דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל'
ישיבה ר"מ
הישיבה המאתיים-וארבעים של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ט בסיוון התשע"ז (13 ביוני 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 4
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 5
יעל גרמן (יש עתיד): 5
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 6
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 6
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 7
יהודה גליק (הליכוד): 8
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 9
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 9
ענת ברקו (הליכוד): 11
עליזה לביא (יש עתיד): 12
אורן אסף חזן (הליכוד): 12
דב חנין (הרשימה המשותפת): 13
דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת למשלחת הפרלמנט של אוקראינה 14
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 14
הצעות לסדר-היום 14
ציון יום האחדות 14
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 14
אורן אסף חזן (הליכוד): 15
מאיר כהן (יש עתיד): 18
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 20
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 22
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 24
רחל עזריה (כולנו): 25
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 27
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 29
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 29
שאילתות ותשובות 30
861. מיונים אסורים בקבלה לבית-הספר בכפר הירוק 34
יוסי יונה (המחנה הציוני): 35
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 35
862. דוח ביקורת על פעילות חברת "קדימה מדע" 37
יוסי יונה (המחנה הציוני): 37
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 37
660. אי-פתיחת בית-ספר טכנולוגי בכפר מנדא 38
חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 38
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 38
846. סגירת בית-ספר בצור באהר 41
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 41
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 41
851. מספר התלמידים הערבים במסגרות "ההזדמנות השנייה" 43
חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 43
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 43
857. סקר צרכים של הנוער הערבי 47
חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 47
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 47
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 53
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 53
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום י"ט בסיוון התשע"ז, 13 ביוני 2017, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו נפתח בנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה כדי שהמעוניינים יוכלו להירשם, לצורך ההרשמה בלבד. חבר הכנסת אייכלר, אנא, פתח היום את הנאומים בני הדקה.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
תודה, אדוני היושב-ראש. היום הכנסת ציינה את יום העיוור, וחשוב מאוד לקיים דברים כאלה, ליצור אינטראקציה עם הציבור, בשביל שנדע דברים שידועים ומוכרים לאנשים ואנחנו לא יודעים. למשל, אדוני היושב-ראש, אני לא בטוח כמה חברי כנסת יודעים את מה שעלה היום בוועדה לפניות הציבור – שקשיש עיוור לא זכאי לדמי ליווי כי הוא לא בגיל העבודה. יכול להיות שיש חברי כנסת שידעו את זה.
אני חושב שזה ממש מזעזע, מרקיע שחקים. למה אדם קשיש עיוור כבר לא צריך ליווי? הוא לא הולך לעבודה; הוא צריך ללכת למכולת, הוא צריך ללכת הביתה, הוא צריך לחזור, הוא לא יודע איך לעשות כוס קפה. חייבים לתת דמי ליווי לקשישים, גם אם אינם בגיל העבודה.
אחד הדברים הנוראים הוא שתעודת עיוור – יש שאלה קשה: מיהו עיוור. יש 800 רופאים במדינה, רופאי עיניים, שמוסמכים לתת תעודת עיוור, אבל אמרו מביטוח לאומי בוועדה ששני רופאים – אחד יכול לקבוע ששדה הראייה מצדיק תעודת עיוור ואחד קובע שלא, ואין הכשרה תואמת לרופאים של הביטוח הלאומי ולרופאים האחרים. עכשיו יושבת ועדה, ואני מקווה ורוצה שהכנסת תגביל את זמנה של הוועדה הזאת כמה שהיא יכולה – כוועדה או כמישהו – ובתוך כמה חודשים יהיה ברור שיש גוף אחד שנותן תעודת עיוור, והיא מוכרת גם על ידי הביטוח לאומי וגם על ידי שירותי הרווחה, וגם עיוור שמקבל כמה שעות סיעוד, יהיה מותר לו ללכת למרכז לקשישים עיוורים, ויהיה זכאי. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה, מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, בימי חודש הרמדאן, חודש שבו אנחנו צמים, מינהל מקרקעי ישראל ומינהלת הבדואים מחלקים צווי הריסה ביישובים הבלתי-מוכרים – בימים האלה – אתמול ושלשום ובשבוע שעבר. לא אכפת להם מחודש הרמדאן, חודש הקודש, חודש הצום, ובעיקר ביישוב רכמה. היישוב רכמה קרוב לירוחם.
נוסף על כך, מכובדי היושב-ראש, יחידת יואב, יחידת המשטרה שמלווה את ההריסות – מלווה את ההריסות שם, אבל לצערי היא רואה דברים ומגִנה על הגוף המבצע – דברים שם שהם בניגוד לחוק, כדי להרוס: חיות, מזון לחיות, לבהמות שבקרבת מקום – ונותנת אישור וגיבוי לדברים שהם בניגוד מוחלט לחוק. ולידיעת כל גורמי האכיפה, גם אנחנו אזרחי המדינה ומבקשים להתייחס אלינו כאזרחים, ולא כאויבים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה לך, אדוני היושב-ראש, נכבדי השר, חברי וחברותי, אני חוזרת כרגע מ"דיאלוג בחשכה", שהכנסת יזמה, ואני פשוט רוצה לומר שזאת הייתה חוויה בלתי רגילה, לשבת בעיניים עצומות, למעשה עם בליינד על העיניים, ולדבר רק ברשות, לדבר מתוך מתן כבוד לאחר, להקשיב למה שאחרים אומרים, לדעת לקצר בדברים – מפני שאני לא הדוברת היחידה, ויש עוד כמה – ולהבין כמה שהחושים שלנו מטעים אותנו, גם חוש הראייה – גם חוש הראייה – בעיקר הראייה – והמישוש, והריח והשמיעה; הם מטעים אותנו. אנחנו שומעים ורואים, ותוך כדי כך שאנחנו שומעים ורואים אנחנו גם חושבים על כל מה שסיפרו לנו על מה שאנחנו רואים; אנחנו רואים איש עם צבע אחר, או אדם שמדבר במבטא כזה, ומייד באים אלינו כל הדעות הקדומות וכל מה שחינכו אותנו; ובחשכה אפשר אולי להסיר ולהשיל את כל הדעות הקדומות, ולדעת באמת להקשיב לאחר ולדעת ולהבין שהאחר, לא משנה מי הוא, וכמה שהוא שונה, הוא בסך הכול שווה לנו, ואולי זה המסר שרצו להעביר, אז אני מודה לכל המארגנים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. יצוין שזה התקיים במסגרת יום האחדות שהכנסת מציינת היום, והיו כמה שולחנות עגולים מאוד מעניינים.
חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר, שר הפנים דרעי, שלשום בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי חצות, ב-02:00–03:00, פושעים שרפו את מועדון המפלגה הקומוניסטית בעיר עראבה, עירו של חברי חבר הכנסת אוסאמה סעדי; באותו מועדון חבר הכנסת אוסאמה סעדי גדל, בימי הלימודים. המועדון הזה קיים 65 שנים – מועדון שמחנך אנשים לערכי אנושות, ערכי שלום, ערכים אינטרנציונליסטיים, ערכי אהבת האחר, ערכים אנושיים.
עראבה היא העיר הראשונה בכלל, המובילה מבחינת מספר האקדמאים, וחלק גדול – אני יכול להגיד בביטחון רב – יותר מ-70% מהאקדמאים – 300 רופאים, מאות מהנדסים, עורכי דין, גדלו שם, במועדון הזה, והמפלגה הקומוניסטית חינכה אותם על הערכים האלה, והם למדו, רובם, בארצות הסוציאליסטיות לשעבר, בעיקר בברית המועצות, וידיים פושעות, ידיים נתעבות, התנפלו על המועדון ושרפו אותו כליל שלשום לפנות בוקר.
המעשה הנפשע הזה, המעשה הפאשיסטי הזה – אני מקווה ורוצה שאכן המשטרה ושלטונות החוק ידעו מי עשה את זה, כי כלי הפשע עדיין נשארו שם: יש שם פטיש גדול, ודברים אחרים שעדיין נמצאים שם. אני בטוח שאם המשטרה רוצה לפענח את הפשע הזה, היא אכן תוכל, בהקדם.
היה לי קשה מאוד לראות את דמעותיהם של חברי, שגם חינכו אותי והתחנכו במועדון הזה, שיזכו לחיים ארוכים, בני 80, 85, תאופיק כנעני, אברהים שמשום ועומר סעדי, כמה כואב להם שהמועדון הזה נשרף, מועדון של ערכי אנושות, ערכי תרבות וערכים אידאולוגיים חשובים מאוד.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
תודה, אדוני היושב-ראש, אתמול פורסם שקבינט הדיור אישר שיווק של 27,800 יחידות דיור חדשות ברחבי הארץ, כמעט 30,000 יחידות: 7,000 יחידות באום אל-פחם, 3,000 יחידות בקריית עקרון, 3,500 בבני עיש, 12,000 יחידות דיור במתחמים בכפר סירקין, 1,300 בכפר קאסם, ושאלתי, אדוני היושב-ראש: מה חלקו של הציבור החרדי בכל המתחמים האלה? לפי תוכניות הבנייה, שוב מדובר בגורדי שחקים ובבניינים ללא סוכות, שלא יתאימו לציבור החרדי.
אני קורא לשר האוצר, שבחסותו פועל מטה הדיור, מעל במה זו: עד מתי? עד מתי תימשך המגמה הזאת להדיר את החרדים מכל התוכניות? עד מתי ימכרו לנו את כסיף-כסייפה באזור הפזורה הבדואית, או המחיר למשתכן, שאפילו הזוכה המאושר, אם איננו בן לעשירים או לבינוניים, דינו להתאכזב, כי בחסות בנק ישראל הבנקים הקשיחו את התנאים, ולא מסוגלים כעת לעמוד בתנאים הקשוחים שהבנקים מעמידים בהסכמת בנק ישראל?
יוצא מכך שבנק ישראל דואג לבנקים, האוצר דואג לקופת המדינה, ומי ידאג ל-2 מיליון איש אשר לא מסוגלים לגמור את החודש בבואם לממש את זכותם לדיור בישראל? תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על המקרה של החייל הערבי הדרוזי אדהם מרעי מחורפיש; החברים שלו התנפלו עליו, גם בחסות המ"פ, וגם קצינים השתתפו בהשפלתו, הכו אותו, קיללו אותו בביטויים גזעניים. אני פה שואל: כל הכלל הזה, שכל יום אומרים לנו, כערבים: אתם רוצים את הזכויות, אבל יש חובות, ובראש החובות האלה השירות הצבאי – האם השירות הצבאי של אדהם מרעי הגן עליו מפני השפלה וגזענות, כי בסוף הוא ערבי? לא, לא הגן עליו. הם לא שמרו על כבודו – לא החובות ולא השירות הצבאי שמרו על הכבוד שלו כבן אדם. בסוף הם התייחסו אליו בגזענות, כי הוא ערבי.
אותו דבר כמו השירות הזה – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה לא בסדר, אל תכליל.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
– – והחובות האלה לא נתנו ליישובים הדרוזיים לא שוויון ולא צדק.
ענת ברקו (הליכוד):
אל תכליל – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת יהודה גליק.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת ברקו, את ודאי לא חבר הכנסת יהודה גליק. אני שומע את קולך וקורא ליהודה גליק, זה קצת מוזר.
חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חברות הכנסת, המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, יהודים ושאינם יהודים, רמדאן כרים לחברי המוסלמים. היום באמת הוא מימיה היפים של הכנסת; הסתובבנו במסדרונות הכנסת וראינו עבודות יצירה, כולם מעשי ידיהם של אנשים לקויי ראייה – עבודות אמנות באמת מרתקות, מרגשות, פותחות את העיניים ואת הלב.
היה לנו מייד לאחר מכן יום של אחדות. ראינו מה זה קשב לאחר, ראינו מה זה לאפשר לשבת – בשולחן שלי ישב מנהל בית-ספר מתמרה, נאהל זועבי, ישב שם חבר הכנסת חיליק בר – פשוט ראינו שאפשר לנהל, אפילו בתוך הבניין הזה, שיח, על ידי קשב. זה פשוט דבר נפלא. אני מציע שנאמץ את היום הזה. נתחיל ב-365 ימים בשנה, ונראה איך נתקדם הלאה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת גליק. חבר הכנסת סעדי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, בהמשך למה שאמר חברי עבדאללה אבו מערוף, מובן שאנחנו כולנו מגנים את שרפת המועדון של חד"ש ושל המפלגה בעיר שלי, עראבה. בעניין הזה, אדוני היושב-ראש, הגשתי שאילתה דחופה, והיא אושרה, מחר היא תעלה במליאה ואנחנו נציג את הנושא הזה, אבל ודאי שאנחנו כולנו מגנים את הפשע הזה במועדון שרבים רבים, מאות, היו בו, למדו שם. כמובן, אנחנו נרחיב בעניין הזה מחר, אדוני היושב-ראש.
