דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' א'
ישיבה רנ"ד
הישיבה המאתיים-ושישים-וארבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, ד' בחשוון התשע"ח (24 באוקטובר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 5
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 5
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 6
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 6
אכרם חסון (כולנו): 7
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 7
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 8
נחמן שי (המחנה הציוני): 9
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 10
איתן ברושי (המחנה הציוני): 10
יהודה גליק (הליכוד): 12
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 14
עודד פורר (ישראל ביתנו): 15
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 15
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 16
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 17
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 17
דב חנין (הרשימה המשותפת): 18
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 19
רויטל סויד (המחנה הציוני): 19
יוסי יונה (המחנה הציוני): 20
חיים ילין (יש עתיד): 21
יעל גרמן (יש עתיד): 22
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 22
ישיבה לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאת שש-עשרה שנים להירצחו 23
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 25
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 27
הצעות לסדר-היום 29
ציון יום העלייה 29
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 29
אברהם נגוסה (הליכוד): 30
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 32
מאיר כהן (יש עתיד): 33
טלי פלוסקוב (כולנו): 35
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 38
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 40
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 43
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 46
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 46
הצעות לסדר-היום 46
ציון יום העלייה 46
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר: 46
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום ד' בחשוון התשע"ח, 24 באוקטובר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה וקריאה שלישית: הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראות שעה) (תיקון), התשע"ח–2017, שהוחזרה מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 52), התשע"ז–2016, חוברת מ/1087.
מסקנות ועדת החוץ והביטחון בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מיכל רוזין, ענת ברקו, מיקי לוי, רחל עזריה ומרב מיכאלי בנושא: מלש"ביות יוחתמו על הצהרות דת לפטור מצה"ל בבתי הספר במקום בבתי הדין הרבני; מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יעל גרמן, איל בן ראובן, אורן אסף חזן, שולי מועלם-רפאלי וחמד עמאר בנושא: קריסת מערכת הבריאות בצפון.
הודעת שר החינוך, חבר הכנסת נפתלי בנט, על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת חנין זועבי בנושא: קיצור מסלול הלימודים ל-11 שנים; הודעת שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת חיים כץ, על מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מאיר כהן, יעקב אשר, מסעוד גנאים, זוהיר בהלול ואכרם חסון בנושא: דוחות המועצה לשלום הילד; הודעת שר התחבורה והבטיחות בדרכים, חבר הכנסת ישראל כץ, על מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת חיים ילין, אורי מקלב, יהודה גליק וטלי פלוסקוב בנושא: העברת שדה התעופה המשלים לנתב"ג מרמת דוד לנגב.
הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין הרפובליקה של קניה בדבר שיתוף פעולה כלכלי. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, להזכיר לכולנו אחרי הפגרה – נאומים בני דקה, יום שלישי. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, ההצבעה החלה. חבר הכנסת חמד עמאר, תפתח היום את הנאומים. בשעה 16:30 בדיוק נתחיל את הישיבה המיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת לשעבר רחבעם זאבי גנדי, זיכרונו לברכה. בבקשה, אדוני.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השרה, מהתחלת השנה נהרגו 307 בני אדם בתאונות דרכים, ומתוכם 52 רוכבי אופנועים, שזו עלייה של 45% יחסית לשנה שעברה. נהגים צעירים – 45 נהגים צעירים נהרגו בדרכים, וגם זו עלייה, של 55% יחסית לשנה שעברה. ואם נלך למגזר הערבי – שבו כל שנה אנחנו עדים לעלייה – 98 בני אדם נהרגו בתאונות דרכים במגזר הערבי, וגם כאן, עלייה של 8%. הנתונים מזעזעים, אבל אנחנו עדיין לא ראינו את חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים; אמורה להסתיים הוראת השעה בסוף שנה זו ועדיין לא ראיתי אפילו תזכיר חוק, משהו, שאני אדע אם הנושא של הבטיחות בדרכים – ההרג בדרכים ייפסק, או המספר ירד.
לכן, אני קורא לשר התחבורה: בוא נביא את חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לכנסת. בוא נחוקק את החוק, ניתן להם את הסמכויות שהם צריכים על מנת שנראה ירידה במספר ההרוגים בתאונות דרכים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השבוע נפתחה השנה האקדמית החדשה. מכאן אני רוצה לאחל לכל הסטודנטים שנה אקדמית מוצלחת. אני רוצה לאחל גם לסגל האקדמי, לסגל המינהלי, בכל מוסדות ההשכלה, שתהיה שנה מוצלחת ופורייה.
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אני רוצה לפנות במיוחד לסטודנטים הערבים – הסטודנטים הערבים שלנו באוניברסיטאות, במכללות, במכינות להכשרת מורים – וגם לסטודנטים שלנו באוניברסיטאות הפלסטיניות בירדן ובכל מדינות העולם. אני רוצה לאחל להם שנת לימודים מוצלחת ופרודוקטיבית. ההשכלה, וההשכלה הגבוהה במיוחד, היא העתיד שלנו והיא הנשק המדיני החזק ביותר שלנו מול האתגרים שאנחנו מתמודדים איתם. בהצלחה לכולם. תודה.)
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה, אדוני. הבאה בתור, חברת הכנסת מועלם-רפאלי, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת אכרם חסון.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת חברתנו רויטל סויד ערכה היום יחד עם עמותת אחת מתשע בכנסת כנס מיוחד שמציין את סיומו של חודש המודעות לסרטן השד, חודש אוקטובר. נושא הכנס היה "גילוי מוקדם מציל חיים".
לפני שמונה שנים חליתי בסרטן השד. הייתי אישה צעירה בת 44. ומאז אנחנו מנהלות שיח משמעותי ומהותי על השאלה מהי בדיקת הסקר האולטימטיבית ומתי צריך לעשות אותה. אבל אני רוצה להתחבר לרצון האמיתי שאני דיברתי עליו בכנס, ואני קוראת לשר הבריאות לאמץ הרבה דברים שנאמרו בכנס הזה, אבל בעיקר את זה: לפני שמדברים על נשים בכלל ועל החשיבות הגדולה של גילוי מוקדם כדי להציל חיים, אני מבקשת לשים זרקור גדול על קבוצות סיכון – בנות משפחה של מי שכבר חלו בסרטן השד. אותן בנות משפחה נמצאות לפנינו; רופאי המשפחה שלהן מכירים אותן. בואו נתחיל את התהליך הזה של "גילוי מוקדם מציל חיים" מבנות משפחה של חולות בסרטן השד, ומשם נמשיך הלאה. יש לכולנו עוד הרבה הרבה מה לעשות. לכו כולכן, נשים בכל רחבי מדינת ישראל, להיבדק, כי גילוי מוקדם מציל חיים. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה. אני כבר מבקש מכולם להקפיד על הדקה, כי ב-16:30 מתחיל פה טקס. פשוט תתחשבו בחברים שלכם. אני מודה לחברת הכנסת מועלם-רפאלי. חבר הכנסת אכרם חסון, ואחריו – חבר הכנסת אלחרומי.
אכרם חסון (כולנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כפי שידוע לכם, יותר מ-80 חברי כנסת חתמו על עצומה נגד תאגידי המים, אשר עושקים את אזרחי ישראל, בעיקר אלה שנמצאים במצב סוציו-אקונומי נמוך מבני המיעוטים. אני, כראש עיר לשעבר, התנגדתי, וממשיך להתנגד – אני התבשרתי לפני כמה דקות שמצמצמים את המים בכפר דאלית אל-כרמל, ואנחנו, גם בדאליה וגם בעוספייא, מתנגדים, כי יש ניסיון לא טוב ביישובים הדרוזיים שנכנסו לפני עשר שנים לתאגידי המים. הם לא קיבלו שום תמיכה, שום פיתוח, כל הדברים האלה היו תרמית וגרמו נזק גדול מאוד לאזרחים.
בדקתי את הנושא הזה. חברת מקורות לא יכולה לצמצמם מים, היא לא יכולה להתערב בהכנסת תאגידים או באי-הכנסת תאגידים; היא מצמצמת מים רק כאשר לא משלמים מים. אני מבקש שהנושא הזה יישאר על סדר-יומה של הכנסת, ונתחיל לטפל ולפרק את התאגידים האלה, ונציל את אזרחי ישראל. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת אלחרומי, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מלינובסקי.
קריאה:
סעיד.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
סעיד. אמרתי את שם המשפחה – אלחרומי.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הנשים החד-הוריות באוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב הן מהאוכלוסיות החלשות ביותר במדינה, ומצבן החלש הזה מחייב תשומת לב מיוחדת, במיוחד בלשכות שירות התעסוקה. לא ייאמן מה שקורה שם, שאישה נשלחת למקום עבודה ב-05:30 בבוקר, ואם היא לא מגיעה לשם או מודיעה שהיא לא יכולה להגיע לשם – נשללת ממנה הקצבה, הגמלה הזעומה של 2,300 או 2,500 שקל.
על הנושא הזה ועוד נושאים אנחנו נדבר בשבוע הבא ביום הנגב בוועדות הכנסת, ולכן אני מזמין את כולם, גם את חבריי חברי הכנסת, להשתתף ולשמוע באוזניהם ולראות במו עיניהם את המצוקות בחברה הזאת. תודה רבה לכם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני, ובהצלחה. מברוכ. חברת הכנסת מלינובסקי, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה, גברתי.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, היום אנחנו מדברים על יום העלייה. איזה יופי, מדברים על יום העלייה, כמה זה חשוב, כמה זה יפה, כמה העולים תורמים. אלא מה? העולים, כאישיות, לא קיימים.
אני כל יום, אבל כל יום, נחשפת לסיפורים: לא נותנים לילד בן שש להגיע לישראל, להיכנס לישראל, ומשאירים ילד יתום באוקראינה; רק היום נתקלתי בסיפור שהגיעה אישה עם שני הילדים שלה ובנתב"ג לא הרשו להם להיכנס. פשוט מתעללים בבני אדם, מתעללים במשפחות, מתעללים בעולים חדשים מברית המועצות לשעבר.
ואני שואלת שאלה מאוד פשוטה: אם אותה גברת הייתה מארצות הברית או מצרפת או מגרמניה, והנכדים או הילדים שלה היו ממדינות אחרות, זה היה קורה? זה לא היה קורה. ואין עם מי לדבר, ורשות האוכלוסין אטומים: "לא" לבקשות, "לא" למקרים הומניטריים, כי ככה זה, כי ככה הם החליטו ואין מה לעשות.
אז אני מודיעה פה שכל שבוע אתן נאום בן דקה, ואשתמש בכל הכלים הפרלמנטריים כדי לסיים את התעללות הנפשית הזאת שעולים חדשים מברית המועצות לשעבר עוברים כשהם רוצים להגיע לפה עם המשפחות שלהם, עם הילדים שלהם, עם הנכדים שלהם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. תודה רבה.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):
אני מסיימת. ואם מישהו חושב לעצמו שאני אדבר וזה יסתיים ככה, בנאום אחד או במכתב אחד – לא, זה לא יסתיים. זה יהיה כמו חבר הכנסת חמד עמאר – כל שבוע אעלה פה עוד מקרה ועוד סיטואציה. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, גברתי. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה.
אני שוב מבקש להקפיד על הזמנים. יש רשימת דוברים יחסית ארוכה ואנחנו בעוד 20 דקות מסיימים. אחרי חבר הכנסת שי – חברת הכנסת סבטלובה, ואחריה – חבר הכנסת ברושי. בבקשה, אדוני.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני אקח באמת 60 שניות בלבד כדי לקרוא מפה קריאה של הרגע האחרון לחשוב מחדש על ההחלטה לסגור את הטלוויזיה החינוכית. הזמן מגיע, או-טו-טו, בתוך שמונה-תשעה חודשים שולחים כ-200 איש הביתה וסוגרים את הטלוויזיה החינוכית. הבוקר היה על זה דיון חשוב אצל יעקב מרגי בוועדת החינוך.
לא צריך לעשות את זה. כבר התנסינו במסע הזה, מסע ההרס של השידור הציבורי במדינת ישראל. עוד לבֵנה אחת שתיפול תהיה הלבֵנה של הטלוויזיה החינוכית. עכשיו הזמן לעצור, להציל אותה, לבדוק איך אפשר לתת לה אופק של פעילות חדשה. יש שם עובדים מיומנים, יש שם תכנים נכונים, זה גוף מצליח. לא מוכרחים להרוס כל הצלחה במדינת ישראל. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. אני מצטרף לדברים שלך, וגם קישקשתא, בוודאי. בבקשה, גברת סבטלובה, חברת הכנסת, ואחריה – חבר הכנסת ברושי, ואחריו – חבר הכנסת גליק. בבקשה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חג שמח. אתם יודעים שחג היום – יום העלייה והקליטה מצוין כאן על פי חוק מיוחד שחוקק זה לא כבר בכנסת ישראל, ואכן הוא יום חג לכולנו, במיוחד לאלה מאיתנו שעלו – עלינו לפני עשרות שנים או עלינו לאחרונה. אבל זה באמת יום מיוחד מאוד בחייו של כל עולה.
