דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ב'
ישיבה רס"ז
הישיבה המאתיים-ושישים-ושבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"א בחשוון התשע"ח (31 באוקטובר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 5
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 5
יהודה גליק (הליכוד): 6
מוסי רז (מרצ): 7
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 8
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 9
עודד פורר (ישראל ביתנו): 9
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 10
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 10
לאה פדידה (המחנה הציוני): 11
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 11
רויטל סויד (המחנה הציוני): 13
אכרם חסון (כולנו): 14
איתן ברושי (המחנה הציוני): 14
דב חנין (הרשימה המשותפת): 15
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 16
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 16
יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): 17
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 18
סאלח סעד (המחנה הציוני): 18
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 19
הצעות לסדר-היום 19
ציון יום הנגב 20
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 20
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 21
חיים ילין (יש עתיד): 22
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 28
עיסאווי פריג' (מרצ): 31
יהודה גליק (הליכוד): 33
סגן השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל משולם נהרי: 35
חילופי גברי בוועדות הכנסת 40
יואל חסון (בשם ועדת הכנסת): 40
נאום בכורה של חבר הכנסת סעיד אלחרומי 41
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 41
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 45
הצעות לסדר-היום 46
ציון יום תרומתם של מתנדבי שנת השירות וחניכי המכינות הקדם-צבאיות 46
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 46
סתיו שפיר (המחנה הציוני): 47
מירב בן ארי (כולנו): 51
אילן גילאון (מרצ): 53
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 55
דב חנין (הרשימה המשותפת): 57
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 59
נורית קורן (הליכוד): 63
ענת ברקו (הליכוד): 63
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 64
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 64
הצעת חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה), התשע"ח–2017 65
נורית קורן (הליכוד): 65
דב חנין (הרשימה המשותפת): 67
אורי מקלב (יהדות התורה): 68
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום י"א בחשוון התשע"ח, 31 באוקטובר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם כי הונחה היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 198), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24) (הוראות מיוחדות לעניין בחירות מקדימות לתפקיד חבר הכנסת), התשע"ח–2017, של חבר הכנסת דוד אמסלם; הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 45) (מספר הסגנים ליושב-ראש הכנסת), התשע"ח–2017, מטעם ועדת הכנסת. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה.
חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי יפתח היום את הנאומים. בבקשה, אדוני.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, השבוע ביקרתי, כאורחו של ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון וסגנו מר אברהם אריה, בעיר ירוחם. פגשתי אנשים קשי יום, כמו שאנחנו רגילים לקרוא להם, אנשים שחוששים מאוד לעתידם, אנשים שהולכים ברחוב בעיירה כל כך קטנה כמו ירוחם עם פנים נפולות, ולא יודעים את עתידם.
אני קורא כאן לכנסת ישראל ולממשלה לעשות הכול כדי למנוע את סגירת המפעל, כמעט מהבודדים שעדיין מחזיק פרנסה של כמה מאות מהתושבים, לחזק את העירייה שם כמה שאפשר, ולמנוע את הפיטורים האלה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. בבקשה, חבר הכנסת אזרבגה. אחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רציתי ביום הנגב – ביום זה – לברך את חברי טלב אבו עראר, על היום הזה, ואת חברי התנועה המשותפת וחברים אחרים שהשתתפו בו.
ביום זה, בדיוק ב-10 בספטמבר, לפני חודש וחצי בערך, נעלם הבחור בן ה-20 אחמד אל-אעסם, אחמד עבדאללה אל-אעסם; הוא נכנס לטורקיה ב-10 בספטמבר; ב-13 בספטמבר הוא היה אמור לחזור חזרה לארץ, והוא לא חזר. שני חברים שהיו איתו חזרו, והוא עדיין לא חזר.
פנינו למשרד החוץ. עדיין, לצערי, לא קיבלנו תשובה ממצה. המשטרה בתמונה, האינטרפול בתמונה – הוא יודע על זה. פניתי לשגריר טורקיה, וגם העברנו לו את כל המסמכים שדרושים, אם זה צילום של הדרכון ואם זה ויזה, וכל הדברים שהוא דרש, ועדיין לא קיבלנו תשובה. אף אחד לא מתעניין, גם התקשורת, לצערי הרב – והעולם כמנהגו ינהג.
אנחנו רוצים ביום הנגב הזה להעלות את היעדרו של הבחור, גם הוא מהנגב. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מוסי רז.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי, חברים, חברות הכנסת, המתוקים, מן האופוזיציה ומן הקואליציה, קודם כול, חבר הכנסת אזברגה, תדעו לכם, לא כל פעם שמצטרפים חברי כנסת עושים יום על שם האזור שלהם. בדיוק הצטרפתם שלושה מהנגב, וקיבלנו יום הנגב. זה יצא לכם טוב, כל הכבוד.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
ארבעה מהנגב.
יהודה גליק (הליכוד):
ארבעה הצטרפו מהנגב עכשיו? למה? עטאונה, אזברגה, אלחרומי, ומי עוד מהנגב שלא ידעתי? טוב, לא יודע. בכל אופן – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – – ראש וראשון – – –
יהודה גליק (הליכוד):
מי?
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
– – –
קריאה:
אבל הוא לא הצטרף.
יהודה גליק (הליכוד):
לא, שהצטרפו עכשיו, שהצטרפו. טוב, טוב, בסדר.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להעלות על נס – לצערי, פעם אחר פעם אני נאלץ להעלות את הנושא הזה, הוא פשוט בוער בקרבי; קראנו בשבת שעברה בתורה: "קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה". הדבר שהורג ביותר במדינה הזאת הוא הסיגריה. לפני כמה שנים מדינת ישראל, אנחנו, ממשלת ישראל, העלינו את המס על הסיגריות, כדי לחסום את הנגישות וכדי להגביל, ובאמת, ברוך השם, הסיגריות ירדו – השימוש בהן. לעומת זאת, על טבק לגלגול לא העלינו את המס, והגידול במספר המשתמשים בטבק לגלגול – ילדים קטנים, בני נוער, חיילים, סטודנטים, צעירים, מבוגרים – עולה ועולה ועולה, והורג בנו.
בסך הכול, הגיע הזמן להשוות את המס – זה לא מס חדש – להשוות את המס על הטבק לגלגול לזה שעל הסיגריות. ארגון הבריאות הבין-לאומי מתחנן לפנינו לעשות את זה. אני קורא מכאן – שר הבריאות תומך בזה. אני קורא מכאן לשר האוצר – וגם משרד האוצר כבר אמר שזה הדבר הנכון לעשות – שגם שר האוצר יאמץ את ההמלצה הזאת, ויפסיקו אנשים למות פה, במדינת ישראל, מעישון. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת גליק. חבר הכנסת מוסי רז. אחריו – חבר הכנסת אייכלר.
מוסי רז (מרצ):
אדוני היושב-ראש, קודם כול, חבר הכנסת גליק צודק. אתה רואה? אני לא אגיד את זה פה עוד הרבה פעמים.
קריאות:
– – –
מוסי רז (מרצ):
שנית, אנחנו שומעים הרבה מראש הממשלה ומהליכוד שמאשימים את התקשורת על כל מיני דברים שהיא לא מדווחת. אני חשבתי שיהיה נכון פה לדווח על עוד דברים שהיא לא מדווחת, מעשים שנעשים בשמנו בשטחים הכבושים, ולכן הבאתי לפה סקירה של השבועיים האחרונים, שהסתיימו לפני כמה ימים: בשבועיים האלה מתנחלים פצעו חמישה פלסטינים, ובהם ארבעה ילדים; גרמו נזק ל-550 עצים; השחיתו מנעולים של עשר חנויות; פגעו בארבעה כלי רכב ובבית קפה אחד. בגדה המערבית הצבא פצע 38 פלסטינים, מהם 24 ילדים; הרשויות הרסו 20 בתים בתשעה יישובים שונים. 60 איש, מהם 35 ילדים, נשארו ללא קורת גג.
ברצועת עזה – אני לא כולל את מה שהיה אתמול – נפצעו שישה פלסטינים, ובהם שלושה ילדים, בשני מקרים שונים. הצבא ירה 16 פעמים לעבר רצועת עזה, זו שאנחנו טוענים שיצאנו ממנה, החריב סירת דיג אחת והשחית בטיל, בירי טיל, סירת דיג אחרת.
כל זה צריך להיגמר. די.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת רז. חבר הכנסת אייכלר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הכנסת מציינת את יום הצהרת בלפור, שהודיע כי ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותשתדל במיטב מאמציה להקל את השגת מטרה זו.
ואני שואל: מה זה בית? מה זה לאומי? ומה זה העם היהודי? אומר רבי סעדיה גאון שאין אומתנו אומה אלא בתורתה. וההסבר הוא פשוט: כי יווני שחי דורות באמריקה הוא כבר אמריקני ממוצא יווני, הוא כבר לא יווני. אותו דבר כל עם ולשון. אין אומה כזאת שמי ששומר – אפילו מי שלא מבני אברהם, יצחק ויעקב, אלא מקבל עליו עול תורה ומצוות, יכול להתגייר ולהיות בעם היהודי. העם, כל מי שגר – מתימן ועד רוסיה, ממרוקו ועד פולין – הם עם אחד, אפילו שהם 2000 שנה לא על אדמתם. בכל הכללים של הלאום הבין-לאומיים זה לא קיים, אלא רק בתורתה, רק בתורה היהודית. והניסיון ליצור לאום יהודי בלי דת פשוט כשל, אין דבר כזה. אין לאום יהודי בלי דת.
אני רוצה – כשאנחנו באים לדבר על הצהרת בלפור וליישם אותה, אנחנו צריכים לזכור את זה, כי כל החוקים שמנסים לנתק את הדת מהלאום שוללים את עצם זכות קיומנו כלאום, כעם, וודאי שלא בארץ ישראל, שבלפור קרא לה פלשתינה ואנחנו קראנו לה ארץ ישראל במשך אלפי שנים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, עניין קורסי ההכנה לרופאים או לסטודנטים בוגרי בתי הספר לרפואה בחוץ-לארץ – יש שני קורסים בלבד כיום, לפני סטאז', והדבר יוצר מצוקה ותור ארוך – אפילו בוגרים לא יכולים להירשם לקורס ב-2018, כי הוא כבר מלא. למה? כי יש רק שני קורסים. פעם היה בפתח תקווה, השרון, קפלן – יש, עכשיו נפתח קורס חדש בצפת, חשוב שנפתח שם. אני לא מבין למה לא נפתח בסורוקה, למשל, בבית החולים סורוקה, קורס שיקל את הלחץ. אני שוחחתי עם שר הבריאות, וגם עם מנכ"ל משרד הבריאות. שוחחנו בזמנו גם עם בית החולים סורוקה, והנושא הזה עדיין מדשדש, והתור הולך ומתארך. זה קורס שמי שעובר אותו, אדוני היושב-ראש, מקבל עשר נקודות בונוס, וזה מקל עליו לעבור את הבחינה, בסופו של דבר.
אני דורש – אנחנו דורשים, בשם הרשימה המשותפת – לפתוח עוד קורסים – לא קורס, לבוגרים, כדי להקל ולהפחית את הלחץ.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אלחרומי.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה דווקא לנצל את הדקה הזאת כדי לדבר על אפליה ושוויון ומה שקורה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לצערי, שמענו לאחרונה שנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב החליטה לתת פטור מפסיכומטרי בקבלה לאוניברסיטה רק לציבור אחד – רק ערבים שיבואו ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון ייהנו מפטור מפסיכומטרי. ואני רוצה לשאול את נשיאת האוניברסיטה: מה, עולים חדשים לא זקוקים לאותו פטור מפסיכומטרי? חיילים משוחררים או חיילים בודדים לא זקוקים לאותו פטור מפסיכומטרי? האם אנשים במצב סוציו-אקונומי נמוך מאותם האזורים לא זכאים לאותו פטור מפסיכומטרי?
ולכן, אדוני, אני חושב שמכאן צריכה לצאת קריאה, ואם לא ניענה – גם מוועדת החינוך של הכנסת – ליצור שוויון אמיתי; אם רוצה נשיאת האוניברסיטה לתת פטור מפסיכומטרי לאוכלוסייה הערבית, היא צריכה לתת פטור מפסיכומטרי גם לאוכלוסייה היהודית, ובוודאי לאלה שזקוקים לכך, כמו עולים חדשים וחיילים משוחררים. תודה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת אלחרומי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, היום ציינו את יום הנגב. היו שבע ועדות בכנסת, היו דיונים מעמיקים ומאוד חשובים. אחד הנושאים העיקריים שהיו שם זה: אזורי תעשייה משותפים באזור הנגב, וכאן צריך להגיד שהביורוקרטיה עושה את שלה; אחד מאזורי התעשייה, שנחנך כבר, והנחנו את היסוד שלו ב-2007, אנחנו ב-2017 ועדיין אין שם שום דבר. ולכן, זו קריאה להאיץ את זה, להאיץ גם במקומות אחרים, וגם להשקיע יותר בתיירות במקומות המרוחקים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אלחרומי. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת לאה פדידה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
תודה, אדוני היושב-ראש. האג'נדה של רוב שופטי בית המשפט העליון בנושא השבת לא הפתיעה אותנו, כי בשנה האחרונה בלבד בית המשפט סתר את כל החוקים הנוגעים בדת ומדינה: הגיור, המקוואות, כשרות, הגיוס, ולבסוף – אישור פתיחת המרכולים בשבת. להעדיף כמה טייקונים בעלי מרכולים על קרוב ל-13,000 בעלי חנויות בכל תחומי הצרכנות, אשר הם-הם פנו לפני 11 שנים לבית המשפט שיגן עליהם, עכשיו תקוותם נמוגה.
השופטת המכובדת גברת נאור כותבת בראשית דבריה כי היא לא באה לנקוט עמדה חילונית או דתית, אבל בסוף דבריה היא כותבת: "יש לאפשר לכל אחד לעצב את השבת על פי דרכו". איזו עמדת השקפה זו, לא נקיטת עמדה חילונית מובהקת? אך זה לא פלא, כי ממי שחונך במערכת החינוך הכללית הישראלית, אשר בה אין קשר בין שבת קודש ליום מנוחה וקדושה, והשבת מיועדת להשתוללות בני נוער בכל מיני מקומות מפוקפקים, ומן המפורסמות היא האלימות בלילות שבת – יושב כאן השר לביטחון הפנים, תשאלו כמה שוטרים מקציבים לשמור על בני נוער אלו, שיחזרו בשלום לביתם בלילות שבת – אין לצפות לפסיקה אחרת.
הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו את השבת – מתנה, שלפחות פעם בשבוע תשבו יחד, הורים וילדיהם, תיהנו מהם, תחזקו את התא המשפחתי – אתם מפסידים את זה, וממש חבל. אנחנו נעשה הכול לשנות את הפסיקה הנוראה הזאת, כי לא מקובלת עלינו החלוקה שבתל אביב אפשר לחלל את השבת ובבני ברק לא. השבת היא ערך עליון, והציווי על שמירתה לא ניתן לחלוקה אזורית. ובזכות השבת נצליח, בעזרת השם. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת מוזס. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת הנכבדים, זכיתי השבוע להיות בוועדה לצדק חלוקתי, וזו גם ההזדמנות להגיד תודה לחבר הכנסת מיקי זוהר, שמוביל אותה, אבל גם זכיתי לשמוע מושג חדש. יש צורך באפליה מתקנת: ליוצאי ארצות הברית, ליוצאי אתיופיה, למגזר – וליוצאי הפריפריה. אז תגידו לי אתם – איזו עלייה אנחנו? אנחנו 70 שנה במדינה הזאת. אנחנו 70 שנה רוב בארץ הזאת. זו תעודת עניות למחוקק, תעודת עניות לחברה, שעדיין יוצאי הפריפריה נחשבים – או בכלל, איזה מושג זה – שאנחנו צריכים אפליה מתקנת? מי לא נתן את הכלים בזמן, מי לא נתן הזדמנות שווה, כדי שנוכל לצעוד לבד, בלי שב-2017 ימציאו לנו כינוי חדש: "יוצאי הפריפריה". מזל שאני לא אפתח מחר את תעודת הזהות ואני אמצא שאני לא רק ילידת הארץ, אלא גם יוצאת הפריפריה. אז בואו נתקן את זה, וניתן הזדמנות שווה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חברת הכנסת לאה פדידה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפני כמה ימים אחד המרצים באוניברסיטת בר-אילן סילק סטודנטית ערבייה מהחוג שלו כי סירבה להסיר את החיג'אב מעל ראשה. המעשה חמור ומביש, ומעיד על גזענות ופוביה מכל סמל ערבי או אסלאמי. מרצה כזה, מקומו לא במוסד אקדמי.
(אומר בערבית: ומפה אני פונה לכל נערה, סטודנטית ואישה ערבייה ומוסלמית שתתגאה בסממנים המייחדים אותה ובחיג'אב שלה, סמל תפארתה והזהות שלה, ושתישאר גאה ותזקוף ראשה. ירצה מי שירצה וימאן מי שימאן.)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת גנאים. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, גברתי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
איך אנחנו נבין מה הוא אמר?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מה?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
איך נבין מה הוא אמר?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
צריך ללמוד את השפות, נו, מה? אחריה, חבר הכנסת אכרם חסון.
קריאה:
– – – תרגום.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – – מרוקאית – – –
קריאות:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, גברתי.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, היום פורסם מחקר שאני הזמנתי, כיושבת-ראש השדולה למאבק באלימות ובריונות ברשת, יחד עם קרן ברל כצנלסון וענת רוזיליו, ועלה ממנו שכל חמש דקות נרשם פוסט ברשת החברתית נגד מערכת המשפט. 900,000 פוסטים בשנה יש, שמתייחסים למערכת המשפט, רובם כוללים קללות, נאצות, איומים ואף קריאה לאלימות.
אפשר באמת להזדעזע מהנתונים האלה, ואפשר גם להסתכל טוב טוב איפה האחריות של חלק מהשרים וחברי הכנסת כאן, בבית המחוקקים, נגד מערכת המשפט. זה כבר לא צחוק; אתם במסע דה-לגיטימציה נגד כל דבר שהוא שלטון החוק – בית המשפט, המפכ"ל, הפרקליטים – גם מוסד הנשיאות נכנס לזה בשבוע שעבר.
תפסיקו. כשיש קריאה לאלימות כל חמש דקות נגד מערכת המשפט, בסופו של דבר יהיה גם יישום בפועל. זאת האחריות שלנו לעצור את זה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה.
דוד ביטן (הליכוד):
יש פוסט נגד ביבי כל 20 שניות, אז מה זה אומר?