רציתי, אדוני היושב-ראש, להזכיר עוד פעם שאתמול אני וחברי דיברנו כולנו על הרצח בכפר קאסם; אתמול נורה ונרצח עורך דין אדם אל-הואשלה ממולדה, חורה, בנגב; בן 42, היה חבר למקצוע כשהיינו עורכי דין – נורה ונרצח. היום, לפני שעות אחדות, נרצחה בחורה, קטינה, בת 17, בעיר רמלה, הנרייט קרא. המספר עלה, אדוני. אתמול אמרנו 1,205, והיום אנחנו כבר אומרים 1,207. אנחנו שואלים, וכל האזרחים שואלים: עד מתי?
כבוד השר דרעי, אני פונה אליך: אנחנו כבר זועקים זעקה – זעקת שבר של אימא שכולה, של אבא שכול, של אח יתום. עד מתי אנחנו נמשיך לספור? אם באמת זה היה קורה בחברה היהודית, אדוני היושב-ראש – וכל יום יש רצח אחרי רצח, אחרי רצח – האם הממשלה לא הייתה מתכנסת ומחליטה? ולכן אני פונה אליך, השר דרעי: הממשלה צריכה לקבל החלטה, החלטה חד-משמעית, להילחם בפשע, בפשיעה במגזר הערבי, ולצמצם עד מאוד את הרציחות האלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת סעדי. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, לפני כמה ימים פורסם הספר "הנגלה והנסתר בערביי ישראל", ספר שמטיף לגזענות, ספר שמסית נגד האוכלוסייה הערבית. הספר הזה, אני אצטט כמה משפטים ממנו, מדבר עלינו – –
ענת ברקו (הליכוד):
אתה מדבר על הספר של פרופ' ישראלי?
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
– – איום על קיום המדינה.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):
זה פרופסור?
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
זה פרופסור, אני לא יודע מי נתן לו את הפרופסור. אני לא יודע אם הוא יכול להיות בחברת בני אדם, אבל בואו נתקדם.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):
זה פרופסור לגזענות.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
כן, ברור, יש לו גם חברים כנראה, כי היו גם שרים – –
קריאה:
– – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
– – היו גם שרים וגם חברי כנסת מהליכוד שהשתתפו בחניכת פרסום הספר, וזה אומר דורשני. אבל אני אצטט מה הוא כתב: אנחנו איום על קיום המדינה, וגיס חמישי, אבל יש משפט שהוא יותר מסוכן: הוא אומר שאנחנו טפילים שיונקים מעטיני המדינה. משפטים כאלה נאמרו נגד יהודים בעולם. על משפטים כאלה אמרו: אנטישמיות, ועל זה אנשים גם הוגשו לבתי-דין.
אני שואל: אם אנשים בכירים במדינה – שרים שמייצגים את המדינה וחברי כנסת – משתתפים בחניכת ספר כזה, ואפילו במילה אחת לא מתנגדים ולא אומרים ולא מעירים, השאלה היא אם יש צורך בהגשת תלונה כדי להעמיד אותו לדין על הסתה לגזענות והסתה לרצח, וגם את השותפים שלו שם, או שהמשטרה צריכה להבין את זה לבד.
מי שעוקבת אחרי משפט וחצי משפט של אזרחים ערבים בפייסבוק צריכה ללכת לספר הזה ולחקור את זה שכתב אותו וזה שמסית. אני אומר לכם, השתיקה שלכם היא שותפות ברצח הבא, אם יהיה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת עליזה לביא.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על הקוד הערכי. האם המילה "ערכי" בהקשר של האקדמיה נהפכה למילת גנאי? מה זה הדבר הזה? אני יכולה לספר לכם סיפור: כשהבת שלי הייתה בתיכון, היא יום אחד באה הביתה וסיפרה שהמורה לאזרחות, לא פחות ולא יותר, מטיף שלא לשרת בצה"ל, אפילו שיש חוק מדינה; מצד אחד הוא מלמד אותם על חוקי המדינה, מצד שני הוא מטיף שלא לשרת בצה"ל.
אז אין בעיה עם חופש אקדמי, אבל אנחנו לא רוצים להגיע למצב שיש היום בארצות הברית, שכדי שאפשר יהיה להעביר הרצאה בכל הקשור למדינת ישראל, חייב לשבת שוטר בקהל; אני אומרת את זה באופן אישי. אין חופש אקדמי. במערב היום אין חופש אקדמי. אז פה יש חופש אקדמי, אבל לא לנהל חרמות, לצאת נגד האוניברסיטה שמקבלים ממנה משכורת, לקבל מענקי מחקר וכספים שמגיעים לכל מיני מרצים כדי להשמיץ את המדינה. רוצים לעשות את זה? חופש ביטוי? לא בתוך האקדמיה. יתכבדו אותם מרצים, יתמקדו בנושא ההרצאה שלהם, ואם הם כן רוצים להציג דברים, שיעשו את זה באופן באמת פלורליסטי, ולא חד-צדדי.
ולכן, אסא כשר, עם הרעיון שלו – אולי צריך לעשות התאמות מסוימות, אבל אי-אפשר לחשוד באב שכול, שעשה את הקוד האתי של צה"ל, וכתב אותו, ובעצם מחנכים לאורו את הדור הצעיר של הפיקוד, וכל הצבא פועל לפיו – אי-אפשר לחשוד בו שהוא רוצה רע למדינת ישראל או לאקדמיה הישראלית. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת אורן חזן.
עליזה לביא (יש עתיד):
תודה, אדוני היושב-ראש. חברותי, חברי, חברי הכנסת, זה באמת יום מרגש ומיוחד. אנחנו חוזרים עכשיו מהשולחנות העגולים, יום האחדות. בשולחן שאני ניהלתי, אני לא חושבת שהייתה לאנשים אפשרות להיפגש קודם – זה גר פה, זאת גרה שם, באמת מנעד של דעות. היה לנו גם הכבוד לארח אותך, אדוני היושב-ראש, ושמעת את הפער הדורי בין המשתתפים, שיח ער.
אבל ממש לפני זה היה דיון בוועדת החוץ והביטחון על הקשר שלנו עם יהודי ארצות הברית, ועל המתח הגדול, שהולך וגדל וגדל, בלי שום תשומת לב, ועד כמה אנחנו, כמדינת ישראל, לא ערים מספיק לגידול במתח הזה. המקום של הגיור, מתווה הכותל, שאנחנו מדחיקים, ולצערי הרב נוספות הצעות קשות בסוגיות האלה.
אנחנו כאן, בבית הזה, כולנו, לא ערים מספיק להשלכות של דיבורים, של חקיקה. דיברנו על אחדות, אנחנו רוצים באמת לעשות משהו? אז בואו נהיה קצת קצת עם הבנה ועם תובנה. לפני שאנחנו באים לחנך אחרים, לראות עד כמה הפעילות שלנו כאן, המשפטים והחקיקה או ההצהרות על החקיקה מאיימים, מרחיקים רבים שלא גרים כאן אבל עדיין מרגישים בלב חלק מהחברה הישראלית והעם היהודי. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חברת הכנסת לביא. חבר הכנסת אורן חזן, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין, אחרון הדוברים.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים ביציע, חשבתי לעמוד פה ולספר על משחק הכדורגל שהתרחש בדיוק לפני שעה בין נבחרת הכנסת לנבחרת הגרמנית, שהגיעה ישר מהפרלמנט. מובן שאנחנו הפסדנו, אבל מבחינתי הניצחון הוא עצם ההשתתפות.
אבל רציתי להתייחס דווקא לדברים שנאמרו פה רק לפני רגע על אותו ספר, הספר של פרופ' רפי ישראלי, אם אינני טועה. גם אני הגעתי לאותו אירוע, הוזמנתי לאירוע. לא ידעתי באמת במה מדובר. יש דברים שנאמרו שהם מאוד קשים וקיצוניים לי, ולכן קמתי ועזבתי. אבל אתם יודעים מה ההבדל בינינו – ביני, בין חברתי ענת ברקו, ובינכם? אנחנו, כשמישהו חוצה את הגבול, יודעים להגיד די, יודעים להגיד שזה לא מקומנו. אנחנו לא עושים הכללות – בניגוד לכם, שאתם משתמשים גם בכיסא הזה כדי לשרת את הגרועים שבאויבינו.
מבחינתי – אמרתי לא אחת: כן, חלק מחברי הרשימה המשותפת הם גיס חמישי ואף גרוע מזה; כן, חלק מחברי הרשימה המשותפת, הדברים הקשים שנכתבו בספר, אפשר להצביע על אנשים פה ספציפית ולהגיד: עליהם מדובר. הפער בין זה לבין ההכללה של כל הציבור הערבי בישראל הוא גדול, ולכן אנחנו שומרים על הגבול הזה.
אנחנו נמשיך לשמור, אדוני היושב-ראש, על אזרחי ישראל היהודים, וכמובן גם על אזרחי ישראל הערבים, כי בסופו של דבר, אומנם זו מדינה יהודית, עם רוב יהודי מובהק, אבל אנחנו גם יודעים שבורא עולם אמר שאנחנו צריכים לכבד את כולם. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חזן. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. הנרייט קרא, צעירה בת 18 מרמלה, חגגה אתמול את סיום לימודיה. היום היא נרצחה. בתחילת השבוע נרצחו מאיה גורן, בת 41, ואודליה בכר, בת 24. מתחילת השנה נרצחו 13 נשים על רקע מגדרי. זו מציאות בלתי נסבלת וזו הפקרות בלתי נסבלת. למצב הזה חייבים לשים קץ, והדרך לעשות את זה היא לאמץ תוכנית חירום להתמודדות לאומית עם התופעות האלה, של אלימות נגד נשים ורצח על רקע מגדרי.
היום ציינו את יום האדם העיוור בכנסת, ועם כל הכאב, אני חייב לומר שהעיוורים בישראל סובלים מפערים ומאפליה אפילו ביחס לקבוצות אחרות של נכים. למשל, דמי ליווי לעיוור הם כ-700 שקל, לעומת קצבת ניידות לנכה, שמגיעה ל-2,300 שקל. צריך להעלות קצבאות לנכים, אבל גם צריך להשוות בין דמי הליווי לעיוור לקצבת הניידות לנכים אחרים. יחד עם חברי כנסת נוספים, הגשתי הצעת חוק כזו, ואני מקווה שאנחנו נקדם אותה במהירות. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חנין.
דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת למשלחת הפרלמנט של אוקראינה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בשמכם אני רוצה לקדם בברכה משלחת רשמית רמת דרג מן הראדה, הפרלמנט האוקראיני, בראשות יושבת-ראש ועדת החוץ, הגב' האנה הופקו. ברוכים הבאים. דוברו פוז'לובט.
אורחים יקרים, ברוכים הבאים לירושלים בירת ישראל וברוכים הבאים לכנסת, מעוז הדמוקרטיה הישראלית. המשלחת הזאת מבקרת בכנסת במסגרת דיאלוג מקצועי עם ועדת החוץ והביטחון שלנו, המעמיק את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות. זהו יישום ישיר של הרצון לפתח את היחסים בין ישראל ואוקראינה, שקיבל ביטוי במפגש עם יושב-ראש הראדה, שהתקיים בסוף השנה שעברה. אני שמח שהביקור המקצועי החשוב הזה יצא לפועל ובטוח שרבים יבואו בעקבותיו.
השנה אנחנו מציינים חצי יובל לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ואוקראינה. בשנה האחרונה התקיימו ביקורים הדדיים של אישים רמי דרג, ולאחרונה אף אירחנו בכנסת את ראש ממשלת אוקראינה, מר ולדימיר גרויסמן. בביקור ההוא שמחנו לבשר יחד כי בקרוב צפוי כי אזרחי ישראל שעלו מאוקראינה יקבלו את תשלומי הפנסיה המגיעים להם.
כל אלו מצטרפים לביקור הנוכחי של ועדת החוץ, ומעידים על קשרים המצוינים והידידותיים השוררים בין המדינות בכלל ובין הפרלמנטים בפרט. אני מאחל לאורחינו ביקור פורה ומהנה. ברוכים הבאים.
(מחיאות כפיים)
הצעות לסדר-היום
ציון יום האחדות
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אנחנו מציינים כרגע את יום האחדות, כאן, במליאה, במסגרת הצעות לסדר-היום מס' 6654, 7099, 7172, 7195, 7196 ו-7197.
