דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל"א
ישיבה רמ"ג
הישיבה המאתיים-וארבעים-ושלוש של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ו בסיוון התשע"ז (20 ביוני 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
נאומים בני דקה 4
יואב קיש (הליכוד): 4
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 5
יהודה גליק (הליכוד): 5
איל בן ראובן (המחנה הציוני): 6
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 7
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 7
דב חנין (הרשימה המשותפת): 8
ענת ברקו (הליכוד): 8
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 9
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 10
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 11
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 12
יעל גרמן (יש עתיד): 13
הצעות לסדר-היום 14
ציון יום פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן 14
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 14
נורית קורן (הליכוד): 15
רחל עזריה (כולנו): 17
איתן כבל (המחנה הציוני): 18
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 21
מיכל רוזין (מרצ): 22
יואב בן צור (ש"ס): 24
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: 25
דב חנין (הרשימה המשותפת): 28
אורלי לוי אבקסיס: 29
הצעות לסדר-היום 31
ציון יום ההוקרה למוזיקה הישראלית 31
היו"ר חמד עמאר: 31
יעקב פרי (יש עתיד): 32
יואל חסון (המחנה הציוני): 33
דב חנין (הרשימה המשותפת): 36
שרת התרבות והספורט מירי רגב: 38
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום כ"ו בסיוון התשע"ז, 20 ביוני 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 64), התשע"ז–2017.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 195) (הרחבת ההגדרה "ילד" לעניין ביטוח נפגעי עבודה), התשע"ז–2017, של חבר הכנסת משה גפני וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 17) (חופשה ביום שמתקיימות בו בחירות מקדימות במפלגה שבה העובד חבר), התשע"ז–2017, של חברי הכנסת יואב קיש ודוד ביטן.
אמנות בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של הודו בדבר הסגרה והעברת נידונים.
הודעת שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט, בעקבות דיון בהצעתם של חברי הכנסת מנחם אליעזר מוזס, ענת ברקו ועודד פורר בנושא: תוכני הלימוד המועברים בבתי-הספר במזרח ירושלים.
אודיעכם כי חבר הכנסת אכרם חסון ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – הגבלת זכות העמידה), שמספרה פ/4123/20.
נוסף על כך, הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת תמר זנדברג, בצלאל סמוטריץ ויואל חסון בנושא: התחזקות השקל וההשלכה על המשק הישראלי – מדיניות בנק ישראל ומשרד האוצר. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. ההצבעה לצורך הרשמה בלבד. חבר הכנסת קיש, תפתח בבקשה את הנאומים היום.
יואב קיש (הליכוד):
תודה. כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אנחנו בפתחה של תקופה מאוד משמעותית מבחינה מדינית, גם בגזרה של יהודה ושומרון וגם בנושא עזה. בנושא עזה – סוף-סוף עולה לדיון הנושא שישראל היא הספק היחידי שדואג לשמור על מצבם ועל איכות חייהם של אזרחי עזה, בניגוד ל"חמאס", שלוקח את התקציב שלו ומשתמש בו להתעצמות צבאית כנגד מדינת ישראל, בשביל לעשות מנהרות ובשביל לבנות טילים; בונה את המאבק הבא – איך הוא פוגע באזרחי ישראל.
עכשיו, הרשות הפלסטינית אומרת: אוקיי, אנחנו מפסיקים לשלם על החשמל. אז בצדק מדינת ישראל אומרת: אם הם לא משלמים, אנחנו לא ניתן. אני מבקש דבר אחד, ואני פונה פה גם לחברי הכנסת, לקבל את התמיכה שלהם, וגם לממשלה: ביום שבו יחזירו את הכספים לתשלום עבור חשמל לעזה, ביום הזה, הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תגיד: די, לא ניתן ולא נאפשר, עד שהבנים שלנו לא חוזרים מעזה. לא יכול להיות שמצרים מנהלת עכשיו משא ומתן עם "חמאס" עם דרישות, ויש דרישות כנגד קטאר, וכולם מפעילים לחץ על "חמאס" – כדי שלא יעזור ל"דאעש" וכל מיני אינטרסים פנים-ערביים אחרים – אבל רק ישראל, שהיא שמעבירה את החשמל והיא שדואגת לתושבי עזה, לא מעלה את הדבר הכי בסיסי, הצורך ההומניטרי הכי בסיסי: להחזיר את הבנים שלנו מעזה. עד שזה לא קורה, מצדי שלא יהיה חשמל בעזה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת קיש. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת אוסאמה סעדי ואני ביקרנו ביום שישי באוהל הילדים ומשפחות החולים של המחלקה ההמטו-אונקולוגית. הייתה הצגה, והופיעו גם ההורים וגם הילדים באופן מרגש ביותר, והם ביקשו שאנחנו נחזור על הדברים שהם קראו בנאומים בני דקה. אני בחרתי להקריא את מה שאמרה מרווה עותמאן, אימא של נאיה, ילדה חולה, וזה מה שאמרה מרווה: אני אימא, והיה מישהו שאמר שהמרחק הוא בסך הכול 40 דקות. אני אימא, וניסיתי לחשוב במושגים של זמן ולא הצלחתי. אמרתי לעצמי: הוא היה כל כך בטוח בעצמו, אז בטח הוא יודע. הוא אחד שיודע להגיד "40" כל כך טוב.
הילדה שלי הסתכלה לי בעיניים וביקשה הסבר, ולא היה לי הסבר. הסתכלתי בעיניים של הבת שלי ורק ירדו לי דמעות, לא היו לי מילים. הסתכלתי מסביבי וחשבתי שאני בחלום, וחשבתי שבעוד רגע אני מתעוררת ולא היו 40 דקות, ואף אחד לא פירק את המחלקה – אני והילדה שלי לא נצטרך לנסוע ל"שניידר".
אבל זה לא חלום. זה לא חלום. לא הייתי צריכה להתעורר. החיים דופקים לך על הדלת, דופקים לך על החלון, והילדה שלי נאיה רק לפני רגע קיבלה טיפול כימותרפי. עלינו לאוטו ואני מחבקת את האוצר שלי חזק חזק ואומרת לעצמי: זה רק 40 דקות, זה רק 40 דקות, זה רק 40 דקות. והאוצר שלי סובלת בחילות, והגוף לא מחזיק, ואני לא שולטת בדמעות שלי. הנוף מנסה לנחם אותי, ואני רק כועסת על עצמי: למה את לא נלחמת? למה את לא זועקת עד שכל שערי שמים ייפתחו? והאוצר שלי רק מחייכת אלי, עושה לי הצגות, שרה שירים, ואני לא מאמינה – יש פקק; הוא הבטיח 40 דקות, הוא הבטיח שלא יהיו פקקים. אני לא מאמינה, 41 דקות כבר עברו. יכול להיות שהשעון לא הבין אותו, או שהלב.
איפה אתה, אדוני ראש הממשלה? אנשים מדברים אתנו על דקות, ואנחנו מדברים ילדים. אנשים מדברים אתנו כסף, ואנחנו מדברים חיים. 42 דקות. תיק-תק, תיק-תק.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מן הקואליציה ומן האופוזיציה, יהודים ושאינם יהודים, כאנשים שעוסקים בפוליטיקה, אדוני היושב-ראש, אנחנו כידוע, כצפוי, מדי פעם זוכים לכתבות מנותקות מהמציאות בעיתון, מה שמכונה בערבית מדוברת "פייק ניוז".
היום זה תורי. העיתונות הדתית והחרדית החליטה להמציא איזשהו סיפור עלי כאילו אמרתי שהרבנות הראשית הם מחבלים. מכיוון שמדובר ביהודים דתיים וחרדים, אני משוכנע שהם לא יישנו טוב בלילה מרוב שהם דואגים שהם פגעו ביהודי. אז אני מבקש למסור כאן שאני מוחל מחילה מוחלטת וגמורה על כל השקרים שנאמרו היום בעיתונות החרדית והדתית עלי. אין לי שום קפידה עליהם. הם יכולים לישון טוב בלילה; יכולים אפילו בשבת קודש לקרוא על פרשת קורח וללמוד על החשיבות שלא יהיו מחלוקות בישראל, ובלבד שכולנו נקבל על עצמנו לאהוב ולכבד כל אחד ואחד, השונה מאתנו והדומה לנו, ונדע כולנו להיות פתוחים ומכבדים ומכילים אחד את השני. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. חבר הכנסת איל בן ראובן, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
איל בן ראובן (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בחרתי לדבר היום על ההחלטה לסגור את הפנימייה הצבאית באור עציון. מפנימיית אור עציון יוצאים חיילים רבים לצה"ל; כ-98% מתוכם מתגייסים לחילות קרביים וכ-40% יוצאים לקצונה. זהו מוסד לתפארת שכרגע נמצא תחת החלטת סגירה של שר הביטחון. ההחלטה על סגירת פנימיות צבאיות באופן כללי הייתה לדעתי טעות, מפאת היותם מוסדות חינוכיים ערכיים שמוציאים לצה"ל חיילים מצוינים ומפקדים מצוינים.
ההחלטה הנוכחית להשאיר את פנימיית חיפה ולסגור את פנימיית אור עציון יוצרת מתחים מיותרים בין חילונים לדתיים. לא חסרים מתחים בחברה הישראלית. אין שום צורך להעמיס מתחים נוספים, בעיקר כאשר תוצרי הפנימייה הזו הם כל כך טובים.
אני קורא לשר הביטחון לחזור בו מהחלטתו ולאפשר את פתיחת השנה הקרובה בפנימיית אור עציון תוך דרישה להתנהלות יעילה כלכלית ככל הניתן. הנושא איננו כלכלי בלבד, הוא נושא ערכי, חברתי וחשוב ביותר. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום בחרתי לדבר על קצין דרוזי שאני גאה בו מאוד, תת-אלוף חסון חסון, שהודיע על פרישה מצה"ל לאחר 36 שנות שירות. תת-אלוף חסון מילא שורה ארוכה של תפקידים, ממ"מ בחטיבת גולני ועד תפקידים בכירים ביותר במערך המודיעין. לאחר מכן הוא התמנה למזכירו הצבאי של הנשיא שמעון פרס, זיכרונו לברכה, והמשיך עם הנשיא הנוכחי רובי ריבלין; לאחר מכן עבר למועצה לביטחון לאומי כנציג צה"ל במועצה.
אני מאוד הצטערתי על החלטתו לפרוש, אבל אני גם מכבד את ההחלטה שלו. אני רוצה לאחל לו בהצלחה, וגם להודות לו על כל מה שתרם למען ביטחונה של מדינת ישראל. חסון חסון גם קיבל צל"ש אלוף על אחד המבצעים הנועזים שהוא ביצע. מהיכרותי האישית רבת השנים אתו, אני מכיר – אחד הקצינים המוכשרים. כמו שאמר הרמטכ"ל, הוא הצטיין בכל התפקידים שמילא. אני שוב רוצה לאחל לו בהצלחה בהמשך דרכו, ואני מאמין שהוא יצליח, ימלא תפקידים מאוד חשובים במדינת ישראל וימשיך לתרום למען החברה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. תאונות הדרכים מלוות אותנו כמעט בכל יום. מתחילת השנה כבר נהרגו 175 איש, שלושה היו אתמול, היום עוד שניים. הממשלה, כל מה שעשתה, ועשתה רבות – הקימה ועדת מנכ"לים; ועדת המנכ"לים באה עם החלטות שלכאורה הן החלטות טובות אבל בסך הכול, היא עשתה בדיוק את אותו דבר כמו בקשר לתוכנית של הגליל: איגמה או ריכזה את כל התקציבים שנמצאים לאותו נושא, ובאה כאילו שזו תוכנית חדשה.
מה שהם עושים היום, ועדת המנכ"לים בסך הכול אספה את ההחלטות הקודמות, מה שהיה צריך לעשות שנים, והיא עושה היום. אני אומר כבר: בשנה שעברה באותו יום היו 162 הרוגים. היום – 175. הדבר הזה אומר דרשני. בהרוגים של השנה שעברה, בתקופת הקיץ, לפי הדוח של בטרם, היו 25 ילדים קטנים, ומהם 13 ערבים. מתוך ה-13, עשרה היו בתאונות דרכים ושלושה נשכחו בתוך הרכבים. אני חושב שהגיע הזמן לצאת עם תוכנית מסודרת כדי לפתור את הבעיה, כי אי-אפשר לסבול שבכל יום יש הרוג בתאונות דרכים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. יחד עם חברי, חברי הכנסת אוסאמה סעדי ואיימן עודה, ביקרנו את הילדים וההורים של המחלקה ההמטו-אונקולוגית. הם נמצאים באוהל שנמצא בגן סאקר. פגשנו שם ילדים מקסימים והורים מאוד מאוד מודאגים, מאוד מודאגים. הם נמצאים בהתמודדות מאוד קשה ומסובכת ממילא, ומה שקרה במחלקה הזו – שרופאי המחלקה החליטו שהם אינם מסוגלים להמשיך ולעבוד שם, בעקבות יחסים מאוד רעועים עם מנהל בית-החולים – בעצם גורם למצב שהם צריכים לדאוג לא רק לטיפול בילדים אלא לעצם קיומה של מערכת שתטפל בילדים.
אני לא רוצה להיכנס לסוגיית ההיסטוריה של היחסים במחלקה ההמטו-אונקולוגית, אבל ברור לכול שעיר כל כך גדולה כמו ירושלים יכולה לאכלס שתי מחלקות. יש אפשרות להקים מחלקה נוספת בבית-החולים שערי צדק ולא לפגוע במה שקורה בבית-החולים הדסה. זה הפתרון האפשרי, שכדאי לעשות אותו, נכון לעשות אותו ברמה החברתית, וקודם כול נכון לעשות אותו כפתרון למצוקה האנושית הבלתי-נסבלת של ההורים והילדים האלה.
