דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ו'
ישיבה ר"פ
הישיבה המאתיים-ושמונים של הכנסת העשרים
יום שלישי, י' בכסלו התשע"ח (28 בנובמבר 2017)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
איתן ברושי (המחנה הציוני): 4
אמיר אוחנה (הליכוד): 5
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 5
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 6
יוסי יונה (המחנה הציוני): 7
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 8
לאה פדידה (המחנה הציוני): 9
יעל גרמן (יש עתיד): 10
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 10
נחמן שי (המחנה הציוני): 11
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 12
עודד פורר (ישראל ביתנו): 12
דב חנין (הרשימה המשותפת): 14
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 14
יעקב אשר (יהדות התורה): 15
הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של שר 15
שרת המשפטים איילת שקד: 15
הצעות לסדר-היום 16
ציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד 16
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 16
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 17
יעל גרמן (יש עתיד): 18
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 19
מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 21
אברהם נגוסה (הליכוד): 22
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 23
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 25
הצעות לסדר-היום 39
ציון שבעים שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 39
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 39
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 40
יעקב מרגי (ש"ס): 42
דב חנין (הרשימה המשותפת): 44
יעל גרמן (יש עתיד): 46
עודד פורר (ישראל ביתנו): 48
מוסי רז (מרצ): 51
שרת המשפטים איילת שקד: 55
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 57
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 58
שאילתות ותשובות 58
957. תקצוב התוכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה 58
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 58
סגן שר האוצר יצחק כהן: 59
973. תוכניות לבנייה בקריית אתא 61
איתן ברושי (המחנה הציוני): 61
סגן שר האוצר יצחק כהן: 61
1029. הטלת מס על אייקוס 65
יעל גרמן (יש עתיד): 65
סגן שר האוצר יצחק כהן: 66
נאומים בני דקה
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום י' בכסלו תשע"ח, 28 בנובמבר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו נתחיל עם נאומים בני דקה. חברים, אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, ההרשמה החלה. חבר הכנסת איתן ברושי, נפלה בידך הזכות לפתוח היום את הנאומים.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לאחרונה התבטא ראש רמ"י – רשות מקרקעי ישראל – עדיאל שמרון, בצורה מאוד קיצונית ובוטה מול ההתיישבות. אני מצטט: "אנחנו נתכנן ונפתח גם במחיר הפגיעה במושבים עד לחיסולם המלא. אין מה לעשות, המדינה גדלה".
אני חושב שאנחנו עדים לתופעה, לאותו חוק שאושר כאן בכנסת, שהייתה לו רציפות מהממשלה הקודמת; שר האוצר הקודם חתום עליו והממשלה מבצעת אותו בנאמנות מוגזמת, עד כדי איום, לפי דעתי, גם על השטחים הירוקים במרכז ובעיקר על כמה יישובים – מאזור חיפה והקריות ועד דרומה, אשקלון ואשדוד – ללא הצדקה, תוך כדי ויתור על התיישבות יותר רצינית בנגב ובגליל, ציפוף האוכלוסייה בין גדרה לחדרה בשטחים צמודי דופן לערים, אבל בדבר שלא היה כדוגמתו: חיסול יישובים שלמים והפקעת קרקעות, שהופכים אותם מיישובים חקלאיים לשכונה בעיר. זה לא דמוקרטי, זה לא חוקי, בעיקר לא צריך את זה.
אני קראתי לו להתפטר, לעדיאל שמרון. היה בזמנו ראש עיריית רמלה שהתבטא בחריפות נגד חלק מהאוכלוסייה ופסלו אותו מלהיות ראש מינהל מקרקעי ישראל אז. לפי דעתי, עדיאל שמרון הוציא את עצמו מהיכולת להיות ראש רמ"י. ואני קורא לשר האוצר, לאביגדור יצחקי – אמרתי פה, אדוני היושב-ראש, ובזה אני מסיים, כשאישרו את החוק הזה, לשר השיכון יואב גלנט ולאביגדור יצחקי, ששניהם היו בפורום החווה של אריק שרון ז"ל, אחד מנכ"ל והשני יועץ ביטחוני, אמרתי להם: אם אריק שרון היה, לעולם לא הייתם מביאים את החוק הזה לאישור המליאה. אבל, לפי דעתי, מעולם לא התכוונו שיממשו אותו בצורה כל כך ברוטלית, חסרת אחריות ופוגעת ביישובים כפריים חקלאיים שלא לצורך. צריך לעצור את השיגעון הזה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת אמיר אוחנה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
אמיר אוחנה (הליכוד):
תודה, אדוני. קיימנו אתמול דיון בשדולה, שהקימה חברת הכנסת שרן השכל, על החינוך באונר"א ועל הרפורמות שצריך לעשות בחינוך הזה. הגיעו שגרירים רבים ממדינות העולם. אני כן סבור שמדינות המערב ככלל תורמות לחינוך ברשות הפלסטינית ובעזה מכוונות טובות. אני חושב שהן חושבות שזה יתרום לשלום, יתרום ליציבות, וזו כוונתן. אבל הדרך אל הגיהינום, כידוע, רצופה בכוונות טובות; ומה שמתחולל בחלק מבתי הספר הללו זה גיהינום לשלום, גיהינום לדו-קיום וגיהינום לכל מי שחושב שיש לנו עתיד לחיות כאן ביחד, יהודים וערבים.
טוב וחשוב שגם חברי הכנסת מהאופוזיציה וגם חברי הכנסת מהקואליציה, כאשר הם נפגשים עם משלחות, נפגשים עם דיפלומטים זרים, נפגשים עם חברי פרלמנט זרים, יבהירו להם את מה שמתחולל שם וידרשו מהם – לא להפסיק את הכספים, אבל לבדוק בדיוק לאן הכספים הולכים ומה מתחולל ברשות, מה מתחולל בספרי החינוך ועד כמה זה מקדם את השלום או עד כמה זה מזיק ומרחיק את השלום. תודה, אדוני.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אמיר אוחנה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כפר סאלם הוא כפר קטן במשולש, של כ-2,000 תושבים. אתמול ושלשום הוא הפך לחזית, התפתח בו קרב יריות בין שני צדדים. שלשום נמשכו היריות, חילופי הירי, יותר מ-40 דקות. זה גרם לבהלה, גרם לפחד וגרם לפצועים. המחסום הצבאי קרוב מאוד לסאלם, הוא נקרא מחסום סאלם. אף גורם ביטחוני לא התערב ולא המשטרה.
רק אתמול נכנסה המשטרה ותפסה כמה כלי נשק. זאת השאלה שאנחנו תמיד שואלים: למה נותנים לשני צדדים שיש ביניהם חילוקי דעות, לא יודע – קטטה, 40 דקות, בשעה 02:00, 03:00, לפנות בוקר, חילופי ירי שנמשכו יותר מ-40 דקות. זה מה שכואב לנו – אנחנו רוצים שהמשטרה תתערב בזמן כדי לתפוס את האנשים האלה ולתפוס את הנשק המשתולל שם. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – אני לא רואה שר, רציתי להגיד: כבוד השר.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
באמת, גברתי המזכירה, בואי נבדוק איפה השרים שלנו.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
הם עסוקים.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
היום קיימתי דיון בוועדת המשנה שאני עומד בראשה, ועדת המשנה לתכנון ובנייה במגזר הדרוזי של ועדת הפנים, בנושא שני יישובים: התקדמות התכנון ביישוב מר'אר והיישוב ראמה. תוך כדי דיון, התברר לנו שתחום השיפוט של מרום גליל מגיע עד ליישוב מר'אר. קרקע פרטית של תושבי מר'אר, צמודת דופן למר'אר, שייכת לתחום שיפוט של מרום גליל. אותה מועצה מקומית, וראש המועצה שישב שם לא יכול לתכנן על אותן אדמות ששייכות ליישוב שלו אבל הן בתחום השיפוט של מרום גליל.
לכן, קודם כול אני פונה לשר הפנים: בוא נסדיר את עניין תחומי השיפוט, לא יכול להיות שקרקע פרטית של תושבים, צמודה ליישוב שלהם, תהיה שייכת למועצה אזורית אחת שרחוקה יותר מ-20 קילומטר מאותו יישוב ולפעמים גם 50 קילומטר. זו הנקודה הראשונה.
הנקודה השנייה: היישוב ראמה. כל המשרדים אישרו את תוכנית המתאר של ראמה, ורשות הטבע והגנים החליטה שהיא מתנגדת. סיבת ההתנגדות – קודם הבנו שאיזה זוחל עובר שם והם לא רוצים לפגוע באותו זוחל שעובר שם. אבל בוועדה באו וטענו שצריך להעתיק את כביש 85 כי כביש 85 יחצה את היישוב. זו לא סמכותה, זה לא תפקידה – יש משרדים אחרים שמטפלים בנושא הזה – תפקידה לשמור על הטבע ועל הגנים. לכן, אני פונה למנכ"ל רשות הטבע והגנים, להוריד את ההתנגדות שלו כדי שתתקדם תוכנית המתאר ביישוב ראמה.
אדוני, אני יודע שהארכתי, אני רוצה לסיים בנושא של שכונת חיילים משוחררים בראמה, שאני מלווה אותה מאז שהייתי עוזר של שר התשתיות אביגדור ליברמן, מ-2001. היום התבשרנו שבחודשים הקרובים תתחיל חלוקת מגרשים. משרד השיכון הודיע על כך בישיבה, ואני מאוד שמח – אני שמח בשביל התושבים שם. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו-עראר.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, היום נודע לנו שיש כוונה לעשות מיזוג בין בנק המזרחי לבנק איגוד, ובעצם בנק איגוד אמור להיבלע בתוך בנק מזרחי. והינה, זה הפלא הגדול, מקימים ועדה, ועדה שאמורה לעסוק בנושא הריכוזיות בבנקים וכיצד ניתן לפגוע בריכוזיות הזאת – ועדת שטרום. אנחנו מקבלים את התוצאה ההפוכה: במקום לבזר כוח אנחנו למעשה הולכים ומעצימים כוח, אנחנו ממזגים בנקים. וזה דבר לא טוב – לא לתחרותיות ובוודאי ובוודאי לא לצרכן.
המפקחת על הבנקים חדוה בר הודיעה שהיא תומכת במהלך. לדעתה התמוהה, היא חושבת שדווקא זה יעזור לתחרותיות. המורשה על ההגבלים עדיין לא קיבל החלטה. הוא אומר: משעה שזה יבוא לפתחו הוא יבחן, יבדוק ויקבל החלטה.
אני מאוד מאוד שמח, אדוני היושב-ראש וחברות וחברי הכנסת, ששר האוצר יצא בהודעה חד-משמעית שבה הוא אומר שהוא לא ייתן למהלך הזה לעבור. אז אני רוצה מכאן להביע תמיכה בעמדה שלו לסכל את המהלך הזה ולא לאפשר, בסופו של דבר, אדוני היושב-ראש, לזרוק עוד 1,200, 1,400 – – –
קריאה:
– – –
יוסי יונה (המחנה הציוני):
לא, אבל אז הם הודיעו על כוונתם למזג. עדיין הרשות על ההגבלים צריכה לאשר את הדבר הזה. שר האוצר אמר שהוא מתנגד, ההתנגדות היא במקום, ואנחנו ניאבק כדי שהדבר לא יקרה, ששוב ייזרקו עוד 1,200, 1,400 עובדים לרחוב. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת לאה פדידה.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
תודה, מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בנגב ישנם הרבה מפעלים ובסיסי צבא מחוץ לאזורים המוניציפליים או שישנם מפעלים או בסיסי צבא שמרוחקים מהרשויות המקומיות שם – ומשלמים ארנונה. הייתה ועדה שבחנה את חלוקת הארנונה, והגיעו להסכמות בזמנו, ולא יצא דבר. בדצמבר 2014, לפני כשלוש שנים, חתם שר הפנים דאז על שלושה צווים לשינוי חלוקת ההכנסות מארנונה. מטרת הצווים הייתה לצמצם את הפערים בחלוקת המשאבים בין הרשויות המקומיות. צווי חלוקת ההכנסות קבעו כי הרשויות המקומיות דימונה ורמת נגב, שבשטחן נמצאים מתקנים ממשלתיים, יעבירו חלק מהכנסות הארנונה לרשויות המקומיות כסייפה, ערד, אל-קסום, מיתר, ערערה בנגב, נווה מדבר, שגב שלום, ירוחם ומצפה רמון. לצערנו, בקושי בוצעו, בואו נגיד, חלק מהצווים האלו, אבל לגבי שגב שלום צומצם הסכום שמקבלת הרשות ל-200,000 שקל בלבד, וכאן מדובר בסכומים של מיליונים – לא 100,000 שקל או 200,000 שקל. ולכן, הצדק, עדיין – הצדק החלוקתי רחוק מהרשויות המקומיות הסובבות את דימונה או את רמת נגב. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת יעל גרמן.
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
– – –
מאיר כהן (יש עתיד):
אבל דימונה לא הסכימה לקבל כסף עד – – –
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):
נמצא, אבל.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, היום הייתה נקודת אור: זכיתי שיתלוו אליי תלמיד ותלמידה מפרויקט פסגות. התארחנו בוועדת החינוך בראשותו של חבר הכנסת מרגי, שקיבל אותם בהמון חום והבנה. אבל לצערי הרב, הנושא של הדיון שם היה פחות נעים. דנו שם על פתיחת אזורי רישום, ואז אנחנו – אפשר לראות שבעצם משרד החינוך מתחכם לאותם נער – ונערה – שרוצה ללמוד בבית הספר שמתאים לצרכים שלו, מתאים לשאיפות שלו, מתאים לו כדי שיממש את הפוטנציאל. ואם הוא עובר לבית ספר אחר, שוללים מהרשות, או ממנו, את הזכות לתשלום על הסעה.
הדיון היה בתחילתו; וזה אומר שברגע שאתה לא נותן לילד את המקור התקציבי לנסוע לבית הספר, למוסד חינוכי שמתאים לו, שנותן לו לממש את הפוטנציאל, אנחנו מחזירים את עצמנו אחורה; שרק ילד שההורים שלו ידם משגת – הם יוכלו לשלוח לבית ספר שמתאים לאותו נער ונערה.
אני מבקשת בהזדמנות הזאת מהיושב-ראש שנמצא כאן ונוכח, מרגי: אל תרפה מהנושא הזה. בוא נמצא לזה פתרון, כי לכל ילד וילדה מגיע שהם ילמדו במוסד שמתאים למימוש הפוטנציאל שלהם. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת לאה פדידה. חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חבר הכנסת סעיד אלחרומי.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, אנחנו מציינים היום את היום הבין-לאומי לזכויות הילד, ואני רוצה לספר על מקרה שהוא למעשה מקרה דגם של הילדים שהכי מודרים, הכי מופלים והכי אומללים במדינת ישראל, בעולם ובמערכת החינוך, ואני מדברת על הילדים הטרנסג'נדרים. מסתבר שיש לנו במערכת החינוך ילדים טרנסג'נדרים, שסובלים מאפליה, שסובלים ממה שהם, ולא מושיטים להם יד כי לא יודעים איך:
אני אימא לנ', ילדה טרנסג'נדרית בת 17. במהלך 2016 נ' התאשפזה מרצון במחלקה הפסיכיאטרית לנוער. האשפוז בא לאחר שלוש שנים של דיכאון הולך ומתגבר שהחל עם התחזקות סימני ההתבגרות הגברית. נ' התאשפזה פעמיים, תמיד מבחירה, לא מכפייה, ולמרות זאת, כל פעם שמו אותה במחלקה הסגורה. כשלקראת סוף האשפוז השני גילתה לי לראשונה כי היא בת, היא ביקשה ממני שאקרא לה נ', בשם נקבה. בד בבד היא התחננה אליי שלא אגלה לאיש מהצוות המטפל על כך, כיוון שחששה מאוד שהדבר יפגע בתהליך השחרור שלה – והיא כנראה ידעה על מה היא מדברת.
בהמשך לשחרורה היא נדרשה לבצע מעקב במרפאות חוץ, ובפגישה עם פסיכיאטרית מטפלת היא החליטה לבקש מהרופאה שתפנה אליה כנקבה והיא הסבירה לה כי היא רוצה להתחיל בתהליך הורמונלי והיא מרגישה כאישה. הרופאה סירבה – סירבה לפנות אליה בשם שבו היא ביקשה לפנות אליה, התעקשה לפנות אליה כאל זכר ולא הסכימה להתחיל את הטיפול ההורמונלי. אבל יש לציין כי מאז שנ' התוודתה על היותה אישה ויצאה מהארון, מצבה הנפשי השתפר לאין ערוך. היום היא מטופלת על ידי רופאת ילדים, קופת חולים ופסיכיאטרית, ואנחנו מקווים שהמדינה, החברה ובעיקר בני הנוער ידעו לקבל אותה כאחת מהם.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת סעיד אלחרומי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, אנחנו מציינים היום את היום הבין-לאומי לזכויות הילד, ואני כאן רוצה להציב מראה בפנינו כחברה, כחברה ישראלית בכלל, ולציין את אלפי הילדים בנגב שבתיהם נהרסו השנה, כולל ילדי היישוב אל-ע'רא, שביתם נהרס היום כאשר נשיא המדינה ביקר ביישוב אבו תלול הסמוך.
אני רוצה לציין את אלפי התינוקות והילדים ביישובים הלא-מוכרים שלא קיבלו חיסון ולא קיבלו טיפול רפואי כי אין טיפת חלב באל-פורעה, בזרנוק ובשאר המקומות, ואין מרפאות. אני רוצה לציין את אלפי התלמידים והילדים שלא הלכו השנה לגן הילדים כי אין גן ילדים והמדינה לא סיפקה את כיתות הלימוד בכפרים האלה.