לפני שלוש שנים חטפו ורצחו מחבלי ה"חמאס" את שלושת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, השם ייקום דמם, שהיו בדרך לביתם. כולנו זוכרים את הימים הכאובים הללו, שבהם מדינת ישראל כולה שילבה ידיים, ומתוך תחושת שותפות עמוקה ניסתה לאתר את הנערים ולהקל את כאב המשפחות. לצערנו, לא הצלחנו להשיב את הבנים בשלום. המשפחות, בהחלטה אצילית, החליטו להפוך את הטרגדיה האישית ליום העצמה לאומית בנושא האחדות, שהוא אחד הנושאים החשובים ביותר על סדר-יומה של החברה הישראלית.
מאז ומתמיד הייתה ירושלים סמלו של העם היהודי, וגם סמל לאחדותו. בתקופה הקדומה ירושלים לא נמצאה בנחלת שבט ספציפי, אלא הייתה משותפת לכולם. הכניסה בשערי העיר הסירה מן המבקרים את המחיצות והמחלוקות שמאפיינים כל כך את החיים במקומות אחרים. בימי החגים, כשעלו רבבות לירושלים, הם שרו בדרכם: "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם. ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו"; חז"ל פירשו שכוונתם הייתה שירושלים היא העיר שעושה את כל ישראל חברים. מאז ועד היום, בכך תלויה הצלחתה של ירושלים ושל החברה שלנו כולה: כאשר בין חלקי העם שוררות קרבה ואחווה, אין גבול להישגים שאנחנו יכולים להגיע אליהם; כאשר נזנחת האחדות, וחלילה מתגברת שנאת חינם – זה השלב הראשון בדרך לחורבן.
אנחנו מציינים השנה את יום האחדות בדיוק שבוע לאחר שציינו 50 שנים לניצחון במלחמת ששת הימים ולאיחוד המחודש של ירושלים. למרחק בין שני הימים יש חשיבות גדולה, כיוון שאת הצורך באחדות יש לעורר לא רק בימים הגדולים והמיוחדים, אלא גם בימי החולין. אומנם קולות החגיגות בעיר כבר נדמו, ו"עולי הרגל" – במירכאות, ודאי – שבו לביתם, אך הצורך באחדות לא תם; בכל יום ויום אנחנו צריכים לשמור על החיבור בינינו, על תחושת השיתוף, על רגש האחריות כלפי הזולת, ועל הערבות ההדדית. לכל אלו נוכחות מרכזית בהיסטוריה ובתרבות שלנו, והיום אנחנו ממשיכים לחזק ולהרחיב אותם.
ממשכן הכנסת, המקום שבו מתאספים כלל נציגי החברה הישראלית, חשוב שקולו של ערך האחדות יישמע ברמה. כולי תקווה שכך יהיה, ומכאן תצא הבשורה אל ארץ ישראל כולה.
כפי שאמרתי, אנחנו מציינים את היום במליאה במסגרת הצעות לסדר-היום, ואני מתכבד להזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת חזן. אחריו – חבר הכנסת מאיר כהן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברותי, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, זו השנה השלישית שלי בכנסת בציון יום האחדות. זו השנה השלישית שלי בכנסת, שאני מסתכל ושואל את עצמי רגע לפני שאני עולה לדוכן, אם זה יהיה נכון להגיד ששוב עצוב לי לראות שדווקא ביום כמו היום – שהוא שונה, ואמור להיות שונה מכל אחד מהימים שבהם אנחנו מוצאים את עצמנו מתכתשים ורבים זה עם זה, משמאל, מימין, דתיים, חילונים – האם נכון להגיד שחבל שדווקא ביום הזה, שוב, הנוכחות וההשתתפות, לא רק בדיון במליאה, אלא במהלך היום, הן דלילות?
פעם נוספת שאני שואל את עצמי אם דווקא אני זה שצריך לבוא ולהגיד ולדבר, ואולי למצוא את עצמו חוטף אחרי זה על הראש – למה אתה מטיף לנו מוסר. אז זה לא עניין של מוסר, אדוני היושב-ראש, זה עניין של מה שהכנסת הזאת מייצגת.
אני יודע שלאדוני היושב-ראש חשוב כבוד הכנסת, אבל חשוב יותר מזה גם מה הציבור חושב עלינו. ואם בימים כמו היום – אגב, ביום שבו אנחנו מציינים גם את היחס והדאגה לקהילת העיוורים, וכמו בכל יום אחר שבו אנחנו מציינים דווקא את אלה שאין מי שיצעק בשמם פה, בכנסת, אנחנו מוצאים את עצמנו מסבירים ומצטדקים למה אנחנו לא לוקחים חלק, אדוני היושב-ראש, זה כואב לי.
את הסיפור האישי שלי הרוב מכירים, חלקם שמעו עליו בטלוויזיה. זה לא סוד שביקרתי בבולגריה, מעבר לים. מה שאנשים לא יודעים זה למה בכלל חזרתי. אני לא חזרתי לישראל ככה סתם פתאום באמצע יום חולין. אני אנצל את הדקות שיש לי כדי לספר סיפור שאני בטוח שגם לאדוני היושב-ראש הוא לא ידוע.
ביום החטיפה התחתן בן דוד שלי. אני בתקופה ההיא באמת גרתי בבולגריה. כמה ימים לפני הוא מרים לי טלפון ואומר לי: אורן, תשמע, בברית שלי לא היית, היית בבית-חולים; בבר-מצווה שלי לא היית, סיפרת סיפורים על לווייתנים ודולפינים מעבר לים, טיילת; אם אתה לא בא לחתונה, תעשה טובה, אנחנו כנראה גמרנו. מובן שלא התווכחתי, עשיתי לו הפתעה, הגעתי לחתונה.
יום למחרת, ביום שישי, ראיתי על מסך הטלוויזיה מרצדות כמה מילים על חשש לחייהם של שלושה נערים. בתור מי שבא מחו"ל, ואם יש פה אנשים שביקרו תקופה בחו"ל, אז – לעתים כשאתה מגיע מחו"ל אתה מרגיש פתאום יותר ישראלי מישראלי. רצתי מהר לבית של ההורים, שאלתי אם הם יודעים על מה מדובר. באותה שבת, שבת חתן של המשפחה – אצלנו במשפחה כל אחד עם הקשרים שלו: אחד במשטרה, ואחד בפוליטיקה, ואחד בצבא – כל אחד סיפר בדלי מידע על מה שקורה ועל מה שקרה, ואני בחרתי לעצמי להאריך את השהות שלי בארץ, החלטתי שאני רוצה לעשות מעשה.
אעשה לכם סיפור ארוך – קצר, ואספר לכם שבאותו שבוע ארגנתי אוטובוס של צעירים, פרסמתי בפייסבוק: מי שרוצה לבוא לעשות סיבוב לחזק את המשפחות, שיצטרף. ביום חמישי של אותו שבוע נסענו, אוטובוס מלא סטודנטים וסטודנטיות, צעירים וצעירות, מהעיר אריאל, לסיבוב בין היישובים.
בסוף היום הגענו ליישוב טלמון, התקיימה שם עצרת תפילה. רואים אותנו, חבר'ה צעירים חילונים בעצרת תפילה, לא ממש הבינו על מה מדובר. באו, שאלו את אחת הבנות: תגידו, מה אתם עושים פה? היא הצביעה עלי, אמרה: הוא ארגן אותנו, הוא הביא אותנו לכאן. ניגש אלי בחור בשם רביד שרון, אני זוכר את השם שלו עד היום, שואל: מה אתם עושים פה? לא סיפרתי לו שאני הבן של, שאבא שלי פעם היה חבר כנסת, לא סיפרתי לו שאני בכלל מבולגריה. אמרתי לו: תראה, אני מאריאל, ראיתי את זה בטלוויזיה, הרגשתי צורך לבוא לחזק. הוא אמר: אני מזמין אתכם לבוא לבית של המשפחה. אמרתי: תראה, לא נעים, יש פה הרבה אנשים – תבואו כולם, נעשה מפגש בחצר.
באמת הלכנו לבית משפחת שער. אווירה ש-אני לא יודע, במבט לאחור נראית אולי מעט פסטורלית, סיטואציה שאני בטוח שאף אחד לא יכול להבין – משפחה שלא יודעת מה עם הבן שלה: אכל, שתה, חם לו, קר לו, אם הוא חי או מת בכלל, ואנחנו עומדים שם, בפינה אחת חבר'ה מתפללים, בפינה אחרת קוראים קצת פרקי תהילים, בעוד פינה אנשים בוכים, ואז יוצאים ההורים, בת גלים ואופיר.
אני מספר את הסיפור הרבה פעמים, ואני שואל אם מישהו יכול לנחש מה הדבר הראשון שאמרה לי בת גלים שער. היא הסתכלה עלי ושאלה אותי: למה אתה לא מחייך? ריבונו של עולם, מה זאת אומרת מחייך, איך אני יכול לחייך? ופתאום הייתה שיחה נעימה וטובה, על תקווה שהבנים עוד ישובו, ונבשל, ונעשה סעודת הודיה. ואני אומר: הייתי כמו שף, הייתה לי מסעדה, אני מוכן לבשל, ופתאום כאילו הכול בסדר.
ואני חוזר באותו לילה הביתה, וכל הנסיעה אני מלא במחשבות – אני מלא במחשבות איך דווקא אני, מי שגדל בבית פוליטי, מי שמגיל מאוד מאוד צעיר היה פעיל, מי שנלחם עבור ארץ ישראל, חזר מטיול בחו"ל בשביל להילחם על ההתנתקות, הוביל מאבקי סטודנטים, עזר לפצועים אחרי לבנון השנייה – איך אני הרשיתי לעצמי להיות ברוגז עם המדינה, לקום וללכת?
ואני מקבל החלטה, אדוני היושב-ראש, לחזור לארץ. ובאותו רגע, כמו כל עם ישראל, אגב, מלווים את המשפחות, ואחרי זה צוק איתן, וקצת במקלטים, וקצת עם חיילים, וקצת תרומות, ואז נגמרת המלחמה, ואתה שואל את עצמך מה לעשות – אדוני, אני מבקש, ברשותך, עוד 20 שניות, ואני מסיים – ואני מקים את פורום צעירי אריאל. ובכל התקופה הזאת אני חושב דבר אחד: יש משהו הרבה יותר גדול מכולנו, מכל אחד ואחת מאתנו כפרטים, וגם מאתנו כיחידה שמקיימת את מדינת ישראל בארץ ישראל.
אם אנשים כמו המשפחות האלה – אגב, כמו כל אחת ממשפחות השכול במדינת ישראל, שבאופן כזה או אחר אם נסתכל ונבין שכולנו קשורים אליה, אם מקרבה ראשונה, שנייה או שלישית – אם אנשים בשעות הכי קשות שלהם, אכפת להם מהאחר, במקרה הזה מה אתי, ויכול להיות גם מה אתך, אדוני היושב-ראש, ומה עם כל אחד, כנראה אנחנו, כשטוב לנו ונוח לנו, צריכים לעשות.
אז אני פונה לדור הצעיר ואני אומר לו: תיקחו נשימה עמוקה, תצאו קצת מהרשתות, תבינו שיש פה מדינה שלא השאירו לנו אותה לשמור עליה, השאירו לנו אותה קודם כול כדי שנהיה ראויים לה. אז לעתים זה בסדר לצעוק ולהתווכח, להגיד את מה שעל לבך, אבל מעל הכול זה בסדר גם לכבד את האחר, ולזכור שכוחנו באחדותנו. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אורן חזן. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי.
מאיר כהן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, 55% מהמורים דיווחו כי הם חוו בשנה החולפת אלימות. יותר מ-200,000 קריאות לאלימות נרשמות מדי שנה ברחבי הרשת – זה כולל אלימות מילולית, קריאה אקטיבית לאלימות פיזית ואיחולים למוות. הכבישים שלנו גדושים באלימות, מצפירות ואי-מתן זכויות בסיסיות עד לעקיפות ברוטליות והורדת נהגים מבוהלים מהכביש. במגרשי הספורט שלנו מתנגנים בעיקר שירים של נגד, ולא של בעד. המוטו המרכזי שלנו הוא לתייג, לתייג ושוב לתייג: לתייג את השמאלן הבוגד, את הימני הפאשיסט, את ההומו, את המזרחי, את הערבי ואת האשכנזי.
