דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ד
ישיבה ש"ב
הישיבה השלוש-מאות-ושתיים של הכנסת העשרים
יום שלישי, ז' בשבט התשע"ח (23 בינואר 2018)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
אלעזר שטרן (יש עתיד): 4
אכרם חסון (כולנו): 5
לאה פדידה (המחנה הציוני): 6
איתן ברושי (המחנה הציוני): 6
עודד פורר (ישראל ביתנו): 7
יוסי יונה (המחנה הציוני): 8
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 9
איציק שמולי (המחנה הציוני): 9
יהודה גליק (הליכוד): 10
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת): 11
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 12
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 13
אברהם נגוסה (הליכוד): 14
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 14
ענת ברקו (הליכוד): 16
מירב בן ארי (כולנו): 17
מוסי רז (מרצ): 17
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 18
דב חנין (הרשימה המשותפת): 18
הצעות לסדר-היום 21
ציון יום השואה הבין-לאומי 21
היו"ר יצחק וקנין: 21
אלעזר שטרן (יש עתיד): 23
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 25
רויטל סויד (המחנה הציוני): 27
טלי פלוסקוב (כולנו): 29
ענת ברקו (הליכוד): 31
אילן גילאון (מרצ): 34
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 36
עודד פורר (ישראל ביתנו): 47
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: 49
שר החינוך נפתלי בנט: 55
הצעות לסדר-היום 62
ציון יום החינוך הממלכתי-דתי בסימן קיבוץ גלויות לרגל שנת השבעים למדינה בראי מערכת החינוך 62
היו"ר רויטל סויד: 62
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 64
אלעזר שטרן (יש עתיד): 67
איתן כבל (המחנה הציוני): 74
שר החינוך נפתלי בנט: 77
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 80
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 81
הצעת חוק מגן דוד אדום (תיקון מס' 8) (מידע בדבר מטופל שזהותו אינה ידועה וחובות דיווח), התשע"ח–2018 81
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 81
מיקי לוי (יש עתיד): 85
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יצחק וקנין:
יום שלישי, ז' בטבת התשע"ח, 23 בינואר 2018. אני פותח את ישיבת מליאת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת הודעת שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל על מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד על הצעתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין בנושא: תמותת ילדים בחברה הערבית. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה למזכירת הכנסת.
נאומים בני דקה
היו"ר יצחק וקנין:
אנחנו פותחים בנאומים בני דקה. כל חברי הכנסת שמעוניינים לדבר יצביעו כרגע במערכת האלקטרונית. אלעזר שטרן – ראשון הדוברים. תביאו לי את הרשימה, כך שנעקוב אחר הרשימה. חבר הכנסת אלעזר שטרן, רשות הדיבור שלך. אני ארשום אותך, מירב בן ארי.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אדוני היושב-ראש, אני אדבר יותר מאוחר על יום השואה הבין-לאומי. אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה, ולכן אני מנצל את הדקה הזאת. אני מנצל את זה דווקא כשיושבים פה חברי כנסת ערבים. אני מצטרף לברכות על הנאום של פנס היום. אני יכול להבין למה אני נהניתי והם נהנו פחות. ואני אומר, יחד עם זה ועם זכות ההבעה והחופש, במיוחד כאן בכנסת, לכולנו, אני חושב שיש דברים שלא עושים ולא שוברים את הכלים. לצאת זה לא לשבור את הכלים; להניף שלטים בתוך המליאה כשאתה יודע שיוציאו אותך – אני חושב שהגזמתם. יכול להיות שהיו כותרות, אבל אנחנו הרי לא נחיה מכותרות. אולי תפסתם את סדר-היום הציבורי בארץ ובעולם, אבל אנחנו ממשיכים לחיות פה יחד, וצריכים לכבד אחד את השני בשביל לעשות פה שלום בתוכנו, וגם לא רק בתוכנו.
צר לי על סוג ההפגנה הזאת בתוך האולם – ללא קשר, דרך אגב, אם היה פה סגן נשיא ארצות הברית או לא. אם יורשה לי לומר, יש דברים שאנחנו עושים בתוך הבית הזה. כשנמצא פה מנהיג של מדינה זרה יש גם איך אנחנו מתייחסים לאורחים. אתם לא הראשונים שעושים הפגנות כשיש פה אורחים מעל דוכן הכנסת, אבל אני אומר, כמי שאתם יודעים כמה אני מסתכל על "חביב אדם שנברא בצלם", היה חבל לי אתמול. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. יעלה חבר הכנסת אכרם חסון, ואחריו – חברת הכנסת לאה פדידה.
אכרם חסון (כולנו):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום ביקרתי בבניין יד שרה, סיירתי עם המנכ"ל משה כהן בכל המחלקות וראיתי את עבודת הקודש שעושים 6,000 מתנדבים למען כלל האוכלוסייה במדינת ישראל. ליד שרה יש סניפים בכל הארץ, והיא משרתת את כל אלה שזקוקים להם בשעת אמת. בשנת 2017 הם נתנו שירות ל-600,000 איש. כפי שאמרתי, 6,000 מתנדבים בכל הארץ עושים עבודה מאוד מיוחדת. הם קיבלו פרס ישראל, קיבלו פרס יושב-ראש הכנסת, קיבלו פרס קפלן, קיבלו את מגן שר הבריאות, אבל לא קיבלו שקל אחד במשך השנים מתקציב מדינת ישראל. לפי דעתי, זאת שערורייה.
דבר שני – אני רוצה להגיד ליושב-ראש ולחברי חברי הכנסת: יד שרה חוסכת 400 מיליון שקלים בימי אשפוז למערכת הבריאות ולתקציב המדינה, וחוסכת 30 מיליון שקלים בשכר לעובדים, כי כולם מתנדבים. ולכן, התביישתי היום לשמוע את הנתונים ולראות שארגון כזה, שעושה את עבודת הקודש האמיתית לכלל אזרחי ישראל, לא מקבל שום שקל מתקציב המדינה, ואנחנו מעניקים תקציבים לעמותות ולכל מיני ארגונים אחרים שלא עושים אלפית ממה שעושה יד שרה לכלל אזרחי ישראל. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת אכרם חסון. תעלה חברת הכנסת לאה פדידה, ואחריה – חבר הכנסת איתן ברושי.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
כבוד יושב-ראש הישיבה, חברי וחברות הכנסת, היינו בבית כששמענו צעקות המונים בחוץ. יצאנו למרפסת, וראינו אותם צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים. שכנים של אתמול נהפכו לאויבים. שוטרים שהיו אמורים לשמור על הסדר פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג. נשים הורדו מאוטובוסים, בטניהן שוספו ועובריהן הוצאו. "פרהוד יא אומת מוחמד" הייתה הקריאה ההמונית כאשר ניתן האות להתחיל ברצח ושוד.
ביום זה לציון היום הבין-לאומי לשואה אני רוצה לספר ולציין גם את סיפורה של יהדות ערב – לא כדי להמעיט בערך סיפוריהם של יהדות אירופה אלא להגיד שגם הם סבלו וזעקו. ביום הזה של הדיונים החשובים, לצערי הרב נחשפתי להמון ביורוקרטיה, המון כאב. במדינה שלנו אנחנו צריכים לדעת לחבק את ניצולי ושורדי השואה. במדינה שלנו הם צריכים להרגיש בטוחים ושכל אחד ואחת מאיתנו עושים הכול כדי שירגישו בטוח, ירימו ראש ולא נוסיף להם כאב על כאב. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת לאה פדידה. יעלה חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חבר הכנסת עודד פורר.
איתן ברושי (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כינסנו היום, אני יחד עם חברי הכנסת חמד עמאר ודב חנין, את השדולה לאנרגיה מתחדשת לישיבת מעקב ובקרה על התוצאות בסוף שנת 2017 המתחייבות מהחלטות הממשלה והתחייבויות בין-לאומיות, בתוקף תפקידנו כמפקחים על הממשלה. אני רוצה לומר שהייתה התכנסות חשובה, בראשות אודי אדירי, מנכ"ל המשרד לאנרגיה והתשתיות, יחד עם אנשי רשות החשמל וגורמים נוספים. אנחנו בהחלט רואים התקדמות במאמצים, אבל עדיין רחוקים מהיעדים. היעד לסוף 2020, על-פי החלטות הממשלה, הוא 10%, ואנחנו בקושי ב-3%. הייתה התחייבות של הגורמים הנוגעים בדבר שנעמוד ביעד – בהחלט ראוי להערכה, אבל ספק אם אכן תתממש התוכנית.
אני קורא מכאן לממשלה לנקוט את הצעדים המתחייבים מההחלטות של הממשלה ומההתחייבויות של מדינת ישראל, ההתחייבויות הבין-לאומיות, על בסיס תוכנית מיוחדת לשנים 2018, 2019, 2020, כדי שב-2020 נעמוד ביעד – והיעדים הבאים הם ל-2030. אני רוצה להודות לשותפים ולומר שיש התקדמות, אבל עדיין רבה המלאכה והדרך ארוכה. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. יעלה חבר הכנסת עודד פורר, ואחריו – חבר הכנסת יוסי יונה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס אולי בכמה מילים לסערה התורנית בעניין גלי צה"ל ודבריו של יונתן גפן, שהשווה בין הפרובוקטורית ההזויה תמימי לבין אנה פרנק וחנה סנש – אגב, דווקא ביום שאנחנו מציינים כאן בכנסת את יום השואה הבין-לאומי. אז קצת לגבי מטרות גלי צה"ל. אני חושב שכדאי שאנשים קצת יפנימו מה המטרות שהתחנה הזאת קיבלה על עצמה בעת הקמתה: מכשיר ביטחון והתגוננות לקשר בין כוחות סדירים ומילואים ומכשיר לחינוך, הנחלת הלשון וידיעת הארץ. אלה שתי המטרות שהגדיר דוד בן-גוריון לתחנה בעת הקמתה ב-1950.
כשמגיעים היום, מגיע אומן – שאני לא יודע מה הוא עישן לפני שהוא אמר את הדברים שהוא אמר, כי אין לי שום הסבר אחר איך אפשר לשים באותה שורה את אותה פרובוקטורית, שמגיל חמש מבצעת פרובוקציות בחיילי צה"ל ומנסה לפגוע בהם ולא אונה לה כל רע, לבין חנה סנש הגיבורה ואנה פרנק, שסיפורה וסיפור משפחתה זעזע את כל העולם ואולי חשף אותו למעט מזוועות השואה. כשמישהו עושה את ההשוואה ההזויה הזאת – כפי שאמרתי, כנראה כשראשו קצת מסוחרר והוא לא כל כך מאופס על המציאות – אין מקום לתת לו במה, לדעתי, באף תחנת רדיו, ובוודאי שלא בתחנת רדיו שמהותה היא הגנה על ביטחון ישראל – –
מירב בן ארי (כולנו):
מה זה קשור? אי-אפשר לשמוע שירים שלו בגלל שהוא אומר – – –
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – ובסוף גם חינוך והנחלת הארץ. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה. תודה לחבר הכנסת עודד פורר.
מירב בן ארי (כולנו):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – עבד אל חכים חאג' יחיא.
מירב בן ארי (כולנו):
אני מתפלאת עליך.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, היום התקיימה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חברת הכנסת מירב בן ארי, נא לא להפריע.
קריאה:
נא לא להפריע.
יוסי יונה (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, היום התקיימה ישיבת ועדת הכספים בראשותך וראיתי – אדוני היושב-ראש, תשומת ליבך – וראיתי עד כמה הזדעזעת כששמעת את הסיפורים, בעיקר של האימהות החד-הוריות שמשוועות לדיור ציבורי ואין בנמצא. והינה, אחת הפארסות המרכזיות ביותר, פשוט חידלון שלטוני שנמשך המון שנים, שמוציא את ישראל משתרכת אחרי המדינות המתקדמות בשיעור של מספר הדירות בדיור הציבורי. אנחנו, כפי ששמעת, אדוני היושב-ראש, בישיבה הזאת – בישראל היום רק 2% מכלל הדירות הן של הדיור הציבורי, בעוד במדינות מתקדמות זה עומד על 20%, על 35%.
מפה אני קורא שוב לממשלת ישראל: אם רוצים לעשות ממשלה שהיא נטו חברתית, מירב בן ארי, אז אחד המקומות שבהם הנטו-חברתי חייב לבוא – בקידומו של פרויקט לאומי שייתן סוף-סוף מענה למשפחות הרבות שנאנקות והן חסרות דיור. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, אתמול הייתה הפגנה של ראש עיריית לוד וחלק מעובדי העירייה נגד עשן השרפות שלכאורה באות מהכפר דהמש. תושבי כפר דהמש רוצים גם הם אוויר נקי, ומגיע להם. לפני כשנה היה דיון בוועדת הפנים על הכפר דהמש ועל המצב הסטטוטורי שלו ומה מיועד לו. נציג משרד ראש הממשלה אמר במפורש: הכפר הזה – הולכים להכיר בו, מכינים לו תוכנית מתאר. ביקשתי שגם התושבים שם יהיו שותפים להכנת תוכנית המתאר לכפר הזה, ולמרות שגם אני טיפלתי בנושא הזה כמה פעמים, ואפילו ישבתי עם היועץ המשפטי לממשלה בנושא, אני אומר: אחרי יותר משנה של הבטחות, הגיע הזמן להכיר ביישוב, ואז הוא יוכל לקבל את כל השירותים, ובין היתר השירות הבסיסי, המינימלי, של איסוף אשפה. אני חושב שהגיע הזמן. לא יכול להיות שהכפר דהמש יהיה כפר כזה בעולם אחר – למרות כל המצב, הוא נמצא באזור המרכז, צמוד ללוד וצמוד לרמלה. הגיע הזמן להכיר בו סופית ולתת לו את השירותים שמגיעים לכל אזרח. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת יהודה גליק.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היום יום השואה הבין-לאומי, וביום השואה הבין-לאומי כדאי שנזכור ונזכיר לעצמנו לא רק את החובה שלא לשכוח אלא גם את החובה לעזור ולסייע לניצולים שעדיין בחיים. שליש מניצולי השואה מתחת לקו העוני. זו הזדמנות נפלאה לברך גם את חבר הכנסת דב חנין וגם את חבר הכנסת אלעזר שטרן על הפעילות בשדולה למען ניצולי השואה. היום התקיים בוועדה אצל אלי אלאלוף, בוועדת הרווחה, דיון, באמת, אחד הכואבים שהיו בכנסת, על שכר הטרחה – אתה מכיר את זה, אדוני היושב-ראש – שגובים עורכי הדין מניצולי השואה. המחוקק קבע הגבלה על הדבר הזה, אבל יש ניצולי שואה שלא שומעים לא למחוקק, לא לבית המשפט העליון, לא לערכאה נוספת, משפטית, לא לאף אחד, ויצאו למסע ציד שיטתי נגד ניצולי השואה. עושקים אותם, לוקחים מהם, גוזלים מהם – – –
היו"ר יצחק וקנין:
כבודו התכוון שיש עורכי דין. אמרת ניצולי שואה, בטעות.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
נכון. סליחה. יש עורכי דין שבעצם עשו את אותם כנסים מפורסמים, החתימו ניצולי שואה על דרישות מופקעות ומוגזמות, ואנחנו כאן, בחקיקה בכנסת, הורינו בחקיקה רטרואקטיבית שאסור לגבות את הסכומים האלה.
היו"ר יצחק וקנין:
אמת.
איציק שמולי (המחנה הציוני):
יש ניצולי שואה, גם בשנה הזאת – בעיקר, אדוני היושב-ראש, נפגעו ניצולים יוצאי צפון אפריקה ונפגעי הפרהוד בעיראק, שהם פשוט מסכנים. עורכי הדין האלה מהלכים עליהם אימים, והכנסת כולה חייבת לעשות משהו – להתאחד כולה נגד התופעה הזאת ולעצור את הפגיעה בניצולי השואה. אני חושב שזו אחת המשימות החשובות ביותר שיש לפתחנו בשנה הבאה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת יהודה גליק, ואחריו – חבר הכנסת סעיד אלחרומי.
יהודה גליק (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת הרב וקנין, חבריי וחברותיי מן הקואליציה ומן האופוזיציה, המתוקים והמתוקות, אורחים יקרים, משפחות ניצולי שואה, צעירים, האמת היא שהיום הזה שאנחנו מזכירים בו את יום הזיכרון לשואה מכניס אותנו לפרופורציות כשאנחנו מתווכחים אם פתרון מדינה אחת או פתרון שתי המדינות – לזכור שלפני 80 שנה דיברו על פתרון סופי, ובאמת, להיכנס לפרופורציות.
אבל, אדוני, אני מבקש לדבר על נושא אחר, וגם להתייחס לדברים שאמר חבר הכנסת עודד פורר. בשבועות האחרונים נאמרו בציבוריות הישראלית דברים שלחלק מהציבור לא היו נעימים לאוזן. חלק – דברים שנאמרו על ידי רבנים, חלק – דברים שנאמרו על ידי חברי כנסת, חלק – דברים שנאמרו על ידי זמר. אנחנו פה בחברה מגוונת. אגב, אני מציע לכולם לקרוא את הפוסט המדהים שכתב שר החינוך השבוע על הכבוד והקשב לכל חלקי החברה. רבותיי, סתימת פיות היא סתימת פיות היא סתימת פיות, ולא משנה כלפי מי. אנחנו צריכים להיות מכילים וקשובים לכאבים ולביטויים, גם אם זה לא כל כך נעים, ובדרך כלל מי שסותמים לו את הפה, זה בדרך כלל משחק לידי זה שסתמו לו את הפה – הוא מקבל במה, הוא מקבל פרסום.
לכן, אני מציע לכולנו להיות מסוגלים להיות קשובים גם לדעות שלפעמים מרגיזות. אפשר להתווכח, אבל לא להשתלח. אפשר לחשוב שמישהו טועה, אבל לא לחשוב שדעותיו הן חשוכות ודעותיך הן נאורות. אף אחד פה אין לו איזו בלעדיות על הנאורות. ואם מישהו חושב – בעד פמיניזם או נגד פמיניזם, או בעד זה ונגד זה – אפשר להתווכח, לא להשתלח. אפשר לחשוב שמישהו טועה ולא לעשות לו דה-לגיטימציה. אני מציע שכולנו, כמו שנאמר: "וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובתורה, בשירה ובזמרה", ונדע לכבד ולהכיל זה את זה. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת יהודה גליק. אני מסכים למה שאמרת: רק לא ניבולי פה. ניבולי הפה, בזמן האחרון, לפחות באזור שלנו, מאוד מאוד ירדו למטה למטה.
חבר הכנסת סעיד אלחרומי, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
סעיד אלחרומי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מחר אמורים להתחיל הדיונים לגבי התוכנית המפורטת של מכרה הפוספטים שדה בריר בנגב המזרחי, וכידוע לכולם זה סיפור שמטריד את תושבי הנגב, ערבים ויהודים, בעיקר בנגב המזרחי, זה שנים רבות. לצערי הרב, נודע לנו גם שקבינט הדיור החליט ביום חמישי שעבר לאמץ את החלטת המועצה הארצית ולאשר את מכרה הפוספטים כחלק מהתוכנית הארצית לכרייה וחציבה. אני קורא כאן לשרי הממשלה, בעיקר לאלו שהתנגדו למכרה הפוספטים, לערער על ההחלטה הזאת בהקדם האפשרי, לפני שתהפוך בתוך שבוע להחלטה מחייבת של הממשלה.
דבר שני – מחר אנחנו נציג במליאת הכנסת את עיקרי הטיעונים שלנו עוד פעם ועוד פעם – מטה המאבק של תושבי הנגב, תושבי ערד, תושבי כסייפה – נגד מחירי הפוספטים. זה בכייה לדורות, זה פגיעה בעתידם ובבריאותם של כלל תושבי הנגב המזרחי. תודה, כבודו.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. תעלה חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ואחריה – חבר הכנסת חיליק בר.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום השואה הבין-לאומי, וביום הזה אנחנו סוקרים גם את הסקירות וגם את התחקירים על תופעת האנטישמיות; והתופעה המכוערת הזאת, האיומה הזאת, שוב מרימה את ראשה – כן באירופה, כן בארצות הברית וכן במקומות אחרים, וגם במזרח התיכון, כאן, בעולם הערבי והאסלאמי.
לצערנו הרב, מדינת ישראל לא תמיד יודעת לתת מענה על גילויי האנטישמיות המחרידים שאנחנו והיהודים שחיים במדינות האלה חווים ברחבי העולם. לא תמיד מדינת ישראל יודעת לגנות בפה מלא; לא תמיד היא יודעת להתייחס לתופעה הנוראית של שכתוב ההיסטוריה. אנחנו צריכים להסתכל לעצמנו בעיניים, במראה, ולדעת מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעצור את התופעה הזאת, כדי להשפיע על מדינות שהן מדינות חברות, שהן מדינות שותפות, כדי שהתוצאה המחרידה הזאת תעצור. אנחנו לא יכולים לתת יד לשכתוב ההיסטוריה ולהלבנה של סייעני הנאצים במדינות – זה נוגע במיוחד למדינות במזרח אירופה – שסייעו בזמן השואה להשמיד את בני העם שלנו. אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד ולהתעלם מזה. אני אגיד עוד יותר מזה – בכאב, זה ממש גורם לי כאב פיזי – שיש פוליטיקאים, אפילו בכירי הפוליטיקאים שלנו, שנפגשים עם נציגי התנועות והמפלגות הניאו-נאציות ומזמינים אותם לארץ – כן, כפי שאתם שומעים. ניאו-נאצים באים לכאן לישראל; אותם אלה שמאדירים את היטלר, אותם אלה שמדברים בזכות השואה ובזכות ההשמדה של העם שלנו ואומרים שהיטלר לא סיים את המלאכה באים לכאן, למדינת ישראל. אני מתכוונת לשים לזה סוף, והיום הנחתי הצעת חוק שקוראת לעצור את הכניסה של סייעני הניאו-נאצים, של חברים בתנועות הניאו-נאציות והמפלגות הניאו-נאציות, למדינת ישראל. מי שמאפשר את כניסתם – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):
אני מסכמת. – – מי שנפגש איתם ובא איתם במגע מזלזל בזיכרון הקדוש של כל קדושי השואה, כל ששת המיליונים. זה על אחריותו ועל אחריותה. אסור לתת לזה יד. אסור להכשיר את השרץ הזה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת חיליק בר, ואחריו – חבר הכנסת אברהם נגוסה.