רויטל סויד (המחנה הציוני):
זה אומר, אם אתה בוחר להתנהל – – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
לצערי אין אף פוסט נגדי.
דוד ביטן (הליכוד):
חשבת על זה?
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני לא יודע. אנחנו נעזור – אנחנו נעזור, דבר איתי אחרי הישיבה. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
אכרם חסון (כולנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ברצוני לברך את הכפר בית ג'ן, הכפר שנמצא בגליל העליון בגובה כ-1,000 מטר, מונה כ-12,000 תושבים שהגיעו במאה ה-18 מכפרי הדרוזים בלבנון, ובמאה ה-19 הייתה גם התיישבות יהודית באותו כפר.
היום זה יום היסטורי עבור הכפר, כי אושרה תוכנית המתאר שתיתן מענה לשנת 2040. תוכנית המתאר נקראת ג-299. לכפר בית ג'ן, ששכל הכי הרבה, וסבל מבעיות תכנון ומבעיית פארק לאומי שחנק את היישוב, משנת 1982 לא הייתה תוכנית מתאר מאושרת. צעירים נכנסו לכלא, בזמנו, כי בנו בצורה לא חוקית, כי היו עבריינים על כורחם, אבל סוף-סוף התכנון ומתן סיוע ממשרד האוצר, שמימן 12 תוכניות מפורטות – גם יושב-ראש הוועדה המחוזית, אורי אילן, וגם יושב-ראש הוועדה המקומית מעלה נפתלי, טוביה גלזר, וגם מינהל התכנון, גם ראש המועצה שם, ביאן קבלאן, כולם עשו עבודה מבורכת. סוף-סוף יש תוכנית מתאר.
אז אנחנו מזמינים את כולכם לבוא לבקר ביישוב היפה הזה, וגם להגיד מברוכ לתושבים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היום התקיים דיון בוועדת הכספים בראשות חבר הכנסת גפני, דיון ביוזמתי, בשאלה מאוד חשובה; יש יותר מ-5,000 בולענים באזור ים המלח. זאת תופעת טבע מדאיגה. היא לא נגרמה בגלל זה או אחר, אבל ההשפעה המיידית והראשונה היא על שני קיבוצים, קיבוץ עין גדי, שהוא ותיק, וקיבוץ מצפה שלם במועצה האזורית מגילות ים המלח, שעלה בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים.
החברים משני הקיבוצים – לצערי הם לא רבים – מאוימים עד כדי שאלה קיומית אם הם יכולים להישאר שם, משום שבתוך הבולענים חרב עליהם עולמם, תרתי משמע; נפלו שם מטעים, נפלו שם תחנות דלק, נפלו שם חופים, נפלה שם, כמעט הייתי אומר, כל תחושת האופטימיות שהייתה ביישובים האלה, שלא בקלות הגיעו להישגים שהגיעו אליהם.
ממשלת ישראל עד עכשיו הפקירה אותם. בימים הקרובים תעלה השאלה להחלטת הממשלה. מדובר פה במאות מיליונים, אבל חלקם הגדול של מאות המיליונים הולך למשימות שאינן קשורות דווקא לחברים, כמו כביש 90.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
ישבנו היום בוועדת הכספים עם גפני. דיברנו על הנושאים הללו עם חברי ונציגי המועצות והיישובים.
אני קורא לחברי הכנסת, קורא לממשלה, להבין שזה איום גדול, והוא לא קרה בגללם. צריך לתת פתרון, לאפשר המשך קיום חיים ליד ים המוות, שהפך להיות גם ים מסוכן, בגלל הבולענים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אם לא יהיה – עאידה תומא סלימאן.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש, היום הארץ כולה תקועה; לפקקים של יום-יום מצטרפים פקקים נוספים. הפקקים הנוספים האלה נוספים בגלל עבודות תשתית ברכבת. כל הרכבות מתל אביב צפונה עד חיפה מושבתות. זה יהיה היום וזה יהיה למעשה לאורך כל ימי השבוע, עד יום ראשון בבוקר.
שני דברים אנחנו יכולים ללמוד מהפרשה הזאת; ראשית, תחבורה ציבורית היא דבר חיוני בחברה שלנו. כמו כל דבר חיוני אחר בחיים, אנחנו מרגישים כמה הוא חיוני כשלרגע הוא חסר.
הדבר השני – וזה לקח חשוב: חייבים להבין שאת עבודות התשתית ברכבת צריך לרכז בסופי השבוע, בשבתות, שבהן הרכבת ממילא מושבתת. אי-אפשר להטיל את העונש הזה על האזרחים בכל פעם מחדש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
במסגרת יום הנגב, קיימה היום הוועדה לקידום מעמד האישה דיון על תעסוקת נשים ערביות בדואיות בנגב. לאחר תוכנית ממשלתית שהושקעו בה מיליונים, בהתחלה, אבל נוצלו מהם רק 60%, לפי דוח מבקר המדינה. לצערנו הרב, הממשלה, שקבעה לעצמה יעד להגיע ל-41% מהנשים הבדואיות, שיהיו משולבות בתעסוקה, הגיעה רק ל-24%. כלומר, העלתה את שיעור הנשים העובדות ב-1%.
לאחר כישלון צורב כל כך, הממשלה החליטה על עוד תוכנית, קבעה אותו יעד, משתמשת באותם כלים ומקווה להגיע באמת ליעד בחמש השנים האלה. אני לא יודעת איזה גאון יעמוד בראש תוכנית כזאת, שתשיג את היעד, לצערי הרב.
אני רק רוצה לסכם במשפט אחד. אי-אפשר להעלות את אחוז הנשים בצורה אמיתית, ולשלב אותן בתעסוקה, בנגב, אם הן עדיין חיות במצב של עוני, של כפרים לא מוכרים, בלי חשמל, בלי מים, בלי תשתית של תחבורה ציבורית – ובכל זאת דורשים מהן לצאת לעבודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
תעסוקת נשים ערביות קשורה גם בהכרה בכפרים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוסף עטאונה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הכנסת תציין באירוע חגיגי 100 שנים להצהרת בלפור, ואנחנו, ברשימה המשותפת, לא נשתתף בחגיגות האלה. בהצהרת בלפור, בריטניה הבטיחה ארץ שאינה שייכת לה, ושהיא כבר אינה שולטת בה, לעם שרובו המכריע לא ישב בה, תוך התעלמות מיושביה המקוריים, ובלי לשאול אותם. בריטניה העדיפה את המתיישבים היהודים המעטים, שהיו אחוזים בודדים מתושבי הארץ, ורק החלו להגיע אליה בעשורים הקודמים, והעדיפה את התנועה הציונית באירופה על תושביה הערבים, שהיו הרוב המוחלט בה, ואף על התושבים היהודים הוותיקים, שכלל לא נשאלו לדעתם.
כך בריטניה כוננה וחוללה את העליונות היהודית, שנמשכת עד ימינו. ההצהרה יצרה עוול היסטורי לערבים הפלסטינים, שלא הוכר עד היום, לא על ידי בריטניה, ומובן שלא על ידי ישראל. עוול זה שלל את ההגדרה העצמית של הערבים הפלסטינים, והוא מתבטא היום בקיפוחם ובהדרתם של האזרחים הערבים בישראל, ובכיבוש קולוניאלי של העם הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה, שנמשך זה חמישה עשורים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):
באופן אירוני, הצהרת בלפור, הצהרה של מעצמה קולוניאליסטית הזרה לאזורנו, מקבלת כיום ביטוי מפורש בחוק-יסוד: מדינת הלאום היהודי, שמנציח שוב את העליונות היהודית.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת יוסף עטאונה, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את נאום הדקה הראשון שלי ודווקא לברך מאות רופאות ורופאים ערבים בכל הכפרים הערביים, שעברו בהצלחה לפני יומיים את בחינות ההסמכה של משרד הבריאות להתקבל כרופאים במערכת הבריאות. זה לא מובן מאליו; הסטודנטים האלה הלכו דרך ארוכה וקשה, גם הם וגם המשפחות שלהם, כי נבצר מהם ללמוד ולהיכנס למערכת ההשכלה – לפקולטות לרפואה – בארץ.
ההשקעה בחינוך, מסתבר שהיא ההשקעה הכדאית ביותר. הסטודנטים האלה – ועל רקע הנתונים שעלו היום בדיונים על הנגב בוועדות – מהמאות שסיימו היום, 32 הם מהנגב, וזה הישג אדיר. (אומר בערבית: אלף מזל טוב. אנו גאים בכם.)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסף עטאונה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת סאלח סעד.
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, לפנים משורת הדין נתת לי לדבר; סליחה על האיחור היום במליאה. מחר יצוין יום הזיכרון ה-22 ליצחק רבין, גם פה, במליאה, וגם בהר הרצל. במוצאי שבת תהיה העצרת, והשנה עושים אותה בכיכר "מפקדים למען ביטחון ישראל" ותנועת דרכנו.
אני לא רוצה לקיים במליאה הזאת יותר את הדיון – הייתה הסתה, לא הייתה הסתה, ימין ושמאל, כל השיח המפלג הזה – מאוד מאוד קשה לוותר עליו, אבל כל מה שאני רוצה לבקש מכם עכשיו, יחד עם חבר הכנסת יהודה גליק – אני מבקשת מכם להיות בכיכר הזאת. הכיכר הזאת – ראש הממשלה הזה היה ראש הממשלה של כל הסיעות בבית הזה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת סאלח סעד, ואחריו – אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, כידוע, מחר 1 בנובמבר, כניסתו לתוקף של חוק קמיניץ, החוק הגרוע ביותר שידע המיעוט הערבי בישראל. אני לא הייתי כאן, בכנסת, לא הייתי חבר כנסת כשהתקיים הדיון, צר לי על כך שלא הייתי כאן. אני חושב שהחוק הזה הוא חוק בעייתי מאוד, כי הוא נועד להיטיב עם ועדות התכנון והבנייה באכיפת החוק. אנחנו לא עברייני בנייה. החוק – אם היה גם מזרז את ההליך הביורוקרטי של ועדות התכנון והבנייה, מילא, אבל הוא בא להטיל קנסות גבוהים מאוד על האזרח, על החייל, על הקצין, ביישובים הדרוזיים, וזה דבר שהוא בלתי מקובל.
אני חושב שבהמשך – אני גם שקלתי לעתור לבג"ץ, אדוני היושב-ראש, נגד תחולתו של החוק הזה. אני אעשה את הכול כדי שיחולו תיקונים שייטיבו גם עם הדרוזים וגם עם המיעוטים בתיקון סעיף 109 לחוק. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סאלח סעד. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני, אחרון הדוברים בנאומים בני דקה.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, היום נהרג עובד הבניין מס' 29 באתרים. את ההודעה קיבלנו בזמן שקיימנו את ישיבת ועדת המשנה לטיפול בתאונות עבודה בבניין, בזמן הדיון, והדיון היה בנושא בניית פיגומים.
כבוד היושב-ראש, מתברר שהפיגומים שמשתמשים בהם עד היום הם פיגומים מדגם של שנות ה-20 של המאה הקודמת. המדינה הכינה תקן חדש ב-2014, אבל משום מה מ-2014 עד היום – עברו יותר משלוש שנים – לא מצאו מישהו שיתרגם את התקן הזה – הוא בשפה האנגלית, כי אספו אותו ממקומות אחרים. זה – 1.
2. התקן החדש, שהוא יותר בטוח, הוא עדיין וולונטרי. אם מפקח של משרד העבודה והרווחה מגיע לשטח, הוא לא יכול לאכוף אותו, כי אין עליו צו שיחייב את העובדים. לכן, אין פלא שאנחנו כמעט בכל יום שומעים על תאונת עבודה ועל נפילה מגובה. הנושא הזה צריך טיפול. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. אני רוצה לומר לסגן מזכירת הכנסת נאזם בדר שכנראה קלענו לדעת גדולים, היום, כשלשנה הבאה קבענו שפרס יושב-ראש הכנסת יינתן לגופים שעוסקים בנושא של תאונות דרכים ותאונות עבודה. אז אולי במשהו נוכל לעזור.
חברי כנסת, עד כאן נאומים בני דקה. אנחנו מקבלים בברכה, ודאי, את כל האורחים שלנו ביציע האורחים, ובהם מברכים, על פי בקשת סגן היושב-ראש חמד עמאר, קבוצת גמלאי המשטרה ושירות בתי הסוהר מן העיר שפרעם. ברוכים הבאים לכנסת.
הצעות לסדר-היום
ציון יום הנגב
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו עוברים לנושא הבא: ציון יום הנגב – הצעות לסדר-היום מס' 7726, 7824, 7827, 7834, 7884, 7900, 7906 ו-7914. חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום בכנסת את יום הנגב, חבל הארץ היפה והציורי שתופס יותר ממחצית שטחה של ארצנו הקטנטונת.
שנתיים לפני קום המדינה נשא דוד בן-גוריון נאום ארוך בירושלים. בין השאר הוא דיבר על שתי הרפתקאות שאליהן יצאה התנועה הציונית. לכל בר-דעת מעשי, לכל בעלי הניסיון, אמר בן-גוריון, הן נראו כדברים שאין להם שחר, כדברים נמנעים – סוף ציטוט. מה היו שתי ההרפתקאות האלה, המשימות שנתפסו כבלתי אפשריות? קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, ובמילים אחרות, שיקום עם ישראל ושיקום ארץ ישראל.
בשבוע שעבר ציינו במליאה ביום העלייה והקליטה את ההצלחה בהרפתקה הראשונה. היום הוא ההזדמנות להעלות על נס את ההצלחה גם בהרפתקה השנייה. את הנגב, את המדבר, אנחנו הופכים בשנים האחרונות מארץ גזירה לארץ בחירה. ממקום צחיח שמזוהה עם קשיים ואתגרים הפכו מרחבי הנגב לחממה המצמיחה זנים רבים של פתרונות: פתרונות בתחום הדיור; פתרונות בתחום החינוך; פתרונות סייבר; פתרונות תשתית; פתרונות חדשנות.
ועדות הכנסת התכנסו ודנו היום בהיבטים השונים של מצב תושבי הנגב ובבעיות שעוד דורשות פתרון. הנחות העבודה של כולן הן חד-משמעיות: מדינת ישראל מחויבת להמשך פיתוח הנגב; מדינת ישראל רואה בתושבי הנגב חלוצים, שיש לסייע בידם, ותעשה כל מה שיידרש כדי שהנגב יוסיף להיות מגנט למשפחות צעירות ולהשקעות כלכליות. אם בנגב ייבחן העם בישראל, הרי אנחנו מתכוונים להצטיין במבחן.
במהלך היום הוקדש זמן רב לדיון באתגר הלאומי החשוב, שמשפיע במיוחד על תושבי הנגב: הטיפול בתושבי הפזורה הבדואית. אנחנו מודעים למורכבות של האתגר הזה, ומטפלים בו במלוא הרצינות, ועכשיו, כפי שנאמר, יש גם לא מעט נציגים בכנסת, שיוכלו להמשיך להעלות את הנושא הזה על סדר-היום.
אבל אני רוצה להפנות עכשיו את הזרקור לבעיה נוספת, שלדעתי לא בלטה מספיק בדיוני היום: מכת הפשיעה החקלאית, שממררת את חיי כל החקלאים בארץ, ומכה בתקופה האחרונה במיוחד ביישובי הנגב. חשוב לי לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר: לא ייתכן, פשוט לא ייתכן, ש-70 שנים אחרי קום המדינה, חקלאי ישראלי יחיו בפחד; יזרעו ולא יקצרו, ישתלו ולא יקטפו. לא ייתכן שכמו בימיו של השופט גדעון הם ייאלצו לחבוט "חטים בגת", ולהחביא את התוצרת שלהם מגנבים ומחמסנים. לפני כשבועיים אירע ביישוב שקף מקרה חמור ביותר, שבו נתפסו 67 גנבים פלסטינים, ובהם ילדים רבים, בגנבת עשרות טונות של עגבניות וענבים. מדובר בתוצרת חקלאית בשווי עצום, וממש בהרס של עבודת שנה שלמה. התמונות מן האירוע הזה פשוט מזעזעות, אבל לצערי הן ממש לא נדירות; רק בדוח מבקר המדינה האחרון למדנו כמה נפוצה התופעה המחפירה של גנבות מחקלאים – לא רק בנגב, אלא בכל רחבי הארץ.
אני קורא לכל הגורמים המוסמכים – משרדי הממשלה, המשטרה והצבא: שימו קץ למצב הבלתי-נסבל הזה. השיבו לחקלאי הדרום את הרוח למפרשים. עזרו לנו להעלות את הנגב כולו על דרך המלך. בנפשנו הדבר.
אני מתכבד להזמין את יוזם היום וראשון הדוברים, חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת טלי פלוסקוב, וכן הלאה, לפי הרשימה שנקבעה. עד חמש דקות לרשות חבר הכנסת טלב אבו עראר.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה, מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להודות לך באופן אישי על אישורך והסכמתך לציון היום הזה, שיזמתי כדי לעלות היום במליאה, וגם בוועדות הכנסת, כמה מהנושאים הכי חשובים לנו בנגב – בשבע ועדות.
ולכן, בואו נתחיל בזה ש-40% מאוכלוסיית הנגב הם ערבים בדואים, כ-250,000 תושבים – הם אזרחי המדינה; לא אנשים זרים, אלא אזרחי המדינה, וגם ילידי הארץ – כאן הם נולדו. כאן אני לא רוצה – בלי צעקות, בלי להתעצבן, בלי להתרגש, אני שואל: הרי הם אזרחי המדינה, ויש לידם, שכנים שלהם, אזרחים יהודים. למה אזרחים יהודים מקבלים את מלוא הזכויות, והאזרחים הבדואים ממשיכים להיות מקופחים ומודרים? אתה יכול לענות לי, מכובדי היושב-ראש? יש לך תשובה? באמת, זה דבר שאני לא יודע – עד עכשיו אין לי תשובה. אני היום בן 50 ומשהו, וכמה חודשים, אבל עדיין לא מצאתי תשובה לשאלה הזאת.
הרי הם בני אדם. גם בני אדם. באמת בני אדם. אני יכול להעיד שהם בני אדם. אזרחים, יש להם תעודת זהות ישראלית, יש להם דרכון ישראלי, אז מה, באמת, למה הורסים להם את הבתים? עוקרים להם את היישובים, ובמקומם יבוא היהודי הלבן, החתיך, (אומר בערבית: היפה, בערבית,) לגור במקומם. למה? למה? וממשיכים לקרוא למדינה הזאת – בנוכחות השר לביטחון פנים, כאן – לקרוא למדינה הזאת דמוקרטית. לא מסתפקים ביהודית – דמוקרטית. דמוקרטית למי? אני מקופח. אני ערבי בגלל שאני ערבי. כך ברא אותי אלוהים. אני ערבי, ואני גאה להיות ערבי, בחייאת אללה. אני גאה להיות ערבי ולהמשיך להיות ערבי. אני אף פעם לא אהיה יהודי. אני מכבד את היהודי, אבל אני ערבי. צריך לכבד גם אותי. יש לך רוב, נכון, אללה לא ברא אותך עם רוב כדי לנקום במיעוט, אלא כדי לשמור – ולא לפגוע במיעוטים, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות הנאורות.
