דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ה
ישיבה רכ"ז
הישיבה המאתיים-ועשרים-ושבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ג באייר התשע"ז (9 במאי 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
תוכן העניינים 2
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 4
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 4
נאומים בני דקה 5
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 5
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 6
מיקי לוי (יש עתיד): 6
רויטל סויד (המחנה הציוני): 7
דב חנין (הרשימה המשותפת): 8
יעל גרמן (יש עתיד): 9
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 10
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 10
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 11
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 12
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 13
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 15
חיים ילין (יש עתיד): 16
ענת ברקו (הליכוד): 16
עודד פורר (ישראל ביתנו): 20
מצב הסיעוד בישראל 28
דב חנין (הרשימה המשותפת): 29
יעל גרמן (יש עתיד): 33
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 35
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 37
חיים ילין (יש עתיד): 38
אורי מקלב (יהדות התורה): 39
איציק שמולי (המחנה הציוני): 41
הצעות לסדר-היום 42
יום הניצחון על גרמניה הנאצית 42
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 42
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 44
דב חנין (הרשימה המשותפת): 46
אורן אסף חזן (הליכוד): 48
טלי פלוסקוב (כולנו): 50
עודד פורר (ישראל ביתנו): 51
השר להגנת הסביבה זאב אלקין: 53
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 59
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 59
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום י"ג באייר תשע"ז, 9 במאי 2017.
אנו מציינים גם את יום הניצחון על גרמניה הנאצית, ומברכים את כל ותיקי מלחמת העולם השנייה. חלקם היו אורחים בכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
תשובות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון בהצעתם של חברי הכנסת עליזה לביא, יוסי יונה וישראל אייכלר בנושא: שיעור העבריינות בקרב נערים עולים כפול מחלקם באוכלוסייה; בהצעתם של חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, דב חנין, קארין אלהרר ונורית קורן בנושא: מחסור של 50 מיליון ש"ח לתקצוב הפנימיות וקיצוץ נוסף של 40 מיליון ש"ח מסל השירותים לחניכי הפנימיות בתקציב 2017–2018 – סל לאור; בהצעתם של חברי הכנסת איל בן ראובן, נורית קורן ומסעוד גנאים בנושא: אי-שוויוניות בתמיכה בטיולים של תלמידים עם מוגבלויות. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת מטעם ועדת הכנסת.
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):
כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה כי ועדת הכספים תדון בהצעת חוק מס הכנסה (הגדלת נקודות זיכוי להורים) (הוראת שעה), התשע"ז–2017, מ/1133, לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת. אין צורך בהצבעה, ודאי.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שחברי הכנסת יוכלו להירשם, בבקשה.
בבקשה, חבר הכנסת חמד עמאר יפתח את הנאומים. אחריו – חבר הכנסת איימן עודה.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים עם מגמת העלייה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים. מהתחלת השנה נהרגו 122 בני אדם. חודש אפריל היה חודש קטלני לרוכבי אופנוע – שבעה נהרגו. מהתחלת השנה נהרגו 20 רוכבי אופנוע. יחסית לשנה שעברה – בתקופה המקבילה היו 15 הרוגים, השנה אנחנו עם 20.
גם במגזר הערבי אנחנו עדים לעלייה בשנים האחרונות, ואנחנו ממשיכים בעלייה במספר ההרוגים. מהתחלת השנה נהרגו 38 ערבים בתאונות דרכים. יחסית לשנה שעברה – היו 30 בתקופה המקבילה. גם בהולכי רגל אנחנו במגמה של עלייה, עם 38 הולכי רגל, יחסית ל-29 בשנה שעברה בתקופה המקבילה. ואם נלך לכבישים העירוניים – מ-38 הרוגים בשנה שעברה ל-55 השנה.
לכן אני פונה לשר התחבורה: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עדיין בהוראת שעה. אני יודע, מנתונים שיש לי, שמכינים הצעת חוק לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. בוא נזרז את הנושא, כי הוראת השעה מסתיימת בדצמבר השנה. לפני שתסתיים הוראת השעה, בוא נחוקק חוק טוב, ואולי נצליח להוריד את מספר ההרוגים בכבישים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת איימן עודה, אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, היום מציינים את היום הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית: יום הניצחון על הנאציזם. אני רוצה לברך את לוחמי הצבא האדום שנמצאים כאן.
אדוני היושב-ראש, אתמול שר הביטחון כתב שאנו, הח"כים הערבים, ממשיכים את דרכם של הנאצים. שר הביטחון, קשקשן הביטחון, הוא לא קול קורא במדבר; רק לפני שנה ראש הממשלה אמר כך: היטלר לא התכוון, לא רצה, לשרוף את היהודים, אבל המופתי הוא זה ששכנע אותו.
אני לא רוצה להתייחס לדברי בלע בנאום בן דקה, אני משאיר את זה באוויר, למצפון של האזרחים. היום בכפר נאעורה כתבו דברי נאצה כחלק מ"תג מחיר". אדוני היושב-ראש, התג מסריח מהראש. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת עודה, אם כך נכתב, חבר הכנסת עודה – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
הוא לא מזהה כשקוראים לו עודָה – – – עודֶה.
מיקי לוי (יש עתיד):
עודֶה, סליחה. אם כך נכתב, אני מתנצל ומתבייש.
אדוני היושב-ראש, אתמול, באישור תוכנית "נטו למשפחה", אמרתי כי נקודות הזיכוי למשפחה הן מהלך ראוי. הבעתי את דעתי כי המהלך ראוי ואתמוך בו, אולם הבעתי חשש כי תוכנית "נטו למשפחה" הנה בהוראת שעה ומתוכננת לשנה וחצי בלבד. שנה וחצי בלבד – מחצית 2017 ושנת 2018 בלבד.
כמו כן, שאלתי: מהיכן הכסף? התרעתי על כך כי שר האוצר ואנשי משרדו שלחו ידם לרזרבות – מהלך מאוד מאוד מסוכן. כמו כן, הם שמו יהבם על עודפי גבייה עתידיים. כך אמרו. כך לא מתכננים כלכלה, אמרתי, כך לא מתכננים תקציב.
והנה, בימים אלה אנו מתבשרים כי ההכנסות ממיסוי מקרקעין צנחו ב-20%, וממס שבח – בכ-30%, ומסיגריות – ב-8.4%, ועוד הרשימה ארוכה ארוכה. בדקתי ומצאתי, אלה הירידות. כמו כן, בדקתי ומצאתי כי הוצאות הממשלה מתחילת השנה הסתיימו ב-92.5 מיליארד שקל – עלייה של 9% בהוצאות.
אני מוצא לנכון, אדוני, להתריע, להזהיר, שמא נמצא עצמנו בפני שוקת שבורה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, תארו לעצמכם שהייתם עוסקים במקצוע או בעבודה ואחרי ארבע שנים היו אומרים לכם: זהו, אתם צריכים ללכת הביתה. במקרים מסוימים היו מאריכים את זה לעוד שנתיים עד שש שנים. ותארו לעצמכם שאתם עוסקים במקצוע שבו יש לכם שכר, ואתם עובדים לפעמים גם 90 ו-100 שעות נוספות, אבל אומרים לכם: על זה אתם לא מקבלים שכר, על השעות הנוספות. ואז, כשאתם עותרים לבית-המשפט, כי בסוף אתם עובדים, אתם שכירים, ואתם מקבלים שעות נוספות, אומרים לכם בבית-המשפט: אתם זכאים לשעות נוספות, והמעסיק היה בא ואומר: אוקיי, ברגע שבית-משפט קבע שמגיע לכם שעות נוספות, אני עושה לכם קיצוץ רוחבי של 10% בכל השכר של כולכם, כדי לממן את השעות הנוספות של כולם, בין אם לקחתם שעות נוספות ובין אם אתם לא עושים שעות נוספות.
יכול להיות דבר כזה במדינת ישראל? מסתבר שכן. היועצים המשפטיים, העוזרים המשפטיים של השופטים, כך הם עובדים. הם עובדים שעות רבות, נותנים את המענה. אין להם קביעות – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
– – אין להם בכלל את היכולת לעבוד במשך יותר מארבע או שש שנים לכל היותר, וכשהם פונים לבתי-המשפט ועותרים זה בעצם למי שאומר להם: אתם לא תקבלו את השכר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
יש פה אבסורד. הכנסת חייבת להתערב בנושא הזה וחייבת לסייע – אני מסיימת, אדוני היו"ר – בפרט לאור העובדה שמדובר ב-600 עוזרים משפטיים, שמתוכם – רובם נשים ואימהות עובדות. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. נשיאות הכנסת אכן אישרה דיון בנושא הזה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה, אדוני היושב-ראש, הייתה לי הזכות להשתתף היום בהפגנה המרשימה שיזמה הקואליציה להעסקה ישירה, יחד עם אגודות הסטודנטים, יחד עם ההסתדרות הכללית ועם האגף לקידום שוויון בהסתדרות, יחד עם ארגון כוח לעובדים, עם תנועת עומדים ביחד, עם עובדי ועובדות הניקיון באוניברסיטאות, בנושא מצוקת עובדי ועובדות הקבלן.
אנחנו שמענו בהפגנה הזאת עובדת ניקיון שעובדת 28 שנים באוניברסיטה, כל יום היא מגיעה, מסדרת את הכיתות, מנקה, גורמת לזה שיהיה נעים למורים ולסטודנטים להגיע, אבל אין לה מעמד, אין לה קביעות, אין לה זכויות. זו בושה. זו בושה. כשאני שמעתי את הדברים שלה, אדוני היושב-ראש, אני השתכנעתי שהססמה שקראו המפגינים נכונה: עבדות קבלן זה פשע מאורגן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת איימן עודה, אני רוצה לומר לך שאני כל כך מתביישת ומתנצלת על כך שיש פגיעה מתמשכת בכם, בחברי הכנסת הערבים ובכל החברה הערבית.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
תודה רבה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני רוצה לדבר על התחקיר שראינו אתמול. חודש וחצי אחרי שכל המדינה הזדעזעה מהיחס המשפיל והבוטה כלפי קשישים, אנחנו ראינו אתמול כתבה נוספת של אלי לוי בערוץ 10, שבה אנחנו שמענו דברים שהאוזן לא יכולה לסבול, והעין לא יכולה לראות, פשוט התעללות נפשית בוטה ומכוערת בקשישה בת 91, שכל מה שהיא רצתה זה רק שהיא תהיה נקייה ושלא יהיה לה קר. איך ייתכן שאנחנו שוב נחשפים להתעללות בקשישים? וזאת, זמן קצר אחרי שהכנסת עסקה בנושא הזה כל כך הרבה פעמים.
ואני רוצה לשאול, אני רוצה לשאול מה עשה משרד הבריאות בארבעת החודשים האחרונים? האם הותקנו המצלמות שהבטיחו שיתקינו? האם באמת טיפלו בהבאת עוד עובדים סיעודיים, זרים או מכל מקום אחר? האם עשו משהו כדי להגביר את הפיקוח? מה משרד הבריאות עושה? הרי לא יכול להיות ששוב ושוב אנחנו נראה את מחזות הזוועה האלו. אז אנחנו, חבר הכנסת אלי אלאלוף ואני, הגשנו הצעת חוק שאומרת שיש להטיל אחריות אישית על כל מנהל בית-אבות שבו נגרמת התעללות, שלא יבוא ויגיד שהוא לא ראה ולא שמע.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
יעל גרמן (יש עתיד):
בנוסף, חבר הכנסת אילן גילאון הקים סיירת של חברי כנסת שמבקרת בבתי-אבות. אבל זה לא מספיק, כי האחריות מוטלת על משרד הבריאות ומשרד הרווחה, ואנחנו כמחוקקים, שבין השאר חייבים לפקח על עבודת הממשלה, צריכים לדאוג ולפקח שמשרדי הממשלה יעשו את הכול כדי לטפל בחסרי הישע.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. כידוע, בעוד כמה דקות יתחיל דיון בנושא, ואם אני לא טועה, את גם פותחת אותו. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר זאב אלקין, היום 9 במאי, יום הניצחון של הצבא האדום על גרמניה הנאצית, יום מיוחד ביותר בהיסטוריה של האנושות בכלל. הניצחון הזה שינה את המהלך של כל ההיסטוריה לכיוון של חירות לכל העמים. דווקא את היום הזה אנו חייבים לציין כחג, ודווקא בישראל חייב היום הזה להיות יום חג, ויום חופש בכלל, ולציין וללמוד את הלקחים שישנם מהניצחון הזה. אבל דווקא בישראל אנחנו רואים את ההפך: ישנן תופעות של פאשיזם, שמתבטאות יום-יום, והן לא רק נגד אוכלוסייה מסוימת אלא בכלל, ועוד מעט יהפכו לנורמה של החיים בישראל. הרבה דברים והרבה תופעות שישנן. במקום ללמוד את הלקח מהיום הזה, מיום הניצחון על הנאציזם, ולתת כבוד והוקרה לצבא האדום שאכן הציל את האנושות מהמפלצת הזאת, אנחנו נתקלים בתופעות של פאשיזם דווקא בישראל.
נשאר לי להגיד תודה רבה לצבא האדום, תודה רבה לווטרנים, שהצילו את האנושות ביום הזה. ביום שבת, 13 בחודש, אנחנו, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון, תנועת הידידות עם העמים, תנועת בוגרי ברית-המועצות, אנחנו נחגוג את היום הזה ביער הצבא האדום, כאן, ליד ירושלים, באבו גוש, בשעה 10:30, ונציין את יום הניצחון הזה, שחשוב לנו ביותר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תודה רבה לווטרנים הנהדרים, שיחד עם חברתי קסניה סבטלובה צעדו היום. אנחנו גאים בכם, מודים לכם, מתרגשים יחד אתכם ביום הזה.
אבל אני רוצה לדבר על "תג מחיר" ועל מה שהיה בנאעורה הלילה, כי אני חושבת שהבית הזה לא מספיק מודאג מתופעות "תג מחיר", מייחס אותן לפעולות צדדיות; זה קורה במקומות שנתפסים בעינינו רחוקים. חברים וחברות, נאעורה זה פה, מרכז הארץ, זה בגלבוע. לנו אסור לשבת בשקט כשבתים מרוססים שם, כשצמיגים מפוצצים שם. זה דבר שצריך להדיר שינה מעיני כל אחד מאתנו.
ואני רוצה להקריא מה כתבו חברי ממושב מולדת, בסמוך לנאעורה, חיים שלוש ואריה ברוש: תושבי מולדת מגנים בכל תוקף את המעשים שהתרחשו הלילה ביישוב השכן נאעורה על ידי אנשי "תג מחיר". מולדת מציינת בימים אלה 80 שנים לעלייתה על הקרקע. במשך כל השנים מתקיימת באזורנו מערכת יחסים הדוקה ומשותפת, ולא ניתן לגורמים קיצוניים לפגוע במרקם ובקשר. אנשי מולדת ערוכים ומוכנים למניעת אירועים שכאלה יחד עם תושבי הכפרים וכל האזור.
זה הדו-קיום, אנחנו צריכים לא לדבר על זה בצורה כזאת תאורטית. אלה המעשים וזה מה שיקבע, אדוני היושב-ראש. אני רוצה שהבית הזה ימצא את הזמן הנכון להגיד שאנחנו מקיאים מתוכנו, מהחברה הישראלית, את אנשי "תג מחיר" לצמיתות. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חברת הכנסת ורבין, התקשרתי הבוקר גם לראש המועצה, מר עובד נור, וגם למנהל בית-הספר האזורי, שידוע בפעילותו למען דו-קיום. אני לא יכולתי לומר את זה בשם כל הכנסת כי לצערי לא כל הכנסת כנראה מזועזעת יחד אתי; אמרתי לו בשמי שנעשה כל מה שאנחנו נוכל על מנת לעלות על הדרך שלו ושל מר נאיל, שהיא דרך של דו-קיום, ולא על הדרך של אלה שכתבו את הגרפיטי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, צמיגים של 20 רכבים בשועפאט נוקבו הלילה, צמיגים של תשעה רכבים בנאעורה, רוססו כתבי שנאה, כתבי גזענות, וזה של "תג מחיר". כנופיות "תג מחיר" הטרוריסטיות האלה משחיתות כל חלקה טובה: עוקרים עצים בשטחים, פוגעים באנשים ופוגעים ברכושם, תחת עיניו הפקוחות של הממשל.