לצערנו, ובאמת באופן אירוני במיוחד ועצוב, התחלתי את הבוקר הזה בקריאה של עיתון ידיעות אחרונות, שבו התפרסם מקרה מזעזע במיוחד, שבו מתואר סיפור של צעירה ישראלית, עולה שעלתה כשהייתה תינוקת. רגע לפני הגיוס, היא עומדת להתחיל לעבוד אחרי בית הספר, לחסוך קצת כסף, והיא מקבלת סירוב – לא מעסיקים אותה במסעדה בכרמיאל. למה? לא מעסיקים כאן רוסיות. רוסיות, כן? זה שוביניסטי, מיזוגני, מה שאתם יכולים לתאר. מאיזו סיבה? כי אז ישללו לנו את הכשרות. אז בהפרה בוטה של כל חוק תעסוקתי במדינת ישראל – ופניתי כבר במכתב לשר הכלכלה – וגם בניגוד לכל ערך, ערך של חיים וכבוד האדם שקיים אצלנו ביהדות, בהפרה בוטה של כל אלה – זו התעללות ממש בישראלים שהם, כמו כל אחד מאיתנו, כשרים מספיק להתגייס ולא כשרים מספיק לעבוד במסעדה בכרמיאל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, חברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת ברושי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת גליק, ואחריו – חבר הכנסת גנאים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השנה, בכמה אירועים בולטים ציינו 50 שנה למלחמת ששת הימים, להישג המזהיר של מלחמת אין-ברירה שהביאה אותנו לדילמות קשות לגבי דמותה, עתידה וגבולותיה של המדינה. 50 שנה זה זמן מספיק, ואולי רב מדיי, לקבל החלטות, והינה ממשלות ישראל לדורותיהן, ודאי זאת האחרונה, במשך עשרות שנים לא מקבלות החלטה לאן הן רוצה להגיע ומהו הגבול של ההתיישבות ביהודה ושומרון.
אני חושב שהשאלה הזאת דחופה וחשובה. והצעתי מזה שנתיים, מאז שאני בכנסת, גם במחנה הציוני, גם לראש הממשלה וגם לגורמים נוספים, לקיים בישראל משאל עם – משאל עם שבו כל אזרח ואזרחית של המדינה, כל האזרחים, ישתתפו בהכרעה אם פה תהיה מדינה אחת או פתרון אחר. אם תהיה כאן מדינה אחת – מה שמובילים היום בלי משאל ובלי החלטה – זאת הכרעה מאוד חשובה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אם תהיה הכרעה אחרת, שאני תומך בה ומאמין בה – זאת הכרעה חשובה לא פחות. ולכן, אני מציע לממשלה ולכנסת לחוקק את החוק שבו אנחנו נכריע, כולנו, לאן פנינו מועדות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
ממשלה ימנית קיצונית לא יכולה לקבל את ההכרעה, ומצד שני, זאת הכרעה כל כך גורלית, שצריך לשתף את כולם בהכרעה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. נא לסיים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
משאל העם הזה הוא אפשרי, אני מציע לעשות אותו, ועל פי ההחלטה – כך תנהג כל ממשלה בישראל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה. אני שוב מבקש לעמוד בזמנים. חבר הכנסת גליק, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת גנאים.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת חיליק בר, בהזדמנות זו גם מזל טוב לך.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
יהודה גליק (הליכוד):
גברתי השרה סופה לנדבר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת המתוקים והמתוקות מן האופוזיציה ומן הקואליציה, יהודים וערבים, חדשים וותיקים. ברוכים הבאים לחברים החדשים: סעיד וסאלח, מוסי ולאה.
קריאות:
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
חבר הכנסת גנאים אמר: חמוצים ולא חמוצים.
יהודה גליק (הליכוד):
אני, אגב, שמעתי אתמול "חמודים". לא יודע מאיפה אתם שומעים. כל אחד שומע מה שהוא רוצה לשמוע.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
זה כי אצלך כולם חמודים.
יהודה גליק (הליכוד):
חמודים, באמת. חבריי חברי הכנסת, בדיוק על זה אני רוצה לדבר.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בבקשה.
יהודה גליק (הליכוד):
התחלנו מושב כנסת חדש, כנס חורף. עיני כל ישראל אלינו – צופים בנו, רואים אותנו, אנחנו נחשבים דוגמה ציבורית. לצערי – ואני לא מחפש מי אשם ומי לא אשם – אתמול הדיון לא הוסיף כבוד. מדינת ישראל יקרה לכולנו; כמו שאמר פה נשיא המדינה אתמול: פלא גדול. יש לנו מוסדות נפלאים: בתי משפט, משטרה, צבא, שב"כ – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מי לא הוסיף כבוד?
יהודה גליק (הליכוד):
– – הכנסת ומוסד נשיאות. מוסדות – – –
רויטל סויד (המחנה הציוני):
מי לא הוסיף כבוד?
יואל חסון (המחנה הציוני):
מי עשה את זה? מי לא הוסיף כבוד?
יהודה גליק (הליכוד):
אמרתי שאני לא מחפש אשמים. אני מבקש שלא להפריע לי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
– – – תחפש אשמים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לא להפריע. תודה, חבר הכנסת חסון.
יהודה גליק (הליכוד):
תודה. אני מציע שכולנו, שכולנו נדע – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – למתוח ביקורת בצורה פרודוקטיבית, קונסטרוקטיבית; שנדע כולנו לכבד את המוסדות החשובים של מדינת ישראל; שנדע כולנו לכבד את הכנסת; שנדע כולנו להקרין במושב הזה אנרגיות חיוביות זה לזה, זה לזו, זו לזה, ובעזרת השם נקדם כולנו את המדינה הזאת, האהובה על כולנו. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, חבר הכנסת גליק, ותודה על ברכות המזל טוב. חבר הכנסת גנאים, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת פורר.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לצערי, עדיין האלימות והפשע ומעשי הרצח גואים בחברה הערבית. הם הגיעו לממדים מפלצתיים, נוראיים, עד כדי כך שאין רתיעה ואין קדושה – לא לילד, לא לטף. היינו עדים למעשה ירי באחת מהערים הערביות; אחד החזיק בידו ילד בן שנה או שנתיים ואומר לזה שרוצה לירות בו: יש לי ילד ביד. למרות זה הוא ירה בו והילד נחבל, נפגע.
היינו גם עדים באחד הכפרים, לצערי הרב, להתקפה – כאילו התקפה צבאית על בית – כדי לעשות מעשה טבח בבני משפחה אחת, וצעיר נורה למוות, לצערי הרב. הממדים הנוראים האלה מחייבים אותנו, את כולנו, להתגייס להציל את החברה שלנו כדי להחזיר את הקדושה לחיי בני האדם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. חבר הכנסת פורר, ואחריו – חבר הכנסת טיבי, ואחריו – חבר הכנסת אבו עראר.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני. חבריי חברי הכנסת, בשבוע שעבר אחד מחברי הכנסת בבית הזה, בריאיון לרדיו, הרשה לעצמו להתיר את דמם של חיילי צה"ל. חבר הכנסת איימן עודה, כשביקשו ממנו לגנות את הפגיעה בחיילי צה"ל, אמר שהוא לא יכול להגיד שהוא יוצא נגד פגיעה בחיילי צה"ל בשטחים. העובדה שחבר כנסת מהבית הזה מרשה לעצמו לקבל כמובן את השכר ממשלם המיסים הישראלי – זה בסדר – ולהיות פה וליהנות מכל ההגנות של הדמוקרטיה הישראלית שחיילי צה"ל שומרים עליה – זה בסדר – אבל כשצריך להגן על חיילי צה"ל או לגנות את הפגיעה בהם – זה כבר לא בסדר.
אני חושב שזה בדיוק מראה עד איפה הגדישו את הסאה. ואני מקווה שגם החקיקה שנוביל בעניין הזה וגם החקיקה שהובלנו בתיקון לסעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת יגרמו לכך שאותם מסיתים ואותם אלה שמאפשרים ואומרים שמותר לפגוע בחיילי צה"ל לא יהיו בכנסת הבאה. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת טיבי, בבקשה.
אנחנו מברכים את האורחים ביציע, את שוטרי ושוטרות משטרת ישראל. ברוכים הבאים, ברוכות הבאות.
בבקשה, אדוני.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, עד היום נהרגו כ-70,000 מוסלמים בבורמה, מיאנמר, במעשי טבח נוראיים. העולם כולו הטיל אמברגו נשק על ממשלת בורמה. לצערי הרב, ממשלת ישראל ממשיכה לספק נשק לממשלה הרצחנית הזאת. בנשק הזה נטבחים ילדים, נשים וטף. כמעט 600,000 מוסלמים הוגלו, גורשו, ברחו מבתיהם.
בראש מיאנמר, בורמה, עומדת נשיאה שזכתה בפרס נובל לדמוקרטיה. האישה הזאת לא ראויה לא לפרס, לא לדמוקרטיה, לא לשלום, לא לאחווה, לא לסובלנות. היא ראויה לדרישה לקחת ממנה בחזרה את הפרס הזה, והיא ראויה לבוז גדול. היא השפילה את הפרס החשוב הזה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. חבר הכנסת אבו עראר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אייכלר.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה, מכובדי היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, מינהלת הבדואים, שמייצגת את המדינה בנגב, מעוניינת מאוד לפגוש את האזרח הבדואי כשהוא בעמדת נחיתות. לכן, היא מוציאה צו הריסה לבית וגורמת לו לערער או לנסות לדחות את צו ההריסה בכמה ימים או כמה חודשים, במקום להעניק לאזרח הבדואי היתר בנייה או להקל עליו, לאפשר לו להמשיך לחיות בבית הזה.
במקביל, בנגב אנחנו רואים חוות יחיד שהמדינה ביום אחד בונה, מקימה את החווה ומאשרת אותה. בגלל שזה יהודי וזה ערבי – זה העניין. ולכן – אין לה, למינהלת הבדואים, שום פתרונות של דיור חלופי כמו שהחוק הישראלי מחייב.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים, בבקשה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
אני למדתי משפטים ויודע שאפילו כשמעבירים משפחה מבית, מסדרים לה בית או דיור חלופי. אצל הבדואים לא עושים את זה, אלא רק הריסות בתים. אני אומר ומבקש: די להריסת בתים אצל האזרחים הבדואים. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. חבר הכנסת אייכלר. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת חנין.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בתקופה האחרונה מתנהל מאבק שלטוני בין הכנסת הדמוקרטית, הנבחרת בידי הציבור, לבין מערכת המשפט הדיקטטורית. זה מאבק מתעצם, ואת דעתי בעניין הזה כבר הבעתי כאן אתמול. דיברו על כך היושב-ראש ונשיא המדינה; כולם מדברים על זה.
כעת אני רוצה להזהיר מפני תופעה שבשולי המאבק הזה. אחד המובילים את המאבק על המשילות הדמוקרטית הוא חבר הכנסת דוד ביטן, יושב-ראש הקואליציה. זו חובתו ותפקידו כמי שעומד בראש הקואליציה, המחוקקת והמפקחת על מערכות השלטון. והינה זה פלא: בדיוק כאשר הוא עוסק בחוק הצרפתי, שנועד למנוע ניצול של המשטרה והחקירות לחיסולים פוליטיים של ראשי ממשלה, מתפרסמות כותרות על חקירה משטרה נגדו בטענות שנבדקו לפני עשור. זו דוגמה מוחשית, אדוני היושב-ראש, לסכנה של איומים משפטיים על חברי כנסת מפני חקיקה דמוקרטית. ראו הוזהרתם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, אחריו – דב חנין, ואחריו – עמר בר-לב. שוב, אני מבקש להקפיד על הזמן. בבקשה, אדוני.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, מספר ההרוגים מתחילת השנה בתאונות דרכים הגיע ל-307. שליש מהם ערבים. שיעור הערבים שיש להם רישיונות נהיגה הוא רק 14.5% מכלל בעלי רישיונות הנהיגה. זה מראה ששיעור הנהרגים הוא יותר מכפול השיעור באוכלוסייה. אבל זה לא ההרוגים; יש אלפים של פצועים, מהם קשה. מי שצריך לטפל בזה זה המדינה, וחלק מהטיפול הוא האכיפה. אבל איזה פלא, אתמול אזרחים מתקשרים לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה – על מה? על ניידת משטרה שמשתוללת בכביש. אחרי – מגיעה ניידת אחרת, בודקת, מוצאת שהשוטר שנוהג באותה ניידת הוא שיכור, הוא נוהג אחרי צריכה קשה של אלכוהול.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
משפט סיכום, אדוני.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
מצב כזה לא יכול להיות. העניין של האכיפה צריך להתחיל להיות אפקטיבי, ואפקטיבי ביותר.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. חבר הכנסת חנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת בר-לב, ואחריו – חברת הכנסת סויד.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. בשנות ה-50 היו בארצות הברית בריכות שחייה שבכניסה שלהן היה כתוב: הכניסה לכלבים, לשחורים וליהודים אסורה. זו כמובן תמונה מזעזעת. אבל אצלנו בכוכב יאיר יש בריכת שחייה שהיא בפועל בריכת שחייה ליהודים. מה שקורה שם עכשיו זה ש-90% מהמינויים נמכרים לתושבי היישוב, 10% מציעים לתושבי היישובים הסמוכים, אבל מותר להעדיף מינויים משנת הפעילות הקודמת, שבה היו מנויים יהודים. בפרוטוקול מישיבת המועצה המקומית בכוכב יאיר נאמרים דברים כמו: מה שמבריח את התושבים זה לא מחיר המינוי, זה הערבים.