אני רוצה להקריא כמה שורות מדבריו של הילד עיאד באותה הצגה שהזכיר חבר הכנסת טיבי: ההצגה התחילה, וההצגה שתראו היום היא מאוד מוזרה. היה הייתה מחלקה מחלקה המטו-אונקולוגית על הר, ושם היו אנשים טובים, ומעל המחלקה הייתה שמש ואני כל כך אהבתי להסתכל עליה. השמש הייתה עולה במזרח, כמו שהיא תמיד הייתה עושה, ושוקעת במערב, כמו שהיא תמיד הייתה עושה. ואז הגיע רגע שהכול השתבש. והיום אני עומד בחלון ומחכה לה: איפה את, למה את מחכה? לימדו אותי שיש סדר בכל דבר, אז איפה הוא? חברי כנסת, ראש ממשלה, נשיא, אם זה לא הזמן שלכם להיות אתי, אז מתי הוא הזמן? יש בלגן בשמים שלי. יש בלגן בחיים שלנו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה גברתי, ואחריה – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
ענת ברקו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על הלוחמת הדס מלכא שנהרגה בערב שבת כשהיא שמרה על רחובות ירושלים, וגם על חג הרמדאן, שהתנהל כמו שצריך, עם הקישוטים, וראינו איך הרחוב נראה. ובסופו של דבר, אנחנו רואים שני פיגועים אחד אחרי השני, בו-זמנית, שבהם מחבל מגיע ותוקע סכין בגב.
יש כאלה שלומדים אנטומיה כדי להציל חיים ויש כאלה שלומדים אנטומיה כדי לדעת בדיוק איפה לחתוך את העורק שיחסל את החיים, וזה בחינוך הפלסטיני. ואז החל ויכוח, מי עשה את זה: "דאעש" פלסטיני, "חמאס" פלסטיני, או בכלל "פתח" פלסטיני. זאת השאלה שעלתה, התחרות בין הארגונים, מי עשה את זה.
הדס מצטרפת לרשימה ארוכה, שמתחילה להתארך, של לוחמות צה"ל, כמו הדר כהן, שיוצרות מורשת קרב שבעצם יש לנו עוד טרם הקמת המדינה, ועם כל הקושי והכאב, אנחנו רואים שהן עומדות ונלחמות למען ביטחון מדינת ישראל.
ברשותך, אדוני, אני רק רוצה לציין שם נוסף של חלל צה"ל, שאתמול ביקרתי את בני משפחתו: יובל מנע, שנהרג בתאונת דרכים בעוטף עזה, צנחן, וכפי שאימא שלו אמרה, הוא עשה 73 קילומטר מסע כומתה עם שברי הליכה, עם כל הכאב, ובסופו של דבר הוא נהרג בתאונת דרכים. יהי זכרם ברוך, ואנחנו נמשיך לפעול לאור מורשתם. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, בהמשך למה שאמרו חברי אחמד טיבי ודב חנין, וגם אחרי ימשיכו לדבר על הנושא הזה, שהחלטנו עליו בישיבת הסיעה של הרשימה המשותפת ובביקור שלנו באוהל של ההורים והילדים במחלקה ההמטו-אונקולוגית, אני מבקש להקריא דברים שאמרה חדווה, אימא של אייל, בהצגה.
היא אומרת: אני עומדת כאן, על הבמה שלא ביקשתי אותה, הרגליים שלי ברגע הזה רועדות מהתרגשות, מפחד, או שיש רעידת אדמה? אני יודעת, אתם תגידו: אין רעידת אדמה, תסתכלי על הבניינים מסביב, שום דבר לא נפל, שום דבר לא התמוטט. ואני מסתכלת לכיוון השמים, מחפשת אותם, ואין שמים, הם נפלו. אני יודעת, אתם חושבים שהשתגעתי; כשאת מטפלת בילד שלך חשובה היציבות להצלחת הטיפול, חשוב הצוות שמקיף אותך. ישבתי היום בתחנת האוטובוס, הסתכלתי על האנשים, וכולם בשגרה שלהם.
עמדתי באמצע הרחוב וצעקתי להם: יש רעידת אדמה, השמים נפלו, והם רק המשיכו ללכת. אתם מבינים? אין מחלקה המטו-אונקולוגית בכל מרחב ירושלים והסביבה. לא תאמינו. הם נעצרו, הם הסתכלו עלי, חייכו, והיה מבט של רחמים בעיניים שלהם. הם עמדו בתור ענק וליטפו לי את הראש והמשיכו ללכת. עמדתי באמצע הרחוב והסתכלתי על הגב שלהם. מה, הם לא מבינים? מה איבדנו? איפה הלב שלנו? איפה שכחנו את עצמנו? זה כל כך כואב כשאתה שקוף; הרבה יותר כואב כשהכאב של הילד שלך הופך לשקוף. אדוני ראש הממשלה, אתה מוכן להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי שמה שקורה זה נכון?
יושבים אתנו, אדוני היושב-ראש, ביציע, אבא של נאיה, שחברי אחמד טיבי הקריא את הנאום של אימא שלה, וגם עדי, אימא של הדס. במלחמה הזאת, אדוני היושב-ראש, אין מנצחים – לא הרופאים, לא הדסה. מי שמפסיד זה הילדים וההורים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. אנחנו ודאי מאחלים למשפחות סיום מהיר ומוצלח של כל המשבר המיותר הזה.
חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, אני מצטרפת למאמץ שאנחנו מביאים בפני הבית הזה, אני וחברי הסיעה שלי – להצטרף למאבק הזה של ההורים המודאגים. כמי שעברה את ההתנסות הזאת של להתלוות לאדם שסובל מסרטן – בעלי, זיכרונו לברכה – ואומנם אולי הכאב על ילדים הוא הרבה יותר, לפעמים, אבל אני מכירה את כל הניסיון הקשה הזה, של להיות חזקים ולעבור את הטיפולים ולעבור את התוצאות של הטיפולים.
הם לא צריכים את המעמסה הנוספת הזאת. הם נאבקים את המאבק של החיים שלהם. הם לא צריכים להיאבק בביורוקרטיה או מאבקי כוחות או אני לא יודעת מה – הסדרים כאלה או אחרים. ועל זה מדברת ראומה:
אני לא עומדת כאן, על הבמה, כדי שתרחמו. לא. אני לא עומדת כאן על הבמה כדי שאתם תזילו דמעה אחת או שתיים, תחבקו ואז תמשיכו לדרככם. לא. אי-אפשר להמשיך בדרך כשסוגרים את המקום שהיה לי בית; אי-אפשר להמשיך בדרך כשסוגרים את המקום שהיה לי לאוזן קשבת; אי-אפשר להמשיך בדרך כשמקום עם כל כך הרבה ידע וניסיון פשוט נסגר, כאילו היה טישיו.
מה אני צריכה לעשות, אדוני ראש הממשלה, כדי שתשמע – כדי שתשמע את הדמעה הזאת של האימא ושל האבא? הם לא ידברו, אדוני ראש הממשלה; הם לא יצעקו, אדוני ראש הממשלה; הם לא יגיעו בהמוניהם לאוהל. יש להם ילדים להילחם עליהם, וגם אם יצטרכו להגיע עד סוף העולם בשביל להציל את הילדים שלהם, הם יעשו את זה.
אני יודעת שאתם מסתכלים על האישה המוזרה שעומדת כאן, על הבמה, וגם על כל המוזרים שנמצאים באוהל הזה, ואומרים: הם לא יצליחו. איך הם לא מבינים? למה שלא תקפלו את האוהל? הזמן פותר את הכול. אתם צודקים. ילד חולה סרטן זה יקר, ילד חולה סרטן זה לא משתלם. אני אימא לילד מדהים שהיום הוא לא אתנו. אני לא יודעת איך היה המסע שלנו אם לא הייתה המחלקה ולא היה הצוות המדהים שליווה אותנו. כל כך הרבה מילים אמרתי. את האמת, אני עייפה כל כך. עייפה. אני רוצה לנוח ושמישהו אחרי ייקח את המאבק על כתפיו.
אדוני ראש הממשלה, אתה יכול לקחת את המאבק מעל הכתפיים שלנו? כי כבד עלינו המשא. יש לנו ילדים להציל, אדוני. אדוני הנשיא, אולי אתה? קואליציה? אופוזיציה? יש שם מישהו? אני רוצה לבכות, אפשר? אני אימא ותסתכלו לי טוב טוב בעיניים.
אולי באמת הגיע הזמן שמישהו ייקח את המאבק הזה מעל הכתפיים של ההורים ויקדם איזשהו פתרון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, אני מצטער לדבר – הדברים שאתם אומרים עכשיו הם דברים כל כך חשובים – על משהו שהוא מאוד כואב, אבל פחות חשוב ולא פחות חמור.
כתוב: "אין החי מכחיש את החי". עמד פה חבר הכנסת גליק והאשים קודם את העיתונות החרדית שהיא אמרה, שהוא כאילו השווה את הרבנות הראשית למחבלים. ואנחנו, כולנו, גם אלה שהיו שם וגם אלה שצפו בערוץ הכנסת, ראו שהאיש הזה, יהודה גליק, בפירוש האשים את הרבנות הראשית, שכתבה והזהירה מפני מהומות בכותל המערבי, שהם כמו המחבלים מחוללי המהומות בהר הבית. והוא בא ועושה את עצמו כאילו תוקפים אותו.
הוא אמר משהו עוד יותר חמור – ואני לא יודע איך יהודי דתי יכול לעשות את זה – על זה שהרבנות כתבה שהכותל המערבי הוא שריד בית-מקדשנו, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הוא אמר: זה לא שריד בית-מקדשנו, זה לא הכותל המערבי וזה לא המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. אדוני היושב-ראש, בשום מג'לס, בשום פרלמנט בעולם זה לא נשמע. שום חבר כנסת ערבי או אתאיסט לא אמר דבר כזה – להכחיש את המקום של הכותל המערבי. הוא גם אמר על הציבור החרדי שהם כובשים אימפריאליסטיים שמבקשים להשתלט על עוד שטחים בכותל המערבי. אלה דברים שבפרוטוקול הכנסת.
כשאחד חובש כיפה עם זקן מפיץ שנאה כזאת נגד יהודים חרדים במסווה של "מתוקים", על זה נאמר: אל תתייראו מן הפרושים ואל תתייראו מפני שאינם פרושים אלא מן הצבועים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, בבקשה, אדוני. ואחריו – אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה היא חברת הכנסת יעל גרמן.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברים נכבדים, אני רק רציתי לברך שתי משלחות מאוד חשובות שהגיעו לבקר אותנו ולחזק אותנו ככנסת וכמדינה, פה בכנסת. הראשונה – של חברי פרלמנט בראשות פקונדו מויאנו, חבר הפרלמנט מארגנטינה, שנמצא אתנו פה, מלווה על ידי קלאודיו אפלמן, שהוא נשיא הקונגרס היהודי של מדינות אמריקה הלטינית, יחד עם חברי המשלחת. המשלחת השנייה הגיעה מאתיופיה ומלונדון בראשות קנזן, יו"ר המשלחת, ששומר על – בבקשה, מגיע להם. בהחלט מגיעות להם מחיאות כפיים. חברים טובים של ישראל.
(מחיאות כפיים)
אני רוצה להודות להם על שבאו לתמוך. קנזן אירח אותנו באתיופיה, את המשלחת, וראינו איך הוא משמר שם יהדות בת מאות שנים בבית-הכנסת העדני האתיופי.
Welcome to Israel Claudio, thank you for coming, and welcome Kanzen and his family. You are most welcome in Israel and thank you for your support. Thank you very much.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. בלי שתיאמנו גם אני ביקשתי לדבר על הבעיה של המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה. גם אני ביקרתי שם. כואב לי, דרך אגב, כשאומרים שחברי הכנסת לא מבקרים באוהל, מפני שחברי הכנסת – אני יודעת שהיו; לא רק אני ולא רק חברי הרשימה המשותפת.
כשאנחנו מסתכלים על הבעיה, נראה כאילו אין פתרון. הרי ברור שמשרד הבריאות לא יפטר את רוטשטיין, וגם אסור לפטר את רוטשטיין. אסור לתת את הדוגמה הזאת שהנה, בגלל מאבק של רופאים, מפטרים מנהל. אני נגד זה וכולנו נגד זה. אבל גם ברור שהרופאים לא יחזרו להדסה. יש להם את הסיבות שלהם. כן צודקים, לא צודקים – לא אני ולא אנחנו אלה שנקבע אם הם צודקים או לא צודקים.
אלא שהמאבק הקשה הזה הוא על הגב של הילדים החולים והוא על חשבון ההורים של הילדים החולים. ואני חושבת שצריך כן, באומץ רב, לפתוח את המסגרות ולבוא ולומר: יש פתרון – יש פתרון בשערי צדק. כי אסור בשום פנים ואופן לאבד את הידע, את מצבור הידע והניסיון האדיר הזה של תשעה רופאים יוצאי דופן, שלהערכתי אין כמוהם לא רק בארץ אלא בעולם; מצבור ידע של 16 שנה, של ניסיון, של עבודה הרמונית וסימביוזית, כלשכל רופא יש את ההתמחות שלו, והם באמת חוללו נסים בתחום הזה של סרטן ילדים. איך אנחנו כמדינה מוכנים לתת יד ולאבד את זה, לפזר אותם – שאחת תלך לקופת חולים ואחר ייסע לחו"ל ואולי עוד שניים ימצאו מקום בבית-חולים?
אסור לנו לתת לידע הזה, אסור לנו לתת לניסיון – אסור לנו לוותר על הרופאים האלה. הם צריכים להישאר ביחד ולתרום לילדי מדינת ישראל, וגם לירושלים. ולכן, בניגוד מוחלט למה שאני שומעת, אני רוצה לעמוד פה ולקרוא לראש הממשלה, לשר הבריאות, לנשיא, לכולם: תפתחו את המסגרות של המחשבה, תפתחו את כל מה שאתם חושבים ולא חושבים. תשמרו על הידע, תקימו עוד מחלקה בירושלים למען הילדים החולים, למען ההורים, למען מדינת ישראל ולמען ירושלים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחברת הכנסת גרמן. חברי הכנסת, עד כאן נאומים בני דקה.
הצעות לסדר-היום
ציון יום פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו עוברים לנושא הבא. חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום במליאה את אחת הפרשות הכואבות בהיסטוריה החברתית של מדינת ישראל, פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן בשנות ה-50, הצעות מס' 6568, 7253, 7254, 7263, 7278 ו-7280. שנים רבות הנושא הזה נותר באפלה. הארכיונים היו נעולים, ולסיפורים של המשפחות הנפגעות התייחסו בזלזול. בתקופה האחרונה אנחנו משקיעים את כל המשאבים הנדרשים כדי להוציא את הפרשה הזו אל האור. אנחנו צוללים את עומק הארכיונים בחשש, אבל ללא רתיעה. לפני כמה חודשים הקמנו ועדה מיוחדת לטיפול בנושא בראשות חברת הכנסת נורית קורן, ואתמול הארכתי את כהונתה פעם נוספת בחצי שנה נוספת.