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה. אדוני שר החינוך, אני שמח שאתה פה, אני רוצה לדבר אליך. הפגישה האחרונה שלי לפני המליאה, שחיממה לי את הלב מאוד, הייתה עם הוועד המנהל של תוכנית קרֵב – תוכנית אדירה, חשובה, שיש לה הרבה מניות בחברה הישראלית, פריפריה ולא פריפריה, עם 3,000 מדריכים, 3,200 עובדים, 2 מיליון שעות של חינוך והדרכה. באמת, לך, אדוני שר החינוך, אני לא צריך להסביר כמה התוכנית הזאת חשובה. זאת הזדמנות להודות לך ולמשרד החינוך על התמיכה ועל קורת הגג שאתם נותנים לתוכנית הזאת.
אבל – ותמיד יש אבל – יש שני דברים מטרידים, אחד אולי לא מיידי ואחד כן מיידי: האחד – האנשים האלה לא עובדים בהעסקה ישירה, הם עובדי קבלן – דבר שאני לא יודע איך קורה בגוף כל כך גדול. אבל, אדוני השר, דבר לא פחות מטריד זה הנושא של הביטחון התעסוקתי של אותם 3,200 עובדים, שכל ארבע שנים, הסתבר לי, צריכים להגיע למכרז חדש, ולא יודעים מי הגוף שינהל אותם – עכשיו זה חברת המתנ"סים, יכול להיות שזה יהיה גם בהמשך – ונמצאים במצוקה תעסוקתית אמיתית ובאיום על הביטחון התעסוקתי שלהם, כאשר למדינה אין פתרונות אחרים לתת, ובוודאי שאנחנו לא רוצים לא להחליף ולא לפרק אותם.
אני קורא לך, אדוני, לקראת המכרז הקרוב שיהיה בעוד שלושה שבועות, לנסות לעשות מעשה: א. להרגיע את העובדים; ב. לדאוג שיהיו להם אבא ואימא קבועים – אם זה חברת המתנ"סים אז מעולה – ושהם לא יצטרכו לעמוד כמו קבצנים בפתח בכל ארבע שנים, מה שמנטרל אותם מלעבוד בשנה הראשונה ובשנה האחרונה להתנהל בצורה שבה הם מתנהלים. זו תוכנית חשובה לכולנו. אני יודע, והם אמרו לי שגם לך באופן אישי, אז אנא, אדוני השר, תשומת ליבך לעניין הזה, ואני אשמח לשמוע שהנושא הזה מסתדר על הצד הטוב ביותר. תודה, אדוני.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת חיליק בר. יעלה חבר הכנסת אברהם נגוסה, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
אברהם נגוסה (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, אברה מנגיסטו נמצא בשבי החמאס בעזה 1,234 ימים. אברה מנגיסטו לחופש נולד.
היום קיימנו בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות דיון בנושא ההשלכות והאתגרים בקליטת העלייה בחינוך הממלכתי-דתי במסגרת קיבוץ גלויות ב-70 שנות המדינה. החינוך הדתי גידל תלמידים למופת, שהשתלבו בחברה, הגאים בזכותם היהודית ובתרומתם למדינה. בשנת 2017 עלו לארץ 5,355 תלמידים, מתוכם 59% השתלבו בחינוך הממלכתי, 24% – בממלכתי-דתי ו-16% – בחרדי. כולנו יודעים שהמפתח להצלחת ילדינו הוא החינוך וההשכלה שמקבלים בבית הספר ובאוניברסיטאות ברחבי הארץ.
בהקמתה מדינת ישראל הקימה את מפעל העלייה, ובמסגרתו עלו לארצנו משפחות עם ילדים בכל הגילים, והם נקלטו והתחנכו במערכות החינוך בישראל. חשיבות שילובם של ילדי העולים ומתן הזדמנות שווה במוסדות החינוך הם מהגורמים המרכזיים להצלחתם, בקליטתם ובשילובם בחיי החברה הישראלית. במשרד החינוך חייבים להמשיך, ואף להגביר, את המאמצים בפעולות אשר יביאו שיפור בתחומים שונים, כמו בשפה העברית, בהשלמת הפערים במקצועות הלימודים עד הצלחה במבחני הבגרות, ולתת דגש על שילובם החברתי של תלמידים העולים ועל טיפוח הזהות היהודית והישראלית. הצלחת ילדי העולים ושילובם בחברה הישראלית הם משימה לאומית ממדרגה ראשונה. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת אברהם נגוסה. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול שמענו את הנאום של סגן הנשיא פנס, והוא נאום של נוצרי מאמין שגם מאמין בתנ"ך ומאמין שצריך להקים בית לאומי ליהודים בישראל. אולי הוא מאמין גם בבית מקדש, כמו יהודה גליק. פנס גם ידוע כמי שיש לו שיח של מסעי הצלב, והוא אפילו ציטט מהתורה ואמר: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
אני רוצה להגיד שאת הקבוצות – – –
היו"ר יצחק וקנין:
דרך אגב, זה לא ציטוט מהתורה. זה לא ציטוט מהתורה.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
לא ציטוט, בסדר – – –
היו"ר יצחק וקנין:
אין ציטוט כזה בתורה.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אבל עניין דתי, לא?
היו"ר יצחק וקנין:
זו אמירה שאנחנו אומרים כל פעם בחגים או במקרים משמחים.
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):
אבל הכוונה שלו היא על ירושלים כבירת מדינת ישראל, כמו שהכיר בה טראמפ.
אבל אני רוצה להגיד – וכולכם קראתם על הקבוצות הנוצריות-ציוניות, האנגליסטים או האוונגליסטים וכל השמות האלה. אנשים אלה ברובם לא מאמינים במדינת ישראל ותומכים בה כמטרה. יעני, כמו שאמר הפתגם הערבי: לא על עיניכם הכחולות (אומר דברים בשפה הערבית,) אלא כי אתם תחנה – אתם מקרבים את חזרת המשיח והגאולה, מקרבים את קרב גוג ומגוג של ארמגדון בין מחנה האור לבין מחנה החושך. יעני, מדינת ישראל היא גשר, ואחר כך לא מעניין אותם אפילו אם יישרף הגשר הזה. תודה.
ענת ברקו (הליכוד):
נסתפק בזה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. תעלה חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – תמר זנדברג. הייתה פה? לא. אני לא יודע למה היא רשומה.
קריאה:
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא, לא. ידידי היקר, אני לא רושם סתם. זה מודפס, במקרה הזה זה דווקא מודפס, אבל אולי מישהו אחר לחץ במקומה בטעות. אם לא – חברת הכנסת מירב בן ארי.
ענת ברקו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לפנות ליהונתן גפן: אוי, יונתן גפן, כל כך חבל לי שכבר לא אוכל ליהנות מספר השירים שלך "שירים שענת אוהבת במיוחד" או אפילו מ"יום אחד... כך מתחילים כל הסיפורים שענת אהבה במיוחד". וגם כשאשמע את "הילדה הכי יפה בגן", השיר שכתבת ב-1986, בכלל אחשוב על עהד תמימי, נצר לחמולת טרור וקרובה של המחבלת אחלאם תמימי, שביצעה את הפיגוע בסבארו בירושלים.
הגדלת לעשות ורמזת לשיער אדום, כאילו דוד המלך עומד מול גוליית. ומיהו אותו גוליית? אותו חייל גיבור, שעמד בפרובוקציה המקצועית אל מול המצלמות, פרובוקציה שממומנת היטב? מיהו? לא, לא חשת אמפתיה כי הוא בנך. לא, כנראה שלא. הוא לא בנך. לא, זה ממש לא קרוב אפילו.
אתה, בצדקנות ולא בצדק, פוגע בזכר השואה, בניצולים, בסמלי השואה, כמו זה של חנה סנש, זו שישבה בכלא מרגיט בהונגריה לפני שהוצאה להורג שם, כשחמי נחמן ברקו, זכרו לברכה, נכלא שם באותו הכלא.
חבל שאתה מחבל ביצירה הנפלאה שלך. אז, בדור שלי, דיברנו עליך בגלל היצירה הנפלאה שלך, ועכשיו, יופי לך, מדברים עליך שוב בזכות זה שכתבת את הדברים על הממששת גופו של חייל, שהיא הילדה הכי יפה בגן שלך. זו דוגמנית, כתמונה פוגענית ופוטוגנית, להרע לבני עמך. אז אולי אחזיר אותך לשיר שכתבת ב-2009 שנקרא: אחרי השיר הזה אני הולך.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. תעלה חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חבר הכנסת מוסי רז.
מירב בן ארי (כולנו):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, כנסת נכבדה, ניצולי השואה, אני רוצה דווקא להתייחס למשהו אחר שהיה היום בכנסת. היה דיון בוועדת העבודה והרווחה שאני ניהלתי; יו"ר הוועדה אפשר לי, נתן לי את הכבוד הזה. הבאנו היום בשורה היסטורית חשובה, ואנחנו הרבה פעמים לא שומעים את הידיעות האלה, כי מעדיפים לתת צילומים של ח"כים רבים אחד עם השני. אנחנו היום בכנסת אפשרנו לנשים חד-הוריות לצאת להשכלה גבוהה, ובמקביל להתחייב רק ל-30 שעות, שזה כולל גם את השעות האקדמיות, זאת אומרת, פטור מחובת תעסוקה.
זה מאוד חשוב בעיניי, כי לצערי, עד היום נשים שקיבלו הבטחת הכנסה – יצאו רק 15 נשים. זה מספר מביש. ואם אנחנו רוצים לעודד יותר ויותר נשים לצאת לאקדמיה, שייתנו דוגמה לילדים ולילדות הקטנים שלהם, אנחנו כמדינה צריכים לעודד אותן. עודדנו אותן היום; התקנות שהביא שר העבודה והרווחה חיים כץ הגיעו לוועדה, אושרו. אני מברכת על זה. ואני קוראת לכמה שיותר נשים, למרות הקשיים של משפחה חד-הורית, לצאת לאקדמיה ולתת דוגמה לילדים שלהן. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת מוסי רז, ואחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. אחרון יהיה דב חנין.
מוסי רז (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברות וחברי הכנסת, אנחנו שמענו היום שיש שר בישראל שחושב שהוא יכול להגיד לתחנת רדיו מואזנת איזו מוזיקה לשדר ולפסול שירים של אדם בגלל דעותיו הפוליטיות. אז כיוון שכאן עוד לא נתנו את ההוראה הזאת, אני רוצה לקרוא שיר של יהונתן גפן.
"בסוף יום הקרב כשנשארתי לבד / הרובה הלוהט הצטנן לי ביד / וחשבתי: זה טוב שניצחנו בקרב / אך זכרתי מה סבא אברם לי כתב: // מלחמה זה רע לחלומות וציפורים, / מלחמה זה רע לפחדנים וגיבורים, / לא כולם יודעים בדיוק לאן שהם יורים / בעשן נובלים לאט כנפי הפרפרים. // שכבתי על גב המוצב שבהר / וראיתי למטה את מה שנשאר / וכשאמר המפקד: כל הכבוד / שמעתי את סבא מבין הגבעות: // מלחמה זה רע ואין כבוד במלחמות, / אנשים חיים הופכים פתאום להיות שמות, / כל החיילים שמפסידים לאדמה / לא תמיד יודעים אם הם ניצחו ובשביל מה. // חזרתי הביתה בערב שבת / אימא טיגנה חביתה במחבת / ואבא חייך, את ראשי הוא נשק / רק סבא ישב בפינה ושתק: // מלחמה זה רע לחיוכים וחביתות, / לפעמים במלחמה גם אהבות מתות, / גם כשחוזרים בסוף לדשא של הכפר / השמש לעולם כבר לא תהיה אותו דבר."
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מוסי רז. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, ואחריה – אחרון הנואמים בנאומים בני דקה, חבר הכנסת דב חנין.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
טוב, כנראה שאני ומוסי לא מתואמים, אבל תכננתי גם, לפני שמפסיקים להשמיע לנו את שיריו, להקריא שיר של יהונתן גפן. אבל אני אהיה עם שיר קצת יותר אופטימי, "יהיה טוב": "אני מביט מהחלון / וזה עושה לי די עצוב, / האביב חלף עבר לו / מי יודע אם ישוב. / הליצן נהיה למלך / הנביא נהיה ליצן / ושכחתי את הדרך / אבל אני עוד כאן. // ויהיה טוב / יהיה טוב, כן / לפעמים אני נשבר / אז הלילה / הו הלילה / איתך אני נשאר."
אני רוצה לקרוא מכאן לשר הביטחון שלא יעשה לנו סתימת פיות, שלא יגיד מה כן ישדרו, שלא יגיד מה לא ישדרו. אני גם לא כל כך אהבתי את האמירה של יהונתן גפן, אבל זה לא פוסל את כל שיריו, זה לא יכול לפסול, וזה לא יכול להיות שמי שלימד אותנו איך שיר נולד – יפסיקו את השירים שלו לפני לידתם. תודה.
ענת ברקו (הליכוד):
אבל הוא גם שכח – – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. אחרון הדוברים – חבר הכנסת דב חנין.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
תודה לך, אדוני היושב-ראש. יום השואה הבין-לאומי הוא יום מאוד קשה בכנסת. אנחנו מלווים את השורדים ואת הניצולים בוועדות מהבוקר, ולנו, אדוני היושב-ראש, כחברה, יש חוב עצום לאנשים האלה. מעבר לכך, אנחנו השמענו בישיבת השדולה קול מחאה נגד מגמת שכתוב ההיסטוריה בפולין, אוקראינה וליטא – מתן כבוד למשתפי פעולה עם הנאצים ומחיקה של זכר הלוחמים נגדם.
אדוני היושב-ראש, אתמול בכנסת הורחקה סיעה שלמה מהמליאה לשעות ארוכות בשל פעולת מחאה פוליטית. הפרשנית של ה-NBC שליוותה את סגן נשיא ארצות הברית אמרה שהיא לא מעלה על דעתה שבקונגרס האמריקני היו מרחיקים קבוצה שלמה של חברי קונגרס שחורים, אבל כנראה שמישהו רצה להמחיש איך באמת נראית דמוקרטיה בישראל.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
רבותיי, רבותיי, עודד פורר, עודד פורר, אנא מכם, אל תפריעו לו. אני יכול לענות לו מפה. אל תפריעו לו.
ענת ברקו (הליכוד):
– – –
דב חנין (הרשימה המשותפת):
כנראה, אדוני – – –
היו"ר יצחק וקנין:
ענת ברקו, ענת ברקו.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
כנראה, אדוני – אני מסיים.
היו"ר יצחק וקנין:
דקה אחת, דב, אני רוצה לומר לך משהו.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אני אסיים. רק תן לי לסיים, ואתה תגיב.
היו"ר יצחק וקנין:
אתה חבר כנסת ותיק בבית הזה, אתה ותיק בבית הזה, ואתה יודע שהצגת חפץ או כל דבר אחר גורמת מייד להוצאה של חבר כנסת.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
גורמת להוצאה, אבל לא של סיעה שלמה.
היו"ר יצחק וקנין:
אתה מכיר את זה. זה אפילו בלי שלוש קריאות. אתה מכיר את זה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לא של סיעה שלמה, אדוני היושב-ראש.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
הוא אפילו לא היה פה אתמול.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
לא של סיעה שלמה.
היו"ר יצחק וקנין:
תקשיבי, אני לא מדבר כרגע מי היה, מי לא היה. היה פה איזה אקט.
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):
אבל יש כאלה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא נותרה ברירה ליושב-ראש בזמן אמת אלא לעשות את מה שהוא עשה.
דב חנין (הרשימה המשותפת):
אז אני אומר, אדוני, את דעתי ואת עמדתי: הוצאה של סיעה שלמה מהכנסת היא מעשה חמור ומהלך חמור ופגיעה בדמוקרטיה. נבחרנו לכאן כדי להשמיע דעות, גם אם הדעות האלה לא מקובלות.
היו"ר יצחק וקנין:
אין ספק. דב, אני חייב לענות, מכיוון שהיושב-ראש לא מנהל את הישיבה כרגע, אני מנהל אותה, ואני יכול לומר, כמי שמכיר את התקנון: התקנון קובע בצורה ברורה שכאשר יש אקט כזה במחאה – אפשר להביע מחאה בקריאה או בכל דבר אחר, אבל כשעושים את זה ביחד, ברור שהדבר הזה תוכנן על ידי אותם חברי כנסת, והמחאה הזאת – לא נותרה ברירה. גם אם אני הייתי יושב פה הייתי מוציא את אותם חברי כנסת. לא הייתי עושה משהו אחר. עמדו פה חברי כנסת, הציגו מוצג מסוים, והוציאו אותם, הורידו אותם גם מעל הדוכן. אני חושב שעשה מה שעשה היושב-ראש בהתאם לתקנון ולא אחרת.
תודה לך, דב חנין, בכל מקרה. אני אומר את זה, אני חייב לציין את הדברים.
הצעות לסדר-היום
ציון יום השואה הבין-לאומי
היו"ר יצחק וקנין:
אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום: ציון יום השואה הבין-לאומי – הצעות לסדר-היום מס' 8278, 9134, 9148, 9171, 9174, 9190, 9192, 9193 ו-9205.
חברי הכנסת, אנחנו עוברים כעת לציון יום השואה הבין-לאומי, שב-13 השנים האחרונות מצוין ברחבי העולם ביום שחרורו של מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי צבאות בעלות הברית. את אושוויץ, "הפלנטה האחרת", אין מילים שיוכלו לתאר, אין מספר שיוכל לכמת ואין סטטיסטיקה שתוכל להסביר; למול השם הזה, "אושוויץ", אפשר רק לשתוק.
אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולספר כאן סיפור על אדם אחד, ניצול אחד מהתופת הזאת, שריגש בשבוע שעבר מדינה שלמה. קוראים לו דוד לייטנר. כשהוא היה רק בן 14 וחצי הנאצים הוציאו אותו, יחד עם 60,000 איש, לצעדת המוות מאושוויץ. הקור היה מקפיא עצמות, מעלות רבות מתחת לאפס. לא היה להם כמעט לבוש או נעליים, ועל אוכל בכלל לא היה מה לדבר. אחרי יומיים של הליכה רצופה, דוד מספר, הוא נרדם וחלם על אימו, שנרצחה עוד לפני הצעדה. הוא נזכר בסיפורים שהיא סיפרה לו על כמה טוב יהיה להם בארץ ישראל, עד כדי כך ש"בולקע" – זה לחמניות בעברית – גדלות בירושלים על העצים. עם החלום הזה דוד שרד בצעדת המוות ועלה לארץ ישראל.
בפעם הראשונה שהוא הגיע לירושלים ונכנס לשוק מחנה יהודה הוא ראה דוכן פלאפל והבין שזה ה"בולקע" של ארץ ישראל שעליו חלם. מאז, כל שנה בתאריך היציאה לצעדת המוות הולך דוד לאכול פלאפל, כדי לנקום את הנקמה האישית שלו ולחגוג את הניצחון הלאומי של העם היהודי על הנאצים. בזכות הרשתות החברתיות, השנה אלפי אנשים שמעו על הסיפור של דוד והחליטו לחגוג יחד איתו. בשבוע שעבר המונים אכלו לכבודו מנת פלאפל, וקינחו עם הסיסמה שאיתה דוד מסיים כל הרצאה, כל עדות וכל מסע לפולין שליווה כבר אין-ספור פעמים: עם ישראל חי, קיים ומבסוט.
אני מבקש לאחל מכאן לדוד לייטנר, יחד עם כל ניצולי השואה שעוד חיים בינינו, בריאות טובה ונחת רוח. היום הזה, יום השואה הבין-לאומי, מוקדש לסיפורו מעורר ההשראה של כל אחד ואחד מכם. תודה רבה לכולם.
אני אעבור להצעות שהגישו כמה חברי כנסת בנושא הזה. ראשון הדוברים – אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. יש עוד כמה חברי כנסת שהגישו?
מירב בן ארי (כולנו):
כן.
היו"ר יצחק וקנין:
כן. אתם מופיעים פה. יש לנו גם את טלי פלוסקוב, ענת ברקו, מיכאל מלכיאלי, אילן גילאון, עודד פורר ושולי מועלם-רפאלי. תסכם את הדיון הזה סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. תודה. חבר הכנסת שטרן, שלוש דקות לרשותך, או חמש, לפי מה שאתה תצטרך.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תודה. אדוני היושב-ראש, גם אני מצטרף לברכות שלך למר לייטנר. יש פה היום גם יום החינוך הממלכתי-דתי, והשר בנט, ברשותך, בוא ניתן איזו קצת טפיחה על הכתף על התפיסה של הציונות הדתית לפרשת השבוע. אני אף פעם לא שמעתי את השאלה הזאת, אבל כשאני קורא את פשוטו של מקרא, אדוני היושב בראש – "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם ה' דרך ארץ פלִשתים כי קרוב הוא כי אמר ה פן יִנחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה" – השאלה היא: הקדוש ברוך הוא, מה, לא היה יכול לשלוט בזה? מה זה נקרא "פן ינחם העם"? אני אדאג שהעם לא יִנחם. אולי באמת יש פה איזה סוג שאומר שהכול תלוי בסוף – הקדוש ברוך הוא לא רוצה שהדברים יהיו תלויים בניסים שהוא יעשה ובמחשבות שלו והוא ישלוט במחשבות שלנו, אלא הוא רוצה שנעשה מעשים.
