דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ב'
ישיבה רס"ט
הישיבה המאתיים-ושישים-ותשע של הכנסת העשרים
יום רביעי, י"ב בחשוון התשע"ח (1 בנובמבר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:02
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 22 שנים להירצחו 3
היו"ר יחיאל חיליק בר: 3
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 6
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 8
ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 22 שנים להירצחו
היו"ר יחיאל חיליק בר:
גברתי המזכירה.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
אבקש מהקהל ומחברי הכנסת לכבד בקימה את כניסת נשיא המדינה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
נא לשבת.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
היום יום רביעי, י"ב בחשוון התשע"ח, 1 בנובמבר 2017, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 22 שנים להירצחו.
כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ומר דוד משה חיות, שופטי בית המשפט העליון, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג והגברת מיכל הרצוג, נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג, אלמנת הנשיא החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון, זיכרונו לברכה, הגברת מירי שפיר נבון, רעייתי אדית, חברי הכנסת בהווה ובעבר, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, ניצבי משטרת ישראל, ראשי רשויות, תלמידים, חיילים, שוטרים וסוהרים, משפחת רבין היקרה: הבת דליה, הבן יובל, הנכדים והנינים וכל בני המשפחה, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל.
אבקש את חברי הכנסת והקהל לכבד את זכרו של יצחק רבין בקימה ודקה דומייה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
אבקש את חברי הכנסת והקהל לשבת.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אומרים שאין מישהו שלא זוכר היכן בדיוק היה ומה עשה ברגע שבו שמע על רצח ראש הממשלה יצחק רבין, זיכרונו לברכה. בעבורי, לפחות, זה אכן כך. לי הרצח אף שינה את מסלול חיי. ב-4 בנובמבר 1995, שעת לילה מאוחרת, הייתי בדרכי לביתי בצפת מקורס קצינים. קצת אחרי השעה 22:15 פתחתי את דלת הבית, עטוף במדים מלוכלכים, רובה ותיק על הכתפיים, מותש ומנותק לגמרי מכל מאורעות אותו הערב. לא בצהלות שמחה קיבלו אותי בבית, כמו תמיד כששבתי הביתה מהצבא, אפילו לא בחיבוק של אימא. קיבלו אותי בשקט ובקיפאון. מה קרה, שאלתי; אף אחד לא התייחס אליי. כולם היו ספונים יחדיו, צמודים למסך הטלוויזיה. היה זה קצת לאחר הקראת אותן המילים הנצחיות והקשות של איתן הבר, המילים אשר בישרו על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין. אבי, מימון, איש מחנה רבין במפלגת העבודה, היה חיוור וכבוי כפי שמעולם לא ראיתי אותו.
כך אני זוכר את הרגע שבו שמעתי על רצח יצחק רבין, וזה גם היה הרגע, ממש אותו הרגע, שבו נשבעתי לעצמי, וגם לו, ליצחק, שמייד בתום שירותי הצבאי איכנס לחיים הציבוריים, כדי להמשיך את דרכו, כדי שהכדור הארור שרצח אותו לא ירצח גם את מורשתו. כך נשבעתי, וכך עשיתי.
22 שנים חלפו מאותו ערב מר וארור, אותו ליל בלהות שבו השתנתה החברה הישראלית לנצח, הלילה שבו התבשרנו על רציחתו של ראש ממשלת ישראל, גיבור ישראל, מורה דרכנו, יצחק רבין, זיכרונו לברכה.
התלמידים והתלמידות הניגשים היום למבחני הבגרות באזרחות לא היו בחיים בזמן הרצח. כך גם החיילים המתגייסים בימים אלו לצבא ההגנה לישראל. מפקדי המחר, שיובילו את מדינת ישראל בשדה הקרב העתידי, לא נולדו כשרבין נרצח ולא היו בכיכר מלכי ישראל ביום הארור, 4 בנובמבר 1995.