השאלה היא אם לא יודעים את הזהות שלהם – אני חושב שכוחות הביטחון יודעים; מה הם עושים נגד המעשים האלה אנחנו לא רואים. האם זהותם לא ידועה באמת? בואו נשאל את עצמנו, כבוד היושב-ראש: אם האנשים המקומיים, תושבי המקום, היו מתעוררים והיו מתעמתים, היה קורה שם אסון גדול. בואו נחשוב לרגע מה היה קורה, ומזה להסיק את המסקנות. זה אחד.
דבר שני, תושב זמר באזור השרון ב-2 במרס נחת בנתב"ג, הוא לומד ברומניה. מאז המשפחה שלו לא יודעת איפה הוא נמצא. אני חושב שאין מצב שהוא נחטף אלא הוא בידי כוחות הביטחון. מגיע למשפחה לדעת איפה הוא נמצא. אפילו אם הוא בחקירה, המשפחה שלו צריכה לדעת שהוא בחקירה. אפילו, התקופה הזאת של יותר מחודשיים, לא יכולה להיות בלי מפגש של עורך דין. אם הוא נחטף אז זו האחריות של המדינה למצוא אותו, לחפש אותו ולהחזיר אותו למשפחתו. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, ברצוני לברך את כולכם, את כל הנוכחים, על החג הכי חשוב, הכי יפה, הכי משמעותי שיכול להיות, וזהו כמובן יום הניצחון על גרמניה הנאצית. ללא הניצחון הזה, ללא התרומה האדירה של הצבא האדום, וגם של בעלות הברית האחרות, אנחנו לא היינו נמצאים פה היום. זו עובדה פשוטה.
אבל מצער מאוד שדווקא ביום כל כך חשוב – חשוב לנו, חשוב לכל האנושות; חשוב במיוחד לעם היהודי, שהיה נמחק אם לא היה מושג הניצחון הזה – שר הביטחון שלנו, של מדינת ישראל, מנצל את כוחו, את פרסומו, דווקא כדי להסית. ואני שמעתי את כאבך, איימן; אני שמעתי את הכאב בעקבות אותם דברי הסתה נוראיים, שנשמעו דווקא לכיוון הח"כים הערבים, האוכלוסייה הערבית.
לא ייתכן שאותו שר ביטחון דווקא מעדיף לשתוק בנוגע למרצחים והמפגעים היהודים שעשו פיגוע נוראי – וכמובן אני מתייחסת לרוצחים של משפחת דוואבשה ולכך שאותו שר הביטחון אומר היום, כשהוא מסתכל בעיניים של כולנו, שהוא מסרב להכיר במשפחת דוואבשה כנפגעי פעולות איבה. לשרוף בני אדם חיים זו לא פעולת איבה? אז מה כן פעולת איבה? זה דבר שהוא מביש, ואני חושבת שהוא מטיל דופי בכל האופי הדמוקרטי שלנו ובזה שאנחנו יכולים באמת לעשות דין צדק עם המרצחים – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
– – בין שהם ערבים ובין שיהודים. אז ביום הזה אנחנו לא שוכחים. אנחנו לא שוכחים את העוולות האלה, אנחנו לא שוכחים את משפחת דוואבשה, וגם – עוד משפט אחד לסיום – את אברה מנגיסטו, שנמצא כבר 974 ימים בשבי של "חמאס", גם אותו אנחנו לא שוכחים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת סבטלובה. חברת הכנסת יעל כהן-פארן. אחריה – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
תודה. טוב, גם אני חייבת להתייחס – לא על זה באתי לדבר – לאמירה של שר הביטחון. אני אתכם, ובאמת, אני אפילו רוצה לומר שאני דורשת את התנצלותו. אני חושבת שלהגיד אמירה כזאת, שר במדינת ישראל, שר הביטחון של ישראל, זה פשוט לא לעניין.
אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. בעוד כמה ימים אנחנו נחגוג את ל"ג בעומר. ומעבר לכל הסאגה של הזזת היום לל"ד בעומר – כמו שטבע חבר הכנסת עודד פורר את החג החדש, שנקרא לו מעתה ל"ד בעומר – פשוט, אני רוצה להתייחס לחג עצמו ולמסורת של מדורות, של הצתת אש, שאולי הגיע הזמן לשנות אותה. זה לא חג מהתורה, וזה לא חג שמאות בשנים חוגגים אותו בעם ישראל. לא. זה חג שב-100 השנים האחרונות פיתחו את המסורת סביבו, ולא יקרה שום דבר אם נכוון אחרת את המשך המסורת. והיום, עם מעל 2,000 אנשים שמתים בשנה בישראל מזיהום אוויר – אלה המספרים – אנחנו לא צריכים להרחיב עוד את התופעה ולייצר חג של עוד אש, עוד זיהום אוויר, שלא לדבר על השרפות שהיו לפני שנה בעקבות ל"ג בעומר – חצי יער ירושלים נשרף – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – וששורפים גם, לצערנו, חתולים וכלבים במדורות האלה. יש תופעות איומות ונוראות. אנחנו צריכים לשנות את המסורת של החג, וכדאי להוביל את זה – אולי לא בחוק, אבל בשינוי תודעתי ובשינוי חינוכי. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. רק שלא ישתמע בטעות בפרוטוקול שחלק ממסורת החג זה לשרוף חתולים וכלבים. עושים את זה חלאות של המין האנושי.
ענת ברקו (הליכוד):
חס וחלילה.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
חס וחלילה. לצערנו יש כאלה שהחליטו לעשות את זה.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, עושים את זה – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני אומר את זה – עושים את זה חלאות של המין האנושי, וזה לא חלק ממסורת של שום חג.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
זו באמת תזכורת טובה – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת חיים ילין.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
תודה. כבוד היושב-ראש, אני רוצה לפנות קודם לחברי חברי הכנסת שהביעו את זעזועם ואת התמיכה שלהם לנוכח ההסתה ומה שנאמר על ידי שר הביטחון. כמובן, אני מעריכה את זה מאוד, והקולות האלה, חשוב שיישמעו. אבל צריך לזכור שלא צריך ללכת עד כדי כך רחוק, להסתה כל כך נבזית, כדי לגנות; יש גם סוגי הסתה שקורים כמעט יום-יום נגד ח"כים בבניין הזה, במיוחד הח"כים הערבים, ואלה לפעמים לא פחות מסוכנים מאשר להשוות גם לנאציזם. אני חושבת שזו חובתנו כולנו במקרה הזה לגנות הסתה מסוג זה. לא צריך ללכת עד קצה הסקאלה של ההסתה כדי להזדעזע.
אני הייתי רוצה לדבר על העובדה שלפני יומיים נורתה למוות פאטימה חג'יג'י בירושלים, בכניסה לעיר העתיקה. היא בת 16, והייתה עם תיק בית-הספר ועם התלבושת של בית-הספר, ונאמר שהייתה סכין. לא היו פצועים, לא היה אף אחד שנפצע, ופאטימה נרצחה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
רק שניונת. כמה ימים לפני זה נהרג בחור יהודי צעיר שניגש למחסום, כנראה גם עם סכין. מעבר לאסון האישי, המסר בהרג של הצעיר הוא שהצעיר היהודי הבין שיש דרך להתאבד: להתקרב למחסום, כנראה אפילו עם סכין, בלי לתקוף אף אחד, פשוט להרים את זה; זו הדרך להיהרג, זו הדרך למות. אני חושבת שזה צריך להעיד על המדיניות של היד הקלה על ההדק וצריך להזהיר אותנו ממה שקורה בכל העניין הזה של הרג הצעירים האלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, תודה. תג מחיר מינהלי. בבוקר אני מגיע לכנסת ואני שומע על האירועים. ואני חייב להגיד לך, כבוד היושב-ראש, שחורה לי. עזוב את הקטע נגד מי זה נעשה; חורה לי שבתוך עמי שאני חי בו יש אנרכיסטים שמסוגלים לעשות פשע כזה. בשם מה? מי שלח אותם? ועוד יותר חורה לי שאנחנו מסוגלים להסתכל – ואני אומר לך מתוך ידיעה – על חלון קטן בתוך רצועת עזה, בלבנון או בסוריה, ולדעת אם יש שם מחבל או לא נמצא שם מחבל, קילומטרים מהבתים שלנו, ואולי אלפי קילומטרים, אבל אנחנו לא מסוגלים, את הדבר הזה, שהורס את החברה הישראלית במדינת ישראל, לתפוס, ולסיים את הפעולה שצריך לעשות. כבוד היושב-ראש, אני אומר לך את זה מכל הלב: זה לא רק פוגע במדינת ישראל – זה פוגע מעל הכול במפעל ההתיישבותי שלנו בארץ ישראל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – אחרון הדוברים הוא חבר הכנסת עודד פורר.
ענת ברקו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כמובן שאני מגנה את "תג מחיר" וכל אלימות, אבל אני רוצה לא לפספס, ולצטט את הציוץ של חברת הכנסת תומא סלימאן מאתמול: אחרי הקמת המדינה הפלסטינית אני אמשיך לגור במדינה פה. אמשיך להיאבק שתהיה מדינה לכל אזרחיה. כל עוד יהיה כיבוש תמשיך להיות התנגדות לכיבוש. כל עוד לעם נכבש לא יהיה ביטחון, גם לכיבוש לא יהיה ביטחון. את זה אני קושרת לחבר הכנסת טיבי עם "נאום השהידים" שלו. הוא וגיסו, חבר הכנסת סעדי, רק אתמול ביקשו הגנה מהפרלמנט האירופי האנטישמי, ואנחנו רואים – יחד עם המסעות שלהם בעולם. חברת הכנסת זועבי – "מיס מרמרה"; גטאס – הברחת טלפונים לטרוריסטים; חבר הכנסת עודה – או חבר הכנסת עַוְדה, חק אל-עַוְדה, על השיבה ביום העצמאות, תוכנית לחיסולה של מדינת ישראל.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
שורה ארוכה, כולם אותו דבר – – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה יפה שאתם אומרים שמדינת ישראל מתייחסת אליכם כאל אויבים בזמן שאתם מציבים את מדינת ישראל כאויבת שלכם. אני לא רוצה להזכיר את הנסיעות ללוב, לסוריה, כל הדברים האלה. אז בואו נדבר דוגרי; אנחנו בימין רוצים לדבר דוגרי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
ענת ברקו (הליכוד):
ברשותך, אדוני היושב-ראש, ממש חשוב לי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
משפט סיכום.
ענת ברקו (הליכוד):
בגלל הדברים הללו צריך את חוק הלאום. צריך להבהיר את הדברים. יש דברים שמובנים מאליהם היום; אולי בעוד כמה שנים אולי כל מיני אנשים יתבלבלו והם לא יהיו ברורים – מה אנחנו עושים פה. כשאנחנו מדברים על להזיז את עצמנו ולשנות את הגבול – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
ענת ברקו (הליכוד):
אתם מזדעקים, גם כשמדובר על לטרנספר את מדינת ישראל, לפחות מהמשולש. על זה מזדעקים, אבל כשבוועדת המעקב, שאת היית חברה בה, אומרים שהאזרחות – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
עדיין.
ענת ברקו (הליכוד):
את עדיין. – – האזרחות נכפתה עליכם, יש בדלנות, יש חתרנות נגד מדינת ישראל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חברת הכנסת ברקו.
ענת ברקו (הליכוד):
אז מה רע לגור במדינה הפלסטינית, אם ישנו את הגבול?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
את מערבבת – – –
ענת ברקו (הליכוד):
מה יהיה לך רע כל כך?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
ענת ברקו (הליכוד):
לא תהיה לך בעיה של – – – הכול יהיה בול מצוין בשבילך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חברת הכנסת ברקו.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אחרון הדוברים.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
זאת הדוגמה. את הדוגמה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ואז עוברים לדיון הבא.
ענת ברקו (הליכוד):
בדיוק. – – – להמשיך להסית לטרור את כל העולם ואשתו – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
את הדוגמה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – – מאבק ציבורי למען ההיסטוריה – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, חבר הכנסת פורר.
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
טוב, זהו.
ענת ברקו (הליכוד):
אני אגיד בדיוק כמו שאני חושבת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אוקיי, אני לא בטוח שתגיעו להסכמה תוך כמה שניות, אז – – –
ענת ברקו (הליכוד):
כנראה שלא.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, תודה. גם תודה שנתת לי את ההזדמנות להגיב לצקצקנות ולהיתממות – –
ענת ברקו (הליכוד):
לצביעות.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – של חלק מחברי חברי הכנסת פה על דבריו של שר הביטחון, והגיבוי הנרחב שהם נתנו לשוחר השלום חבר הכנסת איימן עודה, ובכלל לחבריו ברשימה המשותפת.
ובואו ניזכר קצת מה הם עשו בשנה האחרונה. אז חבר הכנסת גטאס – כמובן לשעבר, שכבר הורשע והתפטר כתוצאה מכך מהכנסת – הבריח טלפונים לאסיר ביטחוני; הם עמדו דקה דומייה לזכר המחבלים עם משפחותיהם; בשנה שעברה בזמן הזה טרחו חברי הרשימה המשותפת ללכת ולהניח זר על קברו של עז א-דין אל-קסאם, שעומד כמובן מאחורי הקמת כנופיות אלימות של רצח וחבלה, שאף רצחו כשלושה תושבי קיבוץ יגור ב-1931; לפני שנה הם גם גינו את מדינות המפרץ, שהכריזו, שומו שמים, על ה"חיזבאללה" כארגון טרור; ואיימן עודה, לסיכום – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – אותו אחד שאתם כולכם התרפסתם פה לפניו – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
למה לערבב? למה לערבב?
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – גינה את פרס אחרי מותו, את הנשיא פרס, אחרי מותו. איך הוא מספיד אותו? הוא אומר: יש לנו התנגדות חריפה לביטחוניסט של הכיבוש ובניית ההתנחלויות.
חברי חברי הכנסת – ואני פונה פה – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – לסיעות הציוניות – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – תפסיקו לטמון את הראש בחול. יש פה חבורה של חברי כנסת שפעם אחר פעם חותרים כדי להחריב את מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, וכשאתם טומנים את הראש בחול אתם רק מאפשרים לקיצוניות הזאת לצמוח.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר – –
יעל גרמן (יש עתיד):
ואני – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
– – הכנסת פורר.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עד כאן נאומים בני דקה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
את גזענית באמירות שלך. את יכולה להגיד כמה שאת רוצה "גזענות", אבל את גזענית. זה מה שאת אומרת. תגיבי לגופם של דברים.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
מה – – – מה – – –
קריאות:
– – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תגיבי לגופם של דברים.
קריאות:
– – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תפסיקי לתת גיבוי למחבלים.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אתה תפסיק להגיד מחבלים.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תפסיקי לתת גיבוי למחבלים.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – – אתה מחבל, אתה מחבל.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
עלא כיפאק.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אל תגיד לנו מחבלים. אל תגיד עלינו מחבלים – – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת פורר ועאידה תומא סלימאן.
קריאות:
– – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
שקרן אחד גדול. אתה שקרן אפילו קטן, לא גדול.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
טוב, נו.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
האמת כואבת לך.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אל תגיד מחבלים.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
האמת כואבת לך. אם את מגנה את העובדה שקוראים ל"חיזבאללה" ארגון טרור, נראה שיש לך בעיה בהבנת המציאות – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת פורר, הבעת את עצמך מן המיקרופון.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אתה יש לך בעיה בהבנת – – –
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
גם את, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. היה לכם זמן להביע את העמדות שלכם.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
זה לא בסדר שקוראים לי מחבלת, אדוני היושב-ראש.
יעל גרמן (יש עתיד):
נכון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בסדר, תגישי תלונה לוועדת האתיקה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
מי שקורא לי מחבלת, הוא מחבל לא קטן.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תגישי תלונה לוועדת האתיקה. הוא לא קרא לך בזמן שהוא דיבר במיקרופון מחבלת.
מצב הסיעוד בישראל – – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
מה זה משנה? זה פה במליאה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מה?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
כולנו שמענו.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כולנו שמענו. חייב להיות רמקול מולו?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
יכול להיות שפספסתי. כמו שאמרתי, ועדת האתיקה עומדת לרשותך.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – – כדאי שייטלו קורה מבין עיניהם.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
תפסיק לשקר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, רק עכשיו דיברו על כמה שהנושא הבא חשוב, ואנחנו לא מצליחים לעבור אליו.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
את קוראת לי גזען, את מסיתה. תפסיקי לצקצק. את לא כזאת צדקנית.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
את לא כזאת שוחרת שלום – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אתה גזען – – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
את גזענית ומסיתה, זה מה שאת עושה כשאת נותנת גיבוי לכל אותם תומכי טרור.
