דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ג'
ישיבה רע"א
הישיבה המאתיים-ושבעים-ואחת של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ח בחשוון התשע"ח (7 בנובמבר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן עניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
נאומים בני דקה 3
איתן ברושי (המחנה הציוני): 4
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 4
ענת ברקו (הליכוד): 5
מאיר כהן (יש עתיד): 5
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 6
לאה פדידה (המחנה הציוני): 6
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 7
יוסי יונה (המחנה הציוני): 8
מוסי רז (מרצ): 9
סאלח סעד (המחנה הציוני): 9
מיכל רוזין (מרצ): 10
יעקב פרי (יש עתיד): 10
חיים ילין (יש עתיד): 11
אמיר אוחנה (הליכוד): 12
עודד פורר (ישראל ביתנו): 12
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 13
איתן כבל (המחנה הציוני): 14
בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת 14
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 15
ציון מאה שנה להצהרת בלפור 16
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 16
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 18
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 21
הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 44), התשע"ח–2017 25
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 25
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 27
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 27
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום י"ח בחשוון תשע"ח, 7 בנובמבר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 44), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת הכנסת.
ההסכמים האלה: הסכם הצטרפות מדינת ישראל להסכם הבין-לאומי בדבר שמן זית וזיתי מאכל משנת 2015; מזכר ההבנה בין הרשות הלאומית לחדשנות טכנולוגית של מדינת ישראל ובין מחלקת המדע והטכנולוגיה של ממשלת הודו בדבר קרן הודו-ישראל למו"פ תעשייתי ולחדשנות טכנולוגית.
עדכון תוכנית התקציב הרב-שנתית לשנים 2019–2021 ודוח לעניין עמידה במגבלות הפיסקליות לשנת 2018. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. בבקשה, חבר הכנסת איתן ברושי, תפתח היום את הנאומים, בבקשה. בינתיים יביאו לי את הרשימה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני בא עכשיו מהדיון בוועדת הכספים בנושא קרן קיימת לישראל. כנראה לא תמיד יד הגורל מזמנת את הדיון במועד המתאים: דווקא היום יש דיון קשה מאוד על פירוקה ובמידה מסוימת חיסולה של קרן קיימת לישראל אחרי 115 שנים כמכשיר עיקרי בבניית מדינת ישראל ויישובה.
אבל אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שאם היית משתתף בדיון היית יוצא משם בתחושה מאוד כבדה. איך מתקיים דיון כל כך גורלי בהתראה כל כך קצרה, עם פחות מדי הכנה, בלי להבין בדיוק על מה מדברים, עם הרבה מאוד רעש והרבה מאוד מהומה בתוך חדר אחד קטן. זה לא יאה לא לקק"ל, לא לממשלה ולא ליום החשוב שאנחנו מציינים כאן בכנסת. נראה לי שזה היה יותר דומה לגן ילדים מאשר לוועדה חשובה בכנסת שדנה בדבר כל כך גורלי – עתידה של קק"ל כחלק מרכזי בבניין ההתיישבות והציונות. חבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, באותו נושא: מהבוקר מתקיים דיון סוער בנושא קק"ל, קרן קיימת, גוף שהוא חברה פרטית דו-מהותית שלא משלמת מס, והמדינה מבקשת להטיל עליה מיסוי ופיקוח באמצעות חוק. אבל בינתיים יש משא ומתן ופשרות. מה שטוב בעניין הזה הוא שאנשים יודעים מה אנחנו מצביעים בוועדת הכספים, שני הנציגים של הרשימה המשותפת – נגד קק"ל, כמובן. אני גאה על כך שאף אחד לא העז להתקשר אליי כדי לשאול אותי: מה אתם מצביעים במשותפת; כי מבינים, מובן מאליו – נכון, שיח'? – שאנחנו מצביעים נגד קק"ל. קק"ל, למי שלא יודע, זה הגוף שהורס את כפר אל-עראקיב פעם אחר פעם, מקים יער במקום אל-עראקיב. זה הגוף שב-1991 קיבל 50,000 דונם מסביב ליישובים ערביים בגליל כדי שהערבים לא יתרחבו, כך נאמר. אם מדובר בגוף שהוא הכי אנטי-ערבי שיש במדינת ישראל, הוא נמצא במקום "מכובד" – במירכאות – למעלה למעלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – חבר הכנסת מאיר כהן.
ענת ברקו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, אני רוצה להגיד כמה מילים על הצהרת בלפור, והיום אנו מציינים 100 שנה להצהרה החשובה כל כך. במקביל לחגיגות שלנו ובמקביל לציון היום הזה כיום משמעותי בהבטחה לבית לאומי לעם היהודי – וכמובן, זאת לא הבטחה, זאת הבטחה מתחדשת, כי ההבטחה ניתנה הרבה קודם לכן – אנו רואים את היחס של הפלסטינים, שקוראים לכך הבטחת בלפור הנפשעת: ועד בלפור אל-משאום. זאת אומרת, הבטחה לא רק במובן ההצהרתי; הם לא מדברים על 48', הם לא מדברים על 67', הם מדברים על הבטחת בלפור כשהייתה אימפריה עות'מאנית, שגם היא, כמובן, לא נתנה מדינה למישהו שלא הזדהה באותו זמן כישות לאומית. לכן היציאה והתביעה האולטימטיבית לפיצויים, כפי שהיהודים קיבלו מהגרמנים. החוצפה הזאת בעצם מראה שהסכסוך הוא סכסוך עמוק מאוד, ופניהם של הפלסטינים לא לשלום. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
מאיר כהן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אתמול באחת ההצבעות האופוזיציה, בהבזק של רגע, הצביעה, בגלל טיעון מסוים, נגד חוק שהוא חוק חשוב מאוד. אני ישבתי בראש הישיבה והתנגדתי בהחלט לצעד הזה. חשבתי שיש דברים שהם מעל לפוליטיקה ולא עושים טריקים פוליטיים כשיש כזה חוק שמדבר על חיי אדם.
יחד עם זה, כששאלתי את חבריי למה הם עשו את זה – ואדוני, זה דבר שצריך להתייחס אליו, וטוב שייאמר כאן – אז אמרו שיש תחושה של זלזול של הרשות המבצעת, של שרים, בכנסת. יושב כאן השר התורן, ובמשך שעה וחצי הוא זה שמקריא את החוקים, כי השרים, שעומדים מאחורי החוקים שהמשרדים שלהם, הגישו לא מגיעים לכאן באופן קבוע. אז מצד אחד אני מבין את ההתרעמות של האופוזיציה, אבל חשוב לי להגיד שמעבר לקואליציה ואופוזיציה יש חוקים שלא עושים עליהם טריקים מפלגתיים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, אדוני. כסגן יושב-ראש, כבר מנוסה, אדוני יודע, לצערי הרב, שבנושא הזה של מי מהממשלה מביא איזה חוק אין לנו יותר מדי השפעה. מזכירות הממשלה קובעת. בנוגע לתשובות על שאילתות והצעות, אני מקווה שכבר הכנסתי לראש של חבריי ועמיתיי השרים שמי שאמור לענות הוא זה שישיב. ואני מבקש מחברי הכנסת גם לא להסכים בקלות לקבלת תשובה מפי גורם שחוץ מלקרוא את התשובה – גם אנחנו יודעים לקרוא, יודעים צורת א' – חוץ מלקרוא את התשובה, לא מסוגל בוודאי, לא להתמודד עם שאלה נוספת ולא להשיב אפילו לקריאת ביניים. אז אם כולנו ננהג כך, לפחות יהיה קצת יותר סדר בעניין.
חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת לאה פדידה.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו לקראת החורף צריכים להיות מוכנים, כי בכל שנה אנחנו מופתעים מהחורף שקרב, ואנחנו לא מוכנים. אני היום לא אדבר על תשתיות אלא אני אדבר על הדאגה לקשישים, למבוגרים ולחורף החם שלהם.
בשנה שעברה, משרד האוצר הקציב 50 שקלים לכל מבוגר, שזה לעג לרש. אני מעלה על נס פה יוזמה של התנועה האסלאמית בטייבה, העיר שלי, ואני מתגאה להיות בנה של התנועה האסלאמית. היוזמה היא חורף חם לקשישים. ביוזמה הזו אנשים תורמים תנורים, שמיכות, מעילים, ואפילו הצעירים של התנועה האסלאמית באים ומשפצים להם את הבתים, איפה שצריך לעזור להם כדי לעבור את החורף.