מכובדי היושב-ראש, היום בוועדת החינוך העליתי נתונים שהם נתונים של משרד החינוך; לא הוצאתי מהכיס ולא מהמשפחה שלי. אלה נתונים של משרד החינוך, של הממ"מ בכנסת אפילו, גם: הידעת שיש 11,582 ילדים בדואים שאין להם מסגרת חינוך – אין להם מסגרת חינוכית? הידעת שיש 32,000 ילדים שמוסעים – מוסעים לגני ילדים? איפה קרה במדינה דמוקרטית שילד בן ארבע מוסע למרחק של לא פחות מחמישה קילומטרים? איך אפשר? איך אפשר להמשיך עם מצב כזה? וממשיכים – שרים עם עניבות, עם חליפות, באים כמו אנשי הקונגרס, לכאן, ולא מתייחסים, ולא מסתכלים, ולא רואים את הערבים בעיניים בכלל. וכך ממשיכים – וכל אחד רוצה להיות שר.
מכבודי היושב-ראש, יש גם בוועדת הפנים – בוועדת הפנים דנו בנושא תקציבים ומענקים לרשויות המקומיות שם. רשויות מקומיות ביישובים מוכרים. בואו נגיד, יש תקציב ומענק ליישוב שמונה כ-30,000, כמו, בואו נגיד, מועצת אל-קסום ונווה מדבר, 35,000 תושבים, והם מספקים שירותים לכ-70,000 תושבים. איך זה? כל הגרים ביישובים הבלתי-מוכרים מסביב, יעני סמוכים, מקבלים שירותים מהמועצה הזאת, והמענק הוא אותו המענק, פר-נפש. למה לא לעשות העדפה מתקנת לרשות כזאת? וכל הרשויות המקומיות שם הן כאלה. עראבה בנגב מונה כ-17,000 נפשות, אבל מספקת שירותים לכמעט 30,000 בני אדם. למה להמשיך במצב הזה? הרי במצב הזה באמת המועצות, הרשויות, יקרסו ביום מן הימים.
בוועדת העבודה והרווחה: כמעט 80,000-70,000 בני אדם לא זוכים לשירותי רווחה. מבקשים להנגיש להם את השירותים. מאיר כהן, כשהיה שר הרווחה, לא יודע, קנה שני רכבים, כמו ג'יפים, 4X4, כדי שיוכלו להגיע לתושבים במקום מושבם, אבל שניים לא מספיקים. שני רכבים יספיקו ל-80,000 בני אדם? לא יודע, זה עניין של מדיניות, עניין של זלזול, הדרה, קיפוח. כל זה, מכובדי היושב-ראש – ובזה אני מסיים – משתמשים במדיניות כזאת למה? כדי ללחוץ על התושבים הבדואים לבוא להסכמה שיעברו ממקומם ליישובי הקבע, ובמקומם – למה? לטובת מי? כדי להקים שם יישובים לאזרחים יהודים שיבואו מהצפון. כבוד נהרי, שמעת? למה? זה יהודי וזה ערבי. אם תמשיכו כך, (אומר בערבית: אללה יבוא איתכם חשבון.) תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, טלב, לפעמים, כשאתה מניע את עצמך ואתה מתעצבן בעצמך, אני מתחיל לפחד, אתה יודע, אתה אומר: אני לא רוצה להתעצבן, אני בשקט אומר את הדברים – אני אגיד אותם בשקט ובנועם.
קודם כול, כל הכבוד על היום שהרמת. זה מה שנקרא הכרת טובה, אבל עכשיו אני אתן לך את הביקורת. לפני כמה חודשים – לפני כמה חודשים מאיר כהן, טלי פלוסקוב, יחד איתך ויחד איתי, רצינו להרים יום הנגב מאוחד. מה זה מאוחד? כולנו יחד. הרי בנגב אתם גרים, אני גר – כולנו גרים. ואחד הדברים היפים שיש בכל החילופים של חברי כנסת אצלכם – ארבעה נציגים של הנגב. שליש – שליש מחברי הכנסת מהמשותפת הם שכנים שלי.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
אז זה טוב.
חיים ילין (יש עתיד):
זה מעולה. למה לפלג? למה לפלג? למה לא לעשות יחד את היום הזה? טלב, אתה לא איתי בכלל, כי אם היית איתי היית מתעצבן עכשיו, כמו שאני מתעצבן עליך. למה לא לעשות את זה יחד? למה מה, הבעיה של החינוך – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
מי אמר שלא?
חיים ילין (יש עתיד):
– – זה רק שלך, לא שלנו? מה?
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
כולם מוזמנים. חברים, כולם מוזמנים.
אילן גילאון (מרצ):
אתם רוצים להתאחד עם התנועה הקיבוצית – – –
חיים ילין (יש עתיד):
ידידי, בעובדה – בעובדה, טלב, אני אומר לך את הדברים כמו שהם, בעובדה: מאיר כהן, טלי פלוסקוב ואני, יחד איתך, היינו צריכים להרים יום – בסוף היו יומיים. זה לא טוב. אני מאוד מקווה, כבוד היושב-ראש – – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אני אומר לך את זה, בפעם הבאה, בפעם הבאה צריך להיות יום נגב אחד. הנגב לא מפוצל. הנגב הוא של כולנו, ובסופו של דבר צריך להגיע להסדר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
עשיתי כל מאמץ, אדוני, כדי שיהיה יום אחד ומאוחד. לצערי הרב – אני רק יושב-ראש הכנסת, לא אבינו שבשמיים – יש לי כוחות מוגבלים.
חיים ילין (יש עתיד):
זה נכון, זה נכון. כבוד היושב-ראש – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
אתה מוכן לעשות יום נגב אחד?
חיים ילין (יש עתיד):
כן, כן, כן.
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
יפה. אתה מוכן גם לעשות חוות בודדים בנגב?
חיים ילין (יש עתיד):
איך?
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
חוות בודדים – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בדיוק לזה נועד יום הנגב – לדון בכל הסוגיות.
חיים ילין (יש עתיד):
זה בדיוק הדיון, זה בדיוק. סלח לי, אני לא מנהל עכשיו דיון, כי השעון מתקתק, אבל אני אומר לך את זה עכשיו: היום – – –
ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
רגע, אתה מוכן להקשיב, או רק לצעוק? אם אתה מוכן רק לצעוק אז אתה מתווכח עם עצמך, כי אני לא שומע אותך. היום היחידי הזה בכנסת, המאוחד, זה בדיוק כדי להעלות וללבן את הבעיות, ולהעלות את מה שמשותף לכולנו, את מה שכואב לכולנו, ולשים את זה על שולחן הכנסת. זה היה היום הזה, הבנת? זה בדיוק הכול. וככל שאתם תתפזרו יותר, לא תרצו להיות חלק מהנגב כמו שאני רואה אותו, לא תשיגו כלום.
עכשיו אני אגיד את זה הכי פשוט: שני בעיות, טלב, שני בעיות – לא רק שלך, גם לי יש אותן בעיות, מה אתה חושב? תכנון.
יעקב פרי (יש עתיד):
שתי.
חיים ילין (יש עתיד):
שתי בעיות, שתי.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
שתי, שתי בעיות.
חיים ילין (יש עתיד):
תודה על התיקון, בסדר. זה שבדואי מתקן ארגנטינאי זה הישג בלתי רגיל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הוא עולה חדש, מה אתה רוצה ממנו?
חיים ילין (יש עתיד):
עכשיו אני אגיד לך את זה, טלב: תכנון זה בעיה של כולם. כולם תקועים בתכנון; כולם תקועים בתב"עות. אתה תראה בשדרות, תראה בכל מקום – בכל מקום, זו לא רק בעיה שלכם. אלא מה? בסוף צריך להסדיר.
אתם צריכים לבוא ולהגיד מה הגבולות של אותם יישובים, יחד עם הממשלה; לעשות את זה בשלבים, לא רק להתנפל. מה עושים? מתנפלים על חוות הבודדים. מתנפלים על זה. תקשיבו טוב: עידן הנגב – אתה יודע מה זה עידן הנגב, איזו מהפכה זה עשה לרהט? למה אי-אפשר להקים עוד כאלה? יחד.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
למה סיגל מורן – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – ראשת המועצה האזורית – בסדר – בני שמעון העבירה 10,000 דונם? כדי שרהט תגדל ויהיה שם עוד אזור. למה? אפשר בנועם, אפשר בשקט, אפשר יחד לעשות הרבה מאוד דברים. ברגע שאתם מתפצלים, עושים יום רק של הבדואים בנגב – ודרך אגב, רק הבדואים בנגב, כאילו שאין בדואים גם בצפון – אם היה יום הבדואים, הייתי מבין, אבל של הנגב? אנחנו חיים שם יחד. גם עוטף עזה גר שם, ואתה צריך להביא את זה בחשבון – הנגב גדול.
כבוד היושב-ראש, אני אסיים – עתודות הקרקע, עתודות המדינה, הן רק בנגב. אנחנו חייבים לפתח את הנגב כך שיגיעו לשם כמה שיותר מאזרחי מדינת ישראל.
קריאה:
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
אנחנו חייבים להעלות את החינוך, ודוגמה ומופת – אני אתן שתי דוגמאות, וזהו: סורוקה כבית חולים; חורה כדוגמה ומופת למספר הרופאים, האחיות והמהנדסים, ואין לה אח ורע בכלל, בשום יישוב בנגב, גם ישראלי. זאת אומרת, גם כשאין משאבים – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
כל היישובים ישראליים.
חיים ילין (יש עתיד):
– – ויש רצון טוב – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
– – – ישראליים.
חיים ילין (יש עתיד):
– – ויש מנהיגות – יש מנהיגות, אפשר להצליח.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
כל היישובים ישראליים.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, אני מאחל לכל ההתיישבות – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
– – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – של הבדואים בנגב ולכל ההתיישבות בנגב שייקחו דוגמאות איך אפשר לפתח את הנגב, איך אפשר לשים את הלימודים ואת החינוך בראש סדר העדיפויות, כמו שנעשה בחורה, ולקדם גם בית חולים ופריפריה שלמה במדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת חיים ילין. בצלאל סמוטריץ – איננו. יעקב מרגי? איננו. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
חבר הכנסת חיים ילין, רק הערה אחת: לא שמת לב, אמרת: כמו יישוב ישראלי בנגב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן. התכוונת יהודי.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
התכוונת: כמו יישוב יהודי ישראלי בנגב.
חיים ילין (יש עתיד):
כן.
קריאה:
אתה התכוונת – – –
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – –
חיים ילין (יש עתיד):
יהודי ודמוקרטי, כמו מדינת ישראל.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
– – אני מצטט: "ישנה לדעתי משימה אחת שאינה רגעית ואינה חולפת אלא היא משימת הדור: עלייה ויישובו של הדרום והנגב. נוכל לה אם נשתמש בשתי התכונות שנתברכנו בהן: חלוציות ומדע". את הדברים הללו אמר בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לפני יותר משישה עשורים; אמר ועשה, וירד, יחד עם אשתו פולה, לשדה בוקר – דוגמה אישית, מה שנקרא.
האם עמדנו במשימה הזאת? נראה; בזמן שחלף מאז השגנו לא מעט: הקמנו בנגב יישובים לתפארת, תעשייה יצרנית, מקומות עבודה, תיירות, חקלאות, ואפילו תעשיית הייטק. ביישוב ופיתוח הנגב לקחו רבים מאוד חלקים גדולים מאוד; הראשונים היו הקיבוצים, לפני קום המדינה – 11 הנקודות בנגב שהוקמו באזור שעיקרו – שהיום נקרא אזור עוטף עזה. אליהם הצטרפו בשנות ה-50 יוטבתה, גרופית, עין יהב, וכמובן, גם בשנות ה-50 כבר הצטרפו הערים שקמו בנגב: שדרות, ירוחם, ומאוחר יותר דימונה – ערים שהפכו את החולות לערים חיות. כל אלו ועוד – הקיבוצים, המושבים, הערים – הפכו להיות חומת המגן והפיתוח של מדינת ישראל.
ההישגים אומנם מרשימים ורבים, אבל המשימה עדיין לא תמה; רק אתמול פוצץ צה"ל מנהרה התקפית של הג'יהאד האסלאמי בעוטף עזה, שחצתה את הגבול לכיוון קיבוץ כיסופים. זה שנים החמאס והג'יהאד האסלאמי מפירים את ריבונותה של מדינת ישראל על ידי זה שהם חופרים מנהרות שחוצות את הגבול לכיוון שלנו. המידע הזה היה ידוע כבר מזמן, אפשר לומר אפילו שנים לפני צוק איתן, אך ממשלת ישראל הקודמת החליטה לטמון את ראשה בחול ולהתעלם ממנו. גם ההחלטה על בניית המכשול הקרקעי סביב רצועת עזה, שהתקבלה רק בקריאה שנייה ושלישית לאישור תקציב המדינה לפני כשנה – גם ההחלטה הזאת, באישור הראשון של התקציב, בקריאה ראשונה – לא היה בה שקל אחד שהוקצה לטובת המכשול הקרקעי, מה ששוב הדגים את זה שהממשלה הנוכחית, כמו הקודמת, טמנה את ראשה בחול. ואני אוכל לומר, במקרה זה גם בשמחה, שרק בעקבות פעולה מאוד עיקשת, מאחורי דלתיים סגורות, של ועדת המשנה למוכנות צה"ל למלחמה, שאני עומד בראשה, ועדכונים שעדכנו – והבהרנו לכל חברי הקבינט, שאם התקציב למכשול הקרקעי הזה לא יימצא, יישובי עוטף עזה יהיו מופקרים עד שנת 2020 – רק בעקבות זה, ראו זה פלא, נמצאו 3 מיליארד שקל שהתווספו לתקציב המדינה. אז כמובן עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, אבל גם זה – העבודות שהתחילו ונמצאות היום בעיצומן היו יכולות להתחיל לפני שנה.
ובמישור הכלכלי מה קורה? עובדי מפעל נגב קרמיקה נמצאים על סף פיטורים, ולממשלה אין תשובות. ממשלה שמקדישה את כל-כולה לקידום חוקים צרפתיים – יושב-ראש הקואליציה עסוק בקידום חוקים צרפתיים – אינה מתעניינת בתושבי הפריפריה ובעובדי הכפיים. הינה הזדמנות לממשלת ישראל ליזום, ליצור, לבוא לעזרתם של אותם עובדים מירוחם, לבוא לעזרתו של מפעל נגב קרמיקה, וגם ליצור תעשייה ישראלית מובילה, בעיקר ליצוא, וגם מקומות עבודה, ולצערי, נראה שגם את ההזדמנות הזאת הממשלה הזאת מפספסת.
וכשהדברים נראים כך, אין פלא שאפילו מדרשת שדה בוקר, שמייצגת יותר מכול את חזונו של ראש הממשלה הראשון, גם היא עומדת בפני סגירה, ואני מאוד מקווה שמשרד החינוך יתעשת ברגע האחרון וימצא את התקציב כדי לא לסגור אותה.
ומילה אחרונה: כמובן, כשמדברים על עתיד הנגב חייבים לדבר על הבדואים בנגב. שגשוגו של הנגב תלוי גם ברווחתם של תושבי חורה, כסייפה, הבדואים בפזורה, לא פחות מתושבי עומר, שדרות ובאר שבע, ולא ייתכן שבשנת 2017 עדיין יש אזרחי מדינת ישראל שחיים ללא חיבור תקני לחשמל וללא חיבור תקני למים.
ומשפט אחרון – שוב ציטוט של בן-גוריון, שאמר: "בנגב ייבחן העם בישראל – ומדינתו". המבחן שקבע בן-גוריון עוד לא תם, והיעדים להשגתו עוד רבים. אני מקווה שבששת העשורים הבאים – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
עמר בר-לב (המחנה הציוני):
– – והרבה לפני זה, נעמוד בזה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת עמר בר לב. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, אדוני, ואחריו – אחרון הדוברים, אחרון המציעים הצעות לסדר-היום, יהיה חבר הכנסת יהודה גליק. לאחר מכן נשמע את התשובה מפי סגן השר לפיתוח הנגב והגליל, חבר הכנסת משולם נהרי.
קריאה:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא חבר כנסת.
קריאה:
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כן חבר כנסת. לא, הוא חייך אז חשבתי שאולי גם אני מתבלבל.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, בואו – אני מאמין שחלק מהפתרון – להגיד את האמת, ורק את האמת, אז בואו יחד נשחזר, ונדבר קצת היסטוריה. בשנת 1948, עם קום המדינה, חיו בנגב, אדוני היושב-ראש, 11,000 ערבים בדואים; היום, בשנת 2017, חיים שם יותר מ-220,000 תושבים. ב-1948 האוכלוסייה הייתה כזאת שהמדינה הגדירה בהרבה מובנים אוכלוסייה מאוד חיובית, שרוצה להשתלב; היום המדינה מגדירה אותה אוכלוסייה עוינת. אז הייתה אוכלוסייה טובה; היום – אוכלוסייה עוינת.
אני אגיד לכם את האמת, אדוני היושב-ראש: אם האוכלוסייה הערבית בנגב, הבדואית, לא הייתה בריבוי טבעי שמהווה איום דמוגרפי, לא היינו כאן, בשנים האחרונות, קמים וחושבים על פתרונות. פתאום כולם התחילו לקום – צריך לפתור את הבעיה בנגב. למה? איום דמוגרפי – 220,000, אדוני היושב-ראש. ואני אגיד את האמת, איך אני רואה את הדברים.
אני פונה לכל חבריי ולכל מקבלי ההחלטות: יש השקעה משתלמת, win-win – תשקיע בי, אני אשאף לחיים יותר איכותיים, ואני אספק לך פחות דמוגרפיה. זה ברור, העקומה ברורה – איפה שיש איכות חיים גבוהה, יש יותר הישגים בחינוך, יש משפחות עם פחות ילדים, והכול מסודר. אז ההשקעה משתלמת לכם, חבריי היהודים, משתלמת, אני אומר לכם. תשקיעו בחברה הבדואית – תקבלו חברה משגשגת, איכותית, ואז אתם תרגישו בנחת. פחות – האיום הדמוגרפי, נרחיק אותו, יהיה רוב יהודי נצחי. בואו נגיד את האמת.
