דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל"ו
ישיבה רנ"ח
הישיבה המאתיים-וחמישים-ושמונה של הכנסת העשרים
יום שלישי, ב' באב התשע"ז (25 ביולי 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 5
יעל גרמן (יש עתיד): 5
אילן גילאון (מרצ): 5
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 6
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 7
איתן ברושי (המחנה הציוני): 10
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 12
יהודה גליק (הליכוד): 13
חיים ילין (יש עתיד): 14
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 15
ענת ברקו (הליכוד): 16
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 17
עודד פורר (ישראל ביתנו): 19
דב חנין (הרשימה המשותפת): 20
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 20
הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017 21
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 21
עודד פורר (ישראל ביתנו): 25
רויטל סויד (המחנה הציוני): 27
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 30
אורי מקלב (יהדות התורה): 32
נורית קורן (הליכוד): 34
זהבה גלאון (מרצ): 35
תמר זנדברג (מרצ): 39
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 41
הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 48), התשע"ז–2017 47
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 47
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 49
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 50
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 50
הצעת חוק לעניין הרכב ועדות בכנסת (הוראות מיוחדות לכנסת העשרים), התשע"ז–2017 51
דוד ביטן (הליכוד): 51
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 53
דוד ביטן (בשם יו"ר ועדת הכנסת): 53
הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 14 – הוראת שעה), התשע"ז–2017 55
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): 55
איתן ברושי (המחנה הציוני): 59
הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119) (דיור בהישג יד), התשע"ז–2017 60
רועי פולקמן (כולנו): 60
תמר זנדברג (מרצ): 64
דב חנין (הרשימה המשותפת): 66
יוסי יונה (המחנה הציוני): 68
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 69
נאוה בוקר (הליכוד): 73
רחל עזריה (כולנו): 75
אורן אסף חזן (הליכוד): 77
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 82
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 82
הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון) (הבטחת כספי הפיקדון), התשע"ז–2017 83
נורית קורן (הליכוד): 83
איציק שמולי (המחנה הציוני): 85
נחמן שי (המחנה הציוני): 86
הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 67) (הרחבת האיסור על שיגור דבר פרסומת), התשע"ז–2017 87
אורי מקלב (יהדות התורה): 88
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 90
איציק שמולי (המחנה הציוני): 92
יוסי יונה (המחנה הציוני): 93
הצעת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017 94
עודד פורר (ישראל ביתנו): 95
הצעת חוק לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017 98
טלי פלוסקוב (כולנו): 98
רחל עזריה (כולנו): 100
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 102
דב חנין (הרשימה המשותפת): 103
יוסי יונה (המחנה הציוני): 105
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 106
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר: 108
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 111
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 112
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום ב' באב התשע"ז, 25 ביולי 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 48), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק למניעת מחלת הכלבת, התשע"ז–2017.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 55) (מענה אנושי מקצועי במערכת לניתוב שיחות), התשע"ז–2017, של חבר הכנסת איתן כבל וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017, של חבר הכנסת עודד פורר וקבוצת חברי הכנסת.
עוד אבקש להודיעכם כי בהתאם לסעיף 95(א) לתקנון הכנסת הממשלה מבקשת להודיע לכנסת על חזרתה מהצעת חוק לעדכון אגרות, התשע"ו–2016 – חוברת מ/1031.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו פותחים, כידוע, בנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שחברי הכנסת יוכלו להירשם.
חברת הכנסת יעל גרמן, נא לפתוח את הנאומים.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. נכבדי, חברי, 52 ימים שאין מענה לילדים חולי הסרטן מהדסה. אנחנו דיברנו על זה, בכינו עם ההורים, הזדהינו אתם, אבל זה שהיה בג"ץ והוא פסק את מה שהוא פסק – זה לא פתר את הבעיה. עדיין לילדים אין פתרון; עדיין ההורים חייבים לקחת אותם יום-יום למרחק בלתי סביר, וכל יומיים מתווסף עוד ילד חדש, חולה.
אני פונה כאן אליכם, חברי הכנסת, אל מי שהיה לו אכפת ואל מי שאכפת לו מהילדים האלה; אני מבקשת שכולנו נירתם כדי למצוא פתרון – ויש פתרון. זה שמישהו מתעקש לא לפתוח מחלקה המטו-אונקולוגית בשערי צדק זה לא אומר שזה נכון. זה לא נכון. זה הפתרון. צריך להחזיר את הרופאים, שכרגע התפזרו וכל אחד נמצא באיזשהו מקום שבו הוא לא מועיל, שבו הוא לא מנצל את הפוטנציאל האדיר ואת הידע האדיר והעצום שיש לו. צריך לקרוא לרופאים בחזרה – והם יחזרו, אבל צריך לאפשר להם לעבוד פה, בירושלים, בשערי צדק.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
אילן גילאון (מרצ):
תודה רבה, אדוני. אני כמובן מצטרף לדברי חברתי חברת הכנסת יעל גרמן. אני מגיע עכשיו, אדוני, מתעתוע בוועדת הפנים שאליו הוזמנו תושבי גבעת עמל, לאחר שבכנס שהיה לשר האוצר בקריית אונו הוא הבטיח להם שהוא יתמוך בחוק גבעת עמל. יש ארבעה חוקים שונים לגבי גבעת עמל, לפצות את התושבים שיושבים שם מסוף שנות ה-40 בשליחות המדינה, והיום הם מפוזרים כאילו היו פירורים על איזה שולחן, כי האדמה נמכרה יחד עם התושבים, והם עומדים לאבד את ביתם.
הייתה הבטחה של שר האוצר להעביר להם את החוק היום כדי שמחר לכל המאוחר נוכל להעביר אותו בקריאה ראשונה ולהחיל עליו דין רציפות. ובכן – להד"ם. שום דבר לא קרה. בבירור לאחר מכן הסתבר שיועץ שר האוצר בכלל ישב בישיבה ולא אישר את המציאות הזאת של הסכמת שר האוצר בנסיבות האלה להעביר את החוק הזה. כנ"ל אני מדבר על שרת המשפטים, אדוני. כולם היו עם התושבים, וברגע שהתושבים הגיעו, במר לבם, למקום הזה, במעמד של לאבד את הבית שלהם, בהבטחה שכאן יעבור החוק הזה לפיצוי תושבי גבעת עמל, אף אחד לא שם עליהם שום דבר, והסבירו להם בוועדת הכנסת מדוע הדבר הזה איננו אפשרי.
אני מבטיח לך, אדוני – ואתה יודע שיש הצעות חוק שכרגע עדיין נדונות בוועדות שונות ומחר הן יגיעו לכאן להצבעה, אבל כאשר מדובר על גבעת עמל – לא, לא, זה לא יהיה, משום שכנראה הם לא כוח פוליטי מספיק כמו תושבי עמונה ואחרים; אינני יודע איזו דוגמה לתת. לא פלא, אדוני, לא פלא שהמעמד של הבית הזה נמצא באחד המקומות הנמוכים ביותר בדעת הקהל מבחינת האמינות שלו; הייתי אומר כמעט כמו לבלרים ועורכי דין אחרים שלא יכולים להגיד מילה אחת אמת בלי להסמיק.
אני רוצה להתנצל, גם בשם כל המליאה הזאת, לפני תושבי גבעת עמל, שהפכו להפקר ולהבטחות סרק של פוליטיקאים שרק איחזו את עיניהם. תודה לך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול היה לי הכבוד להשתתף בהנחת אבן הפינה לבית המורשת לחייל הדרוזי עם שר הביטחון אביגדור ליברמן. קודם כול, אני רוצה להודות לשר. הכסף נמצא במשרד הביטחון מאז 2012. הפרויקט היה תקוע. השר הגיע, ומהרגע הראשון שביקשו ממנו לקדם את הנושא הוא הנחה את כל הגופים המתאימים, אישר את הפרויקט, והנחה גם את אגף הבינוי להקים את הבניין עצמו, לכן אני רוצה להודות לו.
אני רוצה להודות לתורם חיים סבן, שתרם 32 מיליון שקל להקמת הבית הזה. פרויקט גדול כזה צריך תרומה ענקית כזאת ונדבן כזה, ובאמת, בזכותו אני חושב שהבית הזה, בית המורשת לחייל הדרוזי, יקום. אני רוצה להודות לשיח' מוואפק טריף, שהיה חלק בהקמת הבית הזה, וחשוב מאוד גם להודות למועצה המקומית כסרא-סמיע, שעומד בראשה נביה אסעד, שהקצה את הקרקע לפרויקט הזה; צריך הרבה קרקע, והוא הקצה את זה מטעם המועצה המקומית. אני רוצה להודות לעמותת הקצינים הדרוזים; זה היה הרעיון שלהם והם הובילו את הרעיון הזה שנים רבות, ואתמול היה לנו הכבוד להיות שם ולהניח את אבן הפינה. אני רוצה שהבית הזה ישמש לכל חייל וחייל בצה"ל, שירגיש שיש לו מקום, שילמד על המורשת של הלוחם הדרוזי והחייל הדרוזי וגם יעשיר את החיילים לעתיד. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה. מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה בנימין נתניהו אחראי לכל המתיחות, לכל התסיסה באזור, ובעיקר באזור מסגד אל-אקצא, בכך שהוא החליט, נקט צעדים או מדיניות – שהוא התכוון אליה – להתסיס ולפגוע במוסלמים בעולם. ולכן, אם אני אתייחס למשבר עם ירדן, לולי מסגד אל-אקצא לא היה המלך הירדני משחרר את הרוצח שרצח שני ירדנים בדם קר – –
ענת ברקו (הליכוד):
רוצח – – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – לשוב לכאן, לארץ. ולכן העניין כאן, שממשלת ישראל או ראש ממשלת ישראל – שיגיד את האמת. ללא הבנות על מסגד אל-אקצא – והוא הסיר את המגנומטרים היום או אתמול בלילה – לא היה המאבטח שב לארץ.
לכן, מכובדי, ראש הממשלה מתנהג כמו אדם – כמו עבריין, כמו אדם יהיר שאין לו אפילו שיקול דעת. אפילו בשיחה שהאזנו לה כולנו – כל העולם האזין לשיחה שניהל עם מי שרצח שני ירדנים, שיחה ברמה – לא רמת ראש ממשלה; עד כדי כך זלזול, ממש בצורה מקנטרת, שאמר לאדם שרצח – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – שרצח, הוא אומר לו: אתה פוגש את חברתך היום?
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
אתה שב לארץ היום?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – – ראש ממשלה?
ענת ברקו (הליכוד):
ניסו לרצוח אותו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. אתה שכחת להזכיר שהוא גם לפני זה דקר את עצמו במברג – –
ענת ברקו (הליכוד):
כן, ניסו לרצוח אותו – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
– – לפני שהוא רצח אותם.
ענת ברקו (הליכוד):
– – ואתה קורא לו רוצח.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת – –
ענת ברקו (הליכוד):
ניסו לרצוח אותו, ואתה מצדיק שניסו לרצוח אותו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
– – איתן ברושי, בבקשה, אדוני.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – – רצח – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
טוב, מספיק, מספיק.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
אל תצעק עלי. אל תצעק עלי. זה פוגע בך, אני יודע.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב – – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
זה פוגע בכולכם – – –
ענת ברקו (הליכוד):
תירגע – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, התקיים היום דיון בוועדת החינוך בראשותו של יושב-ראש הוועדה, ביוזמתו של חבר הכנסת חיים ילין – –
ענת ברקו (הליכוד):
קוראים רוצח לזה שניסו לרצוח – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – בנושא של החיבור – – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה תמיד ככה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
כבר עברנו לנושא אחר.
ענת ברקו (הליכוד):
אמרו את זה גם עכשיו – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
בנושא של חיבור – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת ברקו, מספיק.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – של הנוער להתיישבות ולחקלאות ולארץ. הגשתי כבר בעבר הצעה לשר החינוך ולשר הביטחון לשעבר לרכז משאבים ומאמצים וליצור מציאות בתוכנית החינוך שכל ילד ונער ונערה בכיתה י' ו/או י"א יעברו שבוע מרוכז, מיום ראשון עד יום שישי, שכולל את אהבת הארץ וטיולים, כולל אימוני גדנ"ע – שהיום מקיימים רק לחלק מבני הנוער, והביקוש גדול – וכולל גם עבודה, בעיקר בחקלאות, וחיבור לאדם ולאדמה ולהתיישבות.
שבוע כזה יכול להתבסס על משאבים – שחלקם כבר קיימים היום – ועל יוזמה, ואני חושב שנכון להחזיר את המסגרת הזאת למה שהיה גם מקובל בעבר; לא לקבוצות ולא רק לחניכי התנועות ולא רק ל"שומר החדש", אלא לכל נער ונערה במערכת החינוך הכוללת של מדינת ישראל – שבוע משולב של אהבת הארץ, של הכרת הארץ, של חקלאות, של התיישבות ושל אימונים בגדנ"ע, שיכולים להיות פרוסים במחנות, במתקנים וביישובים בכל רחבי הארץ.
אני חושב שזה דבר נכון. השתתפו בדיון גם אנשי משרד החינוך – החינוך ההתיישבותי. נדמה לי שמדינת ישראל זקוקה לחזור לערכים שהיו בבסיס הקמתה וקיומה, והם נחוצים גם לימים הבאים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. על מי הכרזנו? לא הכרזנו. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
מכובדי היושב-ראש, גברותי ורבותי חברי הכנסת, מרחבא נג'את, מרחבא ג'אנה, מרחבא שרה, אהלן וסהלן.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):
– – –
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
הרשויות הודיעו שבכוונתן להרוס בית של משפחת ג'זמאוי בכפר עארה. הן טענו שבית-המשפט החליט להרוס, וזה אחד השקרים הגדולים ביותר בפוליטיקה הישראלית; זה קרה גם באום אלחיראן ובמקומות אחרים – בית-המשפט החליט. בית-המשפט לא החליט שהן חייבות להרוס אלא שהן יכולות אם הן רוצות להרוס. וזה הבדל גדול מאוד. הבדל גדול מאוד. הרשויות יכולות להרוס, ויכולות להכניס לתהליך של לגיטימציה – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – – רוצים להרוס את הבית של מחבלים.
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):
– – של מתן רישיון. הן לא חייבות לעשות זאת, הן יכולות. ולכן, הן חופשיות להחליט מה שהן רוצות. אני חושב שזה תקף לגבי 95% מהבתים שדובר שיש להם צווי הריסה. תמיד הרשויות יכולות להחליט אחרת. יש להן אפשרות לעשות זאת.
ולכן, אני חושב שהגיע הזמן לדון ברצינות בהצעתנו להקפיא את הריסת הבתים. זה לא בניגוד לחוק. זה חוקי לגמרי. אפשר להקפיא את כל ההריסות ולהתחיל במשא ומתן רציני לפתור את הבעיה של הבתים שאין להם רישיון ולהגיע להסכמה. כל המומחים אומרים שאפשר להגיע להסכמות על 95%, אולי 98%, ו-2% – אפשר למצוא להם פתרונות נקודתיים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי וחברות הכנסת המתוקים והיקרים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, אדוני, כאדם שמאמין באמת ובאמונה שאפשר לחיות בארץ הזאת בשלום ובדו-קיום, חטפתי סטירת לחי מצלצלת בשבועיים האחרונים. כששלושה מוסלמים יוצאים בשם האסלאם מאום-אלפחם ורוצחים בדם קר שני שוטרים, ציפיתי שהמנהיגות המוסלמית תקום ותוקיע את זה; כשאדם בן 19 נכנס בשם האסלאם לבית ורוצח בדם קר ושוחט שלושה אנשים, ציפיתי שהאסלאם יקום ויגנה את זה, יוקיע את זה.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
יהודה גליק (הליכוד):
אתמול, במקום זה שמענו את איסמעיל הנייה אומר: גיבור של האומה שלנו. אני בז למי שחושב שמי שרוצח הוא גיבור של האומה שלו. ביום שישי האחרון ראינו נציגים של הרשימה המשותפת מסתובבים בעיר העתיקה בפרובוקציה, בהתססה, במקום לבוא ולקרוא לציבור: תכבדו, תביאו שלום למקום שאמור להיות מרכז עולמי לשלום; במקום זה חיממו את האווירה, התסיסו את האווירה. אני מתבייש. רציתי להאמין שאפשר לחיות פה בדו-קיום, אני עדיין מאמין. אני קורא לציבור המוסלמי בישראל: תבחרו מנהיגות מתונה, מנהיגות אחראית, ולא מנהיגות שכל עניינה שסע, שכל עניינה לקרוא לאדם שהגן על עצמו רוצח, כאשר אתה לא הוקעת את האדם שנכנס לתוך בית.
ומשפט אחרון. שלושת הבחורים שיצאו מאום-אלפחם, למרבה הפלא היו כנראה נביאים גדולים. הם ידעו שלמחרת ראש הממשלה ישים מגנומטר, ולכן הם רצחו. הרי הם עשו את הרצח הזה לפני המגנומטר. תפסיקו לשקר. כולנו יודעים שאף אחד מהם לא עשה את זה בשם המגנומטר, אלא עשו את זה בשם תאוות הרצח. וכשהם עשו את זה בשם האסלאם הם חיללו את האסלאם. תאמרו את זה, או שאתם שותפים לעניין.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. לא רק אתה קיבלת סטירת לחי, אבל הדבר היחידי שמנחם הוא שכשהייתי אצל המשפחות של הקצינים הדרוזים, הבתים היו מלאים במנחמים מקרב המוסלמים, ערביי ישראל. חסרו שם אנשים שאתה ואני מכירים, אבל ערבים רבים באו לנחם.
חבר הכנסת ילין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אני מבקש ממך שלא לשים אותי אחרי יהודה גליק לעולם, כי אין שום טעם למה שאני אגיד עכשיו. מי יקשיב לי כשמדבר ככה בן אדם מדם לבו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני. אני מקשיב לך.
חיים ילין (יש עתיד):
אז אני מבקש פעם הבאה, אני מבקש, באמת – כי מה, איך אני? מה? מה עכשיו אגיד? מה אפשר להגיד אחרי מה שנאמר?
אבל בכל זאת אני רוצה להגיד משהו על ערכים, כי היה משהו היום בכנסת ישראל. כשהסדרנים והשומרים אמרו: תגיד לי, 600 הצעירים שהגיעו לכנס שלך, כולם עובדים בחקלאות? אז התמלאתי גאווה. אמרתי: זאת אומרת שאפילו מי ששומר עלינו פה לא מאמין שיש כל כך – וזה קצה הקרחון, זה הכול. וכל מה שאני רוצה זה שהצעירים האלה יובילו את מדינת ישראל בערכים שלהם. אלו ערכים – האמינו לי, יש שם דרוזים, יש שם כמעט מכל האוכלוסיות ומכל תנועות הנוער, מימין ומשמאל; כל מה שאתם רוצים יש שם. הם רק רוצים להעלות את החקלאות, את אותה התיישבות שאנחנו גדלנו עליה, את אותם ערכים.
ולכן, אני מאוד שמח שהכנס הזה התקיים בלי פוליטיקה. כל מה שעשינו, כבוד היושב-ראש, זה לתת להם את הבמה ושינהלו את הכול, כי בסוף, העולם שייך לצעירים.
כבוד היושב-ראש, אחרי הנאום הזה של יהודה גליק, כל מה שנותר לי להגיד זה שהחקלאות היא באמת גשר לשלום עולמי, ואני מאוד מקווה שאנחנו נצליח בזה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בעזרת השם. תודה רבה. הנה, אתה רואה, הקשבנו לך, חבר הכנסת ילין.
חיים ילין (יש עתיד):
אני לא הקשבתי לעצמי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, מה שקורה לאחרונה במסגד אל-אקצא, וגם העניין של ההצבה של השערים האלקטרוניים, הסרתם, מצלמות, הסרתן ולחשוב על מצלמות יותר חכמות – אני מקווה שמי שמקבל את ההחלטות יהיה חכם ולא יהיה טיפש; כי החלטות טיפשיות, שמבטלים אותן בן יום כי לא העריכו מה המשמעות של ההחלטות שלהם – אני אומר לך, המצלמות החכמות שמדברים עליהן, עם שיקוף, אנחנו לא יודעים איזה גלים הן מעבירות, אם הן פוגעות בצנעת הפרט, פוגעות בכולם. השאלה היא, אם הבעיה היא עניין של ביטחון, אז בואו נבדוק ביטחון של מי אנחנו מחפשים: אם את הביטחון של המתפללים, אני לא זוכר – ומי שיודע מזה שיודיע לי – שהיה מתפלל אחד שפנה אל השוטרים וביקש את העזרה שלהם לשמור על הביטחון שלו; אם זה הביטחון של השוטרים – שיתרחקו מהמסגד וגם הם יהיו בטוחים, וניתן אפשרות של פולחן אמיתי – –
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
– – חופש פולחן, כי לא יכול להיות שמחזירים אנשים באוטובוסים מלטרון, ממודיעין, מכל מיני מקומות כשהם באים להתפלל. באים אותם אנשים שבאו כל השנים, באו בכל ימי שישי, ומחזירים אותם תחת השם "ביטחון". אז הביטחון – קודם כול לתת לאשים את חופש הפולחן, כי מסגד אל-אקצא – אנחנו לא צריכים לשנן את זה אלף פעמים פה – הוא מסגד למוסלמים ואינו מקום תפילה לאחרים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה, גברתי. אחריה – עאידה תומא סלימאן.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, באמת קשה לדבר אחרי הדברים שנאמרו פה, אבל ההסתה נמשכת. ואיך אמר חבר הכנסת טיבי? (אומרת בערבית ומתרגמת:) אל תשחק באש. אז אל תשחקו באש. אתם משחקים באש. על מי מגינים במסגד הזה? מי המתפללים בו? מוסלמים?
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
לא מגינים עליהם – – –
ענת ברקו (הליכוד):
נרצחו שני שוטרים שם – אלה שאתם אפילו לא טרחתם ללכת לבקר את המשפחות השכולות. אתם, שעמדתם והסתתם שם. חבר הכנסת טיבי והגיס שלו עמדו שם ונאמו. ומה שעוד הוא אמר: (אומרת בערבית ומתרגמת:) יענו בשלום ובטוב אני אומר לכם את כל הדברים הללו. יום הזעם בשלום ובטוב. מתקרב גם יום הזעם שלנו. כשנרצחים כאן אנשים, כשנטבחת משפחה שלמה והכול נראה בסדר, יש פה לחבר הכנסת אבו עראר מה להגיד. מפריע לו שהמאבטח לא נרצח. זה מפריע לך. נשאר עוד יהודי חי. כואב לך. אתה ממשיך להסית מתוך כנסת ישראל, אדון תנועה אסלאמית. הגיע הזמן שגם התנועה האסלאמית, לא יהיה לה ייצוג בכנסת.
ועוד מילה שחוזרת על עצמה, אדוני היושב-ראש, בערבית: "טביעי". אני שומעת בכל הימים האחרונים את המילה "טביעי": טבעי לרצוח. טבעי שנתנגד לאבטחה. אז אני אגיד לך משהו, חבר הכנסת אבו עראר: כל הסיכום היה עם המלך הירדני. לכם אין שום say במסגד. כמובן שאין לכם say בהר הבית. אין לכם שום say. אתם אפילו לא מוזכרים בקוראן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
ענת ברקו (הליכוד):
ועם שמעולם לא הייתה לו מדינה, בטח שלא יכול לדרוש בירה בירושלים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אחריה – חבר הכנסת עודד פורר.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, האמת, אני רציתי להקדיש את הדקה הזאת לדבר על זה שאתמול עמדתי על הדוכן, לפני שנרקמה ההסכמה עם המלך עבדאללה, ואמרתי שההחלטה על המגנומטרים לא שייכת לעניין הביטחוני; היא החלטה פוליטית גרידא. אבל אתה יודע מה? כבר סיכמתי, אמרתי את זה, ואני חושבת שהתוצאה של היום והורדת המגנומטרים מוכיחה את זה שוב.
אבל אני רוצה להתייחס למסע ההתקפות הבלתי-נלאה וההסתה נגדנו כנציגי האוכלוסייה הערבית. אתם יכולים לחלום על לקבוע מי יהיו הנציגים של האוכלוסייה הערבית, אבל האוכלוסייה הערבית תקבע דרך הקלפי מי הנציגים שלה, מי המנהיגים שלה ומי מובילים את מאבקה הפוליטי, הדמוקרטי, לשוויון במדינה הזאת. אני לתומי – ופעם דיברתי עם חברת הכנסת יעל גרמן על זה – חשבתי שאני מגיעה לכנסת ושם אקיים דיון פוליטי עם אלה שלא מסכימים אתי, ואולי אשכנע אותם קצת, ואולי ישכנעו אותי קצת, ואולי נתקרב קצת. אבל מה שאני רואה בכנסת הזאת, לצערי, זה התלהמויות, גזענות, כל הזמן התקפה על נציגי האוכלוסייה הערבית.
ענת ברקו (הליכוד):
כיושבת-ראש הוועדה למעמד האישה את – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נא לא להפריע.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
את לא תטיפי לי מוסר.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – התנועה האסלאמית.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נא לא להפריע, חברת הכנסת ברקו.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
את לא תטיפי לי מוסר, ואף אחד בבית הזה לא יטיף לי מוסר – – –
ענת ברקו (הליכוד):
את עצמך קיצונית ביותר. את קיצונית. מעולם לא דיברת על הנושאים במזרח התיכון, על בית לחם. מעולם לא ייצגת את האוכלוסייה שאת מתיימרת לייצג אותה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – – הסיפור נמשך כבר 50 שנה – של כיבוש, של דיכוי. ואת יודעת מה – – –
ענת ברקו (הליכוד):
זה לא 50 שנה. לא מ-48' ולא מ-67'. 100 שנה של הכיבוש, 100 שנה. 100 שנה של רצח יהודים. זה לא התחיל בקום המדינה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
ענת ברקו (הליכוד):
תפסיקי לספר סיפורים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת ענת ברקו, מספיק. מספיק.
חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני היושב-ראש. קיימנו היום בכנסת את ישיבת השדולה ליחסי ארצות הברית–ישראל ואירחנו בכבוד רב את השגריר האמריקאי. אני רוצה להגיד כאן את מה שאמרתי לו, כי אני פגשתי אותו דווקא כשבאתי לבקר ולנחם את משפחת סתאוי, שהבן שלהם נרצח על הר הבית בשם האסלאם, יחד עם הנרצח השני, ממשפחת שנאן.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כמיל שנאן.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
העובדה שהגיע השגריר האמריקאי לניחום אבלים בשני בתי המשפחות האלה מצביעה על הקשר העמוק שלנו ועל הראייה הנכונה – כפי שרואה אותה ארצות הברית של אמריקה והנשיא האמריקאי, ששלח את התנחומים שלו, בדיוק כמו ההגעה של אותו שגריר לטקס לציון 50 שנה לשחרור ירושלים.
בתוך כל זה אנחנו חווים וממשיכים לחוות את ההסתה מחלק מהחברים שיושבים כאן בבית הזה. וצריך לזכור שמאותה רשימה, מבל"ד, יצא אותו באסל גטאס, חבר הכנסת לשעבר, שבייש אותנו, ויושב היום בכלא הישראלי בגלל שהבריח פלאפונים לאסירים ביטחוניים. והוא זה שבזמן שהיה איסור על חברי כנסת לעלות להר הבית עלה להר הבית, הצטלם שם; והוא עלה להר הבית – הוא נוצרי, הוא לא מוסלמי, הוא לא עלה כדי להתפלל, וכששאלו אותו: למה עשית את זה? הוא אמר: עשיתי את זה כדי להתסיס. אז חבריו ממשיכים להתסיס כאן. הם עשו את זה כשהם עמדו דקה דומייה עם משפחות הרוצחים; הם עשו את זה כשהם גינו את סעודיה בגלל שהיא קבעה שה"חיזבאללה" הוא ארגון טרור; הם המשיכו לעשות את זה כשהם לא גינו את הרצח בפה מלא אלא הצדיקו את הרצח שבוצע על הר הבית; והמשיכו לעשות את זה כשלא גינו את הרצח המתועב, הטבח שאירע לאחרונה, בסוף השבוע האחרון.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת פורר. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה, אדוני היושב-ראש. בנאום בן דקה קצת קשה להפריך את כל הדברים הלא-נכונים שנאמרים בכל כך הרבה נאומים בני דקה כאן. אני רוצה להקדיש את הנאום שלי לשתי סוגיות. האחת – בהמשך לדבריה של חברת הכנסת גרמן – המצוקה של הילדים חולי הסרטן בירושלים קורעת את הלב, ואנחנו בכנסת לא יכולים לעמוד מנגד ולהגיד: זה ימשיך וזה לא תלוי בנו, כי בסופו של דבר מהבית הזה צריכות להתקבל ההחלטות.