אם כן, על מי מוטלת האחריות והחובה לוודא שאותם תלמידים, אותם החיילים, אותם מפקדים, מנהלים ואזרחים של המחר, אותם דורות שלא ידעו ולא חוו את הרצח של יצחק, יזכרו אותו ויחוו אותו, כמעט – כמעט – כמו שחווינו אנו? חברות וחברים, עלינו, עלינו, נבחרי העם ומנהיגיו, עלינו מוטלת החובה שזיכרון זה לא ייטשטש וחוויה זו לא תתעמעם לעולם. לעולם.
יתרה מזו, הלקח – אסור שהזמן החולף יכבה את הלקח הבוער שעלינו להפיק מהרצח המתועב הזה. והלקח הזה, צריך שיעמוד מעל כל ויכוח פוליטי, מעל לכל דת, כל אמונה וכל שיוך מפלגתי. כמנהיגי ציבור, מוטלות עלינו האחריות והחובה ללמוד ובעיקר ללמד את הלקח הזה, ללא מורא, ללא הרף וחשש – וחלילה חלילה ללא שום הנחות. כמנהיגי ציבור, מוטלות עלינו האחריות והחובה להזכיר את רצח רבין ומשמעויותיו לכל למי שהספיק אולי לשכוח, וגם לאלו שאולי רוצים לשכוח. חובה עלינו לחנך על ברכיהם של הלקח הזה והזיכרון הזה את כל הדורות הבאים, ואלו שיבואו אחריהם. עלינו לצרוב בתודעה הלאומית את מורשת רבין לדמוקרטיה ולהומניזם, לכבוד האדם, למסירות לערכי הציונות ולדבקות בחתירה לביטחון ולשלום – לצרוב בכל הכוח, לצרוב ולא לשכוח.
לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ובכלל, האלימות הייתה מפלטם של אלו החלשים, של התבוסתנים, של אלו שנואשו מלאחוז בעט ובמחאה הלגיטימית, ופנו פעמים רבות – רבות מדי – אל החרב. גם בספר הספרים, גם סופרי המקרא, לא העלימו מאיתנו את רצח אבנר בידי יואב, את אלימותו של אבשלום ואת רצח גדליהו בן אחיקם בידי אחיו. והלוואי, הלוואי שדברי ימי האלימות היו נחתמים עם חתימת התנ"ך.
האלימות הזו היא מחלה קשה ועקשנית שעלולה לפגוע בכל אחד, בכל מקום, בכל זמן. היא יכולה להכות בימין ובשמאל, ביהודי ובערבי, בדתי ובחילוני. אך אל לנו – לנו אסור להיכנע בתבוסתנות לאלימות, כי האלימות אסור שתהיה מחלה חשוכת מרפא. אפשר להתמודד איתה, אפשר להחליש אותה, אפשר וחובה לנצח אותה.
כמנהיגות ומנהיגים, כקובעי סדר-היום וסדרי התקציב, מוטלת עלינו החובה להקצות למאבק באלימות את כל הכלים הנדרשים, לא רק במילים ובמס שפתיים, לא רק בנאומים מפוארים, אלא גם, ובעיקר, במעשים.
אם כמו יצחק רבין עצמו גם אנחנו, כנבחרי ציבור, נוכיח בדרכנו האישית שקיימות חלופות לאלימות ונפגין אפס סובלנות כלפיה, אין לי ספק שגם נצליח לנצח אותה, כי מאז ומתמיד הורכב העם היהודי מקבוצות שונות; מראשית ימינו היינו עם אחד שהורכב שבטים-שבטים, בפסיפס מרהיב. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. והאלימות והאלימים, הם בזים לכל הפסיפס היהודי-ישראלי הזה. האלימים מבקשים להשליט את האחד על פני הריבוי; את הצבע היחיד על פני הצבעוני והמרהיב. האלימים הם בני אדם בזויים וחלשים, המבועתים משונות, המפחדים מהאחר. הם מקווים לכפות עולם שבו צבע אחד, דת אחת, דעה אחת, אך אנו לא ניתן להם לנצח. זה לא יקרה.
