דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ז' ישיבה רפ"ג הישיבה המאתיים-ושמונים-ושלוש של הכנסת העשרים יום שלישי, י"ז בכסלו התשע"ח (5 בדצמבר 2017) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 4 נאומים בני דקה 4 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 5 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 5 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 6 קארין אלהרר (יש עתיד): 7 ענת ברקו (הליכוד): 8 דב חנין (הרשימה המשותפת): 8 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 9 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 10 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 11 איתן ברושי (המחנה הציוני): 11 יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): 12 אכרם חסון (כולנו): 12 סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 14 יוסי יונה (המחנה הציוני): 14 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 15 מוסי רז (מרצ): 16 ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 17 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 17 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 18 מיקי לוי (יש עתיד): 19 נחמן שי (המחנה הציוני): 20 מיכל רוזין (מרצ): 20 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 21 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 22 סאלח סעד (המחנה הציוני): 23 עליזה לביא (יש עתיד): 24 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 24 הצעות לסדר-היום 25 ציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות 25 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 25 אילן גילאון (מרצ): 26 קארין אלהרר (יש עתיד): 28 אלי אלאלוף (כולנו): 30 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 32 מיכאל מלכיאלי (ש"ס): 34 נורית קורן (הליכוד): 36 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 38 אורלי לוי אבקסיס: 41 שרת המשפטים איילת שקד: 43 אורן אסף חזן (הליכוד): 46 דב חנין (הרשימה המשותפת): 47 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 48 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 49 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 49 הצעות לסדר-היום 50 ציון יום זכויות האדם 50 היו"ר יחיאל חיליק בר: 50 דב חנין (הרשימה המשותפת): 51 אברהם נגוסה (הליכוד): 53 מיכל רוזין (מרצ): 54 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 56 עליזה לביא (יש עתיד): 61 יצחק וקנין (ש"ס): 63 אורלי לוי אבקסיס: 66 שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: 68 תמר זנדברג (מרצ): 70 אורן אסף חזן (הליכוד): 71 מוסי רז (מרצ): 73 נחמן שי (המחנה הציוני): 73 הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 50), התשע"ח–2017 74 אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 74 יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): 78 איציק שמולי (המחנה הציוני): 79 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, היום י"ז בכסלו תשע"ח, 5 בדצמבר 2017. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה לסגן מזכירת הכנסת. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 50), התשע"ח–2017, והצעת חוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר) (הוראת שעה), התשע"ח–2017, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. עוד אבקש להודיעכם כי חברת הכנסת נורית קורן ביקשה להסיר את שמה מהצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – עידוד הנגשה להשכלה גבוהה), התשע"ח–2017, פ/4547/20. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לסגן מזכירת הכנסת. נאומים בני דקה היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, אנחנו נירשם, נצביע על מנת להירשם, לנאומים בני דקה. בבקשה, אתם יכולים להירשם. בבקשה, חבר הכנסת רזבוזוב, תפתח, בבקשה, את הנאומים היום, ואחריו – חבר הכנסת איימן עודה. יואל רזבוזוב (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, תודה לחברי הכנסת שהצטרפו לקמפיין החשוב של עמותת ישראל חופשית. יחד נקריא עדויות של אזרחים שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה ואינם יכולים להתחתן במדינה. כמוהם ישנם מאות אלפים אשר נשללת מהם הזכות הבסיסית הזאת. זהו סיפורו של אלכס, ישראלי שמדינת ישראל מנעה ממנו להתחתן בארצו: שמי אלכס מויסיינקו, בן 30, נשוי ואב לילד. בגיל שמונה עלינו מבלרוס. בישראל התחנכתי כחילוני על טהרת המסורת היהודית. למדתי שחשוב לתרום למדינה כאזרח עובד, משלם מיסים, וביצעתי שירות משמעותי כקצין קרבי בצה"ל במשך תשע שנים. תשע שנים קצין קרבי בצה"ל. מבחינת חוק השבות אני מספיק יהודי כדי למלא את חובותיי כאזרח, אבל מבחינת מוסדות הדת אינני יהודי על מנת לקבל זכויות בסיסיות בארצי. זוגתי ואני התחתנו בפראג. הקמנו בית ומשפחה בישראל המושתתים על אהבת הארץ והמסורת היהודית. איסור החתונה בארץ לא ימנע מזוגות להתחתן, רק התהליך יהיה כרוך בתשלום למדינה זרה, והדבר מעורר אנטגוניזם כלפי מוסדות הדת בישראל ומלבה את השיח המפלג בתוכנו. אנו, דור שני לעולים מברית המועצות, הפסקנו לשתוק. נתבע את זכויותינו למען עתיד צודק ועבור ילדינו. אנחנו כאן כדי להישאר. אין בכוונתנו להיות סוג א' בחובות וסוג ב' בזכויות. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת רזבוזוב. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. איימן עודה (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, עבריינים מוגי לב ירו לעבר ביתו של תמים אבו חיט מהעיר טירה. ענת ברקו (הליכוד): חשבתי שרצית – – – חשבתי שאתה הולך להגיד משהו כזה. איימן עודה (הרשימה המשותפת): תמים הוא איש מעורב חברתית ופוליטית בכל רמ"ח איבריו; אומן. פשוט מאוד, העבריינים הללו רצו שהוא לא יביע ביקורת בקשר לדברים שמתרחשים בעיר טירה. חברי יוסף ג'בארין שיגר מכתב לשר לביטחון פנים וביקש ממנו שיעקוב אחרי הנושא. אני מקדיש את נאום הדקה שלי בשביל להטיל אחריות על השר לביטחון פנים, שאם תמים אבו חיט ייפגע – הוא האחראי. אני מתריע שיפגעו בתמים אבו חיט. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חברת הכנסת קארין אלהרר. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי, חברותיי חברות הכנסת, זה סיפורו של ולד זיידמן, ישראלי, שמדינת ישראל מונעת ממנו להתחתן בארצו: אבי היה ציוני ובעקבותיו עקרנו את חיינו מכל שהיה לנו מוכר כדי לעלות ארצה. הייתי אז בן שלוש. מייד שלחו אותי לגן דתי, ואחר כך לבית ספר יסודי דתי ולתיכון דתי. הוריי היו נאמנים למסורת. אומנם בבית ניהלנו אורח חיים חילוני, אך לא שכחנו לחגוג את חגי ישראל ולחיות בהוויה היהודית והישראלית. כמו כולם וכולן, התגייסתי לצה"ל, שירתי ביחידה מיוחדת של חיל התותחנים בשם רוכב שמיים. בצבא גם גיליתי בפעם הראשונה שאני לא יהודי – עובדה שעד אז לא עלה בדעתי לברר, כי בלב הייתי תמיד יהודי. מעולם לא הרגשתי שונה, כי לא ידעתי שאני לא יהודי, עד שהכרתי בחורה מדהימה, יהודייה מסורתית. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי אאוטסיידר, מישהו מהשוליים, מישהו שהוא לא מספיק טוב כדי לצאת עם בחורה יהודייה. עברתי שני תהליכי גיור על מנת שנוכל לחיות יחד – אחד במהלך השירות הצבאי ואחד אחרי השחרור. שני תהליכי הגיור לא הושלמו, כי לא הייתי מוכן להסכים לנהל אורח חיים דתי. העדפתי שלא לשקר להם רק כדי להשלים את הגיור. אני רואה בעצמי יהודי חילוני שמכבד את המסורת אבל לא שומר את כל תרי"ג המצוות, למרות שהוא מקפיד מאוד מאוד בחומרה על המצוות שבין אדם וחברו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): סליחה, אדוני, ממש רק לסיים: תבינו, אני הכי ישראלי שיש. אם לא היו קוראים לי ולד ולא היה לי שיער בלונדיני, הייתם כנראה חושבים שאני מיקס מזרחי. בכל דייט אני מדבר על העניין כאילו הוא מכשול. אמן שמשהו יסתדר בתפיסה שלנו כחברה ותבינו שמה שחשוב באמת זה היחס בין בני הזוג, הערכה, כבוד, אהבה וגם קצת מסורת. אני ישראלי ובאר שבעי גאה שלא מתכנן לעזוב את הארץ לעולם. אני רק מקווה שיימצא פתרון לבעיה הזאת שעומדת לפנינו כחברה, וברמה האישית – שנוגעת לי ולדוברי רוסית אחרים. אנחנו אוהבים את המדינה, רוצים לגדל בה דור המשך, אבל לא שווים בה ולא יכולים להתחתן בה כמו שאר הישראלים. זה לא צודק וזה גם פוגע. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת מיכאלי. חברים, חברי הכנסת, מי שעוד מתכוון לקרוא עדויות – זה לא יכול להיות ארבע-חמש דקות, כן? בבקשה, חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת ענת ברקו. קארין אלהרר (יש עתיד): תודה רבה, אדוני יושב-ראש הכנסת. כנסת נכבדה, אני מביאה את סיפורה של תמרה קלינגון, ישראלית שמדינת ישראל מנעה ממנה להינשא בארצה. והיא כותבת: עליתי לישראל מאומן, אוקראינה, בגיל 12, ובעלי יונתן הוא יליד הארץ. אני יהודייה מצד אבי. אבא שלי כל כך פחד שאף אחד לא יתחתן איתי, שמייד אחרי העלייה הוא שלח אותי ללמוד תורה בשעות הערב. בהמשך, באמת ובתמים ניסיתי לעבור גיור, אבל זה היה בלתי אפשרי. המפקחים שהגיעו לביתנו לא האמינו בכוונות הטובות שלי. כשהתבגרתי החלטתי שאני לא ממשיכה בגיור, כי אני לא רוצה לשקר, והכי חשוב – אני כבר גדלתי ונטמעתי בארץ והרגשתי יהודייה; לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח זאת לאחרים. משפחתו של בעלי קיבלה אותי באהבה ומעולם לא הרגשתי שאני שונה. בסופו של דבר נישאנו רשמית הרחק מכאן, בארצות הברית. כל מה שנדרש מאיתנו הוא להגיע יחד לעירייה ולחתום על הסכם נישואים; פשוט וקל. בעבור קרובי המשפחה והחברים ערכנו טקס נישואים שוויוני עם חופה ועורך טקס, אך ללא רב. בניגוד אלינו, זוגות אחרים נדרשו לשלם סכומי עתק, לטוס לחול – צ'כיה, קפריסין – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. קארין אלהרר (יש עתיד): – – ולהתחתן שם. זהו חוסר צדק, חוסר צדק שחייב להשתנות. גם הילדים שלי, שנולדו בארץ ואין להם רבע זיקה לדת אחרת חוץ מיהדות, ייאלצו להינשא בחו"ל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. ענת ברקו (הליכוד): תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, אני רוצה לדבר, ברשותכם, על היום הזה, היום לאנשים בעלי מוגבלות, ולספר לכם סיפור אישי על אלעד, הבן של אחותי, ואני, ברשותם, משתפת בטקס בר-המצווה שלו, שהיה בכותל. כשקיבלנו הזמנות לבר-המצווה בכותל כל המשפחה הייתה מאוד בחרדה – איך זה ייראה: האם הוא לא יברח באמצע הטקס? האם הוא יהיה מסוגל להגיד את ההפטרה? להניח תפילין? אני יכולה לומר לכם שזה היה טקס בר-המצווה המרגש ביותר בחיי. כשראיתי את אלעד קורא את ההפטרה במלואה. כשראיתי אותו, אומנם ממולל את התפילין בידיו, ככה בודק את האזור, מסתכל על האנשים ומתמקד בטקס לאחר מכן, ממש ממש, כשהוא מכוון את פניו לכיוון הכותל, זה היה מאוד מרגש. העבודה שהגופים הרבים עושים למען ילדים אוטיסטים כמו אלעד, על הספקטרום, ולמען אנשים בעלי מוגבלות היא אדירה. גם הצופים, צמי"ד, רעים – כל הארגונים הללו, אחותי מספרת לי שבהחלט הם חלק מההתקדמות שלו ומהיכולת להגיע למצב שהוא באמת עבר טקס בר-מצווה כמו כל ילד אחר. תודה, אדוני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. היום בוועדה לביקורת המדינה שמענו עדות מזעזעת של צעיר ישראלי, עולה מחבר המדינות, שסיפר איך שנים רבות אחרי שהוא בארץ, נתיב, יחד עם רשות האוכלוסין, בלשו ופשפשו כדי לראות אם הוא יהודי או לא יהודי. זה דבר חמור ומסוכן. אין סמכות לא לרשות האוכלוסין ולא לנתיב לפשפש ולחפש ביהדותם של אזרחי ישראל שנמצאים פה הרבה שנים. אני רוצה להביא את סיפורה של יוליה קצוביץ מינין, ישראלית שמדינת ישראל מנעה ממנה להינשא בארץ. היא עלתה לארץ מבלרוס ב-1991. היא יהודייה על פי ההלכה. בן זוגה יהודי מצד האב. בן הזוג, היא אומרת, הוא אזרח נפלא: הוא עלה לארץ לבד, למד עברית, שירת בצבא, נלחם במלחמות, משלם מיסים, מתנדב למען הקהילה, אבל נחשב לאזרח סוג ב'. כשהציע לה להינשא לו, לא הייתה להם אופציה אחרת – הם היו צריכים לטוס לפראג ולהינשא, להתחתן שם, הרחק מהמשפחה ומהחברים. לא ייתכן שמדינה שקוראת לעצמה דמוקרטית ומודרנית תמשיך לשלול מאזרחיה זכות בסיסית להתחתן באופן שהם רוצים ללא קשר לדת וגזע. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. דב חנין (הרשימה המשותפת): צריך לומר שחוק הלאום יהפוך את שלילת הזכות שלה משלילה שנמצאת בחוק לשלילה שנמצאת בחוקה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. עמיר פרץ (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך אותך על החלטתך לקיים היום שני אירועים חשובים: האחד שנוגע לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, והשני לציון יום זכויות האדם. ושני הדברים משתלבים גם יחד. אני עדיין נרגש מהעדות ששמענו מוקדם יותר בוועדת החוץ והביטחון ממועמדים לשירות בצה"ל וחיילים שכבר משרתים, חיילים עם מוגבלויות. שמענו שם את נויה ואת נועם ואחרים, אשר עלינו לעשות הכול כדי לאפשר להם להשתלב בחברה, להשתלב בצה"ל ולהפוך גאווה לכולנו. כשנוגעים בזכויות האדם, אני מבקש להביא בשמה את סיפורה של אירה סקסונסקי, שמדינת ישראל מנעה ממנה ומבעלה להתחתן בארצה: עליתי לישראל בגיל 13 מאוקראינה עם ההורים ישר לבית שמש. סיימתי פה והתגייסתי לצבא, לסיירת גולני. ידעתי תמיד שאני יהודייה מצד אבא, וזה הפריע לי כאשר התחלתי לצאת לדייטים. חלק מהבחורים גילו כלפיי יחס גזעני, חוסר רגישות, בגלל הסוגיה הזאת. בעלי עלה לבד לישראל בגיל 15 מחצי האי קרים. הוא למד בבית ספר דתי. אחרי בית הספר הוא התגייס לצה"ל ושירת גם הוא בסיירת גולני. אחרי שהוא הציע לי נישואים, לקח לנו חצי שנה לברר מה הזכויות שלנו ולמה אנו לא יכולים להתחתן בישראל. בסופו של דבר, בצער רב ובהיעדר חלופה חוקית אחרת, נאלצנו להכין מסמכים לקראת הנסיעה לחו"ל, לפראג. זה לקח לנו המון זמן וכסף. בחתונה שלנו בפראג, לצערי, לא היו ההורים של בעלי. החוסר בבני המשפחה ביום הכי חשוב שלך העיד עד כמה המצב בלתי נסבל. זה היה עלבון גדול עבורנו. בארץ, כשהגענו, לא השתחררנו מהעלבון הזה. כבר לא רצינו שום טקס, רק החלפנו טבעות. מצער שזהו הגורל שלנו ושל דומים לנו במדינת ישראל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת פרץ. כרגע – חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): תודה, מכובדי היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, מנהלת הנישול של הקרקעות של הבדואים בנגב מודיעה היום לתושבי אום אלחיראן שיעבירו אותם לשכונה בחורה, היישוב הסמוך. אחרי מאמץ רב של משא ומתן, שבו התושבים שם אפילו ביקשו להכיר להם או לפתוח להם שכונה בתוך היישוב היהודי, שהוא היישוב חירן – למרות זאת כל המאמצים לא צלחו. ולכן, אחרי שהיישוב הזה, התושבים האלה איבדו את בנם הצעיר, השהיד, יעקוב אבו אלקיעאן, (אומר בערבית: ירחם עליו האל,) שנרצח על ידי משטרת ישראל בדם קר, בלי שום סיבה, חשבנו שיקומו השפויים במדינה ויגידו, יחליטו, אחרי שהתושבים האלו איבדו את בנם ואין להם מקום אחר, למרות שהועברו לפני כ-60 שנה ממקום מושבם מערבה לבאר שבע ולרהט למקום הזה, שוב באה המדינה כדי להעביר אותם שוב לשכונה החדשה בחורה. ולכן, מכובדי היושב-ראש, אני לא יודע מה הפתרון. מה המדינה מציעה לאנשים האלה? תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. חמד עמאר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, בשבוע שעבר קיבלו כמה מתושבי עוספיא בכרמל צווי הריסה, צווי הריסה מינהליים. לעומת זאת, כשקיימנו ישיבות עם כל הגורמים האחראים, וגם עם היועץ המשפטי לממשלה, נאמר לנו שהתכנון יבוא לפני האכיפה. ומה שאנחנו רואים עכשיו – ההפך הנכון, מכל הסיכומים שסיכמנו. לכן, אני פניתי בשבוע שעבר לשר האוצר להורות למנהלי, ליושבי-ראש ועדות התכנון והבנייה המחוזיות, גם במחוז חיפה וגם במחוז הצפון, כי חוק התכנון והבנייה מאפשר הקמת ועדה ייעודית לבני מיעוטים, ואני רוצה שתוקם ועדה ייעודית ליישובים הדרוזיים גם במחוז חיפה וגם במחוז הצפון; ולשבת על כל נושא התכנון והבנייה ביישובים הדרוזיים ולגמור אחת ולתמיד. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, כל ההנהגה הדרוזית בדעה אחת: לא נאפשר בנייה לא חוקית – לא מורשית, כמו שאני קראתי לה, לא מורשית – אחרי שיאושרו כל תוכניות התכנון והבנייה. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חבר הכנסת יוסף עטאונה. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, השבוע התפרסמו נתונים מדאיגים על ירידה במוטיבציה לשרת בצה"ל וביחידות הקרביות, וצה"ל, כפי שאנחנו יודעים כבר הרבה זמן וגם פורסם, הופך להיות מצבא העם לצבא חצי העם. אין ספק שזה תהליך מדאיג שיש לעצור אותו, משום שהיכולת להציג חזית אחידה בנטל ובאחריות למה שקורה כאן היא תנאי הכרחי להמשך החוסן החברתי. מצד שני, התפרסמו היום נתונים בעיתונות על מדד השירות הקרבי והגיוס לצה"ל ברחבי המדינה כולה. וצריך לומר שיחד עם הירידה במוטיבציה ובהתגייסות, יש יישובים, ערים, שבולטים בנכונות, בחינוך, בערכים, שמביאים למיצוי מקסימלי של היכולות של הדור הצעיר. ופעם נוספת בולטת בהתגייסות ובהתנדבות ההתיישבות העובדת: המושבים, הקיבוצים, היישובים הקהילתיים – המרחב הכפרי. אנחנו מובילים גם בשיעור ההתגייסות וגם בהתגייסות של מעבר, לשירות המשמעותי. כל מי שנדמה לו שההתיישבות סיימה את תפקידה, פעם נוספת, שחור על גבי לבן, ההתיישבות מובילה גם בתחום הזה. תודה למתגייסים. אני קורא לכולם להתייצב – בשירות הלאומי ובשירות הצבאי. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת יוסף עטאונה, ואחריו – חבר הכנסת אכרם חסון. יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה להקריא לכם מה כתב ראש הממשלה אתמול בדף הפייסבוק שלו: "חתמנו היום על כניסת ישראל לתוכנית Power Africa, במסגרתה חברות אנרגיה ישראליות יצטרפו לתוכנית שתחבר לחשמל" – תקשיבו טוב – "60 מיליון בתים באפריקה. זה עוד צעד חשוב לכלכלת ישראל ולקשרים המתחזקים שלנו עם מדינות אפריקה". אדוני היושב-ראש, אני עמדתי כאן לפני שבועיים ודיברתי על בתי ספר בנגב, בתי ספר רשמיים של משרד החינוך, שלא מחוברים לחשמל. בחודש האחרון אני גם עוקב אחרי הכפרים בנגב שהכירו בהם לפני עשר שנים, ומתברר שעד היום אין תוכניות לחיבורם לחשמל. זו חוצפה, אדוני היושב-ראש, שראש ממשלה כותב בדף הפייסבוק שלו שהוא רוצה לחבר באפריקה 60 מיליון בתים – ובנגב, במרחק של שעה נסיעה מכאן, בתי ספר וכפרים שלמים ללא חשמל. עוד פעם, זו חוצפה שאי-אפשר לשתוק עליה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת עטאונה. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת לאה פדידה. אכרם חסון (כולנו): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול הקמנו את השדולה למען האישה הדרוזית. הגיעו למשכן יותר מ-100 נשים דרוזיות מכל הכפרים, גם בכרמל וגם בגליל, נשים מובילות בחברה. הגיעו 20 חברי כנסת, וזה הזמן גם להגיד להם תודה רבה על ההשתתפות. כמובן, הגיעו נציגי מוסדות וגם נציג המוסד הכי חשוב, נציבות שירות המדינה. אני כבר הרבה זמן טוען שהאישה הדרוזית נתנה את היקר למען המדינה, אך לצערי הרב לא זכתה, במשך שנים רבות, למה שנקרא שוויון ושילוב בחיי החברה הישראלית. כפי שאמרתי, אדוני היושב-ראש, מתוך בדיקה שעשיתי עולה כי מתוך 42 משרדי ממשלה, רק בשלושה משרדים יש ייצוג לאישה הדרוזית, וב-39 משרדים אין. אני פונה אליך כיושב-ראש הכנסת, כאדם החשוב כאן: תן העדפה מתקנת לאישה הדרוזית גם בתוך הכנסת, ומכאן אנחנו נמשיך בשאר המקומות. אני רוצה להודות לכל מי שנתן לנו – לעובדי הכנסת, שעזרו לנו וסייעו לנו. אני רוצה להודות לידידתי וחברתי חברת הכנסת רויטל סויד, וגם לנאדיה חמדאן, אישה שעשתה עבודת קודש בנושא הזה, וגם שאדי קבלאן. אנחנו נמשיך מכאן לצעד הבא, שיהיה יריד תעסוקה כדי למצוא מקומות תעסוקה. היום דיברתי עם שרגא ברוש וסיכמנו על תאריך, ובקרוב נזמין את כל הנשים מכל הכפרים. ואני, ביחד עם הכנסת – אולי נצא לדרך חדשה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת סעיד אלחרומי. קריאה: היא יצאה הרגע – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: היא יצאה? סעיד אלחרומי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת יוסי יונה. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): סלח לי, אני רשום? אני לחצתי – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת אזברגה רשום. כן. עוד לא כל אלה שנרשמו בהצבעה דיברו. סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הכנסת ציינה היום את היום המיוחד לאנשים בעלי מוגבלויות, ואני כאן רוצה לציין אדם מיוחד, את ד"ר רמדאן אבו רגילה, שחולה במחלת שרירים שבשנים האחרונות מקשה עליו עד כדי כך שבימים האחרונים קשה לו לדבר. אבל רמדאן התחיל באוניברסיטת בן-גוריון תואר ראשון בהנדסה גרעינית, סיים דוקטורט בתחילת השנה, ובימים אלה הוא מתחיל פוסט-דוקטורט בטכניון בחיפה. אני שולח – ואני מאמין שכולם שולחים – איחולי תמיכה וחיזוק גם לד"ר רמדאן וגם לכל האנשים המוגבלים שהתעלו על מחלתם והגיעו להצלחות ולמעמד הזה. תודה, כבודו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת אלחרומי. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, סיפור נוסף ביוזמה של ישראל חופשית, והפעם זה סיפורה של נטע הנסן, ישראלית ילידת הארץ, שמדינת ישראל מנעה ממנה להתחתן בארצה. וכך היא כותבת בכאב רב: בעלי ואני הכרנו לפני כ-11 שנים בקורס קצינים – הוא כקצין במשרד הביטחון ואני כקצינת נפגעים. עם השנים, בעלי יצא לקורס טיס, כי הרגיש שהוא לא ממצה את עצמו ורוצה לתת יותר למדינה שלו, למדינה שלנו, למדינה שלכם. לאחר כשש שנים של היכרות רצינו להתחתן. בעלי נולד בדנמרק ובגיל ארבע עלה לארץ. כל חייו התחנך והרגיש יהודי. הוא לא זקוק לשום אישור משום גורם כדי להגדיר את זהותו: יהודית, ישראלית. כשרצינו להתחתן הבנו – היא ממשיכה – שמשום שהוא אינו נחשב ליהודי, אין לנו שום אפשרות לעשות את זה במדינה שלנו – לא דרך הרבנות ולא בשום דרך אחרת. כך מצאנו עצמנו מוציאים אלפי שקלים לצורך טיסת חתונה אזרחית לקפריסין ובחזרה. בעלי עדיין טייס בצבא. אני עובדת סוציאלית, ולמרות היותי אם לשני פעוטות, מתנדבת גם כיום לשירות מילואים כקב"נית. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. יוסי יונה (המחנה הציוני): מבחינתנו – אדוני, אני מסיים – ההרגשה היא שאנחנו נותנים עצמנו למדינה שאנחנו אוהבים מאוד, אך דבר בסיסי כמו להתחתן לא אפשרי לנו. כנראה אנחנו לא מספיק ראויים. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת יונה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מוסי רז. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מצטרף לברכות על היום הזה, יום זכויות האדם בכנסת והיום לבעלי המוגבלויות. תמיד ביום זכויות האדם מביאים בוועדת החינוך את המפמ"רית ואת כל אנשי מקצוע האזרחות, כאילו כל זכויות האדם במדינה תלויות במה שעושים במקצוע האזרחות. אדוני היושב-ראש, מה יכולים לבנות? אני מאמין בחינוך, מאמין שהעניין הוא עניין חינוכי, תודעתי. אבל מה שבונים במקצוע האזרחות ובבתי הספר יכול כל פוליטיקאי, כל מנהיג, להרוס באמירה ובעשייה. כדי להשריש ולהעמיק את עניין זכויות האדם והדמוקרטיה בחברה צריך אמירה, דוגמה וחינוך. לצערי, דוגמה בהנהגת המדינה, במיוחד ראש הממשלה, עדיין אין. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, גם דניאל שקל, שחוותה אנטישמיות בעיר הולדתה, נאלצה להתחתן בחו"ל, וזוהי עדותה: משפחתי ואני עלינו ארצה מקייב ב-1991. הקמנו בית צנוע בחולון. בתיכון, יחד עם חבריי לכיתה, קיבלתי את תעודת הזהות שלי. ההתרגשות הייתה גדולה, כך שלא שמתי לב לכך שבסעיף הלאום לא כתוב לי דבר. נתקלתי בכך בפעם הראשונה בלשכת הגיוס, כשנשאלתי לאיזו דת אני משתייכת. למען האמת, לא חוויתי משבר זהות גדול כשהתחלתי להבין שאני בעצם רוסייה בעיני המדינה, כמו שהייתי יהודייה בברית המועצות – תמיד סוג ב'. הייתי שייכת למדינה כאשר נדרשתי לשלם מיסים, אפילו לשרת בצבא, אבל כאשר ביקשתי להינשא בארצי כבר לא הרגשתי שייכת. הרגשתי שנמנעה ממני הזכות הבסיסית ביותר: להתחתן עם בחיר ליבי. זה אבסורד שמדינה זרה מסכימה לחתן אותי ואת בן זוגי ואילו המדינה שבה אני חיה, עובדת, משרתת, משלמת מיסים, מפנה לי את גבה. אני מרגישה מופלית, מודרת מהחברה, חסרת ישע. הרי אפילו בית המשפט העליון אינו מסוגל לבטל הלכות בלתי חוקיות אלה. היום אני בת 40, נשואה עם שני ילדים. עברתי גיור רפורמי, גיור שמספק אותי ואת בן זוגי, שהוא צבר יהודי. אודה ואומר שאני לא ממהרת להקנות לבנותיי ערכים של אהבת הארץ; הרי גם הן נחשבות לסוג ב' פה, כמוני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. מוסי רז (מרצ): אולי יגיע היום שבו יחליטו לעזוב למדינה אחרת, ושם יהיו שוות לכלל האזרחים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת רז. חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביום זכויות האדם, המועצה הארצית לתכנון ובנייה דנה היום בתוכנית המפורטת לכריית פוספטים בשדה בריר, על אף ההתנגדות הנחרצת של משרד הבריאות וחוות דעת מטעמו שקבעה שכריית פוספטים באזור תגרום לעלייה בתחלואה ובתמותה של תושבי היישובים הסמוכים – אל-פורעה, כסייפה והעיר ערד. חברים וחברות, יותר מ-40,000 תושבים שחיים באזור חשופים לאבק פוספטים רדיואקטיבי, חלקיקי אבק נשימים, מה שיגרום לעלייה במספר חולי הסרטן ומחלות ריאות. האם המדינה תמשיך לעמוד לצד הטייקונים על חשבון בריאות הציבור? היום אושרה גם תוכנית חציבה ליד היישוב טורעאן, ואני תוהה למה כל המחצבות והמכרות מוקמים בסמוך ליישובים הערביים – ובסוף אפילו את הארנונה הם לא מקבלים, והיא הולכת למועצות האזוריות היהודיות. ביום זכויות האדם. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, (אומר בערבית ומתרגם:) חד'ית, אמירה של הנביא מוחמד: אלוהים והמלאכים מברכים את מלמדי האדם טוב וצדק. ראש ממשלת יפן נשאל על הסוד של ההתקדמות הטכנולוגית המהירה ביפן. התשובה שלו הייתה: נתנו למורה משרות של שר וחסינות דיפלומטית וכבוד של קיסר. זה המורה שאנחנו צריכים. בתי הספר בשביתות – חלק בשביתה כללית של התיכונים, ואחר כך יש בתי ספר בכל מקום בארץ ששובתים לסירוגין, והסיבה היא השכר של המורה ובמיוחד המורה המתחיל. היום נתבשרנו שמונעים מהתלמידים לבצע בחינות. בחודש הזה ובחודש הבא יש בחינות בגרות, כבוד היושב-ראש. תלמידים שלא ייבחנו לא יקבלו את ציון המגן, וזה יפגע בהם ויפגע בעתיד שלהם. לכן, אני חושב שהגיע הזמן שראש הממשלה וגם כבודו יתערבו בנושא הזה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מיקי לוי. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, גם אני מצטרפת היום לקריאה של מאות אלפי אזרחים ישראלים שנמנעת מהם זכות בסיסית להתחתן בארצנו. זהו סיפורה של בוסיה צלמן, ישראלית, שמדינת ישראל מנעה ממנה להינשא כאן: אני בוסיה צלמן. נולדתי במולדובה ועליתי לארץ כשהייתי בת חמש וחצי. תמיד רציתי להשתייך, לא להיות שונה בצורה כזאת או אחרת, להקטין את העובדה שלא נולדתי בארץ, לעבוד, להתעקש לדבר בעברית ולהימנע מרוסית. אני זוכרת שכשפגשתי אנשים חדשים אז היו אומרים לי: אה, את רוסייה, איזה יופי. והייתי עונה: בטח אתם חושבים שיש לי סבתא בסלון, אבל היא לא גרה בסלון, יש לה חדר משלה. ידעתי שאינני נחשבת ליהודייה מבחינה הלכתית, וביום מן הימים שמעתי על קורס הגיור בצבא, קורס נתיב. באתי אליו חדורת מטרה, כי תמיד ראיתי את עצמי כיהודייה. במהלך הגיור ביקשו מאיתנו לכתוב מכתב. המכתב היה אמור להיות ממקום רגשי, להסביר מדוע בחרנו להתגייר. במכתב באמת שפכתי את הלב וכתבתי אותו בשיא הכנות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): רק משפט אחרון. אחרי שכתבתי את המכתב בשיא הכנות, לקח אותי לשיחה, המדריך בנתיב, והסביר לי שלא התחייבתי במכתב להיות דתייה של ממש ולשמור אורח חיים דתי. היא גילתה שאף אחד לא מעוניין שהיא תהיה יהודייה. ובסופו של דבר, היום, הזכות שלה להתחתן – שלה ושל הילדים שלה – שהיא הזכות הכי בסיסית שמדינה שיכולה וצריכה להעניק לאזרחיה – האפליה הזאת היא בניגוד מוחלט להכרזת המדינה, להכרזת העצמאות של מדינת ישראל כמדינה קולטת עלייה וכבית לאומי לכולנו כאן במדינת ישראל. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת מיקי לוי. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. מיקי לוי (יש עתיד): תודה. אדוני, אני קיצרתי, לבקשתך. זוהי סיפורה של אנה ז'רבה, ישראלית, שמדינת ישראל מנעה ממנה להינשא בארצה: נולדתי באוקראינה. בשנת 2000 קיבלתי החלטה גורלית: עזבתי את לימודיי האקדמיים בתחום החינוך ועליתי ארצה. יותר מעשור עבדתי בסוכנות היהודית, ובה תרמתי רבות לקשר של יהודי התפוצות עם מדינת ישראל ועם ישראל בארצו. בגיל 16 סבתי היהודייה, אימא של אימא שלי, נשלחה למחנה ריכוז בסיביר – ומי כמוך, אדוני, יודע מה המשפט הזה אומר – כי ביקרה בחריפות את השלטון הסובייטי לאחר מלחמת העולם השנייה. היא עברה שם זוועות איומות, ומשכך, נאלצה להחליף את מסמכיה והתחתנה, החליפה את השם וחזרה לאוקראינה שבורה לאחר כמעט 17 שנה. לא נשארו מסמכים המעידים על יהדותה. שני הילדים שלי נולדו בישראל. בכל יום שישי אנחנו יושבים סביב שולחן השבת. האם אנחנו דתיים? לא. בזמן האחרון ילדיי חוקרים את זהותם: האם אני שייך לעם היהודי? מה זה אומר להיות יהודי? ואני מחפשת את התשובות הנכונות, כי אני לא רוצה לשקר ולמצוא הסברים יפים. לכן, כשאביהם ואני נאלצנו להתחתן במדינה אחרת – איך אני מסבירה להם זאת? איך אני מסבירה להם שהם ישראלים לכל דבר? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. מיקי לוי (יש עתיד): תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. נחמן שי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, המונח הדרת נשים הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, וחלק רע מחיינו בארץ הזאת. רק מהיממה האחרונה – שלושה דברים שעוסקים במרחב הציבורי ובסוגיה הזאת של הדרה: הזמר החרדי יונתן רזאל מופיע לפני קבוצה גדולה של נשים והוא שם סלוטייפ על פניו כדי להסתיר את עיניו. לא הבנתי את מי הוא מדיר בזה – את עצמו, אותן, אותנו – אבל זה מגוחך. מעולם לא שמעתי שיש איזושהי הגבלה על שירת גברים, ובעיניי גם שירת נשים היא פתוחה וצריכה להיות בכל זירה ציבורית. בשבוע שעבר היה שבוע הארגון של בני עקיבא, ארגון מאוד מאוד חשוב, ובאמת, הוא מארגן עשרות אלפים בני נוער בכל הארץ. כאשר בנות פתחו בריקוד, בנות צעירות, היה צריך להוריד את האור באולם שבו הן הופיעו, והן הופיעו עם איזה פנסים קטנים כדי שחס וחלילה לא יראו אותן. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. נחמן שי (המחנה הציוני): והדבר השלישי ששמעתי: שטרות של 20 שקלים ו-100 שקלים חדשים שיש עליהם שמות של משוררות – התחילו לפסול אותם בקהילה החרדית פה בירושלים, כי הם לא רוצים לעסוק בהם. את התופעה הזאת צריך לעקור מתוכנו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת שי. חברת הכנסת מיכל רוזין. אחריה – חבר הכנסת חיליק בר. מיכל רוזין (מרצ): תודה, כבוד יושב-ראש הכנסת. גם אני רוצה להצטרף למבצע הנפלא של ישראל חופשית, שבאמת עושים עבודה נפלאה להביא את הקולות הרבים שמתקשים ונמנע מהם להתחתן במדינת ישראל. קטיה קופצ'יק היא ממש גיבורה שהסכימה לצאת עם הסיפור הזה ומשתפת אותנו: עזבתי את ההורים שלי ואת עיר הולדתי בהיותי בת 16 ועליתי לישראל. תמיד כששואלים את אימא שלי איך נתנה לי לנסוע לבד, היא עונה שלא ממש שאלתי – וזה נכון. בבית ובחוץ ניסינו שלא להבליט את היותנו יהודים בגלל דעות קדומות ואנטישמיות, אבל הקשר ליהדות היה קיים תמיד. בהמשך הפכתי למדריכה מקומית של הסוכנות היהודית, וברגע שסיימתי תיכון עליתי לארץ. עוד בתוכנית העלייה שלי קיבלתי הצעה לעבור לגור בקיבוץ דתי, הצעה שלא התאימה להשקפת העולם שלי, אבל אז הבנתי, בעצם, שההצעה הנדיבה של הקיבוץ נבעה מרצון לגייר אותי. הייתי במשבר עמוק: עד לרגע זה הייתי יהודייה, ובאופן הכי אירוני מי שמנסה לקחת לי עכשיו את הזהות שלי ואת ההגדרה העצמית שלי זה דווקא המדינה שלי, שכל כך עודדה אותי לעלות אליה. משם הדרך הייתה ארוכה: שני הליכי גיור טראומטיים מאוד ברבנות, ולבסוף גיור רפורמי שעימו הגיעה ההשלמה: אני טובה כמו שאני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. מיכל רוזין (מרצ): אני זוכרת שהרבה אנשים שאלו אותי למה עליתי, ואני בתמימות עניתי שזאת מדינת העם היהודי; מדינת חוק; שוויון פה הוא בעל ערך. לכן, חשוב מאוד שניתן להם את המקום שלהם ואת ההכלה, שירגישו שהם חלק מאיתנו וכולנו שווים במדינת ישראל. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחברת הכנסת רוזין. חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, היום אנחנו מציינים במשכן את היום הבין-לאומי לקידום זכויות של אנשים בעלי מוגבלויות. היום הוא גם יום המתנדב הבין-לאומי, שאותו קבעו האומות המאוחדות כדי להכיר תודה לאלפי האנשים שלוקחים חלק בפעילות ההתנדבות. אני רוצה לדבר על נושא שמשלב את שני הנושאים המיוחדים הללו, שגם נחשפתם אליו בעבר, ואולי לא התעכבתם מדי על מידת חשיבותו: התנדבות של אנשים עם מוגבלויות לשירות בצה"ל. על פי דוח נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שפורסם לאחרונה, 21% מקרב האוכלוסייה הבוגרת בני 20 פלוס הם בעלי מוגבלות. 40% מן האנשים עם מוגבלות שירתו בצבא ובשירות הלאומי. נתון מדהים, אדוני היושב-ראש, בהתחשב בכך שרק 61% מן האנשים ללא מוגבלות עשו זאת. כולנו יודעים מה רבה חשיבותו של צה"ל בחברה הישראלית – כור ההיתוך של החברה. ואני אומר על בימה זו: צה"ל הוא לא רק כור היתוך של החברה שלנו, הוא גם קרש קפיצה משמעותי עבור רבים בדרך להשתלבות בחברה ובהצלחה בתחומים רבים. ולסיום, ובנימה אישית, אני מכיר את שני הנושאים הללו מקרוב. עמרי רובנר, שמתמחה בלשכתי, סיפר לי שעד כמה שחשב שהוא מכיר את עצמו, אחרי כל מה שעבר כאיש עם מוגבלות, הצבא נתן לו להכיר צדדים חדשים בעצמו שלא ידע שקיימים. הצבא לימד אותו, כמו את כולנו, מהי דבקות חסרת פשרות במטרה, עמידה ביעדים וקבלת סמכות וביקורת. חשוב גם לציין כי השתלבות של אנשים עם מוגבלות ביחידות השונות תורמת לא רק לאדם בעל המוגבלות אלא גם לסביבה שבה הוא משרת ולערכי קבלת השונה. אני מאמין שדרך שילוב מרובה ככל האפשר של אנשים בעלי מוגבלויות במסגרות שונות, במיוחד במוסדות ציבור ובצומתי קבלת החלטות, נוכל לא רק לקדם אותם אלא גם להפוך את החברה הישראלית לחברה טובה יותר, מכילה, סובלנית ומקבלת. תודה, אדוני. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת בר. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת סאלח סעד. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): חשבתי לרגע שאמרת חבר הכנסת אוסאמה סעדי. אבל יכול להיות שזה wishful thinking. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, לא, לא. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, לרגל היום המיוחד לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, ברשותך אגיד כמה מילים בערבית: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ביום זה אני קורא לבעלי העסקים הערבים להעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים ועם מוגבלויות, מתוך אחריות והזדקקות להם ולמיומנויות שלהם, ולא מתוך רחמים. 3 בדצמבר, היום העולמי לאנשים עם צרכים מיוחדים, הוא יום עולמי שיוחד מטעם האומות המאוחדות מאז שנת 1992 לתמיכה באנשים עם הצרכים האלה. יום זה נועד להגביר את המודעות לנושאים של מוגבלויות; ופה אביע את הסתייגותי מעניין הצרכים המיוחדים, בגלל שאני חושב שלכל אחד מאיתנו יש צורך מיוחד, ובמובן זה, כאשר כל אדם רואה את הצורך המיוחד שלו, הוא לא רואה את הצורך או המוגבלות של זולתו מתוך רחמים, שכן אינו נוהג בהם כלפי עצמו ובעצמו. האנשים עם הצרכים המיוחדים במדינה הם 20% מהתושבים, כלומר מיליון ורבע איש בקירוב. 3% מהם נולדו עם המוגבלות ו-97% לקו בה לאחר הלידה. 