ואולי לכן אחר כך, בשביל להמחיש את זה, הוא אומר אל משה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויִסָעו". לצערי הרב, אנחנו יודעים שמול תפיסת העולם של הציונות הייתה תפיסת עולם שאומרת: נחכה לנס, נישאר, ולא שמעו את הקדוש ברוך הוא אומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו". זאת אומרת, יש פעמים שהבן אדם, גם את התפילה צריך להפסיק ולקחת על עצמו אחריות, לעשות צעדים ולהתחיל לנוע – גם במקרה של פרשת השבוע וגם במקרה של טרום השואה – ולעשות מעשה ולעלות לארץ ישראל.
אני חושב שיום השואה הבין-לאומי הוא על פניו, מצופה מאיתנו שהוא: בוא נוודא שהעולם זוכר את השואה. הרי לנו יש את יום השואה בניסן, בתוך ימי הגבורה והזיכרון, בין פסח – עצמאות, שידענו או לא ידענו לשמור עליה – לבין יום העצמאות, שאנחנו שומרים, והמחירים של יום השואה ויום הזיכרון. אבל אנחנו כאן והיום, ואחרי שאמרנו מה הציפיות שלנו מהעולם, בואו נדבר על הציפיות של מעצמנו. והציפיות שלנו מעצמנו במקרה הזה, אני מוכרח לומר, עוד לפני שימור הזיכרון, הן הטיפול בשורדים שנמצאים איתנו. דרך אגב, חלק משימור הזיכרון הוא הטיפול בשורדים.
ופה אני קורא – יושבים פה יושבי-ראש ועדות, חברי חבר הכנסת אלאלוף, חברת הכנסת טלי פלוסקוב, שניהלו היום דיונים. אני רואה את דב חנין – ניהלנו יחד את השדולה. יש דברים שצועקים. אפילו אנחנו, כאילו בעלי מקצוע, לא יכולים להבין למה ממשלת ישראל עושה את ההבדלים האלה בין מתי עלית, מאיפה עלית, ואולי בגלל זה גם שולחת את הניצולים לעורכי דין. וראינו תופעות שאנחנו לא יכולים להשלים איתן כחברי כנסת, ובסוף, כשאנחנו מסתכלים על הניצולים – הרי הם מסתכלים עלינו ואומרים: תתקנו את זה. איך זה יכול להיות שבאמת הכנסת והממשלה, שיודעות להעביר החלטות בתוך שבוע, דוחות ודוחות ודוחות החלטות בסיסיות שגם אין להן הרבה עלויות?
אנחנו נעלה את זה עוד פעם מחר, את הנושא של 2,000 השקל, שפעם הכנסת ומשרד האוצר החליטו על חד-פעמי ואנחנו רוצים להפוך את זה לקבע לנזקקים שבין הניצולים. גם את זה אנחנו לא מצליחים לעשות, ולא מדובר בהרבה כסף. ועדת שרים לענייני חקיקה – ואני אומר את זה פה לחברי חבר הכנסת אלי אלאלוף – דוחה בחודש את ההצעה שלנו, של חברתי טלי פלוסקוב, יחד עם דב חנין ויחד עם איציק שמולי, שנשים סוף לעושק הזה של עורכי הדין את ניצולי השואה. למה לא יכלו? אין לזה עלויות כספיות. אין לזה.
קארין אלהרר (יש עתיד):
מענישים את האופוזיציה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הדבר היחיד שאני יכול להגיד כאן, מה שברור לי, זה היחסים של משרד המשפטים עם לשכת עורכי הדין, אחרת, למה דחו את זה? ומול מי? ושמענו היום בוועדת העבודה והרווחה מול מי אנחנו מתמודדים. אני אמרתי ואני אומר פה: עורכי הדין שעוד פועלים במצוות ניצולי השואה היו צריכים ליפול, להשתחוות ולהגיד: מעכשיו הכול חינם, הרווחנו על גביכם מספיק – בגלל שזה מה שהם עשו. אז עכשיו עוד אנחנו צריכים להמציא חוקים איך נגביל את שכר הטרחה, שגם על זה חלקם, צריך לומר, לא מקפידים.
היו"ר יצחק וקנין:
דרך אגב, אנחנו חוקקנו פה חוק.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אז מה?
היו"ר יצחק וקנין:
מה, לא מקיימים אותו? לא אוכפים אותו? מה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, אתה רוצה לומר משהו על זה? תסביר לו מה אנחנו פגשנו היום. כן, גם אחרי שבית המשפט העליון מתערב, אז מנסים להתחכם – על מי? על גבם של הניצולים. ואני לא עושה הכללות על עורכי דין; יש עורכי דין נהדרים, כולל גם כאלה שטיפלו בניצולים. אבל אולי הגיעה שעת סליחה? אולי הגיעה שעת מחילה?
אבל אני מסיים ואני אומר לך, אדוני היושב בראש, תראה, אנחנו יכולים לדבר על עורכי הדין, ואנחנו נעשה את מה שאנחנו צריכים – –
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
נכון. – – אבל בואו נהיה אנחנו, שלשום בוועדת שרים, מחר בכנסת, שלא יגידו לנו: ומה אתם עושים? תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. חמש דקות לרשותך, חבר הכנסת אחמד טיבי.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, אורחים יקרים, תומאס מאן, בקובץ המאמרים שלו "זאת המלחמה", כתב: "כיצד יכולים הגרמנים לשאת את שפלותם הלא-אנושית של שליטיהם הנוכחיים? כיצד יכולים הם לסבול את זעפנותם המושחתת ואת רוגזם, את חוסר כל זיק של רוחב לב בישותם? את הנאתם הפחדנית מרמיסת חלשים, מהשפלת עמיתיהם, מגרימת כל מיני ייסורים גופניים ונפשיים? עם גרמניה האומלל, כיצד מוצא חן בעיניך התפקיד המשיחי שנועד לך, לא על ידי אלוהים ולא על ידי הגורל, אלא על ידי קומץ של בני אדם מופקרים?"
אדוני היושב-ראש, אין ספק שתופעת האנטישמיות המתפשטת בעולם היא תופעה נלוזה, מסוכנת, שיש להיאבק בה. היא תולדה של גזענות, של הכחשת האחר, רק בשל מוצאו. במהלך 2017 מספר התקריות האנטישמיות עלה בעשרות אחוזים – 67% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. מינואר ועד 30 בספטמבר אירעו בארצות הברית 1,299 תקריות אנטישמיות. במהלך 2016 כולה רשמו בארצות הברית 1,266 תקריות ב־12 חודשים, ואילו מספר זה נחצה השנה בתוך תשעה חודשים, לפי הדוח של הליגה נגד השמצה. את תנועות הימין האנטישמיות מובילים צעירים רהוטים, כמו מנהיגי התנועה הלאומית המסורתית, ניאו-נאצים ושונאי יהודים, מוצהרים וגלויים, כאלה שמעריצים את היטלר, בעלי דעות קיצוניות ובוטות, צורמים וכואבים, השואפים לגרש את היהודים מאמריקה בטענה שהם גורמים נזק לכלכלה האמריקנית, ועד הכחשת השואה.
קבוצות אלו מקבלות רוח גבית בשנה האחרונה מהאווירה הכעורה שמציף הנשיא טראמפ בהצהרותיו הבומבסטיות נגד כל מי שהוא שונה – נגד מיעוטים, נגד מהגרים, נגד מוסלמים ילידים – וכן רמיסת זכויות אדם ושלילת תקציבים למוסדות האו"ם, מה שאף נשיא אמריקאי לא עשה; פגיעה בחלשים באשר הם חלשים. הדבר עבר כל גבול כאשר חלק מהאנשים שעבדו בצוותו של הנשיא התגלו כאנשים בעלי פעילות ניאו-נאצית. אחד מהם כבר לא עובד שם.
לדעתו של הצורר הנאצי היטלר, המאבק הוא אבי הכול. כמו בטבע, יש מלחמת קיום, והחזק שורד. לפי תורתו של הביולוג האנגלי צ'רלס דרווין, כך גם בבני אדם. הנאצים השתמשו בתורה זו וייחסו אותה לבני אדם, ולפי תורה זו קבעו הנאצים שזכותו של הגזע העליון להשמיד את החלשים מהם כדי להתקיים, בטענה שהגזע הארי הוא הנעלה מכולם. הטבע יצר אותו בשלמותו, ולכן מבחינה רוחנית ותרבותית הוא הנעלה מכולם והוא מודל לאדם העליון. אך במשך השנים נוצרו יסודות צרים שטימאו אותו והתכוונו להרסו, כך שלדעתם של הנאצים הגורם המקלקל הוא היהודים. גורם זה מנוון את הגזע הארי ואחראי לכל האידיאולוגיות הפסולות, כמו הליברליזם והדמוקרטיה. כדי להחזיר לגזע הארי את עליונותו, יש להקים רייך שישמיד את הגזע הנחות – הרי הוא היהודים, לפי אידיאולוגיה זו.
החקיקות האנטי-יהודיות התבצעו בשלבים הדרגתיים. חוקי נירנברג אושרו בספטמבר על ידי ועידה נאצית המונית. החוקים הורידו את זכויות היהודים לרמה הנמוכה ביותר ואף נטלו אותן. נישואים או יחסים בין יהודים לגזע העליון, הארי, נחשבו לעבירה פלילית.
השואה, אדוני היושב-ראש, הייתה פשע נורא – פשע נורא נגד האנושות כולה. היא תולדה של הרוע ההוא – תורת הגזע, שהייתה שם במערב, ולא במזרח.
אדוני היושב-ראש, האי-הכרה באחר נבעה ונובעת מצורת מחשבה מעוותת ומעוותת, הפוגעת ביחסים בין שני העמים ולא מכירה באחר, השונה, ולא בשוני, שמעצם הגדרתו של טבע האדם הוא המהות. גם אם כל אדם חי צורת חיים אחת וייחודית מתוך אין-ספור צורות חיים אפשריות, נראה כי טבעו האנושי משקף גם מטען רחב של תכונות אוניברסליות, כלל-תרבותיות, הרבה מעבר לטענות הגלומות בגישה של יחסיות תרבותית ולאומית רדיקלית.
להכיר בשוני ובשונה הינו תהליך עמוק וכן של הכלה של אדם אשר בחר להיות אנושי. האנושיות היא אומנם תכונה של להיות בן אנוש, אבל השימוש היומיומי במושג הזה מתייחס לאנשים רחומים ומתחשבים: אנשים שחונכו להיות בני אדם הם אנשים אנושיים. אדם שנוהג באופן אנושי לא יעמוד מנגד כשמישהו סובל או מקבל יחס רע. אנשים כאלה יתגייסו ככל יכולתם כדי לסייע, להקל ולתמוך במי שעומד מולם ומצבו אינו טוב.
המתכון ההוא הוא המתכון ליצירת גזענות והתגזענות. אין להקל ראש בנאציזם. אין להזמין למדינת ישראל ניאו-נאצים על ידי מפלגות. אין לקבל אחר כבוד ניאו-נאצים מאירופה וממקומות אחרים רק בשל העובדה שהניאו-נאצי הזה שונא מוסלמים ואנטי-ערבי. איסלאמופוביה גם היא סוג של אנטישמיות, ולכן כולנו חייבים להיות מאוחדים כדי להיאבק בתופעות של גזענות, הכחשת האחר ויצירת סטריאוטיפים.
אדוני היושב-ראש, בספרו של פרימו לוי הוא כתב: "אדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה. אמונה זו היא מהותו האנושית. בני אדם חופשיים הוגים בה" – כתמיד – "מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים". למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע משאבי הנפש וכל התקוות שלנו.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
בואו, כולנו, אדוני היושב-ראש, נלמד מהשיעור המר של ההיסטוריה, כדי שהיא לעולם לא תחזור על עצמה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. תעלה חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חברת הכנסת טלי פלוסקוב. חמש דקות לרשותך, חברת הכנסת רויטל סויד.
רויטל סויד (המחנה הציוני):
אדוני היושב-ראש, השר, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום השואה הבין-לאומי, וכמה עוצמה יש כאשר אנחנו מציינים את זה בבית המחוקקים, בבית שלנו, במדינה הריבונית שלנו, ומתייחדים עם הזיכרון של אחינו ואחיותינו, ששת המיליונים שנרצחו ונטבחו בידי הצורר הנאצי.
לצד מפעל ההשמדה השיטתי של הנאצים נרצחו גם מיליוני בני עמים וגזעים אחרים, נכים, מפגרים, חולי רוח, גרמנים שנחשבו מזיקים מבחינה גזעית, סובייטים, פולנים, נכים, חולי נפש, הומוסקסואלים ועוד. השואה צרובה אצלנו כזיכרון שהוא מוטמע, מה שנקרא, צרוב בבשרנו תרתי משמע, בזיכרון של העם היהודי. ומה שעושה יום השואה הבין-לאומי הוא בעצם לבוא ולומר: חבר'ה, זה לא רק נחלתם של היהודים. את השואה הזאת אנחנו צריכים לראות כצרובה ככתם מאוד מאוד גדול גם בהיסטוריה של האנושות כולה.
כשהתוודעתי וקראתי קצת על היום, שאלתי את עצמי מה לקח להם שם באו"ם כל כך הרבה שנים לבוא ולקבוע יום מיוחד – רק בשנת 2005. איך יכול להיות שהשמדה המונית של עם, של העם היהודי, של 6 מיליונים, באופן שיטתי שכזה, לא הייתה יכולה לקבל ביטוי בעצרת האומות המאוחדות קודם לכן? והינה, אנחנו רואים, אנחנו רואים איזשהו תמרור ואיזושהי אזהרה ביום הזיכרון הבין-לאומי, שאומר לנו לאן האנושות שלנו יכולה להידרדר ולאן היא יכולה להגיע, ובנוסף לזה גם את המחויבות שלנו, של כל אחת מן המדינות והאומות, להסתכל ולראות מה קורה בעולם. כי בסופו של דבר השואה קרתה באירופה – באירופה המודרנית, הנאורה, עם תנועת ההשכלה; באירופה שבה לכאורה הדמוקרטיה שלטה. והינה, אנחנו רואים שבשם שלטון החוק ובכוח הדמוקרטיה ובכוח שלטון החוק בא הנאציזם עם חוק ההסמכה והחוקים שאפשרו בסופו של דבר לצורר הנאצי לבוא ולקבל החלטות באופן בלעדי, וכל זאת במדינה שבה הוא נבחר באופן דמוקרטי.
ישבתי פה ככה – אנחנו נמצאים ביום חמ"ד – ונזכרתי בזיכרון האישי שלי, ואני אומרת את זה לכל המנהלים שנמצאים פה: בני בוגר ישיבת בני עקיבא ברעננה, והתלוויתי אליו כאם במסע לפולין. זו הייתה חוויה מאוד מטלטלת של שמונה ימים, אבל הרגע שצרוב אצלי הכי חזק היה היום האחרון, כשהגענו לאושוויץ. כולנו כבר היינו אחרי מסע מאוד מטלטל, ואחרי סיור בביתנים עמדנו בחוץ. זה היה חודש מרס, והשלג היה בכל מקום. וכשהגענו לאושוויץ עמדנו ככה במעגל מאוד גדול, הבנים עם הדגלים, והבאנו איתנו ספר תורה של ניצול שואה ערירי שלא הצליח להגיע בעצמו חזרה לאושוויץ, אבל הוא ביקש שהספר יגיע במקומו. עמד אחד התלמידים עם תפילין, החזיק את ספר התורה ואמר כך: סבא, אתה היית פה, במחנה הזה, וכל מה שרצית לעשות זה רק להניח תפילין. תפילין של ראש, תפילין של יד, כשר, לא כשר – זה לא עניין אותך; אתה פשוט רצית וחירפת את נפשך שיגיעו אליך תפילין בדרך זו או אחרת באותן שנים קשות שהיית פה, במחנה. והינה, סבא, אני פה היום עטוף בתפילין שאתה קנית לי לבר-מצווה, מחזיק את אותו ספר תורה וקורא: שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד. ובשמונת הימים האפלים האלה פתאום בצבצה לה באותו הרגע קרן שמש קטנה במחנה הזה, ואחר כך עמדו הנערים הנפלאים האלה ושרו, והתפללו תפילת מנחה, וזה הניצחון החזק שלנו על הצורר הנאצי.
ובאותה הנשימה אנחנו גם צריכים לזכור ולהפיק לקחים, והפקת הלקחים שלנו חייבת להיות גם פנימה וגם החוצה. היא חייבת להיות אוניברסלית, כדי להבין שאנחנו חייבים לקבל כל אחד ואחת כל אחד שגר בתוכנו. אנחנו לא יכולים בשום דרך להקיא מתוכנו ולהוקיע כחברה בגלל גזענות, ובטח לא בגלל דברים אחרים, אף אחד. אנחנו מחויבים באוניברסליות הזאת ובתפיסה הזאת לקבל לתוכנו ולזכור את הגֵר הגַר בתוכנו. אנחנו חייבים להפיק את הלקחים ולזכור באותה המידה לא רק את סיפורי השורדים – איך הם ניצלו מהקור העז וממכונת ההרג – אלא גם לאפשר להם לסיים את חייהם פה בכבוד, לאפשר להם לחיות בכבוד, לאפשר להם את המאכל, את המזון, את התרופות, ולא להיות בבתים כשהם עריריים וגלמודים והם לא יכולים לחמם את עצמם מכיוון שאין להם תנאים. אנחנו צריכים לזכור את הדמוקרטיה שלנו, את אותה דמוקרטיה – כמה היא חשובה, כמה היא מגינה; כמה שלטון החוק זה דבר חשוב היום לנו במדינת ישראל כעם היהודי, ולשמור את זכויות המיעוט.
ולסיום, אני רוצה להקריא את הדברים של פרופ' יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה, שאמר: "מה שקרה לפנים יכול לשוב ולקרות. כולנו קורבנות בכוח, מבצעי פשע בכוח, עומדים מן הצד בכוח. בכל מה שקשור ברואנדה, בקמבודיה, ביוגוסלביה לשעבר ובדארפור, רובנו בבחינת עומדים מן הצד, שלמדו מעט מאוד מן העבר. השואה היא אזהרה. איננו יודעים אם יעלה בידינו להפיץ את הידע הזה, אבל אם יש סיכוי של אחד למיליון שהתבונה והאינטרס לשרוד ינצחו, כי אז מוטלת עלינו חובה מוסרית – ברוח ההגות האתית של עמנואל קנט – לנסות."
אנחנו בשנת ה-70 למדינת ישראל. השואה חידדה לנו את הצורך ואת המחויבות שלנו במדינה איתנה, מדינת היהודים. חזרנו לארצנו, חזרנו למולדתנו. רק מדינה יהודית חזקה עם כוח מגן, חוסן חברתי וחוסן כלכלי תבטיח שלעולם לא עוד. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. תעלה חברת הכנסת טלי פלוסקוב, ואחריה – חברת הכנסת ענת ברקו.
טלי פלוסקוב (כולנו):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יצחק וקנין:
חמש דקות לרשותך.
טלי פלוסקוב (כולנו):
תודה. כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, הבטחתי לקבוצת הניצולים שהיו היום בכנסת – הם יצאו פשוט מהיציע – להגיד כמה מילים על כך שחברי הכנסת לא נמצאים היום באולם. הם חושבים – והם צודקים – שאין מספיק חברי כנסת באולם שרוצים מצד אחד להגיד להם תודה, ורוצים באמת להגיד להם שאנחנו זוכרים את מה שהם עברו; ואנחנו רוצים להגיד להם שאנחנו כאן כדי לדאוג להם. הבטחתי להגיד להם, ואני מסכימה איתם, ואני מאוד אשמח אם בפעם הבאה כשאנחנו נציין את יום השואה הבין-לאומי האולם שלנו יהיה מלא – גם בחברי הכנסת וגם באורחים שנמצאים פה. ומה שחשוב – אני רואה שם קבוצת ילדים מתיכון רוגוזין מקריית אתא שהגיעו וזכו לשמוע את הדיון הזה על ניצולי שואה, וזה חשוב. חשוב שאתם שומעים אותנו; חשוב שתספרו לחברים שלכם על הנושא ששמעתם היום בכנסת, והנושא הוא ניצולי השואה.
חברתי רויטל סויד דיברה על מה שהיא חוותה, על הביקור שלה בפולין. את פה, גברתי היושבת-ראש. אני מחפשת אותך כדי להתייחס לדברים שאמרת, ובאמת אמרת דברים מאוד יפים על המדינה שלנו, שאנחנו נמצאים בה, ואיפה אנחנו נמצאים. ואני רוצה לשתף אתכם בדיונים שהתקיימו היום יחד עם ניצולי השואה. היום לא קל בשבילי. אני התחלתי את הבוקר בדיון בוועדה שדנה בתוכנית אב לאומית בתחום הזקנה, אבל החלטתי לקיים היום דיון מיוחד בנושא הניצולים. בדיון הזה אני לא ראיתי עין שנשארה יבשה אחרי הסיפורים ששמענו ואחרי הדברים שהעלינו. בחלק מהם אני רוצה לשתף אתכם, כי אני חושבת שמה שאנחנו צריכים לעשות זה לא רק לעלות לכאן לדבר אלא גם להביא להם בשורות.