יעל גרמן (יש עתיד):
אתה – – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
את גזענית ומסיתה, וזה שאת אומרת את זה בלשון יפה לא הופך את זה – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אתה מסית לשנאה – – – מסית לשנאה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
את מסיתה לשנאה ואת גזענית.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אין לך בושה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תתביישי לך. תתביישי לך על – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
היא צריכה להתבייש?
עודד פורר (ישראל ביתנו):
היא ואת. היא ואת.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אתה אין לך בושה. אין לך כלל בושה. אתה לא מכיר מה זה בושה.
מצב הסיעוד בישראל
["דברי הכנסת", חוברת ט"ו, עמ' 20470.]
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, רק להזכיר לכולנו את מה שאנחנו גם יודעים, שלפני כמה חודשים, לפני צאתנו לפגרה, הזדעזענו כולנו מן התחקירים שנעשו בבתי-אבות בכל מה שקשור לתחום הסיעודי במדינת ישראל – התעללות. נשיאות הכנסת החליטה שמכיוון שנציגי רוב סיעות הבית – אם אני לא טועה, אפילו כל סיעות הבית הגישו הצעה לסדר-יום בנושא – נהפוך את זה לדיון אישי, כך שכל חברי הכנסת, כל חברי הבית שאינם שרים וסגני שרים יוכלו להשתתף בדיון.
המציעים ודאי יפתחו את הדיון. בסוף הדיון יהיו הצעות סיכום לדיון הזה, אבל ההצבעה על הצעות הסיכום – הצעת הצעות סיכום והצבעה לא יתקיימו היום. לצערי הרב, כמו שאמרתי, קבענו את הדיון בפגרה. לפעמים הדברים הופכים כבר ללא רלוונטיים, אבל כמו שהזכרת – ובצדק – נחשפנו לעוד תחקיר, כאילו לא קרה כלום וכאילו לא השתנה שום דבר. אז כאן אני לא שמח שהכנסת מטפלת בנושא רלוונטי, אני מאוד עצוב, אבל כנראה צדקה הנשיאות כשקבעה את הדיון הזה כבר לפני כחודשיים.
יפתחו את הדיון, כמו שאמרתי, המציעים. חברת הכנסת תמר זנדברג משום מה איננה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לא, אני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אה, סליחה, היוזם הראשון הוא דב חנין; אחריו – פשוט מצוינים לי יוזמים נוספים: תמר זנדברג, יעל גרמן, יעקב מרגי, אורי מקלב וטלי פלוסקוב. אז דב חנין הוא הפותח. בבקשה, אדוני. סליחה. לרשותך, אדוני, עד עשר דקות.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אכן, אדוני היושב-ראש, כמו שאמרת, בצער גדול אני אומר שהנושא הזה, למרות הזמן שחלף, עדיין אקטואלי אתנו בדיוק כמו שהיה לפני חודשיים. וגם אני, אדוני היושב-ראש, מסכים לגמרי עם עמדתה של נשיאות הכנסת שנושא כזה ראוי שיגיע לדיון מלא במליאת הכנסת, כי הוא אכן משקף בעיה שראוי שהכנסת תביע בה את דעתה ואת עמדתה בצורה ברורה.
אתמול אנחנו ראינו תמונות איומות בערוץ 10. אלה תמונות שקשה להתעלם מהן. אבל, אדוני היושב-ראש, אני אומר בצער ובכאב, התמונות האלה אינן מפתיעות, והתמונות האלה אינן תמונות שאנחנו רואים בפעם הראשונה. אנחנו כאן קבוצה של חברי כנסת שהתארגנו לבקר במוסדות מסוגים שונים כדי לראות במו עינינו מה קורה שם, בחצרות האחוריות האלה של המדינה, ואנחנו רואים את המציאות הקשה ואת ההתמודדות הבלתי-אפשרית שנעשית שם.
ומה שכואב לי – ואני אומר את זה בהרבה מאוד כאב אחרי התמונות הקשות האלה של ערוץ 10 אתמול – הוא שהתמונות האלה אינן חריג מהמציאות. זה לא חריג, זו המציאות. המציאות היא החריגה. ויש לנו כאן בעיה שהיא לא בעיה בטבע האנושי – היא בעיה במדיניות, והיא בעיה בקביעוֹת, והיא נושא שאנחנו בכנסת צריכים לדון בו ולהחליט בו, ולראות מה צריך לשנות כדי שהמצב הזה ישתנה.
ואני אומר כבר עכשיו את מה שאני רואה כסיבת הסיבות של ההזנחה הנוראה הזאת בתחום הסיעודי: החטא הקדמון גם בנושא הזה הוא חטא ההפרטה. המדינה נסוגה מאחריותה. היא משאירה את הקשישים לעולם הפרטי. הבעיה הגדולה היא שבעולם הפרטי אפשר לעשות רווחים מהרבה דברים, אבל ממצוקה של קשישים אי-אפשר באמת לעשות רווח. ולכן, התוצאה היא גלגול אחריות מהמדינה לגורמים שלא יכולים לקחת את האחריות הזאת באמת על עצמם. אין מספיק מימון במערכת של הטיפול הסיעודי בישראל, והתוצאה היא מערכת בחסר מאוד גדול; בתי-אבות שנמצאים במלחמת הישרדות; מחסור שיטתי בעובדים.
ואני רוצה לנצל את ההזדמנות – כמובן, אדוני היושב-ראש, יש פושעים ועבריינים שצריך לפעול נגדם במלוא החומרה, אבל רוב האנשים שעובדים שם הם אנשים טובים. אנשים טובים, מסורים, שמנסים לעשות כמיטב יכולתם אבל עובדים בתנאים מאוד קשים. העומס מאוד גדול, תנאי העבודה שלהם לא ראויים, השכר שלהם מאוד נמוך, והתוצאה היא מחסור מאוד גדול בעובדים. מחסור מאוד גדול בעובדים. אז אומרים לנו: בסדר, נייבא עובדים מחוץ-לארץ. אני, אדוני היושב-ראש, מאוד לא מתלהב מהפתרון הזה. על כל דבר נייבא עובדים? אז נייבא עובדים לסיעוד, ונייבא עובדים לבניין, ונייבא עובדים לחקלאות, ונייבא עובדים לכל דבר.
אומרים שהשוק אמור לפתור בעיות. אז אם יש מחסור בעובדים בשוק העבודה, בואו נעשה את התיקון בתוך השוק: נעלה את השכר, נעלה את התנאים, ניצור מהתחום הזה עבודה מועדפת, עבודה עם כבוד, עם מעמד, עם תנאים. ואז תראו שאנשים – נשים שמחפשות עבודה וצריכות עבודה ואנשים שצריכים עבודה – יחפשו ויגיעו לעבוד בתחום הזה. בואו נהפוך את הטיפול הסיעודי למקצוע מכובד, עם שכר מכבד, עם תנאי עבודה מכבדים, עם הכשרה מכבדת. זה יכבד את העובדים, זה יכבד את המטופלים וזה יכבד אותנו כחברה.
את מה שקורה בתחום הזה, אדוני היושב-ראש, אנחנו חייבים לראות במבט מאוד רחב, והמבט הרחב הזה מוביל אותנו למציאות מאוד עגומה. שיעור המימון הפרטי של טיפול סיעודי בישראל גבוה כמעט פי שלושה מהשיעור הממוצע ב-OECD. אצלנו זה 45% מימון פרטי; ב-OECD זה 16% מימון פרטי. זה המספר שצריך לזכור כשאנחנו מנתחים את הבעיה. כי אם אנחנו נסתכל על היקף הכסף שהחברה הישראלית מקצה לסיעוד, אנחנו מקצים לא פחות מאחרים. אנחנו מקצים 1.4% מהתל"ג על טיפולים כאלה, וזו הוצאה דומה למה שקורה במדינות סקנדינביה. אבל למה במדינות סקנדינביה המערכת הסיעודית נראית אחרת לגמרי מאצלנו? כי המערכת אצלנו היא מערכת פרטית, עם המון המון המון עיוותים. אנחנו מוציאים על סיעוד כמו מדינות שמעניקות לתושביהן כיסוי אוניברסלי מאוד נדיב, אבל אנחנו לא מעניקים את הכיסוי האוניברסלי הנדיב הזה, ובכך אנחנו פוגעים בשוויוניות.
אם אנחנו נסתכל על העתיד, העתיד יהיה הרבה יותר גרוע. מספר בני ה-70 ויותר בישראל בשני העשורים הקרובים צפוי להכפיל את עצמו, מ-610,000 היום ל-1.24 מיליון ב-2035. פי שניים אוכלוסייה של בני 70 ומעלה. והגידול הזה, על פי המחקרים, ילווה בהעמקה של 43% במדד חוסר התפקוד. זאת אומרת, יהיה זינוק עצום בשיעור הקשישים הזקוקים לסיוע. ובכל זאת אנחנו נימצא במציאות שרק תלך ותחמיר, כי המדינה לא עושה שום דבר כדי להתמודד עם מה שאנחנו כולנו רואים שהולך ונוצר אצלנו.
שיעור הקשישים הסיעודיים בישראל ביחס לאוכלוסייה הוא הגבוה ביותר במדינות ה-OECD שנבדקו, למעלה מ-20%. אבל מבחינת הזכויות שניתנות לקשישים ישראל ממוקמת במקומות נמוכים ביותר בפרמטרים השונים. ישראל היא בין המדינות הבודדות בין כל ה-OECD שלא נותנות שום סיוע בקהילה לקשישים סיעודיים עם צרכים נמוכים. כשאנחנו מדברים על קשישים ברמת תלות בינונית וגבוהה, ישראל נשרכת הרחק מאחור. ברמת התלות הבינונית, ישראל נמצאת בתחתית הרשימה מבחינת היקף הכיסוי הציבורי, עם כיסוי שמספק רק בערך 45% מהצורך. אבל הנתון הכי קשה נוגע לרמת התלות הגבוהה ביותר: גם במקרה הזה, של קשישים שזקוקים לעזרה צמודה לאורך כל שעות היום, הכיסוי הציבורי מספיק לכסות רק 45% מהצורך, יותר נמוך מכל מדינות ה-OECD. זו ממש רשימת הבושה.
וכאשר אנחנו בוחנים את מצבן של האוכלוסיות החלשות ביחס להוצאה על סיעוד, אנחנו רואים שבישראל גם האוכלוסיות הכי חלשות נדרשות לעמוד בשיעור ההוצאה הפרטי הגבוה ביותר ב-OECD. אנשים שיש להם הכנסה נמוכה ומוגדרים כסיעודיים ברמה בינונית נדרשים לממן כמעט 80% מעלות הטיפול מכיסם. זה דבר בלתי אפשרי. לא צודק, לא הגיוני וגם לא יכול לקרות במציאות.
הנתונים של ה-OECD, אדוני היושב-ראש, מצביעים על צורך דחוף ביישום של רפורמה לסיעוד ממלכתי. והרעיון הוא מאוד פשוט, להכניס את כל הביטוח הסיעודי לסל הבריאות הממלכתי. אני אומר את זה, זה נכון חברתית וזה נכון גם כלכלית. זה חוסך לציבור הרבה כסף. היום רבים מאתנו, כולל אפילו חברי כנסת, משלמים כספים לביטוחים סיעודיים פרטיים שהם ביטוחים שקריים, אני אומר לכם את זה. כשאתם תגיעו – חס וחלילה, אני מצפה שלא תגיעו, אבל אם תגיעו – אתם תראו בעצמכם שחלק מהביטוחים האלה הם לא ביטוחים אמיתיים, הם לא נותנים לכם את התשובות שאתם חושבים שהם נותנים לכם. וזו לא בעיה רק שלכם; זו בעיה של ציבור מאוד גדול בישראל, שמוציא הרבה כסף על ביטוחים סיעודיים פרטיים ולא מקבל את המענה הדרוש, את המענה ההכרחי. ולכן, המהלך הזה של הכללת הביטוח הסיעודי בסל הבריאות הממלכתי הוא נכון לא רק מבחינת הטיפול בקשישים, הוא נכון לא רק מבחינת המערכת, הוא נכון לא רק מבחינה זו שזו הדרך להעלים את התמונות הקשות האלה, של כל מיני מוסדות מפוקפקים עם טיפול מפוקפק בקשישים שהם חסרי אונים; הדבר הזה נכון מבחינת האמירה החברתית שלו, מבחינת האמירה של הסולידריות, מבחינת הערכים של "והדרת פני זקן", מבחינת הערכים של "כבד את אביך ואת אמך", מבחינת התפיסות היסודיות שקיימות בכל מסורת דתית – יהודית ונוצרית ומוסלמית – בכל מסורת דתית. הדבר הזה גם נכון מבחינה כלכלית. זה יחסוך לציבור הרבה כסף.
שר הבריאות, אדוני היושב-ראש, הציע אפילו הצעה, להעלות את מס הבריאות ב-0.5%. ואני אומר לך, רוב הציבור, לפי סקרים שנערכו, תומך בהצעה הזו. אנשים מוכנים לשלם עוד 0.5% למס הבריאות, ובלבד שהטיפול יהיה ממלכתי. אני מצפה שהכנסת תקבל בקרוב החלטה שאנחנו תומכים במהלך של הכללת הביטוח הסיעודי בסל הבריאות הממלכתי.
אני רוצה להביע צער, אדוני היושב-ראש, ובזה לסיים, על כך שאין לנו היום תשובה והצבעה. אני מבין את הקשיים ואת המורכבות. הפנייה שלי אליך – ואולי הקשיים האלה גם מובילים לכך שאין היום הרבה חברי כנסת כאן, כי אם היו תשובה והצבעה, מן הסתם היו מגיעים יותר חברי כנסת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא בטוח שיש תשובה. יש תשובה בדיונים אישיים?
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לא, אין. אין תשובה והצבעה. לכן אני אומר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, בכלל אין. יש תשובה בדיון אישי? לא, זה דיון של הכנסת. אין תשובת ממשלה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אבל אם יש סיכום, אדוני היושב-ראש, והצבעות, אז חברי כנסת יותר מגיעים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נכון.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
הפנייה שלי אליך היא לקבוע במהירות, במועד נוח – זה יכול להיות גם יום רביעי או יום שני – לסיכום ולהצבעה, כדי שהכנסת תביע את דעתה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מאה אחוז.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
חובתנו להביע את דעתנו בנושא הזה, ואני חושב שזה יהיה מסר חשוב גם לחברה הישראלית, ובמיוחד לקשישים שראויים וזקוקים להתייחסות אחרת. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה גברתי. אחריה – חבר הכנסת יעקב מרגי. עד שלוש דקות לרשות גברתי.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, בראשית דברי אני רוצה לחזור לשאלות ששאלתי לפני פחות מחצי שעה: איך זה יכול להיות שאחרי כל המילים וההבטחות ואחרי כל הדיונים שהיו לנו, וגם אחרי כל הכתבות הנוראיות שאנחנו רואים, איך זה יכול להיות שהתחושה היא שלא נעשה דבר? ואני שוב חוזרת ושואלת בפעם השנייה: האם הוצבו מצלמות בבתי-האבות, כפי שהובטח? האם באמת הוסיפו עוד פקחים, שמבקרים ורואים איך מטפלים בקשישים בבתי-האבות? האם באמת עשו את הפעולות הנדרשות כדי להביא עוד עובדים סיעודיים? אני משאירה את השאלות האלה פתוחות ומקווה מאוד שאנחנו כן נקבל עליהן תשובה בדיון שאנחנו אולי נעשה פעם נוספת.
אין לי ספק שבעיית הקשישים היא בעיה מאוד מורכבת, ולא ניתן לפתור אותה לא בדיבורים ולא ביום וגם לא בשבוע וגם לא בחודש. אבל דווקא בשל כך אני ציפיתי שתוצג – ראשית בפני הממשלה אבל לאחר מכן בפני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ואפילו בפני הכנסת – תוכנית מסודרת, תוכנית לשנתיים, לחמש שנים, תוכנית שתאמר מהם הפתרונות שהממשלה חושבת שיש לעשות; וכמובן, תוכנית שבצדה יש תג, יש מחיר, יש עלות, ואנחנו נדע שמוכנים אכן להשקיע את המחיר הזה בקשישים שלנו.
אבל יש כמה דברים שניתן לעשות מיידית. אני דיברתי על כך, אני חושבת, לפני כמה חודשים, ואמרתי שאם המדיניות של משרד הרווחה והביטוח הלאומי תשתנה, ובמקום להציב מכשולים בפני קשישים שמבקשים לקבל עובד סיעודי יבטלו את כל המכשולים וידרשו רק דבר אחד, חוות דעת של רופא גריאטרי, ורופא גריאטרי הוא זה שיבוא ויהיה מוסמך לומר אם הקשיש באמת זקוק לטיפול סיעודי או לא – הדבר הזה ייטיב עם כולם.