9% מהאנשים עם המוגבלויות הם מתחת לגיל 17 ו-15% מהם בגיל העבודה, ואילו 51% מהם בני 65 ומעלה, כפי שמסר לנו החבר העו"ד עבאס עבאס מעמותת אל-מנאר הפעילה. דבר זה מצריך טיפול בכל שכבה ושכבה, כדי שלא יהיו כשלים כלליים שמקורם בחוסר ידיעה לצד כשלים אופרטיביים. יש לחוקק חוקים או לנקוט יוזמות אחרות כלשהן כדי שנגיע לנגישות ההכרחית לכולם ובכל הרמות. ומכאן אני פונה פעם נוספת אל בעלי העסקים הערבים להעסיק את האנשים עם הצרכים המיוחדים והמוגבלויות – לא מתוך רחמים, כפי שציינתי, אלא מתוך הזדקקות להם ולמיומנויות שלהם. בגלל אי-שימוש במיומנויות של האנשים עם הצרכים המיוחדים והמוגבלויות השוק מפסיד יותר מ-5 מיליארד שקלים בכל שנה. תודה.) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה רבה. אורך הנאום מתאים ל-15 מיליארד שקל; לגבי התוכן – חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. סאלח סעד (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, הרגע חזרתי מבית הדין הארצי לעבודה. מתמשך שם דיון על עתידם של עובדי נגב קרמיקה, אם לסגור את המפעל או לא לסגור את המפעל. בדיון נכח גם מנכ"ל משרד הכלכלה – השר אלי כהן נמצא כאן – וגם יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן. המפליא והמפריע לכולם הוא שמשקיע שהגיע לפני ארבעה חודשים בדיוק, מהתקופה שנסגר המפעל, מקבל מחיקת חובות ממדינת ישראל – – שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: לא ממדינת ישראל, מהבנקים. סאלח סעד (המחנה הציוני): מהבנקים, אוקיי, תודה על התיקון. מהבנקים. – – והוא מחליט אחרי ארבעה חודשים לסגור את המפעל. ריבונו של עולם, אני אמרתי את זה בכל מקום, אני אמרתי את זה גם בבית הדין עכשיו: לא יעלה על הדעת. גם השר אלי כהן תומך בעמדתם של העובדים, ויבורך על זה. אני יודע, שוחחתי איתך כמה פעמים בעניין הזה, אתה עושה עבודה נהדרת. כל הכבוד לך, כי באמת העיר ירוחם – להוסיף עליה עכשיו 140 משפחות בגל האבטלה זה פשוט אסון, אסון רציני. גם מנכ"ל המשרד שלך העיד בדיון שאפילו האנשים המשקיעים שרוצים להגיע – שאתה בעצמך, יחד עם יושב-ראש ההסתדרות ארגנתם שיפתחו את המפעל – הם פשוט לא רוצים לשבת איתם, מתחמקים מלשבת איתם. אני אומר, גם שלחתי למפקחת על הבנקים, אדוני היושב-ראש – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, אדוני. סאלח סעד (המחנה הציוני): – – מכתב לחקור את הבעלים האלה, מיסודו. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת סאלח סעד. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – אחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. עליזה לביא (יש עתיד): תודה, אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אני קול ופה לאנה וולצ'יק, ישראלית שמדינת ישראל מנעה ממנה להתחתן כאן, בבית שלנו, במדינת ישראל: אני אנה. עליתי לישראל ב-1990 מאוקראינה. ב-1996 החלטנו בן הזוג שלי ואני להתחתן. היינו צעירים, אבל כמו שאומרים, הלכנו עם הלב. שני הוריי אינם יהודים, אבל בן זוגי היה בן לאימא יהודייה ואב לא יהודי. בתקופה ההיא הוא כמובן שירת בצה"ל, היה חייל בודד, אבל כשבאנו להתחתן ברבנות בנצרת עילית לא הסתפקו בסעיף הדת בתעודת הזהות, ששם כן היה כתוב שהוא יהודי, ודרשו מאיתנו תשלום גבוה מאוד עבור בדיקות יהדות ארוכות ומשפילות. התלבטנו מאוד אם להיכנע לבדיקות המשפילות, אבל לא רצינו לתמוך במהלך הזה, שנראה לנו מושחת ולא נכון. אף אחד מהחברים שלנו לא נדרש למהלך הזה, וגם לא ביקשו מהם כסף. אז נאלצנו למסד את הקשר שלנו מחוץ למדינה. שלחנו דרך משרד מתווך את המסמכים שלנו לפרגוואי – אז עוד היו מקבלים נישואים בדרך הזאת. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. עליזה לביא (יש עתיד): אנחנו חייבים להפסיק את זה. החברים והחברות, האחים והאחיות שלנו שהגיעו למדינת ישראל הם זרע ישראל, ובואו נסייע בידם ונמחץ את הביורוקרטיה. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חברת הכנסת לביא. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה, גברתי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ותודה רבה לישראל חופשית על היוזמה. זהו הסיפור של דניאלה צירולניק, ישראלית שמדינת ישראל מנעה ממנה להינשא בארצה: שמי דניאלה. ההורים שלי עלו לארץ לפני 24 שנים, ושנה לאחר העלייה נולדתי אני. מלבד העובדה שההורים שלי עולים חדשים, אף פעם לא הרגשתי שיש הבדל ביני לבין החברים שגדלתי איתם. תמיד הרגשתי חלק; תמיד הרגשתי שאני אוהבת את המדינה, אוהבת את היהדות, שזה הבית שלי. כשהייתי בתיכון, בשיחה אקראית עם אימי היא אמרה לי בדרך אגב: את כנראה תצטרכי להתגייר, כי אני לא נחשבת כאן ליהודייה. היא הסבירה לי שהמסמכים המעידים על יהדותה לא תקפים בארץ, כי ברית המועצות התפרקה ואין מוסד שיאשרר אותם. תמיד הרגשתי – וזה התחזק אחרי השיחה בינינו – שהיא מרגישה לא טובה מספיק, שהיא גורמת לנו עוול. אימא שלי, שמחוברת ליהדות, שמתרגשת כשהיא רואה ריקודים חסידיים ברחוב, מרגישה לא ראויה, וזה מכאיב לי כל כך. במהלך השירות הצבאי זומנתי לקורס נתיב. התחלתי את התהליך ולא הרגשתי שייכת. דרשו מאיתנו דברים שאפילו יהודי יליד הארץ לא שמע מעולם, ובטח לא נדרש על מנת להשתייך לחברה. דרשו מאיתנו בפועל לחזור בתשובה. האם כל היהודים בארץ שמתחתנים בקלות הם דתיים? אני שואלת אתכם. למה אני צריכה לשנות את עצמי ולהבדיל את עצמי מהמשפחה שלי? ואני לא רוצה לשקר. פרשתי מהקורס, אבל הרגשתי שהעוול נמשך, כי גם אני וגם הילדים שיהיו לי – לא נזכה להתחתן במדינת ישראל. אבל אני נאמנה לעצמי – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – נאמנה למסורת שבאתי ממנה. אני רוצה שיגיע יום שלא נתבייש במי שאנחנו: ישראלים, ישראלים, ישראלים. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חברי הכנסת, עד כאן נאומים בני דקה. הצעות לסדר-היום ציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, מס' 7798, 7818, 8382, 8415, 8458, 8475, 8484 ו-8501. לאורך כל היום התקיימו במשכן אירועים שונים לכבוד היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, וכעת אני שמח לציין זאת גם במליאה. לא בכדי היום הזה הובלט כאן במיוחד. כבר תקופה ארוכה שאנחנו מקדמים בכנסת פרויקט נגישות יוצא דופן, שהפך את המשכן למוביל ברמה ארצית בכל מה שקשור לזכויות אנשים עם מוגבלויות. מעתה אמרו לא רק כנסת ירוקה, לא רק כנסת שקופה – גם כנסת נגישה. רק הבוקר חנכנו את עמדת הנגישות שתוצב מהיום והלאה באגף קדמה. המטרה שלנו היא שכל אדם שמגיע לכנסת, לא משנה עם איזו מגבלה הוא נאלץ להתמודד, יוכל להרגיש שכאן אין לה שום משמעות. בעמדה החדשה הוא יוכל למצוא את כל הסיוע האפשרי – הן במידע על הנגישות בכנסת, הן בהשאלת אביזרי עזר והן בהדרכה ובהכוונה אנושית. חשוב לי בהזדמנות זו להביא לידיעת חברי הכנסת פעולות נוספות שביצענו לאחרונה בתחום הנגישות. לקחנו על עצמנו ליישם באופן מלא, בתור דוגמה לשאר מוסדות הציבור, את התקנות החדשות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות שנכנסו לתוקף בחודש שעבר. אפילו הוספנו עליהן. לאחר השקעה רבה כל המידע באתר הכנסת נגיש היום לאנשים עם מוגבלויות שונות, כגון עיוורים, כבדי ראייה, עיוורי צבעים וכבדי שמיעה. כך גם במבנה ובתשתיות הפיזיות של הכנסת. בהתאם לתוכנית העבודה המסודרת הוספנו מעלונים, שירותי נכים, רמפות ושילוט מאיר עיניים. מבחינתי, פרויקט הנגישות הוא אחד מן החשובים ביותר שמתבצעים בכנסת, והוא נגזר מאמונה עמוקה בתפקיד הבית הזה. כאן לכל אחד – ואני מתכוון לזה – לכל אחד יש מקום. כאן כל דעה יכולה להישמע; כאן הפסיפס הישראלי צריך להופיע בשלמות במלוא הדרו. אני מודה מאוד ליוזמי היום הזה, יוזמי הדיון, ובמיוחד לחברי הכנסת אילן גילאון, קארין אלהרר ונורית קורן וכל שאר חברי הכנסת שניהלו דיונים בוועדות השונות. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אילן גילאון להיות ראשון הדוברים בהצעות לסדר-היום. אחריו – קארין אלהרר, אלי אלאלוף, יוסף ג'בארין וכן הלאה. אילן גילאון (מרצ): תודה רבה, אדוני היושב-ראש, תבורך. אכן הכנסת היא לא רק מקום ירוק אלא גם נגיש. על פי החוק היא נגישה, אבל היא מעבר לחוק נגישה, באמצעות העובדים של הכנסת. כי נגישות, אדוני היושב-ראש – ואתה גם ציינת את זה היום בכנס – זה מסילות הלב, זאת תכונת אופי. להיות נגיש – זה דבר שמאפשר נגישות אמיתית. ונגישות היא אותה תפיסת עולם שבעיניי גם החזון שלנו צריך להיות – חזון של כל מדינה מתוקנת, שמאפשרת לכל פרט בתוכה להגיע למחוז חפצו מכובד ועצמאי, בלי חמלה ובלי דעה קדומה, רק בהגינות. הרי זאת המשמעות של חברה. אני מעצים כאשר אני יכול, ואני מועצם בלי שאיש יעשה עמדי חסד. לכן, ככל שאנחנו יכולים להגיע לתפיסת העולם החדשה הזאת, שאיננה מתקנת עוד אנשים אלא מתקנת את סביבתם כך שכל פרט בתוכה יוכל להגיע למחוז חפצו ולחוות את עיקר חוויית חייו מכובד ועצמאי – כך ייטב. זה סממן של חברה מתוקנת. ככל שמדד הנגישות בחברה יותר גבוה – אנחנו יכולים לקרוא מזה את הכול. כמו מדד הג'יני, אבל אפשר לקרוא מזה את המדד של השוויון, את המדד של ערך האדם, את התל"ג – כל ערך אחר. לצורך זה, אדוני, כנראה אנחנו צריכים לעשות רפורמה קצת יותר מרחיקת לכת, שאחד המרכיבים שלה הוא קצבת הנכות. אני מודה שהיום היה לי מפח נפש לראות שחלק מן האנשים שנאבקים פוצצו את הישיבה – דווקא זאת הראשונה שדנה בהשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום. אני לא יודע מה אדוני מבין בזה. אני לא ידעתי מה להבין, הייתי מאוד נבוך. זה היה אירוע אלים במידה רבה – עוד לא ראיתי כמותו בכנסת – של מספר מועט של אנשים שאינני יודע מהם רוצים. הרי אם הם רצו את הקצבה – מה שאנחנו מחויבים – כדי לתת אותה לנכים, הם לא היו צריכים לעשות כך; כי היו צריכים לסייע בידינו להתקדם, כי אנחנו רוצים שבינואר בשנה הבאה יעבור כסף לחשבונות. אבל כנראה, יש אנשים שהם יותר מדי מתאהבים במאבק – בדיוק כמו שאני חולם להיות פטור ממנו. אני לא חולם על חיי מאבק. כל מאבקיי הם כדי שחיי וחיי האזרחים שאיתם אני חי יהיו נטולי מאבק ככל שניתן; להרבות שמחה ולהמעיט כאב. ולכן אני אומר, אדוני, שחייבים ללכת לאיזשהו ניו דיל, לאיזושהי פלטפורמה חדשה בחשיבה שאיננה מסבכת, שהיא מפשטת, שהיא הגונה, שהיא הוגנת. כמו שהצרפתים קוראים לה: Les bons comptes font les bons amis, זאת אומרת, החברים הטובים – הם עושים את החשבונות הטובים. הדבר הזה צריך להתבסס קודם כול על ביטול חוק לרון, שקובע את ה-disregard. הרי אין צורך בכך. הרי הקצבה היא Basic Income, שאדם שיש לו חוסר מתחיל ממנה; לתת אותה באופן אוניברסלי לכולם, כי יש מי שטוען, אדוני, שאנשים – אין להם אינסנטיב לצאת לעבודה בגלל שהם מקבלים את הקצבה. הפוך – לאנשים אין אינסנטיב לצאת לעבודה בגלל שהם מאבדים את הקצבה, לא בגלל שהם מקבלים אותה. לכן הייתי הולך לחוק הפרדות ברור: בצד אחד צריך להיות שאנשים יקבלו באופן אוניברסלי את קצבתם על פי סל שלם של שירותים – מצבם הרפואי, נכותם, ניידותם, אי-כושרם, הזדקנותם; כל הדברים והמרכיבים האלה צריכים להיות בסל אובייקטיבי אחד שאדם יוכל לגרור אותו ממקום למקום בתוך הקהילה, בתוך מוסדות ובכל מקום אחר שהוא מגיע אליו. מצד שני, הכול ממוסה, אדוני. כאשר יגיע אדם מוגבל לרווחים שאפשר למסות אותם במס – עלא כיפאק, בבקשה, לא צריך לסבך את הדברים. לא להגיד לאנשים: ה-disregard הוא 2,400, 2,500, 2,800, ואנחנו מגיעים הלאה. כדי שהדבר הזה יקרה, אדוני, צריך, באופן אמיתי, לבנות ביטוח לאומי שמבוסס על חוק שהוא כמו רשות פדרלית; לשחרר את הביטוח הלאומי מגביית מס ביטוח לאומי, ולהצמיד את מס הביטוח הלאומי למס הכנסה. בכלל, לו היה הדבר בידי הייתי הולך למס אחד: מס בריאות, ביטוח לאומי ומס הכנסה באותו מקום עם ביטול התקרות. לא עד 30,000 שקל, אלא עם ביטול התקרות כלפי מעלה, ובוודאי מוסיף עוד דרגת מס אחת או שתיים. אדוני, אם אתה יכול לתת עוד 30 שניות. תודה. להוסיף עוד כמה מדרגות מס שמביאות בחשבון מה הולך לקרות איתנו בעוד 30 שנה, אדוני. 50% מהאזרחים בעולם בכלל יהיו אנשים מוגבלים, ובעיקר בתחום בריאות הנפש. זה דבר שהוא עדיין החצר האחורית אצלנו. אנחנו מסרבים להתייחס אליו משום שכולנו נמצאים בספקטרום הזה. ביטול לרון, הפרדת הקצבאות מכושר ההכנסה וביטול מבחן ההכנסה; הנושא של ביטול שכר מינימום מותאם, שנהוג ב"המשקם" ובכל המסגרות האלה שאנשים צריכים לשלם כדי לעבוד, אדוני. זה דבר בלתי מתקבל על הדעת; הביטוח הלאומי – תקציבו צריך להיות עצמאי ומבוסס על גידול אוכלוסייה, על הזדקנות אוכלוסייה ועל תחלואתה, כולל העיקרון האקטוארי; ניידות זכויות – אמרנו; זכויות לדיור בקהילה; נציב קבילות ציבור לחוסים במוסדות; ניתוק הוועדות הרפואיות מהביטוח הלאומי והפיכתן לגורם אובייקטיבי שיקבע את אחוזי הנכות. ברגע שזה נקבע – זהו הסל שכל אזרח ילך יחד איתו. הוא יהיה נכון – מגיש דוח למס הכנסה כל שנה, כל אזרח, אבל ייעשה בפעם הראשונה צדק כפי שהיינו צריכים לעשות אותו, צדק חלוקתי. תודה רבה, אדוני. באמת תודה על הכול. היה יום מדהים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה, גברתי. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לגברת תמי שמע, שמתרגמת לשפת הסימנים במהלך היום הזה. תודה רבה לך. אחרי חברת הכנסת אלהרר יעלה חבר הכנסת אלי אלאלוף. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): היא הבן אדם הכי פחות מוגבל בכנסת. קארין אלהרר (יש עתיד): אבל הכי קוטר, תודי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, באמת, אדוני, בראשית הדברים אני רוצה להודות לגברת תמי שמע על התרגום. באמת, היא עושה את זה לאורך כל היום. אמרתי לה שזה נראה לא ייאמן שהיא לא הכירה את הטקסטים קודם והיא מצליחה לעמוד בקצב הדיבור שלנו. אני הייתי מאוד שמחה שכנסת ישראל הייתה מנגישה את דיוניה בכל יום, ולא רק ביום המיוחד. יש לנו עוד לאן לחתור בנושא הנגישות. תראו, זאת השנה החמישית, לדעתי, שאני מקיימת כאן, יחד עם חברי חבר הכנסת אילן גילאון, את היום המיוחד. זאת השנה השלישית שיחד איתנו חברת הכנסת נורית קורן. איכשהו השנה הייתה משמעות אחרת, הייתה הרגשה אחרת. עברנו שנה מאוד מאוד משמעותית בתחום זכויות אנשים עם מוגבלויות. אני חושבת שאם אפשר לשים את האצבע על נקודות בזמן שבהן קרו דברים מיוחדים בתחום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, אילן, אז הייתי שמה את האצבע על שנת 1998, אז נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. בפעם הראשונה דיברנו על זכויות ולא על חסד, ובפעם הראשונה לא עושים לאף אחד טובה אלא זה כתוב בחוק. ואם ניקח את השנה, אילן – היום בעצם חוגגים שנה לכך שעברה הצעת החוק השוואת קצבת נכות לשכר מינימום – השנה הזאת הייתה שנה שבה ראינו אנשים עם מוגבלויות שיוצאים לרחובות, וראינו דיונים והצעות לסדר-היום ודיונים מהירים כאן בכנסת בנושא הזה, כי אני חושבת שעם כל הזכויות ועם כל החקיקות לא הולכים למכולת; עם הקצבאות הולכים למכולת, עם הכסף קונים את התרופות, ועם הכסף קונים את האוכל. ולא בכדי ישבו היום בדיון בוועדה אנשים מאוד טעונים ומאוד כעוסים, כי בסוף, מבחינתם – מה שהם רואים זה אותנו מדברים, אבל חשבון הבנק נשאר עדיין עם 2,342 שקלים. חלילה לי מלהצדיק את מה שקרה היום בוועדה בבוקר. אני חושבת שבאמת נפרץ כאן משהו שאסור שיקרה. דיון שהוא אלים ופילוג כזה בקרב ארגוני זכויות לאנשים עם מוגבלויות זה דבר שאסור שיקרה, מכמה סיבות: א. כבני אדם הדבר הזה לא צריך לקרות; ב. בואו נחשוב איך זה מקדם את המאבק. זה מקדם אותו? אני יודעת, אילן, שאתה לא אוהב את המילה "מאבק", אבל אנשים מרגישים שהם נאבקים על החיים שלהם ועל היכולת שלהם להתקיים, והדבר הזה צריך להיות תמיד מאחורי המחשבה שלנו, תמיד צריך להיות איתנו, שמדובר באנשים שנאבקים על הקיום שלהם. והיום בבוקר, כשהייתי בדרך אל הכנסת, אמרתי: ואללה, שבוע לפני חנוכה נגיד שהחיינו, כי הגענו לרגע שדנים בהצעת החוק. כמה חיכינו, היו מתווים והיו פרופסורים והיו מסיבות עיתונאים, והכול קרה – חוץ מהדיון המשמעותי בכנסת; חוץ מלתת את הכסף לחשבון הבנק. אז זה היה מפוספס בעיניי. זה היה מפוספס, כי במקום להתאחד, במקום להגיד: הינה זה קורה, בואו רק נעבוד על הפסיק ועל הנקודה ועל המספר של כמה כסף זה יהיה; בואו נדבר על הפעימות – במקום זה לא דיברנו, פשוט הישיבה ננעלה. וזה המקום להודות גם לחברי חבר הכנסת אלי אלאלוף. אני חושבת שזאת הייתה הישיבה הסוערת ביותר שידעה הכנסת, וידעת לעמוד על הזכויות גם של האורחים שבאו ורצו לדבר וגם של חברי הכנסת, ואני כמובן מאחלת לך הצלחה רבה בדיונים ורוצה לחזק אותך, כדי שהדבר הזה יסתיים במהרה. נתנו הבטחה לאנשים. ההבטחה היא שהכסף ייכנס לחשבונות הבנק ב-28 בינואר בפעם הראשונה. אנחנו צריכים לעמוד בהבטחות שלנו, כי ההורים שלי אמרו לי שהבטחות צריך לקיים. אז במסגרת היום המיוחד הזה ובמסגרת שעת הרצון, שתמיד קיימת ביום המיוחד, אני רוצה לבקש מכל חברי הכנסת, בוודאי אלה נמצאים פה וגם אלה שלא, שהיום המיוחד הזה וההבטחות של היום המיוחד הזה יחצו את הרגע הזה ואת המקום הזה. תזכרו את ההבטחות האלה גם מחר בבוקר, בהצבעות, בקידום של הנושא. הוא חשוב. אנשים עם מוגבלויות נמצאים בכל המחנות – בקואליציה ובאופוזיציה. ואם היינו מקדישים את הזמן שראוי לדבר הזה – לא רק להצעות פוליטיות אלא להצעות כאלה מהסוג הזה של זכויות אנשים עם מוגבלויות, דיינו. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת אלי אלאלוף, בבקשה. אלי אלאלוף (כולנו): אדוני היושב-ראש, כבוד גדול הוא לי לנאום בפעם הראשונה כשאתה עומד בראש הישיבה בכנסת. בהצלחה לך. היו"ר עיסאווי פריג': תודה, תודה. אלי אלאלוף (כולנו): חברים, היום קרה אירוע בוועדה שעד עכשיו רוב הדיונים התקיימו בה בצורה מאורגנת ומסודרת. היום, לצערי, חלק מהאנשים באולם התפרצו, וחלק קטן מהנכים לא יכלו להתאפק, וקרה אירוע בין קבוצות הנכים. אני מבקש סליחה מכל שאר הנכים שהגיעו לדון בצורה רצינית ומכובדת ולהביא את דבריהם, כולל מה שהם ידעו ולא ידעו – עם זעם. הזעם הוא לא במקרה; הם לא אשמים. הזעם של אלה שבאו לדון הוא תוצאה של הזנחה של 14 שנה בקצבאות שלהם, ביחס אליהם. אי-אפשר לבוא בטענות לקבוצת אנשים שסובלת באופן יומיומי, כל רגע בחייה. ואנחנו לא ידענו – וכולנו אשמים, גם אלה שרק עכשיו הגיעו לבניין הזה – לא ידענו להתייחס אליהם בכבוד הראוי עם התשובות הנכונות. לכן, אני לא כועס עליהם; אני כועס עלינו על ההזנחה שלהם, של חלק מהאוכלוסייה הכי ענייה במדינה, על חוסר הטיפול בה, על חוסר היחס שלנו אליה, ולכן אני חושב שאסור לנו לכעוס עליה. אנחנו רצינו לקיים דיון על הקצבאות מאז הצעת החוק של חבר הכנסת אילן גלאון – שכל הברכות מגיעות לו – מאז שבקריאה טרומית עברה הצעת חוק להצמדת הקצבאות לשכר מינימום. זה נכון שבעיני חלק מאיתנו זו חוצפה, ובעיני חלק מאיתנו – צֶדק, ובכל מקרה, גם אם נצליח להגיע לסכום הזה, חייבים להתחיל בצעדים ראשונים. כפי שאמרתי, הנכים היום סובלים מאוד, לא רק בכסף – בשירותים, למרות שנעשתה מהפכה, אבל היא עוד תימשך, בנושא הנגישות, בנושא שילובם בעבודה. יש התחלה, ואנחנו רואים את זה דווקא יפה פה, בכנסת שלנו. אנחנו יודעים שחסרים הרבה מאוד שירותים וכספים כדי להביא אותם למצב של חיים רגילים, הייתי אומר. אבל אנחנו, יש לנו פרמטרים, וחייבים לחיות איתם. תודה לחברים אילן וקארין ושאר החברים, חברי הכנסת, שישבו בוועדה. יש לנו פרמטרים שאין לנו ברירה אלא להתחשב בהם. אחד – ואתם יודעים להעריך את זה – מסגרת רב-שנתית, לשלוש שנות תקציב, של 4.2 מיליארד שקל. חברים, לא כל יום נולד דבר כזה, ולא כל יום יש סכום כזה להביא. גם אם הוא לא מספיק בסוף הדרך, חשוב להתחיל איתו. חשוב להתחיל איתו, ומייד. חברים, הרבה מאוד גופים ואנשים – ואני לא רוצה לציין אף אחד כדי שלא אפגע במי שאני אשכח – ניסו לתקן ולהביא את זה לסיום. כשראינו, יחד עם יושב-ראש הקואליציה ואחרים, שהעסק חייב לקפוץ מדרגה, הוחלט לקיים דיון היום. בחרתי דווקא ביום של הנגישות כי באמת אני חושב שזה היום המתאים; כי הכנסת, יש לה את הזכות הענקית הזאת שמדי פעם היא נזכרת בבעיות מסוימות ועושה מזה נושא מרכזי. אנחנו רוצים להתחיל – וכשאני אומר "רוצה" אני מתחייב, יחד עם החברים, כפי שאמרה קארין – אנחנו רוצים שהתשלום הראשון יהיה בסוף ינואר 2018, עוד פחות מחודש וחצי. אנחנו עושים את זה מפני שגם אם הפתיל בשלב זה קצר ממה שרצינו, הוא חשוב; הוא חשוב, וייעשה בצורה מכובדת. דבר נוסף: פעם ראשונה שבקצבה כלשהי, חוץ מאלה שקשורות למשרד הביטחון – פעם ראשונה זה צמוד לשכר הממוצע במשק; אפילו לא לשכר מינימום – לשכר ממוצע במשק. תבינו איזו קפיצת מדרגה זו במערכות של הביטוח הלאומי. אנחנו יודעים שזה לא כך. אנחנו רוצים – ושיהיה ברור: גם כשנגיש את הצעת החוק הזאת ונעבוד עליה – עובדים עליה עכשיו ברגעים שאני עומד פה, עובדים עליה, ואנחנו נעשה שזה יהיה מוכן ביום שני הקרוב בבוקר, בדיון ראשוני, לקראת הבאתה של הצעת החוק לקריאה ראשונה, שתהיה ביום שני אחר הצוהריים. אנחנו נעשה הכול כדי שהחוק יעבור בקריאה שנייה ושלישית עד השבוע השלישי של דצמבר, ואז הוא ייכנס לתוקפו, ואז הביטוח הלאומי יוכל לשלם. כפי שאמרתי, זה לא מספיק. ודאי כל אחד מאיתנו – ומי שמכיר את התיק באופן אישי, בצורה מבריקה ומרגשת, עם כל החמלה הנדרשת, הם ידידי אילן וחברתי קארין. הם מבינים את זה. אבל אי-אפשר לפספס את ההזדמנות הזאת, כי אם נפספס את ההזדמנות הזאת, חברים, אני חושש שצרכים נוספים שקיימים – גם הם הוזנחו: הקשישים, הילדים של הנכים, גם נכי צה"ל בסעיפים מסוימים הוזנחו. לכן, אנחנו חייבים לעשות הכול כדי שהאפשרויות האלה ינוצלו, ויש את כל הסיבות להאמין שזה יכול לקרות. אני מודה מראש לכולכם – שתתמכו, אני בטוח, בהצעה הזאת. תודה לכם. היו"ר עיסאווי פריג': תודה, חבר הכנסת אלאלוף. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. אהלן וסהלן. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): תודה לכבוד היושב-ראש. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני נואם כשאתה מנהל את הישיבה, אז (אומר בערבית: תהיה בריא.) היו"ר עיסאווי פריג': (אומר בערבית: אלוהים ישמור אותך. אהלן וסהלן.) יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): (אומר בערבית: בהצלחה תמיד עם הכנסת הזאת.) היו"ר עיסאווי פריג': (אומר בערבית: אלוהים ישמור אותך.) יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): חבריי חברי הכנסת, הדיון התמקד בעיקר בסוגיית הקצבאות, למרות שהנושא הוא הרבה יותר רחב – כל מה שקשור למעמדם של אנשים עם מוגבלויות. אבל אני אומר, לגבי סוגיית הקצבאות: זה אולי אחד הרגעים הכי משמחים, אולי, שהיו בכנסת בקדנציה הזאת, כשהצלחנו להעביר בקריאה טרומית את הצעת החוק של חבריי קארין אלהרר ואילן גילאון. אני מקווה שנוכל להשקיע כל מאמץ שדווקא הצעת החוק הזאת היא שתתקדם – – אילן גילאון (מרצ): ונורית קורן. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): ונורית קורן, ויואב קיש – נכון? ארבעה. אילן גילאון (מרצ): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – שההצעה הזאת תתקדם לכיוון של חקיקה. אני שומע שאולי הקושי העיקרי הוא בסוגיית התקציב. אני רוצה להגיד לכם שזה לא עניין של תקציב – זה עניין של סדר עדיפויות. השאלה היא מה סדר העדיפויות של הממשלה ואת מי היא מתעדפת בתקציבים שיש לה. קודם כול, בחודשים האחרונים אנחנו כל הזמן שומעים על עודפי תקציב, ואולי זה אומר הכול לגבי סוגיית התקציבים. אבל כשאני מדבר על סדר עדיפויות, אני יודע שבתקציב האחרון שאושר בכנסת הוחלט להוריד את מס ההכנסה על חברות, על רווחי חברות. ההורדה הזאת, אני יודע שהיא עלתה מאות מיליונים; לדעתי זה יכול להגיע ל-2 מיליארדים – רק ההורדה הזאת. על מה? על מס לחברות. מה בוער יותר, אני שואל: הורדת מס חברות, שבעצם ישאיר יותר כסף לבעלי החברות הללו, או אותה קבוצה של אנשים עם מוגבלויות, שנפגעת עשרות שנים מקצבה נמוכה, בלשון המעטה? ולכן, אני מדגיש את העניין הזה שתקציבים, כשיש רצון פוליטי, אפשר למצוא. בהזדמנות של היום המיוחד הזה אני רוצה לומר שאכן, אולי עם חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות ב-1998 חלה התקדמות, אולי משמעותית, במעמדם, בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, אבל מצד שני, אנחנו נתקלים באכזבות רבות מכך שהרבה מסעיפי החוק אינם מתורגמים לשפת המעשה. אנחנו עדיין נתקלים בקשיים מאוד נוקבים בסוגיות של הנגשה – הנגשה של מבנים ציבוריים, הנגשה של מקומות ציבוריים, הנגשה של התחבורה הציבורית, נגישות של בתי ספר. לפעמים הקושי קיים בחקיקה עצמה, שאינה מספקת, ולפעמים הקושי מתקיים בכך שהרשויות האמונות על אכיפת החוק אינן מבצעת את האכיפה הזאת. אנחנו, לדעתי, עכשיו בתקופה מאוד מכרעת בעניין הזה, כי החוק אמור להיות מיושם בסעיפים השונים שלו דווקא בשנים הללו – 2017, 2018 – ולכן, צריך לדאוג שאכן היישום של ההנגשה, אחרי החקיקה של החוק ב-2005, יתקיים. היום גם מציינים בכנסת את היום הבין-לאומי לזכויות אדם. צר לי לומר שאומנם אין לנו הרבה סיבות במשכן הזה לחגיגה, אבל ככלל אין אולי הרבה סיבות בחברה בישראל לחגיגה ביום הבין-לאומי לזכויות אדם, ואם בכלל, אולי זה כואב לאנשי זכויות אדם, לפעילי זכויות אדם, שיראו שבישראל המגמה היא הפוכה: במקום להסתפח לעולם הנאור, שמקדם זכויות אדם ומקדם חקיקה של זכויות אדם, אנחנו רואים שמדינת ישראל – אבל הכנסת באופן ספציפי – חוזרת אחורה בחקיקה גזענית, חקיקה אנטי-דמוקרטית, חקיקה שפוגעת בזכויות אדם, כמו חוק הלאום, חוק המשפט העברי, שדנו בו היום, חוק העמותות, חוק הטרור, וחקיקה נוספת רבה. בסוף אני רק רוצה לסיים ולשלוח ברכות לכל ארגוני זכויות האדם ולכל פעילי זכויות האדם, שכנגד כל הסיכויים פועלים כדי לשמר מה שאפשר מההגנה על זכויות אדם ולהיאבק, כנגד כל הסיכויים, כדי להגן על מעמדן הראוי של הזכויות הללו. אז לכל העמותות, לכל הארגונים, לכל הפעילים, לכל חבריי, עמיתיי במקומות העבודה לשעבר, אני שולח ברכות. אני אומר: יישר כוח. אני רואה שיש אורחים פעילים מהיישוב שלי, אום אל-פחם, שגם הם פעילים בתחום הזה של זכויות אנשים עם מוגבלויות וזכויות אדם, לרבות אבא שלי. אז יישר כוח, ותמשיכו עם העבודה המבורכת הזאת. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת ג'בארין. גם אני מצטרף לברכות לאבא, זה בסדר. אבא, שיהיה בריא. חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, בבקשה. אני חייב לציין את הנוכחות המרשימה של מרצ באולם. איתן ברושי (המחנה הציוני): לפחות במקום אחד אתם רוב. היו"ר עיסאווי פריג': אני רק מציין את מה שהעיניים רואות. בבקשה. מיכאל מלכיאלי (ש"ס): תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, היום מציינת הכנסת את היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. כל שעות הבוקר פגשנו אותם בוועדות השונות. מאורעות קצת לא סימפטיים היו בוועדת העבודה והרווחה. אבל כשראיתי את מה שראיתי וגם שמעתי את הנאומים לפניי, נזכרתי בסיפור ששמעתי בילדותי, וחשבתי על זה כשפגשתי את אותם אנשים היום, גם אצלי בחדר וגם בוועדות השונות. אני חושב שהסיפור הזה ממצה את המקסימום של החמלה שאנחנו יכולים לחשוב על אותם אנשים. אדוני היושב-ראש, אני שמעתי כשהייתי ילד על אלכסנדר מוקדון. כשהוא הלך וכבש עוד מדינה ועוד מדינה, הייתה מדינה אחת מאוד חזקה שהוא מאוד חשש להיכנס אליה למלחמה. הוא שלח אליה מרגלים, וחזרו אליו המרגלים ואמרו לו: תשמע, ככה וככה הבעיות במדינה, הבעיות של הצבא. הוא לא קיבל מהם עמדה, והוא החליט שהוא יתחפש לאזרח רגיל, ייכנס לאותה מדינה והוא בעצמו יחווה את אותם רגשות של האנשים, את הכוח שלהם. הלך אלכסנדר מוקדון, לבש בגדי איכר, נכנס לאותה מדינה; בלילה הלך לבית מרזח, ישב שם. הוא שומע אנשים מדברים: שמענו שאלכסנדר מוקדון נכנס לפה ומסתובב בעיר. בואו נחפש אותו. הוא כולו פחד: תופסים אותי, הורגים אותי. רץ לאיזה כפר, פגש איזה איכר, אמר לו: תקשיב, אני אלכסנדר מוקדון, אני הולך לכבוש את העיר הזאת. בוא, תעשה לי טובה, תחביא אותי כאן אצלך. הלך אותו אדם, הכניס אותו בתוך ערמת החציר, ואמר לו: תתחבא כאן עד יעבור זעם. אחרי כמה זמן מגיעים חיילים לאותו בית. אומרים לו: תגיד, אלכסנדר מוקדון מתחבא אצלך? אז הוא אומר: לא. לקחו אותם אנשים את הכידונים שלהם, הלכו לחציר והתחילו להכניס בתוכו, לראות שאין בן אדם. הבינו שאין אף אחד ונעלמו. עברו כמה ימים, אלכסנדר מוקדון יוצא משם, בורח מהעיר, נכנס לעיר וכובש אותה. כמובן, הדבר הראשון שהוא עושה – הולך לאותו מארח. הוא אומר: אני רוצה להודות לך על האירוח הנפלא. הוא הגיע אליו, לממלכה שלו, והתחיל לדבר איתו: תקשיב, אתה חייב לי את זה, חייב לי, אני הצלתי את חייך. הוא היה אדם בעל גאווה, ולא היה מוכן לסבול כזאת אמירה. הוא אמר: רבותיי, תוציאו אותו, תתלו אותו. הוא אומר לו: יש לי עוד שאלה אליך. עניין אותי, כשאתה נמצאת בתוך החציר, מה הרגשת? אלכסנדר מוקדון הגדול מתחבא בתוך חציר ואנשים מלמעלה מנסים לדקור אותו – מה הרגשת? הוא אמר: זה לא אמור לעניין אותך, תעוף לתלייה. הוא אומר: הוא לא מבין את ההתנהלות שלו. לוקחים אותו בדרך, אזוק, לכיוון עמוד התלייה. והוא בוכה, אומר: רבותיי, אני רוצה עוד פעם ללכת לאלכסנדר מוקדון, לבקש חמלה. כשהוא הגיע אליו, הוא אומר לו: תגיד לי, יש לי שאלה אליך. כשהיית בדרך לתלייה, מה חשבת? מה הרגשת? הוא אומר לו: מה זה? שאני הולך למות. הוא אומר לו: זה מה שהרגשתי כשהייתי מתחת. כשהייתי בפנים, זה מה שהרגשתי. אני חושב שהיום, אדוני היושב-ראש, כשאנחנו פגשנו את אותם אנשים – אין רגע שבו אנחנו יכולים להגיד: אנחנו עומדים במקומם. אין אותה סיטואציה שבה אנחנו יכולים להרגיש את אותו אדם שמגיע לחניה ואין לו חניה כי מישהו תפס לו את החניה; את אותו אדם שרוצה ללכת לחוף ים ואין הנגשה; שרוצה ללכת לקניון והמעלית לא עובדת. אנחנו לא יכולים להיות באותה סיטואציה. אני חושב שהיום הזה הוא יום חשוב מאוד, והחוקים שהכנסת הבטיחה לקדם, אני מקווה שיקודמו כמה שיותר מהר, ונקווה שהמעט שאנחנו יכולים לתת לאותם אנשים – נעשה את זה. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה. דברי טעם. תודה לחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי. חברת הכנסת נורית קורן, בבקשה. נורית קורן (הליכוד): חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שעסוק בעניינים אחרים. מה לעשות. הוא נמצא שם. הוא נמצא, יש שר. קארין אלהרר (יש עתיד): מעניין אותו. נורית קורן (הליכוד): אחר כך אנחנו נספר לו מה עשינו היום. היו"ר עיסאווי פריג': השר אלי כהן הוא השר – – – נורית קורן (הליכוד): השר, אנחנו יודעים שאתה כאן, אבל בוא לכאן. בוא לכאן, יש לי דברים חשובים. אני יודעת שאתה עסוק. קארין אלהרר (יש עתיד): השר כהן, לא מעניין? נורית קורן (הליכוד): מעניין, מעניין. מעניין. הוא השר שהכי צריך לשלב אנשים עם מוגבלות, וגם לספק להם מקומות עבודה בכלכלה. אני בחור סקרן, אינטליגנטי. אני בעל ידע רחב בנושאים מגוונים. אני חרוץ ומתמסר לעבודה ואני מחפש עבודה, אבל אני אדם עם מוגבלות. אומנם אני מקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, אבל אני רוצה לעבוד כמו כולם. את יודעת מה? אני רוצה לעבוד יותר מכולם. איני היחיד, ישנם עוד רבים שאני נמצא איתם בקשר המצויים במצב הדומה לשלי. אני, כמו חבריי, נעזר בעמותה שהופניתי אליה על ידי לשכת הרווחה. אני נעזר בה לחיפוש עבודה ולליווי בעת מציאת עבודה, מה שנקרא, עבודה נתמכת. השירות של העמותה כרוך בתשלום, והוא מתחלק ביני לבין משרד הרווחה. עד כה העבודות שהעמותה הציעה לי לא היו מתאימות, והמעסיקים לא ממש התחשבו ביכולותיי. הציעו לי עבודות עם אלמנטים של לחץ ודרישה של הספק גבוה; הציעו לי עבודה בחום; הציעו לי גם עבודה שדורשת יכולות פיזיות גבוהות והציעו לי עבודות שדורשות דיוק גבוה. להלן כמה דוגמאות: ניהול מחסן של בית מלון; עבודות ניקיון במטבח; מלצרות בחדר אוכל עם מאות אנשים; עבודה בבית מאפה מול תנור לוהט; עבודה ביקב הדורשת מהירות והרמה של ארגזים במשקל גבוה. ואני? מישהו שם לב שאני קצת, ובכן, מוגבל ביכולותיי? אגב, אין לי טענה כלפי העמותה, שכן מקור הבעיה נעוץ בעובדה שהעבודות הפתוחות לאנשים עם מוגבלויות הן עבודות קשות גם לאנשים רגילים, ללא התחשבות, למרות השכר הנמוך מהמינימום. כן, גם לשכר שלי יש מוגבלויות. היום אני עובד דרך העמותה בעבודת ייצור במסגרת עבודה מוגנת. אני עובד שש וחצי שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. והשכר שלי? בין 300 ל-500 שקלים בחודש. מי מבין יושבי המליאה היה מסכים שלבנו או לבתו, אחרי שהם עובדים כל כך הרבה שעות, התמורה כל כך זעומה? במקרים כאלה אין מחנות – אין ימין, אין שמאל, אין אפילו מרכז. במקרים כאלה אנחנו הופכים למשפחה, וככזאת, עלינו לדאוג לכל ילדינו. חברי הכנסת יואב קיש, איציק שמולי ואנוכי העברנו חקיקה שמעגנת 3% העסקה במקומות עבודה ממשלתיים לאנשים עם מוגבלות. גם העברתי את החוק, יחד עם איציק שמולי, שמדבר על כך שכל חברה שרוצה להתקשר במכרזים עם משרדי ממשלה תצטרך להראות שהיא מעסיקה אנשים עם מוגבלות. השיעור – 3%, ויעלה בשנה הבאה ל-5%. אנחנו רואים כבר עכשיו שיש בעיה בהעסקה, ויש הרבה משרדי ממשלה שלא פותחים את הדלת בפני אנשים עם מוגבלות, וחבל. אנחנו חייבים להעסיק כמה שיותר אנשים בעבודות רגילות. אנחנו רואים שכבר עכשיו יש הרבה מאוד אנשים עם מוגבלות ששמחים מאוד לעבוד ורוצים להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה שנקראת עם ישראל. זאת התחלה, והדרך שלנו עוד ארוכה יחד כמשפחה. אנחנו חייבים לשבת יחד ולחשוב איך אנחנו עוזרים אחד לשני ולעוד אלפים, כמו משפחה. אנחנו נשב ונתדיין וננסה להבין מאיפה הכסף, ולהביא אותו. עלינו לעשות ככל שניתן, ואף מעבר לכך, שאנשים עם מוגבלות יחיו בכבוד במדינת ישראל. זה יקרה דרך חקיקה, דרך החינוך. אנחנו רואים את זה; זה כבר התחיל היום. אני מבקשת להודות ליושב-ראש הכנסת ולמנכ"ל הכנסת על שהנגישו את הכנסת בצורה מלאה, והיום פתחו אפילו עמדה מיוחדת להנגשה. אני מקווה שעוד מוסדות ילכו בעקבות הכנסת וגם יעסיקו אנשים עם מוגבלות, כי כאן בכנסת, אדוני היושב-ראש, יש אנשים עם מוגבלות שמועסקים, וכל המשרדים צריכים ללמוד מהכנסת. אני רוצה להודות לראש הממשלה, שמבין את הצורך להעלות את קצבת הנכות, ולשר האוצר, שהקצה 4 מיליארד ש"ח למען העלאת הקצבאות. אני רוצה להודות לחברי אילן גילאון ולחברתי קארין אלהרר, שבעצם ביחד – אנחנו יושבי-ראש השדולה, ואנחנו יחד העלינו את הנושא היום וציינו את היום הבין-לאומי לאנשים עם מוגבלות כאן, בכנסת. הדברים היו כל כך טובים. אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הרווחה, שהיום הכניס לדיון את הנושא של העלאת הקצבאות. אני מאוד מקווה שאנחנו כולנו כאיש אחד נדאג להעלות ושלא יהיה יום מיוחד, אלא כל השנה נדאג ביחד, וכל השנה יהיה יום מיוחד, ואנחנו נשלב את האנשים עם המוגבלות. תודה רבה. תודה, אדוני. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברת הכנסת נורית קורן. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק הרצוג, בבקשה. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): קודם כול, אדוני היושב-ראש, אבו תאופיק, (אומר בערבית: תהיה בריא.) בהצלחה. היו"ר עיסאווי פריג': (אומר בערבית: תהיה בריא.) אני מגלה את כישרונות השפה שלך. זה יפה. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): בוודאי. עכשיו שיש לך גם את נאזם כסגן, אני מוכן (אומר בערבית: לדבר בערבית במושב הכללי.) היו"ר עיסאווי פריג': (אומר בערבית: במושב הכללי.) בבקשה, אדוני. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): היום הזה הוא יום חשוב מאוד; הוא לא עוד יום. אנחנו צריכים להבין שהוא יום שנותן לנו איזושהי הנחיה לחיים, ליום-יום, אבל לעיתים, בשטף החיים, אנחנו מתעלמים ממנו. אני רוצה לומר שהסוגיה של האנשים עם מוגבלויות אופפת את חיינו בכיוונים רבים ומגוונים. אין ספק שאחד מכיסי העוני הגדולים בישראל נמצא בקרב ציבור האנשים עם נכויות ומוגבלות בישראל. קודם כול, מכיוון שכבר נאמר, יש כאן איזשהו מאגר מכושף שנקרא disregard, אותה גזרה מטורפת שאף אחד לא מצליח לפצח אותה, שמגובה הכנסה מסוים נשללת הקצבה של האדם עם המוגבלות שיוצא לעבודה. בהסכם האחרון שנחתם ערב ראש השנה הייתה פריצת דרך דרמטית מאוד. אני ראיתי בכך אולי את הלוז של ההסכם, כלומר משהו ששובר סוף-סוף את התקרה הזאת ומאפשר לאדם עם מוגבלות לקבל גם קצבה וגם פרנסה בלי בושה. בכלל, הגיע הזמן שאנחנו נבין שבעידן הזה אנשים עם מוגבלויות מגיעים לכל מקום, מממשים כל חלום. אתמול פגשתי חיילים בצה"ל, וזה מדהים לראות. אלה פרויקטים שאני מכיר עוד משנים רבות, כשהייתי שר הרווחה והשירותים החברתיים. אבל צריך לדעת שיש גם ציבור גדול של אנשים עם נכויות שלא יכולים לעשות שום דבר – כמובן, נכויות פיזיות או מנטליות שלא מאפשרות לעשות שום דבר. עם זאת, אתה רואה שיפור בכל המדדים בהתייחסות וביכולות של אנשים עם מוגבלויות. אחד התחומים שלא זוכה למענה מלא זה כמובן אנשים עם מוגבלויות נפשיות, נכויות נפש. שם אני חושב שהמערכת שנים על שנים הייתה אטומה; זה או ללכת למוסד או כלום. אני חושב שגם בנושא הזה יש שיפור עצום. אלא שהיום הזה לא יכול להישאר עוד יום. היום הזה צריך להזכיר לנו את אחד הרגעים המרגשים ביותר שראינו בכנסת הזאת – זו ההצבעה על החוק של חברנו אילן גילאון בקריאה טרומית. מדוע התרגשתי ביום הזה? מכיוון שיש פה צורך להבין שאם רוצים באמת לעשות מעשה חברתי של שינוי, מבחן ההכנסה, יכולת ההשתכרות וההשתלבות בכלל מעגלי החיים, צריך ללכת למצב שבו רשת הביטחון היא כזאת שהיא סבירה – והיא פשוט לא סבירה. כל מי שמדבר עם אנשים עם נכויות ומוגבלויות יודע שהיא לא סבירה; לא סבירה בהוצאות המשפחתיות, אפילו לא בעלויות המים, למשל, שלא לדבר על הטיפול, שלא לדבר על ההתאמות, שלא לדבר על הציוד וכל מה שנדרש מאדם עם מוגבלויות בכל הרמות של המוגבלות והנכות. נכון שבערך 10% מהציבור נמצאים בקטגוריה של אדם עם מוגבלות כלשהי, אבל ברמת הנכויות עצמן, שמזכות בקצבה, אנחנו מדברים על בערך רבע מיליון פלוס בני אדם. זה דבר שהחברה יכולה להתמודד איתו, ולא ליצור מצב שאנשים עם מוגבלויות ונכויות – אם יש לך נכות כפולה, תחלואה כפולה כלשהי, אז בכלל אתה במצב נואש, שבו בעצם לא נותנים מענה חוץ מלזרוק מישהו למוסד. כאן המקום להזכיר את כל ארגוני המגזר השלישי וכל החברות והארגונים שעוסקים במלאכה, המתנדבות והמתנדבים בכל סוגי הנכויות והמוגבלויות. זאת שליחות חברתית עצומה, מהמעלה הראשונה, שטוב ונכון שנעודד ונקדם אותה, וביתר שאת שנעודד ונקדם – ואני אומר את זה גם לשר, שהיה פה, שטוב שבתפקידך, דרך המדען הראשי, ולא רק בתחום של התעסוקה אבל גם בפיתוח תשתיות, שירותים והייתי אומר טכנולוגיות, שמקילות ומאפשרות לאנשים עם מוגבלויות בכל הרמות להשתלב, ולתת להם מזור למוגבלות ומענה לכל עכבה ולכל בעיה. הסוגיה האחרונה היא כמובן האירוע המאוד-כואב שראינו היום, שבו, במסגרתו של יום נהדר – באמת יום נהדר; אני רוצה לברך את חברות וחברי הכנסת שהובילו את היום הזה, וגם את חברות וחברי השדולה ואת הנהגת השדולה. אבל צריך לומר שהזעם, והתסכול, והכאב, כפי שבקע בדיון הזה, הוא אמיתי, הוא כן, והוא מחייב פתרון. חודשים על חודשים אנחנו מחכים לפתרון; חודשים על חודשים מבטיחים את הפתרון; חודשים על חודשים החוק קיים, המתווה קיים, המתווה המצ'ופר קיים – לא משנה, תביאו אותו כבר. זה שלא מביאים אותו למליאה – יש פה הסכמה מקיר לקיר ללכת עליו – אחר כך אפשר לשפר אותו – אבל אפילו בקריאה טרומית או ראשונה. סיעת המחנה הציוני כולה חתמה על המתווה, להביא אותו כהצעת חוק. למה שזה לא יהיה מוסכם פה על כולם? רק כך בסוף – הייתי אומר, גם באגף התקציבים, שתמיד תמיד חסם והכביד ידו מחשש שזה יפרוץ תקרות של הוצאות לאומיות, וגם כל הגורמים האחרים העוסקים במלאכה וגם משרד ראש הממשלה, גם ראש הממשלה – ברגע שהם היו רואים שפה כל המליאה מוכנה, הם היו נכנעים. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מזמין את חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. יסכם את הדיון כבוד השר אלי כהן, שר הכלכלה. יש לנו הבעות דעה של חבר הכנסת דב חנין וחבר הכנסת אורן אסף חזן וחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. בבקשה, גברתי. אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, אדוני היושב בראש. תרשה לי לברך אותך ביום זה שתעשה עבודה מוצלחת, תייצג אותנו בכבוד, בעיקר בימים שבהם הכנסת לפעמים נראית במערומיה. יש לך גם השפעה על הנשיאות, מן הסתם, כסגן יושב-ראש, אז אני מקווה מאוד שאתה תדחוף, כמי שמכירה אותך, לנושאים חשובים, אזרחיים, שיגיעו לסדר-יומה של המליאה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לך. אורלי לוי אבקסיס: ועכשיו, חבריי, חברתי קארין אלהרר, אילן גילאון היקר ונורית קורן, היום הזה הוא יום שאתם מובילים מדי שנה בשנה, ובדרך כלל זה יום כזה של סיכומים – מה הספקנו לעשות ומה עוד נותר לנו. אז ראשית, הספקתם לעשות לא מעט. הספקנו, אנחנו בכנסת, ולעיתים, כמי שמובילים את הנושא הזה – אתה הרבה פעמים מוצא את עצמך מתפלל שדברים כאלה יקרו, כאשר על פניו עצם המשחק שלנו פה, עצם הנוכחות שלנו בבית הזה, צריכים להביא אותנו לעשייה, ולא לתפילות, כי הדברים תלויים בנו, ולא משנה אם זה קואליציה או אופוזיציה. אני חושבת שהמצב שבו נמצאים בעלי המוגבלויות במדינת ישראל הוא מצב שהוא גם לא טוב כלכלית למדינה, כי תחשבו על זה: דווקא אותן אוכלוסיות שאמורות להתקיים מ-2,340 ש"ח בחודש – רק הגיוני שכל שקל שייכנס כתוספת יצא בחזרה למשק, יצא בחזרה לשוק, כלומר הוא יחזור וימנף את עצמו. אז האינטרס הוא שהכספים האלה – שבטוח יבוזבזו כדי לצרוך שירותים – אלו כספים ששווה להשקיע בהם, מעבר לנושא של הצדק, של הרגישות, של ההבנה, של ההזדהות. מבחינת שיקול כלכלי, יש לנו אינטרס לקדם את הנושאים האלה, ולצערי הרב, השר גם – לא רק שלא יושב בשולחן הממשלה, עכשיו גם יצא החוצה לחלוטין. היו"ר עיסאווי פריג': יש לך את שרת המשפטים, שהיא גם תסכם את הדיון. אורלי לוי אבקסיס: אגיד לכם מה, אני מנסה שנייה אחת להסתכל מה רואה הצופה בבית, והוא רואה שביום שכזה בוחרים השרים להתחבא, כי מה שהצופה בבית רואה – הוא רואה את מה שקורה פה, הוא לא רואה את מה שקורה מאחורי הפרגוד, ונדמה לי שההתייחסות הזאת מביאה לכך שהציבור עוד יותר מואס ועוד יותר לא שם את התקווה שלו במי שבוחר בדיונים כאלה לברוח. זו מציאות שאנחנו צריכים להסתכל עליה בעיניים. כאשר אנחנו מדברים על ילדים קטנים, וכאשר אנחנו מדברים על אותם תלמידים שנמצאים היום במסגרת החינוך המיוחד, ועל הסיכויים שלהם לרכוש השכלה, ואנחנו מבינים שהם מתחילים את המרוץ הזה עם משקולות על הגב ועל הרגליים, בנוסף למגבלה הפיזית שאולי הם נולדו איתה או שהם רכשו במהלך חייהם, אז אנחנו מבינים שאנחנו מכתיבים להם את הדרך להתבגרותם ולהיות איזשהו נטל כביכול על החברה, שאנחנו מעדיפים שיימצאו בין ארבעה קירות ולא יסתובבו לנו בין העיניים. אחרת אי-אפשר להסביר מדוע הבגרויות הן כל כך נמוכות, מדוע ההשכלה העל-תיכונית כל כך נמוכה בקרב בעלי המוגבלויות, כאשר אנחנו מבינים שההשקעה היא כנראה לא מספיק גבוהה כדי למצות איתם את הפוטנציאל ולהביא אותם לכך שיהיו בוגרים, שיוכלו לעמוד על הרגליים. זה הולך ומתחדד כאשר אנחנו מסתכלים מה קורה עם אותם בעלי נכות, עם אותם ילדים שמתבגרים. לא רק שהם נאלצים להתמודד עם 2,300 וקצת שקל בחודש – אני גם חושבת שלהוסיף את השקלים והאגורות זה קצת לעג לרש, עצם זה שאנחנו מדגישים עד האגורה האחרונה – אבל מה שקורה, אדוני היושב-ראש, במדינה שלנו כאילו אומרים לך: אין כפל מבצעים, ואם אתה נכה והגעת לגיל זקנה, תבחר מה אתה רוצה להיות. אזרחים בריאים בגופם ובנפשם שמגיעים לגיל זקנה, גם ככה מצבם הבריאותי מתרופף, היכולת שלהם או הצורך שלהם בליווי ובעזרה ובשירותי בריאות נוספים הולך וגובר, אז תאר לך מה קורה כשמדובר בנכה ובעל מוגבלות שהופך להיות מבוגר. המגבלה שלו לא נעלמת. זה לא שהוא הופך להיות או זקן או נכה, שאומרים לך: תבחר. מצבו הבריאותי – ההוצאות שלו, גברתי השרה, הולכות וגדולות. השנים עוברות לו ככה ביעף, אז אם היה לו קשה כשהוא היה צעיר וכשהוא היה נער, הקושי שלו רק הולך ומתעצם, כי הוא זקוק אחר כך לעזרה. אז מה הפתרון של המדינה? לא נשאל אותו. נכניס אותו להוסטלים. ננעל אותו, ואולי אם הוא יהיה רחוק מהעין, הוא גם יהיה רחוק מהלב. אז לא. החברה שלנו והח"כים שלנו לא ייתנו לתופעות האלה ולתמונות האלה להיעלם לנו מהרדאר, ואני מודיעה לך, גברתי השרה, שבכוונתי להגיש שוב את הצעת החוק על כך שאי-אפשר לתלות את קצבת הזקנה בוויתור על קצבת הנכות. אני חושבת שיש בזה מן הצדק, וגם, את יודעת מה? קצת אנושיות בממשלה הזאת תעשה לכם טוב. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. היו"ר עיסאווי פריג': תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אני מזמן את כבוד השרה איילת שקד להשיב לכל המציעים. בבקשה. שרת המשפטים איילת שקד: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשנה שעברה חוויתי חוויה יוצאת דופן – התארחתי בוועידת נגישות ישראל הבין-לאומית וסיירתי בתחנות נגישות. עברתי התנסות חווייתית שקשורה לחייהם של אנשים בעלי מוגבלויות. למשל, עליתי למטוס עם עיניים מכוסות, ניסיתי לצייר בלי להזיז אצבעות, והומחש לי, ולו לזמן קצר, מה הקשיים היומיומיים שעוברים אנשים עם מוגבלות. מאז שנת 1992 מציינים בכל העולם ב-3 בדצמבר את היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. יום זה מסמן את הפיכת הנושא הזה מנושא של חסד לנושא של זכויות, ואני חושבת שזה באמת הבדל משמעותי. משרד המשפטים, ובפרט נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, פועל במשך כל השנה להפיכת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות למציאות בפועל – ששינתה את חייהם של אנשים בארץ. חוק השוויון והתקנות שהותקנו מתוקפו קובעים את הסדרי הנגישות שיש לבצע בכל מקום ציבורי, אם הוא קיים ואם הוא חדש, את התאמות השירות שיש לתת לאדם כדי לאפשר לו לצרוך שירות ככל אדם אחר, וכן את איסור האפליה של אנשים עם מוגבלות בתעסוקה ובקבלת שירות. מאז חקיקת החוק ב-1998 – מי שהוביל אותו היה חבר הכנסת יהלום מסיעת המפד"ל, ודרך אגב, עד היום הוא בקשר איתי על החוק הזה – מאז החברה הישראלית התקדמה מרחק שנות אור. ניתן לראות בכל מקום שלטי הנגשה ופעילות להנגשה. בהרבה כנסים שאני מגיעה אליהם אני רואה תרגום, ולפעמים גם בשפת הסימנים. המרחב הציבורי היום הרבה יותר ידידותי. הנחיתי השנה גם את הנציבות להתקין את תקנות הנגשת אתרי האינטרנט, אבל ברור שהמהלך טרם הושלם. יש לנו עוד הרבה מאוד מה לעשות. הפער עדיין מאוד גדול. קצת מספרים: לפי הדוח של הנציבות רק 51% מן האנשים עם מוגבלות מועסקים, לעומת 79% מקרב האנשים ללא מוגבלות. הפער גדול יותר בקרב אנשים עם מוגבלות חמורה, ומהם רק 38% מועסקים. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מקבלת אלפי פניות בשנה מאנשים שנתקלו באפליה במרחב הציבורי, ומטפלת בכלים שברשותה. השנה, לדוגמה, קיבלנו תלונות מאנשים המתניידים עם כלב נחייה שנהג מונית סירב להעלות אותם בטיעונים שונים; אנשים שפוטרו ממקום עבודתם בגופים ציבוריים בלי שניסו למצוא להם תפקיד אחר; אנשים לא יכלו להשתתף בשמחות של בני משפחתם כי האולם לא היה נגיש, ועוד. המשרד, משרד המשפטים, פועל באמת בכל התחומים, אם זה בפרקליטות, שמקדמת נגישות בהליכי משפט וחקירות, והסנגוריה הציבורית, שמייצגת אנשים עם מוגבלות, והסיוע המשפטי, שפועל ללא לאות בתחום האשפוז הפסיכיאטרי. המשרד שלי הוא משרד חברתי. הוא ימשיך לפעול על מנת להביא לשוויון זכויות מלא לאנשים עם מוגבלות בישראל ולמיצוי הפוטנציאל האנושי הטמון בהם. אני חושבת שחבר הכנסת אילן גילאון וחברת הכנסת קארין אלהרר נותנים פה דוגמה יוצאת דופן בכך שהם גם חברי כנסת מצטיינים, גם עובדים מאוד קשה. ובאמת אני חושבת שהעובדה שאתם כאן ופועלים בצורה כזאת מקצועית ורצינית היא באמת דוגמה, וכל הכבוד לכם. תודה רבה. אילן גילאון (מרצ): תודה רבה. היו"ר יחיאל חיליק בר: מה מציעה גברתי? שרת המשפטים איילת שקד: מה אתם רוצים לעשות – – – היו"ר יחיאל חיליק בר: מה המציעים רוצים? להחזיר לוועדה? קארין אלהרר (יש עתיד): לחזור לוועדה להמשך דיון בהצעה. אילן גילאון (מרצ): ועדה, ועדה. שרת המשפטים איילת שקד: זה בוועדת עבודה ורווחה? ועדת עבודה ורווחה. נורית קורן (הליכוד): עבודה ורווחה – – – היו"ר יחיאל חיליק בר: אז נצביע על העברת ההצעה לסדר-היום – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): לא, לא, לא. היו"ר יחיאל חיליק בר: מה? דב חנין (הרשימה המשותפת): הבעות דעה. היו"ר יחיאל חיליק בר: בסדר גמור. לא, לא, לפני ההצבעה. אורן אסף חזן, בבקשה, הבעת דעה. אורן אסף חזן (הליכוד): לא, דב ראשון. היו"ר יחיאל חיליק בר: דב ראשון? אתה היית הראשון שנרשם. אילן גילאון (מרצ): רגע, יש הצבעה, אדוני? היו"ר יחיאל חיליק בר: אחרי הבעות הדעה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. אורן אסף חזן (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית, אני מצטרף לכל הדברים החמים, גם לביקורות, שנאמרו כאן מעל הבמה ביום המיוחד הזה לציון היום הבין-לאומי לשוויון לאנשים עם מוגבלות – שוויון זכויות, גם שוויון בנפש. אני רוצה לחרוג לרגע ממנהגי ולדבר על נושא אחר, ברשותך, אדוני היושב-ראש, בקצרה ממש. בימים האחרונים עומד על הפרק הנושא של העברת השגרירות לירושלים. אנחנו מתבשרים שרק בשעה האחרונה הרים הנשיא טראמפ טלפון לראש הממשלה שלנו נתניהו, ולאבו מאזן – זה שמייצג את אלה שאנחנו לא כל כך אוהבים. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ברגע הזה, רגע לפני שהוא מקבל את ההחלטה, ולפנות אליו ולהגיד לו: ידידי הנשיא טראמפ, הכול עניין של אומץ לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון. הגיע הזמן לעשות צדק היסטורי ולהעביר את השגרירות לירושלים. Mr. President, we love you so much. We trust you. We never had a friend like you in the White House. It's about time that you will do a historical justice and move the embassy from Tel Aviv to Jerusalem. And this, and only this, will bring the peace to our land. Thank you. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה, חבר הכנסת חזן. מיקי לוי (יש עתיד): אורן, עכשיו הוא שמע אותך. בטוח זה יקרה. היו"ר יחיאל חיליק בר: נראה לי שאם הוא רוצה לצפות בזה – היו מתרגמים לו גם מעברית, אבל בסדר. לא, לא, לא, אורן. חבר הכנסת חנין. אורן אסף חזן (הליכוד): מי שצריך תרגום, אני אשמח לתרגם – – – היו"ר יחיאל חיליק בר: לא, לא, אמרתי שאני בטוח שהנשיא טראמפ יצפה בסרטון, ואם היית אומר בעברית, היו מתרגמים לו. אין מה לדאוג. בבקשה, חבר הכנסת חנין, ואחריו – חבר הכנסת חאג' יחיא. בבקשה, אדוני. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לברך את חבריי חברי הכנסת גילאון, אלהרר, קורן – כל אלה שעסקו ביום הזה וקידמו את הדיונים. היום הזה היה יום חשוב בכנסת, יום זכויותיהם של האנשים עם המוגבלויות. אבל, אדוני היושב-ראש, צריך לומר ביושר: בכנסת הייתה כאן פעילות רבה, אבל הממשלה נכשלה בגדול בתחום הזה. מספרים לבעלי המוגבלויות, מספרים לנכים סיפורים ומורחים אותם בהבטחות, ועדיין הקצבאות לא עלו, אפילו עד עצם היום הזה. אחרי כל החגיגות, אחרי כל גזירת הסרטים של ראש הממשלה ושל שר האוצר ושל עוד שרים בממשלה, עדיין הקצבאות נשארו בסכום המביש, הבלתי-אפשרי, הלא-מכבד, שדן אנשים נכים להתקיים בעוני. אני קורא לממשלה מהיום הזה לעשות מעשה: להעלות את הקצבאות כך שלפחות השנה הבאה עלינו לטובה, שנת 2018, תתחיל עם קצבאות נכות בגובה שכר המינימום. תודה רבה. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת חאג' יחיא, בבקשה, אחרון הדוברים, ולאחר מכן נעבור להצבעה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, אני מברך על היוזמה של היום הזה, אני מברך את היוזמים ומברך את חברי הכנסת שהשתתפו, וגם מברך את בעלי המוגבלויות שטרחו והגיעו והשתתפו בחלק גדול מהישיבות של הוועדות. אבל – ויש אבל גדול: יש חוקים, ומה שחסר זה ליישם אותם ולאכוף אותם. יש חוק נגישות, ואנחנו מגיעים להרבה מבני ציבור, להרבה גנים, ואנחנו לא רואים שהם מונגשים לבעלי צרכים מיוחדים. היום בונים בתי ספר חדשים, מקימים בור מעלית ולא מתקינים את המעלית. התחבורה הציבורית – התחבורה הציבורית לא מונגשת ולו במקום אחד ביישובים הערביים. אין תחבורה ציבורית מונגשת לבעלי צרכים מיוחדים ערבים בכלל. יש את הקצבה ויש את העבודה. הקצבה – כל האזרחים פה מבינים שצריך להעלות אותה, ולהעלות דרסטית. אבל יש לנו עוד בעיה אחרת, וזה שבעלי צרכים מיוחדים – גם צריך לעזור להם להגיע לעבודה. בהגעתם לעבודה אנחנו מטפלים בשני דברים מאוד חשובים: 1. רמת המחיה שלהם, ההכנסה שלהם; 2. אנחנו מטפלים בעניין של הבדידות שלהם. ולכן חשוב מאוד להנגיש להם גם עבודה ומקומות עבודה, ולהעדיף אותם במקומות מסוימים. תודה רבה. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה, אדוני. אם כן, עכשיו אנחנו עוברים להצבעה – להעביר את ההצעה לסדר-היום בנושא ציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות אדם לאנשים עם מוגבלויות – דב, לוועדת העבודה והרווחה, נכון? דב חנין (הרשימה המשותפת): כן. היו"ר יחיאל חיליק בר: נא להצביע. מי בעד? מי נגד? בבקשה, ההצבעה החלה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 20 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. היו"ר יחיאל חיליק בר: בעד – 20, ללא מתנגדים. אני קובע כי ההצעה לסדר-היום תעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יחיאל חיליק בר: הודעה לסגן מזכירת הכנסת. סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2), שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. החלטת ועדת האתיקה בקובלנה נגד חבר הכנסת אחמד טיבי בעניין כניסה להר הבית. תודה. היו"ר יחיאל חיליק בר: אני גם רוצה להודות למתרגמת לשפת הסימנים תמי שמע. תודה רבה על העבודה החשובה ועל זה שאת איתנו. הצעות לסדר-היום ציון יום זכויות האדם היו"ר יחיאל חיליק בר: חברות וחברים, אנחנו עוברים לסעיף הבא על סדר-היום, והוא ציון יום זכויות האדם – הצעות לסדר-היום מס' 7801, 8033, 8225, 8276, 8439, 8459, 8479 ו-8502. חברי הכנסת, לפני שעה קלה ציינו במליאה את יום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, וכעת אנחנו עוברים לציין יום נוסף שקשור אליו בטבורו: יום זכויות האדם הבין-לאומי. קרוב ל-70 שנה עברו מהחתימה על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. זה לא היה עוד מסמך. ההכרזה הזאת הייתה ניסיון של אומות העולם להחזיר למין האנושי את כבודו שנרמס בשדות הקטל והרצח של מלחמת העולם ובזוועות השואה. "כל בני האדם", כך פותחת ההכרזה, "נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה". אבל רוח של אחווה לבדה לא מספיקה. בהמשך פירטו הכותבים כללי עשה ולא תעשה מעשיים: הזכויות האוניברסלית לחיים, לחירות ולביטחון אישי; האיסור על עבדות, אפליה ועינויים. על מה מתבססים כל אלו? על מורשת הרנסנס וחזון ההומניזם, על מעשי מהפכנים גדולים וקריאות מפגינים ברחובות. אבל מתחת לכל אלו, בשורש הדברים, מונח כבר אלפי שנים הפסוק שהאיר לראשונה את כבוד האדם: ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. צלם אלוקים, המשתקף בפני כל אדם באשר הוא, הוא שמעניק לו את כבודו, את חירותו ואת זכויותיו. חברים יקרים, על החשיבות של זכויות האדם אין מי שיחלוק; זהו ערך קדוש. אבל בשנים האחרונות יש כאלה המשתמשים בשם זכויות האדם גם כדי לשלול ולפסול ערכים אחרים. בשם זכויות האדם יש כאלה המוכנים לפעול באלימות, לסתום פיות ולבטל כל דעה אחרת. בשם זכויות האדם יש כאלו הרואים במדינות הלאום, למשל, עוול. בשם זכויות האדם יש כאלו הרואים בדתות פשע. אלו תופעות שאינן נכונות. כשעוסקים בסוגיה החשובה של זכויות אדם חייבים להיזהר כדי שלא ליפול לשימוש פסול בשם החשוב והקדוש של זכויות האדם למטרה אחרת. רק כך נבטיח כי כל באי העולם באמת יזכו לחיים שהולמים את צלם האלוקים שלהם מתוך חירות מלאה וללא חשש. אני עובר עכשיו לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לכל חבר וחברה. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי, אברהם נגוסה – לא, חברת הכנסת מירב בן ארי מחוקה. אברהם נגוסה, מיכל רוזין, חברת הכנסת יחימוביץ, עליזה לביא, יצחק וקנין ואורלי לוי אבקסיס. בבקשה, אדוני. אילן, אתה מפריע לחבר. בבקשה, אדוני. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. עמיתיי חברי הכנסת, שולחן הממשלה הריק לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה בקדנציה הזאת, אנחנו מציינים היום בכנסת את יום זכויות האדם. ציינו אותו לאורך היום בדיונים בוועדות הכנסת, התקיים בצוהריים כינוס חשוב יחד עם האגודה לזכויות האדם בנושא הזכות לקיום בכבוד, ושמענו הרבה קולות של אנשים שזכויותיהם נפגעות וזכויותיהם נשללות בארץ הזאת, בחברה הזאת. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להתחיל מההתחלה. אני רוצה להתחיל מאותם פסוקים ידועים בספר שמות, פרק כ"ב: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון. אם עַנה תענה אֹתו כי צעֹק יצעק אלי שמֹע אשמע צעקתו". אדוני היושב-ראש, בבית הזה, היום, נשמעו – חרש-חרש, אבל נשמעו – צעקות רבות. אסור לצעוק בבית הזה, ולכן אנשים צעקו את צעקותיהם בלחישה. אנחנו שמענו את צעקותיהם של אזרחים ערבים, אנחנו שמענו את צעקותיהם של תושבי שכונות מזרחים, שמענו את צעקותיהם השקטות של העניים, של חסרי הבית, של הנכים, של מבקשי המקלט, של האימהות החד-הוריות, של הקשישים. המון צעקות נשמעו חרש בבית הזה. האם שמענו אותן? האם אנחנו באמת שומעים אותן? מהן זכויות האדם, אדוני היושב-ראש? מהן זכויות האדם של אותם פועלים שהמפעל שבו הם עובדים בירוחם נסגר והם מושלכים לרחוב? איפה זכויות האדם שלהם? איפה זכויות האדם של אנשים שבתיהם נהרסים בגבעת עמל, בתל אביב, כי צריך לפנות את הקרקע לקבלנים בעלי הון, או ביישוב הערבי הבדואי הבלתי-מוכר אל-עראקיב בנגב, שנהרס, חבריי חברי הכנסת שנמצאים כאן, 120 פעם – 120 פעם היישוב הזה נהרס – ואנשים חוזרים ורוצים רק להקים את בתיהם באדמה שלהם, אדמה שהם לא גזלו מאף אחד? מהן זכויות האדם של האנשים האלה? אנחנו, עמיתיי חברי הכנסת, חיים בחברה שפוגעת בזכויות אדם יום-יום. דיברנו עכשיו על אנשים עם מוגבלויות, על נכים. קצבת נכות של 2,400 שקל לחודש היא פגיעה בכבוד ופגיעה בזכויות האדם. אנחנו מדברים על קשישים בישראל. קצבת זקנה של 1,500 שקל בחודש היא פגיעה בכבוד ופגיעה בזכויות האדם. ואנחנו, אדוני היושב-ראש, חיים בחברה שסובלת ממחלות קשות. גזענות זו מחלה קשה. היא פוגעת בערבים, פוגעת ביוצאי אתיופיה, פוגעת ביוצאי חבר המדינות. אנחנו כאן היום דיברנו על כל אותם מקרים של נשים וגברים שלא יכולים להתחתן בישראל עם מי שהם אוהבים כי הדינים הדתיים לא מאפשרים להם לעשות את זה. זו פגיעה בזכויות אדם. גזענות פוגעים ברבים – אמרתי, הזכרתי, ערבים, יוצאי אתיופיה, יוצאי חבר המדינות – אבל זו מחלה ממארת שבסוף הורגת את מי שחולה בה. וכן, בישראל בשנת 2017 צריך לדבר גם על זכויות פוליטיות, גם על הזכות להפגין, גם על הזכות להביע דעה. כאשר כאן בכנסת, אתמול, רוצים לזמן לדיון במשטרה מורה שהעזה להביע בפייסבוק שלה את דעותיה זו פגיעה בזכויות אדם; השתקה, סתימת פיות, זו פגיעה בזכויות אדם. ועמיתיי חברי הכנסת, צריך לדבר גם על הפיל הגדול שנמצא במרכזו של החדר: שנים רבות מדי ישראל מחזיקה תחת כיבוש בגדה המערבית, בירושלים המזרחית, אנשים שעצם הכיבוש הזה פוגע בזכויות האדם הבסיסות שלהם, פוגע בזכותם לחופש, פוגע בזכותם לעצמאות, פוגע בזכותם למדינה, פוגע בזכותם לקיים את הלאומיות שלהם בצד מדינת ישראל, בחופש, בשוויון ובצדק. לכן, עמיתיי חברי הכנסת, יום זכויות האדם ב-2017 הוא יום אקטואלי מאוד בישראל; הרבה מאוד אתגרים, הרבה מאוד מאבקים. אנחנו נמשיך וניאבק את המאבקים האלה, כי אנחנו לא ויתרנו ולא נוותר על חברה שיש בה זכויות אדם לכולם. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה, אדוני. דב חנין (הרשימה המשותפת): אנחנו לא ויתרנו ולא נוותר על כך שהמקום הזה יהיה מקום טוב לכולנו. תודה רבה. היו"ר יחיאל חיליק בר: תודה, אדוני. תודה. חבר הכנסת נגוסה, בבקשה, עד חמש דקות. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. אלי אלאלוף (כולנו): אפשר גם פחות. היו"ר יחיאל חיליק בר: אפשר גם פחות, נכון. אם חבר הכנסת אלאלוף אומר, אני מאמין. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות. אברהם נגוסה (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, אברה מנגיסטו נמצא 1,185 ימים בשבי חמאס בעזה. אברה מנגיסטו לחופש נולד. אנחנו מציינים היום בכנסת את יום זכויות האדם הבין-לאומי, שהאו"ם קבע בדצמבר 1948. האספה הכללית של האומות המאוחדות אימצה והכריזה על הכרזה בדבר זכויות האדם. בסעיף 7 לחוק זכויות האדם כתוב: "כולם שווים בפני החוק וזכאים ללא כל אפליה להגנה שווה של החוק". חשוב להעלות את המודעות לזכויות היסוד. לכל אדם יש בכל שלב בחייו זכות לביטחון, לחירות, לשוויון ולכבוד, ללא קשר למינו, לדתו, מוצאו או גילו. למרבה הצער, עדיין קיימת בישראל אפליה, למרות שהמדינה חרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות, חופש הדת וחופש הביטוי. מאז שהתחלתי את התפקיד שלי כחבר כנסת קיבלתי עשרות מכתבים מאזרחים עולים שאפליה וחוסר שוויון פוקדים אותם. זכויותיהם נפגעו כשהם ביקשו להיכנס לבלות במועדון, להשתלב במערכת החינוך, במוסדות להשכלה גבוהה ובמקומות עבודה. בתפקידי כיושב-ראש הוועדה לעלייה, קליטה ותפוצות אני קורא להגן על זכויותיהם של עולים חדשים מהתפוצות השונות. אנחנו רואים בארץ, לעיתים קרובות מדי, שהעולים החדשים סובלים מאפליה בשל מוצאם, אם מדובר בהשפלת יוצאי ברית המועצות לשעבר, תוך שמכנים אותם בכינויים פוגעניים. גם את יוצאי אתיופיה מפלים על רקע מוצאם: שוטרים ממהרים לחשוד בצעירים ממוצא אתיופי רק בשל המראה שלהם. עדיין מפעילים כלפיהם יתר אלימות משטרתית וגזענות, שלא צריכה להימצא בקרבנו, במיוחד כשמדובר בזכויות אדם. ברור לכולנו: הפגיעה האנושה בזכותם לשוויון ולכבוד של יוצאי אתיופיה היא שהמדינה מנעה מהם את הזכות הבסיסית להתאחד עם הוריהם, ילדיהם, אחיהם ואחיותיהם – המשפחות נקרעות בין אתיופיה לישראל. אני הייתי רוצה להדגיש כאן: נשים שוות לגברים, ואסור לפגוע בזכויות היסוד שלהן להגנה וכבוד בדמות אלימות מילולית או פיזית בידי בני זוגן. אני קורא להבטיח שאזרחים לא ייפגעו באמצעות שיימינג ברשתות החברתיות. בוועדה בראשותי סקרנו היום את יישום דוח פלמור למיגור הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, ולמדנו שלמרות שרבות מן המסקנות בדוח יושמו, עדיין ארוכה הדרך למיגור הגזענות. יש לפעול במשנה תוקף כדי להגן על זכויות אדם וזכויות מיעוטים בישראל ולאפשר שוויון הזדמנויות לכלל העולים, ובהם לבני העדה האתיופית. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברי חבר הכנסת אברהם נגוסה. אני מזמין את חברתי לסיעה. יש לי את הכבוד להזמין את חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. לפעמים יש פריבילגיה למפלגות קטנות במספרים. אלי אלאלוף (כולנו): אני מתרגש לפעמים. היו"ר עיסאווי פריג': לפעמים. חבר הכנסת וקנין יושב ומהנהן בראש. זה סימן מאוד חיובי שזה בסדר. בבקשה. מיכל רוזין (מרצ): כבוד סגן יושב-ראש הכנסת, וואי, אני באמת מתרגשת. פעם ראשונה שאני נואמת כשאתה בדוכן, וזה כבוד לנו. אז באמת, לפני 154 שנים נאם נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, בשיאה של מלחמת האזרחים העקובה מדם, כמו שאתם זוכרים, והוא אמר שהוא נאבק על מנת שהממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תאבד מן הארץ. ואני עומדת פה היום, בציון יום זכויות האדם, ואתם יודעים, אנחנו תמיד אומרים שאם היו זכויות אדם ראויות אז אולי לא היינו צריכים את היום הזה, לציין אותו כמו איזה יום זיכרון. ואני שואלת: מתי הכנסת הפכה להיות זו שרומסת זכויות אדם ואישה? בישראל, שהיא חופשית ודמוקרטית לכאורה, כנסת ישראל מעבירה חוקים שפוגעים באופן אקטיבי בחופש הביטוי, בארגוני החברה האזרחית, בעמותות, בחלק מנבחרי הציבור פה, מסמנת ארגונים, מסמנת נבחרי ציבור ופעילי זכויות אדם, בחקיקה, שלא לדבר שהיא קוראת להם גיס חמישי ובוגדים ואוטו-אנטישמים. בישראל 2017, עוד רגע 2018, פה כנסת ישראל עדיין נותנת לרבנות את הלגיטימציה לשלוט בחיי הפרט, ויותר מכך – להחליט ולהגדיר מיהו יהודי ומי פחות, להחליט מי רשאי להתחתן במדינת ישראל ומי לא, מי רשאית לחופש ומי לעגינות. בישראל – הדמוקרטיה היחידה, אנחנו קוראים לה, במזרח התיכון – ממשיכה מדיניות הכיבוש והשליטה הצבאית על חייהם של מיליוני פלסטינים ופלסטיניות; הכפייה הדתית וההדרה, אם זה חוק המרכולים שיגיע לכאן בקרוב, שמבקש לקדם סגירה וכפייה, בניגוד לרצון הרשויות והאזרחים והאזרחיות; ממשיכים למנוע תחבורה ציבורית בשבת מהציבור; ממשיכים לחוקק חקיקה שכל מטרתה השתקת מתנגדי השלטון, מתנגדי הממשלה, ויותר מזה, אם לחדד – מתנגדי בנימין נתניהו; חוק ההמלצות; חוקי העמותות – גם החדש שהגיע השבוע; חוקי האגרות על תביעות ייצוגיות – העיקר שהאזרח הקטן לא יוכל לעתור; איומים בחוקים עוקפי בג"ץ ובסעיף ההגבלה על בג"ץ. ויש לי חדשות בשבילכם: כולנו למדנו בכיתה י', חלקנו אולי בי"א, בשיעורי האזרחות – היום פחות ופחות לומדים את זה בבתי הספר – שהרוב הוא לא חזות הכול בדמוקרטיה; ההפך – זכויות המיעוט. כמו שאמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק: חשוב לזכור שדמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב. דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם היא בעיניי לא דמוקרטיה. ביום ראשון האחרון העליתי, בשם סיעת מרצ, לוועדת שרים את חוק מגיני זכויות האדם, שנועד לדאוג לעמותות ולארגוני זכויות אדם שפועלים בישראל, עושים עבודת קודש ובעצם מייצגים את הדמוקרטיה במהותה והתגלמותה. כמובן שההצעה הזאת, שנוסחה ברוח ערכי כבוד האדם וחירותו שמעוגנים בחוקי-היסוד שלנו, לא זכתה לתמיכה על ידי הממשלה הזאת; הם לא רוצים להבטיח את ההגנה על פעילי זכויות האדם בישראל ועל ארגוני החברה האזרחית. לצערי הרב, הרחבת ההגנה, בעיניהם, היא סכנה לשלטון שלהם, וסיוע משפטי במקרה הצורך והבטחת החסינות המשפטית שלהם, בעיניהם, נראה להם כאילו זה מלחמה נגדם. לצערי, אני גם לא מופתעת מהמצב הזה. שר החינוך, רק בשבוע שעבר, ביטל כנס למורים עם האגודה לזכויות האזרח שנועד להכשיר אותם בכלל לקראת מערכי חינוך לציון יום זכויות האדם בבתי ספר. בשבועות האחרונים היינו עדים לשיא חדש ומפחיד, והפרקליטות נהייתה כלי שרת של השלטון לרדיפה ממשלתית אחרי פעיל שוברים שתיקה. בגלל לחצים של ארגוני ימין ובגלל שרת המשפטים – ביצעה חקירה פגומה, לא מקצועית בעליל, מלאה בטעויות מביכות. כל זה העיד שלא הייתה כוונה לחפש את האמת; הייתה כוונה לרדוף אחרי ארגון של חיילים ומפקדים משוחררים שכל מטרתם להעביר את המסר שהכיבוש משחית. החקירה הזאת הוכיחה עד כמה הם צודקים, לצערי הרב. לא בכדי אמר נלסון מנדלה שלמנוע מאנשים את זכויות האדם שלהם זה לערער על עצם אנושיותם. אני קוראת לכם, חברי וחברות הבית הזה, להצטרף אלינו בקריאה להגנה על ארגוני זכויות האדם והאישה ולפעול ביחד איתנו לתת להם את החסינות ואת המקום הנכון בחברה דמוקרטית. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אני מזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): או, סוף-סוף בגובה שמתאים לי. תודה, מיכל. מיכל רוזין (מרצ): לשירותך תמיד. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, ברכות, אדוני היושב-ראש. היו"ר עיסאווי פריג': תודה, תודה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): תענוג לראות אותך פה. אני בטוחה שתנהל את הדיונים כדרכך: בתבונה, בסובלנות ובהצלחה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה, תודה, חברת הכנסת שלי – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני פמיניסטית 44 שנים. זה נשמע המון שנים; זה כמעט חצי מאה. קריאות: – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא, זה אמיתי. אני בת 57 וחצי. אני פמיניסטית מגיל 13 וחצי. היו"ר עיסאווי פריג': עכשיו את שברת מוסכמות, עכשיו. עליזה לביא (יש עתיד): ההפך, אנחנו לא מתביישות בגיל. מיכל רוזין (מרצ): למה, פמיניסטיות – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): גאות בגילנו. עליזה לביא (יש עתיד): – – – היו"ר עיסאווי פריג': אני אומר מה שלימדו אותי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): זה היה ההרמה לוולה לקראת נאום פמיניסטי. אנחנו אמורות להתבייש בגיל שלנו, כן? עליזה לביא (יש עתיד): ממש לא – – – מוסי רז (מרצ): לפחות את לא – – – שראית חיילים בריטים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): כבר לא היו חיילים בריטים ברחובות, אבל על כל פנים אני נוקבת במשפט הזה כדי לומר שיש לי פרספקטיבה מסוימת על שיח השוויון בין נשים וגברים, כי זה מה שאנחנו רוצות: שוויון בין נשים לגברים וזכויות שוות לנשים; מין בקשה צנועה שכזאת. ואני מודה שכיוון שהשליחות שלי כאן, בכנסת, המקצוע שלי, התפקיד שלי, הוא טיפול באי-שוויון וניסיון לייצר יותר שוויון בחברה הישראלית – גם ברמת החלטות המקרו וגם ברמה הפרטנית – מדי פעם אני אומרת: נניח לזה רגע, נניח לפמיניזם קצת, נתעסק בסוגיות אחרות: שוק ההון, החלטות שמתקבלות על העברת תקציבים גדולים, שמועברים בדרך כלל לעשירים ולחזקים ולעניים – פחות; חקיקת עבודה; סוגיות של דמוקרטיה, של שלום. כל הדברים האלה הם נורא נורא חשובים, ולפעמים אני אומרת: הבה וארפה מהפמיניזם – מעט, לא שאני לרגע מפסיקה להיות פמיניסטית. אגב, נעשיתי פמיניסטית ביום הראשון של הלימודים של כיתה ח', כשהפרידו: את הבנות לתזונה וכלכלת בית ואת הבנים לחקלאות, והמורה לתזונה נכנסה לכיתה וכתבה: תפקידי האישה: לבשל, לגהץ, לכבס, לטפל בילדים, לנקות וכן הלאה. המילה "פמיניזם" לא הייתה מוכרת, אבל זה עורר בי כל כך הרבה זעם וכל כך הרבה תודעה, שהציפה אותי בבת אחת, שהחל מהיום הזה אני פמיניסטית. מדי פעם במהלך השנים האלה אני אומרת: נרפה מעט, אבל בכל פעם מחדש עולה וצפה התובנה המכאיבה עד כמה הדרך שלנו לשוויון בין נשים וגברים עוד ארוכה. דברים קטנים: אתמול הגיע אליי מכתב – שאני כבר מטפלת בו כמובן, ובכל כוחי – של אישה, שכמובן אני לא אנקוב בפרטים, ואף על פי שהמכתב הוא אנונימי, אני אגיע אליה ויהי מה. זאת אישה ענייה עם חוסר ביטחון תעסוקתי שבכיר במקום העבודה שלה מכריח אותה לבצע בו מין אוראלי. אני קוראת את זה וכל הזוועות והסבל של הנשים עלי אדמות צפים ועולים לנגד עיניי, והם כל כך רבים וכל כך גדולים, והדיכוי הזה עודו נמשך, למרות שעשינו כברת כל כך כל כך ארוכה. ומה אנחנו רוצות? שוויון זכויות לנשים; כבוד האדם וחירותו לנשים; כבוד האישה וזכותה על גופה, על נפשה, על שלמותה הנפשית והפיזית; הזכות להתפרנס בכבוד, בשכר שווה לגברים; הזכויות לכַן שיגור שווה לנשים וגברים. ונכון שנשים אשכנזיות, מצבן טוב יותר משל נשים מזרחיות, ונשים מזרחיות, מצבן טוב יותר משל נשים ערביות, אבל עדיין, בכל מדרג ובכל עשירון, בכל מקצוע ובכל עיסוק, גברים מחזיקים בידם כוח רב יותר מנשים. וכל עוד הדבר הזה נמשך, מלאכתנו לא תסתיים ונמשיך במאבקים היומיומיים, הבלתי-פוסקים, הסיזיפיים, עד שיהיה שוויון בין נשים וגברים; נורא נורא פשוט – עד שיהיו זכויות שוות לנשים, שוות לאלה של גברים. אנחנו עדים עכשיו, בתקופה האחרונה – וכבר אמרתי שיש לי פרספקטיבה של 44 שנים; קודם כול, יש לנו זכות גדולה שאנחנו חיות בתוך העידן הזה, שהוא קצר להפליא בטווח ההתבוננות ההיסטורית. מדובר בעידן שנמשך סך הכול 100 שנה, פחות או יותר. עד לפני כמה עשרות שנים היו מדינות שעוד לא הייתה בהן זכות הצבעה לנשים. אנחנו באמת בעיצומה של המהפכה החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית, לא פחות מזה, ויש לנו זכות גדולה מאוד לחיות בעיצומה של המהפכה הזאת ולראות את השינוי מתחולל לנגד עינינו. על אחת כמה וכמה – השנתיים האחרונות מתאפיינות בדרמה עצומה, טלטלה עזה ביותר, התקוממות עממית של נשים שלא מוכנות עוד להיות קורבן בשקט כאילו הן היו האשמות, והן קמות ותובעות צדק ותובעות שוויון ותובעות לא להשפיל את גופן ואת נפשן ותובעות, כן, לבוא חשבון עם מי שתקף אותן ועם מי שהשחית את גופן ואת נפשן והשאיר בהן צלקות. והעולם רואה ולא מאמין. ויש עוד רבים רבים כאלה שלא הבינו שהממזרות משנות את הכללים, וצריך לשנות יסודות מוסדים של נורמות ושל מחשבות ושל הרהורים שהיו כאילו אמת קוסמית. ולהרבה מאוד קשה עם זה. שינוי הוא קשה; הוא כרוך בקושי מאוד משמעותי של העברת כוח מהחזק אל החלש, נתינת כוח בידי החלש לעמוד על זכויותיו. המהפכה הזאת של נשים, צעירות מאוד ברובן – שהן שהביאו לגל הנוכחי של השינוי בעשור האחרון, שהן שהפסיקו לשתוק, שהן שעומדות על זכויותיהן באופן טבעי וקמות באומץ רב ומספרות את סיפורן, וחוטפות קללות ואיומים והשתקות והפחדות ודיכוי מחדש – התנופה החדשה הזאת של השנים האחרונות שנעשית בידי נשים צעירות, יש בה משהו מקסים, כי היא מחזקת פמיניסטיות כמוני; פמיניסטיות מהדור שלי ואפילו מדורות קודמים, שמסתכלות על הלבלוב והפריחה והעוצמה הזאת ושואבות תעצומות נפש מחודשות מהדבר הזה. והינה, אנחנו רואים נשים שנחשבו חזקות ועומדות על שלהן, שקמות וזועקות את זעקתן עכשיו, מקץ 30 שנה ו-40 שנה ו-20 שנה. ושואלים אותן: מה נזכרתן? הן לא נזכרו, הן לא שכחו מעולם, אבל הן קיבלו את אותן תעצומות נפש מדור צעיר של פמיניסטיות, או אפילו כאלה שעוד אפילו לא נתנו דעתן על הסוגיה הפמיניסטית. הן פשוט עושות את זה כי הן ניזונות מהמהפכה שקודמותיהן עמלו עליה. והן מעניקות כוח לבאות אחריהן, ודור לדור יביע אומר, וכך הלאה וכך הלאה, עד שיהיה שוויון זכויות מלא לנשים. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה, תודה, תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מזמין את חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. עליזה לביא (יש עתיד): – – – היו"ר עיסאווי פריג': לדבר אחרי שלי, צריך – – – עליזה לביא (יש עתיד): נכון, כן, לכבוד הוא לי לדבר אחרי חברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ וחברתי חברת הכנסת מיכל רוזין, ובכלל אנשים יקרים שעושים פה, בבית, למען שוויון, יום זכויות האדם, וברכות לך, אדוני היושב-ראש. אני שמחה – – היו"ר עיסאווי פריג': תודה, תודה. עליזה לביא (יש עתיד): – – שאתה הוא שמנהל את הישיבה החשובה הזאת. אתה יודע, רק היום אירחתי פה את היושבת-ראש של הפרלמנט ברואנדה, וכשאתה רואה אותה – באמת, מדינה שמרצח עם היא היום המדינה הרביעית במדינות שצמצמו פערים. איפה רואנדה ואיפה מדינת ישראל בהקשר של קידום נשים ושל הרכב בפרלמנט ועוד צמתים מרכזיים? היו"ר עיסאווי פריג': אל תגזימי. אל תגזימי. עליזה לביא (יש עתיד): הרבה מה ללמוד – נכון שיש עוד הרבה מה, ולא נדבר על זה עכשיו – בכל זאת, בצמצום של הפער המגדרי. אני רוצה – אתה יודע, נאמרו פה באמת דברים מאוד מאוד חשובים, ואני רוצה להביא את החוויה שלי בשנה וחצי האחרונות פה, בכנסת, כיושבת-ראש ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות. עדיין עדיין עדיין מדינת ישראל, לצערי הרב, לא מבינה שזנות היא אסורה, וסחר בנשים למטרות של זנות ושל ניצול מיני הוא אחת מהתופעות הקשות, האכזריות שלנו כחברה. מיליוני נשים מנוצלות, מיליוני נשים נמכרות, נמסרות כחפצים וכסחורה. וגם כאן, במדינת ישראל, אף שבאמת אנחנו כבר כמה שנים בנושא הזה של הסחר עומדים ומנצחים יפה, יש דרכים של דרכים שונות ומשונות להמשיך בסחר של נשים, אם זה בניצול וביטול ויזות של אשרות התיירות ועוד דרכים, ואנחנו באמת לומדים עליהן ומנסים לתקן ככל שמשיגות ידינו. אבל אשר לזנות, זנות של נשים, אנחנו באמת מנסים פה לבוא למגר, לסייע, לשקם, לעשות את זה נכון יותר וטוב יותר. אבל אדוני, אתה יודע, במדינת ישראל זנות מותרת. זנות מותרת. אין לנו שום חוק שאוסר, שום חוק שעוצר. אני אומרת באחריות ובביטחון: הזנות היא הרסנית; הזנות משחיתה את העוסקות והעוסקים בה, וארחיק ואומר – כמובן גם את הצרכנים, אותנו כחברה, את החברה כולה. הזנות פוגעת בכבוד האדם. נשים מידרדרות לזנות כמוצא הישרדותי, כורח של נסיבות חיים קשות בצד מצוקה כלכלית. הזנות אינה בחירה. אפסיים הם המקרים שנשים באמת בוחרות. אין דבר כזה שאישה, נערה, ילדה, בוחרת בזנות. האלימות היא רק חלק אינהרנטי של הזנות בכל הזירות, והיא – כן, ברוב המקרים, הזנות היא כשל חברתי. היא נובעת מפגיעה בילדות, היא נובעת ממצב כלכלי קשה, מכך שלא הייתה יד שסייעה ועטפה וזיהתה ונתנה את המענה בזמן. השפלות, קללות מכות, אונס – אנחנו שומעים את העדויות הקשות בוועדה, ולא משנים עברו, אדוני היושב-ראש; כאן ועכשיו, פה במדינת ישראל. הדוח האחרון מדבר על למעלה מ-12,000 נשים שעוסקות במקום הזה, וילדים, ונתונים קשים שמדברים על בני נוער ועל זנות בקרב קטינים, למרות שזנות בקרב קטינים כן יש לה חוק וכן הגברנו את העונש. למרבה הפלא, אנחנו לא רואים שיש כתבי אישום, והפרקליטות ממלאה פיה במים. הארגונים שעוסקים במלאכה עושים, כמובן, עבודת קודש ומסייעים ומבקשים לבוא ולהגן ולתת יד. פרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה היא פרשת וישב. הפרשה מספרת את הסיפור הראשון בתורה על סחר בבני אדם, סיפור מכירת יוסף, ועל המעשה הזה של שימוש בבני אדם כמשהו שניתן לסחור בו. אנו קוראים בהפטרה, מתוך ספר עמוס – אני מצטטת: "כה אמר ה', על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". ואכן, מאז ועד היום אין פשע חמור מלמכור אדם בכסף. לכן, על מנת למגר את התופעה של זנות וסחר בנשים לא די במאבק של רשויות האכיפה בסרסורים ובסוחרים, אלא חייבים להקטין את הביקוש לזנות, ולפעול נגד הגורם המרכזי המניע את תעשיית הזנות ואת צרכן הזנות. הגיע הזמן שניישם פה את חוק ההפללה, חוק ש-70 חברים חתומים בבית הזה. חברים, חברים, חברים, חייבים לעשות, ואנחנו חייבים, חייבים, בטח ביום הזה, לבוא ולהזכיר את מי שאין להן קול, שמבקשות סיוע, עזרה. אנחנו כחברה נמדדים בעזרה שלנו לחלש. אין זנות מבחירה, ומדינת ישראל – הגיע הזמן שתצטרף למדינות שחוקקו את החוק הזה ואמרו שזנות היא אסורה. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר עיסאווי פריג': תודה, תודה, תודה. חן-חן לחברת הכנסת עליזה לביא. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יצחק וקנין. בבקשה, חברי. אחרי חבר הכנסת וקנין – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. בבקשה, אדוני. יצחק וקנין (ש"ס): אדוני יושב-ראש הישיבה, זו הפעם הראשונה שאני נואם כשכבודו מנהל את הישיבה, אז אני מאחל לך – – – היו"ר עיסאווי פריג': אני במבוכה מרוב דברי טעם, אבל – – – יצחק וקנין (ש"ס): אני בטוח, כפי שאני רואה, שכבודו ינהל את הדיונים ביד רמה, בטוב טעם, במציאות חן. אני מאחל לך הרבה הצלחה בתפקיד הזה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה, תודה. יצחק וקנין (ש"ס): חבריי וחברותיי חברי הכנסת, מאחר ששמעתי דברים שהם, ככה, צרמו לי מבחינת מה שהתורה מצווה אותנו, אני חייב לומר פה: התורה היא ספר זכויות האדם הגדול ביותר שיש עלי אדמות. אני רק אספר דבר אחד: סופר בגמרא שבא גוי לפני הלל הזקן ואמר: תלמד אותי את כל התורה על רגל אחת, גיירני. על רגל אחת את הכול. אמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור. זו כל התורה. רבותיי, זו כל התורה. זו ההסתכלות האמיתית – כשאדם חושב על האמירה הזאת. ברור שזו לא כל התורה; יש לנו תרי"ג מצוות, כמה לומדים וכמה לומדים ולא מספיקים – הפוך והפוך בה דכולא בה; אבל אם אדם בא מתוך מציאות שהוא לא רוצה רע לשני, לא רק שהוא לא רוצה רע אלא הוא מחויב לעשות טוב לשני – אני אתן דוגמה מפסוק מהתורה: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו – – – עזב תעזב עמו". לא "אהובך", לא מי שאני אוהב אותו; השונא הכי גדול שלי, אני רואה אותו תקוע עם הרכב שלו – חמור היה אז, היום זה האוטו – יש לו פנצ'ר, אני עוצר לידו לעזור לו או לא עוזר לו? "עזב תעזב עמו". זאת מציאות שאני יכול להביא לה דוגמאות בלי סוף. עכשיו, אני אגיד יותר מזה: אם אתם חושבים שזה רק עם בני אדם, אפילו חיה לחיה – לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. מסבירים בגמרא למה: זה אוכל יותר, זה אוכל פחות, זה יש לו כוחות אחרים. בלי סוף דברים. אבל אלה פסוקים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): שלא לדבר על זה שגם הבהמה צריכה לנוח בשבת. יצחק וקנין (ש"ס): בוודאי. היהודי מחויב לכך. בוודאי מחויב שגם בהמתו תנוח. אלה דברים ידועים. אבל מאחר שאתם נגעתם באיזה דבר שהוא מאוד כואב, נושא שלצערנו הרב, אני, לפני 17 שנים, בשנת 2000, כחבר כנסת טיפלתי בנושא של כל הערוצים הפורנוגרפיים, וכל שדולת הנשים הייתה איתי ביחד בנושא הזה. העברנו חוק, בניגוד לכל תפיסה של חברי כנסת אחרים, אבל רוב חברי הכנסת תמכו בחוק הזה, קרוב ל-69 חברי כנסת. עבר חוק בכנסת. כשזה הלך לבג"ץ – בג"ץ ביטל את החוק. שמעתם דבר כזה? מה אמרתי? יש פה תעשייה שלמה שמנצלת את גוף האישה. לא בגלל שאני חרדי אני אומר את זה. אני אומר את זה כי יש ציוויים בתורה על כל הדברים שאנחנו שמענו אותם – לא ממני, שמעתי אותם מכל חברות הכנסת שעלו לפה. באה יושבת-ראש הדיון בבג"ץ, השופטת בייניש, וקיבלה החלטה לבטל את החוק. למה? כי טענה שיש חופש עיסוק. איזה חופש עיסוק? לקחו במכוון כדי לבטל את החוק הזה הרכב של 11 שופטים, כדי שאפילו לא נוכל לערער עליו. וכמה אמרו, מה, פה בכנסת – אני מזכיר דברים, רבותיי – הייתי פה עם כל שדולת הנשים, הובלנו את זה יום-יום פה בדברים שהבאנו לתוך הוועדות. לא ראיתי את הסרטים, אבל אני יכול להגיד שחלק מחברות הכנסת ראו את הסרטים בתוך הוועדות. הן השתוממו מה מראים לנוער, מה מראים. וכל זה במה? במחיר של מה? של סחר שלם בגוף האישה, לצערי הרב. אני יכול להגיד, כמי שיושב בנשיאות הכנסת וגם חבר ועדת פרס יושב-ראש הכנסת, שהשנה החליטה ועדת הפרס, שאני חלק ממנה, לתת את הפרס לפעילות של עמותה שעוסקת בהוצאת נשים מהזנות. אמרנו: פה אנחנו צריכים לתת יותר; זה שיקול הדעת שהיה. יש הרבה עמותות שמגישות את הבקשה שלהן לקבלת הפרס. אני מזדהה עם כל מילה שאמרו שלי ועליזה לביא. אני מזדהה, ואני חושב שזה לא מספיק להזדהות; אנחנו צריכים לעשות ב"קום ועשה". רבותיי, התעשייה הזאת היא תעשייה הרסנית וחורבן לנימי נשמתה של כל אישה. אני לא רוצה להיכנס לזה. זאת המציאות שאנחנו חווים, רואים אותה כל רגע ורגע. וזה תלוי בנו, אנחנו המחוקקים פה, בבית הזה; לא תלוי באחרים שיטיפו לנו מוסר. לכן, אני חושב שחובתנו ביום כזה של זכויות האזרח לראות את האחר ולראות את מה שחסר לאחר, ומה שלא טוב לי אני לא רוצה לעשות לחבר שלי. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה להלל הזקן, גם. תודה לחבר הכנסת יצחק וקנין. אני מזמין את חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. ישיב השר אלי כהן, שר הכלכלה. בבקשה, אורלי. היום הדברים שאנחנו שומעים מאוד מעניינים וכבדים. אורלי לוי אבקסיס: לחלוטין. ולצערי הרב אין פה נוכחות מספקת של חברי כנסת, בטח לא מהקואליציה ומשולחן הממשלה, שנרגיש שלפחות הדברים שאנחנו אומרים, כמה שהם חשובים, גם מגיעים. אלי אלאלוף (כולנו): – – – אורלי לוי אבקסיס: אדוני אלי אלאלוף, אני לרגע לא מטילה בך ספק, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת וגם מי שעמד בראש הוועדה למאבק בעוני. אתה – גם אם לא היו אומרים לך וגם אם לא היית חייב להגיע, היית מגיע בכל מקרה. כמוך גם חבר הכנסת וקנין. אבל אני לא רואה פה עוד נציגות, לצערי הרב. האמת היא שרציתי לדבר על ציון יום זכויות האדם ולשאול בעצם מהן זכויות האדם, ואחרי השיחה ששמעתי שמתנהלת פה סביב המורשת שלנו, מה שקיבלנו מהיהדות – איך אמר חבר הכנסת וקנין? אלה בעצם ההוראות של זכויות אדם שהבאנו, או שהגיעו לעולם, אבל בעצם המהות שלהן היא לחנך אותנו קודם, את האדם, את האדם המאמין. ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבא. יצחק וקנין (ש"ס): זה כלל גדול בתורה. אורלי לוי אבקסיס: וראשית ואהבת לרעך כמוך היא קודם כול: תאהב גם את עצמך. אתה מצווה לאהוב את עצמך כדי שתוכל להעביר את זה הלאה. והשאלה שלי, כאשר אנחנו מדברים על זכויות אדם, מהן אותן זכויות אדם? כשאנחנו מסתכלים על הנתונים, אני לא יכולה שלא להתייחס גם לציון היום הקודם שהיה פה, לגבי השוויון לבעלי מוגבלות, וגם עכשיו, באופן יותר רחב, על זכויות האדם. מחר הולך להתפרסם דוח העוני. האמברגו יופר מחר ב-10:00. מה נגלה שם? בטח יתהדרו אם נגלה שיש איזושהי ירידה קטנה בממדי העוני. ואז אתה שואל: האם קיום בכבוד הוא כל מי שנמצא מעל קו העוני? האם זה המדד לקיום בכבוד? ואז אתה מגלה שיש גם מדדים אחרים. יש כאלה שחושבים שבכלל, שכר המינימום הוא המדד לקיום בכבוד. כשאני הולכת לעניין של דיור ציבורי, המדד הוא חמש נפשות לפחות בבית בלי הכנסה, ושנתיים קבלת קצבה מהביטוח הלאומי. כשאנחנו הולכים לעניין הנכים, אנחנו מגלים ש-2,340 ו-x שקלים הם מדד לקיום בכבוד. איך מדינת ישראל תופסת מהו קיום בכבוד, מהן זכויות האדם? קורת גג היא זכות בסיסית? למי? הזכות לחינוך היא זכות שקיימת גם למי שמגיעים מהשוליים החברתיים והגיאוגרפיים של המדינה; אם ככה, למה אנחנו מסלילים אותם והמדינה לא נותנת אקסטרה על מה שמקבל ילד ברשות חזקה, שהמדינה יכולה להוסיף על כך? אבל אתה יודע מה? דווקא בגלל הדיון שהיה כאן היום, אנחנו ניקח את זה גם לנושא, ברשותך, קודם לנושא של הבריאות: האם הזכות לקבל טיפול בריאותי מציל חיים, ואפילו סתם איכות חיים, היא זכות של כל בן אדם במדינה הזאת או רק של מי שנמצא בסמוך למרכזים הגדולים ולמרכז, תרתי משמע, גם מהבחינה הגיאוגרפית וגם מהבחינה החברתית? כי מי שנמצא, מסתבר, במרכז המדינה, מקבל שירותי בריאות, מה שמעלה לו את תוחלת החיים בעוד ארבע שנים, לפי מחקרים צנועים; יש כאלה שאומרים שיש שמונה שנים הבדל בין תוחלת החיים בפריפריה למרכז. תמותת תינוקות בפריפריה היא פי שניים מבמרכז. ואתם שואלים למה זה – זה בגלל המחסור בשירותי בריאות, בנגישות שלהם. ונדמה לי שלפעמים אנשים קצת שוכחים מה התפקיד שלנו פה, איזו חברה אנחנו רוצים ליצור ואיזו חברה אנחנו רוצים להוריש לילדים שלנו, לדור הבא. אם אנחנו ניקח את זה לנושא שבו דיברו גם חברותיי, והציטוטים מהמקורות, אני דווקא אדבר על הבסיס, שהם דברי אלוהים חיים. שם, בעשרת הדיברות, שאין ספק בכלל שזה מה שניתן לנו על ידי הקדוש ברוך הוא, לפחות לכל המאמין, יש עשרה כללי יסוד בסיסיים לקיום של כללים שמעצבים אותנו כעם. הם כללי היסוד; הם דאורייתא, הם לא דרבנן. ושם נאמר משהו, כאילו אלוהים ידע מה צפון, מה צופן לנו העתיד, והוא מזהיר אותנו. כי אנחנו שומעים פה חברי כנסת, בעיקר מהצד הימני של המפה, שחוזרים פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם על הארץ המובטחת, ארץ ישראל, לאבותינו. אבל זו הבטחה שיש איתה תנאי, זו מתנה על תנאי, כי בעשרת הדיברות באים להזכיר לנו שאנחנו קודם כול צריכים להתנהל עם האוכלוסייה הסובבת אותנו. ותקשיב לי טוב, אדוני היושב-ראש: אני רוצה בכוונה לחזור על הדיבר שבעיניי בא לזעזע ולאיים עלינו שלא נשכח לרגע את המבוגרים של החברה, את כל אותם אנשים, איציק שמולי, שהיום נאבקים ולא מצליחים לגמור את החודש, ובסוף נופלים גם לכל מיני מוסדות שבסופו של דבר גם פוגעים בהם, בבריאותם הנפשית והפיזית והמנטלית. כי אצלנו, בעשרת הדיברות, יש דיבר אחד נורא נורא ברור, שאומר: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה" אשר ה' נותן לך. זו מתנה על תנאי; הקדוש-ברוך-הוא נותן לנו את הארץ ומבטיח לנו שהוא ייתן לנו אותה בתנאי שלא נשכח לכבד את הקשישים שבינינו, את המבוגרים שבינינו. אתם אוהבים את הארץ? תאהבו את ההורים שלכם, תאהבו את מי שהביא אתכם לעולם, תאהבו את אלו שעבדו כדי לגדל אתכם. אני חושבת שזה אחד מכללי היסוד הנאורים ביותר והבהירים ביותר והמוסריים ביותר. אתם אוהבים את האדמה, אתם אוהבים את החומר? אתם תקבלו את זה בתנאי שלא תשכחו את המבוגרים שבחברה. וכשאומרים לך "את אביך ואת אמך" מתכוונים לאדם הבוגר שגרם לזה שאולי הגעת עד הלום. אז בואו לא נשכח אותם, בעיקר כשמחר מדדי העוני מתפרסמים שוב – ולצערי הרב אנחנו לא רואים פה אף אחד מהממשלה. אני מקווה שזה לא מעיד על היחס שלה כלפי האנשים. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אני מזמין את כבוד השר, שר הכלכלה אלי כהן, להשיב למציעים. בבקשה. אחרי זה יש לנו בקשות של הבעות דעה, של חברת הכנסת תמר זנדברג וחבר הכנסת אורן אסף חזן וחבר הכנסת מוסי רז. בבקשה, כבוד השר. שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: אני אשיב בשם שרת המשפטים, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, וכך היא כותבת: נדמה שאין נושא כמו יום זכויות האדם, שיסודו בהכרזת האו"ם לכל באי עולם בשנת 1948, כדי לבטא באופן בהיר את שני רובדי הקיום – היהודי ומדינת ישראל; הן את האוניברסלי – הן את היותנו חלק ממשפחת העמים, שבה רווח כיום שיח הזכויות, אף אם הן מופרות, לצערנו, בריש גלי במדינות ובמשטרים רבים, גם כאלו הנושקים לגבולותינו – והן את הפרטיקולרי, הייחודי. שהרי את המטען הערכי הטבוע בדנ"א שלנו כעם הנחלנו לאנושות גם בתחום המוסר והערבות ההדדית. די אם נזכיר את המימרה "חביב אדם שנברא בצלם", שלצערנו נשבתה בידי ארגון עם עמדות קצה בציבוריות הישראלית, אך נוסחה בידי חכמינו שנשענו על הפסוק "כי בצלם אלהים עשה את האדם". אין זו הצהרה כללית ומופשטת. תורת ישראל עיצבה תפיסה כוללת שהיו לה השלכות מעשיות במרוצת הדורות, המציבה את חיי האדם, את החמלה ואת זכויות הפרט כערך עליון. חברי הכנסת, אילו היה נוחת כאן חייזר מכוכב לכת אחר היה בוודאי משתכנע שמושגים ככבוד האדם, החירות האישית, הפרטיות או חופש העיסוק מקורם בחוקי-היסוד שנחקקו אצלנו לפני חצי יובל ובזכויות הנגזרות מהם. ואיך לא? הרי מצטטים אותם אצלנו השכם והערב כאורים ותומים, כמקור נורמטיבי שאין שני לו. כל דבר חקיקה או פעולה של רשות מינהלית ציבורית נבחנים לאורם של חוקים אלה, משל ניתנו היישר למשה בסיני. לכל הנוטים להתבלבל קצת כדאי להזכיר ביום הזה שחירות, כבוד אדם וזכויות אנוש אינם המצאה בת-זמננו. זכויות אדם הם מאבות המזון של הקיום האנושי, והחתירה אליהן מהווה מכנה משותף רחב המכנס תחתיו את נציגי התפיסות כולן. ואולם, למרבה הצער, יש יותר מדי גורמים שכבר כמה עשורים מבקשים לנכס לעצמם את המטרות הנעלות הללו. כאשר המושג זכויות אדם הופך לקרדום פוליטי לחפור בו, כאשר תנועה או פעיל, בשם מה שמכונה "זכויות אדם", חותרים תחת מדינת ישראל, תוקעים טריז בגלגליה או משמיצים את צה"ל במטרה לקעקע את יסודותיה ולהבאיש את ריחנו בקרב אומות העולם, הם מוזילים את הערך הנעלה הזה, נושאים את השם "זכויות אדם" לשווא ומרוקנים אותו ממשמעותו המקורית. אך גם ערך נעלה יכול לשמש מפלט לנבלים, וכבר היה מי שאמר שאילו חי היום סמואל ג'ונסון, היה אומר שזכויות אדם הם מפלטו האחרון של הנבל. כי כמו הרבה דברים אחרים, גם כאן הכול עניין של מידה ושל איזון. בעיני אהרן ברק, למשל, שורד השואה, הלקח ממנה היה הצורך במדינה דמוקרטית חזקה המעניקה הגנה לזכויות האדם. אבל אהרן ברק הוא גם מי שחתום על האמירה המהדהדת בפסק דין משנת 1984 כי יש צורך במציאת איזונים בין ביטחון המדינה לבין זכויות האדם. ובמילותיו: "חוקה אינה מרשם להתאבדות, וזכויות האזרח אינן במה לכיליון לאומי – – – את חוקיו של עם יש לפרש על בסיס ההנחה כי מבקש הוא להמשיך ולהתקיים". רבותיי, אנו חיים במציאות מורכבת מאין כמוה. הערכים הנעלים עומדים למבחן יומיומי בחיכוכים ולעיתים בעימותים מול אוכלוסייה אחרת, לא אחת גם עוינת. אין לי אלא לקוות שמתישהו ניזכר כי לכולנו יש בסיס משותף. בחתירה המתמדת להגן על ביטחון ישראל ובד בבד לשמור על צלם אנוש, בעת רגיעה וככל האפשר גם בעת מלחמה, ישראל היא מדינת חוק ערכית ומוסרית ממדרגה ראשונה, המשכילה, גם בתנאי מאבק קיומי שאין לו אח ורע, להתנהל ככלל באופן מכובד ומכבד כל אדם. על כולנו לשאוף ולממש ערכים נעלים ולהקפיד על זכויות כל אדם באשר הוא בשם הרעיון עצמו; לא כדי להחליש את ישראל או לגנות אותה אלא כדי להעצים אותה ולרומם אותה לגבהים אנושיים ומוסריים. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה, כבוד השר. מה מציע השר? האם מסתפקים בתשובת השר או להעביר לוועדה אחרת? מיכל רוזין (מרצ): לוועדת החינוך. היו"ר עיסאווי פריג': לוועדת החינוך. כולם מסכימים? שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן: לא מתנגדים. אפשר לוועדת החינוך. היו"ר עיסאווי פריג': נשמע הבעת דעה. אני מזמין את חברת הכנסת תמר זנדברג – דקה להבעת דעה מהמקום. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. נדמה לי שזה לא בלתי סמלי שביום זכויות האדם הבין-לאומי הכנסת אירחה היום את ראשי הפרלמנטים מאפריקה. כל אפריקה מתרגשת, אמר ראש הממשלה כשהוא ביקר שם, וזה היה ביקור גומלין. לכבוד זה חשבתי שאנחנו נכיר כמה מהידידים החדשים שלנו: דרום סודאן, למשל, שיושב-ראש הפרלמנט שלה ביקר כאן היום – אותו יושב-ראש פרלמנט עמד בראש משלחת שביקרה כאן ב-2015, באה לכאן לתערוכת נשק, לקנות כאן יצוא ביטחוני מישראל – זאת אותה דרום סודאן שמתנהלת בה כבר כמה שנים מלחמת אזרחים רצחנית שבה כוחות הביטחון פושטים על כפרים של אזרחים שמזוהים עם האופוזיציה, מוציאים להורג את הגברים, אונסים את הנשים ומגייסים את הילדים בכפייה. ברואנדה, שיושב-ראש הפרלמנט שלה התארח כאן, כוחות הביטחון פועלים נגד אזרחים, עיתונאים ופעילי אופוזיציה, ובאוגנדה העבירה הממשלה נשק לדרום סודאן בשיא הלחימה שם ב-2014. ישראל בימים אלה חותמת על הסכמים גם עם אוגנדה וגם עם רואנדה – ההסכמים המדוברים לגירוש פליטים, מה שנקרא המדינה השלישית. במסגרת ההסכמים האלה ישראל מעבירה בכפייה לשתי המדינות האלה אנשים שלפי עדויות, זכויות האדם הבסיסיות שלהם לא מובטחות שם; הם נכלאים ונחשפים לאלימות קשה. אני חושבת שהנושא הזה לא דובר מספיק, לא כאן בכנסת ולא בציבור: מהו מחיר הדמים של ההסכמים האלה? מהו המחיר לזה שאפריקה מתרגשת? האם הוא משולם ברובים, במערכות מעקב ובאימונים, כשאותם חיילים מבצעים הפרות זכויות אדם קשות ופשעים נגד האנושות? דווקא ביום זכויות האדם. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אני מזמין את חבר הכנסת אורן אסף חזן להבעת דעה, בבקשה. אורן אסף חזן (הליכוד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מדהים לראות שזכויות אדם של כולם רלוונטיות, רק לא הזכויות שלנו. הגיע הזמן להפסיק עם הפיקציה ועם השטויות שאתם מדברים פה. מי שמקומו לא פה, תעלו אותו על מטוס ותחזירו אותו בחזרה לבית שלו באפריקה. גם השכנים שלנו, הפלסטינים, שמנסים לקחת לעצמם אדמה לא להם – חבר'ה, שבו בפינה שלכם בשקט. זה הבית שלנו, ולנו יש זכויות מעל כולם. בהקשר הזה אני רוצה לומר: דיברנו פה קודם על כך שהנשיא טראמפ מתלבט אם להעביר את השגרירות מתל אביב לירושלים. אנחנו מתבשרים בשעה האחרונה כי הוא הרים טלפון לאבו מאזן ואמר לו: אני הולך להעביר את השגרירות. אני רוצה לחזק את הנשיא טראמפ ולהגיד לו: אל תחשוש, אל תפחד, אל תיתן לאיומים בטרור או בהסלמה להסיט אותך מהדרך הנכונה. תקבל את החלטה ותבצע אותה. תמיכה בישראל זה לא רק במילים, תמיכה בישראל זה לא רק בדיבורים. לחברות יש משמעות וערך. הגיע הזמן למעשים. Mr. President, it's about time. Don't let the threat of terror move you from your road. Don't let nobody – – היו"ר עיסאווי פריג': אה – – – אורן אסף חזן (הליכוד): – – shake your house. Do what you need to do – – נחמן שי (המחנה הציוני): – – – היו"ר עיסאווי פריג': חבר הכנסת – – אורן אסף חזן (הליכוד): – – and move – – היו"ר עיסאווי פריג': – – תודה. מה לעשות – – – אורן אסף חזן (הליכוד): אוקיי, I'm sorry, בעברית: תעשה מה שצריך לעשות – – – היו"ר עיסאווי פריג': תסיים, תסכם. אורן אסף חזן (הליכוד): אני מסכם, אדוני היושב-ראש. אדוני הנשיא, תעשה מה שצריך לעשות, תראה לנו את החברות, כי ירושלים היא בירתו הנצחית של העם היהודי. כך הייתה וכך תמיד תהיה. לנו רק נותר לומר לך – – היו"ר עיסאווי פריג': תודה. אורן אסף חזן (הליכוד): – – Thank you very much. We love you, we support you, and together we will win, everybody. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת אורן חזן – הבעת דעה. אני מזמין את חבר הכנסת מוסי רז להבעת דעה מהצד, בבקשה. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, חבריי, קודם כול אני שמח שאתה שם. חברות וחברי הכנסת, אנחנו מדברים היום על יום זכויות האדם. שני קילומטר מזרחה מאיתנו, בירושלים המזרחית, 350,000–360,000 איש ללא זכויות; תושבים, אפילו לא אזרחים. שגרירות אמריקנית אחת צריכה לעלות מתל אביב לירושלים המערבית בו ביום ששגרירות אמריקנית אחרת תקום בירושלים המזרחית. אני מקווה שהיום הזה מאוד קרוב. היום הזה יהיה לאחר שנחתום הסכם בין ישראל לבין הפלסטינים ברוח הצעת 22 מדינות ערב, יוזמת הליגה הערבית, שאומרת: שלום ויחסים נורמליים עם ישראל אם זו תיסוג מהשטחים שכבשה ב-1967 ותמצא פתרון צודק ומוסכם לשאלת הפליטים. ביום הזה ייפתרו בעיות זכויות האדם בירושלים המזרחית; ביום הזה ייפתרו הרבה בעיות של הישראלים והפלסטינים; ביום הזה נוכל כולנו לחגוג, ואולי גם ייפתרו כמה בעיות חניה בתל אביב. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת מוסי רז. אחרון להבעת הדעה – חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה, אדוני היושב-ראש. קודם כול, אני רוצה להודות לכל המשתתפות והמשתתפים בדיון הזה. חבל באמת שהבית היה ריק; אין לנו הרבה דיונים כל כך משמעותיים דווקא בעת האחרונה. אני רוצה רק לומר דבר אחד: הוזכרה המחויבות שלנו כיהודים בנושא הזה של זכויות אדם. זאת מחויבות גדולה שאני לא משוכנע שאנחנו מקיימים אותה, לא מבית ולא מחוץ. לא מבית, כאשר אנחנו מסתכלים ורואים את היחסים בין הרוב למיעוט במדינת ישראל ובין העשירים לעניים, פערים חברתיים בלתי נתפסים, זה לא נקרא תיקון עולם; וזה לא תיקון עולם כשאנחנו מסתכלים על היחסים הבין-לאומיים שלנו. לא פעם ולא פעמיים אנחנו נכנסים ליחסים עם מדינות שאינן ראויות לשיתוף הפעולה שלנו ולעזרה שלנו, ואנחנו טוענים שזה ענייני פנים, אבל אני חושב שהשיקול הזה של איך ייראה העולם סביבנו ואיך חיים האנשים סביבנו צריך להיות אחד השיקולים המרכזיים ביחסי החוץ שלנו. תיקון עולם הוא ערך יהודי עמוק ובסיסי. אנחנו מחויבים לו, ואנחנו וצריכים לקיים אותו. תודה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אנחנו מעבירים את המשך הדיון לוועדת החינוך. אני מעמיד את זה להצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. היו"ר עיסאווי פריג': אכן ממשיכים את הדיון בוועדת החינוך. זה עובר לוועדת החינוך. הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 50), התשע"ח–2017 [מס' מ/1168, מס' פ/4690/20 ומס' פ/4692; דברי הכנסת, חוב' ה', עמ' 24508 ועמ' 24510; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר עיסאווי פריג': נמשיך את סדר-היום. יש לנו הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 50), התשע"ח–2017, בקריאה שנייה וקריאה שלישית, שקיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת אלי אלאלוף. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות ואין בקשות דיבור. בבקשה, חבר הכנסת אלאלוף. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): ערב טוב, אדוני היושב-ראש. אומנם בירכתי, אבל זה תענוג לברך אותך עוד פעם. חבריי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם לקריאה שנייה וקריאה שלישית את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 50), התשע"ח–2017, שהיא מיזוג של הצעות חוק, גם אחת ממשלתית וגם של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, ואני חייב להגיד שאם זה נמצא הערב בשעה הזאת פה, זה בזכות הריצות האין-סופיות שלה היום ואתמול בערב ושל חברי איציק שמולי. מיכל רוזין (מרצ): – – – אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אני רוצה להגיד לך, שלי, שאני מאוד מעריך את המאבק הפמיניסטי שלך, אבל כל החינוך שלי נולד מהמאבק הפמיניסטי של אימא שלי. ב-1949, כשהיא התאלמנה, לפי המנהג במרוקו, כל נושא האישות מנוהל על ידי בתי הדין – או הרבניים או המוסלמיים במרוקו. לכן, באה אליה קבוצת רבנים בשבעה ואמרו לה: גברת, אנחנו צריכים להביא לך אפוטרופוס על הילדים שלך, ואימי אמרה: מה? מה? מה זה? אז אמרו: כן, את לא יכולה להיות אחראית לעשרה ילדים ששמונה מהם מתחת לגיל 21. אני הייתי מספר 9, בן ארבע. ואז אימא הגיבה בצורה מדהימה, ואני מספר, כי כל כך הרבה פעמים היא סיפרה לנו את זה, מה זה מאבק האישה. אז קודם כול, היא רצתה את הכבוד שלה, שאף אחד לא יגיד שהיא לא מסוגלת לגדל את ילדיה, ואמרה להם: לבית הזה אף גבר לא ייכנס יותר, ואני אחראית לילדים שלי. אז אמרו לה: לא, זה לא יכול להיות, את לא יכולה לעשות דבר כזה. אז היא אמרה: תראו, אני לא אפתח דלת לאף אחד. אבל יש מנהג שאפשר להביא את האח שלך. האח שלי? מה הוא מבין? אני יותר טובה. אז נביא את גיסך. גיסי? אין סיכוי. אחרי שלוש שנים, אותה רבנות, בראשות הרב רבי חיים סררו מפז – היא קיבלה את האישור שהיא האפוטרופוס על ילדיה, והיא דגלה, ותמיד הראתה את המסמך הזה – שמצאתי אותו – לנשים שבאו ואמרו לה: בעלי עושה לי ככה וזה עושה לי ככה. היא ואמרה: תהיו חזקות, תשמרו על הכבוד שלכן ותראו שאף אחד לא יכול עליכן. זה החינוך שקיבלתי כאחד מעשרה ילדים. זה אומר שגם הרבנות הייתה עם ראש פתוח וגם הנשים, בדרכים שלהן, נאבקו, לדעתי, תמיד, כי היא גם למדה את זה. מיכל רוזין (מרצ): מים בסוף חוצבים את ההר. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אבל זה באמת ככה, היא גידלה; עובדה, אני אחד הילדים הלא-מוצלחים שלה. הצעת החוק שלנו אמורה לאפשר לכל מי שעבר את גיל הזכאות למענק הבטחת הכנסה לקבל תוספת לחימום של 553 שקלים. אני רוצה להגיד לכם – רק כי קר בתקופה מסוימת – זה תיקון של חוק שלפני כן היה רק למי שגר באזורים קרים, וזה אבסורד, כי בין האזורים הקרים למשל קצרין לא הייתה כלולה, מסיבות של השירות המטאורולוגי. אני רוצה לציין שזה חוק טוב – ולא מספיק, מייד אני אומר את זה. באוגוסט 2003, באירופה הלא-חמה, 70,000 קשישים נפטרו בגלל מכת חום בפחות משבוע, מתוכם 20,000 – אתם מקשיבים למספר? – 20,000 קשישים בצרפת בלבד. קראו לזה La canicule du mois août. אני רק אומר שאי-אפשר, במצב האקלים של העולם שלנו – שילך ויתחמם וילך ויתקרר – להסתפק בסכום כזה כדי להתמודד עם הבעיה של הקשישים בקור ובחום. אבל כמו שאמרתי גם בדיון הקודם, אני בעד להתחיל, או להמשיך בזכות ההצעות של החברים, בזכות השר כץ והסכמת האוצר ושר האוצר בראשם, להגדיל ולאפשר את הקצבה הזאת. היא גדולה יותר והיא מקיפה את כל מקבלי הבטחת ההכנסה. להצעה הזאת לא היו, כמובן, הסתייגויות, למרות שכולנו היינו רוצים שזה יהיה יותר. אני רוצה להודות למציעים ולהודות ליועצת המשפטית שלי, המדהימה, הייעוץ המשפטי, נעה בן שבת, שמי שלא מכיר אותה רק מפסיד – היא והצוות הנפלא שלה. ללא הסתייגויות, ואני מבקש את הסכמתכם לקריאה השנייה ושלישית. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת אלי אלאלוף. אכן, הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות לקריאה שנייה ושלישית. אני מעמיד את זה להצבעה בקריאה שנייה כהצעת הוועדה. בבקשה, הצבעה בקריאה שנייה. הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–2 – 16 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר עיסאווי פריג': אכן, 16 בעד, אפס מתנגדים. אני מוסיף את חבר הכנסת אלי אלאלוף. זה עבר בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. הצבעה מס' 5 בעד החוק – 16 נגד – אין נמנעים – אין חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 50), התשע"ח–2017, נתקבל. היו"ר עיסאווי פריג': הצעת החוק עברה גם בקריאה שלישית, והיא נכנסת לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מזמין את חבר הכנסת איציק שמולי. איציק שמולי (המחנה הציוני): קודם יוליה. היו"ר עיסאווי פריג': ביקשת לברך? יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): כן, אני רוצה. היו"ר עיסאווי פריג': אה, ביקשת לברך? אני מזמין את חברת הכנסת יולי מלינובסקי, יוליה מלינובסקי, לברך. בבקשה, גברתי. אחרי זה – חבר הכנסת איציק שמולי. בבקשה. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, יושב-ראש הוועדה, נעה, חבר הכנסת שמולי, תקשיב, תמיד בחיים טוב ולא מספיק. מי שיש לו מיליארדים, הוא רוצה עוד, ומי שיש לו פרוסת לחם, הוא רוצה – זה בסדר גמור. קריאה: – – – יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): אנחנו כמובן צריכים לשאוף להגדיל את הסכום הזה. אבל – אבל כזה – היום עשינו צעד ענק, כי מ-30,000 זכאים שהיו זכאים למענק הזה לפני החוק הזה, לפני דקה, הגדלנו את מספר הזכאים ל-200,00. אתה קולט את השינוי החברתי הזה? קריאה: אפילו יותר. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): זאת אומרת, גם קשיש באילת וגם קשיש בתל אביב וגם בקצרין, בכל הארץ, בכל מקום בארץ, יקבל את המענק הזה, 553 שקלים. אפשר להתווכח אם זה מספיק – בטח שזה לא מספיק, כולנו יודעים את זה. אבל התחלנו ללכת בדרך נכונה, סוף-סוף. כמובן, 553 שקלים, לבן אדם פרטי אולי זה לא הרבה, אבל עלות החוק היא 120 מיליון. זה מטורף. יתרה מזו, זה שהכנסת היום הסכימה להעלות את זה על סדר-היום, זה נותן לאותם אנשים אפשרות לקבל מענק עבור 2017 כבר בינואר 2018. זאת אומרת, אנשים יקבלו ב-2018 פעמיים: גם עבור 2017, וגם, בחודשי החורף, עבור 2018. חברים, חוץ מלהגיד שאני מרוצה ומבסוטית ומרגישה בעננים, אני לא יכולה להוסיף דבר וחצי דבר. היו"ר עיסאווי פריג': רואים, רואים את הבעת השמחה. תודה. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): תודה לכולם. כמובן, כל זה קרה – חיים כץ, שר העבודה והרווחה, שאפו. תודה, חבר הכנסת שמולי, חבר הכנסת אלי אלאלוף. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה. תודה לך, חברת הכנסת מלינובסקי. נתרגל לשם. לקח להם זמן להתרגל לפריג'. לפריג' לקח להם זמן. איך מלינובסקי? אני מזמין גם את חבר הכנסת איציק שמולי להגיד דברי ברכה, בבקשה. איציק שמולי (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני כבוד יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, כבוד שר הכלכלה, אנחנו מציינים היום את יום זכויות האדם, ואין רגע מתאים יותר לאשר בו את החוק הזה. יש אבסורד שקורה במדינה שלנו: במקרו אנחנו אלופי העולם, במיקרו – קצת פחות. הכלכלה הישראלית רצה קדימה, שועטת קדימה, אבל לא פעם יש הרבה מאוד אוכלוסיות שנותרות מאחור. אתה, אדוני היושב-ראש, מכיר את זה היטב מהעבודה המתמשכת שלך ומהטיפול שלך בסוגיית העוני. יש לנו כלכלה ישראלית שהיא באמת מנצחת, אבל אנחנו כל הזמן – גם מחר, כשיפורסם דוח העוני – צריכים להזכיר לעצמנו שיש יותר מדי אוכלוסיות שלא שמעו על אותה הצלחה ולא מרגישים שותפים לה. בסופו של דבר, אנחנו, לדעתי, עושים פה היום צעד אחד גדול מאוד, אדוני היושב-ראש, בכך שאנחנו מאפשרים להרבה מאוד קשישים עניים במדינת ישראל לעבור את החורף הקרוב בשלום. 250,000 קשישים עניים מקבלים הבטחת הכנסה. השינוי הזה הוא שינוי שבעיניי הוא היסטורי, כי הוא באמת יקל עליהם ויאפשר להם להתמודד בצורה טובה יותר עם החורף שקרב ובא. זה דור המייסדים שלנו. יש בתוכו גם מייסדים, גם עולים, גם ערבים, ואנחנו נעזור לכולם. זה תיקון אחד. כפי שציין יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, זה תיקון אחד – לטעמי, תיקון אחד גדול, ענק, בדרך למטרה גדולה יותר, והלוואי שנצליח להיות במצב שבו נוכל למגר לחלוטין את העוני בקרב האזרחים הוותיקים. אני רוצה להודות גם לשר הרווחה. מגיע לו שאפו גדול על ההחלטה הבאמת-אמיצה שהוא קיבל; לך, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, וכמובן, לכל הנהלת הוועדה; לחברת הכנסת מלינובסקי; וכמובן, לנציגי הביטוח הלאומי, שאנחנו בדרך כלל חובטים בהם, אדוני היושב-ראש, בבית הזה, אבל כשמגיעה להם מילה טובה צריך להגיד אותה בקול רם. תודה רבה. היו"ר עיסאווי פריג': תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. אם כך, חברים, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ח בכסלו התשע"ח, 6 בדצמבר 2017, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 19:15.