ולבסוף, אני רוצה לציין ולשקף במראה הזאת, לכולנו, לכל חברי הכנסת, את מאות אלפי הילדים העניים במדינת ישראל: גם ביישובים בדרום, גם בכל הארץ, אבל גם בבני ברק ומצפה רמון ובכל המקומות. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אלחרומי. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה לך, אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי וחברותיי, זה באמת יום חשוב בכנסת. יום שהביא הרבה ילדים ואנשים צעירים לבית הזה, כמו שאנחנו רוצים, כדי שיראו בו את הבית שלהם, שבו אפשר לתפעל דמוקרטיה, ונגדל, אני מקווה, דורות של צעירים שיאמינו בדמוקרטיה הישראלית ויהוו חלק בלתי נפרד ממנה. היה אצלי במשרד מטעם חינוך – אותה העמותה של חינוך לפסגות – אלעאי נחמיאס בן 11. ואמרתי לו: תעשה שיעורי בית לפני שאתה בא, כי ככה מלמדים. אז הוא הגיש לי הצעת חוק, ואני רוצה להציע אותה גם לכנסת. זאת הצעת חוק שנועדה למנוע בריונות. והוא אומר: אני מרגיש שאנו, הילדים והנוער, חשופים למקרי בריונות, השפלות, שיימינג, אלימות מילולית, פיזית. החשיפה נעשית ברשתות החברתיות, בבית הספר, במרחב הציבורי. התופעה מתחילה כמובן בחינוך, אך ניתן למזער אותה. וכאשר נכניס למערך הלימוד שיעור קבוע בתוכן – בשבוע – שיעור אחד לפחות שיעסוק באלימות, אז נוכל לצמצם ואולי למנוע אותה.
אז לכן הוא מציע הצעת חוק, שבה בתי הספר בארץ, כולם, פעם בשבוע יטפלו בסוגיה הזאת, וכך הם יעבירון לדור הצעיר, לאנשים הצעירים האלה את הצורך או את ההכרח להימנע מאלימות, לצמצם אותה ואת הנזקים שצפויים לה. אז אני חושב שמגיעה גם תודה לחינוך לפסגות, עמותה שעושה עבודה מצוינת בכל הארץ, מטפלת ב-2,500 ילדים שגרים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית ומקרבת אותם, מפעילה 40 מרכזי מצוינות. ואם נכפיל ונכפיל את הארגון הזה, אז בעזרת השם נגיע גם לישראל שוויונית יותר. ותודה רבה לך, אלעאי.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת נחמן שי. אולי תציע גם סעיף נפרד לחוק, שצפייה בערוץ הכנסת רק מעל גיל 16 או מעל גיל 18 – מה שתבחר – שלא יהיו חשופים לבריונות ולביטויים מסוימים וכן הלאה.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אה, הבנתי. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת עודד פורר.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, הלילה היה פיצוץ במבנה של חנות חומרי בניין ביפו. נהרגו שלושה צעירים ונפצעו כמה אנשים. קודם כול, אני משתתף בצערן של המשפחות ומאחל החלמה מהירה לפצועים. אבל גם לפני פחות משנה נהרגו שני צעירים מקלנסווה – מחסן חומרים דליקים התפוצץ שם ונהרגו שניים מתושבי קלנסווה. בשני המקומות אין רישיונות עסק, אין בדיקה, אין בטיחות. אם עיריית תל אביב מרשה שחנות כזאת תיפתח בכביש ראשי במקום מרכזי, בלי רישיון עסק, בלי לבדוק, בלי לאבטח, בלי לקיים את כל התנאים – חומרי הצבע הם חומרים דליקים, חומרים מסוכנים, וזו התוצאה: כל המבנה נהרס ואיבדנו אנשים יקרים, צעירים. אני חושב שהגיע הזמן שגם הרשויות המקומיות יאכפו את החוק וייתנו את הדעת על מה שקרה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, לפני יומיים השיקו ארגוני המעסיקים תוכנית לטובת אוכלוסיית הקשישים במדינת ישראל, שנקראת – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מזדקנים בכבוד.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – מזדקנים בכבוד, ואמרו שהם מוכנים להשקיע 1.5 מיליארד שקל מדי שנה על מנת להעלות את קצבאות הזקנה לרמה סבירה, ושהממשלה תשים תקציב דומה למימון. לצערי, לא שמענו את תגובתו של שר האוצר, ובכלל של הממשלה, על היוזמה הזאת, שהיא יוזמה מבורכת. קל וחומר כשאנחנו מדברים על תוכנית שנמצאת היום בתוך המערכת, התוכנית שאנחנו העברנו, להעלאת קצבאות הזקנה בארבע פעימות.
אני פונה כאן – אם היה פה שר, אז לממשלה, אבל – –
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
לא, השרה שקד כל הזמן כאן, רק שהיא – – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – בוודאי לשר האוצר; השרה שקד לא תתקצב את זה, צריך את שר האוצר שיתקצב את העניין הזה. הוא לא יכול להתעלם מ-1.5 מיליארד שקל; באים המעסיקים ואומרים: הנושא הזה חשוב לחברה הישראלית, אנחנו שמים את זה. תבוא הממשלה – יש היום תקציב, יש עודפי גבייה, יש אפשרות. תשים את הכסף הזה, תקדים את הפעימות שאנחנו פרסנו עד 2020. אפשר לעשות את זה כבר בשנה הבאה, להגדיל את קצבת הזקנה ולאפשר לאלה שהחזיקו ומחזיקים, ומה שנקרא להורים ולסבים של כולנו, חיים בכבוד כפי שראוי להם. אי-אפשר להתעלם מזה. אני פשוט לא מצליח להבין איך הממשלה מתעלמת מהיוזמה הזאת.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת פורר. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. עמיתיי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בשבוע שלישי של עיצומים וסכסוך עבודה קשה במערכת החינוך. אני מכאן רוצה להביע את תמיכתי במאבקם של המורים. שיפור תנאי העבודה של המורים, העלאת שכרם של המורים – זה מהלך מתבקש ונכון לא רק לטובת המורים אלא גם לטובת התלמידים.
כדי לשפר את מערכת החינוך צריך מורים טובים יותר; וכדי שיהיו מורים טובים יותר צריך לתת שכר ראוי, כדי שמורה יוכל להתפרנס בכבוד מעבודתו. אני קורא לשר החינוך ואני קורא לשר האוצר להיענות לדרישות המוצדקות של המורים, להביא את הסכסוך הזה לסיום ולשפר בכך את דמותה של מערכת החינוך שלנו.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חבר הכנסת יעקב אשר.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
בשבוע שעבר היה לנו יום מיוחד למאבק באלימות נגד נשים, ובוועדה לקידום מעמד האישה הפקנו שני דוחות מאוד חשובים, אחד מהם על רצח נשים. בדוח על רצח נשים לא מופיעות הנשים שמוגדרות כנעדרות, והייתי רוצה לדבר עליהן היום.
יש תופעה מאוד מדאיגה של נשים נעדרות, במיוחד בנגב. הנשים האלה, אף אחד לא יודע מה עלה בגורלן. חלק מהנשים האלה נמצאות לאחר כמה שנים, לפעמים שנתיים ושלוש, כגופות, טמונות בחול של המדבר. כיום הודא אלטלאלקה לא נמצאת, וגם היא מוגדרת כנעדרת. אני חייבת להגיד שכל ההוראות או צווי איסור פרסום שמוציאה המשטרה בהיעלמויות כאלה או אחרות לא עוזרות למצוא את האישה לפעמים, או את הנערה, בזמן המתאים, לפני שהיא הופכת להיות גופה, ולפעמים גם לא מסייעות במציאת הרוצח, במקרה שמוצאים אותה כגופה. הגיע הזמן להתייחס לתופעה. הגיע הזמן להתייחס לכל הנושא של רצח נשים בכובד הראש המתאים לו. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה, אדוני. אחריו נשמע את הודעת הממשלה.
יעקב אשר (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו עדים בימים האחרונים לכך שמנסים להפריד את המושג הקדוש לנו מכול, הבסיסי, השבת, מהמושג הזה של מדינת ישראל. רבים לוקחים את זה לכאן ולשם, אבל לדבר אחד לא שמנו לב כולנו, אדוני היושב-ראש – ואתה בוודאי יותר ותיק ממני כאן בבניין: מתי הייתה הפעם האחרונה שהתפטר שר בממשלה – במקרה גם שר מוצלח – ועזב את תפקידו על רקע אידיאולוגי. ובלי לדאוג לכך שלאחר מכן המשבר יהפוך למשבר בגלל מצבו שלו, אלא בגאון ובכבוד, על רקע אידיאולוגי, על רקע של שבת. ודאי שאנחנו מצטערים על כך, ואנחנו מאוד מאוד מקווים שהדברים יתוקנו, אבל הדבר הזה, אני חושב שהוא חסר תקדים. ובימים אלה, כשמדברים על מעמד הכנסת, ועל השליחות, ועל האידיאולוגיה, התפטרות של אדם מתפקיד כזה על רקע אידיאולוגי היא בהחלט החדשות. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יעקב אשר.
עד כאן נאומים בני דקה.
הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של שר
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 9(א)(6) לחוק הממשלה, תמסור שרת המשפטים, חברת הכנסת איילת שקד. בבקשה, גברתי. זה מעניין לעניין באותו עניין.
שרת המשפטים איילת שקד:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בהתאם לסעיף 9(א)(6) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, הממשלה מבקשת להודיע לכנסת כי חברותו בממשלה של שר הבריאות יעקב ליצמן נפסקה ביום 28 בנובמבר 2017 בשעה 10:30, וזאת בחלוף 48 שעות מהמועד שבו מסר השר יעקב ליצמן לראש הממשלה את כתב ההתפטרות מן הממשלה בהתאם לסעיף 22(א) לחוק-יסוד: הממשלה.
כמו כן מבקשת הממשלה להודיע לכנסת, בהתאם לסעיף 9(7)(א) לחוק הממשלה, כי משעה שנפסקה חברותו של השר יעקב ליצמן בממשלה, החל ראש הממשלה למלא את תפקיד שר הבריאות, וזאת בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק-יסוד: הממשלה.
לא נותר לי אלא לומר, כבוד חבר הכנסת ליצמן, שצר לי על כך.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה, גברתי שרת המשפטים. קיבלנו את הודעת הממשלה. אין צורך באישורה בהצבעה.
הצעות לסדר-היום
ציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
אנחנו עוברים לציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד, במסגרת הצעות לסדר-היום מס' 8320, 8254, 8328, 8356, 8374 ו-8254.
חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום במליאה ובוועדות הכנסת את יום זכויות הילד הבין-לאומי. בשנת 1991 הצטרפה ישראל לרוב מדינות העולם וקיבלה על עצמה את אמנת האו"ם לזכויות הילד, הכוללת את ההתחייבות לדאוג לכל ילד לתנאי קיום בסיסיים, להגנה מפני פגיעה, לחינוך הולם ולרווחה. עבורנו זהו עקרון יסוד העולה גם ממסורת ישראל, שבה כל ילד וילדה הם עולם ומלואו; הם פיסת עתיד קטנה שאנחנו מבקשים לטפח, למענם ולמעננו.
חברים יקרים, בתחילת שנות ה-90 יצא שיר חדש שנחרת לרבים בזיכרון. המילים שכתבה יערה שבו ניסו לענות על השאלה המורכבת, מה זה אומר להיות ילד במדינת ישראל. זאת הייתה התשובה: "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד, / ללמוד בבית הספר על המלחמות. / זה לא כל כך פשוט, אבל / מול שמי התכלת / אני יודע רק שכאן אני רוצה לחיות". נכון, זה באמת לא כל כך פשוט להיות כאן ילד. לא פשוט לגדול במקום שבו שקט הוא מצרך נדיר; שהשלווה היא תמיד בעירבון מוגבל, במרווח הקצר בין מהדורת חדשות אחת לשנייה. לא פשוט לגדול כשעל הכתפיים הצרות שלך מונח משא ההיסטוריה היהודית, והמשא הכבד עוד יותר – שותפות באחריות לעתיד העם היהודי.
זה לא כל כך פשוט, אבל אני רוצה לומר לילדי ישראל בתור אחד שלא היה כאן כילד: זכיתם. אין מקום טוב יותר לצמוח בו מאשר תחת שמי התכלת של ישראל, בדיוק כמו שממשיך השיר: "וכאן אפשר ביחד ומותר גם לחוד, / וכאן אני בטוח שלא הכול אבוד. / וכאן אני יכול למרות הכול / גם לחייך, גם לחלום וגם לגדול". אנחנו עושים הכול כדי שכך יהיה – כדי שכל אחד מהילדים שלנו יוכל לחייך, יוכל לחלום, יוכל לגדול.
אני רוצה לברך את יוזמי הדיון החשוב הזה על העלאת הנושא לסדר-יומה של הכנסת ועל התמיכה האיתנה בזכויות הילדים ורווחתם. אני מתכבד להזמין את יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, אחת מיוזמי הדיון הזה, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת יעל גרמן. עד חמש דקות לרשות גברתי.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
תודה רבה. כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום הוא יום חג בכנסת. היום ציינו את יום זכויות הילד הבין-לאומי. אני אמרתי גם בדיוני הוועדה: מבחינתי ומבחינת החברים השותפים בדיונים השונים, כל יום הוא יום זכויות הילד, ואנחנו מגיעים הנה בכל יום מחדש כדי לפעול למען ילדי ישראל. אבל היום הוא יום מיוחד, כי אנחנו הזמנו ילדים ובני נוער מכל רחבי הארץ; נתנו במה אמיתית לכל הקשת ולכל המגוון באוכלוסייה. לא דיברנו רק על מה שהם צריכים ומה שאנחנו צריכים לעשות למענם, אלא בעיקר דיברנו איתם ושמענו מהם.
היום הזה התמקד בשני נושאים עיקריים: האחד הוא המסרים והתכנים שאליהם נחשפים ילדים כבר בגיל הרך. זיהינו שגם מלידה עד גיל שש הילדים נחשפים לא פעם לתכנים שהם אנטי-חברתיים, ודרשנו מכל מי שממונה על הרגולציה של התוכניות אלה לפקח יותר, לסמן מחדש את התוכניות, להתאים אותן לגילאים בצורה קצת יותר מדויקת ואפילו לתת תו תקן לתוכניות יותר איכותיות, כדי שההורים יוכלו לבחור במה הילדים שלהם צופים.
הנושא השני היה האמנה שקידמנו יחד עם מועצת התלמידים והנוער ועם איגוד הפרסום במשך שנה וחצי. שם אנחנו מנסים ליצור מציאות של פרסום הוגן למוצרים לבני נוער; איך אנחנו מונעים את הניצול של הילדים ברשתות החברתיות למטרות של פרסום. זה תהליך חינוכי ארוך ואינטנסיבי שהיו שותפים בו שלושה דורות של מועצת התלמידים והנוער: התחלנו עם אליאב בטיטו, המשכנו עם חנן יזדי, ועכשיו מי שמוביל את זה הוא יובל חלביה. זה רק מוכיח שנגענו בנושא בצורה מאוד שיטתית ורצינית, ועכשיו אנחנו נמצאים בשלב היישום. אני מקווה שבזכות האמנה נצליח גם בנושא של הפרסום ליצור סביבה יותר הוגנת; שנראה יותר ייצוג של בני נוער; שנראה יותר תכנים חיוביים וערכיים; שנראה פחות סטריאוטיפים ותפיסות חברתיות שאנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ייחשפו אליהם, ובטח לא כאלה שיעצבו את הדעות ואת ההתנהגות החברתית שלהם.
אבל היום, ביום זכויות הילד, אני רוצה להעלות נושא אחד מאוד חשוב. הוא אומנם מורכב וכולל הרבה נושאים נוספים בתוכו, אבל זה הנושא של הגנה על ילדים. דיברנו על זה בהקשר של ילדים נפגעי עבירה – אם זה אלימות מינית ואם זה אלימות פיזית. אנחנו מדברים על הילדים והצורך להגן עליהם גם במסגרת משפחתית שנמצאת במשבר; אנחנו מדברים על גלישה בטוחה באינטרנט; מרחבים ציבוריים, ואיך אנחנו מבטיחים את הביטחון של הילדים. אבל יוצא שמדינת ישראל לא לוקחת אחריות במקום הכי משמעותי וקריטי כרגע, וזה הנושא של מסגרות חינוך לגיל הרך. אנחנו מדברים על מסגרות מלידה עד גיל שלוש. אלה מסגרות שרק 23% מתוכן נמצאות תחת פיקוח של משרד הרווחה; אנחנו מדברים על כך שלמעלה מ-70% מהמסגרות הן בעצם שטח פרוץ, שטח הפקר. כל אחד יכול לבוא ולפתוח מעון, ואין לנו שום בקרה מי זה האיש, מה מתנהל שם, באיזו סביבה נמצאים הילדים, שלא לדבר על התכנים ועל התפיסה החינוכית שצריכה להיות שם.
והינה, אנו, שאנחנו דואגים משלב של חינוך חובה בגיל שלוש, ומשקיעים הרבה משאבים בבתי הספר היסודיים, וממשיכים אחר כך בתיכון ובבגרויות – הגיע הזמן שנהפוך את הפירמידה, כפי שגם אמר חבר הכנסת מנו טרכטנברג לא פעם. אנחנו צריכים להתחיל להשקיע למן הרגע הראשון שהילד מגיח לעולם אם אנחנו באמת רוצים להשיג את התוצאות המיטביות בשלבים מאוחרים יותר, והכי חשוב זה ליצור עבורו את המסגרת הבטוחה.
בתוך כך נגענו גם בסוגיה של הכנסת מצלמות לתוך מוסדות של חסרי ישע. ובאמת, הצלחנו לקדם את הנושא בקרב קשישים, אנחנו גם מאוד מתקדמים בנושא של חוסים, ושוב הילדים נשארים מאחור. אנחנו חייבים לראות איך אנחנו כחברי כנסת, כמדינה, עושים הכול לא רק מן הפה ולחוץ אלא באופן אמיתי ויישומי על מנת להגן על הילדים שלנו בכל מרחב שבו הם נמצאים.