היום, המצב העכשווי, יש לי – אני קורא – 100,000 – 100,000 – ילדים פחות מגיל 18. במדינה מתוקנת כמות צעירים כזו צריכה להיות סטרט-אפ של מדינה, צריכה להיות כוח עבודה וכוח צמיחה אדיר – והיא מוזנחת. אני שומע כאן: 11,000 ילדים שאין להם מסגרת חינוכית, יעני, לא הולכים לבית הספר, וזה במדינת ישראל. זה שעה וחצי מתל אביב – זה שעה וחצי מתל אביב. עזבו אותי פריפריה, איזה פריפריה? שעה וחצי – עם הפיתוח הנהדר של הכבישים, תגידו לי פריפריה? על מה אנחנו מדברים?
וצריך להגיד את האמת, הנגב היום, שבו 32%–35% אוכלוסייה ערבית, הנגב היום, וזאת הסיבה שהנגב לא מקבל עדיפות ברמת הפיתוח. ואני אכאיב ואחזור יותר אחורה – ב-1948, כשהתחילו להקים את היישובים היהודיים בנגב – וצריך להגיד את זה – את מי שלחו לשם, לשדרות ולדימונה? את עולי מדינות ערב – תשמרו על הגבול. ערבים סוג ב'. ואז יש לי ערבים, למה שאשקיע בנגב? לא מעניינים אותי. עכשיו פתאום המדינה מתחילה להתעורר. זאת האמת, וצריך להגיד אותה. אם לא אומרים את האמת, אף פעם לא נחתור לפתרון.
יש עובדה אחת, אדוני היושב-ראש, ערבים ויהודים אזרחי מדינת ישראל יישארו כאן לנצח ויחיו במדינה הזאת. וזאת עובדה, ועל בסיס העובדה הזאת חייבים לחתור לפתרון, איך לקלוט את 1.5 מיליון אזרחי המדינה הערבים לתוך המדינה. וכשאני אומר לקלוט אותם, אני מתכוון לקלוט אותם במלחמה בפשיעה, אדוני השר; לקלוט אותם – לשלב אותם בכל מערכות המדינה; לקלוט אותם – שאסור שבן אדם יקום בלילה, יישן, וכל הלילה יהיה במהלך של פחד: האם מחר יהיה לי בית או לא יהיה לי בית. את האמת צריך להגיד. לזה אני שואף, ויש לי החלום הזה, ונגיע אליו, אדוני היושב-ראש. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת יהודה גליק, בבקשה, אדוני, ואחריו – תשובת סגן השר לפיתוח הנגב והגליל, משולם נהרי. לאחר מכן אנחנו נשמע את ההודעה מטעם ועדת הכנסת.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני היושב-ראש חבר הכנסת יולי אדלשטיין, אדוני השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, אדוני סגן השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת המתוקים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, גברתי המזכירה, וסגן המזכירה, ראשית, אסור לטשטש את העובדות; בשנים האחרונות ממשלת ישראל עשתה כמה צעדים מאוד משמעותיים בעניין הנגב.
אני עליתי לארץ ב-1974, באר שבע הייתה עיירה קטנה. היית מגיע לנאות מדבר, ידעת שעוד עשר דקות אתה מגיע לבאר שבע. באר שבע הייתה עיירונת קטנטונת, כמעט כולם הכירו את כולם. מאז העיר באר שבע הפכה להיות מעצמת היי-טק, גם מעצמת כדורגל. בשנים האחרונות מגיעה לאזור הנגב רכבת, כבישים, העיר אופקים נמצאת בתנופת בנייה מרשימה, העיר דימונה נמצאת בתנופת בנייה מרשימה, אז על כך כדאי בהחלט לומר מילים טובות. גם נעשה מאמץ כביר של הממשלה – לא תמיד בהסכמה, לא תמיד בקלות, אבל אין ספק ששר החקלאות ויאיר מעיין עושים עבודה מאוד מאוד אינטנסיבית בניסיון לסייע ולקדם את התשתיות בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב, וזה מכיוון שהנגב – בנגב החלו מגוריו של אברהם אבינו, וחיים שם היום צאצאיו של אברהם אבינו – גם של יצחק וגם של ישמעאל, חיים זה לצד זה.
אבל יש בהחלט עוד משימות גדולות לפנינו. לאחרונה סיירתי בעיר ערד. מוריי ורבותיי, גם הכביש לערד – בנייה באופן ספורדי. כל הכביש הזה, כביש 31, כל-כולו – כל אחד בונה; אין כללים, אין הגדרות איפה בונים – בונים.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
מי אמר? מי אמר?
יהודה גליק (הליכוד):
אני לא הפרעתי לך, אבו עראר.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
אני יודע. הכביש בכלל, יש – – –
יהודה גליק (הליכוד):
אני לא הפרעתי לך.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – – לא בונים חדשים?
יהודה גליק (הליכוד):
חבר הכנסת אבו עראר, אתה בחור חמוד. אני לא הפרעתי לך. באמת לא הפרעתי לך. אתה איש יקר.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
חמוץ?
קריאה:
מתוק או חמוץ?
עיסאווי פריג' (מרצ):
תגיד לו מתוק. הוא לא חמוץ.
יהודה גליק (הליכוד):
חבר'ה, כשמדברים על הנגב כולם פה באווירה טובה. זה כבר טוב.
אני אומר, רבותיי: מן הראוי שמדינת ישראל תשקיע את ההשקעות של אפליה מתקנת – כן, כלפי האוכלוסייה הבדואית בנגב גם כן, בהחלט – אבל מן הראוי שמהרגע הזה הכול ייעשה בצורה מסודרת, מאורגנת, ולא כל אחד יעשה – שייקבעו כללים. גם העיר ערד, לצערי, סובלת בשנתיים האחרונות ממלחמות פנימיות שגורמות לכך שהממשלה לא מספיק משקיעה בעיר ערד, מכיוון שיש מאבק, והמאבק הזה הוא לא לטובת אף אחת מהאוכלוסיות. העיר ערד, לצערנו, נשכחת. מה שמדינת ישראל עשתה בבאר שבע, צריך לעשות גם בערד; מה שהיא עשתה באופקים ובדימונה, צריך להרחיב ולעשות; האבטלה הגואה בעקבות סגירת המפעל בירוחם – צריך לא לישון בלילה עד שייפתר הדבר הזה, זהו מפעל חיים; העיר מצפה רמון – מגיעים לה מענים יותר רציניים ממה שהיא מקבלת.
לאחרונה, לצערנו, יש תחושה שנעצר התהליך של העברת בסיסי צה"ל לנגב. הייתה התחייבות של הממשלה להעביר אותם, העסק נמשך – לאט מדי, וחבל. הממשלה באמת לקחה את הנגב כפרויקט מוביל בתחום הביטחון – וכבר דיבר על זה חיים ילין, על עוטף עזה והחומה באזור אילת – ומדינת ישראל בהחלט השקיעה בתחבורה ובתשתיות. כדאי את אותם דברים להמשיך, ולהרים. ובאמת, אין ספק, גם אבו עראר, אזברגה וחברי הכנסת החדשים, עטאונה – שכני, אני בעתניאל, עשר דקות מהבית שלך – וחבר הכנסת אלחרומי. אני נורא שמח שאנחנו שם שורת הנגב, שם. אני מאוד מאוד אשמח שמדינת ישראל תהפוך כבר את הדבר הזה – באמת, גם אני מתבייש כשאני רואה ילד שצועד ברגל שעות על גבי שעות לבית הספר שלו, זאת בושה. מדינת ישראל צריכה להתייחס לכל אוכלוסיית הנגב, להתחיל להתייחס לדבר הזה עם הכללים הברורים, לא כל אחד יתפשט. ובעזרת השם, גם חזון אברהם אבינו וגם חזון דוד בן-גוריון ילכו ויתגשמו לנגד עינינו. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. את התשובה, כאמור, נשמע מפי סגן השר לפיתוח הנגב והגליל, חבר הכנסת משולם נהרי. בבקשה, אדוני.
סגן השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל משולם נהרי:
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, בראשית דבריי אני רוצה לברך אותך, חבר הכנסת טלב אבו עראר, על היוזמה לקיים את יום הנגב לטובת המגזר הבדואי. אני חושב שאתה משמש ציר נאמן לשולחיך. אני יכול להעיד על המסירות שלך למגזר כדי להיטיב איתם, כדי לעזור, כדי להוציא אותם מהמצב הלא-נעים שהם נמצאים בו.
לפני כעשרה ימים התקיימה פגישה של מנכ"ל המשרד לפיתוח הנגב והגליל עם ראשי היישובים הבדואיים בנגב, ובמסגרתה הציג המנכ"ל את הפרויקטים הקיימים והמתוכננים במגזר, וסוכם על שיתוף פעולה מלא ופורה בין הצדדים. המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, בראשותו של השר הרב אריה דרעי, מוביל יוזמות לפיתוח האזור במגוון תחומים, וימשיך לקדם את הביצוע בשטח כדי לחזק אתכם, תושבי הנגב, בבניית עתידכם ועתיד ילדיכם, ולאפשר לכם איכות חיים טובה יותר.
אני רוצה להציג בהזדמנות הזאת פרויקטים שהמשרד מבצע במגזר הבדואי: תוכנית החומש במגזר הבדואי – החלטה 2397. החלטת הממשלה מחדשת את תמיכת הממשלה בחברה הבדואית בנגב, ובמסגרתה המשרד צפוי להשקיע תקציבים לטובת מצוינות בחינוך, המשך תמיכה במרכזי הצעירים, פיתוח פרויקטים לצמצום פערים, ושילוט רחובות בכל היישובים.
מרכזי צעירים – במסגרת החלטת הממשלה הוקמו שני מרכזי צעירים ברשויות הבדואיות בנגב: הראשון הוקם ברהט והשני הוקם בחורה. מרכזי הצעירים נותנים מענה לכ-9,000 משתתפים. המרכזים תורמים להגברת מעורבותם הקהילתית של המשתתפים. במסגרת המרכזים קודמו פרויקטים בנושא שיפור התחבורה הציבורית, קידום יוזמות חברתיות בקרב הצעירים והקמת קבוצות מנהיגות יישובית.
"מצוינגב" – תוכנית ייחודית לפיתוח והטמעת ערכי המצוינות וההצטיינות בתחומי דעת שונים, כגון מדעים, ספורט, תיאטרון, מנהיגות ומוזיקה, באמצעות יצירה וקידום של תשתיות חינוכיות יישוביות ואזוריות לקידום מצוינות בחינוך בנגב. השנה, למרות סיום התקציב והתוכנית, החליט המשרד לתקצב את התוכנית לשנה נוספת, כדי שלא לפגוע ברצף התוכניות. בשנת תשע"ח תורחב התוכנית ל-20 יישובים.
הקמת קריה חינוכית שיקומית למתן מענה לצרכים החינוכיים והשיקומיים של כ-600 ילדים ומתבגרים גילאי 3–18 עם לקויות קשות, בניית מעונות יום ופיתוח תשתיות. הרצועה החינוכית הושלמה במלואה. כיום נערכים לקראת בניית מעונות יום שיקומיים לרווחת ילדי היישובים הסמוכים.
קידום תיירות – פיתוח וגיבוש של המוצר התיירותי ושיווקו: עד כה תמכנו בבניית התשתית לקיום הפרויקט, לרבות גיוס פרויקטורית והפקת שני פסטיבלים, קסם המדבר ולילות רמדאן, שסייעו במשיכת אלפי מבקרים, ומתוך כך מיתוג המוצר וחיזוק עסקי התיירות בחברה הבדואית. מדי שנה הרשות לפיתוח הנגב מקצה תקציב של מיליון ש"ח לקידום התיירות הבדואית בנגב.
מיפוי ושילוט רחובות בחברה הערבית – במסגרת התוכנית המוצעת יושקעו משאבים בקידום המרחבים המוניציפליים ביישובי המיעוטים באזורי עדיפות לאומית במיפוי, שילוט, הכוונה ויצירת כתובת, שם ומספר לכל יחידת מגורים ועסק. המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל גיבש תוכנית להצבת שלטי רחובות ביישובי החברה הערבית כדי להקל על ההתמצאות בהם ולתת תנופה לצמיחת עסקים ביישובים. כולנו יודעים כמה קשה ביישובים האלה להגיע ולאתר כתובות ומשפחות, כשאין לך שילוט ואין לך כתובות ברורות. כיום אנו נמצאים בגמר המיפוי ובחירת השמות, ולקראת מתן תקציבים להצבת שלטי רחובות והכוונה. היישוב שגב שלום סיים את המיפוי ואת בחירת השמות, ויחל בתקופה הקרובה ביישום, בעלות 250,000 ש"ח.
הקמת מרכזים לגיל הרך – במסגרת החלטת הממשלה 2025 פרסמו המשרד והרשות לפיתוח הנגב קול קורא להקמת מרכזים לגיל הרך שייתנו מענה הוליסטי להורים וילדים ברשויות המקומיות, כולל מרפאות, מרכזים לאבחון, טיפות חלב וכדומה. במסגרת הקול קורא זכה היישוב שגב שלום לקבל תמיכה עבור הקמת מרכז אזורי הכולל את הרשויות תל שבע, חורה ולקיה בסך 2.5 מיליון ש"ח.
צמצום פערים, סבסוד קייטנות קיץ – המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל סייע בסבסוד קייטנות קיץ לילדים. התוכנית מיועדת ל-94 רשויות מקומיות בנגב, בגליל ובפריפריה החברתית, עבור כ-86,235 ילדי הגנים גילאי 3–6. המשרד יצא בקול קורא לשנת 2017. התמיכה תינתן לרשויות. השנה קיבלו הרשויות הבדואיות בנגב תמיכה בסך 714,000 ש"ח.
תוכנית yschool – פרויקט המאפשר לתלמידים מהפריפריה החברתית, הנגב והגליל ללמוד למקצועות הבגרות באמצעות תשתיות טכנולוגיות מתקדמות המאפשרות להם גישה למאגרים של חומר הכנה לבגרויות, מערכי שיעור, שיעורים מתוקשבים, חומר עזר ושיעורי הכנה למקצועות הבגרות מכל מקום, בכל עת ובאמצעות כל מכשיר העומד לרשותם, דוגמת מחשב, טאבלט, טלפון סלולרי ואייפד.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – – מדבר וכלום לא עושה.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
יכול להיות שהצרכים הם הרבה מעבר לזה, אבל אלה דברים שאתה לא יכול להתכחש אליהם. אלה לא דברים באספמיה, אלה זה דברים שקורים בנגב; התושבים יודעים מכך, כולנו יודעים מכך.
עיסאווי פריג' (מרצ):
לפי הצגת הדברים, מי ששומע אותך אומר שמדובר בסביון.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
אני עוד לא סיימתי.
יואל חסון (המחנה הציוני):
עד שהוא יסיים זה יהיה סביון.
סגן שר הפנים משולם נהרי:
אני לא סיימתי. עיסאווי, עיסאווי, יכול להיות שאתה תעבור לנגב אחרי מה שתשמע.
במסגרת הפרויקט ניתנים מדי יום שיעורים מתוקשבים און-ליין באמצעות מורים מוסמכים. בפרויקט משתתפים יותר מ-90,000 ילדים מהפריפריה החברתית, הנגב והגליל. אני מתאר רק עובדות. אני לא מדבר על תוכניות שצריכות להיות, אני מדבר על דברים שקורים בשטח. השנה צפוי כי התוכנית תפעל בכל הרשויות הבדואיות בנגב ותיתן סיוע לתלמידים בתקציב של כ-590,000 ש"ח.
תוכנית הכדורסל – המשרד מפעיל תוכנית בשיתוף איגוד הכדורסל ומשרד התרבות והספורט, אשר מטרתה לסייע לרשויות המקומיות בנגב לעודד פעילות כדורסל ברשויות בקרב ילדים ונוער, ולהרחיבה. התוכנית תפעל בשנה הקרובה בכל הרשויות הבדואיות בנגב. התקציב המוקצה לתוכנית בכל הרשויות הבדואיות יהיה השנה 366,785 שקלים.
קול קורא להקמת והפעלת מתחמי עבודה משותפים, מה שנקרא האבים – הקמת מתחמי עבודה משותפים ליזמים ולבעלי עסקים בפריפריה החברתית, בנגב ובגליל, על פי החלטת הממשלה מס' 631 – הגדלת הצמיחה הכלכלית וצמצום פערי ההזדמנויות. כל מרכז ייתן שירות ומענה ליזמים ולבעלי עסקים: עמדות עבודה, שירותי משרד, חדר ישיבות, ייעוץ וליווי עסקי ומערך של קורסים, סדנאות והכשרות. בהקמת כלל המרכזים יושקעו מיליוני שקלים. ההתקשרות תהיה בין המשרד לבין הרשות המקומית.
דיברתי עד עכשיו רק בשם המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, ועוד יש תוכניות לפנינו. אני חושב שהמשרד עשה הרבה, ומעבר לזה, בתקופה הקצרה. ואני יכול להגיד לך, טלב, יכול להיות שהתגבור שקיבלת של עוד חברי כנסת שמייצגים את המגזר הבדואי, יכול להיות שזה יגדיל גם כן את ההשתתפות, מי יודע. אבל הדברים הללו, אני חושב, זה עוזר, זה מסייע, גם בתחומי החינוך, גם בתחומי הרווחה, ואנחנו ממשיכים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מה סגן השר מציע, להסתפק בדבריו? להעביר לוועדה? מה?
סגן השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל משולם נהרי:
אני חושב שזה יותר דברי ברכה ליום – – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – – כמו היום – – – יום הנגב – – – שניים-שלושה יישובים חדשים היום, כך חשבתי, אבל – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אדוני המציע הראשי, חבר הכנסת טלב אבו עראר, מה אתה מבקש, לקיים דיון? להסתפק בדברי סגן השר?
סגן השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל משולם נהרי:
דברי ברכה, כן.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מסתפקים בדרך כלל, ביום מיוחד, אבל מה שאתם תחליטו.
יהודה גליק (הליכוד):
מסתפקים, מסתפקים.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
מסתפקים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מסתפקים בדברי סגן השר. תודה רבה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
עד היום הבא.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה ליוזמים, ותודה לסגן השר לפיתוח הנגב והגליל.
חילופי גברי בוועדות הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מבקש, לצורך הודעה מטעם ועדת הכנסת, להזמין את חבר הכנסת יואל חסון. בבקשה, אדוני.