רק בשבוע שעבר כולנו נחשפנו לחלק מהעובדות המכאיבות שהתגלו תוך כדי עבודת הוועדה. העדויות והתמונות שפורסמו היו קשות מנשוא. יש לי, ואני חושב שיש לכולנו, הערכה גדולה מאוד למנהיגים שהובילו את המדינה בימיה הראשונים. האתגרים הביטחוניים והכלכליים שהם התמודדו אתם היו עצומים, ובתוך זמן קצר היה עליהם ליצור יש מאין מוסדות ומנגנונים מסובכים מאין כמותם. יש לנו הרבה סיבות לגאווה על ההישגים שהגיעה אליהם המדינה הצעירה, אך מכאן אין להסיק שלא נעשו טעויות ולא נגרמו עוולות. אנחנו לא ניחלש אם נחקור ונתקן אותן; אדרבה, מדינת ישראל רק תתחזק מכך. מעתה והלאה לסיפורים קורעי הלב תהיה אוזן קשבת, למשפחות שנפגעו תהיה תמיכה; כל העדויות והמסמכים ייבדקו במלוא הרצינות ויוסקו מהם המסקנות הנדרשות.
אני רוצה לבקש מכל העוסקים במלאכה דבר נוסף: גם במאזני הצדק צריך להשתמש בזהירות ובשיקול דעת. אסור שכלי הצדק יהפוך לכלי נשק. עלינו לעסוק בריפוי, לא בשיסוי. עלינו להיזהר מכך שהפרשה הזו תשמש כתחמושת עבור אלו שרוצים לקרוע את החברה שלנו מבפנים. את פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן יש לחקור ביסודיות, אך גם להקפיד ככל האפשר שהחקירה לא תפגע בכבוד ההדדי ובאחדות בינינו. התוצאה שאנחנו מבקשים היא שבת אחים גם יחד ולא, חלילה, מלחמת אחים.
כפי שאמרתי, אנחנו מציינים את הנושא במסגרת הצעות לסדר-היום. לא במפתיע, ראשונת המציעים היא חברת הכנסת נורית קורן, בבקשה, גברתי, יושבת-ראש הוועדה. אחריה – רחל עזריה, יואב בן צור, יוסף ג'בארין וכן הלאה, על פי הרשימה.
נורית קורן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר צחי הנגבי, חברי חברי הכנסת, וכל החברים שלי, חברים וחברות שנמצאים פה ביציע ותומכים בי, תודה רבה שבאתם ליום המיוחד.
מתוך הפרוטוקולים: "אני בין הפטיש לסדן כעת. קיבלתי הוראה לומר שאני לא זוכרת כלום וזהו"; "אמרו: אם הוא נכנס לבית-החולים זה כבר סופו"; רופא: "אני מתעניין בהיסטוריה של העם התימני ובאפשרויות של תערובת עם דם הכושים"; ד"ר רוטנברג: "הרבה ילדים מתים. מתים. ועשרה ימים לאחר מזה מודיעים להורים"; "יש הזנחה בשליחת הילדים הבריאים הביתה. מחליפים בין הגיליונות של הילדים"; "היחס להורים מתחת לכל ביקורת. אין להתפלא שהם משתדלים לגנוב את ילדיהם מבית-החולים"; "תנאים נוראיים, בנות צעירות כאלה, שעבדו בתנאים כאלה, עכברושים ממש. אני הייתי מפחד לישון שם, מעכברושים שהיו עולים על הזה"; "80% של ילדים מתים מהזנחה וחוסר טיפול נכון"; "תינוקות אלו היו במצב פחות או יותר מאוזן כלפי התנאים הפיזיולוגיים פתולוגיים שלהם, אך לאחר שעירו להם תמיסות שונות כדי להחזירם למצב הנורמלי התרופף מאזן זה, והם מתו"; "נוח להם שכל אחד סוגר את עיניו, מה עושה השני, וההרמוניה שלמה, הם אפילו לא מבינים שהם הרוצחים של הילדים. זה – – – רצח של ממש".
הדברים המזוויעים הללו הם מילה במילה מתוך הפרוטוקולים של ועדת כהן-קדמי, והם חלק מזערי וקטן. למסמכים האלה נחשפנו בוועדה המיוחדת שאני עומדת בראשה. היום אנו מציינים בכנסת יום מיוחד שכולו עוסק בפרשת חטיפתם של ילדי תימן, המזרח והבלקן. המועד נקבע לפי יום פטירתו של הרב עוזי משולם, זיכרונו לברכה. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לך, אדוני ראש הממשלה, על האומץ, המחויבות והמסירות שהפגנת, ועל הכרתך בפרשה האיומה, והכרת המדינה כולה. ותודה לשר צחי הנגבי, שמונה לקרוא את הפרוטוקולים ונתן החלטה אמיצה בזמן כה קצר, כדי לפרסם אותם.
לאחר תקופה מאומצת של בחינת עדויות, מסמכים, דיונים, פרוטוקולים, וסרטון אותנטי שהציגה העיתונאית רינה מצליח בסרט "הילדים האבודים", אני מודיעה לכולם, כאן ועכשיו, מעל בימת הכנסת כי אני פוסלת את מסקנות ועדת כהן-קדמי נחרצות. המסקנות אינן נכונות, ואף מטעות באופן חד-משמעי. ועדת כהן-קדמי כשלה בתפקידה. מהחומרים שהונחו בפניה, וגם בחקירת העדים – לא הוציאו מהם את האמת, כפי שוועדת חקירה ממלכתית אמורה להתנהל. אני עומדת כאן ושואלת אתכם: איך ייתכן שבמדינה שלנו, במדינת ישראל, מדינת היהודים, שכללה תוכנית עלייה מפוארת – איך קרה הדבר הזה? איך? ניסויים בילדים חיים? נתיחת גופות ללא רשות ההורים? חטיפות? קבורה ללא גופות? בושה וחרפה.
מאז תחילת כהונתי כחברת כנסת, הצבתי לי למטרה לחשוף את האמת בפרשה שמהווה פצע מדמם עבור המשפחות ועבור החברה הישראלית כולה, זאת משום שנעשה פה פשע מאורגן, פשע חמור ביותר, ויש לתת עליו את הדין. אני רוצה שתסתכלו טוב-טוב על החולצה הזאת שאני לובשת. היא ללא צנזורה. תביטו היטב. אלו הפנים של הפרשה. ואני מבטיחה לכם, אנחנו נגלה ונחשוף את האמת, מה עלה בגורלם של ילדי תימן, המזרח והבלקן שנעלמו.
המאבק שלי הניב תוצאות והישגים. תחילה חשפנו את הפרוטוקולים החסויים, ואחר כך נאבקתי להקים את הוועדה המיוחדת שאני עומדת בראשה.
ובהזדמנות זו, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לך, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, וגם למנכ"ל הכנסת, מר אלברט סחרוביץ, שלמרות ההתנגדות ולמרות הכול הקמנו את הוועדה. תודה רבה.
יעל גרמן (יש עתיד):
וצחי הנגבי.
נורית קורן (הליכוד):
לצחי אמרתי תודה קודם. כמו כן, ברצוני להודות לצוות הוועדה, מירב שמעון, מנהלת הוועדה, נירה לאמעי, היועצת המשפטית, מרינה גסקה זר, ולצוות שלי, אמיר, מיכל ויהל, על העבודה המאומצת והעיקשת. תודה.
כמו כן, אני קוראת לכל העמותות שעוסקות בנושא להתאחד, כי ביחד אנחנו חזקים יותר, וכך נוכל להשיג את מטרתנו בהקדם. אני רוצה להודות לעמותת אחים וקיימים, שמסייעת בידי; תודה לעמותת עמרם, שמתעדת את הפרשה והקימה אתר לצורך זה, ולכל העמותות האחרות שפעלו בעבר.
אני רוצה למסור לילדים המאומצים: דעו לכם, ההורים שלכם לא מסרו ולא מכרו אתכם. אתם נגזלתם מידיהם, והם מעולם לא ויתרו ולא יוותרו עליכם. היום אנחנו מכירים בפרשה, ואני מבטיחה לכם, ובפרט למשפחות: לא אשקוט עד לגילוי האמת. אמשיך להיאבק עד שנדע מה עלה בגורל הילדים של כולנו.
אדוני היושב-ראש, כל מה שאמרתי פה, הכול – לפתוח את הפצע המדמם על מנת שתהיה חברה ערכית ושוויונית, ולא לפלג אלא לאחד. אבל כדי לעשות את זה, אנחנו קודם צריכים לפתוח את הפרשה ואחר כך נוכל לפעול. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת נורית קורן. אני מזמין את חברת הכנסת רחל עזריה. בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת איתן כבל.
רחל עזריה (כולנו):
כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, כבוד השר, מחר, 21 ביוני, אנו מציינים את יום המודעות לפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. זהו יום פטירתו של הרב עוזי משולם, שעד רגעיו האחרונים נלחם למען הכרה בפרשה זו.
הפרשה הזאת היא פצע בחברה הישראלית, פצע שלא מגליד אלא רק כואב יותר ויותר עם השנים, כי אנחנו לא מתמודדים. המדינה מסתירה ומטייחת – עד לאחרונה, ולהסתרה ולטיוח יש מחיר מאוד גדול, גם לפרטים וגם לחברה. החברה שלנו היא חברה שבטית, את זה אנחנו כבר יודעים, ומהפרשה הזאת החברה שלנו נקרעת מבפנים, מהפצע שלא מגליד.
את עוצמת העוול בפרשה הכואבת הזאת הבנתי כאשר נחשפתי ליותר ויותר סיפורים. אנשים קרובים לי, שברגע שאמרתי מילה בנושא פתאום מתחילים לספר לי סיפורים אישיים – דוד שלי, שכנים, היועצת הפרלמנטרית שלי – שגם להם זה קרה במשפחה. הורים מבוגרים אלו, שעד היום הם בחיים, נאבקים שיאמינו להם, מבקשים הכרה וחשיפת האמת.
אני משתפת אתכם בסיפורה האישי של משפחת צארום ממעברת עתלית, שהבת ציונה נעלמה. כך מספר האח ציון צור: "הורי עלו לארץ מתימן ב-1948 בעליית מרבד הקסמים. אחותי ציונה נולדה בארץ. הם הגיעו למחנה עתלית, שם ציונה חלתה במחלת ריאות ואושפזה בבית-חולים רמב"ם. אמי, שרה זוהרה צארום, הייתה נוסעת להיניק אותה כמה שיכלה. באיזשהו שלב אמרו לה במעברה שמעבירים את התינוקת לבית-התינוקות בצפת להבראה, כי מצבה משתפר, אך אימא לא יכלה להגיע לצפת לבקרה. אחרי מספר שבועות הודיעו לאימא פתאום שהילדה נפטרה.
"באותה תקופה עבורנו, העולים מתימן" – כך מספר האח – "האנשים בארץ היו מלאכים, עם כוונות טובות", בטח הרופאים. אף אחד לא חשד, הם היו מאוד תמימים. "אמרו שהיא מתה, אז היא מתה. אין מה לעשות. אימא נסעה עם הגיסים למצוא את גופת הילדה, אבל לא מצאו דבר, לא ברמב"ם ולא בצפת. הם לא יכלו לשבת שבעה, כי אין להם לא גופה ולא קבר".
וכמובן שבהמשך הגיעו צווי הגיוס. הילדה הזאת לא הלכה לעולמה.
"הסיפור הזה נשאר חתום וסגור. ומה היא הייתה יכולה לעשות? אימא עולה חדשה שאינה יודעת קרוא וכתוב, הרשויות אמרו, והרי לא משקרים בארץ ישראל. אבל אימא האמינה כל חייה שבתה ציונה בחיים. את הכאב הזה נשאה עמה עד יום מותה".
בשנה האחרונה, בעקבות מאבק עיקש של המשפחות ופעילות מסיבית של עמותת עמרם ועמותת אחים וקיימים, חלה התקדמות משמעותית. הפרוטוקולים נחשפו לציבור, אך יש עוד הרבה שאלות שנותרו פתוחות. הסיפור לא נגמר, וזו חובתנו להמשיך ולחקור כדי להתמודד עם העוולה הזאת.
ואני רוצה לברך את עמיתתי חברת הכנסת נורית קורן על העשייה הבלתי-מתפשרת והלא-נגמרת. אני יודעת שעיסוק בנושאים כל כך כואבים זה גם קשה רגשית, ואת לא מוותרת ואת ממשיכה, ואני מאוד מאוד מעריכה את זה, כמו הרבה מאוד אנשים. אבל כדי שנגיע לפיוס, השלב הראשון צריך להיות הכרה, ואנחנו מתחילים את השלב הזה. ההכרה הולכת מתבהרת, אבל כעת אנחנו צריכים לעבור לשלבים הבאים: לחקור, להגיע לאמת, לשורש האמת, ואז אנחנו, כחברה, נצטרך להתנצל התנצלות עמוקה ולקחת אחריות. אלו השלבים ההכרחיים כדי לייצר ביחד חברה צודקת ובריאה יותר.
מחר בערב, יום רביעי, 21 ביוני, יצוין זו השנה הרביעית יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, הבלקן והמזרח. נשים וגברים, צעירים, מבוגרים וקשישים יתכנסו ברחבת המשביר בירושלים ויבקשו צדק, הכרה וריפוי. אני אהיה שם. אני מקווה שכל עם ישראל יהיה שם ובעזרת השם נגיע לאותו ריפוי. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת רחל עזריה. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רשמים פרלמנטריים, חברותי וחברי חברי הכנסת, חברת הכנסת רחל עזריה. אני רוצה לפתוח ולומר, לפני הכול, תודה לחברתי נורית קורן. אני רוצה להזכיר גם לחברי צחי הנגבי – ותכף אתייחס גם אליך – ששנים רבות יש אנשים טובים שעמלו ועשו ולא הצליחו, ממש לא. רצה הגורל שאת, חברת כנסת צעירה, חדשה, דווקא בזמן שלך, את מחליטה לקחת את הנושא הזה, ולקחת אותו בכל הכוח – נושא לא קל, לא פשוט על פי כל אמת מידה. אני באופן אישי מכיר את זה; אני גר בראש העין, נולדתי בה, ואני מכיר את הדברים, מכיר את הסיפורים – וזה לא הזמן לעסוק בעניין הזה.