אני רוצה להתייחס לכמה סוגיות. הסוגיה הראשונה היא עוני בקרב ניצולי השואה. רבותיי, יש בינינו עדיין ניצולי שואה שהם עניים במדינת ישראל, שחיים מתחת לקו העוני. 80,000 ניצולי שואה, רבותיי, לא זוכים למענק חודשי אלא מקבלים מענק שנתי – אלה שמקבלים השלמת הכנסה – והם חיים מתחת לקו העוני, רבותיי. והחלוקה של הניצולים לאלה שהגיעו לפני 1953 ולאלה שהגיעו אחרי 1953 – אני לא מבינה איך זה יכול להיות. חייבים לעשות סדר אחת ולתמיד.
יש לנו ניצולי שואה שהם ללא קורת גג, רבותיי. הם לא הצליחו לרכוש דירה במדינת ישראל, וגם המדינה לא הצליחה לספק להם דיור ציבורי. הם צריכים לשכור דירה, קורת גג, בשוק הפרטי. תחשבו על אלה שהם בני 80 ומעלה וצריכים לדאוג לקורת גג. מעבר לזה שזו סוגיה לא פשוטה עבורם, גם הסיוע שהם מקבלים מהמדינה לשכר דירה לא מספיק, רבותיי: יחיד מקבל 880 שקל, זוג מקבל 1,400 שקל סיוע בשכר דירה. תמצאו לי היום דירה שהכסף הזה יספיק לה. אגב, הסכומים שאני אומרת לכם הם לכל האזרחים הוותיקים, הקשישים שאנחנו מכירים אותם.
למה שלא ניתן לניצולי שואה יחס מועדף, טיפה, לפחות – תוספת של 10% לסיוע לשכר דירה? אגב, אלי, שתדע לך, 27 מיליון שקל – זה כסף? לא. לא מצליחה. למה ניצולי שואה לא יכולים לקבל מהמדינה פטור או הנחה בארנונה שהם משלמים למדינה? יש חוק שאומר עד 70%. מה זה עד 70%? יש רשות שנותנת 10% ויש רשות שנותנת 60%, אבל אין חוק שמחייב. לפי דעתי, אנחנו צריכים להתערב גם כאן ולקבוע, אנחנו המחוקקים, מה המדינה מוכנה לתת לניצולי שואה.
הנושא של סיעוד, רבותיי, בעיניי זה הנושא הכי כואב. אתם יודעים מה זה לניצול שואה לעבור את הבדיקה המשפילה שהם עוברים כשבאים אליהם הביתה? הם בטח נזכרים בימים האלה שהם עברו בשנות ה-40. כל בדיקה כזאת היא תזכורת למה שהיה. למה שלא נקבע, כמו שמקבלים היום בני 90, שצריכים להביא אישור מרופא גריאטר וזה מספיק כדי לקבל מינימום של שעות, לתת גם לניצולי שואה את אותה התייחסות? הרי הם מיוחדים. הם מיוחדים. אני אמרתי היום בוועדה, ואני אומרת לכם עכשיו, ואני רוצה שתחשבו על מה שאני אומרת עכשיו. אנחנו לא יודעים על מה הם חולמים בלילות. אלה אנשים שעברו ניסויים נוראים על גופם. אז למה שאנחנו נהיה שותפים לכל הדברים האלה?
אני רוצה להציע – ואני יודעת שאני כבר צריכה לסיים, למרות שאני יכולה לדבר עוד שעה – אני רוצה להציע לכל חברי הכנסת להצטרף אליי ולאנשים שגם היום – אני כבר לא רואה לא את דב חנין ולא את אלעזר שטרן, שהם חבריי לשדולה – להצטרף אלינו להצעת חוק נפרדת לניצולי שואה, הצעת חוק לזכויות ניצולי שואה, ולפתור את הסוגיה הזאת אחת ולתמיד ולהראות להם באמת, לא רק בדיבורים אלא גם במעשים, שאנחנו כאן נותנים להם יחס מועדף על מה שהם עברו בחייהם. אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו. תודה רבה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. הדוברת הבאה – חברת הכנסת ענת ברקו. חמש דקות לרשותך.
ענת ברקו (הליכוד):
גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, אני אפתח את יום השואה הבין-לאומי בשיר שביקשתי מבתי צליל לכתוב, וזה מה שהיא כתבה: הוא לא מספר / המספר קם בבוקר / לפעמים הוא לא מרגיש שיש לו סיבה / המספר רוכן לנעול את נעליו הקרועות שמחכות גם הן לפרישה / המספר פותח הדלת ולא טורח לנעול / המספר מנסה לאגור כוחות ללכת ולא ליפול / המספר רואה ספסל יתום בפינה מוצלת / המספר מתיישב / המספר חושב כיצד יגיע ליעד כשאת גופו הוא בקושי סוחב / המספר מתרומם ופולט אנחה / המספר ממשיך לנוע ועוד חצי שעה עברה // המספר מגיע סוף-סוף למקום הנכסף לו מכול / המספר יודע שרק בזכות המקום הזה הוא יוכל היום לאכול / המספר מביט לשמיים לפני שהוא פותח את הפח / המספר הוא לא רק מספר / היו לו פעם אימא, אבא ואח // כמו הרעב, מספרו מקועקע לעולמים / חשב לעצמו המספר / חבל שבמחנות לא היו פחים.
צליל מאמצת ניצולת שואה מאז שהיא בכיתה ז', והנושא הזה מאוד קרוב לליבנו, לליבה באופן מיוחד. היום היא בת 28, ועדיין ממשיכה לבקר ולאמץ את אותה ניצולה בת 98, שתהיה בריאה, זהבה.
עכשיו לנאום עצמו. ברשותך גברתי, אם תוכלי לתת לי, כפי שהיו נדיבים כאן עם כולם, קצת יותר זמן.
השופט אהרן ברק, שעימו נפגשתי לפני כשבועיים, אמר לי: אצלי הביטחון הוא חלק מהלקחים של השואה. אם הייתה מדינת ישראל, זה היה סיפור אחר לגמרי, לכן שיקולי ביטחון הם שיקולים מרכזיים.
התקופה של השואה היא תקופה של שפל בהיסטוריה האנושית – זו שגבתה מחיר יקר מבני עמנו; זו שהשאירה בנו צלקת בל תימחה; זו שנזכור, לא נשכח אך נבטיח שלא תחזור לעולם; זו שאנו נושאים את כובד אימתה על גבנו ובד בבד נושאים את פנינו אל עתיד טוב, אחר ושונה. זו שואת העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה, שהעולם מציין אותה בכל שנה ביום 27 בינואר.
השופט אהרן ברק, שהטביע חותמו במשפט בזכות הקידוש של זכויות האדם, הוא ניצול שואה. הוא יליד ליטא, ונשלח עם בני כל עירו לגטו קובנה בהיותו ילד בן חמש. בשנת 1944, כשנלקחו כל ילדי הגטו להשמדה, הוא ניצל בנס כשהוברח בשק אל ביתו של איכר, חסיד אומות העולם, ובזכותו נשאר חי ועלה לארץ. במובן מסוים סיפורו של ברק הוא סיפורו של העם היהודי כולו – אוד מוצל מן התופת, שהתנער מן האפר והעפר והגיע להישגים וטיפס עד לפסגה.
העם היהודי ידע בכל תולדותיו סבל, גזרות, פוגרומים ופרעות, גלות וחורבן, אולם במלחמת העולם השנייה חווה העם היהודי את הנורא מכול – אסון כבד, חסר תקדים, הן בתולדות העם היהודי רווי הסבל והן בתולדות האנושות כולה. שואת היהודים חיסלה שישה מיליונים מבני עמנו, שישה מיליונים – נשים, גברים ילדים ועוללים. אלה מצאו את מותם במיתות משונות: בירייה, ברעב, במחלות, בשרפה, בחניקה ובתאי הגזים. בתקופה הזאת חלפו הרחמים מן העולם, קדרו השמיים ועננה שחורה כיסתה את עולמנו. הצוררים הנאצים הפעילו מכונת הרג משומנת, אכזרית מאין כמוה, כשהם נעזרים בבני עמים אחרים, שונים – בפולנים, ברומנים, בהונגרים, באוקראינים. הרבה מהם מנסים היום להתנער מעברם, אך אנו לא נותנים להם. גם אומות אחרות, אם לא השתתפו באופן פעיל, לא פעלו כדי לעצור את הזוועות הללו.
היטיב לתאר זאת המשורר נתן אלתרמן בכתיבתו העוקצנית: "כי רובים ורימון לצבאות המחתרת / ורבות רכבות הם ידעו לעצור / אבל זו הרכבת עוברת. // היא עוברת חופשית כי כולם יודעים / גם עמים בני חורין / גם עמים עבדים – / שנוסעים ברכבת ילדי יהודים".
אכן, שואת היהודים היא אחת ואין זולתה. אמת היא שהעולם מלא בסבל ובכאב, במלחמות ובשפיכות דמים. סכסוכים עקובים מדם היו, ולצערנו עוד יהיו, על רקע דתי, שבטי, אתני. רצח עם, הרג חסר רחמים, חסר הבחנה, הוליד חללים רבים מבני אומות שונות על פני תבל, ועל כך יזם היהודי יליד פולין רפאל למקין את המונח ג'נוסייד כאחד מלקחי השואה. אתה יודע, כבוד שר החינוך, אפילו רחוב אין על שמו של רפאל למקין, שהוא עשה את השימוש – זה מונח ששימש בשיפוט הנאצים במשפטי נירנברג, וכמובן באמנת האו"ם למניעת רצח עם, שהוא יזם והיה אחד מכותביה, אבל אנחנו, במדינה שלנו, אפילו רחוב לא קראנו על שמו. אני פניתי בעניין הזה, ואני מקווה שראש עיריית ירושלים יעשה משהו בעניין הזה.
אולם הטרגדיות העממיות שידע המין האנושי אינן משתוות לשואת העם היהודי – לא במידה, לא בהיקף, לא בשיטתיות ולא ברקע, באידיאולוגיה שעמדו מאחוריה. שואת העם היהודי, בשונה מכל רצח עם אחר בהיסטוריה, היא בעלת מאפיינים הייחודיים אך ורק לה, לכן היא קיצונית ואכזרית במיוחד – לא רק בשל מספר הנרצחים, אלא דווקא במניעים שהביאו לרעיון ההשמדה ולדרך המחושבת, הייחודית, המאורגנת והשיטתית שבה חוסלו היהודים באירופה ובצפון אפריקה, בכל מקום שבו דרכה כף רגל גרמנית.
היו"ר רויטל סויד:
תתחילי לסיים.
ענת ברקו (הליכוד):
בחינה היסטורית של השואה מציגה את הסיבות שאפשרו את הגייתה וביצועה של התוכנית השטנית. אנטישמיות בת מאות שנים, שהיום אנחנו רואים אותה באה לידי ביטוי גם באנטישמיות של אלה הקוראים למלחמת דת, למלחמת קודש, לג'יהאד – אותה אנטישמיות היא אנטישמיות שמשתמשים בה בטרמינולוגיה מהשואה. המספר המקועקע על בשר הניצולים – כך זיכרון השואה צרוב בבשרו של כל אחד ואחת מאיתנו כיהודים.
אני יכולה להמשיך ולומר – גברתי היושבת-ראש, את דיברת על המסע המטלטל לפולין של חיילי צה"ל. אני יכולה לשתף אותך ולומר לך שגם חיילות וחיילים שראיינתי במהלך השירות הצבאי אמרו שזו הייתה החוויה המעצבת ביותר בזהות שלהם, בהבנה למה הם משרתים בצה"ל ובהבנה שלא עוד. כי גם היום, אני רוצה לומר שאלתרמן, שכתב בשירו "להגדה": "כי בתום הלילה בא האור / כי יאמרו בני חורין: מר ממוות ראינו / אך הינה הגדת החירות לבנינו / וכתוב בראשה: 'עבדים היינו' / ולא כתוב 'עבדים היננו'".
אנחנו היום לא נוותר על הביטחון שלנו, כי אנחנו יודעים מה יכול להיות. וכל אלו באירופה, וגם במערב, שמבקשים מאיתנו לעגל פינות, לוותר קצת על הביטחון – הם לא הגנו עלינו אז; הם גם לא יגנו עלינו היום. והיום יש לנו מדינה, ואנו מתכוונים לשמור עליה מכל משמר.
אני רוצה לסיים, ברשותך, גברתי – –
היו"ר רויטל סויד:
ממש משפט לסיום.
ענת ברקו (הליכוד):
– – ממש במשפט, במילותיה של ילדה ניצולת שואה, דוניה רוזן בת ה-12, שכתבה יומן בבור ביער לאחר שברחה מן הנאצים שהרגו את כל – רצחו את כל משפחתה. זו גם מעין צוואה: "רוצה אני לבקש מכם שלא תשכחו את המתים. שתקימו לנו... פסל, לא משיש ולא מאבן – אלא ממעשים טובים; כי מאמינה אני באמונה שלמה שרק מצבה כזאת יכולה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר, ואז לא ישוב אותו רשע להשתלט על העולם ויהפוך את החיים לגיהינום". תודה רבה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת ענת ברקו. הדובר הבא, חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה.
עיסאווי פריג' (מרצ):
באתי לשמוע אותך.
אילן גילאון (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, עיסאווי היקר, שבא עכשיו, היות שאני כנראה אחרון הדוברים, אין לי אלא להסכים – – –
היו"ר רויטל סויד:
לא, אחריך חבר הכנסת פורר וחברת הכנסת מועלם.
אילן גילאון (מרצ):
בכל אופן, אין לי אלא להסכים עם קודמיי בעניין אחד – שלגבי השואה אין אנלוגיות, ולא צריכות להיות אנלוגיות, משום שזאת תופעה ייחודית, חד-פעמית. אין ספק שגם בממדים וגם ברוע זהו האסון הגדול ביותר שקרה בהיסטוריה האנושית, ולכן, כל השלכה מכאן לדברים אחרים, לנסות להשוות – הוא איננו מתאים, גברתי. כל השאלה היא לא על זה שברור מאליו שצריך ללמוד ולשנן פעם אחרי פעם את הדבר הזה, את הסוגיה הזאת, את האפיזודה הנוראה הזאת בהיסטוריה האנושית, בתרבות האנושית – זה ברור מאליו – ולהנגיש את הסיפור הזה לכל דכפין, אדוני השר, אלא מהם הלקחים שאנחנו לוקחים משם, גברתי; מה החוויה הטראומטית הזאת חרתה על ליבנו שלנו; איך הדבר הזה השפיע על הבנליות של הרוע.
ומן הבחינה הזאת – אני, גברתי, בא מבית שהדפיקות בדלת תמיד היו תמיד קשות, תמיד פחדו מהן. גם אוכל לא זרקו אף פעם; שמרו כדי שיהיה ולא יהיה מחסור. אביה של אשתי, זיכרונו לברכה – היינו אומרים לו: אתה ניצוֹל שואה, והוא היה אומר: אני ניצוּל שואה. וכל חייו הייתה לו תחושה שההיסטוריה הציונית קיפחה את ניצולי השואה, ניצלה אותם, ניצלה את מעמדם. אבל היום אנחנו עדים לכך שיש במדינת ישראל 180,000 ניצולי שואה שעוד נותרו. הם, לצערנו הרב, הולכים מן העולם הזה בקצב של 15,000 בשנה, ושליש מתוכם נמצאים מתחת לקו העוני.
מה לקח לקחנו משם, מכל מה שאנחנו מדברים כאן, אם זה לא הסממן הראשון ליכולת שלנו לכבד את זיכרון השואה? מעמדם של אלה – זה כמעט מאוחר, אבל זה עדיין לא מאוחר לגמרי. יש עדיין זמן ללכת למורטוריום שלם, כולל, להכריע שכל מי שנולד בתאריך רלוונטי ובמקום שמתחת לשלטון נאצי ועוזריו יזכה בהטבה הגדולה ביותר לשארית חייו. כמה כבר יכולה להיות שארית חייו?
הייתי מצפה, גברתי, שמדינה שעברה את החוויות הללו תהיה קצת יותר נדיבה גם כלפיה, ואני אומר עוד דבר – גם כלפי אנשים שלעיתים באים ומתפקדים על דלתנו ומבקשים מקלט. ולנו, אני לא יודע, בגנטיקה שלי, באופן שבו גדלתי בבית שלי, בלי שהוריי אמרו לי את זה בכלל, קלטתי שאם מישהו מתדפק על דלתך, גברתי, ואומר שהוא נרדף, ובטח נרדף על נפשו, אני קודם כול פותח לו את הדלת, ונותן לו מחסה, ומברר את מעמדו. יש לי שלוש סיבות לכך, גברתי: ההיסטוריה הארוכה שלנו – "כי גרים הייתם בארץ מצרים"; ההיסטוריה הקרובה שלנו, שעליה אנחנו מדברים עכשיו, כי הידפקנו על נמלים שלא פתחו לנו את השערים, נרדפים כציפור כלואה על ידי הצורר הנאצי. ואין פה שום אנלוגיה, שום השוואה, אלא למידה פשוטה לגבי השפה שלנו, לגבי השימוש שלנו בדמוקרטיה שיש לנו, לגבי חוף המבטחים שהבטחנו לעצמנו במדינה הריבונית הזאת כאן. כן, היינו יכולים להיות קצת יותר נדיבים, הייתי אומר לכם, אפילו בהרחבת חוק השבות שלנו, שמבטיח לנו מקלט ובית וחוף מבטחים כנרדפים, אולי לעוד אנשים שגם הם נרדפים, ובעצם כך הם הופכים באופן פורמלי לחלק מן העם שלנו. ובימים כאלה, כאשר אנחנו מסתכלים על 40,000 הפליטים, אני קורא להם – יהיו כאלה שקוראים להם מסתננים, מסיגי גבול, דורשי עבודה, what ever; ברור שמעמדם צריך להתברר – אני אומר שלפי ההיסטוריה שלנו יכולנו להתייחס אליהם ביחס אחר.
אני רוצה להודיע כאן, גברתי, שאני חושב – אני גם קורא לכל שאר חברי הכנסת שהמצפון והזיכרון הזה חרות בתוכם – אני כן אתן מחסה ומקלט לאנשים שארגוני הסיוע יפנו אליי ויגידו לי שהם עלולים להגיע למקום שהם ימצאו בו את מותם. כן, אני אנצל את החסינות שלי לצורך מטרה כזאת, כי אני חושב שהיא המוסרית במטרות, על פי זיכרוני. ברור לגמרי שהייתי עושה את זה גם אלמלא החסינות. אולי היה לי גם יותר פשוט, כי אז הייתי יכול לשלם את העונש המיידי, אבל אני החלטתי לעשות כן. כל ארגון סיוע שיפנה אליי ויוכיח לי שאדם שהוא רוצה להשאיר כאן והוא מגורש יגיע למקום שימצא בו את מותו, הוא ימצא את מקומו בבית שלי ובבית של בניי ובנותיי. אני קורא לשאר חברי הכנסת לעשות את זה. אני חושב שזאת הדרך המכובדת ביותר לציין את הטראומה ואת הזיכרון של הטראומה בלב של העם שלנו. אני לא יכול למצוא דרך מתאימה יותר. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. הדוברת הבאה היא חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, ולאחר מכן – חבר הכנסת עודד פורר.
קריאה:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אתם התחלפתם, עודד. ביקשתם להחליף. חמש דקות לרשותך.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תודה, גברתי. חבריי וחברותיי, גברתי היושבת-ראש, אדוני חברי השר, אני אפתח את הדברים שלי בציטוט מדבריה של חנה סנש ואסיים מתוך יומנה של אנה פרנק. כך כותבת חנה סנש ב-23 בספטמבר 1939: "מטרת חיי, הייעוד שלי, הם שקושרים אותי לארץ ישראל. ברצוני לא לחיות סתם, אלא למלא ייעוד".
בדברי התודה שלי ליושבי-הראש של השדולה על ציון היום המשמעותי הזה – חברת הכנסת טלי פלוסקוב, שנמצאת פה, ואחרים שאינם – ולפני שאני אעבור למטרות של מי שעוסק בהנחלת זיכרון שואה, אני לא יכולה שלא להידהם שכאן על הדוכן הזה מושווית חזרת מסתנני עבודה לארצם למעשים הנוראיים שנעשו כלפי היהודים באירופה ובארצות הכיבוש הנאצי. איך יכול להיות שעומד כאן חבר כנסת ומשווה את רדיפת היהודים על ידי השלטון הנאצי להחזרה של מהגרי עבודה אל ארצם או אל ארץ שלישית?
אילן גילאון (מרצ):
את הקשבת למה שמדברים כאן?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אני הקשבתי מצוין.
אילן גילאון (מרצ):
– – – איך את עושה את זה?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אני לא מאמינה שעשית את זה.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אני חושבת שזאת בושה וחרפה.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת גילאון, בבקשה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אני חושבת שזאת בושה וחרפה.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תפסיקו להתייפייף. אתם מוזילי השואה הגדולים ביותר.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תתביישו על ההשוואות האלה.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת גילאון.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תתביישו על ההשוואות האלה.
אילן גילאון (מרצ):
– – – במצח נחושה. בושה לך. בושה לך. תסתכלי מה – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
מהגרי עבודה הם אנשים שהגיעו לפה באופן לא חוקי.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת גילאון. סליחה. סליחה, חברת הכנסת מועלם, סליחה.
אילן גילאון (מרצ):
– – – את משקרת?
היו"ר רויטל סויד:
סליחה. חבר הכנסת גילאון, בבקשה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
רדיפת יהודים מארצות הכיבוש הנאצי נעשתה מטעמים גזעניים – –
אילן גילאון (מרצ):
את גזענית.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – של שנאת האדם.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
זה לא דבר שנעשה כאן. לא היה פה מבקש מקלט אחד שלא קיבל גיבוי ממדינת ישראל. ואתה תעמוד כאן ותשווה את זה ביום השואה הבין-לאומי?
אילן גילאון (מרצ):
לכמה אנשים אושרה פליטותם במשך שלוש שנים? זה נשמע לך נכון?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
כל מה שצריך להיבדק ייבדק.