העניין השני, אדוני היושב-ראש – היום התגלתה דמותה של הממשלה בשני דיונים שהתנהלו בשתי ועדות, אחת לצד השנייה. בוועדת הפנים של הכנסת עסקנו בחוק גבעת עמל, חוק שעבר בקריאה טרומית כבר בקדנציה הקודמת. הממשלה באה ואמרה: אנחנו תומכים, רק מה? להביא את זה לקריאה ראשונה כל כך מסובך, כל כך קשה, למרות שכבר קיימנו המון דיונים, אבל קשה מאוד להביא את זה לקריאה ראשונה. יש עדיין כל מיני דברים שצריך לתאם ולא תואמו עד הסוף, ולכן זה לא יבוא לקריאה ראשונה.
בחדר הסמוך, בוועדת החוקה, הועבר במהירות הבזק חוק שעבר בקריאה טרומית רק בשבוע שעבר, חוק שעושה דבר מאוד מאוד צנוע: מבטל את העיקרון של שלטון הרוב במדינת ישראל. הוא קובע שגם אם הרוב במדינת ישראל ירצה להגיע לשלום עם הסדר בירושלים, הרוב לא יוכל לעשות את זה, כי משריינים את כל הנחלות בירושלים, כולל מחנה הפליטים בשועפאט. אי-אפשר "לוותר" עליהם, במירכאות כפולות, אלא ברוב של 80 חברי כנסת. זה קרה בהליך מאוד מהיר. אז זאת דמותה של הממשלה, אבל לצערי הגדול זאת גם דמותה של הכנסת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, אחרונת הדוברים, בבקשה, גברתי.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, "לעולם לא עוד". הציווי ההיסטורי הזה הוא אוניברסלי ורלוונטי גם כשהזוועות קורות לעמים אחרים. על כן, חובתה המוסרית של ישראל להכיר ברצח העם היזידי.
אתמול היה לי הכבוד לארח כאן בכנסת את נדיה מורד, ניצולת העם היזידי, שהגיעה לישראל לביקור מיוחד במינו, והיום נאמה גם בבית התפוצות. נדיה סיפרה את סיפורה הקשה והכואב, ובעצם הייתה לקול לאלפי ניצולים וגם אלפי קורבנות שנספו ברצח עם מזעזע שקרה פה, ממש מעבר לפינה. אחת העובדות המטרידות ביותר היא שרצח העם היזידי התרחש ממש בעת האחרונה מול עיניה הפקוחות של האנושות כולה, וכמעט לא נעשה דבר כדי להתערב ולמנוע ולהציל בני אדם מהציפורניים האכזריות של "דאעש".
בסיומה של השואה נקבע הציווי ההיסטורי "לעולם לא עוד", כדי להמחיש את הכוונות של המדינות ושל עמי העולם, ובפרט העם היהודי, שהפשע האנושי החמור ביותר, רצח עם, לא ישוב. מוסרית איננו יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מהצד כשזה קורה לעמים אחרים. "לעולם לא עוד" – לא מדובר רק בעם היהודי, מדובר באנושות כולה. על כן, חובתה המוסרית של מדינת ישראל היא להכיר בפשע הנורא הזה, הן בשל ההיסטוריה שלנו הן בשל התחייבות אבות האומה להתייצב לצד כל עם בעולם ברגעים הקשים ביותר. ישראל הייתה מעורבת בכתיבתה ובאישורה של אמנת האו"ם למניעת רצח עם. על כן הגשתי את הצעת החוק שתביא לכך שישראל תכיר ברצח העם היזידי ותהיה בצד הנכון של ההיסטוריה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. עד כאן נאומים בני דקה.
הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017
[מס' מ/1107; "דברי הכנסת", חוב' י"ב, עמ' 19908; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברים, אנחנו עוברים לחקיקה. הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את ההצעה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט, אני רוצה להביא בפניכם את הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 39),התשע"ז–2017. נֹאמר שאנחנו בסך הכול רוצים, כל אחד מאתנו רוצה שיהיו לנו עורכי דין יותר טובים ויותר מעולים. לא חשוב אם הוא יהיה בצד של הסנגוריה או בצד של המדינה, של הפלילי – אנחנו רוצים שיהיו עורכי דין טובים. החלק הראשון כדי שעורכי הדין יהיו טובים זה הלימודים. הם לומדים באוניברסיטאות ובמכללות, ואני מניח שהלימודים ברוב המקומות הם ברמה גבוהה וטובה.
דא עקא, שמתברר שהלימודים הם עיוניים, וכשהם מגיעים לחיי המעשה לפעמים הם מסתכלים ולא מוצאים קשר חד-חד-ערכי בין מה שהם למדו באוניברסיטה ובמכללה לבין מה שקורה בפועל, בשטח. הוא צריך להגיש עכשיו בקשה וצריך ללמוד איך התהליך עובד – למדו דברים נשגבים אבל לא את זה. לכן נקבע בחוק שמי שיכול להיות עורך דין זה מי שהוא בעל השכלה משפטית גבוהה, עבר תקופת התמחות ואחר כך עבר את הבחינות של לשכת עורכי הדין. בנושא של הבחינות ללשכת עורכי הדין טיפלנו בחוק לשכת עורכי הדין שהעברנו לפני כמה זמן, שבו שינינו את המתכונת של הבחינות: במקום שהבחינה תהיה פרוצדורלית היא תהיה מהותית; הוספנו חלקים מהותיים. לא יכול להיות שמי שגומר להיבחן ייבחן רק על החלק הפרוצדורלי ולא ייבחן על החלק הפלילי, המסחרי או דברים אחרים. אז עשינו את השינוי, והוא ייכנס לתוקף כבר בבחינות הקרובות.
החלק השני זה ההתמחות, ומתברר שבהתמחות הסיפור לא כל כך משמח. א. יש מאסה גדולה מאוד של עורכי דין שעשויים ללכת לבחינות – כ-3,000, בשנה זה הרבה – וצריכים לעשות את ההתמחות. לא היה פיקוח מספיק, לא הייתה אכיפה, ולכן הרבה מאוד משרדים או הרבה מאוד מאמנים ניצלו את אותם עורכי דין שנמצאים בשלב של ההתמחות לדברים שאין להם שום קשר להטבה של המקצוע – ניצלו אותם לפעמים לשליחויות, לעשות דברים משרדיים. נכון שיש מקומות כמו בתי-המשפט או הכנסת או הפרקליטות ששם נתנו להם הכשרה אמיתית, אבל בהרבה מאוד מקומות זה לא היה כך. גם ניצלו את המצוקה שיש כל כך הרבה, והשכר שהם קיבלו היה מבזה; אני אפילו מתבייש להגיד מה היה גובהו. דבר נוסף – גם לא נתנו להם תנאים, שולחן לשבת או משהו, כאילו לא היו בני אדם, מה שנקרא. כתוצאה מזה השנה שהם עשו בה את ההתמחות – לחלק מהם זה היה בזבוז זמן. הם לא למדו שום דבר חדש. דבר נוסף, היו כאלה שעשו את ההתמחות במקומות של משפחה וחברים וכו', ולא תמיד היו צריכים לבוא.
החוק שאנחנו מדברים עליו עכשיו בא לטפל בנושא ההתמחות. הוא בא לומר: אנחנו רוצים שההתמחות תהיה רצינית, שתוכל להכשיר את הבוגרים של משפטים לעבודה אמיתית, ושיהיה על זה פיקוח גדול. הדבר הראשון שהיינו צריכים לטפל בו היה הנושא של הזמן – כמה זמן תהיה ההתמחות. לאורך ההיסטוריה של מי שחווה את זה ההתמחות הייתה, בזמנים הרחוקים, שנתיים, ואחר כך זה עבר לשנה וחצי, ולאחרונה זה שנה. שנה, אליבא לכולי עלמא, לא מספיקה להכשיר את אותו בוגר ולהעביר אותו מהתחום הרעיוני לתחום המעשי, ולכן נקבע מסלול של שנה וחצי. אחר כך אחזור לזה בהקשר של הניסיון להוסיף עוד מסלול; אני אחזור לזה אחר כך. דבר ראשון – קבענו זמן: שנה וחצי.
דבר שני – יש ועדה שתקבע מהם הנושאים שיטופלו, ובעיקר, נקבע בפעם הראשונה שיהיה נציב שיהיה אחראי להתמחות. הוא יצטרך לוודא שהמאמנים אכן מאמנים את הסטודנטים, את המתמחים, בדברים שצריכים; שנותנים להם את התנאים המינימליים שצריכים לתת, גם בשכר, גם בתנאים ובכל הדברים האחרים, ומצד שני – שהמתמחים מגיעים ועושים את זה. יש קנסות שאפשר לקנוס את אותו מאמן שלא מבצע, כלומר, תהיה מערכת של פיקוח – נציב עם מערכת של פיקוח שתפקח שאכן ההתמחות תהיה טובה. אנחנו מקווים שבמסגרת הזאת אפשר יהיה להוציא בסופו של דבר סטודנטים שלמדו ועכשיו הם מוכנים לחיי המעשה, להיקלט במשרדים של עורכי הדין כל אחד בתחום שילך בו; בקיצור, להשביח את המקצוע ולאפשר להם לעשות את זה יותר טוב – שנה וחצי ופיקוח הדוק עם כל מה שצריך.
היה ניסיון נוסף לאפשר לבוגרי האוניברסיטאות מסלול מקוצר של שנה אם אותו סטודנט לומד גם תואר נוסף או תואר שני, שאז אתה רואה שהאיש מרחיב את השכלתו במקצועות נוספים, ואז אומרים: נאפשר לו מסלול של שנה, אבל הוא יצטרך לעבור פרקטיקום של 80 שעות שבו נוסף על השנה הוא ילמד את הדברים המעשיים במרוכז. הפרקטיקום לא יהיה על חשבונו, הוא לא יצטרך לשלם. אמרנו שיכול להיות שנצטרך נתיב נוסף למי שרוצה, למי שיעמוד בתנאים האלו.
היו דיונים בוועדה. השתתפו בדיונים ראשי האוניברסיטאות, הדיקנים וגם ראשי המכללות, והיו דיונים בנושא הזה. בסופו של דבר המסלול הזה – שהיה מסלול שהרגשנו שאנחנו רוצים ללכת בו לקראת; הוא לא היה המסלול המרכזי, המסלול המרכזי זה שנה וחצי; זה מסלול שנותן שנה פלוס פרקטיקום של 80 שעות, אם הוא עושה תואר שני או תואר נוסף, זה לא המסלול המרכזי – עקב חילוקי הדעות שהיו בקרב המכללות והאוניברסיטאות – וראינו שהם לא מסוגלים להתלכד סביב זה – הורדנו את המסלול הזה והשארנו רק את המסלול של שנה וחצי.
קריאות:
– – –
ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):
אז תדברי עם דוד, מה את רוצה ממני? דוד, אתם מפריעים לי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת ביטן, תפזר את ההתקהלות, בבקשה. בבקשה, אדוני.
ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):
אני אומר, הורדנו את המסלול והשארנו רק את המסלול של שנה וחצי.
אני אומר שוב: החוק הוא חוק טוב, ואני חושב שכולנו הרגשנו אתו הרבה יותר טוב. נכון, יש חילוקי דעות – נניח מי יכול להיות הנציב. בחוק מופיע שנציב יכול להיות שופט מחוזי בדימוס. אמרנו לעצמנו – מרב, תשמעי, כי זאת ההסתייגות שלך – אמרנו לעצמנו ששופט בדימוס ודאי יכול להיות נציב, אבל בדרך כלל שופט בדימוס הוא בן 70 פלוס, כי הוא יצא לפנסיה. הרי מדובר על שופט בדימוס, הוא יוצא לפנסיה בגיל 70, אז הוא יכול להיות בן 70 או יותר מבוגר. לקחת אותו ולמנות אותו שיהיה הנציב שיפקח על 3,000 סטודנטים שמפוזרים בכל הארץ, אמרנו שזה יכול להיות, אבל אנחנו רוצים להוסיף עוד אופציה: לקחת עורך דין שיש לו הכישורים להתמנות לשופט מחוזי – שגם הוא יכול להיות. כלומר, או שופט מחוזי בדימוס או עורך דין שעונה על הקריטריונים להיות שופט מחוזי. לכן יש את שניהם. אני יודע שיש הסתייגות שרוצים רק שופט מחוזי. אני אומר שלא כדאי לצמצם את זה, כי צריכים לחשוב: אדם בן 70 שיוצא לפנסיה – להכניס אותו לזה? צריך לתת אופציות נוספות, נגיד כך. זה דבר אחד.
דבר שני שהתלבטנו בו וכתוצאה מזה יש הסתייגות – אלה שתי ההסתייגויות היחידות שיש – זה הנושא של מי יממן את הנציב. אני חושב שכולנו רצינו והיינו שמחים אם את הנציב יממן שר המשפטים. דא עקא, שמשרד המשפטים הודיע שאין לו תקציב לנושא. אנחנו חושבים שהפונקציה הזאת היא פונקציה מרכזית, וגם משרד המשפטים חושב, לכן נידבנו, מה שנקרא, בכוח את לשכת עורכי הדין שיממנו את הנציב. הוא לא יהיה כפוף להם והוא יעבוד עם משרד המשפטים. הוא יעבוד עם המערכת שישנה, אבל משכורתו תשולם מהגוף שממנו אנחנו כן יכולים להוציא, כי אחרת זה יכול ליפול ולא יהיה. לכן כתבנו שהוא ימומן על ידי לשכת עורכי הדין – לא כפוף להם אבל ימומן על ידם. אלה היו שתי ההסתייגויות. דוד, להמשיך?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, יש מלא הסתייגויות.
ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):
יש שתי הסתייגויות. אני מבקש מחברי, א. להוריד את ההסתייגות, וב. לתמוך בחוק בקריאה שנייה ושלישית. אני חושב שהוא חוק טוב וראוי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סלומינסקי.
ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):
את הברכות אני אברך בסוף.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
ברכות – תוכל לעלות אחרי ההצבעה. יש מספר רב של חברי כנסת שהגישו הסתייגויות. אני מודיע שחברי הרשימה המשותפת הסירו את כל ההסתייגויות. מי שביקשו מהמסתייגים בינתיים לנמק את ההסתייגויות הם חברי הכנסת עודד פורר, מרב מיכאלי ורויטל סויד. לאחר מכן נעבור לבקשות דיבור. חבר הכנסת עודד פורר, עד חמש דקות לרשותך, בבקשה, אדוני. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לנמק את ההסתייגות.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני. ראשית, אני חייב לומר שהחוק הזה הוא לא מלא. הוא לא מלא כי חסר בו באמת פרק מאוד מאוד חשוב, שאני חושב שהוא נכון, והוא הנושא של הפרקטיקום. עם זאת, אני חייב לומר שלהכניס את הפרקטיקום לחקיקה כשהוא לא סגור – כפי שהוא היה, לא סגור – זה באמת אולי אופציה פחות טובה.
אבל אני כן רוצה לדבר דווקא, לשם שינוי, בזמן שניתן לי לדבר על ההסתייגויות, אני באמת רוצה לדבר על ההסתייגות שלי. אני רוצה לדבר על ההסתייגות שלי כי אני חושב שזאת הדרך הנכונה והנתיב הנכון שבו צריך ללכת במקרה של בחינת לשכת עורכי הדין. גם אם ההסתייגות לא תעבור עכשיו, אני כן אגיש אותה עם חברי כנסת נוספים מהבית הזה כהצעת חקיקה. אחת הבעיות של חברים שהולכים ולומדים משפטים ויוצאים להתמחות כדי להיות עורכי דין היא שאחרי שהם מסיימים את שלוש שנות הלימודים שלהם, הולכים להתמחות ומתמחים, עכשיו הם יתמחו שנה וחצי, ואת מבחן הלשכה שלהם עושים רק בסוף הדרך. אחרי שהם למדו שלוש שנים ועוד שנה וחצי התמחות – ארבע וחצי שנים מהחיים שלהם; לעתים אנחנו מדברים על אנשים שעשו הסבה למקצוע אחר – הם הולכים למבחן, ובמבחנים האחרונים אנחנו רואים מבחן אחרי מבחן אחרי מבחן, 60% נכשלים. חלק נכבד מהנכשלים נכשלים במבחן פעם שנייה ופעם שלישית.
יכול להיות – אני לא רוצה לקבוע עובדה, אבל יכול להיות שחלק מהנבחנים באמת אולי לא מתאימים למסלול של המקצוע הזה. באה ההסתייגות שלי לעניין הזה ואומרת: בואו נעשה כמה תחנות בדרך. בואו נאפשר לסטודנט לראות בדרך שאולי הוא לא בכיוון; אולי הוא יוכל להיות משפטן אבל הוא לא יוכל לעבור את המשוכות האלה כדי להיות עורך דין, בדומה לבחינת לשכת רואי החשבון. צריך להבין שבלשכת רואי החשבון הבחינות האלה מפוזרות – לאורך התואר ולאורך הדרך הם צריכים לעשות מספר רב של בחינות. הם יודעים איפה הם נמצאים. הם לא מגיעים לבחינה אחת אחרי שהם סיימו את כל המסלול ושם קובעים את גורלם.
בהסתייגות הזאת ביקשתי לקבוע שתהיה בחינה אחידה שלשכת עורכי הדין תעשה לבוגרי שנה א' ובחינה אחידה לבוגרי שנה ב', ואחר כך תהיה הבחינה של ההתמחות. מה זה יעשה, אדוני היושב-ראש? סטודנט סיים שנה א' במשפטים וניגש לבחינה האחידה הזאת של לשכת עורכי הדין – זה איזה סטנדרט אחיד למי שסיים שנה א'. אם הוא עובר אותה – הכול בסדר; אם הוא לא עובר אותה, הוא יכול להמשיך ללמוד שנה ב', אין בעיה, אבל הוא יודע שהוא לא יוכל להיכנס להתמחות עד שהוא לא יעבור את הבחינה ההיא. זאת אומרת, הוא מבין כבר בסוף שנה א' שיש לו בעיה, אולי בסוף הדרך כבר צפויה לו בעיה. אז הוא יכול להחליט: או שהוא לא נכנס למסלול של ההתמחות. הוא סיים את התואר במשפטים והוא משפטן והוא הולך עם התואר הזה ועושה מה שהרבה אנשים עושים עם תואר במשפטים. האופציה השנייה שעומדת בפניו היא להגיד: אתם יודעים מה? למדתי שנה א' במשפטים. אולי אני לא לכיוון של מקצוע עריכת דין. אני אעשה הסבת מקצוע. עשיתי שנה א', אקח את נקודות הזכות שיש לי ואלך ללמוד תואר ראשון שהוא תואר ראשון אחר.
המטרה בסוף, במקום שלשכת עורכי – אני לא אוהב להשתמש בכינוי הזה, אבל זה סוג של מסננת – תעשה את הסינון בסוף ההתמחות, אחרי ארבע וחצי שנים, אחרי שאדם השבית את החיים ולמד שלושה וארבעה חודשים למבחן לשכה, שהיא תעשה איזה מדרגות. הוא בדרך יוכל לבחור לעזוב את הנתיב הזה של משפטים והולך לנתיב אחר. עדיין פתוחה בפניו הדרך להמשיך ללמוד את התואר ולהמשיך ולנסות את הבחינה של שנה א', את הבחינה של שנה ב'. אם מישהו יהיה עקשן מספיק – שיהיה עקשן מספיק. אני בסך הכול רוצה להציג לפניו את מצבו בתחילת הדרך ולא בסופה.
הגשתי את זה כהסתייגות, אדוני היושב-ראש. אני חושב שהיא הייתה יכולה לעבור כהסתייגות, אבל זה בהחלט נושא שמצריך דיון. הוא מצריך דיון עם המוסדות האקדמיים, הוא מצריך דיון עם לשכת עורכי הדין – שאגב די תומכת במהלך הזה, אני חושב, אבל היא תצטרך לנסח סוג של בחינות אחידות – והוא מצריך דיון שיאפשר גם לסטודנטים להשמיע את עמדתם ודעתם.
ההסתייגות הזאת לא אושרה בוועדה. מאחר שאני מניח שהיא לא תאושר גם פה, אחרי שהצגתי אותה, אני אבקש להסיר אותה ולא להצביע על ההסתייגות שלי. אני אגיש אותה בתור הצעת חוק נפרדת. אני אבקש מחברי הכנסת להצטרף אלי לחקיקה הזאת, ואולי נעשה את השינוי. תודה רבה, אדוני.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת מרב מיכאלי.
קריאה:
– – –
היו"ר מאיר כהן:
חברת הכנסת רויטל סויד. בבקשה, גברתי, עשר דקות לרשותך. חברת הכנסת מיכאלי, את תרצי לדבר אחריה?
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כן.
היו"ר מאיר כהן:
אוקיי. בבקשה. בבקשה, גברתי, עשר דקות.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
רגע, רגע, רגע, כשדוד ביטן עומד פה לי אין שום יכולת לדבר.
היו"ר מאיר כהן:
דוד ביטן, דוד ביטן – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אם הוא היה יכול איכשהו לסגור את הרמקול זה היה טוב, אבל הוא לא יכול.
היו"ר מאיר כהן:
דוד ביטן, זה מפריע לה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אי-אפשר. בלתי אפשרי. בוא, בבקשה, תשמע על בית-המשפט העליון.
היו"ר מאיר כהן:
אז בבקשה, לכו הצדה. בבקשה, גברתי.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לא, אני באמת לא יכולה לדבר כשהוא נמצא פה.
דוד ביטן (הליכוד):
נו, דברי, מה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
לא יכולה. בית-המשפט העליון.
דוד ביטן (הליכוד):
תגידי מאה פעם בית-המשפט העליון ונגמר – – –
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, עשר דקות.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אי שם ב-1990, לפני הרבה מאוד שנים, הגעתי בבוקר בהיר אחד לפרקליטות מחוז מרכז פלילי להתחיל את ההתמחות שלי בעריכת דין אצל עורכת הדין פנינה גיא, אחת מהבכירות בפרקליטות ואחת המאמנות האגדתיות ביותר שיכלו להיות. התחלתי את דרכי אחרי שלוש וחצי שנות לימודים באוניברסיטת בר אילן. חשבתי שאני מכירה את חוק העונשין, את סדר הדין הפלילי, את דיני הראיות, על בוריים. הייתי בטוחה שאחרי שלוש וחצי שנות לימוד באחת מהאוניברסיטאות המובילות אני אגיע להתמחות ולא יהיה לי הרבה מה ללמוד, לא יהיה הרבה מה לחדש, לא יהיה הרבה לאן להגיע קדימה, אלא רק לעשות "וי" ולעשות התמחות.
אבל מסתבר שהפער בין הלימודים עצמם באוניברסיטה, הלימודים האקדמיים, לבין ההלכה בשטח, המעשה בשטח, הוא פער גדול מאוד. הוא בא לידי ביטוי קודם כול באיך אתה מגיע; איך אתה נכנס; איך אתה כותב את הטיעונים; איך אתה עומד וטוען אותם בפני בית-המשפט; איך אתה מנתח כל תיק ותיק – הרי זה סעיף חיקוק אחד, אבל פתאום בכל תיק הוא לובש ופושט צורה ונראה אחרת לחלוטין; איך אתה מגיש את הפסיקה. איך אתה לומד להיות עורך דין הלכה למעשה. ההתמחות שלי הייתה התמחות של שנה ומחצה, בדיוק מה שאנחנו הולכים להעביר היום.
התיקון היום הוא לא תיקון חדש, הוא לא תיקון שמגיע ויוצר משהו שמעולם לא היה בעבר. התיקון הזה רק מחזיר את המצב לקדמותו. הוא מחזיר את המצב לכך שמקצוע עריכת הדין – יתייחסו אליו באופן מכובד, גם בלימודים, גם מבחינה אקדמית, גם בהתמחות, גם למתמחים, וודאי שלאחר מכן לעורכי הדין שפוקדים את בתי-המשפט או נותנים שירותים משפטיים לציבור.
אבל החשוב ביותר, או כמעט החשוב ביותר, זה מה היה מצבם של המתמחים בכל התקופה הזאת; כמה אנחנו שומעים על כך שיש הצפה במקצוע, שלמתמחים אין מקומות להתמחות. מתמחים מתמחים בכל מקום, אצל כל מי שרק מוכן לקבל אותם, גם אם זה לא בדיוק בתחום ההתמחות שהם היו רוצים ובוחרים, ואף אחד לא נותן את הדעת על כך שחלק נכבד מזה זה בגלל שלמאמנים לא השתלם בכלל לקחת עורכי דין. היום המאמנים חושבים פעמיים לפני שהם לוקחים מתמחה. לוקח חצי שנה להכשיר סטודנט להיות מתמחה ראוי; לוקח חצי שנה ללמד אותו את התחום, ללמד אותו את הפרקטיקה, להכניס אותו לרזי ולנבכי ההתמחות והמקצוע ולגרום לכך שהוא באמת יכול לתפקד כמתמחה בכל דבר ועניין, עם עשייה משפטית, כתיבה והתנהלות כפי שמתמחה צריך להתנהל.
באו רבים מאוד מהמאמנים ואמרו: לא רוצים. בשביל מה לנו לקחת מתמחה, לשלם לו שכר, חצי שנה להכשיר אותו, ואחר כך ליהנות ממנו או מפרי עמלו רק חצי שנה? אם כך, עדיף לקחת עורכי דין מתחילים, לשלם להם כמעט את אותו שכר, אם לא שכר בדיוק זהה, וזה הפתרון. וכך קרה שבין היתר בגלל העובדה שהתמחות הייתה שנה אחת בלבד, הרבה מאוד מתמחים לא מצאו מקום עבודה ומאמנים רבים ויתרו על הזכות הזאת.
אני הייתי גם מתמחה וגם עורכת דין עצמאית עם משרד, ובשנים האחרונות לא העסקנו מתמחים במשרדים שלנו; וחלק מהבעיה הייתה זו. וכך יוצא שהתיקון היום לא רק מחזיר מצב לקדמותו אלא גם מתקן עוול שפגע בעיקר במתמחים, ומאפשר להם עכשיו התמחות יסודית, התמחות איכותית, התמחות מקצועית, שתאפשר להם באמת להתחיל את החיים המקצועיים שלהם כמו שצריך. הוא מאפשר שהציבור ידע שברפואה יש התמחות של ארבע וחמש שנים, גם בראיית חשבון יש התמחות שהיא התמחות משמעותית, ורק במקצוע עריכת הדין פתאום ההתמחות התכווצה משנתיים לשנה וחצי, ומשנה וחצי לשנה. וכשאנחנו רוצים – ואני בוודאי, כמי שהייתה עורכת דין מעל 25 שנה – כשאנחנו רוצים להחזיר למקצוע עריכת הדין את כבודו, את איכותו, את המקום הראוי לו, להתייחס לעורכי הדין, כאשר הם מקבלים את ההכשרה הנכונה, כי הם שדנים גם בדיני ממונות וגם בדיני נפשות, ומן הראוי שנעמיד עורכי דין ראויים, איכותיים ומקצועיים, כפי שאכן מתבקש מהמקצוע עריכת הדין.
אבל כדי לדאוג שבשום דרך וצורה שהיא לא יהיה ניצול של מתמחים, לא תהיה פגיעה בהם, לא יהיה מצב שהם יצטרכו לעשות עבודות שאינן מכבדות את המתמחים, או אינן חס וחלילה משפטיות, אז הצעת החוק הזאת באה ומקימה לראשונה תפקיד של נציב, נציב שיהיה ממונה ואחראי על המתמחים, נציב שהוא שיפקח שאכן העבודה מתבצעת כראוי ושהמתמחים באמת מועסקים אך ורק בעבודות המשפטיות, שזו המטרה שלשמה הם הגיעו להתמחות. הנציב הזה, אם יהיה ראוי ואיכותי, הארכה של תקופה הכהונה שלו תוכל להיות בארבע שנים, ובין היתר הוא יהיה או שופט מחוזי לשעבר או עורך דין שעומד בתנאים של שופט מחוזי. ואני רוצה לומר לכם שאני חושבת שהתנאי השני הוא התנאי המיטבי, ואני חושבת שעורך דין שהוא כשיר להיות שופט מחוזי והוא עורך דין בפרקטיקה ידע הכי טוב גם לפקח, גם להיכנס למשרדים, גם לשבת עם המתמחים, גם לראות איך המשרד מתפקד, גם לראות אם המשרד מאפשר באמת את החדר הראוי, את המקום, את התנאים, ושהעבודה היא אכן משפטית, כי הוא מגיע מהפרקטיקה. בסופו של דבר הלימודים חשובים, הם מפתח, אבל הפרקטיקה לא פחות חשובה.