בנאום הזה, אדוני היושב-ראש, איני רוצה לדבר על יריקות לעבר חיילים ברחוב החרדי, ולא על שרפת בובות של חיילים בל"ג בעומר. גם לא על קריאות "מוות לערבים" או "אטבח אל-יהוד" במגרשי הכדורגל. אני לא רוצה לדבר על אותן קללות, הסתה ואיחולי המוות שמציפים את הרשתות החברתיות. אני לא רוצה לדבר על הקריאות שכל החרדים גנבים, ולא על אלה שמכנים את המזרחים מנשקי קמעות, לא על חובשי הכיפה שמכנים את ההומואים בהמות, ואפילו לא על הגברים שמשתיקים את נשותיהם בצעקה אלימה ומאיימת.
ביום זה, שבו מציינת הכנסת את יום האחדות, אני רוצה לדבר דווקא עלינו, הפוליטיקאים, נבחרי העם. בעיקר על אלה שחיים סביב הפלגנות, המלבים אותה וטווים ממנה זרים של אהדה. אין לי ספק שמדינת ישראל נמצאת היום באחת מנקודות השפל שלה בכל הקשור לסגנון השיח, אדוני היושב-ראש, לרמת הפלגנות ולממדי השנאה והאלימות הניבטים מכל עבר. זה לא מקרי, זה לא בא משום מקום.
חברות וחברי הכנסת, האווירה הזאת זולגת מכאן, גם מכאן, מהבית הזה, ובעיקר ממסדרונות הממשלה. הבית הזה, שאמור וצריך לשמש דוגמה לשיח ראוי, יוצר, למרבה הצער, את ההפך; יותר ויותר פוליטיקאים מעמיקים את הסדק, מרחיבים את הפער, ועושים זאת באופן ציני, לצרכים הפוליטיים שלהם. התרבות שהשתלטה עלינו היא תרבות של מי שצועק יותר נשמע יותר, מי שמתלהם יותר – יוסי יונה, תקשיב – מי שמתלהם יותר מקבל אייטם טוב יותר. מי שמקלל – מתברך בכותרת רגעית. האחריות לשיח הזה היא על ראשנו, נבחרי הציבור, המייצגים את האזרחים, ובפרט על ראשם של השרים, היושבים בחזית ההנהגה.
מה לא שמענו בבית הזה? פוליטיקאים נגד הומואים, ששכחו כי חביב האדם שנברא בצלם; פוליטיקאים נגד ערבים, ובעיקר אלה העושים זאת בדרכם להדגיש כי זהו תנאי להיות פטריוט – להם אזכיר כי חז"ל ציינו שהתורה מבקשת להיזהר בכבודו של הגר ב-36 ציוויים שונים, אדוני היושב-ראש – יותר מכל ציווי או איסור אחר.
אין מצווה אחרת בתורה – לא המצווה של אהבת הקדוש ברוך הוא ולא מצוות השבת, לא המילה ולא מאכלות אסורים, לא איסור שקר ולא איסור גזלה – אין יותר ממצוות כיבוד כבודו של הגר. פוליטיקאים המחרישים מול סלקציה של תלמידות מזרחיות על רקע עדתי שכחו היכן ומתי עשו לנו כעם סלקציה.
אדוני ראש הממשלה, מעל לכל הפוליטיקאים, עליך מוטלת האחריות לשיח האלים, המשסע והמפלג שמשתולל לנגד עינינו. אין לך חינוך טוב יותר מדוגמה אישית, והדוגמה האישית שאתה נותן היא דוגמה רעה, שמחלחלת לשרים שלך ולחברי הכנסת, לרחובות, למגרשי הספורט, לרשתות החברתיות, לאנשי הטוקבק בפלאפונים שלנו, לבתי-הספר, לכבישים. למרבה הצער, זוהי רוח המפקד הנושבת – רוח של שיסוע, של פילוג, של שימוש בבמה הרמה שיש לך כדי לנצל, אמירות קשות ומפלגות רק כדי לגרוף רווח פוליטי. כמי שעומד בראש המדינה הזאת מוטלת עליך אחריות, אדוני ראש הממשלה, אך בראש ובראשונה המחויבות שלך היא ללכד את אזרחי המדינה, מעל לפוליטיקה ומעל לשיקולי הרייטינג. במקום לפלג – לאחד; במקום לדחות – להכיל; במקום לפצל – תלכד. זו המשימה שלך, והיא חשובה לא פחות מכל משימה שניצבת לפניך.
אני רוצה להזכיר לכולנו, אדוני היושב-ראש: הבית האחרון, ששכן לא הרחק מכאן, חרב על שנאת חינם, על פלגנות. המבחן הגדול שלנו בדור הזה הוא מבחן האחדות והאחריות, המוטל על כתפינו, נבחרי הציבור.
חברות וחברי הכנסת, היום הנחתי על שולחנה של הכנסת את הצעת חוק יום האחדות. מטרתו של חוק זה לקבוע יום ציון שנתי להעצמת תחושת האחדות, חיזוק השיח בחברה הישראלית כחברה רב-תרבותית ומגוונת והטמעת רעיון הכרת וקבלת האחר. נכון שזה לא ישנה מייד את המציאות הפלגנית שבה אנו חיים; זה לא יקרה ברגע, ואולם, הצעת חוק זו תעניק בראש ובראשונה, אדוני היושב-ראש, תוקף חוקי לחשיבות מושג האחדות בחברה הישראלית המשוסעת. הצעת החוק קובעת בין היתר כי משרדי הממשלה כולם, לרבות משרדי החינוך, התרבות והפנים, יקיימו אירועים ברוח היום זה, שיעבירו לאזרחי המדינה רוח של שינוי, מסר של חשיבות קבלת האחר, וחשוב מכול – דוגמה אישית מחייבת.
זכרו: אחדות אינה אחידות. אחדות אינה אחידות. בחברה הישראלית יש גוונים שונים, שאין שום טעם לטשטש אותם. תיאבק על דעתך, על האמת שלך, לא כמלחמה בין אויבים, אלא כוויכוח נוקב בין אזרחים הנאבקים על דעותיהם, השונות. הרב קוק זצ"ל כתב בסידורו "עולת ראיה" – תקשיבו, חברי – כי "השלום האמיתי אי-אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום – – – שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו – – – על כן תלמידי חכמים מרבים שלום" בעולם. היו נא בבחינת תלמידי חכמים. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת מלכיאלי, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה, אדוני יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, מכובדי חברי הכנסת, היום הכנסת מציינת את יום האחדות. חשבתי במה אני יכול לפתוח את הדברים, ונזכרתי בסיפור שבילדותי שמעתי ממרן הרב עובדיה יוסף; אני לא זוכר באיזה הקשר זה היה. הוא סיפר משל לאדם עשיר, שהיו לו עסקים חובקי עולם, אדם שהיה מהטייקונים הגדולים, והיה לו תחביב: לרכוש סוסים. הוא היה קונה סוסים מגזעים שונים, ממדינות שונות, והייתה לו חווה ליד הבית, מלאה בסוסים.
סיפרו לו שבמדינה מסוימת יש יריד שמוכרים בו סוסים נדירים, שיכולים לסחוב עגלות כבדות לאורך זמן. הוא אמר: אני חייב ללכת לראות את המקום הזה. הלך אותו עשיר למקום שמכרו בו את הסוסים הנבחרים ביותר, והראו לו שני סוסים מאוד מאוד יקרים. סיפרו לו: סוס אחד הוא סוס מצרי, חזק, נראה טוב, יפה, והסוס השני הוא סוס הודי, גבוה, מרשים כמו חברו. החליט שהוא עומד על המיקח וקונה את שניהם. לקח העשיר את אותם סוסים, רתם אותם למרכבתו ויצא לדרך.
בדרך הייתה שמש, יום יפה. שני הסוסים דוהרים, דוהרים, והוא נהנה, מרוצה מהעסקה, אומר: או, סוסים כאלה אף פעם לא ראיתי. לקראת ערב, עננים התחילו להוריד גשם. הדרכים לא סלולות כמו היום, התחיל בוץ, והעגלה עם אותם סוסים מובחרים מתחילה להתחפר בבוץ, והגלגלים מסתובבים סביב עצמם. הוא מכה בסוסים, ויותר חזק, אבל הסוסים לא מוציאים את עצמם מהבוץ. הוא מסתכל אחורה ורואה איזה זקן עני, תפרן, עם שני סוסים ישנים, עוברים על הבוץ, אבל עוברים את השלולית.
הוא עומד נדהם, מסתכל, רואה את האדם הזה, צועק לו: תגיד לי, מה הסוד שיש לך בסוסים, במרכבה, בגלגלים? הסוסים, שילמתי עליהם הון תועפות – לא יוצאים מהבוץ הזה. איך אתה מצליח? אומר לו העני: תגיד לי, הסוס הימני, מאיפה הוא? הוא אומר לו: תראה, זה גזע מצרי, יקר מאוד, חזק. והשמאלי? הוא הודי. אומר לו: תקשיב טוב. אני לקחתי שני סוסים אחים, לא יקרים, כשאני מכה בסוס אחד, הסוס השני, כואב לו, גם הוא מתאמץ. אני מכה בסוסי השני, אז הראשון מתאמץ. אצלך, המצרי רואה את ההודי מקבל מכות – לא מעניין אותו; ההודי רואה את המצרי מקבל מכות – איך אומרים, שמחת זקנתי. לא מעסיק אותו. אצלי הם אחים ממשפחה אחת.
אני זוכר את אותם ימים של החטופים – העולם עמד מלכת. תייר שהיה מגיע לפה ולא היה יודע על מקרה החטיפה היה רוצה להישאר פה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
שלושת הנערים.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
שלושת הנערים שנרצחו. תייר שהיה מגיע היה רוצה להישאר פה. מי שהיה פותח את הרדיו – לא שומעים התקפות; לא לוקחים מיעוט הזוי והופכים אותו לחלק מהעם; לא רואים שום פלגנות; לא רואים חברי כנסת מגיעים לכאן ומשסים אחד בשני, לוקחים מקרה קיצון וזה כל הרבנות הראשית, לוקחים דברים צדדים, וזה כל החרדים, וזה כל הרבנים – אחדות. בתי-הכנסת מלאים אנשים שמתפללים, אנשים שלא מכירים אחד את השני. ערבות הדדית.
אני זוכר אצלי בשכונה – לא בטוח שהתושבים בכלל הכירו את אותם חטופים, ודאי שלא משפחה – עושים חלוקה של פרקי תהילים. בתי-הכנסת מלאים מבוקר ועד ערב, וכל המדינה כולה נעמדת, מחכה ומצפה ליום. אנחנו בתפילה כל בוקר אומרים: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". למה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם? כי בתורה כתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר". אומר המדרש: "כאיש אחד, בלב אחד". כשבאים לקבל עול – – –
מאיר כהן (יש עתיד):
נעשו אגודה אחת.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
נעשו אגודה אחת. כשבאים לקבל עול, מטבע הדברים יש מתח, אבל לא – עם ישראל קיבל את עול התורה, קיבל את מלכותם של גדולי התורה, ואז "כאיש אחד בלב אחד".
מי ייתן ו- – אם אנחנו ניקח את זכרם של אותם קדושים, ונחדד את האחדות ואת האהבה בין חלקי העם, נבין שאנחנו כאיש אחד, וכשמרביצים לסוס אחד אז הסוס השני גם הוא רוצה לעזור לו לצאת – אז נגיע לחברה טובה ומתוקנת יותר. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה, גברתי.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ותודה רבה לחברי חברי הכנסת. זאת הזדמנות נוספת להודות לך, אדוני היושב-ראש, על שבחרת בחבר הכנסת קיש ובי להוביל את יום האחדות – יואב קיש ודאי, כיוזם ויו"ר השדולה, היום הוא הציע לי להצטרף כיו"ר השדולה לאחדות העם.
אני חושבת שאני ביטאתי בטרקלין, אולי באיזו מידה של זהירות, את החששות שלי ואת הדאגה שלי מהמצב כמו שאנחנו רואים אותו; הקלות הבלתי-נסבלת שבה אנחנו מטיחים האחד בשנייה דברים באמת הפכה להיות איזה מין – זה הפך להיות השיח הציבורי, אדוני השר. באמת, אנחנו לא חושבים שנייה, ואנחנו לוחצים על המקלדת, וכשאני אומרת "אנחנו" אני מדברת על כל הציבור, אבל זה ודאי נכון גם על חברי הכנסת. אנחנו לא ממצמצים שנייה ומייד הכול יוצא החוצה, או כי אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להוכיח משהו למישהו – ואנחנו נמצאים במציאות פוליטית מאוד מאוד מורכבת, שמחייבת אותנו כל הזמן להיות בקדמת הבמה, בקדמת השיח – בעוד אפשר לנהל דיונים כמו שראינו היום, בנושא אחדות העם.