אילן גילאון (מרצ):
למה? יש אחרים – – – שחורים – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אתה לא תשווה מהגרי עבודה – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – אבל אלה שחורים. זאת הבעיה שלכם.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – לרדיפת יהודים בשלטון הנאצי.
אילן גילאון (מרצ):
תתביישי.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
זה מעשה שלא ייעשה, לא מחוץ לכנסת ולא בתוך הכנסת.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אילן גילאון, אני מבקשת. בבקשה.
אילן גילאון (מרצ):
– – – לשקר.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אמרת, דיברת – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – ואמרתי שאין אנלוגיה ואסור להשוות.
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת גילאון.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אז למה אתה משווה?
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אז למה אתה משווה?
אילן גילאון (מרצ):
– – – שקרנית.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אתה עומד פה ומספר על הדברים הנפלאים – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – שתעשה לטובת מהגרי עבודה – –
אילן גילאון (מרצ):
תקשיבי – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – שהם אנשים שהגיעו לפה לא באופן חוקי.
אילן גילאון (מרצ):
את לא מקשיבה. את לא היית כאן בכלל.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
באמת.
אילן גילאון (מרצ):
תתביישי לך.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
חבר הכנסת גילאון, ישבתי במקומי – –
אילן גילאון (מרצ):
יש לכם בעיה – – – אתם בבית היהודי?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – והקשבתי לך בזעזוע. בזעזוע הקשבתי לך – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – שלכם.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – כי אנחנו לעולם לא נרדוף אף אדם באשר הוא אדם. לא נרדוף אותו, לא נשמיד אותו, לא נאבד אותו עד חורמה. לא נשלח צי של אוניות להביא יהודי אחד מהאי. אבל אנשים שעוברים על החוק לא אמורים לקבל גיבוי בבית הזה. תודה רבה, גברתי.
קריאה:
– – –
עיסאווי פריג' (מרצ):
מצאו שק חבטות.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת גילאון וחבר הכנסת עיסאווי פריג' – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
– – לא. אני מצטערת, אילן.
אילן גילאון (מרצ):
על הדוכן לשקר. על הדוכן לשקר.
היו"ר רויטל סויד:
אילן, אני אצטרך – זה הדיון האחרון שאני רוצה לקרוא אותך בו לסדר – –
אילן גילאון (מרצ):
בושה.
היו"ר רויטל סויד:
– – אבל אל תאלץ אותי לעשות את זה. באמת. אני מבקשת מכם.
אילן גילאון (מרצ):
זה נקרא לעשות השוואה – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אילן גילאון, אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה. בבקשה.
אילן גילאון (מרצ):
זה נקרא לעשות השוואה – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
שתי מטרות מרכזיות בשיח שלנו ביום השואה הבין-לאומי במדינת ישראל, כמו בעולם כולו, אבל למדינת ישראל אמורה להיות מחויבות גדולה יותר גם לחלק הראשון, שהוא הזיכרון וההנצחה. כשאנחנו מדברים על קהילות יהודיות, הזיכרון שלהן לא מתחיל בעליית השלטון הנאצי; הזיכרון שלהן לא מתחיל בהשמדה. הזיכרון של כל היהודים מתחיל בחיים יהודיים תוססים בכל מקום שבו הם נמצאים; מתחיל בגיוון תרבותי, דתי; מתחיל וממשיך בחיים יהודיים תוססים, שגם כששאפו להגיע לארץ ישראל, וגם אלה שחשבו שצריך להישאר בגלות, תמיד היה ברור שיש שם חיים יהודיים תוססים. אנחנו זוכרים את השנים הקשות של השואה ואת התקומה, גם האישית וגם הלאומית.
אבל כשאנחנו עומדים פה ביום השואה הבין-לאומי, החלק השני הוא החלק שמחייב אותנו, חברי הכנסת. אלה הימים האחרונים שלנו להביא חיים תקינים, מכובדים, ראויים, לניצולי השואה שחיים במדינת ישראל. אסור לנו להסכים יותר לכתם השחור בספר החוקים במדינת ישראל המפריד בין ניצולי שואה שעלו עד 1953, והם המוכרים, לניצולי השואה שעלו אחרי כן; אסור לנו להפריד בין ניצולי שואה שמגיעים מפולין לניצולי שואה שמגיעים מתוניסיה. שוב ושוב מדינת ישראל עושה את ההפרדה הזאת. אנחנו חייבים לדאוג להשבת הרכוש הלאומי, הקהילתי, ובעיקר – האישי. למדינת ישראל יש משמעות גדולה מאוד בהשבת הרכוש האישי והלאומי.
אני אסיים, גברתי, כמו שאמרתי – כי מול אנשים שמנסים לעשות השוואות מופרכות פתחתי בדברים החשובים של חנה סנש, ואסיים בדברים שכותבת אנה פרנק ביומנה ב-7 בנובמבר 1942, חודשיים אחרי שמשפחת פרנק נכנסת למסתור. וכך היא כותבת: "לעיתים קרובות אינני חזקה די הצורך. אני נכשלת יותר משאני מצליחה. אני יודעת זאת ומנסה מפעם לפעם, כל יום מחדש, לתקן את עצמי". זה מה שאנחנו צריכים לעשות – כל יום מחדש לתקן את עצמנו ולתקן את חייהם של ניצולי השואה. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אחרון הדוברים מחברי הכנסת – חבר הכנסת עודד פורר.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אחריו תסכם את הדיון סגנית שר החוץ חברת הכנסת ציפי חוטובלי, וגם שר החינוך נפתלי בנט.
אילן גילאון (מרצ):
בעיות בהבנת הנשמע.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
כולם הבינו את זה.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אבל אני לא לבד. כולם הבינו את זה.
אילן גילאון (מרצ):
– – – הבית היהודי – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לא, לא. גם – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
ממש לא מהבית היהודי.
ענת ברקו (הליכוד):
גם אני הבנתי את זה ככה.
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת שולי מועלם וחבר הכנסת אילן גילאון, לכולנו אין בעיות קשב. כולנו שומעים את הרעש.
אילן גילאון (מרצ):
– – – לא לעשות מכל דבר פוליטי, גברתי – – –
היו"ר רויטל סויד:
אבל עכשיו אתה תאפשר לחבר הכנסת פורר, שהאזין ברוב קשב לכל הדוברים לפניו.
חמש דקות לרשותך, בבקשה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
תודה, גברתי. "'הניק, רוץ, אל תעצור'", צעקה לו אימו פרידה, שעמדה מעבר לגדר. והילד הניק רץ לשלג, ליער האפל שהיה במרחק של כמה מאות מטרים ממנו. רץ ולא עצר, כפי שאימו הורתה לו." זה קרה ב-11 בנובמבר 1939, יום הולדתו. ילד בן ארבע, רק בן ארבע, שרץ בכל כוחו ולא עוצר, כמצוות אימו, שעומדת ליד הגדר לא רחוק מהקצין הרוסי שמרים את הרובה, מכוון אבל לא יורה. ושניהם עוקבים אחר הדמות הקטנה על רקע השלג הלבן שהלכה והתרחקה עד שנבלעה בינות לעצים הגבוהים שעטפו אותה אליהם. כמה דקות קודם לכן עמד הניק רוזנברג עם אימו ליד הגדר שסימנה את קצה השטח המפורז שבין האזור שבשליטת גרמניה לזה שבשליטת ברית המועצות – כמה מאות מטרים רבועים שבתוכם התקבצו אלפי יהודים שנמלטו מן השטח הפולני שהגרמנים כבשו וקיוו להינצל כשיגיעו לשטח הרוסי. רק גדר אחת הפרידה בינם לבין החופש שייחלו לו, גדר שנשמרה היטב בידי חיילים רוסים חמושים. הניק רץ, הוא כבר בתוך היער, מחזיק את הפתק שנתלה על צווארו: "קוראים לי הניק. אבא שלי, שנמצא בביאליסטוק, ייתן פרס כספי למי שיביא אותי אליו". ילד בן ארבע, שמתקדם לאיטו בין העצים שמקיפים אותו מכל עבר. ספק אם זכר עד היום כמה היום הזה מיוחד עבורו. היום הוא בן ארבע. ספק אם נזכר בחגיגת היום הולדת של השנה שעברה בבית החם של המשפחה בלב העיר ורשה עם הנרות והמתנות, וכל המשפחה הגדולה והמחבקת, ועכשיו הוא כאן, בחושך, כבר כמה שעות מתקדם בלי לדעת לאיזה כיוון. מרחוק מלוות אותו יללות של חיות, זאבים או תנים. "הניק, רוץ, אל תעצור", הורתה לו אימו.
הניק רוזנברג הוא חיים רוזנברג, לימים חיים ארז, האלוף חיים ארז, שכאחד מילדי טהרן עלה לישראל, כמובן התגייס לצבא, שירת כאלוף ואף פיקד על צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, אחד המבצעים הידועים והמוצלחים של צה"ל.
אני מספר את זה כי אני חושב שדווקא הקטע הזה מתוך הספר שלו מתאר היטב את המשמעות של המעבר הזה של ילד, שבשנה אחת הוא חוגג יום הולדת בחיק המשפחה בבית חם, ויום ההולדת של השנה שאחר כך כבר נראית אחרת לגמרי. ההתפרצות הזאת הייתה התפרצות עבור מיליוני יהודים, שהחיים שלהם השתנו מרגע לרגע, וידעו בכל זאת – אלה שהצליחו להינצל מן התופת הזאת – לבנות כאן מחדש את החיים שלהם.
ואני חייב להזכיר, אני חושב שדווקא ביום הזה, גם את אותם ניצולי השואה שרק עלו לארץ, ירדו מהאונייה, קיבלו רובה ליד ויצאו להילחם במלחמת השחרור נגד אלה כאן שעוד המשיכו להילחם בנו, ונתנו את חייהם באותה מלחמה, כפי שכתב אלתרמן בשירו "אחד מן הגחל": "עוד הארץ הזאת לא נתנה לו / לא ידיד, לא פינה למקלט / לא שמחה מן האלף הללו / אשר לנו היו למתת / לא, כי רק את חייו, פליטי חרב / הוא קיבל על החוף מידה / אבל גם את חייו, אי בערב / הוא השיב בנפלו בעדה". המחויבות שלנו היא לניצולים, בוודאי, ובוודאי גם לנרצחים, אבל גם לניצולים שעוד חירפו את נפשם בכל מלחמות ישראל, ורבים וטובים כאלה יש, שעוד לא הגיעו בבוקר וכבר בערב הם נפלו בעד הארץ הזאת.
ומכאן אולי אני אגלוש טיפה לנושא הבא שעל סדר-היום, כי אני חושב שהם קשורים זה בזה – לא הנושא של החינוך הממלכתי-דתי אלא דווקא הסימן שבחרת, חבר הכנסת סמוטריץ, לתת בעלייה לארץ ישראל, ב-70 שנה. אני חושב שזה מתחבר גם לפרשת השבוע ולמשימה שיש לנו כאן, כמו שנאמר בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך". תביא אותם זה שלב אחד, אבל יש גם את השלב של לנטוע אותם, שיעמדו שם הרבה זמן ולא יגלו. אני חושב שזאת המשימה שיש לנו כאן, וחלק ממילוי המשימה הזאת הוא באמצעות החינוך, באמצעות הנחלת הזיכרון, באמצעות שימור מורשת הזיכרון.
אני רוצה בהקשר הזה לפנות אליך, אדוני שר החינוך, ולנצל את ההזדמנות שאתה יושב כאן לשתי בקשות. היום קיימנו דיון בוועדת החינוך בנושא לימודי השואה. קודמך בתפקיד הוביל מהלך של למידה משמעותית. אפשר לבקר אותו, אפשר להגיד עליו דברים טובים – חלקם טובים, חלקם רעים. דבר אחד כן קרה שם – –
אלי אלאלוף (כולנו):
פחות טוב.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – ביטלו את בחינות הבגרות בנושא השואה. עכשיו, אני לא אומר שהבחינות צריכות להיות בהכרח כפי שהן היו, אבל הייתה תמימות דעים בוועדה שכשאנחנו מדברים על נקודות היסוד, הבסיס, שעליהן מרחיבים בלמידה משמעותית בעבודת חקר שנותנים, וזה בסדר, עליה כמובן שלא תהיה בחינה, אבל נקודות היסוד והבסיס חייבות להיות חלק מתוך מערך בחינות הבגרות. יש בזה גם מסר לגבי חשיבות הנושא. זה דבר אחד שאני בטוח שאתה תתייחס אליו, גם בהמשך לפנייה של ועדת החינוך.
ואני אסיים בנושא השני, שהעליתי אותו גם בשנה שעברה, ומאז אנחנו מקיימים כאן דיונים גם בוועדת הכספים, וגם אותו, אני חושב, שר החינוך, אולי ראוי שאתה אפילו תעלה אותו בממשלה. בטרבלינקה נרצחו מיליון יהודים, וזה המקום שבו כמעט לא הושמד אף אחד אחר חוץ מיהודים. הייחודי במחנה ההשמדה הזה – הוא היה מחנה השמדה שבתוך שעתיים הגעת אליו ברכבת ויצאת בארובה. ומי שמבקר בטרבלינקה, רואה שאין אתר הנצחה בטרבלינקה. יש שדה חרוש, כי הנאצים ניסו להשמיד ולהחריב את מחנה ההשמדה כדי לא להותיר זכר, ועליו שמו הפולנים המון מצבות לזכר הקהילות, אבל זה נראה כמו איזה פארק, וכשאתה מביא קבוצה להדריך אותה שם, אין אפילו סככה שהיא יכולה לעמוד ולקבל הדרכה, אין אפילו מקום שהם יכולים לראות סרטון.
וכאן הפולנים – הממשלה הפולנית נכנסת ומנסה להנחיל את הזיכרון כראות עיניה. אני חושב שאין חשוב מכך שהממשלה תיקח על עצמה להוביל את העניין הזה מול הממשלה הפולנית, שיוקם אתר הנצחה בטרבלינקה. עשינו את זה באושוויץ. הממשלה שילמה שם כדי שיהיה ביתן ישראלי באושוויץ. היא יכולה לעשות את זה גם בטרבלינקה, בתיאום עם הפולנים, ולוודא שלפחות שם לא יצליחו למחוק את הזיכרון הזה. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת עודד פורר. תסכם את הדיון סגנית שר החוץ חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ולאחר מכן – שר החינוך, השר נפתלי בנט.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, 27 בינואר נקבע על ידי האו"ם כיום השואה הבין-לאומי לאחר מאמצים אדירים של משרד החוץ הישראלי. שר החוץ דאז היה השר סילבן שלום, מנכ"ל משרד החוץ היה השגריר לשעבר רון פרושאור. והיום הזה הוא יום שבו הקהילה הבין-לאומית מרכינה ראש לזכר קורבנות השואה, שישה מילון יהודים שנרצחו ונטבחו באכזריות על ידי המשטר הנאצי. ואנחנו – תפקידנו ללמוד את הלקח, כי לצערנו הרב העולם לא למד את הלקח, והחיידק העמוק שמפעם מאחורי הטרגדיה האנושית הגדולה והקשה ביותר שידעה האנושות מימיה הוא החיידק האנטישמי, ואנחנו מחויבים כאן לעמוד ולזכור את העובדה שגם ב-2018 – ואני אומרת את זה בצער עמוק – החיידק האנטישמי הזה ממשיך לפעם גם באותם מקומות שבהם הוא צמח בראשית דרכו. גם באירופה המודרנית, שזכויות אדם נמצאות ברוממות גרונם של כל אותם מנהיגים אירופים, כשהם עושים בדק בית, לצערי הרב, יש עדיין הרבה מה לשפר ומה לבדוק.
חוזה המדינה שלנו, בנימין זאב הרצל, אמר דברים שנשמעו יפים באותם ימים על האנטישמיות: האנטישמיות בת-זמננו, כך אמר הרצל, אינה נובעת משנאת הזר והשונה, אותה שנאת ישראל מסורתית. האנטישמיות איננה נובעת מהיעדר שוויון זכויות. להפך, דווקא כתוצאה מהאמנציפציה האנטישמיות גוברת. רבים ציפו שהיהודים יוותרו על זהותם הקולקטיבית וייטמעו באומות העולם בתמורה לשוויון שניתן להם כפרטים. מאחר שהיהודים לא גילו נכונות ממשית להיעלם כקולקטיב, המשיכו העמים לראות בהם אומה בתוך אומה, ולכן, מכאן מסקנתו של הרצל: שאלת היהודים היא שאלה לאומית, ורק כשיימצא לה פתרון לאומי היא תיעלם לגמרי.
יש שיר נורא יפה של יענקל'ה רוטבליט, שקורא לחוזה המדינה לשטוף את העפר מן העיניים, והוא שואל אותו: ככה חזית? ככה ראית? ככה רצית? והאמת היא שהרצל, אם היה צופה בעולם ב-2018, היה מביט באכזבה עמוקה והיה רואה כי החיידק האנטישמי לא חלף מן העולם עם הקמת מדינת היהודים, היא מדינת ישראל. מדינת ישראל תחגוג השנה 70 שנה לעצמאותה וריבונותה, אבל החיידק האנטישמי חי ובועט. ולצערי הרב, הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו של הרצל הוא שהיתרון בקיומה של מדינת ישראל, שהיא המקום שאליו אנו שייכים כאומה, זה היכולת שלנו להגן על עצמנו והיכולת שלנו להגן על קהילות יהודיות ברחבי העולם, מתוך החובה המוסרית שלנו לביטחונם של יהודים ברחבי העולם.
מדי שנה אני רואה ביום הזה יום שבו חובתי המוסרית לבית הזה היא לדווח על פעילותו של משרד החוץ. אני לא לבד במאבק הזה; נמצא כאן השר בנט, שהוא לא רק שר החינוך אלא גם שר התפוצות, ולצערי הרב, השר בנט, המשרד שלך מפיק חוברת עבה מדי שמדווחת על האירועים האנטישמיים ברחבי העולם. האירועים האלה הם אירועים שלצערי הרב החוברת הזאת לא נהיית קטנה יותר משנה לשנה, ולמרות שהתקריות האלימות, הפיזיות, על קהילות יהודיות, התקריות האלה הולכות ופוחתות, בסוף הכלים החדשים לאנטישמיות המודרנית, הכלים של השמצה והסתה ברשתות החברתיות – הכלים האלה הולכים וגואים, והדברים האלה נותנים את אותותיהם גם כשאנחנו מדברים על הפוליטיקה העולמית.
ואני אתחיל, לפני שאני אציג בפניכם את הפעולות האקטיביות שאנחנו עושים במשרד החוץ, קודם כול עם הסקירה, באמת, העגומה, של מצב האנטישמיות בעולם. ממשלות שונות רואות שותפות חשובה, אסטרטגית, עם מדינת ישראל במאמצים של כל הדיפלומטים שלנו לפעול, הן להנצחת השואה והן למיגור האנטישמיות, אבל הנתונים מדברים בעד עצמם.
גרמניה – לצערנו הרב, דווחו למשטרה 681 תקריות אנטישמיות בששת החודשים הראשונים של 2017, הרבה יותר מהמקבילה אשתקד. הסיווג של אותן תקריות, לצערי הרב, הוא לא רק אנטישמיות, הייתי קוראת לה, של פרטים, אלא גם אנטישמיות שגואה בתוך המערכת הפוליטית בגרמניה. מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, לצערנו הרב, עוסקת באופן אקטיבי בניסיון להפחית מאחריותו של העם הגרמני לעבר הנאצי. הדבר הזה בלט בקרב פוליטיקאים בכירים של המפלגה הזאת, שכוחה גבר במערכת הבחירות האחרונה. לשמחתנו, ההנהגה בגרמניה רואה ממש כאתגר מן המעלה הראשונה להיאבק בתופעות המגונות האלה, וכל התופעות האנטישמיות בגרמניה זוכות לגינוי מרוב הקשת הפוליטית הגרמנית. ברמה המעשית הועבר חוק בבונדסטאג המגנה כל סוג של אנטישמיות ואנטי-ציוניות. הדבר הזה באמת מעיד על כך שיש מחויבות עמוקה לממשלת גרמניה לפעילות משותפת עם ממשלת ישראל בנושא הזה. כמובן שגרמניה הייתה שותפה במאמצים הדיפלומטיים הישראליים לאמץ את הגדרת האנטישמיות של הברית הבין-לאומית IHRA, שנותנת כלים לרשויות לזהות אנטישמיות ולפעול נגדה.
בבריטניה, עוד מדינה שהיא ידידה גדולה של ישראל – גם שם אנו עדים לעלייה דרמטית בנתוני הקהילה היהודית, וגם כאן הממשל בבריטניה שותף לממשלת ישראל בתוכניות למאבק באנטישמיות, וגם ממשלת בריטניה אימצה את הגדרת העבודה של IHRA, והדבר הזה בהחלט מסמל שברמת ההנהגה בבריטניה יש רצון עז להיאבק בתופעת האנטישמיות.
לא אדלג על ארצות הברית, ידידתנו הגדולה והחשובה. ראינו באמת את החיבוק החם של הממשל האמריקני בביקור שהתקיים אתמול כאן בכנסת, וסגן הנשיא פנס הביא איתו בשורות טובות למדינת ישראל, אך לצערנו, הליגה נגד השמצה מגלה 1,299 תקריות אנטישמיות בארצות הברית. הקהילה היהודית בארצות הברית מודאגת מעליית שיח השנאה בקרב תנועות השמאל הרדיקלי. כאן באמת חשוב לציין שהשיח הזה, השיח האנטי-ישראלי, השיח הזה שמאיים על יכולתם של יהודים להרגיש שהם יכולים לצעוד בראש מורם וגאה ברחבי ארצות הברית, הוא לא שיח שנמצא באופן בלעדי בימין הרדיקלי. לצערנו הרב, הוא מצוי גם בשמאל הרדיקלי. הברית הקשה הזאת בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי נגד יהודים היא ברית שאנחנו רואים אותה בקמפוסים האמריקניים, שהמשיכו בתעמולה אנטי-ישראלית חריפה, שגרמה לסטודנטים יהודים רבים לדווח שהם אינם מרגישים בטוחים לא בחופש הביטוי שלהם ולא בביטוי דעות פרו-ישראליות.