במהלך הדיונים, שהיו מאוד סוערים, עלה גם איזה ניסיון לפשר בין המכללות לאוניברסיטאות וליצור איזה יציר כלאיים שמי שלומד תואר נוסף יוכל לעבור גם קורס הכשרה מעשית שייקרא פרקטיקום הלכה למעשה. אני סברתי שהקורס הזה מיותר. אני סברתי שכולם, באופן שוויוני, צריכים לעשות התמחות שתחול גם על הסטודנטים, גם על בוגרי המכללות, גם על בוגרי האוניברסיטאות באופן אחיד, ולא תיצור איפה ואיפה, אבל בעיקר לא תעשה צחוק מהעבודה; כי תואר נוסף הוא חשוב, והעשרת ההשכלה היא חשובה, ומובן שכאשר לומדים תואר נוסף יש לזה ערך מוסף, אבל ממש לא בתחום ההלכה למעשה, וזה ממש לא מגיע במקום התמחות בשטח וממש לא בא במקום פרקטיקה איך כותבים מסמכי בית-דין, איך ניגשים, איך כותבים, איך טוענים, איך מגיעים לבית-המשפט ואיך מתנהל עורך דין בכל היבט ומובן שהוא.
אני שמחה שזה יצא; אני שמחה שזה הגיע בסופו של דבר מהמכללות ומהאוניברסיטאות עצמן, שלא יכלו להגיע לעמק השווה. בסופו של דבר, מי שיצאו נשכרים מזה אלה המתמחים, מקצוע עריכת הדין, ויצא המוצר המיטבי בתיקון הצעת החוק הזאת. אני ממליצה לכל חברי להצביע בעד. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה לגברתי. חברת הכנסת מרב מיכאלי.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברי וחברותי חברות הכנסת, אני אתחיל ואגיד שגם אני ממליצה לכולן ולכולם להצביע בעד הצעת החוק הזאת. אומנם לא עשיתי התמחות במשרד עורכות ועורכי דין – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אני עשיתי בפרקליטות.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
– – אבל אני יודעת מה המשמעות של להצטרך ולהזדקק לשירותיו של עורך או עורכת דין ומה ההשפעה של העבודה שלהם, המיומנות שלהם וההיכרות שלהם עם השדה שבו הם פועלות ופועלים, לפעמים ממש לחיים עצמם של לקוח או לקוחה שלהם. היכולת לייצג מישהו או מישהי בצורה אפקטיבית היא דרמטית. אנחנו מפקידות ומפקידים חלקים של החיים שלנו בידיים של עורכות ועורכי דין, והיכולת שלהם – שיושבת לא רק על השכלה אלא על מיומנות והיכרות אמיתית של המציאות של המקצוע – היא מאוד מאוד משמעותית.
אני רוצה להגיד שאני שמחה שהצלחנו להגיע למתווה, כי צריך להגיד שהנוסח שעמד לפנינו, ממש עד היום, אדוני, ניסה לעשות סוג של קומבינה שהייתה יוצרת אי-שוויון כלכלי דרמטי מאוד בין סטודנטיות וסטודנטים שונים, כי הנוסח שעמד לפנינו היה שנה וחצי התמחות, אלא אם כן – וכאן באו כל מיני אפשרויות לקיצוץ חצי שנה מההתמחות תמורת כל מיני דברים שעולים כסף, אם זה תואר משולב או תואר נוסף – שהם דברים נהדרים, ואני מאוד הייתי רוצה עורכות ועורכי דין משכילים בתחומים נוספים, אבל מה לעשות שלא כולן יכולות ויכולים להרשות לעצמם את התואר הנוסף, ולא כולן יכולות ויכולים להרשות לעצמם גם את השנים הנוספות בלימודים? זה למי שמקטרת על חצי שנה נוספת של התמחות.
דבר נוסף שהיה על הפרק – הייתה אופציה לדבר הזה שנקרא פרקטיקום, כמו שפירטה חברתי, 80 שעות שבהם ילמדו דברים מעשיים. ללמד דברים מעשיים אין משמעותו כמו להתנסות באמת בדברים המעשיים, ו-80 שעות זה לא חצי שנה. יתרה מזו, הועלתה באיזשהו שלב הצעה – בעיני ממש הזויה – שהמכללות הפרטיות יממנו את הפרקטיקום הזה שתעביר לשכת עורכות ועורכי הדין עבור כל הסטודנטיות והסטודנטים, גם במוסדות הלא-מתוקצבים. איך להגיד? בשביל זה שחלק מהאזרחיות והאזרחים יממנו חלק אחר יש לנו פטנט אחד, אדוני. קוראים לזה מסים. אי-אפשר לעשות את זה בדלת האחורית בכל מיני מקומות נוספים כשהציבור לא בחרה לממן עוד מישהו או מישהי, ובטח ובטח אי-אפשר להעמיד דבר כזה למבחן. זה אי-שוויון מפורש, ואני שמחה מאוד שבסוף אנחנו לא מוצאות ומוצאים את עצמנו פה נאלצים, מסיבות לא ענייניות, לחוקק מין עיוות שכזה.
ולכן, השינוי של הארכת ההתמחות לשנה וחצי – אני יודעת בוודאות שזה דבר נכון, ואני שמחה שאנחנו נעביר אותו היום. ההסתייגויות שאני מעלה כאן הן שתיים: האחת – אני חושבת שזה נכון שהנציב או הנציבה המיועדת יהיו אכן שופט או שופטת בדימוס ולא עורך או עורכת דין; לא מישהו שהוא בתוך הפוליטיקה הפנימית של עריכת הדין. אני חושבת שזה ייתן למישהו כזה או למישהי כזאת יותר כוח להשגיח על המערכת, לפקח עליה, בצורה יותר אובייקטיבית ופחות מועדת לפניות, ולכן אני חושבת שהנציב או הנציבה צריכה להיות שופטת בדימוס ולא עורך דין.
ההסתייגות השנייה שלי נוגעת, אדוני היושב-ראש וחברי וחברותי חברי הכנסת, ההסתייגות השנייה נוגעת לעצמאות הנציב או הנציבה. אני סבורה שהתפקיד הזה צריך לשבת במשרד המשפטים ולא בלשכת עורכות ועורכי הדין. אני לא חושבת שלשכת עורכות ועורכי הדין צריכה להיות זאת שמפקחת על חברותיה וחבריה בהקשר הספציפי הזה של מתמחות ומתמחים, שהם עוד לא לגמרי חלק מהמקצוע הזה, הם עוד לא גמרי חלק מהגילדה הזאת. אני חושבת שבמקום הזה המדינה צריכה לקחת עליהן ועליהם אחריות יתרה. אני חושבת שזה חשוב שהנציבה או הנציב הזה לא תהיה בשר מבשרה של לשכת עורכי הדין.
אלה שתי ההסתייגויות שאני מעלה, אבל מעבר לזה אני חושבת שהחוק ראוי ושצריך לתמוך בו. ואני רוצה לקוות שאכן ההצפה שיש מדינת ישראל בעורכות ועורכי דין – נמצא דרכים נוספות לאזן אותה ולוודא שמי שעוסקות ועוסקים במקצוע הזה יזכרו שמעבר לגילדה מקצועית, הם קודם כול, לפני הכול ואחרי הכול, שותפות ושותפים לשמירה על שלטון החוק, לשמירה על הערכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל: של שוויון, של חירות מכל הסוגים ושל הביטחון האישי של כל אחד ואחת מאתנו כפי שהוא בא לידי ביטוי בשמירה על החוק, על שלטון החוק ועל שוויון וחירות. מה יש לומר? הלוואי והלוואי. תודה רבה לכם.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. יש בקשות דיבור. חבר הכנסת אורי מקלב, אדוני.
אורי מקלב (יהדות התורה):
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, חברי חברי הכנסת, אין ספק שהצעת החוק הזאת – הייתה הרבה חשדנות סביב הצעת החוק הזאת בגלל שהנראות לא מספיק נקייה, כשלשכת עורכי הדין מגישה הצעות חוק שמדברות על איך מתקבלים לעריכת דין. מכיוון שמטבע הדברים, ולנוכח מה שקורה, שיש עודף של עורכי דין, או יש רבים שלומדים עריכת דין – מהאנשים שאמונים על המקצוע זה יכול להיראות כקשיים בללמוד עריכת דין, להיות עורך דין, במיוחד על רקע – הדיונים היו על רקע קבלת תוצאות המבחנים של לשכת עורכי הדין, שבהם רבים מעורכי הדין, רבים מאלה שלמדו – נכשלו. וכשנכשלים באחוז כל כך גבוה, וכשבלשכת עורכי הדין עצמה מדברים על זה שיש עודף במקצוע, ועכשיו עושים הסדרה במקצוע – דבר ראשון, זה מחשיד.
אבל מצד שני, אפשר להגיד: לא. זה לא בא להקשות להתקבל למקצוע, אלא זה בא להתמקצע – לא להקשות אלא להתמקצע, לעשות את עורכי הדין הרבה יותר מקצועיים. מצד שני, היה חשש גדול שככל שאנחנו נאריך את תקופת ההתמחות, כך יהיה קשה יותר היום בהתמחות. והמצב הוא שקשה היום למצוא משרד עורכי דין שיאפשר לך להתמחות. אבל השתכנענו, ואני חושב שקיבלנו על עצמנו כשקיבלנו את דעתם שכל מה שנעשה זה הרבה יותר כדי לשפר את המקצוע, כדי לאפשר למשרדי עורכי דין לקלוט מתמחים בגלל אורך התקופה – שזה ישפר את המצב.
אבל תוך כדי הדברים האלה התברר והוצג, גם על ידי היושב-ראש וגם על ידי אחרים, שיש שני סוגים של לומדים עריכת דין: יש כאלה שלומדים עריכת דין כעוד תואר שיכול לשמש אותם במקצוע שהוא לא עריכת דין, אלא הוא עורך דין בגלל שהוא יכול להיות מנהל בנק, הוא רוצה להיות, או שהוא מנהל חברה, ובמסחר שיש לו, או בכל מקצוע אחר שהוא עוסק בו מהמקצועות חופשיים, התואר עורך דין יכול לעזור לו הרבה בעבודה. לכן, להגיד שההתמחות שלהם תהיה שנה וחצי – היא הרבה יותר קריטית, יש לה השפעה גדולה מאוד, היא מקשה עליהם מאוד. הם אנשים שעובדים, הם אנשים שכבר נמצאים בתוך תהליך החיים שלהם, ולמידת עריכת דין הייתה כדי להשכיל יותר, לקבל יותר ידע במשפטים, אבל הוא לאו דווקא לייצג לקוחות, ובוודאי לא להופיע בבית-משפט.
הצענו הצעה, שקיבלה את התמיכה של לשכת עורכי הדין, לעשות שני מסלולים בהתמחות של עריכת דין: מסלול אחד מקוצר, למי שרוצה את זה רק כדי לקבל תעודת עורך דין בלי שהוא יוכל לייצג בבית-המשפט; לימודים ופרקטיקה בהתמחות ארוכה יותר, של שנה וחצי, למי שרוצה בסופו של דבר גם לייצג. ויש בזה היגיון: שנה וחצי התמחות – רוצים לתת לך את האפשרות ולדעת שאתה הולך ומייצג אנשים בבתי-משפט עם אחריות; צריך לזה אחריות הרבה יותר גדולה. אבל אם אדם רוצה רק את המקצוע, רוצה את התעודה ואת התואר של עריכת דין, משפטים פלוס עריכת דין, בלי לייצג בבית-המשפט, בשביל לקבל הכרעות משפטיות, לקבל ידע, להשתמש בידע הזה, בלי שהוא הולך לייצג לקוחות – שם מספיקה שנה. אמרו לנו שבאנגליה זה קיים. לכן, אנחנו הצענו לאמץ שני מסלולים בתעודת עורכי דין.
זהבה גלאון (מרצ):
כשנהיה אנגליה, נאמץ את – – –
אורי מקלב (יהדות התורה):
אבל אנחנו יכולים לאמץ את הדברים הטובים מאנגליה, ואנחנו יכולים בסך הכול לשפר את הלימודים, ובלשכת עורכי הדין ידעו שלא כל אלה שלומדים עריכת דין הולכים בסוף להיות עורכי דין ומתחרים בהם. בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, הייתה הסכמה של לשכת עורכי הדין, הם עשו גם סקר בין החברים, תהיה תמיכה בחקיקה נפרדת, וזה מה שאנחנו רוצים להגיש. אני פונה אליכם, חברי הכנסת, להצטרף לאותה הצעת חוק – – –
היו"ר מאיר כהן:
חברי חברי הכנסת, זו לא תחושה של סוף קורס, אז אנא מכם. חבר הכנסת עודד פורר, מי שרוצה לדבר – שיצא החוצה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
ואני מסיים בזה שיש הסכמה של לשכת עורכי הדין – –
היו"ר מאיר כהן:
זהו. זה מחר יהיה, לא היום. בבקשה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
ויש, כפי שנאמר לי, גם תמיכה של שרת המשפטים. אנחנו נגיש ונניח את הצעת החוק הזאת כדי לאפשר שני מסלולים של התמחות. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חברת הכנסת יעל גרמן – לא נמצאת. חברת הכנסת קורן נורית, בבקשה.
נורית קורן (הליכוד):
חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לספר לכם שגם אני, כמו חברתי רויטל סויד, גם אני עורכת דין, אבל לא בשנים שלך ובקריירה המפוארת שלך. אני – בעצם זאת קריירה שנייה. למדתי ב-2005 תואר ראשון, סיימתי אותו ובמקביל עשיתי תואר שני. התחלתי את ההתמחות בבית-משפט וההתמחות ארכה שנה, וכשיצאתי, סיימתי את ההתמחות, עברתי את המבחן והתחלתי לעבוד, הרגשתי שחסרים לי כלים רבים כדי לתפקד כעורכת דין אזרחית, ולכן נעזרתי בעורכי דין אחרים, מקצועיים, שנתנו לי מניסיונם, וכך עמדתי על זה שחשוב שתהיה התמחות ארוכה יותר.
הלשכה באה עם הצעה שזה יהיה שנתיים, ואז הוחלט שזה יהיה שנה וחצי. הועמדה האפשרות שמי שיעשה תואר שני ויעשה פרקטיקום יקבל פטור מחצי השנה הנוספת ויעשה רק התמחות של שנה. לי מאוד הפריע הנושא הזה שאנחנו קובעים כאן גורלות של אנשים ובעצם מאפשרים למי שיש לו כסף לקנות את התואר השני – אדוני היושב-ראש, אתה, שנלחם תמיד למען אוכלוסיות מוחלשות. זה הפריע. אמרתי: לא ייתכן שמי שיש לו כסף יקנה בכסף את חצי השנה הנוספת של התמחות, גם עם הפרקטיקום. ואז המכללות לחצו, והן רצו מאוד שזה יישאר ככה, הסעיף הזה בחוק.
ואני שמחה שגם אני, גם הקואליציה – ולמרות שהיו הסכמות לחצתי שיהיה שנה וחצי בלבד, כי רק מתוך ניסיון אני יודעת כמה זה חשוב וכמה חשוב לאפשר לכל אחד לרכוש השכלה בזמן שיש לו ובזמן שהוא יכול. אני גם מעדיפה שאנשים ירכשו השכלה ויהיו עורכי דין יותר מוכשרים, אבל בכוונה אמרתי שלי יש גם תואר ראשון וגם תואר שני, ויש לי גם תואר נוסף של האוניברסיטה הפתוחה במדעי החברה והרוח, ועם כל זאת, זה לא הספיק כדי להיות עורכת דין מקצועית, טובה, עם הרבה כישורים. הייתי צריכה ללמוד, ואני לא חושבת שאנחנו צריכים שעורכי דין ילמדו על אנשים. אנחנו רוצים שיהיו כמה שפחות טעויות, אנחנו רוצים שהם יהיו מקצועיים יותר, וזה מה שחשוב. ולכן, אני שמחה שהצלחנו לעשות שכולם יעשו באותה צורה, שנה וחצי התמחות, ולא שכסף יקנה תואר שני ופרקטיקום.
אני רוצה להודות כאן לניסן סלומינסקי, שבאמת השתדל ועשה ככל יכולתו כדי שהחוק הזה יעבור. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת רוזין, בבקשה. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה.
זהבה גלאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סיעת מרצ תצביע נגד ההצעה. בעיני, הפשרה שהוצגה כאן על ידי הרבה מהדוברים היא פשרה רקובה.
היו"ר מאיר כהן:
אני חוזר ומבקש: מי שרוצה לדבר – שילך לפאתי האולם או שיצא החוצה. אני לא מוכן שזה יתנהל כך. חברי כנסת לא ידברו עם אנשים שמתגודדים. בבקשה. סליחה, גברתי.
זהבה גלאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אני חוזרת על עמדתי: סיעת מרצ תצביע נגד הצעת החוק הזאת. הארכת תקופת ההתמחות לשנה וחצי היא פשרה רקובה שהושגה בין כל הצדדים, ואני לא רוצה להתחיל לפרט את הצדדים.
ומה הבעיה? למה הושגה הפשרה הזאת? כי יש בכנסת הזאת יותר מדי עורכי דין ויש פה גילדה שרוצה למנוע כניסה מהירה של אחרים לגילדה שלהם.
נורית קורן (הליכוד):
זה לא נכון.
זהבה גלאון (מרצ):
זה כן נכון.
נורית קורן (הליכוד):
זה לא נכון.
זהבה גלאון (מרצ):
הגילדה חזקה, דרך אגב, במקצוע המשפטים, עריכת הדין, היא בוודאי הכי חזקה. הדבר הזה מצריך שידוד מערכות מהיסוד לגבי הגילדה של עורכי הדין. יש לי יתרון, אני למדתי חינוך מיוחד. לא עסקתי בזה. אומנם פה בכנסת זה הביא לי יתרון – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
זהבה, את צריכה חינוך מיוחד.
זהבה גלאון (מרצ):
– – פה בכנסת זה הביא לי יתרון, אבל אני רוצה להגיד לך שמעולם – – –
היו"ר מאיר כהן:
חבר הכנסת חזן, חבר הכנסת חזן, אתה בקריאה ראשונה. להפסיק להשמיץ.
אורן אסף חזן (הליכוד):
למה להשמיץ?
היו"ר מאיר כהן:
מותר לך להעיר. לא, לא, סליחה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אתה פגעת בקהילה שלמה עכשיו.
היו"ר מאיר כהן:
אתה בקריאה ראשונה. תודה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
זה לא נקרא להשמיץ.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, גברתי.
זהבה גלאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, יושב פה חבר הכנסת אחמד טיבי. קודם שאלנו אותו כמה זמן זה התמחות בגינקולוגיה. אם היה פה רוב לרופאים אז יכול להיות שהיו גם מאריכים את ההתמחות בגינקולוגיה. הדבר הזה הוא בלתי מתקבל על הדעת, שיש כאן קבוצה גדולה ומשמעותית שקיבלה את הפשרה שהגיעו אליה שרת המשפטים וראש לשכת עורכי הדין. זו פשרה שאין לה מקום.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
ביטלנו את הפשרה.
זהבה גלאון (מרצ):
זו סטירת לחי לעורכי דין צעירים, שרוצים להצטרף למועדון ואתם הופכים את זה למועדון חברים סגור. אתם מקשים. אתם מקשים ומעלים את רף חסמי הכניסה.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אין שום חסם כניסה.
זהבה גלאון (מרצ):
אני חושבת שזה לא לעניין. זה ברור שאין חסם כניסה, אבל ברגע שאת עושה שנה וחצי – הארכת תקופת התמחות – אז מה המסר שאנחנו מעבירים לאותם סטודנטים צעירים? שהם יהיו עבדים שנה וחצי במשרד עורכי דין? את כבר שכחת את זה, שכחת מתי היית מתמחה. אני יודעת על מה אני מדברת. אני רואה את הצעירים המתמחים – שולחים אותם: תלך, תתייק, תבוא. מה יעשו אתם בחצי השנה הזאת? מה יהיה התפקיד שלהם בחצי השנה הזאת?
אורן אסף חזן (הליכוד):
את צודקת. בזה את צודקת.
זהבה גלאון (מרצ):
חברי חברי הכנסת, אני אומרת לכם, יש לכם עוד כמה דקות לנשום ולחשוב. תכף יעלו פה עוד חברי כנסת לדבר. תשקלו היטב את העמדה שלכם. אני קוראת לכם להצביע נגד. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון – לא נמצא; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – לא נמצא. אחרונה – חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה, גברתי.
תמר זנדברג (מרצ):
תראו, הקלות שבה מתקבלת פה הארכת ההתמחות לשנה וחצי נעטפה כאן במילים מאוד גבוהות על סדר הדין הפלילי ועל זכויות האזרח ועל חשיבות המקצוע. והכול טוב ויפה. יש המון המון מקצועות חשובים – – –
היו"ר מאיר כהן:
אם יורשה לי להעיר לך, גברתי, נהוג שלא לפתוח את הנאום ב"תראו".
תמר זנדברג (מרצ):
סליחה, אני מתנצלת.
היו"ר מאיר כהן:
אני מבין את הלהט, הוא חשוב, אבל בסדר.
תמר זנדברג (מרצ):
אוקיי, סליחה. תודה על ההערה.
בכל אופן, ההארכה הזאת נעטפה כאן בהמון המון מילים יפות על חשיבותו וגדולתו ועליונותו של מקצוע עריכת הדין. יש המון המון מקצועות חשובים במדינת ישראל, בחלקם יש התמחות, בחלקם אין התמחות; בחלקם ההתמחות קצרה, בחלקם היא ארוכה ובחלקם אין אותה בכלל, והם לא פחות חשובים, ולפעמים אפילו לא פחות גורליים לחיי אדם מאשר עריכת דין.
אנחנו באים עכשיו משדולה של חברי לסיעה עיסאווי פריג', שהחליט להקים שדולה לכל מקצועות ההתמחות, לכל המקצועות שיש בהם הכשרה מקצועית. ובאמת, יש היגיון רב. מי אמר שדווקא עריכת דין וראיית חשבון ותזונה הם מקצועות שצריכים התמחות והכשרה מקצועית? יש משהו משותף לכל המקצועות האלה, והוא שיש איגוד מקצועי שרוצה להגן על עצמו מפני נהירה באוטובוסים של חברים חדשים למקצוע. נקודה. איגוד שיש לו יותר כוח ויכול יותר גם מציב לעצמו חומות יותר גבוהות בכניסה למקצוע, וזה כל מה שקורה פה.
נושא הארכת ההתמחות נגרר שנים. יצא מצב והייתה סיטואציה פוליטית של דיל בין יושב-ראש הלשכה לבין שרת המשפטים שאפשר את ההיתכנות הפוליטית להביא את זה בעיתוי הזה, וזה מה שקרה פה. עכשיו, פה בכנסת, בעיקר בוועדת החוקה, יש באמת ריכוז מאוד גבוה של עורכי דין. הם מכירים, ואדם קרוב אצל עצמו, אז הם הצביעו בעד. וכולם – טוב ויפה, קואליציה ואופוזיציה, הנה מה טוב ומה נעים, האריכו את ההתמחות, ואפילו עשו את זה עם כיפוף יד למתמחים, שבהתחלה התנגדו, אבל בסוף, בגלל איזו פשרה – הכניסו להם עז ואז הוציאו את העז – המתמחים נאלצו להיגרר אל הפשרה הזאת ולהסכים.
זה כל מה שקרה פה. זה לא אומר שזה נכון. זה לא אומר שזה דרוש. בדיוק להפך. אני הצעתי בשדולה של עיסאווי פריג' לבחון מחדש את כל נושא ההתמחויות בכל המקצועות: איפה צריך, איפה לא צריך, כמה זמן, מה, מו, מי. נוצרו כאן איזשהן נסיבות היסטוריות שממשיכות את עצמן מכך שלאיזה איגוד מקצועי – גילדה, כמו שקראה לזה זהבה גלאון – יש יותר כוח, וזה ממשיך עם הזמן. אין לזה סיבה, ובטח לא סיבה מהותית. זה בטח מצריך לבחון מחדש, ובטח ובטח שאין סיבה כרגע להאריך את ההתמחות הזאת סתם ככה כי מישהו רצה לא שנה אלא שנה וחצי, ולכן אנחנו נתנגד.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. אני רק מקווה שדואגים גם לשכרם ולשעות העבודה של המתמחים האלה.
תמר זנדברג (מרצ):
– – –
היו"ר מאיר כהן:
חבר הכנסת סמולינסקי, בבקשה.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
סלומינסקי.
היו"ר מאיר כהן:
סלומינסקי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
סלומינסקי. חשבתי שטעיתי.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שמענו כאן דוברים. החוק הזה, היפה שבו הוא שהוא חוצה מפלגות. שמענו מהצד שלי, מצד ימין שלי, דיברו חלק נכבד בעד; שמענו אפילו מהצד פה אולי מישהו שככה גמגם בעניין, שמענו מפה. כלומר, זה חוצה מפלגות, ולא האלמנט הפוליטי הוביל אותו אלא לגופו של עניין, מה אנשים באמת חושבים, מה אנשים מרגישים ומה אנשים מכירים מהמציאות ואיך הם רואים את הנושא.
אני רוצה שוב לומר: הבסיס המרכזי של החוק הזה זה הרצון להיטיב ולהשביח את הבוגרים של המוסדות, האוניברסיטאות והמכללות כדי שיהיו עורכי דין טובים יותר ויעילים יותר, וכבעקבות זאת גם ירצו – ייקלטו בעבודה. כי מה שמתברר – ואנחנו רואים את זה בעינינו – זה שעד היום ההתמחות שהייתה, לפחות בתקופה שהיא הייתה שנה – קודם כול השנה לא הספיקה. ותיארה את זה חברתי חברת הכנסת רויטל יפה: כמה זמן לוקח עד שאתה מתארגן – והופ, ואתה לא מספיק. שנה לא הספיקה כדי לעבור מהאולימפוס שאתה לומד, מהעיוני, לפרקטיקה, למעשה. זה תהום, ועולם שלם, ואתה חייב להכשיר את עצמך אם אתה רוצה באמת להיקלט בעבודה, בחיים המעשיים. לכן בשלב בראשון – יש צורך להאריך את זה לשנה וחצי.
אני דיברתי, ואולי אחזור לזה, על המסלול הנוסף שרצינו וירד. כרגע זה שנה וחצי.
השלב השני שצריך לעשות זה מה עושים בשנה וחצי. הרי אף אחד מאתנו לא רוצה לגזול יותר זמן – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – – זה לא טוב לנו.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
כבר אמרתי שגם מצד שמאל שלי היו כאלה שלא – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אני יכול להיות רק מימין שלך, תאמין לי.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
לכן הדגשתי, כי אתה יודע שימין ושמאל זה גם יחסי, ותלוי מאיפה אתה מסתכל.
היו"ר מאיר כהן:
אתה רואה? סוף-סוף, אמרו עליך "שמאלני".
אורן אסף חזן (הליכוד):
רק לא זה. תגידו הכול, רק לא זה.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
השאלה השנייה היא מה עושים בשנה וחצי. אין לנו עניין לקחת מסטודנט שלמד שלוש או שלוש וחצי שנים עוד שנה וחצי סתם. מה עושים בשנה וחצי? לכן, עד עכשיו ראינו שהשנה שהייתה התמחות לא נוצלה – אני אומר בעדינות – לא נוצלה באמת. חלק מהמקומות אני יכול לשבח; נניח מי שעשה את ההתמחות בפרקליטות, בבתי-המשפט או בכנסת – הם מכשירים אותם באופן יוצא מגדר הרגיל. אבל יש הרבה מאוד מקומות. 3,000 חבר'ה מפוזרים בהרבה מקומות, ויש הרבה מאוד משרדים ומקומות שפשוט לוקחים את המתמחה ומנצלים אותו לצורך המשרד, ולא כדי להכשיר אותו להיות עורך דין פרקטי. אפשר להגיד שזה בא לידי ביטוי בשלושה תחומים, אולי יותר: התחום הראשון זה סוג העבודה – מה נותנים לו לעשות. לחלק מהמתמחים נותנים לעשות עבודות משרדיות או מקסימום: קח את התיקים, תביא אותם לבית-המשפט. מה אתה רוצה? זה כאילו משהו – אבל בסך הכול אתה לא מלמד אותו כלום. אתה מלמד אותו אולי את הדרך ממשרד עורך הדין לבית-המשפט ולסחוב תיקים, אבל אתה לא נותן לו שום דבר; או שנותנים לו עבודות משרדיות אחרות. דבר שני בניצול זה השכר שנותנים לו. זה שכר מבזה, שלא מתאים באמת – אני לא רוצה להגיד למה, אבל זה שכר מבזה. הדבר השלישי שאתה רואה שבא לידי ביטוי בהתייחסות המזלזלת היה שיש הרבה מתמחים שאפילו אין להם מקום לשבת. אין להם שולחן שלהם. אומרים להם: זה המשרד. אתה תנוע, ואם תצטרך לשבת – איפה שתמצא מקום, כיסא, אם אחד מעורכי הדין עזב או הלך, תוכל לשבת שם. אבל אין לו אפילו מקום שלו.