יואל חסון (בשם ועדת הכנסת):
אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להודיע על חילופי אישים בוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים לדיון בתקציב הביטחון; מטעם ועדת החוץ והביטחון – במקום חברת הכנסת שלי יחימוביץ יכהן חבר הכנסת עמר בר-לב. מטעם ועדת הכספים – חברי הכנסת יצחק הרצוג ומיקי רוזנטל יכהנו כחברים בוועדה המשותפת במקומות הפנויים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יואל חסון. אין צורך בהצבעה.
נאום בכורה של חבר הכנסת סעיד אלחרומי
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו נעבור לנאום בכורה של חבר הכנסת סעיד אלחרומי. אני חייב לציין שהוא ויתר על נאום הבכורה שלו בהצהרת אמונים, וביקש דווקא ביום הנגב לשאת דברים. אפשרתי לחבר הכנסת אלחרומי לעשות את זה. בבקשה, אדוני.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אנשים שהגיעו מהנגב, מי שנשאר אחרי יום ארוך שבו דנו בוועדות הכנסת משעות הבוקר המוקדמות בנושאים שמאוד חשובים למגזר הבדואי, לחברה הבדואית הערבית הבדואית בנגב – כפי שהצהרתי בשבוע שעבר, אני מגיע לכנסת כדי לקדם נושאים שחשובים לי וקרובים אישית לדבר שאני מאמין בו, קידום הנושא הכלכלי החברתי באוכלוסייה הערבית בנגב או באוכלוסייה בכלל, במדינת ישראל.
חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כל מי שהיה היום בוועדות הכנסת ושמע במו אוזניו וראה מה שהציעו אנשים ועל מה דיברו אנשים בכל הוועדות – ועדת הכספים, ועדת החינוך, ועדת הכלכלה, והוועדה למעמד האישה – מבין את המצוקה העצומה באזור הזה, באזור הנגב, בחברה הערבית בנגב. מובן ששיתוף הפעולה עם כולם הוא הדבר שיוביל לקידום הנושאים החשובים האלה, אם זה בתחבורה, אם זה ברווחה, אם זה בחינוך, בכל הנושאים שבאמת חשובים לנו, כתושבי הנגב.
סוגיית הסוגיות במגזר הערבי בנגב היא סוגיית הכפרים הלא-מוכרים, ואני כאן רוצה לחדד נושא מאוד חשוב: צריך להבדיל, ולא לקחת את הנגב כמקשה אחת. בנגב יש יישובים מוכרים, כמו העיר רהט, כמו שגב שלום, כמו כסייפה, חורה ועוד מקומות – ויש החלק השני, של המועצות האזוריות אל קסום ונווה מדבר, שיש בהן 11 יישובים. יש הכרה ביישובים האלה, אבל עדיין אין פיתוח. ויש לנו סוגיה מאוד קשה שם, לפתח את היישובים האלה: אבו תלול, קסר א-סר, אבו קרינאת, ושאר היישובים – 11 יישובים יש במועצות האלה.
והחלק השלישי, וזה החלק שבו רוב הבעיות היום, הוא הכפרים הלא-מוכרים. הכפרים הלא-מוכרים, שקיימים מאז קום המדינה, והאנשים בהם נמצאים וחיים חיים חיים שייחודיים לאוכלוסייה הבדואית, והמאפיין שלהם הוא בעיקר מאפיין חקלאי, שמתאים לתרבות הבדואית. אנחנו עושים טעות איומה אם אנחנו חושבים שתהליך המעבר בחברה הבדואית יעבור בשנה, בשנתיים או בשלוש שנים. תהליך מעבר כזה לוקח זמן.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בעיר רהט בשנות ה-80 הייתם יכולים לראות וילה, ולידה אוהל, ובשגב שלום, בתקופה שהייתי ראש מועצה, האנשים בנו בתים במסורת הבדואית בתוך המגרש שנועד לבנייה. מה זה אומר ומה זה מסמל? זה מסמל שאנחנו בתהליך מעבר, ותהליכי מעבר בחברות לא עושים בכוח. תהליכי מעבר עושים ברגישות, עושים בעבודה אינטנסיבית עם האנשים שנמצאים בשטח.
אנחנו חיים בנגב, ובנגב יש יישובים שבהם חיים יהודים יוצאי מדינות צפון אפריקה, ויש בהם יהודים שהגיעו מארצות ערב. כשהגיעו בשנות ה-50, המדינה לקחה אותם למושבים. הם חיו באותו אופן של חיים שבו הם חיו ליד הנילוס, או בתימן, או בכל מקום אחר, ואני יכול לנקוב בשמות של יישובים כאלה ומושבים כאלה. ולכן, להגיע היום ולהגיד שתושבי עבדה בנגב פתאום יכולים לחיות כמו תושבי רמת גן, או אפילו כמו תושבי רהט – ככה אנחנו גורמים עוול לחברה.
כיושב-ראש ועדת ההיגוי העליונה של החברה הערבית הבדואית בנגב אני מושיט את ידי לשר אורי אריאל ולצוות שלו, שנשב יישוב-יישוב, שנעבור על כל הנגב, יישוב-יישוב, ונגיע לפתרונות. הריסת 1,000 בתים, 1,000 מבנים, בשנה לא תוביל לשום מקום. את זה ניסינו, וניסתה המדינה, כבר כמה שנים. מה התוצאה? התוצאה היא חוסר אמון מוחלט בין האוכלוסייה הבדואית לבין רשויות המדינה. חוסר אמון שלא צריך להיות. חוסר אמון שאפשר להתגבר עליו. ולהתגבר עליו זה לשבת ולהגיע לפתרונות. ואפשר להגיע לפתרונות. ואני אומר לכם, במקומות שבהם הייתה עבודה עם החברה, ועם ראשי היישובים האלה, הגענו לפתרונות.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כפי שאמרתי, האוכלוסייה הבדואית איננה מקשה אחת, אבל יש משהו שמשותף לכולם – זה נושא העוני, זה נושא האבטלה, זה נושא הקשיים שבהם נתקלת החברה הערבית בכלל, במדינה, אבל גם החברה הערבית בנגב. ודרך אגב, הנגב מכיל בתוכו גם את יישובי הפריפריה, ואת עיירות הפיתוח, וגם שם יש העוני הזה, ויש הבעיה שראשי הרשויות מתמודדים איתה: נגב קרמיקה, ועוד מקומות, שבהם אנשים מצליחים, כמו מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם – במקום לתת לו דחיפה ולקדם את היישוב שלו ולעזור לו, המדינה לא מזרימה את התקציבים המתאימים כדי לחזק אנשים כאלה. בנגב יש כוחות מאוד חיוביים, מאוד חיוביים, לעשות דברים משותפים למען קידום הנגב.
סוגיית הכפרים הלא-מוכרים היא פתירה, היא לא בלתי פתירה. אפשר לפתור אותה בדו-שיח. אני מכאן שלחתי קריאה לשר אורי אריאל, שאנחנו נשב, ותאמינו לי, אני יודע על מה אני מדבר כשאני שולח את הקריאה הזאת.
אזורי התעשייה המשותפים שעליהם דיברנו היום הם מנוף לכלל התושבים; יש לנו אזור תעשייה עידן הנגב בין רהט, בני שמעון ולהבים. היה מתוכנן – ואני מקווה שעדיין מתוכנן – אזור תעשייה משותף בצומת שוקת, שיהיה עוגן כלכלי ללקיה, למיתר, לחורה, ולאום בטין, לאל סייד וליישובים שנמצאים לידו. קידום מיזמים כאלה יקדם את הנגב – את כל תושבי הנגב, ולא חלק מתושבי הנגב.
קידום מיזמי תיירות ביישובים המרוחקים – המון מתושבי המדינה יורדים לאילת, מגיעים לאזור הנגב, ועל הדרך יש יישובים, גם בדואיים וגם יהודיים, שאפשר לפתח הרבה תעסוקה בהם, ובעיקר בנושאי התיירות.
מובן שנושא החינוך הוא אחד הנושאים שבלעדיהם אנחנו לא נגיע לשום מקום. ציינו חבריי במהלך היום שהאוכלוסייה הערבית בנגב עוברת מהפכה בנושא הסטודנטים שמגיעים ולומדים במוסדות להשכלה גבוהה. אבל רבותיי, אל לנו לחשוב שהדבר הוא כל כך טוב. רוב הסטודנטים לומדים היום בגדה המערבית ובחוץ-לארץ, ואנחנו לא צריכים להגיע לשם. אנחנו צריכים לקדם מיזמים חינוכיים; להקים מכללה בנגב – להקים מכללה שתיתן מענה לאנשים האלה ותהיה בסיס לאוניברסיטה בנגב בבוא הזמן. זה המקום וזה הזמן, עכשיו, להתקדם עם הנושא הזה ולקדם את הנושא הזה.
אני אומר למקבלי ההחלטות – יש שלוש סוגיות עיקריות בנושא החינוך: יש מבנים פיזיים, וחשוב שתהיה נגישות של מוסדות חינוך. מוסדות החינוך הם מעבר למחלוקות שקיימות בינינו בנושא הכפרים הלא-מוכרים. ברחמה צריך להיות בית ספר; בעבדה צריך להיות גן ילדים, במקום שאין בו גן ילדים. בכל מקום שצריך להנגיש את החינוך, כמו שאנחנו עושים בנושאי הבריאות – ויש מקומות שבהם משרד הבריאות הקים תחנות קופות חולים ותחנות לאם ולילד.
הנושא השני בחינוך הוא נושא האלימות. חברים, ילד אלים בכיתה ט' הוא העבריין של העתיד. אם אנחנו לא מטפלים בסוגיה הזאת בכיתה ח' וט', אנחנו מקבלים עבריין אחרי גיל 18. ולצערי, זה מה שקורה, ולצערי, אנחנו בטיפול מניעתי כל כך לא מצליחים, והגענו למצב שהגענו – הגענו למצב שראש עיריית טירה הגיע אתמול והפגין מול משרד ראש הממשלה ודיבר על עשרות הרוגים מטירה בלי פענוח; הגענו למצב שבלי השקעה מסיבית באוכלוסייה הזאת – אוכלוסייה שאנחנו נזהה אותה; היועצים הפדגוגיים, היועצים החינוכיים, יכולים לזהות את העבריין הזה בזמן המתאים, אם אנחנו משקיעים את ההשקעה הדרושה.
נושא ההישגים בבתי הספר הערביים בכלל, והבדואיים בפרט, זה נושא מדוד, ואפשר לעשות המון שם. אפשר לעשות המון. היום הופיע מנכ"ל משרד החינוך, שמואל אבואב, והציג נתונים, והציג חזון. כולנו מקווים שאנחנו נגיע לחזון הזה; כולנו מקווים שרמת ההישגים ביישובים הבדואיים בנגב, ביישובים הערביים בנגב, תעלה. העלאת ההישגים, נגישות האקדמיה, נגישות מוסדות החינוך, הנגשת המקומות האלה, במיוחד לנערות הבדואיות, יקדמו מאוד את החברה.
חבריי חברי הכנסת, אוכלוסייה מאוד חלשה שנמצאת בנגב – דיברנו עליה היום בוועדה למעמד האישה – היא אוכלוסיית האימהות החד-הוריות והנשים הבדואיות בכלל, שאין לה מענה היום. לא משרדי הממשלה נותנים את המענה, ואם המענה ניתן, הא דל מאוד ואיננו יכול לספק את הסחורה. לכן, חשוב מאוד טיפול מיידי באוכלוסייה הזאת, כי הפקרתה היא הפקרת כל המשפחה, היא הפקרת הילד הקטן, הפקרת הבת הקטנה, הפקרת כל הסביבה של האישה הזאת. אני מקווה שמשרד העבודה והרווחה ינחה גם כן את לשכות התעסוקה. תארו לעצמכם – ואני דיברתי על זה בשבוע שעבר – שאישה מתבקשת להגיע ב-05:30 למקום עבודה, ואם היא מסרבת, שוללים ממנה את הקצבה הזעומה. אין מילים.
חבריי חברי הכנסת, היישובים הערביים בכלל, יש בהם וגואה בהם בימים אלה מכת האלימות. דיברו לפני הרבה אנשים, והתייחסו לזה מעל הדוכן הזה הרבה חברי כנסת ושרים, אבל בלי שנלכד כוחות, יחד, כולם, בלי שנעשה את המקסימום ונתמקד בסוגיית האלימות, אנחנו לא נגיע לשום מקום; אנחנו נמשיך לדשדש באותו מקום, ונספור קורבנות.
אני רוצה לסיים בקריאה, שוב, לשר אורי אריאל, השר הממונה על המגזר הבדואי: 1,000 בתים להרוס בנגב – אנחנו לא נגיע לשום מקום. להשקיע בחברה הערבית בנגב, בכפרים הלא-מוכרים – תארו לעצמכם, המדינה נתנה הטבות מס ליישובים המוכרים, נדמה לי 16%; נתנה הטבות מס פחות, אולי 7%, לשתי המועצות האזוריות. מי קיבל אפס הטבות במס? היישובים הלא-מוכרים. זה נקרא לעשות – לקדם אמון? זה נקרא לקדם אמון?
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
עשירים שם. עשירים שם.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אני חושב שאפשר לעשות את זה. שוב אני אומר לחבריי חברי הכנסת – מכל הרשימות, דרך אגב – בנושאים החברתיים הכלכליים תמצאו שותף. נהיה שותפים יחד לקדם הישגים. תודה ויום טוב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי על נאומו. חבר הכנסת טלב אבו עראר ביקש לברכו. בבקשה, אדוני. בבקשה, חבר הכנסת טלב אבו עראר.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת סעיד אלחרומי, אני הכרתי אותו לפני עשרות שנים כבן הנגב. דרך אגב, הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, ויושב-ראש ועדת ההיגוי העליונה לערביי הנגב; הוא היה ראש מועצת שגב שלום; היה ראש מועצה למופת, וניהל את המועצה בצורה הכי טובה שיש. והאמת, הוא פעל ועדיין פועל רבות למען תושבי הנגב, ובעיקר התושבים הערבים הבדואים, כדי להכיר ביישובים, כדי למנוע הריסת בתים ולהשיג את הזכויות הבסיסיות לתושבים הבדואים בנגב. ואני באמת שמעתי את הצעתו עכשיו, שהוא מושיט את ידו, והלוואי, מכובדי סעיד, חברי סעיד, שיש שר שישמע, שיש לו אוזן קשבת להצעתך, שהוא השר אורי אריאל. לא נשכח שהוא מהבית היהודי, והוא מנסה כל הזמן להשתלט על האדמה, אבל בכל זאת מנסים. אני באמת, כולי תקווה. האמת, אני מבקש להתייחס ברצינות להצעתו של חברי סעיד, שמנהל, ככה, בצורה עניינית, בצורה עמוקה, דיון, משא ומתן, עם משרד החקלאות. אני לא מבין מה הקשר בין שר החקלאות לבין כל הזכויות בכל התחומים לבדואים בנגב. אפילו בפתיחת שנת הלימודים, במקום ששר החינוך יפתח את שנת הלימודים במגזר הבדואי, בא שר החקלאות. מה, אנחנו חוות? לא יודע. בתי ספר, בית ספר, בא שר החקלאות. עם כל הכבוד.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אתה מברך.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
בסדר, אני מברך. אוקיי. ולכן אני פונה בנושא, גם נוסף על קריאתך, חברי סעיד אלחרומי, לשר אורי אריאל, שנשב ונדבר על הכרה ביישובים, להקפיא לפחות את הריסת הבתים – אנחנו מוכנים בכל יום. ולכן, אני לא רוצה להרבות בדיבורים, אבל אני גאה מאוד שחברי סעיד הצטרף אלינו כדי להיאבק לצידנו, להשיג אפילו הישגים – דיר באלכ, מכובדי היושב-ראש – ברשימה המשותפת, אחרי שהתאחדה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
"דיר באלכ" נשמע לא טוב.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
מה? למה אתה מפריע?
עיסאווי פריג' (מרצ):
"דיר באלכ" נשמע לא טוב.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
לא לא, סליחה, לא, אני מתכוון: שים לב, יעני, מה שאני אומר. לזה הכוונה. אחרי שהרשימה המשותפת התאחדה, כאילו כל המפלגות הערביות התאחדו ברשימה אחת, החליטו נתניהו וממשלתו לעשות סטופ – אפילו הישגים קטנים לא נותנים.
מירב בן ארי (כולנו):
טלב, אתה רק מברך אותו, בוא.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
אז בסדר, מברכים, גם, אבל הוא הציע הצעה, וברוח ההצעה אני גם אומר שאנחנו מבקשים באמת להיפגש, לשבת עם השר אורי אריאל, כי הוא המחזיק בכל מה שקשור לתיק הבדואים, כדי לנהל משא ומתן בהכרה – על בסיס הכרה ביישובים, הכרה בבעלותם של האזרחים הבדואים על אדמותיהם. תודה רבה, מכובדיי, והמשך יום נעים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר.
הצעות לסדר-היום
ציון יום תרומתם של מתנדבי שנת שירות וחניכי המכינות הקדם-צבאיות
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא. אנחנו מציינים היום את תרומתם של מתנדבי שנת שירות וחניכי המכינות הקדם-צבאיות, הצעות לסדר-היום מס' 7702, 7756, 7758, 7768, 7838 ו-7899.
בפרשת השבוע האחרונה, פרשת לך לך, קראנו את סיפור היציאה של אברהם אבינו לדרך – בלי התראה, בלי הכנה מראש ובלי לשאול שאלות, אברהם יוצא לשליחות מסתורית אל ארץ רחוקה ולא מוכרת. אנחנו, שחוזרים על הסיפור שוב ושוב, כבר יודעים מה יהיו התוצאות הנפלאות של המסע הזה, אבל אברהם לא יכול היה אפילו לדמיין אותן.
כל שנה אני שואל את עצמי, מניין הוא שאב את כוח הרצון לצאת לדרך? מה מקור השכנוע העצמי, העמוק כל כך? התנ"ך לא מסגיר את המחשבות שחלפו בראשו של אברהם, אבל אולי אפשר למצוא את התשובה בפרשה הקודמת, פרשת נח, וסיפור הכניסה אל התיבה. כנראה כל יציאה למסע גדול היא תוצאה של התכנסות פנימה. כנראה בשביל לאגור מספיק כוח כדי לשנות את העולם צריך להקדיש תקופה מסוימת להתבוננות פנימה, ללימוד, לחשבון נפש.
אולי זאת הסיבה שסיפור ההתכנסות של נח קדם לסיפור היציאה של אברהם. זו ודאי הסיבה לכך שמתנדבי שנת השירות וחניכי המכינות הקדם-צבאיות תורמים כל כך לחברה שלנו. כי במובנים רבים, מי שבחר לעשות שנת שירות או להצטרף למכינה קדם-צבאית – בעצם נכנס לתיבת נח. הוא בחר בשנה של התנתקות מרעשי רקע, שנה של התרכזות במה שחשוב – גם כשבחוץ העולם סוער ואולי נדמה שמתחיל לרדת מבול.
