דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ה'
ישיבה רע"ז
הישיבה המאתיים-ושבעים-ושבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, ג' בכסלו התשע"ח (21 בנובמבר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
יעקב מרגי (ש"ס): 4
עיסאווי פריג' (מרצ): 5
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 6
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 6
יוסי יונה (המחנה הציוני): 7
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 8
חיים ילין (יש עתיד): 9
יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): 10
ענת ברקו (הליכוד): 11
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 12
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 12
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 13
אברהם נגוסה (הליכוד): 13
מיקי לוי (יש עתיד): 14
אמיר אוחנה (הליכוד): 15
נחמן שי (המחנה הציוני): 15
סאלח סעד (המחנה הציוני): 16
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 16
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 17
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 17
ציון ארבעים שנה לביקור סאדאת בכנסת 17
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 17
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 20
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 24
הצעות לסדר-היום 28
ציון יום המאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים 28
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 28
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 29
רועי פולקמן (כולנו): 30
לאה פדידה (המחנה הציוני): 32
עיסאווי פריג' (מרצ): 33
עליזה לביא (יש עתיד): 36
אורן אסף חזן (הליכוד): 39
אורלי לוי אבקסיס: 41
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 43
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 48
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 48
הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 7 – הוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2017 48
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 51
לאה פדידה (המחנה הציוני): 52
אלעזר שטרן (יש עתיד): 54
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום ג' בכסלו תשע"ח, 21 בנובמבר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת דוחות מבקר המדינה על הביקורת בשלטון המקומי לשנת 2017, כרך ראשון וכרך שני.
אתמול הונחו על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי בנושא: מפגע סביבתי חמור שאינו מטופל בכפר סולם שבמועצה האזורית בוסתאן אל-מרג'; מסקנות הוועדה לקידום האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת נחמן שי וג'מאל זחאלקה בנושא: ישראל במקום הרביעי ב-OECD בפערי שכר בין גברים לנשים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אנחנו נצביע כדי להירשם. בבקשה, ההצבעה החלה. בבקשה, חבר הכנסת יעקב מרגי יוכל לפתוח היום את הנאומים, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
יעקב מרגי (ש"ס):
תודה, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום ציינו בוועדות הכנסת יום מיוחד למניעת אובדנות ולטיפול בבני משפחות מתאבדים. התקיימו דיונים בכמה ועדות הכנסת, החל בוועדת החינוך, עובר דרך ועדת העלייה והקליטה, הוועדה לצדק חלוקתי, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. כמו כן התקיים כנס אצלי באולם המליאה בוועדת החינוך.
רק לסבר את האוזן אומר: כ-500 מתאבדים בשנה, ו-25% מהם הם צעירים עד גיל 24. 6,000 ניסיונות התאבדות בשנה, 32 ניסיונות של ילדים עד גיל תשע. ב-2014 הממשלה אימצה תוכנית ממשלתית למניעת אובדנות ולטיפול בבני המשפחות.
היום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לך את הרשמים שקיבלתי מהאורחים לאורך כל היום. הם ראו את פניה היפים של הכנסת, היום, בדיונים רציניים, מכבדים, משמעותיים, אפקטיביים. אני חושב שזה היה שיעור אזרחות ראשון במעלה, חשוב במעלה, לטובת הכנסת, לטובת הדמוקרטיה.
אנחנו התחייבנו בפני המשפחות ובפני הדוחפים והמייסדים, שהם עמותת בשביל החיים – ונמצאים איתנו ביציע; הודינו – הרמנו על נס את עשייתם של חבר הכנסת רן כהן, שהתחיל עם זה, ולאחר מכן של חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואני ממשיך את המסורת הנכבדה הזאת. אני מקווה שיחד עם משרדי הממשלה הנוגעים בדבר נוכל לצמצם את התופעה, להציל נפשות בישראל, ויתקיים בנו: כל המציל נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. אנחנו נציל עולמות מלאים, יחד, כאן, בשותפות חברי השדולה – היענות מרשימה של חברי כנסת שנענו להיות חברים בשדולה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
עיסאווי פריג' (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברים, היו כל כך הרבה אירועים מעניינים היום בכנסת: המאבק באלימות נגד נשים, 40 שנה לביקור סאדאת, ועניינים אחרים לא פחות חשובים, אבל אני בחרתי להתייחס לביקור ראש הממשלה ושר המשטרה ולהקמת תחנת משטרה בג'יסר א-זרקא. משכה את תשומת ליבי כותרת צועקת לשמיים של השר גלעד ארדן: פסגת העשייה הציבורית שלי היום; ושל ראש הממשלה: מהפכה. אני, אישית – עמדתי האישית, אני בעד הקמת תחנות משטרה ביישובים הערביים, שהדברים יהיו ברורים. אבל לשמוע הצהרות כאלו? ג'יסר א-זרקא, מגיע לה הרבה יותר מתחנת משטרה; ג'יסר א-זרקא, שמצב העוני בה זועק לשמיים, וההישגים הלימודיים בה צועקים לשמיים – ראש הממשלה לא צריך לעשות את הביקור ולעשות מהפכה; המהפכה האמיתית, אדוני היושב-ראש, היא שאני אראה את תושבי ג'יסר א-זרקא, שהיא בלב-ליבה של מדינת ישראל, אזרחים שווי זכויות כמו כל אזרחי המדינה, הן בעוני והן בהישגים בלימודים. וימים יגידו. אנחנו נעקוב אחרי הצעד שנעשה היום. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השרה, היום קיימנו בוועדת הכלכלה דיון בנושא מבחני נהיגה והזמן הממושך שתלמיד נהיגה צריך לחכות עד שהוא ניגש למבחן המיוחל.
אנחנו, כאן, בכנסת, בקדנציה – בכנסת התשע-עשרה, הורדנו את גיל קבלת הרישיון ל-16 ותשעה חודשים, כדי שאותו צעיר שצריך – וצעירה שצריכה – להתגייס לצבא, יהיה להם זמן לקבל רישיון נהיגה. אבל עם הזמן שהוא צריך לחכות עכשיו, זה יהיה חלום לכל צעיר, לקבל רישיון.
משרד התחבורה הודה שנכשל כישלון חרוץ בנושא מבחני הנהיגה, לכן הוא החליט להפריט את מבחני הנהיגה, ואני לא איכנס לנושא של ההפרטה. דנו היום הרבה, היו כתבות בעיתונים, צועקים לשמיים – אני לא איכנס לזה, אבל אנחנו כבר שנתיים מדברים על הפרטה, וההפרטה תיכנס לתוקף, אדוני היושב-ראש, רק ביוני 2018. מה יעשו תלמידי הנהיגה עד אז?
לכן, אנחנו קוראים לשר התחבורה: תגייס בוחני נהיגה, תגייס עוד בוחני נהיגה. תן אפשרות לאותם תלמידים, לאותם צעירים, שרוצים לקבל רישיון לפני הגיוס לצבא, לקבל את הרישיון. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, זה כמה שבועות מדווח על הכוונה להרוס כשישה מבנים באזור כפר עקב, ובבניינים האלה גרים מאות אנשים. היום קיבלתי שיחה עצובה, בוכייה, מאימא שאומרת: לאן יזרקו אותנו אחרי שהבתים שלנו ייהרסו? שישה מבנים, אני חוזר ואומר.
האזור הזה הוא אחד האזורים הכי מוזנחים, הוא אזור שהחילו עליו ריבונות ישראלית בגלל הכיבוש. אין תשתיות – אין תשתיות, אין תכנון, אין בנייה, ובסופו של דבר בונים ומפצים את מפוני מה שקרוי התנחלות עמונה, וכאן דורסים, הורסים, את התושבים המסכנים האלה. זו התנהלות לא אנושית, אבל יש בה גם כישלון מערכתי: אין תשתיות, אין תכנון, יש הזנחה, ובסוף זורקים אנשים לרחוב.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, היום התקיים בכנסת מפגש – או אירוע – מאוד מרגש – 40 שנה לרגל בואו של הנשיא סאדאת לישראל, בהשתתפותך, אדוני היושב-ראש, וזה אכן היה אירוע מאוד מרגש, וכל אלה מאיתנו שחיו בתקופה הזאת וזוכרים את הנחיתה ההיסטורית הזאת, של המטוס בשדה התעופה לוד, ואת יציאתו של סאדאת מבטן המטוס, לא יכולים לשכוח את הרגע ההיסטורי המהפכני המדהים הזה, וגם אתה, אדוני היושב-ראש, נשאת דברים מאוד מרגשים על החוויות שהיו לך מהאירוע הזה.
אני רוצה לומר דבר נוסף עליו. דיבר שם גם השגריר המצרי, חאזם חיירת, והוא ניפץ את האשליה, אדוני היושב-ראש – ניפץ את האשליה של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו שהינה, אפשר להשיג שלום אזורי ללא פתרון הבעיה הפלסטינית.
קם השגריר ואמר: רבותיי, הסכם השלום שנחתם בסופו של דבר לאחר בואו של הנשיא סאדאת זה המודל לכינונו של שלום עם הפלסטינים, בתוך מסגרת, או: במסגרת של יוזמת השלום הערבית, הוא פנה אלינו שוב בבקשה שנבחן את האופציה הזאת, ואני קורא גם מכאן לראש הממשלה נתניהו, לממשלת ישראל, להיענות לדרישה הזאת, לבחון את היוזמה הזאת, ובסופו של דבר אכן להגיע להסכם עם שכנינו הפלסטינים על הבסיס של היוזמה הערבית. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת יונה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, שלום לא נעשה לבד, שלום צריך אנשים שיעשו אותו, וצריך מנהיגים עם יוזמה ועם אומץ, אחרת – שלום לא יהיה.
השלום הוא אינטרס ישראלי, והוא לא טובה שמדינת ישראל צריכה לעשות למישהו. לכן, הממשלה צריכה ליזום, צריכה לעשות וצריכה להתחיל עוד היום, כי לעם הפלסטיני יש זכות להגדרה עצמית, לבית לאומי ולמדינה, והפליטים שנמצאים בכל מדינות העולם, יש להם מולדת שאליה הם צריכים לחזור.
ענת ברקו (הליכוד):
כן? בדיוק לאן – – – מדינת ישראל – – –
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
אם לא יתחילו היום עם השלום – לבתים שלהם יחזרו – אם לא יתחילו היום, זה יהיה מאוחר – –
ענת ברקו (הליכוד):
אתה קורא להשמדת מדינת ישראל.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
– – והמאוחר הזה יפגע רבות בדורות הבאים. לכן, ממשלת ישראל היום מעדיפה שלום קואליציה, שלום ממשלה, על שלום לטובת העם – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
– – ומי שבוחר באינטרס אישי על חשבון האינטרס של הדורות הבאים, אני לא יודע הגדרה אחרת מאשר: בגידה. תודה.
ענת ברקו (הליכוד):
מה האינטרס שלך? בטח לא אינטרס שלנו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוסף עטאונה.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – זה מה שהוא אמר לך. אני מפרשת אותך – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברת הכנסת ברקו, עוד לא דיברת. תכף יהיה לך זמן.
ענת ברקו (הליכוד):
אני רוצה להקדיש לנשים, אבל צריך להקדיש לו. פעם אחת להקדיש – – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
בבקשה, אדוני.
חיים ילין (יש עתיד):
אני מחכה לחברה.
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו מציינים היום 40 שנה להסכם השלום עם מצרים. באמת הסכם, כמו שנאמר, של אמיצים. לא כולם מודעים למה שקורה היום בגבול מצרים, ואני חייב לשים את זה על השולחן, ולהביא את הקולות שאנחנו שומעים מהגבול. מתנהלת מלחמה קרוב לשנתיים, בתוך מצרים, בתוך מדבר סיני, בין צבא מצרים לבין דאעש. אנחנו שומעים את המלחמה הזאת יום-יום. שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לבין מצרים חוצה גבולות.
ההתיישבות על גבול מצרים – הם החלוצים האמיתיים – מתחילה ממעבר כרם שלום וממשיכה במעבר ניצנה. יושבים שם אנשים שחלקם פונו מגוש קטיף והקימו את נווה ובני נצרים.
כבוד היושב-ראש, כשאני מדבר על הסכם שלום אני מדבר בדיוק על זה. 700 חיילים כל שנה נהרגים במצרים על הגנת ארצם, אבל גם על הגנת הגבול עם מדינת ישראל. זה שלום אמיתי. הוא לא שלום קר, אדוני, הוא שלום חם מאוד. מי שמקריב את חייו למען ביטחונו ולמען ביטחוננו – זה שלום אמיתי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת יוסף עטאונה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לדבר על בעיה של סטודנטים ערבים באוניברסיטת תל אביב. זה חודש אחרי פתיחת שנת הלימודים, ועדיין סטודנטים באוניברסיטה, אין להם מעונות ואין להם דירות.
מתברר שסטודנטים ערבים פנו ללשכת הדיקן ולאגודת הסטודנטים כדי לקבל מעונות –סטודנטים שהגיעו מהנגב הרחוק וגם מהצפון – התשובה הייתה שלילית, והם לא קיבלו מעונות, וגם כשמצאו סטודנטים – סטודנטית יהודייה וערבייה – שיחד מוכנים לגור במעונות, התשובה של האוניברסיטה היא שיש הפרדה דתית במעונות הסטודנטים, והם לא יכולים לגור יחד.
אני חושב שזה דבר מאוד פסול. הפרדה דתית, אין לה מקום במוסד אקדמי. לפי דעתי, אקדמיה צריכה להכיל את כולם. באקדמיה גם יש אפשרות לחיים משותפים בתוכה.
הסבל והבעיה של הסטודנט הערבי לא נגמרים רק במעונות או באוניברסיטה. גם כשהם קיבלו תשובה שלילית ויצאו לתל אביב לחפש דירה, והלכו לפי מודעות להשכרת דירות, הם קיבלו תשובה שהדבר כבר לא רלוונטי. אחרי תקופה הם עקבו אחרי המודעה, והתברר שהם נדחו, ולא השכירו להם דירות בתל אביב, אך ורק משום שהם ערבים. מצב כזה אסור שיהיה.
אנחנו נעקוב אחרי הדבר עד למציאת פתרונות לסטודנטים האלה, שבסך הכול באו לאקדמיה – כבר חודש מתחילת שנת הלימודים – הם רוצים ללמוד ולהצליח, כי זו העתודה הטובה ביותר לנו כחברה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עטאונה. חברת הכנסת ענת ברקו. אחריה – חבר הכנסת אלחרומי.
ענת ברקו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, כנסת נכבדה, היום יום האלימות נגד נשים, ואני רוצה לציין ש-באמת, חבר הכנסת פריג', יש בשורה טובה: שתי תחנות משטרה ביישובים ערביים שהיום חנכו גם ראש הממשלה, גם השר ארדן. אנחנו מקווים שזה יוביל לטוב, כי ראינו שמכל האמירות באגף הזה לגבי מיגור האלימות, איסוף הנשק, מעשה לא היה כאן; ברגע שרצו לאסוף נשק, אף אחד כאן לא התגייס לעשות את זה. זאת אומרת שיש כיוון טוב.