בזמן הזה, בערוץ 2, מגיעה גם הכתבת רינה מצליח, בתזמון – התקשורת כל השנים ראתה בזה איזה עניין עדתי, צחי, של איזו קבוצה עדתית שמתעסקת בזה ולא יותר מכך. זה התזמון של הכתבות הקשות של רינה מצליח בערוץ 2, שלךְ, ושל – צריך גם להגיד במשולש הזה – צחי, השר צחי הנגבי. זאת אומרת, כל חלק בפאזל הזה היה חשוב. אני לא בטוח שאם צחי לא היה באותו הזמן בדיוק בזמן הזה כדי להסיר את כל המכשולים – כי יש אנשים שגם אם הם רוצים לעזור, לא רוצים לגעת בפצע הזה, ושוחחנו על זה לא פעם. אני אומר: לךָ יש חלק מרכזי וחשוב בתהליך הזה, וצריך גם להגיד את זה.
אני אומר גם לאדוני היושב-ראש, שאני יודע, ושוחחנו על זה גם אתמול, על הרצון הכן שלכם, של הכנסת, לסייע. אני אומר לך, אדוני השר, חברי השר צחי הנגבי: תשמע, זה פצע גדול, מטורף, אצל העדה התימנית. הוא לעולם לא יגליד; הוא לא יכול להגליד. מי שמכיר את זה – שוחחתי היום עם אחת האימהות – זה הרבה מעבר. זה לא מצב שבו אתה יודע בוודאות שהילד שלך או הילדה שלך אינם בחיים. המחשבה שאולי הילד שלך, או הילדה, נמצא באיזשהו מקום והוא עדיין בחיים – זה קטע מטורף, זה קטע שקשה להכיל אותו. בסוף מה כל הקהל הקדוש הזה מבקש? בסוף, הכרה. הכרה.
ואני אומר לך, כמי שבאמת לקח את המושכות – ונורית בצד שלה. הממשלה הזו – מה שלא עשתה אף ממשלה, צריך שגם זה ייאמר: אף ממשלה לא העזה לעסוק בזה, לא ממשלות ימין, לא ממשלות שמאל, בוודאי לא ממשלות של העבודה בזמנו. יש לכם כאן הזדמנות פז כבר להשלים את המהלך, ולא רק לחכות עד שאולי יצא משהו מכל הבדיקות האלה.
הגיעה העת, באמת, שתכינו הצעת החלטה, מעבר לבדיקות, להכרה בתהליך הקשה הזה. כל יום אנחנו נחשפים לתמונות מזעזעות. זה לא ייאמן. זה לא ייאמן. ולא פחות – לא תיאמן ההסתרה. איך בכלל כל זה נעשה, כל ההסתרה המטורפת הזו?
ואני אומר לך: זו העת שלכם. בנושא הזה, זו העת שלכם. ואני מסיר את הכובע בפניכם על זה, ובפניך, ובפני נורית, ואומר לכם: בעניין הזה, ההכרה היא – תראה, להחזיר את הילדים, אני כבר לא יודע איך; את הכאב אי-אפשר לקחת מהמשפחות. אבל לפחות לתת את ההכרה ואת הפיצוי.
נורית קורן (הליכוד):
יש הכרה. ההכרה זה – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, ההכרה – נורית, חברתי – – –
נורית קורן (הליכוד):
זה תהליך, זה תהליך. זה כבר ישנו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
נורית, נורית, אני בצד שלך. ואנחנו לא עוסקים בזה ממקום פוליטי. ואני אומר את זה לך, הכרה היא לא רק באמירה: אוקיי, אני מסכים, זה נכון.
נורית קורן (הליכוד):
לא, זאת ההתחלה. אנחנו בשלב הזה. זה שלב.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה הרבה מעבר. ואני אומר לך, צחי, בעניין הזה – ואני מסיים, אדוני היושב-ראש – אני פונה אליך: זו הזדמנות גדולה, שהמדינה תסכים לקחת על עצמה לפצות את כל מי שהוא חלק מהמעגל של העוול הזה, העוול המטורף הזה. זה לא יחזיר ילדים וזה לא ימעיט את הכאב ולא ירכך אותו. אבל בזה המדינה אומרת: כן, נעשה מעשה מנוול, אנחנו כאן כדי לבוא ולומר סליחה, וזה מה שאנחנו יודעים לעשות במצב הזה. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה.
רחל עזריה (כולנו):
יישר כוח.
היו"ר חמד עמאר:
חמש דקות, בבקשה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חטיפות של תינוקות מידי הוריהם, ניסויים רפואיים בילדים ללא ידיעה והסכמה של ההורים, יחס משפיל, השתקה רבת שנים – אלה נושאים מובהקים של הפרת זכויות אדם בסיסיות, שאסור להישאר אדישים אליהם.
אני מביע כאן הזדהות וכאב עם המשפחות שסבלו ועדיין סובלות מאי-ידיעה לגבי בני משפחותיהם. היעלמות כזאת גורמת לסבל בלתי פוסק של משפחה, סבל שמתמשך ופוגע לאורך עשרות שנים, סבל לכל החיים.
במשך עשרות שנים, מרגעי החטיפה ממש, כאשר נציגי המוסדות הרפואיים שיקרו או הטעו משפחות, ועד ימינו – מוסדות המדינה השתיקו, הטעו ומנעו את ידיעת האמת. ועדות חקירה ממלכתיות כונסו ומטרתן הייתה לטייח ולא באמת לחקור; העדויות וחומרי החקירה שהוצגו בפניהן היו עד לאחרונה מחוץ להישג ידו של הציבור, של המשפחות, שעדיין ממתינות לדעת מה עלה בגורל בניהם ובנותיהם.
אומנם שחרור הפרוטוקולים ורוב חומרי ועדות החקירה, לאחר לחץ ציבורי, הוא צעד מבורך, אבל הוא רק ההתחלה; נדרשת הרבה יותר נכונות, של כל משרדי הממשלה, לשחרר פרוטוקולים, לערוך בדיקות, על מנת שמשפחות רבות יוכלו לדעת מה קרה.
לאחרונה, המסע הציבורי של הארגונים אחים וקיימים ועמותת עמר"ם העלו מאוד את המודעות הציבורית לנושא. גביית העדויות ממשפחות, פרסומן, היציאה האמיצה כנגד ההשתקה, הן פריצת דרך חשובה לכך שהחברה כאן תנהל דיון גלוי ואמיתי על עוולות העבר. בלי לדון בעוולות העבר אי-אפשר לתקן את ההווה ואי-אפשר לבנות עתיד טוב יותר, שבו יכובדו זכויות האדם של כולם.
אחד הלקחים של המקרה דנן הוא שבדרך כלל האמת ההיסטורית, הצדק, הם בצד של העדויות של האנשים הפשוטים, של מי שסבלו מעוולות הממסד. וכן, שבדרך כלל לממסד יש אינטרס להסתיר את העוולות ואת השגיאות שלו, וממסד זה נוטה לשקר, ולכן אין לתת בו אמון מול העדויות של האנשים.
אנחנו רואים כיצד תרבות הטיוח והשקר הממסדי נמשכת מאז ועד היום הזה; כיצד בעלי תפקידים מתחנכים בתרבות השקר והטיוח מאז ועד היום. צריך לפרק את התרבות הקלוקלת הזאת, שמאפשרת המשך של עוולות ופשעים. זהו אינטרס חברתי של כל מי שלא נמצאים בעמדות כוח ושלטון, ולכן זה אינטרס עליון גם של האוכלוסייה הערבית בישראל.
אני רוצה להדגיש, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שהיחס לתימנים בעשורים הראשונים לקום המדינה משקף את היחס של התנועה הציונית כלפי המזרח כולו, כלפי העמים והתרבויות של המזרח התיכון. הגזענות כלפיהם, הפטרונות, היחס אליהם כאילו אין להם תרבות, הם השתקפות של היחס כלפי התרבות הערבית. מובן כי אנחנו הערבים בישראל סובלים מביטויים שונים של אותו יחס גזעני, מתנשא, מזלזל, שהוא בעצם הפגנה מתמשכת של בורות אירופית כלפינו וכלפי כלל עמי האזור.
יש לנו תקווה גדולה, והיא שחשיפת הפשעים הגזעניים האלה תוביל חלקים משמעותיים מהחברה היהודית בישראל לחשיבה מחודשת, להשתחררות מהזלזול הקולוניאליסטי, להתחברות לשורשי המזרח התיכון – שיש גם לרבים מהיהודים בישראל – וכן לדו-שיח מכבד יותר עם האוכלוסייה הערבית בישראל וליחס מכבד לכלל עמי האזור.
אנחנו מצטרפים לדרישה לחקירת האמת עד תומה, להכרה בעוולות שנעשו כלפי המשפחות, להכרת המדינה והמוסדות השונים המעורבים באחריותם לעוול. אנו תומכים בקריאה העממית ההולכת ומתחזקת להכרה מצד המדינה בפרשת היעלמות הילדים יוצאי תימן, המזרח והבלקן, לפתיחת הארכיונים ולשקיפות מלאה בכל הנוגע לחומרים הקשורים לפרשה.
בסוף, אני מדגיש: מהלך כזה צריך להשתלב במהלך כולל של פתיחת ארכיונים והסרת המנגנונים שבהם משתמשת המדינה כדי להסתיר את פשעי העבר, הן בכל הנוגע לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית, בפרט בסוף שנות ה-40 ושנות ה-50, אבל גם בכל הנוגע לשיתוף פעולה בין מדינת ישראל למשטרים דיקטטוריים, כגון הדיקטטורות שהעלימו אזרחים בדרום אמריקה. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת מיכל רוזין, חמש דקות, בבקשה.
מיכל רוזין (מרצ):
תודה רבה. אני רוצה באמת להתחיל ולהצטרף לברכות – רחל, תרשי לי לברך את נורית. אני רוצה באמת להצטרף לברכות לחברת הכנסת נורית קורן. אני גאה להיות חברה בוועדה שלך, אני גאה על כך שאנחנו נמשיך לעבוד על הנושא. תודה לך, השר, על חשיפת הפרוטוקולים של ועדת כהן-קדמי, ועדת החקירה הממלכתית שבדקה את הפרשה. אולי זה היה צעד ראשון. נראה לי שהצעד הבא יהיה באמת לבטל את מסקנות הוועדה. זה עולה בוודאות לפחות מהדיונים שאנחנו מקיימים.
בדיוני הוועדה אנחנו בעיקר חוות, לצד הסיפורים הכל-כך אישיים, הכל-כך קשים וקורעי לב, המון המון חוסר אמון במערכת, המון האשמת הממסד והקולטים את העלייה שהייתה בזמנו. הטרגדיה הקשה הזאת ממשיכה להסעיר את הציבור, ועד שלא תיחשף האמת לאור השמש, לשמש הצורבת, יותר נכון, אנחנו נמשיך ונגרור ולא נטפל במורסה הזאת, בפצע הזה שחייבים לטפל בו כדי שנמשיך ונתקדם לקראת חברה בריאה יותר, צודקת יותר.
לפני 70 שנה התרחש פה פשע נורא, בכך כבר אין ספק. אני לא חושבת שיש מי שמטיל ספק, ואם מישהו מטיל ספק הוא פשוט עוצם עיניים או טומן את ראשו בחול. וכמו שאמרתי, אם אנחנו חפצים בחברה בריאה ומתוקנת שצועדת קדימה ביחד, אנחנו חייבים לרפא את פצעי העבר.
קשה להאמין היום – לנו, שגדלנו על ברכי הציונות, העלייה והקליטה, חברה קולטת עלייה, חברה של שוויון – קשה להאמין שנחטפו פה ילדים. קשה להאמין שחלקם עונו ואף מתו מרשלנות חריפה, שנבעה מבורות, מגזענות ומהתנשאות על האחר. מדינה בהקמה, עם הליכי אימוץ בעייתיים, בלשון המעטה – לא היה חוק אימוץ, לא היו הליכי אימוץ; מסירת ילדים תמורת ממון, תמורת תשלום לאימוץ בחו"ל לכל המרבה במחיר; עריכת ניסויים בילדים, נתינת תרופות לא מתאימות, לא נכונות ועוד, שנחשפו בניתוחים לאחר המוות – כמובן, ללא אישור, ללא סמכות, ולא הייתה סמכות, לא היה מי שייתן אישור. באמת, מדינה באנרכיה. זה מה שעולה.
אני חושבת שהתמונה שעולה מדיוני הוועדה משקפת הרבה יותר ממה שקרה רק עם חטופי תימן ושאר החטופים בפרשת הילדים הנעלמים. היא משקפת הרבה יותר מכך: היא משקפת מדינה באנרכיה; באמת, מדינה בחוסר סדר משווע, ואני חושבת שזה פרק שלא נלמד עד היום בתולדות הציונות. אני מאמינה בלהסתכל למציאות בעיניים, בכל תחום שבו אני פועלת ובכל תחום שבו אני עוסקת. גם בנושא הזה צריך להסתכל למציאות בעיניים, להכיר במה שקרה. אותן חברות שאנחנו פוגשים, אותה חברת צים, שייתכן שהעבירה באניות שלה ילדים; הסוכנות, ויצ"ו, הרשויות השונות, המכון הפתולוגי, משרד המשפטים, משרד הרווחה, משרד הפנים, וכמובן אלה לא המשרדים שעליהם אנחנו מדברים היום, אלה זמנים אחרים עם ניהול אחר, עם חוקים אחרים; ארצות-הברית, ששם קלטו ילדים, כנראה חלק מהילדים – כל הגופים האלה צריכים כולם להירתם לחשיפת האמת.