בתיבה של השינשינים וחניכי המכינות אפשר לחשוב בגדול, לחלום בלי גבולות, לדבר במילים שבעולם האמיתי, ה"ציני", כבר פחות נשמעות: ציונות, חלוציות, שליחות, אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל. בתיבה הזאת אפשר לאגור את הכוחות שיוכלו להניע את ה"לך לך"; הכוחות שיהפכו את שנת השירות לחיים של שירות. ברוך השם, מספר התיבות – תיבות נח – של שנות השירות והמכינות הולך וגדל כל שנה; הן הכשירו כבר אלפים רבים של חניכים וחניכות לחיים משמעותיים, לחיים של עומק ונתינה. כן ירבו.
אני רוצה לאחל הצלחה רבה לכל העוסקים במפעל החשוב של שנות השירות והמכינות הקדם-צבאיות: המנהלים, הרכזים, המרצים והחניכים. מי ייתן וכאשר תצאו מן התיבה, תבורכו בברכה שניתנה לאברהם: ונברכו בכם כל משפחות האדמה.
אני רוצה לברך גם את כל היוזמים של היום הזה, ותכף נשמע מכמה מהם. הראשונה שבמציעים היא חברת הכנסת סתיו שפיר. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך, ואחריה – מירב בן ארי, אילן גילאון, עפר שלח, שולי מועלם-רפאלי ודב חנין. בבקשה, גברתי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, גם על הדברים שאמרת, ותודה ענקית לחבריי מירב בן ארי ורועי פולקמן, שהצלחנו לחבור יחד להרים את היום הזה ולארח פה מאות בני ובנות נוער, שהם הצעירים הכי מעוררי תקווה והשראה שאפשר בכלל לדמיין, שבאו היום לכנסת, ולדעתי הוסיפו המון לכנסת, וצריך אולי, אדוני היושב-ראש, לעשות איזשהן משמרות של מתנדבי שנת שירות ומכינות שישבו בוועדות כל יום, כי הם מזכירים לחברי הכנסת היותר-ציניים שקיימים במשכן בשביל מה אנחנו עובדים פה. זו הצעה קטנה.
אחרי שנת השירות שעשיתי בטבריה, כשהתגייסתי לצבא, ביום הראשון בקורס טיס, חיפשנו בעיניים אחד את השני, מי מאיתנו עשו שנת שירות ומי הגיעו לכאן ישר מהשנה החשובה הזאת, ומייד התחברנו, כי היה שם משהו משותף שקשה מאוד להסביר אותו. נשארנו חברים לכל החיים, גם היום, מתוך תחושה אחרת, שאיתה הגענו לצבא, שאנחנו מוכנים להקדיש את החיים שלנו – לא רק כמה שנים, את החיים – למען המדינה הזאת.
ויותר ויותר צעירים ישראלים וישראליות רוצים ללכת לשנה החשובה הזאת מתוך אותה תחושה ערכית מדהימה, שהם רוצים פשוט לשים את החיים שלהם כדי שהחברה הישראלית תהיה טובה יותר. ואנחנו רואים בשנים האחרונות צעירים וצעירות מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, אנשים עם מוגבלות ועם צרכים מיוחדים, שיותר ויותר ממש נוהרים לתוך המסגרות החשובות האלה. וגם, כפי שהוכיח מחקר הממ"מ שביקשנו וקיבלנו היום בבוקר, אותם צעירים מתגייסים למסגרות משמעותיות יותר בצבא, הולכים יותר לתפקידי פיקוד, נמצאים יותר ויותר ומסיימים קורס קצינים יותר מחיילים אחרים. בקיצור, באמת, ההנהגה העתידית של מדינת ישראל. אבל מערימים עליהם כל הזמן קשיים. מכסות חסרות, תקציבים שצריך כל שנה ללכת ולהילחם עליהם – מדובר בתקציבים מאוד מאוד קטנים, שצריך ללכת ולהילחם עליהם. במקום לעודד אותם לצאת לשנה הזאת, הרבה פעמים רואים חסימה.
אנחנו היום ראינו ושמענו הרבה מאוד הבטחות גדולות, גם משר החינוך, גם מסגן שר הביטחון – כל נציגי המשרדים באו ועודדו את המפעל המשמעותי הזה. אנחנו מצפים שההבטחות יהפכו מהר מאוד למציאות. שלא נצטרך כל שנה לחזור לכאן ולהילחם על התקציבים האלה בשביל השינשינים. מגיע להם שהם פשוט יקבלו, שהדרך תיפתח בפניהם כדי להתנדב לשנה הזאת ולעשות כל מה שהם יכולים למען המדינה.
ואני חייבת לפנות מכאן למתנדבים ולחניכי המכינות בבקשה נוספת: האחריות שנמצאת על כתפיכם בשנים האלה היא אחריות אפילו כבדה יותר מבעבר. אנחנו נמצאים בתקופה שלא מעט מהמנהיגים שנמצאים היום בשלטון מתייחסים לפוליטיקה בצורה מאוד מאוד צינית. יותר מזה – משתמשים בכוחם כדי לצאת ולתקוף את המוסדות שעליהם מתבססת המדינה, לתקוף את המהות שבשבילה בכלל התכנסנו כאן, במדינת ישראל, את הערכים היסודיים שעליהם הקים העם היהודי מדינה ובית. אנחנו עדים בתקופה האחרונה – ויותר ויותר כלל שהזמן עובר – לתקיפה של מוסדות המשפט, לתקיפה של התקשורת, לתקיפת אזרחים טובים שפשוט עושים את עבודתם, שומרי הסף, הבסיס של הממלכתיות. עמד פה נשיא המדינה לפני כמה ימים ואמר: זה קץ הממלכתיות, מה שקורה כאן. בתוך מערכת החינוך אנחנו רואים יותר ויותר פחד מהפוליטיקה עצמה, ויותר התרחקות מהמקום שבו מתקבלות ההחלטות.
ואני אומרת לכם, שינשינים יקרים וחניכי מכינות: האחריות עליכם היום היא כבדה יותר, כי אתם חייבים להחזיר, יחד איתנו ועם מה שיש כאן, להחזיר את הממלכתיות הזאת; להזכיר לפוליטיקאים שנמצאים בשלטון על מה אנחנו – ובעבור מה אנחנו – נלחמים; לשם מה הוקמה המדינה הזאת מלכתחילה – מדינה שמבוססת על דמוקרטיה, ועל שמירה אחד על השני, שבה אנחנו עוזרים לכל ישראלי ולא בודקים קודם מאיפה הוא בא, ומי אימא שלו, ומי החברים שלו, ואיפה הוא גר, אלא פשוט דואגים לו, כי הוא אחד מאיתנו; מדינה שבה אנחנו כל הזמן חושבים איך אנחנו הופכים את העתיד לטוב יותר, לשוויוני יותר, לכזה שמעמיד את האזרח במרכז, ולא את הפוליטיקה; לכזה שכל הזמן פורץ עוד ועוד גבולות; שבו הציונות מגדירה את המשימה – –
היו"ר נאוה בוקר:
נא לסיים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
סליחה, בבקשה, עוד שני משפטים.
– – שבו הציונות היא הגדרת המשימה שאומרת כך: אפשר לעשות את הבלתי-אפשרי; אפשר לעמוד מול האתגרים הגדולים יותר שיש במציאות הישראלית, גם הביטחוניים והפוליטיים וגם החברתיים והכלכליים; אפשר להילחם בתופעות האיומות של העוני – –
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – של האי-שוויון ושל הפערים החברתיים; אפשר להילחם בתופעות האלה, שגם מחלישות אותנו, מחלישות את הביטחון שלנו, מחלישות את החברה הישראלית; אפשר להתמודד עם אתגרי הביטחון שעומדים לפנינו, ולא לוותר להם, ולא להנמיך את עצמנו בפניהם ולפחד.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה, חברת הכנסת סתיו שפיר.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
סליחה, במילה אחרונה. אנחנו ביום – – –
היו"ר נאוה בוקר:
את הרבה יותר מדקה אחרי.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
נכון, אבל הפרעתם לי חצי מהנאום ולא הצלחתי לשמוע את עצמי, אז אני מבקשת עוד חצי דקה.
היו"ר נאוה בוקר:
אף אחד לא הפריע לך, על מה את מדברת בכלל?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
בדיוק, זה מדהים, כי זה בדיוק הדברים שעליהם אני מדברת.
היו"ר נאוה בוקר:
אני מדברת איתך כבר דקה ומשהו אחרי שהנאום שלך היה אמור להסתיים.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
ממש כמה שניות. אפשר לכבד את הדברים שאני אומרת.
היו"ר נאוה בוקר:
כיבדתי אותך, נתתי לך זמן בשקט, ואת המשכת לדבר.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לדעתי, גברתי, לא הקשבת למילה אחת ממה שאמרתי, כי אם היית מקשיבה לא היית קוטעת אותי בשלב הזה של הדברים שלי.
היו"ר נאוה בוקר:
זמנך עבר. אני מצטערת.
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
חבל, אנחנו סתם מבזבזות זמן. שנייה.
אני שולחת מכאן ברכה וחיזוקים וגאווה ענקית למתנדבים ולמתנדבות של שנת השירות ושל המכינות הקדם-צבאיות, ומצפה משיתוף הפעולה שהיה פה היום בין האופוזיציה והקואליציה להימשך גם כשנממש את ההבטחות שלנו כלפיהם – גם התקציביות, גם המכסות, גם ההבטחות בנוגע להמשך השירות הצבאי – במהירות האפשרית, כדי שבשנה הבאה נוכל להתכנס כאן שוב כדי לחגוג את השינשינים והמכינות כשכל המלחמות האלה כבר יהיו מאחורינו. תודה רבה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה. חמש דקות לרשותך.
מירב בן ארי (כולנו):
תודה. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, כמו שאמרה חברתי חברת הכנסת סתיו שפיר, ציינו היום ביום מיוחד את יום המכינות ושנת השירות. אתחיל בתודה לחברת הכנסת סתיו שפיר ולחברי חבר הכנסת רועי פולקמן, באמת הובלנו יום מקסים, מרגש וחשוב. אני רוצה להודות גם לשר החינוך נפתלי בנט ולסגן שר הביטחון אלי בן-דהן, שבאו וכיבדו אותנו בנוכחותם, ובכלל כיבדו את האירוע – זה חשוב – וגם לכל יושבי-ראש הוועדות, שנתנו לי גם להוביל שני דיונים, אבל גם בכלל, כיבדו אותנו בדיונים חשובים, גם בכספים, גם בקליטה, גם בחינוך, גם ברווחה וגם בחוץ וביטחון.
אני רוצה להקדיש את הנאום שלי לשלושה צעירים, יפתח, יותם ועמית, שלושה שינשינים שלי. אני בעיקר שמה דגש על יותם זיתוני, שהוא כבר קצין בתותחנים עכשיו. הם לימדו אותי מהי שנת שירות. כשגדלתי בנתניה, בתיכון, לא הגיעו ובישרו לנו – לבוא לשנת שירות, או גייסו אותנו למכינה. לא יודעת אם במקרה או לא במקרה – לא היה לי, לא נחשפתי לעולם הזה ולא ידעתי בכלל מהו, אפילו לא כשהייתי בצבא – והייתי חמש שנים בצבא.
אני לא יודעת כמה מחברי הכנסת שיושבים פה, כשהיו בתיכון, באו אליהם וניסו לגייס אותם למכינה. אצלי זה לא קרה. מה שהיה מאוד יפה, אגב, זה שבמהלך הדיונים הרבה חברי כנסת, כולם אמרו – זה היה מדהים – שיש להם ילדים בשנת שירות ובמכינות. זאת אומרת, כל חבר הכנסת שנכנס לדיון – וצריך להגיד תודה לחברי הכנסת, כי היו הרבה היום – כולם אמרו: הבת שלי, והבן שלי – וזה היה מאוד מקסים ויפה. אני מאוד מקווה שאנחנו הולכים לשינוי.
בעיניי, המכינות ושנות השירות – זאת הציונות. זה מפעל ציוני עצום, גדול ומרגש. הרבה דברים קרו היום. שמענו דברים, וגם חברת הכנסת שפיר דיברה על זה. את יודעת, גברתי היושבת-ראש, היו אפילו קטעים מתסכלים, כי את אומרת לעצמך: בחור כזה צעיר, שהגיע משכונה בפריפריה – גם פריפריה אצלי בנתניה, אצלך בחדרה – נכנס למכינה, עשה תהליך מדהים. את יודעת שבהתחלה יש קב"א ודפ"ר, שהוא מקבל, ובסוף השנה הוא מסיים מכינה, ומשאירים לו את אותם נתונים. אז אני אומרת: מה הועילו חכמים בתקנתם? הכנסת אותו למכינה, הילד או הילדה עשו שינוי מהפכני, והצבא עדיין רואה אותו עם נתוני הפתיחה האלה. וזה מאוד מתסכל, כי – אמרנו לצבא: חבר'ה, יש כאן אנשים שעברו מכינה – מאות, אגב; תסתכלו עליהם אחרת.
אחד הקטעים היפים בעיניי זה – ישבה קצינה במג"ב – אדוני השר לביטחון הפנים – אני אגיד לך: ישבה קצינה בשם אופל – – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
איך?
מירב בן ארי (כולנו):
קצינה במג"ב בשם אופל ישבה וסיפרה את סיפור החיים שלה. היא הגיעה מקריית שמונה, והלכה למכינה קדם-צבאית בטבריה. אתה חייב רגע להקשיב לסיפור הקטן הזה, כי הקצינה הזאת, במג"ב, ישבה מול כל חברי הכנסת, ומול שר החינוך, ואמרה לו: אדוני, כשגייסו אותי לצבא, הציעו לי להיות מזכירת תקשוב. חלילה, אנחנו לא מזלזלים, אבל הבחורה, החלום שלה היה להגיע למג"ב. זה היה החלום שלה. היא נכנסה למכינה קדם-צבאית של חצי שנה בטבריה, ובאמצעות כלים שהיא קיבלה היא נלחמה בצבא ועברה להיות שוטרת במג"ב. ויושבת מולנו אופל – בחורה, באמת, כאילו, מלח הארץ, אבל הצבא לא נתן לה הזדמנות, כי הוא ראה בה את הקב"א ואת הדפ"ר. אבל היא לא ויתרה, ונלחמה. ישבה מולנו – תשמע, אני רוצה להגיד לך, ובכלל, לכל מי שכאן: ישבנו, וכולנו היינו עם דמעות בעיניים, כי אתה אומר לעצמך: איך יכול להיות שבמדינת ישראל 2017 חבר'ה צעירים מהפריפריה – היא גדלה בקריית שמונה, והמכינה הייתה בטבריה, מכינה של מרכז מעשה – אנחנו לא נותנים להם הזדמנות. למה? הרי בסוף היא תצא מהצבא – אתה יודע מה הדבר הראשון שהיא אמרה? אני יוצאת מהצבא, ואני חוזרת לקריית שמונה. ואמרה סתיו בדיון, שהיא הייתה במכינה בטבריה – –
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
שנת שירות.
מירב בן ארי (כולנו):
– – בשנת שירות בטבריה, ומה אמרו לה השינשינים? דבר ראשון, אנחנו רוצים לצאת מטבריה. יושבת שם אופל ואומרת: אני מסיימת את הצבא, אני מסיימת את מג"ב, שזה החלום שלי, ואני חוזרת לקריית שמונה.
ואני חושבת שבכל התסכול שהיה לנו קצת, מדי פעם, היום ראינו תקוות וראינו דברים מדהימים. אני רוצה לומר דבר אחד: שנת השירות והמכינות צריכות להיות פתוחות לכולם: לקריית שמונה, לאילת, לחדרה, לנתניה. אנחנו צריכים להכניס צעירים עם מוגבלות; אנחנו צריכים להכניס יותר צעירים יוצאי אתיופיה; אנחנו צריכים להגיע למכינה ולראות את כל הפנים של החברה הישראלית. לצערי, היום אנחנו צריכים עוד לתת דחיפה, וזה מה שעשינו היום.
אני רוצה להגיד תודה לכולם. היה יום מדהים, מרגש וחשוב, ואני מקווה, בעזרת השם, שבכל שנה נציין אותו. תודה רבה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. חמש דקות.
אילן גילאון (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, תודה לסתיו, למירב ולרועי. זה לא בכדי, שהם ארגנו לנו היום את מעיין הנעורים הזה, שהתפרץ מכל חלקי הבית ומילא אותנו בכל כך הרבה תקווה. אני חושב שאת המשפט: "אתם האנשים שלהם חיכיתם" התאימו בדיוק למכינות הקדם-צבאיות, גברתי.
האנשים האלה, בסופו של דבר, בתוכם מסתתרת תנועת תיקון ענקית. הם אנשים צמאי דעת, צמאים לחיי משמעות, ונדמה לי שהם תנועת התיקון, שב-100 השנים הבאות יצטרכו לתקן את מה שהתקלקל בינתיים ב-100 שנים הקודמות. הם יהיו אלה אשר יחזירו את מדינת ישראל מאוד קרוב לקווי המתאר שעליהם היא ביקשה להתקיים, ולקום, מה שהזקן אמר בזמנו, לאור חזונם של נביאי ישראל: אני מכריז בזאת על הקמת מדינת ישראל.
מחברת מופת שרצינו להיות, לפרות הבשן שהננו היום, ובחזרה, תפקידם של אלה, שהוא תפקיד קשה מנשוא, יותר קשה משל מקימיה של המדינה הזאת – כי קל יותר, גברתי, לבנות מדינה מכלום, מאשר ליישר מדינה שכל כך התעקמה במשך הזמן, הרבה יותר קל. ואלה הם תנועת התיקון, העוללים הללו, שהיום הסתובבו וראינו אותם. אלה יהיו הדור אשר יהפוך את מדינת ישראל לחברת מופת, והציונות הבאה, הציונות של 100 השנים הבאות, היא ציונות מעמדית, גברתי, היא בדיוק מעם למעמד, הפוך ממה שבן-גוריון אמר. היא בדיוק הכיבוש של מדינת ישראל. הינה כיבוש שהוא נאור, לכבוש את מדינת ישראל ולהחזירה לבעליה החוקיים, הלוא הם רוב אזרחיה; ואותה חברת מופת סולידרית, שמקדשת את האדם ואת החיים שלו, שמבינה שהסולידריות והיחד הם הכלי הטוב ביותר להגשמה העצמית של הפרט.