אני רוצה להודות לחברי הכנסת שהיו שותפים ביום הזה ושותפים גם במהלך כל הדיונים במשך השנה, ואני רוצה להודות לשר הרווחה חיים כץ. חיים, הזדמנות לקריאה.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
– – – במיוחד.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
אני יודעת, ואני מודה על זה וגם מעריכה, אבל אני בעיקר מעריכה את השיח החדש שנוצר עם המשרד והנכונות לקדם את הנושא של לידה עד גיל שלוש, מתוך תפיסה אמיתית שזה באמת חשוב, ואנחנו צריכים להיות עבור הילדים שלנו גם בשלב הזה. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, ביום זכויות הילד הבין-לאומי מצאתי לנכון להביא את מגילת זכויות הילד של יאנוש קורצ'אק. יאנוש קורצ'אק מבחינתי הוא המחנך האולטימטיבי. הוא שהקדיש את חייו והלך אל מותו למען הילדים. וכך הוא קבע, בשנת 1929: לילד הזכות לאהבה, הזכות לכבוד, הזכות לגדילה ולצמיחה. לילד – הוא אמר – הזכות לחיות בהווה. ילדים הם לא האנשים של מחר, הם האנשים של היום. לילד הזכות להיות הוא עצמו. לילד גם יש זכות לטעות. אין יותר כסילים בין הילדים מאשר בין המבוגרים. לילד – הוא אמר – גם יש זכות להיכשל. אנחנו חייבים לוותר על הכמיהה המטעה לילדים מושלמים. לילד הזכות להעביר ביקורת עלינו, לילד הזכות להילקח ברצינות, הזכות להערכה על מה שהוא. ודאי שיש לו זכות להגנה. לילד יש זכות שנכבד את סודותיו. יש לו זכות לחינוך ויש לו זכות לחיים, לעתיד על כדור הארץ. אנחנו – הוא אמר לפני כל כך הרבה שנים – עדיין בוזזים את ההרים, כורתים את העצים ומחסלים את החיות. כך אמר יאנוש קורצ'אק, ב-1929. לילד הזכות למחילה. לעיתים קרובות אנחנו שופטים בנוקשות רבה את מעשיו. לילד הזכות להתנגד לאי-צדק. יש לו גם הזכות לאושר וכמובן הזכות לשוויון.
ולסיום, אני רוצה להזכיר את המשפט שלו, שאני מרבה לצטט ובעיניי הוא החשוב מכול: אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, תחילה אני רוצה לברך את כל אלה שפעלו כדי לציין את היום הזה בכנסת; חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון וכל החברים.
אני חושב שלרגל יום הילד הבין-לאומי עלינו להודות שאנחנו חיים בעולם, באזור, במציאות שהיא לא מיטיבה – לא עם הילדות ולא עם הילד – אפילו מתאכזרת. אני במיוחד מתכוון למה שקורה סביבנו באזור, המזרח התיכון, מדינות ערב. מראות של קרבות, שפיכות דמים, שהקורבנות שלהם גם ילדים. הם בנהרגים והם בפליטים שנטשו את בתיהם.
והאמת, תמיד אני חושב על הילד הזה שעזב את הבית שלו או שאיבד את ההורים שלו – לאיזה עתיד בסוף הוא יגיע. כי בסוף אנחנו יודעים שהכול – הוא שם. הכוונה לכך שבילדות נכתב הכול: האופי, המאפיינים, האישיות של כל אחד מאיתנו, אנחנו הבוגרים והגדולים. בסוף הכול נכתב שם, בילדות.
אז אם הילדות הייתה כל כך טרגית, כל כך קשה, אז איזה עתיד מצפה לנו? אני אופטימי ותמיד מקווה לטוב, אבל הלב נקרע כאשר אני רואה את המראות הזוועתיים בטלוויזיה, על כל מעשי שפיכות הדמים והטבח, שקורבנותיהם, חלק גדול מהם, הם ילדים.
אז, אדוני היושב-ראש, אם אנחנו מודעים, ומשוכנעים שהילדות היא הגיל החשוב והקריטי ביותר כדי לעצב את דמותו של האדם, אז עלינו כולנו לפעול להבטיח שנספק את כל התנאים שהילד צריך כדי להבטיח לו חיים בריאים ובטוחים.
ונדמה לי שהאמנה לזכויות האדם של האו"ם, משנת 1989, נדמה לי, בסוף היא באה להבטיח את כל הזכויות של הילד, שיבטיחו לו חיים בריאים: בבריאות, בחינוך, ברווחה, בכול – בלי אפליה, בלי גזענות, בלי הדרה, כדי שלפחות נוודא שהעתיד שלו יהיה עתיד טוב.
אדוני היושב-ראש, בקשר למציאות במדינת ישראל – תחילה אנחנו מתייחסים לכל ילד כאל ילד, אם זה ערבי, אם זה יהודי, אם זה פלסטיני. כולם ילדים ולכולם אנחנו צריכים לדאוג, כי הם מעצבי העתיד בסוף והם עתידנו.
בקשר למציאות בישראל, לפי כל הדוחות ובמיוחד הדוח של אגודת בטרם, הילדים הערבים הם הנפגעים ביותר, לצערי. אחוז התמותה ואחוז ההיפגעות גבוה מאוד בקרב הילדים הערבים. ולפי הדוחות האלה, ילדים ערבים מהווים כ-60% מהילדים שנהרגו כתוצאה מהיפגעות בלתי מכוונת בשלוש השנים האחרונות, בעוד שחלקם היחסי באוכלוסייה מהילדים בישראל – כ-26% או 25%.
אין ספק שהדבר הזה אינו חדש, ואנחנו פעלנו הרבה כדי לשנות את המציאות הזאת. אם זה בדרך של העלאת המודעות אצל התושבים לחיים ולסביבה בטוחה לילדים, ואם זה בפיתוח התשתיות, כדי שיהיו תשתיות בטוחות לילדים שלנו.
אבל צריך לעשות הכול. ישראל חתומה על האמנה הזאת. הייתה ביקורת בשנת 2010 על ישראל, בזמנו, כי למרות שהיא חתמה לא הייתה שום תוכנית כדי ליישם אותה. אבל אחר כך היו דברים, היו תוכניות, וכולנו יודעים על התוכנית הלאומית לבטיחות הילדים, שלצערי לא יושמה בצורה שלמה ולא יישמו אותה. לאחרונה יש מהלך דרך הוועדה לזכויות הילד, דרך חקיקה, כדי ליישם אותה.
אני מקווה שהיישום של התוכנית הזאת יביא בסוף טוב לילדים, ובמיוחד יביא להפחתת היפגעות הילדים הערבים, ושלא נשכח: במיוחד בנגב, ביישובים הערביים הבדואיים בנגב, ששם אחוז ההיפגעות הגבוה ביותר, ושם עד היום יש אלפי תלמידים ללא מסגרת חינוכית – ואנחנו דנו בזה בוועדת החינוך כמה פעמים. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אברהם נגוסה.
מיכאל מלכיאלי (ש"ס):
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, היום הבין-לאומי לזכויות הילד – כותרת שמאחדת בין קואליציה לאופוזיציה, כותרת שאין בה יהודים וערבים, דתיים וחילונים. אין ולא יהיה אדם שחושב שצריך לפגוע בזכויות של ילד. ההפך – להיטיב איתו.
אנחנו יודעים שהשנים הראשונות של האדם, שנות ילדותו, הן אלה שיקבעו את העתיד שלו. ילד שחווה משהו בימי ילדותו – זה יפגע בו בהמשך והוא גם יפגע בהמשך באחרים. אבל על פי הנתונים של הביטוח הלאומי, שליש מילדי ישראל, מהילדים שחיים במדינת ישראל, לצערנו חיים מתחת לקו העוני. לא צריך לספר לכם מה המשמעות של הדבר הזה בלימודים שלו. לא פעם אמרנו, ילד רעב לא יכול ללמוד, ילד רעב לא יכול לבוא להישגים, ילד רעב גם יידחק לשולי הכיתה שלו, וזה מעגל.
על פי הנתונים של מחלקת המחקר של המשרד לביטחון פנים, שליש מהילדים בישראל נפגעו בשיימינג ברשתות החברתיות. כל מי שפגש מישהו שחווה פעם מה זה שעושים עליך עליהום ברשתות החברתיות מבין איזו צלקת. אולי המבוגרים שבנו אף פעם לא חוו ולא ידעו מה זה כילד לחוות, אבל כשילד חווה דבר כזה אנחנו עדים לא אחת שזה גם גורם התאבדויות. ילדים שחוו דבר כזה מסיימים לא טוב. על פי נתוני הרשויות, נפתחים מדי שנה כ-10,000 תיקים בגין אלימות בקרב בני הנוער בישראל אך במקרה הזה אין צורך להדגיש את המשמעות לעתיד של הילד.
אבל מה אני בא לומר בסיפור הזה? זה סור מרע. בכל מה שציינתי עד היום, אם זה בפשע, אם זה ברעב – אבל אני חושב שביום כל כך משמעותי, כשאנחנו באים לדבר על זכויות הילד, צריכים להעלות דבר משמעותי שלצערנו אנחנו במדינת ישראל לוקים בו לא בעיר אחת ולא בשתיים. מי שיסתובב – ונמצא כאן יושב-ראש ועדת החינוך הרב מרגי, והוא יודע טוב מהדיונים הרבים אצלו בוועדה שיש ילד שמקבל יותר ויש ילד שמקבל פחות. בלי לנקוב בשמות ערים, אפשר להסתובב בשכונות בכמה ערים בארץ, ורואים את הקרוונים הדלוחים של הילדים החרדים ואת הבניינים הממוזגים בערים מסוימות של ציבור שהוא לא חרדי; רואים את התקצוב המפלה של ילד שלומד במסגרות ששייכות למגזר החרדי ושל ילד שמקבל תקצוב מלא. זה לא משנה כרגע אם זה הגיע בהסכמה, אם זה הגיע כי כל הצדדים רצו. זה לא משנה. בסוף ילד זה ילד, וילד אחד מקבל יותר וילד אחד מקבל פחות; ילד אחד יש לו כיתה ממוזגת, כיתה תקנית, וילד אחד אין לו את זה. זה מגיע גם לילד עם הצרכים של החינוך המיוחד – ילד אוטיסט במסגרות מסוימות מקבל יותר מילד במגזר אחר.
אני רוצה קודם כול להודות למי שיזם את היום הזה, אבל כשבאים להעלות אפליה ועוול מתמשך, שנה-שנה, ורואים שתקציב של ילד אחד נמצא בבסיס התקציב וילד אחר צריך להזדקק לעזרה של פוליטיקאים, שזה יהיה מעבר, כאילו מישהו עושה טובה למישהו הזה, אני חושב שזה נושא ששווה להעלות אותו – להפסיק את האפליה בין ילד לילד. זה דבר שהוא בין-דורי, וזה דבר שהוא נחרת. ילד שגדל במקום כזה, היחס שלו למערכת יהיה שונה משל ילד אחר.
אני מקווה שהממשלה, כשתיתן את התשובה תתייחס גם לנושא הזה, עד כמה יש לחבר ולנתק את הגילאים הקטנים מהאפליה המתמדת. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חבר הכנסת אברהם נגוסה, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר.
אברהם נגוסה (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חבריי חברי הכנסת, אחד הדברים החשובים שהתברכנו בו הוא הזכות לגדל ילדים ולהיות דמות המחנכת את ילדינו. ביום שקיבלנו על עצמנו את האחריות הגדולה הזאת, אנו ההורים מחויבים להעניק לילדינו סיוע ככל הנדרש, לדאוג כי הוא יגדל בסביבה משפחתית, באווירה של אושר, הבנה ואהבה. כך, גם מוסדות המדינה צריכים לדאוג לילדים ללא שום אפליה, הבחנה; צריך לראות את כולם בצורה שוויונית.
כיושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות אני נתקל לא מעט בבעיות של ילדים ממשפחות עולים בתחומי החינוך והמשפחה וביחס לא שווה בחיי החברה הישראלית. היום קיימנו דיון בוועדה בנושא ילדי העולים מצרפת. שמענו מקרים קשים, שהילדים נופלים בין הכיסאות. הם לא מקבלים חינוך שווה בחברה הישראלית. יש שנושרים ממערכת החינוך ומסתובבים ברחובות. כך גם העולים מקרב יוצאי אתיופיה, וכך גם מקרים בקרב עולי ברית המועצות לשעבר.
לכן, אנחנו, כחברה קולטת עלייה, חובתנו לדאוג לעולים חדשים, לקבל אותם, לחבק אותם, לחנך אותם. זו הזכות הבסיסית של כל ילד, אם זה עולה חדש, אם זה ותיק, אם זה יליד הארץ. זכותו לקבל חינוך, אהבה וחיבוק, כפי שכתוב באמנת האו"ם, שישראל שותפה לה, ללא אפליה משום סוג שהוא, ללא קשר לגזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני או חברתי. כולם צריכים לקבל את הזכויות שלנו.
אני רוצה לציין את מה שקורה לשכנינו בסוריה, שהרבה ילדים נהרגים. פה מדינת ישראל מסייעת לפצועים ונותנת סיוע. אני חושב שחובתנו לעשות את זה, וטוב שעושים את זה. אני ממש מעריך את הפעילות שעושים ומגינים ונותנים להם את הזכויות.
כחברה דמוקרטית, חברה צודקת, אנחנו צריכים לפעול ביחד, כולנו בבית הזה, להגנת הזכויות של כל הילדים במדינה שלנו ובסביבתנו. תודה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אברהם נגוסה. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. לאחר מכן נשמע את תשובתו של שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ברכות על קיום היום החשוב הזה. גברתי חברתי יפעת שאשא ביטון, כל הכבוד. אני רק מברך אתכם על החוק להצבת מצלמות במקומות של חסרי ישע וילדים. אני אזכיר לך ככה, בעקיצה – את לא אשמה – שזה חוק שלי מהכנסת הקודמת, שהקואליציה הפילה. אבל זה טבען של אופוזיציה וקואליציה, ואני מברך אתכם על שלקחתם את זה והפכתם את זה לחוק. זה חשוב, כי אין מישהו שלא זוכר מתי בפעם הראשונה הוא שם את הילד שלו בגן או בבית הספר, ובעצם את גורלו בידיהם של אנשים אחרים; רובם מסורים וטובים, אבל החשש הזה, בעיקר בגלל מקרים מזעזעים שכבר קרו גם לחסרי ישע, ובטח ילדים, מפעם בנו תמיד, ואני מברך על זה.
חברתי יעל גרמן, את הזכרת פה את יאנוש קורצ'אק, שהוא בהחלט אחד הגיבורים של כולנו. לפני כמה ימים חזרתי משליחות של יומיים, סוף שבוע בפולין. פגשנו שם את הממשלה, והתעקשנו והלכנו לטרבלינקה להיות ליד האבן שמציינת את זכרו של האיש הגיבור והענק הזה, יאנוש קורצ'אק. אני אראה לך את התמונה המרגשת אחרי זה, אבל באמת, איפה ישנם.
אני רוצה להתחבר דווקא למה שאמר חבר הכנסת מלכיאלי, כי בכל הדברים האחרים נגעו. באמת, מדברים על זכויות הילד, ומה יותר זכויות מאשר לקבל נקודת פתיחה שווה לחיים כשאתה נולד, בין שאתה בן למשפחה עשירה ומבוססת בין שאתה בן למשפחה במצוקה. בסוף אתה נולד איפשהו ואתה צריך לקבל את אותן זכויות. ואף שהתקדמנו מאז קום המדינה, אין ספק, ואף שהפריפריה מעט התקרבה בדרכים אלו או אחרות למרכז, עדיין, חברתית, הפער גדול, גדול מאוד.
גם את וגם אני באים מהצפון הרחוק, צפת וקריית שמונה, ומי שאפילו יולדת ילד בקריית שמונה צריכה לנסוע לפעמים כמעט שעה לצפת. למה ילד שנולד בפריפריה, בגליל או בנגב, לא צריך לקבל את אותם תנאי פתיחה לחיים, את אותו מספר תלמידים בכיתה ואותה תשומת לב מהמורים? בערים מסוימות בישראל זה 20–25, ובמקומות אחרים – 40–42 תלמידים. את יודעת את זה. למה הוא לא צריך לקבל שירותי בריאות גם במספר בתי החולים – אני מברך את הממשלה על זה שנפתח עכשיו בית חולים באשדוד, זה חשוב – אבל גם באיכות של הבדיקות, מספר מכשירי הסי.טי, מספר הרופאים, כמו ילד במרכז? למה ילד בצפון הרחוק, מאיפה שאנחנו באנו, ובדרום הרחוק, לא צריך לקבל את אותם תרבות ואומנות ופנאי? יש ילדים מהפריפריה שמגלים את הפלא הזה שנקרא תיאטרון אחרי הצבא. לי זה קרה – לא ידענו מה זה תיאטרון, לא בצפת ולא בקריית שמונה.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
– – –
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
היום, היום. זה עדיין לא מספיק, ממש ממש לא מספיק.
ובוודאי ובוודאי תשתיות אחרות. חינוך גבוה – אני קורא לך ולממשלה שלנו לעמול, ולעמול קשה, על פתיחת אוניברסיטה בגליל. אני מברך: אוניברסיטת בן-גוריון זה אחד הדברים הטובים והנפלאים שקרו, אבל לא יכול להיות שאנשים כמונו יצטרכו לנסוע במקרה הטוב לחיפה, במקרה הגרוע הרבה יותר מרכזה או דרומה מכך, כדי לרכוש השכלה גבוהה.
אני רוצה לומר דבר אחד לסיכום, אדוני היושב-ראש וגברתי: אנחנו תמיד מתגאים, ובצדק, שהמוח היהודי המציא כל כך הרבה דברים מופלאים בעולם. אני באמת גאה בזה כבן לעם היהודי. המצאנו דברים אדירים, לא אמנה אותם עכשיו, בכל תחום אפשרי. עדיין, אחרי 70 שנה, בישראל של 2017, לא הצלחנו להמציא במדינה של 500 קילומטר מלמעלה עד למטה – זה לא סין, לא קנדה, לא ארצות הברית – מדינה של 500 קילומטר ועוד הרבה יותר צרה במותניים שלה, שבה אם ילד נולד כאן או כאן, לפעמים מרחק של שעתיים נסיעה, שלוש שעות, ארבע שעות במקרה הכי גרוע, הוא נולד למדינה שבה הוא מקבל אותו ארגז כלים, את אותם תנאי פתיחה לחיים כמו ילד שנולד שעתיים ממנו במרכז, אותה חדרה-גדרה, אותה רצועה שאנחנו קוראים לה.
אני מקווה, בזכות היום החשוב הזה שאתם יזמתם פה, אדוני היושב-ראש וחברת הכנסת ביטון, שאנחנו נעמול קשה כדי להמציא את אותה המצאה דגולה של מדינה שבה לא כולם יהיו עשירים, אבל לפחות לכל ילד יהיה את אותו שוויון הזדמנויות בחינוך, בבריאות, ברווחה ובכל דבר אחר. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. אני מתכבד להזמין את שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חבר הכנסת חיים כץ להשיב למשתתפי הדיון.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, המציעה יפעת שאשא ביטון ושאר חברי הכנסת שהצטרפו. משרד העבודה והרווחה והשירותים החברתיים בראשותי אמון על שלומם, ביטחונם ורווחתם הפיזית והנפשית של הילדים במדינת ישראל, בפרט ילדים בסיכון. אני פועל בנחישות יום-יום, שעה-שעה, על מנת לשפר את איכות חייהם, להרחיב ולפתח עוד ועוד תוכניות שייתנו מענה הולם למגוון הצרכים בכל האספקטים הנוגעים לתחום משרדי.