בריכה ליהודים זה לא דבר שאפשר לעבור עליו בשתיקה. צריך שכל מרחב ציבורי בארץ הזאת יהיה פתוח לכל בני הארץ הזאת, יהודים וערבים ביחד. ביום שישי הקרוב בשעה 14:00 יתקיים אירוע מחאה יהודי-ערבי משותף נגד הדבר הזה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
זה יהיה אירוע מקסים – בילוי משותף, ילדים – בכניסה לבריכה הציבורית בכוכב יאיר. זו יוזמה מבורכת של מעגל המשולש והשרון של תנועת "עומדים ביחד". אני חושב שהציבור צריך להגיע לאירוע כזה כדי להשמיע את קולו.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה. חבר הכנסת עמר בר-לב. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חבר הכנסת יונה. אני מקווה שיישאר זמן לעוד ארבעה דוברים, אבל נראה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, גברתי שרת הקליטה, היום ציינה הכנסת את יום הקליטה, וראש הממשלה, בנאום רגיל שלו על כמה נפלאה מדינת ישראל, לא אמר מילה אחת על הקליטה במדינת ישראל. אני רוצה להזכיר לראש הממשלה שב-2015 הממשלה בראשותו החליטה להעלות 9,000 מיוצאי אתיופיה, מאתיופיה למדינת ישראל, אבל מסיבות תקציביות – להעלות רק 2,500 בשנה. זאת אומרת, מדינת ישראל לא יכולה, מסיבות תקציביות, להעלות 9,000 עולים יהודים מאתיופיה, והיא תעלה רק 2,500. אבל גם ה-2,500 האלה לא עלו, והממשלה לא קיימה את זה. ביוני 2016 היא קיבלה עוד החלטה, להעלות 1,300 עולים מאתיופיה השנה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אז הנתונים הם כאלה: השנה, בשנה האחרונה, עלו בין 400 ל-800, אני לא יודע את המספר המדויק, אבל בין 400 ל-800 יהודים מאתיופיה מתוך ה-9,000 האלה. זאת אומרת, אפילו 1,300 עולים שהממשלה החליטה עליהם לא הצליחה להעלות הממשלה הזאת, שטובה בדיבורים, אבל במעשים – ציון אפס.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, חבר הכנסת בר-לב. חברת הכנסת סויד, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יונה, ואחריו – חיים ילין. נקווה שיישאר זמן גם לחברת הכנסת גרמן ולחבר הכנסת אזברגה, אחרון הדוברים.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, היום יזמתי, לרגל סיום חודש העלאת המודעות לגילוי מוקדם של מחלת סרטן השד, כינוס ביחד עם עמותת אחת מתוך תשע. אחת מתוך תשע – כי פעם זאת הייתה הסטטיסטיקה: אחת מתשע נשים חלתה בסרטן השד. היום, לצערי, גיל החולות ירד וגם היחס: היום אנחנו כבר מדברים על אחת מתוך שבע.
הנשים שדיברו היום לא היו בנות 50 ומעלה – כפי שמשרד הבריאות היום קורא להיבדק, הפניה לכירורגיית שד ובדיקת ממוגרפיה; הנשים שדיברו היום היו בנות 20 כשהן חלו, בנות 30. היה גם נבו, שאימו חגית נפטרה כחודש אחר בר-המצווה שלו, כשהייתה בת 44 בלבד.
אני קוראת לשר הבריאות ליצמן ולמשרד הבריאות: תתחילו להפנים שגיל החולות ירד. חייבים לדאוג לכך שרופאי הנשים ורופאי המשפחה יפנו את הנשים כבר בגיל צעיר – בוודאי מי שנמצאת בקבוצת סיכון, כמו שאמרה חברתי חברת הכנסת שולי מועלם – לבדיקות ממוגרפיה, לבדיקות של כירורגיית שד; ממוגרפיה מגיל 40, כירורגיית שד מגיל 30. ניתן להציל חיים. זאת המחויבות והאחריות שלהם. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. חבר הכנסת יונה, אחריו – חבר הכנסת ילין, ואחריו – חברת הכנסת גרמן.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אני מברך את השוטרים שיושבים ביציע למעלה על בואם. אני רוצה להתייחס בדבריי לתנאי השכר שלהם. אתמול הגיעו לכאן כ-1,000 שוטרים במחאה על כך – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
גמלאי משטרה.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
גמלאי משטרה. בעוד הם באים להביע את המחאה שלהם על כך שהמדינה אינה מקיימת הסכם שכר שנחתם איתם כבר ב-2010, הינה, גם בית הדין לעבודה פסק לטובתם שאכן המדינה חייבת לתת להם – או לעמוד בהסכם השכר איתם – כלומר תוספת של 7% לשכרם, וההסכם הזה אינו מקוים.
כשאנחנו חושבים על הביטחון האישי שלנו אז הנושא הזה הוא לא משהו אבסטרקטי. אלה אנשים שעומדים שם, שמגינים על אזרחי ישראל – שוטרים, שוטרי השב"ס, מג"ב. אנחנו צריכים להביע את קולנו באמת במחאה נגד המדיניות של הממשלה, שכאשר היא קובעת מדיניות, כאשר מגיעים להסכם שכר עם עובדי מדינה – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים, אדוני.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
– – אני חושב שצריך לקיים אותו.
אני קורא מכאן למדינה לקיים את הסכם השכר איתם, כי זה דבר גם הוגן וגם מוסרי ונכון לעשותו. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חברת הכנסת גרמן. אחרון הדוברים – חבר הכנסת אזברגה. בבקשה, אדוני.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אני שואל את עצמי ואת כל חברי הכנסת שבמליאה מה המהות של עבודתנו בכנסת. אני אומר את זה כי אפשר להתווכח פוליטית על שטחים; אפשר להתווכח פוליטית על איך התקציב מחולק, האם פריפריה האם מרכז. אבל אני בחרתי אתמול להיות בדיון, שאיציק שמולי וקיש העלו, בנושא של 40 ילדים שסובלים ממחלה שנקראת ALS וזקוקים בדחיפות ל-80 מיליון שקלים בשנה כדי להציל את החיים שלהם.
עכשיו, תראו, אני אומר את הדברים כמו שהם: עד לפני פחות משנה לא הייתה תרופה. זאת אומרת שהילדים האלה – היינו צריכים להגיד להם שלום מהעולם הזה. אבל היום יש להם תרופה והם לא מצליחים להגיע אליה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים, חבר הכנסת ילין.
חיים ילין (יש עתיד):
הם לא מצליחים להגיע אליה בגלל היעדר תקציב.
כבוד היושב-ראש, מה המהות שלנו כחברי כנסת אם אנחנו לא מסוגלים להציל את חיי 40 הילדים ולעזור למשפחות? תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, חברת הכנסת יעל גרמן.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביוני השנה קיבל המרכז לעיוור הודעה שמקצצים ל-7,500 עיוורים ולקויי ראייה את דמי הליווי שלהם. למי קיצצו? לאותם עיוורים ולקויי ראייה שנמצאים בבית, שלא עובדים. בכמה קיצצו? ב-250 שקלים. המדינה עומדת לחסוך 22 מיליון שקלים בשנה על חשבון עיוורים ולקויי ראייה, שלא יוכלו לצאת ולעשות קניות ולבלות בחוץ כי לא יהיה מי שילווה אותם.
אני שואלת אותך, אדוני ראש הממשלה – נכנסת עכשיו, אתה נמצא כאן – וגם אותך, אדוני היושב-ראש: האם באמת אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאסור את לקויי הראייה בבית ולא לאפשר להם את הליווי? אני מאוד מקווה שיימצאו 22 המיליון והקיצוץ הזה יבוטל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אחרון הדוברים – חבר הכנסת אזברגה, ואחריו נעבור לישיבה המיוחדת.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, התבשרנו בתחילת השנה – עד אתמול, לפי הפרסומים של אור ירוק, 305 אנשים נהרגו בתאונות דרכים, ומתוכם 98 אנשים מהמגזר הערבי; הם מהווים כמעט שליש, למרות שאנחנו מהווים 8% מאוכלוסיית המדינה – וטוב שנמצא ראש הממשלה פה – ומתוכם 16 ילדים, 43 בני 15–24 ותשע נשים מעל גיל 65.
בקיצור ולעניין, שם המשחק: תשתיות ומודעות. זה מצריך קצת תקציבים, לא הרבה תקציבים, ואפשר לעשות את זה. היינו מצפים שאתמול בנאומו ראש הממשלה יתייחס קצת לצד הזה, שהוא אנושי וחשוב מאוד לכל אזרחי המדינה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. עד כאן נאומים בני דקה. חברי הכנסת, אבקש מכולם לשבת.
ישיבה לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאת שש-עשרה שנים להירצחו
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של שר התיירות חבר הכנסת רחבעם זאבי, זכרו לברכה, במלאת שש-עשרה שנים להירצחו.
אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, שוטרים וסוהרים שנמצאים איתנו, נציגי משרד התיירות, תלמידים, משפחת זאבי היקרה, פלמח זאבי, צאלה, מצדה ושאר בני המשפחה, קהל נכבד. אני מתכבד לפתוח את הישיבה לציון זכרו של השר לשעבר ואלוף במילואים רחבעם זאבי.
11 שנה עברו מהיום הנורא שבו נרצח גנדי, אוהב העם והארץ, לא רחוק מכאן, בירושלים. המרצחים בני העוולה לא הזדמנו במקרה לקומה השמינית של מלון היאט. הם ראו ברחבעם זאבי סמל לכל השנוא עליהם: יהודי, ישראלי, פטריוט, לוחם ללא חת, מלח הארץ. גנדי היה קורבן לשנאת יהודים ולשנאת ישראל, לטרור שמבקש להטיל אימה על הציבור היהודי בישראל ובכל העולם – טרור שאינו מבחין בין איש לאישה ובין נער לזקן וראה בו, בגנדי, מטרה מיוחדת.
אנחנו מרכינים היום ראש לזכר אדם שהקדיש את כל חייו למען הגנת המולדת. גנדי היה אחד המפקדים הנועזים בתולדות צה"ל. את דרכו החל בפלמ"ח, והיה בין היתר יועץ ראש הממשלה יצחק רבין לענייני מודיעין ולטרור, אלוף פיקוד המרכז וראש אגף המבצעים. על שמו של גנדי רשומים עשרות מרדפים אחרי מסתננים בבקעת הירדן. כנגדם, שמו מונצח היום בעשרות מקומות ברחבי הארץ: גשרים, יישובים וגנים ציבוריים. אלו לא יניחו לנו לעולם לשכוח את פועלו המבורך.
גנדי נמנה עם קבוצה מובחרת של אנשים שצמחו יד ביד עם מדינת ישראל, שסללו את דרכה ברוחם ובעשייתם. חלקים ממורשתו של אדם בגודל כזה היו ועודם שנויים במחלוקת ציבורית, אבל חלקים אחרים חדרו גם אל לב הקונסנזוס. הוא היה מאלו שקבעו את הכלל: לא משאירים פצועים בשטח, לא זונחים חייל שנפל בשבי. כולנו זוכרים איך בכל מקום שאליו הלך התנוססה מעל חולצתו דסקית עם שמות החיילים השבויים, המזכירה לעצמו ולנו את גורלם, את מחויבותנו למענם. הוא נדר כי לא יסיר את הדסקית עד שישוחרר אחרון השבויים והנעדרים. הוא לא זכה לכך, אך זוהי צוואתו, ואותה הניח לנו להשלים. לצערי, מאז נרצח התווספו עוד שמות לרשימת השבויים. את חלקם כבר הצלחנו להשיב הביתה; אחרים עוד מחכים שנעשה זאת. בהתאם לרוחו של גנדי – רוח הנאמנות הבלתי-מתפשרת, המחויבות והדבקות במשימה – אנחנו נעשה הכול כדי לעמוד במשימה הזאת.
אני רוצה לשלוח מכאן את תנחומיי למשפחת זאבי, לצד כל אוהביו ומוקיריו של רחבעם זאבי גנדי.
לפני שאזמין את ראש הממשלה לשאת דברים, אבקש מחברי הכנסת והקהל לעמוד לזכרו של גנדי.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.)
נא לשבת. חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בני משפחת זאבי היקרים – שלצערי השנה אינם כוללים את יעל, זיכרונה לברכה, אם המשפחה ושותפתו הנאמנה של גנדי במסע חייו – מכבדי זכרו של גנדי שנמצאים איתנו היום, על עשייתו רבת השנים של גנדי למען מדינת ישראל היו מי שביקשו לאחרונה להטיל צל. הטענות שהועלו נגדו הכאיבו לכולנו, לכל מי שהכיר אותו והוקיר את מעשיו הגדולים, אבל לפני הכול הדברים הכאיבו לכם, בני המשפחה, וליעל, זיכרונה לברכה, משום שמגנדי נבצר להגן על שמו הטוב, להשמיע את האמת שלו; מעמד צד אחד והצד השני – איננו.
אבל הדבר הזה גם לווה בניסיון ברור, ברור, לטשטש, או למחוק, אפילו, הייתי אומר, את זכויותיו של גנדי ואת מורשתו של גנדי. וזה פשוט לא יקרה. זה לא יקרה כי לא ניתן לזה לקרות. לא ניתן למחוק בהינף יד, באמצעות חרמות או צעדים כאלה ואחרים, את זכויותיו החשובות של גנדי במאבק להקמת המדינה, בהבטחת ביטחונה והתפתחותה של המדינה ובטיפוח אהבת הארץ שלנו.
מוקדם יותר סיפרתי בהר הרצל שהשנה עסקתי רבות בדיוק בנושא הזה – השנה עסקתי הרבה מאוד בהנצחתו של גנדי. לפני כמה חודשים קיבלנו החלטה שגנדי יונצח במועצה האזורית בשומרון. אני מבקש להודות לראש הסגל בלשכתי, יואב הורוביץ, על עבודה נאמנה, נפלאה, לגיבוש החלטה זו. על מתחם חדש באזור התעשייה ברקן כבר מתנוסס שמם של גנדי ושל רעייתו האהובה יעל, וסמוך למתחם הזה נקים גם מרכז מורשת.
אני חושב שזה מאוד מתאים, כי גנדי מאוד אהב את השומרון, לצד שאר חלקיה של ארץ ישראל. בידענות המופלגת שלו הוא הכיר את כל תולדותיו של השומרון, והחשיב אותו לערש לידתה של האומה – כך הוא התבטא. על כן, זאת הנצחה שמכבדת את זכרו. במקביל סיכמנו עם ותיקי הפלמ"ח, חבריו של גנדי, שמתחם שער הגיא יישא את שמם של פורצי הדרך לירושלים בתש"ח. יש לנו כמובן חוב מוסרי עליון ללוחמי מלחמת השחרור ולנופלים, שבזכותם כולנו פה. אמרתי קודם לכן שאני יודע שגנדי היה מעריך את ההחלטה הזאת, כי הוא קרא לבכור בניו פלמח.