יחד עם זה אנחנו רואים שכ-40% מהנשים שנרצחו שייכות לחברה הערבית – נשים שנרצחו בתוך המשפחה ששייכות לחברה הערבית. מה עושים עם הדבר הזה אני לא יודעת, כשיושבים לנו גם פה בכנסת ישראל שני אנשים ביגמיסטים, שסחר בנשים זה חלק מהעניין, וגם הוא כמובן סוג של אלימות כלפי נשים, אלימות בוטה כלפי נשים.
לכן, אנחנו יודעים גם שמעבר לתחנות המשטרה, אם לא יהיה חינוך בבתי הספר, שיבואו ויידדו את המשטרה ואת גופי אכיפת החוק גם על הילדים: לומר שזה לא אויב, אכיפת החוק, שחוק וסדר זה דבר חשוב, שכל כפר לא יכול להיות המערב הפרוע, גם לא חורה – גם שם לא יכול להיות המערב הפרוע, ובמקומות אחרים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
ענת ברקו (הליכוד):
לכן, אדוני, אני באמת חושבת שהיום הזה חשוב, וכדאי לתת התייחסות מיוחדת גם למגזר הערבי, ואני מצפה מחברי הכנסת שיושבים כאן שידברו על הנושא הזה. תודה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה. חבר הכנסת סעיד אלחרומי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, מחר ביום רביעי אמור לפוג האולטימטום שניתן למפעל הבלוקים בתל שבע. תל שבע, ידוע לכולם שזה יישוב מוכה אבטלה, יישוב במצב סוציו-אקונומי 1 – הכי נמוך שאפשר, אבל המינהל לא מצא לנכון לתת ארכה לבעלי המפעל, ועשר משפחות, אם לא יקרה משהו חריג עד מחר, ייפלטו למעגל האבטלה והעוני.
לכן אני קורא מכאן למינהל מקרקעי ישראל לגלות חמלה כלפי המשפחות האלה, ולתת למפעל את הארכה הדרושה. המצב האבסורדי הוא שבתל שבע היה אזור תעשייה, אבל משום מה מינהל מקרקעי ישראל לפני כמה שנים שינה את הייעוד שלו לשכונת מגורים. עכשיו – ביישוב שמתקרב ל-20,000 – אין אזור תעשייה, אין פתרונות ליזמים שם. כולנו תקווה שהמפעל של סאלם ריאתה ימצא את פתרונו בסופו של דבר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה, גברתי, אחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים יום קשה מאוד, יום למניעת אובדנות בקרב ציבורים שונים, ואנחנו מתבשרים על נתונים עגומים מאוד: כשליש מכל ההתאבדויות במדינת ישראל, שליש מהן הן באוכלוסיית העולים, העולים החדשים והעולים הוותיקים. הטראומה של ההגירה, הטראומה של עלייה, היא קשה מאוד. יחד עם השמחה של המעבר לארץ ישראל, למדינת ישראל, לארצנו ולמדינתנו, קשיים מאוד גדולים כרוכים במעבר הזה.
אי-לכך, מדינת ישראל חייבת להיערך כדי לנסות לעזור לאוכלוסיית העולים, גם אלה שנמצאים פה כבר עשרות שנים וגם אלה שבאים ומצטרפים אלינו עכשיו, כי אנחנו רוצים שהעולים לא רק יבואו למדינת ישראל, אלא גם יחיו פה – יחיו תרתי משמע; יחיו טוב, ולא, חס חלילה, יתאבדו וישימו קץ לחייהם. בעוד אנחנו רואים שארגונים כמו ער"ן לא מקבלים תקציבים, ולהפך, התקצוב שלהם הולך ופוחת, אנחנו מבינים שזה לא בסדר העדיפויות של הממשלה הנוכחית לעזור לאוכלוסיית העולים. אנחנו מבינים ששירותים חיוניים באמת, כמו ער"ן, נאלצים לחסוך בעובדים ובשפות שהם מציעים, בהנגשה לשונית, שזה המפתח לניסיון לתת את הסעד לאותה אוכלוסייה.
אני קוראת לכולם: על מנת שבאמת נגשים פה את החלום הציוני של העלייה, ועזרה לעולים, אנחנו קודם כול צריכים להשקיע גם בבריאות הנפש. בלי בריאות הנפש אין גם בריאות הגוף, ואין חיים בכלל, ואנחנו הרי חרדים לחיים עצמם.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אברהם נגוסה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה, מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום הכנסת מציינת את יום המאבק באלימות כלפי נשים, ואני חושב שאין אלימות יותר מזה שהורסים את ביתה של אישה בדואית בנגב ומשאירים אותה ללא קורת גג – היא וילדיה. יותר מאלימות זו אני לא הכרתי ולא ידעתי. בזמן שראש הממשלה היום, עם ממשלתו, עם המשטרה שלו, מתארחים ביישובים ערביים בצפון, הוא שולח את הדחפורים שלו ליישובים ערביים בדרום כדי להרוס את בתיהם – ביום קר כזה, ביום סוער, ביום גשום. זה מלמד רק על שנאה ועל גזענות כלפי האזרחים הבדואים בנגב. ביום כזה, אני לא חושב שבמדינה דמוקרטית, מכובדי היושב-ראש, הורסים את בתיהם של אזרחים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אבו עראר. חבר הכנסת אברהם נגוסה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
אברהם נגוסה (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, כנסת נכבדה, הוועדה בראשותי קיימה היום שתי ישיבות חשובות; אחת בנושא אובדנות בקרב עולים חדשים – הוצג בפני הוועדה נתון קשה מאוד: בעשור האחרון שליש מהמתאבדים בישראל הם עולים, בעוד שיעורם באוכלוסייה הוא כ-20%. המועצה הלאומית למניעת אובדנות הזהירה כי חשוב מאוד לתקצב תוכניות לתמיכה בצעירים עולים ובעיקר בחיילים בודדים. אני מדגיש, מדובר באוכלוסייה בסיכון להתאבדות מחוסר בסביבה תומכת.
הישיבה השנייה דנה באלימות במשפחה נגד נשים עולות. הוועדה שמעה סיפורים קשים מאוד על אלימות שאינה מדווחת, וגם על אלימות מינית כלפי קטינים בתוך המשפחה. הוועדה קראה למשרדים הרלוונטיים לגבש תוכנית מתוקצבת למניעת אלימות כלפי נשים עולות, בהנגשה לשונית וברגישות תרבותית, ולהעביר מודעות והכשרה בקרב הסגל הרפואי, כולל פסיכולוגים, במיוחד לאלימות נפשית.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
אברהם נגוסה (הליכוד):
הוועדה קראה לקדם חקיקה שתגדיר עבירה של התעללות נפשית בבגיר. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת נגוסה. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אמיר אוחנה.
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מגיע עכשיו מוועדת הפנים, מדיון על חוק ההמלצות, ועצוב לי לומר לכם שהפכנו להיות פרלמנט בכאילו; מנהלים דיונים כאילו עקרוניים על כאילו חוקים שכאילו עוזרים לציבור, כאילו באמת אכפת מהתעמרות המשטרה באזרחים תמימים, כאילו יש בעיה אמיתית מקצועית בעבודת המשטרה בסיכומי חקירה, כאילו המלצות המשטרה יגרמו לפרקליטות להרשיע מישהו – כאילו וכאילו, ואנחנו דנים בכאילו.
ובא פרקליט המדינה – לא כאילו, באמת בא לוועדה – ואומר לנו שהחוק הזה לא טוב, וגם מסביר למה. והיועץ המשפטי לממשלה – גם הוא לא כאילו, באמת – מבהיר מדוע הוא מתנגד לחוק הזה, אבל כאן בפרלמנט הכאילו ממשיכים לדון בכאילו.
אדוני היושב-ראש, רק בדבר האמיתי – הפיל הגדול בחדר – אנחנו לא דנים: ראש ממשלת הכאילו. בגלל הלחץ מהחקירות שסוגרות עליו הוא שולח את שליחיו לחוקק כאילו-חוקים. ואני אומר: במקום ממשלת כאילו שמחוקקת במהירות האור חוקי הישרדות בכאילו, הגיע הזמן שתהיה פה ממשלה באמת, כזאת שתחוקק במהירות האור חוק להגדלת קצבאות הנכים, תתמודד עם העומס בחדרי המיון, תתקצב הקטנת כיתות, ולא כאילו, על באמת. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת לוי. חבר הכנסת אמיר אוחנה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
אמיר אוחנה (הליכוד):
תודה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך את 120 תלמידי כיתה י"ב שנמצאים איתנו כאן, ביציע: שלום לכם. אני רוצה לדבר, אדוני, על "הסתה, הסתה", או: "זאב, זאב". אני יוצא כאן, אדוני, נגד הסתה, אבל יוצא גם נגד זילות השפה. מתחת ביקורת על המשטרה? הסתה; חשבת שהנשיא שגה? הסתה; העזת לומר "חמוצים"? הסתה.
לא כל ביטוי, חבריי, שאיננו ערב לאוזנינו, לא כל ביקורת, ואפילו בוטה, מתאימים להגדרה "הסתה". אל תסרסו את השיח בשם ה-political correctness, אל תיצרו חברה שבה כולם הולכים על ביצים. דמוקרטיה אמיתית מעודדת סובלנות, וזה אומר שעלינו "לסבול" את זולתנו, גם אם הדעות קשות, גם אם אנחנו מתנגדים להם מכול וכול. אם הכול הוא הסתה, אזי בעצם שום דבר הוא לא הסתה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אמיר אוחנה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת סאלח סעד.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אני שמח שהכנסת קיימה היום את הדיון – את היום הארוך הזה כדי לציין את חשיבות הביקור של אנואר סאדאת בישראל והסכם השלום שבא אחריו בשיתוף עם מרכז בגין בירושלים.
אנחנו צריכים להסתכל אחורה כדי ללמוד מה אפשר לעשות לעתיד. זה כל התבונה. ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה, אבל אפשר ללמוד מההיסטוריה איך ללכת הלאה.
מה שאני למדתי, אז, זה שמנהיגים – א. צריכים להיות מנהיגים; ב. הם צריכים אומץ לעשות דברים. לצערי הרב, נקלענו למלחמה האיומה הזאת, של יום הכיפורים, כי המנהיגות שלנו חששה, היססה, לא האמינה ולא היו לה אומץ ותעוזה ללכת קדימה. היינו יכולים לחסוך בחייהם של רבים מאוד – גם אצלנו וגם אצלם.
כשסאדאת שבר את כל כללי המשחק ובא הנה, גם לבית הזה, הוא הוכיח גם מנהיגות וגם אומץ, והוא מצא פרטנרים אצלנו. כי מנחם בגין היה האיש המתאים במקום המתאים כדי לעשות את הדבר הנכון באותה תקופה.
ומה שאני מצפה – שמנהיגי ישראל היום – שיושבים בבית הזה, לא ברגע הזה – ילמדו גם כן – מה נדרש ממנהיגות, וגם לגלות את האומץ והתעוזה. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
סאלח סעד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום הכנסת מציינת את יום האלימות נגד נשים. הנתונים שנמצאים בידינו מאוד מדאיגים. מדובר על כך שמחצית הנשים הן כאלה שנתנו התראה לפני הרצח, נתנו הודעה למשטרה, כלומר הייתה מבחינתן הכתובת על הקיר.
אנחנו צריכים לעשות הכול, כחברי כנסת, כחברה בישראל, כדי למנוע את האלימות הזאת, את הרצח שיבוא בעתיד, כי הנשים הן נדבך מאוד מאוד רציני בחברה הישראלית – גם בחברה העולמית – ואנחנו חייבים לעשות הכול כדי שדברים כאלה לא יחזרו בעתיד. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת סאלח סעד. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום אחד מנציגי המשטרה באחת הוועדות הכריז שזה יום חשוב, יום של בשורה גדולה. האמת, תהינו, שאלנו: למה? מה קרה? הוא המשיך: היום ראש הממשלה חונך שתי תחנות משטרה – אחת בג'יסר א-זרקא, השנייה בכפר כנא.
האמת, בהתחלה חשבתי שהממשלה סוף-סוף מביאה בשורה אמיתית. אמרתי: אולי היא בונה נמל בג'יסר א-זרקא, למשל, ועוזרת לדייגים שם, אולי היא תבנה את התשתיות ותסדר את המים ואת הביוב, או שהיא נותנת יד ועזרה למערכת החינוך הקורסת. לא. ואלה הדברים, ההתחלה הנכונה להילחם בפשע ולהילחם באלימות.
אבל לא, הממשלה בונה תחנת משטרה בג'יסר א-זרקא, ובא לג'יסר א-זרקא גואל. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. עד כאן נאומים בני דקה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת רועי פולקמן בנושא: חסמים ביישום רפורמת הקורנפלקס בעקבות דרישות הכשרות של הרבנות הראשית. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה למזכירת הכנסת.
ציון ארבעים שנה לביקור סאדאת בכנסת
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, ברוב עם אנחנו נתחיל את הישיבה המיוחדת – –
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
לא ידעתי שכל כך צפוף בצמרת, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
– – לציון 40 שנה לביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת.
אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, חברי הממשלה, חבריי חברי הכנסת, קהל נכבד ביציע, בהם נציגי מכון בגין בראשות הרצי מקוב, ותודה לכל אלה שעזרו לנו להרים את היום הזה.
לפני שבועיים בדיוק ציינו במליאה 100 שנה לאחד האירועים הדיפלומטיים המכוננים בתולדות הציונות: הצהרת בלפור. אני מתכבד לפתוח עכשיו ישיבה מיוחדת לציון אירוע מכונן נוסף, גם הוא בתחום הדיפלומטי – ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, והגעתו לכנסת, לפני 40 שנה. זה היה אירוע דיפלומטי ששבר את כל חוקי הדיפלומטיה. בדרך כלל, זירת היחסים הבין-לאומיים היא לא מקום לרגשות, וגם לא מקום לרגשנים. כמו בזירת הג'ודו, קל למצוא בה מאבקי כוח, אבל נצטרך להתאמץ מאוד כדי למצוא בה מחוות של רצון טוב. סביב השולחנות הארוכים של המשא ומתן מגישים לרוב ערמומיות בשפע, אבל ידידות – רק במנות קטנות. זה נכון כשמדובר ביחסים בין כמעט כל שתי מדינות על הגלובוס; זה היה אמור להיות עוד יותר נכון ביחסים בין ישראל למצרים.