מעונות יום ומשפחתונים – מאז קבלת תחום התעסוקה לאחריותי שמתי לי כיעד מרכזי את קידום מערך המסגרות לגיל הרך, הכולל גיוס משאבים משמעותיים להרחבת היצע מעונות היום והמשפחתונים; שיפור מעמד המטפלת וקידום חקיקת חוק הפיקוח.
הגדלת מספר מעונות היום לפעוטות – אחרי שנים של קיפאון, הקצבנו 350 מיליון שקל לשנת 2017 לבניית 108 מעונות. אם 108 מעונות, אז זה 324 כיתות. נכפיל 108 ב-75, זה כמעט 8,000 ילדים. כמו כן, הקצבנו לשנת 2018 גם 350 מיליון ל-108 מעונות. בינואר 2017 הוקצו כל המעונות, יצאו הרשאות לעיריות על שנת 2017. ביוני 2017 יצאו כל ההקצאות – בשבילך, חיליק – בפריפריה, חרדים וערבים. כל ההקצאות של 2018 יצאו ביוני 2017. העיריות קיבלו לעשות את זה. לא הוצאנו למגזר הכללי בגלל בעיית תזרים. פחדו שאם נוציא את זה, יכולה להיווצר בעיית תזרים. ב-1 בינואר יצאו כל ההקצאות של שנת 2018 למעונות.
בנוסף ניתנו 160 סמלים למעונות שהתחילו, היו בשלבים מסוימים. סיימו את עבודתם כ-160 סמלים. אם תעשה 160 סמלים, זה סדר גודל של 11,000 ילדים, פעוטות שנקלטו. ולכן, בספטמבר האחרון לא שמענו דרישה של הורים למקומות. פתאום היו מקומות, היה רגוע, הכול היה בסדר. נכון שהרישום מתחיל אי-שם בפברואר וצריך להקדים אותו לינואר. אנחנו צריכים להקדים את זה ואז אנחנו נמנע כל תהליך.
הגדלנו את סבסוד שהות הילדים במעונות ב-90 מיליון שקלים בשנת 2017 וב-190 לשנת 2018.
קידום הצעת חוק הפיקוח על מעונות היום – לאחר ניסיונות כושלים בעבר, המשרד מקדם חוק שיגן על שלומם, בטיחותם והתפתחותם התקינה, וכן על זכויותיהם וכבודם של פעוטות. הצעת החוק תגדיר תנאים נאותים וסביבה טיפולית-חינוכית הולמת ומילוי צורכיהם הפיזיים, הרגשיים, החברתיים והחינוכיים. מפקחי המשרד יצוידו בכלי אכיפה וסמכויות לשם הבטחת בטיחותם ושלומם של הפעוטות.
יעקב מרגי (ש"ס):
– – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
ואללה? טוב.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
– – – מצליח במשרד.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
המפקחים יצוידו בכלים להערכת איכות המסגרת החינוכית-טיפולית המוכרים על ידי האוניברסיטאות המובילות את המחקר בתחום הטיפול בגיל הרך.
התקבלו 20 מיליון שקל תוספתיים כחלק ממסקנת ועדת העוני, שיאפשרו לקבוע דרגות השתתפות חדשות נמוכות וריאליות עבור אוכלוסיות של פעוטות הזכאים למעון על פי חוק פעוטות בסיכון.
העלינו את שכר המטפלות – אני לא יודע למה ב-50 מיליון שקל. העלינו את שכר המטפלות מ-4,800 ל-5,400. פעם ראשונה שהייתה ישיבה של המפעילים המוסדיים וועדי העובדים של הארגונים, כמו נאות מרגלית – מרגלית או שולמית?
יעקב מרגי (ש"ס):
מרגלית.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
מרגלית, ונעמ"ת, וויצ"ו ונשות חרות, והם ישבו ביחד עם הוועדים. ביקשנו להעלות את שכר המטפלות. דרך אגב, האוצר נתן לי לנהל את המשא ומתן בשמם, וזה היה מעניין. גם עלויות המעסיק עברו לאוצר. סגרנו, הייתה שם אי-הגינות, שהמעונות לקחו את המטפלות ועשו להן פיצול. הן עבדו עד 12:00, וכשהילדים הלכו לישון, אמרו להן: לכו לשעתיים ותחזרו. זה נגמר. אמרתי שאני לא מוכן לזה, כי לא יזרקו את המטפלת לרחוב. ההוא מנאות מרגלית אמר לי: תשמע, אני עשרות שנים בעניין הזה, עוד לא ראיתי התנהלות כזאת – טובה, אני מתכוון.
הגדלת מספר המשפחתונים – יש לנו בעיה לא קטנה עם זה.
הרחבת מערך החינוך לגיל הרך ב-150 מעונות חדשים – השקעה של 13 מיליון שקל תספק מענה ל-750 פעוטות נוספים. הבעיה שם היא פיקוח. יש שם בעיה גדולה של מפעילי המעונות – אם הם עצמאיים, אם הם שכירים, מי משלם להם קרן פנסיה, מי קובע את הכללים. זה בייחוד במגזרים החרדי והערבי שאין שם שטחים לבנות מעונות יום, ואז אתה רואה יותר את המעונות.
שדרוג המודלים של מועדוניות לגיל הרך אפשר הרחבה של כוח אדם במסגרות, הגדלת שכר המטפלים – – –
מאחר שיש לי 200 עמודים, אני צריך לשתות. 200 עמודים של עשייה.
יעקב מרגי (ש"ס):
כל עוד זה עשייה, יש לך את כל הזמן.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
כן, אבל יש לנו היום בערב אירוע של ילדים בסיכון ברעננה שהפיקו הצגה. הם המחיזו אותה, הם יצרו אותה, הם מציגים על החיים שלהם. תיאטרון נחשול – אני הולך לפתוח את זה, אז אני לא יכול להקריא את כל העמודים, אבל אני אקריא רק 20. במקום 200, נעשה 20.
חיזוק הנושא הפדגוגי – הושג תקציב של 13 מיליון ש"ח למיזם תלת-שנתי לשיפור הטיפול: מתן מענים לגיל הרך ופעוטות בגיל הינקות, ביחד עם קרן רש"י. מטרותיו: קידום איכות הטיפול במסגרות החינוך והטיפול; חיזוק קשר הורה–ילד ופיתוח ההון האנושי של צוותי הגיל הרך.
הצבת מצלמות במעונות – האגף למעונות יום במשרדי רואה חשיבות בהצבת מצלמות, וזאת מן הטעם של שמירה של שלום הילד, מניעת אלימות. שלא יתברר, חלילה, שכל המטפלות אלימות, אבל, למען, אתה יודע – שייזהרו טיפה יותר. כי אין לי שום טענה למטפלות כאילו הן באות בבוקר ואומרות: לאיזה ילד אנחנו מרביצות? גם הגננות וגם המטפלות נותנות הרבה לב והרבה נשמה, והן לא באות – אבל לצערי, לפעמים קורה מקרה שאסור שיקרה, אז ולו בשביל למנוע את האפשרות הבודדת שנופלת פה, מקרה פה ומקרה שם, נציב מצלמות, והכול בהסכמה עם היועץ המשפטי לממשלה.
מענים לילדים אלרגיים – הרחבתי את זה עד דצמבר. משרד הבריאות קבע תקנות. אני, חלילה, לא רוצה להגיד כלום, אחרי פרשת השבת, על משרד הבריאות. לא רוצה להגיד כלום על משרד הבריאות – כי אמרתי "עד דצמבר", וראיתי את התקנות, ואחרי שראיתי את התקנות, הינה, אני יכול להודיע שמשרדי ימשיך לשלם ולהעביר כסף, שלא יבואו ויגידו לי: תשמע, אתה – – –
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
גם אחרי דצמבר – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אחרי דצמבר, כי התקנות – ואללה, יותר טוב שהן לא היו נכתבות. אני משלם. אני לא רוצה, למען לא יגידו שאני רוצה לעשות פוטש.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
השר, זו בשורה נהדרת, בעקבות הדיון שלנו – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
בסדר, אז הינה אני מודיע לך: מהיום בבוקר. אני מודיע לך, ואני לא התכוננתי – לא רצנו לעיתון ולא אמרנו כלום. ראינו את התקנות, ואמרתי: אני סופג, משרדי סופג, את המשך התשלום גם אחרי דצמבר. הינה, אף אחד לא הודיע, ואני מודיע לךְ.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
יישר כוח.
קריאה:
– – –
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
אבל ממש.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אז, הינה יש לךְ – אחרי דצמבר.
טיפול בפעוטות בסיכון ובמשפחתם – תוכנית מעטפת רכה המשלבת את הטיפול במסגרת היומית, במקביל להענקת טיפול לפעוטות ולהוריהם, הן בבית והן במסגרת. המשרד הקצה 1.5 מיליון לטובת פיילוט משותף עם ג'וינט – אשלים לפיתוח התורה ולהערכה מעצבת למודל העבודה, במקביל להפעלתה בעשר רשויות מקומיות ב-100% מימון. אנחנו מממנים. אנחנו עשירים, יש לנו הרבה כסף, במשרד האוצר יש עודפים. אני מקווה שמהעודפים אנחנו נקבל בתקציב. בינתיים אנחנו נותנים להם קרדיט ואנחנו מממנים – בהסכמתך, אדוני היושב-ראש, נכון? מסכים. גם אדוני היושב-ראש מסכים שאנחנו נממן. אנחנו נספוג את זה.
המשרד נותן מגוון רחב של שירותים לטיפול בילדים בסיכון עד גיל 18. יפעת שאשא ביטון, את יודעת שמינואר 2017 העלינו את הטיפול בילדים בסיכון עד גיל 25, כי ילדים וילדות בסיכון בגיל 18 – בגיל הם בני 18, ביכולות הם בני 12 ו-13, ואין להם עורף משפחתי, והמרחק שלהם מהגנה ומעטפת אדירה – –
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
– – – מוחלשת.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
– – לירידה לרחוב הוא אפס, והחלטנו שאנחנו נשקיע. השקענו בינואר 2017, 100 מיליון שקל; הרחבנו את הגיל; אנחנו גם ניתן שכירות, וגם ננסה לשלב הכשרה מקצועית ולשלב בעבודה – לתת לאנשים האלה תקווה.
איתור והגנה על קטינים במצבי סיכון: הקמת מוקדי איתור והגנה – סנכרון מידע בין משרדי הממשלה במטרה למנוע רצח ילדים בידי הוריהם ובעיות אלימות במשפחה.
מסתיים תהליך בניית כלי מקצועי, בשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה נוספים – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
החוק הזה – – –
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
– – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
– – עבור אנשי מקצוע הנמצאים בקשר ומטפלים בילדים – משרד החינוך.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
אדוני השר, מתי זה יבוא להצבעה? זה דוח – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
בסדר.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
אני הבאתי את זה ב-2011.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אתם הבאתם – אנחנו מבצעים.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
– – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
לא, זה עוד לא נגמר.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
ייגמר. ייגמר עד סוף – ייגמר. תאמין לי, ייגמר.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
הייתה התנגדות של המשרד לביטחון פנים.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
חיים, אתה, בימים האחרונים, אומר דברים מתוך ליבי.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
כמו אתמול על חוק הסיעוד – אהבת.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אני מנוע מלהתייחס.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אבל אני אמרתי, בפרהסיה.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
אתה, יש לך סיעה בהסתדרות.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
לא, אין שום קשר לסיעה בהסתדרות. אני לא חושב שאפשר להפקיר מיליון איש בביטוח סיעודי בשביל מסיבת עיתונאים. עזוב אותי, אני לא שם.
התמודדות עם משברי גירושין ותופעת הניכור ההורי – מדי שנה מעורבים – – –
נחמן שי (המחנה הציוני):
יש לך בעיה – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
מה אתה אומר?
נחמן שי (המחנה הציוני):
יש לך בעיה – אתה תמיד אומר מה שאתה חושב.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
לפעמים זה טוב, לפעמים זה לא טוב.
נחמן שי (המחנה הציוני):
אני מכבד את זה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
כמו כל דבר.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
כן, כמו כל דבר בחיים. אבל תשמע, תמיד, כשאתה דובר אמת, אף פעם לא יתפסו אותך משקר. אתה כל הזמן חוזר על אותו הדבר. אתה לא צריך לחשוב ולזכור מה אמרת ומה לא אמרת.
התמודדות עם משברי גירושין ותופעת הניכור ההורי – מדי שנה מעורבים עובדים סוציאליים בעניין סדרי דין ברשויות המקומיות בעניינן של 11,000 משפחות בסכסוך גירושים בקונפליקט גבוה. מתוכן כ-2,500 משפחות מטופלות גם במרכזי הקשר למימוש הסדרי ראייה בפיקוח והגנה.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
הסדרת – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
במשפחות בקונפליקט גבוה מערכת היחסים – דוד, שלום. דוד, שב. אל תפריע לי.
דוד ביטן (הליכוד):
טוב.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
במשפחות בקונפליקט גבוה מערכת היחסים הקשה והמתמשכת שבין ההורים פוגעת בילדים. שירותי הרווחה, הפועלים מתוך ראיית טובת הילד, נוקטים פעולות לצמצם את הנזק הנגרם לילדים במצבים אלו, כגון טיפול, הסדרי ראייה במרכזי קשר והדרכה הורית, לשם העמקת הידע בנושא הזה.
ילדים נפגעי אלימות במשפחה – גמרנו אין לי עוד הרבה: לתופעת האלימות במשפחה יש השלכות רגשיות, נפשיות ופיזיות על ילדים, לעיתים רק מעצם היותם עדים לאלימות המתרחשת בתוך הבית. במרכזים לטיפול באלימות במשפחה מטופלים כ-1,000 ילדים בקבוצות ייעודיות בקהילה וכ-1,000 ילדים הם במסגרת המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן על מנת לסייע להם להתמודד עם מציאות קשה זו.
אני חושב שמ-2009 לא עודכנו התשלומים בגין אישה או ילד שנמצאים במקלטים לנשים מוכות. היום שמנו על ילד ואישה כ-20,000 שקל. זה עלה ב-33%. אנחנו מלווים את האישה והילד כשנה.
אני אחכה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
שומעים אותך יותר מאשר את השר.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
נמשיך? זה בשבילך, יפעת.
אנחנו מלווים את האישה – יצא פה חוק – אנחנו נותנים לה מנטור, אנחנו נותנים לה כסף.
השלמנו 13 מרכזי טיפול עבור קטינים נפגעי תקיפה מינית. עלייה במספר המטופלים במרכזים: במהלך השנה האחרונה טופלו כ-80 ילדים, יותר מאשר בתקופה הזהה בשנה שעברה. 1,753 ילדים טופלו, לעומת 1,686 ילדים ובני נוער, יחד עם הוריהם. צר לי שאנחנו צריכים לטפל ביותר. מאוד צר לי. אנחנו משקיעים כסף ומשאבים.
הרחבת חמישה מרכזי טיפול לילדים עם התנהגות מינית לא מותאמת – הושלמה השנה הרחבה של מרכזי טיפול לצורך הענקת טיפול גם לילדים צעירים בעלי התנהגות מינית פוגעת או לא מותאמת. מענה ניתן גם ל-250 קטינים באזורים ללא מרכזי טיפול, המקבלים טיפול אצל מטפלים מומחים – מענה שלא היה לו תקציב בעבר. שמנו את הכסף. לא היה לזה תקציב. ניתנה תוספת תקציב של 3.5 מיליון ש"ח לפתיחת שלושה מרכזי טיפול נוספים במרכז.
פיילוט חינוך לבריאות מינית ומניעת אלימות מינית – השירות לילד ונוער וכן השירות לצעירים וצעירות במשרד משתתפים בפיילוט חדשני בהובלת משרד החינוך בנושא חינוך לבריאות מינית ומניעת אלימות מינית. צוותי טיפול במסגרות של קטינים וצעירים ישתתפו בתקופה הקרובה בהכשרות ייעודיות בנושא הזה.
ניתנה תוספת תקציבית של 5.5 מיליון ש"ח למרכזי טיפול לילדים ובני נוער נפגעי תקיפה מינית. כתוצאה מכך, הוקם מרכז טיפולי חדש בירושלים עבור האוכלוסייה של העיר וסביבותיה, ובחמישה מרכזים ברחבי הארץ התווסף טיפול ייחודי עבור ילדים בעלי התנהגות מינית פוגעת.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
אפשר להשלים את חצי התקן של האוכלוסייה הערבית בירושלים, חצי מרכז הגנה – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
השירות למען הילד, אימוץ – הגדלת מספר המשפחות המאמצות הנהנות מסיוע של המדינה בהשתתפות במימון. שינוי המדיניות של תנאי הסף לאימוץ – המשרד החליט לאמץ את המלצות דוח הוועדה בראשות גרוס. יבוטל המדרג הקבוע בחוק האימוץ שלפיו המאמץ הינו איש ואישתו יחד – זה מה שהיה פה רעש גדול – דבר שיאפשר אימוץ לסוגי משפחות נוספים. כעת פועלים ליישום ההמלצות ולתיקון חוק אימוץ ילדים משנת 1981. 19 ועוד 17 זה – ואללה, 36. הגיע הזמן שאחרי 36 שנה יקרה משהו במדינה הזאת, וצריך להתאים את הסביבה.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
הגיע הזמן. לפתוח את כל – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
תיקון חוק האימוץ, כך שלראשונה מאומצים בוגרים יכולים לחשוף את היותם מאומצים.
קהילה, תוכניות ושירותים – ניתנה תוספת של 10 מיליון ש"ח בתחום קהילה. קהילה קיבלה תוספת של 10 מיליון ש"ח בשנת 2017. הם חולקו על פי קריטריונים למחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, כל מחלקה על פי צרכיה ותוכניותיה.
