם של החטופים שניצבות לנגד עינינו ביציע משקפות את האמת היסודית שאנחנו צריכים כנבחרי ציבור להציב לנגד עיננו 24 שעות ביממה, את גורלם של אותם אזרחים, אזרחיות, תושבים ותושבות, ולדעת שהשבתם בשלום לחיק משפחותיהם זהו יעד אסטרטגי שבלעדיו לא תנצח ישראל במערכה הזו. אדוני היושב-ראש, בטרם אגש לדברים שאבקש לומר, אינני יכול שלא לציין את העובדה שמלבד שר הרווחה והביטחון החברתי, שנמצא כאן עימנו, וגם אתה כמובן, כיושב-ראש הבית בעת הזאת, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שאף אחד מחברי וחברות הקואליציה לא טרחו לשבת ולהאזין לדברים שנאמרים כאן על התקציב הזה – לא יושב-ראש ועדת הכספים – – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> אני רק אתקן אותך, אדוני, היה פה חבר הכנסת אליהו רביבו. << דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >> אני מדבר על הרגע שבו אני מדבר. אני בטוח שמצלמות ערוץ הכנסת יכולות להראות היטב כיצד נראית המליאה בשעה הזו. << קריאה >> עופר כסיף (חד"ש-תע"ל): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> לא יהיו פה קריאות ביניים, אדוני. לא יהיו. << דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >> מדובר בתופעה פרלמנטרית מכוערת. כולנו יודעים שבנאומים מן הסוג שאנחנו נואמים היום לא כולם יושבים כל העת במליאה, הדבר מקובל בבית הזה, אבל באמת, מצב שבו אף אחד מחברי ועדת הכספים מטעם הקואליציה שחתומים על התקציב הזה לא נמצאים פה, ששר האוצר לא טורח להיות בשעות הראשונות של הדיון במליאה בהצעת התקציב, זאת תעודת עניות לקואליציה, תעודת עניות לבית הזה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> חוץ ממני. << דובר_המשך >> גלעד קריב (העבודה): << דובר_המשך >> אתה מחויב כיושב-ראש, בסדר. גם השר יושב פה מכוח החובה של הממשלה לשלוח נציג, אבל לא כך ראוי להיראות דיון במליאה כאשר אנחנו מעדכנים תקציב. אדוני, ראה, הבוקר הזה התבשרנו בשורות קשות מאוד על נפילתם של מפקדים וחיילים בקרב הקשה, באירוע הקשה ברצועה אתמול בלילה. פעם נוספת רוחו של צה"ל, שמציבה את המפקדים הבכירים ביותר בראש הכוחות – פעם נוספת הרוח הזאת משתקפת גם ברשימות הנופלים, בשמותיהם ובדרגותיהם. ואני, כאמור, כמו כולנו, משתתף בכאבן הגדול של המשפחות. בעת הזו טרם התפרסמו סיפורי חייהם של כל אותם נופלים, ודברי ההספד והפרידה טרם הושמעו, אך די ברשימת הערים והיישובים שבהם גדלו וחיו אותם הגיבורים כדי להעיד עד כמה מתקיימים בימים הללו בדרך נוראה דברי חומש דברים "יחד כל שבטי ישראל". המשורר נתן יונתן, אב שכול, כתב בשירו "שירים עד כאן": "יפים ממני וממך האדמה לקחה", ופעם נוספת הבוקר הזה אנחנו רואים כיצד המילים הכואבות הללו של המשורר, ששכל את בנו במלחמת יום הכיפורים – עד כמה המילים הללו מדויקות, כואבות ונכונות גם למציאות חיינו. לצערנו הרב, אדוני היושב-ראש וגם אדוני השר – וצריך אולי לומר שלדאבון ליבנו – לא זה המסר העולה מתקציב המדינה המעודכן לשנת 2023. המסר הזה, יחד כל שבטי ישראל, הוא הכול חוץ מכותרת התקציב המעודכן שהממשלה והקואליציה הניחו על שולחננו, וזה לצערנו גם עתיד, ככל הנראה, להיות המסר שיעלה מתקציב 2024 המעודכן שיונח בשבועות הקרובים על שולחנה של הכנסת. מאז הקמת המדינה לא הונחו על שולחן הכנסת תקציבים כל כך סקטוריאליים כדוגמת התקציבים המקוריים של שנת 2023 ושל שנת 2024. התקציב המעודכן שאנחנו דנים בו היום יכול היה להיות ראשית תיקון, סימן מעיד חיובי, אבל האמת המחרידה שבוקעת מבין סעיפיו של התקציב המעודכן היא שראש הממשלה, שר האוצר, יתר שרי הממשלה והרוב המכריע של חברי הקואליציה מסרבים להפנים את המציאות הנוכחית של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית, המציאות אחרי זוועות שמחת תורה. לא זה התקציב שמגישים נבחרי ציבור שמפנימים את חשיבותה של הלכידות החברתית, של תחושת היחד, של תודעת ההוגנות הבסיסית, שחיוניות כל כך לניצחון במערכה. לא כך מתנהגים נבחרי ציבור בתקופה שבה הדוגמה האישית, המנהיגות האחראית וההתעלות מעל לשיקולים הפוליטיים הצרים צריכות להכריע את הכף בבית הזה ובממשלה הנבחרת. וכאשר קוראים את תקציב המדינה המעודכן מבינים שכף המאזניים נוטה לשבט ולא לזכות, לדין ולא לחסד. ומה מונח על הכפות, על מאזני התקציב הרע והלא-מוסרי הזה? על הכף האחת מונחים צורכי הביטחון והצרכים האזרחיים, החברתיים והכלכליים הבוערים והדחופים, שגם הם דיני נפשות של ממש. ראש הממשלה ושר האוצר מבקשים מאיתנו להסתכל רק על הכף הזו, שאכן הועמסה בתקציב נוסף וחשוב, שאיננו מתעלמים ממנו, אבל במאזניים הללו ישנה גם כף נוספת, ואנחנו, חברי האופוזיציה, איננו מוכנים להתעלם ממה שהועמס על הכף הנוספת במאזניים. איננו מוכנים ואיננו רשאים, כי זוהי חובתנו כנבחרי ציבור, גם ובמיוחד בזמן לחימה. ועל הכף הזו – על הכף הזו מונחים שישה משרדי ממשלה מיותרים לחלוטין, על שריהם, על יועציהם ועל לשכותיהם. על הכף הזו מונחים חצי מיליארד ש"ח שמופנים להגדלת המלגות ל-120,000 אברכי ישיבות, שראויים לתמיכה, אבל בהיותם נמצאים בגילי הגיוס ובגילי השירות במילואים, לא ניתן שלא לשאול אם זה הזמן להגדיל את מלגות הקיום שלהם. על הכף הזאת מונחים גם 100 מיליון שקלים למינהלת הזהות היהודית במשרד ההתיישבות, למרות שבתקציבי משרד החינוך ומשרד התרבות מוקצים כבר חצי מיליארד ש"ח לתרבות יהודית תורנית וחרדית. על הכף הזו מונחים גם רבע מיליארד ש"ח למענקים ייחודיים לרשויות ביהודה ושומרון, למרות שהן נכללות בתוכניות המענקים הכלליים של הרשויות המקומיות. על הכף הזאת, אדוני השר, שר הרווחה והביטחון החברתי, מונחים גם 50 מיליון ש"ח במשרדך שהם ייעודיים לטיפול בנוער חרדי בסיכון, וכשפותחים את מבחני התמיכה מבינים שהם בעצם בגדר מענקים נוספים לישיבות. לא הגדלה של התקציב הכללי לטיפול בנוער בסיכון ובתוכו גם הנוער החרדי, שיש להתייחס אליו, אלא בסופו של יום, במבחן התוצאה, כספים ייעודיים וייחודיים לישיבות, שנושאים את שמם של הנערים בסיכון לשווא. על הכף הזאת מונחים גם 40 מיליון ש"ח למערך ההסברה במשרד ראש הממשלה, שמוסט כיום במידה לא מבוטלת להסברה פוליטית ולא לאומית, לקמפיין ולא לצורך אסטרטגי. על הכף הזו, שמעו, חבריי וחברותיי, מונחים 15 מיליון שקלים להנצחת מורשת השר רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, בשעה שהתקציב לשיפוץ בית בן-גוריון בתל אביב קוצץ לחלוטין, לאחר תחילת השיפוץ, כי לא מדובר בצורך הקשור במצב החירום. אבל מורשת גנדי, לשיטת הקואליציה והממשלה, קשורה גם קשורה למלחמה בעזה. על הכף הזו מונחים 6 מיליון ש"ח ייעודיים למרכזי החוסן ביהודה ושומרון, כאילו מרכזי החוסן בגבול הצפון ובעוטף עזה לא ראויים כיום, אחרי 7 באוקטובר, לאותו היחס. וכן, על הכף הזו גם מונחים הקיצוץ בתקציבי השירותים הקהילתיים לאזרחים ותיקים, הקיצוץ הנפשע בתקציבי החקלאות – כן, כן, קיצוץ אדיר בתקציבי החקלאות דווקא בעת הזו – ושורה ארוכה נוספת של קיצוצים בשירותים לאוכלוסיות שזקוקות הכי הרבה לסיוע המדינה. ואנחנו, אדוני היושב-ראש, גם בזמן מלחמה ובמיוחד בזמן לחימה, אנחנו לא מוכנים להתעלם מהכף המכוערת הזו של מאזני התקציב ומכל מה שמונח עליה. שר האוצר יכול לזעוק מבוקר עד ערב מעל הדוכן הזה שהסכום שהוסף לצורכי הביטחון ולצורכי המפונים גדול בהרבה מהסכומים המגזריים, הסקטוריאליים, שמונחים על הכף השנייה. אבל הדבר ממש אינו רלוונטי. מה מבקש השר סמוטריץ', שנאמר לו תודה על כך שיש תקציב נוסף לצה"ל? שנשתחווה לפניו בהכרת תודה על כך שהמדינה משפה את המפונים ואת העסקים הנפגעים? שנקשור לו זרי תהילה על תגבור התקציבים החברתיים שדרושים להתמודדות עם האסון הנורא הזה? מה הוא רוצה, שבגלל הדברים הללו, שכל שר אוצר אמור לבצע בזמן לחימה, אנחנו נעצום את עינינו ונראה כיצד הוא מתעלם מהאזהרות של נגיד בנק ישראל, מכל חוות הדעת המקצועיות של פקידי האוצר, מהדברים שנכתבים שחור על גבי לבן בדוחות של חברות הדירוג? שנתעלם מהדרך שהוא מבקש להרדים אותנו לקראת תקציב 2024 המעודכן, שבו ישנם 8 מיליארד ש"ח של כספים ייחודיים? שנתעלם מהעובדה שבשעה הזו, בזמן הלחימה, הוא לא מתפקד כשר האוצר של כל מדינת ישראל אלא בראש ובראשונה כשר האוצר של מגזרים מסוימים? לא אנחנו נתעלם ולא אזרחי ישראל יתעלמו, כשרואים את התקציב הזה, שאין בו בדל אחד של אותו מסר העולה משדות הקרב, ממרכזי המפונים, ממרכזי ההתנדבות שפרוסים לכל הארץ; אין בו גרם אחד של אותו מסר קדוש של יחד כל שבטי ישראל; כשרואים את התקציב הרע והמעוות הזה – שישנם בקואליציה לא מעט חברים שמתביישים בכך שמחר הם ירימו את ידם בעדו בשל שיקולים פוליטיים או משמעת קואליציונית – כשרואים את התקציב הזה, מה יש להתפלא על דבריה של השרה סטרוק אתמול באולפני הטלוויזיה על הכיסים השמנים של קציני המילואים, אלו שכבר בבוקר שבת, מבלי שהם נקראו, נכנסו לרכבים ונסעו עם שדות הקרב. עמדה כאן השרה סטרוק לפני שבוע וקוננה על מסע ההסתה נגדה. והיא, שרה בממשלת ישראל, הולכת לאולפני הטלוויזיה להגן על תקציב של חצי מיליארד ש"ח, שחלק גדול ממנו – לא כולו, אבל חלק גדול ממנו – כסף מיותר וכסף מגזרי, ועל הדרך, כלאחד יד, באותנטיות, נפלטים לה דברי ההסתה נגד קציני צה"ל. העובדה שארבעה מילדיה של השרה סטרוק וארבעה מחתניה משרתים עכשיו במילואים ראויה להערכה, אך היא איננה מהווה תשובה מדוע באופן אינסטינקטיבי יצאו לה דברי ההסתה הללו. כשם שאין מחילה לדבריו של שר האוצר בהתייחסו לפקידי משרדו הבכירים כאנטישמים, או לדבריו של ראש הממשלה. התקציב הזה משקף לכל אורכו ורוחבו את אופייה של הממשלה הנוכחית, שמסרבת לתפקד כממשלה הנבחרת של כל אזרחי ישראל ובעבור כל אזרחי ישראל, ממשלה שעסוקה בקמפיין פוליטי, ממשלה שעסוקה במתן מענה למגזרים וסקטורים מסוימים, ממשלה רעה שאינה ראויה לאמון הציבור. תודה רבה אדוני. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה. חבר הכנסת נאור שירי, ואחריו – חברת הכנסת שרן מרים השכל. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. הייתי אומר "חבריי חברי הכנסת", אבל יש פה – אוקיי, חבריי, שניים זה גם טוב. אדוני השר, בגדול אני איש של בוקר. אני אוהב לקום מוקדם. פעם אהבתי לקום מוקדם, והיום אני חייב לקום מוקדם כי יש ילדים קטנים. הרבה פעמים אתה יוצא עם העגלה ב-05:00, יש חושך בכבישים, אפילו מנקי הכביש אומרים: תגיד, אתה נראה לך בסדר? האמת שבחודשיים האחרונים הבוקר הפך להיות הזמן הכי נוראי ביום. אתה קם ב-06:00, אני קם כבר ב-05:00 ומשהו, ואז אתה מסתכל בטלפון ואומר, לא בא לי לקבל את הפוש של – כי זה פשוט מחרב את הבוקר. אין, איך שאתם לא הופכים את זה, ככל שהמספרים גדולים, ככל שהגילים, לא יודע, היכרות, פשוט הבוקר שלכם נהרס. ואז אנחנו מגיעים לפה, וכל דיון נפתח עם משפחות החטופים שמגיעות לפה ומייצרות לנו תזכורת פעם אחר פעם, ובצדק, כי הנושא הזה לא צריך לרדת מסדר-היום. אבל מייצרים לך תזכורת גם לנושא הזה. ואז אתה צריך גם להיות אופוזיציה. זה בכלל תענוג, בטח בתקופה כזאת, שכל ביקורת שאנחנו משמיעים הופכת להיות אצל חלק מכם, או חלק מהעם, איזה מושא – כאילו אנחנו נגד הזרם או נגד הרוח של העם ופוגעים ברוח המלחמה. כל מילת ביקורת, בין אם היא חריפה או בונה או אמיתית, כבר הופכת להיות לא רלוונטית, כי עכשיו מלחמה ובמלחמה כולם שותקים. אז היכולת שלנו גם לקום לבוקר נוראי כל יום, לעבודה, וגם לנסות להיות פרודוקטיביים בעבודה שלנו, לפגוש את הציבור ולעשות את העבודה שלשמה בחרו בנו, היא משהו שמדי יום גובה מחיר. זה בנימה אישית. היום זה גם יום ההוקרה לחיילי וחיילות המילואים. אני חושב שלהגיד היום הוקרה לאנשים כאלו שעוזבים משפחות, ילדים קטנים, חיים, עסקים, באמת עולם שלם, וחודשיים לא נמצאים בבית, אז מפה, לפני כל מילת ביקורת – המון המון תודה לכם. גם אם נראה לכם וגם אם לא, אנחנו כולנו בבית הזה נלחמים להיות ראויים לקורבן האישי שלכם ושל המשפחות, הנשים והגברים שנשארים בבית ומנהלים משק בית, אז זאת מלחמה לא פשוטה ולעיתים המדינה די מתעלמת מהם. טוב, עד פה מה שנקרא החלק האישי והפתיחה, כי בכל זאת יש תקציב. אבל אני רוצה לייצר איזו שיחה או חזון, או לומר מה יכול היה להיות פה ביום הזה, או האמת כבר לפני שבוע, בתקציב אלטרנטיבי. עכשיו, אני לא אזרוק מספרים, כי אני חושב שכולם יעשו את זה, וכולם יגידו לאן הכסף הולך, או לאיפה הוא הולך. אבל אני האמנתי, אולי בתמימות, שאחרי 7 באוקטובר אנחנו נוכל בכנסת להבין מה באמת חשוב. אני לא אומר שכל התקציב לא באמת חשוב. אני גם מניח שאנחנו לא נסכים על כל הסעיפים, אבל יש דברים שאנחנו יודעים שהם חשובים, ויש דברים שאנחנו יודעים שהם לא חשובים, ובבית הזה 90% מחברי הכנסת יסכימו שיש דברים לא חשובים בתקציב הזה. ברמת ההתקטננות – 15 מיליון שקלים, 10 מיליון שקלים, 11 מיליון שקלים, 5 מיליון שקלים, 1.4 מיליון שקלים לוועד המקומי בחברון, או כל מיני כאלה – תמיד אני תוהה עד כמה נכון להתקטנן נגיד בתקציב של 600 מיליארד שקלים. אבל אז אני קורא – ואני מניח שגם אתה, אדוני היושב-ראש, מקבל – כולנו פה מקבלים הודעות על ביגוד שחסר, על משקפי מגן שחסרים, על דברים לסניטציה שחסרים, על היגיינה. על דברים בבית שחסרים, על מפונים שחסר להם – אתה רואה שיש צורך. אתם רואים שיש צורך, ואתם רואים שיש דרישות כאלה, ועדיין אנחנו מקבלים את זה בשלווה שלמשל 15 מיליון שקלים הולכים היום להעלאת המודעות להשפעת ההתבוללות בקרב יהודי ארצות הברית. עכשיו, יש דברים יותר מעצבנים בתקציב הזה, אבל דווקא מהמקום הזה הייתי לוקח את ה-15 מיליון שקלים ומנסה לייצר איזה מהלך אסטרטגי בקמפוסים בארצות הברית, ואני אסביר. יש לנו נטייה להגיד שכל העולם שונא אותנו, ולרוב, אגב, אנחנו צודקים. העולם לא מת עלינו, והוא לא מת עלינו לא מהיום, הוא לא מת עלינו גם לפני הספירה. אבל מה לעשות, ואני רוצה לחדש לכם פה, למי מהעולם ששומע, כי אין הרבה ששומעים פה – האמת, היחידים שבאמת מקשיבים זה אתם פה ביציע, והיושב-ראש, כי הוא חבר טוב – אנחנו נישאר פה; היינו לפניכם, ואנחנו גם נישאר אחריכם. אבל הנזק שקורה לנו היום בקמפוסים בארצות הברית – אנחנו תמיד לוקחים את האמרה של מנהלת או נשיאת הרווארד, או אוניברסיטת פן או כל מיני כאלה, או MIT, ואנחנו כאילו מסתכלים לנקודות הקצה, ואומרים: טוב, היא שונאת אותנו. אבל אנחנו לא עושים שום דבר כדי לשנות באופן אמיתי את דעת הקהל בארצות-הברית, בטח ב-Ivy League, באוניברסיטאות האלו. למה אנחנו לא עושים את זה, ואנחנו לא מתייחסים לזה נכון? כי זה, אדוני היושב-ראש, אירוע אסטרטגי במדינה. למה? כי יום אחרי, אם אתם זוכרים, ב-8 באוקטובר, היה פה הצי השישי או התשיעי, אני לא זוכר בדיוק; הנשיא ביידן עמד לידנו, מה שנקרא, כמו שאתם אוהבים לומר, על מלא: צוללות, חיפוי מדיני, הכול. הידידה הכי טובה שלנו בעולם זו ארצות הברית, המנהיגים של אותה מדינה צומחים באותן אוניברסיטאות, ואם אנחנו לא נתייחס לזה שעוד 20 שנים מהיום, או 10–15 שנים מהיום, אותם אנשים ינהלו את המדינה או את הידידה הכי טובה שלנו – אנחנו מתייחסים לזה בשלווה, ואף אחד לא עושה כלום עם זה, חוץ מארגונים אזרחיים ביוזמות פרטיות, המדינה לא מתייחסת לזה כאירוע אסטרטגי. אבל מה כן היה חשוב? ה-15 מיליון שקלים להעלאת המודעות על התבוללות בקרב יהדות ארצות הברית. זה חשוב. זה 15 מיליון שקלים. אצבע בקהל – מה הייתם עושים כל אחד עם 15 מיליון שקלים? אנחנו מתייחסים לזה כאילו זה, אני לא יודע, קלפים של סופרגול; ככה, מיליונים עפים פה, אבל אנחנו לא מתייחסים לזה. אירוע ההסברה במדינת ישראל, למה הוא כישלון? אני ניסיתי במהלך השבוע וחצי בוועדת הכספים להבין על כמה משרדים פזור מערך ההסברה של מדינת ישראל. שישה משרדים, והאוצר לא יודע לסכום לי את כולם לסעיף אחד. ולא מספיק, בשבוע הזה החליטו במשרד ראש הממשלה – שיש לו, אגב, אגף הסברה – להקים אולפני טלוויזיה להסברה. מה אתם מקימים אולפן טלוויזיה להסברה ואתם מביאים לשם את מנכ"לי המשרדים או את מנכ"ל ראש הממשלה להסביר לי? מה אתה מסביר לי? אני לא צריך שתסביר לי, אני בעד ישראל. מה אתם מסבירים לי? למה זה צורך מלחמתי? עכשיו, זה החל מ-200,000 שקל בחודש, זה מיליונים בשנה; על מה? למה? אני לא מצליח להבין. במשרד ראש הממשלה יש שני אגפים שעוסקים בהסברה. משרד ההסברה שבוטל, אגב, עלה לנו 15 מיליון שקלים בתשעה חודשים, מה הוא עשה? אף אחד לא יודע. יש עוד אגף הסברה במשרד החוץ. יש עוד משרד הסברה אצל שיקלי. אחרי זה אנחנו מתפלאים למה אנחנו לא מצליחים לייצר דעת קהל בקרב צעירי וצעירות העולם, שזה משמעותי. הם דור העתיד של המנהיגים בעולם, איתם אנחנו נצטרך לעשות עסקים בסוף, ואנחנו מוותרים על זה. ואני משתגע, למה לא עושים את זה? אני לא מבין. גם אחרי 7 באוקטובר, כשראינו כמה דעת הקהל חשובה בעולם – אבל גם חשוב לנו הצידוק שלנו – גם אז נפלנו; שבוע העולם היה איתנו – זהו. נגמר הסיפור. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> אחרי הזמן, אני לא רוצה לקחת לך, אני אתייחס לזה, כי יש לי מה להגיד בדיוק על הדבר הזה. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> בסדר. בסדר גמור. יש מה להגיד על הכול. מהיותי אופוזיציה, בשבוע האחרון נחשפתי, אני מודה שלא שמתי לב, למשהו מאוד מעניין – שחברת הכנסת לימור סון הר מלך מפגינה נגד אלוף פיקוד מרכז. אתה ידעת את זה? הפגנה נגד אלוף פיקוד מרכז בזמן המלחמה. ועלינו, שאנחנו צועקים בוועדת הכספים, או צועקים עכשיו פה מעל דוכן הכנסת, כאילו על לייצר פה אופוזיציה, אומרים לנו שאנחנו פוגעים ברוח המלחמה. אבל היא מפגינה נגד אלוף פיקוד מרכז – בוא'נה, זה לא נתפס – בזמן לחימה, שהוא שומר על הביטחון של אבא של החברים שלה, ושל כולנו, וזה בסדר. אף אחד פה לא מדבר על זה. לא יעלה שר האוצר ויגיד: איך אתם מעיזים להפקיר את דם ביטחון אזרחי ואזרחיות יישובי העוטף. עכשיו, למה גם שר האוצר מעצבן אותי? מעבר לתכונה הנוראית שלו שהוא פשוט שחצן, יהיר, מדבר מהר מאוד, זורק נתונים וחושב שכולם לידו לא מבינים כלום לא משנה מה – זו תכונה שלו מאז שהוא שר התחבורה. הוא עושה את זה מעולה, אגב, בראיונות. שמתי לב לזה, וכבר שמעתי איזה עשרה ראיונות שלו, הוא עושה את זה. הוא יורה מלא מלא נתונים, ואם משהו לא מסתדר לו – כמו שהוא אמר לאהוד יערי, איך הוא אמר לאהוד יערי? לא עובד אצלך – ככה, הוא חותך. או: אין לי זמן, וחותך. אבל עמד פה שר האוצר, שהציג את התקציב, ואמר: איך אתם הופכים את אורית סטרוק – נכון? הוא גם דיבר על זה בישיבת הסיעה שלו – איך אתם הופכים את המשרד שלה למלחמת דם. הוא הביא לפה ראשי מועצה מהשומרון, גוש עציון, מועצה אזורית שומרון, ולדעתי גם מועצה אזורית מטה בנימין. ואז, אתמול, סוף-סוף, אחרי שבוע וחצי שאנחנו מבקשים, הגיע הפירוט של אותו משרד של אורית סטרוק. אני עכשיו מקריא נתונים. עכשיו, נמאס לי כבר בעולם הזה שכל פעם יש איזו אמת אחרת. אין אמת אחרת. יש שורה תקציבית בספרים של משרד האוצר, זה תקציב המדינה. אני לא ממציא אותה, אני לא משער, אני לא מעגל למעלה, אלא עיגלתי למטה, בסדר? אין אמת אחרת מהמספרים האלה, ותבדקו את זה. בטוויטר יש "בודקים", יש "בודקים פלוס", נכון? כל אחד בצד שלו של הבודקים – תבדקו. אתמול הרפרנט של משרד ההתיישבות והמשרד של סטרוק פירט ככה. קודם כול, המשרד הזה קיבל אקסטרה כסף מאז 7 באוקטובר. זה לא משרד שתוקצב – הוא כל פעם אומר: מפעל הפיס, תרבות, וגם זה, שר אוצר במדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, שקידש ומקדש השכלה לאורך כל שנות קיומנו, מזלזל במה שנקרא מדעי הדשא, פילוסופיה, והוא אוהב להגיד טימבוקטו, וכל מיני כאלה. רק עשב שוטה כמו שר האוצר שלנו יכול לזלזל באנשים שלומדים, אבל את זה אני כבר שם בצד. 71 מיליון שקלים ממשרדה של אורית סטרוק בכספים הקואליציוניים, שהועלו ב-200 מיליון שקלים, הולכים לגרעיני המשימה. אפס שקלים מתוך ה-71 מיליון שקלים האלה הם לצורכי ביטחון. החטיבה להתיישבות שעוסקת בהתיישבות צעירה – אני שם בצד אם אני מסכים או לא – אפס שקלים לצורכי ביטחון. אכיפה לבנייה – 71 מיליון שקלים, אכיפה לבנייה בלתי חוקית בשטחי C; אפס לביטחון. אין מצלמה אחת שתולים מהכסף הזה. 20 מיליון שקלים לצח"י. אז באו אנשים ואמרו: צח"י זה ביטחון. לא, צח"י זה לא ביטחון; זה הולך לצרכים אזרחיים, חמ"לים, כמו בעיריות, וסטים, אפודים, כל מיני כאלה, לא צורכי הביטחון של יו"ש; 12 מיליון שקלים זה לשירות הלאומי, שזה לא ביטחון; 32 מיליון שקלים למכינות, ו-98 מיליון שקלים למינהלת זהות לאומית. בהמשך לזהות היהודית אנחנו צריכים גם זהות לאומית. אפס שקלים בתקציב 2023 הולך לביטחון. עכשיו, שר האוצר, הוא יודע את זה. אתה גם היית בדיון. אנחנו יודעים את זה. הוא יודע שהמספרים בסוף יתגלו, הוא יודע שיהיה מישהו שיבוא ויגיד שזה מה שמחולק, ובכל זאת הוא בוחר להמשיך לשסע את העם ולהגיד: אלה פה לא רוצים אתכם ורק אנחנו דואגים לכם. והאמת צריכה להיאמר, הוא האחרון שדואג להם. אם היה רוצה לדאוג להם, יש משרד אחד במדינת ישראל שאמור לדאוג לביטחון שלנו, כמו שיש משרד אחד במדינת ישראל שאמור לדאוג לביטחון האישי שלנו, וזה משרד הביטחון והמשרד לביטחון לאומי. אני לא רוצה לראות פלנגות ברחובות בחסותו של בן גביר ומספר 7 ברשימה שלו, שעוצרים רכבים בניגוד לחוק, ואף אחד פה בכנסת לא מתייחס לזה למרות 600 פעמים שניסיתי להעלות את זה, גם בוועדה, וצביקה פוגל עושה פה פאוול רציני. ואני לא רוצה לראות אנשים שמתאגדים ומקבלים אקסטרה כספים במקום שהם לא צריכים לקבל כדי לשמור על הביטחון שלהם. ואני בטח לא רוצה לראות שר אוצר שעולה פה ומשסע את העם, אחרי מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר. ומה שאני חושב שבסוף שר האוצר הזה לא הבין – הוא פשוט לא הבין שהדיסקט התהפך, והוא לא מבין ששעון החול שלו בממשלה הזאת התהפך, כי העם לא יקבל כזה דבר. וזה הלקח המרכזי, שאסור לנו לקבל אנשים כמוהו, שמשקרים לציבור, פשוט משקרים לציבור. ואני רוצה בכל זאת לסיים, בגלל שהיום זה יום המילואים, ולאחל למילואימניקים, גם ביחידה שלי ובים, ביבשה, באוויר, לכולם, שיחזרו הביתה בשלום. גם לחברים האישיים שלי, שאני אוהב אותם – עדיין כולם עם "וי" אחד, שזה מעצבן, הווטסאפ הזה הוא נוראי – ולאחל לכולנו שנצא חזקים מהאירוע הזה. יש עוד המון דברים בתקציב שצריכים להיעשות. אני מצטער שלא עשיתם את זה, אני עוד יותר מצטער לשמוע את רובכם מאחורי הקלעים מסכימים איתנו אבל עדיין זורמים עם זה. יכולנו להעביר את זה בשבוע הראשון של החודש הזה, לסיים את האירוע ולהתחיל לעבוד על תקציב 2024. לצערי, אנחנו לא שם. אבל מה אני אגיד לכם, עוד יגיעו זמנים טובים למדינת ישראל. סיימתי. אתה רוצה להתייחס למה שאמרת, על ההסברה? << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> כן, אני רק אגיד שכשהייתי לפני שלושה שבועות, או חודש, בוושינגטון, ישבנו עם הסנטורית, אני לא זוכר את שמה, שהיא נשיאת השדולה או הוועדה הבין-מפלגתית שם בארצות הברית, שמתעסקת באנטישמיות, נגד אנטישמיות. והסיפור הזה בקולג'ים בארצות הברית הוא לא סיפור ישראלי, הוא סיפור יהודי בין-לאומי. יש שם חשש גדול שצעירים יהודים כבר מתחילים בעצם לא רק להצניע אלא לוותר על הזהות היהודית שלהם, בגלל ההסתה הגדולה מאוד מאוד שיש נגד יהודים. זה לא רק אירוע ישראלי. והם עובדים שם, ועובד שם משרד התפוצות, ועובדת שם הסוכנות היהודית. אני מסכים איתך שזה מגה-אירוע שצריך להתייחס אליו, אבל זה לא נכון שהוא מוזנח ולא מסתכלים עליו. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> אתה דווקא חיזקת את הטענה שלי. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> זה לא היה לסתור את הטענה שלך. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> זה מראה לך שיהדות ארצות הברית ומדינת ארצות הברית – ואתה אומר שנפגשת עם סנטור, זאת אומרת, נציג ציבור יודע ומכיר ומטפל בבעיה. אבל מדינת ישראל, תסכים איתי, זה לא מעניין אותה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> לא, אני לא מסכים איתך בזה. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> אוקי, אני אתקן, זה לא מעניין אותה מספיק כדי לתקצב את זה בהתאם כאירוע אסטרטגי. המדינה הזאת קמה לא רק בשביל העם פה בישראל והתושבים פה בישראל. היא קמה לכל העם היהודי. ואם מישהו במדינת וושינגטון מוריד מזוזות ומוריד מגן דוד, יש למדינת ישראל – שזה הרעיון הבסיסי שלנו פה – – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> רצחו מישהו, על מה אתה מדבר? זה רצח. רצחו, ירו על בתי כנסת, זה הרבה מעבר לזה. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> איפה זה בתקציב? << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תבדוק בתקציב של משרד התפוצות, ואחר כך תחזור אליי. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> אני אבדוק. אני רק רוצה לומר שבדקתי. תודה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> בבקשה, חברת הכנסת שרן השכל. << דובר >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר >> בוקר טוב לכולם, חבריי חברי הכנסת, השר מרגי, שלום. אני אולי אקח את אותה נקודה של הסברה. אחד האתגרים שעומדים בפנינו אל מול הקהילות הבין-לאומיות, וחנוך, אתה מכיר את זה – זה לא מתוקצב בהתאם. היו מאות מיליוני שקלים שהיו יכולים להגיע ספציפית לנקודה הזאת, בטח של ההסברה, לא רק למאבק נגד האנטישמיות אבל להסברה בכלל, קמפיינים, שזאת חובה על המדינה שלנו לצאת ולהוציא, והם לא כאן. העדיפו כספים קואליציוניים על פני אותו אינטרס לאומי של מדינת ישראל, וזה בא לביטוי כאן בתקציב. יותר מזה, חנוך, אנחנו לקחנו פה סיכון ונכנסנו איתכם לתוך הקואליציה, כי אנחנו מבינים מה עומד על כף המאזניים. העתיד שלנו כאן במדינת ישראל מונח על כף המאזניים. המלחמה הזאת תעצב את העתיד של הילדים שלנו, של כולנו. ובתוך מקום כזה אנחנו באים ואומרים, חבר'ה, אל תעבירו אותו ככה; יש מתווה שבו אנחנו יכולים להעביר אותו ביחד, באחדות, כמו שהעברנו פה כל כך הרבה חוקים בחודשיים האחרונים, ביחד, פה אחד, וגם את זה היינו יכולים להעביר, אם כל התקציב היה מוקדש אך ורק לצורכי המלחמה. ברגע שאתם פניתם משם – איבדתם אותנו. והאמת היא, איבדתם גם רבים מאזרחי ישראל. ובתוך המצב הביטחוני הנוכחי, שבו לא מעט מאזרחי ישראל איבדו אמון במוסדות, אגב, גם בצבא – בנבחרים זה כבר משבר ארוך טווח של כמה שנים – אנחנו היינו צריכים לראות איך אנחנו מחזקים את האמון הזה. ואתה יודע מה? אנחנו יכולנו לעשות את זה עם התקציב הזה, אבל אתם בחרתם שלא. זו הייתה בחירה מודעת לא לעשות את זה. ואתה יודע מה, אתם לא רוצים להוציא מאות מיליונים עכשיו על הסברה, על מאבק אסטרטגי על התודעה במלחמה, לתת לנו אורך נשימה מול הקהילה הבין-לאומית? בסדר, יש דרך הרבה יותר פשוטה: שהשרים יסתמו את הפה שלהם. אתה יודע, אני רואה שלטים בהפגנות פרו-פלסטיניות, עם תמונה של שרים וציטוטים שלהם, עם תמונה של גוטליב וציטוטים שלה. את הנזק הכי גדול בהסברה הממשלה הזאת עושה. כל המיליונים האלה שאנחנו צריכים להוציא כדי להגן עלינו בחזית ההסברה, אתה יודע מה היינו יכולים לחסוך, אם כמה שרים וכמה ח"כים היו יודעים לשמור על הפה שלהם? זה הכול. לא נדבר לבייס, לא ננסה לייצר יריבויות, לא לנסות לייצר אש. פשוט להיות אחראיים, אחראים לאזרחים שלהם, אחראים למדינה שלהם, להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים. אבל גם את זה הם לא עושים, אתה יודע את זה. אנחנו מדברים כאן על תקציב שבו הועברו מאות מיליונים, מיליארדים, לכספים קואליציוניים, כשהחיילים שלנו, בני המשפחות שלנו, בני הדודים שלנו, אחים, בעלים, כולם נמצאים בחזית, חלקם במחסור של ציוד, בחזית הצפונית, בחזית הדרומית. אנחנו כרגע מחשבים את התחמושת כדי לחשב אורך נשימה. במקום להשקיע את זה בחימוש, משקיעים את זה בלא מעט דברים שדיברו עליהם כאן לפני כן, אני לא אחזור יותר מדי, אבל מדברים על מניעת התבוללות, על זהות לאומית. אתה יודע מה? יכול להיות שגם חלק מהדברים האלה מאוד חשובים. לא בעת הזאת. היה נכון להמתין כמה חודשים, לסיום המלחמה, ואז לכו תתפרעו לבד, תמשיכו בדרך שבה התחלתם, עם ראש בקיר, ותבזזו כמה שאפשר לכל איזה בייס פוליטי או מטרה פוליטית. זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל גם את זה לא יכולתם. ואתם יודעים מה? החיים של אותם חיילים נמצאים בידיים שלנו. ואני יודעת שבתקציב הזה לא נעשה הכול, אבל הכול, כדי לוודא שאנחנו שומרים על החיים שלהם כשהם שומרים עלינו ועל הילדים שלנו, בחזית. ופה יש שבירת אמון. אחת הסיבות העיקריות שבגללה בעצם גם החלטתם להביא את זה היא לשמר את הכספים הקואליציוניים של שלוש מפלגות פוליטיות, כדי להגיע לתוך רשתות החינוך הפוליטיות שלהן. ומרגי, מי כמוך יודע שזה הולך לרסק את העתיד של הילדים החרדים. אתה יודע, כי אתה מכיר את הבעיה לעומק. לעומק. אנחנו דיברנו על ממ"חים, נכון? על איך אפשר לתת לילדים חרדים לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון בהם. הם לא פחות מוכשרים. זה שהם נמצאים בתוך מעגל עוני – זה עסקנים פוליטיים שגזרו את זה עליהם. הם לא פחות מוכשרים מכל תלמיד אחר; ההפך – יותר. הם שקדנים יותר, הם מוכשרים, הם חכמים, הם יצירתיים, הם חושבים מחוץ לקופסה. אתה יודע איזה נכס אדיר? הם היו יכולים לבוא ולתרום פה בכל תחום שהם יבחרו – גם אם זו דת – אבל עם כלים נכונים שמפתחים אותם, שמפתחים את האנושות כולה. ובתקציב הזה אתם מנציחים את אותה הבעיה בחינוך הפוליטי. איך אנחנו נשנה את זה? איך, אחרי שאתם עושים את מה שאתם עושים עכשיו? מכניסים אותם לתוך אופק, שלא בתנאים של כל בתי הספר האחרים – איך אנחנו נשנה את זה אחר כך? איך מישהו יבחר ללכת לממ"ד על פני אותן רשתות? אתה מכיר את הלחצים. ועוד מה אומרים לנו בוועדת הכספים? אתם אומרים: אוקיי, אנחנו רוצים לדאוג למורות; גם אנחנו רוצים לדאוג למורות. אני בטוחה שגם אליך פנו – כמו שפנו גם אליי – מורות חרדיות שקיבלו תלוש שכר מאותן רשתות, ואחר כך באים אליהן ודורשים מהן להחזיר חלק מהכספים, אחרת יפטרו אותן. הן פוחדות. הן פוחדות להתלונן, הן פוחדות לדבר. למה? כי יעשו עליהן שיימינג ויפטרו אותן מהעבודה, ומה הן יעשו אחר כך? ואת אותה בעיה – מילא הייתם פותרים את זה עם הפיקוח של משרד החינוך, אבל אתם מנציחים את אותה בעיה. אתה הרי יודע שהכסף הזה בסוף לא יגיע למורות. אנשי האוצר אמרו לנו בצורה מפורשת שהכסף מגיע לרשת. אין להם פיקוח על מי מקבל את זה, הם לא קובעים, כמו בשאר מוסדות החינוך באופק חדש. כי משרד החינוך מוציא להם תלוש שכר, אבל לזה אתם מסרבים; אתם לא מוכנים שמשרד החינוך יוציא להם תלוש שכר – שהרשת תוציא להם, בלי פיקוח. אז איך אנחנו נדע, אם חס וחלילה – והיו מקרים מעולם שהרשת לא דיווחה כראוי, שנלקחו כספים בתוך הרשת ולא הגיעו ליעד שלהם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> שיפנו לגפני. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> שיפנו לגפני? אה, את דיברת אליו. הם לא יכולים. גם בהקשר הזה, הם לא יכולים לפנות לאותם אנשים, כי הם חלק מהבעיה, הם חלק מאותה מערכת פוליטית. זה בעצם מוסד חינוך פוליטי, והם לא יתקנו את הבעיה שהם יצרו. ואז מה אנחנו מגלים? שאם נגנב כסף מהרשת ואותה מורה לא קיבלה את תלוש השכר שלה או את כל הסכום שהיה אמור להגיע אליה לפי אופק חדש, אלא קיבלה רק 50%, יעשו איזושהי בדיקה ואיזושהי חקירה. סנקציות – בכלל לא מדברים על זה, נכון? כי הרי אנחנו מכירים את המקרים שהיו עד היום והתקדימים לזה. לא נעשו סנקציות אמיתיות שימנעו את זה, אלא בעצם המדינה – משרד האוצר יהיה האחראי למלא את הפער הזה. איך אתם מסוגלים להסכים לדבר כזה? חוסר אחריות בכספים של אזרחי ישראל. ומרגי, היה עוד תקציב של כמה עשרות מיליונים, שנאמר לנו שהגיע למשרד שלך, גם באיזשהו סוג של דמות של כספים קואליציוניים לנוער בסיכון. ואתה יודע – – – << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> אין. אין. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> עבר, עבר, אתמול הצבענו על זה. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> אין לי כספים קואליציוניים לנוער בסיכון. נקודה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אני לא יודעת אם בסוף הפכו את זה, עשו עם זה איזשהו משהו. היה לנו תיקון, שורה – – – << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> הגיע אליך תקציב של 75 מיליון שקלים למטרה של נוער בסיכון. עכשיו, תקשיב, אנחנו לא נתנגד לדבר כזה. תקשיב, בטח עכשיו – – << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> נוער בסיכון – – – << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> – – כשנוער בסיכון הוא במצב הרבה יותר קשה. אנחנו מבינים את המצבים הכלכליים, ואנחנו מבינים שחלק מההורים נמצאים במילואים וחלק נמצאים במצב מאוד קשה, וחלק מהילדים, שראו כל מיני סרטונים כאלה, נמצאים במצב קשה. המצב בבית זה כמו סיר לחץ. אין ספק. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> שרן, אין תקציב לנוער בסיכון בקואליציוני. נקודה. לא בקואליציוני. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אז לא בקואליציוני. אז העבירו לך את זה עם איזשהו תיקון. לקחו את זה ממקור מסוים והעבירו לך את זה למשרד הרווחה. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> זו פעולה טכנית של האוצר. אני, מבחינתי, זה תקציב שהיה קיים כל השנים בבסיס התקציב. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אז לא, הם הוסיפו את זה. הם עשו לנו תיקונים והוסיפו את זה. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> אני לא יודע על מה את מדברת. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אז אני אומרת לך שאתמול הם הביאו את זה והצביעו על זה, והם הוסיפו את זה. וכשאנחנו שאלנו את האנשים לאן זה מגיע, לאיזה נוער בסיכון, אמרו לנו שזה לפנימיות של חרדים. 95% – אני אומרת לך, אני אראה לך את הסעיף הזה. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> אני אענה לך. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אני אראה לך את הסעיף הזה. הם הצביעו על זה אתמול. חנוך, אתה היית אתמול איתנו בדיון? זה מה שהם אמרו. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> שרן, אני אתן לך, לטובת הפרוטוקול. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אני אשמח. כי האוצר, מה שהוא אמר לנו ועל מה שאנחנו הצבענו, זה היה זה. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> אני ראיתי בזום את הקרקס שהיה בדיון. אי-אפשר לקבל את הנתונים. אני אסביר לך. קודם כול, כספים קואליציוניים לנוער בסיכון – זה לא קיים. זה נמצא בבסיס התקציב, מחולק. חלקו מבוצע דרך הרשויות המקומיות, חלקו לנערים שנמצאים במוסדות, הם נערי רווחה במוסדות, נקודה. התקציב שאת מדברת עליו זה תקציב לילדי רווחה בפנימיות הישיבתיות. נקודה. לצערנו הרב, 20–30 שנה זה נמצא בתקציב קואליציוני במקום שיהיה בבסיס. זה אותו תקציב שהיה בשנה שעברה וחולק הסכום הזה, והשנה יחולק הסכום הזה. לא היה שום דבר. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> מרגי, יש לי שאלה. יש נוער בסיכון שהוא לא מהמגזר החרדי, שהוא גם נמצא עכשיו במצוקה מאוד גדולה בעקבות המלחמה? לא מגיע לו? << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> כולנו במצוקה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> לא מגיע לו גם? << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> הוא יקבל והוא מקבל. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> תקשיב, אני עכשיו בקשר עם פנימייה של קציני ים עכו. אלה חבר'ה שאוספים אליהם המון המון נוער בסיכון; נוער שוליים מכל האזורים, מכל העדות, מכל המגזרים. כל מה שאתה מדמיין, אוקיי? הם אוספים אליהם לבית ספר הזה. אתה יודע מה מטפחים שם? הם מטפחים שם דור של קצינים בכירים של הצבא, של גנרלים, שהם מלח הארץ, אנשים שהם מקימים של חברות ההייטק, אנשים שהם – אני אומרת לך, הם מוציאים אותם מלמטה והופכים אותם להון האנושי של מדינת ישראל. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> תבואי, אני אחשוף לך את העשייה של משרד הרווחה, לכלל – – – << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> רגע, מרגי. פנו אליי כי רוצים להפסיק להם את הפעילות. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> מי? מי רוצה להפסיק? << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> פיקוד העורף. למה רוצים להפסיק להם את הפעילות? למה? כי אין להם מקלט. מאות של ילדים בסיכון, נוער בסיכון, לא יכולים להגיע לבית ספר כי אין להם ממ"ד. אני, ביחד איתם, עכשיו עובדת לגייס תרומות של 1.5 מיליון שקל כדי לבנות להם ממ"ד. ואז אני שומעת – – – << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> זה לא נכון. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אני הולכת כמו איזו פושטת יד, ואני שומעת בוועדה ש-75 מיליון שקל עוברים לנוער בסיכון. ואני אומרת: אבל רגע, יש עוד נוער בסיכון שזקוק לזה. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> הוא מטופל. הוא מטופל במאות מיליוני שקלים. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אז הוא לא מטופל. הינה, הוא לא מטופל. הוא לא מטופל, והילדים האלה ילכו הביתה לתוך בתים, שתאמין לי – אתה לא רוצה לראות אותם שם, בטח לא בתקופה כזאת. << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> סליחה, זה לא נכון. את עושה עוול, זה לא נכון. נוער בסיכון מטופל. אם חסר לו מבנה, מבנה ממ"ד, פיקוד העורף יתכבד וייתן לו, לא יסגור את המוסד. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אבל התקציב, גם של משרד הביטחון, הוא מוגבל. אם אין להם מספיק אפודים לגזרה הצפונית, אתה חושב שעכשיו פיקוד העורף ייתן להם ממ"ד, יבנה להם ב-1.5 מיליון שקל ממ"ד? << קריאה >> שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי: << קריאה >> – – – << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> מה עם אפודים, מה עם קסדות, מה עם מכשירי קשר כמו שצריך? אתה יודע כמה מחסור בציוד יש בחזיתות? << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> שרן, אתם זורעים פה מידע שהוא לא נכון. אתם באופן עקבי וקונסיסטנטי זורעים פה מידע ומכניסים אנשים להיסטריה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אני אשמח שתבוא ותגיד מה לא נכון. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> כל מה שאמרת עכשיו. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> תן לי משהו אחד. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> לא חסר – לא אפודים ולא קסדות ולא ציוד צבאי. זה לא נכון. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> יש לי שאלה, חנוך. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> זה חד-משמעית לא נכון. אתם עושים את זה פעם אחרי פעם. אתם מציגים פה כאילו מישהו החליט לא לקנות ציוד צבאי, ובמקום זה לקנות משהו אחר. זה שקר. כל מה שמשרד הביטחון, כל מה שהצבא ביקש – הוא מקבל פה. זה חד-משמעית לא נכון – – << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אז בוא נעשה עסק, אוקיי? << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> – – גם בדיונים בוועדות שאני נמצא בהם – אני אומר לך שזה לא נכון. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> חנוך, אז בוא נעשה עסק, אוקיי? אם אתה צודק, נשב פה עכשיו ביחד, נרים טלפון למישהו אחד שנמצא בחזית הצפונית, מישהו אחד. תעשה איתו שיחה, ואם הוא אומר שחסר ליחידה שלו ציוד, וציוד קריטי, אתה מצביע נגד התקציב. עשינו עסק? << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> את יודעת כמה אני מכיר את זה, כמה טלפונים קיבלתי, ואתה מעביר את זה לצבא, ואז מתברר שזה לא בדיוק ככה, שהוא רוצה קסדות מסוג אחד ולא קסדות מסוג אחר. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> נהדר. אתה יודע מה? אם זה לא ככה, אני מצביעה איתך בעד התקציב. אם זה לא ככה, אתה מצביע נגד התקציב, עשינו עסק? << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> יש למפלגה שלך נציגים – – << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> למה אתה לא רוצה לעשות את העסק הזה? << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> – – בוועדת החוץ והביטחון, שם יושב נציג של הצבא שבין היתר מטפל בדברים האלה, ואם היה בזה ממש, היה אפשר להעביר את זה לטיפול מיידי שלו. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> קודם כול, חנוך, את כל הדברים האלה אני מעבירה לטיפול מיידי, והם אומרים שצריך לנווט את הכסף לאיפה שצריך קודם כול – – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> לא שמעתי תשובה כזו אף פעם. אף פעם לא שמעתי תשובה כזאת. לא שמעתי תשובה שחסר ציוד לכוחות לוחמים. לא שמעתי אפילו פעם אחת. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אז הינה, אתה יודע מה? אני מוכנה להצביע בעד התקציב, בעד התקציב – אם אתה מוכיח שזה נכון. << קריאה >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> אתה שמעת פעם שחסר ציוד לכוחות לוחמים? << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> ואני אומרת לך, חנוך, אם הדבר הזה נכון – אתה מוכן להצביע נגד התקציב? אתה מוכן? לא. למה? << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> הדבר הזה הוא לא נכון – – << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> כי גם אתה יודע שהדבר הזה נכון. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> – – ואתם עושים פה עוול גדול. אנחנו יושבים פה, ואני לא דיברתי על זה שחברת כנסת פה האשימה אותי שאני מסייע לחמאס ושאני מסייע לאויב בזמן מלחמה, ולא דיברתי על הרבה דברים, אבל פה, כשאתם אומרים שמישהו מעדיף משהו אחר על לקנות ציוד צבאי – זה שקר, וזה שקר חמור. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אז הינה, אתה יודע, באנגלית יש אמרה: put your money where your mouth is – ואני אומרת לך, בוא תוכיח. אני אשים אותך עכשיו על הטלפון עם יחידות בצפון, ואם הם אומרים לך – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> לך אני לא צריך להוכיח שום דבר, גברת. אני נותן דין וחשבון לציבור. בואי, תמשיכי. תמשיכי, יש לך עוד שתי דקות. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> – – ואם הם אומרים לך שחסר ציוד, תצביע נגד התקציב הזה, כי אם לא – אתה משקר פה, ואתה חוזר בחזרה לאותו דבר, כאילו יש לי קונספציה שהכול בסדר, שהכול טוב והכול יפה ואין שום בעיות. אבל בתכלס בסוף אנשים מאבדים את החיים שלהם בגלל הקונספציות האלה ובגלל שהם לא מוכנים להילחם על הדברים האלה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תתביישי, גברת. תתביישי לך, בושה גדולה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> קל לך לזרוק מילים, אבל בסוף גם אתה לא מוכן לעמוד מאחורי המילים האלה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> אני לא זורק מילים. אני לא זורק מילים את אומרת פה דבר חמור מאוד שאין לו בסיס במציאות, חמור מאוד. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> גם אתה לא מוכן לעמוד מאחורי המילים האלה. אז הינה, אמרתי לך, ואני אחזור עוד פעם – – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> חמור מאוד. את מאשימה פה אנשים בדברים חמורים ביותר בלי שאת נמצאת, בלי שיש לך צל-צילו של מושג, את ניזונה במקרה הטוב מכל מיני טלפונים שלא ברור איפה הם נמצאים. תלכי ותבררי מול גורמים מוסמכים של הצבא. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> איי איי איי. אתה יודע מה? גם התצפיתניות שהיו בנחל עוז, הן הלכו לאותם קצינים מוסמכים בצבא. אני לא אומר יותר מזה, אבל השקיעה הזאת בתוך הקונספציה הזאת, ולנסות לשים מסך עשן מלפני הציבור הישראלי, זה בושה שלכם שתצטרכו לשאת כל חייכם. ואני אחזור ואומר את זה עוד פעם: אם אתה מסוגל להוכיח לי את זה, אני אצביע בעד התקציב, כי אני יודעת שאני מסוגלת להוכיח לך ההפך. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> דברי עם חבר סיעתך זאב אלקין. תדברי עם חבר סיעתך זאב אלקין, אחר כך תחזרי אליי. תדברי עם חבר סיעתך זאב אלקין. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> ולכן, אתה לא מוכן לעשות את אותו דבר, כי אתה יודע שאתה משקר. אתה יודע שאתה משקר. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> לא, את משקרת, ואת מוציאה פה דיבה חמורה ביותר על אנשים בזמן מלחמה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> היושב בראש, ראשית, אתה צריך להיות ניטרלי. דבר שני, אתה יודע שאתה משקר, כי אחרת – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> גברת, יש לך שמונה שניות, תסיימי, בבקשה. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> – – אחרת היית מסוגל לשים את הכסף איפה שאתה מדבר, אבל אתה לא מסוגל – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה רבה, הזמן עבר, נא לסיים. << דובר_המשך >> שרן מרים השכל (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> – – כי גם אתה יודע שאתה משקר. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> נא לסיים. נא לסיים. חבר הכנסת סובה, בבקשה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, יום קשה. בוקר קשה. התבשרנו על נפילתם של תשעה גיבורים. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> עשרה. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> עשרה? כבר עשרה קצינים, חיילים, לוחמים, שעושים עבודת קודש, מנסים ומצליחים להביס את הרוע ובכך להגן על מדינת ישראל, על העם היהודי. אני רוצה לשלוח מכאן את תנחומיי, חיבוק גדול למשפחות והחלמה מהירה לפצועים, שחלקם גם נאבקים על החיים שלהם בעודם נמצאים בבתי החולים. כבר יותר מחודשיים נמשכת מלחמה, מערכה, תקראו לזה איך שאתם רוצים, שנכפתה עלינו ב-7 באוקטובר, ובימים הקשים האלה אנחנו חייבים להזכיר, ואמרנו את זה לא פעם: שלושה שעונים מוצבים בפני מדינת ישראל לעת הזו: השעון הצבאי – תכף אני גם אתייחס למה שנאמר פה ועל מה היה הוויכוח פה לפניי – השעון הכלכלי והשעון המדיני. ברשותך, אדוני היושב-ראש, הייתי רוצה להתחיל דווקא מהשעון המדיני, כי יש לא מעט פרסומים והערכות על כך שהשעון המדיני הזה הולך ואוזל. אז מאותו יום ארור, 7 באוקטובר, זכינו בתמיכה בלתי מסויגת של בעלי הברית שלנו, בראשם ארצות הברית וגרמניה. ראינו שבעת המשבר, בזמן המלחמה, כל ויכוח שהיה בינינו פשוט נעלם. אני חושב שלא צריך להזכיר לכולנו איזה דברים נאמרו פה כלפי ממשל ביידן, כלפי ממשל ארצות הברית, כלפי ארצות הברית כמדינה, בזמן שמאות אלפי אנשים יצאו להפגין פה נגד הרפורמה המשפטית שהקואליציה רצתה להעביר, וכמובן, גם ההתייחסות שהייתה מהידידים שלנו בוושינגטון בנושא של הדמוקרטיה ושמירה על הערכים המשותפים. ואני אומר בצער רב שהיו לא מעט שרים בממשלה שדיברו בזלזול כלפי ארצות הברית – מי הם בכלל, האמריקאים האלה, שיתערבו לנו בחיים? מה פתאום הם נכנסים לנו לליבת הוויכוח הפוליטי? ומי זה בכלל הנשיא ביידן, מה פתאום? הוא יגיד לנו כיצד אנחנו צריכים לשמור על הדמוקרטיה? זה הגיע עד לאבסורד שראש ממשלת ישראל לא הוזמן לבית הלבן במשך תשעה חודשים, עד עצרת האו"ם – אז הייתה באמת פגישה קטנה. לא היה דבר כזה בהיסטוריה, שמאז שנבחר ראש הממשלה במדינת ישראל, הוא לא מוזמן לבית הלבן, לידידה הכי גדולה שלנו. השרים של הקואליציה ושל הממשלה פירשו את זה אחרת, כאילו אנחנו יכולים להסתדר בלי אמריקה, בלי החימושים, בלי הכוח הדיפלומטי ובלי התמיכה המדינית שוושינגטון מספקת לנו מזה 68 ימים של הלחימה. אני מאוד מקווה שהיום אותם שרים יעשו רטרואקטיבית את הניתוח של הדברים שהם אמרו ויבינו שבלי תמיכה אמריקאית לא היינו מסוגלים לנהל את המלחמה הזאת. כן, אנחנו מדינה עצמאית; כן, אנחנו מדינה חזקה במזרח התיכון – אבל בלי תמיכה של ארצות הברית והנשיא ביידן באופן אישי החלון המדיני היה נסגר כבר מזמן. הדוגמה הכי טובה – – – << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> שנייה, רגע, חבר'ה, אם אפשר שם טיפה להוריד ווליום, כי זה קצת מפריע. תודה. << דובר_המשך >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> אם פנינה אומרת, זה משהו חשוב, נכון? אם היא מדברת לשר, זה הדבר הכי חשוב, רק הבעיה היא שאין כסף, כמו שאמר כבוד השר, זו הבעיה. אני חוזר לחלון המדיני: רק לאחרונה, אדוני היושב-ראש, גילינו שארצות הברית מטילה וטו בדיון מופרך לחלוטין במועצת הביטחון, שמזכ"ל מפעיל האו"ם מפעיל סעיף 99, מה שהוא לא עשה כשרוסיה פלשה לאוקראינה בפברואר 2022, והוא עושה את זה דווקא נגדנו, כשהמלחמה הזאת, כמו שאמרתי, נכפתה עלינו על ידי ארגון הטרור שמוכר כארגון הטרור חמאס ברוב מדינות המערב. ועובדה היא שחוץ מארצות הברית שום מדינה אחרת שהיא או בין הקבועות במועצת הביטחון או בין עשר המדינות הנוספות לא הצביעה נגד ההחלטה, מלבד בריטניה, שנמנעה בהצבעה. אז בוודאי שזה אמור להדליק לנו נורה אדומה, כי התמיכה הזאת הולכת ונגמרת. בוודאי שבעניין הזה אנחנו חייבים להעריך את המעטפת המדינית של ארצות הברית, אם זה בהתבטאויות כלפי חיזבאללה ואיראן, אם זה בכוח שהיא מעניקה לנו, כולל החימושים וכמובן כולל הכוח הצבאי שנמצא באזור. מה המסקנה שלי מהסיפור הזה? אני אגיד את זה בעדינות. מי שחושב בהנהגת המדינה שאפשר להציג את זה, את ההישג המדיני הזה, ולשייך את זה כהישג אישי, פשוט יעשה טעות מרה. ארצות הברית מסייעת לנו לא בגלל איש כזה או אחר בממשלת ישראל אלא בגלל שארצות הברית מעניקה תמיכה לעם ישראל ולמדינת ישראל. חשוב גם להדגיש, כמו שאמרתי, שהשעון הזה חייב להיות מסונכרן עם השעון הכלכלי והשעון הצבאי, ובמקום לשכתב את ההיסטוריה שהייתה פה בשנות התשעים – הסכמי אוסלו וכל הדברים – ולנסות להציג את זה בצורה אחרת, כדאי מאוד לצאת במהירות מרבית מהקונספציה שהייתה בין היתר לממשלות הימין בראשותו של בנימין נתניהו. אפשר להגיד שהליכוד לא הצביע בעד ההתנתקות, ומי שקידם את ההתנתקות זו הייתה מפלגת קדימה, אבל זה נקרא לשכתב את ההיסטוריה כי מפלגת קדימה הוקמה שלושה חודשים אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות. אבל מה זה משנה? כשאומרים אלף פעם אותו דבר, יש כאלה שמתחילים להאמין לזה. זה כמו להגיד שאף פעם לא חיזקנו, כמדינה – הינה, אני אומר את זה ברבים – את חמאס. בוודאי שחיזקנו את חמאס, הממשלות של נתניהו חיזקו את חמאס. אז אי-אפשר לבוא ולהגיד שהממשלה לא חיזקה את חמאס בזה שהועברו כספים. כן, כן, יש אשמה על הממשלות הקודמות – דרך אגב, כל הממשלות – שהתייחסו לחמאס כאילו הוא צריך להיות חזק בפנים וחלש כלפינו, שנוכל להתייחס אליו דה פקטו, לא דה יורה – אדוני, אתה משפטן, אתה יודע מצוין את ההבדל בין דה פקטו לדה יורה. אז רצינו להתייחס דה יורה לחמאס כריבון בעזה, אבל דה פקטו לא הכרנו בו, וגם לא ניהלנו מגעים. גם היום כמדינה אנחנו לא מנהלים מגעים אלא דרך קטר. דרך אגב, זו שאלה נפרדת מדוע דווקא בחרו בקטר ולא במצרים כמדינה שאמורה לתווך גם בנושא של עסקת שבויים, החזרת שבויים, תקראו לזה איך שאתם רוצים. השעון הנוסף שהייתי רוצה להתייחס אליו זה בוודאי השעון הצבאי. אני לא נכנס לנושאים הטקטיים, כי אלה דברים שבעיניי צריכים להישמר מחוץ לאולפני הטלוויזיה. אגב, אני לא מקבל לגמרי את הגישה הזאת שאנשי צבא, מומחים גדולים, אלופים, יושבים באולפנים ומדברים ברמה טקטית. אין הסבר לדבר הזה. אלה אלופים שהיו אלופי פיקוד, שניהלו את הצבא; תתגייסו. אגב, חלקם מגויסים; זה עוד יותר מדאיג, שהם אלה שהתגייסו והם אלה שמפרשנים באולפני טלוויזיה דברים ברמה אופרטיבית וטקטית. אני לא אוהב את זה גם כאזרח, גם כחבר כנסת, אני חושב שאת הדבר הזה צריך להקטין בצורה משמעותית. אני מבין כעיתונאי לשעבר שזה רייטינג, ואנשים רוצים לשמוע, במיוחד אולי אלה שרוצים לשמוע מהם את המידע שהקברניטים לא מסוגלים להעביר או לא רוצים להעביר. אבל הדבר הזה הוא בהחלט סטייה, כי אנחנו יודעים שגם חמאס עוקב בדריכות אחרי הפרסומים בתקשורת, כך שאני הייתי מאוד רוצה שהאנשים האלה יימנעו ככל שניתן מהפירוטים, וכמובן גם התדרוכים של הכתבים הצבאיים יהיו צנועים יותר. מה זה משנה למיליונים שיושבים בבית איזו חטיבה או איזו אוגדה או איזה גדוד נכנסו למקום ומה הוא עושה? מבחינת הצבא, הצבא צריך לנהל את המלחמה הזאת בנחישות ובקור רוח, וכמובן גם לעשות דברים תוך כדי תנועה, כפי שאנחנו מדווחים בוועדת חוץ וביטחון. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח שהיה פה, למרות שאני יושב גם בוועדת חוץ וביטחון. אני אדבר גם עם חברת הכנסת שרן השכל, נדמה לי שהיא גם יושבת בוועדה, אבל אין ספק שאם בשבוע הראשון, בשבועיים הראשונים של המלחמה ושל הגיוס ההמוני אכן היו בעיות – צריך להודות בזה, היו בעיות של אספקה – אני חושב שהיום המצב הוא שונה לגמרי, ואין ספק שגם צה"ל יודע להתמודד. אנחנו היינו בוועדה בביקור בבסיס לוגיסטי מטכ"לי בתל השומר, ושם הוצגו בפנינו דברים כמעט מלאים; תמיד הם משאירים את הספק של 1%–2%, אבל אין ספק שחייל שחסר לו משהו, קודם כול צריך לפנות לקצין הלוגיסטיקה ביחידה שלו, באוגדה שלו, בחטיבה, זה לא משנה מי, ולאחר מכן להעביר את זה לתקשורת או למשפחה או לאימא מודאגת. אני הייתי קצין קבילות בצבא, אני יודע בדיוק מה זה כשאימא של חייל מגישה קבילה, ומהר מאוד מתבהר שלחייל אין שמץ של מושג על הקבילה שהאימא הגישה. אבל אימא דואגת בוודאי יותר, ואני אומר את זה לא בצחוק, אני אומר את זה מתוך ידיעה ומתוך ניסיון שלי שכל אימא, כל אם עברייה – ולא רק עברייה, יש גם אנשים ממגזרים שונים בצבא – בהחלט דואגת לבן שלה או לבת שלה. וזה טבעי, טבעי. היא גם מוצפת בהרבה מידע בתקשורת, וזה טבעי, אבל מה שאנחנו מקבלים ומה שאני יכול לאשר, הוא שאין חייל אחד שחוצה את הקו בלי הציוד המתאים. לכן בעניין הזה אני חושב שלא צריך פה להעצים את הוויכוח, שהוא ויכוח לגיטימי בנושא הכספים, ובטח ובטח לא להשתמש בנושאים כמו אספקה לצורכי הצבא לנושא התקציבים, כי שם יש לנו טענות קשות בלי קשר ללוגיסטיקה בצה"ל. אדוני היושב-ראש, השעון השלישי שאני רוצה להתייחס אליו הוא השעון הכלכלי. אני אגיד בקצרה, לפני שבוע וחצי השתתף בדיון בוועדת חוץ וביטחון נגיד בנק ישראל. הוא הציג את המצגת שלו. לא היה במצגת שום דבר סודי, המצגת הזאת גם לא סודית. היא גם הועברה לחברי הוועדה, ואני מניח שהיא גם תוצג בתקשורת. מה שאומר הנגיד זה מה שהוא אומר במשך חמש שנים מאז שהוא מונה, ואני מאמין שהוא גם ימשיך להגיד את זה בחמש השנים הבאות, הוא קיבל את זה כקדנציה שנייה. הוא מדבר על כוח העבודה, הוא מדבר על החלוקה הנכונה של התקציב ובטח תקציב אחרי המלחמה. מי שהיום בממשלה מתעלם מהאזהרות שלו, פשוט מוביל את הכלכלה לתהום ולאסון שבסוף יעלה לכולנו ביוקר. תקציב 2023 כנראה הולך לעבור, עם כל הצער שבדבר, עם כל הטענות הקשות. אני כבר מסתכל קדימה, אני מסתכל על תקציב 2024, ששם אנחנו נצטרך לעשות את הקיצוצים – דרך אגב, לא אנחנו; הממשלה שלכם תצטרך לעשות קיצוצים כואבים אבל נחוצים ונדרשים בעת הזאת. כשאנחנו מדברים על קיצוצים, אנחנו מדברים על חלוקה נכונה על מנת להתניע את הכלכלה. להתניע כלכלה אחרי מלחמה זה חייב להיות לכולם, לכולם. ואם יש הבנה שחלוקת הכספים חייבת להתניע את הכלכלה, המשמעות היא שהכסף שהולך למגזרים מסוימים צריך ללכת לשם בשביל שהכסף הזה יחזור מאותו מגזר. בפיליבסטרים הקודמים שעשינו, גם בשנה הזאת של הממשלה הנוכחית, לא מעט ניהלנו ויכוח. ניהלנו ויכוח בנושא של לימודי ליבה, ניהלנו ויכוח בנושא של החינוך החרדי. אפשר לנהל ויכוח בכבוד הדדי, לא חייבים פה לצעוק האשמות ולהגיד: אתה אנטישמי אם אתה דורש שאנשים ילמדו ליבה בשביל שיהיה להם מקצוע ויוכלו לתרום לשוק התעסוקה ולכלכלת ישראל. אז אני חושב שזה בדיוק מה שהנגיד אומר – אני מסיים בעוד חצי דקה. זה בדיוק מה שנגיד בנק ישראל אומר: תיקחו כסף למה שמתניע את הכלכלה, ובסוף זה ישתלם, ובלי כל הדברים שהם דברים גדולים, כמו רפורמות וכמו הדברים שהכלכלנים מבינים – בחצי מילה – אם זה יחס חוב–תוצר, אם זה צמיחה, וכמובן גם נתוני אינפלציה, כי אנחנו נמצאים בתקופה מאוד קשה ואנחנו לא יודעים כמה אנשים בכלל יאבדו את מקום העבודה שלהם בעקבות המשבר ובעקבות ההאטה הכלכלית שכנראה מצפה לנו – לא כנראה, מצפה לנו – ביחס לשנה הקודמת או אפילו שנה לפני זה. אנחנו סיימנו את שנת 2022 עם צמיחה של יותר מ-6%, הממשלה הקודמת, והעברנו את המושכות עם גירעון אפסי. לצערי אנחנו כבר שומעים שכנראה שבשנת 2023 הגירעון יגיע ל-4%, שזה הרבה יותר ממה שהממשלה הולכת להעביר כרגע. הקואליציה הולכת להעביר חוק הפחתת גירעון, שזה למעשה הגדלת גירעון, כי מבחינה היסטורית קוראים לחוק הזה הפחתת גירעון. לכן אני קורא לחבריי בקואליציה, לשרים בממשלה: אתם לא תוכלו להתעלם מהאזהרות הכלכליות. מדיני, צבאי – אפשר להתווכח, אפשר לשייך את זה איך שנוח לך לכל אחד, אבל הכלכלי בסופו של דבר פוגע בכיס של כולנו. אם לבן אדם אין מקום פרנסה ומקום עבודה, והיכולת הכספית שלו נפגעה והעסק שלו נהרס בעקבות המלחמה, אתם לא תוכלו לספר לו שאנחנו השגנו והכרענו את החמאס כאשר לבן אדם הזה אין מה לאכול. אז אני חושב שהשעון הכלכלי חשוב ביותר, ואם הממשלה לא תפעל על מנת לסנכרן את השעון הזה בתקציב 2024, אני חושב שלממשלה לא תהיה שום לגיטימיות להמשיך לכהן, והעם פשוט יצא לרחובות כמו שהוא יצא בשנה האחרונה נגד הרפורמה המשפטית, רק שהמחאה תהיה הרבה יותר גדולה, ונחזור למחאה של 2011. תודה רבה לך. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה. חבר הכנסת יאסר חוג'יראת, ואחריו – חבר הכנסת יוסף עטאונה. << דובר >> יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >> ברכות על התפקיד. זו פעם ראשונה שאני נואם כשאתה היושב-ראש. מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מתאספים היום להצעת חוק לשינוי בתקציב המדינה לשנת 2023, כאשר השינוי משקף מגמה מעניינת בניהול הכלכלי של המדינה. אני רוצה להדגיש כמה נקודות חשובות שעולות מההצעה: נקודה ראשונה היא הגידול בגירעון הממשלתי, שצפוי לגדול בכ-0.4%. זה נתון שיכול להשפיע על היציבות הכלכלית לטווח הארוך ומצביע על הצורך בניהול זהיר ומושכל של המשאבים. צבר הגידול ביחס החוב לתוצר המקומי הגולמי, תל"ג, התמ"ג, זה נתון מדאיג שעלול להשפיע על יכולת המדינה להתמודד עם חובותיה ועם האמון הבין-לאומי בכלכלת המדינה. קיצוצים בתקציבים החברתיים יכולים להשפיע לרעה על שירותים חברתיים ובריאותיים, במיוחד על קהילות מוחלשות. למרות הגדלת התקציבים החברה הערבית נאלצת להתמודד עם ממשלה שמתייחסת לאזרחים הערבים כסוג ב', ועם מציאות שבה כספים שהיו אמורים לתרום לסגירת הפערים החברתיים והכלכליים בחברה הערבית עדיין לא הועברו. אנו עדים לעיכובים בהעברת תקציבים קריטיים, וקיים חשש לקיצוצים בעתיד, בשנת 2024. דוגמה שהעליתי אתמול בוועדת הכספים היא מרכזי הגיל הרך ביישובים הבדואיים בצפון. נכון לעכשיו אין מקור תקציבי לאותם מרכזים לשנת 2024, ולכן הם עלולים להיסגר, למרות שהם מטפלים גם בקבוצה מוחלשת. על הממשלה לוודא שהתקציבים האלה יועברו במלואם ובזמן, ולוודא שלא יחולו קיצוצים בעתיד. זוהי חובה מוסרית וחברתית כלפי כל האזרחים, ובפרט כלפי החברה הערבית שזקוקה לתמיכה זו כדי לצמצם פערים ולהשתלב בצורה מלאה בחברה הישראלית. תוכנית 550, שנועדה לשנות את פני החברה הערבית בישראל, היא לא רק תוכנית כלכלית, היא תוכנית של תקווה ושל שוויון, היא מייצגת את האמונה שלנו בשוויון הזדמנויות לכל אזרחי המדינה ואת המחויבות למען חברה צודקת ומאוחדת יותר. ההיקף העצום של התוכנית, שעמד על כ-30 מיליארד שקלים למשך חמש שנים, היה אמור לשמש מוקד לשינוי מהותי, אך ללא העברת הכספים האלו אנו רואים עצירת פרויקטים חיוניים, שיכלו לשפר את חייהם של אלפי אזרחים. למרבה הצער, לאחר השנה הראשונה של התוכנית מתברר כי היישום היה חלקי ולא שקוף כפי שנדרש. במקום להבטיח כי הכספים יגיעו למי שזקוק להם ביותר, אנו רואים כי לא כל התקציבים הועברו כצפוי. על הממשלה לתקן את המעוות הזה באופן מיידי. עלינו לוודא שהמשאבים האלה מועברים כמתוכנן ללא עיכובים. זו לא רק שאלה של כספים, אלא שאלה של ערכים, של צדק, שוויון והכרה בחשיבות ובכבוד של כל קהילה במדינה. היקף הכספים שטרם הועברו עומד על כ-2 מיליארד שקלים מתוך 6 מיליארד בשנה שהיו אמורים לעבור בשנת 2023. זה מצב שלא מקובל. אנו חייבים לוודא שהמשאבים האלו יעברו למטרותיהם כפי שתוכנן ולא יישארו על הנייר בלבד. חבריי חברי הכנסת, אני עומד כאן היום בזמן של משבר, אך גם בזמן של הזדמנויות – הזדמנות להראות עמידה באומץ בפני קשיים, להתמודד עם האתגרים הגדולים שעומדים לפנינו. אנו נתמודד עם הסכסוכים הפנימיים והחיצוניים שלנו בדרך של שלום ושיתוף פעולה, לא על ידי פיצול ואפליה. אנו חייבים להמשיך ולקדם דיאלוג והבנה בין כל חלקי החברה, לעבוד יחד כדי לבנות עתיד של שוויון וכבוד הדדי. זה לא רק עניין של מוסר אלא גם של פרגמטיות. חברה מתפצלת ומתוחה אינה יכולה לצמוח ולהתפתח. המשימה שלפנינו אינה פשוטה, אך אנו מחויבים לפעול למען שינוי ממשי ומתמשך. נמשיך לעמוד בחזית המאבק נגד גזענות ואפליה, ונפעל לקידום פתרונות שיביאו שלום ושוויון לכל תושבי המדינה. חשוב שנזכור שאנו לא לבד במאבק זה; יש כאן קהילה רחבה של אנשים התומכים בערכים של דמוקרטיה, שוויון ושלום. יחד נבנה עתיד טוב יותר לנו ולדורות הבאים. חבריי חברי הכנסת, בתקופת מלחמה או קונפליקט, חוויותיהם של אזרחים ערבים בישראל הופכות למורכבות. הדיון העמוק בנושאים אלו חיוני להבנת המציאות שבה חיים ונושמים אנשים אלה, להבין את המורכבות הזהותית-אזרחית של אזרחים ערבים בישראל, להתייחס לעמדת הציבור הערבי כלפי אירועי המלחמה, להתמודד עם חוויות הרדיפה, ההסתה והתקיפה שחוו אזרחים ערבים. הגבלת חופש הביטוי של אזרחים ערבים מהווה דאגה רבה, שינוי הוראות פתיחה באש נגד מפגינים, שהיא בעיה נוספת שגם דורשת תשומת לב, חלוקת נשק לאזרחים מהחברה היהודית והשלכותיה על החברה הערבית, סוגיית המיגון והביטחון הפיזי של אזרחים ערבים, שחייבת להילקח בחשבון, השלכות המלחמה על פשיעה ואלימות בחברה הערבית – כל אלה מהווים נקודות חשובות להבנת החוויה המורכבת של האזרחים הערבים בתקופה של קונפליקט ומלחמה, תוך שיקוף האתגרים הייחודיים שהם עומדים בפניהם. חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על המצב שבו נמצאת החברה הערבית בישראל. החברה הערבית נאשמת במציאות שהיא כלל לא אשמה בה ונדרשת לתת תשובות בשחור ולבן במצבים מורכבים. האם החברה הערבית מתנגדת לפגיעה באזרחים באשר הם? והתשובה היא ברורה – כן. החברה הערבית, שכבר דורות מלינה על פגיעה בזכויותיה, מתנגדת לכל פגיעה באזרחים, ועוד בילדים ונשים. האם החברה הערבית אחראית לזוועות שהיו ב-7 באוקטובר ולהתעצמות החמאס? התשובה היא לא. מי שהיה אמור להגן על הגבולות וכשל באותה שבת הייתה מדינת ישראל, ולא החברה הערבית. האם הזדהות עם הפלסטינים בעזה היא תמיכה והזדהות עם הטרור? התשובה היא לא. האזרחים הערבים הם פלסטינים שרובם בעד הסדר מדיני שיקבע גבולות ברורים למדינת ישראל ויבטיח את הגשמת עקרון ההגדרה העצמית לפלסטינים ואת סיום הכיבוש. בכל רגע נדרשת החברה הערבית להוכיח את נאמנותה, להביע זעזוע ולספק תשובות בשחור ולבן. אז הינה התשובות בשחור ולבן – כן ולא, תשובות שכל אזרח ערבי יכול לבטא בבטחה מעל כל במה ולהצהיר שהוא דובר אמת. חבריי חברי הכנסת, המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר השאירה את חותמה על שוק העבודה במדינת ישראל וגרמה לשיבושים כבדים בפעילות הכלכלית. אנו רואים שהחברה הערבית נפגעה באופן ייחודי וקשה מהמצב. זהו פער ניכר שמעיד על חוסר שוויון מבני ועמוק הנובע ממבנה התעסוקה והתמקדות רבת-משמעות של החברה הערבית בתחומים כמו בנייה. כמו כן, המצב החברתי-כלכלי של החברה הערבית לפני פרוץ המלחמה הוא גורם נוסף שלא ניתן להתעלם ממנו. עובדה זו רק מחריפה את המצוקה. שיעור ניכר ממשקי הבית בחברה הערבית הם מתחת לקו העוני. אנחנו יודעים, בתקופה של המלחמה מעל 30% מהמועסקים בעצם או הוצאו לחל"ת או פוטרו כתוצאה ממצב השוק במדינה. לכן אנחנו גם קוראים לכל מי שמטפל בנושא התעסוקה, הכלכלה, לדאוג לחברה הערבית כדי שתשתלב. הושקע הרבה כסף – אני יודע את זה אישית – הרבה כסף הושקע להקמה של מרכזי ריאן, מרכזים שתפקידם היה לשלב את החברה הערבית בשוק התעסוקה, ולכן חשוב למדינה לשמור את שילוב החברה הערבית בתעסוקה, לשמור את כל הכסף הזה שהושקע שלא ירד לטמיון, ולדאוג לחברה הערבית גם בשוק העבודה. תודה רבה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה, אדוני. חבר הכנסת עטאונה. אחריו – חברת הכנסת לזימי. << דובר >> יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, הדיון על הגדלת התקציב הוא בעצם דיון על הגדלת התקציב על חשבון הגדלת הגירעון הממשלתי, שיסתכם בכ-4% בהגדלת הגירעון. כשמדברים על הגדלת תקציב ב-31 מיליארד ל-2023, הרי על תקציב 2023 אנחנו הצבענו נגד ואמרנו בצורה ברורה שהתקציב של 2023 הוא תקציב רע שבא לשרת גם ממשלה גרועה. כשמגדילים את הגירעון היום, זה יביא לעליית מחירים. כשמגדילים גירעון, זה יפגע בעיקר ובראש וראשונה בשכבות החלשות ובכל המוחלשים במדינה, במיוחד באוכלוסייה הערבית, ש-50% ממנה נמצאים מתחת לקו העוני, לפי הנתונים של הביטוח הלאומי. ולכן, כל עליית מחירים וכל הגדלת גירעון יביאו לפגיעה ישירה במוחלשים ובאוכלוסייה הערבית בכלל, ובנגב, בכפרים הלא-מוכרים, בפרט. כשבאים לדבר על עליית התקציב, על התוספת, התוספת היא לשלושה דברים: מימון המלחמה והעלויות שלה – היא באה בתוך התקציב; המרכיב השני הוא קיצוץ בתקציבים חברתיים – עוד פעם, זה פוגע במוחלשים; והדבר השלישי הוא כסף קואליציוני. לכן היה צריך לקרוא לכל התיקון ולכל ההגדלה של התקציב בצורה ברורה. זה בא לשרת דבר אחד, את ההישרדות הפוליטית של ביבי נתניהו, כי הכסף המיועד להסכמים הקואליציוניים בא למטרה אחת: לתחזק את קואליציית ה-64 של ביבי נתניהו. כל הכסף למטרה הזו, ואין מטרה אחרת. כבוד שר הנגב והגליל – כבוד השר, אתה מדבר בטלפון ואני פונה אליך ישירות: לפני יומיים הדוברות של המשרד שלך פרסמה הודעה לתקשורת שבה רשימת יישובים: נגב מזרחי, שדרות, עכו, מטה אשר, ערבות הירדן, אילת, באר שבע, אשכול וקצרין – ליישובים האלה העברתם 66 מיליון. אין אף יישוב ערבי בתוך הרשימה שאתם פרסמתם. לא אני הבאתי את הרשימה, זו רשימה שאתם פרסמתם, הדוברות שלך. << קריאה >> שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק שמעון וסרלאוף: << קריאה >> יש, יש את הנגב המזרחי, חורה ושגב שלום. << דובר_המשך >> יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> ובגליל? << קריאה >> שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק שמעון וסרלאוף: << קריאה >> בגליל? << דובר_המשך >> יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> אתה משרד נגב וגליל – כבוד השר, אתה יודע שבגליל יותר מ-80% מהאוכלוסייה היא אוכלוסייה ערבית. בנגב – 37%. ואתה מפרסם – אפילו למראית עין היית צריך לפרסם את אחד היישובים, שני יישובים, שלושה יישובים. אתה לא עושה טובה לאף אחד בכך, אבל זה מראה בדיוק על התקציב שאתם הולכים להגדיל ולאן ילך הכסף. כנראה יש שקופים שאתם לא רואים, כבוד השר. << קריאה >> שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק שמעון וסרלאוף: << קריאה >> תראה, אני יכול להבטיח לך דבר אחד: בכל מי שזכה לא הייתה התערבות של הקצה של הזרת שלי. לא מיניתי אף אחד ממי שישב בוועדה. << דובר_המשך >> יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> אבל איך אתה מסכים שהדוברות שלך תפרסם רשימה לתשעה פרויקטים משמעותיים שיכולים לחזק את היישובים, ואין בה אף יישוב ערבי? << קריאה >> שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק שמעון וסרלאוף: << קריאה >> בשבוע הבא אנחנו הולכים לתת עשרות מיליונים לחברה הבדואית, למיגוניות בנגב – לחברה הבדואית בלבד. << קריאה >> יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << קריאה >> מה עם הבדואים בצפון? << קריאה >> שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק שמעון וסרלאוף: << קריאה >> רגע, שנייה. ליישובי קו עימות בצפון, שיש בהם גם נוצרים, גם בדואים וגם דרוזים, העברנו – מעיליא – אני לא זוכר עכשיו את השמות של כל היישובים, אבל העברנו לכל יישובי קו העימות. לא העברתי למי שלא בקו העימות. << דובר_המשך >> יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> יש 2 מיליארד שקל שהם החלטות ממשלה בכל מיני תחומים, והם נמצאים באוצר כי זה כסף תוספתי שצריך להעביר דרך ועדת הכספים. השנה הולכת ונגמרת. זה כסף לצמצום פערים, וזה לא מועבר על ידי משרד האוצר. זה כסף שיכול לצמצם את הפערים בחברה הערבית, בין החברה הערבית לחברה הישראלית בכלל. כבוד היושב-ראש, אנחנו, חד"ש, מפלגה פוליטית, לגיטימית, דמוקרטית, שיש לה סניפים בכל הארץ, גם ביישובים ערביים אבל גם בחברה היהודית. אנחנו המפלגה היחידה בנוף הפוליטי במדינת ישראל שהיא מפלגה ערבית-יהודית באידיאולוגיה, בהגדרה. זו מפלגה שהיא מיוצגת בכנסת 75 שנים, ואני אחד הנציגים שלה בקדנציה הזאת. היא מיוצגת בהסתדרות, בנעמת, והיא מתמודדת ב-30 מועצות מקומיות בחברה הערבית, גם בתל אביב-יפו. ככל מפלגה פוליטית בשוטף שלה, בהתנהלות שלה, יש לנו מועצה ארצית של חד"ש, שנקבעה ל-16 בדצמבר ביום שבת, ויש אולם בשפרעם, עואדיה. את כל הפעילות הפוליטית שלנו, כל הכנסים, כל מועצה, כל ועידה של חד"ש, עושים שם. ואז הופתענו שמשטרת בן גביר פונה לבעל האולם בשפרעם ומבקשת לבטל את האירוע, ואומרים: חד-משמעית, אם תאשר ותיתן את האולם למועצת חד"ש, האולם ייסגר ל-30 ימים. אם יש אישור, יש סגירה ל-30 יום לאולם. לאן הגענו? מפלגה פוליטית שמהיום הראשון אמרה דעתה בצורה ברורה, חדה וצלולה, גם בערבית וגם בעברית, גם על אירועי 7 באוקטובר וגם על כל מה שקורה אחרי, במלחמה. כשאנחנו מדברים על שלום, על שוויון, על שותפות, באים ורוצים למנוע ממפלגה פוליטית לקיים פעילות שוטפת שלה. אני מתפלא לא על הצד הזה – דווקא על הצד שעלה על הדוכן שנה שלמה ואמרו "דמוקרטיה", "דמוקרטיה", ובאו בטענות לחברה הערבית למה היא לא מצטרפת בהמוניה למחאה. מעל דוכן זה וגם בקפלן ובכל מקום אמרתם שהדיקטטורה מתהווה. אני רוצה לבשר לכם שהדיקטטורה כבר כאן, כשמשטרה רוצה למנוע ממפלגה פוליטית לגיטימית לקיים את השיח הפוליטי שלה ולהגיד את העמדה שלה, גם נגד המלחמה, שהיא עמדה מוסרית. העמדה שלנו היא עמדה מוסרית נגד המלחמה הזאת ונגד כל מלחמה, ואמרנו את זה לאורך כל הדרך. דיברתם על דיקטטורה, וכשזה מגיע לחברה הערבית אתם שותקים. אז אמרנו לכם שדמוקרטיה לא ניתנת לחלוקה, אבל כנראה שאתם מחלקים את הדמוקרטיה. איך אפשר להסביר שמפלגת חד"ש רצתה לקיים מחאה בסח'נין ובאום אל-פחם ולא מאשרים לה – כולל בג"ץ, שנלחמתם עבורו, שלא אישרו הפגנה – אבל כשחד"ש בתל אביב הגישו, בג"ץ מאשר להם לקיים את המחאה בתל אביב? ולאוכלוסייה הערבית לא נותנים. יש ניסיון לסתימת פיות בחברה הערבית, יש ניסיון לרדיפה פוליטית בחסות הזוועות של 7 באוקטובר, יש ניצול ציני שלה אירועים האלה כדי להכות, כדי להנדס תודעה לחברה הערבית. אני רוצה להודיע לכם מכאן: אנחנו לא אזרחים ערבים כבקשתכם. יש לנו את הזהות שלנו, הלאומית, הפוליטית, שאנחנו נעמוד עליה ולא נוותר. אנחנו לא נציגי ציבור כבקשתכם, אנחנו מייצגים את הציבור שלנו, ואנחנו נמשיך לייצג אותו נאמנה. כבוד היושב-ראש, אי-אפשר לדבר על התקציב בלי לדבר על הנגב. אמרתי לפני שבוע מעל דוכן זה, שבוויכוח על ההפיכה המשטרית עלה הנושא של ישראל הראשונה וישראל השנייה, ואני העליתי את ישראל השקופה, במיוחד בנגב, שלא זוכה לשום התייחסות או מענה. אני אקרא את השמות של הכפרים הלא-מוכרים בנגב, 35 יישובים, כ-120,000 תושבים שמדינת ישראל הפקירה אותם 75 שנה בלי הכרה, והם שילמו מחיר כבד בחודשיים האלה במלחמה כתוצאה מפגיעה של טילים והיעדר מיגון. אני אקרא את השמות של הכפרים הלא-מוכרים: ח'רבת אל-ווטן, אל-גרין, ביר אל-חמאם, א-רויס, א-זרנוג, אל-ע'רה, א-סרה, סואוין, ואדי א-נעם, אום מתנאן, א-זערורה, רח'מה, אל-בקיעה, אום רתאם, ראס ג'ראבה, אום אלבדון, סאהל אל-בגאר, עבדה, תל אל-מלח, אל-פורעה, ביר אל-משאש, ואדי אל-משאש, אל-מכימן, עווג'אן, עתיר – אום אל-חיראן, תל ערד, אל-עראקיב, א-סיר, סעווה, אל-חמרה, כורנוב, ע'רייר, אל-מזרעה, אל-מטהר-קטמאת, אל-סדיר. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, הגיע הזמן, גם כשר הנגב והגליל, להכיר ביישובים האלה. אין דרך אחרת. בעקבות המלחמה בכל דיון שהיה על האנשים ביישובים האלה, נאמר לנו – היעדר סטטוס, אין רשות מוניציפלית. הגיע הזמן להכיר בכפרים הלא-מוכרים בנגב. אנחנו לא מבקשים תכנון שונה. כבוד השר, יש מועצות אזוריות יהודיות בנגב, כמו מרחבים, תמר, רמת נגב; אותו תכנון שיש שם, פחות ב-50% ביחס של האוכלוסייה לקרקע אני מוכן לקבל בנגב, אבל אין לכם את האומץ לעשות את זה. הגיע הזמן. אי-אפשר להפקיר 120,000 תושבים ללא מענה. ולכן זו העת להכיר בכפרים הלא-מוכרים. כבוד היושב-ראש, אני רוצה לפנות בערבית, לחברי מועצת חד"ש לגבי יום שבת. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: חברות וחברים, חברי סניפי החזית בכל הערים, אני קורא לכם להשתתף ביום שבת, ובכוח, כדי שנרים קול גדול נגד המלחמה הזאת, כדי שנרים קול גדול יחד נגד הרדיפה הפשיסטית אחרי הקהילה הערבית, כדי שנרים קול גדול גם למען השלום. אנו נישאר נאמנים לדרך שלנו.) תודה רבה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה לך. חברת הכנסת לזימי. אחריה – חברת הכנסת טל מירון. << דובר >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר >> תודה, כבוד היו"ר. כנסת נכבדה, המליאה אומנם ריקה, אבל אתם פה. זה בוקר קשה, הבוקר הזה. אני חושבת שמאז 7 באוקטובר כל בוקר הוא עצוב, ולכל בוקר העצב שלו, אבל הבוקר הזה באמת עצוב במיוחד. בפתח דבריי אני רוצה לשלוח תנחומים לכל המשפחות של הנופלים הגיבורים שלנו, חללי צה"ל, ששומרים עלינו. אני אפתח במשהו שקיבלתי, ואני רוצה להקריא. עומר קורן הוא זמר ויוצר, מתנדב במשטרה. הוא פנה אליי לגבי שיר חדש שלו, שמביא לחן וביצוע יפהפה למילותיו של חיים גורי, זכרו לברכה. לא רק שהמילים עוטפות יפה וחזק את הכאב, הן גם מלוות בקליפ מצמרר, שמביא את מילות מכתבו האחרון של סמל ראשון עדי ליאון, זכרו לברכה, שנפל ברצועת עזה. מילות השיר של חיים גורי: "ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים, / לא ימחקו אותך. / אתה תימשך, עשוי מאותיות. / זה לא מעט. / משהו, בכל זאת, יישאר ממך". יהי זכרם ברוך. אנחנו פה כדי לאשר תקציב, תקציב שנכפה עלינו בעת מלחמה. ולצערי, במקביל התקציב הזה הוא התקציב הכי סקטוריאלי שידענו אי פעם בישראל, שלא נדבר על זה שהוא מובא אלינו בעת מלחמה, והוא עדיין בנוי ככזה. וכל זה מגיע אלינו כשברור לכולנו שהתקציב של 2024 יהיה הרבה יותר סקטוריאלי, הכול יוטמע בפנים, ועם קיצוצים רבים וכואבים בשירותים החיוניים והציבוריים של כולנו. תקציב שיהיה המשך לתקציב הזה, שהוא פירוק התשתיות של הסולידריות בין המדינה לאזרחיה. צריך לתקן מהיסוד הרבה דברים. מהראשונים שבהם זו המדיניות הסקטוריאלית על פני זו האוניברסלית, שמשרתת את הציבור כולו. זו רעה חולה, המצאה ישראלית שהפכה למפלצת ששואבת מאיתנו את הבסיסים שעליהם המדינה הזו קיימת, ועלינו לכונן פה מחדש את אותם בסיסים – טובים יותר, נכונים יותר. את הערבות ההדדית והסולידריות עם כלל מי שחיים פה, מכלל החברות, לא על פי בריתות פוליטיות, אלא על פי צרכים ואינטרסים לאומיים. מדינה של כולנו. אז אני רוצה לדבר על ישראל שנבנה פה. זה אולי קצת קשה להביא גם מילים של תקווה, של מחשבה אחרת, אבל אנחנו צריכים להסתכל גם לשם: ישראל של כולנו – ישראל שלא יהיו בה מינויי מקורבים ושחיתות, אלא ישראל של שירות ציבורי זקוף קומה וישר; ישראל שבה המקום הזה, הכנסת, תזכה למעמדה מחדש, עם הפרדת רשויות ברורה, שבה חברי הכנסת לא עושי דברם של השרים, אלא זהו בית מחוקקים הראוי לעם הזה; ישראל שבה דנים בכל סעיף תקציבי ולא קונים הצבעות וברית פוליטית בכסף קואליציוני; ישראל שבה החוסן הלאומי עומד לפני תחזוק הבייס, שהרי על זה אנחנו נבחנים. וכן, ישראל שהיא מדינת רווחה, כי לישראל אין את הפריבילגיה לא להיות מדינת רווחה, שבה המדינה מבינה את חובתה לאזרחיה, ולא רק כלפי הסקטור המקורב לשלטון; ישראל שבה ראש הממשלה יודע אחריות מהי ולא חומק מאחריותו לאסון הכי גדול שקרה לעם ישראל, לעם הזה, במשמרת שלו, במשמרת של הממשלה הזו – לא על ידי ניסיון לייצר סימטריה במניין הנרצחים כדי לנקות את אחריותו – שפל, שפל גדול. שתהיה פה ישראל של הממלכה, ולא של המלך, גם בבית הזה, גם מחוצה לו. אני אוהבת להקריא שירים בכנסת, במליאה, כי הם תמיד נותנים סיפור הרבה יותר טוב מהנאום עצמו. אז את החלק הזה של הנאום אני אקנח בשירה של לאה גולדברג, "האומנם". << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> את גם מקריאה יפה, אני חייב להגיד לך. << דובר_המשך >> נעמה לזימי (העבודה): << דובר_המשך >> תודה. אני משתדלת. "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד / ותלכי בשדה / ותלכי בו כהלך התם. // ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת / או שלפי שיבולים / ידקרוך ותמתק דקירתם, // או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת / על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן / ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן. // ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע / וראית את השמש בראי השלולית הזהוב. // ופשוטים הדברים וחיים / ומותר