דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"ז ישיבה שי"א הישיבה השלוש-מאות-ואחת-עשרה של הכנסת העשרים יום שני, כ"ז בשבט התשע"ח (12 בפברואר 2018) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 9 1. אינטרסים צרים על חשבון הציבור; 9 2. משבר הומניטרי ברצועת עזה והסכנה למלחמה חדשה בדרום; 9 3. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 9 ציפי לבני (המחנה הציוני): 9 מוסי רז (מרצ): 13 השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: 16 דב חנין (הרשימה המשותפת): 21 השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: 25 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 28 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 28 הצעות סיעות המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה בשל: 28 1. אינטרסים צרים על חשבון הציבור; 28 2. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי; 28 3. משבר הומניטרי ברצועת עזה והסכנה למלחמה חדשה בדרום 28 מיכל בירן (המחנה הציוני): 29 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 30 רועי פולקמן (כולנו): 34 שרת המשפטים איילת שקד: 36 יעקב מרגי (ש"ס): 37 עודד פורר (ישראל ביתנו): 38 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 41 עיסאווי פריג' (מרצ): 42 נורית קורן (הליכוד): 43 אורלי לוי אבקסיס: 44 השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: 46 הצהרת אמונים של חבר הכנסת ואאל יונס 50 ואאל יונס (הרשימה המשותפת): 50 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 55 הצהרת אמונים של חברת הכנסת פנינה תמנו 56 פנינה תמנו (יש עתיד): 56 יאיר לפיד (יש עתיד): 59 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 60 1. אינטרסים צרים על חשבון הציבור; 60 2. משבר הומניטרי ברצועת עזה והסכנה למלחמה חדשה בדרום; 60 3. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי 60 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 62 מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): 62 חילופי גברי בוועדות הכנסת 63 מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): 63 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 55), התשע"ח–2018 63 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 63 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 56), התשע"ח–2018 65 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 65 הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 92), התשע"ח–2018 67 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 67 הצעת חוק המאבק בטרור (תיקון), התשע"ח–2018 70 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 70 הצעת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119) (דיור בהישג יד) ובהצעת חוק עבודת נשים (תיקון – תקופת לילה והורות לבן זוג של עובדת שילדה יותר מילד אחד) בדבר תיקון טעות בחוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017 74 רחל עזריה (יו"ר הוועדה המיוחדת): 74 הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018 76 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 76 דב חנין (הרשימה המשותפת): 78 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 81 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 83 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 84 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 85 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 89 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 91 עיסאווי פריג' (מרצ): 94 מוסי רז (מרצ): 97 ציפי לבני (המחנה הציוני): 98 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 99 רויטל סויד (המחנה הציוני): 101 איתן ברושי (המחנה הציוני): 110 נחמן שי (המחנה הציוני): 112 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 115 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 117 יוסי יונה (המחנה הציוני): 119 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 121 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 122 שר החינוך נפתלי בנט: 130 הודעה אישית של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן 139 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 139 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 157 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 157 הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018 157 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 157 שר האנרגיה יובל שטייניץ: 158 הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 3) (ערעור לפני בורר), התשע"ח–2018 159 ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): 160 ענת ברקו (הליכוד): 161 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 200), התשע"ח–2018 163 אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 163 אילן גילאון (מרצ): 169 קארין אלהרר (יש עתיד): 173 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 176 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 180 מיקי לוי (יש עתיד): 182 לאה פדידה (המחנה הציוני): 185 דב חנין (הרשימה המשותפת): 191 עיסאווי פריג' (מרצ): 193 סאלח סעד (המחנה הציוני): 195 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 196 יעל גרמן (יש עתיד): 200 חיים ילין (יש עתיד): 201 נאוה בוקר (הליכוד): 202 אורלי לוי אבקסיס: 203 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 205 נורית קורן (הליכוד): 208 מירב בן ארי (כולנו): 209 שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 211 יואב קיש (הליכוד): 222 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 131) (תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2018 224 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 224 הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2017 225 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 226 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 226 נחמן שי (המחנה הציוני): 230 איציק שמולי (ועדת המשנה לצער בעלי חיים): 231 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 57) (הפטר לחייב מוגבל באמצעים), התשע"ח–2018 233 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 233 לאה פדידה (המחנה הציוני): 238 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר יצחק וקנין: אחר צוהריים טובים. אני פותח את ישיבת מליאת הכנסת. היום יום שני, כ"ז בשבט התשע"ח, 12 בפברואר 2018. הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 82), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק להגנת הצומח (נזקי עיזים) (תיקון) (ביטול החוק), התשע"ח–2018, של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה; הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 131) (תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2018, של חברי הכנסת מרדכי יוגב, איילת נחמיאס ורבין וקבוצת חברי הכנסת. בעמ' 627 בחוברת הצעות חוק הממשלה מס' 1196 (הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית) – הוספת סעיף 23 שנשמט בהדפסה. לדיון מוקדם – החל בהצעת חוק פ/5106/20 וכלה בהצעת חוק פ/5130/20: הצעת חוק הספורט (תיקון – הסדרת מקצוע מאמן ספורט), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק הרשות להגנה על בעלי חיים, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת נורית קורן, יצחק וקנין, איציק שמולי, עודד פורר, מכלוף מיקי זוהר, רועי פולקמן, איתן כבל, יואל חסון, זוהיר בהלול, טלי פלוסקוב, אברהם נגוסה ויואב קיש; הצעת חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (תיקון – המעמד המשפטי של בעלי חיים), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת נורית קורן; הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון – הנחה בתחבורה ציבורית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ויוסף ג'בארין; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (חיזוק שלטון החוק וטוהר המידות בשלטון המקומי), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, יפעת שאשא ביטון, טלי פלוסקוב, מירב בן ארי, אלי אלאלוף, רחל עזריה ויוליה מלינובסקי; הצעת חוק שירותי הסעד (תיקון – איסור התניית מימון שירותי רווחה ברשויות מוחלשות), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת לאה פדידה, איציק שמולי, חמד עמאר, רוברט אילטוב, עודד פורר, מיכאל מלכיאלי, יעקב מרגי, מוסי רז, אכרם חסון, סאלח סעד, יעל כהן-פארן, מיקי לוי, עליזה לביא, מיכל בירן, מרב מיכאלי, תמר זנדברג, אלעזר שטרן, איתן ברושי, זוהיר בהלול, איל בן ראובן, רויטל סויד, יואל חסון, איתן כבל, מיקי רוזנטל, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, חיים ילין, סעיד אלחרומי, עבד אל חכים חאג' יחיא, ג'מעה אזברגה, נחמן שי, מיכל רוזין, נורית קורן, מסעוד גנאים, טלב אבו עראר ואיימן עודה; הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – פטור מאגרת חניה), התשע''ח–2018, מאת חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון – ייצוג הולם לנשים בוועדות ודירקטוריונים בשלטון המקומי), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, איימן עודה, לאה פדידה, יוסף ג'בארין, נחמן שי, מיכל רוזין, ג'מעה אזברגה, שלי יחימוביץ, מרב מיכאלי, דב חנין ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה (תיקון – הטלת מגבלות על מי שהורשע ברצח לשם הסתגלות הנפגע), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת אכרם חסון, רועי פולקמן, יפעת שאשא ביטון, טלי פלוסקוב, אלי אלאלוף, מירב בן ארי ורחל עזריה; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – ביטול האיסור המוטל על המשטרה למסור לפרקליטות עמדה בכתב לעניין מכלול התשתית הראייתית), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מוסי רז, אילן גילאון, עיסאווי פריג', תמר זנדברג ומיכל רוזין; הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון – גביית חובות עבור רשות המים הארצית), התשע"ח–2018, מאת חברות הכנסת מרב מיכאלי ונורית קורן; הצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון – העמדת סיוע לנפגע פעולות איבה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, יואב קיש, דוד אמסלם, איציק שמולי, איתן כבל, אורי מקלב, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר, יעקב אשר, יואב בן צור, מיכאל מלכיאלי, מרדכי יוגב, רועי פולקמן, טלי פלוסקוב, נורית קורן, שרן השכל, אלי אלאלוף, אברהם נגוסה, יוליה מלינובסקי, מירב בן ארי, יעל כהן-פארן, אכרם חסון, אורן אסף חזן, מכלוף מיקי זוהר, אורלי לוי אבקסיס, לאה פדידה, סאלח סעד, חיים ילין, נחמן שי, יוסי יונה, קסניה סבטלובה, מיכל רוזין, ענת ברקו, רוברט אילטוב, חמד עמאר, דוד ביטן, יצחק וקנין, איל בן ראובן ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק המאבק בטרור (תיקון – זכות להחזיק בגופות מחבלים לצורכי משא ומתן), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 20) (תיקון – הארכת מועד להגשת בקשה להחזרת עודף שכר טרחה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – סעיף נוקשות), מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (תיקון – השכלה טכנולוגית), התשע"ח–2018, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – חובת מינוי ממונה הטרדה מינית במקומות העבודה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת לאה פדידה, נחמן שי, מיכל בירן, אלעזר שטרן, מוסי רז, איתן ברושי, מיכל רוזין, יחיאל חיליק בר, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, דב חנין, מרב מיכאלי, עאידה תומא סלימאן, מאיר כהן, רויטל סויד, עודד פורר ואורן אסף חזן; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – שלילת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה והשבתם לקופת המדינה), התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת נאוה בוקר; הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (ביטול סמכות שר הפנים לעניין חוקי עזר בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בימי מנוחה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מוסי רז, אילן גילאון, עיסאווי פריג', תמר זנדברג ומיכל רוזין; הצעת חוק רשות מקרקעי ישראל (תיקון – הקצאת קרקעות לחיילים משוחררים), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת סאלח סעד, אורן אסף חזן, עמיר פרץ, איל בן ראובן, לאה פדידה, קסניה סבטלובה, איציק שמולי, מיקי לוי, חמד עמאר, מרדכי יוגב, אורלי לוי אבקסיס, אלעזר שטרן ואיתן כבל; הצעת חוק פיצויים בעד נזק עקב אסון טבע, התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, איתן ברושי, דב חנין, אלי אלאלוף ויהודה גליק; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת הורה) (תיקון – זכאות לשעות טיפול בהורה ולהיעדרות ללא תשלום), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת נחמן שי, איתן ברושי, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, קסניה סבטלובה, סאלח סעד, לאה פדידה, מוסי רז, יעל כהן-פארן, איל בן ראובן, מיכל רוזין, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, יואל חסון, זוהיר בהלול, רויטל סויד ודב חנין; הצעת חוק השוואת תנאי שכר לקבוצות שאסור להפלותן (תיקוני חקיקה), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, אכרם חסון, נורית קורן, יעקב מרגי, מרב מיכאלי, מנחם אליעזר מוזס, יוליה מלינובסקי, אלי אלאלוף, עאידה תומא סלימאן, אורי מקלב, שולי מועלם-רפאלי, אורלי לוי אבקסיס וקארין אלהרר; הצעת חוק החלת החוק הישראלי בשטח בקעת הירדן באמצעות משאל עם, התשע"ח–2018, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק כרטיסי חיוב (תיקון – ביטול חיוב באשראי בשל עסקה עם ספק מפר), התשע"ח–2018, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, נורית קורן, קארין אלהרר, נחמן שי, לאה פדידה, דב חנין ועבד אל חכים חאג' יחיא. לוח תיקונים להצעת חוק המאבק בטרור (תיקון), התשע"ח–2018. החלטת ועדת החוקה, חוק ומשפט בדבר פיצול הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו–2016. מסקנות הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת נחמן שי בנושא: ישראל מסתירה מידע ארכיוני באופן שאינו הולם מדינה דמוקרטית; מסקנות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת עמיר פרץ בנושא: טיפול ברשויות המקומיות בהטרדות מיניות; מסקנות הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת עודד פורר ויפעת שאשא ביטון בנושא: העברת תכנים מיניים בשיעור לילדי כיתה ה', ובעקבות דיון מהיר בהצעתן של חברות הכנסת עליזה לביא ואיילת נחמיאס ורבין בנושא: מחדל המורים המחליפים בבתי הספר. עוד אבקש להודיעכם, כי על פי סעיף 96(ד) לתקנון הכנסת, עם התפטרותו של חבר הכנסת יעקב פרי, שנכנסה לתוקפה ביום שישי, כ"ד בשבט התשע"ח, 9 בפברואר 2018, נמחק שמו מהצעות חוק שהיה שותף להן עם מציעים אחרים. כמו כן, הצעות חוק שמספרן פ/4466/20, פ/4500/20, פ/4499/20, פ/4521/20, שהוגשו מטעמו כמציע יחיד, הוסרו מסדר-היום. עם התפטרותו של חבר הכנסת יוסף עטאונה, שנכנסה לתוקפה ביום שישי, כ"ד בשבט התשע"ח, 9 בפברואר 2018, נמחק שמו מהצעות החוק שהיה שותף להן עם מציעים אחרים. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה למזכירת הכנסת. הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. אינטרסים צרים על חשבון הציבור; 2. משבר הומניטרי ברצועת עזה והסכנה למלחמה חדשה בדרום; 3. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי היו"ר יצחק וקנין: לפנינו שלוש הצעות אי-אמון בממשלה. הצעה ראשונה – של המחנה הציוני: אינטרסים צרים על חשבון הציבור. תנמק את ההצעה חברת הכנסת ציפי לבני. עשר דקות לרשותך. עשר דקות. ציפי לבני (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במשפט אחד, אם אני צריכה לתמצת את כל עשר הדקות שיבואו אחר כך: אין לנו אמון בממשלה, כי ממשלה שהורסת את כל מוסדות אכיפת החוק והמשפט במדינת ישראל, שמובילה אותנו למדינה עם רוב ערבי ולסכסוך דמים נמשך – ממשלה כזו צריכה ללכת הביתה. היו"ר יצחק וקנין: אני את הזמן לא מפעיל למרות שהשעון עובד, עד שיגיע לפה שר. בכל מקרה, רשות הדיבור שלך. ציפי לבני (המחנה הציוני): תודה רבה. עמר בר-לב (המחנה הציוני): זה רק מוכיח את הדברים, אין פה אפילו שר. ציפי לבני (המחנה הציוני): אני אחזור ואומר ואתחיל באותו משפט שבגינו הממשלה צריכה ללכת הביתה: ממשלה שהורסת את כל מוסדות אכיפת החוק והמשפט במדינת ישראל, ממשלה שמובילה אותנו למדינה עם רוב ערבי, ממשלה שמובילה אותנו לסכסוך דמים נמשך – ממשלה כזאת צריכה ללכת הביתה. אני אשתף את חברי הכנסת: משום מה התעוררה שאלה אם נכון להביע בעת הזאת אי-אמון בממשלה מחמת המצב הביטחוני והתבססות איראן בסוריה. אז קודם כול להבהיר, האירוע הצבאי שהיה במהלך סוף השבוע הסתיים. זה נכון שאיראן ממשיכה להתבסס בסוריה, ולצערי היא כנראה תמשיך להתבסס בסוריה. בגלל שלצערי עוד הרבה זמן איראן תהיה שם; זו ממש לא סיבה לאפשר לנתניהו, ראש הממשלה, להמשיך ולהתבסס בכיסא ראש הממשלה. לתת גיבוי בעת מבצע ומלחמה – בוודאי, כך גם עשינו במהלך סוף השבוע; לתת כרטיס פתוח להישאר בכיסא – ממש לא. אני שמעתי גם את אלה שהרחיבו כבר את הדיון הזה, ושאלו: רגע, אבל סיגרים ושמפניות, הדבר הזה, הדבר הקטן הזה, חשוב יותר מהאיום האיראני? אני רוצה להבין – זאת אומרת, זו הבחירה היחידה שעומדת בפני אזרחי מדינת ישראל? ראש ממשלה מושחת – ואני יודעת, אדוני היושב-ראש, שאתה חושב שהמילה "מושחת" היא מילה קשה, ואתה צודק, וזה מה שבדיוק אני חושבת על ראש הממשלה. אז האם מה שמגיע לאזרחי מדינת ישראל זה ראש ממשלה מושחת כי יש לנו איומים? הרי גם את הענייניים הביטחוניים והמדיניים צריכים לנהל מנהיגים נקיי כפיים, ויש כאלה במדינת ישראל. שלא לדבר על זה שנתניהו כבר מזמן לא מר ביטחון. הוא אף פעם גם לא היה. לצערי, למרות כל פעולותיו, אנחנו רואים גם את איראן ממשיכה להתבסס בסוריה. ואם יש דבר שברור היום בהקשר הביטחוני – כל הסיסמאות של הביטחון של נתניהו לא עובדות בזמן אמת. סוף השבוע האחרון הוא בעיניי הזדמנות נדירה להסכים אחת ולתמיד שסיסמאות, נאומים מתלהמים, גם אם הם נעשים בטון בוטח וגברי, לא מביאים ביטחון. איך אני יודעת את זה? 2008, מבצע עופרת יצוקה, אני ממלאת מקום ראש ממשלה ושרת חוץ; איך שהמבצע מסתיים – ובו אנחנו נותנים לחמאס מכה, אבל מסיימים את המבצע – נעמד ראש האופוזיציה נתניהו ואומר: אם רק תיתנו לי, אני אהרוס ואשמיד ואעשה את הכול ולא יהיה חמאס. "חזק מול החמאס", אז הייתה הסיסמה. נו, אז הגענו ל-2014, לצוק איתן, ונתניהו קיבל, ובצדק, בדיוק את אותן החלטות. אבל אז נעמדו שניים אחרים מחוץ לחדר והתראיינו בטלוויזיה, בנט וליברמן, ואמרו: אם רק תיתנו לנו את החמאס, אנחנו כבר נדע לחסל אותו. נו, אז ליברמן שר הביטחון, ואתם חושבים שהמבצע הבא יהיה אחרת? מלחמת לבנון השנייה – כשעומדת בפני ממשלה בכירה הבחירה או להשאיר את כוחות צה"ל בעומק השטח או לצאת בחשכת ליל או להביא להחלטת מועצת ביטחון שחיזבאללה הוא ארגון טרור והוא לא לגיטימי וצריך לפרק אותו מנשקו ולהביא כוחות בין-לאומיים שגם יפרקו אותו מנשקו ואסור להעביר לו נשק, נעמד נתניהו ואומר: ההחלטה הזו מחזקת את חיזבאללה. כמה נתניהו היה היום משלם או רוצה שתהיה היום החלטת מועצת ביטחון שקובעת שאיראן היא לא לגיטימית ואסור לה לתמוך בטרור ומביאים כוחות בין-לאומיים לסוריה כדי להוציא אותם משם? כי האמת היא שכדי להשיג שקט לטווח הארוך, כדי לנצח באמת, צריך שילוב של ביטחוני וצבאי. אזרחי ישראל זכאים שתהיה להם הנהגה שהיא גם נקיית כפיים, גם כזו שיודעת לשלב את הביטחוני והצבאי עם המדיני, וגם מנהיגים כאלה שאכפת להם מהציבור ולא מעצמם. כאלה ששומרים על מדינת ישראל לא רק מאיומים מבחוץ אלא בעיקר לא הורסים אותה מבפנים – וזה בדיוק מה שעושה ראש ממשלת ישראל. תראו, גם אם אירועי סוף השבוע השכיחו לרגע את הקמפיין שמנהל ראש הממשלה, ראש ממשלת ישראל, נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. אני רוצה להזכיר לכם: עכשיו ראש הממשלה מנהל קמפיין נגד משטרת ישראל, כי הם צריכים להחליט בעניינו; אחר כך הקמפיין ימשיך נגד היועץ המשפטי לממשלה, כי הוא זה שיצטרך להחליט; אחר כך זה יהיה נגד בג"ץ, כי בג"ץ יצטרך להחליט אם הגשת כתב אישום מחייבת התפטרות של ראש הממשלה. זה כמו במרוץ שליחים, מי שיקבל את תפוח האדמה הלוהט הזה, הקרוי תיקי נתניהו, הוא זה שמייד יותקף על ידי ראש הממשלה. אני לא מנחשת את זה, אני לא מאשימה סתם, הרי זה כבר קורה. הרי הטקסטים שראש הממשלה משתמש בהם נגד משטרת ישראל וגורמי אכיפת החוק – אנחנו כבר שמענו אותם. עכשיו, כאן מגיע שילוב הרסני למדינה, באמת, כי ראש הממשלה, בגלל השחיתות האישית שלו, רוצה את כל הגורמים האלה חלשים – מין "יס מן" כאלה, שלא יעזו לעמוד ולומר לציבור במה הוא חשוד. אבל בצידו יש את הבית היהודי, אותה מפלגה שבגלל האידיאולוגיה שלה, גם היא רוצה את אותם מוסדות חלשים. הרי הם רוצים להוביל אותנו למדינה אחת בין הים לירדן שיהיה בה רוב ערבי, ולכן היא לא יכולה להיות דמוקרטית. לכן היועץ המשפטי לממשלה צריך להיות חלש, כי הוא קובע שיש חוקים שהם לא חוקתיים; ובג"ץ – בטח ובטח, חייבים להרוס אותו ולעלות עליו ב-D9, כי הוא הרי קובע שמה שלא חוקי ביהודה ושומרון, אותו צריך לפנות. לכן השילוב הזה הוא שילוב הרסני למדינת ישראל ולמוסדותיה. ראש הממשלה, בגלל השחיתות האישית שלו, מאפשר לזה לקרות, למרות שהוא יודע שכל חוקי הסיפוח האלה הם לא הדבר הנכון למדינת ישראל. רק הוא, אין לו את האומץ. כמו שאין לו את האומץ להתייצב מול ההאשמות, אין לו את האומץ להתייצב מול השותפים הפוליטיים ולהגיד: עד כאן, זה רע למדינת ישראל. אז הוא ישתמש – הוא יגיד שזה לא הזמן, הוא יגיד אמריקה, ואלף ואחד דברים. רבותיי, ראש ממשלה שמשתלח במשטרה, שמאשים אותה במניעים זרים כמו אחרון הפושעים, לא יכול להישאר בכיסא. מה שראש הממשלה עושה למשטרה זה לא פחות חמור מאותן הפרשיות שעליהן הוא נחקר. מה שקרה הוא שנתניהו צריך ללכת הביתה לא בגלל המלצות המשטרה, שאינני יודעת עוד מה הן יהיו, אלא בגלל מה שהוא עושה למשטרה. הרי המשטרה יכולה להמליץ אם להגיש כתב אישום או לא, אבל את העובדות אנחנו כבר יודעים, גם מה שהיה קודם וגם מה שהוא עושה עכשיו למשטרה. הוא מנסה להרוס אותה ולהפוך אותה ללא לגיטימית ולטעון שהוא הקורבן בכל הסיפור הזה. העבירה הגדולה ביותר היא חוטא ומחטיא. נתניהו לא רק מושחת אלא משחית גם אחרים. לא רק את המקורבים מנסה נתניהו להשחית, אלא עם שלם. זאת אומרת, במקום להתמודד עם הטענות הקשות, הוא מנסה להפוך את האסור למותר. היום מי שעושה את זה זה ראש הממשלה, ומחר יטען את אותה טענה – הרי כל גנב קטן הוא ראש ארגון פשע. משטרת ישראל יכולה להמליץ ולומר מה פלילי ומה לא, והפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יחליטו מה פלילי ומה לא. אז המשטרה יכולה להמליץ אם להעמיד לדין והיועץ המשפטי יכול לקבוע אם פלילי או לא, אבל אנחנו יכולים לקבוע באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות. אני רוצה לפנות לאזרחי מדינת ישראל, דווקא לאלה שפחות, ככה, כועסים על מה שקורה, כמוני – ואני מודה שאני כועסת; אלה שנדמה להם שדווקא הכול בסדר מסביב והסיפור הזה עם הסיגרים זה באמת לא משהו נורא: מה אנחנו רוצים, הרי הוא ראש ממשלה, הוא יכול לקבל מכל מיני אנשים עשירים כל מיני דברים. כמוכם, אני גאה במדינת ישראל. 70 שנה, מדינה שהוקמה באמת כנס וקלטה את כל היהודים שהגיעו מכל העולם; מדינת סטרטאפ אמיתית; הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והמדינה היהודית היחידה בעולם, עם הצבא הכי חזק באזור. אתם מבינים, אני רוצה שמדינת ישראל תישאר כזו גם אחרי 70 שנה. מה שקורה הוא שהממשלה הורסת את כל היסודות שעליהם בנויה המדינה. עכשיו, תראו, אני יודעת שזה נראה נורא רחוק, אבל בואו נדמיין לרגע מה הדברים הבסיסיים שנלמד עכשיו את הילדים שלנו. זאת אומרת, באיזו מדינה אנחנו רוצים שהם יגדלו? הסיפור הזה, שבו פושע זה רע ושוטר זה טוב, עכשיו זה אאוט? מה שאִין זה שפוליטיקאי מושחת זה טוב, ושוטר זה רע? מה נלמד את הילדים שלנו בגן? אני יודעת, אם לא תאכל יבוא שוטר זה באמת לא לעניין, אבל מה נגיד להם: אם יבוא שוטר אז תקלל אותו? תירק עליו? כי זה מה שראש הממשלה עושה. אם יעצור אותנו שוטר כשאנחנו נוסעים עם הילדים בדרך ויגיד שעשינו עבירה, מה נגיד להם, לילדים? עזבו, אלה הם הזויים, הם סתם רודפים אותנו, לא שווים שום דבר. לא צריך לשמוע להם – כי ראש הממשלה ככה אמר. אתם מבינים, ראש ממשלה במדינת ישראל אמור להיות מודל לחיקוי ולא זה שהופך פה את כל מערכת הערכים ואת כל היוצרות במדינת ישראל. זה גם המשטרה וגם בתי המשפט, ואם יום אחד השלטון יחליט להפקיע לכם קרקע או לגזול מכם איזו זכות – וזה קורה לפעמים – תרצו לפנות לבג"ץ, הם לא יהיו שם, השופטים. הם יעסקו בלרצות את הממשלה, כי ככה הממשלה הזאת רוצה אותם: קטנים וכנועים ועובדים מטעמם ולא עבורכם, אזרחי מדינת ישראל. זאת לא באמת המדינה שגם אתם רוצים. אנחנו רוצים מדינה עם משטרה עצמאית, שתפעל נגד הפשע המאורגן ותפעל גם נגד השחיתות השלטונית. אנחנו רוצים בית משפט עצמאי, ואנחנו רוצים שיפעל ללא משוא פנים ולא יפחד מהשלטון, ובעת הצורך גם יקבע מה שצריך לטובת אזרחי המדינה ולטובת ערכיה של מדינת ישראל ולטובת השוויון. מה שלא חוקי – לא חוקי, גם אם יהיו פה אלף חוקי הסדרה למיניהם. אנחנו לא יכולים לאפשר לראש הממשלה להתנהל ככה; להמשיך בהתנהלות של אחריי המבול; להפוך את מדינת ישראל למדינה שאין בה משטרה ואין בה בתי משפט ואין מי שחושב על האזרח ודואג לו. מדינה שיש בה רק רודן אחד והרבה מאוד מקורבים. היו מדינות כאלה בהיסטוריה – מדינת ישראל לא תהיה כזאת. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון השנייה, של מרצ: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי. ינמק את ההצעה חבר הכנסת מוסי רז, וישיב במשולב השר צחי הנגבי. עשר דקות לרשותך, אדוני. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברות וחברי הכנסת, אכן, אנחנו עוסקים פה רבות באובדן הדרך של הממשלה, גם בנושאים המדיניים, ונעסוק מחר – כשיוגש התקציב – באובדן הדרך הכלכלית-חברתית. אני רוצה למקד את הדברים שלי היום בהחלטה המבישה לגרש מכאן, מהארץ הזו, עשרות אלפי אנשים, ולספר לכם מה ראיתי עם חברתי חברת הכנסת מיכל רוזין בביקורנו ברואנדה ובאוגנדה. ראשית אני רוצה להגיד שאולי ההבדל העיקרי בינינו לבין מי שתומכים בגירוש הזה, אדוני היושב-ראש, הוא שאנחנו חושבים שישראל חזקה, מאמינים בישראל וחושבים שתשעה מיליון ישראלים, שחיים באחת המדינות המבוססות בעולם, מסוגלים לקלוט 37,000 ו-40,000 איש – 40,000 פליטים מתוך 66 מיליון פליטים בעולם שהעולם משתתף במאמץ לקלוט אותם – בצורה שתעזור גם להם וגם תעזור לנו; כי מדובר בעיקר בכוח עבודה, אנשים שרוצים לעבוד ובעצם אוכלוסייה יצרנית ביותר. מי שרוצה לגרש אותם מפה, אני חושב שהוא איננו מאמין במדינת ישראל. הוא מאמין שמדינת ישראל עם תשעה מיליון איש היא חלשה מדי, היא לא יכולה לקלוט אנשים. היא יותר חלשה לדוגמה מרואנדה המסכנה, שיש בה 174,000 פליטים שקיבלו מעמד של פליטים, ואיש לא חושב לגרש אותם. היא יותר חלשה מאוגנדה, לדוגמה, שיש בה מיליון פליטים שקיבלו מעמד ואיש לא חושב לגרש אותם. ודאי וודאי יותר חלשה ממדינה כמו גרמניה, שרק בשנת 2016 קיבלה מיליון פליטים. אני חושב שישראל חזקה, וצר לי שאתם חושבים שישראל חלשה. אני חושב, אפילו, אדוני היושב-ראש, שישראל חזקה מספיק כדי לחזק את דרום תל אביב, כדי שתושבי דרום תל אביב רק ירוויחו מהעובדה שהם מארחים כ-15,00 או 17,000 מבקשי מקלט. היא יכולה לשפר את התשתיות, להגביר את הביטחון, לשפר את החינוך – וביקרנו, חברתי חברת הכנסת מיכל רוזין ואני, בבית ספר בדרום תל אביב רק לפני שבוע וחצי – לשפר את התעסוקה שם, ובאמצעים אחרים לחזק את דרום תל אביב ולהביא אותה אפילו למקום שבו נמצאת צפון תל אביב. מדינת ישראל חזקה מספיק לעשות את זה. היא לא צריכה לגרום עוול מוסרי לעשרות אלפי אנשים, כדי לפתור את הבעיה הזאת שליוותה את דרום תל אביב לפני שהגיעו הנה מבקשי המקלט. נחתנו ביום חמישי ברואנדה – לשם אומרים לנו שישלחו את עשרות אלפי המגורשים מפה. להם הבטיחו במכתב שהגיע אליהם – שאומנם לא נקב בשם רואנדה אבל רמז על המדינה שאליה הם הולכים, בדיוק עם ההיסטוריה של רואנדה – שהם יוכלו לקבל שם עבודה, שהם יוכלו ליהנות שם מחיים טובים, שהם יוכלו ליהנות שם ממעמד. אלא מה, בארבע השנים האחרונות ישראל שלחה לרואנדה ולאוגנדה כ-4,000 מבקשי מקלט. מתוך ה-4,000 האלה נשארו ברואנדה רק שבעה. איך ייתכן שבמקום כל כך נהדר, כל כך טוב, נשארו רק שבעה? מה קרה שם? נפגשנו עם אנשים, נפגשנו עם ארגוני הסיוע, נפגשנו עם פליטים – מכולם אנחנו שומעים את אותו הסיפור, אותו הסיפור בדיוק: כשהם נוחתים בשדה התעופה בקיגאלי הבירה, מחכים להם, לוקחים מהם את התעודות הישראליות שלהם. הם נשארים חסרי תעודות וחסרי מעמד. לוקחים אותם לבית מלון במשך יומיים, ולאחר מכן מבהירים להם: הינה הגבול לאוגנדה. שלמו בבקשה כמה מאות דולרים ותעברו לאוגנדה. שבעה אנשים הצליחו להתחמק מהגורל הזה. אני לא בא ואומר מחנות מוות. לא, חס וחלילה, לא בא ואומר שום דבר אחר. אנחנו מגרשים לרואנדה. הם כנראה משמנים אותם במקומות הנכונים, זה כבר פורסם, והם מגרשים לאוגנדה. מה קורה למי שנמצא באוגנדה? אוגנדה היא מדינה שונה מרואנדה. ברואנדה אנשים מפחדים לפתוח את הפה. כשמדברים איתנו אזרחים זרים, עובדים בשגרירויות, אנשים מארגוני סיוע, הם אומרים: רק שלא תגלו מה אמרנו. המשטרה החשאית עוקבת אחרי כל אחד, לא פותחים את הפה. אוגנדה היא מדינה עם קצת יותר חופש. הזכירה חברתי חברת הכנסת מיכל רוזין שעכשיו קצת היה בלגן בפרלמנט, אז לא השעו לשבוע חברת כנסת, אדוני היושב-ראש: השעו את כל הפרלמנט לשבוע, ועצרו את חברי הפרלמנט. אבל יש בה יותר חופש. בעיתון הראשי של המדינה בכותרת הראשית מופיע: שערורייה, שוחד בנושא הפליטים. אוגנדה מנפחת את מספרי הפליטים כדי לקבל יותר כסף מארגוני סיוע. היא אומרת שיש 1.3 מיליון ויש רק מיליון. כשאנשים נפגשים איתנו ושומעים על הסיפור, ושומעים שהגיעו לאוגנדה כ-4,000 איש מישראל, הם נדהמים. הם אומרים: שמענו שמועות כאלה אבל מעולם לא ראינו הוכחה – חוץ מארגוני הסיוע והפליטים שאותם פגשנו. אני אספר לכם מייד מה הם אמרו. הפליטים וארגוני הסיוע מספרים כולם את אותו סיפור: אנשים גורשו מרואנדה או אנשים שהגיעו ישירות מישראל לאוגנדה קיבלו ממישהו ניירות פיקטיביים, אבל אין להם שום מעמד, הם לא יכולים לעבוד. בעצם נגזרת עליהם חרפת רעב. לכן כ-80% ממי שכבר הגיע לאוגנדה איננו שם. לאן הם הלכו? חלקם פתח במסע עם הרבה תקווה לכיוון אירופה דרך לוב ודרך הים. שמעתם בוודאי שבלוב היו גם כאלה שנהרגו. שמעתם, בוודאי, שבים היו כאלה שנספו וטבעו. וכן, רבים גם הגיעו לאירופה וקיבלו מעמד, גם זה קיים, כן. כשאנחנו אומרים אל הלא-נודע – אל הלא-נודע. חלקם יכולים להגיע לאירופה ולהיות שם ולקבל מעמד של פליט, חלקם מתו בים, חלקם מתו בלוב, אולי גם כמה נסחרו שם בשוק העבדים. יש עוד פטנט. האנשים האלה שמגיעים מישראל לאוגנדה, דרך רואנדה או לא דרך רואנדה, בעצם לא יכולים לקבל מעמד של פליט, אף שכל מדינה בעולם נותנת לאריתריאים מעמד של פליטים ולסודאנים מעמד של פליטים; הרי הם לא באו מסודאן, הם באו מישראל. לכן הם עושים סיבוב מסוכן: נכנסים מרואנדה לסודאן – אנחנו פגשנו לפחות מקרה אחד כזה – ומסכנים שם את חייהם. פגשנו מקרה אחד של אדם שנכלא בסודאן. כיוון שמשפחתו יחסית מבוססת וגרה מחוץ לסודאן, הם הצליחו לשחרר אותו בכסף. אז הוא חוזר לאוגנדה, והפלא ופלא, הוא מקבל מעמד של פליט כי הוא לא מישראל. אסור להם להגיד שהם באו מישראל, משום שאז הם לא יקבלו מעמד. אבל אם הם משקרים ואומרים שהם לא באו מישראל – ופגשנו גם פליטים כאלה – או אז המשטרה החשאית בעקבותיהם ומעמידים אותם לדין על זה שהם שיקרו. הם נמצאים במצב הזה. לעומת זאת, גורמים רשמיים באוגנדה הרבה יותר מתעניינים בסיפור הזה. פגשנו את דיקן האוניברסיטה. הוא שמע את הסיפור בשבת, במוצאי שבת, ב-20:00. הוא אמר: עד עכשיו שמעתי שמועות אבל לא האמנתי. אנחנו מראים לו פליטים שהגיעו בשיטה הזאת. הוא אמר שמחר ב-08:00 יתייצב שם העורך דין המוביל לענייני זכויות אדם. באמת מתייצב אותו עורך דין, והוא אומר: שמענו עד עכשיו שמועות אבל לא האמנו, הממשלות ברואנדה ובאוגנדה שתיהן מכחישות. ודאי שיכחישו. אם קיים הסכם כזה, הרי הוא חרפה, קודם כול על ממשלת ישראל, אבל בוודאי גם על ממשלות רואנדה ואוגנדה. לכן הן מכחישות. לו היה לממשלתנו טיפה יותר כבוד, היא הייתה מכחישה גם היא, אבל לפחות היא מגלה לנו את האמת, על זה נודה לממשלת ישראל. אז הם מפגישים אותנו עם מצליף האופוזיציה בפרלמנט, שגם הוא נדהם מהסיפורים. הוא אומר, אני מוכן להעלות את הנושא בפרלמנט – ויש סיכון בלהעלות את זה בפרלמנט באוגנדה; לפחות אצלנו, אדוני היושב-ראש, אין סיכון בלומר את האמת. הוא מוכן להעלות בפרלמנט, אבל הוא צריך הוכחות. האם יש לנו הוכחות להראות לו? זה קשה מאוד, מסתירים מאיתנו את הדבר הזה. מדינת ישראל היא בעצם היחידה שמגרשת מבקשי מקלט למדינה שלישית בהסכם חשאי. אין דבר כזה בעולם. במקום שהיא תשתתף במאמץ העולמי לקלוט 66 מיליון פליטים – השתתפות קטנה, סמלית, לא מיליון איש כמו אוגנדה, לא מיליון איש כמו גרמניה: 40,000, 60,000, 30,000 – היא מגרשת אותם לגורל לא נודע. אני חושב שחברתי חברת הכנסת מיכל רוזין ואני עשינו את המעשה שכל אחד בבית הזה צריך לעשות. לפני שאנחנו מעיפים מפה 40,000 אנשים, אנחנו צריכים לדעת לאן אנחנו מסלקים אותם. אני מבקש אולי משר אחד בממשלה או שניים להתלוות אלינו לשם. אני בטוח שהכנסת הזאת תשנה את ההחלטה המבישה הזאת, שיש בה כתם שחור מאוד על מדינת ישראל. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מוסי רז. ישיב במשולב על שתי הצעות האי-אמון השר צחי הנגבי. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי הכנסת מהאופוזיציה, חצי חבר כנסת מהקואליציה – עוד מעט החצי נעלם, אני רואה. עיסאווי פריג' (מרצ): אתה רואה כאן – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: כן, אני רואה חבר כנסת אחד. אבל אמרתי חצי, כי אני רואה שהוא בדרך החוצה. מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): לא, לא, אני חוזר. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: לא, לא, זה בסדר. רויטל סויד (המחנה הציוני): הוא שלם. הוא שלם. מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): – – – מאה אחוז קואליציה. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אני יודע שהקואליציה סומכת עליי, ואני יכול לטפל בזה לבד. אז שמעתי את דברי הדוברים, ואני חייב לומר, אדוני היושב-ראש, לא השתכנעתי. אני אצביע אמון בממשלה. רויטל סויד (המחנה הציוני): באמת? השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: כן. רויטל סויד (המחנה הציוני): וואו. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: כי לא שמעתי טיעונים שמשקפים את ההוויה של – הייתי אומר אפילו רק של השבוע הזה, לאו דווקא של כל השנים שהממשלה ליד ההגה ועושה דברים גדולים. אפילו היומיים האלה. אני לפני כשנתיים זכיתי להיות יושב-ראש הקואליציה, ויחד עם מרכזת האופוזיציה מרב מיכאלי, ניסינו להביא שינוי בטקס הזה, בפולחן הזה שנקרא הצעת אי-אמון שבועית. במשך עשרות בשנים, מדי שבוע, כונסה הכנסת. כשאני הייתי בקואליציה, כשאני הייתי באופוזיציה, זה היה הטקס: כל שבוע מצביעים אי-אמון. וזה קצת ייצר תחושה של זילות כלפי המנהג הזה, שלא קיים בשום פרלמנט בעולם, שכל שבוע הממשלה מתייצבת לגורלה, מגינה בחמת זעם על עצמה וזוכה לאמון מחודש. זה היה נראה לאורך שנים לא הגיוני, לא טבעי, לא אמין. הגענו למסקנה שאופוזיציה חייבת את המוסד הזה, ולכן צריך לשמר אותו, אבל כדי להקטין, אדוני היושב-ראש, במידת מה את הזילות שלו, זה לא יהיה יותר מדי שבוע בשבוע אלא לפי העניין; האופוזיציה תחליט במספר מוגדר של פעמים – נדמה לי שכ-12 פעמים בשנה היא יכולה לכנס את הכנסת להביע אי-אמון. ההנחה הייתה שזה לא יהיה אותו טקס רק פעם בחודש במקום פעם בשבוע, אלא כל אימת שהאופוזיציה באמת תחוש שהגיעו מים עד נפש, הוגדשה הסאה, יש איזו מדיניות בלתי נסבלת, יש איזו התנהלות שאי-אפשר יותר לעמוד מולה. והינה, הנוהל החדש הזה מיושם. היום, דווקא היום מכל הימים, החלטתם לכנס את הכנסת ולזעוק נגד פעולת הממשלה. אבל בדברי הדוברים, ראה זה פלא, חברת הכנסת ציפי לבני אפילו לא נשארה כדי לשמוע את תגובת הממשלה, עד כדי כך היא מייחסת חשיבות לאירוע הזה. חבר הכנסת מוסי רז, ברוב הגינותו וממלכתיותו נשאר כאן לשמוע, אבל בשני הנאומים שלהם הם בכלל לא דיברו על הדברים הכי דרמטיים שאירעו השבוע שרלוונטיים לכינוס של היום; כל אחד דיבר על מה שהוא חשב לנכון, שזה התחום שבו הוא יכול לעקוץ את הממשלה, וזה בסדר. חבר הכנסת רז דיבר על נושא הוצאת המסתננים הבלתי-חוקיים מן הארץ, חברת הכנסת לבני ניסתה להעצים את סיפור המשטרה, הסיפור המשטרתי. אבל אני בכל זאת רוצה לומר מה עשתה מדינת ישראל – זו אפילו לא הממשלה, כי באמת שמעתי תגובות – כמעט כל דוברי האופוזיציה, לאורך כל 48 השעות האחרונות, מכל המפלגות כמעט, התייצבו באופן ממלכתי, במילים נוקבות, בהזדהות איתנה סביב ההחלטות שקיבלה הממשלה – ראש הממשלה, שר הביטחון, הקבינט – בנושאים הבוערים ביותר. אז מה היה לנו השבוע, באמת? השבוע נעשה בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ניסיון איראני להחדיר כלי טיס בלתי מאויש מתקדם אל גבולותינו. לא ראינו את זה בעבר בשום מערכה שניהלנו – לא ב-48' ולא ב-56', לא ב-67' ולא ב-82' ולא בתקופת המתח במלחמת המפרץ, ולא במלחמת שלום הגליל, הראשונה, ולא במלחמת לבנון השנייה, ולא בכל המבצעים בעזה שניהלנו לאורך כל השנים, ולא בכל תקופות האינתיפאדה. מעולם לא העזה איראן – למרות שהיא גייסה אנשים נגדנו ומימנה אנשים נגדנו וחימשה אנשים נגדנו וציידה והשקיעה מיליארדים בניסיון לפגוע באזרחי ישראל, לא הייתה בה התעוזה לנסות ולחדור אל גבולנו. היא השתמשה בשליחים, בחיזבאללה, בארגוני טרור פלסטיניים, לפעמים נתנה גיבוי כזה או אחר לסורים, אבל בעצמה היא ידעה לשמור מרחק. והינה, לפני ימים לא רבים, 04:00, כלי טיס איראני עושה את דרכו אל עבר ישראל – בדרך פוגע גם בריבונות של ירדן – חוצה את גבולנו, נכנס אל תוככי ישראל, ובזכות המיומנות של צה"ל, מאותר, מופל, ושבריו נמצאים בחזקתנו. וכיוון שאנחנו נוהגים מנהג שכל ממשלות ישראל לאורך עשרות שנים הבינו שמן הראוי לנהוג בו, אנחנו לא רק רוצים לסיים את העימותים האלה בתיקו – הם שולחים, אנחנו מפילים – יש לנו רצון לשמר את המנהג האסטרטגי שכל ממשלות ישראל מאז ומעולם אימצו: זה שבא לפגע בך, זה שחותר לפעול נגדך באופן אלים ותוקפני, חייב לשלם מחיר. ומיידית נשלחים מטוסי חיל האוויר לגבות מחיר, להעניש את התוקפן, ומשמידים את קרון השליטה והבקרה שממנו נוהג אותו מטוס ללא טייס. משמידים אותו, פוגעים במפעילים שלו, בטווח של מאות קילומטרים מגבולנו, אי שם עמוק-עמוק בשטח סוריה, ובזאת מביאים לידיעת כולי עלמא, קודם כול האויב – מביאים למודעות את המודיעין האיכותי, הכירורגי, למטרת נקודה, לפגוע בקרון שהגודל שלו זה ארבעה כיסאות כאן, ממדינת ישראל לתוככי המיקום שבו ניסו אותם משלחים לפגוע בריבונות שלנו. המטוסים עשו את שלהם, אחד מהם נפגע מאש נ"מ סורי. הסורים כבר חודשים ארוכים, בעקבות הביטחון העצמי שמלווה אותם לאחר ההישרדות של אסד – לא בכוחות עצמו אלא בכוחות של הציר השיעי הרדיקלי, בעיקר איראן, חיזבאללה, מליציות שיעיות מצ'צ'ניה, מפקיסטן, מאפגניסטן, מעיראק; הוא שרד ורואה את המורדים בחולשתם, מרגיש שמעמדו איתן מבעבר, מאז 2011, שבע שנים של מאבק הישרדות שהולך ונראה יותר ויותר אפקטיבי. הם החליטו לפני כמה חודשים להעלות את רף ההרפתקנות ולנסות לסכל את פעילות חיל האוויר באזור סוריה, לפעמים באזור לבנון, ומשגרים טילים נגד מטוסים. אחד מהם מאלץ צמד טייסים שלנו לנטוש את המסוק, לנחות בשלום, אחד נפצע קל, השני נפצע קשה, שניהם היום כבר במצב טוב הרבה יותר. אחד שוחרר, השני במצב בינוני. ומיידית, ישראל, באותה רוח שתיארתי קודם לכן, מבינה שהיא לא יכולה להותיר את המהלך הזה ללא מענה, וטייסינו יוצאים למערכה. גם היא כירורגית, גם היא נקודתית, גם היא כזו שאיננה מיועדת לגבות חיים של אנשים חפים מפשע. מפעילים פרומיל חלקי פרומיל מיכולת התגובה של חיל האוויר, פוגעים ב-12 מטרות איכותיות רלוונטיות לסיפור הזה, מסיטים לאחור, שנים לאחור, את מערך ההגנה האווירית הסורי, ועל הדרך גם מאותתים לאיראנים: אנחנו יודעים איפה אתם, אנחנו יודעים לפגוע גם בכם, והתעלולים שאתם מאמצים יותר ויותר אל חיקכם – תדעו שכל אחד ואחד מן התעלולים האלה יש לו תג מחיר, והתג הזה הוא תג משמעותי, מדמם ואפקטיבי. סגרנו את האירוע. האיתותים האלה הובהרו הבהר היטב. האיראנים, הסורים, מלקקים את הפצעים. יחד עם זה, הם גם מלקקים ממתקים, כדרכם – לנסות ולייצר תודעה מזויפת, מלאכותית, של איזה הישג, אז מחלקים ממתקים, אבל מה שבאמת הם מלקקים זה את הפצעים. אנחנו מקווים שמכאן ולהבא לא נראה תופעות מן הסוג הזה של תוקפנות כלפי ישראל; תהיה הבנה מעמיקה שהקווים האדומים שישראל מסרטטת, היא יודעת לעמוד עליהם, היא יודעת לממש אותם, היא נחושה שהם יישארו בגדר המציאות, שלא נשלים עם שינוי שלה. אבל דבר מן הדברים האלה לא עלה כאן בדברי האופוזיציה. כאילו, יש מדינה, יש מאבק על ביטחון ישראל, יש לוחמים שלנו בתאי הטייסים, ביחידות המודיעין, במחנות צה"ל, בקרב המפקדים, שאני בטוח שהם – – – מוסי רז (מרצ): כל זה לא קשור לממשלה. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: כל זה קשור רק לממשלה, אלא אם כן אתה חושב שהייתה הפיכה צבאית בישראל, הרמטכ"ל השתלט על הקבינט והוא מכוון את ההחלטות, ומנחה את צה"ל מה לעשות בניגוד לחוק-יסוד: הממשלה, שאומר שהמפקד העליון של הצבא זו הממשלה. אם זה מה שאתה חושב, אני אשמח לשמוע. אבל אתה לא חושב את זה, ואתה יודע את האמת. אתה לא פעם ראשונה כאן, כבר היית פה, והיית בשנים לא פשוטות, ואתה יודע היטב שיש לצבא מפקד, והמפקד הוא הממשלה. אני, כמי שיושב בישיבות הקבינט, בפורומים הרגישים ביותר, יכול להעיד שאת ההחלטות מקבלים מנהיגי הדרג המדיני וראש הממשלה בראשם. ההחלטות של ראש הממשלה ושל השר המופקד על מערכת הביטחון ושל כל חברי הקבינט והממשלה בכלל משקפות ניסיון, הבנה, ראייה מאוזנת, אחריות, כושר קבלת החלטה בזמן אמיתי, וכשצריך – תעוזה. הייתי מצפה מהאופוזיציה – הם יודעים שאת הפעולות האלה בסופו של דבר מיישמים ומבצעים אנשים שמסכנים את חייהם, והאנשים האלה הצביעו מרצ, הצביעו ליכוד, הצביעו הבית היהודי, הצביעו המחנה הציוני. הם לא פוליטיים, הם שליחי הממשלה, אבל הם לא מזוהי-הממשלה. הממשלה מייצגת את המדינה כולה. ובמערכה ביטחונית מן הסוג שאנחנו היינו בה רק לפני ימים ויכול להיות שנהיה בה שוב, צבא הגנה לישראל הוא צבא הגנה לישראל, לא לממשלת ישראל. וזה קצת מקומם שדווקא הכינוס הראשון של הכנסת, אחרי יומיים כל כך סוערים, מתוחים, משמעותיים, הוא כינוס שמוקדש להביע אי-אמון בממשלה, שעושה ימים כלילות לשמור על ביטחון המדינה. לכן, אני מבקש, אדוני היושב-ראש, לדחות על הסף את הצעת האי-אמון. מיקי לוי (יש עתיד): – – – הממשלה הולכת – – – לילות כימים. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אמת, הערתך נכונה. מוסי רז (מרצ): אבל בסך הכול בעניין הזה הוא לא טעה, הוא צדק. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: הממשלה עושה לילות כימים כדי לשמור על ביטחון ישראל ולחזק את רווחתם, שלוותם, איכות חייהם – וחייהם ממש – של אזרחי המדינה. ולכן, אבקש מן הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון שהובאו בפנינו. אני מודה לאדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לשר צחי הנגבי. אנחנו עוברים להצעות האי-אמון של הרשימה המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל. ינמק את ההצעה חבר הכנסת דב חנין. גם על הצעה זו ישיב השר צחי הנגבי בשם שר הביטחון. אדוני חבר הכנסת דב חנין, עשר דקות לרשותך. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו הגשנו הצעת אי-אמון בדיוק על הדברים שאתה דיברת עליהם בדברי התשובה שלך. אנחנו הגשנו, עמיתיי חברי הכנסת, הצעת אי-אמון בממשלה, מכיוון שהממשלה הזו מובילה אותנו לעימות צבאי גם בדרום וגם בצפון. אני אתחיל בנושא שאסור לדחוק אותו הצידה, אסור לדחוק אותו מסדר-היום: מה שקורה בדרום. בעזה יש משבר הומניטרי קשה. את זה לא רק אני אומר כאן, את זה אומר הרמטכ"ל בישיבת הממשלה. בעזה יש קריסה של כל המערכות: אין תרופות, 40% מהתרופות החיוניות לא נמצאות; מי השתייה מזוהמים, אנשים שותים מי ביוב; האקוויפר מזוהם. הזיהום, אגב, מגיע גם לים שלהם וגם לים של אשקלון, כולל מתקן ההתפלה באשקלון. עזה נמצאת בסגר קשה. אם בשנת 2000 היו חצי מיליון יציאות ממעבר ארז, בשנת 2017, לאורך כל השנה – 6,200 יציאות, ובחודשים האחרונים יש החמרה נוספת בסגר הזה. בוטלה מכסה לתפילת יום שישי בירושלים. מי שרוצה לצאת לחו"ל, דורשים ממנו התחייבות שהוא לא יחזור לרצועה למשך שנה. הוקפאה האפשרות לצאת מהרצועה לקונסוליה האמריקנית. אין מענה לפניות שנעשות למתפ"ש – 16,000 בקשות של פלסטינים מונחות על השולחן בלי תשובה. אוסרים על פלסטינים לצאת מהרצועה כשבכלים שלהם מכשירים אלקטרוניים, מזון, מוצרי טואלטיקה. זמני הטיפול בבקשות להיתרים הגיעו ל-50, 70 יום, גם כאשר מדובר בבקשות חיונית. לא רק זה, מספר המשאיות שנכנסות לרצועה יורד בצורה דרמטית, מ-1,000 ל-300, וזה רק מעיד על הירידה הגדולה ברמת החיים ברצועה. ולכל הנתונים האלה מתלווה סבל מאוד קשה של אנשים. זו בעיה קשה של בני אדם שחיים בעזה. אבל בדיוק כמו שאומר הרמטכ"ל בעצמו, זו גם בעיה של ישראל. ולכן, הרמטכ"ל מזהיר ממלחמה חדשה בגלל המשבר ההומניטרי הזה בעזה, בדיוק כמו שבשנת 2014 שר הביטחון לשעבר יעלון הזהיר גם הוא ממלחמה לפני שפרץ הסיבוב האחרון, הנורא, של המלחמה בדרום ובעזה. השר יעלון צדק אז והרמטכ"ל צודק עכשיו, כי הדבר הזה יוביל להתפוצצות. כן, אנחנו צפויים לעוד מלחמה בעזה אם נמשיך בכיוון הזה, עם הרוגים ופצועים וחורבן. אני רוצה להזכיר לכם איך נראה הסיבוב הקודם, 2014: שבעה שבועות ויום; 72 הרוגים ישראלים, מתוכם ארבעה אזרחים, עובד זר אחד; 2,271 פצועים ישראלים, מתוכם 837 אזרחים; 2,203 הרוגים פלסטינים, מחציתם אזרחים; המוני ילדים פלסטינים נהרגו במלחמה הזו; 11,000 פצועים, ואיזה הרס נגרם: טילים הגיעו עד גוש דן, בעזה 10,500 בתים נפגעו ונהרסו – חורבן מוחלט. ככה נראית מלחמה כשהיא מתנהלת בעזה. ומה התוצאה? שום תועלת, שום התקדמות, רק יותר סבל, יותר כאב, יותר שנאה – ככה נראית מלחמה. מלחמה היא אסון לכולם, את זה צריך למנוע. את זה התפקיד שלנו למנוע. אז איך מונעים? מה ישראל יכולה וחייבת לעשות כדי למנוע מלחמה בדרום? קודם כול, ישראל יכולה, בואו נתחיל בזה. ישראל היא הגורם החזק. עד היום היא השולטת במעברים. היא שמחליטה מי נכנס ומי יוצא, ובעיקר – מי לא יוצא. ולאורך שנים ישראל מנהלת מדיניות של חנק כלפי רצועת עזה. אני זוכר את הדיבורים: המצור יפיל את החמאס. אתם זוכרים את זה? אז המצור מחזיק את החמאס. מה צריך לעשות? צריך לעשות גם מהלך גדול וגם מהלכים מיידיים. נתחיל במהלך הגדול. צריך לקדם שלום עם העם הפלסטיני; לסיים את מלחמת 100 השנה עם הפלסטינים. איך עושים זאת? הולכים בדרך ההפוכה לזו של השלטון בישראל: לא סיפוח, לא סיפוח זוחל, לא נישול והרחבת התנחלויות, לא כוח ועוד כוח ועוד כוח. הפיוס הפלסטיני הוא גם האינטרס של העם בישראל. עם ממשלת האחדות הפלסטינית צריך להידבר, וצריך להידבר איתה על ההסדר הכולל של צדק ועצמאות לשני העמים; של שתי מדינות עם שתי בירות בירושלים. כן, צריך להידבר גם על המהלכים המיידיים, גם על השיקום שצריך לעשות, גם על אזורי התעשייה המשותפים שאפשר להקים על הגבול, גם על התרופות והמזון שצריך להעביר ובוודאי גם על הסכם להשבת הנעדרים ועל שחרור האסירים, בדיוק כמו שנעשה הרבה פעמים בעבר. הדרך היחידה לסיים את הטרגדיה הזאת, גם את הטרגדיה של משפחות גולדין ושאול והאזרחים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד: הסכם של השבת נעדרים ושחרור אסירים. עשיתם את זה בעבר וזו הדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת. אדוני היושב-ראש, גם בצפון מאיימים עלינו ענני המלחמה, וגם שם הממשלה הזאת מנהלת מדיניות עיוורת של כוח. אני שומע את הטענות על המעורבות האיראנית בסוריה. אתם יודעים מה? עמיתיי חברי הכנסת, רשימת הכוחות העולמיים והאזוריים הבוחשים בסוריה היא ארוכה. עכשיו טורקיה פלשה לחבל אפרין ברוג'בה הכורדית, שבצפון סוריה, בניסיון לחסל את השלטון העצמי הכורדי שקיים שם. הטורקים, אגב, נלחמים תוך שיתוף פעולה עם קבוצות ג'יהאדיסטיות בתוך סוריה, וסעודיה ונסיכות המפרץ מעורבות בתמיכה בארגונים ג'יהאדיסטיים אחרים. ועכשיו אומרים גם אצלנו בגלוי – – היו"ר יצחק וקנין: נא לשמור על השקט. דב חנין (הרשימה המשותפת): – – אנחנו נעצב את דמותה של סוריה. אני קורא את הכותרת הזאת, "אנחנו נעצב את דמותה של סוריה", וזה מעורר אצלי חלחלה. איזו מגלומניה. אתם זוכרים את הדיבורים האלה? זה מזכיר לי את תוכנית אורנים הגדולה בלבנון – ואתם זוכרים איך זה הסתיים. איך זה הסתיים? בבוץ עמוק של הרוגים ופצועים ואסון שטוב שיצאנו ממנו. הבוץ הסורי יכול להיות עוד יותר עמוק ועוד יותר קשה מהבוץ הלבנוני. מי שייעצב את עתידה של סוריה הוא רק העם הסורי. אני מאחל לו שהוא יעצב עתיד של סוריה עצמאית ומאוחדת ודמוקרטית, עתיד של ריפוי הפצעים של מלחמת האזרחים האיומה, ושל כל הפשעים הנוראיים שנעשו בה. אף אחד לא יכול לעצב מדינה אחרת. ואני רוצה לומר לכם: הדיבורים האלה על עיצוב עתידה של סוריה הם לא רק דיבורים, יש גם מעשים. ישראל מעורבת בסוריה, גם היום. אנחנו שומעים בדאגה גדולה על שיתופי פעולה בין ישראל לבין ג'בהת א-נוסרה וארגונים אחרים מהסוג הזה. ואני שומע בדאגה גם את הדיבורים המתלהבים על עימות עם איראן. החתירה לעימות עם איראן היא סכנה איומה. צריך להגיד את זה בבירור כאן בכנסת. ראש הממשלה נתניהו שם לעצמו למטרה למוטט את הסכם הגרעין עם איראן, אבל גם בנושא הזה חייבים ללכת בכיוון ההפוך. הסכם הגרעין הוא מהלך נכון, הוא קונה זמן יקר, הוא מונע האצה של ההתחמשות הגרעינית באזור, וצריך להרחיב אותו למהלך כולל של הרגעה אזורית. וכן, צריך לומר כאן, אדוני השר, האינטרסים של בית המלוכה הסעודי נגד איראן ממש אינם האינטרסים של העם בישראל. הידרדרות למלחמה בצפון, ועוד יותר – למלחמה כוללת גם עם איראן, היא אסון לכל הצדדים, מלחמה של אלפי טילים ואלפי נפגעים. ההתקפה על איראן – שבשלב מסוים ראש הממשלה נתניהו ראה בה את הפתרון – תהיה אסון אזורי עצום ממדים. ולכן גם בראייה האזורית צריך ללכת בכיוון ההפוך לזה של ממשלת נתניהו. כדי לקדם רגיעה אזורית צריך לאמץ את יוזמת השלום הערבית שנמצאת על השולחן או את היוזמה שאומצה פה אחד על ידי הליגה הערבית עוד ב-28 במרס 2002, ואומצה אחר כך בוועידת מדינות האסלאם, שנערכה – שימו לב, אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת – ועידת מדינות האסלאם שנערכה באיראן. היא גם כן אימצה את יוזמת השלום הערבית. אבל, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אל מי אנחנו מדברים ומי צריך לקבל את ההחלטות האלו? אני רוצה להקריא לך לסיום ציטוט קצר – – – היו"ר יצחק וקנין: אם אפשר, לסיים. דב חנין (הרשימה המשותפת): אני מצטט רק משפט קצר של דברים חכמים, שנאמרו על "ראש ממשלה ששקוע עד הצוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש – – – אמיתי ולא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס – – – ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי". אלה הם דברים שאמר בנימין נתניהו בשנת 2008, כיו"ר אופוזיציה, והם דברים מדויקים לגמרי לגבי בנימין נתניהו ראש הממשלה היום. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת דב חנין. ישיב השר צחי הנגבי. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, חבר הכנסת חנין, אם זה לא היה עצוב, הייתי פותח את דבריי בהצהרה: הצחקת אותי, אבל זה עצוב. דב חנין (הרשימה המשותפת): אני מאוד מאוד מקווה שאתה לא צוחק פה על סכנת מלחמה – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אבל זה עצוב. למה זה עצוב? כי אני שומע אותך עשרות שנים. אתה בכנסת 11 שנים, 10 שנים, אבל גם לפני כן, מילדותך, משחר נעוריך, אתה נאבק את המאבק האידיאולוגי. אני זוכר אותך עוד באירועים רבים. אני זוכר שסירבת לשרת – כשהיית חייל סירבת לשרת בעזה, ביהודה ושומרון, כי היית חדור שאיפה שיהיה הסדר, שיהיה שלום ושסכנת המלחמה – שהיטבת להזהיר ממנה עכשיו – תתרחק מאיתנו. אבל הינה, בשנה שנכנסת לכנסת מדינת ישראל עזבה את עזה. עזבה את עזה עד אחרון החיילים – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: – – עד אחרון המתיישבים. והרשות הפלסטינית – – עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): ממשלת ישראל – – – לא יצאה מעזה. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: – – קיבלה לידיה את המושכות. אני הייתי אז שר בממשלת שרון. מאוד אהבתי את אריק שרון. הוא אהב אותי ואהבתי אותו והיינו מחוברים חיבור נפשי מעבר לכל הקשר פוליטי. לא יכולתי להצביע בעד ההתנתקות. ההפך, בכל ארבע ההצבעות שהיו בממשלה, הצבעתי נגדה. בכנסת לא הייתה לי ברירה, זו תמיד הייתה הצבעת אי-אמון, אבל בממשלה, שמקבלת את ההחלטה, תמיד הצבעתי נגדה, כי לא ראיתי איזה היגיון יכול להיות בעזיבת האזור הזה, בהפקרתו לכוחות בלתי ידועים. אבל הציבור רצה, הכנסת רצתה, הממשלה קבעה ברוב, ואני בטוח שאתה שמחת שהינה, חלק מהכיבוש – לשיטתך – בא על תיקונו. ועכשיו אתה מיילל פה, אדוני חבר הכנסת חנין, על המשבר ההומניטרי בעזה. איך כתוב פה? משבר הומניטרי ברצועת עזה – אין מים, אין חשמל, אין גז. מאות מיליוני שקלים, מיליארדי שקלים זורמים מדי שנה לעזה מכל העולם. אני זוכה לייצג את ישראל מדי שנה בכנס המדינות התורמות לעזה ולרשות הפלסטינית. לאיפה הולך הכסף הזה? מילה אני לא שומע ממך; מילה של ביקורת על ארגוני הטרור שלוקחים את הכסף הזה מהפה של התינוקות של עזה; מהאינקובטורים בפגייה בבתי החולים בעזה; מהברזים שעובדים ארבע שעות ביום ו-12 שעות הפסקה כי אין מים. ולוקחים את זה למנהרות ולוקחים את זה לטילים ולוקחים את זה למתאבדים. ואתה, שמדבר על השלום – שרק יבוא השלום – אתה לא מעז להגיד מילה אחת על 1.8 מיליון אזרחים בעזה שהפכו להיות בכלא הכי גדול בעולם, שבויים של החמאס, של הסוהרים האלה מהג'יהאד האסלאמי, מהחמאס, מדאעש, שהשתלטו עליהם כבר למעלה מ-11 שנים ולא נותנים להם תקווה, ולא נותנים להם אופק, ולא נותנים להם כלום. אין שם כיבוש. אין חייל. אין מתיישב. את העצמות של האנשים הקבורים בעזה, היהודים, הוצאנו מהקבר, כדי שזה לא יישאר שם. קברו אותם מחוץ לעזה. 17 יישובים פורחים ויפהפיים נותצו והפכו לאבק, רק כדי שניפטר סוף-סוף מהיללות שלכם על זה שישראל איננה פועלת לקדם את השלום. אז אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שנפסיק לשמוע את הבדיחות האלה, שנראה גם את האופוזיציה, גם אם זה הרשימה המתקדמת הערבית – שתגיד את האמת. קריאה: המשותפת. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: המשותפת לגמרי. שתגיד את האמת. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): שלוש שנים – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: המסכנים בעזה משלמים את מחיר הפנאטיות והטירוף הדתי של ארגוני טרור קיצוניים, שזרקו משם את הרשות הפלסטינית; שירו להם בברכיים; שהניסו על נפשו את מוחמד דחלאן תוך 48 שעות; שתפסו את אנשי הרשות הפלסטינית וזרקו אותם מהגגות, מ-17 קומות, להתנפץ על המדרכות. חבר הכנסת חנין, אתה יודע איפה הם מצאו מקלט? הם מצאו מקלט אצלנו. הם רצו מאימת אנשי החמאס אל מוצבי צה"ל כדי להינצל. זאת האמת. למרות זאת, ישראל עושה מאמץ אדיר כדי למנוע סבל מיותר לתושבי עזה. אני אתן לך פה מסמך שהוכן למשרד הביטחון על אין ספור הפעילויות שלנו בכל התחומים – למרות שאנחנו לא חייבים. אנחנו יכולים להגיד: אנחנו יצאנו, תשברו את הראש. אבל אנחנו לא מסוגלים אפילו לחשוב בכיוון כזה, כי אנחנו מבינים את המשמעות, את הסבל, את הייאוש, את היעדר האפשרות להאמין שאפשר לחיות ככה בכלל – מיליוני אנשים תחת מגף של קלגסים של החמאס. אנחנו נמשיך לסייע – כמובן, לא מכספי משלם המיסים הישראלי, כי יש גבול גם לרחמנות, אבל אנחנו נמשיך לסייע באמצעות אין ספור תוכניות. אנחנו מאפשרים לעולם לסייע. לצערנו, הרשות הפלסטינית, נכון לרגע זה, לא מוכנה להיות שותפה למהלכים לפתרונות המשברים שם. אנחנו לא מאבדים תקווה, אנחנו מאמינים שיגיע השכל, שימצאו את הדרך לסייע לאנשים, כי האנשים האלה סובלים – ברובם המוחלט ממש על לא עוול בכפם. תודה, אדוני. לכן אבקש מהכנסת לדחות גם את הצעת האי-אמון של חבר הכנסת דב חנין. היו"ר ישראל אייכלר: תודה לכבוד השר צחי הנגבי. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר ישראל אייכלר: לפני שאנחנו נעבור לדיון הסיעתי – הודעה למזכירת הכנסת. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 57) (הפטר לחייב מוגבל באמצעים), התשע"ח–2018, של חברי הכנסת מרב מיכאלי ודוד ביטן. לוח תיקונים להסתייגויות ולבקשות רשות דיבור להצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018. החלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון בקריאה הראשונה בהצעת חוק התקציב לשנת הכספים 2019 ובהצעות החוק הנלוות. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה למזכירת הכנסת. הצעות סיעות המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. אינטרסים צרים על חשבון הציבור; 2. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי; 3. משבר הומניטרי ברצועת עזה והסכנה למלחמה חדשה בדרום היו"ר ישראל אייכלר: אנחנו עוברים לדיון הסיעתי. הסיעה הראשונה שתדבר עכשיו היא המחנה הציוני, ותדבר בשמה חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה. אחריה – הרשימה המשותפת, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. בבקשה, שלוש דקות לרשותך. מיכל בירן (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שלוש תופעות עיקריות מטרידות אותי לגבי מה שמתרחש כאן במשכן ובמדינה. אחת היא הדיווחים: כמעט אין יום שעובר ואנחנו לא שומעים על מישהו מהקואליציה שמואשם בפרשת שחיתות: ההוא סידר ג'ובים, ההוא הוקלט. ההורים שלי אמרו לי שהם מרגישים שזה כמו תוכנית ריאליטי: מחכים לפושים, מה קורה, מי נאשם היום בעבירת שחיתות. לזה מוסיפים תופעה שנייה: חוקים שבאים להגן על מי שמבצע פעילויות לא אתיות. כל פעם חוק אחר; כל פעם מבזבזים את זמננו, ולזה מוסיפים את החרם של הקואליציה על חברי האופוזיציה בוועדת שרים. תשאלו איך קשורות שלוש התופעות האלה, שלא נראה שהן קשורות באופן ישיר? הפריע לי ורחשתי ובחשתי בזה והגעתי למסקנה שבסוף, השורה התחתונה היא שיש פה קואליציה שחושבת שהמדינה שייכת לאבא שלה – ואני לא מדברת במובן של ארץ אבות, אלא פשוט שחושבים – – – היו"ר ישראל אייכלר: חברות המחנה הציוני, אתן מפריעות לחברה שלכם. קריאות: סליחה, סליחה. ציפי לבני (המחנה הציוני): כולם ביחד: סליחה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): היא יודעת באיזה נושאים חשובים אנחנו עוסקים ברגע זה. מיכל בירן (המחנה הציוני): ללא ספק. חבורה שחושבת שהמדינה שייכת לאבא שלה. איך זה בא לידי ביטוי? כששרת המשפטים איילת שקד לא הולכת לקבל את המינוי של השופט לעליון שהיא רוצה אז היא לא אומרת: ואללה, בסוף יש מדינה, יש מערכת משפט, יש עומס. לא. מה שהיא רוצה זה הדבר היחיד שמעניין, כאילו זה מגרש פרטי שלה, כאילו זה משחק פרטי שלה. מבחינתה – שלא יהיה שופט לעליון. כשמגיעים חוקים חברתיים, כמו החוק של חברי חבר הכנסת יוסי יונה – יחד עם אמסלם יו"ר הקואליציה שחתום על זה – על פיצוי לתושבי שכונת הארגזים, ועדת השרים של הקואליציה הזאת מפילה את ההצעה הזאת, למרות שברור לכולם שהיא חברתית וראויה. לא משנה מה קורה במדינה, לא משנה מה הציבור רוצה – עסק פרטי של חבורה קטנה של אנשים. הדבר הזה הוא לא פחות מאשר שובר את הלב, כי בסוף יש פה ציבור ויש פה דברים שצריכים לעשות. אנחנו לפעמים פראיירים, טובת המדינה תמיד עומדת לנגד עינינו ולפעמים אנחנו משתפים פעולה עם כל מיני העברות בוועדת הכספים כי זה לטובת המדינה וזה לדיור ציבורי, ותמיד נמצאים בדילמה הזאת של מצד אחד אופוזיציה לוחמת, שעושה חיים קשים לקואליציה, ומצד שני תמיד נכמר לנו הלב על כל הדברים שצריכים לקרות. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו ביום שלישי מעבירים לקואליציה את החוקים, כי הם לא טורחים להיות פה. אבל אתם מתעלמים מהתפקיד שלכם, מהאחריות שלכם. הדבר היחיד שמנחם אותי זה שבסופו של דבר הפתרון הכי טוב, המחטא הכי טוב, הוא אור השמש, ואם לא אור השמש – לפחות אור הפלואורסצנטים. תודה רבה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. אנחנו מזמינים את חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, מטעם הרשימה המשותפת. בבקשה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, השר צחי הנגבי אמר שאם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק אותו. האמת, חלק מהדברים שהוא אמר, אם לא היו מקוממים – ואם לא היו נותנים לנו הרגשה שמדברים אלינו כאילו אנחנו לא עם IQ שמאפשר להבין את הדברים שנאמרים – היה אפשר לצחוק. אבל זה בכלל לא מצחיק לבוא ולהגיד על ההתנתקות ועל היציאה מעזה כאילו הם סיום הכיבוש. בואו לא נשלה את עצמנו. השר, שבינתיים לא נמצא באולם, אמר שעזה היא בית כלא – – – היו"ר ישראל אייכלר: סליחה, רק רגע. השר לא נמצא באולם? עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): בינתיים אמשיך לדבר, ואז נתחיל כשיגיע השר. היו"ר ישראל אייכלר: אז אני – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): כן, מה אני אעשה, אני צריכה שהוא ישמע את מה שיש לי להגיד. הוא אמר את דבריו ויצא, בלי לחשוב שיש אנשים שהולכים להתדיין במה שהוא אמר. אבל זאת גישה שלמדתי בסוף השבוע הזה. האמת, זאת הגישה עכשיו. אנחנו אומרים את מה שיש לנו, ואין לכם – כפי שנאמר לי בטלוויזיה, מול כל עם ישראל: שבי בשקט – אז אני עכשיו לא אשב בשקט. אמשיך לדבר עד שהשר יגיע, ואז נתחיל הכול מחדש. הוא מדבר על כלא בעזה על ידי חמאס. הוא מדבר על זה שאנשי עזה נמצאים בכלא. עד כמה שאני מכירה בתי סוהר, ועשיתי סיורים מתחילת הקדנציה הזו, כדי להכיר מקרוב – עד כמה שידוע לי, בכלא יש סוהרים שמחזיקים את המפתחות. בכלא יש סוהרים שמחליטים איך אלה שנמצאים בתוך בית הסוהר יחיו את היום-יום שלהם. הסוהרים הם אלה שפותחים את הדלתות והסוהרים הם אלה שסוגרים את הדלתות. הסוהרים מחליטים מתי אפשר לצאת מבית הסוהר ומתי אפשר לחזור לבית הסוהר. הסוהרים מחליטים מתי יש זמן לאוכל ומתי אין זמן לאוכל. וזה בדיוק – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – הם סוהרים? עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): זה בדיוק מזכיר לי – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): המצרים הם סוהרים? עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): זה בדיוק מזכיר לי – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): המצרים הם סוהרים? עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): מי מחזיק את המפתחות של עזה? עודד פורר (ישראל ביתנו): מעבר רפיח. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): מי מנפיק את האישורים – – עודד פורר (ישראל ביתנו): במעבר רפיח מחזיקים – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – אפילו של חולות סרטן שצריכות לקבל את התרופה שלהן? עודד פורר (ישראל ביתנו): במעבר – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): מי מנפיק להן את האישורים? מי מאפשר להן – או לדייק: לא מאפשר להן – לצאת לקבל את הטיפול? מי מחליט כמה משאיות ייכנסו לעזה כל יום? ההחלטה הזו קורית פה, בירושלים או בתל אביב. מי מחליט איזה סוג של חומרים כן ייכנסו לעזה ואיזה סוג לא ייכנסו לעזה? בירושלים ובתל אביב מחליטים החלטה כזו ומחליטים באיזה קצב. וכששומעים שמלאי הדלק – – עודד פורר (ישראל ביתנו): – – – בקהיר. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – עלול לאזול כל רגע בבתי חולים, כאשר יודעים ש-200 ניתוחים מצילי חיים נדחו בעזה כאשר יודעים ש-90% מהמים בעזה הם לא לשימוש בני אדם, כאשר יודעים שמלאי התרופות בעזה כמעט הולך ומסתיים – כאשר יודעים את כל זה צריכים לשאול: מי האחראי למצב הזה? מדינת ישראל טוענת או ממשלת ישראל טוענת שהיא לא אחראית, אבל מתוך גישה הומניטרית כן רוצים לתקן את המצב. ובגלל זה, בשבוע שעבר הלכה – – – היו"ר ישראל אייכלר: תראי איזו דמוקרטיה – סליחה – תראי איזו דמוקרטיה יש לנו: השר נידב לך כמה וכמה דקות. את יכולה להמשיך עד שהוא יבוא ואז תקבלי עוד שתי דקות. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): זאת דמוקרטיה או זה זלזול? אני לא יודעת. נותנים לי לדבר, יופי. זה לא מה שקרה איתי בסוף השבוע, אז אני שמחה. יש לי הזדמנות להגיד את כל מה שעל נפשי. אבל השאלה המהותית היא: האם השר ינסה להתווכח עם הדברים שאני אומרת, או שהספיק לו והוא לא צריך אפילו לשמוע אותי מדברת על הנושא ולנסות לענות לי, לענות בצורה אמיתית על כל שאלה שאני מעלה פה. למה ממשלת ישראל שלחה תוכנית, וקראה לה "תוכנית לשיקום הומניטרי לעזה", בשבוע שעבר, שעלותה מיליארד שקל? האם באמת בגלל ההרגשה: אנחנו לא אחראים, אבל אנחנו הומניים? אני חושבת שהתשובה על השאלה נעוצה יותר בכך שהממשלה רצתה שהקהילה הבין-לאומית תשלם עבור התוכנית הזו מיליארד שקל. אז, הרצחת וגם ירשת? אתה זה – הממשלה הזו, או, הממשלה הקודמת הייתה אחראית למצב והממשלה הזו ממשיכה את האחריות למצור על עזה, ואפילו להידוק המצור על עזה, אבל מצד שני מוכנה לעשות תוכנית שיקום. בואו נפסיק את המצור. בואו נפסיק קודם כול את המצור, ותנו לחיים להתנהל. היו"ר ישראל אייכלר: השר הגיע, את מקבלת עוד שתי דקות שאנחנו חייבים לך – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תודה רבה. תודה רבה, כבוד היושב-ראש. אני מאוד מכבדת את הדמוקרטיה שבה אתה מנהל את הישיבה. אני חושבת שאי-אפשר להתבכיין לקהילה הבין-לאומית ולטעון לרצון לשיקום, ומצד שני לבוא ולהגיד: אין עלינו אחריות. האחריות באה מעצם העובדה של המשך המצור. אני חושבת שהמשפטים שנאמרו בסוף השבוע ושטרחתי שייאמרו, שיש אחריות לממשלה שדוחפת באופן סיסטמטי ומתגרה וממשיכה לזלזל בכל הסיבות שעלולות לפוצץ את המצב ולהביא אותנו למלחמה – אנחנו כאזרחים, ואני, כנציגה של האזרחים, כנבחרת ציבור, אני אומרת לכם: לא מוכנים לשלם עוד מחיר של מלחמות יזומות, של מלחמות שמחרחרים בשבילן. מה שקורה בסוריה כואב לכולנו, אבל זה לא נותן שום סיבה לגישה האדונית הזו, שנותנת לממשלת ישראל את ההרגשה שאפשר להתערב בריבונות של מדינות אחרות ואפשר להרעיב עם שלם ואפשר לשלוט בכל העולם תחת הסיסמה: ביטחוננו, כאשר המטרה בסופו של דבר, התוצאה העיקרית היא שפוגעים באופן סיסטמטי בביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, קודם כול. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת סלימאן. עכשיו ידבר חבר הכנסת רועי פולקמן מטעם סיעת כולנו. חבר הכנסת פולקמן, יש לך שלוש דקות. רועי פולקמן (כולנו): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, האמת שזה יום חגיגי מבחינתי לדבר עליו: גם אנחנו יום לפני דיוני התקציב וגם היום בוועדה – לפני כמה שעות בוועדת העבודה והרווחה אושר חוק הנכים, מה שמכונה, מה שבאמת היה תהליך מאוד ארוך ומתיש, ובעזרת השם גם יגיע עוד הלילה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית, פה במליאה. אז אני כמובן, באווירת הצבעות האי-אמון, אוכל להגיד שיש הרבה במה לגלות אמון ובוודאי יש במה לגלות אמון במדיניות החברתית-כלכלית, ובעיקר, כמובן, בדיונים שיתחילו כאן מחר על תקציב המדינה לשנת 2019. וחייבים לומר: הרבה שנים לא הייתה כאן כנסת שאישרה חמש שנים ברציפות תקציב. על הדבר הזה יש הרבה דיבורים, מה המשמעות שלו; הוא משדר יציבות. הוא מאפשר – זה שיש שר אוצר וממשלה שמאשרים חמש שנים תקציב, הדבר הזה הוא דרמטי ביכולת לייצר יציבות כלכלית, ביכולת לייצר אופק שמאפשר למשק לצמוח. וכמובן, ברגע שיש תקציב שיש בו גם צמיחה כלכלית, גם הורדות מיסים, גם תוכניות כמו נטו תעשייה, שמעודדות את המשק לצמוח, וגם הגדלת הוצאות אזרחיות במשרדים האזרחיים והקלות על האדם העובד – הדבר הזה מעודד צמיחה בכלכלה, ואנחנו רואים איך היא מתבטאת: באבטלה נמוכה, בצמיחה טובה, שהרבה מאוד מדינות בעולם היו מתגאות בה. הדבר הזה הוא לא מקרי. אנשים אומרים: כלכלה, כל מיני סיבות, זה קשור למצב העולמי. זה קשור למדיניות כלכלית שיש בה שני עקרונות גדולים: אחד, להשקיע בצמיחה; להשקיע בצמיחה, בעסקים הקטנים, בתעשייה, בפריון, בחדשנות, במשיכת השקעות מחוץ-לארץ – כל מה שהכלכלנים קוראים לו השקעות בתשתיות ובצמיחה. וגם, להפנות את הפירות של הצמיחה הזאת לאג'נדה חברתית של צמצום פערים, כפי שזה מתבטא במשרדים האזרחיים, בהגדלת התקציבים קודם כול ברווחה, בחינוך, בבריאות ובדיור. וגם, איפה שנכון ואפשר – להחזיר כסף לציבור. היום הוועדה של אלי אלאלוף דיברה על תקציב של כ-4.3 מיליארד שקל לקצבאות הנכות, שזו הוצאה על פני כמה שנים, כמובן, אבל זו הוצאה, הגדלה דרמטית. אנחנו מדברים על קצבאות זקנה של למעלה ממיליארד שקל, שגדלות. אנחנו מדברים על למעלה ממיליארד שקל לסיעוד. כל התקציבים האלה הם פרי של צמיחה כלכלית שבה אפשר להפנות את התקציבים האלה בחזרה לציבור. וזה כמובן עם ההמשך של התוכנית נטו משפחה, הגדלת החופשות, הגדלת נקודות הזיכוי, שמחזירה כספים לילדים, והורדות מיסים, שממשיכות, לא קצת. לכן – – – היו"ר ישראל אייכלר: וכל השאר – בשעות הארוכות של ספר התקציב. רועי פולקמן (כולנו): נגמר הזמן. אז סליחה, אדוני היושב-ראש, אז בהחלט יש הרבה סיבות לאמון, בוודאי בימים האלה, בממשלה, בטח על סיפו של תקציב חברתי. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר ישראל אייכלר: תודה לחבר הכנסת פולקמן. את הבית היהודי תייצג השרה איילת שקד. בבקשה. שלוש דקות, בבקשה. שרת המשפטים איילת שקד: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום האזכרה של חבר הכנסת והשר אורי אורבך, זיכרונו לברכה. אורי היה חבר יקר של הרבה מאוד אנשים כאן במשכן. כולם אהבו אותו, וכל מי שהכיר אותו, לפחות, מרגיש בחסרונו. אנחנו מרגישים בחסרונו תמיד בישיבות הסיעה, ומכיוון שהיום, עכשיו, ברגעים אלה ממש האזכרה שלו, רציתי להקריא כאן במליאה קטע שהוא כתב, שזה אקטואלי פשוט להצעת האי-אמון. הצינור חושב שהוא המעיין: בכפר קטן אחד היה מעיין. המעיין היה שייך לכל בני הכפר. הם שאבו ממימיו, שתו ורוו מהם וחיו באושר. אבל הטרחה הייתה רבה: בכל פעם לבוא עם הכדים, לעמוד בתור. החליטו בני הכפר להציב משאבה ובקצהָ צינור. וכך, במקום להצטופף ליד המעיין, הביא הצינור את המים לבתיהם של האנשים. חלפו עברו השנים. אנשים כבר לא ניגשו אל המעיין עצמו אלא ניגשו לצינור ונטלו את המים שלהם. יום אחד אמר הצינור: אני רואה שכולם באים אליי לקחת מים, וזה מתחיל להיות קשה. אין לי יום ואין לי לילה, ואפילו לא אומרים לי תודה כמו שצריך. לא שיש לי תלונות, אבל בכל הטקסים הרשמיים של הכפר מזכירים את יופיו של הכפר, את הצמחייה, את האנשים ואפילו את המעיין, אבל אף פעם לא אומרים מילה טובה על הצינור. אין בעיה, חשב הצינור, אם הם רוצים לחזור ולשאוב מים בעצמם, נראה אותם. אני חושב שזה לא בסדר שלא נותנים לי את הכבוד המגיע לי. ואכן, עד מהרה התחילו להזכיר בטקסים גם את הצינור שבזכותו המים מגיעים לכל תושב ותושבת. אבל הצינור לא הסתפק בכיבודים. לאט-לאט הוא התחיל לחלק מים לפי ראות עיניו. לא כל אחד יקבל את המנה המגיעה לו. כאלה שלא נתנו לו כבוד קיבלו את המים שלהם באיחור או לא קיבלו בכלל. הם היו באים לצינור עם הדלי אבל הצינור היה משתעל ואומר: מצטער, כרגע בדיוק נגמרו המים, תבוא מחר. או: תלך לאדון כהן, הוא ייתן לך מים משלו ואני אשלים לו בפעם אחרת. ולפעמים אפילו: בשבוע הבא תקבל המון מים, אבל בינתיים אתן לך רק ליטר אחד, שאותו תעביר למי שאגיד לך בהמשך, ואז בשבוע הבא תבוא איתו אליי ותקבלו מנה כפולה וממנה תיתנו רבע למי שאגיד לכם, ככה שכולם יצאו ברווח. הבנתם? הבנת, נכון, אדוני יושב-ראש הכנסת? אתה הבנת. היו"ר ישראל אייכלר: אני זוכר את אורי, אני חייב לציין שביחד התחלנו לשדר ברדיו קול חי כשנפתח הרדיו לפני 20 שנה, אז אני זוכר אותו לטובה הרבה הרבה שנים עוד לפני שהוא היה בכנסת. שרת המשפטים איילת שקד: אז: לא כולם הבינו, אבל הצינור הרי יודע מה שהוא עושה ולא כדאי להתווכח איתו. האנשים שתקו, כי התרגלו שהצינור נותן להם את המים. הם אפילו השתדלו לשמור על יחסים טובים עם הצינור, לתת לו כבוד, לספר בשבחו, אפילו הציבו את הצינור בשורת המכובדים, ובמודעות אפילו כתבו: האירוע נערך במעמד הצינור של הכפר. כל כך הרבה שנים חלפו, שהאנשים שכחו כי את המים הם מקבלים בכלל מהמעיין, ואילו הצינור הוא רק צינור. גם הצינור כבר שכח שאת המים של הכפר הוא לוקח מהמעיין. וככה חיו בני הכפר כל השנים כשהם תלויים בחסדיו של הצינור, ואם הם לא יחליטו שהמעיין הוא שלהם והצינור הוא רק צינור ושהגיע הזמן להזכיר לכולם מי הצינור, מי המעיין ושל מי המים, הם ימשיכו לעמוד בתור לצינור ולקבל מנות מים זעומות. ועל כך נאמר הפתגם המכוון לכל מי ששכח שהוא רק משרת ציבור ולא המקור והבעלים של רכוש הציבור: הצינור חושב שהוא המעיין. זה מתוך דף הפייסבוק של אורי אורבך מאוקטובר 2012. תודה רבה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת איילת שקד. מטעם סיעת ש"ס ידבר חבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, בבקשה. אחרי הרב מרגי ידבר חבר הכנסת עודד פורר מטעם ישראל ביתנו. שלוש דקות, בבקשה. יעקב מרגי (ש"ס): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, תרשו לי, ברשותכם, לאור האירועים בשבת האחרונה, לפתוח בתפילה לשלומם של חיילי צה"ל: "מי שבירך לאבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את חילי צבא ההגנה לישראל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה ביבשה, באוויר ובים. ייתן השם את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם. הקדוש-ברוך-הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה – – – ויקוים בהם הכתוב 'כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם', ונאמר אמן". קריאות: אמן. יעקב מרגי (ש"ס): רבותיי חבריי חברי הכנסת, פתחתי בתפילה כי חשבתי שזו הדרך הכי נכונה לומר לחיילי צה"ל ולראשי מערכת הביטחון ומקבלי ההחלטות מה אנחנו מרגישים כלפיהם. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לך שבמוצאי שבת נחשפנו לתרחישים, והתמלאתי בתחושה – קודם כול, הרגשתי צורך להודות לקדוש-ברוך-הוא, וגם תחושה של גאווה – מותר להתגאות בדרכי ה'; גאווה על שלא נתנו לאויבים שלנו לחשוב לרגע שאנחנו חוששים ממשהו. אדוני היושב-ראש, אני קורא ושומע את דברי ההבל של אלה שרוצים שנשמש בשר תותחים של תאבי הדם בעולם, ראשי הטרור הגי'האדיסטי בעולם. איננו מתנצלים על כך שאנחנו שומרים על ביטחון מדינתנו. ואני קורא לראש הממשלה להמשיך ולהבהיר לאיראנים שלא יתעסקו איתנו. אני מתפלא על דב חנין – הוא לא כאן: ראש הממשלה לא מתרברב מול איראן; ראש הממשלה מפנה תמרור אזהרה פעם אחר פעם לאיראנים, שמתגרים ומפיצים את הרוע שלהם בעולם. ולגבי הכותרת של האי-אמון של הרשימה המשותפת – ובזה אני מסיים: אני רוצה לומר לכם, האי-אמון שלכם קצת מבזה, הכותרת שלו מבזה. המשבר ההומניטרי בעזה רובץ כל-כולו על ראשי החמאס בעזה, כי כספי החשמל וכספי התרופות וכספי התשתיות ותשתיות הביוב, הולכים בחלקם לעושר הפרטי והאישי שלהם, והשאר – לגחמות של ההרג, של ההרס, של הדם ומנהרות ההרג. אני מתנצל, תוכלו לנפנף בזה שאנחנו שולטים במעברים אבל על המעשים האלה עוד לא שמעתי פעם אחת, פעם אחת, גינוי באומץ. אתם רק תוסיפו כבוד אם תהיו אמיצים ותאמרו להם מה אתם חושבים עליהם. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת הרב יעקב מרגי. עכשיו חבר הכנסת עודד פורר, מטעם ישראל ביתנו, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת הרב מנחם אליעזר מוזס, מטעם יהדות התורה. שלוש דקות, בבקשה. עודד פורר (ישראל ביתנו): תודה, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני חייב לומר שהצעת האי-אמון הזאת של הרשימה המשותפת היא שיא השיאים של הצביעות. אני חייב לומר שאתם מצליחים לשבור פעם אחר פעם את שיאי הצביעות בכנסת הזאת. יושבת פה חבורה של חברי כנסת שמקבלת שכר מאזרחי ישראל ומכספי המיסים שמשלמים אזרחי ישראל, ונראה שאתם חושבים שאתם הנציגים של חיזבאללה וסוריה, גם בדברים של חלקכם אחרי מה שאירע בסוף השבוע, וגם אם אנחנו מסתכלים על מה שאתם עושים. הסיעה הזאת זו הסיעה ששתי מפלגות ממנה, בל"ד וחד"ש, גינו את מדינות המפרץ – אתה יודע בגין מה, אדוני היושב-ראש? הן גינו את מדינות המפרץ ואת סעודיה מאחר שהן החליטו לקבוע שהחיזבאללה הוא ארגון טרור; אותו חיזבאללה שמנסה לאיים לא רק על הגבול הצפוני של מדינת ישראל – – היו"ר ישראל אייכלר: יש רעש. עודד פורר (ישראל ביתנו): – – על כל מדינת ישראל, עם טילים ורקטות, וניסיון לפגוע באוכלוסייה אזרחית. היו"ר ישראל אייכלר: יש שם רעש, בצד שמאל, שמפריע לנואם. בבקשה, שקט. עודד פורר (ישראל ביתנו): זו הרשימה הזאת שביום העצמאות הלכה להניח זר על קברו – של מי, אתה יודע, אדוני היושב-ראש? על קברו של עז א-דין אל-קאסם, אבי התפיסה של הטרור כנגד היישוב היהודי והאלימות כנגד היישוב היהודי. זו הסיעה שממנה, חבריה הלכו ועמדו דקה דומייה לזכר החללים – חללים ישראלים? לא; מבחינתם, אותם מחבלים שנהרגו כהתאבדות או כחלק מהפיגוע שלהם – לזכרם הם הלכו לעמוד דקה דומייה עם משפחתם. זו הסיעה שאחד מחבריה אומר בשידור שמבחינתו דגל ישראל הוא סמרטוט. וזו הסיעה שרק אתמול חברת הסיעה, זו שעמדה כאן, מעל הבמה הזו, כדי להציג את הצעת האי-אמון, הלכה וליוותה שני מיועדים לשירות בבסיס קליטה ומיון תוך שהיא קוראת להם, מה? תגידו לא לשירות. ומסיתה ומשדלת שלא לשרת בצה"ל. אגב – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אם הם יתגייסו לצה"ל – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): אגב, מה שמהווה – גברתי, רק שתדעי, מה שעשתה אותה חברת כנסת מהווה עבירה על סעיף 109 של חוק העונשין. זאת הסיעה הזו, שיושבת כאן, מקבלת שכר מאזרחי מדינת ישראל, וכנראה חושבת שהיא נשלחה לייצג את החיזבאללה ואת הסורים. אני חייב לומר בהקשר הזה, שאם כבר העליתם, ואני אומר את זה לסיכום, אני אומר לכם שיושבים כאן: אתם יכולים לחייך, אבל אם אתם רוצים לדבר על סוגיה הומניטרית – – – מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): אם אתם רוצים לדבר על סוגיה הומניטרית ברצועת עזה, אז אני אגיד לכם איזו סוגיה הומניטרית יש שם. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): – – – עודד פורר (ישראל ביתנו): יש שם אזרחים ישראלים, ויש שם חיילי צה"ל שמוחזקים בשבי בלי שהצלב האדום אפילו זוכה לבקר אותם או בשביל לקבל שביב של מידע. זו סוגיה הומניטרית, לא הקשקושים שאתם מעלים פה. כי מי שדואג למצב ההומניטרי בעזה זה דווקא מהצד הזה, ולא מכיוון – לא ארגון הטרור ששולט בעזה, וגם לא החברים שלכם ממצרים, שאולי תבואו בטענות אליהם למה הם לא פותחים את המעברים. היו"ר ישראל אייכלר: תודה. תודה. תודה רבה. עודד פורר (ישראל ביתנו): כי ברגע שהמעברים האלה פתוחים, אדוני, עובר דרכם טרור, זו הסיבה שהמעברים האלה סגורים. אני מציע שתתעסקו בסוגיות הומניטריות שעוסקות באזרחי ישראל, ולא בחיזבאללה ובסוריה. תודה, אדוני. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת הרב מנחם אליעזר מוזס מטעם סיעת יהדות התורה, יושב-ראש הסיעה. מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני דווקא רוצה לנגוע בנקודה מאוד כאובה לנו, וזה שבכל יום ראשון אנחנו מתעוררים מחדש – – היו"ר ישראל אייכלר: אפשר לבקש שקט שם, בבקשה? מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): – – לחילולי שבת, אם זה ברכבת ישראל או בשבת בכביש 6. רבותיי, קיבלנו את השבת, מתנה לעם היהודי, והנחלנו אותה לכל העמים, לכל האנושות כולה. על השבת מסרו את נפשם יהודים בכל הדורות, רבים מאוד סיפורי גבורות הנפש של יהודים בשואה ובעוד תקופות נוראות, שעל שמירת השבת מסרו את נפשם. וכאן, במדינת היהודים, בכל מוצאי שבת מתוודעים לחילול שבת המוני חדש, תוך כדי העסקת יהודים בשכר חריג של עד 300%, עד 400%. אבל מה שיותר חמור הוא – אני רואה – השקר המוסכם, שמשרד התחבורה מגלגל את האחריות על משרד העבודה, שהוא המוציא לאור של ההיתרים, ומשרד העבודה מוציא היום הודעה חדשה, שמשטרת ישראל הנחתה ואילצה אותם לבצע את העבודות בכביש 6 משום פיקוח נפש. גלגולי האחריות האלה זה פשוט להתל בציבור, ואנחנו לא יכולים לקבל את זה. מה עוד שאנחנו הבאנו את הצעת מסורת ישראל, שיש להתחשב במסורת ישראל, ולבסוף קורה מה שקורה. אדוני היושב-ראש, אתה יודע, בכל רחבי העולם מבצעים תחזוקה, ותשתיות, ופיתוח תחבורה ורכבות, ושם לא מצווים על שמירת שבת, אז אין להם יום פנוי, כמו אצלנו, לשמירת שבת, כשמיליון יהודים לא נוסעים בשבת; אז מתי הם מבצעים את כל התחזוקה ואת כל השדרוגים ואת כל הדבר הזה, מתי הם עושים את זה? עובדה שמפתחים, בתוך שגרה, תוך כדי תנועה של הציבור, ולא מפריע שום דבר. השאלה למה כאן, במדינת היהודים, לא יכולים לבצע אותו הדבר, כשידעו ששבת קודש הוא שבת קודש לה'. אנחנו מצפים באמת מראש הממשלה, עם כל עיסוקיו הביטחוניים, המדיניים והפרטיים, לתת את הדעת, על המשמר, כמסוכם בהסכם הקואליציוני בינינו. ובזכות השבת נתברך בכל הברכות האמורות על ידי שמירת השבת, ברכות שאנחנו כה זקוקים להן, כפי שראינו בשבת זו. תודה רבה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לרב מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת עיסאווי פריג' ייצג את סיעת מרצ, בבקשה. שלוש דקות, חבר הכנסת, לרשותך. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, אורחים, היום במהלך ישיבת סיעת הליכוד ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר שהוא בדין ודברים לגבי סיפוח הגדה המערבית. אני שואל, שאלתי, וממשיך לשאול את עצמי: האם ספין הסיפוח מטעמו של ראש הממשלה בא בכדי לזרוק לנו עוד ספין, עוד שיח על מה לדבר, ולשכוח מההמלצות של ראש הממשלה? נכון לעכשיו יש שתיקה מהצד האמריקני. ואני אומר לכם, חברים, השתיקה מהצד האמריקני, נכון לעכשיו, אם לא תהיה הכחשה מיידית של הדברים, בעיניי, אני רואה, ואני אומר שככה זה נראה, האמריקנים, שכל זמן השלטון של טראמפ הפסיקו ונלקחה מהם הלגיטימציה לשמש כמתווכים, הם הפכו לחלק מהבעיה. נתניהו רוצה לספח את האמריקנים לסיפוח. חברים, סיפוח זה אפרטהייד, זאת המשמעות של סיפוח. ואם אדון טראמפ החליט להיות סמוטריץ בלי זקן, יפה, אז נתייחס אליו כאל סמוטריץ, יחד עם החבורה הגזענית והמסיתה שמסביבו. שיחליט. בנימין נתניהו עושה כל ספין וספין כדי שנפסיק להתרכז בדוח ההמלצות שאמור לצאת. ואני אומר לכם, חברים, אם טראמפ יחליט לפגוע בדמוקרטיה האמריקנית, שיעשה את זה, אבל הנכס היחידי שנותר לנו זה המעט שבמעט מהדמוקרטיה שמאפשרת לנו להתבטא ולהתקיים במינימום האפשרי. חברים, אנחנו חייבים לדבר על זה ואסור לנו להוריד את זה מסדר-היום. עיסאווי פריג' (מרצ): נקודה נוספת: עלתה השרה שקד כאן ודיברה, אדוני היושב-ראש, על המעיין והצינור. זה סיפור מאלף, משגע. השאלה: בממשלה של השרה שקד, מי המעיין ומי הצינור, ולמי היא אומרת שיש זמן? היא אומרת את זה לצינור. אז לפחות כשהיא מדברת על מעיין ועל צינור, שתבין את מהות המעיין ותנהג אך ורק לפי המעיין. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, נמצאת? איננה נוכחת. אז סיעת הליכוד. תתכבד לייצג חברת הכנסת נורית קורן, בבקשה. שלוש דקות, בבקשה. נורית קורן (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, תעצרו לרגע הכול: את העבודה, את הפלאפון, גם את המיילים. שימו הכול בצד. תחזרו לבוקר. יצאתם מהבית, אתם בדרך לעבודה. תראו את הנוף, את הפרחים. תרגישו. הסתכלו על האנשים במכוניות הסמוכות. תקשיבו. תתחברו לשיר היפה שברדיו. אתם נוסעים, מתכננים את היום שלכם, Waze מראה לפנות – רגע, טעות. ארץ אויב. עדר חיות טרף שטוף שנאה ותאב דם דוהר לעבר הרכב שלכם. כמה דקות הם צובאים על הרכב; בוחנים, מחשבים אסטרטגיית תקיפה. ואתם? אתם בסך הכול מנסים להבין איך לצאת משם בחיים. תרגישו את המצוקה; תחוו ממש את הפחדים. שימו לב: בום, החלון מתנפץ. בתנועה מהירה, תקיפה, שולפים אתכם מהרכב בידיים מטונפות, מפילים אתכם לרצפה, בעיטות ודריכות מכל עבר. רעל בעיניים שלהם. שנאת מוות. הם לא מכירים אתכם. זה לא אתם, זה מי שאתם. ומכת אימים. זה לא מאורגן, זה פשוט הטבע שלהם. חיות טרף. לא אמונות, לא אמנות – תאווה לדם יהודי. עם אלה רוצים שנעשה שלום? עם חיות הטרף הרצחניות האלה אפשר לבנות עתיד? אגב, זה לא סכסוך, זו שנאה טהורה. לא קרקע, לא שטח – חושך מול אור. התנגשות הציוויליזציות. זה מה שהם. איימן עודה (הרשימה המשותפת): הכיבוש הוא החושך העיקרי. נורית קורן (הליכוד): תודה, אדוני. היו"ר ישראל אייכלר: תודה לחברת הכנסת נורית קורן. לפנים משורת הדין, אני קורא לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. אחריה יסכם את הדיון השר צחי הנגבי, השר לפיתוח אזורי. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: שיתוף פעולה אזורי. היו"ר ישראל אייכלר: שיתוף פעולה אזורי. שלוש דקות, בבקשה. אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. ראשית, אני רוצה לבקש לברך את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, שחזרה אלינו, ועם תובנות. פנינה, את יודעת, לעיתים היו לנו עימותים קטנים – לא על המהות אלא על הדרך. אין יותר טוב מבן אדם שמגיע לאותה נקודה למקצה שיפורים להוביל, ומתוך הניסיון והפיקחות של איך שרואים את הדברים משם ואיך שרואים את הדברים מפה. אז אני מאחלת לך הצלחה גדולה, ושתצליחי להגשים את הדברים כמו שאת מאמינה בהם, לפעמים בלי קביים של הפוליטיקה. את זה סיימנו. אדוני היושב-ראש, בשבת, אני לא יודעת אם אתה קיבלת – לפעמים בבתי הכנסת מתעדכנים הכי מהר מה קורה באמת בחדשות, אבל אני אספר לך: כשומרת שבת, אני התעוררתי לאזעקות ב-04:00. שבת בבוקר. ישר עלה לי בראש: האם זו אזעקת אמת. להתחיל לפנות את הילדים מהחדרים ולהעביר אותם לממ"ד זו פעולה שהיא לא פשוטה, בעיקר להורה שצריך לדעת איך הוא מפזר את עצמו בזמן הרלוונטי, בעיקר כאשר הוא לא יודע לקראת מה ובפני מה הוא מתגונן. אני שמעתי את התשבחות שקיבלנו לאחר האירוע הזה, ואני לא רוצה לשים סיכה בבלון הזה, אבל אני חייבת להעלות נקודות, ואני כאזרח שחווה את זה על בשרו – ובמפגש עם האזרחים הנוספים, השכנים – יכולה להביא את החוויה האישית, שלדעתי העורף לא תפקד. זה שיוצאים בהצהרות של החוזק של העורף – העורף, כדי לדעת מה לעשות, צריך לקבל הוראות. אם אנחנו נמצאים שעתיים אחרי האירוע ולא יודעים אם אנחנו מתגוננים מפני חדירה – חדירה היא הרבה יותר רציונלית באזור שלנו מאשר טילים שחלילה וחס יורים עלינו, כי הגבול בינינו לבין ירדן אולי הוא איזושהי נקודה של שקט נפשי כי ייזהרו שלא ייפלו טילם תועים לשטח ירדן. ניסינו לקבל תשובות. אתה יודע מתי קיבלנו תשובה? רק בצוהריים של יום שבת. הקב"טים, קציני הביטחון של היישובים אצלנו, לא ידעו להגיד לנו מה קורה. כפר רופין נסגר – אף אחד לא יודע לומר למה. ואני רוצה לומר דבר נורא פשוט. ביום שבת – נכון, יש שיקולים מבצעיים כאלה ואחרים – כאשר לא מעט מאזרחי המדינה טיילו בצפון, יש לי תחושה שהאירוע הזה יכול היה להידרדר במאית שנייה; באירוע כזה, שגם, אם איבדנו מטוס ואיבדנו מכוח שלנו עוד שני טייסים פעילים, לא יודעת איך אתה מגדיר את זה כהצלחה, אבל נגיד שכן – העורף לא ידע מה קורה. אותם המטיילים שנמצאו באזורים המסוכנים – – היו"ר ישראל אייכלר: כן, אני – – – אורלי לוי אבקסיס: – – אם היו מחליטים לזרוק טילים, היינו נמצאים במציאות אחרת לגמרי. היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת איל בן ראובן, אני רוצה שתקשיב למה שאמרה חברת הכנסת אורלי לוי, כי אתה חבר בוועדת משנה לעורף. אנחנו נעביר לך את הדברים שלה. אורלי לוי אבקסיס: אני חושבת שיש לנו הזדמנות ללמוד מהאירוע שהיה בשבת כדי שלהבא נדע באמת להבטיח שהעורף יהיה רגוע. כי כשהעורף לא רגוע, יכולת העמידה שלנו היא לא איתנה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה. אורלי לוי אבקסיס: ואני אומרת לכם, העורף והאזרחים לא היו רגועים, ועד שבת בצוהריים או אחר הצוהריים לא ידעו מה קורה בכלל. נעזרו באמצעי התקשורת. אני מודה לך מאוד, בואו נלמד מזה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. תודה רבה. כבוד השר צחי הנגבי ישיב לכל המציעים והדוברים. הגבוהים מקופחים, תמיד הם צריכים להעלות. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית אני רוצה להצטרף לדברי הברכה לחברת הכנסת תמנו-שטה, שאני מבין, אדוני היושב-ראש, שהיא עוד לא הושבעה. היו"ר ישראל אייכלר: עוד לא. יש עוד חבר כנסת אחד שלא הושבע עדיין. שני חברי הכנסת יושבעו מייד אחרי הדברים שלך. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אז מי השני? היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת ואאל יונס. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: ואאל יונס. אז אני שמח לאחל גם לך בהצלחה. אנחנו טרם הכרנו, אבל הכרתי את חברת הכנסת תמנו-שטה לאורך הקדנציה שבה היא כיהנה. שמחתי שהיא חזרה לכנסת – אומנם בנסיבות קצת מעיקות, אבל אין לי ספק שהיא תתרום מהידע שלה, הניסיון שלה, הלהט שלה, הממלכתיות שלה, הפטריוטיות שלה, וזו בשורה משמחת לכולנו, אופוזיציה וקואליציה כאחד. חברת הכנסת ציפי לבני, את החמצת את דבריי כאשר השבתי לך קודם, לאחר שהבאת את הצעת האי-אמון. ציפי לבני (המחנה הציוני): התראיינתי – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אני לא זוכר הרבה פעמים שאני נשאר פה אחרי שאני מדבר, אז זה בסדר. אבל אני רציתי לתמצת, ממש בצורה טלגרפית כמה מהדברים, כי התייחסתי לדברים שאת העלית. סיפרתי על כך שבקדנציה הנוכחית, בתחילת הכנסת, נפלה בחלקי הזכות להיות יושב-ראש הקואליציה למשך השנה הראשונה. ומלבד המאבקים קואליציה–אופוזיציה, שאפיינו את המליאה בימים של 59–61, ימים סוערים ולא זכורים לטוב במיוחד, היו כמה רגעי הסכמה בינינו לבין האופוזיציה, ואחד מהם היה בין חברת הכנסת מרב מיכאלי לביני, על כך שאנחנו נגמלים מהמנהג המגונה הזה לכנס את הכנסת – הפרלמנט היחיד בעולם – פעם בשבוע להצבעת אי-אמון; מנהג שהיה קיים פה עשרות בשנים, אולי מימי – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): לא ביטלתם את העניין של האי-אמון לחלוטין. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: לא, לא ביטלנו, אבל עשינו שינוי שאני חושב שהוא שינוי משמעותי, יחד עם האופוזיציה. עשינו את זה פה אחד, למרות שיכולנו לעשות את זה לבדנו. התייעצנו עם יושב-ראש הכנסת והוא חשב שבשינויים מן הסוג הזה, אם ניתן להגיע להסכמה, מה טוב. והגענו להסכמה. ההסכמה אמרה שלא יהיו יותר 52 הצעות אי-אמון בשנה; זה לא מדויק, כמובן, כי בתקופות פגרה אין אי-אמון, אבל עשרות על גבי עשרות של הצעות אי-אמון, שלמעשה מייתרות את הרלוונטיות של המעמד הזה, כי זה מעמד אופוזיציוני, אולי הכלי האופוזיציוני שבעבר הייתה לו את התהודה הרבה ביותר: הכנסת מתכנסת, הממשלה מתייצבת, מגינה על עצמה, עומדת לגורלה, מצליחה לעבור את המשוכה. אז לא פעם בשבוע ולא פעם בשבועיים. קבענו, ככל הזכור לי, עשר פעמים בשנה, אולי 12, אני לא זוכר. בערך פעם בחודש, אבל לא באופן קבוע אלא האופוזיציה תחליט. יש לה 12 פעמים, היא יכולה לעשות את זה 12 פעמים רצופות ואז זהו, היא לא יכולה יותר לעשות את זה במשך השנה, או לעשות את זה מתי שהיא מוצאת לנכון – כשיש אירוע דרמטי והיא חושבת שעכשיו תשומת הלב הציבורית נתונה לסיפור שלה, לנרטיב שלה, לקול שלה, לאמירות שלה, לזעקה שלה, למאבק שלה. אז אין יותר מדי דברים שהקואליציה שלנו עושה שגורמים לאיזה זעזוע קיצוני באופוזיציה או במדינה. הביקורת היא ביקורת קבועה ושוטפת, ועניינית בדרך כלל, וזה בסדר. אבל אמרתי – זה לא אשמתך, אבל זה קצת מצחיק שדווקא השבוע, ביום שני הזה, 48 שעות אחרי מהלך שכל-כולו, הייתי אומר קונסנזוס שחוצה מפלגות – ובאמת, גם בציבור בוודאי הייתה לו תהודה שהוא מאחד את הציבור – אנחנו מתכנסים פה לטקס, לפולחן האופוזיציוני. אני לא שמעתי את הפתיח שלך, אני לא יודע אם התייחסת לדבר הזה. ציפי לבני (המחנה הציוני): אני התייחסתי במפורש. שלוש תשובות. האחת, האירוע הסתיים. שתיים, לצערי, איומים יהיו תמיד קיימים על מדינת ישראל. ושלוש, אני חולקת גם על התפיסה שאומרת שכל עוד קיימים איומים על מדינת ישראל אנחנו צריכים לתמוך בממשלה. גם כי נתניהו בעיניי איננו מר ביטחון ממילא, וגם – – – שאני צריכה להשאיר ראש ממשלה שבעיניי לא צריך להיות ראש ממשלה כי לפני יומיים היה אירוע, לא מתאים לי. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אז אני שמעתי את מוסי רז ואת דברי חנין ואת חלק הארי של דברייך – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): דרך אגב, החלק המרתק הוא שהקואליציה לא ביקשה לא להעלות אי-אמון, רק אחת מסיעות האופוזיציה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): התנדבה. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אוקיי, אז מה שאני שמעתי, באמת, היה קיתונות, שלא לומר חרפות, כלפי הממשלה. אני חושב שהממשלה תפקדה השבוע הזה – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): כל השבוע? כאילו בשבוע הזה נתניהו לא ידבר עם האמריקנים על סיפוח – – – המבצע שהיה ביום שבת? השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: העם, השבוע הזה, אני חושב, ראה את הצד היפה של צה"ל, את הצד היפה של חיל האוויר, את הצד היפה של האופוזיציה והקואליציה. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): לא על זה היו האי-אמון. השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: ולכן, על הרקע הזה אני חושב שנכון היה שהצעת האי-אמון הייתה נדחית לשבוע הבא. לא שזה חובה ולא שזה מבחינה פורמלית דבר שמתחייב; אני חושב שזה היה יכול לשרת את המפגן הכללי. שבוע הבא גם יהיה – – – ציפי לבני (המחנה הציוני): – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: גם בשבוע הבא יהיו סיבות למחאה. חברת הכנסת יחימוביץ, אני צריך לשים ז'קט כשאת מצלמת אותי, או אין צורך? שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אני רוצה שזה יהיה – – – השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי: אז אני מודה לאדוני, ואני מבקש מהכנסת לדחות את הצעות האי-אמון כולן. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לשר צחי הנגבי. הצהרת אמונים של חבר הכנסת ואאל יונס היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, לפני שניגש להצבעות, אנחנו צריכים להשביע שני חברי כנסת, רבותיי, שיצהירו אמונים לפני ההצבעה. ולכן אני מבקש מחברי הכנסת, גם מהסדרנים, לשמור על השקט. חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת שעל פי סעיף 43 לחוק-יסוד: הכנסת, עם הפסקת חברותו בכנסת של יוסף עטאונה, שנכנסה לתוקפה ביום שישי, כ"ד בשבט התשע"ח, 9 בפברואר 2018, בא במקומו חבר הכנסת ואאל יונס. אני מזמין אותו לעלות לדוכן. חברי הכנסת, בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת, אני מזמין את חבר הכנסת יונס ואאל לעלות לדוכן – הוא כבר בדוכן. אקרא בפניך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת ואתה תשיב: מתחייב אני. וזה נוסח ההצהרה: אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת. ואאל יונס (הרשימה המשותפת): מתחייב אני. היו"ר יצחק וקנין: אני אאפשר לחבר הכנסת החדש לשאת דברים. יש לך עד חמש דקות לומר – – – ואאל יונס (הרשימה המשותפת): קצת יותר, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: אם צריך, יותר, לנאום הראשון שלך. חברי הכנסת, כהרגלנו בנאום הראשון, לא מפריעים לחבר הכנסת. אדוני, רשות הדיבור שלך. ואאל יונס (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני ואאל יונס, בוגר בית ספר לסיעוד, תחום שבו עבדתי כעשר שנים – ולאחר מכן איש עסקים, במשך 20 השנים האחרונות; נשוי ואבא לשלוש בנות ושני בנים, משפחתי היקרה פה, מכפר ערערה שבוואדי עארה. אמלא את שליחותי הציבורית כחבר הכנסת הראשון מכפר זה, כפר שמונה כיום 23,000 תושבים, שהם חלק מהמשולש הצפוני, שבו גרים 160,000 תושבים. 