יצחק רבין, זכרו לברכה, שהוא לי כאב רוחני ומצפן אידיאולוגי; יצחק רבין ז"ל, שאני גאה להיות חלק מהמפלגה שהוא עמד בראשה – יצחק ייצג בדיוק את ההפך מכל התבוסתנות הזו. גם במהלך חייו, גם בהתנהלותו האישית, אך בעיקר במותו, ציווה עלינו יצחק רבין צוואה לחיזוקו של הפסיפס הישראלי המרהיב הזה, צוואה לחיזוקה של התרבות היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל.
במותו ציווה עלינו יצחק רבין לעבוד קשה, קשה מאוד, כדי ליצור כאן תרבות מכילה, מגוונת, תרבות שספוגה בערכי הכרת האחר והכלת האחר. הוא ציווה על כל ישראל להיות ערבים זה לזה. וצוואתו זו היא לי, ולרבים, חובה ואף פקודה.
ולמרות שיש אולי המבקשים לכבות אותו, נר הזיכרון והמורשת לזכרו של יצחק רבין – הלוחם ואיש הספר, איש החזון והמעשה, גיבור ישראל שלחם להגנת הארץ והמדינה לצד הלחימה למען השלום, האיש שלא חשש לומר שלום, שלום – נר הזיכרון של האיש ההוא, יצחק רבין, לא יכבה, וימשיך להאיר באור יקרות את דברי ימי עם ישראל. כי אם נפעל יחד ונוכיח לכולם שאלימות לעולם לעולם לא מסיימת את הדרך הנכונה אלא רק מעכבת אותה, רק אז ננצח את האלימות.
ואנו נוכיח לך, יצחק רבין, כי דרכך לא הסתיימה עם הרצח אלא רק שובשה ועוכבה, וכשאנחנו נמשיך את דרכך, יצחק, נמשיך אותה למענך, אך בעיקר למעננו.
תהא נשמתו של יצחק רבין ז"ל צרורה בצרור החיים.
אני מזמין את ראש המשלה מר בנימין נתניהו לשאת את דבריו. בבקשה, אדוני.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
מכובדיי, נשיא המדינה ראובן ריבלין, ממלא מקום יושב-ראש הכנסת חיליק בר, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות, שופטי בית המשפט העליון, השרים וחברי הכנסת בעבר ובהווה, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, מכובדיי כולם, ומעל כולם דליה, יובל וכל בני משפחת רבין, אמרתי לפני שעה קלה בהר הרצל שהרצח הנורא של ראש המשלה יצחק רבין זיכרונו לברכה העמיד אותנו בפני אתגר שהכרנו רק בעברנו הרחוק: החובה למנוע מעשי קנאות ואלימות, שעלולים להוביל להרס עצמי ולערעור יסודות הריבונות שלנו.
אלימות היא דבר פסול מכל בחינה, ועל אחת כמה וכמה כשהיא מכוונת נגד ראשי המדינה, נציגי הציבור, נבחרי ציבור, כל אחד. החלטות לאומיות מרכזיות מתקבלות בקלפי ולא בשום מקום אחר. אלה עקרונות מוצקים שרוב רובם של אזרחי ישראל מאוחדים סביבם.
אני מאמין שיש גם הסכמה רחבה היום סביב נושאים מדיניים וביטחוניים, ופירטתי אותם בהר הרצל. לא הייתה הסכמה כזאת בזמן הסכמי אוסלו. החשש של רבים, ושלי בתוכם, היה שההסכם הזה יביא לפרימת הביטחון ולעליית הטרור המופנה כלפינו מתוך שטחים שנמסרו לפלסטינים. לצערנו, כך קרה. לכן היה צריך להביא גישה מעודכנת אל מול גלי הטרור.
לדעתי, יצחק רבין הציג תפיסה מעודכנת זו, מעל הדוכן הזה, חודש לפני הירצחו. אמרתי עכשיו בהר הרצל שרוב-רובו של העם, רוב מכריע בעם, יכול להתאחד סביב עיקרי תפיסה זו, כמובן עם השינויים המתבקשים לאור עליית האסלאם הקיצוני. בקללה הזאת, של עליית הפונדמנטליזם האסלאמי והשינויים שמתרחשים במזרח התיכון, בקללה הזאת יש גם ברכה. אנחנו מטפחים קשרים ענפים עם מדינות באזור, והדבר הזה נותן יסודות ממשיים לחיזוק הביטחון וגם לתקווה לשלום.