שדרוג פנימיות יום – אושר מודל תקציבי לפנימיות היום, הכולל הוספת כוח אדם ומרכיבי טיפול. הקצבנו 40 מיליון ש"ח – 40 או 20, ואללה לא זוכר, נלך על הנמוך, שלא יגידו לי 40 – 20 מיליון ש"ח לשיפוץ פנימיות. התחלנו בשיפוץ של 40 פנימיות, 32 ממשלתיות ושמונה ציבוריות.
זה לא רק קוסמטיקה. אנחנו רוצים שאנשים שנמצאים שם – יהיו להם התנאים הדרושים: ניקיון, מקלחות, חדרים מסוידים, נקיים, מרצפות, ספרייה, טלוויזיה – כמו שצריך, שירגישו בית. שמנו לא מעט כסף על העניין, יצאנו לתהליך הזה.
תוכנית לילדים בתא משפחתי שאינם מקבלים מענה הולם – הזנחת ילדים נחשבת לצורת ההתעללות הנפוצה ביותר ומתקיימת ברמות ובתחומים שונים. במשרד הוחלט על קידום פיילוט הפועל כיום ב-12 יישובים בארץ, שמטרתו לטפל בילדים במצבי הזנחה קשים ובמשפחותיהם.
עלייה במספר המרכזים והתוכניות בקהילה – משנת 2015 נפתחו 66 מרכזים לילדים-הורים לגיל הרך, יסודי, מתבגרים – וזה עלה ל-71 מרכזים, זאת אומרת, עלה בחמישה מרכזים, מ-66 ל-71. עלייה נוספת בשנים האלה נעשתה גם בתוכניות להורות בגיל רך, שעלו מ-178 ל-222, זאת אומרת 44 מרכזים. בשקט-בשקט השקענו, עשינו, בנינו, בלי מפעל הפיס, בלי הימורים. בעבודה קשה, מסודרת, עם יעדים, עם מטרות.
מניעת הוצאה חוץ-ביתית של ילדים בסיכון גבוה, והחזרת ילדים הביתה מסידור חוץ-ביתי, באמצעות תוכנית משפחה בשביל הצמיחה, המלצת ועדת סילמן – זה שהיה המנכ"ל שלי. לא רוצה להגיד כלום. תוכנית בעלות של 20 מיליון ש"ח לשנתיים בשיתוף אשלים. התוכנית מלווה במחקר הערכה של מכון ברוקדייל.
חיזוק מעורבות ושותפות הורי ילדים בפנימיות באמצעות תוכנית הורים שותפים – התוכנית בשיתוף אשלים, ילדים בסיכוי וביטוח לאומי. היא מופעלת היום בעשר פנימיות של המשרד, ופועלת לחיזוק השותפות עם הקהילה בעבודה עם משפחות הילדים שבפנימיות, יצירת רצף קהילה–פנימייה.
הקמת נציבות לתלונות ילדים הנמצאים בהשמה חוץ-ביתית – הנציבות תהווה מנגנון לבירור תלונות של ילדים, ותאפשר לילדים המושמים באומנה או במסגרת השמה חוץ-ביתית אחרת להגיש תלונות בכל הנוגע לחיי היומיום שלהם באופן עצמאי, מוצנע ובחופשיות. מטרתנו להתחיל לקבל ולטפל בפניות ראשונות של ילדים עוד השנה. זאת אומרת, זה גם כן פיילוט ניסיוני שבא לתת מענה.
התוכנית הלאומית לנוער וילדים בסיכון פועלת ב־185 יישובים. במיפוי שנעשה ביישובים האלה לאיתור ילדים בסיכון, נמצא כי 260,888 – מספרים הזויים, 260,888 – ילדים מלידה עד גיל 18, שמהווים 16% מהילדים והנוער ביישובים הללו, הם ילדים בסיכון. רק אנחנו צריכים לחשוב על היישובים – 16% ילדים בסיכון זה הזוי.
קרוב למחצית מהילדים שאותרו במהלך המיפוי טופלו ועדיין מטופלים – שימו לב, כ-130,000 ילדים טופלו, וזה לא דבר של מה בכך – במגוון תוכניות של משרדי הממשלה השונים. הוקצו תקציבים תוספתיים של 200 מיליון ש"ח לנושא ל-185 יישובים. כל שנה, אם כן, מטופלים במסגרת התוכנית עוד כ-60,000 ילדים ב-1,395 תוכניות מגוונות שמטפלות במצבי הסיכון השונים.
בכרבע מהמטופלים חל שיפור ניכר בהפחתת מצבי סיכון – הם יצאו ממצב הסיכון או ממצבי סיכון מורכבים. רבע. זאת אומרת, אני לא מסתכל על אלה שיצאו, אני מסתכל על השלושה רבעים שלא יצאו, כי הרבע שיצאו – יצאו. מה אנחנו הולכים לעשות עם השלושה רבעים שלא יצאו? מה אנחנו הולכים לעשות על מנת שיצאו? יש לנו תקציב 2019, בכסף.
זנות בקרב קטינים – הורחבה תוכנית "הלב" לטיפול בנוער וצעירים המנוצלים בזנות. הוקמו תשעה מרחבים עירוניים חדשים בפריסה ארצית, בעלות כוללת של 6.5 מיליון ש"ח בשנה. זאת בנוסף למרחבי "הלב" הוותיקים שהמשרד מפעיל בתל אביב ובארבע רשויות נוספות בפריסה ארצית. סך הכול ישקיע המשרד 14 מיליון ש"ח לטיפול בנוער וצעירים המנוצלים בזנות.
על זה דיברנו. על זה דיברנו. משנת 2016 אותרו וקיבלו טיפול ראשוני כ-1,500 בני נוער בסיכון, השותים אלכוהול, צורכים סמים, מפגינים התנהגות מינית, אלימות, צעירים שברחו מהבית וכו'.
התרחבות תוכנית להב"ה לנוער במועצות האזוריות – מעשר מועצות אזוריות ל-22 מועצות. היא מייצרת פלטפורמה לעבודה עם נוער על רצף הסיכון במועצות אזוריות, מאיתור ועד הפניה למענים קיימים והקמת מענים חסרים. התוכנית בשיתוף משרד החינוך. איפה מרגי? הלך. סוף כל סוף יש שיתוף עם משרד – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
התשת אותו.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
התשתי אתכם?
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
הוא יצא.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
להפסיק? אפסיק.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
– – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
מרכזי הגנה לילדים ונוער בגילאי 3–18 אשר נפגעו מפגיעות מיניות או אלימות – המשרד פעל להשלמת ההקמה של שמונה מרכזי ההגנה, בהתאם להנחיות מבקר המדינה על אי-עמידה בהוראות החוק, המחייבות הקמה של שמונה מרכזים. כמו כן, הוחלט להרחיב פעילות במרכז ירושלים לטובת דוברי השפה הערבית, על ידי הוספה תקציבית של 197,000 שקלים. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.
בתי ספר מקצועיים – הזדמנות שנייה לבני נוער שנפלטו ממסגרות. בפיקוח האגף להכשרה מקצועית במשרד נמצאים 64 בתי ספר, ובהם לומדים כ-12,000 תלמידים. בתי הספר המקצועיים בצמיחה, לאור מדיניות שאני מוביל, הבאה לידי ביטוי באופנים האלה: הגדלת התקציב לבתי ספר מקצועיים לנוער ב-15 מיליון שקל ו-22.5 מיליון שקל, בשנת 2017 – 15, ועוד 22 ב-2018; הקמת שישה בתי ספר מקצועיים, וכן הלאה וכן הלאה. תודה רבה לך על – – –
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
השר כץ, הכול מרשים. אני רוצה שביום המיוחד הזה תיתן לנו התחייבות לדברים שאמרת, שחוק הפיקוח על המעונות – אנחנו נקדם אותו כבר במושב הזה; ודוח וינטר, שהילדים – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
מאחר שאני, כפי שידוע לך, לא חי בווקום, ויש עוד מפלגות פה – – –
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
יש תמיכה מקיר לקיר.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
הכול בסדר. שיבואו אנשים ויגידו: החוק הזה שאני מעביר, שעולה 5 מיליון – קח את הכסף; והחוק הזה שאני מעביר, שעולה 20 מיליון – קח את הכסף; ואני צריך לקבל שבעה תקנים – קח אותם.
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
– – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
הכול בסדר. ואז אנחנו ניקח את הכסף, כי אנחנו מנצלים 99.7% מהתקציב שלנו, וכל שקל שאנחנו מנצלים הולך לדברים נצרכים, וכשר, ההחלטות הן קשות. כשאתה, את המעט שיש לך צריך לתת, וצריך להעדיף מי צריך יותר ומי צריך פחות – – –
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
כן, אנחנו – – –
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
אז אני מודה לכם. מה אתם מבקשים, דרך אגב, בהצעה לסדר-היום?
יפעת שאשא ביטון (כולנו):
מסתפקים בדברים.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
מסתפקים בדברי השר, מאה אחוז.
שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:
תודה רבה לכם.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לשר. אם כן, אין עמדות נוספות.
הצעות לסדר-היום
ציון שבעים שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
נעבור להצעות לסדר-היום מס' 8252, 8357, 8373, 8375, 8381 ו-8393, בנושא: ציון 70 שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר.
אנחנו מציינים היום 70 שנים להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, שסיימה את המנדט הבריטי והייתה אבן דרך מרכזית בהקמת מדינת ישראל. אף שבתקופה ההיא האו"ם היה ארגון קטן מאוד, ההחלטה עברה ברוב גדול. נציגי 33 מדינות מכל רחבי תבל הכירו בכך שבני-בניו של אברהם הולכים שוב בדרך לארץ המובטחת, ואין דבר שיוכל לעצור אותם.
זו הייתה הצבעה מיוחדת במינה, אבל לא מעשה ניסים. נציגי התנועה הציונית, ובראשם משה שרת – לימים ראש הממשלה השני – עבדו ועמלו מאחורי הקלעים כדי להשיג את הרוב הדרוש. כמו בכל מאורע היסטורי גדול, גם ההצבעה בכ"ט בנובמבר הורכבה מהרבה מעשים קטנים, מסכסוכים בין מדינות יריבות, מאינטרסים מתנגשים, משיחות חרישיות במסדרונות האו"ם. אך המנהיגים הציוניים מעולם לא בזו ליום קטנות. הם ידעו, לפני ואחרי ההצבעה, לייסד על קרקע המעשים הקטנים בניין מעורר התפעלות של צדק ושל אמת היסטורית, בניין חזק ויציב שעומד איתן עד עצם היום הזה.
חברים, כולנו זוכרים ששמחת הניצחון לא הייתה שלמה. קולות החגיגות שנשמעו בכ"ט בנובמבר 1947 הוחרשו על ידי רעמי הפגזים שהחלו לנחות בישראל עוד באותו הערב. ממש כמו הצהרת בלפור 30 שנים לפני כן. להחלטה שהתקבלה באולמות המהודרים בניו יורק לא הייתה משמעות אם לא היינו מיישמים אותה בעצמנו בשוחות האפלות של שדה הקרב; היא הייתה נעלמת כמו עוד המון החלטות אחרות אם לא היינו, במו ידינו, הופכים אותה למציאות פורחת, לערים משגשגות, למדינה לתפארת. היום, 70 שנים אחרי ההחלטה ההיא, לצערנו, רעמי הפגזים עוד לא השתתקו לחלוטין. אבל אני חושב שכל מי שיפקח את אוזניו יוכל לשמוע שקולות החגיגות כבר חזקים הרבה יותר.
אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יצחק הרצוג, יוזם הדיון, להיות ראשון הדוברים. שימו לב לשינוי בסדר הדוברים: אחרי יצחק הרצוג – יעקב מרגי, דב חנין, יעל גרמן, עודד פורר, מוסי רז. זה הסדר.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. אני מודה לך מאוד על שנענית, אתה והנשיאות, להצעה שהעליתי לקיים כאן את הדיון ביום ההיסטורי הזה, שייחקק לנצח כאחד מן הפרקים המשמעותיים ביותר עבור העם היהודי ועבור הבית הלאומי שלנו בארץ אבותינו, בארץ ישראל.
הצבעת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, מחר כעת חיה לפני 70 שנה, הייתה דרמה אנושית שטובי התסריטאים היו רוצים לראותה בסרטם. המתח באולם העצרת היה עצום, ואת האוויר במליאה ניתן היה לחתוך בסכין. כשהקריא נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה ממקסיקו, את תוצאת ההצבעה על החלטה 181, הלוא היא החלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר, כהחלטה שעברה ברוב של 33 מדינות בעד, 13 נגד ועשר נמנעות, פרצה תשואה עולמית: העם היהודי יזכה לבית משלו לאחר אלפי שנות נדודים, סבל ושואה.
50 שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון, 30 שנה לאחר הצהרת בלפור ושנתיים לאחר הנוראה בזוועות – השואה ומלחמת העולם השנייה – קיבל רעיון הבית הלאומי בארץ ישראל לעם היהודי את הכרתה של הקהילה הבין-לאומית. בייסורים רבים התקבלה לראשונה החלטה בין-לאומית מחייבת המכירה בציונות, כפי שתיאר זאת חורחה גרסיה גרנדוס, נציג גואטמלה באו"ם וחבר ועדת אונסקו"פ, שהמליצה על תוכנית החלוקה, בספרו "כך נולדה מדינת ישראל". דודי המנוח אבא אבן, שהיה מבכירי המשלחת של הסוכנות היהודית לעצרת האו"ם ההיא, המשלחת בראשותו של משה שרת, ושבהמשך כיהן כשגרירה הראשון של ישראל באו"ם וכשר החוץ שלה, תיאר את הרגע הזה כאחד מרגעי השיא של חייו. משה שרת עצמו, ראש המחלקה המדינית ולימים ראש ממשלתנו השני, יחד עם אבא אבן ודוד הורוביץ, לימים נגיד בנק ישראל, וקומץ פעילים, יחד עם מנהיגים יהודים חשובים, פעלו חודשים, שבועות וימים ללא שינה, באנרגיה עצומה, בלי להפקיר אף תרגיל בספר, תוך הפעלת כושר שכנוע עצום, כדי להשיג את הרוב המיוחד הנדרש על פי התקנון, שהיה רוב של שני שלישים. על כך הם ייחרתו בזיכרון ההיסטורי הלאומי שלנו לתמיד.
הדרמה הגדולה הייתה ששתי מעצמות המלחמה הקרה, ארצות הברית וברית המועצות, תמכו בהחלטה; רגע נדיר של הסכמה. הפרופסור שלמה אבינרי מן האוניברסיטה העברית, מגדולי ההיסטוריונים של הציונות, קבע במאמר שפורסם בסוף השבוע בעיתון "הארץ" כי העובדה שהחלטת החלוקה לא פתרה את הסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות, הציונית והפלסטינית, נבעה אז מחוסר הנכונות של הערבים לקבל את עקרון החלוקה באותה העת. התובנה הקשה שלו היא שלו הייתה לתנועה הפלסטינית באותה העת מנהיגות בעלת כישורים דומים לאלה שהיו בתנועה הציונית, שלא הייתה שוגה בצדקנות עצמית ובאלימות, הייתה קמה אז, ב-1948, מדינת פלסטין לצידה של ישראל; שני העמים לא היו נגררים למלחמה, בעיית הפליטים לא הייתה נוצרת ופני המזרח התיכון כולם היו אחרים. כדי שלא יהיה ספק, מדגיש אבינרי, הקהילה הבין-לאומית הכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לריבונות ולעצמאות משום שהתנועה הציונית קיבלה את עקרון הפשרה בין שתי התנועות הלאומיות המגולם בתוכנית החלוקה. לדבריו, לנכונות להכיר בזכות ההגדרה העצמית היהודית נלוותה זכותם המקבילה של תושביה הערבים של הארץ להקים מדינה משלהם בשטח המנדט. מסקנתו, אפוא: מי שחוגג את ההכרה בזכות היהודית לריבונות ומתעלם מעקרון שתי המדינות הגלום באותה החלטה עצמה עושה שקר בנפשו, ומי ששואף היום להמשך השליטה הישראלית במיליוני פלסטינים חותר תחת הלגיטימיות של אותה החלטה עצמה.
במלאות 70 שנה להחלטה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר, במלאות 100 שנה לציון הצהרת בלפור ו-40 שנה לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת, שציינו כאן לפני שבוע, אני חוזר על עמדתי שלפיה גם היום על ממשלת ישראל ליזום. היא שצריכה ליזום; היוזמה המדינית הייתה צריכה להיות שלה. ישראל הייתה צריכה להוביל, לגייס ולנצח בגיוס תמיכה אזורית ועולמית לתוכנית שתקדם ותממש את חזון שתי המדינות; תוכנית אחראית, שתשמור על הביטחון ועל השלום, תפרוץ את הקיפאון ותיישם בפועל את תוכנית החלוקה ההיסטורית, את העיקרון של שתי המדינות הגלום באותה החלטה 181 של כ"ט בנובמבר.
מבחינה עובדתית, המשך המצב הקיים בשטח, על הפסיפס הדמוגרפי המסתבך והולך שלו, בצירוף היעדר אופק מדיני ויכולת להתוות את גבולות הקבע של ישראל, מדרדרים את ישראל בהדרגה למציאות דו-לאומית אסונית ולאיום על המפעל הציוני כולו. לכן, יש לעשות מאמץ נוסף ולהפוך כל אבן כדי למנוע את ההתנגשות בקרחון המתקרב אלינו בצעדי ענק. היפרדות, שתי מדינות ברוח ההחלטה ההיסטורית של כ"ט בנובמבר – זו התשובה.
ואסיים ואזכיר שוב את דבריו של דוד בן-גוריון, מנהיג האומה, שהוביל אותנו. כמו שציינת, אדוני היושב-ראש, כשכולם יצאו לריקודים הוא ידע שאנחנו נכנסים למלחמה, והוא הוביל אותנו ואת צה"ל לניצחון מזהיר, הניצחון של קוממיותנו. אבל בהבינו שעם ישראל נכנס למלחמה העקובה מדם לעצמאותו, הוא גם ראה את המוצא. והוא אמר בדיון בכנסת בשנת 1949, וחזר וקבע זאת גם בסרט "אפילוג", שראינו השנה: בין שלמות הארץ לבין מדינה יהודית בחרתי במדינה יהודית. זו גם הברירה שהוצבה בפנינו בהחלטת האו"ם ההיסטורית, כ"ט בנובמבר 1947. תודה רבה.
