דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ט"ז ישיבה קמ"ד הישיבה המאה-וארבעים-ושתיים של הכנסת העשרים-וחמש יום שלישי, כ' בשבט התשפ"ד (30 בינואר 2024) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכיר הכנסת דן מרזוק: 4 נאומים בני דקה 4 צגה מלקו (הליכוד): 4 ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): 5 סימון דוידסון (יש עתיד): 5 אלי דלל (הליכוד): 6 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 6 מיקי לוי (יש עתיד): 7 טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 9 אבי מעוז (נעם): 10 ציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות 10 היו"ר אמיר אוחנה: 10 חנוך דב מלביצקי (הליכוד): 12 סימון דוידסון (יש עתיד): 14 אלון שוסטר (המחנה הממלכתי): 15 יוסף טייב (ש"ס): 17 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 18 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 21 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 23 יבגני סובה (ישראל ביתנו): 24 עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): 26 אבי מעוז (נעם): 29 שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי: 30 הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (חרבות ברזל) (הארכת מעצר לחשוד בעבירת ביטחון), התשפ"ד–2024 33 יצחק פינדרוס (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 33 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 34 סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: 34 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> חברי הכנסת, שלום. אני פותח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי כ' בשבט התשפ"ד, 30 בינואר 2024. הנושא הראשון על סדר-היום – נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להצביע מוזמנים להצביע כעת. עד אז – הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה. << דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >> ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין פיצול הצעת חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (חרבות ברזל) (הארכת מעצר לחשוד בעבירת ביטחון), התשפ"ד–2024. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה למזכיר הכנסת. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> עד שאקבל לידיי את הרשימה, ראשונת הדוברות – חברת הכנסת צגה מלקו, בבקשה. << דובר >> צגה מלקו (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ב-27 בינואר מציינים את יום השואה הבין-לאומי. אני אשתף אתכם מתי שמעתי על יום השואה הבין-לאומי. אני ילידת אתיופיה. התחנכתי בבית ספר יסודי ותיכון, בית ספר ברמה מאוד מאוד גבוהה. סיימתי תיכון באתיופיה. למדנו היסטוריה של הפשיזם, הנאציזם, מלחמת העולם השנייה, הצבא האדום; את כל ההיסטוריה למדתי בבית הספר, אבל אף מילה על השואה, שום דבר לא למדתי. הגעתי לארץ ובפעם הראשונה שמעתי על השואה. איך זה יכול להיות? אני אמרתי, בגלל שבאותה תקופה שאני הייתי בבית ספר באתיופיה השלטון היה פרו-סובייטי – אולי התעלמו? יחד עם זאת, למדנו על הצבא האדום. אבל על השואה של היהודים – אף מילה. כמעט, עוד מעט, 40 שנה – גם היום המצב לא השתנה. ברוב המדינות בעולם, למרות שמציינים ב-27 בינואר את יום השואה הבין-לאומי, לא מלמדים. לא רק שלא מלמדים – מכחישים. איך זה קרה? כפי שאנחנו יודעים, הכול מתחיל בחינוך. זאת אומרת, רוב המדינות לא מלמדות על השואה של העם היהודי. לכן אנחנו צריכים לתת לזה דגש. יום השואה הבין-לאומי – מציינים אותו אחת לשנה בכל העולם, במיוחד באו"ם. איך זה יכול להיות שאחרים לא יודעים? לכן אני אומרת – אני זוכרת את זה. נראה לי שכאילו זה היום. אפילו אספר: חודשיים אחרי שעליתי היה יום השואה. כך נודע לי מה זה יום השואה. לכן, לתת דגש. מה שאנחנו רואים היום – הכחשת השואה לא באה סתם; כי לא נותנים לזה מקום. לא סתם היום אנשים מכחישים. זה לא רק דרום אפריקה, זה גם אחרים. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה לגברתי. חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, בבקשה. << דובר >> ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >> מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מאז 7 באוקטובר אנחנו עדים, לפחות בתקופה האחרונה, להריסות מכיוון של רמ"י, מינהל מקרקעי ישראל, אצל הבדואים, ואנחנו פנינו גם לראש הממשלה, פנינו פעמים רבות, על מנת להורות לכל הרשויות שעובדות ומחלקות צווי הריסה להפסיק את הצווים בתקופה הזאת. רק היום הרסו באום בטין וגם מזרחית לכביש 80. אני רואה שנמצא כאן גם השר שיקלי, ואנחנו פונים שוב. אני מבקש ודורש מהשר שיקלי וגם מראש הממשלה להורות לפקחים ולרשויות לדבר עם אנשים, לשוחח איתם ולהפסיק את המסע נגד החברה הערבית בנגב. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת אלהואשלה. חבר הכנסת סימון דוידסון, ואחריו – חבר הכנסת אלי דלל. בבקשה. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. בעוד כמה דקות אעלה לנאום מטעם מפלגת יש עתיד את הנאום בנושא של יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. אדוני היושב-ראש, אני אגיד לך את האמת, עצוב לי. עצוב לי לשבת פה במליאה ולראות עשרה חברי כנסת ביום השואה הבין-לאומי. מדינת ישראל עבדה כל כך קשה כדי שהאו"ם יוקיר את היום הזה, ואנחנו כבר 17 שנים מציינים את זה בכל העולם, ודווקא בסיטואציה כל כך קשה למדינת ישראל, ולנו כעם היהודי, הכנסת הייתה צריכה להיות עם אמירה הרבה יותר חזקה. אני לא בא בטענות לאף אחד – אני רק אומר שצריכים ללמוד מזה הלאה וקדימה. אני חושב שאת היום הזה צריך לציין ביותר כבוד, עם הרבה יותר חברי כנסת, ועם האמירה שהעם היהודי בישראל לא שוכח. כואב לי לראות את זה ככה. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אלי דלל, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי. בבקשה. << דובר >> אלי דלל (הליכוד): << דובר >> אין ספק, חשיבות גדולה לציון היום הבין-לאומי לשואה. צריכים לזכור ולא לשכוח. חשוב להיאבק באנטישמיות שעולה וגוברת. חשוב שלא להתכחש, ואנחנו רואים את הנושא שהיום יש התכחשות לשואה. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שלא תהיה התכחשות לשואה, והדבר החשוב זה הנושא של החינוך. השואה הייתה לא רק באירופה, אלא הייתה גם בארצות ערב, הייתה בצפון אפריקה, בעיראק. לפני כשבוע צוינה עצרת ביד ושם, עצרת של אותם אנשים יהודים שהיו במחנה ריכוז ג'אדו. דבר נוסף – הנושא של החינוך שקיים במדינת ישראל, שהוא חינוך לאהבה, חינוך לערכים, חינוך לאהבת האדם, לשלום וצדק, ולעומת זאת, אנחנו רואים את החינוך בארצות ערב ובאיראן, שהוא חינוך להשמדת עם ישראל, ואת זה צריך לציין בעולם. לא ייתכן שמלמדים ילדים קטנים רצח, שנאה; רצח עם שבו יש אנטישמיות במלוא חומרתה. תודה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה לאדוני. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יום השואה הבין-לאומי, ואנחנו נמצאים היום בתקופה שבה אנחנו זוכרים היטב היטב שאף אחד לא יגן עלינו מפני אויבים, ותמיד, בכל דור, יהיו אנשים שירצו להשמיד אותנו ולהעלים אותנו מעל פני האדמה. וזה התפקיד שלנו – תמיד תמיד להיזהר, ולהילחם, ולדאוג שאף אחד לא יוכל להצליח במזימה שאולי יש לו או להם בראש להשמיד אותנו. באותה נשימה אני רוצה לאחל חזרה מהירה של החטופים. זה חלק מהמשימה העליונה, משימת-העל שלנו בממשלה, בכנסת, כהנהגה, להחזיר את החטופים במהרה הביתה. אני רוצה לאחל תנחומים למשפחות הנופלים בקרבות על העתיד שלנו, על העם שלנו, על המדינה שלנו, והחלמה לפצועים. בנושא הבטיחות בדרכים, שאני נואם כל שבוע, אני רוצה לספר כאן לחברי הכנסת שאין התקדמות, לצערי. 30 איש נהרגו מתחילת השנה. זה קצב הרבה יותר מהיר מהשנה שעברה, שהיא הייתה הגבוהה ביותר בעשור האחרון – 361 הרוגים. בקצב הזה, יחד עם מה שאנחנו התרענו עליו בוועדה שאני עומד בראשה, שאחרי מלחמה יש עלייה בתאונות הדרכים, כי אנשים קצת יותר פורקים עול בדרכים – בקצב הזה אנחנו נעבור את ה-400 הרוגים. מדינת ישראל צריכה עכשיו, מעבר לתוכנית אסטרטגית למלחמה בדרכים, תוכנית חירום וטיפול מיידי, כי הכבישים הם הפקר. ומכאן אני קורא לממשלת ישראל לעשות את כל מה שצריך. אנחנו נעזור, גם מהאופוזיציה, לתת את הכלים בשביל להציל חיים. תודה, והלוואי שלא יהיה לנו יותר שכול במדינה שלנו. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אמן ואמן. תודה רבה. חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. << דובר >> מיקי לוי (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, פנייתי מופנית אליך. בחפיפה בינינו העברתי לך כמה תמונות שבהן מתנוסס על כל הפרלמנטים באירופה הכיתוב: We Remember. בשנה שעברה, ביום השואה הבין-לאומי, ביום שישי, שמתי פעמיי לכנסת כדי לבדוק, להתרשם, אם גם על הפרלמנט הישראלי. הופתעתי לראות שלא. גם השבוע שום שלט לא הונף ולא הוקרן, וחבל. יכול להיות שמישהו אצלך בשרשרת הפיקוד שכח או לא עשה את תפקידו. רוב הפרלמנטים באירופה – We Remember; הפרלמנט של העם היהודי ללא השילוט הזה, וזה חבל. מעבר לכך, אני מאחל לך הצלחה בנסיעתך החשובה לארצות הברית. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה. ואני אציין: א. בנסיעה הזאת ישתתפו גם משפחות של חטופים, שנציגיהן נמצאים איתנו כאן למעלה: תומאס הנד, אבא של אמילי, שברוך השם חזרה; עלי אלזיאדנה, האח של יוסף והדוד של חמזה אלזיאדנה, שעדיין נמצאים בעזה; צביקה מור, אבא של איתן, שגם הוא נמצא עדיין בעזה. תמונותיהם נמצאות כאן לנגד עינינו כל הזמן ועל לוח ליבנו, ואנחנו כולנו מייחלים ומתפללים לשובם במהרה. << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד): << קריאה >> בהצלחה. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> ולך, ידידי חבר הכנסת לוי, אני אומר כך: אני חושב שבמדינת ישראל אנחנו מציינים את זכר השואה יותר מאשר בכל מדינות העולם, וזה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בשורה של אירועים וטקסים לאומיים, וטוב שכך. אנחנו מציינים כאן בכנסת היום, ממש בדיון הבא, את יום הזיכרון לשואה הבין-לאומי, שטוב שמציינים אותו בעולם. אני אכן זוכר את הפגישה בינינו ואת התמונות שהראית לי. אבל אני גם זוכר שביקשתי אחר כך לשאול כמה זה עלה, וזה עשרות – – << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד): << קריאה >> 26,000 שקלים. הכי זול שבעולם. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> – – עשרות אלפי שקלים בשביל הדבר הזה. << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד): << קריאה >> 26,000 שקלים. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> אני חושב ש-We Remember – לא צריך רק ביטוי חיצוני, אלא טוב שאנחנו עושים את זה בצורה פרלמנטרית. << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד): << קריאה >> – – – זה הפרלמנט של העם היהודי. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> ובעיקר בעת הזאת, כשהכנסת קיצצה למעלה מ-200 מיליון מתקציבה, ולמי שלא יודע, תקציבה כולו הוא פחות ממיליארד, אני חושב שאנחנו צריכים את הכספים להקצות למקומות אחרים. בעיניי, הדבר הזה ראוי. << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד): << קריאה >> אדוני, אני מתחייב שכל חברי יש עתיד בשנה הבאה יממנו על חשבון התקציב שלהם לבוחר את העניין הזה. זה חשוב מאוד. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> לא, לא צריך. לא צריך. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, ואחריה – חבר הכנסת אבי מעוז. בבקשה. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> כולם מדברים היום על השואה. היום בכנסת מציינים את יום השואה הבין-לאומי, הזיכרון לקורבנות של השואה. היום מירב כהן, יושבת-ראש הוועדה המיוחדת לשורדי השואה, קיימה כנס שבו השתתפו ניצולי השואה, סבתות שהנכדים שלהן נמצאים עכשיו בשבי חמאס, בשבי עזה. הן עברו את התופת, עברו את הזוועות בשואה, הגיעו לארץ ישראל, הקימו חיים חדשים, התחילו חיים חדשים, ומגדלות דורות של ילדים ונכדים, ופתאום בא האויב וחוטף להן את הנכד. אי-אפשר לשמוע את הדברים האלה. הן פשוט הופקרו. היא מספרת ששעות, מ-06:00 עד 17:00, לא יצאה אפילו לשירותים וסבלה. וזה במדינה שלה, שהיא צריכה להרגיש בה הכי מוגנת בעולם, והיא מרגישה מאוימת וחוטפים לה את הנכדים. הכאב של שורדי השואה עכשיו במלחמה הוא הכי קשה, וקשה במיוחד, ועלינו להקל עליהם. אני רוצה לציין שיש אי-שוויון בין שורדי השואה במדינה שלנו, אנשים שסבלו בשואה, יצאו והיו פליטים בשואה בזמן מלחמת העולם השנייה. מי שעלה ארצה לפני 1953 זכה במעמד נכה מלחמה, נכה השואה; מי שהגיע לארץ אחרי 1953 לא זכה. וזה לא רק מעמד – זו גם קצבה. אלה שהגיעו אחרי 1953 מקבלים רק מענק שנתי, ואלה שהגיעו לפני מקבלים קצבה חודשית. אנחנו חייבים לתקן את העוול. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה לך, גברתי. אחרון הדוברים לפרק זה – חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. את הנאום שלי על הזיכרון ליום השואה הבין-לאומי אני אשא לאחר מכן, בדיון שיהיה. נאום הנדסת תודעה מס' 103, והפעם על היום שאחרי. כבר לפני 19 שנה הופיעו המילים "איך ייראה היום שאחרי" יחד עם המילים "הכיבוש משחית" בשקפים של ועדה צבאית מקצועית בראשות אלוף, כפי שמביאה נוה דרומי בספרה "פרחים בקנה". שיקולים פוליטיים כאלה דחקו שיקולים ביטחוניים הצידה. זוהי כמובן הנדסת תודעה. היום שאחרי מה? מה פתאום שאנשי צבא יעסקו בסוגיות פוליטיות ומדיניות? למה שוב ושוב אנחנו שומעים בימים האחרונים על לחץ של הדרג הצבאי על הדרג המדיני לגבש תוכנית ליום שאחרי, או על כך שמערכת הביטחון בעצמה מגבשת תוכניות שכאלה? כי כל אלו הם הנדסת תודעה שמכסה על אג'נדת שמאל. אלו בדיוק הקונספציות ההרסניות של אוסלו וההתנתקות שערבבו את צה"ל עמוק בפוליטיקה. אני ממליץ לדרג הצבאי לזכור שתפקידו לבצע את המשימות שהדרג המדיני מטיל עליו, למשל להכריע את החמאס. את הדיונים על מה יקרה ביום שלאחר הניצחון תשאירו בבקשה לנבחרי הציבור. בשביל כך נבחרנו. << יור >> היו"ר אמיר אוחנה: << יור >> תודה רבה. << נושא >> ציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות << נושא >> << דובר >> היו"ר אמיר אוחנה: << דובר >> חברי הכנסת, אנחנו נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום – ציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות. למעשה, זהו היום המיוחד הראשון שאנחנו מציינים מאז 7 באוקטובר. אני חושב שכך ראוי. מכובדיי חברי הכנסת, ב-27 בינואר 1945 שחרר הצבא הסובייטי את מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, וגילה את מרכז ההשמדה הנאצי הגדול באירופה, ולמעשה בעולם – עדות מצמיתה לניסיון ההכחדה המוחלט של בני ובנות העם היהודי. ביום 1 בנובמבר 2005, משפחת העמים קבעה תאריך זה לציון יום השואה הבין-לאומי, כדי לזכור ולא לשכוח את הזוועות שביצעו הנאצים ועוזריהם בבני עמנו ולהבטיח: לעולם לא עוד. מכאן אני רוצה להודות לשר החוץ דאז סילבן שלום על היוזמה לקדם באו"ם את ההחלטה לציין ברחבי העולם את היום הזה. ההחלטה, שהתקבלה פה אחד, מלמדת שמלאכת זיכרון השואה לא מוטלת רק על מדינת הלאום של העם היהודי, אלא על משפחת העמים כולה. אימוץ היום החשוב הזה על ידי האו"ם, הציון שלו ברחבי מדינות העולם, הוא דבר חשוב מאין כמותו. הוא חשוב למען ששת המיליונים שאיבדנו מבני עמנו; הוא חשוב למען אלה ששבו, שורדי השואה החיים איתנו היום ואלה שכבר אינם; הוא חשוב למען זכר הגבורה שגילה העם היהודי באותם זמנים אפלים. אך הוא בעיקר חשוב למען העתיד. פגשנו ושוחחנו לאורך השנים עם לא מעט משורדי השואה ושמענו את סיפוריהם. בכל פעם מחדש עולה בנו, שלא לומר מכה בנו, השאלה: איך זה יכול היה לקרות? המוח האנושי מתקשה לתפוס את הזוועות ותהומות הרוע שאליהם הגיעו הנאצים, וממאן להאמין שאדם אחד יעולל דברים כאלה לאדם אחר. כך אנחנו משתמשים במונחים המטשטשים את הזוועה המצמררת הזאת: חיות, מפלצות, וכיוצא באלה. אך האמת המזעזעת היא שהיו אלה בני אדם שעוללו זאת לבני מינם. מתוך אותו רצון אנושי להדחיק את העובדה הקשה לתפיסה הזו, ניסינו לשכנע את עצמנו שמדובר בנחלת העבר, בעולם ההוא, בעולם של השחור-לבן, פלנטה אחרת. אך לא. הדברים קרו כאן, בפלנטה שלנו. הזוועות בוצעו בידי בני אדם כלפי בני אדם אחרים, וכפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר, אינם נחלת העבר. נהגתי להדוף כל ימיי כל ניסיון להשוות בין זוועות השואה לבין כל מעשה רשע ואכזריות, קשה ככל שיהיה, שקרה מאז. אינני יכול עוד לומר זאת. תהומות הרשע, השנאה, הזוועות והאכזריות שנחשפנו אליהם ב-7 באוקטובר, וגם חוסר האונים שאיתו התמודדו ילדים, נשים, קשישים וגברים חפים מכל פשע במשך זמן רב כל כך, מזכירים לנו את השואה. שרה ג'קסון מקיבוץ סעד היא שורדת שואה שנולדה בפולין, והייתה רק בת ארבע כשמלחמת העולם השנייה פרצה. היא החביאה בביתה באותה שבת שלושה צעירים שהצליחו להימלט מהמסיבה ברעים. על אותו בוקר היא סיפרה: לא חשבתי אף פעם שבמאה הזאת זה יכול לקרות. אני מוכרחה להגיד שעד עכשיו עוד לא קלטתי בדיוק. היה לי קשה. חשבתי שב-1946 גמרתי עם המלחמות, אז בשבילי זה קושי מיוחד. אחרי מלחמת העולם השנייה, כשחזרנו לאירופה, אני חשבתי שזהו זה, זו המלחמה האחרונה ולא יהיו עוד מלחמות. שרה כבר למדה על בשרה שכדי לשרוד במצבים כאלו מוכרחים להיות יחד, ופתחה את ביתה לזרים מוחלטים כדי להצילם. איפה עוד אפשר לשמוע סיפור שבו שורדת שואה, 80 שנה אחרי, מצילה יהודים אחרים שבורחים מהשמדה? מכובדיי, יום השואה הבין-לאומי הוא גם יום המאבק באנטישמיות. בחודשים האחרונים אנחנו עדים לגל נוסף, עכור ואכזרי במיוחד, צונאמי ממש של אנטישמיות ברחבי העולם, בקמפוסים, ברחובות, בכיכרות ובבתי הכנסת. ברצוני לומר כאן, מתוך הבית הזה: אנטישמיות היא אנטישמיות. שנאת היהודים אינה תלויה בקונטקסט, אסור להצדיק אותה, וחובה להיאבק בה בכל העוצמה ולרתום את העולם החופשי כולו למען המטרה הזו. העם היהודי שבע שנאות, רדיפות, עלילות, שואה וטרור, אך חרף כל זאת, העם היהודי חי וקיים, שב לביתו והקים בארצו מדינה ריבונית, יהודית ודמוקרטית