בין אם מדובר בחינוך לאחדות, בין אם מדובר בתרומה לקהילה של המגזר העסקי, אפשר לנהל דיונים בצורה לגמרי לגמרי אחרת. וכשאני עומדת פה וכאילו מטיפה לכם, אני לא מטיפה לאף אחד, אני לגמרי מכניסה את עצמי בכלל ישראל, ודאי בכלל הכנסת, ואני הבעתי דאגה מאוד מאוד גדולה, בפני הנוכחים במליאה היום, באמת, על הטונים – ואני לא רוצה לוותר על הוויכוח שאנחנו יודעים לנהל כאן. כלומר, היכולת שלנו להתעמת, לחיות בתוך הקונפליקט, היא מאוד מאוד חשובה, כי באמת העמדות כאן – בהרבה מאוד נושאים אנחנו מאוד מאוד חלוקים, מאוד חצויים, מאוד מרגישים לפעמים נבוכים, שאנחנו לא יודעים את התשובה לכל דבר, ולעומת זאת, אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו נבלעים בתוך מין מדמנה כזאת, באיזה בוץ כזה, שאנחנו לא יודעים איך לברוח ממנו.
ואנחנו במידה מסוימת פה, אדוני היושב-ראש, חייבים להיעזר בציבור; הציבור אומר לנו כל הזמן – הוא מורה הדרך שלנו, לצערי, לא אנחנו מורי הדרך שלו. מצד אחד, הוא יושב בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, ומנהל שם – ומלהיט שם את הוויכוחים, והוא באמת יוצר איזשהו מגבר. מצד שני, כשאנחנו הרי הולכים לפגוש בני נוער, חברי חבר הכנסת כהן, אנחנו פוגשים את בני הנוער במצוקה מאוד מאוד גדולה, הם אומרים לנו – אדוני השר, הם אומרים לנו: אנחנו מסתכלים עליכם, ואנחנו ככה מבינים שזה בסדר לנהל את השיח, שזה לגיטימי, שזה הגיוני, כי מותר לריב ככה ומותר להתלהט ככה.
אני – מי שמכיר את הפוליטיקה שאני לפחות מנסה לנהל רוב הזמן, אולי לא כל הזמן, וכנראה לא תמיד מצליחה, אבל אני לפחות משתדלת לדבר עם בני הפלוגתא שלי, לא עם מי שאני מסכימה אתו, לא רק עם מי שהכי נוח לי אתו, לא עם מי שמסכים אתי, ואני הולכת לגושי ההתיישבות, ואני הייתי לבדי, ועם הסיעה שלי, בגוש עציון, כמובן, והייתי בשומרון, בסיור מאוד מאוד ארוך, ואני כתבתי פוסט בפייסבוק שבו תיארתי את הביקור שלי בשומרון; זה היה ביקור מאוד מאוד ממושך, הסתובבתי שם עם אנשים שמאוד מעניינים אותי – וחושבים אחרת לגמרי – אתה יודע מה, השר? לא אחרת לגמרי ממני, יש הרבה דברים שהסכמנו עליהם. וסיפרתי, כתבתי: פגשתי אנשים ציונים וטובים, וסיפרתי שחלק גדול מהדיון שלנו, שלי ושל יוסי דגן, ראש המועצה, הוקדש לכך שאני הבעתי תרעומת על כך שיש דה-לגיטימציה מאוד גדולה של השמאל, ודיברנו איך אנחנו משנים את השיח הזה, כי אני, אחת הטענות שלי בפניו הייתה שהדה-לגיטימציה הזאת מזיקה למתיישבים, היא יוצרת ניכור כזה שבאמת כאילו אי-אפשר להתגבר עליו, ואני הולכת למקומות שבהם אני רוצה להתגבר על השיח המפלג ועל השיח המסית הזה.
מתוך הבית שלי קיבלתי פוסט: מה פתאום חברת כנסת מהמחנה הציוני כותבת על אנשים שגרים בשומרון שהם אנשים ציונים וטובים? שלא יהיה לכם ספק בלבכם, אני לא הסרתי את הפוסט – את מה שאני כתבתי, כמובן – לא שיניתי אותו אפילו בהברה. אני עומדת על דברי אלה. אני רק מנסה להראות כמה בקלות אנחנו פוסלים ושופטים, אלה מימין את אלה משמאלם, אלה משמאל את אלה מימינם, ואנחנו יודעים על מה נחרב הבית, ועוד רגע אנחנו – היום אנחנו מציינים את המיצוי ואת התחושה של האחדות האולטימטיבית שהייתה בינינו כשנחטפו שלושת הנערים: פרנקל, שער ויפרח.
אני פוגשת הרבה מאוד את בת גלים שער, ואני אוהבת אותה כל כך, אני לא יכולה לתאר לכם כמה. ואני לא רוצה תחושת אחדות מעושה, ואני לא רוצה תחושת לכידות שנובעת מאסונן של משפחות בישראל. אני רוצה תחושת אחדות ולכידות מעולמות שכולנו יודעים שיש בנו, שעליהם ועל בסיסם הוקמה הציונות – ואין לנו ציונות אחרת, אין לנו מדינה אחרת ואין לנו עם אחר, ואני לא רוצה להחליף, ומעולם אף אחד לא שמע ממני – אני לא רוצה להחליף את העם. הוא יצביע בשבילי, הוא לא יצביע בשבילי, זה העם שלי, אני אוהבת אותו.
אני רוצה שאנחנו נהיה מסוגלים לאהוב האחת את השנייה בחזרה, לא כי לאסוננו קרה משהו נורא במדינה הזאת, אלא כי אנחנו יודעים שבזה מותנה המשך קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. תודה רבה. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אגיד לך את האמת, היה לי כבוד גדול היום להשתתף בפאנל ליום האחדות, ולנהל אותו – הכרתי אנשים חדשים, אנשים מארגונים שונים, מתנועות נוער, מארגוני נשים, מארגונים חברתיים. הנושא שלנו היה הפריפריה, והמרחק הגאוגרפי בין הפריפריה למרכז. ואני עומד כאן היום, כתושב הפריפריה, ואני צריך לספר על האחדות.
ואתמול, בנאומי דקה, דיברתי על החייל הדרוזי תושב חורפיש, על ההשפלות שהוא עבר, על ההתעללות שהוא עבר, על הקריאות הגזעניות שהוא חטף, ואני רוצה להגיד לכם – בפאנל שאלתי, מה זה אחדות בשבילכם, ואני רוצה לשמוע מכל אחד במשפט אחד, אפילו במילה יספק אותי. אחד אמר לי: אחדות בשבילי זה לתת, לתת לאחר. אחר אמר לי: שילוב. שלישי דיבר על קירוב המרכז לפריפריה, ולא ההפך, והרביעי – שוויון וכבוד, שוויון בין בני אדם וכבוד הדדי בין אחד לשני, וגם מחויבות הדדית בין אחד לשני, והערכים שאתה מאמין בהם – אתה צריך להאמין בערכים שהאחר מאמין בהם.
נושא פריפריה ומרכז, בעיני, במדינה קטנה כמו מדינת ישראל, לא צריך לעלות, ולא צריך לדבר על זה. אנחנו מדינה כל כך קטנה, שאתה עולה לאוטו, נוסע, בתוך שעה וחצי אתה יכול להגיע מכל מקום לכל מקום. נגיד שעתיים, אתה יכול להגיד מכל מקום לכל מקום. כשאנחנו נוסעים לצפון, או נוסעים לדרום, ורואים את ההבדל הגדול בין המרכז לפריפריה, זה כואב, באמת שזה כואב. כשאתה מגיע ליישוב במרכז הארץ, ואתה נוסע ליישוב בדרום הארץ – שהוא צריך לחשוב איך לנסוע בשביל להגיע לעבודה במרכז הארץ, וכמה שעות, ולמה אנחנו, כמדינה – – –
היו"ר מאיר כהן:
כל יום אני נוסע לדימונה, ואני מבסוט שאני לא גר בתל אביב.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
ואתה נהנה מהדרך. אני משתדל ליהנות מהדרך מהצפון לכאן, ואני מאוד מאוד נהנה לנסוע. אני אמרתי להם – כולם דיברו על הקושי של הפריפריה – אמרתי להם: חבר'ה, אני רוצה לשאול אתכם – כי כל החבר'ה שישבו אתי בפאנל גרים בפריפריה. אמרתי להם: אתם מוכנים להחליף את מקום המגורים שלכם? כי אני לא מוכן להחליף את מקום המגורים שלי, שנולדתי בו, שגדלתי בו, לעומת זה שמעולם לא עבדתי בצפון – תמיד עבדתי במרכז – ירושלים, מרכז, ירושלים, כל החיים שלי, אבל אני לא מוכן להחליף את מקום היישוב שלי. אני חושב שאם אני אשאל כל אחד ואחד, הוא יגיד: המקום שבו נולדתי זה המקום הכי טוב והכי יפה בעולם.
ובהזדמנות הזאת גם דיברנו על נושא התרומה של הארגונים החברתיים, ואם הם צריכים לתפוס את מקום המדינה והמשרדים הממשלתיים. ואני נתתי להם דוגמה, כיושב-ראש תנועת הנוער הדרוזית ומייסד תנועת הנוער הדרוזית – והיום יום העיוור הבין-לאומי. כשאני ראיתי, כתנועת נוער, שאין אפילו מרכז אחד לעיוור במגזר הדרוזי – ילד, או ילדה, או איש מבוגר, או אישה מבוגרת, אין להם לאן ללכת להעביר את שעות הפנאי שלהם – אפילו לקרוא, ללמוד לקרוא בשיטה שהם לומדים לקרוא, ואני אמרתי: אני, כתנועת נוער, אקח את מקומה של המדינה, אקח את מקומן של הרשויות המקומיות הדרוזיות, ואקים מרכז לעיוור. ובעזרת חברים רבים הצלחנו להקים מרכז לעיוור לתפארת ביישוב פקיעין – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
– – ונמצאים בו היום עשרות ילדים שמעבירים את שעות הפנאי שלהם ולומדים.
ולכן, יום האחדות הזה הוא יום חשוב, ואני רוצה להודות לכל מי שיזם את זה, והיה לי כבוד להשתתף בו. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. הגברת רחל עזריה, חברת הכנסת, בבקשה. ישיב על כל ההצעות לסדר-היום סגן השר, סגן שר החינוך. בבקשה, גברתי.
רחל עזריה (כולנו):
תודה כבוד היו"ר, כבוד השר, שרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, בקיץ 2014 עברנו כולנו טלטלה. שלושת הנערים נחטפו – נפתלי פרנקל, גיל-עד שער, אייל יפרח. היה איזה רגע חמקמק שבו הצלחנו – כציבור – להחזיק כציבור, כעם, כמדינה, והייתה הרגשה של איזה נס, או אפילו תפילה שהצלחנו לשאת יחד. זה הזכיר לנו שאנחנו יכולים לחיות יחד, שאנחנו מסוגלים לעבוד בשיתוף פעולה. הכוחות של המשפחות ממשיכים לפעפע בנו, והם מיסדו את יום האחדות. יום האחדות שוב מזכיר לנו שאנחנו יכולים לעבוד בשיתוף פעולה, שאנחנו מסוגלים לחיות באחדות.
אחד הדברים שאני חושבת עליהם זה שיש לנו ארץ מובטחת, אבל אין לנו הבטחה לחיות בארץ שלנו. כל יום בתפילה, בתפילת שמע ישראל, בקריאת שמע, אנחנו גם ממשיכים לפרשת והיה אם שמוע, ואחד הדברים שאנחנו מבינים שוב ושוב, ואומרים את זה כל יום פעמיים – שאם לא נתנהג כמו שצריך לא נשרוד במדינת ישראל, לא נשרוד בארץ ישראל.
הרבה מאוד שנים אנשים אמרו: זה בטח עניין של בין אדם למקום – להיות דתי כמו שצריך, להתנהג – להתפלל כמו שצריך. אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה לא בין אדם למקום, זה בין אדם לחברו. פעמיים היה לנו בית-מקדש, שלוש פעמים הייתה לנו ממלכה – גם ממלכת ישראל וגם ממלכת יהודה. הן חרבו. בית ראשון חרב בגלל פערים מעמדיים וכלכליים, הקבוצות לא יכלו לסבול אחת את השנייה יותר. וכשאנחנו רבנו בינינו לבין עצמנו, איבדנו את ההבטחה על הארץ, הגיע אויב מצפון והחריב אותנו.