3,500 שנים של איבה הפרידו בינינו. למרות הקרבה הגיאוגרפית, ואולי דווקא בגללה, ידענו כבר מההתחלה שיהיה הרבה יותר טוב אם נשמור על מרחק. משה רבנו היה הראשון שקיבע את הנתק הזה, בהבטחה מפורשת. בפרשת בשלח הוא מבטיח לבני ישראל שיציאת מצרים היא מאורע בלתי הפיך לחלוטין: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסִפו לראֹתם עוד עד עולם". אבל ההבטחה הזאת, שבמובן מסוים הייתה גם ברכה, לא התקיימה; מיום הקמת המדינה ראינו פעמים רבות את המצרים, במקומות שונים, שיש להם מכנה משותף אחד: כולם היו שדה קרב. שוב ושוב נאלצו חיילי צה"ל לעמוד מול החיילים והטנקים שהגיעו ממדבר סיני. רשימת הקרבות בינינו ובין מצרים נצרבה עמוק בזיכרון הלאומי שלנו: קרב ההגנה על קיבוץ בארות יצחק במלחמת העצמאות; קרב אום-כתף במלחמת ששת הימים; הקרבות הבלתי-פוסקים של מלחמת ההתשה, ועוד רבים אחרים.
רק ארבע שנים לפני הביקור ההיסטורי של סאדאת בישראל, שוב ראו חיילי צה"ל את המצרים דרך המשקפת והכוונות, בקרבות העקובים מדם של מלחמת יום כיפור. סאדאת עצמו, הוא ולא אחר, היה המפקד העליון של צבא האויב שפרץ את קו בר-לב, הסב לצה"ל אבדות כבדות ואיים לכבוש את ישראל.
על רקע ההיסטוריה הזאת, האם זה פלא שהרמטכ"ל מוטה גור חשש שסאדאת מגיע כדי לפגוע בנו? האם זה פלא שבאוזניו הוא עוד שמע את איומי "קול הרעם מקהיר" והזהיר אז את ראש הממשלה בגין מכך שבבטן המטוס מסתתרים חיילים חמושים וכל התפאורה המחויכת היא רק הצגה? לא, זה לא פלא, אם מביאים בחשבון את חוקיה הרגילים של הדיפלומטיה; אבל כמו שאמרתי כבר בתחילת הדברים, הביקור של סאדאת בישראל לא התנהל על פי החוקים הרגילים, הוא שבר אותם; הוא שבר את כלל הברזל של היחסים הבין-לאומיים, שאומר: מה שהיה הוא שיהיה. הוא עיקם את חרב הברזל שחשבנו כי לנצח נחיה עליה.
ראש הממשלה מנחם בגין השיב לו באותה מטבע: בביקור הגומלין שלו במצרים לאחר חתימת ההסכם, הוא העניק לסאדאת במתנה העתק של חרב עתיקה שנמצאה בשטח ישראל. זו הייתה חרב מיוחדת במינה: היא נמצאה מכופפת בצורת עיגול, עם הלהב לכיוון הניצב – אות וסמל שהשימוש בה הסתיים. זה היה אות וסמל לכך שגם השימוש בחרב בינינו – בין ישראל למצרים – הסתיים.
חבריי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, קהל נכבד, הביקור של נשיא מצרים בישראל לפני 40 שנה היה נקודת ציון חשובה מאין כמוה, אבל לא סוף פסוק. נכון, בין מנהיגי ישראל למנהיגי מצרים נחתם הסכם שלום, אבל האם גם בין אזרחי ישראל לאזרחי מצרים שורר שלום? נכון, ממשלות ישראל ומצרים משתפות פעולה מעת לעת, באופן גלוי וגם סמוי, אבל האם גם אזרחי ישראל ואזרחי מצרים משתפים פעולה ביניהם? לצערי, אחרי 40 שנה, התשובה היא: עדיין לא.
היום אני רוצה שנסמן את המטרה הבאה בדרך השלום הארוכה: בואו נשאף לכופף עוד קצת את החרב, ונבקש להרחיב את תחומי הפיוס – מן הממשלה אל הציבור, מן המנהיגים אל העם. אין סיבה שבתי המלון בישראל לא יתמלאו בתיירים מקהיר ומאלכסנדריה – וכמובן גם להפך. אין סיבה שלא נעמיק את שיתוף הפעולה בינינו בתחומי הכלכלה, החקלאות, התרבות והחדשנות. אין סיבה שלא נמשיך את החזון שהתחיל כאן, בכנסת ישראל, לפני 40 שנה. מה שהיה לא צריך להיות מה שיהיה.
חברי הכנסת, לחזון הזה יש ממדים נוספים, רחבים מן הסוגיה המצרית; במגילת העצמאות הכריזה מדינת ישראל כי ידה מושטת לשלום ולשכנות טובה "לכל המדינות השכנות ועמיהן". האירוע שאנחנו מזכירים היום הוא ההזדמנות לומר שההכרזה הזאת עדיין בתוקף. ידנו עדיין מושטת לשלום לכל שכנותינו.
אני אומר כאן היום, כיושב-ראש הכנסת, באופן הברור ביותר: עמיתיי יושבי-ראש הפרלמנטים בארצות ערב, אתם מוזמנים. מי מכם שיהיה מוכן לצעוד צעד אמיץ, שיכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ויבקש לנאום בכנסת, ימצא את דלתות משכן הכנסת פתוחות – פתוחות לא רק לריצה בהולה אל הסכם שלום, אלא גם לכל התחלה של תהליך; פתוחות לבניית אמון, פתוחות לדיון משותף באינטרסים הממשיים של אזרחי כל המדינות. יכול להיות שלא נצליח להגיע, בסופו של דבר, להסכמים – בהחלט. אבל אל תחששו. מביקור כזה אף אחד לא יפסיד. לכל הפחות תיהנו מן הקפה המשובח כאן, בכנסת.
אני קורא מכאן היום למנהיגי שכנותינו: לכו בעקבות אנואר סאדאת ומנחם בגין, הוציאו בפעם האחרונה את החרב מן הנדן, אבל לא כדי לתקוף, אלא כדי לכופף אותה אחת ולתמיד.
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
מכובדי יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, חברי הממשלה, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, חברי הכנסת, קהל נכבד, נפגשתי עכשיו עם שגריר מצרים בישראל, חאזם חיירת, וצוותו. הוא מסר לי ברכות מנשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, וגם משר החוץ שוכרי, ואני בירכתי אותו לרגל האירוע החשוב הזה. השלום בין ישראל למצרים איתן, הוא שלום אסטרטגי לטובת שתי המדינות.
עם זה, עצוב לי לראות את הנוכחות הדלה של שרים וחברי הכנסת באירוע כל כך חשוב. אנחנו נצטרך לתקן את זה באירועי יובל ה-50, אבל אני חושב שיהיו הזדמנויות גם קודם לכן.
נחמן שי (המחנה הציוני):
– – –
יואל חסון (המחנה הציוני):
רעיון טוב. הוא אומר: אפשר לעשות עוד הסכם.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
וייתכן שאחת הסיבות היא באמת שהתרגלנו מהר מדי. זה הפך לעניין של שגרה, דבר שהוא מובן מאליו. אבל הוא לא מובן מאליו.
אני זוכר את ההתרגשות העצומה שאחזה בי, ובכל אזרחי ישראל, וברבים מן העולם: עבורנו זה היה – הגעתו של סאדאת, נחיתתו בישראל, ואחר כך הגעתו לכנסת – זה היה כמו אותה התרגשות שאחזה בי כשראיתי את האדם הראשון נוחת על הירח. היה בזה משהו מן הראשוניות הזאת, מפריצת הדרך, מפריצת השגרה, מתפיסת העתיד.
ב-40 הדקות האלה, שהוא עבר במטוסו את המרחק בין מצרים לישראל, הוא שינה את ההיסטוריה, וזה היה הרבה יותר קצר מ-40 השנים של נדודי עמנו במדבר סיני, אבל לא פחות דרמטי; שתי אומות עתיקות שדרכיהן הצטלבו עוד בימי קדם, שתי אומות שכנות שניהלו מלחמת חורמה במשך שנות דור, התגברו על משקעי האיבה והושיטו זו לזו יד של שלום.
ביקור סאדאת היה פריצת דרך בתולדות המזרח התיכון; הוא אפשר מגע ישיר בין העולם הערבי למדינת היהודים, והוביל לפיוס היסטורי ראשון מסוגו. הזמן מלמד שהשלום הזה הוא עוגן יציב באזורנו הגועש והמדמם.
עכשיו, נכון, אולי זה לא שלום מושלם, אבל זה שלום שבהחלט משתלם – משתלם לשתי המדינות, ולא רק לנו. למרות המשברים והזעזועים בדרך, השלום הוא בר-קיימא. אבל יש תנאי יסודי לשלום, תנאי שתמיד היה ותמיד יהיה: עוצמתה של ישראל. במזרח התיכון כורתים בריתות עם החזק, לא עם החלש. איך אמר סאדאת כשהוא בא הנה – באתי לעשות שלום עם מנהיג חזק, כך הוא אמר. וגם סאדאת השתכנע טרם בואו לירושלים שישראל היא מדינה בעלת כוח רב, כי מאז מלחמת הקוממיות צה"ל הדף בנחישות כל מתקפה – כל מתקפה, גם מתקפות פתע, ושמר על ביטחונה של מדינת ישראל.
חשיבותו של קיר הברזל הוכחה פעם אחר פעם – לא רק כדי לשמור על קיומנו, אלא גם כדי ליצור את המסד לשלום עם שכנינו. ורק כשישראל חזקה אפשר להגיע קודם כול לאי-לוחמה, ומתוך האי-לוחמה – להגיע לשלום; שלום שמביא להכרה במדינת ישראל ומונע שפיכות דמים בעתיד. מנחם בגין אמר את זה בכמה משפטים: No more war, no more bloodshed, ואתה רוצה גם להביא את זה לשלום – peace.
ואנואר סאדאת, כשעמד פה, על הבמה הזאת, במעמד שריגש אותנו מאוד, אמר: הכרזתי יותר מפעם אחת שישראל היא עובדה קיימת. זאת אומרת, קודם כול מגיעה ההכרה בעובדת הקיום, ומתוכה מגיעה ההכרה – מבשילה ההכרה – בזכות הקיום. לכן, חייבים להיות חזקים מספיק תמיד, כדי שלא יהיה שום ערעור, שום ספק, לגבי הפרמננטיות של הקיום שלנו.
ובכן, כך נהג סאדאת, בניגוד לשכנינו הפלסטינים, שעד היום מסרבים להכיר, עדיין, בזכות קיומה של מדינת ישראל, ובצער אני אומר: עוד לא נתקלתי בסאדאת פלסטיני שיכריז על רצונו בקץ הסכסוך, יכיר במדינה – אני יודע מה אתם חושבים, ואני אגיד לכם.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):
מה אתה יודע? תספר לנו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
עוד לא, עוד לא.
עוד לא פגשתי סאדאת פלסטיני, שיכריז על רצונו בקץ הסכסוך, יכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם ויתמוך בזכותנו לחיות בביטחון ובשלום.
יואל חסון (המחנה הציוני):
השאלה אם יש סאדאת ישראלי – בגין ישראלי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
היום, ארבעה עשורים אחרי ביקור סאדאת בארץ, חלקים נרחבים מן העולם הערבי מבינים היטב לא רק את מה שהתרחש פה לפני 40 שנה – הם מבינים היטב את מה שיכול להתרחש פה בזכות השינויים שמתרחשים באזור.
מדינות רבות יודעות שהאיום על המזרח התיכון אינו נובע מישראל, אלא להפך: ישראל היא הגורם המתון, האחראי, וגם התקיף, שנאבק יחד איתן באיום זה. האיום הגדול לאזור נובע מהאסלאם הקיצוני והאלים, שמונהג על ידי איראן מצד אחד ועל ידי דאעש מצד שני – האסלאם הקיצוני שרומס באכזריות כל מה שנמצא בדרכו. הנשיא סאדאת עצמו נפל קורבן לקנאות אסלאמיסטית זו, והרצח שלו בקהיר, לפני 36 שנים, המם את העולם.
עם זאת, השלום נשאר עומד איתן על תילו. השלום עם מצרים ידע עליות ומורדות, אבל הוא צלח את כל המהמורות, בתקופת שלטונו של הנשיא מובארק ולאחר מכן. בשנים האחרונות, יחסינו עם מצרים תחת הנהגתו של נשיא מצרים א-סיסי, השלום הזה זוכה – היחסים הללו זוכים לעדנה; אנחנו מקיימים ערוצי קשר פתוחים, שחיוניים לביטחון ישראל ולביטחונה של מצרים. הביקור האחרון בניו יורק, שבו נפגשתי עם נשיא מצרים, חיזק מאוד את היחסים הללו.
אנחנו מחויבים להרחבת מעגל השלום למדינות אחרות, וגם לשכנינו הפלסטינים. אני יודע שגם הנשיא טראמפ וצוותו מחויבים ליעד זה. המכשול הגדול ביותר להרחבת השלום היום איננו מצוי במנהיגים של המדינות מסביבנו. המכשול הוא דעת הקהל ברחוב הערבי, דעת קהל שנשטפה במשך שנים על ידי הצגה מוטעית ומוטית של מדינת ישראל. אחרי עשרות רבות של שנים – זה כמו שכבות גיאולוגיות – קשה מאוד להשתחרר ולהציג את ישראל באור האמיתי שלה, בפנים היפות והאמיתיות שלה, בעזרה שאנחנו נותנים – גם באזור, גם באפריקה וגם באסיה, גם במשלחות חילוץ, גם בטכנולוגיה, וגם בסיוע לפצועים מסוריה. אלפים-אלפים. קשה מאוד לחדור דרך השכבות הגיאולוגיות האלה לסלע האמת, ולכן השלום נשאר קר.
אז אני אומר: עדיף שלום קר על מלחמה חמה, אבל עדיף שלום חם על שלום קר – וכולנו רוצים בזה. ולכן, את התפיסה הזאת של ישראל חייבים לשנות, כי אחרת יהיה מאוד קשה לפרוץ את המעגל, גם של הפלסטינים, כי בתוכם יש תעמולה בלתי פוסקת, לא רק ביהודה ושומרון, אצל הרשות הפלסטינית – גם בעזה, כל הזמן. כל הזמן תעמולה אין קץ. ואתה אומר: איך יכול להיות שהם לא יודעים את האמת? הרי הם חיים פה. המעטה של התעמולה הוא כל כך חזק, ההתבססות שלו, השכבות, המשקעים האלה, של השקר, הם כל כך עוצמתיים, שזה מה שמונע את פריצת הדרך. ובכן, את זה חייבים לשנות.
ואני רואה שינויים, ניצנים – ניצנים של השינוי הזה – בדעת הקהל, אני לא מדבר על המנהיגים – במרחב הערבי; אנחנו רואים שינויים מסוימים בחלקים מסוימים של דעת הקהל במזרח התיכון, ואני חושב שזה דבר שצריך לעודד ולפתח במרחב, כי בסופו של דבר, זה הדבר שיקרין כלפי פנים. וכשאני מדבר על שלום מן החוץ פנימה, זה לא רק בנושאים – ולא בעיקר אפילו – היכולת למנף את הקשרים שלנו עכשיו עם מדינות ערביות כדי לפרוץ את המחסום הפלסטיני. זה דווקא יותר בתודעה, בטפטוף התודעה, שישראל היא אחרת, היא שונה, וצריך להתאים את הנרטיב, כמו שהם קראו לזה, הנרטיב הפלסטיני, לאמת. להסתכל אחרת, בעין אובייקטיבית, בעין אמיתית, על ישראל האמיתית.