ראשית – עם הקשיש, שיוכל לקבל את הטיפול בביתו, במקום שהוא בטוח בו. שם לא יתעללו בו; שם הילדים שלו יוכלו באמת לראות מה קורה אתו. שנית – לילדים. היום העול המוטל על הילדים, כאשר הקשיש נמצא בבית-אבות רחוק ממקום העבודה וממקום המגורים, זה עול שקשה לעמוד בו; שלישית – למדינה. העלות של העסקת עובד סיעודי זר בבית של הקשיש היא 50% מהעלות למדינה של הבאתו של אותו קשיש לבית-אבות: בבית-אבות הוא עולה למדינה 14,000 ובבית הוא עולה 7,000 שקלים. אז אני באמת קוראת קודם כול לעשות את הדבר הפשוט הזה ולשחרר את הקשישים הסיעודיים מהחובה להוכיח שהם חסרי אונים.
לאחר מכן – אני רוצה להוסיף עוד שני דברים: אני רוצה לומר שאני מסכימה עם חברי דב חנין. דב, אני מסכימה אתך שעובדים זרים באמת לא יהוו פתרון. ולא רק זה, אלא על פי המחקרים אנחנו יודעים שבשנת 2030 אנחנו נזדקק ל-130,000 עובדי סיעוד. המדינה צריכה להתחיל בהכשרת עובדי סיעוד. זה צריך להיות מקצוע, מקצוע מכובד, שלצדו משכורת טובה; מקצוע שמכבד את העוסק בו. ואולי על ידי כך אנחנו באמת נמנע את מראות הזוועה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
יעל גרמן (יש עתיד):
כל זה לא פוטר את המדינה מחוק סיעוד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת מרגי – איננו, כמו גם חברינו אורי מקלב, טלי פלוסקוב, מיכל רוזין, עמר בר-לב. קסניה סבטלובה, בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות לרשותך. בבקשה, גברתי.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
תודה. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול ברצוני לומר כמה משפטים בנוגע למאבק של הנכים. המאבק הזה נמשך אף ששר האוצר הציג את תוכניתו, שכמובן, היא צעד בכיוון הנכון, אבל עדיין רחוקה מאוד מלפתור את הנושא הזה ולהעלות את הקצבאות שלהן זוכים הנכים – להשוות אותן לשכר המינימום.
גבירותי ורבותי, אנחנו שוב נאלצים לומר את המשפט הזה: נכה הוא לא חצי בן אדם. אם הוא איננו חצי בן אדם, אז מדוע אתם משלמים לו משכורת שרק חצי בן אדם יכול להתקיים ממנה? הרי לא ייתכן שאנשים במדינת ישראל יחיו מקצבה זעומה כזאת, במיוחד כשמדובר באנשים שהם חסרי אמצעים ולא יכולים לעבוד לפרנסתם. לא ייתכן שייתנו להם פתרונות חלקיים אחרי כל כך הרבה שנים, ואחרי שאנחנו שומעים יומם ולילה על כך שמצבה הכלכלי של מדינת ישראל הוא מצוין. אם נאזין לראש הממשלה, סביר להניח שבכל נאום הוא יציין את העובדה הזאת, ואנחנו הרי מברכים ושמחים על כך מאוד. אבל אני אגיד, אני אשאל את השאלה הרטורית: אם כל כך טוב לנו, למה כל כך רע לנו? למה כל כך רע פה לכל כך הרבה אנשים, שנאלצים לצאת שוב עם כיסאות הגלגלים שלהם, עם כל החוליים שלהם, עם כל הקושי שלהם, ושוב לחסום את הכבישים ולעשות דברים שהם אפילו לא חלמו עליהם? הם בסך הכול רוצים לחיות.
נקודה שנייה שחשוב לציין היא הרישום לבתי-אבות סיעודיים כשמדובר באנשים מבוגרים ובמיוחד כשמדובר בקשישים עולים שאין להם כל ידע, וגם קרובי המשפחה שלהם עוד לא כל כך שולטים בשפה ולא יכולים להתמצא בביורוקרטיה. המשרד האחראי לשיבוץ הקשישים בבתי-אבות זה משרד האוצר או משרד הבריאות או המוסד לביטוח לאומי. מסתבר שכל המידע הזה, לאיזה בית-אבות אתה יכול לרשום את האבא שלך, את הסבא או את הסבתא, מפוזר בין שלושה-ארבעה משרדים. אז מי מרכז את המידע הזה? אין בן אדם אחד במדינת ישראל שכרגע מרכז את כל המידע. לצערי הרב, העובדים הסוציאליים – גם להם המידע הזה לא נגיש; גם הם לפעמים לא יודעים את הכול. מה שקורה, שלתמונה נכנסים מתווכים כאלה ואחרים שפועלים מטעם, שיש להם הסכמים עם בתי-אבות כאלה ואחרים, והם גובים סכומים אסטרונומיים – אומנם לא מהקשישים, אבל מאותם בתי-אבות הם מקבלים עמלה נאה.
האם בתי-האבות האלה שהקשישים מגיעים אליהם בסופו של דבר מותאמים להם, האם הם מתאימים להם? האם הם הפתרון המיטבי? כל זה עדיין בתחום השאלות שאין עליהן תשובה. אני חושבת שבמדינת ישראל ראוי שבשנת 2017, כאשר אנחנו מדברים על התפתחות טכנולוגית כל כך מהירה – הרי בעזרת המכשירים האלה, הסמארטפונים, הטאבלטים, אנחנו יכולים לנהל מערכות שלמות, אז מדוע אי-אפשר לרכז את המידע הזה, שהוא כל כך חשוב, שיהיה זמין לכל האנשים, לכל הישראלים – קשישים וצעירים ואנשים ששולטים בעברית ואנשים שלא שולטים בעברית – על מנת לפתור את הנושא הזה? עלינו לפעול כדי להקל על אותם קשישים ועל המשפחות שלהם ברגע הקשה כל כך, כאשר אב או סב או סבתא או סבא-רבא נכנסים לבית-אבות. זה רגע קשה בחיים של כל משפחה. עלינו לעזור להם, להנגיש לאותם הקשישים את כל המידע, כדי שלפחות בשלב הזה נשחרר אותם מהקשיים המיותרים ומביורוקרטיה מיותרת, שאפשר לפתור אותה פשוט על ידי סנכרון הפעילות של כל הרשויות האלה ועל ידי יצירה של אתר ייחודי, שירכז את כל המידע שאמור לעמוד לרשות המשפחות – –
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אני מסיימת. – – של אלה שנזקקים לטיפול סיעודי ולשירות של בתי-אבות.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא יודע איך נותנים לה לדבר אחרי שהיא מתריסה נגד המדינה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה, חבר הכנסת.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – –
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. בבקשה, שלוש דקות.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, תודה רבה.
חיים ילין (יש עתיד):
ברוך הבא – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
נכון. נכון. אני אמרתי את זה באופן אישי, אבל אפשר גם עכשיו להגיד: ברוך שובך לנהל את הישיבה. אנחנו שמחים לראות שהחלמת.
האמת, כולנו הזדעזענו לראות שוב את המראות של התעללות באנשים קשישים בכל מיני מוסדות. הזדעזענו בעבר והזדעזענו גם אתמול כשראינו את התחקיר הזה והבנו שזה עדיין נמשך. לא שהייתה לנו אשליה שזה נעצר בדרך פלא במוסדות – במיוחד שאני, בתחום העשייה שלי, לפני שהגעתי לכנסת ניהלתי גם מעונות לנערות במצוקה וגם מקלט לנשים, ולא שאני משווה, אבל אני יודעת טוב מאוד איך מתנהלים הדברים במוסדות שהם כאילו בפיקוח של המשרדים. אני יודעת טוב מאוד עד כמה המשרדים באמת עושים את הפיקוח שהם אמורים לעשות כדי להבטיח שתהליך ההפרטה שהתחילה המדינה לא מוביל בעצם להפקרות טוטלית; שכל מי שחושב שירוויח כסף מהגשת שירותים כאלה דרך המדינה, במימון המדינה, לציבור הרחב, לא יוכל לעשות מה שבא לו בניהול המוסד הזה.
אני יודעת טוב מאוד שאם המקומות האלה לא מנוהלים ברגולציה מאוד ברורה, בפיקוח מאוד ברור וגם לפי מדיניות מאוד ברורה, בסופו של דבר המוסדות האלה, שהופקרו על ידי המדינה – ואני אכן אומרת "הופקרו": אנחנו נותנים את הכסף שצריך לתת לאנשים כדי שיעשו את העבודה, ובסופו של דבר המוסדות האלה מנוהלים, לצערנו, על ידי ערך הרווח והרווח לכיס האישי של מי שמנהל, ובדרך כלל אלה חברות קש או עמותות קש; העמותה נרשמת כעמותה כדי שלא תשלם את המסים שצריך לשלם, אבל עומדים מאחוריה אנשים פרטיים והיא מנוהלת בצורה מאוד מקולקלת.
אז מה בעצם אפשר לעשות בנושא הזה? כמובן, חלק מחברי הכנסת דיברו על תוכנית ממלכתית מאוד ברורה: שהמדינה תיקח על עצמה לטפל באנשים, בקשישים, שהגיעו לגיל זה לאחר ששירתו את החברה ושירתו את האוכלוסייה לאורך שנים, ויקבלו את היחס המגיע להם. אני מצטרפת, כמובן, לבקשה הזאת.
בעניין המחסור בכוח העובד והמסייע הסיעודי שייתן את השירות המכבד והמכובד, כמובן, אנחנו אומרים שיהיה להם תגמול מתאים ושכר מתאים לעבודה הקשה שיעשו. אבל שוב, לייבא עובדים מחו"ל כדי שיעשו את העבודה, אני לא חושבת שזה הפתרון. אני מזכירה לכולם: יש בחברה הישראלית נשים ערביות שכל הזמן מחפשים את הדרך למצוא להן מקומות עבודה. בבקשה, שהמדינה תבנה תוכנית של הכשרה אינטנסיבית, מזורזת, לחלק מהנשים שאכן רוצות להשתלב בעבודה. זה יתרום לשני הצדדים. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חברת הכנסת רויטל סויד –אינה נוכחת; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת; חבר הכנסת יואב קיש – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי; חבר הכנסת דוד אמסלם; חבר הכנסת יהודה גליק; חבר הכנסת יואל חסון; חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. בבקשה, שלוש דקות.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בכל פעם שאני רואה את התחקירים ואת הצילומים שנעשים בבתים הסיעודיים לבי פועם בחוזקה ומתוך זעם אדיר. איך יכול להיות שאנשים שמופקדים על טיפול בזקנים עושים את המעשים האלה?
אני בן אדם שמתנגד בכל תוקף למה שנקרא "האח הגדול" – "האח הגדול", שצריך לשים מצלמות בכל פינה בשביל לבדוק ולהבין מה קורה בפנים. כבוד היושב-ראש, אין מנוס מלשים מצלמות במקום שאנחנו חושבים שמתעללים בהורים שלנו, בסבים שלנו, בזקני העדה, באלה שהקימו את מדינת ישראל. איך אפשר בכלל לעשות מעשים ולהתעלל באנשים שכל מה שהם רוצים זה זקנה בכבוד?
הסיעוד במדינת ישראל – שהוא סיוט, הוא לא סיעוד – הסיוט הזה צריך להיפסק. צריך להבין מהם המחירים של ההפרטה כאשר אנחנו מדברים על ערבות הדדית בתוך מדינת ישראל. ההפרטה של הסיעוד הביאה אותנו למקום הזה, למקום שאנשים רוצים לעשות כסף ורווחים על חשבון הזקנים, חסרי הישע. מי שעושה מעשה כזה לא יכול להיות יותר חופשי, להסתובב חופשי.
אבל אנחנו לא עושים כלום. כבוד היושב-ראש, כל מה שיש לנו לעשות הוא להביא לדיון בכנסת, לצעוק במליאה. איפה השרים שצריכים לעשות את המעשה הזה? אני מבקש, כבוד היושב-ראש – אני לא יודע לאן ייקחו את הדיון הזה: הדיון הזה צריך להיות בכל מקום שבו אכפת מהזקנה. מבחינתי, גם בוועדת חינוך. כי לא יכול להיות שהדור הצעיר לא יכבד את דור הסבים. מזה אולי צריך להתחיל. ובסוף, חייבים להחזיר את הסיעוד לממשלה, לא יעזור לכם כלום. אי-אפשר להפריט כל דבר. מחר יפריטו גם את החינוך, יפריטו את הבריאות, ומה נעשה?
כבוד היושב-ראש, אני חושב שהערך העליון שלנו כמדינה הוא לתת חינוך באופן הכי טוב שאנחנו יודעים, ולשמור על הזקנים, על מקימי המדינה. אם לא נעשה זאת אנחנו פושעים ואנחנו בדיוק כמו אותם אנשים שמתעללים בזקנים בבית הסיעודי.
כבוד היושב-ראש, אני מקווה שהדיון הזה יגיע לכתובת הנכונה, ואנחנו נוכל לעזור לילדים ששולחים את ההורים שלהם לאותם בתים סיעודיים לישון בשקט, בדיוק כמו שאנחנו רוצים שהורים יישנו בשקט כאשר הם שולחים את הילדים שלך למערכת החינוך. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר – אינו נוכח; חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח. חבר הכנסת אורי מקלב, אחרון הדוברים, עד שלוש דקות.
אורי מקלב (יהדות התורה):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על מתן רשות הדיבור. אני רוצה לברך אותך. לראות אותך במלוא הֲדָרְךָ, במלוא חוסנך, יושב על הכיסא כממלא-מקום היושב-ראש – אנחנו מברכים אותך בבריאות שלמה ומהירה. התגעגענו אליך.
היו"ר חמד עמאר:
תודה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
מכובדי חברי הכנסת, מטבעם של דברים, לפעמים הצעות דחופות לסדר-היום נהפכות עם הזמן לפחות רלוונטיות ופחות אקטואליות, והרבה פעמים זה אולי דבר מבורך. אבל מעציב מאוד שהצעה לסדר-היום שהייתה לפני תקופה ארוכה, לנוכח פרסומים על פעולות שקרו בבתי-אבות, פגיעות והתעללות בקשישים, גם ביום הזה שאנחנו מתכנסים, כשבמקרה אנחנו פותחים את העיתונים בעמודים הראשיים – –
חיים ילין (יש עתיד):
שום דבר לא קרה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
– – לא קרה שום דבר, והתופעות נמשכות.
הנה, מהעיתון של הבוקר, עד שאנחנו עולים היום לדוכן במליאה, אנחנו כבר שומעים על עוד כמה מקרים של התעללויות בבתי-אבות בקריית ים או במקום אחר, בשני בתי-אבות עם בעלות אחת. זה הרבה יותר מצלצול פעמון – זאת אזעקה. זה אומר שתופעה כזאת, שאנחנו לא יכולים להעלות על הדעת – יש דברים שמתרגלים אליהם; יש דברים שלא מתרגלים.
חבר הכנסת ילין באמת השווה את זה לילדים. זה נכון שכולם חסרי ישע. היום הילדים נמצאים במסגרות הרבה יותר טובות, הרבה יותר מוגנות; הם נמצאים בבית שיש בו הורים שמגינים עליהם; הם נמצאים היום במוסדות חינוך – אנחנו רוצים היום מגיל אפס לתת להם הגנה במסגרות חינוך ולמסד את הדברים. והיום – אנשים שעבדו, אנשים חסונים, אנשים שכל החיים עזרו לאחרים, נמצאים בידיים של אחרים, בידיים אכזריות. מתעללים בהם, בלי אפשרות לדעת, בלי אפשרות לתת להם את ההגנה. איך אנחנו יכולים שגם יום אחד תימשך התופעה הזאת?