חברה דמוקרטית שבה שואל כל אזרח כל יום מה הוא נותן למדינתו, ובכל יומיים, באומץ – מה נותנת לו מדינתו בחזרה, כי ללא הדיאלוג הזה, דמוקרטיה איננה מתקיימת, גברתי. זה יהיה דור שיגנה את החמדנות כתנועה המכוערת ביותר של בני האדם, את החמדנות – הגרידיות, והקמצנות, כתכונות המכוערות ביותר של בני האדם, כמו שגברתי, הנדיבות היא התכונה הסקסית ביותר של בני האדם, אם תשאלו אותי. אינני יכול לחשוב על משהו יותר סקסי מנדיבות.
אלה יהיו אנשים, גברתי, של ציונות עיוורת באופן מוחלט לצבעים, למינים, לנטיות, לגזעים. הם ישפטו את האנשים על פי מעשיהם, ועל פי מעשיהם בלבד. הם ייקחו את הרב-תרבותיות בפעם הראשונה ובאופן אמיתי, ולא יחטיאו אותה, כי הרב-תרבותיות היא הנכס היקר ביותר שהיה למדינה הזאת, והם ייקחו את כל הצבעים, ואת כל הטעמים, ואת כל הריחות ואת כל הצלילים, ומהם הם יעשו תרבות ישראלית מקורית אחת, מתוך היחד הזה. ואז יביאו אותנו למה שאני בילדותי, גברתי, לימדוני בבית הספר – שאנחנו אור לגויים. אני חושב שלנו יש פוטנציאל להיות חברה כזאת, וכשאני רואה את הילדים האלה, אני חושב שיש לנו פוטנציאל, על אף מה שאומרים על דור ה-Y, להיות חברה כזאת, כי הם ממלאים אותי בתקווה, מחדש, שיש בשביל מה ללכת.
אני אומר לך – וחברת הכנסת סתיו שפיר אמרה שהם צריכים להיות תורנים – הם צריכים להיות חברי כנסת, משום שרק אנשים שאינם מתאימים לפוליטיקה היום – מתאימים לפוליטיקה; כאלה שלא הולכים סחור-סחור ולא הולכים סביב-סביב, ומבינים שגם תכונות אנושיות בסיסיות הן התכונות הנכונות לתוך הפוליטיקה. זהו, גברתי, מעמד הקשת, עם הצבעים, והמינים, והמוגבלים, והנגישות שמאפשרת לכל פרט בתוך החברה הישראלית, מן המקום שהוא נמצא, להגיע למחוז חפצו בכבוד ובעצמאות. חברת המופת. תודה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה, חבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בבקשה. חמש דקות לרשותך.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
גברתי היושבת-ראש, חברי השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, שנת השירות, המכינות ותוכניות אופק הן מיזם לאומי, שמטרתו, בעיניי, לגדל דור של אנשים שיהיו משמעותיים לעצמם – ולסביבה. התרגשתי לראות היום את מתנדבי שנת השירות, חניכי המכינות ותוכניות אופק מסתובבים בתוכנו בין כותלי הכנסת, עוברים מוועדה לוועדה, עם חולצות של הצופים, של בני עקיבא, של השומר הצעיר, של הנוער העובד והלומד ושל המכינות. כמה שוני היה ביניהם וכמה דמיון יש ביניהם.
כמה שהם שונים, בנים ובנות, דתיים וחילונים, בני העיר והכפר, עולים וותיקים, יהודים, ערבים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, בדואים, אבל כמה שהם דומים – כולם, ללא יוצא מן הכלל, בחרו לדחות בשנה את הזכות שיש לכולנו לשרת בצה"ל או בשירות לאומי-אזרחי, כדי לתת ולקבל, כדי ללמוד וללמד וכדי לצמוח, באופן אישי וכחברה, כדי להפוך את המדינה לטובה יותר.
הדמיון הזה חזק מכל שוני. השלם גדול מסך חלקיו, ואותי אישית זה לא הפסיק לרגש בכל פעם שפגשתי אותם. אם יכולתי, הייתי עוברת עכשיו ומציינת תוכנית-תוכנית ומכינה-מכינה, ומקום של שנת שירות, מקום אחרי מקום, אבל יש כל כך הרבה, שזה היה מתחיל ולא נגמר. לכן אני מבקשת להתמקד בסיפור אישי אחד, שבעיניי מסמל חלק מההוויה של כולנו, ההוויה של מדינת ישראל.
אני רוצה לספר על אליסף פרץ. אליסף, ששכל את אחיו הבכור, סגן אוריאל פרץ, בנובמבר 1998 בקרב בלבנון, ו-12 שנים אחר כך שכל את אחיו השני, רב סרן אלירז פרץ, בקרב בעזה – בין שני האסונות האלה אליסף איבד גם את אביו, אליעזר, ולמרות הקושי הכבד והכאב הבלתי-נסבל, הוא אמר: אם אני חי, אני מעדיף לחיות ב-100%, ואת כל העוצמות של הכאב ושל הגעגוע הוא בחר לממש בעולם החינוך, ולהקים – ולעמוד למשך תקופה בראש המכינה הקדם-צבאית שחר בניצן, ואני מבקשת לקרוא חלק מדברי הפתיחה שלו, כשהוקמה המכינה, ואני מצטטת: "החזון במכינה שלנו הוא שהחניכים יקבלו כלים לכל המשך דרכם, ולא רק לשירות הצבאי. אנחנו מתכוונים להתעמק בארון הספרים היהודי ובכל מה שקשור לתרבות העברית. ילמדו אצלנו את הרב קוק ואת המהר"ל מפראג לצד עגנון וי"ל פרץ, ועל כל שלושה שבועות של לימוד נעשה שבוע אחד בשטח, שבו נלמד דרך הרגליים".
אלי אלאלוף (כולנו):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אותו הוא לא הזכיר. אני מצטטת, אז אני לא יכולה להוסיף מעצמי.
אלי אלאלוף (כולנו):
אבל אני רק מזכיר שיש גם – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לגמרי, אתה יודע שאני תמיד מביאה אותם.
אלי אלאלוף (כולנו):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
"חוץ מהעניין הצבאי", הוא אומר, "המכינה שלנו היא גם מכינה לחיים". אנחנו רוצים לתת לחניכים להבין בשביל מה ולמה אנחנו דווקא פה, דווקא כאן. נראה להם מה מיוחד ויפה בארץ הזאת, ואז יהיה הרבה יותר קל להתמודד – להתמודד עם השירות הצבאי והקשיים שהוא מביא ועם נפתולי החיים הצפויים להם במדינת ישראל. "אנחנו", הוא כותב, "בהחלט מצפים מהבוגרים שלנו להיות לא רק חיילים טובים בצה"ל, אלא גם חברים טובים יותר, בעלים ואבות טובים יותר, נהגים ונהגות טובים יותר, כך בכל תחום".
דבריו המרגשים של אליסף, לצד הבחירות המשמעותיות שלו, משקפים, בעיניי, את כל המהות של שנות השירות והמכינות הקדם-צבאיות ותוכניות אופק, מהות שהיא כולה ארץ ישראל היפה, ועל זה אני מבקשת להגיד תודה לכל אחד ואחד שבחר בזה.
אני חושבת שהקריאה החשובה ביותר, שחזרה על עצמה שוב ושוב היום, בכל אחד מהדיונים, וגם בכינוס הסופי – ואני קוראת מכאן לחבריי, לראש המפלגה שלי, שר החינוך, לסגן שר הביטחון, הרב אלי בן-דהן: הדבר החשוב ביותר הוא להגדיל את התקציב לתוכניות המופלאות האלה, להגדיל את התקנים, להראות איך כל שנה אנחנו מוסיפים – דובר על 10%? נחליט על 8%, נחליט על 20%, אבל מדינת ישראל חייבת להראות התקדמות במספר התקנים בתוכניות היפות האלה, ולאפשר לכל אחד ואחת לזכות בשנה המשמעותית הזאת.
ותודה אחרונה אני רוצה – לכם, חברותיי סתיו שפיר, חברת הכנסת מירב בן ארי וחבר הכנסת רועי פולקמן; כמובן – חברת הכנסת סתיו שפיר.
הרגשנו היום בכנסת תחושה שמאוד התחברתי אליה בדברים שדיבר עליהם חברנו אלי אלאלוף – אתה פה, ולא ידעתי שתהיה פה כשאני אגיד את זה.
אלי אלאלוף (כולנו):
אני יכול לצאת.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לא לא, חלילה, עמדת פה אתמול על הדוכן ואמרת: רגע לפני שאני מדבר על העלאת שכר המינימום, אני רגע רוצה לפרוס – לפרוס את הדברים הרחבים והמשמעותיים שנעשים פה. ופתאום היום, כשראיתי את הצעירים והצעירות האלה בכל מקום, שהגיעו בזכותכם, שלושת החברים שהובילו את היום הזה, פתאום הבנתי את המשמעות; פתאום הבנתי שיש לנו תפקיד – גם לעשות את הדברים, אבל גם להביא אותם לפני הציבור.
אז תודה רבה על שאפשרתם לנו היום לפגוש את החבר'ה הצעירים האלה ולהביא לפניהם את הרוח הזאת, שהם מביאים אלינו, ואנחנו, בעזרת השם, נביא אליהם ולשאר הציבור. תודה רבה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. חמש דקות לרשותך.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, גברתי היושבת-ראש, אכן, זה היה יום עמוס במיוחד בכנסת. היה פעמיים יום נושאי: גם יום הנגב, עם שורה ארוכה של דיונים בוועדות הכנסת, וגם היום שאנחנו מציינים עכשיו, שעוסק במתנדבי שנת שירות וחניכי המכינות בארץ.
אני רוצה באמת לפתוח בברכה לכם, חברי וחברות הכנסת – חברת הכנסת סתיו שפיר, חברת הכנסת מירב בן ארי וחבר הכנסת רועי פולקמן, על הייזום של היום הזה ועל הדיונים שלו, ועל ההזדמנות להעלות על שולחן הכנסת לא רק הערכה והוקרה לאותם מתנדבים צעירים, אלא גם את השאלה החשובה לא פחות, מה אנחנו יכולים לעשות, כמערכת, כדי לשפר את היכולת שלהם להתנדב, וכדי לאפשר להם להתנדב בתנאים טובים וראויים יותר.
עמיתיי חברי הכנסת, יש לי הזכות להיפגש לאורך השנה לא מעט עם מתנדבי שנות שירות ותלמידי מכינות בכל מיני מקומות בארץ. אני תמיד מתרשם לא רק מהאנרגיה ומהרוח האידיאליסטית שמאפיינת את החברים הצעירים האלה, החברים והחברות הצעירים והצעירות האלה, אלא גם מהחשיבה הפתוחה, מהנכונות לשאול שאלות, מהרצון לחפש תשובות אחרות, ובעיקר – מהרצון לתרום, להפוך את הארץ הזאת ואת החברה שלנו למקום טוב יותר. זה הדבר הכי יפה בתוך אותה תנועה גדולה של מתנדבים – אותה ראייה שזה יכול להיות יותר טוב, שזה יכול להיות אחרת; אותו חוסר ויתור – ויתור שלפעמים מאפיין יותר מדי אנשים כאן, שכבר מרימים ידיים וחושבים שמה שיש הוא הדבר היחיד שיכול להיות. לא, האנשים הצעירים האלה חיים בתחושה שיכול להיות כאן אחרת, שצריך להיות כאן אחרת, והם מוכנים לעשות באופן אישי, ולתרום, כדי שיהיה כאן שינוי, וכדי שיהיה כאן אחרת, נכון וטוב יותר.
אז הערכה גדולה לאותם צעירים, למתנדבים ולמתנדבות בשנות השירות, וגם אמירה לנו: אנחנו צריכים להבטיח שהמערכת הזאת תהיה יציבה וקבועה. אנחנו צריכים להבטיח שהמתנדבים יקבלו את הבסיס הראוי וההוגן שיאפשר להם להתנדב בצורה מכובדת. הם הרי לא מקבלים שכר, אבל הם כן צריכים לקבל תנאי מינימום שיאפשרו להם להתפנות ולהתנדב לבצע את העבודה שהם עושים, לאפשר קיום ראוי לאנשים במערכות האלה, כדי שאנחנו לא נגיע למצב שהאופציה הזאת של ההתנדבות תהיה אופציה שפתוחה לפני בני עשירים או בני השכבות המבוססות בלבד.
אני גם מודאג כשאני שומע על הרבים שרוצים להתנדב ואין להם תקנים. זו בעיה. אני חושב שאנחנו מפסידים פעמיים: אנחנו מפסידים כחברה פעם אחת בזה שאנחנו לא נהנים מהתועלת שאותם מתנדבים יכולים לתת, ופעם שנייה אנחנו מפסידים כשאנחנו מעבירים לאנשים צעירים את המסר: אנחנו לא צריכים אתכם ולא רוצים אתכם.
המערכת הזאת כולה, עמיתיי חברי הכנסת, צריכה להתנהל כמערכת אזרחית לחלוטין. היא לא צריכה להיות מחוברת לא לצבא ולא למשרד הביטחון. זה חלק ממהלך חינוכי ואזרחי שהוא בעצם, אם תרצו, המשך ישיר של מערכת של חינוך והשכלה שניתנת לבני נוער ולצעירים בישראל. וככזאת, עמיתיי חברי הכנסת, היא תוכל להיות גם יותר רחבה, להגיע לציבורים נוספים בחברה בארץ ולשפר את היכולת שלה לתרום לכולנו. תודה רבה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה. ישיב השר גלעד ארדן, בשם שר החינוך.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מברך את חברת הכנסת שפיר ויתר חברי הכנסת על יוזמתם לייחד יום הוקרה למתנדבי שנת שירות ולחניכי המכינות הקדם-צבאיות ותוכניות אופק. באמת, יישר כוח.
מדובר בצעירים איכותיים – – –
קריאה:
– – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
מה?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
– – – ומירב בן ארי ורועי פולקמן, יחד.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
היא כל כך שקטה ונחבאת אל הכלים.
מירב בן ארי (כולנו):
לא נעלבתי כשלא הזכרת אותי.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
בחורה שקטה ונחבאת אל הכלים – היא הפריעה לי להתרכז. היא הכריחה אותי להקשיב.
מירב בן ארי (כולנו):
קטנה – – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
מירב, אני מברך גם אותך, ואת רועי פולקמן, ואת מיכל רוזין, ואת עפר שלח, ואת דב חנין, ואת שולי מועלם – זה כמו בבית כנסת – ואת כל הקהל הקדוש הזה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
כל יוצאי חלציה.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
מדובר בצעירים איכותיים, צעירות וצעירים איכותיים, חדורי מוטיבציה, המקדישים שנה נוספת מחייהם בהתנדבות כדי להכין את עצמם לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, אם באמצעות תרומה משמעותית לקהילה במסלול שנת השירות ואם באמצעות למידה עיונית ולמידת הארץ דרך הרגליים במסלול המכינות קדם-צבאיות ותוכניות אופק. על כך מגיעה להם תודה. הם בהחלט דוגמה ומופת לדור העתיד ומממשי החזון לחברה מלוכדת המקדשת ערבות הדדית ותרומה לאומית.
אחד מהיעדים המרכזיים שהציב שר החינוך נפתלי בנט בקדנציה הזאת היה חיזוק החינוך לערכים ולמעורבות חברתית בקהילה. בתוך כך, בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לצמיחה מספרית ומהותית במפעלי שנת השירות והמכינות הקדם-צבאיות, ובכלל זה בתוכניות אופק לצעירים מהשכבות החלשות. בשלוש השנים האחרונות גדל תקציב שנת השירות בכ-37 מיליון ש"ח, וכיום הוא כ-56 מיליון ש"ח. מספר המתנדבים גדל גם הוא, וכיום הוא 2,215, לעומת 1,881 בשנת 2014. כך גם לגבי המכינות הקדם-צבאיות: תקציבן גדל בכ-26 מיליון ש"ח בשלוש השנים האחרונות, וכיום הוא 80 מיליון ש"ח לשנה. כיום מספר החניכים הוא 3,781, לעומת 2,573 בשנת 2014. תקציבן של תוכניות אופק גדל גם הוא, ב-3.5 מיליון ש"ח, בשלוש השנים האחרונות, ומספר החניכים גדל בהתאמה, וכיום הוא 800, לעומת 326 בשנת 2014. סך התקציב שיוקצה השנה לתוכניות אופק הוא כ-12 מיליון ש"ח.
חשוב לציין כי תוכניות אופק, שהן נדבך חשוב בעשיית משרד החינוך לצמצום פערים, פותחות את הצוהר לצעירים מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות ומשנות עבורם את המסלול. מדובר בצעירים שלולא הצטרפותם למכינות האלה לא היו מתגייסים כלל לצה"ל, או הולכים לשירות לא משמעותי. אנו נמשיך ונפעל להרחבת פעילותן של התוכניות האלה, והיעד שהצבנו הוא גידול לכ-1,300 חניכים עד שנת 2021.
ככלל, יצוין כי בשנים האחרונות משרד החינוך פועל לפתוח יותר ויותר את המפעלים הללו ליישובי הפריפריה ולתלמידים מהאוכלוסיות המוחלשות. בין הפעולות שנעשו אפשר לציין הקצאת 320 מלגות לחניכים יוצאי העדה האתיופית בתשע"ז, במסגרת המכינות, שנות השירות ותוכניות אופק. בשנה הנוכחית אנו צופים גידול במספר המלגות, והוא יהיה 450. מדובר בתקציב של כ-4.5 מיליון ש"ח לשלוש השנים הבאות. אפשר להוסיף על כך ולציין כי בשנת 2018 תימשך העשייה, עם הפנים לפריפריה; אנו נעודד גיוס חניכים מאזורי הפריפריה, ותהיה העדפה של מתנדבי שנת השירות המגיעים מאזורים אלו. אגב, זה הדגש שנתת, מירב.
כל השותפים יסכימו, בוודאי, כי פעילות שנת השירות, המכינות הקדם-צבאיות ותוכניות אופק יוצרת בישראל מנהיגות צעירה, איכותית וערכית, הנושאת תרומה לצה"ל, למדינה ולחברה בישראל. נתוני הגיוס מעלים כי השתלבות בוגרי המכינות ושנות השירות בתפקידי פיקוד, קצונה ולוחמה גבוה בהשוואה לשאר המתגייסים. לכל נער ונערה במפעלים החשובים הללו יש אפשרות לתרום.