לתפארת. המדינה נפלאה ומתקדמת, הצבא חכם וחזק, התרבות פורחת ומשגשגת והכלכלה צומחת ומתעצמת. אנחנו מציינים היום את יום השואה הבין-לאומי, אבל המסר שצריך לצאת מהבית הזה הוא דווקא פנימי, כי כדי שלעולם לא עוד יהיה לעולם לא עוד, חשוב שיהיו צבא וכלכלה ועוצמה. כל אלה הכרחיים. אבל יש דבר-מה נוסף, והוא נמצא כאן, בהישג ידינו, דבר נוסף שצריך – האחד את השני. הרוח שאותה מביאים הלוחמים, אלה שאנו פוגשים ואלה שאנו מנחמים את בני משפחותיהם, היא צו השעה. עלינו לדבוק זה בזה, אלה באלה. זה קשה, ויש בינינו משקעים ומחלוקות בשפע. מה שאין לנו הוא ברירה אחרת. זה צו חיינו. עם ישראל חי. נעבור עתה לדיון הסיעתי, ואני מזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת חנוך דב מלביצקי, לשאת את דבריו. בבקשה, עד חמש דקות לרשותך, אדוני. << דובר >> חנוך דב מלביצקי (הליכוד): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל עם סיפורה של סנט לואיס. סנט לואיס הייתה אונייה שב-13 במאי 1939 יצאה מגרמניה ועליה 937 פליטים יהודים. היעד של האונייה הזו היה קובה. הם יצאו בעקבות ליל הבדולח בניסיון למצוא מקלט. כשהגיעו לקובה גילו שאשרות המעבר שנתנו להם לא היו מספיקות, והשלטונות הקובנים סירבו לתת להם לרדת. הג'וינט שם ניסה לעזור, ואמרו להם שהם יוכלו לרדת אם הם יפקידו סכום של 500 דולר לפליט, מה שהסתכם בכמעט חצי מיליון דולר אז. הג'וינט ניסה לגייס – לא הצליח. פנו לארצות הברית, וביקשו אם אפשר שהאונייה בינתיים תעגון שם, עד שהג'וינט יצליח לגייס את הכסף. ארצות הברית סירבה, ולמרות שהם הבינו מה מחכה להם, שלחו את האונייה הזו בלית ברירה חזרה לאירופה. הקפטן של האונייה, שהיה גרמני אבל התנגד לנאצים והבין שהוא לא יכול לחזור איתם לגרמניה, יצא לכיוון בריטניה, והציע אפילו להעלות שם את האונייה על שרטון כדי שלא תהיה ברירה לשלטונות הבריטיים אלא לקבל אותם. בסופו של דבר, דרך כל מיני מגעים, חלק מהאנשים ירדו בבריטניה וחלק הגיעו לכל מיני מדינות אחרות באירופה. למרבה הצער, למעט אלו שהגיעו לבריטניה ובודדים במדינות אחרות באירופה, כ-254 נוסעים שהיו על סיפון הסנט לואיס וחשבו שמצאו מקלט באירופה הושמדו אחר כך בשואה, אחרי שהנאצים כבשו את המדינות שבהן הם היו. הנושא הזה של החמלה של אומות העולם, ההזדהות של אומות העולם, העזרה והסיוע מאומות העולם – אנחנו מהר מאוד הבנו שאנחנו יכולים לסמוך עליו בצורה מוגבלת ביותר. אי-אפשר שיום השואה, שיום הזיכרון הבין-לאומי לשואה הזה, יעבור ולא נראה, ניווכח במציאות שאנחנו חיים בה עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, שאנחנו רואים את אוזלת היד המטורפת של כל ארגוני הסיוע הבין-לאומיים, את האפסיות של הצלב האדום, את השתיקה הרועמת של ארגוני הנשים ברחבי העולם סביב הזוועות שעשו לנשים שלנו ב-7 באוקטובר; וחלק מהזוועות ממשיכות להתבצע על החטופות גם בזמן הזה שאנחנו מדברים. לא תהיה לנו גאולה ממדינות העולם, לא יהיה לנו סיוע ממדינות העולם. ובית הדין הבין-לאומי בהאג זה בכלל פארסה של צביעות מטורפת שמתקיימת כרגע. אחרי כל הפשעים הללו, כשאנחנו נלחמים בנאצים החדשים, מאשימים אותנו בפשעים של ג'נוסייד. אם מסתכלים על ההיסטוריה שלנו מחורבן הבית, דרך גירוש יהודי ספרד, עד שואת יהודי אירופה, וכלה בשואה החדשה של 7 באוקטובר, היא תמיד תמיד לוותה בקרעים ומחלוקות עמוקות שקרו בעם שלנו. תמיד. זה יהיה לא אחראי מבחינתנו ולא נכון מבחינתנו להתעלם מזה. הדרך שלנו לעצמאות ולביטחון עוברת דרך אחדות ודרך ליכוד השורות, מהיטלר ועד נסראללה, מפרעה ועד סנוואר. אין פחד יותר גדול לשונאי ישראל מלראות את עם ישראל מאוחד. הם יודעים שאת הנשק הזה, את האחדות, אי-אפשר לנצח אף פעם. המאור ושמש כתב כך: "עיקר המגן בפני הפורענות הוא האהבה והאחדות. וכאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם", ומתרחקים על ידי זה כל הקללות והאיסורים. לדור השואה היה את סטיבן וייז. סטיבן וייז היה יועץ מיוחד לרוזוולט, יהודי ששכנע אותו לא לקבל את פליטי סנט לואיס לארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. אחר כך, אחרי שהתבררו מאורעות השואה בתחילת שנות הארבעים, הוא גם התגאה בזה שהוא הצליח להסתיר מהקהילה היהודית בארצות הברית במשך הרבה מאוד זמן מה שקורה עם יהודי אירופה. זה היה סטיבן וייז. גם היום, לצערי, יש לנו יהודים כאלה שפועלים נגדנו. רק הבוקר התבשרנו על תומס פרידמן, שמודיע בגלוי ובגאון שהוא פועל נגד ממשלת ישראל בזמן מלחמה. נגד מדינת ישראל בזמן מלחמה. יש לנו גם יהודים ישראלים שחיים פה בינינו, ואני לא אזכיר את שמם. גם הם אוספים, ופועלים עם ארגונים בין-לאומיים נגד מדינת ישראל. אבל עם ישראל הוא חזק, ועם ישראל – בעזרת השם ובעזרתנו, ויש לנו בזה המון המון עבודה – ידע למצוא מחדש את המאחד והמחבר אותו. אם אנחנו נדע למצוא את זה, לתפוס את זה, לאחוז בזה ולבנות סביב זה את כל הערכים שלנו, לבנות סביב זה את כל החקיקה שלנו, לבנות סביב זה את אותה מדיניות שנכונה למדינת ישראל, איש לא יוכל לנו. עם ישראל חי. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת סימון דוידסון, בבקשה. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, זאת השנה השלישית שבה אני עולה על הדוכן הזה, ביום הזה, ומספר חלק קטן מאוד מהסיפור האישי של משפחתי. הסיפור הזה, בזעיר אנפין, הוא סיפור חורבנה של יהדות ליטא, יהדות ליטא כולה. קהילת ליטא המפוארת, שכונתה "ירושלים דליטא", מנתה כ-220,000 יהודים לפני הטבח הנורא שפקד אותה, ואחריו נותרו רק 8,000 יהודים. 94% מבני הקהילה היהודית בליטא נרצחו באכזריות. בין אותם נרצחים היו כל בני משפחתה של סבתי. כולם. האחים, האחיות, האימא, האבא, הסבים, בני דודים – כולם, כולם נרצחו. זהו סיפורם של יהודים שנטבחו באכזריות רק כי היו יהודים, ועל שורדי שואה גיבורים שהיו בתופת ויכלו לה. בכל שנה אנחנו עומדים מול המאורע המחריד ביותר שידע העולם, מול הפצע הכואב ביותר בתולדות האנושות, בוכים ומדממים. בכל שנה יהודים בכל העולם עומדים ואומרים: never again, לעולם לא עוד. השנה, הסיסמה הזאת הפכה לרלוונטית מתמיד. השנה שוב קם אויב שטוף רוע ושנאה על בני ובנות עמנו, שוב רצחו, שוב טבחו בנו ואנסו וערפו וחטפו. ביום הזיכרון הזה אנחנו מבינים ש-never again is now, שעכשיו זה לעולם לא עוד. וברגע אחד בשמחת תורה, סיפורי העבר התחברו עם אירועי ההווה. כאז כן היום, עומדים עלינו לכלותינו; כאז כן היום, ערפו את ראשינו, שרפו את גופנו, אנסו את נשותינו; כאז כן היום, נשים, גברים וטף נמצאים בשבי האויב; כאז כן היום, ילדה מתחבאת בביתה מאימת המרצחים, בדיוק כמו אימא שלי, פסיה לבית משפחת לוינסקי, שהתחבאה מהנאצים בילדותה לפני כ-80 שנה; כאז כן היום, קעקוע על זרוע – פעם זה היה מספר אסיר, אדוני היושב-ראש, וכיום אבא שלי, לארנס, בן 84, קעקע על היד שלו את התאריך 7 באוקטובר 2023, תאריך שלא יימחה מזיכרוננו אף פעם. 7 באוקטובר 2023 – בתאריך הנורא הזה פקד אותנו אסון בסדר גודל תנ"כי. בבת אחת הפכה המציאות שלנו לעוד חוליה בשרשרת האסונות של העם היהודי. בבת אחת כל הסיפורים הרחוקים על טבח, פרעות ופוגרומים הפכו לממשיים, מקפיאי דם. נכון, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל בדרך הזאת כל כך הרבה דם, בדרך הזאת כל כך הרבה דמעות. חברים, דווקא בעת הקשה הזאת, במקום הזדהות עולמית גורפת, ישנו גל עכור של אנטישמיות ששב ופוקד את כל העולם. לפי דוח משותף של משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות – נמצא פה השר – ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שחובר ליום השואה הבין-לאומי, שנת 2023 הסתיימה עם עלייה של 235% באירועי האנטישמיות בהשוואה ל-2022. 43% התרחשו בארצות הברית; 35% התרחשו באירופה. העם היהודי שוב נרדף ומותקף על לא עוול בכפו. האקדמיות שוב שורצות תיאוריות אנטישמיות בתחפושת מדעית, כמו בימי התיאוריה הנאצית. הספר מיין קאמפף שוב מזהם את המוחות של אויבנו לפני שהם יוצאים לטבוח בנו. עלילות דם מטורפות שוב צצות ברחבי אירופה וברשתות החברתיות. במקום מילות הזדהות ותמיכה, אנחנו שומעים ביטויים כמו: תלוי בקונטקסט, וזה לא קרה בוואקום. במקום שישיבו את חטופינו, אנטישמים בכל העולם תולשים מודעות של תינוקות חטופים. אפילו בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג אנחנו נתקלים באנטישמיות חסרת בושה. בבית הדין הזה ישב לפני כמה ימים מטעם מדינת ישראל השופט אהרן ברק. חברים, ברק היה עם אימא שלי בגטו קובנה. בדיוק כמו אימי פסיה, היה מהילדים הבודדים שניצלו באקציית הילדים בגטו קובנה. את שניהם, את אימא שלי ואת אהרן ברק, הבריחו מחוץ לגטו בתוך שק תפוחי אדמה בדרך אל נשים צדיקות, גויות ליטאיות, שהצילו אותם. הילד שנלחם על חייו שב להילחם בזקנתו עבור הצדק לעם היהודי. אולם במקום שבית הדין בהאג, שהוקם בעקבות השואה, יתמוך בישראל, שפועלת להגן על אזרחיה, היינו עדים למופע צביעות מביש. עולם הפוך ראיתי: קורבן הפך לתוקף; נרדף – לתוקף. עם שנרצח מואשם ברצח עם. העם היהודי חייב להגן על עצמו, להיות אחראי לגורלו. ביום זה חשוב מאוד שכל יהודי בעולם יהיה גאה בזה שהוא יהודי. ואנחנו, כעם היהודי בציון, חייבים לזכור ולא לשכוח. עם ישראל חי. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אלון שוסטר, בבקשה. << דובר >> אלון שוסטר (המחנה הממלכתי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יום השואה הבין-לאומי, יש לו שני מובנים: מצד אחד, זה יום שבו העולם הנאור מציין את השואה, את אימי מלחמת העולם השנייה. במובן השני, מדובר, כמובן, בציון השואה, האסון חסר התקדים של העם שלנו, ששליש מבניו ובנותיו נרצחו, נטבחו, בתקופה ההיא, אבל גם מיעוטים וקבוצות אחרות: שבויי מלחמה, בעלי מוגבלויות, צוענים, הומוסקסואלים, שחורים ואחרים. יום הזיכרון לציון השואה והגבורה הישראלי מחדד – כך נראה נכון בראשית המדינה – את אתוס הגבורה, ובעצם את פרוץ מרד גטו ורשה. יום השואה הבין-לאומי מדגיש את שחרור אושוויץ, את שחרור הנדכא, החלש, הסובל, הנרדף תחת המגף הנאצי, שלא היה יכול להילחם, והוא מציין את העובדה שהעולם – אני לא יודע לקרוא לו הנאור – העולם הלא-יהודי, במקרה הזה הצבא האדום, שחרר את אושוויץ. אנחנו מציינים ביום הזה התגייסות של העולם מקצה לקצה, מזרח ומערב, קפיטליסטים וסוציאליסטים וקומוניסטים, בני עמים ודתות שונות, כנגד הרשע האידיאולוגי, עם היכולת הטכנולוגית והכוונה המוכחת לבצע את אותם פשעים נגד האנושות. הלקח שיש לשאת מאושוויץ הוא כפול: ראשית, לא נהיה קורבנות. אנחנו נושאים את המסר הזה, את האמירה הזו, מאז. ואפשר להבין מדוע ב-7 באוקטובר – שבעה, המספר הסמלי הזה, 7 באוקטובר – נכשלנו. נכשלנו. המסר השני – גם הוא יוצא מאושוויץ ומימי מלחמת העולם השנייה – הוא לא נהיה רוצחים. נילחם ברשע על פי אמות המידה של החוק הבין-לאומי, הישראלי והמוסרי, ואת שני הדברים נעשה ביחד ללא חת. סבא שלי מצד אימא, ילד פעוט, ניצול מפוגרום באוקראינה. סבא שלי מצד אבא הוא שורד מחנה ריכוז בגרמניה. אני מכנה את החור השחור של הריבונות הישראלית ב-7 באוקטובר כאירוע של פוגרום נרחב שמבטא תכנון מדוקדק שמונע משנאת עולם. אז מי שירצה יקרא לזה רסיסי שואה, ומי שירצה יקרא לזה פוגרום נורא. אנחנו חווינו את הרמז של מה שאבותינו ידעו בשואה. אבל בניגוד לעברנו – בניגוד לעברנו – יש לנו צבא, יש לנו שירותי מדינה, יש מדינה, יש למי לבוא בטענות. כאשר הייתי בחמ"ל של קיבוץ מפלסים יצרתי קשר עם הצבא, והצבא אמר: אנחנו מבינים, וכרגע אנחנו לא יכולים לסייע. ושמעתי את אותות המצוקה מקיבוץ ארז, ולא שמעתי שום דבר מכפר עזה ומנחל עוז. אני ידעתי שיש מדינת ישראל, היא רק לא נמצאת בנקודת הזאת. והיא קיימת. הבן שלי, כמו כיתת הכוננות, כמו בנים אחרים, כמו בנות ובנים רבים אחרים – הם נחלצו עם נשק, ולפעמים בידיים חשופות, ונלחמו. כך נמשיך להילחם כדי לבסס ריבונות יהודית בטוחה ובוטחת, שפועלת על פי עקרונות הצדק והדמוקרטיה הבין-לאומיים, היהודיים והאנושיים. הטעות הגדולה של סנוואר היא שהוא בנה על חילוקי הדעת בינינו לגבי אופי העתיד המשותף שלנו, ולא הבין את עומק שותפות הגורל, שהיא תוצאת העבר המשותף שלנו. בכך הוא, שלא ברצון, ייצר ליכוד לאומי נרחב ביותר, ואני מקווה, מייחל, שנצליח, כמו בימי מלחמת העולם ההיא, לשמור את הליכוד הזה, את האחדות הזו, את הברית הזו, לפחות, לפחות, כל עוד האויבים נמצאים בשערים. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת יוסי טייב, בבקשה. << דובר >> יוסף טייב (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב בראש, אדוני השר, שר התפוצות, חבריי חברי הכנסת, יום זה לציון יום השואה הבין-לאומי הוא יום חשוב מאוד בישראל ובעולם כולו להנצחת קורבנות השואה, שאותם עלינו לזכור לנצח. ביום זה אנו ממלאים את חובתנו כעם לא לשכוח לעולם את ששת מיליון היהודים שחייהם נגדעו. השואה היא סיפור ארוך וכואב, אשר בו משפחות שלמות נרצחו, הורים נשחטו ונטבחו לעיני ילדיהם, ועקבות המוות דהרו אל הלא-נודע במטרה להכחיד את העם היהודי מעל פני האדמה. לכל קורבן היה סיפור – סיפור של משפחה, סיפור של ילדות נפלאה, וסוף עצוב של עתיד שנגדע. כשעוברים בחדרים ביד ושם, באולמות, רואים בחוש את הסיפור של האנשים הללו; רואים את העצב הנורא המבצבץ מבין התמונות. כשמתבוננים בדמויות ההוד האלה, זה מכאיב נורא, זה צורם ומכמיר את הלב. כואב יותר כשחושבים על סיפור חייהם של כל אחד ואחת מהקורבנות הללו. אז מתברר גודל הזוועה והאסון של השואה – איך בפרק זמן קצר נמחקו שישה מיליון יהודים, נשרפו לאפר, המוכיח את גודל התופת שעברו. ביום זה אנו מציינים את זיכרון הקורבנות ואת הפשע הנורא הזה – פשע לאנושות כולה. חובתנו אף יחד לזכור את ניצולי השואה החיים בתוכנו, לפעול למענם ולדאוג למחסורם. חובה זו היא חלק אינטגרלי, בלתי נפרד, מזיכרון קדושי השואה. חברים, אל לנו לשכוח את שורש הטרגדיה הנוראה ביותר, שהיא השנאה היוקדת לעם היהודי. נקודת השיא של השנאה הזו הייתה רצח עם, כפשוטו. היא החלה בשנאה יוקדת לעם היהודי, לארצו ולאמונתו. השואה מאחורינו, אך השנאה שהניעה אותה עדיין קיימת. האנטישמיות במיטבה מתחדשת בכל העולם. רואים אותה משתוללת בתפוצות. חברים, כאדם שגדל בצרפת, נולד בצרפת, אני זוכר את חיי הקהילה התוססים שהיו לנו שם, אך כיום, חבריי ומשפחתי שעדיין חיים שם מפחדים, כפשוטו, להסתובב ברחובות בעקבות המצב המידרדר. אנו מתעדכנים על מקרים רבים של יהודים שמשנים את אורח חייהם, מצניעים סממנים יהודיים ומורידים מזוזות מפתח בתיהם. מרכזים יהודיים נהפכו למבצרים עם חומות ואבטחה תמידית. מאז 7 באוקטובר ישנה עלייה של 235% במקרים אנטישמיים ברחבי העולם, כאשר רק בצרפת מדובר בכ-1,000%, ועוד מקרים רבים שאינם מדווחים. האם התופעות הללו אינן מזכירות לנו משהו? יהודים מפחדים להסתובב ברחובות רק בשל היותם יהודים. ביום 7 באוקטובר באו מחבלים נתעבים וחוללו זוועות נוספות בעמנו – הם רצחו, חטפו באכזריות, ואנסו אנשים, נשים וטף. הם באו חדורי מטרה לפגוע בכל יהודי באשר הוא רק בשל יהדותו. לצערי הרב, גם היום שונאי ישראל מדברים בגלוי על כך שמטרתם היא למחוק את העם היהודי, להשמיד את המדינה היהודית. זה חייב להיתקל בהתנגדות איתנה, עיקשת ועוצמתית, בכל האמצעים הדרושים, מכל מדינות העולם. אנו קוראים לארגונים הבין-לאומיים: די לצביעות. תילחמו, תעמדו איתן איתנו ביחד במלחמה הזאת נגד הטרור ונגד האנטישמיות, בלי אבל, בלי אולי, בלי למה וכמה. גם ברגעים אלו אנו נלחמים על מנת להבטיח שלא תתרחש עוד שואה או דמותה בעמנו. נילחם על זכותנו לחיות בארצנו בביטחון וללא כל חשש. רק כך נוכל להבטיח שאותן זוועות לא יתרחשו שוב. נישא יחד תפילה לשלום חיילנו, להצלחתם בהשמדת האויב ואויבי ישראל באשר הם, בכל מקום שהם. נתפלל ונייחל לשובם של כלל החטופים לחיק משפחתם במהרה. נזכור לעד את הקורבנות הקדושים של השואה, השם ייקום דמם. נפעל ונדאג יחד לניצולי השואה החיים בתוכנו. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". יהי רצון שיאמר האל די לצרותינו ושנזכה לראות פני הקדושים בביאת משיח צדקנו במהרה. לא עוד. עם ישראל חי. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. << דובר >> ישראל אייכלר (יהדות התורה): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום השואה הבין-לאומי. אני לא יודע איך זה נקבע, אבל זה נקבע. אני זוכר את הסיור שעשתה הכנסת לאושוויץ – נדמה לי עם 50 חברי כנסת, ביום כזה – זה היה אירוע מאוד מכונן. אנחנו קראנו את כל הספרים שיצאו בעברית על השואה, ובפרט הדור שלנו, שאנחנו נולדנו כעשור אחרי השואה. זה חי בקרבנו, ראינו, הכרנו. הזקנים והקשישים שהכרתי בסביבה היו רובם ניצולי שואה. הנושא הזה טמון בליבנו. אבל העולם כבר עבר לנושאים אחרים. יש מזה כבר 80 שנה. אני לא יודע כמה גויים שיש להם איזה תחושות אשמה בקשר לשואה עדיין קיימים בעולם. אפשר לראות – בסקרים שמתפרסמים היום על היחס ליהודים בעולם רואים שככל שהדור הוא צעיר יותר באוניברסיטאות, איפה שיש היום את האנטישמיות, הוא פחות אוהב ישראל ויותר שונא יהודים. זה דבר מאוד מסוכן מאוד, כי בדור הראשון שלאחר השואה, עדיין היה איזשהו חינוך שהיה עוול גדול ואסור שזה יקרה; היום הציבור הצעיר פחות מתחבר לזה. אחד הדברים האקטואליים שהיו ב-7 באוקטובר, בשמחת תורה, שכולם מדברים ומזועזעים, ממנו, ואי-אפשר להבין אותו, הוא איך רוצח יכול להתפאר בפני הוריו שהוא הרג בידיו עשרה יהודים. שאלו שבויים: איך עשיתם דברים כל כך מזעזעים? אז הם אמרו: אלה לא בני אדם, זאת אומרת, הם לא התייחסו ליהודים כבני אדם. כי אי-אפשר לעשות אכזריות כזאת נגד בני אדם. אבל ברגע שעשו אותו דמון, דמוניזציה, עשו אותו חיה, או יותר גרוע מחיה, אז הם היו מסוגלים לעשות את אשר עשו. האנשים שם חונכו במשך שנים על ידי המערכת החינוכית של אונר"א, שהיא המערכת שלהם, שהיהודים אינם בני אדם. וזה הדבר שקורה בכל העולם כולו. זאת ההסתה הנוראה בעולם, וזו הסכנה הגדולה בעולם. אני רוצה לומר לכם שיש את מוזיאון השואה בוושינגטון – כך שמעתי, לא הייתי שם – שלא מספר על הזוועות של הרכבות והמחנות וכל זה, אלא על ההסתה והתהליכים שאירופה עברה ביחס ליהודים עד שפרצה השואה, כי זה מה שיצר את השואה. אף אדם לא היה יכול לעשות את זה אם הוא לא היה מרגיש בחילה, מיאוס, כשהוא ראה יהודי. וזו הבעיה המרכזית. יש סיפור קצר מאוד: אדם עמד והסביר למישהו שהיהודים הם נוראים ואיומים כי הם