היום אני רואה: הודות למישהו שתרם 20 תנורים בבת אחת. אנשים וולונטריים באים לעשות את העבודה במקום הממשלה – דבר שהממשלה צריכה להביא בחשבון. שיעבור חורף חם על כולם, ולא נזדקק לעבודה המבורכת של האנשים שתורמים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, היום הייתי בישיבה של ועדת החינוך שדנה באלימות במסגרת של החינוך. על שולחנה של הוועדה הונח דוח של המועצה לשלום הילד, ובו אני אסבר את אוזנכם: מורה לחינוך גופני שהכה במקל ולפת את צווארו של הילד לא פוטר – הוקפאה דרגתו; מורה למדעים שסטר לילד וגרם לחור בתוף האוזן לא פוטר – הושעתה דרגתו לשלוש שנים.
מכאן, אני אומרת: יש לי המון כבוד לתפקיד ההוראה, למורים ולמורות במדינה שלנו שמשקיעים, אבל אם יש לנו עשבים שוטים ויוצאי דופן, לא ייתכן שלמערכת החינוך ולמשרד החינוך לא יהיו את הכלים ואת הסנקציות להפעיל נגד מורים שמגלים אלימות. אפס סובלנות כלפי אלימות. ובטח ובטח שממורה, שהוא דמות מחנכת במדינת ישראל, אנחנו לא מצפים לתופעת אלימות; ולא שמשרד החינוך ייתן עונש של הורדת דרגה. אז אפס סובלנות לאלימות.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חברת הכנסת פדידה. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, היום קיימנו דיון בוועדת המשנה לתכנון ובנייה במגזר הדרוזי בוועדת הפנים, שאני עומד בראשה; דיון המשך לדיון שקיימנו לפני ארבעה חודשים על היישוב יאנוח-ג'ת. שני בתים קיבלו צווי הריסה ביישוב, אותו יישוב שלא קיבל תוכניות מתאר שנים רבות. בוועדה אנחנו רואים התקדמות, כי אנחנו כל הזמן דנים בנושא תכנון ובנייה, ואני עוקב אחרי כל יישוב ויישוב, ואני רואה התקדמות ביישוב יאנוח-ג'ת.
בישיבה שלנו, שהייתה עם היועץ המשפטי לממשלה נאמר, וגם היועץ המשפטי בעצמו אמר לתקשורת, שהאכיפה תבוא אחרי התכנון – כי כולנו ידענו שלא היה תכנון ביישובים הדרוזיים. מה שראינו ביאנוח-ג'ת היה להפך: כבר הייתה אכיפה, שתי משפחות קיבלו צווי הריסה, אחד הרס את הבית בעצמו, השני שילם פיקדון של 100,000 שקל ואסור לו להיכנס לבית שלו, ורק בשבוע שעבר הוא התחתן והוא שכר בית ולא יכול להיכנס לבית שלו.
התברר שהחסם הרציני עכשיו בהתקדמות בכל הנושא של תכנון ובנייה ביישוב יאנוח-ג'ת זה תקציב של 1.5 מיליון שקל, ושר האוצר בעצמו הגיע ליישוב ונתן הבטחה – כששר האוצר נותן הבטחה, זאת הבטחה שלטונית – באוגוסט 2016, שהוא יעביר את ה-1.5 מיליון על מנת לפתור את הבעיה. עד היום הכסף לא הועבר, לכן אני מבקש ודורש משר האוצר להורות על העברת התקציב והמשך התכנון והבנייה באותו יישוב. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מוסי רז.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, כמה מאיתנו, הייתה להם החוויה הזו להיות מורים בבתי הספר. עד כמה העבודה הזו קשה, עד כמה היא מתישה, עד כמה קשה ללמד בכיתות שהן גדושות בתלמידים, 35, 40 סטודנטים – מסתכל עליי כאן חברי מאיר כהן ויודע על מה אני מדבר.
מאיר כהן (יש עתיד):
הטרוגניות.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
וכיתה הטרוגנית, הוא היה מנהל בית ספר, דווקא אחד מהמנהלים המצטיינים שלנו. והינה, התופעה הזו של האלימות. אדוני היושב-ראש, שמענו על המקרה המזעזע שתלמידים נכנסו לבית הספר באילת וירו במורה באקדח אוויר בשני כדורים בגבה. מזעזע, מזעזע הדבר הזה.
הבעיה היא, אדוני היושב-ראש, שברור שהאלימות שהיום מתרחשת בבית הספר היא שיקוף של הידרדרות חברתית-מוסרית שקיימת בחברה שלנו, ולעיתים גם פה בכנסת, אדוני היושב-ראש; אבל מה שאני מבקש לומר כאן בהקשר הזה הוא שהמורים הללו, שחשופים לאלימות של תלמידים, אין להם שום הגנה מערכתית. מורה או מורה שנפגעים בבית הספר צריכים לפנות באופן פרטני למשטרת ישראל, שהמון פעמים לאחר דיון כזה או אחר אומרת: אין עניין לציבור, וסוגרים את התיק.
אדוני היושב-ראש, אני קורא מכאן למערכת החינוך, לשר החינוך, ליצור מנגנון – זאת אומרת, שכאשר מורה נפגעת, כאשר מורה נחשף לאלימות, יש לו מי שיגן עליו באופן מערכתי, ולא ינטוש אותו להתמודד לבד אל מול התופעה הזו. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת סאלח סעד.
מוסי רז (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, באיחור של חמישה ימים אנחנו מציינים היום 100 שנה להצהרת בלפור, אולי ההישג הראשון של התנועה הציונית הצודקת שלנו, שבעצם באה ואמרה בקונגרס הציוני הראשון: זכות הגדרה עצמית לעם היהודי לפי משפט העמים. נדמה לי ש"לפי משפט העמים", לצערי הרב, רוב מי שמגדיר את עצמו ציוני, שכח את הדבר הזה. ההצהרה באה ואמרה: בית לאומי בארץ ישראל – ואפשר לפרש את זה בחלק מארץ ישראל או בכל ארץ ישראל, כל אחד כרצונו – וכמובן זכרה גם את האחרים פה שאינם יהודים ודאגה להבטיח להם זכויות.
אני שומע שחבר כנסת אחד לפחות הודיע שלא יהיה היום בדיון, ואני מניח שהוא לא יהיה היחיד שייעדר היום מהדיון. אני חושב שחובתנו כיהודים להבין את הערבים, חובתם של הערבים להבין את היהודים, כי אחרת לא נוכל לחיות פה יחד, ואם יש מישהו שלא מבין מדוע חברי כנסת ערבים לא יכבדו את הדיון הזה, לדעתי הוא לא מבין כלום, ועם הבנה כזו לא נוכל להסתדר פה בארץ.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מוסי רז. חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, אתמול ניתן פסק דין לשלושה צעירים, חיילים, אחד מהם קצין בשירות בתי הסוהר, בגובה 240,000 שקל, ואם הם לא ישלמו, הקנס הופך להיות מאסר של שנתיים. ועל מה, אדוני היושב-ראש? על זה שבנו קורת גג למשפחתם על אדמתם הפרטית. עוד פעם חידלון מתמשך של שנים רבות באישור תוכניות המתאר ביישובים הדרוזיים, והפעם בבית ג'ן, היישוב שאני גר בו. שלושה צעירים, שני חיילים ואחד קצין בשירות בתי הסוהר.
אדוני היושב-ראש, הגיע הזמן שהחידלון הזה, המתמשך שנים רבות, ייפסק באופן מיידי, כי לא יכול להיות שאנשים מבקשים לבנות קורת גג ונקנסים ב-200,000 שקל; אתמול זה היה 240,000 שקל. על מה? על זה שהם רוצים לבנות בית? איפה אנחנו נמצאים?
צריך לקרוא לסדר פעם אחת ולתמיד: הגיעו מים עד נפש. אמרנו והתרענו: חבית חומר נפץ תתפוצץ לנו בפרצוף של כולנו. די עם החידלון הזה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סאלח סעד. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת יעקב פרי.