ככל שאולי נימנע מהפניית אצבע מאשימה, אני מקווה שנקבל יותר שיתוף פעולה ויותר חשיפה של האמת, כי רק חשיפת האמת תרפא אותנו. אין לי ספק שהפרשה, הטרגדיה הזאת לא הגיעה לסיומה, אנחנו רק בהתחלה שלה, כי רק עכשיו מתחילים הסיפורים לצאת, האמת מתחילה לצאת. מאגר הדנ"א שיקום יעזור לנו – יעזור למשפחות, בראש ובראשונה, למצוא את הקרובים והאהובים שלהן אבל יעזור לכולנו לחשוף את האמת ולדעת מה קרה.
אז אני באמת מקווה שנמשיך בעשייה, ותודה לך על הכול, ורק כוח. תודה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יואב בן צור, אחרון הדוברים. אחריו ישיב השר צחי הנגבי. חמש דקות, בבקשה.
יואב בן צור (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, בבואנו לחקור את פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן החטופים, אנחנו צריכים לזכור ולהזכיר: מדובר כאן בפשע לאומי שביצעה מדינת ישראל באזרחיה בני עדות המזרח; פשע שהושתק שנים על גבי שנים; פשע שהפריד באכזריות בין הורים לילדיהם ובין משפחות ליקיריהן; פשע שהתבצע בין יהודים ליהודים.
את הכאב והצער העמוק לא ניתן לרפא, והם יהיו לנצח מנת חלקנו, כחברה ישראלית, ומנת חלקם של המשפחות והחטופים. אך אותה החלטה של ממשלת ישראל לחקור ולהוציא לאור את האמת היא החלטה אמיצה ומתבקשת, שתשים בהדרגה סוף למסכת הייסורים והאי-ודאות. וכמו שאמרנו חכמינו זיכרונם לברכה: אין שמחה כהתרת הספקות.
הדיון האחרון בוועדה לחקר האמת בפרשת ילדי תימן, והמזרח והבלקן הציב נקודות שפל בלתי נתפסות הקשורות בפרשה. לא די בכך שהורים הופרדו בניגוד לכל חוק ומוסר מילדיהם ובטענות כוזבות לגבי גורלם, הילדים התמימים נשלחו לסדרת ניסויים רפואיים אכזריים בגופם, אותם ניסויים שהובילו במקרים רבים למותם הטרגי, לנכויות קשות ולפגיעות פיזיות רבות המלוות אותם כפצעים מדממים עד היום.
באחד הפרוטוקולים אף תועד רופא חסר מצפון באמירתו: קיבלנו כר לניסויים – אמירה שתואמת תקופות אפלות בהיסטוריה של העם היהודי ובהיסטוריה של העולם כולו. ולא די בכך, הרופאים המשיכו לבצע בילדים ניסויים גם לאחר מותם, תוך ביזוי גופותיהם וסימונן כפסולת ביולוגית.
חברי חברי הכנסת, אני אומר זאת בצער רב אך אני סבור שככל שנעמיק את החקירה ונשמע עדויות, נפגוש בפשעים נוספים שהרכיבו את הפרשה המזעזעת והבלתי-נתפסת הזאת. אך מהמקום הזה, מבית-המחוקקים, לא די באמפתיה לכאב בפתיחת הפרוטוקולים ובשמיעת העדויות; עלינו, כחברי הוועדה, גברתי יושבת-ראש הוועדה – ומגיעה לך הערכה רבה על עבודתך האמיצה והמתמדת והעיקשת – עלינו כחברי הוועדה, לתכנן בהקדם צעדים אופרטיביים שיכללו מתן פיצויים הולמים למשפחות ולחטופים. מדינת ישראל, לצערי, פשעה, ומדינת ישראל צריכה לשלם. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. ישיב השר צחי הנגבי.
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
תודה, אדוני היושב-ראש. תודה לחברי הכנסת המציעים שנטלו חלק בדיון ולקהל שהגיע כדי להיות שותף לאירוע הזה, שלמעשה הרגע הוא שלב הסיום שלו. לאורך כל היום בוועדות שונות של הכנסת עסקו בהיבטים השונים של הנושא, ויושב-ראש הכנסת נענה לבקשה של יושבת-ראש הוועדה המיוחדת, חברת הכנסת קורן, והנושא הזה עלה לדיון מיוחד גם כאן.
ואני חושב שאנחנו נמצאים היום במקום שונה בתכלית השינוי מהמקום שבו ניצבנו כחברה, כמדינה, ככנסת, לפני פחות משנה. לפני פחות משנה העמותות הציבוריות אחים וקיימים ועמרם פנו אל חברת הכנסת קורן וביקשו לנסות להבין כיצד זה משך עשרות בשנים מוטל חיסיון על חומרי ועדת החקירה שישבה בשעתו, ועדת כהן-קדמי, שהגישה את מסקנותיה כמדומני בשנת 2000, 2001. אז, כאשר הפנייה הזאת בוצעה, וחברת הכנסת פנתה לראש הממשלה, היינו במקום אחר – מקום שבו הנושא ירד מסדר-היום. הוא ירד עם חותמת הכשר של ועדת חקירה ממלכתית שמונתה על ידי נשיא בית-המשפט העליון, ישבה על המדוכה משך כמה וכמה שנים, היה בה נציג של יוצאי עדת תימן, והיא הגישה מסקנות. והמסקנות – למעשה, אני לא יודע אם היה תהליך פורמלי של אישור על ידי הממשלה; ייתכן שכן, ייתכן שלא, אבל לכאורה נאמרה המילה האחרונה.
אז זה קצת נראה לגורמים רבים כאיזשהו ניסיון לפתוח באופן מניפולטיבי איזושהי תיבת פנדורה, אולי לעשות בזה שימוש פוליטי, לכוון חצים לעבר איזה ממסד עבש ועתיק יומין מתקופת מפא"י, מתקופת ראשית שנותיה של המדינה; לא משהו שלגופו של עניין עדיין בוער בלבבות, עדיין מייצר עוגמת נפש ותסכול וזעם וחוסר אונים וכאב וגעגועים. אף אחד לא חשב שמדובר באמת בלעשות את הדבר הנכון.
והמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו – זו רק תחילת הדרך של השינוי, אבל כבר כרגע אנחנו יודעים שיש הכרה מובהקת, מוחלטת, אמיתית, חוצת מפלגות, חוצת אינטרסים, והיא באה לידי ביטוי היום בשיח כאן, שאני לא זוכר – אני פה עשרות בשנים – אני באמת לא זוכר הרבה נושאים שיכולים להיות מאחדים, או שאין בהם, ולא היה פה, ולו ניצוץ של קנטרנות, של ציניות, של הבדלי השקפות. ובאמת, לא בכדי, מכיוון שכשפותחים וקוראים ומתעמקים, הדברים מדברים בעד עצמם.
וצדק ידידי חבר הכנסת כבל – שנינו אחד וחצי תימנים – ולא פעם לאורך השנים האחרונות שוחחנו גם בנושא הזה, כל אחד מהכיוון שלו. כבל, איתן, הוא בן למשפחה יוצאת תימן, וחי בראש-העין, המקום ששוקק את החיים ואת המטעמים ואת המעדנים ואת התרבות התימנית לאורך כל כך הרבה שנים. וגם אני זכיתי להיות בן לאם שאביה בא מתימן ברגל לפני כמעט 100 שנים. גדלתי עם האימא רוב שנותי הבוגרות, וגדלתי בבית שלמעשה המורשת של יוצאי תימן הייתה בו המורשת הדומיננטית. כך שאנחנו הכרנו את הסיפורים. אני לא יודע אם אני יכול לייצג אותך, איתן, אבל אני לאורך השנים כבר חייתי בהשלמה: זהו, זה נסגר, זה מאחורינו, ולא חשבתי בכלל שיהיה לי תפקיד בהמשך הדרך בנושא.
ובאמת, זכיתי, וחברת הכנסת קורן שוחחה עם ראש הממשלה. הוא בדק את הנושא, והסתבר לו שבאמת אי-שם בשנות האלפיים – אפילו לא באופן של החלטה מפורשת, אלא מכוח העובדה שלא התקבלה החלטה אחרת – הוטל חיסיון על אין-ספור חומרים: כל הפרוטוקולים החסויים, שהם רוב-רובם של הדברים שעכשיו נחשפים, אבל לא רק פרוטוקולים, אלא אוצרות של חקירות פנימיות של הוועדה, נתונים שנאספו על ידי הוועדה מכל בתי-החולים, מכל בתי-הקברות, ממשרדי ממשלה, מארגונים שלמעשה בתחילת שנות המדינה היו האחראים לקליטה ולאימוץ ולחיים של העולים. הוא התבקש להביא את הנושא לממשלה, ובאמת הוצע לי להיות השר שעל פי חוק זכאי להיכנס, לרדת לשורשם של הנושאים, לקרוא חומרים חסויים, יחד עם צוות שעמד לרשותי ממשרד המשפטים, מאנשי גנזך המדינה. הם אנשים מסורים, מקצועיים, ממלכתיים, באמת, עבודתם הייתה לעילא ולעילא.
לאחר תקופה קצרה מאוד – אני יכול לומר ששבועות לא רבים – אמרתי לראש הממשלה: בקרוב. אני לא אשהה את העניין. הממשלה נתנה לי חודשים ארוכים, כי חשבו שבאמת יש פה דילמות, אבל על פני הדברים, ברגע שקצת עשינו את עבודת ההעמקה, ראינו שלא יכולה להיות דילמה. לא הייתה, ידידי, כמו שאתה ציינת – לך לא קל לציין, אתה בא מהממשלות ההן – לא הייתה עילה, הצדקה, היגיון, הסבר, הנמקה מעשית שאומרת מדוע החומרים האלה אינם חשופים לידיעת הציבור הרחב, ובעיקר לידיעתם של בני המשפחות שהגישו את התלונות. הם באו והתייצבו בפני ועדת החקירה, דיברו מדם לבם, מנהמת לבם. כשרואים את זה בטלוויזיה בתחקיר שעשתה – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
רינה.
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
– – העיתונאית רינה מצליח – ולמעשה היא קיבלה מאתנו את הקלטות, כי כל הקלטות האלה היו בין החומרים החסויים – אי-אפשר אפילו להבין את עוצמת הזעקה הזאת שנזעקה בוועדה, התקווה שנמסרה בדברים הקשים האלה שנאמרו בוועדה.
אחרי זה, כשרואים את דוח הוועדה, רואים את הסתירה שאין לה הסבר. אני לא חושב שהיא נעשתה מאיזו אטימות או זדון, אבל הוועדה לא השכילה ולא מצאה בתוכה את הכוחות להישיר מבט ולומר: אנחנו לא יכולים, אולי, לאתר את האנשים שידם הייתה במעל, את העבריינים, את הנוכלים, את הגזלנים שגזלו ילדים ממש מבטן אמותיהם – הם רק יצאו מן הרחם, והם מסרו אותם לאימוץ ועשו מה שעשו. אנחנו כרגע לא יושבים על תקן של מי שיכול עשרות שנים לאחור להעמיד אנשים לדין, אבל לפחות לומר את האמת לציבור ולמשפחות, שאנחנו כוועדה לא הצלחנו לאתר הסבר אמיתי, הסבר שמתיישב עם ההיגיון, כיצד בפרק זמן כל כך קצר אלפי הורים מגיעים עם ילדיהם – כ-1,000 בסופו של דבר הגישו תלונות, אבל אני יודע שהיו רבים אחרים שלא ידעו על הוועדה, ולא האמינו שהם צריכים כרגע להתחפר מחדש ביגון שלהם, ולא סמכו על הממסד. אבל אפילו רק אותם כ-1,000 איש – יש איזה היגיון ש-1,000 אנשים, דווקא ברובם המוחלט מעדה אחת, אנשים תמימים, אנשים שהשפה אינם שגורה בפיהם, אנשים שלא יודעים להיאבק, או לא ידעו אז להיאבק, על הצדק שלהם, דווקא ילדיהם שלהם נעלמו, ואין קבר, ואין גופה, ואין הסבר לפטירה? לא יכול להיות שוועדה ממלכתית כזאת תוכל לחיות בשלום עם המציאות הזאת, גם אם אין לה הסבר ואין לה איזה אקדח מעשן.
אני מאוד מאוד שמח שהארגונים לא ויתרו, וחברת הכנסת נורית קורן נאבקה, ורינה מצליח. אומרים: יש שעת רצון. הייתה שעת רצון. במקרה, זה ראשי תיבות: רינה, צחי ונורית. אבל הייתה שעת רסון, כמו שאנחנו נוהגים לומר, והלבבות היו פתוחים והממשלה כולה התייצבה סביב ההמלצה שלנו לפתיחת כל מכל בכול כול. לא נותר מסמך אחד חסוי. עשינו לעתים השחרות מטעמי צנעת הפרט, של מחלות, של נושאים אישיים, נושאי רווחה, נושאים שנוגעים להפלות, אבל אף מילה שהושחרה לא הייתה קשורה לסיפור האמיתי, וגם ניתנה אפשרות, לכל מי שיש לו ספק, להלבין את ההשחרה הזאת ולראות שאכן הדברים הם כך. אלפים-אלפים של נתונים ומסמכים היום פתוחים לציבור, בהקשה על מקלדת, וזאת באמת רק הייתה הפתיחה. מכאן, המושכות עברו לאותה ועדה שחברת הכנסת קורן עומדת בראשה, והחברים בה, חלקם דיברו כאן.
שאלו אותי לאחר מכן: למה צריך להקים ועדה – כשנורית עמדה על זה ונאבקה ולא הסכימה להנמיך את העוצמה של הזעקה שלה מול הביורוקרטיה הפנים-פרלמנטרית – יש יותר מדי ועדות ותקציבים וחדרים וכו'. אז התייעצו אתי. אמרו: היו כבר ועדות, למה צריך עוד ועדה? הייתה הוועדה ההיא, שלגי, והייתה ועדת בהלול-מינקובסקי, ואחרי זה ועדת כהן-קדמי. מה תעזור עוד ועדה? אני אמרתי: תראו, זו לא עוד ועדה, זאת הוועדה. כי אף אחת מהוועדות הקודמות לא עסקה באמת – הן עסקו בהרחקת האמת. שוב, אני לא חושב שבזדון ואני לא חושב שמתוך איזו מגמה של אטימות, אבל זאת התוצאה המעשית, שהאמת הורחקה. זו הוועדה היחידה שלוקחת עכשיו את האמת – שהיא קשה והיא כואבת ומביישת אותנו כמדינה וכחברה – אבל אנחנו יודעים, כמו שפתח יושב-ראש הכנסת, להתמודד גם עם כתמים. בסך הכול, גם הכתמים האלה הם חלק מההוויה של מדינה בתחילת דרכה. אבל מדינה בשנת ה-70 לחייה לא יכולה להשלים עם הכתמים האלה; היא יודעת לנקות אותם, היא יודעת להתמודד אתם.