ענת ברקו (הליכוד):
– – – להוסיף לזה – – –
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
בוודאי. אני אגיע כמובן גם לנושא האסלאם.
האנטישמיות בגילוייה הישנים והרעים לא פוסחת גם על המרחב, האזור שלנו, גם לא על המזרח התיכון. לצערנו הרב, אנו רואים שגם ברשות הפלסטינית וגם בעזה משתמשים בחופשיות במוטיבים אנטישמיים. חלקם לקוחים מהקריקטורות האיומות של העיתון הנאצי השטרימר, ויו"ר הרשות הפלסטינית בעצמו נשא בשבוע שעבר נאום שבמהותו הוא אנטישמי ופוגע בזכותו של העם היהודי ובשייכותו לארצו ולמולדתו – מעבר לעובדה שיו"ר הרשות הוא גם מכחיש שואה, ועד היום הוא מעולם לא חזר בו מהכחשת השואה, שהיא פרי עבודת הדוקטורט שלו. אני יכולה לומר שכל הדיווחים האלה מייצרים אצלנו במשרד החוץ הרבה מאוד עבודה ופעילות ממש ענפה בתחום הזה; הייתי קוראת לזה תחום המאבק האקטיבי בהכחשת השואה.
אני רוצה לסקור לכם כמה פעולות שמשרד החוץ עושה, במיוחד אלה החדשות, שהתווספו בשנה החולפת. אנחנו נקיים במרס הקרוב פורום מאוד מאוד חשוב בשיתוף עם משרד התפוצות, וישתתפו בו שרים נוספים מממשלת ישראל. אנחנו נקיים פורום שבו ישתתפו למעלה מ-1,000 איש מעשרות מדינות לדון בבעיית האנטישמיות העכשווית על כל היבטיה, עם חלק יישומי, ממש חלק שבו הכנס יעסוק בפתרונות מעשיים לסוגיות שיעלו במהלך הכנס. אני אתן את הדעת רק על חלק – – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – – זה בידיים שלךְ. תבקשי מראש הממשלה – – – לאחד בחזרה את כל משרד החוץ – שיהיה תקציב אחד – – – מה יותר טוב מזה?
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
אני אשמח מאוד להחזיר את זה, בסדר? הינה, שמעת את זה ממני על הדוכן.
הנקודה שקשורה לאנטישמיות – אני רק אגיד – –
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
לא, לא. – – שהמאבק באנטישמיות הוא במשך שנים באמת מחולק בין משרד התפוצות, שיש לו מקום של כבוד, למשרד החוץ הישראלי. אני לא אקח ממשרד התפוצות את האחריות שיש לו בעניין הזה.
אני רוצה לדבר על היבט ייחודי שיהיה בכנס הזה שאנחנו נקיים במרס. בדרך כלל הכנסים האלה עוסקים רק באנטישמיות המסורתית. אנחנו נכנס בכנס הזה גם אימאמים חשובים ונציגים של האסלאם על מנת לדון בנושא הכחשת השואה והחינוך לזיכרון דווקא בקרב האוכלוסיות המוסלמיות באירופה. אני אישית אתכבד להנחות את אחד הדיונים בנושא הזה.
במסגרת הדברים, הייתי קוראת לזה, באמת החשוכים שבדרך כלל נאמרים, אני רוצה לדבר על נקודה אור אחת. השנה, במשרד החוץ, בשבוע הבא, כשיום השואה הבין-לאומי יצוין ברחבי העולם, אנחנו בוחרים גם לזכור את החובה המוסרית שמוטלת על כתפיו של כל אדם לבחור בטוב; והבחירה הזאת בטוב באה לידי ביטוי באותם חסידי אומות עולם, שפעלו בניגוד להלך הרוח במקומות שבהם הם פעלו, אבל פעלו בהתאם לצו מצפונם האנושי.
אני רוצה לספר רק סיפור אחד, כי אנחנו עושים אירוע הוקרה מאוד חשוב לדיפלומטים שהם חסידי אומות עולם, ואני רוצה לספר סיפור אחד שהוא בעיניי סיפור שבאמת מעיד על רוח האדם, שרוח האדם היא גדולה ממשטרים אפלים כאלה ואחרים, על קונסול יפן בליטא. כולם מכירים את סיפור הצלתה של ישיבת מיר, שגלתה לשנחאי. לא הרבה יודעים שהרקע ליכולת של אותם תלמידי ישיבה לעבור מליטא לשנחאי, שהייתה תחת כיבוש יפני באותם ימים – הרקע הוא מפתח אחד של דיפלומט אחד שקראו לו צ'יאונה סוגיהארה, שאמר לממשלתו את המילים האלה – וככה ההיסטוריה זוכרת אותו: אני מחויב שלא לציית לממשלתי, כי אם אפעל אחרת לא אציית לצו אלוקיי. הוא הנפיק 2,000 אשרות שהעבירו את אותם יהודים ליטאים מקובנה – ישיבת מיר הייתה בקובנה באותם ימים – לשנחאי, וכולם יודעים שהמפעל המפואר הזה של תלמידי הישיבה של מיר נמשך בזכות אותו אומץ לב של דיפלומט יפני שהחליט לפעול כאדם לפני כל אדם אחר. נקודת האור הזאת – חשוב שתיאמר.
בסוף הדיון הזה, ממש בשולי הדברים, אני לא יכולה להתעלם מחילופי הדברים הקשים שהיו כאן בין חבר הכנסת אילן גילאון לחברת הכנסת שולי מועלם. אילן, אני פונה אליך כאדם שאני מאוד מעריכה. אני יודעת כמה אתה מדבר באמת מעומק ליבך ומאכפתיות עמוקה. אני רוצה להגיד כאן על הדוכן: אני נציגת משרד החוץ הישראלי. אנחנו מעורבים לעומק באותם הסכמים שמעבירים את אותם מסתנני עבודה, אותם מהגרי עבודה לא חוקיים שהגיעו למדינת ישראל, שאני לא מוכנה בשום צורה שנכנה אותם פליטים, כי זה פשוט לא הולך באופן אמיתי עם העובדות. אני מתחייבת לך על הדוכן הזה: לא נשקפת סכנה לחייהם.
שמעתי כאן גילויי רחמנות שבאמת מאפיינים את העם שלנו. העם שלנו הוא עם מוסרי, והוא עם שדואג ואכפת לו מהמסכן. אבל הדיבורים על זה שאנחנו נאלץ להחביא אנשים בבתים – זה לא ראוי. ההשוואות האלה הן פשוט דמוניזציה של מדינת ישראל. אנחנו מדברים על אנשים שיעברו למדינות שבהן הם יקבלו כסף רב כדי להתפרנס בכבוד וכדי לחיות בכבוד. אנחנו לא מגרשים אף אחד אל מותו. הדיבור הזה הוא פשוט דיבור שלא עולה בקנה אחד עם המציאות. לכן, אני מבקשת, אני פשוט מבקשת, שלא לחטוא לעובדות. אל תחטא לעובדות.
אילן גילאון (מרצ):
אני יכול לשאול אותך שאלה, אולי תעני לי. כמה אנשים קיבלו מעמד של פליט במשך שלוש שנים האחרונות?
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
אין לי את הנתונים. אני לא רוצה להגיד.
אילן גילאון (מרצ):
כמה את חושבת?
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
אני שמעתי ממך את הנתון שאתה זרקת. אני רק יכולה להגיד לך דבר אחד.
אילן גילאון (מרצ):
– – – נראה לך סביר, אז אני – – –
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
האנשים שהגיעו אלינו רובם לא הגיעו ממדינות שנשקפת בהן סכנה אמיתית לחייהם. אנחנו באמת הולכים יד ביד עם אנשים ממערכת המשפט הישראלית, דואגים לכל פרט ופרט. אבל תזכור את הכלל היהודי: עניי עירך קודמים. דמם של תושבי דרום תל אביב, אסור שיהיה מופקר בגלל רחמנותך על אנשים – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – בתל אביב.
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
– – שהם במהותם מפרי חוק ומסתנני עבודה שכל מדינה אחרת הייתה מוצאת לעצמה דרך אחרת, הרבה פחות רגישה, ואולי הרבה פחות מכילה כמו מדינת ישראל, להעביר אותם חזרה למדינות מוצאם או למדינות אחרות.
אילן גילאון (מרצ):
גברתי, אני אור לגויים, את מבינה?
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:
אני מאמינה בזה יותר ממך, תאמין לי, או לא פחות ממך.
דבר אחרון לכל מטיפי המוסר והמצקצקים בלשונם: מדינת ישראל היא באמת מגדלור מוסרי. שאף אחד, אחרי זוועותיה של אירופה, לא יטיף לנו, 70 שנה אחרי שהקמנו כאן מפעל לתפארת, שומר זכויות אדם, שיש בו ויכוחים לגיטימיים, אבל במהותנו אנחנו באמת אנשים שרוח האדם וחיי אדם יקרים וקדושים לנו. שאף אחד לא יטיף מוסר למדינה הזאת, שהיא באמת מגדלור מוסרי לעולם כולו. תודה לך, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לסגנית שר החוץ חברת הכנסת ציפי חוטובלי. הדובר הבא הוא השר נפתלי בנט, שר החינוך. חמש דקות לרשותך.
שר החינוך נפתלי בנט:
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, שתי דקות על יום השואה ושתי דקות, להבדיל, על סוגיית המסתננים.
קודם כול, אני מתחייב פה, כשר החינוך של מדינת ישראל, לעשות הכול, הכול, לא רק להמשיך את הנצחת השואה אלא להעמיק. בתקופה האחרונה אנחנו עדים לבעיה לא קטנה, וזה היחס של ממשלות במזרח אירופה שהן ידידות שלנו, כמו פולין, אבל הן משנות את ההיסטוריה בתוך המערכות שלהן. הן מספרות לעצמן סיפור שאיננו אמיתי, וצריך להגיד את האמת – הן מספרות סיפור כאילו הן רק היו קורבנות ולא חלק מהשואה. האמת צריכה להיאמר, ולצערנו, בכמויות מאוד מאוד נרחבות, העמים השונים במהלך מלחמת העולם השנייה היו לעיתים שותפים פסיביים, אקטיביים או אפילו מתלהבים, והרבה מאוד יהודים נרצחו על ידי פולנים ואוקראינים ואחרים מתוך התלהבות ואנטישמיות עמוקה. זה לא צריך לסתור את החברות שלנו עם אותן מדינות. אנחנו נמשיך לחזק את הקשר בין מדינת ישראל לבין אותן מדינות, אבל אנחנו גם נמשיך לומר את האמת ולא נרפה, גם אם זה יוצר אי-נוחות נקודתית.
בנושא אחר לחלוטין, נושא המסתננים, שעלה לסדר-היום, אני רוצה להגיד מה תפיסתי, בשם ממשלת ישראל. הכלל הוא נורא פשוט: מי שפליט ובורח על רקע סכנת חיים, אנחנו צריכים לקלוט אותו; מי שמסתנן באופן בלתי חוקי למדינת ישראל על רקע מצוקה כלכלית, ואפילו חריפה, ורצון לשפר את המצב הכלכלי – אין לנו חובה לקלוט אותו. להפך, אנחנו צריכים לפעול כדי שהוא יצא ממדינת ישראל.
החוכמה היא להבדיל בין אלה לאלה. התופעה החלה לפני כעשור, בהיקף מאוד מאוד נרחב, בגלל הפער המאוד-גדול בין הרמה הכלכלית באפריקה, שהיא על הפנים, לבין הרמה הכלכלית בישראל, שהיא טובה. מטבע הדברים, מכיוון שיש לנו מגע ישיר עם יבשת אפריקה, הגיעו הרבה מאוד מסתננים לכאן. יצרנו את הגדר כדי לבלום את הזרם, והזרם נבלם. במדינת ישראל יש 43,000 מסתננים שנכנסו למדינת ישראל. כ-30%, רק 30% מהם, פנו לבקש מעמד פליטות או מקלט. אנחנו בחנו אותם. הרוב המוחץ נבחנו באותה יחידה שבודקת את העניין. מעל 95% נמצאו לא זכאים למעמד פליטות. אחת האינדיקציות לזה שזה לא פליטים אלא מסתנני עבודה היא הפרופורציה בין צעירים למבוגרים, בין ילדים לזקנים, בין נשים לגברים. כשמדובר על פליטות, למען הצלת חיים כל המשפחה בורחת. כשמדובר על חיפוש עבודה זה בדרך כלל גברים בגיל העבודה. הפרופורציה בין גברים לנשים היא 5:1 – –
אילן גילאון (מרצ):
אני שלוש יחידות מתמטיקה. אתה אומר ש-5% – – –
שר החינוך נפתלי בנט:
– – זאת אומרת שעל כל חמישה גברים אנחנו רואים אישה אחת. לכן, באופן מובהק מדובר פה על מסתנני עבודה.
אילן גילאון (מרצ):
אפשר – – –
היו"ר רויטל סויד:
תיתן לשר לסיים, ולאחר מכן אני בטוחה שהוא ישמח לענות לך.
שר החינוך נפתלי בנט:
יש לי עוד דקה.
אני מבטיח שאדם שנס על נפשו, אנחנו לא נזרוק אותו, אבל זה לא המצב. אסור לנו, כמדינה עם אחריות כלפי מיליוני יהודים שהגיעו לכאן מכל העולם, אסור לנו לפגוע באינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.
נקודה נוספת – הרחקה למדינה שלישית. אנחנו בדקנו מול אותן מדינות ווידאנו שתהיה אשרת עבודה לאותם מסתננים בלתי חוקיים שאנחנו מעבירים לשם. מדינת ישראל פועלת, בעיניי, בצורה מאוזנת ומוסרית: או למשמורת – שזה לא כיף, ומצד שני זה גם לא מאפשר להם לעבוד – או להסכמה – לא בשמחה – להסכמה לעבור לצד שלישי. שם וידאנו שיקבלו אשרת עבודה. אנחנו קונים להם את כרטיס הטיסה ומעניקים להם 3,500 דולר.
המכלול הזה הוא בעיניי מאוזן, מוסרי, ציוני. אני חושב שזאת התנהלות אחראית של ממשלה. צר לי. אני באמת יודע שליבך במקום הנכון.
אילן גילאון (מרצ):
אני יכול לשאול אותך שאלה?
שר החינוך נפתלי בנט:
אני לא אומר את זה, ואני אפילו גאה שיש עמדות כאלה וכאלה, ובטח ובטח לא מאשים אותך בשום דבר. אני חושב שזאת ההתנהלות שהייתם מצפים לה מכל ממשלה.
אילן גילאון (מרצ):
לפי מה שאתה אומר, כבוד השר – אני, שלוש יחידות מתמטיקה – אתה אומר בעצמך ש-95% לא נמצאו, זאת אומרת ש-5% כנראה נמצאו.
שר החינוך נפתלי בנט:
פחות או יותר, כן.
אילן גילאון (מרצ):
האם יכול להיות שבמשך שלוש שנים רק עשרה קיבלו? 5% במשך שלוש שנים – – –
שר החינוך נפתלי בנט:
לא, זה לא נכון, אילן. רק מדארפור יש 500 פליטים שקיבלו אשרות שהייה במדינת ישראל. אני אומר עוד פעם, אני בטוח שגם אתה לא מעוניין שאנחנו נקלוט פה מאות אלפי מחפשי עבודה.
אילן גילאון (מרצ):
עשרה אישורי פליטות, אדוני. עשרה בלבד במשך שלוש שנים.
שר החינוך נפתלי בנט:
לא, זה לא עשרה. אני חוזר על הנתון: 500 יוצאי דארפור, שהם כן פליטים, קיבלו מעמד. אנחנו עם מוסרי. חלק ממוסריות של עם זה להגן על האינטרס של העם. אנחנו לא יכולים להפוך ללשכת העבודה של יבשת שלמה רק מהסיבה שאנחנו לידם. מנגד, מי שבורח ונס על חייו, יקבל פה מקלט. זה נורא חשוב להבדיל.
אילן גילאון (מרצ):
האוקראינים והאחרים – – –
שר החינוך נפתלי בנט:
אם שם יש בעיה, צריך לטפל, אבל אי-הבדלה בסוף תחטא לאותם פליטים אמיתיים. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לשר החינוך נפתלי בנט.
חבריי חברי הכנסת, אנחנו עוברים כעת לציון יום החמ"ד, החינוך הממלכתי-דתי.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
אנחנו לא מעבירים לוועדת הכספים?
היו"ר רויטל סויד:
אתם רוצים?
אלי אלאלוף (כולנו):
את יכולה להעביר לוועדת הכספים.
חיים ילין (יש עתיד):
אני חושב שהחוק קודם.
היו"ר רויטל סויד:
החוק קודם?
קריאה:
לא, לא.
היו"ר רויטל סויד:
לא, לא, עדיין לא.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
הדיון על יום השואה הבין-לאומי לא אמור לעבור להמשך דיון בוועדה?
היו"ר רויטל סויד:
מי המציעים? אלעזר, אתה המציע הראשון. אתם מעוניינים להעביר את זה לדיון בוועדה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן, כן. ועדת הרווחה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
עודד – – – עודד ביקש בכספים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אלי, מה אומר?
היו"ר רויטל סויד:
מה אתה רוצה?
אלי אלאלוף (כולנו):
נושא כזה רציני אני אדחה?
היו"ר רויטל סויד:
טוב.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא. לכספים או לרווחה?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
מה יותר אפקטיבי לניצולי השואה?
היו"ר רויטל סויד:
אלעזר, תתפוס את מקומך.
אלי אלאלוף (כולנו):
הנושא היה אצלנו בוועדה – – –
היו"ר רויטל סויד:
חבר הכנסת אלאלוף, אתה מציע להעביר את זה לוועדת הכספים?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
לא – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
לא, מה פתאום?
היו"ר רויטל סויד:
לוועדת העבודה והרווחה.
אלי אלאלוף (כולנו):
– – –
היו"ר רויטל סויד:
אני מעבירה את זה להצבעה. מי בעד להעביר את נושא ציון יום השואה הבין-לאומי לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות?
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר רויטל סויד:
17 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה לסדר-היום תועבר לדיון בוועדת העבודה והרווחה.
הצעות לסדר-היום
ציון יום החינוך הממלכתי-דתי בסימן קיבוץ גלויות לרגל שנת השבעים למדינה בראי מערכת החינוך
היו"ר רויטל סויד:
חבריי חברי הכנסת, אנחנו עוברים כעת לציון יום החמ"ד, החינוך הממלכתי-הדתי – הצעות לסדר-היום מס' 9195, 9149, 9173 ו-8839.
יש פסוק יפה בספר שיר השירים שאומר – – –
חיים ילין (יש עתיד):
סליחה, תמר זנדברג לא נמצאת פה, והנורה הכחולה שלה נדלקה.
היו"ר רויטל סויד:
זאת אומרת שאין הצבעה כפולה.
חיים ילין (יש עתיד):
שלא יהיה מצב שתהיה חקיקה, ופתאום – – –
יצחק וקנין (ש"ס):
כשאני ניהלתי את הדיון משום מה היא הופיעה כאילו היא הצביעה, אבל היא לא הייתה פה.
חיים ילין (יש עתיד):
שלא יהיה מצב – – –
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):
אני רוצה לציין שתמר תמיד – – –
היו"ר רויטל סויד:
עכשיו, בפעם השלישית והאחרונה, אנחנו עוברים כעת לציון יום החמ"ד – החינוך הממלכתי דתי.
יש פסוק יפה בספר שיר השירים שאומר: "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי". ובאמת, מי שזכה לשבת בצילו של הַחֶמֶ"ד יודע עד כמה הפירות שלו מתוקים.
במוסדות החינוך הממלכתי-דתי – בתיכונים, בישיבות ובאולפנות – נמצאים טובי המחנכים והמחנכות, שחרתו על דגלם משימה חשובה וקשה: להעביר לדור הבא את היכולת לשלב תורה ועבודה. הם מעניקים לתלמידיהם את המפתחות לחיים, שמתבססים על קשר חי ועז למסורת היהודית, ויחד עם זאת אינם סגורים בד' אמות של הלכה, אלא נוטלים חלק בכל תחומי החיים המעשיים והציבוריים של מדינת ישראל: בתרבות, באומנות, בצבא, בתעשייה ובפוליטיקה. נדמה לי שכל מי שעיניו בראשו יודה שהמשימה הזאת מוכתרת בהצלחה גדולה.
יום החמ"ד מוקדש השנה במיוחד לציון התרומה הגדולה שתרמו מוסדות החינוך הממלכתי-דתי לקליטת העלייה. כותבי מגילת העצמאות מיקמו את קליטת העלייה בראש רשימת היעדים של המדינה החדשה, ומאז ועד היום מדינת ישראל אכן "פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", כלשון המגילה. למאמץ ההיסטורי הזה יש שותפים רבים, שעושים לילות כימים כדי להעלות לישראל כל יהודי שרוצה בכך, ולא פחות חשוב – להעניק לעולים סל קליטה איכותי ותחושה חמה של בית.