מיכל רוזין (מרצ):
תודה, כבוד היושב-ראש. אני רוצה בבקשה לתמוך בהחלטתו של יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן להכריז על סכסוך עבודה בשל ההחלטה לבטל, מעוד חודשיים, את הביטוחים הסיעודיים במקומות עבודה. זו החלטה קשה מאוד למיליון עובדים שהיו אחראים מספיק לשלם ביטוחים, ביטוחים סיעודיים, על מנת שאם יקרה להם אסון והם יזדקקו לביטוח סיעודי הם יוכלו לזכות בכך.
מדינת ישראל מזניחה לאורך שנים את הקשישים והסיעודיים, אינה מחוקקת חוק סיעוד ממלכתי. למרות היתרון הכלכלי שעומד אפילו עכשיו בפניה, הנושא של חוק סיעוד ממלכתי עדיין תקוע והממשלה לא מקדמת אותו.
מן הראוי שנפסיק להתעורר ולצקצק בלשון כל פעם שאנחנו נחשפים למצב הקשה של הקשישים בישראל, למצב הקשה של סיעודיים בישראל, להתעללויות, חס וחלילה, שאנחנו רואים בבתי הקשישים ובבתים סיעודיים, ונידרש כבר היום לחוק סיעוד ממלכתי; ובוודאי לא נבטל את הביטוחים הסיעודיים במקומות עבודה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חברת הכנסת רוזין. חבר הכנסת יעקב פרי, בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
יעקב פרי (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, הבוקר קיימנו את הכינוס הראשון של השדולה לקידום מוכנות המדינה להזדקנות האוכלוסייה. זהו נושא בעל חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה.
נכון שהיה בעבר משרד לענייני גמלאים, ואף קיבלתי כמה הערות מהשר לשעבר רפי איתן, שגם ציין בפני שישנו מטה, או איזשהו ארגון או מי שצריך להנחות את הנושא, היום כנראה במשרד לגמלאים או במשרד לשוויון חברתי – אבל הוא עצמו חושב שהעניין דורש ניעור, ואני פשוט מצטט את דבריו.
אז אני רוצה קודם כול להודות לחבר הכנסת אמסלם, שחלק איתי את הישיבה בראש של השדולה, ולאחל לחברתי טלי פלוסקוב, שקיבלה את ראשות הוועדה בנושא הזה, הרבה מאוד הצלחה.
זהו נושא שמחייב הכנת תוכנית-אב, וכולנו, גבירותיי ורבותיי, לא רק אני, נגיע מהר יחסית למצב שאותו גוף מטה, אותה תוכנית, כולל התוכנית של הרב ליצמן, שר הבריאות, בנושא הביטוח הסיעודי – נזדקק לה. אני מקווה שכולנו לא, אבל אנחנו צריכים לדאוג גם לאחרים. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, אדוני. דווקא רציתי שתאמר שהיא תעבוד מספיק מהר על מנת שעוד נספיק ליהנות מן הפירות. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אמיר אוחנה.
חיים ילין (יש עתיד):
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים 100 שנה להצהרת בלפור. בדיוק לפני 100 שנה, פחות או יותר, פלוס-מינוס, הברון הירש לוקח חבורה של יהודים מליטא ומרוסיה לדרום אמריקה; שומעים לפי המבטא – סבא שלי היה בין אלה שהגיעו לשם. המטרה הייתה מאוד ברורה: לדעת איך עושים ייעור ואיך חוטבים את העצים ואיך את המפעל הציוני הזה, שנעשה בדרום אמריקה, אפשר להביא למדינת ישראל. ולימים, אנחנו מכירים, גם קק"ל מגיעה – וזה כבר קצת יותר שנים – ובעצם מפתחים את מה שאנחנו רואים היום כמדינה.
הביקורת על קק"ל לגיטימית לחלוטין, אין לי שום ספק שצריך ביקורת, צריך שקיפות, אבל חברים יקרים, להפיל את קק"ל ולהפיל את הזרוע הביצועית של החטיבה להתיישבות – שהן חלק מזרועות הציונות, שעזרו לנו להקים בעוטף עזה את כל המפעל הציוני, גם את היישובים החדשים – צריך מאוד בזהירות. מה שאני מנסה להגיד: מידתיות. את ההיסטוריה של מדינת ישראל אי-אפשר לחוקק ולהרוס.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת אמיר אוחנה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר.
אמיר אוחנה (הליכוד):
תודה, אדוני. מספרים על נשיאנו הראשון חיים ויצמן שעוד לפני שנהיה נשיא, עוד לפני שקמה המדינה, ביקר בבית הלורדים בבריטניה, וזאת הזדמנות גם,to congratulate our distinguished guests . בבית הלורדים הוא נשאל על ידי אחד הלורדים: מר ויצמן, למה פלשתינה, למה מה שאתה קורא לו ארץ ישראל, למה שלא תלכו למקום אחר שיהיה בו יותר קל. דיברו אז על אוגנדה והרצל שקל את זה מאוד ברצינות, בשל פרעות קישינב ותחושת הדחיפות שהייתה. ויצמן השיב לו: אדוני הלורד, למה אתה נוסע שעתיים בכל סוף-שבוע לבקר את אמך הקשישה בברייטון כשיש לך זקנה חביבה לא פחות ממש מעבר לרחוב?
הסיפור הזה מדגים את החשיבות של ארץ ישראל לעם ישראל. וכשאנחנו אומרים "ארץ ישראל", בואו נאמר זאת ביושר ובהגינות: אנחנו מתכוונים יותר ליהודה, לשומרון, לשילה, לירושלים, שהם ארץ ישראל המקורית, האמיתית, ובלעדיהם – באמת למה לא אוגנדה.
האם זה אומר שחבלי הארץ הללו ריקים מאדם? לא. האם זה אומר שאיננו שואפים לשלום? ודאי שלא. אבל שאלת השלום לא תלויה בנסיגה לגבולות 67', שכן גם לפני 67' לא היה כאן שלום, אלא היא תלויה בשני דברים: חינוך – וכשאני אומר חינוך אני מתכוון למשל לזה שההסתה לטרור חייבת להיפסק ולזה שאנחנו חייבים גם ללמוד להכיר את ההיסטוריה של שכנינו, לא רק הם את שלנו; ואני מתכוון לכלכלה. על שני עמודי התווך האלה ייבנו הגשרים שבסופו של דבר יביאו שלום, לא רק כאפשרות אלא כאפשרות ודאית. תודה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אמיר אוחנה. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני. כאמור, אנחנו מציינים היום 100 שנה להצהרת בלפור. אני חושב שהביטוי "מעשה אבות סימן לבנים" בא לידי ביטוי גם במה שאנחנו קוראים בסופי-השבוע האחרונים, כי עוד לפני הצהרת בלפור היו את אנשי העלייה הראשונה, ששמעו את הציווי "לך לך" והגיעו לכאן, כמו הסבא של הסבא שלי, שעוד הגיע ב-1890.
אבל גם בפרשה הזו שאנחנו נקרא, פרשת חיי שרה, אברהם, לפני שהוא הולך לרכוש את מערכת המכפלה מבקש דווקא מהציבור, מבני חת: תגידו לי, ממי אני הולך לרכוש את זה? וכשהוא נענה, כתוב: "וישתחו לעם הארץ לבני חת". זאת אומרת, על עצם העובדה שהם כבר משתפים איתו פעולה ומכירים בו, על עצם ההכרה אברהם כל כך אסיר תודה שהוא משתחווה לבני חת, והעניין הזה מצוין בתורה. אז אני חושב שבהקשר הזה התודה שלנו, גם כעבור 100 שנה, על הצהרת בלפור.