הייתי רוצה לראות את השלום עם מצרים מותאם לאמת הזאת. להרחיב את המגעים, את המגע החי בין העמים: בכלכלה, בתרבות, בתיירות. לפרוץ את החומה הזאת, חומת התעמולה ההיסטורית, ואני מקווה שאנחנו בתחילתו של תהליך כזה. לפחות לפי מה שאנחנו מודדים, אנחנו רואים שהוא מתהווה בחלקים מסוימים באזור. לא כל דבר כזה, מטבע הדברים, מסור לידינו, והשינוי, אם יתחולל, צפוי שייקח עוד זמן, אבל אין ספק שאנחנו נמצאים בשעת כושר להרחבת שיתופי הפעולה ולשבירת סטריאוטיפים. השלום חשוב לישראל, השלום חשוב לפלסטינים, השלום חשוב לעמי ערב, הוא חשוב למצרים, בוודאי.
ביקורו של אנואר סאדאת בארץ לפני 40 שנה לימד אותנו שבאזורנו, הבלתי-ייאמן יכול להפוך למציאות. משום כך, אני מאמין בכל ליבי שהמאורע הכביר הזה לא יהיה אפיזודה חולפת. הוא יישאר אבן הפינה לבניין השלום במזרח התיכון בדור הזה ובדורות הבאים. ולמען הכבוד שמגיע לביקור הזה אני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש, לקבוע ישיבה מיוחדת לציון 41 שנים להגעתו של אנואר סאדאת למדינת ישראל ולכנסת. הוא ראוי לזה, אנחנו ראויים לזה. תודה לך.
איתן כבל (המחנה הציוני):
ולא ביום שלישי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, אדוני ראש הממשלה.
לגבי הערתו של ראש הממשלה, רק לידיעת חברי הכנסת – שלא נחשוב שמתקיים איזה כנס חשוב בחוץ – עוד עשרות חברים נמצאים בבניין, פשוט מתחת לכבודם היה להצטרף. בדקתי עם מזכירת הכנסת את הנוכחות, ויש עוד כ-20–30 חברי כנסת בבניין שלא טרחו להגיע למליאה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אולי לשנות את התקנון ולחייב אותם.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אנחנו מצטרפים גם לקריאתו של ראש הממשלה וגם לקריאתך, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אני מתכבד להזמין – – –
יהודה גליק (הליכוד):
– – – שבאו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, להפך, אני מציין לטובה את אלה שבאו, ומצר על כך שכמו שאמרתי, יש כאלה שבאו, אבל את המטרים האחרונים, אתה יודע, חבר הכנסת גליק, היה קשה להם לעשות.
אדוני ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, דבריך, בבקשה.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, מכובדנו חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הממשלה, חברות וחברי הכנסת, הנהלת מרכז מורשת מנחם בגין, קהל נכבד, אפתח בציטוט: "זהו יום מיוחד לבית הנבחרים שלנו, ובוודאי לשנים רבות יוזכר היום הזה בתולדות עמנו, גם בתולדותיו של העם המצרי, אולי גם בתולדות האומות. והיום הזה, מוריי ורבותיי חברי הכנסת, אשא תפילה שאלוהי אבותינו המשותפים ייתנו בנו חוכמת הלב הדרושה כדי להתגבר על קשיים ומכשולים ועל דברי הסתה ופגיעה, ובעזרת השם נגיע ליום המיוחל שאליו כל עמנו מתפלל – השלום". סוף ציטוט. כך סיים ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, זכרו לברכה, את נאומו כאן, באולם הזה, בפני מליאת הכנסת, ב-20 בנובמבר 1977. וכעבור 17 חודשים, במרס 1979, חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר א-סאדאת על הסכם שלום היסטורי בין המדינות – הסכם שלום ראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית, הסכם ששינה את פני המזרח התיכון.
אני זוכר את אימי אורה, תיבדל לחיים ארוכים, צופה בנחיתתו של הנשיא סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון, והיא מזילה דמעות בהתרגשות עצומה. אימא, ילידת אסמאעיליה שעל גדות תעלת סואץ, גדלה בקהיר בירת מצרים ונמלטה עם משפחתה ערב קום המדינה. והיא אומרת לי: בני, אני לא בוכה רק כי אולי אזכה לראות את ארץ הולדתי ונופי ילדותי, אלא אני בוכה בראש ובראשונה בגלל בני החברים וחברי הבנים שנהרגו רק לפני ארבע שנים במלחמה הארורה, מלחמת יום הכיפורים. והיא הוסיפה: אתה מתגייס לצה"ל עוד שנה, אולי סוף-סוף תזכה ליום שבו לא תראה עוד מלחמה. כן, זאת הייתה התחושה שחשמלה כל בית בישראל באותו ערב, חשמלה עם שלם, עם ישראל, שקיבל בתשואות את פני המנהיג השכן, שהוביל ופיקד על צבאו במערכה העקובה מדם במלחמת יום הכיפורים מול צבא ההגנה לישראל רק ארבע שנים קודם לכן. בלתי נתפס.
היסטוריה עושים מנהיגים אמיצים. מנחם בגין ואנואר סאדאת היו כאלה. הם הבינו את גודל השעה, ולמרות ייסורי התופת שעברו הבקיעו לשלום שממנו אנו נהנים זה ארבעה עשורים. מעשהו של הנשיא סאדאת היה חסר תקדים. הוא הגיע לכאן בלי שידע אם יקבל את מלוא מבוקשו ובלי שקיבל התחייבות חתומה כשלהי. הוא הגיע לכאן כשהוא מנפץ בדרך מחסומים נפשיים, כפי שקרא לזה מנחם בגין בנאום שלו: מרחק שעד אמש היה אין-סופי. סאדאת פשוט המריא והגיע. הגיע בלי אבל ובלי אולי. הוא הכה בתדהמה אותנו, את הישראלים, ואת העולם כולו. עד כדי כך שכפי שכבר אמר היושב-ראש, הוא נאלץ לפתוח את נאומו בהצהרה המבהירה שאין מדובר בתכסיס מדיני או מלחמתי. הוא עשה מעשה גבורה התאבדותי, בעצם. וכן, כמה שנים לאחר מכן, ב-1981, יצא לי, כקצין מודיעין בגזרת סיני, הפוגש מעשה יום קצינים מצרים, לקבל התראות שהגיעו אלינו מן המטה בדבר איומים על חייו של הנשיא סאדאת, והוא נרצח כמה שבועות לאחר מכן על מזבח השלום. כמה סמלי.
מכובדיי, השאלה שמלווה אותי ביום הזה היא: האם זה חייב להיות כך, שרק לאחר הקרבת קורבנות מגיע השלום? מדי יום זיכרון, בשכונתי בצהלה, עם הישמע הצפירה, אני שומע את שמות החללים הנקראים על ידי הקריין בפתוס; יפי הבלורית והתואר, 11 בנים שנקטפו במלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, רובם ביום הראשון של המלחמה, ממש כמו מכת בכורות. את חלקם הכרתי בבית הספר, ואני שב ושואל את עצמי – עד כמה טחו עיניהם של מנהיגי ישראל באותם הימים מראות שהאסון הולך ומתקרב, ומדוע, למען השם, מדוע התעלמה הנהגת המדינה מקריאותיו המפורשות, החוזרות ונשנות, של הנשיא סאדאת החל בשנת 1971 להיכנס איתו לתהליך השלום? מדוע התעלמה ההנהגה מניסיונותיו החוזרים ונשנים להציע שלום מלא? סאדאת אף טרח להזכיר זאת בנאומו כאן, בכנסת, ולא בכדי.
כך, למשל, בראשית 1971 הוא העניק ריאיון לארנו דה-בורשגרייב, העורך לענייני חוץ של השבועון ניוזוויק, שהיה מקורב מאוד לנשיא מצרים סאדאת ועתיד לשמש מקור רב-ערך להגיגיו ולמחשבותיו. הוא אמר בריאיון לראשונה כי יהיה נכון להכיר במדינת ישראל ולחיות עימה בשלום. כשהריאיון הזה בידו, טס דה-בורשגרייב לירושלים, נפגש עם כמה אישים בכירים, שהתרשמו מן ההתפתחות, והתקבל אצל ראש הממשלה גולדה מאיר. כשהוא החל לספר לה פרטים מראיונו עם סאדאת, היא האזינה לדבריו בקוצר רוח, שיסעה אותו ואמרה: אם אינני טועה, באת לראיין אותי. אם כן, שאל את שאלותיך בבקשה.
היום אנו יודעים על כמה יוזמות שלו שנדחו באטימות על ידי הנהגת המדינה בלי לעצור לרגע, להרהר, לשאול ולחשוב: אולי בכל זאת המנהיג שמנגד מוכן לעשות שלום? אולי בכל זאת ייתכן שהמנהיג הערבי מתכוון לדברים שלו? אולי הוא יותר חזק, נבון ומתוחכם ממה שחושבים קברניטי המודיעין שלנו? אולי הוא ישרוד בתפקידו יותר מ"שלושה שבועות" שקצבו לו, או שלושה חודשים? והכיצד, אני שואל את עצמי, למרות כל דברי הרהב שלנו, על שעדיפה שארם א-שיח בלי שלום, ולעולם לא נוותר, עשינו זאת עד הגרגיר האחרון, אבל רק, ואך ורק, לאחר שנהרגו אלפי בנים, ודור שלם נצרב בטראומה הנוראה של מלחמת יום הכיפורים?
מה שמסביר, אדוני ראש הממשלה, שאסור להיות מקובעים בקונספציות משום צד, ואסור לדחות אפילו חרך צר לשלום. אסור לחשוב שאנחנו יודעים הכול, שאנחנו הכי חזקים, שכולם שונאים אותנו ושאין עם מי לדבר. הינה, ראש הממשלה, חלפו 40 שנה, ואתה יודע, ואתה גם יודע שאני יודע, עד כמה השינוי באזור שלנו הוא גדול, וגם היום, לפי כל המידע שזורם בנושא, מתפתחת הזדמנות מחודשת לפנינו, והנשיא טראמפ מתכוון להניח בקרוב מתווה לתוכנית מדינית. ואני אומר לך, במקום לפחד, להתקפד ולהזהיר, הושט ידך וגע בה. אני קורא לך, תתגבר על חרדותיך, תתעלם מפחדיך, ותנסה לשנות את ההיסטוריה. העם חפץ בשלום, ואנו ננהג כפי שנהגה סיעתנו כאופוזיציה בתמיכתה בהסכם השלום עם מצרים, ובזכות תמיכתה הוא עבר את אישור הכנסת. נכון שיחסינו עם מצרים ידעו עליות ומורדות, אבל הסכם השלום הזה הוא יסוד אסטרטגי בתפיסת הביטחון של ישראל, והוא יותר "חם" – במירכאות – מכפי שרבים יתארו אותו בתחומים רבים ומגוונים.
הסוגיה הפלסטינית לא תיעלם אם תתעלם. סאדאת בדבריו אמר כאן משפט שמהדהד מאז 40 שנה. הוא אמר: בכל הכנות אני אומר לכם – הוא אמר לכל חברי הכנסת – לא ייתכן שהשלום יושג בלי הפלסטינים. היום מסביבנו – מנהיגים ערבים צעירים ונחושים המוכנים לקחת אחריות אזורית למהלך לשלום מול הפלסטינים. והיום, יורשו של הנשיא סאדאת, הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי, הוא מנהיג אמיץ ומפוכח המושיט לנו יד לשלום. והוא שאל אותך, הן בראיונותיו הגלויים והן בחדר סגור בנוכחותי: האם בחלוף 40 שנה לאותו צעד היסטורי אתה מוכן לשלום? הוא דיבר מן הלב, הוא אמיץ, והוא וחבריו מוכנים למהלך.
שמחתי לשמוע את דבריך על חשיבותו ויציבותו של הסכם השלום עם מצרים. מכל מה שאמרת, לא צריך רק סאדאת פלסטיני, צריך גם בגין ישראלי. יש שמעידים גם היום שלפני ארבעה עשורים התנגדת להסכם השלום עם מצרים ואף הבעת עמדתך נגדו. כבר אמרתי שאני מטיל ספק אם היום היית עומד באתגר שעמד בפניו מנחם בגין באומץ הלב שהוא גילה. לכן נותר לי רק לקוות – ולנו – שההזדמנות הזאת לא תחמוק, שהדלתות לא תיסגרנה ושלא נחמיץ את ההזדמנות עד שאנו נקבל את הגה המדינה לידינו ונוביל מהלך כזה באחריות, בנחישות ובאומץ.
מכובדיי, כאן המקום להודות לכל מי שליווה את מנחם בגין וממשלתו במערכה על השלום, ולכל מי שתרם לעשיית ההיסטוריה, אלה שעימנו ואלה שהלכו מאיתנו, ובמיוחד לשרי החוץ והביטחון דאז, עזר ויצמן ומשה דיין, עליהם השלום, ליועץ המשפטי לממשלה דאז, השופט אהרן ברק, ייבדל לחיים ארוכים, ולצוות יועציו הקרוב של מנחם בגין. ולמי שסבור שאפשר להגיע אל היעד של השלום ללא ארצות הברית נזכיר כי מהלך השלום הזה החל בלעדיה ובלי מעורבותה, אבל לא יכול היה להסתיים ללא מעורבותו העיקשת והנחושה של נשיא ארצות הברית דא,ז ג'ימי קרטר, ששיאה היה בפסגת קמפ-דייוויד בקיץ 1978, שהביאה את בשורת השלום והסכם השלום עם מצרים.
ואסיים בדברי האורח הנכבד אנואר סאדאת כאן, במליאת הכנסת, בעת היה כאן ועמד כאן, ודיבר כאן בשפתו, בערבית, לפני 40 שנה – וכדאי להקשיב עד כמה זה מתאים להיום: "גבירותיי ורבותיי", הוא אמר, "בחייהם של אומות ועמים יש רגעים שבהם מוטלת על כל אלה אשר ניחנו בתבונה ובראייה הנכונה והנוקבת של הדברים לראות את אשר מעבר לעבר, עם כל הסיבוכים והמשקעים, למען זינוק נועז לקראת אופקים חדשים. אלה הנושאים כמונו אותה אחריות המוטלת על כתפינו הם-הם הראשונים שצריכים לאזור עוז כדי להחליט את ההחלטות הגורליות התואמות את הסיטואציה. על כולנו להתרומם מעל לכל התופעות של פנאטיות, מעל לאשליה עצמית ומעל לתיאוריות ישנות נושנות של עליונות. והדבר החשוב ביותר הוא שאל נשכח לעולם כי רק האלוהים מחוסן מפני כל שגיאה ורבב".