מיקי לוי (יש עתיד):
מה? עכשיו יהיה לו שולחן?
קריאה:
– – –
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אני מחכה לו, אלא אם כן תרדי. מרב, אם תרדי מזה, אני יורד – בסדר?
היו"ר מאיר כהן:
חבר הכנסת ביטן.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
ביטן, ביטן.
דוד ביטן (הליכוד):
חבר'ה, לשבת. לשבת.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אז אני רוצה רק לברך.
דוד ביטן (הליכוד):
רד, רד – – –
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה. חבר הכנסת ביטן.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
בחוק הזה אני רוצה באמת, קודם כול, לברך את חברי בוועדה, שבאמת, קואליציה כאופוזיציה, עבדו בנאמנות ובמסירות, גם אם נשארו כמה חילוקי דעות.
קריאה:
– – –
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אני מברך, אני רק מברך.
דבר שני – אני רוצה לברך את שרת המשפטים.
חיים ילין (יש עתיד):
ביטן.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אני רוצה לברך את הייעוץ המשפטי של הוועדה, את אלעזר שטרן, היועץ המשפטי – –
היו"ר מאיר כהן:
חברים, זהו. בבקשה.
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
– – ואת גור, שמלווה אותנו; לברך את דיקאני האוניברסיטאות והמכללות, שהשתתפו אתנו בדיונים לטוב ולרע; לברך את אגודת הסטודנטים, שהייתה, את נציגי המל"ג; לברך את לשכת עורכי הדין, שנציגיהם יושבים פה, ואת ראש הלשכה, שהשתתפו בכל הדיונים והיו פעילים; לברך את חברי – את מינהלת הוועדה, אסף, נטלי, אתי ונוגה, ואת הדוברת שלנו, דוברת הוועדה, רונית, ואת אנשי, רועי, ליאור ויוסף.
אני מבקש פה שוב מחברי: בואו נצביע כולנו בעד. זה חוק טוב וחוק ראוי. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
אם כן, אני מבקש מכולם לשבת. אנחנו רוצים לעבור להצבעות. להזכירכם, אנחנו מצביעים על הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 39), בקריאה שנייה ושלישית. בקריאה שנייה – אנחנו מצביעים על הסתייגויות. לסעיפים 1 ו-2 אין הסתייגויות. לאחרי סעיף 2 – חבר הכנסת עודד פורר הסיר את ההסתייגויות. לסעיפים 3–5 אין הסתייגויות, לכן אנחנו נצביע מסעיף 1 עד סעיף 5, כולל, כלשון הצעת החוק, כלשון הוועדה. בבקשה. מי בעד?
הצבעה מס' 2
בעד סעיפים 1–5 – 46
נגד – 7
נמנעים – אין
סעיפים 1–5 נתקבלו.
היו"ר מאיר כהן:
46 בעד, שבעה מתנגדים, אפס נמנעים. הסעיפים האלה התקבלו בקריאה שנייה כלשון הוועדה.
אנחנו עוברים לסעיף 6. חברת הכנסת מרב מיכאלי – חברת הכנסת מיכאלי? את מס' 2 – מורידה, אין הסתייגות, ומשאירה את מס' 3, של קבוצת סיעת המחנה הציוני – חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן; וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת – חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, אוסאמה סעדי, עבדאללה אבו מערוף וג'מעה אזברגה. אם כן, אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 3, לסעיף 6. בבקשה.
הצבעה מס' 3
בעד ההסתייגות – 17
נגד – 35
נמנעים – אין
ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 6 לא נתקבלה.
היו"ר מאיר כהן:
17 בעד, 35 נגד, אפס נמנעים. אם כן, גם הסתייגות מס' 3, לסעיף 6, מבוטלת.
אנחנו מצביעים על סעיפים 6–11, כולל, כלשון הוועדה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 4
בעד סעיפים 6–11, כהצעת הוועדה – 46
נגד – 5
נמנעים – 3
סעיפים 6–11, כהצעת הוועדה, נתקבלו.
היו"ר מאיר כהן:
46 בעד, חמישה מתנגדים, שלושה נמנעים. אם כן, סעיפים 6–11, כולל, התקבלו כלשון הוועדה, והחוק עבר בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. להזכיר לכם: אנחנו מצביעים על חוק לשכת עורכי הדין. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 45
נגד – 8
נמנעים – 3
חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 39), התשע"ז–2017, נתקבל.
היו"ר מאיר כהן:
45 בעד, שמונה מתנגדים, שלושה נמנעים. אם כן, הצעת חוק לשכת עורכי הדין עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
ואנחנו עוברים להצעת החוק הבאה. חבר הכנסת נחמן שי הצביע בעד על החוק ורוצה להימנע – יירשם בפרוטוקול. חברת הכנסת ורבין – נרשם נוכח במקום בעד; יירשם בפרוטוקול. תודה.
הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 48), התשע"ז–2017
[מס' כ/725; "דברי הכנסת", חוב' ל"ה, עמ' 23280; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר מאיר כהן:
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 48), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ושלישית. יושב-ראש ועדת הפנים חבר הכנסת דוד אמסלם, בבקשה. היות שסדר-היום מלא, אני מבקש להקפיד על זמנים. בבקשה, אדוני.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 48), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית.
באופן בסיסי, החוק אומר שאנחנו רוצים להסדיר מצב שלא מוסדר היום בכל הנוגע למוסדות ששוהים בהם אנשים מבוגרים – מוסדות סיעודיים ודיור מוגן. כרגע, נכון להיום, האנשים האלה, בבחירות המוניציפליות – אנחנו מדברים רק על הבחירות המוניציפליות – אמורים להצביע בקלפי שהם רשומים בה. זה יכול להיות מחוץ לעיר שלהם ויכול להיות גם בתוך העיר שלהם רק בשכונה אחרת.
לכן חברי הכנסת ביטן, יואב בן צור ואנוכי הגשנו את הצעת החוק. באנו להסדיר את זה. חשבנו שזה נכון גם מבחינת כבודם וגם כדי לממש את הדמוקרטיה. הגשנו הצעה שאומרת שבמוסד כזה שיש בו למעלה מ-50 – – –
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש מכולם שוב. חברים, חברי הכנסת מצד שמאל, מציגים כאן הצעת חוק. סגן השר כהן, שלום, כבודו. בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
במבנה כזה, במוסד שיש בו לפחות 50 איש שרשומים בפנקס הבוחרים באותה רשות המדינה תציב קלפי, וכך תאפשר לאנשים – גם החולים, גם הסיעודיים וגם המבוגרים – להצביע באופן יותר נינוח ויותר נכון.
האמת היא שאנחנו הצענו בוועדה להכליל גם את בתי-החולים. כרגע בתחולת החוק לא נכנסו בתי-החולים. אני רק אמרתי, גם למשרד הפנים, לפי כשלושה שבועות הסדרנו את אותה סוגיה בבתי-הסוהר – שבבחירות המוניציפליות ישימו שם קלפיות ויאפשרו לאסירים להצביע. שם העברנו את החוק וזה בסדר, אבל כנראה שהחולים הם פחות – מבחינתם – דרושים להצבעה מאשר האסירים.
בכלל, צריך להבין שהנושא הזה מוסדר בבחירות לכנסת. הסיפור שלא מוסדר הוא בבחירות המוניציפליות. לכן, לאחר מה שנקרא לחץ פיזי מתון משרד הפנים הסכים להיכנס לעניין, אבל היות שהוא לא ערוך לעוד שנתיים לעשות את זה – אל תשאלו אותי למה, כנראה שיש עוד שנתיים לפני הבחירות, גם יולי-אוגוסט קצת חופשות, אם אפשר לדחות אז למה לא – לכן דחינו את תחולת החוק הזאת לגבי בתי-חולים – הסכמנו, בגלל שבסך הכול מוטב זה מאשר בכלל לא – לשנת 2023, זאת אומרת לא בבחירות הקרובות אלא בעוד שש שנים וחצי.
אני חושב שזה באמת דבר חשוב. האמת היא שלא ידעתי שהוא לא קיים. הרבה פעמים קורה לי בכנסת שאני מתחיל לגלגל אירוע ואני לא מאמין שהוא לא קיים. עד היום הייתי בטוח שבבתי-חולים יש קלפי. אמרתי למשרד הפנים: יותר זול. הרי המדינה צריכה לשלם לכל אחד עבור הנסיעות שלו למקום הקלפי. אני מניח שאם הוא צריך לנסוע באמבולנס, צריך לממן לו אמבולנס. לכן, במקום לשלוח את כל החולים כל אחד לגזרתו, עדיף להביא קלפי אחד למקום, בוודאי בבתי-חולים ששוכבים בהם מאות חולים ואנשי צוות וכו'. אבל כפי שאמרתי, בסוף סיכמנו אתם על 2023, ומבחינתנו עדיף זה מאשר בכלל לא, כפי שאמרתי.
לכן, אני מבקש מחברי הכנסת להצביע עבור הצעת החוק הזאת. לא היו הסתייגויות להצעה, ואני מבקש להצביע עבורה. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
אם כן, אין הסתייגויות, אין בקשות דיבור. אני מבקש מכולם לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 48), התשע"ז–2017, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 6
בעד סעיפים 1–3 – 47
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
היו"ר מאיר כהן:
47 בעד, אפס מתנגדים, אפס נמנעים. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים לקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 7
בעד החוק – 45
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מס' 48), התשע"ז–2017, נתקבל.
היו"ר מאיר כהן:
45 בעד, אפס מתנגדים. אם כן, הצעת החוק עברה גם בקריאה שנייה וגם בקריאה שלישית.
חבר הכנסת אמסלם, 20 שניות של תודות. בבקשה.
דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):
אני רוצה להודות, כמובן, לאנשים שמאחורי הקלעים, שעושים את רוב העבודה. אז לתומר, לגלעד ולכל הצוות המשפטי שלנו, ליושבת-ראש הוועדה ולכל המזכירות שלנו, באמת תודה רבה לכם. אני מאוד אוהב אתכם.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר מאיר כהן:
הודעה, גברתי המזכירה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 117 – הוראת שעה), התשע"ז–2017, שהחזירה הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (פיצול דירות), בהצעת חוק התכנון והבנייה (דיור בהישג יד), בהצעת חוק עבודת נשים (תקופת לידה והורות לבן זוג של עובדת שילדה יותר מילד אחד), ובהצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים) (תיקון מס' 4) (הפעלת מערכת לתיווך באשראי); הצעת חוק המועצה לגיל הרך, התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
עוד הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בדבר תיקון טעות בחוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו־2016), התשע"ו–2015. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי.
הצעת חוק לעניין הרכב ועדות בכנסת (הוראות מיוחדות לכנסת העשרים), התשע"ז–2017
[מס' כ/716; "דברי הכנסת", חוב' ל"ד, עמ' 23070; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר מאיר כהן:
הצעת חוק לעניין הרכב ועדות הכנסת בכנסת (הוראות מיוחדות לכנסת העשרים), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. חבר הכנסת קיש, יושב ראש-הוועדה.
דוד ביטן (הליכוד):
– – –
היו"ר מאיר כהן:
מי מביא את זה? אתה – הרכב הוועדות? בבקשה, קדימה.
דוד ביטן (הליכוד):
כן. יש לי גם כמה הודעות על הדרך.
היו"ר מאיר כהן:
אם תעשה את זה קצר ותמצה, זה בסדר. בבקשה.
דוד ביטן (הליכוד):
טוב, לא רציתי לקרוא. אוקיי.
היו"ר מאיר כהן:
תקרא, תקרא.
דוד ביטן (הליכוד):
מדובר פה בהצעת חוק שמשנה את הרכב ועדת חוץ וביטחון בהוראת שעה עד לסוף הקדנציה הזאת. היא מוסיפה ארבעה חברי כנסת; בפועל נעשה את שניים מהאופוזיציה ושניים מהקואליציה. נבקש שיצביעו על זה. בסוף הקדנציה התוספת הזאת תבוטל.
הסעיף השני עוסק בוועדה שבה חבר יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון. לפי חוק יסודות התקציב, תקציב משרד הביטחון יידון בוועדה משותפת לוועדת הכספים ולוועדת החוץ והביטחון. כשקמה הוועדה המשותפת מכוח חוק, התקנון קובע כי היושב-ראש שלה יהיה מבין חברי הוועדה ששמה נזכר ראשון בחוק כל עוד לא נקבע אחרת בחוק, לכן לכאורה על יושב-ראש הוועדה המשותפת להיות מוועדת הכספים. ואולם, בכנסת הנוכחית – וכך היה גם בעבר – רצו לבחור את היושב-ראש מבין חברי ועדת החוץ והביטחון שבוועדה המשותפת, ולשם כך תוקן החוק בהוראת שעה.
התיקון האחרון, שאפשר לוועדת הכנסת לבחור את יושב-ראש הוועדה המשותפת מבין כל חבריה, נקבע לפני שנתיים כהוראת שעה עד 14 ביולי 2017, ולכן מוצע להאריכו עד סוף הכנסת העשרים. גם הסעיף הזה הוא על דעתו של גפני, והוא מאפשר לדיכטר להיות יושב-ראש הוועדה המשותפת, כך שאין עם זה בעיה.
ההצעה אושרה בוועדת הכנסת פה אחד, לא הוגשו הסתייגויות, ואבקש מהכנסת לאשרה בקריאה השנייה והשלישית. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אם כן, אני מבקש מכולם לשבת. אין הסתייגויות, אין בקשות דיבור.
אנחנו מצביעים על הצעת חוק לעניין הרכב ועדות בכנסת (הוראות מיוחדות לכנסת העשרים). מי בעד ומי נגד? קריאה שנייה.
הצבעה מס' 8
בעד סעיפים 1–2 – 31
נגד – 17
נמנעים – אין
סעיפים 1–2 נתקבלו.
היו"ר מאיר כהן:
31 בעד, 17 מתנגדים, אפס נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
ואנחנו עוברים מייד לקריאה השלישית. בבקשה, מי בעד ומי נגד?
הצבעה מס' 9
בעד החוק – 29
נגד – 18
נמנעים – אין
חוק לעניין הרכב ועדות בכנסת (הוראות מיוחדות לכנסת העשרים), התשע"ז–2017, נתקבל.
היו"ר מאיר כהן:
29 בעד, 18 מתנגדים, אפס נמנעים. אם כן, הצעת החוק לעניין הרכב ועדות הכנסת עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, אדוני, חבר הכנסת ביטן.
דוד ביטן (בשם יו"ר ועדת הכנסת):
כן, כבוד היושב-ראש. חברי הכנסת, ביום י"ט בתמוז התשע"ו, 25 ביולי 2016, החליטה הכנסת להקים ועדה מיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי לפי סעיף 108 לתקנות הכנסת. הכנסת קבעה כי הוועדה המיוחדת תדון בהצעות חוק, אולם לא תועבר לוועדה הצעת חוק לאחר שחלפה שנה מיום הקמתה.
ועדת הכנסת ממליצה להשמיט הוראה זו כך שלא תהיה הגבלה של תקופה לעניין העברת הצעות חוק לוועדה המיוחדת. אבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו – תכף, אקריא את הכול ואז נצביע, אולי.
היו"ר מאיר כהן:
אוקיי.
דוד ביטן (בשם יו"ר ועדת הכנסת):
אדוני כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה כי הוועדה המיוחדת לדיון בהצעות חוק התכנון והבנייה (תיקון – פיצול דירות), ובהצעות חוק נוספות תדון בהצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 64), התשע"ז–2017, מ/1138, לשם הכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית – על זה לא צריך להצביע, נכון? לא צריך להצביע על זה.
היו"ר מאיר כהן:
לא.
דוד ביטן (בשם יו"ר ועדת הכנסת):
זהו. נגמר.
היו"ר מאיר כהן:
אם כן, אנחנו מצביעים על הודעתו הראשונה של יושב-ראש – בשם – – –
דוד ביטן (הליכוד):
רגע, רגע – – –
היו"ר מאיר כהן:
אדוני יושב-ראש הקואליציה.
דוד ביטן (הליכוד):
הצבעה על הנושא של הארכת התוקף.
היו"ר מאיר כהן:
הצבעה על הודעתו של חבר הכנסת דוד ביטן בשם יושב-ראש הוועדה יואב קיש, בבקשה. מי בעד ומי נגד?
הצבעה מס' 10
בעד הצעת ועדת הכנסת – 33
נגד – 13
נמנעים – 2
הצעת ועדת הכנסת בדבר הסרת מגבלה של תקופה לעניין העברת הצעות חוק לוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי נתקבלה.
היו"ר מאיר כהן:
33 בעד, 13 מתנגדים, שני נמנעים. אם כן, הכנסת אישרה את הודעתו של יושב-ראש הקואליציה.
הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 14 – הוראת שעה), התשע"ז–2017
[מס' כ/699; "דברי הכנסת", חוב' כ"א, עמ' 21639; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר מאיר כהן:
אנחנו עוברים להצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 14 – הוראת שעה), התשע"ז–2017, לקריאה שנייה ושלישית. אני מזמין את חבר הכנסת איתן כבל. אדוני.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רשם פרלמנטרי, חברותי וחברי חברי הכנסת – – –
היו"ר מאיר כהן:
ואני מבקש שוב שקט.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
חבר הכנסת ברושי, אתה כבר מדווח ל-CNN שאני מעביר לך את החוק?
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – –
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
אוקיי. אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 14 – הוראת שעה), התשע"ז–2017, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית.
הצעת החוק, שהיא פרי יוזמתו של חבר הכנסת איתן ברושי – אומנם זה עם חברי כנסת נוספים, ברושי, אבל בלעדיך זה לא היה יוצא אל הפועל. אתה כבר שדרגת את המושג "לשתות את הדם". זאת אומרת – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
צריך להצביע על זה?
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
כן. – – שיגעת אותנו. וברוך השם, אנחנו עומדים כאן ומצביעים בקריאה שנייה ושלישית, ותבורך.
ההצעה נועדה לקדם ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, כלומר ייצור חשמל ממקורות אנרגיה המבוססים על משאבי טבע בלתי מתכלים כגון קרינת השמש. בשל היתרונות הבולטים, הסביבתיים והכלכליים כאחד, הטמונים בייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, קיבלה ממשלת ישראל בשנים האחרונות כמה החלטות ממשלה בנושא זה, ובהן נקבעו בין היתר יעדים רב-שנתיים לייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת. כך, בהחלטת הממשלה מס' 542, שהתקבלה ב-20 בספטמבר 2015, נקבע כי בשנת 2025 יעמוד ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת על 13% לפחות מסך צריכת החשמל, ובשנת 2030 – על 17% מסך צריכת החשמל.
מטרתה של הצעת החוק היא לקדם את יישומה של החלטת הממשלה האמורה, בשתי דרכים: 1. הסמכה מפורשת של שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים לגבש תוכנית רב-שנתית לעניין זה, שתכלול פעולות שיש לבצע בכל שנה לשם עמידה ביעדים הרב-שנתיים שנקבעו כאמור בהחלטת הממשלה; 2. הקמת ועדה בין-משרדית לקידום ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, שתהיה מוסמכת להגיש לשר המלצות לשם עמידה ביעדים שנקבעו בהחלטת הממשלה, ובכלל זה המלצות לעניין צמצום או הסרה של חסמים לייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת ולהקמת מתקנים לייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת. מאחר שתפקידה העיקרי של הוועדה הבין-משרדית הוא להביא לתיאום מרבי בין משרדי הממשלה הנוגעים בנושא, מוצע לקבוע כי הוועדה תהיה מורכבת מנציגי משרדי הממשלה ורשויות ממשלתיות הנוגעות בדבר ובראשה יעמוד מנכ"ל משרד האנרגיה.
ועדת הכלכלה בראשותי תעקוב מקרוב אחר העמידה ביעדים לייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת שנקבעו בהחלטת הממשלה, וכן אחר יישום הצעת חוק זו, באמצעות דיווח שתקבל לפי הצעת החוק ממנכ"ל משרד האנרגיה אחת לשנה בדיון שתקיים הוועדה בהשתתפותו.
מאחר שהחלטת הממשלה קבעה יעדים לייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת עד לשנת 2030, מוצע לקבוע כי החוק המוצע יעמוד בתוקפו מיום פרסומו ברשומות ועד 31 בדצמבר 2030.
חברי הכנסת, אני מקווה כי הצעת החוק המונחת לפניכם תתרום לצמצום התלות במקורות אנרגיה מתכלים, ובכך – גם להפחתת גזי החממה וזיהום האוויר, לטובת הציבור כולו.
ברצוני להודות מכל הלב לעורך הדין איתי עצמון: בלעדיך לא היינו מצליחים לכתוב את החוק. אני אומר את זה באמת. כל הכבוד, יישר כוח. זה לא היה פשוט. זה נראה לכאורה פשוט, אבל היה מאוד מאוד לא פשוט להגיע להבנות ולהסכמות וגם לנסח את השטויות של כולם ולהוציא מזה עבודה טובה מאוד מאוד, ועל כך יישר כוח; וכמובן – לגברתי מנהלת הוועדה. אני, ברשותכם, גם רוצה להודות לאיתן פרנס, שהוא מזכיר איגוד התעשייה הסולרית העולמית – באמת יישר כוח, כי בלעדיו גם זה לא היה יוצא אל הפועל – וגם לחברתי יעל כהן-פארן, על שהיא נתנה ואיזנה, נתנה באמת כתף – – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
רוח גבית.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
לא, זה יותר מרוח גבית. היה רגע שהייתה רוח גבית שכמעט החוק נפל – –
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
לא ממני.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
– – אבל בסוף הייתה התעשתות, והיא סייעה בידינו באמת להעביר את החוק. אין להצעת החוק הזאת הסתייגויות, ואני מבקש להצביע בעדה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):
ושוב, תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. תודה, יקירי.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אין הסתייגויות אבל יש רשות דיבור, בקשת דיבור אחת, של חבר הכנסת עיסאווי פריג' – לא נמצא.
אם כן, אני מבקש מכולם לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. להזכירכם, אנחנו מצביעים על הצעת חוק משק החשמל (תיקון מס' 14 – הוראת שעה), התשע"ז–2017, בקריאה שנייה ושלישית. עכשיו אנחנו מצביעים בקריאה שנייה. בבקשה. מי בעד? ומי נגד?
הצבעה מס' 11
בעד סעיף 1 – 38
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
היו"ר מאיר כהן:
38 בעד, אפס מתנגדים, אפס נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
ואנחנו עוברים לקריאה שלישית. מי בעד? ומי נגד?
הצבעה מס' 12
בעד החוק – 40
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק משק החשמל (תיקון מס' 14 – הוראת שעה), התשע"ז–2017, נתקבל.
היו"ר מאיר כהן:
40 בעד, אפס מתנגדים, אפס נמנעים.
אני אאפשר לך, אדוני, לברך דקה. הנוהל הזה שעולים לברך ארבע-חמש דקות קצת מיותר, עם כל הכבוד.
קריאה:
אבל החוק חשוב.
היו"ר מאיר כהן:
זה חוק חשוב – דקה. בבקשה, אדוני.
מרב מיכאלי (המחנה הציוני):
כל הכבוד, ברושי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הקושי העיקרי פה היה, כאיש אופוזיציה בכנסת בפעם הראשונה, לחבר בין שני משרדי ממשלה – האנרגיה והתשתיות והגנת הסביבה, עם השרים המתחלפים – וזה באמת לקח זמן, וגם היה צריך הרבה סבלנות, להתגבר על הקשיים בתוך הממשלה דווקא, למרות שאת היעדים קבעה הממשלה וההתחייבויות הבין-לאומיות הן של ראש הממשלה.
בסופו של דבר הגענו לחוק הזה, שיש בו יעדים לכל השנים. יש בסך הכול שלושה דברים, כפי שאמר חברי כבל – ואני מודה לו: 1. יש יעדים שהממשלה קבעה; 2. צריך לקבוע תוכנית רב-שנתית כדי לאפשר ודאות ויציבות; 3. צריך להסיר חסמים ולקדם את העמידה בוועדת מנכ"לים ופעם בשנה לדווח לוועדת הכלכלה. אני בטוח שהחוק הזה מביא אותנו כמה צעדים קדימה בדבר שהוא חשוב לכל אזרחי המדינה.
להודות – למשרד האנרגיה על ההרכב המשתנה, למשרד התשתיות, לשר ולמנכ"ל, לחברי יושב-ראש הוועדה, לאיתן פרנס ולכל מי שהיה שותף למאמץ לשרת את האזרחים ולעמוד ביעדים הלאומיים. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. תודה רבה. מזל טוב.
הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119) (דיור בהישג יד), התשע"ז–2017
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/728); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר מאיר כהן:
אנחנו עוברים להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119) (דיור בהישג יד), התשע"ז–2017, של חבר הכנסת רועי פולקמן וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני חבר הכנסת פולקמן, עשר דקות לרשותך.
רועי פולקמן (כולנו):
תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל, כדרכי לא פעם – למרות שאנחנו עוד באמצע העבודה על החוק הזה – אני רגע רוצה להתחיל מהתודות, כי התודות ייראו לכם קצת את המורכבות שאנחנו נתקלים בה בחוק הזה, ואז אני אגיד כמה מילים על החוק, כי זה חוק מורכב ועוד לא סיימנו אותו. אנחנו עושים אותו בוועדת הרפורמות בראשות רחל עזריה, ויש לנו שם הרבה עבודה.
אבל קודם כול אני רוצה להגיד תודה גדולה למעיין נשר מאגף התקציבים, שרבים פה מכירים אותה, ומכיוון שהיא בימים אלה מסיימת את תפקידה במשרד האוצר והרוב הגבית שלה הייתה מאוד משמעותית, אז באמת יש לי תודה גדולה ומיוחדת להגיד למעיין נשר, זה – 1; כמובן, מירי כהן, סגנית ראש מטה הדיור, שגם היא ציר מרכזי בדיון הזה, כיוון שקבינט הדיור מעורב מאוד בחוק הזה שמייד נתייחס אליו; למינהל התכנון בכלל, ושם גם לענבר וייס, שהייתה מאוד מעורבת, וסיימה את תפקידה ועברה לתפקיד אחר, שגם הוא קשור מאוד לחוק הזה – לעזור לצעירים; כמובן, לשירי ברנד, שליוותה אותנו, ובקרוב – לדלית זילבר, מנהלת מינהל התכנון הנכנסת; לארז קמיניץ ולכרמית יוליס, שוב, שמאוד מעורבים בעניין הזה; למרכז הגר, שעבד אתנו על הנוסחים הראשונים של החוק הזה והביא הרבה מהחזון של התיקון שלו; כמובן – למרכז לשלטון מקומי; וכמובן, לרחל, יושב-ראש הוועדה, שבאמת קיבלה חוק, כמו שהיא אומרת, עם הרבה מאוד עניינים והרבה פערים, ואנחנו באמת עושים שם עבודה מורכבת.
תראו, הסיפור הכללי הוא מאוד פשוט: הייתה בחוק התכנון והבנייה, למי שמכיר, התוספת השישית, שתכליתה הייתה לאפשר בנייה לשכירות, אבל כמו עוד דברים אחרים שנעשים לא פעם בכנסת, החקיקה הזאת הייתה בעצם אות מתה; לא הצליחו להשתמש בה. הדבר השני שלא הוגדר בחקיקה הישראלית זה מהו דיור בהישג יד. ולכן באנו ואמרנו שנעשה שני דברים בחוק הזה: 1. אנחנו נעודד תוספת זכויות בנייה, כפוף לזה שהתוספת תהיה לשכירות ארוכת טווח. לפני שאנחנו מדברים על דיור מוזל בר-השגה – שכירות ארוכת טווח, כדי לעודד יזמים. אחת הבעיות בתחום השכירות בישראל היא שלא מספיק כדאי לבנות דירות להשכרה. כל הבנייה – מדברים על קרקעות מדינה; באזורי הביקוש קרקעות מדינה הן לא פתרון אמיתי, ואם אנחנו רוצים ששכירות באמת תהיה אלטרנטיבה לקניית דירה חייבים לעודד יזמים.