באמת, הזמן לא מאפשר להכביר מילים על האבסורד בתופעה הזאת, על החומרה של התופעה הזאת. אלה דברים שמובנים מאליהם. רק מה? מה הפתרון לדבר הזה? אז אין ספק שפיקוח וכל מה שנעשה בנושא הזה זה דבר מבורך, וצריך, וזה דבר מחויב, לא רק דבר מבורך. אבל אם אנחנו רוצים לעקור את הדברים מהשורש, ולא לתת לאנשים שכל מה שהם מקימים הם מוסדות כאלה שהם רק שרלטנות, רק בשביל לראות איך הם יכולים לגרוף רווחים, אנחנו צריכים לדאוג שהדברים האלה, שהמוסדות האלה – אלה מוסדות שצריכים להיות מפוקחים. מוסדות שמאחוריהם עומד רגולטור, והוא שמפעיל אותם. ואם נניח דיברנו על חוק סיעוד, שמקדם שר הבריאות – מטרתו לתת מענה, אבל מענה אמיתי, למסגרות האלה, מענה שייתן לאותו קשיש, לאותו חוסה, למי שמשתכן בבתי-האבות ובמקומות האלה, את הביטחון – לו, לילדיו ולמשפחתו.
איך עושים את זה? הדבר המרכזי זה באמת מנהלים שיעמדו תחת פיקוח, תחת רגולציה חמורה. אבל לא פחות מזה, גם כוח העבודה צריך להיות כוח עבודה שיש בו רחמנות; שיש לו מה להפסיד – מקום עבודה; שהוא יודע שהוא עובד במקום עבודה ששומר, שמפרנס אותו, שיש מי שמפקח עליו; לעשות את זה כמקום עבודה מועדף, לתת תמריצים, לתת תגמולים, לדרג אותם; לתת מענה אמיתי בכל הרוחב של הסקלה.
ומה שאני חושב שצריך להיות הדבר הכי מכריע זה לא להוריד את הדבר הזה מסדר-היום. כשאנחנו יודעים שאנחנו יודעים, והדבר הזה יקבל אצלנו ביטוי, גם במוסדות המפקחים של המדינה וגם אצלנו בכנסת ישראל – נקווה שיבוא השינוי. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי, אני לא יכול לסרב. אתה יכול לעלות. בבקשה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, גם על נדיבות לבך. תודה רבה לחברי הכנסת, שגם אמרו דברי טעם וגם הספיקו למשוך עוד כמה שניות כשהייתי תקוע בפקקים.
אבל הנושא הוא נושא רציני מאוד, ואני מודה לחברי דב חנין ולחברי הכנסת הנוספים שיזמו את הדיון החשוב הזה. המראות שראינו אתמול בקריית ים הם כמובן מחרידים, אבל הדבר הכי מזעזע בכל הסיפור הזה הוא שהתחקירים האחרונים, גם בערוץ 2 וגם בידיעות אחרונות, לא היו לפני חמש שנים; הם היו לפני חמישה שבועות, אולי קצת יותר.
אנחנו היינו מצפים, כפי שאמרה חברת הכנסת גרמן, באמת, כפי שהובטח כאן בבית הזה באין-ספור הזדמנויות, שמה שצריך להיעשות על ידי משרד הבריאות ייעשה – וזה אומר להכניס מייד מצלמות לתוך החדרים, לתוך בתי-האבות; זה אומר לפרק מחדש ולהרכיב מחדש את מערך הפיקוח הסיעודי במשרד הבריאות, שבאופן מושחת, לפני שהוא מגיע לביקורות, הוא עושה טלפונים למנהלי בתי-האבות ונותן להם ארבע-חמש שעות להפוך מכלאות למלון חמישה כוכבים. היינו מצפים שההרתעה והענישה כלפי המתעללים, וגם כלפי המנהלים שמעלימים עין, יהיו הרבה יותר חזקות.
במיוחד, כפי שציין חבר הכנסת חנין, היינו מצפים שחוק הסיעוד, שהוא-הוא החטא הקדמון – העובדה שהתחום הסיעודי במדינת ישראל מנוהל בתחום הפרטי, ולא בתחום הממלכתי, היא אם כל החטאים. אנחנו יכולים לשבת פה ולספר לעצמנו סיפורים; אם לקחנו את התחום של הטיפול בקשיש הסיעודי והכפפנו אותו לעקרון הרווח של מוסד פרטי, מה אנחנו מצפים שיקרה? שמנהל בית-אבות שיכול לחסוך בתקנים של כוח האדם לא יעשה את זה? שמי שיכול לחסוך ולמחזר אוכל – הוא לא יעשה את זה? מה, אנחנו כולנו מוקפים פה במלאכים? בסופו של דבר צריך להבין: זה לא יכול לעבוד ביחד.
ואנחנו באים כאן היום ואומרים בצורה מאוד מאוד פשוטה: א. כל הכבוד לכלי התקשורת שעושים את התחקירים האלה ושמים זרקור ענק על מה שקורה מעבר להרי החושך של הסיעוד במדינת ישראל. ב. כבוד היושב-ראש, אנחנו הפסקנו לחכות, אנחנו מפסיקים לחכות לממשלה. אנחנו כבר ביום ראשון הקרוב, בתמיכה של כמעט 80 חברי כנסת, נעלה לוועדת השרים את החוק שמחייב התקנת מצלמות בתוך בתי-האבות, ואני רוצה לראות איזה שר ואיזה משרד משפטים יבוא ויגיד לי: הגנת הפרטיות, כאשר תהיה גם הסכמה של המשפחה. יש פה פגיעה בפרטיות, אבל הערך של ההגנה על הקשישים במדינת ישראל גובר.
הדבר האחרון – אנחנו מתחילים לקדם, בתמיכה של כל הבית הזה, את חוק הסיעוד הממלכתי. גם במקרה הזה 82 חברי כנסת תומכים בחקיקה הזאת. אנחנו נשמח אם הממשלה תעשה את זה ביוזמתה, אבל היה ולא, אנחנו נתחיל לקדם את זה. אנחנו לא מוכנים, לא מוכנים לראות את המראות האלה יותר במדינת ישראל, וזו המשימה שלנו, בעיקר שלנו, האנשים הצעירים במדינה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איציק שמולי.
עד כאן הדיון בנושא מערכת הסיעוד לקשישים בישראל, ביוזמתם של חברי הכנסת דב חנין, תמר זנדברג, יעל גרמן, יעקב מרגי, אורי מקלב, נורית קורן, עמיר פרץ וטלי פלוסקוב. כאמור, הצעות סיכום והצבעות על הצעות סיכום – במועד אחר. אני שמעתי את חבר הכנסת דב חנין. נשתדל שאולי בשבוע הבא כבר נקבל פה החלטות והצעות סיכום.
הצעות לסדר-היום
יום הניצחון על גרמניה הנאצית
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו עוברים לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית. חברי הכנסת, אבקש לשבת.
חברי ארגון החיילים המשוחררים של הצבא האמריקני, חברי ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה שלחמו בנאצים, כל האורחים הנכבדים שלנו ביציע האורחים, Welcome, דוברו פוז'לובט, קהל נכבד.
אנו פותחים דיון מיוחד לרגל יום הגבורה והניצחון על גרמניה הנאצית. יום זה מתקיים מכוח חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה, הקובע כי המדינה תפעל "להנצחת זכרם וגבורתם של ותיקי מלחמת העולם השנייה, שחירפו נפשם במערכות הקרב נגד הצורר הנאצי ועוזריו".
אנחנו אכן נרגשים לראות אתכם כאן, יקירינו הווטרנים, כמדי שנה. אתם סמל ומופת לגבורה וללחימה יהודית גאה בשורות הצבא האדום וצבאות בעלות הברית. כולנו מוקירים אתכם ומצדיעים לכם על החלק המשמעותי שלכם באותה מערכה היסטורית על דמותה של אירופה, ולמעשה – של החברה האנושית כולה. זכיתם לקחת חלק במאמץ העולמי להיחלץ מציפורני השלטון הנאצי, לאחר שנים עקובות מדם, אכזריות שיטתית ותאוות רצח שלא ידעה גבול. קשה לאמוד כמה רבים חבים לכם את תודתם על שאזרתם עוז, תוך גילויי גבורה, ועמדתם כתף אל כתף לצד צבאות בעלות הברית, כדי לבלום את הטירוף של הרייך השלישי.
מכובדי, לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה ב-1933, הופיע בכנס של קהילות יהודיות אחד ממנהיגיה הנודעים של היהדות הליברלית, הרב ד"ר ליאו בק, ואמר: ההיסטוריה בת אלף השנים של יהודי גרמניה הגיעה לקִצה. רוב יהודי גרמניה דחו דברים אלה כחזון ריאלי-פוליטי, וסברו כי מדובר בעוד תקופה אנטישמית טיפוסית, בת-חלוף, כפי שלימדה ההיסטוריה היהודית הארוכה ורווית ההתנכלויות ליהודים. אלא שהמציאות האיומה טפחה על פני אירופה כולה, ובעיקר על פני העולם היהודי, שעמד בפני סכנת כליה ממשית עם צאתה לדרך של תוכנית הפתרון הסופי הבזויה.
ליום חשוב זה נודעת משמעות כפולה, הנגזרת מכך שתוכניתה של גרמניה הנאצית הייתה משולבת. היא נבעה משתי גחמות של היטלר שנשזרו זו בזו: המלחמה, שנועדה למימוש תאוות האימפריאליזם שלו, ותוכניתו השטנית להשמדת היהודים. היטלר היה זקוק למלחמה, כפי שהעריכה ההיסטוריונית לוסי דווידוביץ, כדי שתעניק לו את הכיסוי לרצח עם. זירת הקרבות נטולת החוקים והעכבות המוסריות הייתה כלי שרת למימוש שאיפתו להיפטר מהיהודים. לכן, הצית היטלר מערכה בת שתי פנים: האחת – המלחמתית ה"מסורתית", והאחרת – החדשנית, פרי מוחו הקודח, להגשמת האידאולוגיה הנאצית בדרך של השמדה המונית.
9 במאי הוא אכן יום חג בשני ההיבטים הללו: המערכה שהובילה להכרעת המשטר הנאצי, שאיים להתקדם בכיבושיו ובהשלטת הקודים התת-אנושיים שלו; הצלת העם היהודי – בעור שיניו, לאחר השמדת שישה מיליון מאחינו ואחיותינו.
הניצחון על הנאצים בישר את הניצחון על הרוע; לצערנו, לא את ביעור הרוע. ניצחון זה, חשוב ככל שיהיה, עלול להיות זמני אם לא ננהג בעיניים פקוחות בתופעות הקשות והמטרידות הסובבות אותנו. את הרוע המסוים הזה, הנאצי, הצליחה האנושות – ואתם קודם כול – לבער ולבלום, גם אם באיחור. אבל הרוע מתפרץ היום ביתר שאת; משטרים אכזריים ומדכאים רוחשים סביבנו. אסור לנו להשלים עם קיומם של משטרים ושל ארגונים רודניים אלה. אין זו גזרת גורל. ההיסטוריה, ודאי הקרובה, איננה רק תאוריה או עניין אינטלקטואלי; זהו שיעור חשוב עבורנו לכאן ועכשיו.
יום זה, שבו יושבים אתנו כאלה שזוכרים היטב מה היה כאן לפני ניצחון בעלות הברית ומה עלול היה להיות כאן אלמלא צלח, חייב להיות תמרור אזהרה למאבק בלתי מתפשר בכל גילוי של רוע אנושי באשר הוא. תודה לכם. ספסיבה.
אני מתכבד להזמין את חברי הכנסת שיזמו את הדיון במסגרת הצעות לסדר-יום. הראשונה היא חברת הכנסת קסניה סבטלובה. אחריה – חבר הכנסת דב חנין. עד חמש דקות לכל דובר ודוברת.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, וטרנים יקרים, שמכבדים אותנו שנה אחרי שנה בנוכחותם למרות הקושי, למרות הגיל. הם עדיין עומדים בגבורה. אתם עדיין צועדים ברחובות ירושלים, אשדוד, חיפה, נשר, ראשון לציון ומקומות אחרים שבהם היו המצעדים, למרות השמש הקופחת, למרות הקושי, למרות הכול. תודה לכם. (אומרת ברוסית: ברכות ליום הניצחון.)
לנו, לחברי הכנסת שנמצאים פה, יש חוב ענק. לכלל הישראלים יש, אבל לנו, נבחרי הציבור, יש חוב עצום במיוחד, כי האחריות להנצחת המורשת שלכם, מה שעשיתם, הגבורה הבלתי-רגילה, הבלתי-אפשרית הזאת – אנחנו אחראים להנציח אותה. אנחנו אחראים לכך שלא רק הילדים שלנו, של אלה שעדיין זוכרים – אני זוכרת איך סבתי, הרופאה הצבאית, שבעוד היא נלחמה בסטלינגרד, ששם נולדה אמי, המשפחה האישית שלה נרצחה ברוסטוב; אני זוכרת איך היא הייתה לוקחת אותי למצעד. הילדות שלי, הן ידעו את ההיסטוריה הזאת. הילדות שלהן, הנכדות, הנינות, האם הן ידעו?
עלינו מוטלת האחריות הזאת ואנחנו מסתכלים עליכם היום בהכרת תודה, אבל גם בהבנה שאנחנו לא נוכל להמשיך ופשוט להודות לכם כל שנה ולהתפאר בזה שאנחנו צועדים לידכם, אם אנחנו לא נקיים את הדבר החשוב ביותר שאתם מצווים לנו – להוקיר ולהנציח ולשמור את הזיכרון ההיסטורי הזה.
לצערי, היום במדינת ישראל יום ה-9 במאי הוא איננו יום חג. אולי זה כך מבחינת החוק, אבל מבחינת הישראלים שגרים במדינת ישראל והיום מסתכלים בעיניים מתפעלות על אותם מבוגרים שצועדים עטורי מדליות ברחובות מדינת ישראל – הם אינם יודעים את ההיסטוריה. הם אינם יודעים על הגבורה. הם אינם יודעים על תרומתם האדירה של אותם החיילים של הצבא האדום, של הצבא האמריקני, של כל צבאות הברית, של הבריגדה היהודית. אילולא המעמד שלכם, אנחנו לא היינו עומדים פה היום. מדינת ישראל לא הייתה קמה והעם שלנו, העם היהודי, היה נמחק, כפי שחלמו על זה הנאצים.
אתם עשיתם את מה שהיה מוטל עליכם בתור חיילים צעירים – חיילים וחיילות, כי יש פה גם נשים. אני רואה הרבה נשים, חיילות גיבורות, טייסות, נשים שהובילו טייסות. מי שמע על דבר כזה? מי למד על כך? זאת הבעיה בדיוק, שבספרי היסטוריה שמהם הילדים שלנו שואבים את הידע, הדברים האלה לא נמצאים. בתולדות העם היהודי, שזה חלק בלתי נפרד מאתנו, זה לא נמצא. אנחנו עומדים פה היום ואנחנו מסתכלים עליכם ואנחנו נשבעים לכם שאנחנו נשנה את המציאות הזאת, לטובת עם ישראל כולו, שיוקיר אתכם ואת הגבורה הבלתי-רגילה שלכם.
כמיליון וחצי יהודים לחמו בצבאות הברית ובצבא האדום. יותר מ-600,000 לחמו ספציפית בצבא האדום; הגיעו לדרגים הכי גבוהים, קיבלו עיטורים בלתי אפשריים שחיילים אחרים רק יכלו לחלום עליהם. החיילים היהודים היו גיבורים כפליים, גם בגלל כל מה שהם עשו בזמן המלחמה, אבל גם בגלל שהם ידעו שבעורף נמצאות המשפחות שלהם, שסופגות את מחיר הכיבוש, שנרצחות ונמחקות כליל. הם גם ידעו, אותם החיילים, שאסור להם להיתפס בשבי. אסור להם ליפול בשבי. למה? כי מי שנופל בשבי הנאצי כיהודי לא יצא מהשבי הזה לעולם. חוקי המלחמה לא חלים עליו או עליה.
החיילים האלה גם ידעו, או ידעו את זה כבר לאחר שחזרו מהחזית, שאחרי שהם יחזרו האנטישמיות שאותה ספגו תמיד, שהייתה תמיד קיימת בברית-המועצות – הם ימשיכו לספוג אותה גם לאחר מכן. המיתוסים הזדוניים על כך שיהודים לא התגייסו, על כך שהם ניסו לברוח מהשירות הצבאי – המיתוסים האלה הופצו על ידי אנשים שהרוע בעצם לא עזב אותם. והמאבק בנאציזם, שזה בעצם הדבר החשוב שהושג במלחמה הזאת, הוא לא נשלם. המלחמה למיגור הפאשיזם לא הושלמה. הרוע הזה עדיין קיים. אנטישמיות עדיין קיימת. עדיין יש איומים, בכך שיש מדינות כאלה ואחרות, כמו איראן, שעדיין נשבעות למחוק את העם שלנו ואת המדינה שלנו מעל פני האדמה. אנחנו לא נרשה להן את זה. אנחנו הקמנו מדינה משלנו. בזכותכם אנחנו נמצאים כאן היום.