והוא הוסיף: "באומרי שאני רוצה להרחיק מעל כל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות חדשות, כאובות ואיומות, אני בא להודיע לפניכם בכל הכנות שהינני נושא את אותו מטען של רגשות, והינני נושא באותה אחריות לכל אדם בעולם, בוודאי כלפי העם הישראלי. כל נפש המוצאת את סופה במלחמות היא נפש של אדם, ואין זה משנה אם ערבי הוא או ישראלי. האישה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמת ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה, להבטיח להם הווה נעים ועתיד טוב". סוף ציטוט. כמה נכונים הדברים, כאז כן עתה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. עד כאן הישיבה המיוחדת לציון 40 שנה לביקור הנשיא אנואר סאדאת כאן, בכנסת.
הצעות לסדר-היום
ציון יום המאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים – הצעות לסדר-היום מס' 8228, 7800, 8138, 8229 ו-8255.
במהלך היום דנה הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכמה תוכניות מעשיות שהוצעו על ידי משרדי הממשלה במטרה להתמודד עם הנגע הזה. דיון מיוחד הוקדש לתופעה המזעזעת של רצח נשים, שאנחנו מגייסים נגדה את כל הכלים האפשריים. אני מודה ליושבת-ראש הוועדה ולחברי הוועדה ומקווה שבשנה הבאה הנתונים שיוצגו יהיו מעט יותר מעודדים.
חברים יקרים, האלימות נגד נשים כבר מזמן הייתה צריכה לרדת מסדר-היום האישי והלאומי שלנו. אין לה מקום בשום חברה מתוקנת. אין לה מקום במדינת ישראל, שהושתתה על חזון נעלה של צדק, של ערבות הדדית ושל חברת מופת.
אלימות נגד נשים נוכחת בתרבות שלנו כמו חורבות עתיקות; מוצאים אותה כמו שמוצאים שברי חרסים באתרים ארכיאולוגיים. כמוהם, היא שריד לזמנים קדומים, שריד לתקופות שבהן האנושות לא החשיבה את ערך השוויון בין נשים לגברים, תקופות שבהן התייחסו לנשים בזלזול, כפו עליהן מעמד חברתי נמוך ולא החשיבו את דעתן. האלימות הזאת היא שריד למערך שלם של אמונות ודעות שעבר זמנן, אבל לצערנו היא עדיין נוכחת. היא נוכחת לא רק במקרים הקשים של רצח נשים ונערות, שלפעמים קוראים לו בשם המחפיר "רצח על כבוד המשפחה"; האלימות הזאת נוכחת גם במגפת ההטרדות המיניות. היא נוכחת באלפי מקרים של אלימות פיזית ואלימות מילולית, של איומים נפשיים וסחיטה כלכלית. כל אחד מהמקרים האלה הוא אסון אישי ובושה לאומית.
חבריי חברי הכנסת וחברות הכנסת, יש שרידים ארכיאולוגיים שהם זיכרונות עבר נעימים, ואנחנו שומרים עליהם במוזיאונים מכל משמר. אבל יש שרידים שמזכירים לנו זיכרונות איומים, ואותם חייבים לנתץ ולהשמיד בנחישות. האלימות כלפי נשים היא דוגמה כואבת לשרידים מן הסוג השני. אני מברך את כל העוסקים בניתוץ האלימות הזאת – אלו שמקדישים את מרצם להסיר את החרפה הזאת מעל החברה שלנו והמדינה שלנו.
חברי הכנסת, אנחנו נעבור לדיון במסגרת הצעות לסדר-היום. ראשונת הדוברים היא חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. אחריה – חבר הכנסת רועי פולקמן.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
תודה, כבוד היושב-ראש, אני קודם כול מודה על אישור היום המיוחד, שהפך לטרדיציה בבית הזה, לא רק בשנתיים האחרונות אלא בעשור האחרון. גם קודמותיי, יושבות-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה – נמצאת איתנו גם חברת הכנסת עליזה לביא, שכיהנה בתפקיד הזה – גם קודם ציינו את היום הזה; אני חושבת שכולנו מבינים ומבינות את החשיבות של ציון יום כזה, לא מתוך מחשבה שרק ביום הזה אנחנו עוסקות בנושא של מאבק בתופעת האלימות; המאבק בתופעת האלימות נגד נשים הוא עבודה יומיומית, סיזיפית, שקשורה גם לביטוי עמדה ברורה ופעולה לשינוי חברתי שיביא לעקירת התופעה הזאת מבינינו, אבל גם לעשייה יומיומית של הגנה על ציבור הנשים אשר חיות בצל הפחד, האימה והטרור של אלימות כלפיהן, בהיותן נשים, ולא משום סיבה אחרת – ואין שום סיבה שמצדיקה אלימות כלפי נשים.
האמת היא שהשנה ציינו את היום הזה בשני דיונים, כמו שאמר כבוד יושב-ראש הכנסת, שני דיונים כבדים מאוד, שבהם קיבלנו מידע, לפי דרישתנו, ממרכז המידע, שאמר בצורה הכי ברורה שאנחנו עדיין, לצערי הרב, למרות כל המאמצים, עדיין רחוקות מביטול התופעה, הבעיה החברתית הכואבת הזאת.
היום הבנו ש-126 נשים נרצחו בעשור האחרון במדינת ישראל על ידי בני זוגן, ומספר יותר גדול, שאי-אפשר עכשיו לנקוב בו במדויק – כי במשטרה עקבו אחרי מקרי הרצח על ידי בני זוג עד לפני שלוש שנים, ובמאבק מאוד עיקש שינינו את זה לסטטיסטיקה שכוללת רצח נשים בהיותן נשים, ולא רק על ידי בני זוגן – לא חשוב מי הרוצח, הן נרצחו בגלל היותן נשים. מתחילת השנה נרצחו 17 נשים, ולצערי הרב יש צעירות ויש נשים שנעלמו, ועדיין לא יודעים מה קורה איתן ואם, לצערי הרב, נמצא אותן כגופה, או לא.
אין צורך עדיין להסביר שאלימות באה בכל מיני צורות. אני חושבת שהקמפיין האחרון, שבו נשים חשפו את אלה שהטרידו אותן מינית – "גם אני" – וכשאני אומרת את זה, כשאני אומרת את השם של הקמפיין, "גם אני", אני מתעקשת על זה שכל אחת מאיתנו יכולה להגיד: גם אני. אני לא חושבת שקיימת אישה אחת, בעולם הזה, שלא הוטרדה מינית. אמרתי: יכול להיות שיש גברים שלא הטרידו, אבל אין נשים שלא הוטרדו. וכל אחת מאיתנו תוכל לספר את הסיפורים בזמן שיתאים לה – לא בזמן שיתאים למטריד ויהיה לו נוח להיחשף כמטריד, כאדם שמבצע עבירה אלימה נגד נשים.
היום דנו גם בתוכנית הממשלתית למאבק באלימות. היום בדיוק ציינו שנה לחשיפת ההמלצות של הוועדה, כי בשנה שעברה הוועדה לקידום מעמד האישה, בראשותי, קיבלה את החשיפה הראשונית של המלצות הוועדה הממשלתית, שהתחילה לפעול ב-2014. ב-2014 התחילה הוועדה לפעול, בשנה שעברה היא הגישה את ההמלצות שלה. לקח שישה חודשים לוועדת השרים להתכנס: לאחר שהיה מאבק מאוד עיקש, בשבוע שנרצחו בו ארבע נשים, התכנסה ועדת השרים ואישרה את ההמלצות. שמחנו, אבל גם ידענו שהיא לא תוקצבה. היום הבנו שב-2017 כל התוכנית הזאת – שתבינו, אנחנו הנשים 52% מאזרחי המדינה – העלות השנתית של התוכנית היא 50 מיליון. 50 מיליון זה כסף קטן, אבל בכל זאת, עדיין הממשלה לא אישרה את ה-50 מיליון האלה.
מגיע לנו, אנחנו 52% מאזרחי המדינה, לקבל את ה-50 מיליון. אני מנצלת את הבמה הזאת ופונה גם לשרה לשוויון חברתי, גם לוועדת השרים וגם לשר האוצר – במיוחד: במדינה הזאת אני רואה איך מיליארדים מחולקים, גם לתוכניות מאוד טובות, אבל 50 מיליון אפשר להקדיש לתוכנית הזאת, באופן שנתי. ואני אומרת, ואני מבקשת – ואני מקווה שישמע אותי שר האוצר – מאוד טוב שיש תוכנית נטו משפחה, אבל אין משפחה בלי אישה. אנא, 50 מיליון שקל נטו לנשים ולמאבק באלימות נגד נשים.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, יושבת-ראש הוועדה. הדובר הבא – חבר הכנסת רועי פולקמן. חמש דקות לרשותך. בבקשה.
רועי פולקמן (כולנו):
תודה, גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה לשוויון חברתי, כנסת נכבדה, ראשית, אני רוצה להודות ליו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, על ההובלה של היום הזה בוועדות, ולאורך כל היום הזה, תודה רבה; גם לחברתי מירב בן ארי, שוויתרה על מקומה היום בסדר הדוברים עבורי, וגם, כמובן, לכל חברות וחברי הכנסת שנמצאים כאן הערב ובכלל שפעילים בנושא החשוב הזה.
היום אנחנו מציינים בכנסת את יום המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים, ואי-אפשר שלא להתייחס לאלימות הקטגורית כלפי המגדר הנשי, שהיא אלימות ההטרדות המיניות. אנחנו שומעים עדויות מפעם לפעם ולא מאמינים שזה היה המצב. קשה לדמיין אישה שרוצה להתקדם אבל נדרשת לעבור בדרך מסכת של הטרדות בלתי פוסקות. להבדיל מתקיפה מינית, שהיא פעולה מסיבית ובדרך כלל גם פיזית נגד גופה של אישה, ההטרדות המיניות, חטאן הגדול הוא ביצירת אווירה שדיכאה נשים לאורך מאות שנים; אווירה שקשה לשים עליה את האצבע, וזה אולי אחד הדברים שמשתקים בה.
בעצם, עם כל קמפיין Me Too, ונשים אמיצות שמדברות, אנחנו זוכים לחיות בעידן של שינוי כללי המשחק. אני מכיר לא מעט סיפורים, גם דרך אשתי וגם דרך חברות, על איך גברים התנהגו, ואיך כל אחת חוותה בתורה ובדרכה את המעשים. הנורמה של גברים מטרידים מתפרסת על ספקטרום רחב של התנהגויות, שגם בעבר היו לא ראויות, אבל הנורמות החברתיות היו אחרות, וקצת מורכב לשפוט היום על הנורמות שלפני 30 ו-40 שנה.
המשימה הגדולה של זמננו היא לא רק להתמקד בשיימינג גרידא, על מעשי עבר, אלא לקדם את שינוי הנורמות החברתיות וחינוך החברה, בעיקר את חברת הגברים, לצורת התנהלות אחרת.
לי בבית יש שלושה ילדים, האמת – שלושה בנים, זה מה שיש לי כרגע – ודווקא ממקומי, כאבא שמודע לא מעט לעוולות שנשים חוו וחוות בנושא הזה במשך שנים, אני מודע גם למשימה שבחינוך ילדיי, הבנים, להתנהגות מכבדת וראויה בכלל, וכלפי נשים בפרט: מהו מרחב פרטי, מהי הערה פוגענית, ויותר מזה – מתי מתערבים ולא עומדים מהצד כשרואים התנהגות כזאת, בין אם במרחב הפיזי ובין אם במרחב הווירטואלי – בווטסאפ או ברשת החברתית. זה מהלך שדורש שותפות בין גברים לנשים; לא להסתפק רק בשיח של אשמים ומאשימים, אלא שיח של שותפות. זה מהלך שדורש הבנה בקרב גברים שאי-אפשר להסתפק בשיח מתגונן ומתרץ, אלא – שיח של הפנמה ושינוי תפיסה. כמו במערכות יחסים זוגיות, החוכמה היא ביכולת להכיל את שני הצדדים ולהשתנות יחד.
אנשים אומרים שקשה להיות גבר בעידן הזה, של שינוי נורמות, כי לך תדע מאיפה תבוא התלונה הבאה, שמטרתה לפעמים פגיעה והתחשבנות. אני רוצה להגיד בפשטות: מי שלא מטריד ומכבד את זולתו, קודם כול – אין לו מה לפחד. נקמות או התחשבנויות תמיד היו, בלי קשר לשיח על הטרדות מיניות, ואסור לנו לערבב בין הדברים. לא לשיימינג וסגירת חשבונות, אבל גם לא להסתרה של פגיעות והטרדות.
אז אם אפשר לסכם את דבריי ביום חשוב זה, אני רוצה לשלוח מכאן מסר – המסר הוא של שילוב ידיים, שותפות במאבק בין גברים לנשים, עם תקווה שהדור הבא יגדל למציאות אחרת. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת רועי פולקמן. הדוברת הבאה, חברת הכנסת לאה פדידה. חמש דקות לרשותך.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
תודה, גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, כמה מילים, כמה מילים וצעקות, הקדישה המליאה הזאת לדיון בשאלת מדינה יהודית ודמוקרטית? מילים גדולות נזרקו לחלל האוויר, בעברית ובערבית, נהרות של מילים נשפכו על צמד המילים "יהודית" ו"דמוקרטית". ואני שואלת את הבית הזה: מה פחות יהודי מאישה מוכה? מה פחות דמוקרטי מאישה שחיה בפחד? למילים וסיסמאות חייבת להיות משמעות. במקום שבו אישה חיה באלימות כלכלית, במקום שבו אישה נאנסת, במקום שבו ילדים רואים את אימם מותקפת באלימות פיזית – במקום הזה אין משמעות למילים: "יהודית דמוקרטית".
0.01% מתקציב המדינה – זה מה שהממשלה חוסכת על חשבון הנשים המוכות. 0.01% חסר כדי לתקצב ולהוציא לפועל תוכנית לטיפול באלימות נגד נשים, תוכנית שראש הממשלה אישר; 0.01% בשביל להציל חיים. אין מילים שיכולות לחצוב בקיר האטימות. אתם יודעים מה הכי עצוב בנאום שלי? שמחר יופיעו בעיתון תמונות של ראש הממשלה והשרים יחד, במקלטים לנשים מוכות או עם איזו אישה מוכה – וזה מה שאנחנו שוות? הם יגידו שהם ביקרו, ואלה יהיו תמונות של ראש ממשלה עם לב של אבן. ולב של אבן הוא לב שלא רואה את מאבק הנכים; לב של אבן הוא לב שלא רואה את האחיות והרופאים המותקפים בבתי החולים; לב של אבן – הוא רק רואה את עצמו; לב של אבן חוסך על הנשים המוכות 0.01%.
חברה אלימה לא נוצרת מהאטמוספירה, באוויר. חברה אלימה היא תוצאה של הנהגה אטומה: הנהגה שעבורה נשים מוכות, נשים שנתונות לאלימות כלכלית, פיזית ופסיכולוגית, הן הערת שוליים בסדר-היום. כאשר הלב אטום למאבקים חברתיים, כאשר הלב אטום למאבק הנכים והקשישים בחורף, כך ייאטם הלב כלפי נשים מוכות.