בעולם יש שתי צורות אחת לעודד יזמים לבנות לשכירות: 1. הטבות מס, וגם כאן אנחנו מתקדמים – חוק עידוד השקעות הון; ו-2. זכויות בנייה. באים ליזם, אומרים לו: תשמע, יש לך 100 יחידות דיור, תבנה, זה שלך, תעשה מה שאתה רוצה. אתה רוצה 150 יחידות דיור – כי אפשר מבחינת התכנון – כדי לעשות את 150 היחידות אתה צריך שהיחידות הנוספות ילכו לשכירות ארוכת טווח. אלה תמריצים מקובלים בכל העולם.
מה אנחנו מוסיפים בחוק הזה? וזו המורכבות. אנחנו גם באים ואומרים: דיור בהישג יד, כלומר, לא רק דיור בשכירות ארוכת טווח אלא דיור מוזל לאותם עשירונים שלא יכולים להרשות לעצמם דירות שכורות באזורי הביקוש. פה יש לנו אתגרים. 1. בחקיקה הישראלית לא ברור מהו דיור בהישג יד, מה זה הוזלה. הכלל שקבענו, והוא גם נמצא בנוסח שלפניכם: 20% ממחיר השוק. ואכן, אני מודע לזה שמדובר במספר נוקשה וכמעט שרירותי. קבענו שדיור מוזל – שכירות ארוכת טווח, דיור מוזל – 20% הנחה, שברוב הארץ זה טוב. אני מניח שאם תבנה בהרצליה דיור ב-20% הנחה זה עדיין לא יהיה בר-השגה לעשירונים שמתחת לשמונה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
פולקמן, אפשר שאלה?
רועי פולקמן (כולנו):
בבקשה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
איך זה מסתדר עם הצעת החוק של דוד אמסלם מלפני שבוע?
רועי פולקמן (כולנו):
שמה?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
שבעצם גורמי בנייה פרטיים לא – – – דיור בר-השגה – – –
רועי פולקמן (כולנו):
אני לא יודע על איזו הצעה אתה מדבר של דוד אמסלם. ההצעה הזאת מדברת על מתן זכויות בנייה נוספות בסמכות ועדה מקומית – שזה חידוש, עד היום זה לא היה – וגם יש כמובן עדיין סמכות לוועדה מחוזית, בכפוף לזה שהדיור הנוסף שאתה מקבל, בהנחה שמערכת התכנון מאשרת אותו, יהיה 1. שכירות ארוכת טווח; 2. חלק מהדירות שכירות מוזלת.
אז אתגר אחד שאנחנו מתמודדים אתו, ואני שוב אומר: כמה מוזל זה מוזל, מה זה בר-השגה. ברור שהמודל המקובל בעולם לבר-השגה נקבע מהכנסה של המשפחה. זה המודל המקובל. כרגע אנחנו קצת חוששים ממנגנון מורכב מדי. אנחנו נדון בזה בוועדה. אני חושב שיש הסכמה עם יושבת-ראש הוועדה שצריך למצוא כאן איזה מנגנון קצת יותר מגוון, כי אחד האתגרים בחוקים האלה – וראינו את זה, דרך אגב, זה היה ככה בתמ"א 38 – אנחנו קובעים חקיקה שמצד אחד אנחנו רוצים שתהיה אחידה; תהיה אחידה כדי למנוע מסחרה, כדי למנוע שקבלנים ינהלו מסחרה עם הוועדות המקומיות, כדי שכל עיר תעשה קומבינות. אז מצד אחד אנחנו רוצים אחידות בשביל פיקוח, פשטות ומניעת תרגילים. מצד שני, המציאות לא אחידה, ואין דין עיריית הרצליה או עיריית תל אביב כדין חיפה, כדין באר שבע וכדין ירושלים, והשונות בין האוכלוסיות גדולה. ולכן, יש לנו עדיין כמה בעיות בנוסח: 1. מהו בר-השגה – וזו שאלת מיליון הדולר של החוק הזה. כרגע קבענו 20%, ואנחנו בוחנים את המודל הזה. 2. איזה אחוז, כמה דירות יהיו מוזלות – – –
היו"ר מאיר כהן:
20% דיפרנציאלי?
רועי פולקמן (כולנו):
20% הנחה ממחיר השוק, כן, ממחיר השוק. אם בדירה בירוחם השכירות עולה 3,000, אז ההנחה תהיה 600; אם בתל אביב היא עולה 6,000, ההנחה תהיה 1,200. ועדיין, כנראה להוזיל מ-6,000 שקל 1,200 לא יהפוך את הדירה בתל אביב לבת-השגה. יכול להיות שהיה צריך להוזיל יותר. אז זו דילמה אחת גדולה שיש לנו עוד בחוק.
הדילמה השנייה היא כמה אחוז יהיה בר-השגה. היינו מאוד נוקשים; אמרנו: 25% מהדירות. עוד פעם, למה? כדי להקשות על הרשות המקומית – בטח גם היושב-ראש מכיר את זה – לא רצינו לייצר מסחרה בין הקבלן – שכל עיר תנהל את זה. זה נכון, ויחד עם זה יש שונות. יכול להיות שבהרצליה מספיק 15%, יכול להיות שבמקום אחר – – –
אז האתגר הגדול שלנו – אני לא אכנס לכל הפרטים. ושוב, אני אומר משהו שמלווה אותי בהרבה נושאי חקיקה: אני מאמין גדול בשלטון המקומי. אני מאמין – ההפך, השלטון המקומי צריך לקבל מאתנו כלים ולא להפריע לו לעבוד, כי הוא מייצג נכון את התושבים והצרכים שלהם. אני חושב שלא פעם המדינה חוסמת את השלטון המקומי, ובעניין הזה, החוק הזה, כל תפיסתו אומרת: גמישות גדולה יותר לשלטון המקומי ליישם את התוספת השישית בחוק התכנון והבנייה. אם העירייה לא תרצה היא לא תקדם, המדינה לא תכפה עליה, אבל אם המדינה רוצה דיור מוזל ודיור לצעירים – דרך אגב, דיור לא רק לצעירים; לקשישים – שכירות ארוכת טווח, אז יהיה לה כלי אמיתי לעשות את זה, זאת אומרת, לתת עוד זכויות וכו'. היום אין את זה.
אז זו תכלית החוק. אני מאוד שמח על הקריאה הראשונה. זה באמת חוק מורכב, ואני מבקש את תמיכתכם וכמובן – את המעורבות שלכם גם בשלבים הבאים. יש פה אנשים שיש להם הרבה ידע לתרום לעניין הזה. יש לנו עוד כמה מרכיבי פיצוח; דב נמצא כאן, כמובן פרופסור יונה ואחרים, תמר, שמעורבת בדברים האלה. אנחנו צריכים את הידע ואת החשיבה כדי שהחוק הזה יהיה אמיתי ואפקטיבי. אני מפחד שעוד פעם תהיה לנו חקיקה שהכוונה שלה טובה והיא לא מביאה את התוצאות, אבל אנחנו בדרך. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אם כן, היות שזה לקריאה ראשונה יש רשימת דוברים. אני מבקש להקפיד על שלוש דקות. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – לא נמצא; חברת הכנסת רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת גנאים – לא נמצא; חבר הכנסת חסון יואל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
מוותר.
היו"ר מאיר כהן:
מוותר. חבר הכנסת שמולי – מוותר; חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא; עיסאווי פריג' – לא נמצא; חבר הכנסת מרגלית – לא נמצא; חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר; חברת הכנסת גרמן – לא נמצאת. חברת הכנסת זנדברג נמצאת. בבקשה, גברתי, שלוש דקות.
תמר זנדברג (מרצ):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבר הכנסת פולקמן, חברי, אני רוצה לברך אותך על שיזמת את החוק הזה. זה חוק שהכוונה שלו מאוד חשובה. עד כדי כך היא חשובה שאני בעצמי יזמתי חוק כזה בכנסת הקודמת ולא עלה בידי לקדם אותו, ואני שמחה שעשית את זה. הרציונל של החוק החשוב הזה הוא לתת סמכות לרשויות המקומיות ולוועדות המקומיות והמחוזיות להיות מסוגלות לאשר דיור בר-השגה, כי המצב עד אז היה – בגלל חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, למעשה זה נחסם. המדינה רצתה שיהיה קריטריון אחיד אבל לא היה כזה, ולכן דיור בר-השגה, שהוא אחד המכשירים החשובים ביותר גם למחירי הדיור אבל גם כדי לייצר את הסביבה העירונית, בעצם היה תקוע ולא התקדם.
לכן הרציונל הוא חשוב, ובקריאה הראשונה אצביע בעד כדי לקדם את הדבר הזה. אבל – וזה אבל מאוד מאוד גדול: יש כאן חשש כבד שהחוק הזה, אם לא נתגבר על מכשולים מאוד רציניים בדרך, שלחלקם התייחסת, יצא שכרנו בהפסדנו, עד כדי כך שהוא יכול אפילו לגרום יותר נזק מאשר לאפשר. הסיבה היא כזאת: תראו, דיור בר-השגה הוא דיור שנועד – קודם כול הוא לא דבר נדל"ני, הוא דבר אנושי. דיור בר-השגה נועד לייצר סביבת מגורים שתהיה קודם כול בת-השגה, כמובן, לאוכלוסייה שלה הוא היא מיועדת, ושהיא תהיה מגוונת והטרוגנית. אחד הרעיונות של דיור בר-השגה זה לייצר סביבת מגורים שבה עניים, אנשים מהמעמד הבינוני ועשירים יכולים לגור בכפיפה אחת, לא רק כי זה צודק יותר מבחינה מוסרית אלא גם כי זה מייצר סביבת מגורים עם לכידות ועם סולידריות, וגם עם איכויות – גם כלכליות, גם אנושיות, גם עירוניות – גבוהות יותר.
סתם, לצורך העניין, כדי שהמורה תוכל להרשות לעצמה – מהמשכורת שלה, של מורה – לגור ליד התלמידים שהיא מלמדת, גם אם הם ממשפחות עם הכנסה משופעת יותר – זה דיור בר-השגה; על מנת שהבייביסיטר בת-העשרה תוכל לשמור על ילדים קטנים יותר, האוכלוסייה צריכה להיות מגוונת, תוכל ללכת ברגל לבית-הכנסת ולמכולת, וכמובן לבית-הספר ולפארק ולחנות וכו'. זה הרציונל של דיור בר-השגה.
אם החוק הזה – כמו שאני ראיתי את הרציונל של החוק הזה, הוא בעצם, כמו שאמרת, מכשיר שבא ונותן, בא ומאפשר, אומר לעירייה או לרשות מקומית: קחי את הכלים, אנחנו נותנים לך את המסלול, ותעצבי את זה כראות עינייך, כמו שאת רואה. אנחנו סומכים לפחות על חלק מהרשויות שהן ידעו לייצר את זה לסביבה האנושית, החברתית והעירונית שלהן. עולה כאן חשש כבד שבעצם מה שנעשה, אם לא נדע להתמודד עם האתגרים האלה, אנחנו נוציא כסף ציבורי מהכיס ופשוט נסבסד את בעלי ההכנסות הגבוהות לקבל 20% הנחה במקומות שהמחירים הם יקרים ולא בני-השגה. זו דאגה שהיא אמיתית.
רועי פולקמן (כולנו):
לא נוציא כסף – – –
תמר זנדברג (מרצ):
בסדר, אבל הזכויות האלה עולות למישהו, זה משאב ציבורי.
רועי פולקמן (כולנו):
זה עולה למדינה.
תמר זנדברג (מרצ):
זה משאב ציבורי.
היו"ר מאיר כהן:
זכויות בנייה זה הרבה כסף.
תמר זנדברג (מרצ):
זה משאב ציבורי ששייך לכל הציבור, וזה הרבותא של ועדה מקומית או מחוזית – שהיא בעצם נותנת משהו ששייך לציבור.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי.
תמר זנדברג (מרצ):
ולכן אני אומרת: אני מצביעה עכשיו בעד. אני באמת חושבת שכדאי לפתור את הסיפור הזה. אגב, אם אי-אפשר לפתור את הסיפור הזה עד הסוף כדאי שלא להתייחס אליו בכלל בחוק, להשאיר אותו פתוח לשיקול הדעת של העירייה ולא לקבוע את ה-20% האלה. עדיף להשאיר מנגנון שאומר שתקבע העירייה או יקבע ראש עיר או תקבע ועדה מאשר לקבע משהו שיכול לגרום לאחר מכן נזק. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. חברי הכנסת, אני מבקש שוב להקפיד על שלוש דקות. חבר הכנסת חיים ילין; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – מוותרת; חבר הכנסת טלב אבו עראר – לא נמצא; אמיר אוחנה – לא נמצא; חבר הכנסת זוהיר בהלול – לא נמצא; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חברת הכנסת סויד – לא נמצאת; חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת; חבר הכנסת אוסאמה סעדי; יעל כהן-פארן – מוותרת; אחמד טיבי – לא נמצא; יהודה גליק – לא נמצא; נחמן שי – מוותר; מיקי לוי – מוותר; זהבה גלאון – לא נמצאת; איימן עודה – מוותר; איילת נחמיאס ורבין – מוותרת; עאידה תומא סלימאן – מוותרת. דב חנין, בבקשה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להצטרף לדברי הערכה לך, חברנו חבר הכנסת פולקמן, על יוזמת החוק הזאת. אכן, הגיע הזמן להסדיר בחקיקה הישראלית את הסוגיה הזאת של דיור בר-השגה כדי להתקדם ושיהיה לנו דיור בר-השגה. אבל בדיוק מאותן סיבות, אדוני היושב-ראש, אני מצטרף לחששותיה של חברת הכנסת תמר זנדברג. המטרה שלנו היא שבסוף היום יהיה לנו דיור בר-השגה, ואם אנחנו נישאר עם המנגנון הזה שבו דיור בר-השגה הוא הנחה מסוימת ממחיר השוק – שנעשה לחלוטין מטורף ולחלוטין בלתי אפשרי – אנחנו בעצם לא מציעים פה דיור בר-השגה.
אני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, הסתכלו על הזוגות הצעירים – – –
היו"ר מאיר כהן:
זה יהיה דיור בר-הנחה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
בר-הנחה, בדיוק, אבל הנחה לא מספקת. תסתכלו על הזוגות הצעירים בתל אביב, תסתכלו על הזוגות הצעירים בירושלים, תסתכלו על הזוגות הצעירים בחיפה. מחירי דירות להשכרה היום הגיעו למצב כזה שגם אם תיתנו להם הנחה של 20% משכר הדירה הנהוג בשוק, אתם לא תיתנו פתרון ולא תייצרו דיור בר-השגה.
אנחנו חייבים להבין שבתחום הדיור מנגנוני השוק לא יכולים לעבוד בצורה צודקת. מנגנוני השוק לא יכולים לעבוד בצורה צודקת מכיוון שבמערכת הקפיטליסטית, כמו שמרקס כתב לפני הרבה הרבה שנים, יש תמיד העדפה של ערכי חליפין על ערכי שימוש. התוצאה היא שמייצרים המון המון מוצרים שאף אחד לא צריך אותם, אבל דברים שאנשים צריכים אותם, כמו דירות מגורים, נמצאים במחסור תמידי, וזאת בעיה מבנית של המערכת הזאת.
ולכן, כדי לייצר מצב יותר צודק, המדינה חייבת להיכנס לתמונה, והמדינה חייבת להיכנס לתמונה במגוון של כלים ומכשירים, גם כמו שאתה מציע, חברי חבר הכנסת פולקמן: במנגנוני עידוד, במנגנוני התערבות, במנגנונים תכנוניים, וגם באמצעות בנייה תקציבית. המדינה צריכה להחליט: כן, אנחנו מקצים כסף כמו שידענו לעשות בעבר, בונים דירות, ואת הדירות האלה מעמידים לרשות מערכת של שכירות חברתית שמטרתה לייצר דיור בר-השגה לאנשים בארץ הזאת.
בסופו של דבר, דיור בר-השגה צריך להיות קורלטיבי לרמת ההכנסה. המטרה שאליה אנחנו צריכים להגיע היא שהאנשים שהכנסתם נמוכה מהממוצע – המדינה מאפשרת להם להגיע לשכירות, ודמי השכירות לא עולים על שיעור מסוים מההכנסה שלהם. בעולם מדברים על 30%; אני לא בטוח שזה המספר שנכון לתנאים שלנו. אני הייתי מציע שיעור נמוך יותר, כי השכר, ההכנסה הממוצעת בישראל נמוכה יותר.
על הדברים האלה אנחנו נמשיך, אני מקווה, להתווכח בוועדה. אני חושב שעצם העובדה שהצלחת להביא את החוק הזה לקריאה הראשונה מאפשרת לנו את השדה הזה לדיון ולוויכוח שהוא ויכוח חשוב ודיון חשוב. אנחנו נתמוך בחוק בקריאה הראשונה ומקווים שנשפר אותו לקראת הקריאה השנייה והשלישית.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא – לא נמצא. חבר הכנסת יונה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
כן, אדוני היושב-ראש, חברי רועי פולקמן, אני אתמוך בהצעת החוק המונחת לפנינו, ואני רוצה באמת לברך אותך. תרשה לי לומר שאתה אחד מחברי הכנסת הכי פעילים שהכי נעים לעבוד אתם. ואני בטוח, כמו שחברי דבר חנין אמר – אני תומך בהצעת החוק הזאת בקריאה ראשונה, ואנחנו מן הסתם עוד נעבוד עליה בוועדות כך שנוכל להוציא מתחת ידינו את ההצעה או את החוק הטוב ביותר שניתן לנסח ולחוקק בנסיבות הקיימות.
בהמשך לדברים שנאמרו כאן, אז כן, אני רוצה להעיר את תשומת לבך שדיור בר-השגה קשור לשיעור מהכנסתו של האדם שהולכת למימון, בין של המשכנתה ובין של שכר הדירה שהוא משלם. והנתונים כפי שאני מכיר אותם אומרים את הדבר הזה: מצוקת דיור מתקיימת כאשר 35% מהכנסתו של האדם בעצם הולכת למימון הדיור שלו, בין משכנתה ובין שכר דירה; מצוקה קשה – 50%. ובוודאי התהייה שלנו תהיה, רועי, עד כמה תתקיים הלימה בין הצעת החוק הזאת כפי שנעביר אותה בסופו של דבר לבין הקריטריונים הידועים שבאמצעותם מגדירים מצוקה או מצוקה קשה בתחום הדיור. אז אני מקווה שבסופו של יום נוציא מתחת לידינו הצעת חוק שתהווה איזושהי פשרה שנוכל לחיות אתה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, אדוני היושב-ראש, יש לי עוד כדקה: היום התקיים דיון חשוב בשדולה שעומד בראשה עיסאווי פריג', שעוסקת במתמחים בתחומים שונים. במידה מסוימת, אדוני היושב-ראש, הבעיה של המתמחים בתחומים השונים, אם בתחום המשפט, אם בתחום הרפואה, אם בתחום האדריכלות ובעוד תחומים, קשורה לעניין הזה. אנחנו מדברים על בנות ובנים למעמד הביניים שנמצאים בתקופה ההתמחות שלהם ואינם מצליחים לקיים את עצמם בכבוד; תחשוב, אדוני היושב-ראש, על מתמחה שהיום מסיים ארבע שנים ראיית חשבון ומקבל 5,000 שקל לחודש – כמעט בכל תחום מוצאים את זה, שכר מינימום – והיכולת שלו בסופו של יום באמת להבטיח לעצמו דיור בר-השגה.
אם כן, בסופו של יום הדברים האלה מתקשרים. רועי, הם מתקשרים כי המצוקה של הדיור – – –
היו"ר מאיר כהן:
אני ציפיתי שרוב עורכי הדין שנמצאים כאן אכן יתייחסו לזה וידאגו לשכר של המתמחים, וחבל שזה לא כך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
נכון. שם, אתה יודע, בכל תחום – תרשה לי באמת במשפט אחד, אדוני היושב-ראש: כל תחום התמחות והבעיות הייחודיות שלו. בתחום המשפטים יש לנו בעיה של היצע מול ביקוש: הרבה עורכי דין ואין מספיק מקומות עבודה; היה כאן השר ליצמן. בתחום של בריאות הנפש הבעיה היא אחרת – שאין תקינה, זאת אומרת, האנשים, אין להם בכלל אפשרויות סבירות להתמחות; בתחום ראיית החשבון, שוב, הבעיה היא שקשה להגיע למשרה שמאפשרת לך לחיות בכבוד בשנים הללו שאתה מתמחה; באדריכלות, דבר שאני עוסק בו במישרין, אנחנו מבקשים לקצר את תקופת ההתמחות כדי שאנשים יוכלו להיכנס לשוק העבודה בשלב מוקדם יותר ולא ייזרקו למעגלי העוני.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אז תודה רבה, שוב, רועי פולקמן. אני תומך בהצעה הזאת בקריאה ראשונה, ואני מקווה שבסופו של יום נוציא מתחת ידינו הצעת חוק שהיא טובה לציבור בישראל. תודה, אדוני.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. קסניה סבטלובה, בבקשה, גברתי – לא נמצאת; מרב מיכאלי – לא נמצאת; איתן ברושי – מוותר; מנואל טרכטנברג – לא נמצא; מיכל בירן – לא נמצאת. אליעזר מוזס, כבודו, בבקשה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרה, ראשית, איפה חבר הכנסת רועי פולקמן, בעל היוזמה? אני רוצה לברך אותך על היוזמה הזאת ועל כל מיני יוזמות טובות שלך, ובפרט בנושא דיור להשכרה, שבו אתה פועל יחד אתי, ואני מקווה שנוכל לברך על המוגמר בפרויקט הראשון שלנו בבית שמש. ברכותי.
אדוני היושב-ראש, אנחנו מסיימים כבר עכשיו כנס חמישי של כנסת זו, הכנסת העשרים. ואדוני רועי פולקמן, יש לי בשבילך – רועי, אנחנו כבר מסיימים עכשיו כנס חמישי של כנסת זו, הכנסת העשרים, ועדיין לא נושענו בתחום הדיור לציבור החרדי, אותו ציבור שאני מייצג. אדוני היושב-ראש, מציעים לנו את העיר כסיף בפזורה הבדואית – שאנו נשמש שם כחיץ וכמחסום לציבור הבדואי.
היו"ר מאיר כהן:
העיר כסיף נמצאת, אדוני, בנגב, סמוך לשתי ערים מפוארות, דימונה וערד.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
כן, ואף על פי כן זה בפזורה הבדואית. מדוע אנחנו צריכים להרחיק נדוד עד לכסיף כאשר הוותמ"ל אישר רק בימים אלה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
אז למה אחרים ירחיקו לשם? מה הבעיה – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
תשמע אותי, רגע. תשמע אותי. הוותמ"ל אישר במרכז ובלב הארץ 27,000 יחידות דיור בימים אלה ואף דירה לא מיועדת שם לחרדי. ומאיפה אני יודע? כי הכול זה גורדי שחקים, הכול בלי סוכות, הכול בלי בתי-כנסת, הכול בלי מבני ציבור מתאימים, הכול בלי מקוואות. אז אתה שולח אותי לכסיף? תן לי במרכז הארץ, אני אלך גם לכסיף.
יואל חסון (המחנה הציוני):
גם לכסיף. אתה יודע כמה בנייה בבני ברק יש עכשיו?
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אני רוצה שתדע לך, יש הסכמי גג במיליארדים במרכז הארץ, ואין שום פתרון לציבור החרדי. מוכרים לנו שוב את בית שמש, שבה הפיתוח הוא יקר ביותר, כי צריכים לכסות לא רק את הוצאות הפיתוח אלא גם את כביש 38, כך שרק מעמד הביניים יוכל לזכות בדירה בבית שמש. המעמד הנמוך – לו מתכננים את כסיף ועוד עיר בצפון שעדיין לא יודעים איפה היא.
אדוני היושב-ראש, אני לא מזלזל, אני יודע שהיית ראש העיר בדימונה הרבה שנים, אבל תן משהו במרכז הארץ. לא יכול להיות המצב הזה. אני מתחנן בכל עת: תנו לזוגות צעירים מענק לרכישת דירה יד שנייה באותו גובה של מחיר למשתכן. ירוויחו כמה דברים – –
היו"ר מאיר כהן:
יש הצעת חוק כזאת.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
נו, ו-?
היו"ר מאיר כהן:
תתמוך בה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אני מצטרף להצעת החוק הזאת.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בוא נראה – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
בהלוואה מסובסדת – –
היו"ר מאיר כהן:
אל תתחייב.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – במחיר למשתכן.
היו"ר מאיר כהן:
זאת הצעת חוק שלי, ואני לא בקואליציה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
הרווח יהיה כפול: גם ליישב שכונות מזדקנות בזוגות צעירים, ניצול מוסדות חינוך אשר הומרו בינתיים לכל מיני שימושים שלא במסגרת חינוך, וגם תצומצם רשימת הממתינים – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – למחיר למשתכן.
ובסוף אני רק רוצה לומר לכול: הזוג הצעיר לא יצטרך לשלם שכר דירה כאשר הוא עומד וממתין לזכייה הגדולה של מחיר למשתכן – הצעה שאני מוכן לתמוך בה, אדוני היושב-ראש; אדרבה – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – מעצבי פתרון למצוקת הדיור צריכים קצת לשנות כיוון ולקבל את ההצעה הזאת.
היו"ר מאיר כהן:
תודה, אדוני. תודה, כבודו.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אבל איפה ההצעה שלו? יש הצעה?
היו"ר מאיר כהן:
כן. בבקשה, אדוני.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אני לא מודע לזה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה. חבר הכנסת מלכיאלי.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
לא.
היו"ר מאיר כהן:
מוותר. חברת הכנסת בוקר – לא מוותרת. בבקשה, גברתי.
נאוה בוקר (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אני רוצה לומר לאלה שיושבים כאן אתנו, חברנו חברי הכנסת אחמד טיבי וחנין זועבי: על ראשכם הרצח הנורא של בני משפחת סלומון, חיה, יוסף ואלעד, זכרם לברכה. כן, אתם אשמים.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
– – –
נאוה בוקר (הליכוד):
העיניים שלכם רושפות שנאה, צמאות לדם. זה מי שאתם וזה מה שאתם, ואתם לא ראויים לכהן בכנסת ישראל. אם לא הייתם יוצאים מהבית שלכם ביום שישי האחרון כדי להסית בצורה חסרת רסן בעיר העתיקה בירושלים הרצח הזה לא היה מתבצע; ואם לא הייתם מגיעים לעיר העתיקה כדי לשלהב את האספסוף המתלהם הרצח הזה לא היה קורה. מי את, חנין זועבי, שתתגרי בשוטרי מג"ב ותתסיסי נגדם? מי את? עפר לרגליהם. אלה הילדים שלנו שמגינים בגופם על ירושלים, על התושבים שלה, יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. ומה היא עושה? מתסיסה נגדם.
ואדון טיבי, בנאום חוצב הלהבות שלו, נאום שכולו הסתה שלוחת רסן ומסוכנת – הוא דיבר על כך שאנו חפצי חיים ולא מוות, אבל חיים בכבוד, ועל עמידה איתנה, עמידה של הצעירים כדי לשמור את אל-אקצא כמקום תפילה למוסלמים. אז על איזו עמידה איתנה של צעירים דיברת? על העמידה של אותו מחבל, השטן הרוצח שגדע את החיים של יוסף, אלעד וחיה? כי, אדון טיבי, מחבלים בודדים לעולם לא באמת פועלים על דעת עצמם. הם צעירים שמונעים על ידי מסיתים וקוראים לרצח, כמוך.
אמרת שמכה היא לא עיר כבושה כמו ירושלים, ואמרת גם שאתם לא רוצים שום דבר מהכיבוש: אפילו אם הוא יכניס פרחים לאל-אקצא לא נרצה בכך. אז על איזה כיבוש אתה מדבר? ב-1967 שחררנו את ירושלים, במהלך מלחמת ששת הימים. ובמי נלחמנו? בפלסטין? במדינה שלא קיימת? ממש לא. נלחמנו בירדן. אז מעולם לא הייתה מדינה פלסטינית ולעולם לא תהיה.
ולסיום, המציאות שלנו אומרת שירושלים הייתה עיר עברית הרבה לפני שהייתה לאומיות ערבית, היא הייתה יהודית עוד הרבה לפני מוחמד והאסלאם, ובית-המקדש היה שם הרבה לפני מסגד אל-אקצא. ולכן, חברי, אנחנו הריבון בהר בית, אנחנו נקבע את המדיניות הביטחונית והדתית ב-2017, בדיוק כמו שעשינו לפני שלושת אלפים שנה, בימי שלמה המלך, עם או בלי הסטטוס קוו. כך היה וכך יהיה לנצח.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
נאוה בוקר (הליכוד):
תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה. חברת הכנסת רחל עזריה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כמו שאכן ראש הממשלה – – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
כמה קולות זה יביא בפריימריז, נאוה?