לגנדי הייתה משנה ציונית סדורה שעשויה מקשה אחת. אני לא מתכוון לטרנספר; כידוע לכם אני לא דוגל בעקירת אנשים מבתיהם, לא יהודים ולא ערבים, אבל אני כן מתכוון לחוט המשולש שהוא האמין בו, וזה הדבר שאפיין אותו בכל נימי נפשו: עם ישראל, ארץ ישראל, מורשת ישראל. היסודות הללו מתמזגים כאן במולדת, מרכיבים את בניין התודעה הלאומית.
כששוחחנו בלשכתך, אדוני היושב-ראש, אמרתי: מה שאפיין את גנדי זה שהוא הבין שהמאבק על העתיד שלנו קשור בחיבור שלנו לעבר שלנו, למקום שנצרבנו בתוכו. מנסים להוציא אותנו מכאן, ואנחנו נבחנים פעם אחר פעם לא רק ביכולות השכליות שלנו, ביצירתיות שלנו, בטכנולוגיה שלנו – את זה אפשר לעשות גם בדנמרק; בקשר לאדמה, בקשר לארץ, הקשר של התודעה, של ההיסטוריה, של האמונה. הדברים האלה קובעים. וגנדי הבין את זה, הוא ירד לשורש העניין, וכל מי שהכיר אותו ידע עד כמה הדבר הזה מצוי בשורש הנשמה שלו. התפיסה שלו את הציונות הייתה חובקת כול.
הוא גם האמין, מעבר לדאגה שלנו לחיים שלנו כאן – וזה כמובן היעד העליון והמטרה העליונה של כל ממשלה – הוא גם האמין, כפי שאני מאמין, שהיכולת שלנו, לאחר כינון עצמאותנו, היא יכולת וחובה גם להושיט יד לעמים אחרים. לפני 51 שנים גנדי יצא בשליחות המדינה לאיראן – זו הייתה איראן אחרת, כמובן – ומשם הוא המשיך לריכוזי הכורדים בעיראק. והביקור אצלם טבע בו חותם עמוק. גנדי התרשם מהיותם של הכורדים עם לוחם ואמיץ. הוא נתקל פנים אל פנים בגילויי אהדה לישראל, שנמשכים עד עצם היום הזה. ושנים לאחר ביקורו בכורדיסטן העיראקית הוא אמר: כאשר חילקו המדינות הקולוניאליות את שטחה של האימפריה העות'מאנית הם התעלמו מהעם הזה ומזכותו לחיים לאומיים. המאבק הכורדי לחירות נודד ממדינה למדינה. הכורדים עזי הנפש לוחמים את מלחמתם בתנאי נחיתות ומחסור מול עולם אדיש ומתנכר. אני לא אדיש. אני בטוח שגם אתם לא. הכורדים מוכיחים בשלות לאומית ומתינות בין-לאומית. יש לנו סימפתיה גדולה מאוד למאוויים שלהם, והעולם צריך לדאוג לשלומם ולעתידם.
גנדי האמין בישראל כאור אמיתי לגויים. כשהוא הגיע לאותו חבל כורדים הוא הקים שם בית חולים של צה"ל. זה נשמע לכם מוכר. טוב, היום אנחנו עושים דבר דומה, קודם כול באזור הצפון. הרי בשנים האחרונות טיפלנו – טיפלו הרופאים שלנו, יהודים ולא יהודים; דרוזים, מוסלמים – באלפי פצועים סורים ממלחמת האזרחים בסוריה. הקמנו בית חולים שדה, בוודאי דומה לזה שגנדי הקים שם.
והינה מה שהוא כתב לפני 18 שנים, בעקבות רעידת אדמה קשה שפקדה את טורקיה. צה"ל שיגר אז משלחת חילוץ גדולה למדינה זו. וגנדי כתב: זהו צה"ל, שהגיע ראשון מכל משלחות העולם אל אזורי הרעש; זהו צה"ל, שהלביש במדיו רופאים ומהנדסים אזרחיים תוך שעה אחת. הם עזבו משפחות ועסקים, וצה"ל שלח אותם אל התופת בטורקיה.
חברי הכנסת, אם נחליף את השם טורקיה במקסיקו, או נפאל, או האיטי, או הפיליפינים, נקבל תיאור מדויק של מה שאנו עושים לטובת מדינות אחרות, כולל מה שעשינו רק לפני חודש במקסיקו סיטי. בכל הפעמים הללו הוכח, בדיוק ברוח שכתב גנדי, שישראל היא לא רק מדינה חפצת חיים, היא גם מדינה מצילת חיים. זו ישראל האמיתית, שאינה מתעלמת ממצוקות שכניה, והיא נחלצת לסייע להם כשמתרחשות טרגדיות קורעות לב, גם בגבולנו וגם הרחק מעבר להם. מה גדול המרחק בינינו לבין המשטרים הקיצוניים והתנועות הקיצוניות במרחב שסובב אותנו. הם זורעים חורבן ומוות; אנחנו מקדשים ערכים של חיים וקדמה.
חברי הכנסת, גנדי ידע את כל זה לפני ולפנים, פנימה והחוצה, עמוק עמוק בתוך הלב של האומה. חייו נגדעו בידי מרצחים נקלים בלב ירושלים בירתנו בכוונת מכוון, כי הוא סימל בעיני אויבינו זקיפות קומה לאומית, אמונה בלתי מתפשרת בצדקת דרכנו, דבקות בלתי מתפשרת בארצנו ונכונות בלתי מתפשרת להגן עליה. שורשי אהבת ישראל שגנדי ביקש להעמיק באדמת המולדת מסייעים לנו לצמוח לגבהים בדור הזה ומדור לדור. יהי זכרו ברוך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו ומזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
מכובדי יושב-ראש הכנסת יואל יולי אדלשטיין, מכובדי ראש הממשלה, שרי הממשלה, שרים וחברי כנסת בעבר ובהווה, משפחת זאבי היקרה: פלמח זאבי, צאלה לכיש, ערבה שגיב, מצדה זאבי ושאר בני המשפחה. זוהי השנה הראשונה שבה אנו מציינים את יום השנה לאביכם ללא אמכם וסבתכם המנוחה, יעל זאבי היקרה, שעמדה כלביאה בשער לפעול להנצחתו של אישה, רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, ובהגנה על שמו הטוב. מי ייתן ולא תדעו עוד צער ובין שאר אבלי ציון וירושלים תנוחמו.
מכובדיי, עם כל חילוקי הדעות שהיו לי ולתנועתי עם רחבעם זאבי גנדי והיותו יריב פוליטי, החסרתי פעימה כמו כל עם ישראל באותו בוקר מר ונמהר של 17 באוקטובר בשנת 2001, כששר התיירות האלוף במילואים רחבעם זאבי ז"ל נרצח במלונו בירושלים על ידי מתנקשים פלסטינים בני עוולה. הם קיפדו חיי נבחר ציבור ישראלי בכיר, אדם שהיה רווי אהבת הארץ, אהבה לכל אבן, גבעה ונחל מפכה באדמת ארצנו. את כל זה ספג גנדי מבית ההורים, שהיה בית בעל רקע דתי חסידי עם ערכים סוציאליסטיים. גנדי נהג לספר בהומור שהוא הצטרף להגנה כבר בגיל שלוש, שכן במהלך חיפוש שערכו הבריטים בביתו, אימו מינה החביאה אקדח מתחת לכרית מיטתו של רחבעם הפעוט, וכשהתקרבו החיילים הבריטים לחדרו העניקה לו אימו צביטה כל כך חזקה בעכוזו עד שהעולל גנדי החל צורח. החייל הבריטי נרתע מלחפש במיטת הפעוט והאקדח לא נמצא.
גנדי היה איש תנועת המחנות העולים וחונך על ברכי הרעיון הציוני והסוציאליזם. בצעירותו הצטרף להגנה, ועיקר עולמו התרכז מאז בעולם הביטחון וההגנה על הארץ – בפלמ"ח, בחטיבת יפתח, בקרבות מלכיה, בכיבוש לוד, במבצע דני ובמערכה על הנגב הנצור. בכל המערכות הללו היו לו נקודות זכות רבות ונכבדות. זכויות גדולות מגיעות לו גם על פועלו כמפקד בכיר במטה הכללי במלחמת ששת הימים ועל הפעולות לאיחודה של ירושלים בעקבות המלחמה. השנה, שנת ה-50 לאותה מלחמה, נחשפנו למסמכים רבים שמתארים זאת ולתמונות רבות של גנדי בעיר העתיקה – עם שר הביטחון משה דיין, עם הרמטכ"ל יצחק רבין, עם סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב, אביו של עמר, עם אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס ועם המושל הראשון של ירושלים ויהודה ושומרון, אבי, האלוף חיים הרצוג, כולם זכרם לברכה.
מכובדיי, רחבעם זאבי נרצח בידי מחבלים בפעולת טרור נפשעת בעת שכיהן כשר בממשלת ישראל, ובשל כך אנו מציינים את הירצחו ומחויבים להפיק את הלקחים מאותו רצח נפשע. כמו בפיגוע במלון פארק בנתניה, שבו בחרו המחבלים לשעבד את כולנו לסבל ולכאב נורא דווקא בליל הסדר, כך גם רציחתו של גנדי, של רחבעם זאבי, הכתה בנו באותה עוצמה. היא לימדה אותנו שגם הדרג המדיני והפוליטי בישראל חשוף לפיגועים ולטרור; היא לימדה אותנו כי עלינו להיות מוכנים לכל תרחיש ולהשקיע משאבים רבים במלחמה היומיומית שכופים עלינו ארגוני הטרור; היא לימדה אותנו לשתף פעולה עם בעלות בריתנו שמעבר לים, להרחיב את המעגל של בעלות בריתנו במזרח התיכון ולדעת לפעול יחד איתן מול איומי הטרור המתדפקים על דלתנו ועל דלתם; והיא הזכירה ושיננה בפנינו את הלקח הגדול ביותר מרצח רחבעם זאבי: שמול הטרור אל לנו להתפשר.
כיום הטרור הוא כבר לא סיפורה הייחודי של מדינת ישראל. הטרור לובש צורות שונות בכל רחבי תבל ומנסה לשבש שגרת חיים בכל אתר ואתר, בכל יום ויום, בכל שעה ובכל מקום. המלחמה בטרור הפכה למלחמה כלל-עולמית, וכיום מדינות רבות ברחבי העולם מוצאות עצמן מאוימות ומאותגרות על ידי כוחות אסלאם קיצוני, כאשר לישראל חלק מרכזי במלחמה בטרור בעולם כולו. ראינו השנה פיגועים בלב אירופה, ראינו פיגועים מאוסטרליה ועד קנדה, וכלמודי ניסיון אנו מבינים את הכאב ואת האתגר הלאומי הכרוכים בכך.
אדוני היושב-ראש, בכל נאום שאני נושא לזכרו של גנדי אני מחויב להזכיר גם את חשרת העננים, את המחלוקות שהיו לי ולתנועתי עימו בנוגע לרעיון הטרנספר מרצון של ערביי יו"ש, רעיון עוועים, שהיה בלתי לגיטימי בעליל וחתר לגזענות, שעליו התווכחתי אישית עם רחבעם זאבי בפגישות שהיו בינינו. גם הטענות הקשורות במעשיו של גנדי שהועלו לפני למעלה משנה – בעידן הנוכחי איננו יכולים להתעלם מהן, בוודאי על רקע השיח הציבורי הנוקב בנוגע לתקיפות מיניות כלפי נשים מצד גברים לאורך השנים. מובן מאליו שאם היו טענות כאלה מועלות בפני גנדי בעודו בחיים בוודאי היו ניתנות לו הזכות וההזדמנות להשיב ולהגיב ולטעון כנגד. כבר אמרתי אשתקד: הפרק הזה יישאר ספר שאינו חתום, שכבר נאמר שהמתים אינם יכולים לטהר את שמם.
לכן, ביום הזיכרון הזה אעדיף לזכור את דמותו של גנדי בין היתר כעורכם וכמחברם של ספרים רבים וחשובים המלמדים על ארץ ישראל, הטבע והנוף שלה וההתיישבות העובדת בראשוניותה. אהבתי את "אעברה נא בארץ" שלו, המתאר את אנשי הסגולה של העלייה הראשונה, את "עיר במודעות" על המטרופולין יפו-תל אביב בחיתוליו, את "כתבות מארץ הקודש" של לורנס אוליפנט, ואת הספר "רוב רוי על הירדן" של ג'ון מקרגור, שבו אתה חש שט על מקורות הירדן על שוטית, שזה ביטוי שגנדי אהב – אגב, גנדי הביא את השוטית לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל – וכך עוד עשרות ספרים שכתב, ערך, ההדיר, שמעניקים לך ארומה של ארץ ישראל במאות הקודמות, עם היופי האנושי והפיזי שלה, ומרביצים תורה וידע בעם ישראל.
מכובדיי ומשפחה יקרה, אותה אהבה לארץ ישראל היא שהובילה את רחבעם זאבי, זכרו לברכה, להקדיש את חייו לביטחון ישראל, לביצורה ולעוצמתה. תרומתו בהקשר זה תיזכר לתמיד ותלווה את מדינת ישראל במאבקה נגד מבקשי רעתה. יהי זכרו ברוך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג.