אבל צריך גם להמשיך ולראות מה כתוב בהמשך הפרשה. בכל מהלך הקנייה של מערת המכפלה כל הזמן מוזכר – כשעפרון החתי מסכים למכור לו – שהכול נעשה באוזני בני חת ולעיני בני חת. וחוזרים על זה פעם אחר פעם אחר פעם, ואני חושב שבהקשר הזה גם פה, הצהרת בלפור, שאנחנו מציינים, נעשתה לעיני כל העולם – לתת לנו את אותה הכרה בין-לאומית. וצריך לזכור שאחרי החלוציות הזו של ההצהרה, קיבלנו הצהרות דומות ב-1918 מהממשלה האיטלקית, מהממשלה הצרפתית, וגם ב-1922 מהקונגרס האמריקני. אז אני חושב שזאת ההזדמנות גם, 100 שנה אחר כך ואלפי שנים אחרי פרשת חיי שרה, להגיד גם עכשיו תודה על אותה הצהרת בלפור. נמשיך לקיים ולשמור על הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן כבל.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
תודה, אדוני היו"ר. אני רוצה באמת קודם כול לפרגן לכנסת, לך, אדוני היושב-ראש. אני התרגשתי לראות, כיו"ר אגודת הידידות ישראל-בריטניה – שירשתי מידידי הטוב יצחק הרצוג אחרי שנבחר לראשות האופוזיציה – התרגשתי לראות את מה שקרה היום בשלל של ועדות בכנסת, בשלל של אירועים באודיטוריום, שגם נטלנו בהם חלק; את הכבוד שהבית הזה נתן גם לאותה הצהרה אלמותית, שהייתה הזרז למפעל הציוני שאנחנו כל כך גאים בו, וגם בכלל למדינה שלנו.
ואני באמת ראיתי איך הגיעה משלחת נכבדה מאוד, מלונדון ולא רק מלונדון, בראשותו של הלורד רוטשילד והלורד פולק והלורד קסטנבאום, וחברתי, MP ג'ואן ריאן, שהם באמת חבריה של מדינת ישראל בחו"ל. גם ה-Labour Friends of Israel וגם ה-Conservative Friends of Israel נאבקים – חשוב שתדעו – יום-יום עבור שמה הטוב של ישראל, גם בפרלמנט הבריטי וגם באנגליה, ושניהם לא תמיד מקום שקל מאוד להיאבק בו על דמותה של ישראל.
אגב, אדוני היושב-ראש, אתה יודע, אנחנו מכירים את השמות המפורסמים, אבל היה פה היום גם פיליפ ויירז, שהוא הנכד של יאן סמאטס, שהיה ראש ממשלת דרום אפריקה בשנות ה-40, והיה חבר גדול של הציונות ושל ויצמן והיה לו חלק גם בהצהרת בלפור.
ולכן, לי היה כיף לצלול לתוך ההיסטוריה הזאת, היופי הזה, מכל הדיונים והחוקים והיום-יום. ה-casual, שהיה לנו פה. ואני רוצה באמת, אדוני, להודות לך על זה; עשית הרבה כבוד היום, הכנסת עשתה הרבה כבוד היום להצהרת בלפור, למורשת הזאת של בלפור.
אני מקווה מפה שאנחנו נדע לשמור, כולנו, על המפעל הציוני, שהצהרת בלפור הייתה אחד הזרזים להקמתו; ובאמת הצדעה גדולה על היום הזה, ולכל האורחים שבאו לפה מבריטניה ומשאר המקומות בעולם. תודה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חיליק בר. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה, אדוני.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס דווקא לעניין קצת אחר ולעסוק בכבודה של הכנסת.
אדוני היושב-ראש, היום, לפני שעה קלה, סיימתי דיון בוועדת הכלכלה בנושא הרפורמה בחברת החשמל. אנחנו מלינים על כבודה של הכנסת, על איך מתנהגים אל הכנסת, איך הציבור מתייחס אל הכנסת, ואי-אפשר שהציבור יחשוב עלינו אחרת אם הממשלה, פעם אחר פעם, מתחייבת כלפי הכנסת התחייבויות שונות, והפעם זה לגבי הרפורמה בחברת החשמל, ופעם אחר פעם מבזה ואיננה עומדת – גם כשהיא אומרת שהיא מתחייבת לעמוד בכללים או בהתחייבות כדי לייצר את הרפורמה, היא בכלל איננה עומדת בלוחות הזמנים.
אז אני אומר, קודם כול, לנו, לממשלה, אני פונה אליה: להפסיק לבזות את הבית הזה, כי האופן שבו הממשלה מתנהלת אל בית המחוקקים כולו – כך הציבור רואה. ואנחנו אחר כך מתפלאים על האופן שבו הממשלה נוהגת כלפינו. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איתן כבל.
בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, אתה ערוך או אתה לא ערוך? יש לך הודעה? בבקשה, אדוני. הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת.
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):
כבוד היושב-ראש, אם אתה רוצה להקדים, בסדר-היום יש גם את הנושא של הצעת חוק – אם תרצו, לשיקולכם.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, לא. רק הודעה.
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):
אז רק הודעה והצבעה.
כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ועדת הכנסת בדיונה מהיום ממליצה למליאת הכנסת למנות את חבר הכנסת ישראל אייכלר לסגן יושב-ראש הכנסת. ההחלטה התקבלה ברוב בוועדת הכנסת, ובהתאמה – של כל סיעות הבית. אבקש את תמיכתה של המליאה בהחלטה זו. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יואב קיש, יושב-ראש ועדת הכנסת.
חברי הכנסת, נא לשבת. ההודעה הזאת, ההמלצה הזאת, טעונה אישור המליאה בהצבעה, בבקשה. חבר הכנסת דוד ביטן, נא לשבת.
הצבעה מס' 2
בעד הצעת ועדת הכנסת – 27
נגד – אין
נמנעים – אין
הצעת ועדת הכנסת לבחור את חבר הכנסת ישראל אייכלר לסגן יושב-ראש הכנסת נתקבלה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 27 בעד, אין מתנגדים או נמנעים.
ברכות לחבר הכנסת אייכלר על היבחרו לתפקיד סגן יושב-ראש הכנסת.
ציון מאה שנה להצהרת בלפור
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אבקש לשבת.
כבוד ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הממשלה, אדוני ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, חברי הכנסת, הלורד רוטשילד, בני משפחת רוטשילד כולם, שגריר בריטניה בישראל – David Quarrey Ambassador, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, אורחים נכבדים מן הפרלמנט הבריטי, אורחים מארגון בני ברית ומיד הנדיב, אנחנו מציינים כעת במליאה 100 שנים לאחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של התנועה הציונית – מתן הצהרת בלפור.
כל מי שעיין במכתב שהעביר שר החוץ הבריטי להסתדרות הציונית יודע שהצהרה היא הגדרה שקצת גדולה עליו. הוא מורכב מפסקה אחת, לא ארוכה, 67 מילים בסך הכול. במונחים של היום, הצהרת בלפור יותר דומה לפוסט בפייסבוק או לציוץ. נראה שאת האמת אפשר לומר בקצרה, במשפט אחד.
הצהרת בלפור הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שבה קמה מעצמה עולמית ואמרה את האמת: ארץ ישראל היא מולדתו העתיקה והיחידה של העם היהודי, ובה יש לו זכות בלתי מעורערת להקים מחדש את ביתו הלאומי. מאז נכתבו תילי-תילים של מילים ופרשנויות על ההצהרה התמציתית של בלפור, אבל האמת שהיא הביעה לא נשטפה בנהרות הדיו; היא נותרה קצרה ובהירה, נכונה היום כפי שהייתה תמיד. הזכות שאנחנו זוכים לה היום, להזכיר בתודה את ממשלת הוד מלכותו ואת בלפור במשכן הכנסת כאן בירושלים, במדינת ישראל הריבונית, היא עדות מכרעת לכך.
רבותיי, אם הייתה לי היום הזכות להוסיף כמה מילים על 67 המילים הכתובות בהצהרת בלפור, ולתת לה נופך אקטואלי ואישי, הייתי מוסיף כך: במלאת 100 שנים להצהרה, על מדינת ישראל להצהיר ואף להתחייב בפני כל אזרחיה שתחתור לשלום עם שכניה ותטפח את כל תושביה מבלי לוותר על חלקי מולדת. על מדינת ישראל לבצר את גבולותיה ולהמשיך בתנופת הבנייה בכל הארץ כולה, ובכלל זה בצפון, בדרום, בבקעה וביהודה ושומרון.