בצל הימים האלה, שבהם מתווספות עוד ועוד עדויות על הטרדות מיניות של נשים חזקות בארץ ובעולם, נושבות רוחות של שינוי – שינוי שמגיע בצורה של נשים חזקות, שנחשפות ומעבירות מסר ברור: כללי המשחק השתנו, לא נהיה עוד אובייקט עבור אותם גברים אלימים. אך לצד הרוחות החיוביות, ולצד השינוי המבורך שמתרחש, אסור לנו לשכוח את השקופות. השקופות הן לא אלו מתעמולת הבחירות – אלו הנשים מהריאליטי של החיים; האישה שנאבקת בפרנסה, שאין לה סוללת עורכי דין, שספק אם בכלל יש לה כסף לעורך דין; האישה שמסתירה את פגיעות הגוף והנפש כדי למלא את השעות הנוספות ולממן טיול בשביל הבן שלה. אלו הן הנשים השקופות.
הגורל הזה של אותן נשים הוא לא טעות, אלא מדיניות – מדיניות ששמה את אותן נשים בתחתית סדר העדיפויות, מדיניות שבה אותן נשים הן נישה נוחה לעשות איתן סלפי בכל פעם שהממשלה מבקרת בפריפריה, כי נוח להשתמש בהן לצרכים ציניים.
גברתי היושבת-ראש, חברי וחברות הכנסת, חברה אלימה נוצרת כאשר הנהגה פוליטית של מגזרים שלמים משתיקה את האלימות, וחמור מזה – מאשימה את הנשים במעשי אונס, אלימות ורצח על חילול כבוד המשפחה. אנחנו לא ראויים להיות נבחרי ציבור עד שלא יימצא ה-0.01% לתקציב המאבק באלימות נגד נשים.
אם כל מה שאעשה בחיי הפוליטיים זה לגרום ללב של אבן להפשיר, ולמצוא את התקציב, אז ביצעתי את החשובה שבמשימותיי. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת לאה פדידה. הדובר הבא, חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, חמש דקות לרשותך.
עיסאווי פריג' (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, שרה נכבדה, השרה לשוויון חברתי, חבריי חברי הכנסת, כמו בכל שנה, וצר לי מאוד שזה קורה כך, אנחנו צריכים לעמוד כאן ולציין יום כזה, יום של מאבק באלימות נגד נשים. בחברה נורמלית, חברה מתוקנת, יום כזה, לא צריך בכלל להזכיר אותו. אלה דברים שבחיי היום-יום שלנו, נשים, גברים, ואנחנו צריכים לשאוף לחברה נורמלית, חברה שבה אישה וגבר שווים – ביחס, בהתנהלות ובכל דבר.
אני היום השתתפתי בכנס שעשתה חברת הכנסת יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, עאידה תומא סלימאן, ותוך כדי כך עברתי גם על המסמכים שהונחו לנו על השולחן, נתונים מהממ"מ לגבי תוכנית החומש. עברתי. אני לא צריך להיות גאון הדור, אני אתרגם מה שראיתי, חברים: 1. לפני כשנה, לקח שנתיים וחצי והוקמה ועדה בין-משרדית, שנתיים וחצי הוועדה הזאת עמלה יום ולילה, והגישה דוח – אחרי שנתיים וחצי הגישה דוח המלצות לתוכנית חומש, חברת הכנסת תומא ציינה את זה בנאום שלה, כשדיברה. תוכנית החומש לחמש שנים – 250 מיליון, 50 מיליון לכל שנה. שנתיים וחצי לקח להכין את ההמלצות, ההמלצות הונחו – ונאדה, אין כלום, זה לא מעניין אף אחד. ריצינו אותם בוועדה שהעסיקה צוותים שונים ממשרדי ממשלה שונים כדי לקבל המלצות – ולזרוק אותן לפח. זאת השיטה של הממשלה המקולקלת.
כשאני רואה ברחובות את נטו משפחה – והבסיס של כל משפחה מצליחה הוא אישה – אני לא צריך להכניס 50 מיליון במסגרת הטיפול בנטו משפחה. למה? על פי הסקרים שלנו זה לא מוסיף לי קולות, למה אני צריך להשקיע? אני לא מצליח להבין: 50 מיליון שקל לשנה האוצר מתקשה להעמיד לוועדה שהוקמה בהמלצתו. איך אני צריך לתרגם את זה אם לא פוליטיקה זולה, פוליטיקה שלא מעניינת? איך אני אתרגם את זה? עם כל הרזרבה הקיימת במשרד האוצר, עם כל הגבייה העודפת, אתם לא מוצאים 50 מיליון לתוכנית שעמלתם שנתיים וחצי על הקמתה? זאת בושה. זאת בושה.
היום שמעתי את נציג המשטרה ונציג הרווחה, שם, וכל האצבעות מופנות לפקידי האוצר. ישב פקיד שתי דקות, נתן תשובות לקוניות, לא נכונות, קם וברח. קם וברח. זאת השיטה, וזאת המדיניות. ועל זה אתם אומרים: באנו לעשות מהפכה? על איזה מהפכות אתם מדברים? על הקמת תחנה בג'יסר א-זרקא? זאת המהפכה?
ענת ברקו (הליכוד):
לא טוב?
עיסאווי פריג' (מרצ):
זאת מהפכה? מהפכה? מהפכה? מהפכה – שאני אוריד את מספר הרציחות; מהפכה – שאני אעביר ביטחון אישי לתושבים – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
תתחילו בחינוך, תתחילו בחינוך.
עיסאווי פריג' (מרצ):
מהפכה? על הקמת תחנת משטרה בג'יסר א-זרקא?
אורן אסף חזן (הליכוד):
עיסאווי, אל תכעס, אבל תתחילו בחינוך. תתחילו בחינוך.
עיסאווי פריג' (מרצ):
יישוב מוכה עוני, יישוב מוכה עוני, יישוב שנמצא בלב-ליבה של מדינת ישראל – מהפכה? איפה המהפכה? על איזו מהפכה אתם מדברים? אתם טובים במהפכות, אבל מהפכות סרק.
ענת ברקו (הליכוד):
אנחנו?
עיסאווי פריג' (מרצ):
מהפכות סרק זה, מה שאתם. זה מה שאתם.
אורן אסף חזן (הליכוד):
עיסאווי, אם אישה מרימה אצלכם את הראש, מורידים לה אותו – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
אז, חברים – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
על מה אתה מדבר?
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת חזן.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – חברים, אני מסיים, אני מסיים ואומר, חברים, הרציחות של נשים, זה ידוע, באות מהקבוצות המוחלשות, בעיקר ערבים ועולים, אנחנו יודעים את זה. קבוצה מוחלשת – יש תוצאה של אלימות, שהיא חלק מכל האלימות, במיוחד של המגזרים האלה שאמרתי. הכתובת היא על הקיר, אבל עשייה אין, יש רק סיסמאות – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – יש רק סיסמאות, אבל הציבור למד אתכם.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. הדוברת הבאה, חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה.
עליזה לביא (יש עתיד):
תודה. גברתי היושבת-ראש, זאת ישיבה שנייה שלך, אז ברכות, הצלחה בתפקיד.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
רק שנייה?
עליזה לביא (יש עתיד):
חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, יושבת-ראש הוועדה, יום חשוב לכולנו, חברותיי וחבריי חברי הכנסת. האמת, מתסכל, גברתי השרה, השרה לשוויון חברתי, מגדרי; אנחנו מתוסכלות, עצובות. ידע יש, הבנה יש. ב-2014 הייתי יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי; הבנו שמשרדי הממשלה לא עובדים יחד, כינסנו ועדה, נוצרו שיתופי פעולה, כסף הגיע, תקציב, תוכנית חומש. גברתי השרה, היית איתנו פה, בכנסת ישראל, ידענו איך לעשות ומה לעשות, אבל מאז שום דבר לא קורה. שום דבר לא קורה.
היום שמענו בכאב גדול על המציאות המקובעת, ואומרים לנו מנכ"לי משרדי הממשלה – שראוי לציין שהם הגיעו לדיון; לצערי הרב, שום שר לא היה בישיבה שלנו בוועדה, גם לא גברתי, וחסרת לנו הבוקר מאוד. מאוד חסרת לנו. את שותפה לדרך, גברתי השרה – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
הייתי בבית הנשיא, את יודעת את זה, אז למה את מציגה את זה כך?
עליזה לביא (יש עתיד):
אני לא ידעתי איפה היית בבוקר. אין לי מושג. אני יודעת שאת שותפה לדרך – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אז הייתי בבית הנשיא – – – לכל מי שפועלים נגד – – –
עליזה לביא (יש עתיד):
כן, אבל את יודעת, אנחנו פה בכנסת ישראל והיית איתנו כאן בכנסת, ואת איתנו פה, בכנסת, ואנחנו משתמשים בכל הכלים שיש לנו. וגם ראש הממשלה, שמדבר על כך שהמליאה ריקה, איך שמתחיל הדיון על אלימות, ונשים, ביום הזה, הוא יוצא החוצה; ובנאום שלו – אפילו לא מילה על היום הזה, על החשיבות, על המשמעות, על תוכנית שהוא תמך בה והעביר בהחלטת ממשלה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
איפה יושב-ראש המפלגה שלך?
עליזה לביא (יש עתיד):
יש ראש ממשלה בישראל. יש החלטה. יש החלטה. החלטה, גברתי. גברתי, עוד אישה ועוד אישה – 17 נשים נרצחות, ואנחנו לא יכולים להמשיך כך. הכללים חייבים להשתנות. הם התחילו להשתנות ולצמוח מלמטה בכל מה שקשור להטרדות מיניות, אבל אנחנו חייבים לגבות את זה.
לפני אומדן המשטרה, 200,000 נשים ו-600,000 ילדים חיים תחת אלימות בבית, במשפחה, במקום שהיה אמור להיות חם ובטוח. 12,000 נשים בישראל נמצאות במעגל הזנות, שם הן סובלות אלימות קיצונית במיוחד. אחת מכל שלוש נשים חוותה הטרדה מינית, בישראל, ואנחנו חייבים לשנות את הכללים. ויש לנו ידע, ודעת, וניסיון, וארגוני שטח שפועלים, וכנסת, וכסף יש – בטח שכסף יש, כי אנחנו רואים מה קורה פה, גם עם החוק שמריצים כאן, על פריימריז, ומפלגות בקואליציה שיתמכו בחוק הזה, ויש כסף – אז איך אין? וכשמנכ"לית משרד המשפטים הבוקר אמרה לנו: תשמעו, זו לא בעיה של תקציב, זו בעיה של תקנים, חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, פתחנו את העיניים ולא הבנו. אז בעצם מה הבעיה? מה הבעיה, כשאנחנו רואים שהאלימות בכלל והאלימות כלפי נשים גואה – והולכת וגואה? אז מה קרה לנו? ואיך אנחנו עוצמים עיניים? אי-אפשר להמשיך כך.
אני רוצה לשתף אתכם במיזם פורץ דרך שאני מובילה יחד עם ארגון הקוסמטיקאיות ועמותת רוח נשית. אנחנו פה נמשיך לחוקק ולדבר ולבקר, אבל חייבים, חייבים לראות איך במסגרת הקהילה אנחנו רותמים עוד ועוד את מי שנמצא, גברתי היושבת-ראש, בקשר עם נשים ועם ילדים וילדות, ומי אם לא קוסמטיקאיות נמצאות בקשר. באמת פתחנו פה קורס, יחד עם אורנה ובר, מנכ"לית הארגון, שנותן כלים בידיהן של קוסמטיקאיות לזהות ולדעת לסייע; חלילה לא להיות אחראיות, אבל לכוון, אם זה למרכזי הסיוע – ופה המקום לדבר על העבודה הרבה ולהודות להם – ואם לעוד ארגונים ששותפים בדרך, כמה שיותר גורמים בתוך הקהילה.
החקיקה, כמו שאנחנו רואים, אינה מספקת; תוכנית החומש, החלטת הממשלה, לא מיושמת עדיין; אפשר לעצור את הרצח הבא, אפשר למנוע את הטרגדיה הבאה. אנחנו חייבים לשנס מותניים וידיים. גם במקרה הקשה הזה, זה לא עניין של קואליציה ולא של אופוזיציה, והביקורת שאנחנו משמיעים באה ממקום של לבקש תיקון. אנחנו כן רוצים שותפות, אנחנו כן רוצים תיקון חברתי. אנחנו נמצאים בעיצומה של הובלת רפורמה חשובה במאבק באלימות נגד נשים. בוא נעשה את זה יחד, גם בחוק האזיקונים, שאנחנו מובילים – ואני רוצה להודות פה לשר ארדן על התוכנית המהפכנית שאנחנו באמת מובילים בפיקוח – וגם לך, גברתי השרה, על ההצהרות שלך. אנחנו צריכים ליישם יחד. אנחנו פה כדי לתקן, כולנו, ואני מקווה מאוד שנמצא פה שיתוף פעולה כבר מחר. התוכנית חייבת להיות מיושמת כבר מחר. תודה, גברתי היושבת-ראש.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. הדובר הבא, חבר הכנסת אורן אסף חזן.
עיסאווי פריג' (מרצ):
דבר לעניין, לעניין.
אורן אסף חזן (הליכוד):
אל תדאג, אני אדבר ישר ולעניין. כל פעם אני רואה שאין נציג מהמפלגה שלי, אז אני ממלא את החסר.
היו"ר רויטל סויד:
חמש דקות לרשותך. בבקשה.
אורן אסף חזן (הליכוד):
גברתי היושבת בראש, האמת, הופתעתי שזו רק ישיבה שנייה, זה כאילו את פה נצח. אני מברך אותך.
חברתי השרה, כנסת נכבדה, אני מתלבט רבות מאיפה להתחיל, אבל אני בוחר בזה הרגע להתחיל דווקא מהצביעות, מהמוסר הכפול, שאנחנו נתקלים בו בכנסת פעם אחר פעם. לעמוד פה, מעל הבמה, ולהאשים רק את המנהיגות, רק את הממסד – שכן, הוא כושל וצריך לתקן אותו, וכן, יש הרבה מה לעשות – ולנסות לצאת בזעקות: הקמתם רק תחנה אחת, אוי רפורמה שרפורמה, ולהתעלם לחלוטין מהמציאות, זו צביעות, עיסאווי. הרי אתה יודע טוב ממני, שאצלכם בחברה, לצערי – ואני מקווה ואני מאמין שגם לצערך – אם אישה חלילה מעיזה להרים את הראש, מורידים לה אותו. לא מורידים לה אותו: שבי בשקט, תסתמי את הפה, אלא באמת מורידים לה אותו.
עיסאווי פריג' (מרצ):
התחלת לדבר שטויות – לא שווה להישאר.