יובל רבין, אתה אכן לחצת את ידי בשנת 2009. אני זוכר את זה ואני מעריך את זה. אני רוצה לומר לך כמה דברים מלב אל לב, וגם לך, דליה – ואנו מכירים מנערותנו ומשירותנו המשותף ביחידה. אני מבקש לומר לשניכם: אני הערכתי מאוד את אבא שלכם וגם חיבבתי אותו מאוד. הכרתי אותו בפעם הראשונה בתחילת שנות ה-70, כשבאתי לבית בבלפור יחד עם אבי, זיכרונו לברכה, ושוחחנו על הדיפת לחצים מדיניים שהופנו אז למדינת ישראל. הייתי נער, אבל הערכתי אותו מאוד. זמן קצר לאחר מכן נפגשנו שוב – הוא ואבי ואמי – בימי השכול, לאחר נפילתו של אחי. במהלך השנים נפגשנו פעמים רבות, וכשהוא הביא את הסכם אוסלו, הוא פעל לפי שיקול דעתו לטובת מדינת ישראל. אני פעלתי – ואני גם פועל היום – לפי שיקול דעתי לטובת מדינת ישראל, אבל חלקתי עליו. אגב, אמרתי, וזה מתועד אין-סוף פעמים: הוא טועה; הוא לא בוגד, הוא טועה.
אבל היו לי שיחות רבות אחרות איתו – בין ראש ממשלה וראש אופוזיציה מתקיימות שיחות כאלה תדירות – ושם הסכמנו על הרבה מאוד דברים: על הכלכלה – והוא אהב את הביורוקרטיה בערך כמו שאני אוהב אותה; על הביטחון; על הסכם השלום עם ירדן – נתתי לו גיבוי מוחלט; על שינוי שיטת הממשל – שנינו תמכנו בבחירות ישירות לראש הממשלה.
תתפלא, יובל, אני מבין את הכאב שלך אל מול גלי ההכפשות וההשמצות נגד אביך. האמן לי, אני מבין את זה. אתה פנית אליי, ואני מרים את הכפפה. אני קורא לפיוס לאומי ולאחווה. עשיתי זאת פעמים רבות בעבר, אבל לאור קריאתך המרגשת, אני שב וחוזר על המסר הזה במלוא העוצמה, ואני קורא להתאחד סביב העקרונות הביטחוניים והמדיניים המשותפים היום לרוב העם.
יהי זכרו של יצחק רבין, פטריוט יהודי, ציוני וישראלי, אוהב עמו וארצו, נצור בלב עמנו לעד.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני ראש הממשלה.
אני מזמין את ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג, לשאת את דבריו.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
מכובדי כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ממלא מקום יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יחיאל חיליק בר והגב' אדית בר, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת אסתר חיות ועורך דין דוד חיות, שופטות ושופטי בית המשפט העליון, שרים וחברי הכנסת בהווה ובעבר, יושב-ראש המחנה הציוני ומפלגת העבודה אבי גבאי, חברי חוג 4 בנובמבר של מפלגת העבודה, חברי מחנה רבין במפלגת העבודה ומוקירי זכרו, נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג, מכובדי סגל א' של המדינה, ובמיוחד אתם, משפחת רבין היקרה: הבת דליה, הבן יובל, האחות רחל, הנכדות והנכדים והנינים, וכל בני המשפחה היקרים, ובהזדמנות זו, זו הזדמנות גם לברך את יונתן בן-ארצי ורעייתו שירי על הולדת הבן השבוע, ואותך, דליה, על הולדת הנכד – החיים הם כאלה שמייצרים שמחה ועצב שמהולים יחדיו – מכובדיי כולם.