המנהלים, המורים וגם התלמידים של החינוך הממלכתי-דתי ראויים להוקרה מיוחדת על השותפות שלהם במאמץ הזה. דלת החמ"ד הייתה ועודנה פתוחה תמיד לכל אדם, לא משנה מהיכן הגיע, מהי שפת אימו וכמה זמן הוא נמצא בישראל. התמיכה והסיוע שמעניקים מוסדות החמ"ד לכל עולה הם דוגמה ומופת לאחדות ולערבות הדדית, אבל הדבר היפה ביותר הוא שעבורם, עבור בני ובנות החמ"ד, זה הדבר המובן מאליו.
אני מודה לחברי הכנסת שיזמו את היום הזה ומזמינה את ראשון הדוברים אל הבימה.
אבל לפני כן, בנימה אישית – –
חיים ילין (יש עתיד):
בוגרת חמ"ד, נכון?
היו"ר רויטל סויד:
בדיוק. – – אי-אפשר שלא לנהל את הדיון הזה ולא לומר, כמי שהיא בוגרת חמ"ד, גם בחינוך הממלכתי-דתי – בבית הספר היסודי תחכמוני בחדרה וגם לאחר מכן בתיכון באולפנה בכפר פינס – אני יכולה לומר שערכים רבים שינקתי, שעיצבו את דמותי, את אישיותי, את כל הליכותיי, בהחלט ינקתי מהחינוך הממלכתי-דתי שספגתי, כמו גם מבית אבי ואימי, אבל גם מהמוסדות שבהם התחנכתי. תורה ועבודה היו ערך שספגנו, ינקנו ובהחלט אנחנו הולכים לאורו. כך גם חינכתי את ילדיי, שהתחנכו בשדה החמ"ד. אני בהחלט יכולה לומר, בהרבה כבוד ובהרבה גאווה, שזאת הייתה זכות.
אני מברכת את כל מחנכי החמ"ד שנמצאים פה ויושבים פה. כל הכבוד. המשיכו כך. יישר כוח.
אני קוראת למציע הראשון, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, בבקשה.
אני כנראה מפספסת משהו, אני כנראה לא רואה מרחוק, אבל בצלאל יתקן את המעוות.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, באמת, רק החזקים שורדים; החזקות.
אז היינו כאן היום קרוב ל-500 מנהלים ומנהלות מבתי הספר היסודיים של חמ"ד ביום מאוד מאוד מאוד – אפשר להוסיף עוד כמה "מאוד" – מרגש. בראש הדברים אני רוצה קודם כול לומר תודה – זו הפעם הראשונה שאני מארגן יום כזה בכנסת – לכל כך הרבה אנשים נפלאים ונהדרים שנמצאים כאן בכנסת, מאחורי הקלעים, שבזכותם הצלחנו עם היום הזה: לאנשי אגף הטקסים של הכנסת, ולסדרנים, ולאנשי המשמר, ולעובדים הלוגיסטיים והטכניים, ולכל המינהלות של הוועדות השונות שקיימנו בהן דיונים, כמובן לחברי הכנסת ששיתפו פעולה ואפשרו את קיומו של היום הנהדר הזה, וכמובן כמובן כמובן לכל החברים והשותפים, מנהיגי החינוך בחמ"ד.
אני מאוד התרגשתי היום – גם 70 שנות מדינה, גם סיפורים באמת מרטיטים של קליטת עלייה וקיבוץ גלויות. זה הזכיר לי רעיון שאבא שלי אומר, חוזר עליו הרבה שנים, בליל הסדר. בפרשה הקודמת שקראנו, מייד לאחר היציאה ממצרים, משה רבנו עוצר את העם ואומר להם: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים". עכשיו תדמיינו: טור ארוך, כל העם, נשים וילדים, עם הצאן והרכוש הגדול, מתרגשים כולם – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת יוליה, זה ממש מפריע. אני ממש מצטערת.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
זה קצת מפריע לי, סליחה. – – התרגשות אדירה, הם חוו עכשיו ניסים עצומים בעיניים – עשרת המכות ומכת בכורות, ויוצאים. ולמישהו יש הווה אמינא לשכוח ברגע הזה? יש ערך לציווי כזה של משה רבנו "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"? מה, אף אחד הרי לא – – –
היו"ר רויטל סויד:
חברת הכנסת מלינובסקי, בבקשה, באמת. חבל. סליחה, חברת הכנסת מלינובסקי, בבקשה. שומעים את זה עד לכאן, וזה מפריע לחבר הכנסת סמוטריץ.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
ברגע הזה הרי באמת אין לאף אחד הווה אמינא לשכוח, ולכן לא ברור הציווי המיוחד "זכור". זה כמובן מזמין הבנה שמשה רבנו לא מדבר על זיכרון טכני, על איזה משהו יבש שזוכרים אותו בשכל. את זה בוודאי לא צריך לצוות ברגע הזה; כולם זוכרים ואין סיכוי שמישהו ישכח. משה רבנו מדבר על איזה קלוז-אפ, צילום מצב חווייתי, לשמר את התחושה. הוא אומר לעם היוצא ממצרים: תעצרו רגע, תנשמו עמוק עמוק עמוק את התחושה, את ההרגשה של מה זה לצאת לחירות מבית עבדים, ואת הדבר הזה תיקחו איתכם עמוק עמוק עמוק עמוק אל החיים, אל הדורות הבאים קדימה. זה גם עניינו של ליל הסדר – לשמר את החוויה ואת הזיכרון החי, שיש לו השלכות מעשיות רבות.
אנחנו חיים במדינה סוערת, עם ויכוחים, ועם מחלוקות, ועם אתגרים, ועם משברים, ולא פעם אנחנו צריכים לחזור אל אותו זיכרון חי, צילומי, בסיסי, חווייתי, כדי להיזכר שאנחנו חיים בתוך חלום. אנחנו לא חיים במציאות; אנחנו חיים בתוך חלום אדיר, חלום שכמובן הופך למציאות של גאולה, של שיבת ציון, של קיבוץ גלויות. יש לנו את המדינה הטובה ביותר בעולם. אין מקום טוב יותר לחיות בו. מכאן השמיים הם הגבול.
ציינו היום בכנסת גם את יום השואה הבין-לאומי. אז כשאני מנסה, לעצמי, בתוך כל האפרוריות השוחקת של היום-יום, לחזור לרגע אל הזיכרון בסיסי הזה, וכמובן להודות מכוחו ומתוכו לריבונו של עולם, אני נזכר בסבתי, זיכרונה לברכה, ניצולת שואה, ואני שואל את עצמי: מה היא הייתה חושבת, שם, בכפור הלוהט בטרנסניסטריה, בגטו, בצעדת המוות. האמת היא שרק בסוף ימיה שמענו קצת סיפורים. שנים שלא אבא שלי, שגדל בבית הזה, ולא אנחנו כנכדים; בסוף בסוף התחילה לספר. ואני שואל את עצמי מה היא הייתה חושבת אז, כילדה קטנה שהולכת בקור, בשלג, בצעדות המוות, ברעב, אם מישהו היה אומר לה שבעוד פחות מ-70 שנה יהיה לה נכד שיעמוד על הדוכן הזה ויהיה חבר בכנסת ישראל של המדינה העצמאית והריבונית הזאת שנקראת מדינת ישראל. כשחושבים על – אגב, היא לא זכתה, מן הסתם היא זוכה מלמעלה; למרבה הצער היא נפטרה שנתיים לפני שנכנסתי לכנסת. כשחושבים על הפער הבלתי-נתפס הזה, כל – אני לא רוצה להגיד שטויות, כי אלה דברים חשובים. אנחנו באמת עסוקים ומתווכחים גם על דברים חשובים, ברומו של עולם, אבל זה מקבל פרופורציות. זה מקבל פרופורציות.
אני אסיים במילה אחת על החמ"ד. בתוך התהליך האדיר והנפלא, כשאנחנו זוכים לחסדי שמיים גדולים לחיות בתוכו, אני חושב שהתפקיד של החמ"ד זה לקרוא למפעל הזה בשם השם, זה לקרוא לו בשם הנכון, זה לתאר אותו נכון, זה לומר שהתהליך הזה הוא תהליך אלוקי, שהקדוש ברוך הוא מחזיר את שכינתו לציון ברחמים ומקבץ את בניו בחזרה אל ביתו, ואנחנו זוכים לקומם כאן מחדש את ביתנו הלאומי, וכמובן להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ו"עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו" ו"אור לגויים". זאת השליחות שלנו: להרים את הדגל הגדול הזה, לראות את טביעות האצבע של ריבונו של עולם פועלות בתוך המציאות הזאת, מובילות אותה, מכווינות אותה ברחמים גדולים, ולפקוח את העיניים של אחינו, כל בית ישראל, לראות את הדבר הגדול הזה, ומתוכו גם להודות וגם להבין את התפקיד ואת החשיבות ואת הכיוון שאליו אנחנו צריכים לצעוד.
ואני מברך את כולנו בחמ"ד שנזכה להרים את הדגלים האלה. ובעזרת השם, מתוך זה, להיות שותפים עם הקדוש ברוך הוא בבניין הגדול והקדוש הזה. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. הדובר הבא – חבר הכנסת אלעזר שטרן, ולאחר מכן – חבר הכנסת יעקב מרגי, שלא נמצא, ולאחר מכן – חבר הכנסת איתן כבל. כולם בוגרי חמ"ד.
חיים ילין (יש עתיד):
אני מוכן – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
אפשר כנציג בתי הספר הרגילים?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
גברתי היושבת-ראש, עמיתיי חברי הכנסת – בצלאל, ארגנת אחלה יום, ומגיע לחמ"ד שיהיה יום כזה, ומגיעה לו תודה. וגברתי היושבת-ראש, עכשיו אמרת שאנחנו בוגרי החמ"ד. אני יכול לומר שגם הילדים שלנו – עוד לא בוגרים, חלק בוגרים, אבל הנכדים שלנו בחמ"ד, והלוואי שזה יימשך ככה.
אבל – אפשר אבל, נכון? הלכו הביתה כולם, אנחנו לבד פה.
היו"ר רויטל סויד:
אף אחד לא שומע.
חיים ילין (יש עתיד):
אף אחד לא שומע.
היו"ר רויטל סויד:
אף אחד לא שומע.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בצלאל, אני אגיד לך למה נבהלתי היום כשישבתי כמה דקות עם כולם. דיברת אל שר החינוך, שלא ישב שם, ואמרת לו: אנחנו הסיירת; החמ"ד זה הסיירת של החינוך. וכיוון שאנחנו הסיירת, בצדק מגיע לנו יותר, וצריכים לדרוש יותר. ככה אמרת? אתה התכוונת לזה?
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
לא בדיוק.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל בערך.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אמרתי שהחמ"ד הם הסיירת של החינוך במדינת ישראל.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ובסיירת צריך להשקיע יותר.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
– – – זו השקעה משתלמת.
חיים ילין (יש עתיד):
בצלאל, אין חינוך התיישבותי. החינוך ההתיישבותי נעלם.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
ובסיירת צריך להשקיע יותר.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
זו השקעה שחוזרת לחברה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בצלאל, בוא נדבר. בצלאל, אנחנו פה, אמרתי לך – במקרה השר יושב פה. בוא נגיד את האמת – שההשקעות היתרות, אם אפשר לשים בחמ"ד, בעיקר בזכות מה? אתה יודע מה? לא רוצה להגיד, אבל הרבה בזכות גם מה שעושים המגזרים האחרים. אני אתן לך דוגמה: רק ל-2.4% מהנבחנים בחמ"ד יש בגרות בכימיה, לעומת 8.1% בחינוך הרגיל; רק ל-4.3% מהנבחנים בחמ"ד יש שתי בגרויות מדעיות, לעומת 9.9% בחינוך הממלכתי; רק ל-3.7% מהנבחנים בחמ"ד יש תעודה מדעית טכנולוגית איכותית – חמש יחידות מתמטיקה פלוס שתי בגרויות – לעומת 7.6% בחינוך הממלכתי.
שר החינוך נפתלי בנט:
אלעזר, תחזור על האחרון. תחזור על הנתון האחרון.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
3.7% מול 7.6% בחמש יחידות מתמטיקה פלוס שתי בגרויות מדעיות.
שר החינוך נפתלי בנט:
אה, פלוס שתי בגרויות.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן.
שר החינוך נפתלי בנט:
אבל יש לך את הנתון של רק מתמטיקה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
רק – לא. לא הלכתי רק, אבל אני מקווה, שר החינוך, ואנחנו מאחלים לך בהצלחה עם החמש – – –
שר החינוך נפתלי בנט:
לא, זה נובע מהגבלה טכנית שהושמה לפני תקופתי והסרתי אותה, הגבלה במספר המורחבים, אז בהגדרה – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
מרחיבים תלמוד, אז אי-אפשר מתמטיקה.
שר החינוך נפתלי בנט:
לא, מתמטיקה אפשר, אבל אי-אפשר כימיה. פתחתי את זה, פתרתי את זה, אבל רק בשנה שעברה. נראה את התוצאות תוך כמה שנים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
תראה, השר, אבל אנחנו יודעים – – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אלעזר – – – זה לא רק המדע.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בתוך עמנו אנחנו יושבים.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
נכון. בחמ"ד לומדים תורה וגמרא ומשנה.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
סליחה, סליחה, סליחה. דרך אגב, גם אם שר החינוך צודק, בסדר? אנחנו כמובן בעד חמש יחידות מתמטיקה ובעד הפתיחה של זה, אבל כשאתה הולך לעולם ההייטק, שבזכותו – גם בזכותו – ראש הממשלה נוסע להודו ומתקבל ככה, בוא נגיד את האמת, הבוגרים של החמ"ד הם לא מהמובילים. יש גם שם; הם לא מהמובילים. בשעות של הילדים שלי בחמ"ד – – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
הם מובילים בתחומים אחרים: הם מובילים בערכים – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
בשעות של הילדים שלי בחמ"ד הלכו ליותר הפגנות – אתה יודע על מה. סליחה.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
טוב מאוד. מובילים בהתיישבות – – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
כן, אבל לא למדו מתמטיקה באותן שעות, ששר החינוך – היה חסר לו. אני רוצה להגיד לך יותר מזה. גם יכול להיות – – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
– – –
אלעזר שטרן (יש עתיד):
גם יכול להיות – אמרתי, בצלאל, אף אחד לא שומע אותנו, אנחנו לבד – גם יכול להיות שעם פחות בתי ספר עם סמלים באותו יישוב, בגלל הפרדה בין בנים לבנות – שאני מודה שהיום האתגר של בנים ובנות – החברה נהייתה יותר מתירנית בכלל, ויש בעיה עם הדבר הזה שלא הייתה פעם. אבל אולי הגידול הזה, שמצריך המון משאבים, שהיו יכולים להיות מופנים, אולי, באותו חינוך ללימודים מדעיים, אולי גם בזה אנחנו לא בדיוק בסדר; אולי גם בזה אנחנו קצת פוגעים בילדים שלנו, זאת אומרת באלה שאנחנו, אולי, לא נותנים להם את אותם לימודי מדעים שיכולנו לתת.
בשורה התחתונה, אני גאה, כמו שאמרתי, שהנכדים שלי בחמ"ד. אני חושב שהחינוך הזה, לפחות עבורי, הוא חינוך מצוין. אני, דרך אגב, יכול להגיד שמדי שנה אני צריך לתקן יותר כשהם חוזרים הביתה, אבל עדיין זה הכי טוב בשביל הילדים שלי.
אבל אני מציע לכולנו קצת צניעות, שאם לא כן אנחנו לא נבין את האתגרים האמיתיים שיש גם בתוך החמ"ד, שבחלקם הם יותר גדולים, ואני אומר את זה. אחרי שיש לנו מעטפות שלמות של ערכים ושל אהבת הארץ ושל הכול – שגם זה, דרך אגב, לא רק שלנו; ביחידות ששר החינוך שירת, ומתחת לאלונקה שלו, הלכו לא פחות אנשים שבאו מחינוך התיישבותי ועירוני מאשר אנשים שבאו מהחמ"ד. צריך לומר את זה, את האמת, בגלל שזאת האמת. ולכן, אני חושב – – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
מה אחוז הקצינים היום בקורס קצינים חובשי כיפה אל מול חלקם היחסי באוכלוסייה?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אני עוד לא יודע איך סופרים חובשי כיפות – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
בוגרי החמ"ד.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – אבל אין לי ספק שהוא הרבה יותר משהיה פעם, וחלקים באוכלוסייה ירדו.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אז מה, זה לא תוצר של החינוך?
אלעזר שטרן (יש עתיד):
אבל בצלאל, זה לא כל החינוך. אני מסכים איתך, ואני אומר לך את זה – אתה יודע איפה הייתי.
היו"ר רויטל סויד:
ותסיים.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
הייתי במקום שבו אתה רוצה לספור אותם, בבה"ד 1. ישבתי שם, תאמין לי, הרבה זמן, וכל פעם ששאלו אותי: כמה דתיים וכמה לא, התעקשתי שלא לספור. וגם אני מציע לנו לא לספור, לא רק בגלל ההתנשאות שמוציאה אחרים. אבל אני אגיד לך שיכול להיות שזה גם קשור – לא רוצה להגיד – בסוג הדרישות שלנו מהם – –
היו"ר רויטל סויד:
משפט סיום, משפט סיום.
אלעזר שטרן (יש עתיד):
– – בסוג – כמה אנחנו מרחיקים; בסוג – לאן אנחנו שולחים.
בצלאל, כל הכבוד על היום הזה. אני חושב שההיענות הייתה גדולה, וגם לחמ"ד מגיעה הטפיחה הזאת. אבל מחר בבוקר צריך להתחיל ללמוד מה אפשר לעשות יותר טוב. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. הדובר הבא – חבר הכנסת איתן כבל.
חיים ילין (יש עתיד):
מה עם החינוך ההתיישבותי? מה קרה, אנחנו לא טובים לכם?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
עושים דברים נהדרים.
חיים ילין (יש עתיד):
לא טובים לכם?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
עושים דברים נהדרים.
היו"ר רויטל סויד:
יש ימים מיוחדים גם לזה. חבר הכנסת ילין, יש את היום המיוחד.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, הסיירת. אני אומר: יש עוד סיירת, מה לעשות.
היו"ר רויטל סויד:
חמש דקות לרשותך, בבקשה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תודה, גברתי.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
גם בחינוך הממלכתי עושים דברים מצוינים.
איתן כבל (המחנה הציוני):
תראי איך הוא נראה. ככה נראה חינוך ממלכתי – מפריע לי.
היו"ר רויטל סויד:
כן. טוב, חמש דקות לרשותך. נא לא להפריע. תודה.
איתן כבל (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רשם פרלמנטרי, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, גם אני בוגר החינוך הממלכתי-דתי, ואני אומר זאת בגאווה רבה, ואין כאן שום טיפה של ציניות. האמת היא שכשאני חוזר למחוזות ילדותי, שם אני גר עד היום, לראש העין, ואני זוכר את בית הספר הממלכתי-דתי, ואני מנסה ליצור קו בין אותה תקופה להיום, אני יכול לומר לך, אדוני השר, ולומר לכם, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, ולך, חברי וידידי אלי אלאלוף, שיש בי איזה סוג של צלקת שאולי הגיע הזמן לשים אותה ככה על השולחן, שאני סוחב אותה מהתקופה ההיא. וככל שבגרתי, ובוודאי כשהגעתי לישיבה התיכונית במדרשיית נועם בפרדס חנה, התחושה הזאת התפוצצה בתוכי.
והאמת, שאף פעם לא דיברתי על זה – זו העובדה שהיה לנו מנהל טוב, יחיאל קיסר שמו, שבאמת השתדל. בית הספר התיכון אוהל שלום על שם הרב שלום שבזי, זיכרונו לברכה, אך טבעי הוא – משפחות קשות יום; מורים בסדר. ואני משתמש, אני אומר את זה, קולי עלול להישבר אפילו – כשאני אומר מורים בסדר זה כי אינני רוצה, חס וחלילה, לפגוע באף אחת ואחד מהמורים שלי, שאני זוכר אותם היטב עד היום. אבל הם לימדו בראש העין, ורבים וטובים מהם, לא היה להם שום סיכוי ללמד בשום מקום אחר חוץ מאשר אצלנו בראש העין. אנשים טובים, רובם אנשים מסורים, אבל הם יכלו ללמד, רובם, רק בראש העין. ואני יכול לעשות לכם ערב מור"קים לא מחמיאים במיוחד, ודווקא באותם מקומות שהיית מצפה שיישלחו הטובים שבטובים שבטובים, אתה לא מקבל את זה. ואם לא זכית שיהיו לך הורים צעירים שנלחמים עליך – גם אני שואל את עצמי לעיתים איפה הייתי. אני גם שואל את עצמי: אילו למשפחתי היו תשעה ושמונה ילדים, וההורים כל בוקר צריכים לצאת לעבודה להביא אוכל לילדים שלהם, והעניין של החינוך, שהוא הדבר שהיה הכי חשוב – בוודאי כשאני מדבר על בנים, בלי לגלוש עכשיו לתוך כל העניינים האחרים שבעניין הזה.
וזה מלווה אותי. אני בן 58 היום, ואני נשבע לכם שזה לא עזב אותי אפילו לא ליום אחד, כי אפילו לעצמי, חבר הכנסת אלי אלאלוף – שאתה קרוב לדברים האלה – אני אומר לעצמי איפה יכולתי להיות, בלי להמעיט כהוא זה, אילו היה לי מסד הרבה יותר חזק; אילו לא הגעתי למדרשייה. ואיפה חבריי, שהיו ביניהם טובים ממני לאין שיעור, שהיו טובים ממני? וזה דבר שאני אומר – שנים לאחור, כשאני מסתכל, אתם יודעים איך זה, יש געגוע, אין מה להגיד, תמיד. אנחנו מתגעגעים לפעמים לדברים שלא תמיד אנחנו יודעים למה ואיך, כי הגעגוע נותן לנו את הכוח להתגבר גם על דברים פחות טובים. זאת שאלה שלא מרפה ממני, חברותיי וחבריי חברי הכנסת. וזה לא באופקים הרחוקה, בירוחם, בנתיבות – שגם לשם הגעתי לימים, כתלמידו של רבי יששכר מאיר זצ"ל.