אורן אסף חזן (הליכוד):
יקיריי, המציאות הזאת, של האלימות, הפתרון לה לא בא ולא יבוא לידי ביטוי אך ורק במשטרה ובחקיקה. הוא צריך להתחיל בחינוך. ועיסאווי, חבל שאתה לא מקשיב לי, כי הציבור שלך – – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
כי אתה מדבר שטויות, שטויות, אי-אפשר לשמוע אותך – – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
אצלנו אין בעיה של כבוד המשפחה. פותרים את זה בבית. לא מוצאים את הפתרון בחולות ראשון לציון, עיסאווי.
עיסאווי פריג' (מרצ):
– – –
אורן אסף חזן (הליכוד):
וחבל שבמקום להקשיב לאמת ולקחת אותה הביתה ולהעביר את המסר, שאנחנו צריכים להשקיע בחינוך; צריכים להסביר לחברה כולה, לא רק הערבית, שהעולם השתנה, שנשים הן שוות, ואני אגלה לכם סוד – ברוב המקרים הן גם הרבה יותר טובות. והפתרון הוא לא זה שמתחיל ונגמר באלימות – וזה לא רק בקיצוניות כזאת או אחרת, אלא ממש במיינסטרים – צריך להיות מחוץ לחברה, צריך לפוג מהעולם.
אני אומר לכם שיש הרבה מה לעשות, אתם לא צריכים אותי כדי שאני אזכיר לכם את זה. יושבות פה עורכות דין מצוינות שרגע לפני שנכנסו לכנסת נלחמו בשיניים כדי שעבריינים יישארו מאחורי סורג ובריח רק כי הם העזו לעשות את הטעות – הקטנה הזאת, בעיניהם – להרים יד; זו לא טעות קטנה, אנחנו צריכים להוריד להם את היד. יושבים פה נבחרי ציבור שרגע לפני הם ביקרו במעונות לנשים מוכות, בבתי ספר, בחדרי-חדרים הם שמעו עדויות קשות של אנשים, ונשים בעיקר, שפחדו, או העיזו לדבר, על תחושת הרדיפה; אלימות שלא רק מתחילה ונגמרת בסטירת לחי, ביריקה, אלא בהשפלות, בהכפשה.
אז יש פה אנשים שיש להם מספיק ניסיון, הרבה יותר גדול משלי, כדי לגרום לממסד להבין איך אנחנו עושים את זה ברמה החוקית. אבל כל עוד אנחנו לא נשנה את תפיסת העולם – שכולנו שווים, ולא רק כאמירה, אלא כדרך ארץ; שנשים הן חלק בלתי נפרד מאיתנו; שאלימות היא פסולה והיא לא מותרת בשום קונסטלציה, ולא משנה כמה כבוד המשפחה נפגע – שום דבר לא ישתנה. אנחנו נהיה פה בעוד יום לציון מאבק, ובעוד ועדה שתדון במעון כזה שנסגר, ובעוד חקיקה על אזיק אלקטרוני, שלא יפתור שום דבר כי גם אם הוא יצפצף המכה הבאה בוא תבוא.
אז רבותיי, די לצביעות, הגיע הזמן שנתאחד כולנו וננסה לשנות את המסר; ננסה להוביל לשינוי ממשי בחברה. ננסה לעזור לאותן נשים שנמצאות במקומות חשוכים, באווירה שאני לא מוכן אפילו ולא יכול לתאר או לדמיין אותה – לצאת אל האור. זה התפקיד שלנו. לא רק לעמוד פה ולתקוף ולצעוק על רפורמות ולהגיד: נביא עוד מיליון או 2 מיליון.
רבותיי, חברתי היקרה היושבת-ראש, גם אם ישקיעו עכשיו מיליארד שקל באכיפה נגד אלימות בנשים, אם לא ישנו בחינוך, שום דבר לא ישתנה. ועל כל אחד שנשים בבית הסוהר יהיו עשרות שימשיכו להתנהג בבריונות ובברוטליות. אם אנחנו נמשיך לטמון ראשנו בחול, או בעידן העכשווי פשוט ראשנו בפלאפון, אנחנו נמשיך למצוא את עצמנו במצוקה שבה הנשים האלה נמצאות.
האלימות מתחילה ונגמרת בבית הזה. הניצול הציני והזול שחלק מחברות הכנסת מנצלות בקריאות: הוא פגע בי, הוא העליב אותי, זה שוביניזם – גורם לאנשים בחוץ להבין שהכול מותר. גם את זה צריך לשנות. יש גבול מאוד מאוד דק שעובר בין ביקורת לגיטימית ובין דבר שהוא אסור ופסול. זה מתקשר לכל מה שקורה בימים האחרונים: להסתה, לשיח הבוטה, למריבות, לשיימינג. הכול מתחיל ונגמר בבית הזה. אם אנחנו לא נעשה הכול כדי לשנות את זה, ונשמש דוגמה – לא רק לצעירים ולצעירות, כי הם כבר מתחילים להבין שהעולם השתנה, הם חיים את זה, הם הילידים של היום, אלא דווקא לבני גילכם, לדור שהולך ולאט-לאט עוזב – אנחנו נמצא את עצמנו באותה מציאות. תודה רבה, ובהצלחה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אורן חזן. הדוברת הבאה היא חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. אחריה תשיב השרה לשוויון חברתי, חברת הכנסת גילה גמליאל. חמש דקות לרשותך. בבקשה.
אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, גברתי היושבת בראש, הצלחה בתפקיד החדש.
היו"ר רויטל סויד:
תודה.
אורלי לוי אבקסיס:
נורא מעניין, את גם תוכלי להשפיע על סדר-היום במליאה בתוקף היותך סגנית יושבת-ראש הכנסת – –
קריאה:
– – –
אורלי לוי אבקסיס:
– – ואני מקווה שהנושאים החברתיים יעמדו, ככה, בקדמת הבמה.
תראו, חברים, ראשית, אני רוצה להגיד תודה רבה ליוזמת של היום הזה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אנחנו עברנו, גברתי השרה, בין ועדה לוועדה, וכולנו הזדעזענו, כי איך אפשר לעמוד אדישים לנוכח הנתונים. וזו לא השנה הראשונה שהימים המיוחדים האלה מתרחשים פה בכנסת. מדי שנה בשנה אנחנו גם נחשפים לנתונים. לצערי הרב הנתונים השנה העידו דווקא על גידול במספר הנפגעות בניסיונות לרצח ובכאלה שצלחו והסתיימו ברצח האישה.
נכון, היו טעויות בחלק מהנתונים. מסתבר שהמשרדים לא מעבירים בינם לבין עצמם את הנתונים האמיתיים, וגם כאשר ניסינו לחפור – ומחלקת המחקר של הכנסת עשתה עבודה מצוינת, רק שלא באמת היה לה שיתוף פעולה מהגורמים הרלוונטיים – הרבה מהם הוסתרו מהם על ידי הוראה של מפכ"ל המשטרה פשוט לא לחשוף חלק מהנתונים. זה די תמוה בעיניי, כי אם אנחנו לא מכירים את הנתונים, קשה לנו באמת להביא פתרונות אמיתיים שיהיה אפשר למדוד אותם.
אבל אחת הבעיות העיקריות זה חוסר הטיפול באותם גברים אלימים, כי אם אנחנו מוציאים את הנשים למקלטים, אנחנו בעצם אומרים: משהו לא בסדר עם הנשים, או: קצרה ידנו לשנות פה משהו, או לטפל. ומי שלא בסדר – בדרך כלל, כשאנחנו רוצים להעניש מישהו, אנחנו מוציאים אותו מהמקום הטבעי שלו – אנחנו מכניסים אותו לכלא. אנחנו מכניסים אותו לבידוד. זה בדיוק מה שקורה עם הנשים, אז מי לא בסדר פה?
ועדיין, אותם מקלטים, שבצר לנו היו ברירת המחדל, הפכו להיות בעצם כמו בתי כלא של אותן נשים, שלא יכולות לחזור לעבודה שלהן, לא לנהל את השגרה שלהן. גברתי השרה, תחשבי על זה שאם יש להן ילד, זכר, מגיל מעל 12 – הן גם נאלצות להפקיר אותו עם אותו אבא או בעל מתעלל, כי אסור להן להביא בן זכר מעל גיל 12 יחד איתן למקלט לנשים מוכות. עכשיו, איזו אימא יכולה להיקרע במחשבה הזאת, של להציל את החיים שלה במחיר של להפקיר את הבן שלה? זה כמעט דרישה בלתי הגיונית ובלתי אפשרית, ולכן אנחנו מגלים שבערך שליש מהנשים האלה, שיוצאות, חוזרות אחר כך לבעל המכה, כי אין להן כנראה לא פתרונות – מיידיים, של קורת גג, אבל גם המחשבה שאולי הילדים האלה ייקרעו באיזשהו אופן ויושפעו.
מה שאנחנו לא רואים זה טיפול אמיתי – ובואו, אל תדברו איתי על ה-2,500 האלה שכל הזמן חוזרים על עצמם, הגברים שמקבלים טיפול. כשאנחנו מדברים על הגברים שמקבלים טיפול, זה כל כך מינורי, ובדרך כלל זה במקום שהגבר רוצה את הטיפול, אז הוא מגיע ואומר: משהו בהתנהגות שלי כנראה לא תקין, ולכן אני מוכן לקחת חלק בליווי הזה, או בהכשרה הזאת, כדי לדעת להתמודד עם מצבי לחץ ועם התנהגות אלימה.
מה שאנחנו לא שמים לב זה מה קורה עם הילדים באותם הבתים. תחשבו על כך. ילד שנמצא בתוך בית שבו הוא חווה באופן כמעט שגרתי אלימות כלפי האימא, ובדרך כלל, אם יש אלימות כלפי האימא אז יש גם אלימות כלפי הילדים; ברגע שהוצאנו את האימא למקלט, אנחנו משדרים לילד שמשהו לא בסדר עם האימא. היא נאלצת לעזוב את הסביבה, היא נאלצת לעזוב את העבודה, היא נאלצת להתחבא, והילד הזה גדל לתוך מציאות של מודלים מעוותים. מישהו חשב שהילד הזה צריך טיפול? הכוונה? מישהו חשב על כך שאולי – אתם יודעים, פרויד דיבר על זה, ועד היום אנחנו לומדים שמה שאנחנו – כנראה בגיל הינקות שלנו, ובגיל הגן – מה שאנחנו צופים בו, ומה שאנחנו חווים, הופך להיות חלק מהאישיות שלנו. היום, בחוסר הטיפול, אנחנו מטפחים את הדור הבא של הפוגעים באלימות בנשים שלהם ובילדים שלהם. רק טיפול הוליסטי אמיתי, שיראה את הילדים האלה כיחידה אחת עם האירוע הכואב הזה – רק אז אולי נצליח לבלום ולעצור את הגלגל הזה. כי אנחנו משדרים לילדים האלה מודלים מעוותים כאשר אנחנו מוציאים את האימהות למקלט לנשים מוכות, ואת האבות אנחנו משאירים עם הרכוש, עם הבית ועם החיים הנורמליים. הילדים האלה צריכים לקבל עזרה, צריכים להסביר להם שזה לא המודל האידיאלי, שככה לא אמורים להתנהג. במקום זה אנחנו משדרים להם: האימהות ייכנסו לכלא, כי הן חטפו מכות, וזה כנראה בסדר. בזה צריך לטפל. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. תשיב השרה לשוויון חברתי, חברת הכנסת גילה גמליאל.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
גברתי היושבת-ראש, חברות הכנסת וחברי הכנסת שנמצאים כאן, אנו מציינים היום, ג' בכסלו, 21 בנובמבר, את היום לציון המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים. מטרותיו של יום זה הן לעורר מודעות לנושא, להגביר חקיקה, אכיפה וענישה הולמת, ולעודד נשים לפנות לעזרה.
בכל יום, כמעט, אנו עדים לאלימות נגד נשים. הן מוכות, נאנסות, נרצחות, ומקלטי הנשים מלאים עד אפס מקום. אתם מכירות ומכירים את הנתונים הסטטיסטיים: 100 תלונות ביום, 30,000 תיקים בשנה, כמעט 2,000 נשים וילדים במקלטים לנשים מוכות, כמעט 5,000 נשים מדי שנה נזקקות לטיפול רפואי. מאחורי נתונים מספריים יבשים יש ערפל של שתיקה, וכן מעגלים נוספים שחשופים לאלימות, ובתוכם ילדים ובני נוער אשר עדים לאלימות בין הוריהם ונפגעים פגיעה נפשית, ולעיתים קרובות גם פיזית.
על פי נתוני האו"ם, כל אישה שלישית בעולם חוותה אלימות מצידו של אדם קרוב אליה. הפגיעה נמצאת בכל חתכי האוכלוסייה. לצערנו, אנחנו רואים שמדובר באלימות מילולית, אלימות פיזית, אלימות כלכלית, אלימות מינית. בשבועות האחרונים אנו שומעים חדשות לבקרים על מקרים רבים שבהם נשים הוטרדו מינית – במקום עבודתן, במרחב הציבורי, בבתי הספר, באוניברסיטאות, בצבא, תוך ניצול יחסי מרות.
נחמן שי (המחנה הציוני):
משטרה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
מדובר בתופעה חמורה ביותר, המחייבת טיפול דחוף ויסודי.
אתמול כינסתי את ועדת השרים לשוויון מגדרי בראשותי. העברתי החלטת ממשלה בדבר גיבוש תוכנית לאומית למיגור תופעת ההטרדות המיניות. תקצבתי 10 מיליון שקלים מתקציב משרדי. מדובר בתוכנית ממשלתית אשר תיתן מענה הוליסטי ורחב בכל נושא ההטרדות המיניות. אני קוראת כאן ליושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולחברות הכנסת להיפגש עם מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה, אווה, שאמונה על בניית התוכנית – ואמורים להגיש אותה בתוך 121 הימים – ולקחת בזה חלק פעיל.
אני תמיד אומרת: למי מאיתנו יש סטטיסטיקה אמיתית, כמה נשים סובלות מאלימות מילולית, מיחס משפיל, מאלימות כלכלית? הרי רובן לא מעיזות להתלונן על כך. אני מקדמת בחודשים האחרונים חקיקה רחבה נגד אלימות כלכלית, ואני מאמינה שיחד עם משרדי ממשלה אחרים שנרתמו לעניין, ויחד עם שרת המשפטים, נצליח ליצור כאן גם הרתעה וצעדי מניעה.
נוסף על כך, שרת המשפטים ואני מקדמות בימים אלו הקמת ועדה שתבחן מחדש את חוק ההטרדה המינית, שנבנה פה, בכנסת ישראל, טלאי על טלאי. גם כאן, אני קוראת לחברות הכנסת לקחת חלק פעיל, בהיבט הזה. אני מאמינה שבשיתוף פעולה בהחלט אפשר לשנות, ולמגר את התופעה.
מאוד לא אהבתי בתחילת הדיון את הטחות האשמה בראש הממשלה, במשרדים, בשרים. בל נשכח דבר אחד פשוט: מדובר במכה עולמית. מדובר בתופעה רחבה. הטיפול יתחיל במערכת החינוך. הכול מתחיל ונגמר בחינוך: ברגע שילדים בגני הילדים ובבתי הספר ילמדו את הזכות שלהם על גופם, ברגע שיופנם ההיבט של השוויון המגדרי מינקות – אנחנו נצליח לפעול למניעת מקרים רבים מעין אלו בעתיד.