שבת, 4 בנובמבר 1995, היה יום סתווי יפהפה. השמיים היו כחולים ונקיים לגמרי מעננים, מזג האוויר היה נעים להפליא. התקבצנו, הורי כיתה ב'1, לטיול בכרמל יחד עם הזאטוטים שלנו. יצאנו השכם בבוקר עם הצידניות והמימיות, טיילנו בשמורת הכרמל. סיכמנו שנסיים את הטיול יחסית מוקדם, כדי שמי מאיתנו שרוצה להגיע בזמן לעצרת שתתקיים באותו ערב בכיכר מלכי ישראל בתל אביב תחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות" יוכל לעשות זאת – עצרת שנועדה לתמיכה בראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין.
הייתי בין מארגניה של העצרת הזו. חודשים קודם לכן זומנתי על ידי קבוצת אישים, פעילי ציבור, חלקם ידועי שם, שראו בעיניהם הכלות את רצח האופי שעשו לרבין ושהחליטו לעשות מעשה. הקמנו את ארגון "אפשר", לתמוך בתהליך השלום שאותו מובילים יצחק רבין וממשלתו, תחת הסיסמה "השלום ינצח", והחלטנו לנסות ולהילחם באלימות הנוראה שפשתה בארץ כנגדו וכנגד ממשלתו. התחושה הייתה שרבין הופקר, פשוטו כמשמעו. קיבלנו דיווחים מכל הארץ על הפגנות איומות כנגדו וכנגד שריו ובני משפחתו, על הקמתו של מטה מיוחד שנקרא "מטה מאמץ", שעליו הוטל להילחם ברבין בכל אתר שאליו יגיע.
במוצאי יום העצמאות שקדם לרצח חווינו זאת בעצמנו: חנכנו קיר לגו ענק ויפהפה בכיכר מוזיאון תל אביב שכלל את הסיסמה "השלום ינצח". יצחק הגיע, הוא יצא ממשרדו בקריה וחצה את שדרות שאול המלך ברגל כדי להצטלם ליד הקיר. בחזרתו לקריה ברגל נתקלנו ביחד איתו במטח של נאצות וקללות ממפגינים שליוו אותו, מכל עבר. לא היו לידו אנשים שיגיבו ויגנו עליו, והוא ניסה פשוט להתעלם מהצעקות הרמות והבוטות. הוא כבר היה רגיל לכך. אחר כך סיפרו לנו שבהגיעו יחד עם רעייתו האהובה לאה לביתם ברחוב הרב אשי 5 ברמת אביב בתל אביב, מדי שישי, לפני כניסת השבת, צועקים המפגינים הללו שעומדים מול הבית לו וללאה: אנחנו נתלה אתכם עם הראש הפוך כמו שעשו למוסוליני. ושוב, גם שם הם היו לבד. במהרה התחוור שהשטח בוער, בוער מגחלים לוחשות של שנאה, מחשב להפוך לכדור אש שישרוף את הבית. לכן החלטנו כי הגיע הרגע ליזום עצרת תמיכה גדולה, וכבר ידוע שיצחק היסס, הוא לא ידע אם הציבור יגיע וייענה לקריאה.
לפנות ערב של מוצאי שבת, 4 בנובמבר, היה נעים להפליא; השמיים היו בהירים ומזג האוויר יפהפה. הגעתי מן הטיול היישר לכיכר מלכי ישראל מוקדם יחסית, כדי לפגוש את ידידיי המארגנים והמפיקים של העצרת, ואת אנשי מפלגת העבודה, שקישטו את הכיכר לאחר שנקראו לדגל בכנס מיוחד של לשכת מפלגת העבודה שיוחד לכך יומיים קודם לכן. ליווה אותנו חשש מסוים; באותו בוקר נפוצו התראות ושמועות על חשש לפיגוע טרור גדול. שבוע קודם לכן חוסל פתחי שקאקי, מנהיג ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי, במבצע נועז. אף אחד לא לקח אחריות פורמלית לחיסול, אך בערב שבו פורסמה הידיעה, במוצאי השבת שלפני הרצח, פגשתי ביצחק רבין בכנס בין-לאומי במלון הילטון – פה, בכניסה לירושלים. הוא חייך בסיפוק מאוזן לאוזן כממתיק סוד, סוד ברור, כשאורחים מכל העולם מקיפים אותו ורק מבקשים ללחוץ את ידו בהערצה.