לפעמים אני חושבת שאולי הקדוש ברוך הוא אמר לעצמו: 70 שנה יהיו בגלות – יבינו; יחזרו ויבינו: לא רבים. חזרנו אחרי 70 שנה, לבית שני, ומהר מאוד התחלנו לריב בינינו לבין עצמנו. מהר מאוד. הפעם זה אפילו לא היה רק פערים כלכליים – זה היה גם פערים כלכליים ומעמדיים, אבל הפעם הצטרף לזה דיון; לא דיון – מאבק של שנאה – איך נכון להיות יהודי. כל אחד היה בטוח שהוא יודע איך, ואין בלתו. זה הגיע למצב בלתי אפשרי שבזמן המצור על העיר ירושלים – ודיבר על זה גם חבר הכנסת מאיר כהן – בזמן המצור על העיר ירושלים הקבוצות השונות שרפו אחת לשנייה את אסמי התבואה. אז מה הבעיה? שוב הגיע אויב מצפון והחריב אותנו. ואולי הפעם הקדוש ברוך הוא אמר: 2,000 שנה – הם יבינו; הם יבינו: לא רבים. חוזרים לארץ, והבטחה שתהיה לנו ארץ זה רק אם נדע לחיות יחד. וחזרנו אחרי 2,000 שנה, וזה קשה לנו שוב.
אז אני יודעת שהחברה הישראלית היא שבטית – היום בשבטים אחרים, כמו נאום השבטים של הנשיא, ובעבר 12 השבטים – וזה חלק ממי שאנחנו, ואנחנו חברה שמאתגרת את עצמה כל הזמן, בתפיסה ובמחשבה, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שוב לאבד את המדינה; לא חזרנו אחרי 2,000 שנה כדי לריב. ואם היה צריך רצח של שלושה נערים כדי להזכיר לנו את זה שוב, ואם היה צריך שהבית הזה ירים את יום האחדות, ואם יהיה צריך שכל אחד במדינה יצטרף אלינו למהלך הזה, אז כנראה זה מה שהיה צריך.
ואני מאחלת לנו כעם וכמדינה שאנחנו נדע יחד לפעול בשיתוף פעולה, שנזכור שלא חזרנו אחרי 2,000 שנה כדי לריב, ושנזכור שזו הדרך היחידה שנוכל להישאר פה. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
אמן כן יהיה רצון. תודה רבה, גברתי. סגן שר החינוך, בבקשה, יענה בשם הממשלה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, הקשבתי לנאומים של חברי הכנסת שהשתלבו בדיון לציון יום האחדות, כאשר כמובן כל אחד מנקודת מבטו מדגיש את מה שהוא מרגיש, את מה שהחברה מרגישה, הסביבה מרגישה, ואני חייב לעלות כאן לדוכן ולומר שגם אנחנו, במשרד החינוך, הפנמנו, והעבודה של המשרד לא מסתיימת רק בציון יום האחדות, אלא בהחלט נעשית לאורך כל השנה. ומאחר שבתפקידי אני צריך לומר את דברי, אני קודם כול מצטרף לדברים שנאמרו כאן על ידי חברי הכנסת, ומבקש לפרט מהם הדברים שעשו במשרד החינוך במהלך השנה.
מערכת החינוך הובילה גם השנה את יום האחדות בסימן של אחדות מתוך שונות, כחלק מעיסוק מערכתי ורב-שנתי בהכלת האחר וקבלת השונה, במניעת גזענות, ובקידום סולידריות חברתית. ביום רביעי האחרון ובכל השבוע שעבר קיימו מוסדות החינוך פעילויות חינוכיות וחברתיות שנועדו לטפח את תחושת האחדות והלכידות בחברה הישראלית. התקיים גם שיח בין קבוצות בני נוער ממגזרים שונים בחברה, ונעשתה פעילות חינוכית במסגרת החינוך הפורמלי ובמסגרת החינוך הבלתי-פורמלי בכל שלבי הגיל.
נכתבה ערכה חינוכית ייחודית, והוצע מגוון מערכי שיעור לגילים ולמגזרים השונים, וגם לתפוצות. מתווה הפעילות בשבוע זה כלל פעילויות חינוכיות בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים מתוך מגוון של פעילויות שונות שהוצעו, ובהן סדנה בכיתה, הפסקה פעילה, לימוד משותף, סדנת תיאטרון, סרט ודיון ועוד, וכן פעילויות מותאמות בבתי-הספר של החינוך המיוחד ושילוב התלמידים בפעילויות המתקיימות בנושא על ידי ארגונים שונים; פעילות במסגרות הפנימייתיות שמוקדה באחדות שמתחילה בבית, בקשר עם ההורים.
התקיימה גם פעילות בקרב מועצות התלמידים והנוער בסימן של ישראליות משותפת וחיבור בין שונים. בחינוך הממלכתי-דתי הועברה פעילות בנושא "ואהבת לרעך כמוך" וקליטת עלייה. אנחנו מבקשים לציין גם פעילות בבתי-הספר ובמחוז החרדי, שהותאמה לתפיסתם החינוכית של מוסדות החינוך הללו. משרד החינוך גם היה אחראי לפעילות ב-30 מרכזים קהילתיים ברחבי הארץ, במתנ"סים, בנושא האחדות, במסגרת החוגים במתנ"ס. פעילות יחידות נוער בקהילה – במסגרת הזאת התקיימו מפגשים ומעגלי שיח בין קבוצות שונות בקהילה, בהובלת צוות המרכז הקהילתי ובחסות החברה למתנ"סים. התקיימה גם פעילות תנועות נוער וארגוני נוער שהועברה על ידי המדריכים המקומיים בסניפים, בקנים ובשבטים, והייתה פעילות במכינות הקדם-צבאיות השנה, ובמסגרת אירועי סיום השנה עסקו במכינות בנושא האחדות בחברה הישראלית.
כמו כן התקיים אירוע "מצדיעים אחדות בירושלים" לחניכי מכינות, מתנדבי שנת שירות, חניכי תנועות נוער וארגוני נוער, מתנדבי שנת שירות ובמסגרת הצבא, "מחנכים במדים". בשירות הלאומי-אזרחי נערכה פעילות המקדמת שיח חינוכי. התקיימו הרצאות של חברי כנסת בבתי-ספר – בשבוע האחרון הגיעו זוגות של חברי כנסת לבתי-הספר להרצות בנושא: אחדות מתוך שונות. התקיים גם טקס מכובד בבית הנשיא לציון וקידום יוזמות בנושא. נעשית עבודה להרחבת פעילותם של בתי-ספר תאומים – בשנת הלימודים תשע"ז החלו לפעול צמדים של בתי-ספר במתכונת של בתי-ספר תאומים, ובימים אלה אנו פועלים להרחבת בתי-הספר השותפים במיזם.
מה שאני מבקש לומר זה שכל הפעילות הענפה שהזכרתי היא פעילות המתקיימת זו השנה השלישית, בעקבות האירועים – שהמרכזי שבהם הוא חטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014, תשע"ד.
אירועי קיץ תשע"ד, 2014, ותחושת הלכידות שהתגלתה בעקבותיהם, חידדו בקרב החברה הישראלית כולה, ובכלל זה במערכת החינוך, את הצורך לשמר ולבסס תחושה זו ולהעצימה. בהתאם לזאת בחר משרד החינוך לציין מדי שנה את יום האחדות כחלק מימי הלוח. מדובר ביום שיא של מהלך חינוכי המתמשך כל השנה, שכל מטרתו היא לחבר בין האוכלוסיות ועל ידי כך למנוע ביטויי גזענות ולהעצים את תחושת הלכידות החברתית במדינת ישראל, עד כמה שאפשר.
ליום הזה, כאמור, שותפים רבים, ובהם החברה למתנ"סים, מועצת המכינות הקדם-צבאיות, מינהל החינוך הדתי, הסוכנות היהודית, איגוד המרכזים לזהות יהודית, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הרשויות המקומיות וגופים נוספים.
כולנו מבינים שהדרך הנכונה להביא לאחדות היא לצאת מאזור הנוחות ולעבור לשיח עמוק, מכבד ומלכד, הנותן מקום לכל אדם באשר הוא.
אני מציע, חברי חברי הכנסת, שנסתפק בדברים האלה. אם בכל אופן יש כאלה שמבקשים להעביר את זה לדיון בוועדה, אני לא אתנגד לכך, אבל אלו הם עיקרי הדברים שרציתי לומר ביום האחדות כאן, מעל במה זו.
היו"ר מאיר כהן:
אנחנו נסתפק, חבר הכנסת עמאר? נסתפק בתשובה של השר?
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
– – –
היו"ר מאיר כהן:
מאה אחוז. יואיל כבודו להישאר, אנחנו מייד עוברים, אדוני – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני יושב – – –
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר מאיר כהן:
הודעה למזכירת הכנסת. בבקשה, גברתי.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 58), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון מס' 15), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה.
החלטת ועדת האתיקה בעניין היעדרות חברי הכנסת מישיבות הכנסת בכנס החורף של המושב השלישי של הכנסת ה-20, מאוקטובר 2016 ועד מרס 2017, וכן החלטת ועדת האתיקה בעניין קובלנות נגד חבר הכנסת זוהיר בהלול בנושא שידור תוכניות ספורט.
מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת איימן עודה בנושא: לאן נעלמו עשרה מיליון צליינים תיירים? תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי.
שאילתות ותשובות
היו"ר מאיר כהן:
יואיל כבוד סגן השר לעלות, ואנחנו פותחים בסבב של שאלות. אדוני סגן השר, היות שהקדימו – בבקשה, אדוני, חבר הכנסת יונה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
רק משפט, ברשותך, אדוני: לא חשבתי שהנושא הקודם מסתיים ולא מאפשר לי גם לרדת לרגע מהבמה, לכן ירדתי.
היו"ר מאיר כהן:
הכול בסדר.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
חשבתי שאדוני יסכם את הדיון שהתקיים פה, ולכן ירדתי, אבל – – –
היו"ר מאיר כהן:
מאה אחוז. סיכמת את זה טוב ואנחנו הסתפקנו בזה.
אדוני, בבקשה. אפשר להרים, להגביר? חבר הכנסת יונה, כן, בבקשה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני אומר לאדוני היושב-ראש הערה שלא מן המניין: דווקא אהבתי לראות את סגן השר יושב בספסלי המחנה הציוני. פשוט נאלצתי, מכיוון שתורי הגיע, לחלץ אותך משם בחזרה לפודיום.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
לא. זה לא כי אני אוהב את השמאל, רק שיהיה לך ברור.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
סגן השר פרוש, אנחנו ביום האחדות – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אנחנו ביום האחדות.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
הרב דרעי הבין על רקע מה אני אמרתי את האמירה הזאת. זה ממש לא בעניין הוויכוח.
היו"ר מאיר כהן:
זה מה שנקרא משיח לתומו.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
לא, מישהו עצבן אותנו אתמול, אז אני אמרתי – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
זה משהו פנימי.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
משהו ממש פנימי.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
משהו פנימי.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, כבודו.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אבל אני אמרתי את זה כי אני באמת לא רוצה להיות מוגדר, לא בשמאל וגם לא בימין, אבל בוודאי לא בשמאל.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אין בעיה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
רק אמרתי. הרב שך אמר שאסור לשבת עם השמאל, אז מה?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אין שום בעיה. אני יודע שאתה – אדוני סגן השר, אנחנו יודעים מה המחשבות שלך, שאתה קרוב אלינו, ולא חשוב איך נקרא לזה, שמאל או ימין.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אין כל בעיה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
נלך, אם כן, לשאילתה.
היו"ר מאיר כהן:
מיונים אסורים. בבקשה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
באתר בית-הספר בכפר הירוק – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – – ישבתם עם אהוד ברק – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
לא שמעתי.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
מה לא שמעת?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני רוצה שתאמר בקול.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
שכחתם שישבתם עם אהוד ברק בממשלה ב-1999?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
עשינו את זה במצוות מועצת גדולי התורה.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
בסדר, אוקיי, אז אל – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
עשינו את זה במצוות – – –
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אז לכן – זה לא שחור–לבן.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני לא הכרזתי אתמול שאנחנו לא נשב עם השמאל. נו, באמת.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אני מציע – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני שמח מאוד – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני – – – בגין אמר פה פעם: פוליטיקאי לעולם לא יאמר לא. פוליטיקאי אומר לא? נו.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
אז תודיע – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני, אני אשמח מאוד להשתהות עם שאלתי ולשמוע את הדיאלוג ביניכם, הוא מאוד מעניין, ואני לא אומר – – –
היו"ר מאיר כהן:
אני אשמח מאוד שתשאל, חבר הכנסת יוסי יונה.
