דברי הכנסת

דברי הכנסת כג / מושב שלישי / ישיבה רכ"ג / ל' בניסן התשע"ז / 26 באפריל 2017 / 23 חוברת כ"ג ישיבה רכ"ג כנס מיוחד הישיבה המאתיים-ועשרים-ושלוש של הכנסת העשרים יום רביעי, ל' בניסן התשע"ז (26 באפריל 2017) ירושלים, הכנסת, שעה 12:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 4 הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7), התשע"ז–2017 4 דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): 4 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 6 טלי פלוסקוב (כולנו): 10 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 10 קארין אלהרר (יש עתיד): 14 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 16 אילן גילאון (מרצ): 17 מיקי לוי (יש עתיד): 20 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 26 מיכל רוזין (מרצ): 28 איתן ברושי (המחנה הציוני): 36 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 40 אלעזר שטרן (יש עתיד): 43 עפר שלח (יש עתיד): 49 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 55 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 62 תמר זנדברג (מרצ): 84 איתן כבל (המחנה הציוני): 87 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 104 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 112 אורלי לוי אבקסיס: 115 דב חנין (הרשימה המשותפת): 122 עיסאווי פריג' (מרצ): 137 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 147 יואל חסון (המחנה הציוני): 154 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 174 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 178 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 181 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 187 מיכל בירן (המחנה הציוני): 197 יוסי יונה (המחנה הציוני): 202 ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 216 מאיר כהן (יש עתיד): 220 זהבה גלאון (מרצ): 227 יעל גרמן (יש עתיד): 232 ציפי לבני (המחנה הציוני): 235 יוסי יונה (המחנה הציוני): 239 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 246 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 253 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 256 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 289 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 290 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר טלי פלוסקוב: יום רביעי, ל' בניסן התשע"ז, 26 באפריל 2017. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו מתחילים בהודעה של סגן מזכירת הכנסת. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7), התשע"ז–2017, שהחזירה הוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת הכנסת לדיון בהצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7) (דחיית מועד התחילה), התשע"ז–2017. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה, אדוני. הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7), התשע"ז–2017 [מס' מ/1131; "דברי הכנסת", חוב' זו, עמ' 21828; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר טלי פלוסקוב: הסעיף שאנחנו נדון בו כעת הוא הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7), התשע"ז–2017, בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת הכנסת לדיון בהצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7), חבר הכנסת דוד ביטן. בבקשה, אדוני. דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי, התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ושלישית. בתיקון מס' 5 לחוק השידור הציבורי הישראלי מחודש אוגוסט 2016 נדחה מועד תחילת החוק ליום 30 באפריל 2017. משמעות הדברים היא שבמועד זה אמורים להתחיל שידורי תאגיד השידור הישראלי, ובמקביל – יסתיימו שידורי רשות השידור ויושלם מהלך סגירתה. הממשלה הודיעה כי בכוונתה לשנות את מתכונת הפעלת השידור הציבורי ואת המבנה של תאגיד השידור הציבורי, ולהקים בחוק תאגיד ייעודי חדש, שיהיה אחראי לשידורי החדשות והאקטואליה. לפיכך מוצע לדחות את מועד תחילת החוק לתקופה קצרה נוספת, של שבועיים, כך שמועד תחילת החוק יהיה יום 15 במאי 2017, לשם השלמת הליכי החקיקה האמורים. לאחר דחיית מועד תחילת שידורי התאגיד, מוצע, נוסף על כך, לערוך התאמות בסעיף 80 לחוק, העוסק בתקציב התאגיד. הסעיף בנוסחו כיום מתייחס לתקופה שלפני הפסקת פעילות הטלוויזיה הלימודית ולתקופה שלאחר הפסקתה, שאז יקיים תאגיד השידור ערוץ ייעודי לילדים ולנוער. נוכח דחיית מועד התחילה, וכפועל יוצא מכך, מוצע אפוא להתאים את תקציב התאגיד למועד התחילה החדש. נבהיר כי התאמת התקציב של התאגיד בשלב זה נעשתה אך ורק בהתאמה לדחיית מועד התחילה, ולא נערכו התאמות הנובעות מהשינויים העתידיים שהממשלה מבקשת לעשות בשידור הציבורי. אני מבקש לציין כי על אף לוח הזמנים הקצר שעמד לרשותנו, קיימנו אתמול ישיבת ועדה ממושכת של יותר משבע שעות, שנכחו בה חברי כנסת רבים מכל סיעות הבית ונציגים רבים מטעם הממשלה והציבור. בסופו של הדיון החליטה הוועדה כי יש מקום לדחות את מועד תחילת החוק ולאפשר שמירה על רציפות שידורים במעבר משידורי רשות השידור לשידורים לפי החוק, לרבות שידורי החדשות. כשתניח הממשלה על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשה, שתכלול את השינויים המהותיים המתבקשים במבנה השידור הציבורי, נדון בהם בכנסת לגופם. אני מקווה שיהיה די בתקופת הארכה של שבועיים ימים בלבד כדי לאפשר את השלמת הליכי החקיקה, ולא נידרש להארכה נוספת. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות רבות. אני מבקש מהכנסת לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית בנוסח שאישרה הוועדה. אני רוצה להסביר שמהלך הדחייה הוא מהלך מחויב המציאות, לאור הכוונה לשנות את המתווה שאושר בחוק הקודם. לא אפשרי ולא צריך שהתאגיד ייכנס לשידור לתקופת זמן קצרה במתכונת הישנה ולאחר מכן הממשלה תשנה שוב, לאחר שהוא התחיל לפעול. במצב הזה, הדחייה היא סבירה והגיונית, קצרה ביותר – אני חושב שהיא קצרה מדי – כדי להעביר את החוק השני, אבל בשלב הזה, זה מה שאנחנו הצענו, ואני מקווה שנוכל לאשר את החוק השני, שהוא חוק שמשנה את מתווה התאגיד. אני יודע שלכל חברי הכנסת שידברו יהיו טענות, אבל לא לעניין החוק הזה. רוב הטענות יהיו לגבי החוק השני, הגדול יותר. אני מצפה מחברי הכנסת, אפילו שהם יכולים לדבר על מה שהם רוצים, להתייחס עניינית לחוק הזה. החוק הזה בעצם דוחה בשבועיים את אותו חוק שכבר קיים, ללא שום שינוי במבנה הארגוני שלו או בדברים אחרים. אם אנחנו לא נצליח להעביר את החוק שמשנה את מבנה התאגיד, כמובן, התאגיד יתחיל לעבוד ב-15 לחודש בדיוק כמו שהוא היה אמור לעבוד ב-30 באפריל. במצב הזה אני מבקש מחברי הכנסת, למרות ההסתייגויות הרבות שיש להם לחוק השני, שמשנה את המבנה הארגוני של התאגיד, לקבל את הדחייה הזאת, כי היא מחויבת גם מבחינה עניינית וגם מבחינה פרוצדורלית. תודה רבה לכולכם. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת דוד ביטן. כאמור, הוגשו הסתייגויות, וכרגע אנחנו נתחיל בהנמקת ההסתייגויות. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת מרב מיכאלי. לרשותך עד עשר דקות. אחריה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): תודה, גברתי. אני שמחה לראות שהסיעה היחידה – כלומר, אני מצטערת שיש פה רק סיעה אחת, אבל אני שמחה שהנציגות היחידה באמת לדיון בחוק הזה, בפתיחת הדברים, היא סיעת המחנה הציוני, ויש לה פה נציגות משמעותית. וזהו. היו"ר טלי פלוסקוב: יחסית. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): ופשוט זהו. אבל אני רוצה להתחיל, גברתי, ברשותך, ולשאול: על מה בעצם מתכנסת כנסת ישראל בפגרת הפסח שלה, בין יום השואה ליום הזיכרון, ליומיים של דיונים. על מה בעצם? היא מתכנסת בשביל לדחות בשבועיים את תאריך – ואני אצטט: אני מקווה שרק בשבועיים, אני מקווה שלא נצטרך דחייה נוספת – בשביל לדחות בשבועיים את מועד עלייתו לאוויר של המכונה "תאגיד השידור הציבורי" והאמור להיות תאגיד שידור ציבורי. על זה מתכנסת, גברתי היושבת-ראש, כנסת ישראל, ולמהלך של חקיקת בזק, בתוך יומיים קריאה ראשונה, קריאה שנייה ושלישית. ואומר יושב-ראש הוועדה המיוחדת, שקמה במיוחד לדבר הזה, וקמה בהרכב כוחות בלתי מתקבל על הדעת ובלתי שוויוני בעליל – לא במובן שצריך להיות אותו מספר חברות וחברי כנסת, אופוזיציה–קואליציה, הרי אנחנו לא באותו יחס, אבל עשרה חברים וחברות מהקואליציה לעומת רק שישה מהאופוזיציה – בהטיה חמורה של מצב הכוחות האמיתי בכנסת, בשביל לדחות בשבועיים את מועד עלייתו לאוויר של תאגיד השידור. מי תשמע, מי תשמע, איזו סיבה לכנס את כנסת ישראל – לדחות בשבועיים את מועד עלייתו של התאגיד. עכשיו, אומר יושב-ראש הוועדה המיוחדת, יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת דוד ביטן: בעצם, למה לכם בכלל כל כך להתעסק בחוק הזה, הוא רק דחייה של שבועיים; בעצם ההתנגדות שלכם היא לחוק הגדול, שיגיע מתי שנביא אותו – בפגרה, לא בפגרה? ובכן, חברות וחברים, על זה כמובן התשובה היא: אם זו בסך הכול דחייה של שבועיים, למה הייתם צריכים לכנס על זה את הכנסת? למה אי-אפשר היה לתת לתאגיד לעלות, ואם צריך – אחר כך לשנות את החוק שלפיו פועל התאגיד? אפשר לשנות את החוק אז, והתאגיד יצטרך לציית כמובן לחוק החדש, שישונה בהתאמה. אבל הדחייה הזאת, חברות וחברים, היא הדבר עצמו, היא סתימת הפיות עצמה. הרי כל סיפור התאגיד הציבורי הולדתו בחטא, וכל כוונתו היא מלכתחילה סתימת פיות. ובואו נעקוב אחרי זה: בעצם הולדתו בחוק, שמה שהוא עשה, הוא בעצם סגר את רשות השידור. זאת הסיבה שנתניהו הסכים מלכתחילה לחוק שהביא השר גלעד ארדן, שלהערכתי הצנועה האמין באיזו תמימות מוזרה שאכן ראש הממשלה ייתן לו להקים תאגיד של שידור ציבורי עצמאי, נקי, ראוי, שאיננו כפוף, איננו תלוי בפוליטיקאים ויכול לשדר את האמת ככל שאמות המידה העיתונאיות יאפשרו לו. לא ברור לי איך גלעד ארדן, טחו עיניו מראות שנתניהו כראש ממשלה עשה כל מה שביכולתו כדי להתעלל בשידור הציבורי, בשידור הממלכתי שעמד לרשותנו ברשות השידור, ממש ברמה הכי יומיומית: להתקשר – אנשיו התקשרו לעורכות ולעורכים ולעיתונאים ברשות השידור הציבורי וכפו כל הזמן את גרסת ראש הממשלה, שתהיה משודרת באופן כזה, באופן אחר; באופן שבו מינו מנהלות ומנהלים צהובים זה לזה – למה אני אומרת "מנהלות"? איזה "מנהלות", מי תשמע? אין מנהלות ולא מונו מנהלות ברשות השידור – מונו מנהלים שהיו צהובים זה לזה, שווידאו שהם דואגים בעצם לא ליכולת של העיתונאיות והעיתונאים לעשות את עבודתם, אלא לזה שהפוליטיקאים שמינו את המנהלים האלה – ודאגו, אגב, שהמנהלים האלה יהיו כפופים אליהם ותלויים בהם, משום שהם מונו ללא מכרז באופן זמני כך שאפשר לפטר אותם בכל רגע נתון שהם לא מספקים לפוליטיקאי שמינה אותם את הסחורה. את זה עשה נתניהו כראש ממשלה מרגע שהתמנה בשנת 2009, כשצרוב במוחו הזיכרון הקשה של חשיפתה של פרשת בר-און–חברון בקדנציה הראשונה שלו על-ידי עיתונאית בערוץ הראשון. אז החוק סגר רשות ממלכתית, את רשות השידור, שהייתה אמורה להיות זאת שתספק לנו שידור ציבורי עצמאי. הוא סגר אותה פשוט באבחת חקיקה אחת, ובאותה אבחה אותו חוק גם ביטל, גברתי היושבת-ראש, באופן חד-צדדי, התחייבות של המדינה שהייתה חתומה על רפורמה מוסכמת עם העובדות והעובדים. אלפי העובדות והעובדים ברשות השידור – באופן חד-צדדי בוטל ההסכם אתם. ומאז, אגב, בכל הזמן הזה שעבר לא מצאה הממשלה לנכון – וראש הממשלה הזה, שעכשיו מזיל דמעות תנין על גורלם של עובדות ועובדי רשות השידור, כל הזמן הזה הוא לא מצא לנכון למצוא זמן להתפנות לנהל אתם משא-ומתן, לסדר את תנאי הפרישה שלהם, ולחלופין – את התנאים שבהם הם יועסקו בתאגיד החדש כמו שצריך. על זה כאילו קם תאגיד השידור הציבורי. אבל בואו נניח לקטנות האמונה כמוני ונלך דווקא לאלה שהאמינו שהנה-הנה-הנה קמה לנו התשתית לתאגיד שידור ציבורי ראוי, עצמאי. כבר הוא לא יכול להיות עצמאי, משום שאין לו מקור הכנסה עצמאי: אין לו אגרה, הוא תלוי לחלוטין בתקציב שייתן או לא ייתן לו שר האוצר, יושב-ראש הקואליציה, יושב-ראש ועדת כספים, ראש הממשלה. כבר עכשיו הם הרי מדברים על זה שזה עולה יותר מדי ולמה צריך להוציא כל כך הרבה כסף על שידור. אבל נניח, אוקיי, שהם קיבלו את התקציב שלהם ועכשיו יהיה לנו שידור עצמאי. ובכן, גברתי היושבת-ראש, ה-abuse, ההתעללות, ההתעמרות, שעשה ראש הממשלה נתניהו ברשות השידור, אנחנו רואות ורואים אותה קורית בתאגיד השידור הציבורי עוד בטרם עלה לאוויר. ההתערבות במינויים, ההתערבות בתכנים המיועדים, הדחייה שוב ושוב – זאת כבר פעם שנייה שאנחנו דוחות את תאריך העלייה של התאגיד לשידור – ועכשיו גם השינוי בחוק והשינוי המבני, פיטורים, האשמה – האשמה, כמובן במה? בזה שאנחנו, כמו שאמרה שרת התרבות שלנו: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? או כמו שאמר יושב-ראש הקואליציה: אני הסתכלתי בפייסבוק של העיתונאים האלה והם שמאלנים. כלומר, הם לא משקפים את עמדתנו, מדיניותנו, דעתנו וההסתה שלנו. ולכן, כבר עכשיו מה שעושה הממשלה הזאת למי שמיועד להיות תאגיד השידור הציבורי העצמאי הוא פשוט סתימת פיות מפורשת, והדחייה הזו של שבועיים היא חלק מהמהלך הזה של סתימת פיות. זאת בעצם מניעה של עליית התאגיד לשידור. זאת עכשיו דחייה של שבועיים, אבל כמו שכבר אמרתי – ושמעתי היטב את דבריו של יושב-ראש הקואליציה, יושב-ראש הוועדה; כשהוא הציג את הדחייה הזאת הוא אמר: אני מקווה שלא נצטרך דחייה נוספת, אבל חדות וחדי האוזן ביניכן ודאי שמעו שאתמול יושב-ראש ועדת הכנסת יואב קיש כבר אמר: אני מקווה – הוא הציע כבר לדחות את העלייה בחודש, בעצם. אז כרגע ראש המפלגה שלך, חברת הכנסת פלוסקוב, שר האוצר, לא הסכים לזה, אבל אנחנו יודעות ויודעים מה עלול לקרות. הרי תכף לא נספיק להכין את החוק הגדול בזמן, ושוב לא יהיה מנוס מלעשות את הדברים; כמו שאמר אתמול נציג משרד התקשורת – באמת, אני לא האמנתי למשמע אוזני: זה צריך להיעשות בצורה מסודרת. גברתי היושבת-ראש, אני באמת לא יכולה לחשוב על הרבה חקיקות – הממשלה הזאת מאתגרת אותנו בחקיקות שנעשות בצורה לא מסודרת וחקיקות בזק ורשלניות וחפוזות, ולא אחראיות ולא מבושלות עד הסוף ולא מסתכלות על התמונה הגדולה ולא מביאות את הכול בחשבון; ובכל זאת, החקיקה בסוגיית השידור הציבורי היא מהלא-מסודרות והלא-הגיוניות שהיו כאן. ועכשיו יש היתממות שאומרת: בואו נדחה בשביל שזה יהיה בצורה מסודרת. ובכן, איכשהו יש לי תחושה שעוד ירצו שזה שוב יהיה בצורה מסודרת, ושוב יצטרכו לדחות את עליית התאגיד לאוויר. אני אסיים, גברתי היושבת-ראש, ברשותך, באמירה כזאת: אנחנו, חברות וחברי המחנה הציוני, והאופוזיציה בכלל, הגשנו – אף שמדובר בחוק של שני סעיפים בלבד – הסתייגויות רבות, והשגנו מספיק הסתייגויות כדי לאפשר לנו לעמוד כאן על הדוכן ולנמק אותן מספיק זמן ככה שנגיע בעצם ל-30 באפריל ובעצם ייכנס כבר לתוקף חוק תאגיד השידור הציבורי והוא יצטרך פשוט לעלות לאוויר, מה שייתר את החקיקה הזו, שאמורה לדחות את עלייתו לאוויר. זה כלי פרלמנטרי שעומד לרשותנו, זה דבר שאנחנו אמורות ואמורים להיות מסוגלים לעשות. אם אנחנו מסוגלות לעמוד פה עכשיו יומיים וחצי עד שתיכנס שבת, לדבר באופן שבאמת יגרום לזה שהחוק פשוט ייכנס לתוקף, זה כלי שעומד לרשותנו. הקואליציה בחרה להפעיל כלי שעומד לרשותה, סעיף 98 בתקנון, שהוא בבחינת נשק יום-הדין, שבא ואומר: אנחנו עכשיו מעבירים החלטה שבעצם מבטלת את התקנון וקובעת שמה שיש לכם לדבר זה מעכשיו עד 22:00, וב-23:00 יתקיימו פה הצבעות. ואז, כמו שאת יודעת, גברתי היושבת-ראש, יש משמעת קואליציונית מחייבת לכל דבר ועניין, ולא משנה מהו העניין, גם אם הוא עניין לא ראוי ושערורייתי כמו מניעת עלייתו לאוויר של תאגיד השידור הציבורי; במשמעת הקואליציונית הזאת כנראה יעבור החוק הזה ותעבור הדחייה, ובעוד שבוע או שבועיים או כמה שתמצא לנכון הממשלה – והכנסת והקואליציה שמצייתת, רוקדת לפי חלילו של ראש הממשלה בעניין הזה – היא תביא את החוק הגדול, שמעוות מחדש, ולא יאפשר לשידור ציבורי עצמאי אמיתי להתקיים במדינת ישראל. היו"ר טלי פלוסקוב: נא לסיים, בבקשה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): ולכן, חברות וחברים – גם בקואליציה, שאינם כאן כרגע – אני מפצירה בכן לשקול לא לתמוך בחוק הזה. תודה רבה. טלי פלוסקוב (כולנו): תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. אכן, אני רוצה לציין כי ההצבעות בקריאה השנייה יחלו לא לפני השעה 23:00. בבקשה, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. גם לרשותך עד עשר דקות. ואחרייך, אחריה – חברת הכנסת קארין אלהרר, ואני עדיין לא רואה אותה באולם. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשותך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חברי חברי הכנסת, לפני שעליתי לדוכן הנואמים, תהיתי על מה אני אדבר הפעם כשאני מדברת בנושא התאגיד. ניסיתי, חברת הכנסת מיכאלי, לנסות לספור את מספר הנאומים שלי בנושא התאגיד – במליאה, לא בוועדות. נכשלנו, הם רבים מספור. בשנתיים האחרונות אנחנו עוסקים בנושא התאגיד באופן שיטתי. צריך לומר שוועדת הכלכלה בראשות איתן כבל, שנושא התקשורת, מטבע הדברים הוא תחת סמכותה, עסקה וליוותה את התאגיד באמת עקב בצד אגודל בתהליך ההקמה. תהליך ההקמה – התלוו אליו הרבה ספקות. הכנסת עשתה עבודה, אני אקרא לזה – לפחות ברמה הפרלמנטרית והחוקתית היא עשתה עבודה טובה. אבל להקים תאגיד כזה, שזה באמת דבר שלעתים נדירות עושים אותו במדינה מאפס, זה תהליך מאוד מאוד מורכב. וצריך להגיד משהו – זה העניין, זה לא באמת מאפס: על עיי החורבות של רשות השידור, במידה מסוימת, הוקם התאגיד. דיברנו אתמול, יש כאן חברי כנסת שהיו שותפים לדיונים האלה בנושא הרפורמה. יש משהו מאוד מאוד מכאיב בעובדה שהעובדים של רשות השידור, לפחות חלק לא מבוטל מהם נזרק הביתה; עובדי התאגיד מהצד השני הופכים למרמס על-ידי הממשלה באופן שיטתי ויומיומי, בעצם בסגנון של רדיפה מקארתיסטית. אני לא יודעת, מקארתי לא מרחף פה מספיק בחלל האוויר בהקשר הזה, ובעיני זה חסר, השרה לנדבר, כי צריך להגיד את האמת, כי יש בזה משהו מקארתיסטי. זה לא שאומרים: אתם לא עושים עבודה טובה; זה לא שאומרים: אתם לא יודעים לעשות תקשורת. מחפשים אותם. אין דרך אחרת. אז מצד אחד, יש לנו עיי החורבות של אנשים שחלק גדול מהם אנשים טובים ומצוינים ברשות השידור; מהצד השני, הרדיפה חסרת הפשר, פשוט בלתי מובנת, של עובדי התאגיד, אנשים שגם אותם עכשיו רוצים להעיף הביתה בבעיטה. ואנחנו צריכים באמצע, איכשהו, מצד אחד לנסות לסייע – סליחה, חבר הכנסת טרכטנברג, אבל אני שומעת את השיחה שלך עד לפה, פשוט, תודה רבה. מצד אחד, ליווינו את הקמת התאגיד באמת בניסיון לראות איך מקימים שידור ציבורי מחדש במדינת ישראל. באתי באין-ספור טענות לראשי התאגיד, כולל אתמול, על האופן שבו קלטו את עובדי רשות השידור, על כך שהם לא היו מתואמים מספיק עם רשות השידור בדברים מהותיים בעיני – כמו למשל הארכיון של רשות השידור; כמו, את יודעת, 15 או 16 זוגות נשואים, שאף אחד מהם לא התקבל לעבודה בתאגיד, עניין בלתי סביר בעליל בעיני. העובדה שלא היה אפשר בשנה החולפת לעשות פרישה מרצון ברשות השידור, כי ראש הממשלה שם את הרגל בדלת ולא היה אפשר לעשות פרישה מרצון. אז יש לנו עובדים ברשות השידור שבאמת לא יודעים מה יעלה בגורלם; יותר נכון, אני, לצערי, חוששת שאני יודעת מה הולך לעלות בגורלם, ואמרתי להם את זה אתמול בכאב לב מאוד מאוד מאוד מאוד גדול. אמרתי להם: אל תשישו אלי הדחייה המטופשת הזו, זה לא יעזור לכם בשום דבר. אתם פתאום נהייתם עובד המחמד של ראש הממשלה. פתאום הוא נהיה ראש וראשון לדאגה לעובדים. חברת הכנסת יחימוביץ יושבת כאן, ויש לי תחושה שהיא ואני נסכים על כך שהוא לא ראש וראשון להגנה על העובדים. אבל פתאום עובדי רשות השידור נהיו הדבר שרק בו הוא עוסק. ואני אומרת לו: אם באמת רציתם לעסוק בהם בשנתיים האחרונות – את יודעת, חברת הכנסת יחימוביץ, היו אין-סוף דברים שהיה אפשר לעשות כדי לעזור להם, מלטפל בעובדות המסכנות, באמת, שעבדו 24 שנים לא תחת הסכם קיבוצי, אלא, בתקשורת קוראים לזה בצורה יוקרתית "פרילנס" – פרילנס זה מגניב, זה מדליק, זה נהדר, אז הן עבדו 24 שנים כפרילנס, ובשש השנים האחרונות הן פתאום בהסכם הקיבוצי. אז על כמה עומדת הפנסיה שלהן? אתמול דיווחה לי אחת מהן – היא עלתה: מ-300 שקל ל-550 שקל בחודש. במקום לטפל בעובדים האלה, שלא חסרים מהם, אז אנחנו פתאום רואים איך לאלה משקרים ואת אלה רומסים. ומה עושים הכי טוב? נעזרים האחד בשני כדי לכסח אחד את השני. אני ראיתי פה בשנתיים האחרונות איך עובדי הרדיו, שמצבם מלכתחילה, על פניו, היה יותר טוב, כי הוודאות המקצועית שלהם – הם הגיעו לוודאות תעסוקתית יותר בקלות מאשר עובדי הטלוויזיה. ראיתי איך את עובדי הרדיו משסים בעובדי הטלוויזיה; את עובדי הטלוויזיה משסים בעובדי הרדיו; לימים את עובדי התאגיד – בעובדי רשות השידור; את עובדי רשות השידור – בעובדי התאגיד, במקום שכולם יעמדו ויפגינו ביחד. זה לא מה שברח לראש הממשלה ב"צוק איתן", זה לא התאגיד שברח לו – זו החמלה שברחה לו ב"צוק איתן"; זו האכפתיות שברחה לו ב"צוק איתן"; זו הדאגה שברחה לו ב"צוק איתן", ועובדה שהוא נכשל בהבאת רפורמה ברשות השידור, שהיא הייתה הפתרון האמיתי הכי הגיוני. אבל הקימו תאגיד, הקימו תאגיד. אז מה עכשיו? מה נעשה? נסתכל על כל העובדים האלה המצוינים שהובאו לתאגיד – ואני שומעת את עובדי רשות השידור, שרבים מהם, באמת, אני כל הזמן אומרת, הם באמת נוגעים ללב; אני אומרת לכם, אני מרגישה באמת כמו בתוך מלחציים, ברמה הרגשית, בין אלה לבין אלה. אומר רפי: אני עובד מ-1989 ברשות השידור, מה אני אמור לעשות? אני מפרנס תשע נפשות, מה אני אמור לעשות? ואין לי תשובות, כי התשובות לא נמצאות אצלנו. יכולים בקואליציה להאשים אותנו כמה שרוצים – אתמול אמר לי חבר הכנסת דוד ביטן, יו"ר הקואליציה: אתם לא עוזרים לנו לסגור את התאגיד. אני אחזור על המשפט, כי לא בטוח שאתם קולטים את גודל האבסורד שנשמע בו. יואל חסון, אתה לא עוזר לסגור את התאגיד, אתה מבין? זאת אומרת, זו האחריות שלנו. אני לא עוזרת לך לסגור את התאגיד. יואל חסון (המחנה הציוני): זה פשע קטן שלי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): בכל פעם שהיה צריך לדחות את פתיחת התאגיד, אנחנו התגייסנו, כי חשבנו שצריך לפתור את הבעיה עניינית. אנחנו נלחמנו בדברים שחשבנו שהתאגיד טועה בהם, כמו למשל שידור ממודיעין ולא מירושלים, קליטה של יותר עובדים מרשות השידור – דבר שבעיני היה צריך לקרות ממילא, וגם עכשיו, סביב ההסכם האחרון היה צריך ממילא לקרות; היו צריכים לקלוט יותר עובדים מרשות השידור. זה לא 1,000 עובדים שהולכים הביתה, גם את זה צריך להבין. חלק גדול מהעובדים נקלט בתאגיד. מובן שעובדי רשות השידור אומרים: למה שעובדי התאגיד לא ייקלטו אצלנו? אני מבינה אותם. למה? כי כל הזמן מסובבים אותם בכחש, כל הזמן מורחים אותם, דורסים את אלה, מורחים את אלה. איזה פתרון אדיר יש לנו, במקום באמת ליצור שידור ציבורי שבו משלבים בין רשות השידור לבין עובדי התאגיד, ולא מורחים ולא מוחקים ולא רומסים, לא את אלה ולא את אלה. למה? למה? כן, זאת השתקה, זה מקארתיזם, זו היסטריה, זה פחד, זה פניקה. כל הדברים האלה הם ראש הממשלה. לא יעזור שום דבר. אני שמעתי אתמול את מנכ"ל משרד התקשורת בוועדה המשותפת, והקשבתי לו רוב קשב, מסביר לנו על הממשל התאגידי של התאגיד החדש. אמרתי לעצמי: לא, באמת, יצירתיות כזו – אני מגיעה מהמגזר העסקי, ואני אמרתי לעצמי: אם היו מביאים לי סיפור כזה, מין מתווה כזה, אני הייתי אומרת: חברים, בואו, תלכו, קחו חופש, קחו weekend, קחו שבוע, תלכו, תחזרו אלי מחדש, תסרטטו – תשבו על לוח הסרטוט ותסרטטו מחדש את התמונה הזאת, כי תמונה אבסורדית מזאת אני לא שמעתי. אתם יודעים – הנה, השרה לנדבר, את לא תאמיני: הרדיו בערבית, החדשות בערבית – הרי אנחנו עוד לא יודעים, אף אחד מאתנו, או לפחות רובנו, לא ראינו את החוק החדש. חטיבת החדשות הרי אמורה להיות מפוצלת מהתאגיד, ואנחנו אמורים לקבל תאגיד דו-ראשי. מישהו אמר לי אתמול – זה אדיר – זה כאילו יפרקו את העיר בת-ים לבת וים; בת תטפל ברווחה וחינוך, ים תטפל בביטחון אישי וחופים. לא יודעת, כאילו המצאה כזו, משהו משוגע לחלוטין. אבל את יודעת שבתאגיד החדשות הרדיו כולו יהיה שם, למעט הרדיו בערבית. ושאלתי גם מה עם רדיו רק"ע ומורשת, לא ברור לי איפה הוא – איפה הוא? הוא חדשות, הוא לא חדשות? לא, בתאגיד, שם בינתיים, לפחות נכון לעכשיו, לא עורפים ראשים, כי תאגיד החדשות – אנחנו יודעים שהוא חוק פרסונלי לחלוטין, שנועד למחוק איש שאני לא אזכיר את שמו מחמת זה שמעצם זה שאני מזכירה את שמו יבולע לו, יזיקו לו, כי אני הזכרתי את שמו ואני חברת אופוזיציה הרי, אז האינטרס שלי הוא שתאגיד השידור רק יעבוד בלהפיל את ראש הממשלה – איזה שטויות, הבל ורעות רוח. אבל אני לא מצליחה להבין את החלוקה הזאת בתאגיד, ותאמינו לי, גם מנכ"ל משרד התקשורת, שאתמול היה צריך להסביר את זה באותות ובמופתים, לא יכול היה להסביר את זה, כי האמת היא שהוא לא קיבל את ההחלטה. הוא קיבל: אני רוצה שהאיש הזה לא יהיה פה, עכשיו תדאג לזה, תסדר את זה. ואז באים והולכים ויוצרים מתווה, ומשנים אותו. אני פניתי ליועץ המשפטי לממשלה מייד אחרי שדבר המתווה פורסם, ודרשתי ממנו להסיר את ידו מטיפול בנושא. או שיפסול את עצמו או שיפסול את המתווה, כי לא יעלה על הדעת שיש כל כך הרבה ניגודי עניינים. איך זה יכול להיות בכלל שנתניהו עדיין מטפל בתיק התקשורת? מישהו יכול להסביר לי את זה? מישהו יכול להסביר לי את זה? נתן לו הוראה מפורשת, היועץ המשפטי לממשלה, לא לגעת יותר בתיק התקשורת. מרגע שהוא אמר לו לא לגעת יותר בתיק התקשורת, שם נגמר הסיפור. אין דבר אחר שהכנסת הזאת מתעסקת בזמן פגרה, דקה לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, אין דבר אחר שהכנסת מתעסקת בו – – היו"ר טלי פלוסקוב: נא לסכם. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני מייד מסכמת. – – מלבד תאגיד התקשורת. תאגיד השידור הציבורי. אז אני רוצה להגיד לכם כאן ועכשיו, אתם לא תעשו את העובדים למרמס, אנחנו לא ניתן לזה לקרות, אנחנו לא נדבר על זה בעוד שבועיים בחוק העיקרי, אנחנו נדבר על זה עכשיו. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אתם לא יכולים לבזות ככה את הכנסת, ואתם לא יכולים ככה לבזות את אזרחי ישראל, ערב יום הזיכרון הממלכתי וערב יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה גברתי, לרשותך עד 20 דקות. קארין אלהרר (יש עתיד): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. גברתי השרה, חברי, חברותי, חברי הכנסת, אני מרגישה דז'ה-וו, כי זו לא הפעם הראשונה שמביאים תיקונים ושינויים ודחיות. חוק התאגיד נחקק ב-2014. אפשר להתווכח אם הוא היה נכון או לא נכון, אבל מרגע שיש חוק, היינו מצפים שיעשו הכול כדי להפעיל אותו. אבל לחוק הזה, בואו נודה, לא היה יום אחד של חסד. ומתי באמת היה המפץ הגדול? כשאמרה מי משרות הממשלה: מה שווה התאגיד אם לא נשלוט בו? דרך אגב, הצעתי כהסתייגות שזה יהיה שם החוק: צריך לשלוט. אמר ראש הממשלה: משילות. אני אעשה לכם ספוילר – זה לא ייגמר כאן; לא ייגמר לא בדחייה, לא בתזכיר, לא במתווה החדש. כי ממשיכים להסתכל בפייסבוק של כתבים, של עיתונאים, של עורכים, והם בודקים מי יכול לקיים תחקירים מפנקים. הם לא רוצים שידור ציבורי, הם רוצים שידור ממשלתי. שופר. אתמול שאלתי את מנכ"ל משרד התקשורת – היו עדים – לפחות ארבע פעמים: למה צריך את כל הדבר הזה? כי אני אגיד לכם את האמת, חשבתי בלבי, אולי ראש הממשלה חשב לעצמו שהוא עשה טעות והוא רוצה לתקן. אולי הוא באמת חשב: עשינו עוול לעובדים. הוא אמר: אני רוצה לשקם את רשות השידור – כאן, מעל הפודיום הזה. וכשאני מסתכלת על התוצאה של המתווה, זה לא באמת משקם את רשות השידור; זה לא באמת מביא עוד עובדים. זה לעשות מאותו דבר, רק בדרך הכי עקומה שיש. אין דרך יותר עקומה. שאלתי את המנכ"ל: מה הבעיה? בוא תגיד לנו באמת מה הבעיה. ברוך שי, המנהל של חברת החדשות – כי זה הוא שהולך הביתה – זו הבעיה? אולי פשוט תודיעו על החלפתו ותשאירו את זה as is? לא, אי-אפשר. אני לא מדברת על המיליונים שמתבזבזים. אני לא מדברת על זמן ממשלה, כאילו אין בעיות – אין ניצולי שואה, אין בעיות חברתיות. הכול טוב. והדחייה שהתבקשה אתמול, מתבקשת היום, להעביר בחוק, היא עד 15 במאי. אבל יש לי הרגשה – חברת הכנסת יחימוביץ, אולי את יודעת – שמתבשל דיל לעוד ארכה. כי שמעתי אתמול כל מיני רחשי רקע: בואו תעבירו את זה עכשיו ונדבר אחר כך על עוד ארכה. יש פה משהו שאנחנו לא יודעים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אחרי הבחירות להסתדרות. חד-משמעית. קארין אלהרר (יש עתיד): מאוד מעניין הסיפור הזה. מאוד מעניין. תגידו, הממשלה באמת ירדה מהפסים? באמת? הייתם צריכים לראות את השיסוי של עובדים בעובדים – עובדי הרשות כנגד עובדי התאגיד; עובדי התאגיד כנגד עובדי הרשות. זה חלק מהמשילות – נמשול בהם, נפריד ביניהם. למה? למה? אני באמת – מאוכזבת זו לא המילה, כי מאוכזבת אני מזמן. אני פשוט לא מבינה. אתם יודעים, כשביטלו כל מיני חוקים אחרים של הממשלה הקודמת, אמרתי: נו, טוב, זה פוליטי. מה פוליטי פה? זה רק עניין אישי. אז אולי צריך להציע שלא משנה איזה גוף זה יהיה, שיהיו x כתבות מפרגנות לממשלה, ונגמור עם זה. זה העניין? זה הסיפור? כמה זמן עוד נלך עם זה? כמה תיקונים עוד יגיעו? כמה ועדות עוד יוקמו? כמה אנשים יעזבו מקומות עבודה, יגיעו למקום החדש ויגידו להם: שומעים? טעינו. אתמול מנהל החדשות ברדיו אמר דבר שבאמת, אי-אפשר שלא לבכות. הוא אמר: אני באתי כי אתם חוקקתם. אני באתי כי ידעתי שהמדינה מאחור. איפה המדינה? כל הזמן אני שומעת מהקואליציה: הכנסת היא הריבון. לא בעניין הזה. הריבון הוא ראש הממשלה. הוא רוצה תאגיד – יהיה תאגיד; הוא לא רוצה תאגיד – לא יהיה תאגיד. הוא הריבון. ואנחנו כולנו כאן באיזו הצגה שלא ברור למה אנחנו מסכימים להיות שותפים לה. אני אומרת שאנחנו כנראה נתראה בעוד כמה שבועות, בעוד כמה חודשים, ועוד פעם נדבר על דחייה, ועוד פעם נדבר על מתווה, סתם כי למישהו לא נראים טוב בעין, כנראה, אלדד קובלנץ, גיל עומר, ברוך שי. לא כי באמת הקואליציה אומרת: נעזור לעובדים. כי היא יכולה לעזור לעובדים במתווה הקיים, אין שום בעיה – ואמרו את זה יושב-ראש התאגיד והמנכ"ל – להכניס עוד עובדים למתווה הקיים. שום בעיה. הם יודעים לעשות את זה, והם מוכנים לעשות את זה. אבל נודה על האמת, אפילו בינינו – ממשלת ישראל לא רוצה לעשות את זה. העובדים מעניינים אותה כקליפת השום. מעניין אותה היא עצמה; מעניין אותה איך היא תיראה. אז אני אגיד לכם איך היא נראית בעיני: רע מאוד. זה תפקוד מחפיר. בשבוע שעבר היה דיון בדוח "צוק איתן". הגיע ראש הממשלה. שאלתי אותו: איך קורה שהמלצות ועדת עמידרור אצלו על השולחן מדצמבר והן עדיין לא הגיעו לקבינט ועדיין לא הוחלט לגביהן – מאמצים או לא מאמצים? מה הוא ענה לי? נכון, זה לא הגיע, אבל היינו עסוקים בדברים אחרים. מפאת כבודן של המשפחות השכולות לא שאלתי אותו: מעניין, אדוני ראש הממשלה, כשרצית להיות עסוק בעניין התאגיד, במשך שלושה ימים קיימת חמש פגישות עם שר האוצר. אפילו היה איזה משבר קואליציוני מדומה. למה על החיים של החיילים לא? למה על עבודת הקבינט לא? תאגיד יותר מעניין, בתאגיד יש תקשורת. אז אני קוראת מכאן לממשלה: תסירו את ידיכם מהתאגיד. תוסיפו עוד עובדים מהרשות ותגמרו עם זה. מספיק ודי. יש לכנסת הרבה מה להתעסק בו, לא רק בענייני התאגיד. מה שהכי עצוב הוא שרוב אזרחי המדינה בכלל לא מבינים על מה המהומה. לא יודעת, אולי ראש הממשלה בנימין נתניהו מבין. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. לרשותך, חבר הכנסת עודה, עד עשר דקות. איימן עודה (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, היום האסירים הפוליטיים הפלסטינים נכנסים ליום השמיני של שביתת הרעב שלהם. פה, במדינה, רוב הפוליטיקאים תקפו אותם. לא דיברו על עצם הדרישות שלהם אלא תקפו אותם פוליטית. חשוב לי לומר לכם ש-800,000 פלסטינים נכנסו לבתי-הכלא במדינת ישראל. 800,000 פלסטינים. כלומר, אחד לשלושה פלסטינים נכנס לבתי-הכלא. מי שמאשים את האסירים הפוליטיים הפלסטינים שהם טרוריסטים בעצם מאשים עם שלם שהוא טרוריסט, כי זה אחד לשלושה. האמת היא שהעם הפלסטיני נאבק למען שחרורו מהכיבוש הארור. לעם הפלסטיני יש תודעה לאומית עצומה, חזקה מאוד. הוא לא ירפה ממאבקו הצודק נגד הכיבוש עד להקמת מדינתו בגבולות 67', לצד מדינת ישראל. אני לא יודע אם אחד מכם קרא באמת את הדרישות של האסירים הפוליטיים. מה הם מבקשים? שתי הבקשות העיקריות הן ביקורים, ביקורי משפחה והשימוש בטלפון ציבורי בתוך בית-הכלא. מה הם מבקשים? שיהיה טלפון ציבורי, ויכול לעמוד שם שוטר ליד הבן-אדם שמדבר. הבן-אדם שמדבר בטלפון ידבר רק פעם בשבועיים, וידבר אך ורק אל מספר טלפון אחד ויחיד. כלומר, רק למספר אחד הוא יכול לדבר כל הזמן, כלומר לבית שלו. והם מסכימים שיעמוד שוטר לידם ויקשיב לכל מילה ומילה. זה הסיפור הגדול של הטלפונים. מהו הסיפור של ביקורי המשפחה? הם מבקשים שהמשפחה תבקר אצלם פעמיים בחודש ולא פחות, דרך "הצלב האדום". עכשיו אני מנסה לעשות השוואה בינם לבין אסירים ביטחוניים יהודים, ולא רק רוצחי משפחת דוואבשה או מוחמד אבו ח'דיר או למשל עמי פופר. לא. השוואה בינם לבין רוצח ראש ממשלת ישראל, יגאל עמיר: הוא יכול להתחתן, להתייחד עם האישה, הוא יכול להיות בקשר מתמיד, יומי, עם המשפחה. אני חושב שכל בן-אדם הוגן יכול להבין שיש פה עוול נורא, אבל זה רק חלק מהעוול הגדול, שהוא עצם היות בתי-סוהר של הכיבוש, וחלק מהעוול הגדול מכולם, וזה הכיבוש עצמו. לכן יש להיענות לדרישות הצודקות של האסירים הפוליטיים הפלסטינים. עוד סוגיה, שהיא גם קשורה לאסירים הפוליטיים, היא הקרן הלאומית הפלסטינית, ששר הביטחון אביגדור ליברמן תוקף אותה כבר חודש בטענה שהיא מעבירה כסף למשפחות של האסירים הפוליטיים. אז תגידו לי, בבקשה, פה במדינת ישראל אין ביטוח לאומי? אין ביטוח לאומי למשפחת יגאל עמיר, למשפחת עמי פופר, למשפחות רוצחי משפחת דוואבשה, מוחמד אבו ח'דיר? מה גם שהם מממשים בעיקר את העם הנכבש; פה במדינת ישראל בעצם אלו הן הפנים המכוערות של הכיבוש. אבל גם לגופו של עניין, קונקרטית, בראש ממש קטן: למה כן להעביר ביטוח לאומי למשפחות של רוצחי פלסטינים או של רוצח ראש הממשלה, אבל אנשים שנאבקים למען שחרור מולדתם, אסור להעביר למשפחות שלהם כסף? שלא יהיה ספק פה, אני מתנגד – כלל וכלל – לפגיעה באזרחים. חד וחלק. ואני חושב שמאבק מוסרי מחייב גם דרכים מוסריות. פגיעה באזרחים שאין עוול בכפם היא דרך לא מוסרית. אחת הבעיות עם הצביעות פה היא שלפגוע באזרחים או ילדים בעזה זה מקובל, אבל באזרחים ישראלים, ודאי שלא. אני חושב שצריך להוציא את כל האזרחים הפלסטינים והישראלים ממעגל האלימות והאימה והמלחמה. חברי, לגבי כל הסיפור של התאגיד, אני רואה אותו בצורה יותר רחבה. אני רואה אותו חלק מהפגיעה במרחב הדמוקרטי כולו. גם חלק מהאובססיה של ראש הממשלה כלפי כלי התקשורת בכלל, אבל לא רק. זה גם מה שקרה אתמול בעקבות הפגישה בין שר החוץ הגרמני לבין נציגי "שוברים שתיקה" ו"בצלם"; זה גם חלק מהפגיעה בבית-המשפט; זה חלק מפגיעה כוללת במרחב הדמוקרטי כולו. לכן אנחנו נצביע נגד הצעת הממשלה בנושא. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת איימן עודה. הדובר הבא, חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי, אם יגיע. בכל אופן, לרשותך, חבר הכנסת גילאון, עד עשר דקות. אילן גילאון (מרצ): שלום, גברתי, אדוני שר הדתות, חברי חברי הכנסת. יש סרט, אינני זוכר של איזה במאי, שנקרא "לכשכש בכלב". אני חושב שהחיזיון הזה שאנחנו נתונים בו היום זה כלב קטן לעומת – "לכשכש בכלב" זה כלב קטן לעומת המציאות הכל-כך ביזארית, המבזה, שבה קבוצת אנשים חוטפת בעצם מדינה, כאשר אזרחיה של המדינה הזאת הם בני-ערובה למאווייהם הפרטיים והאישיים והאגואיסטיים והמגלומניים של האנשים הללו. זה פשוט מחפיר. את יודעת, גברתי? אני חושב שאין בזה כבוד, אפילו, לנו כחברי כנסת, כפוליטיקאים, כנבחרים, שבאו להיות שליחי ציבור בשם העם, לשמש בתפאורה הטפלה הזאת שמתרחשת היום. ברפובליקת הבננות האחרונה, גברתי, אדם שהיה מייצר נזק ב-1.2 מיליארד שקל מתוך גחמה, כאילו, בא ולקח את הסכום הזה אשכרה בשטרות – ולהדליק לעצמו את הסיגר שלו; שהיה מאמלל כל כך הרבה אנשים פעם אחרי פעם, פעם ברשות השידור – חבר הכנסת עודה, לי יש הפרעות קשב וריכוז, ואני שמעתי שיש פה נגישות לאנשים עם מוגבלות, אז אני מבקש. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אני אוהב אותך. אילן גילאון (מרצ): גם אני אותך, מאוד, אבל פשוט חשוב לי מאוד שתקשיב. הרעיון הנואל הזה, שבו אתה עושה שימוש אינסטרומנטלי בכל מה שזז רק כדי לשפר את מעמדך – ואני אתמול אמרתי לראש הממשלה, וגם הצעתי לו עצה, השאתי לו עצה, שכנראה הבעיה שלו מגיעה הרבה יותר רחוק ממה שפרשנים פוליטיים יכולים לתת לה פרשנות. אם לכאלה תהומות אנחנו יכולים להגיע בהתנהלות של מדינת ישראל, זה כמעט מזכיר לי אנשים שכדי לייצר יצירה הם שרפו ערים שלמות. פשוט כך. זו רמת המגלומניה ששולטת כאן. כי תראי, גברתי: לפני החלוקה לשמאל ולימין ולדתיים וחילונים וערבים ויהודים, יש חלוקה הרבה יותר בסיסית, וזה מהו האופן שבו אתה מסתכל על בני-האדם סביבך; האם הם מטרות עבורך או אמצעים עבורך. מעולם לא הגענו לרמת ציניות כזאת. בהתחלה אמר ראש הממשלה שרשות השידור היא "חמאס", ונתן יד לפרק אותה, יחד עם עוד כמה גיבורי תהילה שאני לא שומע עליהם ולא רואה אותם כאן, שחסכו לנו, לכל משפחה, שקל ביום, ורמסו שידור ציבורי שלם והרסו את חייהן של 2,000 משפחות. איפה הם? חבר הכנסת יאיר לפיד, שדיבר על קבורת החמור של רשות השידור; גלעד ארדן, שהיה חייב לרוץ מהר לספר לחבר'ה איך הוא חסך לנו את אגרת השידור. אני לא רואה את כל האנשים האלה כאן. והנה היום, אחרי שהוא אמר שרשות השידור היא "חמאס" וצריך לפרק אותה, הוא אומר שהתאגיד זה שמאלנים בטלנים וצריך לפרק אותו. ומה יהיה הפירוק הבא? ולמי זה מועיל? ופתאום ראש הממשלה הפך לגיבור מעמד הפועלים. א"ד בנימין גורדון מגן על העובדים ברשות השידור. הרי זו אחיזת עיניים, גברתי. זה כחש וגבבה. זה איננו נכון, כי את ראש הממשלה הזה לא מעניין אף אחד זולתו ומהו האופן שבו הוא יקבל את הפריים במסך. עבור זה הוא מסוגל לשרוף את הכול. לכן, במצב החולה, החולני הזה, אני מודה, גברתי, שאני בעצמי אינני יודע איפה אני נמצא. אבל אני – זה לא חשוב. האנשים האלה, הגריפ הזה, המאפרת הזאת, הצלם הזה, העורך הזה, שהוא ברשות השידור, או אותם חדשים שלקחו בהסכמים של עובדי קבלן וצירפו אותם אל רשימת הקורבנות של רשות השידור – איפה הם עומדים 15 ימים לפני שהחוק החדש צריך ללכת ולעכב את הפתיחה – מה שהיה צריך לקרות בעוד ארבעה ימים? חוסר הוודאות הזה לא גובל באיוולת וברוע, הוא גובל בסדיזם גברתי, חוסר הוודאות הזה. עכשיו, השאלה הבסיסית היא, בסופו של דבר, ערכית; לא איך אנחנו קוראים, לא אם אנחנו חברתיים, חברותיים או חברתנים, זה ממש לא משנה. השאלה הבסיסית היא מהו הערסל ומהי רשת הנפילה של כל אדם ואדם בתוך חברה, משום שכל אחד מאתנו יכול להימצא בדיוק בתוך המקום הזה. לכן, העיקרון שצריך לעבוד כאן – זו לא חקיקה של חוק שמנתב את הזמנים; זה העיקרון של אחריות, שבו העיקרון של "שברת – שילמת" חייב להתקיים. במציאות הזאת צריך לקחת את כל אנשי רשות השידור שעדיין נשארו בתוכה, ואת כל אנשי התאגיד – לא אלה שבאו להתעלל באחרים, כמו שלא ברשות השידור אלה שעשו את כל העוולות צריכים להישאר, ונדמה לי שכולם כבר אינם שם – וללכת, גברתי, לפְריז, למציאות של מורטוריום שלם. תקראו לזה איך שאתם רוצים: רשות השידור, תאגיד רשות השידור, תאגיד רשות השידור החדש, השם איננו משנה. השידור הציבורי משנה, וגורלם של האנשים הללו הוא שמשנה. "שברת – שילמת" הוא עיקרון שאף פעם לא מתקיים כאן, כי לאנשים אין אחריות, כי ראש הממשלה, שהוא ראש ממשלה, איננו מבין שהוא ראש הממשלה. זה תמיד מזכיר לי את הסיפור על אותו אחד שאמר לאימא שלו: אימא, אני שונא ללכת לבית-ספר, כי אני שונא את התלמידים ואני שונא את המורים. אימא שלו אמרה לו: אבל אתה חייב ללכת לבית-הספר, כי אתה מנהל בית-הספר. אתה מנהל בית-הספר, אדוני, ואתה עוסק בקש וגבבה, בזוטות, באזוטריה, בקוסמטיקה. תראה מה מעסיק אותך. תסתכלי כמה – "שוברים שתיקה", ואני באמת פה לא יכול אלא לשלוח ליולי נובק זר פרחים. אני חושב שמגיע פרס נובל למנכ"לית "שוברים שתיקה". מה שמחרפן את ראש הממשלה, מטריף את ראש הממשלה, זו אותה קבוצה שאני אומר לך שהיא קבוצה פטריוטית במדינת ישראל, והיא מחרפנת אותו. הוא מסוגל ללכת ולחרב מערכת יחסים עם מדינות אחרות. זאת האחריות שישנה כאן. זה נקרא לכשכש בכלב. זה נקרא לנסות לענג את עצמך במדינה שלך. זה הדבר הכי פרוורטי שאני יכול לחשוב עליו. עוד לא ראיתי דוגמה כזאת לראשות ממשלה. היה אפשר לכנס את הכנסת על נושא התוכנית החדשה, שאני בהחלט מברך עליה, של שר האוצר, "משפחה נטו". בוודאי, זה חשוב מאוד. זה לא צריך להיות בניגוד לעניין, לאינטרס של חלוקה אחרת של העושר הלאומי, לגבי הנכים והמוגבלים במדינת ישראל. וזה לא סיפור של הנכים והמוגבלים; זה סיפור של חלוקה אחרת של העושר הלאומי, זה סיפור על איפה יעבור קו העוני במדינת ישראל, שהיום הוא נמצא על 3,130 שקלים. אולי לא יהיו פחות עניים, אבל העניים יהיו קצת יותר עשירים. אולי מפלס החרדה שלהם יוכל קצת לרדת. אולי אנשים, מגיע להם, בכל אופן, כאזרחים בתוך המדינה הזאת, בתוך האמנה הזאת, להגיע למחוז חפצם מכובדים ועצמאים, גברתי, בתוך החיים האלה, שהם כנראה חד-פעמיים בעולם הזה – אני לא סגור לגבי מה קורה בעולם הבא, העולם הזה יש אחד. אנשים, לא על כל דבר שהוא מובן מאליו צריכים ללכת ולהיאבק. קצת יותר הגינות בחלוקה וקצת פחות גרידיות וקצת פחות חמדנות היו מאפשרות גם לאחרים להיות בטוחים שלא יהיה להם קר מדי בחורף וחם מדי בקיץ ושיש להם במקרר מספיק כדי להיות מכובדים. זהו סף תחתון שהמדינה הזאת יכולה לאפשר לעצמה, ויש לה את האמצעים האלה, עוד לפני שנחתמה עסקת "אינטל". היו לה. השאלה היא מהי החלוקה שאנחנו, כאנשים פוליטיים, רוצים לעשות; מהי ההסתכלות האוניברסלית שלנו לגבי רף הנפילה של כל אחד ואחד מאתנו. הבעיה במדינת ישראל – זאת שאותי חינכו שהיא אור לגויים, פנס לגויים וכל התאורה לגויים – היא שאדם במדינת ישראל, בסוף נפילתו, אזרח, יודע שהוא ייפול לבד, לבדו. לא למדינה כזאת פיללנו. אני בדיוק בא כרגע מפגישה עם אנשים צעירים ממכינה במעגן-מיכאל, ואני מתמלא אופטימיות רק מדבר אחד: שהם יעשו את תנועת התיקון; שהם יתקנו מדינה שהתקלקלה במשך מאה שנים והתעקמה כך והגיעה לשיאה ולצורה הכי מוגזמת ומובהקת של מגלומניה, אגואיזם ואינסטרומנטליות, כפי שהיא נמצאת היום, והיא מתבטאת בדמותו של ראש הממשלה ומלחכי פנכתו וחבר מרעיו; אדם, גברתי, שאיננו יודע להגיד מילה אחת אמת מבלי להסמיק. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. לרשותך, אדוני, עד 25 דקות. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים, אם יגיע לאולם. מיקי לוי (יש עתיד): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, האם זו שעת חירום? האם קרה משהו יוצא מגדר הרגיל? האם אנו עומדים בפני משבר כלכלי רחב ממדים? האם אנו בפתחה של מערכה ביטחונית כלשהי, עלומה, שאנחנו לא יודעים עליה? השימוש התכוף שאתם עושים, חברי חברי הכנסת מהצד הזה, בסעיף 98 לתקנון הכנסת – שבכנסת הזאת עושים בו שימוש רב ונרחב, ולא מידתי – קביעת סדרי דיון מהירים, שישתיקו את מתנגדי הממשלה הזאת ומעשיה – שאלתי ותיקים ממני בבית הזה כמה וכמה פעמים עשו שימוש בסעיף הזה; אז כשעושים שימוש בסעיף הזה שהוא מידתי, אפשר לקבל זאת, אבל כשאתם עושים שימוש בסעיף הזה חדשות לבקרים, המטרה היא אחת: להשתיק את אותם חברי הכנסת, להשתיק את הביקורת שיש על הממשלה, להשתיק את הביקורת שיש לתקשורת על הממשלה, להשתיק את הביקורת שיש לציבור על הממשלה – עושים סדרי דיון מיוחדים, סעיף 98, כאילו נפל דבר ביטחוני או עת חירום כלכלית היא. השימוש שאתם עושים בסעיף הזה, סעיף 98, הוא זילות תקנון הכנסת, זילות הכנסת עצמה, זלזול בעבודתנו, פגיעה קשה מאוד בכללי המשחק בבית הזה. חדשות לבקרים כשעושים שימוש בסעיף הזה, הוא גם מאבד מערכו. טוב תעשו אם תשקיעו מחשבה נוספת ותאפשרו לבית הזה להתנהל בצורה דמוקרטית, מה שלא קורה עד עתה. אתם פשוט לא רוצים לשמוע ביקורת, לא מאתנו, חברי האופוזיציה, לא מהתקשורת וגם לא מהציבור. אתכם מעניין רק הכיסא, מה יגידו עלינו בתקשורת, מה יכתבו עלינו. הזוי. הפרדת רשות החדשות מהרשות הציבורית – מה הועילו חכמים בתקנתם? שתי מסגרות, בזבוז עצום של משאבים. כמה דברים יש לתקן, כמה דברים יש לשנות, כמה מאבקים חשובים יש לנהל, ואתם משקיעים את מרב זמנכם בהשתקה. בשביל זה כינסתם את הכנסת בפגרה? מה קרה? עת חירום היא? לא לדיון על ניצולי השואה, חס וחלילה, לא לדיון על היעדר תחרות במשק האשראי שחונק את העסקים הקטנים, לא לדיון על העומס בבתי-החולים ולא לדיון על תת-תקצוב מערכת הבריאות; לא לדיון על מצב הקשישים במדינת ישראל, הקשישים הסיעודיים, לא לדיון על רצח נשים, שהיינו עדים לו לאחרונה. אתם מכנסים את הכנסת הזאת ומשתמשים בסעיף 98, סעיף לסדרי דיון מהירים ומיוחדים, כדי לנסות להשתיק אותנו, גברתי היושבת-ראש. בממשלה הזאת המטרה היחידה היא השתקה וצמצום המסגרת הדמוקרטית. פשוט מזעזע מה שנעשה פה. בעל הבית השתגע. כן, כמעט שכחתי – חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר טען רק לאחרונה כי הרשות לשידור ציבורי הוקמה לצרכיו של יאיר לפיד. השתגעתם? אתם הוזים הזיות? עד לאן תגיעו באמירות שלכם? שלא כמוכם, אנחנו עוסקים בנושאים רבים מאוד שמטרידים את הציבור הישראלי; אחד הנושאים הללו הוא היעדר תחרות בשוק הסליקה בישראל, שבו פועלות שלוש חברות מרכזיות – אני משקיע בנושא הזה את מרב זמני, ואף עשיתי כמה וכמה פגישות עם נגידת בנק ישראל והממונה על הבנקים. הנפגעים המרכזיים מאותם נושאי הסליקה, מהיעדר תחרות ומריכוזיות השוק הם בעלי העסקים הקטנים והבינוניים, שנאלצים, כדי שיוכלו להפעיל בעסקיהם שירותי אשראי, להיסחט ולשלם עמלות שפוגעות בהכנסותיהם באופן משמעותי בהשוואה לשווקים תחרותיים במערב. בדקתי ומצאתי כי מוסך בשדרות משלם 1.5%–1.8% יותר מעסק במרכז. למה, כי כושר התחרות אינו קיים. למה? כי הוא לא יכול לבוא ולדפוק על השולחן. למה? כי הוא עסק קטן בפריפריה. החוק מקנה אפשרות לגבות 0.7% בעמלה צולבת. הגשתי הצעת חוק שאומרת: מקסימום 1%, כדי שזה יהיה שווה לכל חברות האשראי. נגידת בנק ישראל והממונה על הבנקים ביקשו ממני להמתין שישה חודשים, כדי לאפשר תחרות במשק, כדי להכניס מתחרים חדשים, כדי לנסות למכור את חברות האשראי, ולהפריד אותן מהבנקים. חברים, 300 מיליארד שקל, זה הסכום שחברות האשראי מגלגלות. סכום עצום – סכום עצום – 70%–75% בהשוואה לתקציב המדינה. חשבו כמה הן מרוויחות כשהן לוקחות 0.7% העמלה הצולבת, ואחר כך כראות עיניהן. אני מנסה כבר תקופה ארוכה לדחוף לתחרות בענף הזה. ואיך עושים זאת? על-ידי הכנסת סולקים חדשים שיוכלו להתחרות בחברות הקיימות, להתמקד בעסקים הקטנים והבינוניים ולאפשר לכולם להרוויח – אבל לא יותר מדי: אפשר להרוויח, אבל לא לחנוק את העסקים הקטנים והבינוניים, שמפרישים סכומים נאים מאוד לחברות כרטיסי האשראי. לצערי, נראה לי כי לבנק ישראל ולפיקוח על הבנקים לא אצה הדרך להגדיל את התחרות בענף, אף שישבתי אתם, ובמקום לאשר רישיונות לחברות שיכולות לספק פתרונות סליקה ולהגדיל את השחקנים בענף, בחרו בבנק ישראל ובפיקוח על הבנקים לאשר כניסה לסולק אחד קטן – שאני לא רוצה להזכיר את שמו – שעד כה אין לו בכלל יכולת טכנית או ניסיון להיכנס לתחום. רק לאחרונה קיימתי ריאיון רדיו שבו הופיע גם אותו סולק. הוא לא נקב בכלל בתאריכי יעד שבהם הוא מסוגל להיכנס לשוק הזה, זה עלה תאנה, ואותן חברות כרטיסי האשראי ימשיכו לגזור את הקופונים מבעלי העסקים הקטנים והבינוניים. נראה לי שגם פה, כמו שהקואליציה מנסה לעשות בשימוש בסעיף 98, יש ניסיון, בעזרת עלה תאנה זה, לסתום לחברי הכנסת ומצדדי התחרות בענף את הפה, ולטעון: פעלנו להגדלת התחרות בענף. חברים, בענף שמגלגל 300 מיליארד שקלים בשנה להכניס חברה שמעולם לא פעלה בשוק או בענף הזה ואין לה יכולת הטכנית מחד גיסא, ומאידך גיסא להגביל אותה ואת יתר השחקנים שמעוניינים להיכנס לרף סליקה מקסימלי של 2 מיליארד שקלים, זה לעג לרש. 300 מיליון שקלים – חברה אחת מחזיקה ב-50%, חברה נוספת ב-25% ועוד חברה ב-25%, אז להגביל סולק חדש ל-2%? איזה מין תחרות תהיה במשק? ומה קורה? אותם בעלי עסקים קטנים ובינוניים, חלקם לפחות, שאין להם יכולת לספוג את העמלה הזאת, מגלגלים את העמלה המופרזת, ובצדק לעתים, על הציבור הרחב, ואז יוקר המחיה עולה, ואנחנו שואלים איך אנחנו לא מצליחים להסתדר עם השכר שמשולם לנו, כשכל הציידים מחכים בצדי הדרך או בדרך המרכזית בכלל. לא מדובר אפילו ב-1% מהשוק הזה – 2 מיליארד שקלים. ומדוע ההגבלה הזאת, אתם שואלים? אז אני אומר עוד פעם: הלכתי ובדקתי, ומצאתי כי בדיון בוועדת הכלכלה, כאן, בכנסת, אמרה המפקחת על הבנקים כי הגדלת התחרות בענף הסליקה – תקשיבו – עלולה לפגוע ברווחיות של חברות האשראי, ובכך למעשה להבריח קונים פוטנציאליים שיגלו עניין ברכישת אותן שלוש חברות מהבנקים, בהתאם למסקנות ועדת שטרום. וכל עוד לא יימכרו אותן חברות, הציבור ימשיך לשלם; העסקים הקטנים והבינוניים, שאין להם יכולת מיקוח, ימשיכו לשלם, כמיטב המסורת, וחלק מהתשלומים האלה יתגלגלו לפתחו של הציבור הרחב. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני חג הפסח איים ראש הממשלה בפירוק הממשלה והליכה לבחירות. הוא לא עשה זאת משום שדרש להעביר כסף לקצבאות הנכים; הוא לא עשה זאת כדי לדרוש לפתור את המחסור הקבוע במיטות האשפוז בבתי-החולם, והוא אפילו לא עשה זאת כדי לדרוש הקטנת מספר התלמידים בכיתות או את הרחבת קייטנות הקיץ. ראש ממשלת ישראל איים בנשק יום הדין של פירוק הממשלה וגרירת המדינה לבחירות רק כדי לפרק גוף חדשות ציבורי שהוא עצמו עזר להקים. אתם שומעים את זה? ראש הממשלה רצה לפרק את הממשלה כי הוא מפחד ממה שידווחו עליו בטלוויזיה או ברדיו. טירוף. הרי מה חדש? זה הבסיס – הנושא התקשורתי; עיתון "ישראל היום", כסיבה לפירוק הממשלה הקודמת. ראש הממשלה מתעסק במדיה חדשות לבקרים, במקום להתעסק בענייניה הבוערים של מדינת ישראל. ראש הממשלה רצה לפרק את הממשלה כי הוא מפחד ממה שידווחו עליו, והוא רוצה לשלוט על מה שידווחו עליו: את מי ימנו, מה ימנו, מה יכתבו – הוא רוצה לשלוט בכל הנושאים האלה. ובמקום ששר האוצר שלו ושאר חברי הקואליציה, שרי הקואליציה, ידפקו על השולחן ויגידו: עד כאן, די לגחמות האלה, הם משתתפים בתיאטרון האבסורד הזה ונותנים לו לשגע מדינה שלמה במשך חודשים על חודשים, כאילו אין שום בעיה אחרת שדחוף לטפל בה, אך ורק השידור הציבורי על השולחן, זו הבעיה הבוערת ביותר של מדינת ישראל. חברי בקואליציה, ראש הממשלה הזה הוא שהפך אולי לאובססיבי וכפייתי בצורה מדאיגה בכל הקשור לתקשורת ובייחוד לתאגיד, אבל אתם אלה שמאפשרים לטורדנות הכפייתית הזאת לנהל את חיינו, במקום לשים לזה סוף. ושר האוצר, שאני ברמה האישית מאוד מעריך אותו, יצא בהצהרות: לא יקום ולא יהיה – אני פשוט מצטט אותו – ובסוף קיפל את הזנב בין הרגליים. שר אוצר שדיבר במילים גבוהות על דאגה לקופה הציבורית, אבל בסוף נותן את ידו להקמה של יצור כלאיים שיעלה לכולנו הרבה יותר כסף, אבל יותר מזה: לא ברור איך הוא יתנהל. אבל מה הפלא? כך אתם מתנהלים לאורך השנתיים האחרונות, זה סדר העדיפויות האמיתי שלכם: אתם ועצמכם. רק אתם ועצמכם, וההישרדות שלכם. לא מעניין אתכם הציבור, לא מעניינים אתכם הצרכים של הציבור ורווחתו, אתם עסוקים רק בדבר אחד: אתם ועצמכם; עסוקים במלחמות הפנימיות שלכם, בריבים על אגו ועל קרדיט, על מה יכתבו עליכם פה ומה ידווחו עליכם שם. אתם מתעסקים אך ורק בעצמכם, והציבור – הוא פשוט לא מעניין אתכם. זו האמת המרה והכואבת – הציבור אינו מעניין אתכם. חברי חברי הכנסת, גברתי היושבת-ראש, החוק הזה הוא ביזיון, הוא בושה לבית הזה. זו כבר הפעם המי-יודע-כמה שהממשלה כופה על הכנסת לכלות את זמנה ולדחות פעם נוספת את פתיחת תאגיד הציבור, ועכשיו אני שומע שרוצים עוד חצי חודש, ואני שמח לשמוע ששר האוצר מתנגד, כי חצי חודש נוסף – 15 יום יעלו עוד כ-50 מיליון שקלים. לפחות נחסוך את 50 מיליון השקלים, אני מאוד מקווה ומייחל, ומאחל לשר האוצר שיעמוד על כך שלא יבוזבז יותר כסף. תאגיד השידור הציבורי, שהממשלה הזאת היא שהחליטה עליו והיא שהקימה אותו; תאגיד שגייס מאות אנשי מקצוע, שהושקע בו כסף ציבורי רב והוא ערוך ומוכן כבר ברגע זה לשידור – ועוד לא אמרתי מילה על חשיבותה של תקשורת חופשית ועל הניסיונות המסוכנים שלכם לפגוע בה – זה ללא צל של ספק שפל חדש בבית הזה. קשה לי להתחיל ולהסביר בכלל עד כמה זה עצוב ומתסכל בעיני. תחשבו על זה רגע; כל אחד מאתנו, כפוליטיקאי, כחבר הכנסת, פועל ועושה כדי להגדיל את השפעתו וכוחו, כדי שיוכל להשפיע ולשנות את החברה שאנו חיים בה לטובה, על-פי תפיסת עולמו. לכל אחד מאתנו יש החלומות שלו, לאן ואיך הוא רוצה לקחת את המדינה שלנו. והנה, עומד מולנו ראש הממשלה, אדם שקיבל את המתנה היקרה הזאת, וזכה לנהל את הפלא הזה, שנקרא המדינה היהודית, היא מדינת ישראל, ובמקום לעבוד מבוקר ועד ערב בקידום התעשייה, הכלכלה, החינוך, הרווחה, הבריאות, התיירות ועוד אלף ואחד דברים אחרים, הוא מכלה את זמנו ומבזבז ימים ארוכים ויקרים על מה ידווחו עליו. פעם אחר פעם הוא מבזה את הבית הזה, הוא מכלה את זמנו בדיונים על הצעות חוק חוזרות ונשנות, שכל תכליתן להילחם באיזה דמיון שיצר לעצמו בראש. ואני רק חושב לעצמי, כל כך הרבה כוח בידיים יש לאיש הזה – כל כך הרבה כוח בידיים יש לראש הממשלה, ואיזה בזבוז, זה פשוט הזוי, וכל כך עצוב בעיני. אז בזמן שראש הממשלה בזבז את זמנו במלחמה אובססיבית בשדים המתרוצצים במוחו, תנו לי לספר לכם על חלק מהדברים שחברי ואני התעסקנו בהם בחודשים האחרונים, אולי נקבל כאן פרופורציה ונזכור את הסיבה האמיתית לכך שכולנו נמצאים פה: הציבור הישראלי ורווחתו. אם כן, ההסדר בכותל – ואנחנו חוזרים, חבורה של חברי כנסת, מסיור בארצות-הברית, אצל יהדות ארצות-הברית, שבו חווינו את המשבר הגדול שיש בין מדינת ישראל לבין יהדות ארצות-הברית, והקרע עם יהדות העולם. ושם, גפ דברים שסיכם ראש הממשלה עם מר שרנסקי, יו"ר הסוכנות היהודית, לתת לאותן נשים פינה בכותל – שנה וחצי הוא לא מקיים את הבטחתו ולא חותם על ההסדר הזה. למה? כי הוא מפחד. והנה, הוצאנו אותם גם מהמקוואות, והנה, אנחנו מתכחשים להם, והנה, אנחנו לא מקבלים אותם. אין לנו שום פריבילגיה לאבד 6 מיליון מאחינו, הרפורמים, הקונסרבטיבים וה-reconstructionists שנמצאים ביהדות העולם. אין לנו זכות לעשות את זה. ההסדר בכותל – הקרע עם יהדות העולם הוא קרע עצום, וחובה עלינו לעמול לתקן אותו. אנחנו נמצאים בקרע עם יהדות העולם, תתעסק בזה, אדוני ראש הממשלה. תתעסק בזה, שלא נאבד 6 מיליון מאחינו ברחבי העולם. והתעסקנו כמובן בחוק פדיון פיקדון חיילים משוחררים – העברנו אותו בקריאה טרומית, הודות לשר הביטחון, שראה שוועדת השרים לחקיקה פסלה את החוק שלי, שאמר: אחרי חמש שנים שחייל משוחרר אינו מגיע לקחת את כספי הפיקדון המגיעים לו, תכניסו לו את זה בצורה אוטומטית לחשבון הבנק שלו. ועדת שרים לחקיקה פסלה את זה. כשראה את זה שר הביטחון, לזכותו ייאמר, הוא נתן הוראה לשרה סופה לנדבר להגיש ערעור, וכך עבר החוק בקריאה טרומית. אין לי שום בעיה שהממשלה תהפוך אותו לחוק ממשלתי, העיקר שהכסף הזה, כספי הפיקדון של החיילים המשוחררים, יגיע לחשבונם, כי זה כסף שלהם. דיונים בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת על הסדרת ענף התמרוקים – שמחתי לראות שהשר אלי כהן זימן את אותם יבואנים, שייתנו לו הסברים על המחירים המפוצצים שהם גובים מהציבור – למה? כי הם יבואנים בלעדיים. מאבק שניהלנו, מאבק שאני גאה בו – לא צלח, אכן, לא צלח – מאבק בקיצוצים הרוחביים שהושתו פעם אחר פעם על תקציב המדינה. ואם לא שמתם לב לזה – וזה עבר מתחת לרדאר של כל הבית הזה – היה קיצוץ רוחבי של 5.8% בשנת 2017, ובשנת 2018, עוד קיצוץ, הפעם של 5.8%. בסך הכול קיצוץ של 11.6% בתקציב המדינה. אז זה בסדר, היו עכשיו תוספות, וזה יפה מאוד, אין בעיה. אבל אי-אפשר ביד אחת לקצץ וביד אחת לתת. תנהלו את תקציב המדינה, אל תעשו חוכא ואטלולא. ניהלנו מאבק שהוכתר בהצלחה נגד כוונת עיריית ירושלים להקים מטמנת פסולת. יחד עם יושב-ראש ועדת הפנים, חברי דודו אמסלם, שהתגייס לעניין, הצלחנו להעלות את הסוגיה הזאת על סדר-יומה של ועדת הפנים, ולעת הזאת הנושא ירד מסדר-היום הציבורי. טיפלנו בנושא מיזם "תמנע", ומנענו, לעת הזאת, פיטורים של מאות עובדים בדרום – האפשרות להעביר את מפעל "תמנע" ואת ייצור הנחושת לירדן. טיפלנו, באין-ספור דיונים, בגירעון מצטבר של בית-החולים בנהריה עקב הטיפול בפצועים סורים. בית-החולים לא יכול להמשיך לתפקד. יש החלטת ממשלה, ראויה מאוד, לתת סיוע לפצועים סורים שמגיעים לגדר – נשים, ילדים, טף, ואפילו חיילים – להושיט להם עזרה וסיוע, אבל לא יכולים להשית את הטיפול הזה, את התקציבים האלה, על בית-החולים בנהריה, ואני שמח שנמצא פתרון לעניין הזה. השלמנו את הדיונים בוועדת העבודה והרווחה בנושא חוק הבורסה – אולי נצליח לאושש את הבורסה. גברתי, אני רוצה להישאר בזמן המוקצה לי. אני רוצה להודות לך; אני רוצה להודות לכם על ההאזנה. לטעמי, דבר אחד: לא ראוי להפעיל את סעיף 98 בנושא של שירות – – היו"ר טלי פלוסקוב: התאגיד. מיקי לוי (יש עתיד): – – התאגיד הציבורי. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני, לרשותך עד עשר דקות, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, לפנינו סוגיה – שהיא סוגיית השידור הציבורי הישראלי, ועמדתו של ראש הממשלה, שמתאימה ותואמת את ראייתו האבסולוטית. בסוף, מי שעוקב אחרי מהלכיו של ראש הממשלה ואחרי העמדות שלו יודע שהוא חותר למין משטר אבסולוטי, שבו הוא ישלוט בכול. הוא עוקב אחרי כל פוליטיקאי, אחרי כל עיתונאי, אחרי כל טייקון, אחרי כל עמותה, אחרי כל חבר כנסת אפילו. אני מופתע, לפעמים, כאשר הוא מצייץ בטוויטר או כותב בפייסבוק על חבר כנסת, מה הוא עשה, איפה הוא נאם. מה זה? איך אתה יודע את כל זה? למה אתה עוקב אחרי כל חבר כנסת, מה הוא עושה? והוא גם מגיב – ראש הממשלה רוצה לחדור – לכל החיים שלנו הוא רוצה להיכנס. אז עמדתו בעניין שידור הציבורי ידועה: הוא רוצה לשלוט בכול. הוא רוצה לשלוט בכלי תקשורת, בכל התקשורת; רוצה לדעת מי כתב עליו ולמה, ומה יכתוב. אז הוא רוצה להיות כמו לואי ה-14: אני המדינה. זהו, That's it, זה מה שראש הממשלה רוצה. גברתי היושבת-ראש, התנהגותו של ראש הממשלה נתניהו כלפי שר החוץ הגרמני – כל הלילה חשבתי על זה, איך בן-אדם מונע ממישהו – מטיף למישהו לא לעשות משהו שהוא עצמו עשה, ועם מי? עם נשיא ארצות-הברית, אובמה. נתניהו מרשה לעצמו לאתגר את אובמה ולהסית חברי הקונגרס נגדו, למרוד בעמדה שלו, להסית אותם ולנאום לפניהם, על אפו ועל חמתו של אובמה, כדי שהם יצביעו נגד ההסכם עם איראן. אז איך הוא מעז? איך הוא מעז להגיד לשר החוץ הגרמני: אל תיפגש עם פלוני או אלמוני, ואל תיפגש עם עמותה זו או אחרת – איך הוא מעז? זו צביעות וחוצפה. גברתי היושבת-ראש, ראש הממשלה הלך ראש בראש נגד נשיא ארצות-הברית, בביתו, בקונגרס; הלך לשם ונאם נגדו ונגד עמדתו, והסית את חברי הקונגרס שיצביעו נגד עמדת אובמה בעניין כל ההסכם עם איראן. אז איך עכשיו הוא בא לשר החוץ הגרמני ואומר לו: אתה צריך לציית לי, ואלה לא כללי – על איזה נימוס נתניהו מדבר? למה, איזה נימוס יש לו? איך הוא מתנהג עם ראשי מדינות אחרות? הוא רוצה שכולם ירקדו לפי החליל שלו, לפי המנגינה שלו. הוא חושב שכולם הנתינים שלו, או הראייה הפוליטית שלו, והוא לא מבדיל – הוא לא מבדיל בין ראייה או עמדה פוליטית בנושא מסוים. מה אכפת לשר החוץ הגרמני מהעמדות הפוליטיות בקשר ל"שוברים שתיקה" ו"בצלם"? למה? העמותות האלה עושות – ופועלות – עבודת קודש; לפחות הן מנסות להראות שהראייה ההומנית לא נעלמה, לא נעלמה תחת הדיכוי והדורסנות הימנית הקיצונית של נתניהו ושל ממשלתו. גברתי היושבת-ראש, ההתנהגות של נתניהו היא גם סימן למה שהוא רוצה – הוא רוצה שכל העולם ילך לפי המנגינה שלו, או: אתם אויבים. זהו. או אתנו, או נגדנו. זה העולם לפי נתניהו. גברתי היושבת-ראש, בימים האלה יש שביתה של האסירים הפלסטינים. השביתה הזאת, גברתי היושבת-ראש, המטרות שלה הן מטרות נעלות; כל בן-אדם שמאמין בדמוקרטיה או בחופש צריך להזדהות אתן. הרי מה הם מבקשים? מה המטרות של השביתה הזאת? (אומר בערבית: שביתת החופש והכבוד.) המטרה האחת היא: נגד המעצר המינהלי, נגד ההפרדה, למען זכות בסיסית של ביקורי משפחות, למען התקשרות למשפחה בטלפון ציבורי, ללמוד. אלה זכויות בסיסיות שמבטיחים כל האמנות הבין-לאומיות והחוקים הבין-לאומיים. אז ישראל לא עושה טובה לאסירים האלה, הם כבר נשפטו. מרואן ברגותי – חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנה. בסוף אנחנו יודעים, אם תהיה איזו עסקה, אם ראש הממשלה, או – ממשלת ישראל תחליט שהיא רוצה שלום, ומרואן ברגותי יכול לעשות את זה, היא מוכנה לשחרר אותו, ובסוף לנהל משא-ומתן אתו. אני לא רואה את זה, נכון, זה אבסורדי עכשיו, נכון, אבל מדינות בעולם עשו את זה – עם נלסון מנדלה. למה, ישראל, מה הייתה עמדתה כלפי יאסר ערפאת? בסוף היא ישבה אתו וניהלה משא-ומתן למען שלום. גברתי היושבת-ראש, ממשלת נתניהו מוליכה את המדינה לתהום. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. הדוברת הבאה, חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת איתן ברושי. מיכל רוזין, לרשותך עד עשר דקות. מיכל רוזין (מרצ): חברי וחברות הכנסת, כבוד סגנית היושב-ראש, אני רוצה לספר לך, לתת לך טיפ: אני חושבת שבזמן מתקפה כימית צריך להיות קרוב אלי. אני אסביר לך למה. אתמול בערב חזרתי מהכנסת, ובעודי יושבת – באו לבקר הורי עם משפחתי – ובעודנו יושבים ואוכלים ארוחת ערב, אני אומרת: תקשיבו, משהו פה מסריח, יש פה ריח רע מאוד. אני פותחת את הפח, אני מחפשת בתפוחי אדמה – אתם יודעים, לפעמים איזה משהו רקוב יכול להסריח את כל הבית. ואני אומרת: משהו לא בסדר. אנחנו הופכים את המטבח, והכול תקין. אני יוצאת מהמטבח, הריח נחלש. אני מתקרבת למטבח, שיש לו חלון גדול, אני מריחה ריח חזק. יואל חסון (המחנה הציוני): לא בדקת את הנעליים? מיכל רוזין (מרצ): לא, זה היה ריח של אוכל רקוב, סירחון של זבל. אני יוצאת החוצה, ואני אומרת: חברים, יש פה ריח רע, מישהו עשה משהו. אחרי כמה שעות קיבלנו כולנו "פוש", והבוקר גם קיבלנו את הידיעה הברורה שאכן, באיזשהו שדה חקלאי בצפון רעננה, כן, הרחק מפתח-תקווה, היה איזשהו דישון, שבאמת – – – יואל חסון (המחנה הציוני): נראה לי שכל הנהגת מרצ גרה בפתח-תקווה, מה – – – איתן ברושי (המחנה הציוני): לא, אבל מה יש לה נגד החקלאות? מיכל רוזין (מרצ): אתה רואה מה זה, פתח-תקווה הבירה. הבירה. יואל חסון (המחנה הציוני): לא הבנתי. מיכל רוזין (מרצ): פתח-תקווה הבירה, אם המושבות, זה מקום מאוד חשוב. יואל חסון (המחנה הציוני): פתח-תקווה היא מקור הכוח של מרצ? מיכל רוזין (מרצ): לא, אנחנו, הכוח שלנו מפוזר ומפורז ברחבי מדינת ישראל – – יואל חסון (המחנה הציוני): – – – מיכל רוזין (מרצ): – – אבל פתח-תקווה זה אם המושבות, ויש לנו – אתה יודע, אנחנו פטריוטים אמיתיים, ציונים, אנחנו מאמינים בלגור במקומות האלה. והריח הזה – – – יואל חסון (המחנה הציוני): – – – במקומות הקשים, הפריפריה. האמת, בעיני הרבה אנשים פתח-תקווה – – – מיכל רוזין (מרצ): איפה אתה גר, תל-אביב פינת רמת-גן? יואל חסון (המחנה הציוני): לא לא לא, בראשון-לציון. מיכל רוזין (מרצ): והריח הזה – – – היו"ר טלי פלוסקוב: אני יכולה להזמין לערד, זה יותר פיקנטי, לא? מיכל רוזין (מרצ): אכן. יותר בריא לי בערד, דרך אגב. היו"ר טלי פלוסקוב: נכון. יואל חסון (המחנה הציוני): יש אנשים שבעיניהם פתח-תקווה – – מיכל רוזין (מרצ): נורא מפריעים לי פה. יואל חסון (המחנה הציוני): – – פתח-תקווה זה יותר מהפריפריה. מיכל רוזין (מרצ): סליחה, זה לא דיאלוג. היו"ר טלי פלוסקוב: יואל חסון, אנחנו לא נפריע. מיכל רוזין (מרצ): זה אמור להיות מונולוג, לא דיאלוג. היו"ר טלי פלוסקוב: לא נפריע לחברת הכנסת רוזין. מיכל רוזין (מרצ): ואתה לא הגעת עוד לפואנטה, כי כל מה שאני מספרת זה משל. ומהו המשל, מעבר לזה שצריך להיות לידי בזמן מתקפה כימית, כי אני הרחתי ואף אחד אחר לא, כן? יואל חסון (המחנה הציוני): זיהית מראש. מיכל רוזין (מרצ): בוודאי. יפה. יואל חסון (המחנה הציוני): היית הראשונה לזהות. מיכל רוזין (מרצ): זהו הנמשל. אנחנו פה עומדים, אתם רואים, כנסת ריקה, והתקשורת בכלל לא נמצאת פה, זה לא מעניין אותם. הציבור אומר: תגידו, מה אתם רוצים ממני? תאגיד, לא תאגיד, רשות השידור, לא רשות השידור, 15 במאי, 1 ביוני, מה אתם רוצים מאתנו? קמנו הבוקר, הלכנו להתפרנס, שלחנו ילדים לבית-ספר, אנחנו בכלל מוטרדים אם אנחנו יכולים להיות בחופשה בל"ג בעומר או לא להיות בחופשה. אנחנו מוטרדים מחיי היום-יום, ומה אתם רוצים מאתנו? מה אתם מבלבלים לנו את המוח? למה זה כל כך חשוב? למה אנחנו כאן? אנחנו כאן להתריע מהסירחון. אנחנו כאן להתריע שיש פה משהו מסריח, שממשלת ישראל והעומד בראשה לא פועלים נגד התאגיד סתם כי הם קמו בבוקר ולא מצא חן בעיניהם, או כי יש פה איזה משהו מהותי שבגללו היה ראוי כמעט ללכת לבחירות ולפרק ממשלה; יש פה נושא שלכאורה הציבור אומר: עזבו, תתעסקו בדברים החשובים, שבהם אנחנו מתעסקים יום ולילה: זכויות חברתיות, זכויות אזרחיות – הרי מי כמוכם יודעים שאנחנו באים לכאן כל בוקר וזה מה שאנחנו מקדמים – והם שואלים: למה אתם מתעסקים עם התקשורת? זה לא עניין ברנז'אי, וזה לא עניין שאנחנו מנסים להתחנף לתקשורת; אנחנו מזהים את הסירחון, והסירחון זה ראש ממשלה שלא רוצה תקשורת חופשית. הסירחון זה ראש ממשלה שמנסה לעצור בכל הכוח כל תחקיר עליו, כל חשיפת אמת לגבי השלטון שלו, לגבי השרים שלו, לגביו ולגבי בני משפחתו – הוא רוצה לעצור כל דבר, כדי שהוא יוכל לשלוט. אתם יודעים, בימים האחרונים יש משבר קשה עם צפון-קוריאה, ומראים לנו שוב ושוב את החדשות מצפון-קוריאה, איך יושב שם הקריין עם הדפים, והוא אפילו לא מרים ראש, מדבר אל המיקרופון, וטו-ט-ט-ט-טה, אני אפילו לא יודעת לחקות את השפה, ומקריא בשם המנהיג הנפלא והנהדר, כך וכך הוא מוסר – ויכול להיות שזה מה שנתניהו רוצה; הוא רוצה שערוץ 10, ערוץ 2, ערוץ 1 – כל הערוצים – ייפתחו – לא רק ערוץ 20, הוא רוצה גם ששאר הערוצים – ייפתחו, מהבוקר עד הלילה, במהדורת חדשות שתגיד: מנהיגנו הנערץ יושב-ראש הליכוד בנימין נתניהו אמר היום ש-. זה מה שהוא היה רוצה, ויכול להיות שחלק מהציבור גם היה רוצה את זה. אבל הציבור בעיקר רוצה נבחרי ציבור ישרים, ישרי דרך, שלא מרמים, ולא משקרים, ולא גונבים – ולא מושחתים. זה מה שרוצה הציבור. ואנחנו פה להגן על הציבור, גם אם לפעמים הוא עדיין לא מריח את הסירחון, גם אם חלקנו מריחים את הסירחון רגע לפני. אבל אנחנו מריחים אותו, ואנחנו רואים איך זה מתחיל בשידור הציבורי, אנחנו רואים איך זה מתחיל בתאגיד, ואיך זה ממשיך הלאה לשאר הערוצים, ואנחנו כבר מריחים ורואים את הפחד, אנחנו רואים את הפחד אצל חלק גדול – חלק גדול מהערוצים; אנחנו רואים איך מראיינים, אנחנו רואים איך כבר מנסים ליצור כל מיני מצבים שבם לא ייכנסו לתקל, לא יכנסו לפה של דובר משרד ראש הממשלה, איך מקריאים את התגובות המתלהמות והקיצוניות שלהם רק כדי שלא יגידו: אתם נגדנו, אתם שמאלנים. הרי כל דבר היום זה: אתה שמאלני. מה שלא מוצא חן בעיני, אתה שמאלני. ראשי מערכת הביטחון – שמאלנים, כל מי שאומר שצריך לעשות משהו שונה ממדיניות ממשלת נתניהו, הוא שמאלני. אז א. אני שמאלנית גאה, ואני גאה להיות נגד מדיניות ממשלת נתניהו וממשלת הימין – הימין הקיצונית – ששולטת היום במדינת ישראל. אבל הסירחון כבר פה. הסירחון הזה הוא לא רק שמאל–ימין. הסירחון הזה מונע מאתנו תקשורת חופשית, ומביא אותנו למצב שבו הדמוקרטיה שלנו נפגעת. אני יודעת שכשאומרים את זה, אנשים אומרים: תעזבי, הדמוקרטיה שלנו חזקה, הכול בסדר, תפסיקו להלך עלינו אימים, הכול מצוין, אבל כך זה בדיוק קורה – כך בדיוק זה קורה, שלאט-לאט יש פחות חופש תנועה, ולאט-לאט יש פחות חופש ביטוי, ולאט-לאט יש פחות חופש לאזרחים לממש את הזכויות שלהם. אני רוצה להגיד לסיום עוד דבר קצר, וזה מתקשר לדברים. אתמול ראש הממשלה – בפתטיות – אני חייבת לומר: בפתטיות מדהימה – העדיף את חברי מרכז הליכוד על אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל. אתמול ראש הממשלה, באולטימטום הפתטי הזה, לשר החוץ הגרמני, כשאמר לו: תבחר אם אתה נפגש עם ב"צלם" ו"שוברים שתיקה" או אתי – אתם יודעים, "שוברים שתיקה" ו"בצלם", אני לא יודעת, בסוף אני אחשוד שהם משלמים משכורת לראש הממשלה, או איזשהו שוחד, כי באמת, רגב, בנט, ראש הממשלה, כולם עובדים אצל ארגון "שוברים שתיקה". יואל חסון (המחנה הציוני): אולי שכרו את – – – שמרון. מיכל רוזין (מרצ): כיועץ. לא, ראש הממשלה אמר: אני הייתי יועץ אסטרטגי, אז אולי כיועץ אסטרטגי, כי ככל שתוקפים אותם יותר כך כוחם עולה וגובר. אני שמחה כמובן, הם מקבלים יותר תרומות, מזמינים אותם יותר להופעות, מגיע ריצ'רד גיר לפגוש אותם, הלוואי עלי – היה פוגש אותי, הייתי מאוד שמחה, באמת, מה לעשות, מנעורים, אתם יודעים, לא נוטשים אהבות נושנות, נכון, שלי? יואל חסון (המחנה הציוני): – – – בביקור האחרון – – – מיכל רוזין (מרצ): אתה רואה? ואותי לא. מה אני אגיד על זה? יואל חסון (המחנה הציוני): – – – בטח אותך הוא היה פוגש. מיכל רוזין (מרצ): מה אני אגיד על זה? יואל חסון (המחנה הציוני): אולי לא היית מספיק אסרטיבית בעניין. מיכל רוזין (מרצ): כן, אתה צודק. יש לי פספוסים בחיים, אלה הם חלק מפספוסי. יואל חסון (המחנה הציוני): אם היה רואה אותך, היה נפגש אתך. מיכל רוזין (מרצ): אם היה רואה אותי, תקשיב, זה סכנה אבל לנישואים שלי – ושלו, אז לא, אולי היה עדיף שלא, נכון, הרב אזולאי? אולי עדיף שלא היה פוגש אותי, כי אחרת הוא לא היה יכול לעמוד בזה. איתן ברושי (המחנה הציוני): זו שעה שגם ילדים צופים בכנסת. מיכל רוזין (מרצ): כן, בסדר, לא אמרתי שום דבר גס ולא בסדר, ומה שהילדים יכולים ללמד אותנו, אתה יודע... יואל חסון (המחנה הציוני): שר הדתות היה אומר לך שחתונה לא הייתה פה, הוא גוי. מיכל רוזין (מרצ): בוודאי, בוודאי, חס וחלילה, ואני, יש לי בן-זוג, באמת, יזכה לחיים ארוכים, ושנינו יחד, אין ספק, אושר גדול. אבל בואו נחזור לענייננו. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): נעשה יותר ויותר מעניין. מיכל רוזין (מרצ): היועץ האסטרטגי נתניהו – את רוצה שאני אחשוף את כל סודותי? נורא משעממת, את יודעת, להיות נשוי יותר מ-25 שנים עם אותו אחד זה נורא משעמם, אין, לא יעשו על זה כתבה בעיתון. אנחנו חוזרים ליועץ האסטרטגי נתניהו, שבעצם בזכותו ארגון "שוברים שתיקה" ו"בצלם" מקבלים חשיפה כזאת גדולה. עכשיו, אני לא רוצה להיכנס – אנחנו, יש לנו כל הטיעונים למה כן, למה לא; בסופו של דבר, כמו שאמרתי, סתימת הפיות התחילה עם ארגוני השמאל, כמובן, לנו, לאופוזיציה, לשמאל. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – – נוטשים את היציע. מיכל רוזין (מרצ): נוטשים את היציע כי הפסקתי לדבר על רונן, זו בעיה, או על ריצ'ארד גיר, אני לא יודעת מה מהם. יואל חסון (המחנה הציוני): רונן. מיכל רוזין (מרצ): רונן, בוודאי, הוא הרבה יותר שווה, דרך אגב. אז אני אומרת שוב, אנחנו – הסירחון כבר פה, סתימת הפיות כבר פה, אנחנו כבר רואים את הרדיפה של ארגוני השמאל זה כמה שנים, את הרדיפה, את ההשתקה של האופוזיציה. ראו היום את סדרי הדיון, שכמובן השתיקו אותנו שוב, ואנחנו יושבים מול כנסת ריקה, כי ידוע לכולם שפשוט צריך לבוא ב-22:45 כדי להצביע. כל ההשתקה הזאת, היא רק מתחילה, והתקשורת היא השלב החדש, ואנחנו יודעים שזה לא ייגמר פה. תעזרו לנו לעצור את הטירוף. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אני חייבת לציין את הדיוק שלך לפי השניות. את תמיד מסיימת בזמן, אין. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני, לרשותך עד 15 דקות, ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. איתן ברושי (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, קהל נכבד, הדיון הזה הוא קודם כול דיון מהותי, אבל מביאים אותו גם כדיון טכני, ודאי גם תקציבי. גברתי היושבת-ראש, לפני זמן קצר השתתפת יחד אתי – ואני מודה לך על המאמצים שאת עושה – בישיבה מאוד חשובה של ועדת ביקורת המדינה, שאני חבר בה, שדנה בדוח מבקר המדינה על טיפול בניצולי השואה, דוח שהוא אולי מהחמורים שהכנסת ידעה, אני מניח גם בשנים קודמות. ההיסטוריה תשפוט את הממשלה ואת הכנסת בשאלה במה אנחנו עוסקים בימים האלה, במה אנחנו תורמים ומקדמים את המדינה וממלאים את השליחות שהוטלה עלינו ולקחנו על עצמנו. לפני – ממש בימים האחרונים, הדלקנו כולנו, בטקסים רבים ברחבי הארץ, את שש המשואות לזכר ששת המיליונים שנרצחו בשואה, וציינו את יום השואה, ואת המעמד הזה אני מניח שאף אחד לא יכול לשכוח, בכל מקום שהוא היה, לאורך כל השנים מאז נולדנו וגדלנו כאן. בעוד כמה ימים, ימים בודדים, אנחנו נדליק את המשואות לתפארת מדינת ישראל. ובין המשואות לזכר הנרצחים למשואות לתקווה לעתיד יותר טוב, על בסיס ימי הזיכרון, גם כאן – לנרצחים ולנופלים במערכות ישראל, שנתנו את היקר מכל מה שאפשר לתת, נתנו את הכי יקר שאפשר, כדי שתהיה פה מדינה – בין הימים האלה לימים האלה מוצאת הממשלה לנכון להביא את הכנסת דיון שממילא הוא לא מקיף את כל החברים, בפגרה – והבעיה שלנו זה לא הפגרה, אלא במה עוסקים בפגרה, מה הדחיפות ומה הבחירה של הממשלה להעסיק את הציבור בנושא שהוא לא מובן, לא מוצדק, אין בו תועלת, הוא לא מתאים לאחדות ישראל, הנדרשת בימים האלה, והוא מראה על חוסר שיקול דעת, או על קלות דעת, שמביאה אותנו לדיון בעת הזאת – לא חשוב, לא משמעותי, אין בו תועלת, יש לו עלות גבוהה, תוך פגיעה מאוד קשה, לפי דעתי, בתשתית שעליה נבנתה המדינה – חופש הביטוי והדמוקרטיה, פגיעה מאוד קשה בעובדים, וגם במעמדה של ירושלים, כי הרי התאגיד, משום מה, בחר לשדר ממודיעין, כאילו נגמרו התשתיות בבירה. אין ספק שנוסף על חוסר ההבנה של מה שקורה כאן, אנחנו עדים לביצוע שלומיאלי – אם אמרו את הביטוי "ממשלה ימנית עם שתי ידיים שמאליות", המציאו את זה לאירוע הזה, של הדבר הלא-מובן שכמעט גרם לפירוק הממשלה, ולקואליציה רופפת, שמתלבטת ומתווכחת, כולל על הימים, על התקציבים, מי ינהל פה את מה, מי ישדר, אפילו מי יהיו המגישים של החדשות, ועוד – באמת, בימים האלה, הכל-כך מיוחדים. הייתי בלוחמי-הגטאות, הופיע שם גם נשיא גרמניה לשעבר, יחד עם נשיא המדינה – עוסקים באותם נושאים של דמוקרטיה, חוסן לאומי, שהדמוקרטיה וחופש הביטוי הם חלק מרכזי ביכולת לקיים כאן מדינה יהודית דמוקרטית חופשית, ואתה שואל את עצמך, מה בדיוק פה קרה, מה בדיוק מתקלקל פה, מה האירוע הזה, שלשמו הלילה, מ-23:00, 120 ח"כים, או מי שישב פה – ממשלת ישראל תהיה עסוקה בשאלות הלא-מרכזיות והלא-חשובות? תראו, אני שייך לדור שרשת ב' בשבילו היא רשת מרכזית, שהערוץ הראשון הוא לא הערוץ האחרון, והרשתות הנוספות, נוסף על רשת ב', ואני לא אמנה פה את כולן, אבל כמי שחסיד של הזמר העברי, גם רשת ג', אבל גם אחרות – לאחרונה שמעתי שיש דרישה שגם "מורשת" תהיה בפנים, אז אתה לא מבין מה הטענות; מותר להעביר ביקורת, מותר, אם צריך, לתקן, אבל לא להרוס ולא לשבור. בסופו של דבר, אין לנו ספק שנחוץ שידור ציבורי, נחוצה תקשורת במגוון רחב של אפשרויות, ולא נחוצה טלטלה – לא לחברה, לא לממשלה ולא למערכת – של השידור הציבורי. זה לא רק ראש הממשלה, אי-אפשר להתעלם מחלקה של הממשלה כולה, וגם של הקואליציה; יש מרכיבים בקואליציה שהיו צריכים לומר: עד כאן, לא כל הדרכים מובילות לרומא, לא כל האמצעים כשרים, ולא המטרה מקדשת את כל האמצעים. איפה בכל זאת שיקול הדעת? איפה חוט השדרה? איפה הנאמנות לערכים וגם הדאגה לעובדים? איפה האחריות לדמוקרטיה? יש מפלגות שהתחייבו לכך, והתחייבו גם להיות גם איזשהו חסם בפני מטרות לא נכונות והתנהלות לא צודקת. תראו, ביטחון – אנחנו עוסקים הרבה בביטחון, ולא פעם אמרתי, ממשלה ימנית קיצונית, שלא תלמד אותנו, לא מהמקום שאני בא ממנו, ועוד מעט 50 שנה לששת הימים – אנחנו מייצגים את אלה שעלו לגולן; גם ההחלטה לכבוש את הגולן וגם הביצוע של ההתיישבות, זה מאתנו. אלה שמדברים היום על שלמות הארץ ודיברו על שתי גדות לירדן ישבו משתי גדות הירקון. ההתיישבות הראשונה בבקעה ובצפון ים-המלח – זה אנחנו, ומי שפיקד על הצבא זה מי שהיה אחר כך ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, זיכרונו לברכה. ואת הממשלה הזאת אנחנו הנהגנו, ולא ילמדו אותנו מה זה ביטחון, מה זו אהבת הארץ ומה זו נאמנות. אבל ביטחון זה לא רק טנקים, מטוסים וצוללות; ביטחון זה גם חופש הביטוי; ביטחון זה גם השידור הציבורי; ביטחון זה תרבות; ביטחון זה חינוך; ביטחון זה תעסוקה, בוודאי, וגם דברים נוספים. אבל מי שמדבר על הביטחון כדבר מרכזי, ואני משוכנע שבלי זה לא יהיה פה שום דבר, לא יכול להתעלם מהפגיעה בתחושת הביטחון, בחוסן הלאומי, בצעדים שמחלקים אותנו, פוגעים באחדות, פוגעים בחופש הביטוי ובערכים שבלעדיהם לא הייתה קמה כאן מדינה. קודם אמר חבר הכנסת גילאון שצריך לתקן. אני מקווה שהוא לא התכוון ברצינות שהקלקולים הם כבר בני מאה שנים. זה לא נכון. המדינה הזאת הוקמה על-ידי דור אחר, דור שחיים גורי, שיחיה, אומר שאלתרמן, זיכרונו לברכה, היה אומר שפעם באלף שנה יש דור כזה – הדור שהקים את המדינה. הדור הזה, כולל אנשים מכל הזרמים, לא ציפה שככה היא תיראה עוד מעט, בשנת ה-70. ולכן הביטחון מחייב אותנו גם לנהוג על-פי השקפות עולם נכונות, ערכים ושמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עם חופש הביטוי והתקשורת. ישראל חייבת להיות גם מדינה חזקה וגם צודקת, בטח לקראת יום העצמאות – גם חזקה וגם צודקת. זה לא יהיה או זה או זה, זה גם וגם. ורק ישראל חזקה וצודקת יכולה לעמוד באתגרים וגם להיות אור לגויים. ויש פה גם פגיעה בירושלים. מה הדבר הזה שהתאגיד בונה את התשתית שלו במודיעין? הרי "קול ישראל מירושלים", על זה גדלנו. יש אנשים, כמו הנשיא ריבלין, שכל דבר מתחילים: אנחנו מדברים מירושלים. איך תחת הכנפיים האלה של הקמת התאגיד מישהו נתן יד חופשית לשדר ממקום אחר? עוד לא מאוחר לתקן את הליקויים. יש לנו עובדים מאוד מנוסים, אנחנו מכירים את רובם דרך המסך או מהאזנה לרשתות. אני לא מאמין שיש עובדים יותר טובים, יותר מנוסים, יותר מקצועיים ויותר נאמנים, עד כדי כך שצריך לפטר מאות ואולי יותר מכך, ולהביא אחרים. אנחנו רוצים לדאוג גם לתאגיד וגם לרשות השידור, בסופו של דבר, אבל המהלך הזה, שאיים לפטר 1,000 עובדים ולאמלל משפחות רבות, בוודאי בתקופת החגים, הוא חוסר אחריות. ואני לא בטוח שבהסכם שהגיע אליו האוצר, שהיה אפשר להגיע אליו קודם עם ההסתדרות, באמת פתרו את הבעיה. ומה עם התקציבים? היינו כרגע, יחד עם גברתי היושבת-ראש, באותה ישיבה קשה על ניצולי השואה. שם לא מנצלים חלק מהכסף. הממשלה לא נראית טוב, גם אם נעשו דברים. אבל פתאום יש כספים – ואיפה הגבולות של סמכות שר האוצר? אני חושב שהיכולת המקצועית והיכולת שקיימת בקרב העובדים היא כזאת שצריך לשמר אותה. השביתה שהייתה אמורה להיות בוטלה כתוצאה מהסכם. אנחנו לא יודעים כמה באמת הוא יעבוד, אבל חייבים להבטיח את עתיד העובדים. אני חושב שהתקשורת חשובה לכולם, ולא רק לממשלה, ולממשלה חשוב שתהיה תקשורת חופשית. לפי דעתי זה מחזק את הממשלה, ולא ההפך. דווקא היכולת להראות שאנחנו מדינה חופשית, דמוקרטית, לא משוחררת מאחריות – תמיד אמרתי שחופש הביטוי הוא לא חופש מאחריות, בוודאי לא במדינה שנאבקת על קיומה גם בשנה הזאת. אבל בין הפקרות ושליטה מרכזית יש מרחב גדול, שצריך לאפשר למדינה – אנחנו לא היאחזות נח"ל, המדינה עוד מעט בת 70, המדינה החזקה ביותר בכל האזור, ומהמתקדמות והמפותחות בעולם כולו. לא יכול להיות שבקטע הזה נהיה דומים לשוליים של עולם מתקדם. אני חושב שאנחנו נמצאים בנקודה שצריך לומר שאנחנו מתנגדים, קודם כול, למה שהממשלה מציעה, וגם לנושאים הארגוניים-טכניים. זה לא מצב שאנחנו מתנגדים להקדמה או לדחייה, אנחנו מתנגדים למהלך כולו, ודאי לצורת ההתנהלות של הממשלה בתקופה שחלפה. אני חושב שגם הקואליציה צריכה לומר, מה שכל אחד מבין, שמשהו עובר עליה, ובשל הסכמים שאולי לא הבינו אותם כשחתמו עליהם, הממשלה והקואליציה מובילות מהלך שכופים אותו על הכנסת, והוא לא מועיל גם להן. יכולה להיות פה התפרקות של הממשלה, על רקע זה. יכול להיות שהממשלה תצלח את המשבר הזה, אבל יהיה עליה אות קלון ותהיה עליה תווית של כישלון במהלך כולו, בדרך למהלך ובמימוש שלו. לכן, נדמה לי שהערב יש עוד הזדמנות. אנחנו נתנגד, אבל זה לא סוד שלממשלה יש רוב, וברוב הזה, גם אם יש פה הסתייגויות, וגם אם זה יהיה בשעה מאוחרת, ברוב הזה היא תוביל להחלטה כפי שהיא מבינה שצריך להיות. אבל האם באמת הממשלה שלמה עם זה? האם חברי הכנסת בקואליציה – ויש כאלה שמבינים את המשמעויות – האם הם באמת תומכים? זו לא רק שאלה של ראש הממשלה, ראש הממשלה אמר את דברו. אני דווקא פונה לחברי הכנסת, פונה למפלגה כמו כולנו, פונה למפלגות אחרות: בשביל זה באתם לכנסת? בשביל זה הקמתם קואליציה – בשביל החוקים האלה? בשביל השיטה הזאת? בשביל ההתכנסויות, כאילו מצב חירום? והחיפזון הזה וחוסר שיקול הדעת, קלות הדעת, תוך כדי יצירת מציאות חדשה בחברה ובמדינה; דווקא ערב יום העצמאות, בימים הקדושים בין יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מביאים להחלטה דבר שיש בו איום על שלמותה ועל חוסנה של החברה והמדינה ועל תשתית קיומה כמדינה דמוקרטית? זה בדיוק הזמן? זה המקום? מה התועלת? ודאי יש פה גם עלות גבוהה מאוד. לכן אנחנו נצביע נגד החקיקה הזאת, אבל נדמה לי שברגע שיסתיים פה הדיון הלילה, בתוצאה שכנראה היא ידועה מראש, זה גם הזמן לעשות חשבון נפש. זאת ישראל וזאת המדינה שעליה נאבקו המייסדים – כשנפקוד את קברי החללים – ואני מתכוון להיות בכמה מקומות – האם נוכל לומר לעצמנו ולהם שזאת המדינה שעליה התפללנו? על המדינה הזאת ועל תרבותה ועל ניהולה הם נפלו? זאת הצוואה של מי שהקים וחלם ומי שנלחם ונפל? בעיני עוד לא מאוחר למנוע את השגיאה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. לרשותך, אדוני, עד עשר דקות. מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני הרגע בא ממפגש מעניין עם אורח רם דרג מארצות-הברית, פרנק בלייק. הוא היה עד לאחרונה המנכ"ל של "הום דיפו", אחת החברות הגדולות בארצות-הברית, 350,000 עובדים, מועסקים; כיום הוא משמש בין היתר כיושב-ראש מועצת המנהלים של "דלתא", אחת מחברות התעופה הגדולות בארצות-הברית ובכלל בעולם, שימש בתפקידים בכירים אצל בוש, וכדומה, ממש, איש עם רקורד עצום. והוא שאל אותי כמה שאלות על מה שקורה בכנסת, מה הנושאים שעולים לדיון, ושמע שהנושא היום הוא התאגיד. כאיש מנוסה הוא התחיל לשאול אותי שאלות פרטניות. אני חייב להגיד שעמדתי במבוכה, למה? כי אין דרך להסביר לבר-דעת מה שקורה כאן, במדינת ישראל, בחודשים האחרונים, סביב התאגיד. אין דרך, לא הצלחתי. אתה יודע, מול אורח כזה אתה לא ממפלגה זו או אחרת, אתה מייצג את מדינת ישראל, אתה רוצה להציג על הצד הטוב ביותר את מה שקורה אצלנו. ויש מה להציג, אבל לא זה. התביישתי. התביישתי שאני כחבר הכנסת צריך לנסות להסביר את מה שלא ניתן להסבר. הרי מה קורה כאן? לפני שלוש שנים ממשלת נתניהו העבירה חוק, אחרי מסע ארוך של ועדות ושל בדיקות מקצועיות וכו', שקבעו מה צריך לעשות. אמרו: יש גוף שהוא נחוץ, שהוא חשוב, שהוא מפתח לדמוקרטיה, וזה השידור הציבורי, אבל השידור הציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי ברשות השידור של אז לא ממלא את תפקידו נאמנה, ולא יכול לעשות את זה בגלל בעיות מבניות שהתגלו על פני שנים רבות וכדומה, התערבות פוליטית, בין היתר, וכך הלאה. יצאו לדרך, גייסו אנשים, הקימו מסגרות והשקיעו כספים רבים וכו', ופתאום ראש הממשלה מתעורר בוקר אחד, ולחשו לו באוזן שאותו יציר כפיו עלול להיות עצמאי, עלול להיות שידור ציבורי, לא שופר תעמולה של הממשלה, ואז אותו ראש ממשלה אמר: עד כאן, צריך לעצור את זה, צריך לפרק את זה, צריך לחזור אחורה וכו', והתחיל תהליך מביש לפי כל קנה מידה – הרי אין מי שיכול להצדיק את מה שקרה כאן בחודשים האלה. זו המערכת הפוליטית בישראל במרעה, ואני מתבייש בזה – אני מתבייש לעמוד כאן היום, בזמן הפגרה, מול כנסת – במליאה ריקה, חוץ מגברתי היושבת-ראש ושר אחד, שחייב להיות כדי שיוכל להתקיים דיון כאן, ואנחנו לכאורה מתדיינים על התאגיד הציבורי. הרי כולנו מבינים שכל המילים שאנחנו שופכים כאן, אין להן שום משמעות. כאן אני רוצה להתייחס לדבר השני, שממנו אני דואג לא פחות, וזה הנושא של רודנות הרוב. יש בלבול עמוק, מסוכן, אצל חלק ניכר מחברי הכנסת והפוליטיקאים, ואפילו בחלק מהציבוריות הישראלית. ומה הבלבול? הבלבול הוא שחושבים שאם היו בחירות, ובבחירות האלה נבחרה כנסת, והכנסת מקימה ממשלה מתוכה – עם רוב, כמובן, כי אחרת אי-אפשר – אז זה אומר שהרוב יכול לעשות כאוות נפשו בכל עניין ועניין, ובלבד שלא יהיה בעליל לא חוקי. זו הטעות הכי גדולה והכי מסוכנת. רבותי, דמוקרטיה נמדדת לא רק באיך אתה בוחר, ואם העם באמת משתתף בבחירות חופשיות או לא, אלא בראש ובראשונה בשאלה אם המוסדות הדמוקרטיים יודעים להגן על המיעוט מפני הרודנות של הרוב. זה המבחן האמיתי. ולצערי הרב, במבחן הזה הכנסת הזאת פעם אחר פעם טועה, מטעה ופוגעת. ועל כן, בעניין הזה שוב חוזרת על עצמה, גם בעניין של התאגיד, אותה תופעה – היכולת לזגזג: פעם קדימה ופעם אחורה, פעם דוחים, פעם מקדימים. זה נעשה מכיוון שמשתמשים באותו כוח של רוב כדי לכפות מהלכים שהם לא לרוחם – לא של העובדים, ולא של אלה שמבינים עניין, ולא לשם העניין הציבורי, אלא זה משרת בצורה זו או אחרת אינטרס נקודתי של הקואליציה. יתרה מזו, יותר חמור מרודנות הרוב זה כמובן כאשר אותו רוב מונהג על-ידי קודקוד שחושב את עצמו לכול יכול. הסכנה הזאת גוברת עם הזמן. ככל שראש מדינה – לא חשוב באיזו מדינה – נמצא יותר זמן בשלטון, כך מיטשטשים הגבולות בין הפרסונה לבין המדינה, בין טובת הפרסונה, האיש, לבין טובת החברה והמדינה. זו תופעה מאוד מאוד מסוכנת. אתם יודעים, בארצות-הברית יש מגבלה של שתי קדנציות על הנשיא. מתי חוקקו – עשו את השינוי בחוקה שאפשר את ההגבלה הזאת? ההגבלה הזאת לא הייתה קיימת – זה קרה אחרי מלחמת העולם השנייה, לאור העובדה שהיה נשיא שנבחר ארבע פעמים – זה היה תקדימי – להיות נשיא ארצות-הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. תראו איזה פרדוקס: פרנקלין רוזוולט היה אולי הנשיא, אחרי לינקולן, הכי מוצלח, הכי חשוב שהיה לארצות-הברית ולעולם, כי הודות לו, בין היתר, אנחנו נמצאים כאן, כי הוא זה שנלחם יחד עם אנגליה וברית-המועצות נגד הצורר הנאצי. דווקא אחרי פרנקלין אמרו: חייבים לשים גבול. למה? כי כן, הפעם זה היה פרנקלין, אבל מה אם יבוא אחד שהוא לא פרנקלין, והוא יתמיד בשלטון, והגבולות ייטשטשו? זו גדולתה של הדמוקרטיה האמריקנית, ששם ידעו לשים גבולות גם אחרי הטוב בנשיאים. מה קורה אצלנו? אצלנו אין גבולות, הכול פרוץ, ואנחנו כיום במצב שעומד מי שמתבלבל בין מלוכה לבין משטר דמוקרטי, וכנסת שהולכת אחריו בעניין הזה, כולל בעניין של התאגיד. לסיכום, רבותי, אני מאוד מקווה שהפארסה הזאת, של התאגיד הציבורי, של השידור הציבורי, הפארסה הזאת תיגמר בקרוב, ונוכל להבטיח – על אף הקואליציה הזאת נוכל להבטיח שיהיה למדינת ישראל שידור ציבורי ראוי, שיוכל להגן על הדמוקרטיה. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת אלעזר שטרן, לרשותך, אדוני, עד 30 דקות. אחריו – חבר הכנסת עופר שלח. מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): פרשת השבוע: שמיני. אלעזר שטרן (יש עתיד): זה היה – – – אתמול עם זה – – – מנו, תזריע-מצורע. מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): פרשת מצורע – – – הבת שלי – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): "שמיני" – – – מזל טוב. אז מזל טוב. מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): לא, נשבע לך, בוא נדבר על הבת שלך, יהיה הרבה יותר מעניין מאשר מה שיש לנו לדבר פה. היו"ר טלי פלוסקוב: אפשר להפעיל שעון, אדוני? סליחה שאני מפריעה לכם בשיחה. אלעזר שטרן (יש עתיד): מזל טוב. כן, אפשר, בוודאי. זה חלק מהעניין, נו, מה אנחנו עושים – – היו"ר טלי פלוסקוב: אין בעיה. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – גברתי היושבת בראש, את יודעת מה אנחנו עושים פה הרי, נכון? היו"ר טלי פלוסקוב: בוודאי, מן הסתם. אלעזר שטרן (יש עתיד): מה אנחנו עושים. אבל אם את כבר מדברת אתי על מה אנחנו עושים פה, יש לי הצעה בשבילך: אולי תפני לערוץ הכנסת שלא ישדר. אנחנו נמשיך לדבר פה, נעשה את התפקיד העלוב שהממשלה הזאת מטילה עלינו: למשוך את הזמן, לבזבז את הזמן, לפגוע במעמדה של הכנסת. הרי אין משמעות לכנסת הזאת – אין משמעות לכנסת הזאת כשראש הממשלה מחליט, אף אחד לא יודע למה בכלל, להקים תאגיד, לפרק תאגיד, לדחות ב-15 יום. אתמול אמר יושב-ראש ועדת הכנסת שהוא ידאג שזה לא יהיה 15 יום, כי זה לא הגיוני. אז אמרתי לו: נו, אז לא יהיה 15 יום? הרי הממשלה הזאת לא תיתן לך יותר מ-15 יום, שר האוצר ניסה לעשות משהו, אז דחו לו רק ב-15, הוא לא הסכים לדחות יותר. אז מה אנחנו עושים פה, אורלי? חברת הכנסת לוי, את מבינה מה אנחנו עושים פה? תראו, אדוני שר הדתות, אנחנו בימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל. אלה בעיני ימים של חשבון נפש לאומי. אנחנו נגיד, וכבר התחלנו להגיד בימים האלה, כיוון שהאפקט של יום הזיכרון הוא לא באותו יום: "במותם ציוו לנו את החיים", ונסתכל אנחנו על הקברים, ויסתכלו עלינו בני המשפחות השכולות, וישאלו מה שכבר התחילו לשאול: תגידו, אתם בטוחים? אתם בטוחים שאלה החיים שהנופלים ציוו לנו? אתם בטוחים שמדינת ישראל – שהיא מקום נהדר, ובאמת, נס מה שעשינו פה ב-69 שנים, אבל האם באמת מי שהקריב את חייו בשביל המדינה הזאת רצה שבין יום השואה לבין יום הזכירון נקדיש אנחנו, נבחרי הציבור, את הזמן שלנו למשהו שאף אחד לא מבין מה הוא, וגם אנחנו, שנרים ונוריד את היד, ויותר מכך – שרי הממשלה? ושואלים אותנו: תגידו, מה אתם עושים? מה נגיד, שראש הממשלה קיבל את הקריזה – בבית ראש הממשלה קיבלו את הקריזה, והחליטו שערוץ ציבורי טוב, או לא טוב, יש יותר שמאלנים, יותר מיש עתיד – אף אחד לא מבין למה, ועכשיו תהיה עוד חברה שמקימים. אז בואו נדבר רגע אנחנו, לפני זה. אמרו שזה יעלה רק 17 מיליון. תגידו, אתם יודעים מה אפשר לעשות עם 17 מיליון? ביום ראשון תעלה לישיבת הממשלה הצעת החלטה שלי להיטיב עם אלה שמקבלים מגרמניה הכי פחות, שפעם, ב-2014, כשלפיד היה שר האוצר, הוא נתן להם מענק חד-שנתי של 2,000 שקל. אמרנו: למה באותה שנה? מה זה קשור ללפיד כשר האוצר? היו"ר טלי פלוסקוב: 3,600. אלעזר שטרן (יש עתיד): כן, אבל הוסיף – באותה שנה, בגלל – אוכלוסייה אחרת. הוא נתן להם 2,000 שקל. למה אי-אפשר לעשות את זה קבוע? זה 4 מיליון שקל. אני לא מדבר, גברתי היושבת-ראש, גם על ההצעות שלנו. תגידו, 17 מיליון, במקרה הטוב, זה מה שעולה המשחק הזה, של 15 יום – שלא יצא ממנו כלום; הרי אנחנו מסוגלים גם למצוא את עצמנו, עם התרבות של הממשלה הזאת, שביום הזיכרון נשב פה, בגלל ש-15 יום לא מספיקים; אז יעשו עוד פעם: יכנסו את ועדת הכנסת ונחליט על נוהל סעיף 98, ונסתום את הפה לאופוזיציה על משהו שאף אחד לא מבין, כי ראש הממשלה החליט. וזה לא יום שבתון, יום הזיכרון, אז אפשר לנסוע, אז למה שלא נתכנס אז – לעוד 15 יום? הרי ממילא בשבוע הבא אנחנו נדון בפרטי-הפרטים של ההמצאה המאלפת הזאת, של – יהיה תאגיד שידור ציבורי, וגם תהיה בצד חברת חדשות. והעובדים, אותם בכלל אף אחד לא סופר. ואני לא רוצה להגיד מיהם העובדים האלה, בשני הגופים האלה – באמת אנשים יקרים. אני בטוח שגם הם היו רוצים להקדיש את הימים האלה, שבין יום השואה ליום הזיכרון, למה שאזרח ממוצע במדינת ישראל צריך להקדיש אותם: לחשבון הנפש הלאומי, האם אנחנו ראויים לקורבנם. ואני מצטער להגיד לך, גברתי היושבת בראש, כנבחר ציבור אני חושב שהעשייה הזאת שלנו – ואני אומר את זה – קשה לי להגיד את זה – זאת פגיעה בצוואה שלהם. הם לא התכוונו שאנחנו בימים האלה נמחק את הדמוקרטיה, נמציא ועדות בכנסת, נפרק ועדות בכנסת, נשב פה ימים ולילות, במקום לחשוב מה עוד אפשר לעשות למשפחות השכולות, מה עוד אפשר לעשות לתרבות הזיכרון של מדינת ישראל – שיש בה הרבה מאוד הישגים, והיא מאפיינת אותנו מאוד, אבל מה עוד אפשר. אולי היינו עומדים כאן היום ומקדישים את הזמן הזה לעלות אחד-אחד – לא רק ביום הזיכרון, אני מבטיח לכם שזה היה תורם יותר לחברה הישראלית; אנחנו צריכים להציע מה לעשות בזמן של כל אחד ואחד מאתנו, מה לעשות בזמנים של הדוכן הזה, את מי ראוי שאנחנו נכניס לפרוטוקולים, או: אם כבר ערוץ 99 משדר, מה יותר טוב שהוא היה משדר בשעות האלה. על זה אנחנו מתמודדים. ואחר כך היינו שואלים מה נעשה עם אותם 17 או 20 או 200 מיליון שהמחקים העלובים האלה, של פתיחת תאגיד, וסגירה, ופיצול – מה אפשר לעשות באותם עשרות או מאות מיליונים. איפה הקואליציה הזאת? יושבים אתנו בוועדת הכנסת, מסתכלים אחד על השני – לא מוציאים מילה. לא מוציאים מילה, כי הם יודעים מה הם צריכים להצביע. אז מי שמדבר שם זה חברי האופוזיציה. עכשיו, יש דיונים כאלה. לפעמים, אתה יודע, אתה רואה חלק מחברי הכנסת מהקואליציה מצביעים כמי שכפאו שד ומוציאים ארבע מילים. הפעם הם לא מוציאים כלום – הם יושבים בוועדות ושותקים. מי שמנהל את ועדת הכנסת, לדוגמה, אומר שהוא יודע שאי-אפשר לעשות את זה ב-15 יום. אז שאלתי אותו אתמול: אז למה אתה מביא 15 יום? הוא אומר: זה מה שהממשלה ביקשה, אבל בוועדה נשנה את זה ל-30 יום. והנה, אנחנו הולכים להצביע היום – על כמה ימים? על 15 יום, ויושב-ראש הוועדה, שהביא את זה, אז עוד היה מותר לו להגיד – אז עוד היה מותר לו להגיד, כי זה היה טרם ההצבעה – שהוא ישנה. עכשיו כשהוא יושב פה בערב, בלילה, והוא לא שינה, אז מה הוא יגיד? אבל אם כבר הקואליציה החשובה הזאת, אכפת לה מהמדינה, ובית-המשפט העליון, שהיא עוד לא הצליחה לרמוס אותו ולעלות עליו עם בולדוזרים, הציל אותנו עם החלטת השבת – ואני לא נהנה מכל פסיק בהחלטה של עיריית תל-אביב; אני, דרך אגב, לא חושב שחנויות למסחר צריכות להיות פתוחות בשבת, אבל אני כן חושב שצריכים להיות פתוחים תיאטראות ובתי-קפה ומסעדות; לא בשבילי, בשביל החברים היהודים שלי שנוהגים בשבת אחרת ממני, ואם מישהו שכח לקנות בקבוק מים, או חבילת גלידה, או נייר טואלט, צריך שתהיה לו אפשרות לקנות גם בשבת, בתל-אביב. כך החליטה העירייה, וזה מתאים, אז תהיה תורנות. אז שתבוא הממשלה ותגיד: אוקיי, בזמנים האלה, של ימי חשבון הנפש הלאומי, כשבית-המשפט העליון קיבל החלטה שאנחנו זרקנו לפתחו, כי לא מסוגלים לקבל החלטה בקואליציה הזאת, בואו נקדיש את הזמן לזה. אני אומר לכם שאנחנו היינו מבינים למה אנחנו, חברי הכנסת, מתכנסים בימים האלה. כי לדוגמה, סידור השבת במדינת ישראל, הורדת המתח שבין דתיים לחילונים, הורדת השיסוי בתוך החברה הישראלית, שבין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים – זה "במותם ציוו לנו את החיים"; איך נראית שבת במדינת ישראל – בעיני זה גם צוואתם של הנופלים; איך תהיה שבת מתחשבת – כמו בצבא, כמו במקומות שבהם הם נפלו והקריבו את חייהם, דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים. לא בדרך שמסתכלת שרה בכירה עלינו, כאן, וב-19 דקות אומרת 21 פעמים: אתם שמאל, אתם שמאל, אתם שמאל, אתם שמאל. הלכתי אליה אחר כך ואמרתי לה שתדע שבשמאל הזה, אם היא רוצה לקרוא לו שמאל – שמאל – ורוצה להפוך את זה למילת גנאי – אני לא איש שמאל, אבל בשמאל שלה יש יותר שנות שירות, יותר דרגות – יושב פה חברי עפר שלח – יותר אחוזי נכות, וגם יותר אותות גבורה, מאשר בכל הימין הזה. אז מה זה השיסוי הזה? בשביל מה? ואני אומר, על הדברים האלה היינו צריכים לשבת כאן עכשיו. אם יושב-ראש הכנסת היה שומר על כבודה של הכנסת, הוא היה מבין ואומר שלמרות רצונה של הממשלה הזאת, שכל יום מנפנפים לנו: העם אמר את דברו, העם אמר את דברו – פעם חבר כנסת מהקצה הזה, פעם חבר כנסת בקצה ההוא, החליט שעל הכסף הזה הוא לא מצביע עד שלא מצביעים גם לשם, ועל החוק הזה הוא לא מצביע עד שלא מפרקים את השבת, ועד שלא מרחיקים יותר את יהדות התפוצות, ועד שלא יותר מדביקים תווית לכל אחד – ועל זה אנחנו אומרים: העם אמר את דברו. וכל אחד יושב בקואליציה הזאת, בכיסאות הנוחים האלה – כנראה כי זה נוח – ומקריב את העקרונות שלו, ושותק בדיונים בוועדות. ואני באמת לא אומר פה שמות, כי בעיני, הימים האלה, שבין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הם ימים שיש בהם סוג של הדר, חובת הממלכתיות שורה על כולם – צריכה לפחות לשרות על כולנו. כשאני בא בבוקר מ"יד ושם", ויושב אחרי זה עם יושב-ראש "יד לבנים", אני מבין את החיבור ואת משמעות הימים האלה. והוא שואל אותי: מה אתם עושים פה? ואני צריך להרכין מבט, כי גם אני לא יודע מה אנחנו עושים פה; כי גם אני יודע שגם חברי הקואליציה, רובם המוחלט, לא יודעים להגיד לנו מה אנחנו עושים פה. אבל אם אנחנו כבר פה – אמרתי מה יכולנו לעשות כאן. ויכול להיות שבטקס הדלקת המשואות, שהכרנו בחשיבות של יהדות התפוצות – ויש שם, למיטב זיכרוני, שני אנשים שבצדק מדליקים משואה, הרב האייר ומייקל שטיינהרדט – אולי היינו שואלים את הרב האייר, האורתודוקסי, אם גם הוא חושב שמהכותל הדרומי צריך להעיף את מי שלא מניח כל יום תפילין או לובש ציצית כמוני, כי אין לו מקום שם. מייקל שטיינהרדט, ממייסדי "תגלית", ועוד הרבה דברים, אני יודע מה הוא היה אומר – הוא לא מבין. יש עכשיו משלחת של הכנסת בחו"ל, ואומרים לי: טוב, אתה לא צריך, אתה מכיר. אז אמרתי: אולי גם החברים מהקואליציה ששם יבינו שביהדות התפוצות יש גם רפורמים וגם קונסרבטיבים, ואולי – פשרה בשביל לחיות יחד – כן, מה הצענו להם – בכותל הדרומי. אני אומר לך, גברתי היושבת בראש, שאף אחד מחברי הכנסת החרדים – ואני מרשה לעצמי לומר שגם מהבית החרד"לי – אף אחד לא התפלל שם אף פעם. מתי זה נהיה מקום קדוש בשבילם? מתי זה נהיה מקום קדוש שצריך להרחיק ממנו גם את מי שהסכים לעשות ויתור ולהגיד: אוקיי, אני את הבר-מצוות שלי אעשה שם, בכותל הדרומי? אז פתאום זה נהיה מקום קדוש. אם זה קדוש, למה קודם לא ראיתי אף אחד מש"ס, מיהדות התורה או מהבית החרד"לי מתפללים שם? לא ראיתי אותם. אבל אם תפקידה של הממשלה הזאת הוא לא לקרב, אלא להרחיק, אז היא תרחיק את השמאלנים, והם ירחיקו את הרפורמים, והם ירחיקו את הקונסרבטיבים, והם ירחיקו את עובדי תאגיד השידור הציבורי, והם ישניאו כל אחד על השני, כי זה מה שהממשלה הזאת רוצה לעשות. אם היא לא הייתה רוצה לעשות את זה – אז כן, לקראת יום העצמאות ה-69 בואו נביא בשורה, שמוצאים את מתווה הכותל; שמסתכלים לא רק על ההתבוללות בתפוצות – מסתכלים על התפוצות ואומרים: אנחנו מאבדים את הנוער היהודי; לא צריך את הסיורים האלה באמריקה בשביל להבין את זה. אנחנו מאבדים, כי קשה להם להזדהות עם המדינה הזאת יותר ויותר. אנחנו נגיד: הם צריכים אותנו; בואו נודה על האמת: אנחנו צריכים אותם לא פחות, אבל האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגיד: הם צריכים אותנו בכל מקרה? אז בואו נודה על האמת, פחות ופחות מהם צריכים אותנו; פחות ופחות מהם, גם את המשאבים שלהם הם ייתנו פחות למדינת ישראל ויותר למקומות אחרים. עם העשייה הזאת – ומשאבים, בעיני, זה לא רק כסף, זה גם זמן, וביהדות התפוצות יש אוכלוסייה נהדרת, אבל אנחנו מרחיקים אותם, ואנחנו חושבים שלעולם חוסן. אז אולי, גברתי היושבת בראש, היה כדאי שהסיעה שלך או סיעה אחרת יגידו לראש הממשלה: תעזוב, בוא נעזוב רגע קצת את התאגיד הציבורי, ממילא העם לא מבין מה אתה רוצה, ובוא נדבר באמת על סוגיות יסוד בחברה הישראלית; כבר החלטת להביא את הכנסת לכאן, בסדר, החלטת שנקדיש זמן בימים האלה, שבהם אנחנו הישרנו מבט, השבוע, אל גיבורי השואה, ונישיר מבט, בשבוע הבא, אל חללי מערכות ישראל, אבל שנרגיש טוב יותר, שלא יהיה לנו לא נעים להגיד באיזו דרך אנחנו משרתים עכשיו את העם, מה מאפייני מקום העבודה שלנו, למה אנשים טובים מאתנו לא רוצים לבוא לכאן. מה נחפש, פרסומות בתקשורת? נכתוב מאמרים על מעמדה של כנסת ישראל? אני אומר את זה כמי שהקים שדולה למעמד הכנסת, ואני מסתכל, מה אני יכול לעשות, כשהממשלה – כשיושב-ראש הכנסת לא נלחם על מעמד הכנסת, כשאנחנו היום נצביע פה ב-23:00, 24:00, 1:00, 2:00 על החלטה שהפעילו בה את סעיף 98 כדי להגביל את האופוזיציה. אלה כלים דרקוניים. אפשר להגיד: התרגלנו. מה, נלך לבית-המשפט העליון? יש לו רשימה של דיונים שהממשלה דאגה שיגיעו אליו. שבת, אמרנו – הממשלה דאגה שזה יגיע אליו, אחרת היא הייתה מחליטה; חוק ההסדרה – הממשלה דאגה שיגיע אליו, אחרת היא הייתה מחליטה. ראש הממשלה הסתובב באוויר מעל בן-גוריון והמטוס לא נחת עד שלא נגמרה ההצבעה, והחיילים שלו בקואליציה הרימו את היד על חוק ההסדרה. הוא לא הצביע. שרים בממשלה אמרו: אנחנו מצביעים כי אנחנו יודעים שבית-המשפט העליון יפסול. והיועץ המשפטי לממשלה שבחרנו – בחור שמרן, עם כיפה, אפילו כיפה שחורה – כי אנחנו כל הזמן מתעסקים בלתייג אנשים – אמר: אני לא אגן על זה, ולא רק שאני לא אגן על זה, אני אבוא להגיד בבית-המשפט העליון למה החוק הזה הוא לא חוקתי. אז מה אכפת לנו? עשינו חוק, אבל למה צריך שבית-המשפט העליון יפסול אותו? כדי שאז נגיד שצריך לעלות עם בולדוזרים על בית-המשפט העליון ולפרק אותו, וצריך שיותר שופטים יהיו דתיים – ההעלבה הזאת, כאילו שופט דתי ישפוט לטובת דתיים. תגידו, אנחנו השתגענו? את מי אנחנו מעליבים פה, את בית-המשפט העליון? את השופטים עצמם? והנה, יש לנו השופט רובינשטיין. דתי. אמרו: שמרן. אולי אז כשמינו אותו היה צריך דתי על כיסא הדתי בבית-המשפט העליון; מאז יש כבר שלושה, ובטח יהיו יותר. אז מה? אז הוא לא חשב שחוק הגיור – הממשלה לא מטפלת בזה עשר שנים, אז בית-המשפט העליון החליט, בשלב ראשון, שהוא יוכר לצורכי שבות – הוא עוד לא חייב את הרבנות להכיר, אבל הוא גם אמר על נישואים וגירושים, שלא יכול להיות שמדינה דמוקרטית, אזרחים לא יכולים להתחתן בה. אני לא יודע אם את יודעת את זה, גברתי – אני מכיר את המודעות שלך, את החשיבות שאת מייחסת לעניין ואת הישיבה שלך בתוך העם: במדינת ישראל אתם יכולים להתחתן אם שניכם יהודים או אם שניכם לא יהודים. אחד יהודי ואחד לא יהודי – סעו לקפריסין. זה לא מטורף? זה לא מטורף? עכשיו, אמרו: אוקיי, אז בואו נתגייר. אז מה, הממשלה הזאת החליטה משהו על זה? היא לא מבינה את ההתבוללות שהיא גוזרת על כולנו בכוח? לא על העולים החדשים – על כולנו; כי לשמחתי, גם הילדים שלנו מתחתנים אתם. כבר לא בודקים את מה שבדקו אז – כן יהודי, לא יהודי. אז במה הממשלה מתעסקת, בתאגיד השידור הציבורי? לא, זה לא עיסוק בתאגיד השידור הציבורי עכשיו, שלא נתבלבל. זה על 15 יום הארכה לתחילת השידורים. גברתי היושבת בראש, אני מקווה שבדקות האלה, אם היו עשרה צופים בערוץ 99 עכשיו, הם הבינו שלפחות יש תקווה שיום יבוא וממשלת ישראל – לא בהרכבה הנוכחי כמובן, וכנסת ישראל, לא בהרכבה הנוכחי – תישמר תקווה שיום יבוא ונוכל להישיר מבט, כולנו, גם מהבית הזה, ולומר: כן, במותכם ציוויתם לנו את החיים, ואנחנו נעשה את הכול, כל הזמן, שתהיה פה מדינה עוד הרבה יותר טובה מכפי שהיא עכשיו – וגם עכשיו היא מדינה טובה. תודה. עיסאווי פריג' (מרצ): – – – היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת עפר שלח – בבקשה, אדוני, לרשותך עד רבע שעה – 15 דקות. אחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. עפר שלח (יש עתיד): תודה, גברתי היושבת-ראש, לש"י עגנון יש רומן ידוע בשם "סיפור פשוט". מה שיש לפנינו ומה שאנחנו עוסקים בו היום הוא לא כל כך מסובך, אבל הרבה יותר משהוא פשוט, הוא פשוט סיפור עגום, ואני רוצה להתחיל אותו דווקא במקום שחשבתי לסיים, וזה בסיפור העגום של הכנסת, כי הוא סיפור עגום במה שקשור לשידור הציבורי, הוא סיפור עגום במה שקשור לשלטון, הוא סיפור עגום במה שקשור לכספי המדינה. אבל בואו נתחיל בסיפור העגום של הכנסת. אנחנו פה במושב פגרה מיוחד. לא היה מושב פגרה מיוחד על אירועים בגבול; לא היה מושב פגרה מיוחד על היוזמות החדשות של הנשיא טראמפ, שלא ברור למי שכל כך עלץ על בחירתו לאן הוא הולך עכשיו; לא היה מושב על זה, ידידי עיסאווי פריג', שהחליטו לחלק – אגב, בצעדים שאני תומך בהם, אבל החליטו לחלק, תכל'ס – את כל הרזרבה בתקציב המדינה, בהחלטה שלא עברה ממשלה, לא עברה את הכנסת, זה תקציב המדינה שאנחנו עוסקים בו. נכון שאנחנו אישרנו שתהיה רזרבה בתקציב – עכשיו שר האוצר לקח אותה. גם על זה לא היה דיון בכנסת, לא הוזעקה הכנסת מפגרתה. על מה הוזעקה הכנסת מפגרתה? על הטיוטה שמונחת לפניכם, רובה – כארבעה סעיפים ואחד שחשוב באמת, והוא שינוי תאריך מ-30 באפריל ל-15 במאי. על זה לא רק שהוזעקה הכנסת, אלא הופעלו האמצעים הדרקוניים ביותר שיש בארסנל של הכנסת, ולצערי, בהסכמה ובשיתוף פעולה של יושב-ראש הכנסת: סעיף 98 המהולל, סדרי דיון מיוחדים, סעיף שבו באמת צריך – רצוי – לעשות שימוש רק במקרים מאוד קיצוניים. זה בסדר אם עושים את זה בתקציב, הרי ברור שאי-אפשר בתקציב, באמת, שכל אלפי ההסתייגויות ינומקו באלפי שעות ואנחנו נגיע לאמצע השנה ועוד לא יהיה תקציב – זה בסדר. זה בסדר במקרי קיצון, שבהם יש צורך להעביר חבילה גדולה של חוקים עם הרבה מאוד התנגדויות, ואי-אפשר שזה יהיה לאורך זמן. סעיף 98 – על חוק של ארבע שורות, וזה זמן קצר בלבד אחרי שבית-המשפט העליון – שדיבר חברי אלעזר שטרן פה קודם הרבה ויפה על איך השלטון הנוכחי, הממשלה הנוכחית – ראש הממשלה הנוכחי עושה דברים כדי שבית-המשפט יפסול אותם, כי אז יהיה אפשר להתגולל על בית-המשפט העליון ולהאשים אותו בשמאלנות, רחמנא ליצלן, ובזה שהוא לא מבין מהי הדמוקרטיה, כי הרי דמוקרטיה היא שמי שניצח בקלפי עושה מה שהוא רוצה. בית-המשפט העליון לא מזמן התערב לראשונה בחקיקה של הכנסת בטענה פרוצדורלית, בחוק מיסוי דירה שלישית אמר בית-המשפט העליון: אם לא היה ההליך הראוי בכנסת, אז החוק, בין אם מוצדק או לא מוצדק, וזאת לא שאלה של תוכן בכלל, החוק איננו יכול לעמוד. ומייד לאחר מכן, בדחיפה של – כמובן ביוזמתו של ראש הממשלה, אבל בדחיפה של סיעות הקואליציה, בהסמכתו של יושב-ראש הכנסת, לא רק שאנחנו מתכנסים פה לדיון מזורז ובהול על חוק שכל תכליתו היא להזיז פתיחתו של תאגיד שידור בשבועיים, אלא שהוקמה אתמול ועדה מיוחדת – אי-אפשר שזה יידון בוועדות הכנסת הרגילות, הנושא כל כך יוצא דופן, שמזיזים תאריך בשבועיים, עד שהוקמה אתמול ועדה מיוחדת של הכנסת לעניין – סליחה, לא מיוחדת, אלא – איך זה נקרא – משותפת. אתה יודע, עיסאווי, למה הוקמה ועדה משותפת ולא ועדה מיוחדת? עיסאווי פריג' (מרצ): אני מדבר עם תמר על זה, לאן אנחנו צריכים להגיע עם הצעת החוק הזאת. עפר שלח (יש עתיד): כן, אתה יודע למה? מפני שבוועדה משותפת צריך להיות מספר זוגי של אנשים ואפשר שהרוב של הקואליציה יהיה 6:10, ולא חס וחלילה 7:8 או 6:9 – 6:10. למה? מפני שיש חשש שאולי מישהו בקואליציה יקבל רגליים קרות ואולי, לך דע, במקום 15 במאי יעשה את זה 16. אני מציע, אגב, 35 במאי. היה אחלה ספר, כשהיינו ילדים, של אריך קסטנר, עוד סופר שמאלני ידוע. עיסאווי פריג' (מרצ): הקואליציה והאופוזיציה, על-פי החלוקה – – – עפר שלח (יש עתיד): עיסאווי, אח שלי, אתה רואה-חשבון, תעשה חשבון מה היחס. עיסאווי פריג' (מרצ): איך זה עבר 6:10 בקלות כזאת? איפה? איך? עפר שלח (יש עתיד): כי הצביעו בעד, יקירי, מה – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אבל זה לא משקף את הכוחות. עפר שלח (יש עתיד): זה לא משקף את הכוחות. אני אמרתי אתמול – בדיון שהיה בוועדת הכנסת אני אמרתי ליושב-ראש הקואליציה: בכנסת הקודמת, כשהקמנו למשל את מה שנקרא ועדת שקד לדיון בחוק השוויון בנטל, היא הייתה ברוב של חמישה מול שלושה. היו חילוקי דעות בתוך הקואליציה. ראש הממשלה, זה הרי מן המפורסמות, חתר נגד החוק שהוא בעצמו העביר, כמו שהוא חותר נגד חוק התאגיד, או כל דבר שיש פה; אבל לא העלינו בדעתנו לעשות את זה 2:6. עשינו את זה 3:5, ורבנו, והגענו להסכמות קואליציה ואופוזיציה, וחלק מהדברים עברו בקולות של האופוזיציה בתמיכה – עם חלק מהקואליציה – למה? כי זה מה שעושים בבית הזה, דנים, מגיעים להסכמות, ויורדים לעומק. לך דע, אתה יודע – לאן נגיע, תמר, בדיון על תאריך, אפשר לעומקים פילוסופיים אדירים להגיע. תמר זנדברג (מרצ): ואתה מגיע לשם. עפר שלח (יש עתיד): 12 במאי – יש לכל יום – יש יום הניצחון על הנאצים ב-8. הדבר הזה, הבהילות הזאת – ואז זה מגיע לדיון עצמו, ואין לראש הממשלה ולחברי הקואליציה, אתם יודעים מה, אפילו את הכבוד להיות פה, להיות בדיון. אתם הטרחתם, כל הסיפור הזה; אתם הבאתם את כל הטירוף הזה עלינו; אתם הבאתם את הדבר הזה, שיושב הציבור עכשיו – ואני יודע את זה, כי הרי כמו כולנו אני מסתובב בתוך הציבור, אני שומע אותו, אני שומע תגובות אחרי שאני מתראיין על הנושא הזה באמצעי התקשורת – ולאף אחד אין מושג ירוק על מה אנחנו מדברים פה. כל הדבר הזה רק מעצים את התחושה שהבית הזה, המקום הזה, מתנהל על-פי חוקים משלו, זמן משלו, נהלים משלו, שום דבר שנוגע בציבור ששלח אותנו לפה. אבל זה ביזוי הכנסת, והוא הקצה של הקרחון. מתחתיו מתחיל קודם כול השידור הציבורי. חברים, שידור ציבורי – ואני אומר את זה כמי שהיה בתקשורת הרבה מאוד שנים, ומאמין בשידור הציבורי – שידור ציבורי הוא מוצר שהממשלה – השלטון חייב בו כלפי אזרחיו, כמו שהוא חייב בדיור, בחינוך, ובריאות, ורווחה וביטחון. שידור ציבורי זה לא איזה פריבילגיה, זה לא איזה משהו שאם הוא לא שלנו, כמו שאמרה שרת התרבות – שמה שיפה בה שהיא האִיד של כל העניין, כן? היא אומרת בגלוי את מה שראש הממשלה מסתיר מאחורי חזותו, הכביכול-מהוגנת. היא אמרה: אם אנחנו לא שולטים בזה, אז למה אנחנו צריכים את זה? כאילו כספי הציבור שבהם מדובר הם הכספים של השלטון, כאילו הם לא באים מהכיס הציבורי. השידור הציבורי הזה – לצערי אני אומר, ואני אומר את זה כמי שתמך בחוק התאגיד; כמי שעזר להקים את הוועדה שקארין אלהרר הובילה כאן, בכנסת; כמי שחושב שהחוק שעשינו, ויכול להיות על זה ויכוח, ואני חושב שלחלק מהנוכחים פה, המעטים באולם, גם יש ויכוח עם מה שאני אומר עכשיו, ויכול להיות ויכוח: אני חושב שזה היה חוק טוב, ואני חושב שלו החוק הזה היה מיושם מאותו רגע – מה שעושה שלטון, מה שאמור לעשות שלטון, מה שכולנו כאזרחים וכנבחרי ציבור מצפים משלטון, זה בסך הכול: החלטת על משהו, הובלת אותו, הצבעת עליו שלוש פעמים בכנסת, שיבחת אותו בישיבת הממשלה, שיבחת את האנשים שעשו אותו, עכשיו לך ותעשה את זה. אבל שנתיים – כמעט שלוש שנים מאז חקיקתו של החוק הזה, ראש הממשלה, שהוא אותו ראש ממשלה, שם לו רגליים, מכשיל אותו, בעלות עצומה לקופה הציבורית, בגרירה של הדיון הציבורי למקומות פשוט כל כך הזויים שאף אחד לא מבין יותר על מה אנחנו מדברים פה. והתוצר של הדבר הזה הוא שלצערי גם אחרי שיעבור התיקון המרתק היום באיזושהי שעה קטנה של הלילה, וגם אחרי שנתכנס פה עוד פעם, שהרי צפוי עוד כינוס פגרה, ובו נדון על הקמת תאגיד שאין בו חטיבת חדשות, שכן חטיבת החדשות שלו מנותקת ממנו, ומי שהם ראשי התאגיד אינם יכולים לעסוק בה. עיסאווי, אתה יודע מה המשמעות של כל זה? אני אתן לך שם: בחור – אני מכיר אותו מצוין, אני עבדתי אתו שנים, אני לא יודע אם אתה מכיר אותו – קוראים לו ברוך שי. ברוך שי הוא עיתונאי נהדר. עיסאווי פריג' (מרצ): כן, מנהל חטיבת החדשות. עפר שלח (יש עתיד): מנהל חטיבת החדשות, עיתונאי נהדר, אני עבדתי אתו. אין לי מושג – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אתמול המנכ"ל אמר שהוא לא מספיק מקצועי, רוצים אחד מקצועי יותר. עפר שלח (יש עתיד): הבנתי. לא, המנכ"ל לא אמר – איזה מנכ"ל אמר את זה? עיסאווי פריג' (מרצ): של משרד התקשורת. עפר שלח (יש עתיד): אה, הבנתי, הוא שפוט – אז אני מכיר את ברוך שי, ואני לא חושב שמנכ"ל משרד התקשורת יכול לשפוט את כישוריו בכלל, אוקיי? ברוך שי עובד בעיתונות הרבה מאוד שנים. אני, אגב, עבדתי אתו ואין לי מושג מהן דעותיו הפוליטיות, זה אף פעם לא עניין אותי. אבל כל התוצר, כל הדבר הזה, שיעלה עשרות מיליונים, שמביא את הבית הזה לביזוי, שמביא את השלטון במדינת ישראל לביזוי, בסוף התוצאה שלו תהיה שברוך שי לא יוכל להמשיך בעבודה שלו, כי הוא יהיה ראש חטיבת חדשות של תאגיד שלא יכול לעסוק בחברת החדשות. עיסאווי פריג' (מרצ): הם הודיעו אתמול שלא מזיזים אותו אבל מבטלים את המשרה. תמר זנדברג (מרצ): מבטלים אותו. עפר שלח (יש עתיד): את המשרה. תמר זנדברג (מרצ): משאירים אותו עומד, ואת השטיח מושכים למטה והוא יפרפר. עפר שלח (יש עתיד): בדיוק. כמה טרלול יכול להיות בדבר הזה? תמר זנדברג (מרצ): לא ייאמן. עפר שלח (יש עתיד): לאיזה אבסורד אנחנו יכולים להגיע בסיפור הזה. כמה כסף עוד הדבר הזה יעלה. כמה אנשים טובים, מרשות השידור ומהתאגיד, יקומו בבוקר ולא ידעו מה העתיד שמצפה להם, כי הרי ראש הממשלה, בציניות מוחלטת – מי שאמר שאחרי שהוא נפגש עם עובדי רשות השידור הוא לא היה יכול לשאת יותר את הרעיון שיסגרו את רשות השידור, הוא האיש שבציניות מוחלטת משחק בגורלם של אנשי התאגיד, ומשחק בכספי ציבור, ומשחק בתשומת הלב של הציבור, עד שלפעמים נדמה שהמטרה היא בכלל המשחק, המטרה היא הטרלול, הטרלול זה לא מקרה – זה בדיוק מה שהוא רוצה, אותו ראש ממשלה שהיה פה בשבוע שעבר בדיון של הוועדה לביקורת המדינה על דוח מבקר המדינה על "צוק איתן", שיצא הרעש הגדול ממנו, ובצדק, בגלל התנהגותם הבהמית של חברי כנסת מול משפחות שכולות, אבל זה קרה אחרי שעתיים וחצי של דיון, ובשעתיים וחצי האלה של דיון ראש הממשלה לא ענה ולו על דבר אחד שקשור לדוח מבקר המדינה על "צוק איתן". בעצם הוא הודיע לנו שזה לא מעניין אותו, מה שמעניין אותו זה הטרלול, מה שמעניין אותו זה זריקת כספי הציבור, מה שמעניין אותו זה שתהיה לכולנו תחושה שזה בכלל לא משנה מהו השלטון – בכלל לא משנה מה השלטון עושה, הכול זה אם אנחנו יכולים לצבוע את זה באיזה צבע, "זה שלנו, זה שלהם", לחטט בדפי פייסבוק של עיתונאים כדי לראות בעד מי הם ולהגיד על עיתונאי, על קלמן ליבסקינד, שכן, נכון שהוא ימני, אבל הוא בנטיסט, שהרי יש תת-צבעים, שאנשים כמונו, שהם עיוורי צבעים, לא מסוגלים להבחין בהם. הביזוי הזה לא יוליד שידור ציבורי. הוא לא יוליד שידור ציבורי חופשי, הוא לא יפתור את כל הבעיות שהביאו את רשות השידור למצבה העגום, שבו, האנשים שעמדו בראשה – מוטי קירשנבאום, זיכרונו לברכה, היה חבר טוב שלי, כבר אי-אפשר לשאול לעדותו – אני לא יכול להגיד לכם כמה פעמים הוא אמר לי, עוד לפני הרבה שנים, שלרשות השידור לא יהיה פתרון אלא לסגור ולפתוח. ולא רק הוא. זה לא יביא בסופו של דבר לשידור הציבורי הזה, וזאת הטרגדיה האמיתית. זה לא יביא שידור ציבורי בריא, זה לא יביא שידור ציבורי חופשי, זה לא יביא עיתונות חופשית. כל הדברים האלה, כמובן, את ראש הממשלה אינם מעניינים. אנחנו נצביע על החוק הזה, בשעה יותר מאוחרת הלילה. חלק גדול מחברי הקואליציה שיצביעו בעדו חושבים בדיוק כמונו, בדיוק אותו דבר. הם חושבים אותו דבר על החוק, הם חושבים אותו דבר על מה שעושה ראש הממשלה. מעניין אם השר גלעד ארדן יגיע לפה כדי להצביע, כדי לראות את מעשה ידיו – השר גלעד ארדן ישב בבית הזה יום-יום – שרים לא עושים את זה, ואני בבית הזה כבר כנסת שנייה. הוא ישב פה בתהליכי החקיקה, יום-יום, בוועדה של קארין אלהרר, פתר בעיות, התווכח – אתי לפעמים, עם אנשים אחרים לפעמים – על פרטים בחוק, פרטים שנוגעים בתנאי העבודה, פרטים שנוגעים בחופש העיתונאי וכן הלאה. התווכח, התווכח, העביר את החוק הזה בסופו של דבר בצורה הכי יעילה ששר יכול להביא חוק. השר ארדן ראה בזה גולת הכותרת של פעילותו. אבל בממשלה של בנימין נתניהו, וזה לא חשוב אם זו הממשלה הזאת או הממשלה הקודמת – וכפי שיודע גם שר האוצר, ויודעים שרים אחרים, ראש הממשלה הוא המחבל העיקרי בפעולותיהם של השרים. שרים פועלים מדי יום בידיעה שראש הממשלה יחבל להם. שר האוצר עושה מסיבת עיתונאים כהפתעה לראש הממשלה, כדי שראש הממשלה לא יחבל במהלך שלו. שר התקשורת יודע שאת הרפורמה העיקרית שהוא יעביר בתקופת כהונתו הוא צריך להעביר בבהילות, כי ראש הממשלה יחבל בה. איך אפשר לעבוד ככה? איך שלטון יכול לתפקד ככה? איך מדינה יכולה לתפקד ככה? איך כנסת יכולה לתפקד ככה? לכבוד הבושה הזאת התכנסנו היום, לכבוד הבושה הזאת אנחנו מדברים לפני האולם הריק הזה, הרי אין להם אפילו כבוד לבוא ולשמוע. לכבוד הבושה הזאת נתכנס גם מתישהו בשבוע הבא לדיון בהמשך התאגיד. מתי נתכנס לדברים החשובים של הבית הזה, לדברים החשובים של מדינת ישראל, אף אחד מאתנו איננו יודע. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה. 30 דקות. כתוב 30. 25? בבקשה, 25 דקות לרשותך. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה, גברתי היושבת-ראש, חברי חברות וחברי הכנסת, השר אריאל, אני מקווה – לפחות יש כאן יושבת-ראש ושר מהקואליציה, אולי תקשיבו, לא יודעת. אני מרגישה כאן – שוב אנחנו נפגשים בפגרה, היה מאוד נעים בבית – בעבודה האמיתית; לא בבית – בעבודה בשטח, במפגשים עם אנשים, עם השטח, עם הציבור, שרוצה את עזרתנו באלף ואחד נושאים ועניינים, ואנחנו שוב נאלצים לבטל פגישות בשביל לקדם את תהליך החקיקה המאוד-מאוד בעייתי הזה, ואני חייבת לומר: בריוני. הבריונות של הממשלה פשוט עברה בתהליך הזה גם קווים אדומים שנחצו בעבר – העבירו אותם קדימה, את הקווים האדומים, והם הולכים ונחצים שוב ושוב. ההפעלה היום של סעיף 98; הבהילות הזאת, ההקמה של הוועדה, עם יחסים הזויים בין הקואליציה והאופוזיציה. אז שוב, אני עומדת כאן וחוזרת ואומרת – אני מרגישה כמו תקליט שבור, במושב הקודם של הכנסת זה היה פשוט כל שבוע לעמוד ולהגיד: אתם שוב מביאים לנו חקיקה שפוגעת בדמוקרטיה, שמדרדרת אותנו עד קצת במדרון החלקלק שאנחנו נמצאים בו, במדרון שהמדינה שלנו הופכת בו לפחות ופחות דמוקרטית, פחות ופחות חופשית. תשמעו, אני חושבת שהדיון והוויכוח על תאגיד השידור הציבורי הם ממש ממש לא רק על התקשורת ועל התאגיד ועל מבנהו, וגם לא רק על מי שולט בתקשורת – שזה לב הנושא, ותכף אני אגע בו. אני חושבת שהם קודם כול – וצריך לשים את זה על השולחן, וצריך לדבר על זה בצורה הכי גלויה – הם קודם כול מאבק על דמותה של המדינה, מאבק על המדינה שאנחנו חיים בה, שאנחנו רוצים להמשיך לחיות בה, אני מקווה – אני לפחות, כל משפחתי, רובנו כאן. והשאלה היא באיזו מדינה אנחנו נמשיך לחיות. האמירות שעלו כאן בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה, במיוחד בחודשים האחרונים, סביב נושא הקמת התאגיד, היו חסרות תקדים בשיח הציבורי בישראל. "כל העיתונאים שמאלנים", "כל העיתונאים בתאגיד שמאלנים" – מי יכול להרשות לעצמו לדבר ככה? מי מדבר ככה? דוד ביטן. למה שנממן את התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו – סומרות השערות. זה מדינה – לאן אנחנו הולכים, שלא מתביישים אפילו להגיד את הדברים האלה? ואלה דבריה, כמובן, של מירי רגב, שלא נמצאת כאן להקשיב, להאזין לדיון המרתק הזה. אלה אמירות שאסור שייאמרו במדינה דמוקרטית; אלה אמירות שעוברות כל קו אדום במדינה שחופש העיתונות הוא נר לרגליה, אבל כנראה הוא כבר לא נר לרגליכם, כנראה בדורסנות שלכם אתם מכבים את הנר הזה לרגליכם. עכשיו, תראו, ראש הממשלה שלנו הודה שהוא פיזר את הכנסת ב-2014 ופירק את הממשלה על חוק "ישראל היום", כי הוא פשוט רצה למנוע את זה ש"ישראל היום" יפסיק להיות חינמון. הוא פשוט לא היה מוכן שלא יהיה עיתון חצר שמדברר אותו. זאת עובדה מזעזעת, זאת שחיתות, זה שוחד במובן הכי חמור שיש. ההתנהלות כאן, של ראש הממשלה מול התאגיד הציבורי, מונעת מדבר אחד בלבד, ברור: שאיפתו להישאר בשלטון וכיפוף כל נורמה דמוקרטית וכל עכבה שתעצור את הדבר הזה. כל האמצעים כשרים, כולל צמצום חופש העיתונות, חופש הביטוי, התנהלות דמוקרטית של עמותות, של תאגיד ציבורי – לא חשוב מה. זה פשוט – מה שהוא עשה, מה שראש הממשלה עשה כאן, ועושה בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, בימים האלה, בעניין התאגיד, זו פשוט התנהלות שפלה, התנהלות שערורייתית – כבר אין לי סופרלטיבים בלקסיקון כדי להמשיך את התיאור הזה. הוא פשוט מנסה להכתיר את עצמו לקיסר. בואו נגיד את האמת, בואו נקרא לילד בשמו, זאת המטרה. העובדה שהוא היה מוכן להוציא את כל המדינה לבחירות מיותרות על העניין הזה, זה פשוט בלתי נתפס. העובדה שהוא דורס שוב ושוב כל עיקרון דמוקרטי – מכופף את הכנסת, מכופף את כל הליכי ההתנהלות הפרלמנטרית בכנסת, רק בשביל מטרה אחת, רק בשביל שיהיה תאגיד שהוא שולט בו, זה פשוט בלתי נתפס. תראו, ב-2016 יצא דוח – או בעצם, כמעט כל שנה יוצא דוח, האחרון יצא באפריל 2016 – על דירוג העיתונות החופשית בעולם, ואז גילינו שכבר לפני שנה, עוד לפני כל התהליך המטורף הזה, ישראל ירדה בדירוג במדד של חופש העיתונות, לעיתונות חופשית למחצה; שנה קודם לכן היינו עדיין בחופש עיתונות מלא. והסיבה להידרדרות הייתה גם האיום הכלכלי של "ישראל היום" על שאר העיתונים, וגם, מצד שני, ההשפעה של תוכן שיווקי, בעיקר באתר ynet. שני הדברים האלה הם בדיוק הסיבה לכך שהוחלט וצריך להקים תאגיד שידור ציבורי עצמאי בישראל. מצד אחד, שלא יהיה שופר של השלטון, כמו "ישראל היום"; מצד שני, שלא יהיו תכנים שיווקיים וכל מה שיניע את התקשורת המסחרית זה רק התכנים השיווקיים והפרסומות – השיקולים האלה נכנסים, בסופו של דבר, גם לתכנים של התקשורת – מה לעשות, אנחנו רואים את זה. תראו, אומנם אנחנו מדורגים במקום הראשון מבחינת חופש התקשורת במזרח התיכון, אבל במקום ה-65 בדירוג העולמי. ואני שואלת את עצמי, ואני שואלת אתכם, גם אם האולם לא מלא: לאן אנחנו רוצים להגיע, למי אנחנו רוצים להידמות. אנחנו בדרך למטה. יש עוד לאן להגיע. בתחתית הרשימה צפון-קוריאה, להזכירכם. לאן נגיע בדירוג הבא? אני מחכה שהוא יתפרסם. תראו, אני רוצה עכשיו לדבר על נושא אחר. ראש הממשלה, כמו שאנחנו יודעים, לא עוצר את ההתערבות שלו ואת הדורסנות שלו בתחום התקשורת, שהוא כמובן חביבו היקר, אלא הוא מתערב גם בהרבה מאוד תחומים אחרים, ואני במיוחד רוצה לדבר כאן על התעשייה, ועל מכל האמוניה, שראש הממשלה פתאום החליט להתערב בזה. כשנסראללה איים על מדינת ישראל והצהיר מכל במה אפשרית שיש לו פצצת גרעין, והפצצה הזאת היא מכל האמוניה – ההצהרות האלה היו לפני סדר גודל של שנה, שנה ומשהו – אני לא זוכרת את ראש הממשלה פוצה פה בעניין הזה, כשהייתה ההתבטאות הזאת של נסראללה. ו"חיזבאללה" הוא איום על מדינת ישראל, אנחנו לא מסתירים את זה, אף אחד לא מתכחש לזה. אבל הוא לא פצה פה – לא לתמוך, ולא להגן, לא נגד ולא בעד מכל האמוניה. עכשיו, אחרי החלטות בית-משפט, אחרי שכבר הייתה החלטה של המשרד להגנת הסביבה, ובית-משפט עוד הקדים את המועד שבו מכל האמוניה אמור להיות מרוקן; יש החלטה של בית-משפט מחוזי ואחריה החלטה של בית-המשפט העליון שהמכל ירוקן – ואולי רק ייתנו, בהתניות מאוד מאוד כבדות, להכניס עוד אונייה של אמוניה, למילוי יחיד או מקסימום שניים – אז עכשיו ראש הממשלה מתערב. וכשאנחנו שואלים את עצמנו איך זה יכול להיות, אז קודם כול, כך הוא רואה את עצמו, כשליט; הכול צריך להיות בשליטתו. ואם מסתכלים כאן על הדברים, היה פה קמפיין מטורף של "חיפה כימיקלים", ואנחנו חווינו אותו כאן בכנסת ומחוץ לכנסת בחודשים האחרונים. אבל אני רוצה להגיד כאן בצורה מאוד ברורה: "חיפה כימיקלים", כל האחריות היא עליה; כל האחריות לכך שלא נמצא פתרון לאמוניה היא על "חיפה כימיקלים" – בין אם מפעל בדרום, ובין אם פתרון אחר, והיא השתמשה בצורה צינית ונוראה בעובדים שלה, שיצאו להפגנות והפעילו לחצים והגיעו עד הנשיא, כדי להניע פה תהליכים, גם בפרלמנט וגם בממשלה. הנושא של העובדים – אין ספק, אנחנו חייבים לכבד את זכויותיהם, אבל הבעיה היא ההנהלה. ההנהלה הייתה צריכה למצוא לזה פתרון, ועדיין יכולה למצוא לזה פתרון. וקיימות אלטרנטיבות לאמוניה, וההנהלה פשוט לא רוצה להביא אותן ולא רוצה לעשות שום דבר, כי מאוד נוח להם. למה שיעשו משהו? אז הם הצליחו – הם הולכים בשיטה של ללכת צעד אחר צעד, אז הם הצליחו להביא את המשרד להגנת הסביבה לתפוס איזשהו חלק בצד שלהם, לשנות עמדה, להגיד: אולי לא, פתאום, ולהגיד לבית-המשפט העליון שאפשר אולי להביא עוד אוניית אמוניה, אף על פי שלפני כן הם היו מאוד נחרצים בעניין. ואני רוצה להקריא חלק מדוח שיצא, שעשה גלים מאוד רחבים וגבוהים ועמוקים, והשפיע על קבלת ההחלטות כאן; דוח שחתומים עליו באמת המומחים הכי גדולים בארץ בתחום הכימיה, כולל דן שכטמן, זוכה פרס נובל – פרופ' שכטמן ופרופ' אהוד קינן, שעומד בראש הצוות שחיבר את הדוח הזה. ומאחר שאני מאמינה שמרבית הנוכחים באולם לא זכו לקרוא את הדוח, אני רק אקריא קטע קצר יחסית, ממש רק מהתקציר, שמדבר על הסכנה של האמוניה: "אמוניה היא גז רעיל מאוד. חשיפה לריכוז של 0.5% באוויר גורמת למוות בתוך חמש עד עשר דקות. אלו שייחשפו לריכוזים נמוכים יותר אולי לא ימותו מייד, אבל יהיו משותקים, ולכן לא יהיו מסוגלים לחלץ את עצמם. התרחישים הריאליים של התבקעות מכל האמוניה או פיגוע באוניית האמוניה יגרמו ליצירת ענן קטלני של אמוניה גזית, שיגיע לטווחים שכוללים את כל אזור המטרופולין של חיפה וסביבתה. עלולה להיווצר אנדרלמוסיה בסדר גודל שלא היה בהיסטוריה של מדינת ישראל, עם מאות אלפי נפגעים. לא תהיה אפשרות להגיע אליהם ולחלצם, מכיוון שלכל כוחות ההצלה במדינת ישראל אין מספיק מערכות נשימה אוטונומיות עם מכלי חמצן, ומכיוון שכל הכבישים יהיו פקוקים במכוניות שנהגיהן נחנקו למוות או נותרו משותקים או מחוסרי הכרה. הסתגרות בתוך הבתים תוכל להאריך מעט את חיי הנפגעים, אבל לא להצילם. למעשה, אין בית רגיל בישראל שאפשר לאטום אותו לחלוטין, בוודאי לא תוך הפתעה, ולא בטווח זמן של שמונה שעות. אלו שיישארו בבתים, ברוב המקרים לאחר שכבר חדר לתוכם הגז, ישרדו כמה שעות, אבל לא יותר מכך. "אפילו אם יגיעו צוותי ההצלה מצוידים היטב, הוצאת נפגעים מהמעגלים הפגועים תיקח הרבה מאוד זמן. אין דומה המצב הזה למתקפת הטילים במלחמת לבנון השנייה, שבה, מייד לאחר נפילת הטילים כוחות ההצלה יכולים היו לפעול בשטח. אין שום היערכות למצב של אנדרלמוסיה בהיקפים דמיוניים כאלו, כך שכל אחד מתושבי מטרופולין חיפה ייאלץ לדאוג לעצמו. וככל שיארך זמן השהייה באווירת האמוניה, יקטנו סיכויי ההישרדות של הניצולים. האירוע עלול להימשך כמה ימים, ולכן אין משמעות לכיוון הרוח, כיוון שהוא משתנה במהלך היממה, כך שמעגל הפגיעה יהיה היקפי". חלק אחר של התקציר שאני רוצה להקריא כאן נוגע בסיכונים של אוניית האמוניה. "מזכ"ל ארגון 'חיזבאללה' הכריז כי הוא רואה במכל האמוניה פצצה אטומית העומדת לרשותו. ההצהרה הזאת נשמעת כדברי רהב עתירי דמיון וחסרי שחר... האיום שמציבה אוניית האמוניה מעולם לא עלה על שולחן הדיון הציבורי, אף שהנושא גדול ומשמעותי הרבה יותר ממכל האמוניה שעל החוף. דוח ועדת שפיר, שהוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה לבחינת ההיבטים של ההיערכות וההתגוננות בכל הקשור לחומרים מסוכנים במפרץ חיפה בשגרה ובחירום, וגם הדוח המסכם של המשרד להגנת הסביבה, לא התייחסו כלל לעניין הסיכונים שמציבה אוניית האמוניה. רק לאחרונה החל המשרד להודות כי פגיעה באונייה אכן תגרום ליצירה של ענן אמוניה גזית בעל טווח קטלני – מוות מיידי – של שישה קילומטרים. הערכות אלו זכו לביסוס נוסף בחוות דעת מפורטת של חברה נוספת, משנת 2007. "פעם בחודש זה 30 שנה נכנסת לנמל הקישון בחיפה אוניית שינוע נוזלים ועליה כמות אדירה של 16,700 טון אמוניה נוזלית בתוך חמישה מכלים מקוררים. בדרך כלל האונייה שוהה בנמל כיומיים, ובמשך הזמן הזה היא מזרימה כ-10,000 טון של אמוניה נוזלית למכל האמוניה הגדול שעל החוף, כדי לחדש את קיבולו המרבי, 12,000 טון". אני רק אדלג על כמה שורות – "פריצה של כל חמשת המכלים באונייה תרים לאוויר ענן של אמוניה גזית במשקל שמעל 8,000 טונות, וגובהו הראשוני יהיה 600–800 מטר. אף שאמוניה היא גז קל מן האוויר, היא מגיבה על הלחות שבאוויר ונשארת זמן רב קרוב לפני הקרקע. באירועי דליפה שתועדו בצילומי וידיאו במקומות שונים בעולם נראה זיהום האמוניה כערפל לבן סמיך הזוחל צמוד לקרקע. בתאונה שהתרחשה באתר 'יונובה' שבליטא הגיעו ענני האמוניה למרחק של 32 קילומטר וכיסו שטח של 400 קמ"ר – – – כאשר מהירות הרוח המקובלת באזור חיפה היא 10 קילומטרים לשעה, יכסה את אזור חיפה ענן אמוניה קטלני, שקוטרו עלול להגיע ליותר מ-20 קילומטר, בהתאם לכיווני הרוח, והוא ינוע למרחקים של עשרות קילומטרים, עד אשר יתפזר בהדרגה וייספג בקרקע. האירוע יימשך לפחות שמונה שעות, ובמשך הזמן הזה כל מי שיהיה בטווח המסוכן ולא יהיה מצויד במערכת נשימה אוטונומית עם מכלי חמצן ייחנק למוות בתוך 5–60 דקות". תראו, ההערכה של המומחים שכתבו את הדוח הזה הייתה שהפגיעה תהיה בסדר גודל של מאות אלפי אנשים, והפגיעה תהיה קטלנית. הדברים האלה, שהובאו ונשמעו לפני בית-המשפט בחיפה, הביאו להחלטה שמכל האמוניה ייסגר. ומה קרה מאז? כמו שאמרתי קודם, "חיפה כימיקלים" עשתה קמפיין חסר תקדים מבחינתה כדי לשנות את ההחלטה – עקב בצד אגודל מול חברי הכנסת, מול חברי הממשלה, מול בתי-המשפט – כל כיוון. מובן שהם טוענים שאין שום דאגה, ואף אחד לא ייחנק, ואנחנו מדברים על הערכות מופרזות, וכל הדוח הזה, בואו נגיד את האמת, מזלזלים בו, לטובת האינטרסים שלהם. בבית-המשפט – ואני ישבתי שם שעות, בבית-המשפט המחוזי של חיפה – שאלה אותם השופטת – כי במסמכים שהם הציגו לה וביקרו את הדוח הם אמרו שהמומחים מפריזים פי-100, אז היא שאלה אותם, את נציגיהם: אז מה כוונתכם? אם הם מפריזים פי-100, וההערכות שלהם הן שייהרגו בין 100,000 ל-500,000 או 600,000 איש, במקרה של פיצוץ וביקוע, בכל אירוע שיכול לגרום לכך, של מכל האמוניה או האונייה – אז בעצם אתם אומרים שייהרגו "רק" בין 1,000 ל-5,000 אנשים – זו תשובתכם? זה המשמעות של מה שהם כתבו לשופטת. ואני רוצה לומר לכם שזה פשוט הדהים אותי – לא הפתיע, אבל הדהים אותי – כמה הם מעזים לזלזל בחיי אדם, מעזים – והם ממשיכים לעשות את זה, והם ממשיכים לזלזל בחיי אדם. והיום, בחסות ראש הממשלה, הם מנסים לקדם החלטה – בואו נשים את זה על השולחן: לא 1 ביוני – שהם יקבלו, עוד שלוש שנים. עוד שלוש שנים, ומה יקרה בשלוש השנים האלה? הם יהיו אלה שיקימו את מפעל האמוניה בדרום, שאף אחד לא ניגש למכרז שלו, שהמכרז נכשל, וזאת הייתה החלטת הממשלה ב-2013, לסגור את מכל האמוניה בחיפה, וההחלטה היא להקים מפעל אמוניה בדרום. עכשיו, מדוע לא הוקם מפעל אמוניה בדרום? 