על מנת לקדם את העניין שלנו אנחנו חייבים להטמיע את ההיסטוריה, את תולדות מלחמת העולם השנייה ואת תרומתכם האדירה בספרי הלימוד שלנו. לכן אני פונה היום לשר החינוך נפתלי בנט. גם פניתי אליו היום בדיון בוועדת החינוך וביקשתי ממנו לכנס ועדה במתכונת ועדת ביטון, על מנת שתדון, על מנת שתבדוק, תחליט ותמליץ המלצות ברורות, כיצד על מדינת ישראל לפעול על מנת שבכל בית-ספר גם ילמדו וגם יציינו, כחובה – לא כברירה, לא כבחירה, לא כמשהו שאפשר ללמוד לבגרות או אפשר לא ללמוד לבגרות. מה זה לא ללמוד לבגרות את תולדות מלחמת העולם השנייה ואת הגבורה האדירה של החיילים היהודים? זה לא יכול להיות בכלל, זה לא מתקבל על הדעת.
אז אני מבקשת ממך, שר החינוך נפתלי בנט, שתפעל מייד להקמת הוועדה הזאת. שתפעל הוועדה הזאת ותמליץ את המלצותיה, ושהן ייושמו כמה שיותר מהר, על מנת שהדור הצעיר, אותם ילדים – והיום אני שאלתי אותם, בבית-ספר של התאומות שלי, אם הם יודעים איזה יום היום. אף אחד לא ידע. אף אחד מהילדים, אף אחד מההורים, ולצערי הרב, גם מורים רבים לא ידעו ולא שמעו על החג הנפלא הזה.
אני חושבת שבפעם הבאה שאנחנו נתכנס פה – קודם כול, אני מקווה ומאחלת לכם בריאות איתנה, ואני מאחלת שאתם תישארו פה עמנו הרבה מאוד שנים. אבל גם תזכו לשמוע על התוצאה: מה אנחנו, חברי הכנסת, עשינו למענכם, למען ההיסטוריה המשותפת שלנו; על מנת שהחג הזה, 9 במאי, לא יישאר חג לעלייה מחבר העמים, לאלה שעלו מחבר העמים – כך אמרו היום ברשת ב'.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אני מסכמת, כבוד היושב-ראש – אמרו שזה חג שמציינים אותו עולים מחבר העמים. זהו חג כלל-ישראלי, זהו חג כלל-יהודי, זהו חג כלל-עולמי, ואנחנו חייבים לעשות הכול על מנת שאנחנו ננציח את זיכרונכם, ננציח את הגבורה שלכם, בספרי הלימוד, בציון של החג הזה כאן בכנסת, בבתי-ספר, במערכת החינוך ובכל מקום. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חזן. עד חמש דקות לרשות אדוני.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, מכובדי הווטרנים, הווטרניות, גיבורי המלחמה נגד הנאצים שמכבדים אותנו כאן היום בכנסת, תודה לכם. תודה לכם על זה שאתם מכבדים אותנו, תודה והערכה וכבוד על התרומה והמאבק והאומץ שלכם במלחמה ההיסטורית הגורלית הזו.
אדוני היושב-ראש, אני נושא את שמו של דודי, דב בוריס, לוחם הצבא האדום שנהרג בקרב על שחרור בודפשט מידי הנאצים. בין האנשים שהוא שחרר בבודפשט היו גם הוריה של רעייתי.
9 במאי הוא יום שבו אנחנו מציינים את הניצחון הגדול והחשוב בהיסטוריה, יום שבו אנחנו מציינים את הניצחון במאבק מול הרוע המוחלט. ואני שמח שהכנסת מציינת את היום הזה. אני אומר את זה כמי ששייך לתנועה שלאורך כל השנים ציינה את 9 במאי. אנחנו בכל שנה עלינו ועולים ליער הצבא האדום, שנטוע לא רחוק מכאן, בהרי ירושלים.
היו שנים שאנחנו היינו לבד בחברה הישראלית בציון היום הזה, ואני שמח שהיום מבינים שזה יום שצריך לציין אותו בחברה כולה. כמו שאמרה חברתי חברת הכנסת קסניה סבטלובה, זה לא רק חגם של הווטרנים. זה חגה של כל חברה אנושית.
עמיתי חברי הכנסת, מול הרוע המוחלט הזה של הנאצים עמדה קואליציה אדירה ומרשימה של בעלות הברית. במרכז הקואליציה הזו, הזירה המכרעת של ההתמודדות נגד הנאצים הייתה הזירה של ההתמודדות בברית-המועצות. יותר מ-80% מהצבא של גרמניה הנאצית ושל בעלות בריתה היו בחזית המזרח, ועיקר הנטל של ההתמודדות ושל המערכה ושל בלימת הנאצים ושל הניצחון עליהם היה על הצבא האדום, החל בחורף בסוף 1941 במוסקבה, עבור דרך המצור ההירואי על לנינגרד, עבור דרך המערכה המנצחת בסטלינגרד, דרך קרב השריון הגדול בהיסטוריה בקורסק, וכלה בהנפת הדגל האדום על הרייכסטאג במרכז ברלין.
הנאציזם, עמיתי חברי הכנסת, צמח בגרמניה, וזה דבר מזעזע. הוא צמח אצל בני אדם. הוא צמח לא בקרב חיות טרף, הוא צמח אצל בני אדם. הוא צמח בארץ תרבות מפוארת. האומה שנתנה לאנושות את קאנט ואת הגל ואת בטהובן ואת מוצרט. אותה אומה היא שהצמיחה גם את היטלר, את הימלר, את גרינג, את גבלס ואת יתר הפושעים הנאצים. מה אנחנו צריכים ללמוד מזה? אנחנו צריכים ללמוד מזה שאין עם שהוא חסין בפני הווירוס הזה. החיידק הפאשיסטי הזה יכול להגיע אפילו לאומות תרבותיות מאוד. כשאני אומר את זה, אני אומר את זה בהרבה מאוד זהירות, ואני מציע לכולנו להיזהר מאוד ולא לעשות אינפלציה, ולא להדביק מייד תואר של "נאצי" לכל דבר שקורה. בטח שלא. ולא זילות – לא של השואה, לא של הנאציזם ולא של מלחמת העולם השנייה.
מהבחינה הזו אני מאוד הצטערתי לשמוע, מאוד כאב לי לשמוע היום את דבריו של שר הביטחון היום, שהתייחסו אליהם קודם, ומאוד מאוד כאב לי לשמוע את דבריו של ראש הממשלה, שהסביר שהיטלר לא באמת רצה להשמיד את היהודים, אלא רק המופתי הירושלמי הוא שהביא לו את הרעיון הזה. אלה הם דברים, שכמו שאמרה ראש ממשלת גרמניה, לא תואמים את ההיסטוריה.
עמיתי חברי הכנסת, אסור לעשות זילות, אבל יש סכנות אמיתיות. יש סכנות אמיתיות. כשאומר פול קרוגמן: שנות ה-30 חוזרות; כשסטיב בנון, היועץ של דונלד טראמפ, אומר: המהפכה שאנחנו נעשה תהיה מרגשת כמו שנות ה-30 – אלה דברים שאסור להתעלם מהם. ימין קיצוני מסוכן עולה באירופה, כולל מכחישי שואה כמו הגברת מרין לה פן, שלמרבית השמחה לא הצליחה להיבחר לנשיאות צרפת. אבל פאשיסטים ומכחישי שואה נמצאים היום בשלטון גם במדינות במזרח אירופה, ובונים אנדרטאות של גבורה למשתפי פעולה עם הנאצים, ואסור לנו לעצום את עינינו בפני הדברים האלה, ואותם אנחנו צריכים לגנות ולהוקיע. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת אורן אסף חזן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
תראה איך היא בורחת רק כי היא מפחדת לשמוע את האמת. תברחי, תברחי. תצאי בחוץ.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אין לך כבוד לכלום.
אורן אסף חזן (הליכוד):
תצאי בחוץ.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
בן אדם – חבל על הזמן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים יקרים, חיילים וחיילות יקרים ביציע, אני מסתובב היום בכנסת ואני רואה חבר'ה צעירים שמסתכלים על האורחים שלנו. חלקם הגדול מלא בעיטורים, אותות מלחמה. חלק מהצעירים מסתכלים ולא יודעים במה מדובר. כואב לי על זה, וזה רק מלמד אותי עד כמה המשימה שלנו, להכניס לתוכניות הלימודים את הסיפור הגדול של הגבורה של בעלות הברית על גרמניה הנאצית – שלולא אותו מאבק הירואי כנראה לא היינו זוכים להיות פה. אחרים שמעט מכירים אולי מתבלבלים וחושבים שאם הם יגידו, לא באמת יבינו מה שהם מספרים, אז לעתים הם שומרים את מה שיש להם לומר לעצמם.
גם קשה לי להסתיר את ההתרגשות שלי כשאני רואה אתכם יושבים כאן לפנינו בכפיפה אחת עם חיילינו, שבדיוק בימים האלה עושים כל מה שניתן – באוויר, ביבשה, בים, בסייבר – כדי שאנחנו נמשיך לקיים שגרת חיים תקינה כאן בארץ ישראל. אני מסתכל עליכם ואני שומע יום-יום את השיחות כאן בתוך הכנסת, ולא אחת מזכירים את השואה הארורה, אבל בקלות – בקלות נוראית – מחקו את הדבר הזה שנקרא גרמניה הנאצית. כמעט בכל נאום, כמעט מעל כל במה, מדברים על הנאצים ועוזריהם משל היו אלה חייזרים שנפלו משמים. לא, לא היו חייזרים. הרייך השלישי הארור, אותה גרמניה השחורה שהותירה כתם על ההיסטוריה, כתם שלא ייעלם לעולם, הייתה אז, ותמיד תישאר – וזו אחריות שלנו להזכיר, כדי שהדבר הזה לא יקרה שוב אף פעם – אותה גרמניה נאצית קשה, שכל מהותה הייתה למחוק לחלוטין את זכר העם היהודי.
זו השנה השלישית שלנו בכנסת שמציינים את היום הזה. זכיתי להיות בטקס הגדול לציון 70 שנה לגמר המלחמה. עמדתי שם וראיתי מקרוב יותר את הפנים של הלוחמים והלוחמות שזוכים היום להלך בינינו ולספר את הסיפור, שיש מי שמנסה להסתיר. וכשאני עומד כאן בכנסת ומספר על מה שיש להסתיר, עצוב לי לראות שבשעה שאתם יושבים כאן, ואנחנו, חובתנו הגדולה ביותר היא לומר לכם תודה – וכן, אני מרשה לעצמי, בשם כל העם היהודי כולו, לא רק בשם המפלגה שבה אני חבר, לא רק בשם הדור הצעיר, שאותו אני מייצג, אלא בשם כל העם היהודי, לומר לכם תודה, ולהזכיר בזה הרגע גם את אלה שאבדו בדרך – עצוב לי שבתוך הכנסת הזו יושבים אנשים שגם הם היום מנסים לשחזר את ההיסטוריה ולמחוק אותה כאילו לא הייתה.
עמד פה לפני כמה דקות חבר כנסת שאמר שכאב לו, והוא מתקשה לשכוח את דבריו של שר הביטחון. אז אני רוצה לחדד, כדי שהוא לא יתקשה לשכוח – כדי שהוא לא ישכח לעולם: גם היום בכנסת ישראל יושבים אנשים שלו הייתה להם היכולת, הם היו עושים הכול כדי למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה. בל נקל בכך ראש. גם היום יושבים פה בכנסת חברי וחברות כנסת אכזריים, שטופי שנאה, שנמצאים כאן ומנצלים את הבמה הזו, את קודש הקודשים של הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל, כדי לנסות להעלים אותנו מכאן. להגיד עליהם גיס חמישי זה לעשות להם הנחה. אנחנו לא כאן כדי לעשות הנחה.
ואני רוצה להזכיר לאותו חבר כנסת באיזו מפלגה הוא יושב. הוא לא יושב במפלגה חנונה ורחומה, שכל כך דאגה לשובתי הרעב, אז הבריחה טורטית לתוך בתי-הכלא; לא. הוא יושב במפלגה שמשתפת פעולה עם הטרור, והבריחה טלפונים סלולריים, אמל"ח של ממש לבתי-הכלא. הוא יושב במפלגה שנהנית מהזכות להיות חלק ממדינת ישראל, אבל בו בזמן מהללת שהידים, ועומדת דקות דומייה. שלא באה – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – לתת כבוד אחרון לשמעון פרס, הסמל הגדול ביותר של השלום. הם החרימו אפילו אותו. עד כדי כך הם נוראים ולא מכירים בנו. אבל ללכת ולכבד את אותם מחבלים נתעבים ולשים זרים על קבריהם משל היו צדיקים גמורים, זה כן.
רבותי, אני מסיים במשפט אחד: לעולם לא נוכל להכיר לכם מספיק תודה על מה שעשיתם בשבילנו, אבל תמיד נוכל לזכור. אני מתחייב לכם שנעשה הכול כדי לזכור אתכם, לא רק היום, אלא לנצח נצחים. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת טלי פלסקוב.
טלי פלוסקוב (כולנו):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, וטרנים יקרים שנמצאים כאן באולם – אני יודעת שחלקם היו בטקס ביד ושם, אני כרגע חזרתי משם, וחלקם הגיעו לכאן לכנסת, וזה מאוד חשוב שאתם כאן אתנו היום. אני רוצה להתחיל דווקא לא מהנושא שדיברנו – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
תגידי להם ברוסית.
טלי פלוסקוב (כולנו):
אני אדבר, אני אגיד להם, ודאי שאני אגיד. תודה, אלי. אני בהחלט אגיד להם גם ברוסית בסוף. בנושא הראשון שהיה היום לא יכולתי להשתתף כי ייצגתי את הכנסת בטקס 9 במאי ביד ושם. אני אבקש לא למחוק את שמי כי הנושא הוא חשוב מאוד, כדי שאני אוכל כיוזמת להמשיך את הדיון, בגלל הסיבה המוצדקת. תודה רבה.
עכשיו לנושא. היום אנחנו מציינים את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אני תוהה על שיש לא מעט אנשים במדינת ישראל, כולל אנשים שיושבים באולם הזה, שלא יודעים על מה אנחנו מדברים. כי אם הם היו יודעים מה האנשים האלה עברו, מה זאת מלחמת העולם השנייה ומה זה יום הניצחון, האולם היה מלא. זו הטענה שלי. אז כדי שנבין על מה אנחנו מדברים ומה זה בכלל מלחמת העולם השנייה, ומי האנשים האלה שעוברים היום ברחובות – וראינו בימים אלה בהמון מקומות בארץ צעדות של הווטרנים, והיום בירושלים, בראשותה של שרת הקליטה סופה לנדבר, ואני מאוד מברכת אותה על כל מה שהמשרד שלה עושה בנושא הזה – אני רוצה שתדעו כמה נתונים: מלחמת העולם השנייה נמשכה 2,195 ימים, רבותי, שש שנים; השתתפו בה 61 מדינות, שבהן מתגוררים 80% מאוכלוסיית העולם; במלחמה נהרגו כמעט 70 מיליון חיילים ואזרחים; הקרבות התרחשו בשטחן של 40 מדינות; בזמן המלחמה גויסו כמעט 130 מיליון איש; במלחמה נהרגו כמעט 27 מיליון אזרחי ברית המועצות לשעבר; כמעט 6 מיליון בגרמניה ובפולין; 50,000 איש איבדה בריטניה; 60,000 איש – צרפת; 400,000 איש – ארצות הברית; 500,000 איש – איטליה. ואני יכולה להמשיך.
אני מאוד מקווה – מהנתונים שעכשיו אמרתי אפשר להבין מה גודל הטרגדיה שהתרחשה בעולם בין 1939 ל-1945. מחויבותנו, רבותי, היא להגיד לאנשים שיושבים כאן – ולאלה שלא יושבים כאן מסיבות שונות, מסיבה שהם פשוט כבר לא יכולים להגיע לכאן למרות שמאוד היו רוצים, בגלל הגיל שלהם, בגלל המצב שלהם – לאנשים האלה אנחנו צריכים להגיד: תודה, תודה על כך שהענקתם לנו את החיים; תודה על כך שנתתם למדינה הזאת זכות קיום. בזכותכם אנחנו היום כאן. וכולם חייבים לדעת את זה, וכולם חייבים להודות בכך. לא מספיק שהיום אנחנו מדברים כאן בכנסת. אני רוצה שעל זה ועל הדברים שקראתי היום מהדף ילמדו במערכת החינוך שלנו. אני רוצה שהילדים שלנו ידעו את האמת, שהם יכירו באמת את היסטוריה בין השנים האלה.