שבוע לאחר מכן הכיכר החלה מתמלאת והחיזיון האדיר נגלה לעינינו לאט-לאט: המונים צועדים ומריעים, מתייצבים וגועשים. תחושה של אופטימיות הייתה באוויר. שמעון פרס הגיע, וחברי הממשלה של רבין וחברי כנסת ועוזריו – שחלקם פה איתנו היום, וביניהם שלושה שהם חברי סיעתנו: עמיר פרץ, איתן ברושי ואיילת נחמיאס ורבין. הגיעה צמרת מרצ, הגיעו אישי ציבור רבים מכל הארץ. כיכר העיר המתה מפה לפה. שמחתי לראות מרחוק את הורי כיתה ב'1 צועדים פנימה לכיכר ומצטרפים להמונים. עליתי במדרגות למרפסת הנואמים, והמחזה שנגלה היה מדהים, נוף שנתן אנרגיות עצומות. בעיצומו של הערב הגיעו לאה ויצחק, נינוחים ומוקפים אהבה ותמיכה. לאה חייכה מאושר והרעיפה חיבוקים, ויצחק כהרגלו היה מאופק עם חיוך מבויש. כמה דקות לפני שעלה לשאת את דבריו, התיישבתי על ספסל בטון חשוף שהיה ממוקם לא רחוק מהפודיום יחד עם בני הקטן על ברכיי. יצחק התקרב והתיישב לידנו על הספסל בציפייה דרוכה שיקראו לו לנאום. הוא היה דרוך כמו קפיץ. הוא חכך בידיו ובפניו, מהרהר מה יכללו דבריו. כשקראו לו לעלות, הכיכר העיפה את השמיים ממחיאות כפיים ותשואות וקריאות עידוד – והוא ניתר לעבר הפודיום, והחל את נאומו האחרון על "כן לשלום, לא לאלימות".
ההמשך ידוע: "שיר לשלום", שלוש יריות, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", ואסון לאומי ואישי נורא, וחושך על פני תהום.
מכובדיי, רצח רבין היה רצח פוליטי מובהק. הרוצח הנתעב לא הסתיר זאת כשדיבר על כך לפני הרצח ולאחריו. הוא ביקש לחסל ולהסיר את מנהיג ישראל מדרכו, מהדרך שבה הוביל את העם באופן דמוקרטי. הוא ביקש לבלום החלטות ריבוניות של ממשלת ישראל שקיבלה את אמון הכנסת, בית הנבחרים של העם.
אין להכחיד ואין להסתיר: הרצח בא על רקע מחלוקת ציבורית קשה ביותר בנוגע להסכמי אוסלו עם הפלסטינים. הרצח נישא על כתפיה של רוח גבית אלימה וקיצונית, ששיאיה היו הפולסא דנורא, כיכר ציון, צומת רעננה, מכון וינגייט, התקפות מול ביתו של רבין, התקפות על שריו מול הכנסת, ועוד ועוד, בכל רחבי הארץ.
22 שנה חלפו מני אז, 22 שנה שהחברה הישראלית מתמודדת עם השלכות אותו מוצאי שבת מר ונמהר ב-4 בנובמבר, ואין היא מוצאת מנוח.
יצחק רבין אהב את הארץ הזאת יותר מכפי שניתן לתאר. הוא שירת את מדינת ישראל כל חייו הבוגרים, עשרות בשנים: משדות הקטל של הפלמ"ח עד היותו ראש המטה הכללי של הניצחון במלחמת ששת הימים, בהיותו שגריר ישראל בארצות הברית, כחבר ממשלה, ובשתי תקופות כהונתו בתור ראש ממשלת ישראל. הוא ניחן באומץ לב ציבורי נדיר, יושרה קיצונית ומוכנות ליטול אחריות. הוא ידע כי הוא מסכן את חייו ועלול לשלם את המחיר האישי הכבד ביותר, וזאת בעבור הובלת מדיניות שהאמין בכל ליבו ומצפונו והגיונו הבריא שהיא הטובה ביותר למדינת ישראל ולעתידה.
