דברי הכנסת

דברי הכנסת יא / מושב רביעי / ישיבות רצ"ב–רצ"ד / י"ד–ט"ז בטבת / 1–3 בינואר 2018 / 11 חוברת י"א ישיבה רצ"ב הישיבה המאתיים-ותשעים-ושתיים של הכנסת העשרים יום שני, י"ד בטבת התשע"ח (1 בינואר 2018) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 נאומים בני דקה 8 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 8 איתן ברושי (המחנה הציוני): 10 לאה פדידה (המחנה הציוני): 10 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 11 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 12 סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 13 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 13 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 14 ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 15 הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 11), התשע"ח–2017 15 איתן כבל (בשם הוועדה המשותפת): 16 איציק שמולי (המחנה הציוני): 19 הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018 20 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 20 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 45 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 45 הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018 45 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 45 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 49 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 52 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 53 יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): 56 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 58 דב חנין (הרשימה המשותפת): 59 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 61 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 62 ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): 65 סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 66 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 67 חיים ילין (יש עתיד): 68 מיקי לוי (יש עתיד): 71 יאיר לפיד (יש עתיד): 75 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 84 יואל חסון (המחנה הציוני): 87 איתן ברושי (המחנה הציוני): 90 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 94 הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018 94 נחמן שי (המחנה הציוני): 94 רויטל סויד (המחנה הציוני): 97 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 99 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 100 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 111 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 111 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 112 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 112 הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 15), התשע"ח–2017 113 אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 113 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 116 יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): 117 הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24), התשע"ח–2018 118 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 118 יאיר לפיד (יש עתיד): 125 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 128 דב חנין (הרשימה המשותפת): 137 עליזה לביא (יש עתיד): 143 עפר שלח (יש עתיד): 148 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 150 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 152 מאיר כהן (יש עתיד): 155 איתן כבל (המחנה הציוני): 157 עיסאווי פריג' (מרצ): 169 יעקב פרי (יש עתיד): 175 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 177 שר התיירות יריב לוין: 180 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 203 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 207 הצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2) 235 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 235 עיסאווי פריג' (מרצ): 237 דב חנין (הרשימה המשותפת): 239 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 241 עפר שלח (יש עתיד): 244 מוסי רז (מרצ): 248 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 251 נחמן שי (המחנה הציוני): 257 אילן גילאון (מרצ): 260 תמר זנדברג (מרצ): 265 מיכל רוזין (מרצ): 280 מוסי רז (מרצ): 287 עיסאווי פריג' (מרצ): 292 יוסי יונה (המחנה הציוני): 295 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 300 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 304 חיים ילין (יש עתיד): 306 מיקי לוי (יש עתיד): 307 יוסי יונה (המחנה הציוני): 310 נחמן שי (המחנה הציוני): 321 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 323 יואל חסון (המחנה הציוני): 330 שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: 330 שר החינוך נפתלי בנט: 342 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 344 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 357 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יצחק וקנין: אחר צוהריים טובים. היום יום שני, י"ד בטבת התשע"ח, 1 בינואר 2018. אני פותח את ישיבת מליאת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הכספים. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 83) (התיישנות), התשע"ח–2018; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 5) (סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית); הצעת חוק הממשלה (תיקון מס' 12) (אצילת סמכות לוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי), התשע"ח–2018; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 6) (אצילת סמכות לסגן שר); הצעת חוק למניעת הפצה ומימון של נשק להשמדה המונית או של אמצעים לנשיאתו, התשע"ח–2018. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/4922/20 וכלה בהצעת חוק פ/4962/20 – הצעת חוק לתיקון פקודת הבטיחות בעבודה (הגנה מפני נפילה מגובה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, אלי אלאלוף, עבד אל חכים חאג' יחיא, אכרם חסון, מרב מיכאלי, איתן ברושי, יעל גרמן, איציק שמולי, יוסף עטאונה ושלי יחימוביץ; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – מימוש מרשם בכל בית מרקחת), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – איסור פגיעה בתנאי עבודה של עובד שחלה הגבלה על פיטוריו), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חובת הטמעת ערכי הסובלנות ומיגור האלימות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יוסף ג'בארין, יוסף עטאונה, סעיד אלחרומי, טלב אבו עראר, דב חנין, עאידה תומא סלימאן ועבד אל חכים חאג' יחיא; הצעת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין (תיקון – תחילת יום הזיכרון ועצרת זיכרון מרכזית), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קצבת ילדים כפולה בלידת תאומים או יותר), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, סעיד אלחרומי, יוסף עטאונה, דב חנין, איימן עודה, מסעוד גנאים ועבד אל חכים חאג' יחיא; הצעת חוק שירות התעסוקה (תיקון – שלוחות של לשכות שירות תעסוקה ברשויות מקומיות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת סאלח סעד, יעל כהן-פארן, לאה פדידה, איתן ברושי, איילת נחמיאס ורבין, מוסי רז, איציק שמולי, מרב מיכאלי, עמר בר-לב וחמד עמאר; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – חישוב עליית מחירי הארנונה), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מאיר כהן; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – הבטחת תשואה מינימלית בחלוקה מחדש של אגרות חוב מסוג ערד), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מוסי רז, עיסאווי פריג', דב חנין, מיכל רוזין, מיקי לוי, תמר זנדברג, איתן ברושי ואילן גילאון; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (הארכת הפטור ממס עבור נכה שנקבעה לו נכות עקב מחלת הסרטן), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת מירב בן ארי; הצעת חוק מדד לזכות לקיום אנושי בכבוד, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת דב חנין, יעקב מרגי, מירב בן ארי, אלי אלאלוף, יצחק הרצוג, נורית קורן, אורלי לוי אבקסיס, איימן עודה, מאיר כהן, מיכל רוזין, איציק שמולי, יעל גרמן, עמיר פרץ, מיקי רוזנטל, עאידה תומא סלימאן, תמר זנדברג, יעל כהן-פארן, מרב מיכאלי, מסעוד גנאים, יוסף ג'בארין, יוסי יונה, עיסאווי פריג', נחמן שי, יוסף עטאונה, לאה פדידה ומוסי רז; הצעת חוק הדיינים (תיקון – כשירות מנהל בתי הדין הרבניים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, נחמן שי, קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס, מיקי לוי, לאה פדידה ורויטל סויד; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור ממס ערך מוסף בהסכם התקשרות לדיור מוגן), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת יעקב פרי, יעקב ליצמן, נחמן שי ויואב בן צור; הצעת חוק הגנת השכר (תיקון – איסור ניכוי חוב או קנס), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת נאוה בוקר, אכרם חסון, טלי פלוסקוב, אברהם נגוסה וחמד עמאר; הצעת חוק לתיקון פקודת המכס (ביטול הפקודה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס חברות דיפרנציאלי), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת דב חנין, מיכל בירן, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מוסי רז, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ואיימן עודה; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פריסת תשלומים בעסקה מתמשכת), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת ישראל אייכלר ומיכאל מלכיאלי; הצעת חוק הגנה על עיתונאים במילוי תפקידם (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין ומוסי רז; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – מינוי חברי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים), מאת חברי הכנסת מיכל רוזין ומוסי רז; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון – אישור עסקה למיזוג בנקים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, מירב בן ארי, יואב בן צור, איציק שמולי, עודד פורר, טלי פלוסקוב ומיכל בירן; הצעת חוק השמות (תיקון – הגבלת שינוי שמו של עבריין מין), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרדכי יוגב ומיכל רוזין; הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון – מניעת רעש במהלך נסיעה למשתמשים בתחבורה ציבורית), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת קסניה סבטלובה; הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (פוליסה לשני כלי רכב של נהג יחיד), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי ויעקב ליצמן; הצעת החוק העות'מאני על האגודות (תיקון – שימוש בשם), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס ומיקי לוי; הצעת חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) (תיקון – תחולת החוק), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מוסי רז; הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הגדלת מענק שנתי), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת התקנת חיישן בטיחות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת סאלח סעד, לאה פדידה, נחמן שי, מיקי לוי, מוסי רז, קסניה סבטלובה, יואל חסון, איציק שמולי, מיכאל מלכיאלי ואיילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק העונשין (תיקון – חובת פיצוי נפגע עבירה וחובת הנמקה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (איסור על משאית לבצע עקיפה בכבישים מהירים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת סאלח סעד, יעל כהן-פארן, לאה פדידה, איתן ברושי, איילת נחמיאס ורבין, מוסי רז, מרב מיכאלי וחמד עמאר; הצעת חוק גיל פרישה (תיקון – העלאת גיל הפרישה לנשים וקביעת צעדים תומכים לנשים בגילאי העבודה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת משה גפני, מרב מיכאלי, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, יוליה מלינובסקי, טלי פלוסקוב, קארין אלהרר, מיכל רוזין, עאידה תומא סלימאן, מיקי רוזנטל, יצחק וקנין, בצלאל סמוטריץ, עודד פורר, שולי מועלם-רפאלי, אורן אסף חזן, נורית קורן, איתן ברושי, עליזה לביא, יעל כהן-פארן, ענת ברקו, דוד ביטן, מכלוף מיקי זוהר, מוסי רז, מיקי לוי, מיכאל מלכיאלי, מנחם אליעזר מוזס, רויטל סויד, אחמד טיבי, יואב קיש, נאוה בוקר, ישראל אייכלר, תמר זנדברג, לאה פדידה, יעקב מרגי, אורי מקלב, טלב אבו עראר, מיכל בירן, יעקב ליצמן, יעקב אשר, אורלי לוי אבקסיס, יואב בן צור, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה ויעל גרמן; הצעת חוק-יסוד: מדינת ישראל, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, יואל רזבוזוב, יעקב פרי, מיקי לוי, עליזה לביא, עפר שלח, יעל גרמן, מאיר כהן, חיים ילין, קארין אלהרר ואלעזר שטרן; הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת הענישה על עבירות כלפי אנשי צוות רפואי), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קצבת אזרח ותיק ראויה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עודד פורר, חמד עמאר, רוברט אילטוב, יוליה מלינובסקי, אכרם חסון, יעקב מרגי, איתן כבל, יואל חסון, יהודה גליק, מיכאל מלכיאלי, יואב בן צור, יצחק וקנין, נורית קורן, שולי מועלם-רפאלי, מנחם אליעזר מוזס, אלעזר שטרן, מרדכי יוגב, ניסן סלומינסקי, מכלוף מיקי זוהר, דוד ביטן, עליזה לביא, יואב קיש, נאוה בוקר, אברהם נגוסה, יעקב אשר, ישראל אייכלר, יואל רזבוזוב, נחמן שי, זוהיר בהלול, איציק שמולי, עמר בר-לב, אורן אסף חזן, חיים ילין, איתן ברושי, מוסי רז, תמר זנדברג, מיכל רוזין, קארין אלהרר, יעל גרמן, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, איל בן ראובן, סאלח סעד, לאה פדידה, אחמד טיבי, בצלאל סמוטריץ, עיסאווי פריג', עבד אל חכים חאג' יחיא, משה גפני, אורי מקלב, יצחק הרצוג, יעקב ליצמן, ענת ברקו ושרן השכל; הצעת חוק הבטחת קשר בין ילדים להוריהם, התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת רויטל סויד; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – קביעת ממלא מקום ראש הממשלה), מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן, יאיר לפיד, יעל גרמן, חיים ילין, עליזה לביא, יואל רזבוזוב, קארין אלהרר, יעקב פרי, מאיר כהן, מיקי לוי ועפר שלח; הצעת חוק שיקים ללא כיסוי (תיקון – פעימות חזרה, התראה והסדרה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מיכאל מלכיאלי, יעקב מרגי, ישראל אייכלר ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון – עוזר בטיחות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, אלי אלאלוף ועבד אל חכים חאג' יחיא; הצעת חוק להנצחת הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ציון זכרו ופועלו), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרדכי יוגב, דוד ביטן, יואב קיש, אבי דיכטר, רועי פולקמן, נחמן שי, עודד פורר, מירב בן ארי, יעקב מרגי, יצחק וקנין, עליזה לביא, זאב בנימין בגין, מכלוף מיקי זוהר, אורלי לוי אבקסיס, יפעת שאשא ביטון, בצלאל סמוטריץ, ניסן סלומינסקי, שולי מועלם-רפאלי, אכרם חסון, שרן השכל, אברהם נגוסה, יהודה גליק, אורן אסף חזן, נאוה בוקר, נורית קורן, מיכאל מלכיאלי, יואב בן צור, אמיר אוחנה, דוד אמסלם ורחל עזריה; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (הפניה לאפיון הרשויות המקומיות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, יעקב אשר, דוד ביטן, מיקי לוי, מוסי רז, עודד פורר, יצחק וקנין ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו (תיקון – הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה למזכירת הכנסת. נאומים בני דקה היו"ר יצחק וקנין: אנחנו, כהרגלנו בימי שני, מתחילים בנאומים בני דקה. חברי הכנסת, מאחר שהלוח שלפניי לא עובד, אז חברי הכנסת שמעוניינים ירימו את ידם ובהתאם לזה אני אעשה רשימה. חבר הכנסת זוהיר בהלול, אני מאפשר לך ראשון, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי, וכן הלאה. אני רושם אתכם. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): כמעט עשיתי ככה – אדוני המורה, אני ראשון. היו"ר יצחק וקנין: לא, לא. אדוני, אני מאפשר לך ואחרי כן איתן ברושי, ואני אאפשר לכל חברי הכנסת, אני רושם אותם. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, בימים אלה מסתיימת בניית מתקן טיהור השפכים בצפון רצועת עזה במימון הבנק העולמי, אבל גם ב-2018 הביוב ימשיך לזרום לישראל. כ-110,000 קוב של ביוב מזוהם זורם מעזה לים התיכון בכל יום, וחלקו כבר הגיע מזמן אל חופי ישראל. אדוני היושב-ראש, לא כיפת ברזל ולא חומות יעצרו את הזיהומים והמחלות שעלולים לפרוץ ולהגיע עד לאשקלון. מתקן ההתפלה באשקלון, המספק כ-15% ממי השתייה בישראל, נסגר כבר פעמיים עקב זרימת ביוב לתוך הים התיכון מעזה. חוף זיקים, אגב, נסגר כבר כמה פעמים בשל מי התהום המזדהמים. יש פתרונות. שני הצדדים כבר הסכימו לבנות קו חשמל ייעודי, אבל עד עכשיו דבר לא נעשה. האסטרטגיה, אדוני היושב-ראש, של עצימת עיניים למה שמתרחש ברצועת עזה – כולל ולרבות המשבר ההומניטרי – לחלוטין לא מוכיחה את עצמה. אחרי צוק איתן, ראש הממשלה והשרים הצהירו חזור והצהר שיפעלו לשיפור חייהם של תושבי עזה כי זה הפתרון היחיד לשקט. עד היום לא נעשתה שום התקדמות ותושבי עוטף עזה משלמים את המחיר, גם בריאותית וגם ביטחונית. אני קורא לממשלת ישראל לקחת אחריות סוף-סוף על תושבי העוטף ועל הנעשה מבחינת המשבר ההומניטרי ברצועת עזה ולעשות מעשה, מייד ולאלתר. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חברת הכנסת לאה פדידה. לאה פדידה (המחנה הציוני): תודה. השעון לא טוב, דרך אגב. היו"ר יצחק וקנין: הכול תקוע אבל אני מאפשר את – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): חוץ מאיתנו. אנחנו זורמים. היו"ר יצחק וקנין: אנחנו חייבים לזרום. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס בזמן שעומד לרשותי לתופעה שחשבנו שהשתחררנו ממנה והינה היא חוזרת, תופעת הסרבנות. ראינו לאחרונה פרסומים על עשרות בני נוער ערב הגיוס שמודיעים, בשמות גלויים, על סרבנותם לשרת בצה"ל. כמי שבירך על ההתגייסות של חלקי החברה השונים – ודאי ההתיישבות – לגיוס משמעותי לצה"ל, אני מגנה כאן בחריפות רבה ככל האפשר את תופעת הסרבנות מכל צד של המפה הפוליטית. ישנה חלופה של שירות לאומי ואולי ישנה חלופה נוספת, אבל אין אלטרנטיבה של סרבנות. אי-אפשר לקבל ולהשלים עם תופעות של סרבנות, בוודאי במציאות שבה ישראל פועלת, שהנושא הביטחוני בה הוא נושא קיומי. אבל לא רק הביטחון, גם החוסן החברתי ואחדות העם סביב המטרות המשותפות לא אפשריים אם ישנה תופעת סרבנות. אני קורא למי שהזדהה כסרבן לחזור בו. אני קורא למערכת החינוך לטפל בתופעה, ולמערכת אכיפת החוק – למנוע אותה בכל מחיר. אין מקום ולא נכיר – צריך לעשות הכול ולמנוע כל סרבנות. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. תעלה חברת הכנסת לאה פדידה, ואחריה – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. לאה פדידה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, אתמול הלכתי לבקר במוסדות אקי"ם לילדים ולמבוגרים עם מוגבלויות. המראה – לראות את עשרות המתנדבים שנותנים את נשמתם ואת ליבם ויושבים ועושים למען אותם חריגים ואותם אנשים עם מוגבלויות, שימח את ליבי, וישבתי איתם שעות. נפגשתי גם עם החניכים שנמצאים שם ועם ההורים. אבל יש משהו שהוא עוול, ואני קוראת למי שכן נמצא פה בקואליציה להצטרף אליי: כבר עשר שנים מקבל אותו בוגר שמשולב בקהילה עם מוגבלות שכלית 390 שקלים. חבר'ה, בעשר שנים עלו מדדים, עלה הדלק, עלה יוקר המחיה, ואותו תקציב לא מספיק לאותם אנשים שאלה כל חייהם – לבוא למועדון הזה ולקבל חוגים, לנסוע. שעתיים של שקט להורים, ואנחנו צריכים לזכור – גם אם אותו אדם הוא בן 47, בעבור ההורים שלו הוא ילד נצחי, הוא צריך את הטיפול המסור שלהם. זה הזמן להגיד שגם בכנסת ישראל אנחנו צריכים להתעורר וגם לחוקק חוקים לטובת האנשים שלא שפר מזלם, ולתקן את הסכום הזה, לפחות על פי העלייה של המדד והדלק, על מנת שאותו מבוגר בעל מוגבלות שכלית יוכל לקבל מאיתנו את מה שהוא זקוק לו הכי הרבה. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת לאה פדידה. תעלה חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר. נא לפתוח לקסניה. פתוח. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): פתוח. כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול ברצוני לומר סנובים גודם, ולברך כמובן את כל מי שחוגג – חגג אתמול – את השנה האזרחית ולאחל שנה אזרחית נפלאה לכולנו. הרי אנחנו חיים על פי לוח הזמנים הזה, על פי לוח השנה הגרגוריאני, ולכן, כן, שתהיה לנו שנה נפלאה ומוצלחת. ואם כבר מעלים את הנושא של השנה האזרחית, אתמול בנמל התעופה, בשדה התעופה בן-גוריון נעצרה תיירת, תיירת שבאה לבקר ולחגוג את החג הזה יחד עם קרובי משפחה שלה, חברים שלה, שהם עולים מחבר העמים. התיירת נעצרה בחשדות כאלה ואחרים ולא הוכנסה לארץ, וזה לא העניין שלו אני אקדיש את הדקה, אלא העניין של הטיפול המחפיר בכאלה שחושדים בהם – אם זה בצדק ואם זה לא בצדק. מתייחסים אליהם מראש כאל עבריינים. תוקעים אותם בבתי כלא, שמים אותם לשלושה ימים. לשלושה ימים. בן אדם שנחשד, הוא כן יכול להיכנס לפה, הוא לא יכול להיכנס לפה – בהרבה מאוד מקרים מתברר שזו טעות, אבל מה לעשות שהעוולה כבר נעשתה, הנזק כבר נגרם. ואותם האנשים, כשהם חוזרים לביתם, למוסקבה, למינסק, לקייב, למקומות אחרים – כמובן, מבקרים עם חזות ערבית ועם שמות ערביים וכאלה; אני מדברת על כולם, כל אלה שהם בגדר חשודים – הם חוזרים עם תחושות איומות והם רוצים בהחלט לא להגיע לכאן יותר. הם גם מספרים על זה לכולם. אלה יחסי הציבור הכי גרועים שאפשר לעשות למדינה שלנו. אז כן, למדינת ישראל יש את הזכות המלאה להחליט מי נכנס לגבולותיה ומי לא, אין על כך עוררין, אבל גם אין עוררין על כך שחייבים להתייחס לכל אדם, לכל מבקר – – היו"ר יצחק וקנין: תודה. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): – – לכל מי שבזבז את כספו – במיטב כספו קנה את הכרטיס ואת המלון והגיע לפה – להתייחס אליו בכבוד גם כן, גם אם לא מכניסים אותו ואותה לכאן, למדינת ישראל. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. יעלה חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת סעיד אלחרומי. חמד עמאר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום רביעי שעבר המועצה המקומית כסרא-סמיע, של יישובים דרוזיים בגליל העליון, מקבלת הודעה ממינהל התכנון, בהתראה של יממה אחת, שהם מגיעים לסמן שני בתים המיועדים להריסה. אדוני היושב-ראש, לא עוברת לה שעה אחת, ואז מקבלים הודעה מעודכנת: לא שני בתים אנחנו באים לסמן להריסה, אלא שבעה בתים אנחנו מגיעים לסמן. וכאן לא נגמר הסיפור. עוברת לה עוד שעה ואז מקבלים הודעה מעודכנת: לא שני בתים ולא שבעה בתים, אלא 12 בתים מיועדים להריסה, ואנחנו מגיעים לסמן אותם, על מנת להרוס 12 בתים. היישוב כסרא-סמיע הוא אחד היישובים המנוהלים בצורה טובה ביותר. ועובדה, שנים רבות הוא מקבל את פרס שר הפנים על ניהול תקין של היישוב. אבל מה נעשה שאותו יישוב, תוכנית המתאר שלו שאושרה בשנת 2000 הופקדה בשנות ה-80, שזה אומר שיותר מ-40 שנה אין הרחבה לאותו יישוב? מה יעשו אותם צעירים? איפה הם יבנו את הבתים שלהם? היו"ר יצחק וקנין: רק רגע, חבר הכנסת חמד עמאר. השרה מירי רגב, אני מבין שיש המולה סביבך אבל זה מפריע לישיבה. בבקשה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: סליחה, כבוד היושב-ראש. חמד עמאר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, עם כל זאת, אותם 12 בתים המיועדים להריסה נמצאים בתוכנית המורחבת החדשה שהומלצה להפקדה, והם נמצאים בקו הכחול. לכן אני קורא לשר האוצר: בוא נפסיק עם הצווים המינהליים שמוציאים ממינהל התכנון. בוא ניתן לאותם אנשים לחיות בכבוד, נאשר להם את התוכניות להרחיב את היישוב, ושיפסיקו לאיים עלינו בהריסות. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. יעלה חבר הכנסת סעיד אלחרומי, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, התוכנית חינוך לפסגות פועלת ב-40 מרכזים ברחבי הארץ, ובעיקר בפריפריה. הכוונה של התוכנית, העיקרון שלה הוא העצמת תלמידים מאזורי פריפריה וליווי שלהם בשנים הקרובות עד לאקדמיה ולתעסוקה במקומות שייטיבו עם אוכלוסייה חלשה זאת. אחד המרכזים של התוכנית נמצא ביישוב שגב שלום, והוא פעל בשנתיים האחרונות. יש פה כ-80 תלמידים בשנתיים האחרונות. בימים האחרונים, מנהלי התוכנית קיבלו הודעה מצערת, אדוני היושב-ראש, שהתוכנית תיסגר ו-80 התלמידים ייפלטו ממנה, כי יש קיצוץ רוחבי, ובמשרד החינוך חלק מהקיצוץ זו התוכנית הזאת. אני קורא לשר ולצוות שלו ולמנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב למצוא מקורות אחרים מאשר פגיעה ישירה בתלמידי הפריפריה, ולהשאיר את התוכנית חינוך לפסגות בשגב שלום על כנה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. יעלה חבר הכנסת יוסף ג'בארין, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, התבשרנו כרגע על החלטת הפרקליטות הצבאית להגיש כתב אישום נגד הנערה, התלמידה הפלסטינית עהד תמימי, שנמצאת במעצר יחד עם אימה. אני רוצה לומר שזהו צעד נקמני, ומטרתו – הכיבוש מנסה עוד פעם כאילו ללמד לקח את הנערה. אני רוצה להגיד לכבוד היושב-ראש שלפני התקרית המפורסמת שצולמה, חיילי צה"ל הגיעו לאזור וירו כדורי גומי שפצעו את האח שלה. ולכן אני שואל: מה מצפים מילדה כמוה כאשר החיילים חוזרים? לקבל אותם בפרחים? לחכות עד שהם יירו גם בה? באימא שלה? במשפחה? ולכן אני אומר שלעהד תמימי מגיעה חירות, לעהד תמימי מגיע אות של גבורה על כך שהיא גירשה וביקשה לגרש את החיילים שפגעו במשפחה שלה ועדיין ממשיכים לכבוש ולדכא את העם שלה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. יעלה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, שאני מבין שהוא אחרון הנואמים בנאומים בני דקה. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): אפשר בבקשה, אדוני? עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, היום השתתפתי בכנס בנושא: בינוי שפוי ותכנון אחראי. המשמעות היא שהבינוי בארץ הוא לא שפוי וללא תכנון, ומי שאחראי על זה הם משרדי ממשלה, מינהל התכנון ומתכננים, כשבפועל הם לא מתכננים, כי הם מנסים לכבות שרפות בלי ראייה לטווח ארוך; מתכננים בלי לדאוג לתעסוקה, בלי לדאוג לתחבורה, בלי לדאוג לאיכות הסביבה, בלי לדאוג למקומות פנאי, למבני ציבור ואפילו לניקוז, כי גם מצמצמים את שטחי החלחול, ואז יש לנו הצפות; וביישובים הערביים תוקעים תוכניות שנים על גבי שנים. 20 שנים. יש מקומות שתוכנית מתאר תקועה יותר מ-20 שנים, והיא צריכה לתת מענה לאותם תאריכים, והתאריכים האלה מגיעים, ומכוחה של אותה תוכנית מתאר לא ניתן לבנות ולו דירה אחת, ואז מתלוננים למה יישובים ערביים בונים ללא היתר. אנחנו לא נתאדה. אנחנו מבקשים ממשרדי ממשלה לתכנן או לתת לנו לתכנן ולצמצם את זמן התכנון, כך שנוכל לבנות לפי היתר, ובמיוחד בהיתרי הבנייה שאנחנו רוצים, עם תכנון, כך שלא נגיע למצב של תוכניות ותמ"לים, שרק בונים מבנים למגורים ולא דואגים לא לתעסוקה, לא למבני ציבור ולא לרווחת התושבים. השיטה של הוותמ"ל היא שיטת טלאים שלא מקובלת. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אני אאפשר לעוד שואל אחד, לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. הוא ביקש. אני מאפשר לך. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול, אני רוצה להודות לנשים עושות שלום שיושבות ביציע. תודה רבה על זה שהגעתן. יישר כוח. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על אותו עניין שדיבר חברי הקודם. החוק לקידום הבנייה במתחם של מועדפים לדיור משנת 2014, הקובע הסדרים מיוחדים לתכנון מתחמים מועדפים לדיור, מעניק לוועדה הארצית לתכנון ובנייה, ותמ"ל, סמכויות מיוחדות המייעלות ומאיצות את תהליכי התכנון למגורים. הוותמ"ל החלה לפעול לפני למעלה משלוש שנים, ומיועדת להסתיים ב-2018, באוגוסט, עם אפשרות להארכה בשנתיים. לאחר כשלוש וחצי שנים של עבודה, הוותמ"ל מתגלית כוועדה עוקפת תכנון ודמוקרטיה, ויישום החוק מאפשר, בהליך מזורז ודורסני, הפקעת קרקעות חקלאיות בהיקפים בלתי מידתיים במרחב הכפרי ובכל האזור. הוותמ"ל, אם היא ממשיכה בצורה כזאת, גם לא עושה את מה שהיא צריכה לעשות לגבי תכנון ובנייה, וגם הרבה קרקעות שמיועדות לחקלאות הולכות. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ג'מעה אזברגה. הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 11), התשע"ח–2017 [מס' כ/747; דברי הכנסת, חוב' ט', עמ' 25086; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: אני ממשיך בסדר-היום. אנחנו עוברים לחקיקה. הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 11), התשע"ח–2017, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את החוק חבר הכנסת איתן כבל, בשם יושב-ראש הוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת הפנים והגנת הסביבה לדיון בהצעת חוק תאגידי מים וביוב. אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה איתן כבל, רשות הדיבור שלך. איתן כבל (בשם הוועדה המשותפת): תודה תודה. אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, רשמות פרלמנטריות, האורחות שנמצאות ביציע. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): איזה ממלכתי. היו"ר יצחק וקנין: אני חושב שיושב-ראש ועדת הכלכלה הוא היחיד שלא שוכח אף פעם – – – זוהיר בהלול (המחנה הציוני): תאמין לי, רק ללמוד ממנו. רק ללמוד. איתן כבל (בשם הוועדה המשותפת): ברשותכם. היו"ר יצחק וקנין: את הקצרניות הוא לא שוכח, זה – רשמות – – – איתן כבל (בשם הוועדה המשותפת): פרלמנטריות. הצעת חוק תאגידי מים וביוב, אני רוצה להזכיר, הצעת החוק היא של חברי הכנסת איציק שמולי, אורן אסף חזן, יואב קיש, ענת ברקו, אמיר אוחנה ואברהם נגוסה. אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 11), התשע"ח–2017, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. הצעת החוק פוצלה מהצעת חוק תאגידי מים וביוב (צמצום מספר תאגידי המים והביוב), התשע"ז–2016, שהיא הצעת חוק פרטית שנדונה בוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנה לקריאה הראשונה. מטרתה של הצעת החוק המונחת בפניכם היא לדחות מועדים הקבועים בחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א–2001, לעניין חובתן של רשויות מקומיות להעביר את הפעלת משק המים והביוב שלהן לידי תאגיד מים וביוב, ובהמשך לידי תאגיד אזורי. אסביר בקצרה: החוק מחייב את כל העיריות והמועצות המקומיות, משנת 2007, להעביר את האחריות להפעלת שירותי מים וביוב בתחומיהן לידי תאגיד נפרד. לגבי רשויות מקומיות שלא העבירו את הפעלת שירותי המים והביוב שלהן לידי תאגיד עד 31 ביולי 2013, החוק מחייב את מועצת הרשות הממשלתית למים וביוב להורות להן לעשות זאת עד 30 בדצמבר 2017, ומסמיך את הרשות להטיל סנקציות בשל הפרת הוראות אלו. כמו כן, החוק קובע מועדים מחייבים, שאמורים לחול בשנים 2018 ו-2019, לעניין חובתן של הרשויות המקומיות להעביר את שירותי המים והביוב שבתחומיהן לידי תאגידים אזוריים, שיספקו שירותי מים וביוב לכמה רשויות מקומיות. מאחר שהוועדה המשותפת טרם גיבשה מתווה המוסכם לרפורמה בניהול משק המים והביוב, ובכלל זה טרם קיבלה החלטות בשאלת נחיצותם של תאגידי המים והביוב, ובהתחשב בכך – כפי שציינתי – שהמועד המחייב הראשון אמור לחול בסוף דצמבר 2017, מוצע לדחות בשנה וחצי את המועדים הקבועים בחוק כדי לאפשר לוועדה לסיים את דיוניה בהצעת החוק הפרטית. זה זמן אופטימי, אופטימי מדי, חבר הכנסת – – איציק שמולי (המחנה הציוני): האופטימיות של דוד ביטן. איתן כבל (בשם הוועדה המשותפת): – – שמולי. אני אומר את זה רק, אתה יודע. היו"ר יצחק וקנין: זה אחרי – – – איתן כבל (בשם הוועדה המשותפת): אני רק עכשיו פתאום ראיתי את זה – את המועדים הקבועים בחוק כדי לאפשר לוועדה לסיים את דיוניה בהצעת החוק הפרטית. כמו כן, החלטנו להבהיר בחוק כי הרשויות המקומיות שטרם העבירו את הפעלת משק המים והביוב בתחומן לידי תאגיד, וקיבלו הוראה מרשות המים לעשות כן לפי החוק, לא יראו בהן כמפירות את הוראות רשות המים בעניין זה בתקופת הדחייה; זאת, בלי לגרוע מתוקפן של הוראות החוק, שחייבו עוד בשנת 2007 להעביר את הפעלת משק המים והביוב לידי תאגידי מים וביוב. אף שתקופת הדחייה המוצעת היא שנה וחצי, בכוונתי לפעול כיושב-ראש הוועדה המשותפת – ואני מדבר בשמו של היושב-ראש, של דוד ביטן – יחד עם חברי הוועדה וחברי הכנסת המציעים, ובשיתוף פעולה עם משרדי הממשלה והשלטון המקומי, כדי לגבש בהקדם האפשרי הסדר חדש לניהול משק המים והביוב לטובת תושבי הרשויות המקומיות. חברי הכנסת, הצעת החוק מוגשת ללא הסתייגויות, ואני מבקש מכם להצביע בעדה, בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. וכמובן, אני מודה לצוות הוועדה המשותפת. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת איתן כבל, יושב-ראש ועדת הכלכלה. חברי הכנסת, להצעה זו לא הוגשו הסתייגויות ואין בקשות דיבור. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 11), התשע"ח–2017. הצבעה בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 1 בעד סעיפים 1–5 – 11 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 11 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מוסיף לפרוטוקול את קולה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אם כן, חברי הכנסת, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אני עובר להצבעה בקריאה שלישית על חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 11), התשע"ח–2017, הצבעה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 2 בעד החוק – 14 נגד – אין נמנעים – אין חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 11), התשע"ח–2017, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 14 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מזמין את אחד היוזמים של הצעת החוק, חבר הכנסת איציק שמולי, לברך בשם כל החברים. איציק שמולי (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להודות ולברך על אישור הצעת החוק. הצעת חוק חשובה מאוד, צעד אחד בדרך למטרה הגדולה של ביטול תאגידי המים במדינת ישראל. תאגידי המים נולדו בחטא, פועלים בחטא, ויושבים כאבן ריחיים על חשבונו של הציבור. 60 תאגידי מים נמצאים במדינת ישראל. אין לזה שום אח ורע בעולם, בטח לא במדינה בסדר גודל של מדינת ישראל. מישהו משלם את החשבון. מי שמשלם את החשבון זה הציבור הישראלי. לכן, בהצעת החוק הזאת אנחנו בעצם – בזמן, אדוני היושב-ראש, שהכנסת כולה מאוחדת ומקדמת הצעת חוק לביטול תאגידי המים, לא רצינו שהוראות החוק הקיים יכנסו לתוקף ויוקמו לנו תאגידי מים נוספים, ומכאן חשיבותו של החוק הזה. אני רוצה להודות גם ליושב-ראש הוועדה המשותפת חבר הכנסת דוד ביטן; גם ליושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת כבל; ליושב-ראש הקואליציה דודי אמסלם, שהביא את החוק הזה היום – חוק חשוב מאוד לכלל הציבור; וכמובן, לצוות המשפטי של הוועדה, לאיתי עצמון שמוביל בגאון, ומסייע לנו מאוד מאוד בוועדה, ולמנהלת הוועדה לאה ורון. וכמובן, גם לציבור שעוזר לנו, דוחף את החוק הזה קדימה, חוק "הכול כלול". בכל פעם שמישהו מנסה לעמוד ולנסות לרכך, מה שנקרא לעצור את החוק הזה, אז הוא מגלה את כוחו של הציבור, ואני מאוד מאוד שמח על זה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. אני מבין שחבר הכנסת דיכטר לא נמצא באולם המליאה. הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018 [מס' מ/951; דברי הכנסת, מושב שני, חוב' ה', עמ' 3509, מושב ראשון, חוב' י"ח, עמ' 3786; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת משה גפני, אני אקדים אותך. הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018, קריאה שנייה וקריאה שלישית. הצעה זו קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את ההצעה חבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת משה גפני יעלה, יציג את הצעת החוק. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להגיש בפני הכנסת את אחד החוקים המצחיקים ביותר. קריאה: לא. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): כן, מה לעשות. החוק הזה היה בחוק ההסדרים לפני – חוק ההסדרים הקודם לקודם – אז אולי אני קודם אומר את מה שיש בחוק ואחרי זה אני אסביר למה זה מצחיק. הצעת חוק זו היא פיצול של פרק ז' להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית, תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015, 2016, התשע"ה–2015. הוועדה החליטה לפצל את הצעת החוק ב-2015, לבקשת הממשלה, שנכנסה למשא ומתן עם קרן קיימת לישראל. בסוף חודש אוקטובר – – – קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: רק דקה אחת. לא הבנתי מה ההערה שלך. קריאה: למה קפצו על שני חוקים? היו"ר יצחק וקנין: לא דילגנו על שני חוקים. חוק אחד ירד מסדר-היום. והחוק השני, מי שהיה צריך להציג אותו לא נמצא. מה אני אעשה? אני אסתכל על – אז מה נעשה? קריאה: מה ירד? היו"ר יצחק וקנין: ירד החוק של מס הכנסה (ניכוי הוצאות הנפקה). זה ירד מסדר-היום. החוק של הגנים הלאומיים, חבר הכנסת יושב-ראש הוועדה דיכטר לא הופיע, אז אני אמור – – קריאה: בסדר. היו"ר יצחק וקנין: – – אני חושב, להמשיך הלאה ולא להסתכל על הירח. קריאה: הכול בסדר. דב חנין (הרשימה המשותפת): כל הכבוד. היו"ר יצחק וקנין: תודה. קריאה: תודה לך. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): החוק של ניכוי הוצאות הנפקה – אני הייתי צריך להביא אותו, ואני הסרתי אותו מסדר-היום בגלל שהאוצר מתנגד וצריך 50 חברי כנסת, ואין פה 50 חברי כנסת. אז מכיוון שאין 50 חברי כנסת, אני לא רוצה שהחוק ייפול. הוא עבר בוועדת הכספים פה אחד, בניגוד לעמדת האוצר. כדי להעביר אותו – היות שזה חוק תקציבי שמדבר על חיזוק הבורסה, שחברות ציבוריות יהיו פטורות מהנפקה שהן מנפיקים, ממיסוי – לא משרד האוצר, פקידי האוצר מתנגדים, אז הייתי צריך 50 חברי כנסת. הסתכלתי פה, אין 50 חברי כנסת, הורדתי את זה מסדר-היום. עמר בר-לב (המחנה הציוני): יש כאלה ששווים כמו 50. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): זה נכון. אבל התקנון לא עושה הבחנות. איתן כבל (המחנה הציוני): זה לא כולל אותך. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אבל זה באמת חוק טוב. אני לא מבין למה פקידי האוצר מתנגדים. הם הסכימו בהתחלה, חזרו בהם. איתן כבל (המחנה הציוני): יש הסתייגויות או אני יכול לצאת לדקה? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אני לא יודע. לגבי הקק"ל זה חוק מצחיק, אז אתה יכול. זוהיר בהלול (המחנה הציוני): לך אפשר להגיד לא? לאה פדידה (המחנה הציוני): רגע, לא הבנתי למה זה מצחיק. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אני אמרתי שאני אסביר. אני קודם כול אומר את החוק, ואחרי זה אני אסביר למה זה מצחיק. בסוף חודש אוקטובר 2017 דנה הוועדה בהצעת החוק, ולאחר כמה ישיבות בעניין אישרה נוסח שונה לחלוטין מהצעת החוק הממשלתית שפוצלה. זה היה בהסכמה בוועדה. דנו על העניין הזה, שינינו אותו, וזה היה שונה מהצעת החוק הממשלתית, שפוצלה מחוק ההתייעלות הכלכלית ב-2015. על פי הנוסח שאישרה הוועדה בסיומם של אותם דיונים, נקבע שמתחילת שנת 2018 יחולו דיני המס על קרן קיימת לישראל. עם זאת, ניתנה לקרן הקיימת לישראל אפשרות להודיע עד 10 בינואר 2018 למנהל רשות המיסים ומנהל רשות מקרקעי ישראל שהיא החליטה ש-65% מהתשלומים שעל רשות מקרקעי ישראל לשלם לקרן קיימת לישראל, או למי מטעמה, בשנים 2018 ו-2019, יועברו לתקציב המדינה. ככל שקרן קיימת לישראל תודיע כאמור, היא תהיה פטורה מתשלום מס בשנים 2018 עד 2023. הייתה לה ברירת המחדל: או לשלם מיסים ולהיפטר מתשלומים לממשלה, או להתחייב במיסים ולא לשלם לממשלה את הכסף הזה של החובה או ההסכם. לאה פדידה (המחנה הציוני): בכמה כסף מסתכם, הממשלה? לא הבנתי. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): בסך הכול זה כ-2 מיליארד שקל, מה שהיה אז, על פני כמה שנים. משטר המס הרגיל, לפי ההצעה הזאת, יחול עליה רק החל משנת 2024. עד אז יש את ההסדר הזה שהיה בחקיקה. התשלומים שיועברו לתקציב המדינה ייוחדו לפרויקטים לאומיים שנקבעו בחוק תקציב שנתי. נוסח זה הונח במליאה, אולם כיוון שהיה בכוונת הממשלה וקרן קיימת לישראל להגיע להסכם ביניהן, החליטה ועדת הכספים לחדש את הדיון בהצעת החוק לפי סעיף 89 לתקנון הכנסת ולא להביאו לאישור המליאה בקריאה שנייה וקריאה שלישית. לאחר שהממשלה וקרן הקיימת לא הגיעו להסכם – אם עדיין זה לא מצחיק, אני אסביר את הצחוק בסוף. לאחר שהממשלה וקרן קיימת לא הגיעו להסכם, חידשתי את הדיון בוועדה על הצעת החוק. בדיון על הצעת החוק בחרו נציגי קרן הקיימת לישראל שלא להגיע, למרות שהם הוזמנו. לפי הצעת החוק המונחת בפניכם, בחלקים שהוועדה בחרה שלא לשנות מהנוסח הקודם שהונח במליאה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, מוצע להחיל על קרן הקיימת לישראל את הוראות פקודת מס הכנסה ואת הוראות חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), למעט הפטורים הקבועים בסעיף 72 לחוק מיסוי מקרקעין, ולמעט תקנה 4 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה–1974. החלת הפקודה והחוק תהיה מיידית, אם קרן קיימת לישראל לא תודיע עד ליום 10 בינואר 2018 למנהל רשות המיסים ומנהל רשות מקרקעי ישראל שהיא החליטה ש-65% מהתשלומים המשתלמים לה או למי מטעמה מאת רשות מקרקעי ישראל – לה או למי מטעמה – משנת 2018, יועברו לתקציב המדינה. הנוסח שבפניכם שונה מהנוסח הקודם שהונח במליאה בשני עניינים עיקריים. הראשון, בהגדרת פרויקטים לאומיים הוספו מתקנים לפיתוח חקלאות ומים. השני, ככל שקרן הקיימת הודיעה על החלטתה להעביר 65% מהתשלומים כאמור, היא תיהנה מהפטורים המוענקים לה ממיסים מכוח האמנה שבין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הציונית עד לתום שנת 2020, והסדר המיסוי הקבוע יחל לחול על קרן קיימת לישראל בשנת 2021. כל סכום שתעביר רשות מקרקעי ישראל למדינה בעקבות הודעתה של קרן הקיימת לישראל, כאמור, יהיה הוצאה מותנית בהכנסה כמשמעותם בחוק תקציב שנתי, והוא ישמש לפרויקטים לאומיים שנקבעו בחוק תקציב שנתי. מדובר בפרויקטים שכוללים גם פיתוח תשתיות, סלילת כבישים, מנהרות, גשרים, מסילות רכבת, מתקני תשתית ומתקנים לפיתוח חקלאות ומים. תחילתו של החוק נקבעה ליום 1 בינואר 2018, והוא יחול על הכנסה שהופקה מאותו יום ואילך. לאה פדידה (המחנה הציוני): עכשיו לא ההיסטוריה, מה החוק עכשיו. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): קראתי מה החוק עכשיו, אמרתי. טכנית, זה פחות או יותר אותו עיקרון. יושב-ראש הישיבה כאן, חבר הכנסת יצחק וקנין, ניהל את רוב הישיבה האחרונה שהתקיימה אתמול, ואני מודה לו על כך. אז אני רוצה, חברת הכנסת, אני רוצה להסביר לך מה מצחיק. אני רוצה להסביר לכולם מה מצחיק. החוק הזה היה ב-2015 בחוק ההתייעלות הכלכלית. חוק שדיבר על העברה של כסף של קרן קיימת לישראל וכו' וכו'. התבקשתי על ידי הממשלה להסיר את זה מסדר-היום. התחלתי לדון בזה. כנהוג, כשיש חוק שהממשלה מביאה, דנים. התחלתי לדון, ואז הממשלה ביקשה ממני להסיר את זה מסדר-היום. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אז, אז. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אז, ב-2015. וחשבתי ביני לבין – לא שאלתי אותם, בסדר, לא אז לא, אבל חשבתי ביני לבין עצמי: למה הם ביקשו ממני להוריד? הם כנראה הגיעו להסכם עם קרן קיימת לישראל. אז אנחנו מדברים על הסכם אחד, שהיה כאשר היה חוק ההסדרים ההוא, של 2015. לאחר מכן אמרו שצריך להביא הצעת חוק פרטית, כי לא הסתדרו עם קרן קיימת לישראל. אז נדמה לי שחבר הכנסת רועי פולקמן וחברת הכנסת רחל עזריה הביאו הצעת חוק פרטית, לגבות כסף מהקרן קיימת לישראל. אמרתי לראש הממשלה ולשר האוצר: מה, אני לא מבין, מונחת הצעת חוק אצלי בוועדה, מה תתחילו לעבור טרומית וכל מה שנלווה? דברו עם קרן הקיימת לישראל. בסדר. אז אמרו: אתה צודק. הבאתי את החוק. ואז, אחרי שאנחנו מסיימים את הדיון – והאופוזיציה גילתה פה אחריות ראויה לציון – הגיעו להסכם פעם נוספת. הסכם שני. הסכם שני – מבקשים ממני לא להביא את זה. ואני כבר העליתי את זה למליאה. ביקשתי, באישור הוועדה, למשוך את זה מהמליאה, כי היה עיקרון בוועדה – מבלי להתייחס לעניין של קרן הקיימת. קרן קיימת היא גוף מכובד; יש לו דירקטוריון; יש לו הרבה אנשים רציניים שמנהלים את העניין הזה. והם לא משלמים מיסים. בניגוד לי ולכם, קרן קיימת לא משלמת מס. ודיברתי עם הקרן הקיימת, מה זאת אומרת הם לא משלמים מס? מילא, המדינה קמה אתמול, ועכשיו הולכים לגאול קרקעות ועושים דברים שהם פרויקטים – אני לא יודע מה – אני לא הולך לשפוט מה שהיה. אבל היום, אחרי 70 שנה? עושים דברים חשובים, בסדר גמור. שיתברכו על זה שהם עושים דברים חשובים, אבל למה זה שגר באופקים או במעלות צריך לשלם מס הכנסה והם לא? והעיקרון היה כל הזמן, שהם ישלמו מס; ימשיכו לעשות את הפעולות שלהם כנדרש, אבל ישלמו מיסים כחוק. לאה פדידה (המחנה הציוני): אבל גפני, יש עוד גופים שלא משלמים מיסים. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לאט-לאט, לאט-לאט. חיים ילין (יש עתיד): נגיע לכולם. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא יספיק הכסף של קק"ל כדי לכסות את תקציב המדינה, ייקחו גם מהם. לאט-לאט, זה לפי הסדר. לאה פדידה (המחנה הציוני): דיברנו על זה, הרי, אתה יודע את זה. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): כן, כן. לפי הסדר. חיים ילין (יש עתיד): בסוף יגיעו לחברה קדישא. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): חברה קדישא, הכול בסדר, יש לי עוד כמה. עד החברה קדישא יש לי עוד כמה, כאלה שלוקחים משכורות מאוד גבוהות. אנחנו מדינה של 70 שנה. אנחנו לא מדינה בהקמה. אנחנו גם לא מדינה ענייה, ואנחנו גם מדינה שהעיקרון שלה שלא יהיה אחד ככה ואחד ככה. זה לא יכול להימשך, וזה לא קשור אם הממשלה נמצאת במצוקה, כן או לא. לא יכול להיות דבר כזה של שידור לכולם, שאם מגיעים להסכם בסדר, ואם לא מגיעים להסכם אז זה לא בסדר, ואז עושים חוק. ולכן העמדה שלנו, של חברי הוועדה, הייתה שבכל מקרה צריך חוק; שלא יפלה את קרן קיימת לישראל לרעה, אבל שגם לא יפלה אותה לטובה. מה שמגיע מגיע; מה שלא מגיע, לא מגיע. האמת היא שאנחנו צחקנו הרבה הרבה, מכיוון שאני הייתי בטוח שאני לא אעלה עכשיו לדוכן כדי להביא את החוק הזה. אני הייתי בטוח שעד שאני אגיע – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): אתה מאמין בחוק הזה? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא, אני הייתי בטוח שעד שאני אגיע לכאן – – איציק שמולי (המחנה הציוני): יבקשו ממך למשוך אותו. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): – – יהיה הסכם, יבקשו ממני למשוך. חכה, אני לא יודע, יש הסתייגויות, נראה מה יהיה עד הסוף. יבקשו ממני למשוך. הבקשה למשוך – אני איעתר לה, כמובן, מכיוון שזה חוק ממשלתי. אני לא יכול לא להיעתר. איציק שמולי (המחנה הציוני): זה עוד יכול לקרות היום? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): יכול לקרות. איציק שמולי (המחנה הציוני): זה – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לפי מה שהיה עד היום, יכול להיות שיושבים שניים, שלושה, ארבעה אנשים ומסכמים ביניהם מה מעבירים, מה לא מעבירים וכו' וכו', ואני אקבל טלפון: גפני, אל תביא את החוק לקריאה שנייה ושלישית. עמר בר-לב (המחנה הציוני): הינה, אני רואה את הטלפון. הוא כבר מדבר איתו בטלפון. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא, לא, זה לא הוא. במקרה הזה זה לא הוא. איציק שמולי (המחנה הציוני): גפני, נשאלת השאלה איך אתה מוכן לקחת את כל המבוכה הזאת על גבך שלך? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): האמת – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): כבוד היושב-ראש, אני צריכה להודיע הודעה אם אני – – – היו"ר יצחק וקנין: לא שמעתי. מה את אומרת? לאה פדידה (המחנה הציוני): אני רוצה לדבר פה בדיון הזה, אני – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אם יש לך הסתייגות – – – היו"ר יצחק וקנין: אם יש לך הסתייגויות, וביקשת – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): לא. אני צריכה, ברשותכם, קיבלתי הודעה: אני צריכה להודיע הודעה שאני בניגוד עניינים כי אני בחל"ת מהקרן הקיימת לישראל. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): – – – היו"ר יצחק וקנין: – – – להצביע – אף אחד לא יכול לקחת ממנה את הזכות הזו. לאה פדידה (המחנה הציוני): לא, אני יכולה, רק צריכה להודיע שאני בניגוד עניינים. היו"ר יצחק וקנין: רק היא רוצה, היא שואלת על רשות הדיבור. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): בסדר. לא, בסדר. היו"ר יצחק וקנין: את לא יכולה לדבר, כי אני לא יודע אם היו לך הסתייגויות לחוק. קריאה: אין לה. היו"ר יצחק וקנין: אין לך, אז – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): בסדר, אבל לא, אני רק צריכה להודיע במליאה. כשמדברים על החוק הזה, ביקשו ממני להודיע. הודעתי. עמר בר-לב (המחנה הציוני): היא צריכה להודיע במליאה שהיא בחל"ת מהקרן הקיימת. היו"ר יצחק וקנין: היא בחל"ת מהקרן הקיימת והיא מודיעה לפרוטוקול. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): חבר הכנסת שמולי, חבר הכנסת שמולי, שאלת אם אני לא מרגיש מבוכה מהעניין. האמת היא, לא נעים לי להגיד, אבל יש לי דברים יותר קשים שיש לי עליהם מבוכה ואני צריך לעמוד פה ולהסביר אותם – לא מאמין בחצי מילה ממה שאני מסביר. בחצי מילה. אני יודע שזה חלק מכלי המשחק שאנחנו עוסקים בו בדמוקרטיה; אני בקואליציה, נכון לרגע זה, לא יודע מה שיהיה בהמשך; אני יושב-ראש הוועדה – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): גפני, גפני, גם בהמשך אתה תהיה איתנו בקואליציה. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא, בסדר. עמר בר-לב (המחנה הציוני): עליי. עליי. גם אתה, וקנין. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): ורק הנושא הזה, שמצחיק בכל הסיפור – – – היו"ר יצחק וקנין: עמר, אני לא מתנגד אף פעם להיות איתך. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): זה נכון. היו"ר יצחק וקנין: תאמין לי, הרבה יותר טוב. דוד אמסלם (הליכוד): האמת היא, לגבי עמר אני מסכים. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): ואז אני חושב שבאמת הדבר הזה לא מכובד, משני הצדדים. משני הצדדים לא מכובד: לא מכובד מצד הממשלה, אבל לא מכובד מצד הקרן הקיימת לישראל. אני השתתפתי בישיבה שהתקיימה באחד החדרים כאן בכנסת, והיה סיכום. ישבו שם הבכירים של הקרן הקיימת ישראל. לא מכובד הדבר הזה, ואם – דודי. דוד אמסלם (הליכוד): כן. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אני, אני – לא, זה בסדר. דוד אמסלם (הליכוד): – – – אח שלנו הגדול. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אני רק מסביר על הקרן הקיימת לישראל. אני מבין שעוד לא הבנת הכול, שצריך עוד להסביר לך? דוד אמסלם (הליכוד): כן – – – אלי אלאלוף (כולנו): אתה רוצה שיעור פרטי? דוד אמסלם (הליכוד): בסדר. בסדר. בוא נראה מי הדוברים. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): טוב. אני, על כל פנים, סבור שמדינת ישראל הגיעה לנקודה – לא יודע, כל הזמן שאני אומר את זה, אז אומרים עליי, לא יודע למה – מכנים אותי בשמות. אבל אני באמת מדבר על הדבר הזה, אני מתכוון ברצינות. יש גופים, והגופים הללו, יש להם פריבילגיה, ואני לא מבין למה. לאה פדידה (המחנה הציוני): כי הם דואגים לעם היהודי. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): למה משפחה עם שמונה ילדים שגרה בשלומי, על גבול הצפון, והיא צריכה לשלם מס הכנסה, למה זה לא תרומה לעם היהודי? למה? לאה פדידה (המחנה הציוני): גם. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): משפחה עם שמונה ילדים – – לאה פדידה (המחנה הציוני): מסכימה – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): – – בגבול הצפון, בשלומי, הולכת לקנות דירה מצ'וקמקת בשביל שיהיה לה מקום לגור עם הילדים – היא צריכה לשלם היטל השבחה, מס רכישה, את כל המיסים שצריכים לשלם. לאה פדידה (המחנה הציוני): תגיד לי, איל"ן צריכים לשלם? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): רגע. לאה פדידה (המחנה הציוני): אקי"ם צריכים לשלם – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): רגע. רגע. לא, אני הולך לפי הרעיון שלך, הוא בסדר. מי שתורם למדינה יהיה פטור ממס, כמו קרן קיימת, וגם המשפחה במעלות לא תשלם מס שבח ולא מס רכישה. את בעד. לאה פדידה (המחנה הציוני): רק בגוש עציון. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): הם קודם. הם קודם. בגלל שהיום המשפחה שגרה באופקים תורמת למדינה יותר מאשר כל הגופים האלה. תורמת יותר. את לא אומרת שאם הם תורמים למדינה הם יהיו פטורים ממס; הם יקנו דירה בשכונה המערבית באופקים, והם ישלמו את מלוא הסכומים שאין להם כדי לקנות דירה. רק הסוכנות היהודית לא? הקרן הקיימת לישראל – את יודעת איזה משכורות משלמים שם להנהלה? אם את לא יודעת, אני אספר. לא כמו המשכורת של המשפחה שגרה בירוחם, שהיא משלמת את מלוא המיסים. למה? למה העיוות הזה? אז לפני 70 שנה אני מבין. לפני 60 שנה, גם אני מבין. עודד פורר (ישראל ביתנו): אבל יש אמנה. יש אמנה – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מבין. היום? עודד פורר (ישראל ביתנו): בוא – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): כן, כן, בסדר. עודד, אני לא חייב להבין הכול. אני לא אמרתי. אמרתי שאני לא מבין. עודד פורר (ישראל ביתנו): גם אני לא מבין. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): גם אתה לא מבין. אני לפחות לא למדתי ליבה, אני לא מבין; אבל אתה למדת ליבה, איך אתה לא מבין? ואז – – – רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): הוא לא מבין בגלל שהוא למד ליבה. עודד פורר (ישראל ביתנו): בגלל שלמדתי ליבה אני לא מבין. לאה פדידה (המחנה הציוני): הווקף – – – משלם מיסים? הווקף. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא. לאה פדידה (המחנה הציוני): למה? הוא מקבל מהאדמות שלהם, לא? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): שישלמו גם הם. לאה פדידה (המחנה הציוני): שישלמו גם הם. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אני סבור – – – רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): שגם הכנסייה תשלם. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא, בסדר. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): שכולם ישלמו. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): בסדר. אני סבור שצריך – מבחינת מדיניות המס זה אחד מהעקרונות הברורים במשטר דמוקרטי, שבן אדם, ככל שהוא משתכר יותר הוא משלם יותר; משתכר פחות – משלם פחות. אבל כאשר הוא צריך לשלם היטל השבחה או לשלם מס רכישה, הוא משלם אותו דבר. למה הקק"ל לא? למה? אז אם בגלל התרומה שלהם למדינה – ואני לא מתווכח על זה – אני סבור שמי שגר בערבה התיכונה תורם למדינה לא פחות. נכון, חיים? קריאה: גפני – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לפרוטוקול אני רוצה להגיד – – עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): – – שחיים עשה עם הראש ככה, שזו תנועה שכן. עודד פורר (ישראל ביתנו): אבל אם – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): שהתרומה שלהם למדינה היא רבה מאוד. לאה פדידה (המחנה הציוני): אבל – – – גם ישלם מס? חיים ילין (יש עתיד): גפני – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): על מה? לאה פדידה (המחנה הציוני): הם – – – שבילים – – – היו"ר יצחק וקנין: אני, נראה לי שהדיאלוג עם יושב-ראש ועדת הכספים דווקא מוצא חן בעיניכם. אולי נעשה שעת שאלות עם יושב-ראש ועדת הכספים. חיים ילין (יש עתיד): אבל גפני, אני יכול להגיד לך משהו נוסף? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מה? חיים ילין (יש עתיד): בערבה יש משהו טוב. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מה? חיים ילין (יש עתיד): אין מרכולים בשבת. קריאה: חיים – – – חיים ילין (יש עתיד): אין מרכולים בכלל. אין כלום שם. היו"ר יצחק וקנין: חול וחול. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מה זה משנה אם יש או אין? העיקר שזה לא בשבת. חיים ילין (יש עתיד): – – – את הערבה. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): לך זה לא משנה, כי – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מה זה משנה אם יש או אין? העיקר שזה לא בשבת. חיים ילין (יש עתיד): – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): הערבה – בערבה התיכונה יש הרבה דברים טובים. לאה פדידה (המחנה הציוני): מי דואג לכל הפיתוח בערבה, למשל? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): טוב, בסדר. מה? לאה פדידה (המחנה הציוני): לכל הפיתוח – – – בערבה. אתה יודע כמה כסף – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): תראי, האמת היא, אני מאוד מכבד את העמדות שלך – לא יהיה מנוס מהדיון הזה. הדיון הזה יצטרך להתבצע – אם לא בדור שלנו, בדור הבא. יבואו הצעירים ויגידו: רבותיי, תגידו לי מה בדיוק השוני ביני, שאני מתקשה לגדל משפחה, לבין אלה שמקבלים משכורות כל כך גבוהות? מה נענה לדור הצעיר? מה נגיד להם? נגיד להם שהם בנו את המדינה? הם יגידו: אנחנו בנינו יותר. אהה. היה אפשר להגיד את זה פעם, היום לא. היום יש אנשים שתורמים למדינה באמת. אמרתי "הערבה התיכונה", אני יכול להביא את – איפה הוא נמצא, הינה – את גבול הצפון, את יישובי הגדר. חיים ילין (יש עתיד): נכון. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מה נכון? הם יהיו פטורים ממס כמו קרן קיימת לישראל? חיים ילין (יש עתיד): סליחה, גפני, גפני, יש לי שאלה: אתה בפיליבסטר עכשיו – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): הוא לא רוצה שנגיע להצבעה. חיים ילין (יש עתיד): לא, אני מפחד שיגידו לך אחרי זה שעלית לממשלה ולכולם מיליון שקל. עודד פורר (ישראל ביתנו): הוא לא רוצה – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מה מיליון, מיליון? מה, תגיד לי, מה, אתה עושה ממני צחוק? חיים ילין (יש עתיד): מיליון, מיליון. לא, הפיליבסטר עלה מיליון, אמרו לנו. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מיליון? חיים ילין (יש עתיד): כן. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): גם המשא ומתן שם מתנהל – – – חיים ילין (יש עתיד): לא מיליארד, לא מיליארד, מיליון. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אני לא מדבר על פחות ממיליארד. מה מיליון? רויטל סויד (המחנה הציוני): קטן עליו, קטן עליו. חיים ילין (יש עתיד): הוא לא מתעסק עם סכומים כאלה. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא מתעסק עם סכום כזה. רויטל סויד (המחנה הציוני): גפני, תגיד להם: קטן עליי. מה זה מיליון? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): כן. מה, באמת. הוא מדבר על מיליון, רואים שהוא מהנגב. בירושלים מדברים על מיליארדים. דודי, דודי, דודי, חבר הכנסת אמסלם, הדוכן קורא לך. היו"ר יצחק וקנין: אדוני, אתה יודע כמה מסתייגים יש לך? אתה יכול לרדת. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): דודי, דודי. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת דודי אמסלם, לדעתי הוא יכול לרדת, יש הרבה מסתייגים. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לאור קריאת הביניים שלכם שיש הרבה מסתייגים, אני מפסיק כאן את הדיון. אני מציע – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – היה נחמד – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא, לא. אני נחמד כי ככה נולדתי. זה שעניתי לכם, בגלל ששאלתם שאלות רציניות. חיים ילין (יש עתיד): גפני, שמת את הרמה ואת גבול הצפון – שא ברכה. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מאה אחוז. אני מודה לכם שהקשבתם לי. ואם תדברו מעט מדי אני אעלה אחרי זה לסכם. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש ועדת הכספים. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יצחק וקנין: אני עושה איזו הפסקה קצרה. לא הפסקה – אני מאפשר הודעה למזכירת הכנסת ואז אנחנו נתחיל עם המסתייגים. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת הסכם שירותי אוויר בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ניו זילנד. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה למזכירת הכנסת. הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: אנחנו עוברים למסתייגים. המסתייג הראשון, סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת אחמד טיבי. יש לך חמש דקות. לשאר המסתייגים, שלוש דקות. יש כל מיני, אבל נכון להרגע, אחריו – איימן עודה, שלוש דקות; מסעוד גנאים, שלוש דקות; ג'מאל זחאלקה. בסדר הזה המסתייגים. חבר הכנסת אחמד טיבי, רשות הדיבור שלך. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, משך כל הישיבות שהיו בוועדת הכספים התנהגו נציגי קק"ל כאילו העולם כולו צריך לשרת אותם, כאשר גם ממשלה, גם רשות המיסים, צריכה לכרוע ברך בפני האדונים האלה. העמדה שלנו ברשימה המשותפת הייתה עמדה שונה, שזה גוף אנכרוניסטי, גוף שמנשל – הוא נישל את האזרחים הערבים מהקרקעות שלהם, נישל והפקיע קרקעות. חלק רב מהקרקעות של קק"ל הן במקור קרקעות שהופקעו מהאזרחים הערבים. יתרה מזאת, אני רוצה להזכיר לכם, להזכיר לך, אדוני היושב-ראש, מה שפורסם בזמנו, שהממשלה העבירה לקק"ל אדמות ביישובים של הצפון כדי לא לאפשר ליישובים הערביים להתרחב. לא מדובר על תושבי ניו זילנד, אלא על מדינה שפועלת נגד האזרחים שלה, נגד יישובים ערביים, שהדבר הטבעי שלהם אחרי הסטרנגלציה, המחנק, שהם יתרחבו לפחות גידול טבעי. ואז נכנסה לתמונה קק"ל, שהשתלטה על הקרקעות האלה בהסכמת הממשלה. בנוסף – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – קנתה בכסף מכם את כל הקרקעות. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): זה שקר גס, שקר גס. לא – בעצם מתאים למישהו מהמחנ"צ, מתאים. כי במקור קק"ל פעלה בצל מפלגת העבודה, לא בצל הליכוד, וכל הפשעים של קק"ל היו בהנחיית מנהיגי המדינה שהיו מהאגף הזה, לא מהאגף הזה. ולכן, זה גוף שלדעתנו צריך לסגור אותו. לא רק זה, אלא הם לא רוצים לשלם מיסים. אז גם צריך לסגור את קק"ל כי הוא גוף מנשל. ב. צריך – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): את הווקף גם לסגור? לאה פדידה (המחנה הציוני): את הווקף לסגור גם? היו"ר יצחק וקנין: רבותיי, רבותיי. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אתם שדדתם מהווקף – – היו"ר יצחק וקנין: אני מבין עכשיו שאנחנו עלולים להיכנס פה לאיזה – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): – – לא הווקף שדד מכם. קק"ל שדדה מהיישובים הערביים, לא היישובים הערביים שדדו מקק"ל. קריאות: – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – ולא את מערת המכפלה. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): איך אתה משווה את הווקף לגוף נפשע, מנשל, כמו קרן קיימת? לפי כל חוק בין-לאומי מדובר בפשע נגד אזרחים. לנשל אזרחים מאדמתם – – עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): – – אפילו לא להסכים לרשום אדמות בטאבו לערבים שבמקור מקק"ל, למרות שמקור האדמות האלה והקרקעות הוא של ערבים. לכן, העמדה שלנו בוועדה, של הרשימה המשותפת, הייתה שיש לסגור את קק"ל, אבל גם לחלופי-חלופין יש להטיל עליה מיסוי. כמובן, אין לנו שליטה באופוזיציה או ברשימה המשותפת לאיפה ילך הכסף של המיסוי, אבל הרע – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אבל, אמרנו: לסגור ולחייב אותה – יש הסתייגות, יש לנו הסתייגות. בשם הרשימה המשותפת אני ביקשתי הסתייגות: לסגור אותה ולחייב אותה לשלם 15 מיליארד שקל מקדמה, מקדמה. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – למה אתה מוריד – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): (אומר בערבית: כתוב 20? זה מה שרשמת, 20? 20. אני ואתה רוצים להעלים 5 מיליארד,) כמקדמה של קק"ל. היו"ר יצחק וקנין: אני מבין שזה מכירת חיסול. קריאות: – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): ג'מאל, ג'מאל, מקדמה, מקדמה, מקדמה, מקדמה. אדוני היושב-ראש, זאת הייתה ההצעה ואין בלתה. ולכן, אנחנו אמרנו את העמדה הזאת. אני מדבר פחות מהזמן. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. יעלה חבר הכנסת איימן עודה, ואחריו – מסעוד גנאים. כל דובר שלוש דקות. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אפשר להתנגד לקרן קיימת מכמה מישורים. מהמקום שלי, אני יש לי התנגדות היסטורית בכל הרמות לעצם הקמת המוסד הזה, לעצם ההתנהלות שלו, מאז שנוסד עד עצם היום הזה. אני לא מבקש מאחרים, שאין להם את האידיאולוגיה שלנו, שיקבלו את זה, אבל בשנת 2017 מי צריך עוד מוסד כזה במדינה? מהמקום הכי אזרחי: יש מדינה, יש אזרחים, מי צריך עוד גוף לאומי שמאגד, שמשתלט על כל כך הרבה אדמות מהמדינה? בוודאי צריך לדאוג לכל הדברים ששייכים לאנשים עצמם, לעובדים, לזכויות שלהם. אבל הגוף עצמו, מי עוד צריך אותו בשנת 2017? קריאה: – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): יש משהו שהוא כל כך ייחודי במדינה הזו, מאוד ייחודי, מאוד. אין לו אח ורע בכל העולם. אני לא רואה מדינה אחת שמקדמת זכויות לאומיות לקבוצת הרוב, אני לא מכיר. זו מדינה שיש בה רוב, 80% יהודים. נמצאים פה יהודים, ורוצים לעגן עוד, יותר ויותר, חוקים לאומיים לקבוצת הרוב. אבל אתם רוב, אבל אתם רוב – – ענת ברקו (הליכוד): למה אתה רוצה הגדרה לאומית – – – למה אתה חושב שלך מגיעה הגדרה לאומית ולמדינה היהודית לא? איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – כנראה אתם לא מפנימים שאתם רוב. יש לכם תחושה של מיעוט, יש לכם פסיכולוגיה של מיעוט. ענת ברקו (הליכוד): אתה רוצה הגדרה לאומית ולעם היהודי לא מגיע? איימן עודה (הרשימה המשותפת): אולי גנבתם משהו בשנת 1948, ולכן כל כך חשוב לכם כל הזמן לדאוג לעוד לגיטימציה ולעוד לגיטימציה. תתנהלו כמו מדינה נורמלית ותתנהלו כמו רוב. ענת ברקו (הליכוד): למה לך חשוב? למה לך חשוב, תענה. למה לך חשובה הגדרה לאומית ולעם היהודי לא? היו"ר יצחק וקנין: ענת ברקו, שימי לב. אני אפשרתי לך פעם אחת, פעמיים, שלוש, ארבע. זו הפעם האחרונה, אוקיי? איימן עודה (הרשימה המשותפת): תתנהלו כמו מדינה נורמלית, תתנהגו כמו רוב. לא צריך לעגן עוד זכויות לקבוצת הרוב, עוד זכות לאומית לקבוצת הרוב. במדינה מתוקנת זה מספיק דומיננטי שאתה 80% מכלל האזרחים. אם מחפשים דמוקרטיה אמיתית, אז זה זכויות קולקטיביות למיעוט ולא לקבוצת הרוב. ויש לי עוד סיבה, קונקרטית. ענת ברקו (הליכוד): הבאת את התמונה של תמימי היום? לא הבאת את התמונה של תמימי היום? איימן עודה (הרשימה המשותפת): אני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש. היא כל הזמן מפריעה. ענת ברקו (הליכוד): אני מחכה לראות שהוא יביא את התמונה – – – בפעם הקודמת. היו"ר יצחק וקנין: ענת, תראי, אני לא אאפשר לך. אני נוהג בך בכבוד גדול. אני לא רוצה להוציא אותך. ענת ברקו (הליכוד): אני מוכרחה לענות. היו"ר יצחק וקנין: אני אוציא אותך בחוץ. את לא תפריעי. איימן עודה (הרשימה המשותפת): יש עוד סיבה. יש כפר במדינה שנקרא כפר אל-עראקיב. זה כל כך בעייתי, המצב הדיכוטומי הזה, שכל הערבים יודעים על הכפר הזה, ויותר מ-90% מהיהודים לא יודעים כלל וכלל על הכפר הזה. כפר שנהרס 120 פעם, זה עשור, עד עכשיו. זה צריך להיכנס לכל ספר של שיאים כמו גינס – 120 פעם בעשור האחרון. כל חודש הורסים אותו, והאנשים האוחזים באדמה נשארים שם. ומי גנב את האדמות שלהם? זו הקרן קיימת לישראל. אז אני מבקש שייעשה צדק עם כפר אל-עראקיב, ואנחנו, הרשימה המשותפת, נצביע – ממקום עקרוני, בעיקר – נגד כל הדבר הנוגע לקרן הקיימת לישראל. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת איימן עודה. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, שלוש דקות לרשותך. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): תודה, אדוני היושב-ראש. לצערי הרב אנחנו, כמיעוט ערבי פלסטיני, יש לנו חשבון ארוך עם הקרן קיימת. כי הקרן קיימת היא הקרן הקיימת לישראל, הכוונה לישראל היהודית הציונית. הייתי אומר ככה: פעם היה ויכוח בין ראש עיריית סח'נין לבין ראש המועצה האזורית משגב. סח'נין ביקשה להתרחב, בשטח השיפוט שלה, משגב התנגדה. הייתי בזמנו חבר העירייה, והיה ויכוח ביניהן. אז ראש מועצת משגב, מה הוא אמר לראש עיריית סח'נין? הוא אמר לו: אתה נבחרת כדי לתת שירותים לאזרחים שלך אבל אני פה כדי להחזיק את האדמה. כולנו יודעים שמועצות אזוריות, רוב הקרקעות, רוב האדמות שלהן הופקעו מהכפרים הערביים שסביבן, אם זה סח'נין והשאר. הקרן קיימת לישראל גם עשתה דבר שאין לו אח ורע בהיסטוריה – תשמעי, ענת, טוב שתשמעי. יש מושג – – ענת ברקו (הליכוד): – – – מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): – – יש מושג ששמו ייעור הנכבה. ייעור הנכבה. אז איפה היערות הגדולים? יש לנו את הכפרים שננטשו, ההרוסים, שהם כ-500. אתה הולך לכפרים – למשל, מערבית לסח'נין היה כפר בשם מיעאר; מיעאר היה כפר ערבי והוא נהרס ב-1948 ותושביו הוגלו. אבל היום אתה תלך למיעאר – אין. יש את החורשה, יש את היער היפה, המדהים. יער של מיעאר, של יעד, אבל הוא מחביא בתוכו טרגדיה, של הכפר מיעאר. לכן יש לנו חשבון ארוך עם הקרן קיימת, שבמקום לתת אדמות וקרקעות ליישובים הערביים כדי להתרחב, היא עושה ההפך הגמור: היא בסוף מונעת את התרחבות הכפרים והערים הערביים. ולא רק זה: כפי שאמרנו, היא עשתה תפקיד שחור מאוד, אדוני היושב-ראש, דרך זה שהיא החזיקה את האדמות שנגזלו, ובמקום ההריסות, אתה תראה נוף מרהיב של יערות, כדי להחביא את הסיפור הטרגי של התושבים הערבים הפלסטינים שהוגלו ואת הבתים שנהרסו. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו יעלה חבר הכנסת יוסף עטאונה. אני מבין שהוא התחלף עם עאידה תומא סלימאן, היא לא נמצאת. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): מכובדי היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, כאשר הייתי ילד, זה היה לפני הרבה שנים, דודה שלי, זיכרונה לברכה, עסקה בחקלאות. היא חכרה אדמות ביישובים הסמוכים ועסקה בגידולים חקלאיים. היא פיתחה, היא ומשפחתה, ואני לפעמים הייתי שם, אומנות: איך להתחבא כאשר מגיע הפקח של קרן קיימת. כי הקרן הקיימת אסרה ועדיין אוסרת בתכלית האיסור, לא מכירה בקרקע לערבים, לא הקצאה של קרקע לערבים ולא אפילו החכרת קרקע לערבים. היה מסתובב הפקח – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אני הייתי שם. אל תסבירי לי. את לא יודעת, אני יודע. אני חייתי את זה. דודה שלי עאישה, זיכרונה לברכה, בגבעת ניל"י ובאל-מראח, בגבעת עדה, בכל היישובים הסמוכים, היא מדי פעם חכרה אדמה והיא הייתה צריכה לעשות את זה בהסתר. זה היה בהסכמה עם האיכר היהודי שהחכיר לה מאחורי הגב של הקרן קיימת. עד היום, המוסד הכי גזעני בארץ זה הקרן הקיימת. אני, כאשר רואה אנשים מהשמאל המתייפייף המזויף שתוקפים את רבני צפת שהם אוסרים השכרת דירות לערבים, אני בז להם, כי הם תומכים בקרן קיימת. מה שעושים רבני צפת זה שום דבר לעומת הקרן קיימת. הגזענות לא נולדה, היא לא דתית בארץ הזאת, הגזענות היא קולוניאליסטית. כאשר כל מיני אנשים מהציבור שלי נופלים בפח שהגזענות היא דתית, אני מנסה לתקן אותם. אין גזענות דתית, כל הגזענות היא גזענות קולוניאליסטית, לא דתית. משתמשים בשם הדת לשווא. זה העניין. יש מצג שווא, יש הטעיה, ומשתמשים ואומרים: זה ככה וזה ככה. זה קולוניאליסטי, זה לא דתי. משתמשים בטרמינולוגיה דתית; המהות היא מהות קולוניאליסטית. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): לכן, אני, אנחנו עומדים. הדרישה שלנו היא לפרק את הקרן קיימת – – ענת ברקו (הליכוד): בחלום הלילה. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – שרוב בקרקעות שהיא מחזיקה בהן – – ענת ברקו (הליכוד): בחלום הלילה. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – ניתנו לה מטעם מקרקעי ישראל בסכום אפסי. קנו, אבל קנו עשרה דונם בשקל. אתם עושים צחוק בעיניים, עבודה בעיניים. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – כי אתה לא יודע מה זה. מיקי לוי (יש עתיד): – – – בכסף. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): קנו, נכון. עשרה דונם בשקל, ככה קנו. מיקי לוי (יש עתיד): קנו בכסף. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): ככה שילמו למקרקעי ישראל, אדמות שהופקעו מהציבור הערבי. זה מוסד גזעני, קולוניאליסטי – – ענת ברקו (הליכוד): הכול גזעני. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – שיש לפרק אותו. אנחנו דורשים לפרק אותו. היו"ר יצחק וקנין: עברת מקום? ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אין מה לתקן בגוף כזה. תודה רבה. ענת ברקו (הליכוד): – – – היו"ר יצחק וקנין: עברת מקום, שאני אראה אותך יותר טוב. תודה לחבר הכנסת – – – ענת ברקו (הליכוד): – – – היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת ברקו. ענת, תקשיבי, אני באיפוק גדול, אני חושב שאף פעם לא התאפקתי ככה. זה האיפוק האחרון שלי, אני אומר לך את זה. יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כשמדברים על קרן קיימת, יש לנו, כאוכלוסייה ערבית, כמיעוט לאומי במדינה, היסטוריה מאוד קשה ומאוד כואבת עם המוסד שנקרא קק"ל. קק"ל שנים רבות הייתה אחד ממוסדות המדינה שהיו חלק ממדיניות הפקעת קרקעות והשתלטות על קרקע ערבית מ-48'. בנגב – קראתי בשבוע שעבר לפרק את רשות הבדואים, שהיא מוסד קיים בנגב. המטרה שלו היא בעיקר להשתלט על קרקע. תחת הכותרת "הסדרת התיישבות הבדואים בנגב", היא מנסה לרכז את הבדואים תחת תיאוריה מאוד גזענית: מקסימום ערבים על מינימום קרקע ומינימום יהודים על מקסימום קרקע. כמו שקראתי – – – ענת ברקו (הליכוד): – – – היו"ר יצחק וקנין: ענת ברקו, קריאה ראשונה. יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): את הרשות – – – ענת ברקו (הליכוד): – – – היו"ר יצחק וקנין: קריאה שנייה. ענת ברקו (הליכוד): – – – היו"ר יצחק וקנין: אני קורא אותך בשלישית תכף. יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): צריך גם לפרק את קק"ל. כולנו מכירים את סיפור אל-עראקיב. 122 פעמים הרסו את הכפר וכל הצילומים מלפני 48' מראים שהאנשים היו במקום. האנשים חיו במקום, ובאה המדינה, הורסת אותו. המדינה מחליטה להעביר את הבעלות באל-עראקיב ממינהל מקרקעי ישראל לקק"ל, ומה מחליטה קק"ל? לייער את האזור שם. להרוס את הכפר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, ובמקום זה להביא אורחים ולעשות עוד יער. מיזמי הייעור של קק"ל מ-48' ועד היום, ובנגב במיוחד, הם חלק מההשתלטות על הקרקע, הם חלק מהפקעת האדמה. לא רק באל-עראקיב. כולנו מכירים את אום אל-חיראן ואת עתיר. כל מי שהיה בעתיר, אנשים שהמדינה העבירה אותם בסוף שנות ה-50, ובאה קק"ל – יער יתיר – ועושים כיתור ליישוב עתיר. ככה קק"ל מתנהגת בנגב, לא רק בעתיר, גם בעווג'אן, דרומית ללקיה, קק"ל מקדמים את הייעור כחלק מהמדיניות להשתלט על הקרקע והנגב. לכן אני קורא גם לפרק את קק"ל, גם לפרק את הרשות להסדרת הבדואים בנגב, וכן להתייחס לתושבים הערבים בנגב – – – קריאות: – – – היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. יוסף עטאונה (הרשימה המשותפת): אני מבקש לפרק את קק"ל, כן, וגם את הרשות להסדרת הבדואים בנגב. אין מקום לארגונים כאלה ולמוסדות כאלה – בנגב או בכל מקום אחר. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יוסף עטאונה. יעלה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי, ואני רואה שהיא לא נמצאת באולם המליאה – דב חנין. שלוש דקות, אדוני חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, לרשותך. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, קק"ל נוסדה לפני קום המדינה והיו לה מעט מאוד קרקעות. אחרי שהקימו את המדינה, המדינה הפקיעה את רוב המקרקעין של הערבים פה והעבירה אותם לקק"ל – חלק גדול מהם לקק"ל – בשיטה של הלבנת הון, בשיטה של עבריינות, בגרושים. ומה הייתה הכוונה? הכוונה היא שאם יש מדינה – בוא נבין, אם יש מדינה שיש לה את הבעלות על הקרקע, למה היא מעבירה אותה לגוף אחר, אם זו לא הלבנת קרקע? הכוונה הייתה שערבים לא ייהנו מאותם מקרקעין. זו העובדה. אי-אפשר להתווכח עם עובדות. זו העובדה. כי מדינה שיש לה את הקרקע, למה לתת לגוף אחר? לכן הגיע הזמן שהמדינה תפרק את קק"ל, תלאים את המקרקעין שלה, ושכל האזרחים ייהנו מאותם מקרקעין. היערות האלה שמקימים על אותם יישובים שנהרסו, על אותם שטחים שהופקעו, על אותם מקומות – כדי להגביל את ההתרחבות של היישובים הערביים. יש מקומות שממש במרחק אפס מהחלונות של הבתים הקיימים יש לך יער. היער – גם בחוקי תכנון ובנייה הכי קשה לבטל את הייעוד של הקרקע לייעור. ולמה לא להלאים? כי לא רוצים שהערבים ייהנו מהקרקע הזו, למרות מצוקת המגורים ומצוקה באזורי תעשייה. יש מצוקה באפשרות של יישובים ערביים להתפתח, יש את קק"ל כדי לחסום. זו הכוונה. בדיוק כמו שהקימו את המועצות האזוריות תחת הכותרת גאולת הקרקע. ולפעמים גם מראים דברים שלכאורה, כבוד היושב-ראש, יש בהם שוויון, ואני אתן דוגמה. אחרי מלחמת 2006 בלבנון עם חיזבאללה באו וקבעו קריטריון לפצות את היישובים שנפגעו, והם אמרו, ערבים כיהודים יקבלו לפי אותו קריטריון, הם יקבלו לפי מספר הנפילות. אבל השקר הגדול הזה, היו גם בתוכו גזענות ואפליה. כי כל טיל שנפל על יישוב ערבי הרג או פצע – כי כל השטח זה מגורים; אבל רוב הנפילות היו בשטחים פתוחים, ורוב השטחים הפתוחים הם של המועצות האזוריות. ולמה המדינה רוצה להלאים עכשיו ולא רצתה קודם? כי היא ביקשה פרוטקשן. המדינה ביקשה מקק"ל פרוטקשן, שישלמו לה כספים, והכספים האלה, ביום שהיא לא שילמה, אז הם באו עם החוק הזה. אבל החוק הזה, שהטיל גם מיסים, במיסים שהוא הטיל הוא הטיל מעט מאוד, והמדינה מוכנה לדחות את זה אם הם ישלמו את הפרוטקשן. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. שלוש דקות, חבר הכנסת דב חנין, לרשותך. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. כרגיל, שולחן הממשלה בכנסת ריק. היו"ר יצחק וקנין: לא, לא, אני אפשרתי לשרה, היא ביקשה ממני חמש דקות. תכף תחזור השרה מירי רגב. הינה, היא כבר חזרה. דב חנין (הרשימה המשותפת): הינה חזרה השרה מירי רגב. אם כן, זה לא על חשבון זמני. תודה לך, אדוני היושב-ראש. ובכל זאת אני אומר, שולחן הממשלה בכנסת הזאת ריק. גם אם יש שרים שנמצאים במליאה, הם בדרך כלל מתביישים – אגב, ובצדק מתביישים – לשבת אל שולחן הממשלה, כי זו ממשלה שבמקום לטפל בנכים, במקום לטפל בקשישים, במקום לפתור את בעיית הביטוח הסיעודי, הממשלה הזו מתעסקת רק בעצמה, פותרת לעצמה את הבעיות, מעבירה חוקי מרכולים, מעבירה חוקי פריימריז, לא עושה שום דבר לטובת אזרחי ישראל. לכן אני לגמרי מבין את השרים, שמתביישים לשבת מסביב לשולחן הממשלה ובורחים לירכתי האולם. אדוני היושב-ראש, בשנת 2017–2018 הגיע הזמן לשאול את השאלה: למה בכלל צריך את הקרן הקיימת? למה צריך את הקרן הקיימת? למה צריך כאן גוף שמחזיק חלק גדול מקרקעות המדינה; לא משלם מיסים; מתנהל בצורה בלתי שקופה; מחריג את עצמו מביקורת של מבקר המדינה ועוד בא ומתווכח עם אנשי האוצר כמה כסף הוא מוכן לנדב לתקציב המדינה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): כי אלה כספים של העם היהודי. דב חנין (הרשימה המשותפת): למה אנחנו צריכים את הקרן הקיימת? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): כי קק"ל זה יהודי – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): אני אומר לך, חברת הכנסת שולי מועלם, במדינה דמוקרטית לא צריך – – היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת שולי מועלם, לפחות אל תעמדי ותצעקי, זה לא – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): – – גוף שינהל אדמות לטובת חלק מהציבור ולא לטובת חלק אחר מהציבור. במדינה דמוקרטית לא יכול להתקיים גוף ששומר על הקרקעות לטובת היהודים ושומר על הקרקעות מפני הערבים. זה לא יכול להיות במדינה דמוקרטית. לכן, אדוני היושב-ראש, כאשר החוק הזה הגיע לדיון בוועדה, וגם עכשיו במליאת הכנסת, אנחנו אומרים כאן בצורה ברורה: 2018, מספיק ודי. הגיע הזמן להלאים את אדמות קרן הקיימת, את המנגנון הזה כולו להעביר לרשות המדינה. יש עובדים שעושים עבודה מקצועית – בנושאים של ייעור, בנושאים אחרים – יתכבדו ויעבדו במערכת ממשלתית שתתנהל לטובת כל האזרחים: האזרחים הערבים, האזרחים היהודים, האזרחים המזרחים, האזרחים האשכנזים. הגיע הזמן שהמערכת הזו תתנהל אחרת לגמרי ובצורה שוויונית. ולכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו נתנגד לחוק הזה כביטוי לעמדה שלנו שדורשת להלאים את קרן הקיימת, להלאים את האדמות שלה, ולהפסיק את המנגנון שמפלה נגד קבוצה גדולה של אזרחים במדינת ישראל. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. שלוש דקות לרשותך, אדוני. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): תודה, מכובדי היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, קק"ל, קרן הקיימת לישראל, היא שחקן מרכזי בעקירתם של תושבים ערבים בדואים בנגב מאדמותיהם. הקרן הזו הוקמה כאמצעי לרכישת אדמות בעבור ההתיישבות היהודית, וחשוב לציין שאת האדמה שהיא מנשלת מהאזרחים הבדואים בנגב בעיקר, היא מוכרת אך ורק ליהודים. היא לא מוכרת לאף ערבי, לאף בדואי. כאן אני חושב שקרן הקיימת הזאת, שהיא גוף שמבוסס כולו על גזענות ועל שנאה, מה שהיא עושה באל-עראקיב ובעווג'אן – יישוב לא מוכר ליד לקיה – אני לא חושב, מכובדי היושב-ראש, שזה כדי ליער את האדמה; הכוונה היא לגרש ולפנות את האזרחים הבדואים מאדמותיהם. אני חושב שבאף דת, באף חוק בין-לאומי, העץ או היער לא עדיף על הענקה או מתן לאזרח במדינה הדמוקרטית, ובעיקר את זכותו הבסיסית שתהיה לו קורת גג. אני חושב שאף פעם – הקרן הקיימת הזאת, שזה תפקידה, לייער על חשבונם של האזרחים, עד עכשיו היא השתלטה על 13% מאדמות המדינה. כל המאבק שלנו – אנחנו האזרחים הבדואים, בנגב בעיקר – אנחנו נאבקים על 4% בסך הכול מאדמות הנגב. להזכיר לקק"ל וגם לממשלה הזאת, שהבדואים היו שולטים או מחזיקים, או ישבו על 12 מיליון דונם. מה נשאר להם היום? הרי קק"ל, מה עושה? מצמצמת את המרחב של האזרחים הבדואים בנגב. וגם נוסעת לעולם, ומשדרת לעולם שקרים, שהנגב ריק מבני אדם. לכן אנחנו מבקשים לתרום ולעזור לנו – ככה הם מדברים באירופה, בארצות הברית, בכל העולם: תנו לנו כסף כדי לייער. על בסיס שקרים. לכן הקק"ל הזאת תוביל את המדינה – אם היא תמשיך במדיניות זאת או בדרך הזאת, היא תוביל את המדינה למצב שאף אחד מאיתנו לא ירצה בו. מכובדי, הגיע הזמן. לא ייתכן שהיישוב אל-עראקיב, זאת הפעם ה-123, ששלשום, לפני שלושה ימים, הרסו את היישוב הזה, יישוב בלתי מוכר, כדי לייער. היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): לעשות יער עדיף בעיני הקק"ל ובעיני הממשלה מאשר להכיר ביישוב ולהכיר באזרחים ערבים בדואים בנגב. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. יעלה חבר הכנסת יוסף ג'בארין ואחריו – חבר הכנסת ג'מעה אזברגה. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת יוסף ג'בארין. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתמקד בשלוש הדקות שיש לי בפן המשפטי של פעילות הקרן הקיימת. אני רוצה לפתוח ולהגיד שאומנם השם של הקרן זה קרן הקיימת לישראל, אבל האמת היא שבפועל זה קרן הקיימת ליהודים ולא לישראל, כי בישראל יש יהודים ויש ערבים. אגב, בערבית אנחנו קוראים לקרן הזאת בשם (אומר בערבית: הקרן הלאומית ליהודים,) זאת אומרת, אנחנו יודעים בדיוק שזאת קרן שמיועדת ליהודים. זה לא סוד גדול שבתוך התקנון של קרן הקיימת מופיעה אמירה ברורה, שהיעד של הקרן הקיימת זה לשרת את העם היהודי ואת ההתיישבות בקרב העם היהודי. לכן, כשחבריי אומרים שהקרן הקיימת זה גוף גזעני, אז הם יודעים על מה הם מדברים. כשיש גוף שמקבל מעמד פורמלי בחוק הישראלי, מקבל סמכויות של גוף מעין ציבורי והגוף הזה מחזיק בכמעט 13% מהקרקעות במדינה – 13%, חבר הכנסת חיים ילין; 13% מהקרקעות במדינה בבעלות קרן הקיימת. חיים ילין (יש עתיד): רק 13%? יותר, הרבה יותר. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): באה הקרן הקיימת ואומרת שהיא משרתת רק את הציבור היהודי. אתה יכול להגיד לי שזה לא גזענות? אם זאת לא גזענות, מהי גזענות? חיים ילין (יש עתיד): לא הייתה מדינה יהודית בלי המוסדות הציוניים. רויטל סויד (המחנה הציוני): אבל למה? במה? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כשגוף בעל מעמד ציבורי כזה, ויש לו מונופול על משאב כל כך חשוב של הקרקע – – מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אתה יודע שהקרן קיימת משקיעה גם ביישובים – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – מצהיר בתקנון שהוא משרת רק את הציבור היהודי, רק את הציבור היהודי. רויטל סויד (המחנה הציוני): משרת רק את הציבור היהודי – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כן. זה מופיע בתקנות. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – או שגאולת הקרקע מבחינתו – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): משרת את ההתיישבות בקרב הציבור היהודי. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): כמה הקרן הקיימת השקיעה ביישובים הערביים בעשורים האחרונים? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני רוצה להגיד לכם שהיום במדינות דמוקרטיות בעולם – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): שמעת מה מיקי אמר? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): תני לי להמשיך. אם לאדם פרטי יש בניין של דירות, הוא לא יכול להפלות במכירה של הדירות הללו או בהשכרה שלו בין יהודים לערבים. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): הכנסייה הנוצרית הפיצה אדמות לנוצרים. זה בסדר? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אם לאדם פרטי אסור לעשות את זה, אתה יכול להצדיק את זה בגוף כמו קרן הקיימת? באמת, למה עצימת העיניים הזאת? למה עצימת העיניים? מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): כמה הקרן הקיימת השקיעה ביישובים הערביים בעשור האחרון. אתה יודע? יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לא השקיעה ביישובים הערביים. לא השקיעה ביישובים הערביים. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): בכלל? רויטל סויד (המחנה הציוני): זה לא נכון. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): הקימו ספסלי עץ מול מיליון הדונם שהפקיעו מהיישובים הערביים. צריך להגיד את האמת שזה גוף גזעני ואין לו מקום במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. יעלה חבר הכנסת ג'מעה אזברגה, ואחריו – חבר הכנסת סעיד אלחרומי. שלוש דקות. ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מבין, החוק מדבר על מיסים שהקרן הקיימת אמורה לשלם, על זה שהתחמקה הרבה שנים ולא שילמה מיסים לקופת המדינה. בסעיף הזה, להבדיל, אני בעד שהם ישלמו מיסים, אם כבר נשארים. אבל אנחנו חושבים – אדוני היושב-ראש, אני קורא בעיתון גלובס מתאריך 6 ביולי 2017: רשות מרקעי ישראל אישרה עסקת חילופי קרקע בין קק"ל, הקרן הקיימת, לבין המדינה, בהיקף של 30,000 דונם. באמת, 30,000 דונם? במרכז הייתה לקרן הקיימת שליטה על קרקע, הם מסרו את זה לרשות מקרקעי ישראל, ובמקביל נתנו להם, לקרן קיימת, 30,000 דונם בנגב. הם נותנים קרקע על חשבון מי? על חשבון התושבים הילידים של הנגב, בו-בזמן שאנשים לא יכולים לבנות בית. קח את הדוגמה מהיישוב שלי. 25 מטרים ליד הבתים עכשיו באים ונוטעים עצים של קרן הקיימת. יישוב שיש בו 15,000 נפשות מקיפים ב-3,000 דונם, נוטעים בזה עצים, גברתי היושבת-ראש. אנשים לא יכולים – לנטוע עץ יותר חשוב מאשר לנטוע בן אדם. להרוס בית יותר קל מאשר לעקור עץ. אנחנו לא נגד שתילת עצים ולא נגד לעשות את הארץ ירוקה, אבל אנחנו נגד הגוף הזה, שמעבירים כביכול את הקרקע אך ורק לקרן הקיימת ובקרן קיימת לא יכולים לתת לאזרח שהוא לא יהודי. הקרקע היא משאב. אני חושב שהמשאבים של הארץ מגיעים לאזרחים הערבים לפחות באותה מידה כמו לאזרחים היהודים שנמצאים בארץ, אדוני היושב-ראש. לכן אנחנו קוראים מהבמה הזאת לפרק את הגוף הגזעני הזה לאלתר ולעשות – כמו שאמר ידידי יוסף ג'בארין – במדינה נאורה ודמוקרטית – ולא רק דמוקרטית; במדינות נאורות לא קורה דבר כזה ועוד במאה ה-21. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר טלי פלוסקוב: גברתי. תודה רבה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, גברתי. איך? אזברגה? התחלפתם? אוקיי. אני חוזרת ואומרת: אחרי שאדוני אמר לי: תודה, אדוני, אז אני קצת – אז תודה רבה לג'מעה אזברגה. כעת סעיד אלחרומי, בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): תודה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, היישוב א-דחייה נמצא כמה קילומטרים צפונית לעיר רהט, והשטח שבו נמצא היישוב הזה התווסף רק לאחרונה לשטח השיפוט של העיר רהט. אבל משום מה לפני כמה שבועות הגיעו הפקחים של קרן הקיימת וכבר סימנו את השטח לנטיעת יער במקומו של היישוב א-דחייה – שזה אחד מני נפגעים רבים מקרן הקיימת באזור הנגב. כל השטח והכפרים הלא-מוכרים הנמצאים מזרחית ליישוב תל-שבע מאוימים בימים אלה על ידי קרן הקיימת ועל ידי אנשי קרן הקיימת, בעצם בהכחדת כל היישוב, כל התרבות של היישובים שנמצאים שם, כל ההיסטוריה והקשר של הקהילה שנמצאת שם לקרקע שעליה היא נמצאת. יש מוסדות לאומיים לעם היהודי, ועל זה אנחנו יודעים כבר 70 שנה, אבל ברגע שיש החיכוך הזה בין המוסדות הלאומיים של העם היהודי לבין זכויותיהם של תושבי הארץ – שהם חלק מתושבי הארץ – בני האוכלוסייה הערבית, מתחיל המאבק ומתחיל הרוע ומתגלם הרוע בהחלטות שרירותיות של העברת קרקעות. ברגע זה יש עליהן מאבק ואי-הסכמה מצד האוכלוסייה הבדואית בנגב לגבי חוקיות ההשתלטות עליהם. מגיעה קרן הקיימת, שהיא בעצם זרוע של מינהל מקרקעי ישראל, זרוע של המדינה להשתלטות על שטחים נרחבים, על מאות אלפי דונמים בנגב. כאן מופיעה ההתנגדות העזה, ומכאן מתחיל המאבק הקשה של האוכלוסייה הערבית בנגב נגד קרן הקיימת כשקרן הקיימת פועלת למען העם היהודי בפרט, ובעצם אינה מתחשבת בכך שיש אוכלוסייה שגרה על הקרקע ונמצאת שם. ולכן הדרישה של כולם, וראיתם את כל חברי הכנסת כאן מדברים בגנות קרן הקיימת. תודה, גברתי היושבת-ראש. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. עכשיו חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, גברתי. אחריה חבר הכנסת חיים ילין. עד שלוש דקות לרשותך. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תודה, גברתי היושבת-ראש. כמובן, כל הדברים שאמרו הדוברים לפניי בעניין הקרן הקיימת הם מקובלים ומובנים, רק רציתי להוסיף משפט אחד, שמשתמשים בה כזרוע להלבנת האפליה הברורה מאוד והיחס לאוכלוסייה הערבית מבחינת החלוקה של המשאב העיקרי של כל מדינה – האדמה. מאז ומתמיד, כנראה, המדינה ראתה שהמאבק האמיתי הוא על הקרקע, ולכן האוכלוסייה הערבית צריכה להיות מחוץ למשאב הזה. קרן קיימת היא אחת הזרועות שמשמשות לשרת את המטרה הזאת. אנחנו זוכרים את זה טוב מאוד, ואפשר להבין את כל המדיניות שקק"ל נוהגת בה היום. אני רוצה להתייחס לעובדה שזאת תחילתה של שנה חדשה, ואני מאוד מקווה ששנת 2018 תהיה שנת שלום; שנת סיום כיבוש; שנה שתביא רווחה לכולנו, לשני העמים באזור הזה. אבל היום בבוקר ולאורך היום שמענו שלוש חדשות עיקריות. החדשות הראשונות היו החלטת מרכז הליכוד אתמול לבקש מהשרים ומראש הממשלה שידאגו בכל כוחם לספח את השטחים הפלסטיניים הכבושים – כאילו הם לא עושים את זה עכשיו, כאילו הם לא משקיעים מאמץ רב ומביאים חוקים אחד אחרי השני, כולל החוק שיבוא היום, כדי לספח חלקים. הדבר השני ששמעתי – והיה לי גם קשה לעכל – זה הארכת המעצר המינהלי לחברת הפרלמנט הפלסטיני חאלד א-ג'ראר בשישה חודשים נוספים. חברת פרלמנט פלסטיני שכל הבעיה שלה היא שהיא פעילה פוליטית מאוד אקטיביסטית שמייצגת את האנשים שבחרו בה לעשות את זה. מאחר שלמדינה אין כתב אישום שבנוי על ראיות או על אמת, היא מאריכה לה פעם אחר פעם את הכלי האכזרי של מעצר מינהלי. הדבר השלישי – הגשת כתבי אישום על עהד תמימי, הבחורה בת ה-16, שהעזה והתעמתה עם סמל הכיבוש בפתח ביתה. השתמשו באלימות אכזרית, והיא תקפה חיילים. בעצם היא דחפה ביד שלה חייל שנכנס לבית חצי שעה אחרי ירי שסיכן ופצע את הבן דוד שלה. עהד – היום הוגש נגדה כתב אישום. מדינה שלמה, כנראה, מפחדת מדור חדש פלסטיני – – היו"ר טלי פלוסקוב: נא לסיים, גברתי. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – שמתעמת עם הכיבוש בדרכים של שלום. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. לחיים ילין יש עד חמש דקות, בבקשה. חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, מנכ"ל משרד האוצר שי, אני פונה אליך עכשיו – אחלה חוק. היינו יכולים לחוקק אותו לפני חודשיים כשאמרתי לך, נכון? אבל אתם מתעקשים – ראש בקיר לפעמים. ואז מה? כל הכנסת הפסידה חודשיים. כמה זה עולה? מה אמרתי? כבר הגענו לפשרה עם קק"ל. הכול היה תפור. לא רציתם, עקשנים כולם. אגו כזה. וכולנו הפסדנו. אבל עכשיו הגענו – בסדר. עכשיו זה בסדר. מירב בן ארי (כולנו): אתה לא תומך בחוק? חיים ילין (יש עתיד): מה? מירב בן ארי (כולנו): אתה לא תומך בחוק? חיים ילין (יש עתיד): אני תומך. אני תמכתי. הבאתי לו את ההצעה הזאת לפני חודשיים. הוא לא רצה אותה. מירב בן ארי (כולנו): אבל אתה מדבר על הסתייגות. חיים ילין (יש עתיד): מה? מירב בן ארי (כולנו): אתה מדבר על הסתייגות. חיים ילין (יש עתיד): אני לא מדבר על הסתייגות. עכשיו יש לי בקשת דיבור חמש דקות. מירב בן ארי (כולנו): אה, אוקיי. חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושבת-ראש והכנסת – שוב, אחרי הפתיחה שנתתי לשי – החוק הזה היה יכול להיות מונח פה לפני חודשיים. החוק הזה הוא חוק טוב. אני שם את זה על השולחן. בסוף מי שהצביע בעד החוק הם רחל עזריה ומיקי לוי. לא אף אחד אחר. את זה צריך לשים. כל ההתיישבות וכל היפיופים פה. יש עתיד, שכולכם אמרתם שהם נגד קק"ל – כמה דברים נאמרו פה לא נכון; ברגע האמת אנחנו יודעים מה האחריות שלנו. המדינה הזאת לא הייתה קמה בלי המוסדות הציוניים, ובהם קק"ל. זאת הגדולה. עכשיו, כן, הגיע הזמן לשקיפות: ביקורת, מאזנים, רואי חשבון, מיסוי כראוי. הכול נכון. עכשיו קק"ל תנוהל בצורה אחרת לגמרי. זאת מטרת החוק. מטרת החוק היא מצד אחד למסות את קק"ל בצורה הוגנת כמו שצריך להיות כל ארגון במדינת ישראל, ומצד שני – שקיפות מלאה וחלוקה צודקת של קק"ל. נכון, יש עדיפויות לפריפריה וככה צריך להיות. אנחנו בלי קק"ל בעוטף עזה לא היינו מקימים, לא את נווה, לא את בני נצרים ולא את שלומית – ובלי החטיבה להתיישבות ושיתוף פעולה איתם. מה לעשות, אלה העובדות. עדיין יש מקומות שהציונות מנצחת ובמקומות האלה אנחנו צריכים את קק"ל וגם את החטיבה להתיישבות ואת כל המוסדות הציוניים. אנחנו חייבים גם את התרומות, את התרומות של העם היהודי, כדי שנוכל לטפל במאגרי מים. ואני רוצה להגיד משהו למשותפת: תסלחו לי, מאגרי מים לא מבדילים בין יהודים לערבים. מִחזור מים שנעשה בפזורה נעשה גם מתרומות שקיבלה קק"ל, דרך קק"ל אוסטרליה. אף אחד לא מדבר על זה. וחלק מהמטעים שאתם משקים, זה בא משם. לא רק קרקעות, מה עם הפעילות? אנחנו מהנגב, אנחנו יודעים בדיוק מה קורה שם. אז למה כל הזמן המשותפת נגד? אני לא מצליח להבין את זה. כולנו צריכים להיות מאוחדים, ובלי זה לא היה נגב ולא הייתה קמה מדינת ישראל. הסוגיה של הקרקעות, שבסוף צריך להגיע להסדר, היא סוגיה אחרת לגמרי. וכשאומרים לי שקק"ל מחזיקה 13% מהקרקעות, אני לא מצליח להבין מה זה המיעוט. מה זה המספר הזה, 13%? צריך הרבה יותר ולקנות גם את הקרקעות הפרטיות שהברון הירש והברון רוטשילד קנו בצפון, ועכשיו היהודים מוכרים אותן. למי? לכסף סעודי. אני מתבייש בזה. עכשיו את הכסף צריך לשים שם. איך יכול להיות שכל ההיסטוריה של מדינת ישראל מתהפכת? מגאולת הקרקעות אנחנו מוכרים קרקעות. משהו בקוד הגנטי השתבש. משהו בציונות משתבש שם, במקומות האלה. ברגע שכסף ונדל"ן מדברים יותר מהתיישבות, באותו רגע אנחנו מפסידים. מפסידים כולנו. כבוד היושבת-ראש, אני חושב שהחוק טוב. יש פה איזו הסתייגות לגבי ביקורת המדינה. אני חושב שבמוסדות לאומיים חייבים לשים את ביקורת המדינה. אבל, את יודעת מה? אנחנו בעד. מי שמתנגד זו דווקא הקואליציה, שלא רוצה את הביקורת הזאת. אני אומר, בסוף בסוף אנחנו לא צריכים להתבייש במדינת ישראל ובמוסדות הלאומיים. שתהיה ביקורת, שלא יהיו רק ג'ובים. תודה רבה. היו"ר טלי פלוסקוב: תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת מיקי לוי, לרשותך עד 20 דקות. אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. אם קארין אלהרר לא תהיה כאן – חבר הכנסת יאיר לפיד. בבקשה, אדוני, 20 דקות לרשותך. מיקי לוי (יש עתיד): תודה רבה, גברתי היושבת בראש. חבריי חברי הכנסת, קרן קיימת לישראל לאורך שנות כל קיום המדינה הייתה מוסד לאומי חשוב מאוד וכל מה שאומר כאן עכשיו על דברים שהם אפלים או לא מקובלים בקופסה הכחולה הזאת אינם סותרים את מה שאמרתי בתחילת דבריי על חשיבותה של קרן קיימת לישראל בגאולת הארץ. וכן, אנחנו גאים בה, חד-משמעית. ואני אשיב גם לחבריי חברי הכנסת מהרשימה. כן, קרן קיימת הוקמה כמוסד לאומי לגאולת הארץ וזהו תפקידה. היא עשתה אותו לאורך 100 שנים בצורה ראויה להערצה. וקרן הקיימת כן הופקדה על נכסי היהודים. חד-משמעית, אני לא מסתתר מאחורי שום דבר. שמעתי פה את התלונות שלכם על כך שקרן קיימת הופקדה על נכסי היהודים ואני רוצה לשאול אתכם: קרן קיימת לא משכירה לכם שטחים ואדמות, האם הווקף בעכו, האם הווקף בחיפה, האם הווקף ביפו, האם הווקף בירושלים מוכר נכסים ליהודים? והתשובה היא חד-משמעית: לא. אז על מה אתם מלינים? כן, קרן קיימת הופקדה על נכסי העם היהודי, זהו תפקידה ההיסטורי, היא עשתה אותו בצורה ראויה להערצה, חד-משמעית. אחרי 70 שנה, גבירותיי ורבותיי, באמת הגיע הזמן להסדיר את כל נושא קרן הקיימת, אלא שההסדרה – שאני תכף אעמוד עליה – הייתה לטעמי הסדרה חלקית בלבד. עדיין, בתקופתנו באוצר, לפני כחמש שנים, הובלנו מהלך להסדיר את נושא הקרן הקיימת, להפוך את הקופסה השחורה באמת לקופסה כחולה, כפי שאנחנו רגילים לראות לאורך כל שנות ילדותנו. לא ייתכן שקרן קיימת, בשל הסדר שהוא טרום הקמת המדינה, לא תשלם מיסים, לא תסדיר את חובותיה למדינה. מספיק. המדינה כבר קיימת 70 שנה, ואם למוסד הזה נכנסים רווחים, יתכבד ויעשה דוחות כספיים וישלם מיסים בהתאם. כן, אני תמכתי בהסדרה הזאת לאורך כל הדרך כדי להסדיר את כל נושא קרן הקיימת, ההסדרה של קרן הקיימת, שאנחנו התחלנו להוביל אותה בכלל. תודה רבה, אדוני, שעלית. בדיוק המתנתי, שמא תעלה בחזרה, כי אני רוצה להזכיר את מה שקרה אתמול ואתה עדי שזה קיים. כן, רצינו להסדיר את קרן קיימת, כי מספיק עם האפלה הזאת, מספיק עם חוסר הדיווח הזה, מספיק שהמדינה עצמה תתנהל כמו שודדים ביום כלפי הקרן הקיימת. וכשהכול מוסדר וברור ודוחות כספיים מוגשים כמו שצריך, כמו כל ארגון אחר, לא זורם דם רע. והינה לנו שעת כושר, כאשר מנכ"ל קרן הקיימת הוא חבר הכנסת לשעבר דני עטר, והוא אומר: אני רוצה, תבדקו אותי, בואו נסדיר את הנושא1 הוא התנגד, מהטעמים שלו, לסכומים האדירים, שתכף אני אעמוד עליהם. אבל אתמול, חבריי חברי הכנסת, התגלתה הקואליציה במערומיה, בשעתה הרעה, והתנהגה כמו כבשים. יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת גפני נקרא עקב דברים בהולים, דחופים – אני יודע, מרכולים, שמרכולים – לראש הממשלה, והפקיד את ההגה בניהול הישיבה בידיו האמונות והוותיקות, עם הניסיון הרב שלו – שאילולא הניסיון שלו כנראה לא היינו מצליחים לפתור את זה – של היושב-ראש, חבר הכנסת איציק וקנין, ששימש כיו"ר הוועדה בזמן היעדרו של חבר הכנסת גפני. ואני רוצה להגיד לך תודה רבה כי אילולא הניסיון שלך, לא היינו מגיעים. חברי האופוזיציה נהגו כמו, אני מתנצל על המילה, כבשים. בשעות הצוהריים לקחו את עצמם חברי קואליציה שעניינם אוצר, עניינם הסכמים קואליציוניים, ועזבו את המליאה בטענה שהם לא מצביעים על החוק והם מתנגדים לחוק. אתם שמעתם את זה? שר האוצר של מדינת ישראל מגיש הצעת חוק בשם הממשלה, וחברי הקואליציה מתנהגים כמו כבשים/שפנים ובורחים מאולם הוועדה. ומי שנשאר שם, הרוב, היא האופוזיציה, יעיד כאן היושב-ראש. התחלנו לריב והתחלנו להתווכח והיה משבר ואפילו היושב-ראש בוועדה, שיושב כרגע לימיני, חבר הכנסת איציק וקנין, קם ואמר שהוא סוגר את המליאה. לבקשתי, אמרתי שהחוק כל כך חשוב, אני מבקש ממנו לחזור, כי אם לא נסדיר את נושא קרן הקיימת יהיו חסרים – יהיה חסר יותר, אבל יהיה חסר עוד 1 מיליארד שקלים בתקציב 2018. היו"ר יצחק וקנין: אתה לא יודע כמה אבנים הורדנו מעל הלב של הרבה אנשים אתמול במהלך שעשינו. אחרת היו טוחנים את זה וטוחנים וטוחנים ולא היו גומרים. אני חושב שבסופו של יום עשינו מהלך. מיקי לוי (יש עתיד): אני רוצה להגיד לך תודה, אדוני, שלמרות שצעקנו ולעיתים אף התנהגנו לא כשורה, נענית לבקשתי לחזור ולשבת בראש הישיבה. למרות שסגרת אותה, פתחת אותה פעם נוספת, בשל חשיבות העניין. דעו חברי הכנסת, ידעו אזרחי מדינת ישראל שצופים בנו עכשיו, שאילולא הסיוע וההתערבות שלי ושל חבריי לאופוזיציה – כי היינו רוב בוועדה – החוק הזה לא היה עובר. אני מצטרף למה שאמר פה היושב-ראש, רק אנחנו, כנראה, אדוני היושב-ראש, הבנו את חשיבות העניין, ואולי אנחנו נעצור את נחיל הדם הרע הזה שזורם. זה עוד פעם שהאופוזיציה הצילה את הקואליציה. חבל שמנכ"ל משרד האוצר, שראיתי אותו לפני כמה דקות כאן, עזב. הוא עצמו הודה שללא סיוע חברי הכנסת של האופוזיציה, שנשארו מהבוקר, יחד עם היושב-ראש, עד השעה 15:45, שאז הייתה ההצבעה הסופית ואז עבר החוק, ב-15:45. והיינו באולם של ועדת הכספים מ-09:00 בבוקר. זו הזדמנות טובה, להגיד לך תודה רבה, לא בגלל שאתה נמצא כרגע בממשלה ובקואליציה; בגלל ההבנה שגם אנחנו, כאופוזיציה, הבנו שהכסף הזה צריך להצטרף, אחרת יהיה פער גדול יתר בתקציב המדינה של 2018. זה חבל, חבל שמביאים חוק כזה, בהחלט – כששלוש פעמים משכו אותו. שלוש פעמים האוצר משך אותו בגלל בעיות שהתגלעו, הלך לשיחות ומשאים ומתנים מול קרן הקיימת ודרכו לא צלחה. אתמול, שלושה או ארבעה חבר'ה מהאופוזיציה, חברי כנסת מהאופוזיציה, מול אחד מהקואליציה, לקחו אחריות, אזרחי מדינת ישראל – לקחו אחריות, שהיושב-ראש אפשר לנו אותה, והעבירו את החוק החשוב הזה. אני יכול להגיד לכם: תתביישו לכם. אבל היו גם הצלחות, אני חייב להגיד. מכיוון שהיינו רוב, אדוני, נכנסנו למשא ומתן – כל חברי האופוזיציה שהיו באולם, רוזנטל והאחרים, אני – עם מנכ"ל משרד האוצר. ויש הישגים, כי אנחנו לא רצינו לעשות חוק שהוא בלתי מאוזן. הדרישה הראשונית, הבסיסית, של האוצר הייתה תשלום של 2 מיליארד שקלים ופטור ממיסים עד 2024. לזה, אדוני, אני לא הייתי מוכן. תשלום של 2 מיליארד שקלים הוא תשלום די מכובד, סכום רציני לכל הדעות. אבל פטור ממיסים עד 2024 – לזה לא היית מוכן, מכיוון ששר האוצר הבא, באשר הוא – איננו יודעים מי הוא יהיה – אבן הריחיים הייתה מושמת על צווארו והוא לא היה נהנה מהחוק הזה כתוספת לתקציב המדינה, בקדנציה הבאה. מה שהצלחנו לעשות במשא ומתן, ובאוצר הבינו שללא התמיכה של האופוזיציה זה לא יעבור, הוא שהצלחנו להוריד – אני, אגב, מהיום הראשון הייתי בדעה שצריך לשלם מיסים – וזהו; מה שצריך לשלם, צריך לשלם. אבל הצלחנו להוריד את האוצר מהעץ הזה: במקום תשלום של 2 מיליארד שקלים ופטור ממיסים עד 2024, הסיכום והתיקון שהוכנס בחוק הוא 1 מיליארד שקלים ופטור עד 2020 – זאת אומרת, ב-2021 תושת על קרן קיימת, כמו על כל ארגון אחר במדינת ישראל, החובה לעשות דוחות כספיים. התשלום למדינת ישראל יהיה תשלום מס כפי שמגיע מכל ארגון. אני עוד פעם אומר: ללא עזרתך, אדוני – למרות שסגרת את הישיבה, התרצית, מתוך הבנה של חשיבות העניין, וחזרת ופתחת את הישיבה כדי לאפשר לנו לגמור את החוק הכל-כך החשוב הזה, והינה, הסדרנו את העניין הזה. אנחנו, כמו שאמרתי, כבר ב-2013, כאשר היינו באוצר – לפיד, אני – דרשנו את ההסדרה הזו של קרן קיימת. זהו תהליך ארוך, הינה, הוא בא לסיומו אחרי חמש שנים, וטוב שכך. אני מברך על כך. יצאנו לדרך חדשה עם ארגון שיש לו זכויות רבות, זכויות רבות שאנחנו סופרים לאורך יותר מ-100 שנות קיומו של הארגון. נוסף לכך, הורדנו כמיליארד שקל מהתשלום – מה שנקרא cash, מקדמה – מ-2 מיליארד שקלים ל-1 מיליארד, וההסדרה של תשלום המס היא משנת המס 2021, כך שגם שר האוצר הבא יוכל לקבל תוספת נכבדה לתקציב המדינה מתשלום מיסים של הקרן הקיימת. נוסף לכך, ניתנה הזכות לקרן הקיימת לבחור בין אופציה של תשלום מקדמה של מיליון שקל או תשלום מיסים לשנת המס 2018 – זה נתון לשיקולם של קברניטי קרן הקיימת. הגמישות הזאת תאפשר לקרן הקיימת פריסה טובה יותר, מוסדרת יותר, ולכלכל את מעשיה בתשלום המס בצורה המיטבית ביותר. זה המתווה שאישרנו ושאושר; הוא הטוב, אדוני, מכל העולמות. הוא בין 2 מיליארד ואי-תשלום מיסים עד 2024 לתשלום של מיליארד שקלים, ועד 2021. הגמישות הזו היא מבורכת, היא טובה, זה לא ייפול במכה אחת, התשלום, על קרן קיימת. אני מברך על יציאה לדרך חדשה וקורא לקרן קיימת מעל דוכן זה: חברים, השגנו לכם את המיטב. הרי בעבר כבר הסכמתם, לפני כמה חודשים, אלא שהמשא ומתן התפוצץ. הינה, פתרנו לכם את הבעיה, קרוב מאוד מול היכולות שלכם, מול מה שאתם רציתם. אנא הסדירו את הנושא הזה מול המדינה ומול האוצר. למרות שהמתווה המצוין הזה אושר – ואני מברך על כך, וחברי סיעתי מברכים על כך – אני כמובן מלין על השקיפות. שלוש פעמים הבאנו את חוק קרן קיימת למליאה ומעל לדוכן הזה נאמנו, חבריי ואני, על החשיבות הרבה של השקיפות בקרן הקיימת. אז מה קרה בוועדת שרים לחקיקה? השרה איילת שקד, חבל שהיא איננה פה, כי רציתי שהיא תעמוד פה ותסביר לי עכשיו איך ועדת השרים לחקיקה כן אישרה את החוק הזה אבל כשאנחנו, מפלגת יש עתיד, מגישים חוק שיחייב את הקרן הקיימת להגיש, או להיות תחת חסותו של מבקר המדינה – ובחוק מבקר המדינה יש סמכות למבקר המדינה לבוא ולהגיד: אני שם, סתם לדוגמה, את נושא הקרקעות תחת חיסיון, הוא לא לידיעת הציבור, ובגלל זה אני דורש את זה ולא דורש שקיפות מלאה. אבל צריך להבין, לאור מה שקרה בקרן קיימת בשנים האחרונות, לא ייתכן שקרן קיימת לא תהיה נתונה לביקורת מבקר המדינה – או, לחלופין, של החשב הכללי באוצר. לא יכול להיות דבר כזה. וראינו בעיות בקרן קיימת בשנים האחרונות, ועד היום עדיין יש בעיות בקרן הקיימת. והקואליציה הפילה את החוק הזה, ובראשה שרת המשפטים, ביושבה כיושבת-ראש ועדת חקיקה, הפילה את החוק הזה. ואני חוזר על זה גם היום: לא יכול להיות שקרן קיימת תתנהל כמו קופסה שחורה. אני רוצה לזכור אותה. הילדים רוצים לראות אותה כקופסה כחולה ולבנה עם מפת ארץ ישראל חקוקה עליה. אז אני פונה מכאן לשרת המשפטים: אחרי שהחלנו את החוק של תשלום המס על הקרן הקיימת, וזה בסדר גמור, עכשיו הקרן הקיימת תהיה מחויבת להגיש דוחות כספיים. אם זה לא ברור פה למישהו, אז בבקשה, אני מבהיר את זה. כדי לשלם תשלום מס אמת, היא תצטרך לתת דיווח של דוחות כספיים לרשות המיסים. אני רוצה ומבקש שהקרן הקיימת – בגלל זה אני מבקש שהיא תהיה תחת בדיקתו של מבקר המדינה, כי אסור שמיליארדי שקלים יתגלגלו בלי פיקוח ובקרה. אני לא רוצה לדבר על כמה מחזיקה הקרן הקיימת, כי בסך הכול נותרו לי עוד שתי דקות ו-17 שניות מ-20 הדקות שיש לי. כשאני עומד על דעתי שהקרן הקיימת חייבת להיות תחת פיקוח ובקרה, אני אתן לכם דוגמה רק מהימים האחרונים, חבריי חברי הכנסת. רק לאחרונה נחשפנו – ותחשבו כמה מעשי שחיתות יש שאנחנו לא יודעים עליהם, ואני נזהר מלדבר בהם – אי-סדרים שנחשפו בשנים האחרונות ששמה של הקרן הקיימת נקשר בהם. רק לאחרונה נחשף שהקרן הקיימת, לכאורה, ואני נזהר בדבריי, מימנה במיליוני שקלים את עמותת עושים ציונות של שגרירנו באו"ם חבר הכנסת לשעבר דני דנון. ראינו את התחקיר המצוין בערוץ 2, ולמיטב ידיעתי, על פי פרסומים בתקשורת, ואני לא יודע יותר מזה ולא מתיימר לדעת יותר מזה, נפתחה חקירת משטרה כיצד אנשים מגיעים לעבוד 20 שעות, 30 שעות בחודש, ומקבלים משכורת של 8,000 שקל. מיליונים הועברו לטובת עמותת עושים ציונות, ששירתה, על פי הפרסומים, את שגרירנו באו"ם דני דנון. אז כדי שלא יהיו פרשיות שחיתות כאלה, יש צורך דחוף – גברתי שרת המשפטים, אולי אחרי שהחלנו את החוק על הקרן הקיימת, תשלום מס, אולי תחשבי דקה אחת לפני שאת רואה שמיקי לוי או חברי הכנסת מיש עתיד חתומים על החוק הזה, ותבחיני שרק את טובת עם ישראל ומדינת ישראל אנו דורשים. אל תפסלי את הצעת החוק שלנו באופן אוטומטי. זו הצעת חוק רצינית וראויה, שתמנע בעתיד שחיתויות בתוך הקרן הקיימת. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לך. היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. לא ויתרת לנו אפילו על שנייה אחת. אנחנו מודים לך מאוד. מיקי לוי (יש עתיד): חסר לי. מי שרוצה לוותר, אני יכול להמשיך. תודה רבה, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה. הבא בתור הוא יושב-ראש המפלגה יאיר לפיד. חבר הכנסת יאיר לפיד, חמש דקות לרשותך, אדוני. יאיר לפיד (יש עתיד): כידוע לך, איתי יש לך סיכוי יותר טוב. היו"ר יצחק וקנין: עם מיקי לוי זו בעיה. אחרי שבע השעות, קטן עליו 20 דקות. יאיר לפיד (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו יושבים כאן היום באחד הימים ההזויים, שמתקדמים להיות אחד הלילות ההזויים, שיתכנסו בסוף הלילה לחוק המרכולים ושבו ישב פה הליכוד ויעמיד פנים שהוא מצביע על משהו שמעניין אותו. אז שלא יעמידו פנים. הרי סחטו אותם. החרדים עושים את מה שהם עושים. זו זכותם, אני אפילו יכול לכבד את זה. מה שמעניין וצריך לתפוס את תשומת לב כולנו זה הכניעה המוחלטת של הליכוד לכל דבר ועניין. להם אין עקרונות. כמו תמיד, כמו בשוויון בנטל. שאלו אותם: למה פעם הצבעתם ככה ופעם הצבעתם אחרת? והם אמרו: כי בממשלה הקודמת לפיד הכריח אותנו, ובממשלה הזאת ליצמן הכריח אותנו, כי אין לנו דעות משל עצמנו. אנחנו רק הולכים ונכנעים, נכנעים והולכים, כי ראש הממשלה כל כך פוחד מהחקירות שלו שלא נותר לו אלא להיכנע, ומה שיקרה זה שיסגרו מרכולים בשכונות שבהן לא גר חרדי אחד, אחד. אני רוצה להגיד ולהרגיע מראש, אדוני היושב-ראש, שאם בבחירות הבאות אנחנו ננצח, אנחנו לא ננצל את החוק הזה באופן הפוך. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אתם לא תנצחו. יאיר לפיד (יש עתיד): ולא תהיה שום בעיה – – – היו"ר יצחק וקנין: כמעט שאלתי אותו. שרת התרבות והספורט מירי רגב: חבל על הזמן. ימשיכו לקשקש – – – היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת השרה מירי רגב, כמעט שאלתי אותו מה יקרה אם בקדנציה הבאה נהיה ביחד. שרת התרבות והספורט מירי רגב: זה לא יקרה. אל תדאג. יאיר לפיד (יש עתיד): אז, אנחנו לא ננצל את כוחנו בשביל לפתוח בכוח – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: הוא כל כך שונא חרדים, הוא כל כך שונא מסורת. אז אין – – – יאיר לפיד (יש עתיד): – – מרכולים בשכונות חרדיות: לא בבני ברק, לא בשכונות בירושלים. אנחנו לא נעשה את מה שעושים עכשיו לציבור החילוני, ואגב, גם לציבור המסורתי, שגם הוא לא כל כך אוהב כפייה דתית. השרה רגב, לא מדובר במלחמת דת ואף אחד לא שונא יהדות. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ודאי שכן. יאיר לפיד (יש עתיד): אני אוהב את היהדות לא פחות ממך. שרת התרבות והספורט מירי רגב: ממש לא – – יאיר לפיד (יש עתיד): ושולחן השבת שלי לא פחות שולחן שבת משלך. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – כי אתה יודע שכופים על אנשים לעבוד בשבת. הם לא רוצים לעבוד בשבת. יאיר לפיד (יש עתיד): ואת לא תלמדי אותי, לא מה זה יהדות ולא איך נראית יהדות – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: הם לא רוצים לעבוד בשבת – – יאיר לפיד (יש עתיד): – – ולא איך מכבדים את היהדות. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – כי זה יום המנוחה שלהם. יום המנוחה שלהם בשבת. יאיר לפיד (יש עתיד): היהדות מספיק טובה וחזקה והיא לא זקוקה לכפייה חרדית. היא לא זקוקה לכניעה שלכם, השרה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תראה מה קורה ביום ראשון בכול מקום בעולם. אף אחד לא עובד – – – היו"ר יצחק וקנין: יאיר, אני יכול להגיד משהו, ככה – אתה יודע שאנחנו בפרשת שמות. יאיר לפיד (יש עתיד): כן. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): רציתי שתגיד דבר תורה, באמת. היו"ר יצחק וקנין: ואתה יודע שכתוב שמשה רבנו גדל בבית של פרעה. הוא בא אליו ואמר לו: תשמע, אתה מטורף? איך אתה מעסיק את היהודים האלה שבוע ימים: יום אחד, שניים, שבעה – שבעה ימים רצוף? תן להם יום מנוחה אחד. תשמע בקולי, הם יעבדו יותר טוב. פרעה אומר לו: אתה יודע מה? לך, קח. אני מדבר איתך רציני, זה כתוב במדרשים. הוא הולך, ואיזה יום בחר משה רבנו? הוא בחר את יום השבת. ככה כתוב. יאיר לפיד (יש עתיד): מדרש – – – היו"ר יצחק וקנין: יום השבת זה ערך גדול מאוד לעם ישראל – אין לנו מושג אפילו. יאיר לפיד (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, אני מסכים איתך. זה אכן ערך – – – היו"ר יצחק וקנין: אבל אני לא – אתה יודע שאני לא מתערב וגם לא רוצה להתערב בדיון. אני רק אומר מה חשיבות השבת. יאיר לפיד (יש עתיד): לא, לא. אני מברך – – – היו"ר יצחק וקנין: זה לא עניין של מה בכך לעם ישראל. יאיר לפיד (יש עתיד): מדרש יפה, וזה אכן לא עניין של מה בכך. בגלל זה לי יש שולחן שבת, לך יש שולחן שבת, ולשרה רגב יש שולחן שבת, וכל אחד ינהל את השבת שלו כמו שהוא מבין וכמו שהוא רוצה. אף אחד לא פרעה בסיפור הזה. כולנו פה חיים ביחד. כפייה אף פעם לא הופכת את זה ליותר טוב. השבת, מה היא אמורה להיות, אדוני היושב-ראש, השרה רגב? מה שמחבר את עם ישראל או מה שמפריד? סלע המחלוקת או המקום שבו אנחנו נפגשים? שרת התרבות והספורט מירי רגב: התפקיד שלך כרגולטור זה בדיוק למצוא – – – יאיר לפיד (יש עתיד): איפה? שרת התרבות והספורט מירי רגב: התפקיד שלך כרגולטור הוא למצוא את המחבר. יאיר לפיד (יש עתיד): אוה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אבל אם תיתן לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, תפתח פה את מס הכנסה בשבת וגם משרד התחבורה בשבת – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): וואיי. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – וגם משרד האוצר בשבת – – – יאיר לפיד (יש עתיד): אבל, השרה רגב, את יודעת – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: לכן אנחנו צריכים לשמור על הסטטוס קוו, ואתה באמת יודע את זה. היו"ר יצחק וקנין: השרה רגב. יאיר לפיד (יש עתיד): השרה רגב, אני אגיד לך: את לא באמת צד בעניין. שרת התרבות והספורט מירי רגב: – – – יאיר לפיד (יש עתיד): את לא באמת צד בעניין, כי לליכוד יש רק תפקיד אחד בנושא הזה, וזה להיכנע כל הזמן. שרת התרבות והספורט מירי רגב: התפקיד – – – יאיר לפיד (יש עתיד): כל מה שאתם עושים זה להיכנע. שרת התרבות והספורט מירי רגב: תראה, אתה יכול – – – יאיר לפיד (יש עתיד): את ישבת איתי בממשלה שהעבירה את השוויון בנטל. את ישבת איתי בממשלה שהעבירה את לימודי הליבה. שרת התרבות והספורט מירי רגב: אתה יכול להמשיך לברבר. אתה יכול להמשיך לברבר. יאיר לפיד (יש עתיד): אתם מתעסקים רק בלהיכנע. שרת התרבות והספורט מירי רגב: הציבור לא מטומטם. הציבור מבין שלא מספיק להיות כתב בטלוויזיה. יאיר לפיד (יש עתיד): כל מה שאתם יודעים זה להיבהל ולהיכנע. אני מציע שתגדלו אופי. קצת אופי תגדלו. שרת התרבות והספורט מירי רגב: לא מספיק להיות כתב בטלוויזיה. היו"ר יצחק וקנין: מירי, תקשיבי. סליחה שאני – – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: מנהיג אמיתי יש לנו רק בליכוד. היו"ר יצחק וקנין: מירי. רגע, השרה מירי – – שרת התרבות והספורט מירי רגב: כתב בטלוויזיה זה לא מספיק – – – היו"ר יצחק וקנין: – – שרת התרבות, אנא תאפשרי ליאיר לפיד. חבר הכנסת יאיר לפיד, אני אומר לך מראש שאוסיף לך זמן – הינה דקה. יאיר לפיד (יש עתיד): אני מודה לך מאוד, ואולי אפילו לא אצטרך את הדקה במלואה. אנחנו, כאמור, לא נגד היהדות. אנחנו נגד כפייה. אנחנו נגד זה שידרסו אנשים. אם מישהו רוצה בשבת לקחת את הילדים שלו לטייל, אז שלא יסגרו לו את ה-Yellow שבו הוא רצה לעצור ולקנות להם קפה ומאפה – ואני מקווה שאני לא עושה פה פרסומת לאף אחד – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): דווקא אתה עושה. יאיר לפיד (יש עתיד): – – כי זה לא עניינו של אף אחד. חלילה, לא ייכנסו ולא יפתחו במקומות שבהם גרים חרדים. צריך לכבד אחד את השני. כפייה היא ההפך מכבוד. כל מה שאנחנו אומרים הוא: אנחנו לא נגיד לאף אחד איך לחיות ולא יגידו לנו איך לחיות. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. תעלה חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ואחריה – חבר הכנסת יואל חסון. עשר דקות לרשותך. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ברצוני דווקא לדבר בעניין השלטים, שלטי המריבה שעוררו כל כך הרבה כעס וזעם, צודק או לא צודק, מצד אנשים, אזרחים, שנבהלו, ופוליטיקאים ציניים שעשו בכך שימוש, וכל האחרים שבעצם הרוויחו מהספין הזה, של: מה זה השלטים האלה בערבית בקריית גת, בהוד השרון? למה מקומם שם? ואם כבר הציבו אותם שם, מדוע אזרחי מדינת ישראל – מדינה שבה השפה הערבית היא גם שפה רשמית שנייה – מדוע הם נבהלים כל כך עד שהם חשים את הצורך לדווח למשטרה ולדרוש מראשי ערים להסיר את השלטים האלה לאלתר, ועושים מכך מהומת אלוהים? ובעצם, אפשר לחשוב שממש, חמאס, חיזבאללה, כמעט עומדים בפתח ביתנו, או-טו-טו תוקפים. השלטים זה דבר נוראי, רבותיי, שלטים זה דבר כל כך מפחיד. אני מסתכלת לפעמים על שלטים ומפתחת שלטופוביה, כן. האם שלט יכול לראות? האם שלט יכול לתקוף? האם שלט, יכול לקפוץ ממנו משהו ולתקוף את האזרחים האלה, שדיווחו על כך שחס וחלילה בשכונתם ובעירם הוצבו האותיות האלה, המפחידות, בשפה הערבית? אני רוצה להזכיר לכולכם שילדים במדינת ישראל – לא בחינוך הממלכתי-דתי ולא בחינוך החרדי אבל כן בחינוך הממלכתי – לומדים את השפה הערבית. כן, זה משהו שהוא חובה בספרי החינוך, ועד כמה שאני יודעת הדבר הזה לא השתנה. אומנם מלמדים את השפה הזאת בדיוק באותה צורה שבבתי הספר של ברית המועצות לימדו אנגלית, כדי שאנשים לא ידעו, דווקא, אבל בכל זאת, כל תלמיד ישראלי בשלב כזה או אחר מתמודד עם זה שהוא צריך ללמוד: אליף, בא, טא, תא, ג'ים, חא, ח'א, את האלף-בית הערבי, והאותיות הזרות כעיקרון לא צריכות להיות זרות לו. אפשר גם לדבר על כך שבעצם השפה הערבית היא גם שפתם של רבים מאזרחי מדינת ישראל. לא רק חמישית מהאוכלוסייה, לא, גם מאות אלפי יהודים שעלו לכאן מארצות ערב וערבית הייתה שגורה בפי אימם ואביהם וסבתם וסבם, וכך הלאה. זו השפה שבעצם דיברו בה בבית, ויש כאלה שגם עכשיו חוזרים ומחדשים את השפה הזאת ורוצים ללמוד אותה ורוצים לחקור את השורשים האלה. וככה בעצם, כל מי שתוקף וכל מי שעכשיו מתלהם וכל מי שאומר: מה פתאום, אסור, ושמו, וכל כך מפחיד – בעצם מתעלמים, מתעלמים מכך שהשפה הזאת שייכת גם לנו, נכון, כמו כל שפה אחרת בעולם; מתעלמים מכך שזו הלינגואה פרנקה של המזרח התיכון, שבה מדברים כל שכנינו; מתעלמים מכך שבעצם אנחנו, הישראלים, מחובתנו לדעת את השפה הערבית. למה? למה זה? אנחנו לא חייבים באמת; אנחנו צריכים לדעת עברית, זו השפה העיקרית שלנו, זו השפה שאנחנו אוהבים, זו השפה של מדינת ישראל; אבל למה אנחנו צריכים לדעת ערבית, למה אנחנו צריכים להשקיע בלימוד השפה הזאת? מסיבה אחת פשוטה: כי אנחנו חיים במזרח התיכון, כי זאת השפה שבה דוברים עמים במזרח התיכון, ואם יתפתחו העניינים לשלום או למלחמה, אם היחסים עם השכנים שלנו יהיו לטוב או לרע – ואנחנו תמיד כמובן מייחלים לטוב ולשלום ולכך שאנחנו כן נוכל לחיות פה בשכנות טובה – כך או כך אנחנו זקוקים לידיעה של השפה הזאת ואנחנו צריכים לדעת אותה על בוריה על מנת להבין מה מתרחש כאן, במזרח התיכון. מה קורה עם שכנינו, על מה הם מדברים, מה מעניין אותם, מה סדר-היום שלהם ומה אומרים הפוליטיקאים שלהם ומה אומרים המנהיגים שלהם ומה הם אומרים לקהלים שלהם ולא רק בראיונות ב-BBC וב-CNN, ששם אנחנו מבינים לפעמים שהדברים נשמעים אחרת. ואם בעצם ברצונו של ראש עיר כזה או אחר עכשיו לבוא ולהגיד: בשום פנים ואופן, בעיר שלי לא יוצב שלט עם אותיות ערביות, אז מדובר פה לא רק בגזענות, מדובר פה בבורות, קודם כול. מדובר פה בבורות. ההתעלמות הזאת ממשהו שהוא הוויי שלנו – אנחנו חיים פה במזרח התיכון, אנחנו לא חיים באירופה, אנחנו לא חיים בארצות הברית, אם מישהו לא מבין את זה עד עכשיו. ההתעלמות הזאת בעצם, בעתיד, בעתיד קרוב מאוד, גם תעלה בחיי אדם. כבר עכשיו אנחנו רואים שאין מספיק מומחים, שאין מספיק אנשים ששולטים ברזי השפה הערבית, שיש אנשים שבעצם כן מבינים אותה אבל למדו אותה אך ורק לצורך אחד: דע את האויב שלך. דע את האויב שלך – זה לא מספיק. זה מספיק כדי לתת פקודות במחסום אבל זה לא מספיק כדי באמת להבין את התרבות, את המנטליות, את הפילוסופיה, את הספרות, את הדברים שחווים אותם, שנושמים אותם כאן במזרח התיכון. זה קצת מזכיר לי בדיחה ישנה מברית המועצות, סיפרו אותה על מנהיג שקם בוקר אחד, ואומר: טוב, יש לי חלום, אני חייב לספר עליו למקביל האמריקני שלי. ולמה אתה חייב כל כך, מה דחוף לך? הוא ואומר: תשמעו, חשוב לי לעשות את זה. תנו לי, תחברו אותי – נגיד זה רייגן. הוא מתקשר לרייגן, ואומר לו: שמע, חלמתי חלום שאני עובר ברחובות מנהטן, ומנהטן כל כך יפה, ואני מסתובב שם ואני אומר, איזה כיף להיות בניו יורק. ומה, מה אני רואה? מה משמח אותי הכי הרבה? שכל השלטים הם בשפה הרוסית. זה כמובן בקטע של להפחיד וכיבוש והשתלטות והכול. אבל אנחנו, גבירותיי ורבותיי, אנחנו חיים במציאות אחרת לגמרי. אנחנו במציאות שבה כל הגבולות שלנו הם עם מדינות ערביות – לא עם צרפת, לא עם ספרד, לא עם איטליה. ברגע שזה יקרה, תודיעו לי, ובהחלט, אנחנו נשקיע גם בצרפתית ובאיטלקית ובספרדית ובכל השפות, שהן יפהפיות וכולן שוות, אבל כל עוד השכנים שלנו כאן זה לבנון וסוריה וירדן ומצרים והרשות הפלסטינית, ואלוהים יודע עוד כמה מדינות ערביות, אז הדבר הזה חשוב. הדבר המצחיק ביותר הוא שבעצם אנחנו מדברים על כך שבעקבות אותה סדרה שאותה פרסמו – ואני עכשיו לא אעשה יחסי ציבור, לא ליוצרים, הם לא זקוקים לזה בוודאי, וגם לא לסדרה עצמה – בעקבות אותה סדרה, מה שקרה הוא שהיה פרץ אדיר של אנשים ישראלים שאומרים: אנחנו רוצים ללמוד את השפה הערבית. אליי פנו כמה אנשים, שאמרו לי: אולי תמליצי לנו, אולי תמליצי לנו על איזה מורה או שניים שילמדו אותנו, לפחות את המדוברת, שאנחנו נדע אותה, שאנחנו נוכל לדבר בה, שאנחנו נוכל לתקשר – כן, עם אנשים שאנחנו חיים בקרבתם ובסביבתם. אבל פועל יוצא – ואני לא יודעת אם לכך שאפו הפרסומאים, אם זה מה שהם רצו; בעצם הם רצו שידברו על הסדרה שלהם, אז זה ממילא יקרה; מה שהם עוד יצרו זה בעצם חומר למחשבה, חומר למחשבה. מה קורה בישראל של 2018 – והיום אנחנו מתחילים את היום הראשון של השנה החדשה, וכמובן מאחלים שרק טוב יקרה במדינה שלנו ושאנחנו נחיה בשלום ובאושר וגם בשכנות טובה. מה בעצם קורה, מה תהליכי העומק שקורים פה, שכל כך מפחידים, שכל כך מרתיעים, שכל כך גורמים לשנוא את האחר? עד כמה הפילוג הזה, עד כמה ההסתה הזאת זלגה לתוך הנפשות, עד כמה היא זלגה לתוך השיח? מה אנחנו נצטרך לעשות עכשיו על מנת לתקן את הנזקים? נזקים בלתי מתוארים בשל מה שנגרם עכשיו על ידי מדיניות הסתה ממש. זה מה שאנחנו חווים כל הזמן, גם נגדנו במפלגות האופוזיציה, גם כנגד אוכלוסיות, כנגד מיעוטים, כנגד כל אחד שמעז לומר את דעתו ודעתו במקרה שונה משל מרכז הליכוד והיושב-ראש של המפלגה הזאת וראש הממשלה שלנו ושר החוץ – שזה אותו אדם, בנימין נתניהו. כל מי שדעתו תהיה שונה מנתניהו יזכה לאותו משפט בתקשורת, לאותם כינויים של בגידה ואויב העם וכו' וכו'. האם אנחנו נוכל להרשות שזה יקרה? האם אנחנו נוכל להמשיך להרשות שיסוי והסתה בלתי פוסקים כנגד – אנחנו ממש מדברים כבר על רוב אוכלוסיית מדינת ישראל? אז התשובה היא לא. התשובה היא לא. אנחנו מתחילים עכשיו את השנה החדשה, והתפקיד שלנו כמובן הוא להביא לאותו שינוי מיוחל. השינוי הוא גם בתודעה. הוא גם שינוי פוליטי, הוא גם שינוי פיזי, הוא גם שינוי בבחירה אבל גם שינוי בתודעה של איך אנחנו מתנהלים במרחב שלנו, במרחב הישראלי – שכן, אנחנו חולקים אותו עם אזרחי מדינה ערבים. איך אנחנו מתנהלים גם מול המדינות השכנות, שאנחנו לא רואים בהן רק אינטרס אסטרטגי כזה או אחר או אינטרס טקטי כזה או אחר, אלא אנחנו רואים בהן קודם כול שכנות. איך אנחנו בונים את השכנות הזאת? איך אנחנו בונים את הזהות, זהות שמבוססת על הבנה ולא על שנאה? תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. יעלה חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – איתן ברושי. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה, לפני שאתייחס לחוק הנוכחי, להזכיר לכולנו שאנחנו נמצאים ב-1 בינואר 2018, ושום דבר לא קרה בחשבונות הבנק של מאות אלפי נכים – בניגוד להבטחה, בניגוד להתחייבות של הקואליציה ושל הממשלה, שהתחייבה, השרה רגב, בפני מאות אלפי נכים שב-1 בינואר 2018 יעודכנו הקצבאות שלהם. זה לא קרה, למרות שיכולתם לעשות את זה לפחות באותו הקצב שאתם מקדמים את החוקים שדואגים לחשבונות הפוליטיים שלכם. בחשבונות הפוליטיים שלכם אתם מאוד יעילים, אתם מאוד פעילים, אתם מקיימים סדרי דיון באמת מהירים בצורה יוצאת דופן, שבאמת לא ראיתי הרבה מאוד זמן. אז אני מאמין שהציבור יבוא איתכם חשבון על הדבר הזה, על הציניות הזאת, על הזלזול שלכם במילה שלכם; אבל יותר גרוע מזה – על הזלזול שלכם באנשים האלה, במאות אלפי נכים במדינת ישראל. אחרי השבוע האחרון, הקודם, אדוני, שבו קיימנו דיון ארוך מאוד בנושא חוק ההמלצות, מבחינתנו כאופוזיציה השגנו את היעד הציבורי, ולכולם ברור שבכנסת עבר חוק רע, חוק מושחת. הפעם בחקיקות האלה שמגיעות על ידי הקואליציה, לא חשבנו שעניין הזמן הוא העניין אלא אנחנו בהחלט רצינו, ואני שמח שגם הצלחנו, למנוע פעם נוספת את יישום סעיף 98, או בשפת העם נגדיר אותו הסעיף להגבלת יכולת התגובה או הפעולה של האופוזיציה. אנחנו מתכוונים לקיים את הדיונים בצורה כזאת שבה אנחנו נחליט מתי יהיו מועדי ההצבעה. ואנחנו נדאג, בעיקר בחוק המרכולים, שכל מי שמבין ויודע שהחוק הזה הוא חוק מיותר, הוא חוק – אדוני היושב-ראש, אפילו אנשים מסורתיים, מצביעי המחנה הציוני, מצביעי הליכוד ואולי גם מצביעי ש"ס, שרוצים לשמור על השבת, כמוני, חשובה להם השבת, אבל הם לא רוצים להפוך את שבת ליום כיפור, לא רוצים ששבת יהיה יום כיפור. היו"ר יצחק וקנין: אתה יודע שהחומרה של שבת היא יותר מיום כיפור? יואל חסון (המחנה הציוני): אני יודע, אני מכיר את זה. אני מכיר את זה. היו"ר יצחק וקנין: יותר גדולה מיום כיפור. יואל חסון (המחנה הציוני): אבל אני אומר לך: תראה, לא כולנו – – – היו"ר יצחק וקנין: אתם חושבים שיום כיפור יותר חמור משבת. יואל חסון (המחנה הציוני): לא, אני יודע שהשבת בראש העניין, אבל אתה יודע – – – היו"ר יצחק וקנין: אני לא מתערב בדיון, רק הערתי הערה, שנבין. יואל חסון (המחנה הציוני): מקובל עליי, אבל לא כולנו רבנים גדולים, ורוב הציבור הישראלי רוצה לשמר את ישראל כמדינה – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): – – – תן לו להשכיל אותנו. יואל חסון (המחנה הציוני): בבקשה, אני מוכן לתת מזמני אם אתה רוצה להשכיל אותנו. היו"ר יצחק וקנין: אם אני אוכל לדבר על השבת, אני אומר לך פשוט: עם ישראל לא מבין מה הקדוש ברוך הוא הנחיל לנו. כתוב בגמרא: יש לי מתנה, מונחת בבית גנזיי, קוראים לה שבת. מתנה נתן לנו. אם לא, אתה יודע מה היה קורה, דב? אני אומר לך שאנחנו, חברי הכנסת, היינו עובדים פה בשבת; אנחנו, אם לא הייתה השבת. כל העולם היה עובד, לא הייתה מנוחה לאף אחד, כולם היו רצים ריצת אמוק, עוד שעה נוספת, עוד שעה. מזל שיש קצת רגיעה, שמתחילים להבין. רק כשאתה בשבת אתה מבין איפה אתה נמצא. רק הטלפונים – אני אומר כאדם דתי, שאני לא עונה לטלפונים בשבת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני חילונית, ואני לא עונה לטלפונים בשבת. היו"ר יצחק וקנין: הינה, אפילו שלי לא עונה לטלפונים, כי היא מבינה שהיא צריכה יום אחד רגיעה נפשית. ריבון העולמים, לאן אנחנו רוצים? איתן ברושי (המחנה הציוני): וקנין, אין לה דיבורית באופניים, זאת הבעיה. יואל חסון (המחנה הציוני): אני טוען, חבר הכנסת וקנין, שמי שאוהב את השבת לא צריך לתמוך בחוק השבת. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): נכון. יואל חסון (המחנה הציוני): זה מה שאני טוען. עכשיו אני אגיד לכם בעניין החוק הנדון. אנחנו, יהיה לנו מספיק זמן לדבר על חוק המרכולים ולדבר על ההתנהלות של הממשלה הזאת ושל כל החקיקות האלה, שהן לא יותר מחקיקות שבהן כל אחד, חברת הכנסת יחימוביץ, כל אחד בקואליציה הזאת מחפש את הביס שלו, רוצה לקחת את הביס שלו. כל אחד עכשיו לוקח את הביס שלו, והביסים האלה זה על חשבוננו, על חשבון החברה הישראלית, מה שאתם עושים כאן לחברה הישראלית. לגבי חוק קרן קיימת לישראל, אנחנו נתמוך בחוק הזה, ואנחנו חושבים שהדרך המרכזית הייתה להגיע לחקיקה שמתמקדת בעניין של המיסוי ורק במיסוי. אבל באמת, לי הפריע בכל התהליך הזה השם הרע שהוציאו לקרן קיימת לישראל ההיסטורית. אני לא מזלזל בפעולותיה של קרן קיימת לישראל מלפני קום המדינה ועד היום. יש לה חשיבות, ועדיין יש לה חשיבות מרכזית בחברה הישראלית, מתפקידה ההיסטורי עם הקרקעות ועד תפקידה החברתי הנוכחי. יש בה הרבה מאוד פרויקטים חשובים ביותר שבאמת תורמים רבות לקהילה במדינת ישראל, לערים רבות ולקהילות רבות – – – ג'מעה אזברגה (הרשימה המשותפת): – – – יואל חסון (המחנה הציוני): כל הדברים האלה הם דברים שכולנו רוצים שהם ימשיכו. כולנו רוצים שהם ימשיכו, והייתה כאן איזו ריצת אמוק שדיברה על הלאמה, על כל מיני דברים, ועל פגיעה בגוף. ובאמת, אני מרשה לעצמי לומר שאני חושב שבשנים האחרונות, תחת הנהגתו של יושב-ראש קרן קיימת לישראל דני עטר, שפועל הרבה מאוד בתחום השקיפות, בתחום פתיחת הארגון הזה לביקורת, בתחום של נגישות, בתחום של מעורבות בנושאים שחשובים לחברה הישראלית בעת הזאת – כמו תחום הדיור ותחומים אחרים – היום זו קרן קיימת לישראל אחרת, ואסור לפגוע בגוף הזה מעבר לעניין הטכני של המיסוי, שהוא בפני עצמו. בכל הדברים האחרים – לאפשר לו את הפעילות שלו, לאפשר את העשייה החשובה הזאת, לא לפגוע בו, ובוודאי לא תוך כדי מלחמות אגו, שהתפתחו להן מכל מיני כיוונים, כשבסוף באמת פוגעים באיזו חלקה חשובה – אפשר להגיד תרתי משמע – גם היסטורית, אבל גם היום, בעידן הזה, בכך שהיא גוף, זרוע חשובה לחברה הישראלית. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יואל חסון. יעלה חבר הכנסת איתן ברושי. אחריו – חברת הכנסת לאה פדידה, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. גם לך עשר דקות. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ב-1 בפברואר הקרוב, בשעה 16:00, תתקיים האזכרה בבית הקברות בנהלל, שצופה על עמק יזרעאל, לאסטרונאוט הראשון, אילן רמון זיכרונו לברכה, ולאחר מכן נטמן לידו בנו שנפל, לצערנו, הטייס. אני אומר את זה בפתח דבריי על קרן קיימת לישראל. הייתי ראש המועצה האזורית בהלווייתו של אילן רמון, שהפכה להיות אירוע ממלכתי, משמעותי עד היום. ואז שאלו אותי, מה זה עמק יזרעאל? ואני אמרתי, בהתחלה בשקט, ואחר כך אימצו את זה: עמק יזרעאל זה החיבור מהשומר הראשון עד האסטרונאוט הראשון, מפסלו של אלכסנדר זייד במבואות העמק ליד שדה יעקב, כפר יהושע ומורדות טבעון, עד תל שמרון, בין תמרת לנהלל, שצופה על שדה התעופה רמת דוד, ומשם החיבור של אילן רמון לעמק. החיבור בין האדמה והאדם, בין החדשנות המקסימלית של להיות אסטרונאוט לבין עבודת האדמה וגאולת הקרקע שהתחילה משם. כאן, בעמק – כשהייתי ראש המועצה הייתי אומר: מכאן הכול התחיל, מכאן הכול צומח. בקק"ל הייתה ההתחלה המשמעותית ביותר של הקמת המדינה, ואין מדינה בלי אדמה, ואין אדמה שלא מעבדים אותה ושומרים עליה. ולכן העמק הזה, שהוא הסמל של החלוציות, החקלאות וההתיישבות, כשנהלל המושב הראשון ורחביה הקיבוץ הראשון, הוא החיבור הזה שבין השומר הראשון לאסטרונאוט הראשון. הוויכוח על קק"ל הוא ויכוח מדומה, שחלקו נוצר בגלל החיבור ההיסטורי של קק"ל והנהגתה עם מפלגת העבודה והמחנה הציוני. בסופו של דבר הוויכוח העיקרי עם הממשלה הוא שהיא התנגדה – הממשלה התנגדה ליוזמת המחנה הציוני על דעת ראש קק"ל, חברנו דני עטר, להחיל את ביקורת המדינה על קק"ל. אתה אומר שיש פה איזה דבר שהוא לא מובן. מצד אחד שי באב"ד הוביל התנהלות של הסתערות, כמעט, על קק"ל, בשליחותו של שר האוצר ועל דעת הממשלה. ומצד שני, כאן, במליאה הזאת, הקואליציה הפילה את ההצעה להחיל את הביקורת המלאה על קק"ל, מה שנעשה כיום גם על ידי היושב-ראש. ולכן, אני חושב שהוויכוח העיקרי הוא לא על תשלום המיסים. על זה אין ויכוח, ואנחנו, המחנה הציוני, יחד עם חברים נוספים באופוזיציה, תמכנו, ובזכותנו עבר החוק, שהגיע לכאן במהירות בזק לקריאה שנייה ושלישית; דווקא הקואליציה, היא נעדרה מההחלטה, משום מה. אבל הוויכוח הגדול הוא לא על תשלום המיסים, כי זה מובן. הוויכוח הגדול הוא על יעדי התקציב. בהצעה המקורית הממשלה אמרה שהיא תייעד את הכסף למשימות קק"ליות. אני, כמי שמטיל ספק בכנות עמדות הממשלה, ביקשתי שנציג קק"ל יהיה בוועדה שקובעת את היעדים של התקציב. כמובן, במתח שקיים לא הייתה הסכמה. אני חושב שזאת השאלה העיקרית: האם הכסף הזה ילך ליהודה ושומרון או לנגב ולגליל; האם הכסף הזה ילך למטרות שאינן ברורות, לעיתים מגלומניות, או שהוא ילך לפיתוח תשתיות, מים, חקלאות והתיישבות. אי-אפשר לתאר את משק המים, שהוא במשבר גדול היום, ללא הקרן הקיימת לישראל. לא היו כאן מאגרים ולא היו מים מושבים ולא הייתה תשתית של הולכה בלי השתתפות קק"ל. גם לא היו חקלאות והתיישבות בגולן, בגליל, בערבה התיכונה והדרומית ובעוטף עזה בלי קק"ל. הממשלה לא הייתה עושה את הפעילות בלי קק"ל. ולכן, השאלה היא האם הכסף, המיליארד הראשון ב-2018 וכסף שכבר הוחלט עליו, כמו לתוכנית הגליל – האם זה ילך למשימות של פיתוח הכפר, ההתיישבות, המגזר הלא-יהודי בגליל ובנגב, או שזה ילך למשימות שלא נודע כי בא אל קרבן. ואכן, בדיון שהתקיים השבוע בהנהגתו של היושב-ראש גפני – שעושה מלאכה נאמנה הרבה מעבר למה שאולי מתואר בציבור כיו"ר ועדת הכספים, במתיחות שקיימת בתוך הקואליציה, בוויכוחים שקיימים עם האופוזיציה; גפני יודע לחבר את החיבורים הנכונים בסבלנות אין קץ ולא מעט עם חוש הומור. הוועדה מסיימת בדרך כלל בהחלטה – גם בעזרתו של ממלא מקומו חברנו חבר הכנסת וקנין. ואכן, אני מקריא לכם מההחלטה שמונחת לפניכם, חברי הכנסת. לאן הולך הכסף? כתוב: פרויקטים לאומיים, והממשלה מפרטת – ותשימו לב לפירוט, כמה הוא לא בסדר: פרויקטים לאומיים, כתוב, לרבות פיתוח תשתיות, כבישים, מנהרות, גשרים, מסילות רכבת. אין פה מילה אחת על אדמה וקרקע, אין מילה אחת על חקלאות, אין מילה אחת על מים, אין מילה אחת על התיישבות. זו ממשלה שיושב בה הבית היהודי, שרוצה ליישב את ארץ ישראל השלמה ומוכנה להפקיר את מה שבין הקו הירוק – לקו ההיסטורי ולים. איך אפשר להסביר ששר החקלאות, שבנט, שאיילת שקד, שהם כל הזמן עוסקים בהתיישבות – אתמול מרכז הליכוד החליט להחיל את החוק על כל יישובי יהודה ושומרון. אה, אין לזה שום חשיבות, להביא לידי ביטוי את המשימות האלה? זה מראה לכם שהכול סתם מילים, מילים ללא כוונה מעשית. בכלל – ממשלה שטובה בהצהרות ולא מסוגלת לתרגם את זה למעשים. תראו את משבר המים. אני ביקשתי אתמול בישיבת ועדת הכספים – הממשלה הייתה לחוצה וניצלתי את הלחץ של הממשלה אבל לא למטרות אישיות, לא כמו חברי הכנסת מהליכוד שקיבלו מהאוצר כספים אישיים, לתקצב משימות לאומיות בכספים של חברי ועדת הכספים. שמעתם פעם על פטנט כזה? זאת הממשלה, ככה היא קונה את חברי הקואליציה בתמיכה בתקציב של עצמה. איפה נשמע דבר כזה? עוד לא גמרו לחלק את הכספים, בערב סוף השנה עוד עסקנו בזה. אני הצלחתי, ואני מודה על כך לחברי הוועדה, להוסיף להצעה שמונחת לפניכם. ואז, לפרויקטים הלאומיים נוסף סעיף אתמול, והסעיף אומר – חוץ מכל מה שמניתי שנוספו לסעיף הזה גם מתקני תשתיות ומתקנים לפיתוח חקלאות ומים. הממשלה לא הבינה שאם היא גורעת את תקציבי קק"ל ואם היא רוצה להשלים משימות שקק"ל עשתה בכספי קק"ל, שהם כספי העם היהודי, היא לא יכולה למחוק את החקלאות ואת המים. אנחנו נתנגד לכל ההסתייגויות, אנחנו נתמוך בהצעה שמונחת על שולחן הכנסת. אבל צריך לומר לממשלה ולהזהיר אותה – להזהיר את הממשלה שהיום הוספנו מדרגת מכס לדגים, ומשרד האוצר מחסל בהדרגה, אבל בעקביות, את החקלאות בישראל, עד כדי כך שהוא הפך את עמק בית שאן מגן עדן לגיהינום. במקורות כתוב, אדוני היושב-ראש, שעמק המעיינות הוא לפתחו של גן עדן. הממשלה הפכה אותו לגיהינום שאי-אפשר להתקיים בו. הדבר המיוחד בעמק המעיינות זה 50 מעלות בצל בקיץ, ועכשיו אפילו דגים לא ניתן לגדל. היום החזרנו את המכס לענף, הצלנו את הענף הזה. אבל לא את הדגים הצלנו; הצלנו את מגדלי הדגים, את מי שמתפרנס מהדגים. הממשלה לא רגילה לדאוג למי שקם בבוקר לעבוד ומתפרנס מעבודה. לא מתפרנסים רק מדיבורים. ולכן השאלה בקק"ל – ועל זה אנחנו ניהלנו את המאבק, לא ניהלנו את המאבק עם הממשלה על תשלום המס. אל תלמדו אותנו. היו"ר יצחק וקנין: תודה. איתן ברושי (המחנה הציוני): אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, משפט אחד: מי שיושב על קרקע במרחב הכפרי ביהודה ושומרון לא משלם שקל על הקרקע, אתה יודע את זה, הוא יושב שם כבר-רשות, וזאת אדמת החטיבה להתיישבות בהסדר עם המדינה. שלא יטיפו לנו מוסר על מס, שישלמו כמו שצריך, כולל שרים שגרים ביהודה ושומרון. תבדוק את זה. היו"ר יצחק וקנין: תודה, אדוני. איתן ברושי (המחנה הציוני): ולכן, אני קורא לכנסת לאמץ את ההחלטה ולומר שההחלטה לא נועדה לשנות את ייעוד כספי קק"ל אלא לנהל אותם נכון ואחרת בשיתוף עם הממשלה. ואני מודה על הזכות שהייתה לי להוסיף למשימות של התקציב הזה גם את החקלאות ואת המים. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יצחק וקנין: בזמן שיעלה נחמן שי, הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון (תיקון) (הגדרת מוסד להשכלה גבוהה), התשע"ח–2018, של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ וקבוצת חברי הכנסת. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה למזכירת הכנסת. הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת נחמן שי, עשר דקות לרשותך. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, כבר חודשים אחדים שעניין קק"ל עולה בפני הכנסת, גם כי נמצא שם איזשהו מאגר נדיר, כנראה, של מזומנים – – היו"ר יצחק וקנין: ישנם עוד שני דוברים. נחמן שי (המחנה הציוני): – – שמעסיק מאוד את הממשלה, וגם כי כנראה הקרן הקיימת עושה דברים נכונים ומושכת אליה תשומת לב. התוצאה היא שנוצר קרע בין ממשלת ישראל לבין קק"ל, אולי הדבר האבסורדי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כי קק"ל – לא עכשיו, אלא כבר זה למעלה מ-100 שנה היא כלי חשוב ממדרגה ראשונה בכל הקשור ליישוב הארץ, להקמת יישובים, לייעור, לאיכות הסביבה, למאגרי מים, לאותם צבעים יפים שהיא בחרה בהם, החום, הכחול והירוק, כדי לבטא את הפעילות שלה. קק"ל קמה לפני למעלה מ-100 שנה, והיא מלווה את העשייה הציונית של עם ישראל ושל מדינת ישראל מאז ועד היום. אי-אפשר להגיד שלא נפלו פגמים בפעילותה, זה יהיה שקר, ואני לא אעשה שקר לעצמי. אבל יחד עם זאת, צריך לראות, על כפות המאזניים, גם את הצד החיובי, את העשייה ארוכת הטווח ואת העובדה שאין קילומטר במדינת ישראל שלא רואים בו קק"ל. רק בסוף השבוע האחרון הייתי בדרום הארץ ועברתי בכמה יישובים ובכמה פארקים ובכמה אזורים מיושבים, ולא יכולתי שלא לראות את השם קק"ל בכל מקום ומקום ובמגוון נושאים. לכן, העובדה שהממשלה קפצה על צווארה של קק"ל, יותר מאשר היא מעידה על קק"ל היא מעידה על הממשלה, שעובדת בשיטות של אלתור של הרגע האחרון, של מן היד אל הפה, של חוסר תכנון. ובסוף, כשהם מסתכלים מסביב הם אומרים: תשמע, אולי תתפוס את הקרן הזאת, שעדיין קיימת, ותוציא ממנה מה שאפשר. וכך הגענו בסופו של דבר לאותם דיונים ארוכים, ששחקו, צריך לומר, גם את קק"ל וגם את המוסדות הציוניים האחרים הפועלים במדינת ישראל. ואני רוצה מזה באמת לעבור גם למוסדות האלה. במשך עשרות שנים המוסדות האלה היו אבני היסוד שעליהן קמה מדינת ישראל. וכאשר היא קמה היא בחרה, האבות המייסדים שלנו בחרו, לשמר את הגופים האלה – אם מדובר בקק"ל, אם מדובר בהסתדרות הציונית, אם מדובר בסוכנות היהודית – שמות שנשמעים באמת קצת מיושנים, אבל בסופו של דבר הם היו ונשארו אחד, או שלושה, מהערוצים שמקיימים את הקשר החשוב, החיוני, האסטרטגי בין העם היהודי לבין מדינת ישראל. הקשר הזה לא הסתיים ולא יסתיים. הוא קשר שמורכב גם מרגשות, גם מהיסטוריה, גם מערכים. קשר עוצמתי. כי יהודי בכל מקום על פני כדור הארץ הוא גם מתפלל לעבר ירושלים, לעבר ארץ ישראל, והוא גם חי אותה – רובם ככולם, לא כולם, וחבל. ואחת המשימות, אגב, היא לדאוג לכך שהדורות הבאים ילמדו על ישראל, ילמדו על ארץ ישראל, ילמדו את ההיסטוריה של ישראל, ילמדו על הקשר שבין האדם לאדמה, ילמדו על היהדות וישמרו על הקשר הזה, שהתקיים לכל אורך ההיסטוריה של העם היהודי. קק"ל נמצאת שם, ההסתדרות הציונית נמצאת שם, הסוכנות היהודית נמצאת שם. כל אחד מהמוסדות האלה צריך גם לעבור תיקון ושינוי ושיפור וארגון וראייה חדשה והתאמה למציאות ולתנאים חדשים, אבל זה בשום פנים ואופן לא מייתר אותם, כי אם הם לא היו, היה צריך להמציא אותם עכשיו. לכן בהתנפלות חסרת המעצורים הזאת על הקרן הקיימת, תוך כדי פגיעה בה, שגתה הממשלה שגיאה חמורה. ואני לא יודע מה היה בפגישות, ויכול להיות שהיה שם מישהו שנעלב והיה מישהו שהעליב. את כל הדברים האלה אפשר לתקן. אבל בתוך הלהבה הזאת אסור היה לשרוף גם, או אפילו לחרוך, את הגופים שדיברתי עליהם קדימה. אני מקווה מאוד, שעכשיו כשאנחנו יוצאים מכך עם חוק ועם הסדר, יהיה לנו שקט בשלוש-ארבע השנים הבאות. ההסדר הזה ייכנס לתוקף, חלק מהכנסות קק"ל אכן יעברו לקופת המדינה, וטוב הדבר; חלק אחר של ההכנסות האלה ימשיך לאותם פרויקטים חשובים שקק"ל מנהלת היום, בעיקר בפריפריה, כולל דברים חדשים שהיא לקחה על עצמה בנושא הדיור, דבר חשוב בפני עצמו. אבל בסך הכול אני חושב שאנחנו זקוקים פה לאיזשהו שקט להמשך העשייה, כי בעיניי זאת עשייה חשובה מאוד. בחלק השני של דבריי אני רוצה בכמה מילים להתייחס לידיעה שהופיעה היום בתקשורת, ושהיא שוב מזעזעת, אם עוד אפשר לזעזע, והיא אומרת כי שישה עובדים, בפתח תקווה וברחובות, מטפלים בבתי אבות, נעצרו לאחר חקירה סמויה של המשטרה בחשד כי הפעילו כוח כלפי חוסים. בחלק מהמקרים הם הטיחו מגבת בפניהם, הכו והטיחו כריות בראשם. אז אנחנו כבר נעשינו אטומים, אנחנו כבר לא רוצים בכלל לראות, לשמוע ולדעת שהדברים האלה מתקיימים אצלנו. זה איכשהו מקלקל לנו את השגרה, את נובי גוד, את הימים הנעימים שעוברים עלינו, את הגשם שיורד ואולי הכינרת עלתה בסנטימטר, ואנחנו שוכחים שעשרות אלפי אנשים נמצאים בבתי אבות, בקבוצה המוחלשת ביותר בציבור הישראלי, והם נמסרים לאותם בתי אבות מתוך מגמה וכוונה, נכונה כשלעצמה, להגן עליהם, לשמור עליהם, לאפשר להם לחיות את שנות חייהם האחרונות בתנאים סבירים. אלה לא בתי מלון, לא מלונות מפוארים, לא ארמונות, אבל הם רשאים, הם זכאים – וזאת המחויבות שלנו כלפיהם לתת להם תנאי קיום מינימליים. וחלק מהעניין זה הכבוד שלהם שנרמס שם. חלק מהחוסים הם לא אנשים צלולים יותר. חלק מהחוסים הם אנשים שמוגבלים בתנועה. חלק מהחוסים הם אנשים שאינם מתפקדים, כל אחד עם חולשה מסוימת. אבל הגדולה של חברה, ובזה אנחנו נמדדים, היא שהיא יודעת למצוא את האנשים החלשים הללו ולתת להם את המקום הראוי כדי שיסיימו את חייהם בכבוד. מה שאנחנו רואים שוב ושוב – רק לפני כמה חודשים הארץ סערה אחרי שהתגלה מה קרה בחיפה ובצפון, אז עכשיו זה קורה באזור המרכז. ואמרנו אז לנציגי משרד הבריאות שבאו לכנסת: זה לא מה שאתם יודעים, זה מה שאתם לא יודעים על מה שקורה במקומות האלה, זאת הנקודה. אתם לא יודעים שבשעה הזאת שאנחנו מדברים פה, ההשפלות והפגיעות והמכות האלה באוכלוסייה החוסה נמשכות, ואתם לא יודעים את זה. אז הינה, עכשיו קיבלנו הוכחה נוספת. אני רוצה להודות למשטרה שהיא גילתה את זה, ואני רוצה לקוות מפה, מהכנסת, שבתי המשפט ינהגו באנשים האלה בחומרה הגדולה ביותר. אני עוד לא יודע מה החוק אומר, אני צריך לראות אותו שוב, אם הוא באמת מאפשר ענישה והרתעה. כי לפעמים הענישה היא קלה מדי ולא מספיק מרתיעה, והתופעות האלה חוזרות ונשנות, שוב ושוב. אני חוזר ואומר, החובה שלנו כחברה – שלנו, האנשים שעדיין בריאים – זה לדאוג לאותה אוכלוסייה קשישה וחולה וסיעודית וחוסה שנמצאת בבתים האלה. דורשים מהמשטרה לגלות – גילו; דורשים מהפרקליטות לפעול במהירות – שיפעלו; ואחר כך גם מבתי המשפט – להעניש בכל חומר הדין את האנשים האלה, על מנת להרתיע את אותם מאות ואלפים שמטפלים בעשרות האלפים האלה, כדי שלא יעזו להשפיל ולפגוע בהם יותר. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת נחמן שי. תעלה חברת הכנסת רויטל סויד. כמעט התבלבלתי ואמרתי עמר בר-לב. אתה אחרון, אתה מסכם. רויטל סויד (המחנה הציוני): אבל הוא לא חברת כנסת. היו"ר יצחק וקנין: כן. הסתכלתי, חשבתי שהוא לפנייך. יש עוד דובר אחד. היא, ועוד דובר. רויטל סויד (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, רגע, אולי נשתיק פה את החבר'ה? היו"ר יצחק וקנין: נא לשמור על השקט. כן. רויטל סויד (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אני ישבתי פה בתחילת הנאומים, שמעתי את חבריי ברשימה המשותפת, ואני מודה שהדברים, לי, ברמה האישית, היו מאוד קשים להכלה ולשמיעה. כי כשאני שומעת שקרן קיימת לישראל זה גוף שמבצע פשעים, וכשאני שומעת שקרן קיימת לישראל היא גוף גזעני, וכשאני שומעת שקרן קיימת לישראל היא גוף נפשע, אני מתקשה לקבל את זה, ובוודאי גם מתקשה לשמוע את זה. כי כל אחד מאיתנו בכנסת ובמדינת ישראל יודע איזה חוב גדול יש לעם היהודי ולציונות לקרן הקיימת לישראל, מאי שם ב-1901, בקונגרס הציוני החמישי, עובר להחלטות שהתקבלו לאורך השנים, כולל ב-1961, כשהתקבלה ונחתמה האמנה בין הקרן הקיימת לישראל לבין מדינת ישראל על גאולת הקרקע, על הייעור, על האדמות, על היישוב ועל ההתיישבות. וכשאני מסתכלת היום על הקרן הקיימת לישראל, אני אומרת: איפה הייתה קרקע אחת שקרן קיימת לישראל לא רכשה בכסף מלא? איפה יש קרקע אחת שקרן קיימת לישראל מחזיקה ולא שילמה עליה, בין למי שהיא רכשה את האדמה ממנו ובין למדינת ישראל? כשאנחנו מדברים על הקרן הקיימת לישראל, אם אנחנו אומרים שקרן קיימת לישראל היא גוף נפשע, אז הציונות היא נפשעת. ואם אנחנו אומרים שקרן קיימת לישראל היא פושעת, אז הציונות היא פושעת. ואם אנחנו מדברים על קרן קיימת לישראל שהיא גזענית, אז הציונות היא גזענית. ואנחנו יודעים להגיד שהציונות היא אף לא אחד מהדברים האלה. שבנו לאדמתנו, שבנו למולדתנו, ואי-אפשר לבוא ולומר את ההצהרות האלה על קרן קיימת לישראל. נכון שהיו שנים שבקרן קיימת לישראל היו אי-סדרים, ונכון שהקרן הקיימת היום, ובוודאי בשנתיים האחרונות, מובילה שקיפות ורוצה להסדיר את הדברים, בין היתר גם באמצעות החוק הזה ובאמצעות מיסוי, שאנחנו תומכים בו, ובאמצעות ביקורת – שמי שלא רצה להחילה זו הקואליציה, לא אנחנו במחנה הציוני ולא הקרן הקיימת לישראל בהנהגתו של דני עטר. אבל לכם, חבריי, אני רוצה לבוא ולומר: בעשור האחרון הקרן הקיימת לישראל השקיעה 150 מיליון שקלים במגזר הערבי. ויותר מזה, המיסוי היום יתחלק היום גם הוא למגזר הערבי. ואני רוצה לומר, ממש על קצה המזלג; כמו שאומרים, בקליפת אגוז: מה עושה עכשיו הקרן הקיימת לישראל במגזר הערבי? כל מה שקשור לשבילי אופניים, לייעור, ליער קהילתי במגזר הערבי, וראשי רשויות, יצא להם קול קורא והם נעתרו לו, כדי לתרום ליישוב הערבי ולמגזר הערבי. אז שאף אחד לא יבוא וידבר היום על קרן קיימת כגוף גזעני. ואם מדברים על אדמות, אז מישהו פנה אי פעם לאחת הכנסיות – הכנסייה הרוסית, הכנסייה הלותרנית – ושאל אותם מדוע הם רוכשים קרקעות שמיועדות אך ורק לאנשי הכנסייה? למה שם אף אחד לא שואל שאלות? למה שם אף אחד לא פונה? והיום, המדינה, שמפעילה את כל הכוח נגד הקרן הקיימת לישראל, או לפחות חלק מהקואליציה, תשימו לב בבקשה לפרויקטים שהקרן הקיימת לישראל מובילה. אני רוצה לומר לכם, ככה בקצרה: חיזוק הצפון; הכשרת קרקע בערבה להגדלת שטחי חקלאות באלפי דונמים, ואנחנו יודעים מה מצב החקלאות היום; סיוע ופתרון של בעיות הדיור של מפוני גוש קטיף; טיילת ביישוב רהט; מיזם כלכלי משותף בשטחי קק"ל ברשויות המעורבות: מגדל העמק, יפיע ועמק יזרעאל; אגם בנחל באר שבע, אגם בדימונה, אגם בירוחם, ועוד מאות מיזמים שכאלה. אז כשאנחנו מדברים על גוף שתורם למדינת ישראל רבתי – גם ליישוב היהודי, גם ליישוב הערבי, לכל היישובים בכלל בארץ – שאף אחד לא יבוא וילין על זה. מיסוי – כן. שקיפות – כן. סדרים – כן. ביקורת – כן. אבל לא אמירות שהן לכאורה אמירות על גזענות, שאין בהן מאומה. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. אחרון הדוברים, חבר הכנסת עמר בר-לב. עמר בר-לב (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני חושב שדי ברורה לכל חברי הכנסת, ואם לא לכולם – לרוב חברי הכנסת במשכן הזה ובוודאי לאזרחי מדינת ישראל – חשיבותה של קרן קיימת לישראל. חשיבותה לפני הקמת המדינה, בגאולת הקרקעות; חשיבותה לאחר קום המדינה וחשיבותה היום בחיי היום-יום שלנו, כמעט בכל תחום. הזכירו כאן חבריי בנאומים שלהם את התחומים השונים שבהם עסוקה הקרן הקיימת לישראל. היא עסוקה, מעבר לעיבוד קרקעות, מעבר לתמיכה בחקלאות – בנוסף לזה – בתמיכה בחינוך, תמיכה בתנועות נוער, תמיכה בערביי ישראל, השקעה, השקעה בתשתיות שונות וכן הלאה וכן הלאה. ובאמת, אוצר המילים שלי כמעט ריק מכל פעילותה של הקרן הקיימת לישראל. בתחילת הדיון עלה לכאן חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, הציג את הצעת החוק, ובעצם תיאר לנו את הסאגה – ואני חושב שאי-אפשר להשתמש במילה אחרת חוץ מ"סאגה" – שבה הנושא של ממשלת ישראל וקרן הקיימת לישראל מתנהל בשנים האחרונות. אם לא היינו בוכים, אולי היינו צוחקים מהתהליך וממה שסיפר לנו כאן חבר הכנסת גפני וכמה פעמים הוא עצמו ניסה לחוקק וכמעט העלה את חוק קרן קיימת לישראל ונאלץ למשוך אותו כי הממשלה ביקשה ממנו, וכן הלאה וכן הלאה. ואני חושב שאם רוצים לקחת דוגמה למינהל לא תקין, למינהל לא תקין שנהוג ברפובליקות בננות, אני חושב שכל ההתנהלות בין ממשלת ישראל לקרן הקיימת זו לצערי דוגמה טובה למינהל לקוי שלא קיים במדינה מתוקנת. זה מתחיל לפני שלוש שנים, כשנחתם הסכם בין ממשלת ישראל לקרן הקיימת, וההסכם כלל אילו תשלומים ובעבור מה הקרן הקיימת מעבירה לממשלת ישראל. וראה זה פלא, יום אחד באה ממשלת ישראל, לא מזמן, ואמרה: אני לא מכירה בהסכם הזה, אני רוצה יותר. ולמה הממשלה באה ואמרה שהיא רוצה יותר? היא אמרה שהיא רוצה יותר כי הכנסות קרן הקיימת עלו על המצופה. והגרידיות ותאוות הבצע של הממשלה הזאת – היא אמרה: למה שאני לא אקח יותר? מה הבעיה? חתמתי הסכם עם הקרן הקיימת, והינה, עכשיו אני מבטלת את ההסכם הזה. ומכאן התחיל להתנהל התהליך שחבר הכנסת גפני תיאר כאן. נכון? הוא תיאר כאן בתחילת הדיון את כל התהליך: הלוך וחזור, חקיקה כזאת, חקיקה אחרת. ובעצם לפני שלושה שבועות, הייתי בוועדת הכספים כאשר גם הקרן הקיימת וגם נציגי הממשלה הגיעו להסכם על תשלומים כאלה ואחרים לממשלה שהקרן הקיימת תשלם. והינה, מתברר היום שלמרות שהגיעו בפעם אני לא יודע כמה להסכמה כזאת או אחרת, הממשלה טוענת שהקרן הקיימת לא רוצה לקיים את ההסכם והקרן הקיימת טוענת שהממשלה לא רוצה לקיים את ההסכם, ולכן אנחנו נאלצים להגיע לכאן לחקיקה. החקיקה הזאת, אני משוכנע שתאושר כאן. דרך אגב, בדיון בוועדת הכספים, מי שנשאר בוועדת הכספים זה מי שיושב כאן לצידי בתור ממלא מקום יושב-ראש ועדת הכספים, וחברי האופוזיציה. כל חברי הקואליציה נעלמו. העבירו את ההחלטה לכאן, להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. אני אומר לכם שאני לא בטוח שאילו אני יושב-ראש קרן הקיימת לישראל, אני מקבל את החקיקה הזאת ולא הולך לבג"ץ וטוען בבג"ץ שבעצם ממשלת ישראל הפרה את ההסכם שהיה בין הקרן הקיימת לממשלה ומנסה דרך חקיקה לחייב את הקרן הקיימת לשלם יותר. אז אני כמובן אתמוך בהצעת החוק הזאת, אבל אני לא בטוח שבכך נאמרה המילה האחרונה. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. ומייד אחרי כן נצביע על ההסתייגויות ועל החוק. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): האמת, אדוני היושב-ראש, אני לא כל כך מבין מה הדיון פה. אני לא, לא כל כך מבין, כי אתה ניהלת את הישיבה, והאופוזיציה שינתה את החוק, באופן אמיתי. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, חבר הכנסת מיקי לוי, חברי כנסת אחראיים, שינו את החוק. והחוק שמובא עכשיו הוא לאחר הסכמה בין הקואליציה והאופוזיציה. אני לא בטוח שאני מסכים, בכלל, אבל אני אצביע בעד מכיוון שזאת ההסכמה, ואני בקואליציה הזאת. אבל מה אנחנו עושים בחוק? מה יש עכשיו שמונח לפניכם שעל זה התקיים עכשיו דיון של שעתיים? כל רגע עושים פה איזה דיון של כמה שעות. זה בסדר, אני בעד, בסדר, אבל על מה היה הדיון? שלקק"ל יש פריבילגיה – אמרנו. שקק"ל לא רוצה לתת קרקעות לערבים – אמרנו. דבר אחד לא נאמר: שהיא לא רוצה לתת לחרדים, אבל זה לא אמרנו. בסדר, לא חשוב. לא נורא. אלי אלאלוף (כולנו): אבל היא עושה את זה. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אבל היא עושה את זה. מה לא נאמר בדיונים בוועדה שעכשיו חידשו פה, משהו? עמדתם של אלו שתומכים בקק"ל היא שלא צריך לעשות כלום. יפה. מה, מה יש, שואלת חברת כנסת, מה יש בזה? בכל אופן, זה גוף ציוני שעושה דברים. עושה דברים – בשביל מה יש ממשלה? עושה דברים, קונה קרקעות – מה התפקיד של משרד הבינוי והשיכון? אולי נשלח את כולם לטיול בשווייץ ונביא את קק"ל, שיושב-ראש קק"ל יהיה שר השיכון. לא, לא. אני לא מציע את זה, שלא תהיה לך טעות. שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אני רק רוצה להראות את האבסורד שעלול להיגרם כתוצאה מהדיון הזה, שאני כמובן לא מסכים לו. מה, אתה שר שיכון לא טוב? אני מעיד על זה שאתה מצוין. שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): נכון. אז מה הדיון הזה מחדש, מה? את אותו דיון – דרך אגב, אני הבנתי שקק"ל גם מעבירה כסף לסוכנות היהודית, זה בסדר. יש שם למעלה, מה שאנחנו לא רואים, יש שם חיים טובים: נוסעים לחו"ל, הולכים לחופשים. עושים חיים בסוכנות, בקק"ל, למעלה. אני לא רואה, אני לא מגיע לשם בכלל. מעבירים כסף מאחד לשני. חבר הכנסת מיקי זוהר, אתה לא מכיר את זה. עושים חיים. ואחרי זה באים לכאן, למליאת הכנסת, ויש כאלה שאומרים: ההסתדרות הציונית גואלת קרקעות. לא הבנתי. האמת היא שאמרו את זה גם חברי כנסת מאוד ישרים, שבאמת כאשר מגיעה איזושהי בעיה שגובלת בבזבזנות של כספי ציבור, הם מתריעים נגד זה ואחרי זה מתקיים פה דיון של שש שעות על הבזבזנות שיש באיזשהו מקום, ופה הם עומדים ומגינים על העניין הזה. אני, אין לי נגד קק"ל, שלא תהיה לכם טעות. אני לא נגד קק"ל, אני בעד. אני בעד שהם יהיו כמו כולם. רוצים לנסוע לחוץ-לארץ? שיסתירו את זה מאיתנו, שלא נדע מזה. רוצים להעביר כסף כדי לשלם משכורות גבוהות או כדי לעשות חיים בנסיעות לכל מיני מקומות? תעשו. מה, אני יכול להתערב? אבל למה כאשר קק"ל עושה פעילות טובה, וגם הסוכנות, וגם ההסתדרות הציונית, של דירות בפריפריה – אני מאוד משבח את זה; אני גרתי באופקים ואני מעיד לכם. חברת עמיגור עשתה פעולות יוצאות מן הכלל. היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם. אנחנו תכף עוברים להצבעה. יותר מדי רעש יש באולם. חברי הכנסת. סדרנים, תפזרו את כל – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אמר פה מישהו מחברי הכנסת: הם עושים כבישים. למה במדינה מתוקנת צריך שקק"ל תעשה כבישים? למה לא שר השיכון? למה? היו"ר יצחק וקנין: נא לשבת, חברי הכנסת. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): למה חברת עמיגור צריכה להיות חברת בת של הסוכנות? למה היא לא יכולה להיות משרד השיכון? מה, משרד השיכון לא ישתלט על זה? הם ישתלטו? בנסיעות שלהם לחו"ל, בחיים הטובים שיש להם? זה בסדר, אני מפרגן להם. אני לא צריך את זה, אני לא נוסע בכלל לחו"ל. לא רוצה את החיים האלה. אני רוצה לחיות בצניעות, זה טוב בשבילי. אבל למה? אנחנו מדינה בת 70. עוד לא הגענו למצב שאנחנו יודעים לנהל את עניינינו דרך משרדי הממשלה? רוצים לתרום – אני אומר, הסוכנות עושה פעולות טובות בחוץ-לארץ, קק"ל עושה פעולות טובות, בסדר, מסייעים לממשלה בעבודות האלה. איך קרה שחברי כנסת ישרים, טובים, חרוצים, עומדים פה ומשבחים את התהליך הזה? אני סברתי, כמו רבים מחברי הוועדה, שהם צריכים לשלם מיסים כמו כולם. וכאשר הממשלה חזרה בה אחרי שהם הגיעו להסכם בפעם ה-16 – לא ה-16, השלישית, הרביעית, אני כבר לא יכול לספור – משכתי את החוק לוועדה ואמרתי: אנחנו נקיים דיון על הנושא של המיסים. עד שקיימנו את הדיון, חזרה הממשלה – היא רוצה את החוק. האמת היא שכבר היה קשה לי לעקוב מתי הממשלה בעד החוק ומתי היא נגדו. קריאה: – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא, לא. האמת היא שאני כבר לא עקבתי כל כך. זה גם כבר לא עניין. אני רוצה לדעת מהעוזרים שלי, שלומי, אני רוצה לדעת מהעוזרים שלי אם הגיע טלפון לא להעביר את החוק. האם הגיעו להסכם? לא. כי אני כל הזמן במתח. יכול להיות שעד שאני אבקש מחברי הכנסת להצביע אני אקבל הודעה שכבר הגיעו להסכם. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – מרכולים? משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): תגיד לי, אלעזר, אתה בקק"ל לא מבין כלום, מה אתה מדבר על המרכולים? לא המרכולים, המרכולים – אפשר לחשוב. באמת, האם הגיעו להסכם? ואז אני מקבל טלפון: חבר הכנסת גפני, בבקשה ממך, לא חשוב מה ההסכם – הם לא אומרים לי מה ההסכם; אני אחרי זה קורא את זה בעיתונים – לא חשוב, תרד. אל תביא את זה להצבעה. כבר פעם רביעית שזה קורה. אמרתי: זה אחד הדברים המצחיקים, הדי-מביכים שקרו לנו כאן בכנסת. קרו לי, כיושב-ראש ועדת הכספים. בסדר, אני מוחל על – – – היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם. יש יותר מדי המולה באולם. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אני אמרתי, יש לי את הטענה הזו נגד הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל: הגעתם להסכם, אתם אנשים רציניים, הגעתם לסיכום. אנחנו לא הבאנו את החוק, כולנו, אופוזיציה וקואליציה – תכבדו את ההסכם. אם אתם לא יודעים לכבד את ההסכם, אז בבקשה, תיסעו לחו"ל כמו שאתם עושים תמיד. יש שם באמת – בסדר, אני לא מתכוון לעשות מזה שום דבר. אני, אם הייתי רוצה להיות אופוזיציה בעניין הזה הייתי מדבר על זה. אבל כנראה כל אלה שמדברים נגד החיים הטובים והבזבזניים מכספי הציבור לא מעיזים להגיד את זה בדיון הזה. אני לא אומר את זה שם, אז אני לא אומר את זה גם פה. אבל למה, באמת, חברי הכנסת האלה – אני הייתי אומר את השמות של חברי הכנסת – למה הם לא מדברים על זה כאן בדיון, על למה נוסעים כל הזמן לחו"ל? הרי הם עוסקים בגאולת קרקעות בארץ, לא בשווייץ. היו"ר יצחק וקנין: סדרנים, תעשו סדר בצד השמאלי של – – – קריאה: – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): הרי הם לא גואלים קרקעות בלונדון, הם גואלים קרקעות כאן. הם עושים פעולות נשגבות כאן, בארץ ישראל. למה הם נוסעים לשווייץ? מה יש בארצות הברית לקרן הקיימת, שכל הזמן נוסעים לשם? קריאה: חיים. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): חיים? מי אמר חיים? אה, מיקי לוי. היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת. נחמן שי (המחנה הציוני): עוד לא דיברת על פרשת השבוע, ידידי. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): לא, לא, בסדר. לא, בסדר. קריאה: – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): כן, כן, אני יודע, אבל לא תמיד – מאז שאנחנו נמצאים בכנסת ואנחנו צריכים להעביר חוק כמו חוק הקק"ל בפעם הרביעית, אי-אפשר שלא לצחוק, אי-אפשר. אני רק מבקש ממך, אל תקנא בי. אני יושב בוועדה, אנחנו מקיימים דיון, באמת דיון רציני, אני לא אומר סתם. גם האופוזיציה, גם הקואליציה. נעשה מיסוי ככה: 18, 22, 24, מדברים ברצינות. פתאום אני מקבל טלפון, ואומרים: לא, תפסיק את הדיון, יש הסכם. אז פעם אחת, בסדר. פעם שנייה, כבר לא בסדר. בפעם השלישית זה כבר הופך להיות ליצנות. לא הבנתי איך זה: הדירקטוריון לא מאשר את ההסכם שההנהלה עשתה? אני הייתי באחד הדיונים. היה הסכם, היה הסכם, הוא היה חוסך לנו את ההתבזות הזו. אבל אני שמח שההסכם לא יצא לפועל, מכיוון שעכשיו יש חוק שהם ישלמו מיסים, מה שכולנו רצינו. תשמע, חבר הכנסת אמסלם, אני אבקש ממך. אני יכול לדבר על פרשת השבוע עד הבוקר. אם לא תגיד לי לרדת – – – דוד אמסלם (הליכוד): – – – היו"ר יצחק וקנין: למי מחכים, אדוני? אפשר להצביע? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): אז אני לא מבין מה הולך פה, זה גם חלק מהקרקס. אבל אני לא מבין. למה, למה באמת? היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, זה שאתם מסתובבים כל הזמן גורם לכך שמישהו חושב שאין מספיק חברי כנסת להצבעה. נא לשבת במקומותיכם. חבר הכנסת ז'קי לוי, אדוני סגן השר, שבו במקומותיכם על מנת שנוכל להצביע. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): חבר הכנסת סמוטריץ, אתה מפריע לי. לא, אם אתה רוצה להדיח אותי, אז לא עכשיו. לא עכשיו. תגן על הקק"ל, מכיוון ששם זה גם מקור של כסף. בסדר, לא נורא. אבל לא להפריע לי עכשיו. עכשיו אני בתפקיד. קריאה: – – – משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): כן. היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת. משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): מכיוון שאני מבין שאתם הבנתם את מה שאמרתי, לא קיבלתם חשק כתוצאה מזה לנסוע לשווייץ – בגלל שפה מעניין יותר, אז אני מפסיק את הנאום הזה ואני מבקש, מה אני מבקש? לא חשוב מה שאני מבקש. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. חברי הכנסת, חבר הכנסת אורי מקלב, חבר הכנסת אורי מקלב, אני אקרא לך עוד כמה פעמים, שב במקומך. אני רוצה לגשת להצבעה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018. שימו לב, לשם החוק ולסעיפים 1 ו-2 אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים כהצעת הוועדה על שם החוק ועל סעיפים 1 ו-2. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 3 בעד שם החוק וסעיפים 1–2 – 94 נגד – 13 נמנעים – אין שם החוק וסעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר יצחק וקנין: 94 בעד, 13 מתנגדים. אם כן, שם החוק וסעיפים 1 ו-2 אושרו, כהצעת הוועדה. לסעיף 3 ישנה הסתייגות אחת של חברי הכנסת אחמד טיבי, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה, סעיד אלחרומי ויוסף עטאונה – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 4 בעד ההסתייגות – 14 נגד – 94 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 94 מתנגדים, 14 בעד, אין נמנעים. אם כן, הסתייגות מס' 1, לסעיף 3, לא נתקבלה. אנחנו מצביעים על סעיף 3 כהצעת הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 96 נגד – 11 נמנעים – 1 סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 96 בעד, 11 מתנגדים, אחד נמנע. אם כן, סעיף 3 התקבל כהצעת הוועדה. שימו לב, אחרי סעיף 3, הסתייגות מס' 2, של חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 47 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת יש עתיד אחרי סעיף 3 לא נתקבלה היו"ר יצחק וקנין: רבותיי, להלן התוצאות: 62 מתנגדים, 47 בעד. אם כן, ההסתייגות אחרי סעיף 3 לא נתקבלה. יש הסתייגות שנייה, הסתייגות מס' 3, אחרי סעיף 3. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 46 נגד – 61 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת יש עתיד אחרי סעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 61 מתנגדים, 46 בעד. אכרם חסון (כולנו): – – – היו"ר יצחק וקנין: אכרם חסון, אני מוסיף אותך לפרוטוקול, כן, אני מוסיף אותך לפרוטוקול אבל זה לא משנה את התוצאה, 61 מתנגדים, 46 בעד. אם כן, הסתייגות מס' 3, אחרי סעיף 3, לא נתקבלה. אם כן חברים, עוברים לסעיף 4 – אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים על סעיף 4 כהצעת הוועדה. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 4 – 96 נגד – 12 נמנעים – אין סעיף 4 נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 96 בעד, 12 מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 4 התקבל כהצעת הוועדה. אם כן, ההצבעה בקריאה שנייה הסתיימה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018, בקריאה שלישית. מי בעד? מ י נגד? הצבעה מס' 9 בעד החוק – 95 נגד – 12 נמנעים – אין חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יצחק וקנין: 95 בעד, 12 מתנגדים, אין נמנעים. החוק עבר בקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה. הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת היו"ר יצחק וקנין: הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת. יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): הודעה והצבעה. היו"ר יצחק וקנין: רבותיי, להודעה זאת יש צורך בהצבעה, אז נא לשבת במקומותיכם. יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): תודה. כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, ההודעה דורשת הצבעה. יש הסכמה בכל מקרה, אבל כמובן נשמח שכולם יצביעו. הסכמה – אני מתכוון קואליציה-אופוזיציה. הכנסת החליטה, בישיבתה ביום ד׳ בכסלו התשע"ח, 22 בנובמבר 2017, להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הארכת תוקף רישיון למשדר ערוץ ייעודי), התשע"ז–2017, פ/4543/20, לדיון בוועדת הכלכלה, לשם הכנתה לקריאה ראשונה. חבר הכנסת עודד פורר ביקש להעביר את הצעת החוק האמורה לדיון בוועדה המשותפת של ועדת הכלכלה וועדת הכנסת בנושא זה. ועדת הכנסת ממליצה לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את הצעת החוק הנ"ל מוועדת הכלכלה לדיון בוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת הכנסת אשר דנה בהצעת חוק פ/4143/20, באותו נושא, של חברת הכנסת שרן השכל; הנ"ל בהסכמת שני ראשי הוועדות. אפשר להצביע. היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד ההודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 10 בעד הצעת ועדת הכנסת – 63 נגד – 8 נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת להעביר את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הארכת תוקף רישיון למשדר ערוץ ייעודי), התשע"ז–2017, לוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת הכנסת נתקבלה. יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): תוסיפי את קולי בעד, בבקשה, כי אחר כך יש לי הודעה ללא הצבעה. זה לא דורש הצבעה, ניסן? ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): זה כן דורש. יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): אה, זה גם דורש הצבעה. טוב אני אעשה את זה אחרי החוק הבא. לא ידעתי. אני לא יכול עכשיו. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: 63 בעד, שמונה נגד, אין נמנעים. הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: ברשות יושבת-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חוקי עזר בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בימי מנוחה), התשע"ח–2018, שהוחזרה מוועדת הפנים והגנת הסביבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה למזכירת הכנסת. הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 15), התשע"ח–2017 [מס' מ/828; דברי הכנסת, מושב ראשון, חוב' י"ג, עמ' 2140; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 15), התשע"ח–2017, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת אבי דיכטר, בבקשה. חברים, אני מבקשת, בבקשה להוריד את הקול, בבקשה. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): גברתי היושבת-ראש, רבותיי השרים, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג לקריאה השנייה והשלישית את הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 15), התשע"ח–2017. הפרק השביעי בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח–1998 – – – היו"ר רויטל סויד: סליחה, אבקש, בבקשה – סליחה, חבר הכנסת ביטן, חבר הכנסת ביטן, חברת הכנסת חוטובלי, בבקשה – אבקש שקט במליאה. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): הפרק השביעי בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח–1998, מסדיר את פעילותם של אתרי ההנצחה בישראל. הצעת החוק שיזמה הממשלה ביקשה לתקן כמה היבטים המוסדרים בפרק זה בחוק. היו"ר רויטל סויד: לא, סליחה, זה בלתי אפשרי, בבקשה. חברים, הלילה עוד ארוך, אנחנו רוצים, בבקשה, גם לשמוע וגם להצביע. אני ממש מבקשת שיישמר פה השקט. תודה. אבי דיכטר (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): תודה, גברתי היושבת-ראש. ראשית, מוצע להוסיף הגדרה חדשה, של "אתר הנצחה מקומי", שתכלול הן את אתרי ההנצחה של הרשויות המקומיות והן אתרי הנצחה שאינם ממלכתיים או חיליים, כדוגמת אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים. שנית, מוצע לערוך כמה שינויים בנוגע למועצה להנצחה: סמכות המינוי של המועצה תעבור מהממשלה לשר הביטחון; המועצה תוכל לפעול גם בהרכב חסר, כל עוד יש לה יושב-ראש; למועצה תהיה סמכות להציע לשר הביטחון אתרי הנצחה להכרזה. כמו כן, מוצע לחדד את ההוראות בעניין האחריות לאחזקת אתרי ההנצחה הממלכתיים והחיליים. מוצע להבהיר כי מדינת ישראל אחראית גם על אתרי ההנצחה החיליים, באמצעות משרד הביטחון. כן מוצע לאפשר לאתרי ההנצחה להשתמש בתקציב הניתן להם על פי החוק גם לפעילויות להנצחת הנופלים הנערכות באתרים. הצעת החוק מסדירה גם מתן היתרים לאחזקת אתרי הנצחה. בנוסח המקורי של הצעת החוק נקבע כי תאגיד שהתאגד בישראל, הפועל ללא מטרות רווח, יהיה רשאי להפעיל אתר הנצחה. רבותיי חברי הכנסת, הוועדה סברה כי ראוי לחדד הגדרה זו, ועל כן נקבע כי מטרותיהם של הגופים שיקבלו את ההיתרים יהיו קשורות בקשר ישיר למערכות ישראל, לחללים, לחילות או לעוצבות של המונצחים באתר. תנאי נוסף הקבוע בהצעת החוק לגבי תאגידים אלה הוא שהתאגיד או נושא משרה בו לא הורשע ולא מתנהל נגדם הליך פלילי בעבירה שבשל חומרתה או נסיבותיה לא ראוי כי יתחזקו אתר הנצחה. בנוסף, מאחר שחלק מאתרי ההנצחה מוחזקים כיום בידי רשויות מקומיות, החליטה הוועדה להבהיר כי ניתן יהיה לתת היתר אחזקה גם לרשויות מקומיות. הצעת החוק נועדה אף לחדד את סמכויות התקנת התקנות של שר הביטחון ושל שר הפנים, המוקנות להם מכוח החוק, כך שתקנותיו של שר הביטחון יחולו אף על אתרי הנצחה חיליים. נוסף על התקנות הקיימות בעניין אחזקת האתר, יהא רשאי השר לקבוע הוראות בדבר כללי ההתנהגות באתרים, הסדרת השמירה עליהם, הגנתם והטיפול בהם. לשר הפנים יש כיום סמכות מקבילה באתרי הנצחה מקומיים. הוועדה החליטה גם להסמיך את השרים לקבוע בכללים הוראות בעניין אזכור תרומות ושמותיהם של תורמים באתר ההנצחה. לבסוף, גברתי היושבת-ראש, הצעת החוק מבקשת להסדיר את סוגיית גביית דמי כניסה לאתרי הנצחה. הצעת החוק המקורית ביקשה להתיר גביית דמי כניסה לאתרי הנצחה בתנאים מסוימים. הוועדה סברה כי לא ראוי לגבות דמי כניסה לאתרי הנצחה, אך הכירה בכך שבאתרים מתקיימות פעילויות מסוימות שיש צורך להבטיח את מימונן. על כן, החליטה הוועדה כי בנוסח הצעת החוק יצוין במפורש כי לא ייגבו דמי כניסה באתרי ההנצחה. אולם, לשר הביטחון, לאחר התייעצות עם המועצה להנצחה, תוקנה הסמכות לקבוע הוראות לעניין גביית תשלום בעד פעילויות נוספות המתקיימות באתר הנצחה ממלכתיים או חיליים, הנוגעות לצביון האתר. הובהר כי התשלומים ישמשו את בעלי ההיתרים רק לשם אחזקת האתרים. לאחר שהוועדה שמעה את כל הגורמים הרלוונטיים בתחום ובהם נציגי הממשלה, אני סבור, גברתי היושבת-ראש, שהגענו להסכמות רחבות ולאיזונים ראויים בעניין נוסח החוק. רבותיי חברי הכנסת, להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, הוגשו בקשות רשות דיבור. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת דיכטר. לחוק לא נרשמו הסתייגויות. בקשות רשות דיבור – חברת הכנסת מיכל רוזין, המסתייגת הראשונה – אינה נוכחת; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. קריאות: – – – היו"ר רויטל סויד: אין מה לסכם. אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 11 בעד סעיפים 1–12 – 40 נגד – 18 נמנעים – אין סעיפים 1–12 נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 40 בעד, 18 נגד, אין נמנעים. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד החוק – 38 נגד – 25 נמנעים – אין חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון מס' 15), התשע"ח–2017, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 38 בעד, 25 נגד, אין נמנעים. חבר הכנסת אילן גילאון מציין שבקריאה השנייה הוא הצביע בטעות בעד במקום נגד. זה נרשם. הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת היו"ר רויטל סויד: הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, ולאחר מכן הצבעה על ההודעה. יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת – – – היו"ר רויטל סויד: היושבת-ראש. יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): היושבת-ראש. אומרים יושב-ראש או יושבת-ראש? היו"ר רויטל סויד: אפשר להגיד יושבת-ראש. יואב קיש (יו"ר ועדת הכנסת): כי אני מכיר שאומרים יושב-ראש whatever, אבל בשביל כבוד היושבת-ראש, מה שהיא תגיד לי אני אגיד. ביום י"ד בחשוון התשע"ו, 27 באוקטובר 2015, הצעת החוק לצמצום השימוש במזומן, התשע"ה–2015, מ/945, הועברה לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. ועדת הכנסת ממליצה לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את הצעת החוק מוועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון בוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת הכספים. הוועדה המשותפת תהיה בת 12 חברים, שישה מכל ועדה, לפי הרכב זה. מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט: חברי הכנסת ניסן סלומינסקי – יושב-ראש, בני בגין, טלי פלוסקוב, רויטל סויד, עודד פורר, מיכל רוזין. מטעם ועדת הכספים: חברי הכנסת משה גפני, יצחק וקנין, מיקי מכלוף זוהר, מיקי לוי, מיקי רוזנטל, אחמד טיבי. אני רוצה לציין שההחלטה היא בהסכמה וגם כרגע יש הסכמה על ההחלטה הזו, קואליציה-אופוזיציה. אבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו. היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 13 בעד הצעת ועדת הכנסת – 53 נגד – 1 נמנעים – 2 הצעת ועדת הכנסת להעביר את הצעת חוק לצמצום השימוש במזומן, התשע"ה–2015, מוועדת החוקה, חוק ומשפט לוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת הכספים, נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 53 בעד, מתנגד אחד, שני נמנעים. הודעת ועדת הכנסת אושרה. הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24), התשע"ח–2018 [מס' כ/737; דברי הכנסת, חוב' ח', עמ' 24925, חוב' י', עמ' 25226; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים עכשיו להצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. היא קיבלה פטור מחובת הנחה בכפוף להנחה על שולחן הכנסת. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם, בבקשה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, האמת היא שכשהגשתי את הצעת החוק הזאת הייתי בטוח שכל חברי הכנסת יתמכו בה מפני שההיגיון מכתיב, בעצם, שחבר כנסת לא אמור לקבל תרומה מאף אדם. מבחינתי, זאת לא תרומה, זה שוחד. כמו כל דבר ועניין. כמו שפקיד לא מקבל איזה צ'ק שהחוק מאפשר לו, כך נבחר ציבור, על אחת כמה וכמה, לא אמור לפגוש שום צ'ק בדרך. דרך אגב, אני לא יודע כמה חוקים עברו כאן בכנסת בגלל אותם צ'קים. אני רק יודע שמי שמשקיע 10,000 שקלים או 11,000 שקלים – אני מניח שמבחינתו בטח ובטח יכול להיות מצב שהוא יעביר פה חקיקה או תקנה שעולה הרבה יותר. דרך אגב, אני רוצה לומר, חלק מהתורמים תורמים לכל המפלגות. זה לא רק איזה מישהו שיש לו איזה רקע אידיאולוגי, הוא אוהב מישהו. כשראיתי פעם את רשימת התורמים בעיתונים ראיתי שתורמים גם למפלגת העבודה גם לליכוד. זאת מין השקעה כזאת. אני חושב שזה הדבר כמעט הכי מושחת שקורה במדינת ישראל ועוד בחסות החוק. כיום, חבר כנסת מהליכוד שרץ בארצי יכול לגייס כ-450,000 שקלים – אפילו יותר כיום, לדעתי – לפריימריז. זה אומר שכמעט 45 איש באים אליו הביתה, דופקים לו בדלת, אומרים לו: שלום אדוני. באנו לתת לך צ'ק של 11,000 שקלים כל אחד. אני מניח שהרבה אנשים במדינת ישראל, אם הם היו מקבלים אפילו חצי מצ'ק אחד, היו מוזמנים למשטרת ישראל לחקירה, אם היו עובדי ציבור. צריך להבין, זה לא קשור לתפקיד שלך בכלל. אם אתה מקבל כסף – לא סיגר, כסף – כדי שאתה תיבחר, לג'וב – אני לא מצליח להבין בהיגיון שלי איך יכול להיות שזה הגיוני? איך יכול להיות שדבר כזה חוקי בכלל? הרי יבוא אותו בן אדם – או אחד מהם, לא משנה, יכול להיות שלא כולם; נניח שיש כמה מאות תורמים שתורמים לכל 120 חברי הכנסת. הרי תעשו חשבון. אם יש פה פריימריז ורצים 80 איש בארצי במצטבר ומותר לאסוף כ-10,000 או 11,000 שקלים בתרומה, אז תעשו לבד חשבון: 40 כפול 80 והגעתם כמעט, ל-2,500–3,000 תורמים לחברי הכנסת. אני מניח שחלקם בוודאי ובוודאי עושים את זה בבחינת שלח לחמך. הא ראיה, כפי שאמרתי, שהם תורמים למספר מפלגות בו-בזמן. אז בוודאי ובוודאי משהו כאן לא מסתדר ולא מתיישב. בכלל, אני חושב שכשמישהו עושה לך טובה מהסוג הזה, אתה לא יכול להגיד: רבותיי, אני, זה לא עובד עליי, שטויות. אם הוא יבוא ויבקש ממני משהו אני אגיד לו: עזוב, לא. אנחנו בני אדם. בדרך כלל בני אדם הם גם לא כפויי טובה. בסופו של דבר אני מניח שגם בן אדם הגון ימשוך את עצמו כמעט עד קצה הגבולות שהוא מסוגל על מנת להיענות לאותה בקשה של אותו אחד שעשה לו טובה. לכן אני חושב שהדבר הזה היום הוא מזעזע. זה באמת מצב של דגל שחור שמתנוסס על החוק הזה, על המצב היום. אני כבר הרבה זמן חושב על זה, הרבה שנים. חשבתי ואמרתי: כשאני אגיע לכנסת, אני מקווה שנמחק את הבושה הזאת מאזרחי מדינת ישראל. יש מפלגות שאין להן פריימריז. דרך אגב, הדבר הכי גרוע. יבואו ויגידו: שמע, שיטת הפריימריז היא מושחתת. בכלל, בבחירות יש שחיתויות לפעמים, בכלל, בכל הבחירות, אז בואו נבטל את כל הבחירות. גם במדינה לפעמים יש קלפי כזאת, קלפי אחרת. כשאין בחירות, אין פוטנציאל לשחיתות. אל תדאגו, בצפון קוריאה אין שחיתות בבחירות – כי אין. אז כשיש מישהו – כפי שיש אצלך, לפיד, שאתה קם בבוקר, מרכיב את הרשימה; הכול בסדר. אתה אומר: זה הכי נקי. אתה צודק בהיבט הזה, אבל פשוט זה לא דמוקרטי. כפי שאמרתי, זו הדרך – בואו נבטל את הבחירות, נמליך לנו מלך והכול טוב. לכן אני חושב שבוודאי, כשאתה עושה שיקולים רחבים אז בוודאי ובוודאי איפה שאתה עומד זאת הנקודה הכי שפלה, הכי נמוכה. לא כשפל, אלא הכי נמוכה במדרג שאני רואה אותו, במדרג הדמוקרטי – בגלל שאצלך אין דמוקרטיה, אין כלום. אני חושב שפריימריז זאת השיטה הכי טובה, או הכי פחות גרועה, בנתונים הקיימים. ודאי שיש בעיות בפריימריז – אני יכול פה לבוא ולדבר איתכם שעה על איזה תחלואים יש גם בפריימריז; אבל עדיין הרעיון הוא שאתה משתף מקסימום ציבור בבחירה של המועמדים. אז ככל שיש יותר מקסימום, זה טוב. הלוואי שהיו חצי מיליון איש בליכוד. אתה יודע מה? מיליון איש, והם היו בעצם מצביעים בעבור המועמדים. דרך אגב, אנחנו עושים מאמץ עצום להגדיל את מספר האנשים שמשתתפים בפריימריז. לנו זה חשוב. חשובה לנו הדמוקרטיה הפנימית. אגב, אני רוצה להגיד לך, מר לפיד, זה מעמיד אותנו הלכה למעשה במקום אחר. אנחנו הרבה פעמים כאן – בחלק גדול מאוד מהפעמים, אפילו – מצביעים לפי צו מצפוננו. אנחנו לא מפחדים ממישהו שימחק אותנו מהרשימה מחר. הרי אצלך הייתה עדי קול, אתה זוכר אותה. הייתה איזו הצבעה פה שלא הסתדר בדיוק עם הרצון שלך והיא נעלמה לאחר כמה חודשים. אבל בסדר, אני לא מלין על זה, אתה המפלגה. אני לא אוהב מפלגה כזאת. אצלנו, ברוך השם, אין לנו את הדברים האלה. אנחנו מפלגה שיש לה כמעט 150,000 בוחרים. אני אומר לך שאני מקווה, ואני גם פועל באופן אישי, להגדיל אותה, על מנת שזה יהיה קאדר מקסימלי, על מנת, בעצם, שהם יבחרו את הרשימה שלנו. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): איזה צו מצפון? הכול אצלכם משמעת קואליציונית. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): זה גם, כפי שאמרתי, מעמיד אותנו כאן – האמן לי, האנשים בצד הזה, אני מדבר על הליכוד – מתנהלים הלכה למעשה בכנסת שונה מאשר החבר'ה שלך. אני אומר לך. אפילו בקופסה, בראש שלהם. הם קמים בבוקר, באים לפה אחרת. אספר לך. הם לא אומרים: דיברנו שבע שעות. זה לא חשוב להם, הם לא מרשימים את ראש הממשלה. זאת לא פונקציית – המטרה שלהם. לכן אני אומר, קודם כול, מבחינתי המפלגה שלך נמצאת בתחתית של המדרג הפוליטי במדינת ישראל – זאת אומרת, הדמוקרטי. לכן אני שם את זה בצד. מבחינתי הלוואי שהיה חוק שבכל המפלגות יש לפחות מרכז. אתה יודע מה? לא פריימריז, מרכז של 3,000–4,000 איש, ולא שבן אדם קם בבוקר ומחליט מה שמחליט. דרך אגב, אני פעם הצעתי למפלגות האלה: בואו נעשה חיסכון. אתה יודע מה? ניתן לך את הכוח היחסי שיש לך, כאילו אתה כמו חברה. אני אגיד לך: בשביל מה 10 חבר'ה או 11? אתה לבד, תצביע במשקל של 11 איש. אז גם נחסוך משכורות, נחסוך הכול. בסופו של דבר אף אחד מהם אף פעם לא יסטה מהקו שלך. לא רק שלך, דרך אגב, יש עוד כמה מפלגות כאלה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה עם המפלגות החרדיות? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני מסכים. דרך אגב, גזור והדבק מה שאמרתי לך לכל המפלגות שאין להן פריימריז. גם על החרדים אני מדבר, גם על כולנו. כולם. אני באמת מאמין בזה באמונה שלמה. אני גדלתי בתוך הליכוד, אני לא הייתי הולך – והוצע לי – למפלגה שאני צריך להתפלל בה לסידור של בן אדם אחד. לא מתאים לאופי שלי. באמת, לא מתאים לי. אני לא שם. לכן אני חושב שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות, כפי שאמרתי, אבל בוודאי ובוודאי שבפריימריז – ולא רק בפריימריז, גם במרכז – יש תחלואים, יש בעיות. איך אמרתי? גם בבחירות במדינת ישראל יש אחוז מסוים מהקלפיות שלא מתנהל באופן תקין. אנחנו יודעים את זה. כמעט אין בחירות שבהן אנחנו לא רואים אירוע שמשטרת ישראל מעורבת בחקירה כזאת או אחרת לגבי קלפיות כאלה או אחרות שזויפו. אז מה, בגלל זה אנחנו מבטלים את הבחירות? בגלל זה אנחנו אומרים: אתה יודע מה, השיטה מושחתת, עזוב, בוא נבטל את הכול? זה עולה, דרך אגב, 3 מיליארד שקל. אתה יודע מה אנחנו יכולים לעשות ב-3 מיליארד שקל, בממוצע כל שנתיים וחצי? לבנות בתי חולים, לטפל בקשישים, בסלי התרופות. למה אנחנו צריכים בחירות בכלל? אני מניח שאם עכשיו היינו מציעים בחירות היו קמים אנשים ומדברים בדיוק כמוך על החוק. הרי כל דבר חדש שאתה מתניע זאת בדיוק הסיטואציה שקורית. לאחר מכן מתרגלים, בא הרעיון האחר ואותו דבר אומרים: זה עולה כסף, בזבוז כספי ציבור, וכו' וכו'. לכן, כשאני מסתכל על העסק הזה אני רואה שמבחינת מדינת ישראל, אם אני עושה עלות–תועלת, אני חושב שזה החוק הכי נכון. גם כלכלית. אני משוכנע, כפי שאמרתי, שגם כלכלית זה יהיה יותר זול. מדובר בסכום קטן מאוד יחסית. זה לא עולה אפילו, לטעמי, 30–35 מיליון שקלים. דרך אגב, אם אתם רוצים לממן את זה ממימון המפלגות, אני אשמח מאוד, בוודאי מפלגה כמו שלך – לא רק שלך, כל אלה שאין להם מפלגה, והם המפלגה מקבלים מימון שוטף. אתה מקבל כמעט מיליון ומשהו שקל כל חודש. אותו דבר כולנו. אין שום סיבה – דרך אגב, עד היום אני צובט את עצמי מדוע ולמה. אני הסברתי, אני שאלתי את עצמי מדוע בזמנו בכלל נחקק החוק הזה? הרי ישבו פה 120 איש וקיבלו החלטה, לפני 65–70 שנה, בקום המדינה. הם אמרו: אנחנו רוצים להיות מדינה דמוקרטית, וכדי שתהיה מדינה דמוקרטית אנחנו צריכים מפלגות. באותה נקודת זמן זה עבד ככה. לא הייתה טלוויזיה, לא היה כמעט רדיו. אמרו, אנחנו צריכים סניפים בכל עיר ועיר, וזה עולה לנו כמה לירות; צריך לשכור מקום; צריך לקחת איזו מזכירה שתעשה טלפונים לפעילים לבוא, לשמוע. יש בזה היגיון. ככה מתחילה דמוקרטיה. לכן אמרו: תשמע, למפלגות אנחנו ניתן מימון מפלגות שוטף כל חודש, כי זה עולה להם, וכשנגיע לבחירות אנחנו ניתן להם מימון לבחירות שהוא שונה, נפרד. אבל מה קרה פה? מה האבסורד שהתפתח היום? יש מפלגות של אין מפלגה – הבן אדם זה המפלגה, והוא שומר את הכסף בצד. אין לי מושג למה נותנים לו את זה בכלל. הרי אם הרציונל לא קיים, והוא היה בן אדם הגון, הוא היה אומר: אתם יודעים מה, חבר'ה, לא מגיע לי, אני לא עושה את הפעילות שלשמה בעצם החוק נחקק בזמנו, אז אני לא לוקח את זה, ולבחירות אני אקבל מה שמגיע לי. מגיע לי כך וכך לתעמולת הבחירות, אני אשתמש בזה. אבל מה שקורה בעצם הוא שאתם לוקחים את כל הכסף הזה ואוספים אותו לבחירות. אין לכם באמת פעילות שוטפת בהיקפים של המפלגות הרגילות, כפי שאמרתי, כמו הליכוד או מפלגת העבודה. בסופו של דבר, אני חושב ששם הייתי מבטל את זה. זאת אומרת מפלגה שאין לה סניפים ואין לה מרכז, ואין לה פעילים רשמיים, אני חושב שלא מגיע לה שום מימון שוטף, בגלל שאין לה מה לממן. זה כסף ציבורי שהולך לריק. כפי שאמרתי, אתם אוספים אותו לבחירות עצמן, וגם זה מייצר לכם יתרון על מפלגות אחרות שיש להן, מה שנקרא, הוצאות שוטפות. לכן, כשאני ראיתי את כל תמונת המצב הזאת, הגשתי את הצעת החוק. אני חושב שהצעת החוק הזאת היא הצעה שבאה לנקות את הפוליטיקה הישראלית לפחות מקצת שחיתות, קצת, פוטנציאל, אפילו מחשבה. אני מספר לכם שכשהתורמים תרמו לי, אני לא אהבתי את זה. הבטן שלי התהפכה. אני לא רוצה לפגוש תורם. לא רוצה שיבוא אליי, לא רוצה לקחת ממנו כלום. לא רוצה כלום. לכן הגשתי את הצעת החוק. אנחנו בעצם עשינו שני דברים שמאזנים את הנושא: אחד, אנחנו הורדנו את תקרת ההוצאה בשליש, זאת אומרת הורדנו את ההוצאה בשליש מלמעלה. קרי, היום במקום 450,000 או 470,000 שקל בליכוד – זה משתנה ממפלגה למפלגה, זה פונקציה של מספר המתפקדים שלה; הרי בסופו של דבר, מה הרעיון שעמד סביב הסכומים? הרי אם אתה צריך – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): בליכוד זה יהיה 50? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא. זה ירד בשליש מהתקרה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): משהו כזה. אני לא נכנסתי לזה. הורדנו בשליש. אני אגיד לך, עמר, זה פונקציה של מספר המתפקדים. הרי לכאורה, מה הסיפור כאן? יש לך מתפקד, ואתה רוצה לשלוח לו מכתב אחד, ולהגיד לו: אדוני, זה המצע שלי, אני רוצה שתבחר בי – או לא תבחר בי, לא חשוב – זה המצע שלי, ואני משתתף בבחירות. זה לבד עולה כמעט 3 שקלים – בול וכו'. עוד שני טלפונים וזה בעצם התקציב פר מצביע. דרך אגב, לבחירות מדינת ישראל שולחת פתק לבוחר ואומרת לו איפה הוא מצביע, באיזו קלפי וכו'. לכן אני אומר, בגדול, גם אתה כמועמד שולח – אתה מודיע שאתה בכלל מתמודד. זה הדבר המינימלי. לכן הסיפור הזה במצטבר, כשיש 120,000 או 140,000 איש – לשם אתה מגיע. יש לך 50,000? אז תעשה את הכפולות ב-50,000. לשם תגיע פחות או יותר. לכן, הורדנו את תקרת ההוצאה ועשינו את האיזון עם כל האנשים שלא נבחרים בסופו של דבר די דומה לקטע המוניציפלי כדי לא למנוע מאנשים חדשים להצטרף למערכת ולקחת את הסיכונים באופן מלא. בעצם אמרנו להם – וזאת ההצעה – שמי שיקבל 60%, יקבל 60%; בדיוק כמו במוניציפלי, שאם אתה מקבל 75% מהמנדט אז אתה מקבל חלק מההוצאות שהוצאת. אני באמת חושב שהצעת החוק הזאת היא הצעה ראויה וטובה. כפי שאמרתי קודם, היא באה לצמצם – זה אפילו מצמצם פוטנציאלית את כל הנושא של מפגש של כסף עם פוליטיקאים. באופן בסיסי אני חושב שפוליטיקאי לא אמור להיפגש עם כסף, להוציא תלוש המשכורת שהוא מקבל מהכנסת. כל דבר אחר בסוף מביא אותנו למחוזות אחרים. לא את כולם, יכול להיות שיש פה אנשים חזקים, טובים, רובם טובים. אבל אתה יודע, אנשים הם שונים, הלחצים הם שונים לפעמים, האופי הוא שונה. חז"ל כבר אמרו: בפני עיוור לא תיתן מכשול. לכן אני באמת חושב שבסך הכול, אם נעשה עלות–תועלת, העלות כאן, יחסית לתועלת שתצמח לאזרחי מדינת ישראל, בוודאי מהתנהלות הכנסת בחקיקות כאלה ואחרות, תעלה לאין-ערוך מאשר ההוצאה עצמה. אני אומר לכם בגדול – אני יודע שתעלו לכאן ותגידו: כסף ציבורי, ותגידו: אתם מושחתים. כבר אמרתי לך פעם, מפלטו של הנבל זה הפטריוטיזם. תמיד כשאתה רוצה לעשות משהו ואתה רוצה להתנגד, תהיה פטריוט, שחק אותה פטריוט גדול, ואז אתה בעצם לא מביא את זה לשום מקום. לכן אני מצפה שאנשים יסתכלו בהגינות על ההצעה. אם הם לא מסכימים איתה – אין בעיה. רק שיסבירו לי למה. כי אני באמת חושב על הנושא הזה מספר שנים. אני גם יודע איך זה עובד, רבותיי. אני מכיר השיטה בליכוד הרבה מאוד שנים, ותסמכו עליי שאני יודע שזה מה שצריך להיות לטובת עם ישראל. מתמודד רגיל שהוא חבר כנסת יכול לגייס את הכסף הזה בקלי קלות. זאת לא השאלה בכלל. גם פעמיים מזה. ואם הוא שר – פי ארבעה. זאת לא השאלה בכלל, זאת לא השאלה שעמדה על הפרק. חלק מהאנשים, דרך אגב, טוב להם לגייס. אני בא מזווית – – – איתן כבל (המחנה הציוני): אני יכול ללכת? אתה תספיק לסיים? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני מסיים – – – איתן כבל (המחנה הציוני): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): למה? זה לא מעניין אותך? איתן כבל (המחנה הציוני): חס וחלילה. אני הפנמתי וביקשתי להקליט לי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אנחנו נמשיך להאזין במזנון. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני רק מקווה שתשמע את זה גם. אתה יודע, אני בדרך כלל לא אוהב לשמוע הקלטות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אנחנו נראה במזנון. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): בסדר. לכן אני אומר בגדול, זה לא בא מהזווית הזאת, בגלל שכפי שאמרתי, זאת לא הבעיה. חבר כנסת שמכהן בכנסת אין לו בעיה עם זה, בוודאי אם הוא שר אין שום בעיה עם זה. אני בא מהזווית העקרונית הערכית של העניין: אני חושב שזה כסף שאסור לגעת בו. לכן אני חושב שהסיפור של הפריימריז הוא חלק מכל מערכת הבחירות במדינת ישראל. זה לא משהו נפרד. אנחנו לא נבחרים לאיזשהו ועד עובדים של איזושהי חברה. לכן אני מבקש מכל חברי הכנסת להתבונן, לחשוב על ההצעה. אם הם מתנגדים לה, אז שבאופן ענייני ינסו לשכנע אותנו למה היא לא בסדר. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת דוד אמסלם. אני רק מציינת שלהצעת החוק הזאת אנחנו מחויבים בהצבעה ברוב של 61 חברי כנסת. המסתייג הראשון, חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה, עשר דקות לרשותך. יאיר לפיד (יש עתיד): חבר הכנסת אמסלם, אני רוצה קודם דווקא לברך אותך על הכנות, מפני שאתה עמדת פה ואמרת לפרוטוקול שאתה וחבריך נבחרתם לכנסת ישראל בשיטה שהיא על פי עדותך מושחתת לגמרי. השתמשת בביטוי: שמתנוסס מעליה דגל שחור. בעצם עמדת פה ופירטת לנו שכל האגף הזה שאתה משתייך אליו, נבחר באופן מושחת. זה לא משהו שאני אמרתי. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: אתה לא הקשבת לנאום שלו. לא, אתה מוציא דברים מהקשרם. יאיר לפיד (יש עתיד): אני הקשבתי לכל מילה בנאומו, סגנית השר חוטובלי. הוא, כל הטיעון שלו – – – היו"ר רויטל סויד: סגנית השר חוטובלי, בבקשה. יאיר לפיד (יש עתיד): דווקא הקשבתי מאוד ברצינות. כל הטיעון של חבר הכנסת אמסלם אומר: השיטה הנוכחית מושחתת לגמרי ולפיכך עלינו להחליף אותה. נכון, חבר הכנסת אמסלם? סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: לא, לא, הוא אומר שהוא רוצה לשפר את המצב. יאיר לפיד (יש עתיד): אתה אומר, השיטה מושחתת ולפיכך אנחנו צריכים להחליף אותה בשיטה אחרת שתכף אדבר עליה. אבל קודם כול אני מברך אותך על הכנות. אני מסכים איתך, השיטה אכן מושחתת ואתה וחבריך נבחרתם בשיטה מושחתת – על פי עדותך, לא על פי עדותי – ואת התוצאות אנחנו רואים. כי זה מה שקורה כשכולם נבחרים בשיטה מושחתת, אי-אפשר להיות מופתעים אחר כך שהשחיתות ממשיכה אל תוך הקדנציה. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: דיקטטורה זו לא שיטה טהורה. היו"ר רויטל סויד: סגנית השר חוטובלי, בבקשה. יאיר לפיד (יש עתיד): אתה אמרת פה: התורמים יכולים ללחוץ עלינו. אתה אמרת פה: אני מרגיש לא נוח עם זה שאנחנו מקבלים כסף. אתה אמרת פה: זו שיטה מושחתת – ואני מסכים עם כל מילה שלך. רק מה צריכים להרגיש אזרחי ישראל והבוחרים שלך כשאתה עומד פה ומודה בפניהם שנבחרתם בשיטה מושחתת? כולכם, גם את, סגנית השר. השיטה מושחתת, לפי חבר הכנסת אמסלם, הוא זה שאמר את זה, לא אני. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: לא, לא, אנחנו בשיטה דמוקרטית, חבר הכנסת יאיר לפיד, אתה מתבלבל. זו דמוקרטיה. אנחנו פועלים בשיטה דמוקרטית. אתה לא מכיר את המילה אבל זו דמוקרטיה. יאיר לפיד (יש עתיד): הפתרון לשיטה המושחתת הזאת הוא שעכשיו מבקשים שייקחו מכל אזרח ישראלי כסף כדי לתת לכל חבר כנסת בליכוד 300,000 שקל – וזה לא משנה אם הצבעת בשביל הליכוד, לא הצבעת בשביל הליכוד – כל חבר כנסת בליכוד רוצה עכשיו מתנה של 300,000 שקל כדי שהוא לא יצטרך ללכת לחפש תורמים. ונניח שניתן את ה-300,000 שקל, למה הם ילכו? הם ילכו למשהו אחר ממה שהם הולכים היום? גם אז הם ילכו למפקדי ארגזים; גם אז הם ילכו לקבלני קולות; גם אז הם ילכו לכל הרעות החולות הנוכחיות של השיטה המושחתת הזאת. ומה שאתה מציע לנו – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אתה לא מכיר מה זה פריימריז. מה זה קשור? יאיר לפיד (יש עתיד): מה שאתה מציע לנו זה להחליף שיטה מושחתת אחת בשיטה מושחתת אחרת. אתה אומר, זה מושחת. היינו מושחתים, כולנו, לקחנו כסף מתורמים באופן מושחת, עכשיו אנחנו רוצים לקחת כסף ציבורי ולהשתמש בו בשביל להמשיך את השחיתות בצורה אחרת. ומתפלאים שיש אובדן אמון מוחלט של הציבור בבית הזה, כשעומדים נציגי מפלגת השלטון ואומרים: כן, אנחנו מודים, נבחרנו באופן מושחת לשלטון, עכשיו זה לא כל כך מפתיע אותנו שזה מגיע עד לצמרת הכי גבוהה, כי ככה זה אצלנו, כי זאת השיטה שלנו. זאת השיטה שלכם, זאת בעיה שלכם. אזרחי ישראל לא צריכים לשלם על זה מכספם. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יאיר לפיד. המסתייג הבא, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): האמת היא שחשבתי שתגיד דברים של טעם. יאיר לפיד (יש עתיד): אני חושב שאמרתי דברים של טעם. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא באמת, חשבתי שתשכנע אותי. אני באתי ברצינות, אבל לא חשוב. לא כל דבר זה פוליטיקה קטנה. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני שמח שאני מופיע גם אחרי חבר הכנסת אמסלם וגם אחרי חבר הכנסת לפיד, כי קודם כול בואו נעשה סדר. זאת אומרת, בעיות בפריימריז ופריימריז זו שיטה בעייתית, אבל היא ודאי יותר טובה מהשיטה שחבר הכנסת לפיד יושב עם עצמו, מחליט על המדיניות שלו, מחליט מי הח"כים שלו, מחליט, ואנחנו לא יודעים מה – כדאי שתשמע את זה, אתה בורח כי אתה צועק "מושחתים" והולך. יאיר לפיד (יש עתיד): הייתי יושב עם עצמי מאה שנה ולא הייתי בוחר בך. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אה, אוקיי. אז בוא נאמר את האמת. איזונים ובלמים בדמוקרטיה הם דבר חשוב מאוד ובוחרים הם אנשים שאתה לא יודע מיהם בכלל, אבל הם משפיעים על מי נבחר ועל הדרך של המפלגה, וכך ראוי. וזה לא אומר שאין פגמים, יש פגמים. אבל השיטה הזאת שיאיר לפיד יושב עם עצמו ומתייעץ עם איזה בעל הון אחד או עם חבר עיתונאי אחר או בעל עיתון אחר, היא גרועה שבעתיים. צבוע. גמרנו איתו, עכשיו נדבר איתך, דודי. תקשיב, אני התלבטתי ברצינות לגבי החוק הזה. עמדתי פה בקריאה הראשונה ואמרתי לך: תשמע, אני אתמוך בחוק אם תורידו את הסעיף הבעייתי – שהוא לא היה הגיוני, גם לא בעיניך – שלפיו מפלגות שאין בהן פריימריז יקבלו – תשמע, זה עשה נזק לחוק כולו וגם לרעיון שבבסיסו. אני לא חושב שאתה מושחת ואני לא חושב שהטעמים שלך מושחתים. הטעמים לחוק הזה אפילו הגיוניים – הפרדה בין הון ושלטון או בין הפרלמנטר לבין התורם שלו. מבורך בעיניי. הדרך הייתה מאוד בעייתית, אני מוכרח להודות, ויש לי כמה שאלות שגם אתה לא פתרת אותן ואני אשמח אם תענה עליהן כשתעלה בפעם הבאה. זה כדלקמן: אם אתה באמת רוצה להפריד בין הון לשלטון, תתחיל במקום שבו ההון–שלטון הוא הכי גרוע: יש 50 ראשי ערים בחקירה. 50 ראשי ערים. כל שנה מעמידים פה ראשי ערים לדין רק על סעיף אחד: שהתורם שלהם, שהיה איזה קבלן אלמוני או פלמוני, אחר כך בא ואמר, תעשה לי טובה, תשנה את התב"ע, יאללה, קצת תוספת אחוזים. שם הבעיה גרועה שבעתיים, יותר גרועה מאשר אצלנו בכנסת, והחוק הזה לא עונה על זה. אז אם באמת הכוונה הייתה, כמו שאתה אומר, להפריד בין הון לשלטון, צריך להתחיל איפה שיש את עיקר הבעיה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני יכול לענות לך? מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): כן, אתה יכול לענות. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): עשינו גם שם מהלך משמעותי. הרי היה עדכון למימון המפלגות בקטע המוניציפלי. אני עמדתי על כך שחלק מזה ילך לבחירות לראש העיר – שהוא יוריד את התלות בתורמים. שם התחלנו את זה כבר לפני שנה. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אבל זה לא בחוק. תקשיב, אני מדבר איתך רק עניינית, אני לא מדבר איתך בסיסמאות. אני לא יאיר לפיד. אתה יודע, אומנם גם אני הייתי עיתונאי, אבל אני עשיתי גם דברים של תוכן, לא רק ערימות של מילים שאין להן שום משמעות. אני מדבר איתך עכשיו לגופו של החוק. מאיר כהן (יש עתיד): מה יש לך, מיקי? מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תשמע, יש גבול לצביעות. לא יכול לעמוד כאן אדם ולצעוק "מושחתים" על השיטה הכי פחות מושחתת, ולהגיד "מושחתים". מאיר כהן (יש עתיד): הוא לא אמר "מושחתים". מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תקשיב, אתם נבחרים. מאיר כהן (יש עתיד): לא, הוא לא אמר. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): מאיר, אתה יודע, אני אוהב אותך ומעריך אותך. למה יאיר בוחר בך ולא בו? מאיר כהן (יש עתיד): הוא לא אמר "מושחתים". מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): יש לי בעיות הבנה או בעיות שמיעה? מאיר כהן (יש עתיד): לא. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): הוא עומד פה וצועק על השיטה שאני נבחרתי בה שהיא מושחתת. ואני אומר לך שאני לא מושחת. מאיר כהן (יש עתיד): אתה צודק. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): ואני לא קיבלתי גרוש אחד מבעל הון. מאיר כהן (יש עתיד): מסכים איתך. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): ואתה יודע מה, גם לא קיבלתי אפילו תרומה. מאיר כהן (יש עתיד): מסכים איתך. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אני לא לוקח תרומה אפילו אגורה. בא האיש הזה, שלוקח ממיליונרים כסף, ואומר לי שאני מושחת, ולדודי שהוא מושחת. מיהו? מאיר כהן (יש עתיד): מיקי, לא. מיקי, לא. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): די, יש גבול. גם לצביעות יש גבול. מאיר כהן (יש עתיד): אני אענה לך. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אל תענה. מאיר כהן (יש עתיד): לא, אני אענה. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תענה, אני מקשיב. מאיר כהן (יש עתיד): א. אנחנו לא חושבים שאתה מושחת, וגם אמסלם לא. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): זה מה שהוא אמר לנו עכשיו. מאיר כהן (יש עתיד): תן לי חצי דקה. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תשלח את שלח, אני אין לי בעיות בהבנת השמיעה, יש לי בעיות לפעמים בביטוי, אבל בשמיעה אני מבין הכול. מאיר כהן (יש עתיד): אני כתבתי את מה שדודי אמר. על פי מה שדודי אמר, על פי מה שדודי אמר, הוא אומר: אל תשים מכשול בפני עיוורים. היות שהשיטה הייתה מושחתת – – – מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): הוא לא אמר את זה. הוא אמר שיש בעייתיות בשיטה, ויש בעייתיות בשיטה. אתה יודע מה אתה עושה לי? אני מגן עכשיו על חבר הכנסת אמסלם. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): ומה רע בזה? מאיר כהן (יש עתיד): לא התכוונתי. היו"ר רויטל סויד: אתה באמת תצטרך תרומות עכשיו, מיקי. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אני צריך להעלות את מחיר הפריימריז. אתה הורס לי את הפריימריז. היו"ר רויטל סויד: עכשיו הוא בטוח יצטרך תרומות לפריימריז. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): לא מקובל עליי הדבר הזה. אתם מפלגה לא דמוקרטית – זכותכם, אתם פועלים לפי החוק. אבל לבוא להטיף לנו? אנחנו פועלים לפי מיטב הערכים הדמוקרטיים, עשרות אנשים ומאות אלפי אנשים משתתפים בבחירה שלנו. להגיד לנו שאנחנו לא בסדר כשאתם סוגרים את זה בתוך דיל בתוך החדר? יש גבול גם לצביעות. דודי, אני חוזר אליך כי אני בעניינים. לגמרי. כאמור, זה לא חל על המקום שבו יש הכי הרבה בעיות וזה הרשויות המקומיות. אם היינו מתחילים שם – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): יש שם פריימריז. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): זה לא משנה, יש שם הון–שלטון. יש חיבור בין פוליטיקה להון. שם היה צריך להפריד את זה. מאיר כהן (יש עתיד): דודי, יש תיקון, יש היום שני מסלולים, גם לראש העיר וגם – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לראש עיר אין פריימריז. מאיר כהן (יש עתיד): לא, אבל יש לו מימון. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): מה זה חשוב? מאיר כהן (יש עתיד): תיקנו את החוק. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): רגע, לא הכול על חשבון הזמן שלי. תענה, בוא, אני שואל אותך שאלות ענייניות מקצועיות. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): רשמתי. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אני לא מדבר בסיסמאות, מקצועית אני אומר לך מה הבעיה שלי עם החוק שלך, שהייתה לי נטייה לתמוך בו. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): רשמתי, ואני אענה לך. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): כמו שאמרתי בהתחלה, אמרתי: תורידו את הסעיף המושחת, הבטחתי לשר לוין והבטחתי גם לך שאם תורידו את הסעיף הבעייתי – אני רציתי לתמוך אבל אני עדיין אומר לך מה בעייתי בחוק בעיניי. אני אגיד, כבר לא נשאר לי זמן, כי כולם הפריעו לי, אבל לא חשוב. אני רוצה להגיד לך בפרגמנטים, אבל כל אחד הוא נקודה. הראשונה זה כאמור הבעייתיות ברשויות המקומיות – 1. 2. יש תחושה של גילדה. תחושה. למה יש תחושה של גילדה של ח"כים? כי החוק הזה בסופו של דבר מקבע את אלה שנמצאים, כי הם מצליחים להחזיר את מה שהמדינה נותנת להם, לעומת אלה שהם מתמודדים חדשים וצריכים להחזיר. זה מייצר יתרון לא טוב, בעיניי, גילדה. 3. אני אומר לך את זה ממש בפרגמנטים, אתה יודע שאני יכול לנמק כל דבר, אבל בטח שמעת כבר חלק מכמה מהנימוקים. הדבר השלישי זה ניגוד עניינים, וזה עניין שאולי הוא פעוט בעיניכם, בעיניי הוא מהותי. אני חושב שקבוצה של אנשים, גם לא חברי כנסת, צריכה לדון בעניינה שלה. אני לא חושב שחברי הכנסת היו צריכים להביא הצעה, כמו שהם לא צריכים לדון בשכרם, לטעמי – ויש ועדה חיצונית ועשו איזו הגבלה גם בעניין הזה – מאחר שרובנו נהנים מהדבר הזה; נהנים – אנחנו לא היינו צריכים לדון בזה. הייתה צריכה ועדה ציבורית לדון בזה. אולי היא הייתה מגיעה למסקנות שלך. אולי היא הייתה מגיעה למסקנות יותר מרחיקות לכת משלך, והייתה אומרת – לא 300,000 ולא רק חברי כנסת, גם ראשי ערים, גם זה. אני אומר לך בכנות: יש לי אי-נוחות עם זה שאנחנו דנים במשהו שיש לנו אינטרס ישיר בו. זה לא אינטרס עקיף. נכון שזה חוקי, נכון שהכנסת היא הריבון – זה הכול נכון, ועדיין, עניינים שנוגעים ישירות לחברי הכנסת ראוי היה שחברי הכנסת לא יטפלו בהם במישרין. כמובן, כשצריך להצביע אחר כך על חוק, אז זו חובתנו, אבל אחרי שזה עבר סינון של ועדה ציבורית זה ראוי. כל הטענות שלי הן טיעונים ענייניים, אני אומר לך רק את הטיעונים הענייניים, לא סיסמאות. אני אומר לך את הסעיף הרביעי, והוא: אני הרי מכיר את חוק מימון מפלגות. ברגע שזה בידינו, אז תאוותנו לא מוגבלת. כל פעם, כל שנה, כל שנה, כל בחירות מעלים עוד פעם את מחיר. מי ערב לידי שהיום אתה רוצה לתת 300,000 לפריימריז, ולא יבוא אחר כך חבר כנסת אחר – אתה גם לא מגלה עניין גדול בכנסת הבאה, וכמו שאמרת מעל לדוכן הזה, זה לא בנפשך; אני לא יודע אם תיבחר או לא – אבל לא משנה, יבוא מישהו אחר ויגיד: רגע, למה 300,000, בואו נעשה 400,000, ויעלו את זה. אז הסעיף האחרון שאני רוצה לומר לך, כי זמני כבר מתקרב לקיצו, דודי, זה שדמוקרטיה עולה כסף, זה נכון, אבל לא בלי סוף. גם לכסף שאתה יכול להשית על הציבור, גם למען עקרונות נכונים – אני חושב בבסיסו החוק הזה נכון. הוא נכון, אני מקבל את ההיגיון שלך; אני חושב שדרך שבה הוא מחוקק, המהירות הזאת – זה חוק שהיינו צריכים לשבת ולדוש עליו, ולדון בו – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תקשיב, עזוב. אתה יודע, אני יודע מתי אתה מקשיב לי ומתי לא. עכשיו אתה מקשיב לי, יש פעמים שאני יודע שאתה לא מקשיב לי. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): רשמתי הכול. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אני יודע – דודי – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כל ההערות – – – מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): חבר הכנסת אמסלם, לא יפה שאני קורא לך דודי פה, מעל לדוכן, אני יודע מתי אתה קשוב ומתי לא. אני באתי אליך – אני יודע מתי אתה קשוב ומתי אתה רוצה לגמור עניינים, אתה צריך ללכת לוועדה הבאה, יש לך את התפקיד הבא, אתה צריך לגמור ענייניים. אני לא אפילו מאשים אותך, אני רק אומר לך שמן הראוי היה שחוק כזה ייקח בחשבון את כל הדברים שמניתי פה, ויותר, והיינו מחוקקים אותו. אתה יודע, אתם הרי אומרים שאין בחירות מעבר לאופק. אתם אומרים שהקואליציה הזו תחזיק עד 2019. אז מה הבהילות? מה הבהילות? למה הבהילות הזאת? הבהילות הזאת יצרה תחושה מאוד גדולה של אי-נוחות. רצינו לדון יותר בפרטים. כאמור, אני אומר לך בלב כבד, אבל אני אתנגד לחוק הזה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. המסתייג הבא, חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. שבע דקות לרשותך. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רבותיי השרים, עמיתיי חברי הכנסת והציבור הגדול והרחב שמסתכל על הדיון הזה, תופס את הראש ולא מבין במה הכנסת הזאת עוסקת. עמיתיי חברי הכנסת, תסתכלו על השבועיים האחרונים ותראו את סדר העדיפויות של הממשלה הזו בקליפת אגוז. הדבר הראשון, הכי חשוב זה להבריח את ראש הממשלה נתניהו מחקירות משטרה עתידיות. לכן שבוע שלם התעסקנו בזה. זה היה בעדיפות העליונה של הממשלה. אחר כך, כשסידרנו את ראש הממשלה נתניהו והברחנו אותו מהמשטרה, צריך לדאוג לחברי הכנסת. צריך לדאוג לחברי הכנסת לכסף לפריימריז, זה מה שאנחנו עושים עכשיו. אחר כך, בהמשך הלילה, גברתי היושבת-ראש, יבקשו מאיתנו לבטל את העיקרון של שלטון הרוב ולקבוע שבירושלים מספיק וטו של המיעוט. כי 61 חברי כנסת, אפילו 70 חברי כנסת, לא יוכלו להגיע להסדר שלום בירושלים. זה יהיה חוק שהמטרה שלו תהיה להגיד לעולם: אנחנו לא רוצים הסדרים בירושלים; אנחנו בעצם לא רוצים הסדר בכלל. אנחנו לא רוצים הסדר שלום – כי בלי הסדר בירושלים לא יהיה הסדר שלום. אחר כך, בהמשך השבוע הזה, הקואליציה הזו רוצה להעביר לנו גם את חוק המרכולים, כדי לסגור את המרכולים בשבת בהמון המון רשויות מקומיות ולקבע כפייה דתית במקום הסדר הגיוני לסוגיה של השבת. הסדר של סטטוס קוו הגיוני, נורמלי, מתקדם, שייתן פתרונות אמיתיים. אז זה סדר העדיפויות של הממשלה. ומה נדחק אחורה? הנכים, למשל, נדחקו אחורה. אתם זוכרים את מחאת הנכים? הבטיחו שב-1 בינואר אנחנו כבר נגיע עם קצבאות פי שניים. איפה? ההבטחות של הממשלה הזו שוות לפח האשפה. הביטוח הסיעודי – לפני חצי שנה מליאת הכנסת קיבלה החלטה שצריך להכניס את הביטוח הסיעודי לסל הבריאות הממלכתי. ומה הממשלה עושה? זה ממש לא חשוב; למה להתעסק בביטוח סיעודי כשראש הממשלה צריך לברוח מחקירות משטרה. קשישים, קצבאות קשישים – זוכרים את הסוגיה הזאת? מערכת הבריאות – שנמצאת במשבר מאוד קשה. בתי חולים – שבהם הזקנה במסדרון ממשיכה לשכב. פיטורים בצפון ובדרום ואפילו בירושלים, במפעלים – הכנסת לא מתעסקת בזה. זה בתחתית סדר העדיפויות. אז אזרחי ישראל – זה מה שאתם צריכים לקחת מהלילות האלה: לממשלה הזאת האזרחים לא חשובים. לממשלה הזאת חשוב קודם כול לשמור על ראש הממשלה, אחר כך לסדר פתרונות לחברי הכנסת, אחרי כך לייצר פתרונות לקואליציה, גם לבית היהודי, שרוצה סיפוח בירושלים וגם לחרדים, שרוצים כפייה דתית במרכולים בשבתות. אזרחי ישראל, אתם תישארו בסוף; הנכים יישארו בסוף; הביטוח הסיעודי יישאר בסוף; הקשישים יישארו בסוף; החולה במסדרון תישאר בסוף; העובדים המפוטרים בצפון, בדרום, במרכז – כל אלה יישארו בסוף. כל אלה לא מעניינים את ממשלת נתניהו. גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לומר כמה מילים על החוק הזה. האמת היא שנקודת המוצא של חבר הכנסת אמסלם, שלא מקשיב לי עכשיו, נקודת המוצא של חבר הכנסת אמסלם היא דווקא נכונה, לדעתי. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אבל? היו"ר רויטל סויד: רגע. תקשיב, תקשיב. דב חנין (הרשימה המשותפת): אני חושב שחבר הכנסת אמסלם צודק כשהוא אומר שהמערכת הקיימת של התרמה בפריימריז היא מושחתת. הוא צודק בזה. הוא צודק בזה. חברים, צריך להגיד את זה ביושר: אי-אפשר להמשיך עם ההתנהלות הזאת. זה לא הגיוני, זה לא נכון, זה לא אפשרי וזה משחית, כי צריך להיות בן אדם מסוג מאוד מיוחד גם לקבל תרומה וגם להגיד אחר כך למי שקיבלת ממנו תרומה: אני עכשיו לא מתעסק בך, עכשיו אני לא מכיר אותך. לכן המערכת הזו מושחתת, אבל הפתרון שמוצע איננו הפתרון הנכון. אנחנו צריכים להוציא את הכסף הגדול מהפוליטיקה ולא להכניס את הכסף הגדול לפוליטיקה דרך הקופה הציבורית. מפלגות שרוצות לקיים פריימריז צריכות לקחת על עצמן כמפלגה להוציא לכל חברי המפלגה שמשתתפים בבחירות חוברת, פרסום אחיד. כל מועמד יקבל עמוד אחד, שני עמודים, שלושה עמודים; להציג את עצמו, להציג את מעשיו, להציג את הרקורד שלו. אפשר לעשות את זה ברשת, אפשר לחלק את זה בדואר. כולם מקבלים את אותו הדבר, ואין הוצאות פרטיות בפריימריז. לא תורמים כסף ולא מגייסים כסף מקופת המדינה. המפלגה שמחליטה על פריימריז צריכה לארגן את המערכת הזו בצורה שתהיה שוויונית לכל אחד ואחד ואחת מהמתמודדים והמתמודדות. עמיתיי חברי הכנסת, זה הפתרון היחיד שהולך בכיוון הנכון. אנחנו צריכים להבין: ברמה העקרונית, הבעיה היא לא רק עם התרומות – הבעיה היא עם כניסה של כסף גדול למערכת הפוליטית. כאשר נותנים כסף גדול מהקופה הציבורית לחברי כנסת מכהנים, אנחנו בעצם גורמים למתמודדים שאינם חברי כנסת, שרוצים להתמודד ולהצליח, לגייס הרבה כסף, כי אין להם דרך אחרת. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): שאלה אחת. דב חנין (הרשימה המשותפת): גם כדי לקבל את ההלוואה, חבר הכנסת אמסלם, הם צריכים להציג ערבות. כדי להציג ערבות, הם צריכים להציג ביטחונות. כדי להשיג ביטחונות, הם צריכים לגייס כסף. החוק הזה, בעצם, לא יפתור את הבעיה החמורה והקשה שהוא מצביע עליה אלא רק יחריף את הבעיה הזו עוד יותר. הכסף הציבורי שייכנס לקופה הגדולה של ההתמודדות בפריימריז יתמרץ עוד כסף פרטי להיכנס לתחום הזה. אנחנו כולנו נגיע לפוליטיקה של יותר כסף ופחות עקרונות, יותר כסף ופחות שוויון. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא, אבל אני שואל אותך שאלה אחת. דב חנין (הרשימה המשותפת): בבקשה, שאלה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אתה בפתיח שלך אמרת שיהיה עיתון ויהיו רשימות וכולם אותו דבר, ויפרסמו את המצע וכו'. דב חנין (הרשימה המשותפת): אכן. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): בפריימריז. דב חנין (הרשימה המשותפת): בפריימריז. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): מה דעתך לגבי המפלגות, שנעשה את זה גם? דב חנין (הרשימה המשותפת): שמה? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אותו דבר. למה לתת מימון מפלגות? בוא נעשה איזה עיתון, וכל מפלגה תביא את הברושור שלה. דב חנין (הרשימה המשותפת): אני בעד. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): בעד. דב חנין (הרשימה המשותפת): אני בעד. אני בעד לייצר מערכת שהמדינה – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אז למה אתם לוקחים את הכסף – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): – – תיקח על עצמה – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): למה אתם משתמשים בכסף? יש בתי חולים – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): – – לממן באופן שווה את היכולת שלי ושלך להגיע לציבור. אני חושב שהמדינה יכולה לקחת את זה על עצמה במערכת אחידה, שיטתית, הוגנת, תוך שימוש ברשתות חברתיות וברשתות האינטרנט. אבל זה – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אז אני אשאל עוד שאלה. דב חנין (הרשימה המשותפת): רגע. – – הצעה טובה. היו"ר רויטל סויד: אתה חייב לסיים. דב חנין (הרשימה המשותפת): אני אומר: כרגע, בוא נסדיר את הפריימריז, אבל נסדיר את הפריימריז בצורה נכונה ולא בצורה עקומה, נוציא את הכסף הגדול מהפריימריז במקום להכניס את הכסף הגדול לפריימריז. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. הדוברת הבאה, חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. בינתיים, אם אנחנו רואים את כל הדוברים, אנחנו לא נבחרים בשום דרך. לרשותך 20 דקות. עליזה לביא (יש עתיד): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, אתה יוצא? דווקא רציתי להחמיא לך, שגם אתה הרי מתנגד – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: שר תורן – – – עליזה לביא (יש עתיד): אכן. אז תודה. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: תודה. עליזה לביא (יש עתיד): תודה שהיית איתנו, ותודה גם על החיזוק והתמיכה בהשמעת הקול מהקואליציה, הקול השפוי, כנגד הצעת החוק הזאת. אז תודה רבה לך, אדוני השר הנגבי. היו"ר רויטל סויד: רגע, השר הנגבי מצביע נגד? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כן. השר הנגבי צפוי להצביע נגד. עליזה לביא (יש עתיד): גברתי היושבת-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, שר התיירות, שנמצא איתנו, אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של מכירת חיסול – ערב אחרי ערב, שעות על גבי שעות – מכירת חיסול של מוסדות המדינה, של הדמוקרטיה הישראלית. הפקידות המקצועית, בתי המשפט, ארגוני החברה האזרחית, התקשורת, היועצים המשפטיים, כולם תחת מתקפה חסרת תקדים וחסרת מעצורים. אנחנו נמצאים בתקופה שבה הממשלה בעצמה מכופפת את כל סדרי הדיון שהכרנו כאן בכנסת ישראל. כל סדרי המינהל התקין, כל עיקרון בסיסי של חוק וסדר. אני מחכה למעלה משנה לדיון בוועדת הפנים ואין לוועדה זמן לדון בו, דיון מהיר שאישרו לי כאן, והרי צריכים תוך שבועיים לתת לנו תאריך, גברתי היושבת-ראש. ואני יודעת שרבים מחבריי לא מקבלים דיונים כי הוועדה עסוקה בלחוקק את עצמה לטובת עצמה וחבריה ומי ששלח אותם, ואנחנו רואים את זה חוק אחרי חוק בחודשים האחרונים, בשבועות האחרונים. אנחנו בעצם רואים את עצמנו תחת משבר מנהיגות עמוק, כאשר העומד בראש המדינה חלש וטרוד מאי פעם. אחת התוצאות של התהליך הזה היא מכירת החיסול שאנחנו ממש רואים אותה – אבל רואים אותה מול העיניים שלנו. חודשים ארוכים שאין פעולה אחת לטובת אזרחי ואזרחיות ישראל. וחסרי בעיות אנחנו? חסרי מצוקות אנחנו? כל כך הרבה צריך פה לתקן ולשנות, והנכים – עוד לא נמצא פתרון למתווה שהוצע. לחגוג, להצטלם בעיתון וללכת בכל מיני כותרות, בוודאי, אבל איפה פה הדיונים? החיילים שלנו, וילדים חולים, ומחלקות שנסגרות בבתי חולים. טירוף של עיסוק בתאגיד ובחוק סידורי הג'ובים לחבר'ה והחלשה של היועצים המשפטיים והשתקת המשטרה כדי להגן על פוליטיקאים. ישבנו פה אין-ספור שעות כדי לנסות להסביר לכם: תעצרו, אל תעשו את זה. יום חופש בפריימריז. תראו מה קורה כאן: יום חופש בפריימריז. הרי הבטחתם לעשות התאמה בין ימי החופש של הורים עובדים לבין בתי הספר; זה לא, אבל עוד יום חופש בפריימריז, ודאי וודאי. אין לכם קשר לחיי האזרחים והאזרחיות במדינת ישראל, לקשישים, למצב שלהם. כסף לתוכנית לאומית נגד אלימות כלפי נשים – שנה אחרי שנה אנחנו רואים שהיא לא מתבצעת. אין פה שום תיאום בין המשרדים. למרות שהובטח לנו – שום דבר. במה אתם עסוקים? אלפי שעות במצטבר שעוסקות בכם, בקידום שלכם, בטובות שלכם ובעזרה רק לכם. עכשיו בואו רגע נדבר על חוק הפריימריז הזה. חוק הפריימריז – מה, בעצם, החוק הזה אומר? שפוליטיקאים קובעים לעצמם כמה כסף הם יקבלו, איך הם יקבלו אותו וכיצד יבטיחו את עתידם על אותו כיסא כאן במליאה. איך הם ימשיכו לשבת על אותו כיסא בקדנציה הבאה. לא רק שהחוק הזה לא משרת אותך ואותי ואת כולם פה, אזרחי מדינת ישראל, ואת הילדים שלנו – להפך, הוא לוקח כסף מהציבור, כסף של הציבור, של משלמי המיסים במדינת ישראל; פוליטיקאים לוקחים אותו לטובת עצמם. אין מילים אחרות לתאר את החוק הזה. ממש הרצחת וגם ירשת – בול, בינגו – החוק הזה. הציבור שולח כדי שתשרת אותו, תביא את התיקון שמתבקש. הבטחת לתקן, הבטחת לשרת את הציבור. במקום זה, חבר הכנסת אמסלם, בראש ובראשונה אתה משרת את עצמך ולוקח מהציבור כסף כדי לשרת את עצמך ואת החברים שלך. ממש נתנו לחתול לשמור על השמנת, והחתול חוגג ומתענג לאורך כל הדרך. קודם כול, מדובר בחוק שהוא לא שוויוני. החוק הזה מפלה, בצורה בוטה, מועמדים חדשים שעוד לא היו במשחק הפוליטי, שלא ישבו פה במליאה. הוא מנציח את המעמד של פוליטיקאים מכהנים. אם הייתה בך הגינות מינימלית, היית אומר שלפחות החוק הזה יחול בכנסת הבאה ולא בכנסת הזאת. שנראה קצת מוסריות, קצת הגינות. הרי מה אתם עושים כאן? אתם מקבעים את המקום שלכם באפליה הזאת שיצרתם, במדרג הזה, שבמו ידיכם בניתם אותו. מועמדים חדשים ממילא מתחילים בפער מאוד גדול ממי שנמצא בתוך המערכת הפוליטית: יש בסיס של תומכים גדול יותר, כוח רב יותר, חשיפה תקשורתית גדולה יותר ומוכרות ונראות ציבורית. אז מה החוק הזה עכשיו בא ואומר? שעכשיו גם יהיה להם יותר כסף והכיס שלהם יהיה גדול יותר. על חשבון מי? על חשבון מועמדים חדשים ועל חשבון הציבור – במימון הציבור. את המערכת בארץ צריך לנער ולרענן ולחדש ולהחליף, ולא לקבע ולהנציח את המערכת – שגם ככה היא לא ראויה וגם ככה לא עובדת בשביל הציבור, בשביל האזרחים. אז למען ההגינות – אני רואה שחבר הכנסת אמסלם יצא החוצה – אני מודה שאני מבינה את הרציונל שעומד בבסיס הדברים, ואני יכולה להבין איך אתה פותח פה את הדיון ואומר: לא חשבתי שיתנגדו לחוק הזה, לא חשבתי שיתנגדו. אז אפשר אולי להבין – ואתה רועד מכך שיש שחיתות, ובעצם אתה מפליל את כל המערכות שהיו עד עכשיו. אז חשוב, כן, חשוב לנתק את הקשר בין טייקונים ובעלי מאה מעבר לים ובין לפוליטיקאים. מאוד חשוב לנתק את זה, אבל לא בחוק הזה. זאת לא הדרך, כי המקור האמיתי לשחיתות – אם אותו אתה רוצה לתקן – המקור האמיתי לשחיתות הוא לא באמת התרומות הפרטיות. לא עליהן אפשר לבוא ולומר שהן שמלכלכות את המערכת. המקור לשחיתות נמצא עמוק בשיטה הקיימת, שאתה מכיר אותה יותר טוב מכולם, של קבלני קולות ושל מפקדי ארגזים; שיטה שבה פוליטיקאים עובדים אצל קבוצות אינטרס חזקות ומאוגדות, שממליכות פוליטיקאים עושי דברן. ואנחנו, כן, אנחנו רואים את התוצאות מול עינינו ורואים פרשת שחיתות אחרי פרשת שחיתות, ועוד שר נחקר ועוד חבר כנסת נחקר ועוד פעילים נחקרים, והמקור לכל זה זו השיטה. החוק הזה, שאתה מביא בלהט כזה רב – לא ראיתי לצערי את הלהט הרב הזה בחוקים שבאמת יש בהם כדי להיטיב עם הציבור, כדי לסייע לציבור. אני לא רואה את הלהט הזה, רק בחוקים האלה, בחוקים האלה, שבהם פוליטיקאים עובדים אצל קבוצות אינטרס חזקות ומאוגדות שממליכות פוליטיקאים עושי דברן. התוצאות האלה בפרשיות השחיתות – ופעם זה בשם הציונות ופעם זה בשם היהדות ופעם זה בשם כספי עמותות ופעם זה בשם מטרות חברתיות כאלה ואחרות, שבפועל מוכרות את הערכים של הציונות; מוכרים את ערכי היהדות ומוכרים במכירת חיסול את כל מה שנבנה פה בעמל כל כך רב, בשביל בצע כסף ובשביל תאוות שלטון. אז כל הדברים האלה, חבריי, הם ראיה חזקה יותר מכול שיש בעיה, באמת בעיה בשיטה הקיימת. אבל התרומות הפרטיות הן לא המקור לבעיה, אלא השעבוד של חלק מהפוליטיקאים, שעובדים עבור קבוצות של מקורבים ולא עבור הציבור הרחב, הציבור ששלח אותם, הציבור שבחר בהם. ולכן, השאלה שצריכה להישאל בכנות גדולה, ובאמת ממקום שבא לתקן, ממקום שבא באמת לעשות טוב לחברה בישראל: ההצעה הזאת, שמובאת במרתון הזה שראינו כאן בשבועות האחרונים, האם היא באה לפתור את הבעיה או שלמעשה היא מנציחה אותה, היא מקבעת את הבעיה? ואגב, אם אנחנו רוצים קצת לראות מחקרים, אז היקף המימון הציבורי שמוקצה לבחירות במדינת ישראל, כלומר הכסף שהמדינה משקיעה במערכת הבחירות – כספי הציבור, כן, כספי הציבור שלנו, של משלמי המיסים, שמושקעים בבחירות במדינת ישראל – הוא הגבוה ביותר במדינות ה-OECD, גם לפני החוק הזה. כלומר, מדינת ישראל נותנת הרבה מאוד כסף, מפרישה הרבה מאוד כספים למערכת הזאת של הבחירות. מה עושה החוק הזה? הוא בא ומוסיף עוד כסף ציבורי ועוד כסף של משלמי המיסים. במקום שהוא יחזור לציבור – כדי לתקן, לשנות, לתת חינוך יותר טוב לילדים, לדאוג יותר טוב לחיילים, לזוגות הצעירים, לבנות עוד מערכות של כבישים ולעשות את היום-יום שלנו טוב יותר – במקום זה, הוא מוקצה לפוליטיקאים. לפוליטיקאים. אז באמת, היקף המימון הציבורי – ואנחנו רואים את זה עוד לפני החוק הזה – הוא מהגדול ביותר במדינות ה-OECD. אז מה, מדינות אחרות יודעות לעשות את זה יותר טוב מאיתנו? ומנגד, היקף המימון הפרטי הוא דווקא מהקטנים בעולם המערבי, אם אנחנו שוב רוצים להשוות את עצמנו למדינות שונות. אז בואו נשאל את עצמנו אם, למשל, פוליטיקאי שמגייס במימון המונים – את יודעת, גברתי היושבת-ראש, יש היום את המושג שנקרא מימון המונים, אנחנו רואים את זה בספרים ובפרויקטים חברתיים, אז גם פוליטיקאים יכולים להיעזר ולהשתמש בשיטה החדשה והצעירה הזאת של מימון המונים: מספר רב של תרומות, בשיעור נמוך, נניח של כמה עשרות שקלים או מאות שקלים בודדים, שכפופים לביקורת ומדווחים. למה יש בעיה עם זה? למה אי-אפשר לצאת מהקופסה ולהביא רעיונות נוספים, ולא לרוץ לכספי הציבור ולגזול מהציבור כסף ותקציב? אז ההצעה הזאת סותמת את הגולל על כל רעיון יצירתי אחר שיש ואפשר וראוי לאמץ, ההצעה הזאת באה וחוסמת, באה ומקבעת, באה ואומרת שתרומות פרטיות בכלל לא, אבל שדידה של הקופה הציבורית – למה לא? למה לא, בואו נשדוד את הקופה הציבורית לטובת הפוליטיקאים. וזה דבר שאין לו אח ורע בעולם המערבי. אין עוד דוגמה לשוד הזה של הקופה הציבורית כמו שהחוק הזה יעשה. יש לנו פה הזדמנות לשנות, ואני שמחה ששר בממשלת ישראל, השר צחי הנגבי, בא ואמר: אני לא אוהב את החוק הזה, והיה אמיץ מספיק. ואני קוראת לעוד אנשים אמיצים פה בקואליציה – ואני יודעת שעוברים עליכם שבועות לא קלים: עומדים פה חוקים לפניכם, החוק הזה ועוד מעט חוק המרכולים וראינו כאן את חוק ההמלצות, בית מדרש יצירתי מאוד של הממשלה שמחוקק חוקים רק לטובתכם ולטובת האנשים שלידכם. אני יודעת שהבטן שלכם מיוסרת, ורבים מכם לא באו לפוליטיקה בשביל שלל החוקים האלה שמשרתים קבוצה אחת, אז כדאי שתתנערו ותזכרו מי שלח אתכם, כי בסופו של יום לא תוכלו לישון טוב בלילה, ואתם יודעים שאתם עובדים נגד צו מצפונכם. אז ההצעה הזאת, כן, היא סותמת לגמרי את הגולל, לחלוטין, על התרומות הפרטיות בכל סכום, ומגדילה את הנטל על הקופה הציבורית. מציעים כאן לקבוע לכל חבר כנסת שמתמודד על כהונה נוספת סכום מענק שהוא יקבל מהמדינה, וזה בכפוף לתקרה שכאמור מגיעה למאות אלפי שקלים. אם אני אתרגם את מה שאמרתי עד עכשיו, ההצעה הזאת תעלה לנו, לציבור בישראל, עוד עשרות מיליוני שקלים, עשרות רבות של מיליוני שקלים, מבלי לשפר את המערכת בכלום, בכלום המערכת לא תשתפר. אז רצית לצאת מתוך כוונה טובה, אבל התהליך, ומבחן התוצאה – זה לא נותן לך את התוצאה הרצויה שביקשת לחולל. וזה לא בושה לומר: טעיתי, וללכת ולראות איך אפשר לעשות את זה נכון. ובמהלך הדיונים גם הארגונים החברתיים וגם אנחנו הצענו לך כמה וכמה חלופות, חבר הכנסת אמסלם. אתה לא הקשבת ורצת כמו קטר דוהר כדי להעביר את החוק הזה, ולא נתת לאף אדם בעל ניסיון, ידע, הבנה, להשמיע את הדעה שלו במלואה ולהביא ניירות עמדה בצורה מסודרת כדי להרחיב, כדי ללמוד מה נעשה במדינות אחרות. אז ככה לא מחוקקים חוקים שיביאו טוב; ככה מחוקקים חוקים שמלמדים בשם מי אתה עובד ומי שלח אותך. ואי-אפשר, אי-אפשר להמשיך בדרך הזאת, ואנחנו נתנגד לגמרי להצעת החוק הזאת, שאין בה שום דבר, אבל שום דבר, שמקדם ומיטיב. ההצעה שלפנינו לא פותרת את תחלואי הפריימריז, חבריי מימין ומשמאל, ואתם יכולים לבוא ולנגח אותנו עד מחר, אבל בתוככם אתם יודעים, אתם יודעים עד כמה הפריימריז, צריך לתקן אותם, והייתה הזדמנות בחוק הזה לתקן את המערכת של הפריימריז, אבל החוק הזה לא יגרע במאומה את השחיתות שחוגגת, את מפקדי הארגזים ואת קבלני הקולות ואת המאכערים. ולסיכום, ההצעה הזאת בגרסה הנוכחית שלה היא סידור עבודה לחברי כנסת. אין לי מילים אחרות, סידור עבודה לחברי הכנסת שמכהנים. זה מה שאתם רואים מול עיניכם. זה מה שאתה רואה, חבר הכנסת דודי אמסלם, מול עיניך. זאת הצעה שמנציחה את התחלואים של השיטה הקיימת, והיא שוב משקפת, לצערי, פוליטיקאים שעסוקים רק בעצמם, פוליטיקאים שעובדים רק למען עצמם, ובראש ובראשונה הבבואה שלהם היא זו המשתקפת, ולא מה שהם הבטיחו בקמפיין של הבחירות, ולא כל המילים היפות שהם אמרו לציבור שולחיהם. אז חבריי בקואליציה, אני פונה אליכם פעם שנייה: אתם אנשים הגונים וישרי דרך, וחלקכם זע באי-נוחות, באי-נוחות רבה, כשאתם רואים איך החוק הזה מובא בריצה ובדהרה כדי לעבור ולהיות חלק מחוקי מדינת ישראל. עוד לא מאוחר מדי לחזור בכם, ולמצוא יחד נוסח שייתן מענה למצוקה; כי יש מצוקה, והמילים שחבר הכנסת דודי אמסלם אמר בראשית דבריו: אני לא מבין למה אנשים מתנגדים – אה, אני שמחה שחזרת, חבר הכנסת אמסלם, כי גם בנאום על ההמלצות לא זכיתי שתהיה במליאה וגם עכשיו לא. אני מציעה לך לשים בצד – או לפחות לשמוע – את גל החקיקה המביש הזה, ולראות איך אפשר לחזור ולעבוד בשביל הציבור. אני קוראת לך לעצור את זה. אני קוראת לך לעצור כאן את הדיון הזה ולחזור וללמוד על התיקונים שאפשר להכניס לחוק הזה, כדי שבאמת יהיה אפשר לבוא ולומר: תיקנו ואנחנו מביאים הצעת חוק שתיתן מענה לכל החוליים. תודה, גברתי היושבת-ראש. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. הדובר הבא, חבר הכנסת עפר שלח, בבקשה. שבע דקות לרשותך. עפר שלח (יש עתיד): תודה, גברתי. קשה למנות את כשליו של החוק הזה, שמונח לפנינו. עד כדי כך רבים הם. נדמה לי שמי שמבין אותם באופן אינטואיטיבי לגמרי זה הציבור במדינת ישראל. אנחנו רואים את התגובה, אנחנו רואים איך החוק הזה – שמצטרף, הוא לא עומד לבדו; הוא עומד עם סדרה של חוקים שהקואליציה מביאה בפני הבית הזה – פשוט פועל להשפלת תדמיתו של הבית הזה בעיני האנשים שמתבוננים בו מבחוץ. האנשים ששלחו אותנו לכאן כדי לטפל בדברים שמטרידים אותם, כדי להקדיש את הכסף של מדינת ישראל, הכסף של המיסים שלהם, לדברים שחשובים להם, ולא כדי שפעם אחרי פעם נעלה לכאן ונתגושש על חוקים שכל מטרתם להיטיב עם האנשים שיושבים בבית הזה. והחוק הזה עושה את זה בריש גלי, הוא עושה את זה כלפי חוץ בלי להתבייש בכלל, כי בין שאר חולשותיו, בין שאר מגרעותיו, הוא עושה אפליה לטובה של האנשים שכבר מכהנים בבית הזה לעומת מי שרוצה להיכנס לכאן. מי שרוצה להיכנס לכאן יצטרך לגייס את הכסף בצורות שונות, יצטרך לקחת הלוואות, יצטרך להתמודד עם כל מיני אי-ודאויות: אם לא ייבחר, מה יקרה אז ואיך הוא יצליח לעמוד במטלה הכספית הזאת, לעומת מי שכבר נמצא בבית הזה, שלו המדינה פשוט תעניק את הכסף. לא מספיק שהוא חבר כנסת, לא מספיק שיש לו את היתרון שמכירים אותו, שיש לו את היתרון שיש לו נגישות הרבה יותר גדולה לתקשורת, שיש לו את היתרון שיש לו כוח ביד, מבחינתו – ואנחנו רואים את זה משמש לרעה בעיקר במפלגת השלטון – להיטיב עם האנשים שעשויים לסייע לבחירתו, חברי מרכז ואחרים; את כל היתרונות האלה יש לו, ועכשיו גם יהיה לו גם היתרון שהכסף מגיע אליו במשאית מטעם מדינת ישראל, וזו חתיכת משאית. זו לא משאית קטנה, זה די הרבה כסף, והוא לא צריך אפילו להיאבק על גיוס כסף. השר צחי הנגבי אמר את זה בצורה יוצאת מהכלל, מי שהיה, כמו שהוא אמר, במפלגות השונות שהוא היה חבר בהן, שותף ללא מעט פריימריז, ונאלץ לגייס כסף. הוא אמר: זה לא רגע נעים, זה לא רגע נעים שאתה קורא לאנשים לתרום לך, זה לא רגע נעים שאתה אולי מרגיש שאתה חייב להם בצורה כזאת או אחרת, אבל אל מול האלטרנטיבה שמציע החוק הזה, זה בוודאי עדיף ועדיף בהרבה. ואז כדי, כביכול, להמתיק את הגלולה הכניסו לתוך החוק הזה משהו מושחת עוד יותר, וזה שוחד כהלכתו. נכון שהוא כבר יצא, אבל זה רק מעיד על החוק הזה ועל הכוונות שמאחוריו. הסעיף שנועד למפלגות שאין בהן פריימריז, כמו המפלגה שאני חבר בה, אמר: אתכם פשוט נשחד, ניתן לכם כסף פר כל חבר כנסת שיש לכם, כדי שתצביעו בעד החוק הזה כי זה טוב לכם כספית. הסעיף הזה רק מעיד מה היו הכוונות מאחורי החוק הזה. אנחנו התנגדנו לו, היינו בין המפלגות שהודיעו שהן לא ייקחו את הכסף הזה, ואני שמח שהוא יצא, אבל בסופו של דבר אי-אפשר לנתק את זה מהאווירה הכללית, מהמשמעות הכללית של החוק הזה כמו שהוא הוצג בפני הבית הזה ושל כוונתו. מדי פעם אני מהרהר. אני מקיאווליסט קטן מאוד; היה פה בשבוע שעבר חבר הכנסת יוסי יונה, נתן הרצאה מרתקת על מקיאוולי. גם אני קראתי את זה פעם, אני לא זוכר הרבה, אני חייב להגיד. חברי יענקל'ה פרי, אולי אתה תזכיר לי אחר כך. אני בדרך כלל לא רואה קונספירציות בכל מיני מקומות, אבל כשאתה מסתכל על צבר החוקים שמביאה הממשלה הזאת, שמביאה הקואליציה הזאת, שאנחנו נאלצים להתמודד איתם, לפעמים עוברת בך המחשבה שכל זה נועד בשביל לאיין ולאפס את הבית הזה; כל זה נועד בדיוק למטרה שנגדה אנחנו מתקוממים כשאנחנו אומרים: החוק הזה פוגע בתדמיתו של הבית הזה מול הציבור. החוק הזה גורם לציבור להגיד: עשרות מיליוני השקלים שיוציאו, לא לזה שילמנו מיסים, לא לזה אנחנו מצפים מהאנשים שיושבים כאן. ונדמה לך שזאת בדיוק המטרה. המטרה היא שיתייחסו לבית הזה בבוז, המטרה היא שיתייחסו לפוליטיקה בכלל לא כאל מקום שאליו אנחנו כאזרחים באים כדי לפתור את צרותינו, כדי לשפר את חיינו, כדי להבטיח עתיד יותר טוב לילדינו, אלא שאנחנו נוכל להסתכל על הבית הזה, על 120 האנשים שיושבים פה, ולהגיד: מי הם בכלל? הם מתעסקים רק בדברים שמעניינים אותם, הם מתעסקים רק בטובה שלהם. הינה, אין להם בושה, אפילו לעשות את זה מהמקפצה, כמו שהחוק הזה עושה, לעשות חוק שכל כך מיטיב איתם ועם מפלגותיהם ומשאיר כל כך הרבה בחוץ. אולי המטרה היא זו, אולי המטרה היא שכאשר יזלזלו בנו באופן מוחלט, באמת האזרחים יגידו: מה זה משנה, מה ההליך הפוליטי כבר משנה לי, למה שאני אהיה מעורב בהליך הפוליטי. זה תמיד משרת את השלטון, שלטון תמיד רוצה אזרחים שהפוליטיקה היא לצנינים בעיניהם, שלטון תמיד רוצה אזרחים שלא חשוב להם לשנות את המצב הקיים אלא הם מרגישים אדישות, ניתוק וחוסר יכולת לשנות את כל הדברים האלה, וזה עוד אחד מהדברים הרעים שהצעת החוק הזאת עושה. זו הצעת חוק פסולה מכל צדדיה. אני מצטער שהיא מגיעה לפה לקריאה שנייה ושלישית. אני מצטער על התהליך שבו היא מגיעה לקריאה שנייה ושלישית, שהוא גם אופייני להצעות החוק – לא רק להצעות החוק, בכלל, שמביאות הממשלה והקואליציה הזאת אלא גם להצעות החוק שנדון בהן לאורך הלילה הזה. המשותף להצעות החוק האלה, לכולן: הן משרתות רק אינטרסים פוליטיים, הן נעשו גם ברשעות, גם בחופזה וגם ברישול, כל זה שבשביל שהבית הזה, בסופו של דבר, מחר בבוקר, מחר בצוהריים, מחר בערב, יעמוד נכלם מול עוד צבר של הצעות מבישות שהוא אישר. ועל זה אני חושב שכולנו צריכים להצטער ולזה כולנו צריכים להתנגד. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת עפר שלח. הדוברת הבאה, המסתייגת הבאה, חברת הכנסת סתיו שפיר. שבע דקות לרשותך. סתיו שפיר (המחנה הציוני): תודה רבה. כבר תקופה ארוכה שהממשלה הזאת מביאה לשולחן הכנסת שורה של חוקים שכל המשמעות שלהם היא לדאוג לפוליטיקאים שיושבים בממשלה הזאת. אפס דאגה לאזרחי ישראל. אף אחד מהחוקים שנמצאים כאן לא יוסיף שקל למשכורת של אזרחי ישראל, לא יסייע בפסיק לביטחון האישי שלהם. כלום, אך ורק לביטחונה של הקואליציה. ואפילו החוק הזה, חוק שבבסיס שלו היה אפשר בזמנים רגילים לחשוב שיש לו רציונל נכון, להפריד את הפוליטיקאים מהכסף, אפילו זה נעשה היום אך ורק כדי לדאוג לקואליציה הזאת לקראת הפריימריז. והאמת היא שבאמת את הקואליציה, את ממשלת נתניהו, צריך לנתק מכסף. אנחנו רואים מה כסף עושה לראש הממשלה. אגב, בפריימריז שלו בנימין נתניהו, שגייס מעל מיליון שקלים מ-29 תורמים, לא הצליח לגייס ולו תרומה אחת מישראלים. כל התרומות של ראש הממשלה הן מחו"ל. דווקא במחנה שלנו, במפלגת העבודה, שעורכת פריימריז מפוארים, רבים מאיתנו הצליחו לגייס תרומות בעיקר מישראלים, הרבה מאוד תרומות. אני בפריימריז האחרון ביקשתי מהציבור לבוא ולסייע בתרומות של 50 שקלים או 100 שקלים, כמה שהם רק יכולים, אפילו משהו קטן, ו-1,700 ישראלים תרמו ועזרו לקמפיין שלי. וזאת גם עוד הזדמנות להגיד להם תודה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ גייסה גם היא את הקמפיין שלה, אני חושבת שאת כולו, מתרומות קטנות, וככה עוד רבים מחברינו. ככה צריך לפעול. אבל אני רוצה לדבר על ההצעות הנוספות שמגיעות לכאן לשולחן. הציבור הישראלי מרגיש את הרמאות הזאת, הציבור הישראלי רואה שהקואליציה עסוקה אך ורק בעצמה, שהממשלה הזאת, במקום לדאוג לקצבאות הנכים, שכבר הובטחו לפני חודשים ארוכים – זה מאלץ את הנכים לצאת שוב ושוב לרחובות ולהפגין נגד הקצבה העלובה של 2,342 שקלים בחודש. בושה למדינה, את זה לא מצליחים להביא לכאן להצבעה. אך ורק פוליטיקה קטנה ואינטרסים. אתמול בוועדת הכספים קיצצו 450 מיליון שקלים ממערכת הבריאות. 450 מיליון שקל. כל הכספים שאמורים היו להגיע לעוד מיטות, לעוד אחיות, רופאים, שירותי בריאות בפריפריה, מקוצצים כאילו כלום בשניות של דיון בלי שום הסבר. והציבור הישראלי מרגיש את זה, ובגלל זה הוא יוצא לרחובות שבוע אחר שבוע באלפים רבים נגד השחיתות הזאת, שנמצאת ביסודה של ממשלת נתניהו כבר כל כך הרבה זמן. ומה אני שומעת שאומרים על זה שרי הממשלה? לציבור הישר והאמיץ שיוצא כל שבוע להפגין, הם קוראים "פורעי חוק", כי הפגנה נגד הממשלה זה לפרוע את החוק, זו עבירה על החוק. טוב שעוד לא חוקקתם נגד זה. קשה להאמין לפחד, כמה פחד מצד מפלגת השלטון, שנמצאת כבר עשר שנים בשלטון, כמעט 40 שנה ברצף, וכל כך מפחדת מהציבור; מחפשת בכל הפגנה את הדבר הקטן שאולי יהיה איך להכשיל אותה או לסמן אותה. מוצאת שלט אחד לא במקום, כל המחנה שלנו מגנה אותו בתוקף, וכבר מייד משתמשת בזה כדי לצעוק בבהלה: הסתה, הסתה, פורעי חוק, מסיתים. בואו נדבר שנייה על הסתה. הסתה, ראש הממשלה, זה להוביל את המצעד כשמאחוריך חבל תלייה וארון קבורה עם השם של רבין ראש הממשלה, שנרצח בגלל ההסתה הזאת, זאת הסתה; הסתה זה לעמוד על המרפסת ולשמוע "מוות לרבין", ולהעמיד פנים שאתה לא רואה; הסתה זה לפרסם בקמפיין הבחירות שלכם סרטונים שמשווים חברי כנסת מהמפלגה שלי לחמאסניקים, לטרוריסטים; הסתה זה לשתוק כשאתם רואים פוליטיקאים ישראלים ציוניים לבושים במדי אס.אס; הסתה, ראש הממשלה, זה לעמוד בנאום שלך ולהמציא שקרים על נשיא המדינה ראובן ריבלין כדי להביך אותו ולהשפיל אותו ולתת נשק בידיים של אוהדיך נגדו; הסתה זה לשמוע ולראות את המפגינים מפגינים נגד הרמטכ"ל שלנו, "גדי, גדי, תיזהר, רבין מחפש חבר", ולא לצייץ מילה ולא לגנות, ולברוח ולשתוק; הסתה זה לראות כל הזמן, מדי שבוע, חבורה של פורעי חוק מההתנחלויות שזורקים אבנים על חיילי צה"ל ולא להגיד מילה, ולשדר בשתיקה שהכול בסדר, שזה מקובל, שלאחוז קטן באוכלוסייה מותר לפרוע את החוק ולעבור על החוק, אבל ל-99% מהאוכלוסייה, להם לא מסדרים חוקים משלהם; הסתה זה לבסס כל נאום, כל קמפיין, על השתלחות במי שלא מסכים איתך, אבל במקום להתווכח עם מי שלא מסכים איתך, לקרוא להם "בוגדים", לנסות ללכלך אותם. ראש הממשלה, אתה יודע כמה איומים אני חוטפת באופן אישי בגלל דברי הסתה ושקרים, פשוט שקרים, שאתה וחבריך בקואליציה הפצתם עליי? אי פעם התנצלתם על זה? אי פעם התנצלתם על הסיכון ועל האיום שנגרם לכל כך הרבה חברי כנסת שלא מסכימים איתכם, או לאומנים, לאנשי תרבות, לשופטים, לעיתונאים, בגלל שקרים שאתם המצאתם עליהם באופן מניפולטיבי כדי לנצח בבחירות? כי בשביל לנצח בבחירות אתם מוכנים לעשות הכול, אתם מוכנים לקרוע את העם שלנו לגזרים. המורשת היחידה שנשארת משלטון נתניהו היא מורשת ההסתה. הסתה כאסטרטגיה פוליטית: להפחיד את הציבור, להסית נגד כל מי שלא מסכים איתך, לשקר, להמציא אגדות, הכול, רק כדי להיאחז בשלטון בכל מחיר. המחיר הוא המדינה, ראש הממשלה. המחיר הוא מדינת ישראל והעתיד שלה. אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר הזה. אנחנו נילחם עד שננצח אותך, ועד שנוכל לתקן את הנזקים העצומים שהשלטון הזה חולל כאן. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר. המסתייג הבא, חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. שבע דקות לרשותך. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לא עשר? היו"ר רויטל סויד: זהבה, כל חברי הכנסת שעולים בטוחים שיש להם עשר דקות, ויש להם שבע. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): עשר, לא? זהבה, לא? היו"ר רויטל סויד: הודעתם? אוקיי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה קודם כול להתייחס לשמועות שמתרוצצות כבר משעות הצוהריים במשכן הזה לגבי ההצבעה של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת על חוק המרכולים. רק לפני כמה דקות הייתה ידיעה על כך שמתנהל משא ומתן עם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, ואולי לא יצביעו, אולי יצביעו שלא כהצבעת האופוזיציה להתנגד לחוק הזה. ואני רוצה להגיד לכם, הכול שמועות שמטרתן, לדעתי, קודם כול לפגוע במשותפת ובעמדות של המשותפת, אבל גם ליצור בלבול. ליצור בלבול בקרב האופוזיציה, מתוך ניסיון אולי להציל את המצב. אז אני רוצה להגיד לכם שאנחנו ברשימה המשותפת נפגשנו וקיבלנו החלטה שכולנו נתייצב ונתנגד לחוק המרכולים מתוך תקווה שהחוק הזה לא יעבור. וכשמדברים על משא ומתן, אני תוהה איזה משא ומתן אפשר לנהל עם חברי הרשימה המשותפת. האם יכולים להתחייב שחוק הלאום, למשל, לא יעבור ולא יובא להצבעה? האם יכולים להתחייב על כך שקאנון אל-מואד'ין, חוק המואזין לא יובא להצבעה? האם הממשלה הזו יכלה להתחייב להפסיק את הריסות הבתים ביישובים הערביים? אם באמת מישהו בקואליציה חושב שעל הנושאים המהותיים הללו אפשר לדבר, אז בבקשה. אבל אני יודע שאין נכונות לממשלה הזו באמת לבוא ולדבר על הנושאים העקרוניים שמפריעים כיום, בלשון המעטה, לציבור הערבי ומדאיגים אותו, וכמובן מדאיגים גם את נציגיו בכנסת. איך אפשר להציל ממשלה שבאה עם חקיקה כה פוגענית, כה גזענית וכה בעייתית? והינה לכם דוגמה, החקיקה של היום. ואני תוהה מה בוער. מה בוער לחבר הכנסת אמסלם, מה בוער לקואליציה, כי עכשיו הדבר העיקרי להתפנות לו זה פשוט לממן את הפריימריז של חברי הכנסת. מה בוער? יש סוגיות של קצבאות לאנשים עם מוגבלויות, קצבאות קשישים. פתאום הכול תקוע, ופתאום הנושא הזה של כסף לפריימריז וכסף לפוליטיקאים, דווקא הנושא הזה זז ומתקדם, כמו כל הנושאים שהקואליציה הזו מעוניינת לקדם לצרכיה הפוליטיים. ואתם יודעים מה? בלי הגזמה, אני טוען שהקואליציה הפעם חושבת לשלם מהכסף הציבורי לחברי הכנסת את מימון הפריימריז שלהם. ואני תוהה מה יהיה הגבול, גברתי היושבת-ראש, מה יהיה הגבול למימון הפעילויות של חברי הכנסת? חבר הכנסת אמסלם, מה יהיה הגבול? אחר כך יגידו: רוצים בקבוק יין לכל חבר כנסת, ואחר כך סיגרים לחברי הכנסת? מה יהיה הגבול? מה יהיה הגבול במעשים הללו של קידום שחיתות פוליטית, שאין לה מקום ולא צריך להיות לה מקום? אני גם חושב על היום הראשון של השנה האזרחית. אנחנו ב-1 בינואר 2018, ואני חושב על החדשות שהיו לנו ביום הראשון. אנחנו קמים בבוקר אל החלטה של מרכז הליכוד להחיל את הריבונות הישראלית על שטחי C בגדה המערבית – שטחי C, שזה יותר מ-60% משטחי הגדה – מה שמשאיר לפלסטינים סוג מסוים של ניהול עצמי בתוך הערים הפלסטיניות המרכזיות, שהן אולי פחות מ-10% משטח פלסטין המנדטורית. ואני תוהה, לאן לוקח אותנו מרכז הליכוד עם החלטה כזו? ואגב, כשאני מסתכל היום על הניהול העצמי שקיים בערים הפלסטיניות המרכזיות, אני מסתכל על המפה הגיאוגרפית של הערים הללו, ואני מסתכל על המפה הגיאוגרפית של הבנטוסטנים בדרום אפריקה, אני רואה הרבה דמיון. אני רואה הרבה דמיון. אז גם אין לי ספק שמרכז הליכוד מוביל את המדינה הזו רק לשם, רק למצב של אפרטהייד. אבל זה היה בבוקר. ואחר כך אנחנו מתבשרים על כך שהפרקליטות הצבאית החליטה להגיש כתב אישום נגד הנערה הפלסטינית עהד תמימי, ואני אומר לכם שזוהי החלטה נקמנית במיטבה. זוהי החלטה של נקמנות ושל רדיפה של אותה צעירה, שסך הכול ביקשה לגרש את החיילים שפלשו לרחבת הבית שלה ושל משפחתה, אותם חיילים שלפני האירוע המצולם המפורסם ירו כדורי גומי ופגעו בבני משפחתה. אני גם מתבשר, לקראת הערב, שהרשויות החליטו להאריך את מעצרה של חברת הפרלמנט הפלסטיני חאלדה ג'ראר למעצר מינהלי נוסף של שנה. שנה במעצר מינהלי, אחרי שהיא כבר בילתה הרבה זמן במעצר המינהלי. אז אלה החדשות שהממשלה הזו מביאה לנו, וזוהי החקיקה המושחתת שהיא מביאה לנו הערב. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. הדובר הבא, חבר הכנסת מאיר כהן. מישהו פה צופה במשהו. מילא היה משתף אותנו. שבע דקות לרשותך. מאיר כהן (יש עתיד): גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, דודי, זה לא שאנחנו חושבים שאתה מושחת, חס וחלילה, או מיקי רוזנטל. זה לא העניין. העניין הוא איך מתייחסים אלינו בציבור. ואתה שומע את זה. אני שומע את זה. אלא אם כן אתם בוחרים לא לשמוע. מה הסכנה שאורבת לפתחו של איש ציבור או אנשי ציבור שמגיעים לשלטון? הסכנה הגדולה ביותר היא שמהר מאוד אתה מתנתק מרחשי הציבור. וברגע שאתה מתנתק מרחשי הציבור ואתה חושב שלהיבחר כרוב זה הדבר היחיד שיש בדמוקרטיה – ומהרגע שנבחרת אתה יכול, כמו משאית דוהרת, לנסוע על הכביש ולא להתייחס לא לתמרורים ולא לאנשים שנמצאים על הכביש, אלא לשעוט בכל הכוח ולדרוס את כולם – שם הכישלון הגדול. שם הכישלון הגדול. אני משוכנע שאתה לא עושה את זה מטעמים, חלילה, שהם שליליים. אתה מאמין. אבל גם אם אתה מאמין, אתה חייב להקשיב לא רק למה שקורה בבית הזה; פחות למה שקורה בבית הזה – להקשיב לרחשי הציבור. מהמקומות שאתה בא, גם אני בא. במקומות האלה אתה תסביר מאה פעם; ברגע שאתה אומר להם שהמדינה נותנת כסף לנבחרים כדי שהם יעשו את הפריימריז, שם אתה נכשל. יכול מאוד להיות ש-2,000 או 3,000 חברי מרכז יקבלו את זה בברכה, אבל האזרח שנמצא בתוך עמנו – לא מצאתי מקום אחד, ואני טיילתי בין חבריי, וישבתי בדימונה וישבתי בקריית שמונה, הייתי באירוע ושאלתי: חבריא, מה אתם חושבים על זה? שום טיעון לא התקבל בעיניהם. אמרו: מאיר, בימים שכל כך הרבה אתגרים וכל כך הרבה פערים חברתיים נמצאים, גם אם אתה צודק, גם אם אתם צודקים, זאת לא העת לעשות את זה. והתחושה היא, וזאת הציניות שעליה אנחנו מדברים בכנסת, התחושה שמהרגע שאתם קיבלתם את הרוב – ובצדק, היו בחירות, שאנחנו לא מערערים עליהן, הציבור אמר את דברו – אבל מהרגע הזה אתם חייבים להיות רגישים. מהרגע הזה אתם חייבים להיזהר בכבודם של אנשים, ולבוא לבן אדם ולהגיד לו: תקשיב, אתה – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אנחנו מאמינים בזה. מאיר כהן (יש עתיד): שנייה, שנייה. דודי, אמרתי לך, אני מעולם לא אעמוד כאן ואטיל עליך או על מישהו אחר רפש. לא. יש ויכוח לגיטימי, ויכוח בתפיסות. אתה חושב כך, אני חושב אחרת. אני מקבל את כאן את הדקות כדי לנסות לשכנע אותך, או לפחות להגיד את דבריי. אני לא מטיל ספק. צריך מאוד להיזהר, אמרתי את זה כבר בשבוע שעבר. אנחנו כולם צריכים קצת למרק את ההתבטאויות שלנו אחד כלפי השני. כל כך הרבה שמעתי כאן בשבועות האחרונים את המילה "מושחתים". צריך להיזהר. יחד עם זה, שאוזנכם תהיה כרויה לרחשי הציבור. אותם אנשים, שבוחרים בי ובוחרים בך, הם אנשים ששואלים את עצמם למה כל שבוע יש איזה חוק שהוא לא ברור, למה כל שבוע יש תחושה של איזה חירום. למה הרוב הזה בכנסת, למה הממשלה – כל כך הרבה חוקים, בשעה שהדברים האלמנטריים, הדברים החשובים לא פחות מחוק ירושלים, לא פחות מחוק הפריימריז, עליהם אנחנו לא נותנים את דעתנו אפילו לדקה אחת. וצריך לחשוב על זה. דודי, יכול מאוד להיות שבעיתוי אחר, כשוועדה חיצונית – וצודק מיקי רוזנטל, הוא לא נמצא כאן אבל דבריו קסמו לי – יכול מאוד להיות שבשכרם של חברי הכנסת, במימון פריימריז, היה ראוי להביא לכאן הצעת חוק שלא הכנסת היא זו שמצביעה. זה נתפס לא טוב שאנחנו מצביעים על כספים שאנחנו צריכים לקבל. אם הייתה ועדה חיצונית שתשב איתך בוועדת הפנים, שתסמיכו אותה, שתבוא הוועדה החיצונית, תלך ותחזור אחרי כמה חודשים או כמה שבועות ותגיד: זאת הצעתי, זה היה נשמע הרבה יותר טוב מאשר שאנחנו אלה שניזום דברים כאלה. שר התיירות יריב לוין: מה אתה אומר? רעיון מצוין. תכף אנחנו נבדוק את הנכונות שלכם ליישם אותו. רק תהיה פה כשאני אשיב. מאיר כהן (יש עתיד): ראה, אני לא אחכה במיוחד, למרות שאני אוהב לשמוע אותך. אבל אם אני אהיה פה אני אשמח מאוד לשמוע אותך. תקשיב, אני רוצה להגיד משהו. יש לי עוד דקה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): הייתי בשיחה עם יואב, אמרתי לו: תשמע – – – מאיר כהן (יש עתיד): אני רוצה להגיד משהו. יש משהו טוב בזה שמציעי החוק נשארים כאן. עשית את זה בחוק בפיליבסטר שהיה, אתה עושה את זה גם היום. אתה יודע מה? לכבודך. היו"ר רויטל סויד: אנחנו נתרגל. מאיר כהן (יש עתיד): תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. המסתייג הבא, חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. חבר הכנסת אמסלם, אנחנו בסוף נתרגל שאתה יושב איתנו פה בכל הצעות החוק שלך. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): מה רע בזה? היו"ר רויטל סויד: ההפך. שבע דקות לרשותך. איתן כבל (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, קודם כול, אני בהתרגשות נמצא כאן. זו לי פעם ראשונה – – מאיר כהן (יש עתיד): שאתה מדבר – – – איתן כבל (המחנה הציוני): – – שאת כאן לצידי ויושבת-ראש. אדוני השר, מה מעניין כל כך בזה שאני – אני מדבר איתה. שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: מה שמעניין, שקורה לך משהו פעם ראשונה. היו"ר רויטל סויד: זה נכון. שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: ועוד בכנסת. איתן כבל (המחנה הציוני): אז אני אומר: זה כבוד גדול לי להיות כאן כשאת נמצאת כאן. באמת כבוד גדול. היו"ר רויטל סויד: ולא לצידך. איתן כבל (המחנה הציוני): ולא לצידי. וכיף לי לראות אותך מנהלת את הדיונים. רשמים פרלמנטריים, אדוני השר, חבר הכנסת אמסלם – – – היו"ר רויטל סויד: גם חבר הכנסת אמסלם וגם חבר הכנסת כהן, אולי חבר הכנסת כבל ישכנע אתכם. איתן כבל (המחנה הציוני): חבר הכנסת כהן, ירדת להשלים את מה שלא הספקת להקריא? היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת כהן. איתן כבל (המחנה הציוני): חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אני מודה, אם אנחנו לרגע שמים את כל הפופוליזם וכל הדיבורים בצד, ופוליטיקה, ודברים מן הסוג הזה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, באמת זה מפתה; בואו נגיד את האמת, בואו לא ניתמם, על פניו זה נראה אחלה. הרי זו לא סיטואציה כיפית ונעימה ללכת לכתת את הרגליים ולגייס כספים. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לכּתת. איתן כבל (המחנה הציוני): לכּתת רגליים ולאסוף כסף. זה באמת – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): רק כי אני יודעת שזה חשוב לך. איתן כבל (המחנה הציוני): לא, אני שמח שסוף-סוף מצאת משהו להעיר לי. אבל אני באמת אומר לך את זה: זה לא כיף. ותמיד אתה אומר: אני אבקש, לא אבקש, ומה הוא ירצה? כל אותן שאלות שכל אחד מאיתנו חווה, ולא משנה מאיזה צד, אלא אם כן אתה ביש עתיד או במפלגה אחרת, כמו פולקמן, שיושב ביציע והוא מסתלבט. אין לו מה לדאוג, הוא לא צריך לאסוף כסף. נכון? אבל יחד עם זאת, אני רוצה לומר לך למה אני מתנגד לחוק הזה, למרות שהוא באמת באמת מפתה. ההתנגדות שלי היא לא התנגדות קואליציונית או אופוזיציונית, אלא היא באמת לגופו של עניין. הרי בתוך עמנו אנחנו יושבים. אני כבר לא מדבר על העובדה שלטעמי היה צריך ללכת אפילו צעד אחד רחוק יותר מזה ולעשות פריימריז בחסות המדינה. אם כבר רוצים להסדיר את העניין מא' ועד ת' – ודרך אגב, הנחתי בזמנו, לפני שנים, הצעת חוק שבאה להסדיר את העניין הזה מא' ועד ת'. היו"ר רויטל סויד: מה זה פריימריז בחסות המדינה? איתן כבל (המחנה הציוני): זאת אומרת שכמו שיש מערכת בחירות, אם כבר אנחנו באמת רוצים להסדיר את העניין הזה מא' ועד ת', זו הדרך באמת. כי אני אגיד לך, דוד אמסלם חברי – ואני בטוח שאתה בא לעניין הזה ממקום נקי ונכון: אתה יודע, אנחנו חיים פה. הרי מה יקרה? האם אתה מעלה בדעתך שמישהו יסתפק בכסף שהמדינה נותנת? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – איתן כבל (המחנה הציוני): יהיו, סליחה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): זה החוק גם היום. איתן כבל (המחנה הציוני): כתוב גם: לפני עיוור לא תיתן מכשול. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): איתן, זו התקרה. איתן כבל (המחנה הציוני): תן לי, תן לי. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אבל התקרה היא לא קשורה – – – איתן כבל (המחנה הציוני): אבל תן לי, נשמה. אתה יודע, אנחנו הרי – ככה: גם כתבת, גם דיברת, גם חפרת לנו כבר ימים שלמים על זה – – היו"ר רויטל סויד: כבשת הרש. איתן כבל (המחנה הציוני): – – ואתה לא תיתן לי בשבע הדקות שיש לי להגיד? היו"ר רויטל סויד: כבשת הרש. איתן כבל (המחנה הציוני): מה שאני מנסה לומר לכם, באמת – הרי אתה יודע מה יקרה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני מדבר רבע שעה – חופר. אתם מדברים 20 שעות – הכול בסדר. איתן כבל (המחנה הציוני): אתה לא חייב להפעיל את מד הרגישות שלך על כל מילה – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): יא אללה, תהיה לי בריא. 45 שעות דיברתם, אני רק עשר דקות – לצנינים בעיניכם. איתן כבל (המחנה הציוני): מה שיפה אצל דודי, זה נשפך ממנו, העניין. די, תן לנו. מה שאני מנסה להגיד לך, באמת, דוד, דודי, העניין הזה – אתה יודע ואנחנו יודעים את זה – התקרה היא תהיה נקודת ההתחלה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): מה אתה מציע? כל תקרה תהיה – – – איתן כבל (המחנה הציוני): לא, לא, סליחה. קודם כול, אני אומר לך, מה יקרה? עוד פעם, יהיה את אלה – שים לב מה יקרה. לא מספיק שזה מחזק את אלה שנמצאים. כאילו, לכאורה, מה רע? אנחנו בתוך החגיגה, אנחנו מרוויחים מהתהליך הזה. אבל מעבר לעובדה שבחלוף הזמן זה מקבע אנשים יותר ויותר, שכבר נמצאים בתוך העסק פה, בתוך הבניין, אתה יודע שזאת תהיה נקודת המוצא לאנשים שיש להם, ככה – מי שיש לו כסף, הוא לא יגיד: אני אסתפק רק בזה. הוא כבר מייצר לעצמו נקודת פתיחה הרבה יותר טובה מהאחרים. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אתה מאמין בזה, איתן? אתה מאמין? איתן כבל (המחנה הציוני): לגמרי. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: כי זה שאתה נמצא פה ושאתה עובד זה מקבע אותך, ובשביל זה אתה 20 שנה פה. איתן כבל (המחנה הציוני): לא, ברור, לא, חיים, אדוני השר – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): דרך אגב, וככה אתה אוסף גם את התרומות. איתן כבל (המחנה הציוני): אדוני השר, חבר הכנסת חיים כץ, אני מדבר באמת. הרי אתה יודע – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: גם אני מדבר באמת. איתן כבל (המחנה הציוני): לא, לא, אני אומר – לא, אני איתך. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אין לזה יתרון שאתה נמצא – – – איתן כבל (המחנה הציוני): לא, לא, אני איתך, חיים. אני אומר – רציתי להגיד, אדוני השר, באמת, אין ספק – קודם כול, נקודת המוצא שאין לה תחליף היא העבודה שלך. בסוף בסוף זו היכולת שלך לקבל את הבולטות וכו' וכו'. עכשיו, יש כאלה, גם – שמע, יש אנשים פה כמו נמלים חרוצות, משקיעים, ואין להם היכולת לקבל זרקורים כמו לאחרים. יש גם כאלה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אתה ואני כבר 20 שנה. 20 שנה זה לא יתרון? היו"ר רויטל סויד: הרבה. איתן כבל (המחנה הציוני): יש הרבה. אנשים שבאמת פה בבניין הזה, שלא מוכרים, ועושים עבודת קודש הרבה יותר מאלה שמקבלים את הכותרות. אין כבר קורלציה בין היכולת לקבל כותרת לבין העבודה שלך בתוך הבית הזה. היו"ר רויטל סויד: חד-משמעית. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: איתן, אתה לא סתם – – – איתן כבל (המחנה הציוני): אני אומר את זה. היו"ר רויטל סויד: חד-משמעית. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: איתן, איתן, אתה לא סתם 20 שנה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אבל הוא התחיל מפוליטיקה אחרת, השר כץ. איתן כבל (המחנה הציוני): אוקיי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): הוא התחיל מפוליטיקה אחרת – – – איתן כבל (המחנה הציוני): אבל אני, חיים – חיים, תקשיב – לא כולנו דומים. תקשיב, לא כולנו דומים – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – איתן כבל (המחנה הציוני): – – לא כולנו שווים, לא לכולנו יש אותן יכולות – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: – – – 20 שנה, עזוב את העשייה – גם יותר קל לך לגייס תרומות. יותר קל לך לגייס תרומות. איתן כבל (המחנה הציוני): לא, אני מסכים. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אם יש מישהו חדש, הוא צריך להיות מחויב. אתה לא צריך להיות מחויב, אולי. איתן כבל (המחנה הציוני): אבל חיים, חיים, אדוני השר, תקשיב – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): יכול להיות שתציע שנסתובב עם מסכה של מפעל הפיס – – – איתן כבל (המחנה הציוני): לא, לא. דודי, דודי, דודי, דודי, תזכור מה שאני אומר לך. הינה, אנחנו עומדים פה, היום ה-1 לחודש, תזכור, דודי אמסלם, שזה יהיה – אני לא יודע אם אחרי מערכת הבחירות הראשונה, אבל אולי אחרי מערכת הבחירות השנייה – זה ייפול עלינו כמו גשם: זה גייס יותר, זה גייס יותר, זה לקח מפה, זה הביא מפה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – איתן כבל (המחנה הציוני): תסלח לי. עכשיו, אתה, מה אתה עושה, גם? אתה גם לוקח מהמדינה, גם – זה באמת מטריד אותי. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – אבל. מה, אתה אומר שכולם פה יעברו על החוק? איתן כבל (המחנה הציוני): לא, לא אמרתי. תקשיב, יש לך – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא הצלחתי להבין את העניין. איתן כבל (המחנה הציוני): יש לך – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): והיום לא עוברים? אותה טענה? איתן כבל (המחנה הציוני): לא, לא ברמות האלה. לא. לא ברמות האלה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): למה? בגלל שהוא – – – איתן כבל (המחנה הציוני): אתה יודע, כבר הגענו למצב שבו איכשהו האמת צריכה שתיאמר, כשבאופן יחסי, אחרי הרבה שנים, שלי, המתמודדים, איכשהו, את יודעת, עד כמה שניתן – כמעט אין את אותן בעיות שהיו בשנים קודמות, שהיית שומע כל שני וחמישי על שערוריות כאלה ואחרות. עכשיו, מה יקרה? יהיה לנו את הכסף ונתחיל מעבר. הרי אני אומר לכם: זה מפתה, ובעיקר אנשים שאת יודעת – כיש לך את היכולת לגייס, אתה מגייס – יש יותר, יש פחות. זה מפחיד אותי. ואגיד לך עוד דבר, דוד? היית צריך עוד קצת לתת לנו להתמודד עם – – – היו"ר רויטל סויד: להתבחבש. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – איתן כבל (המחנה הציוני): להתבחשש בעניין הזה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תגיד לי, איתן, כשאתה מקבל צ'ק מתורם, זה לא עושה לך תחושה קשה? איתן כבל (המחנה הציוני): עושה לי רע. עושה לי רע. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): עכשיו, ממה נפשך? איתן כבל (המחנה הציוני): דודי, הוא מקבל – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): ואם הוא בא, עומד לידך בדלת – – – כפוי טובה ולא מכניס אותו. איתן כבל (המחנה הציוני): דוד. דודי, את האמת להגיד לך? אתה יודע, באמת אומר לך עכשיו, בהן צדק: זה הופך לי את הבטן. אני לא אתכחש. אני לא – לא משנה מי זה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): נכון. איתן כבל (המחנה הציוני): אם זה אימא או אבא, אח, אחות – אני כבר מדבר איתך ברמות האלה. לא ברמות עכשיו של מישהו שעוד אני אצטרך. אבל אני אומר לך, היינו צריכים עם עצמנו להביא עוד גורמים חיצוניים למערכת, אולי לבוא להגיד – משהו, לייצר על זה שיח יותר משמעותי ויותר רציני. תודה רבה, גברתי. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. הדובר הבא, חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. יש לי דז'ה וו מהשבוע שעבר – בערך בשעה הזאת אתה פה, חבר הכנסת פריג' פה, איתן כבל פה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא, אבל בשבוע שעבר הוא היה עם חליפה ועניבה. הייתה לו עניבה יפה מאוד. עיסאווי פריג' (מרצ): לא – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): הייתה משגעת – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אתה רוצה עכשיו לשחד אותי? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לא. היו"ר רויטל סויד: עשר דקות לרשותך, בבקשה. עיסאווי פריג' (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברים, אתה עכשיו בא לשחד אותי? נותן לי קומפלימנטים שאני לא אעלה את רף הביקורת שלי על החוק הזה? תגיד, התחלנו? שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: תעלה, תעלה – – – עיסאווי פריג' (מרצ): באמת, נו. דחילק. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: תעלה – – – היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת אמסלם, כשיש לו עניבה, הביקורת היא יותר משמעותית. עיסאווי פריג' (מרצ): כן. עכשיו, אני – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אתה רוצה עניבה? אני אתן לך את שלי. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): יותר רצינית, רצינית. היו"ר רויטל סויד: יותר רצינית. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אחד החברים נתן לי עניבה, אז זה עלה לי בעניבה פי שלושה. כי אשתי הלכה לחנות וקנתה עניבה חדשה למי שנתן לי, ואז עלה לי יקר. חברים, ידידי חבר הכנסת אמסלם, זה לא חשוב מה שאנחנו חושבים – מה הציבור חושב עלינו, זה מעניין. כשהציבור רואה אותנו כאן מתכנסים לדיון מרתוני כדי לאשר לעצמנו, לעצמנו, קופה קטנה של החזר הוצאות, מה הוא יגיד עלינו? הרי על פי כל הסקרים לאורך כל השנים זה הולך ומידרדר – מצב הכנסת וחברי הכנסת בכללי. איך מתייחסים אלינו? ואחרי חוק כזה, מה יגידו? איך יתייחסו? זה לא משנה מה אנחנו חושבים. לא חשבנו על הקטע הזה? חברים, בשבוע שעבר – יש לי חבר מועצה מקומית, הוא אמר לי: עיסאווי, אתם מצ'פרים את עצמכם, אז תצ'פרו אותנו. גם אנחנו נבחרי ציבור – ככה אמר לי חבר מועצה מקומית. אמרתי לו: מה אתה רוצה? הוא אומר: אנחנו רוצים שחבר מועצה מכהן יקבל מענק ממשרד הפנים לפני הבחירות, כמו שאתם מקבלים. אמרתי לי – הוא ערבי – אמרתי לו: אבל במגזר יש בעיה, כי אצלנו כל תפקיד חבר מועצה זה רוטציה בין ארבעה. אין חבר מועצה שמשלים קדנציה אצל הערבים. נדיר. סאלח סעד (המחנה הציוני): זה חמישה. עיסאווי פריג' (מרצ): חמישה בחריגים, הממוצע ארבעה. חבר המועצה אצלנו, לרוב – צר לי מאוד להגיד, תופעה מצחיקה ומבישה – נכנס, לא מספיק לעבור תקציב, וכבר יוצא ונכנס מישהו אחר. אז ראש המועצה עושה ארבע פעמים עם כל אחד הסכם קואליציה, ולכל אחד יש דרישות. אז אני אומר לו: ברגע שהרשימה – אם הח"כ יקבל החזר, אנחנו ארבעה, אז הארבעה אמורים, על פי החוק, לקבל החזר ולקבל מענק. אז אני חשבתי על חברי הכנסת. ואללה, עסקה טובה, במיוחד לליכוד, שיש בה הרבה מבקשי מפקד, הרבה. הרי כל מי שצריך משהו: תתפקד, אתה והג'מעה, שלך כדי שנעזור לך. אז תארו לעצמכם, אם כיסא בכנסת בא ברוטציה של ארבעה אנשים – חבר הכנסת אמסלם, תענה לי על הסוגיה הזו, מעניין אותי – מפלגה שעברה רוטציה, נגיד במשותפת – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – עיסאווי פריג' (מרצ): שנייה, שאני אדע. עברה המשותפת רוטציה ועל תפקיד אחד ארבעה אנשים – הארבעה רשאים לקבל מענק מהמדינה? היו"ר רויטל סויד: שאלה טובה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – – שנה – – – עיסאווי פריג' (מרצ): מה, כל אחד ייקח שנה? לא נורא. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תראה, תמיד יכול להיות שיעשו רוטציה כל שבוע, אתה יודע. עיסאווי פריג' (מרצ): אז מה החוק אומר? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לכן אני מסביר. בשנה הראשונה עדיין, בעצם – אם בן אדם נבחר לשנה הוא בעצם הולך, אז הבא בתור יקבל. אחרי שנה הוא כבר לא מקבל. עיסאווי פריג' (מרצ): אז יפה. אז על פי הנתונים ארבעה יכולים לקבל. ארבעה יכולים לקבל. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): דרך אגב, לא הייתה פה רוטציה. תראה, יכולים לקבל גם – לא ארבעה, 300. עיסאווי פריג' (מרצ): ארבעה יכולים לקבל. אז על פניו – – – היו"ר רויטל סויד: למה ארבעה? הוא אומר אחד. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, ארבעה. אחרי שנה יכול. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אמרתי, הוא שואל – הרי מה הוא אומר, שתהיה רוטציה, כאילו. אז אמרתי: כל יום אפשר לעשות רוטציה. עיסאווי פריג' (מרצ): בסדר. אתה אומר שאתה מגביל את זה בשנה. אז על פניו – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אין גבול – – – אגב, בדרך כלל זה לא קורה בכלל. עיסאווי פריג' (מרצ): בסדר, הכול יקרה. תסמוך, הכול יקרה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אתה אומר שיש אנשים שיצאו מהכנסת רק בשביל הרוטציה – – – עיסאווי פריג' (מרצ): ידידי, קורה שיש – – – היו"ר רויטל סויד: אתה אומר, אתה סומך על הראש היהודי. עיסאווי פריג' (מרצ): אני סומך על זה. אז חברים, מה שאנחנו עומדים בו כאן, רצף החקיקה המביש, רצף החקיקה שעומד, שאנחנו עומדים לפניו, לא מוסיף לנו כבוד, לא מוסיף לנו כבוד. אנחנו כאן במליאת הכנסת, 120 ח"כים, אמורים לאשר היום קופה קטנה לכל אחד ואחד. עכשיו, אני אומר לכם, זה משתלם. יש הרי שלושה תנאים כדי לקבל כסף: תנאי ראשון, שספר הבוחרים יהיה 5,000 איש לפחות; שישתתפו בהצבעה יותר מ-50%, ושהבחירות יתקיימו שישה חודשים לפני המועד הכללי. אלו התנאים. במפלגות שאין בהן פריימריז משתלם לעשות מפקד של 5,000 תומכים; נעשה את ההצגה הזו, שיהיה לנו כסף, ואז החגיגה תהיה מושלמת. הכול אפשרי. סוגיה נוספת שרציתי להעלות בקשר לחוק, חברים – לכל הצעת חוק, גברתי היושבת-ראש, שאנחנו מביאים לכאן ויש לה עלות תקציבית של יותר מ-5 מיליון, אני צריך אישור אוצר. הצעת החוק הזו עולה עשרות מיליוני שקלים, דהיינו, האוצר נתן אוקיי. אם האוצר נתן אוקיי, אז יש בו עודף תקציבי. תארו לעצמכם, האוצר נותן אוקיי להצעת חוק כזו, שממאיסה אותנו על הציבור, האוצר נותן אישור כספי להצעת החוק, בזמן שלגבי הצעות חוק חברתיות – חברתיות, שעולות פחות כסף – האוצר עומד על הרגליים האחוריות, לא לאשר אותן. אז אני שואל, האוצר מאשר עשרות מיליוני שקלים הוצאות פריימריז, ובמקביל עומד על הרגליים האחוריות ולא מאשר הצעות חוק צרכניות שעלותן כמה מיליונים בודדים. איך נטו כחלון חושב? האם נטו כחלון חושב חברתית או חושב גם פריימריז? אז המסקנה שלי – יש פזל, מרכיבים בקואליציה שמנסה לאכול כמה שיותר. למה? מחר העולם ילך, בואו נאכל כמה שיותר, בואו ניקח כמה שיותר חוקים על הדרך. ואחרי זה אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים: למה בעיני הציבור, אנחנו יצאנו לו מהאף? אני אומר את זה במילים פשוטות. חברים, זו הצעת חוק מושחתת שמקבלת את אישור הבית. אתם רוצים להכשיר את השחיתות על פי חוק. איך אמר חברי איתן כבל, לפני כן? אם אני מקבל 100,000 ואני צריך עוד 100,000, זה יחסום אותי מלקבל תרומות? זה ייפסק כאן? על מה אנחנו מדברים? אנחנו עושים צחוק מעצמנו. אבל אני הפסקתי להיות מופתע מהליכוד. אתם מסוגלים לכל דבר. הרי הרוב בחר אתכם. אנחנו נחייב כל אחד שילך לפי המתווה שאנחנו קובעים, כמו שעשיתם אתמול במרכז הליכוד: קיבלתם החלטה חגיגית לספח את השטח הפלסטיני, והפלסטינים הנתינים יישארו סוג ב'. יעני, קיבלתם החלטה לצעד ראשון למדינת אפרטהייד. אין לכם גבול, אתם לא רואים כלום, אבל בקרוב אתם תוענשו. הצעת החוק פסולה, צריך להוריד אותה מסדר-היום, גברתי. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. הדובר הבא, חבר הכנסת יעקב פרי. בבקשה, שבע דקות לרשותך. יעקב פרי (יש עתיד): תודה, גברתי היושבת-ראש. חוק מימון הפריימריז שמובא בפנינו כעת הוא כנראה אחד החוקים המעוותים והמבישים ביותר שהעלתה הקואליציה הזו, קואליציה שלא חסכה, במיוחד לאחרונה, בסדרה של הצעות חוק שבהן ההשחתה והפגיעה בדמוקרטיה היו והינן המניע המרכזי. עיסאווי, קצת יותר בשקט אז אני אשמע את עצמי. תודה. עיסאווי פריג' (מרצ): אני כולי אוזן, ומעוניין לשמוע – – – יעקב פרי (יש עתיד): תודה. חברי הכנסת אשר נבחרו על ידי הציבור על מנת לפעול עבור הציבור מנצלים את כוחם להעביר חוק שלא למען טובתם ורווחתם של אזרחי ישראל. החוק לא יקדם את החינוך. הוא לא יוריד את מחירי הדירות, הוא לא יפחית מיסים, הוא לא יעודד עסקים קטנים ובינוניים. לא מדובר בחוק שיפתח תשתיות או יביא להשקעה בתעשייה. החוק הזה לא יתרום למאבק הזוגות הצעירים בראשית דרכם, לא יניע מהלכים לרווחת הקשישים, לא יעביר כספים למען שיפור בתחבורה הציבורית, לא יתרום לנכים ולעניים אשר מבקשים לחיות בכבוד. לכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, למי החוק כן יתרום? והתשובה, לצערי, אינה משמחת. המרוויחים הגדולים הם חברי הכנסת של מפלגות המקיימות פריימריז. הם ורק הם. קומץ קטן של אנשים, עשרות, אולי מאות, שדואגים לעצמם ולשימור מעמדם. כיצד ייתכן שחברי הכנסת המכהנים ידאגו לעצמם למימון למען שמירה על הכיסא שלהם? איך ייתכן שקופת המדינה תממן את הקמפיינים של חברי הכנסת המכהנים, ושכספי ציבור יוענקו להם רק לשם מימוש אינטרסים אישיים? בנוסח הנוכחי החוק חל רק על מפלגות פריימריז. עם זאת, כשהוגש החוק לראשונה, גם חברי כנסת שאינם חברים במפלגות המקיימות פריימריז אמורים היו לקבל מימון דומה. ואני שואל אתכם, מימון למה בדיוק? שהרי אין לחברי הכנסת – ואני נמנה עימם – הוצאות שכרוכות בהתמודדות אינדיווידואלית. סעיף זה רק מוכיח, לטעמי, לפחות, שנעשה ניסיון להעניק דמי שתיקה לאותן מפלגות שאינן עורכות פריימריז, זאת כדי שירצו לקחת חלק בקבלת הכספים המגוחכת הזאת. הוכחה נוספת להשחתה העומדת מאחורי החוק. יתרה מזאת – לפי הצעת החוק, חבר כנסת אשר כן ירצה ליהנות ממימון ציבורי, לא יוכל לגייס כספי ציבור, והדבר תמוה בעיניי. במשך עשרות שנים הבחירות המקדימות נשענו על המימון הציבורי. אין כל סיבה לשלול את האפשרות למימון המונים מחבר כנסת המבקש לממן את הקמפיין שלו באמצעי הזה. ידידי יושב-ראש הקואליציה טוען שמטרת החוק היא מיגור השחיתות, כך שמועמד לא יהיה חייב טובה לאלה שמימנו לו את הקמפיין. אך בדיוק בגלל הנושא הזה קיימת הגבלה לסכום אשר ניתן לתרום, דבר שאמור להבטיח שאף מועמד לא יקודם על ידי תורמים דומיננטיים בעלי אינטרסים מובהקים. ויש לי חדשות בשבילכם: גם לקיחת כספי מדינה לטובה אישית זו שחיתות. קופת המדינה לא נועדה לממן קמפיין בחירות אישי בתוך מפלגות. הצעת החוק הזו מבקשת לפגוע באופן ישיר בדמוקרטיה ובשוויון. אסור שחברי כנסת מכהנים יזכו לנקודת פתיחה טובה יותר ממועמדים חדשים. הרי הם כבר לוקחים חלק בסדר-היום הציבורי, חשופים לציבור באמצעות ראיונות, כתבות, סיקורים תקשורתיים, אירועים מפלגתיים ועוד ועוד. חוק זה יקשה על מועמדים חדשים להיכנס בשערי הכנסת, וישמר למעשה, באמצעות מימון ציבורי, את מקומם של החברים הקיימים. מועמד חדש אשר לא ייבחר ייאלץ להחזיר את הכסף, זאת בניגוד לחברי הכנסת המכהנים, אשר במידה שלא יבחרו בשנית, ייהנו מהתקציב שקיבלו. אני קורא לחבריי ולחברי הקואליציה בראשם: הפסיקו כבר להתעסק בשטויות. אתם מגחיכים את מעמדכם; אתם מנצלים את הכוח שהציבור שם בידכם; אתם מורידים עוד יותר את תדמיתה ומעמדה של הכנסת, של בית המחוקקים. דבר אחד מעסיק אתכם מרבית כהונתכם: אתם עצמכם. אתם דואגים אך ורק לשרידות הפוליטית שלכם, אם באמצעות כפייה דתית בשליחות רבנים למען הישרדות פוליטית, אם במניעת פרסום המלצות משטרה למען הישרדות פוליטית, אם במימון קמפיין אישי למען הישרדות פוליטית. אבל אתם לא העיקר. קדמו חוקים למען הציבור שבחר אתכם ולא למען כס המלכות שלכם. תודה, גברתי. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יעקב פרי. המסתייגת הבאה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. שבע דקות לרשותך. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): קודם כול, איפה חבר הכנסת דודי אמסלם? איתן כבל (המחנה הציוני): הלך לראות כמה הוא מקבל. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): טוב, אם הוא שומע אותי, אז הוא מוזמן להיכנס. אני לא חושבת שהחוק שמוביל יו"ר הקואליציה חבר הכנסת דודי אמסלם הוא מושחת מיסודו וכל-כולו לשמן אינטרסים של חברי כנסת וכן הלאה וכן הלאה. אני חושבת שבנסיבות אחרות ובימים אחרים אפשר היה לשבת ולדבר על החוק הזה ברצינות. אני גם רוצה לומר שראיתי כאן, בזה אחר זה, חברי כנסת ממפלגות שאין בהן פריימריז והם לא יודעים מה המשמעות של להתמודד בפריימריז, והם מטיפים לח"כים שמתמודדים בפריימריז עד כמה השיטה שלהם מושחתת, ומדברים גבוהה-גבוהה ובהתנשאות מסוימת על המסע הזה המאובק ששמור רק לח"כים פושטים, שקוראים לו פריימריז, והפריימריז בכלל הופכים בעצמם למשהו דוחה וזול. וזה מעוות לחלוטין, חברים, כי פריימריז במפלגה שיש בה רק אדם אחד שקובע מי יהיו הח"כים, זה פריימריז אל תוך ליבו ונפשו של המנהיג. וזה אומר מסע חנופה אין-סופי לאדם אחד בלבד, גם אם הדבר הזה הוא בניגוד לערכיו של אותו חבר כנסת וגם אם הדבר הזה הוא בניגוד אפילו לרצונם של מצביעי המפלגה. אז הרבה יותר הגיוני, הרבה יותר מוסרי והרבה יותר דמוקרטי לקיים את המסע הסיזיפי הזה בקרב הבוחרים, להסתכל להם בעיניים בענווה ובהכנעה ולבקש מהם: תבחרו בי; אני מבקשת שתבחרו בי, אני מבקש שתבחרו בי, כי אני מאמין או מאמינה בכך וכך, כי עשיתי למענכם כך וכך, כי מנעתי בשבילכם כאלה מזימות רשע ואחרות, וכן הלאה וכן הלאה. יש בזה משהו שמלמד צניעות, יש בזה משהו נכון. ובמפלגות דמוקרטיות שבהן יש מסע כזה מפרך – אבל גם מתגמל – לפריימריז, גם אם אתה הגעת לדרגה מאוד גבוהה וגם אם אתה שר מכהן וגם אם אתה יו"ר ועדה וגם אם אתה נורא מפורסם, פעם בכמה שנים אתה הולך אל הבוחרים שלך ומבקש את התמיכה שלהם, וזה בסדר. וכך נהוג ברוב המכריע של המדינות המערביות. רק אצלנו השתרש הפטנט הזה שבו אין יותר פריימריז לח"כים. אדם אחד קובע מי יהיו חברי הכנסת. לכן את ההטפות, אני מעדיפה – משהו זע בי באי-נוחות כשאני שומעת את ההטפות האלה מחברי כנסת, שנכון, אין להם פריימריז, הם לא צריכים לעשות את המסע המפרך הזה כי יש להם אדם אחד שהוא אלוהיהם והוא יקבע אם הם יהיו או לא יהיו, לשבט או לחסד, וגם באיזה מקום הם יוצבו וכן הלאה וכן הלאה. לסוגיית המימון – בפריימריז הראשונים שלי ב-2006 עדיין לא פיתחתי את מנגנון גיוס התרומות הקטנות, שאחר כך הפכתי למאוד מיומנת בו, ואני אסביר את ההיגיון, את הלוגיקה ואת הדמוקרטיה שבו. אספתי תרומות שחלק מהן היו בגובה של 10,000 שקלים – זה קרה פעם אחת במערכת בחירות אחת; זה לא חזר יותר בהמשך, כי בהמשך עברתי לגייס תרומות קטנות. על כל פנים, אחד התורמים, שהיה שותף אידיאולוגי לדרכי וכן הלאה וכן הלאה, ממש אחרי התרומה התקשר אליי וביקש ממני לסדר לו משהו שנגע לתחומים שבאמת הייתה לי בהם השפעה מסוימת. הייתי בשוק מהטלפון הזה. אמרתי לו: מה פתאום. הוא דיבר אליי בסוג של אדנות – אדנות נעימה, אבל אדנות, והבנתי שהוא רוצה תמורה בעבור התרומה שלו. והחל מהרגע הזה – מובן שסירבתי לחלוטין, באדיבות, אני חייבת לציין, אבל החל מהרגע הזה הבנתי שאני חייבת לגייס כספים בצורה אחרת. וכך, החל מהפריימריז שאחר כך ועד עצם היום הזה אני מגייסת פריימריז בשיטה אחרת: אני פונה אל הציבור הרחב, ברשתות החברתיות, בכל דרך אפשרית, גם בראיונות אם אני מצליחה, ואני מבקשת: תתרמו לי תרומות קטנות; עשו אותי חייבת להרבה אנשים רגילים שתרמו תרומות קטנות, ולא למעט אנשים בעלי הון שתרמו תרומות גדולות ומחכים לתמורה. ותאמינו לי שזה עובד. זה עובד כל כך טוב, עד שבפריימריז האחרונים הייתי צריכה לבקש מאותם אנשים, מאותו ציבור – מקריית שמונה ומנרה בצפון, ועד אילת ואילות וקיבוצים בדרום, וכן הלאה – הייתי צריכה לבקש להפסיק לתרום, כי הגענו למכסה המותרת בחוק. תרמו קרוב ל-1,000 איש, 990 ומשהו בני אדם, תרומה ממוצעת של 100 שקל. וכך אתה גם מקבל תמיכה מציבור רחב, גם מקבל מימון וגם עושה את זה ביושר, בניקיון כפיים, ובלי מחויבות לשום בעל הון. בכל פעם שאני אומרת שזאת השיטה לגייס כספים, זאת, ולא דרך כספי מדינה, אומרים לי: טוב, את יכולה כי את ידועה יותר או חזקה יותר ברשתות החברתיות, וכן הלאה וכן הלאה. ואני גורסת שזה לא נכון. אני מאמינה שאדם שמבקש להתמודד למקום הזה, שבו יש 120 נבחרי ציבור, צריך גם להיות מצויד במיומנות של גיוס כספים מההמונים, בין אם זה אדם שמגיע מהשלטון המקומי, ובין אם זה אדם שהגיע מהמחאה החברתית או ממחאה לכל סוגיה. מי שכבר מגיע לכאן, צריכה להיות לו דרך לדבר אל ליבו של ציבור מספיק גדול שיוכל גם לממן לו סכום קטן שיוכל לקיים בו פריימריז. ובעיניי זאת הדרך האידיאלית, שאותה אולי צריך באמת למסד. דיברתי כאן קודם עם חברתי חברת הכנסת סתיו שפיר – שתינו מגייסות באופן דוגמה תרומות קטנות מהרבה מאוד אנשים – שיכול להיות שצריך להקל ולמסד את הדרך הזאת, גם דרך מבקר המדינה, ובאופן כללי להפוך את התרומה, תרומת ההמונים, לדבר ממוסד יותר. וכאן צריך להתבצע המאמץ המרכזי. אבל בכל זאת, אני שוב אומרת, הצעת החוק של חבר הכנסת דודי אמסלם היא לא מופרכת, היא לא מושחתת, יש בה היגיון; היא מפריעה לי מאוד, ואנחנו נצביע נגדה. אנחנו נצביע נגדה כיוון שהיא עוד הצעת חוק בסבב הצעות חוק שנועדו להיטיב אך ורק איתנו, עם הח"כים, וזה זרם שהוא בלתי פוסק, כל הזמן. זה נראה כאילו הכנסת בכלל התכנסה כאן כדי לחוקק עבור עצמה, ואני לא מאמינה במוטיבציה לניקיון כפיים בלהעביר חוק כזה שעה שקואליציה שלמה מתכנסת כדי לגונן על ראש ממשלה מושחת ומחוקקת בשבילו את חוק ההמלצות. ותראו כמה דברים אנחנו מחוקקים למען עצמנו – אני מייד מסיימת, גברתי היושבת-ראש. זה מתחיל בשכר לח"כים – נכון, יש ועדה חיצונית, אבל בסופו של דבר זה תלוי בנו – וזה נמשך בהצעות חוק שנועדו לאפשר לחברי כנסת להיות חברים בדירקטוריונים בלי השכלה מתאימה, וזה עובר דרך חוק ההמלצות, וזה מגיע לחוק הזה. בסוף התחושה של הציבור היא שכל מה שהבית הזה עושה זה רק מחוקק למען עצמו, או לכסת"ח או להגנה או לטובים, ולכן החוק הזה, בתוך משפחת החוקים שהוא מגיע בהם, הוא בלתי ניתן להצבעה עבורו, בקונסטלציה הנוכחית. לכן אנחנו נצביע נגדו. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): וכאן אני מסיימת את דבריי. אני רוצה רק, גברתי היושבת-ראש, להודיע הודעה בשם האופוזיציה. האופוזיציה סיימה לדבר בנושא הזה, ואנחנו מבקשים לקיים הצבעה עכשיו. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. השר – – – יואל חסון (המחנה הציוני): ניגשים להצבעה מבחינתנו. היו"ר רויטל סויד: ניגשים להצבעה. חבר הכנסת דוד אמסלם יסכם. השר, בבקשה. השר יריב לוין, השר לוין יעלה, בבקשה. תודה רבה. שר התיירות יריב לוין: הכול בסדר, רבותיי. היו"ר רויטל סויד: יריב, תגיד לי אם מפריעים לך ואתה רוצה שאני אשתיק אותם או – – – שר התיירות יריב לוין: לא ממהר לשום מקום. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני השר, בוא נסכם על הצבעה. שר התיירות יריב לוין: גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, שמענו את דברי התוכחה הרגילים מספסלי האופוזיציה על כל דבר שבא לכאן, טוב כרע, הגיוני כלא הגיוני. הפעם, אני חייב לומר, הדברים היו מבלבלים במיוחד, גברתי היושבת-ראש, כי בצד אחד היו כאלה שאין אצלם פריימריז, אז הם לא באמת ידעו על מה הם מדברים בכלל; את זה, גברתי היושבת-ראש, את יודעת לא פחות טוב ממני, כי את עברת את החוויה המאוד-חשובה הזאת בדמוקרטיה, אבל הלא-פשוטה. ובצד השני היו אלה שעברו את החוויה הזאת וניסו פה להתפתל בכל מיני התפתלויות. נדמה לי שזה היה אפילו על גבול המשעשע לראות איך מסבירים שהחוק הוא טוב, אבל הוא בא בתוך פרץ של חוקים, ואנחנו רוצים – אפשר להגיד: רבותיי, יש לנו יושב-ראש מפלגה, שמו אבי גבאי, הוא מורה לנו, ואשר הוא מורה לנו, אנחנו עושים. כש"ס היינו, בימיו של הרב מרן עובדיה יוסף, להבדיל – – – יואל חסון (המחנה הציוני): תגיד, אתה מדבר על זה? אתם עבדים נרצעים של ראש הממשלה הזה, עובדים עבורו מהבוקר עד הערב למטרותיו האישיות – לא האידיאולוגיות, האישיות – ואתה מטיף לנו שאנחנו עובדים אצל מישהו? תגיד, אתה אמיתי? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – יואל חסון (המחנה הציוני): חבר הכנסת שרון – שרון, אני אומר; חבר הכנסת חסון, עבדות למדתי ממך בתקופה שבה שירתָּ את מפלגת קדימה ואת אריאל שרון עוד קודם לכן. לא הייתי מציע שאתה דווקא תהיה זה שמרצה לי בעניין הזה. בכלל – – – יואל חסון (המחנה הציוני): לא, אני לא. אתה. אתה מדבר על זה – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – אל תזרוק אבנים על בית זכוכית וכו' וכו' וכו'. יואל חסון (המחנה הציוני): אל תצא עם – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אגב, אגב, הגם שאני מוכרחה להגיד שאני לא שמעתי ולו התבטאות אחת של – – – אבל בוא – – – שר התיירות יריב לוין: לא, לא. לא יודעים בכלל על מה אני מדבר. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – כי ממילא – – – שר התיירות יריב לוין: בכלל לא יודעים מה אני מדבר. אף אחד, אף אחד אצלכם לא רצה לתמוך בחוק הזה. אנשים פשוט בקריאה הטרומית התבלבלו. נכון? הם לחצו בעד בטעות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מי תמך אצלנו בקריאה הטרומית בהצעת החוק? שר התיירות יריב לוין: תבדקי. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מי? שר התיירות יריב לוין: תבדקי. אולי נבדוק? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מי? מי? מי תמך בחוק – – – שר התיירות יריב לוין: אולי נבדוק? לא, לא, הרבה יותר מאחד. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מיקי רוזנטל, והוא מתנצל על כך. שר התיירות יריב לוין: הוא לא מתנצל, והרבה יותר מאחד. הרבה יותר מאחד. תבדקי, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, אפשר לבדוק. היו"ר רויטל סויד: השר לוין, אבל החוק עבר שינוי מאז הקריאה הטרומית. שר התיירות יריב לוין: נכון, נכון. ואני אומר לך בדיוק מה היה השינוי. התרעמתם, ואני אזכיר לכם גם מה אמרתם כאן בקריאה הראשונה. בואו נהיה מדויקים. בקריאה הראשונה אמרתם: שינינו את דעתנו מהקריאה הטרומית, לא כי החוק השתנה, לא כי יש משהו רע בחוק – שינינו מטעם אחד פשוט: הסעיף שדיבר על מתן 50,000 שקל למפלגה שאין בה פריימריז. נכון? היו"ר רויטל סויד: נכון. שר התיירות יריב לוין: יופי, הסעיף הזה ירד. היו"ר רויטל סויד: נכון, אבל אתה לא יכול לראות את זה במנותק מקונסטלציה – – – שר התיירות יריב לוין: אז למה לא חזרתם לעמדה המקורית? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): סליחה, אני התנגדתי לעוד – – – מה הבעיה? שר התיירות יריב לוין: ואגב, היו כאן רבים שאמרו על הדוכן הזה – אם אנחנו כבר רוצים לדייק עד הסוף: אם תורידו את הסעיף הזה, נתמוך. אמרו, אחד אחרי השני, זה הרי בפרוטוקול. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא, היה חבר כנסת אחד, מצוין, שאמר את זה. זכותו. שר התיירות יריב לוין: לא רק אחד, היו הרבה יותר מאחד. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אחד אמר את זה. שר התיירות יריב לוין: יותר מאחד. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אחד אמר – – – מצוין ככל שיהיה. שר התיירות יריב לוין: חברת הכנסת נחמיאס ורבין, יש, איך אומרים – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): בפרוטוקול, דברי הכנסת – – – שר התיירות יריב לוין: יש כאלה שאצלם היושב במרומים הוא הסמכות העליונה, ויש כאלה שאצלם היושב בבית הוא הסמכות העליונה. הוא יושב שם, ואתם לוחצים. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מי זה אצלך? רגע, מי זה אצלך? מי זה אצלך? מי זה הסמכות העליונה? שר התיירות יריב לוין: אצלי זה מאוד מאוד פשוט, זה עם ישראל וארץ ישראל. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): כן? זה לא מרגיש. שר התיירות יריב לוין: זה ידוע. היו"ר רויטל סויד: אתה יודע? השר לוין, אני רואה שגם עכשיו וגם בחוק ההמלצות שכשאתה מסכם אתה בוחר לתקוף את יושב-ראש המפלגה שלנו אבי גבאי ברמה האישית. אז אני רואה שכנראה שהוא מטריד אותך ומפחיד אותך, אם כשאתה מגיע לסכם, גם על חוק ההמלצות וגם על החוק הזה, כל מה שיש לך לומר זה רק לדבר על אבי גבאי. שר התיירות יריב לוין: גברתי היושבת-ראש, אני לא יודע, אני מניח שגם את רואה וגם אחרים רואים את התמיכה האדירה שהאיש מצליח לייצר. לאה פדידה (המחנה הציוני): לא קראת איזה ספר בפעם האחרונה? שר התיירות יריב לוין: אני מציע שתהיו מאוד רגישים למצב הזה, כל עוד אפשר לתקן. זאת האמת העצובה, כי אני ואתם יודעים את זה. אני חושב שמפלגת העבודה, יש לה בכל זאת זכויות ושורשים ולא הייתי רוצה לראות אותה במקום המאוד-עצוב שהיא נמצאת בו, בהנהגת אדם שאין לו שום קשר לא לערכיה ולא לדרכה, שצנח מאיפשהו. אבל אני מוכרח לומר, שוב, זה לא דיון באבי גבאי. הוא נתן הוראה ואתם מבצעים, וזה בסדר. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – שר התיירות יריב לוין: תראה, חבר הכנסת זחאלקה, אתה בכלל מקבל הוראות מעזמי בשארה, בוגד שנמצא בארץ אויב ומבוקש כאן לחקירה – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – האופוזיציה. שר התיירות יריב לוין: – – מבוקש לחקירה אחרי שבשעת מלחמה כיוון עם הטלפון של הכנסת, שקיבל מהכנסת, את הטילים של האויב לבתים של אזרחי ישראל. זה המצב. אז אני מציע לך קצת להירגע. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – שר התיירות יריב לוין: לא בטוח, חבר הכנסת זחאלקה, שממך כדאי שנלמד הלכה למי כדאי לשמוע. אבל אני אומר, ואני אומר את זה בגילוי לב לחבריי מהמחנה הציוני. זה בסדר, הרבה פעמים עמדתי גם על הדוכן הזה וגם בתקשורת ואמרתי: רבותיי, יש משמעת קואליציונית, יש לנו מחויבות, כי אחרת אין משילות והעסק הזה מתפרק. לכן אני תומך לפעמים בדברים שלו הייתי יכול להצביע באופן חופשי, הייתי אולי עושה אחרת, כי לפעמים אין ברירה. אז זה בסדר. לו היה אחד עם מידה מינימלית של כנות, של יושר, של יושרה, של להסתכל לציבור בעיניים, הוא היה אומר את האמת הפשוטה הזאת: גבאי החליט, חסון הורה, ואני עושה – למה? כי אנחנו לא רוצים לשבור את שורות המפלגה שלנו. לגיטימי לגמרי, כמה פשוט. במקום זה מתפתלים וממציאים הסברים. היו"ר רויטל סויד: הכול אצלך חד-ממדי; זה לא יכול להיות אחרת. שר התיירות יריב לוין: והגל, והזה. אני מציע לכם, תדברו דוגרי, מה שנקרא, לא יקרה שום דבר. עכשיו, תראו, אני אחלק את הנאום שלי לשניים. בחלק הראשון – – – קריאה: – – – שר התיירות יריב לוין: לא, לא יודע, מה אתם רוצים? אוקיי, אני מקבל את התיקון. תראו בחלק שדיברתי על המחנה הציוני שליש אחד. אבל אתם יודעים מה? אולי יבוא איזה רעיון טוב. יעקב פרי (יש עתיד): – – – שר התיירות יריב לוין: זה בדיוק – חבר הכנסת פרי, ככה אתה מכיר אותי? מה גם שחבר הכנסת כהן כבר יודע, נתתי לו גילוי מוקדם, הבטחתי לו. מאיר כהן (יש עתיד): גילוי נאות. שר התיירות יריב לוין: גילוי נאות. אז בחלק הראשון אני אדבר לגופו של החוק ואני אפרט למה לטעמי הוא חוק נכון והוא חוק חשוב. בחלק השני אנחנו נקיים כאן איזה סימפוזיון בעניין יש עתיד והקופה הציבורית. אז אנחנו נתחיל, ברשותך, גברתי היושבת-ראש, בחלק הראשון. תראו, כאשר נחקק חוק מימון מפלגות, אני חושב שנדרשה הכרעה עקרונית שהבית הזה קיבל, ולאורך כל השנים הוא ממשיך לקיים את ההכרעה הזאת ואפילו מוסיף עליה, כי החוק הרי תוקן לא פעם ואפילו הועלו סכומי המימון, בשיעורים ניכרים אפילו. ההחלטה העקרונית, ההכרעה העקרונית הייתה מאוד פשוטה: עדיף שמפלגות תקבלנה כסף מהקופה הציבורית על מצב שבו מפלגות תקבלנה כספים מבעלי הון ותהיה פה המפלגה של בעל ההון הזה, המפלגה של בעל ההון ההוא ומפלגה שקבוצת האינטרסים הזאת מממנת אותה וכדומה. זה לא דבר מופרך. יש דמוקרטיות מפוארות שבהן ככה זה עובד. יש בעלי הון, הם מממנים את המועמדים או את המפלגות. המועמדים או המפלגות גם מייצגים אותם באופן – – – היו"ר רויטל סויד: חברים, בבקשה, תאפשרו בבקשה לשר לסכם. שר התיירות יריב לוין: הם מממנים אותם, הדבר הזה נעשה בגלוי, וגם אותן מפלגות או נבחרים משרתים בריש גלי את האינטרסים של אותם בעלי ההון שמינו אותם. אוי לנו ואבוי לנו אם נהיה במקום הזה. לכן, בצדק, העדיפו לבוא ולומר: בואו נגדר את האולם הזה וננטרל ממנו את ההשפעה הזאת של בעלי ההון. בואו לא ניצור מצב שמי שיש לו כסף, יש לו השפעה עודפת באופן דרמטי על פני מי שאין לו. אני חושב שזאת הייתה הכרעה שקיבלו כאן עוד בימי ממשלות העבודה או מפא"י לפניהן. החלטה נכונה, צודקת. יש לה מחיר: הרבה כסף שיוצא מהקופה הציבורית. רבותיי, רק גובה המימון של הבחירות האחרונות למפלגות עמד על 200 מיליון שקל, והמימון השוטף השנתי, רבותיי, אתם יודעים על כמה הוא עומד? כמה משלמים פה? סדר גודל, לפחות לפי הנתונים שיש לי, של למעלה מ-390 מיליון שקלים כל שנה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): למפלגות שאין להן מפלגה. שר התיירות יריב לוין: אבל זה נעשה כדי שאנחנו פה נוכל לייצג את ציבור הבוחרים שלנו ולא קומץ אנשים שמממן אותנו, בצדק רב. עכשיו, תראו. לו היו פריימריז אז, כאשר חוקקו את חוק מימון מפלגות, אין לי בכלל ספק שגם הדבר הזה היה מוצא את ביטויו בחוק. אך מאחר שהפריימריז היו התפתחות מאוחרת והם היו רק במספר קטן של מפלגות, נוצרה מציאות פשוט הזויה, שבה, מצד אחד, המדינה מוציאה קרוב ל-400 מיליון שקל בשנה כדי לשלם למפלגות – – – היו"ר רויטל סויד: חברים, אני ממש מבקשת בצד לדבר בשקט. אני מבקשת שקט. שר התיירות יריב לוין: מצד אחד, המדינה מוציאה כמעט 400 מיליון שקלים בשנה כדי לממן את המפלגות, משלמת קרוב ל-200 מיליון שקלים נוספים כל פעם שיש מערכת בחירות, אבל מחצית מחברי הכנסת כאן צריכים ללכת לאסוף תרומות וחייבים לבעלי הון את הכיסא שהם יושבים עליו. איזה אבסורד, טירוף הדעת ממש. נחמן שי (המחנה הציוני): אתה חייב לבעל הון כלשהו? שר התיירות יריב לוין: חבר הכנסת נחמן שי, אני אומר, מצהיר, ולא משקר: כאשר פונה אדם שיש סיכוי שיתרום לך כסף, אתה נפגש איתו. תן לי אחד שלא עושה את זה, אחד. אתה רוצה להצהיר שאתה אומר: לא, הוא רוצה לתרום לי כסף, אין לי עניין, לא רוצה להיפגש איתו. אתה באמת רוצה שנאמין בזה? עכשיו, אתה לא אשם, כי אין לך ברירה, כי ההסדר הקיים מאלץ אותך לעשות את זה, אחרת לא תוכל להתמודד, כי לא יהיה לך כסף לממן את הבחירות. אז איך תרוץ? אלא אם אתה אדם עשיר. אז שוב נעדיף את העשירים על פני האחרים. אני אומר לך יותר מזה. אני גם חושב, חבר הכנסת נחמן שי, אתה מרבה – אני אומר כאן משהו לזכותך, שלצערי הרב איננו זוכה להערכה שהייתה מגיעה לכך. אתה אחד מחברי הכנסת שמייצגים את הכנסת בעולם במקומות קשים ועושה באמת מלאכה – הינה, אני אומר כאן, גברתי היושבת-ראש – ראויה להערכה גדולה, מגיע לך. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת נחמן שי, כבר רשימת התורמים שלך לפריימריז – – – שר התיירות יריב לוין: רבותיי, זאת האמת. יש כאן מעטים שאפשר לומר שהם מוכנים לשאת בעול הזה כפי שאתה עושה. ואתה יודע לא פחות טוב ממני שבסופו של דבר כבוד הכנסת, כבוד המוסד הזה שאנחנו חברים בו, הוא דבר חיוני גם לחוסנה של הדמוקרטיה וגם לאיך שאנחנו נראים כלפי חוץ. וכאשר מחצית מיושבי הבית הזה מכלים את זמנם בלהסתובב בחו"ל בכל מיני אירועים ופגישות של אנשים בעלי ממון כדי לחזר על הפתחים ולבקש מהם כסף, איך אנחנו נראים? איך זה נראה? ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): נתניהו? אתה מתכוון – – – שר התיירות יריב לוין: כולם, בלי יוצא מן הכלל, חבר הכנסת זחאלקה, חוץ מאלה שמקבלים מקטאר. על אלה אני לא מדבר. אלה, צריך לטפל בהם בבית משפט פלילי. אבל אנחנו, שהולכים לפי החוק – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – שר התיירות יריב לוין: – – ומקיימים ומחויבים לחוקי מדינת ישראל, וגם אכפת לנו ממנה, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב של לית ברירה. אין לנו ברירה. אני חושב שהמצב הזה, גברתי היושבת-ראש, פוגע במעמד הכנסת, פוגע במעמד שלנו כנבחרי ציבור. כולם כאן יודעים כמה הוא משפיל, כמה הוא מבזה וכמה הוא לא ראוי. עכשיו עולה טענה, והיא טענה אמיתית, ואינני מזלזל בה; אחד העקרונות החשובים ביותר בתחום הבחירות הוא עקרון השוויון. יש מי שיאמר שהצעת החוק הזאת פוגעת בעקרון השוויון, כי בסוף היא נותנת העדפה מסוימת למי שמכהן כאן בבניין. אני רוצה לומר, בוודאי, זאת טענה רצינית ואי-אפשר להתעלם ממנה. אבל גם בחוק מימון מפלגות נדרשו בדיוק לשאלה הזאת. הרי ברור לגמרי שחוק מימון מפלגות היום הוא חוק אי-שוויוני באופן קיצוני, מפלה באופן קיצוני. אתם יודעים מה, אפילו עזבו את הכסף; תסתכלו על ההוראות שמדברות על דקות שידור בטלוויזיה לתעמולת בחירות. ההיגיון אומר שדווקא מי שאיננו מיוצג כאן יקבל יותר זמן, כדי שיכירו אותו וידעו. מה החוק אומר? הפוך. ההיגיון אומר שמי שמכהן כאן ולכאורה נחשף לציבור צריך פחות כסף למימון הבחירות ממי שנמצא בחוץ ורוצה להיבחר. מה החוק אומר? ההפך המוחלט: מי שבחוץ בכלל לא מקבל מימון אלא אם כן הצליח להיבחר; ומי שכאן, כפי שאמרתי – מאות מיליוני שקלים באופן שוטף כל הזמן. אבל יש לזה סיבה, גברתי היושבת-ראש, כי ברור שאם כל מי שיתמודד לכנסת, בין מפלגה ובין מועמד בפריימריז, יקבל מייד מימון מלא בסכום של מאות אלפים או מיליוני שקלים, כל אזרחי המדינה ירוצו לכנסת והקופה הציבורית תתרוקן באותה דקה. הלוא כל אחד מבין שהדבר הזה הוא בלתי אפשרי. לכן כאשר היה צריך לבחור בין פגיעה מסוימת בשוויון לבין הרצון למנוע את ההשפעה הזאת של הון זר ושל בעלי הון, הבחירה שנעשתה, בצדק, בחוק מימון מפלגות הייתה להעדיף את הפגיעה המסוימת בשוויון כדי למנוע דבר הרבה יותר מסוכן. אגב, צריך לומר עוד דבר – זה לא רק השפעה של בעלי הון; כולנו כאן יודעים שכשהולכים לאסוף תרומות בפריימריז עושים את זה לא מעט פעמים בחו"ל. ואז יש גם השפעה של כסף זר על מה שמתרחש כאן, של אנשים שהם אפילו לא אזרחי המדינה. ובגדול. עמר בר-לב (המחנה הציוני): כל העמותות של הימין זה כסף זר. שר התיירות יריב לוין: ובגדול, חבר הכנסת בר-לב, בגדול. חבר הכנסת בר-לב, לכן חוק מימון מפלגות, כמו שאתה יודע, בצדק רב בא ואמר: נממן מקופת המדינה כדי שלא נמצא את עצמנו – – היו"ר רויטל סויד: בבקשה, לדבר בשקט. שר התיירות יריב לוין: – – במצב שראשי המפלגות כאן, ובכירי המפלגות, יסתובבו בעולם בחצרותיהם של נדבנים ושל עשירים כדי לממן את הבחירות. דבר נוראי. ומה שנכון לחוק מימון מפלגות – אמרתי שוב – נכון גם כאן. אז מצד אחד המפלגות מקבלות מיליונים, ומצד שני נבחרי הציבור שיושבים פה, כל אחד מתרוצץ שם בחצרות כדי להביא את הכסף, ואחר כך גם חייב לאנשים האלה; ואחר כך גם יסתכל על האנשים שיתרמו בפעם הבאה. צריך גם לומר עוד דבר: בעוד בחוק מימון מפלגות האי-שוויון הוא מובנה, הרי שבנושא של הפריימריז יש הבדל. ההבדל הוא מאוד משמעותי. בניגוד לנו, חברי הכנסת המכהנים, שלנו אסור להוציא – וכמובן גם לגייס תרומות – מעבר לסכום התקרה המותרת בהוצאה לאורך כל תקופת הקדנציה, הרי שמועמדים חדשים, בגלל הרצון לתת להם איזשהו איזון, כן יכולים להוציא כספים ולאסוף כספים ללא הגבלה עד ההכרזה על מועד הבחירות. אגב, לפחות אצלנו בליכוד יש מועמד פוטנציאלי אחד לפחות שעושה שימוש בדבר הזה. נדמה לי שלא צריך דמיון רב כדי לדעת על מי אני מדבר. זה לגיטימי, זה חוקי. כך שהחוק כבר היום יוצר מצב שמצד אחד אולי ניתן מימון לחברי כנסת מכהנים אבל מצד שני גם למי שאיננו מכהן יש יתרונות ביכולת שלו לפעול לאורך כל התקופה ללא שום מגבלה וללא שום תקרה ולגייס סכומים כפי שירצה ולהוציא ללא הגבלה. עכשיו, תראו, הלכתי ובדקתי אם באמת אנחנו נפגע בשוויון. היו"ר רויטל סויד: אני מבקשת לשמור על השקט. בבקשה. סליחה, חברים, בבקשה, לשמור על השקט. שר התיירות יריב לוין: גברתי היושבת-ראש, הלכתי ובדקתי אם באמת אנחנו נפגע בשוויון אם נקבל את הצעת החוק הזאת. בדקתי מה קורה בפועל, ולקחתי את הבחירות המקדימות שהתקיימו לכנסת הזאת, לכנסת ה-20. ערכתי השוואה בין מועמדים שכיהנו בכנסת ה-19 ורצו לכנסת ה-20 ברשימה הארצית לבין מועמדים חדשים שהתמודדו ברשימה הארצית. להלן התוצאות, הלא-מפתיעות בכלל: ממוצע התרומות שקיבלו המועמדים המכהנים עמד על 277,000 שקל; ממוצע התרומות שקיבלו המועמדים החדשים עמד – על כמה? אפשר לנחש: 29,000 שקל. היו"ר רויטל סויד: וואו. שר התיירות יריב לוין: בערך 10%. גם אם נבדוק את סכומי ההוצאות נגלה מהר מאוד שממוצע ההוצאות עמד על 319,000 שקלים אצל המכהנים, וממוצע ההוצאות אצל אלה שאינם מכהנים עמד על 55,000 שקלים. כלומר גם כאן פערים אדירים. לכן הטענה שאם ניתן מימון למכהנים נפגע בשוויון ששורר היום היא, כמובן, דבר שכל אחד מבין שאין מאחוריו כלום, כי בסוף מי שאיננו מכהן לא יהיה מסוגל לגייס תרומות. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – שר התיירות יריב לוין: תכף אני אסביר. הלא-מכהנים לא מקבלים כסף מראש, אבל אם הם נבחרו הם מקבלים את מלוא הסכום שהוציאו כדי להחזיר אותו לתורמים, כדי שיהיו נקיים מהעניין הזה. אם הגיעו, למעל 60% מהקולות, עד המקום האחרון שנכנס, הם מקבלים – – היו"ר רויטל סויד: 60% מהקולות של המקום האחרון. שר התיירות יריב לוין: כן. – – הם מקבלים את החלק היחסי בחזרה. זה הרבה הרבה הרבה יותר שוויוני מחוק מימון מפלגות, וגם עושה שכל, ועושה היגיון. עכשיו אני אגיד לך עוד דבר חשוב, חבר הכנסת חיליק בר. אנחנו גם הורדנו את התקרה. אנחנו קבענו כאן שהתקרה של ההוצאה תהיה 320,000 שקל בלבד. זאת הורדה של כרבע לעומת התקרה הקיימת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): בכל המפלגות? שר התיירות יריב לוין: לא. במפלגה עם מקסימום המתפקדים, שהוא 100,000. המשמעות של הדבר הזה היא שדווקא צמצמנו את הפערים, כי המצב עד היום היה שהמועמדים הוציאו – מועמד אחד בליכוד, 430,000 שקל, השני 392,000 שקל, השלישי – 404,000 שקל – – היו"ר רויטל סויד: סליחה, חברים, אני ממש מבקשת, אתם לא שומעים את הרעש. זה השר ארדן. חברת הכנסת זנדברג אומרת שזה השר ארדן. בבקשה, תכבד את השר יריב לוין. זה גם מאוד מעניין, אגב. בבקשה. שר התיירות יריב לוין: – – הרביעי הוציא 417,000, יש 405,000 שקל. ואנחנו, גברתי היושבת-ראש, מורידים את התקרה ל-320,000, כלומר דווקא מצמצמים את האי-שוויון. כי העובדה שהתקרה היא 450,000, כמו שהייתה קודם, לא עוזרת בשום דבר למי שלא מסוגל לגייס יותר מממוצע של 29,000 שקל. לכן, דווקא אם הורדנו את התקרה, הצלחנו לכנס את המערכת לפערים הרבה יותר קטנים. עדיין פערים, צריך לומר, אבל הרבה יותר קטנים, בטח מאשר מה שיש בחוק מימון מפלגות. עכשיו, אני רוצה, לסיכום החלק הזה – – – היו"ר רויטל סויד: תשאיר משהו לשר אקוניס. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): מה התשובה שנתת לגבי מפלגות שאין להם פריימריז? שר התיירות יריב לוין: הסעיף ירד. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): ירד? שר התיירות יריב לוין: ודאי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אז הן לא מקבלות. שר התיירות יריב לוין: לא מקבלות שקל. ודאי. לכן אני שואל: למה? הרי אתם אמרתם כאן – למה? על מה? זה חוק נגד שחיתות, חוק שמנקה הון–שלטון. חוק שעושה את כל הדבר הזה אחר, שנותן נראות הרבה יותר טובה לכנסת ולנבחרי ציבור – למה? אמרתי, חבר הכנסת בר בהגינות, אני מבין למה. אני אפילו לא כועס עליכם. מישהו החליט – ובסדר, אני מבין. אבל שום הצדקה אין לזה. עכשיו, תראו, אני אעזוב רגע את החלק הזה, כי הבטחתי לחברי כהן ופרי שלא אקפח אותם. חברי חבר הכנסת עפר שלח בכלל בטח מתגעגע לקואליציה המשותפת שלנו, אבל – – – עפר שלח (יש עתיד): לא יותר מדי. שר התיירות יריב לוין: אתה יודע, תלוי באיזה יום ובאיזו שעה אתה תופס אותי. עפר שלח (יש עתיד): – – – שר התיירות יריב לוין: כן, זה נכון. אבל תראו, אני מוכרח לומר, גברתי היושבת-ראש, התרשמתי עמוקות מהדברים של אנשי יש עתיד על הקופה הציבורית. הגדיל לעשות חברי חבר הכנסת כהן, שממש גרם לי ייסורי מצפון: איך אנחנו, בחוק הזה שולחים יד ולוקחים כסף מהקופה הציבורית? איך אנחנו לוקחים כסף מהקופה הציבורית? איך אמרת, חבר הכנסת כהן: לא טוב שאנחנו נחליט על זה. יש לי רק שאלה אחת: מאז שיש עתיד נכנסה לכנסת בפעם הראשונה, כשבאו הצעות החוק שתיקנו את חוק מימון מפלגות והגדילו את המימון בעשרות מיליונים, אם לא מאות מיליונים, על חשבון הקופה הציבורית, מה עשיתם? אני מציע למי שצופה בנו כמה אפשרויות. יש אפשרות אחת: אמרנו שלא טוב שאנחנו נחליט על זה – אני לא זוכר ששמעתי את זה; יש אפשרות שנייה: הצבענו נגד – ואללה, לא זוכר גם את זה; יש אפשרות שלישית: קיבלנו את דין מושחתי הכנסת אבל לא לקחנו את הכסף – אולי. בדקתי. שמע, חבר הכנסת כהן, תגיד לי, מאחר שלשם שינוי או לא לשם שינוי יושב-ראש המפלגה שלך איננו כאן, כרגיל, אז אני אשאל אותך – אבל אני כבר אקדים ואומר למען ההגינות שאתה לא אמור לדעת את התשובה, כי רובנו, כחברי כנסת או כשרים אפילו, לא מתעסקים בחשבונות של המפלגות עצמן – אבל אני שואל אותך: תגיד לי כמה כסף מפלגת יש עתיד משכה מן הקופה הציבורית מאז כניסתה לכנסת? לא כל כך מזמן, בסך הכול נדמה לי שזה היה – מתי, ב-2015 פעם ראשונה? קריאה: 2013. שר התיירות יריב לוין: 2013. כן, נכון. 2013, צודק. יש לנו 2013, 2014, 2015, 2016, 2017. חמש שנים. כמה? מישהו יודע? רוצים לנחש? גברתי היושבת-ראש – – – מאיר כהן (יש עתיד): על פי הכללים והחוקים – – – זה לא שייך – – – אתה אדם רציני – – שר התיירות יריב לוין: בוודאי. בוודאי. צודק חבר הכנסת כהן. צודק. מאיר כהן (יש עתיד): – – אם אין לך מה להגיד, רד. שר התיירות יריב לוין: איך אמרנו, על פי הכללים והחוקים, שלא טוב שאנחנו נחליט עליהם אבל לא שמנו לב והחלטנו. נכון? מאיר כהן (יש עתיד): נכון. לא טוב שאנחנו נחליט עליהם, כן. מה יש? קשה לך לקלוט את זה. בוא תגיד שאנחנו לא נעלה את המשכורת שלנו. למה אתה מתנגד? למה אתה מתנגד? שר התיירות יריב לוין: מה הסכום? מה הסכום חבר הכנסת כהן? אותנו אתם שולחים לאסוף תרומות, להתבזות. להיות מחויבים לבעלי הון. זה בסדר. כמה כסף? כמה? מאיר כהן (יש עתיד): לא משנה הכסף. מה הכסף? זה הנראות. למה אתה מתנגד – – – שר התיירות יריב לוין: גברתי היושבת-ראש – – מאיר כהן (יש עתיד): השכן שלי בדימונה לא מקבל העלאת שכר עשר שנים. אתה מחליט על העלאת שכר שלך – – – שר התיירות יריב לוין: – – את יודעת מה הבעיה הגדולה שלי? גברתי היושבת-ראש, את יודעת מה הבעיה הגדולה שלי עם חבר הכנסת כהן? חבר הכנסת כהן, אתה יודע מה הבעיה הגדולה שלי איתך? מאיר כהן (יש עתיד): גם אני יכול להיות דמגוג, מה לעשות. שר התיירות יריב לוין: חבר הכנסת כהן, אתה יודע מה הבעיה הגדולה שלי איתך? שאתה באמת איש חכם, מה אני יכול לעשות. לא האמנתי שגם עם חצי אוזן שבה הקשבת לנאום שלי, כבר תפסת את כל העניין בשנייה. איך אמרת? הבעיה זה הנראות. כל הכבוד. ואיך זה נראה שנבחרי הציבור פה הולכים ואוספים תרומות ויושבים עם בעלי הון ובאים לאירועים שלהם? מאיר כהן (יש עתיד): תשאל את ראש הממשלה שלך. שר התיירות יריב לוין: איך זה נראה? מאיר כהן (יש עתיד): אל תשאל אותי. שר התיירות יריב לוין: אה, ואתם רוצים להנציח את זה. הבנתי אותך. מאיר כהן (יש עתיד): תשאל אותו. תשאל את ראש הממשלה. שר התיירות יריב לוין: אז אני אגלה לציבור. יש עתיד, רבותיי, משכה מהקופה הציבורית – – מאיר כהן (יש עתיד): תשאל את ראש הממשלה איך זה לקבל – – – מאילי הון. תשאל אותו, הוא ייתן לך תשובה יותר טובה משלי. שר התיירות יריב לוין: – – בחמש שנים – – מאיר כהן (יש עתיד): תשאל אותו. שר התיירות יריב לוין: – – למעלה מ-100 מיליון שקל. מאיר כהן (יש עתיד): למה אתה לא מתייחס למה שאמרתי? הוא ייתן לך תשובה יותר טובה משלי. שר התיירות יריב לוין: שמעת את הסכום? למעלה מ-100 מיליון שקל. יעל גרמן (יש עתיד): למה אתה לא עונה לנו? חצי מיליארד – – – שר התיירות יריב לוין: עכשיו, נשאלת השאלה, נשאלת השאלה למה, חברת הכנסת גרמן, למה, חברת הכנסת גרמן, לא הצעתם עד היום להוריד את מימון המפלגות? למה, חברת הכנסת גרמן, כשרצו להעלות את מימון המפלגות, לא אמרתם: לא טוב שנחליט ולא טוב שנוציא כסף מהקופה הציבורית? יעל גרמן (יש עתיד): – – – שר התיירות יריב לוין: למה כשלכם אין פריימריז – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): למה אתם לא מתמודדים עם שאלות המשילות האמיתיות אלא מביאים חוקים הזויים של משנה למנכ"ל, יועץ משפטי – – – שר התיירות יריב לוין: חברת הכנסת נחמיאס ורבין – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – שר התיירות יריב לוין: – – אני מבקש לעדכן אותך במשהו. היריב האמיתי שלכם, זה הם בכלל, לא אנחנו. אם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אני מבקש לעדכן. עכשיו, אל תפריעי לי להציג את האמת כמו שהיא. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אל תדאג, אם הם יהיו בממשלה, אני אסתכל עליהם – – – והם יסתכלו עלינו. שר התיירות יריב לוין: עכשיו, אני רוצה לשוב ולשאול: למה, חברת הכנסת גרמן, למה? למה לא התנגדתם אז? למה לא זעקתם מרה? למה לא אמרתם אנחנו לא לוקחים את הכסף? קריאה: מי אמר לך שלא התנגדנו? יעל גרמן (יש עתיד): – – – שר התיירות יריב לוין: אז אני אגלה לך. רגע, חברת הכנסת גרמן, אני אגלה לכם את האמת. מיקי לוי (יש עתיד): השר לוין – – – נקודה. שר התיירות יריב לוין: בוודאי. בוודאי. הבנו, חבר הכנסת מיקי לוי. עכשיו אני אגלה לך – את לא רוצה לדעת למה הם לקחו את הכסף? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): רוצה. חייבת לדעת. שר התיירות יריב לוין: אז בואי תקשיבי. תאמיני לי, את תופתעי גם כן. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני מקשיבה. מאז האוניברסיטה אני צריכה להקשיב לך. שר התיירות יריב לוין: מה לעשות שב-2016 פורסם דוח מבקר המדינה, מה לעשות? דוח מבקר המדינה קבע שחובותיה של סיעת יש עתיד והחריגה שלה מהוצאות הבחירות המותרות היא הגבוהה ביותר מכל סיעות הכנסת – הגבוהה ביותר מכל הסיעות כאן. אלה שמטיפים לנו מוסר – 16 מיליון שקל. שמעתם? מיקי לוי (יש עתיד): בכמה גירעון הליכוד נמצא? תספר בכמה גירעון הליכוד נמצא. שר התיירות יריב לוין: אדוני היושב-ראש, נעשה אחד ועוד אחד. כשמדובר בכסף ציבורי שהולך ליש עתיד, עוצמים עיניים, תומכים, מצביעים בעד, מחליטים, הכול טוב; כשמנהלים מערכת בחירות, חורגים באופן דרמטי מההוצאות בניגוד לחוק, ואז הולכים ומעבירים פה חוקים שמגדילים את סכום המימון, זה בסדר, כדי לכסות את החוב. אבל כשאנחנו רוצים להרחיק מהכנסת את קשרי הון–שלטון, כשאנחנו רוצים לתקן מצב נורא, מצב בלתי נסבל, אתם – בצביעות שאין למעלה ממנה – מתנגדים. ולכן, אדוני היושב-ראש, מכל הסיבות הרבות שמניתי כאן, מכל הפירוט הרב הזה והעובדה שרבים רבים מחבריי במחנה הציוני יודעים כמה החוק הזה צודק וכמה הוא נכון – ולכן הם גם הצביעו בעדו בקריאה הטרומית, והיו גם רוצים להצביע בעדו עכשיו לו הדבר לא היה נמנע מהם – מכל הסיבות האלה, וגם מסיבה של הגינות בסיסית, אני חושב שלא רק שצריך לתמוך בחוק הזה אלא שראוי היה שגם המתנגדים ינהגו במידה של צניעות ובמידה של יושרה כאשר הם מנסים באופן מאולץ לבקר אותו. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת, השר יריב לוין. האם השר אקוניס מעוניין לדבר? בבקשה, אדוני, עד חמש דקות, כי השר שסיכם את הדיון בשם הממשלה הוא השר המקשר. שר נוסף מקבל עד חמש דקות ולאחר מכן יושב-ראש הוועדה, אם ירצה בכך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני אגיד לכם מה היא השיטה הכי מושחתת, אבל הכי מושחתת בפוליטיקה הישראלית: להיכנס לכנסת בשיטת בחירה של אדם אחד במפלגה טוטליטרית, זו השיטה הכי מושחתת בפוליטיקה הישראלית. במפלגה, אדוני היושב-ראש, ששמה יש עתיד. שם יש, חבר הכנסת שטרן – – אלעזר שטרן (יש עתיד): כמה נחקרים במשטרה מיש עתיד? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – שלטון יחיד. שלטון יחיד שקובע את הכול. אלעזר שטרן (יש עתיד): כמה נחקרים במשטרה מיש עתיד? כמה נחקרים במשטרה מיש עתיד? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אדוני היושב-ראש, יושבים בבית הזה – – אלעזר שטרן (יש עתיד): כמה נחקרים במשטרה מיש עתיד? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – החברות והחברים במפלגה לא דמוקרטית – – אלעזר שטרן (יש עתיד): כמה פעמים נחקר ראש הממשלה? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – בשיטה לא דמוקרטית, ובצביעות הפוליטית שאין שנייה לה לא מפסיקים להטיף מוסר. רק על עצמכם, חבר הכנסת שטרן, רק על עצמכם אתם שוכחים להסתכל. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: שוכחים להסתכל, מפחדים – אולי, חלילה, יגידו משהו שלא מסתדר עם הקו של המנהיג. כשתתחילו, חבר הכנסת שטרן, להיבחר, כשתתחילו להיבחר לכאן בשיטה דמוקרטית – – אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – בשיטה של בחירות מקדימות כאלה ואחרות, או-אז אז תהיה לכם הזכות לבוא לכאן ולהטיף מוסר. וככה, אדוני היושב-ראש – חבר הכנסת לפיד, אני שמח, נכנס לאולם – ככה ניהלו שרי יש עתיד את המשרדים שלהם. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – נחקר במשטרה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בשיטה הזאת ניהלו שרי יש עתיד את המשרדים שלהם. אדוני היושב-ראש, הם לא חייבים שום דבר לציבור; לא לתפיסות עולם שמשקפות עמדות של הציבור. ביש עתיד אין קשר לבוחר, אבל יש קשר לבוחר אחד: היושב-ראש הנצחי, הבלתי-מתחלף, שאין לו בחירות מקדימות. הוא תמיד היושב-ראש, נהיה פה ב-2040, הוא יהיה היושב-ראש. אין לו בחירות, הוא לא עומד לבחירה. אלעזר שטרן (יש עתיד): אופיר, למה אתה בהיסטריה מסקרי דעת קהל? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בחייך, אני באותה היסטריה מהסקרים כמו שהייתי ערב הבחירות של 2015 וכמו שהייתי בערב הבחירות של 2013 וכמו שהייתי ערב הבחירות של 1996 וכמו שהייתי בערב הבחירות של 1981. אתם תמיד מנצחים בסקרים – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): גם ב-1992? ב-1999? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – ומפסידים בקלפיות. תמיד, על בסיס קבוע: מנצחים בסקרים ומפסידים בבחירות. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אבל למה אתה לא מזכיר את 1992? נו, באמת. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אבל עכשיו, במפלגה, אדוני היושב-ראש, הלא-דמוקרטית הגדולה ביותר בישראל – חבר הכנסת בר, יש את המפלגה הדמוקרטית הגדולה ביותר בישראל, הליכוד; יש את המפלגה הדמוקרטית השנייה בגודלה בישראל, מפלגת העבודה; יש השלישית בגודלה, וכדומה, ויש המפלגה הלא-דמוקרטית הגדולה ביותר בישראל והיא יש עתיד. ובכן שם, אדוני היושב-ראש, לקו במחלה חדשה – מחלה חדשה, חבר הכנסת ילין; למחלה החדשה של יש עתיד קוראים הבג"צת. מפסידים בהצבעה בכנסת, אדוני היושב-ראש – בג"ץ. המפלגה הלא-דמוקרטית ביותר בישראל אינה מסוגלת לקבל הכרעות דמוקרטיות בבית הזה, שמייצג את כל גווניה של החברה הישראלית. במחלת הבג"צת שלקתה בה מפלגת יש עתיד בראשות חבר הכנסת יאיר לפיד – – – יאיר לפיד (יש עתיד): ממש רואים את הזיעה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא רואים שום זיעה, תחליפו את הביטויים. תחליפו את הביטויים העלובים שלכם, אלוהים אדירים. עוד פעם: אני לחוץ, ראש הממשלה לחוץ, הממשלה לחוצה, כולנו תחת לחץ, חבר הכנסת לפיד, רק אתה לא תחת לחץ. אתה יודע למה? כי כשאומרים לכם את האמת בפנים, את הנתונים, אז זה קשה, זה בלתי אפשרי. לא מתחברים לדף המסרים שאתה כותב בקפה בשוסטר ברמת אביב ג'. אבל מה לעשות שאוכלוסיית ישראל היא לא רק בשוסטר ברמת אביב ג'? היא בנתיבות, היא באופקים, היא בדימונה, היא בקריית שמונה, היא בנתניה, היא באשקלון, היא באשדוד. היא אפילו באום אל-פחם, ובטירה ובקלנסווה. גם שם יש אוכלוסייה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסכם, אדוני השר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אבל אתם מדברים רק לאוכלוסייה המצומצמת שלכם. וממש לא, חבר הכנסת לפיד, אין זיעה ואין לחץ, הכול בסדר גמור. ובכן, במפלגת הבג"צת, בתופעת הבג"צת של יש עתיד, לא מסוגלים לקבל שום הכרעה דמוקרטית. במפלגה שאין בה, אדוני היושב-ראש, לא רוב ולא מיעוט, יש רוב של אדם אחד בלבד, וכשהוא מחליט להתבכיין לבג"ץ, אז כולם – גם כאלה שלא מסכימים איתו – מתבכיינים איתו. לכן, אדוני היושב-ראש, בפעם הבאה שיש עתיד מתריעה על סכנה לדמוקרטיה, מוטב לך, חבר הכנסת לפיד, יחד עם חבריך במפלגה, להביט בראש ובראשונה על הסכנה לדמוקרטיה שמתקיימת במפלגה שלכם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר אופיר אקוניס. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם להשיב למסתייגים. מייד לאחר סיום דבריו של יושב-ראש הוועדה אנחנו נעבור להצבעות. ממומלץ כבר עכשיו לתפוס מקומות. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אלעזר שטרן, אני דווקא רוצה להתייחס למשהו שהתחלת בשבוע שעבר. התחלת לומר והתחלת לדבר על שכר חברי הכנסת ועל מה קרה ביש עתיד. תראו, רבותיי, אני רוצה לספר לכם סיפור. תראו, ההתנהלות של יש עתיד מבחינתי – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): רק שנייה, תן לי, תן לי. באמת, אני אומר לך את האמת, זה סוג של צביעות שמהולה בהתחסדות. יחד. כאילו אתם איזה צדיקים, אבל באופן בסיסי ההתנהלות שלכם היא בדיוק הפוכה. וזה בעצם מצג השווא שאתם מציגים לציבור, ואני אתן נתונים. אנחנו, לפני שנה וחצי-שנתיים, דיבר איתי דוד ביטן, הוא היה יושב-ראש ועדת הכנסת. הוא אמר לי: תשמע, דודי, בוא תעלה להצביע על הנושא של הצמדה לחברי הכנסת, חסר לי מישהו בוועדה. אפילו לא ידעתי על מה. אני עולה ומצביע איתו. למוחרת אני רואה בעיתון את עצמנו כאילו אנחנו עכשיו תמכנו בהעלאת שכר הח"כים. דוד ביטן פנה אליי ואמר לי: תשמע, דודי, בוא נוותר על התוספת. אמרתי לו: אין בעיה, מבחינתי זה בכלל לא חשוב, אני אפילו לא יודע לקרוא את תלוש המשכורת שלי. ובאמת חתמנו על הוויתור והכול היה בסדר. אנחנו מסתכלים על כתבה בעיתון: כמעט כל הח"כים של יש עתיד ויתרו. ואללה, אמרתי, אחלה. עברה שנה, וכנראה חשבתם שהרכבת עברה ואף אחד לא רואה. פתאום הסתבר שכולם בעצם חזרו לקבל את אותה תוספת. הרי ממה נפשך – לפחות מה שראיתי בעיתון, להוציא חבר הכנסת מיקי לוי. יעל גרמן (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (הליכוד): אני אומר לך מה קראתי. יכול להיות. יעל גרמן (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): יכול להיות. תשמעי, חברת הכנסת גרמן. יעל גרמן (יש עתיד): יש אחד ביש עתיד שמקבל את התוספת. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): חברת הכנסת גרמן – – יעל גרמן (יש עתיד): אף אחד לא מקבל – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – אני אומר לך מה קראתי בעיתון. יכול להיות – – – יעל גרמן (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לכן אני יכול – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – בוא תדבר על מה קראת בעיתון. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): שנייה. אני קראתי שהיה צדיק אחד בסדום מיש עתיד – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): תדבר על מה קראת בעיתון. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): שנייה. תקשיב. אני אסביר לך מה הפריע לי. אלעזר שטרן (יש עתיד): בוא תדבר על מה קראת בעיתון. יש לי. אני מקבל – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): איזה עיתון? איזה עיתון? יעל גרמן (יש עתיד): ארבע שנים שאנחנו לא מקבלים תוספת. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): שנייה, אם אני טועה, תקן אותי. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): רק שנייה. אין בעיה. אני אומר לך מה קראתי. קראתי שיש חבר כנסת אחד מיש עתיד, שקוראים לו מיקי לוי, שהמשיך לוותר. עכשיו תראה: כשאתה מוותר על דבר כזה, זה בא כאילו ממשהו עמוק, ממשהו – אתה יודע, ערכי – אתה אומר: אתה יודע מה, אני חושב שהתוספת לא מגיעה לי. אני מוותר עליה, לא משנה כרגע מי יודע או לא יודע. זה לא פוליטיקה קטנה, אתה מאמין בזה. אבל מה קורה עכשיו? יש כאלה שלא מסכימים – גם את זה אני מבין – מלכתחילה. אומרים: תשמעו, אנחנו לא חותמים על כלום. גם את זה אני מבין; לא מקבל, אבל מבין. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני אומר לך מה קראתי. עפר שלח (יש עתיד): – – – הינה, אני פה. אתה רוצה שאני אחתום – – – גם אני – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אוקיי. עפר שלח (יש עתיד): על מה אנחנו מדברים? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אם ברמת העובדות זה לא נכון, אני עוצר את הטיעון. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): שנייה אחת. אלעזר שטרן (יש עתיד): זה רעיון טוב לעלות על הדוכן ולהגיד מה קראתי בעיתון. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): רק רגע. אלעזר, רק שנייה. אלעזר. אלעזר שטרן (יש עתיד): אתה מוכן לדבר – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אלעזר, תקשיב. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – על כמעט כל אחד מכם. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אלעזר, אני רוצה להגיד לך משהו. אלעזר שטרן (יש עתיד): בבקשה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): הרי כפי שמיקי לוי עכשיו הצביע לי – מיקי, הרי אתה הצבעת – גם אתה קראת את זה בעיתון כמוני. אז ממך נפשך, אני הייתי מצפה מכם, שאם זה לא נכון ברמת העובדות, אתם עולים לכאן, לפודיום – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): אני לא קראתי. אני לא יודע מה – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): רק שנייה. אתה היית צריך לעלות לכאן ולהגיד לאנשים: תקשיבו טוב, כל מה שקראתם בעיתון בנושא הזה לא נכון, אני מוותר. אתה אמרת לי, כששאלתי אותך לפני שבוע אתה לא אמרת לי שאתם, בעצם, הודעתם לכנסת שאתם לא מוכנים. אתה אמרת לי שאתם תורמים את זה. אלעזר שטרן (יש עתיד): לא. אמרנו: לא מוכנים – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): עכשיו, אני אומר, לגבי התרומות: כל אחד תורם לאן שהוא רוצה בשוטף – – אלעזר שטרן (יש עתיד): ככה אמרנו. לא, לא, לא. את התוספת. את התוספת. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – אני לא רוצה לספר לך מה אני תורם, כמה ולמה. זה לא מעניין אף אחד. אני גם לא עושה על זה פוליטיקה. זה לא חשוב. תרומות זה תרומות. אבל אני חושב שאם רובכם החלטתם שאתם מוותרים על התוספת הזאת, בעצם הייתם צריכים להמשיך עד הסוף ולא רק לראות: כנראה עברנו – קיבלתם את הכותרת בעיתון ולא חשבתם ששנה אחרי זה מישהו יבוא ויבדוק את זה. אבל מישהו כנראה בדק את זה, ואם הוא לא בדק את זה – אז אתם צריכים לבוא לכאן, וכאן, על הדוכן הזה, לבוא ולהגיד מהן העובדות. מיקי רוזנטל, אני רוצה לענות לך. הרי שמעתי את רוב הנאומים בעניין הזה. כפי שאמרתי להם, יש להם איזו מין שיטה: הם גם צבועים וגם מתחסדים. אתה יודע, זה מין דבר שקשה לבלוע אותו. כשהם עומדים כאן הם יפי נפש. הם מספרים לקהל כאילו הם הצדיקים. כל אחד מהם מלאך. אני בכלל הזמנתי לכל אחד מהם בייגלה, שנבין שהם מלאכים; בייגלה, ולמצטיינים – גם כנפיים. לכן, איתם יש לי בעיה עקרונית. באמת אני אומר שבסך הכול בחיים שלי אני בדרך כלל בא דוך. אני אומר את האמת. כשאני רוצה משהו או כשאני חושב ומאמין במשהו, אני אומר. אוהבים או לא אוהבים, לא חשוב. אם אני מאמין בזה, אני הולך באמת שלי. תראה, מיקי, לגבי הנושא של ראשי עיר, אני רוצה להגיד לך משהו: א. אתה צודק. מה עשינו? אני מספר לך – וזו הובלה שלי כמעט עם חבריי באופן אישי. הייתה ועדה ציבורית שקבעה בשלטון המקומי מה בעצם יהיה התקציב לבחירות של השלטון המקומי. בסופו של דבר, הממשלה כל פעם, על פי חוק, הלכה ועיכבה והלכה ועיכבה, והסתבר שבתקציב הזה בעצם הפער הלך ונפתח, והגיע, לטעמי – לדעתי, עד כמה שאני זוכר – למשהו בסדר גודל של 240 מיליון שקלים, שמגיע לרשויות לבחירות. אני ישבתי עם האוצר, ואילצנו אותם, אני וחבריי, שחלק מהתקציב יופנה לבחירת ראש העיר – זאת אומרת לא רק לרשימה אלא לבחירת ראש העיר – בדיוק מהסיבה שאתה אמרת. אני חושב שראשי עיר, אנחנו צריכים, בעצם, לסייע להם, כדי שלא יהיו תלויים בתורמים או במינימום תורמים שאנחנו יכולים. לכן אני אומר לך שעשינו צעד בכיוון הזה, לפחות בהיבט הזה. אתה שואל אותי אם זה מספיק? אני חושב שלא. אתה שואל אותי אם צריך להרחיב את זה? להערכתי, כן. אני חושב שאיש ציבור, כאיש ציבור – ואני מאמין בזה באמונה שלמה – לא צריך לפגוש שום צ'ק בדרך אף פעם, והוא לא צריך לפגוש כסף מתורם. אמרתי: הכסף היחיד שהוא צריך לפגוש זה בתלוש המשכורת שהוא מקבל. אני אומר לך: בגדול, זה הכיוון. אני בעמדה כזאת שיכול להיות שבעתיד אני גם איכנס לנושא הזה ואקדם את זה. כמובן שיש עתיד יעלו לכאן ויגידו שאני גם מושחת בזה. לא חשוב להם, העיקר: מושחתים. הם לקחו את הסיסמה. מר לפיד החליט שהוא משווק את זה לציבור. הוא, כל היום, לא משנה על מה, יגיד: מושחתים, מושחתים, מושחתים. בסוף, הוא חושב ומקווה שהאנשים בחוץ באמת יאמינו שיש פה שחיתות. לגבי המתמודדים החדשים, מיקי, אני אענה לך. כבר ענה על זה גם השר יריב לוין. אנחנו השתדלנו להביא את זה לאיזון המקסימלי שאנחנו יודעים לעשות. בתחילת הדרך, מבחינתי, ודאי שהיינו רוצים שכול מתמודד יקבל מימון כדי שלא יאסוף תרומות. אין שום סיבה. אמרתי: העיקרון תופס לגבי כולם. אלא מאי? אם לא היינו עושים איזושהי מגבלה, אני מניח שהיו באים כחצי מיליון איש ואומרים: רק רגע, מחלקים שם, בכנסת, קצת כסף – בואו ניקח. לכן זה משהו שלא מתקבל על הדעת. היינו חייבים להביא איזשהו חיתוך הגיוני. כמובן שאם מישהו קיבל 50 קולות, בוודאי ובוודאי שלא. לכן מה אמרנו? אמרנו: האחרון ברשימה שנכנס הוא המודד. נניח שאצלכם ברשימה האחרון שנכנס לרשימה קיבל 20,000 קולות – הוא המודד. אם קיבלת כ-60% ממנו, אתה מתחיל לקבל את המימון בשיעור האחוז שקיבלת. מצד אחד זה לא חושף אותך באופן מלא, מה שנקרא, וזה נותן לאנשים מוטיבציה גם להיכנס לפעילות ולהשתתף. מצד שני, זה מוריד את כל אלה שהם סתם משתתפים ואין להם שום סיכוי. לכן אני חושב שהבאנו את זה לאיזו שהוא מקום קצת סביר, הגיוני. אני אומר לך שהאוצר רצה להעלות את זה יותר. אני חשבתי שזה לא נכון, כי בסופו של דבר אני חושב שקצת מעל 50% זה סימן שאתה מתמודד משמעותי, רציני, שאני חושב שצריך לעודד אותך כדי להיכנס למשחק הזה. לכן עשינו את זה. דרך אגב, זה מאוד דומה גם ברשויות: אתה מקבל חלק ממימון המפלגות – גם אם אתה לא קיבלת את המנדט, בסופו של דבר, כשהתקרבת אליו, אתה מקבל את החלק היחסי. אני חושב שזה נכון. כך אתה מעודד את המערכת הדמוקרטית. בעצם, אתה מעודד אנשים להיכנס לתוך המשחק הזה ולהפעיל את כל המערכת ולהיות שותפים. הרי בסך הכול אנחנו רוצים שאנשים טובים ישתתפו בבחירות, וגם שלא יחשפו את עצמם לסיכונים מיותרים. אני רוצה להגיד לך משהו: גם באופן מעשי אנחנו הגבלנו את זה ל-5,000 איש. זה אומר שאצלנו היום, במחוזות, אף אחד לא מקבל כלום. לכן המשחק הוא בכלל לא במחוזות. מפלגה שאין לה 5,000 מתפקדים – הבן אדם יספוג את זה על עצמו. לא קרה כלום. לכן אני חושב שבסך הכול החוק, שעוד מעט אני אדבר עליו, הוא באמת מאוזן ונכון, כי אני, כפי שאמרתי, יוצא מהנחת עבודה – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אז על מה דיברת עד עכשיו? רויטל סויד (המחנה הציוני): החוק שעוד מעט תדבר עליו? לא הבנתי. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני אחזור לזה. אני אגיד לך משהו, חיליק: אני רוצה להיות בטוח. אני משוכנע שאתה תומך בחוק. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני מקשיב גם. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תקשיב. אני גם יודע שאתה יודע שאני צודק. הרי מי שעשה פריימריז – דרך אגב, לפיד מדבר על פריימריז, הוא לא יודע מה זה בכלל, הוא לא מבין בכלל איך זה עובד. הוא אפילו – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): אתה לא מעודכן, אבל ככל שאתה מדבר יותר, כל פעם נופל עוד חוק ועוד חוק. המרכולים לא עולה – – – לא עולה. תמשיך ככה. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): דרך אגב, מה רע לך? רויטל סויד (המחנה הציוני): לא, אני רק מעדכנת – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): דקה. הרי לא באת לעזור לי. הרי בסופו של דבר את, יש לך עניין שכל חוק ייפול, אז את צריכה לעודד אותי. רויטל סויד (המחנה הציוני): להפך. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): לעודד אותי: שמע, דודי, תמשיך, הכול בסדר. ככל שתמשיך יותר, לנו טוב. דרך אגב, אתם כל הזמן אומרים לי, גם בחוק של ההמלצות: תשמע, אפילו בציבור שלכם לא מסכימים. אני לפעמים שואל את עצמי: אם אתם מאמינים בזה, אז מה אכפת לכם. להפך, אתם צריכים לעודד אותנו, שבציבור שלנו לא יסכימו איתנו. דרך אגב, אני רואה ציבורים אחרים – גם בחוק הזה – אני יודע שהציבור מבין שפוליטיקאי לא יכול לקבל כסף מתורמים. דרך אגב, אף אחד לא דפק לי בדלת אף פעם, ואמר לי: דודי, קח 100 שקל, סתם. אין דבר כזה. זה בדיחה עלובה. אתם יודעים את האמת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): החוק הזה שלכם הוא – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אתם יודעים שאתם יושבים איתם, יושבים עם כל מיני תורמים בבתי קפה, בלובי של בתי מלון. הרי זה ברור. אמרתי קודם – הדבר הכי אבסורד הוא שאני לפעמים רואה את רשימת התורמים למפלגות – יש בעיתונים, האנשים. אני רואה תורם – גם למפלגת העבודה, גם לליכוד, גם לבית היהודי, גם למרצ. אני אומר, מה, זה בן אדם עם פיצול אישיות? תחליט. נניח שאתה בא רק עם הנשמה, נניח אתה בא עם הקטע האידיאולוגי, נניח. אתה יודע מה, לך על קו מסוים. דרך אגב, הערבוב הזה – אתם מבינים שזה מישהו שכמו שהוא שם ברולטה, הוא מתחיל להמר על הרולטה ושם על כל מיני מספרים. הוא אומר: תשמע, אני מבחינתי כל מספר זוכה. שמתי פה, פה, פה, פה. מה שיהיה, אני מסודר. בסופו של דבר, חלק מהאנשים האלה – דרך אגב, לרוב מדובר באנשים עתירי ממון. הרי בן אדם שמרוויח 5,000 שקל, סביר להניח שלא יתרום לך, אתה גם לא מצפה שיתרום לך. בן אדם שתורם לך, בדרך כלל זה בן אדם שיש לו הרבה מאוד מאוד כסף, לרוב. עזבו את הקרבה האישית הצמודה – אח, שגם אם הוא לא מי יודע מה מיליונר או עשיר גדול אז הוא עושה מאמץ, בגלל שאתה אח שלו, או חבר מאוד מאוד קרוב. אני מדבר כרגע על המעגלים היותר-רחבים. הרי על מה אנחנו מדברים היום? מינימום 45 איש, דרך אגב שתורמים 11,000 שקל כל בן אדם. לא כולם תורמים 11,000 שקל. יש חלק ש-5,000 וכו'. זאת אומרת כל חבר כנסת פה, כדי להגיע לתקרה שלו, צריך בין 50 ל-100 איש. הרי בסוף האנשים האלה באים אליו למשרד, או מישהו מהם מתקשר ואומר לו: תשמע, אני מבקש שתפגוש את פלוני או אלמוני. מה הוא יגיד לו בטלפון, אני לא פוגש אותו? מה הוא יגיד לו, עזוב, אסור לי? בוודאי הוא יגיד לו: תשמע, אם אתה מבקש, אני אפגוש אותו. סביר להניח. הוא עוד לא עשה כלום. רק פגישה. אלעזר שטרן (יש עתיד): דודי, גם אם יש רשימה של 1,000 מתפקדים, אתה פוגש – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תקשיב, אני רוצה להגיד לך משהו. תשמע. בסופו של דבר – אני אסביר. בסופו של דבר אין סוף לכל הדברים האלה. הרי בסוף גם יהיה אסור להיפגש עם אזרחים. בן אדם שיש לו 1,000 מתפקדים זה בן אדם פוליטי, הוא לא בא מזווית הכסף. יש לו משקל פוליטי. זה כמו שכאן מישהו ייפגש עם חבר כנסת – נניח שיש פה חבר כנסת שרץ עם עצמו – – – אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): שאלת שאלה, אני נותן לך תשובה. קריאות: – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): תן לי רק שנייה. שאלת שאלה, אני אשיב לך. נניח שיש פה חבר כנסת שמקים מפלגה לעצמו. נכנס, שלושה מנדטים. מדברים איתו? בוודאי. למה? חיים ילין (יש עתיד): אין שלושה מנדטים – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): ארבעה. לא משנה, אבל בשביל הדוגמה, נגיד שהיה אחד ונכנס אפילו עם אחד. לא ידברו איתו? בוודאי. למה? זה איש ציבור. דרך אגב, בפריימריז, בן אדם שנבחר – צריך להבין: למרכז הליכוד, למערכות האלה, יש כ-3,700 איש. הם נבחרים, זה לא אנשים שעברו ברחוב, אספו אותם. אלה נבחרי ציבור, 150,000 איש בחרו אותם. זה המנגנון, אז עכשיו עם מי נדבר? לא נדבר גם עם הבוחרים שלנו? עוד מעט אתה תציע גם, אלעזר, שלא נדבר עם אזרחי מדינת ישראל. למה לדבר איתם? אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – קריאות: – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אוקיי. תראו, עכשיו אני רוצה להגיד – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): אתה יודע שחוק המרכולים נדחה? דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אני רוצה להגיד משהו עכשיו למפלגת העבודה. תראו, הרי הסיפור הוא סיפור ערכי, כפי שאמרתי לכם. דרך אגב, אני, כשאני לא מאמין במשהו, אני לא עושה. לא משנה אם כולם עושים, אני לא עושה. ממה נפשך, אם אתם לא מצביעים עבור החוק – לדעתי, אתם לא מאמינים בו, אז גם אסור לכם לקחת את הכסף. למה שתיקחו את הכסף? עזבו עכשיו את החוק שנייה. אם אנחנו חושבים שהעסק הזה לא נכון, אם אני חושב שהחוק הזה לא נכון, גם אם רוצים לתת לי אני לא לוקח. אני מסתפק עם מה שיש לי מהבית. ממה נפשך, אם אתם לא מאמינים בו, אז גם אם הוא יעבור אני מצפה מכם לא לקחת את הכסף. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אבל החוק אוסר עלינו תרומות. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אז תביא מהבית, חיליק. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): החוק אוסר עלינו תרומות. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): התרומות זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. לכן אני אומר ואני רוצה לחזור בחזרה, ובזה אני מסכם. מה שאמר השר לוין – תראו, יש עתיד משכה מהכנסת, קיבלה מהמדינה, למעלה מ-100 מיליון שקל. מאיר, תקשיב, אני אמרתי את זה ואני מאמין בזה. אתה יודע, אם אני לא מאמין, גם את זה אני לא אומר. אתם, לא מגיע לכם כסף למימון השוטף של המפלגה. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): אין לכם מפלגה אמיתית, מאיר, אתה יודע את זה. אם אני הייתי איש מצפון ומוסר – מחזיר את הכסף, לא לוקח אותו, אומר להם: רבותיי, אני לא צריך את זה. אתם אוספים הרים של כסף. היושב-ראש שלכם, כשאני אומר שהוא בן אדם לא הגון בקטע הזה, אני מאמין בזה. הבן אדם הזה נוסע לחוץ-לארץ – אתה השבת לי קודם – על דעת עצמו. דרך אגב, תאר לך שהייתי עובד בעירייה, היה בא אליי עובד ואומר לי: נעלמתי חמישה חודשים מהעבודה. אני שואל אותו: למה? הוא אומר: נסעתי בעולם ושכנעתי כל מיני גויים לתמוך במדינת ישראל. זה נשמע לך הגיוני? סביר? הרי יש פה ממשלה, יש כנסת, הכנסת שולחת אותנו לשליחויות, אנחנו הולכים. דרך אגב, אני רואה בזה מטלה, אבל אנחנו גם מדווחים עליה, יש לנו דוח. יאיר לפיד נוסע עשרות נסיעות עם צוות, מלונות, בתי מלון, מסעדות, הכול – על חשבון הציבור – – מיקי לוי (יש עתיד): שקר. שקר. דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – לא נותן דוח אחד לציבור. שיבוא לכאן, יגיד. אז מה? הוא הלך לדבר על ה-BDS? אני מחר אביא עוד 200 איש, אני אספר לך. בוא איתי לירושלים לשוק מחנה יהודה, מחר אני מביא לך עוד 5,000 איש כאלה, בואו תשלחו אותם. מיקי לוי (יש עתיד): – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): הם ידברו על ה-BDS על חשבון המדינה. חוצפה ועזות מצח. לא ממלא דוח אחד, לא מספר לאף אחד – – קריאות: דודי – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – שולח איזה סרטון מחוץ-לארץ. קריאות: – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): רק שנייה. עולה לי לכאן הבן אדם, עם החליפה והעניבה, יושב לי כאן, מסתכל לכאן וחייב להגיד, תוך ארבע דקות, לפחות 40 פעם "מושחתים". שיסתכל במראה על עצמו. אני לא הייתי נוסע, אם זו הייתה המפלגה שלי, לחוץ-לארץ; על חשבוני הייתי נוסע. בוודאי, אם אני לא נותן דוח לאף אחד. מיקי לוי (יש עתיד): מי שהביא את החוק – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): כשאנחנו נוסעים בכנסת זה משלחת של הכנסת – – מיקי לוי (יש עתיד): מי שחוקק את החוק לעוזרים פרלמנטריים – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – ואנחנו בעצם מתבקשים לנסוע, בגלל שאני חושב שזה חלק מהעבודה שלנו פה – – מיקי לוי (יש עתיד): מי שחוקק את חוק העוזרים הפרלמנטריים – – – דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): – – אתה יודע כמה זה קשה, ויש דוח פעילות, יש לנו ים של מפגשים. לכן אני אומר, קודם כול, טול קורה מבין עיניך. קודם כול, אתה, כפי שאמרתי, אל תהיה צבוע ומתחסד. אל תטיף לנו מה זה שחיתות. מיקי לוי (יש עתיד): תגיד לנו מי הביא את החוק על נסיעות של עוזרים פרלמנטריים – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, נא לשבת. מיקי לוי (יש עתיד): – – אתה או אנחנו? קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, נא לשבת. אני אבקש לשמור על שקט. בפעם שעברה כשהיו לנו הצבעות על הסתייגויות עשינו תגי זיהוי מיוחדים למי שצריך להיות כאן. אנחנו הפעם ננסה בטוב, אז מי שלא צריך להיות שם – לא בתאים ולא לעמוד ליד התאים – יש קפה ותה מאחורי המליאה, אתם יכולים לצאת. מנהלי הסיעות, הצוות החיוני של ראש הממשלה, הלשכה המשפטית, שתמיד יושבים שם, יכולים להישאר. כל שאר האנשים, כמו שאמרתי, תעברו לפרסה, אל תפריעו לאנשים לעבוד. אין יותר את מי לגייס, כולם במליאה. קריאה: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: כמו שאמרתי. מנהלי הסיעות, הצוות החיוני של ראש הממשלה והלשכה המשפטית שנמצאים כאן. בבקשה. חברי הכנסת, לפני ההצבעות, על מנת למנוע אחר כך אי-הבנות וויכוחים בנושא הזה, בהתאם לסעיפים 4, 45 ו-46 לחוק-יסוד: הכנסת, הצעת חוק זו טעונה רוב של 61 חברי כנסת לפחות, הן בקריאה השנייה והן בקריאה השלישית. דרישה זו – שימו לב – דרישה זו לא חלה לגבי ההסתייגויות. ואולם, אם תתקבל הסתייגות, הסעיף שתוקן בעקבות קבלת ההסתייגויות, אף הוא צריך להתקבל ברוב מיוחד, אותו רוב, של 61 חברי כנסת לפחות. הדברים ברורים, נכון? למנוע אחר כך אי-הבנות וויכוחים. מול מי אני עובד, חבריי באופוזיציה? חבר הכנסת חסון, מול מי אני עובד? יואל חסון (המחנה הציוני): רוזנטל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מול חבר הכנסת רוזנטל? יואל חסון (המחנה הציוני): שלח. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת עפר שלח? יואל חסון (המחנה הציוני): שלח. שלח. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בסדר גמור. אם כן, אנחנו נתחיל. לשם החוק, לסעיפים 1 ו-2 אין הסתייגויות. לכן אנחנו נצביע על סעיפים 1 ו-2, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 14 בעד סעיפים 1–2 – 62 נגד – 52 נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 62 בעד, 52 נגד, אין נמנעים. סעיפים 1 ו-2 התקבלו כנוסח הוועדה. לסעיף 3 הסתייגויות של חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד; וחברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני. להצביע, אדוני. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 1, לסעיף 3. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. מספיק שאחד מודיע, לא כולם. הצבעה מס' 15 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. הסתייגות מס' 3 לא התקבלה. לסעיף 4 אין הסתייגויות. אנחנו כרגע נצביע, שימו לב, על סעיפים 3 ו-4 ללא הסתייגויות, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. מי בעד הסעיפים 3 ו-4? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד סעיפים 3–4, כהצעת הוועדה – 62 נגד – 52 נמנעים – אין סעיפים 3–4, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 62 בעד, 52 נגד, אין נמנעים. סעיפים 3 ו-4 התקבלו בקריאה שנייה. לסעיף 5, הסתייגות מס' 2. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 2, לסעיף 5. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 5 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 51 בעד, 62 מתנגדים, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 2 לא התקבלה. אנחנו נצביע על סעיפים 5 ו-6, כנוסח הוועדה, ללא הסתייגויות. מי בעד הסעיפים? מי נגד הסעיפים? נא להצביע. הצבעה מס' 18 בעד סעיפים 5–6, כהצעת הוועדה – 62 נגד – 52 נמנעים – אין סעיפים 5–6, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 62, נגד – 52, אפס נמנעים. הסעיפים התקבלו כנוסח הוועדה, סעיפים 5 ו-6, בקריאה שנייה. סעיף 7 – להצביע, אדוני? עפר שלח (יש עתיד): כן. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת שלח – להצביע. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 3, לסעיף 7, של קבוצת יש עתיד וקבוצת המחנה הציוני. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 7 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 51 בעד, 62 נגד, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 3, לסעיף 7, לא התקבלה. מס' 4, אדוני, נצביע? עפר שלח (יש עתיד): מצביעים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מצביעים. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 4, לסעיף 7. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 7 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 49 בעד, 64 נגד, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. הסתייגות מס' 5, לסעיף 7. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 7 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. הסתייגות 5 לא התקבלה. מצביעים. הסתייגות מס' 6, לסעיף 7. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות.? נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד – 52 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (6) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 7 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד – 52, נגד – 62, הסתייגות מס' 6 לא התקבלה. הסתייגות מס' 7. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הסתייגות מס' 7. הצבעה מס' 23 בעד – 52 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (7) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 7 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 52, נגד – 62. מס' 7 לא התקבלה. הסתייגות מס' 8. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 24 בעד – 52 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 7 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 52, נגד – 62. גם הסתייגות מס' 8 לא התקבלה. אין יותר הסתייגויות לסעיף 7; אין מלכתחילה הסתייגויות ל-8 ו-9. אז אנחנו מצביעים על סעיפים 7, 8 ו-9, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. הצבעה מס' 25 בעד סעיפים 7–9, כהצעת הוועדה – 62 נגד – 52 נמנעים – אין סעיפים 7–9, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: להלן התוצאות: בעד – 62, נגד – 52, אפס נמנעים. סעיפים 7, 8 ו-9 התקבלו בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. לסעיף 10, הסתייגות מס' 9. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (9) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 9 לא התקבלה. הסתייגות מס' 10. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (10) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 11. אנחנו מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הסתייגות מס' 11, לסעיף 10. הצבעה מס' 28 בעד ההסתייגות – 52 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (11) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 52 קולות, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 12. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 50 נגד – 63 נמנעים – אין ההסתייגות (12) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 50, נגד – 63, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 11 לא התקבלה – הסתייגות 12, נכון? 12 לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 13. מצביעים על הסתייגות מס' 13 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 30 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (13) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 51 בעד, נגד – 62, אפס נמנעים, לא התקבלה. הסתייגות מס' 14 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 31 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (14) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, הסתייגות מס' 14, בעדה – 49, נגדה – 62. לא התקבלה. הסתייגות מס' 15, אנחנו מצביעים – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 32 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (15) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 51 קולות, נגד – 62, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 16 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 33 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 62 נמנעים – אין ההסתייגות (16) של קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד – 51, נגד – 62, אפס נמנעים. גם הסתייגות מס' 16 לא התקבלה. אין יותר הסתייגויות לסעיף 10. לכן, אנחנו נצביע על סעיף 10 לחוק בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 34 בעד סעיף 10, כהצעת הוועדה – 61 נגד – 52 נמנעים – אין סעיף 10, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 61 בעד, 52 נגד, אפס נמנעים. סעיף מס' 10 – מה קרה? קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: מה קרה? קריאות: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, סעיף מס' 10 התקבל. יואב קיש (הליכוד): רגע, הוא לחץ. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 61 קולות בעד, 52 נגד. דוד ביטן (הליכוד): הוא הצביע, ז'קי. יואב קיש (הליכוד): הוא הצביע, ז'קי, היושב-ראש. דוד ביטן (הליכוד): היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בסדר, זה לא משנה את התוצאה. אנחנו רושמים בפרוטוקול שגם סגן השר חבר הכנסת ז'קי לוי ניסה להצביע בעד החוק. אנחנו עוברים כרגע – לא התקבלו הסתייגויות – – – יואל חסון (המחנה הציוני): היה לו מזל שלא הצליח, תאמין לי. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אנחנו עוברים כרגע לקריאה שלישית. לא התקבלו הסתייגויות, לכן נצביע בקריאה שלישית על הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24), התשע"ח–2018, כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 35 בעד החוק – 62 נגד – 52 נמנעים – אין חוק המפלגות (תיקון מס' 24), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 62 בעד, 52 מתנגדים, אפס נמנעים. הצעת חוק המפלגות (תיקון מס' 24), התשע"ח–2018, התקבלה כנדרש בשלוש קריאות. הצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2) [מס' כ/735; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוב' ל"ו, עמ' 23662; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אנחנו עוברים לנושא הבא. אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2), קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, בבקשה, אדוני. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש – כמו שוק. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, נא לשמור על שקט. מציגים הצעת חוק, איך תדעו על מה להצביע? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להביא לפניכם את החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט לחוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2). ושוב, מאחר שאני מניח שבסופו של דיון אני אצטרך לענות ואז אני אוכל להרחיב מאוד על החוק ולהסביר את ההבדלים בין מה שהיה עד עכשיו לבין העתיד, עכשיו אני אוכל לעשות את זה בקיצור רב. למעשה יש כאן שלוש נקודות מרכזיות בהצעת החוק. דבר ראשון, מוצע לקבוע כי סעיף 6 לחוק-יסוד: ירושלים, שאוסר כל העברת סמכויות, והכוונה לסמכויות שלטוניות המתייחסות לתחום עיריית ירושלים, שאסור להעביר אותן לגורם מדיני או שלטוני זר – החוק הזה בא ומשריין את זה ב-80 חברי כנסת. הכוונה שאם יעלה, חס ושלום, ברצון מישהו להעביר חלק מירושלים לריבונות זרה, הוא יצטרך 80 חברי כנסת. בתוך זה, מה שנקרא סעיף 7, שכולל את השריון, את הנוקשות, אבל הכוונה שאת החוק הזה אפשר יהיה לשנות ברוב של 61. זו נקודה ראשונה. נקודה שנייה של החוק באה ומבטלת את סעיף 5 לחוק-היסוד שקיים. חוק-היסוד שקיים אומר שאסור לשנות שום תחום מוניציפלי מתחום ירושלים. החוק הזה מבטל את זה. נקודה שלישית שקיימת בחוק הזה אומרת שאם ירצו להוציא חלקים מהתחום המוניציפלי – אני חוזר, אך ורק מהתחום המוניציפלי של ירושלים – ולהקים אותם כרשות מוניציפלית נפרדת, זה אפשרי, אבל על אותם חלקים שיוצאו מוניציפלית יחולו הריבונות הישראלית, וההגנה של 80 חברי כנסת אם ירצו למסור אותם זה לגורם זר. כנ"ל הפוך, אם ירצו לצרף לירושלים שטחים נוספים, מוניציפלית – אפשר יהיה, אבל הריבונות לא תחול על אותם חלקים ולא ההגנה של 80 חברי כנסת. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): מה זה גורם זר? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מה? ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): מה זה גורם זר? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גורם זר זה כל ריבון שהוא לא ממשלת ישראל. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): פלסטין זה לא גורם זר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): גורם זר. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): השלטון הישראלי הוא גורם זר. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): טוב. להצעת החוק הזאת, שאמרתי אותה כרגע בקיצור, הוגשו כמה הסתייגויות וכן בקשות רשות דיבור, ולוח תיקונים המתייחס לאחת ההסתייגויות. אני מבקש מחבריי חברי הכנסת, לאחר שכל אחד יאמר את מה שהוא רוצה לומר, אני חושב שביושר – רוב חברי הכנסת תומכים בהגנה על ירושלים, ואני חושב שבסופו של יום, אחרי שכל אחד ידבר, כשנגיע להצבעה, אני מבקש מחבריי, לפחות מרוב חבריי, להצביע בעד החוק. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. עיסאווי פריג', בבקשה. עשר דקות, אדוני. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, אתמול מרכז הליכוד יצא בהחלטה שהיא מסר. ההחלטה: אנחנו מתחילים את הצעד הראשון, להקים ולהתחיל את משטר האפרטהייד על המדינה. לספח את השטח ולהשאיר את הפלסטינים נתינים. והיום הבית היהודי, באווירת הבחירות, וכל אחד מדבר למצביעיו, מביא לנו הצעת חוק שהיא בעצם גם הצעת חוק הצהרתית של מסר, שהיא לא שווה את הדיו שהיא כתובה בו: כל שינוי בסטטוס של ירושלים מחייב 80 חברי כנסת בתמיכה. ובדרך יש לנו חוק גזע חדש של השר אלקין, שבא לטהר את ירושלים מתושביה הערבים. כאילו לא מספיקה החומה הגזענית, חומת האפרטהייד שהממשלה הזו הקימה. שלב ראשון הייתה החומה, ושלב שני: איך להוציא עוד 100,000 אזרחים פלסטינים מחוץ לירושלים, לטהר את העיר מערבייהָ. חושבים שבהצעות החוק האלו מצליחים לייצר תקווה או אופק מלבד הדרך למדינת אפרטהייד בכל מובן המילה. אני קראתי את הצעת החוק שאומרת: כל שינוי בסטטוס בירושלים יחייב הצבעת 80 חברי כנסת. אני רוצה לזרום איתכם: מחר יש הסדר מדיני, וירושלים המזרחית הופכת להיות הבירה של המדינה הפלסטינית העתידית. אז מה צריך לעשות? להביא הצעת חוק ב-61 חברי כנסת כדי לבטל את הצעת החוק הקיימת ולהעביר את זה. אז זה לא הפך להיות 80. ב-61 מבטלים כל הצעת חוק שאתם מביאים כאן, וממשיכים. אז אנחנו הפכנו למקום שכל אחד מכם בא, קם בלילה ומתחיל לדבר לציבור מצביעיו, וחושבים שזו השיטה. אני רוצה לחזור על דברים שנאמרו כאן ובכל העולם, חברים. מה שאנחנו רואים כאן, אני אומר את זה בשתי מילים: אין פתרון מדיני בלי שמזרח ירושלים תהיה הבירה של המדינה הפלסטינית. וכל הניסיונות לחלוקה לייט שאתם מנסים לעשות, או פוחדים מלהגיד את המילה, לא יעזרו. השיטה, להוציא שתי מועצות אזוריות, להקים אותן, כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט, שהן חלק מירושלים – אתה הולך לשם ואתה רואה מחנה פליטים שאתה לא מוצא אותו במדינת עולם רביעי, ואתה מוצא את זה כאן. אז אני מסתכל על זה ואני חושב לעצמי אם מדובר בבדיחה או במציאות. בא הליכוד ואומר: אני רוצה להוציא את השכונות הערביות מירושלים, אז אני מציע מועצות אזוריות, יעני חלוקה לייט. לטהר את ירושלים מהערבים. בא המחנה הציוני ואומר: צריך לקחת את השכונות הערביות, 20 השכונות הערביות, ולהוציא אותן. יעני, פוחדים, כולם משחקים על המילה: לא חלוקה, אלא זה אומר להוציא שכונות, זה – מועצות אזוריות. חברים, מכבסת המילים הזו שאתם משתמשים בה בבית הזה בעניין ירושלים לא עוברת. בירושלים חיים 40% אזרחים פלסטינים ערבים, והם חיים בשכונות היסטוריות. וירושלים היא חלק מכל הסדר עתידי. אז למה לנו להמשיך לברוח מזה? וכל משחק שאנחנו מנסים לעשות, זה לעשות עוד צחוק מעצמנו. בואו תגידו את האמת. והניסיון לדבר למצביעיכם, אתם עושים מזה צחוק. אני רוצה להתייחס לנושא נוסף, חברים. הנושא – הפחד מהשפה. בימים האחרונים נתלו שלטים בשפה הערבית בעיר קריית גת בדרום ובנשר בצפון. היה כיתוב בערבית – קידום סדרה טלוויזיונית, כתוב בערבית. מה כתוב שם, אדוני היושב-ראש? "באים אליך" (חוזר על המילים בערבית), "תתכוננו" (חוזר על המילים בערבית). קמה המדינה וכולם נסערו: יש שפה ערבית בעיר. וראשי הערים עולים לשידור, וסגניהם וחברי המועצה, מבקשים להסיר את השלטים. למה? התושבים פתאום נאחזים פחד. מדינה שמתגאה בעוצמה הכלכלית והצבאית שלה פוחדת מהמלל הערבי, פוחדת מערבית כתובה בשילוט חוצות שלה. זאת המציאות. אתם פוחדים משפה. למה? כי שפה, יכול להיות שתקרב בין אנשים, ולקרב בין אנשים זה לא לטובתכם. טובתכם שיהיה ריחוק, טובתכם שאנשים לא יכירו את השפה של האחר, טובתכם שאנשים לא יכירו אחד את השני מקרוב, כדי להמשיך לשדר את חוק הלאום שלכם, שלא צריך שנאשר את חוק הלאום במליאה הזו. חוק הלאום שאתם מדברים עליו – שנים הוא מחלחל. הוא מחלחל בקרב הילדים והאזרחים, ואנחנו רואים את חוק הלאום והשפעתו בכל מקום ומקום; השפה הערבית – לראות אותה כתובה או לשמוע אותה – זה הפך להיות מפחיד לכם, ואתם עוד מדברים על חוק לאום. בפועל, חוק הלאום הזה מיושם. חוק הריחוק, חוק הבידול מיושם, כי זה משרת אתכם. אתם ממשלה וחברי כנסת מהימין שבנויים על שנאה, שנאת האחר, הפחד מהאחר. להכיר אחד את השני זה סכנה עבורכם, כי אתם יודעים שתפסידו אם יכירו אחד את השני. כאן, בכנסת הזו, אנחנו, חברים – אמרו את זה לפניי, ואני שוב חוזר ואומר: איבדו את הבושה. חוקי הגזע והצהרות החוק ומכבסות המילים שעולים על הדוכן הזה, דוגמת חוק ירושלים, סיפוח שטח ללא תושבים, זה מראה לאן אתם הגעתם. אין גבול לבושה שלכם. אתם משדרים ומגדלים דור של שנאה, דור של עתיד מפחיד. אתם מדברים על חברה למופת ועל מוסריות, והמוסריות שלכם היא איך לשנוא את האחר, איך להתחיל צעד אחר צעד לבנות מדינה שבה חוק לפלסטיני וחוק לישראלי. ואני אגיד את זה במילים יותר פשוטות: יש לי בית כלא בעזה, אני רוצה לבנות עוד בית כלא בגדה המערבית. לזה אתם חותרים, וזה המוסר שאתם מתגאים בו. ביניכם לבין המוסר יש מרחק כמו בין האדמה לשמיים. תתביישו לכם, אם בכלל יש לכם בושה. תודה, אדוני. הצעת חוק שאין לה מקום, מיותרת, ורק מוסיפה עוד תסבוכת ועוד תסבוכת. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת יצחק הרצוג. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, שולחן הממשלה ריק, כרגיל בכנסת הזו. אנחנו תמיד שמים לב לתופעה המרשימה ששרים בממשלה הזו לא אוהבים לשבת ליד שולחן הממשלה. לא כבוד גדול להיות חלק מהממשלה הזו, ולכן אני בהחלט יכול להבין את התחמקותם של השרים, כולל השרים התורנים, מלשבת כאן אל שולחן הממשלה. אדוני היושב-ראש, התלבטתי מהו השם הנכון לחוק הבעייתי והמסוכן הזה. המועמד הראשון, השם המועמד הראשון לחוק הזה הוא חוק מניעת השלום. למה חוק מניעת השלום, עמיתיי חברי הכנסת? שמכיוון שבלי הסדר בירושלים לא יהיה שלום. את זה צריך להבין. את זה צריך לתפוס. והמשמעות של החוק הזה היא שלא יהיה שלום. אדוני היושב-ראש, בעולם כולו מקובלת ההבנה: ירושלים המערבית היא בירת מדינת ישראל וירושלים המזרחית צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית העצמאית, שצריכה לקום בצד ישראל, אם אנחנו רוצים שלום. אם אנחנו לא רוצים שלום, עמיתיי חברי הכנסת, אפשר להעביר את החוק הזה. תשאלו אותי, מה החוק הזה מחדש? האם מישהו באמת חושב שנתניהו רוצה להגיע לשלום עם הפלסטינים? עמיתיי חברי הכנסת, אולי זו אחת המטרות של החוק הזה, לומר גם לקהילה הבין-לאומית, לומר גם לעולם הערבי, ובוודאי לומר לעם הפלסטיני: ממשלת ישראל הנוכחית היא לא פרטנר לשלום. ממשלת ישראל הנוכחית לא מוכנה להיכנס למשא ומתן אמיתי שיציע פתרון הוגן, פתרון צודק לשני העמים: שתי מדינות שחיות זו בצד זו ושתי בירות בירושלים. להפוך את ירושלים לעיר של שלום זה אומר להפוך את ירושלים המזרחית לבירת המדינה הפלסטינית כשירושלים המערבית נשארת בירת מדינת ישראל. החוק הזה הוא חוק שמכוון לומר לעולם כולו: ממשלת נתניהו לא רוצה שלום. אם למישהו עוד היו ספקות, אדוני היושב-ראש, מספיק היה לראות את ישיבת מרכז הליכוד אתמול, ששם החליטו פה אחד לספח, בכלל, את כל הגדה המערבית. זוהי האמת של הליכוד: לספח את ירושלים, לספח את הגדה המערבית ולא להגיע לשלום עם הפלסטינים, לא להגיע לשלום עם העולם הערבי. אלה הם, עמיתיי חברי הכנסת, דברים חמורים ביותר. כי משמעות ההימנעות מהליכה לדרך השלום היא בחירה בדרך המלחמה. אם לא נעלה לכיוון של הסדר, לכיוון של שלום, נידרדר אחורה לעימות צבאי נוסף באזור הזה. משמעות החוק הזה היא דם שיישפך, דם מיותר: של ישראלים, של פלסטינים, אנשים צעירים, אנשים מבוגרים, שייהרגו במלחמות המיותרות, שייווצרו מכיוון שהממשלה הנוכחית לא מעוניינת, לא מוכנה להתקדם לשלום ולא מוכנה לעשות את מה שצריך כדי להתקדם להסדר שלום. אדוני היושב-ראש, לכן השם הראשון שמתאים לחוק הזה הוא חוק מניעת השלום, אבל יש לחוק הזה שם נוסף, וזו תחרות קשה לשם המדויק. כי השם השני של החוק הזה הוא חוק ביטול שלטון הרוב בישראל. זה בעצם מה שהחוק אומר. החוק אומר שגם אם יהיו, אדוני היושב-ראש, 61 חברי כנסת שירצו לתמוך בהסדר שלום בירושלים, גם אם יהיו 70 חברי כנסת שירצו לתמוך בהסדר שלום בירושלים, גם אם יהיו 79 חברי כנסת שירצו לתמוך בהסדר שלום בירושלים, הם לא יוכלו לקדם את זה. הם יצטרכו קודם לבטל את חוק-היסוד הזה כדי בכלל להגיע להסדר. מה זה אומר, אדוני היושב-ראש? זה אומר שלטון המיעוט. זה אומר שהבית היהודי וחבריו הקיצונים בליכוד יכפו את שלטון המיעוט שלהם על הרוב בחברה הישראלית גם אם הרוב ירצה שלום. גם אם הרוב ירצה הסדר, כולל הסדר בירושלים. וכפי שאמרתי קודם: לא יהיה הסדר בלי הסדר בירושלים – המיעוט יוכל למנוע מאיתנו להתקדם לשלום. זה חוק חסר תקדים, אדוני היושב-ראש. הרעיון של ביטול שלטון הרוב הוא רעיון מרחיק לכת. כל התפיסה הדמוקרטית נשענת על שלטון הרוב. כאן, בכנסת, מתקבלים חוקים שאני מתנגד להם. למה בכל זאת הם מקובלים גם עליי כשאני נמצא במיעוט? בדיוק מכיוון שאני נמצא במיעוט. מכיוון שהלגיטימציה של הדמוקרטיה נשענת ומותנית בהחלטת הרוב. אבל בחוק הזה, אדוני היושב-ראש, הבית היהודי ושותפיו הקיצונים מהליכוד מבטלים את העיקרון הזה של שלטון הרוב. הם קובעים שתהיה להם זכות וטו כמיעוט. מספיק 41 חברי כנסת שיחליטו שהם לא רוצים שלום, הם מעדיפים מלחמות, הם מעדיפים שפיכות דמים, הם מעדיפים הלוויות צבאיות ואזרחיות; מספיק 41 חברי כנסת כאלה שיבחרו בדרך המלחמה כדי לכפות את המלחמה הזו על כולנו. אבל אדוני היושב-ראש, זה שהחוק הזה יתקבל בכנסת, זה לא ייתן למיעוט הזה את הלגיטימציה לקבל את החלטותיו ולכפות את ההחלטות האלה על הרוב; זה רק מבטא את חוסר הביטחון שלכם ביכולת שלכם לשכנע את רוב הציבור בישראל. כי אתם יודעים שברגע האמת, אם תעמוד בפני הציבור בישראל הבחירה בין שלום לבין מלחמה, רוב האנשים בארץ הזאת, ערבים ויהודים, יבחרו בחיים. רוב האנשים בארץ הזו, יהודים וערבים, יבחרו בשלום. רוב האנשים בארץ הזו, יהודים וערבים, יבחרו בפתרון הוגן של שתי מדינות, של שתי בירות בירושלים. יבחרו בדרך היהודית הקלאסית של מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. יבחרו בדרך היהודית הקלאסית של פרק א' בבבא מציעא, של "שניים אוחזין בטלית – – – זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", והפתרון של הגמרא הוא "יחלוקו". לכן חלוקת הארץ, חלוקת ירושלים, היא הדרך, לא רק האנושית, לא רק החכמה, לא רק המכוונת לשלום ולמניעת מלחמה, זו גם הדרך היהודית האמיתית. ואתם בחוק הזה עושים בדיוק את ההפך. בחוק הזה אתם מנסים לכפות את דרככם, דרך של מיעוט קנאי קיצוני, על הרוב שרוצה בשלום, רוצה בחיים, רוצה בעתיד אחר בארץ הזאת. אדוני היושב-ראש, לפוליטיקה הזו של הקנאות הלאומנית הדתית הקיצונית יש תקדימים בהיסטוריה שלנו, ואנחנו, כולנו, יודעים לאן הקנאות הלאומנית הקיצונית הזאת הובילה בעבר. בימי הבית השני אנשים כמוכם הובילו לא רק לחורבן הבית ולחורבן ירושלים; אנשים כמוכם הובילו להתאבדות קולקטיבית במצדה. זה החזון שאליו אתם רוצים לדחוף את עם ישראל. אתם רוצים להוביל את כולנו למצדה. ברגע הזה, אדוני היושב-ראש, מול הדרך של מצדה, מול הדרך של המלחמות האין-סופיות, צריך לומר שאנחנו בוחרים כאן, ונמשיך לבחור כאן, בדרך של חיים, בדרך של עתיד לשני העמים, שהיא חייבת להיות דרך של צדק לשני העמים, שהיא חייבת להיות דרך של פתרון הוגן וצודק – שתי מדינות, שתי בירות בירושלים. ירושלים כעיר של שלום ולא כעיר של מלחמת נצח. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. תודה רבה. חבר הכנסת הרצוג, בבקשה. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברותיי וחבריי חברי הכנסת, זהו ערב מאוד דרמטי, מכיוון שלראשונה אנחנו רואים, זה זמן רב, לראשונה, סדק בחומת הקואליציה. זו דרמה משמעותית. הסדק בחומת הקואליציה הולך ונפער, ואני רואה, וכולנו רואים, התפוררות בקואליציה בכנסת הזו. ראשית, מכיוון שחוקים מטופשים ומיותרים שלא משרתים את האזרחים בשום דבר, דינם בסופו של דבר שהם הראשונים שמביאים לנפילתה של קואליציה. כיוון שיש אנשים ישרים בכל קואליציה, הניסיון ההיסטורי מלמד שאנשים ישרים בכל קואליציה בסוף אומרים: לא, נמאס לנו. ואף אחד מהחוקים הללו שהובאו בתקופה האחרונה, ויובאו, לא משרת באיזושהי דרך את האזרח, לא את הנטו שלו, לא את הפנסיה שלו, לא את החינוך שלו, לא את הבריאות שלו, של ילדיו – כלום, שום דבר. זה רק שימור עצמי של חברות וחברים בקואליציה. דבר שני, ברור לגמרי. יש אדם אחד שמוביל את הקואליציה הזו, שמו נפתלי בנט. הקו שהוא נוקט הוא הקו שהקואליציה מתפתלת ומתכופפת לעברו. אורן אסף חזן (הליכוד): למרות – – – יצחק הרצוג (המחנה הציוני): החוק הזה הוא יציר כפיו של נפתלי בנט. באצטלה של האפשרות להעביר למועצות אזוריות, יש פה חוק שמצטרף לשורת צעדים. נמצאת פה שרת המשפטים, שהודיעה היום שכל חקיקה מעכשיו, בהנחיית יועץ משפטי לממשלה – בעצם קרדיט של השרה – תיבחן בפריזמה של תושבי יהודה ושומרון הישראלים. יחד עם החלטת מרכז הליכוד אתמול: רבותיי, סיפוח – מבלי שהמליאה הכריעה בנושא הזה אף פעם, ומבלי שהמדינה, אזרחי המדינה במשאל עם, החליטו בנושא הזה. נושאים כל כך משמעותיים, הנושאים הקרדינליים לצביונה של המדינה ועתידה כמדינת הלאום של העם היהודי, בתרגילים ובמהלכים מאוד ערמומיים ומתוחכמים מגיעים לידי ביצוע, מבלי שהתקבלה החלטה רשמית שקובעת שאנחנו הולכים לסיפוח. זה סיפוח דה פקטו, והכול כי נפתלי בנט החליט ונתניהו חלש ומוחלש. וראינו את זה גם הערב. הקואליציה לא מתפקדת. היא מנסה בכל כוחה להביא סדר-יום של יומיים שלמים. הם כבר שינו את סדר-היום כמה פעמים, ושוב, כשהם רצו להביא את חוק המרכולים הוא נבלם. ואני מברך את כל חבריי וחברותיי לאופוזיציה על עמידתם, אני מברך גם את יואל חסון על עמדתו. אני חושב שאנחנו הובלנו את המערכה הזאת כך שחוק שכולם מבינים שרק גורם להרבה יותר חילול שבת, שנאת חינם ופגיעה בערכי יסוד שלנו כעם – הוא אמור היה לבוא לעולם. וזה מתקשר עם כל המהלכים של התקופה האחרונה, מהלכים שבאים ומעקרים מן היסוד את ערכי היסוד של מדינת ישראל: מדינה דמוקרטית, חופשית, שוויונית; שבה התקשורת עצמאית; שבה מערכת המשפט עצמאית; שבה כל עוד הוגה דעות, סופר ואיש רוח, יכול לכתוב, או כל אדם, ככל העולה על רוחו. במדינה שבה מאיימים, מצד אחד על הצבא ועל מערכת הביטחון, ומצד שני על אנשי אקדמיה. כל המהלכים הללו בסוף לא רק שהם לא משרתים את הציבור, בסוף לציבור נמאס, אדוני היושב-ראש. אני עוד זוכר אותך כראש עיריית דימונה. אני זוכר שדיברנו על המצוקות של האזרחים עצמם שעמדו מחוץ ללשכה שלך. שום דבר מכל מה שהכנסת עושה לא משרת את האזרחים בכלום, אדוני היושב-ראש. כלום, שום דבר. זה רק נועד לשמר את הכוח הפנימי ואת היכולת להתמודד בבחירות, שאו-טו-טו מגיעות, של כל אחד מהשחקנים, מרכיבי הקואליציה. כאשר גם החוק הזה שעכשיו אנחנו דנים בו – עוד משחק בחוק-יסוד: ירושלים; עוד משחק בכל מה שקשור באפשרות של לתת תקווה לעמים; עוד משהו שלא אומר אמת לציבור, כשאתה תגיע בסוף להכרעה היסטורית האם אתה רוצה את כל 350,000 הפלסטינים שנמצאים במזרח ירושלים ולהפוך אותם לאזרחי ישראל, כן או לא. ומה האפשרויות, בסופו של יום, אם האמריקנים מניחים הצעה, או אם אנחנו רוצים לתת תקווה ולמנוע שפיכות דמים במצב מאוד מאוד נפיץ – מה האפשרויות, כשהחוקים האלה מחוקקים שוב ושוב? ובנושאים הללו אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש: כאשר מסתכלים על התמונה הדמוגרפית המובהקת בין הים לירדן, ברור שאם העם בישראל לא יתפקח ויבין שזה בנפשו – כפי שאמר דוד בן-גוריון באפריל 1949, כאן, במליאת הכנסת דאז אבל במליאת הכנסת, ואמר זאת לאחר מכן שוב ושוב: בין שלמות הארץ לבין מדינה יהודית הכרעתי מדינה יהודית. זו דילמה קשה, והדרך לפתור אותה היא באמצעות שמירה על גושי ההתיישבות. גוש עציון והגושים האחרים, שחייבים להיות בריבונות ישראל כתוצאה מהסדר. והחקיקה והמהלכים שהממשלה הזו מקדמת לא יצרו שום תשתית לאיזשהו הסדר, גם לא צעדי ביניים כלשהם. צר לי מאוד על כך שהממשלה לא מקיימת בכך – לא רק דיון, אלא היא לא מביאה פה את האמת בפני הציבור. הם מגלגלים עיניים לשמיים, מגלגלים עיניהם לשמיים. השרה קמה והלכה. שרת המשפטים איילת שקד: חס וחלילה. יצחק הרצוג (המחנה הציוני): השרה, תשמעי. אני שמעתי אותך היום מפליגה בשבח ההחלטות שיוצאות ממשרדך. אני חייב לומר לך, בסוף יש דין בין-לאומי. את לא יכולה להתעלם ממנו. דין בין-לאומי. אם אנחנו רוצים שכולם ירגישו כאזרחים מלאים שווי זכויות וחובות ביהודה ושומרון, תגמרי הסדר מדיני, שבו אנחנו יודעים שבגושי ההתיישבות 85% מהמתיישבים. אבל אי-אפשר לאחוז את המקל בשתי קצותיו: גם ללכת לאמנות בין-לאומיות וגם להגיד: אני לא מכיר בדין הבין-לאומי; גם להתעלם מהפסיקות של בג"ץ לאורך השנים, וגם להתעלם מהמוסכמות ולבוא ולומר: אם היו שרים אחרים, זה היה נוהג אחרת. זה לא נכון. בסוף הדין הוא הדין. כולם מבינים את הדין. יש בפנייך חוות דעת. במקומות שאפשר למצוא פתרונות מוצאים פתרונות. אבל הדין הבסיסי הוא הדין. גם פה, בחוק הזה, אתם משחקים עם הדין, ומשחקים עם הדין בצורה כזו שאתם לא מוכנים להודות במה שכל אחד יודע, ש-350,000 פלסטינים במזרח ירושלים, רובם ככולם בכפרים, ב-28 הכפרים, אין ביניהם לבין מדינת ישראל כמעט ולא כלום. ולכן, בסופו של יום, גם אתם תעמדו מול המציאות שתחייב הכרעה היסטורית גדולה של התנועה הציונית: האם היא רוצה לחיות במדינת בוסניה או לחיות במדינת ישראל, עם רוב יהודי מוצק לדורות ומילוי חזון שתי מדינות: מדינה פלסטינית ומדינת ישראל. זו המציאות, כמה שזה קשה וכמה שקשה להבין זאת וכמה שזה מסובך, ובאמת ובתמים זה כואב מאוד, מכיוון שיהודה ושומרון זה ערש העם שלנו והציונות בכלל, והתנ"ך וזיקתנו לשם. זה בכלל לא רלוונטי לשאלה מה עושים עם מיליוני פלסטינים. ואתם לא נותנים תשובה, וכל עוד אתם לא נותנים תשובה ולא נותנים פתרון, בסופו של דבר, חוץ מלאיים על ראש הממשלה ושמפלגתכם מובילה את הקצב של העניינים בממשלה, לא תגיעו לשום מקום. אנחנו נגמור באסון נוראי כשאנחנו צועדים אל עברי פי פחת. אדוני היושב-ראש, אני מבקש מן הכנסת לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי, ולהתעסק בנושא החשוב לאזרחים. אני מבקש מן הכנסת, ואני מודיע כאן כראש אופוזיציה: תביאו עכשיו את חוק מתווה הנכים – גם אתה היית שר רווחה, והיית שר רווחה טוב – את מתווה הנכים שהבטיח לנו שר הרווחה בדברי רהב רק לפני שבוע, כשחתמו עליו בממשלה, וראש הממשלה בירך עליו ערב ראש השנה. הודיעו לכל ציבור הנכים, מאות אלפים: מעלים לכם את הקצבה ב-1 בינואר. הינה, עבר 1 בינואר, גרוש לא הוסף לאף קצבה של אף אדם נכה במדינת ישראל. שקל. אבל אנחנו נבלה פה לילות על חוקים הזויים ומיותרים שלא רק שלא תורמים לאזרחי המדינה אלא גם פוגעים באינטרס הבסיסי העמוק ביותר של מדינת ישראל. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת עפר שלח, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. עפר שלח (יש עתיד): תודה, אדוני היושב-ראש. שמו הראוי של החוק המונח לפנינו הוא חוק הפחדנים. מפני שכמו חוקים אחרים של הממשלה הזאת, ואני אמנה חלק מהם אחר כך, הוא לא מבטא דבר פרט לחוסר אמונה מוחלט, לפחד מוחלט, לזה שהקואליציה הזאת לא רוצה אפילו ללכת עם ולהרגיש בלי, היא רוצה רק לדבר עם ולא לעשות אפילו בלי. ולכן היא פורטת, אדוני היושב-ראש, את המציאות של חיינו לכל מיני פרוטות שאפשר לשים אותן כהכרזה: הינה עשינו חוק, הינה אנחנו שומרי ירושלים, הינה אנחנו מקיימי מדיניות כזאת או אחרת, כשלחוקים האלה אין שום משמעות ואין מאחוריהם דבר, ואפילו חלק מהחוקים האלה, כמו שאני, נדמה לי, אוכיח עוד מעט, סותרים אחד את השני. החוק הזה חסר משמעות מפני שהכנסת הקודמת, בראשות אותה ממשלה, בהשתתפות יש עתיד בלי החרדים, העבירה – ואני בטוח ששרת המשפטים זוכרת את זה היטב, היא ואני היינו יחד בהנהלת הקואליציה; העברנו יחד באותו יום שלושה חוקים גדולים, אחד מהם היה הפיכתו של חוק משאל עם לחוק-יסוד. חוק משאל עם אומר שכל הסכם מדיני שבו יש שינוי במעמדם של שטחים שהם בריבונות מדינת ישראל – בוודאי זה נוגע לירושלים – הסכם כזה יהיה צריך להיות מאושר בכנסת ברוב של 80 ח"כים ואם לא – נלך למשאל עם. עכשיו, אני בעד משאל עם. אני בעד משאל עם מפני שההכרעה שנצטרך לקבל, ההכרעה של היפרדות מהפלסטינים במחיר של ויתור על חבלי מולדת – ההכרעה הזאת תהיה ההכרעה הכבדה ביותר שהתקבלה במדינת ישראל מאז תוכנית החלוקה, מאז שבן-גוריון החליט לקבל את תוכנית החלוקה. והכרעה כזאת, בעיני, ראויה למשאל עם. ובניגוד – אגב, שרת המשפטים, את זוכרת, היו לנו שיחות על זה, האם זה טוב לשמאל? האם זה טוב לימין, למי שמאמין בפתרון כזה? אלה ניתוחים. אני לא מתייחס לזה ברמת הניתוח. אני מאמין שההחלטה הזאת תצטרך גושפנקה של הציבור הישראלי כולו, ואם לא תהיה לה גושפנקה כזאת היא גם לא תעמוד, היא רק תביא לקרע בציבור, כפי שלצערנו קרה לא פעם. על זה עונה חוק משאל עם. הוא אומר: או שיהיה פה רוב שהוא רוב כל כך מכריע, הוא רוב של 80 ח"כים, שני-שלישים מהכנסת, ואז באופן טבעי הוא יכלול את נציגיו של רוב הציבור הישראלי, או שנלך למשאל עם. אז מהבחינה הזאת מעמדם של השטחים שנמצאים בריבונות מדינת ישראל כבר הובטח על ידי קואליציה שהיינו חברים בה. הצבענו בעד זה, הצבענו בעד זה בלב שלם. לא. אומרת הצעת החוק הזאת. אנחנו כל כך פוחדים. אנחנו כל כך לא מאמינים. אנחנו כל כך רוצים לשריין את עצמנו, שאנחנו ניקח את מחנה הפליטים שועפאט, מקום שאני בספק אם חברת הכנסת מועלם, שהציעה את הצעת החוק הזאת, או מי מחברי הקואליציה שנוכחים בה, היה בו. חברי מיקי לוי, אתה, לצערי, היחיד, לדעתי, מ-120 חברי הכנסת שהיה בו, גם כן, אני מניח, בליווי משטרתי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – – הרבה יותר מאחד – – – יודע יותר מכולם – – – עפר שלח (יש עתיד): אני מתנצל. שוב נתפסתי באמירת אי-אמת. אבל מיקי היחיד – לא, כי קודם חבר הכנסת אמסלם התווכח איתי אם אני מוותר על חלק מהמשכורת שלי או לא כתוצאה מזה שהוא קרא שאני לא. מוסי רז (מרצ): אבל מיקי יותר מכולם. עפר שלח (יש עתיד): אבל מוסי, אני אגיד לך מה, חבר הכנסת לוי הוא היחיד שהיה שם כנציג רשמי של הריבונות הישראלית. וזה הדבר החשוב. הרי הריבונות הישראלית איננה מתקיימת שם. היא איננה מתקיימת שם, לא במשטרה, לא בפינוי האשפה, לא בחינוך. יושבים במחנה הזה אנשים שאני לא רוצה לדבר על תנאי חייהם. חיבתם למדינת ישראל היא ברורה לכולנו, והזיקה שלהם למדינת ישראל היא ברורה לכולנו. אבל לחברת הכנסת מועלם ולקואליציה הזאת לא מספיק שאנחנו, אם נקבל החלטה, היא תעבור במשאל עם. לא. 80 חברי כנסת, כדי שהיא תגיד שהיא מגינה על ירושלים. אבל הקואליציה הזאת היא כל כך פחדנית, שבמקביל להצעת החוק המופרכת הזאת היא מנסה להעביר – חברים אחרים בקואליציה – הצעות חוק שיהפכו חלקים של ירושלים ללא-ירושלים. אנחנו נלך עם ונרגיש בלי ונעשה כל מיני דברים. ואת מחנה פליטים שועפאט או את עקב וכל השכונות האחרות ששוב, מעטים מאיתנו בכלל יודעים איפה הן, אנחנו נהפוך ללא-ירושלים ואת תושביהם ללא-אזרחים, לא-תושבים, עם תעודות זהות, לא יודע מה. זאת אומרת הפחד כל כך אוכל אתכם; הידיעה על המציאות שאתם אחראים לה ואתם לא עושים דבר כדי לשנות אותה, לא לפה ולא לשם – הפחד הזה כל כך מצמית אתכם שאתם מעלים דברים שסותרים אחד את השני. אבל אתם מגיני ירושלים. חברים, מי שמגן על ירושלים מסתכל על המצב בה בעיניים פקוחות ומי שמגן על ירושלים אומר: כן, בכל הסכם ירושלים תהיה בריבונות מדינת ישראל, אבל אנחנו לא ניתן שבסופו של דבר תושבי מחנה הפליטים שועפאט הם אלה שיקבעו את גורלנו. עכשיו, דווקא לחברת הכנסת מועלם או לשרת המשפטים שיושבת כאן אין לי טענה. הן מתנגדות להיפרדות מהפלסטינים. הן מתנגדות להסדר בינינו לבינם. הן רוצות מצב שבסופו של דבר יביא פה למדינה דו-לאומית, ואפשר להתווכח על זה. בעינינו, כמובן, זה איום ונורא, אבל לפחות זאת עמדה. המרתק בסיפור הוא, כרגיל, האיש המופלא העומד בראש משלת ישראל. האיש שנשא את נאום בר-אילן, כזכור לכולנו, וכבר חמש שנים, שש שנים – לא זוכר כמה עבר מהנאום הבלתי-נשכח ההוא – עדיין אומרים לנו: זו משנתו של בנימין נתניהו, הוא בעד שתי מדינות לשני עמים. לא רק שהוא לא עושה דבר – הוא ראש ממשלה כל הזמן הזה והוא לא עושה דבר כדי לקדם את זה – הוא גם לא עושה דבר כדי לשנות את המציאות החוקית לפה או לשם. איזושהי החלטה. איזושהי מדיניות. הוא מחכה שיכשכשו בו הסמוטריץ והמועלם-רפאלי והבנט וכל מי שמחכה לכשכש בו, כמו שמכשכשים בו הליצמן והדרעי בעניינים שנוגעים לדת ומדינה. למה התכנסנו פה ללילה הארוך הזה, עם כל הורדות החוקים – שאני גאה מאוד שבמאבק האופוזיציוני הנחוש הצלחנו להביא לזה שהם יידחו, ואני מקווה שהם יידחו עוד הרבה? למה התכנסנו פה, אם לא לעוד טקס שבו הקצוות הכי קיצוניים של הקואליציה הזאת מכשכשים בראש הממשלה? למה התכנסנו פה אם לא עוד פעם להסתכל על הכיסא הריק הזה שבו יושב בנימין נתניהו, ולדעת שגם כשהוא ישב בו בעוד כמה שעות להצבעה, הכיסא יהיה ריק, לא ראש ממשלת ישראל ישב בו? למה התכנסנו פה אם לא להסתכל לקואליציה הזאת בעיניים ולהגיד להם: אתם פחדנים, אין לכם שום אומץ לקיים איזושהי מדיניות; כל מה שאתם יודעים זה לעשות הפגנות ריקות מול הבית הזה, כל מה שאתם יודעים זה להעלות הצעות חוק שאפילו היגיון פנימי אין להן. זה כל מה שאתם יודעים. ובמובן הזה, חברי איל בן ראובן, אולי לא צריך לדאוג, כי אם אנשים כמוך וכמוני חוששים שהקואליציה הזאת תביא אותנו למצב – ההיפרדות מהפלסטינים, אנחנו חושבים שהיא חיונית לעתידה של ישראל, להגשמת החזון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שזה כל כך חשוב – אז אולי נירגע איל, הם לא יודעים לעשות כלום. הם לא יודעים לעשות כלום, הם רק מכנסים אותנו פה לטקס שבו אנחנו נואמים ואומרים דברים נכונים, ואחר כך הם באים ומרימים את היד על משהו שרובם לא מבינים וחלקם מתנגדים לו ורובם, אם היו מצביעים עם מצפונם, היו מצביעים הפוך ממנו. איזה טקס של התבזות שההסבר שלו לקוח מתחום הרפואה של הנפש, לא משהו שאני מבין בו. לי אין הרבה נפש, מה אני אעשה. אז הדבר הזה, החזרה האין-סופית הזאת על עוד איזה פיסת חקיקה, על עוד איזה קשקוש, על עוד איזה משהו שתכף ימשכו אותו וייקחו אותו לפה וייקחו אותו לשם וידונו בו עוד פעם בוועדה ואולי חבר הכנסת אמסלם יפעיל עליו 98, כי יש לו איזה חיבה משונה למספר הזה, וכן הלאה – כל זה מבזה את הבית הזה ומסכן את הדמוקרטיה הישראלית לא פחות מהתוכן ההזוי של הצעות החוק שהקואליציה הזאת מעלה חדשות לבקרים. וגם את ההצעה הזאת צריך לדחות, ואם לא ידחו אותה, תדעו, השארנו עוד נייר מת בהיסטוריה של הפרלמנטריזם הישראלי. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי הכנסת, אומנם אני שומע שחוק המרכולים נדחה, אבל כמו במרכול הממשלה מוכרת פה את האינטרסים של אזרחי ישראל אחד אחרי השני. בכל חוק מוכרים עוד כמה אינטרסים. ובחוק הזה היום רוצים למחוק את האינטרס שלנו להגיע להסדר מדיני בצורה דמוקרטית. אני לא יודע ממה בדיוק נבהלו בקואליציה. כנראה הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים על זה שאולי מגיע הסדר בקרוב, והם הציעו כאן איזשהו חוק רשלני – שאגב, אני חושב שלא יכול לעמוד בשום מבחן – שבו מציעים, בעצם, מדברים על העברה לגורם זר. אדוני היושב-ראש, ירושלים הן שתי הערים שאני הכי אוהב בעולם. אבל הן שתי ערים. אסור להתבלבל בזה. ובירושלים גם הישראלים וגם הפלסטינים קיימים, ואף אחד מהם הוא לא גורם זר. ולכן כשאומרים "גורם זר" – זה לא רלוונטי בכלל. אני לא מאמין שזה יכול לעבור פירוש של ילד. בירושלים, להגיד שמסירה לפלסטינים של ירושלים המזרחית זה מסירה לגורם זר? זה בדיוק כמו שמסירת ירושלים המערבית לישראל איננה מסירה לגורם זר. אבל כך או אחרת, ממה בדיוק מבוהלים בממשלה ובקואליציה, שיזמו את החוק הזה? האם הם מבוהלים מיוזמת השלום של הליגה הערבית, שבעצם כבר 16 פעמים מתכנסים ומציעים הסדר שלום וממשלת ישראל מתעלמת מהיוזמה הזו – לא מגיבה, לא: כן, לא: אולי, לא: בואו ננהל משא ומתן, לא: לא מאמינים לכם, פשוט לא מגיבה. כי למה להגיב? הם הרי בסך הכול ערבים, מה, איתם נעשה שלום, עם הערבים? יותר נוח לנו לעשת שלום עם עצמנו. גם את זה אנחנו לא יודעים לעשות – אז נעשה שלום עם הפלסטינים? לא מתאים לנו. בעצם מה מציעים לנו כאן, מתוך בהלה שמחר יתפכחו 80 מתוך 120 חברי הכנסת ויגיעו למסקנה שאפשר להגיע להסדר, ואין הסדר בלי פשרה בירושלים? מתוך בהלה שזה עומד לקרות, הם באים ואומרים, לא, גם 41 חברי כנסת זה מספיק; רוב של שליש מספיק כדי למנוע הסדר. מספיק רוב של שליש כדי לפעול נגד האינטרסים של אזרחי ישראל, כי מכרנו אותם, מכרנו את האינטרסים האלה. הם באים ואומרים את זה כי הם מפחדים שמחר יהיו פה אנשים שיתפכחו ויצביעו בעד זה. לא רק משאל עם הם רוצים, גם 80 חברי כנסת. אבל אני אומר, אם אתם מבוהלים כל כך; אם אתם כל כך חושבים שירושלים חשובה; אם אתם חושבים שטובה שליטה בכפר עקב מהביטחון והשלום של אזרחי ישראל – גם הפלסטינים וגם היהודים – אם אתם חושבים שהשליטה במחנה פליטים היא יותר חשובה מטובת האזרחים כאן – אז למה 80? אולי תציעו 121 חברי כנסת, לוודא שזה לא יעבור וזהו? הרי זו מטרתכם, מטרתכם להגיד, אנחנו בהווה, 61 ח"כים בהווה, חכמים יותר מ-80 בעתיד. הרי זה מה שאתם אומרים כאן. אנחנו נמנע מהח"כים בעתיד, בדור הבא – שהוא בדרך כלל יותר חכם מהדור הזה – נמנע מהם לקבל החלטות ברוב נורמלי של כנסת במדינה דמוקרטית, כי אנחנו יותר חכמים מהם. אז אם זו הכוונה, למה 80? למה לא 120? למה לא 121? למנוע את זה טוטלית וזהו. הרי זה מה שמעוניינים כאן. אדוני היושב-ראש, מאז כבשנו את ירושלים המזרחית, אין ביטחון לתושבי ירושלים. אין ביטחון. מאז היו פיגועים בכיכר ציון, באוטובוסים, בקו 18, באוטובוסים אחרים, פיגועי דקירה, פיגועים מכל הכיוונים. נכון, גם לפני כן לא היה מושלם, אבל אין מה להשוות. אין מה להשוות, בין מספר ההרוגים שיש לנו עכשיו למה שהיה קודם. מאז כבשנו את מזרח ירושלים, איבדנו את המוסר הבסיסי ביותר שלנו. היו"ר מאיר כהן: אתה מתעקש על "כבשנו"? מוסי רז (מרצ): מצידי אתה יכול, אדוני היושב-ראש, לחשוב שמזרח ירושלים או ירושלים המזרחית נפלה אלינו מהאוויר, ללא קרבות. ודאי שכבשנו. מה זאת אומרת? אבל אתה יודע מה? בוא נגיד: מאז שחררנו את ירושלים המזרחית, יותר ישראלים נהרגים בירושלים. יש על זה הסכמה. נכון? אני לא חושב שיש פה מישהו שיגיד אחרת, אלא אם כן גם רוצים ברוב של 80 לזייף את המציאות. אולי החוק הבא יגיד שרוב של 80 חברי כנסת צריך גם כדי להגיד את האמת. לא יודע, אולי, זה יכול להתקרב, עם רמת ההזיה של החוקים שאני רואה כאן. אז אתה יודע מה, שחררנו. אבל תסכים איתי שמאז איבדנו את הביטחון? תסכים איתי שמאז מספר ההרוגים הישראלים בירושלים – עוד לא דיברתי על הפלסטינים – גדל פי כמה עשרות? והפצועים? והנדקרים? ומי שהתפוצץ באוטובוסים? ומי שהתפוצץ בכיכר ציון וכן הלאה וכן הלאה? אפשר להסכים על זה? אדוני היושב-ראש, מאז שאנחנו שם אנחנו מחזיקים עיר בירה, כשבמרחק קטן מאוד מכאן, מספר קילומטרים, יושבים אנשים במחנה פליטים, יושבים אנשים ללא זכויות בסיסיות. הם לא אזרחים של המדינה הזו. הם יכולים, תיאורטית, להכריע על עתידה של העיר, הם בוחרים לא לעשות זאת. אני לא כאן כדי לשפוט אותם אם הם עושים נכון או לא נכון. אני לא מסוגל. אנחנו לא היינו במקומם ולא יכולים לתת להם עצות בעניין הזה. אני חושב שזה לא הגון, אבל מה יצא לנו מזה? אז כן, אנחנו יכולים ללכת ולשבת בשכונות מסוימות, וכבר נאמר לנו על ידי יוזמת הליגה הערבית ועל ידי משלחת פלסטינית רשמית בטאבה, ועל ידי יוזמת ז'נבה, ומקומות כאלה ואחרים, שאפשר להגיע להסדר שבו השכונות היהודיות של ירושלים יהיו חלק ממדינת ישראל, אז אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מדברים על השכונות הפלסטיניות, על מאות אלפי אנשים שאינם חלק מההוויה הישראלית, שאינם אזרחי ישראל, מעולם לא נתנו להם את האזרחות הזו. יכול להיות שלא כל חברי הכנסת או לא כל אלה שצופים בי בבית מבינים מה פירוש מעמד התושב הזה, שיש לתושב מזרח ירושלים, שבעצם נולד במקום מסוים אבל בגלל שאנחנו באנו למקום הזה הוא רק תושב בו. ואם הוא עובר קילומטר מזרחה, מעבר לגדר – בגלל מצוקת דיור, בגלל ששכר הדירה שם יותר זול, אולי בגלל תעסוקה – וגר שם שנה או שנתיים, הוא איננו יכול לחזור לעיר כי התושבות שלו נשללה, משום שהוא לא גר בעיר. יכול להיות שאזרחי ישראל אינם מודעים לדבר הזה. יכול להיות שפה בבית לא כולם מודעים לדבר הזה. אבל הזכויות הבסיסיות האלה נשללות מהם. אז אנחנו רוצים לבוא ולהגיד לדורות הבאים: אתם לא תחליטו; אתם לא תחליטו מה טוב לכם; אנחנו כבר החלטנו בשבילכם. 61 חברי כנסת הערב הם יותר חכמים מ-80 חברי כנסת בעוד חודש או בעוד שנה – אבל לא רק 80 חברי כנסת, 80 חברי כנסת ומשאל עם – זאת אומרת, אדוני היושב-ראש, תאר לך מצב של התפכחות, מגיעים להסדר ובמשאל עם ברוב גדול מחליטים ללכת לוויתור הזה – נגיד 60%, נגיד 50% פלוס 1%, נגיד 70%; ובבית הזה יש 65%, נאמר 79 ח"כים, שחושבים שצריך ללכת להסדר הזה. לא, 61 הגאונים שישבו פה הערב, הם כבר חרצו את גורלה של ישראל שהיא איננה מעוניינת לא בצדק ולא בשלום ולא בביטחון ולא בהסדר, כי 61 החברים שישבו פה הערב, הם יותר חכמים, הם יותר חכמים מ-79 בעוד שנה, הם יותר חכמים ממשאל העם, שהם מחויבים כבר היום לעשות, יותר מחויבים מכל העם זה, ה-61 שישבו כאן הערב. אז בעצם אולי בכלל צריך לתת איזה עיטור לחברי הקואליציה – 61 או 62 או כמה שיצביעו בעד החוק האנטי-דמוקרטי הזה, שאולי הם באמת פשוט אנשים גאונים ואנחנו צריכים להכיר בזה שלא צריך דמוקרטיה: שיחליטו רק ה-61 האלה לתמיד, והם יישארו. גם נבטל את הבחירות לכנסת, שהם ירכיבו את הכנסת הבאה. עד לאן זה מגיע, אדוני היושב-ראש? אין לסבול דבר מהסוג הזה. אין לסבול יכולת של רוב של 61 לכפות על עם שמחליט במשאל. לא היה כדבר הזה. קורה במדינות שמשריינים חוקה ברוב של שני-שלישים. זה קורה. אני לא בעד זה בשום מקרה, דרך אגב. זה קורה בעניינים של זכויות יסוד, אבל גם אז לא מונעים מהעם לשנות את זה. כאן בעצם באים ומונעים מהעם לשנות את זה. זה דבר חסר תקדים במדינות דמוקרטיות, ולדעתי גם חסר תקדים במדינות טוטליטריות. אי-אפשר לקרוא לישראל דמוקרטיה אם החוק הזה עובר. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת פארן, 20 דקות, גברתי. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, גברתי השרה, קצת קשה בימים האלה לתאר את מה שאנחנו עוברים פה, בבית הזה. אתם יודעים, אני חושבת שאפילו תסריט הוליוודי, כזה מאוד מאוד יצירתי, נראה דמיוני ליד כל מה שאנחנו עוברים כאן, המציאות של החיים שלנו כאן בכנסת העשרים. מאוד מאוד צורם לי ולחבריי באופוזיציה לראות אתכם כל כך זחוחים, יושבים לכם בכיסאות העור החמים וככה מסבנים את עצמכם מכל עבר בעוד חוקים שיטיבו עם עצמכם – חוקק לי ואחוקק לך, שמור לי ואשמור לי ואשמור לך – שיטיבו עם עצמכם, עם המקורבים. חברים, עכשיו אני רוצה לדבר קצת על חוק הפריימריז שעבר עכשיו, חוק שכל עין גם לא מיומנת יכולה לראות את הכתמים עליו. כל טירון פוליטי יכול לקרוא בין השורות שלו ולהבין את מי הוא בדיוק אמור – ונועד – לשרת. בעצם, הוא מאפשר לכל מתמודד, בין אם הוא חבר כנסת ובין אם לא, אבל בעיקר אם הוא חבר כנסת, לקבל מימון מהמדינה או הלוואה כדי לרוץ לפוליטיקה. על פניו, כאילו מבורך. באתם ואמרתם: אנחנו רוצים להפריד את השחיתות מהמפלגות של הפריימריז. אני בטוח יכולה להסכים שהכנסת הזאת יכולה לעבור רענון מבורך של חבריה; להביא קצת אנשים חדשים, רעננים, עם קצת יותר חזון ורצון לשרת את האזרחים בצורה טובה יותר. צריך קצת ניעור לפוליטיקה שלנו. אבל תראו, לצערי אנחנו מדברים פה בעצם על חוק שנחקק כדי שחברי הכנסת – בעיקר של חברי הליכוד, כי אין מה לעשות, לפי שיטת הבחירות המקדימות בליכוד, הפריימריז, כנראה שחצי אם לא יותר מחברי הכנסת של הליכוד, לפי השיטה הפנימית שלהם, לא יכהנו בכנסת הבאה, לא יצליחו להיכנס ברשימה הארצית, אז הם מבינים את זה והם צריכים כמה שיותר אפשרויות כדי לגייס תקציבים, לאפשר לעצמם כן לרוץ. גם התורמים שלהם גם יודעים את זה, אין מה לעשות, הכיס קצת נסגר. אז הם צריכים להרגיש בטוחים. הם צריכים איזושהי רשת ביטחון כלכלית שהמדינה תעניק להם. אתם מבינים את האבסורד? במקום לתת איזו רשת ביטחון כלכלי לאנשים שבאמת צריכים אותה – לנכים, לקשישים שמחטטים בזבל, ל-800,000 ילדים עניים בישראל – אז אתם דואגים לרשת ביטחון כלכלית לעצמכם בבחירות הבאות. איזה דבר הזוי. תשמעו, אתם פשוט איבדתם את הבושה. באמת, בחוק הזה איבדתם את הבושה. זה לא חוק שבא למנוע שחיתות. זה עוד חוק מושחת מבית המדרש של חבר הכנסת דודי אמסלם. בסופו של דבר, מה הבעיה לגייס תרומות קטנות ולמנוע את הקשר בין התורם לנתרם, אם זה תרומות של כמה מאות שקלים, מקסימום 1,000 שקל? אבל לא, זאת עבודה רבה מדי. זה קשה. צריך לפנות לציבור, צריך לעבוד בשבילו, לא בשביל טייקונים. הרי כמה אפשר לגייס בפריימריז, 10,000 שקלים? זה לא שאלה סכומי עתק שאתה חייב מאות אלפי שקלים למישהו בצורה לא חוקית. זה כבר לא חוקי. אבל מה יותר פשוט מפשוט לחוקק חוק? הרי החוק בידיים שלנו. אחוקק לי ואחוקק לך. אז אתם לוקחים לידיים את החוק, פשוטו כמשמעו, ומחוקקים בשבילכם. במקום לעבוד קשה, נעשה עבודה קלה. הכול בסדר. ואתם יודעים משהו, מה הכי בעייתי? אתם אפילו איבדתם את התחושה וההבנה הכי בסיסית שזה מושחת, שפה השחיתות, שאתם לוקחים את החוק לידיים ומסדרים לעצמכם את הכניסה לכנסת הבאה – או לפחות הניסיון לכך. זה פשוט, באמת, אפילו לא עולה בשיח שלכם. זה בסדר, אנחנו הרוב, הרוב קובע, הרוב שולט, זהו – זאת המנטרה שלכם. יופי. אבל מה עם אזרחי מדינת ישראל? מה עם אזרחי מדינת ישראל, שכולנו פה ובמיוחד אתם, בקואליציה, נבחרנו לעבוד בשבילם? כן, נבחרנו לעבוד בשבילם ולטפל בדברים שמטרידים אותם. במה הכנסת הזאת מתעסקת? בחוקים שנועדו להציל את ראש הממשלה, לפני שבוע עם המלצות המשטרה, ובחוקים שנועדו לסדר לכם את הפריימריז הבאים. איך אתם לא מתביישים? אבל אני חושבת שאזרחי מדינת ישראל הם לא מטומטמים והם לא טיפשים והם מתחילים להבין טוב מאוד מה קורה כאן. הם מתחילים לשים לב והם מתחילים לזעוק. כן, אני בטוחה שהם מבינים שאתם לא עובדים בשבילם כבר מזמן. טוב, אולי הגיע הזמן לדבר קצת גם על חוק ירושלים. תראו, ירושלים היא בירת ישראל, על זה אין עוררין. אני חושבת שאולי 90% מהבית הזה יסכימו על כך. אבל בעצם מהי ירושלים? זאת השאלה שצריך לשאול כאן. מהי ירושלים? מהי אותה ירושלים? האם כל השכונות והכפרים במזרח ירושלים הם חלק מירושלים? הם לא היו ירושלים, גם לא לפני 67'; גם לא לפני שהעיר אוחדה ב-67'. הם לא היו חלק מירושלים, הכפרים. הם היו ממזרח לירושלים, אולי חלק מצפון ומדרום אבל הם לא היו במדינת ירדן, ששלטה אז במזרח ירושלים. הם לא היו חלק מירושלים, אין מה לעשות, זאת עובדה. בפועל, גם אחרי הסיפוח של 1968 לעיר ירושלים, גם היום, הם לא באמת חלק של ירושלים – הם לא. חלק מהם אפילו נמצאים מעבר לגדר ההפרדה. אתם יודעים את זה. ולג'ה, כפר עקב. מה שקורה שם, וגם בשכונות ובכפרים שלא נמצאים מעבר לגדר ההפרדה, זאת הזנחה. חלק גדול מהשטח הוא פשוט שטח הפקר. כן, הפקר, הפקרות. גם היום זה ביטוי, בעיניי, לכישלון שלכם במה שאתם קוראים ניהול הסכסוך; לכישלון של ממשלת נתניהו, של הממשלה הכי ימנית, הכי קיצונית שהייתה פה, לדעתי, אי-פעם. אתם פשוט נכשלים בניהול הזה, אז אתם מנסים למצוא פתרונות כאלה של טלאי על טלאי; לעשות כאילו מצאתם איזה פתרון קסם לבעיות שצצות מהשטח, כי מה לעשות? הן צצות. אנחנו במחנה הציוני יצאנו לסיור בשכונות מזרח ירושלים לפני כחודש וחצי-חודשיים, עם תחילת המושב בערך. מה שמדהים – קודם כול, המשטרה לא אישרה לנו, כמובן, לצאת לסייר ממש על הקו של גדר ההפרדה. מדוע, תשאלו? זה מסוכן. משטרת ישראל לא יכולה, לא יכלה להבטיח את ביטחונם של חברי הכנסת בשטח שהוא שטח מוניציפלי של ירושלים. גם כן ריבונות. מה קורה בכפר עקב – – – היו"ר מאיר כהן: תזמינו בפעם הבאה את מיקי לוי, הוא ייקח אתכם. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אולי מיקי לוי ישמור עלינו. מה קורה בכפר עקב? אני בטוחה שחלק מחברי הכנסת כאן יודעים. בכל זאת, אני אספר. צפינו על כפר עקב מנבי מוסא – לשם כן הורשינו להגיע – הרשו לנו רק לעשות כמה תצפיות וביקור בביטוח הלאומי במזרח ירושלים בשיח' ג'ראח. ממש להגיע לקצה, אפילו של השכונה, לא הרשו לנו: לא, לא, זה מסוכן, אנחנו לא יכולים להבטיח את ביטחונכם. אז מה שקורה בכפר עקב, אני חייבת להגיד שעמדתי שם נדהמת. מגדלים, מגדלים, מגדלים – לא הבנתי מה זה העיר הזאת. כל העיר שם מגדלים של 30 קומות, שבנויים – אני לא יודעת – זה נראה כמו מגדל קלפים שעוד שנייה נופל, כי הם בטוח בנויים שם בלי שום תכנון, בלי שום תקנים, בצורה מאוד מאוד לא בטיחותית, שלא תחזיק הרבה זמן. כמו שאתם יודעים, איסוף הפסולת בעייתי. החינוך. בעצם מה קורה שם? זה אזור של ירושלים שאף אחד לא נכנס אליו: לא המשטרה, כי הם פוחדים; לא עיריית ירושלים, כמעט ולא; לא הצבא, כי אסור לו, כי זה לא שטח צבאי; ולא הרשות הפלסטינית, כי זה בטח לא שטח של הרשות הפלסטינית. אז זה מה שנקרא no man's land – שטח הפקר. כמו שאמרתי קודם. ומי כן נמצא שם, מי חוגג שם? הפשע וארגוני הפשע נמצאים שם. כנופיות של סמים ומה לא. ומה שבטוח, לא ממש נראה לי שזה בטוח לחיות שם כמו שזה היום, לא לאנשים שחיים שם וגם לא לנו. מה הפלא שבמקום שיש כזאת אנרכיה, ופשע, מה הפלא שמשם יצאו כל כך הרבה מפגעים בסדרת הפיגועים של השנתיים האחרונות, פיגועי הדקירה? מה הפלא שאנחנו שומעים שכמעט כל המפגעים הם מכפר עקב או מוולג'ה, שהמצב שם דומה – גם כן מעבר לגדר ההפרדה? אז שכונות עדיין נמצאות מחוץ לגדר ההפרדה אבל רשמית הן עדיין חלק מירושלים, ואף אחד לא לוקח אחריות. החוק הזה שאתם מביאים פה היום הוא דוגמה – פשוט דוגמה רעה – לאיך שאתם מתמודדים עם הסכסוך מול הפלסטינים. כי המציאות מתפוצצת לכם בפנים. אתם לא יודעים מה לעשות. אתם לא יודעים מה לעשות עם כפר עקב, באמת אתם לא יודעים מה לעשות. אתם הרי לא תחזירו את זה לרשות הפלסטינית, מה שאולי הכי מתבקש לעשות; שלפחות הם ישלטו שם, ושאם זה יהיה שטח B אז זה יהיה שטח שהצבא אולי יכול להיכנס אליו כדי לפתור אירועים ביטחוניים. היום גם הצבא לא נכנס לשם; זה לא שטח B, זה שטח מדינת ישראל, ולצבא אסור לפעול שם. אז זה פשוט הכי גרוע מכל הבחינות. גם, אגב, למי שגר שם. פשע וייאוש. אתם בחוק הזה מנסים ליצור איזה מין פתרון אמורפי ובכלל לא ברור של גוף מוניציפלי שהוא לא ירושלים אבל הוא השכונות של ירושלים, רק כדי שתושבי מזרח ירושלים יהיו לא פה ולא פה ולא יוכלו להצביע. נגיד, אם הם היו באמת מתארגנים, היה כאן כבר בירושלים, כנראה, ראש עיר פלסטיני, אם היו מתארגנים. רק שהם לא הולכים להצביע. אז אתם, כדי להתמודד עם המציאות שמתפוצצת לכם בפנים, אומרים: אז נעצור את זה כאן, ניצור איזה מין יצור כלאיים אמורפי של רשות מוניציפלית אחרת. מה יצא לכם מזה? מי ייכנס לשם? מי ישלוט שם? מי ייקח אחריות? לא יודעת. אתם בטח שלא. ברור לי שבלי להביא כמו שצריך לסיום הסכסוך ולהפרדה מהפלסטינים, אנחנו נמצא את עצמנו מול עוד ועוד פתרונות דמה כאלה, שנועדו לייצר איזשהו מצג שווא של פתרון – כי פשוט אתם לא מתמודדים עם המציאות. ומה שהם יעשו – יעשו בדיוק את ההפך. לפני שאסיים אני רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי, וזה דווקא על הגשם ועל הבצורת. הגשם שהגיע אלינו ביומיים האחרונים. גשם גשם. תראו, אני לא יודעת אם זה קשור לתפילת הגשם של שר החקלאות יחד עם רבני הכותל ביום חמישי – – – נחמן שי (המחנה הציוני): הצליחה, הצליחה, תודי. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): הצליחה, אבל זה קצת יותר מדי מזכיר לי את חוני המעגל. הגשמים האלה היו גשמי זלעפות, הם לא כל כך היו גשמי ברכה. מה שקרה בחיפה – – – נחמן שי (המחנה הציוני): עדיף גשם זלעפות על לא-גשם. יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): לא, אני לא מסכימה איתך – עדיף גשם, אבל לא זלעפות. מה שקרה באשקלון ובחיפה זה בדיוק הדוגמה של תופעות מזג אוויר קיצוני: אין גשם, אין גשם, פתאום בא גשם ומרטיב את הכול. היו"ר מאיר כהן: אולי התשתיות לא מוכנות? מה לנו כי נלין על גשם טוב? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): התשתיות לא מוכנות? אז תראה, אז יש גשם טוב. גשם שיורד בכמויות כאלה בתקופת זמן כל כך קצרה הוא בהכרח לא יכול להיות כל כך טוב, כי הוא גורם להפרעה מאוד קשה לתשתיות הקיימות, שאולי יכלו לספוג גשמים בכמות קצת יותר סבירה. אבל אנחנו חווים פה משבר אקלים. בואו נשים את זה על השולחן: משבר האקלים כבר כאן. אנחנו שנה חמישית בבצורת. נראה איך נסיים את השנה הזאת, אבל הצפי הוא שכנראה, למרות הגשם של הימים האחרונים, השנה הזאת בכל זאת תהיה שנת בצורת. והשנה הזאת תהיה כשכבר מאחורינו ארבע שנים של בצורת. הכינרת בשפל חסר תקדים, יש חשש שממש ישתנה ההרכב האקולוגי והכימי של המים בכינרת מרוב שהיא מתייבשת. כל הנחלים בצפון במצב קטסטרופלי; המעיינות של הדן, שהם הכי שופעים – אי-פעם – הם מתייבשים. והייבוש הזה באמת, לא היה צפוי, לא היה צפוי. אבל לכל מי ששם לב לתרחישים, למדענים שמתעסקים בעניין, זה כן צפוי. הם רק צפו את זה בעוד כמה עשרות שנים, וזה כנראה הקדים, כי משבר האקלים מתקדם ככל הנראה הרבה יותר מהר ממה שחשבו, ממה שחשבנו. הגשמים שהיו היום הם גם כן אותה התופעה, אותו הסממן, מזג אוויר קיצוני. הרי פעם, לפחות כשאני הייתי ילדה – ואני מניחה שכולנו חיינו בערך באותה תקופה כילדים – ירד מנובמבר עד פברואר, די כל הזמן גשם, עם הפסקות. עכשיו זה בדיוק ההפך: רוב הזמן אין גשם, עם הפסקות של יומיים פה גשם, יומיים שם גשם. בבום. זה בטח לא משהו שעושה טוב מבחינת שמירה על החקלאות והצרכים של האדם למים. אנחנו צריכים להתרגל למצב שיש לנו הרבה פחות מים. ישראל לא ערוכה לזה בכלל; אנחנו חיים באיזושהי לה-לה-לנד שכאילו יש לנו הרבה מים ומה שהיה הוא שיהיה. ובעולם החקלאות, שר החקלאות מארגן תפילה בכותל – אוקיי, אני מעריכה את ערך התפילה – אבל זה מה שמשרד החקלאות יכול לעשות וצריך לעשות כשיש לנו כזאת בצורת? צריך להיערך, צריך להציג תוכנית ארוכה, עם הרבה שלבים. החקלאות פה צריכה להשתנות, אין מה לעשות. אנחנו לא מדינה שמגדלים בה בננות באופן טבעי; בננות לא גדלות כאן בישראל, מה לעשות. גם לא אבוקדו ואפילו לא מנגו. אנחנו מדינה עם חצי מדבר וחצי יחסית יבשה. אז יש כאן צמחים שגדלים באופן טבעי, ואותם צריך להחזיר, מה שנקרא צמחייה ים-תיכונית וצמחים אחרים, שיכולים לגדל בחקלאות, שצורכים הרבה הרבה פחות מים. לשם צריך לקחת את החקלאות שלנו. וכיום אנחנו מגדלים בננות ואבוקדו ומנגו וליצ'י – כל מיני פירות טרופיים שחיים נהדר באפריקה. ליצ'י זה גם כן פרי טרופי – – – שרת המשפטים איילת שקד: מה ליצ'י עכשיו, ב-01:00? יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): אנחנו מדברים כאן על בצורת, שהיא כנראה המצב החדש שאנחנו צריכים להתרגל אליו. ולקראת סיום – בגלל ששאלת מה הקשר לליצ'י ב-01:00, בלילה, הייתי מאוד רוצה עכשיו ליצ'י, אבל באמת, גם 01:00 וגם זה לא העונה. אבל אני באמת רוצה להגיד שהחוקים האחרים שאנחנו רואים שמתקדמים כאן, מההמלצות והמרכולים והפריימריז והחוק הזה – אין להם קשר לחיי האזרחים בישראל; אפילו לליצ'י ולמים ולגשם יש הרבה הרבה יותר קשר לחיי האזרחים בישראל. זה הציבור שבחר בנו ובחר בכם, ואנחנו צריכים לא רק לדאוג לחוקים נקודתיים שיקמבנו את מי שיושב כאן בחדר הזה, ובמיוחד בשולחן הפנימי שלו, אלא לחוקים ולמדיניות שישרתו את תושבי ואזרחי מדינת ישראל. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. התווספה עוד רשימה מכובדת של דוברים. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. נחמן שי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני שומע קולות של התפרקות, של מכונית מקרטעת שעומדת להיעצר, חלקים בורחים לה, גלגלים יוצאים ממקומותיהם והנושאים בורחים ממנה. ככה נראית הערב הקואליציה במדינת ישראל. היו מחשבות שהתנופה הזאת יכולה להימשך, אבל הרכב נעצר, לא יעזור. הוא נעצר כי הנוסעים כבר לא רוצים להיות אחד עם השני; כי המכונית הזאת נסעה יותר מדי זמן; כי הדלק נגמר לה; והנהג – הנהג כבר לא יודע לאן לקחת אותה. הוא ניסה הכול – ימינה, שמאלה, אחורה – והיא לא נוסעת יותר. בנסיבות האלה פתאום מתחילה איזו חקיקה נמרצת, מין – סוגרים חשבון, אתם מכירים את זה: אתם נכנסים למסעדה בדקות האחרונות, אומרים – תוציאו מהר את המנות מהמטבח, אנחנו עומדים לסגור אותו, וגם תיגשו לקופה ותשלמו, כבר סוגרים קופה. איזושהי תחושה של דחיפות, כי אין מחר, אין מוחרתיים, אין עתיד. אני לא יודע אם יש עתיד – אין עתיד. אורן אסף חזן (הליכוד): לא, לא, אין גם עתיד פה. נחמן שי (המחנה הציוני): עוד נדבר על זה. אבל בשורה התחתונה כל הסחר-מכר הזה של השבועות האחרונים והחוקים שהופיעו מכל מיני פינות – הם מבשרים רעות לממשלה הזאת. הם גם מבשרים רעות למדינת ישראל, לצערי הרב, מפני שאיכשהו ברגעים האחרונים הם עוברים. המרכולים קפצו לנו לעוד שבוע, ייתכן שעוד יעברו – אבל כל זה כבר במאבקי כוח ובמחיר גבוה. האינטרסים התהפכו, האינטרסים השתנו. איפה טובת המדינה? איפה הערכים שלה? איפה העקרונות שלה? איפה המדיניות שלה? איפה החזון שלה? עזבו, מה זה מילים יפות – עכשיו צריך דבק. דבק שיחבר את כל המרכיבים האלה, ואולי אולי יצליח למשוך עוד כמה קילומטרים, עוד חצי יום, עוד חצי שנה, אולי, לא יודע, נראה לי רחוק מדי. זה מה שאנחנו חווים עכשיו. החוק הזה, הוא בדיוק בא מהמשפחה הזאת. הוא חוק לא חיוני, הוא חוק לא חשוב, ובעיקר הוא חוק מזיק. קודם כול, אנחנו לא זקוקים עכשיו לחוקים על ירושלים. כל הרצון הזה להפיל על ירושלים עכשיו את כל הדברים רק ממקד עניין בירושלים – וראינו מה קורה כשהדברים קורים בירושלים. ראינו, ראינו. ראינו את הר הבית, ורואים עכשיו עדיין את תוצאות ההכרזה של טראמפ. אז תניחו לירושלים עכשיו. תנו לה, תעזבו אותה, שתירגע. כי כשירושלים בוערת, הכול בוער. והדבר השני זה ההתמודדות העקומה – אין לי הגדרה אחרת – עם המצב הדמוגרפי של העיר ירושלים. ואת העיר ירושלים אני מכיר די טוב, כי נולדתי פה, כי חייתי פה כל חיי – גם אם אני בשכונה שהיא כרגע מחוצה לה – ואת כל השכונות, את כל המרקם האנושי שלה. ואני אומר לכם, הדבר הכי טיפוסי לירושלים זה ערמת הזבל שעובדי העירייה שפכו בכניסה למשרד האוצר אתמול. כל כך טיפוסי שירושלים הזאת, שכל כך מקדשים אותה, שצריך 80 קולות פה בכנסת כדי לגעת בה בכלל – בסוף היא לא עומדת במבחן הזבל. הזבל. שר האוצר לא יכול להיכנס למשרדו, כי יש זבל בכניסה. זה הסמל של ירושלים. כי העיר הזאת, העיר העצובה הזאת, העיר שלי – – אורן אסף חזן (הליכוד): שמחה, מאושרת – – – נחמן שי (המחנה הציוני): – – היא עיר מלוכלכת, עיר מקוטבת, עיר מפולגת, עיר חצויה, עיר מקרו של השבטים במדינת ישראל – בין החרדים לדתיים, לחילונים, לערבים, לספרדים, לאשכנזים; הכול מרוכז במין עיסה אחת גדולה שלא מדברת לאף אחד. העיר השנייה בעונייה במדינת ישראל. הדירוג הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר. ירושלים בירת ישראל. זו ערמת הזבל – צריך היה לקרוא לחברנו דודי אמסלם, הוא היה פעם ראש אגף שפ"ע בירושלים. היה מפנה. הוא גם לא היה נותן לעובדים שלו לעשות את זה, אני מקווה, אבל הם עשו את זה. ירושלים הזאת, על זה אתם מגינים? קודם כול, שיפנו את הזבל. לא רק בכניסה למשרד האוצר. קודם כול, תשאלו את עצמכם מה אתם עושים עם 1,700 עובדי טבע, שתוך שנה מאבדים את מקום העבודה שלהם. קודם כול, תשאלו את עצמכם מה אתם עושים עם העזיבה ההמונית של ירושלמים שעוזבים את העיר. יהודים עוזבים את העיר וערבים נכנסים אליה – שזה מה שמפחיד באמת את הממשלה. אז במקום לחשוב במונחים חיוביים, בואו נחזק את העיר, בואו נוסיף לה מקומות עבודה, בואו נשאל את עצמנו למה כל כך הרבה יהודים עוזבים את ירושלים, מקצתם לערים הסמוכות מקצתם לערים מרוחקות. בואו נבדוק איך אנחנו מצילים את ירושלים ושומרים בכל זאת שבבירת ישראל יהיה רוב יהודי מוצק. כי הרוב היהודי בירושלים מתערער והולך 10–15 שנה. עכשיו, אתם כבר הלוא יודעים את הנתונים האלה, ואתם אומרים: איך נציל את ירושלים? נמציא משהו שעוד לא הומצא. לא נקטין את שטח השיפוט של ירושלים, את זה אנחנו לא רוצים, נשאיר אותה עיר גדולה – באמת גדולה בשטח שלה – שהעירייה לא מסוגלת לתת לה שירותים, שהמשטרה לא מסוגלת לשמור עליה עם חוק וסדר. לא מסוגלת. לא, את השטח הזה, העצום, נשאיר, אבל בתוך השטח הזה נתחכם: נוציא מתוך השטח את האוכלוסייה הערבית – 100, 200 לא חשוב, כמה שאפשר; נבנה להם איזושהי רשות משלהם – אלוהים אדירים, איזה רשות אתם הולכים לבנות להם, מה בכלל יהיה שם; הם כבר לא יהיו תושבי ירושלים, אז הם לא יוכלו להצביע, ואם הם לא מצביעים הם לא יכולים לקבל יותר והעירייה לא צריכה יותר לתת להם שירותים, הם כבר יסתדרו לבד. זה מזכיר לי את המדינות שבנתה בשעתה דרום אפריקה. מין מדינות so called עצמאיות כאלה, שלא היו אלא מין דרכים להתחמק מאחריות למשטר האפרטהייד. זה מה שעשו בדרום אפריקה. אז עכשיו רוצים להוציא את האוכלוסייה הערבית מתוך ירושלים אבל להשאיר את שטח ירושלים כפי שהוא היה. חברות וחברים, אלה התחכמויות חסרות טעם. זה רצון להתמודד עם מצב אתגרי בשיטות עקומות לחלוטין, דרך הגב, דרך העין השנייה, השלישית, בדרכים עקלקלות, בלי להתייחס לתופעה האמיתית והברורה: אנחנו, מדינת ישראל, מאבדת את ירושלים; מאבדת אותה מבחינה לאומית, מאבדת אותה מבחינה דמוגרפית, מאבדת אותה מבחינה חברתית. מאבדים אותה. אנחנו גאים בה כבירת ישראל, כבירת העם היהודי, ומחייכים באושר גדול כשטראמפ מכיר בה כבירת ישראל, אבל ביום שאחרי, בלילה שאחרי, אין דבר יותר טיפוסי לירושלים וליחס אליה מאשר ערמת הזבל בכניסה למשרד האוצר. תשאלו את ניר ברקת מה הוא חושב על איך ממשלת ישראל ואיך שר האוצר מתייחסים לירושלים שלנו – כמו שאוהבים לקרוא לה ולשיר לה ולקשור לה כתרים. אולי יעשו לה גם כן איזה כתר מזבל, כי זה בסוף הופך להיות לסימן ההיכר שלה. חברים וחברות, את ירושלים צריך להציל. לירושלים צריך לתת תנאים יותר טובים, לירושלים צריך לחפש אפשרויות של תעסוקה, של חינוך, של חיים, כולל חיים משותפים בין יהודים לערבים. משותפים. במקום זה, מה שהכנסת תעשה תוך כמה שעות זה להעמיק – להעמיק – את הקרע בירושלים, להעמיק את הפיצול בין שני חלקי העיר, להעמיק את הקרע בין ערבים ליהודים. ולהגביר את עונייה של העיר הזאת ואת המסכנות שלה. ככה לא בונים חומה, ככה לא בונים עיר, ככה לא מובילים לפתרון. כך יוצרים קטסטרופה. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. אילן גילאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, שרת המשפטים, חבריי חברי הכנסת, איך נקרא לזה, אדוני היושב-ראש – אה, גם שר החינוך פה – קרדומאים? חישוקאים? קרדומאים, שבאופן סדרתי, רצידיביסטי, לוקחים מונחים היקרים לכולנו ומנסים להשתמש בהם כדי לכתוש אותם, כדי לזרוע פירוד, כדי לזרוע משטמה. ובמקום, אדוני, להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו – כפי שאני יודע שאדוני רוצה, וגם אני רוצה, אנחנו הופכים את ירושלים לחרב שניפול עליה בסופו של דבר. וזה קורה משום, אדוני, שאנחנו מעדיפים את האינטרס הצר, את הקיום העצמי שלנו על ידי שימוש במונחים ובמושגים של ירושלים, של ארץ ישראל, של ביטחון – זהבה, תודה. זהבה, סיעת מרצ, אתם קצת קטנים בשביל להפריע לי, לא כדאי – ואני, אדוני, חושב שיש מי שמשתמש בירושלים כמכדרר. כמו שמכדררים כדור. היו"ר מאיר כהן: חבריא, בשקט שם בצד ימין. סיעת מרצ, בבקשה. כן, התכוונתי אלייך, אנא שקט. אילן גילאון (מרצ): הצהרת טראמפ על העברת השגרירות לירושלים – אני אומר לך, אדוני, חומת מקסיקו תיבנה לפני שהשגרירות האמריקנית תעבור לירושלים, הרבה לפני הדבר הזה – בסך הכול רק עוררה מדנים. בדיוק כמו החוק הזה, שסוגר ומחשק, כי הוא קרתני וחמדני, וכל משימתו היא אחת, בדיוק כמו ההחלטה אתמול של הליכוד: ריקה לחלוטין מאיזשהו מהות או תוכן, אבל מסכסכת וזורעת משטמה. משום, אדוני, שמדובר כאן בדוקטרינה מושלמת. דיברתי כבר בדיון הקודם על הצהרתו של הנשיא טראמפ. נשיא שצופה עשר שעות ביום בטלוויזיה, שעתיים מצייץ, ובשאר שעותיו הוא כנראה משחק עם ברווזים בתוך האמבט. זה הנשיא. דל בשפתו, דל בהגיונו, אבל הוא רוצה מאוד מאוד לחזק את הבסיס האוונגליסטי שלו. ומה טוב מירושלים להתחזק בבסיס הזה? ומה טוב לשחק סטנגה בירושלים ולכדרר ולהרים להנחתה: ראש ממשלת ישראל לנשיא ארצות הברית ונשיא ארצות הברית לראש ממשלת ישראל. זהו משחק תעתועים, משחק עוועים, משחק של דם, במקום שהוא קדוש. הוא קדוש גם לאחרים, לא רק לנו. כן, גם לאחרים ירושלים קדושה. אבל זאת מדיניות מכוונת מראש של להפריד ולמשול. זאת דוקטרינה, אדוני היושב-ראש. דוקטרינת האין פרטנר והאין עם מי לדבר. וכאשר מדברים על פתרון, מדברים על פתרון ציני זמני לגמרי, כי צריך לעשות רושם על נשיא ארצות הברית כזה או אחר. וכיום לא צריך לעשות שום רושם על נשיא ארצות הברית, כי הוא מרחיק לכת בסיכון מדינת ישראל אפילו יותר מאשר מדינת ישראל מרחיקה לכת בעניין של סיכון עצמה. אבל זאת דוקטרינה, משום שהדוקטרינה הזאת, אדוני היושב-ראש, יש מי שחושב שהיא מתחזקת ממשלה. בתחרות האין-סופית הזאת של הכניעה לכוחות הימין, לכוחות הלאומניים, לחוג הבית ולנציגות של נוער הגבעות, ממשלת ישראל וראש הממשלה, צריכים לתת מענה. כי ראש הממשלה הוא סחיט, והפחד של ראש הממשלה הזה הוא לפני כל דבר אחר מפני הקרוב לו. וכאשר הוא מכוון דבריו, הוא מכוון את הדברים כדי לשמור את חזותו הלאומית ולהתחרות איתך, שר החינוך. כל הכבוד, הכול מוקדש לתחרות איתך: מי לאומן יותר גדול; מי נאמן יותר גדול למדינת ישראל; מי נאמן יותר גדול לארץ ישראל השלמה. אני אומר לך, שר החינוך, אני כל כך אוהב את ארץ ישראל השלמה, הרבה יותר מאשר כל מיני אנשים שמרהיבים עוז – משום שאני מוכן להסתפק בחלק ממנה. כי לי היא חשובה, וחשוב נצח ישראל. איימן עודה (הרשימה המשותפת): לא ישקר. אילן גילאון (מרצ): לא ישקר. ומי שלא מבין שהפתרון הזה לא יגיע – במקום הזה, שהוא מקום חזרתו של העם היהודי למולדתו ולארצו אחרי אלפיים שנה אבל הוא גם מקומם של אלה שישבו כאן לדורותיהם – עד שלא נבין שעד שהחוויה הלאומית לא תחול גם על הפלסטינים, העם הפלסטיני, למעשה אנחנו לא נפתור את הבעיה, וכן – – – אורן אסף חזן (הליכוד): אין עם פלסטיני, די לשקר, אין עם פלסטיני. אילן גילאון (מרצ): הדבר היחיד שהייתי רוצה שלא יהיה זה אתה, חבר הכנסת. אורן אסף חזן (הליכוד): אבל מה אני אעשה, ההורים שלי עשו אהבה – – – אילן גילאון (מרצ): אבל מה לעשות שאתה פה ואני חייב להכיר בך, משום שאתה כאן. ואתה חייב להכיר בפלסטינים, משום שהם גם כן כאן – – אורן אסף חזן (הליכוד): ההורים שלי עשו אהבה, יצא להם מוצלח. אילן גילאון (מרצ): – – ואני לא יודע מה פגע רע יותר, אתה או הם, אבל אינני מתכוון להתייחס אליך, אדוני. אורן אסף חזן (הליכוד): מה אני אעשה, לא כמו אצלך, יצא להם מוצלח. אילן גילאון (מרצ): תמשיך, תמשיך, הרי אתה – – – היו"ר מאיר כהן: חזן. אורן אסף חזן (הליכוד): אין, לא יעזור, השקרים שלכם יעלו לנו בעוד – – – היו"ר מאיר כהן: חזן. אורן אסף חזן (הליכוד): סליחה, אדוני היושב-ראש. אילן גילאון (מרצ): הוא מגיח אחת לכמה זמן, מנפח בלון ובורח החוצה. זה עובר, פשוט, זו תופעה חולפת, אין מה להתייחס אליה. הם הביאו את הנושא לקיצוניות של אצבע בעין בכל החקיקות שלהם. כל דבר לסכסך, להתריס. ונאמר הרי שמפלטו של כל מנוול הוא במקום שמפחידים ומפרידים. וככה מפחידים אותנו באויבים שסביבנו, במקום שמי שחושב על ביטחונה של מדינת ישראל ומי שרוצה לתת לצה"ל לנצח בנסיבות הגרועות ביותר – זאת איננה הדרך, אדוני, זאת איננה הדרך. וכאן אולי צריך לייצר ברית נאט"ו, אזורית, מול סכנות מאוד גדולות מן המזרח. ובאמת, הייתה הצלחה מסחררת לראש הממשלה מול נשיא ברית – כמעט אמרתי ברית המועצות; מול נשיא רוסיה, פוטין, החבר הטוב, שעזר לנו להביא את האיראנים ליד הגדר. הפתרון עובר דרך הפלסטינים ודרך מדינות דומות וידידותיות, שאפשר לייצר איתן חזית הגנה לשלום, משום שזאת אג'נדת החיים. במקום לעשות מירושלים עיר שלם, עיר שלום, עיר של חיים, אנחנו ממשיכים, אדוני, לזרוע פירוד, מחלוקת ומוות. לא, אני אינני מאמין לדו-קיום. הדו-קיום שמדברים כאן עליו, ביחס הנאות לפלסטינים, הוא דו-קיום של סוס ורוכבו. איננו רוצה להיות רוכב ואינני רוצה להיות סוס, לא זה ולא זה. ולכן הפתרון היחיד בירושלים, אדוני, הוא בהחלט בהעברת שגרירות ארצות הברית, אבל בהעברת שתי שגרירויות של ארצות הברית: אחת, שגרירות ארצות הברית בישראל, והשנייה, שגרירות ארצות הברית בפלסטין. וזו, כן, זו תצטרך להיות הבירה המשותפת לשני העמים הללו. אבל זה מאוד קל להצהיר הצהרות ולבנות קרדומים ובקרדומים לחפור, כדי להמשיך ולהתקיים. כי בדרך הזאת, שאנחנו מפחידים את כולם, אנחנו בעצם אוחזים בקרנות המזבח. אבל לא עוד, אדוני. כי ימי פרות הבשן מגיעים לקיצם כאן. כי הבאנו את הדברים לקיצוניות ולהגזמה שאיננה יכולה להחזיק עוד מעמד. אי-אפשר לספר לאף אחד את הסיפורים הללו. אני רוצה להגיד לך שבעוד אנחנו מדברים כאן, אדוני – וזה כל כך קשור גם לירושלים ולדיון שאנחנו עוסקים בו כאן – דיון סרק, אגב, שבא להצהיר, בא לסכסך – זה שנה וחודש, אדוני, מהיום שחוק השוואת קצבת הנכות לשכר המינימום עבר כאן במליאה. היו פה צרפתים והיו פה נורבגים והיו פה חוקים כאלה ואחרים, וירושלים על ראש שמחתנו, וכל מה שאדוני רוצה מהבחינה הזאת. ההמלצות, המרכולים, וכל מה שבאמת לא דחוף, כל מה שבאמת מפריד ומסכסך. כי במצב הזה אפשר לשלוט. אבל הנכים, אדוני, ב-1 בינואר 2018, שזה היום – לא זה כבר 2 היום, סליחה, 2 בינואר 2018 – הנכים, אדוני, עדיין מקבלים קצבת נכות של 2,342 שקלים. אז בואו נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו, נחשק אותה, נסכסך אותה – ונמשיך לעבוד על כולם בעיניים. בדבר הזה – – – היו"ר מאיר כהן: השר בנט, השר בנט, בבקשה. אילן גילאון (מרצ): הוא מחנך, הוא מדריך – – – אורן אסף חזן (הליכוד): כבוד השר, אני התבלבלתי, אני עוד לא שם, לאט-לאט. אילן גילאון (מרצ): ולכן, אדוני, אפשר להמשיך לדבר על הדברים הללו עד מחר בבוקר. זו מדינה לעומתית, האינטרס של הציבור איננו מעניין אותה. זו מדינה של פרזנטורים, אקזיטורים וסוכני מכירות, ואני חוזר פעם אחרי פעם אחרי פעם: הם אינם מייצגים את הציבור, בוודאי ובוודאי לא את ירושלים. היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. תמר זנדברג (מרצ): עיסאווי, מה קורה עם הפריימריז במרצ? עיסאווי פריג' (מרצ): תראי, אנחנו משתדלים – – – היו"ר מאיר כהן: בבקשה, גברתי, 20 דקות. תמר זנדברג (מרצ): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להתחיל את דבריי בהודעה מיוחדת מטעם ראש ועדת אל-קודס ברשימה המשותפת, שזה ירושלים, נכון, חבר הכנסת אחמד טיבי? בעברית זה ירושלים, נכון? עיסאווי פריג' (מרצ): לחזור על זה – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): לא שמעתי. תמר זנדברג (מרצ): יש לי כאן מסר מיוחד מאדוני יושב-ראש הוועדה, שזה ירושלים בעברית: אני מוסר – – – אילן גילאון (מרצ): אה, שמעתי ועדת הליכוד, לא הבנתי. תמר זנדברג (מרצ): ועדת הליכוד ברשימה המשותפת, ואני תכף אגיד לכם למה זה רלוונטי. עיסאווי פריג' (מרצ): מה קרה, המשותפת לא מדברים היום? תמר זנדברג (מרצ): המשותפת – – – עיסאווי פריג' (מרצ): מה, ישנו בעמידה ולא הגישו הסתייגויות? תמר זנדברג (מרצ): זה אתה אמרת. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): את האדם הטוב וזה האדם – – – תמר זנדברג (מרצ): עכשיו אני מקריאה, אני מוסרת הודעה מיוחדת. עיסאווי – – – עיסאווי פריג' (מרצ): על חוק ירושלים אתם לא מדברים? אילן גילאון (מרצ): לא, יש מהם טובים, שתדע לך. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, הם טובים, אני לא מתווכח. מוסי רז (מרצ): אנחנו בתענית דיבור היום. תמר זנדברג (מרצ): עיסאווי, אני מקריאה הודעה מיוחדת, שנמסרה מטעם ראש הוועדה – פתח ציטוט – – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – תמר זנדברג (מרצ): סליחה, זו הודעה מיוחדת. היו"ר מאיר כהן: עיסאווי, יא חביבי. תמר זנדברג (מרצ): "החוק מסכל" – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): הוא זורם – – – היו"ר מאיר כהן: אחלה חבר. תמר זנדברג (מרצ): "החוק מסכל את חזון שתי המדינות, ולצד ההחלטה של מרכז הליכוד על הסיפוח, מתרסק כל סיכוי להסדר מדיני המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית, לצד מדינת ישראל. כלומר, נתניהו דוחף למדינה דו-לאומית, שתהיה או מדינת אפרטהייד או מדינה דמוקרטית שיש בה זכות הצבעה לכולם, ובה יהיה קרוב לוודאי ראש ממשלה בשם – טיבי, אם הוא יתמודד נגד ביבי". סוף ציטוט. עד כאן ההודעה. אילן גילאון (מרצ): זה לא הוא, זה הבן שלו. מוסי רז (מרצ): אתה רוצה להגיד עוד משהו? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אני חושב שהתוצאה טובה. מוסי רז (מרצ): אז אתה יכול לעבור כיסא אחד קדימה. יוסי יונה (המחנה הציוני): מי הוציא את ההודעה הזאת? זה מטעם טיבי יצא? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): לא, זה הנאום שנבצר ממני לשאת. תמר זנדברג (מרצ): אני נשאתי את הנאום בשמו של חבר הכנסת טיבי. עכשיו, תראה, חבר הכנסת טיבי, חבר הכנסת – איפה עיסאווי פריג' – חבר הכנסת רז, אדוני היושב-ראש, אתמול התכנס מרכז הליכוד לישיבה מיוחדת. באמת, אני חושבת שמאז ההצבעה נגד תוכנית ההתנתקות לא נראתה במרכז הליכוד הצבעה כל כך נרגשת. יוסי יונה (המחנה הציוני): דרמטית. תמר זנדברג (מרצ): דרמטית, בהחלט, משנה סדרי עולם. חברי מרכז וחברות מרכז, פעילים, חברי כנסת ושרים נהרו לאולם האירועים בקריית שדה התעופה על מנת לקבל החלטה שקובעת, כך על פי מפלגת השלטון של דמוקרטיה אי-שם במזרח התיכון – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): מה זה אי-שם? היחידה. תמר זנדברג (מרצ): היחידה אי-שם במזרח התיכון. אותה דמוקרטיה מחליטה, על פי החלטה פוליטית של מרכז מפלגת השלטון, ששטח שנמצא מחוץ לגבולות המדינה, אותה המדינה, מדינת האם, תחיל בשטח הזה מערכת חוק אחת לאזרחים של מדינת האם בעוד שאר תושבי השטח, נתינים תחת שלטון צבאי, ימשיכו להיות תחת שלטון צבאי, שככל שלטון צבאי הוא מפר זכויות אדם – מעצם הווייתו כשלטון צבאי – וגם, בשל התמשכותו רבת-השנים הוא נתון לאלימות, להפרת זכויות אדם ועוולות שונות ומתמשכות. עכשיו, זאת החלטה מעניינת ורבת-משמעות. באותו זמן ממש, כאן בבית הזה, הולכים ומתקדמים להם חוקים. לפני – לא זוכרת, לדעתי בכנסת הקודמת או בתחילת הכנסת הזאת – עבר כאן חוק משאל עם לגבי ירושלים. בכנסת הקודמת. עכשיו אנחנו מעבירים חוק שאי-אפשר למסור חלקים מירושלים ללא הצבעה עם 80 חברי כנסת. לא חשוב שמדובר בחוק-יסוד שאפשר לבטל אותו ב-61 חברי כנסת, את הישראבלוף הזה אנחנו נשאיר בצד. והינה הולך ואץ ורץ ובא וממשמש חוק נוסף, שקובע שלא רק שיהיה אפשר, אלא יהיה צריך לחלק את ירושלים וחובה וחשוב לחלק את ירושלים – אבל רק אם מדובר בהשארת הריבונות, כי זה סלע קיומנו. אבל הפרדת השטח המוניציפלי, על מנת שנוכל להזניח את אותן שכונות ולא לספק להן שירותים מינימליים, החל משירותי איסוף זבל ועד חינוך, וכל שירות מוניציפלי אחר. יוסי יונה (המחנה הציוני): אבל הרשויות האלה לא יהיו חלק מירושלים. יוחרגו. תמר זנדברג (מרצ): אז אומר לך, חבר הכנסת יוסי יונה, שאתה מאוד צודק. החלטה פוליטית שהתקבלה זה עתה בשורות הקואליציה – שים לב, מתקדמים כאן שני חוקי-יסוד. יסוד, לא סתם, חוקי-יסוד. מעקרונות היסוד של השיטה: רק אחרי שהחוק הזה כבר היה בקריאה טרומית והוצמד להצעת חוק ממשלתית והיה בוועדה בקריאה ראשונה והיה בוועדה בקריאה שנייה ושלישית, ואפילו הספיק להידחות איזה פעמיים-שלוש פה במליאה, פתאום שמו לב למשהו. שוד ושבר: חוק 80 הח"כים של הבית היהודי, אם יחול, יסכל או יקשה על חוק הוצאת השכונות מהשטח המוניציפלי של ירושלים. למה? כי על כל השטח המוניציפלי הכללי יחול הכלל שצריך 80 ח"כים. יוסי יונה (המחנה הציוני): אבל אז יקראו לזה – זה לא חלוקה, זה החרגה. תמר זנדברג (מרצ): אז מה נעשה? שוד ושבר. והינה היום אנחנו נצביע, לפי השמועות כאן בירכתיים – סליחה? מוסי רז (מרצ): בינתיים היום היה רק שוד, עכשיו בא השבר. תמר זנדברג (מרצ): לגמרי. תודה. אז עכשיו אנחנו נצביע בלי סעיף 1 מהחוק. חוק-יסוד, אני מזכירה לכם. זאת אומרת, אנחנו עכשיו פה נתקן חוק-יסוד שהלך את כל הדרך בלי לשים לדבר הבסיסי: שעוד חישוק שהטלנו על ירושלים, אחרי משאל העם ואחרי חוק 80 ואחרי חוק החרגת השכונות ואחרי ואחרי ואחרי – לא שמנו לב ששכחנו להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, עם כל השכונות שבה. אני שואלת אתכם: זה רציני? מה, אף אחד לא שם לב? מחוקקים פה חוק-יסוד על הבירה של המדינה, ירושלים. מה זה? יכול להיות שיש כאן חברים בקואליציה שלקחו לתשומת ליבם – מאוד מאוד ללב – את הביקורת הציבורית המאוד-מאוד נוקבת שהציבור מטיח כאן בכנסת, בבית הזה – שכמובן מכוונת קודם כול לשורות הקואליציה בשבועות ובחודשים האחרונים – שהבית הזה מתעסק, תסלחו לי, בשטויות, במקום בחוקים האידיאולוגיים והמשמעותיים – כמובן למפלגות הימין? אז צריך מהר מהר לנסח חוקי-יסוד חדשים. חוק-יסוד: החקיקה, חוק-יסוד: הלאום, חוק יסוד: ירושלים – אלה החוקים שאנחנו נעלה על ראש שמחתנו. דרך אגב, חבר הכנסת אילן גילאון, היום 1 בינואר 2018, כמדומני הוא נגמר לפני 40 דקות – – – היו"ר מאיר כהן: כבר 2 בינואר. תמר זנדברג (מרצ): כבר 2 בינואר. אז אתמול, ב-1 בינואר, הייתה אמורה להתעדכן קצבת הנכים. זה קרה? אילן גילאון (מרצ): בואי נבדוק את זה. מוסי רז (מרצ): במדינה אחרת. תמר זנדברג (מרצ): כנראה בדמוקרטיה אחרת במזרח התיכון עלו קצבאות הנכים, אבל בדמוקרטיה הזאת נורא נורא חשוב לספח שטחים. זה הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר. ועל מנת שלא יגידו שאנחנו מתעסקים בביצור מעמדו של ראש ממשלה מושחת, אז אנחנו ניזום חוקי-יסוד על ירושלים. אבל מה? לא שמנו לב שלא חוקקנו את החוק הזה בצורה מספיק יסודית, ועכשיו הוא עומד בסתירה לחוק שאנחנו עוד מעט רוצים להביא שוב, גם כן על ירושלים. זה באמת מקרה קיצון, שאפשר לקרוא לו סינדרום ירושלים. זו אהבה כל כך קיצונית לירושלים, שהיא גורמת לנו לעשות פעולות שסותרות זו את זו, לא מתיישבות זו עם זו, עושות צחוק לא רק מהחוק אלא גם מירושלים. וכל זה על מנת שנוכל להמשיך ולהגיד: ירושלים מאוחדת לנצח נצחים, בלי לשים לב מה ההצהרה הזו נושאת בחובה; איזו ירושלים, מי גר בה, מה הפערים בין מזרח העיר למערבה, מה החזון שאנחנו רואים, לא רק לעיר הזאת ירושלים, שהארגון עיר עמים מכנה אותה במטבע לשון שבא להתמודד עם המצב האמביוולנטי של העיר הזו וקורא לה עיר מאוחלקת. כלומר, מאוחדת ומחולקת בעת ובעונה אחת. ואני חושבת שהמרקם העירוני של ירושלים, לא סתם, לא בכדי הוא עומד במוקד – מה שנקרא תמיד, לאורך כל שנות המשא ומתן מאז תחילת שנות ה-90 – סוגיות הליבה. כי גם במובן הסמלי – וירושלים היא בהחלט סמל של כל העמים שחיים כאן – אבל גם במובן הפיזי, הסיור או הטיול או המעבר על קו התפר מגלה לנו שני חלקי עיר שכרוכים אחד בשני כמעט אולי בלי יכולת להפריד ביניהם, אבל הם גם מופרדים מאוד זה מזה, בכל מובן שהוא. ובנייתה של הגדר, חומת ההפרדה, בליבה של העיר, לפעמים בליבה של שכונה, לפעמים באמצע רחוב, רק מדגישה את הפרדוקס הזה, את אותו אחלוק – איחוד וחלוקה גם יחד, שבא לידי ביטוי בעיר הזו. עיסאווי פריג' (מרצ): מי יותר ירושלמי, שולי מועלם או דוד אמסלם? תמר זנדברג (מרצ): שולי מועלם, את ירושלמית? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): דוד אמסלם, ברור. עיסאווי פריג' (מרצ): מי יותר ירושלמי – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא, אם אתה משווה אותי אליו אז ברור שהוא, אני מעולם לא חייתי – – – עיסאווי פריג' (מרצ): לא, לא, לפי המאבק שמנהלים – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אה, זה משותף. זה מאבק משותף על ירושלים. תמר זנדברג (מרצ): מי יותר נאמן לירושלים? מי יותר מעלה את ירושלים על ראש שמחתו? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): זה כל היהודים. כל היהודים. תמר זנדברג (מרצ): לא, אבל יש יהודים שפועלים בחקיקה, ויש יהודים שפועלים למען שלום, שיאפשר להפוך את העיר הזו באמת למה שהיא אמורה להיות, שזה מרחב משותף שחיים בו מזרח ומערב, יהודים וערבים – בהפרדה מצד אחד, כלומר, שירושלים תהיה שתי בירות של שתי מדינות שחיות בשכנות ובשלום – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אז זה לא מרחב משותף. תמר זנדברג (מרצ): רגע, אמרתי, מצד אחד, עיר אחת שמחולקת לשתי בירות של מדינות שכנות עצמאיות, ריבוניות, שחיות ביחסי שכנות טובה ושלום זו עם זו. אבל מצד שני, מרחב משותף במובן הזה שהוא פתוח, מאפשר תנועה הדדית, מאפשר יחסי כלכלה, תרבות, כמובן פולחן דתי לבני ולבנות כל הדתות – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): ואז יהודים יוכלו להתפלל על הר הבית? תמר זנדברג (מרצ): בדיוק. אז, יהודים יוכלו להתפלל על הר הבית, בדיוק אז – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אני לא בטוחה שהערבים – – – תמר זנדברג (מרצ): – – מכיוון שהתפילה – מאוד יכול להיות שיש כאן, כולל כאן באולם, כאלה שלא מסכימים איתי על זה – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אה, ברור, אחמד לא מסכים איתך. תמר זנדברג (מרצ): – – אני חושבת שזכות הפולחן היא זכות מאוד מאוד בסיסית בעבור אדם. לקיים את פולחנו הדתי. אני אומרת את זה כאישה חילונית – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חבל שלא תומכים בזכות שלי לפולחן בהר הבית. תמר זנדברג (מרצ): זה בדיוק מה שאני אומרת. אני אומרת את זה כאישה חילונית, שלא מתפללת ולא מקיימת את הזכות הזו – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): זה לא מותנה בהסכמים עם הפלסטינים. תמר זנדברג (מרצ): – – אני מכירה בזכות הזו כזכות אדם, כזכות שאם היא לא מתמלאת אז האנושיות של האדם נפגעת – – – עיסאווי פריג' (מרצ): השאלה מי האדם. האדם הפלסטיני, מגיעות לו זכויות? תמר זנדברג (מרצ): בוודאי. האדם הפלסטיני, היהודי, היהודייה, הפלסטינית – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): בינתיים היחידים שמתפללים על הר הבית זה ערבים. תמר זנדברג (מרצ): – – ולכן, חברת הכנסת שולי מועלם – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אבל אמרנו שהמשיח יבוא ויפתור את כל הבעיות. ככה גפני מאמין. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): בעזרת השם. תמר זנדברג (מרצ): ולכן, חברת הכנסת שולי מועלם – – – משה גפני (יהדות התורה): זה נראה לכם נורמלי שאתם עומדים פה ומדברים כל הזמן ובסוף מצביעים בעד? זה נראה לכם נורמלי? עיסאווי פריג' (מרצ): מפריע לך? משה גפני (יהדות התורה): לא, מה זה מפריע לי? תמר זנדברג (מרצ): חברת הכנסת שולי מועלם, על מנת שאת תוכלי לממש את זכותך ולהתפלל בהר הבית, יש הכרח חיוני להגיע להסדר פוליטי שיחלק את המרחב הזה באופן שיאפשר – – קריאות: – – – תמר זנדברג (מרצ): – – באופן שיאפשר – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אם זאת זכות יסוד אז היא לא מותנית בהסכמים פוליטיים. תמר זנדברג (מרצ): לא, זכויות יסוד הן מותנות. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): או שזכות לפולחן דתי הוא זכות יסוד בעינייך, או – – – תמר זנדברג (מרצ): לא, יש הרבה זכויות שהן מותנות. למשל, הזכות לחופש מותנית על ידי זה שאדם יכול לשבת בכלא אם הוא ביצע פשעים. אין זכות שהיא לא מותנית. כל זכות מותנית על ידי משהו. זכות הפולחן שלך, שהיא זכות חשובה מאוד, היא כרגע לא מתאפשרת בגלל סכסוך פוליטי מאוד קשה ואלים – – – משה גפני (יהדות התורה): – – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – היו"ר מאיר כהן: פריג' וגפני, שיחה על המשיח – אתה בכלל נהיית מומחה לענייני משיח, פריג'. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, גפני אמר – – – היו"ר מאיר כהן: אתה יודע שהוא היה פה ולא מצא חן בעיניו? אמר, אני לא מגיע עכשיו. חזר. עיסאווי פריג' (מרצ): אז שלום חנוך, נגיד לו – – – היו"ר מאיר כהן: בבקשה, גברתי. תמר זנדברג (מרצ): מה קרה לשלום חנוך? עיסאווי פריג' (מרצ): שהוא דיבר על המשיח. תמר זנדברג (מרצ): משיח לא בא. עיסאווי פריג' (מרצ): משיח לא בא. תמר זנדברג (מרצ): משיח איש מפתח, ידו בכול ויד כול בו. עיסאווי פריג' (מרצ): זה כותרת. תמר זנדברג (מרצ): זו הכותרת של הנאום. ובכן, עולה בליבי חשש כבד שהצבר המשונה, ואפילו הייתי אומרת ההיסטרי, הזה, שבא לחשק חישוקים סביב ירושלים – יותר מנאמנות לירושלים, הוא מעיד על חוסר ביטחון מאוד מאוד גדול ועל ידיעה שהמצב המדיני והפוליטי בעיר המאוחלקת הזאת לא יוכל להימשך כפי שהוא לאורך זמן. יהיה חייב להיות בה פתרון פוליטי שמצד אחד יחלק אותה כבירה של שתי מדינות, ומצד שני יאחד אותה כמרחב משותף שכל תושביו ותושבותיו נהנות ממנו ויכולות לממש את הזכויות שלהן ושלהם במרחביו. נדמה לי שבכלל, זה משהו שמאפיין הרבה מהחקיקה שהקואליציה מביאה בזמן האחרון. אפשר לראות את זה בחוק הלאום, למשל: איזשהו חוסר ביטחון עמוק ובסיסי במובן מאליו והצורך להגדיר ולתת סמלים כל הזמן ולעגן את הסמלים האלה בחוקי-יסוד. זה, ככל הנראה, כמו באיזשהו שובו של המודחק, איזשהו חוסר ביטחון או חרדה פנימית ששבה ועולה מידיעה שיש כאן משהו לא צודק, יש כאן משהו מפריע וקשה בסכסוך הזה, שבו מדינת ישראל שולטת באמצעות הצבא, שאמור להגן עלינו, זה למעלה מ-50 שנה, על אוכלוסייה אזרחית של בני ובנות עם אחר שיושבים מחוץ לגבולותינו, וידיעה עמוקה שהסכסוך הזה לא ייפתר אם לא נפתור את הסוגיה המרכזית הזאת. כן, נכון, זה יהיה כרוך במחירים, זה יהיה כרוך בירידה פנימה עמוק, להכיר בכמה אמיתות מאוד מאוד בסיסיות שמאפיינות את המקום הזה, אבל כשמסתכלים על הטרגדיה של האופן שבו ירושלים בנויה כיום, נדמה לי שזה דבר שיהיה לא רק לטובתה של העיר הזו אלא לטובתם של כל תושבות ותושבי פיסת האדמה הקטנה והמסוכסכת והאלימה הזו, שללא ספק ובהחלט מגיע לה עתיד טוב יותר. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. משה גפני (יהדות התורה): זה היה נאום משהו. תמר זנדברג (מרצ): תודה, גפני. משה גפני (יהדות התורה): היה נאום משהו. מיכל רוזין (מרצ): גפני, אל תזלזל. משה גפני (יהדות התורה): אני זלזלתי? נשמע צליל זלזול בזה? תמר זנדברג (מרצ): – – – זה מאוד יפה מצידך. משה גפני (יהדות התורה): היה נאום משהו, אני רק לא יודע מה – – – עיסאווי פריג' (מרצ): למה רק מרצ – – – דוד אמסלם (הליכוד): למה, גם על זה אתה מתלונן, עיסאווי? כשאתם לא מדברים אתה מתלונן, כשאתם מדברים אתה מתלונן. תחליט, אחי, בלבלת אותי. עיסאווי פריג' (מרצ): – – – היו"ר מאיר כהן: עשר דקות לרשותך, גברתי. מיכל רוזין (מרצ): תודה רבה, סגן יושב-ראש הכנסת. חבר הכנסת אמסלם, השר. משה גפני (יהדות התורה): כמה זמן הם מדברים פה? היו"ר מאיר כהן: גפני, ישנת טוב? משה גפני (יהדות התורה): לא ישנתי בכלל. מיכל רוזין (מרצ): גפני, עזוב, לך לישון, לך לישון. היו"ר מאיר כהן: אתה נראה שהתעוררת משינה טובה. משה גפני (יהדות התורה): אני בשעות האלה – – – מיכל רוזין (מרצ): מתעורר. משה גפני (יהדות התורה): לא מתעורר, ער. מיכל רוזין (מרצ): יפה. דוד אמסלם (הליכוד): אני רוצה להגיד לך משהו. אם הוא היה אומר לך: תלכי לישון, היית אומרת: למה אתה מזלזל בי? מיכל רוזין (מרצ): לא, למה מזלזל? סליחה, אתה לא שמעת את השיחה. דוד אמסלם (הליכוד): שמעתי הכול. מיכל רוזין (מרצ): הוא שאל אם הוא יכול – כמה זמן. אמרתי לו: לך לישון. אני מנדבת לו מידע – זה גם לא טוב? אתה לא צריך לישון, אני יודעת, אבל גפני ביקש. עיסאווי פריג' (מרצ): אמסלם, בקדנציה הקודמת – – היו"ר מאיר כהן: פריג'. עיסאווי פריג' (מרצ): – – היית צריך לראות את גפני, הפייטר האמיתי. עכשיו גפני הוא חלק מההצגה. אבל גפני האמיתי – – – היו"ר מאיר כהן: פריג', זה הזמן של מיכל. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, היא מרשה לי, זה זמן של מרצ. היו"ר מאיר כהן: אה, היא מרשה לך. פריג', היה לי מורה שהיה אומר לי: ויפתח ה' את פי האתון וישכח לסוגרו. עיסאווי פריג' (מרצ): מאיפה הבאת את זה? מיכל רוזין (מרצ): אני מבקשת לא להעליב את חברי חבר הכנסת עיסאווי פריג'. היו"ר מאיר כהן: לא, לא, לי הוא היה אומר, לא אמרתי. עיסאווי פריג' (מרצ): מאיפה הבאת את זה? מיכל רוזין (מרצ): טוב, אז אני רוצה לדבר איתכם על אחד המיתוסים בחברה הישראלית – המיתוסים של ירושלים מאוחדת. ירושלים מאוחדת, כש-37% מתושביה הם פלסטינים, חיים בשכונות הפלסטיניות במזרח העיר, חלקם מחוץ לגדר ההפרדה שממשלת ישראל הקימה. התקציב לטובת 37% מתושבי ירושלים, אותם תושבים פלסטינים, תקציב העירייה שמוקדש לנושאים שלהם, עבורם, הוא פחות מ-10% – פחות מ-10% מתקציב העירייה. עכשיו, אנחנו רואים פה הצעת חוק שבאה בעצם להגיד מהם תחומי העיר ירושלים, לקבע – שלא יהיה אפשר להוציא שטחים מקרבה ולתת אותם, כמובן, בהסדר מדיני וכדומה. אבל באותו זמן הקואליציה, הממשלה, אותה מפלגה, אותה שולי מועלם, מקדמת הצעת חוק שבעצם – ויש לי פה את המפה, רק אסור לי להראות – שכונות שלמות בירושלים שהן מעבר לגדר ההפרדה לא יהיו עוד חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים. את זה היא מקדמת במקביל לחוק שהיום אנחנו מעבירים, שאי-אפשר לשנות את גבולות ירושלים. תשמע, אני לא יודעת, יש תחומים בפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, פיצול אישיות, סכיזופרניה – אני באמת לא מצליחה להבין. דרך אגב, היום בבוקר באו אליי חברי כנסת, מכיוון שאני חברה בוועדת החוקה, חוק ומשפט, ואמרו לי: רגע, על איזה חוק ירושלים מדובר? יש חוק ירושלים שרוצה לקבע שינויים ב-80 קולות בכנסת ויש חוק ירושלים שרוצה להוציא שלוש שכונות ויותר מתחומה המוניציפלי של ירושלים. אז איך זה בדיוק מסתדר? אני אגיד לכם איך זה מסתדר. זה מסתדר בדיוק כמו האשליה של ירושלים מאוחדת. לאורך כל השנים יש הזנחה פושעת של שכונות מזרח ירושלים; במשך 50 שנה לא פעלו לאחד את ירושלים, אף ממשלה במדינת ישראל, כי תמיד ידעו שאותן שכונות של מזרח ירושלים הן בדיוק כמו השטחים הכבושים, הגדה המערבית – שטחים בתפיסה מלחמתית, בתקופת לוחמה, והם בעצם אותם שטחים שעליהם יהיה משא ומתן ביום מן הימים עם הצד הפלסטיני. ידעו את זה תמיד, אחרת איך מסביר שר החינוך שהתוכנית הנלמדת במזרח ירושלים היא לא תוכנית משרד החינוך הישראלי אלא תוכנית משרד החינוך הפלסטיני, של הרשות הפלסטינית? למה אנחנו מסכימים שבשכונות שלמות ילמדו בתי ספר במדינת ישראל, שמתוקצבים על ידי מדינת ישראל, תוכנית לימודים של הרשות הפלסטינית? למה? כי יש פה ישראבלוף. כמו כל דבר, יש פה ישראבלוף, יש מראית עין, יש סיסמאות: לעולם לא נחלק את ירושלים – רק נגיש הצעת חוק ששכונות מזרח ירושלים כבר לא יהיו חלק משטח ירושלים. איפה הן יהיו? לא ברור. איפשהו, הן יצופו בשטח, אולי נמנה להן איזה ראש רשות ונמציא איזה רשות חדשה. כל הישראבלוף הזה, שאנחנו אומרים: הן שלנו, בוא נאחד את העיר – אבל לא נותנים שוויון לאזרחים, והשכונות שלהם כמובן לא מקבלות את אותו יחס של שכונות מערב העיר. ואז בא טראמפ ומכריז על ירושלים בירת ישראל – שכמובן היא בירת ישראל של כולנו, אף אחד לא מתכחש לכך. אבל האם ירושלים המזרחית גם צריכה להיות בירת ישראל? כן, ירושלים המערבית היא בירת מדינת ישראל, בירת המדינה שלי. אבל האם ירושלים המזרחית היא בירת המדינה שלי? ואם כן, אז איך שולי מועלם מעיזה להגיש הצעת חוק להוציא את אותן שכונות מחוץ לשטח המוניציפלי של ירושלים? עכשיו, שולי לא אשמה, כי מי שהתחיל עם זה זו אותה ממשלה שהקימה גדר והוציאה את השכונות האלה מעבר לגדר, והיא אף כמובן העבירה את כפר עקב, השאירה אותו אחרי מחסום קלנדיה בכלל. האם כשנלך ברחוב ונשאל את הציבור מה זו ירושלים, האם כשנשאל אותו איפה זה בית חנינא ושועפאט או כפר עקב, הוא ידע שזו ירושלים? הוא יגיד שזו ירושלים? אם ניקח עכשיו תלמידים מבתי ספר ונבוא לבקר בכפר עקב, הם יחשבו שהם מבקרים בירושלים? יש פה אשליה שממשיכים למכור לציבור. האשליה הזאת היא מסוכנת, לא רק, כמובן, לעתיד ההסדר המדיני עם הפלסטינים – היא מסוכנת למדינת ישראל. כי בסופו של דבר אנחנו רוצים גובלות בטוחים, בסופו של דבר אנחנו רוצים שירושלים תישאר בירת מדינת ישראל, בסופו של דבר החזון הציוני הוא לייצר פה מדינה שתהיה גם מדינה יהודית אבל גם מדינה דמוקרטית, עם שוויון לכל אזרחיה. ואם יש פה שתי אוכלוסיות שיש ביניהן הבדל מעמדות – הרי אנחנו כבר 50 שנה עובדים על עצמנו ומספרים לעצמנו שיש פה שתי מדינות, או שני חלקים. יש פה מדינה אחת, שבה חלק גדול מהאוכלוסייה משוללי זכויות – לא רק זכויות אזרח, גם זכויות אדם ואישה – והאוכלוסייה הזאת נמצאת פה לא רק כאזרחים סוג ב', שזה חס וחלילה יקרה אם תהיה פה מדינה אחת, הם פשוט נמצאים פה כאנשים חסרי כל זכויות. אנחנו פשוט לא רואים אותם. הם לא קיימים. אפשר לאסור אותם, אפשר להרוס להם את הבתים, אפשר לגרש אותם, אפשר לעשות להם הרבה מאוד דברים בשם הביטחון, בשם השמירה על ביטחונם של המתנחלים. אבל בסופו של דבר, בשורה התחתונה, אנחנו פוגעים בעצמנו, אנחנו פוגעים בביטחון של מדינת ישראל ואנחנו פוגעים בעתיד של מדינת ישראל. אנחנו לא פעם חווים פה, בירושלים, חוויה קשה מאוד של אירועי טרור, של דקירות ברחובות. והעתיד הוא לא לחיות על חרבנו, אדון נתניהו, שאמר: נצטרך ללמוד לחיות על חרבנו ולהמשיך לנהל את הסכסוך. אנחנו לא מאמינים בניהול הסכסוך. אנחנו מאמינים בלהביא פתרון לאזרחי ואזרחיות ישראל. אנחנו מאמינים שאזרחי ואזרחיות ישראל ראויים לשקט, לשלום ולביטחון אישי, ואת זה הם לא יקבלו מכך שאוכלוסייה שלמה, 2.9 מיליון פלסטינים, פלוס 360,000 בתוך הגבולות המוניציפליים של ירושלים, חיים ללא זכויות. והזכויות האלה הן מחויבות המציאות, לא רק כי זה נכון לתת זכויות אדם ונכון לתת זכויות אזרח כי במדינה דמוקרטית כך נוהגים, אלא כי זו הדרך היחידה שבה נייצר פה מצב של ביטחון, זו הדרך היחידה שבה נייצר ביטחון אישי לכולנו, ובסופו של דבר, זו הדרך היחידה שנחיה פה בשלום. ולא שלום שאתם מתפללים כל יום בתפילות שלכם, שלום שאיכשהו יבוא מלמעלה – שלום שאנחנו מביאים אותו. ושלום מביאים על ידי פשרה. על ידי פשרה, מה לעשות? ככה זה בין בני זוג, ובין אחים, ובין משפחה ובין חברים. בסופו של דבר, כדי לעשות שלום – עושים את זה עם אנשים שאנחנו רבים איתם, עם אויבים שלנו גם, לפעמים. בסופו של דבר, הדרך לעשות את זה היא על ידי פשרה. אם אני בא ואומר: רק אני וכל מה שאני רוצה, ורק אני צודק והצד השני טועה לחלוטין – ככה לא מגיעים לפשרה בשום דבר, בשום מקרה. לכן, הדרך היחידה שבה נשמור על ירושלים שלנו בירת מדינת ישראל היא על ידי כך שניפרד מהשכונות במזרח ירושלים, הפלסטיניות. ניפרד מהן לטובת הסדר מדיני ראוי. לא חד-צדדי, כפי שמציעה שולי מועלם בהצעת החוק שלה; לא בהסדר חד-צדדי, לא במין "אני נפטר מהשכונות אבל לא נותן פתרון", אלא באמת בהסדר. הדרך היחידה שנשיג פה שלום היא בהסדר מדיני. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה. משה גפני (יהדות התורה): תגידו, אתם נהנים מזה? מיכל רוזין (מרצ): כן. מוסי רז (מרצ): כן. משה גפני (יהדות התורה): לפחות יש רווח. היו"ר מאיר כהן: אתה רואה איזו תשובה? תראה איזו הגינות. משה גפני (יהדות התורה): הנאה, מה יש? מוסי רז (מרצ): תפרגן. משה גפני (יהדות התורה): כן. היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני, עשר דקות. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, אני מחפש את השר. היו"ר מאיר כהן: הוא נמצא, הוא נמצא. בבקשה. מוסי רז (מרצ): בסדר, אז אפשר לעשות הצבעה. קדימה, עכשיו, אין שר. חברי הכנסת, לפני שעה עמדתי כאן ואמרתי שלא ייתכן ש-61 חברי כנסת יקבלו חוק שמונע מ-79 חברי כנסת בעתיד, יחד עם משאל עם, לקבל החלטה כלשהי, לא משנה מה. ממש לא משנה מה ההחלטה הזו בעיניי, כי לא ייתכן הרי שאנחנו כאן, 61, נחליט את זה לעתיד. אמרתי שבטח בעתיד תהיה התפתחות, יימצא הרוב, אני מאמין שגם במשאל עם וגם בכנסת, שירצה לעשות מהלך. לא העליתי על דעתי שהרוב הזה יימצא כבר הלילה. והינה, כבר הלילה מתכוונת הקואליציה לבטל את אחד הסעיפים של החוק הזה, להפיל את אחד הסעיפים מהחוק הזה, כי כבר הלילה חלה התפכחות מסוימת. כבר הלילה הם מבינים שלו היו מקבלים את אחד הסעיפים, את הסעיף הראשון, היום, ברוב של 61 – שבסופו של דבר הוא סוג של רוב מקרי – הם היו מונעים מחר מ-79 חברי כנסת בבית הזה, או מ-64 של הקואליציה, לבצע את המעשה הלא-נכון השני שהם רוצים לבצע בהקשר לירושלים, שתי הערים האהובות עלינו. מה קורה כאן? קורה כאן ניסיון של קואליציה, עם רוב של קצת יותר מ-50%, להכתיב לדורות הבאים, לא רק של הכנסת אלא גם של הציבור, מה לעשות. זה לא משנה אפילו אם במשאל עם תתקבל החלטה. מי זה בכלל העם? צריכים פה 80 חברי כנסת. ואמרתי קודם, למה 80? תציעו 121, למה 80? אתם כל כך מפחדים שתהיה התפכחות – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שורה מתחת זה אומר ש-61 יוכלו לבטל את ההחלטה של ה-80. אפשר לבטל את זה, זה לא כל כך נורא. מוסי רז (מרצ): כן, בסדר, 61. אפשר גם מתחת ל-61 לעשות שורה שאחד יכול לבטל 61, אז למה – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אני אומר, זאת המטרה – – – מוסי רז (מרצ): אם הם יכולים לבטל החלטה של 80, אז מה זה החוק הזה? אני אגיד לך בדיוק מה זה החוק הזה. החוק הזה – כשקודם עבר החוק שהציע חבר הכנסת דוד אמסלם, קראו לו חוק הפריימריז – החוק הזה הוא חוק הפריימריז, כי אתה בעצמך אומר שבעצם החוק הזה הוא כלום. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): הוא לא כלום. מוסי רז (מרצ): הוא כלום. הוא אומר – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אמרתי ש-61 – שלא תגיד שזה לא דמוקרטי – ש-61 יזכו לבטל משהו של 80, זה צריך – – – מוסי רז (מרצ): יפה, אני חושב שאתה מחזק את דעתי – – – מיקי לוי (יש עתיד): ניסן, מתי הייתם בעיסאוויה? מתי הייתם במחנה הפליטים שועפאט? אין לכם מושג, אין לכם מושג מהחוק הזה. לא הייתם שם, אתם לא יודעים במה מדובר. איבדתם את הדרך. אין לכם – – – היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת מיקי לוי, חבר הכנסת לוי, לא להפריע, בבקשה. אתה מפריע לנואם. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): מיקי, אתה לא שמעת – – – מיקי לוי (יש עתיד): – – – זה חשבון, הוא מתמצא באחוזים, אני סומך עליו. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, אתה מדבר הפוך ממנו, אבל. מוסי רז (מרצ): לא, הוא לא מדבר הפוך ממני, אנחנו מסכימים. החוק הזה, שאתה בעצמך אומר – אני חושב שנגיע להסכמה על העניין הזה: 80 חברי כנסת נדרשים כדי לבצע שינוי במעמד, אבל אפשר לבטל את החוק ב-61. אז בעצם, אם יש למישהו 61 שרוצה להגיע לשינוי המעמד – תכף נדבר מה זה שינוי המעמד הזה – הוא יכול לבצע את זה. זה גם המצב היום. זאת אומרת, זה חוק לא כלום, זה חוק הפריימריז בעצמו. זה חוק שנועד לעזור בפריימריז למציעיו. לא רק חבר הכנסת אמסלם מציע הצעות שיעזרו בפריימריז, גם החוק הזה, כי אתה אומר שהוא לא כלום. אילן גילאון (מרצ): חבר הכנסת מוסי רז, זה נקרא שניים לחלק ברגליים. מוסי רז (מרצ): משהו כזה. אבל בהנחה שאתה רוצה להקשות כאן ואתה אומר 80 ואתה אומר 61 – על מה אנחנו מדברים? שוו בנפשכם שמחר תהיה ממשלה בישראל שתגיע למסקנה שמה שעשינו עד היום לא נכון. והיא תגיע – חבר הכנסת לוי, תשים לב למה שהוא אומר, אתה בצדק אמרת שועפאט – היא תגיע נגיד להסכם שאומר: מגיעים להסכם לשתי מדינות; הפלסטינים מקבלים לא את גבולות 67', והם מקבלים משהו, משהו קטן נגיד, את שטחי A ו-B ואת שועפאט, בסדר? והם מסכימים לשלום. לפי החוק הזה, אתה תצטרך גם משאל עם. ונגיד שהעם, ברוב של 99%, יחליט שהוא רוצה את זה – זה לא מספיק, אתה תצטרך גם 80 חברי כנסת. או, אם אין לך 80 חברי כנסת, אז תכנס 61 חברי כנסת שיבטלו את החוק של 80 חברי הכנסת. תראה כמה חגורה ושלייקס ודברים, רק שלא נצליח להגיע להסדר. כמה קונצים עושים פה רק שלא נצליח. החוק הבא יהיה שיחפשו 62 חברי כנסת שיבטלו את ההחלטה של 61 חברי כנסת לבטל החלטה של 80 חברי כנסת, לבטל החלטה של משאל עם. מה זה פה, חד-גדיא? כל זה כדי לא להגיע להסדר? ושוב, זה ההסדר הכי קטן, עם הפשרה הכי קטנה. עד כדי כך הם מפחדים שהעם הזה יתפכח ויבין שהטעו אותו והשלו אותו. ובכלל, אני לא מבין איך אתם מביאים חוק כזה, כל כך מתון אחרי ההצבעה אתמול, שנהיה כבר שלשום, במרכז הליכוד. הרי הם רוצים לספח את כל יהודה ושומרון. אולי תציעו החלטה שכל ויתור על אבן ביהודה ושומרון ידרוש גם משאל עם ורוב של 120 ח"כים? למה רק ירושלים? אני לא מבין. חברת הכנסת מועלם, באמת שועפאט קדוש יותר מהמקום שבו את גרה, מגוש עציון? באמת ערב א-סוואחרה – יותר מאפרתה? באמת ולג'ה – יותר מהר גילה? לפי איזה היגיון? לפי איזה שכל? אפילו שלכם, אני הולך לשיטתכם. ולג'ה – באמת יותר מהר גילה? אני לא מבין. עיסאוויה היא באמת יותר ממעלה אדומים? לפי איזה היגיון? אני הולך עם ההיגיון שלכם. היגיון שלכם; אתם מדברים איתי על התיישבות, אתם מדברים על התנחלות, אתם מדברים על לבוא לשם, אתם מדברים על יהודה ושומרון. לפי איזה היגיון זה עובד? באמת ראס אל-עמוד יותר מקדר? באמת, לפי איזה שכל, של מי? בטח לא השכל של המתיישבים שאותם אתם מייצגים. גם לא השכל של אלה שגרים בישראל, שאותם מייצגות פה שאר המפלגות. לפי איזה היגיון אתם עושים את הדבר הזה? אז מחר תבואו ותדרשו לגבי הכול לקבל את ההחלטות האלה? לא יעזור שום דבר, שתי הערים שנקראות ירושלים הן שתי ערים נפרדות. הן שתי ערים – עליי – אהובות. לא ניתן לבצע במהלכים כאלה, מקבילים; לא ניתן לבצע מעשים כנגד תושבי העיר, כנגד אזרחי ישראל, כנגד התושבים הפלסטינים שרוצים להגיע להסדר. אני גם לא מבין שנאמר כאן לוותר על גורם זר. אני רוצה להבין, יכול להיות שאם השגרירות האמריקנית עולה לירושלים המערבית ומקימה שם, במחנה אלנבי, את השגרירות, אז זה אולי שטח אקס-טריטוריאלי, זה אולי להעביר לגורם זר. יכול להיות שמישהו יוכל להגיד שזה אסור, צריך בשביל זה אולי משאל עם – לא יודע, לפי ההיגיון של החוק הזה. לפי ההיגיון של החוק הזה, הפלסטינים הם גורם זר בשועפאט, ובכפר עקב ובדחיית אל-בריד, אבל האמריקאים הם לא גורם זר במחנה אלנבי. ואללה, אני לא מבין. באמת אני לא מצליח להבין. זה מה שכתוב פה? או שמה שכתוב פה לא מייצג את המציאות? לפי ההיגיון הזה, תעלה שגרירות גואטמלה, היא לא גורם זר – שטח אקס-טריטוריאלי, היא לא גורם זר – אבל הרשות הפלסטינית שנמצאת היום ברמאללה, ושטח A מגיע עד גבולה של ירושלים – אם תתרחב מטר אחד דרומה, זה גורם זר. תהרגו אותי אם אני יכול להבין את הדבר הזה. איזה מין שכל הכתיב ניסוח כל כך אידיוטי. באמת, תנסו לחשוב על הדבר הזה. זה הרי בלתי אפשרי אפילו לחשוב על זה. 61 חברי כנסת היום רוצים להחליט לעם כולו – שהתחייב לעשות את זה במשאל עם – לא לוותר על מטר. אם הוא יוותר על מטר מהשטח – ואתם יודעים, דיברנו על מחסום קלנדיה. מחסום קלנדיה, אל תתבלבלו, זה בשטח ירושלים. הגבול הצפוני של ירושלים הוא הרבה מצפון. אם יצאו שם מטר ואף אחד לא ישים לב, עשרה מטרים, בשביל זה צריך משאל עם. אבל גם כשהעם יחליט, גם כשהעם יחליט, אין לו זכות להחליט. כי פה 61 חברי הכנסת החליטו שלעם אין זכות להחליט. גם אחרי שהוא מחליט, שיבוא לפה, יתכבד ויקבל 80 חברי כנסת, או 61 חברי כנסת שיבטלו את החוק בשלוש קריאות. אם זה לא טמטום, אני לא יודע מה זה טמטום. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת מוסי רז. עכשיו אנחנו נזמן את חבר הכנסת עיסאווי פריג'. עשר דקות לרשותך. הם מתחלקים? אז חמש דקות. עיסאווי פריג' (מרצ): תראה, אדוני היושב-ראש, למען האמת אני הופתעתי שהחבר'ה מהרשימה המשותפת לא לקחו חלק בדיון, אבל מה לעשות, חברנו חבר הכנסת סעדי, חסרונו מורגש בוועדת החוקה, אבל חבר הכנסת ג'בארין נכנס במקומו, ונקווה שבעתיד הדברים יבואו על תיקונם. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): זה היה בתקופת הדמדומים. עיסאווי פריג' (מרצ): הדמדומים. חברים, אני רוצה להמשיך את מה שדיברתי קודם. רונית, הורדתם לי לחמש דקות. רונית חייקין, הורדתם לי לחמש דקות. אני שואל אותך, אדוני היושב-ראש, חאי ואדי ג'וז, חאי שועפאט, (אומר בערבית: שכונת מחנה הפליטים –) "חאי" זה שכונה. היו"ר ישראל אייכלר: למדנו. עיסאווי פריג' (מרצ): כן. (אומר בערבית: שכונת מחנה הפליטים שועפאט,) חאי בית חנינא, חאי א-סוואחרה, חאי אבו תור, חאי א-ת'ורי, חאי ראס אל-עמוד, אל-בלד אל-קדימה – העיר העתיקה – תזכיר לי – אל-עיסאוויה, ג'בל אל-מוכבר, דחיית אל-בריד, ס'ור באהר, אום טובא, אל-ולג'ה. ניכנס לעיר העתיקה: חארת אל-סעדיה, אל-אקצא, כניסת אל-קיאמה – כנסיית הקבר. כל המקומות האלה והשכונות הערביות במזרח ירושלים הם עיר בפני עצמה. וכשאתם אומרים את השקר וחוזרים עליו יותר מפעם אחת: ירושלים המאוחדת והמעורבת – ירושלים לא עיר מעורבת. ירושלים, יש בה שתי ערים: עיר ערבית, שהיא מזרח ירושלים עם כל השכונות שמניתי כאן, ועיר יהודית, שזה מערב ירושלים. ירושלים שמונה יותר מ-800,000 איש, 40% מתושבי העיר הם ערבים פלסטינים. למרות כל השיטות של עיריית ירושלים וכל החקיקה הגזענית לטהר את העיר, עדיין יש ערבים מוסלמים ונוצרים בעיר. אז כל התוכניות לא עזרו ולא יעזרו. מוח'יים שועפאט – בניתם חומה באורך 160 ק"מ מהר אדר עד לגוש עציון – עשר שכונות היו מעבר לחומה, בלי חוק, בלי משטרה; חיים של הפקרות, חיים שהתדרדרו לפשע וסמים וסחר בנשק. ידידי מיקי לוי, היית שם. אני זוכר את עצמי: כשגרתי בגבעה הצרפתית, קראנו לשופעאט שיקגו. אז שיקאגו הייתה עיר הפשע, ושם אין חוק, אין דין ואין דיין. וזה חלק מירושלים המאוחדת. על מי אתם באים לצחוק? אתם ממשיכים לחיות בשקר שאתם מייצרים לעצמכם. אתם מבזבזים את האנרגיות שלכם. פול גז בניוטרל, זה מה שאתם. אתם לא רוצים לראות את המציאות במזרח ירושלים: עיר עם יותר מ-20 שכונות ערביות, שכונות ערביות פלסטיניות, עם תרבות, עם מורשת, עם היסטוריה, ואתם בכוח רוצים לשנות את כל זה. זה לא יעזור, ואתם יודעים שזה לא יעזור, אבל בכל זאת אתם לא מרפים וממשיכים עם סדרת השקרים שלכם, להביא הצעות חוק הצהרתיות, ריקות מתוכן, כשאתם רק באים להעמיד פנים לבוחרים שלכם. תחרות ביניכם לבין הקומץ הליכודניקי שרוצה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: קומץ? עיסאווי פריג' (מרצ): זה לא קומץ? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: נגמר הזמן, עיסאווי. עיסאווי פריג' (מרצ): אני הבנתי שאתה תמכת במרכז הליכוד. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: איזו שאלה. עיסאווי פריג' (מרצ): מה אתה אומר? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מה שאתה שומע. עיסאווי פריג' (מרצ): אתה נמצא בתחרות קשה עם הבית היהודי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, אני עם העמדות שלי, לא בתחרות, 30 שנה. עיסאווי פריג' (מרצ): אתה יודע מה – אני מסיים, אדוני היושב-ראש – אתה יודע מה המסקנה שלי מכל רצף החקיקה וההצגה שאתם עושים לאזרחים? שאנחנו התחלנו את מערכת הבחירות, וזה או-טו-טו בדרך. חקיקה פסולה, חלק מההצגה פסולה, ועדיף לכם להתעשת. תודה, אדוני. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ב-2019, אתה צודק. עיסאווי, תחכה בסבלנות, עוד שנתיים. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת יוסי יונה, חמש דקות, בבקשה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מה, יוסי, עכשיו אתה? יוסי יונה (המחנה הציוני): כן. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כמה זמן? יוסי יונה (המחנה הציוני): חמש דקות, מן הסתם, אופיר. היו"ר ישראל אייכלר: כן, חמש דקות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: חמש דקות זה שיא – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אתה יכול לדבר – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): נכון, אבל הזמן שלי הוא מוגבל. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: טוב מאוד. יוסי יונה (המחנה הציוני): בכל אופן, אדוני היושב-ראש, אנחנו פה מתבוננים עליכם בהשתאות. השר אקוניס, אני אומר, אנחנו מתבוננים עליכם בהשתאות – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אתם מתבוננים עלינו בהשתאות? יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, בהשתאות לנוכח הסתירות הרבות שאתם מבקשים להרעיף עלינו באותו יום, ונראה שבאמת יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה, או, אם תרצה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זה ציטוט שלנו. לא לקחת ציטוטים שלנו. יוסי יונה (המחנה הציוני): אכן, אתה רואה, עכשיו אנחנו הופכים את הקערה על פיה ומאשימים אתכם – – – מיכל רוזין (מרצ): תסביר לו את זה טוב, הוא לא הבין בשבוע שעבר, הוא לא הקשיב בשיעור, הוא צריך שיעור עכשיו. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, עכשיו זה רק הקדמה קצרה אולי לאיזושהי שיחה ממושכת, או הרצאה ממושכת בפעם הבאה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הקשבתי לכל מילה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אבל באמת, השר אקוניס, אתה מקשיב, ואני מעריך את העובדה שאתה עומד שם ומקשיב. והינה, אתם מביאים חוק על ירושלים המאוחדת. עכשיו, אני רוצה לומר כאן בשם הסיעה שלנו, המחנה הציוני: בוודאי, ירושלים היא עיר בירתנו, אף אחד מאיתנו לא חולק על כך אלא נהפוך הוא, בוודאי, אין לנו בירה אחרת והכול בסדר – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: השלמה, השלמה. יוסי יונה (המחנה הציוני): שלמה, רגע, תכף אנחנו נגיע לעניין איך אתם מחלקים אותה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני מבינה שבעיניך חלוקה מוניציפלית – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): אופיר, תכף נראה איך אתם – אתה מבין, זה בדיוק הפרדוקס שמתקיים בתוך הרצונות שלכם להביא חקיקה שהיא באמת מלאה בחורים ובסתירות פנימיות. וגם, בואו נוסיף על כך, אנחנו מברכים על כל מדינה שתחליט להעביר את השגרירות שלה לירושלים, על כך אין שום מחלוקת. ברור שאנחנו גם מצפים שהצעדים האלה גם ילוו איזשהם מהלכים גדולים יותר לקראת כינונו של שלום בינינו לבין שכנינו – תגידו: לבין אויבינו, אבל לכונן שלום איתם. והינה, בחוק הזה, לפחות בניסוח שלו שהבאתם כאן, יש איזושהי בעיה. בעיה. בעצם אתם ביקשתם בתוך החוק הזה, בסעיף 5, לבטל את האפשרות של החרגה של שכונות כאלה ואחרות, כפי שכאן חברי עיסאווי פריג' מנה אותן אחת לאחת ואמר: מה העניין הכל-כך גדול של אופיר אקוניס שהשכונות הערביות הללו יהיו חלק בלתי נפרד מהעיר ירושלים? כן, סלומינסקי. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לבטל את האיסור – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה, כן. אז עכשיו, פתאום ראינו שיש לנו הצעת חוק מאוד מאוד מעניינת של אלקין. אתם מבינים, בסופו של דבר הדיון הציבורי, אופיר, כפי שאתה יודע, מתנהל על מה שנקרא מילים, לא על מציאות, על מילים. בא אלקין ואומר: הביטו, אני רוצה לקדם הצעת חוק שתעבור בכנסת, שעיקרה הוא מה? שאני ארצה להחריג, אדוני היושב-ראש, מתוך הגבולות המוניציפליים של העיר, שכונות ערביות. החרגה. אני מתאר לעצמי, סמולינסקי, עם היד על הלב, אם היה אחד מחברות וחברי הכנסת מצידנו, מהמחנה הציוני, בא ואומר: אנחנו רוצים להחריג, לכן אנחנו אומרים: הבה ונחריג, אתם תגידו: אוה, השמאל מחלק את ירושלים. באמת. לא היית אומר את זה, סמולינסקי? עם יד על הלב, מה היית אומר? הוא מניד את ראשו, ואני מצדיע לכנות שלך. היו"ר ישראל אייכלר: אדוני, הוא צריך לקרוא לסמולינסקי לשאול אותו כי לו קוראים סלומינסקי. יוסי יונה (המחנה הציוני): סלומינסקי, סליחה. עמיר פרץ (המחנה הציוני): נו, אז מה? מה קרה? קצת שמאל – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): אני באמת מצדיע לכנות שלך. אתה מניד בראשך ואומר: אכן, אכן, לו אתם הייתם מבקשים להחריג את השכונות הערביות מתוך שטח השיפוט המוניציפלי של ירושלים, היינו באים ואומרים לכם: מה, מחלקים את העיר, עוכרי ישראל, בוגדים, שלל המילים והתארים שהייתם מרעיפים על הצד הזה של הבית, נכון? ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא עוכרי ישראל ולא בוגדים, חס ושלום, היינו אומרים שאתם שמאל. יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה, שמאל. אבל, שימו לב לדבר המאוד-מאוד מעניין – אותה הגברת בשינוי אדרת. עכשיו, כאשר אתם באים ולא כל כך נוח לכם שהשכונות הערביות יהיו חלק מהגבולות המוניציפליים של העיר, אתם קוראים לזה החרגה. החרגה. מאיר, זה אותו סיפור. מה שאתה תרצה לעשות ואתה תאמר: הי, למה לי שהשכונות הערביות יהיו חלק אינטגרלי מהעיר? יאשימו אותך שאתה, אתה יודע, אתה לא ציוני, אולי אתה לא יהודי טוב, אולי אתה שמאלני, ואולי יחסכו ממך את התארים האחרים שאתה כזה ואחר, אבל בהחלט אתה תהיה באופן אוטומטי מתויג ומקוטלג וממוקם בצד השמאלי של המפה שאינו באמת שוחר את טובתה של ישראל. היו"ר ישראל אייכלר: סכם. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, אני מסיים. אבל אז היינו רואים – אופיר, בכנות, גם ממך אני מבקש שתאמר בכנות מה היית אומר אם המהלך הזה היה בא מהצד הזה של הבית. היית אומר: הי, השמאל מחלק את ירושלים. שאלו אותי – אני מסיים במשפט הזה – שאלו אותי באחת משבתות תרבות: מה היית עושה לו הייתם בשלטון – ואנחנו נהיה בשלטון, אופיר – מה היית עושה ביחס לירושלים? אז אמרתי: אני הייתי ממנה את זאב אלקין, כי יש לו הצעות מאוד מאוד יפות ומאוד מאוד מעניינות – – היו"ר ישראל אייכלר: ובירושלים תנוחמו. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – כיצד ניתן להחריג את השכונות הערביות מירושלים. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה. תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עמיר פרץ לחמש דקות. עמיר פרץ (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השרים החסרים, האמת היא שבכל פעם שעולים הדיונים סביב ירושלים אני לא יודע אם ירושלים נהנית מהדיונים. טוב, אנחנו יודעים שירושלים זו עיר שמתייסרת לה שנים רבות ועוברת שינויים רבים. היסטוריה שלמה ניתן לראות שם. אבל למה אנחנו, למה אנחנו כאן, במדינה הריבונית, במדינת ישראל, מנסים לבנות מצג שווא של ירושלים? ואני שואל את ידידי היושב-ראש, הרב אייכלר, האם כאשר משפחתך חשבה להביא אותך בברית הנישואים – תאמר לי את האמת – כשאתה התחתנת ואמרת: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי", על מה חשבת? על עיסאוויה? על ג'בל מוכבר? היו"ר ישראל אייכלר: אבל סבתא שלי נולדה בבאב אל-חוטה. עמיר פרץ (המחנה הציוני): אבל גם שם היא אמרה את זה. היו"ר ישראל אייכלר: ירושלים. עמיר פרץ (המחנה הציוני): לא משנה איפה היא נולדה. היו"ר ישראל אייכלר: בירושלים. עמיר פרץ (המחנה הציוני): נו, זה בסדר גמור. גם היא לא חשבה, לא על עיסאוויה, לא על שועפאט. כל אלה שקראו לשיבה לציון, איש מהם לא חשב להגיע לג'בל מוכבר. אני יודע למה אני אומר לך את זה. אני אומר את זה בשם הוריי, ואני אומר לך את זה גם בשם בני. אחד הבנים שלי היה מסתערב באחת היחידות של ירושלים, אני יודע עם איזה חוויות וסיפורים הוא היה חוזר. אני יודע כמה הוא ידע לתאר לי איך הדבר האחרון שאפשר לומר הוא שאותם כפרים פלסטיניים יכולים להיות באיזשהו שלב חלק מהמציאות הישראלית. ואני מתפלא שאנחנו היום דנים בירושלים, מייסרים אותה ושוכחים את המספרים. אז אני אומר במהירות רק מספר אחד, ואחר כך אני רוצה גם לומר כמה משפטים לגבי ההחלטה השערורייתית אתמול, של מרכז הליכוד, לספח את יהודה ושומרון. עוד לא הצלחתם לספח שני כפרים, אתם כבר מספחים את כל יהודה ושומרון? מה אתם עושים כאלה דרמות מיותרות? כמה מילים וכמה ריחוק. כל הדיון הזה מחליש את ירושלים. אבל בואו נאמר שהיום בירושלים חיים 882,652 תושבים, ומתוכם 37% הם פלסטינים, 326,500 פלסטינים. אני לא יודע מה הם הולכים לעשות בעוד שמונה חודשים בבחירות לעירייה. אז מה אנחנו ראינו היום? חוק שהוא דבר והיפוכו. באים ואומרים: צריכים 80 ח"כים כדי להיפרד מחלקים מירושלים. האם אתם מתכוונים שנצטרך 80 ח"כים כדי להיפרד ממחנה הפליטים שועפאט? כלומר, רק 80 ח"כים ימנעו את יכולתם של הפלסטינים להגיע באוקטובר בשנה הבאה ולכבוש את עיריית ירושלים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה לא מה שכתוב. עמיר פרץ (המחנה הציוני): אבל אלקין אומר – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): זה לא החוק. עמיר פרץ (המחנה הציוני): לא. בתוך החוק גם מכניסים סעיף שאומר שאפשר גם לבנות רשות מוניציפלית חדשה במתחמים מסוימים. כלומר, דבר והיפוכו. דבר והיפוכו. עכשיו אני רוצה לומר לכל אותם חברי הליכוד שהצביעו אתמול את ההצבעה הדרמטית הזאת על סיפוח יהודה ושומרון. מי שלא שם לב, ההחלטה שלהם היא על סיפוח ההתנחלויות ביהודה ושומרון, לא על סיפוח כל השטח. אני רק אתן לכם דוגמה אחת, מפאת זמני הקצר. אדוני היושב-ראש, אני רוצה שהיושב-ראש יקשיב כי אני יודע עד כמה היושב-ראש – חבר הכנסת אחמד טיבי, עד שאני מדבר משהו שמעניין אותך אתה בא להפריע לי? אדוני היושב-ראש, שים לב רק לדוגמה אחת. יש לי פה מגוון של דוגמאות, אבל אין מה לעשות, דין הזמן הוא דין הזמן. תראה מה אומרים. אומרים: נספח את ההתנחלויות אבל לא נספח את השטח מסביב, את הפלסטינים. בואו ניקח את הר ברכה, כן? תגיד לי – אתה מכיר את האזור. אני מסיים, טוב, מגיעה לי חצי דקה הפרעה של אחמד טיבי, לא? היו"ר ישראל אייכלר: קיבלת. איתן ברושי (המחנה הציוני): אייכלר, תן לו על חשבוני. עמיר פרץ (המחנה הציוני): לא, אנחנו הרי החלטנו לוותר. את זה אנחנו החלטנו. יכולנו לדבר עוד חמש שעות. שים לב, אדוני היושב-ראש, בהר ברכה, נניח שנספח לפי שיטת הליכוד אתמול: אנחנו מספחים את הר ברכה, עם כמה מאות מתנחלים, ומה יהיה עם הכפרים של בלאטה ובורין, שמקיפים את הר ברכה? יש פה עוד עשרה כפרים שמקיפים את אותו הר, הם לא סופחו? הם יהיו מחוץ להחלטה הזו? כלומר, לצערי הרב – חברי אקוניס, תהיו אמיצים. אם יש לכם אומץ תבואו לציבור ותגידו: אנחנו מתכוונים לספח את יהודה ושומרון. לא כפי ההחלטה השגויה הזאת שקיבלתם אתמול, שמנסים להטעות את הציבור ולהגיד: מספחים. אתם לא מתכוונים. מה זה לספח רק את ההתנחלויות? אין דבר כזה. אין דבר כזה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – עמיר פרץ (המחנה הציוני): ואני אומר לך – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: שטחי C – – – עמיר פרץ (המחנה הציוני): כן, כן, שמעתי. תעשה מובלעות מובלעות מובלעות מובלעות. מה תעשה עם הר ברכה? מה תעשה עם בלאטה? מה תעשה עם בורין? איך תעשה בדיוק? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אף אחד לא מתכוון – – – עמיר פרץ (המחנה הציוני): אתה מוכן להסביר לי? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: בוודאי. עמיר פרץ (המחנה הציוני): אבל אתה לא יכול לספח את הר ברכה מבלי להתייחס לכפרים שמקיפים אותו – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אפשר – – – עמיר פרץ (המחנה הציוני): אבל אתם מנצלים את חוסר הידע של הישראלים, שלצערי לא יודעים בדיוק איפה זה שועפאט כי אין להם כוונה להגיע לשועפאט ולא יודעים איפה זה ג'בל מוכבר כי אין להם כוונה להגיע לג'בל מוכבר, כי הם לא מאמינים במה שאתם אומרים: הם לא מאמינים שזה חלק מירושלים. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני מאוד מקווה שהצעת החוק הזאת, שהולכת רק לפגוע בירושלים – קודם תעשו סדר בין שר האוצר לבין ראש העיר, אולי תנקו קצת את העיר לפני שאתם באים לחזק אותה בחקיקה מיותרת. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: על זה כל הכנסת תסכים. תודה רבה לך, חבר הכנסת עמיר פרץ. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה, שלוש דקות. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני מוכרחה להגיד שאם יש משהו ששווה לעמוד בשבילו בשעה מאוחרת זאת של הלילה, הייתי אומרת שזאת העיר ירושלים. אני רוצה להחזיר אתכם במנהרת הזמן 27 שנים אחורה – אולי אפילו יותר, 29 שנים אחורה – כי בגיל 18 אני התעקשתי לשרת בצבא בעיר הבירה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. לא חשוב בדיוק איפה שירתי בירושלים, אבל אני יכולה להגיד לכם שבכל פעם שהייתי מגיעה לבסיס ליבי היה דופק. אגב, הוא היה דופק משתי סיבות: הוא היה דופק גם משום שאני שירתי במקום מסוים שהיה צריך מאוד להיזהר בו, וגם משום שהייתי מגיעה לעיר שאני מאוד מאוד אוהבת אותה. ובהגיעי לגיל 20 לא היה לי ספק שאני אלמד בהר הצופים. ואני הייתי נעמדת מעל מדעי החברה – מי שמכיר את היציאה ממדעי החברה בהר הצופים – והייתי נעמדת בשעה 17:00 בערך, כשהשמיים של ירושלים היו נהיים אדומים מעל הגגות, והיינו רואים את כל העיר פרושה לפנינו, את כל יופייה ובמלוא הדרה, וזאת ירושלים שלי. ואני רוצה להגיד לכם משהו על ירושלים שלי. זאת לא ירושלים של מעלה ולא ירושלים של מטה אלא ירושלים של כולנו. ירושלים של כולנו לא זקוקה למאמצים המאולצים של הקואליציה להסביר לנו מהי עיר בירתנו ואיך נראית עיר בירתנו. ואתם באים ומסבירים לנו איך היא צריכה להיראות מבחינה מוניציפלית ואיך היא צריכה להיראות מבחינה לאומית ואיך היא צריכה להיראות מבחינה דתית. השבוע, ממש השבוע, אני שלחתי, אדוני היושב-ראש, מכתב לראש הממשלה בעניין התעסוקה בירושלים. ממש מדהים לחשוב שמפעלי טבע, איום הסגירה עליהם – שאומנם נדחה אבל הוא לא נדחה באופן משמעותי, יש בזה משהו מלאכותי כי זו השאלה, מתי הפעימה הראשונה של הפיטורים – מדהים שזה קרה שבוע ויום בדיוק אחרי הצהרת טראמפ. ואני רוצה להגיד לכם שמיום כניסתי לכנסת אני כל הזמן שואלת את עצמי: מה אני יכולה לעשות כיו"ר שדולת התעשייה וכחברת כנסת כדי לחזק את התעסוקה בעיר ירושלים? עמדתי עם הציבור המדהים של העובדים של טבע בירושלים, מול משרד האוצר, והם, אותם אנשים, לא נלחמו רק על מטה לחמם, הם נלחמו על הזכות לגור בירושלים. ומה לנו הצהרת טראמפ אם אנחנו לא יודעים לחזק את עיר הבירה? אז במקום להביא לנו תמריצים, להביא לכאן מפעלים חדשים, למנוע יציאה של יחידות ממשלתיות מהעיר – 165 יחידות, אדוני היושב-ראש, יצאו מירושלים בשנים האחרונות; 165 יחידות ממשלתיות, כולל רשות החדשנות – במקום להכריז על ירושלים כבירת אומת ההייטק, אז אתם מביאים חוקים מניפולטיביים שנועדו להבטיח רק דבר אחד: איזו שביעת רצון לרגע של אחד משרי הממשלה. אני רוצה להגיד לכם: אתם לא תסבירו לנו מהי ירושלים. אתם לא תאדירו אותה על חשבוננו. אנחנו יודעים טוב מאוד מהי ירושלים. ואני אומרת לכם שכל המניפולציות שלכם הן מיותרות והן מזיקות לירושלים. הן לא מחזקות אותה. האם זאת עיר הבירה? האם זה מה שהופך אותה לעיר הבירה? האשפה שמושלכת כאן לפני משרדי הממשלה, זה מה שהופך אותה לעיר הבירה? המלחמה האין-סופית בין הליכוד לבית היהודי, בעבור מי היא יותר עיר בירה? אני מסיימת מייד, אדוני היושב-ראש – – – היו"ר ישראל אייכלר: זהו, על ירושלים אני לא רוצה להפסיק אף אחד, דברי יותר, אבל השעון – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מייד, אני ערה לשעה. ואני רוצה באמת להגיד לכם – כי אתם לא תעשו איתנו תחרות; זה לא "כוכב נולד" באהבת ירושלים. אנחנו אוהבים את ירושלים בדיוק כמוכם ואנחנו נדאג לה כנראה יותר מכם, בלי המניפולציות שלכם, לא 80 ח"כים ולא 120 ח"כים. זה לא משנה מה אתם תעשו, חבר הכנסת סלומינסקי, אתם לא תעשו איתנו את התחרות – ויותר מכך, אתם לא תנצחו בתחרות הזאת – משום שירושלים זקוקה לכלים אמיתיים כדי להיות עיר הבירה, לא למניפולציות שלכם. תודה רבה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת ורבין. חבר הכנסת חיים ילין, שלוש דקות, בבקשה. היה שווה כל הדיון, שכולם ידברו על ירושלים כל כך יפה. חיים ילין (יש עתיד): כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כילד אני תמיד התפללתי שיום אחד אני אגיע לירושלים, ככה זה יהודי הגולה. יש מדינת ישראל, אבל יש ירושלים. אבל אני רוצה לדבר על ירושלים שלי, ירושלים שנמצאת בתוך עוטף עזה, שכבר חודש ימים מפגיזים. אין לילה, כולל הלילה של אתמול. ברגעים אלה ממש גם חיל האוויר תוקף בחזרה, ואף אחד לא מדבר על זה. המשותפת לא מגנה – כי רק צה"ל לא בסדר – לא מגנה בכלל את הירי על חפים מפשע. ביום שישי, כשאנחנו נמצאים שם כדי לחגוג יום הולדת, יום ההולדת העצוב ביותר שאי-פעם הייתי בו, 24 שנה לאורון שאול, יורים מטח פצמ"רים. פצצות מרגמה 120 מ"מ. אני אומר לכם את הדברים האלה, יש קסאמים אבל יש נזק שהוא קטלני וזה מהפצמ"רים 120 מ"מ. מי שיורה את זה – זה לא נשק סטטיסטי, הוא יורה את זה כי הוא רוצה להרוג. 300 איש שם חוגגים את יום ההולדת – הם ירו כדי להרוג. אף אחד לא מגנה, אף אחד לא אומר כלום. ממשיכים לדבר על חוק המרכולים, כן, לא, חוק המרכולים. מתנהלת שם מלחמה. למי זה אכפת? למי זה אכפת? סגן שר הביטחון, אנחנו דיברנו על זה היום. למי? למה? אומרים לי: ממשלת ישראל לא רוצה להגיב כי יש מלחמת אזרחים באיראן וחס וחלילה תשומת הלב של האיראנים בעצם תלך לרצועת עזה. כבוד היושב-ראש, יושבים שם אזרחים שממשלת ישראל לא יודעת איך לתמוך בהם ביטחונית – אני לא מדבר כלכלית. יושב שר בטקס ושואל אותי: חיים, למה צה"ל לא מגיב? אני לא יודע מה להגיד לעיתונות. ואני שואל: ריבונו של עולם, הם רוצים שיעור ממני להסביר – – – יעקב פרי (יש עתיד): מי השר? חיים ילין (יש עתיד): היה שר, איוב קרא, הוא השר היחיד שהיה שם. שאלו אותו: למה צה"ל לא מגיב? אמרתי לו: אני מוכן. מתנדב, לבוא לממשלת ישראל ולקבינט ולהסביר למה צה"ל לא מגיב כשיש 300 חפים מפשע שבאים לחגוג את יום ההולדת של אורון שאול. את זה לא עושים. צה"ל זה לא פוליטיקאי ששולף מהמותן. הוא יכול לעשות את זה עם הרובוטים, בשום פנים ואופן לא עם צה"ל. זאת מציאות הזויה. כבוד היושב-ראש, אני חושב שבפעם הראשונה אין פה את הח"כים שהיו שם, שיביעו את הקול של הגיבורים שנמצאים שם, חיים וצומחים, למרות המצב הביטחוני. מסר אחד לממשלת ישראל: מי שלא יודע מה הוא רוצה מרצועת עזה, לעולם, לעולם, הוא לא יחסל את החמאס. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת מיקי לוי, חמש דקות, בבקשה. חבר הכנסת מיקי לוי. מיקי לוי (יש עתיד): תורי? אני בא. מאיר כהן (יש עתיד): מיקי לוי, חמש שעות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מיקי זה החופר הלאומי. מיקי לוי (יש עתיד): תודה רבה. אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, חבל שהשר לוין וחבר הכנסת אמסלם אינם נמצאים במליאה, אבל חבר הכנסת אמסלם עלה על הדוכן הזה לפני כשעה ואמר לנו: אתם מושחתים. אנחנו מושחתים? אני רוצה להזכיר לך, חבר הכנסת אמסלם, שאף חבר כנסת מיש עתיד אינו נמצא בחדרי החקירות. מי שצועד בשמאל-ימין לחדרי החקירות אלה לא אנחנו, אלה אתם. אלה חברי הכנסת מהליכוד; זה ראש הממשלה מהליכוד. לא יאיר לפיד, לא חברי הכנסת ממפלגת יש עתיד. אתם, חברי מפלגת הליכוד, צועדים בשמאל-ימין אל חדרי החקירות. זוהי עובדה, לא צריך להוכיח אותה אפילו. נכון, אדוני השר אופיר? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא. מיקי לוי (יש עתיד): הבנתי אותך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אף אחד לא צועד בשמאל-ימין ואני מציע לך לא להכליל. מיקי לוי (יש עתיד): בשמאל-ימין, כשרגליו – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני מציע לך לא להכליל. אל תכליל, מציע לך. מיקי לוי (יש עתיד): ולכן, אני אומר עוד הפעם, לא אנחנו מזיעים בחדרי החקירות. אתם. לא לפיד קיבל מתנות במאות אלפי שקלים ולא ליהיא לפיד קיבלה תכשיטים יקרי ערך. אנחנו עם ידיים נקיות לחלוטין. תפנימו את זה. ועוד דבר אומר, קטן קטן קטן קטן. אתה יודע, חבר הכנסת אמסלם, מה ההבדל ביני לבינך? מה ההבדל בין חברי מפלגתי לבינך? אני, אנחנו, עובדים בשביל מדינת ישראל ועם ישראל. אתה, חבר הכנסת אמסלם, עובד בשביל ראש הממשלה, וההבדל הוא הבדל עצום. אתם, חבריי מהקואליציה, אל תלמדו אותי על ירושלים. אל תלמדו אותי, חבר הכנסת סלומינסקי, על חשיבותה לעם היהודי. אני מכיר את העיר הזו יותר טוב מכל אחד ואחד מכם, מכל אחד ואחת מכם. כפות הרגליים שלי מדברות עם מרצפות העיר הזו, אז אל תלמדו אותי מהי האהבה לעיר הזו. העיר ירושלים אינה שלכם יותר מאשר שלנו. אל תיקחו בעלות על ירושלים. הבעלות הזו היא בעלות מזויפת, היא לא יותר מאשר סיבוב של הבית היהודי על מנת לקושש כמה קולות על חשבון הליכוד – וראו איזה פלא, הליכוד נופל כפרי בשל למארב הזה, וזה חבל. חשבתי שתהיו יותר רציניים בעניין הזה. החוק הזה, אדוני היושב-ראש, אין בו כלום ולא היה כלום – – – נחמן שי (המחנה הציוני): לא היה כלום, ואין כלום ולא יהיה כלום. מיקי לוי (יש עתיד): כי לא היה כלום, ואין כלום, ואין כלום ולא היה כלום. נחמן שי (המחנה הציוני): לא היה כלום. מיקי לוי (יש עתיד): ולא יהיה כלום – – – נחמן שי (המחנה הציוני): נכון. מיקי לוי (יש עתיד): כי הוא חוק של רוח וצלצולים, לא יותר מהעניין הזה. לגבי ירושלים, הרי קבענו בכנסת הקודמת חוק משאל עם לגבי ירושלים, מתוך הבנה שאנחנו מבינים את כובד המשקל של הנושא הזה. השלב השני, מביאים הצבעה של 81 קולות כדי לקבוע בנושא ירושלים, אבל אתם קובעים 61 קולות כדי לבטל את 81 הקולות. תגידו לי, איזו לוגיקה? איזו משוואה חשבונית זו? מי לימד אתכם מתמטיקה? מה ההיגיון של לקבל ב-81 קולות בעד את אי-חלוקת ירושלים, אבל ב-61 קולות אני מבטל את 81 הקולות? תגידו, אתם יודעים לעשות חשבון? מה הלוגיקה? מה המשוואה? אין בה כלום כי לא היה כלום. תחשבו קצת, אולי תביאו משהו יותר מתוחכם מאשר הטמטום הזה. אם אתם לא יודעים לעשות חשבון, אני אלמד אתכם. היו"ר ישראל אייכלר: יש לך עוד עשר שניות. מיקי לוי (יש עתיד): תגידו, באמת השתגעתם? לפי איזה מבחן לוגי חישבתם את זה? אין מבחן לוגי ואין משוואה, כי אין כלום ולא היה כלום. כולכם רוח וצלצולים. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה, חבר הכנסת מיקי לוי. ושוב, חבר הכנסת יוסי יונה. והפעם, לא תאמינו – כן, 40 דקות? יוסי יונה (המחנה הציוני): אני בשמחה אדבר 40 דקות – – – היו"ר ישראל אייכלר: אתה תוכל ללמוד את כל הדף היומי, עם תוספות. יוסי יונה (המחנה הציוני): עכשיו אני אומר, סלומינסקי, תראו, בפעם הקודמת שעליתי כאן על הפודיום דיברנו על הסתירות המבניות שנוגעות לחוק ירושלים; כיצד, מצד אחד, בא החוק לבטל את האפשרות של ההחרגה של שכונות ערביות מירושלים, ואז יש לנו את הצעת החוק של אלקין שבעצם רוצה לעשות אותו דבר. עכשיו אנחנו נדבר על סתירות אחרות, אנחנו נדבר על סתירות אחרות. אני אדבר עד שההנהלה של הסיעה שלי תבוא ותאמר – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא, יש לך 40 דקות. יוסי יונה (המחנה הציוני): יש לי 40 דקות? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): לא, אין לך 40 דקות. אין לך 40 דקות. יוסי יונה (המחנה הציוני): אוקיי, אין שום בעיה, חבר'ה, השעה מאוד מאוחרת ואני חושב שאנחנו יכולים לנהל – – – היו"ר ישראל אייכלר: אני חושב שיש לך שעה אקדמית, נכון? 40 דקות. יוסי יונה (המחנה הציוני): 45 דקות שעה אקדמית. אני רואה שכולם פה רעננים. חלק מהאנשים נחו, התקלחו – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): יוסי, יש לך חמש דקות. יוסי יונה (המחנה הציוני): מה? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): חמש דקות. יוסי יונה (המחנה הציוני): איך? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): חמש דקות. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): מה? יש לו הרבה דברים להגיד. יוסי יונה (המחנה הציוני): אחמד טיבי, אתה צריך – – – היו"ר ישראל אייכלר: אחמד הוא סגן יושב-ראש והוא הריבון כשהוא יושב פה, אבל עכשיו יש לך 40 דקות. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני אחמד טיבי, מה עם – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אני, יחד עם חבריי, הריבון, כי אנחנו מנהלים את האופוזיציה והוא אחד מחברי האופוזיציה. אחד. יוסי יונה (המחנה הציוני): אחד, נכון. בכל אופן, אני חשבתי, אתה יודע – – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אתה כבר דיברת, אתה כבר דיברת. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, אחמד טיבי – – – שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): – – – מה אתה רוצה ממנו? היו"ר ישראל אייכלר: חבל על הוויכוחים. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אתה מתנדב. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני מתנדב באהבה, אני מתנדב לדבר לפניכם, לדבר איתכם, לנהל דיאלוג איתכם – – – היו"ר ישראל אייכלר: יוסי, שחררו אותך, ביקשו שנוריד אותך לעשר דקות. בבקשה. יוסי יונה (המחנה הציוני): לעשר דקות, אוקיי. אחמד, פשרה? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): תפדל. יוסי יונה (המחנה הציוני): יפה מאוד. אוקיי, בכל אופן, כפי שאמרתי לך, אדוני היושב-ראש – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא מההתחלה. לא, לא, לא. היו"ר ישראל אייכלר: רגע, רגע, עשר דקות מעכשיו הם רצו, כן? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא. עשר דקות, מ-40 ל-10. יש לו שבע דקות. שלי, נו – – – היו"ר ישראל אייכלר: את זה יואל קובע. חמש או עשר? יואל חסון (המחנה הציוני): חמש דקות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: די, נו, באמת, יואל, תוריד עוד – – – קריאות: – – – היו"ר ישראל אייכלר: חמש דקות, אז תדבר. קריאות: – – – היו"ר ישראל אייכלר: אז למה אתה שולח? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, יואל בסדר גמור. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, עד כה התנהלה שיחה לגבי הפרוצדורה וזה מאוד מקומם אותי, כי בעצם אני רציתי לדבר על תוכן, ועכשיו כילינו את זמננו לשווא. השר אקוניס, ראית מה היה? למה חמש דקות? חמש דקות דיברנו על פרוצדורה בלבד. בכל אופן, אדוני היושב-ראש, לפני כן עליתי כאן על הפודיום ודיברתי – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תפעיל את השעון. אתה לא מפעיל. יוסי יונה (המחנה הציוני): הינה, התחלנו, חמש דקות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, הוא לא עובד – עכשיו הוא התחיל. יוסי יונה (המחנה הציוני): עכשיו, יופי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני מסתכל. אין לו מה לדבר בעצמו, הוא לא יודע מה הוא רוצה. יוסי יונה (המחנה הציוני): יש לי, אופיר, אופיר – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אשאל אותך שאלה. יוסי יונה (המחנה הציוני): בוא נראה אם היא תהיה נוחה לי, כן. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: היא נוחה מאוד. אתה דיברת, וכל החברים, נגד הסיפוח הנוראי של כפרים מסביב לירושלים. תסביר לי מדוע עשתה את זה ממשלת העבודה בדיוק שבוע לאחר ניצחוננו במלחמת ששת הימים? אתם עשיתם את זה, זה הכול. יוסי יונה (המחנה הציוני): תשמע, אדוני היושב-ראש, נעשו מעשים על ידינו, אבל – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא אנחנו עשינו את זה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אני אענה לך. אופיר אקוניס, תן לי לענות לך. נניח שהייתה טעות, אז האם אתה חושב שבגלל שמישהו לא התנהל בעבר נכון זה נותן לך גושפנקה והצדקה לעשות משהו שיש בו מן האיוולת היום? האם על זה אתה נשען? נניח שזה לא בסדר, אז היה לא בסדר. אז אתה יודע מה, עשו לא בסדר. הרי כולנו משתנים. אנחנו בעצם מסתכלים על המציאות מחדש, בוחנים אותה, רוצים לבחון את דרכינו השונות ביחס אליה, ומאוד יכול להיות, לאחר התבוננות, הבנה ותפיסה מעמיקה יותר, שאנחנו מגיעים למסקנה כאת או אחרת. בכל אופן – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: יש עוד דברים שעשיתם לא בסדר? יוסי יונה (המחנה הציוני): בוודאי. אופיר, אדוני היושב-ראש – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: היחס לעדות המזרח, חטיפת ילדי תימן, ההתנשאות שלכם, מה עוד? איתן ברושי (המחנה הציוני): אופיר, אז בוא נסכים על תוכנית אלון, בוא נסכים עכשיו על תוכנית אלון. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מה אתה פותח לי – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, אני – – – היו"ר ישראל אייכלר: אל תפריעו לו, יש לו סך הכול – הורידו לו מ-40 לחמש דקות, תנו לו לדבר. יוסי יונה (המחנה הציוני): בדיוק. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ממש לא. לאה, אל – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): ועדות המזרח, זה הכול. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, אנא קח בחשבון את העובדה שחלק מהדברים שהשר אמר היו שאלות שהן בעצם הוגנות ומן הראוי שאני אענה עליהן. היו"ר ישראל אייכלר: מוסיף לך דקה בסוף. יוסי יונה (המחנה הציוני): מוסיף לי דקה. אדוני השר, אני מבקש את תשומת ליבך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: תשומת ליבי תמיד איתך. יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, עכשיו, לגבי מה שאמרתי – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): איפה נולדת, בנתניה? יוסי יונה (המחנה הציוני): לאה, אני עכשיו בתפקיד של היושב-ראש, מבקש לקרוא אותך לסדר, חברתי היקרה, anyway. לאה פדידה (המחנה הציוני): איפה אופיר נולד, בבריטניה? איפה הוא נולד? יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש – – – היו"ר ישראל אייכלר: הוספתי לך דקה אבל לא יותר. יוסי יונה (המחנה הציוני): אבל לא יותר. לפני כן דיברתי – – – היו"ר ישראל אייכלר: חברת הכנסת פדידה, לא להפריע לחבר הכנסת יוסי יונה. יוסי יונה (המחנה הציוני): לפני כן דיברתי על הסתירות המהותיות הקיימות בתוך חוק ירושלים – שמצד אחד רוצים לבטל את הסעיף, מבטלים סעיף מאוד מהותי, ומצד שני, ישנו החוק של אלקין שבעצם רוצה להחריג את השכונות הערביות מירושלים, והינה הסתירות הפנימיות. ועכשיו אני רוצה לדבר על הסתירה שבעצם הופיעה למול עינינו המשתאות אתמול והיום. זאת אומרת, שתי החלטות: אחת של מרכז הליכוד מאתמול בערב, שבאים ואומרים: אוקיי, אנחנו רוצים לחייב את סיעתנו, שבעצם קובעת שיש לספח את ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון לישראל. והיום אנחנו קמים לשחר של יום אפרורי, הייתי אומר – אני לא יודע אם הייתי רוצה לומר "יום חדש"; למה? ממשלת ישראל חותמת, אדוני היושב-ראש, על הסכם עם האיחוד האירופי, על הסכם שיתוף פעולה בין 14 מדינות של המזרח התיכון. ומה כתוב בהסכם הזה? שההסכם לא יחול על שטחי יהודה ושומרון. עכשיו, מה קרה מאתמול עד היום? דרך אגב, השרה מירי רגב, שבהמון הזדמנויות אמרה שהיא לא תיתן את ידה ותתנגד לכל החלטה שיש בה משום ויתור על שטחי יהודה ושומרון, הייתה אמורה להתנגד להחלטה בישיבת הממשלה. אבל ראו זה פלא, ההחלטה התקבלה פה אחד, בניגוד, למעשה, למה שקרה אתמול במרכז הליכוד, וממשלת ישראל קיבלה בסופו של יום את ההחלטה הזאת להסכים להסכם שיתוף הפעולה של מדינות המזרח התיכון, שלא יחול על שטחי יהודה ושומרון. כאשר אתה פונה אל השרה רגב ואומר לה: תגידי, מה קרה? אז היא אמרה: אני לא התנגדתי, עשיתי דבר אחר – מה היא עשתה, אדוני היושב-ראש? – הסתייגתי. זאת אומרת, הסתייגות לא מחייבת קבלת החלטה אישית, מסתייגים. אז ההסתייגות לא התקבלה וממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה הזאת, שהיא מנוגדת לחלוטין להחלטה של מרכז הליכוד מאתמול. אז עכשיו אנחנו תוהים ורוצים לדעת מה יהיה, אם מרכז הליכוד יקיים מנגנוני סנקציה נגד שרי הליכוד שקיבלו החלטה כל כך קשה ונוראית, שבאה וקובעת שבעצם יש לספח את ההתנחלויות למדינת ישראל, אך מאידך גיסא, היא חתמה על הסכם שלחלוטין מפר את עמדת מרכז הליכוד, שבעצם בסופו של דבר – נכון, שרן השכל – הוא הריבון שלכם, הוא בסופו של דבר זה שקובע מה אמור להיות המצע, מה אמורים להיות עקרונות היסוד. אז הינה, אתם, עכשיו – שימי לב שממשלת ישראל נמצאת בסתירה מאוד מאוד חמורה ועמוקה, סתירה עמוקה וחמורה למול ההחלטות של מרכז הליכוד. שרן השכל (הליכוד): זה נמצא כבר מזמן בתוך – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): כן, אז עכשיו אנחנו תוהים – – – היו"ר ישראל אייכלר: תגיע למשפט סיכום, כי כבר יש לך את הדקה הנוספת. יוסי יונה (המחנה הציוני): אז אנחנו עכשיו, אדוני היושב-ראש, תוהים, מי בסופו של דבר הריבון בליכוד: האם מרכז הליכוד, שמקבל החלטות הזויות – ואנחנו יודעים מדוע הוא מקבל אותן, נכון, שרן? אנחנו יודעים. משום שבסופו של יום, מה קרה במרכז הליכוד? שרן השכל (הליכוד): משום שיש הליך דמוקרטי, העם בוחר מה שהוא רוצה – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): ישנה קבוצה מאוד מאוד קטנה שיש להם מספר כזה או אחר של מתפקדים, וכולכם פוחדים פחד מוות מהם שמא יבולע לכם ביום הדין, בפריימריז, וכולנו הולכים כעיוורים אחרי הדיקטט של קבוצה מאוד מאוד קטנה. זה לא אינטרס של מדינת ישראל – – שרן השכל (הליכוד): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): – – זה לא אינטרס של אזרחי מדינת ישראל. ואנחנו רק מקווים, אדוני היושב-ראש, בסוף דבריי, שבסופו של דבר תתעשתו ותנהגו בצורה אחרת, שמגלה אחריות למדינה שלנו ולאזרחיה. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. עכשיו חבר הכנסת נחמן שי, גם חמש דקות. נחמן שי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו כל כך עסוקים – היינו במרכולים, ואחר כך בחוק ירושלים – ששכחנו שבמדינה הזאת חיים אנשים. כל מה שאנחנו עושים בסוף, או לא עושים – – – אורן אסף חזן (הליכוד): נחמן, אני לא שכחתי שחיים פה אנשים. נחמן שי (המחנה הציוני): במקום שיש אנשים, כנראה שם אתה נמצא. במהלך היום התפרסמה ידיעה מזעזעת על כך ששישה מטפלים נעצרו בעקבות חקירת משטרה על כך שהם תקפו, פגעו, השפילו, חבטו במטופלים, בחוסים בבתי אבות; בעקבות חקירה של המשטרה, ואני מודה למשטרה על כך. כשאנחנו דנים ב-80 קולות שצריך כדי לעצב את עתיד ירושלים – בואו נדבר על אנשים. אחרי שהתפרסמה הידיעה קיבלתי פנייה, ואני רוצה לקרוא אותה גם אם השעה מאוחרת. כותבת לי אישה – אני לא אציין את שמה וגם לא אציין למה היא מתייחסת – היא אומרת: לא יכולתי שלא לחשוב הפעם על התלונות שסבתא שלי התלוננה בפניי על ההתנהלות של חלק מהמטפלים בבית האבות שבו היא מתגוררת. חלק מהצוות מתנהג בצורה לא נאותה ואפילו אלימה. היא ביקשה שמיכה, הסבתא שלה ביקשה שמיכה, ובתגובה באה אליה המטפלת, משכה ממנה את השמיכה שלה והלכה; לקחה לה את השמיכה. היא סיפרה שבארוחות, אם הם רוצים לבקש משהו כתוספת או להחליף דבר בדבר אחר, המטפלים מגיבים בחוסר סבלנות, התעלמות, ולא נענים, כמובן. יש גנבות במחלקה – הם לא יכולים לשמור על החפצים שלהם, גונבים מהם. אם היא מבקשת משהו, סבתא שלה, פשוט לא מתייחסים. כשהם, בני המשפחה, מעלים את התלונות שלהם בפני ההנהלה, ההנהלה אומרת: זה מה שיש. אתם רוצים – תיקחו את הסבתא שלכם. אנחנו לא חייבים להחזיק אותה. הסבתא הזאת היא סיעודית, אין לה אפשרות להעסיק עובדת זרה, ועלות השהייה שם היא 15,000 שקל לחודש. המדינה משלמת כל כך הרבה כסף, היא כותבת לי, וזאת התוצאה? ככה מתייחסים? ואז היא מספרת שיש באותו בית אבות אמנה על הקיר, אתה יודע, אדוני היושב-ראש – אמנת השירות. זה מקובל, כאלה; יועצים לארגון עושים. היו"ר ישראל אייכלר: דובר על מצלמות שישימו שם. נחמן שי (המחנה הציוני): שום מצלמות לא הוכנסו עדיין, זה הסיפור. הלוא אנחנו, לפני שנה, בעקבות הגילויים שהיו בבתי אבות באזור חיפה והצפון – גם כן, לקח לנו זמן לגלות את זה – סוכם כבר, וגם עבר החוק של הכנסת, להתקין מצלמות. אגב, לא צריך חוק. אם למנהלי בית האבות x, y, ו-z אכפת – תתקינו מערכת מצלמות ותאספו את החומרים. ברגע שהמטפלים ידעו שהפעולות שלהם מצולמות, לפחות במרחבים הציבוריים, הם יתייחסו אחרת למטופלים, זה ברור. הם יתייחסו אליהם אחרת כי הם יבינו שעומדים להנציח – להנציח, לתעד את מעשיהם. אומרת לי אותה גברת שכותבת לי: יש שם גם מחלקה שיקומית, כמו בכל מקום. מחלקה נוראית. מקום לא מקצועי, לא מכבד, אין עם מי לדבר, עם גנבות של רכוש, התעלמות מצורכי החולה. הלוא המחלקות השיקומיות הן החלק הכי גרוע באותם בתי אבות: אין לי דבר טוב להגיד על המקום, קשה לי לשמוע את הסבתא שלי מספרת את זה. היא מבקשת שלא להתלונן, כי היא פוחדת שיתנכלו לה. כשהיא וחברות שלה מתלוננות, הן נענשות. והיא שואלת אותי: איך זה יכול להיות שמדינת ישראל, שמשלמת עליהם 15,000 שקלים, מזניחה את המקום? יש מין תחושה שהאנשים האלה גם ככה לקראת סוף חייהם, אז לא נורא; לא נשאר להם הרבה, אז עוזבים אותם לבדם. ולכן, אני אומר לכם, חברים וחברות, השעה היא 02:00, בלילה, והראש שלנו מסתובב, ואנחנו באים והולכים, וכולנו עסוקים עכשיו ב-80 הקולות שבהם נכריע ביום מן הימים את עתידה של ירושלים. חשוב מאוד, אבל עד שנגיע ליום הזה, תחשבו על עשרות אלפי חוסים בבתי אבות – איזה חיים יש להם, מה קורה שם עכשיו ב-02:00, כי בעוד שעתיים עומדים להעיר אותם כבר. מתחילים להגיע המטפלים ולקחת אותם עם מנופים כדי לרחוץ אותם, מ-04:00, בבוקר, כי אין זמן, כי לא יכולים לרחוץ כל כך הרבה אנשים בשעות נורמליות. מחזירים אותם למיטה, ככה, ב-02:00, 03:00, 04:00, 05:00 ו-06:00, בבוקר. תחשבו על האנשים האלה ואולי תראו את הפרופורציה המתאימה, ואולי תבינו למה הציבור שלח אותנו למקום הזה, ואולי תחשבו איך אנחנו, חברי הכנסת, עוזרים לאותם עשרות אלפים של חוסים בבתי האבות בישראל. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. אני מזמין את חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, גם חמש דקות. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, תודה לך. ראשית, אני רוצה לברך – בדיוק דיברתי עם יואב קיש, ידידי. אני רוצה לברך אותו ואת חבר הכנסת השר אקוניס והשר אמסלם. אני רוצה לברך את תנועת הליכוד. זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה. אני מברך את תנועת הליכוד מכל הלב, על זה שגיליתם, אחרי הרבה הרבה שנים שאנחנו אומרים לכם את זה, ששועפאט וכפר עקב הם לא ירושלים, תראו איזה קטע. סוף-סוף תנועת הליכוד המפוארת מגלה שזו לא ירושלים. כמה צעקות היו פה ביני לבין אופיר אקוניס, שדיבר על ירושלים המאוחדת. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אל תבנה על זה. יואב קיש (הליכוד): – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): והינה, מי בא, כרגיל, לחלק את ירושלים? הימין. יואב קיש (הליכוד): זה ירושלים רבתי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אופיר, תשמע, מה שאני אוהב בכם זה שיש לכם תפקיד היסטורי. ז'קי, אתה מפריע לי לדבר עם השר. התפקיד ההיסטורי של הליכוד – וזה תפקיד חשוב בהיסטוריה של כל מדינה – הוא לצעוק מה לא לעשות, להאשים את השמאל במה שהוא אולי יעשה ובסוף לעשות את זה בעצמו. יואב קיש (הליכוד): חיליק, אתה יודע מה חשבתי? שאתה מברך אותנו על ההחלטה של מרכז הליכוד, על שמחה גדולה – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אה, אני תכף אגיע להחלטה של מרכז הליכוד. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, לא יהיה לך זמן. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא, אין בעיה ב-3:38 דקות שיש לי. אבל אני באמת רוצה לברך אתכם, כי התפקיד ההיסטורי שלכם הוא לצעוק מה לא לעשות, להאשים את השמאל במה שהוא אולי יעשה, ובסוף, בגאוניות, לעשות את זה בעצמכם – לעקור, לפנות, לעקור יהודים, לפנות יהודים, להתנתק חד-צדדית, ועכשיו גם לחלק את ירושלים, דודי אמסלם. אז אני מברך אתכם שאתם בעצם עושים בפועל את כל מה שאתם במשך שנים מאשימים את השמאל שהוא יעשה. אבל, ידידי השר אקוניס, עד שכבר הגעתם, דודי, למשהו חצי מבושל, גם אתם זה עושים בחוק עקום, בחוק פחדני, בחוק שמבצר ביצורים על ביצורים של 80 ח"כים, על מה יקרה אם תרצו, אולי, חלילה, לעשות את הדבר הנכון ולהעביר את השכונות הללו – שאין ביניהן לבין ירושלים שום דבר ומעולם לא היה – לסמכות זרה, כמו שנקרא, אולי לרשות הפלסטינית, אולי למדינה פלסטינית שאולי תקום ותגרום לנו להיפרד מהפלסטינים. יום אחד יהיו שוב מנהיגים בימין, כמו שהיו פעם מנהיגים בימין, רק שהיום אין מנהיגים כאלה. אני רוצה להגיד לך – יואב, אתה שאלת אותי. יואב קיש, אתה שאלת אותי, אני רוצה לכבד אותך בשתי הדקות שנותרו לי. אני עקבתי בעניין רב אחר ועידת הליכוד. אני באמת – – יואב קיש (הליכוד): אני שמח, חיליק. אני שמח מאוד. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – לא ישנתי, כדי לראות אם יהיה ויכוח ענייני. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא ישנת? יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא ישנתי, הייתי במתח מה יקרה בוועידת הליכוד. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זה היה מאוד מוקדם. זה אומר שאתה הולך לישון מאוד מוקדם, כי סיימנו ב-21:00 להצביע. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא, אבל זה היה צוהריים. לא ישנתי שנ"צ. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אה, בצוהריים לא ישנת. יואב קיש (הליכוד): התחלנו ב-19:00. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אנחנו מתבדחים, אבל אני רוצה להגיד לך משהו. יואב, תראה, היוזמה שלכם, שהיא למעשה סיפוח חד-צדדי של השטחים – הרי אתם יודעים שזה לא רק – – יואב קיש (הליכוד): אנחנו לא משתמשים במילה סיפוח. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – כמו שאתם רוצים לראות בזה, גזר דין מוות לרעיון שתי המדינות – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: זה נכון. אני אמרתי את זה בצורה מפורשת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני יודע, אופיר, שאתה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני יודע, זה מה שאמרת. מה שלא אמרת זה שזה גזר דין מוות לרעיון הציוני, שכולנו אוהבים להגיד שאנחנו שייכים אליו – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא נכון. זה שקר שאתם חוזרים עליו. יואב קיש (הליכוד): אנחנו לא מסכימים לשקר הזה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – רק אנחנו באמת שייכים אליו. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא נכון. אתה חוזר על השקר הזה יחד עם כל השמאל. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אתם חוזרים על השקר שלכם. אתה יודע מה הכי גרוע? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, ממש לא. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): שבסוף אתם גם מאמינים לעצמכם. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מעולם לא, לא נאמר מעולם. יואב קיש (הליכוד): חיליק, אתה מכיר את תוכנית האוטונומיה שאני מוביל. למה אתה – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אני מכיר את תוכנית האוטונומיה שלך, תאמין לי, וחבל שהכרתי. גם בה השקעתי כמה דקות קריאה. אפילו את התוכנית של סמוטריץ קראתי. יואב, אני אבשר לך משהו: אתה שייך לתנועת הליכוד, שפעם הייתה תנועה מפוארת, באמת. יואב קיש (הליכוד): מתקן אותי השר – עוד בגין דיבר על אוטונומיה. הליכוד בעד אוטונומיה. אנחנו לא ניתן פה מדינה פלסטינית. לא נעשה פה מדינה דו-לאומית. אנחנו הולכים לפתרון ביניים. אין מה לעשות, אנחנו לא מוכנים לאקסיומות שלכם. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): עזוב, אבל עברנו. מאז בגין היה יצחק שמיר, שהמציא את המדינה הפלסטינית. המדינה הפלסטינית לא הומצאה אצלנו, היא הומצאה בוועידת מדריד. זאת אומרת, לא רק שחילקתם, ועקרתם, והתנתקתם, ותחלקו את ירושלים – אתם גם המצאתם לראשונה את המדינה הפלסטינית. ואופיר, אתה יודע שאני צודק. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): שנינו מכירים היסטוריה פוליטית. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אתה ממש לא צודק. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אתם היום, לצערי, שייכים לתנועה שהולכת ונהיית הזויה, שמתרחקת מהמקורות שלה – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, העבודה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – ומתכחשת למציאות, ואתם עוד עוטפים את זה וקוראים לזה חזון. אתם אוהבים ללכת עם ולהרגיש בלי. נתניהו הולך ומדבר גבוהה-גבוהה בעולם על הכמיהה שלו לשלום במזרח התיכון, אבל פה, למרכז הליכוד, הוא מדבר בהזיות לאותה קבוצה קיצונית שחטפה את המפלגה המפוארת הזאת והפכה אותה למשהו שהוא ימין מבנט, ואפילו ימינה ממנו. אני מסיים, אדוני. אז אם זו הדרך שלכם, תודו פה באמת. תגידו שאתם כבר לא אותה תנועה מפוארת, שאיבדתם אחיזה במציאות ושהאינטרסים הפוליטיים הצרים שלכם מול חברי מרכז יכולים להביא אותנו לאובדן החזון הציוני כולו. וזה, ידידי השר אקוניס, עצוב, עצוב מאוד. מה שכן מעודד אותי זה שלא ניתן לכם לעשות את זה, ובעזרת השם, בקרוב מאוד, נחליף אתכם ונבטל גם את שורת החוקים ההזויים שלכם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה, חבר הכנסת יחיאל בר. אני מזמין את חבר הכנסת יואל חסון. חמש דקות, בבקשה. יואב קיש (הליכוד): יואל, אל תוותר על הדוברים, יואל. דיר באלכ. יואל חסון (המחנה הציוני): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, החוק הזה הוא בוודאי לא בעד ירושלים. החוק הזה לא אוהב את ירושלים, הוא פוגע בירושלים. מי שרוצה לשמור על ירושלים צריך להפריד ממנה את הכפרים שמעולם לא היו חלק ממנה ולהבטיח את אחדותה של ירושלים האמיתית. אבל אתם תבינו את זה, כמו כל דבר, בדרך הקשה. לכן, חבריי חברי הכנסת, אני מבקש להודיע על הסרת כל הדוברים של האופוזיציה. מבחינתנו ניתן לגשת להצבעה מייד. קריאות: – – – יואב קיש (הליכוד): איך נשברתם? איך נשברתם? היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. יואב קיש (הליכוד): מה קרה – – – תרגיל – – – מה קרה – – – אקשן? היו"ר ישראל אייכלר: אני מבקש לזמן את – אתה מדבר? את השר אופיר אקוניס. בבקשה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, פשוט, חבר הכנסת בר, נדרשות שעות רבות להפריך את כל השקרים שלך בחמש הדקות שבהן דיברת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): רק אמת אמרתי. רק אמת, האמן לי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: שעות שלמות, להפריך את כל השקרים שאותם אתה הפצת פה, וחזרת עליהם. ואני אומר לך בידידות שגם אם חוזרים על שקר אלף פעם זה לא עושה אותו לאמת. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אתה מבין את זה טוב מאוד. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אנחנו מעולם – אגב, אני יכול לתת לך שמות של אנשים, אחד מהם הוא נשיא המדינה, הנשיא ריבלין, שכן דיברו על מדינה אחת, וגם סגנית השר חוטובלי. זאת הייתה עמדתם וזוהי עמדתם. לא יודע לגבי הנשיא – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): ריבלין אחד מהליכודניקים האמיתיים היחידים שנותרו. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אנחנו מעולם לא דיברנו על החלת הריבונות וסיפוח, גם, בעצם, אזרוח של תושבי יהודה ושומרון שאינם יהודים. מעולם לא אמרנו את זה, משום שאנחנו לא חושבים שהם צריכים להיות אזרחי ישראל. אנחנו לא נאמר את זה. זוהי לא עמדת הליכוד; זאת לא הייתה מעולם עמדת הליכוד; זו לא תהיה עמדת הליכוד. לגבי החלת הריבונות על השטחים, המכונים על פי הסכמי אוסלו האומללים שמפלגת העבודה הביאה לאוויר העולם באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת; על החלת הריבונות על המרחבים הללו שיש בהם רוב יהודי מובהק אנחנו בהחלט דיברנו, ואנחנו נמשיך ונדבר. ואני אומר לך, כאשר נגיע, אם נגיע, למצב שבו הצד השני בכלל ירצה בשיח, אנחנו בהחלט נשים את הדברים על השולחן, ואם הצד השני ירצה בכך, אז יהיה הסכם. אם הצד השני לא ירצה בכך, לא יהיה הסכם. גם חברת הכנסת לבני יודעת שמעולם אנחנו לא הצענו – לא במצע, לא בקווי יסוד, לא באמירות שלי או של ראש הממשלה או של אחרים – לאזרח את התושבים הערבים של השומרון ושל יהודה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אבל החלת ריבונות – כן. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: החלת ריבונות על המרחבים היהודיים – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אז מה תעשה איתם, תשלח אותם לחלל? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: התושבים הערבים של יהודה ושומרון, כידוע לך, חיים תחת ממשל עצמי פלסטיני – – – קריאות: – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): – – – אוסלו – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): ואם הם יחליטו לפרק את הממשל הזה? מה תעשה אז? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מי יפנה? הם יפרקו את זה? הם מאיימים שנים, שנים, שנים. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): הם ייתנו לך המפתחות. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אין להם סיבה, משום שההפסד יהיה כולו שלהם. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): מה, אתה מנהל אותם? הם יגידו לך: לא רוצים – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: ואני אומר לך שאני גם מציע להם שלא לפרק את הרשות הפלסטינית. מציע להם שלא לפרק את הרשות הפלסטינית. והאיומים האלה, חבר הכנסת בר – סליחה? ציפי לבני (המחנה הציוני): – – – זה אוסלו. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): בדיוק. ציפי לבני (המחנה הציוני): – – – זה היה באוסלו – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא. אני אגיד לך בדיוק. יש לי לזה תשובה מצוינת. חבר הכנסת קיש – את לא היית באולם, חברת הכנסת לבני, אבל חבר הכנסת קיש הזכיר את תוכנית האוטונומיה שהגה מנחם בגין זמן קצר אחרי שעלה לשלטון. מה עשה יצחק רבין ב-1993? מה הוא עשה? ציפי לבני (המחנה הציוני): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אבל אני אענה לך רק על הדבר הזה. הוא לקח את הרעיון הזה, ובמקום לתת למנהיגות מקומית של הפלסטינים, הוא הביא את הרוצח המתועב יאסר ערפאת, וזה מה שקרה. ציפי לבני (המחנה הציוני): זאת הבעיה של אוסלו? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אחת הבעיות. להביא טרוריסט מתוניס שהיה בסוף דרכו – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): שבמקום לתת – – – הביאו את יאסר ערפאת? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: היה בסוף דרכו – בוודאי. זה לעניין הסכמי אוסלו. לעניין ירושלים – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): השאלה היא מה אתה עושה – – – בתוך המדינה שלך, תודה בזה. אתה רוצה אותם בתוך המדינה שלך. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני לא רוצה אותם. אגב, בניגוד אליכם, אני מתייחס אליהם כבני אדם. בניגוד אליכם אני מכיר בקיומו של סכסוך בין ישראל לבין מי שמכונים בטעות הפלסטינים – ערביי יהודה ושומרון. אתם תמיד לא רוצים אותם. אתם מתנשאים מעל כולם, וגם מעליהם. אתם לא רוצים אותם. יש לכם סיסמה: אנחנו כאן והם שם. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): תגיד: אני רוצה אותם אזרחים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אתה רוצה אותם אזרחים שווים. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא, אתה רוצה אותם אזרחים שווים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: הרי אמרתי לפני דקה שזאת לא עמדתנו ולא המדיניות שלנו, ואין לנו שום כוונה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אבל מה, אתה תחליט להם – – – אוטונומיה? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אבל אני אומר לך, לא יעזור לחזור על השקר הזה, משום שהשקר הזה גם לא תופס בציבור. לעניין ירושלים – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): יש לי שאלה ביחס לחוק הזה. בהתחלה חשבתי שיש פה חידוש מרענן – פחות מרענן מבחינתי. קודם כול, שהוא מעלה את הדרישה ל-80 ח"כים. אבל אז מסתבר שני דברים: שלבטל אותו מספיק 61, אז ה-80 זה כלאם פאדי; הדבר השני, שאם יש 80, אז גם לא צריך משאל העם. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): רגע, רגע, עוד לא סיימתי את שאלתי, כבוד השר. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: משאל העם לא מבוטל, חוק משאל העם לא מבוטל. ציפי לבני (המחנה הציוני): הדבר השני, שחשבתי לרגע שבאמת יאפשר לשנות את גבולות – – – גם זה בוטל. מה החוק מחדש? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני אענה לחברת הכנסת לבני בצורה מאוד ברורה. לא, לא, אני אענה לך, אני חייב לך, אני אגיד לך גם למה החוק הזה נכון וטוב שהוא בא לאוויר העולם. גם ההתחייבויות של חברת הכנסת נחמיאס וחברים אחרים מסיעת העבודה, מאוד נגעו לליבי, אני חייב להגיד. אבל, השר בנט, פתאום קורה דבר מופלא בחיים הפוליטיים, חברת הכנסת לבני, במדינת ישראל: נבחר אדם לראשות ממשלה, נבחר אדם רציני – לכאורה, כן, הוא היה רציני אז – ב-1999, מר ברק, והוא מתחייב לשלמות ירושלים. בתוך כמה חודשים, השר בנט, הוא יוצא גם לשפרדסטאון ומוכר את כל רמת הגולן. הסורים לא רצו, כי הם רצו גם את הכינרת – לא הלך. אחר כך הוא הולך לפלסטינים – נדמה לי שחבר הכנסת טיבי היה שם, נדמה לי, בוועידה הזאת של קמפ דייוויד, שבה ברק – אולי כבר לא היית, אולי היית כבר חבר כנסת אז לא יכולת להיות שם, אבל אתה בוודאי זוכר את הדבר הזה. אותו אדם שהתחייב לשלמותה של ירושלים – אגב, שלא לדבר על הפרת ההתחייבויות הסדרתית של הבן אדם הזה – בא ואומר לערפאת: אני נותן לך שליטה פלסטינית באגן הקדוש; אני נותן לך אפשרות להציב את השוטרים החמושים שלך, כלומר את הפתח, שמייד, מהר מאוד היה הופך לחמאס, על חומות ירושלים. אתה, חבר הכנסת בר, כירושלמי, לא יכול להעלות על דעתך תסריט שכזה, והוא עשה את זה, והוא אמר את זה. לכן נדרש הרוב המסיבי הזה, כי אני לא יודע, זה לא יקרה בתקופתנו, אין מצב כזה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): לא ענית לחברת הכנסת לבני. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אבל אנחנו צריכים להבטיח שדבר כזה שקרה, חייבים להבטיח שדבר מסוכן כזה – שקרה כבר, זה לא שזה לא היה, זה לא שאנחנו ממציאים. אנחנו לא בודים תסריט. עמר בר-לב (המחנה הציוני): איך הוא יבטיח – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: חברת הכנסת לבני הייתה בצד הזה של האולם אז כחברה צעירה בסיעת הליכוד – כך היא הייתה, נכון, חברת הכנסת לבני? עובדות – חברה צעירה גם בגילה וגם בנוכחות שלה בכנסת בסיעת הליכוד, כאשר מר ברק הביא עם מזכיר הממשלה בוז'י הרצוג, שהיה מזכירו, את הסכמי קמפ דייוויד. זה מה שאתם עשיתם. היה שם ויתור מוחלט לא על שועפאט, חבר הכנסת יוסי יונה; לא על שועפאט היה הוויתור – על האגן הקדוש, על חומות ירושלים, על דברים שלכאורה צריכים להיות הקונסנזוס. אולי גם חבר הכנסת פרי כבר לא היה אז בתפקידו הממלכתי, אבל הוא בוודאי זוכר את זה. אז עובדה שהדברים האלה התרחשו. הם קרו. אנחנו לא בודים אותם. וכדי להבטיח את אחדותה של ירושלים, אנחנו מביאים הלילה הזה את החוק הזה, אני מאוד מקווה, אגב, אני מצפה, ואני אומר את זה בצורה מאוד ברורה, דרך אגב. יוסי יונה (המחנה הציוני): אתה מעביר את זה 61 חברי כנסת, ואתה אומר ש-80 חברי כנסת – – – בכל מקרה, אם תהיה קואליציה אחרת – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): זה מה שציפי שאלה, אתה מתחמק מזה. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: על הביטול. אני לא מעלה על דעתי שתהיה קואליציה אחרת, בוודאי לא בשנים הקרובות. אני יודע שמיהרתם. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): אם אתה לא יכול לדמיין אפשרות כזאת, ודאי שיש צורך בחוק. עמר בר-לב (המחנה הציוני): אם כך, למה צריך 80? שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני יודע שאתם ממהרים, אתם ממהרים לתפור חליפות. אתם וסיעת יש עתיד ממהרים לתפור את החליפות. חבר הכנסת פריג' כבר ראה את הבחירות – הוא לא נמצא כאן – הוא ראה את הבחירות הממשמשות, הוא ראה את הבחירות – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אתה מבין למה אתם פחדנים? אם לא תהיה קואליציה אחרת, למה אתם מפחדים? למה 80, אם לא תהיה קואליציה אחרת – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כדי להבטיח שלא יקרה מצב – הסברתי לך: להבטיח שלא יהיה מצב שהיינו בו כבר. היינו במצב הזה, שגם המועמד לראשות הממשלה – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – גם המועמד לראשות הממשלה – קודם כול, 61 היה בחוק שהביא חבר הכנסת יהושע מצא – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): אבל נניח שיהיה מצב כזה שוב. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – בשנת 2000 ועבר ברוב קולות אז. קודם כול נתחיל מזה. היה. ולמה הובא החוק הקודם? פה אנחנו רוצים להגדיל את הרוב. למה הובא החוק הקודם? בגלל אותה הונאה של הציבור שקיים הצייצן הלאומי, שהוא באמת, אני מוכרח להגיד לכם, מציוץ לציוץ פשוט מדרדר את עצמו. זה בושה וחרפה. בושה וחרפה. קריאה: אתה מדבר על נשיא ארצות הברית. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא, אני מדבר על אהוד ברק, ראש הממשלה מטעמכם, שעשה את הדברים שאנחנו מבטיחים שלא יקרו עוד. בכלל, הייתי מציע לו קצת להפסיק לצייץ את ציוציו המגוחכים. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מי פינה, מי בנה – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מי בנה ומי פינה, באמת, גברתי הנכבדה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: באמת, הינה, אני אתן לך תשובה. אגב, זה עוד דבר שעלה בדיון הזה, גם על ידי חבר הכנסת יוסי יונה, גם על ידי חבר הכנסת עמיר פרץ. אני, כשאני שר תורן, אני מקשיב לנאומים שלכם. לא כדאי לכם שאני אהיה שר תורן הרבה – אני גם מבקש את זה ממזכירות הממשלה – אבל אני מקשיב לכל אחד ואחת מן הדוברים. ואתם אומרים: שועפאט וענתא – מי רצה? האם זה חלק מירושלים? הממשלה של מפלגת העבודה היא שהחילה את החוק הישראלי על כל ירושלים, ברוך השם, זמן קצר אחרי שהדפנו את המתקפה הפראית של הערבים ביוני 1967. הרי אם זה היה תלוי בהם, לא היינו גם בבית שלך, חבר הכנסת בר, וגם במקום הזה – הוא הרי תחת הכיבוש הנוראי. הרי הם דורשים – תשאל את חברי הכנסת מהסיעה המשותפת. גם כאן מצאו איזה אבן שאומרת שפעם היה פה כפר ערבי. אם זה היה תלוי בהם – – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): זה גם לא אומר שזה נכון. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אה, זה לא אומר שזה נכון? אה, טוב. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא כל מה שמפלגת העבודה עשתה היה נכון. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: אני מבין שמפלגת העבודה מתכחשת ליסודות הבסיסיים ביותר – – יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): לא, לא מה שאמרתי. זה לא אומר שזה היה נכון. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: – – כולל הדברים הטובים שאתם עשיתם. ואני אסיים רק בדבר אחד. אני מבין שהשר בנט רוצה לסכם גם כן, ואני בוודאי אאפשר לו את זה. תזכרו תמיד, גם מי שבא ממפלגות אחרות – ויש גם כמה כאלה במחנה הציוני – את הדברים המרגשים והחשובים שאמר ראש הממשלה יצחק רבין, זכרו לברכה, כאשר נשאל – את זה אני זוכר כאילו זה היה הבוקר. זה באמת הדהים אותי, העוצמה של המשפט הזה. הלך להופיע בפני תלמידי בתי ספר, ונשאל על ידי תלמיד לגבי חלוקת ירושלים מול, מה שאז קראו לו, תהליך השלום – לא נדבר על איך זה נגמר – והוא אמר: אם ייאלצו אותי לבחור בין שלום לבין ירושלים המאוחדת, אני בוחר בירושלים המאוחדת. אני מציע לכל אחד מן הספסלים האלה ללמוד כמה מן הדברים שלא רק שאמר יצחק רבין, לא רק שעשה לוי אשכול כראש ממשלה מטעמכם, או גולדה מאיר או אחרים – ללמוד קצת, ללמוד. אתם רוצים את המורשת של מפלגת העבודה הישראלית – אגב, ובזה אני באמת מסיים. אתה אמרת, חבר הכנסת בר, שהליכוד הפך לאיזה מפלגת שוליים הזויה. אתה רוצה שנפתח? סלח לי. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): זה מה שאמרתי. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: סלח לי, מפלגת העבודה הישראלית היא שהביאה לחידוש ההתיישבות בקריית ארבע, היא שהביאה לחידוש ההתיישבות ברמת הגולן, היא שהחילה את החוק על ירושלים, שהייתה במונחים של היום, אדוני היושב-ראש, בקיצוניים שבין אנשי הימין. תלמדו קצת מן המורשת שלכם – לא שלי, את המורשת שלי אתם לא מכבדים, למעט הערגה למנחם בגין. פתאום כולכם בגיניסטים. עזבו את זה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): עוד לא ביקרתי את המורשת – – – שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: לא את שלי. לא, לא את המורשת שלי, את המורשת שלכם תכבדו, ואז הציבור גם יתחיל לכבד אתכם. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: השר אקוניס, אני לא רוצה שתרד לפני שנברך את חבר הכנסת הרב מנחם אליעזר מוזס, שחיתן הערב את הנכדה שלו והגיע עם בגדי חתונה לפה, לכבודה של ירושלים. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: כל הכבוד. היו"ר ישראל אייכלר: מזל טוב לרב מנחם אליעזר מוזס. שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס: מזל טוב. בלעדי זה לא יכולתי לרדת. מזל טוב, חבר הכנסת מוזס. היו"ר ישראל אייכלר: אני מבקש להזמין את שר החינוך, השר נפתלי בנט, לחמש דקות. בבקשה. שר החינוך נפתלי בנט: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, החוק הזה הוא לא חוק תיאורטי. אנחנו לא עוסקים בחוקים תיאורטיים אלא בחוקים מעשיים מאוד. היו"ר ישראל אייכלר: אפשר לבקש שקט? אופיר אקוניס מאוד נהנה מהוויכוחים, לכן לא הפרעתי לכם, אבל עכשיו השר בנט רוצה לדבר. אני מבקש שיהיה שקט, נשמע מה יש לשר החינוך להגיד. שר החינוך נפתלי בנט: חלוקת ירושלים, לצערי, היא לא דבר תיאורטי. ניסו לחלק את ירושלים. הרבה פעמים כשמדברים עם חבריי בשמאל, הם אומרים: ולג'ה – זה ירושלים? קלנדיה – זה ירושלים? אבל בעצם אתם יודעים יפה שלא מדובר על ולג'ה ולא מדובר על קלנדיה; מדובר על חלוקת האגן הקדוש, העיר העתיקה. השכונות היהודיות – ליהודים, השכונות הערביות – לערבים. זו הייתה הנוסחה. זו הייתה הנוסחה. זאת לא הייתה רק הנוסחה של אהוד ברק, זאת גם הנוסחה של הנוכחים כאן. ידידי בוז'י הרצוג אמר לא מזמן, ב-2013, כשהוא נבחר ליושב-ראש העבודה: "אני רואה את ירושלים כמשמשת שתי בירות פוליטיות: במזרח ירושלים – בירת המדינה הפלסטינית, ובמערב העיר – בירת המדינה היהודית". גם חברתי שלי יחימוביץ, כיושבת-ראש העבודה: "אני לא מגמגמת בנושא הזה", "ירושלים על שכונותיה היהודיות היא בירתם הנצחית של העם היהודי במדינת ישראל, אבל בעיר העתיקה ובאגן הקודש יונהג משטר מיוחד אשר יביא לידי ביטוי את חשיבותו הבין-לאומית של המקום". גם ידידי יאיר לפיד אומר על ירושלים: "הטרגדיה הגדולה ביותר של הסכסוך הישראלי–פלסטיני היא שכולם יודעים איך זה יסתיים. אנחנו נחלק את השטח. ישראל תחזיר את הגדה המערבית והדגל הפלסטיני יתנוסס מעל מבני ציבור במזרח ירושלים". כל האגף הזה – מפלגת העבודה ויש עתיד – אמרו, אומרים: נחלק את ירושלים. והם לא מדברים על ולג'ה, הם מדברים על חלוקת ירושלים. לכן, אני באתי לפוליטיקה כדי לחולל שינויים. התפיסה שלי היא מאוד ברורה, ואני אגיד אותה: לתפיסתי, אין זה מסמכותו של שום יהודי, אין זה מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זה אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי איתנו היום לוותר על איזשהו חלק בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזשהו זמן מכריזים על הסתלקותם מזכות זו, אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. כמובן, אלה דברי דוד בן-גוריון, ראש הממשלה שלנו, הראשון של מדינת ישראל. ולכן זה לא דבר סמלי שאנשי יש עתיד, שאנשי מפלגת העבודה והמחנה הציוני רוצים לחלק את ירושלים. אנחנו מרימים רף מאוד גבוה של 80 חברי כנסת ומונעים מכם – אני מאוד מאמין בזה, אני מאוד מאמין בזה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אז אפשר לישון בשקט, אז אפשר לישון בשקט. שר החינוך נפתלי בנט: אני מקשיב למה שאנשים אומרים. חיים ילין (יש עתיד): – – – שלא יהיה סיפוח. ביד השנייה הם חתמו – – – שר החינוך נפתלי בנט: מה שאני רואה, זה שבינתיים כשסימנו חזון, עמדנו בזה. כשיצאתי עם תוכנית הריבונות לפני שש שנים, אמרו: איזה ריבונות? היום כבר מפלגת השלטון מאמצת את התוכנית. כשאמרנו: נחזיר לכלא מחבלים ששוחררו – פעם ראשונה בתולדות המדינה זה בוצע. חוק ההסדרה בלתי אפשרי? עבר. ואני אומר לכם, לא ירחק היום, בזמן הקרוב, בשנים הקרובות ואנחנו נתחיל להחיל את החוק הישראלי על השטחים הישראליים שביהודה ושומרון. לסיום, אני רק אספר לכם שלפני 50 שנה, בלילה אחד הייתה נביאה והיה נביא שניבאו מראש שאנחנו נחזור לירושלים. לנביאה קראו נעמי שמר, שבועות לפני ששת הימים, ולנביא קראו הרב צבי יהודה קוק. בהפרש של שעות אחדות שניהם דיברו על לחזור לכיכר השוק, לחזור לבארות המים, לחזור לעיר העתיקה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. שר החינוך נפתלי בנט: הערב הזה הוא ערב מיוחד. אני שמח שסימנו יעד ועוד פעם אנחנו מצליחים לדאוג לכך שירושלים לא תחולק. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לשר נפתלי בנט. אחרון הדוברים לפני ההצבעה יהיה, מטבע הדברים, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, שישיב למסתייגים. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, הם לא יוכלו לשמוע. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, חוק המישוש עוד לא עבר. עוד לא העלינו אותו. הוא בסדר-היום, אבל – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): יובל, יובל, כדאי שגם אתה. שמעתי ברוב קשב את הדברים של הדוברים. קיימנו התייעצות בקרב אנשי הקואליציה, ומה שסוכם הוא שמאחר שאנחנו עדיין מתלבטים בנושא המוניציפלי של ירושלים – – אורן אסף חזן (הליכוד): אין התלבטות. ניסן, אין התלבטות. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): – – בחוק הקיים, סעיף 5 מגן על ירושלים המוניציפלית. סעיף 1 בחוק החדש מבטל את סעיף 5. כתוצאה מזה, אין הגנה מוניציפלית על ירושלים, כל אחד מהסיבות שלו. מתוך התלבטות בנושא הזה החלטנו לוותר על סעיף 1. הכוונה, לא למחוק את סעיף 5 מהחוק הקיים ולהשאיר את ההגנה המוניציפלית על ירושלים, אבל לא ברמה שהייתה בפעם הקודמת, שהייתה חוק-יסוד, אלא ברמה שדורשת רוב כדי לעשות שינוי. זה בא לידי ביטוי בסעיף 3, שמשאיר את ההגנה של 80 ו-61 רק על סעיף 6 ולא על סעיף 5. לכן, אנחנו נתנגד לכל ההסתייגויות לסעיף 1, אבל אנחנו גם נפיל – זאת אומרת, לא נתמוך בסעיף 1 ונבקש גם מהאופוזיציה, כפי ששמעתי אתכם, גם כן לא לתמוך בסעיף 1. מה שיישאר לנו הוא רק הגנה של 80 קולות על ירושלים, שאני חושב שבזה גם האופוזיציה תוכל לתמוך. כך נוכל כולנו לתמוך בחוק. אני שוב חוזר: אני חושב שבשינוי הזה כולנו נוכל להתלכד ולתמוך בכל החוק כולו. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה ליושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו נצביע על הצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2), כולל לוח תיקונים להסתייגויות ולבקשות רשות דיבור. נתחיל מן ההצבעה על ההסתייגויות. חבר הכנסת יואל חסון, יש מישהו שמרכז את ההסתייגויות? יואל חסון (המחנה הציוני): אין לי פונץ'-בננה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אין לו פונץ'-בננה של ההסתייגויות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב, חברי הכנסת, אין צורך להצביע על שם החוק. לפני סעיף 1, הסתייגות של חברי הכנסת מיכל רוזין, אילן גילאון, עיסאווי פריג', תמר זנדברג ומוסי רז – בקיצור, להלן: קבוצת סיעת מרצ, וחבר הכנסת דב חנין. נצביע על לפני סעיף 1. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על ההסתייגות לפני סעיף 1. מי בעד ההסתייגות, מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. לפני סעיף 1, הסתייגות של קבוצת סיעת מרצ ודב חנין. הצבעה מס' 36 בעד ההסתייגות – 20 נגד – 73 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וחבר הכנסת דב חנין לפני סעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 20, נגד – 73, אפס נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. שימו לב, לסעיף 1 קיימת הסתייגות של קבוצת סיעת מרצ ודב חנין, מס' 2. הסתייגות מס' 2, מי בעד ההסתייגות, מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 37 בעד ההסתייגות – 17 נגד – 76 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וחבר הכנסת דב חנין לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, הסתייגות מס' 2: בעדה – 17, נגדה – 76, אפס נמנעים. לא התקבלה. אם כן, אין יותר הסתייגויות לסעיף 1. אנחנו מצביעים על סעיף 1, כנוסח הוועדה. מי בעד, מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 38 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 16 נגד – 84 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, לא נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 16, נגד – 84, אפס נמנעים. אם כן, לא קיבלנו את סעיף 1. אנחנו ממשיכים עם ההצבעות. קריאה: – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, לא, אין צורך. אין צורך. לא התקבלו הסתייגויות. אנחנו ממשיכים להצביע, אין צורך לקבל אישורים, לא מיושב-ראש הוועדה ולא מאף אחד. בכל מקרה, אתה מסכים שנמשיך להצביע ואמרת את זה, אבל בדקתי את הנושא הזה. אין צורך באישורים. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 3, לסעיף 2, הסתייגות של קבוצת מרצ ודב חנין, שמספרה 3. מי בעד ההסתייגות, מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 39 בעד ההסתייגות – 17 נגד – 74 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וחבר הכנסת דב חנין לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד – 17, נגד – 74, אפס נמנעים. לא התקבלה. לחלופין – נצביע, אדוני? אני לא רואה תגובה. על לחלופין מצביעים? כן, טוב, בואו נמשיך להצביע. לחלופין א', מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 40 בעד ההסתייגות – 6 נגד – 75 נמנעים – 6 ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ וחבר הכנסת דב חנין לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 6, נגד – 75, שישה נמנעו. לא התקבלה. לחלופין ב', מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 41 בעד ההסתייגות – 5 נגד – 74 נמנעים – 1 ההסתייגות לחלופין (ב) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. משה גפני (יהדות התורה): מצביעים בעד ההסתייגות – נגדה. אני מצביע בעד חוק – – – היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 5, נגד – 74, אחד נמנע. ההסתייגות לחלופין (ב) לא התקבלה. לחלופין ג', מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 42 בעד ההסתייגות – 7 נגד – 75 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ג) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – שבעה, נגד – 75, אפס נמנעו. לא התקבלה. לחלופין ד', מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 43 בעד ההסתייגות – 5 נגד – 87 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ד) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 5, נגד – 87, אפס נמנעים. לא התקבלה. לחלופין ה', מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 44 בעד ההסתייגות – 5 נגד – 77 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ה) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 5, נגד – 77, אפס נמנעים. גם לחלופין ה' לא התקבלה. סיימנו עם ההסתייגויות לחלופין. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 4, עדיין לאותו סעיף, של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני. הסתייגות מס' 4. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 45 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 76 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 39 בעד, 76 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 5, לסעיף 2 לחוק, של קבוצת סיעת המחנה הציוני. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 46 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 88 נמנעים – אין ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 27 בעד, 88 נגד, אפס נמנעים. גם הסתייגות מס' 5 לסעיף 2 לא התקבלה. אנחנו ממשיכים להסתייגות מס' 6, של קבוצת סיעת המחנה הציוני וחברי הכנסת יעל גרמן, אלעזר שטרן, יאיר לפיד, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא ומיקי לוי – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 47 בעד ההסתייגות – 52 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 52, נגד – 64, אפס נמנעים. לא התקבלה. מצביעים על לחלופין א'. חבר הכנסת שלח, זה שלכם, כן? לחלופין א'. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 48 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד הסתייגות – 40, נגד – 64, אפס נמנעים. לא התקבלה. לחלופין ב', מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 49 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 84 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ב) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 32, נגד – 84, אפס נמנעים. לא התקבלה. לחלופין ג', מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 50 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין (ג) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 51 בעד, 64 נגד, אפס נמנעים. לא התקבלה לחלופין ג'. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להסתייגות מס' 7, עדיין לסעיף 2. הסתייגות מס' 7. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 51 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 51 בעד, 64 נגד, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 7 לא נתקבלה. אנחנו כרגע נצביע על סעיף 2, ללא הסתייגויות, כנוסח הוועדה. הסרנו את ההסתייגויות. סעיף 2 לחוק, כנוסח הוועדה, נא להצביע. הצבעה מס' 52 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 64 נגד – 51 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, 64 בעד, 51 מתנגדים, אפס נמנעים. סעיף 2 נתקבל כנוסח הוועדה. דב חנין (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, נלחץ. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת חנין התכוון להצביע נגד הסעיף. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 8, לסעיף 3 לחוק. מי בעד ההסתייגות, מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 53 בעד ההסתייגות – 52 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת המחנה הציוני וחבר הכנסת דב חנין לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 52 בעד, 64 נגד, אפס נמנעים. מס' 8 לא התקבלה. לחלופין א', מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 54 בעד ההסתייגות – 52 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ וחבר הכנסת דב חנין לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 52, נגד – 64, אפס נמנעים. לא התקבלה. לחלופין ב', מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 55 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 77 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, לחלופין ב', בעד – 36, נגד – 77, אפס נמנעים. לא התקבלה. לחלופין ג', מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 56 בעד ההסתייגות – 52 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות לחלופין של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, לחלופין ג', בעד – 52, נגד – 64, אפס נמנעים. לא התקבלה. אין יותר הסתייגויות לסעיף 3. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על סעיף 3 כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. הצבעה מס' 57 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 64 נגד – 51 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 64 בעד, 51 נגד, אפס נמנעים. סעיף 3 התקבל, כנוסח הוועדה. אחרי סעיף 3, הסתייגות מס' 9, של קבוצת מרצ. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 58 בעד ההסתייגות – 51 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ אחרי סעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, בעד – 51, נגד – 64, אפס נמנעים. לא התקבלה. אנחנו עוברים להצביע על הסתייגות מס' 10. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 59 בעד ההסתייגות – 40 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות (10) של קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת יש עתיד אחרי סעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 40 בעד, 64 נגד, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 10 לא התקבלה. הסתייגות מס' 11, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 60 בעד ההסתייגות – 52 נגד – 64 נמנעים – אין ההסתייגות (11) של קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת יש עתיד אחרי סעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בעד – 52, נגד – 64, אפס נמנעים. הסתייגות מס' 11 לא התקבלה. חברי הכנסת, אנחנו אישרנו כנוסח הוועדה את סעיפים 2 ו-3. אנחנו הסרנו את כל ההסתייגויות. לכן אנחנו עוברים להצבעה על החוק בקריאה שלישית, בעצם על סעיפים 2 ו-3 לחוק בקריאה שלישית, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 61 בעד החוק – 64 נגד – 51 נמנעים – 1 חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2) נתקבל. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, התוצאות בקריאה שלישית: 64 בעד, 51 נגד, אחד נמנע. אני קובע כי הצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון מס' 2) התקבלה כנדרש בשלוש קריאות. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, יוזמת החוק, מבקשת להודות לאלה שעסקו במלאכה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): תודה רבה, אדוני. כולנו זוכים לחיות ולראות את נבואת זכריה מתקיימת: "כה אמר ה' צבאות: עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם, ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה". היום זכינו לבנות עוד חורבה מחורבות ירושלים, עוד אמירה ברורה, ועל כך אני רוצה להודות לחברי השר נפתלי בנט ואנשי הצוות שלו, לשר זאב אלקין, לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי ולצוות ועדת החוקה, ואחרונים חביבים, כרגיל, לצוות שלי – אורי שגיא, ענהאל וולינר-שוהם ועזרא גבאי. אין לנו אלא להיפרד בברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. עוד חורבה נבנתה בחורבות ירושלים. לילה טוב לכולם. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: קודם כול, חבר הכנסת עפר שלח מבקש להודיע שהתכוון להצביע נגד הצעת החוק ונרשם כנמנע. אנחנו לא משנים ודאי את התוצאות, רק רושמים את זה בפרוטוקול. חברי הכנסת, הקואליציה ביקשה למשוך את שאר החוקים שמופיעים בסדר-היום. אם כן, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, ט"ו בטבת התשע"ח, 2 בינואר 2018, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 02:52.