אני פונה אל חברי הכנסת שנמצאים כאן ולאדוני השר – ואני יודעת שהשר אלקין מכיר את הנושא ועושה המון, גם בתור שר הקליטה לשעבר וגם כמי שמחובר לנושא הזה: מחויבותנו לעשות שני דברים: 1. מערכת החינוך צריכה להכניס את נושא המלחמה הזאת לספרי ההיסטוריה של הילדים, לבתי-הספר; 2. לא ניתן – ופה אני רוצה לברך את חבר הכנסת עודד פורר ואת כל סיעת ישראל ביתנו, והצטרפתי בעצם ליוזמה של הצעת החוק להכרה ב-9 במאי כיום הניצחון על גרמניה הנאצית. אני מקווה מאוד שביחד ננצח ונביא בשורה לאנשים האלה. 9 במאי זה לא תאריך; 9 במאי זה משהו הרבה יותר גדול – זה יום הניצחון.
אני רוצה לאחל לכם, רבותי, חג ניצחון שמח. הרבה בריאות ועוד הרבה שנים ביחד אתנו.
אדוני, חצי דקה בשפה הרוסית. חצי דקה. (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם: ביקשתי חצי דקה נוספת כדי להגיד כמה מילים ברוסית. יקרים שלי, חזרתי לכאן, קצת באיחור, אחרי טקס שהיה ביד ושם. חלק מהווטרנים היו שם, חלק מהווטרנים נמצאים כאן. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לכם, להודות לכם על הניצחון, להודות לכם על שנתתם הזדמנות קיום למדינה הזאת, להודות לכם על שנתתם לנו חיים. אני מאחלת לכם חיים ארוכים, אתנו, שכולכם תהיו בריאים. ברכות ליום הניצחון.)
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת עודד פורר – חבר הכנסת יואב בן צור לא נמצא כאן – בבקשה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, וטרנים מכובדים, אורחים יקרים, אני שמח לראות גם את כל חברי לסיעה, ואני שולח מכאן גם את ברכתה של שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר, שנמצאת בטקס יום ניצחון אחר, וגם את ברכתו של שר הביטחון, שביקש ממני למסור – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
בטקס אחר, לא בטקס ניצחון אחר.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
בטקס אחר של יום הניצחון. וכמובן – את ברכתו של שר הביטחון, שגם הוא ביקש לשלוח מכאן את ברכתו לוותיקי מלחמת העולם השנייה.
תראו, אנחנו מציינים היום ניצחון שהוא ניצחון של כל העולם החופשי. זו לא איזו חגיגה רק של מדינת ישראל או רק של רוסיה או אוקראינה או מדינות מזרח אירופה או ארצות הברית. כל מדינות העולם החופשי חוגגות את אותו ניצחון על אותה מפלצת נאצית שהשתוללה בכל רחבי העולם לפני למעלה מ-70 שנה. גם היישוב היהודי הקטן שהיה כאן אז היה באותה סכנה. הרי אם לא היו מנצחים לא רחוק מכאן, כבר היו תוכניות לנאצים, יחד עם המופתי של ירושלים, מה לעשות ביהודים שיושבים בארץ ישראל.
באותה מלחמה ארורה, שהצליחו כוחות החופש לנצח בה, לקחו חלק, בתוך כל הלוחמים, גם למעלה ממיליון וחצי לוחמים יהודים. הלוחמים היהודים, שרובם לחמו בצבא האדום, היו בכל צבאות הברית – בצבא הבריטי ובפרטיזנים ובצבא האמריקני ובצבא האוסטרלי, בכל רחבי העולם. וגם היישוב היהודי – 40,000 לוחמים מתוך יישוב של 600,000 איש. 40,000 לוחמים מהיישוב היהודי בארץ ישראל לקחו חלק באותה מלחמה.
לצערי, עד שהגיעו גלי העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר לא ציינו במדינת ישראל את יום הניצחון ולא חגגו את אותו ניצחון. הווטרנים שהגיעו לכאן עם אותם גלי עלייה לימדו אותנו – עד כמה שזה נשמע אבסורדי שהיה צריך ללמד את מדינת ישראל על יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אני חושב שמדינת ישראל צריכה לחגוג את היום הזה יחד עם כל העולם החופשי. בשנים האחרונות אכן מדינת ישראל מציינת את היום הזה במצעד מיוחד ובמצעדים שמתקיימים ברשויות המקומיות ברחבי הארץ, בטקס ממלכתי ביד ושם ובטקסים ברשויות המקומיות, עם למעלה מ-70 חדרי הנצחה שקמו בכל הרשויות המקומיות – כל זה, כמובן, מכוח אותו חוק וטרנים וחוקים שעברו בעבר בכנסת. כל פעם הוסיפו עוד טלאי על טלאי. וכל זה גם מתוקצב על ידי משרד העלייה והקליטה.
אבל, חברים יקרים, הגיעה השעה, 72 שנים אחרי שהסתיימה המלחמה, שנבין שהעניין הזה של יום הניצחון זה לא הביזנס הפרטי של משרד העלייה והקליטה, וזו לא איזושהי נישה שמשרד הקליטה מטפל בה. יום הניצחון צריך להיות יום חג לאומי שאנחנו חוגגים – יחד עם הווטרנים, אבל גם יחד עם הילדים שלכם ועם הנכדים שלכם ועם הנינים שלכם, כדי שהדורות הבאים גם הם ידעו בדיוק מה קרה על פני כדור הארץ הזה. זה לא צריך להיות יום שתלוי בזה שארגוני הווטרנים ידחפו את הממשלה לעשות ולפעול לטובת ההנצחה, וזה לא צריך להיות תלוי בזה שיהיו שר או שרת קליטה כאלה או אחרים שידאגו שיעברו תקציבים לאותם 70 חדרי הנצחה שקמו ברחבי הרשויות המקומיות.
ואתה יודע את זה, השר אלקין: אם אתה לא היית דוחף את זה אז, ואם השרה לנדבר לא הייתה דוחפת את זה, אז לא היו תקציבים כאלה לאותם חדרי ההנצחה. עלינו מוטלת החובה לדאוג שההנצחה הזאת, הזיכרון הזה והנחלת המורשת הזאת של הגבורה תעבור הלאה לדורות הבאים.
לכן הגשנו את אותו חוק להפוך את יום 9 במאי ליום חג לאומי, יום לאומי שמציינים בכל המוסדות; שגם במוסדות החינוך, גם בבתי-הספר יקדישו את הזמן כדי ללמד את הילדים מהו יום הניצחון. לצערי, באמת, ועדת השרים שדנה בעניין ביום ראשון לא קיבלה הכרעה. הייתי שמח אם היינו מצביעים היום על החוק הזה. זה יעלה שוב לדיון ביום ראשון, ואני מאמין שאנחנו נעביר את זה ביום ראשון ונגייס את התמיכה של כולם.
ואני חייב לומר לחברתי חברת הכנסת סבטלובה, שציינה קודם את הנושא של הקמת ועדה – דנו בזה היום בוועדת החינוך, ואני אומר לכם: לא צריך ועדות שידונו על איך לעשות את זה. יש החלטה, והיום ועדת החינוך הפיצה – הפיץ יושב-ראש ועדת החינוך את ההחלטה שלנו. ועדת החינוך קראה לוועדת השרים ולממשלה לאשר את הצעת החוק לקביעת יום הניצחון על גרמניה הנאצית, כי בלי קביעת יום מיוחד הנושא לא יחלחל לתודעה.
ובינתיים, לסיום, חברי, אני מצדיע לכם, לוחמים יקרים. אני, ששירתּי כקצין בחיל הים של מדינת ישראל, שקמה לא מעט בזכות הניצחון שלכם, רוצה לנצל את ההזדמנות ולהצדיע לכם היום, ביום הניצחון.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. ישיב השר זאב אלקין.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת יוזמי ההצעה ואלה שבאו לכבד את הדיון הזה, הווטרנים, שנמצאים ביציע הכבוד – ובצדק: זה מקומם לא רק ביום הזה, 9 במאי, אלא ביום-יום, כי בזכותם – ודיברנו על זה הבוקר במצעד שהתקיים בירושלים – בזכותם המדינה הזאת קיימת ובזכותם העם שלנו, כמו האנושות כולה, ניצלו מהחיה הנאצית. החבר'ה הצעירים ביציע הציבור – זה חיבור מאוד מאוד סמלי ביום הזה.
אני חושב שבהחלט צדקו חברי הכנסת שהעלו את הנושא הזה על סדר-יומה של הכנסת ודאגו לכך שיתקיים דיון, כמקובל, כפי שהיה כבר שנים רבות בכנסת ישראל ביום הזה. כי מדובר על אחד מהימים החשובים על לוח השנה שלנו, יום שבלעדיו אף אחד מאתנו לא היה כאן ויום שבלעדיו הבניין הזה לא היה קיים כאן, בירושלים. לכן אני, אגב, מצר על כך שרק מעט מאוד מחברינו, גם לשולחן הממשלה וגם לשולחן הכנסת, משתתפים בדיון הזה, כי לדעתי הנושא הזה והיום הזה ראויים לנוכחות הרבה יותר גדולה של חברי הכנסת.
למדינת ישראל היו תקופות שונות שהיא עברה ביחס שלה לנושא השואה ולנושא של מלחמת העולם השנייה. היו תקופות – ונכתב על זה לא מעט – של מתח מסוים סביב העניין הזה, ואפילו ניגוד בין היהודים הצעירים כאן, לוחמים במלחמת העצמאות כדי להקים להם מדינה, לבין היהודים שם בגולה, שלמעשה נתנו לטבוח בהם. זה לא סוד שבמשך תקופה די ארוכה ניצולי שואה אפילו התביישו לספר את הסיפורים שלהם, כי זאת הייתה האווירה הציבורית, ונכתב על זה כבר לא מעט.
אני חושב שמזמן כבר התבגרנו מהמחלה הזאת, ואנחנו לומדים יותר ויותר סיפורי גבורה של ניצולי השואה, גם אלה שהצליחו להיאבק ולהילחם, במרד בגטו ורשה ובמקומות אחרים, וגם אלה שלא הצליחו להילחם, אבל היו להם סיפורי גבורה בחיי היום-יום מול הרוע העצום הזה שבו הם נתקלו. אבל גם לפני תהליך ההתבגרות הזה, אני חושב שאם במדינת ישראל של אז, של ימי ההקמה שלה, היו מפנימים את הסיפור הכל-כך ברור של חלקו של העם היהודי במלחמה הזאת, אני חושב שהיינו פטורים מאותה תסבוכת של אותה מחלה של יחס לשואה. כי הדבר האחרון שאפשר להגיד על בני העם הזה הוא שהם נתנו להוביל את עצמם כצאן לטבח. העדות הגדולה לזה היא, כמובן, הסיפור של היהודים שלחמו בצבאות השונים, בפרטיזנים, בתנועות המחתרות, ותרמו תרומה אדירה לניצחון הזה על גרמניה הנאצית. חלקם נמצאים כאן אתנו היום, במדינת ישראל, ונמצאים גם ביציע הזה, וצעדו היום אתנו כאן במצעד שהמדינה עורכת בירושלים ב-9 במאי. חלקם – לא זכינו שיעלו למדינת ישראל. מספרם, לצערי, הולך ומצטמצם מיום ליום, אבל אני חושב שהולכת ומחלחלת בחברה הישראלית כולה ובציבוריות הישראלית כולה הבנה והפנמה של מה שהאנשים האלה עשו; מה חלקם ומה תרומתם בניצחון על גרמניה הנאצית.
בחרתי ביום הזה לשתף את הכנסת רק במקצת הסיפורים, מהמדינות השונות דווקא, שמראים – אותם סיפורי גבורה של היהודים. זה לא סוד שאחד מתחומי החיל במלחמת העולם השנייה שתפס הובלה והיה לו מקום מרכזי זה היה חיל האוויר. בהרבה מאוד מובנים, במלחמה הזאת לחיל האוויר היה משקל מאוד מאוד דרמטי ומשמעותי, והטייסים נחשבו מעין חוד החנית של הצבאות הלוחמים. אבל פחות ידוע שבין הטייסים בצבאות השונים שלחמו כנגד גרמניה הנאצית היו לא מעט יהודים, שהצטיינו והיו דווקא בין הטייסים המובילים. חלקם שילמו בחייהם במלחמה הזאת, חלקם חזרו הביתה, וחלקם – וזה סיפור מעניין לא פחות – הם בין האבות המייסדים של חיל האוויר הישראלי, כי אחרי המלחמה הם עלו לכאן והשתמשו בניסיון שהם צברו במלחמה בקרבות במלחמת העצמאות. אני אזכיר כאן רק שלושה מהסיפורים האלה, שהכי הרשימו אותי.
יש שם שלדוברי רוסית ולמי שמכיר את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בנרטיב הסובייטי או הרוסי שלה הוא ידוע – הוא פחות ידוע במערב: בחורה יהודייה בשם לידיה, או כפי שקראו לה החברים: ליליה ליטבק. היא הייתה בחורה יהודייה, גדלה במשפחה יהודית במוסקבה. אביה, כמו שקרה ליהודים רבים, וללא יהודים רבים, באותה תקופה, למעשה נעצר במחצית השנייה של שנות ה-30, ולכן המשפחה הייתה כל הזמן בסכנה של מעצר ושל להיות משפחה לא נאמנה למשטר הסובייטי. למרות כל זאת, היא הלכה והתעקשה ללמוד טיס; למרות כל זאת, היא הלכה והתעקשה להתגייס מייד עם פרוץ המלחמה, כדי לנצל את הניסיון שלה בטיס, והפכה לאחת מטייסות הקרב הראשונות בצבא הסובייטי כולו. היא לא רק הייתה אחת מטייסות הקרב הראשונות; הוקמה יחידה שלמה של טייסות קרב, ולא רק טייסי קרב. למדינת ישראל לקח הרבה יותר זמן להגיע לשם, עד שהבנות הפכו טייסות. שם לא הייתה ברירה, וזה קרה תוך כדי אירועי המלחמה. היא הייתה הטייסת הראשונה בעולם שהפילה מטוס קרב של האויב, אותה בחורה יהודייה, לידיה ליטבק.
היה לה מנהג מאוד מאוד מעניין; היא נהגה, אחרי כל מטוס קרב של הנאצים שהיא הפילה, לצייר על המטוס חבצלת, על שם שמה, ליליה – חבצלת, ומספר החבצלות הלך וגדל. הגרמנים הכירו אותה, והיא הפכה ממש לאימת החזית. ניסו להפיל אותה לא פעם ולא פעמיים. כמה פעמים היא הצליחה להיחלץ ממש ממצבים אבודים לחלוטין; כמה פעמים כמעט נפלה בשבי, המטוס שלה הופל כמה פעמים ועדיין היא ניצלה. זאת אומרת, היא ממש הייתה שֵׁם דבר, ומספר החבצלות הלך וגדל. אגב, הגרמנים טעו בפרח – הם חשבו שזו שושנה ולא חבצלת, ולכן בצבא הגרמני קראו לה "השושנה הלבנה". זה היה השם שלה, והיה ממש מאמץ ייחודי להפיל אותה.
היא הייתה אחת מהטייסות הכי מפורסמות בחיל הטיס הסובייטי, אחת משתי נשים שהגיעו לדרגות הכי גבוהות מבחינת כמות ההפלות של מטוסי האויב. לצערנו, בסופו של דבר היא נהרגה בגבורה בקרב כנגד שמונה מטוסי אויב, שברגע שראו אותה מייד עזבו את כל המטרות האחרות והתנפלו עליה, במהלך מלחמת העולם השנייה, במזרח אוקראינה ב-1943.
רצו לתת לה את העיטור הכי גבוה של גבורה בברית-המועצות, אבל בגלל שלא ידעו מה קרה אתה והיה חשש שהיא נפלה בשבי, בסוף היא לא קיבלה אז את העיטור. לא ידעו מה קרה אתה, לא מצאו את הגופה. זה לקח הרבה מאוד שנים.