העיתונאי רינו צרור השיק בדיוק השבוע, ודווקא השבוע, את סרטו החדש והמטלטל "יהודים, פעם שלישית". סרט חשוב. התזה שהוא מציג היא שריבונות ישראל השלישית נמצאת בסכנה. הוא מצביע על כך שעמנו נהנה בעבר משתי תקופות מצטברות של כ-140 שנות ריבונות מדינית, שנמחקו עם חורבננו. הוא מצביע על שרשרת אירועים ותופעות בריבונות השלישית שלנו, שראשיתם ברצח רבין, כעל סימנים להתפוררות האומה וכסכנה לאובדן ריבונותה. הוא מדבר על השחיתות הגואה ועל הפערים החברתיים, יחד עם פילוג קשה בעם, כעל מרכיבים נפיצים שהובילו בעבר לחורבננו. אני כשלעצמי לא בהכרח מסכים עם המסקנה הטוטלית שלו אבל סבור ומאמין כמוהו שרצח רבין היווה נקודת שבר עצומה בדמוקרטיה הישראלית וכי עלינו מוטלת כל העת החובה להעמיק, לחקור, לדרוש ולשאול על מה ולמה הגיעו השנאה וההשנאה האלה, מה מחירה של הסתה, מה מחירה של פלגנות, מהו מחיר הפילוג בעם וכמובן מה תפקידם של המנהיגים ומה אחריותם ההיסטורית בעת ההיא – בעת הרצח – ובעת הזאת.
בימי קדם הייתה ההנהגה הלאומית מורה על יום צום ואבל לאלפי שנים בגין רצח יצחק רבין, כמו צום גדליה בן אחיקם. בעידן הנוכחי זה לא קורה. העם לא לובש שק ואפר ולא שואל את עצמו: הכיצד קרה לנו האסון הזה; הכיצד צעיר ישראלי, בוגר מערכת החינוך של המדינה, חייל בצה"ל, נטל לעצמו את החירות לבצע את הנורא מכול כלפי מנהיג ישראלי, כל שכן כלפי מנהיג גיבור ישראל.
תפקידה של הנהגה הוא לחדול משנאה ולמנוע השנאה. חובתה לא לקרוע את העם לחתיכות. תפקידה הוא לשמור על ישראל מאוחדת ודמוקרטית, שמסוגלת לנהל ויכוחים פנימיים ולקבל הכרעות בכבוד, קשות ככל שיהיו, ללא שנאה וללא אלימות. כן, לקבל הכרעות קשות וכואבות – ורבין לא פחד מהכרעות קשות וכואבות – אבל תוך שמירה נוקשה על כללי היסוד הדמוקרטיים הבסיסיים; לשמור על הממלכתיות, על הממלכתיות שאתה, כבוד נשיא המדינה, כינית היום בבית הנשיא "הזהב המחבר את כולנו".
תפקיד ההנהגה לדבר ולהידבר בהגינות ובפתיחות עם כל הקבוצות בעם היהודי באשר הוא, עם כל הקבוצות בעם ישראל, להבין את הכאב הנורא, לעסוק בו. כן, לחטט בפצע ולנסות ולהבין יותר עד כמה רצח רבין היה תולדה של הסתה נוראית, הסתה מסוכנת, ולשאול מנהיגים שיכלו לראות את הכתובת על הקיר מדוע עיניהם טחו מראות, למען לא יתרחש אסון מעין זה בתוכנו שנית.
לך, דליה היקרה, ולאנשי מרכז רבין, שלוחה הברכה על המאמץ הסיזיפי העצום שאת ואנשייך עושים בכיוון הזה, בהובלת שיח חברתי פורה ואמיץ בין כל שבטי ישראל. מרגשת במיוחד הפעילות שלכם בקרב הציבור הדתי והציבור הערבי בישראל. זו שליחות עצומה, ועל הכנסת להתייצב מאחוריה ולתת לה גיבוי, כי בנפשנו הדבר.