היו"ר יולי יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג, ראש האופוזיציה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יעקב מרגי. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
יעקב מרגי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, הכנסת מציינת היום 70 שנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, 29 בנובמבר. בתאריך זה החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות, מדינה יהודית ומדינה ערבית, בארץ ישראל, מה שנקרא תוכנית החלוקה.
ההחלטה התקבלה ביישוב היהודי בארץ בשמחה רבה. יהודים רבים יצאו לרחובות ורקדו בשמחה. אני גדלתי על הסיפורים האלה. הורי אומרים שאפילו במרוקו – שעדיין כלי התקשורת לא היו מפותחים בה – בערים הגדולות, בכל אופן, הם יצאו ורקדו והתכנסו בסעודות הודיה. לעומת השמחה בקרב היהודים, לצערנו הרב, הערבים דחו את ההחלטה הזאת לחלוטין, ולמרות הצבעה, מאותו יום באו והחלו הערבים, הן בארץ והן בעולם, בפעולות איבה, ומכאן הדרך למלחמת העצמאות הייתה קצרה מאוד.
מאז עברו 60 שנה. מארץ שוממה הפכנו את הארץ הזאת למדינה פורחת, מיושבת, מדינה מתפתחת; מדינה של פליטים ועולים – מדינה שקולטת עלייה, ועוד עלייה, ועוד מבצע ועוד עלייה. עד היום, 70 שנה אחרי, המדינה קולטת וקולטת, ואנחנו אפילו טורחים כל שנה לציין את מספר העולים שנקלטו לעומת השנים שעברו. ממדינה של עולים הפכנו לאימפריית החדשנות באזור ובעולם; הפכנו לאחת הדמוקרטיות החזקות בעולם, לכלכלה צומחת ואיתנה, ואנחנו היום מדינה יהודית ודמוקרטית. ואנחנו מתפארים שאנחנו מגדירים את המדינה שלנו מדינה יהודית ודמוקרטית, ותמיד אני אומר: הן נאמרו בנשימה אחת, ומי שרוצה להפריד או לשנות את המשקל של אחד המרכיבים – זה כמעט כחוק בטבע, הוא עלול להפר איזונים בטבע. סליחה על הפומפוזיות.
אני חושב שאין מדינה בעולם שמוגדרת במהות שלה מדינת לאום. לכן, המדינה, ההגדרה, שבבת אחת, שבנשימה אחת נאמר מדינה יהודית ודמוקרטית – זה הקיום של המדינה היהודית. האחד לא מאיים על השני. ואם שואלים אותי: הילכו יחדיו? אני אומר: כן, ילכו יחדיו.
רק בשבועות האחרונים אנחנו ערים לדו-שיח גם כאן, בבית הזה, גם במשרדי הממשלה, בחברה הישראלית, על המאזן הזה: הילכו יחדיו מדינה יהודית ודמוקרטית? ומה לעשות, אומרים לי שהמשקפיים שלי פוזיטיביים, אז אני ממאן להתקלקל ואני אומר: דווקא ממה שהיה השבוע, ודווקא מהתוצאה הסופית, בסוף בסוף בסוף בסוף, אנחנו רואים שאם רוצים, ילכו יחדיו יהודית ודמוקרטית.
יש יותר מן המשותף בינינו, בתוך החברה היהודית, למרות הרבגוניות, למרות נאומי השבטים, וכל המילים היפות והגבוהות, ואיומי השסע, התהום והקרע. יש יותר מה שמחבר בינינו מהמפריד בינינו. לא אתעלם מהשיח – השיח על החוקים שעוברים בבית הזה, לכאן ולכאן. מצד אחד יש לאפשר את השיח הציבורי, את השיח הפוליטי. אסור להתרגש משיח פוליטי. גם אם זה נשמע ונראה כאילו זה מאיים על חוזקה של הדמוקרטיה, ההפך הוא הנכון – זה מראה את חוזקה של הדמוקרטיה. נכון, צריך לאפשר את השיח; צריך לתת אפשרות לבטא לפחות את התחושות, את הרצונות, גם אם הם נראים לא חיוביים מצד אחד של המפה הפוליטית. צריך לאפשר לחשוף את הכוונות, לחשוף את הרעיונות.
ואני אומר לעצמי, ואני אומר גם לאחרים: אנחנו חברה אחראית. גילינו השבוע שאנחנו חברה אחראית, שהמשותף בינינו גדול מהמפריד והשונה, ולכן חובה עלינו להמשיך ולחזק את האיזון והשיתוף – אני קורא לזה איזון ושיתוף – של היהודי והדמוקרטי, ושל כל החלקים בחברה הישראלית. גם השלם מורכב מחלקים שונים, ואם נזיז או נהפוך חלק אחד מתוך החברה הישראלית ללא לגיטימי אז זה לא שלם. זה לא שלם.
אמר כאן ידידי, חבר הכנסת יו"ר האופוזיציה יצחק בוז'י הרצוג, שההחלטה מדברת על שתי המדינות, תוכנית החלוקה, לצערנו הרב, ואני מסכים. וציטטת את אבינרי – יכול להיות שהמציאות הייתה שונה, וגם הסברה נוטה להאמין שזה היה כך. אילולא הייתה ההתנגדות והייתה הסכמה, יכול להיות שהיינו נראים אחרת, יכול להיות שהיה מזרח תיכון אחר. וחבל, זה 70 שנה.
אני אומר תמיד במפגשים – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – אני אומר, כשאני מתפאר בעשייה שלנו, ויש במה להתפאר – ואני אומר לכם, כשאני מסתובב בפרלמנטים בעולם מטעם הכנסת הם מסתכלים עלינו בהשתאות. הגענו להישגים רבים, וכואב לי שההישגים האלה היו רק מנת חלקה של החברה היהודית או של מדינת ישראל כמדינת ישראל. לו יצויר שהחברה הערבית כולה הייתה מקבלת את החלטת האו"ם – גן עדן פורח באזור שלנו. אבל אנחנו אנשים אופטימיים כרוניים, ומקווים שיבוא יום באמת שאותה הצלחה תהיה מנת חלקם של כל היושבים באזור הזה. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. אני מבקש מחבר הכנסת דב חנין. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני יושב-ראש האופוזיציה, גברתי השרה, עמיתיי חברי הכנסת, זה מועד חשוב וגם דיון חשוב. הוא דיון חשוב כי הוא דיון על העבר, אבל הוא גם דיון על ההווה ועל העתיד. אדוני היושב-ראש, אני שייך לתנועה שחבריה היהודים והערבים תמכו בהחלטת החלוקה ב-1947. הם תמכו בהחלטת החלוקה גם כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של שני העמים בארץ, אבל גם כיוון שהם הבינו מהי החלופה. הם הבינו שהחלופה היא מלחמה וחורבן, לא ארץ ישראל השלמה ולא פלסטין השלמה.
אני רוצה לציין במיוחד את אומץ ליבם של הקומוניסטים הערבים, שמנהיגיהם ידעו לשחות באומץ נגד הזרם שהובילה ההנהגה הפלסטינית של אותם ימים ונאבקו יחד עם הקומוניסטים בארצות הערביות האחרות למען החלטת החלוקה ולמען מימושה בפועל. אנשים כמו אמיל חביבי, ג'מאל מוסא, רמזי ח'ורי, כמאל גטאס, נרדפו על עמדתם האמיצה ועל כמה מהם אפילו היו גזרי דין מוות.
במבט לאחור אמרו המנהיגים הפלסטינים, יאסר ערפאת ואבו איאד, במבט לאחור הם אמרו: כמה חבל שלא שמענו לצעירים האלה, שידעו להציע לעם שלנו דרך שצריך היה ללכת בה, וזה לקח גם לישראל היום. להקשיב היום לאלה שאומרים: רק פתרון שיבטיח עצמאות וצדק לשני העמים, יבטיח עתיד לשני העמים. החלופה לפתרון כזה, גם היום, היא לא ארץ ישראל שלמה. החלופה לפתרון כזה היא מלחמת נצח וחורבן. וכמו שלערבים ב-1948 הייתה נכבה איומה, עלולה להיות גם קטסטרופה ליהודים בארץ ישראל, אם לא ייעשה מה שצריך להיעשות כדי להגיע כאן לפתרון של שלום ועצמאות לשני העמים.
אני הזכרתי את ההתנגדות של הרוב של ההנהגה הפלסטינית ב-1947, אבל צריך לומר ביושר גם כאן: גם בהנהגה של הציבור היהודי היו קולות רבים מאוד של התנגדות להחלטת החלוקה, מכל צדדי הקשת הפוליטית. בצד השמאלי – אחדות העבודה, בהנהגתו של יצחק טבנקין, הרב החילוני של הקיבוץ המאוחד, שהאמין בארץ ישראל השלמה, בשלמות הארץ, והעדיף אותה מהקמת מדינה. הוא ראה בשלמות הארץ ערך נצחי, וסיסמתו הייתה: אל תחלקו ואל תוותרו.
השומר הצעיר האמין אז ברעיון של מדינה משותפת לשני העמים. גם הם לגמרי לא התלהבו מהחלטת החלוקה.
הציונים הכלליים, מפלגת המרכז של התנועה הציונית באותם ימים, היו מאוד נחושים בהתנגדותם לחלוקת הארץ. המנהיג הציוני החשוב שלהם, מי שעמד בראש הקרן הקיימת, מנחם אוסישקין, המשיך להותיר עליהם את חותמו, הוא כבר נפטר כמה שנים לפני כן; הוא ראה בחלוקת הארץ לאורך השנים – והשפיע בעמדתו על עמדת הציוניים הכלליים – הפניית עורף לציונות.
אגודת ישראל הלא-ציונית התנגדה לחלוקת הארץ. מועצת גדולי התורה הסבירה כי עיקר התנגדותה נובע מכך שירושלים הייתה צריכה להיות מחוץ לתחומי המדינה היהודית.
כמובן, הציונות הדתית התנגדה לחלוטין להחלטת האו"ם, והרב צבי יהודה קוק אפילו קבע שהוויתור על חלק מן הקניין הלאומי בארץ בטל מעיקרו וכי הוויתור הטריטוריאלי מסכן את חיי העם.
לח"י – אותה תנועת מחתרת שאחרי קום המדינה הפכה למפלגה – דחתה בכל תוקף את החלטת החלוקה. היא קבעה שחלוקת הארץ – אני מצטט – היא פשע כלפי האמת ההיסטורית, והכריזה כי העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו.
אבל כמובן מי שעלה על כולם הוא האצ"ל, שהפך בהמשך לתנועת החירות. אחרי קבלת ההחלטה באו"ם פרסם אצ"ל את ההודעה הזאת: "ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי, הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף, היא לא תחייב את עם ישראל". ומפקד הארגון מנחם בגין הסביר: "ברור לכל מי שאינו מוכן למכור למען חיי שעה עלובים את מולדתו ולהפקיר, למען שלוותו החולפת, את עמו, כי 'פתרון' החלוקה" – במירכאות כפולות – "אם יבוצע, כמוהו כשואה לאומית היסטורית. העם היהודי ייקרא למנוע את השואה הזאת".
אני מזכיר את הדברים כאן, עמיתיי חברי הכנסת, כי יש איזשהו ניסיון לשכתב היום את ההיסטוריה ולתאר מצב שכאילו רק בצד הערבי היו מתנגדים להחלטת החלוקה, ואכן היו כאלה שהתנגדו להחלטת החלוקה. גם בהנהגת התנועה הציונית היו שהתנגדו להחלטת החלוקה, ואני חושב שברור היום, במבט לאחור, שזה היה רגע של כישלון היסטורי גדול שלהם, של כל אותם מנהיגים שהזכרתי קודם.
אבל צריך לומר ביושר שגם ממשלת ישראל בהנהגת דוד בן-גוריון, שפורמלית קיבל את החלטת החלוקה – הוא עשה את הכול כדי שהחלק השני של ההחלטה, הקמת המדינה הפלסטינית, לא יצא אל הפועל במציאות. עשו הידברות עם המלך עבדאללה, יש היום כבר לא מעט מסמכים על תוכני ההידברות הזאת, אבל תוכני ההידברות הזאת בגדול היו חלוקת השטח שיועד למדינה הפלסטינית העצמאית בין השלטון ההאשמי הירדני ובין מדינת ישראל.
ובסופו של דבר, מה שקרה ב-1948 היה שמדינת ישראל הוקמה אבל החלק השני, הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית, לא יצא אל הפועל ולא קרה בעולם המציאות. וזה שורשה של הבעיה הפלסטינית עד עצם היום הזה.
ברגע הזה, אדוני היושב-ראש, אני נמצא כאן על הדוכן כדי לומר לכם, עמיתיי חברי הכנסת, וכדי לומר לציבור בישראל: הדרך לעתיד בטוח וטוב לישראל עוברת בעתיד בטוח וטוב לפלסטינים. מה שהישראלים דורשים לעצמם, עצמאות וצדק – בדיוק את אותו הדבר צריך לתת גם לעם השני, עצמאות וצדק. כאשר יהיו כאן שתי מדינות שחיות בשלום זו בצד זו, יובטח העתיד גם שלנו וגם שלהם. תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת עודד פורר.
יעל גרמן (יש עתיד):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמרה אחת הייתה זו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי היה צחוק מכל העברים. אבל אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה יכירו בה כולם. כך אמר כמובן הרצל בסיום הקונגרס הציוני הראשון בבאזל.
ואכן, 50 שנה ושלושה חודשים לאחר שאמר זאת, בכ"ט בנובמבר, 29 בנובמבר 1947, הכריז ארגון האו"ם על תוכנית החלוקה ולמעשה בכך הביא להקמתה של מדינת ישראל, שהוכרזה כמה חודשים לאחר מכן, במוצאי 14 במאי 1948.
באמת ב-1897, אם היינו עומדים שם, בבאזל, האם היינו מאמינים באמת שמדינת ישראל תקום? האם היינו מאמינים באמת שאפשר לאסוף את כל היהודים, שחלקם היה להם טוב במקום שהיה להם, חלקם היה להם רע, ולהביא אותם לציון, אותה ציון שאליה התגעגענו? אני משערת לעצמי שלא. החלום הזה, החזון, של הרצל, החלום והחזון של העם היהודי התגשם, ויש לנו מדינה. וזאת המדינה היחידה שיש לנו.
היטיבו לומר גם חבר הכנסת מרגי, וכמובן גם דב חנין, שהמדינה שלנו למעשה נמצאת ונשענת על שני אדנים. היא נשענת בהחלט על האדן היהודי, וגם הרצל, דרך אגב, שהיה חילוני לחלוטין, הכיר בערך היהדות, ידע להכיר את הערך של אמונה ושל יהדות; אבל היא נשענת גם על האדן של הדמוקרטיה. הרצל כבר אז חשב על מדינה, כשהוא תיאר את אלטנוילנד הוא חשב על מדינה דמוקרטית, שבה יש חירויות, חירויות דת וחירויות מדת, חירות של מצפון וחירות של דיבור, וחשב על זכויות אדם.
אבל לא רק הוא חשב על זה. גם אבותינו, אלו שחתמו על מגילת העצמאות, חשבו על כך. אומנם, מגילת העצמאות מתחילה במילים המונומנטליות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".
בוודאי, אנחנו מדינת הלאום של העם היהודי, ואין על כך ויכוח בקרב המפלגות הציוניות. כן, יש חילוקי דעות עם המיעוט הערבי, ואלה חילוקי דעות לגיטימיים, וגם מובנים, והם לא יסכימו ואנחנו לא נסכים איתם על הנושא הזה. אבל דווקא משום שאנחנו נמצאים במדינת הלאום שלנו, דווקא משום כך, ומשום שאנחנו יודעים שיש לנו מיעוט שחי יחד איתנו, אנחנו מצוּוים, מאז ומעולם, לשמור על המיעוט הזה, לשמור על שוויון זכויותיו ולא לפגוע בו.
כאשר בן-גוריון ניסח בסופו של דבר, לאחר ויכוחים רבים, את מגילת העצמאות – והיו ויכוחים: היו ויכוחים אם להכניס את המילה דמוקרטיה או לא להכניס; אם להכניס בכלל את כל הנושא של שוויון ושל זכויות האדם או לא להכניס. ובן-גוריון, בסופו של דבר, החליט להכניס גם את השוויון וגם את זכויות האדם, וכך הוא אמר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית – – – תשקוד על פיתוח הארץ – – – תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
הינה כי כן, מאז אותו אדם שחזה וחלם ודיבר וידע לנבא את מדינת ישראל, ועד בן-גוריון, שהעז והקים אותה ממש ממש ערב לפני מלחמת יום העצמאות ולפני הסתלקותו של המנדט הבריטי ממדינת ישראל, ועד היום, ברור שאנחנו חייבים לשמור גם על כך שאנחנו מדינה יהודית – כל אחד על פי הבנתו ואמונתו – אבל גם על כך שאנחנו דמוקרטים. וממש כפי שאמר מרגי, ובניגוד גמור לדבריה של שרת המשפטים איילת שקד, שאמרה לאחרונה שהציונות לא צריכה לכוף ראשה בפני זכויות האדם – בניגוד לדבריה – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
נא לסיים.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – אין שום מחלוקת ושום סתירה בין הציונות לבין זכויות האדם, ואסור שתהיה סתירה כזאת.
ולסיום, ביום החג הזה, ב-29 בנובמבר, אני רוצה לפנות למרגי, לחבריו, לכל הקואליציה: תוותרו על חוק הלאום – חוק לאום שכפי שהוא, הוא פוגע: פוגע במיעוט, לא מדבר על שוויון ומוחק את מהות הדמוקרטיה מהמדינה שלנו. תאמצו את חוק הלאום הפשוט, הנכון, של בגין ושלנו, של יש עתיד, שיש עליו למעשה קונסנזוס כאן, בתוך הבית – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – חוק לאום שקובע בפשטות שמדינת ישראל היא מדינת הלאום, אבל היא מדינה דמוקרטית השומרת על שוויון זכויות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה, גברתי. יעלה עכשיו חבר הכנסת פורר, בבקשה. אחריו, אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת מוסי רז. שרת המשפטים פה? יש מי שמשיב? אוקיי. אחריו תשיב שרת המשפטים.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפני שאתחיל אני רק חייב לציין, בהמשך לדברים שאמרת, חברת הכנסת גרמן, שזה נכון שהרצל דיבר ב-1898 – –
יעל גרמן (יש עתיד):
1897.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
סליחה?