הצהרת בלפור ניתנה בתקופה סוערת במיוחד בעולם היהודי, שהתפצל אז לתומכים נלהבים ברעיון הציוני, ולמתנגדים – נלהבים, אגב, לא פחות.
בלפור הביא את המים הגועשים לנקודת רתיחה. בעוד התומכים שמעו את ההצהרה ודמיינו את פעמי המשיח, המתנגדים דחו אותה בשאט נפש וראו בה סכנה למאמצי הטמיעה התרבותית שבה תלו את כל תקוותיהם.
דווקא במנהיגי התנועה הציונית עוררה ההצהרה תגובה מורכבת. הם שמחו עליה, כמובן, אבל רק לזמן מוגבל. הם היו מרוצים ממנה, אבל לא עד הסוף. הם הבינו שהמכתב הקצר הוא רק צעד נוסף במסע הארוך בן האלפיים של העם היהודי אל ארץ ישראל; צעד שהיו בו הרבה מההבטחה ומעט מן המימוש; צעד בעל חשיבות רבה, אבל כזה שעתיד להיות חסר ערך אם לא יבוא בעקבותיו הצעד הבא.
דוד בן-גוריון הצעיר, שבועיים לאחר ההצהרה, ניסח את הדברים במפורש: "אנגליה הגדילה לעשות", הוא כתב, אבל מייד המשיך: "העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעובדה חיה וקיימת, חייב בגופו ובנפשו, באונו ובהונו, להקים את ביתו הלאומי ולבצע את גאולתו הלאומית עד תומה".
כך חשבו גם חיים ויצמן, השושבין שהוביל למתן ההצהרה, זאב ז'בוטינסקי ועוד מנהיגים רבים בתנועה הציונית. כך חשבו המעפילים שהתדפקו על דלתות הארץ, זרעו את אדמת הטרשים והגנו עליה בגופם. כך חשבו לוחמי המחתרות, אנשי הספרות ותלמידי החכמים שעלו לארץ בהמוניהם לפני ואחרי ההצהרה. כך חשבו כל אלו שהביאו בגופם ובנפשם, באונם ובהונם, לתקומת ישראל. כך גם אנחנו חושבים, עד היום הזה.
אנחנו מכירים היטב בחשיבותן של הצהרות בין-לאומיות, אבל גם יודעים היטב שלא מהן בנויות חומות ירושלים ולא עליהן מושתת ביטחון ישראל. אנחנו מכירים תודה לאומית לאומות שמודות בזכותנו על הארץ, אבל גם יודעים היטב שלא הן מקור הזכות. היא נובעת ממקור אחר לגמרי: מפסוקי התנ"ך ומאלפי שנות קיומו של העם היהודי.
אנחנו זוכרים לטובה את כל אלו שעזרו לנו ללכת, אבל יודעים שאת הצעדים המרכזיים – אז וגם היום – אין לנו ברירה אלא לעשות בעצמנו. 100 שנים עברו מהצהרת בלפור, ואת הצעד הזה במסע היהודי אנחנו נחושים להמשיך. להמשיך בבנייה בכל רחבי ארצנו, להמשיך בקליטת העלייה, להמשיך בפיתוח הכלכלי, בחינוך ובחדשנות.
לבית הלאומי היהודי, שכבר הפך לעובדה חיה וקיימת, למדינת ישראל, נמשיך להוסיף קומות וחדרים. כדברי פסוקי החזון משיר השירים: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז".
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, לשאת דברים.
אין מחיאות כפיים בכנסת, חברים. No applause, please.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
Cut calls – yes, applause – no.
יושב-ראש הכנסת, מכובדי יולי אדלשטיין, שרי הממשלה, חברי הכנסת, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, הלורד רוטשילד ובני משפחתו. Lord Rothschild, I want to thank you for the extraordinary commemoration of an extraordinary event. I told you it was like coming a 100 years after the Cyrus declaration that changed our history, and that is exactly what was done by your forbear. Thank you. שגריר בריטניה בישראל דייוויד קוורי ואורחינו מהפרלמנט הבריטי, מארגון בני ברית ומיד הנדיב, קהל נכבד.
כשעמדתי שם בטקס המרגש הזה בלונדון לפני כמה ימים, במעמד ראש ממשלת בריטניה, לציון מתן הצהרת בלפור, התרוצצו הרבה מחשבות בראשי, אבל חשבתי על סבי. סבא שלי, הרב נתן מיליקובסקי-נתניהו, זיכרונו לברכה, היה עד למצוקה הנוראה של היהודים במלחמת העולם הראשונה. המוני יהודים נפלו בשני הצבאות, בצבאות זרים, כלוחמים; מאות אלפי נכים, אלמנות ויתומים ידעו שבר עמוק וקהילות שלמות חרבו. סבי תיאר כל זאת ב-1926 בדגש על העליבות, החולשה והיגון שפקדו את העם היהודי בתקופת המלחמה. ואז הוא הוסיף, אני מצטט: "לפתע זהר אורו של ברק, שקרע את הרקיע החשוך של העם היהודי, עודד את רוחנו, חיזק אותנו, חידש את חיינו. זוהי הצהרת בלפור המכריזה כלפי כל העולם על זכותנו הלאומית בארץ ישראל, זוהי ה'מגנה כרטה' שלנו, זוהי אותה קריאה כמו בזמנו של המלך כורש". אלה ממש אותם דברים שחשבתי וגם אמרתי בשבוע שעבר כשהתבוננתי בעיון במסמך המקורי שמסר הלורד בלפור ללורד רוטשילד. 67 מילים עוצמתיות שמרכיבות את אחד המכתבים החשובים בדיפלומטיה המודרנית.
חברי הכנסת, אני אומר לכם מעומק הלב שהרגשתי גאווה גדולה להיות שם כראש ממשלת ישראל, לייצג את המדינה שלנו ולהשקיף על הדרך הארוכה שעשינו מ-1917 ועד היום. מעם מפוזר ב-70 גלויות, שקיומו שברירי, הפכנו למדינת לאום ריבונית, חזקה ומתקדמת; מדינה שנמצאת בשורה הראשונה של משפחת האומות.
הודיתי בחום למנהיגת בריטניה תרזה מיי. היא נשאה שם נאום יוצא מן הכלל ובנאום הזה היא הבהירה שלא עולה על דעתה להתנצל על הסיוע של ארצה להקמת ביתנו הלאומי. להפך, היא אמרה שבריטניה גאה בתפקיד החלוצי שהיא מילאה בסלילת הדרך לבניינה של מדינת ישראל. ואלה הם ממש הדברים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, שגם השתדל אצל הלורד בלפור ואחר כך שלח מכתב אל המלך ג'ורג' החמישי, וכתב: "ההצהרה הגדולה הנושאת בקרבה נחמת ישראל ותפארת לעם הבריטי".
ואכן פרסום הצהרת בלפור היה רגע מכונן בתולדותינו. כפי שאמרת, אדוני היושב-ראש, בפעם הראשונה הכירה מעצמה עולמית בקשר ההיסטורי של עמנו לארץ ישראל. מובן מאליו, גם כן, שזכותנו על הארץ מקדימה באלפי שנים את ההצהרה; זכות זו מקורה בתנ"ך ובזיקה הרצופה שלנו כמעט 4,000 שנה למולדתנו. אבל כאן, בהצהרת בלפור, ניתנה הכרה תקדימית ופומבית לדרישת הציונות המדינית. הרצל זרע את הזרעים שני עשורים קודם לכן, וכעת הם הניבו את הצ'רטר הגדול והמיוחל. ציונים בולטים, כחיים ויצמן, בעל גאוניות דיפלומטית – פשוט צריך להבין איך האיש הזה טווה את החוטים; אהרן אהרונסון, שהקים את מחתרת ניל"י, וגם הוא רתם מנהיגים בריטים לציונות; נחום סוקולוב, איש האשכולות; זאב ז'בוטינסקי, שהיה מיוזמי הגדודים העבריים בצבא הבריטי – ציונים אלה גיבשו שותפות מכרעת עם מקבלי ההחלטות בממסד הבריטי: עם שר החוץ בלפור, עם ראש הממשלה לויד ג'ורג', עם הדיפלומט הנודע מארק סייקס. כולם ישבו בוועדה שחיברה את ההצהרה, ואישים אחרים גם כן.