1. בגלל מחירי הגז. נשים את זה על השולחן; מחירי הגז המונופוליסטיים, הגבוהים בארץ, הם אלה שגרמו לתעשייה להגיד: אנחנו, במחירים כאלה, קשה לנו מאוד להקים. אז באה המדינה לתת להם תמריצים, אבל פה נכנס המוטיב השני, ש"חיפה כימיקלים" לא הסכימה להתחייב בפני מציעים שונים שהם באמת יקנו מהם את האמוניה. למה שיקנו מהם את האמוניה אם יש מכל? באמת, אם הם מצליחים להביא כל פעם לכך שהוא ממשיך להתקיים, למה שייתנו התחייבות כזאת? ולכן הגענו למצב האבסורדי ש"חיפה כימיקלים" ממשיכה לדרוש שהמכל יישאר, ממשיכה לטעון שלא יקרה כלום, והביאה לכך שהיא תקבל מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה כדי לממן לה חלק מהמפעל לייצור אמוניה, שהיא הייתה צריכה להיות בין הניגשים להקמה שלו, או לפחות להתחייב לפני מי שרצה לגשת שהיא תקנה ממנו את האמוניה. אבל מכיוון של"חיפה כימיקלים" זה לא התאים, הם העדיפו להמשיך במצב הנוכחי, במצב הקיים, אף אחד לא מפריע, אז בואו נמשיך. והדבר שהכי הכי הכי מקומם אותי זה שהטקטיקה של היום – עכשיו, בשעות הקרובות, הולך להתקיים כינוס חירום של התעשיינים בארץ, ושרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, יצא ממש לפני יומיים גם הוא עם אמירה שכל כך הרבה יפוטרו כי אין אמוניה, ומפעלים ייסגרו, כשאנחנו יודעים שמדובר בעוד שקר, ועוד שקרים שנוספים למדורה הזאת, של מכל האמוניה. כל המפעלים הקטנים והצרכנים הקטנים של אמוניה יכולים לקבל והיו צריכים לקבל את חלקם – את מנת האמוניה, שהיא קטנה מאוד, שנדרשה להם, מתוך מה שהיה במכל לפני שהוחלט על סגירתו. זה היה בצו השופטת. זה היה בהחלטת בית-המשפט המחוזי. מובן שככל ש"חיפה כימיקלים" המשיכו הלאה, ולא שמו שום דבר על אף אחד, הם גם את זה כנראה לא יישמו. אבל היא חייבה אותם שלא יעצרו את המפעלים הקטנים מלקבל אמוניה. ובסופו של דבר, הזעקה, שאני לא יודעת כמה ממש יש בה בכלל, אבל הזעקה הזאת, שנשמעת היום, של המפעלים הקטנים: לא תהיה אמוניה ו-5,000 אנשים יפוטרו, נועדה ליצור בדיוק עוד לחץ – עלינו כאן, על הממשלה, על ראש הממשלה – לקבל עוד אמוניה באוניית אמוניה לתוך מכל האמוניה בחיפה. זה בלתי מתקבל על הדעת. הם הפעילו כאן, "חיפה כימיקלים", את כוחם המונופוליסטי כדי ללחוץ על כל המשק, כדי לקדם בדיוק את האינטרס שהם רוצים בו. וזה פשוט – כל הממשלה, לפי מה שאני שומעת היום, מראש הממשלה ועד השר להגנת הסביבה, מגבים אותם – ועד סגן השר מזוז – מגבים אותם ומדברים הפוך לגמרי ממה שהם דיברו קודם לכן. האמוניה, במכלים קטנים, יכולה להגיע למפעלים הקטנים, והמשרד להגנת הסביבה צריך לתת לזה פתח. וגם "חיפה כימיקלים", אני רוצה להגיד לכם, לא צריכים לחכות שלוש שנים שיוקם מפעל לייצור אמוניה בדרום. אין שום סיבה לחכות לדבר הזה. הם יכולים כבר היום, בתהליך קצר, לעבור לחומרים פחות מסוכנים. כל עוד יש חלופות שהן חומר פחות מסוכן, צריך ללכת עליהן. יש חומר שנקרא חומצה חנקתית, והם לא רוצים להיכנס אליו, מסיבות שלהם – לא רוצים לעשות שום דבר, למה שיעשו? אם הם מצליחים ללחוץ ולהמשיך כרגיל, למה שיעשו? והם יכולים להחליף את התהליך: במקום אמוניה חומצה חנקתית, ולקבל את אותו תוצר, ואולי ירוויחו גרוש ורבע פחות. זה מפעל מאוד רווחי, לא סתם הבעלים שלו הגיעו לפה בחודשיים האחרונים לשבת לכולם על הראש. הוא חי באמריקה, הוא לא צריך לבוא לפה. זה מפעל עם רווח אדיר, מפעל פרטי, שמכניס לכיסו מאות מיליונים בשנה, לכיס הבעלים. ואם הוא ירוויח כמה גרושים פחות, כדי שייעשה תהליך פחות מזיק – פחות מזיק גם לעובדים במפעל – אגב, הם בסיכון הכי גבוה, הם נושמים את זה, אם יש תקלה, וגם לכל הסביבה, לכל מטרופולין חיפה, ולכל מדינת ישראל. כי גם הפתרון לייצר אמוניה בדרום, קודם כול ייקח שלוש שנים, וחוץ מזה, גם בו יש סיכונים, בשינוע של האמוניה בכל רחבי הארץ וכו'. סיכומו של דבר, מכל האמוניה הוא סכנה, הוא פצצה מתקתקת. היום אין בו כמעט אמוניה. ואנחנו צריכים מכאן, מהכנסת – ואני אעשה כל מה שאני יכולה כדי שהאונייה לא תגיע שוב למפרץ חיפה, לא תמלא את מכל האמוניה, והמשק יסתדר בלי אמוניה, עם תחליפים, ויביאו אמוניה בכמויות קטנות באמצעים אחרים. הדוגמה הזאת, של האמוניה, הייתה ארוכה אומנם, אבל החזירה לשולחן את ההתערבות הבלתי-נתפסת של ראש הממשלה בתהליכים במשק, בתקשורת, בתעשייה ובכל מה שהוא יכול לשים עליו יד, לטובת האינטרסים הפרטיים שלו, וזה משהו פשוט בלתי נתפס. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, 15 דקות לרשותך. בבקשה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברותי חברות הכנסת – אני רואה רק את שלי ויעל, גברתי היושבת-ראש, אתמול – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): גם היושבת-ראש וגם מזכירת הכנסת. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): כולן – על טהרת הנשים. זה טוב. צריך שיהיה – – – היו"ר נאוה בוקר: יש פה שר. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אמרתי, כבוד השר. היו"ר נאוה בוקר: שהוא גבר. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אני תכף אחזור לעניין הזה, של הנשים, אבל אתמול, אדוני השר, מצאו את מותם שני ילדים קטנים – אחד בן שמונה, עומר אסמעיל עוואד אבו קוידר, ובן-דודו, מחמוד מוחמד עוואד אבו קוידר, בן עשר, מהכפר אל-זרנוג בנגב, כנראה מנפצים מהאימונים של צה"ל, שכנראה השאירו שם, והם שיחקו, או מצאו את הנפצים האלה, וזה התפוצץ. שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: בלון גז. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): מה? שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: בלון גז. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): בלון גז? לא יודע, מה שאמרו לנו ומה שמפורסם – קודם כול, אנחנו משתתפים בצער המשפחות. לאבד שני ילדים בגילים כאלה, גברתי היושבת-ראש, זה עצוב מאוד. ואם באמת זה בגלל נפצים – אתה אומר בלון גז – כמובן צריך לבדוק את העניין הזה. אתמול גם נהרס כפר אל-עראקיב, אדוני השר, בפעם ה-112, ואני מבטיח לך שהם ימשיכו לבנות את זה בפעם ה-113, אז אתם תמשיכו להרוס בפעם ה-114, במקום שאנחנו נמצא פתרון לכפר כפר אל-עראקיב, שנמצא שם, והתושבים, האזרחים, השיח' סיאח אבו עזיז והמשפחות שם עומדים על כך שהם יבנו את הכפר שלהם שם – עדיף לבוא בדברים עם התושבים ועם האזרחים, כדי להכיר בכפר, שם, ולא בכל שני וחמישי להרוס את הכפר, במיוחד שיש שם בית-קברות. הגיע הזמן באמת להסדיר את העניין הזה ולשים קץ לתופעה המגונה שנקראת, עדיין, בישראל, כפרים בלתי מוכרים, ולהכיר בכפרים האלה. זו גם הזדמנות לברך את שיח' ג'בר אבו כף, שנבחר אתמול לראש מועצת אל-קסום, בבחירות דמוקרטיות. הוא נבחר, ואני מברך אותו על היבחרו. מכאן לעניין השני שרציתי לדבר עליו, אפרופו נשים, חברת הכנסת יחימוביץ, גברתי היושבת-ראש, מזכירת הכנסת – באמת היה יום היסטורי, ואני דיברתי על כך גם בתקשורת, וגם פה, בכנסת. התגובות שאנחנו מקבלים בחברה הערבית עקב היבחרה ומינויה של עורכת-הדין הנא ח'טיב מהעיר טמרה, לקאדית שרעית – ראשונה – בבתי-הדין השרעיים בישראל – אומנם יש חילוקי דעות אם אפשר למנות אישה לקאדית שרעית, אבל אני חושב שהרוב המובהק של החברה הערבית תמך, תומך, ומברך על מינויה של עורכת-הדין הנא ח'טיב לקאדית שרעית ראשונה בחברה הערבית. אני חושב שזהו יום היסטורי, רגע היסטורי, לאישה הערבייה, לחברה הערבית בכלל. אני מקווה שנשים ימשיכו לפרוץ עוד ועוד תחומים, ויעמדו בהנהגה ובמוקדי קבלת ההחלטות, כי חשוב לנו לקדם שוויון מגדרי. השוויון של הנשים הערביות הוא בראש מעיינינו, ולכן אני מאושר שאני וחברי עיסאווי פריג' היינו אתמול חלק מהרגע ההיסטורי הזה – שנינו חברים בוועדה למינוי קאדים שרעיים, ולקחנו חלק. כמובן, צריך לברך את כל אלה שעמלו על העניין הזה – השרה שקד, שהביאה תקן נוסף ואמרה שהיא מביאה תקן נוסף לצורך מינוי ובחירת קאדית שרעית ראשונה; הסיעה שלי, הרשימה המשותפת, שגם עמלה; חברי עיסאווי פריג' וסיעת מרצ שעמלה והגישה הצעת חוק, גם חברתי עאידה תומא סלימאן, שהגישה הצעת חוק. חשוב מאוד גם לציין שאתמול מינינו ובחרנו עוד ארבעה שופטים – אחד לבית-הדין השרעי לערעורים, שופט מוכשר, מנהל בתי-הדין השרעיים, השופט איאד זחאלקה; ועוד שלושה לבתי-הדין האזוריים – השופט מחמוד עאזם מטייבה, השופט ת'רות מדלג' מכפר-קרע, וגם השופט סאלם אלסאנע מלקיה. אנחנו מברכים על כך במיוחד, כי לא היה ראוי למנות אתמול שופטים לבתי-הדין השרעיים – ובמיוחד לבית-הדין השרעי הגדול בבאר-שבע, שמטפל במאות אלפי אזרחים בדרום – שהיינו ממנים שופטים ולא היה נבחר אף אחד גם מקרב אחינו הערבים הבדואים בדרום. ולכן היה חשוב מאוד שנקבל תקן נוסף, שעמלנו עליו קשה מאוד ורק ברגע האחרון הצלחנו. נבחר שופט קאדי שרעי גם בבית-הדין השרעי בבאר-שבע, בדרום, מלקיה. אני מברך את כל השופטים שהתמנו, במיוחד את השופטת הנא ח'טיב, ואני מאחל להם שבאמת יצליחו לקדם את העניין של בתי-הדין השרעיים, שזו מערכת חשובה לכולנו. הנושא האחרון הוא שביתת האסירים שהתחילה ב-17 בחודש זה – היום הוא היום העשירי של שביתת רעב פתוחה, שהכריזו עליה יותר מ-1,500. לפי מידע שאנחנו מקבלים מצטרפים עוד ועוד שובתים לשביתה הזאת, המספרים עולים ועולים, אבל גם המספרים שמוסר השב"ס – 1,100, 1,200, 1,300 – לא משנה, מדובר באלפי אסירים שהכריזו על שביתת רעב פתוחה, זה היום העשירי, ואף אחד, לא מזיז לו. מהממשלה שמענו קולות הזויים: שימותו, שימותו מרעב. ענת ברקו (הליכוד): עדיף שיהרגו אחרים, ולא ימותו. עדיף שירצחו אחרים ולא ימותו, בזה אתה צודק. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): חברת הכנסת ברקו, מדובר בשביתה, שביתה מוצדקת. ענת ברקו (הליכוד): מדובר ברוצחים. מרואן ברגותי הוא רוצח ששפוט לחמישה מאסרי עולם. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): שביתה מוצדקת ביותר. שביתה מוצדקת ביותר. ענת ברקו (הליכוד): ממש מוצדקת. אין להם מספיק ערוצי טלוויזיה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): מרואן ברגותי – – ענת ברקו (הליכוד): אתה צודק. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – הוא מנהיג פוליטי. הוא חבר פרלמנט. ענת ברקו (הליכוד): בוא נדבר על איך עוצרים ברשות הפלסטינית. הוא חבר פרלמנט רוצח. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): הוא נבחר. ענת ברקו (הליכוד): רוצח, שאתה תומך בו. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): לא. ענת ברקו (הליכוד): רוצח. רצח אנשים. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אני אומר, קודם כול, מרואן ברגותי לא הכיר בסמכות של בית-המשפט. ענת ברקו (הליכוד): אתה יודע איזה בית-משפט. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): את יודעת שהוא לא ניהל משפט – – ענת ברקו (הליכוד): בית-המשפט המחוזי בתל-אביב – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – לא ניהל משפט, לא הגן על עצמו – – ענת ברקו (הליכוד): – – לא תגיד בית-משפט צבאי כמו שחבר שלך אמר. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – לא הגן על עצמו, לא הביא שום דבר, ועד היום הוא לא מגיש שום עתירה ושום דבר – – ענת ברקו (הליכוד): שלא יגיש. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – כי הוא לא מכיר בסמכותו של בית-המשפט בישראל. ענת ברקו (הליכוד): שלא יגיש, הוא גמר דוקטורט ורוצה לצאת החוצה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אבל אני מדבר על זכויות – – ענת ברקו (הליכוד): הוא גמר דוקטורט ורוצה לצאת החוצה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – אני מדבר על זכויות בסיסיות – – ענת ברקו (הליכוד): איזה זכויות? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – שכל אסיר במדינת ישראל מקבל. ענת ברקו (הליכוד): מה, לתאם דרך הטלפון פיגועים? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): מה שאתם אומרים – תנאים של חמישה כוכבים. ענת ברקו (הליכוד): או ששב"ס לא יצטרך להבריח להם טלפונים? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אני אומר לך, בואו נסכים שמגיעות להם אותן זכויות כמו, נגיד, עמי פופר – ואני לא רוצה עכשיו להתחיל להשוות. ענת ברקו (הליכוד): אל תשווה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): עמי פופר רצח שבעה פועלים פלסטינים. ענת ברקו (הליכוד): כי הם נדירים. זה לא מעניין. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): מה את אומרת על זה? ענת ברקו (הליכוד): זה בכלל לא מעניין. גם הוא אסיר ביטחוני. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): מה את אומרת על זה שעמי פופר רצח שבעה פועלים פלסטינים – והוא מתחתן בכלא, הוא מקבל חופשות – את בעד זה? הוא לא רוצח? ענת ברקו (הליכוד): הוא רוצח וחצי. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אז למה הוא מקבל? ענת ברקו (הליכוד): הוא רוצח וחצי. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): למה אנחנו לא שומעים אותך יוצאת נגד זה? ענת ברקו (הליכוד): אבל הוא החריג. הוא החריג. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): יגאל עמיר רצח ראש ממשלה. יגאל עמיר רצח ראש ממשלה – – ענת ברקו (הליכוד): החברה הישראלית נגדם – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – הוא התחתן, הוא הביא ילדים – – ענת ברקו (הליכוד): – – אף אחד לא עומד פה – – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – הוא יוצא לחופשות – למה לא שמענו את הקול שלך? ענת ברקו (הליכוד): אף אחד לא תומך בהם. החברה הישראלית נגדם, אף אחד לא תומך בהם. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): בן-דוד רצח – רצח ושרף חיים את מוחמד אבו ח'דיר – – ענת ברקו (הליכוד): אתה תומך ברוצחים. אתה נסעת לעראבה ותמכת במחבלת. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – למה הוא מקבל זכויות? למה את לא יוצאת נגד זה? ענת ברקו (הליכוד): אתה תומך ברוצחים. אתה תומך ברוצחים. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): למה את לא יוצאת נגד זה? או שאת יודעת רק להסית נגד פלסטינים ונגד אסירים פלסטינים. ענת ברקו (הליכוד): הם רוצחים ורוצחים – – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): לא שמענו את הקול שלך בכלל, כשנותנים לאסירים כאלה. היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת. ענת ברקו (הליכוד): הם רוצחים. אין מה, אני נגדם. הנה, אני אומרת לך. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): תפסיקי עם זה, את נגדם? לא שמענו אותך. ענת ברקו (הליכוד): אני נגדם. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): לא שמענו שאת אומרת שצריך לשלול מהם. ענת ברקו (הליכוד): כי אני לא עליתי על הדוכן לדבר בעדם. אני לא עליתי על הדוכן. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): הם לא מקבלים טלוויזיה? ענת ברקו (הליכוד): אני לא עליתי על הדוכן לדבר בעד רוצחים. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אין להם ערוצים? הם לא מקבלים טלפונים? הם לא יוצרים קשר עם המשפחות שלהם? ענת ברקו (הליכוד): אתה עומד כאן ומדבר בעד רוצחים – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): על מה את מדברת? הזכויות האלה היו להם כל השנים. הזכויות האלה היו להם כל השנים. ענת ברקו (הליכוד): – – נגד מדינת ישראל. אתה עומד על הדוכן הזה ומדבר נגד מדינת ישראל. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): כל השנים היו להם הזכויות האלה. ענת ברקו (הליכוד): כל השנים – – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אז תפסיקו עם זה, עם הצביעות הזאת. אני אומר: מה שמגיע להם זה משפט בין-לאומי. ענת ברקו (הליכוד): אף אחד לא תמך בהם כפי שאתה תומך ברוצחים האלה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): את יודעת שהמשפט הבין-לאומי אומר שהם צריכים להיות מוחזקים – – ענת ברקו (הליכוד): במשפט בין-לאומי לא מגיע להם מה שהם מקבלים. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – בשטח הכבוש. ענת ברקו (הליכוד): הם מקבלים הרבה יותר. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אתם מעבירים אותם, מחזיקים אותם במדינת ישראל – – ענת ברקו (הליכוד): הם מקבלים הרבה יותר מכל אסיר ביטחוני במקום אחר. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – ואז אתם אומרים: אנחנו לא נותנים למשפחות לבקר. למה? כי יש מניעה ביטחונית להיכנס למדינת ישראל. אז אל תעשו בתי-כלא שם. תעשו בתי-כלא בשטחים הכבושים, כפי שאומר החוק הבין-לאומי, המשפט הבין-לאומי, ואז לא צריך מניעה ביטחונית. ענת ברקו (הליכוד): מגיעים אוטובוסים מעזה, מה"חמאס", מגיעים אוטובוסים לבקר בכלא. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): את מדברת על נכדים, את מדברת על נכדים שלא רואים את הסבתא שלהם במשך שנים. ענת ברקו (הליכוד): על מי אתה עובד? על מי אתה עובד? מגיעים. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): כרים יונס, את יודעת שכרים יונס 35 שנה – 35 שנה – – – ענת ברקו (הליכוד): – – – בכלא. אולי תשתף את כולם על מה הוא יושב בכלא. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): תני לי איזה אסיר יהודי, איזה אסיר יהודי ביטחוני – – ענת ברקו (הליכוד): על מה הוא יושב בכלא? על מה הוא יושב בכלא? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – שרצח ערבים, שרצח פלסטינים – ואת דוקטורית, ואת יודעת לעשות סקרים ומחקרים. ענת ברקו (הליכוד): נכון מאוד. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): תעשי מחקר. ענת ברקו (הליכוד): מרואן ברגותי נשפט בבית-משפט מחוזי. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): תני לי אסיר יהודי אחד, אסיר יהודי אחד – – ענת ברקו (הליכוד): בבית-משפט מחוזי במדינת ישראל. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – שרצח פלסטיני – משקולניק, מהמחתרת היהודית, מה שאת רוצה – – ענת ברקו (הליכוד): במדינת ישראל. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – והוא בכלא יותר מ-15 שנים. ענת ברקו (הליכוד): אתה מגן עליו. אתה מגן עליו. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): מה, את מבדילה בין דם לדם? ענת ברקו (הליכוד): אתה מגן על מחבלת מעראבה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אני לא מבדיל בין דם לדם, אבל למה את מבדילה? ענת ברקו (הליכוד): אתם עושים פסטיבלים בעראבה למחבלות. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): את מבדילה בין דם לדם. ענת ברקו (הליכוד): אתם מהכלא הולכים לעראבה לעשות פסטיבלים למחבלות. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אז אני אומר לך, אותן זכויות. אותן זכויות. לא מבקשים זכויות יתר. לא מבקשים VIP. ענת ברקו (הליכוד): הם VIP, תאמין לי, הם VIP. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): לא מבקשים חמישה כוכבים, מבקשים תנאים מינימליים. ענת ברקו (הליכוד): איזה טרוריסט בעולם לא היה חותם על זה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): תנאים קיום, תנאי מחיה מינימליים, רגילים – – ענת ברקו (הליכוד): כמה? עשרה ערוצי טלוויזיה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – בבית-הכלא, אחרי שכבר נשפטו. על מה את מדברת? על ביקורים? ענת ברקו (הליכוד): עשרה ערוצי טלוויזיה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): על "פוסטה"? אפילו אסירים פליליים מתלוננים על "פוסטה", שמעבירים אותם בתוך קופסה, קופסת פרקט – גם פליליים, גם ביטחוניים. אז מה, על זכויות כאלה את לא מגִנה? לא עומדת לצד זה? טיפול רפואי ראוי – – ענת ברקו (הליכוד): אני – – – את הביקורים בעזה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – לא מעניקים טיפול רפואי ראוי. ענת ברקו (הליכוד): צריך לעצור את הביקורים מעזה עד שלא משחררים את השבויים והנעדרים. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): עוצרים אותם. היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת ברקו. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): עצרו אותם, על מה את מדברת? ענת ברקו (הליכוד): שישחררו את הגופות של החיילים. אף אחד מעזה לא צריך לבקר אותם. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): על מה את מדברת? עצרו אותם. זה יביא לשחרור? זה יביא לשחרור הנעדרים והחטופים בעזה? ענת ברקו (הליכוד): כן. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): רק משא-ומתן – לכן אנחנו אומרים – – ענת ברקו (הליכוד): משא-ומתן ולשחרר רוצחים כמו ברגותי, אתה חושב. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – מה שאנחנו אומרים: צריך לנהל משא-ומתן עם מנהיגי השביתה. ענת ברקו (הליכוד): ברגותי לא ישוחרר. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): מדובר בשביתה הומניטרית – – ענת ברקו (הליכוד): עם או בלי – – – הוא לא ישוחרר. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – ממדרגה ראשונה. לא מדובר בשביתה פוליטית. ענת ברקו (הליכוד): שביתה פוליטית באבו-אבוה, חבר הכנסת סעדי. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): ב-13 הנקודות, ב-13 הסעיפים, אין אפילו, גברתי היושבת-ראש, דרישה פוליטית אחת. ענת ברקו (הליכוד): אבל היא לא מעניינת אף אחד, השביתה הזאת. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): כל הדרישות הן דרישות הומניטריות ממדרגה ראשונה. ענת ברקו (הליכוד): ה"חמאס" לא שובתים, רוב ה"פתח" לא שובת. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): בין שזה ביקורים, בין שזה "פוסטה", בין שזה טיפול רפואי, בין שזה הכנסת ספרים, בין שזה לימוד. ענת ברקו (הליכוד): הם לא מעניינים אף אחד. גם מרואן ברגותי לא מעניין אף אחד. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): ולכן אני חושב שממשלת ישראל – מוטב שלא יחכו. תמיד מחכים עד שהמצב יסלים, שובתי הרעב יתחילו – שבאמת מצבם הרפואי – – ענת ברקו (הליכוד): יזינו אותם בכפייה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – יהיה קשה מאוד – – ענת ברקו (הליכוד): יזינו אותם. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – יעבירו אותם לבתי-חולים – – ענת ברקו (הליכוד): זה לא בעיה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – הרחוב הפלסטיני ייסחף אחרי השביתה הזאת, יהיו עימותים, וזה, ואז אומרים: בסדר, ננהל משא-ומתן. ענת ברקו (הליכוד): על מה משא-ומתן? על מה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אני אומר, למה לא ניהלו משא-ומתן? חודשים כבר מדברים עם השב"ס על הזכויות האלה. חודשים. אז עכשיו אומרים: אנחנו לא מנהלים משא-ומתן אתם. ענת ברקו (הליכוד): אולי תדבר על הרשות הפלסטינית ואיך שם כולאים עיתונאים? תספר איך שם כולאים עיתונאים – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): למה? כי הם בשביתה. לפני זה לא מנהלים משא-ומתן. למה? כי אמרו: בסדר, הם רק מדברים. ענת ברקו (הליכוד): – – באיזה תנאים כולאים עיתונאים ברשות הפלסטינית – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): לכן אני אומר – – ענת ברקו (הליכוד): – – איך מתעללים בהם – אולי לדבר על זה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – העמדה שלנו: מדובר בשביתה שהיא באמת שביתה צודקת, שביתה הומניטרית – – ענת ברקו (הליכוד): ממש צודקת. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – זכויות בסיסיות שהיו להם – – ענת ברקו (הליכוד): יש להם ייצוג בכנסת. אז מה? מה לא צודק בזה? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – כל הזכויות האלה, חברת הכנסת ברקו – – ענת ברקו (הליכוד): גם הביקור בעראבה והחנגות עם המחבלות. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – כל הזכויות האלה היו להם, לאסירים האלה. ענת ברקו (הליכוד): זה גם צודק. אתה צודק. אין בעיה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): אחרי חטיפת שליט ביטלו את הזכויות האלה – – ענת ברקו (הליכוד): חברי הכנסת לא עושים כלום, הם רק מבקרים מחבלים. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – אבל שליט כבר חזר הביתה, חזר לחיק משפחתו. הזכויות האלה לא הוחזרו, ולכן, מה שהאסירים מבקשים זה זכויות – – ענת ברקו (הליכוד): אתה יודע כמה פיגועים הופקו מהכלא? אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – אותן זכויות שהיו להם כל הזמן. מדובר בזכויות הומניטריות – – היו"ר נאוה בוקר: תתכונן לסיים בבקשה. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – זכויות אנושיות – – ענת ברקו (הליכוד): ההומניזם הזה לא עמד לטובת הקורבנות שהם רצחו. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – זכויות מינימום לפי החוק הבין-לאומי, לפי כל הכללים שיש – – ענת ברקו (הליכוד): לפי החוק הבין-לאומי הם רצחו – לפי איזה חוק הם רצחו – – – אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – ולכן אנחנו אומרים, מוטב שעה אחת קודם, שיתחילו לנהל משא-ומתן – – ענת ברקו (הליכוד): – – – הבין-לאומי? לא יעזור לך, מרואן ברגותי יישאר בכלא. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): – – עם מנהיגי השביתה ועם מרואן ברגותי, ורק כך אפשר לפתור את הבעיה הזאת. ענת ברקו (הליכוד): הוא יישאר בכלא. באבו-אבוה הוא יישאר. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת איתן כבל. עשר דקות לרשותך. בבקשה. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, את יודעת, נכנסתי לכאן בבוקר, לבניין, והסתכלתי מסביבי, ושאלתי את עצמי למה, בעצם, כלומר – למה נתכנסנו, חברות וחברי הכנסת, לדיון פגרה מיוחד, זה היום השני ברציפות, הטרחנו לכאן את כל עובדי הבית הזה – וזה גם המקום להודות להם – מנכ"ל הבית, ובאמת, כל העובדים, מהמזנון ועד חברותי הרשמות הפרלמנטריות, ועדת הכנסת, מזנון הכנסת, סדרנים, אנשי משמר – אפילו החשמל, והפעלת המסכים כאן היום – אני לא יודעת אם מישהו בדק כמה היום הזה עולה למשלם המסים הישראלי, לשבת כאן, בכיסאות הריקים האלה, ואפילו את, גברתי היושבת-ראש, לא הפסקת כאן את חילופי הדברים ולא ראית לנכון לקרוא לסדר בקריאות הביניים וחילופי הדברים שהיו כאן בין חברת הכנסת ברקו לחבר הכנסת סעדי. היו"ר נאוה בוקר: אני חושבת שהם הסתדרו בעצמם, הם ניהלו כאן דו-שיח – – – תמר זנדברג (מרצ): כן כן, לא, אני אומרת, זה הדבר היחיד שהכניס קצת עניין ביום הזה, שאחרת הוא פשוט, הוא פשוט – יש לו רק מילה אחת: מיותר. אני שואלת את עצמי אם אנחנו באמת קולטים מה קורה כאן, ואני רוצה להגיד משהו באמת, עוד לפני שאני אגיע למהות: העובדה היא שזה יום שני ברציפות שהכנסת מתכנסת אך ורק למען – לא כדי לדון בלקחי "צוק איתן", לא כדי להעלות את קצבאות הנכות של אנשים עם מוגבלות, אלא כדי לדחות בשבועיים הקמה של תאגיד שראש הממשלה לא יכול לשלוט בו. נקודה. בשביל זה באנו. אני פונה לגברתי מזכירת הכנסת: אני לא יודעת אם עשיתם את החישוב כמה עלו היומיים האלה לציבור הישראלי, כי את החישוב כמה עלו השבועיים בדחיית התאגיד עשו, וזה 17 מיליון שקלים – רק השבועיים האלה, הנוספים, של דחייה, שהיו אמורים להיות בפוטנציה. עכשיו, אני רוצה להגיד משהו על המהות. מכיוון שהתהליך הזה כאן, בכנסת, של ניסיון להציל את השידור הציבורי – נמצא כאן וגם ידבר אחרי חבר הכנסת איתן כבל, שמככב בסרט שאני מאוד ממליצה לכולם לראות, "המדריך למהפכה", שעשה דורון צברי על תלאות רשות השידור – הסרט הזה מורכב מכעשרה פרקים, שהם את המדריך למהפכה. דרך אגב, אחת העצות שם, אחד השלבים מהעשרה – אני מאוד אוהבת אותו ומיישמת אותו בכל המאבקים שלנו לשינוי חברתי – היא: מוכרחים ליהנות בדרך. כשיוצאים למסע, לאיזו מהפכה, לשינוי חברתי, יש מטרה נורא חשובה, ויש מאבק, ובדרך יש קשיים, ומגייסים אנשים, אבל אם זה לא כיף, ואם לא עושים את זה עם חברים שדבקים יחד אתנו במטרה ובתשוקה באמת להגיע לשינוי – אז ההצלחה פחותה בהרבה. אני חושבת שאין כיף פחות משמעותי מהגרירה הפוליטית ההיסטרית, התמוהה והמיותרת שראש הממשלה גורר את כל מדינת ישראל ואת הכנסת בתהליך הזה. אני חייבת להגיד שאני עומדת כאן בשם סיעת מרצ בידיים מאוד מאוד נקיות. אנחנו, סיעת מרצ, התנגדנו להקמת תאגיד השידור הציבורי. באותה ועדת קארין אלהרר המפורסמת, עם החוק שהביא גלעד ארדן, ויש עתיד, וכל מה שתואר כאן ביומיים האחרונים, אנחנו, מרצ, התנגדנו. אף שאיתן כבל, שהוביל והיה השר הממונה על רשות השידור, אמר והעיד והגיע למסקנה שאין תקומה לרשות השידור, וצריך לפרק אותה ולהקים אותה מחדש, ולמרות כל הפוליטיזציה, כל הרעות החולות שנדבקו ברשות השידור, שאין שום ספק שלא היו בגלל העובדים, בגלל הציבור או בגלל העיתונאים, אלא בגלל המנהלים, הניהול והדרג הפוליטי, עדיין אנחנו התנגדנו. למה? משתי סיבות: סיבה אחת היא שחשבנו שזה תקדים מסוכן ושגוי שמדינה, בחוק, מפרקת מקום עבודה מאורגן, שולחת את עובדיו ועובדותיו באופן אמיתי הביתה, כפי שבסופו של דבר באמת התברר שקרה, ומקימה אותו מחדש בחוק. הדבר השני, שהוא אולי לא פחות משמעותי, זה שאנחנו חששנו מהגברת הפוליטיזציה והשליטה הפוליטית בשידור הציבורי ולא מהפחתתה. התנגדנו, ודרך אגב, חטפנו על זה ביקורת גם באופוזיציה, באותו זמן, בזמן אמת, וגם בשנתיים וחצי או כמה שזה היה שחלפו מאז. ומה הסתבר? היום אנחנו יודעים שצדקנו, אף שהיום נצביע נגד סגירת התאגיד. איך אפשר להסביר את זה? איך אנחנו יודעים שצדקנו? כי ברגע שמה שהזהרנו מפניו, שזה הגברת השליטה הפוליטית בתאגיד ובשידור הציבורי, ברגע שזה לא קרה, וברגע שהתאגיד הוכיח שהוא מקים שידור ציבורי שהוא עצמאי מבחינה פוליטית ומבחינה עיתונאית, הגם שהיו בו בעיות מבחינת יחסי העבודה ומבחינת היחס לעובדי ועיתונאי רשות השידור ומבחינת העבודה הקבלנית שככה התחילה לפשות בו, אבל מבחינה פוליטית וציבורית – ואמרו את זה אתמול מנהלי תאגיד השידור הציבורי בוועדת הכנסת בצורה מאוד מאוד ברורה – אמרו: היו עלינו לחצים פוליטיים למינוי ולשכירת אנשים, עיתונאים ומנהלים בתאגיד, ואנחנו עמדנו בפני הלחצים האלה ולא נכנענו להם, כי עצמאות השידור הציבורי, הגם שמצד אחד הוא ציבורי, הוא לא פוליטי ולא ממשלתי, הייתה חשובה לנו. זה הרגע שבו החליט ראש הממשלה, וזה ראש הממשלה, הוא אישית, בגחמה פוליטית, לסגור את התאגיד, ואם לא לסגור אותו אז להתעלל בו. לכן אנחנו רואים את כל הסאגה – המיותרת והמבזה, אבל גם המסוכנת לדמוקרטיה – הזאת, מכיוון ששידור ציבורי הוא אחת האושיות המרכזיות והבסיסיות של חופש ביטוי במדינה דמוקרטית – סליחה על המילים הגבוהות ועל המליצות, אבל בלי חופש עיתונות ובלי שידור ציבורי עצמאי וביקורתי, שלא פוחד וחושש מחרב של איומים, צנזורה פוליטית ופיטורים שמתהפכת לו מעל ראשו, הדמוקרטיה הישראלית תהיה פגומה, ויהיה עליה כתם. זה מה שמנסים לעשות כאן, בתהליך הזה. זה לא בגלל עובדי רשות השידור, זה לא בגלל הפגיעה בעבודה המאורגנת – שהתנגדנו לה, זה לא בגלל 1,000 המשפחות שהולכות הביתה ערב פסח, ערב יום העצמאות או ערב שבועות, וזה גם לא כי התאגיד שמאלני, הגם שזו לא בושה אלא להפך – גאווה גדולה להיות שמאלני, בעיקר מול ממשלה כל כך ימנית וכל כך מזיקה. זאת הסיבה האמיתית. דרך אגב, כל אחד בציבור יודע את זה. הסיבה היחידה שראש הממשלה הלך לתהליך הזה היא אותה סיבה לכך שהרבה אנשים עושים הרבה דברים: כי הוא יכול. את האפשרות הזאת העניקו לו כאן על מגש של כסף החברות והחברים בקואליציה, שפרסו בפניו – אף אחד לא שם גבול להשתוללות התמוהה והפתטית הזאת, אף אחד לא אמר לו: אדוני, אתה התבלבלת והשתגעת, את זה לא עושים – נקודה. כולם רק התחילו, נעו בין אלה שהלכו לאולפני הטלוויזיה כדי להסביר למה זה בסדר שראש הממשלה קם בבוקר וכמו ששינה את צבע שערו גם שינה את דעתו, ואז תאגיד שלם מתחיל לעמוד על הראש ולכשכש ברגליים – בין אלה שהגנו על ההחלטה הזאת ובין אלה ששתקו לבין אלה שעשו קולות של עומדים בפרץ אבל התקפלו ונכנעו. זו פחות או יותר הייתה המשרה בקואליציה, ולכן הגענו למצב הזה. אני חושבת שלישון בלילה בשקט – כל אחת ואחד מחברי הקואליציה יעשה את חשבון הנפש לעצמו, מה החלק שלהם בחיסולו של השידור הציבורי העצמאי במדינת ישראל. מה שכן, ובזה אני אסיים, יש לי איזו נבואה, שהיא לגמרי לגמרי הערכה אישית, שזה לא סוף פסוק. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. תמר זנדברג (מרצ): אנחנו עוד נשוב ונתכנס כאן בנושאי התאגיד והשידור הציבורי – – היו"ר נאוה בוקר: תודה. תמר זנדברג (מרצ): – – כי הכול פה נעשה בכזה בלגן שאין שום דרך שמכאן והלאה הכול ילך על מי מנוחות ובדרך המלך. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. איתן, 30 דקות לרשותך. איתן כבל (המחנה הציוני): את לא חייבת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני חייבת. איתן כבל (המחנה הציוני): לא. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני חייבת. איתן כבל (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, לעונג הוא לי, במשמרת שלך, רשמות פרלמנטריות, אדוני השר, שכנראה אנחנו משעממים אותו, מליאה ריקה, זה כל כך מלהיב בעיקר את הקואליציה, שרק ענת ברקו, והיא בטח גם צריכה לדבר בזמן הקרוב, אז בגלל זה – – – ענת ברקו (הליכוד): לא. איתן כבל (המחנה הציוני): סתם מידע אישי, מה שנקרא. ענת ברקו (הליכוד): לא. איתן כבל (המחנה הציוני): אה, לא? את פה כי – – – ענת ברקו (הליכוד): אני פה כי אני פה. איתן כבל (המחנה הציוני): עלא כיפאק. ענת ברקו (הליכוד): אני משתדלת להיות פה. איתן כבל (המחנה הציוני): אז איך אומרים: לכבוד הוא לי ולכבוד הוא לך. ענת ברקו (הליכוד): תודה. איתן כבל (המחנה הציוני): וברשותכם, אתחיל ואומר את סאגת רשות השידור, סאגת התאגיד. אמרתי אתמול בדיון בוועדה המשותפת שהוקמה במיוחד, חברת הכנסת ענת ברקו, שאני מרגיש, יחד עם כל חברי הכנסת, מהאופוזיציה ומהקואליציה, האמת, מאוד מבוזה. אני הרגשתי כמו פיון. כולנו, כי כולנו יודעים מה תהיה התוצאה הסופית – – – תמר זנדברג (מרצ): פיון? איתן כבל (המחנה הציוני): פיון. תמר זנדברג (מרצ): פיון. איתן כבל (המחנה הציוני): פיון. כן. תמר זנדברג (מרצ): לא, כי יש מתמודד – – – איתן כבל (המחנה הציוני): אוקיי. אנחנו בעניין אחר. תמר זנדברג (מרצ): זה היה נשמע, יצא לך מבטא צרפתי. ענת ברקו (הליכוד): יותר פיון או מקרון? איתן כבל (המחנה הציוני): כן. יש לא רעים בשרונה. ענת ברקו (הליכוד): טוב. כשאין מחבלים שם. איתן כבל (המחנה הציוני): ואומר שבאמת הרגשתי, וגם עכשיו, בכל התהליך הזה, אני מרגיש כפיון, ובעצם, גברתי היושבת-ראש, חברתי ענת ברקו, אנחנו כולנו, לצערי, רוקדים לחלילו של ראש הממשלה, שהוא היחיד, באמת, המחולל כאן את כל העניין הזה, סביב נושא שאפשר – וראינו את זה גם אתמול – לתת לו מענה אמיתי, הולם, משמעותי. ואין מישהו בבניין הזה שמכיר ומלווה את רשות השידור והתאגיד כמוני, מתחילת הדרך. ענת ברקו (הליכוד): אז אתה לא רוצה לפטר את העובדים. איתן כבל (המחנה הציוני): ואם אני מדלג, ואומַר את זה כך – – ענת ברקו (הליכוד): אלה שליוו אותנו בכל – – – איתן כבל (המחנה הציוני): – – כשהקימו את הוועדה בפעם הקודמת, חברת הכנסת ענת ברקו, בא ראש הממשלה – בא גלעד ארדן, שאילו ידע שזה מה שיחולל לו ראש הממשלה, לא היה עושה את כל המהלך הזה – חיבוט ערבה עשה לו. חיבוט ערבה. ביזה אותו, שלח אותו לעשות את המהפכה ברשות השידור, ובאנו לוועדה – את לא היית אז חברת כנסת – וניהלנו קרב אמיתי, על כל מילה, על כל סעיף. לי הייתה הזכות להיות זה שכתב את החוק, החוק המקורי; הייתה לי הזכות להיות זה שהוביל בהתחלה את הרפורמה למען העובדים ברשות השידור, שמסיבות כאלה ואחרות, וגם הוועדים אשמים בכך, לא יצאה אל הפועל. ובא השר גלעד ארדן, כשלוחו של ראש הממשלה נתניהו, לעשות את המהפכה הגדולה, ומצאתי את עצמי בשלבים מסוימים בא בוויכוח עם חברותי וחברי, כולל חברתי שלי יחימוביץ, כי הייתי מאלה שסברו שבעת הזאת, אם הם נחושים לעשות את השינוי, לפחות שנשפיע מבפנים. ניהלנו קרב, והם לא היו מוכנים לוותר על כלום, כי ראש ממשלה, ממתי הוא מוותר ל"חמאס"? הוא ראה אותם לכל אורך הדרך לא יותר מ"חמאסניקים". ענת ברקו (הליכוד): אל תגזים. איתן כבל (המחנה הציוני): אני הגזמתי? תמר זנדברג (מרצ): זה התשדיר שלכם. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – – סרטון שלו – – – איתן כבל (המחנה הציוני): הסרטון הזה, אני אשלח לך אותו ביוטיוב. ענת ברקו (הליכוד): בסדר, יאללה, אל תגזים. איתן כבל (המחנה הציוני): אני? ענת ברקו (הליכוד): הוא בטח לא רואה אותם ככה. קריאות: – – – תמר זנדברג (מרצ): את מומחית ב"חמאס", לא? איתן כבל (המחנה הציוני): ענת ברקו, את מומחית בטרור. ענת ברקו (הליכוד): אנשים מעריכים את העבודה – – – איתן כבל (המחנה הציוני): מעריכים את הסרטון. ענת ברקו (הליכוד): מהחבר'ה של רשות השידור, ובאמת – – – איתן כבל (המחנה הציוני): בוודאי. הם מתארחים אצלו כל חג. ענת ברקו (הליכוד): לאורך כל – – – איתן כבל (המחנה הציוני): זאת הערכה הדדית. הם יושבים סביב השולחן, מרימים צ'ייסרים – – ענת ברקו (הליכוד): אוי, יאללה. איתן כבל (המחנה הציוני): – – מעשנים סיגרים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תספר לה על התשדיר, היא לא יודעת. איתן כבל (המחנה הציוני): אני אשלח לך אותו ביוטיוב, או אני בטוח שיש כאן מי שצופה בנו שישלח לך את זה ברגע זה. "חמאסניקים". אז נכון. במקום שבעלי תשובה גדולים עומדים – ונגיע לבעל התשובה הזה, לבעל התשובה הזה, שמתעלל בעובדים ומשתמש בהם כאילו הוא רוצה בטובתם, ובסופו של עניין לא רק שהוא איננו רוצה בטובתם, הוא מתעלל במשפחות שם, ויש רגע שזה לא משנה אם אתה בעד התאגיד או אתה בעד רשות השידור; בסוף מאחורי זה עומדים בני-אדם. יתרה מכך, אחרי ועדת קארין אלהרר, ששם אני זוכר שניסינו להעלות, שלי, מ-25% – נלחמנו על כל אחוז של עובד שיעבור מרשות השידור לתאגיד; כחומה בצורה: לא יקום, לא יהיה. ה-25% שהיו בחוק, הם ראו בזה לא יותר מחסד. הם בזו להם. בסופו של עניין, חשבנו שהעניין הסתיים, הגענו לכנסת לקדנציה הנוכחית, ואז קמה ועדת צחי הנגבי – אני רוצה להזכיר לכם – וגם שם: תיקונים, ואו-טו-טו וזה הולך לקום. אני רוצה לדלג על כל זה ולהגיע לזמן שבו אני עמדתי בראש הוועדה, ואני רוצה להזכיר כמה נקודות, ואני אומר את זה גם לך, חברתי שלי, כמי שהיא היום – ובעזרת השם, אני מאמין שב-23 במאי תיבחר להיות היושבת-ראש הראשונה של ההסתדרות, אני מאמין בזה, על מה שאת, שפיך ולבך שווים; ואני יודע שהיינו תקופה ארוכה בוויכוח, אבל תמיד הייתה לך הערכה אלי ולי אלייך, על הדרך שכל אחד מאתנו הולך בה. ולמה אני אומר את זה – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): נכון. איתן כבל (המחנה הציוני): – – לא רק לנצל את הבמה כדי להחמיא לך – וזה לא רע; אינני מהמתביישים לעשות זאת – אבל יחד עם זאת, גם לחשוף אחת ולתמיד את מקומו של יושב-ראש ההסתדרות, עורך-הדין אבי ניסנקורן, בטיפול שלו בעובדי רשות השידור, שהם היו עבורו כמו קוץ – אני זוכר: מה, הוא ישבית משק בגלל אלה שכל הזמן – הוא לא ידע להכיל אותם בכלל, הוא רצה להיפטר מהם, כמי שכפאו שד. הוא, זה שאמר עלי שמעולם לא ביקרתי בבית ההסתדרות, וישבתי לידו, הוא נלחם להעלות את זה מ-25% ל-50%, מעבר של עובדי רשות השידור לתאגיד? הוא? היו אנשים בחדר. מלחמת עולם עשיתי עבור זה, עבור כל עובד. ואיימתי על הממשלה לא להעביר להם את החוק אם זה לא יקוים. והיום, נראה כאילו הוא נהיה עובד רשות השידור כמעט, יו"ר הוועד. ואז, אם כבר דיברנו על ביזוי, שני אנשים ביזו את העובדים ברשות השידור ובתאגיד: ראש הממשלה ויו"ר ההסתדרות, עורך-הדין אבי ניסנקורן. כי בסופו של עניין מה קרה? וראינו את זה אתמול בדיונים בוועדה: ברור לנו שכל התהליך הזה הוא תהליך אחד של רצונו של ראש הממשלה לשלוט בתאגיד, אבל בואו נשים את זה רגע בצד, יש לי מספיק זמן עוד לדבר על זה. אני רוצה לדבר על העובדים, עכשיו. רק על העובדים – וחבל, בטח חברת הכנסת ענת ברקו הלכה לראות יוטיוב – במסגרת המחקרים שלה על ה"חמאס". בסופו של עניין, מה קרה שם, בעצם? אתמול אנחנו יושבים, ואני אומר למנכ"ל משרד התקשורת: אלוהים, למה נדרשת כל המהומה הזאת? אם אתם כל כך דואגים לעובדים, בואו ניקח את כל עובדי החדשות ברשות, נשלב אותם בתאגיד, ושלום עלייך נפשי. אומר מנכ"ל התאגיד, אלדד קובלנץ: מקובל עלי, עכשיו אפשר לסגור את זה. ואז את רואה איך מנכ"ל משרד התקשורת מתחיל להתפתל. ואני אומר לעובדים: אתם רואים, אף אחד מכם – אף אחד מאלה שמשתמשים בהם יום-יום, שעה-שעה, שבאים וזועקים בדם לבם בוועדת הכלכלה או אתמול בוועדה המשותפת – מכאב – אני אומר להם: אתם לא מבינים? אתם לא בתוכניות שלו בכלל, לא של ראש הממשלה ולא של יושב-ראש ההסתדרות, שאיים בשביתה למענם. הוא שבת? הוא בסך הכול ביזה אותם. וברור הוא שכל השבועיים האלה, שרוצים דחייה, ומתי יתחיל כל הסיפור של התאגיד, זה רק כדי שלא יהיו פיטורים במועד הבחירות של אבי ניסנקורן; לכל אחד ברור שהכול מתכונן, אל מול שר האוצר, שלא יהיו פיטורים ברשות השידור לפני 23 במאי, המועד של הבחירות. ואת צריכה להבין את זה. זה כל הסיפור. לפעמים אנחנו מחפשים את הסיפורים הגדולים, אדוני השר, בסוף זה כל כך ארצי, כל כך פשוט, כל כך קומבינה, כל כך מונח. יושב-ראש ההסתדרות, לו באמת דאג לעובדים, אכפת היה לו מהעובדים, היה צריך לבוא לשר האוצר ולומר לו: אדוני שר האוצר, אני מבקש – בלי מילים גדולות – ברור לי שלא כל העובדים יכולים להיקלט; בו נגיע, נשב, נעשה את הוועדה המשותפת, x העובדים האלה, 200 הנוספים, ייקלטו, וכל השאר – כדי שהמלבישה לא תצא – שיושבת שם – עם 400 שקל לחודש פנסיה, זה מה שהיא אמורה לקבל – נוציא אותם בצורה מכובדת, ויש לא מעטים שרוצים לצאת ולעזוב את העסק. שבועיים. מסיימים את התהליך הזה בצורה מכובדת, שמכבדת את אלה ואת אלה. אבל לא עשו – לא את זה ולא את זה. אלה שהם באמת הכי חלשים בשרשרת, יפרקו אותם יום אחד אחרי. יום אחד אחרי. ניסיתי להסביר להם שגם אם יקום תאגיד החדשות החדש – אמרתי להם: אתם חושבים שבאמת הולכים לקלוט אתכם, את כולכם? איפה אתם חיים? לא הסכים פילבר אתמול בדיון לומר אם הם ייקלטו או לא. לא היה מוכן. לא היה מוכן. אם הגיעו להסכם עם ההסתדרות? עכשיו, יושבת שם חברת הכנסת שולי מועלם – בטנה התהפכה אתמול – זו האמת, אף שהיא הצביעה עם הקואליציה, אדוני השר, זו האמת – בגלל הקומבינה הקואליציונית. כי בסופו של עניין לא ראיתי, אפילו לרגע אחד – אני אומר את זה לכם, כשותפים הקואליציוניים שלו, שהוא מכדרר אתכם, חבל על הזמן, אבל זה כבר עניינכם, אני לא מתעסק עם עצמות זרות. אה, הנה, אתה כבר יכול ללכת, המחליף הגיע. הוא איחר לך, או הגיע בסדר? אורי, לך תעשה נזקים במשרד החקלאות. מה זה, תעשו פה ישיבת עבודה? אני רוצה שהשר יקשיב לי. שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: אנחנו מקשיבים, כולנו, בקשב רב. איתן כבל (המחנה הציוני): מה שאני אומר לך עכשיו, באמת – ואתה יודע את זה, אורי – היא ביטאה את זה בכאב מאוד גדול. אתמול היא דיברה, ואללה, מעומק לבה, כי בסופו של דבר, כל הדיבור הזה, שעובדי התאגיד הם שמאלנים, הוא כל כך חסר שחר. שלי, אין רשת שידור אחת שיש בה תמהיל אמיתי, כן, של החברה הישראלית, כמו עובדי התאגיד. אני מוכן שיבדקו את זה אחד לאחד מול כל גוף שידור אחר. רק מה, זה שיש שם אנשים עם כיפות שחורות – אותו זה לא מעניין, זה לא שלו. זה לא עובד כך. בסופו של תהליך, אני אומר גם לך, שר הפנים אריה מכלוף דרעי, שבשורה התחתונה, אתמול אפשר היה לסיים את הפרשה של עובדי רשות השידור והתאגיד, וראינו את זה בוועדה. אמרו בצורה ברורה את מה שאני אמרתי גם המנכ"ל, גם יושב-ראש התאגיד – שהם מוכנים לקלוט את שאר עובדי החדשות בתאגיד, ולגמור את העניין. אבל זה לא בא מתוך מקום של דאגה לעובדים, גברתי היושבת-ראש. רק מה, הוא קיבל את מה שהוא רצה. הוא מעולם לא כיוון לעשות משבר קואליציוני וללכת לבחירות, כי הוא יודע שהשותפות הקואליציוניות שלו, או: ה-base שלו, אין לו סיבה ללכת לבחירות, לא לאריה דרעי ולא לאף אחד מן השותפים. לא שהם פוחדים, אני לא נכנס עכשיו לפוליטיקות האלה – אין להם סיבה. והשותפות הקואליציוניות שלו – היום הממשלה הזאת עומדת לא בזכות הליכוד, אלא בזכות השותפות הקואליציוניות שלו, והרבה בזכות השר אריה דרעי, שהוא העוגן הכי גדול שלו. כל מה שהוא רצה, בסופו של תהליך, הוא להגיע למצב שהוא יקבל, מלא מלא, כל הצעה שהוא אומר. מה קרה? הוא לא התכוון לבחירות. מה, הוא משוגע ללכת לבחירות כשהוא יודע שכל המפלגות החרדיות והאחרות לא ילכו אתו? מה, הוא השתגע? פוליטיקה הוא מבין יותר טוב מכולם. אבל מה הוא עשה, הוא השבית את השר משה כחלון, שחושב שהוא ניצח בסיבוב הזה, הוא קיבל לו תאגיד, מלא מלא, של החדשות – מעניין אותו איזה ריקודי עם ירקדו בתאגיד של קובלנץ, בתוכניות הבידור שיהיו שם, איזה סרטים או סרטונים? לא מעניין אותו. הוא רוצה לדעת מי ישדר את החדשות, מה יהיו התכנים של החדשות. זה מה שמעניין אותו. מעניין אותו משהו אחר? ואת זה הוא קיבל. והוא מקבל, מלא מלא, כשפה בהצבעה, גם אם יש ח"כים מהקואליציה שבטנם מתהפכת, אם זה חברים מש"ס, מהבית היהודי או מכולנו – והם מבטאים זאת בוועדה – הם לא אומרים כלום, כי הם לא יכולים להגיד כלום, כי יש עכשיו מחויבות. וזה מה שנוצר, וזה המצב. ואנחנו עומדים בפני מצב ש – הממשלה אמורה להביא בשבוע הבא – עכשיו, המהות, על מה אנחנו מצביעים היום? על דחייה של שבועיים, שזה – בעצם יש להם שישה ימי עבודה. ראית מישהו מקים תאגיד בשישה ימים? יש להם שישה ימי עבודה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): הקדוש-ברוך-הוא. איתן כבל (המחנה הציוני): הקדוש-ברוך-הוא. שישה ימים – שישה ימים – איך? שר הפנים אריה מכלוף דרעי: שכנעת אותנו לבקש ארכה יותר גדולה. איתן כבל (המחנה הציוני): לא, תקשיב, קודם כול, אני אגיד לך את זה ככה: אם אתה שואל אותי, הולכת להיות ארכה. אני כבר בכלל לא בטוח שלא זה וזה הולכים לקום. אני אומר לך את זה עם יד על הלב, כמי שמלווה את התהליך הזה שנים. כי זה באמת לא מעניין אף אחד. רשות השידור לא מעניינת את ראש הממשלה. היא לא מעניינת אותו. האנשים האלה הם באמת כעפרא דארעא עבורו, ממש כך. ולכן, אני אומר את זה כאן, אני מנסה לחשוב – תראה, אדוני השר דרעי, אתה שר, שר בכיר, ראש מפלגה. מביאים אותך לפה, מטלטלים אותך – נכון שזה לא טלטול של שבת, אבל טלטלו אותך לפה, ואתה אפילו לא יודע מה רוצים ממך פה, ואין אף אחד כאן, בבניין הזה, שמבין בדיוק על מה הדיון. אתמול כדרר מנכ"ל משרד התקשורת את כולם, מנסה להסביר למה התאגיד החדש, שהוא חדש של החדש – איך הוא ישנה את המציאות, וכולנו מבינים שהוא מדבר שטויות, סליחה על הביטוי, שלי. הוא יודע לכדרר את כולם, פילבר. פילבר אלוף, מסובב את כולם. ואתמול יושבים ח"כים, מנסים לקבל תשובות אמיתיות על שאלות אמיתיות: איך זה יעבוד? את יודעת, השאלה הפשוטה: ב-15 בחודש, איך זה יעבוד? הם כל הזמן מנסים לדבר כאילו זה דומה לערוץ 2. מה, בערוץ 2 יש "קשת", יש "רשת" – זה לא דומה, לא דומה בכלום. אמרתי אתמול שזה לדבר על שיטת המשטר הישראלית ולהגיד שאנחנו רוצים נשיא; זה – או שיטה נשיאותית, או השיטה שלנו. כל ניסיון לערבב, בלי איזונים ובלמים נכונים – זה לא יהיה וזה לא יהיה. ובסופו של תהליך, אני אומר: כנראה שום דבר לא יהיה. אני אומר את זה בכאב. באמת שאני לא רואה אופק. בעיני – אני חושש מאוד שבסוף כולם ילכו הביתה, אלה ואלה – אלה ואלה. וזה נראה הרבה יותר קרוב לכך. כי אם הכול – זה לא רק עניינים משפטיים, שהיועץ המשפטי אישר לו או לא אישר לו; גם יש כאן עניינים של איך אתה מנהל את כל העסק הזה. והכול בגלל מה? את יודעת, האוצר אומר שכל דחייה של שבועיים עולה 17 מיליון שקל. אמרתי: כבר עדיף לתת לאלדד קובלנץ ולגיל עומר את ה-17 מיליון שקל, כי זה מה שראש הממשלה רוצה, שראשם יותז, ומכיוון שהוא לא הצליח להתיז את הראשים של קובלנץ וגיל עומר, עכשיו יש את ראש החדשות, הבחור החדש – איך קוראים לו? כן, שי משהו – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): בר שי. איתן כבל (המחנה הציוני): – – בר שי, משהו כזה. בחור מוכשר, אומרים, מאוד מאוד – יותר זול לתת להם את ה-17 מיליון, אתה יודע, של הדחייה, אבל לתת לעסק לעבוד. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אולי אפשר לקחת את הכסף הזה ולתת אותו דמי פרישה לאנשים שרוצים לפרוש? איתן כבל (המחנה הציוני): אמרתי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא, לא להם. איתן כבל (המחנה הציוני): זה מה שהצעתי בוועדה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לעובדים הוותיקים. איתן כבל (המחנה הציוני): אבל זה מה שאמרתי להם. אמרתי: במקום לדחות בשבועיים, בואו קחו את הכסף הזה, 17 מיליון, תנו אותו למלבישה הזאת שמקבלת פנסיה של 400 שקל בחודש. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): רק מיליון מה-17. איתן כבל (המחנה הציוני): נכון, לא יותר מזה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא את כל ה-17. איתן כבל (המחנה הציוני): אבל, אדוני השר, אתה יודע – וזו גם הזדמנות אישית לומר לך תודה על המעשה הגדול, שבעזרת השם, ב-23 בחודש, יחד אתך, יחד, בראשות שלי, גם ננצח בהסתדרות, כי זה המעשה הנכון והאמיתי למען העובדים במדינת ישראל. אני באמת מאמין בזה. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: אבל זה לא פייר שרק הסיעה שלנו נמצאת פה, במליאה. איתן כבל (המחנה הציוני): תשמע, כיוון שאנחנו מדברים על עובדים, אנחנו גם היחידים שדואגים להם. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: אין כאן אחרים. איתן כבל (המחנה הציוני): כן. צריך גם שהאמת תיאמר, בעניין הזה. ואני אומר את זה כך: אילו הייתה – שלי, תראי, עכשיו, לא תכננו את זה כך, אבל אם באמת הייתה הסתדרות חזקה במובן האמיתי של המילה, ערכית – – – שר הפנים אריה מכלוף דרעי: למה? היא עשתה שביתה. איתן כבל (המחנה הציוני): בוודאי, דיברתי על זה. בוודאי. הייתה שביתה, העובדים חזרו לעבוד, רשות השידור – העובדים, הכול בסדר אתם, עובדי התאגיד, הכול בסדר. אני חוזר ואומר לך: שני אנשים הם האשמים בסאגה הזאת: יושב-ראש ההסתדרות וראש הממשלה, כל אחד מהמקום שלו, ושניהם משתמשים בצורה צינית בעובדים – הכי צינית שיש. אומר אתמול אחד העובדים: ראש הממשלה אומר לי, אני אתקן את רשות השידור, אני לא אאמין לו? ואומר יושב-ראש ההסתדרות: הם יקבלו עכשיו דמי פרישה מופלגים, וכולם יהיו חלק מהתאגיד – מה, לא נאמין לו? והם יודעים היום שאי-אפשר להאמין לא לזה ולא לזה, והמציאות מכה בהם יום-יום. ובשביל זה אדם כמוך צריך להיות שם, כי זו לא רק שאלה, שלי, מי השבית או לא השבית. כי אם היה ממד ערכי, של דגל מונף שהולך לפני המחנה, שיושב-ראש הסתדרות לא עושה קומבינה עם שר האוצר – הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? עוד לא ראיתי – ואני חבר של משה כחלון, מעריך אותו, אני בעדו, אבל לא מתקבל על הדעת ששר האוצר, ראש וראשון, מול ראש וראשון שאמור להגן על העובדים, שיושב-ראש ההסתדרות נותן הנחיה להחתים את 5,000 העובדים שצריך כדי שהסיעה של כחלון תקום. מה, כחלון התחיל לעבור בין המפעלים פתאום? שר הפנים אריה מכלוף דרעי: לא ידעתי. איתן כבל (המחנה הציוני): חד-משמעית. בטוח לא ידעת? שר הפנים אריה מכלוף דרעי: לא ידעתי. איתן כבל (המחנה הציוני): אז אספר לך. אם לא ידעת, אני אספר לך. הרי כדי להקים סיעה, או שאתה מביא 5,000 או שאתה מצטרף, כמו ששלי ואני חברנו זה לזה. אם לא, כמו שעשיתי לפני חמש שנים, אתה צריך להביא 5,000 חתימות של עובדים – מהספר. אתה לא יכול להביא סתם, לא כל עובד הסתדרות, רק מהספר, ובלו"ז הכי קצר שיש. ואיך יעשה את זה? עם כל הכבוד לכחלון, וזה, אתה יודע, הוא לא בדיוק פרוס בכל – זה גם עולם – אתה קצת מכיר את זה, או אפילו הרבה – אנשים חושבים, בחירות להסתדרות זה בחירות לכנסת; זה לא דומה, באלף ואחד פרמטרים. ובנסיבות האלה, הוא נתן את ההוראה לכל הוועדים לחתום את ה-5,000, כדי שהוא יהיה אתו יחד. עכשיו, עד פה זה בסדר, אבל אני אומר לך: אפילו, אתה יודע, החיים – אתה איש דתי מאוד. אני מעולם לא אמרתי שאני לא. אתה מבין בדיוק על מה אני מדבר. ובסופו של עניין, אני מסתכל על הדברים, ואני אומר: גם מראית עין חשובה. מראית העין. איך אתה יכול להיאבק למען העובדים מול שר האוצר אם אתה שותף מלא שלו – מלא מלא – מלא מלא? איך? איך? איך? בסוף, אתה יודע, הכול נהיה על ראשם של העובדים. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: יש גם איזשהו הסכם ביניהם? איתן כבל (המחנה הציוני): יש ביניהם. בוודאי, אני מניח. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): הסכם קואליציוני – – איתן כבל (המחנה הציוני): בטוח שיש הסכם קואליציוני. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – שכולל כסף וג'ובים. איתן כבל (המחנה הציוני): בוודאי. גם כסף, גם ג'ובים – הכול, אתה מבין? רק בגלל זה הוא לא ראוי להיות – ולו רק בגלל זה. ידע כל עובד. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: אבל אני חייב להגיד לך: עכשיו אנחנו יושבים הרי בתוך הסיעה. איתן כבל (המחנה הציוני): נכון. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: אני חייב לומר לך ששר האוצר בממשלה, בכנסת, לזכותו ייאמר: בכל הנושאים החברתיים הוא השותף הטוב ביותר שיכול להיות – הכי חזק. איתן כבל (המחנה הציוני): פתחתי ואמרתי, אדוני השר, כדי שלא תיפול שגגה, כמו שאני נוהג לומר. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: שנים, שנים לא היה כזה דבר. איתן כבל (המחנה הציוני): אני מסכים. משה כחלון הוא גם חבר, והוא גם ראש וראשון. אין ריאיון שתתפוס אותי – אני יכול להתווכח אתו, אני יכול להיות חלוק עליו, אבל אין, שנים לא היה שר אוצר חברתי ורגיש כמוהו – אין ויכוח. אבל זה לא – אתה יודע, אין לזה קשר. איך אומרים? אין לזה שום קשר – אני יכול לקבל עוד זמן? היו"ר נאוה בוקר: יש לך עוד דקה. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: שלי, שלי תתרום לך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני תורמת לו חמש דקות. באמת. איתן כבל (המחנה הציוני): מה שאני בעצם רוצה לומר, בשורה התחתונה, הוא שבסוף בסוף, אנחנו אנשים פוליטיים. אנחנו אנשים פוליטיים. וכאנשים פוליטיים אנחנו אומרים שלא מתקבל על הדעת שהחתול והשמנת חוברים להם זה לזה. לכן – אני כבר, איך אומרים, לצערי אמור לסיים, ויש לנו עוד עבודה, והפועלים – אתה יודע, העבודה לוחצת, 23 הולך וקרב. היו"ר נאוה בוקר: היא תרמה לך חמש דקות, אם אתה רוצה. איתן כבל (המחנה הציוני): לא לא, בסדר, אני מעדיף לרוץ להקשיב – כמה זמן יש לך לדבר? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): חצי שעה. היו"ר נאוה בוקר: חצי שעה. איתן כבל (המחנה הציוני): אז אני מעדיף לעשות את המטלה, להיות שם בזמן – אשמע אותך רק בפתיחה. ואני אומר לכם שוב, אנחנו כאן במציאות שהכול ידוע מראש, ואת יודעת את זה, כולנו יודעים את זה. ואם – זה המשפט האחרון – שלי, אם הייתה הצבעה חשאית פה, בבית הזה, עכשיו, החוק הזה לא היה עובר, ורוב חברי הקואליציה לא היו תומכים בחוק הזה. תודה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. 