יעל גרמן (יש עתיד):
1897.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
1897. – – אבל כשהוא דיבר כבר היו, כבר היו כאן מושבות של יהודים שחיו כאן והתחילו את ההתיישבות בארץ ישראל, ששבו לכאן – בין היתר, גם אבות אבותיי, למושבה רחובות ב-1890. והציונות – זה לא מוריד כמובן בגרם מדבריו של הרצל, אבל שיבת ציון והזכות שלנו כאן לא התחילו ב-1897, הן התחילו הרבה קודם לכן.
יעל גרמן (יש עתיד):
היא התחילה – – –
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
זה היה תהליך, אין ספק, אתה צודק.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
כן, כן.
יצחק הרצוג (המחנה הציוני):
צודק.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אבל אני כן רוצה בכל זאת להתייחס באמת למה שקרה ב-1947, שגם שם הרי לא התחילה הציונות, בהחלטת עצרת האומות המאוחדות, אלא הסתיימה, כפי שאמרת, איזושהי דרך – איזושהי דרך שהתחילה 50 שנה קודם, של הציונות המדינית. ואותה החלטה דרמטית, שהתקבלה בשמחה בארץ ישראל, קיבל אותה דוד בן-גוריון קצת אחרת, וכך הוא אמר: "ראיתי העיר צהלה ושמחה, רוקדים ברחובות וקהל רב מתאסף בחצר בית הסוכנות. אודה על האמת כי השמחה לא הייתה במעוני. לא מפני שלא הערכתי את ההחלטה של האו"ם, אלא מפני שידעתי מה צפוי לנו – מלחמה עם כל צבאות עמי ערב. ידעתי שהם יתקיפונו כשנקים מדינה" עצמאית.
וכאן אני רוצה להתייחס לדבריו של חבר הכנסת דב חנין, שנכון שהייתה מחלוקת בתנועה הציונית באשר לתוכנית החלוקה, אם לקבל אותה או לא, אבל התנועה הציונית לא החלה בהתקפות ולא פלשה ולא יצרה מלחמה מייד אחרי תוכנית החלוקה. את ההחלטה הזאת קיבלו כל עמי ערב, שהחליטו לפלוש לארץ ישראל ולהתחיל את אותה מלחמה, שלא הייתה מלחמה – זה לא היה סכסוך ישראלי–פלסטיני, כמו שהסכסוך היום הוא לא סכסוך ישראלי–פלסטיני; זה סכסוך ישראלי–ערבי על עצם הנוכחות של מדינה יהודית כאן, בארץ ישראל.
ולשמחתי, בעקבות אותה מלחמה, אותה מלחמת שחרור שנכפתה עלינו, אנחנו ניצחנו, והערבים, לצערי, לא קיבלו את הניצחון הזה, וגם אחרי הניצחון הזה לא הכירו בנו. אז היינו צריכים לנצח עוד פעם ב-56', ניצחנו עוד פעם ב-67' וניצחנו שוב ב-73'. וחלק ממדינות ערב בסופו של דבר קיבלו את הניצחון הישראלי, והבינו שמדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא לא פה בשביל לחסל אותה, וכנראה שאין להם את היכולת לחסל אותה, והלכו איתנו באמת להסדרי שלום, והם קיימים מאז שהם נחתמו עד היום. רק לאחרונה ציינו 40 שנה לאותו נאום מפורסם של סאדאת, שגם הוא לא הגיע מאהבתו היתרה אלינו, אלא הגיע כי בסוף הוא הגיע לכלל ההבנה שעדיף לו לחיות לצידנו, ואין לו כוונה לחיות פה במקומנו.
לצערי, חלק מהשכנים שלנו עוד לא הגיעו להבנה הזאת, וחלק מהשכנים שלנו, אפילו שהם חתמו איתנו על הסדר – אותה כנופיה שחתמה איתנו על הסדר ב-1993 לא הגיעה לכלל ההכרה שהיא רוצה לחיות כאן לצידנו אלא ממשיכה לנסות לחיות כאן במקומנו. וזה אולי שורש העניין שאותו אנחנו צריכים לשנות או אולי להחזיר קצת לנרטיב שעליו דיבר דוד בן-גוריון ועליו דיברה התנועה הציונית, שבסוף אמרה: כשיבינו שאנחנו כאן כדי להישאר, אפשר יהיה להגיע לאיזשהו הסדר. כי בסוף, עם אלה שחתמו איתנו על הסכם, בספרי הלימוד שלהם היום, 24 שנים אחרי שחתמו על ההסכם הזה, כשאתה פותח את ספר הלימוד אתה רואה את מדינת ישראל מסורטטת כולה עם דגל פלסטין עליה, ואתה מבין שאין פה איזושהי הכרה או איזשהו רצון לסיים סכסוך, ולהגיד: אנחנו מבינים שיש מדינה שהיא מדינת הלאום של העם היהודי. ואני אפילו לא מדבר על הגבולות. אני לא נכנס לוויכוח – ויש פה ויכוח, גם בין חברי הבית, בינך לביני בוודאי, על איזה גבולות בסוף יסרטטו לנו, אבל אין בינך לביני ויכוח על כך שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי. וזה שורש העניין של הניצחון שלנו במלחמת השחרור ושל כל הניצחונות שלנו לכל אורך הדרך; זה שורש העניין, שכדי לסיים את המלחמה הזאת, צד אחד היה צריך להכיר בכך שהרעיון הציוני ניצח, שהרעיון של הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל הוא רעיון שהם לא יוכלו לחסל אותו. ולצערי, כל זמן שהם ממשיכים לנסות ולחסל, לא יהיה שום סיכוי לשום הסדר.
ולכן, אני חושב שדווקא היום אנחנו יכולים להגיד, אולי מכאן, לשכנים שלנו, שיבינו שזה לא יעזור להם; שהניצחון שאנחנו ניצחנו במלחמת השחרור – אם נצטרך לנצח שוב, ננצח שוב. בית לאומי לעם היהודי יהיה קיים ויישאר בארץ ישראל. ואם מישהו רוצה להיכנס איתנו למשא ומתן, באמת, כדי להגיע לאיזשהו הסדר בסכסוך שקיים בינינו לבין השכנים שלנו, בראש ובראשונה הוא צריך להכיר בזה שמדינת ישראל ניצחה, שהעם היהודי ניצח. יש כאן מדינת לאום לעם היהודי. הוא צריך להכיר בכך, ואז להתיישב ולהגיד אם הוא רוצה לחיות לצידנו. בינתיים, הם רוצים לחיות כאן במקומנו. ואם מישהו רוצה לחיות כאן במקומי, אין לי על מה לדבר איתו. תודה, אדוני.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, אדוני. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה, חמש דקות, ולאחר מכן תסכם השרה.
מוסי רז (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי וחברת הכנסת, גברתי השרה, אנחנו מציינים מחר 70 שנה לתוכנית החלוקה. בתוכנית החלוקה בעצם הוחלט על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – אני מצטט מה שכתוב שם – ומדינה ערבית, וכמובן השטח הבין-לאומי, שאנחנו יודעים על קיומו.
לפני 70 שנה, ברחובות העיר הזאת שאנחנו נמצאים בה, יצאו גם סבא וסבתא שלי, יצאו יהודים לחגוג ברחובות העיר, וכך גם ברחובות אחרים בארץ ובעולם; יצאו יהודים לחגוג את עצם הכרתו של האו"ם, החלטתו של האו"ם להקים מדינה יהודית. נכון, היו הרבה סכנות, היו הרבה חששות, גם ממלחמה וגם מבעיות אחרות – כמובן קליטת עלייה ואלף ואחד דברים אחרים. יצאו לחגוג בעצם הקמה של מדינה יהודית, אבל צריך להגיד שהרוב בה באותו רגע היה ערבי. יצאו לחגוג הקמה של מדינה יהודית בשטח שהוא קצת יותר ממחצית ארץ ישראל שבין הנהר לבין הים; יצאו לחגוג הקמה של מדינה יהודית ללא ירושלים – היום בירת ישראל, אבל אז ללא ירושלים.
למרות כל הדברים האלה, בצדק רב יצאו לחגוג היהודים שהיו בארץ וגם יהודים רבים בעולם – ואני לא יודע, אולי גם כאלה שהם לא יהודים, לא בארץ – יצאו לחגוג את ההחלטה הזאת, שבעצם הייתה מימושו של החזון הציוני שאמר, כבר בקונגרס הציוני הראשון, לפני 120 שנה, שמטרתה של הציונות, המטרה של הציונות היא הגדרה עצמית לעם היהודי לפי משפט הכלל או לפי משפט העמים, כל אחד עם התרגום שלו. הגדרה עצמית זה, אגב, לא בהכרח מדינה, אבל בוודאי מדינה זו דרך נהדרת להגדרה עצמית, ובהחלט ניצחון גדול של הציונות.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא היה אכפת להם גם – – –
מוסי רז (מרצ):
נכון.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
מה נכון?
מוסי רז (מרצ):
נכון. יש כאלה שלא היה אכפת להם, זה נכון. מה שנכון נכון. אבל בשלב מאוד מסוים זה כבר היה ברור שמדובר על כאן, כי הייתה הצהרת בלפור, ובאה לכאן עלייה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
למה כאן?
מוסי רז (מרצ):
וגם יש – ותשמח לשמוע את זה ממני – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
למה כאן?
מוסי רז (מרצ):
– – תשמח לשמוע ממני.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
למה כאן?
מוסי רז (מרצ):
אני אענה, אני אומר לך. עוד מעט תשמע אולי דברים שאתה לא רוצה. תשמח לשמוע ממני: יש לנו קשר היסטורי לארץ הזו עוד מהתורה, בסדר? אין שום שאלה בדבר. אתה חושב שאני חולק על זה? אני לא חולק על זה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
– – –
מוסי רז (מרצ):
אתה חושב שאני חולק על זה? אני לא חולק על זה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
מוסי, אתה אדם הגון. יש עוד כמה דברים שכתובים בתורה.
מוסי רז (מרצ):
בסדר, אנחנו אחרי זה נדבר עליהם. כתוב בתורה "בקש שלום ורודפהו". כתובים בתורה הרבה דברים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני חותם על הכול. אתה חותם איתי על הכול?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אתה דוחף אותנו לקיים תרי"ג מצוות, כבוד סגן השר?
מוסי רז (מרצ):
לא חותם איתך על הכול, אבל יש כמה דברים שנסכם אחרי זה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אתה לא יכול להיות סלקטיבי – זה כן ושבת לא.
מוסי רז (מרצ):
אחרי זה תחזיר לי את הדקה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
קח את שלי.
מוסי רז (מרצ):
מאה אחוז.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
יש גם בתורה לא לגזול. אל תגזול לו זמן.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני לא גוזל.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
על פי ההלכה, אז אל תגזול.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני נותן לו את שלי.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אה, בסדר.
מוסי רז (מרצ):
בצדק חגגנו הקמה של מדינה יהודית, אף שאפילו לא היה ברור שיש בה רוב יהודי, אף שהיא הייתה רק בחצי מהארץ, אף שהייתה ללא ירושלים, אף שהיה ברור שקמה מדינה ערבית – כך כתוב, לא היה כתוב פלסטינית – לצידה. ואני שואל: בצדק נאמר פה קודם שטעו מדינות ערב – היו להן הרבה סיבות לעשות את זה – טעו מדינות ערב שלא קיבלו את ההחלטה הזאת; טעו מדינות ערב, אלה מהן שהחליטו לתקוף פה; טעו תושבי הארץ הפלסטינים שלא קיבלו את ההחלטה הזאת.
היום בעצם התהפכו היוצרות, מפני שיש כאן מעשה הפוך לחלוטין. האו"ם, לא פעם ולא פעמיים – לדוגמה, ב-29 בנובמבר 2012, 22 מדינות ערב, ביוזמת הליגה הערבית, בעצם מציעות דבר הפוך: מציעים שישראל תיסוג לגבולות 67' – ולהזכיר זה יותר משלושה רבעים, כ-78% מהאדמה בין הים לירדן, זאת אומרת, כמחצית יותר ממה שקיבלנו אז – ותישאר בירושלים המערבית, ובתמורה נקבל הסכם שלום. והפעם אנחנו אלה שמסרבים; הפעם אנחנו אלה שטועים; הפעם אנחנו אלה שמפרים את ההחלטות הבין-לאומיות; הפעם אנחנו אלה שמפרים את ההחלטה של הקונגרס הציוני, שאמר שציונות משמעה הגדרה עצמית על פי משפט העמים, ואנחנו חורגים ממשפט העמים. מה שאנחנו עושים, מה שעושה הממשלה בירושלים – הכיבוש בשטחים – מנוגד להחלטת הקונגרס הציוני בדיוק כמו שהוא מנוגד להחלטת האו"ם, ולכן הוא צריך להסתיים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה רבה, אדוני. תשיב שרת המשפטים, השרה איילת שקד. בבקשה, גברתי.
שרת המשפטים איילת שקד:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבר הכנסת הרצוג, שיזם את הדיון, זהו ערב של הכרת תודה – תחילה של הוקרה לנציגי 33 המדינות שבקריאת yes מהדהדת ליושב-ראש ישיבת האו"ם הגורלית ההיא הטו את ספינת ההיסטוריה שלנו והעניקו לנו מתנה לאומית שאין יקרה ממנה.
בעת ההצבעה, סיפר אבא חושי, נסעתי במונית בכרך הניו יורקי. הרדיו הפסיק לפתע את שידוריו לצורך ההודעה המיוחדת: האו"ם הצביע בעד מדינה יהודית. "הנהג עצר באמצע התנועה הסואנת, קפץ ממכוניתו, משך אותי החוצה ונשק לי באמצע הרחוב. אני יהודי, הוא צעק, יש לי מדינה".
אכן, יש לנו מדינה, חבריי וחברותיי – לנו, כלומר לאזרחיה, ולכל היהודים בכל קצות תבל. אנחנו זוכים לעמוד כאן, בכנסת ישראל, סמלה המובהק של ריבונותה בירושלים, בירתה המאוחדת, ולציין 70 שנה להחלטה שסללה את הדרך להקמתה. בעיניי זו אינה רק סיבה למסיבה, ולא התרפקות נוסטלגית; זו הזדמנות פז לשוב אל הבסיס המשותף לנו, אל ערכי היסוד המכוננים, לימים שבהם ציונות לא הייתה מילה גסה – קודם שמעתי את חבר הכנסת מוסי רז, כדאי שהוא יזכיר את זה בתנועה שלו – אלא מטרה נעלה ומשותפת לכל גוני הציבור העברי בארץ ובעולם. יש לנו בהחלט על מה לחגוג, אבל גם לא מעט מה ללמוד. ישראל עבורנו היא עובדה קיימת, אבל לא עבור מי שזכו לשמוע את ההחלטה בזמן אמת, ש"היינו כחולמים" יהיה תיאור קולע לתחושתם, בלי שמץ הפרזה. הם עצרו את נשימתם למשך אותן דקות מתוחות, שנדמו לנצח.
את המתח האדיר ששרר ברחובות ירושלים בעת ההכרזה תיאר עמוס עוז מנקודת ראותו כילד ב"סיפור על אהבה וחושך": "כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שם בדומיית לילה – – – לא דיבור לא שיעול לא מדרך נעל. יתוש לא זמזם שם, רק קולו העמוק, המחוספס של הקריין האמריקאי בקע מהרדיו שהופעל במלוא עוצמתו והרטיט את אוויר הלילה". עם תום ההצבעה, הוא מתאר, פרצה מעין שאגה קולקטיבית שפילחה את הדממה. עד מהרה השתלטו השמחה והריקודים. "מכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי תורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים".
בעודו רכוב על כתפי אביו בתוך ההמון החוגג, זכר עמוס הקטן את דברי האב: "אתה רק תסתכל – – – בשבע עיניים – – – כי את הלילה הזה, ילד, אתה לא תשכח עד אחרון ימי חייך, ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה".
באותו לילה נפתח צוהר של שמחה כנה; רגעים של אושר מזוקק. אנשים זרים התחבקו והתנשקו, ואפילו החיילים האנגלים נדבקו בהתלהבות ושמו על דש בגדם את הסיכה הכחולה-לבנה. אבל פרץ האושר היה, למרבה הצער, קצר למדי. בן-גוריון הגדול לא חגג אפילו באותו לילה. הוא היה מודאג. לימים סיפר שלא יכול היה להצטרף לרוקדים: כשראיתי איך הם שמחים כל כך ניקרה בי רק מחשבה אחת: בקרוב הם יצאו למלחמה. במובנים מסוימים המלחמה ההיא נמשכת עד היום. המאבק על זכותנו להתקיים עוד לא תם, ורבים משכנינו שוללים עדיין את הלגיטימציה שלנו כעם וכמדינה. המעשה הציוני ההוא נמשך והולך, והוא מוטל על כתפינו; מקל השליחות עבר אלינו. אנחנו ממשיכים את המסע, ונושאים את המשא. אין לנו פריבילגיה להתרפק רק על העבר ולנוח על זרי הדפנה שעה שהאויבים ממשיכים לנסות לכרסם בנו יום-יום מצפון ומדרום. וחשוב לי לומר גם ביום החגיגי הזה – אין לנו אשליות. כל עוד האויב לא יניח את נשקו ויכיר בזכותנו על הארץ ובזכותנו להתקיים בה בגבולות בטוחים לא יהיה שלום.
שעה בלבד לאחר הדרמה התכנסו בניו יורק 7,000 יהודים כדי להאזין לנאומי המנהיגים ויצמן ושרתוק. אלפים נוספים התאספו מחוץ לאולם, ורבים הביאו סולמות וטיפסו על החלונות. הם נשאו על הבמה את ד"ר ויצמן הנרגש, שהתקשה למצוא מילים: אין זו השעה לנאומים, אלא למעשים, אמר לקהל האלפים. ראוי שנאזין היטב לדברים שסיפר שם, שאותם אמר לו שר החוץ הבריטי בלפור לאחר הצהרתו המפורסמת: עכשיו אתם יושבים על האוכף, אבל זכרו שעתידה של המדינה היהודית משול לים הבלטי. הוא נראה קטן ושקט ונוח לשיט, אולם פתאום אתה נתקל בהרי קרח החוסמים את הדרך, ואתה מנפץ את ראשך במכשולים הללו. ניפצנו את ראשינו על הרי הקרח, הושלכנו אחורית, אמר ויצמן, אבל בסוף התגברנו על המכשולים והגענו לנמל מבטחים. נרגש עד עומק נפשו סיים גם ד"ר וייצמן בברכה העתיקה: שהחיינו.