אז בוועדה הזאת למעשה אתם תצטרכו לעשות את מה שלא עשו כל הממשלות, כל הכנסות, ולהביא למיצוי של הנושא, עד כדי הכרה וכל דרך שהוועדה תמליץ ותמצא לנכון, והכדור בידיים הנכונות. נורית, אני באמת מודה לך על כל המאבק.
נורית קורן (הליכוד):
תודה רבה.
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
עשית עבודה מאוד מרשימה, אבל יש לך עוד דרך ארוכה. וכולנו, כל הכנסת, תתייצב מאחורייך לראות בהצלחתך. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר חמד עמאר:
מה אתה מציע, אדוני?
השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי:
בסך הכול אני חושב שזה לא יהיה נכון להסיר את הנושא מסדר-היום, למרות שבפועל הדיון מוצה. אפשר להחזיר את הנושא לוועדה של נורית, ושם הדברים ממשיכים להתברר.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אולי להחזיר לוועדה.
היו"ר חמד עמאר:
הבעת דעה לחבר הכנסת דב חנין, בבקשה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, אכן הנושא הזה הוא נושא כאוב, והגיע הזמן שהוא יזכה לטיפול ראוי, מעמיק, רציני ואמיץ בכנסת. אני מכיר, אדוני היושב-ראש, את הגישה שאומרת: כן, הדברים האלה קרו אז, כשהוקמה המדינה, ב-1948, נעשו אז כל מיני דברים לא טובים, נשאיר את הדברים מאחורינו; ההיסטוריה עברה, צריך לסגור את הפרק הזה. זו גישה שאי-אפשר לקבל אותה. הדרך לרפא את הפצעים היא לא בטיוח והיא לא בהדבקת פלסטר. הדרך לרפא את הפצעים היא בחשיפת האמת. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר.
ואני רוצה לומר דבר נוסף: לסוגיה הזו יש היבט ששייך להווה, לא רק לעבר. כי נמצאים אתנו וחיים אתנו ומגיעים לוועדה בראשותה של חברת הכנסת קורן בני אדם, שעד עצם היום הזה חיים את הכאב של מה שקרה בשנות ה-50 המוקדמות וקצת אחרי זה, וחיים גם את התחושה הקשה של אנשים שנגרם להם עוול אבל לא היה מי שמוכן לשמוע ולהקשיב, והתייחסו אליהם כאל מגזימים, מטרידים, פרובוקטורים. החברה שלנו חייבת לאנשים האלה חוב גדול, והגיע הזמן להתחיל לשלם אותו.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה, דקה.
אורלי לוי אבקסיס:
אדוני היושב בראש, חברת הכנסת חברתי נורית קורן, אני באמת מודה לך מקרב לב על המאבק הזה שעשית, כי זה מאבק שבא וחושף בפנינו, האזרחים, שבחלקם לא באמת היו מעורבים עד לכדי ידיעה מעדויות אישיות של בני משפחה או של חברים וכדומה – כפי שהעיד השר צחי הנגבי, שדיבר על כך שהייתה ידיעה והשלמה וכדומה.
אני חייבת להודות שכילדה הסיפור הזה נראה לי סיפור לא הגיוני, וכלא הגיוני אנחנו נתנו משמעויות לעדויות מסוימות, והכתם הוא הרבה יותר גדול, כי הצביעו על הקורבנות כעל הוזים, כעל אנשים שהמציאו איזושהי אגדה אורבנית מטורפת. ועכשיו, לך תבין שבמדינה צעירה, שרוב המנהיגים שלה היו אותם שורדים של הזוועות של הצורר הנאצי – עושים ניסויים בבני-אדם, בילדים, במדינה החדשה; אלה שאמורים היו להביא לאיזושהי מוסריות, שאמורה הייתה לשמש גם אור לגויים, ונוצרה, בין היתר, מתוך הטירוף והרוע בהתגלמותו, בסופו של דבר חלק מאתנו הפכו להיות – אני נזהרת ואני מנסה לחפש את המילים, אבל הדעת לא נותנת והמצפון לא נותן והצדק לא נותן.
נורית, בוועדה שלך תצטרכי גם להזמין את אותם אנשים, כי אם עד היום דובר על חטיפות, היום אנחנו מדברים על ניסויים בבני-אדם, בילדים חיים, שמצאו את מותם. והיום שמעתי אצל קרן נויבך – וצריך להגיד תודה רבה לעיתונאים כמו רינה מצליח וקרן נויבך, שלא עוזבים את הנושא הזה – שבידיעה, לא רק שהתייחסו לאנשים האלו ולילדים האלו כאל חומר – תבינו – חומר מעבדה – – –
נורית קורן (הליכוד):
ביד היוצר.
אורלי לוי אבקסיס:
בדיוק. לכתוב שם: זה יהיה פספוס – תסלחו לי – זה יהיה פספוס אם לא ננצל את תנאי המעבדה ואת החומר הגנטי העומד לרשותנו. זה מזעזע, אבל זה עבר מתחת לרדאר ולרגולטורים. וחלק מתהליך ריפוי, כמו בכל פסיכולוגיה, הוא הכרה בטעות, הכרה במצב, ואני חושבת שהכול צריך להיות חשוף, וגם לחקור את מי שעוד בחיים, כדי לדעת. וזה שיהיה לנו כתם – אני חושבת שהוא כבר קיים, אנחנו לא יכולים להסתיר אותו. אבל בהחלט צריך לטפל וגם לפצות באיזשהו אופן את המשפחות האלה, שלאורך השנים לא ראינו בהן קורבן אלא המדינה הפכה אותן לאנשים הזויים. הגיע הזמן לתקן את המעוות הזה.
אני מודה לך, ואני חושבת שאנחנו צריכים להצדיע לכל מי שהמשיך לעסוק בזה, כי אתם חשפתם את ערוותה של מדינת ישראל בתחילת דרכה, ומפה ניתן רק לתקן.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה, להעביר לוועדה. חברי הכנסת, נא לשבת בשביל להצביע. אני מפעיל את ההצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן נתקבלה.
היו"ר חמד עמאר:
בעד – שמונה, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יעבור לוועדה המיוחדת.
נורית קורן (הליכוד):
תודה רבה.
הצעות לסדר-היום
ציון יום ההוקרה למוזיקה הישראלית
היו"ר חמד עמאר:
אנחנו עוברים לנושא הבא. אנחנו מציינים היום את יום ההוקרה למוזיקה הישראלית, הצעות מס' 7115, 7209, 7218, 7255, 7283, 7286. בהזדמנות הזאת אנחנו מודים לאלפי הזמרים, המלחינים, הנגנים ואנשי הסאונד וההפקה שאחראים לפס הקול הנפלא שלנו.
עושר מוזיקלי גדול כל כך כמו שקיים בישראל הוא תוצאה של עבודה קשה ותשוקה גדולה. אבל בישראל המוזיקה היא לא רק בידור; המוזיקה היא הדרך שבה אנחנו נזכרים, שבה אנחנו אוהבים, שבה אנחנו מתגעגעים. זאת הדרך שלנו לספר לעצמנו את סיפור חיינו האישי והלאומי. ברוך השם, יש לנו סיפור נהדר, ויש לנו מוזיקה נהדרת.
"איך שיר נולד?", שאל פעם יהונתן גפן, וענה: "כמו הצחוק". לכבוד יום ההוקרה למוזיקה הישראלית אני רוצה להציע תשובה נוספת. זאת אינה התשובה שלי, זאת התשובה של דוד המלך, אבי אבות המוזיקה הישראלית. הגמרא מספרת כי המוזיקה הייתה הדרך של דוד להתעורר בבוקר. לא היה לו שעון מעורר, אבל היה לו פתרון אחר – כינור. כך נאמר שם – ואני מצטט: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר".
אז איך שיר נולד? מהרוח. היא שמגיעה פתאום ומנגנת במיתרי הכינור שבלב עד שהזמזום הופך למנגינה שהופכת לשיר. הרוח לא מגיעה בהזמנה; אי-אפשר לתאם אתה פגישה מראש. הרבה פעמים היא מגיעה באמצע הלילה, בלי הכנה, ורק אז היא מוציאה את הצלילים העדינים ביותר. דוד המלך מלמד אותנו שהרוח לא מגיעה לחינם; היא מגיעה כדי שנתעורר. תפקיד המוזיקה הוא לא רק להנעים את זמננו בדרך לעבודה או בערבי שירה; תפקידה המרכזי הוא להזכיר לנו מי אנחנו ומה תפקידנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. מוזיקה טובה – כזאת שנולדה מהרוח, ותמיד עשויה לשמש כשעון מעורר. אני מאחל למדינת ישראל ולתעשיית המוזיקה שלנו עוד הרבה שנים של יצירה מעוררת ומלאה לרוח. עלו והצליחו.
אני מתכבד להזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת יעקב פרי. בבקשה.
יעקב פרי (יש עתיד):
תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב, חברי כנסת, היום המיוחד שלשמו התכנסנו כאן היום הוא במסגרת השדולה לקידום הזמר הישראלי שבראשותי – שדולה שמתכנסת כמה פעמים בשנה, ובה אנחנו מנסים לדון בעניינים דחופים וחשובים בתחום הזמר הישראלי, היצירה המוזיקלית, והיא עוסקת כמובן בכלל האמנים, היוצרים והמבצעים. היום מגיעה פעילות השדולה לשיאה בקיום יום מיוחד להוקרת הזמר הישראלי. זוהי גם הזדמנות להודות לכנסת, אדוני היושב-ראש. היום נחגג במהלך כל היום בוועדות הכנסת, באירוע מרכזי, בתערוכה שמציגה כתבי יד מקוריים של שירים קלאסיים שמלווים את חיי כולנו, בשידורים בערוץ המוזיקה – ערוץ 24 – ועוד.
הזמר הישראלי הוא חלק אינהרנטי של חיינו בכל שלב ובכל היבט, בחיינו הפרטיים ובוודאי בחיינו הלאומיים. הוא חלק בלתי נפרד ממה שעושה את ישראל כה מיוחדת. אמנים ויוצרים מוזיקליים הם העומדים בחוד החנית של היצירה והתרבות הישראלית ומעלים על נס את הזמר הישראלי. הזמר הישראלי הוא גורם מאחד בין תרבויות שונות – אלה המרכיבות את מי שאנחנו כישראלים – ומורכב מהרקעים האתניים השונים שמהם הגענו, מההשפעות המוזיקליות השונות, מההיסטוריה שלנו.
מוזיקה ישראלית היא מרכיב מרכזי בסיפור הישראלי של כל אחד ואחת מאתנו. היום המיוחד לזמר הישראלי מאפשר לנו להוקיר את תרומתם של האמנים, היוצרים והמבצעים בתרבות הישראלית. השנה היום המיוחד היה בסימן החינוך המוזיקלי המשמעותי בישראל, שמאפשר לנו גם להוקיר את אנשי החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי ואת אנשי החינוך המיוחד, המהווים גם הם חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הישראלית.
במהלך היום בוועדות הכנסת השונות ובמהלך האירוע המרכזי למדנו כולנו רבות על ההיבטים הרבים ועל השפע שיש לחינוך המוזיקלי להציע. למדנו על ההשפעות החיוביות על ילדים עם צרכים מיוחדים מחברי עמותת Imagine; למדנו על השילוב הנפלא של ילדים בסיכון באמצעות תוכנית "סולמות" של התזמורת הפילהרמונית; למדנו על מצב החינוך המוזיקלי בישראל, ודנו לאן אנחנו רוצים להוביל אותו; בעיקר למדנו על ההשפעה הגדולה מאוד שיש לחינוך המוזיקלי על ילדי ישראל ועל תרבות ישראל.
חברי הכנסת, שמענו היום מפיהם של מגוון רחב של אנשי תרבות וזמר, אמנים, יוצרים, אנשי חינוך מוזיקלי ופוליטיקאים גם על האתגרים הרבים העומדים בפני הזמר הישראלי והחינוך המוזיקלי. אומנם האירוע הסתיים, אך העשייה שלנו לא תמה כאן, וכולי תקווה שיחד עם התמיכה והסיוע שלכם נוכל להביא לשינוי כיוון אמיתי, שיתרום, יעצים את המוזיקה הישראלית ואת עתיד החינוך המוזיקלי. שינוי מתבקש כזה ללא ספק יביא לשגשוג החברה הישראלית כולה.
אני רוצה להודות לגברתי השרה, לאדוני היושב-ראש, לחברי חברי הכנסת, לעמותות ולארגונים ששיתפו אתנו פעולה והפכו את היום למוצלח ומיוחד. אני רוצה להודות ליושבי-ראש ועדות הכלכלה, החינוך, העבודה והרווחה על שקיימו דיונים חשובים וסבלניים בנושא הזמר הישראלי והחינוך המוזיקלי. אני רוצה להודות גם לאגף האירועים הכנסת בראשות מירי יכין, ובמיוחד לאלון דגן, על העזרה בארגון ובתפעול של האירוע.
תודה רבה ומיוחדת לערוץ המוזיקה, ערוץ 24, על הליווי של כל היום ועל שיתוף הפעולה הנפלא; לאקו"ם, שהציגו תערוכה מרגשת של כתבי יד מקוריים של שירים ישראליים; לאנשי מוסדות החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי שהשתתפו ונרתמו בצורה יוצאת מן הכלל ליום המיוחד הזה; לעמותת Imagine; לסולמות – מוזיקה לשינוי חברתי; לאלכס פיאלקו מקונסרבטוריון נס ציונה ולחבר מועצת העיר חדרה יניב דרי; לדוברים הן בוועדות והן במופע המרכזי; תודה רבה לאמנים ארקדי דוכין, שולי נתן ואליעד נחום על הופעות יוצאות דופן; תודה לעדן טהרני ולרביעיית הנגנים מקונסרבטוריון נס ציונה; תודה מיוחדת לחברי ננסי ברנדס על ההנחיה הנהדרת; וכמובן, תודתי לקהל הנפלא שהיה באולם, וחלקו עדיין – ישב ביציע. באמצעותכם הצלחנו להודות ולו במעט לכל אנשי הזמר, אמני ישראל, יוצרי פס הקול של חיי המדינה.