אני חייב במעמד הזה לעשות צדק היסטורי עם אהרן אהרונסון. הוא לא רק הקים את רשת המודיעין שעזרה רבות לבריטים לשחרר את הארץ מעול הטורקים, הוא גם הצליח לרתום אישים מרכזיים לטובת הציונות וההצהרה. רבים יודעים שמארק סייקס, מזכיר הוועדה שניסחה את ההצהרה, יצא החוצה, אפשר להגיד אפילו פרץ החוצה מהחדר בהתלהבות, מחדר הישיבות לחדר השכן, ואמר לחיים ויצמן: It's a boy – זה ילד, נולד; לא רבים יודעים שהיה עוד אדם בחדר יחד עם חיים ויצמן: אהרן אהרונסון, שחלקו בהצהרת בלפור גם כן היה מרכזי. וגם בשל כך החלטנו להשקיע מיליוני שקלים בהנצחת אהרונסון וחבריו הגיבורים.
הצהרת בלפור, כפי שציין סבי, הציתה אש בלבבות. היא זקפה את קומתם של יהודי העולם, היא החדירה תנופה עצומה ביישוב העברי. ושיהיה ברור, ללא המסירות של בוני הבית הלאומי, בלא ההקרבה ואומץ הלב של מגיניו, בלא הכשרת הקרקע – הכשרת הקרקע תרתי משמע – בארצנו, לא היינו זוכים לראות בעצמאותנו. אבל הצהרת בלפור הכשירה את הקרקע הבין-לאומית ואת התמיכה בציונות באירופה, באמריקה ובחלקים אחרים של העולם. בכך היא תרמה רבות למפעל התחייה של עמנו.
לצערנו, זמן קצר לאחר מכן נסוגה בריטניה ממה שהובטח בהצהרת בלפור – וזו הייתה טרגדיה גדולה. היותנו חסרי ריבונות עד 1948 מנעה הצלת מיליוני יהודים שהוכחדו בשואה. הטרגדיה של הצהרת בלפור היא שנדרשו 30 שנה ליישם אותה.
היום ברור לחלוטין: המפתח לעתידו של העם היהודי, המפתח הזה הוא מדינת היהודים. חובתנו הבסיסית היא לעמוד איתן מול מבקשי רעתנו ולהבטיח את קיומה ועתידה של מדינת ישראל.
חברי הכנסת, לאחר נתינתה, הצהרת בלפור זכתה לא רק לתמיכה של חבר הלאומים – אפילו בעולם הערבי התייחסו אליה באהדה. האמיר פייסל עמד אז בראש המחנה הערבי שמרד באימפריה העות'מאנית. הוא הכיר בזכותם של היהודים לכונן מחדש את ביתם הלאומי בארץ ישראל, במקביל להקמת ממלכה ערבית מאוחדת במזרח התיכון. פייסל צידד בשיתוף פעולה בין היהודים לערבים על יסוד הבנה הדדית ואחווה.
מנגד, הזרם הלאומני הערבי תקף בחריפות את הצהרת בלפור. ההצהרה סיפקה עילה להסתה ולאלימות – לא מעט בעידודו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. ב-1943 נמצא לו שותף נאמן – היינריך הימלר. מפקד האס. אס. בגרמניה הנאצית שיגר למופתי מכתב ברכה, שבו כתב: "אני שמח לאחל לך ביום השנה להצהרת בלפור האומללה, איחולים חמים להמשך מאבקכם עד הניצחון הגדול", הסופי. טוב, הימלר איננו, המופתי איננו – הציונות ניצחה.
אבל מי שמחפש את שורשי המאבק הפנים-אסלאמי שאנו עדים לו בשנים האחרונות ימצא אותו כאן: פייסל המתון מול המופתי הקנאי. אנחנו מהדקים, בלשון המעטה, את יחסינו עם הגורמים המתונים באזור, וכפי שכוננו שלום עם מצרים וירדן, אנחנו פועלים להשגת שלום עם עוד מדינות – עוד מדינות ערביות, שניצבות יחד איתנו אל מול האסלאם הקיצוני. אני יכול רק לקוות שסוף-סוף גם הפלסטינים יאמצו גישה זאת ויפנו אל השלום.
כשראשי ההנהגה הפלסטינית מגדירים את הצהרת בלפור פשע, כשהם קוראים לממשלת בריטניה להתנצל עליה, הם לא הולכים קדימה – הם הולכים אחורה, 100 שנים אחורה. וזהו שורש הסכסוך: הסירוב בן 100 השנים להכיר בציונות, להכיר בבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, ובהמשך, עד ימינו – להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם.
אנו מברכים על השלום שהושג, ואנחנו מייחלים להרחיבו – אבל עיכובו מעולם לא ריפה את ידינו. ב-100 שנים מאז הצהרת בלפור הפכנו ארץ חרבה ושוממה למדינה דמוקרטית, תוססת, מצליחה. אנחנו הופכים את ישראל לכוח עולמי עולה, ועל ידי כך אנו מבטיחים את עתידו של העם היהודי.
ועל כן, הצהרת בלפור, כמו הצהרת כורש הקדומה, תיזכר לא רק בזכות מה שנכתב בה, אלא גם בזכות מה שבנינו בעקבותיה – מפעל אדירים, שמוכיח כי אמת דיבר שמואל הנביא ואמת דיברו גיבורי מחתרת ניל"י: נצח ישראל לא שיקר, ונצח ישראל לעולם לא ישקר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מודה לראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין את ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, אדוני.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
תודה, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הממשלה, חברי הכנסת, הלורד רוטשילד ובני משפחת רוטשילד וידידי המשפחה, שגריר בריטניה בישראל מר דייוויד קוורי, חברת הפרלמנט הבריטי ג'ואן ריאן, יושבת-ראש ה-Labour Friends of Israel, לורד סטיוארט פולק, יושב-ראש ה-Conservative Friends of Israel, לורד ג'ונתן קסטנבאום, הנהלת קרן יד הנדיב, הנהלת ארגון בני ברית, מזכירת הכנסת,מנכ"ל הכנסת, אורחות ואורחים נכבדים.
הצהרת בלפור, שעליה חתום שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הגיחה לעולם בהפתעה, 20 שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון שיזם והוביל בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, והפכה בן לילה לתרגום המעשי של החזון הציוני של הרצל. היום, כעבור 100 שנים, ניצבים אנו כאן, נבחרי העם במדינת ישראל הריבונית, כדי לציין, בירושלים בירת ישראל, 100 שנים לאותה הצהרה, כשתמונתו של תיאודור הרצל, בנימין זאב הרצל, ניבטת אלינו מקיר המליאה ואנחנו יכולים בשמחה ובגאווה לומר את התפילה: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחֹלמים".
הצהרת בלפור העירה את העם היהודי מתרדמתו בכל קצוות תבל. זו הייתה קריאת השכמה למיליוני יהודים ברחבי תבל. כל יהודי שנשאל על אודות הצהרת בלפור בשנים לאחר מכן זכר היטב ובדיוק איפה הוא היה ומה הוא עשה כשנודע לו דבר ההצהרה. היא הניעה את עמנו לפעולה, הפיחה בו רוח חיים עצומה, סיפקה דלק לתנועה הציונית וסיפקה את האנרגיות לתנופת היישוב היהודי בארץ ישראל, להקמת מוסדותיו ולארגונו לקראת האתגר הגדול ביותר: אתגר הקוממיות והכרזת העצמאות על ידי דוד בן-גוריון בה' באייר.
67 המילים של הצהרת בלפור שינו את ההיסטוריה של עמנו לנצח. הן נשקלו ונבררו, וסביב כל אחת ואחת מן המילים התקיימו דיונים במשך שבועות וחודשים וימים בחדרי-חדרים, עד שנוסח ההצהרה הוכרע בקבינט המלחמה הבריטי בראשותו של ראש הממשלה דאז דייוויד לויד ג'ורג'.