לסיכום הדברים אני מבקש לשוב ולהודות, בשם הממשלה ובשמי, לצעירים העוסקים במלאכה, לבוגרים שתורמים את תרומתם למדינה ולחברה בישראל גם לאחר סיום השתתפותם בתוכניות השונות, ולצוותים המובילים את העשייה הכה-חשובה הזאת. נמשיך להרחיב את מעגל ההזדמנויות ונעשה את מיטב יכולתנו למצות את הפוטנציאל האנושי הרב הטמון בבנות ובבני הנוער שלנו. תודה רבה לכם.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה, אדוני השר. מה אתה מציע? אתה מציע להסתפק בדבריך?
סתיו שפיר (המחנה הציוני):
לא. צריך – אפשר לעשות דיון משלים בכספים ובחוץ וביטחון כדי לסגור את הפינות – – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
ועדת חוץ.
קריאה:
– – –
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
מה?
היו"ר נאוה בוקר:
הם מציעים דיון בוועדה.
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:
אני מציע להעביר את זה לוועדת חוץ וביטחון.
היו"ר נאוה בוקר:
איזו ועדה? ועדת חוץ וביטחון?
קריאה:
כן.
היו"ר נאוה בוקר:
יש לנו הבעת דעה?
מירב בן ארי (כולנו):
אפשר אחרי ההצבעה? אחרי ההצבעה.
היו"ר נאוה בוקר:
לפני ההצבעה? אוקיי.
שתי הבעות דעה. חברת הכנסת נורית קורן, בבקשה.
נורית קורן (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, השר לביטחון פנים גלעד ארדן, אני רוצה להודות למי שארגן את היום הזה – אני הייתי בוועדת חינוך. הוועדה הייתה מלאה מפה לפה, ומאוד מאוד חשוב, הנושא הזה. בעצם, ברגע שאנחנו לוקחים ילדים עם מוגבלות, ובני נוער עם מוגבלות, ונותנים להם את כל הכלים שנותנים לכל ילד אחר במדינת ישראל, הם יכולים להגיע לשמיים, וכל דבר ייפתח לפניהם. לכן אני רואה במכינות הקדם-צבאיות, בעצם, את ההזדמנות, את המדרגה שאפשר לדלג עליה, ובעצם אנחנו נהפוך לחברה ערכית ושוויונית. תודה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה.
ענת ברקו (הליכוד):
תודה, גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברותיי וחבריי, גם סתיו, גם רועי, גם מירב, גם שולי, כל הכבוד, אני חושבת שזה יום חשוב בצורה בלתי רגילה, ואני רוצה לומר, דווקא מהצד שאני רואה את זה, משירות רב שנים בצבא: מי שעשה שנת שירות, ומי שהוא בוגר מכינה, הם החבר'ה שהיו שדרת הפיקוד לאחר מכן, והביאו את כל הדברים הללו גם לעשייה חברתית – לא רק פיקודית משימתית, אלא גם מתוך ראייה חברתית רחבה, של איך לדעת לדחוף אנשים מסוימים כדי שהם יחזרו לשכונה עם הדרגות ויובילו אחרים לבוא בעקבותיהם. הדברים הללו הם מאוד חשובים.
בהרבה מאוד מקרים – אנחנו חושבים שאת ההשפעה על הדור הצעיר אפשר לעשות דווקא מאנשים יותר מבוגרים. דווקא הצעירים ביותר יכולים להוביל ולהשפיע. והדבר היפה – שנלחמים להגיע לשנת שירות, וכשיש מכסות, נלחמים בתנועות הנוער לפרוץ את המכסות האלה ולהגיע, ולכן צריך לאפשר את זה לכל מי שרוצה, מכל מקום, מכל מגזר, כדי לתרום גם לאותו מגזר וגם קדימה, לשפר את החברה שבה אנו חיים. תודה רבה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה.
אנחנו נעבור להצבעה על להעביר את הדיון לוועדת חוץ וביטחון. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה.
היו"ר נאוה בוקר:
בעד – 9, אין מתנגדים, אין נמנעים. הדיון על ציון יום תרומתם של מתנדבי שנת שירות וחניכי המכינות הקדם-צבאיות יועבר לוועדת חוץ וביטחון.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
להוסיף אותי להצבעה.
היו"ר נאוה בוקר:
להוסיף את חבר הכנסת סאלח סעד לפרוטוקול – בעד.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר נאוה בוקר:
הודעת מזכיר הכנסת. בבקשה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק כינויי מקור וציונים גאוגרפיים (תיקון מס' 6), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת הכלכלה.
הסכם עם המשרד הבין-לאומי של הארגון העולמי לקניין רוחני בעניין תפקוד רשות הפטנטים הישראלית כרשות בין-לאומית לחיפוש וכרשות בין-לאומית לבחינה מוקדמת. תודה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה.
הצעת חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה), התשע"ח–2017
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/736); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר נאוה בוקר:
אנחנו עוברים להצעת חוק פתיחת קבר של קטין יהודי יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכה בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה), התשע"ח–2017, של חברת הכנסת נורית קורן וקבוצת חברי הכנסת, בקריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת נורית קורן. בבקשה. עד עשר דקות לרשותך.
נורית קורן (הליכוד):
גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת והשר לביטחון פנים, השר גלעד ארדן. השר, תכבד אותנו, בבקשה, ותשמע את מה שיש לי לומר.
חבריי חברי הכנסת, זהו מעמד מרגש ביותר עבורי, שכן הצעת החוק לפתיחת קברים עולה היום לקריאה ראשונה כאן, במליאת הכנסת. אף שרבים סברו שהצעה זו אינה ריאלית, אנחנו נמצאים כולנו פה, ניצבים מול משפחות הפרשה, ונותנים להן תקווה אמיתית, תקווה שסוף-סוף הן תוכלנה לגלות את האמת ולדעת אם יקירם אכן קבור במקום המתואר.
מאז פתיחת הפרוטוקולים התגלה למשפחות רבות שיש בתיק האישי תעודות קבורה וציון מקום הקבורה. מכאן הבנתי שכחלק מהמאמץ למציאת הילדים, עלינו לפתוח קברים כדי לקחת דגימת דנ"א לזיהוי הנפטר. כל תקופת הפגרה ניהלתי במרץ את דיוני ההכנה של החוק, ויצאנו למסע סיורים בבתי העלמין ברחבי הארץ. בין היתר ביקרנו בסגולה שבפתח תקווה, בגבעת שאול שבירושלים ובמחנה דוד שבחיפה. צעדנו שם, בליווי המשפחות, מזועזעים מהמראות ומההזנחה הפושעת בחלקת הקבורה. באופן אישי, נדהמתי לגלות שבמקרים רבים חלקות קברי הילדים היו מוזנחות ביותר. לא היה ציון שם, שלא לדבר על מצבה. חלק אף כוסו בשני מטר עפר, ומעליהם נקברו אנשים אחרים בלי ידיעת המשפחות. פשוט מחריד. כאמור, נאלצנו לעשות התאמות בהצעת החוק כדי להתאים אותה למצב הפיזי שמצאנו בבתי הקברות.
המטרה העיקרית של החוק היא להביא נחת למשפחות, שרובן כלל לא ידעו שקיימת חלקת קבר ויש להם ספק אם יקיריהם עדיין בין החיים. לכן, החוק המוצע יאפשר לבני המשפחות לזכות לתשובה שחיכו לה עשורים, ולדעת אם ילדם קבור במקום שצוין, והם יוכלו להגיד לראשונה – כן, חברים, לראשונה – קדיש, לבנות מצבה ראויה ולעלות לקבר, מה שעד כה נמנע מהן, או לחלופין, תדענה המשפחות כי עליהן להמשיך בחיפושים, בשל הסיכוי שילדם חי ונושם.
עוד אשתף אתכם, כי בחודשי הפגרה נאלצתי להתמודד ולעמוד אל מול גדולי הרבנים, ואנשי דת, שסברו כי נוסח החוק יוביל לפגיעה בכבוד המת. כאישה שגדלה והתחנכה בבית דתי, וכאישה מסורתית, הצלחתי להעביר את המסר הברור, שאין ולא תהיה שום פגיעה בכבוד המת; יותר מזה – נביא להעצמת קדושת החיים, ונאדיר את כבוד המת על ידי זיהויו.
היום גם שוחחתי עם הרב רצון ערוסי, והוא נתן את ברכתו להצעת החוק, ואמר לי את המשפט הבא – ואני מצטטת: אין צל של ספק שכבוד המת בא מכוח המגמה להגן על כבוד החיים, כי הרי שני הדברים שלובים זה בזה. המשפט הזה ממחיש בדיוק את הנקודה שהצעת החוק מגובה בפסקי הלכה של גדולי הדור, הרב עובדיה יוסף והרב יוסף קאפח, זצ"ל, ששניהם נתנו בשנת 1997, בזמן שוועדת כהן-קדמי – ועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי – עבדה. הם נתנו פסק הלכה לפתיחת קברי הילדים הקשורים לפרשה, ואכן, נפתחו עשרה קברים – מדגמי – בבית העלמין בסגולה. לכן אני אומרת כאן, מעל במה זו: יש גם פסק הלכה עקרוני שהרב לאו נתן, והוא נמצא בחומר של הצעת החוק.
אני עומדת כאן לפניכם, בשמן של המשפחות, וקוראת לכולכם להצטרף אליי ולעזור לי לסייע להן אחרי מאבקים קשים ומתמשכים ולאחר סבלם הרב של בני המשפחות וחוסר הידיעה מה עלה בגורלו של יקירם. בואו ניתן למשפחות את השקט שמגיע להן, ובהחלט הגיע הזמן.
אני רוצה להוסיף ולומר שרבים לפעמים אומרים לי: למה את מתעסקת דווקא בהצעת חוק שמדברת על פתיחת קברים? למה את לא פותחת את תיקי האימוץ? אז אני מודיעה כאן, מעל בימת הכנסת – וחשוב שהמשפחות ישמעו: הגשתי גם הצעת חוק שאומרת לפתוח את תיקי האימוץ על ידי קרובי משפחה ועל ידי המשפחה הביולוגית, ולא רק, כפי שנהוג היום, לפי החוק, שהילד המאומץ יכול לפתוח את התיק. מכיוון שלא הסתדר בוועדת השרים לחקיקה להעביר את החוק, יש לי הסכמות עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, וכל משפחה שמגיעה לוועדה, או פונה לוועדה ונותנת את תעודת הזהות, ואנחנו מצליחים לעלות על הפרטים של הילד שנעלם – אנחנו בודקים גם אם יש תיק אימוץ, ואנחנו מקבלים תשובות. לצערי, בעשרת המקרים האחרונים שבדקנו לא היה תיק אימוץ, ואנחנו יודעים שיש בעיה. אבל בזה שאנחנו מחוקקים את החוק לפתוח קברים אנחנו לא מאיינים את הזכות לטעון שהילד נחטף, הילד נעלם, ועדיין אפשר לבדוק את זה, אפילו שאנחנו הולכים גם במסלול של פתיחת קברים.
אני רוצה לספר לכולם שהוועדה והצוות שעומד לרשותי, אם זאת מירב, ואם זאת שירלי, עושים כל דבר שאפשר. גם היום ישבנו ושמענו עדויות של משפחות, ועולות כל הזמן טענות נוראות, ואנחנו שומעים את הסבל של המשפחות, והסיפורים רק הולכים ונעשים חמורים בכל פעם.
לכן, היום אני מאוד שמחה ונרגשת להעלות את הצעת החוק לקריאה ראשונה, ואני מבקשת את תמיכתכם, מבקשת שתצביעו בעד. תודה רבה.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח; חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח; חבר הכנסת איתן כבל – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סולימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת חיליק בר – מוותר; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח. חבר הכנסת מיקי לוי – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. שלוש דקות לרשותך.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, גברתי היושבת-ראש, עליתי לדוכן כדי להביע תמיכה בהצעת החוק הזאת, אבל בעיקר כדי להביע תמיכה במאבק שלכן, חברותיי, חברת הכנסת נורית קורן וגברתי היושבת-ראש, חברת הכנסת נאוה בוקר, ושל הציבור הגדול הזה, שאני פוגש אותו ורואה את הכאב הגדול של אנשים שחיים עם כאב לאורך כל כך הרבה שנים.
יש כאבים שככל שעובר הזמן הם לא מצטמצמים, אלא מתחזקים, ונצברים עליהם מטענים נוספים. לכן יש לנו חובה אמיתית, כחברה, לבדוק בצורה אמיתית, ולעשות את הצעדים הנדרשים – כולל הצעד שמדובר עליו בהצעת החוק הזאת, שהוא צעד באמת יוצא דופן, לא רגיל – כדי להגיע לחקר האמת, וכדי לתת לאנשים האלה, שמגיעים אלינו – אלייך, חברת הכנסת נורית קורן – לוועדה, ואני משתתף מדי פעם, ורואה אנשים מבוגרים שנשבר הלב לראות אותם, שחיים עם הכאב, ומחפשים את התשובות, ושואלים איפה הילדים שלהם. ואנחנו כחברה חייבים, חייבים, חייבים, לתת את התשובות.
לכן אנחנו נמצאים היום – אני חושב שזה אחד הדברים החשובים שקורים בכנסת, העבודה הזאת והמאמץ הזה. אני יודע שלאחר כך כל הרבה שנים לא פשוט לעקוב אחרי כל הפרטים ולא פשוט להתחקות אחר כל העובדות, אבל דווקא לכן זה כל כך חשוב. יש כאלה שאומרים שהעבר מת, הוא מאחורינו. זו גישה מוטעית; העבר חי איתנו, ואנחנו – אם יש כאבים, בעיות, חולשות, פשעים שנעשו בעבר שלנו, הדרך היא לנקות את הפצע, ואז לטפל בו; להכיר בפצע, להכיר בכאבים, ואז לתת את הטיפול ואת הריפוי. בלי הכרה, בלי ריפוי, אין לנו תקווה, והתקווה שלנו נמצאת בין היתר בזה שאנחנו נדע לטפל בפצעים הקשים והכואבים האלה. יישר כוח לכן.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חבר הכנסת מוסי רז – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה, אחרון הדוברים. שלוש דקות לרשותך.
אורי מקלב (יהדות התורה):
תודה רבה, גברתי היושבת בראש, מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, גם אני מצטרף לברכות ולהערכה הגדולה לחברת הכנסת נורית קורן. אני עקבתי אחרי הדיונים, ואני יודע כמה מאמץ השקעת. הייתה לך מטרה, והיה לך יעד, ובעקביות, בנחישות ובהרגשת שליחות את באמת מביאה את זה היום לקריאה ראשונה. המאבק הזה, לגלות ולזהות את האמת זיהוי אמיתי, זה מאבק של כולנו. אנחנו מחויבים בזה לחיים, מחויבים בזה למתים. אנחנו יודעים שיש בזה גם הוקעה של שלטון שהיה פטרוני, אולי אפילו שתלטני, שרלטני במידה מסוימת, שהחליט מה טוב לילדים האלה, ולעשות להם יותר טוב. בסופו של דבר הוא העביר אנשים על דתם, וגם על דעתם בעקבות זאת. השלטון הזה, שהיה אז, שעשה את זה, עשה את זה באכזריות ובהתעללות רגשית ונפשית בהורים ובמשפחה.
ואכן, אנחנו היום מחויבים לחקר האמת. יש לזה גם פן הלכתי מובהק; ההלכה תומכת בבירור הזהות של אדם, בלהשקיע בזה הרבה מאמץ, בגלל עצם העניין ובגלל תופעות נלוות. ודאי שצריך לעשות את זה. אבל אנחנו גם לא יכולים – לא להעביר את הדיונים שלנו בתוך ההכנה לקריאה ראשונה, שעל אף המטרות החשובות אנחנו גם מחויבים לדרך – מחויבים לדרך, והדרך היא הדרך של כבוד המת; הדרך של – איך פותחים קבר, מתי מותר לפתוח קבר, כאשר פותחים קבר – איך פועלים בו, איך מתעסקים במה שיש בקבר. אנחנו, קודם כול, בחוק, הכנסנו באופן מפורש – שנציג הרבנות הראשית, נציג הרב הראשי, ילווה את התהליך. יש בזה לא מעט שאלה של כבוד המת. בסופו של דבר, זה לא לפתוח – זה לקחת דגימה; זה הרבה פעמים לשטוח את הפאזל הרקמתי, או אפילו יותר מפאזל רקמתי – לצלם אותו, לסמן אותו, לקחת אותו למכון, להחזיר אותו – זה תהליך שדורש הרבה הרבה הכוונה הלכתית – ורגשית ודאי, אבל בוודאי גם הלכתית, זה לא פעם קברים שיכולים להיות יחד, אם מדובר על ילדים קטנים, שלא ידוע, ברבות השנים – יש בעייתיות לא מעטה. אנחנו חשבנו שגם בעצם הבקשה ובבקשה לרישיון, ובהיתר לפתוח – גם צריכה להיות מעורבות איך לעשות את זה, ואני מקווה מאוד שאנחנו נצא נשכרים מהעניין. לא יכול להיות – מצווה גדולה מאוד ועשייה ברוכה מאוד – אבל הדרך לעשייה צריך שתהיה מושלמת, ואנחנו מחויבים.
נורית קורן (הליכוד):
פועלים לעשות את זה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
גם יושבת-ראש הוועדה וגם המחוקקת והיוזמת של החוק מודעות לדברים האלה. אנחנו מחויבים לדבר הזה. אנחנו לא פטרונים שאנחנו יכולים לדעת מה הם רצו, מה הם לא רצו – –
היו"ר נאוה בוקר:
תודה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
אני מסיים. – – הנפטרים או החיים, אבל אנחנו יודעים שיש היום דרך מקובלת לעשות את זה, והדרך המקובלת – אפשר לעשות אותה יחד, אבל מובן שזה צריך להיות באופן ההלכתי, ולפי ההוראות שיש.
כפי שאת ציינת, יש פסיקות; הפסיקות מדברות על היתר פתיחה. איך, מה מתעסקים – כל הרבנים של היום, כולל הרב הראשי של היום, אומרים: הדבר הזה צריך להיעשות בליווי. אני חושב שלקראת קריאה שנייה ושלישית, אם צריך לחדד דברים – נחדד אותם. אנחנו לא בורחים לשום מקום, אנחנו עושים את זה בשיתוף פעולה – – –
נורית קורן (הליכוד):
ברגישות ובהלכתיות.
אורי מקלב (יהדות התורה):
תודה רבה לכם.
היו"ר נאוה בוקר:
תודה רבה.
אנחנו עוברים להצבעה? אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה), התשע"ח–2017, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הצעת חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה), התשע"ח–2017, לוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן נתקבלה.
היו"ר נאוה בוקר:
בעד – 13, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק אושרה לקריאה ראשונה וחוזרת לדיון בוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ב בחשוון התשע"ח, 1 בנובמבר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:45.