861. מיונים אסורים בקבלה לבית-הספר בכפר הירוק
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אם כן, אדוני סגן השר, באתר בית-הספר בכפר הירוק יש ראיות לקבלת תלמידים באמצעות מיון וסלקציה, הליכי המיון מובילים להדרה חברתית ולפגיעה קשה בתלמידים, ומנוגדים לחוק ולהנחיות המשרד. בפניות חוזרות למשרדך לא התקבל כל מענה שנערכת בדיקה בנושא ונעשות פעולות אכיפה ובקרה.
רצוני לשאול:
מה ייעשה בעניין זה, אדוני?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת יוסי יונה, השואל, לאחר בדיקה מקיפה שערך המינהל לחינוך התיישבותי עלה כי הליך הקבלה לכפר הירוק לא קיים באופן מלא את הנחיות משרד החינוך.
אומנם התלמידים התקבלו למסלולים השונים על פי הגרלה, וניתן סיכוי שווה לכל המבקש להתקבל, אך ההתמיינות למסלולים השונים נעשתה טרם הקבלה לכפר. תהליכי ההרשמה והקבלה לשנת הלימודים תשע"ח הסתיימו ברובם, ועל כן הונחה הכפר להיערך לשינוי בהיבט זה כבר בהליך הקבלה לשנה הבאה, תשע"ט.
המינהל לחינוך התיישבותי פתח במהלכים מול הכפר הירוק כדי להבטיח שהקבלה לכפר הירוק לשנת הלימודים תשע"ט תיעשה בהתאמה לחוזר המנכ"ל, והשיבוץ למסלולי הלימוד יתקיים לאחר קבלת התלמידים לבית-הספר.
יודגש כי הכפר הירוק הוא מוסד חינוך מבוקש, וככלל, הליכי הקבלה אליו מתבצעים בשמירה על הטרוגניות ואיזון מגדרי ויישובי. כאמור, המינהל לחינוך התיישבותי ימשיך ללוות את הכפר כדי להבטיח הליך קבלה נכון, על פי כל נוהלי משרד החינוך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני, כשאתה אומר שבעתיד יובטח – או שבשנת הלימודים הבאה יובטח – שאכן לא יתקיימו מיונים, האם יש אמצעי סנקציה שאתם שוקלים בדעתכם להשית על בתי-ספר שאינם נוהגים על פי ההנחיות של משרד החינוך? כי אתה יודע, הם יכולים – גם בעבר הם הפרו את ההנחיות, ואין, על פניו, מניעה שהם יפרו אותן שוב בעתיד.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
תראה, אני לא יודע לומר לך אם ננקטות סנקציות נגד בית-ספר כמו הכפר הירוק, אבל למשל על המגזר החרדי אני יודע, שנוקטים סנקציות. למשל, אם לא רוצים לקבל ילד כי להורים יש אייפון, אז – משרד החינוך הודיע שהוא לא ייתן כסף למוסד הזה.
על החרדים אני יודע שמטילים סנקציות, אבל על הכפר הירוק – לא שמעתי. יכול להיות שכן.
היו"ר מאיר כהן:
עדיין לא. בעזרת השם, אני מקווה שזה – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אין סנקציות.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
מי כמו אדוני יודע שסגן שר החינוך לא יכול להודיע שיוטלו סנקציות. הוא יכול להודיע פה באופן רשמי: לצערי, אני מכיר סנקציות על המגזר החרדי. לא שמעתי שמטילים סנקציות על – – –
היו"ר מאיר כהן:
חבר הכנסת יונה, זה מספק אותך? תעבור בבקשה לשאלה השנייה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא, אני חושב – – –
היו"ר מאיר כהן:
אנחנו לא יכולים לנהל דו-שיח. יש שאלה, עוד שאלה – בבקשה. אנחנו עוברים ל-862. בבקשה.
862. דוח ביקורת על פעילות חברת "קדימה מדע"
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני סגן השר, ממידע שהגיע ללשכתי עולה כי משרדך הזמין דוח ביקורת של משרד רואי חשבון על פעילות חברת קדימה מדע, הזכיינית, בין היתר, של תוכנית שלבים.
רצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – מה הסיבות להזמנת הדוח?
3. מהן המסקנות בדוח?
4. האם הדוח יפורסם?
5. האם יועבר אלי עותק של הדוח, אדוני?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
1–3. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השואל, חבר הכנסת יונה, בעקבות תלונות של כמה עובדים בדבר אי-תשלום שכר כיאות, נשלחה ביקורת רואה חשבון לחברת "קדימה מדע". בביקורת נמצא כי הזכיין לא תרגם באופן נאות את הפער בין שעה לשעה אקדמית. לאור זאת נדרש הזכיין לבצע השלמת שכר לעובדים, לרבות החזרים הנגזרים מכך. לפי הממצאים שבידנו, הספק ביצע את ההחזרים כנדרש.
אני סבור וגם בטוח שאם תפנה באופן ישיר למנכ"ל משרד החינוך ותבקש ממנו שימציא לך את הדוח – ייתכן שתתבקש להסביר מדוע אתה מבקש לקבל את זה, מהם הדברים שהם לא חסויים ואתה יכול לקבל, או יש דברים גם שהם צנעת הפרט, אבל, ככלל, אני לא חושב שצריכה להיות בעיה, ומאחר שאתה מתעניין בזה, תוכל לקבל את עותק הדוח. אבל אני מציע לך לפנות טל מנכ"ל המשרד. אם תרצה לשלוח אלי העתק, כדי שאני אדע, אני אנסה לעזור לך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
תודה, אדוני.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
אני מזמין לשאילתה 660, אי-פתיחת בית-ספר טכנולוגי בכפר מנדא, את חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה.
אם אפשר להביא לסגן השר כוס מים.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
לא לא, ממש לא, אדוני.
היו"ר מאיר כהן:
אתה מסתדר? בסדר. בבקשה, גברתי.
660. אי-פתיחת בית-ספר טכנולוגי בכפר מנדא
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, תלמידים מכפר מנדא המעוניינים ללמוד בחינוך הטכנולוגי נאלצים לנסוע רחוק, כי בכפר אין אפשרות. אושרה הקמת בית-ספר – אושר הצורך בהקמת בית-ספר, הוגשה בקשה לבנות, אך בקשה זו הוקפאה.
ברצוני לשאול:
מתי יתחילו בבניית בית-ספר טכנולוגי בכפר מנדא?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת זועבי, התשובה על השאילתה היא זו: מנהל הפיתוח במשרד החינוך לא אישר הקמת בית-ספר טכנולוגי בכפר מנדא, אבל כן אישר פתיחת שתי כיתות לחינוך טכנולוגי בתיכון הקיים שפועל ביישוב, וכיתות אלו פועלות בבית-הספר הקיים. ככלל, יצוין כי סוגיית פתיחת בתי-ספר טכנולוגיים נוספים, מעבר לקיים, נבחנת בימים אלה במשרד החינוך, וכאשר בוחנים, בוחנים גם את הבקשה שלך, אם כי לעת עתה יש פתרון בתיכון הקיים שפועל בכפר מנדא.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, יש לי מסמכים על זה שמשרד החינוך הכיר בצורך, אך הוא הקפיא את כל הטיפול הקשור לאישור של בניית בית-הספר. עכשיו התלמידים צריכים לנסוע למרחקים מחוץ לכפר, נשלחים לבית-ספר שהוא רחוק מכפר מנדא. חלק מהתלמידים האלה נושרים – זה מעלה גם את הבעיה של הנשירה.
יש לי פה מסמך על הכרה בצורך, אם אתה רוצה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אדוני היושב-ראש – אני אשמח לקבל את מה שתיתני לי בעניין הזה, אבל הכרה בצורך זה לא הדבר היחיד שפותח את המסלול לבנייה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
כן, אחר כך הקפאה בלי נימוקים. בלי נימוקים. בינתיים תלמידים נושרים ונוסעים רחוק. ואתה בא, גם כן, בלי להכין מספיק את התשובה שלנו.
היו"ר מאיר כהן:
כן, גברתי. התשובה של השר: תעבירי את המסמכים, והוא יטפל. תודה רבה. אנחנו עוברים – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני יכול רק להוסיף, ואני אומר שוב – –
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
– – הכרה בצורך זה לא הדבר היחידי שמאפשר פתיחת בית-ספר. יש עוד כמה דברים. אז כשאמרתי את המשפט הזה, היא אומרת: כן, אתה – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
כן.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני אומר לך עוד פעם, זה לא רק בכפר מנדא, זה בכל – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אבל זו השאלה שלי: אם יש הכרה בצורך, למה לא מאשרים? אין נימוקים.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
זה שיש לך מסמך על הכרה בצורך – אז אני אומר לך, כל מי שמתמצא במה שקשור למינהל הפיתוח יודע שהכרה בצורך זה סעיף אחד בדברים שמאפשרים או גורמים לכך שפותחים בית-ספר.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אבל זו השאילתה שלי, מתי יתחילו – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
לגופו של עניין, עניתי שיש פתרון בכפר מנדא, בשתי כיתות שפתחו בתיכון הקיים. הוספתי גם שבמשרד החינוך נבדק עכשיו המכלול של בתי-הספר האלה, ואני מתאר לעצמי שגם הבקשה הזאת נבדקת.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אני אומרת לך ששתי הכיתות לא מספקות – לא מספיקות, והם נוסעים מחוץ לכפר מנדא. רק לדייק באינפורמציה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי.
חבר הכנסת אוסאמה סעדי, שאילתה 846: סגירת בית-ספר בצור באהר.
846. סגירת בית-ספר בצור באהר
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, כבוד סגן השר, משרדך, משרד החינוך, קיבל לאחרונה החלטה על סגירת בית-ספר בצור באהר, והותיר כ-250 תלמידים ללא מסגרת חינוכית.
ברצוני לשאול:
1. על מה הסתמך המשרד בהחלטה זו?
2. האם יינקטו צעדים נוספים בנושא?
3. אם כן – מהם?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
1. החלטות מנכ"לית משרד החינוך דאז – אני אומר מנכ"לית, מכיוון שכיום יש מנכ"ל; היא סיימה את תפקידה לפני כחודשיים – החלטת מנכ"לית משרד החינוך דאז בבקשת חברת אלנוח'בא לקבל רישיון להפעלת בית-ספר התקבלה על סמך מידע שהתקבל מרשויות הביטחון.
2. על סמך המידע שברשות המשרד, בית-הספר סגור, וקיימות מסגרות חינוכיות חלופיות לתלמידים. אני מבקש להעיר שהחברה הגישה ערר על החלטת מנכ"לית משרד החינוך, לוועדת הערר שפועלת לפי סעיף 13 לחוק פיקוח על בתי-הספר, התשכ"ט–1969. בערר התקיים דיון, והחלטה בעניין טרם ניתנה.
היו"ר מאיר כהן:
אדוני מסתפק, או – בבקשה, עוד שאלה.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):
תודה, סגן השר. אני חושב שכאשר מחליטים על סגירת בית-ספר באמצע שנת הלימודים, אדוני סגן השר, ויותר מ-250 תלמידים למעשה היו ללא כל מסגרת חינוכית, ואני חושב שאפילו למשך ימים ושבועות לא הייתה להם שום מסגרת, האם לא היה מן הראוי לאפשר לתלמידים האלה לסיים את שנת הלימודים ולא לקטוע אותה במהלך שנת הלימודים ולגרום להם נזק בלתי הפיך?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
תראה, חוק הפיקוח נותן סמכות למנכ"ל משרד החינוך, לאחר שימוע, לתת צו סגירה לבית-ספר שיש בו הסתה או נסבלת הסתה נגד מדינת ישראל. אתה מעיר הערה נכונה, אני מכיר את זה במגזר החרדי, שניתנים צווי סגירה בלי שהמחוז החרדי בכלל מודע לכך, ויש שאלה אם מצאו להם פתרון. אבל מאחר שאני עונה תשובה רשמית מטעם המשרד, המשרד מבקש להודיע כאן, מעל הבמה, שנמצא פתרון לאותם 250 תלמידים. אם אתה שואל אותי אם זה נכון באמצע השנה, מאחר שאני לא הייתי – –
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):
– – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
– – מאחר שאני לא הייתי בדיון, והתשובה מסתמכת על מידע של רשויות הביטחון – אני קטונתי מלומר דעה למה סגרו את זה כל כך במיידית, ובאמצע השנה, אבל ההערה הזאת, שלא סוגרים בית-ספר עד שיש פתרון לתלמידים שנמצאים שם, היא הערה נכונה, וגם אני טוען אותה כאשר אני רואה צווי סגירה לבתי-ספר חרדיים.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אנחנו עוברים לשאילתה מס' 851: מספר התלמידים הערבים במסגרת "ההזדמנות השנייה". חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.