30 דקות לרשותך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): איתן, אני מעריכה את העובדה שחברי סיעת הבית החברתי כולם נמצאים כאן, במליאה, אבל אתה משוחרר. איתן כבל (המחנה הציוני): חמש דקות ואני אלך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אדוני השר, גברתי היושבת-ראש, חברי חבר הכנסת איתן כבל, מליאה ריקה, עובדות ועובדי רשות השידור, עובדות ועובדי התאגיד, אני אעשה דבר שמעולם לא עשיתי, אף שאני כבר עשר שנים חברת כנסת, ונאמתי כאן הרבה נאומים, אני פשוט אקרא, במלואו, מההתחלה ועד הסוף, כלשונו, נאום שנאמתי כאן במליאה ב-29 ביולי 2014, בקריאה שנייה ושלישית של חוק התאגיד. והדברים האלה, שנאמרו לפני שלוש שנים, כאשר נחקק החוק הנואל הזה, שהתנגדתי לו מלכתחילה, מתחילתו ועד סופו, ואפילו צפיתי מה יעלה בגורלו – כל הדברים האלה נכונים גם להיום, וגם שמים בקונטקסט את הסיטואציה ההזויה שבה נחקק החוק, בעיצומו של "צוק איתן", בעודנו שוכלים את בנינו, בבהילות ובמהירות. אז מהתחלה: "גברתי היושבת-ראש" – זאת לא היית את, גברתי היושבת-ראש – "חברי חברי הכנסת, אני מרגישה מאוד לא בנוח לדון בנושא הזה בעיצומם של הימים האלה, כאשר משפחות קוברות את בניהן ממש בשעה הזאת, כשהורים יושבים שבעה על ילדיהם, כשחיילי צה"ל נלחמים בחזית". ואז קורא חבר הכנסת אייכלר קריאת ביניים: "מה בוער להביא את זה היום?", ואני עונה לו: "נכון, אתה צודק, נכון וראוי להמשיך את עבודת הכנסת גם בימי מלחמה, כדי להפגין התנהלות ממלכתית שלטונית תקינה של כל מוסדות השלטון ומוסדות המדינה, אבל היה ראוי יותר שנקדיש את הדיונים למה שמתרחש עכשיו בחזית, בעורף, לכל ההשלכות האדירות והנרחבות של מה שמתרחש בכל חלקי החברה הישראלית, ובוודאי להצדיע, לתת כבוד, להביע אמפתיה לכאב העצום שמלווה עכשיו משפחות רבות בישראל" – הימים, אני מזכירה, ימי "צוק איתן" – "על הרקע הזה, עוד יותר לא נהירה האובססיביות הזאת, לדון בחוק הזה כמעט 24 שעות ביממה, ובנחישות שאין כמוה" – מזכיר משהו, הנחישות הזאת, אותן 48 שעות שאנחנו נמצאים כאן בבהילות, בעיצומה של פגרה, לא כדי לדון בעניינים החשובים באמת, שמתרחשים מתחת לאפנו, אלא לדון באותו חוק שרומס – וחוזר על עצמו בתצורות שונות – כל פעם קבוצה אחרת של עובדים, וכל פעם בסיס ויסוד אחר של חופש הביטוי ושל חופש העיתונות. אבל אני חוזרת לאותו נאום מיולי 2014. "הלוואי", אמרתי אז, "שהנחישות הזאת הייתה מופגנת כלפי חלשים בחברה, כלפי עניים, כלפי מנוצלים, כלפי מטרות צודקות, וכאן – ממש אש קנאית בעיניים. על מה? הדחיפות הזאת, בעיצומה של מלחמה, גם להעביר את ההרס והחורבן הזה, של מקום שלם, עם דופק פועם, שתרם כל כך הרבה למדינה. "אני לא אומר את כל מה שיש לי לומר פה על החוק הרע, הנואל והמזיק הזה, אם כי אני יכולה לדבר הרבה מאוד, ואני חושבת שבוודאי יחסית לחברי כאן אני מכירה את רשות השידור היטב. גילוי נאות ידוע" – אמרתי – "גדלתי מקצועית ברדיו. התחלתי ככתבת של הרדיו בבאר-שבע, בדרום. הרבה מאוד מהדברים שאני יודעת, ממי שאני, מהדברים שאני מאמינה בהם, נרכשו ברדיו – העברית, האתוס, חסיון המקורות, דיסקרטיות, סוג של הגינות והכלה של כל העמדות בחברה הישראלית, מקצוע – את כל זה למדתי שם, במסדרונות ובשטח של 'קול ישראל', וגם, אפרופו החוק הזה, ספגתי את כל ההתעללויות שעובדי רשות השידור לדורותיהם סופגים". אני עדיין קוראת את הנאום שנאמתי כאן לפני שלוש שנים: "אגיד לכם בכנות, את הלחצים הפוליטיים חטפתי גם מממשלות העבודה וגם מממשלות הליכוד, באופן זהה ובלתי מפלה לחלוטין; כל ממשלה בתורה הרגישה שרשות השידור שייכת לה בדין, ושמי שמשדר בה, מי שמגיש ומי שעורך, חייב להיות השופר שלה, והדרכים תמיד תמיד היו בלתי נעימות. "עוד אומר, בהגינות, שלימים עברתי לערוץ המסחרי, לחדשות ערוץ 2, ולכן יש לי יכולת להשוות בין לחצים של פוליטיקאים לבין לחצים של בעלי הון, שהם הזכיינים, המפרסמים, שהם הבעלים, שיש להם השפעה עצומה. ואני אומרת: לא מעוקצו של זה ולא מעוקצו של זה, לא מדבשו של זה ולא מדבשו של זה, אבל באמת אני לא יודעת להגיד לכם מה יותר גרוע; לפעמים כוחו של ההון הרבה יותר מצמית מכוחו של השלטון", ורק זו לבדה סיבה מספיק טובה לחשיבות העצומה של שידור ציבורי עצמאי – זאת לא הסיבה היחידה. ועוד אמרתי לפני שלוש שנים כאן, באותה הצבעה בקריאה שנייה ושלישית על חוק התאגיד, השידור הציבורי: "לשבור, להרוס, לסגור – נורא נורא קל. לבנות מחדש – מאוד מאוד קשה. אני מתקשה לראות", אמרתי, "לאחר ההרס והמחיקה של רשות השידור, בנייה שלה מחדש באופן שהיא באמת תהיה רשות שידור ממלכתית ותמלא את מחויבויותיה לציבור. ולמלא מחויבויות לציבור, משמע לא תמיד להיות עם רייטינג גבוה, ולא תמיד לנסות לקלוע ללב-לבו של הקונסנזוס, אלא לייצג קבוצות מודרות, של מיעוטים, של אנשים שאין להם נראות בכלל, בערוצים המסחריים. בכלל. המחויבות הזאת לשידורי הרדיו בכל מיני שפות, שידורים לטובת קבוצות באוכלוסייה שלא מיוצגות במיינסטרים. אני", אמרתי, "ממש ממש איני משוכנעת שבבנייה מחדש, אם היא בכלל תתרחש", אמרתי, "הדבר הזה יישמר. "פגמים? פגמים יש בשפע. אני יכולה עכשיו לספר לכם על כל הפגמים. כל גוף פגום אתם מוחקים ומתחילים מחדש? עושים restart? משרד האוצר הוא משרד מושלם? לשכת ראש הממשלה היא מקום מושלם? תחשבו לסגור את לשכת ראש הממשלה? איך הפגמים יכולים להיות עילה לסגירה ומחיקה? הם יכולים להיות עילה לתיקון, הם יכולים עילה לרפורמה. "ועוד – יש לי לומר כהנה וכהנה, אבל יש דבר אחד שהוא חמור במיוחד, והוא קו פרשת מים" – ואת זה אמרתי כאן לפני שלוש שנים, ואני קוראת ממה שאמרתי אז, ואני רוצה לחזור על כך, כי מדובר בדבר החמור ביותר שקרה כאן – "וזה לסגור מקום עבודה על 1,800 עובדיו, ולפתוח אותו מחדש בתנאים חדשים, מחדש. מה היינו אומרים", אמרתי אז, "אם נוחי דנקנר היה עושה דבר כזה? מה היינו אומרים אם תשובה היה עושה דבר כזה? מה היינו עושים אם חברות, אפילו בין-לאומיות, כמו 'קומברס' או 'נייס', היו יום אחד מחליטות, בהחלטה מינהלתית שהייתה מתקבלת ב-board הבין-לאומי, לסגור את החברה בישראל, לפטר את העובדים שלה, ולפתוח אותה למחרת מחדש עם עובדים בתנאים חדשים? זה קו פרשת מים, זה הרס של כל מה שאנחנו יודעים ומכירים ביחסי עבודה. לא היינו מוחלים על זה לשום גוף פרטי. והמדינה עושה את זה? זאת הדוגמה שהמדינה נותנת ליחסי העבודה במדינת ישראל?" שימו לב, זה נאום מ-2014. "לכן, מובן שאצביע נגד החוק הזה", אמרתי. "אני יודעת", אמרתי, "שיש עובדים ברשות השידור שרוצים שנצביע בעד החוק" – זה היה, מאז הם התפכחו. אני יודעת שלפחות אחד מהם צופה בנו עכשיו, כי הוא שלח לי הודעת ווטסאפ לפני כמה דקות, והיו לי ויכוחים מרים אתו, ואמרתי לו מה שאני אומרת כאן: קל להרוס, קשה לבנות. הורסים בשנייה, ואותו חזון דמיוני של הדבר הנפלא והמושלם שנבנה בעיני רוחנו, קשה מאוד להוציא אותו לפועל. "אני חולקת עליהם", אמרתי – על אותם עובדים שרוצים בסגירה. "אני רוצה גם, בהזדמנות הזאת, להודות לכל העובדים הנפלאים שעובדים ברשות השידור ועושים עבודה מקצועית ומסורה כנגד לחצים בלתי אפשריים, עוברים לפעמים ממש התעללות נפשית, ושומרים על חוט שדרה מקצועי, אבל החוק הזה, שיעבור כאן היום" – כלומר אז, לפני שלוש שנים – "לצערי, הוא חוק שהנזק שלו הוא לא רק נזק לשידור הציבורי, אלא נזק בכלל, לכל המרקם של ההגינות, של יחסי העבודה, של האחריות ההדדית, של הסולידריות, של עשה ואל תעשה בחברה הישראלית". עד כאן הנאום מלפני שלוש שנים, ובחזרה לימינו אלה. באמת, אין לי שום חשק להיות נביאת זעם שנבואתה מתגשמת, אני לא נביאה, לא היה צריך להיות חכם גדול כדי לדעת את התוצאות של ההרס הזה, תוך דמיוּן הדבר החדש והמופלא והמושלם שייבנה במקום, אבל אשר יגורתי בא לי, והדבר הזה קרה. ועכשיו, אחרי שעובדי רשות השידור עברו את ההזנחה הנואלת והקשה מכול, ואחרי שהם היו בשר תותחים לתקדים בשוק העבודה שאין עליו סליחה ואין עליו כפרה – וכמו שאמר כאן קודם חברי, הוא נעשה בברכתו ובשותפותו המלאה של מי שהיה אמור להיות לעובדים לפה ולהילחם את מלחמתם ולעמוד כחומה בצורה מול המהלך התקדימי הזה, יו"ר ההסתדרות – שותף מלא; הוא לא ניסה לרגע אחד להיאבק. אני באתי אליו, ואני יודעת היום שבאו אליו גם עובדים אחרים, ממגזרים אחרים, ואמרו לו: היום הם ומחר אנחנו; ברגע שנקבע המודל הזה, של סגירה-פתיחה, של סגירת מקום עבודה, מחיקה שלו מעל פני האדמה, ופתיחה מחדש של מקום עבודה אחר, עם אותן מטרות ממש, כשאותם עובדים – חלק מהעובדים נקלטים, זה מאוד יפה, ואנחנו יודעים בדיוק מי אחראי לקליטה של אותם עובדים – לא יו"ר ההסתדרות – כשאותם עובדים נקלטים בכלל בתנאים חדשים, וזכויותיהם לא מובטחות, ובכלל אין הסכם קיבוצי במקום החדש שנפתח. אורלי לוי אבקסיס: חצאי משרות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): חצאי משרות. באותו חוזה שחתום עליו יו"ר ההסתדרות גם כתוב: "מיקור חוץ". כלומר הוא בעצמו חותם על הסכם שמאפשר העסקת עובדי קבלן. לא די באותו כתם שלא יימחה של סגירת מקום עבודה. אני מקווה שהעובדה שקראתי כאן את הנאום שנשאתי לפני שלוש שנים והתייחסתי נקודתית לנקודה הזאת, החמורה מכול – אני מקווה שזה מנקה אותי מכל חשד לכך שאני אומרת את זה לטובת קמפיין הבחירות להסתדרות. מדובר באמת כל כך בסיסית וברורה שלא צריך שום קמפיין בחירות כדי לומר אותה. לסגור מקום עבודה בישראל, למחוק אותו מעל פני האדם ולהקים אחר תחתיו עם אותן מטרות בדיוק? הרי כל מעסיק אחר, לו היה עושה את זה, המדינה הייתה עומדת על הרגליים האחוריות. הממשלה, אגב, הייתה מתערבת, הכנסת הייתה מתערבת. וכאן הדבר הזה קורה בברכתו – תוך מחלוקת בתוך הבית הזה – אני התנגדתי, אחרים הסכימו; חלק חשבו שאין ברירה, הדבר יקרה, לכן הם צריכים להיות מעורבים; חלק האמינו בזה עם אש יוקדת בעיניים כאילו הם מחוללים כאן איזה מעשה נסים, נזר הבריאה, ממש בוראים את הארגון המושלם על-פי חזונם. המחלוקת הזאת היא לגיטימית, כשלעצמה, אבל מגינם של העובדים, מנהיגם של העובדים, לא מנסה אפילו להיאבק? הוא נכנע מייד ומקבל את זה – מי צריך את הצרה הזאת על הראש? גם לו חמק ב"צוק איתן". אז הנה, היו כמה מאתנו שב"צוק איתן", גם בעודנו מסתובבים בשטח, מבקרים את החיילים הלוחמים, בעודנו מנחמים משפחות ועוברים מבית לבית, בעודנו מנסים לסייע ליישובי הדרום שנאנקים תחת אימי המלחמה הזאת – הנה, כמה מאתנו, ולא מעטים, כן מצאו זמן לעסוק ביסודיות רבה ביותר באותו חוק נואל, על-כורחנו, כי חשבנו שזה הזוי שבעיצומה של מלחמה, בבהילות כזאת, כל כך כל כך בוער לסגור מקום עבודה ולפגוע בשידור הציבורי. ועכשיו, אחרי שעובדי רשות השידור היו קורבן לתקדים הנורא הזה, עכשיו עובדי התאגיד הם הבאים בתור. כי בדיוק מה שעשו לעובדי רשות השידור עושים עכשיו להם, תחת איזו גחמה שלטונית בלתי מוסברת ומשתנה לפי חילופי מצב הרוח, חילופי מנעד הכוח, חילופי שלטון, חילופי גחמות, בדיוק אותו הדבר קורה להם. וכאן מדובר באנשים שהם פחות ותיקים, אבל הם אנשים צעירים, מטופלים בתינוקות, בילדים צעירים, חלקם לקחו משכנתה, מקצתם עזבו בטריקת דלת מקום עבודה טוב – בטריקת דלת, כי לא סולחים להם; הרי אתם יודעים, למעסיק מותר לפטר עובד, אבל עובד, אם הוא חלילה עוזב את מקום עבודתו והולך למקום עבודה אחר, הוא עושה הרי מעשה שלא ייעשה. אז חלקם, גם אם היו מאוד מרוצים מהם במערכות שהם הועסקו בהן קודם, לא יקבלו אותם בחזרה, כי הם עשו את המעשה הבלתי-נסלח ועברו לתאגיד, אין להם לאן לחזור. הם האמינו – הם האמינו לממשלת ישראל, הם האמינו שהתקבלה החלטת ממשלה ואכן מוקם אותו גוף שידור ציבורי חדש, והם באו מלאי חזון, ואופטימיות, ורצון לעבוד במקום החדש הזה. ולא רק זה, הם גם הצטרפו להסתדרות – הם סברו, לפי תומם, שאם הם יהיו חברי הסתדרות, ההסתדרות תגן עליהם. אני לא יודעת על בסיס מה באה ההנחה האופטימית הזאת אחרי שהם ראו מה קורה לחבריהם רגע אחד לפני, אבל באמת היה כאן תום לב, זה באמת היה מהלך ראוי ונכון של התאגדות תחת יו"ר ארגון העיתונאים. ואכן, הם כולם חברי הסתדרות עכשיו, אבל זה בכלל לא מפריע ליושב-ראש ההסתדרות, עכשיו, לעשות את הקלקולציה החשבונאית, ולעשות את החשבון ששם יש פחות עובדים ושם יותר, אז אולי עכשיו כדאי לו לסגור אותם, אחרי שהוא סגר את אלה, ובאותו חשבון קטן אולי להרוויח קצת יותר. פשוט הפקרה. פשוט מעילה באמון. פשוט יצירת תקדימים בזה אחר זה, של דברים שלא ייעשו ביחסי העבודה במדינת ישראל. והציניות, הכול כל כך שקוף עד שלא נעים – לי לא נעים להסתכל על זה. שביתה במשק. אגב, בלי שניתנה הוראה או הנחיה, מה שקורה בשביתות אמיתיות; הרי צריך להיערך, בסוף יש דברים שצריכים לדעת אותם מראש: טיסות, מעברי גבול, כל מיני דברים, אי-אפשר בשנייה אחת לכבות משק שלם. גם – על מה? פגשתי אתמול פקיד בכיר של האוצר, שאני מכירה אותו הרבה זמן, והוא פשוט צחק צחוק גדול ואמר: כל מה שהושג אחרי איומי השביתה, וזימונו של יו"ר ההסתדרות אל שר האוצר, ופתרון המשבר – אותם 50 תקנים – הכול היה כתוב לפני איום השביתה בכלל. הוא אומר: מה הם מבלבלים לנו את המוח, הכול כבר היה סגור וחתום, מדובר בהעמדת פנים אחת גדולה. מישהו מאמין לזה שאכן הייתה כוונה אמיתית להשבית את המשק? ואז, שני המוחות הגאוניים, שר האוצר ויו"ר ההסתדרות, התכנסו יחד ומצאו את הפתרון, ואז ניצלו עובדי רשות השידור מצרה גדולה, בזכות ההישג העצום הזה, והשביתה בוטלה. כמה אפשר לרמות את הציבור? ואני רוצה להגיד לכם, שלי זה כואב יותר. למה? כי זכות השביתה, בעיני, היא זכות חשובה מאוד מאוד. בכלל, זכות ההתארגנות, זכות של עובדים להשמיע את קולם כקבוצה – היא נקנתה בדם ויזע, ברחובות שיקגו וברחובות טורונטו, על-ידי עובדים שתבעו לעצמם זכות מינימלית שלא להיות משועבדים מבוקר עד לילה בלי דברים בסיסיים כמו שכר מינימום. והם יצאו לרחובות, ושילמו, אגב – ודם נשפך על הזכות הזאת. הזכות הזאת עוגנה באמנות בין-לאומיות ובחקיקה בכל מדינה ומדינה, בוודאי במדינות הנאורות והמערביות, וזאת זכות שיש עליה איום כל הזמן. בכלל, אנשים – יש גורמים אינטרסנטיים שמאוד לא רוצים עבודה מאורגנת במשק, זה נורא נורא מפריע להם. עובדים מאורגנים זה צרה צרורה. הם נורא אוהבים עובדי קבלן: כל כך נוחים, גמישים, אפשר להיפטר מהם, אף אחד לא מכיר אותם, הם חלק מחבילת עבודה, מספק שירותים, ממכרז. עובדת קבלן יכולה יום אחד ללכת לעולמה, ובמקומה תבוא אחרת ותנקה, ואף אחד לא ידע את שמה. היא יכולה להיות חולה, היא יכולה ללדת ילד, היא יכולה לשכול ילד, ואיש לא ידע, כי היא חלק מחבילת עבודה. ונורא נוח, להרבה מאוד גורמים, כולל למדינה כמעסיק, שהיא אחת האחראיות המרכזיות לתופעה המפחידה הזאת, של outsourcing והפרטות ומכרזים וחצאי הפרטות. וזכות ההתארגנות הזאת מעצבנת הרבה אנשים, וכל הזמן מאיימים עליה, וכל הזמן תוקפים אותה, ובוודאי את זכות השביתה – כל כך הרבה אגדות על הורדת השלטר. הורדת שלטר, אגב, לא קרתה מעולם במדינת ישראל, רק שתדעו, למען העובדות. אבל השנאה הזאת לעבודה המאורגנת, שבאה באמת לידי שיא באותו סרטון תעמולה של ראש הממשלה, שבו נראו עובדי רשות השידור כפעילי "חמאס" – אני מניחה שגם הוא מצטער היום על אותו תשדיר. אבל מה עושה יו"ר ההסתדרות כשהוא מביים ניסיון איום בשביתה? הוא פוגע בזכות השביתה. הוא הופך אותה למכשיר פוליטי. הוא משתמש בה לכבוד הבחירות להסתדרות. הרי אין אף אחד שחושב שאיום השביתה הזה, והפעילות הנמרצת הפתאומית הזאת, אחרי שלוש שנות תרדמת, היו אלמלא היו בחירות ב-23 במאי ואלמלא כיסאו היה רועד. כלומר, הוא לוקח את הזכות הקדושה הזאת – כן, בעיני היא קדושה – זכות ההתארגנות, וזכות השביתה, והופך אותה למכשיר ציני – משעבד לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו את כל העובדים במשק. אפשר לשחק יותר טוב מזה לטובת המקטרגים נגד זכויות עובדים ולטובת אלה שרוצים לקחת את הזכויות האלה? זה דבר מאוד חמור. מה שקרה כאן זה פגיעה בזכות השביתה, וכרסום במעמד שלה, ומתן נשק בידי מי שרוצים לחסל אותה, ואין על זה סליחה, כפי שאין סליחה על אותו כתם של סגירת מקום עבודה ופיטורי כל עובדיו לטובת פתיחתו מחדש. וגם עכשיו, הציניות נמשכת, אין גבול, פשוט אין גבול – דחייה בשבועיים. בעצם כבר אומרים לנו: זה לא שבועיים, יש עוד שבועיים אחריהם. כשיו"ר ועדת הכנסת כבר מסיר את ההתנגדות שהייתה לו לרגע לדחייה בעוד שבועיים, והכול כבר מסודר, ואיכשהו נגיע ליום הבחירות להסתדרות, בסידור פלאי שכזה, כי הרי אנחנו יודעים שבכל סידור ובכל פשרה ובכל הישג מדומה – – – שר הפנים אריה מכלוף דרעי: חברת הכנסת, אולי תגידי לאומה מה תאריך הבחירות – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 23 במאי. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: זה סוד. זה סוד. הם לא מפרסמים את זה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 23 במאי. באמת קשה לדעת את התאריך. שר הפנים אריה מכלוף דרעי: למה לא מפרסמים את זה? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אין לי מושג. יכול להיות שהם לא רוצים שאנשים יגיעו להצביע? שר הפנים אריה מכלוף דרעי: הנה, מזכירת הכנסת לא יודעת מתי הבחירות להסתדרות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): היא אומרת שהיא לא צד. אי-אפשר – – – שר הפנים אריה מכלוף דרעי: אני לא צד, אבל סתם – האישה הכי אינטליגנטית פה בבניין, והיא לא יודעת מה תאריך הבחירות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): נכון. אתה יודע למה? אני מניחה שהיא קיבלה הודעה לבוחר. ירדנה, סליחה, אנחנו לא נדבר עלייך. נדבר על אישה מדומה, בשם י', שקיבלה הודעה לבוחר – אנשים מתקשרים, אומרים: קיבלנו הודעה לבוחר, אבל לא כתוב התאריך. אני אומרת: תסתכלו טוב, זה כתוב. ואכן זה כתוב באותיות קטנות ודהויות. דהויות, כדי שחס וחלילה לא ידעו מתי הבחירות, מפחד שאנשים יבואו ויצביעו – מה שהם רוצים – ולא אנקוב במה הם רוצים, כי אני לא רוצה לעשות תעמולת בחירות מעל הדוכן הזה. על כל פנים, אותה דחייה, עכשיו בשבועיים ואחר כך בעוד שבועיים, נועדה – הרי בסוף, אנחנו יודעים שמכל פתרון מדומה, מאות רבות מאוד של עובדים ימצאו את עצמם בלא מטה לחמם, על משפחותיהם; אז למה לעשות את הצרות האלה ליו"ר ההסתדרות לפני הבחירות? בואו נדחה את גל הפיטורים הזה ליום אחרי. זאת המשמעות של הדחיות בשבועיים ועוד שבועיים – ואופס, הגענו ליום הבחירות להסתדרות. עכשיו, למה זה קורה? איך פתאום כולם מסכימים, גם ראש הממשלה, גם שר האוצר וגם יו"ר ההסתדרות? כי שר האוצר ויו"ר ההסתדרות כבר כרתו ביניהם ברית פוליטית: יו"ר ההסתדרות הקים סיעה בשביל שר האוצר בתוך הקואליציה שלו בהסתדרות, סיעה שמעולם לא הייתה לה כוונה, אפילו לשנייה אחת, להתמודד בבחירות האלה. היא הוקמה באופן פיקטיבי. זה מין צינור הזרמה של ג'ובים וכסף מיו"ר ההסתדרות לשר האוצר – דבר שלא היה ולא נשמע. מי יכול להאמין לנציג העובדים כשהוא בא אל שר האוצר ומאיים עליו בעיצומים ובשביתה, ואחר כך הם מסתגרים בחדר ויוצאים עם איזה פתרון גואל – מי יכול להאמין לו שהוא באמת חבר של העובדים ולא חבר של שר האוצר, כשהם בתוך קואליציה פוליטית, בעיצומה של קומבינה פוליטית? ושוב, גם אני אחזור כאן על הדברים שנאמרו קודם. אני באמת מעריכה, מחבבת ומכבדת את שר האוצר משה כחלון; אני חושבת שהוא עושה גם דברים ראויים, אבל המהלך הזה הוא לא ראוי. אתם יודעים מה? בעצם, במחשבה שנייה, מבחינת שר האוצר זה מהלך מאוד משתלם ונכון, הגיוני; מבחינת מנהיג עובדים, ללכת יד ביד עם מי שמייצג את המעסיק הגדול ביותר במשק? מי שצריך לייצג כל כך הרבה עובדים שקשורים לאותו שר אוצר? ועכשיו כולם מסתדרים להם עם הדחייה הזאת של עד אחרי הבחירות להסתדרות. אני לא חושבת שאת ראש הממשלה זה מעניין באמת, אבל הוא רוצה את שלו – כרגע, את חיסולו של התאגיד, ואת רשות השידור, שהוא התאהב בה התאהבות מאוחרת שכזאת; אחרי שנים של עוינות, לפתע עידן חדש מלבלב, מגן העובדים, אוהב רשות השידור. אז הוא רוצה את שלו, ושר האוצר רוצה את שלו, ויו"ר ההסתדרות רוצה את שלו, ויד רוחצת יד. ומי משלם את המחיר בסוף? העובדים. הם כלי המשחק, הם המכשיר, אתם משתעשעים, אותם מרמים, בהם עושים מניפולציות, פעם זה ופעם זה. תמיד נותנים לאחד להבין שכל פתרון יהיה על חשבונו אם הצד השני יקבל, ולהפך. אני חייבת להגיד לכם, באמת, אני מלווה את עולם העבודה הרבה שנים, קודם כעיתונאית וכבר עשר שנים כפוליטיקאית – ציניות כזאת ומשחק כל כך אכזרי בחייהם של בני-אדם, של מפרנסים, של משפחות, דבר כזה עוד לא ראיתי. העניין הוא שזה עינוי מתמשך, מתמשך, ייסורים מתמשכים, כל פעם טירוף אחר, והם ממשיכים להיות בשר תותחים של הטירוף הזה. וגם, צריך לומר, זה גם סוג של שיעור בצניעות, גם לשרים וגם למחוקקים, שהם משוכנעים שהם יבראו עולם חדש. ואני לא בן-אדם שמרני, אני כן בן-אדם עם אלמנטים מהפכניים, שרוצה בשינויים, אבל כל כך קל להרוס וכל כך קשה לבנות – מה שאמרתי לפני שלוש שנים בחוק הזה. באמת שיעור בצניעות. לפני שאתם מקימים את הדבר הנפלא הזה, שאותו אתם מבטיחים במסיבות עיתונאים ובהבטחות בחירות ואחר כך באיזו חקיקה חפוזה ונמהרת, אל תהרסו את הקיים. באמת, היו כאן לפנינו כמה דורות שהקימו בכל זאת כמה דברים יפים. והדברים אינם נקיים מפגמים: במערכת הבריאות שלנו לא חסרים פגמים; מישהו חושב לחרב את בתי-החולים הממשלתיים עכשיו ולהקים במקומם משהו דמיוני, אחר? מערכת החינוך על כל פגמיה – מישהו רוצה פה לסגור את מערכת החינוך הישראלית ולהקים במקומה מערכת חינוך דמיונית? תנו כבוד בכל זאת למבנים הקיימים, שפרו אותם, תקנו אותם, הילחמו למענם, לתקציבים למענם, להתנהלות יותר מוסרית שלהם, יותר שוויונית, יותר צודקת. אבל אל תהרסו, כי קל להרוס וקשה לבנות. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. עשר דקות לרשותך. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, אני רוצה לפתוח דווקא באירוע החמור המצער שהתרחש אתמול באל-זרנוג בנגב, כאשר מוחמד ועומר אבו קוידר, ילדים, בני-דודים, נהרגו כתוצאה מתחמושת נפל שהייתה במקום. זה אירוע חמור ביותר. רשלנות, רשלנות פושעת, אבל שני ילדים נהרגו, ואני משתתף בצערם. זה אומר הרבה על היחס של הממשלה אל הכפרים הלא-מוכרים בנגב, מה שמביא אותי להצהרות של השר גלנט, שהיו שלשום, על השתלטות הבדואים על הנגב, כפי שהוא התבטא; הצהרות עוינות, שמכלילות, מדברות בצורה תוקפנית. אחריות הממשלה היא לשדרג ולשפר את מצב האזרחים הערבים הבדואים בנגב – ומדובר בחלק המופלה ביותר במדינת ישראל, שלא זוכה לשירותים כמו שאר אזרחי המדינה; ובמקום לגלות אמפתיה להם, גם הוא וגם שרים אחרים – אנחנו יודעים, עדיין מהדהדות ההצהרות של השר ארדן, השר לביטחון פנים, אחרי מתקפת המשטרה על אום-אלחיראן והריגתו של יעקוב אבו אלקיעאן. עד לרגע זה לא הייתה התנצלות רשמית, וממשיכה התקפה. השר ארדן, נדמה לי שהיום ואתמול שוב תקף בפייסבוק את חברי, עמיתי חבר הכנסת טלב אבו עראר, שלא בצדק. מותר למחות על ביקורי שרים, זה דבר דמוקרטי, זה דבר לגיטימי, ויש שרים שאני אשמח אם הם יבקרו, יש שרים שאני לא אשמח אם הם יבקרו. הוא היה אמור לבקר בערערה בנגב. שר המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי: השר ארדן? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): כן. וראשי הרשויות ביקשו ממנו בסופו של דבר לא להגיע. כי עדיין יש זעם על התנהגות המשטרה וההצהרות שלו עצמו. אני, ברשותכם, רבותי, רוצה לדבר על שביתת האסירים הפלסטינים. מה דורשים האסירים? לדעתי הציבור לא יודע; הוא שומע "אסירים פלסטינים", ומקבל אנטגוניזם מיידי. הדרישות הן כל כך טריוויאליות, אנושיות, בסיסיות, כמו למשל שיהיה טלפון ציבורי בתאים. טלפון תחת פיקוח של שירות בתי-הסוהר, כאשר כל אסיר יכול להתקשר למספר קבוע מראש, לבית שלו, למשפחה. או למשל, ביקורי משפחות, שהביקור יהיה שעה במקום 45 דקות, ויהיה אפשר להצטלם כל שלושה חודשים עם המשפחה, ביקורים בדרגה ראשונה, בדרגה שנייה. לא לבטל את הביקורים, להשאיר את הביקורים כל שבועיים, לא לנקוט סנקציות נגד ביקורים. או, שתהיה להם שליטה על המטבח שלהם, שהם יעשו את האוכל שלהם ולא אוכל אחר. אלה דרישות שמסכנות את ביטחון מדינת ישראל? אלה דרישות טריוויאליות, שהועברו לשב"ס, לממשלת ישראל, עוד לפני פרוץ השביתה. ובכל זאת, מישהו רצה לעשות אבו עלי ואמר: שישבתו, נראה. הרי בסופו של דבר יהיו מגעים, יהיה משא-ומתן. למה לא להיענות לדרישות האלה, הצודקות, של אלפי אסירים, לא רק אלה השובתים, ובראשם, נכון, מרואן ברגותי, כרים יונס ואחרים? אבל במקום זה נוקטים סנקציות, הפרדות, בידוד, מניעת ביקורים של עורכי-דין אפילו, של משפחות. חלק מהאסירים, יש הידרדרות במצבם, כפי שאנחנו מדווחים. ולכן אנחנו נמשיך לתמוך בדרישות הבסיסיות האלה, שבסופו של דבר חלק מהן ייענה על-ידי הממשלה, על-ידי השב"ס, כי אין ברירה אחרת. אני רוצה להסביר שהאסירים הם אחד המגזרים החשובים העוצמתיים ביותר בחברה הפלסטינית. שביתה יכולה לגרום לאירועי רוחב, אירועים המוניים, הפגנות וזעם, ובצדק מבחינת הציבור הפלסטיני. לכן מישהו צריך להפעיל שיקול דעת קר, אחראי, ולומר: אנחנו יכולים וצריכים להיענות לדרישות – המינוריות, מבחינתי – המינוריות האנושיות האלה. כי יש חלק מהדרישות שכבר היו בעבר, הן בוטלו, ואפשר לחזור בחלק מהעניינים האלה למה שהיה בעבר. הנושא השני הוא האלימות הגוברת והשימוש בנשק ביישובים הערביים. זה נושא שמטריד אותנו מאוד, כואב, מקומם. שר המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי: מה הנושא השני? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אלימות ונשק ביישובים הערביים. אתה יודע שזה שנים אני רבות קורא לאסוף את הנשק, קורא למשטרה לעשות יותר. לפני שבועיים היו יריות, ובגללן נפגעו ילדים בחתונה בג'לג'וליה ובג'סר א-זרקא. אני בזמנו חוקקתי חוק נגד ירי בחתונות ובאירועים. כפל קנס, החמרת ענישה. אני קורא להפעיל את החוק הזה, קורא למשטרה להפעיל את החוק. אני קורא להעניש את האנשים האלה. לפעמים אתה בא לחתונה, לשמחה, זה הופך להיות הרג, ירי, נפגעים אנשים, מהמשפחה של החתן, של הכלה. נורא ואיום. אני במקומות כאלה, כאשר יש יריות, עוזב. קם ועוזב. צריך לנטוש חתונות כאלה. ואני קורא לאנשים לנטוש חתונות כאלה. ואם אתה יודע מראש שבחתונה מסוימת יהיה ירי, אל תגיע. באופן המוני צריך להחרים ולצאת באופן הפגנתי ולהגיד להם: אני עוזב את החתונה שלכם כי יש ירי. את זה אני אומר לציבור גם בערבית, בעיקר, אבל גם כאן, מעל כל במה. תפעילו את החוק שמעניש על ירי בחתונות; תאספו את הנשק הרב הקיים ביישובים הערביים; תפענחו את מעשי הרצח, תטפלו בכנופיות. אתם המשטרה, לא אנחנו. אנחנו, גם לנו יש אחריות – בבית, בבית-ספר, במסגד, במגרש כדורגל, באמצעי התקשורת – נגד אלימות, נגד שימוש בנשק כזה. מאז שנת 2000 עד היום נהרגו יותר מ-1,200 איש אחד על-ידי השני, אדוני השר. שר המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי: משנת 2000? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): משנת 2000 עד היום. 1,200. זה סרטן שהורס את הגוף, מפרק אותו. זה טרור אזרחי חברתי ממדרגה ראשונה. לכן, זאת קריאה של כל הנהגת הציבור הערבי: של ועדת המעקב, של הרשימה המשותפת, של אנשי דת, אנשי חינוך – לרבות רצח נשים. אנחנו השתתפנו בהפגנה שהייתה בלוד לפני שבועיים. שמונה רציחות באזור הזה? אגב, הרצח האחרון היה 20 מטר מתחנת המשטרה, אדוני השר, 20 מטר, כאשר האישה הזאת כבר התלוננה למשטרה על איומים. 20 מטר מתחנת המשטרה עם תלונה מראש? גבר שרוצח הוא לא גבר. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): איך היא נרצחה? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): ירו בה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): ובתחנת המשטרה שמעו את הירי? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): הגיעו אחרי חצי שעה, שעה. זה נורא. אין כבוד ברצח. גבר שרוצח הוא מוג לב, הוא פחדן. זאת התנהגות פרימיטיבית, מקוממת, וכך צריך להתייחס אליה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. 20 דקות לרשותך. אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, גברתי היושבת בראש. האמת, איך אומר השיר? זה עצוב לראות גן סגור, גן נעול; זה מאוד עצוב לראות מליאה ריקה, כמעט נעולה. אבל מה שאנחנו רואים פה היום אולי מאפיין את לבם של הפוליטיקאים בימים האחרונים – מנעול לבם סגור. אני רוצה לספר לכם חלק מהחוויות שאתמול היו בוועדה המיוחדת שהוקמה בשביל החוק הזה. ראינו שם עובדים שגורלם לוט בערפל בגלל קהות החושים של הפוליטיקאים. כולם נתנו יד בסיפור הזה. אנחנו יכולים לדבר על ראש הממשלה, אנחנו יכולים לדבר על שר האוצר, על יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן, אבל אנחנו יכולים לדבר גם על חברי הכנסת מהקואליציה שעמדו מנגד ושתקו. ולמה זה עצוב, כי העובדים הללו, מצד אחד בוועדה עוד ניסו עובדי רשות השידור לדבר על לבם של הפוליטיקאים, של חברי הכנסת מימין ומשמאל; ומאידך – אותם עובדי התאגיד, כפי שאמרה חברתי שלי יחימוביץ, שוויתרו על מקום עבודתם המוסדר כי האמינו ונתנו להם להאמין שהדבר הזה יצא לפועל ויהי מה. וכשאתה מסתכל על עובדים, שבחלקם הגדול עובדים שנים – ולא מדברים על פנסיה תקציבית, כי אלה שהיו בפנסיה תקציבית כבר פרשו, כבר פרשו בהסכם הקודם. מי שנמצא היום הם אותם העובדים שיש להם המון שנים של ניסיון ושל ותק בעבודה, אבל הפנסיה הצוברת שלהם – בגלל שההסכמים שלהם היו הסכמים לא ראויים ואף אחד לא הגן עליהם, אז הפנסיה שאולי הם יצאו אתה החוצה, ברובם הגדול – מדברים על 1,000 שקל, ויש כאלה שפחות. ואתה מסתכל על הפוליטיקאים שמשחקים בגורלות האלה במין נדנדה כזאת – פעם הגורל של זה ופעם הגורל של אלה, ועכשיו הם רק צריכים להתפלל, כמו בתוכנית ריאליטי, מי ימצא חן בעיני השופטים. אז, בבקשה, בואו נקים מין שולחן שופטים, ונעשה הרמת מסך: מה הם מחפשים, ומה רצונם, ואיזה כישרונות צריך להציג בפניהם כדי שיואילו בטובם ללחוץ על הכפתור או להכריז מי המנצחים שיישארו במקום העבודה ומי לא – פעם אלה עובדי רשות השידור, ופעם אלה עובדי התאגיד. וכשאני מסתכלת על הדברים האלה אני רוצה להבין, האם נבחרי הציבור שלנו מבינים שמדובר לא במספרים אלא באנשים? אנשים שיש להם, כנראה, התחייבות למשכנתה או לשכר דירה; אנשים שצריכים לשלוח את הילדים שלהם לגנים, לחינוך החינם שאיננו חינם; אנשים שצריכים לממן את התרופות. אתמול ניגש אלי בחור שהוא מפרנס יחיד. אשתו היא חולת ריאות ורק התרופות שלה עולות בחודש כ-1,000 שקל. יש להם כמה ילדים, איזה שבעה ילדים. והוא אומר לי: מה אני אעשה יום אחרי כן? תנאי הפנסיה שלי לא מאפשרים כלום. וגם אם אני אמצא עבודה ב-1,000 ומשהו שקל, גם אם אני אמצא, בגילי המופלג, מקום עבודה – כי אתם יודעים, בחלק ממקומות העבודה גיל 50+, לצערי הרב, כבר מהווה איזשהו חסם בפני היכולת להשתכר ולהתקבל למקום עבודה חדש. וכשאני שואלת אותו: נו, הרי ידעתם שזה הולך לקרות, שלוש שנים מדברים על כך, מה עשיתם? הוא אומר לי, אנחנו ניהלנו מאבק. האמת היא שהם ניהלו מאבק, העובדים; הם הגיעו לפה לכנסת, הם ניסו לדבר על לבנו. אבל מי היה הנציג שלהם, שמדבר בכל יום עם ראשי המשק ועם ראשי המדינה ועם מי שיושב על השלטר? שלי, זאת לא מערכת בחירות שאת עכשיו – יכולים לבוא ולומר – מנפנפת במשהו שיכול אולי להועיל לך. אז בואי, אני אומר מהמקום האובייקטיבי שנחרדתי לראות את נציג ההסתדרות, קרי, נציג העובדים במדינת ישראל, מאפשר את הפארסה הזאת, ושלוש שנים ישב בשקט. עכשיו, לי אין אינטרס לבוא ולומר בעד מי וכדומה, ולהיכנס בכלל לתוך הנושא של הבחירות בהסתדרות. אבל אני רוצה לספר לכם על הדז'ה-וו שהיה לי באותו רגע שהבנתי שמישהו עושה עלינו סיבוב; חזרתי בשנייה אחת לימים הארוכים של התקציב. ישבנו בוועדת הכספים, ולא נעים לי להודות, שלי, אבל החברים מהמפלגה שלך מכרו את המאבק, יחד עם ההסתדרות, והם באים פחות או יותר מאותו בית. אני מדברת על החיסכון לפנסיה. מי שלא יודע, האוצר פגע בתקציב האחרון בחיסכון לפנסיה. המטרה שלו הייתה איקס: ביטול הטבת המס למי שחוסך לפנסיה. כשהם ראו שהדרך כל כך קלה, גם מבחינת הח"כים, וגם אף אחד מההסתדרות לא צייץ, התיאבון שלהם נפתח, והם הגדילו את הפגיעה בחיסכון לפנסיה בצורה שערורייתית, בתמיכת חברי מפלגת העבודה. אני אספר לך אירוע קטן שקרה באמצע הלילה: פתאום ראיתי איך מתניידים לנו, מתאדים לנו, אותם מגִני זכויות עובדים – את לא היית, את לא היית נציגה בוועדה, אבל אני זוכרת שאני ומיקי לוי באנו וראינו איך פתאום כל שחקני המפתח במאבק הזה נעלמים אחד אחרי השני. התעלתה חברת הכנסת מיכל בירן, ואף הצביעה עם הקואליציה בוועדת הכנסת על הנושא הזה, נגד האופוזיציה. זה הפתיע אותי. את יודעת מה עשיתי? ביקשתי שישיגו לי את ניסנקורן בטלפון, באמצע הלילה, בתוך הוועדה. אמרתי לו: התפקיד שלך להרים טלפון לשר האוצר ולאיים עליו, כי לא ייתכן שבמדינה שבה אנחנו שוברים את הראש בנוגע לחוסר האיזון בכל הנושא של הפנסיות, של קופות הפנסיה שלנו, פתאום בא האוצר ואומר: אני לא בודק את קופת הפנסיה של האנשים שאני הולך לפגוע בהם; אני לא בודק אם יש להם בכלל היתכנות עתידית; אני לא בודק כמה הם צברו – כי הרי אנחנו מדברים רק על פנסיה צוברת, אין יותר פנסיה תקציבית. ואתה מגלה שזה עובר בשקט, למרות שאבי ניסנקורן הבטיח לי שהוא מחזיר אחד-אחד מאותם חברים, שגם היום תומכים בו לראשות ההסתדרות. ואנחנו המתנו, כי חלק מחברי הקואליציה הלכו. ומי לא בא? מגִני העובדים ממפלגת העבודה. וזה אפשר לפגוע בקופת הפנסיה של מעמד הביניים במדינת ישראל; מעמד הביניים שהולך ונשחק. ואיך הסבירו לנו פקידי האוצר? מה את רוצה, יש כאלה שמרוויחים לא מעט. אז ניסיתי להבין מה זה "לא מעט". אז פעמיים מהשכר הממוצע במשק זה הרבה מאוד בעיני שר האוצר, וכנראה גם בעיניו או לתפיסתו של יושב-ראש ההסתדרות, בלי לבדוק אם עד לאותו רגע שהגיעו להכנסה הזאת, מה הייתה בכלל הכנסתם, מה הם צברו, וכשיגיעו לגיל פנסיה, האם באמת יוכלו להתקיים ממה שצברו. אמרתי להם: אדרבה, בואו נעשה באמת דיפרנציאציה, נבדוק מיהם אותם עובדים שלא הספיקו למלא את קופת הפנסיה שלהם, ואדרבה, תנו להם פטור ממס. זו ראייה ארוכת טווח, אותם פנסיונרים עתידיים לא ייפלו על קופת המדינה כנתמכי סעד. אותה אוכלוסיית מעמד הביניים היום, שלא תהפוך להיות עם פנסיה בלתי מספקת בעתיד. אדרבה, כמה שיכולים לחסוך, צריך לתת, ומי שבאמת יש לו ביטחון לטווח ההוא, אפשר אולי לשקול. האם זה התקבל? לא. האם היה מישהו שהגן? לא. האם חבר הכנסת – סליחה, האם נציג ההסתדרות, יושב-ראש ההסתדרות, איים בשביתה? לא. כשפוגעים בפנסיה של העובדים במדינת ישראל וההסתדרות שותקת, זה צריך להדליק לנו נורות אדומות. באותה מידה גם איום השביתה, ודווקא עכשיו, אחרי שלוש שנים, בנושא של התאגיד, נזכרו בהסתדרות לאיים בשביתה. על הפנסיה – לא, אבל שלוש שנים היו להם, והם לא עשו עם זה כלום, והפלא ופלא, יום לפני מימוש האיום, הגיעו לדין ודברים והסתדרו. אז מהו אותו דין ודברים? 50 אנשים – ואני לא מזלזלת בשום מקום עבודה, אפילו לא אחד – יוכלו למלא את המקומות או את התקנים שנשארו בתאגיד, התקנים שעדיין לא אוישו. היו אתמול המנכ"ל ויושב-ראש התאגיד, והוא אמר: אנחנו הצענו את זה. את אומרת שזה פקיד אוצר, הוא אומר לנו – איך קוראים לבחור? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אלדד קובלנץ. אורלי לוי אבקסיס: על קובלנץ, שהוא הציע את זה, ואף אחד לא היה צריך לעשות שריר, ואף אחד לא היה צריך לאיים בשביתה. אבל אם על הדרך אפשר לגזור איזה קופון, אז מה רע? שר האוצר מרוויח. הנה, הוא הגיע להידברות והצליח להציל עוד כמה משרות. יושב-ראש ההסתדרות יכול להגיד: גם מנעתי פגיעה בחלק מהעובדים וגם מנעתי את השביתה, וראש הממשלה יכול לשבת לו מנגד, ואני שואלת: איפה אנחנו? איפה הקואליציה? איפה אנחנו כנבחרי ציבור, ומה אנחנו אמורים לעשות היום עם החוק הזה, שמגישים לנו אותו בשיטת הסלמי? אז היום זה לעוד שבועיים, ואתמול אני שומעת את אחד מהמובילים – זה היה חבר הכנסת יואב קיש, ואחר כך גם דוד ביטן – שכשהם מדברים על שבועיים, תקשיבי, שלי, זה לא שבועיים שאנחנו סופרים; הם פתאום הבינו שיש חגים באמצע, אז התחילו לדבר על שבועיים של ימי עסקים, ואלו השבועיים של ימי העסקים. מה שאותי הפליא עוד יותר זה שתכף, או-טו-טו, הולכים לדבר על העלאת גיל הפנסיה לנשים, ושוב אנחנו מגלים שקט מכיוון אחד. אז אנחנו מנהלות מאבק, לא מהיום, לא מאתמול, לא מהקדנציה הקודמת, על אותן נשים מוחלשות, ועל שאי-אפשר לתת את אותו פתרון למנקה, אם זה בבניין דירות או אם זה בקניון, לעובדת הסיעודית, לאותן מורות שקורסות כבר בגיל 62 ולא יכולות להחזיק כיתה של ילדים עם המון הורמונים, בגיל ההתבגרות, והגוף כבר לא עומד להן – בואו נגדיר מהם באמת מקצועות שוחקים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא מכירים בזה. אורלי לוי אבקסיס: לא מכירים בזה, לחלוטין, ושר האוצר יכול להביא את ההחלטה הזאת כבר בסוף החודש, ופרט לנו – לי, לך ולחברת הכנסת זהבה גלאון, לא ראינו מצטרפים. מה, להסתדרות אין אמירה בנוגע לאותן נשים? כשאנחנו מדברים על עובדת ניקיון בחברת כוח-אדם, שעכשיו לא רק שתיאלץ לחפש לה מעסיק שימשיך להעסיק אותה – גם, בינינו, מחקרים מראים שאלה עם ההשכלה הנמוכה מחזיקים בעבודות הכי פחות מתגמלות והכי הרבה מזיקות לגוף ולנפש, תוחלת החיים שלהם יותר קצרה, איכות החיים שלהם – מחקרים מראים שנורא חשובה ההכנסה שלך כדי לקבוע את תוחלת החיים שלך ואת איכות החיים שלך. עכשיו, ברוב העבודות האלה נשים נפלטות עוד לפני גיל הפנסיה של היום, 62, והן מחכות בכיליון עיניים, סופרות דקה-דקה, שנייה-שנייה, כדי שיגיעו לגיל המזכה בקצבת הזיקנה. מה יקרה אם נעלה – איך האוצר אומר? תראו מה קרנית פלוג אומרת: זה עוזר למשק, נשים תוכלנה להמשיך לעבוד, זה שוויון. חבר'ה, שלא ידברו אתי על שוויון פורמלי לפני שמתקנים ומביאים לשוויון מהותי, כי פתרון זהה לעובדת ניקיון ולקרנית פלוג או למרים נאור בבית-המשפט העליון לא יכול להיות ולא יכול להתקיים בחברה מתוקנת. מישהו מתאר לעצמו שיש משהו זהה, פרט למין שבו אלוהים יצר אותנו, בין עובדת הניקיון, נשיאת בית-המשפט העליון ואותן נשים מדהימות שנבחרו ב"ליידי גלובס" כמשפיעות על המשק הישראלי? מישהו יכול לתאר לעצמו שאותו כלי יכול להתאים גם לזו וגם לזו? אם מישהו חושב ככה, לא רק שהוא טיפש, הוא גם אכזרי. ואני חושבת שהגיע הזמן שנשים יזכרו מה התפקיד שלהן, ושר האוצר, אם הוא רוצה להביא לאיזון אקטוארי, צריך לבדוק ולהבין ש"חברתי" אומר לא להשליך לעוני אנשים. נשים חלשות, שכבר היום לא מצליחות להביא פרנסה והביטחון הפנסיוני שלהן מוטל בספק, יישארו עניות בגזרה שתגזור הממשלה הזאת. אדוני השר, אני פונה אליך כי אני יודעת שיש לך רגישות: אל תיתן יד למהלך הזה, להעלות את גיל הפנסיה לנשים באבחה אחת – או גם אם זה יהיה בצורה מדורגת – בצורה שלא תיעשה בה הבחנה בין נשים שמבחינתן זו גזרת גורל להיות בעוני ובחוסר הכנסה, ובואו נזכור שבגילים האלה גם התרופות עולות המון. עדיין לא הצלחנו להעביר את החוק של תרופות חינם מגיל מסוים. על מה הן יחיו? ממה הן יחיו, אדוני השר? על מי הן ייפלו? על איזו מערכת הן ייפלו? אנחנו נחזור ונראה את אותם תסריטים וסרטים הזויים, על הפנסיונריות האלה, שמחר-מחרתיים יישארו בלי פנסיה, ובלי קצבת זיקנה, ובלי כסף לממן תרופות או טיפולי שיניים, או שהן תצטרכנה לבחור בין אוכל לבין בריאות, ולפעמים הדברים קשורים אחד בשני, כי אם אתה קונה תרופות, אתה צריך לקחת אותן על בטן מלאה, ככה אומרים. איך נמלא את הבטן שלהן, בהבטחות סרק? ואני גיליתי דבר נוסף: במדינת ישראל אין שומרי סף לחלשים. יושב-ראש ההסתדרות זה פיקציה, ולמה אני אומרת פיקציה? אם שר האוצר בריש גלי תומך ביושב-ראש הסתדרות מכהן, זאת אומרת שיותר מדי נוח לו; ואם יותר מדי נוח לשר האוצר, הוא לא טוב לעובדים. משוואה נורא פשוטה. אז מה, מישהו פה לא מבין שיש פה משהו שכנראה צריך להדליק לנו נורות אדומות? פוגעים לנו בפנסיה, זורקים נשים מוחלשות ביותר בחברה הישראלית תחת גלגלי הרכבת הדוהרת, אבל העיקר שיש נשים חזקות, שהאוצר יכול להצביע עליהן: תראו, גם אחרי גיל 62 הן עובדות ועושות חיל. חבר'ה, גם היום נשים יכולות לבחור אם הן נשארות במקום העבודה שלהן; ובמקום עבודה שבו הנשים הן נשים חזקות, כל שנת ותק וניסיון ועוד שנה בגיל הכרונולוגי שלהן הן תוספת לצורך בהן, לניסיון שלהן, לערך שלהן בפני המערכת. אדרבה, המעסיק רוצה להמשיך להעסיק אותן. אבל הנשים המוחלשות, להן כל שנת ותק פירושה שחיקה של המכונה, של הגוף, כל שנת ותק מביאה אותן אל הקצה שבו לא יוכלו לממן את עצמן, כל שנת ותק שלהן בעבודה הפיזית הזאת גורמת לכך שהמעסיק מחכה ליום שבו הוא יוכל להחליף אותן בנשים צעירות, גם אם הן לא הגיעו לגיל הפנסיה, כי נשים צעירות – בינינו, באות כנראה עם יותר אנרגיות. זה גוף האדם, אנחנו מתבגרים ונשחקים, בעיקר אם אנחנו בעבודות פיזיות קשות. אבל באין מושיע, באין מגן, אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים לקירות. אני חוזרת רגע לסיפור התאגיד. אותם עובדי רשות השידור, שרק במערכת הבחירות האחרונה קראו להם "חמאסניקים", "אויבי הציבור", "אויבי העם", פתאום אתמול שמעתי אותם – ואין לי אלא להבין אותם – אומרים לנו: אבל עזבו, תנו עוד שבועיים, יכול להיות שבשבועיים האלה ימצאו איזשהו פתרון, אולי יבטלו את התאגיד, אולי יעשו משהו. אז אמרתי להם: ואתם מאמינים שהפעם זה יהיה אחרת? אז הם אמרו: אנחנו רוצים לקוות. תראו, בשביל תקווה בן-אדם מוכן ללכת שולל אחרי הבטחות שווא, כשהוא יודע שמי שעומד מולו משקר, כשהוא יודע שמי שעומד מולו הוליך אותו כבר שולל בעבר. אבל התקווה היא דבר כל כך מדהים, אדוני השר, שבשביל שהיא תתקיים אפילו ב-1% סיכוי, בן-אדם מוכן להאמין שאותו אדם ששיקר לו שוב, אולי היום משקר לאחרים ואז הוא ירוויח מזה. זה עצוב, זה לא אמור להיות במדינה שלנו, זה לא אמור להיות ככה כלפי העובדים שלנו, וכשאני רואה את המדינה משסה את אלו באלו נשבר לי הלב, כי זה מזכיר תקופות אפלות במשטר שלנו, שבהן הפירוד והפילוג הזה בעצם נתנו איזשהו כרטיס למנהיגים שלנו להתחמק מקבלת החלטות טובות למדינה ולשבת בצד, וכמו בקרבות כלבים, להסתכל ולהריע – או אתם יודעים מה, אפילו סתם לשבת בשקט – כי זה מוריד את הפוקוס מהם. וזה עצוב, כי אתה רואה את העובדים האלו, שדואגים אם מחר או מחרתיים הם יוכלו לשלם את המשכנתה, יוכלו לשלם את הגנים, יוכלו לשלם את ההוצאות השוטפות, ומאידך את אלה שיודעים שהם קצת יותר מבוגרים ולא ימצאו מקום עבודה אחר. אבל המנהיגים? המנהיגים הם ציניים, המנהיגים רוצים לשלוט. ובשביל לשלוט, כך הם חושבים, הכול אפשרי. אז היום נבטיח לאלו ומחר נבטיח לאחרים, ובינתיים יש פה קרב בין שני זכרים שכל מטרתם – מי יותר חזק ומי מכופף את מי ומי מגמיש את מי – – היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. אורלי לוי אבקסיס: – – והעובדים נשארים באין מגן. זה חבל, זה לא תקין, והייתי רוצה לראות אנשים שאכפת להם מהציבור הזה גם באים לראש הממשלה ואומרים: הגזמנו, בוא נתקן. עכשיו משפט אחרון, גברתי היושבת בראש. תראי, רוב העובדים ברשות השידור, בחלקם הגדול – לפחות אלו שאין להם פנסיה תקציבית – עזבו מרצון. נשארו בערך 400 איש בלי מקום עבודה, פלוס מינוס. חלק גם יצאו בתנאים כאלה ואחרים, אני מתארת לעצמי. אבל יש אפשרות להגדיל את מספר העובדים, יש אפשרות אולי לקלוט עוד כמה עובדים לפחות, את יודעת, אלו שהם לא הטאלנטים שימצאו עבודה, אלא, את יודעת, העובדים הפשוטים, עובדי הבמה, שלא יכולים להגיד להם עכשיו לעשות הסבה מקצועית – – היו"ר נאוה בוקר: תודה. אורלי לוי אבקסיס: – – אנשי הסאונד, שאף אחד לא סופר אותם כי השם שלהם לא מספיק מוכר. אבל אולי כדאי לדאוג להם באיזשהו אופן, אדוני השר. כי אי-אפשר להשאיר, אתה יודע, את הילדים האלה – תראה, יש הלכה מאוד יפה, שילוח הקן – – – היו"ר נאוה בוקר: חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, את חורגת כל כך הרבה מהזמן. אורלי לוי אבקסיס: שנייה, שנייה, שנייה, גברתי, משפט אחרון לאדוני השר. המצווה הכי גדולה, כדי שהגוזלים לא ימותו כי לא יהיה מי שידאג להם – אז אני רוצה לעשות על זה איזושהי פרפראזה ולהגיד: כאן אנחנו לא יכולים להשאיר את הילדים האלו, כי אנחנו פוגעים בהורים, שומטים מהם את יכולת ההכנסה שלהם ושהילדים יחפשו להם קורת גג או איך להתקיים. אז בנושא הזה, הרי אנחנו לא יכולים באמת לעשות שילוח הקן, אבל אנחנו יכולים לעזור להורים האלה, כדי שהילדים האלה לא יישארו חסרי הגנה. תודה רבה. היו"ר נאוה בוקר: תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. 40 דקות לרשותך. שר הבריאות יעקב ליצמן: מה תעשה ב-40 דקות? דב חנין (הרשימה המשותפת): אוהו, זה קצר. זה נאום קצר. שר הבריאות יעקב ליצמן: תוציא איזה חומש, פרשת תזריע-מצורע. יש שם פרק – – – היו"ר נאוה בוקר: 40 דקות. דב חנין (הרשימה המשותפת): האמת היא שזו פרשה מעניינת, אדוני השר. שר הבריאות יעקב ליצמן: כן, כן. תתחיל, תגיד איזה דבר תורה על זה. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אנחנו מתכנסים שוב לכינוס פגרה מיוחד, ואנחנו עוסקים שוב בנושא היחיד, העיקרי, שבו הכנסת הזו עוסקת בפגרה הזו – נושא התאגיד כמובן. זו לא תהיה פגישתנו האחרונה. היום אנחנו נבלה עד אמצע הלילה בענייני תאגיד, ובשבוע הבא אנחנו נתכנס שוב בענייני תאגיד, גם כן לישיבת פגרה מיוחדת. שר הבריאות יעקב ליצמן: על מה? דב חנין (הרשימה המשותפת): על התאגיד כמובן, על עוד חוק תאגיד. שר הבריאות יעקב ליצמן: גומרים את זה היום. דב חנין (הרשימה המשותפת): לא, לא, יש היום חוק תאגיד אחד, אדוני השר, ויהיה חוק תאגיד נוסף בשבוע הבא. שר הבריאות יעקב ליצמן: אתה מאמין לי שאני לא יודע מה זה תאגיד? דב חנין (הרשימה המשותפת): אני בטוח, אני בטוח. האמת היא, אדוני השר, אני חושב שאתה מייצג את הציבור הרחב. הציבור שומע אותנו היום, את הדיון שלנו – – – היו"ר נאוה בוקר: אני חושבת שאתה טועה, חבר הכנסת חנין. דב חנין (הרשימה המשותפת): הציבור שומע את הדיון שלנו ולא מצליח להבין במה אנחנו מתעסקים. אני מייד אגיע לנושא הזה, כי אני חושב שהוא נושא מאוד חשוב, במה אנחנו מתעסקים ובמה אנחנו לא מתעסקים. אבל לפני שאני אדבר על הנושאים שבהם אנחנו לא מתעסקים היום, אני כן רוצה לומר כמה מילים על התאגיד. כולם יודעים בבית הזה שאני התנגדתי להקמתו של התאגיד, אני הצבעתי נגד פירוק רשות השידור, וכשהצבעתי נגד רשות השידור, יחד עם חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שיושבת כאן, אנחנו ביחד אמרנו שמפרקים את רשות השידור לא כדי להקים משהו יותר טוב, יותר משוכלל, יותר מודרני; מפרקים את רשות השידור כדי שלא יהיה שידור ציבורי. ואותם אלה שפירקו את רשות השידור אז ודיברו בשבחי התאגיד החדש, באים היום להרוס את התאגיד החדש, ועושים את זה בשם רשות השידור. אותם אלה שזרקו את עובדי רשות השידור ותיארו אותם כ"חמאסניקים", היום מזילים דמעה ואומרים: איך אפשר, איך אפשר לפטר עובדים? אומרים "איך אפשר לפטר עובדים", אבל בלי הנד עפעף מוכנים לפטר את עובדי התאגיד הציבורי שזה עתה נכנסו לעבודה בתאגיד ציבורי שזה עתה הוקם. הציבור מבין שכשנתניהו מדבר על עובדים, נתניהו רק משתמש בעובדים. נתניהו אף פעם לא דאג לעובדים, הוא לא דואג לעובדים והוא לא ידאג לעובדים. נתניהו היום מדבר על עובדי רשות השידור כדי להרוס את תאגיד השידור הציבורי, כמו שקודם הוא השתמש בתאגיד השידור הציבורי כדי להרוס את רשות השידור. נתניהו לא מעוניין בשידור ציבורי. ולכן אנחנו דוחים עכשיו בשבועיים, ואחר כך יהיו עוד תרגילים ועוד תרגילי-תרגילים, ויביאו את הכנסת עוד פעם, ומבלוף אחד יעברו לבלוף אחר. אבל מאחורי כל הבלופים עומדת אמת אחת ברורה: נתניהו לא רוצה שידור ציבורי. הוא לא רוצה שידור ציבורי, כי שידור ציבורי עצמאי הוא יסוד של דמוקרטיה, ושידור ציבורי עצמאי הוא חלק מתקשורת ביקורתית. ונתניהו לא רוצה תקשורת ביקורתית בכלל, נתניהו רוצה או הסכמה או שתיקה. הוא מאוד מאוד לא אוהב כשמישהו מנסה לשבור את השתיקה שהוא כל כך חפץ בה. ההתקפות על התקשורת הן לא ההתקפות היחידות שהממשלה הזו מובילה. את מי היא לא תוקפת? תוקפים את האוכלוסייה הערבית, את הציבור הערבי. כמעט בכל נאום של נתניהו כאן במליאה הוא לא שוכח להזכיר לציבור שהאזרחים הערבים הם סוג של סכנה פנימית. תוקף את מנהיגי הציבור הערבי, תוקף את האזרחים הערבים. הממשלה הזאת תוקפת את האמנים, את יוצרי התרבות, את אנשי התרבות, את התרבות; הממשלה הזאת תוקפת את האוניברסיטאות, את החוקרים באוניברסיטאות, את חופש הביטוי באוניברסיטאות; הממשלה הזאת תוקפת את ארגוני זכויות האדם, את ארגוני החברה האזרחית. אתמול, עמיתי חברי הכנסת, היה לנו שיא חדש: ראש הממשלה נתניהו ביטל פגישה עם שר החוץ הגרמני, שהגיע לארץ בהזמנת ממשלת ישראל, מכיוון ששר החוץ הגרמני, שומו שמים, העז לעשות מה ששרי חוץ עושים כמעט בכל מדינה – הוא נפגש עם ארגוני חברה אזרחית, כולל ארגוני חברה אזרחית שמתנגדים לממשלה. הוא העז להיפגש עם "שוברים שתיקה" ועם "בצלם" ועם "שלום עכשיו". אוי ואבוי. ואז נתניהו החליט להחרים את שר החוץ הגרמני. אני מברך את שר החוץ הגרמני שקודם כול לא נבהל. אני גם מברך את שר החוץ הגרמני שהבין מהי הפגישה היותר-חשובה: יותר חשוב להיפגש עם הארגונים כי מהם הוא ישמע דברים אמיתיים על מה שקורה כאן. דברים כואבים וקשים, אבל דברי אמת. אם הוא ייפגש עם נתניהו, הוא ישמע ממנו מן הסתם עוד אחד מאותם בלופים ש"ארץ נהדרת" יודעת בצורה כל כך מדויקת לתאר. אז לא נורא ששר החוץ הגרמני מבחינתו החליט לוותר על פגישה עם נתניהו, אבל זה מאוד נורא שכך נתניהו חושב שדמוקרטיה צריכה להתנהל. זה נורא, זה נורא. זה המשך של אותו קו שנתניהו הציע לנו אחרי החלטת מועצת הביטחון. אתם זוכרים, הוא אמר: אם מועצת הביטחון של האו"ם מחרימה אותנו, אם העולם מבקר אותנו, אז אנחנו נחרים אותו, ישראל תחרים את העולם. באמת שיטה נהדרת להתנהל. אני כבר שומע את התשובה מספסלי הימין. הם יגידו: לא, אנחנו לא מחרימים את כל העולם. אפילו בגרמניה נשמע קול שתומך בנתניהו. אכן, נשמע קול שתומך בנתניהו, קולה של הגברת פטרי, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני הגרמני. בעלי ברית חדשים נתניהו מוצא לעצמו בעולם, בימין הקיצוני האנטישמי, בקרב אלה שרוצים להמשיך את הפאשיזם בצורה שמתאימה למאה ה-21. אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה. לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. אני אומר את הדברים האלה בהרבה כאב כי אנחנו ציינו את יום השואה השבוע. ואני רוצה לומר כאן על דוכן הכנסת שמצער אותי שהכנסת בוחרת להתעסק רק באותן גחמות של נתניהו בענייני תאגיד ובפגיעות שהוא פוגע בעובדים בתאגיד וברשות השידור. אתמול הייתי בתאגיד ופגשתי שם את האנשים, שממשיכים גם היום להכין תוכניות, כי הם רוצים לעלות לשידור והם נערכים לעלות לשידור. אבל הם חיים באי-ודאות מוחלטת. הם לא יודעים מה ילד יום עם הממשלה הזאת ועם חזיונות השווא שהיא מקדמת. אבל מרוב שאנחנו עוסקים בתאגיד הזה, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו לא עוסקים בהמון דברים אחרים, והציבור שמסתכל עלינו כאן לא מבין למה אנחנו לא עוסקים בדברים האחרים האלה. ביום השואה היו הרבה דיבורים על ניצולי השואה. התפרסם דוח קשה מאוד של מבקר המדינה על ניצולי השואה. הדבר הקשה ביותר, המזעזע ביותר, שיש בדוח הזה, זה העובדה שאנחנו הקצינו – כאן, בכנסת – הקצינו כסף לטיפול בניצולי שואה, והכסף הזה, שהגיע והיה קיים בתקציב המדינה, לא נוצל, וחזר לתקציב הכללי של משרד האוצר. זוהי בושה, זה דבר שאי-אפשר להסכים לו ואי-אפשר לסלוח עליו. וכשאנחנו רואים ושומעים כאן בכנסת, ביום השואה אבל לא רק ביום השואה, את הכאב ואת התלונות של ניצולי השואה, אנחנו צריכים לבוא בטענות לממשלה הזאת, על שגם כשיש כבר כסף היא לא מנצלת אותו והיא לא משתמשת בו לטובת הניצולים, והכסף הזה חוזר לקופה הכללית של התקציב. דיברתי כאן על ניצולי השואה. אבל עמיתי חברי הכנסת, הרי ברור לכם, אלה לא רק ניצולי השואה; יש בישראל לא מעט קשישים נוספים שגם הם במצוקה מאוד קשה. אתם ראיתם את הנתונים על אחוז הקשישים בישראל שנמצאים מתחת לקו העוני? אנחנו מובילים בעולם בתחום הזה. איזו בושה. בישראל קשה מאוד להזדקן בכבוד. וכשאנחנו הבאנו לכנסת הצעה להכפיל את קצבת הזיקנה, הקואליציה והממשלה התגייסו להתנגד. זה נפל בתיקו 45. המאבק על הזכות להזדקן בכבוד לא נגמר אז ולא ייגמר, כי אנחנו נמשיך בו, ובמאבק הזה הדרישה שלנו היא שלכל קשיש בישראל המדינה צריכה להשלים את ההכנסה עד לרף של 5,000 שקל. מי שיש לו הכנסות נוספות, יתחשבו בהן, אבל ישלימו אותן, כדי שהכנסת המינימום של קשיש בישראל תהיה בגובה של 5,000 שקל. זה הסכום שאנחנו קבענו כסכום המינימום, שכר מינימום, וטוב שקבענו את הסכום הזה. אבל מישהו חושב שקשיש יכול לחיות בפחות ממינימום? ואותו דבר נכון, בדיוק אותו דבר, נכון גם ביחס לנכים. גם ביחס לנכים אנחנו נמשיך את המאבק, שהתחיל פה בהעברת הצעת החוק החשובה עם חבר הכנסת אילן גילאון וחברת הכנסת קארין אלהרר, על העלאת קצבת הנכות גם היא למינימום 5,000 שקל, כי נכה הוא לא חצי בן-אדם. אמרו לנו אז, גם בעניין הקשישים וגם בעניין הנכים, אמרו לנו: אין כסף. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו רואים שזה שקר. אתם רואים שיש כל כך הרבה כסף בתקציב המדינה כעודפים של גביית מסים, והתווספה על זה עסקת "מובילאיי" עם 4.7 מיליארד שקלים כספים צפויים במסים. אז יש הרבה כסף. ובממשלה גם עכשיו, גם ברגע הזה שאנחנו מדברים, עדיין מסתובב הרעיון השערורייתי של להוריד את מס החברות, לתת מתנה לבעלי ההון. לתת מתנה לבעלי ההון במקום לטפל בנכים, במקום לטפל בקשישים. ואם כבר אני מדבר על קשישים – אני שמח, אדוני שר הבריאות, שאתה אתנו כאן; אם כבר לדבר על קשישים, הדרישה שאתה מקדם, להכליל את הביטוח הסיעודי בסל הבריאות הממלכתי, נכון, זה עולה כסף, אבל הנה, יש כסף. הנה, יש כסף. למה לא לנצל את הכסף הזה כדי להכניס את הביטוח הסיעודי לסל הבריאות הממלכתי, ובזה לשחרר אותנו מהתמונות הנוראות האלה של הזנחות קשישים בכל מיני צורות, שהחטא הקדמון שנמצא ביסודן הוא חטא ההפרטה? הרי אי-אפשר לעשות כסף ממצוקה של אנשים מבוגרים. ואם המדינה מתנערת מאחריותה לקשישים, התוצאה תהיה בהכרח שנמשיך לראות תמונות קשות כאלה של קשישים מוזנחים, קשישים מופקרים, קשישים שסובלים מחוסר טיפול ומטיפול בעייתי. ויש עוד מטרות במערכת הבריאות שאפשר להוסיף להן כסף. חסרות מצוקות בבתי-החולים? נעלמה הזקנה במסדרון? אני ראיתי אותה. במהלך הפגרה הזאת ביקרתי בבית-חולים בתל-אביב, דווקא אחד מבתי-החולים המפוארים, וראיתי שם את הקשישות במסדרון. ראיתי את הקשישות במסדרון שעליהן דיברו לפני הרבה הרבה בחירות, אבל הן עדיין שם, והבעיה לא נפתרה. אז אם יש כסף, בואו ניתן לעוד מיטות, לעוד בתי-חולים, למערכת הבריאות שצריכה עוד כסף כדי שמערכת הבריאות הציבורית שלנו תעמוד על הרגליים. יש לנו בעיה. ראש הממשלה הזה מתעסק במה שמעניין אותו ולא מתעסק בחיים עצמם. הוא לא מתעסק בחיים עצמם, הוא לא מתעסק בחיים של בני-אדם. הוא לא פותר בעיות חברתיות. הוא לא מתמודד עם משבר הדיור, הוא לא מייצר פתרון לאלה שלא מסוגלים לשכור דירה בישראל היום. ואם כבר אני מדבר על החיים עצמם, אני רוצה להזכיר את השערורייה האחרונה של מכל האמוניה. אני כבר חשבתי שאחרי הדוח האחרון של הפרופסורים, כולל חתן פרס נובל, על סכנותיו של מכל האמוניה וסכנותיה של האונייה שמביאה את האמוניה לנמל חיפה – שאחרי הדוח הזה, לפחות מתוך החשש ממה יגידו עליהם בעתיד אם יהיה אסון, שרי הממשלה הזו יתנערו ויגידו: די, לא נסכים יותר, נסגור את מכל האמוניה, נקדם פתרונות אלטרנטיביים. מסתבר שגם בנושא הזה נתניהו לא מתעניין בחיים עצמם, לא מתעניין בחיים עצמם. כשמדובר באינטרסים של בעלי הון שקרובים אליו, כמו האדון טראמפ – זה לא דונלד טראמפ, זה טראמפ אחר, שהוא הבעלים של מכל האמוניה – כשמדובר באינטרסים כאלה, האינטרסים האלה תמיד קודמים אצל נתניהו. תמיד קודמים אצל נתניהו. אני קורא פשוט בזעזוע את האמירה האחרונה, שאומרת: אולי נדחה את פירוק מכל האמוניה בשלוש שנים, מה בוער לנו. ואם יתפוצץ ואם יהיה אסון ואם ייהרגו אנשים? הוא מדבר על פצצת הגרעין האיראנית? הרי מה שיכול להתרחש שם יכול להתרחש גם בלי פצצת גרעין איראנית – בלי פצצת גרעין איראנית. פשוט הפקרות. הפקרות שאי-אפשר לסלוח עליה ואי-אפשר לעבור עליה לסדר-היום. אם אני מדבר על החיים עצמם, בואו נזכיר את האלימות בחברה שלנו, שגם בה הממשלה הזאת לא מטפלת כמו שצריך, את מקרי הרצח, כולל רצח ברחובות הערים. בחברה הערבית בכלל האלימות הזאת נעשתה למכת מדינה, אבל הממשלה לא עושה את המינימום, לא אוספת נשק מיישובים ערביים, למרות דרישת מנהיגי הציבור הערבי ונכונות לשיתוף פעולה. לא עושים. רצח נשים – אתם רואים את הרשימה שהולכת ומתארכת מיום ליום ומשבוע לשבוע; איך אפשר להשלים עם מצב כזה? איך אפשר להסכים שדבר כזה ימשיך לקרות? אבל הכנסת לא עוסקת בזה, כי למה לנו לעסוק בזה כשאפשר לעסוק ברצונו של נתניהו לחסל את השידור הציבורי? הממשלה הזאת מובילה את החברה שלנו למשבר בכל המישורים. אבל זה לא רק את החברה; גם במישור המדיני והפוליטי הכללי הממשלה הזאת מובילה את ישראל למבוי סתום מאוד מסוכן. תראו מה קורה עכשיו, למשל, עם שביתת האסירים הפלסטינים. התביעה שלהם היא בעיקר לאפשר טלפונים ציבוריים כמו שיש לאסירים הפליליים, ועל זה הממשלה הזאת מוכנה להוביל לפיצוץ בזירה הפלסטינית ובכל המרחב. מה אכפת להם, הם אומרים, שימותו. ענת ברקו (הליכוד): ואז הוא לא יצטרך – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): שימותו, ואז תהיה מלחמה, ואז הישראלים יסבלו, והפלסטינים יסבלו, ויהיו פה הרבה הרבה כאב והרבה הרבה דם מיותר. המשבר הזה, שאליו הממשלה הזאת מוליכה אותנו, הוא משבר שאין לו שום הצדקה ואין לו שום סיבה. ענת ברקו (הליכוד): – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): אז יש כאן שלטון כושל גם בתחום החברתי וגם בתחום המדיני. גם בתחום החברתי אין לו פתרונות וגם בתחום המדיני הוא מוביל למבוי סתום. אבל יש פה שאלה מאוד רצינית; אם השלטון כל כך כושל, איך הוא נשאר בכל זאת שלטון? וכאן, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו צריכים לומר לעצמנו ביושר: השלטון הזה נשאר שלטון בעיקר מכיוון שהציבור לא רואה אלטרנטיבה. כדי שיהיה שינוי צריך להציע חלופה, צריך להציע דרך אחרת – דרך אחרת. וכשאני אומר "דרך אחרת", אני לא מתכוון לוויתור על דרך, כמו המרכז ששואף ימינה, ואני לא מדבר על אובדן דרך, כמו השמאל ששואף להיות מרכז. אני מדבר על דרך אחרת. זה האתגר שעומד בפנינו. וכדי להצליח באתגר הזה אנחנו צריכים להבין לעומק מול מה אנחנו עומדים. אני דיברתי לא מעט על בנימין נתניהו, ראש הממשלה, ובנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, הוא בעיה. ראש ממשלה שבוחר בהסתה כי אין לו תשובות לבעיות האנשים הוא ראש ממשלה מסוכן. אבל נתניהו הוא לא כל הבעיה, כי גם אם מחר נתניהו ירד מהזירה הציבורית, יפרוש לו לעסקיו ויחליט לחיות בנעימים עם רעייתו ועם ידידיו בעלי ההון – גם אם זה יקרה, עמיתי חברי הכנסת, יישאר כאן עדיין אתנו, למרבה הכאב והצער, ימין תוקפני ומסוכן. וצריך לומר את האמת, ימין תוקפני ומסוכן כזה קיים לא רק כאן, לא רק בישראל. עלייתו היא תופעה מדאיגה, מסוכנת, שמתרחשת במקומות רבים, ואת זה צריך לנתח, עם זה אנחנו צריכים להתמודד. השבוע ציינו את יום השואה והגבורה. בשנת 2017 מכחישת השואה מרין לה-פן עברה לסיבוב השני בהתמודדות על נשיאות צרפת. זו המציאות. שון ספייסר, דובר הבית הלבן, טוען שהיטלר בכלל לא השתמש בגז; סטיב בנון, היועץ האסטרטגי הבכיר של הנשיא טראמפ, אומר – וכאן אני מצטט: המהפכה שממשל טראמפ יחולל תהיה מרגשת כמו זו של שנות ה-30. אתם זוכרים, עמיתי חברי הכנסת, מה היה בשנות ה-30? פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, כתב על זה: אכן מופע שנות ה-30 חוזר. ואיש ימין קיצוני כמעט נבחר לנשיאות אוסטריה, קיבל יותר מ-40% מהקולות; ובהולנד ובגרמניה ימין קיצוני גזעני הולך ומתחזק; במזרח-אירופה – ימין קיצוני שולט בפולין; שולט בהונגריה. באסיה – ארדואן בטורקיה מראה לנו, נותן לנתניהו דוגמה איך אפשר להתקדם לעריצות ממקום שבו אתה נבחרת: מכניס לכלא עיתונאים, סותם פיות, מחריב את החברה האזרחית ואת ההישגים הדמוקרטיים שהושגו בטורקיה; בהודו, נרנדרה מודי, גם הוא מציג ימין תוקפני, לאומי, מסוכן; ביפן, שינזו אבה, ורסיה אחרת של ימין קיצוני ובעייתי. מאיפה באים הכוחות האלה? מאיפה נובעת העוצמה שלהם? התשובה נמצאת בניתוח של המערכת ובניתוח של החברה שלנו. לעלייה של הימין התוקפני החדש הזה יש שורשים מערכתיים וחברתיים. ברמה המערכתית, צריך להבין, המרחב הדמוקרטי לאורך 100 השנים האחרונות אפשר מרחבים של התנגדות, מרחבים של מחאה. וההתנגדות והמחאה האלה הלכו ונתפסו כאיום למי שמבקש לשמור לעצמו את הפריבילגיות ואת העושר. וכאשר האינטרס של המערכת הוא לשחוק את ההישגים החברתיים של העובדים, הדמוקרטיה עצמה הופכת למכשלה. כבר בשנות ה-70 התיאורטיקן האמריקני סמואל הנטינגטון, החביב של נתניהו, הגדיר את ההשתתפות הדמוקרטית כהפרעה ליכולת הניהול של החברות המערביות, והוא הציע את המרשם של צמצום ההשתתפות הדמוקרטית. ברמה החברתית, הימין התוקפני החדש הזה מספק לציבור גדול – והולך וגדל – של נפגעים, של אנשים שמשלמים את המחיר ומרגישים שהעולם לא פועל לטובתם. לאנשים האלה הימין התוקפני החדש הזה מספק מענה. בעבר היה לאנשים האלה גם מענה משמאל, הייתה תשובה שמאלית. היה שמאל שידע לסמן את האויב במי שנמצא למעלה, בקודקוד של השלטון – של השלטון הכלכלי, של השלטון הפוליטי. אבל כאשר התשובה השמאלית הזאת נחלשה, עומעמה, נעלמה; כאשר השמאל התחיל לראות בעצמו חלק מהממסד, מה שנשאר לנפגעים זה רק תשובה אחרת, הפוכה, התשובה של הימין: האויב, הבעיה, לא נמצאים למעלה; האויב והבעיה נמצאים למטה, מתחתינו: המיעוטים, המהגרים, האחרים, אלה מוצגים כאיום האמיתי על המעמד החברתי של השכבות העממיות. מה אומר איש הימין הקיצוני חירט וילדרס בהולנד? מה הבעיה? לא קיצוצים בתקציבים חברתיים הם הבעיה, לא; לא הסכמי הסחר הבין-לאומיים, המיטיבים עם התאגידים במקום להגן על העובדים, לא זו הבעיה; לא תהליכי ההפרטה הם הבעיה; לא החלשת העבודה המאורגנת היא הבעיה. הבעיה היא המהגרים מטורקיה, או המהגרים ממרוקו. מה אומרת אצלנו אשת הימין הקיצוני, בעבר חברת הכנסת והיום השרה מירי רגב, כשהיא מבקרת בשכונות דרום תל-אביב, שכונות מוחלשות שסובלות מעשרות שנים של מדיניות הזנחה גם ממשלתית וגם עירונית, החצר האחורית המוזנחת של תל-אביב–יפו? היא אומרת: הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו. אותה פוליטיקה; האויב נמצא למטה. מי שיוצר לך את הבעיה אלו לא אלה ששולטים אלא אלה שנמצאים מתחתיך. וכשהשמאל איבד את הממד הביקורתי והאנטי-ממסדי שלו והפך להיות בעצם למגן הסטטוס-קוו הפוליטי, התרבותי והחברתי, אותו סטטוס-קוו שרבים כל כך חושבים ומאמינים ורואים שהוא פועל לטובתם, אז מה שנשאר זה מגרש כדורגל שבו יש רק קבוצה אחת: רק הימין נותן תשובות למי שכועס על הממסד ורוצה להתנגד לממסד. וזה בדיוק מה שהכשיל את הילרי קלינטון בארצות-הברית, וזה בדיוק מה שהכשיל את מפלגות הממסד באירופה, וזה בדיוק מה שמחליש ומכשיל את המחנה הליברלי בישראל, שלפעמים גם קוראים לו שמאל, שנתפס כמנוכר וכמתנשא; כי מי שרוצה להתנגד לממסד הולך ימינה, כאשר אין התנגדות אמיתית לממסד מצד שמאל. ה-so called שמאל אצלנו הולך ונחלש. מצד אחד, יש ימין שנתפס כאפקטיבי, מוביל, מקדם תהליכים, משנה מציאות. מהצד השני ישנה תחושה של ייאוש, מחנה שנתפס כמובס, התומכים יושבים בבית, חסרי מעשה, חסרי פעולה, וזו בעיה רצינית, עמיתי חברי הכנסת, שאתה אנחנו צריכים להתמודד, כי אם לא נתמודד אתה, אם לא נדע לשנות את צורת התשובה שלנו לחברה, לא נדע לתת לחברה שלנו תשובה מספיק טובה. כדי להבין איך הימין התוקפני החדש עולה, צריך גם להסתכל על מה קורה בחברה באופן רחב, כי, עמיתי חברי הכנסת, נגיפים פאשיסטיים קיימים בגופה של כל חברה, אבל בחברה בריאה קיימים מנגנוני חיסון שמצליחים להתגבר עליהם. הבעיה נוצרת כאשר מנגנוני החיסון החברתיים האלה מוחלשים. תסתכלו מה קורה אצלנו: מערכת המשפט ובית-המשפט העליון מותקפים מבחוץ וגם נחלשים מבפנים, נפגעת הנכונות שלהם להתמודד עם פגיעות בנורמות הדמוקרטיות. גם התקשורת והעיתונאים, התרבות והאמנים, האוניברסיטאות ואנשי האקדמיה, גם הם מותקפים ומוחלשים. מפלגות המרכז בורחות ימינה. מנגנוני החיסון החברתי מפני הסכנה של ימין תוקפני, אגרסיבי, מטורף, שיכול להוביל את החברה לחורבן, הולכים ונחלשים. אבל מאוד מאוד חשוב להבין: לימין אין באמת פתרונות. התוקפנות שלו לא מבטאת כוח אמיתי, התוקפנות שלו לא מבטאת עוצמה; באופן עמוק היא מבטאת דווקא חולשה. האמנים ומוסדות התרבות מאוימים מכיוון שהביקורת באמנות נתפסת כסכנה. ארגוני זכויות האדם מותקפים, "שוברים שתיקה" מושמצים, מכיוון שהם נתפסים כמזיקים וכמפריעים למעשה השלטון. הימין הקיצוני והתוקפני בוחר בהסתה, בגזענות ובפגיעה בדמוקרטיה גם מכיוון שהוא לא מצליח לפתור את הבעיות האמיתיות של האנשים. אז מה צריך לעשות מול זה? אפשר קודם כול להתחיל בלימוד של ניסיון העבר. ההתמודדות עם הסכנות האלה בהחלט יכולה להיעזר בניסיון העבר. שנות ה-30 של המאה הקודמת, שעליהן מדבר בהתפעלות כל כך גדולה היועץ האסטרטגי של טראמפ, בנון, הן לא רק השנים של עליית הפאשיזם אלא גם תקופה של התייצבות מעוררת השראה מולו, של מאבק רחב, משמעותי, מלמד, בפאשיזם. והמאבק הזה נוצר על-ידי שותפות דמוקרטית רחבה, על-ידי היכולת להתגבר על הבדלים אידיאולוגיים בין דמוקרטים וליברלים וסוציאליסטים וקומוניסטים, והיכולת לייצר עמידה משותפת מול הסכנה, אלטרנטיבה אחת משותפת. המאבק הזה נשען על פוליטיקה עממית באמת, לא קומבינה של פוליטיקאים ולא ברית של אליטות, אלא דיבור פוליטי אל העם ומתוך העם, דיבור שמבטא את המצוקות, את הכעסים, את הרצון העממי, במקום שהוא ינוכס וייחטף בידי הימין. על מי אני מדבר כאן? אני מדבר קודם כול על הציבור הגדול של העובדות והעובדים בישראל. אתם יודעים, עמיתי חברי הכנסת, רוב העניים בישראל הם אנשים עובדים, אנשים שקמים בבוקר, יוצאים לעבוד, עובדים קשה כל היום, חוזרים בלילה להשכיב את הילדים ועדיין נשארים מתחת לקו העוני. האנשים האלה לא מרוצים ממה שקורה כאן, לאנשים האלה יש אינטרס בשינוי. אבל לא רק אלה שנמצאים מתחת לקו העוני; כל כך הרבה עובדות ועובדים כאן בארץ הזאת לא גומרים את החודש, כל כך הרבה עובדות ועובדים בארץ הזאת הם חסרי ביטחון חברתי, הם חסרי פנסיה אמיתית; כל כך הרבה עובדות ועובדים בארץ הזאת עובדים מאוד קשה ומשתכרים מאוד מעט. אנחנו מדברים על יוקר המחיה – הצד השני של יוקר המחיה הוא נומך השכר, השכר הנמוך בישראל. בישראל, אגב, עמיתי חברי הכנסת, עובדים הרבה יותר מאשר כמעט בכל המדינות המערביות, עובדים הרבה יותר שעות בשבוע ועובדים הרבה יותר שעות בשנה, ועדיין העובדים בישראל משתכרים פחות, ועדיין החיים בישראל הם חיים קשים, חיים קשים לאדם העובד. אז האנשים האלה, העובדות והעובדים, הם האנשים הראשונים שאליהם צריך לדבר כשמדברים על גיוס של כוח לפוליטיקה אחרת ולדרך אחרת. האוכלוסייה הערבית – זה מרכיב חשוב ומשמעותי בכל מאבק לשינוי בארץ הזאת. ציבור גדול שסובל לאורך שנים מאפליה לאומית ומאפליה חברתית; ציבור גדול שיש לו אינטרס לעשות שינוי בארץ הזאת כדי שתהיה פה חברה שמאפשרת שוויון ומאפשרת קיום בכבוד וחיים בכבוד לכל בני-האדם שחיים כאן. הציבור הערבי הוא מרכיב משמעותי במאבק לשינוי, ולא ייתכן שינוי בלי הציבור הזה. הציבור המזרחי – כשאני מדבר על הציבור המזרחי אני מדבר על ציבור גדול של אנשים שלאורך שנים סבלו מפצעים, סבלו וסובלים מפצעים של אפליה והתנשאות, אפליה והתנשאות שהם עדיין אתנו. אני יודע שהפוליטיקאים של השלטון הזה מנצלים בצורה צינית את הפצעים האלה, כדי לגייס אותם לא לשינוי המערכת אלא לשימור המערכת. אבל זה בדיוק הדבר שצריך לשנות, כל האנשים האלה, שבאמת נפצעים שלא בצדק, נפגעים, נרמסים, צריכים להיות חלק משמעותי מהמערכה לשינוי. אני מדבר על הציבור המזרחי, אני אזכיר את ציבור יוצאי אתיופיה. בחודש הבא אנחנו נקיים כאן בכנסת – ואני שמח שהיוזמה שלי התקבלה – בפעם הראשונה יום מיוחד לציון המאבק של יוצאי אתיופיה לשוויון, והיום הזה יצוין באותו מועד שבו יתקיימו הפגנות המונים של יוצאי אתיופיה למען שוויון, נגד אפליה ונגד ההתייחסות המפלה של המשטרה וגורמים אחרים. הציבור הזה מעוניין בשינוי, והציבור הזה צריך להתגייס לשינוי. ציבור יוצאי חבר העמים – גם הם סובלים מגזענות ומאפליה במגוון צורות. ציבור הנשים בישראל, ציבור מאוד מאוד גדול, שבהרבה מאוד מקומות ובהרבה מאוד אופנים הראה שהוא יכול להיות השראה למערכות של שינוי. אגב, הציבור הזה התחיל לצאת לרחובות. בחודשים האחרונים אני עוקב בהתפעלות רבה אחרי היוזמה מעוררת ההשראה של "נשים עושות שלום", יוזמה מהשטח של התארגנות, של תנועה ציבורית של נשים מכל רחבי הארץ, שהחליטו לעשות מעשה, לצאת החוצה, לפעול, להשמיע קול, להשמיע קול של התנגדות וקול של תקווה. וכמובן, עמיתי חברי הכנסת, מרכיב מרכזי מאוד במערכה על השינוי זה ציבור הצעירים. בכל מקום בעולם המערבי, אבל לא רק בעולם המערבי, צעירים היום הם חלק מרכזי מהמערכה לשינוי. למה צעירים יוצאים כל כך להפגנות של מחאה חברתית? למה המחאה החברתית שלנו ב-2011 הייתה מחאה שבמרכזה היו המוני צעירים? למה צעירים הם אלו שהובילו והניעו את הקמפיין מעורר ההשראה של ברני סנדרס בארצות-הברית? למה צעירים הם אלה שהצביעו בהמוניהם עבור מועמד השמאל הרדיקלי בצרפת, ז'אן לוק מלנשון? למה? כי אנשים צעירים בעולם שלנו יוצאים לעולם העבודה ורואים שכל ההבטחות שהחברה הבטיחה להם הן הבטחות שווא. הבטיחו להם: רק תלמדו, תעשו את מה שהחברה דורשת מכם, תצאו לעולם והדלת תהיה פתוחה בפניכם. והם עושים הכול: לומדים, משלמים את חובם לחברה בכל הדרכים, יוצאים לעולם הגדול – ורואים שהדלתות סגורות: קשה להשיג דירה, הפרנסה לא יציבה, אין ביטחון חברתי. הכול בלוף. הכול בלוף, ולכן צעירים רבים בכל העולם, אבל גם בישראל, מבינים שצריך לעשות שינוי, וצריך לעשות שינוי גדול. אז יש ציבור גדול, גם בארץ הזאת, שיכול וצריך להתגייס למערכה על שינוי. ומערכה על שינוי מתנהלת, והתייצבות מעוררת השראה מול ימין מסוכן שנמצא בשלטון – או מול ימין מסוכן שמאיים להגיע לשלטון – נמצאת בכל העולם היום. אם הזכרתי את הנשיא טראמפ בארצות-הברית, והזכרתי את מאבק הנשים, אפשר לדבר לפחות במשפט על ההפגנה מעוררת ההשראה של מיליון אנשים לאחר בחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות-הברית. זו הייתה דוגמה של יציאה למאבק ציבורי משמעותי. אני לוקח את הדוגמה הזאת כי ממנה אני רוצה להראות שהתמודדות על שינוי היא לא רק בחירות והתמודדות בבחירות. אני לא מזלזל בבחירות; אני בעד בחירות שבהן השלטון יוחלף. אבל בחירות לבדן לא יכולות לעשות שינוי חברתי, וגם לא צריך להמתין לבחירות כדי ללחוץ למען שינוי, וכדי להיאבק בסכנות. אני מציע ללמוד ממה שקורה בארצות-הברית כדי לראות משם איך בונים מחאה והתנגדות שאיננה ממתינה עד הבחירות, איננה ממתינה עד הבחירות הבאות, אלא מנסה לפעול כאן ועכשיו מחוץ למערכת הפוליטית, אבל גם מול המערכת הפוליטית, ותוך כדי לחץ על המערכת הפוליטית, כדי להפוך את קולם של האנשים לאפקטיבי ומשפיע. וגם אצלנו צריך מהלך כזה. גם אצלנו צריך להבין שלא צריך רק לחכות לבחירות. דמוקרטיה אמיתית לא מסתכמת בבחירות, בטקס הזה שבו אנחנו, אחת לכמה שנים, משלשלים פתק לקלפי, ואחר כך מסתפקים בלהתמרמר על אלה שהצבענו עבורם. דמוקרטיה אמיתית היא היכולת של אנשים לפעול, להשפיע, ללחוץ, למחות, להתנגד ולעשות שינוי בכל רגע ובכל יום. והדרישה, והמאמץ שצריך לעשות הוא לייצר את התנועה ואת האנרגיה של ההתנגדות ושל השינוי הזה ברמה הציבורית, לא רק בבחירות ולא רק במפלגות. אני לא חושב שיש טעם רב לנסות ולחנך את הפוליטיקאים מהמרכז, שהם הולכים עם כיוון הרוח. במקום זאת, צריך לפעול ליצירת רוח נגדית, ובכך גם ללחוץ על הפוליטיקאים מהמרכז לאמץ עמדות יותר מתקדמות. כי מחאה ברחוב, עמיתי חברי הכנסת, בהחלט משפיעה גם על הפוליטיקה. אני מתכוון שמה שצריך לעשות עכשיו הוא לחשוב מחוץ למסגרות המפלגתיות, וגם מחוץ לזירה המפלגתית: לפתח מרחבים של פעולה ציבורית; לפתח מרחבים של עשייה ושל אפשרויות השפעה לאנשים שלא מוצאים את מקומם במערכת המפלגתית, ואולי גם לא רוצים למצוא את מקומם במערכת המפלגתית, אבל כן יכולים להשמיע קול ולהשפיע על מציאות, שהולכת ונעשית יותר ויותר מסוכנת. תנועה כזאת, תנועה חברתית של התנגדות ושל פעולה, תעלה בחזרה למגרש החברתי קבוצה מתנגדת לימין, קבוצה שתדע לעשות את מה שהשמאל ידע לעשות פעם: לסמן את האויב למעלה, בפסגת השלטון וההון; לסמן אתגר אמיתי של שינוי המערכת. לא הגנה על הקיים, לא הסתפקות במאבק בניסיונות לדרדר אותנו למקומות יותר אפלים, אלא שינוי אמיתי של המערכת כך שהיא תשים במרכז את החיים ואת הצרכים של בני-האדם; שהיא תשים במרכז את מה שאנשים באמת צריכים: ביטחון חברתי ואישי, שלום, פרנסה, פתרונות דיור, חינוך, בריאות. מול המתקפה הזאת של הימין האגרסיבי החדש – – היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. דב חנין (הרשימה המשותפת): אני מסיים. – – לא מספיקה התגוננות. צריך לחשוב על מתקפה נגדית עם אג'נדה אלטרנטיבית, עם חזון מעורר השראה, עם תפיסה איך הופכים את החברה שלנו לחברה אחרת, למקום לכולנו. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: 40 דקות. יישר כוח. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: עיסאווי פריג', חבר הכנסת – בבקשה, אדוני. שלום, אדוני השר. מה זו החוצפה הזאת? מה זה? אני מבקש מהסדרנים להגיע. אני מבקש מהסדרנים להגיע. רק רגע, בבקשה. אני מבקש ממשמר הכנסת לשלוח לכאן עוד אנשים. דב חנין (הרשימה המשותפת): חיסול החדשות – דחייה לדורות, זה אולי לא מקובל בכנסת, אבל – – – היו"ר מאיר כהן: לא, חבר הכנסת חנין, זה באמת לא מקובל. ואם יש פה חברי כנסת שהיו שותפים או ידעו בדיעבד, זה לא מקובל. דב חנין (הרשימה המשותפת): לא ידעתי – – – היו"ר מאיר כהן: סליחה, או ידעו על כך, זה לא מקובל, אני מצטער. כולנו מחויבים לשמור על – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): לא – – – ולא בדיעבד, אבל עדיין – – – היו"ר מאיר כהן: אני מאוד מקווה שזו לא הצגה של מישהו מאתנו. יש גבולות. אורלי לוי אבקסיס: מאיר, כמה אנשים יש פה? עיסאווי פריג' (מרצ): מה קרה? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מה, מאיר – – – היו"ר מאיר כהן: כשאני אומר "מאתנו", אני מתכוון לחברי הכנסת. סליחה, מכל חברי הכנסת. אני משער – – – אורלי לוי אבקסיס: אולי הפוליטיקאים – – – ונותנים להם חוסר ביטחון תעסוקתי לאנשים הם אלה שאחראים – – – היו"ר מאיר כהן: אוקיי, בסדר. מאה אחוז. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מאיר, סליחה, מה זו ההאשמה הזאת? היו"ר מאיר כהן: אני לא האשמתי אף אחד. אמרתי שאני מקווה – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): זה לא בסדר. היו"ר מאיר כהן: אני מקווה שפוליטיקאים – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – – היו"ר מאיר כהן: אני חוזר על ההערה, גם אם היא לא מוצאת חן בעינייך. אני חוזר ואומר: אני מקווה שהם לא הובאו לכאן על-ידי חברי כנסת. תודה רבה. קריאה: זה לא בסדר להגיד שאנשים – – – היו"ר מאיר כהן: כי הם הפרו את חוקי הכנסת, זהו. מותר לי להגיד את זה. תודה רבה. בבקשה, אדוני, 20 דקות לרשותך. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, מכובדי השר ליצמן. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מה אתה חושב – שמה? שמישהו ארגן את זה? היו"ר מאיר כהן: לא. אורלי לוי אבקסיס: – – – הממשלה – – – היו"ר מאיר כהן: יכול להיות. בבקשה. עיסאווי פריג' (מרצ): אני שמעתי משפט – – – שר הבריאות יעקב ליצמן: מה אני אשם? עיסאווי פריג' (מרצ): איך? שר הבריאות יעקב ליצמן: פנית אלי. מה אני אשם? עיסאווי פריג' (מרצ): לא, אני – – – אורלי לוי אבקסיס: אולי – – – ליצמן – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אני מבסוט שהתעוררת. שר הבריאות יעקב ליצמן: עד לרגע זה – – – עיסאווי פריג' (מרצ): מה נאמר? נאמר: חיסול החדשות – בכייה לדורות. אני ממשיך – – – שר הבריאות יעקב ליצמן: אני לא יודע מה זה בכלל. עיסאווי פריג' (מרצ): אני ממשיך את אותו קו ששמעתי וראיתי. אני ממשיך את זה, ואומר את זה בקול חזק ורם: ביטול החדשות – בכייה לדורות. אתם אוטמים את האוזניים ושותקים כמו – – – שר הבריאות יעקב ליצמן: מי זה אתם? עיסאווי פריג' (מרצ): בממשלה. כמו העדר. מה לעשות? הדוד רוצה ככה. אורלי לוי אבקסיס: עיסאווי, לא סתם השר שהיום מייצג את הממשלה הוא השר ליצמן, כי הוא היחיד שאין לו אינטרס בשידור הציבורי – הוא לא רואה טלוויזיה – – – עיסאווי פריג' (מרצ): לפחות הוא אומר את זה בגלוי. הוא אומר – – – אורלי לוי אבקסיס: עדיף כבר כלום. אבל מה עם כל השאר? עיסאווי פריג' (מרצ): אז אני מציע לשם שינוי – ותסלח לי חברת הכנסת שלי – – – שר הבריאות יעקב ליצמן: אולי בסוף תבחן את כולם אם הם יודעים על מה מדובר. עיסאווי פריג' (מרצ): כן. חיסול החדשות – בכייה לדורות. חיסול החדשות – בכייה לדורות. זה הנושא שלנו. חברת הכנסת שלי תסלח לי: אתמול השתתפתי עד שעות מאוחרות, 24:00, בדיוני סרק, במסחרה שהייתה בוועדה המשותפת. פרק רביעי או חמישי בסדרת המסחרה שאני חווה מאז שאני חבר כנסת. אני מציע, וראיתי את הדברים; אני מציע לראש הממשלה בנימין נתניהו שיתמודד לראשות ההסתדרות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): למה אתה פוגע לי במרוץ? עיסאווי פריג' (מרצ): אני ביקשתי סליחה. ביקשתי סליחה מחברת הכנסת יחימוביץ. אני ראיתי דאגה לעובדים, דאגה לעובדים, שאני התפעלתי – התפעלתי מדאגתו של ראש הממשלה לעובדים. ה"חמאסניקים" שהיו לפני שנה הפכו להיות "העובדים שאני דואג להם". דואג לעובדי רשות השידור, דואג לעובדי הכימיקלים בחיפה, לחברים ממיאמי. דואג. גילינו שיש לנו ראש ממשלה שיש לו דאגה לעובדים, שקורא תיגר על קרל מרקס. אני התבלבלתי. האם מדובר במרקס הקומוניסט? דב חנין (הרשימה המשותפת): רגע, עכשיו אתה צריך לבקש סליחה גם מקרל מרקס. עיסאווי פריג' (מרצ): אז זהו, אבל מה שראיתי אתמול, התשוקה והשכנוע אצל העובדים – הנה, הוא בא, דואג לנו, מחזיר אותנו. שואל: אבל לפני שלוש שנים הכול היה – הוא התחיל את המהלך. הוא טעה, שגה, מתקן את הטעות. כל הכבוד לו. אורלי לוי אבקסיס: הם לא באמת מאמינים לו. הם מקווים – – – עיסאווי פריג' (מרצ): שמעתי, שמעתי את הנאום הנפלא והמיוחד והמהנה שהיה לך. ומה זה, מה התקווה מסוגלת לעשות. ואכן, אנשים כל כך פשוטים. איך אמרת? מה תקווה מסוגלת לחולל לבני-אדם? והוא מנצל את הרגשות שלהם. מנצל אותם. סוחט אותם עד הסוף. משתמש וזורק. משתמש וזורק. זה מה שראיתי אתמול. אני חבר כנסת. שלוש שנים לעסוק בחוק תאגיד השידור הציבורי? שלוש שנים. איזה משאבים הושקעו בחוק הזה, שהתחיל בממשלה שאדוני היה שר בה. בממשלה שאותו ראש ממשלה היה שם. אני שואל את עצמי, ושאלתי בחוץ: אחד, אחד – אהלן, כבוד השר. שר הבריאות יעקב ליצמן: כן. עיסאווי פריג' (מרצ): לא. כבוד השר, עכשיו קיבלנו שר חדש שנקרא לדגל, והוא חיים כץ. מה לעשות, חוק העדר עובד. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: מה נקרא לדגל? עיסאווי פריג' (מרצ): נקראת לדגל לתת יד. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: לא. עיסאווי פריג' (מרצ): לתת יד. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: ואללה, לא. רציתי לראות את שלי ואת אורלי. עיסאווי פריג' (מרצ): זה לא החוק של אילן גילאון שתיתן שמתחת לרדאר זה יעבור בקריאה טרומית. זה היה יפה. אבל אני שאלתי, חברי דב חנין, שאלתי כמה עולה – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אני כל הזמן הייתי בעד התאגיד. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, בסדר. אני אתייחס. לא חשוב מה שאתה רוצה, חשוב מה ששר התקשורת רוצה. אתה, בתקשורת תפקידך להרים יד. שאלתי בחוץ – תקשיב, כבוד השר: שאלתי בחוץ מהי עלות כינוס מליאה לכנסת, למדינה. אורלי לוי אבקסיס: כמה? עיסאווי פריג' (מרצ): אני הייתי המום. שאלתי גורם בכיר, בקי במספרים ומעורב בהם. 300,000 שקל עולה יום מליאה. אתם מפנימים? 300,000 שקל עולה. קיבלתי תשובה רשמית, 300,000 שקל. דב חנין (הרשימה המשותפת): זו רק עלות ישירה. יש גם עלות עקיפה. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, עלות המליאה. עזוב. זה מה שנאמר לי. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: זה מה שאמרנו להם, תכפיל את זה במספר ימי העבודה. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, עזוב ימי עבודה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: תקשיב רגע. זה שכר הח"כים. עיסאווי פריג' (מרצ): זה לא, זה לא הקטע. תתאר לעצמך כמה עניים עלות היום הזה – כמה בעיות היא הייתה פותרת במשרד שלך. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אתה יודע מה עשיתי עכשיו? עיסאווי פריג' (מרצ): מה? שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: החזרתי, לצערי, 50 מיליון שקל של מעונות שהמגזר הערבי לא בנה. עיסאווי פריג' (מרצ): עזוב אותי מהמגזר הערבי. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: – – – מ-2014–2015. עיסאווי פריג' (מרצ): כן. זאת תעודת עניות לכם, לא למגזר הערבי. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: למה? עיסאווי פריג' (מרצ): חברים, בפגרה המליאה כונסה שלושה ימים: יומיים לתאגיד ויום לחוק קמיניץ. זאת המליאה, שלושה ימים כונסה. ועכשיו אני רוצה להתקדם אתכם. המליאה התכנסה לקמיניץ, שהוא חוק שראש הממשלה דחף שיבוא, שמיוחד נגד ערבים; ותאגיד השידור – יומיים היא התכנסה לדון בתקשורת. אז אלו שני הנושאים שמעניינים את ראש הממשלה: איך להסית נגד ערבים ואיך לשלוט בתקשורת: אלו שני הנושאים שכביכול יבטיחו לי המשכיות; יש לי ציבור שאני מסית נגדו, ואני רוצה את קמיניץ בפגרה, ואני רוצה להחזיק את התקשורת ולסתום לה את הפה שלא תבקר אותי. אז שני הדברים האלו הם בעצם המדיניות המוצהרת. ואומר את זה ראש הממשלה. וכל חברי הקואליציה, כל חברי הקואליציה באים לכאן, כי הדוד רוצה ככה. אנחנו לא רצינו, אבל הדוד רוצה. ראש הממשלה רוצה. אז הממשלה הזו היא ממשלה שיודעת לדחות. היא רוצה עכשיו לדחות את פתיחת תאגיד השידור הציבורי, היא דוחה את שר החוץ הגרמני, היא דוחה את היד המושטת לשלום מאבו מאזן, היא דוחה את יוזמת השלום הסעודית. היא דוחה ודוחה. באמת זאת ממשלה דוחה, דוחה במלוא המובן הרע של המילה. כי המדיניות של הממשלה היא: תן לזמן לעשות את שלו; או הכלב ימות או הפריץ ימות. תן לזמן לעשות את שלו. אני לא אעשה כלום. תן לזמן לעשות את שלו, הדברים יסתדרו לבד. וזה הולך ומסתדר לו. אבל אני אומר לכם, חברים, בעניין התקשורת: מי שמשתיק תקשורת, סופו של דבר שישתיק וירדוף אזרחים; מי שרודף תקשורת, בסופו ירדוף אזרחים, והסוף ידוע – דיקטטורה. אנחנו אומרים את זה, מתריעים על זה עכשיו, וימים יגידו. ימים יגידו. הפופוליזם הזה, שממשיך ברוח המפקד ואנחנו שומעים את זה גם אצל חלק משרי הממשלה, הוא מאוד מסוכן. אני אעבור לנושא אחר. היום קראתי ידיעה שחברך, אדוני היושב-ראש, יואל רזבוזוב – מה כתב, מה אמר? הוא קורא לבטל את תקצוב "בני סח'נין" בכדורגל. למה? למה, מה כתב שם? שיש שיר: נאצים-גרמנים-שואה, שהושמע בסח'נין – כתוצאה מכך. א. אנחנו מתייחסים בחומרה, מגנים את כל הפורעים, את כל האוהדים, שאין להם מקום, ולא צריך להיות פשרן. אבל הפופוליסט חבר הכנסת רוזבוזוב, השיר הזה, שנים על גבי שנים שרים אותו בקבוצות אחרות. בתל-אביב. עכשיו הוא נזכר ששרו אותו ב"בני סח'נין" – להפסיק לתקצב אותם. אני שואל את עצמי: שתקת שנים על גבי שנים ועכשיו נזכרת. האם זה לא מריח – אני לא אוהב להשתמש בזה, אבל האם זה לא מריח גזענות שערבי, פתאום קל להיטפל אליו? שיר ששנים על גבי שנים "הפועל תל-אביב" שרים אותו, ושותקים כולם; עכשיו, שרו אותו "בני סח'נין" – ואנחנו דוחים, מגנים – ועכשיו קמת? זה מחזיר אותי לשרה מירי רגב, שאמרה בכנס של הליכודיאדה, אם אתה זוכר, שהיא גאה במארגני הליכודיאדה, כי בזכותם השנה יום הזיכרון לשואה מקבל את הסיקור הנרחב ביותר. וכולם שתקו. כולם שתקו. אני שואל את השאלות האלה כדי לקבל מענה. הפופוליזם החוגג ורוח המפקד שרצה היא שבעצם שולטת. אתמול התקיים דיון שנמשך עד 24:00, דיון כדי להכין את החוק לקריאה שנייה ושלישית, מה שאנחנו דנים בו היום. הוגשו הסתייגויות. שמעתי את מנכ"ל משרד התקשורת, איך הוא מסביר בכל מיני צורות למה הדחייה ולאן אנחנו הולכים. אני הייתי המום מהקלות: אתה אומר שקר וחוזר עליו שלוש פעמים ורוצה לעשות אותו אמת. אתה מבקש לדחות את הפעלת תאגיד השידור ב-15 יום, ומתוכם, כפי שאמרו החברים, שבוע חגים. אתה דוחה את זה. אני שואל: אם התאגיד מוכן לשידור, והוא אמר שהוא מוכן. למה שאני לא אעלה אותו מחר? למה שאני לא אעלה אותו מחר? כשהמשכנו בעניין, שאלנו מה התוכנית, מה התכלית. התכלית היא להקים עד ה-15 בחודש תאגיד חדשות. לקחת את רשת ב' ולקחת את חטיבת החדשות ולהקים אותם בתאגיד נפרד. אני שואל את השאלה: האם ב-15 יום, אדוני שר התקשורת וחברים, אני מסוגל להקים תאגיד חדשות בעלות של 135 מיליון שקל, שיתחיל לעבוד ב-15 בחודש? כולנו יודעים, כל בעלי המקצוע יודעים, שזה בלתי אפשרי ושזה לא ניתן. בכל זאת, ממשיכים להעלות את ההזיות האלה ואת הנימוקים הזולים האלה. למה? כי ככה. איך אמרה מירי רגב: מה אנחנו צריכים תאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? בשיא החוצפה הם אומרים את זה. מה אני צריך תאגיד אם אני לא שולט בו? שר בממשלת ישראל אומר את זה: אני מצפצף על הדמוקרטיה, כי הדמוקרטיה לחלשים. אורלי לוי אבקסיס: היא מפריעה לנו לשלוט. עיסאווי פריג' (מרצ): היא מפריעה לנו לשלוט, הדמוקרטיה. אני אקים תאגיד שידור ציבורי שאני לא אשלוט בו? שהעיתונאים שיהיו שם לא יהיו כפופים אלי? עכשיו בתאגיד מינו מנהל חדשות שמקבל תשבחות, ונדמה לי ששמו ברוך שי, ופתאום מגלים שהוא לא איש מקצוע טוב. למה? הוא לא טוב. למה הוא לא טוב? הוא לא לפי הקו שלנו. הוא לא מאלה שמקבלים פקודות. אנחנו רוצים להביא מנהל ברמה מקצועית ראויה. יפה מאוד. איך עושים את זה? אנחנו לא מפטרים אותו. לא מפטרים. אבל מה? אנחנו מבטלים את המשרה שלו. תראה איזו חוצפה. לא מפטרים את מנהל החדשות הקיים, אלא מבטלים את המשרה. איזה תעלולים, איזה תעלולים אנחנו רואים, איזה בית-ספר לקומבינות מתנהל מול עינינו. אבל הציבור רואה, והסקרים שלך, אדוני ראש הממשלה, בירידה. יותר מ-60% מהציבור לא רוצה לראות אותך ראש ממשלה. זאת האמת. תהליך הרס הדמוקרטיה, שאתה מוביל אותו, יהרוס אותך ואת שלטונך בסוף, ואכן זה כך, כי לכל תעלול יש גבול, והגבול מתקרב. אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה להתייחס לידיעה שגם פורסמה היום. חברי טלב אבו-עראר, אתה תושב הדרום. רק נתון אחד: בשנת 2016 נהרגו במדינת ישראל 102 ילדים בכל מיני נסיבות טרגיות. מתוך ה-102, יותר מ-20%, 22 או 24 ילדים, הם מיישובי הנגב הערביים. תארו לעצמכם, חברים, נתון כזה. ב-2016 נהרגו 102, ומתוכם יותר מ-20% ילדים. אתמול ילדים – מנפל תחמושת – בני 8 ו-10. ילדים, ילדים. האם נתונים כאלו עוברים מתחת לרדאר? עוברים, ואף אחד בציבור, בשיח הציבורי, לא מתייחס אליהם. ללא לשום קשר מה מידת האחריות של המשפחה ושל היישוב, יש מדינה. יש מדינה שאחראית לאזרחיה; מדינה שאני רוצה להרגיש שאני בטוח בה – בטוח בה גם בהתנהלות היומיומית שלי. הזעקה הזאת: 20% מילדי המדינה שנהרגים, אנחנו יודעים את המקום שמחייב טיפול ממוקד, ואף אחד לא מתייחס לזה. היו"ר מאיר כהן: מה אתה מציע? עיסאווי פריג' (מרצ): מה אני מציע? היו"ר מאיר כהן: זה מעניין, כי אני מכיר את הסוגיה. עיסאווי פריג' (מרצ): יפה מאוד. זו סוגיה מהממת. היו"ר מאיר כהן: כואבת מאוד. עיסאווי פריג' (מרצ): אני שואל את מקבלי ההחלטות במדינה ואת השרים: נכון שיש הרבה גורמים ששותפים לאחריות הזאת, החל בהורים, החל בראשי המועצות והכול. יפה מאוד. אבל, בעיני, מדיניות הממשלה היא אשר אמורה להתוות את הדרך. נקודה. יש ממשלה – היא אחראית. יש חקיקה, יש אכיפה, יש ממשלה – היא אחראית. אף פעם הבית הזה לא דיבר על הנושא. אף פעם לא העלו את הנושא לסדר-היום. אלו ילדים בני 8 ו-10, אדוני היושב-ראש – ילדים כמו כל ילד אחר, כמו הילד שלי ושלך, ואף אחד לא מדבר על זה. זו תעודת עניות למדינה נאורה ומתקדמת כמו המדינה שלנו. נקודה. צריך להגיד את זה בפה מלא. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה אדוני. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, בעצב רב קיבלנו אתמול את ההודעה על פטירתם של שני ילדים מהיישוב אל-זרנוג שבנגב, כאשר התפוצץ בידיהם נפל צבאי. זה מה שהמשטרה אומרת מהבדיקה הראשונית שערכו שם. היו"ר מאיר כהן: באבו-קידר. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): באבו קוידר. היו"ר מאיר כהן: אבו קוידר. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): נכון. היו"ר מאיר כהן: אני אהיה שם ביום ראשון. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): זה נפל מאמל"ח צבאי. עומר אבו קוידר ומחמוד אבו קוידר, כיתה א' וכיתה ה'. גם ביקרתי שם בלילה במקום. זה אוהל קטן כזה, סככה, שבו הילדים אוספים מהסביבה, ליד או קרוב לבתיהם כל מיני – מתכת, פה ושם, בקבוקים. מתברר שהם גם אספו אמל"ח או נפלי אמל"ח צבאיים. וזו אינה הטרגדיה הראשונה, מכובדי היושב-ראש, באזור או ביישובים הבלתי-מוכרים. היו דברים מעולם, אך נראה שלא הוסקו מסקנות ולא ננקטו מספיק צעדים כדי למנוע אסונות מסוג זה, וחייהם של התושבים מספיק מעידים על המצב הסוציו-אקונומי שבו הם נמצאים. האזור גדוש במטיילים ובעוברי אורח, הן לבית-הספר והן לכפרים אחרים באזור. בסופי השבוע, בחגים, מטיילים פוקדים את המקום למימוש זכות הנופש שלהם. ולכן, אני מפנה בזה את האחריות המלאה אל משרד הביטחון, על הליקויים בתום האימונים ופינוי נפלים או שאריות מפגזים עם תום האימונים. פניתי לשר הביטחון שיבדוק את האירוע שבו נהרגו הילדים. זה שהמדינה לא מכירה ביישובים הבלתי-מוכרים האלה, זה לא אומר שהם יפקירו את חייהם, את חיי התושבים שם. הרי אנחנו יודעים, בהסתמך על חוקי-היסוד של המדינה, שכל ילד זכאי לשירותי חינוך, בריאות, רווחה – שירותי רווחה, מכובדי שר הרווחה. כל ילד באשר הוא. לא צריך להיות ילד במדינה הזאת שיהיה לא מוכר. היישוב שלו לא מוכר – בסדר, קיבלתי, כי הממשלה מתעקשת ורוצה לעקור את היישובים לטובתם של יישובים יהודיים. אבל עד אז, צריך להרוג את הילדים? זה מזכיר לי את השר ארדן, שכותב בעמוד הפייסבוק שלו שהוא מאשים את חבר הכנסת טלב אבו עראר, הוא ממשיך במסע ההסתה נגד מנהיגי החברה הערבית, ובעיקר האוכלוסייה הבדואית; מאשים גם אותי שאני מנעתי ממנו לבקר ביישוב ערערה בנגב. שמעת על הסיפור הזה, מכובדי השכן? היו"ר מאיר כהן: אני רוצה להחזיר אותך, אבל – האם יש פסיקה של הבדיקה, שזה באמת היה נפל? טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): נכון מאוד. היו"ר מאיר כהן: זה היה נפל? טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): זה היה נפל. היו"ר מאיר כהן: כי בהתחלה אמרו בטריות – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): לא, השר אורי אריאל – בבוקר דיבר על זה חברי חבר הכנסת אוסאמה סעדי – היה שר החקלאות, שר הבדואים, אורי אריאל. מה אמר? אמר: לא, זה בלון גז. שר – כששר לא דובר אמת, זה בעיה, אנחנו בבעיה. עיסאווי פריג' (מרצ): מה זה משנה? ילד נהרג. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): לא, זה משנה מאוד, מה רצה בזה שהוא אמר את זה? הוא רצה להפיל את זה על מי? על המשפחה, על בני המשפחה. תבין את הכוונה שלו. היו"ר מאיר כהן: תראה, אם יש אפשרות להיכנס לשטחי אש, זה – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): יש כאן כוונות רעות, חברי עיסאווי. הכוונה שזו רשלנות של ההורים, לזה הוא התכוון. הוא לא רצה להפיל את זה על הממשלה, על משרד הביטחון. גם משרד החינוך אחראי למה שקרה. למה? כי אחרי שהילד מסיים את יומו בבית-הספר, מה עושה הילד הבדואי, ובמיוחד ביישובים הבלתי-מוכרים? מה הוא עושה? האם יש לו מסגרת חינוכית לחינוך בלתי פורמלי? האם יש ממש מסגרות לזמן הפנוי שיש לו? אין. מה אומר השר ארדן: אני הייתי רוצה להגיע ליישוב ערערה בנגב כדי לחנוך פתיחת תחנה – תחנת משטרה שם, אף-על-פי שראש המועצה שם תיאם עם משרדו של השר ארדן שהשר יתנצל על הפשע שביצעו משטרת ישראל באום-אלחיראן, שהרגו בדם קר את האזרח ואת השוטר יעקוב אבו-אלקיעאן וארז. ארז גם נהרג על-ידי משטרת ישראל, מר עיסאווי, גם. השוטר ארז נקבר תוך שעתיים. אני לא ראיתי שאדם שהוא שוטר ייקבר – ייטמן תוך שעתיים. עיסאווי פריג' (מרצ): שאלתי את השאלה הזאת את השר, ואמר לי שעשו ניתוח גופה, ונאמר שזה לא מירי של שוטרים – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): השר הזה ככה מוכר לכולנו, שהוא השר הכי שקרן שיש במדינה הזאת. שר הבריאות יעקב ליצמן: – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): הכי שקרן שיש. למה? כי קודם כול, מכובדי – – היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת אבו עראר. שר הבריאות יעקב ליצמן: אני חשבתי – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – אגיד לך למה. היו"ר מאיר כהן: אבל לא צריך להשתמש – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): אדוני, שהוא בא ואומר שאני איימתי על ראש מועצת ערערה בנגב כדי שיבטל את הביקור שלו, זה שקר וכזב, זו הסתה. ראש המועצה בערערה בנגב אמר לו: אם אתה רוצה לבקר, קודם כול תתנצל, וקיבל הבטחה ממשרדו של השר – – יואל חסון (המחנה הציוני): אבל אמרת את זה אתמול. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – והבטיח שיתנצל. אחרי זה התחרט. למה? זה פוגע בו פוליטית. ואז אמר לו ראש המועצה שם: אם אתה לא מתנצל, אני מבקש לא להיכנס. ככה אמר לו. ככה אמרו לו כל הפורום של ראשי הרשויות הבדואים, ואתה יכול לשאול – כשכן, כאדם שגר באזור שם. למה לשקר ולהסית? אני איימתי על מישהו? ומה הוא אומר? באתי לחנוך תחנת משטרה כדי לשפר את רמת החיים, את רמת הביטחון האישי של האזרחים שם. איזה שיפור רמת חינוך, שאתה הורג אדם ועד היום אתה מאשים אותו שהוא ניסה לעשות פיגוע דריסה, או מחבל או "דאעש", אפילו שכל – כל העדויות, כל הסימנים, אפילו מח"ש אמרו שהוא נהרג בלי שום סיבה, לא ניסה לפגוע באף אחד, לא ניסה לפגוע באיש. שר הבריאות יעקב ליצמן: עיסאווי, אני חשבתי שאני השקרן הכי גדול – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): ולכן, מכובדי היושב-ראש – – עיסאווי פריג' (מרצ): מי אמר לך את זה? טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – אזרחים – – – שר הבריאות יעקב ליצמן: – – – עיסאווי פריג' (מרצ): העלבת את כבוד השר. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): למה? שר הבריאות יעקב ליצמן: אני חשבתי שאני השקרן הכי גדול. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): לא שמעתי. עיסאווי פריג' (מרצ): כבוד השר אומר שהוא חשב לרגע שהוא השקרן הכי גדול. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): לא, סליחה, סליחה, מכובדי השר. יואל חסון (המחנה הציוני): בממשלה הזאת יש תמיד את השקרן הכי גדול. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): לא, כבוד השר, אני מדבר על השר שלא מפסיק לשקר ולהסית נגד הערבים, נגד מנהיגי האוכלוסייה הערבית. אני מתכוון לשר אַרדן. יואל חסון (המחנה הציוני): אֶרדן. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): אֶרדן. לזה התכוונתי. לא לשרים אחרים. שר הבריאות יעקב ליצמן: הוא בחור טוב. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): אנחנו ביישובינו מברכים כל ביקור של שר שיקדם עניינים שם, ויסייע, ויקים שם פרויקטים לטובת התושבים הבדואים שם, אבל זה שר שעדיין לא מתחרט, לא מתחרט על מה שאמר, מה שטען והכפיש אוכלוסייה שלמה, שזה פיגוע, וזה מחבל, וזה "דאעש", והוא נעול על דעתו, נחוש בדעתו. אזרחים נהרגים, מכובדי היושב-ראש, עשרות ילדים נפצעו מנפלי מרגמות ופצצות; עשרות שלטים חסרים, אחרים ישנים ודהויים, והשאר לא כתובים בערבית, ביישובים הבלתי-מוכרים – – קריאות: – – – טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – כשאנחנו יודעים שרוב שטחי הנגב הם לטובת האימונים של צה"ל. מכובדי היושב-ראש, אין שם תשתיות, אין פעילויות של שעות פנאי לילדים. הילדים מסתובבים שם בסביבה לא בטוחה וכל יום חשופים לסכנות, להרג, ולכן אני פונה שוב ושוב לשר החינוך, לשר הביטחון, שידאגו לשלום ילדינו ביישובים המוכרים וגם הבלתי-מוכרים, ושיפסיקו עם האימונים של הצבא בשטח מאוכלס באזרחים ערבים בדואים שם. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אנחנו נזמין ל-55 דקות את חבר הכנסת יואל חסון. אדוני. יואל חסון (המחנה הציוני): רק 55 דקות? היו"ר מאיר כהן: נראה. יואל חסון (המחנה הציוני): למה לא 60? היו"ר מאיר כהן: עד 55 דקות. שר הבריאות יעקב ליצמן: תיקח חומש, תקריא פרשת השבוע. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, הסכמתי לבוא ל-number של 60 דקות, לא פחות. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, 55 דקות או 60 דקות אני אהיה כאן, על הדוכן, ואני מקווה שאהיה מספיק מעניין לנוכחים פה ולאלה שצופים. אבל לפני שאני אתייחס לדברים שהכנתי לדבר עליהם, אני רוצה לדבר על התופעה – על התופעה של הדיונים הארוכים, או הדיונים האלה שבהם אנחנו רואים מציאות שבה חלק מחברי האופוזיציה פה, הם מגיעים גם בוודאי לנאום ולדבר, וחברי הקואליציה, מלבד השרים שמחויבים על-פי התקנון, לא נמצאים. אנשי הקואליציה לא נמצאים. ולפעמים יוצא, ואתה רואה את זה גם בשיח, אם זה בטוויטר או בפרשנויות אחר כך, שמאשימים בכלל את האופוזיציה בעניין הזה. עכשיו, מה האופוזיציה יכלה לעשות בסיטואציה הזאת? לוותר על הדיון? לגרום לקואליציה לעשות את זה בשעה וחצי? מה בדיוק האופוזיציה יכולה לעשות? האופוזיציה עושה את מה שהיא יכולה, בכלים המאוד-מאוד מוגבלים שיש לה, ועם כל זה שאנחנו אוהבים לפעמים, באופוזיציה, להלקות את עצמנו, הטענות צריכות ללכת קודם כול לקואליציה, ולא רק על סדרי הדיון – שלא לדבר על הסעיף הספציפי שהשתמשו בו, סעיף 98 – אלא גם לעצם סוג החקיקה והיוזמות שמגיעות בכנסת הזאת. אני חושב שזה שיא שנשבר. החקיקות שהגיעו לכאן בכנסת הזאת – חברת הכנסת יחימוביץ, את משנת 2006 פה, נכון? היו"ר מאיר כהן: לא. לפני. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): סליחה, מתנצלת. יואל חסון (המחנה הציוני): נבחרת לכנסת ב-2006, פעם ראשונה – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): נכון. יואל חסון (המחנה הציוני): – – גם אני, יחד אתי. מי עוד מהוותיקים? ליצמן הוא ותיק יותר מכולנו. חנין גם מ-2006, אתנו. ואנחנו יכולים לעשות השוואה, ואנחנו לא זוכרים – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – – יואל חסון (המחנה הציוני): לא. מ-2006, אתנו. אפשר לזכור את זה. אני באמת לא זוכר דבר כזה. אני לא זוכר צבר כזה של חקיקות שהן חקיקות כל כך פוליטיות, אינטרסנטיות. לא תגידו אידיאולוגיות. אם הן היו אידיאולוגיות, הייתי יכול להתווכח, אולי לקבל או לא לקבל, אבל הן לא אידיאולוגיות, הן לא מהותיות. חוקים אינטרסנטיים לחלוטין, שפתאום מוצאים שאפשר לחוקק אותם בשנייה וחצי, בשנייה וחצי, במהירות, בקלי-קלות. נכים פה מחכים, כולם מחכים, מה שאינטרס פוליטי קורה כאן בשנייה וחצי. אבל זה באמת דבר מיוחד לממשלה הזאת, ואתם יודעים מה? אני אגיד משהו שאולי ראוי להגיד אותו: זה קצת מעליב שאני אומר "לממשלה הזאת", כי זה לראש הממשלה הזה. זה ראש הממשלה הזה, שבאמת מאבד כל מחסום או כל בושה, ובאמת עושה דברים שלצערי כל מי שיושב בקואליציה הולך בסוף אחריו. איך שמעתי אחד מחברי הקואליציה אומר באחד הדיונים? הוא אמר: תשמעו, זה ציפור הנפש של ראש הממשלה, אז אני הולך אתו, כי זה ציפור הנפש שלו. טוב, אתה יודע, הייתי מצפה שלראש הממשלה תהיה ציפור נפש קצת יותר מהותית, תהיה ציפור נפש עם קצת יותר חזון, וציפור נפש שקצת יותר תשנה את החיים של כולנו, ולא ציפור נפש כל כך מצומצמת, כל כך אינטרסנטית וכל כך פוליטית. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני לא יודע למה אתה נהנה יותר לשבת בספסלים האחוריים, זה יותר נוח? זה לא מראה על תוכניות לעתיד? שר הבריאות יעקב ליצמן: יותר מכובד. יואל חסון (המחנה הציוני): לא לא, גם כיסא הממשלה הוא מכובד, והכול בסדר. דב חנין (הרשימה המשותפת): תלוי איזו ממשלה. שר הבריאות יעקב ליצמן: לא לא לא – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): בן-אדם מכובד באמת לא מחפש מקום של כבוד. יואל חסון (המחנה הציוני): נכון. הזכרת לי עכשיו איזה סיפור. כשהייתי יועץ של ראש הממשלה שרון, ונכנסתי לתפקיד בפעם הראשונה, מגיעים ישר כל אנשי האחזקה לסדר לך את החדר, ולשים לך שלט, ולעשות את כל הדברים וזה. בהחלפת השלטון זה סוג של טקס כזה, ואז הם הניחו לי – אדוני היושב-ראש, הם הביאו לי שלט שהיה כתוב "יואל חסון, יועץ בכיר לראש הממשלה". אז אמרתי להם: למה בכיר? אמרו לי: לפי התקשי"ר – אתה בדרגה 43 – זה נחשב בכיר. אמרתי להם: אני מבקש שתורידו את המילה "בכיר", אמרו לי: למה, זה לא זה? אמרתי להם: תקשיבו, קודם כול, מי שכותבים עליו "בכיר", הוא לא בכיר. דבר שני, אני מעדיף להיות בחיר – בחי"ת – ולא בכיר בכ"ף. ואכן הם הורידו וזה נשאר בלי זה. הזכרת לי את הסיפור הזה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): בחיר מהלב. יואל חסון (המחנה הציוני): עכשיו לעניין שלנו. בשבוע הבא אנחנו נחגוג 69 להיווסדה של מדינת ישראל, ומדינת ישראל תיכנס לשנת ה-70 שלה. זו שנה מכרעת, שבה נצטרך להחליט מה הכיוון של 70 השנה הבאות שלנו. אנחנו נשמע בטקסים הקרובים הרבה מאוד נאומים, יהיו באמת אירועים רבים – שרי הממשלה וראש הממשלה ירוצו מבימה לבימה וינאמו גבוהה-גבוהה, והגיע הזמן לחשוף בפני הציבור את מילון הקלישאות שיישמעו בשבוע הבא בכל הטקסים הללו. קלישאה מספר אחת: יש לנו מדינה חזקה – כלומר, היא חזקה, אלא אם כן ל"שוברים שתיקה" יש הפגנה או במקרה מישהו מבקר את הממשלה. היא מדינה חזקה, אבל בעצם חלשה. אנחנו מתים מפחד מביקורת ממי שלא חושב כמונו, ולכן גם נחוקק חוקים נגד החברה האזרחית, ונגד חברי כנסת, ונגד התקשורת, ונגד כל מי שאנחנו לא שולטים בו. זאת המדינה החזקה של נתניהו. ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית – זה נכון, עכשיו, אבל אין לנו באמת האומץ הפוליטי לדאוג שזה יהיה גם ב-70 השנים הבאות. אין לנו האומץ, חברי חברי הכנסת, כי הבית היהודי והימין המשיחי לא נותנים לנו. הממשלה הזאת ואנחנו כולנו מפחדים ומושפעים מהבית היהודי יותר מאשר אנחנו מפחדים מאובדן הרוב היהודי במדינת ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי. מדינת ישראל תעשה הכול – קלישאה נוספת – לדאוג לבריאות הציבור, אדוני שר הבריאות. זה נכון, אדוני, זה נכון, כל עוד אתם לא גרים בחיפה, ויש לכם מכל אמוניה ליד הבית שיכול כל רגע להתפוצץ, ואז ראש הממשלה פתאום, מעניין למה, יחליט להתערב במשבר הזה, שזה אומר בעצם לדחות את הפינוי של המכל הזה בשנתיים, ושאלוהים יעזור לתושבי חיפה והאזור. בכלל, צריך לומר, אני גם פניתי ליועץ המשפטי לממשלה שיבדוק מה בדיוק מהות הקשר בין ראש הממשלה לבין אותו אדם שהוא הבעלים של המפעל הזה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): במקרה שמו טראמפ. יואל חסון (המחנה הציוני): טראמפ, אבל לא קשור לנשיא ארצות-הברית. מה הקשר של ראש הממשלה? מה פתאום ראש הממשלה החליט להתעורר ולעצור את המהלך הזה? אז עוד קלישאה שאנחנו גדלים עליה היא שהמדינה תעשה הכול כדי לשמור על הבריאות שלנו, אבל ראש ממשלה בשנייה וחצי, בגלל איזה טלפון שהוא קיבל, רוצה עכשיו שהמכל הזה יישאר עדיין סכנה לכל תושבי חיפה והאזור. קלישאה נוספת: עגבניית שרי – אדוני, עגבניות השרי הכשרות הן גאווה ישראלית, ונשתמש בהן כמה שרק נוכל, במיליונים של מיליונים של עגבניות שרי, כדי להסתיר את היחס האמיתי שאנחנו נותנים היום לחקלאות ולחקלאים. נשכח, והם שוכחים כל הזמן וכל היום, את אותם משפחות ואנשים שעדיין חיים מחקלאות. אתה מסתובב בעולם – מדברים על ישראל בהמון דברים, טכנולוגיה, סייבר, נכון, אבל עדיין גם מדברים על ישראל כמעצמה חקלאית; עדיין, לכל מקום שאתה הולך מספרים על זה שבמדינת המדבר הזאת הצליחו באמת לגדל הכול – בכלום. כי אנחנו בגאווה תמיד אומרים שאנחנו עוסקים בחקלאות, אנחנו מתחילים קודם כול במעבדה, אחר כך בשטח. אבל שכחנו את האנשים האלה של השטח. אנחנו רואים יותר ויותר גזרות על חקלאים, יותר ויותר קשירת ידיים לחקלאים. ראינו עכשיו את היבוא הגורף הזה, הכול במחיר – יוקר המחיה. בסדר, יוקר מחיה, אבל לא בכל מחיר ולא בכל עניין. אז עוד קלישאה, אדוני היושב-ראש – חקלאות, עגבניית שרי; איפה באמת החקלאים שלנו וכמה הממשלה הזאת דואגת להם? ובכלל, יש עוד אמירה, קשה לי אפילו להגיד שהיא קלישאה, כי היא אמירה: תדע כל אם עברייה כי עתיד ילדיה מופקד בידי טובי המנהיגים. גדלנו על האמירה הזאת, אני לא רוצה לקרוא לה קלישאה. גדלנו על האמירה הזאת. כן, אבל – אם במקרה לאימא הזאת תהיה ביקורת על הממשלה, אז נגיד שהיא שמאלנית, נאשים אותה שהיא רוצה להפיל את ראש הממשלה, ונגיד שהדברים שהיא אומרת הם מוגזמים. וראש הממשלה יקנח באפו ולא יעשה דבר, וישב וישתוק, ולא יגן ולא יגיד מילה של מנהיג. אמרתי קודם שהייתי יועצו של אריק שרון. כשראיתי את הדיון הזה, חשבתי לעצמי: מה היה עושה אריק שרון באותו הרגע? היה דופק על השולחן במלוא עוצמתו, ואומר לדוד ביטן ומיקי זוהר: תודה רבה, אני לא צריך מכם עזרה. והיה פונה להורים השכולים והיה אומר להם: דברו אלי, אני המטרה, אני הכתובת; דברו אלי, אל תדברו לאף אחד אחר. ולא נותן לפסטיבל הזה – או "פסטיבל" זו מחמאה – לגיהינום שהיה שם לקרות, ולהישאר לנצח נצחים, לצערי, לנצח נצחים, חקוק בהיסטוריה של המדינה שלנו; ומי יכול לשכוח את הדיון הארור הזה, הנורא הזה, וההתנהלות שהייתה שם. אז מה, גם הקלישאה הזאת – באמת, האמירה הזאת הפכה לקלישאה? גם זה כבר לא כזה אתוס שגדלנו עליו, ויש לנו ראש ממשלה שבאמת באמת פוגע בכל דבר בסיסי שגדלנו עליו? מדינת ישראל היא מדינת חוק. מדינת ישראל היא מדינת חוק. כולנו אומרים את זה, מאמינים בזה. אבל האמירה הזאת אולי רוצה להסתיר שבעצם זו מדינת חוק רק לפריבילגים, לאותה הנהגה קיצונית, משיחית, של המתנחלים, שמחזיקה היום, עם שמונה המנדטים שלהם, את המדינה כולה. ולא, אני לא מכליל את כל המתנחלים בתוכה, אבל אני בהחלט מכליל את הקומץ הקיצוני האמוני והמשיחי, שמביא אותנו למצב שיש חוק אחד להם ויש חוק אחד לתושבי שאר הארץ. בוודאי. אותם הרי מפנים מאדמה לא חוקית ומפצים אותם מייד, בלי שום עוררין. ומוציאים עשרות מיליונים, מעל 100 מיליון שקל, לתת להם מייד. אבל למי זה היה קורה, אם זה היה מישהו אחר? רק לפריבילגים. אלה הפריבילגים. ויש חוק אחד לראש הממשלה, שעמד כאן, אדוני השר, וסיפר לכולנו שאפשר לקבל מתנות. ודאי שאפשר לקבל מתנות – תספרו את זה אולי לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, תספרו את זה לראשי ערים שהורשעו, תספרו את זה לכולם. ראש הממשלה אמר: מותר לקבל מתנות. אז יש חוק אחד לראש הממשלה ויש חוק אחר לשאר נבחרי הציבור. ויש גם חוק אחר למי שכותב ופוגע ומשמיץ את האופוזיציה ואת נציגי האופוזיציה, ובתחושה של איזה אישור מלמעלה של ראש הממשלה מרגיש, חבר הכנסת בהלול, שהוא יכול לקרוא לך בוגד, שמאלן, ערבי מסריח – התנצלות מראש – ועוד כל מיני ביטויים. והלגיטימציה הזאת באה מפה, כי לא מטפלים באנשים האלה, כי לא מטפלים באמת במסיתים הללו. כי יש חוק אחד למחנה אחד וחוק אחר למחנה שני. זה ברור. האמירה הנוספת, שהיא עוד אחת שקשה לי להגדיר אותה כקלישאה, כי אני בהחלט מאמין בה: בירת ישראל, ירושלים, מאוחדת לנצח נצחים. באמת, גדלנו על זה, גדלנו על ירושלים, התחנכנו על ירושלים, אנחנו חיים את ירושלים. אבל מהי היום ירושלים המאוחדת? האם פארדיס ואבו-דיס ושועפאט ובית-חנינא הן חלק מירושלים המאוחדת באמת, או שהן חלק מהקלישאה של ירושלים המאוחדת, שהיום, למעשה, כדי לשמר קלישאות מהסוג הזה, אנחנו מוכנים לקלוט לתוכנו מאות אלפי פלסטינים, לממן אותם במיליארדים של כספי ביטוח לאומי. ולמעשה, כשאנחנו באים ומדברים, אדוני היושב-ראש, על מדינה דו-לאומית, אנחנו יכולים להציג פה ועכשיו – כי זה חי וקיים ממש פה, איפה שאנחנו נמצאים – עיר דו-לאומית. ואני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, על האתוס הזה של ירושלים המאוחדת תמיד: בואו נחשוב מה יקרה אם יום אחד יחליט ההמון הפלסטיני, שהוכנס לתוך ירושלים המוניציפלית, הם יחליטו שהם גם תושבי ירושלים, בעלי זכות הצבעה בבחירות המוניציפליות; בואו נגיד שהם יחליטו להצביע בבחירות לעירייה. היום הם לא מצביעים, ברובם הגדול הם לא מצביעים. הם יחליטו להצביע בבחירות המוניציפליות. אני רוצה לומר לכל נושאי האתוס הזה והקלישאה הזו של ירושלים המאוחדת לנצח נצחים, שמה לעשות, אם הם יחליטו ללכת להצביע, היא תהיה בראשות ראש עירייה פלסטיני, עם מועצה שחצי ממנה מועצה פלסטינית. מה לעשות, המספרים מדברים. זאת ירושלים המאוחדת? זאת ירושלים שגדלנו עליה? זה החזון שאנחנו מדברים עליו? הכול במחיר של לשמר פה איזשהן קלישאות, שמשמרות כאן איזשהו אתוס, שבסוף הוא פוליטי. אז יגידו ישר: אתה רוצה לתת את השכונות הפלסטיניות? אתה מחלק את ירושלים. מי מחלק את ירושלים פה? ממתי זה ירושלים? כל אחד מאתנו יודע להגדיר בדיוק מהי ירושלים, ומהי בירת ישראל ירושלים, ואיזה שכונות חוברו לתוך ירושלים מאינטרסים מוניציפליים, פוליטיים, כדי להעמיס איזשהו אתוס שהוא שקרי ולא אמיתי, שבסוף גם מעמיד בסכנה את קיומה של ירושלים כבירת מדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית – שזה תמיד ילך ביחד, זה לא יכול להיות אחרת; מדינת ישראל אף פעם לא תוכל להיות מדינה יהודית אם היא לא תהיה דמוקרטית. והיא תהיה מדינה יהודית רק בגלל שרוב אזרחיה רוצים שהיא תהיה כזו, תוך התייחסות וכבוד וזכויות מלאות למיעוט הלא-יהודי שחי במדינת ישראל, שהוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ואין לאף אחד באמת את האומץ לבוא ולהגיד דבר פשוט לאזרחי מדינת ישראל: אתם מתפללים לכותל, לא לשועפאט ולא לבית-חנינא – לכותל. זאת ירושלים, אנחנו יודעים להגדיר מהי ירושלים, וכל דבר אחר מסכן באמת, באמת, את החזון הבסיסי של קיום מדינת ישראל. יש אתוס נוסף, אדוני היושב-ראש, קלישאה: ישראל היא מדינה מאוחדת, אנחנו עם אחד. אתם יודעים מה? אני מאמין בזה, אני מאמין בזה באמת. אבל כשאני רואה מה קרה פה, בעיקר בשנתיים האחרונות, זה פשוט לא להאמין. מי שעומד בראש המדינה הזאת, מי שהוא ראש ממשלת ישראל, גם שלי, נחוש להסית נגד, להסית קבוצות בקבוצות, לסכסך בין קבוצות לקבוצות בחברה הישראלית, אוכלוסייה – זו בזו; לפני הבחירות, אחרי הבחירות. הרי ראש הממשלה הזה יודע שבכאוס הזה של הסכסוך בין הקבוצות הוא, איכשהו, בין האבק והבלגן, איכשהו יצא משם. הוא מרגיש שזה הבסיס הפוליטי שלו, שכל עוד יש את הריב הפנימי הזה בין הקבוצות השונות – אתה יודע, כואב הלב לראות את המאבק שיש היום, לדוגמה, בין אנשי התאגיד לעובדי רשות השידור; עובדי התאגיד, עובדי רשות השידור, אנשים שכנראה ביום-יום או עבדו ביחד פעם או מכירים אחד את השני, או ודאי פועלים באותו מרחב עבודה. פשוט, ראש הממשלה, בלי רחמים, בלי רחמים, משסה אותם אחד בשני, מתעלל פה באנשים. אבל אתם יודעים, הוא עושה את זה לכולנו, הוא עושה את זה בכולם. תסתכלו על הקיטוב בכנסת הזאת. תחשבו, הכנסת הזאת, מיום היבחרה, מי עלה על כולנו בהסתה, במדון, בריב? בואו נזכור, חבר הכנסת בהלול, כמה פעמים ראש הממשלה שלי, שלך, של כולנו, עלה לפה, לדוכן הזה, ופשוט הבעיר פה את המערכת, סכסך פה בין כולם, כשכל להקת השרים מריעה לו כשהוא יורד, ועומדים כולם ללחוץ לו את היד. אפשר לחשוב. זה פשוט קשה לעכל. זה לא רק פה. מפה, או מסגנון השיח של ראש הממשלה, גם מגיע העניין הזה לרחוב. לרחוב זה מגיע, לכל מקום. כשאתה היום כחבר כנסת – ואני היום כבר בשנה העשירית שלי פה, ואני אומר לכם שזה לא היה בעבר. בעבר, גם כשהיית הולך ברחוב, לדוגמה, והיה פוגש אותך אזרח והיה אומר לך שמשהו לא מצא חן בעיניו, שאמרת, שעשית – אני אומר לכם, בדרך כלל זו הייתה אמירה; מדברים קצת, אבל בכבוד. היום אתה מוצא את עצמך בסיטואציות שאנשים מקללים נבחרי ציבור, צועקים עליהם ברחוב, בלי בושה, ליד המשפחות שלהם, באופן מבזה. אני לא מדבר על מה שקורה ברשת, זה בכלל. אנשים חושבים שהם מסתתרים מאחורי הפייסבוק. אבל זה הכול מלמעלה. זה הכול מתחיל מפה, מלמעלה. כאשר יושב פה ראש ממשלה שהפך את המילה "שמאלני" ל"בוגד" – תגיד היום ליאיר לפיד שהוא שמאלני, הוא מקבל התקף לב. התקף לב על המקום. תלך אחורה למאמרים שלו ב"ידיעות אחרונות", אני חושב שהוא אפילו הגדיר את עצמו כמה פעמים ככה. וגם אחרים. היום זה נהיה קללה. מאיפה זה נהיה קללה? כי ראש ממשלה – ואני האחרון שמזלזל בכוחו של ראש הממשלה, ומזלזל בכלל בבנימין נתניהו; אני לא מזלזל בו בכלל, הוא יריב קשה ביותר, מוכשר כשד – ראש ממשלה גרוע, אגב. תגידו לי, בואו נחשוב ביחד, אני מוכן עכשיו דקה לחכות, שכל אחד יזרוק עכשיו חותם יוצא דופן שנתניהו השאיר בעשר שנות כהונתו הרצופות. מישהו עולה לו רעיון, חבר הכנסת בהלול, לאיזשהו חותם יוצא דופן שנתניהו השאיר בעשר השנים שהוא ראש ממשלה, עד עכשיו? עולה לך משהו בראש, אדוני היושב-ראש? דקה דומייה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): שומרים על זכות השתיקה. יואל חסון (המחנה הציוני): השר אלקין יושב ביציע המומחים. מומחה גדול אתה, אולי באיכות הסביבה נהיית מומחה גדול, אדוני, אני לא יודע. זה בהחלט תיק שהשתוקקת לכהן בו, אין ספק, זה גולת הכותרת של הקריירה המקצועית שלך. יש לך איזושהי הצעה לחותם יוצא דופן של ראש הממשלה בעשר השנים האחרונות שהוא ראש ממשלה? השר להגנת הסביבה זאב אלקין: – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אני מרשה לך, אני שאלתי אותך. השר להגנת הסביבה זאב אלקין: היות שמותר לקרוא קריאות ביניים רק מפה, אז אני אשנה מקום. א. אני מבין את מגינת לבך – – – כי מאוד רצית להיות בתפקיד הזה, ואפילו החזקת פתק עם הבטחה – – – מהסכם שלא צלח, אז אני מבין את התסכול, מצטער, התאזר בסבלנות. אחד מההישגים הגדולים – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אני צעיר, יש לי סבלנות. השר להגנת הסביבה זאב אלקין: צריך סבלנות – – – אבל אין לי ספק. דבר שני, אני יכול להביא לך הרבה דוגמאות, אבל אחת מהדוגמאות שהציבור הישראלי מברך עליהן, זה שאתם עדיין באופוזיציה – – – יואל חסון (המחנה הציוני): טוב, ברור. אתה יודע, אני הייתי אפילו קצת סקרן שתגיד איזה משהו, אבל אמרת אמירה פוליטית. וזה, אתה יודע מה, בסדר. מה אני אגיד לך. אם זה החותם שראש הממשלה השאיר בעשר שנות כהונתו, יש לנו פה רק סיבה לבכות. כי התוצאה היא, באמת, אדוני השר, שיש כאן: עשר שנות כהונת נתניהו, חברה מפולגת, משוסעת, מאבק בין מזרחים לאשכנזים, בין הפריפריה למרכז. ראש ממשלה שכל היום מסכסך בין כולם. השר להגנת הסביבה זאב אלקין: אני עדיין לא מבין: למה החזקת בפתק והשתוקקת להיכנס לממשלתו? זה הדבר שלא מסתדר לי. יואל חסון (המחנה הציוני): קודם כול, אתה אומר פה אמירה שאתה אולי עומד מאחוריה, אני לא מכיר שום פתק ושום דבר, אבל בסדר. אם תמצא את הפתק, תראה לי אותו, בסדר. תן לי אותו. בכל אופן, אני אומר לך, אדוני השר, שמול הדברים האלה שאני אמרתי, מול אותן אמירות שהן חלקן קלישאות, וחלקן אתוס, והן בהחלט דברים שגדלנו עליהן – אני אומר לכם שאני חרד מאוד למצבה של החברה הישראלית. אני רואה יותר ויותר אנשים במדינה הזאת שהולכים לאסקפיזם מוחלט, מרימים ידיים, מתייאשים, הרבה גם במחנה שלנו; חושבים ששלטון האופל לא מנוצח ואין להם סבלנות כמוני, השר אלקין, אין להם סבלנות כמוני. וכן, אנשים מאבדים תקווה. אנשים פחות ופחות מאזינים לחדשות, מתנתקים עד כמה שהם יכולים, מנסים לחיות את החיים שלהם, מנסים איכשהו להסתדר בחיים שלהם. ופחות רוצים לקחת אחריות על המדינה, על העתיד. אז אני שייך, לקבוצה – חבר הכנסת יונה, טוב שבאת. היו"ר מאיר כהן: תפלס לעצמך דרך בהמון. יואל חסון (המחנה הציוני): דרך ההמון והצפיפות הגדולה. יוסי יונה (המחנה הציוני): הקשבתי בקשב רב, אדוני היושב-ראש. יואל חסון (המחנה הציוני): אני באמת אומר, חבר הכנסת יונה, דיברתי על זה קודם; אתה באמת אדם שמחובר מאוד לשטח, לצעירים, לאנשים. אתה פרופסור, הרצית שנים ארוכות באקדמיה מול קהל צעיר. אני דיברתי קודם על הצעירים שלנו, על האנשים, על האזרחים שהולכים לאסקפיזם, מתייאשים, מוותרים, לא רואים תקווה, לא רואים את הדרך, איך נחלצים מהממשלה הזאת, מראש הממשלה הזה. ואתם יודעים מה, אני אגיד לכם, אני אמרתי קודם שאני לא מזלזל בראש הממשלה ולא מזלזל בנתניהו. דווקא בגלל שאני לא מזלזל בו, דווקא בגלל שאני יודע שהוא מוכשר מאוד, אני עצוב; על מה מתבזבז הכישרון הזה? למה את אותו כישרון אדיר שיש לו להיבחר, לעשות תעמולה, לשכנע אנשים – למה הוא לא לוקח את הכישרון הענק הזה לחזון, לדרך, ולא לסטטוס-קוו? הרי אם בכל זאת ראש הממשלה – ראיתי עכשיו לא מזמן, אדוני היושב-ראש, את הריאיון שהוא התראיין ב"פוקס ניוז". אני מקווה שהשר אלקין לא ראה, כי אם ראית את הריאיון הזה, השר אלקין, אתה אמור לפרוש מהממשלה. ראש הממשלה דיבר שם על שתי מדינות, על המחויבות שלו לשלום, על הנכונות שלו להסדר מדיני, ואז הוא מגיע לפה לדוכן הזה ואומר דברים הפוכים לחלוטין. עכשיו אני אומר ככה: ראש הממשלה, תחליט; אם אתה בעד חזון של שתי מדינות, יש רוב בכנסת הזאת לחזון הזה. זה לא חזון שעושה טובה לפלסטינים, זה חזון שגם נתניהו – אפרופו, השר אלקין, כשאתה מדבר על מה ידענו ומה לא ידענו – גם נתניהו מודה שהוא הפתרון למניעת מדינה דו-לאומית, נתניהו יודע את האמת הזאת, אז את החזון הזה הוא לא מקיים, הוא רק מדבר עליו. אז אני אומר, בסדר, אולי אתה לא מאמין בחזון של שתי מדינות, אז אנא ממך, תקדם את החזון של סיפוח. בבקשה, אדוני ראש הממשלה, אם אתה מאמין, כמו השר אלקין, שכל רגב אדמה ביהודה ושומרון חייב בכל מחיר להיות חלק ממדינת ישראל לנצח נצחים, אז תספח, עם כל המשמעויות. תספח, תעשה. אבל אין דבר כזה, אין. לא רק ראש הממשלה לא עושה את זה, אלא גם לא עושים את זה חבורת הימין המשיחי בראשות הבית היהודי, כי הם מבינים את המשמעות, כי אין להם פתרונות אמיתיים. עמד פה סגן השר בן-דהן, סגן שר הביטחון, לא פחות, ושאלו אותו את השאלה הקשה הזאת, כי הוא אמר במפורש: אני רוצה סיפוח, אני רוצה לספח את הכול. אמרו לו: מאה אחוז, מה אתה עושה עם הפלסטינים? התחיל להגיד: ניתן להם תושבות, ניתן להם אוטונומיה, ניתן להם פה, ניתן להם שם. אמרו לו: אתה יודע, בכל מדינות העולם, כל מקום שהתחיל באוטונומיה או בתושבות זה נגמר בשתי דרכים, או שהפכו להיות שתי מדינות עצמאיות או שזה בסוף הפך להיות מדינה דו-לאומית. כולם נהיו אזרחים. כל ההיסטוריה מוכיחה את זה. ואז הוא אמר פה בלהט, בלהט הוא אמר: לא אתן להם אזרחות, לא יקום ולא יהיה. טוב, אם בן-דהן יודע איך הוא פותר את העניין הזה, בבקשה. אני בוודאי לא רוצה לתת להם אזרחות. אני בוודאי מעדיף את מדינת ישראל קטנה יותר, עם גבולות בני-הגנה, וכולם יודעים היום איך נראים הגבולות הללו, כולל הפלסטינים. כולם יודעים היום מהם הגבולות בני-ההגנה שמדינת ישראל נזקקת להם. יודעים את זה. המפות האלה כבר סורטטו יותר מ-100 פעם. הכול זה משחק פוליטי, וראש הממשלה הזה יש לו מילה שהוא מכור לה: ה-base. לא מוכן לאבד את ה-base. את הבסיס של הימין והימין הרדיקלי. הבסיס הזה שלו, הוא לא מוכן לוותר עליו ואנחנו משלמים את המחיר הזה. אנחנו, שנתעורר יום אחד ונראה שאין דרך חזרה ומדינת ישראל מאבדת את עצמה לדעת ועומדת בלחצים בין-לאומיים קשים מאוד. אפרופו לחצים בין-לאומיים קשים מאוד, אתה יודע אדוני היושב-ראש, אני חושב שאתה גם השתעשעת מפסטיבל התמיכה של הימין בדונלד טראמפ לפני ואחרי שהוא נבחר. כשהוא נבחר, האמת, החגיגות שהיו פה היו יותר מאשר בארצות-הברית. אנשים הניפו דגלי ארצות-הברית בכל מיני מקומות. הימין, בוודאי הימין המתנחל, הרדיקלי יותר, ההנהגה של הבית היהודי פה חגגו. איזה נאומים נתן פה סמוטריץ: טראמפ המשיח, העם היהודי חיכה לדונלד טראמפ, עם בתו, שיבואו ויצילו אותם. איזה אור גדול היה כאן כשטראמפ נבחר. ופתאום אתה רואה ראש ממשלה – קודם כול, נהיה שקט, לא מדברים על טראמפ יותר. לא משנה מה הוא אומר, לא משנה מה הוא עושה, לא מדברים על טראמפ. כי לאט-לאט יורד האסימון, מה שרבים מאתנו אמרו בצד הזה, שטראמפ זה טראמפ, אנחנו לא יודעים מי זה טראמפ. אי-אפשר להסתכל אחורה, לנתח, אמירות. הוא לא פוליטיקאי – לא רפובליקני, לא דמוקרטי – הוא טראמפ. ולמה פתאום שמתי לב, אדוני היושב-ראש? כזכור לך, היה פה נשיא ארצות-הברית שקראו לו ברק אובמה. ראש הממשלה שלנו, כולל משתלחיו בימין, לא הפסידו שום הזדמנות לתקוף את אובמה. כל משפט שהנשיא אובמה אמר, תקפו אותו מכל כיוון. לא משנה שהנשיא אובמה הוא נשיא ארצות-הברית, שבהחלט – אני לא יודע אם מאז ומעולם, אבל הוא מאלה שתרמו הכי הרבה לביטחון ישראל, בוודאי בשנים האחרונות, מבחינה אסטרטגית, מבחינת תמיכה בפרויקטים ביטחוניים, מבחינת תקציב, מימון. אז נכון, היו לו עמדות קצת שונות משל הממשלה הנוכחית. הלכו לו על הראש פה – איך אומרים ברחוב – מכל הכיוונים. תאר לך, שהדובר של ברק אובמה היה עולה לתדריך העיתונאים ואומר את האמירה ההשוואתית המעוותת שנאמרה, ההשוואה בין היטלר לאסד, בין הריגת יהודים בגרמניה לבין אזרחים סורים. מה היה קורה אם מי שהיה אומר את זה היה הדובר של אובמה? מה היה קורה? וואי וואי, מה היה קורה. כולכם יודעים מה היה קורה פה. הדובר של הנשיא דונלד טראמפ פגע פגיעה קשה באמירה שלו, ממש זילות. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני, אם תרשה לנו, ברשותך היושב-ראש, אפשר להשחיל הערה? יואל חסון (המחנה הציוני): בדיוק באמצע הפאנץ'? יוסי יונה (המחנה הציוני): יש עכשיו מתח בקהל הרב. יואל חסון (המחנה הציוני): פרסומות. יוסי יונה (המחנה הציוני): יעל ואני, באמת, אמרנו שהאופן שבו אתה מדבר, וזה ציון לשבח, שתדע, הגם שהכיסאות כאן ריקים, אתה מדבר, מסתכל בעיניים לכל אחד שיושב כאן על הכיסאות האלה ומדבר אליו ואליה, זה כישרון אדיר, אנחנו מחמיאים לך על כך. יואל חסון (המחנה הציוני): תשמע, אני לא מוותר גם על אלה שלא נוכחים. יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה. יואל חסון (המחנה הציוני): לא מוותר. ואני אדאג גם שהנאום הזה יגיע אליהם, חבר הכנסת יונה. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, הוא מגיע, אנחנו פה. יואל חסון (המחנה הציוני): לא, אלה שלא פה. אני אחזור ואומר, תשימו לב מה היה כאן. היו"ר מאיר כהן: תשימו לב לתגובות, אבל. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אבל איפה השר, אדוני? איפה השר? מתחבא? יואל חסון (המחנה הציוני): השר מתרגל לספסלים האחוריים. בכל אופן, אני אומר, זה לא ייאמן מה באמת אמר דוברו של הנשיא טראמפ. באמת, זילות כזאת של זיכרון השואה, מעשיו של היטלר, אי-אפשר בכלל לתאר. ראש ממשלת ישראל – מילה, שום דבר, מילה הוא לא אומר. יום השואה הבין-לאומי, דונלד טראמפ אפילו לא אומר מילה, לא יוצאת הודעה, או יוצאת הודעה בלי התייחסות ליהודים – שום מילה. אז אני אגיד לכם למה. אדוני היושב-ראש, אני יודע למה. אני אגיד את זה בצורה הכי פשוטה. תקשיב טוב, פרופ' יונה, חבר הכנסת יונה. חבר הכנסת זחאלקה, תקשיב גם אתה טוב. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אני אנסה. יואל חסון (המחנה הציוני): אתה גם תצליח. אני אגיד לכם למה ראש הממשלה שותק. יש תשובה מאוד מאוד מאוד פשוטה: הוא מפחד. ראש הממשלה נתניהו מפחד מדונלד טראמפ. הוא מפחד ממנו. הוא יודע שדונלד טראמפ יכול להגיד כל דבר, לעשות כל מעשה. הוא יודע שהוא לא כבול בדיפלומטיה. הוא לא עדין כמו אובמה. יש עוד דבר, פרופ' יונה. ראש הממשלה, שהוא חיית סקרים ידועה, יודע גם עוד דבר, שברק אובמה לא היה אהוד במדינת ישראל, אפילו מאוד לא אהוד במדינת ישראל. והוא ידע שאפשר ללכת לו על הראש. זה אפילו מוסיף מנדטים. הוא ידע שאם הוא הולך לנאום בקונגרס נגד הנשיא אובמה, הוא ירוויח בזה נקודות פוליטיות. אבל זה לא המצב לגבי דונלד טראמפ. דונלד טראמפ זוכה פה לאהדה, בוודאי בקהל מצביעיו של נתניהו, וראש הממשלה פוחד מאוד ממה שמצפה לו בכהונת דונלד טראמפ, שפתאום מגלה עניין רב מדי, בעיני ראש הממשלה, בתהליך המדיני; פתאום הוא פוגש מנהיגים ערבים, יושב עם אבו מאזן. אבו מאזן מוכן לארח פסגה אצל דונלד טראמפ בבית הלבן. אתה, אדוני היושב-ראש, שמעת "פסגה" – נחת על כיסאך בשלום. אמרת: אולי יהיה שלום, אולי יהיה הסדר. כשראש הממשלה שומע "פסגה בבית הלבן", הוא נלחץ, הוא רועד. אין לו שום עניין בדבר הזה. אין לו שום עניין בהתקדמות מדינית. לא כי הוא לא חושב שזה נכון למדינה – כי הוא מפחד שזה יפגע לו ב-base הפוליטי שלו, שזה יגרום – הוא זוכר בהחלט את "וואי פלנטיישן" והוא זוכר את הסכם חברון והוא זוכר את כל הדברים האלה, שמבחינתו הם היו המסלול לאיבוד השלטון. ואת נתניהו מעניין להחזיק את השלטון. זה מה שמעניין, לא פחות ולא יותר, ואני אומר את זה באכזבה, שאני צריך כאזרח לשאת ראש ממשלה כזה, שכמו שאמרתי הוא מוכשר, חכם; עם היכולות האלה הוא יכול היה לעשות המון דברים, אבל לא עושה שום דבר. ולכן, אני אקדיש את עשר הדקות האחרונות שלי להגיד מה אנחנו צריכים לעשות. וכשאני אומר "אנחנו", אני באמת אומר "אנחנו", כי אנחנו האופוזיציה – – – היו"ר מאיר כהן: יש לך, אגב, עוד שתי דקות, כי אני איחרתי בשתי דקות. יואל חסון (המחנה הציוני): אה, אז יש לי 12 דקות. מצוין. אני גם מרגיש שהזמן אוזל לי מהר מדי. היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת יונה, אתה מוכן? יוסי יונה (המחנה הציוני): אני מקשיב בקשב רב ובעניין הולך וגובר. יואל חסון (המחנה הציוני): הולך וגובר. יוסי יונה (המחנה הציוני): הולך וגובר, בהחלט. היו"ר מאיר כהן: בבקשה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני מצר על כך שהנוכחות היא דלה, כי הדברים חשובים – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אנחנו מודים לאלה שצופים בבית, שמתעניינים מאוד, סביר להניח, בדברים שאנחנו אומרים. ואנחנו אומרים אותם, אגב, בכאב. אני אמרתי את הדברים שלי מתוך אמונה, מתוך תפיסת עולם וגם מתוך תקווה, שעליה אני רוצה לדבר עכשיו, של מה צריך לעשות – אנחנו נכנסים לשנת ה-70 שלנו, שנת ה-70 לקיומה של מדינת ישראל – ואיך אנחנו רוצים לראות את ה-70 שנה הבאות. אני אומר לחברי באופוזיציה, גם לך אדוני, וגם לך, פרופ' יונה, וגם לך, חבר הכנסת זחאלקה, שהגיע הזמן להתאחד מול הממשלה הזאת. זו העת לשים לנו למטרה שאת חגיגות ה-70 שנה נקיים בשנה הבאה תחת הנהגה אחרת; הנהגה אמיצה, הנהגה שיודעת לדבר ולומר לציבור את האמת וגם לא מפחדת לקבל החלטות אמיצות. אנחנו, דקה אחרי יום העצמאות, נציין שנתיים לקיום הממשלה הזאת. שנתיים כאלה, שהן גם שנתיים לקיום האופוזיציה שאני גאה להיות חלק ממנה. אני הייתי כאן בכנסת פעם אחת בקואליציה – הייתי גם יו"ר קואליציה – ופעמיים באופוזיציה. ואני מאלה שלא חושב שלהיות בכנסת זאת תחנה לקראת להיות שר בממשלה. אתה נבחר לכנסת, קודם כול תהיה חבר כנסת. אם תהיה שר, מצוין, אבל הכנסת היא לא תחנת ביניים להיות שר, היא עולם ומלואו. להיות פרלמנטר זה עולם ומלואו, זו זכות גדולה. וזו גם זכות גדולה ולא פשוטה בכלל להיות באופוזיציה. ואני רוצה לומר לתומכים שלנו מחוץ לבית הזה, ברשתות החברתיות, ולאזרחים שאנחנו פוגשים יום-יום, ולאלה, פרופ' יונה, שהצביעו עבורנו לפני שנתיים, כשציפי לבני, יו"ר התנועה, ויצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה, עשו את מעשה החיבור ויצרו את המחנה הציוני, שלו הצביעו כמעט 800,000 איש בבחירות האחרונות. אני אומר לציבור הזה: אלו היו שנתיים לא קלות. הן לא היו קלות כי הגבולות שנחצו כאן הם דרמטיים. הממשלה הזאת הביאה עלינו באמת מפח נפש, ודרדרה את הדמוקרטיה הישראלית לתהומות. זו ממשלה שאנחנו נלחמים בה, שרומסת את כללי המשחק עד אין קץ. ואני אומר לכם, יש פה כללי משחק קיצוניים ביותר שהוחדרו למערכת כאן, גם במצב של תקנון כל כך גמיש של הכנסת. וכן, השנתיים האלה היו לנו קשות כאופוזיציה, כי האופוזיציה אינה הומוגנית. יש בתוכנו גם חברי כנסת שמתחפשים. הם מתחפשים לנגד הממשלה וצועקים נגד הממשלה, אבל בורחים מהצבעות; תוקפים חברים באופוזיציה במקום את הממשלה; וגם, מתחפשים לחיקוי זול של הממשלה הזאת. וזו, תאמינו לי, לא הדרך להחליף את השלטון. זה רק מחליש את הקול הציבורי שלנו. זה אפילו יותר חמור: זה ניצול של הקול שניתן להם בבחירות כדי לבקר את ממשלת נתניהו; הם משתמשים בקול הזה כדי להפוך את ממשלת נתניהו, את חלק מהחלטותיה, ללגיטימיות. ועם כל זה, אני אומר לכם שהדרך היחידה להחליף את נתניהו, ואת השר אלקין גם, זה להקים פה גוש דמוקרטי גדול; גוש דמוקרטי גדול שיתמודד בבחירות הקרובות מול גוש רפובליקני. תקשיבו לי טוב, תאמינו לי, אני באתי משם, אני מכיר את הנפשות הפועלות: נתניהו עובד עכשיו על הקמת הגוש הרפובליקני הרבה יותר משהוא עוסק בכל דבר. יותר משיקום הכלכלה, יותר מהתאגיד, בוודאי יותר מהתהליך המדיני. נתניהו תמיד מסתכל פוליטית איך הוא ממשיך קדימה בהישרדות הפוליטית, ולכן הוא עמל עכשיו על הקמת הגוש הרפובליקני. ובשביל הגוש הרפובליקני הזה שהוא יקים, הוא יהיה מוכן לשלם כל מחיר. כל מחיר. לחלק כל תפקיד, לפגוע בכל חלקה טובה, העיקר להבטיח, מבחינתו, את המשך השלטון. ואם אנחנו לא נפעל אל מול הגוש הרפובליקני הזה ולא נקים גוש דמוקרטי חזק – אנחנו פשוט מחסלים פה כל סיכוי לשינוי. והגוש הזה שלנו, הדמוקרטי, צריך להיות חף מאגו אבל מורכב מדרך. ולא צריך להמציא את הדרך הזאת, יש לנו אותה. גם כל הדיונים האין-סופיים האלה על חשבון נפש, ועל: אולי הציבור לא קונה את העמדות שלנו ולכן צריך, אולי, להמציא או לייצר קמפיינים יותר טובים. חברים, רוב הציבור הישראלי הוא ליברלי, רוב הציבור הישראלי מאמין במדינה יהודית ודמוקרטית, רוב הציבור הישראלי מאמין בכלכלה שאנחנו מאמינים בה, ולא ראש הממשלה. לולא השר כחלון, המדיניות הכלכלית של הממשלה הזאת היום הייתה שונה בתכלית. אגב, פרופ' יונה, כל ההצעות של השר כחלון כתובות במצע המחנה הציוני, אחת לאחת. יש שם עוד כמה דברים, שהוא עוד לא עשה, נמליץ לו לעשות אותם. אבל ברור לכולנו שאם הדבר היה תלוי בנתניהו, זה לא היה קורה. יוסי יונה (המחנה הציוני): הוא אמר. יואל חסון (המחנה הציוני): נכון מאוד. יוסי יונה (המחנה הציוני): הוא אמר: אני מעדיף – – – חברות מאשר לקדם את רווחתן של משפחות. יואל חסון (המחנה הציוני): עמדתו ידועה. מה שנקרא, עמדתו ידועה בציבור. והיום אנחנו יודעים, בגלל זה שאנחנו לא צריכים לייצר עמדות חדשות, שגם בעמדות הכלכליות-חברתיות רוב הציבור נמצא אתנו – ועם השר כחלון, צריך לומר – ורוב הציבור מאמין בשתי מדינות, מתוך האינטרס של מדינת ישראל. רוב הציבור בישראל הוא ליברלי, ורוב הציבור הישראלי מאמין בדמוקרטיה. בדבר אחד – ואנחנו נטפל בדבר הזה, נטפל בדבר הזה – בדבר אחד מצליחים נתניהו ואנשיו לעקוף אותנו, להחליש אותנו, לגרום לזה שכאילו הם היחידים שיודעים לעשות את זה: עניין הביטחון. נתניהו חזק מול ה"חמאס", נתניהו ישמור על הביטחון. אז חברים, אין סכנה גדולה יותר ממדינה דו-לאומית. היא סכנה הרבה יותר גדולה מכל דוקר בכל רחוב ובכל פינת רחוב, ואנחנו לא היינו נותנים ל"חמאס" להמשיך לשלוט, כי ה"חמאס", קודם כול, אחרי שהוא ארגון טרור, הוא המכשול הגדול ביותר היום לתהליך המדיני, ונתניהו היום מאפשר את שלטון ה"חמאס". הוא מאפשר את שלטון ה"חמאס" בין השאר כי הוא יודע שאם לא יהיה "חמאס" בעזה, אם יפתרו את הבעיה הזאת, השלב הבא זה תהליך מדיני, שנתניהו פוחד ממנו. ולכן, אין כאן עניין של דעות ודיונים אין-סופיים על מה אנחנו, מי אנחנו ומה שצריך; אנחנו יודעים מה אנחנו, אנחנו יודעים מי אנחנו, אנחנו צריכים להגיד את זה בקול גדול. קול גדול זה יחד. קול גדול זה יחד. שם יש קול גדול, אדוני היושב-ראש. שם יש קול גדול, כי כשהם מריחים בחירות הם יודעים להיות יחד בקול גדול, ואצלנו יש קול קטן, וקול בינוני, וקול קצת יותר מבינוני, ויחד זה רעש. זה רעש, לא שומעים ולא מבינים. ולכן, החובה שלנו כמנהיגות היא ליצור באמת את האלטרנטיבה, יחד כגוש אחד, גוש דמוקרטי גדול שישמור על הביטחון, גוש דמוקרטי גדול שיגדיר גבולות בני-הגנה למדינת ישראל, גוש דמוקרטי גדול שישקיע באזרח, שישקיע בכלכלה, בטכנולוגיה, שישקיע גם באזרח – באזרחים יחד, בחיים משותפים, כי אין דרך אחרת חוץ מחיים משותפים. ולסיכום, חברי חברי הכנסת, מי ששמע, ומי שישמע אחר כך, ומי שראה בבית, אני לא רואה דרך אחרת, בבחירות הבאות שיהיו, והן יהיו עוד כמה חודשים, אולי עוד שנה, אבל הן יהיו בסוף, כי אנחנו מדינה – עדיין – דמוקרטית, ויש כאן בחירות – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): מתי הבחירות? יואל חסון (המחנה הציוני): אני לא פרשן. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): לא, בתור פוליטיקאי, לא בתור פרשן. יואל חסון (המחנה הציוני): אני אומר לכם דבר אחד: אם אנחנו לא נדע להיות קול גדול וברור בבחירות הבאות, אני לא בטוח שהבחירות אחר כך יתקיימו. אני עד כדי כך חושב את זה. כי אני לא רוצה לחשוב על איך ייראה ניצחון נוסף של נתניהו, בבחירות הבאות, מבחינת חציית הגבולות הדמוקרטיים. ולכן, הגוש הדמוקרטי הגדול ייאבק, יילחם. אני אעשה הכול כדי שזה יקרה, וכדי שנהיה קול אחד גדול וברור, שיקים פה בעזרת השם ממשלה טובה יותר לעם ישראל. תודה רבה לכולכם. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. תודה רבה. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): עשר שניות לפני הזמן. היו"ר מאיר כהן: עשר שניות. דייק. בבקשה, חבר הכנסת ג'בארין. בבקשה, אדוני. יואל חסון (המחנה הציוני): אני מעניק לך אותן. היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת יונה, העייפות תמיד מתבטאת בשפת האם שלנו, הא? יוסי יונה (המחנה הציוני): העייפות? היו"ר מאיר כהן: כן, אמרת "אח, יא אימא". יוסי יונה (המחנה הציוני): איך שמעת? היו"ר מאיר כהן: שומעים. אח. כן, אדוני, 15 דקות. בבקשה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני דווקא רוצה לפתוח בלשלוח את תנחומי הכנים למשפחת קוידר בכפר הלא-מוכר אל-זרנוג בנגב, משפחה שאיבדה שני ילדים באירוע טרגי שהיה בשעות הערב אתמול, שבו נגדעו חייהם של שני ילדים, עומר אסמעיל עוואד אבו קוידר ומחמוד מוחמד עוואד אבו קוידר, כאשר ככל הנראה התפוצץ לידם, בפניהם, בידיהם, רימון נפל, שככל הנראה הוא שאריות של הצבא, או של המשטרה, של מחנה אימון או של כוח של כוחות הביטחון שפעל שם. (אומר בערבית: ולכן, אני רוצה בתחילת דברי להביע תנחומים למשפחת אבו קוידר על האסון הכבד שפקד אותם. אללה ירחם על עומר ומחמוד וישמור על עמאר, המשפחה ואנשינו.) אני מעלה את הסוגיה הזאת גם כדי לומר שהמקרה הזה הוא לא המקרה הראשון; זה לא המקרה הראשון שמתפוצצים חפצים, רימוני נפל וכדומה, באזור הנגב. וככל הנראה – וככל הנראה – אם לא יינקטו צעדים משמעותיים ורציניים כדי להתמודד עם העניין הזה, ככל הנראה, לצערי, זה לא יהיה המקרה האחרון. אני שומע כבר הרבה שנים תלונות של התושבים, בעיקר התושבים הערבים בנגב, במיוחד בכפרים הלא-מוכרים – אנחנו מדברים על יותר מ-100,000 תושבים. הם מתלוננים על כך שכוחות צבאיים או כוחות משטרתיים מבצעים אימונים באזור הנגב, במקומות מאוד קרובים למקומות המגורים שלהם, ואז הם עוזבים ומשאירים הרבה חפצים מסוכנים, שמסכנים את חייהם של אותם ילדים בנגב, של עשרות אלפי ילדים שמתגוררים שם, ולא מזהים את החפץ, ומשחקים בו, וכדומה, לא שמים לב, ואת התוצאה הטרגית ראינו אתמול בערב, כששילמה משפחת אבו קוידר את המחיר היקר של לאבד שניים מבני המשפחה, עומר ומחמוד. לכן אני פניתי לשר לביטחון פנים, שאולי הגיע הזמן להתייחס לנושא הזה באופן רציני יותר, להקים ועדת חקירה, ועדת בדיקה, שתבדוק אם לא הייתה כאן רשלנות של אותם כוחות צבאיים שפעלו שם, או התאמנו, או בכלל, מה היו מעשיהם שם – אולי הרסו בתים, אני יודע, לפני שבועות מסוימים. צריך שהוועדה הזאת תציג מסקנות ברורות לגבי צעדים שיש לנקוט כלפי הכוחות הצבאיים או המשטרתיים, כוחות הביטחון, כדי למנוע הישנותם של מקרים כאלה. אם לא יהיה יחס רציני כזה וטיפול מערכתי יותר בסוגיות מעין אלו, התושבים ימשיכו להרגיש, ובצדק, שדמו של האזרח הערבי בנגב כנראה הוא הפקר, והרשלנות תמשיך לקפח את חייהם של הילדים הערבים באזור. אני רוצה לעבור לנושא השידור הציבורי, ובהקשר הזה אני רוצה להדגיש שהשידור הציבורי, כשמו כן הוא, הוא שידור ממלכתי, זאת אומרת, הוא שידור שאמור לשרת את כלל האזרחים, את כלל הציבור במדינה, ובעיקר – את כלל הקבוצות התרבותיות במדינה. וכשאנחנו מתייחסים לחברה כמו החברה בישראל, ש-20% מהאזרחים בה הם מיעוט לשוני ומיעוט תרבותי ומיעוט דתי ומיעוט לאומי, השאלה שניצבת מולנו היא האם השידור הציבורי עונה על המאפיינים הייחודיים של האזרחים הערבים בהקשר הזה. האם הוא עונה על הצרכים שלהם? כבוד השר אלקין, אני חושב שאתה מחייך כי אתה יודע כנראה את התשובה. וכשאני רוצה לחשוב על שידור ציבורי שהוא גם שידור ממלכתי, אני חושב על שלושה רבדים עיקריים: הדבר הראשון – האם השידור הציבורי מקצה כ-20% מהמשאבים שלו, הן מבחינת התקנים, הן מבחינת התקציבים, הן מבחינת זמני השידור – האם הוא מקצה 20% מהמשאבים שלו לקבוצת המיעוט? ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – תשאל את זוהיר, מה הוא יגיד לך. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני מניח שהוא בטח יתייחס לזה. מכלל המשאבים. 20% פחות או יותר, כחלקו של הציבור הערבי בקרב הציבור בישראל. השאלה השנייה היא לא שאלה חומרית של התקציבים אלא שאלה יותר מהותית, של התכנים: האם תוכני השידור הציבורי אכן משקפים את מגוון התרבויות בחברה, מגוון הזהויות? האם המיעוט הערבי זוכה לייצוג ברמה של הזהות הלאומית שלו והזהות התרבותית שלו והזהות הלשונית שלו בשידור הציבורי? האם הנרטיב ההיסטורי שלו, האם הסיפור הלאומי שלו, משתקף באמת בשידור הציבורי? אני מניח שגם כאן, חברי, לפחות מהציבור הערבי יודעים את התשובה, אבל אני כמעט בטוח שגם השר יודע את התשובה. השאלה השלישית, והיא גם מאוד רלוונטית לסוגיה שאנחנו דנים בה: באיזו מידה הציבור הערבי שותף לקביעת התכנים או בניהול המדיה בערבית? זאת אומרת, השידור שבשפה הערבית – האם אנחנו שותפים? האם יש אנשי מקצוע אקדמאים, עיתונאים ערבים, שהם בקרב קובעי המדיניות לגבי שלוש השאלות הללו – לגבי סוגיית חלוקת המשאבים, לגבי סוגיית התכנים, ולגבי סוגיית ההשפעה על ההחלטה? אני רוצה להגיד לכם שלצערי הרב התשובה על שלוש השאלות הללו היא שהשידור הציבורי כיום אינו מספק מענה ראוי ומענה הוגן לאף אחת מהשאלות. חלק, הייתי אומר מזערי, הייתי אומר שולי, מהמשאבים של השידור הציבורי כיום מופנה אל השידור בערבית ואל הציבור הערבי, גם ברמה של התקנים, גם ברמה של זמן השידור, גם ברמה של התדר. אבל גם כשמגיעים לתכנים, התמונה מאוד ברורה. פחות או יותר מה שאנחנו רואים במערכת החינוך הציבורי קורה גם בשידור הציבורי: השידור כמעט לא מתייחס לזהות הלאומית והתרבותית הייחודית של הציבור הערבי, לא מטפח את הזהות הזאת, לא מציג אותה, לא משקף אותה, לא נותן לה במה. השידור הציבורי מתכחש לייחוד הלאומי והתרבותי של האזרחים הערבים, וזו הסוגיה המרכזית. אני רוצה להגיד לכם שאף אחד לא יתפלא אם חברי כנסת – נתייחס לרשימה המשותפת – מהרשימה המשותפת לא יגלו עניין כה רב בהכרעות שיהיו הלילה בהצבעות על החוק הזה. כי לפני שמגיעים לדחייה ולתאגיד השידור ולתאגיד החדשות, יש שאלות בסיסיות מהותיות הכי משמעותיות עבורו שהן תלויות ועומדות, ככה. ואין שום הבטחה לכך שהמציאות שאני מתאר תשתנה. גם בשאלה השלישית, באיזו מידה אנשי מקצוע מהחברה הערבית, אקדמאים, פעילי החברה האזרחית, עיתונאים שמעורים בסוגיות שבוערות לציבור הערבי – באיזו מידה הם במוקדי קבלת ההחלטות – הם לא. יש לנו עיתונאים מצוינים, ועיתונאים בולטים, ועיתונאים שרוצים להיות כנים עם הציבור שלהם, אבל ההחלטה בסוף היא לא רק שלהם; עדיין קיים אותו אח גדול שמסתכל ומחפש או מצנזר, ורוח המפקד מאוד ברורה לעיתונאים הללו – מה אפשרי ומה לא אפשרי. ולכן, לנו נראה שהדיון הזה על התאגיד הוא פשוט מפספס את הנקודות העיקריות שחשובות לנו, ברשימה המשותפת, לגבי השידור הציבורי, נקודות מרכזיות ביחס של המדינה אל הציבור הערבי, כי המדינה בעצם מדברת אל הציבור הערבי באמצעות השידור הציבורי – בטלוויזיה, ברדיו. ואני רוצה להגיד לכם שכעיקרון, מיעוטים לאומיים ותרבותיים כמו המיעוט הערבי בישראל, מעלים דרישה הוגנת וצודקת, וגם מוכרת בשיח של המשפט הבין-לאומי, לסוג מסוים של ניהול עצמי בשידור הציבורי בשפה שלהם. סוג מסוים של ניהול עצמי – למשל, שתהיה מועצת שידורים שמורכבת מאנשי מקצוע מהחברה הערבית, שיהיו לה הסמכויות לקבוע את התכנים ואת סדרי העדיפויות ואת חלוקת המשאבים, שיהיו לה הסמכויות לקבוע מה הציבור הערבי רוצה לשמוע ולמה הוא רוצה להקשיב, ואיזה השקפות צריך לבטא במסגרת השידור הציבורי. לצערי, מה שקורה במערכת החינוך – שבמסגרתה אין, אין לציבור הערבי יכולת של השפעה על התכנים של המערכת – קורה גם בשידור הציבורי, וכמעט אין יכולת השפעה ממשית, משמעותית, של הציבור הערבי ושל נציגיו על תוכני אותה מערכת. ולכן, הם משוללים כל הכרה בזכותם לסוג מסוים של ניהול עצמי בתחום הזה, בתחום של השידורים הציבוריים. אלה הן הסוגיות שלצערי לא נמצאות על סדר-יומה של הממשלה הזאת, ממשלה ימנית קיצונית. כשאני עולה לדוכן כדי לענות על הצרכים של הציבור הערבי, על הייחוד של הזהות – בדיוק נכנס חבר הכנסת יונה – על הזהות הייחודית התרבותית הלאומית של הציבור הערבי – איפה הזהות הזאת ואיפה השידור הציבורי? זאת הממשלה שכשאני עולה לדוכן ומדבר על הכרה בייחוד הזה, בכלל הממשלה הזאת עסוקה בהסתה נגד הציבור הערבי; השר יואב גלנט מבקר בנגב ומדבר על הערבים הבדואים שמשתלטים על הקרקעות בנגב – משתלטים, כאילו שהוא מתייחס לאויבים של המדינה, ממש כך. ראש ממשלה כותב: כוחותינו הורסים בתים בקלנסואה – כוחותינו הורסים בתים, כאילו ממש קלנסואה במדינת אויב, שהוא שולח את הכוחות שלנו אליה. אז לצערי, זאת התרבות שכיום חוגגת במדינה הזאת. אנחנו מדברים על הכרה, ועל רב-תרבותיות, ועל ייחודיות הוגנת לכלל הקבוצות, ומולנו ממשלה שממשיכה להסית כמעט כל יום, מראש הממשלה ועד השרים הזוטרים שבה. לכן אנחנו כמובן מתנגדים לחקיקה הזאת, והקריאה העיקרית שלנו היא שהשידור הציבורי צריך להפוך לשידור רב-תרבותי אמיתי – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – שייתן את הבמה ברמת התכנים וברמת ההשפעה על החלטות לציבור הערבי – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – כחלק מזכויותיו הקבוצתיות לניהול עצמי תרבותי. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה. עשר דקות, אדוני. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מרכין ראש בכאב וצער על מותם של שני ילדים ממשפחת אבו קוידר בגלל התפוצצות. דברים כאלה קרו בשנות ה-50, ה-60, ומוזר מאוד שהם קורים גם היום. אני חושב שצריך לחקור את העניין ולראות מי אחראי לאסון הזה, והוא צריך לשלם על כך. נפל לא נופל לבדו. כשמו כן הוא – הוא נפל – מישהו הפיל אותו. מישהו השאיר אותו. למה לא בדקו? אני חושב שזה נושא שצריך לחקור. גם יש כל מיני מקומות בארץ שהם מסוכנים, וצריך לסרוק אותם סריקה מתאימה. על עניין השידור הציבורי אני רוצה להגיד כמה משפטים. הראשון, למה אנחנו במצב הזה? כי בנימין נתניהו לא רוצה שידור ציבורי. הוא לא מעוניין בשידור ציבורי. תפיסת עולמו היא שהשידורים המסחריים בהכרח יהיו לטובת הימין, כי הם רוצים להרוויח יותר, ואז צריכים להתחנף לציבור, להעלות את הרייטינג. ואז, את זה אפשר לעשות בשתי שיטות: האחת היא להלעיט את ההמונים במשחקים, שאין בהם שום ממד תרבותי; לא צריך לחשוב, צריך רק לשבת מול הטלוויזיה וליהנות מכל מיני משחקי מזל, או משחקים אחרים, או תוכניות ריאליטי. זה שיטות של שלטון מימים-ימימה, של שעשועים להמונים. זאת לא המצאה של בנימין נתניהו או של הימין הישראלי, כבר בימי רומי העתיקה ואפילו בימי יוון עשו זאת, כדי שההמונים ישתעשעו בכל מיני דברים ויהיו רחוקים ממעורבות פוליטית או ממחאה פוליטית נגד צרות של השלטון. הוא חושב שהרחוב הישראלי הולך ימינה יותר ויותר, ולכן השידורים הציבוריים ילכו בהכרח ימינה יותר ויותר. הוא חושב ששלטון הימין הוא שלטון נצחי, ולכן השידור הממוסחר, יהיה לו אינטרס ללכת עם השלטון או להיות רך עם השלטון, נגיד כך, כי בכל זאת צריך להעמיד פנים של ביקורתיות ושל עצמאות, אבל אנחנו ראינו כיצד ערוץ 10 כל כך תלוי בשלטון, בגלל כל מיני רגולציות שיכולות להרוג כל שידור שהוא לא לרוחו של בנימין נתניהו. גם החקיקה הזאת היא דוגמה לכך שלא מצא חן בעיניו משהו אז הוא יכול לחסל אותו ברגולציה פשוטה. וגם תפיסת העולם שהכול מסחרי, ואין צורך שהממלכה תדאג לשידור ציבורי, ואם כבר יש שידור שהוא לא מסחרי, אז שיהיו שידורים ממשלתיים – שידורי תעמולה ממשלתיים זה בדיוק מה שרוצה בנימין נתניהו. אנחנו נמצאים היום יותר ויותר במצב שהתפיסה של הימין היא שאין זכות לאופוזיציה, אין זכות לביקורת, והשתלטות היא לא רק על השיח הציבורי, אלא גם על אמצעי התקשורת, עיין ערך שיחות מוזס–נתניהו, וכיצד הדברים מתנהלים. אני בא ממפלגה שחרתה על דגלה שני דברים: מדינת כל אזרחיה, ואוטונומיה תרבותית, ואני הייתי רוצה לראות טלוויזיה לכל האזרחים, שתעסוק בכלל הבעיות של כלל האזרחים, שאכפת לה מכל האזרחים. אני לא מדבר על שוויון מלאכותי – ככה דקות וככה דקות – אלא ענייני. ענייני. ובשידורים ענייניים היו מתייחסים אחרת אם שני ילדים מהרצליה פיתוח היו נהרגים בפיצוץ של נפל בסידנא עלי, למשל, מאשר לשני ילדים בנגב. היו מתייחסים להריסת בתים ולבעיות של תחלואה, של תחבורה, בנגב, קצת אחרת מאשר המצב היום. לכן אני חושב שצריכה להיות טלוויזיה לכלל האזרחים, וגם אמצעי תקשורת ציבוריים לכלל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין. זה העיקרון הראשון שצריך להנחות. דבר שני, העיקרון של האוטונומיה התרבותית נשען על התפיסה הדמוקרטית המודרנית של זכויות האדם וזכות יסוד של האדם היחיד לשייכות תרבותית ולפיתוח זהות ותרבות. הזכות לזהות והזכות לשייכות תרבותית. אין דמוקרטיה בלי העניין הזה, וכל משטר ראוי צריך להביא את זה בחשבון ולדאוג לכך. לדאוג לכך זה לא שיהיו אמצעי תקשורת דוברי ערבית. הבעיה היא לא להשתמש באותיות או במילים מהמילון הערבי, אלא לדבר בשם הקבוצה, כלומר לבטא את זהותה של הקבוצה, ולא זהות מטעם. זה עוד יותר גרוע. מוטב שזה לא יהיה מאשר שאתה בא ואומר שאתה רוצה לעצב את זהותי. בארץ יש לזה שורשים – הליכוד רק הולך בתלם, הם אפילו לא יודעים לעשות את זה כמו שמפלגת העבודה ניסתה לעשות את זה בעבר, מימי יגאל אלון. הוא ניסה לתפוס את האזרח הערבי, מה שנקרא כ"אזרח נאמן וערבי גאה", כאשר הוא מדבר על גאווה נבובה של אוכל, לאבנה, רכיבה על סוס ודברים כאלה; ואזרח נאמן, שהוא אזרח המוותר על זכויותיו. זה ניסיון לעצב זהות, וזה בעצם מה שהולך באמצעי התקשורת, אם כי היום יש תחכום רב יותר מאשר בעבר. אנחנו לא מדברים על זה, לא רוצים את זה, דוחים את זה, ורוצים שיהיה מצב שיהיה שידור ציבורי ערבי עצמאי בארץ, שיבטא את הזהות, יבטא את התרבות, יבטא את הלכי הרוח, ויהיה באמת ובתמים ראי מתורבת ותקשורתי של החברה הערבית, ולא איזשהו ניסיון לכפות עליה מטעם השלטון, דרך אמצעי התקשורת ודרך אמצעי החינוך, את הזהות שהוא רוצה ואת הפוליטיקה שהוא רוצה. המשמעות של אוטונומיה תרבותית זה זכות אדם לזהות וזכות אדם לשייכות, אלה דברים מבוססים, אני לא רוצה להרחיב עליהם, אבל הם גם נשענים על החוק הבין-לאומי, על התפיסות הבין-לאומיות, על כל מגילות האו"ם לזכויות אדם – המגילות הבין-לאומיות, לא רק של האו"ם, סליחה – בדבר זכויות מיעוטים של שפה, של דת ושל לאום. אני חושב שאלה התביעות שצריכים לתבוע משידור ציבורי, אני לא רואה שזה קורה, אני חושב שאי-אפשר לדבר על כך שיש איזושהי דאגה לתרבות הערבית ואיזשהו ביטוי לתרבותם של האזרחים הערבים בלי להביא את השינוי הזה בצורה מסודרת – אמצעי תקשורת ציבוריים לכלל האזרחים ואוטונומיה תרבותית לקבוצת המיעוט הערבית. אני רוצה, ברשותך, כבוד היושב-ראש, להתייחס בשני משפטים לשביתת האסירים; אני עברתי שוב ושוב על תביעות האסירים. התביעות שיש הן דברים שנשללו מהם. כל התביעות – דברים שהיו להם ולקחו מהם; ואני חושב שהשבת הזכויות האלה, שנלקחו מהאסירים, אין בה שום בעיה ביטחונית, אין בה שום בעיה שתפגע, איך אומרים, בסדר בתוך בתי-הכלא, נהפוך הוא, הן יכולות להביא לכך שיהיו איזשהו שקט, איזושהי הבנה, איזושהי הקלה של הסבל של בני-אדם בכלא. ואני רוצה לסיים גם בתפיסה חוקתית ותפיסה דמוקרטית, שגם, נדמה לי, בית-המשפט העליון בארץ חזר עליה. אדם נכנס לכלא לא למען ענישה, הכלא הוא הענישה. הוא נכנס לכלא כענישה, ולא למען ענישה. עבודות פרך והטלת עונשים על אדם בתוך בית-הכלא – זה עבר מן העולם. הכלא עצמו, שאלת החירות – – – ענת ברקו (הליכוד): אבל זה לא קיים – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): סליחה, אני יודע שבתפיסת העולם את רחוקה – כל – המילה "דמוקרטיה" מכעיסה אותך, אני יודע. ענת ברקו (הליכוד): אני מסכימה אתך – – – אבל זה לא – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אני אומר דבר פשוט – – ענת ברקו (הליכוד): – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – שלילת החירות – הכנסת אדם לכלא – היא העונש, It's the punishment. Prison is a punishment, not for punishment. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני. חבר הכנסת בהלול, אני אישרתי לשר התורן לצאת לחמש דקות, שש דקות, לתפילת ערבית, זה לא מונע ממך לדבר. בבקשה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 15 דקות? היו"ר מאיר כהן: אתה יכול לדבר, 15 דקות, בוודאי, נשמע אותך בשמחה. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): ד"ר ג'מאל, ויוסף, אולי בתחילת דברי אני אקדיש שני משפטים למשפחה השכולה מהנגב. אדוני היושב-ראש, משפחת אבו קוידר, שהוכתה על לא עוול בכפה, ולא מדובר בגורל, אלא מדובר במחדל; עומר ומחמוד היו אמורים לרקד בתוך אולם של אמנות, ללהטט עם כדור במגרש כדורגל, לקבל שיעור העשרה מהמורה באנגלית, אבל הואיל והדברים האלה הם לוקסוס, הם שוטטו במקומות – במרחבים מופקרים, ושם רימון הנפל קטל את חייהם של עומר ומחמוד, ומכאן גם אני מצרף את תנחומי למשפחה. ד"ר ג'מאל, בשנות ה-80 וה-90, אני, כעובד רשות השידור, השתמשתי במושגים המאוד-מהותיים "אל-קודס א-שריף אל-ערב אל-פלסטניון מן מואטני דוולאת אסראיל", כלומר: ירושלים הקדושה והערבים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, וספגתי לא מעט נאצות, והייתי חשוף כבצריח ללחצים בלתי נגמרים, אבל עמדתי על שלי. אבל זה לא צריך להיות כך. אני מצטרף לתביעה שהעלית, והעלה גם ד"ר יוסף ג'בארין, ואתה, ד"ר ג'מאל זחאלקה, לתת ביטוי למכמני נפשו של המיעוט הערבי במדינת ישראל – במסגרות הקיימות, המקובלות; לתת ביטוי למיעוט ערבי לאומי בתוך מדינת ישראל באותם שידורים ציבוריים שאמורים באמת לשקף זהות ולשקף לאום. אבל זו דרישה בעלמא, אלה הם חלומות באספמיה, כי הרי מה מהות הזגזוגים של בנימין נתניהו וחבר מרעיו בחוק הזה, הקרוי חיסול רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי, אם לא השתלטות אבסולוטית על השידור הציבורי? אבל זה לא רק זה, ואנחנו טועים ומטעים אם אנחנו מתייחסים לעניין הזה רק מהפריזמה הקצרצרה או הצרה הזאת, כי בנימין נתניהו כבר – כמעט באופן חסר תקדים – נהנה מעיתון באופן בלעדי, לבנימין נתניהו יש שתי תחנות טלוויזיה שסרות למרותו, channel 20 – ערוץ 20 – ו"וואלה", ששם יש לו מהלכים בלתי נגמרים, שלא לדבר על אתרים פה ושם. הרוח המשיחית מחלחלת ומוזלגת אל תוך השידורים בני-הקיימא במדינת ישראל. זה כבר קרה מזמן, וזה כבר קרם עור וגידים. להמשיל את הציבור – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): ערוץ 7. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): וערוץ 7, שלא לדבר, כמובן, זו אקסיומה כבר. מדובר בהמשלתו של השידור הציבורי ובהמשלת חלק הארי של השידורים המסחריים במדינת ישראל לשלטון – המשלה, שזה כמעט חסר תקדים. והכנסת, הריקה מאדם עכשיו, אבל שבעוד רגע קט תתמלא ותהיה כמרקחה, ככוורת, ותשעה למכמניו של בנימין נתניהו, והקואליציה תחוקק את החוק הזה. החוק הזה, אדוני היושב-ראש, הוא חוק שיש בו כפל נזקים; רשות השידור מחוסלת, גם אם מדובר בתהליך שיקומי בראשותו של שר האוצר, ובמהלך הימים האחרונים התהליך הזה בעצם נעשה כדי לשלב מאות מן העובדים ברשות השידור בתאגיד – תאגיד השידור הציבורי, אלא שבעצם מדובר בהכפפתו של התאגיד הזה לממשלה, להכוונות הממשלתיות. זה יהיה שידור מטעם, גם כאשר היילוד החדש יצא אל אוויר העולם. כלומר, אנחנו גם מחסלים את השידור הציבורי, של רשות השידור, וגם מחסלים כבר מראש, אדוני היושב-ראש, את התאגיד הציבורי. כפל הנזקים הזה הוא כפל נזקים בלתי מובן בעליל, אבל באווירה ובאקלים ששוררים במדינה, בהשראתו של הבניין הזה, שום דבר כבר לא מופרך, כל דבר הוא לגיטימי. אם הייתי מאניש, אדוני היושב-ראש, את המיקרופון הזה, אגלי בושה היו נוטפים ממנו. זה מיקרופון – בעולם של השאלות, בתיאור של השאלות, במטפוריות – זה מיקרופון שסובל כמעט הכול; הוא סובל אפילו מילות ביבים, אבל אפילו המיקרופון הזה, אם היה יכול להעיד, היה אומר: די, נמאס לי, אפילו אני כבר אינני יכול לשאת את הסבל של השקרים, של האינטריגות, של התככים, של הדילים, בהשראתו של בנימין נתניהו, שכל תכליתו – כל תכליתו – שרידות והישרדות. הוא רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה כמי ששרד הכי הרבה, כמי שבעצם מחיה מן האוב את הקיסר, את דמותו של הקיסר, הדמות המיתולוגית של אותו קיסר שמשאת נפשו לשלוט בעולם. בנימין נתניהו, בהתנהלותו אל מול שר החוץ הגרמני, מפגין את גחמותיו אל מול העולם ואומר: אני הקיסר האחד והיחידי שמנהל את העולם. אבל העולם משתנה, אדוני היושב-ראש, הפלא ופלא, אפילו טראמפ עלה על כל המוסכמות, ועכשיו הוא השולט והשליט היחידי במעצמה מספר אחת בעולם. אבל גם בצרפת השלטון המקובע, הקלאסי, המסורתי, כבר נפל, ומי שמאיימת היא לה-פן – על השליטה ועל המושכות בצרפת. אינני בטוח שהיא תזכה, כי בסקרים – ואני ניזון כמובן ממה שאומרת התקשורת – מקרון, הוא יהיה הנשיא של הרפובליקה בצרפת, אבל גם זה שינוי. בנימין נתניהו, לא לעד ולא לנצח אתה תשלוט במדינה הזאת. אז תקבל עוד שנה, ותקבל אולי עוד שנתיים, אבל בסופו של דבר, אימפריות נולדו כדי שתיפולנה. האימפריות נפלו. הקיסר, ככל שהיה גדול – – – ענת ברקו (הליכוד): אנחנו אימפריה? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אתם מנסים. ענת ברקו (הליכוד): מי זה אתם? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אתם, הימין המשיחי, שאת חלק ממנו, גברתי. ענת ברקו (הליכוד): אתה אזרח מדינת ישראל. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אתם ימין משיחי. ענת ברקו (הליכוד): מדינת ישראל היא אימפריה? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): בוודאי. אתם במו-ידיכם, במעל ידכם – – – ענת ברקו (הליכוד): מדינת ישראל היא אימפריה? היא קטנה מניו-ג'רזי, האימפריה הזאת. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): גברתי הנאווה, גברתי הנאווה, אתם מכוננים כאן – – – ענת ברקו (הליכוד): היא נאבקת יום-יום. אנחנו רואים מה ערבים עושים לערבים על הגבולות שלנו – – – זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אתם, הימין המשיחי, הרדיקלי והקיצוני, מנסים להרחיק ממעגל החיים של אזרחי מדינת ישראל כל סממן של דמוקרטיה. אתם בעלי כינונו של חוק המואזין, הידוע לשמצה; אתם – כקופירייטרים מהופנטים ומהפנטים – מאחורי חוק ההסדרה; אתם הבעלים, ללא עוררין, של חוק החרם; אתם בעלי זכויות היוצרים על חוק V15; אתם שיצקתם את חוק קמיניץ כדי לתת הכשר להריסת בתים של בני מיעוטים, של ערבים; אתם שעמדתם, כמעט באופן חסר תקדים כמעט בכל הפרלמנטים בעולם, מאחורי חוק ההדחה הידוע לשמצה; אתם, הימין הרדיקלי, המשיחי, מאחורי חוק העמותות – על מה את שחה ועל מה אתה מדברת? ענת ברקו (הליכוד): אתה רוצה לדבר על גטאס אולי? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): שאני גיניתי. ענת ברקו (הליכוד): בחוק ההדחה היה צריך להדיח אחד כמו גטאס, אתה מסכים? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אבל לא דרך חוק הדחה. וקרה מה שקרה, והוא התפטר. ענת ברקו (הליכוד): ואם הוא לא היה מתפטר מה היית עושה? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): לא נכון, את לא צודקת. ענת ברקו (הליכוד): הוא משתף פעולה עם טרוריסטים בתוך הכלא – חבר כנסת – – – זוהיר בהלול (המחנה הציוני): את מתפרצת לדלת פתוחה. אני גיניתי את הפעולה ואני – – ענת ברקו (הליכוד): אז מה זה שייך? זוהיר בהלול (המחנה הציוני): – – ואני התנגדתי נחרצות למעורבותו של חבר כנסת, יהיה מי שיהיה, בעניינים שיש בהם נזק למדינה. ענת ברקו (הליכוד): – – – אז היו מדיחים אותו, אם הוא לא היה מואיל בטובו להתפטר, אחרי עסקת טיעון מפוקפקת. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אפילו בענייני בריאות הציבור בישראל אתם בעצם אומרים: לעזאזל מיליון אנשים בצפון, שמכל האמוניה ייוותר על כנו ויקטול את בריאותם של אנשים. איך יכול להיות מצב כזה? איך יכול להיות שאתם תיתנו הכשר, כאשר אתם יודעים שמכל האמוניה מאיים על בריאותם של יותר ממיליון אזרחי מדינת ישראל, תושבי הצפון – איך את יכולה לשבת במקומך בלי להתנדנד? איך אתם יכולים לקבל החלטה כזאת בהכנעה, כאשר כל התכתיבים הם בעצם לגרום לכך שאתם תהיו אומרי ההן של אותם אנשי הון? אתם ממשלה של אנשי הון, אתם לא ממשלה של העם. לואי ה-14 אמר: אני העם. גם אתם אומרים: אני העם, אבל העם רחוק מכם. אולי הוא לעתים מצביע, בגלל הפופוליזם שלכם, בגלל העובדה שאתם מפחידים אותו מהערבים, אתם מייצרים איומים והפחדות – הרי זו דרככם; במקום לכונן – במקום לנרמל את החיים בין ערבים ליהודים, מה אתם עושים? אתם משניאים על הדורות הבאים כל אפשרות של הושטת יד לציבור הערבי, ואתם מנציחים את האיבה ואת השנאה. מה תאמרו לילדים שלכם ולנכדים שלכם כשייפגשו עם ערבים, שכמעט 99% מקרב הוריהם מעולם לא פגעו בביטחון של המדינה? ענת ברקו (הליכוד): אנחנו אומרים להם שלום. אנחנו אומרים להם שלום. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): והם אומרים לכם שלום, והערבים אומרים לכם שלום, והם רוצים לחיות בשלום – מה אתם עושים? ענת ברקו (הליכוד): יש מי שמסית, וזה לא אנחנו. מי שמסית זה לא הימין. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אתם מתעלמים מהצרכים של נכים; אתם מתעלמים ממצוקות של קשישים; אתם מתחמקים מניצולי השואה; אתם נשק יום הדין של כפרים בלתי מוכרים – שזו המצאה ישראלית עלי אדמות. אתם בעצם כופרים בזכותם של ילדים כמו עומר וכמו מחמוד אבו קוידר להיות בצלם אנוש, לקבל זכויות אדם נאור, והם מקפחים את חייהם לא בכינרת, בשל חוסר זהירות, אלא בשל שוטטות, שהייתה נמנעת אילולא הניסיון להמשיל את החיים של המדינה הזאת לשלטון האבסולוטי שלכם. אתם מנסים, דרך הפחדות ואיומים, לשרוד. אתם נאבקים יום-יום רק על שרידותכם, ואתם מאבדים את הדמוקרטיה, שהיא המשענת המרכזית להצלחתה של המדינה הזאת. המדינה הזאת היא מדינה מצליחנית בהרבה מבחנים – בהיי-טק, באנרגיה, בסייבר, start-up nation, אתם – מה לא? מוח יהודי קודח. אבל זה רק לטובתכם; אתם לא רוצים שהדברים האלה יזלגו לאחרים. אתם בתוך הקונכייה שלכם, ואתם בתוך הגדרות שלכם, אתם בתוך החומות שלכם, ואתם בתוך הפחדים האישיים שלכם – אתם חיים חיי פחד, לא חיים נאורים, ולכן אנחנו מאבדים כל סיכוי לחיות בשלום. אם ראש הממשלה אומר: כוחותינו פשטו עם שחר על בתים בלתי חוקיים בקלנסואה, ואם לפני כן הוא אומר: נוהרים לקלפיות, איפה אנחנו יכולים לכונן איזשהו מרקם אמיתי של חיים משותפים בין ערבים ליהודים? תאמרו לי, חברי וחברותי בכנסת ישראל, לא נמאס לכם להמאיס את החיים על אזרחי ותושבי מדינת ישראל? תנו לנו סיכוי, תנו לנו אור בקצה המנהרה, תנו לנו אפשרות לחיות בשלום אחד עם השני, תנו לנו צלם אנוש, תבליחו את הטוב, תעלימו את הרע. מה שאתם עושים זה ההפך מכך, ואתם בעצם גורמים לנו לחיות בחשכה מתמדת. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני, תודה רבה. חבר הכנסת חאג' יחיא – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. לרשותך עשר דקות. בבקשה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – יש שניים – אתחיל בזה שאני משתתף בצערה של משפחת אבו קוידר על מותם של הילדים עומר ומחמוד, שני ילדים שנהרגו מפיצוץ נפל של נשק שאין בקרה עליו, ולא רק זה, אלא שהם חיו בכפר לא מוכר. הכפר הלא-מוכר הזה מונה כמה אלפים; יותר מ-5,000 תושבים חיים שם. מה אפשר לעשות כדי להעתיק אותם? הכי פשוט, הכי הגיוני, הכי אמת, לעשות עם האנשים, זה להכיר בכפר, לתכנן אותו. הם קיימים. אתם רוצים להעביר כפר שלם לכפר מוכר? למה? מה ההיגיון? ובכל זאת, גם בתקשורת פעם אומרים: מכל גז, כי שר אמר מכל גז, פה, שזה לא נכון, ופעם אומרים: לא, זה נפל. אבל אני שואל את השאלה, ובזה נדע איך אנחנו מגדירים את המדינה ואיפה המוסר של המנהיגים פה. אם חס וחלילה המקרה הזה היה של ילד יהודי, שהיה נפגע, ואני אומר: חס וחלילה, כי היה מקרה שילד, ילד יהודי, נקטעה לו רגל כשנכנס לשדה מוקשים – – ענת ברקו (הליכוד): שדה מוקשים, היו מקרים כאלה לא מעטים. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – אני אומר, הוא נכנס לשדה מוקשים – רוב המנהיגים הגיעו אליו, הגיעו לבית-חולים, הגיעו למשפחה. ואני לא אומר שזה פסול, אבל הפסול הוא שהמדינה מתנערת מאחריותה להרג של שני הילדים האלה. זה מה שיותר קשה. לענייננו, לעניין חוק השידור, מי חוקק את החוק הזה, של התאגיד? הרי זה נתניהו, והוא זה שהקים את המועצה שלו, הוא מינה את המנכ"ל שלו, אבל כשהוא בא להכין את החליפה, כנראה זה לא היה לפי המידות של נתניהו. ועל זה אמרה גם השרה רגב: לא חשבנו שזה מי ש – האנשים שימנו אותם שם. הם יותר מדי שמאלנים. היא אפילו לא התייחסה אם הם מקצועיים או לא מקצועיים – אם הם ימנים או לא ימנים, זה שיקול הדעת? זה הדמוקרטיה? זה הפרדת הרשויות? התקשורת היא הרשות הרביעית – זה מה שיש בדמוקרטיה. זה לא בא בחשבון, זה אפילו לא נכלל. ואיך אומרים? ידענו את העמדה של הממשלה מהמילים של השרה רגב (אומר בערבית: דבריה – מהקטנים שלה.) היו"ר מאיר כהן: איך? איך? עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): (אומר בערבית ומתרגם:) כן, מהקטנים שלהם. למה רוצים להוציא את מדור החדשות מתוך התאגיד? זה הסיכום. את צוחקת. למה דווקא החדשות? למה לא תוכניות אקטואליה? למה לא הספורט? למה לא תוכניות חברה? למה דברים אחרים לא מוציאים מהתאגיד? דווקא מדור החדשות? כי זה העניין, שנתניהו רוצה תקשורת חצר, כמו כל דיקטטור קטן אחר. בכל דיקטטורה רוצים תקשורת שהולכת עם הקו של ראש הממשלה – והוא חושב שהוא יהיה ראש הממשלה הנצחי. אז בזה הוא גם נכשל וגם ייכשל בעתיד. הוא רוצה שהעם ישמע רק את הקול שלו, כדוגמת פרעה, שעליו אמר הקוראן (אומר דברים בשפה הערבית.) ענת ברקו (הליכוד): – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אני אתרגם למי שלא מבין. משמעותו – אמר פרעה: לא אראכם אלא מה שאני רואה, ולא אדריככם אלא אל הדרך הנכוחה. ענת ברקו (הליכוד): אני אוהבת את הפסוק על – – – ישראל. אולי תגיד גם אותו – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): כן, כן, כן – – ענת ברקו (הליכוד): אם כבר אז כבר – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – ברגע שיבוא זמנו, אני אגיד גם אותו. ענת ברקו (הליכוד): – – – ישראל – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): כן, כן, אז רק תלכי להבהיר את מה שאת אולי קוראת. התקרית הדיפלומטית עם שר החוץ: האמת, אני, לא מעניין אותי אם הוא היה נפגש או לא נפגש. זה לא הנושא שעניין אותי. מה שעניין אותי הוא שהוא לא רצה לפגוש אותו כי הוא הלך לשבת עם עמותות שמאל. להזכירכם, עמותות השמאל האלה פועלות לפי החוק הישראלי, הן לא ארגוני טרור, איך שאתם אוהבים להגדיר את כל מי שלא מסכים אתכם; הן פועלות לפי החוק הישראלי, אבל זה קשור – – ענת ברקו (הליכוד): – – – טרוריסטים – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אני לא רוצה לענות לך – – אבל זה קשור קשר הדוק לאותה המחשבה של נתניהו, שלא רוצה שאנשים בישראל ידעו את האמת; הוא רוצה שישמעו רק את הקול שלו, לכן הוא רוצה להשתלט על החדשות, והוא גם לא רוצה שהעולם ישמע את הצד השני במדינת ישראל, על מה שהוא וממשלתו ומוסדותיו עושים. אבל – אני לא יודע אם להגדיר את זה טיפשות; הוא לא יודע שאנחנו בעולם פתוח, עם הרשתות החברתיות, ולכל אחד יש מכשיר נייד, סלולרי, שיכול לצלם ולפרסם בכל העולם? הוא לא מבין את זה? אפילו רוצים תקרית דיפלומטית כדי שאנשים לא ידעו? כי הוא רוצה לעשות דה-לגיטימציה, לא רוצה שאף אחד יהיה לגיטימי בעולם הזה חוץ ממנו? אז מחלת הגדלות הזאת, שלו, היא תהיה רק לרעת המדינה. תתחילו להתפכח. קריאה: אני – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): התקשורת הציבורית בשפה הערבית, מהי? רוצים שהמגישים הערבים – חלקם, כי לא כולם ערבים, גם אלה שמגישים – יהיו הוויטרינה בחזית, ומי שיקבע את התכנים ומי שיקבע מה לומר ומה לא לומר זה אנשי הביטחון, מערכות הביטחון, או יוצאיהם? כי זה מה שקורה בתקשורת הערבית. מה, אין לנו האג'נדה שלנו? אין לנו את האנשים שלנו, שיגדירו מה טוב לנו ומה לא טוב? זה המשך לאותה בעיה שהוא חי בה, הבועה הזאת שבה חי נתניהו. וזה מתיישר גם עם עמדותיו של שר החינוך, שרוצה לבטל את האג'נדה הערבית, והזכויות שלנו על הארץ, ובארץ, וזה בדיוק מה שהוא עשה – וזה בדיוק מה שהוא עשה בספר האזרחות. ענת ברקו (הליכוד): בארץ? בארץ? אתה רוצה, על מה? על – – – אתה מדבר? על מה אתה מדבר? כדאי שנבין – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): התקשורת בשליטת נתניהו לא תסקר את שביתת האסירים – לא תסקר את שביתת האסירים – – ענת ברקו (הליכוד): הטרוריסטים – התכוונת. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – הפוליטיים – – ענת ברקו (הליכוד): – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – ואת זכויותיהם, ותנהל דיון על מה שעשו או לא עשו, כי – – – ענת ברקו (הליכוד): היה משפט, איזה – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בדיוק, בדיוק. זה בדיוק מה שאת דנה ומה שאתם רוצים לדון. ענת ברקו (הליכוד): – – – משפט – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): היה בית-משפט. היה בית-משפט, ואלה לרוב בתי-משפט צבאיים, עם פסקי-דין – – – ענת ברקו (הליכוד): ברגותי נשפט בבית-משפט אזרחי, מה יש לך לומר על זה – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אז תפסיקי – אז תפסיקי, כי יש לי זכות דיבור, לא לך, ואת מפריעה לכל אחד – – ענת ברקו (הליכוד): – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – את מפריעה לכל אחד, ואני לא רוצה שתפריעי לי. אני לא רוצה שתפריעי לי. ענת ברקו (הליכוד): אני רואה שאתה לא מעודכן. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אני לא רוצה שתפריעי לי – אני לא רוצה שתפריעי לי, כי את רק מפריעה, כי את לא שומעת, ואת באה עם האג'נדה – לא רוצה – – – היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת ברקו. ענת ברקו (הליכוד): – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אני, יש לי האג'נדה שלי, ואני רוצה להגן עליה. כשתעלי לדבר פה, תגני על האג'נדה שלך – – ענת ברקו (הליכוד): – – – היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת ברקו, אני מבקש ממך, גברתי. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – אבל כשאני פה, אני אדבר. יש לי זכות הדיבור – – היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – ואת, ברשותך, תשבי בשקט, בסדר? ענת ברקו (הליכוד): – – – היו"ר מאיר כהן: בבקשה. תודה רבה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): הפרעת מספיק, לא רק לי, לכולם, אז – – – היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת ברקו. דוקטור ברקו, בבקשה, גברתי. ענת ברקו (הליכוד): אני אשמור על זכות הדיבור שלך גם אם תדבר ביתר נימוס. זה לא יגרע ממך – – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): כן, כן, את יודעת שאני מנומס ואני יכול ללמד אחרים מה זה נימוס. ענת ברקו (הליכוד): – – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אז אולי, אולי, אולי, אולי תביני גם את המשפט הזה. ענת ברקו (הליכוד): – – – בבקשה, אדוני – – – היו"ר מאיר כהן: חברת הכנסת ברקו, אני מבקש שתפסיקי. תודה. ענת ברקו (הליכוד): חזרת מעראבה קצת עצבני? היו"ר מאיר כהן: אני מבקש שתפסיקי. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): לא עצבני, אני רגוע ביותר, וגם לא תהיה לך הזכות לעצבן אותי. ענת ברקו (הליכוד): – – – מצטערת, אני לא אפריע לך יותר. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): את לא תקבלי את הזכות הזאת, לעצבן אותי, כי אין לך הכוח לעצבן אותי, אז תשבי בשקט. ענת ברקו (הליכוד): לא, אני רואה שאתה מתעצבן. שב אתה בשקט. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): האסירים שהם עכשיו ביום העשירי לשביתת רעב, על מה הם שובתים? הם לא שובתים על פסקי-הדין; פסקו – גם אם רובם הם לא מידתיים. אפילו יש מעצרים מינהליים. אבל הם שובתים רעב על זכותם לקבל את זכויות האסיר, שהן לפי החוק, גם החוק הישראלי, וגם לפי האמנות הבין-לאומיות. מה הם מבקשים, האסירים? היום התקשורת דנה: זה עשה א' וזה עשה ב' – אבל לזה יש בית-משפט, ועצרו אותו, ויש לו פסק-דין. היום הוא רוצה דברים כל כך פשוטים; הוא רוצה את הזכויות המינימליות של אסיר – הכליאה בהפרדה, למה? הוא מבקש ביקורים. אני הייתי בביקור אסירים בנגב. לא יכול להיות שימנעו ממשפחות אסירים – שנתיים לא לבקר. אימא של אחד האסירים שביקרתי, שנתיים אסור לה לבקר אותו. למה? כי היה רעש כשהכניסו אותה מתחת ל"איסכורית", בחום של הנגב, בקיץ, כמה שעות, ולא נתנו להם להיכנס, ואז אנשים התנגדו לזה, חלקם, ועל זה שנתיים מונעים מהם לבקר את האסירים שלהם. הם מבקשים ללמוד, הם מבקשים רפואה, כי אקמול לא יכול לרפא כל מחלה. הם רוצים תנאים של מעבר בין מקומות, לאחרים – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אני מסיים – – ועל זה – אני רוצה שאנשים במדינת ישראל ידעו על מה הם שובתים. איך אפשר לעצור מעצר מינהלי מישהו אחרי 14 שנים בכלא? איך אפשר? איפה ההיגיון? על זה לא מסתכלים. אבל פתאום נתניהו דואג לפיטורי עובדים. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): משפט אחד. הרי ביום שהוא חוקק את חוק התאגיד הוא ידע שהם מפוטרים, אז היום פתאום הוא דואג להם? אני דואג להם, אבל לא בגישה של נתניהו. אני אפילו לא נקטתי עמדה אם אני בעד או נגד התאגיד, זה כבר חוק, אבל השיטה הזאת, של לבנות תאגיד לפי הממדים של נתניהו, זה לא דמוקרטיה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. תודה רבה. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, גברתי. 15 דקות לרשותך. מיכל בירן (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחד הדברים הקשים בעולם המודרני זה שאנחנו צריכים לחיות בסטרס. האדם לא נבנה ככה, האדם לא תוכנת ככה; תוכנתנו שאריה רודף אחרינו ויש פרץ אדרנלין, ואז האריה מפסיק לרדוף אחרינו ואנחנו נרגעים. הקונספט הזה, שאתה חי בסטרס כל הזמן – אנשים פשוט לא בנויים ככה. ואני מעלה את זה דווקא בהקשר של הנושא שעומד לפנינו על סדר-היום, ואני רוצה להתייחס לכל העניין בעיניים של העובדים, עובדי רשות השידור ועובדי התאגיד. עובדי רשות השידור נמצאים כבר כל כך כל כך הרבה שנים בסטרס הזה, שלמי שלא נמצא בו אני מניחה שקשה לדמיין את זה. עוד לפני שהסיפור התחיל, למעשה כבר ב-2010, כמעט מחצית מהעובדים כבר חתמו על רפורמה ברשות השידור. הוסכם ש-42% מהעובדים יסיימו את עבודתם בתנאים שהוסכמו, זה היה המינהלי והטכני והמח"ר. העיתונאים, זה לקח להם עוד ארבע שנים של דיונים, אבל כל התהליך של הקמת התאגיד בעצם התחיל אחרי שחתמו על רפורמה, הגיעו להסכמות, ישבו עם העובדים, ומי שלא יצא לו להיות בתהליך הזה, קשה לדמיין: זה דיונים אל תוך הלילה, וויכוחים, וכן 42% ולא 42%, ואיזה שכר, ומה עושים, וסטרס, ובסוף – התחושה הזאת, של אנחת רווחה: הגענו להסכמה, יוצאים לרפורמה. ומחכים, ומחכים, ומחכים, והרפורמה לא מגיעה – רפורמה ברשות השידור. עכשיו, כמו תמיד, לפני שבאים עם רפורמה, תמיד יש גם הסתה. הסתה נגד המערכת הציבורית היא זאת שמכשירה את הרפורמה שמגיעה אחר כך. זה נכון בכל תחום שאנחנו מכירים, וגם בכל מקום בעולם. בשביל להפריט רכבת בבריטניה היה צריך קודם להסית נגד העובדים. ככה זה עובד. וזה גם מה שהיה פה; גם שכנעו אותנו שהעובדים של רשות השידור, המשכורות שלהם מנופחות, והם עצלנים, והם לא מצליחים לייצר תוכן, ובעצם – חלק מהביקורת הזאת הייתה מוצדקת, אבל בעצם, התהליכים של השינוי תוך כדי הסטרס שהפעילו עליהם התחילו מזמן – לפני שהכול התחיל כבר עברו ל-HD, ובלי המצלמות הגדולות, ועוזר הצלם וכל הדברים שאנחנו מכירים מימים עברו – בעצם כל הדברים האלה או מרבית הדברים האלה הושלמו בכלל לפני שהתחלנו. ואז מגיע גלעד ארדן, וכמו שאמרתי גם אתמול ואני אומרת גם היום על גלעד ארדן – יש לי מחלוקות אתו, יש לי אי-הסכמות, אבל האמת היא שזה היה דיון מקצועי, וזה היה דיון שבחלקו מקצועי ובחלקו ויכוח אידיאולוגי. והדבר המשמעותי שנעשה ברשות השידור – וזה מצחיק שאנחנו בקושי מדברים על זה, כי כל כך הרבה קרה מאז, שאנחנו לא מדווחים על העניין המהותי שהיה אז – הדבר הזה היה תקדים במדינת ישראל: יש לך גוף, אתה טוען שיש בו כשלים, שיש בו רפורמה שצריך לעשות, ובמקום לעשות רפורמה בגוף – אתה סוגר אותו, ופותח גוף אחר במקומו. הקונספט הזה לא התקיים בעבר, אי-אפשר לחשוב על דוגמה אחת בחברה הישראלית שבה הדבר הזה קרה – היו הרבה רפורמות בהרבה תחומים, אבל תמיד יחד עם העובדים, באותו גוף, ובלי להקים גוף חלופי. אנחנו כל הזמן שאלנו את השאלה: אי-אפשר לעשות רפורמה? וקיבלנו תשובה מהממשלה, אותו נתניהו, כמעט אותה ממשלה, קיבלת תשובה: לא, אי-אפשר לעשות רפורמה. אז הוא חבר למפלגה שלך, כבוד היו"ר, ובוועדה שעמדה בראשותה חברת הכנסת קארין אלהרר, ובאינטנסיביות רבה חוקקו את החוק שעכשיו אנחנו מנסים לעשות לו רוורס והחליטו להקים את התאגיד. היו שם שני דברים שהפריעו לנו מאוד; אחד מהם היה שניסו להגביל את החלק מתקציב התאגיד שיהיה מוקצה לשכר. הדבר הזה גם הוא היה רעיון תקדימי. אמרנו: מה אם המדינה מעלה את ההפרשות לפנסיה, את שכר המינימום – מה, עובדי התאגיד לא יקבלו את הזכויות האלה כי בחקיקה נאמר מה יהיה הסף ומה יהיה הרף? ולמרבה השמחה, את הסעיף הזה הצלחנו להעיף. בכל זאת, בלב מאוד כבד, היו פה חברים שהחליטו להצביע בעד חוק התאגיד. אני, לבי לא נתן לי לעשות את זה, ישבתי שם והצבעתי נגד הקמת התאגיד, וחשבתי שזו הייתה טעות, אבל ואללה, תם ונשלם, החוק התקבל, יצאנו לדרך, ומאז באמת קשה להסביר את מה שהיה, חוץ מפשוט פארסה מתמשכת. עכשיו, שימו לב שהדברים הרעים תמיד קורים מיידית, אבל הדברים הטובים, צריך לחכות להם. את זה שסיימו עם גביית האגרה, זה קרה הכי מהר שהיה. ברגע שמסיימים עם גביית האגרה – והאגרה הייתה משהו שהציבור מאוד לא אהב. היו"ר מאיר כהן: זה הדבר הרע או הדבר הטוב? מיכל בירן (המחנה הציוני): אני מבינה שהציבור מאוד לא אהב את זה. יש קונספט לאגרה, שהיא לא תלויה בדיוק במה שאנחנו רואים – בשר האוצר ובראש ממשלה שמחזיקים שידור ציבורי במקומות הרגישים, וזה היה הקונספט של האגרה. היו שם הרבה דברים לא יעילים, והציבור שנא את זה, אין ספק. הדבר הראשון שקרה זה הפסקת האגרה, אבל מצד שני, אם עושים את זה, היה צריך להבטיח מימון ממקורות אחרים, שלא תלויים בפוליטיקאים, כי שידור ציבורי, זה מהותו. אם אתה רוצה מקום שבו, למשל, אפשר להקרין את "שיטת השקשוקה" – ואני מזכירה לכם מה היה עם הסרט של מיקי רוזנטל: בשום ערוץ מסחרי לא היו מוכנים להסתכן ולריב עם משפחת עופר. היחידים ששידרו את זה היו ערוץ 1, בשידור הציבורי. עכשיו, אם רוצים לאפשר את הדבר הזה, רוצים לאפשר חירות, צריך לאפשר גם מימון עצמאי. והדבר הזה לא קרה. ומשם המשכנו בסאגות של הדחייה – כל פעם מגיעים ודוחים בעוד שלושה או ארבעה חודשים את ההקמה של התאגיד. עכשיו, את מה שחברים בבית לא תמיד חושבים עליו, פה אני רוצה לתאר. האמת היא שאפילו יצא לי לחוות את זה מכיוון המעסיקה: כמה פעמים חיפשתי עוזר או עוזרת פרלמנטריים, וחשבתי לעצמי לקחת מישהו מעובדי רשות השידור המוצלחים – תחקירן, תחקירנית – שאולי חושבים על העתיד. וכל פעם הם היו בדילמה הזאת: מצד אחד אנשים מאוד אוהבים את מקום עבודתם, רוצים להמשיך, מתחילים איזשהו תהליך – כי ואללה, כל פעם מודיעים להם שזהו, זה נגמר בעוד שלושה חודשים, אין להם מקום חלופי, ומישהו מציע להם עבודה, אבל בעצם מגיע הדד-ליין ושוב יש הארכה. עכשיו, דמיינו את הבית של האנשים האלה, דמיינו את השיחה שלהם עם הילדים שלהם – מה הם מסבירים? מצד אחד, אם אתה יודע שאתה מפוטר, זה ממש כואב, אבל אתה יודע שזה מה שאתה צריך לעשות, צריך למצוא עבודה חדשה. ופה אני מחזירה אתכם לסטרס ולאריה מתחילת הנאום שלי; להיות כבר כל כך הרבה שנים בסטרס. אנחנו מדברים על ארבע שנים לפני 2013, ומ-2009 – שמונה שנים בסטרס, שכל הזמן אתה מחכה, מה יקרה, וכל הזמן אתה תוהה: האם בחודש הבא תהיה לי עבודה? בזמן הזה, שעבר, אנשים שלחו ילדים לצבא, הילדים שלהם השתחררו מהצבא, שלחו ילדים לאוניברסיטה, גידלו משפחות בתקופה הזאת, וכל הזמן שואלים את השאלה: יהיה לי כסף לממן את שכר הלימוד באוניברסיטה? יהיה לי כסף לעזור לבת שלי שרוצה לטוס לטיול בחו"ל? יהיה לי כסף לעשות את זה? אתה לא יכול להתחייב על דברים שיקרו בעוד חודשיים. אתה לא יודע אם תהיה לך עבודה. ובתוך הדבר הזה, כ-700 עובדים של רשות השידור עזבו בשנים האלה. הם מוכתמים בשוק העבודה, זה הפך להיות, רשות השידור, כמו איזה – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): – – – מיכל בירן (המחנה הציוני): זה לא קרה סתם. כן, תהליך הסתה – ראש הממשלה בתשדיר הבחירות שם אותם ליד פעיל "חמאס" – כמה הוא התרברב בזה, בתשדיר השירות שלו. עכשיו, פתאום, כשזה לא נוח לו – לבו נשבר מגורלם של אנשי רשות השידור. אבל שוב, צריך להבין, בגלל ההסתה הזאת, יש מי שמשלם את המחיר. גם מי שכבר עזב את הרשות, ומנסה למצוא עבודה אחרת, מתייחסים אליו כמו אל פרסונה נון-גרטה, אדם לא רצוי. תחשבו – שוב, תחשבו על התחושה, תחשבו על המשמעות. במהלך המאבק הזה, אגב, הניחו אנשי רשות השידור שמי שיתקבל לתאגיד לא יהיה חלק מהמאבק, ידאג לעצמו, יחשוב שהוא הסתדר. בדיעבד הסתבר שדווקא מי שהתקבל לתאגיד היה הכי מיליטנטי. ולמה? כי גם בתאגיד איכשהו נוצר מצב שבו הדביקו איזו סטיגמה לרשותניקים. הדבר הכי גרוע שקרה בכל התהליך הזה, בסופו של דבר, זה ההסתה והשיסוי של עובדי רשות השידור בעובדי התאגיד. דיברתי והרחבתי פה על עובדי רשות השידור – שמונה-תשע שנים של סטרס, אתה לא יודע מה קורה בחודש הבא, אבל תחשבו על אנשי התאגיד – קיבלו החלטות לעזוב מקום עבודה, ללכת למשהו חדש, לקחו צ'אנס, הסתכנו בקריירה שלהם, והנה, פתאום – גם הם נמצאים במצב שיכול להיות שמישהו עזב מקום עבודה מצוין, ממש לפני חודשיים, והנה, הוא לא יודע בסוף אם זו תהיה ההחלטה השגויה של החיים, ופתאום המשפחה שלו תשלם את המחיר של ההחלטה המקצועית שקיבלו אותו עובד או אותה עובדת. והעובדים מוצאים את עצמם כאילו זרקו אותם יחד לאיזו זירת גלדיאטורים, שבה צריך שרק אחד יצא חי – או עובדי רשות השידור או עובדי התאגיד. ומי מרוויח מזה? נתניהו. ולמה? כל הדיון הזה בסופו של דבר לא קשור לא ליעילות, ולא לשום דבר אחר; נתניהו כנראה לא היה בשיעור הזה בבית-ספר, כשהסבירו מה מטרתה של התקשורת במדינה דמוקרטית. לאף אחד מאתנו לא נעים שמטיחים בו ביקורת. כולנו פוליטיקאים, אנחנו חווים את זה, אנחנו מקבלים את זה מכם, הציבור, באהבה – בפייסבוק, ברשתות החברתיות, בתקשורת. אלה החיים כשאתה פוליטיקאי. המטרה של התקשורת היא לא לעשות לנו נעים בגב. המטרה של התקשורת היא לחכות לנו בפינה במקום שבו אנחנו לא מדויקים, ולא מספיק ערכיים, ולא נוהגים נכון, או לא ממלאים את ההבטחות שלנו, וזה עוזר לכולנו להיות בשיאנו. והדבר הזה הוא פשוט הבסיס של מדינה דמוקרטית ושל התנהלות דמוקרטית. נתניהו לא מבין שזה תפקידה של התקשורת; הוא לא אוהב שמטיחים בו ביקורת, והדבר המדהים הוא שהוא גם איבד את הבושה. זאת אומרת, אין לו שום בושה להגיד שהתאגיד חמק לו ב"צוק איתן". לשרה מירי רגב אין בעיה להגיד: מה, אנחנו נשלם על התאגיד ואז בסוף הם יעשו תוכן שמאלני? דברים שחשבת שגם אם מישהו חושב אותם בראש, אף אחד לא יעז להגיד אותם בקול רם. אבל הבושה חלפה עברה, מזמן לא נמצאת במחוזותינו, וזאת הסיבה האמיתית לכך שאנחנו נמצאים בכל הפארסה הזאת, שבאמצע הפגרה, במקום להתכנס על המצב בבתי-החולים, התורים, הקצבאות של הנכים – כל כך הרבה סיבות טובות יש להתכנס באמצע פגרה, אבל לא בשביל זה התכנסנו. זה הכול משחק של אגו, ואת המחיר ישלמו אזרחי מדינת ישראל. גם אם עכשיו זה נראה רחוק, ולא מעניין, מדינה שבה לא תהיה תקשורת חופשית, לא יהיה שידור ציבורי – גם אם עכשיו זה לא מורגש מאוד מיידית בחיים שלנו, כולנו נשלם את המחיר. אבל מה שבטוח, מי שמשלמים את המחיר כבר כמעט עשור הם עובדי רשות השידור ועובדי התאגיד, שעושים את זה בתקופה האחרונה. עדיין לא מאוחר מדי לסיים את הפארסה הזאת. אגב, הפארסה הזאת בכל מקרה תיכנס ככה לספרי ההיסטוריה, אבל לפחות את הפגיעה בעובדים עדיין אפשר למנוע. גם בהסכמות שיגיעו בין ההסתדרות ונציגי הממשלה עדיין יש תיקונים שאפשר לעשות כדי לפחות לא לפגוע בעובדים – לחבק את העובדים של רשות השידור, וגם לא לעשות את החיבורים האלה מכניים, אלא לאפשר לאנשים להתפרנס בכבוד, ליצור בכבוד, כדי שהם יוכלו לפרנס את משפחותיהם ואנחנו נוכל לקבל שידור ציבורי איכותי וחופשי. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני. לרשותך עד 20 דקות. עיסאווי פריג' (מרצ): הוא ויתר. הוא ויתר. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא ויתרתי. לא ויתרתי. עיסאווי פריג' (מרצ): הוא חושב על השמש – – – היו"ר טלי פלוסקוב: יופי. עיסאווי פריג' (מרצ): הוא אומר שעין השמש, אי-אפשר לכסות אותה. היו"ר טלי פלוסקוב: הוא בטח יספר לנו עכשיו על מה הוא חושב. עיסאווי פריג' (מרצ): איך עין השמש – תתחיל בעין השמש. היו"ר טלי פלוסקוב: רק אציין שאחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. בבקשה, אדוני, 20 דקות לרשותך. עיסאווי פריג' (מרצ): הוא דיבר, אוסאמה. אוסאמה דיבר. יוסי יונה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני חש שאני מדבר לפני חברי הכנסת הלא-נוכחים, משל אנחנו מדברים באוניברסיטה משודרת, חברתי חברת הכנסת ענת ברקו, חברי עיסאווי פריג' – חבר הכנסת עיסאווי פריג', אז הערך של הנאומים שאנחנו נושאים פה – אפשר שאנחנו נשדר אותם. ענת ברקו (הליכוד): אתה משדר אותם. יוסי יונה (המחנה הציוני): אנחנו נשדר אותם, בדיוק. זו אוניברסיטה פתוחה, ויש גם ערך – – – עיסאווי פריג' (מרצ): תתחיל עם עין השמש. יוסי יונה (המחנה הציוני): אוקיי, אתחיל עם עין השמש, בואו נסגור את הפינה הזאת עם עיסאווי פריג'. הוא אתגר אותי בשפה הערבית והציג לפני פתגם – – עיסאווי פריג' (מרצ): תגיד את זה בערבית. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – פתגם בערבית שאומר: "לא תע'טי עין אל-שמס באל-ע'רבאל". ואז הוא אמר לי: מה זה? אמרתי לו: אני מכיר את זה – אי-אפשר לכסות את עין השמש בכברה. אז הוא היה מאוד מופתע, וקיבלתי ציון מעולה מצד חברי עיסאווי פריג' בשפה הערבית. ענת ברקו (הליכוד): איך אומרים את זה בערבית עיראקית? יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, אין – אני יכול להגיד את זה. ענת ברקו (הליכוד): עיסאווי, אפשר להגיד את זה בערבית עיראקית? יוסי יונה (המחנה הציוני): אפשר להגיד את זה. עיסאווי פריג' (מרצ): אני עוד לא עיראקי. יוסי יונה (המחנה הציוני): אפשר להגיד את זה. ענת ברקו (הליכוד): אתה מכיר את הדיאלקט, לא? יוסי יונה (המחנה הציוני): אפשר להגיד את זה. עיסאווי פריג' (מרצ): אותו דבר – זה ערבית וזה ערבית. אני משאיר לו. יוסי יונה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אנא, בטובך, מתקיים פה איזשהו דיאלוג זוטא, במליאה, והוא דווקא מתקיים ברוח טובה – אני שמח שהוא מתקיים ברוח טובה, רק שהוא לא יבוא על חשבוני, זה כל דאגתי המאוד – – – היו"ר טלי פלוסקוב: אם אתה לא תזמין את התגובות של חברי הכנסת, שכמעט לא נמצאים באולם, אני מקווה ש-20 דקות יספיקו לך. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, אני חושב שיספיקו לי. היו"ר טלי פלוסקוב: בבקשה, אדוני. יוסי יונה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אנחנו לקראת יום העצמאות, ונכון להתחיל בדברי שבח וקילוסין – במשמעות החיובית של המילה "קילוסין" – לחברה שלנו, למדינה שלנו, לציין את ההישגים המאוד-גדולים שלנו, ללא שמץ של אירוניה, או ציניות, או סרקזם. אכן, בנינו כאן מדינה לתפארת, בעלת חוסן כלכלי, בעלת חוסן לאומי צבאי, תרבות משגשגת ותוססת, שיונקת את תכניה מכלל התרבויות שבאו והתקבצו כאן, כולל התרבות הערבית, שלא התקבצה לכאן אלא הייתה כאן, והדברים הם באמת דברים שיש לשבח – יפה מאוד; הישגים במדע ובטכנולוגיה, אנחנו start-up nation, גברתי היושבת-ראש, יש לשמוח ולהשתבח בכך. כפי שאמרתי, יש לנו כלכלה איתנה, ואנחנו חוגגים, אנחנו לקראת יום הולדתה ה-69 של מדינת ישראל, ויש המון סיבות טובות לציין ולחגוג את יום העצמאות שלנו. אין להכחיש שגם עומדים בפנינו אתגרים כבדי משקל, גברתי היושבת-ראש, הן בתחום הכלכלה והחברה, הן בתחום המדיני, וגם בתחום התרבותי ובתחום הדמוקרטי. אני אייחד את החלק האחרון של דברי לנושא התאגיד, תאגיד השידור, התאגיד הציבורי הישראלי, כפי שאחד מהשרים שמכהנים בממשלה – ביקשו להדגיש וקיבלו את רצונם. כפי שאמרתי, הכלכלה שלנו היא כלכלה מאוד מאוד איתנה; העושר הלאומי שלנו מאוד גדול. גברתי היושבת-ראש, את ואני ניהלנו, את זוכרת, דיאלוג מאוד פורה לפני כמה ימים בערוץ הכנסת בנושא הזה, ואפילו היינו, אני חושב, במידה משמעותית די תמימי דעים בנקודה הבאה: הגם שהעושר הלאומי שלנו, חברי עיסאווי פריג', העושר הלאומי הוא מאוד מאוד גדול, הבעיה היא שהוא אינו מתחלק באופן שוויוני. אני לא הייתי אומר שוויוני, כי אנשים יאשימו אותנו – המקטרגים ילעיזו ויגידו: מה, אתה רוצה פה משטר סוציאליסטי? ראה מה קורה ברחבי העולם – ואני אומר מייד שאין כוונתי לשוויון כזה, אלא, בואו נאמר, לפחות להוגנות. כלומר, אנחנו תובעים – אני תובע – אני הייתי רוצה לראות שהעושר הלאומי שלנו מתחלק באופן יותר הוגן, באופן שאינו מותיר אזרחים רבים לצד הדרך; לצד – אם תרצו – כפי שאפשר וכפי שמכנים המון פעמים – הרכבת הדוהרת של הגלובליזציה, הרכבת הדוהרת של הכלכלה הישראלית, שכמו כלכלות אחרות בעולם בעצם מקריבה קורבנות רבים, ואין הכרח שאלה יהיו פני הדברים, גברתי. ואכן קיימת סכנה, כאשר העושר הלאומי אינו מתחלק באופן הוגן, ואינו מחלץ את רובה של האוכלוסייה ממצוקות חברתיות – ההשתמעויות וההשלכות הן המון פעמים הרות אסון. ראו מה קרה בארצות-הברית, ראו מה קורה היום בצרפת – תראו מה קורה היום בצרפת, עם העלייה של הימין הגזעני, שבעצם מקבל את הדלק שלו מהמצוקות החברתיות; מקבל את התמיכה שלו, במישרין או שלא במישרין מהעובדה שהעושר הלאומי במדינות האלה אינו מתחלק באופן הוגן, לא נאמר באופן שוויוני. ראו מה קרה באנגליה, בריטניה, והיציאה שלה, הברקזיט – אחת הסיבות המרכזיות, גברתי היושבת-ראש, היא שהעושר הלאומי בבריטניה אינו מתחלק באופן הוגן, שהגלובליזציה מותירה מאות אלפי אנשים, מיליונים של אנשים, לצד הדרך. וגם אנחנו מתמודדים עם הסכנה הזאת, חברי עיסאווי פריג'. גם אנחנו מתמודדים עם הסכנה הזאת, משעה שהחלוקה של העושר הלאומי אינה נעשית באופן הוגן. עיסאווי פריג' (מרצ): רק שאני אוסיף לך נתון. יוסי יונה (המחנה הציוני): הוסף נתון. עיסאווי פריג' (מרצ): 100 מיליארד שקל – זאת הרזרבה שקיימת במדינה. זה סקופ. יוסי יונה (המחנה הציוני): אז אני שמח על הנתון הזה, ואני רק ארצה להוסיף על ההוספה שלך, חברי, שבעצם בעיית-הבעיות היא שהמשאבים קיימים; אין כאן בעיה של היעדר משאבים, כי התל"ג הישראלי הולך וגדל, וההכנסה פר-נפש הולכת וגדלה, אדוני השר אלקין – שיכול גם להעיד, מן הסתם, על הנתונים שמונחים לפניו כמו שמונחים לפני שרי ממשלה אחרים – הכלכלה הישראלית היא כלכלה איתנה, אבל העושר הלאומי אינו מתחלק באופן הוגן, ולכן, בעצם, הוא גם גורר אחריו את התופעות האלה, של "אם תרצו", שהגזענות מרימה את ראשה, הפאשיזם מרים את ראשו, חוסר הסובלנות מרים את ראשו. וכל זה למה? כי במציאות כזאת קל להסיח ולהסית; קל להסיח את דעתו של הציבור מהבעיות האמיתיות שבעצם מטרידות את מנוחתו ופוגעות ברווחתו, ולהעביר אותו לנושאים אחרים – האויב, אם תרצו, הריאלי או המדומיין; לפעמים קיים גם אויב ריאלי, גברתי היושבת-ראש, ואין להכחיש את העובדה הזאת, אבל המון פעמים יש גם איומים מדומיינים. אם כן, זה האתגר שעומד בפני ישראל, זה האתגר שעומד בפני המדינה שלנו: כיצד אנחנו יכולים להגיע ליום הולדתה ה-70 של המדינה, ה-71, העשור הבא, כשיש לנו חברה יותר צודקת, חברה יותר סולידרית, חברה שמתאפיינת ביותר ערבות הדדית – כן כן, בחזון נביאי ישראל, זה הדבר שאנחנו משתוקקים אליו. מעניין מאוד, גברתי היושבת-ראש, שהמון פעמים דווקא מפלגות – דווקא סיעות הבית – שהן סיעות לאומיות, ולעתים גם לאומניות, אינן מאמינות בצדק חלוקתי. ראו זה פלא – ראו זה פלא: הסולידריות נעצרת בתחום הכלכלי. יש סולידריות, ובסדר שתהיה סולידריות, וצריכים לעודד סולידריות, לעומת אויבים חיצוניים, אבל היא מוגבלת לשם ורק לשם, וזה מאוד מאוד מצער. אנחנו לא יכולים להסתפק בתחושת צער – אנחנו לא יכולים להסתפק בתחושת צער; אנחנו צריכים לפעול כדי שהעושר הלאומי שלנו יתחלק באופן הגיוני יותר, שוויוני יותר – לא באופן שוויוני מלא, אדוני השר אלקין – הגיוני יותר. אין שום סיבה ש – לנו יש אחת מהכלכלות – ודאי הכלכלה החזקה ביותר במזרח התיכון, זה בוודאי, אני אומר את זה גם בגאווה, ואנחנו כלכלה צומחת, אנחנו כלכלה חזקה – לא יכול להיות מצב כזה, ש-20% מכלל אזרחי ישראל חיים מתחת לקו העוני. לא יכול להיות, לא הגיוני, לא מוסרי, לא כלכלי, לא מוצדק. לא יכול להיות שיש 800,000–900,000 ילדים שחיים מתחת לקו העוני. זו לא גאוותנו. את זה אנחנו צריכים לתקן. אנחנו צריכים להזכיר את הדברים הללו ביום העצמאות שלנו, לקראת יום העצמאות שלנו, בו בזמן שאנחנו גאים בהישגים שלנו – בהישגים הכלכליים, התרבותיים, הצבאיים וכל מה שלא תאמרו – הטכנולוגיים, המדע, הכול, טכנולוגיה, יופי – עדיין, לומר מהם האתגרים שעומדים בפנינו. אז אם כן, זה אחד התחומים המאוד-מרכזיים שבהם קיים אתגר כבד משקל שאתו אנחנו צריכים להתמודד, ולצערי ממשלת ישראל והעומד בראשה אינם רואים עין בעין אתנו. עדיין הם מאמינים אמונה עיוורת, הייתי אומר חסרת מעצורים, אם אפשר לומר דבר כזה על אמונה, בכלכלת השוק החופשי, ואמונה שבסופו של דבר הכלכלה החופשית היא זו שתיתן פתרון ומזור גם לעניי הארץ. וזו כבר סיבה טובה במדינה מתוקנת – ממשלה שמושלת ובתחומיה 20% מכלל אזרחיה מתחת לקו העוני, אין לה הצדקה להמשיך להתקיים, אבל היא מתקיימת – אחד מהפרדוקסים המאוד-מוזרים באזורנו. דבר נוסף או אתגר נוסף זה האתגר המדיני, והאתגר המדיני ממשיך לעמוד לפנינו, ויש לנו ממשלה שבעצם מכתתת רגליה, מתחפרת, מסרבת לעשות מעשה אמיץ. חברת הכנסת ענת ברקו, שיושבת כאן מולי – אני מאוד שמח; בהמון מפגשים שיש לנו היא, כחברת ליכוד, אומרת באופן חד-משמעי – למרות הביקורות החוזרות ונשנות שלה, שהן כבר בגדר ריטואל קבוע בכנסת ישראל, כן – שהיא לא מוותרת על עמדתה המוצהרת שהיא מאמינה בשתי מדינות לשני עמים. ענת ברקו (הליכוד): נכון. יוסי יונה (המחנה הציוני): חלקכם אולי לא יודע את זאת. ענת ברקו (הליכוד): מדינה לצד מדינה. הבעיה היא שהפלסטינים רוצים מדינה במקום מדינת ישראל. עיסאווי פריג' (מרצ): לא נכון. ענת ברקו (הליכוד): אז על זה אני מדברת. אני לא מדברת עליך, עיסאווי. אני מדברת על החבר'ה שיושבים פה. הם לא מדברים – דקה לפני נאם כאן חבר כנסת שדיבר כבר על 1948. המדינה שלנו – 1948. אתה יודע, ערביי דאח'ל, אתה מבין מה אני אומרת לך. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, אני מבין, אני מבין, ולכן אני אומר – – ענת ברקו (הליכוד): אז גם את זה אנחנו שומעים. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – אני אומר לך, גברתי, אני שמח על כך שאת אוחזת בעמדה הזאת. ענת ברקו (הליכוד): וכמובן, כמובן, רק כדי להבהיר את עמדתי: אנחנו שולטים בגבולות בשליטה ביטחונית מלאה של מדינת ישראל. יוסי יונה (המחנה הציוני): אין בעיה, סידורי ביטחון, הכול בסדר. אנחנו נגיע גם – – – ענת ברקו (הליכוד): אבל אני בעד, זה נכון, אני בעד היפרדות מוחלטת וחיים בכבוד. יוסי יונה (המחנה הציוני): אם זה מה שיפריד בין ממשלת ישראל לבין רצונה להגיע – – – ענת ברקו (הליכוד): אני בטוחה שגם אתה רוצה ביטחון. יוסי יונה (המחנה הציוני): בוודאי. לכן אני אומר, אם זה מה שמפריד, התהום הזאת, אפשר לחצות אותה, או: אפשר להתגבר עליה. ענת ברקו (הליכוד): זה תלוי גם בצד השני, אנחנו – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): ברור, ברור, גברתי. ברור, ברור, ברור, אני מסכים אתך לחלוטין, אבל הביטי, אומרת ממשלת ישראל: אנחנו רוצים שתי מדינות לשני עמים. ראש הממשלה מר בנימין נתניהו הצהיר מעל כמה במות, בהצהרה נחושה, חד-משמעית, להוטה, או פחות מזה – לפעמים הוא אומר: כן, אבל התנאים לא הבשילו, כן הבשילו, לא הבשילו – ואז יש מחויבות הצהרתית, אבל אין מאחוריה מעשים. עכשיו אני רוצה להתייחס לסוגיה הזאת, של מעשים. ענת ברקו (הליכוד): הוא מדבר על סידורי הביטחון. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני אתך, אני אתך, גברתי. ענת ברקו (הליכוד): העניין הביטחוני הוא מאוד חשוב כאן – – יוסי יונה (המחנה הציוני): אני אתך, גברתי. אני אתך, גברתי. ענת ברקו (הליכוד): – – כי אנחנו לא נסמוך על הפלסטינים שהם יספקו לנו את הביטחון. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני אתך, גברתי, אין בעיה, באמת. ענת ברקו (הליכוד): זה ברור שלא. יש לנו ניסיון לא טוב אתם. יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה. עכשיו, הנקודה היא, נניח שיש לנו ניסיון לא טוב, אחת ולתמיד אני רוצה – למה אחת, מן הסתם תהיה לי עוד הזדמנות להגיד את זה, אז לא אחת ולתמיד, אחת מני פעמים רבות שאני אגיד את הדבר הזה: נניח שאין פרטנר – נניח שאין פרטנר – אין פרטנר אמיתי למשא-ומתן. הרי גם אם אין פרטנר, אין שום היגיון בכך שאנחנו מקימים עוד התנחלות, עוד התנחלות ועוד התנחלות. נניח שהיינו אומרים: תשמעו, אנחנו באמת ובתמים רוצים שתי מדינות לשני עמים – לא, את יודעת מה, באמת, חברתי ענת ברקו, אפילו לא מתוך דאגה לעם הפלסטיני, נניח, מתוך דאגה לעם שלנו. אנחנו אומרים – אנחנו, אנשי השמאל, אנחנו שמאל ציוני – מה השמאל הציוני אומר? רבותי, אין תקומה למדינת ישראל בלי שהיא תגיע להסכם על שתי מדינות לשני עמים, משום שאם אנחנו לא נעשה זאת, או שנגיע למדינה אחת, שסביר מאוד להניח, בהינתן רחשי הלב של הציבור, שהיא תהפוך למדינת אפרטהייד; לא את ולא אני, אף אחד לא רוצה את זה, אז למה אנחנו מכניסים את עצמנו לתוך הסיטואציה הזאת, שבעצם קובעים עוד עובדה בשטח ועוד עובדה בשטח, ובסופו של דבר זה יהיה פתרון שהוא – שתהיה מציאות בלתי הפיכה. ענת ברקו (הליכוד): יש לי שאלה אליך, חברי יוסי. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן. ענת ברקו (הליכוד): האם אי-פעם איזושהי התנחלות הפריעה להשיג איזשהו הסכם? יוסי יונה (המחנה הציוני): בוודאי. ענת ברקו (הליכוד): לא. התקדים אומר – – יוסי יונה (המחנה הציוני): לצערי הרב, גברתי – – – ענת ברקו (הליכוד): – – אנחנו יצאנו מעזה – – יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, גברתי – – – ענת ברקו (הליכוד): – – לגמרי, עד המילימטר האחרון – קיבלנו טילים. יוסי יונה (המחנה הציוני): גברתי, יושב כאן השר אלקין, והוא יכול לומר לך – – ענת ברקו (הליכוד): קיבלנו טילים. קיבלנו טילים. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – שאנחנו היינו כמעט על סף מלחמת אזרחים, חס וחלילה. ענת ברקו (הליכוד): אבל קיבלנו טילים. יוסי יונה (המחנה הציוני): על סף מלחמת אזרחים. ענת ברקו (הליכוד): מה קרה כשיצאנו מעזה? קיבלנו טילים. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני לא רוצה להגיע למצב כזה, שאנחנו נהיה על סף מלחמת אזרחים, חס וחלילה – – ענת ברקו (הליכוד): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): – – אם נצטרך לפנות עוד ועוד יישובים, ואת יודעת – ואת יודעת – – ענת ברקו (הליכוד): ההתיישבות נותנת לנו ביטחון היום. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, גברתי. – – את יודעת היטב, ההתיישבות לא נותנת לנו שום ביטחון. סליחה. היא לא נותנת, וחבל. אדרבה, את ואני נמצאים – או: בואי נאמר, מתחילים את הדיון בנקודה משותפת: שנינו חרדים לגורלה של המדינה הזאת ומבינים שבעצם אחת הערבויות המרכזיות להמשך קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית היא הדרך שאנחנו ניפטר, שאנחנו ניסוג, שאנחנו נאמר – דרך אגב, עם גושי ההתנחלויות, הכול בסדר – – – ענת ברקו (הליכוד): אבל הבעיה היא לא שלנו. יוסי יונה (המחנה הציוני): אבל – – – ענת ברקו (הליכוד): הבעיה היא שהצד השני – – יוסי יונה (המחנה הציוני): אולי. אולי. ענת ברקו (הליכוד): – – גם על גושי ההתנחלויות לא מוכן לוותר. יוסי יונה (המחנה הציוני): אולי, גברתי – – ענת ברקו (הליכוד): אבו מאזן, אתה מכיר את העמדה – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): – – אולי, אולי, אולי את צודקת, אבל זה לא חשוב. ענת ברקו (הליכוד): מה זה "לא חשוב"? יוסי יונה (המחנה הציוני): מה שחשוב זה לא מה שהצד השני עושה או לא עושה, אלא איך אנחנו במו-ידינו מסכלים את האפשרות שבסופו של דבר יהיה פתרון מהסוג הזה, וזה אכן מהווה סכנה קיומית עתידית. ואני אומר לך – ואת יודעת את זה בתוך-תוכך, ואני מאוד מעריך את הכנות שלך ומעריך את היכולת האינטלקטואלית שלך ואת היכולת שלך לראות את העתיד – את יודעת היטב, חברתי ענת ברקו, ששום מנהיג של הימין לא יכול לתת לך או לתת למישהו אחר איזשהו תרחיש שבו מפעל ההתנחלויות הולך וגדֵל ואנחנו נוכל לערוב לקיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית בעתיד. נורא ואיום – אין שום פתרון, אין שום חזון, אלא פשוט דריכה במקום, והייתי אומר: במקרה הגרוע ביותר, היענות לגחמות משיחיות לאומניות שבסופו של דבר לא יביאו לנו מזור – – ענת ברקו (הליכוד): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): – – לנו, לעם היהודי היושב בציון, ביום העצמאות. אוקיי, זו הדאגה המאוד-מרכזית, ענת ברקו, שאת ואני – את יודעת מה, אני מאמין לך, כי אני יודע שאת חרדה לגורלה של ישראל בעתיד – זה האתגר הגדול, לומר: גם אם אין – ויכול להיות שאין – גם אם אין פרטנר אמיתי לשלום, אין שום סיבה שאנחנו נעשה צעדי איוולת, שבעצם, בסופו של דבר, בעוד כך וכך שנים, לא יאפשרו לנו, בסופו של דבר, לקיים את עצמנו כמדינה יהודית ודמוקרטית ששומרת על ההישגים המופלאים, מעוררי ההשתאות, שהגענו אליהם במשך 70 השנה של שהותנו במקום הזה כמדינה עצמאית. ולנושא השלישי, שזה הדמוקרטיה. ברור – ברור – שהאתגר הגדול שעומד לפנינו, או אחד האתגרים הגדולים, זה חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, שהאיום שלה נובע מאותו שורש, מאותו מקום – מאותו שורש, מאותו מקום – מכך שאין לנו – אין להנהגה שלנו, השלטת היום, אומץ לקבל הכרעה גורלית היסטורית בשביל ועבור מדינת ישראל, בשביל אזרחיה. אז אנחנו נאלצים להתמודד עם כל ההשלכות. אחת מההשלכות המרכזיות זה האיום המתמשך לדמוקרטיה הישראלית. כן, המקרים הנוראיים הללו, שאנחנו חייבים להשאיר את החיילים שלנו במקומות הללו ולהתעמת עם מציאות בלתי אפשרית; החייל הצעיר, החיילת הצעירה, בני 18, 19 ו-20, שלא חייבים להיות שם, ואפשר לגרום לכך שהם לא יהיו שם, ולא יתמודדו עם הדילמות הקשות האלה שאתן הם מתמודדים ביום-יום. האם עינינו טחו מלראות שאנחנו שמים אותם במציאות בלתי אפשרית? האם עינינו טחו מלראות שאין עתיד בכיוון הזה, שאנחנו – לא בכוונה, חס וחלילה – שמים אותם במצב שבו, חס וחלילה, נוכל להשחית את נפשם ואת רוחם למען המולדת, למען יום העצמאות ה-69, ה-70, של מדינת ישראל? האתגרים כבדי המשקל שהמציאות הזאת מעמידה בפני הדמוקרטיה הישראלית – וזה גם מגיע, בסופו של דבר, לנושא שלשמו אנחנו מתכנסים פה היום, וזה התאגיד, תאגיד השידור הציבורי. מדינה חסונה, מדינה איתנה, מדינה שבטוחה בעצמה, בטוחה בצדקת דרכה – לא – לא מצנזרת, לא רוצה ליצור שליטה על רשות השידור. לא רוצה. אדרבה, כדברי סוקרטס, הפילוסוף הקדום, שאמר מה? אני זה שמבקר אתכם, מטובתה של המדינה – כן – מטובתה של המדינה שתממן ותאפשר מנגנוני ביקורת עצמיים עליה. למה, מתוך התפיסה והאמונה שהביקורת גם מונחית על-ידי הדאגה והרצון לשפר את תדמיתה, את אופיה, את תכניה ואת התנהגותה של המדינה. ראש ממשלה, או שליט אמיץ, אומר: בקרו אותי, איני חושש מביקורת, כי כל כוונותי טובות ואני עושה את עבודתי נאמנה. אין לפחד מתקשורת במדינה דמוקרטית, מדינה שמאמינה בעצמה. היו"ר טלי פלוסקוב: אני מבקשת לסכם, אדוני. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני אסכם את דברי, גברתי היושבת-ראש. לכן אנחנו באנו לפה עם הפארסה הזאת של רשות השידור, ובסופו של דבר אנחנו רואים שקיימת סכנה מהותית בשני אופנים: האחד, כפי שאמרה שרת התרבות, או, הייתי אומר, השרה לתרבות לא דמוקרטית: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? הביטו, איזושהי תפיסה – לחלוטין לא דמוקרטית. אנחנו הולכים ליצור משהו שבפוטנציאל יפגע בדמוקרטיה, ומצד שני פוגע בעובדים של רשות השידור, שעד היום ועד הרגע הזה לא נמצא להם פתרון. אני מקווה שהשכל יחזור להיכן שהוא אמור להיות – על כתפיהם של אנשים, של שליטים – ואנחנו, שוב, ניכנס לשנה הבאה ונגיע ליום העצמאות 70, גברתי, אף שעדיין לא חגגנו את יום העצמאות ה-69 למדינת ישראל, כשהיא מדינה יותר חסונה, יותר סולידרית וגם יותר דמוקרטית, עם רשות שידור שיודעת לבקר באופן נשכני מתוך אהבה למקום הזה. תודה, גברתי היושבת-ראש. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. אחרי הנאום המשותף עם חברת הכנסת ענת ברקו פשוט הוספתי דקה, כי הבנתי שזה קצת הפריע. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, בבקשה, לרשותך עד עשר דקות. אחריו – חבר הכנסת מאיר כהן. בבקשה, אדוני. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, גם הכיסאות הריקים, האמת היא שרציתי לדבר על טרגדיה שקרתה אתמול בנגב – ההריגה של שני ילדים, עומר אבו קוידר ומחמוד אבו קוידר בני שש ועשר בכפר אל-זרנוג, הלא-מוכר, סמוך לכביש 25. בצער רב מאוד – הילדים האלה נהרגו מנפל של הצבא, זה לפחות מה שהבדיקה הראשונית המשטרתית העלתה – מתחמושת שנשארה אחרי חיילים שמתאמנים שם. אני חושב שהנושא הזה כאוב, והרבה לא שמים לב אליו. אנחנו חושבים שהרבה פעמים מתאמנים שם ומשאירים: או שטח שלא מגדרים אותו, במקום שמתאמנים, או שלא דואגים להציב שלטים. ענת ברקו (הליכוד): זה היה שטח אש? ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): זה לא שטח אש – – ענת ברקו (הליכוד): זה היה מגודר כשטח אש? ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): – – זה שטח שגרים בו אנשים. זה שטח צפוף מאוד, ומאיר כהן, שהוא תושב המקום, בטח יעיד על זה, כי הוא מכיר; השטח מלא אנשים, גרים בו אנשים, אבל מילא, לפחות אם אתה מתאמן שם, צריך לנקוט זהירות – אם זה גידור ואם זה שילוט – – – היו"ר טלי פלוסקוב: באמת היו שם אימונים במקום? היו שם אימונים במקום פעם? ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): היו, כל הזמן. באופן קבוע באים להתאמן שם ויוצאים. היו"ר טלי פלוסקוב: אבל אתה אומר שזה צפוף באנשים. ענת ברקו (הליכוד): – – – אימונים באש חיה. השאלה אם זה שטח אש או לא. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): קודם כול, אין שילוט – – מאיר כהן (יש עתיד): – – – ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): – – ואם יש שילוט, יש שילוט באנגלית ובעברית. מאיר כהן (יש עתיד): בתקשורת כתוב שכנראה זה רימון. ענת ברקו (הליכוד): שמה זה? מאיר כהן (יש עתיד): רימון שהושאר שם או נפל. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): כן. רימון נפל שנשאר שם אחרי החיילים. מאיר כהן (יש עתיד): – – – ענת ברקו (הליכוד): זה נורא. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): בכל אופן – זה באמת נורא, גברתי, אף-על-פי שאני חושב – כמה שאני ניסיתי לבדוק באתרים למיניהם, יש הערכות – אומרים שיש 700,000 דונם, בשטח המדינה, שנמצאים בהם מוקשים, שהם מְמוּקשים – זה כמעט שליש מהשטח, אבל לפחות צריך לשים אמצעי זהירות. אנחנו מדברים לא על שטחים פתוחים, אנחנו מדברים על שטחים שגרים בהם אנשים, מכל הכיוונים, ולצערי שני ילדים קיפחו את חייהם, והיה אפשר לחסוך את הדבר הזה. הכפר הזה, אותם ילדים, או ההורים של הילדים, הבתים שלהם נהרסו יותר מפעם אחת – פעמיים או שלוש – והם חיים במאהל. הילדים הלכו לאסוף בקבוקים כדי למכור אותם, אתה יודע, כמו שנערים עושים. הדבר השני, יום לפני זה, או באותו יום, אנחנו ראינו ביקור של שר השיכון, מר גלנט, והוא אמר שהבדואים משתלטים על קרקעות המדינה. הוא פשוט זורה חול בעיני הציבור ומסלף את המציאות והאמת. הבדואים לא משתלטים, בסך הכול, התביעות של הבדואים הן 5.3% מהנגב. בנגב – גברתי, אם את לא יודעת – יש בערך 11 מיליון ו-750,000 דונם. מתוכם הבדואים תובעים 5.3%, שזה 860,000 דונם. רק לידיעת שר השיכון, אני רוצה להגיד ש-32% מאוכלוסיית הנגב הם בדואים, ולפחות, במידת האמת הפשוטה ביותר, למיטב הבנתי, צריכים להיות להם 32% מהקרקע – וזה לא קיים. אני רוצה להגיד לשר השיכון ש-70 חוות בודדים נבנו בנגב אך ורק ליהודים; חווה אחת בלבד, לסיורי גמלים, היא של בדואי. יש 114 יישובים, ואני מנסה למצוא את הנתונים האלה. נמצאים ליהודים – אם זה יישוב כפרי שמתעסק בחקלאות, אם זה מושבים, אם זה קיבוצים, אם זה עיירות פיתוח ואם זה ערים – אך ורק ליהודים; לבדואים יש שבע עיירות שהן מוכרות, ויש עשר או 11 עיירות שהן בשלבי הכרה. שלבי הכרה, זאת אומרת שעדיין מתנים תנאים. מעשרת היישובים שהם בשלבי הכרה, אולי שישה-שבעה בתים הם עם רישיון, מאושרים, מה שנקרא. ולמה לא מאשרים את הבתים? כי כל שלטונות התכנון למיניהם לא מאפשרים את זה, ומתנים – אחד התנאים – הכי מרגיז והכי מכעיס והכי מגעיל, גם, שהם מתנים – ויתור על הקרקע על על מנת לאשר את הבית שלך. אם אתה חותם ומעביר את הבעלות על הקרקע למדינה בהסכמה שלך, ייתנו לך רישיון. בא ואומר שאנחנו משתלטים על הקרקע, וזה פשוט מאוד לא נכון. חקלאות – אך ורק ליהודים; יישובים ברווחה – אך ורק ליהודים. ועכשיו בא אדון גלנט, בתפיסה ביטחונית, ואומר: צריך לייצר רצף טריטוריאלי בין חברון לבין זה. הוא שכח שמַגלים כפר שלם בשם אום-אלחיראן, בשנת 2017, במדינה שאמורה להיות נאורה ודמוקרטית, כביכול, ובאותו מקום בדיוק, באותו מקום, מקימים כפר שנקרא חירן – רק מורידים "אום" ושמים "חירן". אנחנו הלכנו ובדקנו את המציאות, כאזרחים – בדקנו ומצאנו 74,000 דונם ריקים, אפילו זבוב אין שם, לחלוטין אפשר להזיז את הכפר אום-אלחיראן לשם, חצי קילומטר או קילומטר לפה, ולהקים את שני היישובים. יש מקום לכולם, יש מקום בנגב לכולם, ואפשר לעשות את הנגב משגשג, אבל מה? זה לא צריך להיות אחד על חשבון השני. אפשר לעשות את זה אחד עם השני. ואנחנו חושבים שאם הכוונות נמצאות, תוך 24 שעות אפשר לפתור את הבעיה של הכפרים הבלתי-מוכרים וגם את בעיית המבנים, מה שנקרא "מבנים לא מוסדרים" או "מבנים לא מאושרים". זה מה שרציתי להגיד, וזהו, תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. הדובר הבא, חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה, אדוני, לרשותך עד 15 דקות. אחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. מאיר כהן (יש עתיד): גברתי היושבת-ראש, חברת הכנסת ענת ברקו, איזה מזל שאת פה. ענת ברקו (הליכוד): אני הולכת. מאיר כהן (יש עתיד): לא, אז את תצטרכי לסבול אותי. ענת ברקו (הליכוד): אני פשוט רעבה. מאיר כהן (יש עתיד): אני באמת מוצא חובה להתחיל במסירת תנחומי, אני חושב תנחומינו כולנו – ולא משנה – – ענת ברקו (הליכוד): בטח. מאיר כהן (יש עתיד): – – ולא משנה מה דעותינו – למשפחת אבו קוידר. ענת ברקו (הליכוד): אני מתכוונת לפנות לשר הביטחון בעניין הזה. לא יכול להיות שאחרי שחיילים גומרים להתאמן – – מאיר כהן (יש עתיד): לגמרי. ענת ברקו (הליכוד): – – לא סורקים שטחים כאלה ובודקים שלא משאירים נפלים ותחמושת חיה. מאיר כהן (יש עתיד): לגמרי. אני באמת מוסר את תנחומינו כולנו למשפחת אבו קוידר על הסיפור הטרגי, מותם הטרגי של עומר ומחמוד. כמו שאמרת, חברת הכנסת ברקו, אין שום ספק שצריך לפנות – – ענת ברקו (הליכוד): אני אפנה לשר הביטחון בעניין הזה. מאיר כהן (יש עתיד): – – ולבדוק את זה לפני ולפנים – – ענת ברקו (הליכוד): אני אעשה את זה. מאיר כהן (יש עתיד): – – לפרסם את המסקנות – – ענת ברקו (הליכוד): אסור שזה יקרה. מאיר כהן (יש עתיד): – – ולדאוג שזה לא יקרה לאף אחד, ובמיוחד לא לילדים, שנמצאים באמת בסיטואציה כל כך כל כך קשה. אני רק אומר לך, שכני, שכני הטוב, אני גר בנגב הרבה מאוד שנים, גדלתי שם. זאת שאלה מורכבת, אבל זאת שאלה שבסופו של דבר תצטרך להיות פתורה על-ידי שני הצדדים – – ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): – – – מאיר כהן (יש עתיד): – – ואני תמיד אומר למנהיגות הבדואית: ככל שאנחנו נתבצר כל אחד מאחורי העמדה שלו ונגיד: זה ושום דבר אחר – לא נצליח להתקדם. אני מכיר לפני ולפנים, ליוויתי את כל כותבי התוכניות. ברגע שהמדינה – – – ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): בינתיים מי שמתבצר – אתה יודע טוב מאוד מי מתבצר – – מאיר כהן (יש עתיד): לא, אני לא מסכים אתך. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): – – זה צד אחד בלבד. קריאות: – – – מאיר כהן (יש עתיד): תאמין לי, אני מרשה לעצמי – אי-אפשר לחשוד בי שאני נגד הבדואים – – ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): חס וחלילה – – – מאיר כהן (יש עתיד): – – אבל דווקא אני מרשה לעצמי להגיד, מהשיחות הרבות שלי במשך 15 שנים עם המנהיגות הבדואית, שאני מלא הערכה אליה – אני חושב שגם טלי תעיד על זה, על כך – – היו"ר טלי פלוסקוב: זה נכון. מאיר כהן (יש עתיד): – – היא הייתה ראשת עיר, השכנה שלי, ויחד פעלנו הרבה מאוד כדי לנסות למצוא – כי מרקם החיים שם הוא כל כך חשוב, ולנו ברור מה שברור לך, ששום דבר לא יקרה בנגב – – היו"ר טלי פלוסקוב: והיו שותפים אמיתיים, אני חייבת לציין. מאיר כהן (יש עתיד): – – שום דבר לא יקרה בנגב אם לא תיפתר שאלת הבדואים ואם הבדואים לא יחיו בנגב ברווחה, אבל בשביל זה הם צריכים לתת את חלקם. ואי-אפשר להגיד: זה מה שאנחנו רוצים, ואי-אפשר לעבור, כי יש בהחלט מקומות שבהם המדינה צודקת, ויש מקומות שבהם הבדואים צודקים. אמר לי בשבוע שעבר אחד הבדואים, חברי הטוב, אומר לי: תראה, רוצים לפצות אותי 3,000 שקל על חצי דונם. חצי דונם, ארבעה קילומטרים מהבית שלי בדימונה, עולה 400,000 שקלים. אז הוא אומר לי, איפה? על הדברים האלה אני מדבר. אני רוצה לעבור לנושא, ברשותכם. אני מבקש להתייחס דווקא לתחום המדיני, שבסופו של דבר מתקשר, חברי וחברותי, להתנהלות ראש הממשלה ולסיבה לכינוס הפגרה המיוחד הזה. אני לא חשוד כתומך של "שוברים שתיקה", יש לי ביקורת גדולה מאוד, אני אמרתי להם בפגישות שלי אתם שהארגון מסב נזק למדינת ישראל, בעיקר בחו"ל, תוך שהוא מתבסס, לצערי הגדול, על חלק מהדברים – והוכחתי אותם, עד כמה שהם רצו לשמוע – על מסכת של כזבים ושל שקרים. אמרתי לחברי הארגון: אתם בונים לכם טרמינולוגיה שלפיה חיילי צה"ל פוגעים באופן שיטתי ומכוון באוכלוסייה האזרחית. לצערי, הארגון הזה מתעלם מהמציאות ומהעובדה שחיילי צה"ל מגִנים על כולנו ונמצאים בתוך מציאות כל כך מורכבת. ואני יכול להגיד, כאחד ששירת כל כך הרבה שנים, וילדי שירתו כולם, ותסלחו לי אם זה נשמע מתנשא קצת, אבל חיילי צה"ל הם החיילים הכי מוסריים בעולם, ומי שמכיר את ההיסטוריה, כולל את ההיסטוריה העכשווית, על מה שקורה ואיך מעצמות כמו ארצות-הברית חוקרות תאונות מעל אפגניסטן ומעל עיראק, אני בהחלט חושב שלמרות הסיטואציה הטרגית שבה אנחנו נמצאים, עדיין צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר. ובכל זאת, אני שואל את עצמי: האם באמת ראש הממשלה היה צריך לנהוג כך כלפי שר החוץ הגרמני? זה כל כך ציני, התנהגות של ראש ממשלה שכל כך לא רוצה להיות מדינאי ומעדיף להיות הפוליטיקאי האחרון במרכז הליכוד. הרי מה הוא עשה הבוקר – מה הוא עשה אתמול? הוא קרץ לקבוצה של אנשים ואמר להם: תראו איזה גיבור אני, אני לא מתרפס בפני אף אחד. אני לא ראיתי את ראש הממשלה הגיבור-על-ידידים, כך אני קורא לו – לא ראיתי את ראש הממשלה, לא שמעתי אותו, נוזף, כמו שהוא היה צריך לעשות, במנהיג הרוסי פוטין על כך שתחת כנפיו נרצחים עשרות אלפי ילדים; לא שמעתי אותו מגנה אותו בקולו, לא שמעתי אותו מחרים אותו בקולו. ראיתי אותו הולך עם זנב בין הרגליים למוסקבה ולוחץ לו לחיצה חמה ומחבק אותו. ראיתי גם את השר אלקין מלווה את ראש הממשלה לאותו פוטין, אבל לא שמעתי אותם אומרים לו: אדוני, היה זהיר, אתה נותן חסות לגדול האויבים שלנו היום. אבל הוא כן מרשה לעצמו את שר החוץ הגרמני לבזות. על מה? על מה? "שוברים שתיקה" זה גוף שאפשר לבקר אותו ואפשר להוקיע אותו, אבל זה חלק מהחברה הישראלית. תקבל אותו, אם אתה באמת מדינאי, תעמיד אותו על טעותו, אבל אל תפגע בכבודו. מה אתה עושה? אתה פוגע בכבודם של החברים שלנו? הרי אותו שר חוץ – ונבקר אותו ככל שנרצה לבקר – לפני כמה חודשים היה באיראן ותבע מהאיראנים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, והותקף שם בתקשורת האיראנית, והוא אמר את זה בשידור ברדיו האיראני, באומץ גדול מאוד. אז מה אתה עושה, אדוננו ביבי נתניהו? מתי אתה תחליט להוביל את המדינה הזאת למחוזות אמיתיים של שותפות עם שאר מדינות העולם? להיות ימני זה לא לנהוג בחוסר דעת; להיות ימני, ככל שתרצה להיות, זה בראש ובראשונה מחייב אותך באיפוק. תאמר את דעותיך, אבל תהיה חלק מהשיח של משפחת העמים. ככה אתה נוהג? זה בהחלט קושר לסיבה שאנחנו נמצאים כאן. אני הייתי מאלה שתמכו בחוק התאגיד הקודם, כי חשבתי, ועודני חושב, שנכון עשה השר ארדן, וגם ראש הממשלה, וגם אנחנו, כחלק מהממשלה, שהפסקנו את הגבייה חסרת התועלת הזאת של האגרה, וחשבנו בכנות, מהמקום הטוב ביותר, שאפשר לבנות משהו הרבה יותר טוב, ואכן עשינו את זה. אתה, ראש הממשלה, אמרת שזה רגע טוב, ורגע נכון, וצעד נכון, ותמכת בחוק, אפילו הובלת אותו. אז מה קרה לך, אדוני? מה החשש הגדול הזה שיהיה שידור ציבורי, אמיתי וטוב? מה קורה לך? על מי אתה חולם בלילה, על ארדואן? על פוטין? עיסאווי פריג' (מרצ): חולם על לה-פן, לה-פן. מאיר כהן (יש עתיד): אלה האנשים שאתה רוצה להתחמם לאורם? הרי המדינה שלך בראש ובראשונה זאת מדינה דמוקרטית. החוסן האמיתי שלנו הוא היכולת שלנו להיות מדינה דמוקרטית ולהכיל את כולם. ואמרתי, יש לי ביקורת גדולה מאוד על "שוברים שתיקה", ואני אעמוד על כל במה, אני וחברי, ואני חושב שרוב הכנסת הזאת, ונתווכח אתם, אבל להגיד לדיפלומט כל כך חשוב, לשר החוץ של מדינה שהיום יותר מכל מדינה אחרת עומדת לצדנו ברגעים הקשים ביותר, לבזות אותו ולצאת גיבור לוויטרינה ולהגיד: אה, ראיתם מה עשיתי? איפה אתה כשצריך אותך? אבל זה ביבי נתניהו, זאת התנהגותו, וכך הוא מוביל את כולם באף. אני, אגב, לא מאלה שמתייאשים – הוא לא גזירה משמים – אתה לא גזירה משמים, אדוני ראש הממשלה; הציבור בסופו של דבר יגיד את דברו. תוכל להפחיד כמה שתרצה, בסופו של דבר יבינו תושבי עיירות הפיתוח והקיבוצים, ויבינו כל אלה שאתה מנסה לשסות אותם אחד בשני, שאתך אין תקווה למדינה הזאת, שחוזקה של המדינה הוא בראש ובראשונה – ואני חוזר על זה – ביכולת של כולנו להכיל אחד את השני – נתווכח כמה שנרצה – וביכולת שלנו להבין שאנחנו חלק ממשפחת העמים, ואנחנו ננהג בכובד ראש, ובאדיבות, ובלויאליות, לחברים שלנו, ונוקיע את מי שלא. שר החוץ הגרמני הוא לא אויבה של מדינת ישראל, גם לא גרמניה, גם לא צרפת. והבדלנות הזאת שאתה מוביל אותנו אליה היא כל כך מיותרת, היא כל כך לא במקום. נהיה חזקים ככל שנהיה, אנחנו עדיין זקוקים לחיבוק של אומות העולם, אנחנו עדיין זקוקים ללגיטימציה, אנחנו עדיין זקוקים לרחוב הצרפתי, לרחוב האמריקני ולגרמני, ששם אנחנו נספר את הסיפור הצודק שלנו, ואנחנו לא זקוקים למנהיגות ששמה מסך שחור בינינו לבין הידידות שלנו. אני רואה אותך, גברתי היושבת-ראש, ואני לא יכול שלא להתייחס לסאגה האחרונה עם התוכנית הכלכלית. כשראיינו אותי, אמרתי שאני מברך על התוכנית הזאת. אמרתי שיש רגעים שאין בהם לא אופוזיציה ולא קואליציה, יש תוכנית – – – היו"ר טלי פלוסקוב: את מתכוון לרפורמת "משפחה נטו"? מאיר כהן (יש עתיד): בוודאי, "נטו למשפחה", ככה אתם קוראים לה. בירכתי ואמרתי שזה צעד אמיץ. אבל ראי, כשאני מדבר על ציניות, על ממשלה שכל כך הרבה דם רע זורם בין חלקיה – הכוונות היו מצוינות, אבל שר האוצר ידע מה שכולנו יודעים, שהוא היה חייב להסתיר את זה מראש הממשלה, כי הוא היה מטרפד לו את זה. את הרי יודעת בתוך-תוכך, אבל לא משנה – אני לא אוהב שפונים אלי כשאני היושב-ראש ומביכים – הרי הוא ידע את זה. היו"ר טלי פלוסקוב: משם הייתי מגיבה, מכאן אני לא אעשה את זה. מאיר כהן (יש עתיד): הוא ידע את זה, והגמגומים הראשונים של אנשי הליכוד, של אותם אנשי ליכוד שתקפו בחמת זעם את ההורים השכולים, שזה היה אחד מהמחזות הנוראים שחזינו בהם בזמן האחרון. אני חוזר לתוכנית הזאת. אמרתי ואני אומר שאם מישהו ינסה לפגוע בזה, אנחנו נהיה שם לתמוך, באמת, לא מתוך שום דבר פוליטי, מתוך חובה. אני במיוחד, שגדלתי בדימונה, ואני מכיר ורואה את מעמד הביניים, וכולנו רואים – זאת תוכנית מצוינת. אז מה לך, אדוני ראש הממשלה, שאתה שולח את השליחים שלך לנסות לחבל בתוכנית הזאת? ובאמת, מסרי לשר האוצר שנעמוד לצדו בכל כוחנו. היו"ר טלי פלוסקוב: יגיע. מאיר כהן (יש עתיד): תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה, גברתי, לרשותך עד 25 דקות. זהבה גלאון (מרצ): מאה אחוז, תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: ואחרי חברת הכנסת גלאון – חברת הכנסת יעל גרמן. בבקשה, גברתי. זהבה גלאון (מרצ): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חברי עיסאווי פריג' סיפר לי קודם, כששתינו תה מאחורי המליאה, שכל יום כזה, שהכנסת מתכנסת, עולה למשלם המסים הישראלי יותר מ-300,000 שקל. ואני באמת תוהה אם היה צריך לכנס אותנו על חוק קמיניץ בדחיפות כזו בפגרה, ואם היה צריך לכנס אותנו היום לדיון בחוק תאגיד השידור הציבורי – אחת השערוריות היותר-גדולות שאנחנו עדים להן. אני רוצה לדבר על זה בקצרה, כי דיברתי גם אתמול. אני רוצה לדבר על הדברים של גיל עומר בוועדה אתמול – וחברי עיסאווי, היית בה – שפוליטיקאים ניסו למנות מקורבים בתאגיד השידור, וכשזה לא הסתייע בידם, ראש הממשלה ואני לא יודעת מי עוד החליטו שהם מחסלים את התאגיד, אותו תאגיד שהם הקימו במו-ידיהם אחרי שהם החליטו לחסל את רשות השידור. עכשיו, אני רוצה לומר משהו על רשות השידור. רשות השידור הפכה ברבות השנים לגוף עם הנהלה מסואבת, בעייתית, המקבלת הוראות ישר מלשכת ראש הממשלה, אבל יש שם אנשים מצוינים, אנשים שעשו עבודה נאמנה כל השנים; עיתונאים ועובדים שונים שמצאו את עצמם פשוט מושלכים בצד הדרך, מושפלים, כשהחליטו להקים את התאגיד החדש. מרצ הצביעה בזמנו נגד סגירת רשות השידור; ליתר דיוק, נגד חוק התאגיד. חשבנו שהיה צריך לעשות שידוד מערכות ורפורמה מקיפה ברשות השידור, אבל ראש הממשלה – אצה לו הדרך, הוא החליט לחסל ולסגור, והקים את התאגיד. ועכשיו, כשעיתונאית אחת לא באה לו טוב בעין, או כשיש שם מנהלים – שהם מנהלים מקצועיים – שסירבו להכניס מקורבים של פוליטיקאים, אז הם מחליטים שהם מחסלים את התאגיד. והדחייה הזאת, שאנחנו נדרשים לה עכשיו, נועדה כל-כולה כדי לבנות תאגיד שידור, בכלל מין יצור כלאיים כזה, שחטיבת החדשות היא לא חלק ממנו – מה זה? זה ברווז צולע, איזה מין דבר זה? הכול כי ראש הממשלה רוצה שליטה מלאה וריכוזית בתקשורת בישראל, והוא מחסל אותה לאט-לאט, ופוגע בה ומתיש אותה, בדיוק כמו שהוא מתיש ופוגע בשומרי הסף, בין אם זה פרקליטות או להב 433 או בית-המשפט העליון. כל שומרי הסף הם תחת עינו של ראש הממשלה, והוא רוצה לחסל אותם אחד-אחד, ואותו דבר גם את התקשורת החופשית בישראל. ממה שהיה נהוג לקרוא לו "כלב השמירה של הדמוקרטיה" הוא רוצה להפוך אותה לפודל שלו. זה מה שרוצה ראש הממשלה. ולכן, בנסיבות האלה, צר לי שלא פתרו את הבעיה של כל עובדי רשות השידור. יש שם אנשים, זוגות עם ילדים, שעובדים, שלא יודעים מה ילד יום. הרבה מאוד אנשים שהזכויות שלהם נפגעות ומקבלים סכומים זעומים, אבל המהלך שראש הממשלה עושה עכשיו לגבי התאגיד זה מהלך שאנחנו, חברי בסיעת במרצ, לא ניתן לו יד. חברי עיסאווי פריג' ישב אתמול בוועדה והגיש שורה של הסתייגויות. אני אומרת לכם שכל מהלך כזה של ראש הממשלה, שמבקש לכרסם בעוד כלי תקשורת ועוד כלי תקשורת, ולהפוך את כל כלי התקשורת בעצם לכפופים למרותו – למה הדבר הזה גורם? הדבר הזה יוצר תקשורת שאחר כך חוששת לומר את מה שיש לה לומר. תסתכלו כמה נותרו בתקשורת אנשים ותחקירים; או שהם כולם קשורים בדרך כזו או אחרת לגורמים שמקורבים לראש הממשלה, או שכבר התקשורת מצנזרת את עצמה. היא חרדה, כי היא יודעת שאם היא תמתח ביקורת אז היא לא תהיה. חברי חברי הכנסת, אני קוראת לכם לא לתת יד ליוזמה של הממשלה לחסל את תאגיד השידור הציבורי אחרי שהיא חיסלה את רשות השידור. הייתי אומרת, כמו שאמרתי קודם – אני לא נוהגת לחזור יומיים, יום אחרי יום, על אותו משפט, אבל חשבתי שזה ראוי בהקשר הזה – ראש הממשלה עושה בתאגיד השידור וברשות השידור מעשה מגונה. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הזמן שנותר לי ולדבר על הפארסה שהתגלתה אתמול לנגד עינינו בהתנהלות של ראש הממשלה לגבי הביקור שר החוץ הגרמני בישראל. הייתי אומרת: אפס – כזה אפס ענק – קיבל ראש הממשלה אתמול בדיפלומטיה. והדבר שכל כך מקומם, שהוא היה מוכן לשעבד – להקריב – את יחסי החוץ של מדינת ישראל עם המדינה, הייתי אומרת, הכי ידידותית לישראל באירופה, הוא היה מוכן להקריב אותם על מזבח האינטרסים הפוליטיים הצרים שלו. כל הרדיפה הזאת נגד "בצלם" ונגד "שוברים שתיקה", כל-כולה מקורה במאבק על לבו של הימין הקיצוני והמתנחלי, מי יצהיר יותר נאמנות לימין הקיצוני. זה חלק מהקרב הזה. וכשיש קרב כזה בינו לבין בנט וגורמים אחרים, אז צריך לסמן אויבים, צריך לסמן בוגדים, אז כל ביקורת על המדיניות של ממשלת ישראל בכלל נתפסת כבוגדנות, כחתרנות. כל מי שמבקר ביקורת לגיטימית את מדיניות ההתנחלויות והכיבוש נחשב לגיס חמישי, ועוד הם מעזים, בממשלה הזאת, גם ראש הממשלה וגם סגנית שר החוץ חוטובלי, לסמן, לתת ציונים. אתמול שר החוץ הגרמני נפגש עם חמישה ארגונים, כולל "שלום עכשיו", אז "שלום עכשיו" קיבלו את אות הברכה, או אני לא יודעת איך לומר את זה – נגדם אין לראש הממשלה – לא שהוא בעדם, אבל נגדם אין לו כלום, אבל העובדה ששר החוץ הגרמני נפגש עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם" – הוא הציב לו אולטימטום, הייתי אומרת אקדח לרקה, דבר שלא עושים במדיניות חוץ. ראש ממשלה לא יכול להרשות לעצמו לקלקל באופן הזה את יחסי ישראל–גרמניה, אחרי שהוא עשה את זה עם אובמה בזמנו. אני חושבת שאנחנו עדים כאן לא רק לעובדה שראש הממשלה פגע ביחסי ישראל–גרמניה, אלא לעובדה שהוא מנסה לטשטש מציאות, והמציאות היא כזו: מי שעושה דה-לגיטימציה לישראל בעולם זה לא "שוברים שתיקה" ולא ב"צלם", זה המדיניות של ממשלת ישראל, של המשך הבנייה בהתנחלויות, של המשך השליטה על עם אחר, על מיליוני בני-אדם. אנחנו ביוני הקרוב נציין 50 שנות כיבוש של שלטון ישראל בשטחים. זה מה שעושה נזק בעולם, זה מה שעושה דה-לגיטימציה בעולם. אז מנסים לסמן ארגונים – בהתחלה מחוקקים נגדם חוקים: חוק החרם, וחוק השקיפות, וחוק שירות לאומי, ורודפים אותם, ושרים, כולל יאיר לפיד, יושב-ראש יש עתיד, כולם עושים סיבוב על הגב של "שוברים שתיקה" ו"בצלם". אני שמעתי כאן לפני כן את חבר הכנסת מאיר כהן. בכל הכבוד לבנים של מאיר כהן ששירתו בצבא, וגם הבנים שלי שירתו בצבא, החיילים והקצינים של "שוברים שתיקה" שירתו בצבא לא פחות מהבנים שלו ולא פחות מהבנים שלי, והם פטריוטים ישראלים לא פחות מהם, והם היו שם, והם היו בקרב, והם נאבקים על מוסריותו של צה"ל. הם מעלים דברים שהם ראו במו-עיניהם, דברים שהם חושבים שדגל שחור מתנוסס מעליהם. וכשהשלטונות מטים עין הצדה, ולא רוצים לברר, ולא רוצים להתמודד עם המציאות הבאמת-באמת מורכבת בשטחים, אז מסמנים אותם כבוגדים ומעניקים להם ציונים, ורודפים את "בצלם", ארגון שמתעד באופן סיסטמטי כבר 28 שנים הפרות של זכויות האדם בשטחים, שנעשות בשמנו ומטעמנו, כדי להניף את אותו דגל שחור על מה מותר ומה אסור – אז מסמנים אותם כבוגדים. כל מי שמבקש למתוח ביקורת על מדיניות הכיבוש וההתנחלויות, ישר מתויג, ישר הם בוגדים, ישר הם שמאלנים, צריך לרדוף אותם. חברי חברי הכנסת, זה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת – ואני אומרת את זה בדיון בהקשר של חוק התקשורת; אנחנו מדברים על תקשורת שהרבה פעמים היא חלק מאותה תעשיית הכחשה והדחקה של מה שקורה שם בשמנו ומטעמנו, ואנחנו רואים בצורה ברורה, בצורה שיטתית, איך "בצלם" הופך להיות תקשורת אלטרנטיבית, כי כשצלם של "בצלם" צילם את אלאור אזריה יורה למוות, עושה וידוא הריגה למחבל מדמם – כן, הוא היה מחבל מדמם – אז הוא פרסם את זה ולא אף אחד אחר. כלי תקשורת כבר לא רוצים לדעת מה קורה שם. "בצלם" הציב את המראה הזאת, של מה שקורה שם, כי אנחנו עוצמים עיניים, אנחנו לא רוצים לדעת. במקום זה אנחנו רואים איך מירי רגב ובנט הודיעו שהם מקצים 10 מיליון שקלים לחגיגות שחרור – שחרור גוש-עציון, ירושלים ואני לא יודעת מה. התעשייה הזאת של ההדחקה וההכחשה היא תעשייה מאורגנת, שהממשלה משלמת עליה – אנחנו בעצם, ליתר דיוק, משלמים את המחיר – הכול כדי שלא נשאל ולא נבקש לדעת מה קורה שם, מה קורה עם הביורוקרטיה הזאת, שיוצרת שתי מערכות דין נפרדות, אחת למתנחלים בשטחים ואחת לפלסטינים; מה קורה עם היתרי תנועה, עם חופש תנועה, עם ביקורים, עם אישורים; מה קורה עם מציאות היום-יום של אנשים שמה שהם רוצים זה סממני ריבונות ודגל ומדינה, ואנחנו ממשיכים לשלוט וממשיכים לבנות כאילו אין מחר, כאילו אין עולם. יש לי הרבה פעמים הרגשה, גברתי, שפה מתנהלים כאילו הם על הטיטניק – הם נוסעים והם נוסעים והם נוסעים, והם לא רואים את הקרחון שבא ומתנגש עוד רגע מולם. ועל זה אני מבקשת להתריע. אני מבקשת לומר בצורה מאוד ברורה שכשאנחנו רואים – על ההתנהלות הבאמת-חסרת אחריות אתמול של ראש הממשלה, לקלקל את היחסים עם שר החוץ של גרמניה, ובכלל עם גרמניה, בשביל איזה רווח פוליטי קטן ואינטרסים פוליטיים מול בנט ומול הימין, כל אזרחי מדינת ישראל נאלצים לשלם את המחיר. זו מדיניות חוץ? זו ממשלה רצינית? לאן מובילים אותנו? מה האופק? מה העתיד שהממשלה הזאת מציעה לאזרחי ישראל? לאן אנחנו הולכים? כמה שנים נמשיך לשלוט על עם אחר? ואחר כך יש פיגועים, ויש טרור, ואומרים: מאיפה זה בא? וכל פעם מתעוררים. כמה אנחנו נמשיך עם ההזיה הזאת, כשהאנשים האלה חיים בייאוש ובחוסר תקווה – כמה נמשיך עם זה? חברי חברי הכנסת, הדבר הזה חייב להיפסק, והדבר הזה ייפסק כשייגמר – או כשיסגרו את בית-החרושת שמייצר מוטיבציה לטרור, את אותו בית-חרושת שאנחנו רוצים שהוא לא יהיה, וכשנפסיק לשלוט בשטחים, וכשננהל משא-ומתן, וכשיפסיק ראש הממשלה נתניהו עם האמירות הדמגוגיות האלה שלו – זה היה בבר-אילן: אנחנו תומכים בפתרון שתי המדינות, הוא אמר; מס שפתיים בשביל העולם. תומכים בפתרון שתי המדינות, אבל מה שהוא עשה בפועל – הוא ניהל את הסכסוך. ומה קרה לו? הוא חטף את זה בפרצוף בבומבה ישירה: הוא גילה שהסכסוך מנהל אותו. זה העתיד שאנחנו רוצים כאן? שהסכסוך מנהל אותנו, וכל מה שהממשלה הזאת עושה זה הסתה ורדיפה, בין אם זה נגד אזרחי ישראל הערבים, בין אם זה נגד שומרי הסף, בין אם זה נגד הפלסטינים, נגד השמאלנים, כל מי שלא בא לו טוב בעין – ועכשיו זה נגד התקשורת. במקום לחזק את התקשורת, לעודד תחקירים ועשייה – ויש לנו כאן פאר היוצרים והעיתונאים המצוינים – אז ראש הממשלה רודף אותם, וחומס אותם, ומבזבז מיליונים של כספי ציבור בשביל איזו מדיניות קטנה ועלובה של רצון ריכוזי לשלוט בתקשורת, לרמוס אותה עד דק. חברי חברי הכנסת, במקום שראש הממשלה דורך – לא צומח דשא. והתפקיד שלנו – התפקיד שלנו – וזו המחויבות שלנו – הוא להתקומם ולהגיד לו: עד כאן, אי-אפשר יותר, כשמטרטרים מדינה שלמה חודשים, חודשים, על תאגיד השידור הציבורי. ואנשים לא מבינים מה קורה פה, הרי רק לפני שנתיים ראש הממשלה אמר על עובדי רשות השידור שהם יותר גרועים מה"חמאס", ופתאום לפני חודשיים ראש הממשלה נפגש עם עובדי רשות השידור, והוא אומר שלבו נכמר עליהם. ממתי הוא גילה שיש לו לב, אני שואלת, גברתי היושבת-ראש? לב יש לו? זה לב מאבן, ציני, מניפולטיבי – נפגש עם אנשי רשות השידור כדי לנסות לרסק את התאגיד. אנחנו שומעים את האמירות האלה מהתאגיד, מראשי התאגיד, שניסו להכניס להם אנשים, מינויים פוליטיים. אמרה מירי רגב: מה שווה תאגיד השידור אם אנחנו לא יכולים לדאוג שהאנשים שלנו יהיו שם? ויושב-ראש הקואליציה דוד ביטן אמר: מישהו שמאלני, ראינו בדף הפייסבוק שלו. מה עוד תעשו כאן? משטרת מחשבות תעשו כאן, אחרי שאתם מפשפשים מה אנשים אומרים ומה אנשים חושבים? כל דבר שקורה כאן, שהוא לא לרוחו של ראש הממשלה, מנסים לחסל אותו, ורודפים אותו, ורודפים אותו, וכותשים אותו עד דק, עד שיאמר "מודה אני". אבל יש כאן קבוצה של אנשים שהחליטה להיאבק, והחליטה לא להסכים למניפולציה הזולה והשקרית של ראש הממשלה. אז בהתחלה זה היה כי הם שמאלנים, ואמרו שהם שמאלנים, ועובדי התאגיד הם שמאלנים, ועכשיו בכלל, הם סתם לא ממש עיתונאים רציניים, וצריך להפקיע מהם את חטיבת החדשות – איפה ראיתם התנהלות כזאת? איפה ראיתם גוף כזה שמורכב כך – תאגיד, אבל חטיבת החדשות היא במקום אחר? אני מודה, חברי חברי הכנסת, שאני עומדת כאן ואני אומרת: איך הגענו לרגע הזה, שאנחנו צריכים להגיד לחברינו את המובן מאליו? והמובן מאליו הוא שבמדינה דמוקרטית תקשורת צריכה להיות חופשית, תקשורת צריכה להיות נושכת, לא כל היום תחת אימת השלטון, רדיפת השלטון. מה מצפים? אתם יודעים, חברי חברי הכנסת, בהתחלה אמרו לנו: יהיו תוכניות כאלה, ואחר כך יהיו תוכניות כאלה. חברי חברי הכנסת, כשתקשורת אומרת לציבור מה לראות, זה מה שרוצה ראש הממשלה, אחר כך היא גם תגיד לו מה לחשוב. וזו סכנה. ואני לא מבינה איך הקואליציה ושרים בכירים בקואליציה וחברי קואליציה לא מתרעמים ולא אומרים לו: עד כאן; מגיעים לפשרות רקובות שלא היו עוברות בשום מקום אחר. ואנחנו נידונים עכשיו להיות כאן ולתמוך בפשרה רקובה שגובשה בכל מיני דילים וכל מיני הסכמות. חברי חברי הכנסת, זו חרפה. אנחנו בסיעת מרצ נצביע נגד ההצעה הזאת. אנחנו מתייצבים כאן היום ולא מבינים למה היו צריכים להזעיק אותנו לכאן, למה היה צריך לבזבז עוד 300,000 שקל כל יום, היום ואתמול. מי חס על כספי ציבור כשאנחנו חומסים את הכסף של ניצולי השואה ומבזבזים את הכסף הזה כאן על עוד כינוס, על קמיניץ, על דחיית התאגיד, ובשבוע הבא על החוק עצמו? תתביישו. תודה רבה, גברתי. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה גברתי, לרשותך עד 20 דקות. יעל גרמן (יש עתיד): גברתי היושבת-ראש, נכבדי השר והנוכחים כאן, אני מזמינה את ראש הממשלה בנימין נתניהו להדליק את משואת הציניות, שלא לתפארת מדינת ישראל. ללא בושה, מתוך חישוב קר שאין לו שום דבר עם טובת הציבור, מהתל ראש הממשלה בציבור שוב ושוב, משחק ברגשותיו, מנצל את מצוקת העובדים, גם ברשות השידור וגם ב"חיפה כימיקלים" ומכל האמוניה, וכל זה כדי לקדם את האינטרסים שלו. לא טובת הציבור עומדת מול עיניו אלא טובתו שלו, הישרדותו, יכולתו לשלוט ולחלק ג'ובים. הממשלה הנוכחית בראשותו של בנימין נתניהו פוגעת – מדרדרת שוב ושוב את הכנסת ואת מוסד החקיקה. בציניות מבהילה הצליח ראש הממשלה להצביע בעד השוויון בנטל, ושנה אחר כך – להצביע נגדו; לחוקק חוק המגביל את מספר השרים ל-18 ולבטל את המוסד של שר בלי תיק, ושנה אחר כך לדחות את החוק ולמעשה לבטלו. הוא הצביע בעד הרפורמה בחינוך שחייבה לימודי ליבה בכל מוסדות החינוך, והצביע נגדה שנתיים אחר כך; הוא נתן יד לביטול חוק נהרי, ובמחי יד החזירו. הפליק-פלאק בנושא חוק הספרים היה המהיר ביותר: עוד לפני שהוועדה שנועדה למסור את מסקנותיה על הצלחת החוק נתנה את המסקנות, כבר ביטלו את החוק. והיום, פעם נוספת הממשלה הזאת מבקשת לפגוע במוסד החוקים, מבקשת לפגוע בכנסת, מבקשת לזלזל ולפגוע באמון הציבור. מבקשים מאתנו לדחות את תחילת השידורים כדי שיהיה אפשר לשנות פעם נוספת את החוק שנחקק רק לפני שלוש שנים. אז אם המחוקק מתייחס בכזה זלזול לחוקים שהוא עצמו מחוקק, איך אפשר לבקש מהציבור לשמור על החוק? אם ניתן להתהפך על כל רפורמה – בראשונה לפאר אותה, לשווק אותה, להסביר עד כמה היא חשובה, ולאחר מכן למחוק אותה במחי יד – מה צריך הציבור לחשוב? מה הוא צריך לחשוב עלינו, על נבחריו? מה הוא צריך לחשוב על ראש הממשלה? על השרים? מה הוא צריך לחשוב עלינו, על המחוקקים? בואו נחשוב מדוע בכלל מבקשים היום לדחות כדי לשנות את חוק התאגיד – האם התאגיד החל בשידורים ונכשל? האם רמת השידורים הייתה מתחת לכל ביקורת וצריך היה מייד לשנות את החוק ולהפסיק את השידורים? האם העלויות שלו עלו על המתוכנן, או שמא התגלתה שחיתות בתאגיד? אתמול, בדיונים הארוכים שהיו בוועדה המיוחדת לכבוד שינוי חוק התאגיד, שמענו את האמת העצובה: מקורבי ראש הממשלה והשרים לא יכולים, רחמנא ליצלן, לתת הוראות למנהלי התאגיד, הם לא יכולים לבקש למנות את אלמוני לתפקיד מסוים או להעביר את פלמונית מתפקיד כזה לתפקיד אחר. אי-אפשר לחלק ג'ובים. התאגיד פשוט הצליח, הוא הצליח מעל למשוער. הוא הצליח מעל למה שציפו ממנו, וראשיו ממלאים לא רק את החוק, אלא את לשון החוק. ומי פילל ומי שיער שכך יהיה? התאגיד מגשים את מטרות החוק ואת החזון שלו: הוא עצמאי, הוא בלתי תלוי בפוליטיקאים, הוא הצליח עוד לפני שהתחיל בשידורים שלו, והוכיח שאפשר לנהל שידור ציבורי ללא השפעה חיצונית; שאפשר למנות דירקטוריון, יושב-ראש דירקטוריון ומנכ"ל מאוד מוכשרים ומאוד מוצלחים; שאפשר לקיים ייצוג נאות של נשים ושל מיעוטים; שאפשר להכיל את כל השבטים שעליהם מדבר הנשיא שלנו – אפשר להכיל את כולם בתוך התאגיד – ולעבוד ביעילות. אלא שראשי התאגיד וכל מי שהצטרף לקריאה שלהם "אחרי" שגו בגדול; הם פשוט האמינו – האמינו בחזון של שידור ציבורי עצמאי; האמינו למחוקק, שהוא באמת רציני ומתכוון למה שהוא כתב בחוק שהוא עצמו ניסח; הם האמינו לשרים; הם האמינו לראש הממשלה שבאמת מתכוונים לערוך רפורמה אמיתית ורצינית. איזו שגיאה. איזו נאיביות. החוק אינו מושלם, נכון, הרפורמה לא נתנה מספיק תשומת לב לעובדי רשות השידור, ואין ספק שבכלל התאגיד לא היה מצליח בלי עובדי רשות השידור המסורים, הנאמנים והכל-כך מוכשרים. זה ברור ומובן מאליו. במיוחד לא נתנו תשומת לב לאותם מבוגרים שכבר לא יוכלו להיקלט – לא רק בתאגיד אלא אולי גם במקומות עבודה אחרים, ואני באמת מאמינה וחושבת שצריך היה לחשוב כיצד לשלב כמה שיותר עובדים בתאגיד, כיצד לפצות כראוי את אלו שלא יכולים להשתלב בתאגיד וכיצד לנסות למצוא ולעשות מאמץ לשלבם במשרדי הממשלה. זה אפשרי. הראיה – שעכשיו מצאו את הנוסחה. אבל מה הקשר בין הבעיה האמיתית הזאת של העובדים, של רשות השידור – בעיה שצריך לפתור אותה, ואפשר לפתור אותה, והראיה, הנה, פתרו אותה – מה הקשר בינה לבין הבקשה לדחות את תחילת השידורים? מה הקשר בינה לבין הרצון לשנות את החוק? מה הקשר בינה לבין ההחלטה להפריד את חטיבת החדשות, שזה הלב הפועם של התאגיד, מן התאגיד? אפשר גם היום לקלוט עובדים של רשות השידור בתאגיד, שמענו זאת במפורש אתמול ממנהלי התאגיד. אפשר לקיים את ההסכם שהושג עם יו"ר ההסתדרות. אפשר בו בזמן, ללא קשר, להתחיל בשידורים ב-1 במאי. ראש הממשלה, שהזיל דמעות תנין כאשר נפגש עם העובדים, לא באמת דואג לעובדים. לא לאלו, כמו שאמרתי, של רשות השידור, וגם לא לאלו שפתאום הוא נזכר בהם אחרי שש שנים, של "חיפה כימיקלים", כאשר ידוע שעומדים לסגור את מכל האמוניה כבר שש שנים. פתאום שלשום הוא נזכר שיש עובדים וצריך לדאוג להם. הוא לא דואג לא לאלו ולא לאלו. ראש הממשלה מ-פ-חד; הוא מפחד מעצמאות יתר, הוא מפחד מעצמאות יתר גם של השרים שלו, וגם מעצמאות יתר של התקשורת. ראש הממשלה רוצה לשלוט בתאגיד, הוא רוצה דרכו למנות את מקורביו, וכשגילה שזה בלתי אפשרי, מפני שראשי התאגיד – היו"ר, חברי הדירקטוריון והמנכ"ל – פשוט ממושמעים לחוק, והם החליטו שהם שומרים על החוק ומקיימים אותו, ומקיימים הפרדה מוחלטת בין הפוליטיקה לבין השידור הציבורי – כאשר הוא גילה זאת, חלחלה עברה בו. עובדי רשות השידור מאמינים שחיסול התאגיד יחיה את הרשות. גם הם שוגים. גם הם נאיביים. התוכנית היא אחרת; התוכנית היא לחסל את השידור הציבורי לחלוטין. ביום הייעודי תיסגר רשות השידור, אבל התאגיד שצריך היה לקלוט לתוכו את הרשות, שצריך היה לקיים את החזון, שצריך היה באמת לשדר שידור ציבורי עצמאי, איכותי ויעיל, התאגיד הזה, לוקחים ממנו את נשמתו, מפצלים את חטיבת החדשות ואת האקטואליה, וכך למעשה רוצים לחסלו. רשות השידור תיסגר, התאגיד ירוקן מתוכנו, ואם הכול ילך כמתוכנן, הרי היו"ר המאוד-מוצלח, נאמן וחרוץ יתייאש ויתפטר. ואז – אתם יודעים מה יקרה אז, על-פי החוק? כאשר היו"ר מתפטר או מפוטר, על-פי החוק הקיים היום מי שממנה את היו"ר החדש הוא שר התקשורת. ושר התקשורת ימנה את היו"ר – אם הוא לא יחזיק מעמד – ואני מאוד מקווה שהוא יחזיק מעמד, וייתן פייט, ולא יסכים לתוכנית הזדונית הזאת, אבל אם הוא יודח או יתפטר – שר התקשורת ימנה במקומו ממלא-מקום לחצי שנה, עם הארכה לתשעה חודשים. ואני משאירה לכם, לדמיונכם, מה יקרה אז עם המינויים הפוליטיים, עם התאגיד ועם כל העובדים. לתאגיד היה חזון, חזון של רשות שידור ציבורית עצמאית. חזון כל כך יפה ונכון. חזון שנקבע בחוק, חוק התאגיד. הלכו אחריו, אחרי החזון, אנשי תקשורת מעולים, רבים מהם מרשות השידור. התאגיד אף קלט יותר מ-51% מעובדי רשות השידור. הוא צריך לעלות לשידור בזמן. הוא צריך לשדר ב-1 במאי. אין סיבה לדחות את השידור של התאגיד. אם צריך, וצריך, לדאוג לעובדי הרשות שנשכחו, יש לעשות זאת, אבל במקביל אין להשתמש בהם כתירוץ ואין לתת יד לחיסול התשדיר והשירות הציבורי. זו מטרתו של ראש הממשלה, זו ולא אחרת, ואנחנו כאן, בכנסת, כולנו צריכים לבוא ולומר: לא ניתן יד לחיסול השידור הציבורי. נילחם עד כמה שאפשר כדי שהתאגיד יקום והחזון יקום והתקשורת תהיה חופשית ואף אחד מהעיתונאים לא יחשוש לומר דעתו, להביע דעתו, להיות חופשי ועצמאי. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. אני מזמינה את חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה, לנמק את ההסתייגויות. לרשותך עד 15 דקות. בבקשה, גברתי. ציפי לבני (המחנה הציוני): רק שנייה, בסדר? היו"ר טלי פלוסקוב: כן כן, אני ממתינה עד שתסתדרי. ציפי לבני (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, ההחלטות של הכנסת היום יקבעו את עתידם של עובדים שעובדים ברשות השידור ובתאגיד, ואני לא מקנאה במה שהם עברו בחודשים האחרונים, כי מבחינתם באמת זה כל עולמם. אבל העניין המרכזי שנמצא פה על שולחנה של הכנסת איננו רק עתיד העובדים בגופים האלה, אלא העתיד שלנו ואיזו מדינה תהיה לנו. כי העניין המרכזי שבגללו התכנסנו כאן הערב זה ניסיון נמשך של ראש ממשלה בישראל להשתלט על התקשורת: התקשורת הכתובה והתקשורת המשודרת. הלכנו לבחירות על עיתון; כמעט הלכנו לבחירות על רשות השידור או התאגיד, אבל אני יודעת, לצערי, שעבור חלק מהציבור זה נראה, כל העיסוק הזה בתאגיד, או לא ברור או טרחני, ולחלק זה גם נראה ממש בסדר, כי כבר כמה שנים פמפמו לנו את הנוסחה הבאה, שאומרת ככה: קודם כול, שמאלנים הם בוגדים; התקשורת שמאלנית, ולכן התקשורת היא גם עוד איזה סוג של בוגד מסוג האויבים שראש הממשלה ממציא בתוך החברה הישראלית מעת לעת. אז בכל זאת, למה אנחנו נלחמים כאן ועומדים וזועקים את הזעקה הזאת, אם בעצם עבור הציבור זה נראה בסדר, שיהיה גוף כזה או יהיה גוף אחר? קודם אני רוצה להגיד מה כן. מבחינתי כן לתקשורת מגוונת שמייצגת ונותנת ביטוי לכל החלקים בחברה הישראלית; שמביעה עמדות שונות, נותנת ביטוי להשקפות עולם שונות, משמיעה גם מוזיקה מכל הגוונים – האם התקשורת תמיד הייתה כזאת? התשובה היא לא. אני זוכרת את עצמי בשנת 1996 עם דמעות בעיניים, כמעט, כשמתקשר אלי חבר או בן של חברים של הורי ואומר לי: ציפי, השיר על אימא ברדיו, ולראשונה שמעתי ברדיו הממלכתי של מדינת ישראל את השיר על אימא שלי, חברת האצ"ל, כי זה היה מהשירים של האצ"ל ולא של הפלמ"ח ולא שמעו אותם. וזה לא היה בסדר. אני חושבת שזה חשוב שנכנסו גם אנשי ימין מובהקים לפריים-טיים, וזה פרויקט שאורי אורבך, זיכרונו לברכה, הריץ, ובאמת הוא ראוי לכל הכבוד וההערכה על מה שהוא עשה. אבל, רבותי, זהו. עד כאן. כי מה שמתרחש כאן זה בכלל משהו מסוג אחר לגמרי, והוויכוח האמיתי כאן הוא על החובה של התקשורת לדווח לציבור אמת. עובדות, רבותי, לא דעות, לא מה הם חושבים, לא מה הם הצביעו בקלפי, אלא מה? הזכות של הציבור במדינת ישראל לדעת מה קורה במדינה שבה הוא חי, שבה הוא מגדל את הילדים, שבה הוא עובד, שבה הוא משלם מסים. זאת הזכות שלכם, הציבור במדינת ישראל, ומגיע לכם לדעת מה כולנו עושים, כן, גם אני – חלק מהפרסומים שהיו בתקשורת לא אהבתי, אז מה – אבל גם מה שראש הממשלה עושה. ונתניהו פשוט לא רוצה שתדעו את האמת עליו, על הממשלה. הוא לא רוצה שתדעו, ולכן הוא רוצה להשתלט על התקשורת. החלוקה שלו, של ראש הממשלה, היא לא ימין ושמאל, שלא תטעו, אלא מי לנו, מי לצרינו. זאת אומרת, או שאתם בעדו – ובמקרה כזה, דרך אגב, יש תנאי נאמנות נוקשים: יש מבחן, צריך לומר אמן על כל מה שהוא אומר, צריך למחוא כפיים בזמן, צריך לתמוך. ואם אתם לא עושים את זה, אז אתם מייד עוברים למחנה של האויבים. ואם אתה נגד ראש הממשלה בעיני ראש הממשלה, אז מייד אתה הופך לאויב לא רק שלו, לא רק ליריב פוליטי, אלא לאויב של מדינת ישראל. ככה הוא מצייר את כולם, דרך אגב, לא רק את התקשורת. את כולם. אבל בכל זאת, למה התקשורת כל כך חשובה? קודם כול, כי תקשורת חופשית היא סימן ההיכר הראשון לדמוקרטיה; כי כשמנהיג של מדינה רוצה להפוך דמוקרטיה למשטר טוטליטרי, לדיקטטורה שלו עצמו, הדבר הראשון שהוא עושה – משתלט על התקשורת. אתם יודעים, אנחנו רואים מהפכות, הפיכות צבאיות, ובמדינת ישראל, ברוך השם, זה לא כך, וודאי שנתניהו נבחר כדין. אבל כשאנחנו רואים את זה במדינות אחרות, מה הדבר הראשון שאנחנו רואים? השתלטות על התקשורת. כי ככה משתלטים על המדינה כולה, ככה משתלטים על הציבור, ככה מונעים מהציבור לדעת מה קורה. החלק שמצער אותי זה שאני יודעת שלחלק מהציבור גם לא נורא אם לא תהיה דמוקרטיה, נגיד, ב-100%. אני יודעת שחלק חושבים שאנחנו חיים בשכונה קשה – ואנחנו באמת חיים כאן בשכונה קשה, ויש המון איומים – וטוב שיהיה מנהיג חזק, ולא צריך להציק לו כל הזמן עם הזוטות האלה שהתקשורת עושה והתחקירים והדברים האלה; וכל העניין הזה של השיח, חופש ביטוי, חופש דיבור, זה איזה מין עניין כזה, שוב, של כמה יפי נפש שעסוקים בכל מיני כללים דמוקרטיים בעת שאנחנו מדינה שנמצאת באיומים, ולכן צריך לתת למנהיג שלנו למשול. רבותי, אני רוצה לשתף אתכם ב-למה חשובה לכם, לאזרחי מדינת ישראל, התקשורת: נעזוב לרגע ראש ממשלה ופרשיות שחיתות ותחקירים ואת כל הדברים האלה. אתם יודעים, עברנו את יום השואה; לפני קצת יותר מעשר שנים היו פרסומים קשים בתקשורת על מצבם של ניצולי השואה ועל רכוש שהיה ונלקח. קמה סערה ציבורית עצומה, והמדינה הייתה צריכה לשים כסף בעניין הזה. ושר האוצר לא רצה, ולא יכולנו לשכנע אותו, אלמלא – ואני עדיין זוכרת את השיחה של רובי ריבלין, שהיה יושב-ראש הכנסת, של טומי לפיד ושלי, שאנחנו אומרים לו: בסוף אתה תצטרך לעשות את זה גם אם אתה לא רוצה, כי זה כבר בחוץ, כי גם אם מוסרית אתה לא חושב שאתה צריך לעשות את זה, אז ציבורית כן. היו"ר טלי פלוסקוב: מתי זה היה? ציפי לבני (המחנה הציוני): בשנת 2005. בין 2004, 2005, 2006, משהו כזה – הייתי אז שרת משפטים. טוב, רבותי, שר האוצר הזה היה בנימין נתניהו, ויש מצב שהיום הוא היה אומר: למה להראות את כל הדברים האלה. איך הוא אמר, מספיק עם הדיכאון והבכי. רק נספר על דברים טובים. הוא לא היה רוצה שאתם תראו את זה, וניצולי השואה עדיין היו מחכים עכשיו ברחוב שהמדינה תעזור להם. אבל אתם יודעים מה? ראיתם מה היה כאן בכנסת רק לפני כמה ימים עם המשפחות השכולות, ואתם ראיתם את זה כי הייתה תקשורת בחדר; אם התקשורת לא הייתה בחדר, אתם לא הייתם רואים את זה. ויש מצב שראש הממשלה, עם מצב הרוח שהוא נמצא בו עכשיו, היה אומר: אסור לשדר את זה, הרי הם נגדי. גם אם הוא לא אמר את זה בדיון, ככה חשבו שני חברי הקואליציה שבאו להגן עליו. ויכול להיות שהם גם היו טוענים שלא צריך לשדר את זה כי אולי חלק מהמשפחות השכולות הם שמאלנים מדי בשבילם, והם באו לבקר את הממשלה. אתם לא הייתם רוצים לדעת מה קרה כאן, באירוע הזה, עם המשפחות השכולות? ואני יודעת שזה עדיין נראה לכם הזוי; לא יכול להיות שבמדינה לא נדע מה קורה. אבל אם הייתם מספרים לי לפני שבועיים או שלושה שיהיה אירוע כזה בכנסת, עם המשפחות השכולות, אז גם אני הייתי אומרת לכם שזה הזוי ולא יכול להיות שזה יקרה במדינת ישראל. אתם לא הייתם רוצים לדעת, למשל, מה קורה בבתי-האבות? ראינו את התחקיר הנורא שהיה כאן, מה קורה להורים שלכם, שאתם הפקדתם שם, מה קורה לילדים בגני הילדים, במערכת החינוך? אולי לשרים הממונים לא נורא נוח שיש איזה מן תחקירים כאלה, ויודעים, כי כשיש תחקיר כזה אז מייד צריך לפעול ויש ביקורת ויש בעיה – תאמינו לי, הם לא היו רוצים – וזה לא משנה – אני עכשיו לא מדברת על איזו ממשלה, אם זה שמאל או זה ימין. ותושבי חיפה, אתם לא הייתם רוצים לדעת מה קורה עם מכל האמוניה, למשל? דבר שנוגע בבריאות, בחיים שלכם, ולא הייתם רוצים לדעת איך המשטרה מתנהגת? למשל באום אל-חיראן, לא הייתם רוצים לדעת את האמת? או הייתם מסתפקים רק במה שהשר אמר, כי הוא שר והוא אמר, וזה מה שהתקשורת צריכה לייצג? וכשהבן והבת שלכם חוזרים מהצבא ומספרים לכם, חס וחלילה, על משהו בעייתי ורע שקרה להם בצבא, אתם הייתם מוותרים על היכולת להרים טלפון לכרמלה מנשה, שהיא תרים קול זעקה? גם אם הצבא לא אוהב את זה, אולי, היא בצדק הדליקה את המשואה ביום העצמאות. וכשאתם מחכים לרישיון כלשהו, ולא משנה אם זה רישיון בנייה או רישיון לסיעוד להורה שמתקשה, או סתם נתקעים בביורוקרטיה, ואתם לא מקבלים משהו ואתם מחכים שנים אבל מישהו שלידכם מקבל את זה מייד ובענק – לא הייתם רוצים שהתקשורת תחקור ומישהו יפרסם ומישהו יצטרך לתת הסברים? ואתם לא רוצים גם את היכולת לפנות לבג"ץ בעת הצורך, כדי שייתן לכם סעד נגד המדינה? והייתם רוצים שיפסיקו את התחקירים על מחירי המים והחשמל? היום היה עוד אחד, על מחירים שונים – ולמה המדינה מרוויחה על הקרקע, שהיא של כולם, ואתם אחר כך צריכים לשלם על הדירה? בכלל, אתם לא רוצים לדעת, אזרחי ישראל, לאן הכסף שלכם הולך, שאגרתם אותו בעמל רב מעבודה, והרווחתם אותו, ואתם משלמים מסים, לפעמים מכמה עבודות? לא מגיע לכם שתהיה תקשורת שתשאל את השאלות ותחשוף לפניכם לאן הולך הכסף שלכם? הוא לא של הממשלה, הוא שלכם, והממשלה ממש לא הייתה רוצה שתדעו. תראו, אני בטוחה שאף אחד לא רוצה לחיות במדינה כמו המדינות שאנחנו קוראים עליהן, של משטרת מחשבות ושל תקשורת מטעם השלטון ומשפטי ראווה. ישראל היא לא המדינה הזאת, אבל אתם צריכים לדעת שהתקשורת ובתי-המשפט הם מה ששומר על החירות שלכם, אזרחי ישראל, על החופש שלכם. והיום כל אזרח ישראלי יודע שאם השלטון מתנכל לו מאיזושהי סיבה הוא יכול להרים טלפון לעיתונאי, הוא יכול לפרסם בפייסבוק, ומישהו כבר יפרסם את זה בתקשורת, והוא יכול לפנות לבג"ץ, ואת שני המוסדות האלה, התקשורת ובג"ץ, הממשלה הזאת רוצה לקחת מהידיים שלכם, להחליש אותם ולהשאיר אותם בשליטה בלעדית של הממשלה, ואת זה הם לוקחים לא מאתנו, חברי הכנסת, ולא מהאופוזיציה, אלא מכל אחד ואחד מאזרחי מדינת ישראל. ומה שמפחיד אותי במיוחד זה שחלק מהעיתונאים קצת מתחילים להרגיש פחות נוח, והם קצת פחות מבקרים את השלטון, כי כמו בכל חברה, גם בתקשורת יש אמיצים יותר ואמיצים פחות, ועיתונות זאת שליחות, אבל יש גם פרנסה בצדה, ואנשים צריכים להיזהר ומתחילים להיזהר. דוגמה קטנה ממה שקרה אתמול; עיתונאי הגון צייץ שחשב שהשר הגרמני הגזים בפגישה שלו עם ראש הממשלה, והוא כתב שאומנם לבטל פגישה עם שר החוץ של גרמניה זאת איוולת גמורה, אבל, הוא הוסיף, להעדיף פגישה עם גופים אנטי-ישראליים על פגישה עם ראש ממשלה זאת חוצפה ועזות מצח. ככה הוא ביקר את שר החוץ הגרמני. היום הוא צייץ ציוץ נוסף. הוא אומר: תיקנו אותי ותיקנתי. בלי משים, הוא כתב, ההגדרות שלנו משתנות ואנחנו מתבלבלים בין אלה שמתנגדים לשלטון לבין אויב: הם אינם גורמים אנטי-ישראליים; הם מתנגדים לשלטון, הם לא בהכרח נגד מדינת ישראל. אתם מבינים, זה כבר קורה, כי כבר כל כך הרבה זמן מפמפמים, ואנשים כבר לא שמים לב שהם קונים את הסחורה הזאת, של השנאה, של ההסתגרות, של יצירת אויבים מבפנים, מפי ראש הממשלה. וכאן חשוב לומר שאותו עיתונאי, אטילה שומפלבי, למי ששואל, אכן תיקן את הציוץ הזה, כי הוא שם לב, כי מישהו העיר לו: הי, הלו, אנחנו לא משנים את הגדרות החיים שלנו כאן רק כי נתניהו רוצה. תראו, אנחנו כמה ימים לפני יום העצמאות, והמדינה המדהימה שלנו באמת שווה את ההתרגשות שנחוש כולנו ביום העצמאות. אבל היא שווה גם את מה שאנחנו עושים כאן הערב, נלחמים שהמדינה שלנו תישאר כפי שהיא. תודה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני. חבר הכנסת יוסי יונה, אתה רואה, יש לך עוד רבע שעה לדבר. ענת ברקו לא כאן, אז יש רבע שעה נקייה שלך. יוסי יונה (המחנה הציוני): בשמחה, גברתי. היו"ר טלי פלוסקוב: בבקשה, אדוני, רבע שעה לרשותך. יוסי יונה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, אני שמח, לא יודע, יש לי תחושה כזו נעימה כשהיושבת-ראש היא טלי פלוסקוב ואני מדבר – – היו"ר טלי פלוסקוב: תודה. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – כשאת מכהנת בתפקידך כיושבת-ראש בכנסת. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה. יוסי יונה (המחנה הציוני): ראו, אנחנו חוזרים לעניין. דיברתי לפני כן דקות ארוכות, ורק בחלק האחרון של דברי דיברנו על תאגיד השידור הציבורי, והנה ניתנת לי הזדמנות נוספת לשטוח חלק מהטענות שלנו. אנחנו באופוזיציה משלבים ידיים בהתנגדות לחוק הזה, ולכן מן הראוי גם שאני אצטט דברים של חברתי קארין אלהרר בהסתייגות שלה – הדברים שהיא הציגה בהסתייגות שלה לגבי החוק. היא אמרה כך, היא אמרה: ההסתייגות שלי היא לשנות את שמו של החוק. הבה ונכנה אותו – הקשיבי היטב, גברתי היושבת-ראש, היא כתבה כך: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו. זה היה צריך להיות השם של החוק. נכון? תובנה מאוד מאוד יפה. כי בסופו של דבר מה שמנחה את כל הסאגה המתמשכת, ששנים ארוכות – יעל, את ציינת זאת גם בקדנציה הקודמת וגם היום – שנים ארוכות יש סאגה מתמשכת של תאגיד השידור הציבורי, ובסופו של דבר מה שגורם לנו להתכנס היום – הייתי אומר שהצעת החוק שמובאת בפנינו היא עוד פרק, באמת, מדכדך ועצוב בסאגה המתמשכת הזאת של תאגיד השידור הציבורי. אנחנו רואים שבאצטלה של דאגה לעובדים – ממש, לבו של ראש הממשלה נכמר לנוכח גורלם של עובדי רשות השידור. ישב אחד מחברי הכנסת של הקואליציה בוועדה המיוחדת בראשותו של חברנו דוד ביטן ואמר: אחת מהדאגות המרכזיות שהנחו אותנו להביא את השינוי בהצעת החוק הזאת היא הדאגה לעובדים, והנה דמעות התנין זלגו מעיניו לנוכח המצוקה שממנה סובלים או שלה חשופים עובדי תאגיד השידור הציבורי. ממש הדאגה של נתניהו. אנחנו זוכרים היטב מיהו נתניהו ומה העמדות החברתיות הכלכליות שלו, שעמדתו נחושה מעל עשור לפגוע בעובדי המדינה, בעובדי התאגיד או עובדי רשות השידור שהם עובדי מדינה – הססמה הזאת, של האיש השמן והאיש הרזה, שאנחנו צריכים להמשיך לקצץ במשרות ציבוריות ולהפריט הכול עד כמה שאפשר. והנה, רק במאי 2015, בקמפיין הבחירות של הליכוד, כולנו זוכרים – לדיראון עולם – לדיראון עולם אנחנו זוכרים את הסרטון המביש, המביך, המזעזע, שבו ראש הממשלה משווה את עובדי רשות השידור ל"חמאסניקים", ריבונו של עולם. והנה יושבים חברי כנסת של סיעת הליכוד ואומרים: הדבר המרכזי והראשון שמנחה אותנו בבקשה לדחות את מועד פתיחתו של תאגיד השידור זה הדאגה לגורלם של העובדים. עד כמה יכולה להגיע הציניות של ראש הממשלה ושל שלוחיו בדיוני הוועדה? מדהים. ואולי הייתי אומר גם: מזעזע. והעובדים נופלים שדודים באמונה העיוורת שאומנם זה מה שמדריך את ראש הממשלה, דאגה לעובדים; תחשבו, בנימין נתניהו – אולי היה צריך, חברתי יעל, שהוא יתמודד לראשות ההסתדרות, כן, עם דאגה כנה ועמוקה כל כך – – – יעל גרמן (יש עתיד): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון. אם זו באמת דאגתו – והנה, גם יושב כאן השר חיים כץ – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: מה קרה? יוסי יונה (המחנה הציוני): אני אומר, כאשר נתניהו אומר שדאגתו העיקרית, הראשונה, בשינוי החוק היא דאגה לעובדים, אז אמרתי, אולי הוא צריך להתמודד לראשות ההסתדרות, אם זאת הדאגה המרכזית שמנחה אותו, שמדריכה אותו בהביאו את השינויים הללו בפני הכנסת. הבל, קשקוש, ציניות. אמר בזמנו – וכאן קבור הכלב, בואו נאמר; כולנו זוכרים או כולנו שמענו ויודעים על ג'ורג' אורוול – ג'ורג' אורוול כתב דברים נצחיים. חברתי יעל גרמן, הקשיבי איזה יופי, ג'ורג' אורוול אומר: חופש הביטוי משמעו הזכות להגיד לאנשים מה שהם אינם רוצים לשמוע – מה שהם אינם רוצים לשמוע. כלומר, תפקידה של תקשורת, תפקידו של תאגיד שידור ציבורי, זה בעצם – איך אומרים – להציק, לערער את האמונה של האנשים באמונות שבהן הם אוחזים; להציג בפניהם מידע, אינפורמציה, כדי שהם יוכלו לקבל החלטות מושכלות. ולמה הם צריכים את המידע? משום שהאופן שבו המדינה מתנהלת נוגע בכיס שלהם, נוגע ברווחה שלהם, נוגע בביטחון שלהם. את זה ראש הממשלה לא רוצה לאפשר לציבור. ראש הממשלה לא רוצה לאפשר לציבור שיהיה לו חופש המידע הזה – שמאוד יכול להיות שהציבור לא רוצה בו, כפי שאומר לנו ג'ורג' אורוול: הזכות להגיד לאנשים מה שהם אינם רוצים לשמוע. וזה בעצם האתגר שניצב בפנינו: האיום המתמיד, המוחשי, הממשי, על תקשורת ציבורית ביקורתית, נשכנית, שמביאה לציבור מידע שקשור לאינטרסים הקיומיים שלו, הכלכליים שלו, התרבותיים שלו, הביטחוניים שלו. ראש הממשלה רוצה להיות שליט-על; המשפך שדרכו אנחנו ואזרחי ישראל כולם נדע מה טוב, מה רע, מה קיים במציאות, מה ממשי, מה דמיוני, וזה איום, איום ממשי, על הדמוקרטיה הישראלית. אני לא רוצה לומר שמשעה שזה יקרה הדמוקרטיה הישראלית תלך ותקרוס. לא. הדמוקרטיה הישראלית היא חזקה, היא איתנה, הגם שהיא מתמודדת עם איום ממשי מאוד. הדבר הנכון ביותר – והמון חברות דמוקרטיות יודעות זאת – הוא שלצד אמצעי תקשורת מסחריים חייבים – חייבים שתהיה תקשורת ציבורית איתנה שאינה מוטה, שאינה מושפעת מאינטרסים כלכליים; כי זה בעצם עמוד השדרה המוסרי של החברה שבה אנחנו חיים. על כך קיים איום מאוד משמעותי. ועדיין לא אמרתי מספיק על גורלם של העובדים. אנחנו דרשנו בוועדה. אמרנו – כבוד ראש הממשלה, האם אתה אומנם דואג לגורלם של העובדים? אז בבקשה, הבה נבטיח מצב שנשלב, נעשה יציר כלאיים, ונבטיח שכל עובדי רשות השידור ייקלטו ליציר הכלאיים הזה. עומד כאן חברי הטוב חבר הכנסת דוד ביטן. אנא, אל תלך במשפט הזה – – דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): – – כי אני רוצה להחמיא לך. דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): אוקיי. את זה אני תמיד שמח לשמוע. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן. אתם יודעים, קיתונות של ביקורת מופנים כלפי דוד ביטן. חלקם בצדק ואולי חלקם שלא בצדק, אבל אני רוצה להחמיא לו; דוד ביטן ישב אתמול בוועדה שהוא עומד בראשה, ואמר ללא כחל ושרק: רבותי, אגיד לכם את האמת – אין שום מצב שבו אנחנו נשלב את שני התאגידים האלה בלי שחלק משמעותי מהעובדים ילך הביתה. והוא עומד בדברו. ולכן, באמת, על האומץ הציבורי שלך – אנחנו מתנגדים לעמדתך, אבל אמרת דברים נכוחים. אבל הנה, בו בזמן, אדוני היושב-ראש, באו חברים מהסיעה שלך ואמרו: לא, ראש הממשלה מודרך על-ידי הגנה של העובדים, אנחנו לא ניתן שיפטרו אף אחד מהעובדים. זה מה שמנחה אותנו, שתהיה תעסוקה – אם לא מלאה, לפחות מקסימלית. דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון. עכשיו, אני יודע מה שאתה רוצה להגיד. ואז בא דוד ביטן ואמר: אבל אני הבאתי בזמנו הצעה לבטל את הרפורמה ולשמור על רשות השידור במתכונתה. יגלה לנו בבקשה חבר הכנסת דוד ביטן – באמת, אתה יודע כמה אני רוחש לך חיבה – שחלק מהנימוקים הללו היו – מה? לא היו הנימוקים של: באמת עכשיו נדאג לעובדים; אני לא אומר עליך, אתה דואג לעובדים, בסדר, אבל בוא נגיד, ראש הממשלה – אתה יכול לשים את ידך על המקום שבו נמצא הלב, ולהגיד: אני באמונה שלמה אומר שבעצם המוטיבציה או מה שהדריך אותי כאשר הבאתי הצעת חוק כדי לשמר את רשות השידור ולשמור אותה במקומה היה הדאגה לעובדים, ולא הדאגה שהטרידה את ראש הממשלה כבר אז, שבעצם אם אנחנו נקים את התאגיד – הרי הדבר הנורא והאיום קרה – מה קרה? יצרנו חומה סינית בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי. לא יקום ולא יהיה, אמר ראש הממשלה. לא יקום ולא יהיה. וראו, בסופו של דבר, עד כמה פרסונלי החוק הזה: אנחנו רוצים שא', ב וג' יעופו מתפקידם. למה הדבר דומה? הרי לא אנחנו הקמנו את הוועדה; הרי לא אנחנו קידמנו את החוק, חברי דוד ביטן. זאת הצעת חוק שהגיעה מהממשלה. ארדן, לזכותו הרבה – אבל מאז נדם קולו – הוא היה בין היוזמים הגדולים, נכון? והנה, מה קרה? יש כללי משחק, יש ועדה, ישבה, התכנסה, עבדה, ניסחה, הביאה את החוק בפני המליאה, החוק עבר, יש כללי משחק, והנה – התוצאות לא לרוחו של ראש הממשלה. כלומר, אנחנו מסכימים עם תהליכי חקיקה ועם עבודה מקצועית כזאת או אחרת של הוועדות, כל עוד התוצאות תעלינה בקנה אחד עם המאוויים שלנו. משעה שהתוצאות אינן עולות בקנה אחד עם המאוויים שלנו – תודה רבה, מתחילים את המשחק מחדש. דרך אגב, זה מה שנאמר על – סליחה – אם זו אנלוגיה מלאה או לא אנלוגיה מלאה, ויסלחו לי אלה החושבים שאני פוגע בהם – על ארדואן; מה הוא עשה? הוא כל פעם עושה את משאל העם שלו כדי להחליף את השיטה הפוליטית. בפעם הראשונה הוא עשה משאל – לא הלך לו. עשה עוד פעם ועוד פעם. הוא עשה משאלים ומשאלים עד שהתוצאה מצאה חן בעיניו, ואז אמר: אוקיי, עכשיו המשאל היה דמוקרטי והתנהל כיאות. אותו דבר יש לנו כאן, אותו סיפור, יש לנו כאן. משעה שתתקבלנה התוצאות שרוצה ראש הממשלה, הרי שאנחנו נאמר: תראו כיצד כנסת ישראל פעלה בשום שכל, פעלה על-פי כללי הדמוקרטיה, שיקפה את עבודתה נאמנה, זו הדמוקרטיה במיטבה; וכל זאת, משום מה? משום שהתוצאה עולה בקנה אחד עם רצונו של ראש הממשלה. ככה לא משחקים. אי-אפשר לשחק כאשר התוצאה של המשחק ידועה מראש. גברתי היושבת-ראש, תארי לך, עולים למגרש המשחקים ואומרים: סליחה, אם המשחק לא נגמר 2–3 לטובת קבוצה מסוימת, אנחנו מבטלים אותו ומתחילים מחדש. זה בדיוק אותו דבר. תארי לך משחק כדורגל כזה, שהתוצאה נקבעת מלכתחילה – וזה מה שאנחנו רואים כאן. כללי המשחק הם לא רלוונטיים; הם יהיו רלוונטיים, ובדיעבד נצדיק אותם, כל עוד הם הניבו את התוצאה המיוחלת. דמוקרטיה באמת לתפארת מדינת ישראל... דקה נותרה לנו, ונסכם את הדברים. אנחנו מתנגדים לחוק, משום שאנחנו יודעים: 1. מטרתו המרכזית היא לא חופש הביטוי בישראל אלא דווקא דיכוי חופש הביטוי בישראל. החוק הזה, במתכונת שלו, חוק שמדבר בעניין דחיית מועד פתיחת תאגיד השידור, וגם החוק שיתלווה לו, אלה דברים או אלה שינויים שנעשו בחוק שבאו לעולם בחטא. היה והם יקבלו את תמיכתה של הכנסת, הם יהיו אות קין על מצחנו. 2. יציר הכלאיים הזה לא יבטיח את עתידם של עובדי רשות השידור. מישהו כאן מוליך אותם שולל; מישהו כאן עושה פעולת הונאה נגד האנשים הללו, ואנחנו כאן כדי להתריע. 3. בואו נגמור את הדיון הזה, גברתי היושבת-ראש, בכל זאת באמירה חיובית; אדוני שר העבודה והרווחה, נגמור את זה בשפה חיובית – יש לנו מדינה מופלאה, מדינה לתפארת, כן? בוא נאמר שההישגים שלה והחיוב שבה גדולים מהשלילי שבה. הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה חסונה ואיתנה. היא תשרוד גם את – הייתי קורא לו – חזון העוועים הזה, שבא לביטוי באופן שבו החוק המסורס הזה, שבעצם נעשה טלאי על טלאי, יובא לפני הכנסת, וגם אם הוא יעבור, אני מקווה שהשרידות שלו על ציר הזמן תהיה מאוד קצרה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אני הייתי בעד רשות השידור, מהתחלה. אני הייתי בעד עבודה מאורגנת – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: זה מה שאני הייתי. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני שר העבודה והרווחה, אני יודע את המחויבות שלך, אני יודע את פועלך, ואני רק רוצה לשבח אותך על המחויבות, המסירות והתמיכה המסורתית והארוכה. אתה קרן אור, אתה סוציאל-דמוקרט במפלגת הליכוד. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה. יוסי יונה (המחנה הציוני): תודה רבה, גברתי. היו"ר טלי פלוסקוב: לא רציתי לעצור את המחמאות, תודה רבה לך. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אתה רוצה להמשיך עוד איזה 20 שניות? היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. חברת הכנסת מרב מיכאלי – בבקשה, לרשותך עד 30 דקות. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: היא אחרונת הדוברים? היו"ר טלי פלוסקוב: לא, אחריה עוד חבר הכנסת יצחק הרצוג, והוא אחרון הדוברים. יואב קיש (הליכוד): ב-22:45 מתחיל הסיכום. היו"ר טלי פלוסקוב: שנייה, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, אם חברת הכנסת מרב מיכאלי 30 דקות צריכה לדבר, ויש לי ברשימה עוד חבר הכנסת יצחק הרצוג – – – יואב קיש (הליכוד): זה – האופוזיציה צריכה לדאוג, איך הם חילקו את הזמן. ב-22:45 עולה יושב-ראש – – – היו"ר טלי פלוסקוב: לפי החלטת ועדת הכנסת, ב-22:45 מתחילים לסכם. יואב קיש (הליכוד): נגמר הדיון, בדיוק. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): כשחבר הכנסת יצחק הרצוג, יושב-ראש האופוזיציה, יגיע, אני אפנה לו את מקומי. היו"ר טלי פלוסקוב: הבנתי. אוקיי, אז האופוזיציה תסתדר, נקרא לזה ככה. בבקשה, גברתי, את יכולה להמשיך. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אני מודה לך, גברתי. תודה רבה. את יודעת, מאז שהייתי פה בבוקר התפרסם שוב מדד חופש העיתונות ברחבי העולם. את יודעת, גברתי היושבת-ראש, בעיקר ראש הממשלה שלנו, ראש הממשלה שלנו אוהב להתפאר בהשוואה בינינו לבין מדינות שכנות לנו ולהגיד איך אנחנו לא רק הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שזה במידה רבה נכון – אבל באמת, בכל קריטריון וקריטריון הוא נהנה להשוות איך באמת אנחנו כל כך כל כך מדינה עליונה על האחרות. ובכן, מסתבר שבמדד חופש העיתונות הידרדרנו עוד, גם השנה. האם תרצי לנחש, גברתי, מ-180 מדינות שנסקרות במדד, באיזה מקום מדורגת מדינת ישראל היום? במקום ה-91. זה לא מקום טוב, חברות וחברים. זה מעיד על – איך להגיד, לא, מי תשמע, כמה חופש עיתונות – זה מעיד על אי-חופש גדול מאוד של העיתונות והתקשורת במדינת ישראל. מה שקורה כאן ביומיים האחרונים בבית הזה מעיד על זה כאלף עדות ועדים. העובדה שאנחנו פה, כנסת ישראל, מתכנסת בין יום הזיכרון ליום השואה, בין יום השואה ליום הזיכרון, לכינוס פגרה, לחקיקת חירום בהולה, בתהליך בזק, בשביל לדחות בשבועיים – אבל בעצם בשביל למנוע מתאגיד שידור ציבורי לעלות לאוויר – היא העדות המאוד-מאוד ברורה איך אנחנו הגענו למקום ה-91 בעולם בלבד בחופש העיתונות. מניעת עלייתו של תאגיד השידור הציבורי לאוויר היא המשך ההתעללות, ההתעמרות ובאמת תהליך סתימת הפיות שנמשך – האמת, גברתי היושבת-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, האמת שזה נמשך כבר שנים מאוד מאוד ארוכות. רשות השידור הייתה הרשות שלנו לשידור ממלכתי – זאת אומרת כזה שרואה את טובת הכלל, שמשדר לטובת כל אזרחיות ואזרחי ישראל ואמור באמת לשקף את כל הפנים של מדינת ישראל והחברה הישראלית – ועשתה בשעתה באמת דברים גדולים; רשות השידור שידרה שידורים יוצאים מן הכלל, וככל שהייתה נתונה ללחצים פוליטיים – והיא הייתה נתונה ללחצים פוליטיים איומים; עובדות ועובדי רשות השידור באמת היו תחת מגף, מגף של לחצים פוליטיים מצד בעלי הכוח, שכל הזמן מינו מעליהם מנהלים, וככל שנקפו השנים, זה היה גרוע יותר ויותר: במקום לדאוג לקריטריונים המקצועיים של השידור ושל העיתונות, הם דאגו לשרת את הפוליטיקאים שמינו אותם ולדאוג שהמדיניות שלהם, המסרים שלהם, האג'נדות שלהם, הם שיקבלו ביטוי בשידור. גברתי היושבת-ראש, אני אומרת לך את זה מידע אישי: זה הגיע – בתקופת הקדנציה של 2009, בממשלתו השנייה של בנימין נתניהו – זה הגיע לאבסורדים של ממש טלפונים מאנשי לשכתו לתוך השידור, לעורכות ולעורכים בזמן שידור, לדרוש שייאמר ככה, שייאמר אחרת, לדרוש להעלות עכשיו לשידור את מאן דהיא או מאן דהוא – איזה מאן דהיא, זה תמיד מאן דהוא. ובתנאים האלה הצליחו בכל זאת עובדי ועובדות רשות השידור לשמור בסך הכול על שידור ציבורי שהביא לנו גם דברים שהיו לא נעימים לאוזני הפוליטיקאים, גם דברים שהיו לא קלים לבעלי השררה והכוח. ראש הממשלה הזה, שהייתה לו הכוויה, הצריבה, מהקדנציה הראשונה שלו ב-1996, שאז הערוץ הראשון, באמצעות הכתבת איילה חסון, שהיום מגישה בערוץ 10, חשף את פרשת בר-און–חברון; זאת פרשת השחיתות הפומבית הראשונה של נתניהו שלמדנו עליה, ובגלל החשיפה הזאת בערוץ הראשון היא באמת לא יצאה לפועל בסופו של דבר – מרגע שחזר ללשכת ראש הממשלה, הוא שם לו למטרה לחסל בעצם את רשות השידור. וזה מה שעלה בידו לעשות בממשלה הקודמת – לצערי, בשיתוף פעולה של יאיר לפיד ואחרות ואחרים בקואליציה: פשוט לסגור את רשות השידור; לקחת רשות ממלכתית, שהייתה באמת מאבני היסוד של מדינת ישראל – רשות, לא דבר של מה בכך, רשות סטטוטורית – ופשוט לחסל אותה בחקיקה; ועל הדרך, באותה נשימה, באופן חד-צדדי, לבטל הסכם חתום שחתמה הממשלה עם אלפי עובדות ועובדי רשות השידור, הסכם של רפורמה שהייתה מביאה לפיטורי חצי מעובדות ועובדי רשות שידור, והייתה מביאה לשינויים מפליגים – וכל זה היה צריך לקרות כמובן, גברתי, יחד עם שינוי החוק באופן שבאמת לא יאפשר לפוליטיקאים בעלי כוח לדחוף את ידיהם בכזאת גסות לתוך השידור הציבורי. אבל לא. ממשלת נתניהו הקודמת פשוט ביטלה את רשות השידור, כאילו בשביל לפתוח תאגיד שידור עצמאי, ציבורי, רזה, יעיל, מקסים, חינני, נהדר. אבל ראו מה קורה, גברתי היושבת-ראש, חברי וחברות הכנסת: עוד לא עלה לשידור, התאגיד הזה, וכבר הוא סובל מנחת זרועם של הפוליטיקאים, כאילו באמת הוא משדר כבר שנים, כאילו הוא כבר הספיק לגרום איזה עוול למישהו. כבר אומרים עליו: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו. מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו, כשנאמר על-ידי שרה בממשלה, שווה, גברתי, מקום 91 בעולם בחופש העיתונות. כשהממשלה, כששרים ושרות בממשלה אומרים בצורה מפורשת: מה שווה תאגיד שידור אם אנחנו לא שולטים בו, המשמעות היא: אין לנו עניין בחופש עיתונות, אין לנו עניין בחופש ביטוי, אין לנו עניין בתקשורת חופשית; להפך, אנחנו רוצים שופר, אנחנו רוצים כלי תקשורת שיסור למרותנו, שיעשה מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, שיגיד מה שאנחנו רוצים ורוצות שיגיד. תראי, גברתי היושבת-ראש, יש בעיה בממשלה הזאת: ראש הממשלה הזה התפנק, יש לו עיתון משלו. יש לו עיתון שעושה בדיוק את הדבר הזה, ומדי ערב, כך למדנו, ראש הממשלה מדבר שם עם העורך הראשי ומתאם אתו מה תהיה הכותרת הראשית, שלא לומר מודיע לו מה תהיה הכותרת הראשית. אז אחרי כל כך הרבה שנים, מאז 2006 – מה, זה כבר 11 שנים – שלראש הממשלה יש שופר בכתובים, עכשיו לפי דעתו הגיע הזמן שיהיה לו גם כזה ברדיו וגם בטלוויזיה, וגם באינטרנט, אם אפשר. כמובן, העיתון גם באינטרנט, בסדר גמור. וזה התהליך שאנחנו רואות לנגד עינינו בימים ובשעות האלה ממש. השר גלעד ארדן, להבנתי באמת בתום לב, חשב שהוא יצליח להתגבר על החוליים הקודמים ולהביא באמת שידור ציבורי עצמאי, חדש, חופשי, אמיתי. ולתדהמתי, היה לו ליקוי מאורות מדהים, שגרם לו לחשוב שהוא באמת יוכל להוציא את זה לפועל. משום ש – גברתי היושבת-ראש, אילו באמת רצה ראש הממשלה להוציא לפועל שידור ציבורי, אפשר היה ורצוי היה וצריך היה – ונעשו עשרות ניסיונות – חבר הכנסת איתן כבל, בשבתו כשר, חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג, בשבתו כשר, ורבים ורבות אחרים, עבדו על כל כך הרבה נוסחים של תיקונים לחוק רשות השידור שהיה מביא אותה להיות עצמאית, שהיה מביא אותה להיות תאגיד שידור ציבורי עצמאי. אבל נתניהו לא אפשר לזה לעבור. מה הוא אפשר לעשות? לסגור, לרסק, לחסל את רשות השידור ואת העובדות והעובדים שלה בהבטחה שיקום תאגיד ציבורי עצמאי אחר. והנה אנחנו רואות מה קורה כשהתאגיד הזה אמור לקום על הרגליים. נתניהו פשוט מונע ממנו להתחיל לשדר. הדחייה הזאת היא דחייה של שבועיים, אבל חברי וחברותי, ודאי גם אתם שמעתם היום את יושב-ראש הקואליציה אומר כאן מעל הדוכן: אני מקווה שהדחייה הזאת תספיק, אני מקווה שהזמן הזה יספיק לנו ולא נצטרך לבקש דחייה נוספת, ליצור דחייה נוספת. אני כבר גם שמעתי את יושב-ראש ועדת הכנסת יואב קיש אתמול מציע לדחות כבר בחודש. אני גם שמעתי – – – יואב קיש (הליכוד): שבועיים, שבועיים. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לדחות בחודש. לדחות לא בשבועיים אלא בחודש. היו"ר טלי פלוסקוב: בסך הכול. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לא בעוד חודש. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: את יודעת למה? הוא רצה שתהיי בפגרה, זה הסיבה היחידה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אחרי שהוא כבר הביא אותי לפה – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אבל זה היום. הוא לא רוצה בשבוע הבא להביא אותך עוד פעם. יואב קיש (הליכוד): 300,000 שקל לכינוס פגרה מיוחד בשבוע הבא, יום חמישי. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 300,000 שקל לכינוס פגרה מיוחד רק כי ראש הממשלה, לא בא לו שהתאגיד יעלה לשידור ביום ראשון הקרוב. אכן, חבר הכנסת קיש, מה אני אגיד לך – אמרת את הכול במשפט אחד. 300,000 שקל לכינוס פגרה בן יומיים לחקיקת בזק בלתי מתקבלת על הדעת. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: יש לך עוד 19 דקות. 19 דקות. אמרנו, ניתן לך קצת דלק, כי אנחנו אוהבים אותך. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): תודה רבה לך, השר כץ, זה נוגע ללבי. אבל אני בכלל לא הזכרתי את הדבר הזה. אני חושבת שאפילו ברמת כבודה של הכנסת, ההיגיון הבסיסי, המשמעות של כינוס כנסת ישראל, עוד לפני 300,000 שקל – והאמת, חבר הכנסת קיש, הדבר הכי עצוב בכל הסיפור הזה זה שבשונה מכל מיני חוקים אחרים שאני יכולה להתנגד להם ולחשוב שהם חמורים וקשים ובעייתיים ומזיקים והכול בסדר, כאן יש משהו שאין בו אידיאולוגיה, הוא לא תורם לקואליציה, הוא לא תורם לממשלה דבר וחצי דבר. יואב קיש (הליכוד): יש החלטת ממשלה, יש הסכמות – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): כולו, מא' עד ת', גחמה של ראש הממשלה, וכולכם מתייצבים – – יואב קיש (הליכוד): זה לא גחמה, אנחנו כבר שנה מובילים את המהלך הזה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – כולכם מתייצבים להוציא לפועל את הגחמה שלו, כאחרוני עובדי הקבלן. יואב קיש (הליכוד): שנה אנחנו מובילים את המהלך הזה כבר – – – יושב-ראש האופוזיציה – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): כאילו אתם לא חברים וחברות נבחרים, כאילו אין לכם חסינות, כאילו אין לכם אחריות לנבחרות ולנבחרים שלכם, כאילו ה-300,000 שקל האלה הם לא כסף ציבורי שיכול היה שר הרווחה לעשות בהם שימוש כל כך יותר טוב. רק תשאל אותו איזו רשימה ארוכה של מטרות הוא מחכה שיהיו לו עוד 300,000 שקל להשתמש בהם. יואב קיש (הליכוד): "משפחה נטו" של כחלון, "משפחה נטו". מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אני חוזרת ואומרת: ראש ממשלה שהתרגל שיש לו שופר בדמות עיתון רוצה עכשיו גם שידור שקוראים לו ציבורי אבל הוא בעצם אימא של הפרטי. יואב קיש (הליכוד): – – – למה הוא הלך – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: מרב, למה הוא הלך? יואב קיש (הליכוד): יש לו עשר דקות לדבר, הוא הלך, יו"ר האופוזיציה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): מי הלך? יו"ר האופוזיציה הלך? הוא בא. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: כן, כי יש לך – – – יואב קיש (הליכוד): יש לו עוד עשר דקות לדבר, את לוקחת לו את כל הזמן. את יכולה להתמודד לראשות. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): יש עוד 17 דקות ו-50. יואב קיש (הליכוד): לא, את רואה את זה, זה טעות. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: לא, זה עד 22:45. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): עד 22:45. יואב קיש (הליכוד): אבל כדאי שתגידו ליו"ר האופוזיציה שהוא צריך לבוא אם הוא רוצה לדבר. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): ושוב, חבר הכנסת יואב קיש, אני נורא מודה לך על דאגתך. שוב ריגשת אותי. יואב קיש (הליכוד): אני שומר על האופוזיציה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אנחנו אומנם משודרות בערוץ הכנסת, אבל לך תדע, אולי ישודר קטע מזה גם בערוץ 2, ובערוץ 2 תמיד טוב להגיד "מרגש", למעשה כדאי וחובה להגיד "מרגש", אז: ריגשת אותי. וגם השר כץ ריגש אותי. וכאמור, אם נחשוב על הדברים המדהימים שהשר כץ היה יכול לעשות ב-300,000 שקל של הכינוס הזה, ההתרגשות בכלל תזיל דמעות מעיני הצופות והצופים. אני רוצה, משום שיושב-ראש האופוזיציה, אני מבינה, מגיע כל רגע – מצוין – אז לחזור ולהגיד, ברשותכם, לסיכום, חברות וחברים: מקום 91 בעולם בחופש עיתונות זה לא מצחיק, זה מדאיג. אז כן אמר לפני חברי חבר הכנסת יוסי יונה, זה נכון, הדמוקרטיה הישראלית היא לא עלה נידף. הדמוקרטיה הישראלית חזקה, החברה הישראלית היא דמוקרטית במהותה, אבל אלוהים יודעת שראש הממשלה הזה עושה כל שביכולתו כדי להחליד את הדמוקרטיה הזאת, לרדד אותה, להחליש אותה, לפגוע בה, לעשות את החופש – לא רק את חופש העיתונות, אלא את חופש הפרט, חופש הביטוי של כל אחת ואחד מאתנו – לעשות אותו מצומצם יותר, לעשות אותנו חשופים יותר ויותר לאיך שהוא רואה את העולם, ואיך שהוא רוצה שנראה אותו, מאשר לאיך שנראית האמת. תודה רבה, חברות וחברים. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. כאמור, אחרון הדוברים, חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, אדוני. אני רק רוצה להזכיר לך שעל-פי החלטת ועדת הכנסת, בשעה 22:45 אנחנו מסיימים. בבקשה, אדוני. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני גם רוצה להודות ליושבת-ראש סיעת המחנה הציוני מרב מיכאלי על הנאום הארוך והממוקד שמסכם יום דיונים ארוך, מתיש, אבל מאוד מאוד עקרוני. זה נראה על פניו נושא טכני לחלוטין; מה הבעיה, דוחים ב-15 את יום העלייה של תאגיד שידור לשידור, אבל בפועל זה מאבק עקרוני ביותר על חירות הביטוי, על עולם התקשורת החופשית בישראל, על מעורבות הממשלה, על דחיפת אצבעותיו של ראש הממשלה לתוך סדר-היום הציבורי – לא כמנהיג יוזם שמביא נושאים ואפשר להתווכח אתו, אלא כמי שמנסה לכופף, לידיו, את אופן העברת המידע לציבור בצורה מוטה ומעוותת. אני אומר יותר מכך: זהו מאבק עקרוני מאוד על נושא שנקרא השידור הציבורי בישראל. השידור הציבורי בישראל זה ביטוי – אנשים לא מבינים אותו, אבל בפועל משמעותו: מערכת משדרת של תכנים בכל התחומים של חיינו, בוודאי חדשות ופרשנות, שלא ממומנת על-ידי כספים פרטיים, כך שהיא לא יכולה להיות מושפעת משיקולים כלכליים, אלא היא בלתי תלויה לחלוטין, ולכן יכולה לשקף מגוון נושאים ששידור ציבורי יכול לשקף, שהם לא עונים בהכרח על צורכי הרייטינג, אלא בעלי תוכן ומהות קצת שונים, שחלקם עוסקים בעולמות תוכן חשובים מאוד שאינם זוכים לתשומת לב יתרה כשזה מגיע לשידור מסחרי הממומן על-ידי פרסומות. וזה נושא מאוד עקרוני, כיוון שלחם ושעשועים להמונים זה המפתח לדיקטטורה, זה המפתח לעיוות השיח הציבורי. אני לא אומר שזה מה שקורה בישראל, להפך, אני חושב שערוץ 2 וערוץ 10 נאבקים יום-יום, שעה-שעה, בניסיונות של השלטון להכפיף אותם לעצמו. אני חושב שהיוהרה שמוקרנת על-ידי ראשי הקואליציה, ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה בכל מה שקשור לשיח הציבורי ולשידור הציבורי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתנהגותם בימים האחרונים, כולל בוועדות, אמורה להדליק נורה אדומה גדולה בכל מה שקשור למטרות הסופיות של נתניהו, של הקואליציה – במיוחד גורמים מסוימים בקואליציה – בכל מה שקשור לשידור הציבורי. זה לא יום קל, כיוון שאנחנו יודעים עד כמה כואב, ויהיה כואב, הליך הסיום של רשות השידור והעלאת תאגיד השידור הציבורי. בנושא הזה אין מחלוקת בבניין, בדבר הצורך לדאוג לעובדי רשות השידור שלא ייקלטו בתאגיד בתנאים הטובים ביותר, כולל תנאי פנסיה ופנסיית גישור. אני מברך על הסיכומים שהושגו לפני יומיים בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות, אבל צריך להתמודד גם עם סוגיות פרטניות שטרם סוכמו וטרם נסגרו. אבל התאגיד עצמו חייב לעלות לשידור, חייב להיות עצמאי, חייב לשקף את הסיפור הישראלי במלואו. ואסור לנו – אסור לנו לאפשר למשרד ראש הממשלה ולראש הממשלה להשתלט על התקשורת או על החדשות היוצאות מתאגיד השידור הציבורי. דוד ביטן, תאמין לי, אני שומע אותך בוקר ולילה. אף אחד לא מבין מה אתה אומר. אף אחד לא מבין מה אתה בונה שם בהוראת ראש הממשלה – – קריאה: – – – מה אתה רוצה? יצחק הרצוג (המחנה הציוני): – – אף אחד לא מבין באיזה תאגיד מדובר, שהוא תאגיד חדשות – מי ימנה את המנהל המיוחד של החדשות עד שייבחר מנהל חדש ואיך זה יפוקח ואיך זה יבוקר, וזה מראה רק דבר אחד: 17 מיליון שקל אתם מוכנים לזרוק לפח ככה, חופשי, כאילו אין מחר, רק כדי לספק איזו גחמה של פרנויה של ראש הממשלה, בלי להבין שציפור הנפש של דמוקרטיה פועמת, נושמת, בועטת, שיש בה ויכוח ציבורי, היא העובדה שהתקשורת צריכה לתפקד באופן חופשי ונטול השפעות זרות. ומה שאתם עושים – מהלכים אימים. שמעתי הבוקר גם את חבר הכנסת קיש, כל כך מרוצה מעצמו, מעלה את חבר הכנסת ביטן בשידור – כאילו חגיגה על הטיטניק. ואנחנו כאן כדי להילחם בכל צורה ודרך בניסיונות שלכם לפגוע בחופש הביטוי, בחירות ההתאגדות, במשחק הדמוקרטי, בעולם המפלגתי; בניסיונות שלכם לפגוע בשירות הציבורי, בשירות הציבור, בעובדי המדינה, באמנים, בעיתונאים, ביוצרים, באנשים חושבים, בסופרים; בניסיונות שלכם להצר את רגלי מפגינים; בניסיונות האלימים שיוצאים מבלפור ומכל מקום אחר לסתום פיות של אנשים שמעלים עמדות נגדיות, ביקורת, שואלים שאלות קשות, כי זה הלוז של הדמוקרטיה החופשית, ואנחנו נעשה כל שביכולתנו, כשתביאו את החוק המתקן, לבלום אותו. ואני קורא לחברי הקואליציה, במיוחד לידידי שר האוצר משה כחלון, שלא להיכנע לגחמה הזאת, ולאפשר תאגיד מתפקד, פועל, חופשי, נטול אינטרסים, שמשקף את הציבוריות הישראלית בכללותה, כפי שזה קיים היום בתאגיד הזה. אנחנו כאן, בכנסת, לא נעשה לכם חיים קלים בכלום. בכל כלי שנוכל לפעול נפעל כדי למנוע מכם בצורה התקיפה ביותר את הניסיונות שלכם לעקר ולפגוע, לקשור את ידי התקשורת, ובוודאי לסרס את השידור הציבורי. לסיום אני רוצה לומר לנציגי הקואליציה: אתם היום מחליטים החלטה שהיא לא טכנית; היא מהותית וגורלית – היא גורלית לעתיד הדמוקרטיה הישראלית וגורלית ליכולת של אזרחים, לדורות, לבוא לידי ביטוי בפלטפורמות הציבוריות הנתונות להם באופן חופשי ונטול אינטרסים, ועל כך המאבק הלילה. תודה. קריאה: כל הלילה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. יסכם את הדיון השר אופיר אקוניס. בבקשה, אדוני. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): מבכירי – – – בממשלה. זהבה גלאון (מרצ): זה שאמרת עליו "מבכירי", כבר – – – קריאה: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, אתם "מבכירי". אני לא "מבכירי", רק אתם זה "מבכירי" – מה שמכונה, חברת הכנסת מיכאלי, מבכירי מפלגת העבודה. אבל אתם נורא קטנים, אתם נורא מעטים, אז אין יותר בכירי מפלגת העבודה. ואני גם לא רוצה לדבר – תכף נגיע גם ליש עתיד. כן, גם להם היו הרבה הערות. גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בואי, גברתי, דווקא הערב – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – – מעליבה על מרצ יש לך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: סליחה, חברת הכנסת מיכאלי, דווקא הערב, לזכותה של סיעת מרצ – זה תדהמה במערכת הפוליטית, מה שעומד לקרות כאן – אני עומד לשבח את העמדה שלכם נגד החרבת רשות השידור. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לא, לא. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: חברת הכנסת מיכאלי, תכף נגיע גם אלייך, חכי בסבלנות. אבל לחברת הכנסת גלאון אני רוצה לומר: מצערת העמדה שלכם עכשיו, אבל אני בהחלט חושב שנכון עשיתם שהתנגדתם להחרבת רשות השידור ב-2014 – מהלך שהובילה סיעת יש עתיד, בעיקר, ואנחנו מייד נתייחס לסיעה הזאת, כי באמת, הדברים שאני שמעתי מפי דובריה ביממה האחרונה זה באמת ים של צביעות. ים של צביעות. עכשיו, גברתי היושבת-ראש, מכיוון שאני רוצה בזמן שיש לי לומר גם כמה דברים כלליים וגם כמה דברים בנושא השידור הציבורי, אני רוצה לבוא לדיון הזה בידיים נקיות ובצורה ברורה, שלא תהיה מובנת לשתי פנים: אני התנגדתי, כסגן שר במשרד ראש הממשלה ב-2014, להצעת הממשלה שהובילה סיעת יש עתיד יחד עם חברים בסיעת הליכוד ובממשלת הליכוד להחרבת רשות השידור – להחרבת רשות השידור ההיסטורית, שליוותה את הסיפור הציוני מאז 1936 – – דב חנין (הרשימה המשותפת): – – – ראש הממשלה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – וככל הנראה, גברתי, הדבר עומד להסתיים בעוד שבועיים – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): ואז ראש ממשלת ישראל – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אמרתי, חבר הכנסת חנין, אני אמרתי, הובל על-ידי סיעת יש עתיד, שהיושב-ראש שלה, שהיושב – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): – – – על-ידי שר התקשורת דאז, גלעד ארדן. דב חנין (הרשימה המשותפת): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: רק רגע. אני לא מדבר עם מפלגת העבודה, למה את קופצת כרגע? תני לי לטפל רגע – תני לטפל רגע בצביעות של יש עתיד, כי זה נמאס, כי זה באמת נמאס. הציבור לא יכול כל הזמן עם הצביעות הזאת, עם חוסר העמדות – פעם תביעו עמדה – ונכונה, כי בפעם שהבעתם עמדה בעד החרבת רשות השידור, חברת הכנסת גרמן, הגענו עד הלום. ואני הזהרתי גם את ראש הממשלה, גברתי, וגם את השר ארדן, חברי הטוב, וגם את היושבת-ראש קארין אלהרר, וגם את יושב-ראש יש עתיד, וגם את יושב-ראש סיעת יש עתיד חבר הכנסת שלח, שהחקיקה שהובאה אז, בקיץ 2014, חברת הכנסת גרמן, אין לה היתכנות; לא מקימים גוף שידור ציבורי בשישה חודשים, וגם לא בתשעה חודשים, ולכן אני נמנעתי בבית הזה מלהצביע – – – קריאה: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: למה את מפריעה לי, חברת הכנסת זנדברג? כשלא היית כאן שיבחתי את סיעת מרצ על העמדה. תמר זנדברג (מרצ): שמעתי, דֻווחתי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אז יפה, אז בואי, תני קרדיט, כן, בכל זאת, זה לא קורה לי. זה לא קורה לי הרבה, וזה גם לא יקרה לי בעתיד. תמר זנדברג (מרצ): מחמאות – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אבל מגיעות לכם מחמאות בעניין עמדתכם. חבל שקצת שיניתם אותה, כי הרי כל מה שנתניהו יעשה אתם תעשו הפוך, גם אם תחשבו שהוא צודק, כפי שאתם חושבים בעניין רשות השידור וכפי שאני חושב. זהבה גלאון (מרצ): – – – מעולם לא חשבנו – – – תמר זנדברג (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ובכן, גברתי היושבת-ראש – גברתי היושבת-ראש, לדאבון הלב, עמדתי לא התקבלה. לא התקבלה. על אף תחנוני ליושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת קארין אלהרר, שזוכרת את שיחתנו בספסלים האלה כשישבנו באותו צד של המתרס, באותה קואליציה; באתי אלייך, התחננתי. אמרתי לך: תשני ככל יכולתך את נוסח החוק הרע הזה, שאת מובילה – ואני מכבד אותך, אני מכבד אותך, את יודעת את זה, אז אני לא אגיד מה השבת לי. קארין אלהרר (יש עתיד): רגע, אני הייתי שרת – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא לא, אמרתי, יושבת-ראש – – – קארין אלהרר (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני מאוד דייקן בפרטים – מאוד דייקן גם בעברית שלי, גם בפרטים שלי, והגרוע מכול – בזיכרון הטוב שלי. ובכן, חברת הכנסת אלהרר הייתה יושבת-ראש ועדה מיוחדת. לא הייתה פה ועדת הכלכלה, לא הייתה ועדה אחרת – הייתה ועדה מיוחדת לפירוק וחיסול רשות השידור, ואני באתי והתחננתי ואמרתי, ביקשתי ממך להכניס שינויים בחוק כך שלא ייפגעו עובדי רשות השידור, והשידור הציבורי לא ייפגע, אבל שוב – אני אחזור – עמדתי לא התקבלה. ובמשטר דמוקרטי ובמפלגה דמוקרטית, שאני חי בה, קיבלתי, גברתי, את עמדת הרוב, והתחלנו בתהליך העבודה על הקמת תאגיד השידור הציבורי. באופן מפתיע, כמה חודשים – הנה, אני ממשיך לספר. גילוי נאות, שקיפות, כיוון שאני יודע שיש בדיקה של מבקר המדינה – יש בדיקה של מבקר המדינה בנושא התאגיד – אני גם בטוח שהפרוטוקולים של הישיבה הזאת יגיעו לידיו של המבקר, ואנחנו צריכים להיות כאן גלויים ולומר את כל האמת כפי שהיא, כדי שגם המבקר יבין מה התחולל כאן. ובכן, גברתי היושבת-ראש, כאשר אני קיבלתי את האחריות לרשות השידור במכתב מראש הממשלה ב-9 ביוני 2015, רשות השידור – כלומר השידור הציבורי – על-פי המתווה שלכם, הרשות, חברת הכנסת גלאון, עמדה להיסגר באופן טוטלי, וכל עובדיה, גברתי היושבת-ראש, 1,200 במספר, היו עלולים להיות מפוטרים ב-30 ביוני 2015. ואילולא שיתוף הפעולה של יושב-ראש ועדת הכלכלה, שאיננו נמצא כאן, חבר הכנסת איתן כבל – שנענה לפנייתי – הארכנו את הפעילות של רשות – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): נכון, נכון. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תודה לך, חברת הכנסת נחמיאס. אני יודע שזה נכון, משום שהעובדות עדיין נטועות בזיכרוני הטוב. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כשהיה צריך, עזרנו להאריך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: עזרתם להאריך בשלושה חודשים. התעקשתי, חברת הכנסת אלהרר, על כמה דברים: האחד – לממש את הבטחת הבחירות שלנו, שלא קוימה עד אז, והיא ביטול אגרת הטלוויזיה. אגרת הטלוויזיה, גברתי היושבת-ראש, בוטלה – – – זהבה גלאון (מרצ): – – – החטא הקדמון. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: יכול להיות. את חושבת שזה החטא הקדמון. אני בעד ביטול מסים ואגרות ככל האפשר – מה לעשות – אתם בעד ריבוי מסים ואגרות. זאת זכותך, כתפיסה כלכלית, אבל העובדה, חברת הכנסת גלאון, שבבית הזה, אור ליום 4 בספטמבר – זה הכול בעל-פה, אפילו לא כתוב כאן – אור ליום 4 בספטמבר, באשמורת שנייה, נדמה לי, הכנסת הצביעה, וביטלנו את האגרה רטרואקטיבית החל בינואר 2015, ואין אזרחי ישראל נדרשים עוד לשלם אגרה. עוד דבר שהתבקשתי – שלא התבקשתי, אבל התעקשתי עליו, וזכיתי ללעג ולבוז, ולציוצים איומים, ולתדרוך שאני לא מקנא בכם ולא מציע לאף אחד להיות בו במערכת העיתון "דה מרקר", שבו במשך שעתיים נרמסתי על-ידי הכתבים של העיתון – על מה? על כך שהתעקשתי לקרוא לו "תאגיד השידור הישראלי". וואו. ב"דה מרקר" תקפו אותי, גם עכשיו יצייצו נגדי, יכתבו נגדי מאמרים איומים. למה? כי התעקשתי לקרוא לו "תאגיד השידור הישראלי". ולתחנות הרדיו, גברתי היושבת-ראש, התעקשתי – – תמר זנדברג (מרצ): – – – את זה, על מה אתה מדבר? מה אתם רוצים? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא, ממש לא. זה ייקרא "תאגיד השידור הישראלי" בכל מצב – – ולתחנות הרדיו, גברתי היושבת-ראש – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לאיזו מהן? לא, לא, אבל לאיזו מהן? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא להפריע לי. אני חושב שמבקר המדינה, וגם הציבור שצופה בנו, וגם הפרוטוקול, וגם מליאת הכנסת, צריכים לדעת את האמת. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): זאת שאלה טובה. זאת שאלה טובה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – ואני התעקשתי, גברתי היושבת-ראש, לקרוא – בחוק – לתחנות הרדיו "קול ישראל", ומי שלא מוצא חן בעיניו – שיעביר תחנה. לא מוכנים, לא רצו, רמסו, צייצו נגדי, כתבו נגדי את הפוסטים הכי הכי מכוערים שיכולים להיות, הכי נבזיים שיכולים להיות – – תמר זנדברג (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – הוציאו את דיבתי, כתבו עלי את הדברים החמורים ביותר – וגם השקריים, אבל לא חשוב, את זה נעזוב בצד. את זה נעזוב בצד. ובכן, תאגיד השידור נקרא "הישראלי", בדיוק כפי שבבריטניה הוא נקרא "שירות השידור הבריטי", ובקנדה, באיטליה, ביפן ובכל מקום בעולם המערבי. תמר זנדברג (מרצ): גם שם סגרו אותו? גם שם חיסלו אותו – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זאת שאלה טובה, זאת שאלה מצוינת. כי אנחנו היינו קרובים, חברת הכנסת זנדברג, כמרחק כזה – אם אני לא הייתי – אני לא יודע איך קרה הנס הזה וקיבלתי את האחריות לרשות השידור – ביוני 2015 – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): לסדר לך להדליק משואה? תדליק משואה, זו תקלה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני לא הייתי מציע לזלזל בזה, חבר הכנסת שטרן, משום ש-1,200 עובדות ועובדים ברשות השידור ודאי יכולים להגיד לי מילה טובה על הדבר הזה. ולצערי, בסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שבו – ואני אומר את זה בצער, כי אני חשבתי, וגם אמרתי את הדברים בכהונתי כיושב-ראש ועדת הכלכלה של הכנסת בין 2009 ל-2010: נדרשת רפורמה ברשות השידור הקיימת. לא מחסלים גופים – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אבל הייתה חתומה כבר. הייתה חתומה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – לא מפטרים. קריאות: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני לא השתתפתי בהצבעה. אני מצטער – – – תמר זנדברג (מרצ): למה לא עשיתם? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: גברתי, למה לא עשינו אז? אני אתן לך תשובה. אני התחננתי בפני ראשי – שימו לב למספר הזה, גברתי היושבת-ראש, שיירשם בפרוטוקול – לא ייאמן המספר הזה: 14 ועדים – זה בלעז fourteen unions – 14 ועדים – שהיו ברשות השידור, ולא הגיעו להסכמה בינם לבין עצמם על הרפורמה, ולכן, בעצם, במידה מסוימת, והם גם יודעים את זה היום, חברת הכנסת זנדברג – במידה מסוימת הם הביאו על עצמם – יעיד חבר הכנסת בהלול, הוא מכיר את הסוגיה – 14 ועדים בגוף של 1,200 איש; אין דברים כאלה בעולם, בעולם. במדינות שיש בהן הכי הרבה unions, כמו צרפת, אין כל כך הרבה ועדים בגוף כל כך קטן. ובגלל, חברת הכנסת זנדברג, ההתנגדות של הוועדים אז – – – תמר זנדברג (מרצ): כמה ועדים? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 14. fourteen unions. אני רואה שאהבתם את הביטוי באנגלית, אני יכול להמשיך את הנאום באנגלית, אם אתם רוצים. בעיקר בענייני unions אני אוהב לדבר באנגלית. זה אסור פה, לפי דעתי – ערבית ועברית בלבד. ולכן, חברת הכנסת זנדברג, לא באה לעולם הרפורמה ברשות השידור. תמר זנדברג (מרצ): אַרְבַּעַתַאש. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: סליחה? תמר זנדברג (מרצ): ארבעתאש. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ארבעתאש. איך אומרים unions בערבית? ארגונים, איגודים מקצועיים? קריאות: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אין לי מושג. תמר זנדברג (מרצ): ארבעתאש לִגַ'אן. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: איך? תמר זנדברג (מרצ): ארבעתאש לִגַ'אן. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ארבעתאש לִגַ'אן. אוקיי, בסדר, 14 הוועדים. הם לא נתנו לנו, חבר הכנסת יונה, לקדם את הרפורמה, ולכן הגענו למצב הזה שבו יש תאגיד. אבל חברת הכנסת זנדברג, כדאי לך לדעת שבלעדי ההתערבות ההיא בקיץ 2015 לא היה שידור ציבורי בישראל בכלל, בכלל. כי ההמלצה המקצועית – – תמר זנדברג (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – ואני לא אנקוב כאן – אני לא אגיד מעל בימת הכנסת מי היו הממליצים, מי היו הממליצים – – – תמר זנדברג (מרצ): יש לך חולצה של סופרמן? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הייתה לי כשהייתי ילד קטן, אבל אני חושב שהיא נגנזה, היא נגנזה. לא, אגב, זה לא עניין של סופרמן, זה עניין של common sense, זה עניין של צדק חברתי, של רחמים על אנשים שעומדים לפטר אותם – – – זהבה גלאון (מרצ): אתה לא באמת מאמין בזה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בוודאי שאני מאמין בזה. מאמין מאוד בזה. מאמין מאוד בזה. חבר הכנסת פריג' היה בכל הדיונים, הוא יודע שאני מאמין במה שאני אומר. זהבה גלאון (מרצ): אתה לא מאמין במה שאתה אומר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מאמין בכל מילה. עיסאווי פריג' (מרצ): – – – זהבה גלאון (מרצ): ביטן מאמין? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ביטן בוודאי מאמין. זהבה גלאון (מרצ): לא מאמין. דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): – – – עיסאווי פריג' (מרצ): שנייה, ביטן, ההישג שלנו – – – התאגיד הישראלי, עכשיו כשהולכים לפיצול, "הישראלי" – איפה הוא? – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אגב, אני באמת מציע בתיקון, חבר הכנסת ביטן, שתאגיד החדשות שיוקם וייתן שירותי חדשות ואקטואליה על-פי החוק לרשות השידור ייקרא "הישראלי". אם זה לא קיים בחוק – תקנו את זה. בכל מקרה, חבר הכנסת פריג', אני אמרתי שתאגיד השידור, שמכנה את עצמו בשם "כאן" – כך הם החליטו שהם קוראים לעצמם – "תאגיד השידור הישראלי". אני גאה בזה, אני רואה בזה הישג, ואני רואה הישג אדיר בזה שימשיכו להגיד "קול ישראל מירושלים". ומי שלא מוצא חן בעיניו – שיעביר. אגב, הוא יכול להעביר ל"גלי צה"ל", שזה – "גלי צה"ל" – חבר הכנסת פריג', שמע טוב: "גלי צה"ל", שידורי צבא ההגנה לישראל; אולי נבטל את זה? אולי נבטל את משטרת ישראל? אולי נבטל את רכבת ישראל? אולי נבטל את צבא ההגנה לישראל? חבר'ה, מספיק עם הציניות. גברתי היושבת-ראש, כמויות הציניות וכמויות הרוע – דווקא לא על-ידיך; אתה, יש לך הערות חינניות. אבל כמויות הציניות והלעג והבוז שאני ספגתי על הדבר הזה – ועדיין הם מצייצים, מצייצים ומצייצים. דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא הבנתי, אתה מבקש ממני לרדת? בשיאי אתה מבקש ממני לרדת? קריאות: – – – דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): הוא התלהב מעצמו, הא? הוא מתלהב מעצמו. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא. אני רק סיפרתי את הסיפור האמיתי על – – דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): אתה יודע מה? תפרוש בשיא. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני מייד אעשה את זה. – – על תולדות הפארסה הגדולה שהתרחשה כאן בהובלת סיעת יש עתיד, משום שאני שמעתי, חבר הכנסת ביטן, את דוברי סיעת יש עתיד – את חברת הכנסת אלהרר, הקשבתי לה; חבר הכנסת שלח, הקשבתי לו; חבר הכנסת לפיד – הקשבתי לו קשב רב – הוא האיש אשר אמר את האיוולת והרוע: אני חותם על תעודת הפטירה של רשות השידור. איזו אמירה. זאת אמירה, חברת הכנסת גרמן – כך מתייחסים לבני-אדם? זוהי אמירה יפה? גם אם אתה רוצה לסגור את רשות השידור כי הסתכסכת עם טכנאי שהקליט את תוכניתך ב-1994 בערוץ הראשון, זאת לא סיבה מספיק טובה להחריב את השידור הציבורי. אני מאוד מקווה שהשידור הציבורי תחת הניהול החדש והשם החדש והארגון החדש – כי דווקא אני לא הייתי בתוך הבון-טון שחשב שהערוץ הראשון ושידורי "קול ישראל" הם רעים כל כך, הם איומים כל כך, ממש לא, ואפילו מצאתי דברים לצפות בהם, ואני יודע מהרבה מאוד אנשים, גברתי היושבת-ראש, שבסתר, בסוד, בהיחבא – משום שזה לא אופנתי – גם הם היו צופים בערוץ הראשון, וגם הם היו מקשיבים לשידורי "קול ישראל". הם היו, והם עדיין, שידורים מאוזנים בשידורי החדשות, שידורים שמביאים תרבות, שמשמיעים את המוזיקה הישראלית, השמיעו גם מוזיקה מסוג אחר, מדברים על ספרים; ליוו את המדינה הזאת מ-1936. אני מציע לכולם לרכוש את הדיסק החדש ש"קול ישראל" הוציאו – 80 שנות שידור ציבורי. שומעים שם את בן-גוריון, ואת יצחק רבין, ואת מנחם בגין, ואת אנואר סאדאת, ואת משה שרת, ואת לוי אשכול – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אבל זה היה נכון גם ל-2014, זה היה נכון גם ל-2014. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – וגם את בנימין נתניהו, וגם את אהוד ברק – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני לא יודע על אחרים. לא יודע על אחרים. – – את אהוד אולמרט ואת אריאל שרון – את כולם. ואני אפילו לא יודע מה יעלה בגורלו; אני לא יודע מה יש בחוק הזה. יש פה אנשי משרד התקשורת. הארכיון המפואר – זו התרבות שלנו, זה אנחנו, במו-ידינו – מה עושים עם זה? כי אני לא שמעתי מאנשי התאגיד שום דבר שמבטיח את ההישארות. לא שמעתי, ואני מקווה שאני טועה. אני מאוד מקווה שהם יבהירו לי מה הם מתכוונים לעשות. אולי הם רוצים לעשות לזה מיקור חוץ, חברת הכנסת אלהרר, כמו שאתם הצעתם לעשות לשידורי החדשות? חברת הכנסת גלאון, לפחות בסעיף זה את יכולה לתמוך, בהגינותך. חדשות לא עושים במיקור חוץ. לא עושים. זה סעיף שאנחנו, חבר הכנסת ביטן, בחלק השני נביא, בהשלמה, בחוק שנביא בשבוע הבא. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני ממש מתרגשת – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: את לא צריכה להתרגש, ואת גם לא צריכה להיות צינית על כל דבר. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני חייבת להיות צינית. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: יש דברים חשובים בחיים. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): הערב חייבים להיות ציניים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, אל תהיי. אני מציע לך עצה ידידותית: אל תהיי צינית על כל דבר. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני הבן-אדם הכי פחות ציני במליאה. אם אני צינית, זה סימן – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מניסיוני הטוב, וגם מניסיוני הרב – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – אני אגיד לך, אני אגיד לך מה הציבור מעריך: הוא לא מעריך ציניות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אה, לא? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בסוף, הציוצים של הברנז'ה – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה אתה אומר? אני הבן-אדם הכי פחות ציני – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – תקשיבי טוב, טוב מאוד: בסוף הציוצים של הברנז'ה – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה שאתה עושה פה זו ציניות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – לא מדברים לציבור. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): נכון. מה שאתה עושה פה זו ציניות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הציוצים של הברנז'ה מדברים רק לברנז'ה. והציבור בסוף מעריך עמדות, גם אם הן לא פופולריות לתקופה מסוימת. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): איזו עמדה? איזו עמדה? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: את העמדות שלי, למשל. למשל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): גם אני אוהבת את העמדות שלך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: למשל. לא, אני זוכר את הלעג. אני לא מדבר על השידור הציבורי. ההתנגדות שלי למדינה פלסטינית – ואו, זה נורא משעשע. זה נורא מצחיק. בואו נלעג על זה, בואו נכתוב על זה טורים בעיתונים, טורים מלגלגים. נו, מה לעשות? יש נשיא עכשיו בארצות-הברית של אמריקה, בבית הלבן, שגם הוא חושב כמוני. ולשמחתי, רוב אזרחי ישראל – חברת הכנסת ציפי לבני, לנו יש ויכוחים רבים בעניין המדיני, והם דווקא רציניים. הם דווקא רציניים. ציפי לבני (המחנה הציוני): לא – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: וטוב שהם רציניים, אגב. הם רציניים, וטוב שהם רציניים. כי גם לציבור, גברתי היושבת-ראש, מגיעה קצת רצינות בכל הציניות הזאת, בכל הציוצים, בכל המאמרים – שאני קורא את חלקם, חברת הכנסת גרמן, ואני משתומם באיזו רמה של חוסר ידע חלק מהאנשים כותבים. אני לא מדבר על הזלזול בכל הפוליטיקאים כפוליטיקאים – טוב, התרגלנו, זה בסדר, אפשר לזלזל, אפשר לבקר; אבל חוסר ידע בידיעה אינפורמטיבית? זה לא מה שלמדתי בשיעורי העיתונות שלקחתי אי-שם בסוף שנות ה-80 בבית אריאלה בתל-אביב. למדתי כמה דברים, וגם ברשות השידור, שבה, יש להודות, כן, עסקתי זמן מה, עוד טרם גיוסי לצבא. ובכן, גברתי היושבת-ראש, אנחנו צריכים להבטיח שהשידור הציבורי בישראל – הישראלי בישראל – יהיה מאוזן, יהיה מגוון, יביא לידי ביטוי את כל העמדות, את כל הדעות, את כל הזרמים, את כל התרבויות בחברה הישראלית. זה מה שהוא צריך להבטיח – לא אם יקראו לו "תאגיד" – ואני רוצה להגיד לכם, אני שמעתי, כפי שהתחלתי לומר, כמה דברים במהלך הדיון הזה. שמעתי אותם. אני רוצה להגיד לכם, בעצה ידידותית – באמת בעצה ידידותית – של חברים לפרלמנט, של אנשים שאני כן מעריך אותם כאנשים רציניים, ושיכולים לקיים שיח רציני – גם זה קורה מדי פעם בחיים הפוליטיים: לא חייבים על כל דבר – לא חייבים – להגיד: סכנה לדמוקרטיה, ולהשוות אותנו לטורקיה, או לוונצואלה, או לצפון-קוריאה. לא חייבים. כמובן יכולים, אבל לא חייבים. משום שגברתי היושבת-ראש, כאשר קוראים פעם אחר פעם "זאב, זאב", בסוף הזאב מגיע. אבל הוא לא מגיע לכאן, משום שהעובדה שאנחנו מפצלים את שידורי החדשות – וזה גם לא בחוק הזה. החוק הזה רק מאריך בשבועיים את פעילות רשות השידור – העובדה שאנחנו עומדים לפצל את שידורי החדשות ובעצם להקים תאגיד – – – דוד ביטן (יו"ר הוועדה המשותפת): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: עכשיו אתה לא רוצה. נו, תראו. עכשיו אתה משאיר אותי. בלאו הכי יש לי הרבה מה להגיד. העובדה שאנחנו משאירים – או בעצם מפצלים, גברתי היושבת-ראש – את שידורי החדשות של תאגיד השידור הישראלי לחברת חדשות נפרדת עוד לא מביאה את ישראל להיות צפון-קוריאה; היא לא מביאה את ישראל להיות ונצואלה; היא לא מביאה את ישראל להיות טורקיה, ואני גם מציע, באמת, עצה ידידותית, ובהערכה, ליושב-ראש של התאגיד "כאן", גיל עומר, שראיתי אותו – או שלפחות קיבלתי דיווח, כי לא ראיתי את התוכנית, על ריאיון, חבר הכנסת בר-לב, שנתן בתוכנית "פגוש את העיתונות", ושם אמר שהתהליכים שמובילה הממשלה מביאים את ישראל להיות טורקיה: אני הייתי מציע לו קצת צניעות, קצת לברור את מילותיו, כאדם שבסופו של דבר אוחז בתפקיד ציבורי חשוב ביותר, מאוד חשוב – יושב-ראש תאגיד השידור הישראלי. ואגב, בעניין הזה, גברתי חברת הכנסת אלהרר, את התעקשת בדיונים המיוחדים של ועדת הנגבי – שאני מוכרח להגיד בכנות, התעמקת בהם, באת אליהם, את וחבר הכנסת פריג', שניכם מאוד רציתם – חבר הכנסת כהן, שניהם מאוד רצו שתוקם המועצה המפקחת. אתם זוכרים את זה? אמרתם לי: למה ראש הממשלה לא חותם על חברי המועצה? ובכן, ראש הממשלה חתם על חברי המועצה. מהי המטרה של חוק תאגיד השידור הישראלי? מהי אחת המטרות העיקריות? אחת המטרות, חבר הכנסת גילאון – וגם אתה, אני מוכרח להגיד, השתתפת בדיונים ודרשת חתימה על החברים – אחת המטרות העיקריות של החוק אשר הובילה חברת הכנסת אלהרר בוועדה המיוחדת הייתה שהמועצה הזאת, גברתי היושבת-ראש, תפקח על המנכ"ל, לא תשתף אתו פעולה – – עיסאווי פריג' (מרצ): ואז לא – – – ראש הממשלה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – שהיא תפקח עליו, שהיא תהיה דירקטוריון מטעם הציבור, ככלי פיקוח ולא ככלי לשיתוף פעולה. ואני אומר לכם – כיוון שאמרתי את הדברים אתמול במסדרונות לאחד מן הבכירים בתאגיד השידור הישראלי שפגשתי באקראי במסדרונות הכנסת – שהמטרה של המועצה הזאת היא לפקח, חבר הכנסת פריג', על המנכ"ל, ולא לשתף אתו פעולה. זו אחת מן המטרות העיקריות של החוק הזה, אבל כנראה לא כל המטרות אשר – חברת הכנסת אלהרר – חוקקו בבית הזה – ואני אמרתי את המילה הזאת, ואחזור על המילה – ברשלנות, תוך כדי מבצע "צוק איתן", בקיץ 2014, תחת כמעט אולטימטום של סיעת יש עתיד, ויושב-ראש הסיעה, חבר הכנסת שלח, שדרש את החקיקה הזאת – דרש אותה, בהובלתו – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – בהובלתו – – עפר שלח (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – בהובלתו – – – עפר שלח (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: סליחה, ידידי. לא, לא, לא, אתם לא תחמקו. לא, לא. עפר שלח (יש עתיד): ראש הממשלה תמך בדבר הזה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: נכון. אתה לא היית – – – עפר שלח (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זה נכון. אתה לא היית באולם. אתה לא היית באולם. אבל אני אמרתי שגם ראש הממשלה – – – עפר שלח (יש עתיד): אתה לא היית באולם כשנולד השכל. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כשאני הייתי כאן ודיברתי לא היית באולם ולא שמעת. נכון, ראש הממשלה והשר ארדן והשר לפיד ואתה – מה קרה? מה, אתה מתבייש בזה? יפה מאוד, אז מה אתה קופץ כאן? עפר שלח (יש עתיד): המשילות שלכם – – – ראש הממשלה מאמין בו, משבח אותו, מצביע – – – והיום לא נוח לכם – – – מתחבאים מאחורי יש עתיד. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא לא, לא מתחבאים, ממש לא, ממש לא. עפר שלח (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בסדר גמור, חבר הכנסת שלח. אני לא מתחבא מאחורי אף אחד. עפר שלח (יש עתיד): אין לכם מושג לא בשידור הציבורי – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לנו אין מושג בשידור ציבורי, מזל שלך ולחבריך יש מושג. מזל גדול. אלוהים גדול, איזה יופי. טוב שהוריד אותך ואת סיעת יש עתיד לעולם, כי עד שהסיעה שלך לא קמה לא היה שידור ציבורי בישראל. עפר, בחייך, בחייך, תהיה רציני – קיימנו דיון רציני, ואנחנו ממשיכים לקיים את הדיון הרציני, כי חשוב שהוא יתקיים ברצינות. אילן גילאון (מרצ): אם אני הייתי אומר את הדברים האלה זה היה מקובל, אבל אתה? מציאות בדויה מלמטה עד למעלה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זה בדיוק הפוך, בדיוק הפוך. קשה לשמוע את האמת. אני יודע, אני מבין. זה קשה. זה קשה לשמוע את האמת, מה אפשר לעשות? עיסאווי פריג' (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ואתה בכלל, חבר הכנסת גילאון, מה אתה קופץ? הרי אמרתי בהגינות שאתה התנגדת לחוק הזה, אז עכשיו אתה תוקף מהצד השני, לשם התקיפה? החוק הזה הובל על-ידי – – – עיסאווי פריג' (מרצ): ברח לכם מהידיים. ברח לכם מהידיים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ידידי, זה לא יעזור, יש צילומים, יש פרוטוקולים, יש ישיבות. סיעת יש עתיד – נכון, חבר הכנסת שלח – ראש הממשלה נתן carte blanche להוביל. עפר שלח (יש עתיד): הוא לא ראש הממשלה באמת. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ראש הממשלה שגה. זה יכול לקרות. עפר שלח (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מאה אחוז, זה יכול להיות. הוא שגה, הוא גם אמר את זה – הוא גם אמר את זה, הוא גם אמר את זה. הוא אמר את זה – זאת הייתה שגיאה – סליחה, סליחה, סליחה – זאת הייתה שגיאה של הממשלה הקודמת, ואפשר לתקן – ואפשר לתקן, אפשר לתקן, והנה, אנחנו מתקנים. עפר שלח (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני רוצה להגיד לך משהו ביושר, עפר, חבר הכנסת שלח, זה ממש לא פרסונלי, וכל הירידות האלה, כל זה ממש לא פרסונלי. עפר שלח (יש עתיד): זה לא פרסונלי, זה ראש הממשלה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מבחינתי, אוקיי? מבחינתי זה לא פרסונלי, משום שחברת הכנסת אלהרר יודעת שבאתי אליה – ואני אגלה לך סקופ נוסף, עוד סקופ קטן – גם אל ראש הממשלה הלכתי, וגם אל שר התקשורת הלכתי, ואמרתי: ככה לא – או אם תרצו: ככה לא בונים חומה, אם מותר עדיין להשתמש בביטוי הזה מתולדותיה של רשות השידור. עיסאווי פריג' (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אבל אני אומר לכם, טעויות אפשר לתקן. אגב, את יודעת, גברתי היושבת-ראש, אני מעדיף – חבר הכנסת שלח, באמת, אני אגיד לך עם יד על הלב – ממשלה שמתקנת טעות, שעוד יכולה לתקן, מממשלות שעשו טעויות כאלה שאי-אפשר לתקן 25 שנה, למשל ממשלה שהעבירה על חודו של מיצובישי את הסכמי אוסלו. זה דבר נורא. אילן גילאון (מרצ): מה, מה אתם – – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זאת ממשלה – אוי, פגעתי לך בהסכמי אוסלו. פגעתי לך בהסכמים, חבר הכנסת גילאון –זאת טעות שממשלה לא יכולה לתקן. יעל גרמן (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אתמול ביטלתי, חברת הכנסת גרמן – את חבר הכנסת פרי אני מאוד מעריך. מאוד. הוא יודע את זה וגם את יודעת את זה – ביטלתי את החלטתכם המוזרה לקרוא למשרד "המדע, הטכנולוגיה והחלל": בוטלה, הנה, עוד החלטה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): זאת הייתה באמת החלטה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: נכון, זאת החלטה – לי היא חשובה. לי היא חשובה, בסדר? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): בסדר, אבל בוא לא נגזים בחשיבות שלה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לי היא חשובה, לי היא חשובה. והיו, אגב, עוד דברים שעשתה הממשלה הקודמת שלא היו נכונים. אני אספר לך מה. הנה, את רוצה עוד דוגמה? וגם בזה חבר הכנסת שלח היה שותף בכיר, ושר המדע, קודמי, שאני מאוד מעריך אותו, מאוד, והוא יודע, וגם אתם יודעים זאת: הוא הוביל את הוועדה לגיוס בכפייה של הציבור החרדי. מה קרה – האם הגיוס עלה, או ירד? בואו נשאל את עצמנו בהגינות. קריאה: עלה, עלה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ממש לא, ממש לא. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מי היה בממשלה הזאת? אתה לא היית בממשלה הזאת. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זאת הייתה, זאת הייתה – – – קריאות: – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אנחנו חיינו שנה וחצי תחת האולטימטומים של סיעת יש עתיד, ובסופו של דבר, כאשר כל אלה בספסלים האלה, גברתי היושבת-ראש, שמדברים גבוהה-גבוהה, גבוהה – – – מאיר כהן (יש עתיד): אדוני, אדוני היושב-ראש. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: סליחה, לא ראיתי. לא ראיתי שהתחלפתם, בלהט הוויכוח. כל מי שיושב – לא לא, רגע, השר כץ – כל מי שיושב בספסלים האלה, כולם – – – אילן גילאון (מרצ): יש לכם בעיה עם הזיכרון – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אתה אל תדאג לזיכרון שלנו, ולא לזהות. כל מי שיושב כאן, הדמוקרטים הגדולים, אבירי הדמוקרטיה, בלחיצת כפתור רצו לסגור בחוק עיתון בישראל. תתביישו לכם. אתם עוד מעזים לדבר על דמוקרטיה? זה הרי בולשביזם מהסוג העלוב ביותר. בקומוניזם לא סגרו עיתונים בחקיקה. יעל גרמן (יש עתיד): אף אחד לא רצה לסגור. אף אחד לא רצה לסגור. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אתם יודעים את זה? אולי בקומוניזם – – – מאיר כהן (יש עתיד): השר אקוניס, השר אקוניס, השר אקוניס, תפסיק. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אתם הצבעתם בעד סגירת עיתון במדינת ישראל – – קריאה: איזו סגירת עיתון? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – ואתם מדברים על סכנה לדמוקרטיה. איתן כבל (המחנה הציוני): אקוניס, אתה לא מופיע בעשר המכות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: או, חבר הכנסת כבל, ממובילי החקיקה – – איתן כבל (המחנה הציוני): נכון, נכון, נכון. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – לסגירת עיתון "ישראל היום" בחקיקה. איתן כבל (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, הוא לא מופיע בעשר המכות. הוא המכה האחת-עשרה. מה זה? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: חקיקה בולשביקית. תתבייש לך. איתן כבל (המחנה הציוני): גם להביא אותנו וגם הוא? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: רק דב חנין, שהוא קומוניסט אמיתי, היה צריך להצביע, אבל אתם קומוניסטים מזויפים. קוראים לעצמכם סוציאל-דמוקרטים, מכנים את עצמכם בשמות, מארגנים הפגנות על צדק חברתי, ובסוף תראו מה שאתם רציתם – אתם עמדתם על הדוכן הזה, עמדתם, חבר הכנסת כהן, במשך כמעט 24 שעות, והתרעתם מפני הסכנה של הממשלה שלנו לדמוקרטיה. תאמינו לי, הדמוקרטיה שלנו חזקה מאוד. רואים את זה בתקשורת כל יום. כל יום רואים. אנחנו אי-פעם סתמנו פה לעיתונאי או לעיתונאית שמשמיצים את הממשלה מבוקר עד לילה? את הדברים הטובים הם לא מספרים. איציק שמולי (המחנה הציוני): לא, מה פתאום? מאיר כהן (יש עתיד): השר אקוניס, למה אתה לא שר החלל? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אבל הכול רע. הכול רע. מאיר כהן (יש עתיד): השר אקוניס, למה הורדת את "החלל"? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אסביר לך. קריאה: אל תסביר, בחייאת דינכ. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אסביר לו, בוודאי. משום שזאת הייתה עוד החלטה שגויה של הממשלה הקודמת, וצריך לתקן החלטות שגויות. מאיר כהן (יש עתיד): זה יותר מעניין. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: גברתי, הדמוקרטיה שלנו לא בסכנה, השידור הציבורי לא בסכנה. מי שבסכנה, אדוני היושב-ראש, היא האופוזיציה. האופוזיציה היא בסכנה של רפיסות, של חולשה, של חוסר עמדות, של חוסר יכולת לשכנע את הציבור בעמדות השגויות שלה. אתם בסכנה. הדמוקרטיה חזקה ויציבה, וגם השידור הציבורי. תודה רבה ולילה טוב. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר אקוניס. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת – בבקשה, חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת, יש לי הודעה לפני ההצבעה. חברי הכנסת, השרים והשרות, חברי הכנסת, תרשו לי לפני ההצבעה להזכיר לכם ציטוט – קיבלתם את זה בזמנו במכתבים ממני וגם מן היועץ המשפטי לכנסת, והציטוט הוא כזה: "כל המתמצא בעשייתו השיפוטית של בית-משפט זה ודאי יודע כי בעשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית בהיקף העתירות המוגשות לבית-המשפט העליון על-ידי סיעות של הכנסת ועל-ידי חברי הכנסת – – – התופעה, שבמסגרתה החלו חברי הכנסת לפנות באופן תדיר לבתי-המשפט כ'עותרים ציבוריים', בהחלט מעוררת דאגה. זאת, על רקע ההנחה כי נבחרי הציבור יכולים לקדם את העניינים המועלים בעתירות באופן בלתי אמצעי, במסגרת הליך החקיקה או באמצעים אחרים שנתונים בידי חברי הכנסת. לא יהיה מופרך לטעון שעתירות ציבוריות של חברי כנסת מוגשות לעתים על חשבון דיון ציבורי בהליכים פנים-פרלמנטריים, מה שגורר – – – לא אחת, פגיעה במעמד הכנסת". להזכיר לנו, הדברים האלה נאמרו, נכתבו, על-ידי הנשיא הקודם של בית-המשפט העליון, כבוד השופט גרוניס. סתיו שפיר (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, להשתמש בסעיף 98 כדי למנוע פיליבסטר, למנוע הסתייגות מהחוק המטופש והמושחת הזה, זה פגיעה בכבוד הכנסת יותר מכל דבר אחר. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: היום הוגשה עתירה לבג"ץ על-ידי חברי כנסת, חברות כנסת. חובתי לעדכן בשורה אחת מהחלטת השופטת התורנית של בית-המשפט העליון – – משה גפני (יהדות התורה): – – – מה שמעניין – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – "ולא ראיתי" – – – משה גפני (יהדות התורה): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – "ולא ראיתי לתת צו ביניים" – – משה גפני (יהדות התורה): – – – הכנסת. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – "המכוון להתערבות בהליכי החקיקה". אני כולי תקווה שחברי הכנסת שלא מקשיבים לי לפחות יקשיבו לכבוד השופט גרוניס ולהחלטה הפשוטה הזאת. אלעזר שטרן (יש עתיד): אולי – – – לשופטים – – – של השופטים – – – עיסאווי פריג' (מרצ): היום כל דבר – מקימים ועדה חדשה, אז מה הבעיה? סתיו שפיר (המחנה הציוני): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בפעם האחרונה – – – יואב קיש (הליכוד): זו לא המהות. אתם לא מבינים – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בפעם אחרונה שבדקתי – – סתיו שפיר (המחנה הציוני): – – – יואב קיש (הליכוד): – – זה לא מהות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – המשכורת שלנו משולמת על הפעילות בבית הזה – – אורלי לוי אבקסיס: – – – למה – – – למה? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – ואילו הוותק המצטבר של מגישי העתירה היום היה מגיע לפחות לקדנציה וחצי, אז אולי היו לומדים – – יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): מה זה רלוונטי, אדוני – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: – – כמה תרגילים פרלמנטריים אפשר לעשות בכנסת. קריאות: – – – יואב קיש (הליכוד): יש כבוד גם לכנסת ולחברי הכנסת. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. עיסאווי פריג' (מרצ): – – – מקימים ועדות חדשות. מעקפים אתם עושים. קריאה: להחלטות – – – דמוקרטיה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: ביזוי הכנסת, חבר הכנסת פריג', זה לא רק בהתנהגות של כמה מאתנו, אלא גם בעתירות המיותרות האלה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): הוותק המצטבר של יו"ר הקואליציה – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7), התשע"ז–2017. יש לנו שורה של הסתייגויות. חלק גדול מההסתייגויות – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לא, אנחנו – – – קריאה: יולי, מסירים את ההסתייגויות. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אדוני, אנחנו מושכים את כל ההסתייגויות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מושכים את כל ההסתייגויות. האם גברתי אומרת את זה בשם כל סיעות האופוזיציה? מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אכן כן. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: וגם חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אורלי לוי אבקסיס: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כן. אם כן, הודיעה לי מרכזת האופוזיציה, חברת הכנסת מרב מיכאלי, שהאופוזיציה מסירה את כל ההסתייגויות, ולכן אנחנו נצביע בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7), התשע"ז–2017. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד סעיפים 1–3 – 35 נגד – 28 נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 35 בעד, 28 נגד, ואין נמנעים. אנחנו אישרנו את הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7) בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. מי בעד ומי נגד, כנוסח הוועדה? אפשר להצביע. הצבעה מס' 2 בעד החוק – 35 נגד – 28 נמנעים – אין חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 7), התשע"ז–2017, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בקריאה שלישית: בעד – 35, נגד – 28, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה כנדרש בשלוש קריאות. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה – בעקבות הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת מירב בן-ארי, עליזה לביא, רויטל סויד, אורי מקלב ומיכל רוזין בנושא: פרסום תכנים המעודדים טרור וקוראים לעשות פעולות טרור ברשתות החברתיות; בעקבות הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת אורי מקלב וחמד עמאר בנושא: דוח ה-OECD קובע כי הכבישים בישראל הם הצפופים ביותר במדינות הארגון. הודעת שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת עמיר פרץ ומסעוד גנאים בנושא: רוב המורים פורשים לפני גיל פנסיה. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני י"ב באייר תשע"ז, 8 במאי 2017, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 23:24.