נאוה בוקר (הליכוד):
לא רוצה לעשות לך אצבע משולשת במליאה, יש פה מצלמות, חבל.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – אני רוצה.
היו"ר מאיר כהן:
שלוש דקות, בבקשה, גברתי.
נאוה בוקר (הליכוד):
יושב-ראש צעירי הליכוד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
בתקופתי לא היה צריך לנאום נאומים כאלה בליכוד כדי להיבחר, ונבחרתי גם בלי הנאומים האלה.
רחל עזריה (כולנו):
אני אחזור לעניין חוק השכירות ההוגנת. אני קודם כול רוצה לברך את חבר הכנסת ועמיתי לסיעה רועי פולקמן על הצעת החוק לדיור בר-השגה, שעוברת היום בקריאה ראשונה, ושנדונה אצלי בוועדת הרפורמות. אני אגיד בכנות: זה לא היה קל, ועוד מחכה לנו עבודה.
באמת, רועי, אני חושבת שלקחת על עצמך משימה מאוד מורכבת, ואני אסביר גם למה: שוק הדיור בישראל מבוסס על תכנון למכירה. אין לנו מנגנונים שמאפשרים תכנון להשכרה, בטח לא בתוך התהליך של התכנון עצמו. אנחנו מדינה שמבוססת על הנחת העבודה שאנשים קונים לעצמם דירות. אפילו בשיר המפורסם של נעמי שמר "מחר" זה "מחר יקומו אלף שיכונים". זאת אומרת, ברור שכל אחד יש לו את הדירה שלו, ואין הנחה שיש שכירות. מה שאנחנו מנסים לעשות במהלך הזה זה לאפשר למערכת לבנות דירות שיהיו לשכירות. זה אלמנט אחד.
הדבר השני זה שהצעת החוק הזאת נופלת על מתח קבוע וידוע בין השלטון המרכזי לבין השלטון המקומי. אז יש גם את זה שהמערכת לא יודעת איך לבנות להשכרה, ויש את העניין של הקניין והעניין של התכנון שבעצם זה נכנס במתח הזה, וגם נכנס המתח בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי וחוסר האמון המאוד-גדול שיש לשלטון המרכזי בשלטון המקומי – מה שגם אתה ציינת, חבר הכנסת פולקמן, החשש מהמסחרה ודברים כאלה. ואז יוצא שלחוק הזה פתאום כאילו נכנסות כמה מורכבויות, ואנחנו יושבים בוועדה וצריכים לחלץ ולהפוך אותו לחוק שיקרה ויהיה ישים בסופו של דבר.
אבל אני חושבת שהחוק הזה הוא מאוד מאוד חשוב, כי יש שינויים מאוד דרמטיים בתוחלת החיים ובסגנון החיים של הישראלים, ובין היתר זה בא לידי ביטוי בעובדה שאם פעם הנחת העבודה הייתה שאנשים גרים אצל ההורים, ואז מתחתנים וגרים בדירות שלושה חדרים, ואז עוברים לדירות חמישה חדרים, ואז עוברים לדיור מוגן, היום, עד שאנשים עוזבים – גם כשהם עוזבים את דירת ההורים, עד שהם עוברים לדירת שלושה חדרים יש תקופה שהם צריכים לגור בדירות קטנות, והרבה פעמים צריכים לגור בדירות בשכירות, ובעצם אין לנו פתרון בתוך המערכת לעניין הזה. ולכן, אני חושבת שהחוק הזה מאוד חשוב.
לעניין גובה שכר הדירה בשכירות, מצד אחד יש מורכבות מול השלטון המרכזי, והמטרה שלו היא המסחרה; מצד שני, חשוב לי לומר משהו, חבר הכנסת פולקמן – –
רועי פולקמן (כולנו):
סליחה.
רחל עזריה (כולנו):
– – חשוב לי לומר משהו בהקשר הזה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
הוא מקבל שיעור תורה – – –
רחל עזריה (כולנו):
אני רוצה להצטרף לשיעור תורה, אז בואו, חכו שנייה. אני חושבת שיש את העניין שדיברה עליו חברת הכנסת תמר זנדברג – המורה והשוטר שיוכלו לגור גם בעיר יקרה יחסית כמו תל אביב. זה מבליט את העניין שצריך לתת לשלטון המקומי לקבל החלטות, כי לא דין מורה בתל אביב, מבחינת היכולת שלה לגור בתל אביב, לעומת נגיד בראשון לציון, ששם זה פשוט, האפשרות לתת לצעירים לחיות שם.
היו"ר מאיר כהן:
תודה, גברתי.
רחל עזריה (כולנו):
שנייה. והדבר השני זה שאנחנו בעצם רוצים לאפשר לאנשים לחסוך את הכמה-שנים לפני שהם הולכים לקנות את הדירה ולחיות בשכירות. זאת אומרת, אלו פרדיגמות שונות, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו פותרים את זה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
רחל עזריה (כולנו):
אני בטוחה שבעבודה משותפת אנחנו נגיע להצלחות, ובסופו של דבר נעביר פה חוק שלא רק יעשה את המהפכה הנדרשת בנושא של דיור בר-השגה בשכירות אלא יהיה ישים. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה, גברתי. אחרון הדוברים, אורן חזן, בבקשה. אני חוזר שוב: שלוש דקות. אני מאוד מפרגן.
אורן אסף חזן (הליכוד):
חברי היושב-ראש, יקירתי כבוד השרה הנכבדת סופה, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני מנצל את הדקות המעטות שיש לי בנאום הזה כדי לגעת בשני נושאים. ראשית, אני רוצה לדבר על עניין המגנומטרים, או בעברית – גלאי המתכות. רק אתמול בבוקר היו שזעקו משני הצדדים, חלק זעקו להוריד, חלק זעקו להשאיר, חלק זעקו להרחיב, לצמצם, לנתק מהחשמל – מה לא צעקו פה? הליבה והקשר שחיברו בין שני הצדדים היו ההפחדה: מה יקרה אם ירדו המגנומטרים. אני לתומי באתי ואמרתי: רבותי, גלאי המתכות הם לא יותר מאשר תירוץ ריק מתוכן לשנאה ארוכת שנים של מחבלים בגוף ובנפש שרק רוצים להרוג את כולנו.
היום אנחנו מגלים, אחרי שבאישון לילה פירקו את המגנומטרים – אגב, אדוני היושב-ראש, לא רלוונטי, הייתה עסקה, לא הייתה עסקה; לא יודע, עסקאות עושים בבורסה בדרך כלל. אני לא יודע. מה שכן רלוונטי זה שהיום אנחנו מגלים שאף שהורדנו את המגנומטרים, אף שדיברו על מצלמות חכמות – אמרתי: חבר'ה, לא מספיק שרק המצלמות יהיו חכמות, צריך שגם ההנהגה תהיה חכמה – גם את המצלמות הלא-חכמות הורידו. עוד רגע גם יורידו את הלבנים מסביב, ואולי גם יורידו את ההר עצמו. אני נזהר בדברי. אבל למרות שעשינו כל מה שראשי הנחש פה בבית ובחוץ ביקשו, למרות כל זאת, היום החליטו הווקף והמופתי של ירושלים שהם לא עולים להתפלל, הם לא עולים להר הבית. מדינת ישראל, ממשלת ישראל, לא עשתה מספיק.
וואלכ, מה נשאר? אתם רוצים אולי שאנחנו נישא אתכם על כתפינו ונכניס אתכם ביחד? קטונתי, אבל אני בטוח שלפחות חברה אחת ברשימה הפלסטינית המשותפת יודעת שמוחמד מעולם לא ביקר בירושלים. גם הקוראן מעולם לא דיבר על ירושלים. הוא חלם איזה חלום, היה לו איזה חלום, חלום רחוק, יקירי מיקי לוי. מוחמד – היה לו חלום. מסתבר שחלומות לא תמיד מתגשמים. אני מקווה שהם יתפכחו. אתם יודעים מה? אולי יותר נכון שאנחנו נתפכח קודם וננפץ את החלומות האלה, מסיבה אחת פשוטה: ירושלים היא בירתו הנצחית של העם היהודי, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לישמעאל, וכל מי שלא יוכל לקבל את זה – אנחנו נדע לטפל בו.
את השניות האחרונות שנותרו לי אני רוצה לנצל לשני דברים: ראשית, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתנצל שעליתי בלבוש פשוט לנאום מעל דוכן הכנסת. לא תכננתי לנאום היום, ולכן הרשיתי לעצמי. אבל כיוון שראיתי מה שקורה בירושלים, היה לי חשוב לעלות לכאן. בשניות הנותרות אני רוצה לשתף אתכם – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
אתה נראה בסדר.
אורן אסף חזן (הליכוד):
לא, זה לא מספיק מכובד מבחינתי. תראה, אני לוקח על זה אחריות.
היו"ר מאיר כהן:
אדוני.
אורן אסף חזן (הליכוד):
ברשותך משפט אחד. ברשותך.
היו"ר מאיר כהן:
אחד.
יואל חסון (המחנה הציוני):
משטרת האופנה סולחת לך.
היו"ר מאיר כהן:
לא, חברי הכנסת, אל תפריעו לו.
אורן אסף חזן (הליכוד):
משפט אחד. אני מסתכל על חברי יושב-ראש ועדת האתיקה ואני אומר לו: אדוני יו"ר ועדת האתיקה, זו ועדה בלי אתיקה; זו ועדה בלי כיוון; זו ועדה פוליטית.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
שנייה, משפט אחד, ברשותך.
היו"ר מאיר כהן:
לא, תודה רבה. לא, תודה רבה. אני מבקש. לא, אתה לא תטיל דופי.
אורן אסף חזן (הליכוד):
יכולתי לסיים.
היו"ר מאיר כהן:
סליחה. תודה רבה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
תראה, ועדה שמאפשרת לח"כים לקרוע חוקים – – –
היו"ר מאיר כהן:
אני כיבדתי אותך. אני מבקש ממך.
אורן אסף חזן (הליכוד):
משפט, אדוני היושב-ראש.
היו"ר מאיר כהן:
אני מבקש ממך.
אורן אסף חזן (הליכוד):
מילה. סיימתי כבר, הנה.
היו"ר מאיר כהן:
תסיים.
אורן אסף חזן (הליכוד):
רק מילה. ועדה שמאפשרת לחברי כנסת נבחרי ציבור לעמוד כאן, לקרוע חוקים ולהתיז אותם על הרצפה ומסיימת בהערה, ומצד שני חבר כנסת שאומר את שעל לבו ומקבל נזיפה – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
– – זו ועדה פוליטית, לא הוגנת, לא מאוזנת וצריכה לעבור בדק בית.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה.
אם כן, אנחנו עוברים להצבעה, היות שסיימנו את רשימת הדוברים. אני מבקש מכולם לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119) (דיור בהישג יד), התשע"ז–2017, של חבר הכנסת רועי פולקמן, בקריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד?
הצבעה מס' 13
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119) (דיור בהישג יד), התשע"ז–2017, לוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (פיצול דירות), בהצעת חוק התכנון והבנייה (דיור בהישג יד), בהצעת חוק עבודת נשים (תקופת לידה והורות לבן זוג של עובדת שילדה יותר מילד אחד), ובהצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים) (תיקון מס' 4) (הפעלת מערכת לתיווך באשראי), נתקבלה.
היו"ר מאיר כהן:
30 בעד, אפס מתנגדים, אפס נמנעים. אם כן, חבר הכנסת רועי פולקמן, הצעתך עברה בקריאה ראשונה ותועבר לדיון בוועדה לרפורמות. תודה רבה.
אראל מרגלית (המחנה הציוני):
אדוני, אפשר להוסיף אותי בעד?
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, אדוני. לפרוטוקול, חבר הכנסת מרגלית בעד וחברת הכנסת גלאון בעד. תודה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר מאיר כהן:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת. אדוני.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הרשות למאבק באלימות, בסמים ובאלכוהול, התשע"ז–2017, והצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 33), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה; הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 5), התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק העיצובים, התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת הכלכלה.
כמו כן הונחה על שולחן הכנסת הודעת שר הפנים אריה מכלוף דרעי על מסקנות הוועדה לענייני ביקורת המדינה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת דב חנין, מיכל רוזין וזוהיר בהלול בנושא: רשות האוכלוסין וההגירה הסתירה מפני בתי-המשפט את קיומן של חוות דעת פנימיות בדבר מבקשי מקלט מאפריקה. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון) (הבטחת כספי הפיקדון), התשע"ז–2017
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/729); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר מאיר כהן:
אם כן, אנחנו עוברים להצעת חוק הדיור המוגן (תיקון) (הבטחת כספי הפיקדון). בבקשה, גברתי. חברת הכנסת נורית קורן תציג את הצעת החוק.
נורית קורן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, השרה סופה לנדבר, חברי חברי הכנסת, ההצעה הזאת היא מההצעות הראשונות שחתמתי עליהן כחברת כנסת, וחתמו על ההצעה 41 חברי כנסת נוספים.
אני הבנתי שיש בעיה קשה בשוק הדיור המוגן, שאנשים נותנים פיקדונות ואין שום ערבות לפיקדונות שלהם. מדובר פה באוכלוסייה של הגיל השלישי, באזרחים ותיקים, שרוצים לחיות בבתי דיור מוגנים עם חברה, והם נותנים כספים רבים. כ-30 מיליארד שקלים מסתובבים בשוק הזה – המון כסף, כן, גברתי השרה, המון כסף – ואין שום הבטחה שאם הבתים האלה מגיעים לחדלות פירעון אכן הדיירים לא ייזרקו מהבית. ולכן נזעקתי, ואני כעורכת דין יודעת שיש חוק הבנייה, וחוק הבנייה בעצם מגן על כל מי שרוכש בית, ופה למעשה כספי הפיקדונות מסייעים ליזמים לבנות את הדירות. ולכן החלטתי לעשות מעשה, ומשרד המשפטים תמך בהחלטה שלי וביקש שתהיה בחוק הזה רק ערבות בנקאית.
כל היזמים נזעקו ואמרו לי: אנחנו לא נוכל לעמוד בזה, כל השוק יקרוס. אמרתי להם: תראו, אני לא רוצה שהשוק יקרוס. אני רוצה לשבת אתכם ולנסח את ההצעה. ואכן, העברנו את ההצעה כאשר יש רק סעיף אחד, ובסעיף הזה היה כתוב: ערבות בנקאית. לא משכנתה, לא ביטוח, לא קרן נאמנות – רק ערבות. ואכן, לאחר ייסורים קשים, שהיזמים בעלי הבתים פשוט כל פעם ניסו למנוע שנשב ונדבר, והם לא יכלו לשבת ולדבר עם הדיירים; לא היה אפשר לשים בחדר אחד את בעלי הבתים ואת הדיירים, זה היה פשוט נורא. עד שיום אחד שמעתי את כל טענות הצדדים, גייסנו את כולם ואמרנו לכולם שעד מאי בשנה שעברה אני מבקשת שיהיו כל ההשגות של כולם. ברור שזה לא יצא לפועל, אבל ברגע שחברי חבר הכנסת אלי אלאלוף לקח את המושכות בידיים וקבע דיון, הושבתי את כולם בחדר אחד. וכאן אני צריכה להודות ליועצת המשפטית של הוועדה, ענת מימון, שבכישרון רב הביאה את כל האנשים הנוגעים בדבר לחדר אחד. ישבנו יום שלם, עם תחילת המושב הזה, והתחלנו לנסח את החוק ביחד, ואני גאה במה שיצא היום.
מיקי לוי (יש עתיד):
תפרטי.
נורית קורן (הליכוד):
אני כבר מפרטת, אך חשוב לי לספר מה היה הרקע ואיך הגענו לנוסח, ושכולם ידעו שזה בהסכמה; שזה לא נוצר בסוף על חשבון צד אחד.
החוק הזה מציע לקבוע הוראות שמטרתן הגנה על כספי הפיקדון שמשלמים הדיירים בדיור המוגן במצבים של פגיעה כלכלית וקושי כלכלי שנקלע אליהם בעל בית הדיור המוגן. מוצע לקבוע כי תירשם משכנתה ראשונה על שם הדייר כדי להבטיח את כספי הפיקדון שנתן. הרי אנחנו יודעים שבדרך כלל בתים כאלה לוקחים הלוואות מבנקים, ואי-אפשר לרשום משכנתה נוספת. כאן אנחנו עוקפים את הדבר הזה ורושמים משכנתה ראשונה על שם הדייר.
נוסף על כך מוצע כי הדיירים ובעל בית הדיור ימנו רואה חשבון שיהיה אחראי לבדוק את היציבות הכלכלית של בעל הרישיון ולהתריע בפני הדיירים אם קיים חשש לכספי הפיקדון. עוד מוצעות הוראות שונות לעניין הקמת קרן מימון, הוצאות בריאות וקרן חדלות פירעון ולעניין בחינת היציבות הכלכלית של בעל הרישיון. מה אומר הסעיף הזה? הסעיף הזה אומר שאם, חס וחלילה, הדייר צריך לעבור ממחלקה רגילה למחלקה סיעודית, יש לו ביטוח שהוא יקבל את כספו מייד ברגע שיש חדלות פירעון. זה לא היה עד עכשיו; אנשים לא יכלו לעבור. נכון, היו שלושה מקרים בשוק, אבל זה מספיק כדי לעשות את החוק הזה, וגם כדי להגן על הבתים עצמם. קראתי כתבה בעיתון גלובס שיש יזמים של בית אחד שלקחו את כספי הפיקדונות ושמו אותם בסטרט-אפ. נבהלתי מאוד ואמרתי שמה שיקרה בסופו של דבר הוא שלא יחזירו את הכסף ואת הפיקדונות לאנשים שזקוקים לזה, כי הפיקדונות בעצם משמשים לבנות את הבית, ובמקרה שהדיירים נפטרים הכסף עובר למשפחה. לכן, היה לי חשוב ביותר לעשות את החוק הזה.
כאן צריך לומר שנשארה נקודה אחת קריטית לדיון מבחינת הבתים ומבחינתי בין הקריאה הראשונה לשנייה והשלישית: יש בתים מוגנים שנמצאים על קרקע ציבורית שהרשות המקומית נתנה ליזמים לבנות עליה בתים לדיור מוגן, ועליהם יש קושי לרשום משכנתה מדרגה ראשונה. הדבר הזה ילובן יחד עם בעלי הבתים ויחד עם העיריות כדי שנוכל לרשום את הבתים. מכאן אני מבקשת מכולם לתמוך בחוק. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים: חברת הכנסת זנדברג – מוותרת; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – לא נמצא; מיכל רוזין – מוותרת; אליעזר מוזס – לא נמצא; יעל גרמן – לא נמצאת; רויטל סויד – לא נמצאת; אמיר אוחנה – לא נמצא; אחמד טיבי – לא נמצא; חאג' יחיא – לא נמצא; אייכלר ישראל – לא נמצא; עיסאווי פריג' – לא נמצא; עליזה לביא – לא נמצאת, אראל מרגלית – לא נמצא; מיכאל מלכיאלי – לא נמצא. איציק שמולי, בבקשה. רבותי, רשימת הדוברים סגורה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך אותך, חברת הכנסת נורית קורן, על החוק החשוב הזה. אומנם כפי שציינת היו רק שלושה מקרים, אבל זה לא רק שלושה מקרים. בכל בית כזה יש מאות דיירים, ובהחלט תבורכי על הצעת החוק החשובה הזאת, שבוודאי תמנע סבל נוסף במקרה הבא שהיה עלול לקרות. אני מברך על החוק. זה חוק חשוב מאוד.
אבל זאת הזדמנות, אדוני היושב-ראש, להזכיר שבתוך עולם הסיעוד, עם כל התחקירים המזעזעים שהתגלו, עדיין לא נעשה כמעט שום דבר. לפני כשלושה שבועות היינו בישיבה בוועדה לביקורת המדינה שמי שכינסה אותה הייתה כמובן יושבת-ראש הוועדה לביקורת המדינה, חברת הכנסת אלהרר. התכלית של אותה ישיבה הייתה מאוד ברורה: לבדוק מה נעשה מאז התחקירים המזעזעים בטלוויזיה ובעיתונות. באורח פלא, באופן מפתיע או שלא מפתיע, התגלה שלא נעשה כמעט שום דבר. זה מתחיל בזה שעדיין לא הותקנו מצלמות, ולא רק שלא הותקנו מצלמות – חלק מגורמי הממשלה שהתחייבו לקדם הצבת מצלמות מתנגדים להצבה של המצלמות בתוך בתי-האבות, שזה דבר מטורף. כי אנחנו ראינו כבר גם בתחקיר של ערוץ 2 וגם בתחקיר בערוץ 10 עד כמה המצלמות האלה חשובות, עד כמה הן מסוגלות למנוע את המקרים הבאים וכמה הן מסוגלות להביא יחסית מהר להרשעות.
עוד דבר שלא קרה – לא נקלט כוח אדם נוסף בתוך בתי-האבות. יש מחסור של 4,000–5,000 עובדי סיעוד בבתי-האבות. לא רק שחסרים עובדים, גם כוח האדם שקיים היום בענף הוא לא מיומן, הוא לא מקצועי. איך מישהו אמר לי היום, אדוני היושב-ראש? מספיק שתראה תעודת לידה והתקבלת לעבודה בתוך בתי-האבות. הדבר הזה לא יכול להיות. כמובן, הדבר השלישי – חייבים לשקם ולבנות מחדש את מערך הפיקוח הגריאטרי במשרד הבריאות – מערך פיקוח, אדוני היושב-ראש, שלפני שהוא מגיע לביקורות הוא טורח להודיע למנהלי בתי-האבות. אני לא יודע באיזה עולם זה נחשב פיקוח ובאיזה עולם זה נחשב ביקורת. הרי חלק מרכזי מהבעיה היה שאותם אנשים שהכניסו את ההורים שלהם לבתי-אבות נכנסו לאתר האינטרנט של משרד הבריאות וראו שאותם בתי-אבות קיבלו ציונים מעולים. אני מברך על החוק הזה, אבל באותה הזדמנות אני גם קורא לתקן את כל הליקויים שעדיין לא תוקנו כדי למנוע את המקרה הבא.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חבר הכנסת עמר בר-לב – לא נמצא; חבר הכנסת יהודה גליק – לא נמצא; חברת הכנסת נאוה בוקר – לא נמצאת. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חברי חברי הכנסת, מאז נכנסתי לנושא של אזרחים ואזרחיות ותיקים, בין היתר באמצעות השדולה שגם חברי איציק שמולי וגם ידידתי טלי פלוסקוב מובילים, אחת הסוגיות שעלו על שולחננו שוב ושוב הייתה הבטחת כספי הפיקדונות של הדיירים בבתים של דיור מוגן. בשבוע שעבר פגשתי באחד הבתים קבוצה של דיירים, והם מייד העלו בפני את השאלה: הם מודאגים מאוד שמא הבתים הללו יקרסו, או החברות שמפעילות אותם – זה אפשרי; במדינת ישראל נופלות אימפריות יותר גדולות – והנה, פתאום הכספים שהם הפקידו, שזה כסף שהם צברו כל ימי חייהם, ילכו לאיבוד. לא מדובר על אנשים עשירים מאוד, מדובר על אנשים שביכולתם להיכנס לבתים כאלה ולזכות בדיור מכובד, אבל הכסף, כמובן, יקר להם מאוד. אנחנו ישבנו ושברנו הרבה פעמים את הראש מה ואיך לעשות, ואני שמחתי לבוא לישיבת ועדת העבודה והרווחה בשבוע שעבר ולראות את חברתי נורית קורן מובילה את הצעת החוק הזאת. יותר מזה – שמחתי לראות את שהתפתח ליד השולחן שיח בין נציגים של בעלי הבתים והחברות המפעילות לבין הנציגות של הדיירים, מה שאומר שנוצר פה קשר טוב, שעשוי להוליך לפתרון הבעיה היסודית הזאת.
אני חושב שאם זה יסתכם וכולם יביעו את שביעות רצונם מההסדר הזה, אז אני אומר לך, נורית, עשית דבר גדול מאוד – נורית, אני מדבר אלייך ואת לא שומעת מה שאני אומר לך, אבל זה בסדר. חברת הכנסת קורן, אני מדבר אלייך. היא בטלפון? מה היא עושה? לא חשוב, היא תשמע אחר כך. בכל מקרה, יש לה זכות להוביל את העניין הזה.
מכאן אני רוצה להוסיף ולציין דבר שאנחנו מכירים, שומעים ורואים: אני מצפה מהממשלה להוביל יוזמה אסטרטגית של תוכנית-אב לטיפול בסוגיות של האוכלוסייה המבוגרת, של האזרחים הוותיקים והוותיקות. זה לא קורה, למרות שכל יום עולים על סדר-היום נושאים שקשורים בהם. איציק שמולי הזכיר אחדים מהם, והסוגיות האלה חוזרות ועולות, ואני לא רואה תיקון בסיסי. אני רואה תיקון נקודתי בעניין זה או בעניין אחר, בסוגיה זו או בסוגיה אחרת. מתחת לפני השטח, אני אומר לכם, זה מפעפע ומבעבע, וזה יפרוץ החוצה. מיליון איש שיש להם עניינים רבים שטעונים טיפול והתייחסות של הממשלה, והממשלה מתעלמת מהם – אי-אפשר להתעלם ממיליון איש במדינת ישראל. תודה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
אם כן, אני מבקש מכולם לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. להזכירכם, אנחנו מצביעים על הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון – הבטחת כספי הפיקדון), התשע"ז–2017, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 14
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה –27
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון – הבטחת כספי הפיקדון), התשע"ז–2017 לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר מאיר כהן:
27 בעד, אפס מתנגדים, אפס נמנעים.
חבר הכנסת נגוסה, אתה לחצת?
נורית קורן (הליכוד):
לא היה לו מסך.
היו"ר מאיר כהן:
לא היה מסך. אני אבקש – אם כך, זה 28 בעד, אפס נמנעים, אפס מתנגדים. הצעת החוק עוברת לוועדת העבודה והרווחה להמשך הכנה לקריאה שנייה ושלישית.
הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 67) (הרחבת האיסור על שיגור דבר פרסומת), התשע"ז–2017
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/731); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר מאיר כהן:
אנחנו עוברים להצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 67) (הרחבת האיסור על שיגור דבר פרסומת), התשע"ז–2017, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, אדוני.
אורי מקלב (יהדות התורה):
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, כמה וכמה שאלו אותי מה בעצם אומרת הצעת החוק, אז אולי אני אתחיל בכותרת. אנחנו משתמשים הרבה במילים "הגנת הצרכן". לפעמים זה לא הגנת הצרכן – לפעמים זה שיפור השירות, לפעמים זה שקיפות השירות, אמינות השירות. הגנת הצרכן אמיתית, שמשקפת את המילה, זאת דווקא הצעת החוק הזאת.
במילה אחת, אדוני היושב-ראש, במשפט אחד אנסה להסביר. אם הייתי שואל לפני תקופה – חידה. בתקופות שהיו שואלים אותי חידות, אם היו שואלים: איך יכול להיות שאדם קנה בכספו המלא מוצר מסוים ומישהו אחר משתמש בו והוא שקובע את סדר-היום? אני לא הייתי יודע לענות. היום הייתי עונה: פלאפון. אדם קונה מכשיר פלאפון, משלם מכספו, לצרכיו, למה שהוא חושב שהוא רוצה, למי שהוא רוצה לתת את המספרים שלו, למי שהוא חושב שראוי, ואז – יש אנשים מבחוץ שמשתלטים על הפלאפון שלי ויום ולילה, פשוטו כמשמעו, מתקשרים ומציעים לי הצעות שונות כדי שלהם יצא רווח כספי.
נכון שהיום החוק אוסר שיגור דבר פרסומת שהוא משהו מסחרי. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, החוק הרחיב את הצעת החוק הזאת: לא רק משהו מסחרי; גם להתרים אותי – אסור. תמכנו בהצעת החוק הזאת – לא שזה היה לי קל, אבל אני חושב שהשתלטו שרלטנים על מספרי הטלפון; כל אחד מציג את עצמו שהוא קבר רחל, כל אחד: אני קבר עוזיהו וקבר מלכיהו, וכל אחד מתרים. אין על זה שליטה. גם את זה עצרנו.