ואחת מהסיבות שבחרתי את הסיפור הזה – בשנה שבה נולדתי, ב-1971, במקום, בקבר אחים באזור הזה שבו היא הופלה נמצאה הגופה, ואז נפתרה התעלומה, לאן נעלמה הטייסת היהודייה הסובייטית המפורסמת ביותר, לידיה ליטבק. ובסופו של דבר עברו עוד הרבה יותר שנים עד שהיא קיבלה את מה שהגיע לה, את אות הגבורה של גיבור ברית-המועצות. זה קרה רק בתקופת גורבצ'וב, קצת לפני שאני ורבים מהיושבים באולם הזה שם למעלה עלו למדינה הזאת. אגב, אני מעריך שאם היא הייתה מצליחה לשרוד את המלחמה, לא הייתי מתפלא אם בסוף גם אותה היינו מוצאים, כמו שני הטייסים האחרים שאני תכף הולך לספר עליהם, בחיל האוויר הישראלי.
סיפור אחר, על יהודי דרום אפריקני בשם סיד כהן, שגם הוא, יחד עם שני האחים שלו, הפך לטייס והתגייס לקרב כנגד הנאצים. איפה דרום אפריקה ואיפה הנאצים, אבל כיהודי הוא הרגיש שזאת חובתו. הוא השתתף בקרבות כנגד הנאצים, כחלק מההשתתפות של צבא דרום אפריקה.
אחד האחים שלו נהרג בקרבות טיס. הוא בעצמו קיבל את השם, בין החברים, "הרבי המעופף" – כן, ככה קראו לו הטייסים ביחידת הטיס שלו של הצבא הדרום-אפריקני. הוא היה ידוע בשנאה לנאצים ודיבר על כך שזאת הסיבה שהוא התגייס למלחמה ושם הוא ראה את הייעוד שלו. הוא הצליח לשרוד במלחמה, עם הרבה מעשי גבורה והצלחות בהפלה של מטוסי אויב, וכחלק מהתהליך הזה שהוא עבר הוא החליט ב-1947, מייד עם ההתחלה של מלחמת העצמאות ועוד לפני הקמת המדינה – ביקש לבוא לכאן, לארץ ישראל, ולהתנדב במלחמה שהעם היהודי התחיל לנהל כאן על עצמאותו. הוא היה בין המייסדים של חיל האוויר הישראלי, למעשה הפך בהתחלה לטייס ואחר כך למפקד של הטייסת הראשונה והיחידה של חיל האוויר הישראלי.
אז אנחנו רואים כאן את אותו חוט מקשר, מחבר, שעליו דיברתי, בין הלוחמים במלחמת העולם השנייה לבין לוחמים במלחמות ישראל. אלה היו פשוט אותם אנשים.
אגב, לאחר מכן הוא חזר לדרום אפריקה. בסוף עלה לישראל, ואפילו במלחמת ששת הימים היה שותף למלחמה, התגייס למילואים והיה אחד מהאבות המייסדים של הטסת חירום רפואית בעת המלחמה במדינת ישראל.
סיפור שלישי – ויש עוד רבים כמוהם, בחרתי רק שלושה – הפעם יהודי הונגרי בשם לו לנרט, לנוביץ במקור, שיחד עם משפחתו – התמזל מזלם, ודווקא בגלל אירועים אנטישמיים בכפר שהם גרו בו בגבול בין הונגריה לצ'כיה, צ'כוסלובקיה דאז, הם בחרו להגר לארצות הברית. הם עברו לארצות הברית. ושם בארצות הברית, דווקא לאור המודעות למה שקורה באירופה, כולל לבני משפחתו הרבים שנהרגו, הוא מחליט בגיל מאוד צעיר, הוא אומר: אני רוצה להתגייס למארינס. למה? ארצות הברית עוד לא השתתפה במלחמה, הוא אומר: המארינס יהיו הראשונים שיגיעו להילחם בנאצים.
הוא מתגייס למארינס האמריקני, ועובר קורס טיס. אגב, במהלך הלימודים וההכנות הוא חווה תאונה, המטוס שלו נפל. הוא נפצע קשה אבל התעקש, ובסופו של דבר ב-1944 מאפשרים לו לחזור ולטוס ולהיות טייס קרב, הפעם במלחמה כנגד יפן. הוא היה אחד מהטייסים האמריקנים המפורסמים במלחמת העולם השנייה בחזית היפנית. באחד מהקרבות הראשונים שלו כמעט הפך לטייס מתאבד, כי הוא התעקש לבצע את המשימה והיו בעיות עם המטוס, והוא כמעט התרסק יחד עם הפצצה על הקרקע, וניצל ברגע האחרון. עד כדי כך ששאר הטייסים כבר חזרו לבסיס, והוא הוכרז כמי שנהרג באותו קרב. וגם הוא, כמו הסיפור הקודם, כשחזר הביתה ללוס אנג'לס אחרי המלחמה, החליט שמקומו כאן בארץ ישראל בזמן מלחמת העצמאות. הוא בא לכאן, אגב, עם מטוס – הטיס מטוס מאיטליה כדי להוסיף מטוס לחיל האוויר הישראלי.
והוא מאוד מאוד מפורסם בסיפור הידוע, רק לא יודעים את הרקע שלו ממלחמת העולם השנייה – הוא היה אחד מארבעת הטייסים שהצילו את אשדוד במלחמת העצמאות. זה סיפור ידוע, שהמצרים דהרו לתל אביב ונעצרו באזור אשדוד בגלל הפצצה של ארבעה מטוסים ישראליים. אחד מארבעת הטייסים שהיו בהפצצה הזאת גם נהרג באותו קרב. בין שלושת האחרים היה עזר ויצמן, נשיא מדינת ישראל לעתיד, ואחד אחר מתוך השלושה היה אותו בחור יהודי מהונגריה, טייס אמריקני-יהודי מהולל, שהפך לאחד מהטייסים המצטיינים של חיל האוויר הישראלי.
שלושה סיפורים על שני טייסים וטייסת, כל אחד מהם היה שם דבר בחיל האוויר במדינה שלו, כשהוא נלחם כנגד הנאצים. למעשה שלושה גיבורים, והם רק טיפה בים מהאנשים שתרמו את תרומתם במלחמה הזאת.
ולכן אני חושב שאם הסיפורים האלה היו ידועים יותר כאן במדינת ישראל מהרגע הראשון, רגע ההקמה, היינו פטורים מכל אותו תסביך של השואה שעברנו כמדינה חדשה, וכבר אז היינו מייסדים את 9 במאי כיום לאומי וכיום הניצחון, והיינו מבינים עד כמה לעם שלנו ולמדינה שלנו יש במה להיות גאים ביום הזה.
אני שמח שאחת מהתרומות הגדולות של גל העלייה של 25 השנים האחרונות היא, בין השאר, גם הגאולה, בשיח הישראלי, של היום הזה ושל החג הזה, והתובנה של האירוע הזה, שכפי שאמרתי, חלחלו עמוק. אמרתי היום במצעד שלצערי בכל שנה אני רואה פחות וטרנים, אבל לשמחתי בכל שנה אני רואה יותר ויותר אנשים, וזה הניצחון הגדול של הווטרנים במאבק הזה על ההנחלה של היום הזה. אני בטוח שבסופו של דבר, חבר הכנסת פורר, גם החוק שאתה מדבר עליו יצליח לקבל את תמיכת הממשלה בגרסה כזאת או בגרסה אחרת, כי בסוף ברור שאין ספק שמדינת ישראל חייבת להתייצב מאחורי היום הזה.
ולסיום, עוד משהו שכבר אמרתי היום במצעד אבל אני חושב שחשוב להגיד את זה גם כאן מעל במת הכנסת, לפרוטוקול: זאת לא רק סוגיה של כאן, של מדינת ישראל; אני חושב שגם בעולם, לצערי, אין מספיק תובנה והבנה של מה המשמעות של הניצחון הזה על גרמניה הנאצית. וכדי להדגים את זה הבאתי היום סיפור שהתוודעתי אליו – אפילו אני, לצערי – רק השנה, שהוא סיפור מאוד עצוב, אבל מלמד עד כמה העולם לא מפנים מה גודל האירוע הזה של מלחמת העולם השנייה. סיפור של מישהי שהיא דווקא לא יהודייה, הייתה נשואה ליהודי אבל לא יהודייה. קראו לה אירנה סנדלר. היא פולנייה קתולית שהצילה מגטו ורשה 2,500 ילדים יהודים. אין כמעט סיפורים דומים לזה. היא הייתה לוחמת של תנועת המחתרת הפולנית, הייתה אחת מהבכירים ביחידה מיוחדת במחתרת הפולנית, שהוקמה כדי לעזור ולהציל יהודים מגטו ורשה, ופיתחה שיטה מיוחדת איך אפשר לקחת ילדים מהגטו. זה לא 2,500 במכה, זו לא רכבת אחת, זה יום-יום סיכון חיים כדי להוציא עוד ילד ועוד ילד ועוד ילד ועוד ילד, תוך סיכון יומיומי לעצמה.
היא הוציאה את הילדים האלה, רשמה אחד-אחד מה קרה אתם הלאה, ושמרה את זה ברשימה מיוחדת. אמרתי: כולם מכירים את רשימת שינדלר, פחות מכירים את רשימת סנדלר, רשימה של 2,500 ילדים יהודים. היא שמרה אותה, הסתירה את זה בחצר ביתה בבקבוק.
היא נעצרה בסופו של דבר כי מישהו הלשין עליה. כמובן, נידונה למוות על ידי הגרמנים, אבל ממש שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין אנשי המחרת הצליחו להציל אותה ולהבריח אותה, תוך העמדת פנים שגזר הדין בוצע – פשוט שילמו שוחד לרוצחים, והיא המשיכה לפעול במחתרת, כמובן בלי לגלות מי היא עד סוף המלחמה.
הדבר הראשון שהיא עשתה כשהיא חזרה הביתה אחרי המלחמה – היא הוציאה את הרשימה והתחילה לחפש את ההורים של הילדים. מהר מאוד היא הבינה שהסיכוי לזה לא גדול והיא לא תדע להתמודד עם זה לבד. היא הלכה לראשי הארגונים היהודיים בפולין, ואמרה להם: זאת רשימה של 2,500 ילדים יהודים, תנסו להציל אותם, אלה ואלה המקומות שבהם הם נמצאים – בבתי-יתומים, אצל המשפחות. בזכות הרשימה הזאת ידע העם היהודי לקבל חזרה לשורותיו 2,500 יהודים. חלקם, נמצאו המשפחות שלהם; חלקם, לקחו אותם לאימוץ משפחות יהודיות אחרות; חלקם הגיעו לבתי-יתומים יהודיים. מספר לא מבוטל מהם עלה לישראל, ומן הסתם, הצאצאים שלהם חיים אתנו, בינינו, ולקחו חלק, בין השאר, בטח, במלחמות השונות למען מדינת ישראל.
למה אני מספר את הסיפור הזה, חוץ מזה שהוא ראוי לסיפור ביום הזה – אנחנו הרי מציינים לא רק לוחמים בחזית אלא גם לוחמי מחתרות, והוא ראוי להיות מוזכר גם כאן, מעל במת הכנסת, כאות כבוד לאותה אישה מדהימה, שמתה יחסית לא מזמן, ב-2008, בוורשה; היא כמובן הוכרה כחסידת אומות העולם. אני מספר את הסיפור הזה כי ב-2007 עלה למישהו רעיון, והיא הוגשה והגיעה לשלב הגמר של התחרות על פרס נובל לשלום, ולא זכתה. הוועדה המכובדת באותה שנה החליטה לתת את הפרס לסגן נשיא ארצות הברית אל גור על תרומתו לסוגיה של המאבק בשינויי האקלים.
אני, כשר להגנת הסביבה, מאוד מכבד את המאבק ואת הטיפול בנושא של שינויי האקלים, אבל אני חושב שהוועדה המכובדת בהחלט שגתה באותה שנה, והפרס האמיתי הגיע באותה שנה לאותה אישה מדהימה, פולנייה, לוחמת המחתרת הפולנית, אירנה סנדלר, כאיזשהו אות הכרה של העולם שאת השלום האמיתי הביאו לעולם אותם לוחמים בצבאות השונים, במחתרות ובפרטיזנים שהצילו את העולם מהחיה הנאצית. עשו טעות ב-2007, אבל יש בינינו עוד לא מעט וטרנים עם סיפורי גבורה מדהימים, ואולי, בעזרת השם, גם העולם וגם ועדת פרס נובל לשלום יבינו שלאנשים האלה כולם ולנציגים שלהם מגיע פרס נובל לשלום האמיתי. וביום הזה עלינו להכיר להם תודה ולהודות להם בשם מדינת ישראל כולה.
(אומר ברוסית: תודה רבה לכם, יקרים שלנו, על כל מה שעשיתם למען האנושות, למען העם שלנו ולמען המדינה הזאת. תודה ענקית.)
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. הבעת דעה – חברת הכנסת יוליה, בבקשה.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
אדוני השר, אדוני השר אלקין, אני באמת מאוד מקווה שלא רק ועדת פרס נובל תבין את זה אלא גם ועדת שרים לחקיקה תבין שהחוק הזה ראוי וכדאי לאשר אותו, ושאנחנו במדינת ישראל נציין – לא נחגוג אלא נציין – את 9 במאי, ודווקא את התאריך הזה, לא תאריך אחר, 9 במאי, כיום הניצחון על גרמניה הנאצית. אני מאמינה שהגיע הזמן. שרינו כבר מספיק הפנימו, והיום ועדת החינוך של הכנסת שוב דיברה על זה שהגיע הזמן שהחומר הזה והתאריך הזה ייכנסו לספרי הלימוד של ילדינו.
(אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם: תודה רבה לכם. כשהייתי ילדה, הלכתי עם סבי למצעד הניצחון בעיר לוגנסק. במשפחה שלנו זה היה אירוע חשוב. אני חושבת שגם לילדים ולנכדים שלכם וגם לילדים ולנכדים שלי, אירוע זה יהיה אירוע משמעותי.)
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת חיליק בר.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אני, לצערי, לא יודע לדבר רוסית, אבל לא צריך לדעת לדבר רוסית, לא צריך להיות ישראלי ולא צריך אפילו להיות יהודי בשביל להבין את גודל התרומה שלכם, של כל אחד ואחת מכם שיושבים כאן, לניצחון על החיה הנאצית – שאני באמת לא יודע אם אנשים מבינים מה הייתה עוצמתה ומה הייתה עוצמת האכזריות שלה. בין אלה שהתייצבו מולם היה גם סבי, ניצול שואה, יעקב קוטובסקי פדהצור, זכרו לברכה, שעשה את זה כפרטיזן, אולי לא מהמקום הזה, ואני יודע כמה עם ישראל, מדינת ישראל, העולם כולו, האנושות חייבת לכם.
אתה יודע, אדוני היושב-ראש, לפעמים כשטוב לך ואתה חזק, אתה מרשה לעצמך קצת לשכוח להגיד תודה, להצדיע לאנשים שעזרו לך כשהיית חלש, כשלא היו לך הכוח והעוצמות האלה. והאנשים שיושבים פה היו שם ברגעי השפל הכי גדולים של העם היהודי, עוד לפני שמדינת ישראל קמה. דווקא היום, מתוך החוזקה הזאת, דווקא היום, מתוך הכוח של המדינה שלנו, שקמה הרבה בזכותכם, חשוב היה לי להיות פה, גם כנכד לניצול שואה, גם כיהודי וגם כישראלי, להגיד לכם הרבה תודה, להצדיע לכם ולבקש מכנסת ישראל ומשלת ישראל, השר אלקין, שבאמת נעשה הכול, הכול, על מנת שהדורות הבאים – שעדיין יחיו במדינה חזקה – לא ישכחו לא מה הייתה המפלצת הנאצית ולא מה הם עשו כדי להגן מפניה. ואנחנו, בתוכניות הלימוד שלנו, במתנ"סים, בחוגים, ברגעי הפנאי, מתוך המקום החזק שאנחנו נמצאים בו, נדע תמיד לזכור להגיד לכם תודה ולהצדיע לכם. אז אני מצדיע לכם, ותודה רבה על הכול.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. תודה רבה לכם גם, שהגעתם לכאן.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים – – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
רגע, לאן להעביר?
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
מצביעים?
היו"ר חמד עמאר:
אתם רוצים להעביר את זה או להסתפק – – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
ועדת חינוך.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
ועדת חינוך.
היו"ר חמד עמאר:
השר מסכים לוועדת חינוך. אנחנו נעבור להצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – 10, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה בנושא ציון יום הניצחון והגבורה על גרמניה הנאצית תעבור לוועדת החינוך.
תודה רבה לכם. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ד באייר התשע"ז, 10 במאי 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:17.