אני מייחלת לכך שנדע לשמור על מתנה יקרת ערך זאת שהופקדה בידינו; שכיחידים וכאומה, כאזרחים וכמנהיגי ציבור נזכור עד כמה גדולה אחריותנו כלפי אזרחי ישראל והעם היהודי שבניו לדורותיהם נושאים אלינו עיניהם בציפייה; שנשכיל לנווט אותה אל חופי מבטחים גם בתוך סערות וחילוקי דעות. מזל טוב. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, גברתי, מה את מציעה? נסתפק בתשובת השרה?
שרת המשפטים איילת שקד:
בחגיגה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אנחנו נסתפק בתשובת השרה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יחיאל חיליק בר:
הודעה לסגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 15), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון. תודה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
שאילתות ותשובות
היו"ר יחיאל חיליק בר:
סגן שר האוצר, בבקשה, לדוכן. ראשונת השואלות, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, תפסי את מקומך, בנושא תקצוב התוכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה, שאילתה מס' 957. סגן השר יעלה ויבוא. נא לשאול את השאילתה בנוסח שבו הוצגה.
957. תקצוב התוכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
באיחור בן שישה חודשים, שבהם נרצחו 16 נשים, אושרה התוכנית. אנחנו מדברים על התוכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה. בדיון שנערך בוועדה לקידום מעמד האישה נחשף כי התוכנית טרם זכתה לתקצוב.
רצוני לשאול:
1. מדוע עד רגע זה לא תוקצבה התוכנית?
2. מתי יאושר התקציב?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה רבה. בהחלטה מס' אלמ/5 של ועדת השרים למאבק באלימות מיום 22 בפברואר 2016 נקבע למנות ועדת מנכ"לים שתרכז את הטיפול בנושא אלימות במשפחה בתחומי המניעה, האיתור, הטיפול, האכיפה, הענישה והשיקום של המעורבים במעגל האלימות במשפחה לצורך תיאום והתוויית מדיניות אחידה ומובנית להפעלת התוכנית.
עיקרי תוכנית הפעולה ליישום המלצות ועדת המנכ"לים אומצו במסגרת ועדת השרים למאבק באלימות ביום 19 ביוני 2017. גם אני השתתפתי בישיבה זאת. מסקנותיה, אופן יישומה והפעלתה, כמו גם תקצוב השעות בגינה, נמצאים בדיונים בין משרדי הממשלה השונים. ההחלטות התקבלו, ומה שנשאר עכשיו זה רק התקצוב.
שאילתה נוספת, בבקשה.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אני מבינה שיש עדיין דיונים בעניין התקצוב, למרות שאת האמת, בדיון שקיימתי בוועדה לקידום מעמד האישה לכבוד היום הבין-לאומי נאמר לי על ידי נציגי משרד האוצר שהשנה הזאת תוקצבה התוכנית ב-7.5 מיליון שקל, והעלות הכוללת של כל שנה מוערכת ב-50 מיליון. אני לא בטוחה שזה היה תקציב תוספתי. אני כמעט בטוחה שזה לא היה תוספת לאחר האישור, אלא נלקח מתקציבי המשרדים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
איגום משאבים.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
בסדר, איגום משאבים ממה שקיים כבר במשרדי הממשלה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
היו גם תוספתיים, אבל בעיקר איגום משאבים. את צודקת.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
הבנתי גם כן שאפילו לא חושבים על תקצוב שהוא העלות הכוללת, של השנה הבאה, 50 מיליון.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא, לא. ממש לא. כל הפרטים לובנו בישיבה, כולל 50 מיליון שאת מדברת עליהם, שנדמה לי – אני לא זוכר בדיוק – דרך משרד הרווחה. יש סכומים שהם דרך המשרד לביטחון הפנים. יש תוכנית מלאה ומאושרת. כרגע זה באיגום משאבים, ואם יצטרכו תוספתי יהיה תוספתי. התוכנית מאושרת.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, גברתי.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
יישר כוח לך על הפעילות שאת עושה בנושא הזה. באמת, אדוני היושב-ראש, היא מתמידה בנושא הזה של המאבק באלימות. יישר כוח.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
כן, אבל 50 מיליון שקל הייתם יכולים לאשר כדי שהתוכנית תצא לפועל.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
היא יצאה לפועל.
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
היא יצאה לפועל, רק בכסף קטן שכבר נמצא בתוכנית – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
התוכנית מאושרת – – –
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):
אני חושבת ש-50 מיליון שקל זה לא בשמיים. עשיתם נטו משפחה – תעשו נטו נשים. 50 מיליון.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, גברתי. חבר הכנסת ברושי, בבקשה, שאילתה 973 – תוכניות לבנייה בקריית אתא.
973. תוכניות לבנייה בקריית אתא
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני סגן שר האוצר – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
כן, חביבי.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – עתודות הבנייה הקיימות בקריית אתא יכפילו את מספר יחידות הדיור בעיר. בנוסף, הוגשו תוכניות ותמ"ל להסבת שטחים חקלאיים של ארבעה יישובים כפריים, שמאיימים על קיומם, לטובת בנייה נוספת.
אני רוצה לשאול:
מה הדחיפות ומהם הגבולות להפקעת הקרקעות, כאשר לעיר תוכניות מאושרות לעשרות שנים מכאן והלאה?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. בעניין תוכנית הבנייה בקריית אתא, בימים אלה מקודמת לקריית אתא תוכנית מתאר כוללנית הקובעת קיבולת תכנונית של 65,000 יחידות דיור לכ-200,000 נפש. אתה שומע? פעם שמעת את המושגים האלה? צפי מימוש התוכנית עומד על 60% בשנת היעד 2035. התוכנית כוללת תוספת יחידות דיור הן ברקמה הבנויה והן בשטחים הפתוחים וכן תוספת שטחי תעסוקה ומסחר בהיקף משמעותי, לרבות בית חולים אזורי, אשר יהוו מנוף לצמיחה לעיר, המצויה בתנופת פיתוח. תחשוב, תדמיין ב-2035 תוספת של 200,000 תושבים ו-65,000 יחידות דיור בקריית אתא. זה כבר עיר מטרופולינית.
במקביל מקודם תכנון מופרד לשני מתחמים מועדפים לדיור בקריית אתא שהוכרזו בקבינט הדיור. ב-1 ביולי 2015 הוכרז מתחם צפוני, הכולל כ-13,000 יחידות דיור: דיור מוגן, שטח לבית חולים ואוניברסיטה, שטח מסחר ותעסוקה בהיקפים גדולים, פארק עירוני ושטחים ציבוריים פתוחים נוספים. תוכנית למתחם זה נמצאת בשלבי תיאום לקראת הגשתה לוועדה למתחמים מועדפים לדיור.
2. באוקטובר 2015 הוכרז מתחם דרומי, הכולל כ-4,000 יחידות דיור מוגן, שטחי ציבור – סליחה, 4,000 יחידות דיור, נקודה. הוא כולל דיור מוגן, שטחי ציבור ושטחים פתוחים. התוכנית למתחם זה הוגשה לוועדה למתחמים מועדפים לדיור, ובחודש יוני 2017 הוחלט על הפקדת התוכנית.
שטחי המתחמים שהוכרזו ותוכניות הבנייה המקודמות על ידי רשות מקרקעי ישראל בתחומם ממוקמים בשטחים המיועדים לפיתוח על פי תוכנית המתאר המחוזית למחוז חיפה, ותואמים את תוכנית המתאר הכוללנית המקודמת לקריית אתא, אשר לאחרונה הוחלט על הפקדתה במליאת הוועדה המחוזית.
אדוני היושב-ראש, שטחי המתחמים כאמור הם שטחים חקלאיים בבעלות המדינה. חלקם אדמות השבה מהסדר הקיבוצים – עכשיו אני מבין למה אתה שואל את השאלה – ללא חסמי תכנון ופיתוח מיוחדים, כך שבנייה בהם צפויה להתממש בטווח מהיר יחסית לאחר אישור התוכנית, והיא תהווה נדבך חשוב בהתפתחות העיר בהתאם ליעדי תוכנית המתאר.
יצוין כי התכנון נעשה בשיתוף פעולה מלא עם המועצה האזורית זבולון, וכי לאחרונה נחתם הסכם בין העירייה לבין המועצה האזורית על המשך עיבוד הקרקע עד ליום מימוש התוכנית.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה. שאלה נוספת?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
שאלה נוספת, בבקשה.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
לא מסכים לשום דבר שנאמר פה – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אה, שום דבר?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
– – אבל אין לי מעמד להתווכח. אני רק רוצה לומר לך שההתנהלות שלכם בתקופה האחרונה מובילה את ראש רמ"י, עדיאל, לומר דבר מאוד חמור, שלא הסתייגתם ממנו, ולכן אני תובע את פיטוריו. הוא אומר: "אנחנו נתכנן ונפתח" – בעיתונות, פורסם – "גם במחיר הפגיעה במושבים, עד לחיסולם המלא. אין מה לעשות, המדינה גדלה".
ההפקעות הברוטליות נתנו תחושה גם לפקידים שהותר כל רסן והכול מותר, עד כדי חיסול. ממשלה שאתה חבר בה, שלא מוכנה לוותר על שום מאחז לא חוקי ביהודה ושומרון, מחסלת בקצב מהיר יישובים במרכז הארץ. זאת לא הציונות, זו לא ההתיישבות וזה גם לא מחויב המציאות. זו פשוט הפקרות.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
65,000 יחידות דיור, 13,000 יחידות דיור – זה לא ציונות, איתן?
איתן ברושי (המחנה הציוני):
באיזה מחיר?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
עם כל הכבוד – ויש לי הרבה כבוד לקיבוצים ולמושבים – –
איתן ברושי (המחנה הציוני):
מה זה שייך?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
– – יש עוד, יש גם תחומים אורבניים. על כל פנים, ממילא הוא לא מקבל את התשובות, אז איתן, סחתיין.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
השאילתה הבאה, מס' 975, של חבר הכנסת אחמד טיבי: חלקה של החברה הערבית בתקציב משרד האוצר. אני מבין שחבר הכנסת טיבי איננו – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני יכול להעיר הערה, כבוד היושב-ראש?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
כן.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אנחנו באמת טורחים להכין את התשובות לחברי הכנסת – אוספים נתונים, מכינים תשובות. אם הוא לא רוצה לשאול, שלא יטריח. אם הוא רוצה לשאול, אם הוא רוצה בכתב – יקבל את זה בכתב. אבל זה לא מתאים לד"ר אחמד טיבי, בדרך כלל הוא פרלמנטר חרוץ. אני ממש מתפלא.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
צודק, ונרשם בפרוטוקול.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
עכשיו אני מסכים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
יכול להיות שיש לו תירוץ טוב. נראה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אוקיי. אני מקווה שהוא מרגיש טוב.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
יש לו פה עוד שאילתה, שגם אותה אנחנו לא נשאל, 988, ולכן נעבור לשאילתה האחרונה, של חברת הכנסת גרמן, מס' 1029: הטלת מס על האייקוס.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
שו? אייקוס?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
מה זה אייקוס? היא תסביר.
1029. הטלת מס על אייקוס
יעל גרמן (יש עתיד):
אדוני סגן השר, כבוד היושב-ראש, IQOS זה ראשי תיבות של I Quit Ordinary Smoking. מין ראשי תיבות ציניים של חברת טבק שמנסה למכור לנו בצלופן מרשרש ובמילה מרשרשת, בשם מרשרש, רעל, כמובן.
השאלה שלי: משרד הבריאות הגדיר בבג"ץ את אייקוס כמוצר טבק. לפיכך, חלה עליו הרגולציה החלה על מוצרי טבק.
רצוני לשאול:
מדוע, בניגוד לעמדת המדינה שנמסרה בבג"ץ ובניגוד למכתב היועץ המשפטי שנשלח אל כבוד השר בנושא, השר לא חותם על הצווים הנמצאים על שולחנו ומטילים מס על אייקוס, שעה שעל מוצרים דומים מוטל מס קנייה?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה רבה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בבקשה, אדוני.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אכן, שאלה. בתשובה לבג"ץ בנושא מיסוי אייקוס נמסר כי בכוונת רשות המיסים לפעול לאישורם של תיקונים בהוראת הדין הרלוונטית לשם השוואת מס הקנייה החל על HEETS ועל מוצרים המסווגים כסיגריות המכילות טבק. לצורך זה הוכנו כמה תיקוני חקיקה שבכוונת רשות המיסים לפעול לקידומם: לצו תעריף המכס והפטורים ממס קנייה על טובין, התשע"ז–2017, לעניין יצירת סיווג ייעודי ל-HEETS וקביעת מס קנייה כאמור; לתקנות הטבק, התש"ם–1979, לעניין מספר יחידות הטבק בחפיסה; לתקנות מס קנייה (טובין), התשע"ז–2017.
התיקונים האמורים דורשים את חתימתו של שר האוצר, אשר טרם נדרש לנושא, ולאחר פרסום תיקון מתאים בצו תעריף המכס יהיה צורך להביא חלק מהתיקונים לאישורה של ועדת הכספים.
נכון להיום, הצווים נמצאים במשרד המשפטים במחלקת ייעוץ וחקיקה, וזאת על מנת לאשר את נוסחם. כשהם יסיימו, זה יגיע לשר והשר יטפל בזה. אנחנו נעביר את זה לוועדת הכספים, ואני מניח שאת תהיי בוועדת הכספים ותשתתפי בדיון הזה ואתם תאשרו את זה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אני רוצה להבין: האם הידיעה שהועברה, שהצווים מונחים על שולחנו של השר והוא פשוט לא חותם עליהם – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא, לא, לא.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – אינה נכונה?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא הבנת אותי.
יעל גרמן (יש עתיד):
אז מה העובדות?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אני אמרתי בסיפה שהצווים נמצאים במשרד המשפטים במחלקת ייעוץ וחקיקה, וזאת על מנת לאשר את נוסחם.
יעל גרמן (יש עתיד):
היכן נמצאים הצווים – על שולחנו של שר האוצר או במחלקת – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
– – ייעוץ וחקיקה. ייגמר – יחזור אלינו, אחרי שיעבור את התהליך הפורמלי.
יעל גרמן (יש עתיד):
זאת אומרת – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
רגע, את שואלת – אני עונה, אוקיי?
יעל גרמן (יש עתיד):
כן – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא, לא, לא. אני עונה – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אני רוצה לדעת, כי השאילתה הבאה תהיה למשרד המשפטים.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תאפשרי לשר לענות, גברתי. אבל אולי תן לה להשלים את השאלה, השר. תודה.
יעל גרמן (יש עתיד):
אנחנו, כל אלה שמנסים לעצור את העישון ולמנוע גם את המוות בעקבות העישון, מאוד מודאגים מכך שהצווים לא חתומים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
כל הכבוד. רק אתם.
יעל גרמן (יש עתיד):
לא, אני מתארת לעצמי שאתה שותף לדאגה הזאת. אני בטוחה, אפילו. אנחנו הבנו שהצווים מוכנים לחתימה, וכל מה שצריך זה רק לחתום עליהם.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא. לא זה מה שאמרתי. לא הבנת טוב.
יעל גרמן (יש עתיד):
אוקיי, אז – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
חבל. אני אחסוך לך – – –
יעל גרמן (יש עתיד):
אני רק רוצה לשאול היכן הצווים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא. את רוצה לשאול שאלות קנטרניות, ואני אגיד לך לא.
יעל גרמן (יש עתיד):
לא, ממש לא.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
הצווים נמצאים במשרד המשפטים, ואחרי שיגיעו מייעוץ וחקיקה ויאושר הנוסח, אז זה יחזור לשולחנו של השר והשר יידרש לזה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
את רוצה להמשיך את השאלה? יש לך עוד שאלה?
יעל גרמן (יש עתיד):
לא. השאלה שלי הייתה היכן הצווים, והתשובה היא: במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לאישור הנוסח.
יעל גרמן (יש עתיד):
– – ולא אצל שר האוצר.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אכן.
יעל גרמן (יש עתיד):
אוקיי, תודה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה לך.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
תודה, גברתי.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
שאילתה 1021 – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לא, אדוני, אתה משוחרר, כי נחמן שי ויתר – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
גם נחמן שי?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
– – ואחמד טיבי לא נוכח.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תראה איזה שאילתה הוא שאל, שאילתה של – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אתה רוצה? אני יכול לארגן לך פה המשך דיון.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא, אני רוצה להסביר ליושב-ראש: באמת יושבים אנשים ומכינים תשובות רציניות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לא, אבל נחמן הודיע – ייאמר לזכותו שהוא הודיע – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
הוא לא הודיע. אם היה מודיע הייתי שולח לו את זה בכתב.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
לא ביקש תשובה בזמן. אז אנחנו קודם כול מודים לך על הטרחה. אנחנו יודעים שאתה איש עסוק – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא, אין לי בעיה לטרוח. הח"כים שואלים, מחובתנו לענות. את מסכימה איתי, גברת גרמן?
יעל גרמן (יש עתיד):
ללא ספק. לכן נשארתי פה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
כל הכבוד.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אגב, ייאמר שהשאלה הזאת היא מ-26 ביולי.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא, לא. אין לנו פיגור בתשובות.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
26 ביולי.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אין פיגור בתשובות. יקירי, סגן המזכירה, אין לנו פיגור, אין לנו פיגור. שולחן נקי.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
26 ביולי 2017.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
יכול להיות שחיכו לנתונים, אבל אין פיגור.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
בסדר.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אבל הכנו תשובה ארוכה מאוד, מבוססת על נתונים – – –
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אגב, אולי יש לחברת הכנסת גרמן, אם אתה כל כך מתעקש, עוד איזו שאלה. אני לא יודע, אם אתה כל כך מתעקש להישאר פה – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
יאללה, את רוצה לשאול במקומו?
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אנחנו עושים מרתון שאלות ותשובות עם סגן שר האוצר החביב שלנו.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה רבה לכולם, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מודה לך, אדוני סגן השר.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
הייתי רוצה להתייחס לנושא הקודם, אבל אין זמן. בפעם הבאה.
היו"ר יחיאל חיליק בר:
אני מודה לחברת הכנסת גרמן, ואני נועל את הישיבה.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, מחר, יום רביעי, י"א בכסלו התשע"ח – בעזרת השם, אמרתי – 29 בנובמבר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:38.