ההצהרה, או בעצם המכתב, מיום 2 בנובמבר 1917, משר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, ללורד ליונל וולטר רוטשילד, הפכה לאבן הפינה של ההכרה הבין-לאומית בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. שחרור הארץ בדיוק באותה עת על ידי הצבא הבריטי, באמצעות כוחות אוסטרליים וניו זילנדיים, הפך את ההצהרה לדבר מעשי. זהו השיעור הקלאסי לכל מי שרוצה ללמוד ולהבין את עוצמת הדיפלומטיה, עוצמת המדינאות, התחכום הפוליטי והפעלת הכוח הצבאי.
דור לדור יביע אומר. ראש הממשלה, הזכרת את סבך, אז תרשה לי ואני אזכיר את סבי, הרב הרצוג, שאמר: "ההצהרה הבלפורית שלחה רטט משיחי בלב עם ישראל כולו מסוף העולם ועד סופו. כל בית ישראל הריע לקראתה, לאמור: הינה ההבטחה הנבואית לשיבת ציון מתחילה להתמלא". ואכן, לבריטניה תעמוד תמיד הזכות ההיסטורית בגין ההבטחה הגלומה בהצהרת בלפור לבית הלאומי שלנו בארץ ישראל, וזאת למרות הפרקים הקשים של המאבק לעצמאותנו שבאו בהמשך.
ביום חמישי שעבר נכחתי גם אני, עם ראש הממשלה, בטקס שאתה, מכובדנו הלורד ג'ייקוב רוטשילד, הובלת יחד עם עמיתך הלורד רודריק בלפור, לציון מלאת 100 שנים להצהרה. וכששמעתי את נאומה המרשים של ראשת ממשלת בריטניה תרזה מיי, אמרתי לעצמי שהמציאות במפורש עולה על כל דמיון, על כל מה שדמיינו וחלמו הגדולים הדגולים ההם לפני 100 שנה. בדברי תמיכה נלהבים במדינת ישראל דחתה מיי, בצדק, את הדרישה הפלסטינית לביטול ההצהרה, ונתנה גושפנקה פעם נוספת לצדקת הציונות.
במעמד זה חשוב שנזכיר את תרומתם העצומה של שני מנהיגים ציוניים אשר שר ההיסטוריה זימן אותם לפעול יחד, ואשר הובילו יחד להצהרת בלפור: חיים ויצמן ונחום סוקולוב, זכרם לברכה. סוקולוב, איש הספר והמנהיגות השקטה והאצילית, שידע ליטול את שרביטו של הרצל ולהוביל את התנועה הציונית, בשותפות עם חיים ויצמן, הגאון התוסס, מנהיג נערץ של אנשים וחיבורים, בעל האנרגיה הבלתי-נדלית ומדען ענק, שלא הותיר אבן על אבן עד שזכה שחלומו התגשם והוא זכה להיות נשיאה הראשון של מדינת ישראל.
לעיתים יש לי תחושה ששתי דמויות אלה נשכחו מהזיכרון ההיסטורי במדינת ישראל, והם מוכרים בציבור הרחב בעיקר כשמות של רחובות ובניינים. זהו אתגר חינוכי חיוני: לדעת, להזכיר, וללמד על שני הגאונים המדיניים הללו, שכשסגרו בפניהם את הדלת, תמיד מצאו איך להיכנס מן החלון. ויצמן, המדען הצעיר, יליד רוסיה, היה זה שהגיע למנצ'סטר שבבריטניה ושם הדליק את בלפור ברעיון הציוני עוד ב-1906, כשהם נפגשו תוך כדי מערכת הבחירות של בריטניה. בלפור שאל את ויצמן: מדוע דחו הציונים את ההצעה להקמת בית לאומי ליהודים באוגנדה – תוכנית אוגנדה – וויצמן השיב לו, ואני מצטט: נניח שהייתי מציע לך את פריז במקום לונדון, היית מסכים לכך? בלפור השיב: אבל ד"ר ויצמן, יש לנו את לונדון. ענה לו ויצמן: אכן נכון, ירושלים הייתה שלנו עוד כשלונדון הייתה שדה בור. זה היה הרגע שבו בלפור נדלק על הרעיון הציוני, והיה לאחד מגדולי נאמניו.
מאז ויצמן לא הרפה. טעות לחשוב שאת ההצהרה קיבל אך ורק משום תרומתו המדעית למאמץ הבריטי במלחמת העולם הראשונה. היה זה קודם כול משום שויצמן, בכוחותיו המופלאים, גייס תמיכה לרעיון הציוני מקבוצת אישים בעלי השפעה ודמויות מפתח שמצא במערכת הפוליטית והציבורית בבריטניה, באירופה ובארצות הברית, שיקדו באמונה נוצרית דתית, באהבת התנ"ך וארץ ישראל ובהבנה שיש לעשות צדק עם העם היהודי.
לכם, בני משפחת רוטשילד – אתם ניצבים כאן בליבה הפועם של מדינה שאבותיכם מפריז ומלונדון היו כמעט הראשונים שתרמו תרומה מכרעת להקמתה לאורך הדורות, זה 150 שנה לפחות. אינני יודע עד אנה הייתה מגיעה הציונות ואיפה היה רעיון המדינה היהודית קורם עור וגידים אלמלא משפחת רוטשילד, שצאצאיה נמצאים כאן עימנו: החל באגף הצרפתי בראשותו של הנדיב הידוע הברון אדמונד דה-רוטשילד, שיזם ותמך בהקמתם של מושבות ויישובים בכל רחבי ארץ ישראל, פיתח והקים תעשיות, מפעלים, יקבים ותשתיות חקלאיות וכלכליות, והפך מדבר צייה לשטחי גן פורח; הוא העביר זאת לבנו ג'יימס דה-רוטשילד ולכלתו, אשת בנו, דורותי דולי רוטשילד – שאותה זכיתי להכיר בשלהי חייה – שהייתה יד ימינו של חיים ויצמן וסייעה לו בצורה דרמטית כבר בזמן הצהרת בלפור; עד לבן הדוד הלורד ג'ייקוב רוטשילד, שנמצא כאן איתנו, מהאגף הבריטי של המשפחה, שהוא, יחד עם משפחתו וצאצאיו, ממשיכים את המורשת.
מכתבו ההיסטורי של ג'יימס רוטשילד, שנמצא בוויטרינה ליד לשכת יושב-ראש הכנסת, שבה אנו פועלים, היא מכתב מרגש. הוא הוביל את חזון הקמת בניין הכנסת, ואשתו דורותי הובילה את חזון הקמת בניין בית המשפט העליון והעבירה את שרביט העשייה של יד הנדיב ללורד ג'ייקוב רוטשילד, שמוביל כעת את פרויקט בניין הספרייה הלאומית שלנו, שיכיל וישמר את אוסף הספרים הלאומי ובו מיליוני הספרים המהווים נכסי צאן ברזל של אומתנו ועוצמתנו הרוחנית במשך אלפי שנים.
מכובדיי, בל נשכח להדגיש כי הצהרת בלפור הקפידה לתת יחס לבני העם הערבי החי עימנו, לזכויותיו האזרחיות והדתיות. השוויון המלא בין "בן ערב ובני" הלוא הוא כציווי לנו במגילת העצמאות שלנו. בימים אלו החתירה לשוויון מלא בין האזרחים, היהודים ושאינם יהודים במדינה שלנו, היא האתגר של דורנו, כדי שנוודא את מימושן המלא של הצהרת בלפור והצהרת העצמאות. בימים אלה ממש נאבקים אנו, כאן במליאה, על אופייה של המדינה, על מניעת פגיעה מסוכנת בדמותה הדמוקרטית ועל האיזון הנכון בין יהודית לדמוקרטית. עלינו לעמוד על עיקרון זה יותר מאי-פעם, כמו גם על חובתנו לחתור לשלום מלא עם שכנינו, בראש ובראשונה כדי לשמור על מדינת הלאום של העם היהודי – זו שנקבעה בהצהרת בלפור – וכדי להגן ולהבטיח לדורות הבאים ביטחון ושלום.
למרות כל הקשיים שעברה מדינתנו והקורבנות שהקרבנו, ולמרות כל המתחים שבתוכנו, מדינת ישראל שלנו היא חזקה ודמוקרטית, תוססת ומצליחה, והיום מרבית העם היהודי נמצא בתוכה ודובר עברית. עצב גדול תמיד ילווה אותנו על כך שמדינתנו קמה רק לאחר השואה, ושההצהרה של בלפור לא מומשה טרם האסון הנורא ביותר שידע עמנו באובדנם של ששת המיליונים.