חברי הכנסת, עד כאן ישיבה מיוחדת לזכרו של האלוף במילואים, השר וחבר הכנסת לשעבר רחבעם זאבי גנדי, זיכרונו לברכה. אני מודה בשמכם לכל בני המשפחה, לילדים וכל בני המשפחה שהגיעו וכיבדו אותנו בנוכחותם. תודה רבה לכם.
הצעות לסדר-היום
ציון יום העלייה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הדיון המיוחד לרגח יום העלייה והקליטה, הצעות לסדר-היום מס' 7708, 7760, 7700, 7770, 7773, 7780 ו-7782. חייבים לציין שאנחנו מקיימים את היום הזה בעקבות החוק שהתקבל כאן בכנסת.
את העליות לארץ ישראל אנחנו רגילים למספר: עלייה ראשונה, עלייה שנייה, שלישית, רביעית וכן הלאה. אבל שיטת הספירה הזאת קצת מטעה; במקום רצף היא יוצרת חיץ. אפשר להבין ממנה כי העלייה לארץ ישראל היא תופעה צעירה שרק לא מזמן מלאו לה 120. אבל יהודים רצו לעלות לארץ ישראל, יהודים חלמו לעלות לארץ ישראל – וכן, יהודים גם עלו לארץ ישראל – כמעט לכל אורך ההיסטוריה: מעליית בעלי התוספות, שהתיישבו בירושלים במאה ה-13, דרך העליות ההמוניות במאה ה-16, שהביאו לפריחתו של הגליל, ועד עליית תלמידי הַגְר"א, שביקשו לפני כמעט 200 שנה לקיים בגופם את הפסוק: "הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". כך, מדור לדור, מחט המצפן היהודי הצביעה רק על כיוון אחד – ארץ ישראל. בכל מקום וזמן התגברו אבותינו על קשיים, חצו ימים ומדבריות, ואחרי הכול, הגיעו.
בסוף שנת 1949 ציינה מדינת ישראל את יום קיבוץ הגלויות. חגיגות הניצחון במלחמת העצמאות השתלבו בשמחה על המוני העולים החדשים. לראשונה, האוכלוסייה היהודית בישראל הגיעה למיליון נפש. בשיר מיוחד שהקדיש לכך צפה נתן אלתרמן את פני העתיד: "מתימן, ממרוקו, מהודו, / ממערות חשכות, מבורות עשנים, / מצרפת, מסטמבול, מליל שחור וליל אודם / כבר צועד המיליון השני".
נכון, שרת הקליטה מחייכת, איפה המיליון השני והשלישי? ברוך השם, את המיליון השני כבר עברנו מזמן, וגם את השלישי והרביעי. העולים שהגיעו מאז לישראל לא היו רק מנוע גדילה מבחינה מספרית, ולא רק מנוע צמיחה; הם הזניקו את מדינת ישראל לקדמת העולם בכל תחומי היצירה, התרבות והכלכלה.
התכנסנו היום כדי להצדיע לעולים: לכל העולים שהגיעו לכאן בעבר, ולכל אלו – ואני בטוח שיש רבים – שיגיעו בעתיד. לסיום, אני רוצה להודות לאלו שעוסקים במלאכת הקודש של עידוד העלייה, של קליטת העלייה ושל הסיוע לעולים החדשים. יישר כוח לכל יוזמי היום הזה, גם לשרת הקליטה וגם ליושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות.
אנחנו נשמע כמה דוברים. הראשון בהם יהיה אכן יושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות חבר הכנסת אברהם נגוסה. אחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. תשיב לכל הדוברים והיוזמים שרת הקליטה חברת הכנסת סופה לנדבר.
אברהם נגוסה (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, היום מדינת ישראל, כל המוסדות במדינת ישראל מציינים את יום העלייה, יום שנחקק בחוק בכנסת הזאת. אני וחברי הצענו וקידמנו את הצעת החוק הזאת, ואני שמח שהיום החוק בתוך ספר החוקים של מדינת ישראל. החוק מלמד אותנו להכיר, ללמוד וללמד את תרומת העלייה לחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכל התחומים.
היום קיימנו ישיבה חגיגית בוועדה בהשתתפות ראש הממשלה, יושב-ראש הכנסת, שרת הקליטה, חבריי חברי הכנסת, ארגוני העולים, נציגי העולים וקהל נכבד. הסברנו והגדרנו: העלייה היא נכס למדינת ישראל. בזכות העלייה מדינת ישראל התקדמה, והיום היא אחת המדינות שברמה של מעצמה בין-לאומית בתחומים שונים: בתחום הטכנולוגיה, הרפואה, ההייטק, החקלאות. כל התחומים הם בזכות תרומתם של העולים החדשים. אוכלוסיית מדינת ישראל גדלה מ-600,000 עם קום המדינה ל-6.5 מיליון יהודים במדינת ישראל. זו תרומה של העלייה.
אהבת העולה והעלייה תחזק אותנו כחברה במדינת ישראל. ולכן קראתי בבוקר ואני קורא גם עכשיו לייחד את יום העלייה לאמירה: ואהבת את העולה כמוך, על בסיס הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". זה צריך להיות המדריך שלנו, האמירה הזאת שאני אומר: לפתוח את מוסדות החינוך לעולים חדשים, לפתוח את שערי האוניברסיטאות והמכללות, לפתוח את מקומות העבודה לעולים, לחבק את העולים; עולים וותיקים ביחד – להתקדם יד ביד ולחזק את מדינתנו יותר ויותר.
אנחנו במושב הזה, בשנה הזאת, רוצים להתקדם בהגדלת מספר העולים למדינת ישראל. עד היום, השנה, 2017, הגיעו 27,000 עולים. אנחנו רוצים להגדיל, בשנה הבאה להגיע ליותר. נביא את העולים החדשים; לא נקצץ, לא נחשוב על התקציבים, לא ניקח את התירוצים האלה. אני חושב שאם היינו עשים את השיקולים הכלכליים להביא יהודים למדינת ישראל, לא היינו מגיעים היום לשישה וחצי מיליון יהודים במדינת ישראל. נגביר את העלייה מארבע כנפות תבל. 9,000 יהודים ממתינים באתיופיה בתנאים מאוד קשים. 80% מהם נפרדו מהוריהם, מילדיהם, מאחיהם. הם ממתינים במצוקה קשה. הם מחכים לעלות לישראל ולהתאחד עם הוריהם, עם ילדיהם, עם אחיהם. חובתנו כמדינה יהודית להעלות ולהציל אותם, לתת להם את הזכות הבסיסית, האלמנטרית, להתאחד עם המשפחות שלהם פה במדינת ישראל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני.
אברהם נגוסה (הליכוד):
להוריד את החסמים הביורוקרטיים לעולים שכבר נמצאים פה, כדי שישתלבו במהרה בחברה הישראלית. נמשיך ונעשה ביחד עם חבריי חברי הכנסת והשרים. יום עלייה שמח.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה. אחריו, חבר הכנסת מאיר כהן. לכל אחד עד חמש דקות. איך אפשר – אז אני אמדוד באייפון? בבקשה, אדוני, עד חמש דקות.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה, אדוני היושב-ראש. מכובדיי, חבריי חברי הכנסת, כבוד השרים, הכנסת מציינת היום את יום העלייה. חשבתי על הדברים, ובעקבות דברים שידועים לנו, אני חושב שהיה צריך לקרוא לזה יום העולה; פחות יום העלייה. וקודם כול צריך לשאול את עצמנו: למה צריך בכלל לחשוב ולציין את היום הזה, יום העלייה? אנשים, במשך שנים, התפללו, קיוו, רצו, ובאו לכאן, סוף-סוף הגיעו למנוחה ולנחלה. אז צריך להודות להשם, לעשות ביום העצמאות מסיבת הודיה: הגענו ליום – לשמוח עם המדינה שלנו. למה צריך לזכור את היום הזה כל פעם מחדש? ולמה יום העולה?
רבותיי, אני חושב שכל מי שיחקור איך מדינת ישראל קיבלה את העולים לפני 50 שנה ולפני 60 שנה, את היחס שמדינת ישראל העניקה לעולים ברווחה, בשיכון, בקליטה, בחינוך – ואני לא רוצה כרגע לחלק, מאיזה מקומות הם עלו – אני חושב שהמדינה הפיקה לקחים, אבל לא מספיק. כשאנחנו שומעים את מה שאמר קודם חברי חבר הכנסת נגוסה – שעדיין יש הרבה יהודים באתיופיה שמחכים לעלות והמדינה מתקמצנת להעלות אותם – זה מזכיר את מה שסיפרו לי סבי וסבתי, זיכרונם לברכה, שכשהגיעו לכאן, לארץ, היה יחס מאוד מאוד מסוים, בעיקר ליהודים שהגיעו מארצות המזרח. אי-אפשר להסתיר, אי-אפשר שלא ללמד ואי-אפשר לשכוח שעשרות אלפי יהודים ממרוקו, מעיראק, מפרס, הגיעו לארץ, וקבלת הפנים שקיבלו כאן הייתה קבלת פנים מאוד לא לבבית. התייחסו אליהם בצורה מאוד לא טובה, כיבדו אותם בצורה מאוד לא טובה.
אבל אני חושב שהיום, ד' בחשוון, יום לאחר תאריך פטירתו של מרן הרב עובדיה, זכר צדיק וקדוש לברכה, הגיע הזמן לציין דבר חשוב שהרב עובדיה אמר כמה פעמים. הוא אמר: כל אחד – אנחנו בעיקר, כשבאנו לארץ, לא קיבלו אותנו – את חלקנו – בצורה יפה. אבל אני חושב שיום העולה זה יום של הודאה לקדוש ברוך הוא, שיהודים מצאו את המקום, את הבית שלהם, מקום שבו יהודים גאים לגור, מקום משלהם. ואני חושב שאם אנחנו נצא מכאן בהחלטה יותר להטמיע את "ואהבת לרעך כמוך", פחות את הפילוג בתוך חלקי העם, ולשמוע וללמוד את העוולות שקרו לעולים – כן, לעולים שהגיעו לכאן אחרי הרבה שנים של ייסורים – אני חושב שאם נחנך את הדור הבא, אז ציון יום העולה יהיה ציון של עידוד לאהבה ולחיבורים בין אחד לשני. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה.
מאיר כהן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אדוני השר, חבריי חברות וחברי כנסת נכבדים. אלי אלאלוף, זה גם לאוזניים שלך, במיוחד.
בשנת 1949 עיתונאי מעיתון הארץ, אריה גלבלום, התחזה לעולה חדש, נכנס למחנות העולים ופרסם סדרת מאמרים בעיתון הארץ – ביקורת חריפה מאוד, אלי, על עולי המזרח, אורחות חייהם של עולי המזרח והעולים מצפון אפריקה. הוא כתב עלינו שאנחנו נבערים ושונאים השכלה, בטלנים, אלימים ונוטים לפשע. הוא הביע חשש גדול מאוד שמא החברה הישראלית שמתגבשת – שמא העולים ממדינות ערב יביאו ללבנטיזציה של החברה הישראלית. וכך הוא כותב, שימו לב, לא להאמין: העלייה מצפון אפריקה – מסייה אלאלוף, e'coute – העלייה מצפון אפריקה "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ – – – לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל, הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים – הכושים והברברים שבמקומותיהם. על כל פנים, הם נחותים מערביי ארץ ישראל שהתרגלנו אליהם – – – אך יותר מכל" – חבר הכנסת – "אך יותר מכל דבר אחר קיימת עובדה בסיסית אחת – אי-יכולתם להסתגל לחיים בישראל". סוף ציטוט. זה התפרסם בעיתון הארץ באפריל 1949. לא להאמין מה היה אפשר להגיד אז על עולים חדשים.
ובכן, חבריי הטובים, צאצאי מחשבתו של אריה גלבלום – שאני בטוח שהם נמצאים, לא הרבה, אבל עדיין נמצאים, כמו חיידקי הדבר, מתחבאים ומחכים לשעת כושר – הסתגלנו גם הסתגלנו. הכינו שורש: ההורים שלנו, הסבא והסבתא שלנו, ההורים שלנו, אנחנו, הילדים שלנו, הנכדים שלנו, בעזרת השם, הנינים שלנו, בעזרת השם. ואנחנו, כמו כל האחים שלנו מכל מקום בעולם היהודי, נמצאים במרכזו של סיפור התקומה המופלא של העם היהודי במדינתו.
בבית הזה, גם אני, כמו רבים וטובים – השרה, שרת הקליטה, שר הביטחון – גם אני עליתי ארצה. לפני יותר מ-55 שנים הייתי עולה. הגעתי עם המשפחה שלי – הייתי בן שבע – למעברה בירוחם, ומשם, אחרי מלחמת ששת הימים, עברנו לגור בדימונה. ובגאווה גדולה ובהערכה חסרת תקדים לחברה הישראלית ולכל משרדי הממשלה, ובלי שמץ של תחושה שקיפחו אותנו, אכלו לנו, אני מסתכל בהשתאות על המפעל הציוני, על החברה היהודית, על זה שיש שר ביטחון שעלה מרוסיה ושרת קליטה פעילה ונהדרת, ואני רואה כל כך הרבה – הפסיפס המרתק הזה. רק על זה אני גאה להיות במדינה הזאת.
ובכל זאת, למרבה הצער, איני יכול לברך על המוגמר. ואין אני מתכוון בקביעתי זו למיליוני היהודים שעדיין, לצערי הגדול, לא הגיעו לארץ – חלקם בוחרים שלא להגיע לארץ אני מכוון את דבריי לאותה רבבה או פחות של יהודים שכמהים בכל ליבם להגשים ולממש את החלום הציוני המפעם בליבם והמדינה מקשה את זה עליהם. אני מדבר על היושבים בגונדר ובאדיס-אבבה, שנסענו לראות אותם, חיליק, אדוני היושב-ראש, נגוסה, ידידי הטוב, אלי אלאלוף, מכובדי – נסענו לראות אותם, בתנאים של עוני מחפיר, בעיצומו של חלום שמאחד את כולם, החלום לעלות ארצה ולהתאחד עם בני המשפחה. אי-אפשר שלא להזכירם ביום זה שבו אנחנו מציינים בכנסת ישראל את יום העלייה.