שר העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ הגדיל את תוכנית משרדו והקצה 70 מיליון שקלים לטיפול באלימות במשפחה. הנושא הזה לא מספיק, כמובן, אבל זה מה שהוביל להקמה – על ידי השר לביטחון הפנים חבר הכנסת גלעד ארדן – של ועדת שרים ייעודית לטיפול באלימות בכלל ובאלימות כלפי נשים בפרט. עקב כך אושרה תוכנית לאומית – שדיברתם עליה כאן, וכשהיא אושרה הובהר שבהקשר הזה התקציבים יתועלו משנת 2018, לתוכנית הזאת, ממשרד הרווחה. זוהי תוכנית כוללת של 250 מיליון שקלים, יחד עם משרד האוצר והמשרד לביטחון הפנים.
בשנה הבאה יוקמו 11 מרכזים חדשים לטיפול באלימות, בסך 48 מיליון שקלים. יתווספו עוד 100 תקנים של עובדים סוציאליים ויושקעו 18 מיליון שקלים במסגרות שיקומיות לגברים אלימים. אני רוצה לומר לכם כמה דברים לגבי זה. חברת הכנסת אורלי לוי אמרה מעל הדוכן הזה שהטיפול, התפיסה והתודעה צריכים לשנות זווית – ואני מסכימה איתך, חברת הכנסת אורלי לוי, אנחנו צריכים לטפל באותם ילדים מוכים, שכל המחקרים מראים שאחוז גבוה מהם, כבוד היושבת-ראש, הופכים להיות גברים אלימים בעצמם. ועל כן, זוהי חובתנו לתת להם את הטיפול, ויש טיפולים שיכולים למגר את האלימות מקרבם, ואנחנו חייבים לתעל משאבים בעבורם – לא להנציח את אותה אלימות בהמשך הדורי. זוהי חובתנו.
נוסף על כך, התפיסה שבה – במקום שהמקלטים לנשים מוכות, שאמורים להתנהל כמו טיפול נמרץ, משהו שאמור להיות נקודתי, להצלת חיים, הם הופכים להיות הסביבה הטבעית החדשה של נשים מוכות, צריך להקים כמה שיותר מרכזים שבהם גברים אלימים יקבלו טיפול. ואת אותן מערכות צריך גם לדאוג ולוודא – להפעיל גם בתוך בתי הסוהר.
כפי שאמרתי קודם, אם במערכת החינוך הדברים האלה יקבלו ביטוי, אנחנו נמצא כאן את החברה שלנו חברה מתוקנת יותר, טובה יותר ונכונה יותר. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לשרה לשוויון חברתי.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אני ממליצה מה שהמציעים רוצים, מה שהיושבת-ראש – אם רוצים להמשיך דיונים, או מסתפקים בדברים.
היו"ר רויטל סויד:
להעביר לוועדה, או להסתפק בדברי השרה?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אם אנחנו נשמע הבטחה שיטפלו בשנה הבאה, יוקצו 50 מיליון שקל הדרושים לתוכנית – כי היום אמרו לי שרק 20,000, ועוד לא עברו את – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
– – – הנושא הזה נתון לטיפולו של שר הרווחה. אני מציעה שתכנסו דיון ותזמנו את שר הרווחה גם כן, אלא אם כן אתן רוצות – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אנחנו רוצות את עזרתך להקצות 50 מיליון שקל – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
– – – לעזרתכן לבניית התוכנית הלאומית בסוגיית הטרדות מיניות שלה הקצינו כבר 10 מיליון בשלב ראשון. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לשרה לשוויון חברתי, חברת הכנסת גילה גמליאל. אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד להעביר את הדיון לוועדה?
אורלי לוי אבקסיס:
לוועדה משותפת.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
לוועדה משותפת של עבודה ורווחה ומעמד האישה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
כן, בסדר – – – ועדת הכנסת – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – – לא משנה, אם נסכים – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
את יודעת מה – אליי, ואני אדאג שהיא תהיה משותפת – – –
היו"ר רויטל סויד:
אוקיי. אנחנו נערוך כעת הצבעה. מי בעד – – –
לאה פדידה (המחנה הציוני):
ישר לוועדת הכספים.
היו"ר רויטל סויד:
מי בעד להעביר את הדיון לוועדה לקידום מעמד האישה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
אל תדאגי, לא תקבלי כסף – – –
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי נתקבלה.
קריאה:
לפחות ננסה, איתן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אם כך, נעשה את כל הדיונים רק בוועדת הכספים.
היו"ר רויטל סויד:
12 הצביעו בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הדיון בהצעה לסדר-היום יועבר לדיון בוועדה לקידום מעמד האישה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר רויטל סויד:
הודעה מטעם מזכיר הכנסת. בבקשה.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת האתיקה בעניין היעדרות חברי הכנסת מישיבות הכנסת בכנס הקיץ של המושב השלישי של הכנסת העשרים, ממאי 2017 עד יולי 2017. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה.
הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 7 – הוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2017
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1166); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר רויטל סויד:
אנחנו נעבור ונמשיך בסדר-היום. אנחנו עוברים להצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 7 – הוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2017, לקריאה ראשונה; קיבלה פטור מחובת הנחה.
קריאה:
מי מציע אותה?
איתן כבל (המחנה הציוני):
רחל, בואי, אנחנו נמליץ עלייך לשרה ותוכלי – – –
קריאה:
מי מציע? למה מציעים את זה – – –
קריאה:
חוץ מזה, איפה – – –
קריאה:
גברתי היושבת-ראש, צריך לבטל את החוק – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
– – – אם אתם לא מדברים, זה יעלה.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אנחנו נצביע נגד וזה יהיה חבל. אתם לא יכולים לזלזל בנו עד כדי כך.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
שאלת השאלות: אם לא תדברו – זה יעלה. אם כולכם מתכוונים לדבר – זה לא יעלה. אתם הולכים לדבר כולם? אם תסירו את – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אנחנו מלכתחילה בעד החוק, אבל יש גבול לזלזול.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
מיקי, אם אתם מושכים את הדיבור שלכם – זה עולה. אם לא – אין לי פשוט זמן לזה היום.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
– – – תעלו להצביע – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
לא, אין לשרה זמן – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אתם מושכים את זה?
מיקי לוי (יש עתיד):
ברמה האישית.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל יש הסכמה – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אם אתם מושכים, אין לי בעיה להעלות את זה. משכתם את הדיבור?
מיקי לוי (יש עתיד):
גברתי השרה, אנחנו מתחשבים בך.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
תודה רבה, יופי, משכו – – –
היו"ר רויטל סויד:
כל הכבוד לכל חברי הכנסת הנוכחים. אנחנו עוברים להצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 7 – הוראת שעה) (תיקון), התשע"ח–2017, קריאה ראשונה – קיבלה פטור מחובת הנחה. תציג את הצעת החוק השרה גילה גמליאל, בשם שרת התרבות והספורט. בבקשה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
תיקון חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 7 – הוראת שעה), 20 בנובמבר 2017 – 21 בנובמבר. זה היה אמור להיות אתמול, אני מבינה.
בתיקון מוצעת הארכת הוראת השעה שנקבעה בחוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 7 – הוראת שעה), התשע"ד–2014 – פורסם ברשומות ביום כ"ד באדר ב' התשע"ד, 26 במרס 2014 – והפיכתה להסדר של קבע. אני מציגה את הצעת החוק בשם שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב.
הוראת השעה נחקקה עקב המלצות ועדת זליכה לבדיקת מבנה הכדורגל בישראל, אשר מטרתן הייתה לשפר את התנהלותם התקינה של גופי הספורט. במסגרת המלצותיה, המליצה ועדת זליכה כי כספי תמיכת המועצה להסדר ההימורים בספורט – להלן: המועצה – יועברו ישירות לקבוצות, ולא דרך מרכזי הספורט או האיגודים וההתאחדויות, ולמעשה לבטל את האפשרות שהייתה קיימת עד אז בחוק המועצה להסדר ההימורים בספורט, התשכ"ח–1967 – להלן: החוק, להעביר את כספי הקבוצות דרך גופי צינור. נוסף על כך, בתקופת הוראת השעה נקבע כי המועצה להסדר ההימורים בספורט תתמוך בפעילויות שמטרתן מניעת אלימות וגזענות בספורט.
עתה, לקראת סיום תקופת הוראת השעה, ולאור הלקחים שנלמדו, מוצע לאמץ את הוראת השעה ולהופכה להוראת קבע. מאחר שתוקף הוראת השעה יפקע ביום 31 בדצמבר 2017, אבקש את תמיכתכם בחוק זה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה, תודה רבה לגברתי השרה. נעבור לרשימת הדוברים. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח; חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת; חברת הכנסת מרב מיכאלי – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. חברת הכנסת לאה פדידה.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, וגברתי השרה – מפאת כבודך אני אקצר, אבל אני חושבת שזה ביזיון שמעבירים היום חוק ריק לגמרי.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לאה, תגידי: גברתי היושבת-ראש.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
אמרתי: גברתי היושבת-ראש. סליחה, אמרתי: גברתי היושבת-ראש, איתן. תקשיב לי במקום להיות בטלפון. אמרתי: גברתי היושבת-ראש וגברתי השרה.
אני מבקשת להגיד שזה ביזיון שממשלה שרוצה להעביר חוק – כל הכיסאות ריקים, ואך ורק פה, באופוזיציה, נמצאים.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת לאה פדידה. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל כהן פארן – אינה נוכחת; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חבר הכנסת מוסי רז – אינו נוכח; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת סעיד אלחרומי – אינו נוכח; חבר הכנסת חיים ילין – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח.
אנחנו נעבור להצבעה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
רגע, רגע, אני גם.
היו"ר רויטל סויד:
אתה לא נמצא ברשימה. סליחה. חבר הכנסת אלעזר שטרן.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תודה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אלעזר – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אולי לדחות היום את ההצבעה, השרה. אני ממליץ שתדחי את ההצבעה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אני אמרתי שאני מסכימה לעשות את המחווה הזאת, אם אני יודעת שאתם לא – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
למי את עושה מחווה? בואי נדבר על זה – – – אני מוכן לרדת.
היו"ר רויטל סויד:
שלוש דקות לרשותך. בבקשה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
סליחה. אני אגיד לך את האמת, גברתי היושבת בראש – איתן, שמעת? עמיתתי השרה גילה גמליאל, אני אגיד לך את האמת, אני הייתי למטה, וחשבתי שיש גבול לביזיון הזה. איתן, אתה יכול להגיד לנו למה אנחנו צריכים להעביר חוק כזה כשככה מסתכלים עלינו וככה מתנהגים כלפינו?
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
הוא בדיוק מנסה לענות על השאלה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני אגיד לך את הדבר הבא: אני, אין לי בעיה, תפיל כל יום.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן?
איתן כבל (המחנה הציוני):
העניין הוא כזה: אני מניח – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
מכיוון שזה בהסכמה עם האופוזיציה, מה אתם עושים סיפור כזה – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – שזה בהסכמה – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אתה עושה סיפור מדבר – – – מבזבז זמן.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – זאת אומרת, יש כללים שנקבעים, משבוע שעבר, בסיעה שלנו. הגיעה להסכמה. תניח – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אבל ההסכמה היא שהם ילכו הביתה, ואנחנו – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
יש כאן רק חברת כנסת אחת, אחת, צדיקה אחת בסדום הזה, וכמובן השרה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
גברתי השרה, אני אגיד לך משהו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
שאלת אותי, חבר הכנסת שטרן.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
פספסת אותי – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא פספסתי שום דבר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אין לי בעיה, תפילו את זה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
שום דבר. קודם דיבר היושב-ראש על הזלזול, בעיקר שלכם, השרים וחברי הכנסת, בכנסת, זה היה סביב הסכם השלום עם מצרים. היושב-ראש עמד – דרך אגב, הוא לא מהמפלגה של אף אחת מסיעות האופוזיציה. יש גבול למה שאתם עושים מהכנסת הזאת. אני אומר לךְ את האמת, תסתכלי, זה יום שלישי, בואי נגיד את האמת – עובדים פה שלושה ימים בשבוע באמת, עוד קצת בימים אחרים. מה, אי-אפשר כאילו – אי-אפשר קצת, כאילו? אז יכול להיות – אני אומר לחברי איתן: אני חושב שיש משקל להסכמים שבין קואליציה לאופוזיציה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אפשר להגיד שאנחנו לא נצביע היום, שאנחנו מבקשים לא להצביע היום.
קריאה:
– – – הצבעה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בבקשה. זה מה שצריך להיות. זה מכובד. אז אני מקבל את זה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
איתן – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, הבעיה שלו לא עם השרים.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
העניין הוא כזה – אני אסביר, אם יורשה לי: אין בעיה, יש הסכמה. בגלל זה אני – – –
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אם הייתי יודעת – שאלתי אותך לפני. הייתי מקבלת – – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
יקירה, לא, שנייה, בגלל זה אני לא הסכמתי שהם יפילו את החוק.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
– – –
איתן כבל (המחנה הציוני):
אבל יחד עם זה, אנחנו, עם כל הכבוד, לא הפועלים שלהם – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון, זה מה שאני אומר, אז אני מבקש לדחות את ההצבעה. תשובה והצבעה במקום אחר. אני יורד.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אני לא מסכימה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
סליחה?
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
לא מסכימה לדחות. העליתי, תעלו להצבעה.
רחל עזריה (כולנו):
בשביל מה? בשביל מה? תמשיך לדבר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אלעזר שטרן, אתה רוצה להמשיך בדברים שלך? יש לך עוד 45 שניות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני רואה שחברי איתן מנסה לעשות משהו.
איתן כבל (המחנה הציוני):
אני לא מנסה לעשות כלום.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
אלעזר, הזמן שלך רץ. יש לך 38 שניות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
התחלת לדאוג לי? אני מאוד מעריך את זה.
דרך אגב, אני לא יודע אם זה הימורים שקשורים לשרת התרבות. אני לא יודע על מה היא מהמרת, במדינה הזאת. שלשום זה היה הימורים על בית הנשיא, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, בטח לא כשהיא לא נמצאת פה.
היו"ר רויטל סויד:
השרה מעוניינת לסכם את הדיון במועד אחר ולדחות את ההצבעה?
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
התשובה היא לא.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
למה לא? את שומעת – – –
היו"ר רויטל סויד:
האם השרה מעוניינת לסכם במועד אחר ולדחות את ההצבעה?
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הינה, אומרת – – – לא להצביע.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
העוזרת של שרת התרבות, מה אומרת לגבי זה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לדחות.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
לדחות?
היו"ר רויטל סויד:
לדחות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. תשובה והצבעה יינתנו במועד אחר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
זה מקובל.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:
– – – מההתחלה.
היו"ר רויטל סויד:
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ד' בכסלו התשע"ח, 22 בנובמבר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:16.