מכובדיי, רבין הוביל את העם מתוך רצון לעשות ולשנות והוא עשה ושינה. בכל תחומי החיים הוא הנהיג שינוי עמוק. שינוי חברתי וכלכלי עמוק, שינוי מדיני עמוק ביחס לציבור הערבי וביחס למיעוטים בתוכנו. הוא הוביל שינוי מהפכני במעמדה המדיני של ישראל – לא עוד עם לבדד ישכון. השלום האזורי התחיל אצלו. התקבלותה של ישראל במשפחת העמים החלה אצלו. הוא הביא לשינוי עמוק בביטחון הלאומי וגם בביטחון העצמי הלאומי, וחיזק את רוח העם ותקוותו. הוא שמר על כללי המשחק, הוא ספג קיתונות של ביקורת מן התקשורת – ספג וכיבד. הוא שמר על בית המשפט העליון ועל כבודו, על מערכת אכיפת החוק, על מעמדם של שומרי הסף. הוא הקפיד לקיים דיאלוג עם אנשי רוח ויוצרים, שלא פעם התעמת איתם, והוא הקפיד קלה כחמורה במעמדו של צבא ההגנה לישראל.
דליה ויובל ורחל והמשפחה היקרה, אצטט לפניכם דברים מרגשים ביותר שאמר יצחק רבין על אחד מרגעי השיא של חייו – שחרורה ואיחודה של ירושלים לפני יובל שנים. כך אמר: "איש לא ביים את הרגע הזה. איש לא תכנן אותו מראש. איש לא הכין אותו ואיש לא התכונן לראותו, כאילו זו הייתה ההשגחה העליונה שכיוונה את המעמד כולו: הצנחנים הבוכים בקול על חבריהם שנפלו בדרך. קולות 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' ששמעו אבני הכותל אחרי 19 שנות דממה. דמעות האבל וקריאות השמחה ושירת 'התקווה'".
והוא הוסיף: "אודה, מבחינתי האישית, באותו היום, הייתה זו סגירת מעגל אישי. ואילו זיכו אותי רק בכך – די היה לי. 19 שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, הייתה לי הזכות הגדולה לפקד על לוחמי חטיבת הפלמ"ח 'הראל', אשר עם לוחמי צה"ל של יחידות אחרות לחמו בירושלים הנצורה ושברו את המצור על ירושלים. בירושלים ובהרים סביב לה נפלו מאות לוחמים. גם היום אנו נושאים עימנו את זיכרון שלדי המכוניות השרופות מול בית מחסיר, המשאיות הבוערות בבאב אל-ואד ואלפי בני ירושלים היוצאים אל הרחובות המופצצים והמופגזים לקבל את מנת המזון המעטות. לא הצלחנו אז לשחרר את העיר העתיקה, ובמשך שנים חיינו בתחושת כאב כי העיר חצויה, כי שריד המקדש נשבה בידי זרים. 19 שנים", אומר רבין, "היו הדרכים שלנו אל הכותל שוממות, 'כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית, בעיר העתיקה' – כמאמר המשוררת נעמי שמר", סוף ציטוט.
יצחק נולד בירושלים, שחרר ואיחד את ירושלים ונקבר בירושלים. מכאן, מירושלים, מכאן, מכנסת ישראל בירושלים, וברגע הזה המוקדש לזכרו בירושלים, כדאי שנעצור לרגע ונתחייב יחדיו לשיח מכובד ומכבד יותר, לוויכוח נוקב שמקבל הכרעות בכבוד וללא אלימות. הגיעה העת לשיח אחר והגיעה העת למגר את המסיתים, את המשסים, את המפלגים וגם את המצקצקים שלאחר מכן.
הברירה היא כאן בידינו: האם נפנים את לקח חורבן הבית? האם נפנים את לקח רצח רבין?
יהי זכרו של גיבור ישראל ומנהיגו יצחק רבין, זכרו לברכה, ברוך ונצור בלב האומה לעד.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני יושב-ראש האופוזיציה.
מזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
חברי הכנסת והקהל מתבקשים לכבד בקימה את הנשיא ביציאתו. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
נא לשבת.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ז בחשוון התשע"ח, 6 בנובמבר 2017, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 17:40.