אנחנו חיים בעידן של עצמאות ועוצמה, עם משרד קליטה רחב ידיים, סוכנות יהודית שיודעת לקבץ את נדחי בניה מכל מקום בעולם, ממשלה עם תקציבים חזקים ואין-ספור אפשרויות. אנחנו לא נמצאים בתקופה של העפלות או של עלייה לא לגיטימית או של עלייה מחתרתית. למרות זאת, עדיין יש יהודים שכמהים לעלות ארצה ואנחנו לא מעלים אותם. הם מוקצים בעינינו, ומעט רסיסים מאותם דברים שאמר אותו גלבלום שציטטתי את דבריו עדיין נחבאים, ואני שומע אותם אצל אנשים: למה להעלות אותם? הם יהודים? הם לא מתורבתים. הם חיים בעולם משלהם.
אני מאוד מקווה, גברתי השרה – שמעתי אותך בישיבות, ואני יודע שליבך נמצא במקום הנכון – אני מאוד מקווה, ובאמת, אם יש מסר אחד ביום הזה, ולמרות שאין פה הרבה חברי כנסת, ישנם אלה שליבם נמצא במקום הזה, שכל אחד חי את זה – טלי, נגוסה, כל האנשים הטובים – אני מאוד מקווה שנדע לצאת – – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
יש גם בצד הזה.
מאיר כהן (יש עתיד):
כן, אדוני, גם אתה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
גם ברושי הוא איש טוב.
מאיר כהן (יש עתיד):
חס ושלום. ובוודאי היושב-ראש והשר. אני מכיר אותם הרבה שנים, אני יודע כמה הם עשו לעולים החדשים, במיוחד השלושה האחרונים שציינתי. אני מאוד מקווה שבאמת תצא קריאה, בעזרת השם, של להגביר באיזושהי החלטת ממשלה, גברתי השרה, לדאוג שהאנשים האלה, שהממשלה החליטה שיעלו – לשכנע את הממשלה להביא את השאר. גם אם יש מישהו שמטיל ספק כזה או אחר ביהדותם, חבריא, מעבר להיותנו יהודים, חביב האדם שנברא בצלם. יש שם סיפורים נוגעים ללב של חיילים, אדוני שר הביטחון, חיילים ביחידות הכי קרביות, שבאו גם אליך ואלינו, באו מצוק איתן, ומספרים לנו שהאחים שלהם נמצאים – ופגשנו אותם, אלי – בגונדר. אז בעזרת השם, שבאמת תצא מכאן הבשורה הזאת. תודה רבה לכולם.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אמן ואמן. טלי פלוסקוב, ועד שהיא תגיע, אני כמובן מצטרף לכל הדברים שלך, מאיר, כמי שהשתתף במשלחת יחד עם נגוסה ואלאלוף וראה את הצורך ואת הזעקה להגעה שלהם ארצה. באמת ציונים אמיתיים, שעברו הרבה הרבה סבל, ועוברים. דורות שלהם נולדו במחנה הזה, מתו שם. זה פשוט דבר שלא ייאמן. אני מצטרף מאוד.
מאיר כהן (יש עתיד):
כן, תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בבקשה, גברתי.
טלי פלוסקוב (כולנו):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני דווקא רוצה להתחיל בחיזוק של המשפטים האחרונים שמאיר אמר. באמת, אי-אפשר להישאר אדישים אחרי הצגת הנושא והחלום שלך, שאני חושבת שבאמת כולנו פה מצטרפים אליו.
אני מרגישה קצת לא נוח שלא הרבה חברי כנסת החליטו להיות כאן היום בדיון, כי המדינה שלנו – כולנו עולים. הינה, מאיר סיפר שהוא עלה בשנות ה-40.
מאיר כהן (יש עתיד):
ה-60.
טלי פלוסקוב (כולנו):
ה-60? שר הביטחון עלה בשנות ה-70, 80.
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
הוא לא כזה זקן.
טלי פלוסקוב (כולנו):
אני לא יודעת. גם השרה עלתה בשנות ה-70. רוברט – ה-80, אני – ה-90.
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
אולי הוא נראה טוב.
טלי פלוסקוב (כולנו):
נגוסה, מתי אתה עלית?
אברהם נגוסה (הליכוד):
1985.
טלי פלוסקוב (כולנו):
1985. אז כולנו עלינו. המדינה שלנו – בסך הכול באמת כולנו עולים חדשים, מי חדש יותר, מי חדש פחות.
אז אני רוצה להגיד לכם, כן, עליתי ב-1991, עם שני ילדים, בעלי, שתי מזוודות ו-10 דולר בכיס – זה כל מה שהיה. והיום אני כאן, ואני גאה בזה. ויש כמוני הרבה. ולא רק בכנסת – יש לנו פרופסורים ורופאים ברמות בין-לאומיות, והישגים ענקיים, וספורטאים, ואיפה לא. באיזה תחום שנגיע, אנחנו נמצאים שם. הרבה פעמים, כשעולים חדשים שלנו – ואני דווקא רוצה עכשיו לגעת בנקודה, דווקא בעולים מברית המועצות, וחברת הכנסת יוליה מלינובסקי נגעה קצת בנושא, וקסניה סבטלובה, בנאומים בני דקה. כשאנחנו נמצאים כחיילים בצבא ההגנה לישראל, אנחנו ישראלים; כשאנחנו מביאים מדליות למדינת ישראל, אנחנו ישראלים; כשאנחנו מביאים מדליות מאולימפיאדות ברמות הכי גבוהות, בפיזיקה, מתמטיקה, מה שאתם רוצים, אנחנו ישראלים; אבל הנערה הזאת מכרמיאל, אני מהבוקר, להגיד לכם שאני כועסת – אני לא יודעת אם זה כעס, אבל התחושה היא קשה מאוד. קשה מאוד. להגיד לבחורה, בגלל השם שלה – מה לעשות, השם שלה לא יהודי, השם שלה נשמע אחרת, ואולי יש לה גם מבטא, כמו שיש לי – אומרים לה שלא מקבלים רוסים לעבוד במסעדה, בלי לבדוק אפילו. אגב, לפי מה שכתוב בעיתון היא לא רוסייה, היא יהודייה. אם אנחנו עלינו מברית המועצות לשעבר אז אנחנו רוסים? אני גאה בכך שאני עליתי משם. אני גאה, כי הבאתי לכאן תואר שני בפסיכולוגיה ואת כל הידע והניסיון שהיו לי, וכל אחד פה הביא איתו לא מעט דברים.
ופה אני גם פונה לחברי הכנסת, ואני פונה גם לאזרחי מדינת ישראל: כמה זמן אנחנו עוד נהיה רוסים, אתיופים, ארגנטינאים וכל מי שאתם רוצים? כמה זמן אתם כחברה צריכים כדי להבין שאנחנו אזרחי מדינת ישראל? קבלו אותנו – אבל בכול; לא רק איפה שאנחנו בוחרים, אלא בכול. כי אנחנו אוהבים את המדינה הזאת ונותנים לה את הלב, וכואב לי מאוד לראות, באמת, את האנשים ואת היחס.
אתם יודעים מה, אני לא יודעת במקרה הזה; אולי באמת המסעדה כשרה ובאמת צריך תעודות. אני מבינה. אבל היחס. אותו בעל מסעדה היה יכול להגיד: את מתאימה לנו, אבל את צריכה להגיש לנו מסמכים – 1, 2, 3, 4, לתת יחס, ולא להגיד: רוסים לא עובדים אצלי. ובכלל, המילה "רוסים" – אנחנו כל הזמן בוועדה מדברים על זה, נכון, נגוסה? חבר הכנסת נגוסה כל הזמן אומר: זה לא אתיופי, זה לא רוסי, זה יוצא ברית המועצות, זה יוצא אוקראינה, זה יוצא אתיופיה. אנחנו אזרחי מדינת ישראל, ואל תקראו לנו רוסים. כן, אנחנו עולים, ואנחנו גאים בכך, אבל אנחנו אזרחי מדינת ישראל. אני גאה בכך, ואני רוצה שכל עולה יוכל להגיד את המשפט הזה שאני אומרת עכשיו: אני גאה להיות אזרחית מדינת ישראל. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה, חברת הכנסת פלוסקוב. חבר הכנסת מוטי יוגב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אילטוב. מוטי, אתה היחיד שהוא לא עולה שמדבר ביום הזה, אז תייצג את הלא-עולים.
אברהם נגוסה (הליכוד):
כולנו צאצאים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
רובנו צאצאים, כן, גם אני, אבל הוא היחיד שנולד בארץ.
אברהם נגוסה (הליכוד):
– – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מסכים איתך. רציתי לפרגן לו, מה אכפת לך?
מרדכי יוגב (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש – ואני אומר גם בשמו – שרת הקליטה, חבריי חברי הכנסת, האורחות, האורחים הבודדים, אני אומר את זה כצבר: אנחנו פה מתוך הערכה גדולה מאוד לעולים; אני מניח שגם אתה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בוודאי.
מרדכי יוגב (הבית היהודי):
כנסת ישראל קבעה בחוק לפני שנתיים, בזכות חברי כנסת נמרצים, רוברט ואחרים, שיש לציין את יום העלייה והקליטה פעם בשנה דווקא בתחילת חודש חשוון. היו כאלה שרצו לעשות את זה באמצע ניסן, שאז נכנסנו לארץ, ולהזכיר את מה שהזכרנו גם הבוקר. היו התלבטויות, שבחלקן נכחתי, משום שהיום הזה בתחילת חודש חשוון קרוב ליום שבו בתפילות מתחילים לבקש על הגשם. זה קורה השנה ביום חמישי בערב, ערב ז' בחשוון: "ותן טל ומטר לברכה".
ובמדרשי חז"ל שלנו אמר רבי יוחנן: "גדול יום הגשמים כיום קיבוץ הגלויות, שנאמר: 'שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב'". כמו שהאפיקים מתמלאים אחרי ירידת הגשמים, ולפעמים לפתע פתאום, כך גלי העלייה באים, ברוך השם, ומציפים וזורמים – העליות לארץ ישראל. ובאמת אנחנו עומדים פה וחווים דבר שמי שקורא את נבואות הנביאים – אם נצטט רק שני פסוקים מישעיהו, ויש רבים כאלה: "שאי סביב עיניך וראי כֻּלם נקבצו באו לך. בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד תאמנה". ובמקום אחר: "חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה". ואם ישבנו היום באודיטוריום – אז אלה מאתיופיה ואלה מאוקראינה ואלה מצרפת ואלה מדרום אמריקה וכו'.
בכל הדורות התפללו והגיעו יהודים, אבל צריך לציין שבהחלט ב-135 השנים האחרונות, מאז העלייה הראשונה, החלו להגיע יהודים בהמוניהם, ומדינת ישראל נבנתה, ממש נבנתה – אני אומר את זה למי שדיבר פה לפני – אנו כצברים יודעים להודות שמדינת ישראל נבנתה על מסד של קיבוץ הגלויות של עם ישראל. אם זה לא אנחנו, אז זה אבי, זיכרונו לברכה, או סבא רבא מצד אימי שתחיה. עם ישראל התעורר והתנער מעפר ומאפר הגלות, שב ובא מכל קצוות תבל לבנות ולהיבנות בה. זה 70 שנה שיהודים זוכים להגיע למדינת ישראל. ללא ספק, היה פה איזה דחף עליון – יקרא לו כל אחד כפי שיקרא לו – מקורא הדורות מראש, להגיע ולחזור לארץ ישראל.
למעלה מ-3.5 מיליון מכ-7 מיליון יהודים שנמצאים היום במדינת ישראל – הלמ"ס פרסם בערב יום העצמאות 6.8 מתוך 8.6 מיליון, אם אינני טועה – הם עולים חדשים, שהגיעו לכאן והביאו איתם תרומה אדירה. בכל תחומי החיים הישגיה של מדינת ישראל צמחו פי כמה מהעלייה הגדולה.
בשנים האחרונות חזרה והתגברה, ברוך השם, העלייה, והיא עומדת על ממוצעים של 24,000 פלוס-מינוס, מכל ארצות תבל. פגשנו בבאר שבע עולים מ-17 ארצות תוך אמירה של ראש העיר שבשנים האחרונות נקלטו שם מ-40 ארצות: מצרפת, מארצות הברית, מאוקראינה, מרוסיה, מצפון אפריקה, מדרום אמריקה, מאתיופיה ומבני מנשה שבהודו. שוב, כדברי הנביא ישעיהו: "הנה אלה מרחוק יבאו, והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים" – ראינו אותם: דרך סין, אחרי השואה – "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארֻבֹתיהם".
אין לי ספק שממשלת ישראל, משרד העלייה והקליטה והגופים הלאומיים פועלים רבות לעידוד העלייה ולסיוע לעלייה. אני משוכנע ובטוח ברצון ובאכפתיות של שרת העלייה והקליטה. זה בהחלט תהליך מורכב, כפי שגם את אמרת, ויש צורך לפעול ולעשות עוד. המפתח הראשון, בעיניי, לעידוד העלייה – ואני לא אומר את זה רק אלייך; את אמרת – הוא שיפור הקליטה. אני ער לזה בעיקר ביהדות צרפת. שיפור הקליטה בא לידי ביטוי בדאגה להקניית שפה עברית לעולים, לתעסוקה, לימודים וקהילה ולליווי וסיוע עד התערותם. המדינה עושה רבות, אבל האתגר גדול.