אוהבי בצע, תאבי בצע – כסף, כסף, כסף. אז אומר לו איש השיח שלו: אני חושב שאתה צודק. היהודים הם באמת תאבי בצע. אבל עד כמה שאני מכיר את החברים שלי, כל בני האדם הם תאבי בצע ואוהבי כסף. אז הוא אמר לו: עכשיו מדברים על היהודים. לא אכפת לו שגם הגויים אוהבים כסף, אבל היהודי אוהב כסף. זה כל התורה כולה של הדה-הומניזציה ליהודים. ולכן, הסכנה הגדולה, שאנחנו צריכים למנוע אותה – יש מקומות שאין לנו עליהם שליטה; לא בעזה ולא במערכת החינוך. מי שחושב שהוא יוכל לחנך מחדש את העזתים ואת הפלסטינים בשומרון, יש לו חלומות באספמיה. אבל כשמדברים על איך אנחנו מונעים את השנאה הזו, אנחנו צריכים ללמוד קודם כול אצל עצמנו. אנחנו צריכים לדעת שכאשר מדברים על היהודים בכל ההיסטוריה, ובפרט בתקופות האלה: הם סוחטים את כל הכספים של העם, הם מפריעים למלחמות, הם בלתי יצרנים, הם עניים – את היהודי האשימו בגלל שהוא עני והאשימו אותו בגלל שהוא עשיר, ושניהם היו, היו יהודים עניים והיו יהודים עשירים. בכל מקרה, יהודי עשיר – בקריקטורות של גרמניה תוכלו לראות יהודי שמן ועשיר עם המון המון כסף, ויהודי כזה שנובר באשפתות ושהוא מזוהם ומלוכלך. כל הסיפור הזה של הדה-הומניזציה, מגפות, למשל – תמיד מגפות פורצות בגלל היהודים. כולם יודעים את העניין של מרעילי הבארות וכל הדברים האלה. להגיד שהיהודים הם החולים – אני זוכר, וזה היה לא מזמן, שאמרו שבני ברק, למשל, זה עיר שמדביקה, וצריך לעשות מחיצה בינה לבין רמת גן כדי שלא ידביקו את כולם. אני מביא את זה כדוגמה שנחרתה בזיכרוננו. אבל העניין הזה של הדה-הומניזציה של יהודים – זה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד. אנשים מזלזלים – האט ער געזאגט. אז הוא אמר עלינו כך. לא, אסור לזלזל בדבר הזה. זו הסכנה הגדולה ביותר. כשעושים קריקטורות אנטישמיות מזעזעות תמיד היהודי הוא עם הכסף, הביזה, הוא שודד את כל הכספים. כסף שמגיע לכל העמים זה כסף טוב, אבל אצל יהודי זה ביזה. זה השיח. כאשר ההסתה מחלחלת, אנחנו לא מתפלאים. כולם הזדעזעו. אם אתם זוכרים, היה מישהו בתקשורת שאמר: היהודים מוצצים לנו את הדם. זאת התחושה. תחושת בחילה. כשראו יהודי בברלין, אז לא היה שהייתה לו איזו בעיה איתו – הייתה לו בחילה. הוא לא היה יכול להסתכל, הוא לא היה יכול לראות את זה. יש להם כל כך הרבה ילדים, והם מביאים המון ילדים, והאימהות האלה הן מכונות ילודה – כל מיני דברים כאלה שיוצרים דה-לגיטימציה. אני יכול לתת דוגמה – אנחנו רואים את זה לפעמים בעולם: אם איזה פקיד רואה כמה יהודים ביחד: קודם כול, זוזו מהדוכן. יש פה איזה צפיפות, משהו מחניק. והדבר הזה, שההסתה היא הגורם לכל אסון, היא הגורם הראשוני של מלחמה, גם בימינו, גם במה שקרה בשמחת תורה – אני חוזר ואומר את זה: אם לא היה חינוך של הסתה ודה-לגיטימציה של היהודי כאדם, הם לא היו מסוגלים לעשות את הטבח הזה. כי היית יכול להגיד: הינה, מה אתה עושה את זה פה? אולי תעשה את זה ליהודים כאלה, ליהודים כאלה. לא, כל יהודי מעורר בעיניהם סלידה, מעורר זעם. סיפר לי מישהו שהיה בווינה – היא עיר מאוד מודרנית. הוא היה באוטובוס. אישה מבוגרת ירדה ואמרה: יודה. אז הוא אמר לה: דנקה שיין, תודה רבה. אות כבוד. היה שם עוד מישהו, בן אדם מבוגר: יודה. היום בווינה, לא תגידו בעזה. ולכן, הלקח היחיד שאפשר לעשות הוא למנוע את הלגיטימציה של הפיכת היהודי לדמון, של הפיכת היהודי למיותר, של הפיכת היהודי לנטל, של הפיכת היהודי לכזה שאוכל את כל הכסף של כולם, שכולם מפרנסים אותו, שהוא בור ועם הארץ – דברים כאלה שהם בדיוק הפוך מהמציאות. הרי העם היהודי – כי אתם החכמים מכל העולם. על חוקי התורה כתוב: "כי היא חכמתכם ובינתכם" לעיני כל העולם. אז בדיוק אנחנו, העם היהודי, הוא העם הבור? אני חושב שאין עם נאור ועם חכם יותר מהעם היהודי. ביום החשוב הזה אנחנו צריכים לקרוא בקול גדול: די להסתה, די לקריקטורות האנטישמיות, די לדמוניזציה של יהודים. אם נצליח להנחיל את זה לעולם כולו, אז נוכל אולי לומר, לקוות ולהתפלל שלעולם לא עוד. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת משה סולומון. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> – – – << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> חברת הכנסת מיכל וולדיגר במקום. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברים נכבדים, סבא שלי האהוב והצדיק, משה אבא עצמון ז"ל, נפטר לפני 27 שנה. את בני השלישי קראתי על שמו, ישי משה. סבא שלי, שעבר חיים לא פשוטים, לא אהב לדבר על העבר והיה ממוקד בעשייה, בעזרה לזולת ולימוד תורה. את מה שאנחנו יודעים על עברו, למדנו מקרובי משפחה. סבא משה גדל בעיר לודז'. הוא עלה לארץ בשנת 1934 מתוך ציונות, דרך הפועל המזרחי, לאחר שעבר הכשרה בפולין. הוא עלה לישראל והמשיך כל הזמן להתכתב עם בני משפחתו שנשארו מאחור בפולין, ביקש שגם הם יעלו ארצה. הוא עבד כדי שיהיה להם מקום פה בארץ, הוא נדנד ונדנד, ולבסוף גם דאג לשלוח להם סרטיפיקטים, ואכן, הוריו, אחותו אסתר ושני אחיו עלו לארץ והקימו את משפחותיהם בארץ ישראל. אבל אחות אחת, אחותו הבכורה, חיה פרידל גארדין, נשארה בלודג' יחד עם בעלה ושני הבנים הקטנים שלהם. לצערנו הרב, הם נרצחו בשואה – אימא, אבא, שני ילדים קטנים תמימים, שלא עשו רע לאף אחד. מה שנשאר לנו מהם זה תכתובת של גלויות בינה, בין חנה פרידל גארדין, לבין סבא שלי, זכרו לברכה, שנפסקה באחת. אני רוצה להודות לאיציק כהן, נכדה של אסתר פטר, אחותו של סבי, שכאמור עלתה ארצה, לישראל, שהעביר לי עותק מכמה גלויות וכמה מסמכים שנשמרו אצל סבתו. לסבא שלי, סבא משה, היו גם שתי בנות דוד שעלו לבדן ארצה לאחר השואה. הן שרדו, אבל כל שאר בני המשפחה שלהן נרצחו. הן גרו בתל אביב, ובכל יום, בכל יום סבתא שלי הייתה מבשלת להם אוכל, ובערב, כשסבא משה היה חוזר מהעבודה, הוא היה נסחב עם סירים באוטובוס, סירים מלאים, להביא להן את האוכל לתל אביב. אשתו של סבא, סבתי היקרה, סבתא אסתר, זכרה לברכה, נפטרה לפני 18 שנה. היא נולדה בקוינסק – גם זו עיירה בפולין – למשפחת טורקו. סבתא אהבה לספר על פולין, בניגוד לסבא. הם חיו שם, כל המשפחה המורחבת, כולל הדוד והדודה והבנים שלהם, כולם יחד בחווה אחת גדולה. היה לסבתי גם אח גדול. הוא היה הבכור, וקראו לו אריה. סבתא אסתר נולדה אחרי אריה, ואחריה – עוד שני אחים קטנים, דבורה ודב. בשנת 1935 ההורים של סבתא אסתר החליטו לעלות לארץ, גם הם מתוך ציונות. סבתא אסתר לא רצתה לעלות, כי היא אהבה את קוינסק. הדודים שלה, שגרו איתם, אמרו לה שבאמת אין לה מה לחפש בפלסטינה, והציעו שהיא תישאר איתם, וכך היא עשתה. היא נשארה בפולין עם אריה אחיה, שהיה כבר מעל גיל 18, ולא היה כלול בסרטיפיקט שהיה למשפחה. ימים אחדים לפני יום הולדתה ה-18, סבתא הבינה שהיא צריכה לעזוב את פולין. היא חששה לפספס את ההזדמנות, ואחרי גיל 18, היא כבר לא כלולה בסרטיפיקט שהיה לכל המשפחה. אז לאחר מאמצים רבים, היא הצליחה למצוא אונייה ולהגיע לארץ ישראל. אבל כל בני משפחתה המורחבת, כולל אחיה, שהספיק להתחתן והספיקה להיוולד לו בת, בת קטנטנה – כולם נשלחו לטרבלינקה ונרצחו שם. זה הוא סיפורם של המעט שבמעט. ישנם גם את אברהם וולדיגר, סבו של בעלי, וכל משפחתו, משפחה גדולה, גדולה וענפה, שנרצחה. ישנו גם את אחיה של מכלה וולדיגר, סבתו של בעלי, שגם הם – כל המשפחה כולה נרצחו. האחים שלה, בעצם; האחיות הצליחו לשרוד, והאחים כולם נרצחו. ישנם שישה מיליון יהודים שנרצחו אך ורק בשל היותם יהודים, שישה מיליון. יהי זכרם ברוך. << קריאה >> מיקי לוי (יש עתיד): << קריאה >> אמן. << דובר_המשך >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> חובתנו גם עבורם, עבור אלה שנרצחו, גם עבור שורדי השואה שעדיין חיים בינינו, וכמובן עבור ילדינו וילדי ילדינו, לדאוג שדבר כזה זה לא יקרה יותר. הקמנו את המדינה היקרה שלנו, ואיך אבי, שהיה ילד קטן בשואה, סיפר לי? שהוא שאל את אימו, תוך כדי התופת, תוך כדי המחנה, הוא שאל אותה: למה זה קורה לנו? והיא ענתה לו: כי אין לנו מדינה ואין לנו פרלמנט משלנו. כשיהיה לנו, זה לא יקרה. לצערי – ואני לא משווה, ינון, אני לא משווה – המדינה שלנו כשלה ב-7 באוקטובר. איבדנו כל כך הרבה אנשים, וזה בלתי נתפס, ועדיין, למרות הכאב העצום ולמרות שיש לנו עדיין חטופים אהובים בעזה, וחובתנו להחזיר אותם הביתה, יש לנו מדינה ויש לנו צבא שנלחם וימשיך להילחם באויבינו. ונוכל, נוכל להם, לאויבים שלנו. לא נסכים שתיפול שערה משערת ראשם של אזרחינו. אפס סובלנות לטרור. ולכן אני קוראת פה לשר הביטחון ולקבינט המלחמה לא לוותר ולהמשיך את המלחמה. להמשיך להיאבק, גם בצד הביטחוני, ובוודאי בצד האזרחי, לא לתת הומניטרי תמורת כלום, אלא הומניטרי תמורת הומניטרי, שזה יהיה חלק מהעסקה. אם צריכים ללכת לעסקה, תהיה עסקה שכוללת את ההומניטרי, לא לחלק אותו סתם, ובוודאי שלא תהיה כלולה בעסקה הזו הפסקת הלחימה, כי אם נפסיק להילחם, אנחנו עלולים להימצא עוד כמה – אני לא רוצה לנקוב בזמן, אבל בהחלט בהחלט באסון הבא שייפול עלינו, ולכן אסור לנו, עד שנשלים את כל היעדים של המלחמה, שהם מיטוט החמאס, החזרת החטופים והחזרת השקט לעוטף ישראל ולכל ישראל. תודה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בבקשה. חמש