ולסיום, מעטים זוכרים כי בזכות מאבקם של ויצמן וחבריו נכללה הצהרת בלפור במצע היסוד של חבר הלאומים, League of Nations, שהוקם בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בוועידה מיוחדת, שהתקיימה בעיר סן רמו באיטליה בשנת 1920, נפגשו מנהיגי המעצמות ואימצו את הצהרת בלפור ואת ההבטחה הגלומה בה, והכניסו אותה לכתב המנדט שקיבלה בריטניה על ארץ ישראל. לאחרונה פרסמה הספרייה הלאומית יומן אישי מרגש, שנכתב בעברית לפני למעלה מ-100 שנה על ידי הרב מאיר יואל ויגודר, סופר ואיש רוח מדבלין באירלנד. הוא כתב קטע יפהפה ומרגש ביותר על תוצאות ועידת סן רמו ועל התגובה המדהימה של העם היהודי להצהרת בלפור, ואני מצטט – ותבינו שמדובר בלשון עברית אידישאית ייחודית. וכך הוא אמר: "והיה ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. יום גדול לכל ישראל כי ביום הזה נמסר מהשר בלפור דקלריישן", הצהרה, "על ידי לורד רוטשילד והוחלט והוסכם מפי מלאכי השלום שלוחי הממלכות האדירות" – אנגליה, צרפת, איטליה ואמריקה – "כי אדמת ישראל פלשתיין יימסר לעם ישראל תחת השגחת" – אנגליה. "וביום הזה התפרצה הבשורה הטובה לכל אחינו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, צהלו רקדו ושמחו והללו לה' על הבשורה הטובה הזו. וביום י"ח באייר חזרו המנהיגים, ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב מסן רומא, וגדול היה קבלת פניהם בלונדון, בוויקטוריה סטיישן, ומה נהדר היה בעת הוחילו עליהם קהל גדול מבית ישראל. כל הרחוב עד הסטיישן התנוססו דגלים בצבע תכלת ולבן, ועל התחנה דגל גדול מאוד עליו כתוב 'ברוכים הבאים'. הראשון יצא מעגלת הקטר ד"ר חיים ויצמן בפנים צהובים, וקול גדול התפרץ מפיהם, קול גדול ולא יסף, תקעו כף וקראו הידד, עד כי תיבקע התחנה לקולם. כולם כתרו לו והריעו לקראתו ונתנו לו שלום ונשקו לו, עד כי בקושי הצליחה אשתו לקרב אליו. ובין כה וכה יצא גם כן נחום סוקולוב וקול הידד התפרצו מכל הנאספים ונשנו והושלשו, ושניהם הובלו מתחת לזרועותם אל המקום אשר עמדו שם הכן הדיינים מלונדון, הרב חייקין והרב הילמן, הרב פלדמן והרב יעקב מאיר", שהיה הראשון לציון בארץ ישראל שהגיע לשם, "אשר הוחילו עליהם לקבל פניהם בספר תורה, וכל צעד אשר צעדו הוחזר ונשנה קול הידד".
וסיים ואמר – ואחר כך, הדיין פלדמן דרש ואמר: זוהי "התקופה החדשה שייכתב בספר הזיכרונות לעם ישראל מהיום הזה ואילך. והחכם באשי", הראשון לציון, לבוש בגדי שרד, "הגיש גם הוא תודה בלשון עבר צחה למנהיגים בשם כל קהל ישראל ויושבי אדמת ישראל". ולקח נחום סוקולוב את ספר התורה בידו, "בירך 'שהחיינו' בקול רם, וקול אדיר וחזק התפרץ מכל הקהל ואמרו 'אמן'", והחלו לשיר "עוד לא אבדה תקוותנו".
מכובדיי, ביום הזה נגיד גם "שהחיינו" וגם ונזכיר ש"לא אבדה תקוותנו" באותה רוח של תקווה. ומכאן, מכנסת ישראל, נביע תודה והוקרה מעומק ליבנו, בשם עמנו והדמוקרטיה שלנו, לכל מי שפעל ועסק במלאכת הקודש, ובמיוחד ללורד ארתור ג'יימס בלפור, ללורד וולטר ליונל רוטשילד, לחיים ויצמן, נחום סוקולוב, הרברט סמואל ורבים, שמנה גם ראש הממשלה – רבים רבים שבזכות נחישותם באה ההצהרה הזו לעולם והניחה את ביתנו הלאומי, את יסודותיו. מי ייתן ונדע לשמור על חזונם וחלומם בשמירה נצחית על מדינת ישראל בטוחה וחזקה, יהודית ודמוקרטית, שוויונית וצודקת, שהיא אור ליהודים ולגויים. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. תודה לכל המשתתפים, ודאי לאורחים הנכבדים שכיבדו אותנו, את הכנסת, ביום המיוחד הזה. תודה רבה.
הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 44), התשע"ח–2017
[מס' כ/738; דברי הכנסת, חוב' זו, עמ' 24080; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, המשך סדר-היום. הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 44), התשע"ח–2017, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את ההצעה חבר הכנסת יואב קיש, יושב-ראש ועדת הכנסת.
יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת):
כבוד היושב-ראש, השרים, חברי הכנסת, אני חייב להגיד שיום מרגש, אירוע מרגש ונאומים מרגשים. אני מאוד שמח שהכנסת אכן בחרה לציין את היום הזה כפי שציינה. תודה רבה לך.
אני מתבקש להציג בפני הכנסת, לקריאה שנייה ושלישית, את הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 44), שעניינה הגדלת מספר הסגנים ליושב-ראש הכנסת. מאז תוקן חוק הכנסת בשנת 2000 הוגבל מספר הסגנים ליושב-ראש הכנסת לשבעה. ואולם, הכנסת הצליחה לעמוד במגבלה זו רק בכנסת השש-עשרה, ומאז בכל כנסת תוקן החוק כדי לאפשר בחירה גדולה יותר של סגנים. תיקונים נעשו על מנת לאפשר ייצוג רחב לסיעות בנשיאות הכנסת ולסייע בקבלת החלטות בדבר ניהול סדר-יומה של הכנסת בהסכמה רחבה ככל האפשר, תוך כדי מתן ביטוי הולם לקשת הרחבה של העמדות המיוצגות בכנסת.
בכנסת הנוכחית נקבע כבר כי יוכלו לכהן עד תשעה סגנים, לפי תיקון שהתקבל בכנסת הקודמת, אולם עתה יש צורך לאפשר מספר גדול יותר. נוכח ניסיון העבר ומכיוון שיש סיעות שאינן מיוצגות היום בנשיאות הכנסת, אנחנו החלטנו בוועדה שלא לקבל הוראה זמנית אלא לתקן תיקון של קבע. התיקון המוצע יאפשר מספר מרבי של תשעה, אך ועדת הכנסת תוכל לקבוע, ברוב של שלושה-רבעים מחבריה, מספר גדול ביותר ולתקן את המגבלה, כך שבאותה כנסת המגבלה לא תחול. כך, מצד אחד, כן נשמור על מספר הסגנים, אך נאפשר גמישות ולא נפעל לשינוי חקיקה בכל כנסת מחדש.
ההצעה אושרה בוועדת הכנסת פה אחד, לא הוגשו לה הסתייגויות. אבקש כי הכנסת תאשר אותה בקריאה שנייה ושלישית. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יואב קיש.
הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 44), התשע"ח–2017. כאמור, לא הוגשו כל הסתייגויות. לכן, אנחנו מצביעים בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד סעיף 1 – 19
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, בקריאה שנייה: 19 בעד, אין מתנגדים או נמנעים.
אנחנו נעבור לקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. קריאה שלישית: מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 19
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הכנסת (תיקון מס' 44), התשע"ח–2017, נתקבל.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, 19 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הכנסת אישרה את הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 44), התשע"ח–2017, כנדרש, בשלוש קריאות. תודה רבה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת האתיקה בעניין צירוף יועצים פרלמנטריים לנסיעות לחו"ל ולאילת במימון גורמים ציבוריים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ט בחשוון תשע"ח, 8 בנובמבר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 17:14.