אבקש לסיים בציטוט שאני חושב שמתאים מאוד למקום ולמעמד. תאופיל גוטייה אמר: "המוזיקה עולה בערכה על כל הרעשים". תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבר הכנסת פרי, קודם כול ברכות על היוזמה ועל ההשקעה שלך לאורך כל הקדנציה הזאת בנושא הזה. אני חושב שבחברה הישראלית יש מארג תרבותי רחב של המוזיקה והיצירה, שמתפתח ומתפתח.
אני חושב שאנחנו מבינים שאת היצירה העצמית, כזאת שאנשים עושים מהלב ומתוכם – את זה אי-אפשר לעצור, וטוב שכך. אבל צריך גם לעזור, וצריך גם לראות איך עוזרים לאנשים האלה. כי כמעט כמו פוליטיקה, אני חושב שגם להיות יוצר זה סוג של חיידק שיש לך, ואתה כנראה לא יכול לברוח ממנו. הרבה מהאמנים המקסימים בחברה הישראלית, בעצם זה שהם מחליטים ללכת למסלול הזה גוזרים על עצמם חיים מאוד קשים מבחינה כלכלית, ולפעמים הם אפילו גוזרים על עצמם עוני, ובוודאי דלות. לא מזמן הייתה התייחסות לשייקה פייקוב, שלא גומר את החודש – הגיע לגבורות ולא מצליח להתקיים ולהזדקן בכבוד.
והוא לא היוצר היחיד, והוא לא הזמר היחיד – – –
קריאה:
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
הוא יוצר, כן, אבל יש זמרים ויש שחקנים, ואנשים בעולמות האלה באמת סובלים סבל רב מאוד. אני חושב, גברתי השרה, אולי צריך באמת לחשוב על הקמה של איזו קרן – – –
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
זה כבר קורה, בתוך חודשיים. היא נמצאת כבר באישורים אחרונים של משרד המשפטים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
טוב, אז אני אשמח לשמוע את זה עכשיו כשתעלי.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
קרן אמנים במצוקה כבר קיימת, דרך אגב – קרן שלנו ושל מפעל הפיס. קרן נוספת תקום לאמנים ותיקים בכלל, כדי לסייע להם יותר ביצירות שלהם.
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז אני חושב שזה באמת משהו שחשוב שאכן יתבצע ויקרה. כי אני באמת – אתם יודעים, לא מזמן הייתי בבאר שבע. היינו במקום שמפעל הפיס מפעיל; בני נוער וגם צעירים אחרי צבא באים לשם, מלחינים, כותבים ועושים מוזיקה. אתה מסתכל על האנשים האלה; הם אופטימיים, הם נהנים, הם אוהבים את זה – זה מה שהם רוצים לעשות בחיים שלהם. איך אמר לי אחד מהם? הוא אמר לי: ההורים שלי על סף התקף לב. הם אומרים: מה, זה מה שאתה רוצה בחיים שלך, להיות זמר? מה יצא ממך? איך תחיה? איך תגמור את החודש?
צריך לטפל בזה. צריך לטפל בזה ולתת לאנשים האלה את האפשרות באמת גם ליצור וגם להתקיים. אתם יודעים, יש מסלול כזה של ספורטאי מצטיין, אז אולי צריך גם מסלולים לאמנים מצטיינים.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
יש מוזיקאי מצטיין, רקדן מצטיין.
יואל חסון (המחנה הציוני):
כן, כל הדברים האלה, שיודעים לאתר את המצטיינים באמת ולתת להם את הסיכוי להגיע להישגים עם אפשרות גם לקיים את עצמם בכבוד.
המילה האחרונה שאני רוצה לומר בעניין הזה היא בעניין של הזמר העברי המקורי, העתיק יומין. אתם יודעים, אנחנו היום מתמודדים עם מוזיקה שהיא טובה בפני עצמה: "טודו בום" – בטח שמעתם גם על ה"טודו בום", החדש; "הכול בסדר, טודו בום". שמעת על זה, גברתי השרה?
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
כן, "טודו בום".
יואל חסון (המחנה הציוני):
"הכול בסדר, טודו בום". אתם יודעים, לפני שידעתי שאני הולך לעלות לכאן הסתכלתי קצת על המילים של השיר הזה. קודם כול, זה שיר קליט מאוד, נחמד, חמוד. לא כל שיר חייב להיות עם איזו משמעות עמוקה מדי. זה בסדר, אבל זה לא צריך לבוא – ה"טודו בום" לא צריך לבוא על חשבון שירים שמבחינתי הם שירים שהם הבסיס של הקיום שלנו, של הציונות, של יוצרים שהם באמת מקום המדינה ולפני קום המדינה. צריך להגדיל ולשפר את האפשרות שצעירים ובני נוער של היום ייחשפו גם למוזיקה המקורית, למוזיקה עם קצת יותר תוכן ועומק. אולי הם לא ירקדו אותה בדיסקוטקים, אבל הם לא רק צריכים ללמוד אותה בשיעור ספרות אלא צריכים גם לשמוע אותה יותר בתחנות הרדיו, צריך לשמוע אותה יותר בטלוויזיה, צריך לחדש אותה יותר.
אני חושב שאחד הדברים הכי מקסימים שעושים היום אמנים חדשים וצעירים הוא שהם מחדשים שירים ישנים ועושים – שכחתי את הביטוי.
קריאה:
קאברים.
יואל חסון (המחנה הציוני):
קאברים לשירים ותיקים. אין דבר יותר מקסים מזה ויפה מזה, ואת זה צריך לעודד.
שוב, אני שמח שהכנסת מעלה את הנושא. אני שמח, חבר הכנסת פרי, שאתה לוקח את זה על עצמך. בדרך כלל מה שאתה לוקח על עצמך, אתה מצליח בו. תודה רבה לכולכם.
היו"ר חמד עמאר:
חבר הכנסת גואטה – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין – אחרון הדוברים. אחריו שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב תשיב.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, חבר הכנסת פרי, הערכה על היוזמה שלך לציין את יום ההוקרה הזה.
אדוני היושב-ראש, אני הצטרפתי לכל מילה בדברי הפתיחה היפים שהבאת בפנינו. רק תיקון אחד קטן: המקור ליצירה המוזיקלית, לפחות לפי התורה, הוא לא דוד אלא יובל. זה נמצא בבראשית – – –
היו"ר חמד עמאר:
תפנה למזכירות הכנסת.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני אפנה למזכירות הכנסת.
בבראשית, פרק ד', מופיע שיובל הוא "אבי כל תֹפש כינור ועוגב". אני חייב להודות על ההערה הזאת ליובל עופר, היועצת שלי. היא יובל ונושאת את השם יובל, שהוא שם חשוב במסורת המוזיקלית, לפחות לפי התורה.
למוזיקה יש מקום אדיר בתרבות האנושית. למוזיקה יש מקום אדיר בפסיכולוגיה האנושית. חוקרים ניסו להבין מה בעצם הפונקציה הביולוגית של מוזיקה, והגיעו למסקנה שזה דבר שמתחבר באופן עמוק לכל המערכת הרגשית שלנו. יש מעט מאוד דברים שההתחברות שלהם למערכת הרגשית האנושית היא כל כך חזקה כמו של המוזיקה.
כשאנחנו מדברים על המוזיקה הישראלית, אדוני היושב-ראש, אנחנו יכולים בהחלט להתגאות. יש הרבה במה להתגאות: יש הרבה מאוד מגוון, הרבה מאוד עושר, הרבה מאוד יצירה. אנחנו מדברים גם על יצירה מוזיקלית, גם על הביצועים המוזיקליים. בתחום המוזיקה הקלאסית יש לנו תזמורות מעולות ומפוארות בקנה מידה עולמי, כמו התזמורת הפילהרמונית. יש לנו יצירה מוזיקלית ותרבותית מופלאה שנעשית באופרה הישראלית. מבחינה זו, חבר הכנסת פרי, אתה מוביל בכנסת את הנושא של קידום החינוך המוזיקלי. זה מאוד מאוד חשוב לקדם את החינוך המוזיקלי בכל הרמות ובכל הצורות.
אם אני מדבר כבר על מוזיקה קלאסית – מוזיקה קלאסית קצת אחרת, גם היא נפלאה, נעשית על ידי התזמורת האנדלוסית, ואני תמיד מתרגש ונהנה לראות את היצירות שלה ואת החיבור המאוד-מאוד מרשים של מסורת מוזיקלית מערבית ומזרחית והעושר העצום שהחיבור הזה יכול להביא לנו. בהקשר הזה אני רק רוצה לומר שאנחנו צריכים לתמוך בכל סוגי היצירה האלה. הן לא עומדות זו מול זו; אנחנו רוצים גם את זו וגם את זו, ומכל אחת מהן אפשר ליהנות, ואפשר ללמוד, ואפשר להתפתח, ואפשר להתרגש, ואפשר לשמוח שיש לנו את כל היצירות היפות האלה אצלנו.
יעקב פרי (יש עתיד):
אפשר גם להיות מאוחדים לפעמים.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בהחלט, בהחלט. אני רוצה גם להזכיר את המוזיקה הערבית. יש לנו כמה להקות ותזמורות מעולות של מוזיקה ערבית בישראל, וגם זמרים ומבצעים. מבחינה זו, אני מנצל את ההזדמנות, גברתי השרה, לקרוא לחזק את התמיכה במוזיקה הזאת. ישנה יצירה מרשימה. אני באופן אישי מאוד אוהב את המוזיקה הזאת. היא מייצרת מנעד אחר של צלילים ושל חיבורי צלילים, והיא מאוד מאוד מרגשת ומאוד מאוד יפה, וצריך לתמוך בה כדי שלא רק אלה שנמצאים בנצרת יוכלו ליהנות ממנה אלא גם כאלה כמוני, שנמצאים בתל אביב.
וכמובן צריך לדבר לא רק על הלהקות והתזמורות – צריך לדבר על היוצרים והיוצרות, הזמרים והזמרות, ויש לנו כאלה מופלאים בארץ, באמת, מכל הסוגים, מכל הז'אנרים, הז'אנרים המערביים והמזרחיים, וכולם מייצרים מוזיקה יפה ומרגשת. בהקשר הזה אני רוצה להזכיר את העובדה שהשנה אנחנו העברנו בכנסת, גברתי, גם בתמיכתך, את חוק איה כורם, שהגן ומגן על זכויות המבצעים; משחרר בעצם את המבצעים בתחום המוזיקה מהכבילה שהייתה קיימת לחוזים מאוד מאוד ארוכי שנים ומשעבדים. אני חושב שגם זו דרך לקדם את העידוד ואת התמיכה שלנו במוזיקה.
אבל ביום הזה אנחנו בעיקר אומרים תודה לכל היוצרים והיוצרות, לכל הנגנים, המבצעים, הזמרים, המלחינים המופלאים שיש לנו בארץ. אנחנו רק יכולים לבקש מהם שימשיכו לעשות יצירה מוזיקלית כל כך מופלאה וכל כך מגוונת, ולומר להם שאנחנו מאוד שמחים במגוון ובאושר הזה. מי ייתן שהוא ימשיך ויתפתח וישגשג. תודה רבה.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. תשיב שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב.
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי חבר הכנסת חמד עמאר, סגן יושב ראש הכנסת ידידי יואל חסון, חברי חבר הכנסת דב חנין, ואחרון חביב, ידידי חבר הכנסת יעקב פרי, יושב-ראש השדולה לקידום הזמר הישראלי בכנסת ומארגן יום ההוקרה בכנסת ישראל – יום הוקרה, ובאמת מגיע לך שאפו גדול: הצלחת להביא ארגונים רבים, חברי כנסת רבים, את כל יושבי-ראש הוועדות של הכנסת רתמת לטובת יום שלם שבו עוסקים בתרבות הישראלית, במוזיקה הישראלית. אין דבר שמחבר יותר אנשים ועמים מהמוזיקה. תכף אני ארחיב גם בסוגיה הזו.
בכל זאת, לפני שאתייחס להצעות לסדר-היום שלפני, אני מבקשת לברך את חברתי חברת הכנסת נורית קורן, אשר פועלת באופן נמרץ בכל הקשור לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן. היום כנסת ישראל מציינת, בדיונים כאלה ואחרים, את הנושא הזה. כידוע, ממשלת ישראל, ואני כחברה בה, קיבלנו החלטה שהגיע הזמן לחשוף את הפרשה החמורה. שמעתי גם מה אמר כאן חברי חבר הכנסת השר צחי הנגבי. קיבלנו החלטה באומץ רב, משום שעד היום מאות משפחות אינן יודעות לאן נעלמו ילדיהן; ילדים שנגזלו מההורים שלהם בכוח ונעלמו מעיני הציבור. עד היום עננה שחורה ודגל שחור מתנוססים מעליהם.
הגיע הזמן לחשוף את העוול הנוראי שנעשה לציבור רחב בישראל. הגיע הזמן שנחשוף את האמת, גם אם היא כואבת, כי אין כמו האמת לרפא את הפצע הנוראי, שעדיין מדמם בחברה הישראלית. יישר כוח לכל העוסקים במלאכה, והגיע הזמן שנביא את האמת לחברה הישראלית, בוודאי למשפחות שמקוות ומתפללות יום-יום לשמוע מה קרה לגורל ילדיהן.
חברי חברי הכנסת, ביום זה, שבו אנו מצדיעים לזמר הישראלי, אני שמחה שאין מחנות – אין שמאל ואין ימין, אין מזרח אין מערב, אין חרדים ואין מסורתיים, חילונים, כי גם לחברנו גואטה היה חלק בהצעות לסדר-היום, ונבצר ממנו להיות ביום הזה.
כולנו מתאחדים סביב הזמר והמוזיקה הישראלית. אך לצערי יש תמיד מי שמשביתים שמחות, וכמה אני לא מופתעת שהשבתת השמחה מגיעה הפעם מתאגיד השידור הציבורי החדש, שהודיע על פיטורי העורכת והמגישה המצוינת ורד יפתחי גרין, שהגישה שנים רבות תוכנית מוזיקה ים תיכונית, תכנית שהקהל אהב והתחבר אליה. אבל, כמובן, התוכנית הזאת לא מתאימה לדנ"א האליטיסטי והמנותק של המנהלים של תאגיד השידור החדש, ולכן הם החליטו לפטר אותה. התאגיד, לצערי, עושה טעות גדולה, כי מעניין איזה עלה תאנה הם ימנו במקום ורד לתוכנית החשובה הזאת.