דקות לרשותך, בבקשה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> "אלקים אַל דֳמי לך, אל תֶחרש ואל תשקֹט – – – כי – – – אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש – – – אמרו לכו ונכחידם מגוי, ולא יזָכר שם ישראל עוד. כי נועצו לב יחדו, עליך ברית יכרֹתו". רק יום לפני התאריך המקורי של יום השואה הבין-לאומי, שוב הזכירו לנו אומות העולם מדוע מדינת ישראל היא המקום היחידי והבטוח עבור העם היהודי, ומדוע אנחנו מוכרחים לעמוד ולהיקהל על נפשנו. ביום שישי האחרון בית הדין הבין לאומי בהאג הוכיח לנו והזכיר לנו כי אומות העולם מתקשות לראות יהודים שבוחרים להגן על חייהם. מספיק היה להקשיב להאשמות שהטיחה בנו ראשת ההרכב כדי להבין שכלום לא השתנה – העולם הוא אותו עולם והיהודים הם אותם יהודים והשנאה היא שם, ולא צריך הרבה כדי לעורר את המפלצת האנטישמית המשתוללת. בימים אלו, שבהם מיטב בנינו נלחמים באויב הדאעשי הנאצי בעזה, אנו מחויבים ללמוד את לקחי השואה. בניגוד לאז, איננו חסרי אונים, ויש לנו לוחמים עזי נפש המבינים את גודל השעה והשליחות. עלינו לזכור כי בזמן אמת אף אומה לא תתנדב להגן עלינו, וכי עלינו להיות מספיק חזקים, מאמינים ונאמנים לנצח ישראל שלא ישקר. אז נכון, אנחנו נהנים מסיוע של אומות מסוימות, ועל כך אנחנו מכירים תודה. אך בסופו של דבר, סיוע צבאי הוא מארג של אינטרסים, ואנחנו איננו מעוניינים להיות בסיטואציה שבה ההגנה על עצמנו תהיה תלויה באינטרסים של מדינה אחרת, ברצונה פותחת את הברז וברצותה סוגרת. "הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב". שנים שאני שומעת בלבול בנוגע לפסוק זה, פסוק שכל מהותו הוא ברכה המתארת את מקום עוצמתו של העם הנבחר. בימינו נעשה בו שימוש כדי לייצר חרדה ולזרוע פחד. המלחמה הזו הבהירה: זו לא בחירה אם להתחשב בעולם. העולם אינו מסוגל לראות יהודים עומדים ונקהלים להגן על עצמם, ולכן הברכה שלנו היא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ככל שנדרוש ונבקש להגן על עצמנו, הקדוש ברוך הוא ישלח לנו את האומץ ואת עוז הרוח לא להתחשב ולהיתלות בעמים אחרים למען המשך הקיום שלנו כעם ישראל בארץ ישראל. אדוני היושב-ראש, השנאה היא אותה שנאה. לא עניין אותם, את רוצחי נוח'בה, את אותם רוצחים, אם האדם שהם רוצחים הוא דתי, חילוני, ימני, שמאלני, אשכנזי או ספרדי. הם, כמו אבותיהם הרוחניים מגרמניה הנאצית, ביקשו דבר אחד: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד. והתשובה לכך? התשובה שלנו לכך? התשובה חייבת להיות מוחצת. כפי שאמרנו אז, אחרי השואה: לא עוד, גם עכשיו אנחנו חייבים לומר: לא עוד – בכל מחיר. והתקומה – לאחר השואה האיומה חזר עם ישראל לארצו, לנחלת אבותיו, למקום היחיד שנכון ומדויק עבורו, נלחם והקים בו את מדינת היהודים. כמו אז גם היום, לאחר הטבח האיום בעוטף ישראל, אנחנו מחויבים וצריכים לשנות את המציאות באמצעות חיזוק ההתיישבות היהודית, באמצעות חזרת עם ישראל לחבל ארץ נוסף, חבל עזה, כולנו ביחד, באחדות ובאהבת ישראל מופלאה. ויהי רצון ותתקיים בנו נבואתו של הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאם ה' ונִגש חורש בקֹּצר ודֹרך ענבים במֹשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם". תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת יבגני סובה, בבקשה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, מדי שנה בתאריך 27 בינואר העולם מציין את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. כמו כן, מדי שנה הכנסת מציינת את היום הזה כאן, באולם. והאמת היא שצר לי שהנוכחות די דלה באולם הזה, בגלל ימי שלישי, ולא פעם אמרתי שצריך לעשות את זה בימי שני או רביעי, כדי שנוכחות חברי הכנסת ביום כזה חשוב אכן תהיה גדולה מזה. סיפור השואה, אדוני היושב-ראש, עבורי, כמו לרבים מאיתנו, הוא סיפור של המשפחה. סבתי, שאתמול חגגה יום הולדת 93, היא ניצולת שואה. מכאן אני שולח לה אריכות ימים, ובאמת בריאות, בריאות. היא זוכרת את המלחמה, כשהייתה בת עשר בשנת 1944, כאשר הגרמנים פלשו לברית המועצות. בגיל כזה אתה כבר זוכר את הזוועות, אתה זוכר את התחושות. במזל, במזל, כמו רבים בברית המועצות, היא פונתה למזרח, וכך היא ניצלה, וכך גם נולדה אימי. מצד אשתי, הסיפור טרגי יותר. אביה של חמותי איבד בבלארוס בעת המלחמה את משפחתו הראשונה, אשתו וחמשת ילדיו. לאחר המלחמה הוא נישא שנית, וכך נולדה קודם חמותי ואחר כך אשתי. השואה עבורי היא גם סיפור של גבורה, לא רק סיפור של זיכרון השואה. סבי היה קצין בצבא האדום שלחם, נפצע שלוש פעמים, ולמעשה כמעט ארבע שנים היה בחזית, ואף זכה לעלות לארץ ישראל, והלך לעולמו בגיל 93, בשנת 2009. כידוע לכם, למעלה ממיליון וחצי יהודים לחמו בצבאות נגד הנאצים בקואליציה. המורשת שלהם היא המורשת של העם היהודי, היא המורשת של ההיסטוריה שלנו, והיא גם המורשת של מדינת ישראל, שקמה שלוש שנים לאחר השואה. בדיוק לפני 80 שנה, בחודש ינואר 1944, התרחשו כמה אירועים חשובים באותה מלחמה. קודם כול הוסר המצור מעל העיר לנינגרד, שהיא העיר השנייה בגודלה בברית המועצות. מאות אלפים נהרגו בשלוש השנים של המצור, מתו מרעב, ומתוכם למעלה מ-40,000 יהודים. זאת הייתה עיר גדולה מאוד, גם היום, השנייה בגודלה, למעלה מארבעה מיליון איש. כשאנחנו נזכרים בשישה מיליון שנספו בשואה, אז אנחנו בוודאי מדברים גם על אלה שמתו מרעב, נהרגו בהפגזות, ובהם, כמו שאמרתי, 40,000 יהודי לנינגרד. כמו כן, באותו חודש, בינואר 1944, התחיל התהליך של שחרור המחנאות והגטאות, תחילה בשטחה של ברית המועצות ולאחר מכן בכל מזרח אירופה. התהליך הזה הסתיים עם הניצחון, בחודש מאי 1945. כיום, כעבור 80 שנה, מדינת ישראל והעם היהודי כולו נלחמים נגד הנאצים החדשים, הנאצים של ימינו, שזה החמאס. המתקפה הברוטלית של החמאס ב-7 באוקטובר הזכירה לרבים – אני מדגיש: לרבים – את זוועות השואה. למעלה מ-140,000 איש עדיין חיים בתוכנו מאלה ששרדו את השואה. נכון, יש כאלה שיגידו שהשואה לא משתווה לשום דבר. יש כאלה שטוענים כי השואה לא תחזור, כי מדינת ישראל עצמאית ועוצמתית, והדבר לא יכול לקרות בעליל. אך כפי שנאמר לפניי, השנאה היא אותה שנאה, והרצון לרצוח אותנו, היהודים, הוא כמו אותו רצון שהיה לפני 80 שנה, לפני 85 שנה, כשהגרמנים התחילו והפעילו את מכונת הרצח המטורפת במאה ה-20. התשובה לאיום הזה חייבת להיות חד-משמעית, חד-משמעית וברורה לכל העולם, לא רק לנו: לא נאפשר למישהו לאיים עלינו ובוודאי לשאוף להשמדתנו. לצורך המטרה הזו דורות של יהודים עלו ארצה, בנו את מדינת ישראל, לחמו במלחמותיה ואף שילמו בחייהם על העצמאות שלנו. בזכות הנופלים גם אנחנו חיים. פשוט הביטו בשמות של כל הנופלים במשך 75 שנות קיומה של מדינת ישראל ואתם תראו את כל הפסיפס הזה של יהודים מכל העולם, מכל המדינות. אני גאה להוביל בכנסת את הנושא של זיכרון הגבורה היהודית במסגרת השדולה להנצחת הגבורה היהודית שזכיתי להקים לפני ארבע שנים. כאשר אני מסתכל על הטרגדיה הנוראית של עמנו במאה ה-20 ומסתכל היום על הטרגדיה של 7 באוקטובר, אני קודם רוצה לאחל לכולנו שהטבח של ה-7 באוקטובר באמת יישאר אירוע הכי טרגי של העם היהודי במאה ה-21, שזה יהיה גם האירוע הכי טרגי במאה ה-22, במאה ה-23. קשה להגיד את זה, אבל כשאנחנו אומרים שמדינת ישראל קמה בשביל שהשואה לא תשוב, אז הינה, אנחנו פספסנו את האירוע של 7 באוקטובר. בשנות הארבעים של המאה הקודמת לא הייתה מדינת ישראל, לא היה צה"ל, גם לא הייתה חברה ישראלית שיודעת להתלכד בעת משבר. אדוני היושב-ראש, אני מאמין בכל ליבי שבקרוב החיילים הגיבורים שלנו, הנכדים והנינים של הניצולים, של ניצולי שואה, יבטיחו כי השואה והטבח של 7 באוקטובר לעולם לא ישובו. יהיה זכרם של הנופלים ברוך. תודה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מנסור עבאס – אינו נוכח. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כבוד היושב-ראש, רבותיי וגבירותיי חברות הכנסת, בנאומיי הקודמים ביום השואה – שנים ארוכות, מאז 2010, אני מקפיד לנאום ביום הזה. היום, דווקא השנה, כשזיכרון השואה חשוב ואקטואלי מתמיד, ועדת האתיקה של הכנסת מנעה ממני לנאום היום בקולי. אני מקריאה את נאומו של חבר הכנסת אחמד טיבי, שוועדת האתיקה מנעה ממנו לעלות לדוכן הזה, ולעשות מה שהוא עושה כבר מ-2010 – נואם ביום השואה. כנציג ונבחר ציבור המבקש הכרה בפשעים נגד האנושות שנעשו ונעשים לו גם ברגעים אלו, אני רואה חשיבות כפולה לעמוד כאן על הבמה הזאת, להכיר בהיסטוריה, להכיר בשואת העם היהודי השיטתית והאכזרית, שצמחה שם על אדמת אירופה, נעשתה שם במערב באמצע המאה הקודמת, ולגלות אמפתיה לסבלם של השורדים, קורבנות השואה ומשפחותיהם, בעולם כולו ובארץ הזאת, במדינה הזאת, שבה אנחנו חיים יחד, במדינה הזאת שנגזר עלינו, ערבים ויהודים, לחיות ביחד. לפני הכול, זהו אקט אנושי בסיסי של סולידריות והתנגדות – התנגדות לאידיאולוגיה גזענית שמבקשת לבסס עליונות של קבוצה אחת על האחרת. הנאציזם ושותפיו, האקטיביים ואלו שעמדו מנגד, שראו ושתקו, ביקשו להקים את הרייך השלישי על טהרת הגזע תוך השמדת האחר – היהודים, ולאחר מכן גזעים נוספים. הם ביקשו לטרנספר את היהודים, תחילה לגטאות ואז למחנות ריכוז, ולבסוף, במדרון החלקלק המהיר, למחנות ההשמדה והמוות. פרופ' אניטה שפירא, ילידת פולין ושורדת שואה בעצמה, תיארה את השואה כמציאות שבה האנטי-מוסרי היה לנורמה, והמוסרי – ליוצא מן הכלל. אז כמו היום זוכרים הקורבנות את המקרבנים ואת אלו ששתקו לנוכח הקרבתם, אלו ששתיקתם אפשרה את העלמתם, רציחתם והשמדתם; השכנים שראו קולגות, חברים לכיתה, שכנים ומכרים נעלמים יום אחד וקיבלו בשתיקה וכניעה את המציאות הפוליטית האלימה. אז כמו היום יש לזעוק בקול כנגד כל תופעה של אפליה, גזענות ופוליטיקה של שנאה לאחר, גם כשהאחר הוא ערבי פלסטיני. הנורמליזציה של הסבל הפלסטיני, השנאה לפלסטינים, הן נורמות אנטי-מוסריות שפשטו בחברה הישראלית היהודית, שנהיו למיינסטרים, ולאחרונה יותר מתמיד. בכל שנה זה מורכב לבן המיעוט הפלסטיני לעמוד כאן בכנסת, להביע אמפתיה והבנה לעבר של הקורבן היהודי, כשהוא – אני – קורבנו של הקורבן. השנה זה מורכב במיוחד. רק השבוע רבים מחברי הבית הזה, ושליש מחברי הממשלה הזו, ובהם שרים בכירים, התכנסו בקריאה לטרנספר, בשמחה, חיוכים וריקודים, כאילו אין עשרות אלפי הרוגים כאן ובעזה, פצועים, אבלים, אנשים שאיבדו את בתיהם, את חייהם, שמתמודדים עם מציאות שהיא גיהינום על פני האדמה, ובהם 136 חטופים, ובנות ובני משפחתם זועקים כבר תקופה ארוכה מדי את המובן מאליו: שיחזרו הביתה, שההפקרה תיפסק. במקום עסקה, במקום פתרון מדיני, מוכרים להם סיסמאות ריקות וניצחון בכוח שלא יקרה, ובמקביל, תוקפים אותם ומוסיפים חטא על פשע. בספרה המכונן "אף אחד מאיתנו לא יחזור" כותבת שרלוט דלבו: "אני חזרתי / בעוד שאתם כלל לא ידעתם / לא ידעתם / שאפשר לחזור משם. // חוזרים משם / ואף ממקומות רחוקים יותר. // אני חוזרת מעולם אחר / לעולם הזה / שלא עזבתי, / ואיני יודעת / מי מהם הוא אמיתי. // אמרו לי, האומנם חזרתי / מהעולם האחר? / להוותי / אני עדיין שם / מתה / שם / כל יום קצת יותר / אני מתה שוב". אי-אפשר להתעלם מצירוף המקרים שבזמן שבעולם מציינים את יום השואה, יום שחרור מחנה אושוויץ, שהפך לסמל השואה כולה, עומדת ישראל, מכל המדינות, למשפט על הפשע החמור ביותר נגד האנושות בבית הדין הבין-לאומי, זה שנוסד על חורבות המחנה ההוא, זה שנכתב בדם שנשפך במחנה ההוא – על רצח עם, על רצח העם שלי. השבוע הציע פרשן יהודי אחד: "הסיום חייב להיות טוטלי" – לא סופי. "צריך לשרוף בכיכר פלסטין בעזה את כל ספרי הלימוד שלהם, בכל המקצועות, ולכתוב להם ספרים חדשים, ובהם כל דף, כל מילה, יעברו אישור שלנו". נראה שכמו שאומר הסופר הבריטי הקסלי, העובדה שבני אדם לא לומדים ממה שההיסטוריה מנסה ללמד אותם היא למעשה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מההיסטוריה. בעוד יש מי שלא לומדים את מה שההיסטוריה מנסה ללמד אותנו, יש דווקא מי שלומדים ממנה, ומציעים עכשיו לעשות copy-paste למה שעשו להם, ומתעקשים לשכוח ש"במקום שבו שורפים ספרים, עתידים לשרוף בקרוב גם בני אדם", כפי שאמר היינה; מטיפים לדה-נאציפיקציה של האחר ובו בזמן מפיצים שנאה, גזענות ותיאוריית גזע משלהם. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> אי-אפשר להתעלם מהכישלון המוסרי המהדהד שבזה. נשאר רק פסקה אחת. בגלל חשיבות היום המיוחד הזה אני מבקשת להמשיך. כאן ועכשיו, במיוחד ביום הזה, אני לא יכול שלא להזכיר את הזוועות הנעשות ברגעים אלו בעזה, את המשפחות שנמחקות ברגע, את למעלה מ-26,000 ההרוגים, את אלפי העזתים הקבורים מתחת להריסות, את הרעב הנורא, את מחנות הפליטים, ההפגזות הבלתי-פוסקות, ההרס והחורבן. בעזה אומרים שנגמרו החיים. עזה הרוסה כמו הירושימה. יש הרג טוטלי. השואה היא פשע נגד האנושות מהגדולים והחמורים שידעה ההיסטוריה המודרנית בכלל והעם היהודי בפרט, טראומה קולקטיבית מכוננת אז והיום, עבר שלא עבר. לסיום, זה המקום לומר כי אל לה לשואה להיות כלי בוויכוח הפוליטי הפופוליסטי; אל לה להיות כלי להכשרת עוולות, זוועות ופשעים. אין למסחר אותה, אין לגחך אותה, אין להוזיל אותה. אם כולם נאצים, אז אף אחד לא נאצי. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> חבר הכנסת אבי מעוז. רק רוצה לתקן: ב-7 באוקטובר נרצחו אנשים, נחטפו. יש לנו 136 חטופים. ישראל יצאה למבצע להגנת עם ישראל. היהודים לא חטפו אף אחד בתקופת השואה, לפני השואה, ובטח שלא לקחו שבויים נאצים. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, 27 בינואר למניין הגויים, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, נקבע כיום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה. אני מקדיש נאומי זה לאימי מורתי שתחיה, שבספטמבר 1944 למניין הגויים נשלחה עם כל משפחתה מגטו לודז' למחנה ההשמדה אושוויץ'. עבור רוב משפחתה של אימי השחרור של מחנה אושוויץ הגיע באיחור של ארבעה חודשים בלבד. אדוני היושב-ראש, לפני 107 שנים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כחצי שנה לפני הצהרת בלפור, פרסם מרן הרב קוק זצ"ל, ששהה אז בעל כורחו בלונדון, גילוי דעת על דבר הבגידה הלאומית כנגד יהודים מתבוללים, שטענו שהיהדות היא אך ורק דת ולא לאום. דבריו אומנם אינם עוסקים בשואה, שהתרחשה יותר מ-20 שנה לאחר מכן, אבל יש בהם כדי ללמד על מערכת היחסים ההיסטורית בין עם ישראל לבין אומות העולם. וכך הוא כותב שם: "אנחנו מחויבים ומוכרחים לבאר לכל האנושיות הלוחמת את חובותיה אלינו. אנחנו נתנו הרבה לאנושיות, הפחנו במוסר האנושי כוח חיים, בתמציתה של כל הדתיות התרבותית חי רכושנו הרוחני, אנחנו הצלנו ומצילים את כל האנושיות, מצד אחד מהאליליות החשוכה העבדותית, ומצד אחר משכחת אלוקים החלשה, חסרת הדם, המתה. דברי ימינו הנפלאים, האלוקיים לגמרי, הינם ויהיו תמיד הבסיס של הרוח האנושית היותר-טהורה, שכל העדינות האנושית, מתוכה היא מתפתחת. והעמים השיבו לנו כגמולנו יפה מאוד: בגזול את אדמתנו, בגרש אותנו ממנה ובשרפת מקדשנו והריסתם, בשחיטות באכזריות, בחרוך להבות האוטו דה-פה, בטלאים הצהובים, בקריאות "הפ הפ" ברחובות, בהכאות מסמרות במוחותינו ועוד הרבה מאוד מעשים טובים כאלה, ובכל מיני עלילות שווא ותואנות לא אנושיות, באותה שעה שהם משיבים את כל רוחותיהם ממעיין החיים החי הקדוש שלנו, ונהנים במלוא הפה מפעולותינו הנהדרות". עד כאן, סוף ציטוט. גם רבע מאה לאחר מכן, העולם המשיך לנהוג כמנהגו כאשר הצורר הנאצי, יימח שמו, פעל בשיטתיות יסודית שלא הייתה כמותה להשמיד, להרוג, לאבד ולמחות מעל פני האדמה את העם שחטאו היה בכך שהביא לעולם את התורה והאמונה, את הצדק, המצפון והמוסר. הצורר לא יכול היה לסבול את קרני האור וחיידקי הקדושה שהופצו לעולם מהגטאות, את חיי המשפחה הישראליים הזכים, את תביעת הצדק הניבטת מעיניו של ילד יהודי בן יומו ואת עסק התורה של תינוקות של בית רבן, כפי שהיטיב לתאר זאת עזריאל קרליבך ב"ספר החורבן". ומה עשתה שאר האנושות, ברובה הגדול? עמדה מנגד אדישה, פסיבית, שותקת או חסרת אונים, אחרי שבמשך אלפיים שנות תרבות נוצרית היא רצחה תיאולוגית ומוסרית את העם היהודי בניסיון ליטול ממנו את זהותו כעם הנבחר, ובכך אפשרה את השותפות או השתיקה של אומות העולם אל מול הפשע הזוועתי של הנאצים, יימח שמם. אומנם מדינת ישראל, מדינה יהודית לעם ישראל, נוסדה קוממיות, אבל התופת שהתרגשה עלינו בשמחת תורה הזכירה לנו שהעולם עדיין כמנהגו נוהג, ועם כל ההבדל שבין זוועות השואה לבין זוועות החמאס, עדיין הדמיון זועק לשמיים. עדיין יש מי ששואבים השראה מכתביו של הצורר הארור ושואפים ופועלים בכל דרך ואמצעי להכחיד את שם ישראל מעל האדמה בכל הגלויות ובארץ המובטחת. עדיין ניצבים סביב רבים כל כך מעמי העולם ומסרבים להזדעזע מהפרעות שמבוצעות ביהודים. עדיין יש מי שבאבסורד מזוויע מנסים להציג את העם היהודי כמפלצת שעסוקה בפשעים כנגד האנושות. אבל העם היהודי הוא בעל אמונה עמוקה שמוטבעת בו. לא התייאשנו ולא נשברנו לאורך כל ההיסטוריה, תחת מצרים, בבל, פרס, יוון, רומי וכל ההתעללויות שספגנו לאורך הדורות והגלויות. לא התייאשנו ולא נשברנו תחת המגף הנאצי הארור, וגם כעת אנחנו לא מתייאשים ולא נשברים. כנגד התפיסה שתפקיד המדינה הוא אך ורק לוודא שלעולם לא עוד, עומד הייעוד המפורש והברור שקיבלנו לפני למעלה משלושת אלפים שנה במעמד הר סיני, לפני מתן תורה, כפי שמופיע בפרשת השבוע, "להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש" שתביא גאולה לעולם. זהו יסודה וייעודה של מדינת ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. אני מזמין את השר עמיחי שיקלי לסכם. שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, בבקשה. << דובר >> שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי: << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, את דבריי אני מבקש להקדיש היום לחוקר השואה ומייסד מפעל המסעות לפולין אלכס דנציג, בן 76, תושב ניר עוז, שנחטף מביתו בידי חבורת רוצחים, אנסים ובוזזים שפלשו לאדמותינו חמושים ברובים ובסכינים, בגרזינים ובמקלות הליכה, ממשיכי דרכו של המופתי הנאצי אל חוסייני. הפילוסוף היהודי בן זמננו פרופ' שלום רוזנברג, עליו השלום, אמר: "הטוב המוחלט מעולם לא הופיע על פני אדמות, הרוע המוחלט הופיע – באושוויץ, מיידנק וטרבלינקה". הרוע המוחלט סימן את היהדות ואת העם היהודי כאויבו המוחלט. לשואה