בם לנגוע / ומותר ומותר לאהוב. // את תלכי בשדה לבדך / לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם, / וביושר לבב שוב / תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם". לפני שאני אמשיך, אני רוצה גם פה, גם עכשיו, להזכיר שיש עוד חטופים וחטופות חיים בעזה. נחטפו כל כך הרבה אל עזה, מהמיטות, מהמסיבה, מהבתים, מהבסיסים, ויש שם עדיין יותר מ-130 בני אדם, בעזה, אזרחים שלנו, שהופקרו כבר פעם אחת, שהמשיכו להיות מופקרים יותר מחודשיים, שאסור לנו להמשיך להפקיר אותם. ואני מסתכלת עליך, יצחק. אסור לנו לא לקבל עסקה שתחזיר אותם. אין לנו זכות כזו. אין לנו. אין לנו. הם חייבים – חייבים – לחזור, זאת האחריות שלנו. להצביע נגד עסקה שתחזיר אותם או לא לכוון לכזאת זה להפקיר אותם שוב. אלו אנשים חיים. התמונות שלהם פה הן לא תפאורה, אלו אנשים. אלו אנשים חיים. אנחנו חייבים להם את זה. אנחנו חייבים להביא אותם לכאן. אלו אבות של ילדים. ברור שמטבע הדברים רצינו להביא לפה קודם כול את הקטינים, את הילדים, ולא להפריד אותם מהאימהות. זו תפיסה שוודאי שאני מבינה אותה. אבל מה עם החיילים שלנו ששם, שנחטפו? ומה עם האבות? ומה עם יתר מי שנשארו? והסבים? הם לא בני אדם, הם לא חלק מאיתנו? אנחנו לא שוכחים מהם, ולא נשכח מהם. כשהחטופים שם כל יום כזה הוא עוד יום של הפסד. אל הקרב תמיד אפשר לצאת, ומלחמה תמיד אפשר לחדש, בטח מול ארגון טרור רצחני שהכה בנו ככה, חד-משמעית. אבל הזמן שלהם אוזל. כל יום הזמן שלהם אוזל, וכל יום עוד חטוף עלול לשלם בחייו. אני רוצה להקריא פה שיר, שאני תמיד מפחדת לשמוע אותו. עוד כשגלעד שליט היה חטוף, כשהייתי שומעת את השיר הזה הייתי בוכה ומתפרקת. לא העזתי לשמוע אותו עד השבת האחרונה, כי זה שיר שפורט על מיתרים, והוא הסיפור שלנו. השיר הזה, "כשתבוא", ששר בועז שרעבי וכתב אהוד מנור, נכתב במטרה להשיב את רון ארד. הוא תמיד נתפס לי כסיפור הישראלי על כל הכאב שלו גם. לא רק סיפור התקומה והחיים – הסיפור שלנו כמדינה, כעם, כאומה; מדינה שתמיד מתמודדת עם חיים לא פשוטים, למרות שאנחנו עם מאוד אופטימי, ברוך השם, ועם שיודע תקווה מהי, אחרת לא הייתה לנו פה מדינה. זה עם שמאמין בניסים, ואנחנו בתוך חג החנוכה. אבל בשיר הזה יש הרבה כאב. גם התפקיד של מדינה, תפקיד של אומה ותפקיד של חברה. ואנחנו פה היום בנקודת זמן שאנחנו צריכים לזכור שכל החלטה שלנו יכולה להיות הפצע המדמם לעשרות שנים. לעשרות שנים. אני אקריא את השיר הזה להשבתם של החטופים והחטופות, בעזרת השם, אלינו. את כל השאר. "כשתבוא / ביום מן הימים / ימים שנחתמים / בקצה תפילה. // כשתבוא / נגיש לך פרחים, / פרחים שנפתחים / ללא מילה. // ואם תהיה עייף / ואם בעצב תתעטף, / נשיר לך בשקט / נשיר לך ברוך / ונחכה, ונלטף / עד שתצטרף, / ואז נשיר ברון / נשיר ברון. // כשתבוא / הביתה מן הקור / הביתה אל האור / הלב ירעד. / כשתבוא / מבעד לדמעות / תבחין באותיות / לחופש נולד". אני גם אזכיר פה שיש לנו עוד חטופים בעזה: אורון, הדר, אברה, הישאם – גם הם צריכים להיות כאן. זה התפקיד שלנו. אנחנו פה בגלל שהם שמרו עלינו, אנחנו פה בזמן שהם הופקרו. אנחנו פה כדי שכולם ידעו שזאת מדינה עם ערבות הדדית ואחריות. ישראל היא מדינה שערבה זה לזה. אין למדינה הזו קיום בלי הערך הזה. אין לה. כל מה שייקבע פה יכריע את ההיסטוריה שתיכתב על המקום הזה. אלה לא החלטות שעושים לפי מצב בסקרים, ולא בגלל בייס קולני, ולא בגלל שום דבר חוץ מהחובה המוסרית הלאומית שלנו להשיב לפה אזרחים. זה מה שצריך לקרות. ואתם, חברי קואליציה והממשלה, צריכים לשנות פאזה ולזעוק את זה, ואנחנו איתכם. זה לא נאום תוכחה כלפיכם. מה שהיה היה. אסור לא לעשות עוד עסקה ולהחזיר לפה את החטופים ששם בחיים. החיילים האלה, שמגינים עלינו עכשיו, זאת משימת חייהם. אנחנו צריכים לאפשר להם להילחם, לנצח. אנחנו באקט מדיני צריכים להחזיר את החטופים. המשפחות שלהם מרוסקות, ממוטטות, משוועות לבשורה. אנחנו קרענו בין משפחות. החזרנו חלק, חלק לא. חייבים להחזיר את כולם, את כולם. אתם יודעים מה? לא אנחנו קרענו. יש פה ארגון טרור שחטף, שהוא קרע, שהוא ציני, שהוא אכזרי, שהוא מרושע, שהוא בן מוות. אבל אנחנו צריכים לנהוג כמי שערבים זה לזה. ואין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים. אין, אין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים. התקציב הזה הוא תקציב רע. תקציב 2024 יהיה רע עוד יותר. הממשלה הזו לא באירוע הזה, היא באירוע של תחזוק עצמה. היא לא בחוסן הלאומי, לא בחוסן החברתי, כמו שמצופה. כל כסף שנגזל למטרות פוליטיות הוא גזל, ובעת הזו פי כמה. אני עדיין קוראת להתעשת, לעשות את הדבר הנכון ולפעול באחריות אמיתית. בסופו של דבר, את זה העם הזה יזכור, את מי שעשו את זה. גם בתקציב. תודה. << יור >> היו"ר חנוך דב מלביצקי: << יור >> תודה. חברת הכנסת טל מירון, ואחריה – חבר הכנסת עידן רול. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב בראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, קודם כול התרגשתי לשמוע את חברת הכנסת לזימי. זו לא פעם ראשונה שאני מתרגשת לשמוע אותך. יש משהו מאוד מאוד יפה בכנות שיצאה ממך וברוגע הפנימי שבו אמרת את הדברים. אני מאוד מתחברת לזה. אני חושבת שאני פחות מתחברת ללצעוק את הדברים בקול רם, אני יותר מתחברת ללהגיד את הדברים. לא תמיד צריך לצעוק בשביל להעביר את מה שאתה רוצה להגיד. כל מילה שיצאה לך מהפה הייתה באמת זהב טהור, ותודה לך על הנאום הזה. אני חושבת שקמנו כולנו הבוקר לבוקר מאוד מאוד קשה. זה התחיל אתמול בערב כשקיבלנו את הבשורה, גם על החטופה שלנו, שלצערנו נרצחה בשבי, וגם על חייל שלנו שגופתו הושבה. הוא היה נעדר ואחר כך הוכרז כחלל. והאווירה היא מאוד קשה. והבוקר הזה, עם הבשורה הכל-כך כל כך קשה של הקצינים והחיילים שלנו, עשרה, שאינם יותר איתנו. אני רוצה להאמין שנבחרי הציבור בבית הזה עושים במעל 60 הימים האלה שעברו חשבון נפש עם עצמם. שהמחשבות מלוות אותם, שהמצפון מלווה אותם. אני באופן אישי מרגישה שאני מקדישה כל דקה פנויה שיש לי פשוט לחשוב: לחשוב מה הדבר הנכון, לחשוב מה התפקיד שלי בבית הזה; לחשוב איך אני יכולה להרבות טוב, איך אני יכולה לעזור, איך אני יכולה לסייע לתקומה של העם הזה. ואני רוצה להאמין שגם אנשים אחרים בבית הזה חושבים עם עצמם ועושים חשבון נפש עם עצמם. כי בזמן שאנחנו פה, ממש עכשיו פיזית, מוגנים – גם מוגנים פיזית, גם מוגנים כלכלית ובעוד היבטים אחרים, יש הרבה אנשים שלא מוגנים: יש את החיילים שלנו שנמצאים בשדה הקרב, שסכנה נשקפת לחייהם ממש בכל רגע, חלקם מילואימניקים שדואגים מה יקרה לפרנסה שלהם ביום של מחר; הם דואגים לעסקים שלהם, הם דואגים לעבודה שלהם, הם דואגים למשפחות שלהם. יש אפילו את האוהל של משפחות החטופים, שנמצא ממש פה מחוץ לכנסת, והם יושבים שם בגשם, והלב שלי נקרע כל פעם שאני עוברת שם. אני חושבת עליהם ועל מה שעובר עליהם כל יום, כל בוקר. אני חושבת שרובנו לא ישנו בחודשיים האלה, וזה עוד כלום לעומת מה שהם חווים ועוברים. ודווקא בגלל מה שאמרתי, דווקא בגלל חשבון הנפש הזה והמצפון שלנו והמחשבה מה תפקידנו ומה אנחנו צריכים לעשות, אני חושבת על כל מיני אמירות של חברי כנסת ושרים שמקבלות מבחינתי עוצמה אפילו יותר גדולה. אני חושבת על האמירה אתמול של השרה סטרוק, שישבה באולפן, ובאמת היא מדברת על הכיסים השמנים של קציני צה"ל במילואים, ואני אומרת: תודה לאל על קציני המילואים האלה, תודה לאל שיש לנו אותם, תודה לאל שהם רצו להתנדב למילואים, שהם שם, מחרפים את נפשם עבורנו, שהם מגינים עלינו, שאני מוגנת פה עכשיו בזכותם ואזרחי ישראל מוגנים בזכותם. ואני באמת מתמלאת בושה גדולה מהאמירה הזאת ומעצם ההשוואה אם היא תהיה מוכנה לקצץ בתקציב משרדה בהשוואה לדבר הזה, לשומנים הללו. אני באמת מצירה מאוד על האמירה האומללה הזאת. אני יודעת שהשרה סטרוק, אם אני לא טועה, שירתה שירות לאומי, ואני חושבת שחשוב שכל אזרח ייקח חלק בחובות שלו כלפי המדינה, אבל כמי שלא שירתה יום אחד בצה"ל, אני לא חושבת שהיא יכולה לבוא ולהגיד את הדברים שהיא אמרה. באמת, מאוד מאוד מקוממת אותי האמירה הזאת. בכל מקום שבו אני מסתובבת, בין אם זה בהלוויות, בין אם זה בשבעות, בין אם זה בביקורי פצועים, ובין אם את משפחות החטופים וכיכר החטופים, ולא חסר לאן ללכת, אני שומעת מהאזרחים המדהימים שלנו במדינה שוב ושוב ושוב: שימו את הפוליטיקה בצד. שימו אותה בצד, תתרכזו בדברים החשובים. אני מסכימה איתם, והתקציב הזה, מבחינתי, היה אמור להיות בדיוק ההוכחה הניצחת לזה. הייתי שמחה לתמוך בתקציב, ולבוא ולהגיד: איזה יופי שאנחנו עושים את הדבר הנכון ואנחנו מתרכזים באזרחים שלנו ובמה שמגיע להם אחרי האסון הנורא שקרה לנו, אחרי שאכזבנו אותם, אחרי שהפקרנו אותם. שנכפר ולו במעט על מה שקרה פה. במקום זה, במקום שנכפר על מה שקרה פה, צריכים שרים בממשלת ישראל לשבת בוועדות בכנסת ולהתחנן לכספים עבור דברים שהאזרחים שלנו צריכים. אני אתן דוגמה. לפני כשבוע השר ברקת, שר הכלכלה, ישב בוועדת הכלכלה ודיבר על התקציבים של משרדו – הוא גם דיבר על כך שלא הועברו לו תקציבים של 2023 שאושרו, שבכלל לא היו העברות תקציביות, אבל אני שמה את זה רגע בצד; הוא דיבר על 250 מיליון שקלים שהוא זקוק להם כדי להציל את העסקים הקטנים בצפון ובדרום, ומשרד האוצר לא ספר אותו. שר האוצר בכלל לא נפגש איתו – שרים בממשלה, האחד עם השני. זה באמת בלתי נתפס בעיניי שבמקומות שצריך את הכסף באמת – שם הוא צריך להילחם. אז הוא היה צריך לאיים שהוא יצביע נגד התקציב כדי לקבל את התקציב בסופו של דבר. גם דיברתי פה בשבוע שעבר מול השר אליהו, דיברתי איתו מעט על משפחות החטופים, כי לצערי הרב מאוד – באמת, אני אומרת את זה בצער גדול – אני עוסקת גם בתרומות למשפחות החטופים, כי חלקן ממש קורסות כלכלית, והמענק שניתן להן לא מספיק. זו בעיניי תעודת עניות מאוד גדולה למדינת ישראל, כי זה בדיוק המקום שאין סימני שאלה ואנחנו צריכים לעזור איפה שצריך. לא יכול להיות מצב שיש לנו משפחות של חטופים – צריך להבין רגע מה זה אומר משפחה של חטופים: זה ההורים שהפסיקו לעבוד; הרבה פעמים האחים, אם יש אחים שהם בגילי העשרים והם שוכרים דירות – הם הפסיקו לעבוד, הם עובדים בהחזרת אהוביהם הביתה, אבל ההוצאות ממשיכות; ואם יש הורים גרושים, המענק מתפצל בין שניהם. יש כל מיני דקויות. אבל אנחנו צריכים לדאוג להם, זה התפקיד שלנו פה בבית הזה. ואני אומרת לעצמי, במה התקציב כן צריך לעסוק? במה הייתי תומכת, על מה הייתי שמחה להצביע בעד? קודם כול – זה לא קודם כול, כי הכול חשוב, אבל אני רוצה למנות כמה מהדברים – נושא ההסברה. ראיתי שכמה מהנואמים פה קודם דיברו על נושא ההסברה, ואני מאוד מתחברת. מכיוון שאני דוברת אנגלית מהבית ואני עושה הרבה מאוד ראיונות בחו"ל וגם נפגשת עם הרבה מאוד חברי פרלמנט בעולם, אני ממש מרגישה על בשרי את החשיבות של הדבר. אני חושבת שיש הרבה מאוד מה לעשות בתחום. אנחנו עדיין חיים את 7 באוקטובר. העולם לא חי את 7 באוקטובר, העולם חי את מה שקורה עכשיו והוא עוסק במה שקורה עכשיו בעזה. הנרטיב הוא כבר לא אנחנו והדברים הנוראיים שקרו פה, הנרטיב הוא מה שקורה בעזה, ואנחנו בעמדת התגוננות. ראינו אתמול את ההצבעה באו"ם, לצערנו הרב מאוד, וזו הוכחה לכך שהעולם במקום אחר. גם מדינות שהן איתנו ותמכו בנו עד עכשיו, נמנעו בהצבעה. ההצבעה עברה ברוב גדול. נכון, אין השפעה מעשית להצבעה הזאת, כי זאת לא מועצת הביטחון של האו"ם, אבל אני חושבת שזה מראה לנו, זה שם לנו מראה בפנים, מה מצבנו בעולם. צריך להיות פה איגום משאבים, כל נושא ההסברה צריך להיות מאוחד תחת מקום אחד. ויש אנשים שעושים הסברה מצוינת, ויש גם פה בתוך המליאה הזאת אנשים שיכולים לעשות הסברה טובה, וצריך לנצל את המשאב הזה, ולא עושים את זה מספיק. אני רואה שכשאני נפגשת עם חברי פרלמנט – והיום אני איפגש פה עם קבוצה מאוד גדולה – כשאני פוגשת אותם פנים מול פנים, החיבור האישי הזה עובד, זה פשוט עובד. כשהם שומעים את הדברים, כשמדברים איתם פנים מול פנים, זה אחרת מאשר לראות וידיאו בטיקטוק. ואנחנו צריכים לעסוק בזה ואנחנו צריכים לתקצב את זה ואנחנו צריכים לשים על זה משאבים. אנחנו צריכים לעזור למשפחות החטופים, ואנחנו צריכים לעזור למשפחות המפונים, ואנחנו צריכים לעזור למשפחות השכולות. כן, אנחנו עוזרים, אבל לא מספיק. לא מספיק. אני רוצה להגיד מילה על ניצולי מסיבת הנובה. הלכתי למיצג שלהם השבוע באקספו בתל אביב. המיצג המופלא הזה באמת מכניס אותך קצת למה שאירע שם, כי כל המיצג הזה מורכב מדברים אותנטיים שבאמת היו שם במסיבה: כל הציוד, ציוד אישי, ציוד הבר, אתה ממש רואה בעיניים את כל מה שראית בסרטונים, הצילייה הענקית הזאת, וזה קצת מכניס אותך לאווירה של מה שקרה שם. אני מדברת עם עומרי סאסי, שהוא אחד המפיקים של מסיבת נובה לאורך שנים והרים את המיצג המופלא הזה, והוא מספר לי על הקהילה המופלאה הזאת של שורדי נובה, איך הם עוזרים אחד לשני ואיך הם נפגשים ביחד ועושים ערבי הנצחה ואיך הם מחוברים אחד עם השני, וכמה הם צריכים עזרה. אתם יודעים, יש הרבה מאוד מתוכם שאנחנו צריכים להציל את החיים שלהם. הם עדיין ב-7 באוקטובר, הם עדיין בטראומה נוראית. הם לא בפוסט טראומה, הם בַטראומה. אסור לנו לשכוח אותם. אנחנו צריכים ללוות אותם, אנחנו צריכים לעזור להם לחזור להיות בני אדם עם עתיד במדינה שלנו. זה התפקיד שלנו, ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו כמדינה עושים את זה. הם צריכים תמיכה נפשית, הם צריכים תרפיה, הם צריכים כלים כדי לחזור להיות אזרחים מן המניין במדינת ישראל, וזאת חובתנו לעשות את זה. אני מציינת את כל הדברים האלה מכיוון שכשאני מסתכלת על התקציב אני רואה מקומות שבהם אנחנו יכולים להתעלות על עצמנו, לוותר עליהם לטובת אזרחי מדינת ישראל, ואני מתייחסת בעיקר לכספים הקואליציוניים. כי אי-אפשר להגיד שכל התקציב בכללותו הוא רע מאוד. יש בתקציב גם דברים טובים, ואתם יודעים, אני יודעת גם לתת מילה טובה כשצריך, ואני אומרת את זה בכל מקום שאני נמצאת בו – בוועדות, פה, בראיונות. כשמגיעה מילה טובה אני אומרת אותה, ויש פה משרדים שעבדו ועובדים בצורה מצוינת. אפשר לציין את משרד הבריאות ואת משרד הפנים, והינה יושב פה גם השר התורן – כבוד השר, אני מתייחסת רגע למשרד שלך. אתה יודע, אני תכף אמנה פה כמה מהמשרדים שאני חושבת שאפשר לעשות בהם שינוי בתקציב, אבל אני כן רוצה להגיד לך מילה טובה, כי אני חושבת שבמלחמה שיתפנו פעולה בצורה יפה מאוד, וכל פעם שפניתי באמת קיבלתי מענה, וזה לא מובן מאליו. כשצריך להגיד מילה טובה אני אומרת אותה, אז תודה. ובאותה נשימה אני כן חושבת שיש לנו משרדים מיותרים בממשלה הזאת. אני מבינה שיש לחצים קואליציוניים וכו', ואני מציעה את הדבר הבא. יש לנו במשרד המורשת 101 מיליון שקלים, יש לנו במשרד המסורת 68 מיליון שקלים, יש לנו במשרד התפוצות 91 מיליון שקלים, יש לנו במשרד לשת"פ אזורי 38 מיליון שקלים, ויש לנו המשרד להתיישבות ומשימות לאומיות שקפץ כמובן – תכף אני אדבר על זה – מ-133 מיליון ל-653 מיליון. ביחד, כשאני סוכמת את הסכומים של המשרדים האלה, אנחנו עומדים על כמעט מיליארד שקלים. תחשבו מה יכולנו לעשות במיליארד השקלים האלה. באמת, מקצה לקצה, כל הדברים שמניתי קודם. ואני אומרת, יש לי הצעה לשרים האלה. בואו תוותרו על הכספים הקואליציוניים, בואו נבטל את המשרדים שלכם ונשאיר אתכם שרים ללא תיק. אני יודעת שחשוב לכם להיות שרים, יכול להיות שזה מאוד חשוב, הכבוד, רוצים להיות חלק מהממשלה; תוותרו על משרדיכם בעת הזו כשאנחנו במלחמה, אחרי המלחמה עוד נדבר, ותהיו שר ללא תיק. אני חושבת שזה פתרון הולם, ועם ישראל מצפה לזה. עם ישראל מצפה שנתעלה, שתתעלו מעל עצמכם, מעל כל שיקול פוליטי, ותשימו את טובתם קודם כול. אנחנו חייבים את זה לאזרחי ישראל. אכזבנו אותם. זה הזמן להתעלות, הכיסא לא יותר חשוב מהם. רציתי גם להגיד מילה – אני יודעת שאני צריכה לסיים, אני רק רוצה להגיד מילה. ראיתי ששר החוץ ביקר את חאבייר מיליי, הנשיא החדש של ארגנטינה, שהוא באמת אוהב ישראל ותומך ישראל גדול. ובאמת התרגשתי, קודם כול מהתמיכה שלו ומאיך שהוא מתבטא. אבל רציתי גם לתת דוגמה. הוא נכנס לתפקיד ובאופן מיידי הוא סגר עשרה משרדים ממשלתיים מיותרים וצמצם משמעותית כדי לשקם את הכלכלה הארגנטינאית. גם מדינת ישראל צריכה מהלכים כאלה, ואני קוראת למנהיגוּת שלנו – עוד לא מאוחר, תצילו את המדינה שלנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת שלי טל מירון. התחלתי לנהל את המליאה עכשיו, חשוב לי להגיד גם כן, רגע לפני הדובר הבא: הבוקר אנחנו קמנו באמת לבוקר קשה מאוד, לנפילת חיילינו, טובי בנינו, בדרכנו להשיג את המטרות. אנחנו בראש חודש היום. רק אגיד "יהי החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו", בעזרת השם. אנחנו משתתפים בצער המשפחות האבלות החדשות, ובעזרת השם, שצה"ל יצליח להשיג את מטרותיו. חבר הכנסת עידן רול, בבקשה. << דובר >> עידן רול (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני מבקש להקדיש את הנאום הזה לסגן יוחאי דוכן ולסמל ראשון רועי ברקת, זכרם לברכה. התעוררנו לבוקר קשה, מהסוג ששורף את הנשמה. חיוכים של גיבורים שכבר לא ישובו, טובי בנינו שנלחמו עד נשימתם האחרונה כדי להבטיח לנו עתיד. אני מבקש מכולנו לא להסתפק בשיתוף ולייק לפוסטים הכואבים את נפילתם. חובה על כולנו לזכור שאותם גיבורים הגיעו מכל קצוות העם, ומצאו מכנה משותף אדיר על אף כל שוני או מחלוקת. הלוחמים הגיבורים שלנו מזכירים לנו כבר חודשיים שכאשר מתנתקים מהרשתות ומהתקשורת, ונותנים צ'אנס אמיתי למי שמולנו, דברים מופלאים קורים. אנחנו לא יחד כאן מתוך גזרת גורל, אנחנו יחד מתוך שותפות גורל. זו זכות. יחד – מתוך הבנה שהשוני בינינו עושה אותנו חזקים יותר, משלימים, אבל רק כשאנחנו מאוחדים. בכל מגזר ובכל קהילה יש סוררים, אבל אסור לנו לעשות בהם שימוש כדי לנגח מגזרים שלמים. די להתחשבנות, מספיק לחפש סימטריה בכל דבר. הרוב המכריע חי פה מתוך אהבה, הרוב המכריע פוגש ביום-יום אנשים מכל סוג ודרך, מהנהן לשלום, עוזר היכן שצריך – זה העם שלנו. אל לנו להיכנע לציניות ולהקטנה. אסור לנו להגחיך את האחר או להשטיח את תפיסת עולמו. ציניות היא דבר נורא, היא חולשה, היא מחלישה. הקטנת האחר היא נשק לא קונבנציונלי, וסופו של נשק לא קונבנציונלי לפגוע פגיעה רחבה, שלא מבחינה בין מטרות. פוליטיקת הזהויות והשבטיות מאיימות להביא את החזון הציוני לקיצו. עלינו לאמץ גישה חדשה, גישה של זה נהנה וזה לא חסר, כי לא כל אחד שמרוויח עושה זאת על חשבוני או על חשבון מישהו אחר. חייבים לדבר גם בבית הזה, בעיקר בבית הזה, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. לבוא לדיון בנפש חפצה מתוך כוונה אמיתית להקשיב ולשנות את דעתנו. כל אחד מאיתנו, פוליטיקאים ואזרחים, שלא עצר לבחון מחדש את עמדותיו לאחר אותו 7 באוקטובר הנורא, לא הבין את המצווה עלינו. מי מאיתנו שלא עשה חשבון נפש, או לחלופין עשה חשבון נפש והגיע לכדי מסקנה שלא טעה בכלום, נכשל בהבנת המשימה, הן האישית והן הלאומית. החדשות הטובות הן שעוד לא מאוחר. עוד יש זמן לתקן. שימו את הטלפון בצד, וגם את הדעות שהיו לכם לפני 7 באוקטובר, וצאו לחקור, לשאול, ללמוד את העובדות. גבשו תפיסת עולם מעודכנת שבבסיסה רק אמת אחת מוחלטת, ההבנה שחייבים לחיות כאן יחד, ושזה יתאפשר רק אם נבין שעל כל אחד מאיתנו לעשות פשרות. אם אחד מאיתנו יקבל את כל רצונותיו וכל מאווייו זה אומר שכולנו הפסדנו. במותם ציוו לנו אחדות. יהי זכרם ברוך. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה. עתה לדובר הבא, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, בבקשה. לרשותך 15 דקות. << דובר >> ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >> מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בימים האחרונים דנו בוועדת הכספים בהגדלת הגירעון, תקציב המדינה, והיום אנחנו כאן בכנסת בנושא התקציבי. ואני רוצה להזכיר לכולם שהתקציב בא על מנת לתת ביטחון ויציבות לאזרחים, בין היתר. אבל אנחנו לא רואים שהממשלה שמה את החברה הערבית, ולוקחת אותה – בתקציב הזה או בהגדלה הזאת, ויש פערים עצומים. ראינו את זה בתקופה האחרונה, כשביקשנו ופנינו גם לראש הממשלה וגם לשר הביטחון על מנת לקבל מיגון ולהציב מיגון אצל הבדואים, בכפרים הבדואיים בנגב. תתפלאו, עד היום לא קיבלנו תשובות. אף אחד לא מתייחס, לא עונים לפניות שלנו וגם לא לראשי הרשויות. << קריאה >> שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק שמעון וסרלאוף: << קריאה >> למה? << דובר_המשך >> ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר_המשך >> למיגון. << קריאה >> שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק שמעון וסרלאוף: << קריאה >> אבל אני מעביר לכם בשבוע הבא. << דובר_המשך >> ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר_המשך >> אתם מעבירים לכפרים המוכרים. לכפרים הבלתי-מוכרים, לכפרים הלא-מוכרים – לא מעבירים. ודרשנו את זה, מכובדי השר. וכאן, אם אנחנו כבר מדברים על הכפרים הלא-מוכרים, יש אזרחים שם, יש 140,000 תושבים. הם גם לא מכוסים מבחינת פיקוד העורף, מבחינת התרעות וגם מבחינת יירוטים, ואין שם מיגונים. ולכן הדרישה שלנו הייתה ונשארת להציב מיגון אצל התושבים שלנו. בכביש 25, מועצה אזורית נווה מדבר ואל-קסום, כביש 31 – בשני הצירים האלה יש לנו מאות תלמידים לא מוסעים, ונעשו גם פניות למשרד החינוך. אני רוצה להוסיף, יש ילדי חינוך מיוחד שגם כן לא מוסעים. גם בהגדלת התקציב הזאת אין התייחסות לאנשים, אין התייחסות לילדים שלנו, ואנחנו רואים את עצמנו – חלק מאיתנו מופקרים בתקופה הזאת, וזה חבל. החברה הבדואית הושיטה יד, התייצבה, ואנחנו לא קיווינו לקבל את התמורה הזאת. ולכן, הייתה פנייה והייתה דרישה, ויוזמה, העליתי אותה כאן לפני שבועות, שהממשלה יכולה לקבל החלטות – והיא קיבלה החלטות, כי סיכמתם על ההסכמים הקואליציוניים בממשלה החדשה – לאזרחים שלכם, לבייס שלכם – והתקדמתם והיו החלטות. מה אנחנו דורשים היום? אנחנו דורשים מהממשלה לקבל החלטה, החלטה אמיצה, למען התושבים: להכיר בכפרים הלא-מוכרים בנגב. כי לא יכול להיות שבח'רבת אל-ווטן, בסעווה, בקסר א-סיר ובאבו תלול אין מיגון. איפה זה קיים? ולכן, הדרישה שלנו, אני חוזר ופונה מכאן גם לראש הממשלה וגם לשר שיקלי להכיר בכפרים הלא-מוכרים בנגב. ישנו פחד מסוים – אנחנו מקבלים פניות רבות מסטודנטים שלנו באוניברסיטאות ובמכללות – לחזור לספסל הלימודים. נעשתה פנייה למל"ג וגם לשר החינוך על מנת לטפל בנושא הזה ולהביא לחזרה נורמלית של התלמידים והסטודנטים שלנו להשכלה הגבוהה. מכובדי היושב-ראש, אני לא רוצה להיכנס למה שקורה היום במדינה מבחינה צבאית, אבל חייבת להיות חשיבה אחרת. לא תמיד הפתרון הצבאי משיג את כל המטרות שלו, ולכן אנחנו רואים שבמשך שנים, כשנתניהו היה ראש ממשלה, כל הקונספציה שלו קרסה, וזה מצריך בדק בית – מערך ההסברה, מערך האסטרטגיה שלו. אתם זוכרים שהוא אמר שהערבים נוהרים לקלפיות? הוא משתמש באסטרטגיה הזאת, הנוראית, על מנת להמשיך ולכהן כראש ממשלה. אבל זה לא הוגן. יש פה אנשים, יש פה אזרחים. ולכן אני מציע שתקום ועדת חקירה – או ממשלתית או ממלכתית, או של הליכוד בכלל – ולקרוא לה בלפור, על מנת שתבדוק את כל ההתנהלות הזאת במשך שנים רבות של ראש הממשלה, הפילוג שהוא עשה בתוך החברה הישראלית. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אתה מדבר על האזרחים בעזה? << דובר_המשך >> ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר_המשך >> אני מדבר על האזרחים שלנו, הפילוג שנעשה בתוך החברה, בתוך החברה הישראלית, איך הוא העמיק את השסע בין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> הפתרון הצבאי הוא בעזה, הוא לא פה. << דובר_המשך >> ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר_המשך >> הוא כשל גם עם האזרחים הערבים וגם כשל בניהול הצבאי שלו והמדיני שלו. מכובדי היושב-ראש, צריך לחשוב על משהו אחר, צריך לשנות את דפוס החשיבה. לא יכול להיות שבמשך 30 שנה, 25 שנים, מנסים את אותו סגנון וזה לא מצליח. אז חשוב מאוד שנחשוב על פתרונות אחרים. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד כמה מילים בנושא התקציב גם לאזרחים הערבים. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: לכל אנשינו בחברה הערבית, התקציב הזה, התקציב, הוא תקציב שאין בו דבר שנוכל להשיג עבור החברה הערבית שלנו, וזאת ברקע הרחבת כל התקציבים האלה בעקבות המלחמה הזאת. הייתה שם תוכנית פיתוח 550 עבור החברה הערבית, ואנחנו רואים שיש צמצומים בתוכנית הזאת בעקבות הממשלה הגזענית הזאת. אנחנו רואים גם שבנגב עד היום אין מקלטים בכפרים הלא-מוכרים, גם בכפרים הקבועים, ואתם יודעים זאת היטב – בנגב, במשולש ובגליל. יש שם גם בתים שנבנו לפני שנת 1990 שאין בהם מקלטים. הממשלה הזאת ממשיכה בהידוק החבל על צווארה של החברה הערבית. מה שהשגנו דרך 550 – תוכנית הפיתוח שהביאה הרשימה הערבית המאוחדת בממשלה הקודמת, שזו תוכנית גדולה, שהצליחה בצמצום הפערים – יש שם מי שרוצה להרוס את התוכנית הזאת כדי להקשות על האנשים בחברה הערבית. אנחנו רואים זאת בגלוי במה שקשור בחינוך, המחסור במקלטים, המחסור בחדרי לימוד, וכך גם בנושא האלימות והפשע. אין פתרונות לממשלה הזאת כדי שתוכל למגר את התופעה הזאת לגמרי. כאן נופלת האחריות במלואה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר הרחיב את הפערים בתוך החברה הישראלית. ובכן, מה שאנחנו רוצים היום הוא שינוי החשיבה הזאת, הגישה הזאת, האסטרטגיה הזאת כלפי הערבים. צריך לפנות לתוכנית אחרת ולדרך אחרת בהתייחסות אל תושבי המדינה. לא ייתכן שתימשך ההתנהגות הזאת, אם זה לגבי התקציב ואם לגבי דברים אחרים. אנחנו רוצים עכשיו להתקדם לקראת האנשים, לקראת החברה הערבית, וזה מה שעל הממשלה לעשות. אנחנו מצפים לשינוי בצורת החשיבה גם בכל מה שקשור למלחמה. אנחנו ביקשנו בעבר ואנחנו מבקשים היום בבירור לעצור את המלחמה הזאת. לא ייתכן שתימשך שפיכת מפלי הדם בשני הצדדים. המלחמה לא תביא דבר מלבד הרס. זו דרישה ברורה וכנה. על הישראלים וגם על הערבים לחשוב על גישה אחרת, על דרך אחרת. אפשר להביא שלום לכל העמים באזור. אסור שיימשך ההרג בשני הצדדים. הגיע הזמן שכל המערכת הזאת תשתנה, שישתנה היחס אל האנשים, אם במדינה ואם מחוצה לה. צריך להציע פתרונות אחרים כדי שכל האזור יצא מהמעגל הכואב הזה. ולכן, הממשלה הזאת נושאת באחריות באופן מובהק, אם ברמת החברה הערבית בישראל, אם ברמת החברה הערבית בנגב – להכיר בכפרים הלא-מוכרים, והמחסור הגדול בחדרי הלימוד. היא אף אחראית למה שמתרחש במזרח התיכון. עליה לכבד את כולם ולשתף פעולה עם כולם. יש קולות, גם בקטר, גם בארה"ב וגם במצרים, מכל המדינות, ואפילו בירדן יש קולות שקוראים להפסקת המלחמה הזאת ולחיפוש פתרונות אחרים, ואנו אומרים את זה בבירור. האנשים מחפשים ביטחון ובטיחות.) תודה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת ואליד אלהואשלה. עתה נעבור לחברת הכנסת פנינה תמנו שטה. לרשותך עשר דקות, בבקשה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, השר וסרלאוף, היום הוא יום קשה לישראל, יום שבו פתחנו את הבוקר עם חדשות קשות מנשוא על נפילתם של עשרה ממיטב בנינו, גיבורים ואמיצים שנפלו בקרבות בעזה. הם המכבים של דורנו, שיצאו למלחמה בעוז ובחירוף נפש, מתוך אהבת עם ישראל וארץ ישראל. הם יצאו לשדה הקרב תוך הבנה שרבים מהם לא יחזרו הביתה לאהוביהם. בין הנופלים הלילה סגן אלוף תומר גרינברג, בן 35, נשוי לאשירה, אבא לארבל בת השלוש, מג"ד 13 בגולני, הגדוד שספג כל כך הרבה אבדות בחודשים האחרונים. דבריו של תומר בתחילת המערכה לפקודיו עוד מהדהדים, ומקבלים משמעות כפולה ומצמררת היום. כך תומר אמר לחייליו: "גדוד 13 גיבורים, תראו מה זה, הנבואה שהגשימה את עצמה – דור יום הכיפורים, אחד לאחד. עוד עשר שנים יהיה מג"ד גיבור לגדוד 13", הוא אומר, "עם לוחמים גיבורים. חלקכם כבר תהיו הורים, חלקכם כבר – לא יודע איפה תהיו. והוא יקפיץ את הגדוד ביום כיפור ויספר עליכם", הוא אומר לחייליו, "ויראה תמונות של ההרוגים שלנו. אז כנראה שאתם לא כאלה מפונקים", אומר להם תומר, "וכנראה שאתם לא פחות גיבורים, וכנראה שאתם לא דור האייפון. אז כל הכבוד לכולם", הוא מחזק אותם, "גאה אחד-אחד במי שעומד פה, אבל זאת רק ההתחלה". תומר, זכרו לברכה, ומפקדים רבים אחרים בצבא ההגנה לישראל הם עמוד האש ההולך לפני המחנה; כאלה שאומרים "אחריי", והחיילים היקרים שלנו הולכים אחריהם בגבורה וללא היסוס כי יש על מי לסמוך, כי הם דוגמה ומופת למנהיגות ואהבת ישראל מהי. תומר לא חזר מהמלחמה, וכך גם רבים אחרים, והם במותם מצווים לנו את החיים. אך לא רק את החיים, אדוני היושב-ראש – הם מצווים עלינו להיות הרבה הרבה יותר טובים וראויים לקורבנם, ובעיקר בבית הזה, בית הנבחרים, כאן בכנסת, וגם בממשלה. שנדע לגלות אחריות ולהיות מנהיגים ראויים לעם שלנו – מנהיגים שרואים את כל חלקי ישראל, ולא רק את מי שכביכול חלק מהמחנה שלנו. כי להיות חלק מהעם הזה זו אחריות גדולה, אך זכות הקיום שלנו היא קודם כול מכוח הערבות. בדיוק כמו החיילים שעומדים במלחמה ובשדה הקרב – דתיים וחילונים, נשים וגברים, ותיקים ועולים, וכולם ערבים לדבר החשוב ביותר לכל אחד ואחת: ערבים לחיים זה של זה. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה, שלעיתים היא עדינה, אך שזורה זו בזו ולא ניתנת לפרימה. ישראל מתמודדת עם תקופה כל כך קשה וחשוכה, וכידוע לכול חושך הוא אינו מצב בפני עצמו, חושך הוא היעדר של אור. אורו של תומר אומנם כבה הלילה, וכך גם של כל כך הרבה חיילות וחיילים שנפלו בקרבות וגם ביום הטבח ב-7 באוקטובר, אבל האור שלהם גירש, ועדיין מגרש יום-יום, את החושך שירד על ישראל. אורם של הנופלים לא כבה, כי הוא יישאר דולק בלבבות עם ישראל לעד, ומורשתם תהיה נר לרגלי הדורות הרבים לבוא. דווקא בימים האלה, ימי החנוכה, שבהם אנחנו מספרים על היוונים שניסו להשחית ולהשמיד את עם ישראל, כשנגדם נלחמו בגבורה המכבים והחשמונאים במלחמת קיום וחורמה, חשוב שנעלה על נס את הגיבורות והגיבורים שלנו. היום תהיה לנו הזכות גם כאן בכנסת להדליק את נר החנוכה עם כמה מהגיבורות והגיבורים של העת הזו יחד עם יושב-ראש הכנסת אמיר אוחנה, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין, יושב-ראש הוועדה לביטחון לאומי צביקה פוגל, אנוכי וחברי כנסת רבים. נפגוש גיבורים וגיבורות ונעלה על נס את הסיפורים שלהם, חלק מהסיפורים, סיפורי הגבורה, בימים הקשים האלה, בעוד רבים מהם נמצאים ברגע זה בקרב – בקרב על ביטחון ישראל, בקרב על השבת בנות ובנים לגבולם, השבת בנות ובנים הביתה. בעזרת השם, אנו מתפללים לשובם הביתה של כל החטופות והחטופים, ומתפללים במקביל לשובם בשלום של כל החיילות והחיילים. אין לי ספק שעם ישראל בסוף ינצח. עם ישראל ינצח. כי תומר צדק, הוא ידע כמה חייליו לגדוד גיבורים – וכל יתר החיילות והחיילים שנלחמים. הוא ידע שהדור הזה, שאנחנו חטאנו לו וחשבנו שבגלל שלא ידע מלחמות הוא דור של טיקטוק – הוא הוכיח לנו שהוא דור של גבורה שעוד תסופר פה שנים רבות. אך כפי שאמרתי, ולא פחות חשוב, אנחנו כולנו חייבים להיות ראויים להקרבה של חיילינו. אני רוצה לסיים בתפילה להגנה ושמירה על חיילי ישראל: "מי שבירך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב הוא יברך את חיילי צבא ההגנה לישראל ואנשי כוחות הביטחון העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה ובכל מקום שהם ביבשה, באוויר ובים; ייתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם. הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם, ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון. כי ה' אלוהיכם ההולך עימכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, ונאמר אמן". תודה, אדוני היושב-ראש. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אמן. בהחלט גיבורים. תודה רבה לחברת הכנסת תמנו שטה. עתה הדוברת הבאה, חברת הכנסת שרון ניר, בבקשה. לרשותך עשר דקות. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יום עצוב מאוד לאחר שבקרב ההשתלטות והטיהור בשג'אעיה נפלו תשעה לוחמים. בראש הכוח, וכעמוד האש לפני המחנה, סגן אלוף תומר גרינברג, המג"ד. הוא עמד שם עם המ"פים שלו. הם לחמו בגבורה, הם הפגינו מנהיגות ועוז רוח. יהי זכרם ברוך. ב-7 באוקטובר מדינת ישראל כשלה כישלון צורם: כשלה בקריאת המפה והבנת כוונות האויב וכשלה בהגנה על אזרחיה. המהלכים שהובילה ממשלת ישראל לאורך שני העשורים האחרונים, בדגש על מדיניות ההסדרה מול החמאס בשנת 2018 והניסיון לנרמל את החמאס, לנרמל ארגון טרור שהוא לא אחרת מאשר חמאס-דאעש, שגדל והתפתח לממדים של צבא, מבטאים כישלון תפיסתי של ההנהגה. ב-7 באוקטובר זה התפוצץ לנו בפרצוף. השבוע נרשם שיא חדש, כשראש הממשלה הדביק את המחדלים שלו להסכמי אוסלו, שנחתמו לפני שלושה עשורים. הגם שהסכמי אוסלו היו גרועים למדינת ישראל ועדיף היה שלא היו נחתמים, לא ברור לי כיצד מעז ראש ממשלה להתנער מאחריותו האישית לכישלון. מדובר בכישלון הגדול ביותר והצורם ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. כל כך מנותק וציני מצד ראש ממשלה לא להתבונן במראה: ראש ממשלה שמכהן במצטבר 16 שנים, הצביע בעד ההתנתקות, האכיל לאורך שנים את מפלצת הטרור חמאס במיליארדי דולרים ורק לפני שנה העניק חסינות מוחלטת לחמאס במבצע מגן וחץ, מעיר כעת מקברם את מנהיגי העבר ולא לוקח אחריות. נתניהו, יכולת לבטל את הסכמי אוסלו, יכולת להימנע מלחתום על ההתנתקות, יכולת להימנע מלחתום על מדיניות ההסדרה מול חמאס, אבל בחרת בבושה וקיבלנו מלחמה. מדינת ישראל תידרש לתחקר לעומק את כשליה במסגרת ועדת חקירה ממלכתית, וכל זאת על מנת ללמוד ולהפיק לקחים ברמה המדינית והצבאית. מנהיגות היא קודם כול לקיחת אחריות, ולצערי ראש הממשלה לא נוהג כך. ראוי שיישא עיניו למנהיגות הצבאית המכהנת, שהבינה כבר מהיום הראשון את הקשר בין מנהיגות לאחריות. 7 באוקטובר היה יום שחור. אף אחד לא ידע מה לעשות, ושילמנו על כך מחיר כבד. אבל החל מ-8 באוקטובר אנחנו רואים את הניגוד המוחלט בין המנהיגות הצבאית למנהיגות המדינית. ההתעשתות המהירה של צה"ל ותפקודו החל מ-8 באוקטובר, למרות השבר הגדול ב-7 באוקטובר, ראויים לציון. קברניטי הצבא לקחו אחריות על הכישלון ב-7 באוקטובר והתבוננו מייד קדימה. הדבר אפשר לצה"ל לעבור מאפס למאה תוך יממה, ובעיקר להתמקד בניצחון ולא בקמפיין להצדקת הכישלון. משם ואילך הצבא נלחם בצורה הירואית. אחרי ההפתעה המוחלטת ב-7 באוקטובר, שאותה כאמור נידרש לתחקר לעומק, צה"ל מוביל מהלך תמרון קרקעי עוצמתי ואגרסיבי; קרבות שעוד ייכנסו לדפי ההיסטוריה, לא רק של צה"ל, אלא לדפי ההיסטוריה של צבאות זרים. הצבא שלנו נחוש, חזק, ערכי ומוכן לבצע את המשימה שעליה הופקד. הלוחמים שלנו הם גיבורי התהילה. לוחמים ולוחמות ממוקדי משימה, מתנהלים למעלה מ-60 יום באומץ לב ובקור רוח, משתלטים על נקודות ומבנים אסטרטגיים, פוגעים באויב, מנטרלים גדודים וחטיבות שלמות של חמאס, פוגעים בכושר הלחימה ומפרקים את חמאס. גבורת הלוחמים והלוחמות ומסירות הנפש בשדה הקרב למען עתיד טוב יותר לעם ישראל, מעמיקות את האחריות והמחויבות של החברה הישראלית לבניה ובנותיה. הלוואי שנהיה ראויים להם. ההתקדמות של צה"ל ברצועת עזה, הפעילות בצפון, שמירת השקט באיו"ש, הכול מבוצע בצורה מקצועית ומדויקת. במפגשים שלי עם מפקדי צה"ל במסגרות שונות מאז פרוץ המלחמה עוברות כחוט השני ההבנה של גודל האחריות והמחויבות הגדולה לכפר על המחדל הגדול של 7 באוקטובר, להשיב לתושבים את הביטחון ואת תחושת הביטחון. אך מנגד, הממשלה לא הפנימה גם כעת את גודל השעה. ממשיכים לסגור דילים ולהעביר כספים קואליציוניים ולקרוץ לבייס. אין דבר קדוש לקואליציה הזאת יותר מ-64 מנדטים. זה מעל הכול – זה מעל צורכי השעה, זה מעל צורכי המשק, וזה מעל צורכי הביטחון. כעת, כשהחברה הישראלית וטובי בינינו בלחימה, לא רק שאין שינוי, יש גם תירוץ – דורשים שהאופוזיציה לא תבוא בטענות. כל ביקורת עניינית נענית בסתימת פיות, ובאמירה: שקט, אנחנו במלחמה, זה לא הזמן. שר האוצר סמוטריץ' יצא למלחמת חורמה על 5 מיליארד שקלים כספים קואליציוניים והפניית תקציבי עתק למשרדים מומצאים, שבמקום שייסגרו, תקציבם גדל. 543 מיליון שקלים למשרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, ומתוכם 98 מיליון שקלים למינהלת הזהות היהודית, כלומר צינור להעברת כספים קואליציוניים לבייס. 101 מיליון שקלים למשרד המורשת, 68 מיליון שקלים למשרד המסורת, 90 מיליון שקלים למשרד התפוצות. כל זאת בזמן שלוחמינו מנהלים מלחמה אמיתית בשטח, מאות אלפי פליטים בארצם ו-137 חטופים עדיין בשבי חמאס. כעת מצטדק לו שר האוצר ומבהיר לכולם שהתקציבים הללו ממוקדים בצורכי הביטחון. ובכן, שימו לב לפרדוקס. בזמן שהחברה הישראלית במיטבה, רבבות מתנדבים נכנסו מתחת לאלונקה ונענים לצורך של המפונים, לצורכי משפחות החטופים, לילדינו האהובים שנמצאים בחזית, הממשלה מעבירה תקציב ביזיוני סקטוריאלי, תקציב בחירות. אבל אנחנו ננצח. אנחנו ננצח לא בזכות הממשלה הזאת אלא על אף ולמרות הביזיון והפוליטיקה הקטנה. אנחנו ננצח בזכות צה"ל, צבא העם, הכולל גיבורים מכל חלקי העם, שנלחמים בחזית. הגיבורים הללו הם האור והתקווה שלנו. אנחנו ננצח בזכות היוזמות הנפלאות של ארגוני החברה האזרחית. אנחנו ננצח בזכות אחים לנשק, שהקימו חמ"ל אזרחי, בזכות מטה המשפחות של החטופים, שהתגייס תוך שעות ליצור קשר עם משפחות הנעדרים ומסייע להן בזירה הבין-לאומית. אנחנו ננצח בזכות עוד יוזמות רבות וטובות. כל אזרחי המדינה קמו ויצאו מהבית, מי למילואים ומי להתנדב. צה"ל והציבור התעשתו על עצמם מהר מאוד מרגע תחילת המלחמה, אך משום מה הממשלה עדיין לא הבינה את מחויבותה להתנהג בהתאם לצורכי השעה, ובעיקר לא הבינה את מחויבותה לתת דוגמה אישית. הדוגמה הטובה לכך היא הדיון שאנחנו מקיימים עכשיו על התקציב השערורייתי שעומד על הפרק בימים אלו. האזרחים המדהימים שלנו, החיילים והמפקדים הגיבורים שלנו, ומעל הכול, הנופלים והנרצחים והחטופים – אנחנו נצטרך להיות ראויים להקרבה שלהם. חברי הממשלה, כשלתם פעמיים. כשלתם ב-7 באוקטובר, ואתם נכשלים כעת. הייתה לכם הזדמנות להתעלות ולהתחיל לעבוד עבור עם ישראל כדי לתקן ולהקטין את הנזק. במקום זה בחרתם עוד מאותו דבר שראינו לפני המלחמה – פוליטיקות קטנות, כספים מגזריים והרחבת הקרע בעם. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת שרון ניר, ועתה הדוברת הבאה, חברת הכנסת מירב כהן, בבקשה. לרשותך 15 דקות. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> כנסת נכבדה, שואלים אותי איך אפשר להתנגד לתקציב בימי מלחמה, והתשובה שלי היא ברורה. אם מדובר על תקציב אנטי-ביטחוני ואנטי-כלכלי בעיצומה של מלחמה, אז לא רק שאפשר להתנגד לו, אלא חובה. ותשמעו מה, הלכתי ובדקתי בארכיון כדי לראות אם גם לפני 50 שנה כשהאדמה רעדה היו בממשלה מי שהעדיפו שיקולים קואליציוניים על פני טובת המדינה. ומה אני אגיד לכם? כואב הלב לראות איך התמעט הדור. ב-25 בנובמבר 1973, 50 ימים אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור, ממשלת ישראל החליטה פה אחד להטיל על שר האוצר להעלות לדיון ולהחלטת ממשלה הצעות לגבי צמצום וחיסכון בתקציבים למשרדי הממשלה. זאת נוסף על קיצוץ של 250 מיליון לירות שעליו הוחלט כשלושה ימים לאחר פרוץ המלחמה. לכאורה החלטה מתבקשת, לא? אז זהו, כנראה שלא. כי מנגד, ב-26 בנובמבר 2023, 49 ימים אחרי השבת השחורה ובעיצומה של מלחמה קשה, זה מה שהחליטה ממשלת ישראל לעשות, וזה מה שמבקשת עכשיו הכנסת לאשר: להגדיל בחצי מיליארד שקלים את התקציב לאברכים שאינם משרתים בצבא; לתגמל בשנה הקרובה בכ-700 מיליון שקלים מוסדות חינוך – ששייכים בכלל למפלגות – שאינם מלמדים ליבה באופן מלא ולא מעודדים שירות; להקדיש עוד 27 מיליון שקלים לצורך מניעת נשירה של תלמידים מהמוסדות האלו כדי שחלילה הם לא ישרתו בצבא או יצאו לעבוד; לנפח בעוד 50% את התקציב עבור הגרעינים המשימתיים, שברובם הם כמובן גרעינים תורניים סקטוריאליים, ועוד ועוד סעיפים שהם פשוט חסרי אחריות. מה שקורה פה זה ליקוי מאורות גדול מאוד ומטריד מאוד. בניגוד ל-1973, במקום שהתקציב יוקדש כל-כולו לחיזוק הביטחון והכלכלה, הוא מלא בכספים קואליציוניים שמטרתם אחת – שרידות הממשלה. אני מתביישת בתקציב הזה. אני מתנגדת לתקציב הזה, ואני פשוט לא מבינה איך כל חברי המליאה לא מתנגדים לו גם. הארכיון, הארכיון זוכר הכול, וההיסטוריה תשפוט. אני עוברת לנושא אחר חשוב. יש בחברה החרדית תופעה מופלאה, ולתופעה הזו קוראים נשים. תוצאות מבחני פיז"ה של שנת 2022 הראו דבר מדהים: התלמידות החרדיות קיבלו בקריאה ובמתמטיקה ציון גבוה יותר מכל שאר התלמידות במדינת ישראל. זה מתחבר לתופעה רחבה הרבה יותר בציבור החרדי: הנשים – הנשים הן אלו שאחראיות על פרנסת המגזר. שימו לב, אם בשנת 1996 פחות מ-50% מהנשים החרדיות עבדו, תוך דור אחד זה כבר עבר את ה-80%. זה גידול יוצא דופן בקנה מידה עולמי. השכר הממוצע של הנשים החרדיות אומנם עדיין נמוך ביחס לנשים אחרות, הן נוטות ליותר משרות חלקיות וגם לעיסוק בתחומים שהמשכורות בהם יותר נמוכות, כמו למשל תחום החינוך, אבל שימו לב למגמה המדהימה הזו: שיעור החרדיות שניגשות לבגרות הוכפל תוך 15 שנה מ-30% ל-60%. זה פותח עבורן את הדרך להשכלה הגבוהה ולפרנסה שהיא משמעותית. העלייה הזאת כבר נראית לעין, והיא תמשיך להתגבר, ונראה אותה גם באקדמיה ובהייטק ובענפים נוספים שיש בהם שכר גבוה. תשאלו איך זה יכול להיות שעדיין העוני בחברה החרדית גבוה פי שניים מיתר האוכלוסייה – זה קורה כי משפחה עם שישה וחצי ילדים בממוצע חייבת שני הורים עובדים בשביל לא להיות ענייה. אבל לצערנו, עדיין רק מעט יותר ממחצית הגברים החרדים עובדים – שזה לצערי נתון שכבר עשור כמעט ולא השתנה. ויש לצערי עוד משהו שלא השתנה: המפלגות החרדיות עדיין לא מאפשרות לנשים חרדיות להתמודד מטעמן לכנסת. הן משכילות, הן מפרנסות הרבה יותר מהגברים, אבל עדיין לא זוכות לייצג את הקול שלהן כאן בעצמן. ההנהגה החרדית מנסה בכל כוחה לשמר את ההשתמטות של הגברים החרדים מהצבא ומהעבודה, והתקווה הגדולה מגיעה מהנשים האמיצות, פורצות הדרך ומנפצות תקרת הזכוכית של החברה החרדית. אני מחזיקה מהנשים האלו. הן לא רק התקווה של המגזר אלא התקווה של כולנו. אני, ברשותך, עוברת לסוגיה נוספת. פרופ' ליז מגיל, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה, הודיעה השבוע על התפטרותה. זה קרה ימים ספורים אחרי השימוע בוועדת החינוך של בית הנבחרים האמריקאי, שבמהלכו היא פשוט התקשתה לגנות את האנטישמיות הנוראית שמשתוללת בקמפוסים. היא נשאלה שאלה פשוטה, אם קריאה להשמדת העם היהודי נחשבת בעיניה להפרת המדיניות בנוגע לבריונות והטרדה בקמפוס. התשובה המדהימה שלה, תשובה מדהימה שלה, הייתה: זה תלוי בהקשר. בעקבות הלחץ והביקורת המוצדקת, מגיל – בין אם מרצון ובין אם בלית ברירה – התפטרה. גם יושב-ראש הדירקטוריון של האוניברסיטה, שתמך בה אחרי האמירה המבישה הזאת, התפטר. בעלי תפקידים כשלו כישלון חרוץ בזמן אמת, ולכן פינו את מקומם לאנשים כשירים יותר. אני מסתכלת על מי שבמשמרת שלנו נחלו כישלון חסר תקדים, חסר תקדים בהיסטוריה של המדינה, ומבינה שמבחינתו, מבחינת ראש הממשלה שלנו, לקיחת אחריות ומתן דין וחשבון גם הם כנראה עניין של הקשר. כבוד היושב-ראש, אני רוצה להקריא שיר, "הותר לפרסום", שכתבה שולמית אורבך: "הותר לפרסום / שיש לו פנים ועיניים רכות / ושפתיים / שלא / ואימא שרק רוצה לחבקו / ולהניח ראשה בחיקו. // הותר לפרסום / שיש לו שם שהגו אוהביו / וקראו לו באושר גדול / ועכשיו ייחרת על אבני מצבה / לצידו יכתבו שנפל הוא בקרב / ונרות ופרחים וחלום שנקבר / יחד עימו. // הותר לפרסום / שיש לו הורים ודמעות אין מספר / ואישה שחשך לה אור המחר / וילד או אח שיכאב לתמיד / ועפר טרי מכסה על עתיד. // הותר לפרסום / שבכתובת ההיא ישבו אבלים / ועליו ייכתבו הררים של מילים / שהוא כבר איננו, נפשו הוא מסר / בשבילי, בשבילך. / בשביל יום המחר / כך הותר לפרסום. כתבנו מסר". הבוקר התבשרנו על עשרה לוחמים נוספים שאיבדו את חייהם במהלך הקרבות בעזה. כמעט בכל יום בחודשיים האחרונים כולנו מתעוררים לעוד ידיעה קשה שקורעת את הנשמה, לעוד "הותר לפרסום" – שמות ופנים צעירות שמגלמים בתוכם סיפורים רבים כל כך, חיים שלמים שאנחנו נחשפים רק לסיום, הסיום שובר הלב שלהם, ולאנקדוטות ספורות. מאחורי הפנים הללו עומדות גם משפחות דואגות, שעוקבות בפחד אחרי כל צעד בקרב, אחרי כל "הותר לפרסום", שחרדות, פשוט חרדות, מכל דפיקה בדלת. השבוע פגשתי נשים מארגון אימהות בחזית, ארגון של אימהות לחיילות ולחיילים קרביים. הן מגיעות לכנסת בכל שבוע כדי להזכיר לנו, נבחרי הציבור, ששלחנו את הבנים והבנות שלהן לקרב, כדי להזכיר לנו ששלחנו אנשים אמיתיים, שנמצאים בסכנת חיים אמיתית, ושהאחריות שלנו כלפיהם צריכה להיות בראש סדרי העדיפויות. כאימא קשה לי אפילו לדמיין את התחושות שלהן בימים כאלו. תחשבו לרגע איך הן היו מרגישות אם הן היו יודעות שכל שקל ושקל בתקציב שאנחנו עכשיו מאשרים – כל שקל וכל תקציב היו מושקעים בדבר אחד, בדבר אחד בלבד: בביטחון של החיילים שלנו, בילדים שלהם שעכשיו בקרב. זה באמת המינימום, המינימום שמגיע להן. אבל לצערי אני לא יכולה לומר היום שזה המצב, ואני אומרת את זה בכאב. בזמן שהבנות והבנים שלהן נלחמים על החיים של כולנו, הממשלה משקיעה מיליארדים, מיליארדים במטרות אחרות, מטרות שהשתיקה יפה להן, וכל זה בזמן שעדיין יש מחסור בציוד בסיסי של חיילים. זה עדיין קיים, שלא יספרו לי אחרת. אני מקבלת פניות ציבור יום אחרי יום אחרי יום ממשפחות של חיילים שאין להם את הציוד הנדרש, והם בשטח והם מסכנים את החיים שלהם. חלק מהיחידות מסתמכות על תרומות על בסיס יום-יומי. זה נשמע למישהו הגיוני? ואנחנו בזמן הזה מאשרים מיליארדים למטרות אחרות, שבכלל לא קשורות ללחימה. הלוחמים והלוחמות האלה, והאימהות שלהם, נותנים הכול, אבל הכול, למען המדינה. מתי הם יוכלו להרגיש שוב שהמדינה שלנו נותנת הכול עבורם בחזרה? תודה רבה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת מירב כהן. עתה נעבור לדוברת הבאה, חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, בבקשה. לרשותך עשר דקות. << דובר >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני לא אדבר על התקציב, כי דיברו לפניי עם מספרים, עם עובדות, עם טבלאות. לדעתי כבר הכול ברור, כל מה שקורה פה היום עם הכסף של כולנו זה ביזיון אחד גדול. כי בזמנים הקשים – תחשבו רגע שזה לא תקציב המדינה אלא תקציב הבית: יש כסף בבית, יש דברים חיוניים, קרה משהו במשפחה ואז חלק מהמשפחה מחליט שהוא לוקח את ההון הזה ומבזבז לצרכים לא חיוניים. זה פחות או יותר מה שקורה פה. אנחנו כמדינה, כמשפחה, כבית, הבית שלנו שרוף, הבית שלנו פצוע, הבית שלנו בסכנות, לכולם זה ברור, בסכנה. יש חלק שפשוט שאומרים שלא מעניין אותם: לא מעניין אותנו, אנחנו רוצים עכשיו לחגוג על הכספים האלה. בסוף מי שלוקח היום כסף לצרכים שהם לא צורכי המלחמה – שיקום מפונים, חיילים, נכים, תחמושת, צבא – מי שלוקח את הכספים האלה לצרכים אחרים פוגע בכולנו, במשפחה הרחבה שלנו, המורחבת. מאוד צר לי שאנשים לא רואים את טובת הכלל, לא רואים את טובת המדינה והמשפחה שלנו, כי אנחנו ביחד, אלא רק את האינטרסים האישיים הסקטוריאליים הבזויים שלהם. חבל. אני מאמינה שגם בסוף הציבור הישראלי יעשה איתם חשבון, והחשבון הזה יהיה חשבון אמת, כי אי-אפשר כל הזמן לשקר. בסוף לכל שקר יש את הסוף – אגב, בהרבה מאוד תחומים, גם בתחום התקציב, בכסף, וגם בתחום המדיני. אי-אפשר עכשיו להתחיל לנהל פה קמפיינים ולדבר על ביטול הסכמי אוסלו ולספר פה סיפורים ואגדות כאשר בן אדם – ואני מדברת על ראש הממשלה שלנו, שכרגע הוא מנהל את המלחמה – הוא בעצמו חתם הסכמים, לחץ ידיים לאויבינו. הוא היה גאה בהישגים שלו 16 שנים בתפקיד, פתאום הוא התעורר. התרדמת הייתה ארוכה מאוד, ואני לא בטוחה שהיא הסתיימה, כי אנחנו גם שומעים לאחרונה על הרצון להכניס כוח אדם, פועלים מאיו"ש בתחום הבנייה, לתוך הארץ; על הרצון להמשיך עם הכספים וכל מיני דברים אחרים שאנחנו שומעים עליהם. אז כנראה שאנשים עוד לא הפנימו שמה שהיה לא יהיה יותר. זה לא יהיה, כי אנחנו לא מסוגלים. אנחנו שילמנו ומשלמים מחירים אדירים. אני מאמינה שכל הח"כים פה, סדר-היום שלנו מאוד מאוד חשוב וברור – אתה מוצא את עצמך או בשבעה או בהלוויה או במשפחה מהדרום שצריכה עזרה, או במשפחה בצפון שצריכה עזרה. זה המצב כרגע. אתה כבר מפחד לפתוח את החדשות בבוקר כי אתה רק מתבשר על רשימות הנופלים שלנו בצפון או בדרום. בדרך לפה הכנתי מספר, וזה מה שפורסם על ידי דובר צה"ל, שעד עכשיו נהרגו בעזה 113 מחיילינו וסך הכול נהרגו 442 מפרוץ המלחמה. לצערי הרב המספר הזה הוא כבר לא נכון, הוא הרבה יותר, כי כל יום, כל דקה, יש עוד שם ועוד שם. אגב, אנחנו משקרים לעצמנו על מה שקורה בצפון כי גם שם יש מלחמה. זה מוסתר, לא מדברים על זה. כביכול יש שם אש, יש שם התקפה, יש שם ירי, והכול בסדר. חברים, הפוקוס כרגע הוא על הדרום אבל בצפון מתחוללת קטסטרופה. אם אנחנו לא נתאפס על עצמנו ולא נבין שמה שהיה זה לא מה שיכול להיות בהמשך וחייבים לשנות את הפאזה, מה שרואים כרגע בדרום זה יהיה פי עשרה בצפון. אסור להכניס את הראש לחול. אנחנו היינו שנים רבות עם התפיסה: רק שלא תהיה מלחמה; זאת הייתה התפיסה גם של חלק נכבד ממקבלי החלטות בדרג הפוליטי וגם בדרג הצבאי, למנוע בכל מחיר. צריך להבין דבר מאוד פשוט, זה או אנחנו או הם. אין משהו אחר. הכוח של ישראל, הכוח שלנו, זה בהרתעה. שלא יספרו לנו סיפורים שאוהבים אותנו ורוצים איתנו שלום. רוצים איתנו שלום רק כשאנחנו חזקים וכשיודעים שאנחנו יכולים להשתגע. אם מזהים חולשה, יתקפו. זה בדיוק מה שקרה לנו. אנחנו שנים האכלנו את המפלצת בעזה על ידי כסף קטרי בעזה ועם המדיניות שחלילה לא יקרה שום דבר, קניית שקט בכל מחיר. אנחנו שנים שנים גם בצפון משקרים לעצמנו. שם התמונה הרבה יותר מורכבת והרבה יותר מטרידה. זה מאוד מטריד, מה שקורה שם. אם יתפוצץ דבר בצפון ואנחנו לא נהיה מוכנים, באמת שאלוהים ישמור עלינו. כי ממה שראינו ב-7 באוקטובר – אנחנו כבר מכירים, ספגנו וראינו את המוכנות שלנו לאירועים כאלה. כשהאבות המייסדים הקימו את מדינת ישראל הם היו משוגעים. היה להם חזון, הייתה להם חוצפה. הם לא פחדו, וכשהם קיבלו החלטות קשות ולא פופולריות, גם בתוך הארץ וגם כלפי העולם, היה להם את הדחף הפנימי, את הניווט הפנימי הזה, מה נכון לנו כעם. לא שיקולים פוליטיים, לא פחדנות, לא רפיסות. במזרח התיכון אתה לא יכול להתנהג לפי הכללים של האו"ם. ראינו את האו"ם הזה, מה הוא שווה. שלא יהיה לאף אחד ספק, באירופה וכמובן במדינות ערב לא אוהבים אותנו, ולכולם אנחנו מפריעים, כי כנראה זה הגורל של העם היהודי. הם יעשו לנו חשבון אך ורק אם אנחנו נהיה חזקים וכשהם ידעו ששום דבר לא יעצור אותנו. בשכונה שלנו צריך להיות "משיגנע קופ" כי אחרת לא יספרו אותנו. וגם, כאשר באים ואומרים משהו אחר ממה שמקובל – מה ששנים ניסינו לעשות, שנים ניסינו לנווט משהו אחר – עשו מאביגדור ליברמן מוקצה, שהוא מדבר שטויות, שהוא מפחיד ילדים, שהוא סתם עושה את הפוליטיקה האלקטורלית. לא רצו להקשיב, כי זה היה מאוד מאוד נוח לעשות אותו דבר ולצפות למשהו אחר, ורק לסדר את העניינים האישיים. ועכשיו אותו דבר, לצערי הרב. אנחנו בדיוק באותה סיטואציה. אנחנו חייבים להיות בלתי צפויים, אנחנו חייבים להיות עם אגרוף ברזל. אנחנו חייבים לחשוב אחרת, לעשות אחרת, וכל העולם צריך לדעת שעם ישראל לא מתעסקים, כי אנחנו יכולים להשתגע. כי בסוף אין לנו אופציה אחרת. אף אחד מאיתנו לא יחזור לאתיופיה ולא לאוקראינה ולא למדינות המגרב, לשום מקום. אנחנו פה. כולם צריכים להפנים את זה. והיום, חיילינו משלמים על זה מחירים כבדים מאין כמותם – והמשפחות, כמובן. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> נא לסיים. << דובר_המשך >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> הם עושים את זה לא כדי שאנחנו נכריז על המלחמה הזאת שניצחנו, כי לא יהיה פה ניצחון; אנחנו חייבים לנצח לעוד 10, 20 שנים, כי זה מה שחשוב. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> שהילדים לא ישלמו את המחיר הכבד והבלתי-נסבל הזה. תודה רבה לכל חיילינו, לכוחות שלנו, לנשות ואנשי המילואים, לכל העם שלנו. בסוף יש לנו עם נפלא – לא הממשלה; עם נפלא, וביחד, באמת ביחד, אנחנו נשרוד את זה וננצח. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת יוליה מלינובסקי. עתה לדובר הבא, חבר הכנסת רון כץ. בבקשה. בבקשה, לרשותך 15 דקות. << דובר >> רון כץ (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני. כנסת נכבדה, אנחנו דנים פה היום על תקציב המדינה בזמן מלחמה קשה שגובה מחיר כבד, כבד מאוד, בכל יום. רק הבוקר נתבשרנו בבשורות קשות מאוד על היתקלות של כוח גולני בהובלת המג"ד סגן אלוף תומר גרינברג, שנקלע להיתקלות ובסופה נפל, יחד עם תשעה לוחמים נוספים. אני רוצה לנצל את הבמה ולשלוח תנחומים למשפחות, לחזק את כוחות צה"ל, שפועלים ברגעים אלה ממש תחת אש כדי שכולנו נוכל להמשיך את חיינו. במצב אידיאלי, לא היינו עומדים כאן עכשיו, הדיון הזה לא היה מתקיים. ישיבת ועדת הכספים הסוערת לא הייתה מתקיימת. הדילמות המוסריות של חברי הליכוד, שאני באמת מאמין להן, לא היו מתקיימות. במצב האידיאלי היינו מביאים היום תקציב מוסכם, תקציב שכולו מופנה ליעדי המלחמה לטיפול בעורף, לטיפול במפונים ולטיפול בכלכלה הישראלית, והיינו מצביעים כולנו יחד, כל חברי הכנסת, פה אחד עבור התקציב הזה. כי זה מה שנבחרי ציבור מצופים לעשות בזמן כזה, זמן שבו טובי בנינו, באמת, הכי טובים שיש, נלחמים כתף לכתף. לצערי זה לא קרה. לא רק שלא הגענו להסכמות, גם לא למדנו דבר. חזרנו לסורנו מהר מדי, ומי שמוביל את המדינה הזו לא הפנים דבר. ראשי הקואליציה צריכים לשאול את עצמם מה השתנה עבורם מ-7 באוקטובר. נתניהו צריך לשאול את עצמו מה הסיפור שהוא מספר לעצמו, ואיך הוא מסביר את התקציב המופקר הזה. שר האוצר סמוטריץ', שממנו אין לי שום ציפיות, צריך להסביר את זה גם לעצמו. ניר ברקת, שר הכלכלה – ממנו דווקא יש לי ציפיות, ואני רוצה לומר לו: זה לא מספיק להיעלם בזמן תקציב. זה לא מספיק להגיע לוועדת הכלכלה ולומר שהתקציב לא מספיק טוב. אתה חושב שהתקציב לא טוב, תפעל לשנות אותו. לא הצלחת לשנות אותו, תפתח עמוד שדרה ותצביע נגד התקציב שאתה לא מאמין בו, תקציב שיפגע בכלכלה הישראלית. ובני גנץ, ואני מעריך אותך מאוד, גם אתה שותף לתקציב הרע הזה. כמו שאומרים, עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה, ולא מספיק להצביע נגד התקציב. יש בכוחך לפעול אקטיבית לשינוי התקציב, לייעד אותו לצורכי המלחמה בלבד. הרי בסופו של דבר בשביל זה נכנסת לאירוע הזה. אבל כל זה תיאוריה, מחשבה אופטימית על נבחרי ציבור אחרים, במקום אחר, שהיו מפנימים את גודל השעה ופועלים אחרת. אצלנו בארץ הקודש הניגון חוזר. ועדת הכספים התעכבה בשבוע שלם. שבוע שלא עברו תקציבים לצבא, למפונים, לעסקים, רק כי שר האוצר סירב להעביר את התקציב עד שיאשרו את הכספים הקואליציוניים – מילה מזוקקת לכסף שאפשר להעביר לאן שרוצים, ללא פיקוח אמיתי ולכל מטרה. סתם בשביל שנבין על מה מדובר: תקציב המשרד של השרה למשימות לאומיות, המכונה "הקופה הקטנה של סמוטריץ'", קפץ ל-543 מיליון שקלים, פי ארבעה מהתקציב המקורי, שאושר למשרד במאי, על סך 110 מיליון שקלים. ואיך יחולק הכסף, אתם שואלים? 98 מיליון ילכו לזהות יהודית; אותי לימדו שאין יותר יהודי מאשר לתמוך באחינו שלוחמים. 94 מיליון שקלים ילכו לחטיבת ההתיישבות; אפשר להתווכח אידאולוגית, אבל עובדתית מישהו בבית הזה חושב שזה הזמן להעביר 94 מיליון שקלים לשם במקום לציוד ללחימה? ואיזו התיישבות תהיה אם הצבא לא יהיה חזק מספיק, מי הולך לשמור עליהם? תקבלו את הסעיף החשוב במיוחד, שגדל בצורה חריגה – 71 מיליון שקלים למעקב אחרי בנייה לא-חוקית באיו"ש. ואני רוצה לשאול, למי הסעיף הזה נראה רציני? איך יכול להיות שעכשיו יותר חשוב להוציא פקחים לשטח עם לייזר מאשר לצייד את החיילים שלנו לחורף? והמחדל הזה ממשיך: 70 מיליון שקלים לגרעיני משימה. אל תדאגו, בדקתי, זה לא מגיע לצופים, גם לא ל"כנפיים של קרמבו". והכי גרוע, מה הייתה התשובה של השרה לגידול האסטרונומי בתקציב משרדה? וזה ציטוט מדויק: "כשיקצצו בכיסים השמנים של הקצינים, אני אסכים לקצץ מתקציב משרדי". וזה אחרי האמירה המבישה נוספת של אותה שרה, שקראה לראשי מערכת הביטחון "כוח וגנר". הבנתם את זה? קודם הם יקצצו בתקציב צה"ל, ורק אז כבוד השרה תסכים לקצץ במשרדה המומצא. אני רגע מביט פה על השר וסרלאוף, שנמצא מולי. תהום אידיאולוגית עמוקה פעורה בינינו, אבל אני רוצה לומר לך שבמקום הכספים שהקראתי עכשיו, אני מציע להעביר את הכספים אליך, כי אני יודע שהכספים שאתה מעביר, שהמשרד שלך מעביר, מגיעים מרהט למבואות חרמון, ומגיעים באמת לצורכי לחימה. אז אני חורג פה, ורוצה לפרגן לך על זה, ומציע גם לך, אדוני, ולכל מי שיושב בבית הזה: הכספים גם ככה קיימים, תעבירו אותם למקום שהם צריכים להיות בו. ומה עושה ראש הממשלה בזמן הזה, עם האמירות המזעזעות של השרה? כלום. ומה עושים שאר השותפים בקואליציה? ניחשתם נכון, שום דבר. ואני באמת שואל, איך אתם מסבירים לעצמכם את ההתנהגות הזאת, את העובדה שאתם מתנהלים כאילו לא קרה כלום, כאילו לא רצחו 1,400 יהודים על אדמת המדינה שלנו? ומאיפה הם רוצים להגדיל את התקציב? הכסף לא גדל על העצים ולא נחת עלינו מהשמיים, למרות שהם רוצים שנחשוב כך. הם מגדילים את התקציב בצורה הכי קלה שיש – מאיתנו. ואיך זה קורה? בקלות, מגדילים את הגירעון. 90% מהכספים מגיעים מהגדלת הגירעון, ורק 10% – מקיצוץ תקציב המדינה. מה זה אומר? זה אומר שיקצצו מהשירותים שנותנים לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, אבל חלילה חלילה לא ייגעו בכספים הקואליציוניים. ושימו לב לזה, מומחי משרד האוצר קובעים בצורה חד-משמעית כי אם התקציב הזה יעבור כמו שהוא, הוא יביא למחסור חמור באמצעים לניהול הלחימה ולסיוע לעסקים ולפגיעה משמעותית באזרחי המדינה ובמפונים; תקציב שכולו שיקולים פוליטיים בלי גרם, גרם של אחריות וגרם של ציונות. ההתנהלות הזאת כאילו כספי המיסים שלנו הם קופה קטנה של פוליטיקאים, שאיבדו מזמן את הבושה, מקוממת. בזמן שאנחנו מדברים פה, אנשי מילואים מגייסים תרומות לתנורי חימום, לכבל מאריך, לציוד בסיסי. והאבסורד הוא שהבית הזה, כולל חברי הקואליציה, שהולכים להצביע בעד הגדלת התקציב הזה, מגייסים איתנו את התרומות. רק הבוקר קיבלתי פנייה ממ"פ, פינו אותם מהמקום שהם ישנו בו. הם עוברים לאוהל ואין להם תנור חימום, אין להם כבל מאריך לחשמל, אין להם ציוד בסיסי. הם מגייסים תרומות, ובזמן הזה אנחנו נעביר מיליארדים לתקציב פוליטי וסקטוריאלי. ואם אנחנו כבר מדברים על ציניות, לפני ארבעה חודשים עמדתי מעל הדוכן הזה מול ראש הממשלה נתניהו, והזהרתי אותו שאנחנו נמצאים במצב הביטחוני הרגיש והקשה ביותר שמדינת ישראל ידעה. ומה הוא עשה? עלה מייד אחריי, עמד פה וגיחך. עמד פה ואמר שהחמאס מורתע, שאני הוזה, שאין להם כל כוונה לתקוף אותנו, שהם משקמים את עצמם אחרי הסבב המוצלח שהוא ניהל מולם. ואז 7 באוקטובר קרה. ואני לא מצפה מנתניהו לקחת אחריות, ברור לי ולכל אחד בבית הזה שזה לא יקרה, אבל מפה ועד לפתוח את קמפיין הבחירות 2024 תחת הסיסמה: רק נתניהו ימנע מדינה פלסטינית – זה משהו שהציניקן הגדול ביותר לא היה מאמין שהוא יעשה. לא צריך להיות פוליטיקאי גדול בשביל להבין מה הולך להיות הצעד הבא של נתניהו. הוא ימשיך לפלג את העם שלנו, הוא ימשיך עם חלוקת המדינה לשבטים. היום כבר ראיתי את השלוחים שלו מתחילים לפמפם את המסר. הוא גם יסכן את היחסים עם בעלת הברית האסטרטגית הקרובה ביותר שלנו, עם האמריקנים, וימצא נקודה טובה בשביל ליצור משבר, בשביל ששוב הוא ייראה הביטחוני ששומר על האינטרסים של מדינת ישראל. גם את זה כבר ראיתי שהשלוחים מפמפמים היום. ראיתי את שר התקשורת אומר: תודה לאמריקנים, אבל אנחנו נמשיך מפה. אז אני מקווה שהוא כבר מחק את הציוץ המביך הזה לאנשים שבזכותם אנחנו מצליחים לנהל את הלחימה הזאת כמו שאנחנו מנהלים אותה. המשבר הכלכלי לא מעניין את נתניהו, המשבר הערכי ודאי לא מעניין את נתניהו. אבל אני רוצה לומר משהו גם לראש הממשלה וגם לעם ישראל: אנחנו כן למדנו. אנחנו השתנינו אחרי 7 באוקטובר; אנחנו לא ניתן לאף אחד לפלג אותנו יותר. אנחנו חייבים חייבים חייבים להיות ראויים להקרבה האולטימטיבית של הגיבורים שנלחמים כעת עבור מדינת ישראל, של אלו שכבר לא יחזרו מהקרבות האלה. אנחנו חייבים לשקם את העם המדהים שלנו, את הכלכלה שלנו, את הביחד שלנו. אנחנו חייבים לכתוב מחדש את הסיפור הישראלי. אנחנו חייבים לחפש את המחבר, את המאחד, למרות, ואפילו אולי משום, שזה הדבר שהכי קשה לעשות; הכי קשה לעשות, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה, כי עם ישראל כשהוא מאוחד, כשהוא בוחר בטוב, באור, באהבה על פני החושך, על פני הפילוג ועל פני השיסוע, הוא הכי חזק שיש. מספיק לרדת לשטחי הכינוס, לדבר עם הלוחמים שלנו, לפגוש את המשפחות, לדבר איתן, לראות את הצוואות שהם השאירו לנו אחרי מותם, בשביל להבין שמה שהיה לא יכול להיות עוד. אנחנו לא ניתן ולא נאפשר להמשיך עם הפילוג, עם הפוליטיקה הישנה, עם המתחת לשולחן הזה, שקיים בבית הזה. אנחנו נבחר בטוב, אנחנו נבחר באהבה, אנחנו נקדיש את חיינו בשביל שנהיה ראויים לזכרם. תודה רבה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה. הדובר הבא, חבר הכנסת ירון לוי. לרשותך עשר דקות, בבקשה. << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להשתתף בצערן של המשפחות של החיילים שנפלו בקרב. יהי זכרם ברוך. רגע לפני שאני אתייחס לתקציב המנותק שאושר בוועדת הכספים ומונח על שולחננו, הייתי רוצה להתייחס לטקסט שקראתי, מאת יובל נח הררי, שמתאר בצורה הכי מזוקקת את נקודת השבר שהחברה בישראל נמצאת בו. לצערי אחרי דיונים בוועדת הכספים, אחרי שראינו את הנוסח הסופי של התקציב הנורא הזה, אני מבין שחלק גדול מהממשלה הזאת עדיין לא מבין את גודל הטרגדיה שאנחנו נמצאים בה מאז 7 באוקטובר. הוא כותב כך: "פשע נגד האנושות זה לא רק להרוג אנשים, זה גם להשמיד את האמון במין האנושי. כשאנחנו רואים תינוקות שנרצחים בדם קר, אנחנו מאבדים אמון במין האנושי, ועל ידי כך אנחנו מסתכנים בלאבד גם את האנושיות של עצמנו". משהו נשבר בנו, אבל במקביל אני מרגיש שמשהו צמח בנו. החברה הישראלית התגלתה מחדש במלוא עוצמתה. החברה הישראלית גילתה שהיא טובה וחזקה. היא לקחה אחריות וניהלה את המדינה באסון הגדול ביותר שפקד אותנו בזמן שמשרדי הממשלה נרדמו בשמירה. התקציב המנותק הזה מוכיח ששר האוצר וראש הממשלה עדיין ישנים, כי הם לא ערים לסדרי העדיפויות החדשים שנולדו כאן לאחר 7 באוקטובר. ייקח זמן לשקם את הנשמה הפצועה של בני האדם שחוו את הטבח הנורא באותה שבת ארורה. הניצולים, החטופים והחטופות ששבו הביתה, וכל אדם שנחשף למראות הקשים של הפשעים נגד האנושות שביצעו המפלצות חמאס, צריכים לקבל רשת ביטחון נפשית מהמדינה. בחודש שעבר בוועדת הבריאות הוצגה מצגת התוכנית הלאומית לבריאות הנפש. הוצגה מצגת במקום תוכנית מקצועית עם מקורות תקציביים ויעדים ריאליים. בוועדת הבריאות נמסר באופן חגיגי על תוספת של 2 מיליארד שקלים לבריאות הנפש, אך במסע הבזיזה של שר האוצר סמוטריץ', בתקציב שאושר בוועדת הכספים ומונח לפנינו, הסכום ירד ל-300 מיליון שקלים. מערכת בריאות הנפש בישראל הורעבה במשך שנים. ואם מישהו חשב לרגע שהמצב הולך להשתנות, הוא כנראה לא פגש את התיאבון הסקטוריאלי של שר האוצר. בזיזת הקופה הציבורית בזמן מלחמה צורמת לכולם. גם הסקטורים שזוכים לעדיפות בתקציב מרגישים את חוסר הנוחות ומסכימים שזה לא הזמן לחלק כספים קואליציוניים – בזמן מלחמה, בזמן שאנחנו ביחד. אבל אם השרה לענייני משימות לאומיות טוענת, ואני מצטט: "הכיסים של קציני המילואים שמנים", אז מה תגיד השרה, שמשרדה – בחודש מאי האחרון תקציב המשרד עמד על 133 מיליון שקלים, והוא תפח כמעט בן לילה עם תוספת של חצי מיליארד שקלים. המילואימניקים, כבוד השרה, שעזבו את המשפחות, החברים והעסקים שלהם, והם כרגע נלחמים בחזית כדי שכולנו נוכל להמשיך ולחיות פה, הם קורסים. הם בקושי מצליחים להרים את הראש מעל המים. הבנקים לא רואים אותם, והממשלה לא שומעת אותם. הם נלחמים לא רק בעזה, הם נלחמים גם בבית. מלחמת ההישרדות הפנימית היא קשה לא פחות. אבל אחרי שאנחנו רואים את סדרי העדיפויות בתקציב הזה, אנחנו מבינים שהממשלה הרדומה הזאת עדיין לא התעוררה למציאות החדשה שבה נמצאות מדינת ישראל והחברה במדינת ישראל. "ביחד ננצח", שתי מילים שנכנסו לאוצר המילים הישראלי, נאמרות בכל מקום. ואני רוצה לשאול את ראש הממשלה: איפה ה"ביחד ננצח" בתקציב הזה? יש כאן דיסוננס בין איך שהממשלה מדברת על הצרכים של החיילים, על המילואימניקים, על המפונים ועל האזרחים והאזרחיות, ובין הדרך שבה הממשלה מתנהגת כאשר צריך לבצע פעולות תקציביות חיוניות עבור אותם האזרחים; ממשלה שמדברת ובפועל לא עושה. תודה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת ירון לוי. ועתה הדובר הבא, חבר הכנסת יוראי להב הרצנו. בבקשה. לרשותך 15 דקות. בבקשה. << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מדינה שלמה לא מצליחה לנשום משעות הבוקר, משעה שפורסם דבר נפילתם של עשרה גיבורי ישראל בקרבות בעזה. ואלו שמותיהם: אלוף משנה יצחק בן בשט, בן 44 משדה יעקב, מפקד חפ"ק מח"ט גולני; סגן אלוף תומר גרינברג, בן 35 מאלמוג, מפקד גדוד 13, חטיבת גולני; רב-סרן רועי מלדסי, בן 23 מעפולה, מפקד פלוגה בגדוד 13, חטיבת גולני; רב-סרן משה אברהם בר-און, בן 23 מרעננה, מפקד פלוגה בגדוד 51 של חטיבת גולני; סמל אחיה דסקל, בן 19 מחיפה, לוחם בגדוד 51 של גולני; סרן ליאל חיו, בן 22 משוהם, מפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני; רב-סרן בן שלי, בן 26 מקדרון, מפקד פלוגת לוחמים ב-669; סמל ראשון אוריה יעקב, בן 19 מאשקלון, לוחם בגדוד 614 בבית הספר להנדסה קרבית; רב-סמל רום הכט, בן 20 מגבעתיים, לוחם ב-669; סמל ערן אלוני, בן 19 מאופקים, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני. יהי זכרם של גיבורי ישראל ברוך לעולמי עד. אדוני היושב-ראש, משה, אני חייב לומר לך בכנות שקשה לי לעמוד כאן בשעה הקשה הזאת, כשאנחנו עטופים בשכול ובאובדן ובכל כך הרבה רוע שנכפה עלינו, ולהיאבק פרלמנטרית בממשלה. קשה לי, אני מודה. אני אומר לך את זה בגילוי לב. אני הייתי מעדיף, וזאת הייתה גם הכוונה שלי, שלנו, שתקציב המלחמה שכל כך נדרש עכשיו – שאמור לשקף את הצרכים האדירים של מערכת הביטחון, את הסיוע שכל כך נדרש למפונים, למשפחות שלא מוצאות את עצמן, גולות ברחבי הארץ – היה תקציב חירום, שהיינו עושים אותו יחד, קואליציה ואופוזיציה, ש-100 חברי כנסת היו מצביעים בעד תקציב מלחמה יחד. לשם כיוונו. הגענו לוועדת הכספים, חברי הכנסת של האופוזיציה, וביניהם אני, ובכנות ביקשנו להירתם, לראות איך אפשר לתקן, לשפר, לראות איך התקציב הזה עוזר לכלל אזרחי ישראל. אני אומר לך בכנות, אני הייתי רוצה להצביע בעד התקציב היום, כי זה מה שדרוש למדינה. אבל הממשלה הזו סירבה. הממשלה הזו סירבה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אני חייב להגיד בכנות שגם בצד של הקואליציה היה ניסיון כזה. אני מסכים עם הכנות, גם אצל האופוזיציה. << קריאה >> סימון דוידסון (יש עתיד): << קריאה >> אדוני, אתה לא פרשן. אתה היושב-ראש. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> הוא פנה אליי. << דובר_המשך >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר_המשך >> אני בשיח עם משה, ואני מאוד מעריך אותו. << קריאה >> סימון דוידסון (יש עתיד): << קריאה >> אז יהיה לנו הרבה שיח עוד מעט. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אני לא מסביר את זה. אם פונים אליי, אני מגיב. << דובר_המשך >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר_המשך >> אדוני, אני אומר שוב: הייתי רוצה להצביע בעד התקציב של המלחמה, כי אני חושב שתקציב ש-100 חברי כנסת מצביעים בעדו שולח מסר של אחדות, שהוא חשוב במיוחד ברגעים האלה, גם פנימה – לתוך העם, לתוך החברה הישראלית, ללוחמי צה"ל, שלוחמים כתף אל כתף ברצועת עזה – אבל גם החוצה. זה מה שהצענו, לשם דחפנו. אבל הממשלה לא הסכימה, וזה לא מה שמובא היום להצבעה. אני אומר את זה בצער, אבל מתברר שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' עדיין חיים ב-6 באוקטובר. גם בשעת המצוקה הקשה הזו סמוטריץ' לא מוכן לוותר על מאות מיליוני שקלים. למעשה זה מיליארדים של שקלים שהובטחו בעידן אחר, מכוח הסכמים קואליציוניים שנחתמו לפני המלחמה, עבור מטרות שבינן לבין המלחמה אין דבר וחצי דבר. ואני שוב רוצה למסגר את הדיון, אדוני היושב-ראש. הכנסת מתבקשת לאשר תקציב מלחמה בשביל המלחמה, בשביל הוצאות המלחמה, כדי לאפשר למדינה לצלוח את המלחמה. לכן אנחנו כאן עכשיו. אבל בתקציב שאנחנו מאשרים היום יש כמעט 5 מיליארדי שקלים של כספים קואליציוניים פוליטיים מגזריים שאין להם קשר למלחמה. אין להם קשר לביטחון, אין להם קשר לצרכים ולמצוקות ולאתגרים של כלל אזרחי ישראל; כספים שצריך להסיט אותם לצורכי המלחמה, למפונים, לעסקים, לאנשי המילואים – כי אנחנו במלחמה והכספים האלה נדרשים כמו אוויר לנשימה, כמו חמצן. דוגמה בולטת היא המשרד למשימות לאומיות של השרה אורית סטרוק, חברת מפלגתך. למרות שמו, המשרד למשימות לאומיות – שהומצא, אגב, כדי שלאורית סטרוק יהיה ג'וב מפנק, לפני תקופת המלחמה –לא עוסק בשתי המשימות הלאומיות העליונות שהוגדרו על ידי הממשלה, בצדק גמור, לטובת המלחמה: המשרד למשימות לאומיות לא עוסק במיטוט שלטון חמאס; המשרד למשימות לאומיות לא עוסק בהחזרת כל החטופים הביתה. ולמרות זאת, עם פרוץ המלחמה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' החליט להעביר למשרד הזה 343 מיליוני שקלים, שגדלו ל-543 מיליוני שקלים, שעכשיו תפחו ל-653 מיליוני שקלים. 653 מיליוני שקלים. כל אלה רק לתקציב 2023. אני לא רוצה לדבר בכלל על מה זה כולל ב-2024. למה ישמשו אותם כספים למשרד למשימות לאומיות, לפי אגף התקציבים במשרד האוצר? להעמקת הזהות היהודית, למינהלת הזהות היהודית, לפרויקטים בתחום הזהות היהודית, לחטיבת ההתיישבות, לגרעינים משימתיים, לפעולות אכיפה לבנייה. כל אלה, ואתה יודע את זה, אדוני היושב-ראש, שמות קוד להעברת מאות מיליוני שקלים לעמותות ולעסקנים מהמפלגה של סמוטריץ', קופה קטנה של 653 מיליוני שקלים לחברים של סמוטריץ'. אני אומר את זה, וזה כמו בעיטה בבטן, כי כל זה קורה בזמן שכולנו יודעים שמגייסים עכשיו תרומות לאפודים קרמיים ולציוד חורף ולגרביים של חיילי צה"ל, שלוחמים עכשיו בקור ובגשם ברצועת עזה. עכשיו, מאחר שאתה חבר הכנסת היחיד מהקואליציה שיושב כאן, אולי אתה תסביר לי, כי אני באמת לא מצליח להבין, אדוני היושב-ראש, איך הכספים הבאים שאני הולך להקריא קשורים למלחמה? איך 101 מיליוני שקלים שמועברים למשרד המורשת, וזה מגלם תוספת של 27 מיליוני שקלים בתקציב הזה, בתקציב המלחמה, קשורים למלחמה? איך? איך משרד המורשת – 68 מיליוני שקלים, וזה מגלם עלייה של 44 מיליוני שקלים – קשור למלחמה? איך? משה, איך? איך 44 מיליוני שקלים תוספת למשרד המורשת עוזרים למלחמה, תסביר לי? אנחנו מאשרים תקציב מלחמה, מה הקשר? אני לא אומר שזה לא חשוב, לא אומר שלא נדרש, מורשת ומסורת זה מאוד חשוב, אבל מה הקשר לתקציב המלחמה? המשרד לנושאים אסטרטגיים, נותרו בו 11 מיליון שקל. למה? איך זה עוזר למשהו? המשרד למודיעין – נותרו בו 22 מיליוני שקלים. למה? המשרד להסברה, שחשבתי שנסגר – הוא לא נסגר? << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> מפני שהשרה התפטרה, המשימות שלה עברו למשרדים אחרים. << דובר_המשך >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר_המשך >> אז המשרד נסגר, ועדיין הוא מופיע בתקציב הזה, ויש בו 15 מיליוני שקלים. הוסיפו מיליון שקל לתקציב של המשרד שחשבנו שנסגר, של השרה לשעבר גלית דיסטל אטבריאן. איך זה עוזר למלחמה? לשכת סגן השר במשרד ראש הממשלה, זה אבי מעוז מרשימתך, אדוני היושב-ראש, ולו מוקצים בתקציב המלחמה 2.35 מיליון שקלים. למה? למה? שיתוף פעולה אזורי – 38 מיליוני שקלים, נראה לי שזה השר דודי אמסלם. יש בתקציב הזה תוספת של 16 מיליון שקלים למשרד לשיתוף פעולה אזורי. למה? למה? כאילו, יש מלחמה, אז תקציב מלחמה – איך זה קשור? וכמובן, כבר דיברנו על זה, התקציב למשימות לאומיות, שלא כולל את המשימות הלאומיות העליונות של המלחמה, שיש בו עלייה של 520 מיליוני שקלים. 520 מיליוני שקלים תוספת. עכשיו, כדי להצדיק את הביזה של תקציב המדינה, סמוטריץ' שיקר שהכספים הקואליציוניים מופנים לצורכי הביטחון של היישובים ביהודה ושומרון. הם לא. אבל סמוטריץ', אדוני היושב-ראש, הוא לא עוצר שם. הוא איים לבטל את התקציבים עבור חוקרי השואה, גם מיד ושם וגם מבית לוחמי הגטאות, כי הם מקבלים, אז למה חברים שלו לא מקבלים? הוא לא עצר שם ואיים שהוא יבטל חצי מתקציב ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל. אתה יושב בוועדת החינוך, הוא אפילו הגיע להזכיר את התקצוב, ואני חייב להקריא לך את זה, כי זה ציטוט מדהים – סמוטריץ' אפילו הזכיר את התקצוב של הסטודנטים ל"לימודי אנתרופוסופיה אנתרופולוגית של ימי הביניים בטימבוקטו" כדי להצדיק את הביזה שהוא מנהל בתקציב המדינה, תקציב המלחמה. סטודנטים ללימודים אנתרופוסופיים אנתרופולוגיים של ימי הביניים בטימבוקטו – בזמן שסטודנטים עזבו את המשפחות שלהם, את העסקים שלהם, את הלימודים שלהם כדי להתגייס למילואים ולהילחם על הגנת המדינה כדי שאתה ואני נוכל להמשיך לחיות כאן. שר האוצר משקר ומסלף ותוקף וסוחט על גבם. הוא עושה פוליטיקה על הגב שלהם בזמן מלחמה, בזמן שהם נאבקים, נלחמים בעזה, ומאשים אותם ששם הכסף הגדול. ואז חברת מפלגתו, חברת מפלגתך, אדוני היושב-ראש, השרה אורית סטרוק, יושבת אתמול באולפן ממוזג ואומרת שצריך לקצץ בכיסים השמנים של חיילי המילואים. אתה סגן אלוף במילואים, משה, אני מעריך אותך מאוד; למה אף אחד מכם לא יוצא נגד האמירה המקוממת הזאת, הבזויה הזאת? זו פשוט יריקה בפניהם של לוחמי צה"ל ושל חיילי המילואים שמחרפים את נפשם בשעה זו בעזה. למה אף אחד מכם לא משמיע את קולו נגד הדבר הזה? << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אני מבין שכל השאלות הן שאלות רטוריות. תרשה לי לא לענות עליהן עכשיו מעל בימת היו"ר, אבל כמובן שאני אענה עליהן כשאני אהיה – – – << דובר_המשך >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר_המשך >> אני אשמח שתענה על זה, כי בן זוגי עכשיו נמצא במילואים, אחותי לוחמת, נמצאת עכשיו בלב ים, והדברים של שרה בממשלת ישראל, שאמונה על הציוד הצבאי שחסר ועל ביטחונם, שמאשימה אותם ששם נמצא הכסף הגדול, בלי בושה – איזו אטימות, איזה ניתוק. סמוטריץ' וסטרוק מצאו איפה נמצא הכסף הגדול שמצדיק את הביזה של תקציב המדינה בשעת מלחמה – הסטודנטים והמילואימניקים עם הכיסים השמנים, בלי בושה. בלי בושה. אדוני, לסיכום, הייתי רוצה להצביע בעד תקציב המלחמה אבל חייבים לומר את האמת: התקציב הזה פוגע במאמץ המלחמתי של מדינת ישראל, והוא מוביל אותנו לקטסטרופה כלכלית ולכן צריך להתנגד לו. ואדוני, משה, בנימה אישית לפני סיכום: אני לא סתם הפניתי את כל השאלות האלה אליך. הנאום שלי לא היה כתוב בצורה של שאלות רטוריות. אני באמת חושב שזה הזמן וזה תפקידם של אנשים הגונים, שמבינים את המשמעות של הרגע ההיסטורי הזה בתולדות המדינה שלנו, לקום ולהתנגד לתקציב ולאמירות שמסכנות את ביטחון מדינת ישראל, שחותרות תחת היכולת של חיילי צה"ל לנצח, תחת האיתנות הכלכלית של ישראל לצלוח את המשבר הזה. וכן, אני מצפה ממך לגנות את דבריה של חברת מפלגתך השרה סטרוק, שבעיניי לא צריכה להיות שרה, היא לא צריכה להיות חברת כנסת יום אחרי האמירות האלה. זה מבזה לא אותי – זה מבזה את חיילי צה"ל ואת אנשי המילואים, שכולם נמצאים שם, מכל חלקי הארץ. אנחנו כולנו הולכים לניחומי האבלים, אנחנו כולנו רואים שאין מקום בארץ הזאת שהשכול לא נגע בו, לצערנו. זה פוגע בכולנו. ולכן, אני מצפה ממך ראשית לגנות את דבריה, דווקא כי אתה משרת מילואים, סגן אלוף. דבר שני, אני מציע שתתנגד לתקציב הזה, שפוגע ביכולת שלנו לצלוח את המשבר הזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת יוראי להב הרצנו. הדובר הבא, חבר הכנסת סימון דוידסון, בבקשה. רק אגיד, לפני שאתה מתחיל, שהשאלות ששאלת כאן הן שאלות חשובות וטובות, וכמובן שהממשלה צריכה לענות עליהן. אני, ברשותך, לא עונה עליהן פה. כלומר, זה היה שיח כדי שהציבור ישמע את השאלות האלה, אז אני מניח שהממשלה תענה על הדברים. גם אותך אני מזמין, חבר הכנסת דוידסון, לשאול שאלות, אבל אני לא אענה עליהן, ברשותך. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> אין בעיה. אני יודע שהתפקיד שלך הוא להיות יושב-ראש פה. ביקשתי ששלמה קרעי, השר – הינה הוא. תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני אתחיל בשליחת תנחומים למשפחות של החללים. הכאב הוא גדול. כל בוקר אנחנו קמים, פותחים את הטלוויזיה, כל מקום בתקשורת, ואנחנו נקרעים כולנו. כולנו. אין פה קואליציה ואין פה אופוזיציה, יש פה עם ישראל, והכאב הוא גדול. אני רוצה לאחל החלמה לפצועים הרבים והקשים שיש למדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, אני אספר לך שלפני שנכנסתי לכנסת עצרתי למטה, מול משרד ראש הממשלה, שם משפחות החטופים הקימו אוהל, אבל זה לא אוהל רגיל: בתוך האוהל הזה יש מייצג שמדמה מנהרה בעזה, עם הרעשים שיש שם, ואתה עומד שם ואתה מרגיש חנק. ואתה הולך בתוך המיצג הזה, ובסוף המיצג יש סיר של אורז ורבע פיתה. המשפחות ליוו אותנו – דבי ביטון הייתה יחד איתי. << קריאה >> דבי ביטון (יש עתיד): << קריאה >> היא הלכה לקבל רסקיו אחר כך. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> בעיניים דומעות המשפחות של החטופים מסבירות מה היקרים שלהם מרגישים ומה הם אוכלים במשך היום, והכאב הוא גדול. אני באמת מאחל למדינת ישראל שכל החטופים יחזרו. זה הדבר הראשון במעלה, לא השני ולא השלישי – הראשון במעלה, להחזיר את החטופים למדינת ישראל, בתקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר. אנחנו נמצאים במלחמה קיומית, והמלחמה שלנו מתנהלת בעצם בשתי חזיתות. חזית אחת היא מול האויב, מול הטרוריסטים הקיצוניים, שדבר אחד הם מבקשים – להשמיד אותנו, להשמיד את עם ישראל, למחוק את קיומנו מהעולם. במלחמה הזאת אנחנו משתמשים בטנקים, במטוסים, בכיפות ברזל, בארטילריה, בכוח מילואים נרחב ביותר, בכל הכלים שיש לנו. החזית השנייה של המלחמה היא בעורף הישראלי, בעצם בינינו לבין עצמנו – בין חרדים לחילונים, בין דתיים לחילונים, בין ערבים ליהודים, לנוצרים. כולנו ביחד בתוך המדינה הזאת. היום בבוקר ידעתי שאני הולך לנאום רבע שעה, ואמרתי: סימון, אתה חייב להיות כמה שיותר רגוע וכמה שיותר ממלכתי. אני עושה את זה בחודשיים האחרונים, ואני סוגר את הפה. אבל יש דברים שצריכים להיאמר, ויש דברים שגם אנחנו כאופוזיציה חייבים לשים על השולחן. אבל במלחמה כמו במלחמה חייבים להיות מאוד חדים ומהירים. אין לנו זכות להפקיר אף אחת מהחזיתות האלו, כי אין לנו ארץ אחרת. אני רוצה לומר לכם שעשרה חודשים אני יושב פה בבניין הזה, ובעשרת החודשים האלו אני מרגיש שדיברתי אל הקיר. אני מרגיש שבעשרת החודשים האלו הצעקה, לא רק שלי ולא רק של חברי כנסת – של מיטב המומחים במדינת ישראל – הייתה אל קיר שלא עונה לך. וכשאני ראיתי את השר שלמה קרעי היום, הסתכלתי – אני פשוט לא אשכח – ומצאתי ועדה ששנינו היינו בה ב-27 בדצמבר 2022. שלמה היה בראש הוועדה, ואני, מדם ליבי, וכן, בכעס גדול, צעקתי וצרחתי: איך אתם לא מקשיבים למיטב המומחים? מגיעים לפה רמטכ"לים לשעבר ואלופים וניצבים ומיטב המשפטנים ומיטב היועצים, כולם כולם כולם ללא יוצא מהכלל, צעקו: תעצרו. תעצרו. תעצרו. אני אגיד לך מה הייתה התשובה של השר שלמה קרעי אליי – אני ראיתי את הסרטון עכשיו – אחרי שאני במשך שתי דקות צועק. שלמה קרעי אמר לי ככה, הוא הסתכל עליי ואמר לי: ככתוב בפסוק: "לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם". זו הייתה התשובה של שלמה קרעי אליי באותו דיון, אחרי שהעליתי את כל הנקודות שהעליתי. והבנתי שאין לי עם מי לדבר, כי אם התשובה של חבר קואליציה אליי באותו מצב – אני לא יודע אם אתה זוכר את הוועדה הזאת. << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> אני לא זוכר, אבל תשובה מצוינת. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> תשובה מצוינת, אבל לסרטון הזה היו מעל מיליון צפיות. והוא היה עם מעל מיליון צפיות – להבין את האטימות, אדוני השר, שלך אליי ואל חברי הכנסת באותו רגע. אני מדבר עכשיו ברוגע, לא בעצבים, למרות שכעסנו אחד על השני המון פה וצעקנו, ואתה היית באופוזיציה וכתשת אותנו יום-יום, שעה-שעה, כי זה התפקיד שלך. אז אני פה אומר לך ברוגע: פשעתם. פשעתם. פשעתם לא כי אתם אנשים רעים. אני בטוח שהמדינה חשובה לך לא פחות מלכל אדם אחר ואפילו יותר. פשעתם בגלל האטימות שלכם; פשעתם בגלל חוסר ההקשבה שלכם לכל אדם שחשב קצת שונה ממך. כי אם אחרי דיון – באמת, זה היה דיון מאוד סוער, אני הסתכלתי עכשיו – זו התשובה שיש לך אליי, ועם חיוך עשית את זה, ואני אראה לך את הסרטון אחרי זה, עם חיוך – הבנתי את הזלזול הזה. הזלזול הזה בעצם הוביל אותנו – אני לא אומר ל-7 באוקטובר, כי לא בגלל שלמה קרעי קרה 7 באוקטובר, חס וחלילה, אני לא אומר. אבל זה מין גלגל שהצטברו עליו עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד עד שזה התפוצץ לנו בפרצוף. כי הרגשנו כולנו שאנחנו הולכים למקום לא טוב. וכשבאים ואומרים – אתה יכול להגיד: אתם הייתם אשמים, אתם יצאתם למחאה, אתם הלכתם להפגנות. אבל החוכמה הגדולה והאחריות היא תמיד של הקואליציה. תמיד הקואליציה היא זאת שאחראית, לדברים הטובים ולדברים הרעים. אז אתם אחראים עכשיו לדברים הרעים, כי אתם הובלתם אותנו לנקודות הכי גרועות של מדינת ישראל, לא רק במצב הביטחוני. אדוני היושב-ראש, ישבתי השבוע בדיון בוועדת הכספים. הגיעו לשם ראשי משרד האוצר, והכלכלנית הראשית פשוט אמרה: מה קרה למדינת ישראל בעשרת החודשים האחרונים? לאן הידרדרנו? וזה לא קרה סתם בחלל ריק. אז דיברו על הנושא של הייטק. אתה יודע מה קרה בהייטק? ההייטק התרסק, וההייטק זה הקטר של מדינת ישראל. << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> מעניין למה. מעניין מי קרא לאנשים להוציא כסף ממדינת ישראל. מעניין מי שילם 53 מיליארד בקואליציה שאתה ישבת בתוכה, עוד לפני שהקואליציה שלנו באה וניסתה להציל את מה שאתם הרסתם. << קריאה >> דבי ביטון (יש עתיד): << קריאה >> אתה רציני שאתה מפמפם את זה בלי שום בסיס? מפמפם שטויות. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> אז בוא, אני אגיד לך משהו. אתה יודע, מה שאתה אומר עכשיו זה אומר שלא הבנת כלום ממה שקרה ב-7 באוקטובר. כלום לא הבנת. לא הבנת שקרה פה משהו שאנחנו לא יכולים לחזור אליו, אדוני השר. << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> אתה עומד פה ומראה שאתה לא הבנת את זה. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> לא, אני רוצה להראות לך – – – << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> – – – שעשרה לוחמים שלנו נהרגו ואנחנו – – – << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> אני התחלתי עם זה. אני התחלתי עם זה. << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> התחלת, ואתה ממשיך ומייד עובר להסתה ולהקנטות ולחוסר אחדות, כאילו שום דבר לא קרה. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> אז אני רוצה להגיד לך שאני בכוונה רואה שאתה פה, ואני רוצה להגיד לך, כדי שלא ישכחו, שבמשך עשרה חודשים אתה והחברים שלך, אמסלם וכל החבורה, הייתם פה כדי להקניט אותנו, כדי לקרוא לנו צפונבונים, כדי להקניט את משרתי המילואים ואת הטייסים, ואני לא אשכח לכם את זה. << קריאה >> דבי ביטון (יש עתיד): << קריאה >> אנרכיסטים. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> שיקראו לי בן אדם, לא יודע, שלא זוכר כלום, אני לא אשכח את זה. ישבנו פה ימים ולילות והרמנו את הדגל האדום ואמרנו לכם: תפסיקו עם זה. << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> גם אם תצעק, זה לא יהפוך אותך לצודק. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> אני לא רוצה לצעוק, אבל אתה מדליק אותי. << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> יש לך מיקרופון – – – << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> אתה מדליק אותי. לא רוצה לצעוק, אני לא צועק. אבל משהו קרה, משהו קרה, ואי-אפשר עכשיו לבוא ולהגיד – אדוני השר, אתה בא ועוד פעם אומר: זה קרה בגללכם. זה קרה בגלל שמי שישב בקואליציה לא רצה להקשיב, לא רוצה להקשיב. אתה יודע מה, אני אזכיר לך משהו שאני לא אשכח. חברת הכנסת ביטון, בחיים לא אשכח את זה. עליתי למעלה, לפה, למליאה, לדיון בנושא עילת הסבירות. הייתה הצבעה באותו יום. עברתי דרך המשרד של ראש הממשלה, כי אני צריך לעבור משם, ואני רואה חמישה אלופים בצה"ל עומדים מחוץ למשרד. אחרי שעתיים ירדתי בחזרה, הם עמדו באותו מקום. אחרי ארבע שעות הייתה הצבעה, עליתי שוב, הם עמדו באותו מקום. אני אגיד לך למה, כי אף אחד לא רצה לפגוש אותם. כי ראש הממשלה לא רצה לפגוש אלופים בצה"ל. << קריאה >> דבי ביטון (יש עתיד): << קריאה >> ראש הממשלה לא – – – << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> אז אל תספרו לי סיפורים שאני עכשיו מסית. אני עכשיו מוציא ואני אמשיך להוציא את כל הדברים שקרו כדי שלא יקרו שוב. כי אני אומר לכם, אני מרגיש תחושה פנימית שלי שביום שאחרי, ובעזרת השם, כולי תפילה שאנחנו ננצח – למרות שאני לא רואה איך אנחנו מנצחים, אבל ברגע שנכתוש ונגמור את חמאס – – – << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אנחנו ננצח, אנחנו ננצח. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> אתה יודע, אחרי 7 באוקטובר אני לא רואה איזו תמונת ניצחון תהיה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אנחנו ננצח – – – אנחנו ננצח. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> אבל אחרי שנסיים את הסיפור בעזה, בעזרת השם, אני לא רואה שאתם למדתם משהו, אדוני היושב-ראש. אני יושב בוועדות גם היום, ואני תכף אגיע לתקציב, ואני לא רואה שהבנתם שהמדינה הזאת היא לא אותה מדינה. אם אתם חושבים – וזה מה שנראה שראש הממשלה חושב, שהוא יעשה עכשיו פוליטיקה, והוא ידאג לזה שהוא יתחזק ושום דבר לא יקרה בבניין הזה, בפוליטיקה הישראלית, אתם חיים בלה-לה-לנד. אתם לא מבינים מה שקורה בחוץ. גם לפני עשרה חודשים לא הבנתם מה שקורה בחוץ, גם היום אתם לא מבינים. זה לא יהיה אותו דבר. באותו יום שראיתי את כל האלופים ולא הקשיבו להם – עלינו להצביע פה ושום דבר, כאילו הכול בסדר, הצביעו על עילת הסבירות. אבל לא הכול בסדר – – << קריאה >> דבי ביטון (יש עתיד): << קריאה >> חמאס מורתע. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> – – לא הכול בסדר, כי מבחינתי זה דבר נורא. אני רוצה להעלות נקודה שבה אני רואה שאנחנו הולכים למקום לא טוב – ארצות הברית. לפני כחודש היללנו, כולם – אנחנו ממשיכים להלל – את ההתנהלות של נשיא ארצות הברית ביחס שלו למדינת ישראל. כל בוקר אנחנו צריכים לקום ולהגיד תודה רבה שלארצות הברית יש נשיא שתומך במדינת ישראל ללא סייג. כל בוקר אנחנו צריכים לקום ולהגיד תודה רבה לכל אותן מחוות של נשיא ארצות הברית למען מדינת ישראל, הן במישור הכלכלי, הן במישור הביטחוני והן במישור הפוליטי-מדיני שקורה היום באו"ם. אבל אני כבר מרגיש שיש חברי כנסת שעוד פעם לא מבינים את זה – אותם חברי כנסת שאמרו שאנחנו לא כוכב בדגל האמריקאי, אותם חברי כנסת שאמרו שאם נצטרך נגן על עצמנו בלי ארצות הברית. ואני אגיד לכם מה, יושב פה אחד מהם. שלמה קרעי, השר, אמר שאנחנו "לא עוד כוכב בדגל האמריקאי" – ציטוט. הזלזול הזה בנושא של הכוח של ארצות הברית מולנו, איתנו, שוב מתחיל עכשיו, אנחנו מתחילים להריח אותו. אז אני קורא לכם: תפסיקו עם זה, אנחנו צריכים אותם, אנחנו לא יכולים להמשיך את הלחימה בלי הכוח הפוליטי-כלכלי-ביטחוני של ארצות הברית, ומי שחושב אחרת, אני מציע לו ללכת ולדבר עם מיטב המומחים ולהבין שהדבר הוא לא כזה. אני רוצה לעבור לנושא של התקציב – אוי ואבוי, עוד שתי דקות? הייתה לי רבע שעה. באמת? וואי, וואי, וואי. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> הייתה לך רבע שעה. דיברת מדם ליבך, אבל – – – << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> טוב, אז אני רוצה להגיד שני משפטים. תראה, אנחנו מדברים על תקציב המדינה, ובסוף זה עניין של מספרים. הכול עניין של מספרים. אתה פותח את התקציב, אתה רואה איזה מספרים היו, איזה מספרים שינו ומה הולך לקרות בחודש הקרוב. אז אני רוצה להסביר לכם משהו. כולם דיברו על המשרד של גברת סטרוק, השרה סטרוק, ועל מעל חצי מיליארד שקל תוספת; אני רוצה לדבר על משרד, שאני באמת – אתה לא תאמין, אדוני היושב-ראש, אתה יודע מה, גם השר קרעי לא יאמין איזה משרד פשוט קיצצו בצורה דרסטית היום, במצב הזה של הלחימה. גב' ביטון – משרד החקלאות. << קריאה >> דבי ביטון (יש עתיד): << קריאה >> איזו תקומה יעשו בלי חקלאות? << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> כשאנחנו קוראים למתנדבים, ואין לנו עובדים זרים, וקוראים לסטודנטים – את לא תאמיני, במשרד החקלאות קיצצו, תכף אני אגיד לכם, במשרד החקלאות קיצצו מעל 500 מיליון שקל – – << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> נותרה לך פחות מדקה. שים לב, בסדר. << דובר_המשך >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר_המשך >> – – בנושא של תמיכה בחקלאים. תמיכה בחקלאים. ולעומת זאת הוסיפו לניהול המשרד מעל 30 מיליון שקל. הדבר השני שאני רוצה שכל אחד שרואה אותנו או שומע אותנו יבין הוא שבהשכלה הגבוהה, באותם סטודנטים לעתיד, הילדים שלך ושלי – בזמן שהוסיפו לסטרוק 500 מיליון שקל, קיצצו 300 מיליון שקל בהשכלה הגבוהה. 300 מיליון שקל קיצצו בהשכלה הגבוהה, והוסיפו מעל 500 מיליון שקל לגברת סטרוק, ואתם עכשיו הולכים להצביע בעד התקציב הזה. אז אני קורא לכל מי שהמדינה יקרה לו: אל תרימו את היד לאישור התקציב. תודה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה. לא בטוח שהדברים קשורים זה בזה, אבל הטענות הן חשובות. תודה רבה לחבר הכנסת סימון דוידסון. הדוברת הבאה, חברת הכנסת דבי ביטון, בבקשה. לרשותך עשר דקות. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אזרחי מדינת ישראל, לדאבוני התעוררנו לעוד יום עם בשורות נוראיות. הלב נשבר. שולחת את תנחומיי הכנים למשפחות שאיבדו את היקר להן מכול, מלח הארץ. במותם ציוו לנו חיים. הבוקר ביקרתי את משפחות החטופים ביחד עם חברי סימון באוהל הסמוך לכנסת. נכנסתי למיצג שבו מדמים את שהותם של החטופים והחטופות שלנו במנהרה חשוכה, קרה, בכי של ילדים ברקע, רבעי פיתות שמקצים לכל אחד וצעקות המפלצות ברקע. שום עין יבשה לא נותרה למראה הזה. אני קוראת מכאן לממשלת ישראל: השיבו את החטופות והחטופים שלנו הביתה. שעון החול אוזל, אין זמן, יהיה המחיר אשר יהיה. ולא, אנחנו לא נכנעים וכבודנו לא נפגע. ההבדל בינינו לבינם הוא שאנו מקדשים, כבוד היושב-ראש, את החיים, ולכן יש לנו חובה מוסרית ולאומית לעשות זאת, ועכשיו. במעבר חד, חבריי בממשלת ישראל, אני חייבת לשאול אתכם: איך אתם מסתכלים על עצמכם בכל בוקר במראה? בימים שבהם אנו קוברים את מתינו, נאבקים להשבת היקרים לנו, החטופים והחטופות, מעל 130,000 אזרחים פליטים בארצם, אתם נותנים ידכם לבזיזת הקופה הציבורית, והכול בשם פוליטיקה עלובה, כאילו אין לנו מלחמה ברקע. תקשיבו לדברי שר האוצר: זו דעה לא פופולרית, אבל לא כולם חייבים לחזור לגור בעוטף. מי שרוצה לגור במקום אחר, צריך למצוא לו פתרון. לא היינו צריכים למהר לפנות, ומיהרנו כשפינינו את שדרות – כן, תושבי שדרות, הם מיהרו כשהם פינו אתכם. זו דעתו של שר האוצר של מדינת ישראל, שמתנהג כמו שודד דרכים, לא פחות. כשהשר לוקח כבן ערובה את תקציב מדינת ישראל כולו כדי לכפות על כנסת ישראל להסכים להעברות צרות, נקודתיות, לאנשי שלומו – זו שחיתות. ומה אכפת לו שתושבי שדרות ועוטף ישראל ישובו לבתיהם ויקפחו את חייהם ויותירו עוד כמה שקלים בקופה לאנשיו שלו? אני אומרת לכם בוודאות, חברי הכנסת, אם היינו מקיימים כאן בכנסת הצבעה חשאית רק על הסעיפים שאינם מיועדים למאמץ המלחמתי ולמפונים, התקציב לא היה זוכה לתמיכה. אתם יודעים למה? כי מאחורי הפרגוד אתם אמיצים ואתם יודעים היטב מה נכון לאזרחי ישראל. כבר ראינו את זה בעבר. אז שמישהו בבית הזה יקום באומץ ויגיד לי ביושר שזהו לא שוד הקופה הציבורית של מדינת ישראל בזמן הכי קשה שלה. הציפייה של הציבור היא שדווקא בעת הזאת שר האוצר יבין שהוא שר אוצר של כל אזרחי מדינת ישראל, ואין מדובר בקופה הפרטית שלו. אני פונה מכאן לראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו: כל עוד אתה מכהן בתפקיד בלי שום גרם של אמון מהעם, אז אולי תעשה מעשה טוב לעם ישראל, תראה טיפת אומץ פה ותפטר את שר האוצר של מדינת ישראל. אמרתם שתקצצו מהכספים הקואליציוניים את כל מה שלא קשור ללחימה ולסיוע לתחום האזרחי – אז אמרתם. אתם לא באמת מקצצים כלום, אתם מפריחים מספרים באוויר, כי אתם חושבים שכולנו מטומטמים. לא, אנחנו לא, ועם ישראל חכם. שר האוצר, באישורו של ראש הממשלה, מעביר 4 מיליארד שקלים כספים קואליציוניים לשנת 2023. עוד שבועיים-שלושה היא תיגמר, ומתכננים עוד מיליארדים לשנה הבאה. הצענו להעביר יחד תקציב תומך לחימה בלי כספים פוליטיים, יותר מ-100 חברי כנסת יעבירו יחד תקציב, מפגן של אחדות. אין להם שום עניין בזה, שום עניין בתקציב של "ביחד ננצח". אני רוצה להזכיר למי ששכח: עם ישראל התאחד מול החמאס, מול החיזבאללה, מערכת הביטחון התעשתה אחרי ההלם של 7 באוקטובר, אולם ממשלת ישראל כנראה לא באירוע. אני כמובן אצביע נגד התקציב הגרוע, המושחת, הפוליטי, האסוני, ואני מקווה שיימצאו עוד חמישה חברי כנסת הגונים בקואליציה שיודעים את האמת ושיהיו מוכנים להתייצב בעת הזאת, בעת המלחמה הקשה שבה אנו נתונים, וירימו את ידם נגד התקציב, בעד המדינה, בעד עם ישראל. לסיום, ברשותכם, אני רוצה לקרוא משהו אופטימי, משהו שאני מייחלת לו בכל ליבי. היום הנר השביעי של חנוכה. אנחנו העקורים, שנמצאים מחוץ לבתים, לדאבוני, לא זוכים לחגוג כפי שהתרגלנו, ביחד – נכדים, משפחות, בית שופע שמחה ואור. ואני מתפללת שבחנוכה הבא אנחנו נגיע ונחגוג, ונהיה כפי שהיינו. אני אקרא את נבואת חנוכה 2024, כתב את זה נועם חורב. "אני מאמין בניסים / כי ראיתי את השמש בתריסים / מפוררת את החושך / לאבק של חמלה. / ראיתי עם שלם שואג / מתרומם מהנפילה / ומתוך חורבן הארץ / מתחיל מהתחלה. // אני מאמין בניסים / כי ראיתי בתים הרוסים / נבנים מהיסוד. / פגשתי נער בשדה / שלא פוחד לרקוד. / ראיתי איך החום / מסתנן מתוך הסדק, / ומילואימניק שאוחז / עגלת תינוק במקום כלי נשק. // אני מאמין בניסים / כי ראיתי דמעות על הריסים / הופכות לאור גדול. / פגשתי אנשים / שהקריבו את הכול, / ואת אימא אדמה / מגוננת מלמטה. / ראיתי שניים ג'ינג'ים / שחזרו בסוף הביתה. // אני מאמין בניסים / כי הרחתי פרדסים / במקום אבק שרפה, / וראיתי את החסד / נפתח כמו מניפה. / ביקשתי משאלה / מכוכבים נופלים למעלה, / וחיבקתי אימהות / שחזרו לישון בלילה. // אני מאמין בניסים / כי שמעתי ילדה בטקסים / שרה את ההמנון. / ראיתי את גבו / של החייל האחרון / והבחנתי במדים / מקופלים בשקיות. / פגשתי דור חדש / שמשתוקק כל כך לחיות. // אני מאמין בניסים / כי ראיתי בני אדם נמסים / מכאבם, מבדידותם, / מעמיסים ציוד על רכב / וחוזרים שוב אל ביתם. / וידעתי, הינה קמנו / מהימים הכי קשים, / בזכותך, / בזכותנו, / בזכות נס האנשים". שהנבואה הזאת תגשים את עצמה, אמן ואמן. תודה רבה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אמן. תודה רבה, חברת הכנסת דבי ביטון. הדובר הבא, חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. לרשותך עשר דקות, בבקשה. << דובר >> מיקי לוי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב בראש. בפתח דבריי היום אבקש להביע את השתתפותי בצער המשפחות השכולות, משפחות הלוחמים שנפלו הלילה בקרבות בשג'אעיה – סגן אלוף תומר גרינברג, מג"ד 13 בגולני; אלוף משנה יצחק בן בשט, מפקד חפ"ק מח"ט גולני; רב-סרן רועי מלדסי, מ"פ בגדוד 13 בגולני; רב-סרן משה אברהם בר-און, מ"פ בגדוד 51 בגולני; סמל אחיה דסקל, לוחם בגדוד 51 בגולני; סרן ליאל חיו, מ"מ בגדוד 51 בגולני; סמל ערן אלוני, לוחם בגדוד 51 בגולני; רב-סרן בן שלי, מפקד פלגת לוחמים ביחידה 669; רב-סמל רום הכט, לוחם ביחידה 669; יהי זכרם של גיבורים אלה ברוך. גיבורים היו גם בנופלם לטובת מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, חבריי כאן דיברו על התקציב די והותר, תקציב הביזה שהבאתם כתקציב משלים לשנת 2023, שממנו הם פירטו את כל סעיפי התקציב שאפשר היה לוותר עליהם לטובת המפונים, המלחמה, כל הצרכים שמדברים בהם כבר היום. זהו תקציב ביזה ואני לא רוצה להוסיף עליו יותר דברים. אבל קיבלתי הבוקר בקשה, בקשה ממטבח אומץ – כך הוא נקרא – מטבח כשר, שמספק כל יום לחיילים ולמפונים בעוטף עזה כ-1,500 מנות מזון – אנשים טובים שלקחו יוזמה אזרחית ומספקים למפונים משדרות, אשקלון והעוטף ארוחות חמות, אחרת הם ירעבו. למטבח הזה חסר כסף, לא הרבה, כמה עשרות אלפי שקלים ביום כדי לספק את מה שצריך לספק לאנשים הרעבים. אני פונה לשרים מעל דוכן זה ואומר: בואו נראה אתכם. מהמשרד שלכם תיתנו כל אחד 10,000, 20,000 שקלים למטבח אומץ. מספר הטלפון שלו, אדוני, כדי שיירשם בפרוטוקול הכנסת: 050-7297057. הכתובת שלו: שמעון הצדיק 20, יפו. נראה מי מהשרים שקיבל תוספת של תקציב יפנה כסף למטבח אומץ. אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אנחנו נמצאים בעיצומה של אחת המלחמות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל. 1,441 הרוגים, אלפי פצועים ועוד 137 אזרחים בשבי חמאס. הן המדינה והן החברה שלנו עברו טלטלה מאז אותו יום, מאז אותה שבת שחורה. אזרחים אמיצים הקימו מערכים של התנדבות, חלוקת אוכל, ציוד והסברה. היו במקום שהמדינה לא הייתה. הוכחנו שיש לנו עורף חזק. אפשר להגיד שכולנו השתנינו מאותו יום, מדינת ישראל השתנתה מאותו יום, שלא יהיה לכם ספק. אבל יש אדם אחד, אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, שלא השתנה, ובמקום לטפל במדינה פצועה, בחברה מוכת טראומה, ביישובים שלמים שחרבו, במשפחות שחרב עליהן עולמן, במקום לעשות ככל האפשר כדי להשיב את החטופים ולתקצב את האירוע, עסוק ראש הממשלה בדבר אחד – בקמפיין בחירות חדש באמצע המלחמה. זה מה שראש הממשלה עוסק בו. גם אני, כמו רבים מאזרחי ואזרחיות המדינה, הזדעזעתי לשמוע את אמירתו האחרונה, שמספר ההרוגים ב-7 באוקטובר זהה למספר ההרוגים בהסכמי אוסלו. איזו בושה. למרות האמירה השקרית והנבזית הזאת, עדיין קשה מאוד להבין את הניתוק שראש הממשלה מצוי בו. ברשותכם, אדגים זאת באמצעות עובדות ונתונים. אדוני ראש הממשלה, בשנים 1989–1994, שש שנים לפני אוסלו, היו 311 נפגעי פעולות איבה; בשנים 1995–2000, אותו מספר שנים, אחרי אוסלו, 181 נפגעי פעולות איבה. לפני אוסלו – הרבה יותר נפגעים. האם אדוני ראש הממשלה יודע כמה פיגועים נמנעו בעקבות התיאום הביטחוני עם הרשות? בשנים 1995–2017 היו 1,292 נפגעי פעולות איבה. זה מספר דומה, אכן. רק מה הבעיה, אדוני היושב בראש? שמדובר ב-22 שנה, ו-7 באוקטובר היה יום ארור אחד רצחני. האם פיגועי נקמה גם הם חלק מהסכמי אוסלו? האם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, זכרו לברכה, גם הוא קורבן של הסכמי אוסלו? אסור לנו להשוות בין דם לדם, על אחת כמה וכמה לראש הממשלה. וצר לי וייסרתי את עצמי כשהבאתי את זה לדוכן הזה, אבל לא נותרה בידי ברירה. צבע הדם, אדוני היושב בראש, הוא אותו צבע אדום. המוות אינו מבחין בשייכות פוליטית. המוות אינו מבחין בשייכות פוליטית, אתנית ובטח שלא בין חילונים לדתיים. בידי אני מחזיק את טבלת מספרי הנפגעים שנערכה בכנסת עבור חבר הכנסת אוחנה, יושב-ראש הכנסת הנוכחי, ב-2017, על פי בקשתו. אני משוכנע שלראש הממשלה יש טלפון שלו, והוא יכול לקבל את הדוח הזה של הממ"מ, ובו נתונים משנת 1948 עד 2017, ושם ניתן לראות בפשטות גמורה את הנתונים. יש רק דבר אחד שיכול להסביר את האמירה המרושעת הזאת – קמפיין. קמפיין שראש הממשלה התחיל בו תוך כדי מלחמה. ולנו אומרים: בלי פוליטיקה עכשיו. ראש הממשלה פשוט נמצא בקמפיין. האמירה הזאת, האומללה, מצטרפת לציוץ אומלל בשעה 01:00 של אדם חלש, המטיל אחריות לטבח על ראש אמ"ן ועל ראש השב"כ – זה לא אני, זה אתם, אמר להם בציוץ. לזה מצטרפת אמירה אומללה שלך, אדוני ראש הממשלה, ואני מצטט: לאחר המלחמה צריך לבדוק את הקשר בין המוטיבציה של סנוואר יימח שמו לבין גילוי הסרבנות. אתה כורך את השם סנוואר עם אותם אנשים נפלאים שהיו ברחובות? על איזו סרבנות אתה מדבר, אדוני ראש הממשלה? תסתכל אילו לוחמים עזי נפש, סדירים ומילואימניקים, אנשי חי"ר, שריון והנדסה קרבית, שייטת וטייסים, כולם נלחמים שכם אל שכם תוך גילויי אומץ נדירים, מוסרים את נפשם למען מדינת ישראל. חבריי חברי הכנסת, אסור לנו כעם, כחברה וכנבחרי ציבור לעסוק בדברים כמו השוואה בין חללי פעולות איבה בשעת מלחמה. עלינו להמשיך להקדיש את מיטב המאמצים לעזור לחברה הישראלית להחלים, לקום מהשברים ולדאוג לשיקום שלנו כעם. אפילו ביום רגיל זו אמירה מחפירה, לא כל שכן בזמנים אלו, מראש ממשלה. ראש ממשלה שמזמן אבדה לו הבושה, ראש ממשלה שרוצה להישאר בתפקידו, לא חשובה האחריות שהוא לא לקח אף פעם – זה לא אני, זה הם. אף פעם הוא לא יכול היה להגיד: אני לוקח אחריות. לא חשובים חיילי המילואים שעזבו משפחות ועסקים כדי להגן על מולדתם. אני כבר מסיים, אדוני. אני אלך לסוף, כי היו לי עוד כמה דברים להגיד לראש הממשלה הזה; חבל, אני אעלה את זה בפעם הבאה. אדוני ראש הממשלה, עוד לא מאוחר להתנצל על האמירה המסוכנת, הבזויה הזאת; לומר: טעיתי, שגיתי. בכל פעם אתה ממציא לנו המצאות אחרות. אדוני ראש הממשלה, לך. לך כי נמאס לנו. לך. שחרר אותנו מהעול שלך. תודה רבה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת מיקי לוי. ועתה הדוברת הבאה, חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי, בבקשה. לרשותך 15 דקות, בבקשה. << דובר >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר >> השר יצא. אני אמתין לו? << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> השר פה? תקראו לשר. << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד): << קריאה >> אין שר, תדברי – – – << דובר_המשך >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר_המשך >> לדבר? << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> איך שאת מחליטה. את רוצה שנמתין – תמתיני, אני אעצור, אני אאפס. << דובר_המשך >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר_המשך >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, הבוקר נפתח בידיעה הקשה על נפילתם של שמונה לוחמים, גיבורי ישראל שנלחמו בהגנה על המדינה. מאז התבשרנו על חללים נוספים שנפלו בקרבות הקשים. המלחמה הזאת גובה מחיר כואב וכבד מנשוא. יהי זכר הנופלים ברוך. << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד): << קריאה >> אמן. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> השר נכנס. << דובר_המשך >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר_המשך >> כבר שבועות ארוכים אני, כמו שאר חברי וחברות הכנסת, עוברת מלוויה ללוויה, מבית אבלים לבית אבלים, ממשפחה למשפחה. הנוכחות שלנו במקומות האלה היא ציווי לנו כנבחרי ציבור. רק ביום ראשון האחרון ניחמתי שש משפחות ברחבי הארץ. אתמול ביקרתי אצל שתיים נוספות. בכל ביקור כזה אני מתקשה למצוא את מילות הנחמה למשפחות, למשפחות שאיבדו את היקר מכול, בנסיבות כל כך קשות וטרגיות. מה כבר ניתן לומר שיקל ולו במעט את הכאב? כל חלל הוא עולם ומלואו, סיפור חיים שנגדע באיבו – מוקדם מדי, צעיר מדי, פתאומי מדי, כואב מדי. הורים לא אמורים לקבור ילדים. אני אבקש להקדיש את פתח דבריי היום לסמל ראשון עמית בונצל, זיכרונו לברכה, לוחם וסמל מחלקה בסיירת צנחנים, שנפל בעזה ביום רביעי 6 בדצמבר, והוא רק בן 22. את עמית לא הכרתי, גם לא את הוריו איציק ונועה. כשהגעתי לשוהם, לניחום אבלים בבית הוריו של עמית, ביקש ממני אבא איציק שאספר כאן, במליאת הכנסת, על עמית, הצעיר שכבר בגיל 16 גמלה בליבו ההחלטה להגן על המדינה. עמית חלם להיות לוחם ולא ויתר. חלם להגיע לסיירת מטכ"ל, ולאחר גיבוש שבמהלכו התעלף הוא החליט לא לוותר, ואחרי שנה של אימונים, בפעם השנייה הוא הצליח. הוא החל במסלול אך לא השלים אותו. לבסוף, עמית סיים מסלול בסיירת צנחנים. מייד בסוף המסלול הוא קיבל פיקוד על צוות צעיר, סימן להערכה הרבה שרחשו לו המפקדים, למוטיבציה הגבוהה וליכולות הגבוהות שלו. בשבת 7 באוקטובר הוקפץ למלחמה. משעות הצוהריים לחם עמית בקיבוצים, שם נחשף למראות קשים מנשוא. לאחר מכן נכנס לעזה, לעומק הלחימה. שבועות ארוכים נלחם עמית בעזה, שבועות שעליהם הוריו אינם יודעים הרבה. גם בנם השני, נדב, לוחם בעזה, והחרדה עבור ההורים הייתה כפולה. בשבוע שעבר קיבלו איציק ונועה את הבשורה הקשה מכול. כאשר הגיעו אנשי קצין העיר לביתם שאל איציק: איזה מהם, עמית או נדב? כשחיבקתי את אימא נועה ואבא איציק, עמית היפה והצעיר חייך אליי מבעד התמונה. יהי זכרו של עמית בונצל, יחד עם זכרם של כלל חללי ישראל, ברוך. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> אמן. << דובר_המשך >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר_המשך >> עכשיו במעבר חד לענייני תקציב. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, המעבר אולי חד מדי, אבל אני רוצה לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו כאן היום, ההצבעה על תקציב המדינה, עדכון תקציב 2023. התקציב שעליו אנחנו עומדים להצביע היום הוא תקציב רע, אמרו את זה רבים לפניי. תקציב ביזה לאור יום; תקציב פוליטי במובן הרע ביותר של המילה; תקציב שמעמיד את צורכיהם של אינטרסים ומגזרים מעל צרכיו של כלל הציבור; תקציב מנותק מהמציאות שבה אנחנו חיים; תקציב שגם חברים בקואליציה מתביישים בו, נבוכים, ומבינים שהתקציב מפקיר את צורכי אזרחי המדינה לטובת צרכים פוליטיים צרים. תקציב ההישרדות של ראש הממשלה, ראש ממשלה חלש, נסחט ונואש, שמוכן לשלם כל מחיר לשותפיו הקיצוניים כדי להמשיך להיאחז בכיסא, ובעצם לאפשר את המשך קיומה של הממשלה הקיצונית ביותר וההרסנית ביותר שידעה המדינה. ישראל נמצאת במלחמה, מלחמה עקובה מדם, מלחמה עם מחיר יקר בחיי אדם, וכמובן היא עולה כסף רב. מיומה הראשון של מלחמת האין-ברירה הזאת אנחנו רואים את ההתגייסות המרגשת ויוצאת הדופן של החברה האזרחית, הכול לטובת המטרה המשותפת לכולנו: ניצחון במלחמה. הציבור הישראלי מגויס לחלוטין למשימה: הוא משרת במילואים, מתנדב בחקלאות, מבשל לחיילים, תורם מכספו, מזמנו וממרצו בכל מקום אפשרי. נתינה ללא גבולות של אנשים פשוט נפלאים. הציונות במלוא הדרה, בלי מרכז ופריפריה, בלי ימין ושמאל, בלי ישראל ראשונה או שנייה – ישראל אחת, פטריוטית, מאוחדת. אבל לצד ההתגייסות המפעימה של הציבור, אנחנו רואים כיצד חלק מנבחרי הציבור עומדים מנגד, ולא רק שאינם עוזרים למאמץ המשותף, הם אפילו מפריעים לו. אותם אנשים, שתפקידם וחובתם לדאוג לכלל הציבור – כן, לכלל הציבור – מפקירים את כלל הציבור שוב ושוב כדי לשרת אינטרסים פוליטיים צרים: אלה שביד אחת קוראים לאחדות ובשנייה לא מפסיקים לרגע דל אחד לעסוק בפוליטיקה; אלה שפועלים ללא לאות כדי להסיר מעצמם אחריות ולהטיל אותה על כתפי אחרים; אלה שממשיכים להלהיט את הרוחות ולהדליק שרפות מיותרות; אלה שגורמים נזק תדמיתי עצום למדינה וליחסי החוץ שלנו באמירות פופוליסטיות ומקוממות בתקשורת; אלה שבמקום להקל את הנטל, במקום לקחת חלק, מעמידים מכשולים, מכבידים על הקופה הציבורית ועל הציבור, משקרים לציבור, בוזזים את הקופה הציבורית וכאשר מעמתים אותם הם זועקים: הסתה, פילוג, אנטישמיות. אתמול צפיתי ולא האמנתי. צפיתי בשרה אורית סטרוק, שרת המשרד למשימות לאומיות – משרד מיותר, שמוטב היה שלא היה מוקם כלל ושמן הראוי שהיה נסגר מזמן. השרה מגוננת בחירוף נפש על התקציבים המנופחים של משרדה תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות שבה אנחנו חיים, תוך התנשאות וזלזול מופגן באנשי צה"ל. אני מצטטת: נעשה חושבים מחדש בתקציב כשיקצצו בכיסים השמנים של קצינים במילואים. זה התנאי של השרה למשימות מיותרות סטרוק. קודם קחו מקציני המילואים שמגינים על המדינה, ואחר כך אולי היא תעשה חושבים על קיצוץ במיליונים שהיא מקבלת. ככה, מהמקפצה, המקפצה הכי גבוהה. ומה היא בדיוק מקבלת, השרה למשימות מיותרות? זה התחיל בתקציב מאי ב-133 מיליון, ככה בקטנה; בישיבת הממשלה בשבוע שעבר 133 המיליון כבר תפחו ל-343 מיליון שקלים, בבת אחת, קלי-קלות; בוועדת הכספים אתמול נוספו להם, ככה על הדרך, עוד 200 מיליון – הינה, הגענו ל-543 מיליון. ואתמול הוחלט בוועדת הכספים שגם זה לא מספיק, ונוספו עוד קצת – עוד יותר מ-200 מיליון, שיהיה. כך הגענו ל-755 מיליון, כמעט פי שישה מהתקציב המקורי. חגיגה של צמיחה. ולאן הולך כל הכסף? אולי למשימות מיוחדות למען ניצחון במלחמה? אז כנראה הצחקתם את השרה. היא מצפה שאת זה יממנו הכיסים השמנים של קציני המילואים – זוכרים את הפרומו מקודם? אל נשכח, מאות רבות של מיליונים מתוך התקציב המופלא הזה הוא כספים קואליציוניים ללא פיקוח, וגם משהו כמו 100 מיליון מוגדרים כרזרבה, קצת כסף קטן שיהיה בצד. 44 מיליון בתקציב המקורי של המשרד למשימות מיותרות יועדו למינהלת הזהות היהודית – עכשיו הסעיף הזה כבר צמח ל-142. ציבור שלם התגייס להגנה על המדינה, אבל השרה למשימות מרגישה שחסר משהו בזהות היהודית של העם הנפלא שלנו, ושדווקא זה מה שדחוף לטפל בו בזמן שאנחנו בעיצומה של מלחמת הישרדות. אז אחרי שדאגו לנו לזהות היהודית – אגב, לי אין שום בעיה עם הזהות שלי, הכול בסדר – יש גם בכיס השמן של סטרוק כ-100 מיליון לחטיבה להתיישבות, 70 מיליון לתמיכה בשטחי C, עשרות מיליונים לתמיכה במכינות, ולבסוף, כן, נשארו גם כמה פירורים, 20 מיליון, למימון פעילות צוותי חירום ליישובים. הינה מטרה ביטחונית לא מגזרית. כל הכבוד, או שלא. 20 מיליון מתוך מאות רבות של מיליונים. זה מה שעומד, בסופו של דבר, מאחורי הטענות של סמוטריץ' וחבריו במועצת יש"ע שהכספים הקואליציוניים, שבהם הם נאחזים בכל הכוח, נועדו כדי לשמור על ביטחונם של תושבי יהודה ושומרון. 20 מיליון למימון פעילות צוותי חירום יישוביים. וזה, מכובדיי, רק סעיף אחד מתוך עשרות סעיפים שממש, אבל ממש, לא קשורים למלחמה. תפקידנו כנבחרי ציבור הוא לשרת את הציבור, לדאוג לו, להגן עליו. את תחושת חוסר האונים שאני חשה כשאני יושבת בישיבות של ועדת הכספים אני באמת מתקשה לתאר: אווירה של שוק, התנשאות, יהירות ועזות מצח. זלזול בציבור וזלזול בנו, חברי הכנסת נבחרי הציבור, קלות בלתי נסבלת של הקצאת תקציבים בלי דיון אמיתי, בלי בדיקה. תקציבים שאפילו לא מגיעים לדיוני עומק בוועדה. למה? כי ככה תמיד היה. כנבחרי ציבור אנחנו אמונים גם על שמירה על הקופה הציבורית, מצווים לשמור על כספי הציבור ביראה, בחרדת קודש, בענווה. אבל התקציב הזה והדרך שבה מתנהל הדיון מעידים על כך שאתם נכשלים כישלון חרוץ ומחפיר. בושו לכם. הצבעה בעד התקציב הביזה הביזיוני הזה היא בגידה. חברי הקואליציה, גם אתם יודעים את זה. אל תיתנו שידכם תהיה במעל. אדוני, במעבר חד נוסף – לפני כמה ימים שלחה לי חברה, חברה טובה, רותי שני, שיר של אסתר שמיר. היא שרה. היא כתבה שיר, ואני רוצה לקרוא את השיר הזה. לשיר קוראים "שלא תדעו עוד צער", כתבה אסתר שמיר: "איך לנחם אותך, ארץ אהובה, / איך לנחם אם בתוך כאבה, / מה אומרים למי שאור חייו נגמר, / מה אומרים למי שעולמו נשבר. // איך לנחם גם כשאין בי נחמה, / רוצה לומר מילה טובה, לא יודעת מה. / איך להרגיע את מה שלא ניתן / כשהדמעות זולגות, מי יעצור אותן. // אולי מחר תופיע קשת בענן / ותשרה חיוך קטן על לחי. / אולי מחר יופיע לנו נס קטן / בשמיים סוערים מבכי. / נתחבק עד שייפתח השער / באהבה גדולה מכולם / הלוואי שלא תדעו עוד צער / שלא תדעו עוד צער לעולם. // איך לאהוב אותך, ארץ אהובה / איך לא לאבד את החיוך והתקווה / איך לנחם כאב כל כך גדול / כשנדמה שכבר אמרנו את הכול. // אולי מחר תופיע קשת בענן". << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי. הדוברת הבאה, חברת הכנסת טלי גוטליב, בבקשה. לרשותך עשר דקות. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> לפני שאני נכנסת לנאום, אני פונה פה לחברת הכנסת מיכל שיר. רציתי לשאול אותה איך זה להיות פיון, בובה, בובה על חוט, שמטנפת את הפה שלה רק כי היא מקבלת הוראה מראש המפלגה שלה, כי אם היא לא תעשה מה שאומרים לה, היא לא תהיה בכנסת בפעם הבאה. הרבה מאוד אנשים ממפלגת יש עתיד לא יהיו בכנסת בפעם הבאה, אבל אולי מיכל שיר תעבור למפלגה אחרת, כמו שהיא נדדה ממפלגה למפלגה. אבל עכשיו ברצינות, חברת כנסת בישראל אומרת בזמן מלחמה – בזמן שכל אויבינו צרים עלינו ומסתכלים עלינו היא קוראת לראש הממשלה, אדוני, "סייען של החמאס". עומדת כאן ואומרת את זה. מיכל שיר, תראי, מי שאומרת דבר כזה לא ראויה לשבת בכנסת ישראל. מי שקוראת לראש ממשלה באשר הוא "סייען חמאס", לא צריכה לשבת פה. ואת תשמעי מספיק ביקורות, ואת עושה את זה תמיד באותו אופן: את תמיד צורחת, את תמיד מאבדת את זה, את תמיד מאבדת עשתונות כשהאולם ריק לגמרי, ואת עושה את כל הפאתוס. אני מקווה שיאיר לפיד בוחר אנשים – או יבחר אנשים – למפלגה שלו, שיש להם גם שכל, והם לא קופים. מה זה קופים? קוף אחרי בן אדם – אף פעם לא הבנתי מה זה הביטוי הזה, אבל כשראיתי שקראת לראש הממשלה "סייען חמאס" – ככה זה כשאתה צריך להיות קוף אחרי בן אדם בלי להפעיל שיקול דעת. ועכשיו למהות הנאום שלי כאן היום. אנחנו, עם ישראל, נמצאים בפיליבסטר של הצבעה על התקציב. מאוד קשה לאופוזיציה עם התקציב, שזה תקציב של הגדלת 31 מיליארד שקלים לקופה הציבורית לחודש וחצי. כמובן שההתנגדות ההזויה שלהם לא מפריעה להם לבזבז יומיים של עובדי כנסת, עם נאומים ממוחזרים. מה שאני רוצה לומר, יש לי כל מיני טענות על התקציב, ונאמתי על זה מספיק, אבל אי-הצבעה על התקציב הזה – המשמעות היא אי-תמיכה במפונים, אי-תמיכה במשפחות הנרצחים, אי-תמיכה בחיילים ובחיילי המילואים. ולכן, עם כל הקושי שיש לי עם התקציב הזה, אני מצביעה לו. אגב, גם אמרתי לא פעם ולא פעמיים, כאן בכנסת: רבותיי מהממשלה, נראות היא ערך. תגזרו עליכם קצת צניעות, לא יקרה כלום. יש כאן משרדים מיותרים לחלוטין, ולא יקרה כלום אם תוותרו על התקציבים שלהם לטובת עם ישראל. באמת, זה עוד לא פגע באף אחד. וזהו, אני שמה את זה בצד. כבר נאמתי על זה מספיק. עכשיו אני מנצלת את הבמה הזאת לפנות אליך, אדוני ראש הממשלה. אני פונה אליך מעל בימת בכנסת ובוועדות חוץ וביטחון, כי אתה מוקף יועצי אחיתופל שמרחיקים ממך כל אדם שחושב אחרת מהם, ואתה מוקף על ידי אותם אנשים שהיו לצידך ב-7 באוקטובר. אתה מוקף על ידי אותם אנשים שערב 7 באוקטובר שכנעו אותך שחמאס מורתע בעזה, שכנעו אותך שלשלם כסף לרשות הפלסטינית שתומכת בחמאס זה הרע במיעוטו. אלה אותם אנשים שממשיכים לשבת לידך. אותם אנשים. ולכן, אני מנצלת את הבמה הזאת ומזכירה לך: ביידן לא מנהל אותך, והוא לא מנהל אותנו. אנחנו לא קולוניה של ארצות הברית. בוא, אני אזכיר לך, אדוני ראש הממשלה, מה אמר עליך אובמה. אובמה, בספר שלו, אמר שיש ראש ממשלה אחד שהוא לא מצליח לנהל אותו ולא מצליח להשתלט עליו. אתה יודע מי זה היה? הוא התייחס אליך, אדוני ראש הממשלה. אז אובמה כן, וביידן לא? אתה יודע איך אנחנו נראים בעיני האויב בצד האדום? אנחנו נראים צפויים. בגלל היועצים שמקיפים אותך אנחנו צפויים. אז הינה, אני אתן לך דוגמה לצפיות שלך, אדוני ראש הממשלה, בהתייחס ובהסתמך על ייעוץ שאתה מקבל – אתה וחברי הממשלה וחברי הקבינט, שכולכם חושבים אותו דבר בדיוק: אתה מבטיח לנו עם תחילת המלחמה שלא ייכנס אוכל ולא ייכנסו סחורות לעזה, אלא אם כן נקבל חטופים. כמה זמן זה מחזיק מעמד? שעה. כי הגורמים הביטחוניים אומרים אחרת, וביידן אומר אחרת. ביידן לא נלחם בעזה, הילדים שלנו נלחמים בעזה. הדין וחשבון שאתה צריך לתת כראש ממשלה, ואנחנו, זה לעם ישראל, לא לביידן. עכשיו, יגידו לי האומרים את הסיסמאות הבאות: אנחנו תלויים בארצות הברית. יש לי חדשות לעם ישראל: תראו בספר התקציב כמה מיליארדים מכניסה ישראל מיצוא נשק. אנחנו יצואני נשק אדירים. אדירים. ושולחים את החיילים שלנו עם נשק ארוך וגליל. יצואני נשק הגדולים ביותר – וכשיש מלחמה, לוקח לנו זמן להתעשת על חלוקת הנשק לחיילים. זה לא נורמלי. ואדוני, אני שאלתי אותך בוועדת חוץ וביטחון כל הזמן, שאלתי אם אנחנו ערוכים, אם אנחנו חמושים, מחומשים. בוא, אני אזכיר לך עוד משהו. הזכרתי לך את אובמה, אני אזכיר לך את מנחם בגין. למה אני אזכיר לך את מנחם בגין? כי אתה מנהיג דגול, ואתה יכול להיות מנחם בגין. או שאתה יכול לבחור להיות סטטי ומרכין ראש – ואתה לא מרכין ראש, אתה מסוגל להרים ראש. אני אזכיר לך את מנחם בגין ואת ביידן. ביוני 1982 מנחם בגין וסנטור ביידן נפגשים – סנטור ביידן, הנשיא דהיום. סנטור ביידן אומר למנחם בגין: אם אתה לא תסור למרות ארצות הברית, ארצות הברית לא תתמוך בישראל. מה אמר לו מנחם בגין, איש המחתרת? מה אומר לו? אוי, אוי, פוס, אני אעשה מה שתגיד? אומר לו מנחם בגין: הרגליים שלי לא רועדות ממך, ביידן. מה נראה לכם שארצות הברית עשתה, הפסיקה לתמוך בישראל? השתגעתם? זה הכול אינטרסים. מה אתם חושבים, שארצות הברית תומכת בישראל כי אנחנו חמודים ונחמדים? די. כל אחד והאינטרסים שלו. ואנחנו מעצמת-על במזרח התיכון, שיש אינטרסים לארצות הברית להיות בתמיכה בישראל. יותר מזה, אדוני ראש הממשלה. אני חייבת לומר לך, בניגוד למה שהיועצים שלך אומרים לך, שכשאני ראיתי את נושאת המטוסים ביום הראשון של המלחמה הזאת – לי זה לא עושה טוב. לי זה פגע בכבוד. כולם אמרו: זה מביע תמיכה בישראל. איזו תמיכה זה מביע בישראל? הם מרימים איזה אווירון לשמיים ולא ידעתי? הם עוזרים לי בטילאות ולא ידעתי? לא. זה מראה ומציג אותנו בעיני האויב שלנו כחלשים וככאלה שלא יודעים להסתדר לבד. ואללה, אנחנו דווקא יודעים להסתדר לבד. אתה יודע מה, אדוני? אני, אם הייתי לידך, הייתי אומרת לך: אדוני, ארצות הברית לא תפסיק לתמוך בנו. ממש ממש לא. והיא גם יכולה לתמוך בנו באמירות מרחוק. דרך אגב, עוד לא ראיתי את הכסף, שהפרלמנט צריך להצביע עליו, שאמור להגיע לקופת ישראל. ולכן, אגב, אנחנו מגדילים את הגירעון. אנחנו יודעים להסתדר לבד. יודעים להסתדר. דרך אגב, תפתחו סוגריים, עם ישראל, תוך חמש שנים צריך לדאוג שכל החימושים All-in in Israel. אנחנו מייצאים מוחות, אנחנו מסוגלים לייצר את הכול, לא להיות תלויים באף אחד, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". אז אנחנו מתחילת הלחימה על תבנית ביצים: ביידן, ביידן, מה הוא אומר. אדוני ראש הממשלה, מה ביידן אומר על זה שרצחו, אנסו, טבחו, התעללו וכמעט כבשו אותנו ב-7 באוקטובר? מה יש לו להגיד על זה? אה, הוא אומר לך שאם אתה תיתן דלק, אז יקרה כך וכך. אז אני רוצה לומר לך את הדבר הבא, אדוני ראש הממשלה: בעניין הזה, אני לא רואה איתך עין בעין, ולא עם היועצים שלך, וגם לא עם הדרג הצבאי. ממש לא. אני רוצה את האויב שלי בחולשה, בהשפלה, ברעב ובצמא. אם האויב שלי יגיע למצב שהוא רעב וצמא ואין לו דלק, הוא יבוא אליי ויתחנן אליי. אז מה אנחנו מה עושים בינתיים? אתה אומר שלא נכנס דלק – נכנס דלק. זה מחזיק שעתיים. אחר כך אתה אומר: נכנס דלק בכמויות נמוכות. נכנס דלק. כבר כמעט למעלה מ-1.6 מיליון ליטרים בתקופה הזאת אנחנו מכניסים לתוך עזה. אנחנו מטורפים. אנחנו מתדלקים את האויב שלנו. נכנס דלק. ואז אתה אומר שהכמות של המנהרות היא כמות מזערית, ולכן חמאס יסתדר גם אם אנחנו לא נכניס לו דלק. ואז מסתבר שהכמות המזערית של המנהרות קשורה לנורות, כי כמה לוקח הדלק למזגן, למחוללי החמצן ולביוב במנהרות אנחנו לא יודעים. אז בבקשה להניח שאנחנו לא עוד כמו פעם. יש פה חברי כנסת שלוקחים את התפקיד שלהם ברצינות גמורה ודואגים מאוד לעם ישראל, לביטחון מדינת ישראל, אבל גם לכבוד של ישראל. וזה הערך שנשכח פה, בתקופה הזאת של הלחימה. הגאווה הלאומית שלי היא ערך. ואחרי שהשפילו אותי עד עפר, אני אעשה הכול כדי להרים את כבודי כאומה ואת חוסני כעם. ואם אנחנו נהיה צפויים, כמו שאתה צפוי, כי ביידן צפוי, ומה שביידן אומר זה צפוי, אז האויב רואה אותנו צפויים. האויב יודע שעל כל הבטחה אנחנו צריכים לחכות רק עוד קצת, כי זה הזמן שמשך ההבטחה יימשך. אמרת, לדוגמה, אדוני ראש הממשלה, שאנחנו מנתקים את הקשר בין ישראל לעזה. לא לקח שלוש שעות ופתחת את כרם שלום למעבר סחורות, כי נורא צפוף ברפיח וניצנה. בטח שצפוף אם אתה מעביר 200 משאיות סחורה ביום. ומה שהכי נורא, עם ישראל, זה שאנחנו לא בודקים את הדלק בתוך עזה – לאן הוא מגיע. אנחנו לא בודקים את זה. ארגונים בעזה בודקים. איזה ארגונים, השד יודע. ולכן אני אומרת כאן שאני מצפה, אדוני ראש הממשלה, לזכור את הכללים הבאים: האחד, גאווה לאומית היא ערך, כבוד לאומי הוא ערך, השפלת האויב – ערך, כיבוש – מילה מקודשת. סוף- סוף אתה אומר "פירוז". כן, כן, כן, האויב הבן מוות הזה, מה הוא מבין? הרי הוא נולד בשביל למות, אז מה יכול להעליב אותו או לפגוע בו? כן, גם לצלם אותו בלבוש תחתון, דרך אגב, לו דעתי הייתה נשמעת, גם אזוק בידיים ורגליים. ככה זה, השפלה תיענה בהשפלה. ובעיקר – אדמה. לקחת לו אדמה. אנחנו ב-1948, רבותיי, אנחנו במלחמת עצמאות. אומנם חצי מדינה חיה כאילו אין מלחמה, אבל יש מלחמה. ואם יש מלחמה, אז אנחנו חומה ומגדל, ואנחנו נציב בתוך שטחי צפון הרצועה בסיסי צה"ל, התיישבויות – "התיישבות" זו מילה גסה, אדוני ראש הממשלה? לא ידעתי. שואלים אותי אם אני שייכת למפלגת ימין אחרת ולא לליכוד. רציתי להזכיר למתפקדי הליכוד: מפלגת הליכוד היא מפלגת ימין, היא לא מפלגת מרכז והיא לא מפלגת שמאל. היא מפלגת ימין, ששואבת את ערכיה מאלטלנה, מזיכרון אלטלנה, מזיכרון הסזון, מזיכרון המרי העברי, מכוחן של המחתרות. זו מפלגת הליכוד. זו מפלגת שלטון מקום המדינה. אליה אני שייכת, וככה אני דורשת מההנהגה שלי להיות. ולסיום אני רק מבקשת לומר משהו אחד כאשת ליכוד. לא יכול להיות שבממשלה שלנו, בזמן שהחיילים והלוחמים שלנו נמצאים בעזה ואין להם קשר טלפוני, החליט השר ארבל לקיים את הבחירות המוניציפליות במועדן. הוא אומר, השר ארבל, שלא נמצא בעזה, שאנחנו נשים קלפיות בעזה. אדון ארבל, אדוני השר, אתה לא יכול להכניס טלפון לעזה. אומר השר ארבל: אני מנחה את מי שרוצה להשתחרר כדי לבחור, שייתנו לו שחרור. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> נא לסיים. << דובר_המשך >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר_המשך >> אז אני רק רציתי להגיד לשר ארבל שאם היו שואלים את אח שלי יואל רז, מ"פ בחאן יונס, או את חייליו הגיבורים, אם הם משתחררים ועוזבים את הלחימה כדי לקחת חלק בקמפיין לבחירות למוניציפלי, הם היו אומרים: לא. אז חיילינו ומפקדינו קודמים לראשי רשויות מכהנים וקודמים לכל מי שמשוחרר כרגע מלחימה. ולא לכבודנו שבזמן לחימה אנחנו, ממשלת ימין, מעיזים להסכים שיהיה עיסוק במוניציפלי, בכל הכבוד, כשחיילינו במלחמה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר_המשך >> "ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", ישיב את חיילינו הגיבורים לשלום. ועוד דבר אחד, אדוני – – << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה, צריך לסיים. << דובר_המשך >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר_המשך >> – – אז אני רק אומר לך, אדוני היו"ר, בשם החיילים והלוחמים: אוי לנו אם אנחנו נהיה רחמנים לאכזרים. אוי לנו אם אנחנו, בהוראות הזויות, שאני מאוד מקווה שלא קיימות – – << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר_המשך >> – – מעדיפים לחימת גרילה על פני ארטילריה אווירית. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה, חברת הכנסת טלי גוטליב. ועתה לדובר הבא, חבר הכנסת שמחה רוטמן, בבקשה. הדובר האחרון להיום. לרשותך עשר דקות, בבקשה. << דובר >> שמחה רוטמן (הציונות הדתית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, ומאחר שאני הדובר האחרון, להבנתי אם אני מסיים מוקדם, משחררים את האנשים להדליק נרות יותר מוקדם, אז אני אשתדל לא להאריך בדיבור. << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> הדלקת נרות. << דובר_המשך >> שמחה רוטמן (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> אבל אני חייב להתייחס לשתי נקודות, לצערי – אני לא רוצה להתייחס פרטנית, אני חושב שכולנו ראינו ושמענו וכולם מבינים למי אני מתכוון, אבל אני אשתדל לא לנהוג כמנהגם. בוועדות הכנסת השונות, גם בנושא התקציב, גם בנושאי סדרי הדיון, גם בנושאים אחרים – מתנהלים אצלי דיונים בוועדה נון סטופ בהרבה מאוד חוקים. כולנו, קואליציה ואופוזיציה, עושים מאמצים רבים לנהל את הבית הזה, למרות מחלוקות, על מי מנוחות, בדיונים לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, ללא חילופי האשמות, בוודאי לא בחילופי האשמות פרסונליים הנוגעים לאירועי 7 באוקטובר. הקו הזה בימים האחרונים נשבר, ושוב, אני לא רוצה להתייחס. כולנו שמענו את הדברים, כולנו גם הזדעזענו מהדברים. היה משהו שהופנה כלפיי בוועדת הכנסת בקביעת סדרי הדיון, אני לא הגבתי, ואני משתדל לא להגיב לדברים שנוגעים אליי אישית. מה ששמענו היום – לכנות ראש ממשלה בישראל "סייען של החמאס", זה דבר שאסור להיאמר, זה דבר שלא ניתן לקבל בשום צורה, גם אם יש מחלוקות קשות מאוד – בוודאי ובוודאי בתקופה שבה אנחנו נמצאים, בוודאי ובוודאי ביום שבו אנחנו פותחים – – – << קריאה >> שר התקשורת שלמה קרעי: << קריאה >> תתייחס באופן ענייני לטרלול – – – << דובר_המשך >> שמחה רוטמן (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> אני אומר שוב, ביום שבו אנחנו פותחים את הבוקר עם הודעות איוב, בשורות איוב על אנשים מכל הגוונים, אנשים שהצביעו לראש הממשלה הזה ואנשים שלא הצביעו לראש הממשלה הזה, אנשים שהצביעו לקואליציה הזאת ואנשים שלא הצביעו לקואליציה הזאת, שלוחמים שכם אל שכם, כתף אל כתף, מוסרים את נפשם זה למען זה. מגיע להם יותר מהבית הזה; מגיעה להם אחריות מכל חברי הבית הזה לא להשתמש בטרמינולוגיה הזאת בשעת לחימה; עדיף לא בכלל – בוודאי ובוודאי לא בשעת לחימה. לדבר הזה צריך לבוא גינוי חריף מכל סיעות הבית שמכבדות את הציבור, קודם כול, לזה אני חייב להתייחס. הדבר השני, ובו אני אסיים, אני גם אדבר עליו נורא בקצרה: גם אני קיבלתי על עצמי עם תחילת הלחימה שבדברים שאיתם יש לי חוסר הסכמה, בהתנהלותה של מערכת המשפט, או בהתנהלותם של חברים באופוזיציה או של היועצת המשפטית לממשלה או של בג"ץ – אני לא מוותר חלילה וחס על העמדות העקרוניות, לא שלי ולא של הציבור ששלח אותי, אבל מנסים להוריד ולצמצם את הוויכוחים; מה שלא חייבים לנהל את הדיון בעניינו עכשיו, לא מנהלים את הדיון בעניינו עכשיו, גם אם הוא לא בסדר. יש הרבה דברים לא בסדר בכל מיני מערכות, גם אצלנו בכנסת, גם בממשלה, גם בזה – לא הכול חייבים לנהל כאן ועכשיו הרגע. מה שנוגע לכרגע – אני לא בא בטענות לאיש שמתווכח על סדרי העדיפויות בתקציב. אני חושב שהאופוזיציה טועה טעות חמורה בהתנגדות שלה לתקציב, אבל אני מבין. מקבלים החלטה בכנסת, אי-אפשר להגיד: בואו נקבל החלטה ולא נדבר עליה – זה אי-אפשר. מי שלא מסכים, שיגיד שהוא לא מסכים, זה בסדר גמור. אבל מה שלא חייבים, לא חייבים. אתמול ניתנה החלטה בבית המשפט העליון בתיק שתלוי ועומד משנת 2009, זאת אומרת מ-2009 עד היום התיק חיכה, ואני מדבר על תקצוב ברית מילה למתגיירים שבחרו לא להתגייר במערך הגיור הממלכתי אלא בבתי דין רפורמיים וקונסרבטיביים בישראל לצורכי חוק השבות – סוגיית סופר-נישה, שחיכתה מ-2009 עד עכשיו, שיש לה השלכות תקציביות. עמדת היועמ"ש שם, אגב – תראו מה זה, אני תומך – עמדת היועמ"ש הייתה נכונה, אמרו לא לעשות את זה. יש לזה השלכות רוחב, כולל תקציביות. שוב, בהחלטה לגופה – את המחלוקת על ההחלטה לגופה עוד אשמיע; אני לא רוצה לעשות את זה עכשיו, כי זה לא דחוף. למה מכריחים אותנו, כנבחרי ציבור כרגע, כאזרחים במדינה, לעסוק בסוגיות של דת ומדינה, רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים, בנושא שלא בוער לדון בו עכשיו? ומכאן אני קורא לשופטי בית המשפט העליון ולכל גורם שבידו סמכות החלטה מכל סוג שהוא: לא הכול חייב להיות מוחלט עכשיו. מה שחיכה מ-2009 יכול לחכות עוד כמה ימים. אל תעירו ואל תעוררו מריבות ללא צורך. יש מספיק על מה לדון ולהתווכח בנוגע לניהול המלחמה, יש מספיק על מה לדון ולהתווכח בנוגע לתקציב, יש מספיק על מה לדון ולהתווכח בנושאים עקרוניים וחשובים, ואנחנו עושים את זה, בכבוד ובהערכה ככל הניתן, בחדרי הוועדות השונים. אל תפלגו את העם בזמן לחימה, זה חוסר אחריות. אני מקווה שזאת הייתה שגגה, אני מקווה שהם לא יחזרו על הדברים האלו. אין שום בהילות במתן החלטות מפלגות ומשסעות בתקופת לחימה. בזה אסיים, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. << יור >> היו"ר משה סולומון: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת שמחה רוטמן. חברי הכנסת, נמשיך עם הנמקת ההסתייגויות בישיבת הכנסת מחר, בעזרת השם. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום חמישי ב' בטבת התשפ"ד, 14 בדצמבר 2023, בשעה 09:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 15:57. << סיום >>