ואני יכול להתנחם בדבר אחד – ואני רוצה לסיים בזה – שזה לא המצב היום, בוודאי כשאני רואה את האחיינים ואת האחייניות שלי. הבנות שלי לומדות לא בממלכתי-דתי, למרות שאני עושה כל מאמץ להכניס בהן את אהבת הארץ, ואת אהבת התנ"ך, וללמד אותן שהן לא תגענה למצב שאני נתקל בו – לא של הדרה או של הדתה, אלא של בורות; את המינימום הזה שלפעמים אתה מצפה מאדם, שאתה אומר לעצמך: אל תהיה. אני לא, חס וחלילה, ואת ואני יודעים את זה, גברתי היושבת-ראש – אתה שומע לפעמים ואומר: וואו, וואו, היי, היי, מינימום, כאילו, לא, תעשה עם זה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – – שעושים – – – אמר מי שאמר.
איתן כבל (המחנה הציוני):
לא, באמת, את המינימום שבמינימום. זה אחד הדברים שיפים בנו, בני עדות המזרח, במובן הזה שאתה יכול לא להיות אבל להוקיר ולהכיר. זה לא או–או; זה לא או אתה גר אצל גפני או ליצמן או אתה גר בעולם אחר לגמרי, במקום אחר – שאני מכבד גם את זה וגם את זה, ואני חלק מזה וחלק מזה.
אני מסיים, גברתי, ואני רוצה לומר לך, אדוני השר: עדיין, עדיין יש עבודה רבה בחינוך הממלכתי-דתי, חבר הכנסת סמוטריץ. עדיין יש מקומות שצריך לסגור את הפער, וטובה שעה אחת קודם.
תודה רבה לכם ותודה רבה לך על הזכות – שבזכותך ניתנה לי הזכות לעמוד כאן היום. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה לסכם את הדיון ולהשיב שר החינוך, השר נפתלי בנט.
קריאות:
– – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
– – – בעוטף עזה.
חיים ילין (יש עתיד):
אנחנו מיישבים את מדינת ישראל – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
– – – בעוטף עזה.
חיים ילין (יש עתיד):
– – גם בעוטף עזה.
שר החינוך נפתלי בנט:
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול תודה לחבר הכנסת סמוטריץ, שיזם את האירוע, ופה בקהל יש גם חברים מחמ"ד. אני עצמי צמחתי גם בחמ"ד. זה סיפור מעניין. הוריי, שהיו חילונים לגמרי, גדלו בסן פרנסיסקו בשנות ה-60, ברקלי והכול. היינו בשליחות בחו"ל, והם לא רצו שנאבד את העברית – שלחו אותנו למוסדות יהודיים. אני הגעתי לגן של חב"ד – חזרתי הביתה דוס, עם כיפה וציצית, ושיגעתי את אבא ואת אימא. הם עוד לא חזרו בתשובה, אבל התחילו. כשחזרנו לארץ – סיפרתי קודם – הם הגיעו לחיפה וחיפשו בית ספר עם יותר מסורת, אז הם באו לבית הספר שליד אוניברסיטת חיפה – אני לא יודע אם הוא עוד קיים; לדעתי לא – ואבא נראה כמו שחקן הוליוודי, יפה, לא דתי ולא כלום, ואימא היא גם משנות ה-60 בקליפורניה, את יכולה לדמיין – באים למנהלת בית הספר ושואלים אותה: תגידי, יש תנ"ך, תורה? המנהלת אומרת: אל דאגה, שום דבר. אל תדאג. ואז הם החליטו לשלוח אותנו לחמ"ד, והיתר זה היסטוריה. במידה רבה – – –
היו"ר רויטל סויד:
אני מכירה הרבה הורים שמצטערים על הרגע הזה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – –
שר החינוך נפתלי בנט:
במידה רבה, היום במסגרת תוכנית יהדות ישראלית מאוד חשוב לי לקדם את זה, כדי שאף אחד לא יגיד: אל תדאג, לא נוגעים פה במסורת.
אני באמת רוצה לפתוח בשבח החינוך ההתיישבותי, שנמצא בכל הפינות במדינה ובארץ שלנו. אנחנו בוודאי – יש כמה חברות של שליחות במדינת ישראל, ואני חושב שההתיישבות והחמ"ד נמנים עימן. מה שאני רוצה במיוחד לציין בהקשר של חמ"ד זה את הנושא של קליטת עלייה. בדור האחרון אני חושב – אני לא חושב, אני קובע: במספרים, בפרופורציה אדירה, חמ"ד יוצא מגדרו לקלוט את העלייה האתיופית, את העלייה מצרפת, וזה פסטיבל. זה כיף. זה קשה. זה קשה. אגב, זו גם אחת הסיבות שחמ"ד מתוקצב. בסוף עוד מאשימים את חמ"ד על יותר תקצוב. בין השאר זה נובע מקליטת עלייה שמתוקצבת.
אני כן רוצה לומר מפה רק עוד מילה וחצי, ככה, ברוח חיובית. מה שאיתן כבל סיפר – קרה. זה דבר אמיתי. זה היה. זה לא לא היה; זה כן היה. גם אני, שצמחתי ולמדתי בישיבה תיכונית בחיפה – הייתה מגמה שנקראת "ישיבתית", שהיא המגמה הטובה, והייתה מגמה שנקראת "תורנית", שהיא המגמה הקצת פחות, ובעובדה, המגמה הישיבתית הייתה מרובת אשכנזים והמגמה התורנית הייתה מרובת ספרדים. אני אומר מה היה. אני חושב שגם הציונות הדתית לא נטולת – היא לא חפה משגיאות עבר בהקשר הזה. אני יודע לומר שבדור הנוכחי זה עולם אחר לגמרי, לגמרי לגמרי.
אלי אלאלוף (כולנו):
לא נכון.
שר החינוך נפתלי בנט:
לא, אני עושה – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
אני אומר לך, מפני שאחרי היסודי אתם עושים סלקציה מי ילך למוסדות יוקרתיים ומי ילך לסתם תיכון, ושם חוזרת הסלקציה האיומה של הפרדה בין ספרדים לאשכנזים.
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אלי, ממש לא נכון.
היו"ר רויטל סויד:
לא לא לא. לא בציונות הדתית. ממש לא. ממש לא נכון.
אלי אלאלוף (כולנו):
– – –
שר החינוך נפתלי בנט:
תראו, מה שחבר הכנסת אלאלוף אומר – אני לא חושב שאנחנו – – –
היו"ר רויטל סויד:
ממש לא.
אלי אלאלוף (כולנו):
אדוני השר, אני אשמח – – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
אלי, בכיתה שלי הרוב היו ספרדים.
אלי אלאלוף (כולנו):
תבדקו את עצמכם.
שר החינוך נפתלי בנט:
תראו, אני לא בטוח שהכול מושלם. אני חושב שאנחנו במקום אחר לגמרי, גם מבחינת כוחות ההוראה. בדור שאנחנו התחנכנו – גם אתה, איתן – אני מניח שהר"מים שלך, הם היו חרדים?
איתן כבל (המחנה הציוני):
– – –
שר החינוך נפתלי בנט:
גם שלי. זאת אומרת, הציונות הדתית, כל הדור שלי – המורים שלנו היו חרדים. היום המורים שלנו הם בני הציונות הדתית. באמת, לכל עבר, אין כבר – זה כבר כמעט נושא לא רלוונטי. אבל אנחנו כן צריכים להסתכל – אני אגיד לך איפה אתה צודק, בעיניי: המקיפים הדתיים. אני לא אכחיש שהם כן מעוטי אשכנזים לעומת הישיבות התיכוניות. צריך לבדוק את העניין הזה. זו עובדה.
אלי אלאלוף (כולנו):
אם אתה מכיר בנושא, זה כבר – – –
שר החינוך נפתלי בנט:
אני מכיר בנושא, אבל מצד שני אני לא מכיר שיש איזושהי אפליה בקבלה.
אלי אלאלוף (כולנו):
– – –
שר החינוך נפתלי בנט:
אנחנו צריכים ללמוד את זה. אני חושב שבין השאר הדבר הזה הוליד תופעות חברתיות שהן לא נכונות לעם ישראל, ואת כל הסיפור – אם מדינת ישראל הייתה קמה על יסוד ספרדי, אז מעולם לא היה דבר – אצל עדות ספרד לא היה דבר כזה דתי וחילוני; היה יהודי – יהודי קצת יותר שומר מצוות, קצת פחות. היה ספקטרום הרבה יותר בריא מבעולם האשכנזי, ששם חילוני זה חילוני, דתי זה דתי – כל ההפרדות האלה. ובמובן הזה, נדמה לי שמדינת ישראל צריכה, בהקשר הזה, להנחיל הרבה יותר את המורשת הספרדית, ואנחנו נשתדל.
בכל מקרה, היום זה יום חג. אני רוצה באמת לברך את החינוך הממלכתי-דתי, את כל מערכת החינוך, ולאחל מילה אחת: לתת. תודה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לשר החינוך נפתלי בנט.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר רויטל סויד:
הודעה למזכיר הממשלה, ונעבור להצעת החוק. מזכיר הכנסת, סליחה. סגן מזכירת הכנסת.
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אוסאמה סעדי, זהבה גלאון, מיקי מכלוף זוהר, אורי מקלב, רועי פולקמן, יואב בן צור ועודד פורר בנושא: התנהלות נמל אשדוד גורמת לעלייה ביוקר המחיה; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת עודד פורר, אוסאמה סעדי, יעקב אשר, יצחק וקנין, דוד ביטן, עליזה לביא וקסניה סבטלובה בנושא: שיטת חישוב שווי השימוש ברכב מעוותת ומובילה לגביית מיסוי יתר מרכבים המשמשים לצורכי עבודה; בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת מיקי רוזנטל בנושא: מתנת הענק של רשות המיסים לקרן אייפקס: הטבת מס של מיליארד שקל במכירת תנובה; בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת עליזה לביא בנושא: סירובן של חברות הביטוח למכור ביטוחים מקיפים לנהגים; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יואב קיש, רויטל סויד וחמד עמאר בנושא: ברית חיים – מצבה של האוכלוסייה הדרוזית וצעיריה בפרט; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מיקי לוי, רויטל סויד וחמד עמאר בנושא: הודעת מפעל הפיס על ביטול מלגות לחיילים לוחמים בגלל איסור הפעלת מכונות מזל.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לסגן מזכירת הכנסת.
הצעת חוק מגן דוד אדום (תיקון מס' 8) (מידע בדבר מטופל שזהותו אינה ידועה וחובות דיווח), התשע"ח–2018
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/751); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
היו"ר רויטל סויד:
נעבור להצעת חוק מגן דוד אדום (תיקון מס' 8) (מידע בדבר מטופל שזהותו אינה ידועה וחובות דיווח), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה, של חברות הכנסת שולי מועלם-רפאלי ואורלי לוי אבקסיס. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בבקשה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
רק דקה אני מדברת. גם ככה זה נורא יפה שנשארתם.
היו"ר רויטל סויד:
להפעיל לך שעון או לא?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
לא, אין צורך – –
היו"ר רויטל סויד:
אין צורך?
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
– – אני מדברת ממש – כולנו פועלים ללא לאות גם לצמצם ביורוקרטיה וגם להוריד את הנטל הכלכלי מעל אזרחי מדינת ישראל. גם הצעת החוק הזאת שעליה אני מבקשת שנצביע בקריאה ראשונה נועדה להסיר מעל מטופלים התנהלות ביורוקרטית בין גורמי ההצלה לבין בתי החולים.
סעיף 7א לחוק מגן דוד אדום מאפשר למגן דוד אדום לגבות אגרות בעד פינוי חירום. אדם עובר איזשהו אירוע חירום, מחייג למד"א, מגיע אמבולנס לפנות אותו ומישהו צריך לשלם על הפינוי הזה – או המטופל עצמו או הקופה שבה המטופל מבוטח. מה שקרה בשנים האחרונות זה שהייתה פרוצדורה ביורוקרטית שבמקום שתתנהל בין מד"א לבין קופת החולים של המטופל, או בין מד"א לבין בית החולים שבו הוא אושפז, זה פשוט התנהל על הגב של המטופלים, של אזרחי המדינה. אנשים צברו חובות – חבר הכנסת אלאלוף מכיר את זה כל כך, כולנו, כל מי שהיה בדיונים האלה – אנשים צברו חובות באלפי אלפי שקלים, עם הוצאה לפועל, ואנשים מכל חלקי החברה הישראלית מצאו את עצמם נרדפים על ידי ההוצאה לפועל כי בית החולים לא העביר בזמן למד"א את הנתונים אם הם אושפזו או לא. מד"א, שלא קיבלה את מה שמגיע לה – לפי החוק היא לא אמורה לממן את הפינויים האלה; הם חלק מההכנסות של מד"א – תבעה את הציבור, והציבור נאנק תחת סכומי ענק שהצטברו לחובתו.
הדבר המצוין שקרה בזכות הדיונים שנעשו בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, אצל חבר הכנסת אלי אלאלוף, היה שפיילוט שהתחיל בין מד"א לבין קופת חולים כללית התרחב לכל הקופות. במדינת ישראל יש ארבע קופות, וכל הקופות עכשיו נמצאות בהסכם בינן לבין מד"א כדי להקל על המטופלים שזכאים להחזרים, כל אחד לפי מידת הזכאות שלו, בהתאם לביטוח שיש לו בכל קופה. בעצם נשארנו עם סיטואציה שבה אם אדם מפונה או מחוסר הכרה, או מבולבל, או בהלם מאיזושהי סיבה ולא מצליח למסור בעצמו את הנתונים האלה למי שמפנה אותו במד"א – עליו נשארת הצרה הגדולה הזאת: גם הנטל הביורוקרטי להביא את הנתונים, לקבל את הנתונים, להביא את זה לקופת החולים, להעביר מקופת חולים למד"א, כאילו טסו המחשבים ממדינת ישראל. הכול הלך והתגבה שוב לחובות כלכליים.
הבאנו את הצעת החוק, ולפיה בעצם בתוך 14 יום ממועד הפינוי מד"א יפנו אל בית החולים, ובית החולים ימסור את מספר המבוטח, השם, מספר הזהות שלו ושם קופת החולים שבה הוא מבוטח. בית החולים לא ימסור את הנתון אם הוא אושפז או לא; את זה מד"א ינהלו מול הקופה. זה דבר אחד שהבאנו. מזה התחילה השאלה הגדולה של איך שומרים על החיסיון ועל זכותו של האדם לפרטיות, וגם את זה הבאנו בסעיף 2 לחוק. מאוד חשובה לנו השמירה על סודיות רפואית. זו זכות יסוד של אזרחי מדינת ישראל, גם כשמפנים אותם באמבולנס. גם כשלדעת כולנו ההתנהלות הזאת צריכה להיעשות בין מד"א לבין הקופה, אסור לנו לפגוע בשמירה על הפרטיות ועל הסודיות של המידע הרפואי של המטופל.
מבחינתנו, המטרה היא להקל על אזרחי המדינה, לאפשר פינוי מהיר מכל נקודה אל בית החולים הקרוב, ושכל ההתנהלות הביורוקרטית, גם הכספית וגם של הנתונים, תתנהל מעל ראשו של המטופל. לא עליו למסור את הנתונים ולא עליו לשלם את הכסף, לפי הכללים שקיימים. ברור שאדם שמאושפז – אוטומטית הקופה משלמת. כל אדם אחר שמפונה – לפי הזכאות שהוא זכאי לה בקופת החולים שבה הוא מבוטח. מבחינתנו זה נכון למד"א וזה נכון לכל ארגוני ההצלה האחרים שישנם – לצמצם ביורוקרטיה, להוריד מהנטל הכלכלי ולאפשר למערכת הבריאות להמשיך להיות מערכת זמינה, איכותית ושוויונית לכל אזרחי מדינת ישראל. תודה רבה, גברתי.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם. ונעבור לרשימת הדוברים: חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת מוסי רז – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסף עטאונה – אינו נוכח; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי?
איציק שמולי (המחנה הציוני):
מוותר.
היו"ר רויטל סויד:
מוותר. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת נחמן שי?
נחמן שי (המחנה הציוני):
תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
מוותר. חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חברת הכנסת לאה פדידה?
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מוותרת.
היו"ר רויטל סויד:
מוותרת. חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת מנחם מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת סעיד אלחרומי – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חבר הכנסת מסעוד גנאים – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חבר הכנסת חיים ילין?
חיים ילין (יש עתיד):
מוותר.
היו"ר רויטל סויד:
מוותר. חבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח; חבר הכנסת אורי מקלב – אינו נוכח; חבר הכנסת יהודה גליק – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת. חבר הכנסת מיקי לוי?
חיים ילין (יש עתיד):
הופה.
היו"ר רויטל סויד:
נוכח גם נוכח.
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):
האיש שאף פעם לא מוותר.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, מיקי – ירושלמי, מה?
היו"ר רויטל סויד:
שלוש דקות לרשותך.
מיקי לוי (יש עתיד):
תודה רבה, גברתי. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אנחנו נצביע בעד החוק הזה. לא לשם כך עליתי.
בחודשים האחרונים אני עוקב אחרי משק המים במדינת ישראל. היום ישבתי עם אנשי מקורות. מדינת ישראל בפני קטסטרופה – קטסטרופה במי השתייה בחלק הצפוני של מדינת ישראל. ואני, אדוני, משתמש בשירותיך להודיע לשר האוצר ששכונות חדשות בקריות בחיפה לא יוכלו להיות מחוברות למערכת המים של מדינת ישראל, כי החלק הצפוני הגיע לקרקעית – האקוויפר מנותק ומרוקן לאחרים. הכינרת – זה רק 7% ממה שהיא מספקת, אבל הגליל המערבי בפני קטסטרופה. אני אומר לכם שוועדת החקירה הבאה תהיה לא על מלחמה, חלילה – תהיה על כך שמדינת ישראל תישאר ללא מי שתייה. אני כבר לא מדבר על מים לחקלאות; אני מדבר על מי שתייה שאמורים להגיע לבתים, לגליל המערבי. לא יהיה אפשר לפתח את השכונות החדשות, לא יהיה אפשר לבנות, כי אין אפשרות לחבר אותן למים.
ומה צריך לעשות? מדברים שלוש שנים בערך על מפעל להתפלת מים בין עכו לשבי ציון, אבל לא עושים דבר. יש היום את הוותמ"ל, ובשנייה וחצי אפשר לבוא ולהחליט: כאן, בקטע החוף הזה, מרימים את מתקן ההתפלה. אבל אף אחד לא עושה את זה. ואני מעביר מסרים לשר כחלון, שאני מניח – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
למה לא לשר הממונה על – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
אדוני, כי השר הממונה, לא עניין אותו משק המים עד לפני שבועיים. הינה, אני אומר. ואני אומר לך, היום בוועדת הכספים אישרנו – ואנחנו הצבענו נגד – 100 מיליון שקלים לחגיגות ה-70 של מדינת ישראל. חגיגות ה-70 הן מאוד מאוד חשובות, אבל מה – –
אלי אלאלוף (כולנו):
– – –
מיקי לוי (יש עתיד):
– – אנחנו לא יכולים להסתפק בחגיגות שעשינו בשנה שעברה, באותה מתכונת? צריך להוסיף 100 מיליון שקלים? בשביל מה? אני שואל אתכם.
לאה פדידה (המחנה הציוני):
מירי – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
יש שני פתרונות – – –
אלי אלאלוף (כולנו):
– – – תגובת שר – – –
מיקי לוי (יש עתיד):
סליחה. יש שני פתרונות במיידי. הפתרון הראשון: 100 מיליון שקלים עבור קידוח מיידי, כדי לחזור לאקוויפר בחלק הצפוני של מדינת ישראל ולהגיע לשכבות תחתונות, ואז לאפשר לאקוויפר העליון להתמלא; אני לא מומחה גדול, אבל ישבתי עם אנשי מקצוע.
הדבר השני: 5 מיליארד שקלים – ולמדינת ישראל אין 5 מיליארד שקלים – כדי להתחיל להקים לשלוש השנים הקרובות, אולי בעוד שלוש שנים זה יסתיים – אני מסיים – אבל לעשות את זה על ידי קבלן שיוכל לבנות את זה ולגבות את הכסף דרך המים.
חברים, אני מתריע: מדינת ישראל בפני קטסטרופה במי השתייה בגליל המערבי. תודה רבה.
היו"ר רויטל סויד:
תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת; חברת הכנסת נאווה בוקר – אינה נוכחת; חבר הכנסת סאלח סעד – אינו נוכח; חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת; חבר הכנסת אילן גילאון – אינו נוכח; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חברת הכנסת נורית קורן – אינה נוכחת; חבר הכנסת אכרם חסון – אינו נוכח.
אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד?
חיים ילין (יש עתיד):
כמה נרשמו לדבר על החוק שלךְ?
קריאה:
מדהים.
חיים ילין (יש עתיד):
– – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
מדהים.
חיים ילין (יש עתיד):
לא, לא היה דבר כזה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
איזה – – –
קריאה:
– – –
היו"ר רויטל סויד:
מי בעד? מי נגד?
חיים ילין (יש עתיד):
– – – דבר כזה בהיסטוריה.
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
תצביע.
חיים ילין (יש עתיד):
הצבעתי כבר – – –
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):
יפה.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק מגן דוד אדום (תיקון מס' 8) (מידע בדבר מטופל שזהותו אינה ידועה וחובות דיווח) התשע"ח–2018, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר רויטל סויד:
11 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ח' בשבט התשע"ח, 24 בינואר 2018, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:55.