יש דבר אחד שלא הצלחנו לעצור: קבוצות, אנשים, שמסיבות כלכליות, בגלל רצון להפיק רווחים, מציעים לי הצעות, רוצים להרוויח את דמי הקישוריות, מציעים לי: אם אתה רוצה לשמוע חדשות – מה קרה, מה אמר ראש הממשלה בסיעת הליכוד – תלחץ 1 ותשמע; אם אתה רוצה לראות על מה היה ויכוח בין שני חברי כנסת, תלחץ על 2; אם אתה רוצה לשמוע בשידור ישיר מה קרה בהילולה שמתקיימת עכשיו בעיר זו וזו, תלחץ על 3 – הכול כדי שאני אתקשר למספר הזה והם ירוויחו את דמי הקישוריות. אולי זה לגיטימי, אבל כשהדבר הזה נעשה ביום ובלילה – אנשים מקבלים עשרות התקשרויות, עשרות פעמים מתקשרים אליהם ומציעים את ההצעה: בוא תתקשר למספר הזה והזה ואתה תשמע ככה ואני מציע לך ככה. מה הם עושים? יום ולילה, יום ולילה. זה לא שעומד בן אדם ועושה את זה. זה מחשבים, אלה תוכנות כאלה. אם הן מתקלקלות אז בכלל עושים את זה ברצף. הם מגדילים לעשות – לא רק שהם מתקשרים אלי אלא מצנתקים; לוקחים מספר – מצנתקים. אני רואה שמישהו התקשר אלי מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, או שממספר מיוחד מתקשרים אלי – אני חוזר חזרה. שוב אני מקבל את אותו סרט: בוא תתקשר לכאן, ובוא תשמע את זה, ובוא אני מציע לך את הדבר הזה.
זאת בעצם מהות החוק – להרחיב את ההצעה. גם חוק הספאם לא נגע ולא הרחיב את זה לנושא שהוא לא מסחרי; הוא נגע במסחרי או בתרומות. אנחנו מדברים על מסר כלשהו, מסרים שאתה רוצה לתת, הצעות. זו הצעת החוק. בסופו של דבר, יוצאים מנקודת הנחה שאני קניתי, המספר הוא שלי, המכשיר הוא שלי. אנשים קונים היום קבצים של מספרים ויודעים אלפי מספרים. אני מודה שהתופעה הזאת קיימת הרבה בציבור החרדי, מכיוון שהוא מוגבל באפשרויות התקשורת שלו. באים ואומרים: אין לך טלוויזיה – אני אתן לך תוכניות כאלה. אתה יכול לראות את התוכנית הזאת או הזאת ולשמוע אותה; לא לראות אבל לשמוע אותה.
הדבר הזה באמת גורם מטרד לאנשים. אני לא צריך להרחיב מה זה לאנשים מבוגרים, מה זה אומר בבית כשמתקשרים מאוחר. אנשים משאירים טלפון פתוח בגלל שיש אבא חולה; ילד נמצא בבית-חולים ומשאירים את הטלפון. אני לא יכול לסגור את הטלפונים כל הזמן, ובשביל זה אני קונה את הפלאפון. כשאנשים מכתיבים לי את החיים הם אומרים לי: אני אתקשר אליך, אני אקבע, אני אגיד לך מתי אתה ער ומתי אתה ישן. זו המהות וככה זה מתבצע. אנחנו רק התחלנו להציע את הצעת החוק הזאת ואנשים כבר מברכים אותנו ואומרים: תעשו את זה, אבל מהר.
צריך להגיד ביושר שהצעות החוק הקודמות עזרו. אם אנחנו שואלים מה קרה בחוק – אנחנו לא מקבלים היום הרבה הצעות בטלפון של פרסום: תקנה את זה. אנשים ממעטים משום שזאת עבירה על החוק. אבל אם אתם חושבים, חברי הכנסת, שזה היה קל – זה לא היה קל. ההגדרה מה זה נקרא דבר כלשהו – זה גרם להרבה בעיות. אנחנו עשינו הרבה החרגות: החרגנו את כל גופי הממשלה, את כל הרשויות המקומיות, מוסדות המדינה. אנחנו מבינים שאין מישהו במוסדות המדינה שמתקשר כדי לטרטר אותי וכדי שאני אתקשר אליו חזרה.
אני מקווה שהבנו מה הם מרוויחים מזה. ברגע שאני מתקשר למספר טלפון, בעל המספר מרוויח דמי קישוריות. כל דקה שאני מתקשר אליו, יש לו איזה משהו שהוא מקבל, אפילו שהורדנו – אגורה, שתיים שלוש – אבל כשמדובר על מאות אלפי דקות של התקשרויות המשמעות היא אחרת לגמרי. אנשים עושים את זה. אנחנו רוצים באמת לגדוע, גם לעשות את זה לא חוקי וגם שלא תהיה כדאיות כלכלית ושזאת תהיה עבירה לפי חוק. אמרנו שנחריג את הממשלה ואת מוסדות הממשלה.
גם אם יש לנו קשר – נניח, אם חברת החשמל או תאגידי המים, שאני קשור אליהם, רוצים להשאיר לי הודעה, גם אם אומרים לי: תתקשר למספר כדי לקבל יותר פרטים – זה מותר להם. בקריאה שנייה ושלישית נחדד את הדברים יותר. כל מה שאני רוצה, שאני קשור – לקופת חולים, קופת חולים תוכל להשאיר לי הודעה ולהתקשר אלי; חברות מסחריות שאני קשור אליהן יוכלו. אבל לא מישהו שאני לא מכיר, שקיבל את הקובץ עם מספר הטלפון שלי והחליט יום-יום, ביום בלילה, עשרות פעמים ביום להתקשר כדי שאני אתקשר אליו. אותו דבר אם זה יהיה צינתוק: צינתוק דינו להתקשר.
כפי שאמרתי, הדברים האלה לא הלכו בקלות. היו קשיים בהגדרות ונסחבנו הרבה זמן. אני רוצה להודות. זה השלב להודות ליושב-ראש הוועדה איתן כבל, שלא הניח, מכיוון שהוא חש את הדברים, וכבעל ניסיון הוא לא נתן לחוק הזה להישאר בוויכוחים ובהגדרות בין משרדי הממשלה. בסופו של דבר הגענו לסיכום עם כל משרדי הממשלה. היועצים המשפטיים של הוועדה עשו עבודה נהדרת. היועצים המשפטיים של משרד התקשורת הגיעו להבנות. כשהגיעו להבנות, העסק באמת – יש עמידה חזקה מאוד. הגיעו נציגים של הרבה אגודות ועמותות שפועלות היום למנוע הטרדות שלנו דרך הפלאפון. הייתה תמיכה מקיר לקיר. אני עכשיו מצפה ומקווה ומבקש את התמיכה שלכם, חברי הכנסת.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. תמר זנדברג – מוותרת; אוסאמה סעדי – לא נמצא; מיכל רוזין – מוותרת; מנחם אליעזר מוזס – לא נמצא; יעל גרמן – לא נמצאת; רויטל סויד – לא נמצאת; אמיר אוחנה – לא נמצא; אחמד טיבי – לא נמצא; חאג' יחיא – לא נמצא; אייכלר – לא נמצא; עיסאווי פריג' – לא נמצא; עליזה לביא – לא נמצאת. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. שלוש דקות, אדוני.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, לפני כשלושה חודשים הכריזה מועצת הכבלים והלוויין כי חברת החדשות של ערוץ 2 תחדל לנהל את ערוץ הכנסת וכי ערוץ 20 זכה בהפעלת ערוץ הכנסת לעשר השנים הבאות. אז נכון שכרגע מעבר הפעלת הערוץ מעוכב עקב עתירה שהוגשה, אך כל עניינה של העתירה – עניינים כלכליים גרידא של בעלי אינטרסים, והעובדים במצב הזה נהיו בני ערובה. אני לא רוצה לנקוט עמדה בקשר לעותרים; ייתכן שיש צדק וייתכן שלא. לא נכנסתי, והאמת שאני גם לא יודע על מה מדובר. בשורה האחרונה, מה שאני כן יודע זה שאותם עובדים ועובדות, השקופים והשקופות, אלו שאנחנו רואים אותם כאן במסדרונות הכנסת, כיום עומדים בין ארץ לשמים. וכך, כשהעתירה תידון ויגיע רגע ההכרעה, בזמן שאנו נהיה בחופשה עם המשפחה ונלך ונחשוב ונתלבט לאן לטייל, יסיימו 100 עובדי ערוץ הכנסת את עבודתם כשאינם יודעים מה יעשו, איך יתפרנסו, ויתחילו במירוץ של שליחת קורות חיים, ויתקשרו אליהם, יבקשו מהם: תבואו בעוד חודש. אנחנו מכירים את התהליך.
כשנכנסתי לערוץ הכנסת בשבוע שעבר פנתה אלי אימא צעירה ושאלה בפיה: מה אני עושה כשתוכרע העתירה? ומה אני עושה עד אז – איך אני קונה מטרנה לילד שלי? לפני חצי שנה נולד לי ילד, ואני לא יודעת מה קורה אתי עכשיו, לא יודעת מה קורה אתי בעוד שבוע.
לתומי חשבתי: מה חושבים אותם קונים או אותם עותרים? האם רובוטים יעשו את העבודה? האם יגייסו עובדים מסין? מה הם אמורים לעשות? מנסים לגייס עובדים חיצוניים. למה? בשביל לחסוך קצת כסף.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
– – –
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
זה בדיוק מה שאני שואל – – –
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
מה זה קשור? הם לא הסכימו לעשות את זה.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
נכון, אני מסכים לכל מילה שלך. אותם אומללים שנמצאים כאן, מסתובבים לידינו, אותם שקופים, לא יודעים מה קורה אתם. קם תאגיד כמעט במיליארד שקל. האם מישהו חשב פעם לשבץ את אותם עובדים, אותם אנשים פה שנמצאים אצלנו?
חברי וחברותי, יש לנו זמן קצר ביותר לוודא שאותם שקופים שנמצאים בתוכנו לא ישלמו את המחיר של המחדל שלנו. וכאן זה לא משנה קואליציה או אופוזיציה – המחדל הוא שלנו. זמן קצר ביותר יש לנו להביע קצת אמפתיה ולנסות לעורר את אותם אנשים שבידם ההחלטה לתת קצת אופק, קצת עתיד, לאותם מסכנים שנמצאים כאן. ואני קורא מכאן לכם, למנכ"ל הכנסת, לכל מי שבכוחו לעזור לאותם מסכנים, שלא נטמון את הראש בחול ונסייע להם עכשיו. היום זה הם, מחר זה אנשים אחרים, ואולי אנחנו באיזשהו שלב. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. איציק שמולי.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני עליתי לכאן כי מהסתכלות שלי באתרים הכלכליים בשעה האחרונה אני רואה שקם אויב חדש למשק הישראלי: עובדי טבע. עובדי טבע, שרק לפני כמה ימים הודיעו להם באופן חד-צדדי ש-350 איש מתוכם הולכים הביתה, שעד היום נחשבו לסוג של ספינת דגל שיש להתפאר בה ולהתגאות בה במשק הישראלי, פתאום באופן לא מפתיע מקוטלגים כבריונים, כחסרי תועלת, כמיותרים.
והדבר הזה הוא מקומם. הוא מקומם פעמיים: קודם כול, כי בכל פעם שיש עובדים שמשלמים מחיר יקר על טעויות של מנהלים זה מקום של חוסר הוגנות שכנגדו אנחנו צריכים לקום ולהתקומם. איך אמר את זה אתמול יו"ר ועד העובדים שם? יש עוד הרבה מאוד קצפת שאפשר לחפור בה לפני שמגיעים בטבע לתחתית של העוגה. אם רק לפני שבוע – – –
קריאה:
– – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני מצטער שאני מטריח אותךְ, אבל 350 איש הולכים הביתה עוד מעט.
בסופו של דבר, אם רק לפני שבוע הוצע למנכ"ל מענק חתימה של 20 מיליון דולר, זה אומר את הכול.
שלא יובן לא נכון: אני בעד הטבות מס, אני חושב שזו מדיניות נכונה, אבל אני נגד הפקרות ונגד חזירות. אם מדינת ישראל נותנת הטבות מס, היא חייבת, כפי שנקבע בדוח מבקר המדינה משנת 2010 או 2011, לוודא שהיא באמת מקבלת תמורה על ההטבות האלה, שבאמת הדבר מגדיל את התעסוקה, שהוא מגדיל את ההשקעות. אבל אם כל מה שמדינת ישראל מקבלת בסופו של דבר זה סטירה מאוד מאוד כואבת בצורת פיטורים של 350 עובדים בחברת טבע – ולא רק שמפטרים אותם, עכשיו יוצאים כנגדם באופן מאוד מאוד בוטה בתקשורת הכלכלית ומכנים אותם בכינויי גנאי ולעג – אני חושב שזה דבר פסול מאוד וחמור מאוד, ברמה המהותית, אדוני היושב-ראש. יש עוד הרבה מאוד דברים שהנהלת טבע יכולה לעשות לפני שהיא מורידה את חרב הפיטורים על אותם 350 עובדים, או-טו-טו כשהחגים כבר בפתח. ויותר מזה, הדבר האחרון שמותר לעשות במצב כזה זה להיכנס לכזאת התנגשות וכזה מאבק מכוער, כולל הכפשה והכתמה של עובדים, במאבק שהוא פשוט מיותר. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מיקי לוי – לא נמצא; חבר הכנסת עמר בר-לב – לא נמצא; חבר הכנסת יהודה גליק – לא נמצא; חברת הכנסת נאוה בוקר – לא נמצאת; חבר הכנסת נחמן שי – לא נמצא. חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, בהמשך לדבריו של חברי איציק שמולי – איציק, בהמשך לדברים שאתה אומר, והם דברים נכוחים, אנחנו עומדים פה בפני תופעה כל כך מקוממת, כל כך מקוממת, ואני רוצה להוסיף כמה עובדות. אז סליחה, קודם גילוי נאות: העובדות הללו באות מתוך רשימה, מתוך טור של חברי הטוב יוסי דהן היום בעיתון ידיעות.
אז שמעו: מ-2006 עד 2014 טבע נהנתה מהטבות מס בסך 18.3 מיליארד שקל, אדוני היושב-ראש. 18.3 מיליארד שקל. וכל זה, כפי שנאמר כאן – עידוד השקעות הון. ומה עידוד השקעות הון בא לעשות? כדי שאנחנו ניצור יותר מקומות עבודה; כדי שאנחנו ניתן מקורות תעסוקה לפריפריה. ומה הנתונים? בבקשה: הנתונים בעצם מלמדים שבעשור האחרון לפחות ירדה מצבת כוח האדם של חברת טבע, מ-7,397 עובדים ל-6,863. זאת אומרת, המטרה של החוק – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
כמה עלה כל עובד?
יוסי יונה (המחנה הציוני):
בדיוק. – – המטרה של החוק לא מתממשת. 350 עובדים עומדים ללכת הביתה. ומצנחי זהב למנהלים שכשלו – ריבונו של עולם, גם אלה שמעלים על נס את היוזמה הפרטית לא יכולים לעמוד למול התופעה המקוממת הזאת אדישים.
ואז אמרת, חברי איציק שמולי: מה על המדינה לעשות כאן? האם היא צריכה פשוט לדלג מעל הדבר המדהים הזה, המקומם הזה, וללכת הביתה? אולי היא יכולה גם לבוא ולתבוע מהם חזרה את הכספים הללו שהיא נותנת להם בהטבות מס? ואני דורש מכאן מממשלת ישראל התנהלות אחראית מול החברה הזאת, שכפי שציינת, ובמידה מסוימת של צדק, היא ספינת הדגל של התעשייה הישראלית. אבל הנה, גם בספינת הדגל מתגלים ליקויים מוסריים, איציק. אלה הם ליקויים מוסריים. בעוד האליטה של החברה הזאת הולכת ומתבוססת בעושר שהוא בלתי נתפס, הם מעזים לסלק את 350 העובדים הללו הביתה. אז אני עומד כאן ולא פונה לחברת טבע, כי מסתבר שחברת טבע, כל מה שמעניין אותה זה שורת הרווח; אני פונה לממשלת ישראל, לראש הממשלה, לשר האוצר, לשר הכלכלה: הנה, זה המבחן שלכם לעשות משהו. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
אם כן, אני מבקש מכולם לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 67) (הרחבת האיסור על שיגור דבר פרסומת), התשע"ז–2017, בקריאה ראשונה. בבקשה, מי בעד? ומי נגד?
הצבעה מס' 15
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 25
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 67) (הרחבת האיסור על שיגור דבר פרסומת), התשע"ז–2017, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
היו"ר מאיר כהן:
25 בעד, אפס מתנגדים, אפס נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותעבור להמשך דיון בוועדת הכלכלה.
הצעת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/733); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר מאיר כהן:
אנחנו עוברים להצעת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017, לקריאה ראשונה, של חבר הכנסת עודד פורר וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני חבר הכנסת פורר. כן, בבקשה. חברת הכנסת נורית קורן – להוסיף אותה להצבעה הקודמת. גם חבר הכנסת מלכיאלי. תודה. בבקשה, אדוני.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שמח להציג לפניכם לקריאה הראשונה את הצעת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית. לכאורה, זה משהו שכשהולך להיות חוק כזה אתה אומר – לאנשים זה נראה מובן מאליו שהיה צריך להיות כבר מזמן. הרי לא הגיוני שמדינת ישראל עצמה לא תחגוג את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אבל לצערי, לאורך השנים נראה שלא עשו את זה, והיינו צריכים – – –
היו"ר מאיר כהן:
חברים בצד ימין.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
דוד.
היו"ר מאיר כהן:
דוד וקבוצת מרצ, בבקשה, חברים. מיקי. חברים, אפשר לבקש שקט שם? חברת הכנסת רוזין, די. בבקשה. יש לנו אליבי.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
חבר הכנסת ביטן, הרי החוק הזה עולה בזכותך. אתה נלחמת יחד אתנו כדי שהוא יעלה היום.
קריאות:
– – –
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני באמת שמח להציג את החוק הזה דווקא היום. צריך להבין, חברי חברי הכנסת: מלחמת העולם השנייה – אנחנו מכירים היטב את הסיפור היהודי ואת השואה, שהיא חלק בלתי נפרד מחיי כולנו פה ומהנרטיב ומהזיכרון של כל אחד, גם ברמה האישית, אבל מלחמת העולם השנייה הייתה גם אירוע כלל-עולמי, הייתה אירוע שעבר על כל העולם החופשי במלחמה שלו מול החיה הנאצית והסיפור של הגבורה.
היו"ר מאיר כהן:
סליחה, אדוני, אני עוד פעם מבקש בצד ימין. השרה מסבה את תשומת לבי לכך שזה מפריע מאוד, אז אנא מכם.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
הסיפור של הגבורה במלחמת העולם השנייה הוא לא רק סיפור הגבורה של אלה שנלחמו כדי להציל את חייהם אלא גם של אלה שנלחמו כדי להציל את חיי האחרים. אנחנו צריכים להבין שהיו מיליוני לוחמים בצבאות בעלות הברית שלקחו חלק במלחמה הזאת ואנשים קיפדו את חייהם בקרבות עקובים מדם, ואי-אפשר להתעלם מהם ואי-אפשר למחוק אותם.
אם אנחנו מביאים בחשבון מה היה גיל הלוחמים באותה מלחמה, חלק מהלוחמים שגייסו היו בני 14 ו-15 שנה, וכמעט – בוודאי אם אני לוקח את הצבא האדום, שבו האבדות היו הכבדות ביותר מבין צבאות בעלות הברית – אין בית שלא נגע בו השכול; אין בית שהכאב הזה לא נגע בו. ואני עכשיו לא מתייחס בכלל לדת או למוצא; אני מדבר על הלוחמים של מלחמת העולם השנייה. מובן שבתקופה הזאת גם פה בארץ ישראל, האיום על ארץ ישראל היה איום קיומי. היה איום קיומי וחשש שהמפלצת הנאצית הזאת תצליח להגיע לארץ ישראל, כולל הסיוע שהיא קיבלה מאותו מופתי אל חוסייני מפורסם, והיו כבר תוכניות מה לעשות עם היהודים כאן בארץ ישראל.
בקרב לוחמי מלחמת העולם השנייה גם היישוב היהודי לקח חלק. כמעט 10% מהיישוב היהודי בארץ ישראל השתתפו בקרבות בצבאות של בעלות הברית. ובסוף, כשאנחנו מדברים על צבאות בעלות הברית, לא מדובר רק על הצבא האדום; זה הצבא הבריטי, וזה הצבא האמריקני, והצבא האוסטרלי, ואנחנו מדברים על מיליוני לוחמים, ובוודאי מאות אלפים, שקיפדו את חייהם מקרב בני העם היהודי.
כששומעים את כל הסיפור הזה ואת כל הזיכרון הזה – מדינת ישראל לא חגגה ולא ציינה את אותו יום חג שבו העולם החופשי ניצח את המפלצת הנאצית, ניצח את גרמניה הנאצית; לא חגגו את זה פה, לא ציינו את זה פה. לא ציינו את זה פה עד כדי כך שכשהגיע אותו גל עלייה מברית המועצות לשעבר, עם אותם וטרנים, אותם ותיקי מלחמה שדאגו לציין את זה והיה חשוב להם לציין את זה, זה הפך להיות מין חג פרטי שלהם; חג פרטי שלהם עד כדי כך שכשבאה בזמנו השרה סופה לנדבר – בזמנו היית חברת כנסת, אני מניח, כשהעברתם את תיקון החקיקה הזה – אז הכניסו את זה לחוק של יד ושם, וציינו, אבל ציינו את זה בצורה של נישה, של מגזר מסוים; לקחו את זה ועשו כאילו למשרד הקליטה, ורק שם ציינו את זה, לקבוצה מסוימת.
וזה לא הונחל לדורות הבאים – לא לילדים ולא לנכדים. זה מגיע למצב שאם היום אתה שואל ילדים בבתי-הספר: מה קרה ב-9 במאי? מה היום הזה בשבילכם? יש כאלה שיגידו 8 במאי, אבל לא משנה – מה היום הזה בשבילכם? הם יגידו: שום דבר, שום דבר. עד כדי כך שבהליכי החקיקה, כשהחוק הזה עבר במשרדי הממשלה, אנשים טובים בין פקידי הממשלה – לא מזדון – אומרים: מה אתם רוצים? יש יום השואה, עד כדי כך חוסר ההבנה מהו אותו יום ניצחון על גרמניה הנאצית, מה המשמעות שלו, לא רק לעם היהודי אלא לאנושות כולה. עובדה שאנחנו, גם כחלק מהעולם החופשי, צריכים לחגוג את הניצחון הזה.
ואני שמח שבסופו של דבר הצלחנו, במאמץ לא פשוט, אני חייב לומר, להעביר את זה גם בוועדת השרים ולהעביר את זה בקריאה טרומית. הכנסנו את זה לוועדת החינוך של הכנסת, ואני חייב לציין את חבר הכנסת מרגי, שלקח את הנושא הזה וקידם אותו באופן מהיר וזריז, כולל, אגב, עוד טרם ועדת השרים. ועדת החינוך קראה לוועדת השרים: אנא, תמכו בחוק הזה לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית – לא בשביל הווטרנים בני למעלה מ-90 שישבו בוועדה, אלא בשביל הילדים שלהם והנכדים שלהם והילדים שלנו והנכדים שלנו, כדי שהם יבינו מה קרה שם.
בהקשר הזה אני שמח שבסיוע של יושב-ראש הקואליציה חבר הכנסת דוד ביטן ובסיוע של חבר הכנסת מרגי ובסיוע של חברי כנסת נוספים – חברת הכנסת פלוסקוב, שסייעה בידי להביא את זה כדי שזה יגיע עוד לפני תום המושב הזה לקריאה הראשונה – אנחנו מעבירים את זה, צפויים להעביר את זה היום בקריאה הראשונה. לצורך העניין הזה גם הגעתי להסכמות עם ועדת השרים ועם משרדי הממשלה השונים לגבי החקיקה. בין ההסכמות שציינו זה שהטקס לא יהיה טקס ממלכתי במובנו – שוועדת טקסים וסמלים היא שמארגנת אותו – אלא הטקס יקוים בחסות ובתמיכה של משרד הקליטה; כמובן, במעמד השר או השרה הרלוונטיים מהממשלה, אבל האחריות היא לא אחריות ולא תקציב של ועדת טקסים וסמלים. צריך להבין שמשרד הקליטה מתקצב היום גם את הטקס וגם את התהלוכה שמתקיימת בירושלים, והסיכום שלנו היה שהתקציב הזה ימשיך להגיע ממשרד הקליטה, גם לטובת העניין הזה וגם לטובת פעילויות אחרות כמו חדרי הנצחה ברשויות המקומיות.
יותר מזה אני אגיד ואומר – וזה אולי הדבר החשוב ביותר בחוק – שאנחנו כן הכנסנו לחקיקה את זה שהנושא יילמד ויצוין באותו יום בבתי-הספר ובגני הילדים במערכת החינוך, וגם בפקודת יום במחנות צה"ל. אני חושב שיש פה אמירה מאוד מאוד חשובה. הסיכום הנוסף הוא שאנחנו נביא את זה לקריאה שנייה ושלישית בתיאום עם שרת התרבות והספורט, שהיא יושבת-ראש ועדת השרים לטקסים וסמלים.
אני מקווה שבמהרה בימינו נוכל לציין גם במדינת ישראל את 9 במאי כיום חג רשמי וממלכתי. תודה, אדוני היושב-ראש, ואני מבקש מחברי הבית לתמוך.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, אדוני.
הצעת חוק לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017
[הצעת חוק פ/4200/20; נספחות.]
(הצעת חברת הכנסת טלי פלוסקוב)
היו"ר מאיר כהן:
הוצמדה הצעת חוק של חברת הכנסת טלי פלוסקוב. בבקשה, גברתי. שלוש דקות, גברתי.
טלי פלוסקוב (כולנו):
תודה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, זו זכות מאוד גדולה להצטרף לקבוצת אנשים שמובילים חוק כזה – חבר הכנסת עודד פורר וקבוצת חברי הכנסת ממפלגת ישראל ביתנו. אני מדברת כאן וחושבת על איש אחד, יושב-ראש ארגון הווטרנים של כל המדינה שלנו, מדינת ישראל, מר אברהם גרינזייד, בן 92, שכרגע נמצא במיטה וממתין שהחוק הזה יעבור. כל מה שאנחנו עושים עכשיו, רבותי, אנחנו עושים למען האנשים האלה, שבזכותם קמה מדינת ישראל, שבזכותם אנחנו היום כאן גם במדינה הזאת, ובכלל בכל העולם חיים בשלום.
חבר הכנסת עודד פורר דיבר ואמר כמה עובדות על המלחמה. כדי שתוכלו להבין על מה אנחנו מדברים, מה זאת הייתה מלחמת העולם השנייה, אני רוצה להציג לכם כמה מספרים; במלחמה הזו היו 17 מיליון ו-400,000 אבדות לוחמים; במלחמה הזאת נהרגו 34 מיליון ו-800,000 אזרחים; במלחמה הזאת נהרגו בסך הכול 52 מיליון איש; המלחמה הזאת ארכה שש שנים, רבותי, שש שנים; במלחמה הזאת היו אנשים שמתו מרעב; במלחמה הזאת היו אנשים שעברו את השואה; במלחמה הזאת היו אנשים – חבר הכנסת דוד ביטן – –
היו"ר מאיר כהן:
חבר הכנסת ביטן – –
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – אני מדברת על דברים כל כך קשים.
היו"ר מאיר כהן:
– – אנחנו התרגלנו שאיפה שאתה נמצא יש סביבך התרחשות, אבל זה מפריע.
טלי פלוסקוב (כולנו):
גם חברת הכנסת איילת, אני פונה דווקא אליכם. אני מדברת על דברים כל כך קשים וכבדים.
היו"ר מאיר כהן:
בבקשה, גברתי.
טלי פלוסקוב (כולנו):
אני תוהה על שבבית-המחוקקים כאן, היום, עדיין יש אנשים שלא מבינים מה הייתה מלחמת העולם השנייה, ולכן אני מוצאת לנכון להעלות פה מספרים וסוגיות שעברו האנשים האלה בזמן מלחמת העולם השנייה. מה שחשוב לאנשים האלה – ומה שאני אומרת עכשיו זה לא אני אומרת, האנשים האלה אומרים – זה לא עוד כסף ממדינת ישראל; מה שחשוב להם זה שאנחנו נדע ונכיר את מה שהם עברו; מה שחשוב להם זה שהילדים שלנו והנכדים שלנו לא ישכחו את מה שהאנשים האלה עשו לטובת העולם. ומה שאנחנו עושים היום זה שהיום הזה, יום 9 במאי, יצוין במדינת ישראל כיום הניצחון על גרמניה הנאצית. זו תרומה קטנה מאוד, ואולי משהו שאנחנו נותנים מהלב לאנשים האלה, אבל קצת, ממש קצת, לעומת מה שאנחנו חייבים להם.