אני רוצה לומר מה אנחנו לוקחים על עצמנו בוועדת העלייה והקליטה, ובכך לסיים – במשימות: בלי נדר, לקדם גם במושב זה, יחד עם חברי חבר הכנסת נגוסה ויתר חבריי בוועדה – ויחד עם השרה, כמובן, אנחנו באותם יעדים – איך פועלים עוד להסרת חסמים, כפי שאתם פועלים, בכל מקצועות הבריאות והרפואה, שכל כך נדרשים בישראל, וכפי שראינו, במקצועות הסיעוד והאחיות, שעדיין יש חסם. אנחנו חושבים שצריך לקדם – וגם השרה מודעת לכך – יחד עם משרד הבינוי, עוד דיור ציבורי עבור העולים; לקדם משימה שהשרה והגופים הלאומיים הטילו על חברה בשם אופק – איך היא מתקדמת – אולפן אינטרנטי, כדי שמשפחות העולים שמתלבטות בארצות מוצאן יוכלו כבר שם ללמוד עברית ולהגיע לכאן כשהם יודעים; לפעול להעלאת יהודים מעוד ארצות מצוקה; וליזום ולקדם קליטה טובה ברשויות ובעוד קהילות קליטה.
מהמקרו למיקרו – אני שוב נפגש, בתחילת השבוע הבא, עם המזכירות המורחבת של הקיבוץ הדתי, לדוגמה, שייכנסו שוב בעובי הקורה ויראו בית ראשון במולדת ל-20 משפחות בקיבוץ זה, ל-20 משפחות בקיבוץ אחר. אני קורא גם לחברי מהתנועות האחרות להירתם לזה באותה צורה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים.
מרדכי יוגב (הבית היהודי):
אני מסיים. אני קורא לממשלה, לשרת הקליטה ולחברי שר החינוך לראות בשנת ה-70, וכך גם בשנת הלימודים הבאה – לייחד אותה ולקרוא לה, כפי שאמר חברי, שנת "ואהבת לעולה כמוך"; ליזום מפגשים עם עולים, לאמץ אותם, לקלוט ולסייע לעולים בכל מקומות קליטתם ובכל צורכי קליטתם. הייתה פעם עוד סיסמה: "מעולה לעולה כוחנו עולה". כך כוחה של מדינת ישראל עולה, ובעזרת השם, עוד יעלה ויעלה. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אמן. חבר הכנסת אילטוב, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת סבטלובה, ואז תשיב שרת העלייה סופה לנדבר.
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברת הכנסת והשרה סופה לנדבר, חברי לסיעה שתמכו בי ועזרו לי לקדם את הצעת החוק, יושב-ראש ועדת הקליטה, שהוא מיוזמי החוק, חברי הכנסת כולם, טלי פלוסקוב, שתמכה בוועדה בקידום החקיקה, חבריי חברי הכנסת, עולים, עולים לשעבר וצאצאי עולים – כך אפשר להגיד בבטחה שכמעט נגענו בכולם, לפחות ברוב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. אני גאה מאוד שהצלחתי להעביר יחד עם החברים שלי את הצעת החוק הזאת לציון יום העלייה. הצעת החוק הזאת מתבקשת במדינת ישראל – ובסופו של דבר צר לי שרק כמעט אחרי 70 שנה הצלחנו להעביר את הצעת החוק הזאת. כל סיעתנו עמדה מאחורי זה עוד בקדנציה הקודמת. לצערנו, הקדנציה הייתה קצרה מדי, ונאלצנו להמשיך בהצעת החוק בקדנציה הזאת. אני מאוד שמח שהצטרפו אלינו עוד חברים בבית הזה, כדי לסיים את תהליך החקיקה הזה.
צר לי שדווקא ביום הזה נמצאים מעט מאוד חברי כנסת באולם. כולם מדברים גבוהה-גבוהה, אבל כשבאים לציין את היום הזה ולתת את הכבוד לעולים שהגיעו לכאן ועזבו הכול – והיו כאלה שבאמת עזבו את הכול, ונרדפו, והגיעו לכאן בתקופות שונות. במאה האחרונה הגיעו לישראל קרוב ל-3.5 מיליון יהודים, ועוד יגיעו לפחות 3.5 מיליון יהודים במאה הבאה. צר לי שאנשים לא באים כדי לציין את הדבר הזה, ובעצם כל מי שטוען שהוא מפלגה ציונית – זה יסוד הציונות, חברים: העלייה וההתיישבות. בלי עלייה לא הייתה התיישבות; בלי עלייה לא הייתה קמה מדינת ישראל. צר לי מאוד שיודעים לבקר ויודעים לתקוף, אבל כשמגיע רגע האמת, כשצריך לציין ולתת הצהרה שאנחנו בעד עלייה ורוצים לתמוך בעלייה – לא כאן. צר לי מאוד.
אנחנו שמענו מתקפה אתמול מיושב-ראש האופוזיציה על כך שישראל ביתנו לא עושה א' ולא עושה ב'. אני רוצה לגעת בשני דברים עיקריים שיושב-ראש האופוזיציה, שר הרווחה לשעבר, יכול היה לעשות באופן אישי והוא לא עשה: לא סוגיית הפנסיות, שהוא תוקף אותנו עליה, ולא סוגיית השופטים – שהוא היה חבר בוועדה. הוא לא מינה עולה אחד, לא מאתיופיה ולא מחבר המדינות. האם ממיליון ומשהו עולים – במצטבר 1.2 מיליון עולים מחבר המדינות ומאתיופיה – לא היה מוכשר אחד שאפשר היה למנות לשופט? הוא זה שהיה וישב שם, הוא וציפי לבני. אף שופט אחד. לכן, לבוא לתקוף – זה לא רק לתקוף ולבקר; צריך גם לעשות. וכשאתה יכול לעשות – צריך לעשות.
לכן, אני חושב שזה שלא נמצאים פה חברי כנסת – גם מהקואליציה; צר לי מאוד שחברי הכנסת מהקואליציה פשוט לא נמצאים פה. אומנם זה יום שלישי, אבל אני חושב שאם ביום השני לפעילות הכנסת במושב החורף נמצאים במליאת הכנסת כל כך מעט חברי כנסת, זאת בושה וחרפה לחברי הכנסת. זה כבר לא קשור ליום העלייה. אז מה, איפה הם עובדים בדיוק? מה אתם עושים? אני חושב שאת הדבר הזה צריך לתקן, ללא שום קשר ליום קליטת העלייה.
אבל מעבר לזה, בואו באמת נציין את הסוגיה של קליטת העלייה. גם היום, בבית הזה, יש מתנגדים לקליטת עלייה ויש כאלה שקוראים לנו – לעולים חדשים לשעבר ולעולים חדשים – מהגרים. מאיפה זה בא? למה הם בכלל יכולים להרשות לעצמם לקרוא לעולה חדש מהגר? כל יהודי שחזר למדינת ישראל הוא לא מהגר, הוא חזר הביתה. כל השאר – זאת שאלה אם הם בבית או הם מהגרים ומתי הם הגיעו. אנחנו חזרנו הביתה.
כבוד היושב-ראש, אני אבקש ממך עוד דקה, כי גם ככה אנחנו מסיימים את היום.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
קיבלת.
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
אני רוצה להדגיש כמה דברים שחשוב להדגיש: קודם כול, החשיבות של קליטת העלייה, החשיבות של העלייה בכלל – לביטחון, לכלכלה, לסוגיה הדמוגרפית, לאקדמיה, לרפואה, לתעשייה, להייטק. מה שלא תיגע – יש שם עולים. אבל עדיין יש מקומות שיש בהם תקרת זכוכית, ואותה אנחנו צריכים לשבור, ולשבור אותה בעוצמה. אנחנו צריכים לייצר מצב שעולה חדש שמגיע לישראל ירגיש בבית, כי הוא חזר הביתה. אין שום סיבה שתהיה תקרת זכוכית; אין שום סיבה שהוא ירגיש פה זר; אין שום סיבה שלא יקבלו אותו לעבודה; אין שום סיבה שבגלל שהוא עולה חדש ויש לו מבטא, יפריעו לו להתקדם. שום סיבה. ואני רוצה להגיד לאלה שדואגים שמישהו יתפוס מקום של מישהו: זה לא יקרה, כי ככל שיותר אנשים מוכשרים יגיעו למדינת ישראל, יבואו לפה חברות להשקיע וימצאו פה ויקדמו פה מקומות עבודה נוספים. ואני אומר לכם, אם יגיעו לפה עוד 100,000 מהנדסים – אם זה מחבר המדינות או מארצות הברית, או ישראלים שעזבו את ישראל וחיים בארצות הברית ועשו relocation ויחזרו לפה – יגיעו לפה עוד מאות, מאות, מאות חברות גדולות, ענקיות, כדי לפתח פה את התעשייה, את המחקר ואת קידום העסקים שלהן. אנחנו רואים את זה כעובדה. לכן, אנחנו צריכים לעשות יותר תוכניות לקליטת עולים, יותר תוכניות לקליטת מהנדסים, יותר תוכניות לקליטה ולהחזרה של האנשים הביתה. ואני רוצה שאנחנו לא רק נדבר, שאנחנו נעשה – נעשה פעולות אמיתיות.
אין לי ספק שגם יושב-ראש האופוזיציה, למרות שהוא תוקף אותנו, הוא כן יכול להיות – גם מתוך האופוזיציה. אני, את החוק הזה התחלתי פעם מתוך האופוזיציה, והתחלתי לקדם אותו. כשאנחנו מדברים על קונסנזוס, שזה קליטת העלייה, אין שום סיבה שהקואליציה לא תתמוך, ואני קורא גם לאופוזיציה במקרה הזה לשלב ידיים ולהתחיל להביא לכאן עוד מאות אלפי עולים. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. אל תשכח שאני מהאופוזיציה, ואני מיוזמי החוק הראשיים, עוד מהקדנציה הקודמת. בוא נשים את הדברים – – –
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
אני מתנצל, אני חייב לך את ההתנצלות. בקדנציה הקודמת היית השותף הפעיל ביותר שלי בהצעת החוק הזאת.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
לצערנו, לא הצלחנו לקדם אותה עד הסוף בקדנציה הקודמת, אבל השלמנו את המלאכה, והיית בכל הדיונים והשיחות שניהלנו בקדנציה הזאת. תודה רבה גם לך.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה לך, אדוני. חברת הכנסת סבטלובה, בבקשה, ותסכם את הדיון שרת העלייה והקליטה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שרים, לצערי הרב, באמת לא מעט אנשים בחרו שלא להיות במליאה היום, ביום החשוב הזה, ביום החגיגי הזה, ביום היפה הזה, ביום שהוא באמת יום חג לכל מדינת ישראל. אין פה כאלה שהם לא עולים, כן? יש עולים דור רביעי, חמישי, שמיני, דור ראשון, אבל כולנו עולים. כולנו עלינו מאיפשהו לכאן, לארץ ישראל היפה שלנו.
לכן זה יום חשוב כל כך, ואני קודם כול בוחרת באמת לברך את יוזמי החוק, חבר הכנסת אילטוב, חבר הכנסת בר – ואתה באמת הובלת את זה עוד בכנסת הקודמת, זוכרים את זה; ואנחנו מייחלים לכך – – –
קריאה:
– – –
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כן, בוודאי, חבר הכנסת נגוסה.
אנחנו מייחלים לכך שאלינו כאן בישראל יצטרפו לא רק מאות אלפים – יצטרפו לכאן מיליוני עולים. אנחנו יודעים שרק חציו של העם היהודי נמצא כאן, במדינת ישראל ובארץ ישראל, והחצי השני עדיין נמצא בגולה. אנחנו לא לוחצים על אף אחד, אבל כל אחד שיבחר להגיע לכאן, אנחנו צריכים להגיד לו: ברוכים הבאים, ברוכה הבאה, ברוך הבא.
וכשכבר אנחנו בנימה אופטימית ושמחה זו, אי-אפשר, כמובן, שלא להתייחס לבעיות הנוכחיות של העולים שכבר בחרו להגיע לכאן וכבר נמצאים במדינת ישראל. אז בואו כמובן נדבר על 400,000 ישראלים ממוצא רוסי, ממוצא אוקראיני, גם ממוצאים אחרים, שמנועים מלממש זכות בסיסית ביותר שלהם – להקים בית ומשפחה בישראל ולהתחתן בארצם. הם נאלצים לנדוד לחוץ לארץ כדי להתחתן עם בני זוגם, במקרה שבני הזוג האלה הם יהודים, והם לא יכולים לכרות את ברית הנישואים כאן. זה מצער מאוד שבן אדם כלשהו שרוצה להקים בית במדינת ישראל לא יכול לעשות את זה כאן אלא חייב לעשות את זה בקפריסין, בפראג, בכל מקום אחר. זה לא מתאים. יש לו כאן מדינה, הוא אזרח, הוא כשר מספיק להתגייס, לשלם מיסים, והוא לא כשר פה להתחתן. את הסוגיה הזאת חייבים לפתור, ויפה שעה אחת קודם.
בואו נדבר גם על אלה שעדיין עומדים במשרד העלייה והקליטה בתור לדיור ציבורי. לצערי הרב, מדינת ישראל אינה עושה די להרוות את הצימאון הזה לדיור ציבורי. האמת היא שיש התקדמות מסוימת בשנים החולפות, אבל זה עדיין לא מספיק, כי יש לנו 25,000 עולים ועולות, רובם ככולם קשישים וקשישות, שעדיין נמצאים בתור הזה. חבל. אנחנו יודעים באיזו מהירות מדינת ישראל יודעת לבנות. אני עליתי בשנת 1991. ראיתי איך לנגד עיניי צמחו שכונות במזרח ירושלים – גילה, פסגת זאב, רמות. בנו, ועוד איך בנו. אריאל שרון בנה בכל הכוח, ובעצם הצליח להגיע למצב שבו אנחנו – כן, אף אחד לא גר ברחובות, אף אחד לא היה נזקק לקורת גג. אז בואו אנחנו נתגייס לצורך הזה, וקודם כול נרווה את הצרכים של העולים שכבר נמצאים כאן איתנו, כי אם אנחנו היום פותחים את הידיים שלנו ומברכים מכל הלב את העולים שמצטרפים אלינו, שזה 27,000, 28,000 – בהחלט מספרים יפים, זה כמעט אותו מספר של העומדים היום בתור לדיור הציבורי – כמה מתוך ה-28,000 העולים החדשים יצטרפו לתור האימתני הזה, שלצערי הרב זז מאוד לאט?