היו אומנם השלכות אוניברסליות, אך היא איננה מאורע אוניברסלי אלא מאורע שקרה לעם היהודי ושנועד לייצר עולם ללא יהודים. הטבלאות שהוצגו ב-20 בינואר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בוועידת ואנזה, המציגות ספירה מדוקדקת של מספר הנפשות בכל מדינה ומדינה באירופה, התייחסו ליהודים וליהודים בלבד: 48,000 בבולגריה, 1,300 בנורבגיה, 200 באלבניה וכן הלאה וכן הלאה. בסיכומם של דיוני הוועדה סורטט מתווה הפתרון הסופי, כיצד תיושם השמדת יהדות אירופה, וזאת, בלי שנרשמה ולו הערת התנגדות אחת. פה אחד. לראשונה בתולדות העמים הציבה ממשלה כמטרת-העל שלה את השמדתו המוחלטת של עם אחר שאין לה איתו לא סכסוך טריטוריאלי, לא סכסוך דתי ולא סכסוך פוליטי ורובו המוחלט כלל לא חי בשטחה. יהודי גרמניה היו פחות מ-1% מהאוכלוסייה. גם שנתיים מאוחר יותר, כשהחזית המזרחית בקריסה מוחלטת והדוב הסובייטי דוהר לשטחי הרייך, כשארמיות שלמות נמקות בשלג הרוסי, גם אז מוציאים הגרמנים מבצע עצום בהיקפו לחיסולה של יהדות הונגריה. בתוך שלושה חודשים בלבד בקיץ 1944 נרצחו באושוויץ 430,000 מיהודי הונגריה. צעדות המוות היו הניסיון האחרון להמשיך גם תוך כדי נסיגה מבוהלת את פרויקט השמדת העם היהודי. כשהבונקר שלו בברלין מוקף בטנקים סובייטיים, היטלר מחליט לשים קץ לחייו. הוא מפרסם את צוואתו בשעה 04:00 ב-29 באפריל 1945. בצוואה לא מוזכרת המלחמה בסובייטים וגם לא המלחמה בבעלות הברית, רק המלחמה באומה קטנה ולא חמושה, שאיבדה שליש מבניה. "מעל הכול", כתב היטלר, "אני מחייב את הנהגת האומה – – – בשמירה מדוקדקת על חוקי הגזע ובהתנגדות חסרת רחמים למרעילי כל העמים" – היהודים. הרוע המוחלט סימן את היהדות ואת העם היהודי כאויבו המוחלט. השואה לא נולדה מתוך חשכת ימי הביניים, אלא מליבה הפועם של הנאורות האירופית. היא לא צמחה משולי החברה, אלא מהעילית האינטלקטואלית והתרבותית שלה: מהיכלי האולמות המפוארים ואולמות הקונצרטים, מאויגן דיהרניג ומריכרד ואגנר. היו מי שחשבו שאחרי זוועות השואה הבלתי-נתפסות האנטישמיות תיכחד מן העולם, אך מסתבר, כפי שתיאר הפילוסוף היהודי אלן פינקלקראוט, שהייתה זו רק הפוגה, וההפוגה הזאת הסתיימה. זיכרון השואה התעמעם, עוות, סולף, הלקחים נשכחו, ודור חדש קם, דור אשר לא ידע את אושוויץ. מבט מפוכח אל העילית התרבותית ומעוזי הנאורות של המערב כיום מעלה תמונה מבהילה שצריכה להדיר שינה מעינינו. עדות מטלטלת לחומרת המצב קיבלנו זה עתה בשימוע המחליא של שלוש נשיאות מהמוסדות האקדמיים המובילים במערב, שלא היו מסוגלות להוקיע בצורה חד-משמעית, בלי "אבל", ובלי שאלות של קונטקסט, את הקריאה להשמדת העם היהודי. כך, חבריי, נראית קריסה מוסרית מוחלטת; קריסה מוסרית שנובעת בראש ובראשונה מאימוצו של רלטיביזם מוסרי, מהפניית עורף למושג האמת – מושג שהיה אמור להיות מוכר דווקא לנשיאת הרווארד, מוסד שהמוטו שלו הוא אמת – Veritas. והרווארד לא לבדה. האורים והתומים מעטרים את סמלה של אוניברסיטת ייל היוקרתית; הציטוט מתהילים "באורך נראה אור" מעטר את סמלה של אוניברסיטת קולומביה. האור והאמת שזורים זה בזה – כך האמינו מייסדי אותם מוסדות אקדמיים ותיקים ומפוארים, אשר שמם יצא למרחוק כאוניברסיטאות הטובות בעולם. את הרעיון הזה הם שאבו מהתנ"ך. בפרשת הבריאה בספר בראשית האור הוא הראשון להופיע כניגוד לתוהו ובוהו ולחושך על פני תהום. על היכולת הזאת להבדיל בין אור לחושך, בין טוב לרע ובין אמת לשקר מושתתת הציביליזציה היודו-נוצרית, ציביליזציה שבמטרה להחריבה נפתחה נגדה מלחמת עולם משני ראשי חץ – הנאציזם ואחריו הקומוניזם, על צורותיו השונות המתוחכמות; שתיים מהתנועות ההרסניות ביותר בדברי ימי האנושות, שהמשותף להן הוא כפירה ברעיון החירות והיעדר אמונה ברוח האדם ובייעודו. מתוך נקודת המבט המעוותת הזאת של הנאציזם והקומוניזם, העולם הוא עיסה מדממת של זירות מלחמה בין מעמדות, גזעים וקבוצות מקופחות, שהתכלית המניעה אותו היא חתירה מתמדת לשליטה וכוח. כאן אנחנו נוגעים במפתח של שנאת ישראל. העם היהודי מייצג מראשית הופעתו בוז לאלילות, לשררה ולכוח, מול פרעה ומול בבל, מול יוון ומול רומא, מול האימפריאליזם הנאצי ומול האימפריאליזם הג'יהאדיסטי. זהו עם המייצג אמונה בלתי מתפשרת ברוח האדם שנברא בצלמו של אל אחד; זהו עם המייצג אמונה בלתי מתפשרת בטוב של העולם הזה ובאור הגנוז בתוכו; זהו עם שלא במקרה ההמנון שלו נקרא התקווה; זהו עם שלא במקרה הועמד בפני מבחנים וייסורים שאף אומה עלי אדמות לא התנסתה בהם – מעקדת יצחק דרך קריעת ים סוף, דרך אלפי שנות גלות ופרעות ומלחמות בלתי פוסקות. והעם הזה, עמנו, עומד גם בימים אלה בשעת מבחן עליונה בארצנו ומחוצה לה. העם היהודי לא חווה מאז שנות השלושים של המאה הקודמת עוצמות כאלה של שנאה. אז הייתה זאת תורת הגזע הנאצית שסללה את הדרך לקטסטרופה, והיום זאת השנאה הפתולוגית כלפי מדינת ישראל. ברחובות לוס אנג'לס נרצח בדם קר היהודי פול קסלר, שכל חטאו היה שעמד בשקט עם דגל ישראל לאות הזדהות עימה. יהודים בכל רחבי אירופה ובארצות הברית, במטרו ובסאבוויי, חוששים לענוד סממנים יהודיים: שרשרת של מגן דוד; כיפה, לדבר בעברית; מוסדות יהודיים, מגני ילדים עבור לבתי כנסת, בתי ספר ומרכזים קהילתיים, זקוקים לאבטחה כבדה כאילו היה מדובר בבסיסים צבאיים; דמוניזציה, דה-לגיטימציה וסטנדרטים כפולים – שלושת ה-D, כפי שהגדיר אותם מתן שרנסקי – הם הביטוי למוטציה האחרונה שעשתה האנטישמיות. לאנטישמיות החדשה אין לכאורה שום בעיה עם היהודי כיחיד, אבל היא תובעת בתוקף לשלול מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית ולהציג את הציונות, מהצודקות שבתנועות הלאומיות בעת החדשה, כמפעל קולוניאליסטי וגזעני. הרוע המוחלט סימן שוב את העם היהודי כאויבו המוחלט. ועל כן, אנחנו נדרשים – כל יהודי נדרש וכל הומניסט שוחר חירות נדרש לשאול את עצמו במה הוא אויבו של הרוע, של החושך, של תעשיית השקרים המופנית נגד עמנו. ידעו אויבינו, בין שהם לובשים סרטים ירוקים על ראשם ובין שהם לובשים חליפות וגלימות: בפני השנאה הזאת אנחנו לא נרכין ראש, לא נכרע ולא נשתחווה. העם היהודי לא יוותר לא על אמונתו, לא על אדמתו ולא על דרכו. נאמנה עלינו תורת אבותינו. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך; מעט מן האמת דוחה הרבה מהשקר. נצח ישראל לא ישקר. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה לשר עמיחי שקלי. << הצח >> הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (חרבות ברזל) (הארכת מעצר לחשוד בעבירת ביטחון), התשפ"ד–2024 << הצח >> [נספחות.] << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> חברי הכנסת, הנושא הבא על סדר-היום – החלטת ועדת חוקה, חוק ומשפט בעניין פיצול הצעת חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (חרבות ברזל) (הארכת מעצר לחשוד בעבירת ביטחון), התשפ"ד–2024. אני מזמין את חבר הכנסת יצחק פינדרוס להציג את החלטת הוועדה, בבקשה. << דובר >> יצחק פינדרוס (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): << דובר >> אדוני היושב-ראש, על פי הצעת ועדת חוקה, חוק ומשפט, מחליטה הכנסת, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת, לאשר את החלטת הוועדה לפצל את הצעת החוק בדבר פיצול הצעת חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (חרבות ברזל) (הארכת מעצר לחשוד בעבירות ביטחון) להצעות חוק נפרדות – אנחנו מתמודדים עם הפוגרום, מיום השואה עברנו לפוגרום שהיה לנו השנה – כך שחלק אחד מההצעה יכלול חלק מהתקופה שעליה הייתה אמורה לחול הארכת תקנות שעת חירום, והחלק השני יכלול את יתר התקופה. אנחנו מבקשים לפצל את הצעת החוק ולהביא את ההארכה הזמנית כבר מחר למליאה. תודה רבה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. רשימת הדוברים סגורה, ככל שיש. נעבור להצבעה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה – 4 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (חרבות ברזל) (הארכת מעצר לחשוד בעבירת ביטחון), התשפ"ד–2024, נתקבלה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> בעד – ארבעה, אין מתנגדים. << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> הודעה מטעם מזכירות הכנסת, בבקשה. << דובר >> סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ושלישית: הצעת חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (חרבות ברזל) (הארכת מעצר לחשוד בעבירת ביטחון), התשפ"ד–2024, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 41 – הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד–2024, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. << יור >> היו"ר ניסים ואטורי: << יור >> תודה רבה. חברי הכנסת, אני מכריז על הפסקה. << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 17:50 ונתחדשה בשעה 20:00.) << הפסקה >> << יור >> היו"ר משה רוט: << יור >> כנסת נכבדה, אני מחדש את הישיבה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, מחר, יום רביעי כ"א בשבט התשפ"ד, 31 בינואר 2024, בשעה 11:00, ושרק נשמע בשורות טובות לכל עם ישראל. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 20:01. << סיום >>