851. מספר התלמידים הערבים במסגרות "ההזדמנות השנייה"
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, סגן השר, במסגרת נתוני הנשירה, תלמידים הנמצאים בטיפול קציני ביקור סדיר או לומדים שעות בודדות ב"הזדמנות השנייה" נספרים כלומדים לכל דבר.
רצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – כמה תלמדים ערבים נמצאים בטיפול קציני ביקור סדיר?
3. כמה לומדים במסגרות "ההזדמנות השנייה" וכמה שעות לומדים בפועל?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת זועבי, לשאלות 1 ו-2, האם נכון הדבר, ואם כך – כמה תלמידים ערבים נמצאים בטיפול: קציני ביקור סדיר אחראים למניעת נשירה, ולכן הם מטפלים בתלמידים שרשומים בבתי-ספר – בוועדות ההתמדה, בהליכי השמה מחדש ועוד. נכון למרס 2017, מטופלים על ידי הקב"סים קרוב ל-45,500 תלמידים שרשומים בבתי-ספר, ומהם 15,104 תלמידים ערבים.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
כמה?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
15,104 תלמידים ערבים מ-45,476 תלמידים.
לשאלה 3 – –
היו"ר מאיר כהן:
שליש.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
שליש מהלומדים במסגרת?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
– – במסגרת "ההזדמנות השנייה" לומדים תלמידי תוכנית היל"ה, אשר אינם רשומים בכל מסגרת חינוך אחרת. תלמידים אלו לומדים במסלולי לימוד לרכישת תעודה בהתאם לתוכנית אישית ומותאמת להם. תלמיד היל"ה לומד בממוצע עשר שעות שבועיות. נכון למרס 2017 לומדים בתוכנית היל"ה 6,341 תלמידים, מהם 2,019 תלמידים ערבים.
היו"ר מאיר כהן:
שוב, אדוני, מ-45,000 – 15,000.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
כן. 6,341 – 2,019.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, הבעיה שלנו היא שאנחנו מנסים לעקוב אחר התוצאה האמיתית של התלמידים הנושרים. התלמידים האלה, שלומדים ב"הזדמנות השנייה", או שהם בטיפול של קציני ביקור סדיר, נחשבים ללא נושרים גם כאשר הם לא מגיעים לבית-הספר, כלומר אין סטטיסטיקה שנותנת לנו כמה מהתלמידים שמטופלים על ידי קציני ביקור סדיר כן ממשיכים ללמוד.
היו"ר מאיר כהן:
קוראים לזה "נשירה סמויה", אני מכיר את זה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
סמויה, בדיוק. ולכן, גם עם אחוזי הצלחה בבגרות 38%, ועם אחוזי נשירה שהם פי חמישה מהנשירה בבתי-הספר היהודיים, אנחנו צריכים לאתר את אותה קבוצה הכי מוחלשת, מהתלמידים, ולא למחוק אותה.
היו"ר מאיר כהן:
היות שהייתי מנהל בית-ספר – זאת אחריותו הישירה של מנהל בית-הספר לדווח על הילדים הנושרים, כמה מגיעים, מתי הם מגיעים, ובשלב מסוים משרד החינוך יודע לגרוע אותם ממצבת התלמידים הכללית.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
בסדר, אבל אתה היית מנהל, אתה יודע – – –
היו"ר מאיר כהן:
אבל שוב – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אבל מה השאלה?
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
השאלה: התקנון לא מחשיב את התלמידים שבטיפול קציני ביקור סדיר כנושרים, כל עוד הם בטיפול, וזאת הבעיה – לכן אנחנו לא יודעים כמה מהנושרים האלה, שהם בטיפול הזה, חוזרים ללמוד במסגרת כלשהי, וכמה מהם לא חוזרים ללמוד. זאת הבעיה, זאת השאלה. אתה הבנת?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
לשאלה הנוספת אני אומר ככה: אם היו לנו נתונים, הייתי מביא אותם לכאן. אני חושב, א. אנחנו יודעים את הבעיה – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
בעיה של הגדרה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
מה שאני אמרתי קודם זאת גם בעיה, והיא בעיה גדולה. עצם העובדה ששליש מהתלמידים הערבים הם במצב כזה, אין ספק שזאת בעיה. זה הרי לא השיעור שלהם באוכלוסיית התלמידים.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
לא שליש מהתלמידים הערבים.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
לא, שליש מכלל התלמידים הנושרים – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
שליש מהמטופלים במסגרת הזאת.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
– – וזה לא האחוז הנכון: האחוז של התלמידים הערבים בכלל אוכלוסיית התלמידים הוא לא שליש, אז ודאי שאנחנו רואים פה בעיה גדולה. את מנסה להפנות זרקור גם לנתונים שלא הבאתי לפה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
לא רק. להגדיר את הבעיה של הנשירה בצורה כזאת – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – שתכלול את כל התלמידים שלא מגיעים לבית-הספר.
היו"ר מאיר כהן:
אני חושב שזה הובן. אני מבקש ממך לעבור לשאילתה הבאה, שגם היא באחריותך, מס' 857 – סקר צרכים של הנוער הערבי.
857. סקר צרכים של הנוער הערבי
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
משרד החינוך חתם על הסכם עם ארגון הג'וינט לעריכת סקר צרכים של הנוער הערבי.
ברצוני לשאול:
1. האם שיתף המשרד את המועצות הערביות?
2. מהם פרטי ההסכם עם הג'וינט?
3. מיהם החוקרים הערבים המעורבים בסקר?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השואלת, לשאלה 1: ג'וינט אשלים גויס כשותף בקידום פיתוח תשתית לחינוך הבלתי-פורמלי בחברה הערבית במסגרת תוכנית "אתגרים" הממשלתית. במסגרת תוכנית זו, בשלב זה לא מתקיים סקר צרכים כמצוין בשאלתך. עם זאת, חשוב להדגיש: ועד ראשי הרשויות הוא שותף מלא – אני אומר מה שהמשרד מבקש ממני לומר – ועד ראשי הרשויות הוא שותף מלא לכל תהליכי בניית התוכנית וביצועה.
לשאלה 2: ג'וינט אשלים הוא ארגון מומחה לפיתוח מענים חברתיים, הפועל מאז שנת 1998 בשיתוף משרדי ממשלה שונים, ובהם משרד החינוך, משרד הרווחה ומשרד הבריאות. ארגון זה מקדם תהליכי פיתוח מתוך תפיסה של שותפות של הגורם הממשלתי המוביל עם גורמים מומחים והציבור עוד משלב הגדרת הצורך, דרך תהליכי פיתוח המענה או המענים וכלה בהגדרה משותפת של התוצאות המתבקשות והדרך לבירור ההצלחות.
תהליכי פיתוח התוכניות עבור החברה הערבית בשיתוף ג'וינט אשלים נעים בשני צירי עשייה מרכזיים: א, פיתוח תוכניות ייחודיות לחברה הערבית; ב, התאמת תוכניות אוניברסליות לפעילות עבור החברה הערבית.
העבודה המשמעותית בחברה הערבית בשיתוף ג'וינט אשלים החלה כבר בשנת 2003, ובשלוש השנים האחרונות הורחבה הפעילות באופן משמעותי, בדגש על החברה הערבית והבדואית בישראל, באמצעות פיתוח של 21 תוכניות, הפועלות כיום ב-47 יישובי החברה הערבית, כולל המגזר הדרוזי והצ'רקסי. תוכניות אלה מגיעות לאלפי נהנים.
לקראת סוף 2016 גויס ג'וינט אשלים כשותף בקידום פיתוח תשתית לחינוך הבלתי-פורמלי בחברה הערבית במסגרת תוכנית "אתגרים" הממשלתית. לארגון הג'וינט, כמצוין קודם, ניסיון רב כארגון שדרה, ויתרונו ביצירת שותפויות. בהיותו, ארגון שדרה ובעל ניסיון בעבודה עם החברה הערבית, מתכלל כיום שותפות בין-ארגונית, המביאה את מספר התועלות המרבי לחברה הערבית, על שלל צרכיה, בתחום החינוך הבלתי-פורמלי.
במסגרת ההסכם עם הג'וינט – גם בזה התעניינת – מקודמת תוכנית "אתגרים" בכמה צירים: 1. ניהול השותפות במסגרת תוכנית "אתגרים"; 2. קידום תהליכים משותפים לאיתור צרכים; 3. פיתוח הדרכה, לרבות כלים, טכנולוגיות ומפגשים, לכלל הגורמים הרלוונטיים לקידום החינוך הבלתי-פורמלי; 4. ייעוץ מקצועי על ידי מומחי תוכן רלוונטיים; 5. הפעלת מלווים רשותיים להעצמת פעילות הפיקוח; 6. פיתוח והתאמה של מענים שונים; 7. הערכה ומדידה באמצעות גוף חיצוני בלתי תלוי.
לשאלה 3: כאמור – אמרתי קודם – לא נערך סקר. העבודה בכללה נעשית בשיתוף עם ועד ראשי הרשויות הערביות.
שר הפנים אריה מכלוף דרעי:
– – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
עשיתי את זה מהר.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אדוני סגן השר, ועד ראשי הרשויות הערביות התנגד למינוי של הג'וינט בטענה אובייקטיבית ומדויקת לגמרי שהוא אינו מכיר את הצרכים של בני הנוער הערבי, ומשרד החינוך היה אמור להעביר אחריות זו לגופים המורכבים ממומחים ערבים, מהחברה הערבית – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
השאלה מי זוכה במכרז. את יודעת שאי-אפשר היום בלי מכרזים.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
זאת השאלה, אם בכלל יצא מכרז. כי לפי דעתי לא יצא מכרז בנושא, אפילו שמדובר בתקציב של יותר מ-4.5 מיליון שקל, ולפי החוק צריכים להוציא מכרז. לא יצא מכרז. משרד החינוך כן – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
את יודעת שלא יצא מכרז, או שאת שואלת?
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
כן. זה מכתבים שמרכז מוסאוא וראשי הרשויות הערביות שלחו למשרד החינוך, למנכ"ל החדש, במרס, לפני שלושה חודשים. הם לא קיבלו תשובה. לפי המידע שלנו, שלא קיבלנו עליו מענה, לא היה מכרז, וכן יש הסכם, וההסכם הזה החריג את המומחים הערבים ואת החוקרים הערבים, וכבר מנסים לתכנן תוכניות לבתי-הספר הערביים מארגון שמשרד החינוך בחר.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אוקיי, אני רשמתי – – –
היו"ר מאיר כהן:
אמורים לשאול, לא לנאום, בבקשה. גם אם שאלתך – אדוני, תענה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אני רוצה תשובה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
רשמתי את השאלה, אם יצא מכרז – את אומרת שלא יצא – אבל אם יצא מכרז שזיכה את הג'וינט לטפל בעניין הזה. ציינתי רק שמשנת 1998 הג'וינט עושה את העבודה בצורה מקצועית טובה – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אבל זה – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני לא אמרתי שזה במקום מכרז – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, תרשה לי.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
– – אני אמרתי שאני אתעניין, ואם תהיה לי תשובה אני אשמח להעביר לך.
היו"ר מאיר כהן:
אומר סגן השר – – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, תרשה לי להתעקש על מידע אחד מאוד מאוד מרכזי.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, רק תעשי את זה מהר.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
ועד ראשי הרשויות הערביות התנגד להסכם הזה – – –
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אמרת את זה קודם.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אבל אתה אומר שלא.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני לא אמרתי שלא.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
אתה אומר שזה בתיאום עם ועד ראשי הרשויות. זה לא נכון – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה. אנחנו נסתפק.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – אז אי-אפשר לעשות הסכמים ולדבר על תקציבים – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – לחינוך הבלתי-פורמלי כאשר משרד החינוך ממשיך לתאם עם גופים כמו הג'וינט בלי להתייעץ עם – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – הגופים הרלוונטיים ועם החברה הערבית.
היו"ר מאיר כהן:
אדוני רוצה לענות או להסתפק?
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
אני אמון – לענות מה שהמשרד נותן לי לענות – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
– – אדוני היושב-ראש – –
היו"ר מאיר כהן:
בסדר גמור.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
– – והמשרד לא נותן לי לומר פה דברים שהם לא אמת.
היו"ר מאיר כהן:
בוודאי.
סגן שר החינוך מאיר פרוש:
תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – –
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר מאיר כהן:
מזכירת הכנסת, בבקשה.
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת זועבי, בבקשה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת – –
חנין זועבי (הרשימה המשותפת):
– – –
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
– – הודעת שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת חיים כץ, על מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת רועי פולקמן ומנואל טרכטנברג בנושא: מצוקת ההכשרות בענף הבנייה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, אם ירצה השם, יום רביעי, כ' בסיוון התשע"ז, 14 ביוני 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 17:37.