בואו נדבר גם על אותם אלה שחיים מתחת לקו העוני, כי עדיין לא נפתרה הסוגיה של קצבאות הזקנה הנמוכות, ועדיין הם צריכים לבחור בין אוכל, תרופות וחימום בחורף, כי הם לא יכולים לסגור את החודש עם סכום עלוב של 2,300 שקל, 2,400 שקל. לצערי הרב, זה לא מספיק לחיות במדינת ישראל היום. אנחנו יודעים מהו שכר מינימום, אנחנו יודעים מה יוקר המחיה במדינה שלנו. חייבים לעזור לאלה שבאמת, מכל הלב נמצאים פה. והם לא אוכלי חינם. לא. אלה אנשים שהרוויחו את לחמם ביושר ועבדו פה כל יום מימי העלייה שלהם, מהיום הראשון שעלו. אני יודעת את זה על פי אימי, שגם היא עלתה ב-1991. אנחנו עלינו ביחד, והיא עבדה בכל עבודה שהגיעה לידיה, כי כל עבודה מכבדת את בעליה, אין מה להתבייש בזה. אבל זה שהמעסיקים לא הפרישו, זה שלא היה קיים חוק – זאת לא הבעיה של העולים, זאת הבעיה של המדינה שלנו, של מדינת ישראל.
אנחנו יודעים שאנחנו מדינה לא ענייה, אנחנו דווקא מדינה עשירה. אנחנו מדינה עם עודפים בתקציב, אנחנו מדינה עם כל מיני הפתעות נעימות שפתאום מגיעות אלינו בצורה של סכומים אסטרונומיים מעסקת מובילאיי ומעסקאות אחרות. אז עם כל ההצלחות האלה, עם כל העושר הזה, עם כל המגוון הזה שעליו מדבר יומם ולילה ראש הממשלה – ובצדק: אנחנו באמת פורחים בתחום הטכנולוגיות, ההייטק – מדוע אנחנו לא מסוגלים עדיין לפתור את הסוגיות האלה ובאמת ללכת לקראת האנשים האלה? להגיד להם: חבר'ה, אתם פה לא אורחים זמניים, אתם לא אוכלי חינם, אתם פה אזרחים, אתם מגדלים פה בית, אתם מגדלים פה משפחה, יש לכם פה ילדים, נכדים, אתם בניתם את המדינה הזאת? כמו החלוצים, כמו העליות מהמדינות הערביות והאסלאמיות שהגיעו לכאן בשנות ה-40 וה-50, בדיוק כמו כל העליות האחרות – גם אתם תורמים את תרומתכם, ומגיע לכם לקבל על פי הזכויות שלכם; לא נדבות, חס וחלילה, לא מישהו שידחוף לך שטר של 200 שקל ליד, אלא מגיע להם לקבל מהמדינה את מה שמגיע.
אני מקווה מאוד שבשנה הבאה נחגוג בלב שלם ועם ציבורים רחבים ביותר בכל מדינת ישראל – בבתי ספר, באוניברסיטאות ובכל מקום אחר – את החג הזה, כי הוא באמת יום חג. המדינה שלנו, בלי החג הזה לא הייתה מתקיימת בכלל; מדינה בלי עלייה, מדינת ישראל בלי עלייה, לא הייתה קיימת. אנחנו חייבים כל הזמן לזכור את זה, להכיר תודה לכל אלה שהלכו בדרכים לא דרכים, ויש מהם כמה שנהרגו ונרצחו בדרך – אני מדברת כמובן על העולים שצעדו ברגל מאתיופיה ומסודאן, סירובניקים, וכל האחרים, ובאמת אנחנו מוקירים אותם היום, והם לא איתנו. אנחנו בוכים על כך, אבל אנחנו ממשיכים לבנות את החלום הציוני. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה, חברת הכנסת סבטלובה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יחיאל חיליק בר:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים (תיקון), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
הצעות לסדר-היום
ציון יום העלייה
היו"ר יחיאל חיליק בר:
גברתי השרה סופה לנדבר תסכם ותשיב.
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר:
תודה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, אני לא יכולה שלא להסכים לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן ביום הזה. ואני גם מאוד עצובה, למרות שזה יום חג. לא יכול להיות שאחרי היום הראשון במושב הזה, יום כל כך סוער, שבו כל חברי הכנסת, חמוצים ומתוקים, היו כאן ורבו אחד עם השני וצעקו, וכל אחד עמד ואמר דברים – היום, כאשר כנסת ישראל בפעם השנייה מציינת כאן במדינת ישראל את יום העלייה, וכל כך מעט חברי כנסת במשך יום שלם, זה ממש עצוב.
אני, כחברת כנסת ותיקה, לא אוהבת להגיד לחברי הכנסת: אתם חייבים. אני חושבת שכל אחד בחיים עושה מה שהלב שלו אומר. ומובן לכולם שבמדינת ישראל יש משמעות מיוחדת ליום הזה, בגלל שכולנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות. כולנו. ואם תסתכלו שמאלה וימינה, קדימה ואחורה, אין במדינת ישראל משפחה שאין שם באיזשהו דור עולה חדש. גם נכדותיי מתישהו יגידו: סבתא וסבא שלנו, זיכרונו לברכה, ואימא שלנו עלו למדינת ישראל.
רוברט אילטוב, לך, לחברי הכנסת, ליושב-ראש הוועדה, לכל מי שדיבר ולמי שתמך בחוק הזה, אני רוצה להגיד לכם תודה. תודה ליוזמי החוק. הוא חוק מאוד משמעותי למדינת ישראל, בגלל שהיום כולנו יודעים, אבל כולנו יודעים, שהעלייה שינתה את מדינת ישראל, שהעולים תרמו למדינת ישראל, והם שינו את המדינה. כך אומר גם ראש הממשלה. תסתכלו במה שהיה כאן לפני העלייה הגדולה. אני גרה בעיר אשדוד – אני כבר לא מדברת על בית החולים שהקימו עכשיו; העיר הפכה להיות העיר החמישית בגודלה. הרי יש שם עולים שבנו את העיר הזאת, והם שינו את העיר הזאת. לפני כמה שנים, בתחילת שנות ה-90, העיר הייתה קטנה ופרובינציאלית, ואז העלייה הדליקה אור גם בדימונה וגם בדגניה.
אני, מבמה זו ביום הזה, קוראת לסובלנות – לסובלנות לעולים שמגיעים למדינת ישראל, לאחרים. כי לפני שהוא הופך להיות אזרח שווה במדינת ישראל, הוא אחר, ואנחנו לא תמיד מקבלים אותו. מה שקרה היום – וצודקים חברי הכנסת שדיברו על מה שקרה היום בעיר כרמיאל. איך יכול להיות שביום העלייה, דווקא ביום העלייה, התפרסמה כתבה על שלא קיבלו את הילדה בגלל שלפני כמה שנים היא הגיעה מחבר המדינות והיא דוברת רוסית? לא נותנים כשרות. אני לא הייתי נותנת כשרות למוסד הזה או לקפה הזה או למסעדה הזאת, והייתי מחרימה את המסעדה הזאת, את הרשת שהעזה שלא לקבל אותה לעבודה.
התקשרתי לראש העיר עדי אלדר ודיברתי איתו, שוחחתי איתו, וביקשתי ממנו לאתר את הילדה הזאת, למצוא אותה. ואם היא שומעת ומקשיבה: תכתבי לי בפייסבוק את מספר תעודת הזהות שלך – לא צריך את מספר תעודת הזהות שלך, תכתבי לי את מספר הטלפון שלך. עדי אלדר ידבר איתך, ואני מאמינה שראש העיר של כרמיאל ימצא לך מקום עבודה לפני שאת מתגייסת, בכבוד רב, בכבוד רב.
מובן שהעולים הצילו את מדינת ישראל, ובגלל זה אנחנו משפחה אחת. תמיד צריכים לזכור: משפחה אחת, ותמיד צריכים לזכור שכאשר עולה מגיע למדינת ישראל – ובאמת אנחנו משפרים את תנאי הקליטה, ואני כשרה ועולה לשעבר כל חיי עוסקת בעידוד עלייה, בקליטה במדינת ישראל, בכל התפקידים שמילאתי: הייתי יושבת-ראש ארגון התאחדות יוצאי מדינות חבר העמים, ואחר כך בפדרציה הארצית של ישראלים דוברי רוסית; הייתי חברת מועצת העיר; גם הייתי בוועדת העלייה והקליטה; הייתי יושבת-ראש הוועדה לפניות הציבור – גם עסקתי בעזרה לעולים חדשים, וכשרה, כמובן. כל חיי אני עוסקת בקליטת עלייה במדינת ישראל, ובגלל זה אני לא מתארת – תסתכלו בכל הכיוונים מה עשו העולים האלה. רק ברפואה – אדוני היושב-ראש, תסתכלו מה קורה היום ברפואה: 27,000 עולים רופאים הגיעו למערכת הבריאות. מה היה קורה במערכת הבריאות? מה שקורה היום כאשר הם יוצאים לפנסיה, ואנחנו צריכים להחליף אותם בעולים חדשים, עולים באותם מקצועות: רופאים ופארה-רפואיים ואחיות.
ובגלל זה כולנו צריכים לדעת: יש קשיי עלייה. בן אדם מגיע ממדינה אחרת עם שפה אחרת, בלי שפה במדינת ישראל, בלי הכרת המנטליות, בלי מקום, בלי גג מעל הראש. ואנחנו חייבים, חייבים, לזכור את ההיסטוריה של העליות ואת התרומה של העליות ולדעת שכולנו מתישהו היינו עולים חדשים, ואם לא אנחנו, אז מישהו במשפחה. ועל התרומה הזאת אנחנו אסירי תודה.
מאיר כהן דיבר פה והביע דאגה ליוצאי אתיופיה – להביא אותם. יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה יודע שאני הייתי השרה היחידה אז שנסעה לאתיופיה, והמלצתי לראש הממשלה לסגור את גונדר, וגם היום אני תומכת בהבאת העולים מאתיופיה. אני כאן צריכה להגיד: אתם יודעים, חצי ממרכזי הקליטה ליוצאי אתיופיה, כדי לקלוט אותם בתהליכים הראשונים, ריקים. אז אני קוראת לממשלת ישראל ולכנסת ישראל לעשות הכול להביא אותם ולמלא את מרכזי הקליטה, כדי שיעברו את כל התהליכים ויהיו אזרחי מדינת ישראל.
וכאן, אדוני היושב-ראש, אני אומרת שבימים הקרובים אני שמה – למרות ההתנגדות של הרבנות – על שולחן הממשלה, את העניין של הסוּבוֹתניקים. אלה אנשים שחייבים להיות כאן איתנו, חייבים להיות יחד איתנו, ולא יכול להיות שזה יימשך בלעדיהם כאן במדינה.
אני רוצה לציין שהעלייה והעולים הפכו עיירות שכוחות אל לערי הייטק מפותחות, ומובן שבינינו יש פורצי הדרך, אנשים שהגיעו למעלה למעלה, ונתחיל מיושב-ראש הכנסת, ונתן שרנסקי, חברי כנסת שנמצאים כאן, רופאים בכירים. בכל המערכות אנשים פרצו את הדרך. כמה היה קשה להם להוכיח את עצמם, בחלק השני של החיים, ולהגיד: אנחנו כאן, ואנחנו אזרחים שווים, ואנחנו חלק ממדינת ישראל.
אני רוצה להגיד כאן: עצוב שכל כך מעט חברי כנסת נמצאים כאן, אבל תודה לכל אלה שיזמו את החקיקה. רוברט, תודה, ואדוני היושב-ראש, ולכל חברי הכנסת, ולממשלת ישראל, שאישרה את החוק הזה. טוב מאוחר מאשר אף פעם.
והיום, בשם הכנסת ובשם ממשלת ישראל ובשמי שלי, כשרת העלייה והקליטה סופה לנדבר, אני מצדיעה לעלייה, ואני אומרת למדינת ישראל: חג עלייה שמח.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה.
מה מציעה כבוד השרה? להסתפק? אתם רוצים – – –
שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר:
למה? אנחנו יכולים לעשות דיון בוועדת העלייה והקליטה יחד עם ועדת הרווחה. יש לנו כמה נושאים משותפים – נכון, אדוני היושב-ראש? – ואנחנו נמשיך את הדיון על שיפור תנאי הקליטה במדינת ישראל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
טוב. לא ועדה משותפת, רק – מציין נאזם.
אברהם נגוסה (הליכוד):
ועדת העלייה והקליטה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אז אנחנו נצביע בעד ונגד להעביר את הנושא לדיון בוועדת העלייה והקליטה. אני מבקש להצביע. ההצבעה החלה. נכריז על התוצאות ונסגור את הישיבה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 7
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העלייה והקליטה נתקבלה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
שבעה בעד, ללא מתנגדים ונמנעים. אני קובע כי הנושא יעבור לסדר-יומה של ועדת העלייה והקליטה.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, מחר, יום רביעי, ה' בחשוון התשע"ח, 25 באוקטובר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:00.