160,000 התושבים משתייכים לשמונה מועצות: באקה, ג'ת, זמר, כפר קרע, עארה, ערערה, אום אל-פחם, מועצה מקומית בסמ"ה, מועצה מקומית מעלה עירון. בנוסף לזהותי האישית, אני גדלתי בבית פוליטי והיה לי הכבוד להיות ממייסדי התנועה הערבית להתחדשות, תע"ל. את מפלגתי, תע"ל, אתם בטח מכירים. מכירים דרך הפעילות הפרלמנטרית והציבורית, המקצועית והעקבית של יושב-ראש המפלגה, חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי, ושל קודמי בתפקיד בקדנציה הזו, חברי אוסאמה סעדי. שניהם השאירו, ועודם משאירים, חותם בעשייתם. זה בא לידי ביטוי בעבודתם הנחרצת למען קידום מעמדה ושגשוגה של החברה הערבית בתחומים הרבים והשונים, הן בקידום חקיקה והן בפעילות ציבורית ופרלמנטרית יומיומית ופוליטית. אני מצטרף היום ליתר חבריי מהרשימה המשותפת שהציבור נתן בהם אמון ובזכותם אנחנו הסיעה השלישית בגודלה בכנסת עם 13 מנדטים. האתגרים של החברה הערבית רבים, ובכוונתי לעבוד יחד עם חבריי להסרת חסמים בפני אתגרים אלה. ביום רביעי בשבוע שעבר, אדוני היושב-ראש, נכנסו חמושים לבית ספר בג׳לג'וליה וירו בתלמיד בחצר בית הספר. לפני כן בוצע ירי לעבר מסגד – בכפר כנא – וירי לעבר בית חולים בנצרת. הם מתווספים למאות אירועים פליליים בשנים האחרונות ול-1,252 – 1,252 נרצחים כתוצאה מאותו נגע אלימות ופשיעה; מעשים נבזיים, אשר מזכירים לנו את חוקי הג'ונגל ומחייבים אותנו לפעול בעקביות ולא להסתפק בגינוי ופרשנות. לא נסכים לחיות תחת איום הפשיעה. בתקופת כהונתי אפעל יחד עם חבריי למיגור תופעת האלימות והפשיעה המתגברת בחברה הערבית. היעדר הביטחון האישי של אזרחים ערבים זינק לנקודות שיא, ואנחנו בנקודת שפל מהבחינה הזאת. כל יום מחדש אנו עדים לתופעות של רצח, גנבות ושוד מזוין של עסקים שונים. אוזלת ידן של המשטרה והרשויות בטיפול בתופעות אלה היא הסכמה בשתיקה ואף עידוד להמשך פשיעה זו. אנחנו נפעל יחד לקידום ולגיבוש של תוכנית חירום לייבוש מקורות האלימות והפשיעה בחברה הערבית. עשרות תוכניות הונחו על שולחן הממשלות לדורותיהן, ואף היו כמה החלטות אשר הסתמכו על תוכניות אלה, אך לא נעשה דבר. ואני כאן קורא לממשלה: ידנו מושטת לטיפול בנגע האלימות, אשר הורס כל חלקה טובה. ביקורת פנימית – יש, רצון של החברה הערבית – יש, אך לצערי, אין זה מעניין את הרשויות המוסמכות. משרדי הממשלה הרלוונטיים והמשטרה התמקדו בטפל הפופוליסטי ולא בעיקר. הם פעלו לגיוס שוטרים ערבים אך לא לגיוס משאבים, ולא בוצעה עבודה בין-משרדית מקיפה שתבדוק את מכלול הבעיות והפתרונות לנגע הזה, אשר מהווה איום קיומי על החברה הערבית. הגיע הזמן שתתעשתו. היעדר תשתיות ביישובים והכפרים שאני מבקר בהם מדי יום מצריך אף הוא טיפול נקודתי והשקעת משאבים להסדרת כבישים והנגשת התחבורה הציבורית לכלל השכונות ביישובים. בסערה האחרונה, אדוני היושב-ראש, כפרים רבים ניזוקו בגלל שיטפונות בשל התשתיות הלקויות. כיום, אדוני היושב-ראש, אזור המשולש הצפוני, שגרים בו 160,000 תושבים, אין בו ולו אזור תעשייה אחד העונה על הצרכים העסקיים והתעשייתיים של האזרחים. לבעיה זו יש השלכות רבות, הן בהמשך גידול אחוז האבטלה בקרב האוכלוסייה והן בתאונות הדרכים ותאונות החצר, שגורמות להיפגעותם של ילדים כתוצאה משהייתם של כלים כבדים ומשאיות במקומות שאמורים לשמש למגורים בלבד ולא לתעשייה. קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת. ואאל יונס (הרשימה המשותפת): לצד בעיות אלה, אדוני היושב-ראש, בין השנים 2010 ו-2016 כמעט הוכפל שיעור הסטודנטים הערבים הלומדים לתואר שני, ושיעור הסטודנטים הערבים הלומדים לתואר שלישי עלה ב־60% – משמח מאוד. התגובה הנדרשת לעלייה זו לא באה בפיתוח והקמה של מקומות תעסוקה ובהשקעה בטיפוח שוק העבודה, אלא נתון זה הדאיג את קברניטי המדינה, והתגובה ל"איום האקדמי", במירכאות כפולות, לא איחרה לבוא. והעבירו כאן, בבית הזה, את אחד החוקים האנטי-אזרחיים בהיסטוריה המודרנית, הלוא הוא חוק העדפת יוצאי צבא למשרות ציבוריות, דבר אשר מקרין על כלל השוק והמשק. רטוריקה פלגנית ומפלה זו משסעת את מה שנשאר מחברה אזרחית מתוקנת במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית אך מוכיחה שוב ושוב שהגזענות מובנית. ענת ברקו (הליכוד): – – – לא מגיע? היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת ענת ברקו. בנאום הראשון של חבר הכנסת לא מפריעים, גם אם זה צורם לך. ענת ברקו (הליכוד): אני כבר רגילה – – – היו"ר יצחק וקנין: אז את לא תפריעי, זה לא מכובד. ואאל יונס (הרשימה המשותפת): תעיד על זה שתיקתם של הטובים על עריצות הרוב ורמיסת זכויותיהם של המיעוט ברגל גסה ומצח נחושה. אני אפעל יחד עם חבר הכנסת אחמד טיבי, שעומד בראש ועדה פרלמנטרית אשר תקדם תעסוקת ערבים ושוויון חברתי – מברוכ, דוקטור – ועם יתר חבריי מהרשימה המשותפת לשילוב ערבים בסקטורים השונים, לרבות שילובן של נשים ערביות. בכל היישובים הערביים, ובמיוחד באזור שממנו אני מגיע, אחוזי האבטלה הם ניכרים באופן מיוחד. כמו כן, אפעל לעידוד וקידום שותפויות בתחום ההייטק והיזמות העסקית, כדי למנף את הפוטנציאל של צעירים ערבים רבים. כיום האזרחים הערבים מהווים כ-20% מהאזרחים במדינת ישראל, אך אחוזם במשרדי הממשלה ובשירות הציבורי לא מגיע אפילו ל-10%. בנוסף לפעילות למען כלל החברה הערבית במדינת ישראל, אפעל לקידום הסכם גג ותוכניות ממוקדות לאזור המשולש, הסובל ממצוקת דיור אמיתית והיעדר תוכניות מתאר שיענו על הצרכים של האוכלוסייה. יש מאות צווי הריסה בתוקף באזור שממנו אני בא, ואדי עארה, לבתים שנבנו בעשרות השנים האחרונות, בשל היעדר תוכניות מתאר עדכניות. האתגרים של הזוגות הצעירים בבניית קורת גג רבים, ועל כן כל משרדי הממשלה, לרבות האוצר, משרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון, נדרשים להשקיע בתכנון ובנייה כדי להצליח יחד להתמודד עם אתגרים אלו. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפני שבועיים ביקר כאן סגן נשיא ארצות הברית פנס. הוא עמד על דוכן זה והציג שוב את הצהרתו של הנשיא טראמפ, שמחסלת כל סיכוי לשלום ומעצימה את הפער לגבי סיכוי לניהול משא ומתן אמיתי. מנגד עמדו חבריי מהרשימה המשותפת והביעו מחאה מאוחדת ולגיטימית והוצאו מאולם המליאה. דווקא מהבניין הזה יש להוציא את הדעות החשוכות של שרים וחברי כנסת, שמצהירים בפומבי נגד הקמת מדינה פלסטינית ואף נגד קידום תהליך השלום, ועל ממשלת ישראל והממשל בארצות הברית להפנים ששום הסדר מדיני לא ייחתם ללא ירושלים המזרחית כבירתה של מדינת פלסטין. מיקי לוי (יש עתיד): יש לך טעות חמורה. יש לך טעות חמורה. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת מיקי לוי, חבר כנסת מיקי לוי, לא מפריעים בנאום הראשון. קריאה: – – – היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, נא לכבד את הנואם בנאומו הראשון. זה כלל שנקבע פה בבית הזה. ואאל יונס (הרשימה המשותפת): בימים אלה, עינינו ודאגותינו מופנות אל תושבי עזה, הקורסת תחת נטל המצור. המצב ההומניטרי והכלכלי של תושבי עזה ממשיך להידרדר, ואף הגיע לנקודות שיא. ענת ברקו (הליכוד): רצית לדבר על הלינץ' – – – אולי על הלינץ' – – – היו"ר יצחק וקנין: ענת ברקו, אני אוציא אותך. זה לא מכובד, מה שאת עושה. ואאל יונס (הרשימה המשותפת): החשמל והמים מנותקים, מערכת הבריאות קורסת תחת הנטל וישנו מחסור גדול בתרופות ובמזון לתינוקות. הידרדרות מסוכנת זו, המסכנת את חייהם של התושבים שם, היא באחריותה של ממשלת ישראל ובאחריות העומד בראשה בנימין נתניהו, שעוסק בימים אלה בהישרדות פוליטית ולא בבלימת משברים. אני קורא לכם מעל דוכן זה, יהודים וערבים כאחד: בואו נפעל יחד כדי להתמודד בפני כל האתגרים האלה, הניצבים בפנינו, למעננו ולמען עתיד ילדינו. אדוני היושב-ראש, אני רוצה כמה מילים בערבית, בבקשה. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: בני עמי היקרים במשולש ובגליל, בנגב ובערי השפלה והמעורבות ובכפר שלי ערה-ערערה, במעמד זה אני נזכר בדברי נסיך המשוררים אחמד שאוקי: "אין משיגים את המבוקשים באיחולים, אלא מקבלים אותם בעבודה קשה". אני מתחיל את תפקידי היום כדי להיות לכם לכתובת יחד עם שאר עמיתיי מהרשימה המשותפת, אמונכם בנו מחזק אותנו לעבוד למען חיים טובים יותר ועתיד זוהר לנו ולבנינו.) תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ואאל יונס. אני אבקש מהסדרנים לקחת את חבר הכנסת למקומו. יברך אותו חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת טיבי יעלה ויברך אותו. שלוש דקות לרשותך, אדוני. סדרנים, נא לקחת את חבר הכנסת למקומו כדי שנוכל להמשיך בסדר-היום. חבר הכנסת אחמד טיבי, שלוש דקות לרשותך, אדוני. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, חברי (אומר בערבית: חברי, ידידי וחברי לדרך) ואאל יונס, אבו מורד, אל-חאג' ואאל יונס. אני עולה כאן כדי לברך את ואאל יונס על הצטרפותו לכנסת. ואאל יונס הוא ממקימי ומייסדי תע"ל, ופעל רבות בעיקר באזור ואדי עארה, בפעילות חברתית ופוליטית במסגרת תע"ל ובפעילות חברתית ענפה מחוץ למפלגה. הוא זוכה לכבוד הן ביישוב שלו והן מחוצה לו. ואאל תמיד דבק בעבודה פילנתרופית למען החברה, למען העם שלו; דבק במטרה ותמיד ידע שצעדה של אלף מיל מתחילה במטר או פחות. כברת דרך ארוכה, אדוני היושב-ראש, עשה ואאל מאז שלמד בבית ספר לסיעוד, הן בחיפה והן בבאר שבע. הוא עבד שנים בבית החולים הלל יפה ולאחר מכן כאיש עסקים. הוא בנה לעצמו מעמד הן ביישוב והן מחוצה לו, תרם רבות לתע"ל, למפלגה, ובבחירות האחרונות תרם רבות לרשימה המשותפת. אין לי ספק שהנאום שלו, שדיבר על הבעיות המעיקות – גם עליו וגם עלינו – בנושא האלימות, נושא החינוך, נושא התעסוקה, ימשיך ללוות אותו בתקופה שבה ישמש כחבר כנסת. אני ברשותך אגיד כמה מילים בערבית. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אח יקר, חאג' ואאל יונס, חבר הכנסת ואאל יונס, אתה יודע שאני חש שמחה על כי באת לכאן להיות איתנו בספינה הזאת, ספינת הרשימה המשותפת, וכדי להיות חבר הכנסת, נציג של תע"ל ברשימה המשותפת. אני די בטוח שבתקופה הזאת שבה תשמש חבר כנסת – כמו שכבר אמרת במהלך נאומך הרהוט, בהצגת נקודות שהן בסיסיות עבור כל אחד מאיתנו: סוגיית האלימות, סוגיית החינוך, סוגיית התעסוקה, סוגיית סיום הכיבוש – אתה תהיה מחויב לסוגיות האלה. תודה לך על פעילותך, מאבקך ופועלך למען החברה שלך. תע"ל שמחה וגאה שאתה, ואאל יונס, חבר הכנסת הראשון מערערה. ברכותיי, ואתה מקור גאווה. שוכרן.) תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברי הכנסת – אדוני השר אלקין, חבר הכנסת עפר שלח, נא שבו במקומותיכם. הצהרת אמונים של חברת הכנסת פנינה תמנו היו"ר יצחק וקנין: אני מתכבד להודיע לכנסת שעל פי סעיף 43 לחוק-יסוד: הכנסת, עם הפסקת חברותו בכנסת של חבר הכנסת יעקב פרי, שנכנסה לתוקפה ביום שישי, כ"ד בשבט התשע"ח, 9 בפברואר 2018, באה במקומו חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. אני מזמין את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה לעלות לדוכן. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, אקרא לפנייך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת, ואת תשיבי: מתחייבת אני. זה נוסח ההצהרה: "אני מתחייבת לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". פנינה תמנו (יש עתיד): מתחייבת אני. היו"ר יצחק וקנין: תודה. חברת הכנסת תמנו-שטה היא לא חברת כנסת חדשה, היא הייתה גם בקדנציה הקודמת. אני אאפשר לה לומר את דבריה – ארבע דקות, חמש דקות אם זה אפשרי. אם זה יחרוג, גם נאפשר לך. רשות הדיבור שלך. פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): ערב טוב. ברשות יושב-ראש הישיבה, מזכירת הכנסת, חבריי חברי וחברות הכנסת, שרים, וברשות יושב-ראש מפלגת יש עתיד חבר הכנסת יאיר לפיד, וביציע, משפחתי היקרה, בעלי ציון והילדים אורי ותהל, אימי מזל טדלה תמנו-שטו, קייס וובה מהרט הנכבד וחבריי היקרים, שמלווים אותי לאורך כל הדרך, מכובדיי כולם, ראשית אפתח את דבריי באיחולי החלמה מהירה לטייסי חיל האוויר אשר נפצעו בשבת האחרונה במהלך הפעילות המבצעית בסוריה. אני מחזקת את חיילי צה"ל ואת תושבי הצפון היקרים. הערב אני עומדת כאן בפניכם בהתרגשות גדולה וביראת כבוד שאינה פוחתת מהפעם הראשונה שבה עמדתי כאן לפני חמש שנים. הייתי בת 31 כשניתנה לי הזכות, לראשונה, לשרת את הציבור ולהיות אחת מתוך 120 שנבחרו לייצג את העם בבית הזה. אז בירכתי "שהחיינו וקיימנו" בסוף דבריי, והפעם אעלה זאת על ראש שמחתי, ואומר "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". תודה לבורא עולם שמלווה אותי תמיד מקרוב. מאז הבחירות האחרונות עברו שלוש שנים שבהן הייתי מחוץ לבית הזה. שלוש שנים שבהן למדתי להתבונן מרחוק על הכנסת, לעיתים להתגעגע, לעיתים פחות. מידי יום שני הייתה לי דלת פתוחה ובית חם בישיבות סיעת יש עתיד, כחלק בלתי נפרד מחברי המפלגה. על כך אני רוצה לומר לך תודה, ראש מפלגתי חבר הכנסת יאיר לפיד, שגם בימים לא קלים האמנת בי ונטעת בי את התקווה שעוד אשוב לשליחות לצידכם. כעת, משנכנסתי שנית לכנסת ישראל, יש לי הזדמנות להסתכל ברטרוספקטיבה – גם אם לא רחוקה – על שלוש שנים של הזדמנות גדולה, מצמיחה ומעשירה, מאתגרת ומלמדת. לומר שהשליחות אף פעם לא נגמרת ולא תלויה בכיסא ובתפקיד. עם צאתי מהכנסת הוצפתי בפניות ציבור – ולא, לא הייתה שום דילמה אם כן לטפל אם לאו. זאת הייתה זכות להיות בעבור האזרחים גם מבחוץ, כי יותר מכול, זה נתן לי להבין כל פעם מחדש, דרך האדם הבודד – תרתי משמע – שיש עוד הרבה מה לשנות פה. ואם בלשנות עסקינן, אחת החוויות המשמעותיות שחוויתי בשנים אלה היא המאבק באפליה ובגזענות של ישראלים ממוצא אתיופי ואחרים, מאבק כל כך צודק, שטלטל קהילה וציבור שלם, ואותי, ברמה הכי אישית, כמי שעמדה בחזית המאבק. בעקבות המחאה הרגשתי צורך לייצר דיאלוג ושיח חוצה מגזרים עלינו כחברה, ובמרכזם – אחדות העם וקבלת השונה. זכיתי להצטרף למסע ישראלי ייחודי, חממה ללכידות חברתית בשם CoLab, מבית היוצר של פדרציית ניו יורק. 20 אנשים מופלאים מכל המגזרים, שכולם, אבל כולם, עושים טוב בחלקת האלוקים שלהם לחברה הישראלית. יחד יצאנו לבדוק אם ניתן לחבר מכל החלקים פאזל אחד שלם. גילנו שבהחלט אפשר לייצר פאזל מגוון אך שלם, אם רק יהיה לנו אכפת יותר גם ממי שלא דומה לנו, גם ממי שהנושאים שהוא עוסק בהם קצת או הרבה רחוקים משלנו, אם רק יהיה לנו אכפת כשלאחר כואב; בלי לשפוט, בלי לטאטא, בלי לנסות לתרץ או לחפש סיבות, אלא פשוט כי קודם כול אכפת. זאת יכולה להיות התחלה טובה לייצר כאן חברה ישראלית בריאה יותר. הייתה לי גם הזכות לפגוש בשנים אלה ילדים בכל רצף הגילאים, ילדי היסודי, פגשתי בני נוער בתיכונים, כפרי נוער ופנימיות, פגשתי את ילדי ישראל היותר-בוגרים כשינשינים ובמכינות הקדם-צבאיות, פגשתי צעירות בשירות לאומי, פגשתי חיילים בצבא, וגם פגשתי את הילדים שלא שפר מזלם והגיעו למוסדות רווחה. הייתה לי הפריבילגיה והזכות שישמעו אותי, אבל יותר מכול הייתה לי זכות לשמוע אותם. ואם הייתי צריכה לומר במילה אחת מה לקחתי אני מהם כצידה לדרך – הם נתנו לי תקווה. ראיתי והכרתי דור צעיר, על גווניו, מכיל יותר, מקשיב יותר, רוצה להכיר יותר, מחובר ופתוח יותר. השיח הזה, התקווה הזאת חייבת להתחיל כאן, מהבית הזה. אל לנו להמתין או לייצר תרבות שרק מי שזועק את זעקתו חזק יותר או מי שהופך שולחן מהר יותר מקבל מענה. אל לנו לחכות ולהמתין לתיקון עוולות רק בצוק העיתים, אלא לתור ולחפש אחר מה ייטיב עם החברה הישראלית. כי לצד הזכות לשרת כאן יש חובה ציבורית בסיסית שלנו כחברי הכנסת, בפיקוח על הממשלה, במענה לפניות ציבור ובמתן במה וקול לכל חלקי החברה ישראלית. אני נכנסת בפעם השנייה לכנסת, חדורת מוטיבציה והרבה אהבה גדולה לציבור, להוביל ולשנות כל שבכוחי למען הכלל. אני אשאף להיות פה, כמו בעבר, לאלה שקולם לא נשמע מספיק בבית הזה: חסרי ישע, זקנים, אנשים ונוער בסיכון, עולים חדשים והורים חד-הוריים ואוכלוסיות מוחלשות הסובלות מהדרה והחלשה. אני אעשה זאת כמיטב יכולתי, מתוך הבנה עמוקה יותר מבעבר שיש פה כלים ייחודיים להנהיג תרבות ומציאות אחרת, ואסור לנו לקחת את זה כמובן מאליו, כי זאת החובה הציבורית שלנו, זו החובה המוסרית שלנו. אני מתרגשת לקבל עליי חובה זו יחד איתכם. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. לא, לא, רבותיי, לא מוחאים כפיים. תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. עלי והצליחי. יברך אותה חבר הכנסת יאיר לפיד. חברים. נא להושיב את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה במקומה. תודה. אני מזמין את חבר הכנסת יאיר לפיד לעלות ולברך את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. יאיר לפיד (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – – היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, מייד עם סיום ברכתו של חבר הכנסת יאיר לפיד הצבעת האי-אמון. יאיר לפיד (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, המסע הארוך שעשו הנה יהודי אתיופיה דרך סודאן גבה את חייהם של 4,000 יהודים. אחת המשפחות שהגיעה הנה בדרך הזאת היא המשפחה של פנינה. היא נולדה בכפר ווזבה שבמחוז גונדר. בגיל שלוש לקחו אותה למסע הארוך של חייה. ומי שחושב שהמסע נגמר לא יודע דבר על החברה הישראלית. הם צעדו בחום הקופח של המדבר, בקור הצורב של הלילה. הם מתו מרעב, מצמא, משודדים, ממחלות, והם המשיכו להגיד לעצמם מילה אחת: ירושלים. אני לא יודע איזו ירושלים הם ראו בעיני רוחם ואיזו ירושלים גרמה להם לסכן כך את חייהם. אבל אני יודע שירושלים שבה אנחנו חיים היום צריכה לעשות יותר כדי להיות ראויה להם. היא צריכה להיות צודקת יותר, ראויה יותר, גזענית הרבה פחות. רבי יוחנן אמר: "אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". ופה, בירושלים של מטה, פנינה תמנו-שטה צריכה להיות חברת כנסת. מפני שהיא צעירה, מפני שהיא אישה, ומפני שהיא יוצאת אתיופיה, וכל זה חשוב וחסר חשיבות בו-זמנית: זה חשוב מפני שאלה חומרי חייה, מפני שהדבר שבוער בה – ופנינה תמיד בוערת באש גדולה – נצרף ונצרב בחומרים האלה; וזה חסר חשיבות מפני שלא בגלל זה היא פה, ואף אחד לא עושה לה טובה. כל מי שהיה איתה בכנסת הקודמת יודע שהיא כן פה מפני שהיא חכמה וחדה ולא פראיירית, ויודעת להוביל מהלכים. פנינה עוסקת לא מעט בנושאים של הקהילה האתיופית, אבל לא רק. אני אמרתי לה בכנסת הקודמת, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להגיד את זה שוב כאן: סבא שלה, קייס שאטו, היה מנהיג אתיופי חשוב. פנינה היא לא מנהיגה אתיופית; היא מנהיגה, והיא ילידת אתיופיה, אבל הזהות שלה היא יותר מורכבת ויותר משמעותית מארץ המוצא. פנינה היא חלק מהדור הבא של מנהיגים ישראלים צעירים שיובילו אותנו אל העתיד. לפני כמעט שנתיים היה בארץ בנו הבכור של מרטין לותר קינג, והוא העניק לפנינה את אות מרטין לותר קינג על פעילותה החברתית. בטקס שנערך בבית הנשיא, הנשיא ריבלין הזכיר את העובדה שיום אחד לפני מותו מרטין לותר קינג אמר בנאום: ראיתי את הארץ המובטחת, כעם, אנחנו נגיע יחד לארץ המובטחת. אנחנו חיים בארץ המובטחת, אבל כל עוד יש בתוכנו גזענות, כל עוד יש בתוכנו אפליה, ההבטחה עוד לא קוימה. כל עוד לא עשינו את חלקנו, ההבטחה עוד לא קוימה. הכנסת מקבלת היום לשורותיה לוחמת נגד האפליה, נגד דעות קדומות, נגד הניסיון להפוך אותנו לחברה שבטית מסוכסכת ומשוסעת. כשפנינה הייתה בת 11 היא הלכה לעבוד בניקיון באולם אירועים. חודש היא רחצה כלים, שטפה רצפות, קרצפה. אחרי חודש היא באה לבעל הבית לקבל את המשכורת שלה והוא סירב לשלם לה. כי מי ייתן גב לילדה אתיופית בת 11? מי יתבע את עלבונה? התשובה ניתנה מעל הדוכן הזה לפני כמה דקות. פנינה פה כדי שכל ילדה בת 11 תדע שיש לה גב. יש מי שתילחם את מלחמתה, יש מי שמחויבת בכל ליבה לסגירת פערים חברתיים לחסרי ישע ולאהבת אדם. הכנסת מתברכת בך, פנינה. ברוכה השבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה ליושב-ראש מפלגת יש עתיד יאיר לפיד. תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, תודה לחבר הכנסת ואאל יונס. מברך אתכם, עלו והצליחו. הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 1. אינטרסים צרים על חשבון הציבור; 2. משבר הומניטרי ברצועת עזה והסכנה למלחמה חדשה בדרום; 3. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות על הצעות האי-אמון. אנחנו עוברים להצבעה של הצעת האי-אמון של המחנה הציוני: אינטרסים צרים על חשבון הציבור. נימקה את הצעת האי-אמון חברת הכנסת ציפי לבני. חברי הכנסת, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 53 נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 53 מתנגדים, 38 בעד, הצעת האי-אמון של המחנה הציוני לא נתקבלה. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי והאזרחי, של מרצ. נימק את הצעת האי-אמון חבר הכנסת מוסי רז. מי בעד? מי נגד הצעת האי-אמון? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 54 מתנגדים, 38 בעד, אין נמנעים. גם הצעת האי-אמון של סיעת מרצ לא נתקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת האי-אמון של סיעות הרשימה המשותפת (חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל): משבר הומניטרי ברצועת עזה והסכנה למלחמה חדשה בדרום. נימק את הצעת האי-אמון חבר הכנסת דב חנין. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 36 נגד – 55 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 55 מתנגדים, 36 בעד, אין נמנעים. גם הצעת האי-אמון של הרשימה המשותפת לא נתקבלה. הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת היו"ר יצחק וקנין: חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים. יש הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת. חבר הכנסת מיקי זוהר, יש לך הודעה. הודעה זו, אני מבין שאינה מצריכה הצבעה. מייד אחרי כן ממשיכים בחקיקה. יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת מיקי זוהר ימסור הודעה. מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום על הקמת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון בהצעות החוק האלה: 1. הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 5) (סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית), מ/1184; 2. הצעת חוק הממשלה (תיקון מס' 12) (אצילת סמכות לוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי), התשע"ח–2018, מ/1184. הוועדה תהיה בת 14 חברים, שבעה חברים מכל ועדה, בהרכב הזה: מטעם ועדת החוקה – חברי הכנסת ניסן סלומינסקי, חבר הכנסת בני בגין, חברת הכנסת טלי פלוסקוב, חבר הכנסת אורי מקלב, חבר הכנסת יוסף ג'בארין, חברת הכנסת יעל גרמן וחברת הכנסת מיכל רוזין; מטעם ועדת החוץ והביטחון – חבר הכנסת עפר שלח, חבר הכנסת עמר בר-לב, חבר הכנסת עמיר פרץ, חבר הכנסת יואב בן צור, חבר הכנסת רוברט אילטוב, חברת הכנסת ענת ברקו וחבר הכנסת אבי דיכטר, שיכהן גם כיושב-ראש הוועדה המשותפת. חבריי, הוועדה החליטה היום על הקמת ועדה משותפת נוספת, לוועדה המיוחדת לזכויות הילד ולוועדת החוקה, חוק ומשפט יחדיו, לדיון בהצעת חוק מינוי ייצוג משפטי לקטין (תיקוני חקיקה), של חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. הוועדה תהיה בת עשרה חברים, חמישה מכל ועדה, לפי ההרכב הזה: מטעם ועדת החוקה – חברת הכנסת שולי מועלם, חבר הכנסת עודד פורר, חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, חברת הכנסת מיכל רוזין וחברת הכנסת יעל גרמן; מטעם הוועדה המיוחדת לזכויות הילד – חבר הכנסת יואב קיש, חברת הכנסת קארין אלהרר, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, חבר הכנסת אורי מקלב, ויושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. ועדת הכנסת קבעה את הוועדות הבאות לדיון בהצעות חוק לשם הכנתן לקריאה שנייה ושלישית, ואלו הן: הוועדה המיוחדת לזכויות הילד בראשות יפעת שאשא ביטון תדון בהצעת חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות, התשע"ה–2015, של חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון ויעקב מרגי; הוועדה המיוחדת בראשות רחל עזריה תדון בהצעת חוק לתיקון פקודת רכב מנועי (מרכיב ההעמסה בתעריף הביטוח), התשע"ז–2017, של עבדכם הנאמן חבר הכנסת מיקי זוהר וקבוצת חברי הכנסת; ועדת החינוך, התרבות והספורט תדון בהצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – הכרה בשירות מילואים כפעילות המזכה בנקודות זכות), התשע"ז–2017, של חבר הכנסת אורן חזן. חילופי גברי בוועדות הכנסת מכלוף מיקי זוהר (יו"ר ועדת הכנסת): אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות כדלקמן: מטעם סיעת יש עתיד, בוועדת הכלכלה, במקום חבר הכנסת לשעבר יעקב פרי תכהן חברת הכנסת עליזה לביא. מטעם סיעת המחנה הציוני, בוועדת הכלכלה, במקום חבר הכנסת יוסי יונה תכהן חברת הכנסת לאה פדידה, ובוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, במקום חבר הכנסת יצחק הרצוג תכהן חברת הכנסת פדידה. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה לחבר הכנסת מיקי זוהר, יושב-ראש ועדת הכנסת. אין צורך בהצבעה על ההודעה הזאת. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 55), התשע"ח–2018 [מס' מ/1124; דברי הכנסת, מושב שלישי, חוברת כ"א, ישיבה 220, עמ' 21704; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר ישראל אייכלר: אנחנו עוברים לחקיקה. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 55), התשע"ח–2018, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, בבקשה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להביא לקריאה השנייה והשלישית את הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 55), התשע"ח–2018. לפי סעיף 69 לחוק ההוצאה לפועל, לרשם ההוצאה לפועל יש סמכות לפרוס תשלום של חוב לאחר שערך חקירת יכולת לחייב, אבל ביחס לחובות העבר, לרשם ההוצאה לפועל אין סמכות, אלא הוא יכול להפנות את שני הצדדים לבית המשפט – סליחה, את הצד לבית המשפט – רק אם קיימים טעמים מיוחדים שיצדיקו זאת. המשמעות היא שאם מישהו נשאר בחוב העבר שהוא לא שילם, עכשיו צריכים להטריח את כולם עוד פעם לבית המשפט. זה גם לוקח מהזמן של בתי המשפט, גם הם צריכים להתרוצץ, וגם בינתיים אנחנו רוצים שהוא ימשיך לשלם את החובות הפרוסים לפניו. לכן הצעת החוק באה ואומרת: לאפשר לרשם – גם לגבי חובות העבר – לצוות על תשלום בשיעורים של חוב עבר במזונות, בתנאי שהוא יעמוד בתנאים שונים שנקבעו בהצעת החוק. התנאים האלה נקבעו כדי להבטיח שחייב שבשל קשיים כלכליים נזקק לפריסת החוב יוכל לקבל את המענה המתאים. בזה אנחנו נרוויח כמה דברים. א. לא יהיה צורך בהליך נוסף בבית המשפט – יחסוך זמן לבתי המשפט; ב. וזה העיקר, זה יתמרץ את החייבים לשלם דמי מזונות חודשיים באופן שוטף, כי אחרת לא יפרסו להם את חוב העבר. ההצעה הזאת אושרה פה אחד בוועדה, אין לה הסתייגויות, ואני מבקש מהכנסת לאשר אותה בקריאה שנייה ושלישית. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. לחוק הזה אין הסתייגויות אבל יש בקשות רשות דיבור, של חברי הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; אילן גילאון – איננו; עיסאווי פריג' – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. אם כן, אנחנו ניגשים מייד להצבעה בקריאה שנייה. מי בעד הצעת חוק הוצאה לפועל (תיקון מס' 55), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה? אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–8 – 45 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–8 נתקבלו. היו"ר ישראל אייכלר: בעד – 45 חברי כנסת, נגד – אף אחד, אין נמנעים. החוק אושר בקריאה שנייה. אנחנו נעבור לקריאה שלישית. ניגשים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 5 בעד החוק – 46 נגד – אין נמנעים – אין חוק הוצאה לפועל (תיקון מס' 55), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר ישראל אייכלר: בקריאה שלישית הצביעו 46 חברי כנסת בעד, אף אחד לא התנגד ואין נמנעים. לכן, החוק אושר בקריאה שלישית והתקבל. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 56), התשע"ח–2018 [מס' מ/1182; דברי הכנסת, חוב' י"ד, ישיבה 301, עמ' 26503; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר ישראל אייכלר: אנחנו נעבור להצעת חוק הבאה, הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 56), התשע"ח–2018. יציג את הצעת החוק, יושב-ראש ועדת החוק, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, רבותיי השרים, חבריי חברי הכנסת, הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 56), התשע"ח–2018. בזמנו, הסתכלנו על אנשים שחייבים לדבר עם רשם הוצאה לפועל, והאיש גר באילת, ואין שם לשכה מסודרת, יש אחת להרבה זמן, והיו צריכים להסיע אותו או שהוא היה צריך לנסוע לבאר שבע או למקום אחר – טרטור שלם, תלאות וכו' וכו', עם הוצאות כספיות גדולות. ואז הוועדה החליטה, בהוראת שעה לשנתיים, לעשות היוועדות חזותית בשלושה סוגי הליכים שהחוק קובע להם סד זמנים: חקירות יכולת, שיש זמן קצוב; דיונים בצו הבאה עם זמן קצוב של 24 שעות, ודיונים בצו מאסר של חייבי מזונות. אמרנו, נעשה ניסיון ונראה אם זה ילך. הכוונה היא שיש לשכה באילת ויש מערכת חזותית, והוא יושב, ובצד השני – זה יכול להיות בראשון-לציון, באשקלון, או במקום אחר – יושב הרשם. שניהם רואים אחד את השני, רואים את כל החדר מסביב, עם הכול, ובתנאי שאותו חייב מסכים שזה ייערך בדרך הזו. אמרנו, בואו ננסה. עברו השנתיים, ולפי כל הדיווחים של כולם, ההצלחה גדולה מאוד. זה חוסך בלטרטר אנשים, חוסך את כל הדברים, זה מצליח, והם מסכימים. שוב, אני מדגיש, זה בתנאי שהאיש מודע, מסבירים לו והוא יודע והוא רוצה את זה, כי זה חוסך לו הרבה. אם כך, ההצעה שלנו באה ואומרת: להפוך את הוראת שעה להוראת קבע. שוב, הוועדה אישרה את זה פה אחד בלי הסתייגויות ובלי התנגדויות. אני מבקש מחבריי לאשר את זה, זה לטובת החייבים, לטובת המערכת, לטובת כולם. תודה. היו"ר ישראל אייכלר: שוב, תודה רבה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. יש בקשות דיבור של חברי הכנסת נורית קורן – לא נוכחת; חבר הכנסת אלעזר שטרן ­– אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; אילן גילאון – אינו נוכח; עיסאווי פריג' – אינו נוכח; תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. אם כך, אנחנו ניגשים להצבעה על חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 56), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 1–2 – 62 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. היו"ר ישראל אייכלר: בעד – 62 חברי כנסת, אין מתנגדים ואין נמנעים. ההצעה אושרה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 7 בעד החוק – 58 נגד – אין נמנעים – אין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 56), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר ישראל אייכלר: בעד – 58 חברי כנסת, אין מתנגדים, אין נמנעים. החוק אושר בקריאה שלישית. מבקשים להוסיף, לפרוטוקול בלבד: חברת הכנסת רויטל סויד וחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס רוצות לתמוך בחוק. גם חברת הכנסת נורית קורן מבקשת להצטרף. אנחנו מוסיפים את זה לפרוטוקול. הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 92), התשע"ח–2018 [מס' מ/1162; דברי הכנסת, חוב' ב', ישיבה 266, עמ' 23986; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר ישראל אייכלר: הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 92), התשע"ח–2018. שוב יציג את החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. גם לחוק זה אין הסתייגויות. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, לא להאמין, זה חוק המאבק בטרור, ותראו איזה רוגע, איזה שקט. אין התנגדויות, אין הסתייגויות. אז לא להתרגש. מדובר פה בשני דברים. מדובר בכך שפעילי טרור זרים וארגון טרור זר שמכריזים עליהם מחוץ לישראל – – – קריאות: – – – היו"ר ישראל אייכלר: חשבתי שאתה אומר את זה – – – ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): לא, רגע, סליחה. היו"ר ישראל אייכלר: לא. אנחנו מדברים על תיקון מס' 92. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): סליחה, אני מתנצל. לא יודע, משום מה, הנייר הזה נעלם. הקמת בתי דין כלכליים: בזמנו הוחלט שבמערכת בתי המשפט המחוזיים – בשנת 2010, בתיקון מס' 59 לחוק בתי המשפט, הוחלט שבתי הדין המחוזיים, בעיקר בתל אביב, אם יש להם נושאים כלכליים, הם ינתבו את זה למחלקה כלכלית שקמה בבית המשפט המחוזי, שמורכבת משופטים שהתמחו בעיקר בנושאים הכלכליים, שזה דבר שהוא יותר טוב, הוא מייעל את הדיון, הם מבינים יותר, זה מקצר את הדיון וכל הדברים האלה. למחלקה הזאת, מעבר לכך שהם יכולים לדון בדינים שקשורים לכלכלה, נתנו עוד שני דברים, כפי שהוגדר בסעיף 42ג: כל מה שקשור לעניין כלכלי מינהלי, ובכלל זה עתירה מינהלתית בקשר להחלטות של הרשות לניירות ערך, רשם החברות, הבורסה לניירות ערך וועדת המשמעת לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ – כל זה נשאר בבית המשפט, במחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי, והעסק עובד טוב. אמרנו, אם כך, למה לא להגדיל את זה למחוזות נוספים כדי לא להטריח. אם אדם באזור הצפון וחיפה, יש לו נושא כלכלי, למה הוא יצטרך לנסוע לתל אביב למחלקה הכלכלית? נקים גם בחיפה, בבית המשפט המחוזי בחיפה, מחלקה שתדון בנושאים הכלכליים, מה יכול להיות פשוט יותר מזה? ואם ירצה השם, כשזה יעזור, ילכו גם לדרום. יעל גרמן (יש עתיד): שכנעת. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): שכנעתי, את אומרת. מאה אחוז, אבל עדיין הנושאים שקשורים למינהלי, כלכלי ועתירות בקשר לרשות ניירות ערך וכו', זה כן יישאר בתל אביב, כי המרכז של הבורסה וכל הדברים זה בתל אביב. אבל לנושאים כלכליים רגילים תקום מחלקה בבית המשפט המחוזי בחיפה, ואפילו הוקצו לזה תקנים, אז אני רוצה לשבח גם את שרת המשפטים, שעשתה את זה, וגם את שר האוצר, שהקציב תקנים, כדי שאפשר יהיה לאייש את זה לא על חשבון בית המשפט המחוזי. אני חושב שזה מקובל על כולם, זה חשוב, ואני מקווה שזה יצליח מאוד ואפשר יהיה לעשות את זה גם בדרום, ואולי גם בירושלים. אני מבקש מחבריי לאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית. היו"ר ישראל אייכלר: תודה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. גם לחוק זה אין הסתייגויות, אבל יש בקשות דיבור של חברי הכנסת מיכל רוזין, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, אילן גילאון – שאינם נוכחים; של מוסי רז – שנוכח – – – מוסי רז (מרצ): ומוותר. היו"ר ישראל אייכלר: אנחנו ניגשים מייד להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 92), התשע"ח–2018. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 8 בעד סעיפים 1–5 – 48 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. היו"ר ישראל אייכלר: הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 92), התשע"ח–2018, אושר על ידי 48 חברי כנסת, אין מתנגדים ואין נמנעים, ולכן החוק אושר בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על אותו החוק. הצבעה מס' 9 בעד החוק – 47 נגד – אין נמנעים – אין חוק בתי המשפט (תיקון מס' 92), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר ישראל אייכלר: 47 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. החוק אושר בקריאה שלישית, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 92), התשע"ח–2018. הצעת חוק המאבק בטרור (תיקון), התשע"ח–2018 [מס' מ/1158; דברי הכנסת, חוב' ב', ישיבה 266, עמ' 23982; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר ישראל אייכלר: ועכשיו אנחנו עוברים להצעת חוק המאבק בטרור (תיקון), התשע"ח–2018, גם בקריאה שנייה ושלישית וגם יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, ואנחנו נצביע אחר כך בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים. בבקשה, אדוני. ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, את ההצגה כבר עשיתי קודם בטעות, על זה. לא להיבהל, זה לא מאבק בטרור – כאן מדינת ישראל מגדירה מה זה ארגון טרור או פעיל טרור וכו', וכבר עסקנו בזה בחוק המאבק בטרור, לא מדובר על זה כאן. מדובר כאן בהגדרה של "מחוץ לישראל". מוגדרים כאן שני שינויים, נגיד כך, או תוספות. שינוי אחד: במקום שההכרזה תעבור לשר הביטחון – מאחר ששר הביטחון הוא שמכריז על ארגוני טרור בתוך ישראל, במקום שזה יהיה בממשלה או בקבינט, גם את הנושא הזה הוא ירכז בידיו, וזה יהיה אצל שר הביטחון, עם אפשרות שאם ראש הממשלה רוצה הוא יכול להעביר את זה לדיון רחב יותר. אבל בעיקרון שר הביטחון הוא שמטפל בזה, הוא שמקבל את ההמלצות מהשב"כ, מכולם, והוא גם יטפל בנושא הזה. זה דבר אחד. דבר שני זה שמועצת הביטחון של האו"ם, כשהיא מגדירה ארגון כארגון טרור – ובדרך כלל מדובר רק על ארגונים שקשורים לדאעש, לטליבאן ולאל-קאעידה – ברגע שהיא מכריזה על ארגון, מה שמופיע זה שבתוך שעות ספורות, כך זה מופיע: מרגע שזה מופיע באתר של האו"ם, בתוך שעות ספורות המדינות שקשורות למאבק בטרור צריכות לאמץ את זה. וזה מוגדר גם על ידי ה-FATF וכו'. מצד אחד, אנחנו צריכים לאמץ את זה מיידית בתוך שעות; מצד שני, בכל אופן אנחנו רוצים לתת אפשרות לשר הביטחון גם להסתכל ולבדוק. לכן מה שאנחנו אומרים הוא שמרגע שפורסם הנושא הזה, זה יהיה בתוך שלושה חודשים. לתת עוד שלושה חודשים, תקופה מוגבלת של שלושה חודשים, ובשלושה החודשים האלה אפשר יהיה לבדוק, לעשות את כל הבדיקות. למרות ששוב, מדובר כאן – בדרך כלל כשהאו"ם מדבר זה רק על הארגונים שאמרנו, שאפשר יהיה להקפיא גם אותם וכו', ואין הרבה בעיה איתם מבחינת ההכרזה כארגון טרור אחרי שהאו"ם כבר הכריז עליהם כארגון טרור. בכל אופן, רצינו לתת אפשרות, אז אמרנו: מיידית, אוטומטית, לאשר את זה לשלושה חודשים; השר יבדוק את זה ואחר כך יהיה אישור של קבע. ומאחר שמדובר כאן על גורם זר, אז רצינו ששר הביטחון יתייעץ גם עם שר החוץ, לדעת אם יש כאן דברים מעבר לזה. שוב, אני חושב שזה דבר פשוט, מקובל, ואני חושב שישראל לא רוצה להיות מחוץ למדינות הנאורות שמתמודדות עם הטרור. אנחנו חלק, ולא רק זה – אנחנו מובילים בנושא. לכן אני מבקש מחבריי לאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית. א. להעביר את הסמכויות בעיקרון לשר הביטחון; ב. לאשר את זה אוטומטית, כמו שהאו"ם דורש, אבל לשלושה חודשים, ובזמן הזה הוא יוכל לבדוק ולאשר. תודה רבה. היו"ר ישראל אייכלר: תודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. גם לחוק הזה אין הסתייגויות, אבל יש בקשות דיבור. ראשון המבקשים, חבר הכנסת יצחק הרצוג – איננו; חברת הכנסת ציפי לבני – איננה; חברת הכנסת שלי יחימוביץ – איננה; חברת הכנסת סתיו שפיר – איננה; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חבר הכנסת חיליק בר – איננו; חבר הכנסת עמיר פרץ – איננו; חברת הכנסת מרב מיכאלי – מוותרת; חבר הכנסת איתן כבל – נמצא, מוותר; חבר הכנסת מיקי רוזנטל – איננו; חברת הכנסת רויטל סויד – איננה; חבר הכנסת יואל חסון, מוותר? רוצה לדבר? יואל חסון (המחנה הציוני): מתלבט. היו"ר ישראל אייכלר: מתלבט; חבר הכנסת זוהיר בהלול – איננו; חבר הכנסת איתן ברושי – מוותר; חברת הכנסת מיכל בירן, מוותרת? מיכל בירן (המחנה הציוני): כן. היו"ר ישראל אייכלר: חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – מוותרת; חברת הכנסת איילת נחמיאס – מוותרת; חבר הכנסת יוסי יונה – מוותר; חבר הכנסת איל בן ראובן – מוותר; חברת הכנסת פארן – מוותרת; חבר הכנסת סאלח סעד – מוותר. יואל חסון (המחנה הציוני): החלטתי לא לוותר. היו"ר ישראל אייכלר: חברת הכנסת לאה פדידה – מוותרת; חברת הכנסת מיכל רוזין – איננה; חבר הכנסת אילן גילאון – איננו; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – איננה; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר. ולכן אנחנו – – – אמיר אוחנה (הליכוד): צריך לשמוע את חבר הכנסת חסון, מה הוא מחליט. היו"ר ישראל אייכלר: מה? אמיר אוחנה (הליכוד): צריך לשמוע את חבר הכנסת חסון, מה הוא החליט. היו"ר ישראל אייכלר: אם הוא עדיין מתלבט? יואל חסון (המחנה הציוני): מוותר. היו"ר ישראל אייכלר: אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים. הצעת חוק המאבק בטרור (תיקון), התשע"ח–2018. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 1–13 – 46 נגד – 10 נמנעים – אין סעיפים 1–13 נתקבלו. היו"ר ישראל אייכלר: 46 חברי כנסת בעד, עשרה מתנגדים, אין נמנעים. לכן הצעת חוק המאבק בטרור (תיקון), התשע"ח–2018, התקבלה בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים. אנחנו עוברים להצבעה על אותו החוק בקריאה שלישית, כולל לוח התיקונים. מי בעד? מי נגד ומי נמנע? הצבעה מס' 11 בעד החוק – 51 נגד – 10 נמנעים – אין חוק המאבק בטרור (תיקון), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר ישראל אייכלר: בעד – 51 חברי כנסת, נגד – עשרה חברי כנסת. אין נמנעים, ולכן אנחנו קובעים שחוק המאבק בטרור (תיקון), התשע"ח–2018, התקבל, עם לוח התיקונים. הצעת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 119) (דיור בהישג יד) ובהצעת חוק עבודת נשים (תיקון – תקופת לילה והורות לבן זוג של עובדת שילדה יותר מילד אחד) בדבר תיקון טעות בחוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017 [נספחות.] היו"ר ישראל אייכלר: הודעה ליושבת-ראש הוועדה לרפורמה חברת הכנסת רחל עזריה, בבקשה. רחל עזריה (יו"ר הוועדה המיוחדת): כבוד היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, כבוד השרה, החלטה בדבר תיקון טעות בחוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017, לפי סעיף 10א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948. אני רק אומר בעל פה: טעות סופר באחת הספרות בחוק שעבר כבר לפני כמה חודשים. צריך רק לתקן את טעות הסופר. בחוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017, בסעיף 17(א), בסעיף קטן (ג) המובא בו – בפסקה (1), במקום "מ-1,268,000" צריך להיות "1,286,000"; בפסקה (2), במקום "1,268,000" צריך להיות "1,286,000". חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז–2017, התקבל בכנסת ביום ט' באדר התשע"ז, 7 במרס 2017 – להלן: החוק המתקן – ופורסם ברשומות, בס"ח התשע"ז, עמ' 464. בסעיף 6 לחוק המתקן, תוקן סעיף 8א לחוק להסדר ההימורים בספורט, התשכ"ז–1967, ונקבעו שלוש מדרגות הכנסה במחזור המכירות של מי שרשאי למכור זכות להשתתף בתוכנית הימורים (בעל תחנה), שלפיהן המועצה להסדר ההימורים בספורט תשלם לו תשלומים, הכוללים בין היתר עמלת מכירה: עד 1,286,000 שקלים חדשים; מעל 1,286,000 שקלים חדשים ועד 2,040,000 שקלים חדשים – מעל 2,040,000 שקלים חדשים. בסעיף 17 לחוק המתקן נקבעה הוראת שעה לשנת 2018, הקובעת, לעניין מדרגת ההכנסה הגבוהה, שיעור שונה מזה הקבוע בהוראת הקבע בסעיף 8א האמור. בשל שיבוש של העתקה, נכתב בהוראת השעה, במקום הסכום של 1,286,000 שקלים חדשים שקבוע בהוראת הקבע – 1,268,000 שקלים חדשים. מוצע לתקן את הטעות. לפי סעיף 10א(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948, תחילתו של התיקון ביום תחילתו של סעיף 17 לחוק המתקן, כלומר ביום י"ד בטבת התשע"ח, 1 בינואר 2018. תודה רבה. אודה לכם על ההצבעה בעד, שנפתור את טעות הסופר הזאת. היו"ר מאיר כהן: ובכן, אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה לשבת במקומות. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד ההצעה – 54 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה בדבר תיקון טעות בחוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 10), התשע"ז-2017, נתקבלה. היו"ר מאיר כהן: 54 תומכים, אפס מתנגדים. ההחלטה אושרה. הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018 [מס' כ/756; דברי הכנסת, חוב' ט"ו, ישיבה 304, עמ' 26759; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר מאיר כהן: אנחנו עוברים להצעת חוק מאבק בטרור, נכון? מה הבעיה? קריאה: – – – ויש הצבעה. היו"ר מאיר כהן: אין שם אף אחד ויש הצבעה, אצל מי? חיים ילין (יש עתיד): הספר נחת על המסך. עליזה. אצל עליזה לביא. היו"ר מאיר כהן: אצל עליזה לביא. למרות שהיא לא נמצאת שם, אומרים לי שאיזה ספר נדחף ונרשמה הצבעה. תבדקו את זה בבקשה. בודקים את זה? אם כן, אנחנו עוברים לסעיף 10: הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018, קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. בבקשה, אדוני. יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, הינני מתכבד להביא בפני הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, את הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018. מטרת הצעת החוק שיזמנו, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי ואנוכי, היא להביא לכך שכל מוסדות ההשכלה הגבוהה הפועלים כיום, בין בשטח מדינת ישראל ובין באזור יהודה ושומרון, יהיו נתונים לפיקוחה של המועצה להשכלה גבוהה, הפועלת מכוח חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח–1958. עד כה המוסדות הישראליים באזור היו נתונים לפיקוחה של המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון), שסמכויותיה מעוגנות בתחיקת הביטחון של מפקד כוחות צה"ל באזור. הכפפת כלל המוסדות, כמוצע, לסמכותה של המועצה להשכלה גבוהה הפועלת מכוח החוק תיצור אחידות בכללים ובאמות המידה החלים על המוסדות. כך, מוצע להחליף את סעיף 28א לחוק בנוסח חדש, ולפיו המועצה להשכלה גבוהה תהיה מוסמכת להפעיל את כל הסמכויות שניתנו לה בחוק גם כלפי ישראלים (לרבות תאגידים) באזור יהודה והשומרון, וכל הזכויות והחובות לפי החוק יחולו גם על ישראלים כאמור באזור. תחילת החוק תהא שנה מיום פרסומו. כן מוצע לקבוע הוראות מעבר, על מנת למנוע פגיעה בסטודנטים שלמדו בעבר והלומדים כעת לקראת תואר אקדמי במוסדות להשכלה גבוהה באזור יהודה ושומרון. לפי הוראות המעבר, כל מוסד שמפקד כוחות צה"ל באזור אישר את ההכרה בו כמוסד להשכלה גבוהה לפני תחילת החוק המוצע, יראו אותו כמוסד להשכלה גבוהה שהוכר לפי סעיף 9 לחוק. אני חושב שלמחנה הציוני יש התנהלות אוטונומית בתוך – זה בלתי נסבל. יואל חסון (המחנה הציוני): מה קרה? יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): זה בלתי נסבל. אי-אפשר לשמוע, את עצמי. כמו כן, נוסח הסעיף החדש לא יפגע בהכרה בתואר שניתנה לפני תחילתו של החוק. כן מוצע כי מוסד שהמועצה הכירה בתואר שלו לפי נוסח הוראת סעיף 28א הקודם, יראו אותו כמוסד שהוסמך להעניק את אותו תואר לפי סעיף 23 לחוק. לבסוף מוצע כי מוסד שקיבל ערב תחילת החוק המוצע אישור לקיים לימודים לקראת תואר או הסמכה להעניק תואר על ידי המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון), והמועצה עדיין לא הכירה באותו תואר, יוכל להמשיך לקיים לימודים לקראת אותו תואר על פי האישור שניתן או להעניק תואר על פי ההסמכה שניתנה. הצעת החוק מוגשת בצירוף הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הבית לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. בטרם ארד, אני מבקש לומר את התודה והברכה לחברתי חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, שרתמה אותי לחוק המתבקש הזה. התודה והברכה לצוות הייעוץ המשפטי של הוועדה עו"ד מירב ישראלי והמתמחה עו"ד דניאל כהן; לצוות הוועדה – מנהלת הוועדה יהודית גידלי ולצוותה אתי דנן ומיטל אליהו; וכן לצוות לשכתי המסור, תודה רבה. אני מבקש להצביע בעד החוק בקריאה שנייה ושלישית, כמובן, בדחיית כל ההסתייגויות. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אם כן, יש גם הסתייגויות וגם בקשות דיבור. ראשון הדוברים, דב חנין, בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. בבקשה. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, אדוני היושב-ראש. אנחנו מציעים לכנסת להתנגד לחוק הזה. החוק שמובא היום הוא חלק ממהלך כולל גדול ורחב של סיפוח השטחים הכבושים – את זה צריך לומר לכנסת בצורה אמיתית, בצורה פתוחה. אסור להמשיך בדרך הזו, שבה הממשלה הנוכחית הולכת, של להוביל את המהלך הגדול הזה של סיפוח השטחים הכבושים בלי להגיד לציבור הישראלי את האמת, בלי להגיד לציבור הישראלי שזה מה שהם עושים. ממשלת נתניהו מספחת את השטחים בהליך הדרגתי, הליך של צעד אחר צעד, הליך של סיפוח כגנבים בלילה. הם חוששים להגיד את האמת לציבור. הם יודעים שהציבור ברובו איננו מעוניין בסיפוח השטחים הכבושים. הם לא רוצים להגיד את האמת לציבור הישראלי; הם לא רוצים להגיד את האמת לעולם; ובעיקר הם לא רוצים לאפשר את הדיון הציבורי הדרוש בשאלה הזו: מהי המשמעות האמיתית של סיפוח השטחים? אז אני כאן, עמיתיי חברי הכנסת, קודם כול כדי לדבר על השאלה הזו: מהי המשמעות האמיתית של סיפוח השטחים הכבושים? המשמעות הראשונה, העיקרית והחשובה ביותר של המהלך הזה של הסיפוח היא שמדינת ישראל לא הולכת להסדר שלום עם הפלסטינים; לא הולכת לפיוס היסטורי על בסיס של צדק ועצמאות לשני העמים; לא הולכת למהלך של שתי מדינות שיאפשר גם לישראלים וגם לפלסטינים לחיות בארץ הזו בשלום ובביטחון. ממשלת ישראל הנוכחית לא הולכת לשלום. ממשלת ישראל הנוכחית לא מעוניינת בשלום. זוהי המשמעות האמיתית של מהלכי הסיפוח שממשלת נתניהו מקדמת. הדרך הזו, עמיתיי חברי הכנסת, היא דרך מסוכנת. מכיוון שמי שלא מתקדם לשלום, בסופו של דבר מידרדר למלחמה. ישראל חיה בתוך עולם ערבי גדול. האתגר ההיסטורי החשוב ביותר של ישראל הוא אתגר השלום בינינו לבין העם הפלסטיני ובינינו לבין העולם הערבי. אתגר השלום עבור ישראל הוא אתגר הכרחי. בלעדי שלום אין לנו עתיד בארץ הזו ובאזור הזה. נכון שמדינת ישראל היא מדינה חזקה, וגם אם אין שלום ותהיה מלחמה, מדינת ישראל יכולה לנצח במלחמה הזו, אבל אם מדינת ישראל לא תלמד לחיות באזור הזה ואם מדינת ישראל לא תגיע בסופו של דבר להסדר על בסיס של הידברות עם העם הפלסטיני ועם העולם הערבי, תהיה אחרי המלחמה הבאה עוד מלחמה. יכול להיות שישראל תנצח גם במלחמה הנוספת. שוב ייהרגו בה אנשים: גברים, נשים, ילדים, יהודים, ערבים. אני מניח שישראל, כיוון שהיא מדינה חזקה, יכול להיות שהיא תנצח במלחמה הזו. אבל שוב: אם לא נגיע אחרי המלחמה ההיא להסדר שלום עם העם הפלסטיני ועם העולם הערבי, תהיה אחרי המלחמה השנייה עוד מלחמה שלישית, ואחריה רביעית וחמישית ושישית ושביעית, ולדבר הזה לא יהיה סוף. הסוף היחיד למעגל הזה של דם, של שפיכות דמים, של מלחמות, הוא הסדר שלום, והדרך היחידה להגיע להסדר שלום כזה היא דרך שתבטיח צדק ועצמאות לשני העמים. מציעי הצעת החוק הזו כנראה לא זוכרים את דבריו של הלל הזקן, שכאשר בא אליו מישהו ואמר לו: למד אותי את כל התורה על רגל אחת, הוא ענה: כל התורה על רגל אחת היא מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. כל היתר, אמר הלל הזקן, אלה הם פרטים קטנים, לא חשובים במיוחד, שאותם ניתן להשלים בקלות. העיקרון הגדול הוא: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. והעיקרון הזה בדיוק אומר שמה שהישראלים רוצים לעצמם – צדק ועצמאות – בדיוק את אותו דבר צריך לתת גם לעם השני שחי בארץ הזו. מה שישראל מבקשת לעצמה, בדיוק את אותו דבר צריך לתת גם לפלסטין שצריכה לחיות כאן בשלום, בביטחון, מדינה בצד מדינה, בשלום אמיתי בין שתי המדינות האלה. אבל כאשר מבצעים מהלכים של סיפוח השטחים הכבושים, הולכים בכיוון ההפוך. כאשר מבצעים מהלכים של סיפוח השטחים הכבושים אומרים בעצם: כולה שלי. לא ניתן לפלסטינים שום טריטוריה; לא ניתן לפלסטינים שום אפשרות להקים מדינה. שוב, עמיתיי חברי הכנסת, זו הדרך ההפוכה לדרכה המסורתית של היהדות. בפרק א' במסכת בבא מציעא מספרים על שניים שאוחזין בטלית, והשניים האלה אומרים: זה אומר כולה שלי – – היו"ר מאיר כהן: וזה אומר – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): – – וגם השני אומר כולה שלי. אז מה הפתרון של הגמרא? הרי הם היו יכולים להמשיך ולהתקוטט עד עצם היום הזה ולריב: זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. מה הפתרון של הגמרא? יחלוקו את הטלית הזאת. טלית, שזה חפץ קדוש, הגמרא מציעה לחלוק אותו – לחלק אותו – כדי למנוע מלחמה. כאן אנחנו מדברים על סכסוך בין שני אנשים; פה, במציאות שלנו, אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים על סכסוך שמשמעות התמשכותו היא חיים ומוות. משמעות התמשכות הסכסוך הזה זה עוד מלחמות, עוד שפיכות דמים, עוד בני אדם שייהרגו כאן לחינם. לכן, אדוני היושב-ראש, הדרך של היהדות דווקא אומרת: בדיוק מה שגזרו על הטלית, זה מה שצריך לעשות על הארץ. את הארץ צריך לחלק כך שבצידה של מדינת ישראל תקום מדינה פלסטינית עצמאית. לא כולה של ישראל, לא כולה של פלסטין, אלא שתי מדינות חיות זו בצד זו. זוהי דרך השלום והיא הפוכה לדרך הסיפוח. עמיתיי חברי הכנסת, אני אמרתי שהצעת החוק הזו היא חלק מהמהלך של הסיפוח הזוחל שנעשה כמו גנבים בלילה, בלי לספר לציבור שזה מה שאנחנו עושים; בלי לתת לציבור דין וחשבון הוגן על כך שאנחנו מוליכים אתכם, את כולנו, למלחמות פה, באזור הזה, בגלל רצון הסיפוח, בגלל ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית, בגלל קביעת העובדות המוקדמות בשטח. אבל אני רוצה, עמיתיי חברי הכנסת, לדבר על עוד היבט אחד של הצעת החוק הרעה והמסוכנת הזאת: הצעת החוק הרעה והמסוכנת הזאת מכניסה את אריאל למשפחת האוניברסיטאות בישראל. אתם יודעים שאחת הטענות הגדולות, המשמעותיות, שמושמעות היום נגד האוניברסיטאות בישראל היא בדיוק הטענה הזו, שהאוניברסיטאות בישראל הן חלק ממערכת הכיבוש ומשתפות פעולה עם הכיבוש של השטחים הערבים הכבושים, הפלסטינים, של הגדה המערבית. אז מה בעצם הצעת החוק הזו עושה? הצעת החוק הזו באה לאשרר את העובדה שהמועצה להשכלה גבוהה, שהיא המוסד שמאגד את האוניברסיטאות בישראל, אכן לוקחת חלק בכיבוש. הצעת החוק הזו באה לחבר את האוניברסיטאות בישראל עם האוניברסיטה באריאל, והמשמעות המעשית הישירה של הדבר הזה היא תגבור כל אותן יוזמות – שאתם הרי אלה שטוענים נגדן – יוזמות חרם על ישראל. כל אותן יוזמות BDS למיניהן באות וטוענות שהן מכוונות נגד הכיבוש ונגד מי שמשתף פעולה עם הכיבוש. אתם באים ואומרים: לא. אנחנו עכשיו רוצים לקבוע בחקיקה ישראלית ראשית שהמועצה להשכלה גבוהה בישראל היא, כמוסד, חלק ממערכת הכיבוש, ולכן אתם בעצם רוצים לעודד או לתמוך באותו חרם על המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. זו התוצאה הפוליטית הישירה של המעשה שלכם. בדיון של ועדת החינוך, שעסקה בנושא, אמרתי שאני מציע לכם לקרוא היטב את חוק החרם, אדוני היושב-ראש, מכיוון שהצעת החוק הזו שאתם מעבירים עכשיו עלולה להוביל אתכם לסיכון שאתם עבריינים לפי חוק החרם; כי בעצם בהעברת הצעת החוק הזו, אתם מקדמים, מסייעים לפעולות של חרם על האוניברסיטאות בישראל. זוהי התוצאה הישירה של הצעת החוק הזו. מכל הטעמים האלה, אדוני היושב-ראש, אני מציע לכנסת להתנגד להצעת החוק הזו, ובאמצעות ההתנגדות הזו גם לומר: אנחנו מתנגדים לסיפוח הזוחל וגם להגן על האוניברסיטאות בישראל מפני ערבובן במפעל הבעייתי והמסוכן של הכיבוש. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת איימן עודה, גם אתה, עשר דקות לרשותך, בבקשה. עוד עשר שניות לרשותך כי אני הפעלתי. בבקשה. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אף פעם לא חשבתי שישראל עוד תיסוג מהשטחים הכבושים ממניעים מוסריים. אף פעם לא חשבתי. אבל פעם, לפני כ-20 שנה למשל, חשבתי שכשקברניטי הביטחון במדינה יגידו שהכיבוש הזה מזיק או למשל אין פתרון צבאי – במיוחד כשמצהירים על כך בוגרי שב"כ, אמ"ן, המוסד וכל מערכות הביטחון – זה דבר שעשוי להרתיע את החברה הישראלית. זה לא קרה. זה עשור אני חושב שזה עכשיו לא משכנע, לא מספיק משכנע. אז חשבתי שאולי אם כל מדינות ערב באות בהצעה שמדברת על שלום, מדינה פלסטינית בגבולות 67' לצד מדינת ישראל ומייד אחרי זה שלום ונורמליזציה עם כל מדינות ערב, ואחרי זה מצטרפות כל המדינות האסלאמיות – חשבתי לתומי שזה מה שישכנע, כי לפי הספרות הציונית, אפילו מלפני קום המדינה, דובר על כך שזה היה חלום שכל מדינות ערב והמדינות האסלאמיות יכירו במדינת ישראל. וזה לא עבד. האמת, חשבתי לתומי שאם המשפחות השכולות – אמרתי, זה נושא רגיש, משפחות שכולות. פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות הוקם, והתחילו לצאת בהפגנות ואמרו: אנחנו איבדנו את היקר מכול, את הבן שלנו, אנחנו קוראים למשא ומתן כן ורציני; אני הופתעתי לגלות שעושים דה-לגיטימציה גם להן, גם למשפחות השכולות. בסופו של דבר, לפני כמה שנים חשבתי, אמרתי: אתם יודעים מה, החיילים זה נושא בקונסנזוס היהודי הישראלי, החיילים. אז החיילים אחרי צבא הקימו את שוברים שתיקה. אמרו: אנחנו היינו שם, אנחנו בעצמנו, במו ידינו, ביצענו פשעים שם. וראיתי את מסע הדה-לגיטימציה נגדם, אחרי כל זה – לא המקום המוסרי, לא המסגרות הביטחוניות, לא יוזמת השלום הערבית, לא יוזמת השלום האסלאמית, לא המשפחות השכולות, לא החיילים בשוברים שתיקה – אז מה יגרום לרוב במדינת ישראל להשתכנע שצריך לסגת ושיהיה שלום? האמת שיש דברים ששכנעו בהיסטוריה. למשל מלחמת 73', למשל ההתנגדות הלבנונית עד לשנת 2000. ההתנגדות בעזה, למשל. אז מה, איזה מסר רוצים להעביר? שרק בכוח אפשר להבין, אפשר להפנים, אפשר לחשוב מחדש? בחורה בשם עהד תמימי, צעירה בת 16, במו ידיה נאבקת מול חיילים חמושים מכף רגל עד ראש. אנחנו מזדהים איתה, חד וחלק. אז תגידו לנו, אם לא כל מה שהזכרתי, אם לא 149 מדינות נגד הצהרת טראמפ, כלומר שמדברות על כך שירושלים המזרחית אמורה להיות בירת פלסטין לצד ירושלים המערבית בירת מדינת ישראל – דבר שאני מסכים לו, בוודאי. פעם אמרו: או"ם שמום, או: כולנו יודעים מה זה או"ם, אבל זה היה בתקופה שאמרו שאלה הן המדינות הבלתי-תלויות, זה אפריקה, מדינות אסלאמיות, הגוש הסוציאליסטי. אבל זה לא כך: זה גרמניה, זה אנגליה, זה צרפת. כלומר, בואו נחשוב מה קורה פה עם כל העולם, עם משפחות שכולות, עם האנשים שהיו בצבא, עם קברניטי הביטחון לשעבר; הכול לא לגיטימי, הכול לא נכון. והיום ראש הממשלה מדבר על סיפוח. האמת שאני לא בטוח שזה יצליח, מכמה סיבות, אחת מהן זה ארצות הברית. ארצות הברית מעוניינת ברוב יהודי במדינת ישראל. היא כבר דיברה על זה כמה פעמים. באחת מההצהרות של בוש הבן, ב-14 באפריל 2004, מכתב ההבטחות, הוא אפילו דיבר על ייהוד קטעים מהגליל והנגב, עד כדי כך. למה? בגלל שהדוח של ה-CIA משנת 1979, אחרי נפילת השאה באיראן, אמר: אנחנו לא יכולים לסמוך על דיקטטור מהמזרח. כלומר, אנחנו יכולים להיות לצד סאדאת, אבל יכולה להיות מהפכה שם וסאדאת לא יישאר, בזמנו כך נאמר, או למשל פהד, מלך סעודיה, בזמנו. אז אנחנו יכולים להישען במזרח אך ורק על ישראל עם הרוב היהודי המובטח, כי במידה שלא יהיה רוב מובטח – למשל 50% ערבים – אז במקום הזה אנשים יכולים להיות נגד ארצות הברית. יש אינטרס ישיר לארצות הברית לשמר רוב יהודי מוצק במקום הזה, כי כך היא יכולה להיות בטוחה במדינת ישראל. לכן, אין לי ספק שהמדינה העמוקה בארצות הברית לא תקבל את רעיונות הסיפוח, כי היא רוצה לשמר את הרוב היהודי המוצק. האמת, בעידן של המשוגע טראמפ אני לא בטוח שהמדינה העמוקה בארצות הברית תצליח לשכנע אותו, בזה אף אחד לא יכול להיות בטוח. אבל אני חושב שאנחנו, אזרחי המדינה, האנשים החרדים לגורל שני העמים, אנחנו אלה שצריכים לחשוב, בעיקר מהמקום הכי מוסרי, שיש פה שני עמים. מגיעה לשני העמים זכות להגדרה עצמית. העם היהודי הישראלי מימש את הזכות הזאת בשנת 48'; יש עם שלא מימש את זכות ההגדרה העצמית שלו והוא העם הערבי הפלסטיני. העם הזה לא ירפה. יש לו תודעה לאומית עמוקה מאוד מאוד. הוא עוד ייאבק למען שחרורו, למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. ואני, חלק מתפקידי זה לשכנע, לא רק את הציבור היהודי הישראלי אלא גם את הציבור הפלסטיני, לא להתייאש מפתרון שתי המדינות. אין פתרון אמיתי חוץ מפתרון שתי המדינות – מדינה פלסטינית ובירתה ירושלים המזרחית לצד מדינת ישראל שבירתה ירושלים המערבית; גישה חופשית למקומות הקודש לכל האנשים בני כל הדתות. תודה רבה לכם. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק שלפנינו היא דוגמה להצעת חוק שמה שעומד מאחוריה זה אג'נדה פוליטית, זה השקפת עולם פוליטית ברורה של הבית היהודי ושל הימין בישראל. וזה אחד החוקים שבאו לממש את התיאוריה והתוכנית של הסיפוח הזוחל, להפוך את השטחים הכבושים לדבר שהוא טבעי ולגיטימי: טבעי שתהיה אוניברסיטה, לגיטימי מאוד שתהיה הכרה – ככה רוצים בהצעת החוק. וגם העניין הזה של הכיסוי, לתת לגיטימיות לנו, או להתווכח ולהתריס נגדנו כחברי כנסת ערבים, גם בוועדה, שיש סטודנטים ערבים שלומדים באוניברסיטה או במוסד האקדמי באריאל. אז מה? ויש עובדים ופועלים ערבים שעובדים גם בהתנחלויות בשטחים הכבושים, בגדה המערבית. זה נותן לגיטימציה לכיבוש? בטח שלא. דבר שני, אדוני-היושב-ראש, העליתי דבר ואני מעלה אותו פה: העניין זה לא המוסד האקדמי, העניין זה לא ההשכלה הגבוהה. אין לנו משהו נגד השכלה גבוהה; יש לנו הרבה דברים נגד המיקום של המוסד הזה, נגד הגדרת המקום, שלפי כל החוקים הבין-לאומיים והחלטות האו"ם זה מקום כבוש שאינו חלק ממדינת ישראל. אני גם העליתי נקודה חשובה: בתוך מדינת ישראל יש אלפי תושבים ערבים בדואים בנגב שיושבים בכפרים שהם בלתי מוכרים. והתושבים האלה אין להם את השירותים הבסיסיים: לא חינוך, לא מים ולא שאר הדברים. כאשר אנחנו שאלנו למה לא מקימים מוסדות חינוך – בתי ספר, למה לא מחברים אותם למים או לחשמל, למה לא מסדרים להם את הכבישים, הם אמרו: זה מקום לא מוכר. אז תושבי מדינת ישראל הערבים, בגלל שהמדינה אינה רוצה להכיר ביישובים שלהם – למטרות או לתוכניות העתידיות שלה, משום שהיא רוצה לעקור אותם משם – היא לא נותנת להם את השירותים הבסיסיים. אבל היום למתנחלים, במקום שהוא בשטח כבוש היא רוצה להכיר, דרך מועצת ההשכלה הגבוהה בישראל. זה באמת מימוש של מה שרוצה גם הליכוד עכשיו, בסיפוח השטחים הכבושים. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. חמש דקות, אדוני, בבקשה. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): א-סייד א-ראיס, אדוני היושב-ראש, אין ספק שיש מי שחושב שיש לו אור ירוק – אור ירוק אחרי הנאום של הנשיא האמריקני טראמפ – כדי להציע לספח, לספח באופן ישיר, באופן עקיף. כך הייתה גם החלטת ועידת הליכוד לפני כמה שבועות, שהמליצה על סיפוח, וגם הסיפוח העקיף הזה בעניין אוניברסיטת אריאל למרות ההתנגדות המקצועית האקדמית, מטרתו ימנית אידיאולוגית. אני שמעתי היום את נשיא המדינה ריבלין נשאל על ידי עמית סגל לגבי סיפוח, והוא אמר: בעתיד, כאשר יהיה סיפוח, התושבים באזור יהיו אזרחי מדינת ישראל. אזרחי מדינת ישראל. תראו, אם אתם רוצים לספח קצת פה וקצת שם, דבר שאנחנו מתנגדים לו, למה לא ללכת על המודל הגדול? מהים אל הנהר. מדינה אחת שבה כולם שווים, עם זכות הצבעה שווה לכו-לם, כמעט כמו שהנשיא אומר, ואז הדמוקרטיה היא שתכריע. אלא אם כן במצב כזה אתם חושבים שיש קבוצה עם זכויות וקבוצה ללא זכויות; למצב כזה אפשר לקרוא אז אפרטהייד. לכן, האור הירוק הבוהק שמישהו הבין מהנאום של טראמפ הוא מסוכן מאוד. הוא מעביר אנשים על דעתם. ובגלל האור הירוק הזה יש כאלה בקואליציה שחוקקו את חוק ירושלים המאוחדת, 80 ח"כים; חוק גזר דין מוות של ישראל ביתנו – ההוא היה של בית הלאומי; הליכוד המליץ על סיפוח, וכולם משתוללים. עכשיו, אדוני היושב-ראש, היום השתתפנו בכנס חשוב של כלכליסט ובנק הפועלים בנצרת, כנס כלכלי על החברה הערבית. א. אני רוצה להודות גם לכלכליסט, גם לבנק הפועלים. הייתה השתתפות ערה של אנשי כלכלה מהחברה הערבית וגם מהחברה היהודית. הכותרת הייתה (אומר בערבית ומתרגם), צמיחה. ואני דיברתי שם על מנגנוני שינוי וצמיחה בחברה הערבית שמחייבים – לא את תוכנית 922, שאמרנו שהיא צעד בכיוון הנכון, אבל היא ממש לא מה שדרשנו, מה שנחוץ כדי לסגור פערים. הדרישה היא תוכנית של (אומר בערבית: סגירת פערים,) אבו חאלד, סגירת פערים. לא תוכנית פיתוח כאן, פיתוח שם, וכדומה, וכל הזמן, (אומר בערבית: בבוקר ובערב: נתנו לכם את 922, הבאנו לכם את 922 – שיגעתם אותנו עם 922.) היו"ר מאיר כהן: שיגעתם אותנו. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): שיגעתם אותנו, 922. נכון, כל שקל חשוב, כל מיליארד חשוב. (אומר בערבית: תיקח ותדרוש –) זאת גישה פרגמטית, אבל לא זה מה שנחוץ כדי לסגור את הפערים. קודם מתחילים בצמצום פערים, אחר כך סגירת פערים. יש להתוות מדיניות של סגירת פערים, בנושא תשתיות, תעסוקה, משרד החינוך, קרקעות, תכנון, תעסוקת נשים, תעסוקה באופן כללי, קרקעות, הקצאות, מה לא? באופן רוחבי בכל תחומי החיים, הייטק, אזורי תעשייה. ב-922, מה-50 מיליון שקל של אזורי תעשייה כמה נשאר לנו, יא מסעוד, (אומר בערבית: אחי אבו ח'אלד? שבעה מיליון.) שבעה מיליון. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): כמה? אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): שבעה מיליון מה-50 מיליון. לכן – לעג לרש, לא רציני. בהייטק, ואני מסיים בזה, בכנס שעשינו המלצנו להקים שתי חממות: אחת בנצרת, אחת בכפר קאסם. יש כבר המלצה כזאת. יש להקציב כסף כדי להקים. אחת תשרת את הצפון, אחת תשרת את המרכז והדרום, וגם בדרום צריך, אולי ברהט או ביישובים אחרים. תודה, אדוני. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, הנושא של היום הוא נושא הכיבוש, איך מתייחסים לכיבוש. הכיבוש הוא פשע מלחמה; הכיבוש נמשך כבר יותר מ-50 שנים. הגיע הזמן שתהיה עמדה ברורה להמשך: האם יש סיפוח, סיפוח כאילו של כל השטח – ואז נבקש שוויון זכויות בכל התחומים. התחום הראשון שחייב שיהיה בו שוויון במקרה כזה הוא זכות השיבה. הזכות של כל הפליטים שעד היום, כבר 70 שנים, הם חיים בעוני, הם חיים במחלות, הם חיים בדוחק, חיים בתנאים לא תנאים. מי שאחראי על זה זאת מדינת ישראל. נקודה. אז אם כבר הולכים על סיפוח, אז הסיפוח יהיה כולל האנשים וכולל זכות שיבה לכל פלסטיני לחזור לבית שלו. ואם אתם לא תרצו בזה, זה יגיע אפילו אם לא תרצו. כי מה שאתם עושים – כמו הפתגם: אומרים אצלנו שנמלה שרוצה להגיע למצב שהיא עצובה, היא מצמיחה כנפיים ורצה לתאורה, רצה ישר לחום – היא נשרפת שם. מה שעושים פה אנשים – אני לא חושב, על רוב המפלגות שמרכיבות את הממשלה הזאת, שמי שבחר במפלגות האלה רצה להגיע למצב הזה, לסיפוח הזוחל הזה. אבל אנחנו מדברים על מוסדות להשכלה גבוהה. מוסדות להשכלה גבוהה. הקימו איזה מוסד באריאל, שכל מי שיושב שם – ביום שהעם הפלסטיני יגיע ויחתום בבית הדין לפשעי מלחמה, כל מי שיושב שם יואשם בפשע מלחמה. זה המצב, זה החוק הבין-לאומי. מי שלא יודע, אז שילמד. ואז אני פונה לאנשים: עדיף לכם להתפנות משם מאשר לחכות למצב שיביאו הכרה ויביאו גם אסון על שאר מוסדות ההשכלה הגבוהה. מה הכוונה? מה התוספת שאתם רוצים להוסיף למוסד הזה בזה שאתם מכריחים את המוסד להשכלה גבוהה – הם לא הסכימו להכניס אותם; אם היו מסכימים, אם המל"ג היה מסכים להכניס אותם, לא הייתם צריכים את החוק הזה. החוק הזה בא, כי לא רוצים להכניס אותם שם, כי הם לא מתאימים, כי הם לא רוצים חרם מהעולם. חברים, המדע הוא רכוש של כל העולם. היישומים של המדע, יש בהם סודיות, אבל המדע עצמו – אני אתן דוגמה: יש הרבה אנשים בעולם, פיזיקאים, שמבינים בדיוק איך החוקים של פצצת אטום, למשל. אבל הטכניקה שלה זה הסוד, ואיך מסתירים אותו. המדע הוא זכות של כל האנושות. ופה אנחנו רוצים לפגוע במוסדות, כי אנשים יגיעו לחרם על כל מוסדות ההשכלה הגבוהה במדינה. במקום לבוא ולהכריח – איך אמר בזמנו בנט: יריתי לו כדור בין העיניים; במקום לירות לכל הממשלה ולכל האזרחים כדור בין העיניים, צריך לפרק את המוסד הזה, להקים מוסד אחר במקום אחר, לפי הצרכים של הפקולטות שנמצאות שם. היה צריך להקים אוניברסיטה ביישובים הערביים, כי לא יכול להיות שכמה מתנחלים – אני לא רוצה לכנות אותם בשום כינוי עכשיו – הם עדיפים על יותר מ-20% מהאזרחים. כל האזרחים הערבים, אין להם אוניברסיטה אחת. היו"ר מאיר כהן: למה? עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אין. איפה? אתה יכול להגיד לי? היו"ר מאיר כהן: יש מכללות. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): לא, לא. מכללות. אני דיברתי על אוניברסיטאות, ויש הבדל. אנחנו מדברים עוד על הנושא הזה. אומרים, זה יפגע בתהליך השלום, זה לא יפגע בתהליך השלום. מישהו יודע שיש חיה כזו? קיים משהו שנקרא תהליך שלום? מישהו חושב על זה? מישהו יודע מזה? אפילו כשבאים לדבר על התהליך, אומרים "תהליך", לא אומרים "שלום". למה? כי הם לא רוצים שלום; רוצים לדבר, להעביר זמן ולהגיע לבחירות הבאות. החוק הזה בא כדי שראש הממשלה הזה ישרוד עוד ועוד עם הממשלה שלו. יכול להיות שהחוק הזה בא להשתיק מוסר, אם הוא קיים, מצפון, אם הוא קיים, של אנשים מהבית היהודי, שאחרי ההמלצות על החקירות של ראש הממשלה, הם ישתקו. יעזבו. מה זה מוסר? מה זה מצפון? העיקר זה ההתנחלות, לא משנה איזה אסון תביא. אז מה שאני רואה, בממשלה הזו יש מנגנון הרס עצמי. רוצים להרוס את המדינה הזו. המדינה הזו תיהרס מבפנים, ואתם תהיו אשמים בזה. אתם אלה שתהרסו את המדינה. מדינה שלא מושתתת על שוויון, שלא מושתת על זכויות אדם, שלא נותנת לפלסטיני בעל הקרקע – אתם יודעים מה הם עושים היום? כל מיני כבישים שהפלסטינים בעלי הקרקע אסור להם לנסוע בהם. למה? ככה. תסגרו את שכם. שכם, יותר מ-100,000 אזרחים, סוגרים אותם. למה? כי מתנחל רוצה לעבור. זה מה שקורה. עכשיו תסגרו את הכול ותפגעו באוניברסיטאות, בהשכלה גבוהה, כי רוצים לרצות את המתנחלים. ואתם חושבים שכאילו באתם עם הישג. אני חושב שצריך לסגור את המקום הזה, בכלל. אגיד לכם למה. אני עברתי לימודים בהשכלה גבוהה, ואני יודע מה הפקולטות שנמצאות שם, הרמה שלהן, הדרישות לקבלה – למרות שאני נגד הפסיכומטרי. שם אתה יכול להתקבל בלי פסיכומטרי. למה? כי אנחנו רוצים שיהיה לנו שם של אוניברסיטה, אבל כשאנשים מסיימים את הלימודים שלהם הם ברמה נחותה, כי בלאו הכי המקום הזה הוקם כנחות, הוקם – המטרה שלו היא עצם קיומו ולא השכלה גבוהה. עצם הקיום, המקום, המוסד הזה, זו המטרה שלו, ולכן יש לנו את הרמה הנמוכה שלו. אני גם פוגש את הבוגרים שלו ואני יודע, אפילו במקצוע שלי, מה הרמה שלהם. האם זו עמדת הממשלה באמת – – – היו"ר מאיר כהן: בוא רק נכבד אותם ולא ניתן להם ציונים. יש שם סטודנטים טובים, יש שם מרצים מצוינים. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אני יודע שיש סטודנטים, אבל הרמה שנמצאת שם – – – היו"ר מאיר כהן: עזוב. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): לא, הרמה שנמצאת שם, איזה סטודנטים – – – היו"ר מאיר כהן: מי שם אותנו לתת ציונים למוסדות כאלה? עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אתה יודע מה, דרישות הקבלה. הם מודיעים שמי שמגיע לשם – – – היו"ר מאיר כהן: אני שמעתי אותך אומר שאתה נגד פסיכומטרי. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): אני נגד, אבל אגיד לך למה, כי אנשים שלא יכולים להתקבל במקומות אחרים – – היו"ר מאיר כהן: לא, אני לא בטוח. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): – – שהרמה שלהם יותר נמוכה, מגיעים לשם. זו עובדה. זו עובדה. ההקלה הזו היא לא כדי לקבל את הטובים – כדי לבסס את המיקום הזה כמוסד. ואני אומר לך, אתה יכול לחלוק על דעתי, אבל אני אומר לך, זו עובדה. אם אתה מקל בתנאי הקבלה, אז אתה מקבל את הסטודנטים בעלי הרמה היותר-נמוכה. זו עובדה, בכל מקום. מה, על זה צריך להתווכח גם? אני אומר בנושא הזה: מי שמבקש שלום, מי שמבקש שוויון, צריך להחליט פעם אחת ולתמיד. אם אנחנו הולכים על שתי מדינות, הגיע הזמן, לפני שזה הולך להיות מאוחר. אם אנחנו הולכים על מדינה אחת, אז שיהיה לכם את האומץ לחזור לעם, לבחירות, ולהגיד לעם: תבחרו בנו, כי אנחנו נהיה בעד הקמת מדינה אחת; בעד סיפוח כל השטח; סיפוח כל הפלסטינים. הם יהיו אזרחים, הם יהיו שווים, ואנחנו לא נהיה מדינת אפרטהייד. אם לא, האפרטהייד קיים. הרי יש שדולה שבאה לדבר על השקר הפלסטיני. בואו ניקח מהם המרכיבים של האפרטהייד אחד לאחד, ונראה אם הם קיימים שם או לא קיימים שם. שלחתי שאילתה לשר הביטחון לפני כמה חודשים. השאלה הייתה כל כך פשוטה, היות שמשרד הביטחון אחראי על הבינוי ועל הבנייה בשטחים הכבושים. ביקשתי לדעת: בתוכניות בעשר השנים האחרונות, כמה יחידות דיור, כמה בתים מותר לבנות, כמה תוכניות מתאר אושרו לפלסטינים שנמצאים שם. זה היה אחרי שהתחוללה מהומה וכאילו פוגעים לא יודע בזכויות של מי, שיא החוצפה, כשבאו לבטל את תוכנית המתאר של קלקיליה. עד היום אני לא מקבל תשובה. האם זה סוד צבאי, כמה יחידות דיור מותר לפלסטינים לבנות? באים עם שיא החוצפה אנשים מהבית היהודי, ואומרים: תלכו לראות את הבנייה ללא היתר של הפלסטינים. אני מסיים. אני אומר, החוק הזה הוא חוק מבייש. צריך להתבייש בו וצריך להצביע נגדו. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת חנין זועבי – לא נמצאת; חבר הכנסת טאלב אבו עראר, חמש דקות, אדוני, בבקשה. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מדובר כאן בהצעת חוק שכוונתה סיפוח התנחלויות, הכרה במוסדות השכלה בשטח כבוש. ואני כאן שואל: מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. איפה דאגתה לסטודנטים אזרחי המדינה הערבים, ובעיקר בנגב? האם אריאל גדולה יותר מרהט? הרי ברהט יש 70,000 בני אדם. אין להם לא אוניברסיטה, אין להם מכללה שהיא מוכרת. מכללה אחת אחת ל-250,000 תושבי הנגב הבדואים. אתה, מכובדי היושב-ראש, גר לא רחוק ממני, בדימונה; האם יש לבדואים שם מכללה אחת, אפילו מכללה קהילתית מוכרת על ידי המל"ג? איך המל"ג מכיר באוניברסיטאות או במכללות בשטחים הכבושים, ובשטח המדינה ששייך לבדואים לא מקים שמה מכללה? מישהו מהמדינה הזו, מהממשלות המתחלפות לדורותיהן, שאל למה אלפי סטודנטים אזרחי המדינה, ערבים, יוצאים לחו"ל כדי ללמוד במוסדות גבוהים? רפואה, רוקחות, סיעוד. מישהו שאל את עצמו למה הם עושים את זה? האם הם אוהבים ללמוד בחו"ל? האם זה תחביב, לעזוב את הארץ וללמוד בחו"ל? איפה משרד החינוך, איפה המל"ג, המועצה להשכלה הגבוהה? באמת, מישהו שאל את עצמו? לא ידעתם על חסמים שעומדים בפניהם של הסטודנטים האלה בדרכם לאוניברסיטאות, למוסדות ההשכלה הגבוהים כאן בארץ? אפילו מענקים אין, מלגות אין, ולכן הסטודנטים האלה מפוזרים במדינות העולם. ולפני שנה-שנתיים מישהו מחברי הכנסת גם רצה לחוקק חוק, הוא הביא הצעה שתאסור על סטודנטים ערבים ללמוד בשטחים – בגדה. בג'נין ובשכם. למה? שם לומדים אולי חומרים מסיתים או משהו כזה. אנחנו פונים למדינה, פונים לממשלה: תכירו במכללות שלנו כאן, תעזרו, תסייעו ללמוד באוניברסיטאות, במכללות כאן בארץ. כך אנחנו מבקשים. אני, האמת, לא רואה שום סיוע, שום עידוד מהממשלה לסטודנטים אלה. ואני מעל במה זו לא אשכח להודות לממלכה הירדנית, ההאשמית. אני מודה לכבוד המלך הירדני שמעניק לילדינו מלגות להתקבל לאוניברסיטאות. פתח את כל האוניברסיטאות בירדן כדי לקבל את הילדים שלנו ללמוד שם. למה הממשלה הישראלית לא עושה את זה, למה היא לא מסייעת, לא עוזרת לסטודנטים? ויודעים שהם חיים במוקדי עוני, מוקדי אבטלה. הרי הילדים שלנו, שאנחנו מגדלים על חינוך ועל תרבות ועל ערכים, אם באמת תספק להם המדינה את האמצעים הדרושים, הם יהיו הגאונים. הרי רואים את זה גם בבתי החולים; רופאים שלמדו בחו"ל וחזרו – מהרופאים הטובים בארץ. ככה גם בסיעוד, גם ברוקחות, בכל תחום הם הכי גאונים. ולכן, מכובדי היושב-ראש, אני מבקש שוב ושוב מהמל"ג, וגם מממשלת ישראל, איך שהובטח פעם: לפתוח, להכיר באוניברסיטה למגזר הערבי, לחברה הערבית, וגם מכללות, להכיר במכללות. יש גם מכללות קיימות פרטיות – להכיר בהן כמכללות קהילתיות, כדי לקבל וללמד – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): – – את הסטודנטים הערבים, במקום שהם ייסעו לחו"ל או למקום אחר. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת ג'בארין. יש כמעט תמימות דעים להקים מכללה ליד רהט. יש הרבה מאוד תומכים. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): שמענו על זה הרבה. עשר שנים אנחנו שומעים את זה. היו"ר מאיר כהן: אנחנו העלינו את זה, ואני מקווה שזה יקרה. טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): מתי, השאלה מתי. היו"ר מאיר כהן: בבקשה, אדוני. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אומנם אנחנו מדברים על חוקי הסיפוח הזוחל, כפי שעמיתיי הקדימו ודיברו, אבל ההרגשה שלי שזאת כבר לא זחילה אלא ממש ריצה. קריאה: דהירה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): הינה, החוק הזה, שתוך שבועות ספורים מביאים אותו לקריאה שנייה ושלישית. ואני, האמת היא, לא יודע מה בוער, חוץ מהרצון לקבוע עובדות בשטח ולהמשיך את ההליך הזה של סיפוח ושל החלת החוק הישראלי על השטחים הפלסטיניים הכבושים ב-67'. ראינו את חקיקת חוק ההסדרה, שביקש להכשיר התנחלויות שהוקמו באופן לא חוקי, גם לפי המשפט הישראלי ולא רק לפי המשפט הבין-לאומי. ועכשיו זה עוד מהלך, מהלך של סיפוח המוסד האקדמי אריאל, מה שנקרא אוניברסיטת אריאל, ואין ספק שזה מהלך שנועד להקדים סיפוח, אולי של כל ההתנחלות אריאל וסביבתה. אין ספק שהמהלך הזה – 1. פוגע בעקרונות בסיסיים של המשפט הבין-לאומי, שאסור למדינה הכובשת להחיל את הסמכויות שלה באופן ישיר על קרקע או על אזורים בתוך שטח שהיא כבשה בכוח באופן צבאי ובאופן שמנוגד למשפט הבין-לאומי. כאן זה גם אולי מקרה מעניין ומסקרן, שלפיו המל"ג, המועצה להשכלה גבוהה, התנגדה לכך שהמוסד האקדמי אריאל יקבל מעמד של אוניברסיטה ויקבל את השם אוניברסיטה. ואז אמרו: זה לא עניין של המל"ג, זה לא עניין של המועצה להשכלה גבוהה; יש, מה שנקרא, מועצה להשכלה גבוהה בשטחים, והמועצה הזו היא זאת שתחליט והיא בעלת הסמכות לקבוע כאן. זאת אומרת, הסתמכו על העובדה שמדובר בשטח כבוש שמוחזק באופן צבאי כדי להעניק את התואר אוניברסיטה למרכז האקדמי באריאל. אחר כך, אחרי שנעשה המעשה וניתן השם אוניברסיטה למרכז האקדמי, עכשיו רוצים בעצם לעשות הילוך חוזר ולהחיל את הסמכות של המועצה להשכלה גבוהה ישירות על המרכז האקדמי אריאל; וכך בעצם היה מהלך של עקיפת המל"ג, לעקוף את המל"ג. אם המל"ג התנגדה לתת למרכז האקדמי באריאל את המעמד הזה, אז פשוט עוקפים את המל"ג. כפי שיש חקיקה שעוקפת בג"ץ בממשלה הזו, אפשר לעשות מהלכים כאלה, שיעקפו את הסמכות המקצועית והאקדמית של המל"ג על ידי החלת החוק הישראלי עכשיו, באופן ישיר, על אזור כבוש – אמרתי, בניגוד למשפט הבין-לאומי. אני גם רוצה לומר שהמהלך הזה מסכן את המחקר האקדמי בתוך מדינת ישראל. הוא מסכן את המחקר האקדמי בתוך מדינת ישראל כי כולם יודעים שבהסכמים שמדינת ישראל חתמה עם האיחוד האירופי, הסכמי שיתוף הפעולה בתחום המחקרי והאקדמי, מה שנקרא Horizon 2020, המדינה התחייבה שלא תקצה תקציבים לפעילות אקדמית או פעילות מחקרית מחוץ לגבולות 48'. הכוונה של האיחוד האירופי הייתה ברורה: שהכספים של האיחוד האירופי לא ישמשו לחיזוק ההתנחלויות ולחיזוק הפעילות הלא-לגיטימית והלא-חוקית לפי המשפט הבין-לאומי בשטחים הכבושים ב-67', והדוגמה הבולטת כמובן זה המרכז האקדמי באריאל. חברתי מציעת החוק חברת הכנסת מועלם, אני מניח שאת מכירה את ההסכם הזה שהממשלה שלך הסכימה לו – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – והתחייבה שאכן בהסכמי שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי לא יועברו תקציבים לשטחים מעבר לגבולות 67'. אז הממשלה הזו עושה דבר והיפוכו. מצד אחד, מתחייבת בהסכמים עם הקהילה הבין-לאומית לא להעביר תקציבים לשטחים הכבושים ב-67'. מצד שני, מחילה את הסמכות הישראלית על חלקים או על אזורים בשטחי 67'. אין לי ספק שהמהלך הזה יפגע במחקר האקדמי ויביא לתוצאות הפוכות מהתוצאות שהמציעים חשבו עליהם. אין ספק גם שמהלך כזה פוגע במאמצים, בעיקר המאמצים מצד הערבים – הצד הפלסטיני – ומהצד הבין-לאומי, כנגד העמדה הסרבנית בישראל, להגיע להסדר שלום שמושתת על שתי מדינות בגבולות 67'. כולם יודעים שההסדר שהעולם תומך בו – העולם במובן של האו"ם, במובן של האיחוד האירופי – זה בעצם ההסדר שגם קיבל ביטוי מפורש ביוזמה הערבית שאליה הצטרפו כל המדינות הערביות, כל המדינות המוסלמיות, וההנהגה הפלסטינית. זה יותר מ-50 מדינות. היוזמה אומרת במפורש שהמדינות הללו מוכנות להסדר שלום, לפיוס היסטורי עם ישראל תמורת נורמליזציה ביחסים עם ישראל, אבל כאשר זה מושתת על הכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה עצמאית וריבונית בגבולות 67'. אין ספק שהחוק שהקואליציה תעביר היום יחבל באופן מאוד מהותי במאמצי השלום הללו, כי הוא פועל בכיוון ההפוך. פועל ממש בכיוון ההפוך, בכיוון של הרחבת ההתנחלויות, ביסוס ההתנחלויות; בכיוון של מחיקת הקו הירוק. זה העיקר בקואליציה הזו: מחיקת הקו הירוק, שהוא בעצם נותר התקווה לפתרון של שלום בין שני העמים, שיהווה את הבסיס לגבולות בין שני העמים. באה הצעת החוק הזו ואומרת: בעצם גבולות 67' הם גבולות לא חשובים ואפשר להחיל את החוק הישראלי על אזורים שבתוך השטח הכבוש של 67'. אני תוהה מה עוד רוצים מהפלסטינים? הממשלה הזו ממשיכה כמעט כל שבוע לחוקק חקיקה שפוגעת בזכויותיהם; שפוגעת בזכויות ההיסטוריות שלהם; שמתכחשת לבעלות שלהם בקרקע; שמתכחשת לזכותם של ריבונות. מה עוד רוצים מהפלסטינים? אני אסיים ואומר שכשהצד הפלסטיני המיוצג על ידי ההנהגה הפלסטינית מסתפק בגבולות 67' כגבולות המדינה הריבונית שלו, הצד הפלסטיני מסתפק בעצם ב-22% ממולדתו ההיסטורית, מפלסטין המנדטורית. אתה ידעת את זה, כבוד היושב-ראש? זה 22%. אגב, למרות שהחלטת החלוקה מ-48' שהיא בעצם המסמך הבין-לאומי שביקש להציע פתרון לסכסוך, דיבר על כמעט חלוקת פלסטין ההיסטורית חצי חצי, בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): להזכיר לך? אתם לא קיבלתם אותו. להזכיר לך? אתם התנגדתם לתוכנית החלוקה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): עכשיו, כשהפלסטינים מדברים על פיוס היסטורי ב-22% מאדמתם ההיסטורית, גם לזה אין פרטנר בישראל. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. תודה רבה לך. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): לכן, הממשלה הזו, שהיא כנראה פרטנר רק לסכסוך ולהמשך מעגל הדמים, צריך פשוט להוריד אותה ולהפיל אותה. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת גילאון – לא נמצא; חבר הכנסת פריג', בבקשה. חמש דקות, אדוני. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, הסיפוח הוא נושא הדיון. אני, חברים, חסיד של ההשכלה הגבוהה. מי לא אוהב השכלה גבוהה? חברת הכנסת מועלם, את הנציגה של מפלגת הסיפוח, מה לעשות? תקשיבי, אין אחד בבית הזה שהוא לא חסיד ההשכלה הגבוהה, כי משם אנחנו ניזונים, שם לומדים. אבל אין לכם גבול. אתם מכניסים את ההשכלה הגבוהה לעומק הדיון. הרי אם צריך השכלה גבוהה – אנחנו בעד מכללות ואוניברסיטאות בכל מקום; אבל להשתמש בהשכלה גבוהה בשביל לחזק כיבוש – אני שואל, למה? הפסקתם עם המאחזים, עכשיו אתם עוברים למאחזים אקדמיים, מתוך מחשבה שמאחז אקדמי, לא יתקפו אותו. אני שאלתי אותך לפני שעליתי, רציתי לוודא את זה. אני מגלה, אני מבין, אני לא בקי בזה, אבל יש לכם מכללת אורות באלקנה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לידך. עיסאווי פריג' (מרצ): לידי, בסדר. בסדר, מה לעשות, לידי, כן. ויש לכם מכללת הרצוג לחינוך, אדוני היושב-ראש, באלון שבות. שתי מכללות. שני מאחזים, ועכשיו אוניברסיטה. אני לא איכנס לדיון – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אוניברסיטת אריאל קיימת – – – עיסאווי פריג' (מרצ): אני לא איכנס לדיון של הלגיטימציה, כי לא מגיע, כי זה לא שטח, לא חלק ממדינת ישראל; זה שטח שמיועד למדינה פלסטינית עתידית, והיא תקום – נרצה, תרצי, לא, זה עניין של זמן; היא תקום כי אין פתרון אחר. אבל האבסורד זה שאתם מקריבים את האקדמיה ואת כל המחקר הישראלי, שהוא לתפארת, מקריבים את כל זה תמורת המחשבות והאידיאולוגיה של מיעוט בתוך המדינה, אידיאולוגיית הסיפוח. כפי שאמרתי היום – בהמשך – סיפוח זה רגל וחצי לאפרטהייד. מה לעשות, זאת המשוואה. סיפוח אדמה ללא תושבים, זה אפרטהייד. אין הגדרה אחרת. אני אומר לכם, ברגע שאתם חושבים – המחקר הישראלי שמקבל הד והערכה בין-לאומית בהמון מקומות, אתם מקריבים אותו. עכשיו נתחיל לחשוב למה מחרימים אותנו באקדמיה, למה מחרימים אותנו באקדמיה. חברים, יש גבול. המהלך הזה הוא כתם למחקר ולאקדמיה בארץ, הוא כתם. לא חסרות מכללות ולא חסרות אוניברסיטאות במדינה. 61 מוסדות חינוך, 61. שמונה אוניברסיטאות. אני מוציא את אריאל מהמשוואה שלי. שמונה אוניברסיטאות ישנן, 21 מכללות להוראה, 12 מכללות פרטיות. מה עוד אין? הכול יש. יש בשפע. האחוז שהולכים לאקדמיה הוא אחוז מפחיד, לא חסר. ואתם, אצבע בעין? אנחנו נראה לכם? סדר-היום של הכנסת בשנים האחרונות כולו חוקי התיישבות וחוקי סיפוח. אתם מכתיבים את סדר-היום עם שמונה המנדטים שיש לכם, מכתיבים את סדר-היום. אתם מעסיקים את הבניין הזה, את המקום הזה, במתיישבים ובעוולות שאתם מובילים אותנו לשם. אדוני, זה דבר בלתי נסבל. היום בוועדת השרים דחו את הדיון בסיפוח הגדה המערבית על פי אמירת ראש הממשלה שהוא בדין ודברים עם האמריקנים בנושא. ציפי לבני (המחנה הציוני): הם כבר הכחישו. עיסאווי פריג' (מרצ): אה, הכחישו? אז את מרגיעה אותי. הכחישו רשמית? ציפי לבני (המחנה הציוני): – – – עיסאווי פריג' (מרצ): הכחישו? את רואה, איך – זה מזכיר לי: אם הכחישו, ראש ממשלה – – – מוסי רז (מרצ): – – – סיפוח, כמו שראה חיילים בריטים. עיסאווי פריג' (מרצ): אני, במקום האמריקנים, מעיף אותו מכל המדרגות. זו התעוזה, תעוזה להגיד דברי שקר כדי לשכנע אתכם לרדת מהצעת החוק של הסיפוח. תראה, הם הפכו אותו לשקרן, משקר בכוח, אדוני, כדי לרצות אותם. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. עיסאווי פריג' (מרצ): אתם מובילים את כולנו לתהום. אתם מובילים אותנו לתהום. היו"ר מאיר כהן: תודה. תודה רבה. עיסאווי פריג' (מרצ): אבל אני עדיין אופטימי, ימים יגידו ויגלו כמה אתם מסוכנים. תודה, אדוני. היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת תמר זנדברג – לא נמצאת; חבר הכנסת מוסי רז, אני מבקש להקפיד על חמש דקות. בבקשה, אדוני. מוסי רז (מרצ): אדוני היושב-ראש, הצעת החוק הזו היא הצעת חוק נגד אזרחי ישראל, ויותר מאשר נגד ישראל בכלל, היא הצעת חוק נגד האוניברסיטאות ומוסדות המחקר בישראל. הרי אנחנו יודעים מה קורה בעולם, במנותק מהשאלה של הדיון שאנחנו מקיימים כאן. העולם, בצדק, רואה את השטחים הפלסטיניים הכבושים כשטחים שאנחנו צריכים לנהוג בהם על פי אמנת ז'נבה הרביעית, על פי אמנת רומא הבין-לאומית, שאגב, חתמנו עליה, ועל פי החלטות אחרות, על פי החלטות מועצת הביטחון. רק היום אושרה פה הצעת חוק שבעצם אנחנו נקיים את החלטות מועצת הביטחון בנושא המאבק בטרור, שזה בסדר גמור, אבל מה עם נושאים אחרים, עם החלטות אחרות של מועצת הביטחון? העולם יראה, מרגע זה והלאה, בזכות החקיקה המוזרה וההזויה הזאת, את כל מוסדות המחקר במדינת ישראל כאילו הם חלק מהכיבוש, כאילו הם חלק מההתנחלויות, ויתחיל לפגוע בהם. דברים כאלה כבר התחילו לקרות. מי שעיניו בראשו רואה את זה. אלא שמציעי החוק, הדבר הזה לא מעניין אותם. הם פועלים רק למען 400,000 או 500,000 איש שגרים מעבר לקו הירוק. אזרחי ישראל בתוך הקו הירוק פשוט לא מעניינים אותם. לכן הם מעיזים להציע הצעות חוק מהסוג הזה. לו היינו הולכים ובודקים בגדה המערבית היכן המקום במרכז הגדה המערבית שהכי רחוק מהקו הירוק, שהכי בעייתי להקים שם התנחלות, היינו שמים את האצבע על הנקודה אריאל. זו בדיוק הסיבה שמי שהקים את ההתנחלות הזאת כבר אמר בעבר שהוא הקים אותה על מנת למנוע הסדר בין ישראל לבין הפלסטינים. זו גם לא התנחלות גדולה, בניגוד למה שחושבים. בהתנחלות ביתר עילית, לדוגמה, חיים פי שלושה אנשים. בהתנחלות מודיעין עילית גרים פי שלושה אנשים. גם במודיעין גרים פי שניים וחצי אנשים. זו לא התנחלות גדולה, אריאל, אבל יש לה יחסי ציבור, והם רוצים עכשיו, באמצעות יחסי הציבור האלה, לסבך את מדינת ישראל כולה, את ההשכלה הגבוהה כולה, בהזיות שלהם, בהזיות הלאומיות שלהם. זה לא יכול להיות בצורה הזו, אנחנו הולכים ומסתבכים. אנחנו צריכים להיות נאמנים לעמדה שלנו שיש להגיע להסכם עם הפלסטינים ועם מדינות ערב. נכון, הצד הזה של הבית לא מעוניין בהסכם. תיאר את זה יפה מאוד אתמול הנשיא טרמאפ, שאמר: ישראל לא בעניין של שלום. זה נכון. זה לא בדיוק נכון מה שהוא אמר; מה שמדויק הוא שממשלת ישראל לא בעניין של שלום, שמי שיצביע בעד החוק הזה היום הוא לא בעניין של שלום. פשוט כך. אז אולי ראש הממשלה נתניהו – שדמיין והזה שבבית הלבן מישהו מסכים לרצונות הסיפוח שלו, בדיוק כמו שהוא דמיין והזה שראה חיילים בריטים – אולי עכשיו, לאחר שקיבל הכחשה מהבית הלבן, אולי הוא ישנה את הגישה שלו לחוקים מהסוג הזה. עוד חוק ועוד חוק, בזחילה: פעם זה חוק ריבונות, פעם זה חוק על המתנחלים, פעם זה חוק ירושלים, פעם זה חוק המל"ג. לאט-לאט יוצרים מציאות בשטח שתמנע מאיתנו את הסיכוי לחיות פה בשלווה, תמנע מאיתנו את הסיכוי לחיות פה בביטחון, תמנע מאיתנו את הסיכוי לחיות פה בשלום. ההצעות האלה רק מזיקות לנו. 16 שנה, עוד מעט, בסוף החודש הבא, ימלאו להצעות החוזרות ונשנות של הליגה הערבית. 16 פעמים שהם מציעים למדינת ישראל הסכם שלום אם ישראל תיסוג מהשטחים שכבשה ב-67' ותמצא פתרון צודק ומוסכם לשאלת הפליטים. לא חייבים להסכים להצעות האלה. אפשר אבל לפחות לדבר, אפשר לפחות לענות, אפשר לפחות להסביר למה אנחנו מתנגדים לשלום, אפשר לבוא ולהתייחס לדברים האלה? או שנמשיך להיות סרבני שלום ונגיד: לא, לא, לא, לא – מה שעושה הממשלה הזו. אסור לנו להשלים עם הדבר הזה. החקיקה הזו היום היא פגיעה חמורה במוסדות המחקר במדינת ישראל, שעוד תילמד בעתיד. ומי שיצביע בעדה, יישא באחריות. היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה, גברתי. חברת הכנסת לבני? בוקר טוב, גברתי, בבקשה, חמש דקות לרשותך. ציפי לבני (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני עולה עכשיו לדון בהצעת חוק אחרי שכבר הצגתי היום אי-אמון בממשלה. מה שקרה מאז שעמדתי על הדוכן והצגתי את האי-אמון רק גורם לי לומר שזה היה אי-אמון מהמוצדקים. למה מהמוצדקים? כי דיברתי על כל המהלך שבו יש איזה דיל כזה, שבו, בשביל ארץ ישראל וסיפוח – דבר שיוביל למדינה עם רוב ערבי, לא נוכל להיפרד מהפלסטינים, לא נוכל לעשות שלום – בשביל זה הנציגים של הבית היהודי מוכנים לשמר ראש ממשלה מושחת בשלטון. עכשיו, נתניהו יודע כמה זה מזיק. הוא יודע שזה אסון לישראל, אבל הוא לא מסוגל להסתכל להם בעיניים ולהגיד: חברים, אני מתנגד. אז הוא משתמש בארצות הברית. הוא אומר: אני מנהל איזה משא ומתן עם ארצות הברית – כדי להרוויח זמן, כדי לא לומר את האמת, כי אין לו אומץ. אופס, מה קורה? שמעת מה הודיע נשיא ארצות הברית: לא היה ולא נברא. זה היה מצחיק אם זה לא היה בזמן שבו ראש ממשלה אחראי אמור לגייס את האמריקנים כדי לחזור לאזור ולטפל בהתבססות של איראן בסוריה. עמדו, נזפו בנו היום: איך בעת הזו אתם עוסקים באי-אמון בממשלה? הכי אי-אמון. הוא מפחד לומר את האמת, משקר, משתמש בארצות הברית, הורס על הדרך גם את היחסים איתה, במקום לטפל בנושאים האמיתיים: ההתבססות של איראן בסוריה. אז תראו, אני בכל מקרה חושבת שסיפוח זה אסון, גם אם ארצות הברית תאמר ההפך. אבל אני יכולה להגיד את האמת, את הדברים שאני מאמינה בהם – או לארצות הברית בעת הצורך, ולהתווכח ויכוח ענייני ונוקב, או לציבור במדינת ישראל, וגם איתו לפעמים צריך להתווכח ויכוח ענייני ונוקב. אין ראש ממשלה בישראל. הוא עסוק בעניינים שלו, נותן לבית היהודי לייצר אווירת סיפוח, נכנס לתוך אירוע מביך עד אימה עם ארצות הברית. איראן, סוריה? זו כבר הבעיה של עם ישראל. אז אני חוזרת ואומרת: הוא לא יכול להישאר ראש ממשלה. השעות האחרונות, קחו את שלוש השעות האחרונות: הוא לא יכול להיות ראש ממשלה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – לא נמצאת. חבר הכנסת איציק שמולי? סליחה, שלי, בבקשה. משום מה הכרזתי שאת לא נמצאת אבל טעיתי. חמש דקות, גברתי. שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מתברר שגם פוטין וגם טראמפ, חצופים שכמותם, מסרבים לשתף פעולה עם הספינים השקריים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא יוצא מפגישה איתם ומודיע מה הוא אמר ומה היה, והם, בזה אחר זה, קודם פוטין ואחר כך ידידנו הטוב טראמפ, אומרים שלא היה ולא נברא ומוציאים הודעת הכחשה. זה פשוט לא ייאמן שלא מוכנים לשתף פעולה עם בליל השקרים הזה. דומה שהוא כבר לא שם לב בעצמו מה הוא מחולל, כי הוא הרי רגיל לומר דבר שלא אמת. ואז לפתע הוא סופג הכחשות. כשזה מגיע מפוליטיקאים ישראלים או כלי תקשורת ישראליים, אז הוא מתייחס להכחשות האלה כאל מה שלא היה ולא נברא. אבל מה הוא יאמר עכשיו לנשיא רוסיה ולנשיא ארצות הברית שהם שקרנים? הרי מדובר בידידינו הטובים ביותר. לא הייתי מחדדת את זה עוד ועוד אלמלא היה מדובר בדפוס פעולה רגיל מאוד, שבו אין שום משמעות לאמת, אין שום משמעות לאירועים, כל בדיה הופכת למציאות. הוא באמת מאמין שאם הוא אומר משהו או חושב משהו, ברגע שבו הדברים נאמרו הם הופכים למציאות. זה היה מאוד משעשע היום לראות את דוברי הקואליציה והממשלה נוזפים בנו, במחנה הציוני, על כך שאנחנו מעיזים ביום כזה להגיש הצעת אי-אמון ולא עושים את מעשה יש עתיד, שמשום מה, אלוהים יודע למה, בחרו שלא להצביע בעד הצעת אי-אמון נגד ממשלה מושחתת וראש ממשלה מושחת. אז חטפנו נזיפות על חוסר הפטריוטיזם שלנו. למה? שמעתי את השר צחי הנגבי אומר: רק לפני 24 שעות התאחדנו כולנו סביב צה"ל וסביב חיל האוויר. זה נכון, התאחדנו כולנו סביב צה"ל וסביב חיל האוויר, ואגב, גם נתנו גיבוי לפעולה החיונית והנחוצה הזאת, אבל לא התאחדנו כולנו סביב ראש ממשלה מושחת. לא. לא התאחדנו כולנו סביב ראש ממשלה מושחת, שכדי להציל את עורו אומר: תמות נפשי עם פלישתים – והפלישתים זה אנחנו, כן? – תמות נפשי עם כל מוסדות שלטון החוק; אני אחרב את המשטרה עד שיישאר ממנה עפר ואפר, ובלבד שב-24 שעות הקרובות, ב-48 השעות הקרובות, בשבוע הבא, בעוד שבועיים, איכשהו אציל את עורי עוד קצת ואטיל דופי במשטרה. אז כן, אנחנו מתייצבים לצד צה"ל, ואנחנו מתייצבים גם לצד הממשלה כשהיא עושה מהלך נכון. רובנו המכריע באופוזיציה, ובוודאי במחנה הציוני, לא מעלים על דעתנו שאפשר לעבור לסדר-היום אחרי כניסה של כטב"ם איראני לתוך גבולות ישראל. אף אחד מאיתנו לא מעלה על הדעת שאפשר להסתפק בהפלה שלו משל היה זה איזה יתוש חסר משמעות. כולנו מבינים שזה דורש תגובה חדה ומשמעותית, וצה"ל היה ערוך אליה וערוך לתרחישים האלה. אבל זה לא אומר ולו לרגע אחד שאנחנו נותנים גיבוי לראש ממשלה שנתון עד צוואר בחקירות ומנהל קרב חסר מעצורים במשטרה ובמוסדות שלטון החוק. אני זכרתי, ככה, במעומעם, שראש האופוזיציה לא לפני הרבה שנים בנימין נתניהו דרש מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להתפטר כיוון שראש ממשלה שנתון עד צוואר בחקירות לא יכול להנהיג את המדינה. כדי לרענן את הזיכרון באמת הלכתי וחיפשתי אסמכתאות לזיכרון העמום הזה שהיה לי, והינה אני צופה בריאיון של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בזמן שראש הממשלה אהוד אולמרט – עוד לא הוגש כתב אישום, הוא רק נחקר, אפילו לא הגיע שלב ההמלצות, מצב הרבה יותר מקדמי מראש הממשלה בנימין נתניהו. אגב, גם אני חשבתי שאולמרט צריך ללכת ושמדובר בראש ממשלה מושחת, שלא יהיו אי-הבנות, אבל אומר נתניהו בלהט שהוא לא יכול לעשות כך והוא לא יכול אחרת. המראיין, דני קושמרו, מקשה ושואל: הוא לא יכול לעסוק לא בענייני מלחמה ולא בענייני שלום? כלום, אומר לו נתניהו, בשום דבר, כי כל הזמן יהיה לנגד עיניו, ואני מצטטת: האינטרס האישי והפוליטי אל מול טובת המדינה. אז אני פונה אל ראש הממשלה בנימין נתניהו. אל תקשיב לנו, תקשיב לעצמך: ראש ממשלה שמסובך עד צווארו בחקירות ומנהל מלחמת חורמה במוסדות המדינה לא יכול להמשיך בכהונתו. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת איציק שמולי – לא נמצא; יחיאל חיליק בר – לא נמצא. רויטל סויד, בבקשה, חמש דקות. רויטל סויד (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני שמעתי את חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מדברת לפני יומיים ואומרת שמי שמתחיל את המלחמה הזאת זה מי ששולח טייסים כדי להפציץ במדינות אחרות ומצפה שהכול יהיה טוב ויפה. אני שואלת את חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן את מי היא מייצגת: באמירה הזאת שהיא אומרת היא מייצגת את רוב ערביי ישראל? היא מייצגת אתכם באמירה הזאת, חבר הכנסת איימן עודה? היא מייצגת את העם הפלסטיני? איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): היא מייצגת אתכם בזה שהיא מוצאת לנכון לתמוך – במי היא תומכת? במי ששוחט וטובח כבר שש שנים בבני עמו, במיליוני אנשים שנעקרו מבתיהם ונרצחו? איימן עודה (הרשימה המשותפת): לא, לא. רויטל סויד (המחנה הציוני): במי היא תומכת? היא תומכת בחיזבאללה, בארגון טרור שיושב פה? במי היא תומכת? איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): באיראן, שעומדת פה להתבסס עם מליציות שיעיות, שתומכת במיליארדי שקלים בשנה בטרור? במי היא תומכת כשהיא אומרת את האמירה הבאה: ישראל גרמה להסלמה "עם אין-ספור הפרות לריבונות הסורית והלבנונית; הפרות להחלטות האו"ם, שיתוף פעולה מביך עם ארגונים קיצוניים, עם תקיפות חוזרות בשטח סוריה". את מי – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, את יודעת שכשיתקפו אותנו פה וכשייפול טיל פה, את חושבת שהוא יבחר מי ערבי ומי יהודי? איימן עודה (הרשימה המשותפת): רויטל, רויטל – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): את יודעת שאחד היעדים של התקיפה האיראנית זה הכנסת פה, הריבונות שלנו, בית המחוקקים. את חושבת – חס וחלילה – שמי שרוצה לפגוע בנו, אכפת לו אם הוא פוגע בכם או פוגע בנו? איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אולי תפסיקי? רויטל סויד (המחנה הציוני): וכשערבים – את חושבת – – היו"ר מאיר כהן: אני מבקש. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – שכשהם פוגעים בערבים או ביהודים, הם רואים? אז במי את תומכת? איימן עודה (הרשימה המשותפת): לא פה ולא שם, לא לפגוע באזרחים. רויטל סויד (המחנה הציוני): ואת מי את מייצגת? אני רוצה להגיד לך – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני מייצגת את הציבור שלי, מספיק. יואל חסון (המחנה הציוני): מי הציבור שלך? הציבור שלך תומך באיראן? רויטל סויד (המחנה הציוני): – – שהציבור של ערביי ישראל לא מסכימים עם מה שאת אומרת. אני אומרת לך, כשאת באה ומדברת נגד – – קריאות: – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): – – כשאת באה ואת תומכת באסד ובסוריה – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): – – נגד חיילי צה"ל, נגד מי ששולח מל"ט, נגד האיראנים, בזה את תומכת. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני לא תמכתי. תתביישי לך, אל תשקרי. רויטל סויד (המחנה הציוני): אני רוצה לומר לך משהו, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. עודד פורר (ישראל ביתנו): שתגיד שהיא לא תומכת בהם, נשמע אותה. רויטל סויד (המחנה הציוני): אני רוצה לומר לך משהו אחד: הם לא ממצמצים כשהם הורגים, לא יהודים ולא ערבים, לא דרוזים, לא נוצרים ולא מוסלמים. תשאלי אותו אם הם ממצמצים לשנייה כשהם הורגים, תבדקי את זה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אל תטיפי מוסר. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): ומה זה? מה זה – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה היא אמרה לא בסדר? היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. קריאות: – – – היו"ר מאיר כהן: סליחה, חבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. איימן עודה (הרשימה המשותפת): דמגוגיה בגרוש. רויטל סויד (המחנה הציוני): דמגוגיה במה? איימן עודה (הרשימה המשותפת): בגרוש. בגרוש. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – – אתם לא מתביישים? היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת איימן עודה, אנא, להירגע, בבקשה. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. חמש דקות לרשותך, בבקשה. אמיר אוחנה (הליכוד): יואל, אם אתה ממשיך ככה, אני נשאר. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): במקום לתקוף את הקואליציה על חוקי הסיפוח, זה מה שאתם עושים באופוזיציה, רק תוקפים את האופוזיציה. היו"ר מאיר כהן: יוסף ג'בארין, שמענו אותך. תודה רבה. קריאות: – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): לזה אין אופוזיציה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): יש. רויטל סויד (המחנה הציוני): אנחנו לא. אנחנו לא אופוזיציה למדינת ישראל. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מה את אומרת? וואו. רויטל סויד (המחנה הציוני): מה היא אמרה? איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): היא מלמדת אותנו – – – היו"ר מאיר כהן: אדוני ימשיך. יואל חסון (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, אני כל פעם מסב את תשומת ליבך שלדעתי אין שר באולם. היו"ר מאיר כהן: יש, יש. הוא נמצא כאן. יואל חסון (המחנה הציוני): איפה הוא, השר? היו"ר מאיר כהן: הוא יושב שם. יואל חסון (המחנה הציוני): זה לא מקובל. זה לא מקובל. הוא לא צריך לשבת בתא המומחים, אדוני. הוא צריך לשבת בשולחן הממשלה. זה מה שצריך לעשות שר, ואני חושב שאתה צריך להתעקש על זה, אבל אני סומך עליך. היו"ר מאיר כהן: אני מסכים איתך, אם כי התקנון אומר שהוא צריך להיות במליאה. אני בהחלט מסכים איתך שמן הראוי שבדיון כזה השר יהיה כאן – – – יואל חסון (המחנה הציוני): זה לא מכובד. היו"ר מאיר כהן: אבל זה – – – יואל חסון (המחנה הציוני): אני סומך עליך, אדוני, וזה המצב. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר אי שם ביציע החשוך, אני רוצה, בעקבות הצעת החוק הזאת, לשאול שאלה פשוטה. שמענו היום על האירוע המאוד-מאוד קשה שהיה בג'נין, את הלינץ' הזה, או הניסיון ללינץ' שהיה בג'נין, זו באמת חוויה קשה מאוד. היו"ר מאיר כהן: שמענו וראינו. יואל חסון (המחנה הציוני): שמענו וראינו. חוויה קשה מאוד, בוודאי למי שהיו שם, וגם חוויה לנו כישראלים. גם חוויה לנו כישראלים, חוויה מטלטלת, ואתה מתאר לעצמך סיטואציה שיכולת להגיע למקום הזה והיית עלול להיתקל בתגובה אכזרית וקשה מהסוג הזה. אני רוצה לשאול את חבריי בספסלי הקואליציה בבית היהודי, את חברת הכנסת מועלם, את חבר הכנסת אוחנה: אותם, אותם אתם רוצים לספח? אותם אתם רוצים לספח? איתם, עם עושי הלינץ' האלה, אתם רוצים לחיות ביחד? מה זו העבודה הזאת בעיניים? מה האובססיה הזאת שלכם כלפי הפלסטינים והערבים שחיים ביהודה ושומרון? מה העניין שלכם לספח בכל מחיר? מה אתם חושבים, הסיפוח הזה יהיה נטול אזרחים פלסטינים? לא יהיו שם אנשים, או מה תעשו איתם? תשימו אותם אולי במחנות? אולי תפתחו להם מתקן חולות? מה תעשו איתם כשתספחו אותם? עם מי, למען השם, אתם רוצים לספח אותנו? עם מי? אין לנו עניין לחיות איתם ביחד. אין לנו עניין למדינה אחת, ואין לנו גם עניין למדינה דו-לאומית. האובססיה שלכם לחיים משותפים – מאחד כמו חבר הכנסת גליק שמדבר בכלל על מתן זכויות מלאות, ועד אלה שרק רוצים לספח ולעשות פה אפרטהייד ובטוחים שזה יעבוד. אז איתם אתם רוצים לעשות לנו חיים משותפים. מילא, הייתם אמיצים, כן? מילא, הייתם באמת באים עם אידיאולוגיית ימין ימין הזאת ופועלים לספח – אולי הייתי מעריך אתכם. אבל אמר פה פעם גדעון סער על אנשים אחרים: סמרטוטים. אתם הרי סמרטוטים; אתם דיבורים, דיבורים ודיבורים, ולא יותר מסמרטוטים שלא מסוגלים לעמוד מאחורי האידיאולוגיות שאתם מדברים עליהם גבוהה-גבוהה בכנסי הליכוד, מול מרכז הליכוד או מול מרכז הבית היהודי. שם הכול אפשרי. פתאום היום אתם רואים שזה כבר לא אפשרי, כי אתם יודעים את האמת, אתם יודעים את המשמעות של סיפוח, אתם יודעים שסיפוח יביא סוף למדינה היהודית הדמוקרטית שלנו, יביא סוף למדינה כפי שאנחנו מכירים אותה. והפתרון הוא אחד, וגם אותו אתם יודעים, וזה היפרדות מהפלסטינים; היפרדות מהפלסטינים תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, שמירה על גושי ההתיישבות הנחוצים, שמירה על ערבויות ביטחוניות – כפי שאנחנו יודעים לעשות – ולא הבאת עוד ועוד פלסטינים לתוך מדינת ישראל. אין בזה שום תועלת, אין בזה שום חזון, ואין בזה שום אמונה. ואם אתם באמת חושבים שכל חוקי הסיפוח הזוחל שלכם באמת ישנו את המציאות – אתם יודעים איזו מציאות זה משנה? זה משנה מציאות שבה הציבור הישראלי, לצערי, בהצלחה גדולה מאוד של ראש הממשלה עם עזרה קלה של הפלסטינים, מאבד אמון ביכולת או בעובדה שיש פרטנר פלסטיני או פרטנר לעשות את העניין. אבל אני אומר, זה לא עניין של פרטנר – – – אמיר אוחנה (הליכוד): – – – יואל חסון (המחנה הציוני): זה מה שאני מסביר. זה לא עניין של פרטנר, חבר הכנסת אוחנה. גם אם אין שם פרטנר, אתם צריכים להבין שזה אינטרס שלנו להגיע להפרדה הזאת. אולי תחשבו על זה שאחת הסיבות שאין פרטנר היא כי אולי הם כבר לא כל כך רוצים שתי מדינות; אולי הם באמת רוצים מדינה אחת שבסופה הם יודעים שהם יהיו הרוב בחבל הארץ הזה. את זה אנחנו רוצים למנוע. אנחנו אומרים את האמת לציבור הישראלי ואתם ממשיכים להיות לא פחות מסמרטוטים. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה. איתן ברושי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אם כל אחד מאיתנו היה מנהל את ענייניו ברצינות, הוא לא היה מתנהל כמו הממשלה – גם הכנסת וגם האופוזיציה כפי שהיא מתנהלת בנושא הזה. אי-אפשר לבוא כל שבוע עם הצעה חדשה, כהלבנת המאחז חוות גלעד, שזה פרס לתג מחיר, ואני יודע כמה תג מחיר יצא משם; אי-אפשר לבוא כל פעם עם מעלה אדומים או עם בקעת הירדן, ועכשיו עם האוניברסיטה באריאל, ואחר כך עם ההסדרה או כאילו יהודה ושומרון מקופחת לעומת האזורים האחרים. אתם יודעים ששם הצמיחה הכי גדולה והגידול הכי גדול. הם לא מקופחים, הם מועדפים, ולא זקוקים לחוקים כדי לתת להם את ההטבות, אם להחיל את החוק או לספח את כל היישובים היהודיים; כי בעצם הגיע הזמן שהממשלה וגם האופוזיציה יביאו למבחן אמת לאן אנחנו רוצים להגיע. לא פעם אנחנו שואלים. בואו נלך מהסוף להתחלה: 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, עוד מעט כבר יותר, בואו נגיד מה אנחנו רוצים להיות בסופו של דבר: מדינה אחת או הסדר על בסיס פשרה וחלוקת הארץ? בעניין הזה אני חושב שגם האופוזיציה לא נקייה משגיאות. אני חושב שהיה צריך להגיע להכרעה לאומית – והצעתי היום בישיבת המחנה הציוני שאנחנו לא רק נתנגד להצעה של סמוטריץ וקיש אלא נציג הצעה אלטרנטיבית של שתי מדינות לעומת מדינה אחת. הצעתי בעבר ואני מציע גם היום ללכת למשאל עם. אמרתי לנתניהו: תשתחרר מהחיבוק של בנט – הוא הרי מודיע שהוא ישתלט על הממשלה – וגם מהימין הקיצוני שיש בתוכו. ציפי לבני (המחנה הציוני): הוא לא רוצה. הוא לא רוצה. איתן ברושי (המחנה הציוני): רגע. אני אומר מה אנחנו רוצים. עכשיו אני שואל את הרשימה המשותפת – כולכם דיברתם נגד, אתם מוכנים ללכת להכרעת שתי מדינות? איימן עודה (הרשימה המשותפת): כן. איתן ברושי (המחנה הציוני): אז תביאו את זה. אתם אמרתם שאתם לא רוצים שאנחנו נחליט על מדינה פלסטינית, זו החלטה שלהם. אני אומר לכם, הינה, יש עתיד לא הצביעו אי-אמון היום. למה? הם לא הגישו הצעה, מה מפריע להם לתמוך בהצעות שלנו? האופוזיציה היא כל כך לא אחודה שהיא מאפשרת לממשלה להתל בנו. אני חושב – ואני אומר את זה: אי-אפשר יותר לסבול שכל פעם באים עם הצעה חדשה. עכשיו חוות גלעד, עמונה ב' – כמה כסף מוציאים על דבר שאין לו שום היתכנות? לכן אני חושב שהגיע הזמן. הדיון הזה הוא חוצה מפלגות. על פי הסקרים שלנו, רוב מצביעי הימין לא רוצים מדינה אחת. אני אומר לך, עודה, תתפוס פיקוד, תובילו יחד איתנו מהלך שאומר: מדינה אחת – כן או לא? אם רוצים פה מדינה אחת, בוא נתארגן על זה. זה לא דבר שעושים – זה לא תנועת נוער. לפעמים נדמה לי שהכנסת דומה לתנועת נוער, מין הייד פארק כזה, כל אחד קם ואומר, והולכים הביתה. עכשיו אנחנו יודעים מה מחכה לנו. המבחן של שבת הוא לא המבחן האחרון. איפה האופוזיציה? איפה הקולות האחרים? איפה כחלון? איפה הקולות של הדתיים? איפה ראש הממשלה שאמר שהוא בעד שתי מדינות? אני חושב, חבריי, שזה לא מתנהל ברצינות. זו לא אחריות שמתחייבת מהתפקיד שלנו. זה חוסר שיקול דעת, זה קלות דעת כפי שזה מתנהל. באים, הולכים, אומרים, מצביעים. לממשלה יש רוב, וכאילו לא קורה פה שום דבר. משהו גדול מתרחש במזרח התיכון; משהו גדול מתרחש בעולם; משהו גדול קורה פה, אבל לא מספיק כדי ליצור הכרעה ושינוי. הכנסת תירשם כמי שנתנה לדברים הגדולים לעבור על ידה. הכנסת הפכה להיות גורם שהוא לא משפיע. יש כאן רוב לממשלה שיכולה להלבין מאחזים ולהתעלם ממה שקורה בעולם. האופוזיציה לא מאתגרת מספיק את הממשלה. צריך להביא הצעה אלטרנטיבית, מול ההצעה של סמוטריץ ושל קיש. בואו נעמיד הצעה של שתי מדינות. תסכימו על שתי מדינות, כי אם לא שתי מדינות, מדינה אחת. אז תביאו הצעה של כל האופוזיציה, נביא אותה בפטור לשבוע הבא, ונניח הצעה מול הצעה. אם הם ישתגעו ויביאו הצעה של סיפוח, בואו נביא אנחנו הצעה של שתי מדינות בחוק ונראה איפה יהיה קולנו. איפה יהיה דרעי, איפה יהיו החלקים השפויים של הממשלה. אני קורא לאופוזיציה לא לתת לקואליציה להשתגע, ולחזור לשפיות. לחזור להיות מדינה חכמה, צודקת וחזקה. הסדר על בסיס ביטחון, התיישבות ופשרה. רק פשרה תוציא אותנו מהמרחב של אין מוצא. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. בבקשה, חברת הכנסת מיכל בירן – לא נמצאת; חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה, אדוני. אנא מכם, יש סדר-יום ארוך, בבקשה. חמש דקות. בבקשה. נחמן שי (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק – – – היו"ר מאיר כהן: חברים, חברת הכנסת מועלם. חברים, בבקשה, אדוני. נחמן שי (המחנה הציוני): אני אשמח לראות את מראה פניו של ידידי חבר הכנסת ביטן. היו"ר מאיר כהן: כן, חבר הכנסת ביטן, מבקשים לראות את זיו פניך. הוא מתעקש על זה. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת מתאימה לפורים – אנחנו קרובים לפורים, כבר מוכרים מסכות. היום התחפושות מסין מאוד זולות, אפשר לקנות שתיים, שלוש, כל יום הילדים יתחפשו למשהו אחר. אז אתם רוצים להתחפש, ואתם אומרים: בואו ניקח את המוסד להשכלה גבוהה, שגם כן, במאמצים גדולים הגיע למקום שהגיע, ועכשיו נלביש אותו במסכה של מדינת ישראל. נלביש עליו, שיחשבו שהוא חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל. הוא לא, בנו לו קונסטרוקציה משפטית מיוחדת, המציאו בשבילו מל"ג מיוחד, עכשיו יש לו את המל"ג המיוחד. אבל זה לא מספיק, ובשיטת שעל אחר שעל – ידידתי שולי, שעל לאחר שעל, את זוכרת, גדלנו על זה; אני עוד גדלתי לפנייך, כי אני, ברוך השם, עוד נולדתי קודם – איך בנינו את המדינה? אני תינוק, קטן הייתי, אבל אני יכול להתגאות – – – היו"ר מאיר כהן: תלם אחר תלם. תלם ועוד תלם. נחמן שי (המחנה הציוני): תלם ועוד תלם. נבנה עוד, קטן, נעשה חומה ומגדל – ובנינו מדינה למופת, לתפארת. מרדכי יוגב (הבית היהודי): נחמן, אנחנו בעד, באמת בעד – – – נחמן שי (המחנה הציוני): תודה לאל, הייתה לנו ב-1948 התחלה של מדינה בשיטת השעל. שעל שעל, תלם תלם, וכן הלאה. עכשיו זה מה שאתם רוצים לעשות. אבל יש מדינה – יש מדינה: יש לה חוקים, יש לה ממשלה, יש לה מנגנון ציבורי, היא מוכרת בעולם, אז לא עושים טריקים יותר. נגמרו הטריקים. לא צריך תחפושות. עכשיו, נסחפנו עוד צעד אחד קדימה. אני לא יודע אם כולכם קוראים על המשבר הזה שהתחולל רק בשעה האחרונה, בשעתיים האחרונות, בינינו לבין ארצות הברית. הלוא באמת, עם ארצות הברית הזאת, עם הנשיא טראמפ – שלא ראינו נשיא יותר ידידותי ממנו לישראל, שהכיר בירושלים, שבא לבקר פה, ששם פתק בכותל, שסגנו עמד במקום הזה רק לפני שבועיים, אני עוד יכול לראות אותו – איתם אנחנו רבים? פתאום מדווח ראש הממשלה על איזשהן שיחות עם האמריקנים על סיפוח, והם אומרים, האמריקנים: לא היו דברים מעולם, הדיווחים כוזבים. אין דבר כזה, חבר'ה; אין דבר כזה שהבית הלבן יתכחש בצורה כל כך ברורה, אלא אם באמת לא היה כלום. או אולי – אפילו אם היה משהו, נגיד שהיה, אז זה סודי סודות. אנחנו רוצים לשבש את היחסים עכשיו עם אמריקה? אנחנו רוצים לריב עם כל העולם? זה העולם ששלשום, רק שלשום, לפני 48 שעות, הזעקנו את כולו לעזור לנו מול האיראנים והסורים והרוסים וכל הצוררים האלה שהתכנסו ביחד. אנחנו רוצים תמיכה בין-לאומית, אז אנחנו צריכים להחליט: אנחנו רוצים את התמיכה הבין-לאומית או אנחנו מוותרים עליה? כי אם אנחנו רוצים את התמיכה הבין-לאומית, אנחנו צריכים לחיות בשלום עם העולם. אבל לא, אנחנו רוצים גם לחיות בשלום עם העולם וגם לריב עם העולם – גאוני. אז הינה, כבר אנחנו חוטפים מהבית הלבן – דבר שלא קרה מיום שהנשיא טראמפ נכנס לתפקידו לפני שנה. קריאה: – – – נחמן שי (המחנה הציוני): תשמע, ראש הממשלה אמר שיש איזשהו משא ומתן עם האמריקנים על סיפוח, והאמריקאים אמרו שאין דבר כזה. הם הביעו עמדה חד-משמעית שהם מחויבים לקדם את תוכנית השלום של הנשיא טראמפ. הם אומרים: ארצות הברית וישראל מעולם לא עסקו בכך, הנשיא מתמקד ביוזמת השלום שלו. אז מה, מדברים פה שתי שפות? יכול להיות שמפה מדברים אנגלית אחת, ושם מדברים אנגלית אחרת? שהם לא מתקשרים ביניהם? באמת, אני אומר, זו הידידות הכי גדולה שהייתה כנראה בין נשיא אמריקני לבין ראש ממשלת ישראל כבר הרבה שנים. איימן עודה (הרשימה המשותפת): מתאימים אחד לשני, הכי מתאימים. נחמן שי (המחנה הציוני): אז גם עכשיו אנחנו זורקים אותה לתוך האש. אם תסכים איתי, אתה הורג אותי, לא כדאי, אל תסכים איתי. אני מדבר לא אליכם, קודמיי כבר אמרו את דבריי, ואני כועס מאוד ממש, כמו שרויטל ואחרים, על הדברים שלך, עאידה, שלא תטעי, אבל אני לא רוצה לבזבז את הזמן שיש לי. אני באמת כועס, אני גם אגיד לך את זה, אבל רויטל אמרה כבר. היו"ר מאיר כהן: תודה, אדוני. נחמן שי (המחנה הציוני): אני חוזר ואומר. נשף המסכות הזה צריך להסתיים, תורידו את התחפושות, תגידו: אנחנו רוצים לספח. נראה אם תצליחו. אם תצליחו – ואללה; אם לא תצליחו – אתם מסכנים את היסודות של קיומה של מדינת ישראל. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שיצא לי לבקר לא פעם באוניברסיטת אריאל. גם בזמן קמפיין הבחירות הייתי שם, וגם הופעתי שם כמה פעמים, נתתי הרצאות בענייני המזרח התיכון. יש שם תלמידים מצוינים. יש שם מרצים מכובדים מאוד מאוד. יש שם מחקרים פורצי דרך שמתרחשים ממש בזה הרגע, ויוצאים – שיביאו בוודאי הרבה כבוד למדינת ישראל. האמת היא שכמו חברתי חברת הכנסת שולי מועלם, גם אני סבורה שגם אוניברסיטת אריאל צריכה להיות אוניברסיטה ישראלית, אין על זה בכלל ויכוח. גם אריאל, גם גושי התנחלויות אחרים צריכים להיות ישראליים. ואני אומרת, ושואלת אותך, חברתי שולי, מדוע את והמפלגה שלך בעצם מונעים את התסריט הזה שבמהלכו אנחנו נוכל – במהלך הסדר מדיני הוגן, שיחות שלום אמיתיות, בעצם בהפשרה של ההקפאה הנוכחית בסיוע של ארצות הברית, בסיוע של מדינות ערב – להתקדם לעבר האופק? כן, במסגרת השיחות האלה – כמו שגם היה ב-2008 כשדיברו על זה – אנחנו נוכל להגיע להסדר של גבולות בטוחים, ובמהלכו אנחנו נוכל להגיד בפה מלא: כן, אוניברסיטת אריאל, אוניברסיטה ישראלית. כן, אם נסכים עם שותפינו הפלסטינים. ואני בטוחה שאם יש רצון כן, ויש רצון כן בצד שלנו – הרי לא כך אומר ראש הממשלה כל הזמן? שהוא מעוניין בשלום? הוא מעוניין בשלום, אנחנו מעוניינים בשלום, הצד הפלסטיני, לפחות בחלקו, אומר שהוא מעוניין בשלום. אז מדוע בעצם אנחנו לא נוכל להתקדם לעבר החזון הזה, שהוא חזון יפה, חזון מכבד, הוא חזון שלא יהפוך את המדינה שלנו למדינה דו-לאומית, הוא חזון שיתקבל יפה גם על ידי כלל הקהילייה הבין-לאומית, ויאפשר לנו, לישראלים לעסוק בענייני ביטחון, שהם אלה שבוערים היום? לא סיפוח של שטח כזה או אחר; לא סיפוח זוחל של אוניברסיטת אריאל, לא, אלא שאלות שהן באמת משמעותיות ורבות-משמעות לכל אזרח במדינת ישראל, בין אם הוא נמצא כאן, בגבולות הקו הירוק, או מחוץ לגבולות הקו הירוק, וזה כמובן ההתקדמות של הכוחות האיראניים לעבר הגבול שלנו. ההתבססות של איראן החלה לא מאתמול; היא התחילה כבר לפני ארבע-חמש שנים בצורה משמעותית וממשית. אז מי שהיום פתאום גילה לעצמו שאיראן מתבססת בגבולות שלנו – כדאי שתדפדפו קצת בגוגל, תעשו קצת מחקר על הדברים האלה, וככה תבדקו שלמרות כל ההבטחות שניתנו על ידי ראש הממשלה, למרות כל הנסיעות שהיו, איראן ממשיכה להתקדם לעבר הגבול. פעם היא הייתה 1,300 ק"מ מהגבול שלנו; היום – קילומטרים ספורים. אפשר להושיט את היד וכבר להרגיש את הכוחות האיראניים שם מתבססים, חופרים, בונים מפעלים צבאיים, מתבססים כדי לפגוע במדינה שלנו. אז בהתעסקות הזאת היום – ואנחנו עכשיו מבזבזים שעות יקרות מאוד, שעות שגם עולות לאזרחי מדינת ישראל, שכן הם משלמים על עבודתנו כאן, על עבודתה של הכנסת כולה – אנחנו לא מתרכזים בשאלות שהן הרות גורל, כמו למשל איך אנחנו מתמודדים עם האיום המאוד-ממשי הזה בגבול הצפון; אנחנו לא מתמודדים עם השאלה הרת הגורל איך מונעים אסון הומניטרי כבד ברצועת עזה והתפוצצות של רצועת עזה, שבוודאי תמיט אסון על תושבי דרום הארץ. דבר אחד לא יכול להיות בלי הדבר השני. אם אנחנו לא נפתור את הבעיה בדרום, השפכים יזרמו מעזה לכיוון של הבתים באשדוד ובאשקלון. אם אנחנו לא נפתור את הבעיה בצפון, מי שיספוג את זה ראשון יהיו תושבי הפריפריה; אלה שהם ביישובי הספר; אלה שתמיד נושאים בנטל של הסכסוכים האלה. במקום זה, מה אנחנו עושים היום? אנחנו מדברים על חוק – סליחה, אני מכבדת אותך מאוד, שולי, אבל החוק הזה מיותר לחלוטין. למה? למה הוא מיותר? אני אגיד לך. לא כי אנחנו לא מסכימים על היעד הזה שאריאל תהיה עיר ישראלית ושתהיה שם אוניברסיטה ישראלית, אלא כי אנחנו יודעים היטב שהחוק הזה יעבור היום – יש לכם רוב, אין שום בעיה – אבל החוק הזה לא ילבין, לא ילבין, את המצב הקיים, הוא לא יגרום לכך – ארצות הברית אומרת היום בפה מלא: אנחנו מכחישים את כל הידיעות על כך שיש משא ומתן על אודות הסיפוח, אין משא ומתן כזה ולא יהיה. חוזר היום שוב הידיד שלנו, הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי – שמשבחים אותו מהבוקר ועד הלילה ואומרים: איזה ידיד גדול יש לנו; נכון, הוא ידיד, נלחמים יחד איתו נגד הג'יהאדיסטים בסיני, אבל מה הוא אומר היום? הוא אומר: (אומרת בערבית: מדינת פלסטין העצמאית, ובירתה – ירושלים המזרחית.) זה מה שהוא אומר: ירושלים בירת מדינת פלסטין העצמאית – ירושלים המזרחית – זה מה שהוא אומר. חוזר על זה שר החוץ סאמח שוכרי. גם הוא אומר את אותם דברים ממש. את אותם דברים טילרסון ישמע גם ממלך ירדן, את אותם דברים הוא ישמע מהמלך הסעודי, וכך ילך בירה אחר בירה אחר בירה וישמע את אותם הדברים. אז אם מישהו חולם שאפשר למצוא את הדרך לבירות האלה – עוקף רמאללה, מה שנקרא – טועה מאוד. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. תודה, גברתי. קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): ואנחנו, כדאי לנו שנעשה ונתרכז בבעיות האמיתיות, בעיות חברתיות, בעיות ביטחוניות, כדי לשפר את מצבם של אזרחי מדינת ישראל. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, בבקשה, גברתי. אנא הקפידו על חמש דקות. תודה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): נקפיד. נקפיד, למרות שיש לנו כל כך הרבה מה לומר. אני לא יכולה עם זה שכל יושבי-הראש צוחקים כשאני עולה. היו"ר מאיר כהן: לא. זה נהדר. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני אפסיק לצחוק, כי אנחנו מדברים על נושא רציני. דיבר פה חבר הכנסת נחמן שי על המשבר המתהווה עם ארצות הברית. חבל שיתהווה משבר בסך הכול על ספין. למה צריך שיהיה משבר על ספין, על סחריר, בעברית? צריך להקפיד אולי ולומר: סחריר. הסחריר החדש של ראש הממשלה בנימין נתניהו. היו"ר מאיר כהן: יפה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): במקרה החוק הזה התחבר אליו בצורה ממש ממש טבעית. אגב, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, גם אני הולכת להרצות באוניברסיטת אריאל, ואני מוכרחה להגיד לכם שהם באמת לא זקוקים לחוק הזה. אני חושבת שאנחנו נגיע לעולם – אנחנו צריכים להגיע לעולם שבו הגוש שנקרא אריאל הוא בכלל בתוך המפות הבין-לאומיות. כרגע הוא לא נמצא בתוך מפת הגושים. אולי כדאי על זה לדבר, דווקא? אבל הממשלה הזאת שממאנת, לא רק באשמתה, אולי, אבל הסירוב הבסיסי והיסודי לחשוב – כל הזמן אני שומעת כל מיני חברי כנסת מהימין: בואו תחשבו מחוץ לקופסה. אני אומרת: גם אתם בואו תחשבו מחוץ לקופסה. בואו תחשבו אתם מחוץ לקופסה איך אנחנו נשארים יהודית ודמוקרטית לעוד מאות שנים. בואו תחשבו אתם מחוץ לקופסה. אתם אלה שלא מציעים פתרונות. אולי במקרה אתם מציעים פתרון, אתם רוצים סיפוח. מאה אחוז, קדימה, נספח. היום שמעתי את השרה איילת שקד לראשונה אומרת: לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, אנחנו לא רוצים לספח שני מיליון פלסטינים. וואו, אני לא יכולה לתאר לך, היושב-ראש, כל כך נרגעתי. אני שמחה לשמוע. אני הנחתי לפני שנה הצעת חוק לסיפוח שטחי C, זה היה הרבה לפני שמרכז הליכוד החליט להחיל את הריבונות על שטחי יהודה ושומרון. תאמינו לי, הנחתי את הצעת החוק הזה בלב כבד, כי אני לא חברת כנסת של פרובוקציות ולא חברת כנסת שמחפשת איך לעשות הפוך על הפוך, אני באמת באתי לכאן כדי לעבוד, אבל אני מרגישה שבהיבט המדיני הממשלה הזאת מובילה אותנו, אט-אט אבל בטוח, לתוך תהום שממנה לא נוכל לצאת. מה שראינו ביום שבת זאת המחשה לסיטואציה מאוד מורכבת שמתהווה לנו מצפון. האמריקנים, עוד הרבה לפני ממשל טראמפ, החליטו להיעלם מסוריה. עכשיו טראמפ ממשיך את אותה מדיניות, ואנחנו נמצאים שם על בסיס חסדי הרוסים, שכבר הביעו את חוסר שביעות הרצון שלהם מההתנהלות שלנו. אי-אפשר להילחם בכל החזיתות כל הזמן, אדוני היושב-ראש, וצריך להגיד את זה, כי אנחנו ראינו מה יכול לקרות אם חס וחלילה באמת יש פגיעה בריבונות הישראלית. אנחנו חייבים לדבר על זה, אבל אנחנו לא יכולים כל היום לטפל בכל החזיתות. זאת המציאות שאליה הממשלה הזאת גוררת אותנו. כל החזיתות יתעוררו בבת אחת; עזה תקרוס לנו ותברח לנו מבין הידיים; יהודה ושומרון ייהפכו לבוקה ומבולקה, משום שאנחנו לא מטפלים בהם בשום צורה. מצפון יש לנו את החזית השיעית, ציר הרשע בחסות איראן, בתמיכה רוסית – כי בסוף מה שמעסיק את הרוסים זה האינטרס הרוסי ולא האינטרס הישראלי, וזה מה שאנחנו רואים לנגד עינינו, ואנחנו נותנים לזה יד. והינה, אנחנו דנים כאן היום בחוק, ולכאורה אתה אומר לעצמך: כבר הקמנו אוניברסיטה באריאל, לא ניתן לה את כל מה שהיא צריכה על מנת להתקיים כאוניברסיטה? אז אני רוצה להגיד לכם: היא לא צריכה אותנו, היא לא צריכה את הכנסת. זאת האמת. מה שאנחנו עושים כאן זה בסך הכול סיפוח זוחל. זוחל, זוחל, זוחל, בסוף נהיה מהר, בסוף נהיה סיפוח, בסוף מדינה דו-לאומית. ומדינה דו-לאומית – אני משוכנעת שלמרות כל המהלכים שהקואליציה מבצעת היא לא מתכוונת להגיע לדבר הזה, אבל אתם תביאו אותנו לשם. אתם תביאו אותנו לשם לא כי אתם מתכוונים לזה, אלא משום שאתם לא מציגים לנו בשום צורה איך תיראה החיה הזאת. אתם לא מציגים לנו. הינה, אתמול, למשל, בוועדת השרים לענייני חקיקה – אני לא יודעת אם שמעת, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת כהן – בוועדת השרים לענייני חקיקה ירדה הצעת חוק של משרד התחבורה, הצעת חוק ממשלתית, משום שהיא לא כללה התייחסות ליהודה ושומרון. בעברית פשוטה, חברים וחברות, קוראים לזה סלמי. מי שלא יודע, סלמי זה לא מאכל בריא, סלמי הוא בדרך כלל תערובת של כל מיני דרעק שנותרו, ומהם יוצרים איזה מין מאכל כזה שנקרא נקניק סלמי. זה מה שהממשלה הזאת מאכילה אותנו עכשיו אט-אט, צעד-צעד. קצת סלמי, עוד קצת סלמי, אולי יגוונו לנו עם פסטרמה, זה גם לא מי יודע מה בריא. חברות וחברים, העובדה שאתם לא מסוגלים להציג תוכנית מדינית נורמלית היא לא רק עומדת למדינה לרועץ, היא בושה וחרפה שאין כדוגמתה. בואו ותציגו לנו תוכנית מדינית. בואו תאמרו לנו באמת, באומץ, מה אתם רוצים לעשות. בסוף, אני אעלה את הצעת החוק לסיפוח שטחי C, לא אעלה את הצעת החוק שלי לסיפוח שטחי C, זה בכלל לא הדיון; הדיון על עתיד מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, זה הדיון. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. יוסי יונה (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברתי שולי מועלם, אני חייב להביע את הערכתי לכך שאת נוכחת במליאה לאורכו של כל הדיון, כמי שיזמה את החוק, ומקשיבה בסבלנות רבה לדברים שלנו. כפי שאת יודעת, אנחנו – – – היו"ר מאיר כהן: מה שנקרא, סבלנות עד להתפקע. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא, לא, אני חושב שהיא לא תתפקע. יש לנו – – – היו"ר מאיר כהן: היא שומרת על פאסון. כן. יוסי יונה (המחנה הציוני): יש לנו ויכוח מאוד מאוד עמוק בין סיעת המחנה הציוני, בוודאי, והמון מיושבי הבית, לבין התפיסה שהייתי מכנה אותה באופן חד-משמעי, אדוני היושב-ראש, כימין הקיצוני. חברתי שולי מועלם, בדיונים שהתקיימו בוועדת החינוך, העלתה טיעונים שעל פניו – לא יודע, לא כל כך השתכנעתי מהם. לא שהם לא טובים, אבל כשהם יצאו מפיך, גברתי, הם נראו לי קצת בעייתיים. כאילו מה שעומד ומונח בבסיסו של החוק הזה, אדוני היושב-ראש, זה היעילות: למה לבזבז כסף כשיש שתי מועצות להשכלה גבוהה; והינה, גם הערבים נוהרים לאוניברסיטה הזו ולכן זה גם משרת אותם. אני לוקח לעצמי את זכות הספק בלהגיד שאני לא כל כך בטוח שמה שמנחה את חברתי שולי זה באמת הדאגה לתושבי השטחים הערבים, שהינה, נפתחה עבורם הזדמנות פז לבוא וללמוד באוניברסיטה ישראלית. אני גם מעריך את כנותך ואת הכנות של חברייך למפלגה, שאתם אומרים: לא, לא, אנחנו לא מסתירים את הכוונה הבסיסית המרכזית שלנו, ואנחנו תובעים סיפוח מלא של השטחים של יהודה ושומרון. זה מה שבאמת מטריד, זה מה שמפחיד, זה מה שמטלטל אותנו בחרדה איומה, וזאת משום שבאמת המחלוקת היא שם. אני באמת ובתמים חושב שהדבר הזה מסכן, באופן משמעותי, באופן מכריע, אדוני היושב-ראש, את עתידה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. הרי אף אחד מכם לא יכול לתת לנו איזשהו תרחיש, אף אחד לא יכול לתת לנו איזשהו blueprint באשר למה הולך להיות אם מחר ממשלת ישראל מספחת את השטחים. אף אחד לא יכול להגיד לנו איך אנחנו יכולים לשמור על הזהות הדמוקרטית, על הזהות היהודית שלנו. ובאמת מה שייווצר, היה וזה יקרה – ולכן אני פונה אלייך שולי, ואת ואני חולקים המון ערכים והמון מטרות משותפות: האם את לא חרדה, האם את לא רואה שחלום הבלהות יכול להתממש משעה שהדבר הזה יקרה. זה בעצם מה שמנחה אותנו. בוודאי, בו בזמן – אני אומר ללא כחל ושרק, ודאי שאני גם מחויב לערכים אוניברסליים; הזכות שלי להגדרה עצמית היא דבר בסיסי ועקרוני ואני מחויב לה, אבל בו בזמן שאני תובע את זכות ההכרה העצמית שלי אני לא יכול להתנער ולא יכול להכחיש את הזכות להגדרה עצמית של עמים אחרים, ואני אומר זאת חד-משמעית. אני יכול להיות גם ציוני פטריוט מאמין ומוכן להיאבק בשביל זכות ההגדרה העצמית שלי, לקיים אותה ושאנחנו נחיה ברווחה ובעוצמה כלכלית וצבאית, וגם לאחוז בערכים אוניברסליים הומניסטיים, שבעצם במה שאני תובע לעצמי אני מכיר גם ביחסי אל האחר. לכן ההתנגדות שלנו, כפי שביטאו אותה וכפי שהציגו אותה רבים מחבריי, ההתנגדות שלנו לחוק הזה היא משום שאנחנו רואים בו סיפוח זוחל. נאמר כאן שאנחנו, במחנה הציוני, אכן חושבים שבסופו של יום, כשנגיע להסכם שלום עם שכנינו הפלסטינים, הרי אנחנו נתבע את הנוכחות שלנו, את הסוברניות שלנו על המקומות הללו. אנחנו מעדיפים שזה יבוא כחלק ממשא ומתן ולא ככפייה חד-צדדית. ואני לא יכול בלי להעיר הערה באשר להתבטאות של הנשיא טראמפ לאחרונה, וזה דבר שמעציב אותי. הידיד הגדול שלנו, שתומך בנו, תומך במדיניות שלנו, מחויב לביטחונה של מדינת ישראל, לעתידה, לכלכלתה ועוד, אומר את הדבר הבא. הוא אומר: אני לא חושב שהפלסטינים מוכנים להסכם שלום, לעשות שלום עם הישראלים; אבל מה, הוא מוסיף, אני גם לא בטוח שישראל רוצה שלום. ואני אומר לכם באופן חד-משמעי, שולי מועלם ואחרים: כאשר אתם תובעים סיפוח זוחל – אני אומר באופן חד-משמעי: מי שתובע סיפוח של השטחים, לא יכול להיות שהוא רוצה שלום, או, אם הוא רוצה שלום, אז על ידי כך – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – שהוא מכפיף את העמים שחיים בתוך גבולותיו לסטטוס של אזרחים סוג ב'. הדברים הללו לא הולכים יחד. אני מסיים, אדוני היושב-ראש. זה לא יכול ללכת יחד. אי-אפשר לבוא ולומר: אנחנו רוצים שלום, ובו בזמן גם לומר: אנחנו רוצים לספח את השטחים. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת בן ראובן, בבקשה, ואחריו, אחרונת הדוברים, שולי מועלם. בבקשה, אדוני. איל בן ראובן (המחנה הציוני): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראשית אני רוצה להביע הערכה עמוקה לצה"ל, לטייסי חיל האוויר, על ביצוע בעיניי מדהים – על פגיעה במל"ט איראני, בנ"מ סורי, במטרות איראניות, וכל זאת בלי להידרדר למערכה שבקלות היה אפשר להידרדר אליה. כמובן, אני גם רוצה להביע מפה החלמה לטייסים שלנו. היום אני הבנתי בתקשורת שראש הממשלה מכריז: לא יהיה סיפוח ללא תיאום, ללא שיח שמתקיים עם האמריקנים. וראה זה פלא, גם האמריקנים מודיעים שאין שיח כזה. שקר. ואני שואל אותך, ראש הממשלה: על מי אתה מנסה לעבוד, על האנשים שלנו, על העם שלנו, על האמריקנים, על מי? לך, ראש הממשלה, ברור שהחוק הזה, שאנחנו דנים עליו כאן, הוא עוד צעד קטן בסדרה של צעדים קטנים שמוביל אותך הימין הקיצוני לכיוון של סיפוח – סיפוח שהוא אסון ביטחוני, אסון חברתי למדינת ישראל, לעם ישראל; סיפוח שאני די משוכנע שגם אתה, ראש הממשלה, מבין היטב את הסיכון שבו לעם ישראל; סיפוח שמכוון למדינה אחת דו-לאומית, או לא דמוקרטית או לא בעלת רוב יהודי – אופציות שבעיניי פשוט לא קיימות, לטובת ילדינו. חבריי חברי הכנסת, תסתכלו על הנטל הביטחוני של ההתנחלויות על ביטחון המדינה. תסתכלו על הבנים שלנו, הבנים המצוינים שלנו, שנאלצים בשגרה היומיומית להתעמת עם אזרחים במקום להתכונן למערכה העיקרית – והאמינו לי, יש להם למה להתכונן. קחו את אירועי השבת האחרונה: תהליך מסלים שבו איראן לוחצת לכיוון גבול יבשתי עם ישראל, שזה דבר בלתי אפשרי. הוא בלתי אפשרי, חייבים לעצור אותו. זה האתגר הביטחוני העיקרי שלנו, לשם צריך לרכז את מוכנות הכוח, את כל הכוח. יש הזדמנות לשתף פעולה באתגר הזה עם מדינות ערביות, שרוצות אותו, מול איראן, אבל התנאי הוא חד-משמעי מבחינת הסביבה: לא סיפוח; כן היפרדות מהעם הפלסטיני; כן להתקדמות לעבר פתרון שתי מדינות. לצערי, אתם, אנחנו, ממשיכים לשחק בצעד ועוד צעד לעבר סיפוח, והיום זה בכותרת של השכלה גבוהה. ואני פונה אליכם, חבריי לקואליציה: די, עצרו את זה. יש כל כך הרבה מקום באוניברסיטאות בקווים הקיימים, מעבר לקו הירוק. ולכן אנחנו נתנגד בכל תוקף לסיפוח, נתנגד לחוק הזה, שהוא צעד בדרך למקום לא טוב למדינת ישראל. תודה רבה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה. חמש דקות, ואחריה יעלה השר בנט. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, למרות שחבר הכנסת יוסי יונה לקח איזה חירות לעצמו לפקפק בסיבות של הצעת החוק הזאת, הן פשוטות, ברורות, נאמרו באופן אמיתי. ולפני שאני אתחיל לענות לצביעות ולשקרים הבלתי-נסבלים – שהם קודם כול הסיבה הראשונה שלעולם לא תקום כאן מדינה פלסטינית – של חברי הרשימה המשותפת, אני אגיד את הסיבות האמיתיות להצעת החוק הזאת. הרי אין שאלה, חבר הכנסת בן ראובן, מה עמדתי האישית, מה עמדת מפלגתי, איזו אידיאולוגיה באנו לקדם כאן ביחס ליהודה ושומרון. אל תשימו על החוק הזה את כל הדבר הזה. הרי באמת, גם אתם אומרים שאריאל היא בגושי ההתיישבות. אז אל תעשו שקר בעצמכם ותהפכו את השיח עכשיו כאילו למחנה הציוני יש עכשיו תוכנית והבית היהודי – מה שהוא עושה עכשיו זה לסכן את חיילי צה"ל ביהודה ושומרון. כזאת אמירה אומללה, חבר הכנסת איל בן ראובן, ממך לא ציפיתי. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): ממך לא ציפיתי, אדוני. קריאות: – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): מבחינתנו, הצעת החוק הזאת, כל המהות שלה היא להביא את כל המוסדות להשכלה גבוהה שבהם לומדים סטודנטים ישראלים – שמקיימים את כל החובות שלהם ביחס למדינת ישראל – להיות גם בעלי אותן זכויות. שהם יעמדו תחת אותה מועצה להשכלה גבוהה, עם אותם קריטריונים, אותם תהליכי פיקוח ואישורים של תארים. כן, מה לעשות? הנגשת ההשכלה הגבוהה – למרות שאנחנו ימנים משיחיים שרוצים להחיל ריבונות ביהודה ושומרון – היא חשובה גם לנו, פרופ' יוסי יונה. ראה זה פלא. יוסי יונה (המחנה הציוני): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): ראה זה פלא. מותר לך לפקפק בכוונות, אבל תעשה את זה בצורה מכובדת. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא – – – משווה את זה – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): ולהגיד – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): איך את – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אני – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): שאלה, שאלה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חבר הכנסת יונה – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): איך את מסבירה – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חבר הכנסת יונה, אני – – – היו"ר מאיר כהן: חבר הכנסת יונה, ציינת – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אם כשאני אסיים לא תבין – – – יוסי יונה (המחנה הציוני): – – – היו"ר מאיר כהן: ציינת את זה שהיא מקשיבה ברוב קשב. יוסי יונה (המחנה הציוני): לא – – – היו"ר מאיר כהן: תקשיב ברוב קשב. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אם כשאני אסיים לא תבין – – היו"ר מאיר כהן: אי-אפשר לנהל דיון עכשיו. בבקשה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – אז אני אעצור ותשאל מה שאתה רוצה. תן לי לסיים. יש שלושה מוסדות אקדמיים ביהודה ושומרון: מכללת הרצוג באלון שבות הוקמה ב-1973; מכללת אורות באלקנה הוקמה ב-1979; אחרונת המוסדות המוקמים היא אוניברסיטת אריאל, שהוקמה ב-1982. באוניברסיטת אריאל הולך, בעזרת השם, בצעדי ענק, לקום בית ספר לרפואה; דבר גדול, חיובי, יענה על צורך אמיתי בתוך החברה הישראלית. יש חוסר אדיר ברופאים. וחברים שחולקים פה, איתי ביחד, את הדאגה למערכת הבריאות, תפתחו קצת את הפריזמה. ועכשיו אני אגיע לשקרים – הבלתי-אפשריים כמעט – שהושמעו פה על ידי חברי הרשימה המשותפת. עוד לא שמעתי אתכם יוצאים נגד האמירה של חברתכם חנין זועבי מהיום בצוהריים שחיילי צה"ל רוצחים. אבל אין לי ציפייה. אז זה בסדר שכנראה עוד לא שמעתי את הגינוי. חבריי חברי הרשימה המשותפת, מי שהיה נגד תוכנית החלוקה היו הערבים ולא היהודים. איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): שהרי אם לא הייתם – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): מהצד הזה – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אם לא הייתם – – – מוסי רז (מרצ): רגע, את בעד? את בעד תוכנית החלוקה? איימן עודה (הרשימה המשותפת): הצד – – – בעד. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא, אני נגד תוכנית החלוקה. קריאות: – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אבל עומד פה חבר כנסת ערבי ומאשים את מדינת ישראל – – קריאות: – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – שעוד לא הוקמה, בהתנגדות לתוכנית החלוקה. מוסי רז (מרצ): – – – במציאות הזאת. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): שקרים – לא בבית הזה יותר. קריאות: – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): נאום אבו מאזן האחרון – – קריאות: – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – לא דיבר על קווי 67' ולא על קווי 48' – החזיר אותנו להצהרת בלפור. והוא לא רק רוצה להחריב את ביתו של נשיא ארצות הברית, אלא להחריב את ביתנו כולנו. הדבר הזה לא יקרה, חברים. ארגוני חרם, חבריי מהרשימה המשותפת – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): את מזרחית – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – מעולם לא הבדילו בין אוניברסיטת תל אביב לאוניברסיטת אריאל. מי שמתנגד לחזרת העם היהודי לארצו – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – מתנגד לה בכל המקומות. אז אין – – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חבר הכנסת איימן עודה, שמעתי בשקט גמור את השקרים שלך. אז אני מבקשת: תן לי לדבר בלי להתנגד למה – – – מוסי רז (מרצ): איזה שקר הוא אמר? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): בלי להפריע לי במה שאני אומרת. מוסי רז (מרצ): איזה שקר הוא אמר? היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אמרתם גם – – – היו"ר מאיר כהן: אנחנו מסתדרים. מוסי רז, אנחנו מסתדרים. תודה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אמרתם גם שמדינת ישראל אחראית על מחנות הפליטים והנצחת הפליטות. ברור. היא עושה את זה כדי לסחוט עוד כספים ועוד ממדינות העולם כולו – שניחא אם היו מגיעים בסוף לפליטים, אבל אצלכם הם מגיעים לארגוני טרור, למשכורות למחבלים וטרוריסטים. והדבר האחרון: עמד פה חבר כנסת משכיל ודיבר סרה ב-15,000 סטודנטים באוניברסיטת אריאל והסביר על רמתם הנחותה. אז חבריי חברי הרשימה המשותפת: אוניברסיטת אריאל, גם היום, עומדת בכל הסטנדרטים של המועצה להשכלה גבוהה. נעשים שם, כמו שאמרו קודם חברינו ההגונים, מחקרים מן השורה הראשונה. מתקבלים שם תארים שגם היום עומדים בכל הסטנדרטים. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): ולכן, חברים, התמיכה בהצעת החוק הזאת צריכה להיות מקיר לקיר. נכון, מחברי הרשימה המשותפת אין לי ציפיות יותר, אבל לפחות כשאתם עולים לפה – – היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – אל תדברו שקרים ותחשבו שנמשיך לשתוק על זה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, גברתי. השר בנט, בבקשה, יסכם בשם הממשלה, ולאחר מכן אנחנו – חבר הכנסת מרגי, הודיעו לי שאתה, אבל אם תרצה – – – יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): אחרי דב חנין. היו"ר מאיר כהן: מאה אחוז. בבקשה. כך הודיעו לי. חבר הכנסת בנט, השר בנט. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): נפתלי, אל תרד – – – ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): אל תרד – – – לך. שר החינוך נפתלי בנט: מה? ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): אל תרד – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לא לרדת בלי שאני אגיד לך. שר החינוך נפתלי בנט: מאה אחוז. ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): לא לרדת. שר החינוך נפתלי בנט: אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת. קודם כול, אני רוצה לברך שני אנשים: את ידידי, חבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, שהוא שותף אמיתי ביום-יום בעשייה החינוכית – עם אהבה גדולה לתלמידים; עם לב גדול; עם אכפתיות, בעיקר לחלשים. פעם אחר פעם הוא יוזם, דוחף, מקדם, ובאמת אני יודע שלא היה קל. אני מודה לך ורואה בך שותף. ולחברת הכנסת שולי מועלם, יושבת-ראש הסיעה, שאנחנו באמת בשותפות מיוחדת, שולי, בקדנציה הזאת, מעבירים פעם אחר פעם הישגים, וגם במקרה הזה. אני רוצה רגע, לפני שאני אדבר על החוק, באמת לברך מכאן את הסופר דויד גרוסמן, שהתבשרנו היום שזכה בפרס ישראל לספרות. הפליא אותי שאנשים מתפלאים, כי מגיע לו בזכות ולא בחסד. אומנם עמדותינו הפוליטיות שונות מאוד, אבל אין לזה שום קשר. הוא לא סופר של השמאל ואני לא שר החינוך של הימין. אני שר החינוך של כל ילדי ישראל ורואה את תפקידי כתפקיד ממלכתי. ללא ספק, דוד גרוסמן, בכתיבתו הרגישה, המיוחדת, העשירה בדמיון המאוד-מפותח, מביא גאווה גדולה למדינת ישראל. לכן אני חושב שזה בהחלט יום שמח, ועל זה אין מחלוקת, בעניין הזה. לאלה שמצקצקים אני אגיד גם: באותו יום במלחמת לבנון השנייה, בטנק, ישבו זה לצד זה אורי גרוסמן, זכרו לברכה, בנו של דויד, ובניה ריין זכרו לברכה. האחד חילוני, כנראה איש שמאל, השני דתי, מתנחל. נלחמו זה לצד זה. וכמובן – עוד שניים, שאני מצר על שאינני זוכר את שמותיהם, אבל זו באמת בבואה של החברה הישראלית, ואני מאוד מתרגש. אלעזר שטרן (יש עתיד): – – – עולה חדש וקיבוצניק ממעברות. שר החינוך נפתלי בנט: עולה חדש וקיבוצניק ממעברות – זו המדינה שלנו. היו"ר מאיר כהן: סליחה שם, בצד שמאל, חברים. שר החינוך נפתלי בנט: ואנחנו – – – היו"ר מאיר כהן: מירב בן ארי, יקירתי. שר החינוך נפתלי בנט: ואני אומר עוד פעם: גרוסמן זכה בזכות ולא בחסד. אף אחד לא עשה טובה. אני חושב שזכייתו היא מתנה לכולנו. מפה אני אנצל את ההזדמנות, כשר החינוך, לומר עוד פעם: המחלוקות הן בריאות. מחלוקות בדמוקרטיה זה תהליך בריא לבירור, להעמקה; אבל מחלוקות לגופם של דברים, לא לגופם של אישים. אני חושב שכולנו – עם צורך להשתפר. לגבי חוק מל"ג, עשינו היסטוריה היום. סטודנטים ביהודה ושומרון לא יופלו יותר לעומת סטודנטים בתל אביב. כבר עשרות בשנים מנסים לעשות פעולות להסדרת הרגולציה על ההשכלה הגבוהה ביהודה ושומרון. לא הצליחו. היום הבשורה היא שהצלחנו. אנחנו הגענו כדי ליישם את המדיניות שלשמה נבחרנו, ואת זה אנחנו עושים. רתמנו למהלך את המועצה להשכלה גבוהה, שבראשה אני עומד, ואת משרד המשפטים. הפעלנו פעולות בזירה הפוליטית והיום אנחנו מתברכים בתוצאה. היום תם עידן. לא עוד סטנדרט כפול לסטודנטים ביהודה ושומרון לעומת סטודנטים בשאר הארץ. אנחנו גם מעלים את הרף האקדמי במוסדות ביהודה ושומרון ומחילים קריטריון אחד לכולם. לא יהיו יותר בנים חורגים בהשכלה הגבוהה. הסטודנטים באריאל באמת גם הם בבואה של כל החברה הישראלית: אנשים טובים שמגיעים הרבה מאוד מהפריפריה, יהודים וערבים, דתיים, חרדים וחילונים, הרבה מאוד משרתים במילואים. אבל עד כה הם הופלו. אז אותה אפליה נגמרת. מדובר גם בהצעה נכונה, שתאפשר את קיומה של מועצה אחת להשכלה גבוהה תחת אותם כללים, ככה שגורם אחד יתכלל ויופקד על התנאים להקמת מוסדות להשכלה גבוהה, לפתיחת מסלולי לימוד ולהכרה באוניברסיטאות. בכלל, אני חושב שיש אנומליה ביחס ליהודה ושומרון. התבשרנו בחדשות שכן מתואמים או לא מתואמים – לא כל כך הבנתי – מול האמריקנים. אבל אנחנו צריכים להבין: אתם יודעים שלמשל חוק הנגשה לנכים, לבעלי מוגבלויות, לא חל ביהודה ושומרון; חוקים שקשורים בניצולי שואה – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – שר החינוך נפתלי בנט: – – לא חלים ביהודה ושומרון. למה? למה אדם שגר באריאל או במעלה אדומים או בעופרה או בבית אל – למה הוא צריך להיות מופלה רק בשם מקום מגוריו? אני לא זוכר שהוא משלם פחות מיסים או עושה פחות מילואים מכיוון שהוא גר במקום כזה או אחר. לכן, אני באמת חושב שצריך להיות קונסנזוס על הדברים האלה, ואנחנו באנו, אמרנו את הדברים מראש, והינה אנחנו מקדמים פעם אחר פעם את התפיסות שלנו. תמיד מתפלאים, אבל כן, באנו למשול, באנו לקדם את מה שאנחנו מאמינים בו. עליזה לביא (יש עתיד): אבל אחת הבעיות שלא מקבלים שם חבר'ה לעבודה – – – שר החינוך נפתלי בנט: סליחה? עליזה לביא (יש עתיד): אחת הבעיות היא שלא מקבלים אותם, היית נכנס גם לזה? שר החינוך נפתלי בנט: שלא מקבלים את מי? עליזה לביא (יש עתיד): את בוגרי אריאל. שר החינוך נפתלי בנט: אני אשמח לדעת. זו אפליה, ואפליה על בסיס מקום לימודים היא אפליה בלתי חוקית, אז אנחנו נבדוק את העניין הזה. אני חושב שהסיכום הזה גם יזניק את הרמה האקדמית באריאל. זה לא סוד שאני עמל מאוד מאוד קשה לפתוח פקולטה לרפואה באריאל. אנחנו במחסור ברופאים ואני חושב שזו תהיה בשורה מאוד מאוד גדולה. עליזה לביא (יש עתיד): – – – שר החינוך נפתלי בנט: למעשה, החוק הזה הוא facilitator. הטריגר המיידי לחוק הזה היה הצורך בהקמת הפקולטה באריאל. אני לא רוצה סתם לנקוב, כי יש עוד מכשולים, אנחנו ממש עוברים מסלול מכשולים גדול. בהזדמנות הזאת אני גם רוצה לתאר לכם מקצת מהעשייה בהשכלה הגבוהה: אנחנו רואים השנה לראשונה, למיטב זיכרוני אי פעם, צניחה – פשוט צניחה – במספר תלמידי משפטים, וזינוק במספר התלמידים של הנדסה ומדעים. שימו לב, לראשונה יש ירידה דרמטית במספר תלמידי המשפטים. זה לא קורה במקרה, זו מדיניות. אני עצמי למדתי משפטים, ואני יכול לומר שהתועלת היא מועטה מאוד לי ולחברה הישראלית. יש לנו כמות עצומה, הרבה יותר מדי של עורכי דין במדינת ישראל, ומגיעים לרף מסוים שבו לא רק שהתועלת השולית פוחתת – אחמד, אני רואה שאתה מהנהן – אלא התועלת השולית היא שלילית. מרמה מסוימת, עוד עורכי דין, במקום להגביר את התוצר הלאומי הם למעשה מחפשים פרנסה, ואז יוצרים תביעות מיותרות, ורק מחפשים – וזה בעצם לא באשמתם אבל זה בעצם בולם ושם מקלות בכלכלה הישראלית. איך עשינו את זה, תשאלו? מה הסוד מאחורי אותה צניחה? דבר מאוד פשוט: incentives – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – בבחינות. שר החינוך נפתלי בנט: לא, לא. לא קשור לבחינות. אני מדבר על סטודנטים בפקולטות, עוד לפני הבחינה בבר. נורא פשוט: המועצה להשכלה גבוהה – מדינת ישראל, משלמי המיסים בישראל – מעבירים סכום פר תלמיד, אבל יצרתי שינוי דיפרנציאלי, שהסכום פר תלמיד בלימודי משפטים ירד באופן דרמטי. כלומר, אוניברסיטת תל אביב או האוניברסיטה העברית יקבלו הרבה פחות כסף פר סטודנט למשפטים, ויותר כסף בהנדסה. בכלל, תפיסתי היא – – – רחל עזריה (כולנו): מה עם מדעי הרוח? שר החינוך נפתלי בנט: או, בדיוק הנקודה. תראו, חברת הכנסת רחל עזריה צודקת בשאלתה על מדעי הרוח, ופה יש לי בשורה, איש בשורות אני. איש בשורות אני, שצריך לרדת מהבמה, ואני אשלים. רק אגיד לך במילה אחת: מקצועות כמו משפטים, מינהל עסקים וכו' – פחות; מדעי הרוח – יותר; הנדסה ומדעים – יותר. אנחנו צריכים פה מדעי רוח ומדעים מדויקים חזקים. תודה רבה לכולם. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה, אדוני. אני מבקש מכולם לשבת, אנחנו עוברים להצבעות. השר כץ, אני מבקש לשבת, אנחנו עוברים להצבעות. אם כן, סיימנו את בקשות הדיבור ואנחנו נצביע על ההסתייגויות. דב חנין, חבר הכנסת חנין, איפה כבודו? אנחנו עובדים מולך. אנחנו נתחיל: לסעיף 1 אין הסתייגויות, לכן אנחנו נצביע על סעיף 1, כלשון הוועדה, בקריאה שנייה. בבקשה, בקריאה שנייה, אמרתי. תודה רבה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 13 בעד סעיף 1 – 56 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. היו"ר מאיר כהן: 56 בעד, 34 מתנגדים, אפס נמנעים. אם כן, סעיף 1 של הצעת החוק התקבל כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. לסעיף 2 יש הסתייגויות. חבר הכנסת חנין – מצביעים על הראשונה, של חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה טובה סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. אוקיי. סעיף 2, הסתייגות מס' 1, מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 53 נמנעים – 1 ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. היו"ר מאיר כהן: 36 בעד, 53 מתנגדים, אחד נמנע. הסתייגות מס' 1 לסעיף 2 לא התקבלה. מצביעים על החלופין? לא מצביעים על החלופין. אם כן, אנחנו מצביעים על סעיף 2, כלשון הוועדה, בקריאה שנייה. הצבעה מס' 15 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 54 נגד – 34 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר מאיר כהן: 54 בעד, 34 מתנגדים, אפס נמנעים. סעיף 2 של החוק עבר בקריאה שנייה. אנחנו ניגשים לסעיף 3, אדוני. אם כך, הסתייגות מס' 2, לסעיף 3, מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 54 נמנעים – 1 ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר מאיר כהן: 35 בעד, 54 מתנגדים, נמנע אחד. אם כן, הסתייגות מס' 2, לסעיף 3, לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 3, לסעיף 3, בבקשה – מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 54 נמנעים – 2 ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר מאיר כהן: 35 בעד, 54 מתנגדים, שני נמנעים. אם כן, גם הסתייגות מס' 3 לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 4, לסעיף 3. מי בעד? סליחה, מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 53 נמנעים – 2 ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר מאיר כהן: 35 בעד, 53 נגד, שני נמנעים. אם כן, גם הסתייגות מס' 4 לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 5, לסעיף 3. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 35 נגד – 54 נמנעים – 3 ההסתייגות (5) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 3 לא נתקבלה. היו"ר מאיר כהן: 35 בעד, 54 מתנגדים, שלושה נמנעים. אם כן, גם הסתייגות מס' 5 לסעיף 3 לא התקבלה. אנחנו עוברים להצביע על סעיף 3, כלשון הוועדה, בקריאה שנייה, להזכירכם. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 20 בעד סעיף 3, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 35 נמנעים – אין סעיף 3, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר מאיר כהן: 56 בעד, 35 מתנגדים. אם כן, סעיף 3 עבר בקריאה שנייה, כלשון הוועדה. אנחנו עכשיו עוברים לקריאה שלישית, של כל הצעת החוק, להזכירכם, כולל לוח השינויים. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 21 בעד החוק – 56 נגד – 35 נמנעים – אין חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר מאיר כהן: 56 בעד, 35 מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה לכם. הודעה אישית של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן היו"ר מאיר כהן: עאידה תומא סלימאן, הודעה אישית. בבקשה, חמש דקות לרשותך, ולאחר מכן תעלה חברת הכנסת שולי מועלם להודות. בבקשה, גברתי, חמש דקות. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תודה, כבוד היושב-ראש. אני רציתי לתת את ההודעה האישית הזאת לאחר שעל הדוכן הזה חברת הכנסת רויטל סויד עמדה והשתלחה וסילפה דברים שאני אמרתי. ואני רוצה להגיד בצורה הכי ברורה: אני נגד מלחמות, כל המלחמות; אני נגד מרוצי החימוש, אלה העקרונות שלי; אני נגד מדיניות גזענית יהירה ואדנותית כלפי עמים ומדינות ריבוניות באזור ובעולם. ענת ברקו (הליכוד): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני נגד שיתופי פעולה עם קבוצות קיצוניות טרוריסטיות – – ענת ברקו (הליכוד): נגד – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – שטובחות בעמים, כמו דאעש. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): לא אני זאת ששיתפתי פעולה עם הקבוצות האלה. ענת ברקו (הליכוד): נגד – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): כבר האו"ם תיעד את שיתופי הפעולה של הממשלה הזו עם הקבוצות האלה. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש, חברי הכנסת. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): יש אדם – – – קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: רק שנייה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. ששש. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת סויד, את הרי יודעת מה זה לשבת כאן בכיסא שלי, נכון? אז – לא שלי, של היושב-ראש. ענת ברקו (הליכוד): – – – להזכיר לה שהיא – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: בואו ניתן, בבקשה, לחברת הכנסת לומר את דבריה בצורה מנומסת, תודה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תודה. כבר תועדו הקשרים האלה, כבר פורסמו דברים על קניית נפט מדאעש. את זה עשתה ובזה מואשמת ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. הממשלה שתקפה – – ענת ברקו (הליכוד): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – פעם אחרי פעם מדינות ריבוניות – – – קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): פעם אחרי פעם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני אמרתי – – רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – את אמרת – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – ואני מאתגרת את כולם – – רויטל סויד (המחנה הציוני): זה מה שאת אמרת. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – שיצאו קצת מחוסר ההקשבה שלכם. תצאו ותקשיבו לדברים. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): כן, הייתי קול שונה ביום שבת. רויטל סויד (המחנה הציוני): כשאת אמרת שאנחנו, שמדינת ישראל – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): הייתי שונה בזה שהזהרתי מפני מדיניות – – רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – מתגרה, שגוררת את אזרחי מדינת ישראל – – קריאות: – – – שר התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים יובל שטייניץ: ממשלת ישראל – – – רויטל סויד (המחנה הציוני): במי את תומכת? עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – ואת אזרחי ועמי האזור למלחמות מיותרות. רויטל סויד (המחנה הציוני): את תומכת באסד? קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): זאת חובתי ולא זכותי – – קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – לעמוד ולהתריע על מלחמות מיותרות – – רויטל סויד (המחנה הציוני): במי את תומכת? עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – על התגרויות – – רויטל סויד (המחנה הציוני): את תומכת בעזה? באיראן? עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – על מדיניות הרפתקנית – – קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש, חברי הכנסת. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – שרוצה להכניס את כולנו למעגל הדמים. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת סויד. איציק שמולי (המחנה הציוני): את לא אמיתית. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): ואני אומרת לכם, אולי תפסיקו להתנהג – – איציק שמולי (המחנה הציוני): את לא אמיתית. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – כמו חיקוי עלוב של הקואליציה. רויטל סויד (המחנה הציוני): אנחנו לא אופוזיציה לצה"ל. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תזקפו קומה, תתנהגו כמו אופוזיציה. רויטל סויד (המחנה הציוני): אנחנו לא אופוזיציה למדינה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תביאו אלטרנטיבה – – רויטל סויד (המחנה הציוני): אנחנו לא אופוזיציה למדינת ישראל, אנחנו בעד מדינת ישראל ובעד צה"ל. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – תדברו על שלום, תדברו נגד מלחמות. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תדברו על שוויון. אל תהיו שבויים – – רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – בידי התדרוכים הצבאיים. רויטל סויד (המחנה הציוני): את מגינה על עזה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני כן, לא אשב בשקט. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת סויד, לא ככה מנהלים דיון. רויטל סויד (המחנה הציוני): את מגינה על אסד, על חיזבאללה, על איראן. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר'ה, סליחה. חברות הכנסת. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני מאתגרת אותך – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: סליחה, הבית הזה יודע לשמוע גם דברים שאנחנו לא אוהבים לשמוע. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – שתמצאי משפט אחד – – – קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תמצאי משפט אחד, תפסיקי לסלף עובדות. תפסיקי ללכת – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. זאת הודעה אישית, כן, מה לעשות. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – בתלם בעיניים ואוזניים אטומות. רויטל סויד (המחנה הציוני): זה ציטוט שלך. זה ציטוט שלך. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): תשמעי טוב מאוד מה שאני אומרת. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת סויד, את הרי אמרת את דעתך, והיא עכשיו מגיבה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): את לא תוכלי להטיף לי מוסר. תפסיקי, עכשיו זאת זכותי לדבר. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – לבטא ריבונות. ציטטתי – – – את מה שאמרת. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני אומרת לך – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת סויד. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – את לא תלמדי אותי מוסר, ואת לא תטיפי לי מוסר. הגיע הזמן שתפקחי עיניים, תפתחי את האוזניים שלך. תקשיבי כאשר המוסר – – קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – מדבר, למרות כל הזרם הקיצוני. רויטל סויד (המחנה הציוני): את המוסר? איציק שמולי (המחנה הציוני): את לא המוסר פה. את לא המוסר. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): שפכתם את דמי בסוף השבוע. איציק שמולי (המחנה הציוני): את מצדדת פה בחיזבאללה. את במקרה מצדדת פה בחיזבאללה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אבל אני אומרת לכם, אני אומרת לכם – – – קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אני אומרת לכם – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת סויד, לא מרימים דברים במליאה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אל תתבכייני על העם הסורי. איציק שמולי (המחנה הציוני): את ממש לא המוסר פה. רויטל סויד (המחנה הציוני): – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): מי שאכפת לו, אכפת לו מכל העמים. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת סויד. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אכפת לו מכל העמים. אל תתבכייני לי. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): את לא עשית ככה למען העם הסורי בהפסקת המלחמה הזו. איציק שמולי (המחנה הציוני): לא יאומן. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): את תמכת במדיניות מחרחרת מלחמה. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): מחרחרת מלחמה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. איציק שמולי (המחנה הציוני): לא שמעתי אותך מגינה על מדינות ריבוניות – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. איציק שמולי (המחנה הציוני): – – כשאיראן הגיעה לתימן, ואיראן תקפה בסעודיה, אני לא שמעתי אותך. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אתם, אתם מצפים ממני – – איציק שמולי (המחנה הציוני): נכון? לא שמענו אותך. את מגינה על מדינות – – – קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): – – שאני אדבר כמוכם. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אבל אני אומרת לכם, אני מייצגת – – – קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: אני מציע – – – קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת שרן השכל, לפחות לא בעמידה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): ואני לא אעמוד פה כל פעם שאתם – – – לא לצאת מהשורה – – – קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, אם את נהנית מהוויכוח הזה, אז סליחה. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): ואני אגיד את הדברים שלי, ואתם לא תפסיקו אותי. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. תודה רבה. יואל חסון (המחנה הציוני): במי את תומכת? היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. איציק שמולי (המחנה הציוני): זה עיוורון מוסרי מהמדרגה הראשונה. יואל חסון (המחנה הציוני): באיראן? תגידי שאת מגבה את איראן. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אתה תומך בדאעש. היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברים. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: רבותיי חברי הכנסת, אם אתם רוצים, תמשיכו את הדיון הזה בחוץ. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: רויטל, יואל, איציק, אם אתם רוצים, תמשיכו את הדיון הזה בחוץ. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. הודעה למזכירת הכנסת, גברתי, בבקשה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. קריאות: – – – עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): אתם משתתפים בשפיכת דמים – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, קיבלת את זמנך על הדוכן. קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: די, רויטל, די. תודה. מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת היו"ר בצלאל סמוטריץ: הודעה למזכירת הכנסת. גברתי, בבקשה. מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 200), התשע"ח–2018, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה, גברתי מזכירת הכנסת. הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון מס' 20), התשע"ח–2018 (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברת הכנסת שולי מועלם, יוזמת החוק, הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה, ברכות. בבקשה, גברתי, ומייד אחר כך אדוני יגיב. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): תודה, אדוני. את הדיון והמהלך החשוב שסיימנו לפני כמה דקות, נסיים בדברי תודה, כדי באמת לחזור אל הדבר הגדול שהצלחנו לעשות פה. אז תודה ראשונה לשר נפתלי בנט ולצוות שלו, ובראשם יועץ השר עדן ביזמן; לחברי יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות, חבר הכנסת יעקב מרגי. לכל הצוות שלו ושל הוועדה, ובעיקר ליועצת המשפטית מירב ישראלי, שהובילה אותנו בחוכמה ובשום שכל אל תוך הצעת החוק החשובה הזאת; ואחרונים חביבים, כרגיל, היועצים האישיים שלי, אורי שגיא, ענהאל וולינר שוהם ועזרא גבאי. תודה רבה לכולכם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה, תודה. על רקע דבריה של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ביקש השר יובל שטייניץ, בשם הממשלה, להגיב לטענות קשות שנשמעו אל מול הממשלה. אדוני יעשה את זה, בבקשה, במסגרת של שלוש דקות, בגלל שיש לנו יום ארוך מאוד. בבקשה, אדוני. שר האנרגיה יובל שטייניץ: אדוני היושב-ראש, נשמעה כאן מטעם חברת הכנסת האשמה מאוד חמורה כלפי ממשלת ישראל – אני מניח שכלפי משרד האנרגיה, שאחראי על ניהול משק האנרגיה הישראלי מטעם הממשלה – שממשלת ישראל קונה נפט מדאעש. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אדוני, חבל שממשלה ומדינה לא יכולות להגיש תביעת דיבה. כי אני כשר האנרגיה עומד ומצהיר כאן: ממשלת ישראל, משרד האנרגיה, לא קונה נפט מדאעש ולא מאיראן – – אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): היא לא אמרה ישראל. שר האנרגיה יובל שטייניץ: – – ולא מאף אחד. ממשלת ישראל בכלל לא קונה נפט גולמי מאף גורם בעולם. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): למה אתה מבלבל אותם עם העובדות? שר האנרגיה יובל שטייניץ: אבל הטענה כאילו ממשלת ישראל קונה נפט מדאעש, זה בערך כמו לומר שממשלת ישראל קונה, אני לא יודע מה, קונה גז מאיראן, או טילים מהחמאס. זו טענה כל כך מצוצה מן האצבע, כל כך מופקרת ומופרכת, כל כך בלתי אפשרית ובלתי הגיונית בעליל, ולא רק בגלל שממשלת ישראל בכלל לא קונה נפט משום גורם – פשוט, ממשלת ישראל לא קונה נפט; אבל גם אם הייתה קונה נפט, המחשבה שישראל תקנה נפט מאיראן או מדאעש או מהחמאס – קשה להאמין, איך יכול להיות שאזרח ישראלי, וקל וחומר חברת כנסת, כל כך מהירה ונמהרת להאשים את מדינתה, להאשים את ממשלת ישראל בשיתוף פעולה עם אחד מארגוני הטרור הרצחניים ביותר, האנטי-ישראליים ביותר והאנטישמיים ביותר בעולם, בלי שיש לה שום בסיס להוכחה או לתמיכה בטענה הזו. אם ממשלת ישראל הייתה יכולה לתבוע תביעת דיבה, אז חברת הכנסת עאידה סלימאן הייתה נתבעת עכשיו על מיליוני שקלים. כי להפיץ את דיבתה של מדינת ישראל, והיא משמשת כחברת כנסת באותה מדינה, להפיץ את דיבתה רעה, כנראה את זה חברת הכנסת עאידה סלימאן מוכנה לעשות גם פה וגם בבמות זרות. וטענה מופקרת כזו ומופרכת כזו, אדוני היושב-ראש, מזכירה ממש את הסגנון של הפרוטוקולים של זקני ציון. על היהודים אפשר כמעט – או על מדינת היהודים, על מדינת ישראל – לטעון הכול. הכול מותר. חברת הכנסת עאידה סלימאן אולי לא מודעת לכך, ואני בטוח שזו לא הכוונה שלה, אבל עלילות דם ונפט מהסוג הזה על מדינת ישראל גובלות – וזה באנדרסטייטמנט – לא רק באנטי-ישראליות אלא גם באנטישמיות. ואני מקווה שהיא תמצא את הדרך לחזור בה בצורה פומבית – – איימן עודה (הרשימה המשותפת): אל תגזים. שר האנרגיה יובל שטייניץ: – – ברורה, מהאשמות השווא המצוצות מן האצבע הללו. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לך, אדוני השר, על ההבהרה החשובה. הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 3) (ערעור לפני בורר), התשע"ח–2018 [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/758); נספחות.] (קריאה ראשונה) היו"ר בצלאל סמוטריץ: אנחנו עוברים, בעזרת השם, לסעיף הבא שעל סדר-היום, הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 3) (ערעור לפני בורר), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה, של חברי הכנסת ניסן סלומינסקי ומוטי יוגב. יציג את הצעת החוק חברי חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אדוני, בבקשה. אני מודיע כי רשימת הדוברים בסעיף הזה נסגרה. ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): אדוני היושב-ראש, אדוני השר – אני לא יודע איפה הוא – חבריי חברי הכנסת, הצעת חוק פשוטה, מקובלת, אני חושב, על כולם. סעיף 21א לחוק הבוררות מאפשר לשני צדדים להסכם בוררות לקבוע כי ברגע שיהיה פסק דין של בורר, הם יוכלו לערער עליו בהסכמה של שניהם, שנקבעה מראש. ישנם כאן תאריכים, כדי שלבוררות יהיה זמן קצוב, ולכל הדברים יהיה זמן קצוב ומסודר. פתאום התברר שיש כאן במקום אחד לקונה שיכולה לקלקל את השגרה, או את השמחה. כתוב שמי שרוצה לערער על פסק הבוררות צריך להגיש אותו תוך 30 יום מיום שפסק הבוררות הומצא לבעלי הדין, או מהיום שהתמנה הבורר בערעור, לפי המאוחר. פירוש הדבר שהמפסיד בבוררות לא יסכים למנות את הבורר הנוסף, וכך זה יימשך ויימשך, וכל זמן שלא יהיה בורר נוסף, פסק הדין של הבורר הראשון לא תקף, וכך המפסיד בבוררות יכול למשוך את הזמן. שמנו לב לזה, אז הצעת החוק הזו באה לתקן ולומר שזה לא יהיה כך, אלא תוך 45 יום מיום שפסק הבוררות הומצא לצדדים הם חייבים – זה הזמן להגיש. אם לא הגישו, מי שלא הגיש – הפסיד, ופסק הדין של הבורר מתקיים. וממילא כבר קבעו שניתן יהיה לערער על זה תוך 15 יום וכו'. דבר נוסף, פסק הבוררות בערעור – בתוך חודשיים ממועד סיום של הליך הערעור. צריך שיהיו זמנים מסודרים, ששני הצדדים יראו, ידעו; אם הולכים בהסכמה, לבוררות, שידעו שהם יכולים לערער על זה. יש גם זמן כדי לקבוע את הבורר, ואם לא – בית המשפט יתערב, כדי לא לאפשר לזה שהפסיד למשוך. אני חושב שזה סוגר את כל התמונה הזאת. אני מקווה ומבקש מחבריי לתמוך בזה בקריאה ראשונה. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. אנחנו נעבור לרשימת הדוברים. ראשון הדוברים, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא ­– מוותר; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסי יונה – מוותר; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת רויטל סויד – מוותרת; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – מוותרת; חבר הכנסת איציק שמולי – אה, תענוג; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר? מוותר; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; הרב הכנסת הרב ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חבר הכנסת סאלח סעד – מוותר; חברת הכנסת נורית קורן – מוותרת; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – דב, סליחה; חבר הכנסת דב חנין – נוכח, מוותר. אה, זה לא קורה הרבה, דב. עליזה לביא (יש עתיד): סליחה, אני פה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: טוב, את לא במקומך. אז גם חברת הכנסת עליזה לביא כאן. רוצה לדבר? עליזה לביא (יש עתיד): מוותרת. היו"ר בצלאל סמוטריץ: מוותרת. דב, אתה בטוח שאתה מוותר? אתה מרגיש טוב? אשריך. חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חבר הכנסת מסעוד גנאים – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי לוי – כולם לא מרגישים טוב היום – מוותר; חבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח; חברת הכנסת שרן השכל – אינה נוכחת; חברת הכנסת לאה פדידה – מוותרת; חברת הכנסת מיכל בירן – מוותרת; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – מוותרת; חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – מוותר; חברת הכנסת נאוה בוקר – מוותרת; חבר הכנסת יואל חסון – מוותר. חברת הכנסת ענת ברקו, שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. ענת ברקו (הליכוד): תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אי-אפשר להתעלם ממופע האימים שהיה כאן היום. זה לא רק במליאה: היינו בוועדת החינוך של הכנסת, וחברת הכנסת זועבי יצאה בצרחות מטורפות על חיילי צה"ל – כרגיל, הסיסמאות הרגילות, שאני לא אחזור עליהן. אנחנו רואים שהיום חייל וחיילת נכנסו לג'נין, והלינץ' שכמעט היה שם – על זה אף אחד לא טרח לדבר כאן, בטח לא חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שיש לה מה להגיד כמעט על כל דבר ובכל דבר. אף פעם לא שמעתי אותה מדברת על חיסול נוצרים, לא בבית לחם, לא בכל המרחב של המזרח התיכון, לא בסוריה. שום דבר כזה אף פעם לא שמעתי ממנה. רק טענות ומענות וביקורת ועלילות דם. העלילות האלה – בסופו של דבר, מה יוצא לה מזה? היא נמצאת במדינה שבסך הכול מכבדת אותה, ובמקום שהיא תחזיר באיזושהי צורה, כפרלמנטרית מחויבת, היא רק מעלילה על מדינת ישראל. אני חושבת שזה הזמן – אני גם רוצה בהחלט להעביר ביקורת על יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת: ברגע שחברת כנסת מכנה את חיילי צה"ל רוצחים – הוא לא הוציא את חברת הכנסת מהדיון. הוא לא הוציא אותה מהדיון. הוא היה צריך לעשות את זה. זה לא נתון לשיחות, זה לא נתון לתחינות, זה נתון לא להסברים; במקרה כזה פשוט צריך היה לסלק אותה החוצה, את חברת הכנסת זועבי, והוא לא עשה את זה, לצערי. אני חייבת להגיד את זה מעל הדוכן. אני חושבת שהגיע הזמן להוריד את הכפפות בכנסת הזאת ולהגיד את האמת: יש לנו בעיה כאן. יש לנו בעיה שיש אנשים שמגבים את האויבים שלנו באופן מאוד מאוד בוטה. הם לא מנסים להסתיר את זה; הם לא מנסים להסתיר עם מי הם מזדהים. וברגע האמת, ואפילו בשגרה, אנחנו רואים את זה. אני מקווה שחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן תחזור בה, תבקש סליחה, ואני מבקשת שהיא תעשה את זה. אני חושבת שזה נדרש, כחברה שהיא גם יושבת-ראש ועדה בכנסת ישראל. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לחברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון – אינה נוכחת; חברת הכנסת רחל עזריה – מוותרת; חבר הכנסת רועי פולקמן – אינו נוכח – סליחה, רועי מוותר; כדאי לצלצל, גברתי המזכירה. חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת; חברת הכנסת טלי פלוסקוב – מוותרת; חבר הכנסת אכרם חסון – מוותר. חברים, תמה לה רשימה הדוברים. תפסו נא מקומותיהם והיערכו להצבעה. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה על הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 3) (ערעור לפני בורר), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 49 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 3) (ערעור לפני בורר), התשע"ח–2018, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: 49 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה התקבלה בקריאה ראשונה, והיא חוזרת לדיון ולהכנה בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. איימן עודה (הרשימה המשותפת): אני בעד. היו"ר בצלאל סמוטריץ: אדוני מבקש לצרף את – זה באמת לא כל כך משמעותי, אנחנו עם 49 מול אפס. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 200), התשע"ח–2018 [מס' מ/1194, פ/4696/20, פ/2787/20, פ/2633/20, פ/2595/20, פ/3953/20; דברי הכנסת, חוב' ט"ו, ישיבה 306, עמ' 26816, חוב' ט', ישיבה 290, עמ' 25160, חוב' י"א, ישיבה 294, עמ' 25980, מושב שלישי, ישיבה 175, חוב' ו', עמ' 18736, חוב' כ"ז, ישיבה 234, עמ' 22332 ועמ' 22333; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר בצלאל סמוטריץ: תשימו לב, חברים, לשינוי של סדר-היום. אנחנו כעת עוברים לדון בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 200), התשע"ח–2018, בקריאה שנייה ובקריאה שלישית – מה שקרוי אצלנו חוק הנכים. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. אדוני מציג את הצעת החוק ולאחר מכן אנחנו נעבור לרשימת המסתייגים. בבקשה, אדוני. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): תודה, תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, השרים, במיוחד השר חיים כץ, שהוא אחד השחקנים המרכזיים בחוק הזה, זה אחד החוקים – לא אחד, זה החוק הכי קשה שהייתה לי הזכות להיות מעורב בו, אבל בשביל חוקים כאלה ורגעים כאלה כדאי להיות חבר כנסת. אני אומר את זה מפני שהחוק הזה, שאמור לתקן – תיקון 200 לחוק הביטוח הלאומי – חברים, חברים, חברים – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. טלי פלוסקוב (כולנו): יואל. היו"ר בצלאל סמוטריץ: מרפסות האופוזיציה. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): יואל, חברים. אני חייב להגיד שהחוק הזה, שנוגע ל-250,000 נכים בישראל, הוא לא מספיק טוב. מראש. הוא חוק שהגענו אליו אחרי הצעת חוק ממשלתית, שמוזגה עם חמש הצעות פרטיות, ובראש ובראשונה הצעת החוק של ידידי אילן גילאון. אבל לא היינו מגיעים לחוק הזה, בצורה חד-משמעית, לולא המאבק האדיר, המיוחד, האצילי, המאוד-משכנע של הנכים עצמם. וגם החברה הישראלית הגיבה בצורה מאוד מכובדת; בהבנה מלאה של הדרישות של הנכים, ובצדק. אני רוצה להזכיר שמאז 2003 קצבאות הנכים – לא רק שלהם, אבל אלה במיוחד – הוזנחו, לא הוצמדו. לא הייתה שום תוספת רצינית. השכר הממוצע במשק בתקופה של שש-שבע השנים האחרונות היה 43% או 44%. תארו לכם שהיו מקבלים את התוספת – דבר שאנחנו נתקענו בו. החוק הזה לא לקח בחשבון קשישים. למרות הבג"ץ של 2009, הממשלה לא לקחה אחריות ליישם את החלטת הבג"ץ. מדובר בקשישים שהגיעו לגיל זקנה ובינתיים בדרך הורידו להם את קצבת הנכות: שיבחרו בין זה לבין זה. כמובן, בחרו במה שאפשר. ולכן גם הסכום האדיר – ואני אומר את זה באחריות מלאה; דוד היקר, דוד, דוד, דוד, וקארין, החברים הנפלאים שעבדו איתנו בחוק הזה – גם הסכום האדיר, שהתחיל ב-4 מיליארד שקל, שחשבנו שזה וואו, אדיר, הוא לא מספיק. למרות שאנחנו פה באים עם הצעת חוק של 4.341 מיליארד, אני חייב להגיד לכם: לא מספיק. זאת אומרת, שאנחנו מול הנכים – לא "מול", עם הנכים, עם החברים שלנו – בכאב גדול, ואני לא מתבייש להגיד לכם: עם דמעות, לפעמים, נאלצנו לחתוך כדי להגיע להצעה מעשית. לא מספקת. שיהיה ברור, אף אחד מאיתנו – השרים, וראש הממשלה בראשם יודעים שזה לא מספיק. היינו רוצים כולנו להגיע לשכר מינימום כקצבה. וגם זה עם סימן שאלה. אבל לא יכולנו. והקצבה, הסיסמה שאתם מכירים, המספר שכולם יודעים במדינה: 2,349. אנחנו נקפוץ במהלכים שונים ונוספים ל-3,270 שקל – לא מספיק. אין לנו ברירה אלא להודות: כל מה שעשינו לא מספיק, כי נאלצנו להכניס את הקשישים, שבג"ץ החליט, ובצדק, אבל גם הם רק עם קצבה של 50%. הכנסנו ילדים נכים בסכום מינימלי, רק 50 מיליון שקל, ואנחנו מקווים לתגבר אותו. אנחנו גם שיפרנו את הקח"ן בזה שאיחדנו אותו עם הקצבה הבסיסית, ומעכשיו יש קצבה בסיסית אחת. לא יבלבלו את הנכים: תמלאו טופס א', ב', ג'; לא, יש קצבה אחת משולבת. הקצבה המאוחדת הזאת שיפרה לפחות לשתי אוכלוסיות שונות שהוזנחו לא פחות: נכי נפש ואוטיסטים. ועכשיו תהיה קצבה אחידה, כפי שאמרתי לכם, של 3,270 שקל. דבר נוסף, כדי שזה יהיה משמעותי, למרות שבהתחלה חשבו על 4 מיליארד – מיליארד כל שנה – בשנת 2018, השנה, יעמדו לרשות המהלך כולו 2 מיליארד פלוס, כדי שנוכל להגיע לכל מה שרצינו, ובחודש מרס נתחיל לחלק בתשעה חודשים את הסכום של שנת 2018. זאת אומרת, גם אם מתחילים בספטמבר, הצעתו הנבונה של שר הרווחה הייתה: בואו ניתן את זה בצורה משמעותית ערב פסח, ולכן, לא חיכינו – לא לעשות רטרואקטיבי בסכומים קטנים יותר אלא לתת סכום משמעותי כבר במרס הקרוב. אנחנו גם החלטנו להוסיף לקח"ן הבסיסי, שהיה עד עכשיו סכומים של בין 100 ל-300 שקל, דבר שעושה השוואה לכולם ונותן, כפי שאמרתי לכם, את הקצבה הכוללת. התוספת של הקצבה הישירה השנה היא באמת רק 470 שקל, אבל אנחנו מבטיחים שבסוף, הפעימות שיהיו ב-2020 ו-2021 יביאו לקצבה של מינימום 3,700, וחברי חאג' יחיא, שבראש, בנוסף לחוכמה, יש לו קומפיוטר – – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – אמר 3,700. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 3,700, אני אומר את זה. אנחנו מאמינים שהסכום – – – עיסאווי פריג' (מרצ): – – – אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): תקשיב עד הסוף, תקשיב עד הסוף. חברים, אני מדבר לאט כדי שהמספרים ייכנסו טוב לראש של כל אחד מאיתנו, כי זה חשוב, כי כולנו אחראים, גם אלה שלא יצביעו בעד. כולנו אחראים. לפי חישובים שעשינו, נוספים – וחאג' יחיא הוא המומחה שם לנושא הזה – אנחנו מעריכים שנגיע בסוף 2021 לקצבה של 4,000 שקל. כפי שאמרתי לכם, בשנה הראשונה זה 2 מיליארד. אבל זה עוד 2 מיליארד שממשיכים, כי זה 2 מיליארד פלוס בבסיס התקציב, חברים. שיהיה ברור, זה בבסיס התקציב. התוספות זה על תקציב בסיסי שאושר בשנה קודמת וחולק בשנה קודמת. אנחנו נישאר לשנים 2020–2021 עם 2 מיליארד שקל, כ-2 מיליארד שקל, עם התוספות שלא ינוצלו, כי יש בחישובי האוצר הגידול הטבעי, ההתנהגות האנושית של כל אחד, שזה עוד 4%. במידה שלא ינוצלו, הסכומים האלה יחזרו לקופה הכוללת. זה אומר שאנחנו נגמור בשלב זה, בשנת 2021, עם קופה שתתחדש אוטומטית כל שנה לאחר מכן. על התקציב של 9 מיליארד השקלים הקיימים היום בקצבאות הנכים יתווסף סכום, כפי שאמרתי לכם, של 4.341 מיליארד שקל. אני חייב להגיד, למרות כל המספרים המדהימים האלה, אני חייב להגיד לכם שזה לא מספיק. אני אומר את זה כדי שיהיה ברור. מי שיהיה פה בקדנציה הבאה ידע שיש לו משימה קדושה: להמשיך להיאבק כדי להבטיח את ההסכם הזה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: ששש. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): ויותר מזה – חברים, חברים תעזרו לנו שם, please – יש לו התחייבות לדאוג להגדלת התקציב של הנכים. זה לא נראה באף מקום. לא ציפינו – אני אומר לכם בשיא הכנות – שנוכל להגדיל ב-50% את הקצבאות של הנכים כפי שהם מתוקצבים לפני הצעת החוק הזאת. אז אני חייב להגיד לכם שפה נעשתה עבודה אדירה, אדירה, עם ויכוחים קשים, עם מתח קשה, עם מתח קשה, כי גם רצינו – על כל שקל, תבינו: אם היינו מורידים 10 שקלים מהקצבה היינו יכולים לשפר את ה-disregard, והיה קשה לנו להוריד עשרה שקלים מהקצבה הנוכחית. והשר כץ נלחם בנו, בצדק, כי הוא ראה בכל הורדה של שקל מהקצבה פחות יכולת לנכה להתמודד עם החיים שלו. אז כדי לשפר את ה-disregard, כדי לאפשר לנכים שרוצים לעבוד – וחברים, תיזהרו מהמילים "לדחוף אותם לעבודה": רק בהחלטה שלהם, הם לא פחות אחראים מכל אחד מאיתנו, ולפעמים, לא לפעמים, רוב הזמן יותר טובים מאיתנו, כי סל האפשרויות שלהם הוא מאוד מאוד מצומצם. ואנחנו מבקשים מהם ומאפשרים להם שה-disregard, שהיה עד עכשיו 2,800 שקל – להעלות אותו ל-3,700 שקל. לא מספיק; החלום שלנו היה 4,300, אם לא יותר, אבל המסגרות התקציביות מדברות, והאילוץ הנכון, המוסרי הזה, של ה-disregard, אנחנו רצינו אותו משמעותי, אבל לא כולו על חשבון הנכים בלבד. אני גם רוצה לציין את אחת הבושות הגדולות בקצבאות בכלל; בדוח העוני – שהייתה לי הזכות לעבוד עליו בזכות מאיר כהן ידידי – ציינו שאנחנו אחת המדינות שבהן התקציב של הקצבאות הוא הנמוך ביותר במדינות ה-OECD. ואנחנו רוצים להיות שם, כולנו רצינו. כולם רצו את זה, רק לא תפסו שבכל הפרמטרים החברתיים אנחנו למטה, כולל בקצבאות. אם אנחנו רוצים להשתוות למקום ה-11, לעומת המקום השני-שלישי, האחרון שלנו, המדינה צריכה למצוא 55 מיליארד שקל כל שנה בתחומים החברתיים. זה רק אומר לכם עם איזה פיגור אנחנו מתמודדים – ועלינו לעשות. בשבוע הבא, בעוד שבועיים, יהיה יום העוני. אני אראה מספרים מעודדים, אבל אני אגמור כמו שאני גומר פה, בזה שזה לא מספיק. אני רוצה פה להודות, ואני אומר את זה מכל הלב. עבודה זו התחילה בלשכת שר האוצר בתיאום עם ראש הממשלה, וגם טיפה מאוחר יותר, מסיבות שאני לא אוהב, שר הרווחה נכנס לתמונה – לא שאני לא אוהב שהוא נכנס מאוחר, זה שהקונסטלציה הפוליטית עשתה את זה, ואני אומר את זה באחריות שלי, לא שלך, חיים – בתמיכה של יושב-ראש ההסתדרות, עם מהלכים שונים, לא מוצלחים. זה ריכז מאמצים אדירים כדי להגיע לתוצאה הזאת. כמה חברי כנסת פה, החבר ידידי אילן, הגישו הצעות פרטיות נוספות. אני לא רוצה לתת להם ציון אבל לא הייתי משבח את ההצעות של כולם. יש כאלה שמצאו לנכון לעשות את זה כי זה שווה פרסום, אבל רוב האנשים שעבדו – ועבדנו ביחד, בעיקר בשבוע האחרון, בשקט, בדיונים פנימיים – העבודה הייתה אדירה, גם אם לא תמיד הסכמנו. אז אני אתחיל מהנשים הנהדרות שלנו: קארין אלהרר – עם איזו עקשנות, עם איזו יכולת ביטוי, עם איזו יכולת של הצעות מקוריות; מירב בן ארי – חברה שלי, אני מודה. וגם אני רוצה להודות לעבד אל חכים חאג' יחיא, שבא עם היכולת החשבונאית שלו, אבל גם עם ההערות הענייניות שלו. אני רוצה במיוחד להודות למיקי רוזנטל. באמת מיקי, אני יודע כמה פעמים מיקי הצביע, הביע תמיכה בניגוד לעמדותיו המקוריות. כל הכבוד ליושר האינטלקטואלי שלך, מיקי, באמת. אני אומר את זה כי אני מרגיש שאני היום שייך לאיזו חבורה חברתית שנאבקת למען החברה הישראלית. אני רוצה, באמת, אחרון אחרון אבל כמה חביב – כמה קשה, כמה זה טוב, להיות חבר שלו; לא תמיד הנאה אבל זה שווה כל דקה – אילן גילאון. אני באמת רוצה להודות לך, אילן, גם אם אתה חושב שבטעות הצביעו בשבילך, זו יד אלוהים שהביאה שהצעת החוק הפרטית שלך עברה בקריאה טרומית. אני אומר לך בשיא הכנות: אני מאמין שלאלוהים יש יד טובה לפעמים, לא רק בכדורגל. אני רוצה להודות באמת לראש הממשלה, כי פה הוא תיקן – אני אגיד את זה גלוי – תיקן טעות שלו מ-2003. הוא אומר, והביע את רצונו שיום אחד נגיע לקצבה בערך של שכר המינימום. משה כחלון – אין לו ברירה. זה האטיקט שלו, זה הלב שלו. הוא הגיע לפה כדי לתקן חברתית את המצב שלנו. אין לו ברירה, הוא יעשה את זה וימשיך לעשות את זה. ואחרון ובאמת חביב – גם אם התחלנו לא בהרמוניה הכי טובה – חיים כץ. תענוג לעבוד איתו. תענוג לעבוד איתך, חיים. אני רוצה להודות לך על כל שיתוף הפעולה, על כל הרעיונות שהבאת, על כל החדשנות שהבאת לדיון הזה. ומחברי הכנסת שהפתיעו אותי – אני חייב, סליחה שאני אומר את זה בכנות – זה דוד ביטן. דוד, אתה מכרה של זהב נפלא. איפה שאתה הולך אתה עושה רק טוב. אני מאחל לך מכל הלב להמשיך לעבוד איתך ולהיות איתך בדברים האלה. אני רוצה להודות לכל הצוותים המקצועיים. בראש ובראשונה לזאת שלוקחת ללב כל הזמן, שדואגת לכל פרט, ושלא ישכחו, ושזה לא בדיוק, ובוא נשמור על זה, ואם יהיה משהו; יש לה את היכולת לחזות דברים שאף אחד מאיתנו לא חשב שיבואו אל השולחן, וזו נועה בן-שבת, היועצת המשפטית המיתולוגית של הוועדה שלנו. מדהימה. תודה, גם אם לפעמים אני כעסתי, אני מבקש ממך סליחה. למנהלת הוועדה שלנו, ענת כהן. לכל הצוותים. אני חייב, יש אחד, שאני מקווה שאם הוא ירצה להשתחרר ממני, הוא לא יעז, וזה נועם, היועץ הפרלמנטרי שלי. אני רוצה להגיד לכם – לכל חברי הכנסת פה וכל העוזרים שלהם, כי כולם התעניינו בנושא הזה. אני רוצה לגמור בדבר אחד, אבל ברשותכם אני אשאיר את הזכות לבטא את זה בצורה הכי מדויקת למיקי רוזנטל. מיקי חשב מהיום הראשון שאסור ששכר הטרחה של הארגונים ושל עורכי הדין מהמהלך הזה – שכולנו רוצים אותו רק לנכים – שנותני שירות למיניהם יתעשרו על חשבון הנכים. הגענו לסיכום היום, בדקה ה-90. הוא מופיע פה ותרשה לי, כדי שאני לא אקרא כמו מגמגם, אני משאיר לך את זה פה, מיקי. זה באמת רעיון שלו. מצאתי לנכון להצטרף אליו מפני שבקצבאות של נפגעי השואה למיניהם, כולל הגל האחרון, יש עורכי דין שעשו להם מה זה תספורת, למקבלי הקצבאות, מה זה תספורת. חישבנו שעורך דין שלא אגיד את שמו, מפני שלא מגיע לו ששמו יישמע בכנסת ישראל, הרוויח בסיבוב אחד על 8,000 מקבלי קצבה מעל ל-16 מיליון שקל. אני מקווה שמשרד המשפטים, ושרת המשפטים במיוחד, שמעורבת, ובכל פעם שמדברים על קצבאות, על שכר טרחה כלשהו, היא מוצאת לנכון להתערב – אני מזמין אותך, גברתי שרת המשפטים: אנא, תתערבי פה, בכל מה שקשור לקצבאות, שלא יהיו כאלה. יש כאלה נורמלים, אפילו פרו בונו מדי פעם בטעות, אבל שלא תהיה תופעה של עורכי דין ומשרדים למיניהם, שגם לא מגיע להם שנגיד את שמותיהם, שחוגגים על נכים ועל מקבלי קצבאות למיניהם. שוב, תודה לכולם, ואני חושב שזה נושא כל כך חשוב, שגם אם זה לא מספיק, הוא שווה שכולנו נתמוך בו. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לך, חבר הכנסת אלאלוף, בשם כולנו, ונדמה לי שבשם כל אותם 250,000 נכים. נעבור כעת – בהתאם לסיכומים שהגיעו אליהם על רשימת המסתייגים, ראשון המסתייגים המנמקים הוא חבר הכנסת אילן גילון, ואחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. קריאה: ומי אחריה? היו"ר בצלאל סמוטריץ: מיקי רוזנטל. קריאה: רציתי לוודא. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תאמין לי שלא צריך אותך כדי לדאוג למיקי כשאני פה. תאמין לי. אני לא יודע אם לאחל לך מזל טוב היום או לא. תשע דקות, אדוני, לרשותך. אילן גילאון (מרצ): מה שאסור אף פעם לאחל לי זה break a leg, כי זה יכול להיות בעייתי במקרה שלי. תודה רבה. כבוד שר העבודה והרווחה, יושב-ראש ועדת העבודה הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף, אחרי עבודה מאוד מאומצת, חבריי המאוד-טובים והקרובים קארין ומיקי ומירב ונורית, וכל מי שעשה במלאכה וכוונותיו היו טובות – אבל לא לכולם היו כוונות טובות. אני אשתדל היום, אדוני, מאוד – משום שאני נמצא בנפש חצויה, אומר כך – מאוד אנסה להתמקד בחצי הכוס המלאה. אני כמובן רוצה לברך, אני רואה פה את אלכס פרידמן – – – נכה, חצי בן אדם שעדיין נמצא פה אחרי יום שלם של תיזוז, וארגוני הנכים האחרים – היו פה נעמי מורביה ויהודה דורון ואחרים, שלחמו מאבק שהיה מאבק של גבורה, אם כי אומר, בטעם של החמצה מסוימת, חמיצות מסוימת: למה המאבק הזה כל הזמן, אדוני? למה צריכים להיאבק על המובן-מאליו? נדמה לי שאם אנחנו צריכים להיזכר אחורנית, בעת שהתהליך הזה התחיל בתוך הכנסת, לפני שנה וחודשיים, למעשה, קרתה כאן תקלה או תקרית, והחוק והצמדת קצבת הנכות – וזה היה החוק, החוק היה פשוט, בן שורה אחת, ואמר: קצבת הנכות תהפוך ממה שהיא היום: 2,342; אגב היום היא 2,350, היא עלתה כבר בשמונה שקלים – – סליחה, מירב. מירב בן ארי (כולנו): סליחה. אילן גילאון (מרצ): יש לי הפרעות קשב וריכוז. אני מבקש להתחשב בזה. – – כדי להחזיר אותה, אדוני, למה ששר אוצר אחד, לפני 15 שנים, ב-2003, עשה לקצבת הנכות כאשר הוא הצמיד אותה למדד יוקר המחיה. למעשה, כל התרגיל הזה שעשינו אותו כאן – עם האלמנט בפנים או בחוץ – יכול היה להיות רק שיפוי של מה שנגנב מהאנשים המוגבלים. ואגב, אנשים מוגבלים זה כל האנשים, אדוני. זה ביטוח הדדי לכולם. זה איננו סטטוס נרכש, אתה לא בוחר להיות אדם מוגבל. די בכך שלא עברת נכון כביש, לא קיבלת מספיק חמצן בלידה או whatever, לא קיבלת חיסון בזמן, והינה אתה הופך בדיוק לאדם הזה, ואתה זקוק לאותה מקפצה כדי להגיע למטרתך, לייעודך, בצורה מכובדת ועצמאית. זאת כל התכלית כולה. ולכן, אל תסתכלו על העניין הזה בחמלה. אין צורך בכך. תבואו בלי דעות קדומות ובהגינות. ההגינות היא הדבר המרכזי. ובעניין הזה יש קצת טעם לפגם, משום שבמקור הצענו הצעה שדיברה על כך שקצבת הנכות תהיה כשכר המינימום, והיא הוצעה כך כדי שהיא תהיה ה-basic income; כי את השכר הממוצע במשק אולי אנחנו לא יכולים להבטיח, אבל שכר המינימום הוא השכר הבסיסי ביותר שאנחנו חושבים שאדם צריך שיהיה לו כדי לעבור את מפלס החרדה הקיומי שלו. המיידי. מפלס חרדה קיומי הוא אותו מפלס פשוט מאוד, שבו לאנשים לא צריך שיהיה יותר מדי קר בחורף ולא יותר מדי חם בקיץ, שלא יצטרכו להתלבט בקשר לתרופה ושלא יצטרכו להתלבט בקשר לאוכל, ושתהיה קורת גג מעל ראשם. אלה דברים פשוטים ביותר. מדינת ישראל יכולה לאפשר לעצמה את הדבר הזה. יש לה את המשאבים הללו. כל מה שאנחנו עוסקים פה זה במי מקבל ומי משלם. זה הכול. לו היינו לוקחים את השיפוי על 2,342 שקל מ-2003, כדי להחזיר אבדה לבעליה – ואני מכנה את זה ההונאה הגדולה של כל התקופות, של כל הזמנים – היינו מגיעים היום אפילו לקצבה גבוהה יותר מאשר שכר המינימום. לו רק היינו משאירים אותה שהיא תעבוד. שר האוצר ב-2003, רבותיי וגבירותיי המכובדים, היה לא אחר ממי שהוא ראש הממשלה היום, אשר הקפיד אחרי כל הסכם וכל פשרה שהייתה – כי בדרך היו פשרות: הייתה פשרת ביטן, שעשינו אותה בקיץ הקודם, והייתה הפשרה של ארלוזורוב; לדברים האלה קראו מתווה, וכל יומיים, אדוני, וכל שעתיים היה עוד מתווה ועוד מתווה. מה קרה כאן בפועל? נקבע הסכום הגדול, הסכום הגלובלי, אבל הנכה, האדם המוגבל, מה שמעניין אותו הוא מהו מסלול הקצבה שהוא מקבל לתוך חשבון הבנק שלו, ולא החשבון הגלובלי הגדול. לכן באיזשהו מקום יש תחושה שכאילו ירינו את החץ וסימנו את המטרה מסביב לחץ הזה. דיברנו על 4.2 מיליארד, שזה גידול משמעותי בתקציב הקצבאות. לכן אני צריך וחייב להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולכן גם למרות כל ההסתייגויות שאני מעלה כאן, אני בסופו של דבר אצביע על התהליך. ובנשימה אחת אומר שהנחתי כבר היום את החוק הבסיסי שוב על שולחן הכנסת, משום שאם אני צריך לצטט את שר העבודה והרווחה, הוא אמר שאנחנו צריכים להגיע לפחות לשכר המינימום. נשמת אפו של החוק הייתה ההצמדה. אנחנו את ההצמדה מתחילים משנת 2022. קריאה: 2021. אילן גילאון (מרצ): סוף 2021, 2022. כשאתה מדבר על הצמדה, כל אדם מן היישוב מבין שאתה מדבר על הצמדה מהיום הראשון שאתה סוגר והתחולה של החוק מתקיימת. זה מה שברור לגמרי. כשאתה אומר לאדם שקצבתו תהיה בדרגה הגבוהה, 4,500 – רוב הקצבאות יהיו 4,050 שקלים, ומיעוטן יהיו 3,800 שקלים; זה היה ההסכם שהתקבל אליבא דכל חברי הכנסת, כולם, מכל הבתים, מסמוטריץ עד אוסאמה. נכון? זה נכון מה שאני אומר פה? מה שאפשר לומר מכאן הוא שממשלה אחראית, שלא רוצה לשים פח – לא רוצה לשים בעניין הזה, תרתי משמע, מכשול בפני עיוור – לוקחת את הסכום שהיא הבטיחה לפרט, היא עושה אינדוקציה והיא מכפילה את זה בצורך שיש לה. אבל אצלנו זה קרה הפוך, ולכן אנחנו לא מצליחים להגיע אל המספרים. הקצבה בסוף התהליך הזה לא תהיה כפי שאמרתי כאן. היא תגיע במקרה הטוב – וגם כאן צריך לחייב, אדוני השר: השרים חייבים, לא רשאים, להביא את הקצבה ללפחות 3,700, מה שהיא תהיה. ה-disregard שקבענו, אותו מחסום לגבי העבודה, לא ייעצר ב-3,800, כפי שהוא עכשיו, אלא יגיע כפי שאנחנו סיכמנו, משום שמילה זו מילה. אני שמעתי את זה מהממשלה. אז אתה מצפה מהממשלה שלך שלא תנהג כחברת ביטוח שמסתירה בסעיפים בקטנים דברים שהפרט איננו מבין אותם. לאה פדידה (המחנה הציוני): ממתי מילה של הממשלה היא מילה? אילן גילאון (מרצ): מה? לאה פדידה (המחנה הציוני): ממתי מילה של הממשלה היא מילה? אילן גילאון (מרצ): לא, בסדר. מותר לי להיות תמים פעם אחת, למרות שאני לא עולה חדש? זה נאמר כל כך הרבה פעמים. כמה פעמים נאמר לי כאן שזהו רגע היסטורי. היה מספר טיפולוגי שהיה המספר ארבע, זה היה אחרי שלוש-ארבע פשרות, אחרי שכל הפרופסורים אמרו את שלהם וכל האלמנטים נכנסו אל תוך 4.2. ואז היה צריך לפתור את הבעיה של הילדים – מובן מאליו. אחת התרמיות הגדולות הייתה סיפור האנשים המבוגרים. אין לאנשים מוגבלים נכים – מבחינת החלוקה של הקצבה זה לא קיים. משום שאדם מבוגר, על פי חוק, גבר אשר עובר את גיל 67 ואישה – את גיל 62 רשאים לקבל את הגבוהה מבין שתי הקצבאות. מה שקרה כאן, אולי זה התאים לתקופה שהקצבה הייתה 2,342, כמו עכשיו, וברגע שהיא עולה – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חבר הכנסת טיבי. אילן גילאון (מרצ): – – כאילו הזקנים, האנשים המבוגרים, הם פוסקים להיות נכים. הם רק חצי נכים, ואולי הם לא נכים בכלל כי הם הופכים לאצנים באולימפיאדה. לכן אני רוצה לומר לך, אדוני, יש טעם של חמיצות מסוימת כאן – אף שאני לכם אומר, יש כאן גידול משמעותי, וצריך להביא בחשבון את העובדה שבפעם האחרונה הקצבה הזאת עלתה ב-70 שקלים בלבד. אנחנו צריכים לזכור את זה. כלומר, יש גידול של מעל 50% בסך הכול. אבל אנחנו לא נשקוט. אני מתחייב, ולכן גם הנחתי הבוקר את החוק מחדש על שולחן הכנסת, משום שהקצבה צריכה להיות ה-basic income. מי שרוצה ללמוד משהו מהצרפתים – אני שמעתי פה שמדברים הרבה על הצרפתים בזמן האחרון – הקצבה בצרפת היא 6,400 שקלים. אני רוצה להודות לך, אדוני יושב-ראש הוועדה אלי אלאלוף, על הלב הרחב והגדול שלך. אני יודע שגם אתה חש איזושהי תחושת חמיצות. כך אני מרגיש. בתוך כל האילוצים האלה פעלת בצורה נכונה. אני בהחלט מצדיע לך, ואני גם רואה בך שותף כדי שנמשיך להשיב אבדה לבעליה, ולתת את קצבת הנכות הצודקת והנכונה שמגיעה לאנשים – בלי חמלה, בלי משוא פנים ובלי דעה קדומה, אלא בהגינות. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. נדמה לי שאני בכל זאת אברך אותך ברכת מזל טוב, בסיכומו של עניין. חברת הכנסת קארין אלהרר, ואחריה חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חברת הכנסת אלהרר, עשר דקות, גברתי, לרשותך, בבקשה. קארין אלהרר (יש עתיד): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, כנסת נכבדה, אני חייבת לומר שלא היה חוק שהיה לי יותר קשה להצביע עליו מאשר החוק שמגיע הערב הזה. אני זוכרת, אלכס – ידידי אלכס פרידמן – שלפני הבחירות של 2015 נפגשנו ודיברנו על העלאת הקצבה. אמרתי לך: אלכס, זה לא יעלה לשכר מינימום במכה. אמרת לי: קארין, אנחנו מוכנים לפעימות. אנחנו מבינים את גודל ההוצאה, אנחנו יודעים שלא נקבל את הכול. ומה שהתחיל בקול תרועה כשעברה – בטעות או שלא בטעות – הצעת החוק של אילן גילאון, לצערי, נגמר אומנם בהישג אבל הוא הישג עם קול ענות חלושה. זה נכון, יש להודות על כך שעלתה הקצבה, והיא עלתה משמעותית, ב-800 שקלים. 800 שקלים הם לא דבר של מה בכך, בוודאי כשמדובר באוכלוסייה כל כך גדולה. 250,000 איש ואישה. אבל יחד עם זאת, אסור לנו, כנבחרי ציבור, לשכוח שהמספר הזה, 250,000 איש ואישה, הם אנשים שנאלצים להתמודד עם הרבה מאוד אתגרים; עם אתגרי הקיום שלהם; עם האתגר – אני לא אומרת את זה בשביל המליצה – של לרכוש את הדברים הבסיסיים; עם האתגר של לקנות מזון; עם האתגר של לחיות. אז נכון, העלינו – נעלה, בעזרת השם, כשנצביע – אבל האם זה פתר להם? האם אנחנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם? לעניות דעתי, התשובה היא לא. זה נכון, הממשלה הקצתה סכום לא מבוטל, אבל מה שהתחיל במסיבות עיתונאים ועם כותרות פומפוזיות – הישגים היסטוריים – מבחינת האנשים עצמם, אלה שצריכים לחיות עם מה שייתנו להם, זה נגמר מאוחר מדי וזה נגמר עם מעט מדי. רועי פולקמן (כולנו): קארין, 4 מיליארד בשנה – – – מעט מדי – – – קריאות: – – – רועי פולקמן (כולנו): די, יש גבול, אפשר להגיד – – – קריאות: – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: חברים, הדברים נאמרו, בואו ניתן לחברת הכנסת אלהרר להשלים. חבר הכנסת פולקמן, דבריך נאמרו. רועי. רועי פולקמן (כולנו): – – – קארין אלהרר (יש עתיד): אני מבינה, חבר הכנסת פולקמן, שאתה לא נאלץ להתמודד עם אותן דילמות, וזה בסדר. זה אפילו מצוין שאתה לא נאלץ להתמודד עם אותן דילמות. אבל אני – יכול להיות שזו רק אני – אני עדיין לא חושבת שמדובר בהישג שנותן להם איזשהו ביטחון כלכלי. נכון, 4.3 – נהדר, מגיע לך מחיאות כפיים, אבל זהו, אתה מנקה את מצפונך, הכול בסדר? רועי פולקמן (כולנו): לא. קארין אלהרר (יש עתיד): אז זה בדיוק מה שאמרתי, תלמד להקשיב, חבר הכנסת פולקמן. תלמד להקשיב. אני לא מצליחה להבין. המספר הגדול הזה, 4.3 מיליארד, אתה מבין שזה מחולק לאנשים? כל אחד מהם מקבל 800 שקלים. 800, בסוף התהליך, וגם את סוף התהליך לא הצלחתם לחוקק את כולו. איפה כל הפעימות? אתה רוצה לפתוח את זה, אני לא רוצה לנאום פה נאום ארגזים. אני מברכת, אבל תדע שיש עוד אתגרים. תדע שיש עוד מה לעשות. שההישג הזה לא יעיף אתכם על עצמכם. מה קרה? אני רוצה להודות מעומק הלב לחבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת הרווחה, שבאמת, עם המון סבלנות – ואני יודעת שנדרשו תעצומות כדי להעביר את החוק הלא-פשוט הזה, והיו המון רגעים של משברים. אלי, לא ויתרת. לא ויתרת לאוצר; לא ויתרת למשרד הרווחה; ובעיקר, לא ויתרת לעצמך. יכולת לקבל את ההחלטה הקלה, ולהגיד: אני לא אהיה חתום על הדבר הזה, אני רוצה יותר, כי אתה מכיר את הנתונים ואתה יודע שצריך יותר. אבל היית אמיץ, וגרמת לכולנו – בניגוד לאינסטינקט הראשוני, אלי, בניגוד גמור – להגיד בואו נתקדם, בואו נעשה משהו. וזה לא דבר של מה בכך שהצלחת לייצר קואליציה שעובדת ביחד בלי קשר לאיזו מפלגה אתה שייך. תודה רבה על זה. תודה לחבר הכנסת ביטן. אני חייבת לומר, הגם שבאמת היית עסוק, הגעת ונלחמת על הדבר הזה. נלחמת על דברים גדולים כקטנים, ועל הניסוח, ואני מעריכה את זה. אבל אני רוצה שתתחייבו שמילה זו מילה. שתשלמו את זה עד השקל האחרון. אחרת, למה? אני רוצה להודות באמת לממשלה על הכסף, אבל להסתכל עליך, אלכס, ולהגיד לך שלא ננוח עד שזה יהיה שכר מינימום. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו – עבד אל חכים חאג' יחיא. עשר דקות, אדוני, בבקשה. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר גלנט, קודם כול, אלכס, אני רוצה להגיד שאני מבקש סליחה מציבור הנכים. הוכח שבמדינת ישראל נכה הוא כן חצי בן אדם, למרות שתכף נדבר בשבח הדברים שנעשו פה. אבל אני רוצה להעיר לך, חברי, חבר הכנסת פולקמן: הסכום שהוקצה לעניין הוא באמת עצום, אבל בסוף לא מדובר בכסף אלא בבני אדם. כשנכה הולך למכולת, הוא לא יכול להתנחם בעובדה שהממשלה פתחה את כיסה והוציאה 4 מיליארד שקלים. הוא יודע לספור רק את מה שחסר בחשבון, והוא צריך לשקול בין הצרכים שלו לבין הסכום הפעוט שמדינת ישראל מעניקה לו. הסכום הוא פעוט למרות התוספת. אבל אני רוצה לבקש בעיקר סליחה מהנכים על התהליך. התהליך היה מבזה. את מה שסגרנו בשבוע האחרון היה אפשר לסגור לפני חמישה חודשים. לפני חמישה חודשים. עשו פה פוליטיקה על הגב של הנכים. לא מעט אנשים עשו פוליטיקה על הגב של הנכים. אפשר היה לסגור את זה. מה ידענו אתמול שלא ידענו לפני חמישה חודשים? שום דבר. ולכן, צריך לבקש קודם כל סליחה מהנכים, מציבור הנכים, משום שהתהליך היה מבזה. לא חשוב מי צודק, למה טעו וזה. הבטיחו להם הבטחות שלא עמדו בהן – ולא משנה מי טעה – אבל יצרו רמת ציפיות אצל ציבור, אחרי הסכם אחד שעשינו עם ביטן וחבורת חברי כנסת לפני כשמונה חודשים. ישבנו כולם והצהרנו, ואחר כך בהסתדרות, ואחר כך זה. הבטחנו והבטחנו, דיברנו ודיברנו ובסוף – בסוף בסוף, כשבא הרגע לפרוע את החשבון – שילמנו פחות ממה שהבטחנו, ועל זה צריך לבקש סליחה; קודם כול סליחה. לכן אני מבקש, בשמי ובשם חבריי, שלכולם, או לרובם, לפחות, יש כוונות טובות ונפלאות, אני מבקש סליחה על התהליך, שהיה לא ראוי. אני רוצה להגיד עוד כמה וכמה דברים. ברור לי שהאדם לא יכול לראות את העולם אלא ממקום הימצאו ומגובה שיעור קומתו. ויש אנשים שרואים את בעיית הנכים, מה שהם קוראים לזה, או קצבת הנכים, דרך התקציב. אני מבין אותם, אבל אני לא רואה בעיית נכים ואני לא רואה קצבת נכים – אני רואה רק נכים, וחלק ניכר מהם הם גם חברים אישיים שלי. והיום חטפתי על הראש כמו שלא חטפתי מעולם, וחטפתי כבר על הראש – ובצדק חטפתי על הראש. אני לא רוצה לדבר על הדילמות האישיות שלי, כי אני באופוזיציה ויכולתי להגיד: תראו, הבטחתם ולא קיימתם, ולעשות לכם את המוות וללבות האש ולגרור את כל הנכים מחר לכבישים. אבל בגלל שאני חושב שאסור לעשות פוליטיקה על הגב של הנכים, אז אני אצביע בעד ההצעה הזאת, למרות שהיא בלתי מספקת ורוב תאוותי נשארה בידי. אבל, ואני אומר את זה כאן, כמו שחברי וידידי הלוחם האמיץ אילן גילאון הבטיח: החוק הזה, אנחנו מרימים את האצבע לטובתו ומתחילים מאבק חדש מחר בבוקר. מחר בבוקר מתחיל המאבק שלנו לקדם את קצבת הנכות לעבר המטרה הראויה, שכולנו חושבים שהיא ראויה, וזה שכר מינימום לנכים. נדמה לי שכבר אמרנו כל כך הרבה מילים על הדבר הזה שלא צריך להסביר. ועכשיו אני רוצה להגיד גם כמה דברים טובים. זה נכון שהקפיצה היא קפיצה דרמטית; זה נכון שממשלות העבר, כולל הממשלות כשהמפלגה שלי הייתה בשלטון, לא טיפלו בסוגיית הנכים – אני אומר את זה בכנות – ולא טיפלו בשחיקה. וזה נכון שהמעוול הראשי, הלוא הוא ראש הממשלה דהיום ושר האוצר דאז, שהחל את שחיקת הקצבאות של הנכים, מגיע לו הכי פחות קרדיט מכולם כי הוא אשם במצבם של הנכים דהיום; אבל יש הרבה אנשים שכן מגיע להם קרדיט, ואני רוצה למנות אותם, בבקשה. אחד מהם הוא אחי וגיבור התהילה, וקוראים לו אילן גילאון. אילן גילאון (מרצ): אחי כן, לא גיבור תהילה. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): כיף לצאת למלחמה כשיש לידך לוחמים כאלה, כמו אילן וכמו קארין אלהרר וכמו ידידי וחברי אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת הרווחה, וכמו שר הרווחה חיים כץ וכמו שר האוצר כחלון. כולם – ויש הרבה, ואני לא מונה את כולם – שותפים לשינוי המהותי שאנחנו מתחילים היום. אבל אנחנו רק מתחילים. אנחנו רק מתחילים, אל תשכחו את זה, כי הוספנו 800 שקל, ונדמה לכם שזה ימבה כסף, אבל זה 800 שקל. מתי הייתם בסופר בפעם האחרונה? מתי הלכתם לסופר? מה אפשר לעשות ב-800 שקלים? לאה פדידה (המחנה הציוני): 500. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): ולכן אני אומר לכם: אנחנו רק מתחילים היום את התהליך. אנחנו ודאי לא נרפה מהמאבק הזה. ויש הרבה עוולות בחברה הישראלית, יש הרבה עוולות, אבל אין צודק ממנו. אין צודק ממנו. ואני עמדתי פה פעם בעבר וסיפרתי לכם מה זה להיות נכה. אני לא רוצה לבכות ואני לא רוצה לדבר על עצמי, כי אני לא חשוב בתהליך הזה, אבל מאוד מאוד חשוב שתבינו, שתפנימו, שתראו בני אדם. והרבה מאיתנו לא מצליחים לראות בני אדם, רואים מספרים. רואים 4 מיליארד, לחלק ל-2.5 מיליארד, לחלק לשתיים, לארבע, לשמונה, יוצא שבע. יש בן אדם בסוף, בן אדם, ואנחנו לא עושים לאף אחד מהם טובות. כל אחד מכם יכול להיות נכה. כל אחד מכם מחר, חלילה, יכול להיות נכה. זו לא בחירה. זו לא בחירה, אנשים לא בוחרים להיות נכים. הייתי מוכן לתת את כל הדירה שלי מתנה אם הייתי יכול לא להיות נכה. אני עומד פה – סליחה שאני צועק עליכם, הרי בסך הכול רוב האנשים פה סייעו בהליך הזה. אני רוצה תודה מיוחדת להגיד לדוד ביטן, דווקא בגלל המצוקה שהוא נמצא בה בימים אלה. התבונה שלו, החוכמה שלו, היכולת הפוליטית שלו, הרצון העז שלו ויכולת התמרון שלו – היא תמרנה אפילו אותי, אפילו אותי. יש משהו אחד שאני חייב להקריא לכם, כי זה חלק מהתהליך של הוועדה, וזה הסיפור שידידי אלי אלאלוף סיפר פה מעל הדוכן. הרי לא יכול להיות שאנחנו נלחמנו בשיניים – בשיניים, עם סכין בין השיניים – על עוד כמה שקלים לנכים, ויבואו כל החזירים ויגזרו את הקופון. אנחנו ניתן לנכים 800 שקל תוספת ו-150 שקל ילכו לאיזה מתווך? למה, כי הוא עושה יותר עבודה? הוא עושה בדיוק את העבודה גם לפני התוספת. התוספת הזאת, הוא לא עשה בשבילה שום דבר, ולכן אנחנו קיצצנו בשכר הטרחה של הגזלנים. אני מקריא עכשיו מה שצריך: ההגבלות הקיימות על שכר טרחה למי שמייצג או מטפל בתביעה לגמלה נקבעו בהתבסס על חוות דעת של רואה חשבון על סמך סכומים ממוצעים של גמלה. כעת, עם הגדלה משמעותית של סכומי הקצבאות, היה עשוי שכר הטרחה המשולם לעלות בסכומים משמעותיים בלא שהמייצגים או המטפלים טרחו בעניין זה, ועל חשבון הקצבאות שהייתה כוונה כי יגיעו לידי הנכים. לנוכח זאת, נקבע כי לגבי מי שכרת כבר הסכם התקשרות לא ייגבה כל חלק מהתוספת. דהיינו, אם אדם קיבל באמצעות עורך דין או חברת טיפול כזאת – מעיישעס, זכותי, אחותי וכו' וכו' – אם עכשיו הוא קיבל תוספת, החברה אומרת לו: אתה קיבלת תוספת, תביא את החלק שלנו. זה לא יהיה. נקודה, קודם כול. התוספת שהנכים יקבלו, הם יקבלו אותה לכיסם ולא לכיסם של גזלנים. זה דבר אחד. הדבר השני: לנוכח זאת, נקבע כי לגבי מי שכרת כבר הסכם כאמור לא ייגבה כל חלק מהתוספת, ואילו לגבי מי שטרם נכרת לגביו הסכם – דהיינו אנשים שעכשיו חותמים הסכם עם מי שמבקשים לסייע להם – התקשרות בסכומי הגדלה בפעימה הראשונה, לא יובא בחשבון סכום של 300 שקלים. דהיינו, ההתחשבנות תתחיל אחרי 300 השקלים הראשונים. וגם לא יובא בחשבון שיעור של 40% מהגדלת התביעות לפי התקנות. אזכיר כי הוועדה עוקבת אחרי טענות שונות שהועלו בקשר להגבלת שכר הטרחה, והיא תמשיך לעקוב ותמתין לממצאי המוסד לביטוח לאומי שבודק את הנתונים. את זה קראתי כי צריך לקרוא את זה. עכשיו אני רוצה באמת – – – היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אה, זמני עבר? טוב. היו"ר בצלאל סמוטריץ: כשנהנים הזמן עובר מהר. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אני רוצה רק להגיד עוד דבר אחד. תראו, זה היה אחד מהימים הכי קשים שלי בכנסת. אני לא מעניין וזה לא חשוב מה אני חש, אבל כשהנכים צעקו עליי: השתגעת? למה אתה מצביע נגד? אז אמרתי להם רק דבר אחד: שבו במקומי, ועכשיו צריך לעשות החלטה אמיצה, וכל פוליטיקאי שהוא אמיץ לא יכול להגיד: אני נמנע וזה לא מעניין אותי. או שאתה בעד או שאתה נגד; או שאתה עכשיו מצביע בעד מה שאפשר, או שאתה מצביע בשביל מה שצריך. אנחנו בחרנו היום להצביע בשביל מה שאפשר, ונמשיך להילחם על מה שצריך. תודה רבה לך, אדוני. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו, בעזרת השם – חבר הכנסת מיקי לוי. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): בעזרת השם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: בלי עזרת השם שום דבר לא יעבוד. שום דבר. חמש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, אלי, יושב-ראש הוועדה, לפעמים אנחנו נמצאים פה ומרגישים תסכול. אבל פה יש רגעים מסוימים, ונכון שהם מעטים, שבשבילם אתה אומר: שווה שהגעתי לפה. וזה אחד מהם, אלי. חברים, בחוק הזה, ב-2003, הייתה החלטה גורלית בכל מיני תחומים, והקצבאות של הנכים הן אחת מהם. השכר הממוצע במשק מאז עד היום עלה ב-42.5%. זה האחוז המדויק, ובזה אנחנו יכולים להגיד שהתוספת שאנחנו נותנים להם זה חוב שלנו, של המדינה, אליהם. חוב – לא באנו לשפר. ההתעקשות של האוצר, שזה מה שיש לו, שמה אותנו בדילמה מסוימת, שאם אנחנו נתנגד לא יצא מזה כלום; אם הוועדה לא תקדם לא יצא מזה כלום, אבל אם אנחנו נתמוך ונביא את המקסימום שאפשר להפיק מהסכום הזה – וזה בדיוק מה ששמנו אל מול עינינו. נכון שרצינו שכר מינימום, ואני אומר לכם: שכר המינימום זה המינימום שאנחנו צריכים להציע להם. יש נקודה, אלי, יש נקודה מאוד חשובה: אם יש נכה, לנכה יש ילדים. הילדים הם בריאים בגופם והם צריכים להיות בריאים בנפשם, לא רק בגופם. כי נכה שלא יכול להיות שווה לחברים שלו בכיתה, לא יכול להיות שווה לאנשים שבגיל שלו, וירגיש נחות מהם, הוא ימשיך להיות נכה בנפשו. לכן, אנחנו צריכים לדאוג גם לילדים האלה, שההורים יוכלו לקבל את הקצבה, והם גם יוכלו לחיות בכבוד עם החברים שלהם. ההכנסות – לאותו סכום הכניסו עוד כמה מהחלון, מהצד, מפה; הכניסו גם עוד כמה הוצאות שפגעו בסכומים שהנכים היו יכולים לקבל: אם זה הילדים, אם זה הזקנים, הקשישים, אפשר להגיד, שיש להם החלטת בג"ץ מלפני כמה שנים, שהייתה צריכה להיות עוד תוספת. יש את המגבלה של התקציב. התוספת של מקבלי שר"ם, 200 שקל רק למקבלי שר"ם קשה – זה גם סכום לא מבוטל. היה צריך גם להגיע לאותם נכים והשר"ם צריך להיות בנפרד, גם לקבל תוספת. לא נתנו פתרון לעיוורים. אנחנו גם צריכים להודות שאנחנו לא באנו עם החוק שרצינו אלא עם החוק האפשרי. באנו עם החוק האפשרי. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): אבל הסכום נשמר. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): הסכום נשמר, אבל עוד לא קיבלו אותו. אנשים באו, ישבו, צעקו, בכו, אבל יצאו בידיים ריקות, עד הרגע הזה. אני מקווה שהם יוכלו לקבל. בתוך החוק, למרות המאמצים מול האוצר, רצינו לראות הבטחה גמורה, מוחלטת, להמשך הפעימות הבאות. ניסינו פה ושם בניסוחים, אבל: השר רשאי. אז מה? בנקודה הזאת אני רוצה – ואני פונה לכולכם: כל מי שיהיה פה כחבר כנסת בזמן שאנחנו מגיעים לפעימה, לפעימות הבאות, אני רוצה התחייבות מוסרית: לא משנה אם הוא בקואליציה או באופוזיציה, הוא יתמוך. לא משנה. הממשלה צריכה לדאוג לתקציב, שהפעימות האלה ימומשו, כבוד השר. הן צריכות להיות ממומשות. הנושא הזה, שנכה הוא לא חצי בן אדם. הוא צריך להיות שווה. הוא לא בחר להיות נכה. כל אחד מאיתנו יכול לצאת מפה ולא לדעת מה יקרה לו, ולא מספיק שעולמו חרב עליו. לכן, אני בא ואומר ואני פונה לנכים – אלכס, דרכך אני פונה לכולם: אתם גיבורים. אם לא הייתם יוצאים ומשמיעים צעקה ומשמיעים קול ואומרים: עד פה, אנחנו יותר לא יכולים לסבול – אני בטוח שזה לא היה משתנה. לכן, אתם גיבורים ואתם דוגמה לחיקוי לכל אלה שעושקים אותם, כדי לקבל את הזכויות שלהם. אתם לא חלשים, אתם מאוד חזקים, ומכם אפשר ללמוד איך להיות חזק. כל הכבוד. נתמוך בכם גם בצעדים הבאים, עד שאתם תקבלו את מה שמגיע לכם. ובזה אני גם פונה לאוכלוסייה הערבית שלי ואני אומר: אנחנו לא נכים. אנחנו, יש לנו את הכוח ואנחנו גם יכולים להיאבק על זכויותינו, ומהם אנחנו גם נלמד. תודה רבה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה, תודה. חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חברת הכנסת לאה פדידה. לאה פדידה (המחנה הציוני): בעזרת השם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: בעזרת השם. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. מיקי לוי (יש עתיד): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני שר הרווחה, חבר הכנסת חיים כץ, אדוני חבר הכנסת אלאלוף, יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, מכובדיי הלוחמים, חבר הכנסת אילן גילאון, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, חברת הכנסת קארין אלהרר, חבר הכנסת דוד ביטן וכל חברי הכנסת שפעלו לטובת קצבאות הנכים, תבורכו על ההישג. האתגר היה גדול ולא פשוט. חבריי חברי הכנסת, הערב נפל דבר. הבית הלבן הגיב: דברי נתניהו על שיחות לגבי סיפוח – שקרים. חד וחלק. שרן השכל (הליכוד): הוא מעולם לא אמר את זה – – – מיקי לוי (יש עתיד): היום נפל דבר. נאוה בוקר (הליכוד): – – – שרן השכל (הליכוד): – – – בישיבת הסיעה. הוא לא אמר את זה – – – מיקי לוי (יש עתיד): ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו אמר לכם, חברי הכנסת מסיעת הליכוד, כי הוא משוחח עם האמריקנים בנושא החלת הריבונות ביהודה ובשומרון. שרן השכל (הליכוד): בנוגע לתוכנית – – – נאוה בוקר (הליכוד): – – – מיקי לוי (יש עתיד): דובר – – – הבית הלבן – – שרן השכל (הליכוד): – – – מיקי לוי (יש עתיד): – – הכחיש ואמר: הדיווחים שארצות הברית דנה עם ישראל על החלת הריבונות – שקרים. לא שוחחנו מעולם על הצעה כזאת. איימן עודה (הרשימה המשותפת): מה, ביבי משקר? מיקי לוי (יש עתיד): נשאלת השאלה: בשביל מה? מדוע ראש הממשלה משקר לחברי סיעתו? האם ראש הממשלה מפחד מחברי סיעתו? האם ראש הממשלה מפחד, רוצה לומר, מחברי הכנסת של הבית היהודי? קריאה: – – – מיקי לוי (יש עתיד): ואז מה קורה? לשכת ראש הממשלה נבהלת ומפרסמת הודעה שנייה, הודעת הבהרה מתרפסת, זאת לאחר דרישת האמריקנים. ראש הממשלה עדכן את האמריקנים ביוזמות העולות בכנסת. באמת? ביוזמות העולות בכנסת? קשה לי להאמין. ראש הממשלה מעדכן את האמריקנים ביוזמות העולות בכנסת? ממתי היוזמות העולות בכנסת הן מדיניות? קריאה: – – – מיקי לוי (יש עתיד): ונשאלת השאלה: מדוע ולמה ובשביל מה מסתבך ראש הממשלה בשקרים ומסבך את מדינת ישראל מול האמריקנים? מה הפחד שאחז בו? ראש הממשלה נתפס בקלקלתו ומשקר לידידה הגדולה והחשובה של מדינת ישראל, ארצות הברית. היו"ר בצלאל סמוטריץ: משפט סיכום, בבקשה, חבר הכנסת לוי. מיקי לוי (יש עתיד): וכשראש הממשלה משקר, שלא יטיל דופי ביושרו של המפכ"ל ובחוקרי המשטרה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה. מיקי לוי (יש עתיד): והמבין יבין. תודה. היו"ר בצלאל סמוטריץ: תודה רבה. חברת הכנסת לאה פדידה, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): בעזרת השם. היו"ר בצלאל סמוטריץ: בוודאי בעזרת השם. הינה, השם עוזר וחברת הכנסת פדידה מתייצבת אל הדוכן, למשך שלוש דקות. לאה פדידה (המחנה הציוני): כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, מאוד קשה לי, האמת, לנאום את הנאום שרציתי, כי כואב הלב לראות אותך, יושב-ראש ועדת הרווחה והבריאות, מציג נאום; ואדם שמציג – סליחה, מציג את הצעת החוק. בדרך כלל מי שמציג את הצעת החוק שלו מלא חדווה וחיוכים. ואתם, חברי הכנסת, חברי הוועדה, עולים בזה אחר זה ומנחמים אחד את השני במקום לשמוח ולרצות ולהוביל. ולצערי, שמו אתכם במלחמה עם תנאי פתיחה גרועים ביותר, ואתם נלחמתם. אתם נלחמתם, נלחמתם – – – טלי פלוסקוב (כולנו): הבן אדם עבד קשה מאוד ולכן הוא עייף – – – אבל הוא קיים את מה שהוא הבטיח. לאה פדידה (המחנה הציוני): אני בטוחה שהיושב-ראש אלי אלאלוף יכול לענות בעצמו. נלחמתם, נלחמתם בתנאי פתיחה גרועים מאוד, בלתי אפשריים, וליבי איתכם, ואני מודה לכם. ולכן אי-אפשר להצביע על משהו שנוטה נגד. אבל קצת התבלבלנו בכל הדבר הזה, כי זה נראה כמעין צדקה, ולתת את הדברים האלה זה צדק, זה צדק מוסרי. פגשנו אותם ברחובות, פגשנו אותם בכבישים, הבענו אמפתיה חודשים רבים – חלקנו גם כעסו בצמתים – אבל הרגשנו שבסוף, בסופו של דבר, בסופו של תהליך זה יבשיל וזה יגיע למקום שנוכל להסתכל עליהם בעיניים ולהגיד: לא צדקה אלא צדק מוסרי. והדבר הנוסף, אתם יודעים, על טעויות צריך לשלם. לא יכול להיות שערב לפני שהצעת החוק מגיעה מגלים שהייתה טעות בחישוב. אז חברת הכנסת טלי פלוסקוב, עכשיו את יכולה לצעוק, תקני מחשב לשר כחלון – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): פדידה, אולי אם היית מצטרפת בחודשים האחרונים – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – תקני מחשב לשר כחלון שידע לעשות 4x4, 2x2 – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – היית מגלה את הטעות הזו – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – ואז אולי הוא יגיע. אולי הוא יגיע – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): מאיפה עוז הרוח הזה – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – לסכום הנכון שהוא התחייב, ולא יעמיד את חברי וחברות הכנסת שלו במבוכה. קריאה: – – – לא ייאמן – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – ובמקום שאנחנו נגיע ל-4,000 שקלים, בסוף הפעימות – – – אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): חברת הכנסת פדידה, מאיפה הידע הזה? את מתבסס על כותרת של העיתון – – – אני לא מבין – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): מאיפה העוז? מאיפה העוז לעמוד ולדבר בצורה כזו, שמי שמובילים את הצעת החוק – – – אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): סליחה, אני רוצה: מאיפה החוצפה – סליחה, אני רוצה – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): אני איתך. אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): זה בושה שעיתון שמתיימר להיות רציני כותב כותרת לא מבוססת, ואני – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): בסופו של תהליך יקבלו 3,700 ולא 4,000 אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): כל גרוש, כל גרוש. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): חבר הכנסת אלי אלאלוף. במקום 4,000 – – – אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): – – – השאר – אני מסכים איתך. לאה פדידה (המחנה הציוני): אני שואלת שאלה פשוטה: בסופן של פעימות יקבלו 3,700 במקום 4,000? יואב קיש (הליכוד): לאה, הובטחו 4.2 מיליארד ומקבלים 4.2 מיליארד. לאה פדידה (המחנה הציוני): סליחה? שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): – – – היה 4,000. לפחות 3,700. לאה פדידה (המחנה הציוני): לפחות 3,700, אבל לא יותר – – – קריאות: – – – יואב קיש (הליכוד): מה שלא עושים לא טוב. 4.2 מיליארד, לא טוב. נאוה בוקר (הליכוד): רויטל, הזמן שלה – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): אני לא ראש הממשלה – לא, הפריעו לי – אני לא ראש הממשלה, שיעמוד פה ואומר: פירות הכלכלה, המדינה הכי חזקה, אז תיתן ואל תוריד – – קריאות: – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – ואל תעליב אותם – – – היו"ר רויטל סויד: בואו ניתן לחברת הכנסת. לאה פדידה (המחנה הציוני): חצי דקה, שאני אוכל לסיים. היו"ר רויטל סויד: תסיימי. בואו תיתנו לה לסיים, חבל. הלילה עוד ארוך, תעזבו. תסיימי וזהו. קריאה: – – – טלי פלוסקוב (כולנו): בושה, ממש בושה. לאה פדידה (המחנה הציוני): זו לא בושה. הבושה היחידה זו הסיטואציה שעומדים פה חברי כנסת – אני כן מודה לכל מי שנאבק על מה שכן אפשר, כי תנאי הפתיחה היו בלתי אפשריים; אני כן מבקשת מכל בנות ובני הבית הזה, בבקשה להמשיך, ואל תגידו יום נבוא ונעשה, פשוט תעשו. תודה. וביקורת כדאי גם לשמוע, חברת הכנסת שולי מועלם. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת לאה פדידה, והדובר הבא – חבר הכנסת דב חנין. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – – ביקורת אפשר לשמוע ממי ששותף לתהליך, לא ממי – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אף דיון – – – יושב-ראש ועדה. תתביישי לך. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. תודה רבה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חבר הכנסת מיקי רוזנטל מוביל ועדה. תתביישי – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): אני לא חייבת להיות שותפה בכל ועדה. אל תצעקי כמו בשוק. את צועקת כמו בשוק. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חבר הכנסת מיקי רוזנטל בחיים לא – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – היו"ר רויטל סויד: תודה. חברת הכנסת פדידה, חברת הכנסת שולי מועלם. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): את מדברת על דברים שחודשים עבדנו עליהם – – – בושה. היו"ר רויטל סויד: אנחנו רוצים לשמוע, בבקשה – – – לאה פדידה (המחנה הציוני): תתביישי את. היו"ר רויטל סויד: אני מבקשת לסיים את הוויכוח הזה עכשיו. חברת הכנסת פדידה. חבר הכנסת דב חנין, חמש דקות לרשותך. בבקשה. דב חנין (הרשימה המשותפת): תודה לך, גברתי היושבת-ראש. עמיתיי חברי הכנסת, המהלך שאנחנו עושים היום הוא ללא ספק צעד קדימה אבל גם ללא ספק צעד שאיננו מספיק. אני רוצה להתחיל, גברתי היושבת-ראש, בהערכה לשותפים שעשו פה עבודה מרשימה לאורך שנה של מאבקים בכנסת ומחוצה לה: לחבר הכנסת אילן גילאון, לחברת הכנסת קארין אלהרר, לחבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש הוועדה, שניהל דיון מורכב ומסובך עם הרבה התלבטויות, לחבר הכנסת דוד ביטן, לחבר הכנסת חבר סיעתי עבד אל חכים חאג' יחיא, לחבר הכנסת מיקי רוזנטל, לשר חיים כץ. כל האנשים האלה, כל אחד בדרכו, עשו מאמץ כדי לקדם את העגלה הזאת קדימה. אבל ביום הזה, שאנחנו נותנים הערכה חיובית לאלה שעשו, צריך גם ביושר לתת את ההערכה השלילית לאלה שפעלו בצד השני. וראש וראשון לאלה שגרמו נזק היסטורי עצום לנכים הוא בנימין נתניהו, האיש שכשר האוצר בשנת 2003 ביטל את מנגנון ההצמדה של קצבאות הנכות ויצר את הפער העצום הזה, שבו קצבאות הנכות נשארו מאחור והלכו והידרדרו לרמה בלתי אפשרית. הלכו והידרדרו לרמה בלתי אפשרית. לכן, זה גם לא מפתיע אותי שממשלתו של נתניהו לא עמדה בהבטחות שהיא הבטיחה לאורך השנה הזאת. צריך לומר ביושר: לראש הממשלה נתניהו יש סדרי עדיפויות אחרים, ובני אדם נמצאים בתחתית סדר העדיפויות שלו. הנכים בוודאי נמצאים בתחתית סדר העדיפויות שלו. אתם רוצים לראות איך סדר העדיפויות הזה נראה באמת? נדבר על זה מחר בדיוני התקציב. אבל אני רוצה לומר שמהמאבק הזה יש הרבה מה ללמוד. ראשית, אפשר וצריך ללמוד שמאבק מוביל לתוצאות ומוביל לשינוי. לא השגנו את כל מה שרצינו, אבל מול הממשלה הכי מנותקת והכי מנוכרת מבחינה חברתית, מול ממשלה שבראשה עומד אידיאולוג טורבו-קפיטליסט, מול ממשלה כזו, קצבאות הנכות עלו. למרות הכול, בכל זאת, נוע תנוע. והמאבק הזה, שאותו הובילו כאן חברי כנסת, והובילו מחוץ לכנסת פעילים ופעילות, ארגוני נכים ותומכים במאבקי הנכים, והובילו בתוך הממשלה אנשים שלא השלימו עם מציאות שהייתה בה עוולה חברתית ועוול חברתי – המאבק הזה, בשילוב הכוחות מכל הכיוונים האלה, הוביל לשינוי והוביל להישג. ולכן, אני אומר היום שאנחנו נצביע בעד התיקון הזה. אנחנו נצביע בעד התיקון הזה, כי כל מהלך שמשפר את המצב הקיים הוא מהלך בכיוון הנכון, ואנחנו בעד לשפר את המצב הקיים. אבל תוך כדי הצבעה אנחנו מצטרפים לכל אלה שאומרים שהיום אנחנו צריכים ביחד להתחיל את המאבק מחדש. העיקרון הוא עיקרון נכון; נכה הוא לא חצי בן אדם. וכמו שקבענו עיקרון שלאדם העובד יש שכר מינימום, אנחנו צריכים לקבוע את אותו עיקרון ביחס לנכים. נכה זכאי להכנסה בגובה שכר המינימום למרות שבמקרים רבים בגלל הנכות שלו הוא צריך הכנסה גבוהה יותר. אבל המינימום הוא שכר המינימום, ומתחת למינימום הזה אסור להתפשר, ולא נתפשר. ולכן גברתי היושבת-ראש, גם אני מניח היום על שולחן הכנסת פעם נוספת את הצעת החוק הזו, הצעת החוק שלי. באותו יום שהצעת החוק של חבר הכנסת גילאון עברה ברוב של קול אחד, הצעת החוק שלי נפלה ברוב של קול אחד. זה מה שקרה כאן בכנסת, אבל אנחנו נחזור ונחזיר את המאבק – – – אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): – – – דב חנין (הרשימה המשותפת): כן, כן, אני לא מאמין בזה, אז אני מאמין בניסיון לחזור פעם אחר פעם, פעם אחר פעם ולגלגל את האבן מחדש לראש ההר כדי שבפעם הבאה נצליח יותר. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אני, אגב, בטוחה שמצרפים לך כוונה למעשה, חבר הכנסת חנין. אז כשמצרפים כוונה למעשה, זה כאילו גם הצעת החוק שלך עברה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. שלוש דקות לרשותך. עיסאווי פריג' (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברים וחברות, אילן, ב-7 בדצמבר 2016 ישבנו במליאה, והייתה הצעה רגילה בטרומית של חברי חבר הכנסת אילן גילאון. אנחנו ישבנו במליאה, ואנחנו יודעים, כמו תמיד, שהאופוזיציה מפילה לנו הצעות. אבל אילן לוקח את הנושא – כבוד השר כץ, כבוד השר כץ. היו"ר רויטל סויד: השר, כבוד השר. עיסאווי פריג' (מרצ): אנחנו ישבנו לתומנו במליאה, אמרנו: נושא שמועלה על סדר-היום – ופתאום אנחנו רואים את התוצאה: הצעת החוק של הנכים, להצמיד לשכר מינימום, של חברי חבר הכנסת אילן גילאון, עוברת ב-7 בדצמבר 2016. לימים אמר לי השר חיים כץ שהוא בחצי עין יצא מהאולם ונתן רוח גבית לזה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: לא יצא, ישב פה. עיסאווי פריג' (מרצ): ישב ולא הצביע. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: כן. עיסאווי פריג' (מרצ): נכון. אתה חי במציאות הנכונה. מאז 7 בדצמבר 2016, ומאז שנת 2003, כפי שאמר חברנו אלאלוף כאן, מאבק הנכים – היום קצת קצת מתחילים להסתכל עליהם בעין אחרת. שאלתי את אחד החברים כאן: מה אתה אומר על החוק? הוא אמר לי משפט: האויב של הטוב הוא הטוב מאוד, והשתיק אותי. האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. אומנם הקצבה של הנכים תעלה מ-2,342 ל-3,270, ועד סוף 2021 תעמוד על 3,700, זה יהיה חלק מבסיס התקציב, אבל אני רוצה במהירה לעמוד כאן על שלושה דברים, ברשותך, גברתי היושבת-ראש. היו"ר רויטל סויד: ב-20 שניות. עיסאווי פריג' (מרצ): דבר ראשון, מה שחבר הכנסת יושב-ראש ועדת הרווחה אלאלוף אמר בקול, ובנימה שאני מאמין לו. הוא אמר: חברים, מי שיהיה בכנסת הבאה, מוטלת עליו החובה להמשיך את המאבק. זה לא מספיק, אבל המאבק צריך להימשך. הדבר השני שאני רוצה להזהיר ממנו, חברתי – איך אנחנו נבטיח שהתוספת לא תישחק? כי ההצמדה מתחילה ב-2022. וחברת הכנסת קארין אלהרר אמרה בבכי, השפיעה ודיברה לכל אחד ואחד מאיתנו: תבטיחו לנו שהמעט שבמעט שאושר היום יתקיים. תודה, גברתי, וסליחה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. הדובר הבא – חבר הכנסת סאלח סעד, בבקשה. אלעזר שטרן (יש עתיד): ביטן, דברים טובים, דברים טובים. היו"ר רויטל סויד: שלוש דקות לרשותך. סאלח סעד (המחנה הציוני): עוד לא התחלתי, גברתי, והשעון מתחיל לרוץ. היו"ר רויטל סויד: אז אנחנו נאפס לך אותו, ונתחיל אותו מחדש. סאלח סעד (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, ידידי שר הרווחה, אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, ומיקי והחברים, באמת עשיתם עבודה נהדרת בוועדת העבודה והרווחה במסגרת שהקצו לכם הממשלה, האוצר; עשיתם עבודה נהדרת, גם דוד ביטן וכולם, אבל מה לעשות, אני השתתפתי בדיון להעלאת השכר של הנכים בוועדת העבודה, בכמה דיונים, וראיתי את זעקתם של הנכים ליחס הוגן וצודק, ואני מרגיש שאני פשוט מוכרח לשתף אתכם במשהו אישי. היום בדיוק לפני שנה בישרו לי שחליתי בסרטן מיתרי הקול. הפכתי ביום בהיר אחד לנכה. זה הגיע בפתאומיות, והפכתי מאדם בריא, מתפקד ונמרץ לשבר כלי, לאדם שזקוק לסיוע. זה קרה לי, וזה קורה מדי יום למאות אנשים. מאז הבנתי כמה דברים: 1. אין לאף אדם חסינות. כולם יכולים להפוך לנכים; 2. אדם נכה רוצה להרגיש שווה, לא רוצה את הרחמים של אף אחד, בוודאי לא של הכנסת, לא רוצה נדבות. הוא רוצה להסתדר בכוחות עצמו. והמדינה לא מעודדת נכים לצאת ולהתפרנס, לצאת ממעגל העוני. אף אחד לא יכול להתקיים בכבוד מקצבת נכות, הם זקוקים לטיפולים, לאביזרים, לתרופות ומזון. את כל זה הם אמורים לממן מקצבה זעומה של 2,342 שקל, ו-3,700 בסוף התהליך, כלומר, בסוף 2021. אני לא יודע אם כל הנכים שנאבקים כיום על הקצבה ישרדו עד אז. לפני כחודשיים עברתי ניתוח, ולשמחתי התבשרתי שהחלמתי. למרות שאני עדיין עובר סדרה של טיפולים שיקומיים ומעקבים רפואיים, אפשר לומר שחזרתי לתפקוד חלקי. את הפגיעה הפיזית אתם שומעים בוודאי בקולי הצרוד. אין לי אפשרות לדבר הרבה, כמו שחלקכם מכירים אותי מלפני המחלה, אך יותר מכול תחושת חוסר האונים שהרגשתי אז זכורה לי היטב ותמשיך ללוות אותי למשך כל חיי. היום הגעתי לתמוך ולחזק את הנכים בוועדת העבודה והרווחה, אותם נכים שהגיעו עד לכנסת היום, עם קשיים פיזיים ונפשיים שמלווים אותם מדי יום, במטרה לדרוש את מה שמגיע להם: קצבה הוגנת – – – היו"ר רויטל סויד: תודה, תודה רבה. סאלח סעד (המחנה הציוני): סיימתי, גברתי – קצבה הוגנת שתאפשר להם לחיות בכבוד. אז אני אומר לכם, זה לא מספיק, אני חושב שעשיתם עבודה נהדרת, אבל בסוף התהליך 3,700 שקל לאותם נכים זה עדיין לא מספיק. מגיע להם יותר, ואתם מרגישים את זה יום-יום. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת סאלח סעד, עם הרבה איחולים להמשך בריאות איתנה וטובה. הדובר הבא, חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. חמש דקות לרשותך. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, הדיון על החוק הזה הוא אולי אחד הדיונים המעטים בכנסת שנותן לי להרגיש שאכן אנחנו עושים כאן עבודה בכיוון הנכון. ואני גם לא מתפלא שאולי מאז תחילת הדיונים היום כמעט שלא ישב שר בספסלי הממשלה. עכשיו השר כץ יושב בספסלי הממשלה ואפילו מחייך. אז כנראה יש לך סיבה טובה להיות כאן, בספסלי הממשלה, ולשרים האחרים גם הייתה סיבה טובה לא להיות בספסלי הממשלה. אין ספק שמדובר בצעד חשוב ובצעד מתבקש, אבל גם אין ספק שיש לנו את התחושה שאולי הפרטים – השטן נמצא בפרטים, ולכן עדיין לא בטוחים שאכן המהלך הזה יהפוך למהלך היסטורי, כפי שכולם רוצים לראות. מצד שני, כשאני מסתכל על מהלך כזה, שצופה פני עתיד, עוד שלוש-ארבע שנים, אני גם – עם יד על הלב, האם באמת נזכה לראות יישום מלא של ההסכם הזה? אני רוצה להגיד לך, כבוד השר, כשאני שומע את הסכומים שבהם מדובר, אני רק חושב עד כמה עם תקציב יחסית קטן – יחסית, לא מאות מיליארדים, תקציב יחסית קטן – אפשר לפתור מצוקה חברתית כלכלית קשה בתוך החברה. ולכן כשאני רואה את המהלך הזה, שכנראה הכנסת היום תתאחד סביבו בהצבעה, לפחות בחוק עצמו אם לא בהסתייגויות, אני חושב על מהלכים אחרים שראוי לחשוב עליהם, וגם אולי להגיע למצב שנוכל לקדם אותם. אחד הנושאים, לדעתי, הכי חשובים שאנחנו מתעסקים בהם, גם בוועדת העבודה והרווחה וגם בוועדות האחרות, זה כל דרישות המצ'ינג שהממשלה מתנה במתן שירותים חברתיים, בעיקר דרך הרשויות המקומיות. השר כץ, כשאני שומע שתקציב של 2 מיליארד שקל היה מספיק כדי בעצם לשחרר את כל הרשויות המקומיות החלשות, אלה בין 1 ל-5, מדרישת המצ'ינג, אותה דרישה היסטורית שאנחנו שומעים עליה כמה שנים טובות, ובמיוחד בשלוש השנים האחרונות, אז אני אומר: למה זה לא בר-השגה? מדוע – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: כי צריך להשקיע בביטחון. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): מדוע 2 מיליארדים מפרידים בינינו לבין הישג כל כך חשוב ברמה החברתית, שזה בעצם לא להתנות את השירותים החברתיים במצ'ינג? שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: כי צריך להשקיע בביטחון, כשכל יום רוצחים פה אנשים, כשיש פה אינתיפאדה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אז עכשיו אתה מדבר על ביטחון, אז אני אשיב לך. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: תשיב לי, תשיב לי. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): בתקציב האחרון, כבוד השר, בתקציב האחרון של 2017–2018, הייתה הורדת מס של שתי דרגות במס לחברות מסחריות. שתי דרגות. לפי מה שהבנתי ממרכז המחקר של הכנסת, הורדת המס מ-25 ל-23 עלתה לאוצר המדינה יותר מ-2 מיליארדים. יותר מ-2 מיליארדים. ולכן אני חושב, מה יותר חשוב לחברה בישראל – להוריד מס בשתי דרגות על החברות או לפטור את הרשויות המקומיות המוחלשות מנטל המצ'ינג, שבגללו שירותים חברתיים נתקלים בקשיים רבים ומפגרים במקומות רבים? אז כבוד השר, זה לא ביטחון וזה לא המצב הביטחוני, זה סדר עדיפויות, איפה רוצים להשקיע את הכסף שיש. ולכן אני תוהה מה בוער. מה היה בוער לממשלה לחשוב על הקלה במס מאשר על היישובים בפריפריה והיישובים המוחלשים מבחינה סוציו-אקונומית? אז אם יש לנו קצת סיבה אולי לחגוג, ולו חלקית, את ההישג של הלילה הזה, אני מקווה שזה רק יפתח את הדרך לרגישות חברתית גם לנושאים אחרים בקרב קבוצות מוחלשות, ונתתי את הדוגמה המובילה של סוגיית המצ'ינג, שהגיע הזמן לסיים אותה אחת ולתמיד. יפעת שאשא ביטון (כולנו): הגיע הזמן. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): הגיע מזמן הזמן – – היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): – – לסיים את סוגיית המצ'ינג. אז אני אסיים רק ואומר תודה לכל אלה שעשו במלאכה, ותודה אישית לחברי וידידי יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה אלי אלאלוף. יישר כוח, ושנשמע רק בשורות טובות בעבודה החברתית. תודה גם לשר, אבל אני יודע עד כמה הנושא היה קרוב לליבו של יו"ר הוועדה. הוא רצה יותר מכך – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: תודה, תודה גם לראש הממשלה, כי זה היה קרוב לליבו. תודה, תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה. אני חושבת שתם זמנו. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני לא ראיתי את ראש הממשלה באף דיון בתוך ועדת העבודה והרווחה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: זה היה קרוב לליבו. תודה לו. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת ג'בארין. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני ראיתי את העשייה הקשה של אלאלוף, אז אני נותן לו את הקרדיט על מה שאני ראיתי. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: מה שאתה לא רואה, אתה לא רואה. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת ג'בארין, אני עוזרת לך. תם זמנך. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): אני אחכה לביטול המצ'ינג, אני אחכה לביטול המצ'ינג, ואז אודה לך ולראש הממשלה. היו"ר רויטל סויד: תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חברת הכנסת יעל גרמן. השר כץ, אתה שופע מחמאות היום. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: האמת, אני תכף אענה. יעל גרמן (יש עתיד): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, יושב-ראש הקואליציה לשעבר, כל מי שהיה שותף, אני עליתי כאן כדי לבוא ולומר שהיה משהו בתהליך הזה שנוסך תקווה. זה היה תהליך משולב של איזשהו מקרה, אירוע, שאף אחד לא ציפה לו, וזה היה באמת מה שקרה עם הצעת החוק של אילן גילאון, שבאמת לא צפינו ולא ציפינו, וזה עבר במה שאנחנו קוראים פוקס. אבל מייד לאחר מכן המאבק של הנכים, זה היה דבר שלא היה זמן רב כמותו. ולי אין ספק שגם המאבק מבית וגם המאבק מחוץ לבית – המאבק המשותף הוא זה שהביא אותנו ליום הזה. אני מייד גם אעביר את הביקורת, בלי זה אי-אפשר, אבל אני רוצה לומר עוד דבר. בנוסף לשיתוף הפעולה ולמאבק המשותף, היה כאן גם שיתוף פעולה בלתי רגיל בין קואליציה לאופוזיציה. ולי אין ספק – זה שאנחנו לא יכולים להעביר בלעדיכם חוקים, זה כבר ברור וידוע. אופוזיציה לא יכולה להעביר חוקים בלי קואליציה. אבל במקרה הזה גם הקואליציה לא הייתה יכולה להעביר את החוק כפי שהוא בסופו של דבר עובר לולא הנחישות והמלחמה והמאבק המשותף גם מהצד של האופוזיציה. אז כל מה שאמרו, אני מחזקת. ולמרות זאת אני רוצה לקרוא סעיף אחד, שמשאיר אותי עם המון המון חששות, וזה ההוספה של סעיף 220ב(א): השר ושר האוצר יבחנו את הגדלת שיעור קצבאות הנכות לפי פרק ט' ולפי סעיף 251, באופן מדורג בשנת 2020 ובשנת 2021, נוסף על הגדלת הקצבאות – – – ובכלל זה את המקורות התקציביים הנדרשים לכך, ויגישו את המלצותיהם בעניין לאישור הממשלה, כך שסך העלות בשנת 2021 – – –" יהיה 4 מיליארד. אז 4 מיליארד זה רק ב-2021, ו-2021 זה אחרי המבול, זה אחרי הבחירות, גם אם הבחירות תהיינה ב-2018 וגם אם הן תהיינה ב-2019. יפעת שאשא ביטון (כולנו): תדאגי שכחלון יישאר שר אוצר. יעל גרמן (יש עתיד): אז כמה היום אנחנו מבטיחים לנכים? כמה זה יעלה? את זה אני לא מבינה. אני יודעת שתהיה תוספת של קרוב ל-500, קצת פחות מ-500 שקל, במרס. ומה הלאה? אז לצד הברכות, ובאמת ההתרגשות על כך שהחברה האזרחית יכולה לעשות שינוי, והקואליציה והאופוזיציה יכולות לעשות יחד, לי יש הרבה תהיות וחששות בלב. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. אחרון המסתייגים, חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. לאחר מכן נעבור לבקשות דיבור, וראשונת הדוברות, חברת הכנסת נאוה בוקר. שלוש דקות לרשותך. חיים ילין (יש עתיד): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. למה אני אומר? כי אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה ולדעת שאפשר קודם כול אחרת. אני כן מסתכל על הסכומים, אני כן מסתכל על התהליך, אבל אני חושב שברגע שקואליציה ואופוזיציה ביחד הצליחו להעביר חוק בניהול יושב-ראש הוועדה אלי אלאלוף ובנעלי הספורט של חיים כץ, שהגיע כל פעם שהקפיצו אותו לתוך הישיבה עצמה, ולראות את אילן, את מיקי ואת קארין שלנו, ושאין קואליציה ואופוזיציה, שהמהות היא לשרת את העם – הרי בשביל זה אנחנו פה. אפשר אחרת. אפשר לעשות את זה אחרת; למה רק בחוק הזה? אפשר להתווכח על הכול, אבל אפשר באמת להרים את העם הזה לממדים אחרים לגמרי. יש לנו את הדוגמה הזאת, היא פה. חיים, אם אתה לא היית נמנע בטרומית, לא היינו היום בסרט הזה. עם כל המחיר שאולי שילמת. אבל הלכת עם היושר שלך. ביטן, אני רוצה להגיד לך מילה אחת: אתה היית יושב-ראש הקואליציה; אם לא היית לוקח את כל האנשים מכל הסיעות ביחד ומאחד אותם, גם לא היינו מגיעים לפה. ואלי, אם לא היית לוקח את המנהיגות – וראיתי אותך היום כעוס, מה שלא מתאים לך הרבה פעמים, כי אתה האבא שמנסה להרגיע – אז כנראה התהליך הזה גם לא היה קורה. אנחנו כולנו נמצאים פה. אני רוצה רק להגיד מילה טובה, באמת, לכולם. אני לא מוצא פה שום ביקורת שאני יכול להגיד. אני אומר לכולם שהיום התחלנו בדרך. לכל הממשלות שיהיו בעתיד יש מחויבות להמשיך את אותו זרע שנטמן היום באדמה, מחויבות שהיא לא קואליציה ואופוזיציה – היא לשרת את העם. זו המהות של הכנסת. יש מעט מאוד רגעים כאלה, שכנסת ישראל יכולה להיות גאה בעשייה משותפת של כולנו ביחד. אני רוצה לחדד את הנקודה הזאת שקארין בסופו של דבר אמרה ואני חושב שריגשה את כולנו: המחויבות של כולם. אבל מעל הכול, באמת, ביטן, אני אומר לך את זה מכל הלב, וגם לך, חיים: אנחנו מאמינים לכם, סומכים עליכם ואני לא סתם אומרים לשניכם, תמשיכו להוביל בדרך שלכם, למרות כל מה שכותבים ולמרות כל מה שאתם אומרים. אנחנו איתכם, כי אני חושב שמעבר לפוליטיקה יש גם חברות ויושר אינטלקטואלי ואישי שכל אחד חייב לשים פה בכנסת ישראל. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. הדוברת הראשונה בבקשות רשות דיבור, חברת הכנסת נאוה בוקר. חברת הכנסת נאוה בוקר, בבקשה. לאחר מכן חבר הכנסת משה גפני. נאוה בוקר (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, כמעט שנתיים חלפו מאז הגשתי את הצעת החוק שלי להעלאת קצבאות הנכים לשכר המינימום, שעליה חתמו, אגב, 82 מחברי הבית הזה. היום אנחנו באמת מציינים יום היסטורי בכנסת ישראל, יום שבו יש לנו קצת תקווה לנכים, לאלה שלא הצליחו לחיות בכבוד עד היום. העלאה בשיעור של עד 35% מהקצבה החודשית היא העלאה משמעותית מאוד. אומנם לא מה שרצינו, אבל מדובר בהישג חשוב. זה הישג ראשוני בלבד. זו התקדמות – אומנם היא רחוקה מלמלא את הצרכים של הנכים. אני רוצה להודות לשר העבודה והרווחה חיים כץ על המאבק הנחרץ שלו שהוביל להישג הגדול הזה. אבל אני גם רוצה לפנות מכאן אל חבריי הנכים המוחים נגד הצעת החוק, ולומר לכם שליבי איתכם ואנחנו נמשיך להיאבק יחד איתכם, עד שבסופו של דבר גם נגיע לשכר המינימום. יש כמה עיוותים שמחובתנו לתקן. הצעת החוק חסרה את סעיף 2 של הצעת החוק שלי, שבו אני מבקשת לתקן עיוות שקיים בסעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי, ולפיו אדם עם מוגבלויות יזכה לקצבת תלויים עבור שניים מילדיו. מה אומרת כאן המדינה בעצם? שאם אתה נכה לא תוכל להביא לעולם יותר משני ילדים, או לחלופין, אתה לא תוכל לפרנס בכבוד יותר משני ילדים. על הסעיף הזה אני לא הולכת לוותר, ואני מבקשת להגיש הצעת חוק שתבטל את המגבלה האבסורדית הזאת ושתחליף את הביטוי "משני ילדיו הראשונים" ל"ילדיו". חברים, אני אקצר הערב, כולם כבר עייפים. כמו שאמרתי, ההעלאה הנוכחית היא רק הישג ראשוני, ואנחנו לא נשקוט ולא ננוח עד שהנכים בישראל יזכו לשכר מינימום. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת נאוה בוקר. חבר הכנסת משה גפני – אינו נוכח; חבר הכנסת אורי מקלב – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חברת הכנסת יוליה מלינובסקי – אינה נוכחת. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. לאחר מכן, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חמש דקות לרשותך. אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, גברתי היושבת בראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו נמצאים כאן שנה וקצת אחרי אותו ערב, או יום, שהניע את הגלגלים של התהליך הזה. הרי אנחנו פה – חלקנו, לפחות אני – תשע שנים בכנסת. מי כמוך יודע, חבר הכנסת והשר חיים כץ, גם לך הייתה הצעת חוק כזו, אם אני לא טועה, הצעות החוק האלו, חדשות לבקרים היו עולות ונופלות. באופן אוטומטי הקואליציה הייתה מתנגדת. זה קרה גם לא פעם כאשר היה יאיר לפיד שר האוצר. דרך אגב, גם כחלון התכוון להפיל את הצעת החוק הזו. אבל היו אירועים שלפעמים אני חושבת שיש בהם מן הקוסמיות. הצעת החוק הזו עברה בטעות. הצעת החוק שהציע חבר הכנסת אילן גילאון – שדרך אגב, כל פעם שהיא נופלת הוא מעלה אותה שוב; פעם זה דב חנין, פעם זה אילן גילאון, פעם זה ח"כים אחרים; אבל ברגע שהיא נופלת הוא כותב אותה שוב ומגיע למקצה הבא – היה אירוע שהבהיר שהאופוזיציה, בהתגבשות כזו, ולפעמים עם קצת אדישות מסוימת מהקואליציה, הביאה לכך שהחוק הזה עבר. אבל אנחנו יודעים שזה חוק תקציבי, ומהר מאוד הקואליציה יכולה לבטל אותו. כדי שנגיע להיום היה צריך את דוד ביטן כיושב-ראש הקואליציה, והיה צריך את אלי אלאלוף כיושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, והיה צריך גם חבר כנסת, יושב-ראש ועדת העבודה והבריאות לשעבר, חיים כץ, כשר רווחה, כדי שהיום אנחנו נוכל לבוא ולהגיד: נכון, יש עוד מה לשפר, יש עוד מה לעשות, אבל האם מישהו מאיתנו באותו יום של ההצבעה, כשהצעת החוק של אילן גילאון עברה, ידע שאנחנו נעמוד פה שנה וקצת אחרי, ונצביע על הקריאה השנייה והשלישית? אז יש כאלה שיגידו, מקרה מאת השם. ויש כאלו שיגידו, לא, יש עיתויים בחיים שאנשים ספציפיים צריכים להיות חלק פעיל בהם, בזמן הנכון, בעיתוי הנכון, במקום הנכון, כדי שהדברים יקרו. הדברים הגיעו לכך, כי היו גם לא מעט פעילים חברתיים ופעילים של הנכים שידעו למנף את הנושא הזה ולא לתת לו לרדת מסדר-היום. דוד, אני שמעתי לא מעט קולות פה מהאופוזיציה שמשבחים אותך, ואני אומרת, תשמע, אני לא אופוזיציה קלאסית, אני לפעמים מבקרת ולפעמים משתפת לפעולה, איפה שאני רואה לנכון. מה שנכון – נכון. אני לא מחויבת לך, אני גם לא ארוץ בליכוד ואין לי כוונה. אבל, כאשר ניסיתי להעביר חוקים חברתיים הייתה אוזן קשבת אצל דוד ביטן. וזה לא משנה אם אתה קואליציה או אופוזיציה; יכולת לשכנע את מי שעומד מולך. ולכן אני אומרת לך תודה רבה, כי אנחנו נמצאים ביום הזה בגלל שהיה את אילן גילאון, וכן, גם קארין, ואת חיים כץ בתפקיד שר הרווחה – שאפילו אתגר עוד יותר את האוצר – אבל היה את דוד ביטן, שאמר: לחוק הזה אני לא אתן ליפול. וכשיש לך ראש קואליציה חזק, שגם מביא את האג'נדה שלו, וגם אומר: אני נמצא בנקודת הזמן הזו כאן עכשיו כי אולי לעת הזו אני כאן, ועושה עם העת הזו משהו – – – היו"ר רויטל סויד: חברים, בבקשה, הרעש מהתאים הוא ממש – הוא מגיע עד לכאן והוא חזק מאוד. בבקשה, בשקט. אורלי לוי אבקסיס: את זה לא יוכלו לקחת ממך, דוד, כי הייתה לך יד, והיד הזו סייעה לכך שהדבר הזה יגיע לכאן היום. נכון, יש עוד מה לעשות. זה לא שכר מינימום, ואדוני השר, לא ייתכן שנכה מגיע לגיל זקנה ואומרים לו: תבחר – או שאתה זקן או שאתה נכה, אתה לא יכול ליהנות מכפל מבצעים. אבל ואללה, יש לו את הכפל: הוא גם נכה וגם זקן. צריך לחשוב איך אנחנו משנים את הסיפור הזה. לגבי ה-disregard יש עוד מה לעשות. אבל עדיין 800 שקלים זה לא עניין של מה בכך, בעיקר כאשר אנחנו מסתכלים על כך שזה תוספת של 50% מהקצבה המשולמת. האם אנחנו צריכים להיות מרוצים, אלי? לא. אני יודעת שחבר הכנסת אלי אלאלוף נמצא בניגוד מובנה. מצד אחד הוא חבר במפלגה ובקואליציה, אבל גם במפלגה שיושבת על השלטר. שר האוצר הבוס שלו. ומצד שני, ליבו והרציונל ותחושת הצדק עם הנכים. הלוואי שיקרה שוב פעם מקרה שבו יהיו האנשים הנכונים בזמן הנכון ובמקום הנכון, ואני מאמינה שאותו צוות יכול לדאוג לכך שבהמשך יהיו גם שיפורים. אני מקווה מאוד שנתקן את מה שלא תוקן, אבל גם על זה אפשר לומר: יש בזה, ויש בזה לא מעט. הלוואי ויכולנו לשים יותר. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. הדוברת הבאה, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, ולאחר מכן – חברת הכנסת נורית קורן. חמש דקות לרשותך. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): גברתי היושבת-ראש, חבריי השרים, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח קודם באמירה כלפי חברת הכנסת לאה פדידה, שביקשה שאני אדבר כשאני אעמוד במליאה ואני אוכל לענות לה. לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – יותר מכובד מאשר – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אין ספק, בזה את צודקת. נראה לי שבכל הדיון סביב חוק הנכים זה הדבר היחיד שאת צודקת בו. גברתי, אני לא אומרת לך מה לעשות, אני אפילו גם לא מעירה על הדרך שבה בחרת לדבר. הדבר היחיד שאני מבקשת להגיד ולהעיר כלפייך הוא שלא יכולה להיות מציאות שמישהו שלא מעורב בכלל בחקיקה בנושא כל כך דרמטי, של עבודה של חודשים ארוכים, עומד פה ומשתלח ביושב-ראש הוועדה בצורה מביכה. מירב בן ארי (כולנו): צודקת במאה אחוז. לאה פדידה (המחנה הציוני): לא השתלחתי ביושב-ראש הוועדה – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): משתלח ביושב-ראש הוועדה בצורה מביכה. את מרשה לעצמך להסביר לנו שאת מתבלבלת; גברתי, לו היית באה או אפילו שואלת את מי שהוא מהמובילים ויושב אצלך בסיעה, ולומדת מה היה התהליך – – לאה פדידה (המחנה הציוני): – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): – – ומותר להגיד, חלק ממה שאמרת נכון וכולנו אמרנו את זה. אבל בין זה לבין להגיד מילים שאין להם מקום ביחס לעשייה כל כך גדולה, מה אני אגיד? קצת ענווה עוד לא הזיקה לאף אחד בבית הזה. ועכשיו אני, ברשותך, גברתי, אנצל את הזמן שנשאר לי לדברים שיש לי להגיד. אני רוצה קודם כול להודות לחברינו שהם היו עמוד האש לפני המחנה, חבר הכנסת אילן גילאון, חברת הכנסת קארין אלהרר וחבר הכנסת מיקי רוזנטל. כל אחד מכם עמד פה במהלך השנים – אני פה חמש שנים וכבר שמעתי על זה את שלושתכם. אילן היה פה לפנינו, אבל מיקי וקארין ואני נבחרנו ביחד, וכל אחד בתורו ניסה לשתף אותנו קצת. תמיד זה נגמר בדמעות, כי זה בסוף החיים שלכם, ורק ניסיון קטן שלנו להבין את המשמעות של להיות אדם נכה. אני חושבת שהייתם עמוד האש לפני המחנה ועמוד הענן – כשלא היינו מספיק קדימה – לדחוף אותנו גם מאחור. אני רוצה מאוד להודות לחבר הכנסת אלי אלאלוף. הוא התחיל את העיסוק עם נכים לא בכנסת הזו, הוא ממובילי התהליכים של שוויון לנכים, שוויון לאנשים במצוקה. ואחרונים חביבים חבר הכנסת דוד ביטן. חבר הכנסת ביטן, אני מדברת אליך, צדיק. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת דוד ביטן, אתה מפספס פה מחמאות. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חבר הכנסת ביטן, שבאמת ניצל את כל הכוח שמתרכז בתפקיד יושב-ראש הקואליציה. וגם כשפרש ממנו, ביחס לחוק הזה המשיך לרכז מאה אחוז מאמץ. ואחרון חביב בתודות, חוץ מכל חברי הוועדה וחברים נוספים שהיו מעורבים בלי הפסקה, השר חיים כץ, שכמו כל הרשימה הקודמת שמניתי כאן עוסק כל החיים שלו בעשייה לטובת חלשים. אני רוצה להגיד שהצעת החוק הזאת – – – טלי פלוסקוב (כולנו): – – – שר האוצר. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): שנייה, שנייה, חברים. אם אני אשכח משהו בסוף תתקנו. אני רוצה להגיד שהצעת החוק והתהליך שעברנו בשנה וחצי האלה הם לימוד גדול של המשימה שבאנו כולנו בגללה לכנסת והיא תיקון עולם במלכות שדי, תיקון עולם. כל אחד יגיד את זה בדרכו הוא. תיקון העולם הזה נעשה בתוך שיתוף פעולה אדיר, כשהמטרה בהתחלה הייתה קצבה בגובה שכר מינימום. אני חושבת שכמו שאמרו פה חלק מקודמיי: זו ממשיכה להיות המטרה. קצבה בגובה שכר מינימום היא מטרה ראויה להשגה, ובה אני חושבת נמצא גם שר האוצר; ואם הוא לא שם, חזקה עליו שיהיה שם בעקבות המשך העשייה של כל מי שנטל בדבר הזה חלק. תהליך התיקון, וזה משהו שאני למדתי מקארין בכנסת הקודמת, לא יכול להיות "עלינו בלעדינו". אני חושבת ששיתוף הפעולה של ארגוני הנכים, בחוכמה שהוביל את זה חבר הכנסת אלי אלאלוף בדיונים – לתת מקום, להקשיב להם, לדברים שלהם, גם כשחלקם אמרו דברים שהיו לנו קשים להקשבה. אני רוצה משהו אחד אחרון להגיד: תראו, אני חושבת, חבריי השרים וחברי הכנסת, שיום אחד צריך יהיה לבטל את ה-disregard, שיום אחד אנחנו נגיד כל מי שמקבל קצבאות יקבל את קצבתו שמגיעה לו, וכל שקל שהוא יצליח להכניס בעבודה יתווסף לדבר החשוב שמדינת ישראל בוחרת לתת לו. אורלי לוי אבקסיס: – – – זה יחזור למשק – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): אני מאמינה גדולה בדבר הזה. אני חושבת שזה נכון לנשים חד-הוריות, זה נכון לנכים, זה נכון לקשישים. קריאה: – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): בעזרת השם בשלב הבא זו תהיה המשימה הגדולה של שיתוף פעולה בין קואליציה לאופוזיציה ביחס לכל מי שמקבל קצבאות במדינת ישראל: ביטול ה-disregard ויכולת לעבוד בעבודה אמיתית, בנוסף לקצבאות שהם מקבלים. תודה רבה, גברתי. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם. חברת הכנסת נורית קורן, ואחריה – אחרונת הדוברות, חברת הכנסת מירב בן ארי. נורית קורן (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר חיים כץ, השרה סופה לנדבר, אנחנו נמצאים היום – באמת אנחנו עושים מהפך, מהפך. סוף-סוף הצלחנו להגדיל, ולו במעט, את קצבאות הנכות. אני רוצה להודות, קודם כול, לראש הממשלה, שהיה רגיש לנושא, ודאג יחד עם שר האוצר לסכום קטן, לא גדול; אחר כך – לשר חיים כץ, שנלחם; אני הייתי בישיבה הראשונה, שהייתה לפני הקריאה הראשונה, וראיתי, אדוני השר, כמה התרגזת על אגף התקציבים. יצאת אולי שלוש פעמים כדי להגדיל ולקבע את כל הסכום הנדרש. אני מודה לך על כך, וזה חשוב מאוד. זה, אני חושבת, גולת הכותרת של כל העשייה שלך למען אנשים חלשים בחברה שלנו, וזה בהמשך לעבודה כשהיית יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, עכשיו כשר הרווחה. אני מאחלת לך שאתה תמשיך לעשות רק דברים טובים, באמת, למען אזרחי מדינת ישראל ושיהיה לך את הכוח לעשות. אני מודה לך על כך. אני רוצה להודות לאלי אלאלוף. לא סתם אתה אלוף. אלוף. באמת אלוף. ברוב חוכמה, איך ניהלת את כל הישיבות הקשות ברגישות, בחוכמה. שאלוהים ייתן לך בריאות ורק נחת להמשיך ולעשות את הדברים הטובים שחלמת לעשות אותם, והגעת לכנסת כדי לבצע אותם. אני מקווה שנמשיך הלאה בכל העשייה. אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת שהיו בדיונים ועשו את מלאכתם – אם זאת קארין, אם זה מיקי, אם זה אילן, וגם מירב בן ארי והיה גם חאג' יחיא, שפשוט ישב – הם לא הניחו וכל אחד נתן חלקים מהידע שלו. אני רוצה לומר שבצוהריים, כשנכנסתי להצביע, הייתי קצת סקפטית. ראיתי שפתאום הייתה מלחמה והאוצר התבצר בעמדות שלו, וצריך להודות לחבר הכנסת דוד ביטן שבא והניע את המהלך. וביחד כל הכוחות הניחו את החוק היום. אני חושבת שהדבר החשוב ביותר הוא שאפילו שהגדלנו את הקצבאות, אנחנו צריכים להמשיך לעודד את כל מי שיכול לעבוד לצאת ולעבוד. כי בסך הכול אנחנו רוצים בסופו של דבר שילוב של אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה ובחברה שלנו. רק לפני שנה וחצי העברנו את החוקים – שכחתי איך קוראים לחוק – את חוק המכרזים, שבעצם כל חברה שרוצה לבוא ולגשת למכרזים ממשלתיים – שתראה שהיא מעסיקה אנשים עם מוגבלות, וגם שמשרדי ממשלה יעסיקו אנשים עם מוגבלות. הדברים האלה יצאו לדרך ואנחנו צריכים לעשות הכול על מנת שהם ישולבו. אני רוצה לאחל – אלכס, כל הכבוד לך שנשארת עד עכשיו. אתה רואה? הגענו. אנחנו רק בשלב הקטן הזה ואנחנו נמשיך הלאה לפעול למען אנשים עם מוגבלות וכל שאר האוכלוסייה המוחלשת, ונעשה כמה שיותר. זה מגיע באמת לכל חברי הכנסת, לכולם, שתמכו ותומכים במהלך הזה ותודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת נורית קורן. חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – השר חיים כץ. חמש דקות לרשותך. מירב בן ארי (כולנו): תודה רבה, גברתי היושבת בראש. אדוני השר, כנסת נכבדה, ראשית, אני שותפה כמובן לכל הברכות ביום ההיסטורי הזה ובאירוע החשוב הזה. אמיר, חבר הכנסת אוחנה, אני רוצה רגע שאלאלוף ישמע אותי. אני שלוש שנים חברה בוועדה הזו. עברנו הצעות חוק לא פשוטות, מורכבות, אבל לא הייתה בוועדה אף פעם הצעת חוק כזאת. אני אומרת לך, אדוני השר, היום היה השיא, וזה שיא שמצטרף לשיאים שכבר צברת, אני יודעת – מבתים של אנשים שבהם התכנסתם, עד לוועדות, עד לרגע של: בוא נלך לחדר צדדי, בוא נגיע לעוד הישגים. רק בשבוע האחרון נוספו עוד 100 מיליון, ואנשים אומרים פה: זה כסף קטן. אני, בשביל 2 מיליון לצעירים חסרי בית לסיוע בשכר דירה, מוציאה את הנשמה, ואנשים מעבירים פה 100, 150 מיליון ואחרי זה באים ואומרים לנו שזה כלום, זה קצת. 4.3 מיליארד. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 4.341. מירב בן ארי (כולנו): 4.431 הכול כתוב. ואנשים אומרים: הישג קטן. זה הישג היסטורי. ואנשים פה – נכון, יכולנו להשיג יותר; אני על ה-disregard הזה נלחמת, על החד-הוריות, נקרעת על זה, על 600 שקל שמתחילים קיזוז. פה – 3,700 תגידו מה זה? מה זה נראה לכם? עולים פה חברי כנסת שלא ראיתי אותם נכנסים לוועדה. יש פה ח"כים שנלחמו: קארין, אילן, מיקי. אישיות, אתה אישיות. דוד ביטן, שהוא יודע כמה אני מעריכה אותו. מה לא עשינו? ומעל כולם, באמת, אלי. אני רוצה שרגע תהיו בשקט. עשר שנים הוא היה הבוס שלי בקרן רש"י. פרס ישראל זה כלום לעומת מה שמגיע לך על הנכים. אני הייתי איתו שם. ואחרי הכול – מה אתה חושב, שלא יצא מישהו וקרא לנו "נאצים" היום? מה אתה חושב, שלא צעקו לנו "בושה"? אתה יודע, זה קורע אותי, כי זה באמת בנפשנו. באמת אכפת לנו מהנכים. איפה אלכס? אלכס, הכול בזכותך. מהיום של הקמפיין שכולנו הגענו לכנסת, אתה באת לעצרות בחירות ואמרת לנו את זה. אתה שולח לנו ווטסאפים, וגם אם אנחנו לא עונים, אנחנו קוראים ואנחנו רואים אותך. הכנסת הזאת – קואליציה ואופוזיציה – ראו את הנכים בכל החודשים האחרונים; כולם, כן, גם נערי האוצר, שעברו דמוניזציה, "סמרטוטי האוצר" קראו להם; אנשים שעבדו ימים ולילות איתו בשביל להביא את הכסף. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: מי זה איתו? מירב בן ארי (כולנו): עם שר הרווחה חיים כץ ושר האוצר, ותכף אני אגיד עליכם מילה. אנחנו עברנו קללות, עברנו איומים, מה לא עברנו? ולא איבדנו את הרעל בעיניים להגיע היום לקריאה שנייה ושלישית. אני אומרת לכם, כל הגוף שלי רועד. אני שומעת כאן חברי כנסת משתלחים בנו. מה זה האירוע הזה? אנחנו היום עושים הישג. הולכים להביא עשרות אלפי שקלים – מאות אלפי שקלים – לנכים, כל הכנסת הזאת. אתם תהיו שותפים לזה, וזו רק ההתחלה, אבל התחלנו. אני רוצה להגיד מילה אחרונה, א. תודה רבה לך שאתה יושב כל היום ועושה את המספרים ואת החישובים שלך, ואם יעירו אותך בשתיים בלילה אתה תדע בדיוק מי מקבל מה. תודה רבה לך. אני רוצה להגיד תודה רבה לשר האוצר משה כחלון, ופה מישהו אמר על ארבע ועוד ארבע: יש שר אוצר בירושלים, וזו הסיבה. יש שרים מצוינים, יש חברי כנסת תותחים מהקואליציה והאופוזיציה שנלחמו, והיום אנחנו נצביע ונעשה היסטוריה. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי על המילים העוצמתיות. בהחלט שווה להיות הנאום האחרון, לסיים את הדברים. נעבור לשר חיים כץ, שר העבודה והרווחה, ולאחר מכן יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת אלאלוף. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: לא, לא. אני. אחריי זהו. היו"ר רויטל סויד: אוקיי. אז יסכם את הדיון שר העבודה והרווחה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: גברתי, היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, אני חבר כנסת 20 שנה, הייתי יו"ר ועדת העבודה הרווחה והבריאות והעברתי 180 חוקים, נורית, 180 חוקים בקריאה השנייה והשלישית, ואני אומר לכם שזה אחד מהחוקים הדרמטיים. חוק שעלותו 4.341 מיליארד, הנכים – מוסי רז, תקשיב – 4.341 מיליארד, ויש כל כך הרבה לא מרוצים. יש הרבה לא מרוצים, ובעיקר הנכים. ואני רוצה לציין שאף ממשלה לא נתנה כל כך הרבה בפן החברתי כמו הממשלה הזאת. אף ממשלה. 20 שנה אני פה. לא ראיתי את הנותנים, לא ראיתי את הרצים. ואני אומר לכם, שמעתי פה התקפה על ראש הממשלה, שהוא שניתק את ההצמדה של הנכים מהשכר הממוצע במשק ב-2003. מה היה ב-2003? אינתיפאדה – – – היו"ר רויטל סויד: חברים, חברת הכנסת בן ארי, דיברת כל כך יפה וריגשת את כולנו, והשר עולה ושווה לשמוע – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: מה היה ב-2003? אינתיפאדה, אבטלה, הלכו להוריד את דירוג האשראי של מדינת ישראל – – – היו"ר רויטל סויד: אני מבקשת שקט בתאים שם, בצד השמאלי. השר מסכם את הדיון. בבקשה, שקט. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: ראש הממשלה נקט צעדים קשים לא פופולריים גם עליי: הלאים את קרנות הפנסיה, פגע בזכויות – אבל הציל בדיעבד את הנשארים; הביא את המשק הישראלי ל-4% אבטלה. אני רואה את מצב השקל, אני רואה את המצב הכלכלי שלנו ביחס לכל אירופה. אלי אלאלוף, תכבד. דוד. היו"ר רויטל סויד: חבר הכנסת דוד ביטן, השר מחכה, בבקשה. השר אלקין, בבקשה, השר עומד וממתין. אנחנו גם רוצים לשמוע את הדברים ואנחנו גם רוצים להתקדם להצבעות. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: ומפה לבוא ולהגיד: הוא הוריד את ההצמדה? זה היה אחד מהצעדים הקשים שהצילו את כלכלת מדינת ישראל. ואני אומר לכם שאני הייתי שם והצבעתי נגד – כשהלאימו את הקרנות אני הצבעתי נגד, בתור הקואליציה. האופוזיציה עזבה את האולם, ואני ביקשתי הצבעה אלקטרונית, שיראו שאני מצביע נגד. אבל בדיעבד, אנחנו יכולים פה לבוא ולהתווכח, כי הוא הביא תוצאה. להפוך הסכמה להסכם – פה בירכו את כולם, אז אני רוצה להגיד לכם את מי אני רוצה לברך. אני רוצה לברך – ואני לא אנקוב בשמות של יותר מדי אנשים: את שלומי מור מהביטוח הלאומי, את אלעד זכות, את נועה בן שבת, את יעל אגמון ואלון מסר מהאוצר – שהם היו מהצד השני, שיריתי ויריתי בהם, כי הם הפכו הסכמה להסכם, ולהפוך הסכמה להסכם זה תורה. ובהסכמה לא נגענו באנשים; דיברנו בכוללנות, ושכחנו שם כמה אנשים בהסכמה הזאת: שכחנו את האוטיסטים, שכחנו את פגועי הנפש – שהם קיבלו הכי הרבה, יותר מכולם, כי הם עלו בקח"ן, הם עלו ב-300 שקל בקח"ן ועוד 470 שקל – שכחנו את האזרחים הוותיקים, שכחנו את המאושפזים. עליזה, אני לא שומע את עצמי. היו"ר רויטל סויד: ששש. באמת, אני ממש מבקשת. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: יש שם מאחורה שכונה. אני אומר לך מפה – שכונה. יואל חסון (המחנה הציוני): נכון. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: שכחנו את אלה שמאושפזים וקיבלו רק 20% מהקצבה. עכשיו הם יקבלו 20% פלוס 470 שקל, שלא היה להם לפני זה. שכחנו את אלה שעוברים מהבטחת הכנסה, האזרחים הוותיקים, כי הם יוצאים בגלל הקצבאות, והשארנו להם את כל התנאים הסוציאליים שיש מסביב – הנחות בחשמל, מים והכול. הירידה לפרטים הקטנים, הישיבה בלילה עם האוצר, הנכונות של משה כחלון ללכת לקראת הנכים, הנכונות של ראש הממשלה, הקרבות הקטנים עם האוצר – פה, תאמינו לי, קל להגיד: הבאנו, עשינו. להפוך הסכמה להסכם, לרדת לפרטים – זה היה קרב עקוב. היו"ר רויטל סויד: חברים, תקשיבו, אנחנו גם בחוק מאוד משמעותי וגם בדיון שבו כל אחד דיבר מדם ליבו, וגם השר עכשיו רוצה לסכם את הדיון, ואנחנו יושבים פה כולנו, ואנחנו כולנו מאוד שמחים, ובבקשה, בואו ניתן לשר לסיים בכבוד את הדברים שהוא אומר. כל אחד מאיתנו כאן דיבר ורצה להשמיע את הדברים שלו, ועכשיו השר צריך לדבר. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: נגענו בעיוורים, הבאנו 50 מיליון לעיוורים – ושם היו חיים קלים. זה לא בחוק, זה מחוץ לחוק. אמרנו להם: בואו, תחלקו איך שאתם רוצים, אתם יודעים יותר טוב מאיתנו מה אתם צריכים, תגידו איך אתם רוצים לחלק את הכסף. והם קבעו איך מחלקים את הכסף, וכשהחוק יעבור הם יקבלו באופן שהם רוצים. ונתנו 50 מיליון לילדים. ושמעתי פה שאלה: אבל לא הגדרנו את שתי הפעימות הבאות; לא הגדרנו את שתי הפעימות הבאות כי אי-אפשר להגדיר אותן, כי יש את חוק הנומרטור. אם היינו מגדירים אותם – לח"כים ששאלו: מבטיחים, יקיימו, לא יקיימו – אם היינו מגדירים, היינו צריכים לעשות הפחתה. אז צריך להבין את כללי המשחק, כי מי שלא מבין את כללי המשחק יכול לעמוד פה על הבמה ולדבר, אני לא יודע איך. כי גם אנחנו רצינו להגדיר – רצינו לחלק עכשיו, אבל צריך עכשיו לעשות הפחתה בתקציבים. זה בדיוק כמו בתוכנית BOT. למה המדינה לקחה את כביש 6, והביאו משקיעים ואמרו: אנחנו פורסים אותם לשנים? כי הם לא יכולים לשים את התוכנית בתקציב אחד, אז הם משלמים ביוקר. וזה היה קרב על כל שקל. אני רוצה שתבינו: 25 שקלים העלאה בקצבה זה 100 מיליון שקל. 25 שקלים זה 100 מיליון שקל. השאלה הקשה הייתה אם להעלות את ה-disregard או לא להעלות את ה-disregard – אם לקחת 5 שקלים מקצבת הנכים ולהעלות את ה-disregard ב-200 שקל, כי ב-disregard נהנים 20,000 איש, וקצבת הנכים משלמים ל-30,000 איש. וכשאתה מחשב בארבע פעולות, אז אני לא יודע אם זה כלכלי ללכת לשם, אבל רצינו את הנראות. אני לא יודע אם 5 שקלים – אני כן יודע שזה לא כלכלי, כי עדיף היה לקחת את ה-5 שקלים ולא ללכת ל-disregard, כי אני רואה כמה נהנים. אני רואה, אני לוקח את המספרים, אני יורד לביטוח לאומי – מלחמה על כל שקל. יש פה קרב, ואנחנו צריכים להבטיח שהנכים אכן יקבלו, וקיבלו את ההצמדה. איחדנו את התשלומים – איחדנו תשלומים, כי התחייבנו מ-1 בינואר, וישבנו בוועדה ואמרתי: למה ב-1 בינואר? בואו ניתן את זה בעלות אפס, נקרב תשלומים מיולי למרס, נדחה מינואר למרס, וניתן בתשלום אחד. אמרנו לביטוח לאומי: אני רוצה שתעשו את זה בעשרה ימים, הם באו היום, אמרו לי: תן לנו עוד חודש. אמרתי: לא, תעמדו ביעדים, ואם לא – תיתנו מפרעות בגובה הקצבה. כי הלכנו פה למהלך של כניסה לפרטים, ולא כל יום מחוקקים כזה, ותיקונים בחוק – זה לוקח אחר כך שבועות ושנים, ואני לא יודע, ותקציבים וכן הלאה. העבודה שהייתה פה של האנשים מאחורי הקלעים היא הרבה יותר קשה משל אלה שצעקו וזה, ולהם מגיעות התודות – על הימים והלילות; על המחשבים שהרצנו בשביל לראות מה כדאי לנו לקחת: אם כדאי לנו לקחת שקל, להוריד שקל; שקל זה 4 מיליון שקלים, 4 מיליון שקלים. סגרנו את זה במזל. למה זה נגמר ב-41? אתם יודעים למה זה נגמר ב-41? כי זה היה 2.2 מיליארד, ואחר כך הביאו עוד 100 מיליון. זה נגמר ב-41 כי רציתי פעמיים ח"י ופעם חמסה. זה 41 המיליון הסופיים. מפה ה-41: פעמיים ח"י – 36, ועוד חמסה – חמש. ככה אנחנו גומרים את התקציבים שלנו. נחמן שי (המחנה הציוני): אצלנו אומרים: חמסה, חמסה, חמסה. שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: אבל פעמיים ח"י זה יותר. עזוב, אתה עובד באוצר? אתה איתנו או נגדנו? נחמן שי (המחנה הציוני): – – – שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: בסדר, כל דבר במידה. ואני אמרתי לך, זה מהלך גדול, ויש הרבה לא מרוצים. תקשיב, זה שהנכים לא מרוצים זה מפוצץ אותי, אבל אני יודע שזה הסדק בקיר, ואני יודע שהתחלנו. ולמה רציתי את ה-5 שקלים? כי 5 שקלים בקצבה זה הרבה כסף – זה 20 מיליון לבסיס, וה-disregard הוא פחות, ויותר קל להביא אותו. כשאתה יושב על כזה דבר אז אתה צריך לראות מה כדאי, מה אתה מביא. ואני אומר לכם שבלילה – ישבנו פה בלילות, וגם ראש הממשלה וגם שר האוצר פינו את הזמן וישבו והקציבו ונתנו כסף. אף אחד לא פרגן – אז זה בסדר. וזה לא היה מהלך קל. אני אומר לכם, אני עומד פה ברגשות מעורבים, כי שמנו כל כך הרבה לב, ושמנו כל כך הרבה נשמה, וירדנו כל כך הרבה לפרטים, ואני לא זוכר חוק שעולה כל כך הרבה ועדיין יש לא מרוצים. זו הבעיה פה. אני מקווה שהכנסת הזאת, ביחד – אני יודע מה המחויבות שלי. אני יודע מה המחויבות שלי, ולא סתם לא הצבעתי כאשר אילן גילאון העלה את הצעת החוק. לא הייתי בחוץ; הייתי פה, בפנים, ולא ברחתי, ואמרתי את מה שאמרתי. ידעתי שזה היה סדק בקיר. היום אנחנו עומדים ובאים, ואני אומר לכם: אם הייתי יודע שהיום עולה החוק הייתי בא עם חולצה לבנה, כי זה יום חג, למרות שיש לא מרוצים. רק בחוק אחד עמדתי פה עם חולצה לבנה – זה החוק שאלמנות צה"ל יכולות להתחתן ולקבל את הגמלה; מתוך 180 החוקים שהעברתי. וזה חוק ברמה הזאת. זה חוק שבא לתת תקווה, אילן, תקווה לנכים, כי מגיע להם. עשינו פה עוד מהלך ענק – איחדנו את הקח"ן עם הקצבה. כי באו הנכים ואמרו: יש לנו 2,342 או 2,352. והיה להם קח"ן, ומה זה קח"ן? קצבה חודשית נוספת, ואותה לא ספרו. היו שלוש דרגות קח"ן. ולקחנו את כל אלה עם 100% אי-כושר עבודה – בעיקר נכים קלים, אוטיסטים ופגועי נפש שלא יכולים לעבוד – שהיו מקבלים רק 150, ואיחדנו את זה ל-450, ואיחדנו את זה עם הקצבה. זאת אומרת, גם הקח"ן וגם הקצבה – הבאנו להן את ההצמדה העתידית, וקבענו בסיס של קצבה שעלה מ-2,350 ל-3,270. קבענו יעד, ואני בטוח שנעבור את היעד הזה, כי הכסף שנשאר לנו, הכסף שנשאר לנו, 2.1 מיליארד, אנחנו נדע לחלק אותו. אם אני רק מסתכל, אני אומר: 25 שקלים זה 100 מיליון; 2 מיליארד זה 900. צריך לחלק למגזרים נוספים, ואנחנו נעבור את ה-3.7. קבענו את ה-3.7 בגלל שלא רצינו להפעיל את ה-disregard. כל דבר היה במחשבה תחילה; לא היו פה דברים באקראי; לא הייתה פה שליפה שאמרו שקל ימינה ושקל שמאלה. והייתי בתיאום מלא עם אלי אלאלוף – בשיחה ביום ושיחה בלילה, ונעשה ככה, ונעשה ככה, והוא אומר אני חושב ככה, ואני אמרתי אנחנו חושבים ככה. ולא רבנו. מה גם – כאשר נתנו למישהו פחות, עשינו את זה בידיעה ברורה, כי ראינו את המחשבים, הרצנו את העניין. אני חושב שהיום כנסת ישראל תחוקק את אחד החוקים החשובים ותיתן תקווה לנכים, ואני מקווה שזה צעד ראשון, צעד ראשון, אילן, בלהביא אותם לשכר מינימום. שמעת? צריך סבלנות, אבל זה היה סדק בקיר. פרצנו את הקיר, הגדלנו את בסיס הקצבה ל-3,270 ונביא את התוצאה. תודה רבה לכם על ההקשבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה, לחבר הכנסת חיים כץ, לשר חיים כץ. אני בהחלט מקווה ומצטרפת לאיחולים. אני מקווה שזה באמת צעד ראשון. אנחנו עוברים להצבעה. מי מרכז באופוזיציה את ההצבעות – חבר הכנסת רוזנטל? יואל חסון (המחנה הציוני): גם לאילן יש הסתייגויות. מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): אז שאילן ירכז את זה. היו"ר רויטל סויד: אילן, אתה מרכז. הסתייגות 1, לסעיף 1 – מצביעים? אילן גילאון (מרצ): כל ההסתייגויות – אנחנו מצביעים עליהן. היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להסתייגות לסעיף 1, של חברי הכנסת קארין אלהרר, יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, עפר שלח, חיים ילין, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד; של חברי הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, ג'מעה אזברגה וסעיד אלחרומי – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת; של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן, יעל כהן-פארן, סאלח סעד ולאה פדידה – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; ושל חברי הכנסת אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג ומוסי רז – להלן: קבוצת סיעת מרצ. אנחנו עוברים להצבעה. הסתייגות לסעיף 1. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 36 נגד – 44 נמנעים –אין ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 36 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. מכיוון שלסעיפים 2 ו-3 אין הסתייגות, אנחנו נצביע על סעיפים 1–3, כולל, בנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 24 בעד סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה – 81 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 81 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 1–3, כולל, התקבלו בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לסעיף 4, להסתייגות הראשונה של קבוצת סיעת מרצ, הסתייגות מס' 2. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 37 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 2 לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות מס' 3, לסעיף 4, של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 4, לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 44 נגד, 39 בעד, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות 4, לסעיף 4, של קבוצת יש עתיד, קבוצת מרצ, קבוצת הרשימה המשותפת וקבוצת המחנה הציוני. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 4 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 37 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות נדחתה. אין לסעיף 4 יותר הסתייגויות. לסעיפים 5–7 אין הסתייגויות. אנחנו נצביע על סעיפים 4–7, כולל, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 28 בעד סעיפים 4–7, כהצעת הוועדה – 83 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 4–7, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 83 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. סעיפים 4–7 התקבלו כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים להסתייגויות לסעיף 8, הסתייגות 5, של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 37 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 8 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 37 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. הסתייגות 5, לסעיף 8, לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 8 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 30 בעד סעיף 8, כהצעת הוועדה – 84 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 8, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 84 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 8 התקבל כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 9 – הסתייגות מס' 6, של קבוצת הרשימה המשותפת. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 31 בעד ההסתייגות – 39 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 9 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 39 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 6, לסעיף 9, נדחתה. אנחנו עוברים להצבעה על הסתייגות 7, לסעיף 9, של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 32 בעד ההסתייגות – 38 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 9 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 38 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות 7, לסעיף 9, נדחתה. אנחנו עוברים להצבעה על סעיף 9, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 33 בעד סעיף 9, כהצעת הוועדה – 84 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 9, כהצעת הוועדה, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 84 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 9 התקבל כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים להסתייגות לסעיף 10. הסתייגות 8, של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 34 בעד ההסתייגות– 38 נגד – 44 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 10 לא נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 38 בעד, 44 נגד, אין נמנעים. הסתייגות 8 לא התקבלה. לסעיפים 11–18 אין הסתייגויות. אנחנו נעבור להצבעה על סעיפים 10–18, כולל, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 35 בעד סעיפים 10–18, כהצעת הוועדה – 84 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 10–18, כהצעת הוועדה, נתקבלו. היו"ר רויטל סויד: 84 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. סעיף 10–18 התקבלו, כנוסח הוועדה. אנחנו עוברים להצבעה על כל החוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 36 בעד החוק – 84 נגד – אין נמנעים – אין חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 200), התשע"ח–2018, נתקבל. היו"ר רויטל סויד: 84 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 200), התשע"ח–2018, התקבלה ועברה בקריאה שנייה ושלישית ונכנסת לספר החוקים. חבר הכנסת יואב קיש, מיוזמי הצעת החוק, יעלה לברך. יואב קיש (הליכוד): כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני גאה לעלות ולברך על הצעת החוק הזאת, הצעת חוק ממשלתית שהצעת חוק פרטית שלי מוזגה לתוכה, ואני רוצה להגיד כמה מילים. ראשית, יושב פה אלכס פרידמן – אני לא יודע מי לא שם לב – לאורך כל הדיון הארוך הזה יושב פה אלכס פרידמן וצופה עלינו, על חברי הכנסת. אני רוצה להגיד איפה פגשתי לראשונה את אלכס פרידמן. ב-12 במרס 2015, כמה ימים לפני הבחירות האחרונות, ימים בודדים, נפגשתי איתו בכיכר רבין, בעצרת שאלכס ארגן שהכותרת שלה הייתה "נכה הוא לא חצי בן אדם". נפגשתי בכיכר עם אלכס. הייתי אז מועמד מטעם הליכוד לבחירות, וכבר אז ידעתי שהמשימה הזאת תהיה בראש מעיינינו. היו שם עוד כמה חברי כנסת או מועמדים לחברי כנסת, ובאמת העצרת הזאת הייתה עצרת א-פוליטית, ובעניין הזה אני חושב שהבית הזה הוכיח – בהתאחדות שלו להצעת החוק הזאת – שזה המסר החשוב. עברו כמעט שלוש שנים, והגענו לקו הסיום. אני יכול להגיד שאני ורבים בבית הזה תמיד נעמוד לצד האוכלוסיות הקשות, האוכלוסיות המוחלשות, שצריכות את העזרה. החקיקה הזאת היא חקיקה היסטורית. היום העברנו הצעת חוק שהמשמעות שלה היא 4.341 מיליארד שקלים לטובת הנכים, אותן אוכלוסיות שצריכות את העזרה שלנו – הגדלת הקצבאות. אני רוצה להודות לחברים שנמצאים פה, ואני רוצה לציין כמה מהם באופן מיוחד. ראשית, חברת הכנסת נאוה בוקר – נאוה, נאוה – שהובילה את החקיקה מטעם הקואליציה; חבר הכנסת אילן גילאון – אילן, הובלת את החקיקה מטעם האופוזיציה והצלחת גם להעביר את זה בטרומית; חבר הכנסת אלי אלאלוף – איפה אלי? אני מקווה שהוא עוד לא יצא; אלי, יושב-ראש הוועדה, שאני זוכר את הפגישה שלנו באוצר עוד לפני שהצעת החוק הממשלתית הגיעה, בשביל לנסות לקדם את זה, גם כדי שאנחנו נדחוף את הממשלה למהלך הזה; חבר הכנסת דוד ביטן, אני חושב שכל אלה שיזכו לתוספת בזכות הצעת החוק הזאת חייבים לך חוב גדול, ואני רוצה להגיד לך תודה בשמם מעל הדוכן הזה; השר כחלון, שנרתם למשימה ואישר את התקציב; והינה השר חיים כץ – החוק הזה לא היה קורם עור וגידים ללא העמידה הנחושה שלך מול כל המשרדים, מול כל האילוצים, וחשוב לי להגיד את התודה מעל הבמה הזאת; ואחרון – ואני אומר שבעניין הזה כל מה שהממשלה הזאת עושה זה ראש הממשלה, שדואג לצמיחה, ליכולת הכלכלית שלנו בסופו של דבר לעזור לאותן אוכלוסיות. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. יואב קיש (הליכוד): ואני מסכם במילה אחרונה. חברים, אנחנו העברנו את הצעת החוק הזאת; 84 חברי כנסת תמכו, אפס מתנגדים. אני חושב שטוב עשו באופוזיציה, למרות חילוקי דעות שנשמעו ואולי שיקולים שהיה אפשר קצת לכיוון הזה. היה פה מהלך היסטורי שזכה לתמיכה מסיבית של כל הבית הזה. כך היה ראוי, ותודה לכל מי שהצביע בעד הצעת החוק. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת יואב קיש, מיוזמי הצעת החוק. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 131) (תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2018 [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/759); נספחות.] (קריאה ראשונה) היו"ר רויטל סויד: אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אנחנו עוברים להצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2017, של חבר הכנסת מסעוד גנאים – לא, אחד לפני כן: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 131) (תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה, של חברי הכנסת מרדכי יוגב, איילת נחמיאס ורבין וקבוצת חברי הכנסת. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת מרדכי יוגב. בבקשה. מרדכי יוגב (הבית היהודי): תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, שר הבינוי, חבריי חברי הכנסת וגם אחרוני הנכים שפה עימנו, בראשית הדברים אני מבקש להודות לשותפים: לשר החינוך נפתלי בנט על התמיכה בהצעת החוק, לחברתי חברת הכנסת איילת ורבין, שהגישה הצעה זהה, ולנוספים, לעוזריי שסייעו ולשותפים נוספים. הצעת החוק שעליה אנחנו אמורים להצביע היא הצעת חוק חשובה שאין בה ימין ושמאל. זו הבעת אמון בנכס היקר שיש לנו, במערכת החינוך, ובראשה המורים ועובדי מערכת החינוך. האלימות לא צבועה בצבע של מין או זן כזה או אחר, והיא נגע חמור שעל כולנו להתאחד נגדו. בדברי ההסבר לחוק כתבנו שהתופעה המגונה של תקיפת עובדי חינוך בזמן עבודתם בידי תלמידים, הורים או אחרים ובני משפחותיהם הפכה בעת האחרונה חזון נפרץ ומכת מדינה. כחלק מהניסיון לשקם את מעמדם של אנשי החינוך, ועל מנת להרתיע את המבקשים לפגוע בהם, ביקשנו – וכך מציע החוק – להחמיר בעונשם של תוקפי עובדי חינוך כך שהוא יעמוד על חמש שנים, ללא צורך בקיומן של נסיבות מחמירות נוספות שנדרשות ביחס לתקיפת עובדי ציבור אחרים. צריך לזכור שהצעות דומות הונחו גם בכנסות הקודמות על ידי חבר הכנסת זבולון אורלב וחברת הכנסת איילת שקד ואחרים. לצערנו, כמו שאמרנו, מכת האלימות הזאת לא פוסחת על מערכת החינוך ועל בתי הספר, ומדי שבוע – גם בשבוע האחרון שמענו על מקרי אלימות נוספים. לא ארחיב כרגע בדבריי עקב השעה; הדוגמאות – בעיתונים. אם בעבר שמענו בעיקר על אלימות בין תלמידים – דבר שהוא חמור כשלעצמו, אבל יותר טבעי וניתן לאיזו הכלה וטיפול בכלים חינוכיים – בעת האחרונה אנו שומעים יותר ויותר על הורים שלוקחים את הדין לידיהם ותוקפים עובדי מערכת חינוך, מורים ומנהלים. כמו שבצבא נוהגים לומר שקצין הוא קצין הוא קצין גם כשהוא לא מול חייליו, כך מורה הוא תמיד מורה, והוא נשאר מורה גם אחרי שעות הלימודים ומהווה מצפן מוסרי בהתנהגותו. לצערנו, מורים מותקפים בשעות הלימודים ובשעות שלאחר הלימודים – גם בשעות שהם בבית – וכל פגיעה שכזאת במערכת החינוך מהווה פגיעה קשה, רב-מערכתית. מלבד הפגיעה הפיזית, התקפה על עובדי מערכת החינוך היא תקיפה של מוסד הלימודים, היא תקיפה של המערכת, תקיפה שאולי מונעת אנשים מצוינים מלהיכנס למערכת הזאת, שהיא המערכת המורכבת והיא השליחות החשובה ביותר שאנחנו רואים, אולי – ככה אני רואה – בתפקידים או במשימות בעם ישראל, במדינת ישראל. עובדי מערכת החינוך הם השליחים של כולנו, והם המתמודדים גם עם העברת החומר, גם עם העברת הערכים וגם עם ההתמודדות המשמעתית בכיתות. מלאכת החינוך היא מהמורכבות שבמלאכות, וחובה עלינו להגן עליהם, על אנשי מערכת החינוך. ואני מניח שכל הבית הזה יתאסף, וכך אני קורא לו – וגם מקצר את דבריי – להצביע בעד מתן גב, מגן, לעובדי מערכת החינוך, בעד החוק שמחמיר את הענישה. זה לא הכול; צריך לפעול הרבה תודעתית. אבל כלפי אותם מקרים חריגים יש מקום גם להרתיע, ובכך נגן על עובדי מערכת החינוך, היקרים לכולנו. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2017 [הצעת חוק פ/4839/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) היו"ר רויטל סויד: להצעת החוק מוצמדת הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עובד חינוך) התשע"ח–2017, של חבר הכנסת מסעוד גנאים וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת מסעוד גנאים יעלה להציג את הצעת החוק, ואחר כך נעבור לרשימת הדוברים בדיון משולב. שלוש דקות לרשותך. מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): תודה, גברתי היושבת-ראש. הצעת החוק הזאת באה בגלל המציאות העגומה והמשפילה, כי לאחרונה היינו עדים להתקפות ואלימות כלפי מורים מטעם הורים ותלמידים. מצב זה גרם להשפלת מורים וגרם גם שמעמד המורה יהיה נחות. הצעת החוק היא מסר שדרכו מרתיעים כל מי שחושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בבית הספר וחושב שבית הספר הוא הפקר. כמורה לשעבר וכמי שחושב שחינוך הוא מנוף לשינוי העיקרי – אין מערכת חינוך תקינה ובריאה בלי מורה שהוא בעל מעמד מכובד. גברתי היושבת-ראש, את הצעת החוק הזאת שאני מעביר היום אני רוצה להקדיש למורים האלה בבית ספר ג'לג'וליה, בית ספר תיכון ג'לג'וליה, שפגשתי אתמול בחדר בית הספר. הם היו מפוחדים, חוששים, בגלל המקרה החמור שקרה – כניסת רעולי פנים חמושים שירו בתלמיד בתוך בית הספר. למורים האלה אני אומר: יש לכם גב, אנחנו, כולנו איתכם. כולנו נעמוד בצד שלכם. הצעת החוק הזאת באה להרתיע אנשים כאלה. לצערי הרב, התקפות על מורים ואלימות הופעלו מהורים ומתלמידים, ובהצעת החוק הזאת אני כמעט סוגר מעגל. כאשר נכנסתי לכנסת בשנת 2009 ו-2010 פעלתי רבות ותרמתי למען אבטחת בתי הספר הערביים, כי לפני 2010 –שר החינוך היה גדעון סער ב-2010 – לפני 2010 בתי הספר הערביים לא אובטחו, בגלל שהייתה החלטה ממשלתית שבתי ספר או מוסדות חינוך שמגיעה להם אבטחה הם אלה שמוגדרים פח"ע, וחשבו שבתי ספר ערביים אינם מוגדרים כאלה. אבל הוסיפו להחלטה: או מאוימים באלימות. ובזמן הזה, ב-2010, הייתה החלטת ממשלה באמת להציב שומרים לבתי הספר הערביים. תודה רבה לכל מי שתרם שהצעת החוק הזאת תעבור. תודה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. נעבור לרשימת הדוברים. הדוברת הראשונה, שהיא גם מיוזמי הצעת החוק – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חמש דקות לרשותך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תודה רבה ולילה טוב לכולם. גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפעמים יש שיחות מסדרון. נכון שלכל מאיתנו יש איזו הצעת חוק שנולדה בשיחת מסדרון? זו הצעת חוק שנולדה בשיחת מסדרון לפני שנתיים. ואני מוכרחה להגיד שהתלבטתי המון המון זמן אם להגיש הצעה שמתקנת את חוק העונשין. א. ברמה העקרונית אני מאוד נזהרת בטיפול בחוק העונשין ובהגברת ענישה, בטח מעונשי מינימום. אני חושבת שזה חוק מאוד מאוד מורכב, וצריך לגעת בו בזהירות. דבר שני, בעולם, בחיים האמיתיים, אני מאמינה באכיפה. אני לא מאמינה בחקיקה עודפת, ואני חושבת שהרבה פעמים יש חקיקה מיותרת, וגם אנחנו לפעמים לא נזהרים ומגישים חקיקה שאי-אפשר ליישם אותה. אנחנו רואים את זה ביותר מ-200 חוקים שעומדים וממתינים להתקנת תקנות על ידי משרדי הממשלה כדי שהציבור יוכל ליהנות מהם. כלומר, חקיקה היא דבר שחייבים לגשת אליו כעניין שבקדושה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אני נורא מודה לך על ההפרעה בשעת לילה כזאת מאוחרת. מוסי רז (מרצ): – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אני מודה לך על הצחוקים. אני מודה לך על הקולגיאליות. תודה רבה לך. ואני ממש אודה לך – – – ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): אני מקבל – – – בהכנעה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): אם זה לא מעניין אותך, אתה יכול לצאת, באמת. ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): – – – היו"ר רויטל סויד: אז אני אבקש. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא, יש גבול. היו"ר רויטל סויד: – – עכשיו תשב – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): יש גבול. היו"ר רויטל סויד: עכשיו תשב ותקשיב עד הסוף. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): לא, הוא לא חייב לשבת. הוא לא חייב לשבת. הכול בסדר, אבל יש גבול. עד כאן. תודה רבה. אני אודה לכם אם בשעה הזאת, המאוחרת, כשאני מעבירה הצעת חוק בקריאה ראשונה, אני אודה לכם אם אתם תהיו חברים. אני יודעת שזה מסובך, אני יודעת שזה קשה, הבית הזה הרבה פעמים מזמין אנטי-קולגיאליות – – יואב קיש (הליכוד): – – – מקשיבים. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – אבל זאת השעה, זאת השעה דווקא להיות קולגיאליים. עיסאווי פריג' (מרצ): איילת – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): בסדר. ועדיין, חבר הכנסת קיש, אני אומר את מה שאני חושבת – – קריאה: – – – איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): – – כי כשמפריעים באופן פתולוגי, אני אעיר על זה. אני רוצה, בבקשה – אני לא צריכה – – – היו"ר רויטל סויד: טוב, עכשיו תנו לחברת הכנסת נחמיאס ורבין לסיים. בבקשה. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): תנו לי. אל תעזרו לי. המחשבות שלי מאורגנות, הכול בסדר. אני יודעת טוב מאוד למה, בסופו של דבר, אחרי שיחת מסדרון, אני אמרתי לעצמי: אין מה לעשות. אירועי התקיפה של עובדי הוראה הם שונים בכל זאת תכלית השוני מאירועי תקיפה של עובדי ציבור אחרים. צריך לומר, חבר הכנסת שמולי ואני מטפלים גם בהחמרת ענישה כלפי מי שעובד בתחום הרפואה, בתחום בריאות הציבור, וצריך להגיד מה משותף לשני המקצועות האלה. קשה לי להגיד את זה, חבר הכנסת שמולי, כשאני עומדת פה, אבל זה חוסר האונים; בסופו של דבר זאת התחושה שלא משנה אם יש מאבטח בבית הספר – וצריך להגיד את האמת, בבתי הספר אין ממש מאבטחים; אם יש מאבטחים בחדרי המיון, זה לא באמת משנה. בסופו של דבר מי שעובד במקצוע הזה, מי שאמור להקנות לילדים שלנו את הערכים הכי חשובים – הרי בסוף אנחנו לא מחפשים רק לימודים וטכניקה; אנחנו מחפשים הוראה, אנחנו מחפשים הקניית ערכים, אנחנו מחפשים את זה שעובדי ההוראה ירגישו מספיק טוב, מספיק בטוחים, כדי שהם יהיו מסוגלים לעטוף את הילדים שלנו בכל האהבה הזאת שהם זקוקים לה כדי להיות מסוגלים לבצע את עבודתם. לאט-לאט אני מקווה שאנחנו נטפל גם בשכרם, כלומר, אנחנו נטפל בכל ההיבטים שיכולים לשפר את תנאי עבודתם. אבל בכל זאת, חבר הכנסת יוגב ואני סברנו שאי-אפשר להימנע גם מאיזושהי אמירה ציבורית שאומרת: לא, עובדי ההוראה – מי שתוקף עובד הוראה לא יוכל להיענש רק בשלוש שנים, אלא בחמש שנים. עכשיו, צריך להגיד את האמת: גם אנחנו שאלנו את עצמנו, בוועדה בראשות חבר הכנסת סלומינסקי, את השאלה כמה פעמים זה יבוא למבחן. והאמת היא שסביר להניח, ואנחנו כולנו רוצים לקוות, שזה לא יגיע הרבה פעמים לשעת מבחן – נכון, חבר הכנסת סלומינסקי? אבל בכל זאת אנחנו חייבים לומר אמירה מאוד מאוד ברורה בעניין הזה: אפס סובלנות למי שפוגע במורים של ילדינו; אפס סובלנות למי שהוא חושב שהוא יכול להרים יד – או להרים אפילו את קולו, צריך להגיד, גם אם זה לא עבירה, אבל מי שחושב שיש לו את הכוח מול המורים יצטרך לגלות שלא, לא כך הם הדברים, רק כדי שיהיה להם את הכוח ביום-יום להקנות לילדים שלנו את כל מה שהם זקוקים לו. אני רוצה לסיים ולהגיד תודה מאוד מאוד גדולה למורות של ילדיי, שתודה לאל, באמת, אני לא חושבת שאף אחת מהן אי פעם חוותה אירוע אלימות, אבל הן שנמצאות לנגד עיניי כשאני עוסקת בחוקים האלה, והביטחון שאני רוצה שיהיה להן תמיד תמיד. אז תודה רבה לגלית, לסימה ולמרגלית, שתמיד, או כמעט תמיד – ואף ילד לא תמיד חוזר מחייך הביתה – שכמעט תמיד חוזרים מחייכים הביתה בזכותן. תודה רבה, לילה טוב. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. הדוברת הבאה, חברת הכנסת נאוה בוקר – אינה נוכחת; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי – בוודאי. בוודאי. שלוש דקות לרשותך. נחמן שי (המחנה הציוני): תודה. גברתי היושבת-ראש, וחבריי, אני כמובן אתמוך בחוק. אני רק רוצה לומר משהו בשולי ההצבעה שהייתה פה לפני שעה קלה, שעוררה התלהבות ושמחה. אני מקווה שהיא מסמנת את המהלך הבא – זה יהיה סיוע לאזרחים הוותיקים, לאותם מי שקרואים לפעמים קשישים בחברה הישראלית, שחמישית מהם או אולי יותר הם אנשים עניים מאוד, שנאבקים על כל 5 שקלים שאפשר לתת להם, ולא אומרים לא, וזקוקים לכך. אני מקווה שפריצת הדרך של הנכים במאבק האמיץ והנחוש שלהם גם נותנת אור ותקווה למאות אלפי אזרחים ותיקים, שמחכים גם הם לשמוע מה יביא להם העתיד. אם כאן המאבק הזה הצליח, היה פה צירוף כוחות מאוד נדיר ומיוחד, אבל הוא הוכיח את עצמו. אנחנו נלמד את הלקחים מכך, ואנחנו נוביל, אני מקווה, הרבה אנשים מהבית הזה, ובראש וראשונה חברי הטוב איציק שמולי, ואני וטלי ואחרים, וכל מי שרואה לפניו את הדור הבא ואת הדורות הבאים – זה יהיה המאבק הבא שלנו. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח. חבר הכנסת איציק שמולי, שלוש דקות לרשותך. איציק שמולי (ועדת המשנה לצער בעלי חיים): תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להגיד משהו באמת מלב אל לב לדוד ביטן: אתה, בנוגע לחוק הנכים, לימדת אותי – ואני אומר לך את זה באמת מלב אל לב – שיעור מאלף בנחישות ובמסירות ובדבקות במטרה. מתחילת הדרך לאורך כל אורכה, גם בימים שהיה לך קשה יותר, תמיד עמדת פה, ספגת לפעמים גם עלבונות, ספגת קללות, ובאמת, אני אומר לך, דוד, אני חושב שאנשים לא מספיק מודעים לעובדה שאילולא אתה – כל מי שבירכו כאן היום, אבל אילולא אתה, הדבר הזה לא היה קורה. ואני מרגיש כאן חובה גדולה, דווקא כחבר אופוזיציה, לבוא ולהגיד את האמת הזאת. אז אני חושב שהיום ציבור גדול מאוד של נכים במדינת ישראל חייב לך ולכל השותפים במלאכה תודה גדולה מאוד. בנוגע לחוק הזה, ראשית אני רוצה לברך את המציעים – גם את חברתי חברת הכנסת איילת נחמיאס, גם את חבר הכנסת מוטי יוגב וחבר הכנסת מסעוד גנאים. זה בהחלט חוק חשוב מאוד. אנחנו מדברים הרבה מאוד בבית הזה על המעמד של המורים, האחריות שיש להמורים, התפקיד של המורים, אבל שוכחים שני דברים: שהמורים מתוגמלים ומוערכים בדרך כלל באופן הפוך למידת האחריות ולמידת המטלות שאנחנו שמים להם על הכתפיים, וחלק מהאחריות שיש לבית הזה, גם בהקשר של הגנה על עובדי ציבור אבל גם בהקשר של עובדי ההוראה, זה גם לתגמל אותם כראוי, גם להעלות את המעמד החברתי שלהם ובוודאי ובוודאי לספק להם את אותן חומות הגנה שיוכלו באמת לעזור להם לסייע להם לבצע את מלאכתם בצורה טובה, יעילה ונאמנה. בשנים האחרונות – הזכירו את זה כאן חברי הכנסת, ובשנה האחרונה זו תופעה שרק הולכת ומחריפה גם בחדרי המיון, גם בחדרי המורים, ואיפה לא. המציאות הבלתי-נסבלת הזאת, שאנשים שממלאים שליחות ציבורית מותקפים חדשות לבקרים ועומדים חסרי אונים, ואנחנו כאילו משלימים עם התופעה, הדבר הזה חייב להיפסק. ואני אומר כאן, ואני אומר את זה כמובן גם לחברי חבר הכנסת סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה: נכון, יש בעיית אכיפה במדינת ישראל, אבל אסור שידם של חברי הכנסת תהיינה רפויות בהקשר של החקיקה כי יש בעיית אכיפה. תפקיד הכנסת לחוקק. נכון, תפקיד הכנסת גם להיות רשות מפקחת על עבודת הממשלה, ובכובע הזה לוודא שיש גם שיפור בעבודת האכיפה, אבל עצם העובדה שבמקום אחד זה לא מבוצע כהלכה לא אומר חס וחלילה שאנחנו צריכים לוותר על הכובע שלנו כרשות מחוקקת. ולכן, אני חושב שהחוק הזה ראוי, החוק הזה מבורך, והלוואי הלוואי שנוכל גם בהקשרים אחרים – בעיקר בהגנה על אנשי הצוות הרפואי בבתי החולים ובקופות החולים – לספק את ההגנה המתאימה. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחבר הכנסת שמולי. חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חברת הכנסת ענת ברקו – מוותרת. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 131) (תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה – של חברי הכנסת מרדכי יוגב, איילת נחמיאס ורבין וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 37 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 29 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 131) (תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2018, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 29 בעד, מתנגד אחד, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, והיא עוברת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת החוק המוצמדת, של חבר הכנסת מסעוד גנאים. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 38 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30 נגד – 1 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עובד חינוך), התשע"ח–2017, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 30 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים – סליחה, 30 בעד, מתנגד אחד, נמנע אחד. הצעת החוק תעבור אף היא לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 57) (הפטר לחייב מוגבל באמצעים), התשע"ח–2018 [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/760); נספחות.] (קריאה ראשונה) היו"ר רויטל סויד: אנחנו עוברים להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 57) (הפטר לחייב מוגבל באמצעים), התשע"ח–2018, של חברי הכנסת מרב מיכאלי וחבר הכנסת דוד ביטן. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אף אחד לא אמר לי שאני אצטרך להציג את החוק בכזאת שעה. היו"ר רויטל סויד: עשר דקות לרשותך. איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): מרב, אנחנו לא נכעס אם תדברי פחות מעשר דקות. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אתן עושות לי חשק לדבר הרבה. יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): אז אנחנו נצביע נגד. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): חברותיי וחבריי חברי הכנסת, עשר דקות לפני 01:00 – בלילה, בבוקר. מעשה שהיה כך היה. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): חאג' יחיא, אני רוצה שביטן ישמע אותה. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): נכון. וחבר הכנסת ביטן, אחרי כל המחמאות שקיבלת היום, אתה הרווחת ביושר את החובה להקשיב. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): זו הצעה שלו. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): נכון. ובכן, כך: יום לפני השבעתי לכנסת התשע-עשרה – אנחנו מדברות בדיוק על לפני חמש שנים – לקחתי את שתי היועצות הפרלמנטריות המיועדות שלי ליום עיון באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת "היבטים שונים של מדינת הרווחה". ושם דיבר מי שהיה אז דיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. הוא דיבר בכלל על נוער ובעיות של נוער במצוקה, ועל הדרך פתאום הוא אמר משהו על מאסר חייבים בהוצאה לפועל. והוא אמר: אני רואה פה חברת כנסת בקהל, אז אולי יעניין אותך לדעת שהמאסרים חוזרים בעוד שלושה חודשים ואולי יעניין אותך לטפל בזה. הסתכלתי כה וכה, הבנתי שאני חברת הכנסת שבקהל, והלכתי לבדוק ומצאתי חצר אחורית מוזנחת ומטונפת במדינת ישראל, בגודל בלתי נתפס של 700,000 אישה ואיש שיש להם תיקים בהוצאה לפועל; 770,000 אישה ואיש, ויש להם היום 2.5 מיליון תיקים, אחרי שצומצמו מ-3.5 מיליון תיקים. מדובר, ברוב המכריע שלהם, בציבור שבאמת, תהפכו אותו, תנערו אותו – הוא חייב מיליונים וחייבת מיליונים, אבל לעולם לא תהיה להם דרך לשלם את זה. אז הייתה לי זכות להוביל את ביטול המאסרים, ומייד אחר כך התחלנו לחשוב איך נמצא דרך לעשות את הדבר שישנו במסלול פשיטת רגל אבל לא היה בהוצאה לפועל, וזה הפטר: מחיקת חובות למי ששילמה, שילם, את כל מה שכבר יכלה לשלם, לעולם לא תוכל לשלם את החוב המלא, והגיע הזמן לתת לה, או לו, לפתוח בחיים חדשים, בלי החוב הנורא הזה, שלא מאפשר להם לקיים חיים נורמליים. ואכן, הצלחנו להעביר בכנסת הזאת חוק הפטר של ההוצאה לפועל, חוק שלי, שמוזג עם הצעה ממשלתית. ואז, שנה אחרי, עשינו בוועדת החוקה בראשות חבר הכנסת ניסן סלומינסקי דיון מעקב, וגילינו שמתוך כ-40,000 אישה ואיש שהחוק הזה היה צריך לספק להם את האפשרות לקבל הפטר, קיבלו – כמה? 600? ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): 635. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 635. מתוך 40,000. שלחנו את משרד המשפטים לעשות שיעורי בית, וכמובן את רשות האכיפה והגבייה, והם חזרו עם כל מיני חסמים. למשל, נכס – – – ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לא, לא. נכס בר-מימוש. אז מסתבר שגם דירה שהיא בלאו הכי מוגנת כדירת מגורים והיא באמת לא שווה שום דבר והיא קטנה מאוד, ובלאו הכי, גם אם ימכרו אותה, היא לא תספיק בשביל לכסות את החוב – היא עדיין מונעת מאדם לקבל הפטר בהוצאה לפועל. תסכימו איתי שזה לא סביר. ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): מכונית. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): מכונית של 10,000 שקל. אנחנו מדברות ומדברים על חובות של 800,000 שקל, ובגלל מכונית של 10,000 שקל יימנע מהאדם לקבל הפטר. עשינו עבודה מאוד יסודית, לשמחתנו, ואנחנו מעבירות עכשיו בקריאה ראשונה תיקונים לחוק ההפטר בהוצאה לפועל שיאפשרו באמת לכמה שיותר מתוך 40,000 הפוטנציאליים האלה לקבל את ההפטר הזה, שבאמת יאפשר להן ולהם לפתוח בחיים חדשים. אני רוצה באמת להגיד תודה רבה ביותר להרבה מאוד אנשים, צריך להגיד: ליושב-ראש ועדת החוקה; לחברי דוד ביטן, שאין כמוהו בלשים אם כוחו, להשתמש בו לטובה במקומות שזה נדרש בהם, ובאמת לגרום לזה שהחוק הזה יגשים את מטרתו, כי ככה הוא הפך להיות כמעט אות מתה; לכל הצוות המשפטי של ועדת החוקה, בציון מיוחד של גור, היועץ המשפטי, שבאמת עשה על זה ימים כלילות; לענת הר אבן ותומר מוסקוביץ – – – שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): לילות כימים. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): לילות כימים. ימים כלילות, אמרתי? היו"ר רויטל סויד: בלילות אנחנו מרגישים כמו ימים. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): כן, בכנסת זה לגמרי לילות כימים, בואי. היו"ר רויטל סויד: היפוך יוצרות. מרב מיכאלי (המחנה הציוני): אז לגור; כמו שאמרתי, לענת הר אבן ותומר מוסקוביץ מרשות האכיפה והגבייה; במשרד המשפטים – למי? כמובן אבי ליכט וכל האנשים שמתחתיו – מיכל; לשרת המשפטים, שנתנה יד בדבר הזה; ליועצות הפרלמנטריות שלי, אורלי לאופולד, ליבי צ'יפסר, ניר רוזן; ולכן ולכם, חבריי וחברותיי. הבה נעביר את זה בקריאה ראשונה ושנייה שלישית, אינשאללה, כבר בכנס הזה. היו"ר רויטל סויד: על זה נאמר: בעזרת השם, מרב. אנחנו נעבור לרשימת הדוברים. חבר הכנסת נחמן שי? נחמן שי (המחנה הציוני): מוותר. היו"ר רויטל סויד: אני לא מאמינה שזה קורה במשמרת שלי. שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): הודו לה' כי טוב. היו"ר רויטל סויד: חברת הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חבר הכנסת מוסי רז – מוותר; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת; חברת הכנסת נורית קורן – מוותרת; חבר הכנסת מסעוד גנאים – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חבר הכנסת סעיד אלחרומי – אינו נוכח; חבר הכנסת אמיר אוחנה – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח. חברת הכנסת לאה פדידה, בבקשה. אחרונת הדוברות. הדוברת הראשונה והאחרונה, בעצם. לאה פדידה (המחנה הציוני): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, יש רגעים יפים בכנסת ישראל, כמו החוקים האלה, שאנחנו רואים הישג, בין קואליציה לאופוזיציה – שיתוף פעולה לטובת החברה, לטובת אנשי החינוך, שזה אבן היסוד, לטובת החבים בהוצאה לפועל, שבאמת אנחנו צריכים לעשות את זה. ובאמת זה נחמד. אבל יש רגעים שקשה. ואני חייבת להגיד: יש מי שמשתלחת ויש מי שמדברת; יש מי שצועקת ויש מי שמביעה דעה; יש מי שעומדת על הפודיום הזה ואומרת דברים מעוותים ולא נכונים, כי כאן על במה זו הודיתי בכבוד ובהדר ליושב-ראש ועדת הרווחה אלי אלאלוף, אך ציינתי ואמרתי: צר לי עליך, חברי, שנתוני הפתיחה היו כה קשים שהיית צריך להילחם. בקשב רב ישבתי והקשבתי לאילן גילאון, ולקארין אלהרר, ולמיקי היקר, וראיתי את דם נפשם, איך שהם עבדו ופעלו. ולא חייבים להיות חברים בכל ועדה כדי לקרוא את החומר, לדעת אותו וללמוד אותו – וכן להצביע, כי זה הישג. אבל הישג בתנאים, ללא תנאים. אז לפעמים עדיפה השתיקה, או להקשיב לכל מה שנאמר, ולהבין שהשתלחות לא הייתה כאן, וחבל שנעשו עיוותים. תודה רבה. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה לחברת הכנסת לאה פדידה. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 57) (הפטר לחייב מוגבל באמצעים), התשע"ח–2018, בקריאה ראשונה, של חברי הכנסת מרב מיכאלי ודוד ביטן. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 39 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 24 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 57) (הפטר לחייב מוגבל באמצעים), התשע"ח–2018, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. היו"ר רויטל סויד: 24 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, והיא תעבור לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. תם סדר – – – מרב מיכאלי (המחנה הציוני): גברתי, ברשותך, רק לפני שאת סוגרת את סדר-היום, אני שכחתי שמות חשובים בתודות, מרב זוהרי ומיכל אלבז, שבאמת עשו את העבודה ממשרד המשפטים. אז תודה לכן. היו"ר רויטל סויד: תודה רבה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, כ"ח בשבט התשע"ח, 13 בפברואר 2018, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 00:59.