אשמח אם אתם, חברי חברי הכנסת, תביאו את הסוגיה הזאת לדיון. אני יודעת שהיינו חלוקים בדעותינו בעניין תאגיד השידור הציבורי. אבל מה שקורה שם זה פשוט לא לעניין. ודווקא אתה, פרי, וגם אתה, יואל, שהנושא התרבותי והקשר עם הציבור כולו חשוב לכם – חשוב שנעשה דיון בוועדת הכלכלה, או בוועדה של מרגי, בוועדת החינוך, על כל סוגיית התאגיד הציבורי. הם מפטרים אנשים שעבדו שם שנים, שעשו עבודה מצוינת, שהם לא חלק מהפלייליסט. ונדבר גם על הפלייליסט, חלק מהדנ"א שלהם: זה לא יכול להיות, זה כסף ציבורי, זה 700 מיליון שקלים תקציב ציבורי, ולא יכול להיות שהם עושים בו כבשלהם.
צחי, לא היית כאן קודם, אמרתי לך יישר כוח על כל הטיפול בפרשת ההיעלמות של ילדי תימן, המזרח והבלקן. עבודה מצוינת אתם עושים, אמרתי את זה בתחילת דברי, יישר כוח.
אני חושבת צריכים להתגייס למאבק הזה. זה שתמכתם בהקמת התאגיד לא אומר שאתם לא צריכים לפקח ולוודא שהתאגיד הזה עובד על פי נורמות ציבוריות שקופות, כמו כל תאגיד ציבורי שהכסף של הציבור כולו מושקע בו. אני ממש מבקשת מכם להעלות את זה לסדר-היום.
פרי, כפי שאמרתי לך קודם, אני מברכת אותך על היוזמה לציון היום הזה ביום חגיגי כזה בכנסת. אמרתי חלק מהדברים שאני הולכת להגיד כאן בשדולה, כשהתכנסנו, גם יואל היה חלק מהשדולה הזאת, היום בצהריים. בדרך כלל לא קורה שאותם אנשים שמגיעים לשדולה מגיעים גם למליאה, הם מתחלפים, כי כולם רצים בין ועדות, ואני יודעת את זה. אני יודעת, כולם רצים בין ועדות ובין כינוסים, אבל יצא לנו ככה שאנחנו היינו גם בשדולה. ובכל זאת, אני אגיד חלק מהדברים, כי צופים בנו בערוץ הכנסת, וחשוב שהדברים שאמרתי שם גם יישמעו ויגיעו לציבור הרחב.
אכן, למוזיקה הישראלית יש במה להתפאר. היא חקוקה בשבילי ארצנו ומהווה השראה לצועדים בה לאורכה ולרוחבה. המוזיקה הישראלית, על מנעד הצלילים והקולות, הז'אנרים והשילובים שבה, היא מקור גאווה גדול לחברה הישראלית.
המוזיקה היא פסקול החיים שלנו בארץ הזאת. המוזיקה ליוותה אותנו בצמתים חשובים לאורך התפתחותה של המדינה שלנו. ברגעים הקשים וברגעים השמחים המוזיקה הייתה שם וביטאה את הרגשות העזים של החברה הישראלית. ולכן, אני מאמינה שהמוזיקה היא ענף התרבות היחידי שמהווה את הדופק הפועם של החברה הישראלית.
כפי שאמרתי בטקס פרסי אקו"ם, אם היה פלייליסט שמחשב את שלל ההאזנות בכל רגע נתון, הוא היה השיקוף המדויק ביותר של אופייה וזהותה של החברה הישראלית. מה שקורה במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות הוא קריאת כיוון אופטימית מאוד לתהליכים שעוברים עלינו. שימו לב למה שקורה סביבנו בפוליטיקה, בתקשורת, בין ימין ושמאל, עדות וקבוצות, מסורת וחדשנות, פריפריה ומרכז: המוזיקה כאילו מדלגת מעל כל המתחים האלו. להקה משדרות מרקידה את תל אביב, חוזר בתשובה עם ציציות בחוץ ממלא מועדונים. שירי אמנים שמאלנים מככבים בערבי שירה בהתנחלויות, ויוצאי התנחלויות מתנחלים ברדיו הכללי. אין-ספור שילובים של ישן וחדש פורצים אל התודעה: מוזיקה מרוקאית, תימנית, יידישאית, משולבת בג'אז, בפופ וברוק עכשווי. גם המוזיקה הערבית מתחבבת על האוזן הישראלית. ההפריה התרבותית היא בדרך כלל מקור ברכה לכולנו – פעם זה לא קרה.
יחד עם זאת, על אף האידיליה שבה אני מסרטטת את המוזיקה הישראלית, עדיין לפנינו אתגרים רבים. מה שנחשב בעבר למוזיקה ישראלית קאנונית הדיר מתוכו חלקים נכבדים מעולם הזמר הישראלי וכאילו ביקש לעצמו להיות מוזיקה מערבית, ואם מזרחית – אז רק מוזיקה ממזרח אירופה.
זו אחת התובנות שאליה נחשפתי בימי הראשונים במשרד התרבות. חלוקת משאבים לא צודקת, מעוותת, המקבעת את הלכי החשיבה האליטיסטית. ראיתי איך המוזיקה הקלאסית המערבית משופעת בתקציבים, בעוד המוזיקה המזרחית, האנדלוסית והערבית נחשבו למוזיקה נחותה ופחות איכותית, ולכן גם חסרו להן משאבים.
ראיתי ולא יכולתי לשתוק. התחלתי בשורה ארוכה של תיקונים במבחני התמיכה כדי לקבוע מסמרות וכדי לשנות מה שנחשב היה כמציאות מתחייבת. התחלתי במאבקי, ואני מתכוונת להמשיך בו עד שהם יהפכו כולם להיות חלק מהפלייליסט הישראלי. אם תשאלו אותי מה הדחף שמלווה אותי בעשייה הלוחמנית שלי למען המוזיקה הים-תיכונית הישראלית, בשנתיים האחרונות מאז התמניתי לשרת התרבות, אשיב לכם במשפט אחד: לא עוד השפלות בנוסח מה שעבר נסים סרוסי ב"טנדו", ולא עוד עלי תאנה.
אני בטוחה שאתה זוכר את זה, פרי, את מה שקרה בראיונות מול סרוסי, מול שימי תבורי, ומול כל הזמרים של הזמר המזרחי. איך השפילו אותם, איך גרמו להם להיות נחותים, ואיך חלקם בצער ובכאב עזבו את הארץ. סרוסי עזב את הארץ בגלל אותה תוכנית "טנדו", שהשפילה אותו וגרמה לו להרגיש לא שייך ולא חלק מהישראליות, ולא חלק מהחברה הישראלית.
ולמי שלא הבין, ענייננו הוא לגמרי בתכל'ס, בלהישיר מבט מול אליטה, שניכסה לעצמה את המוזיקה הישראלית; אליטה שתוכניות השידור שלה מדירות ומגדירות לעצמן מהי תרבות נחותה ומהי איכותית. אז אני אומרת כאן בקול: אין דבר כזה תרבות נחותה ותרבות אליטיסטית. אין דבר כזה. יש מוזיקה שאנחנו, כל אחד מהציבור הישראלי, מתחבר אליה, וכל אחד מרגיש שזה נוגע בו; וזה, מה שנוגע, הופך את המוזיקה בשביל כל אחד ואחד בחברה הישראלית למוזיקה טובה.
ולכן לא תהיה פה הדרה. לא תהיה פה אליטה שתקבע מה נחשב ומה לא. ובעניין עלי התאנה, גם הניסיון למנות את אבי שושן כעלה התאנה בפלייליסט לא צלח, והאמת נחשפה מעל פני גלגל"צ.
למזלנו, ההתפתחות הטכנולוגית, יוטיוב והרשתות החברתיות, חודרת את כל החסמים ואת ועדות העורכים ואת המנחים, והמוזיקה המזרחית מגיעה לראש מצעדי הפזמונים. הציבור לא מזייף, כי הוא הלקטור האמיתי והוא יודע מה טוב. אבל אנחנו חייבים להם, חייבים לאותם יוצרים ויוצרות של המוזיקה המזרחית או הישראלית הים-תיכונית, חייבים לשים אותה במרכז הבמה – לא במקום, לצד המוזיקה המערבית; גם וגם.
אני מצטערת שאני אומרת את זה פה, אבל בן-גוריון באמת היה אחד המנהיגים שהערצתי – אני חושבת שאין אחד במדינת ישראל שלא העריץ את בן-גוריון – אבל בדבר אחד הוא טעה: בעניין כור ההיתוך; בזה שהוא דרש מכולנו להיות ישראלים; בזה שהוא דרש מכולנו לוותר על הזהות שלנו. אני לא יודעת אם אתם זוכרים את עצמכם – או אתה, פרי, זוכר את עצמך – אבל אני בעטתי במוזיקה הספרדית ובמוזיקה המרוקאית ובפיוטים. לא רציתי. רציתי להיות ישראלית. לא רציתי לשמוע את המוזיקה הזאת בבית, ועשיתי להם עוול נורא, כי רציתי להיות ישראלית כמו כולם.
ולעומת זאת, מה שאמר ז'בוטינסקי: תזמורת האומה, תזמורת האומה שנותנת מקום לכל כלי שינגן את המוזיקה הייחודית שלו, וביחד אנחנו יוצרים את המוזיקה היפה ביותר והטובה ביותר, ובכך אנחנו נותנים מקום לזהות האישית של זה שבא מפולין, ומיוון, ומעיראק, ומתימן, וממרוקו, אבל ביחד אנחנו יוצרים את המוזיקה הישראלית הכל-כך מיוחדת.
ולכן קיבלתי החלטה להגדיר במבחני תמיכה מתוקנים את הייחוד המוזיקלי, ונתתי מקום של כבוד והוקרה למה שמכונה בטעות "מוזיקה מזרחית"; לא, היא מוזיקה ישראלית ים-תיכונית. נאבקו ועדיין נאבקים בי בבג"ץ, אבל זה לא עוזר להם, כי עד היום, תודה לאל, אני מנצחת בכל הבג"צים; כי המדיניות הזאת היא מדיניות אמיתית, היא מדיניות של צדק אמיתי, צדק חברתי וצדק תרבותי; כי מוזיקה ותרבות זה זהות – זה זהות של אדם, זה זהות של חברה. ואני שמחה שבג"ץ מחזיר כל הזמן את אותם עותרים בחזרה ואומר להם שכל מה שעשינו וכל מה שהובלתי בשנתיים האחרונות היה מתוך הבנה, מתוך בדיקה, מתוך חשיבה ומתוך שינוי אמיתי של מה שקורה בחברה הישראלית.
בחודש הקריאה, שיחל בשבוע הבא – ואני מזמינה אתכם, את חברי הכנסת, את השרים, לקחת חלק, יחד עם הציבור, ביותר מ-50 ירידים שיהיו ברחבי הארץ ובפעם הראשונה גם במגזר הערבי – לא רק במגזר היהודי, גם במגזר הערבי – אנחנו ניפגש עם יוצרות ויוצרים בפאבים, בספריות, בשווקים, במרחב הציבורי, כדי להחזיר את הילדים ואת הנוער אל המילה הכתובה. אנחנו עושים את זה לא רק בחודש הקריאה. אנחנו עושים את זה באירועים של המשרד, מביאים את הזמר המזרחי והמערבי, את הוותיקים ואת החדשים – וצדק במה שאמר כאן יואל חברי, שדיבר על אותם אמנים שלא גומרים את החודש, שקשה לי מאוד כשאני נפגשת אתם. ולכן, אנחנו הולכים להודיע על שלושה פרויקטים אדירים לטובת אותם אמנים ותיקים. אנחנו נעדכן את הציבור, אנחנו נעדכן אותם, וזה יביא להם פרנסה, אבל מעבר לזה שיביא להם פרנסה, זה יביא להם כבוד; הם ימשיכו להופיע במקומות עם כבוד; הם יהיו חלק מאותם מקומות שמופיעים בהם גדולי זמרי הזמר הישראלי היום, כפי שהם היו בעבר. אלה הדברים שאנחנו עושים.
הקמנו קרן מצוקה לאמנים, ולשם יכולים לפנות אמנים במצוקה כדי לקבל תקציב, כי יש הרבה אמנים שמתביישים להגיד שהם במצוקה. אנחנו מודיעים בקרוב על קרן – תכף נסיים עם משרד המשפטים את כל האישורים המשפטיים שלה – קרן לאמני ביכורים, לכל אותם אמנים חדשים שרוצים להצליח ואין מוסדות שתומכים ונותנים להם את הכוח לעשות את זה.
אני חושבת שהיכולות שלנו כמשרד לשנות את התמיכות, לתת תעדוף לאמנים ותיקים, לתת תעדוף לשיתופי פעולה בין ותיקים לחדשים – זה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך ולשיר, להמשיך ולשמוח, ולזכור שעל הבמה הזאת לכולם יש כבוד: ותיקים וחדשים וצעירים, מזרח ומערב, פריפריה ומרכז, יהודים וערבים, חרדים וחילונים. זה כוחה של המוזיקה. זה כוחה של התרבות.
אני שמחה שאחרי שנתיים של עשייה במשרד הזה אני מביאה תוצאות ולא רק דיבורים, ואנחנו נמשיך בשנה הקרובה לעשות טוב למוזיקה ולתרבות הישראלית, כי היא צריכה להגיע לכל אחד ואחד מאזרחי המדינה הזאת. תודה רבה לכם.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. מה את מציעה?
שרת התרבות והספורט מירי רגב:
אני חושבת שנסתפק באירוע הזה ונמשיך להוקיר ענפים נוספים בתרבות הישראלית. אני אשמח לקחת בזה חלק.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה. מסכימים, חברי הכנסת?
קריאות:
כן.
היו"ר חמד עמאר:
תודה רבה.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ו בסיוון התשע"ז, 21 ביוני 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:05.