תודה רבה לכם, אנשים יקרים. מייד אחרי הפגרה אני מקווה מאוד שאנחנו נחזור ונעביר את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. אני מצטרפת לכל התודות האלה, ותודה מיוחדת, באמת מיוחדת, לדוד ביטן – שלא שומע אותי עכשיו – –
דוד ביטן (הליכוד):
אני שומע.
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – אבל הוא היה האיש שעזר לנו היום להעלות את החוק הזה ולהעביר אותו. רבותי, יש לנו יושב-ראש קואליציה – שלא תמיד היה בכנסת; וכמובן לראש הממשלה, שלקח חלק בהובלה – –
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה, גברתי.
טלי פלוסקוב (כולנו):
– – וכמובן לשרה מירי רגב ולשרת הקליטה סופה לנדבר, כי אני יודעת ובטוחה שתמשיכי ללוות את הנושא הזה כמה שתוכלי. תודה רבה.
היו"ר מאיר כהן:
תודה רבה. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל היו צהלולים באולם. גברתי מרב מיכאלי, שמענו אותך. תודה רבה, גברתי. אני עובר לרשימת הדוברים. חברת הכנסת רחל עזריה, בבקשה.
רחל עזריה (כולנו):
חברי וחברותי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, בשנים האחרונות אנחנו מגדירים מחדש את האופן שבו אנחנו זוכרים את השואה. אנחנו בעצם מעצבים מחדש את זיכרון השואה.
זה התחיל הרבה מאוד סביב העניין של שואה ומזרחיות. בכל שנה בשנים האחרונות אני מקיימת אירוע כזה ביום השואה. בהתחלה אלו היו אירועים כמעט חתרניים, ועם הזמן הם הפכו להיות אירועים לגיטימיים. זה סוף-סוף אפשר לאנשים מצפון אפריקה להתחיל לדבר על מה שהסבים והסבתות שלהם סיפרו. אפילו שר האוצר משה כחלון בטקס פה בכנסת ביקש סליחה מההורים שלו על איך שהם זלזלו בזקנים, באנשים המבוגרים שסיפרו על מה שהם עברו, אבל כיוון שהם ידעו שהשואה הייתה באירופה, זה כאילו לא רלוונטי וזה לא חלק מהסיפור.
אני חושבת שהשלב הבא – וביום השואה האחרון עשינו אירוע גם עם יוצאי ברית המועצות לשעבר. שם הסיפור אחר לגמרי, והוא סיפור שכמעט לא סופר בישראל. יש ספר נפלא של לובה אליאב, חבר הכנסת לשעבר – הוא היה גם חבר כנסת – "בין הפטיש למגל", והוא מספר שבברית המועצות לשעבר היה אסור לדבר על השואה. היה אסור לדבר על השואה. היה מותר לדבר על מלחמת העולם השנייה; היה אסור לדבר על השואה. ולכן הווטרנים קיבלו מקום כל כך משמעותי – כי היה אסור לדבר על השואה. האירוע המכונן היה הקונצרט של פול רובסון, שהגיע למוסקבה, ועל הבמה פתאום, למרות שהיה אסור מבחינת הצנזורה ומבחינת הק.ג.ב, הוא התחיל לשיר את שיר הפרטיזנים. והקהל געה בבכי, כי זו הייתה הפעם היחידה שהם יכלו לדבר על מה שהם עברו. הם יכלו לדבר על השואה – לא לדבר, לשמוע את השיר שהם כל כך מזדהים אתו.
בציבור הישראלי אלה סיפורים שאנחנו כמעט לא מכירים. כל הנושא של הווטרנים, כל הנושא של הגבורה של יהדות ברית המועצות לשעבר במלחמת העולם השנייה, הסיוע העצום שהם נתנו בשביל הניצחון על הנאצים – מה שאפשר לנו כמובן להקים את המדינה בסופו של דבר – אלה דברים שהם לא מוכרים. לכן אני חושבת שהיום הזה הוא חשוב מאוד מאוד, ואני מברכת אותך, עמיתתי חברת הכנסת טלי פלוסקוב, את חבר הכנסת עודד פורר ואת שרת הקליטה על היום הזה, כי אני חושבת שביחד אנחנו נוכל לעצב את הזיכרון המשותף של השואה והגבורה, של מלחמת העולם השנייה. אני חושבת שזה תהליך איחוי שאנחנו נעבור בחברה הישראלית, שלכל אחת מהקבוצות יהיה את המקום שבו היא יכולה לספר את הסיפור שלה, והסיפורים בסופו של דבר יתלכדו לסיפור הגדול של העם שלנו, ששב לציון אחרי אלפיים שנה. תודה רבה. יישר כוח.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת רחל עזריה.
אני רוצה להגיד לך משפט אחד, גם מתוך ידע. האנשים האלה, ששתקו כל כך הרבה שנים, דווקא בגילים הרבה יותר מתקדמים מתחילים לספר ולדבר. לכן, אנחנו צריכים לנצל את זה שהם עדיין בחיים – –
רחל עזריה (כולנו):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
בדיוק. – – וללמד את הדור הצעיר את מה שהם עברו.
תודה רבה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה, אדוני. רשימת הדוברים נעולה. אני אקריא את השמות לפי הסדר שיש לי: חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, חבר הכנסת דב חנין, חבר הכנסת יוסי יונה, ואחרונת הדוברים – קסניה סבטלובה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות.
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):
גברתי היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השרה סופיה, לציין את יום הניצחון על גרמניה הנאצית סוף-סוף – אומרים טוב מאוחר מאשר בכלל לא. יום הניצחון הזה, 9 במאי – אני מקווה שאכן בחוק כתוב 9 במאי בכל שנה – שהיה יום הניצחון בשנת 1945, עם הרמתו של דגל הניצחון של הצבא האדום על הרייכסטאג הפשיסטי הגרמני, הוא אכן יום חשוב מאוד לכל האנושות, יום שהציל את כל האנושות מהמפלצת הנאצית.
אני לא אתייחס לזה מההיבט הקטן הזה – לגמד את יום הניצחון הזה. אני חשבתי על זה הרבה פעמים מהתחלת הקדנציה, וחשבתי הרבה זמן שאנחנו נגיש הצעת חוק שאכן זה חג – חג של ניצחון. את החג הזה אנחנו חוגגים, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, כבר הרבה שנים, עשרות שנים. יש את היער של הצבא האדום ליד ירושלים, והרבה שנים אנחנו חוגגים את זה שם, באנדרטה לזכרו של הצבא האדום. וכל הקולות שעשרות שנים אנחנו מפנים לממשלות ישראל שאכן יש צורך בציון היום הזה כחג הלכו לשווא. לכן, טוב מאוחר מאשר בכלל לא.
אבל בכל זאת הייתי מצפה שבקריאה השנייה והשלישית ייתנו את הנפח הנכון, הטוב והמתאים ליום הזה במלואו. אני לא אדבר הרבה. 900 ימים של блокада, מה שנקרא ברוסית, של מצור על לנינגרד, זה מספיק לדעת כמה סבל היה לעם הרוסי, כמה זה היה קשה ומה אומר יום הניצחון הזה לכל האנושות.
לכן, אני מודה למי שהציע את החוק. זה טוב שמציינים את יום הניצחון הזה. כמובן, אני מקווה שבקריאה שנייה ושלישית – שהחוק אכן ייתן את המענה הנכון לכל המלחמה ולתפקידו של הצבא האדום, ובכלל לכל מי שתרם לניצחון על גרמניה הנאצית. אנחנו יודעים – נכון, המלחמה נמשכה שש שנים, אבל העומס העיקרי של המלחמה היה רק על הצבא האדום, ואנשי הברית לא רצו שהצבא האדום ינצח. הם רק המתינו שגרמניה תביס את הצבא האדום ותביס את ברית המועצות. אבל טוב שסוף-סוף הנאציזם הובס, ואפשר להגיד (אומר דברים ברוסית.) תודה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אתה מפתיע אותנו כל פעם מחדש גם בידע שלך לגבי מה שהיה וגם ברוסית שלך. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
אני שמחה מאוד לראות באולם את הדור החדש, הדור הצעיר, ששומע. הם עם אוזניות, וכנראה מתרגמים להם את זה. אני חושבת שהנושא כל כך חשוב, וטוב שהם שומעים את הדיון הזה.
בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, גברתי היושבת-ראש, וברכות לך על היוזמה של החוק הזה. ברכות לעמיתי חברי הכנסת הנוספים. הגיע הזמן שבכנסת ישראל יעבור חוק כזה, והגיע הזמן שבמדינת ישראל יום הניצחון על גרמניה הנאצית יצוין כיום חג. עמיתי חברי הכנסת, הניצחון הזה הוא הניצחון החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית – הניצחון במערכה הענקית, הגורלית, נגד הרוע המוחלט של הפאשיזם, של הנאציזם, נגד הרוע שגרר מוות והשמדה של עשרות מיליוני בני אדם, כולל שישה מיליון יהודים.
הניצחון הזה, עמיתי חברי הכנסת, היה פרי של אחדות אנטי-פאשיסטית עצומה, של ברית רחבה וגדולה של מדינות שהתייצבו נגד הפאשיזם ונגד הנאציזם. בתוך הברית הזאת היה חלק מכריע לצבא האדום במערכה, בקרב וגם בניצחון. המקום הראשון שבו נעצרו הנאצים היה בשערי מוסקבה בדצמבר 1941; המקום שבו התנהלה המערכה הארוכה ביותר היה לנינגרד, העיר שעמדה במצור 900 ימים; המקום שבו הנאצים הובסו תבוסה אסטרטגית היסטורית ראשונה היה בקרב על סטלינגרד בחורף של 1942; מערכת השריון הגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה הייתה בקרב ההיסטורי בקורסק, שבה ב-1943 נשברה המפרקת של השריון הנאצי בפעם הראשונה בהיסטוריה; וכן, המלחמה הסתיימה במאי 1945, אחרי שהצבא האדום הניף את הדגל האדום על הרייכסטאג בגרמניה.
אנחנו בכנסת דנו בשבוע שעבר על התופעות המדאיגות והמסוכנות של הכחשת הניצחון, של הכחשת חלקו של הצבא האדום בניצחון הזה – תופעות שקשורות לעלייה של כוחות פאשיסטיים, אנטישמיים, בעייתיים ומסוכנים בשורה ארוכה של ארצות במזרח אירופה. אנחנו הבענו מפה את המחאה שלנו בכנסת נגד התופעה החמורה והמסוכנת הזאת.
גברתי היושבת-ראש, אני שייך לתנועה שכמו שנאמר כאן לאורך עשרות רבות של שנים מציינת את יום הניצחון ב-9 במאי. אנחנו מציינים את יום הניצחון באירוע שמתנהל ביער הצבא האדום, שאליו שנים רבות מגיעים יהודים וערבים כדי לציין ביחד את הניצחון הזה ואת החשיבות שלו.
אני רוצה לומר לך, גברתי היושבת-ראש – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אני גם מבקשת לסכם.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני מסיים בזה. – – שאם אנחנו מדברים על האוכלוסייה הערבית בארץ, האוכלוסייה הערבית בארץ הכירה את השואה ואת הזוועות שנעשו ליהודים דרך תרומתה של המפלגה הקומוניסטית, דרך המאבק האנטי-פאשיסטי, דרך המסורת האנטי-פאשיסטית שהמפלגה הזאת, לאורך כל כך הרבה שנים, מובילה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני מצטרף לדברי חברי חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף: טוב מאוחר מאשר לעולם לא. ואני מצטרף גם לבקשתו: לקראת הקריאה השנייה והשלישית אנחנו צריכים להפוך את החוק הזה לחוק חזק ומשמעותי, שיציין בצורה מכובדת את הניצחון החשוב ההיסטורי הזה. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אחרונת הדוברים – לא, סליחה. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה.
קריאה:
– – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
אחריו – אחרונת הדוברים, קסניה סבטלובה. תודה. תודה, שעזרת לי. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, אני מאוד שמח שהחוק הזה מובא בפנינו להצבעה בקריאה ראשונה. אני מתייחס אליו מנקודת מבט שמן הסתם קיבלה את הביטוי שלה כאן, אבל באופן מובלע, בדבריהם של חברות וחברי הכנסת האחרים.
השאלה שאנחנו שואלים – ואני עסקתי בזה שנים רבות מתוך נקודת מבט של רב-תרבותיות – היא כיצד אנחנו יכולים להביא או לגרום לכך שקבוצות שמגיעות לחברה הישראלית מרגישות בבית. מה זאת אומרת לחוש בבית? בעבר אמרו לאנשים: תחושו בבית, תיטמעו בתוך הבית. זה הבית, הריהוט שלו כבר הוכן, החדרים הוכנו – תתאימו את עצמכם ותיטמעו בתוכו. הגישה הזאת, שבאה ואומרת: לא, יום הניצחון על גרמניה הנאצית הוא 9 במאי – בעצם, מה יש בה? מעבר לעובדה שיש לזה משמעות אוניברסלית – וזה חשוב שיש לניצחון על גרמניה הנאצית משמעות אוניברסלית לכולנו – יש בה בעצם אמירה חשובה שאומרת ליוצאי ברית המועצות: לא זו בלבד שאתם באים לכאן ונקלטים, אלא יש לכם זכות מלאה לעצב את הבית על פי ההיסטוריה הייחודית שלכם, על פי הדברים שאתם מחשיבים לחשובים, והם יהיו חלק מהעיצוב המחודש של הזהות של כולנו.
זאת אומרת, אין מדובר כאן על: לכו לכם וציינו את היום הזה במועדונים שלכם ובאירועים שהם ייחודיים לכם. לא. אנחנו נהפוך את האירוע שהוא יקר לכם וייחודי לכם לחלק מהפסיפס של החברה הישראלית ושל הזהות הלאומית. לכן, יש בזה מסר, לטעמי, לדעתי, מאוד מאוד חשוב, כי יש בו אמירה של הכלה אמיתית. אינך רק מתבקש להיטמע בבית, אלא יש לך זכות לעצב אותו גם על פי הטעמים שלך, על פי התפיסות שלך ועל פי ההעדפות התרבותיות שלך. אני חושב שיש בזה מסר חשוב, זאת אומרת, יש בזה מסר מנקודת מבט רב-תרבותית – לא כזאת שמבדלת ומפרידה בין אנשים, אלא כזאת שבאה ואומרת: במרחב הציבורי שלנו, במרחב הסימבולי, במרחב הלאומי שלנו, לכל קבוצה יש זכות להביא את המורשת הייחודית שלה ולהפוך אותה לחלק אינטגרלי מהמורשת הכללית של כלל אזרחי ישראל.
אם כן, החשיבות מאוד גדולה מנקודת המבט של יוצאי חבר המדינות, שמקבלים את האפשרות הזאת, תובעים אותה, לוקחים אותה, לעצב מחדש את הבית, והיא גם מצביעה על האפשרות לכלל הקבוצות בחברה הישראלית. לא נאמר כאן: הבה והיטמעו, אלא: לכם יש חלק מאוד מאוד משמעותי וקיימת לכם הזכות לבוא ולעצב את הבית המשותף שלנו. אם כן, יש כאן גם את האפשרות הזאת.
ציינה כאן חברתי רחל עזריה לפני כן את עניין ההיסטוריה הייחודית של יהודי המזרח. בוודאי עומד בפנינו היום גם האתגר מול יוצאי אתיופיה, שבאים ואומרים: רגע, כיצד גם אני משתתף בעיצובו של הבית? לדוגמה, הסיפור המאוד-חשוב שלהם על התלאות הקשות באמת שהם עברו בדרך בסודאן כדי להגיע לישראל. וזה לא עניין שעכשיו הוא ייחודי להם, אלא זו גם תרומתם – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
לסיים, בבקשה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אני מסיים, גברתי. – – לעיצובו המחודש של הבית המשותף, שבסופו של יום הוא יורכב מהפסיפס של כלל הקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית.
אני מאוד תומך בהצעת החוק הזאת, ומברך את היוזמים שלך. בוודאי שבסופו של דבר היא עוד תעבור ניסוחים כאלה ואחרים כדי שאנחנו נוציא מתחת ידינו את המוצר הטוב ביותר. תודה, גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. אחרונת הדוברים – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, השרה, אכן זה יום חג, כאשר פרק כל כך חשוב בהיסטוריה שהיא גם כלל-אנושית אבל גם יהודית נכנס באופן רשמי לפנתיאון של החגים הישראליים. זהו יום שאנחנו פיללנו לו ויום שקיווינו לו וציפינו שזה יגיע, בסופו של דבר, אחרי כל כך הרבה שנים. כאשר הניצחון הושג, הוא הושג בדם, יזע ודמעות והרבה מאוד מוות והרבה מאוד הקרבה מצד כל אלה שהשתתפו בשחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ, מצד כל אלה שהגיעו לרייכסטאג, מצד של כל אלה שלא שאלו שאלות אבל צעדו, עברו את כל אירופה ושחררו בסופו של דבר את האנושות כולה מהרוע האבסולוטי, שזה הרוע של הצורר הנאצי.
אנחנו לא נשכח לעולם את השמות, את הפנים, את המעשים ההירואיים של אותם אנשים, של אותם חיילים צעירים, בסך הכול, וגם חיילות, וגם טייסות וגם טייסים קרביים, שביניהם היו גם רבים מהעם שלנו, העם היהודי. מיליונים השתתפות במלחמה הזאת ונספו והשם שלהם אינו ידוע. בגלל זה קבר החייל האלמוני ניצב במוסקבה, בכיכר האדומה. ואנחנו, כאשר אנחנו נזכרים בחיילים האלה, כל אחד מתאר את החייל הפרטי שלו; כל אחד מתאר את הקורבנות שהמשפחה שלו הקריבה. אני חושבת שההקרבה הזאת לא הייתה רק לטובת העמים ששוחררו אלא גם לטובת האנושות כולה.
אז אנחנו חייבים. אנחנו חייבום חוב עצום לאותם וטרנים שחיים בינינו כאן, במדינת ישראל – ויש עדיין, ברוך השם; יש אלפים שעדיין בחיים ועדיין יכולים לספר את הסיפור המדהים, איך הם באמצעים דלים יחסית – אנחנו מסתכלים על הצבא האדום, שצעדו שנים על גבי שנים, אנשים הגיעו כמעט יחפים בסופו של דבר, אבל הגיעו לברלין ושם הם הניפו את הדגל, הדגל של ברית המועצות, הדגל האדום. ואנחנו תמיד נזכור את הפרק הזה בהיסטוריה, ואנחנו לא ניתן לאף אחד שישכתב לנו את ההיסטוריה וישים לנו תכנים אחרים, ישימו לנו תכנים לא רלוונטיים ויהפכו את היוצרות וינסו להפוך את אלה שהיו באמת גיבורים גדולים והקריבו את חייהם למען האנושות – להפוך אותם לרוצחים. וזה מה שמנסים לעשות ברבות מהמדינות האירופיות, וגם במדינת ישראל נשמעים קולות ברוח דומה. ואני אומרת שלקולות האלה – אין להם מקום, כי אנחנו מדברים פה באמת על ניצחון על הרוע המוחלט. ואת השיעור הזה ואת המורשת הזאת אנחנו צריכים להנחיל לילדים שלנו, לנכדים שלנו.
ובגלל זה החוק הזה בא. החוק הזה הוא מבורך כל כך, כי כאשר אנחנו מסתכלים על אותם אנשים מבוגרים שעדיין צועדים יחד עם כולנו ב-9 במאי, שזה יום שהוא באמת יום חג, עם הדמעות בעיניים, כמו שאנחנו שרים בשיר הנודע – שדרך אגב גם תורגם לעברית, וכולנו גדלנו והתחנכנו על השירים האלה – כאשר הם צועדים – וקשה להם מאוד, כי כולם עברו את גיל 90, ואנחנו מדברים פה על האחרונים, אחרוני המוהיקנים שנמצאים פה אתנו – אז חבים להם את החוב הזה, ועכשיו אנחנו באמת נוכל להגיד להם: אנחנו עשינו בשבילכם את מה שאתם ציפיתם לו, את מה שאתם פיללתם לו, וגם מדינת ישראל מצטרפת לחיקן של המדינות שבאופן רשמי – באופן רשמי, זה חייב להיות רשמי – חוגגות את החג הנפלא של 9 במאי.
אז אני באמת מצפה שהחוק הזה – הוא כמובן יעבור, אבל גם ייושם בצורה מלאה: במערכת החינוך, בספרי הלימוד בכל השפות – –
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
– – צריך להיות השיעור הזה, שיעור כל כך חשוב, מכיתה א' ועד כיתה י"ב.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
הילדים חייבים ללמוד, הם חייבים לדעת – אני ממש במשפט האחרון – הם חייבים לדעת מה היה כדי לדעת את מה צריך למנוע בעתיד: את הרוחות הפשיסטיות; את הרוחות של הרוע, של הגזענות, של צרות העין, של קנאה ושל שנאה. אלה הדברים שצריכים למנוע. זה מה שמנענו אז, זה מה שהסבים והסבתות שלנו מנעו אז ב-1945, וזה מה שמוטל עלינו למנוע היום.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. תסכם את הדיון השרה סופה לנדבר. בבקשה, גברתי.
חברים, נא להירגע. חשבתי, חבר הכנסת איימן עודה, שכבר בירכת את חברת הכנסת קסניה סבטלובה, לא? אבל לא כאן. כן, בבקשה, גברתי.
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר:
גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, יוזמי החוק, טלי ועודד – כן, אני מרגישה את ההרגשה הזאת – רוברט, יוליה מלינובסקי וכל התומכים בחקיקה הזאת, אני צריכה להתחיל ממילות פנייה אל אברהם גרינזייד – הוא לא מרגיש טוב היום עד שהוא לא הגיע לאולם הזה: אברהם, אוהבים אותך, חברים שלך, ואנחנו יודעים עד כמה אתם דואגים להנצחה של היום הזה, יום הניצחון על גרמניה הנאצית.
דוד ביטן, אני רוצה להגיד לך, יושב-ראש הקואליציה, תודה רבה. אני חברה בוועדת החוקה של ממשלת ישראל. לצערי, ביום ראשון לא הצלחנו. נלחמנו עבור החוק הזה ולא הצלחנו. אתה הצלחת, ואני אומרת שאתמול חברי הכנסת היוזמים של החקיקה הזאת נלחמו כמו בקרב של סטלינגרד. הניצחון הזה הוא ניצחון גדול, ותודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
זה היה דומה.
רחל עזריה (כולנו):
– – – רק שנדע מי זה סטלין.
היו"ר טלי פלוסקוב:
ביחד, ביחד. נלחמנו ביחד.
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר:
רבותי, הנצחה של יום הניצחון על גרמניה הנאצית – זו המשמעות של החקיקה הזאת. אני אומרת שבזיכרון הקולקטיבי שלנו הניצחון הזה נכנס כשואה, שישה מיליון איש שנשרפו ונהרגו במלחמה הזאת, אבל חשוב שהדורות הבאים ילמדו היסטוריה מזווית אחרת לגמרי. החוק הזה קובע את ציון הניצחון של בעלות הברית, בדגש על הגבורה של הלוחמים היהודים. ואני אומרת להם היום: תודה רבה.
אני זוכרת, כיוזמת החוק בשנת 1999 – חוק הווטרנים והבלוקדניקים – אנחנו באולם הזה, לפני כל כך הרבה שנים, דיברנו על משמעות הניצחון לאנשים האלה, עד כמה העלייה שלהם קשה ועד כמה הקליטה שלהם קשה ועד כמה חשוב שהם הביאו למדינת ישראל את הניצחון והחגיגה הזאת. וכאשר הם יצאו לרחובות והעברנו את החוק – ואני הייתי מהיוזמים של החוק הזה – אני זוכרת שעמדתי כאן וסיפרתי על מצור סנט פטרסבורג, על הבלוקדה של סנט פטרסבורג. שם נולדתי, בלנינגרד. 900 יום החזיקו את העיר הזאת. ואתם יודעים, חברי הכנסת, היו חברי כנסת באולם הזה שלא ידעו מה זה מצור סנט פטרסבורג – אחד מדפי ההיסטוריה הכל-כך חשובים – על הגבורה של האנשים האלה, על הדמעות בעיניים כאשר היה ניצחון, על אנשים שמתו ברחובות מרעב, מקור. ואני אומרת שהם ניצחו במצור סנט פטרסבורג. לא יכול להיות שבמדינת ישראל הילדים שלנו לא ידעו את ההיסטוריה הזאת.
אני מסתכלת על אברהם גרינזייד דרך מסך הטלוויזיה, אני מברכת אותו, ואני יודעת שכל שנה, כאשר אני, כשרת העלייה והקליטה, יש לי הכבוד, במצעד בירושלים ובמקומות אחרים, בערים אחרות – אנחנו יחד עם הווטרנים. אני יודעת עד כמה קשה להם לעשות צעד ועוד צעד, אבל כמה חשוב להם לעשות את זה ולרשום לדורות הבאים, להגיד את מה שהם עשו, את מה שהם עברו, איך הם ניצחו. חשוב להם. ואנחנו – אני מאמינה, חברי הכנסת, שאתם עושים את זה למען מדינת ישראל, בגלל שההיסטוריה הזאת צריכה להירשם ולהישאר. חשוב שילמדו את זה בבתי-הספר, חשוב שילמדו על הגבורה הזאת.
אני רוצה לספר לכם שהשנה מישהו נכנס לחדר שלי וסיפר לי שהוא השיג מסמכים על אבא שלי, שמת בגיל 54, ואני לא ידעתי על כל הגבורה, על כל הקרב, על כל הניצחון האישי של אבא שלי ומה יש מאחורי כל מדליה. בקרב אחד הוא אישית הרג 26 איש, 26 נאצים. הוא, אבא שלי, בעיני הוא גיבור שלי, אבל בהיסטוריה של העם היהודי כל אחד שנלחם וניצח הוא גיבור, והוא צריך להירשם בהיסטוריה הזאת.
יום 9 במאי – ציון של מורשת של מדינת ישראל. זה צריך להישמר כמורשת, ואני צריכה להגיד שאנחנו נעשה הכול שכאשר האנשים האלה לא יהיו מסוגלים להיות במצעד יחד אתנו, להיות במוזיאונים שנתמכים על ידי משרד העלייה והקליטה – ואני אומרת את זה בגאווה – אנחנו נעשה הכול כדי שאנחנו, כמדינת ישראל, נרשום את היום הזה כיום לאומי של מדינת ישראל.
תודה רבה, חברי הכנסת, שעשיתם את זה למען המדינה, ואני לא מתביישת להגיד שזה למען מדינת ישראל. כי האנשים האלה, לצערי, הולכים; הכי צעירים מהם הם בגיל 93–94. אז כמה שהם יישארו – ואני מאחלת להם להישאר אתנו עוד עד 120 פלוס – שהם תמיד ידעו: אתם עושים את היום הזה ליום לאומי, שתמיד יזכרו מה היה בהיסטוריה של העם היהודי במלחמת העולם השנייה, למה ואיך קמה מדינת ישראל ומה האנשים האלה הקריבו למען הניצחון. תודה רבה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה לשרה סופה לנדבר. כמובן, אנחנו מאחלים ליושב-ראש ארגון הווטרנים אברהם גרינזייד ולכל הווטרנים בריאות ואריכות ימים.
רבותי, עכשיו נעבור לשתי הצבעות. הצבעה ראשונה – על הצעת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017, בקריאה ראשונה, כפי שהוצגה על ידי חבר הכנסת עודד פורר. בבקשה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 16
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
28 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017, עברה בקריאה ראשונה וחוזרת לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
כעת נצביע על הצעת חוק לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017, שהוצגה על ידי חברת הכנסת טלי פלוסקוב. מי בעד?
הצבעה מס' 17
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017, לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
28 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז–2017, עברה בקריאה ראשונה, וגם היא עוברת לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. עברה בקריאה טרומית ועוברת לוועדת החינוך, התרבות והספורט להכנה לקריאה ראשונה, אם זה ככה.
קריאה:
שנייה.
היו"ר טלי פלוסקוב:
שנייה ושלישית, כי היא עוברת יחד. אוקיי. תודה, אדוני.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר טלי פלוסקוב:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לפיקוח על הפעלת צהרונים, התשע"ז–2017, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט.
עוד הונחה החלטת ועדת האתיקה בקובלנה נגד חבר הכנסת אורן אסף חזן בשל התבטאויות. תודה רבה, גברתי.
היו"ר טלי פלוסקוב:
תודה רבה, אדוני סגן המזכירה.
רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תקיים מחר, יום רביעי, ג' באב התשע"ז, 26 ביולי 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 19:52.